פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1202

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בכסלו תשע"ז, 15 בדצמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַחַג שֶל הַחַגִּים. // דניה מיכלין עמיחי: חנוך ברטוב – יהודי, ציוני, ישראלי. [ראיון משנת 2009]. // אהוד בן עזר: "החטאים" של אבי נשר – רוצו לראות! // עמוס גלבוע: אבו מאזן מבטיח לנו להגביר את  ה"התנגדות העממית". // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק תשעה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. י"ט. הדוד בנימין. // געגועים לקיץ: ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // אורי הייטנר: 1. הדרך לחוק הגולן, ראיון עם יהודה הראל. 2. צרור הערות 14.12.16.// ישראל בר-ניר: בחירות ארה"ב 2016 – ספיחים. // אהוד בן עזר: "כאן טריטוריה של מדינת מיין!" // עופר אדרת: בחזרה אל הסיוט הארץ-ישראלי של "המושבה האמריקאית". [ציטוט]. // פוצ'ו: "בחיי [3]",  ט"ז. מאירה. //  משה כהן: דו"ח העוני. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק ב. "אתה אֶת המשיח לא תביא!" // אלי רוה: זוג עגילים, מבוסס על סיפור אמיתי. חלק ראשון, ורשה, ספטמבר 1939. מאורסת. // אלכס לכיש על קיומו של אלוקים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַחַג שֶל הַחַגִּים

בְּלֵב עוֹלָם שֶל דָּם וָאֵש וּמַשְׂטֵמוֹת וּפַחַד

כְּשֶמּוּל בַּצֹּרֶת הַיֵּאוּש פְּרִי הַתִּקְוָה גָמֵל

יֵש עִיר אַחַת בָּהּ בְּנֵי עַמִּים שוֹנִים חַיִּים בְּיַחַד

וְחוֹגְגִים בָּהּ חַג מֻפְלָא בֵּין יָם וּבֵין כַּרְמֶל.

הַחַג שֶל הַחַגִּים הוּא לֹא רַק חַג, הוּא גַם מִין סֶמֶל

לְמָה שֶהָעוֹלָם כֻּלּוֹ יָכוֹל סוֹף-סוֹף לִהְיוֹת

כְּשֶרוּחַ הָאָדָם פּוֹתַחַת לֵב וְלֹא חוֹסֶמֶת

שוּם דֶּרֶךְ לַחַיִּים כְּפִי שֶרָאוּי אוֹתָם לִחְיוֹת.

הַחַג שֶל הַחַגִּים,

הַחַג שֶל הַחַגִּים

בּוֹ בְּנֵי עַמִּים שוֹנִים וּבְנֵי דָּתוֹת שוֹנוֹת אוֹרְגִים

בִּמְקוֹם אֵיבָה וּמִלְחָמוֹת שֶאֵין לָהֶן סִיּוּם

מַסֶּכֶת לֹא שֶל דּוּ-אִיּוּם כִּי אִם שֶל דּוּ-קִיּוּם.

יֵש אֹמֶץ לֹא רָגִיל בְּעִיר בָּהּ מוֹשִיטִים יָדַיִם

בִּמְקוֹם לִשְלֹף סַכִּין וּלְהַנְצִיחַ שֶפֶךְ-דָּם

כִּי בְּלִי הֶבְדֵּל שָׂפָה וְדָת וְצֶבַע-עוֹר עֲדַיִן

הַדָּם תָּמִיד אָדֹם הוּא וְאָדָם תָּמִיד אָדָם.

וְרַק שְפוּיֵי-הַדַּעַת הַקּוֹרְאִים הַיּוֹם לְמֶרֶד

מוּל מַעֲגַל-הַשְּכוֹל זוֹכְרִים כָּל יוֹם וְכָל שָנָה

שֶמֵּאוֹתָן הַאֲבָנִים מֵהֶן שִׂנְאָה עִוֶּרֶת

בּוֹנָה חוֹמוֹת – אֶפְשָר לִסְלֹל דְּרָכִים שֶל הֲבָנָה.

הַחַג שֶל הַחַגִּים,

הַחַג שֶל הַחַגִּים

בּוֹ בְּנֵי עַמִּים שוֹנִים וּבְנֵי דָּתוֹת שוֹנוֹת אוֹרְגִים

בִּמְקוֹם אֵיבָה וּמִלְחָמוֹת שֶאֵין לָהֶן סִיּוּם

מַסֶּכֶת לֹא שֶל דּוּ-אִיּוּם כִּי אִם שֶל דּוּ-קִיּוּם.

מחר תחגוג חיפה במופע הקראת שיריהם של משורריה את תחילתו של חגה הייחודי, החג של החגים, בו מציינת עיר רבת לאומים, עדות ודתות זו את חג החנוכה היהודי, את חג הכריסמס הנוצרי ובשנים מסויימות גם את חג הראמאדאן המוסלמי כביטוי לאווירת הסובלנות ההדדית המאפיינת אותה זה שנים. השנה תרמו המשורר פרופ' יוסי גמזו והמלחינה טובה פורת שיר מיוחד למועד זה, "החג של החגים", בתקווה להפוך זאת למסורת המתחדשת מדי שנה.

המכתב העיתי הוא האכסניה הראשונה בה מופיע שיר זה. 

* * *

באבל על מותו של הסופר חתן פרס ישראל

חנוך ברטוב

בן המושבה שלנו

וגאוות המושבה שלנו

פתח-תקווה

* * *

דניה מיכלין עמיחי

חנוך ברטוב – יהודי, ציוני, ישראלי

ראיון משנת 2009 שהתפרסם בעיתון "שער למתחיל"

חנוך ברטוב, יליד המושבה פתח-תקווה, 1926, שייך לקבוצת הסופרים הנקראת 'דור בארץ' או "דור הפלמ"ח (ברטוב מתנגד לשמות אלה), שהחלו לכתוב עוד בטרם שקמה המדינה, והתפתחו כסופרים יחד עם צעדיה הראשונים של המדינה.

ברטוב למד בתיכון בפתח-תקווה ובגיל 17 התגייס לצבא הבריטי ושירת בארץ-ישראל ובאיטליה. כשהשתחרר למד באוניברסיטה העברית היסטוריה ותולדות עם ישראל. מלחמת העצמאות הפסיקה את לימודיו, אותם המשיך לאחריה. כבר אז הופיעו סיפוריו בכתבי עת של התקופה. ברטוב סופר פורה ביותר, וכתב למעלה מעשרים ספרים, רומנים, סיפורים, ספרי ילדים ומחזות, ומאחוריו כתיבה עיתונאית רבת שנים.

בשנת 2002 הוציא ברטוב מהדורה מורחבת לביוגרפיה, שפירסם  בשנת  1978, על דדו, דוד אלעזר, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. הוא קיבל פרסים רבים ביניהם  פרס ביאליק 1985 ופרס נשיא המדינה 1998, ועוד. בשנה שעברה התפרסם ספרו "לגדול ולכתוב בארץ ישראל", הכולל מסות ורשימות בנושאים שונים, שראו אור בעיתונים במשך תקופת כתיבתו הארוכה.

אשתו של חנוך ברטוב, יהודית, מורה לפסיכולוגיה  ולספרות ומדריכה פדגוגית, נפטרה בשנת 1998. להם בת ובן. בתו חיה בשווייץ מלמדת אנגלית בבתי-ספר וקרובה לקבל התמחות לטיפול פסיכואנליטי. בנו פרופסור באוניברסיטת בראון בארה"ב, הוא התמחה ברייך השלישי, במלחמה בחזית המזרח. נכדיו גם הם עושים חיל בארץ ובחו"ל.

את ספריו של חנוך ברטוב קראתי סמוך לפרסומם, אבל לפני שהלכתי לפגוש בו קראתי שוב את 'של מי אתה ילד', ספר שמתאר את תקופת ילדותו של הגיבור, בן יחיד למשפחה דתית חלוצית בפתח-תקווה. הספר מחזיר אותנו אחור לתקופה של טרום מדינה, כשפתח-תקווה היתה מושבה קטנה טובעת  בחולות. הספר שואל  של מי אתה ילד? ואני הפניתי את השאלה הזו לחנוך ברטוב כשביקרתי באחד הבקרים בדירתו הקורנת אור ומשופעת בפרחים.

של מי אתה ילד? ומדוע אתה, שנולדת בפתח-תקווה, מודיע בכל הזדמנות שאינך הצבר המיתולוגי?

אנחנו גדלנו בחברה שבאמת היתה, ואני בורח ממילים גבוהות כי הן המסוכנות ביותר, היא באמת היתה חברה ציונית במובן הפשוט של המילה. היתה הזדהות מוחלטת. למדתי בגימנסיה אחד העם בפתח תקווה בגיל 13, והיה ברור שאנחנו מצטרפים ל'הגנה'. כיבוש הארץ היה קרוב מאוד. זה היה מובן מאליו, היום הכול נראה אחרת. למשל הלשון העברית; אני שמעתי בילדותי את כל הלשונות כי גדלתי בשנות השלושים, כשהגיעו העליות מגרמניה ומפולניה ומכל מיני מקומות, אבל השפה המותרת, המותרת על פי הלב, היתה העברית. בבית אבא אסור היה להשמיע מילה שלא בעברית; לא ביידיש ולא בשום שפה אחרת.

'של מי אתה ילד' הוא חלק מטרילוגיה, שכתבתי, בלי סדר כרונולוגי, מסיבות שונות. הראשון 'פצעי בגרות', 1965, וחמש שנים אחר כך 'של מי אתה ילד', 1970, ושני הספרים האחרונים שנים רבות לאחר מכן ('רגל אחת בחוץ', 1994,  ו'מתום עד תום', 2003).

'של מי אתה ילד' הוא גם סיפור פשוט של ילדות במושבה בשנות העשרים והשלושים עד ראשית שנות הארבעים, אבל הספר כולו הוא התרסה נגד הסטריאוטיפים, שהחלו להיקבע על דמותו של הצבר.

היהודים שבאו מן הגולה ונשאו איתם את כל הפצעים והמכאובים והזיכרונות שלהם ושל אבותיהם ושל אבות אבותיהם, החלום שלהם היה, כמו שברנר תיאר את הילד עמרם ב'מכאן ומכאן': ז'לוב כזה, שבקושי מדבר, ומרביץ מכות.

זה היה האידיאל, אבל אידיאל שמקופלת בו פורענות גדולה. ואני ראיתי כמה מן הדברים  שהתפרסמו והפכו למוקדי חיקוי ואמרתי בליבי שאני רוצה לספר סיפור של ילד ארץ-ישראלי כפי שהוא היה באמת, לא כפי שרצו שיהיה, לא כפי שהתעמלנים והמורים והסופרים ציירו אותו, אלא ילד, שהוא לא פיסי, שלא משחק כדורגל, שאוהב לשבת בבית ולקרוא ספרים; הוא חולמני, ויותר רוחני במובן מסוים. זאת היתה מטרתי המוצנעת, אבל הייתי נאמן מאד להוויה שתיארתי. תיארתי מושבה.

פתח-תקווה היתה נוחה לתיאור מפני שהיא היתה גם מקום ותיק אבל גם מקום מרובד ביותר, רב שכבתי; הכול היה שם, מחרדים קיצוניים עד קיבוצי השומר הצעיר שהיו בהכשרה; מאשכנזים הונגרים ואשכנזים פולנים וירושלמים ועד לבוכרים ותימנים, זה מין מיקרוקוסמוס כזה שבשביל סופר זה גן עדן כי הוא רואה את העושר הרב ואת הגיוון הרב.

כשהספר יצא לאור ערכו לי מסיבה קטנה וחברי הטוב עזריה אלון העביר לי פתק – אתה הוא הצבר המיתולוגי; אבל אני לא קיבלתי את זה. אני מודה שנולדתי בארץ ישראל לא בזכותי, נולדתי בזכות הוריי שעלו לארץ, ומה שיש בי, יש בי במידה מרובה מאימי ומאבי, שידע עברית על בוריה. גדלתי בבית דתי ציוני, אז ספגתי משתי המלכויות, ואם אני  יודע עברית זה במידה רבה הודות לבסיס הזה שהוא הקנה לי. הוא היה מתקן את שגיאותיי. היום הבעיה מתחילה בבית.

חשובה לי מאוד התשובה על השאלה 'של מי אתה ילד'  ו'אני לא הצבר המיתולוגי', כי המילה מיתולוגי היא המילה האופרטיבית, יצרו מיתוס מדבר שאין בו שום מיתוס.

כפי שהסתבר לי בהמשך שיחתנו זה לא המיתוס היחידי שברטוב מנפץ.

לדבריו, זה התחיל  מכך  שיצרו מיתוס מהפלמ"ח. הפלמ"חניקים היו באמת לוחמים נהדרים אבל לא רק הם לחמו, היו עוד לוחמים. אני הייתי בירושלים, בחטיבת עציון, חטיבה 6, שם נפלו רבים, וגם בחטיבת גבעתי, ועוד ועוד. אבל הפלמ"ח היה הצבא המיתולוגי. מי שהיה שם וראה, ידע שזו המצאה. כמה צברים היו בכלל ב-48'? ומאלה שהיו, חצי נהרגו. שייקה גביש אמר לי שלקראת קיץ 48', הפלמ"ח מנה 50 אחוז גח"ל, גיוס חוץ לארץ. אלה חיילים שגויסו מקרב העולים החדשים  במלחמת השחרור, רובם ניצולי שואה, ורבים מהם נהרגו. אבל לקח להם הרבה שנים לגלות את הסוד הזה, ולכן הרגיז אותי העניין של עשיית מיתולוגיה על חשבון אלה שלא נזכרו בכלל. בספרי 'מתום עד תום' אני כותב על אלה שלא כתבו עליהם, על אלה האלמונים.

אני אומר שלהיות ישראלי  זה לא להתנער מהיותך יהודי, זה להיות יותר יהודי, לא להתנער מהחדש שבא, אלא לחבק אותו ולקבל אותו. את צריכה לראות את שורות הקברים בנחלת יצחק, טורים של חיילים אלמונים שאפילו את שמותיהם אין יודעים.

האם אתה יכול להסביר לי את פירוש המושג "דור בארץ"?

לא, מפני שאיני יודע מהו, זה שייך לאותו דבר שדיברנו עליו קודם. הצירוף לקוח משיר של טשרניחובסקי, על חזון כזה שיקום בארץ, דור בארץ. כתשע שנים לאחר מלחמת העצמאות הגתה ספריית פועלים רעיון להוציא לאור קובץ סיפורים שכתבו בני הדור הזה, שנלחם במלחמת העצמאות. לקובץ הזה קראו 'דור בארץ', ומכאן נולד הביטוי הזה. הספר מכיל יצירות של 16 משוררים ו-17 סופרים, מתוכם פחות מעשרה היו בפלמ"ח. זה התחיל מ'דור בארץ' ולאט לאט שינה את שמו והפך ל'דור הפלמ"ח'.

מבקרי הספרות  הצעירים הם שטבעו את הביטוי 'דור הפלמ"ח', והוא הלך והשתרש, וברור היה שדור שלם היה בפלמ"ח והוא הספרות, דבר שלא היה ולא נברא. יש כמה אנשים שמטפחים את זה כל השנים. הדבר לא מפחית מערכו של הקובץ או מערכם של המספרים. אבל השימוש במיתוס הזה הוא כואב, לכן כשכתבתי את 'של מי אתה ילד', ניסיתי לעשות צדק עם האחרים והם היו רבים.

ממתי ידעת שאתה רוצה לכתוב?

זאת שאלה אני מניח, שמטרידה כל סופר. אני תמיד כתבתי ואף פעם לא חשבתי שאני סופר. כשהייתי כבן עשר נפל לידי הספר 'חיי' של שלמה מימון, ואני כל כך התרשמתי ממנו, שמיד רצתי וקניתי מחברת שחורה וכתבתי את שם הספר שאותו אני רוצה לכתוב. אולי כתבתי עמוד אחד, אבל בזה זה נגמר. כשהייתי בגימנסיה, הוצאנו עיתון, ושם פירסמתי את סיפורי הראשון, פלגיאט  מוחלט על ראשית פתח-תקווה.

לדברי ברטוב כל הדברים החשובים בחייו קרו לו במקרה. כך גם עניין הכתיבה, ומעשה שהיה כך היה: כאשר שירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, נשלחו החבר'ה מאיטליה לארצות השפלה, ודי השתעממו. אחד מהחברים כתב  בלי סוף, והיה קורא לחברים כל דבר שיצא מעטו. חנוך אמר לו שאם הוא עצמו יכתוב סיפור שיתפרסם, החבר יתחייב לא להקריא יותר שום דבר משלו. ההתערבות נעשתה וחנוך כתב סיפור קצר, שאמנם התקבל לדפוס במדור הספרותי ב'קול ירושלים', בעריכת דב קמחי. הכתיבה הרצינית יותר החלה עם תום מלחמת העצמאות.

מתי יצא הספר הראשון שלך?

'החשבון והנפש' יצא בשנת 1953.

תמיד אומרים שבכל כתיבה יש אלמנטים אוטוביוגרפים, אבל הטרילוגיה שלך היא ממש כזו, לא?

אני לא מאמין בספרים שהם לא אוטוביוגרפים. אבל אחרי האמירה הזו אני חייב לסייג אותה ולומר שאוטוביוגרפיה חייבת לעבור מסננת כימית מאד אכזרית משני טעמים: האחד שגם אם אדם אומר שהוא זוכר במדויק מה שאמר בגיל שמונה זה לא ייתכן, בלי ספק הוא משחזר. אבל הטעם היותר רציני הוא שהספרות שאנו אומרים שהיא אוטוביוגרפית, צריכה להיהפך למעשה אמנות שיש לו קיום מחוץ לכרוניקה של חיי המספר.

אני הלכתי לצבא הבריטי ונפגשתי עם החיילים הגרמניים ואחר כך היינו הראשונים שפגשנו את ניצולי השואה. זו הייתה חוויה מצרפת, שהטביעה עלי חותם לכל החיים, אז מבחינה זו אפשר לומר שכשכתבתי את 'פצעי בגרות', היסוד האוטוביוגרפי היה שם, אבל הספר הוא לא עליי. ואת 'של מי אתה ילד' כתבתי לא רק כסיפור, אלא כניסיון להציב דמות צברית שונה מהסטריאוטיפ הפשטני והבנאלי של הצבר, אז השתמשתי באלמנטים מחיי.

לדברי ברטוב, כמו הכתיבה, גם העבודה העיתונאית שלו התחילה במקרה. אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה העברית, היה חבר קיבוץ, וכשעזב היה מורה בתיכון חדש. היות שראה בהוראה עבודה מחייבת והתכונן לשיעורים בלי סוף, חיפש עבודה שתפנה לו חלק מהיום. באקראי נודע לו שמחפשים עורך לילה בעיתון למרחב', עבודה שהיתה לרוחו, וכשאשתו קיבלה מלגת לימודים בקליפורניה, הצטרף אליה והיה שולח משם כתבות ל'למרחב'. כשחזר, ממש הכריחו אותו לכתוב טור קבוע. עבודתו העיתונאית נמשכה שלושים שנה, קודם ב'למרחב' ועשרים שנה ב'מעריב'. חלק מכתבות אלה התפרסמו לאחרונה בספר 'לגדול ולכתוב בארץ ישראל'.

גם כתיבת הביוגרפיה של דדו נקרתה לו במקרה. במלחמת יום כיפור עבד כעיתונאי צבאי, וערך מסעות במכוניתו ברחבי סיני. כשנגמרה המלחמה החלה פרשת ועדת אגרנט לחקור אותה. הוועדה קיבלה החלטה לעסוק רק בדרג הצבאי ולא בדרג המדיני, על כך הגיב ברטוב ברשימה נרגזת ב'מעריב'.

יום אחד פנה אליו דדו, סיפר לו שהוא כותב ספר וביקש את עזרתו בצד הספרותי. ברטוב הסכים ולאחר כשנתיים טילפן אליו דדו ואמר שהוא את חלקו גמר, ולמחרת היום הוא נוסע ללונדון לוועידה, כשיחזור יישבו על כתב היד. למחרת הלך דדו לעולמו. כשהלך ברטוב לנחם את אלמנתו של דדו, הבטיח לה להוציא את הספר. היו שם חבריו למטה הכללי וכולם בירכו את ברטוב על החלטתו. כל החומרים הועברו אליו והוא קרא אותם וכתב: "ובשלב מסוים הרגשתי כאילו אני צופה בטרגדיה שקספירית עם כל הגיבורים הגדולים, המלכים, הדוכסים, זה יוצא וזה נכנס, עוד זה מדבר וזה בא, עוד שמועה רעה, עוד אסון, ובלי משים תוך שאני כותב את הדברים הספר נכתב כמו מאליו."

שלוש שנים עבד עליו עד שיצא לאור בשנת 1978. בשנת 2002 יצאה מהדורה חדשה של 'דדו' עם הערות ועם תוספות, עם מראי מקומות ועם דברים אישיים שברטוב נמנע מלהזכירם במהדורה הראשונה. על כתב היד הזה קיבל את פרס יצחק שדה.

ועכשיו לשאלה שקשה להימנע ממנה בימינו, העברית שלנו מה יהא עליה?

אני לא רוצה להישמע כאחד משומרי החומות אבל נדמה לי שהגיעה השעה לקבוע למוסדות הציבוריים כמו גלי הרדיו ורשתות הטלוויזיה תקנים לדיבור עברי, ולא לאפשר עוד את ההתפרעות הנוראה שנעשית שם. אנחנו גרים בארץ הגירה, בארץ שבה אנשים אינם מבחינים בין נכון ללא נכון, ואם כלי התקשורת משדרים משהו, זה מתקבל כדבר אלוהים. אין תקנות ברורות, הכול הפקר. בבתי הספר צריך שיהיה פיקוח, שלא תהיה לשון מופקרת. בלי הדברים האלה לא תהיה תקנה, זה רק ילך וייעשה גרוע יותר עד שלא נכיר את העברית.

אנא, נסח בקיצור את ה'אני מאמין' שלך.

אני יהודי, וכיוון שאני יהודי אני ציוני, וכיוון שאני ציוני אני ישראלי.

מה אתה מאחל לעצמך לשנים הבאות?

שלא יהיו לי כאבים. לו הייתי שומע לרופאים, הייתי כבר מזמן בכיסא גלגלים. אדם בדורי, שעבר את כל הדברים שאנשים כמוני עברו והגיע לגיל 82, ועוד מעז לבוא בטענות? את יודעת כמה פעמים המוות נגע בי? והנה הגעתי עד הלום. יש לי משפחה שאני מאד גאה בה, יש לי חיים, אז כואב, נו אז מה?

אהוד:

חנוך ברטוב לא מת

הוא רק החליף מצב צבירה

והחיוך שלו נשאר כמו תמיד

* * *

אהוד בן עזר

"החטאים" של אבי נשר – רוצו לראות!

הלכנו לראות את סרטו החדש של אבי נשר, "החטאים", ועדיין אנחנו תחת הרושם של הסרט הנהדר הזה, שמציב את תעשיית הסרטים הישראלית בשורה אחת עם הטובות שקיימות במדינות העולם.

משחק מפליא ובלתי-נשכח של נלי תגר בתפקיד הזמרת-המלחינה ננה מילך. נלי תגר, מאז "אפס ביחסי אנוש", היא כיום אחת השחקניות הגדולות שלנו, ומהיותה צעירה – פתוחה בפניה קריירה של שחקנית קולנוע בינלאומית. היא ודאי תביא כבוד גדול לישראל וגם לעולם הקולנוע העולמי.

ג'וי ריגר, היא ספי מילך, אחותה בסרט, מגישה אף היא משחק בעל עוצמה בלתי-רגילה.

דורון תבורי, הוא ד"ר ברוך מילך, אביהן של השתיים בסרט, מציב דמות שהיא ברמה של מיטב הסרטים שראיתי בימי חיי.

לצידו אימן של השתיים, יבגניה דודינה, בתפקיד דרמטי נוגע-ללב של לוסיה מילך, אשתו, ואימן של השתיים.

תום אבני מצויין בתפקיד ג'רמי קוטלר, בעלה של ספי מילך, ועימם צוות שחקנים מעולה, כולם ישראלים: מולי שולמן, גילת אנקורי, אורנה רוטברג, אבי קורניק, לני כהן, אריה צ'רנר, ושני שחקנים פולניים, רפאל סטצ'וביאק וקטרז'ינה גנייבקובסקה, שאי אפשר לשכוח את משחקם הנפלא ואת הקשר העמוק של דמויותיהם לתוכנו של הסרט.

הסרט נוצר בעקבות פרשת חייהן של שוש אביגל ואחותה המלחינה אלה מילך-שריף, אשר המוסיקה שלה מלווה את הסרט בעוצמה בלתי-רגילה.

לא אומר כאן דבר על תוכנו של הסרט, הדובר עברית, גרמנית, פולנית ואנגלית. צריך פשוט לרוץ לראותו, ואחר-כך אי-אפשר לשכוח אותו. ממש נכנס לעצמות. הייתי מלא גאווה פרובינציאלית, ישראלית, על כך שמתוכנו באה יצירה קולנועית אדירה ובלתי-נשכחת כמו "החטאים".

נ.ב.

ואל תשימו לב לביקורתו העלובה של אורי קליין ב"הארץ", שכל כך זילזל בסרט עד שאפילו בילבל בין תפקידיהן של שתי השחקניות הראשיות, בו הנה:

"האחות האחת, ננה (נלי תגר), עברה מעיר הולדתן ירושלים לתל אביב ועובדת בשבועון המשלב בין מאמרים פוליטיים תוקפניים לפורנוגרפיה (נוסח "בול"). היא אישה צעירה מוחצנת, לוחמנית, מתריסה, שאינה מסתירה את דעותיה, ומביעה אותן במידה של עוקצנות צינית. לעומתה, האחות השנייה, ספי (ג'וי ריגר), מופנמת ועצורה. היא סולנית במקהלה קלאסית, ובתחילת הסרט, בעקבות קונצרט במערב ברלין, היא מותקפת בידי אישה הצועקת לעברה שאביה הוא רוצח." ["הארץ", 1.12.2016].

כמובן שההפך הוא הנכון! – לכן אנחנו ממליצים תמיד ללכת לראות סרטים שאורי קליין קוטל.

ובפעם הבאה שיחולק פרס ישראל לקולנוע – מומלץ להעניק אותו לאבי נשר. לא לחכות.

את אברהם הפנר ז"ל השופטים כבר פיספסו.

* * *

עמוס גלבוע

אבו מאזן מבטיח לנו להגביר את

 ה"התנגדות העממית"

אלו מילים מכובסות  לטרור "קר" שעיקרו בקבוקי תבערה, אבנים, סכינים, דריסות. בעיקר בשטחי יהודה ושומרון. וזה, כחלק מהמאבק המדיני, משפטי, כלכלי של הרשות הפלסטינית נגד ישראל במוסדות הבינלאומיים.

לא מכבר נאם אבו מאזן כ-3 שעות בוועידה השביעית של ארגון פתח. הדגש בדיווחים על דבריו ועל הוועידה היה על "מאבק הירושה" המתנהל בשלהי עידן אבו מאזן. אבל, הוועידה עסקה גם באסטרטגית המאבק נגד ישראל. במסגרת זאת החליטה הוועידה לבסס ולחזק את "תפיסת ההתנגדות העממית" שעליה הוחלט בוועידה השישית של ארגון הפתח ב-2009. לא למדתי על כך מהתקשורת המוסדית שלנו, אלא מפרסום של  "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית", שבמרכז למורשת המודיעין.

בוועידה ההיא, השישית,  נבחר אבו מאזן ליו"ר ארגון פתח, והוא חזר ונבחר פה אחד ליו"ר בוועידה הנוכחית השביעית. מה זה אומר? מהי "ההתנגדות העממית"?

ארגון פתח, שבראשו עמד ערפאת מאז היווסדו ועד מותו, וארגון החמאס, הם שני הגופים הפלסטינים המרכזיים והחזקים בחברה הפלסטינית, והמתחרים זה בזה. ארגון החמאס התנגד ושלל את הסכמי  אוסלו, והציג לפלסטינים את דרך "המאבק המזוין" נגד ישראל כדרך היעילה ביותר להתמודד עם ישראל.  ארגון פתח, שהוא  הגוף הגדול ביותר בארגון הגג של הפלסטינים, "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"פ ) קיבל  כמובן את הסכמי אוסלו עליהם חתם ערפאת בתוקף תפקידו כיו"ר אש"פ (בנוסף לתפקידו כיו"ר פתח). בהסכמי אוסלו ערפאת "ויתר" בכתב על הטרור ודרך המאבק המזוין. הדילמה של ארגון פתח היתה כיצד להתייחס  ל"מאבק המזוין": מצד אחד הוא ואנשיו הם מרכיב מרכזי של הרשות והפלסטינית, תוצר אוסלו,  הדוגלת במאבק מדיני ולא צבאי. מצד שני  המאבק המזוין נגד ישראל היווה מרכיב מרכזי בתפיסה שלו, כפי שבאה לידי ביטוי באמנה שלו שלא שונתה בעקבות אוסלו,  והדוגלת למעשה  בהשמדת ישראל. גם אבו מאזן עמד בפני הבעייה כיצד להתמודד עם החמאס על ליבו של העם הפלסטיני, ואיזו חלופה ראויה הוא יכול להציג לעם הפלסטיני במקום "המאבק המזוין" של החמאס.

התשובה לכך ניתנה בוועידה השישית של ארגון פתח. במצע של הארגון שהוצג בוועידה נאמר כי "תפיסת 'המאבק המזוין' נותרה בגדר חלופה אפשרית לעתיד כאשר התנאים המדיניים והחברתיים בסכסוך עם ישראל יחייבו זאת." אבל, מה לגבי ההווה? מה לגבי הצעדים המעשיים?

הפתרון נמצא ע"י אימוץ תפיסת "ההתנגדות העממית" במקביל למשא ומתן עם ישראל, ומאוחר יותר כחלק מהמאבק המדיני והמשפטי והכלכלי נגד ישראל. "התנגדות עממית" במקום "המאבק המזוין" של החמאס. אבו מאזן נתן לכך ביטוי אישי בכל הפורומים הבינלאומיים, והסביר כי מדובר בהתנגדות לגיטימית בדרכי שלום.

בפועל, מה שקרה בשנים שלאחר הוועידה השישית, הוא גל של טרור "קר" בשטחי יהודה, שומרון וירושלים: אלפי פעולות של זריקת בקבוקי תבערה, אבנים, דריסה, סכינים, שגבו קורבנות בנפש. טרור לכל דבר, רק לא באש חיה, אלא במיקרים נדירים.

אלא שהתקשורת שלנו התעלמה מכך כמעט לחלוטין, בין מרשלנות, בין בכוונה. וכאן חייב אני לציין את "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם האלוף מאיר עמית", שבמרכז למורשת המודיעין, שהיה היחיד שנתן ביטוי בולט  ורצוף ל"התנגדות העממית".

גל מתפרץ  של "ההתנגדות העממית" היה בחודשים שבין ספטמבר 2015–ינואר  2016 (כונה בתקשורת הנבוכה בשמות שונים כמו "אינתיפאדת הסכינים", "אינתיפאדת הבודדים"), שהלך וירד, וחזר למתכונת שלו מאז  2010, המתמקדת ביהודה ושומרון, ופעמים ירושלים.

אז, לזכור היטב: הטרור של "ההתנגדות העממית" הפלסטינית לא נפסק. אבו מאזן וארגון פתח מבטיחים לנו שהוא ימשך, ברשות ובסמכות, תחת האצטלא של "בדרכי שלום".

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק תשעה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

י"ט. הדוד בנימין

לא משום נימוסין של "גברות תחילה" פתחתי בתיאור האחיות. בדרך הטבע רואה העין את הבניין המזדקר לפניה מעל לפני האדמה, ורק לאחר ששבעה דיה, היא פונה אל העמודים עליהם נשען הבית. אכן שני האחים של אימי היו כיכין וכבועז לכל בית השחרחרים כולו. לשווא חרדה סבתה ריבה לעתידם ותינתה פחדה ליד גופת אביהם. הבנים המשיכו במסורת האב, חסידי חב"ד נאמנים היו, אלא שלא כבית אביהם, בתי אמידים הקימו.

הבכור בנימין, אהוב המשפחה וילד שעשועיה, היה איש ידוע חולי, צנום ומתגבן במקצת, זקנו השחור יורד אל הטלית-קטן הגדולה שלו שציציותיה טופחות על ברכיו, בשבתו בבית, כמובן. בחוץ היה מופיע במקטורן ארוך ובמגבעת שחורה, ואלו הציציות טמונות לו מבפנים והפאות סרוקות אל מאחורי האוזניים. עיקרו של האיש היו עיניו הגדולות והשחורות בעלות גון הקטיפה. אור יקרות היה בוקע מהן. על הרוב היו העיניים עצובות וכשואלות מה, ואורן אז כאור הנר המבליח באפלה. אך לעיתים היו העיניים שוחקות ואורן כאור נברשת רבת קנים שגבישי בדולח נתלים בה ומזדהרים בצבעים מצבעים שונים.

אימי הייתה אומרת שבחיצוניותו הוא כהעתק דמותו של אביהם, ואילו בריא היה כי אז דמה לו דמיון מלא. כך מלבר. אך מלגו נטל הרבה מאימו, מסבתה ריבה שלי. כאביו לא ידע מורך-לב, תמיד מוכן להקרבה עצמית, חנון ורחום לילדיו. כאימו נהג שררה בביתו, מקפיד על קטנה כעל חמורה, עקשן וחסר גמישות פנימית, תמים עם דרכו, תוך צרות אופקים ותוך זלזול גמור בכל המתרחש מימינו ומשמאלו. הוא לא ידע מרות אלא את האחת, של הרבי מליובאביטש בלבד. לא אכל בשר אלא משל קצב אחד, פיני פרלוב שמו, אף-על-פי שהיו בעיר עוד קצבים יראי-שמים ושומרי מצוות. הִקצה שעות קבועות ללימודי הלכה וש"ס ולימודי תניא וחסידות, ותהא שעתו קצרה ודוחקת. את בניו שלח לישיבת "תומכי תמימים" שבליובאביטש הרחוקה, אף-על-פי שקשתה הפרידה מן הבית להם וגם לו.

זכורני יציאתו לשם של בנו השני, מנשה. ילד קטן הייתי אז. זימנני הדוד לשבת בכרכרה אחת עימו ועם בנו, כדי ללוותו אל תחנת הרכבת. יצאנו. החל מנשה, והוא נער כבן יוד-דלת, ממרר בבכי. תלה בו הדוד מבט ארוך שכולו רחמים ומקצתו זלזול, וציווה עליו לומר על-פה שער אחד מתוך התניה. פתח הנער בדברים כשהוא מתלעלע בדמעות.

השבת נשמרה בבית כאתרוג יקר שבקופת הכסף העתיקה. הבית היה נהפך למילוא שאויבים שמו מצור עליו. העין חרדה וצופיה. בזה חלילה לגעת, לשם לא ללכת. בתקופה שלפני התקנת החשמל בעיר היו העששיות אורות בבית עד לאור היום – ואין מכבה.

רק פעם אחת הופרעו הסדרים, אף זאת מתוך דחף פנימי שפיקוח נפש עימו. ערב-שבת אחד ביקרנו עם אימי בביתו של הדוד לאחר סעודת הערב. באותו זמן חזר בנו בכורו, פיני, מישיבת לובאביטש בלוויית אחד בחור-חוזר [מוזר?] מגודל ועילוי, כדי שלא יתבטל מלימודיו בימי החופשה. בחור זה היה תימהוני. שקוד על תלמודו, ביישן, איננו נושא עין אל בן-שיחו, כל שכן אל בת-שיחו, ממעט בדיבור גם בימות החול, ואילו בשבת עוצם פיו וכשהוא משמיע מה הרי רק בלשון-הקודש בלבד. קיטונו של הבחור היה סמוך לפרוזדור ארוך, ממנו ירדו מדרגות לקומה התחתונה, אל דלת היציאה לחצר. יצאה אימא לאן שיצאה, אך מפאת האפלולית טעתה בדרכה, נכשלה ונפלה במדרגות.

שמע זאת הבחור שישב אותה שעה ושנה בקיטונו, יצא אל חדר האוכל, שם הסבה כל המשפחה, ופנה אל הדוד בלשון הקודש המגומגמת שבפיו:

"אישה ... נו, אישה ... נפלה בבור."

ניתר הדוד בנימין ממקומו, נתבהל ולא הבין.

חזר הבחור על דבריו:

"נו, אישה ... שם בבור ... נפלה ..."

תפס הדוד בנימין את העששית הגדולה שעל השולחן ורץ אל הפרוזדור, ואחריו – בצווחה – כל בני הבית.

ראיתיו אחר-כך חוזר עם העששית, כשהוא מניחה במקומה על השולחן. חיוור היה, נרעש כולו. רגע אחד עצם עיניו. אותה שעה נדמה היה לי, שככל שהוא מודאג למצב אחותו שנפגעה בתאונה, הריהו מצר על שפגע בשלמותה של השבת עצמה, אף-על-פי שנהג כהלכה.

באדיקותו הקיצונית לא ידע פשרות. יחד עם אחיו הצעיר, אלי'-חיים, שהיה לעיתים גם שותפו בעסקי החרושת, הקים בעיר מאפיית מצות לפסח. הבניין הנרחב, ובו תנורים גדולים ומכונות מודרניות, היה נעול כל ימות השנה. אף-על-פי כן הוא עצמו לא טעם ממצות אלה, שוודאי כשרות היו למהדרין, אלא שהיה אוכל רק מצה שמורה שנשלחה אליו מליובאביטש.

הוא גזר על בנותיו שלא תלמדנה אלא מעט מזעיר לימודים כלליים, אף זאת רק מפיה של אשת דודנו, אברהם, הוא בנה של הדודה גולדה אחות אימו ריבה. רק מורה זו היתה כשרה בעיניו, שלא תסיט את בנותיו מן הדרך הישרה, ומה גם שלימדה אותן קרוא וכתוב באידיש.

 אינני יודע משום-מה היה דודי בנימין מקרבני אל ביתו בילדותי, משתפני בכל מאורע של קודש ושל חול, לרבות הליכה אל המקווה בערב שבת. אמנם קרא לי בשם "וואנקא", משום ששמעתי רק רוסית ועברית. אך גם כנוי זה בחיבה היה כרוך. הוא גם ראה בעין טובה את התיידדותי עם בתו האהובה עליו מכל הילדים (אותה הזכרתי לעיל), שאם כי היתה קשישה ממני בשנתיים כמעט, הייתה חברתי הטובה למשחקים ולשיחת רעים. כנגד זה ראה בעין צרה את דודני, בנה השני של הדודה הינדה (אף אותו הזכרתי), שהיה בן גילה ואף הוא מזדמן לעתים לביתו כדי לראות את הילדה. פעם אחת גזר במפורש על הנער שיחדל מלבקר אצלה, שאין היא חברתו ולעולם לא תהיה חברתו.

עכשיו, כשאני מצרף פרט לפרט, הריני מוכן להאמין, שאכן היו דברים-בגו. אין זאת אלא שהדוד בנימין הועיד אותי מלכתחילה לבתו, ומשום כך אף טרח עליי, על מנת להכשירני לתעודתי זו.

יום אחד יצאתי בלוויית הבת אל בית מורתה. כשהתרחקנו מעט מן הבית, יצא ממנו הדוד בנימין. משראה אותנו מרחוק, הרים קולו וקרא באידיש:

"טאכטער, ווארט צו א ווילע! מיר וועלן גיין צו זאמען!" (בתי, חכי רגע! נלך יחד!)

הילדה הסמיקה עד שורשי שערותיה. היה זה ברחוב מרכזי שרבים הם העוברים ושבים בו. היא התביישה בקריאה רמה זו באידיש. נעצרה הילדה וענתה לאביה ברוסית:

"חורושו, פאפא, יא פודוז'דו!" (טוב, אבא, אחכה!)

ענה הדוד אף הוא ברוסית: "פודוז'די, דוצ'קה." (חכי, בתי).

אחר-כך ניגש אלינו, כשהוא חיוור מחרון, ואמר לה שוב באידיש: "יימח שמו וזכרו זאל דאס ווערן!... וואס? שיימסט זיך שוין צו רעדן אידיש? (יימח שמו וזכרו של אותו לא-כלום! מה? כלום מתביישת את לדבר אידיש?)

בסופו של דבר הבין שלא יוכל לעמוד בנחשול הקם עליו. העלים עין, ספק ידע, ספק לא ידע, שבנותיו החלו לומדות בבית-ספר תיכון פרטי, כשניתנה להן הרשות המיוחדת שלא לבקר בו בשבתות ובמועדי ישראל.

אימי סיפרה לי, שבעלומיו נטה הדוד בנימין ל"חובבי-ציון", אף תרם למפעליהם. אך משקמה התנועה הציונית, ובייחוד משהחלה זו בפעולה חינוכית ותרבותית, נעשה למתנגדה הקיצוני. בייחוד נתבלט בעמדתו זו בימי המהפכה הראשונים, משנתארגנה וקמה בבחירות כלליות הקהילה היהודית הדמוקראטית הראשונה בעיר. עד אז משל ביהודים "השולחן היהודי" שבעיריית ניקולאייב, ונציג האוכלוסייה היהודית שם היה ה"רב מטעם", אינז'ינר ד., הדור בצילינדר מבריק על ראשו, בעל זקן לבן ומטופח כשל מכס נורדדאו, בור ועם-ארץ גמור בענייני יהדות ותורה, ועם זאת, כפי שנתברר אחר-כך בארכיוני הבולשת הצארית, פקיד סתרים שלה בשכר של שישים רובל לחודש.

דודי בנימין ישב בכנף הימני הקיצוני שבאולם הישיבות של ועד הקהילה. הוא מחה על מתן זכות הבחירה לנשים, על התמיכה לבתי-הספר החילוניים, כל שכן על התמיכה לבית הספר הציוני. הוא נהג בדרך שנוהגים בה בימינו "נטורי קרתא", בהבדל אחד יסודי, הוא לא עשה את מעשיו מתוך תככים מדיניים או מפלגתיים כלשהם, אלא מתוך שלמות עם עצמו ועם בוראו. זעקת "שאבעס" של אימו בשעת פטירת אביו, לאחר הדלקת הנרות בערב שבת, נחרתה בליבו לנצח, כשם שלא שכח את ברכת הקידוש הראשונה שלו בלילה ההוא. לא העמיק חקור, במופלא לא דרש. ראה את עצמו כטוראי, כאיש השורה בצבא ליובאביטש, טהור ושקוף באמונתו הגבישית, לא עלה כלל על דעתו, שאולי יש ופרט זה או אחר טעון ביקורת כלשהי. לחלוק על הר סיני – השתגעת?

תפילתו אף היא מיוחדת היתה לו. עטוף טליתו מעל לראשו היה תקוע במקומו בבית הכנסת, או בפינת האולם הגדול שבביתו בשעת חוליו. שעה ארוכה היה עומד לבלי זיע, עיניו עצומות והוא ממלמל בלחש. היה בעמידתו זו משהו משל נר פלאים, שאין רוח מצויה יכולה להשתלט עליו ואין לשון האש שלו מבליחה בה.

הוא לא אהב את עסקי המסחר. כל ימיו ביקש להיות יצרן, חרשתן. בימי ילדותי, זכורני, היה לו בית-חרושת לנסירת עצים לבניין, בית-חרושת לייצור עטרן לעגלות, בית-חרושת לחלווה ועוד מפעלי ייצור קטנים. העבודה במפעליו נמשכה רק חמישה ימים בשבוע, גם בשבת היו סגורים, ואלו הפועלים היו מקבלים שכר של שישה ימים. ההצלחה לא האירה לו פנים. מאימו ירש את ההקפדה העצמית – את תחושת הסדר המופתי שלה לא ירש. במשפחה היו סונטים בו על כך, עיתים תוך טרוניה אמתית, עיתים תוך בדיחות הדעת:

"אפילו הקבצנים שבנימין מביא עימו מבית הכנסת לסעוד על שולחנו, בעלי-מום הם, מאוסים ומרושלים, בה בעת שהקבצנים של אלי-חיים כולם אחד-אחד, בריאים, נאים ומצוחצחים."

היעדר תחושת הסדר היתה, כנראה, בראש עוכריו. ניהול המפעלים היה גרוע, החשבונות מבולבלים, הפועלים נרפים בעבודתם, הסוחרים והסוכנים נהנים מן ההפקר ומרמים, השלטונות תובעים דין-וחשבון מדויק – ואיננו.

במגרעותיו אלו, של חוסר כישרון לעסקים, דמה לאביו, אך כאביו היה גם כאבן-שואבת לרבים שהשכימו לפתחו. מוניטין יצאו להכנסת האורחים שנהג בכל הבא בצל קורתו, למאור פניו לקרוב ולרחוק, כשאשתו טובת הלב, השמנמנה והגחכנית, חשה לכבדם.

רישום דמותו של הדוד בנימין לא יהא שלם, אם לא נזכיר את שירת ניגוניו החסידיים. הכול היו שרים, קולות ערבים לא חסרו במשפחה, וברגש שרו. אך היה בה בשירתו מה שהרטיט את שומעה. דודי, האחים של אבי, ודאי הטיבו לשיר ממנו, אך שירתם נועדה לבמה, למחיאות כפיים. ואילו שירתו של הדוד בנימין אפשר היה אובד ייחודה, אלו בפרהסיה הושרה, אך בפינתו, ליד שולחן סעודתו או תלמודו, היתה מרעידה את הלב. בשקט היה שר, שקט שהיה מגיע לעיתים לידי לחש, כשעיניו עצומות והוא מאזין לקול הנובע מקרבו, משל מישהו אחר מתרונן שם, ואין הוא עצמו אלא כמאזין, מקשיב ותמה, מנין לו, לאחר זה, שכה מיטיב הוא להביע רחשי ליבו שלו.

בנו בכורו של הדוד בנימין הגיע מלנינגרד לארץ-ישראל עם משפחתו הקטנה באמצע שנות השלושים. חסר אמצעים היה. אך מיד בבואו לארץ, באין לו כל אחיזת פרנסה עדיין, החל מטפל בהוצאתה לאור של מהדורת תניא חדשה. היתה זו נאמנות למסורת המשפחה, לזכרו של "אשר בר' שו"ב מניקאלאייעב". הוא נפטר לפתע במיטב שנותיו, ולפי הוראת הרבי הובל למנוחות לצפת.

בנו של אחיו, היחיד שנותר לפליטה מכל משפחתו, שנספתה במצור לנינגרד, הוא אחד מתושבי כפר חב"ד בארץ. צעיר האחים הצליח לצאת בשלום מרוסיה בתום מלחמת העולם השנייה, הגיע עם פליטי חב"ד לפריז, משם גלה לאוסטרליה, ושם הקים חוג של חסידים ומרכז לחינוך תורני. ראיתיו בשעת שחותו הקצרה בארץ, בדרכו ממלבורן לברוקלין, מרכזו העולמי של הרבי מליובאביטש. כשיצאתי מרוסיה היה ילד חינני קטן. עתה עמד לפני יהודי עטור זקן שחור ששיבה זרקה בו שערות כסף בודדות. עיניו, עיני קטיפה זוהרות, חיוכו, סבר פניו, ניגונו השקט החודר אל הלב – הכול, הכול כשל אביו, דודי בנימין.

שוב אמרתי בליבי: ניצחו השחרחרים את הלבנבנים.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת: אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

געגועים לקיץ:

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

חוף גורדון, 26.8.14

פורסם לראשונה בגיליון 973 מיום 28.8.14

* * *

אורי הייטנר

1. הדרך לחוק הגולן

ראיון עם יהודה הראל

ה-14 בדצמבר 1981, היום ההיסטורי שבו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. באותם ימים, יהודה היה המשווק של מפעל טוף מרום גולן, וביום הזה הוא היה בנסיעת שיווק בגליל המערבי. טלפונים ניידים עוד לא היו אז, והוא לא ידע דבר. לפתע, הוא שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל כך שהחוק יוגש היום להצבעה בשלוש קריאות.

"הייתי בתדהמה," מספר יהודה. "הסתובבתי ונסעתי במהירות מטורפת לירושלים."

המהירות המטורפת עלתה לו בדו"ח ובקנס, אך להצבעה ההיסטורית הוא לא הספיק להגיע. הוא הגיע לכנסת כחצי שעה אחרי ההצבעה בקריאה שלישית וקבלת החוק, והלך עם חבריו להנהגת הגולן לחגוג במסעדה בירושלים.

יהודה הראל, חבר קיבוץ מרום גולן, הוא מראשוני המתיישבים בגולן. הוא עלה למחנה הסורי עלייקה שבגולן בספטמבר 1967, שבועות אחדים אחרי שהחלוצים הראשונים עלו למקום, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.

יהודה היה במשך עשרות שנים המנהיג הבלתי מוכתר והבלתי מעורער של מתיישבי הגולן, הגם שלרוב לא נשא בשום תואר או תפקיד רשמי. וגם היום, בגיל 82, ללא כל תפקיד ותואר, הוא אחת הדמויות המרכזיות, המובילות והמשפיעות בהנהגת הגולן. יהודה הראל הוא גם האיש שיזם והנהיג את המהלך הציבורי שהביא בסופו של דבר לקבלת החוק.

הכול החל באפריל 1979, כשבועיים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. "הסיפור מתחיל בביקור של שר החוץ משה דיין בבקעת הירדן, ובפגישה שלו עם התושבים," מתאר יהודה. "התושבים הביעו באוזניו חשש לעתידם, שמא הם נדונים לעקירה, כמו תושבי סיני. דיין השיב להם שאין להם מה לחשוש. בקעת הירדן אינה סיני. בניגוד לסיני, יהודה ושומרון ובקעת הירדן מעולם לא היו שטח ריבוני מוכר של מדינה אחרת. לחיזוק ההסבר שנועד להרגיע אותם, הוא הסביר שהגולן הוא כמו סיני, כיוון שהגולן היה בריבונות סורית, ובהסכם שלום עם סוריה, המודל יהיה ההסכם עם מצרים."

דברי דיין שודרו בכלי התקשורת, קיבלו תהודה גדולה ועוררו סערה. יהודה הראל היה אז הדמות המרכזית בוועד יישובי הגולן, שעסק בעיקר בפיתוח ההתיישבות. "אריק שרון צלצל אליי מיד. הוא רוצה לבוא לגולן וללתת הכרזה נגדית. אמרתי לו שאני לא מסכים שיבוא, אלא אם יודיע על הקמת יישובים חדשים. הוא היה שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות. סחבתי את הביקור של שרון כמה ימים עד שהבטיח להצהיר. ואכן, הוא בא, גינה את דיין והודיע על הקמת יישוב. היישוב הוא אלוני הבשן, היישוב המזרחי ביותר במדינת ישראל."

תגובה זו של יהודה הראל אופיינית. כחניכו של יצחק טבנקין וכאיש תנועת הקיבוץ המאוחד, הוא היה איש הציונות המעשית, שראה במעשה ההתיישבותי את חזות הכול. ההתיישבות היא המטרה והיא האמצעי. הריבונות נועדה לאפשר את ההתיישבות וההתיישבות היא המבטיחה את הריבונות. הביטחון נועד להבטיח את קיום ההתיישבות וההתיישבות יוצרת ביטחון ומעצבת את גבול הביטחון.

פחות אופיינית לתפיסתו, היא היוזמה של חוק הגולן. הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל היה יגאל אלון, כבר ב-1968. את תושבי הגולן הרעיון הזה כלל לא עניין. סוגיות של ריבונות, חוק, מהלכים מדיניים, עשיה פוליטית, נראו בעיניהם שוליים. רק הפעולה ההתיישבותית היא שתקבע. היכן שתעבור המחרשה – שם יהיה הגבול. מי שהוביל את המגמה הזאת היה יהודה הראל. ודווקא הוא הבין, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני, שכנראה אין די בציונות מעשית, ויש צורך לגבות אותה במהלכי ציונות מדינית.

"כינסתי ישיבת חירום של ועד יישובי הגולן בקצרין. לצד הצהרה לתקשורת שגינתה בחריפות את דיין ודרשה את פיטוריו המידיים, שאלנו את עצמנו, מה עושים כדי להבטיח שעתיד הגולן יהיה שונה מעתיד סיני. 

"הצעתי שלוש הצעות שאני גאה בהן, כי יצא מהן חוק הגולן. אמרתי שעלינו לצאת למאבק. מאבק אי אפשר לעשות ללא מטרה מוגדרת. הצעתי שהמטרה המוגדרת תהיה החלת הריבונות הישראלית על הגולן.

"ההצעה השניה היתה לצקת תוכן מעשי במאבק על החוק, באמצעות קביעת יעד מוחשי, שניתן לבחון ולהבין כמה אנו מתקרבים אליו. ולכן הצעתי להחתים עצומה של מיליון חתימות. כך נתקרב לאט לאט למיספר."

מי שמכיר את כתביו של יהודה בשנים הראשונות של ההתיישבות בגולן, יודע שלא זו בלבד שסוגיית החוק והריבונות לא היתה חשובה בעיניו, הוא גם כתב בלעג על עצומות. הוא ראה בהן פעולה קלה ולא מחייבת, היפוכה של העשייה המשמעותית – התיישבות. ודווקא הוא הציע את הריבונות כיעד. כעת הוא הבין, שלצד קביעת העובדות בשטח, יש צורך גם בפעולה פוליטית וציבורית, והעצומה היא הפעולה המתאימה.

ההצעה השלישית של יהודה, היתה בתחום הארגוני-פרסונלי. "הסברתי שצריך מנהל פרויקט למהלך הזה, והבהרתי שאיני מתאים לכך. אין לי כישורי ניהול וארגון והצעתי לתפקיד הזה את שמעון שבס, חבר קיבוץ אפיק וגזבר הקיבוץ. יש לציין שלא ממש הכרתי את שבס. הוא אף היה עד אז במידה רבה אופוזיציה לוועד יישובי הגולן. בהברקה של רגע, באינטואיציה, חשתי שזאת ההצעה הנכונה."

שלוש ההצעות של יהודה – מאבק על החוק, עצומת המיליון ובחירתו של שבס, שלא השתתף בישיבה ולא ידע כלל על קיומה, התקבלו. עוד באותו הלילה שבס השיב בחיוב להצעה, ונבחר לתפקיד יו"ר הוועד.

"מאותו רגע ועד קבלת החוק, עבדנו שנינו יחד." 

איך היתה העבודה המשותפת שלך ושל שבס?

"בדיעבד, ההצעה הספונטנית לגייס לתפקיד את שבס, הייתה הברקה גאונית. לא שיערתי אז עד כמה. היכולת הניהולית, הארגונית, הפוליטית והתקשורתית שהוא גילה הייתה מדהימה. גם הצלחת הצירוף של שנינו היתה מדהימה. היתה בינינו כימיה נהדרת. עבדנו יחד מצוין.

אני הייתי הרעיונאי והוא איש הביצוע. ימים שלמים ושבועות ארוכים עבדנו יחד, מבוקר עד לילה, בשיתוף פעולה מלא.

העשייה היתה כרוכה בהרבה תרגילים פוליטיים, בטקטיקה, ושבס היה אלוף בזה. לא היה לו כל קושי לשקר, כשצריך, כדי לקדם את העניין. אבל אני מודה שזרמתי איתו והייתי שותף לכך."

השלב הראשון היה לנסח את העצומה, ולעשות זאת כך שתבטא קונצנזוס ורבים יחתמו עליה. לצורך הניסוח נעזרו יהודה וחבריו בניסיונו ובתבונתו של יגאל אלון. יהודה ושני חברים נוספים ישבו עם יגאל אלון במשך ערב שלם, במרפסת חדרו בגינוסר, עד שגובש הנוסח. יש לציין, שבדומה לבגין גם יגאל אלון התנגד למילה סיפוח. המילה שנבחרה הייתה: ריבונות. המשפט המרכזי בעצומה, שאותו ניסח אלון, היה: "ריבונות ישראל על הגולן – ערובה לשלום וביטחון." יש לציין שאלון, הראשון שהציע להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, החותם הראשון על העצומה ומי שהיה שותף מרכזי לכל הפעולה ההתיישבותית בגולן, לא זכה לראות את התגשמות חזונו. הוא נפטר, במפתיע, שנה וחצי קודם לכן.

עוד נחזור לעצומה. היא היתה לב העניין, אך היא לא היתה חזות הכל. במקביל נעשתה פעולה פוליטית נרחבת, מול ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, המפלגות ותנועות ההתיישבות. אחת הפעולות הראשונות הייתה רתימת התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת, למאבק. "המהלך הזה היה בתקופה של הקמת התק"ם – האיחוד של תנועת הקיבוץ המאוחד עם תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. אני זוכר ישיבה במקביל של שבס במזכירות האיחוד ושלי במזכירות הקיבוץ המאוחד. שתי המזכירויות החליטו ברוב דעות לתמוך בעצומה. הצלחנו להעביר את ההחלטה בשתי המזכירויות. הצלחתי להעביר זאת במועצה האחרונה של הקיבוץ המאוחד בנען. השר לשעבר גלילי, שניהל את המועצה, תמך ביוזמה, דחף לקבלתה וההצעה התקבלה. מועצת הקיבוץ המאוחד הצביעה בעד החלטה בנוסח שהיה כתוב על העצומה. 

"עם הקמת התק"ם, הנושא הגיע לישיבה הראשונה של מועצת התנועה בנצר סירני. במרכז הדיון במועצה היו שני נאומים מרכזיים: אחד שלי ואחד של עמוס עוז, אז חבר קבוצת חולדה. אני נאמתי בעד החוק והוא – נגד. היה זה מאבק ראש בראש בין היונים והניצים בתנועה, ואנחנו ניצחנו. זכינו ברוב של כשני שלישים. זה היה ניצחון דרמטי."

לצד החתמת ההמונים, נעשתה פעולה להחתמת הח"כים והשרים, כדי לגבש רוב בכנסת למען החוק. לשם כך הוקמה בכנסת שדולת הגולן, בראשות ח"כ אברהם כץ עוז מהמערך, חבר קיבוץ נחל עוז.

"בכל שבוע היינו בכנסת. יו"ר הכנסת היה מנחם סבידור. מה שהיה לו חשוב בכנסת, היה בעיקר נימוסים והליכות. בין השאר הוא גזר גזירה, שאסור לגברים להיכנס לכנסת בסנדלים. לא ידעתי על כך, ובפעם הראשונה שהגענו, הסדרנים נתנו לשבס להיכנס, אך סירבו לאפשר לי להיכנס, כי נעלתי סנדלים. שאלתי את הסדרן אם אפשר להיכנס עם סנדלים וגרבים. הוא השיב בחיוב. מאיפה אשיג גרביים? שבס חלץ את נעליו, העביר לי את הגרביים שלו, הוא הלך עם נעליים ללא גרביים, ואני עם סנדלים והגרביים של שבס."

יהודה ושבס, לעתים גם ראש המועצה האזורית גולן איתן ליס וראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב ולעתים גם חברים נוספים, עברו ח"כ אחרי ח"כ, שוחחו, הסבירו, לחצו ושכנעו. תחילה, הנושא היה זר למרבית הח"כים. אולם המהלך הזה הניב 70 חתימות של חברי כנסת, ואף של מיספר שרים, למרות שלרוב אין זה מקובל ששרים יחתמו על עצומות.

הסיפור הבא, מראשית הקמפיין, עשוי להמחיש את צורת עבודתם.

"שבס ואני נפגשנו עם זבולון המר, שר החינוך, לשכנע אותו לתמוך, אולי אפילו לחתום על העצומה. אמרנו לו שגלילי בעד החלת החוק. והרי גלילי, שכבר לא היה ח"כ אך עדין היה מנהיג רב השפעה, היה חבר המערך, האופוזיציה שמשמאל לממשלה. האם הוא יוכל להתנגד להצעה שאיש המערך תומך בה? זה מה ששיכנע אותו לתמוך בחוק. הבעייה היא שלפני כן לא החלפנו מילה עם גלילי. כשיצאנו מלשכת השר, אמרתי לשבס: 'מה יהיה? הוא יתקשר לגלילי.' תשובתו של שבס היתה: 'אנחנו חייבים לנסוע מיד לגלילי. עכשיו. אבל איננו יודעים מה דעתו של גלילי. איך נשכנע אותו?' אמרתי: 'אין בעייה. נגיד לו שאפילו המר תומך.'

"זו כבר היתה שעת ערב. היינו בירושלים וגלילי בביתו שבנען. שבס התקשר לגלילי וקבענו איתו פגישה דחופה במזנון של תחנת הדלק של רמלה. בפגישה ביקשנו ממנו להודיע על תמיכתו בחוק. סיפרנו לו שהגענו לכאן ישירות מירושלים, מפגישה עם השר המר, שהודיע על תמיכתו בחוק. גלילי השתכנע וצירף את תמיכתו הפומבית."

יהודה שופע מאות סיפורים מסוג זה, המתארים את דרך החתחתים שקדמה לקבלת החוק.

האם הגעתם למיליון חתימות?

"כשהצעתי את ההצעה, לא היה לי מושג, מה זה מיליון. היום אני יודע. היום אולי ניתן להגיע לכך בזכות האינטרנט. בתנאים של אז, זה היה מדע בדיוני. זה פשוט בלתי אפשרי. תושבים מהגולן, הגליל והעמק וחברי תנועות הנוער, עברו מבית לבית. זוג מחתימים, שיכול לפעול בשעות שבהם אנשים כבר חזרו מן העבודה, בין 17:00 ל-21:00, עובר מבית לבית, בכל מקום יושב כחצי שעה לשוחח עם האנשים. לא כולם משתכנעים. כמה זוגות מחתימים צריך? כמה זמן? זה לא מעשי. אין דבר כזה מיליון חותמים. אבל נורא קל להגיד מיליון. זה נראה ריאלי. לכן זה התקבל. מרגע זה התחיל הסיפור. כמובן שלא הגענו למיליון, אבל הייתה זו החתמה המונית, הישג עצום."

איך הגעתם להישג הזה?

"עיקר הקרדיט על ההישג מגיע לשבס. הוא גייס מטה לארגון ההחתמה. לצד ועד יישובי הגולן הוא הקים את ועד יישובי הצפון, שקידם את הנושא והשתתף בהחתמה. עשינו תרגילים מופלאים. למשל, הבאנו יותר מ-50 ח"כים במסוקים צבאיים, בהוראת רפול, הרמטכ"ל.

"זה היה קמפיין יוצא מן הכלל, שכולו עוצב במוחות הקודחים של שבס ושלי ובביצועו של שבס. סיסמת המאבק היתה: 'אסור לאבד את הצפון.' עשינו פעולות מדהימות. למשל, 'יום כינרת'. יום החתמה בכינרת, בשבת, בשיא הקיץ, כשהכנרת מלאה באלפי מבקרים. הנוער של הגולן ושל קיבוצי עמק הירדן פשט על כל חופי הכינרת, והחתים אלפים רבים. כמה? מי סופר? הוצאתי הודעת לתקשורת שהחתמנו באותו יום 60 אלף חתימות, וכבר הגענו לכך וכך מאות אלפים. וכך גם יום תל אביב, יום הקריות, יום ירושלים וכד'.

"המספרים, יש להודות, היו פיקטיביים. אבל זה לא היה סתם בלוף. באמת היו 50 חוליות שהחתימו המונים, והתקשורת צילמה את זה. זאת באמת הייתה הצלחה גדולה. אבל המיספר היה פיקטיבי. וכך, באופן הזה פעלנו בכל הארץ, יצרנו אווירה של תמיכה, החתמנו המונים, ומכרנו לתקשורת מספרים."

את העצומה הגשתם לראש הממשלה מנחם בגין. הייתה זו פגישתכם הראשונה אתו?

"נפגשנו איתו פעמים אחדות. פגישה אחת זכורה לי במיוחד. שבס ואני נפגשנו עם ראש הממשלה, שצירף לפגישה את היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר. בגין האזין לנו בקשב רב, אך סירב להתחייב, והשאיר את הנושא פתוח ואת עמדתו עמומה. במהלך הפגישה הוא שאל את זמיר אם ההחלטה שהתקבלה ב-48', שעל פיה שר הפנים יכול להחיל את החוק הישראלי בכל שטח משטחי א"י שנמצא בידי צה"ל, תקפה לגבי הגולן. זמיר הסביר לו שלא בהכרח. הוא טען שניתן לפרש את החוק כתקף רק על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, שלא כללה את הגולן. לכן, בניגוד לירושלים, הגולן לא סופח באמצעות אותו חוק. הגולן הוא השטח היחיד מאז קום המדינה, שסיפוחו התקבל בהחלטת הכנסת בחוק מיוחד."

העצומה הוגשה לבגין בטקס שנערך במשכן הכנסת. היתה דילמה. איך מגישים עצומה? אפשר למסור לבגין את הארגזים עם כל החתימות?

"הפתרון היה מגילה. נוסח החוק, מעוצב בידי גרפיקאית, נכתב על מגילה בצורת קלף ועליה המספר 'המדויק' של החותמים, עליו החלטנו – למעלה מ-750,000 איש. סיכמנו שאם מישהו ישאל איפה החתימות, נאמר את האמת: בכספת בנשקיה של אפיק. אבל אף אחד לא שאל. בגין הכריז שאף ממשלה בישראל לא תוכל להתעלם מן העצומה הזאת. האירוע קיבל סיקור מוצלח בתקשורת". ואכן, הממשלה לא התעלמה מרצון העם."

עד כמה, להערכתך, השפיעו המאבק והעצומה על קבלת ההחלטה?

"החלת החוק היתה הישג גדול. בלי הפעולה שלנו, בגין לא היה מעלה את החוק. אנו יזמנו את הרעיון והעמדנו אותו במשך שנתיים וחצי במרכז ההתעניינות הציבורית, התקשורתית והפוליטית. הטרפנו את הכנסת ואת המערכות הפוליטיות. 'בגינולוגים' טובים ממני יפרשו למה הוא הגיע להחלטה. לדעתי, הוא רצה אקט מסוג זה בשל הנסיגה מסיני, כדי לאזן את אפקט הנסיגה מסיני. הוא בחר ברעיון הזה דווקא, כי הוא כבר היה זמין, על השולחן ובשל מבחינה ציבורית ופוליטית."

מאז 14 בדצמבר 1981 הגולן הוא חלק ממדינת ישראל, בדיוק כמו ירושלים, תל אביב וחיפה, כמו הנגב והגליל. כאשר בית המשפט העליון אישר את ההתנתקות, נאמר בפסק הדין בפירוש, שאילו היה מדובר בגולן, שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, הוא היה שוקל אחרת את החלטתו.

אחת התוצאות המבורכות של חוק הגולן, היא חוק משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שעליו חלים החוק, המשפט והמנהל של ישראל, כלומר הריבונות הישראלית. ההישג הזה נזקף כולו לזכותו של יהודה הראל. הוא יזם את הרעיון בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. בהיותו ח"כ מטעם "הדרך השלישית", הוא העביר את החוק, ב-1999. אולם אותו חוק חייב קבלת חוק משלים, המסדיר משאל עם בישראל, וכל עוד חוק זה לא חוקק, חוק משאל העם היה אות מתה. כל הממשלות הבאות מסמסו את קבלת החוק.

במשך 15 שנים, אחרי שסיים את כהונתו בכנסת, במסגרת תפקידו כראש היחידה האסטרטגית של הגולן, יהודה לא הרפה, דחף ולחץ, יזם והפעיל ח"כים, עד שב-2014 התקבל חוק יסוד משאל עם.

ההתיישבות והריבונות, הציונות המדינית והמעשית, המאבקים הציבוריים וגם עזרה מצד שושלת אסד, הביאו לידי כך שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

ליהודה הראל יש חלק מרכזי בהישג ההיסטורי הזה.

גילוי נאות – בימים אלה אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל.

2. צרור הערות 14.12.16

* מפחדים מאתיקה – כאשר מונה קיסינג'ר ליועץ הנשיא לביטחון לאומי, שאלו אותו איך הוא, כאיש אקדמיה, יוכל להתמודד עם מלתעות הפוליטיקה. קיסינג'ר השיב, שמי ששרד את הפוליטיקה באקדמיה – לא יהיה לו כל קושי להתמודד בכל מערכת פוליטית שהיא.

קיסינג'ר התכוון אמנם לפוליטיקה במובן של מאבקי כוחות באקדמיה, אך רק מיתמם יכחיש את הבעייתיות שבערבוב בין עמדות פוליטיות לבין הנחלת הידע האקדמי.

שר החינוך בנט נקט ביוזמה נאותה. הוא פנה לפרופסור אסא כשר, מומחה בעל שם עולמי לאתיקה, שהוזמן ומוזמן לנסח קודים אתיים לגופים רבים בארץ ובעולם, להציע הצעה לקביעת כללים אתיים לסוגיית הפוליטיקה באקדמיה. לזכותו של בנט יאמר, שהוא בחר לתפקיד אדם רחוק מהשקפותיו הפוליטיות. 

פרופ' כשר עוד טרם החל בעבודתו, וכבר החלה מערכת תעמולה נגד עצם הרעיון, ששׂומו שמים, יהיו כללי אתיקה גם באקדמיה. הרי האקדמיה היא מעל לכל אתיקה. מיד מדובר בפגיעה בדמוקרטיה, בהתנקשות בחופש האקדמי, כותרת ראשית בגיליון ערב שבת של "הארץ", מאמר מערכת של "הארץ", מאות מרצים חתמו מראש על הצהרה שיתעלמו מן ההמלצות, שטרם נוסחו. מיד החלה הסתה נגד שר החינוך, שהוא מנסה לסתום פיות, להשתלט, בולשביזם, פשיזם וכל הבלה-בלהאיזם.

שאלה: האם מותר לקבוע כלל אתי, שיגן על סטודנט מפני מצב שבו כדי לקבל ציון טוב עליו לכתוב כאנוס את עמדותיו הפוליטיות של המרצה, כאילו היתה זו אמת מדעית? האם מותר לקבוע כללים שיגנו על סטודנטים מהצורך להתקרנף כדי לא להיכשל?

מותר לבחון את העניין? מתאים לקבוע כללי אתיקה בנדון?

ממה הם מפחדים? הם מפחדים מאתיקה.

* מקארתיזם – נו, ובינתיים כבר קראתי שאסא כשר אינו ראוי לתואר פילוסוף...

* הסתה לרצח – כל מי שמוצא צידוקים מצידוקים שונים ל"יצירת האמנות" של נתניהו עם חבל תלייה, מגן על כרזת הסתה הקוראת בעליל לרצוח את ראש הממשלה.

* פוסט אמת – על מנת לגונן על כרזת ההסתה לרצח ראש הממשלה, הוצא שוב מן הנפטלין הסיפור השקרי על נתניהו וההפגנה ברעננה, לפני רצח רבין. יותר ויותר אנשים כבר יודעים ומבינים שהטענה כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארון קבורה של רבין היא שקר – היה זה ארון שעליו נכתב: "רבין ממית את הציונות," בדיוק כמו במאות הפגנות, מימין ומשמאל, לפני כן ואחרי כן. כעת מוצגת "ראייה" חדשה – מישהו צעד שם עם חבל תליה. האם מישהו צעד שם עם תמונה של רבין וחבל תליה, כמו הכרזה ב"בצלאל"? הרי ברור שחבל התלייה נועד לסמל מסר לפי אנו חשים כמו נידונים למוות, כמי שחבל מתהדק על צווארנו. הרי אחת הקריאות המובילות באותו מאבק היתה: "לא רוצה להיות הבא בתור." אין דמיון בין המקרים.

כשלעצמי, איני חובב ארונות קבורה וחבלי תליה בהפגנות. זהו סגנון מתלהם, סר טעם וחסר יצירתיות, אך אין זו הסתה.

אולם מי שטוען שאותה הפגנה הייתה הסתה – חזקה עליו שיראה, בקל וחומר בן בנו של קל וחומר, את הכרזה המפורשת ב"בצלאל" כהסתה. אך לא. ההוצאה מן הבוידם של אותו סילוף ישן, נועדה לגונן על ההסתה בעליל, בכרזה ב"בצלאל". ללמדך, שההסתה, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה.

איני תומך בנתניהו ובוודאי שאיני מחסידיו. נהפוך הוא, יש לי עליו ביקורת חריפה, ואיני מסתיר אותה. אך איני מוכן לקבל את השיטה, על פיה המטרה מקדשת את כל האמצעים, וכדי לבטא את ההתנגדות לנתניהו יש להמשיך ולהפיץ את עלילת הדם הנוראה הקושרת אותו להסתה שקדמה לרצח רבין, גם אם אנו בעידן ה"פוסט אמת".

* תרגיל בפוטושופ – אני רק שאלה. נניח שסטודנט ב"בצלאל", במסגרת "תרגיל בפוטושופ", סתם לשם התרגיל היה מעצב כרזה עם הכתובת "מוות לערבים" ותמונתו של התינוק מדומא. האם כל אלה שקופצים היום להגן על "חופש היצירה", "החופש האומנותי" ו"החופש האקדמי", של הסטודנטית שעיצבה כ"תרגיל בפוטושופ" כרזת הסתה לרצח ראש הממשלה, היו ממהרים גם אז להגן על "יצירת האמנות"?

* מזרח תיכון חדש 1 – מה הסיבה לפיגועי התופת באיסטנבול ובקהיר? אקיבוש.

* מהות הסכסוך – החזון העומד מאחורי הטבח בכנסייה בקהיר, הוא מזרח תיכון נקי ממי שאינם מוסלמים. וזו בדיוק מהות הסכסוך הישראלי-ערבי.

* מזרח תיכון חדש 2 – וזה לא היה כל כך מזמן, שממשלות ישראליות ניסו למסור לרב הטבחים מדמשק את הגולן.

* בניגוד לתפיסת מדיניות החוץ של ישראל – שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום היא מנוולת אנטי ישראלית ותומכת בטרור נגד ישראל. בשיא מתקפת הטרור הרצחנית האחרונה נגד אזרחי ישראל היא האשימה את ישראל בכך שניטרול מחבלים רוצחים לשם סיכול הפיגועים והצלת חיי אדם הוא "הוצאה להורג ללא משפט." היא האשימה את ישראל באחריות לפיגועי דאעש. ממש מנוולת.

ואף על פי כן, למרות הסלידה המוצדקת ממנה, אני רואה כשגיאה את החרמת ביקורה בישראל בידי הממשלה ומשרד החוץ.

במדינאות אין מקום לברוגז ולא לחרמות. המדיניות הישראלית מיום הקמת המדינה היתה לנסות להדק ככל הניתן את יחסי ישראל עם כל מדינות העולם, להיכנס לכל סדק ולהיות בכל זירה כדי להשפיע. זאת גם מדיניות הממשלה הנוכחית.

הרודן הטורקי ארדואן הוא מסית אנטישמי ואנטי ישראלי גרוע אלף מונים יותר מווסטרום. הוא אינו מסתפק בדיבורים אלא נוקט גם במעשים תוקפניים – הוא הפטרון של חמאס, הוא עמד מאחורי פיגוע "מרמרה". והנה, ישראל בצדק חתרה וחותרת להידוק היחסים עם טורקיה ואינה מחרימה אותו (בעיניי, נתניהו נהג בעודף להיטות, ועשה דברים שלא ייעשו – התנצלות ישראלית על תוקפנות נגד ישראל ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים).

נתניהו מהדק ובצדק את היחסים עם פוטין, בעל הברית של ציר אסד-חיזבאללה-איראן ומי שמדינתו הצביעה בעד ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו השוללת את זיקת העם היהודי להר הבית ולכותל המערבי. גם סין תמכה בהחלטה הזאת, וגם עימה נתניהו פועל, בצדק, להידוק היחסים.

באותה מידה, על ישראל לפעול להידוק היחסים עם שבדיה ולשינוי בעמדתה. נתניהו יודע זאת. הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשותו. החרמתה של שרת החוץ השבדית לא נבעה משיקולים של מדיניות חוץ, אלא משיקולים פופוליסטיים של מדיניות פנים. היעד שלו בצעד הזה היה "לייקים".

* הימין החדש – פעם הימין הישראלי התאפיין בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, ברגישות החברתית של בגין, במנהיגות החברתית של דוד לוי ועד לאחרונה בהובלת החקיקה החברתית בידי המפד"ל. מה נשאר מכל זה? ימננות צינית, אטומה ומרושעת.

 ביום שבו התפרסם דו"ח העוני של "לתת" – חגיגה בסנוקר. כל הרשתות רעשו בחגיגה צינית על המחקר. אפשר לחלוק על הגדרת העוני על פי הדו"ח, אך אין ספק שהוא מצביע על בעייה חברתית קשה ביותר, שחובתנו להילחם בה. בכל חגיגת הירידות על הדו"ח, לא מצאתי ולו התייחסות קלושה, המתייחסת ברצינות לבעיה האמיתית – העוני והפערים העמוקים בחברה הישראלית.

* פצצה מתקתקת – מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו ניהלתי במכללה האקדמית תל-חי, כבר אינו קיים, כי באין קמח אין תורה. אך אוד מוצל מאש הוא אחת מתוכניות הדגל של המרכז, תכנית "מעגלים". מדובר בבית מדרש שנוטלים בו חלק אנשים צמאי דעת ומחויבים, אנשים מעורים בחברה ובסביבה, באזור הגליל העליון והגולן. "מעגלים" פועל כעת במימון חבריו, בגיוס משאבים עצמאי ובתמיכת האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, והמפגשים נערכים במתנ"ס מבואות חרמון.

הנושא השנתי שלנו השנה הוא קנאות. השבוע הרציתי על "מעשה פנחס כפצצת זמן מתקתקת." ניתחתי את פרשת פנחס וזמרי כפי שהיא מופיעה בתורה וכיצד חז"ל והרמב"ם ניסו באקרובטיקה משפטית הלכתית למנוע את הפיכת המעשה למודל לחיקוי. הצגתי כיצד קנאים בני ימינו, כמו יהודה עציון, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר ושליסל רואים עצמם כהולכים בדרכו של פנחס.

* ניצחון מדיני גדול – השבוע מלאו 25 שנים לאחד ההישגים המדיניים, הדיפלומטיים, הגדולים ביותר בתולדות המדינה. ב-16 בדצמבר 1991 החליטה עצרת האו"ם ברוב עצום לבטל את ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות.

גינוי הציונות כגזענות (1975) היתה ההחלטה הגזענית, האנטישמית והמבישה ביותר בתולדות הארגון, האמון על החלטות גזעניות, אנטישמיות ומבישות מדי שנה בשנה.

ביטול ההחלטה היה הישג גדול, פרי מאמץ משותף של ישראל וארה"ב. היה זה אחד ההישגים המדיניים הגדולים של ממשלת שמיר – ממשלה עתירת הישגים מדיניים, שחילצה את ישראל מעשרות שנות בידוד מדיני וכוננה יחסים דיפלומטיים עם למעלה משלושים מדינות ובראשן בריה"מ, סין והודו.

ראש הממשלה שמיר, שר החוץ דוד לוי והשגריר באו"ם יורם ארידור הובילו את המהלך המדיני חובק העולם, יחד עם ארה"ב. שתי המדינות הפעילו מאמץ ממוקד על כל ממשלה וממשלה והביאו לניצחון הגדול.

ביטול החלטה של עצרת האו"ם הוא דבר חסר תקדים, והוא הושג במהלך הגדול הזה. 111 מדינות הצביעו בעד ההחלטה. בין התומכות, היתה ברית המועצות, המעצמה שהובילה, יחד עם הערבים, את ההחלטה האנטישמית 16 שנים קודם לכן. תשעה ימים לאחר ההחלטה בריה"מ התפרקה. היה זה סמלי, שאקט הסיום של קיומה, היה ביטול של אחד הסמלים של אימפריית הרשע הסובייטית. 25 מדינות בלבד התנגדו להצעה – מדינות ערב, קובה וצפון קוריאה. 13 מדינות נמנעו ו-11, כולל מצרים, בחרו להיעדר מן ההצבעה. 

* החשבון והנפש – לפני כשנתיים קיבלתי שיחת טלפון מרגשת ביותר. "אני מדבר עם אורי הייטנר? שלום, מדבר חנוך ברטוב." קשה לי לתאר את ההתרגשות. חנוך ברטוב? אחד הסופרים האהובים עליי, משחר נעוריי, שגדלתי על ספריו ועל מאמריו, חתן פרס ישראל. במה זכיתי?

ימים אחדים קודם לכן פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר, תחת הכותרת "תסמונת אישל". היה זה לאחר ששולה זקן, האישה שבמשך עשרות שנים מחקה את אישיותה והקדישה את כל חייה למען המנהיג שהעריצה, אהוד אולמרט, וברגע קשה אחת מצאה את עצמה מושלכת ומופקרת בידי האיש הזה, שניצל אותה בציניות מקפיאת דם, החליטה להפסיק לשתוק למענו. במאמר דיברתי על התופעה של אותם "אנשים של" מנהיגים, שעליהם כתב חנוך ברטוב את ספרו "זה אישל מדבר", שהוא מונולוג של אדם כזה, "איש של", "אישל".

חנוך ברטוב הודה לי על המאמר ואמר שזאת הפעם הראשונה מאז שהספר נכתב, לפני כ-25 שנה, שמישהו כותב עליו מתוך הבנה עמוקה של המסר שלו.

שוחחנו דקות אחדות "על המצב." חנוך ברטוב ביכה את הידרדרות המנהיגות הישראלית אל מחוזות השחיתות, הציניות והנהנתנות.

הייתי בכיתה ט', כמדומני, כשקראתי את ספרו של חנוך ברטוב "שש כנפיים לאחד". קראתי, ומיד המשכתי ל"של מי אתה ילד", ול"פצעי בגרות", ובהמשך ל"דדו" (הביוגרפיה שכתב על רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר), "החשבון והנפש", "באמצע הרומן" ואחרים. וכילד שגדל על עיתון "מעריב", קראתי בשקיקה גם את מאמריו הפובליציסטיים במדור הדעות ובמדור הספרותי של העיתון.

חנוך ברטוב היה אחד הטובים והחשובים בסופרי ישראל.

אתמול הוא הלך לעולמו בגיל 90.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: כפר ויתקין – מותם הטרגי של עמרי ועילאי ניר, האב ובנו שנהרגו בנחל צאלים, העלה לתודעה הציבורית את היישוב שלהם, שבו חיו ובו נקברו, ושאסונם היה במסגרת טיול שלו – כפר ויתקין.

ימים אחדים קודם לכן, נפטר רן פקר, מבכירי הטייסים והמפקדים של חיל האוויר, שאף הוא בן כפר ויתקין. רן פקר הובא למנוחות בבית העלמין בכפר ויתקין.

כפר ויתקין הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, ליד נתניה. היישוב עלה לקרקע ב-1930 והוא מנציח את זכרו של המחנך יוסף ויתקין, מראשוני תנועת העבודה. ב-1903 הוא פירסם קול קורא לצעירי ישראל בגולה, שנחשב לאחד מאבני היסוד של תפיסת העלייה השנייה, וכאחד הגורמים שהניעו את העלייה הזאת.

* * *

ישראל בר-ניר

בחירות ארה"ב 2016 – ספיחים

תמה מערכת הבחירות.  ההכרעה נפלה.  נשיאה הבא של ארה"ב יהיה דונאלד טראמפ, מועמד שאף אחד לא האמין לרגע שיש לו סיכוי כל שהוא להגיע לבית הלבן.  בניגוד לעבר, המערכה לא הסתיימה עם תום ספירת הקולות והיום, למעלה מחודש אחרי מועד ההצבעה, המערכה נמשכת כאילו ההצבעה עדיין לפנינו. לאור העבר ניתן היה לצפות שהמהומה תשכך, שהציבור ישלים עם תוצאות הבחירות וכולם יעברו לעסוק בחילופי הממשל.  נכון לעכשיו, זה לא מה שקרה. המאמר הנוכחי, מאמר שלא העליתי בדעתי שיהיה צורך לכתוב אותו, יסקור את הספיחים של מערכת הבחירות הלא שגרתית שעברה עלינו והתוצאות המפתיעות שלה.

מקום אחד לפני האחרון

מסופר שבתקופת המלחמה הקרה, התקיימה תחרות ספורט בין ארה"ב וברית המועצות.  הרוסים הפסידו. הדיווח על תוצאות התחרות בעיתונות הסובייטית היה כדלהלן: "הספורטאים שלנו הגיעו למקום השני. האמריקאים הגיעו למקום אחד לפני האחרון."

אם התקשורת האמריקאית היתה מדווחת על תוצאות הבחירות ברוח דומה – ייתכן שזה היה ממתן קצת את עוצמת מפח הנפש של המחנה הקלינטוני. אחרי ככלות הכל, הביטוי "הגיעה למקום השני" נשמע פחות פוגעני מאשר "הפסידה". 

בחירתו של דונאלד טראמפ זעזעה את המערכת הפוליטית בארה"ב.  מיליוני המצביעים שנתנו את קולם להילארי, שרויים בהלם קרב (Post Traumatic Stress Disorder – PTSD). אפילו היום, למעלה מחודש ממועד ההצבעה, הם עדיין לא הפנימו את מה שקרה. 

התופעה שהצד המפסיד בבחירות מאמין ש"רימו" אותו, ש"גנבו" ממנו את מה שמגיע לו, איננה חדשה. זה קורה כמעט בכל מערכת בחירות. הפעם, בשל הפער העצום בין הציפיות לבין מה שקרה בפועל, התגובה של המפסידים היא מעל ומעבר לכל מה שהיה מקובל בעבר. במחנה הקלינטוני פשוט מסרבים להשלים עם תוצאות הבחירות.  באקדמיה מציעים לסטודנטים (שרבים מהם בכלל לא הלכו להצביע) לעבור טיפולי תראפיה קבוצתית על מנת שיוכלו להמשיך ולתפקד.  

בעימות האחרון בין הילארי וטראמפ, המנחה שאל את טראמפ אם הוא ישלים עם תוצאות הבחירות. למרות שלהילארי לא הופנתה שאלה כזאת, היא החליטה לענות בכל זאת. לדבריה, אי השלמה עם תוצאות של בחירות היא דבר נורא ביותר (horrific), דבר שאין לו תקדים בהיסטוריה של ארה"ב (היא כנראה שכחה את הסיפור של אל גור בשנת 2000). כשהיא אמרה את הדברים האלה היא לא העלתה בדעה שזה יחזור אליה.  על זה נאמר "ניבא ולא ידע מה ניבא." 

מנקודת מבטו של הצד המפסיד, אי השלמה עם התוצאות איננה כל כך נוראה – יש דברים נוראים יותר. השאלה האמיתית היא מה הצד המפסיד יכול לעשות. בנסיבות דומות בעבר, הצד המפסיד היה מסתפק בחשבון נפש, ניתוח הסיבות שגרמו לו להפסיד, וממתין בסבלנות ארבע שנים עד שיגיע "מועד ב' ". 

הפעם זה שונה. בשל עוצמת ההסתה ומימדי ההפתעה שהיו חסרי תקדים, המחנה הקלינטוני מסרב להשלים עם התוצאה. במקום להכיר במציאות, תומכי הילארי מנסים לשנות אותה. תומכי הילארי חיים בתוך בועה בה הבחירות עדיין לא הוכרעו והם מאמינים שבסופו של יום יקרה נס והתוצאה "הנכונה" תצא לאור. נס, על מנת שיקרה, זקוק ל"סיוע". במחנה הקלינטוני עסוקים בבניית כל מיני תרחישים דמיוניים שנועדו ליצור תנאים שיבטיחו שהנס המיוחל אכן יקרה.  על כך – בפרק הבא.       

"הרוסים באים, הרוסים באים"

"הרוסים באים, הרוסים באים" היה סרט משעשע מתקופת המלחמה הקרה בו מתואר איך צוללת רוסית עולה על שרטון במימי החופים של ארה"ב.  בסרט התושבים המקומיים נחלצים לעזרת הצוללת, עוזרים לצוות להשתחרר מהשרטון ולצאת בשלום לים הפתוח. כמקובל בהוליווד, הסרט מסתיים ב-happy end.

המלחמה הקרה אומנם הסתיימה, אבל קריאת הקרב "הרוסים באים, הרוסים באים" נשמעת שוב. הגרסה הנוכחית היא שכישלונה של הילארי בבחירות נגרם בשל מעורבות רוסית בתהליך ההצבעה. איך בדיוק זה בוצע ולמה, לא כל כך ברור. מה שחשוב הוא שסו"ס נמצאה הסיבה למה שקרה בנובמבר.

זאת לא המצאה של הרגע האחרון. זה כבר עלה במהלך מערכת הבחירות כשפעם אחר פעם הילארי התריעה על כך שפוטין מעוניין שטראמפ יבחר. למה שפוטין יעדיף את טראמפ? כי מהילארי הוא מפחד. ואכן יש לו סיבה טובה לחשוש ממה שהילארי עלולה לעשות. כבר בפגישתה הראשונה עם שר החוץ הרוסי, הילארי נתנה לו צעצוע לגו על מנת להבהיר מה מחכה לו. 

פוטין "נבהל".  "היא גדולה עליי" הוא החליט, ועוד באותו היום גמלה בליבו ההחלטה רק לא הילארי.            

נשמע לכם מופרך?  הדמוקרטים נאחזו בו על מנת לנסות ולערער את הלגיטימיות של תוצאות ההצבעה.  קשה לדעת מי בדיוק המציא את הסיפור הרוסי, אבל אובאמה קנה אותו:  Lock,Stock and Barrel כמו שנהוג לאמר כאן. הוא נתן הוראה לשירותי הביון לחקור את הנושא לעומק.  מעניין לדעת אלו הנחיות ניתנו לחוקרים. השאלה היא כמובן אם החוקרים יספקו את הסחורה וכן איזה שימוש ייעשה בממצאים. זו שאלה טובה איך יחליטו שהמעורבות היא רוסית דווקא.  כאשר מדובר בפריצת מחשב (Hacking), לא שמעתי על הרבה מקרים בהם פורצי מחשב השאירו כרטיס ביקור עם שם וכתובת. אדרבא, פורצי מחשב בדרך כלל עושים הכל כדי לטשטש את זהותם ואם הם כבר משאירים עקבות, הן מפנות אצבע מאשימה לכיוון אחר. 

במקרה הנוכחי יש מועמדים נוספים על הרוסים – הסינים, הצפון קוריאנים או האיראנים למשל. לכולם יש עניין ויכולת.     

בעקבות ההתפתחות הזאת, במחנה הקלינטוני שוררת אווירה של חג, והם כבר חולמים על "הפתעת דצמבר" – הפתעה בה האלקטורים "יבינו" מה מוטל עליהם לעשות וביום הקובע, ב- 19 בדצמבר, הם יצביעו בניגוד למנדט בשמו הם נבחרו.

החוק לא מחייב את האלקטורים להצביע ע"פ המנדט בשמו הם נשלחו (למרות שב-29 מדינות ניתן להעמידם לדין בבית משפט של המדינה ולהענישם, זה לא ישנה כי זה יהיה לאחר מעשה כשהנשיא הנבחר כבר יושב בבית הלבן). היו בעבר מספר תופעות של אלקטורים מרדנים, אבל אף פעם זה לא שינה את תוצאות הבחירות. במרבית המקרים המטרה היתה להביע מחאה על נושא כזה או אחר. המרדנים וידאו לפני ההצבעה שמחאתם לא תשפיע על התוצאות. התמרדויות האלקטורים בעבר היו יוזמות אישיות ולא תוצאות של לחצים או "שכנוע" ע"י גורמים חיצוניים.   

הפעם המצב שונה בגלל האנטגוניזם שמועמדותו של טראמפ מעוררת.

כדי ש"הפתעת דצמבר" אכן תתממש, 38 מהאלקטורים שנבחרו עם מנדט להצביע עבור טראמפ צריכים להעביר את קולם למחנה הקלינטוני ולהצביע עבור הילארי.

האם זה יכול לקרות?  קשה להאמין, אבל אף אחד גם לא האמין שטראמפ ינצח בבחירות.

במחנה הקלינטוני "משחקים אותה על בטוח". הם לא סומכים על ניסים. הפירצה בחוק המאפשרת לאלקטורים להפר את התחייבותם מנוצלת עד תום. בסיוען של התקשורת והאקדמיה מתנהל מסע "הסברה" רחב היקף לשכנוע אלקטורים שחובתם להצביע עבור הילארי.

במקביל, האלקטורים מוצפים בפניות אישיות באמצעות הטלפון ו/או הדוא"ל, כולל איומים, בהן מזכירים להם את "חובתם". האם זה יעבוד? ימים יגידו. 

מאחר וזה לא קרה בעבר קשה לדעת מה המשמעות של התערבות החיצונית בשיקולי האלקטורים ואם אין לה היבטים פליליים. למעשה התערבות של גורמים חיצוניים בשיקולי האלקטורים היא הסתה להפיכה.  

יש גם תרחיש אפשרי אחר במקרה ש"הפתעת דצמבר" אכן תתרחש, תרחיש שאף אחד לא מזכיר אותו. זה מחזיר אותנו לתיקון השני לחוקה, הקובע את זכותם של האזרחים לשאת נשק.  לאנשים החיים מחוץ לארה"ב נושא החזקת נשק בידי אזרחים בארה"ב נראה כטירוף. הרבה אמריקאים גם כן לא מודעים לסיבה בגללה התיקון הזה הוכנס לחוקה. בניגוד לדעה הרווחת, התיקון הזה לא נועד לאפשר החזקת נשק בידי אזרחים למטרות ציד, ספורט או הגנה עצמית.  אלו מטרות לוואי בלבד. התיקון נועד לאפשר לאזרחים להתארגן במיליציות שתוכלנה להתקומם נגד רודנות (Tyranny).  כל הדורשים לשנות או לבטל את התיקון השני מתעלמים מ"כוונת המחוקק" או, לחילופין, טוענים שהמושג "מיליציות" מתייחס ליחידות המשמר הלאומי של המדינות השונות (כשהחוקה נכתבה, המשמר הלאומי עדיין לא היה קיים).

לגופו של עניין, זו כמעט בוודאות שהרוב מבין מיליוני האזרחים שהצביעו עבור טראמפ, אם לא כולם, ייראו את "הפתעת דצמבר", אם היא אכן תתרחש, כהשתלטות רודנית (usurpation).  עם כמויות הנשק המצויות בידי האזרחים הסכנה שהם יפעלו בהתאם לרוח התיקון השני לחוקה היא גבוהה ביותר.  מעניין לדעת אם החותרים לגרום למהפך בין האלקטורים בשבוע הבא, חשבו על זה.

באמצעות הסיפור הרוסי, הדמוקרטים הצליחו להשיג דבר אחד – הטלת ספק בלגיטימיות של נשיאותו של טראמפ. אפילו אם יוכח שהיו ניסיונות של מדינה זרה להשפיע על הבחירות, למעט האפשרות שתמצאנה הוכחות חותכות שהם הצליחו לפרוץ למאגרי המידע של המדינות השונות ולשנות פיסית את מספרי הקולות, לא ברור איך מעורבות כזאת יכולה להשפיע על תוצאות הבחירות. אבל לדמוקרטים זה לא משנה, הם יטענו שטראמפ "גנב" להם את הבחירות. זו תהיה חזרה על הסיפור של בחירות 2000, בו הם טוענים עד היום שבוש, בעזרת בית המשפט, "גנב" להם את הבחירות. 

אות ראשון לבאות הוא מאמר של כתב המערכת של הניו יורק טיימס, פאול קרוגמן, בו נקבע חד משמעית שבחירתו של טראמפ לנשיאות היא "לא לגיטימית":

http://www.nytimes.com/2016/12/12/opinion/the-tainted-election.html?rref=collection%2Fcolumn%2Fpaul-krugman&_r=1

חוסר נכונות להשלים עם הפסד בבחירות מושרש עמוק בתוך ה-DNA הדמוקרטי. 

לסיום הפרק, לא ברור למה האמריקאים כועסים כל כך על ה"התערבות של מדינה זרה" בבחירות שלהם, אם זה אכן קרה. הרי הם עשו ועושים זאת דרך קבע במדינות שונות ברחבי העולם, כולל במדינות ידידותיות. רק לפני כשנה וחצי, בעת הבחירות בישראל, האמריקאים העניקו 350,000 דולר לגוף קיקיוני בשם V-15, שמטרתו היתה להפיל את נתניהו.  הם אפילו לא נסו להסתיר את המעשה.

Lack of Evidence is not an Evidence of Lack

כותרת הפרק היא, בתרגום חופשי, היעדר הוכחות איננו בהכרח ראייה לכך שלא נעברה עבירה. 

טענה שטראמפ חזר עליה יותר מפעם במהלך מערכת הבחירות ואחרי שההצבעה הסתיימה, התייחסה לזיופים והונאות בהצבעה, ובמיוחד להצבעתם של אנשים שאינם אזרחים – בעיקר שוהים בלתי חוקיים.  מתנגדיו של טראמפ האשימו אותו שטענותיו חסרות בסיס מאחר והוא לא הביא כל הוכחות שזה באמת קרה.  אבל האם זה באמת כך?  האם באמת להאשמותיו של טראמפ אין בסיס? לא כאן המקום לפרט את מיגוון האפשרויות לרמות בבחירות באמריקה. אסתפק רק בנקודה אחת.

מרבית המדינות מאפשרות למהגרים לא חוקיים לקבל רישיון נהיגה. בטופס הבקשה לקבלת הרישיון ישנו סעיף המאפשר למבקש להירשם בפנקס הבוחרים של המדינה (בהרבה מקרים – קליפורניה למשל, הרישום הוא אוטומטי). בקליפורניה לבד חיים כשלושה מיליון מהגרים בלתי חוקיים. בעת ההצבעה אסור לדרוש מהמצביע הוכחה של אזרחות, אסור אפילו לשאול אותו אם הוא אזרח (בתי המשפט קבעו ששאלה כזאת היא צורה של אפלייה ו\או הפרה של צנעת הפרט).  כל המהגרים האלה יכולים להצביע בלי מפריע. אי אפשר להתעלם מהאפשרות שחלק מהם, ואולי אפילו חלק גדול, ניצל את הזכות הזאת.  זאת לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר כפי שנדרש בבית המשפט, אבל מכאן ועד לקביעה שטענותיו של טראמפ הן חסרות בסיס, המרחק גדול.        

כשהנעליים על הרגל השנייה

סיבה טובה לא להפר מסורות ולשנות נוהלים לצורכי שעה, היא שאף אחד לא יודע מה צופן העתיד. כאשר הארי ריד והרוב הדמוקרטי שברו את מסורת הפיליבסטר בסנאט על מנת להקל על אובאמה להעביר יוזמות ומינויים שלא היו לרוחם של הרפובליקנים, הם לא חשבו על כך שיום יבוא והם יאבדו את הרוב. הם וודאי לא העלו בדעתם שמועמד כמו טראמפ יזכה. 

עכשיו, כשטראמפ בבית הלבן, ובסנאט יש רוב רפובליקני, הם ייאלצו להסתכל בעיניים כלות על המינויים של טראמפ לממשלתו ולבתי המשפט. הם יוכלו לצעוק גוואלד מכאן ועד להודעה חדשה, אבל את התקדים הם יצרו בעצמם ובטענות הם יוכלו לבוא לעצמם בלבד.

קשה שלא לחוש שמחה לאידם של הדמוקרטים המתחרטים היום על יצירת התקדים של "האופציה הגרעינית" (זה הכינוי שניתן לשבירת מסורת הפיליבסטר) בעת שהיה להם רוב בסנאט.  אבל הלקח האמיתי הוא שהפקרות של הצד האחד גוררת הפקרות של הצד השני.

מסורת הפיליבסטר נועדה למנוע דיקטטורה של הרוב ולשמור על זכויות המיעוט. כדי לעצור פיליבסטר היה דרוש רוב מיוחס של 60 סנאטורים. הדמוקרטים שינו את זה כדי שאובאמה יוכל להעביר יוזמות שהרפובליקנים התנגדו להן. בזמנו זה נראה רעיון חכם. עכשיו, כשהתהפכו היוצרות, והם ניצבים בפני מציאות של נשיא רפובליקני עם רוב רפובליקני בסנאט, הם מתחילים סו"ס להבין את מידת הנזק שהם גרמו לעצמם. בזכות הכללים החדשים שהם יצרו בעצמם, לדמוקרטים לא תהיה אפשרות למנוע מטראמפ להעביר חקיקה ולבצע מינויים שלא יהיו לרוחם.  

יהדות ארה"ב – מה צופן העתיד?

בחירתו של טראמפ לנשיאות התקבלה ע"י יהדות ארה"ב ברגשות מעורבים. בהופעתו בפני ארגון אייפאק, בעת מערכת הבחירות, טראמפ קצר תשואות רמות בעקבות התבטאויותיו הפרו ישראליות, שהיו הרבה מעבר למקובל על פוליטיקאים אמריקאים. הנהלת אייפאק מצאה לנכון להתנצל בפני הבית הלבן על כך שדברי ביקורת שהוא השמיע נגד אובאמה זכו למחיאות כפיים סוערות. 

הם לא יכלו להתנצל על דבריו של טראמפ.  הם התנצלו על מחיאות הכפיים – איזו בושה!

בעיני הציבור היהודי טראמפ הוא דמות שנויה במחלוקת. היה מיעוט לא מבוטל בין משתתפי ועידת אייפאק שדרש למנוע ממנו להופיע בפני הוועידה. כאשר הוא הופיע, הם יצאו מן האולם לאות מחאה.

זאת מסורת שיהודי ארה"ב מצביעים ברובם עבור הדמוקרטים. הנשיא הרפובליקני שזכה לתמיכה הכי גדולה מהציבור היהודי היה רונאלד ריגן (קרוב ל 20% מהיהודים הצביעו עבורו).  עדיין לא ראיתי נתונים סטטיסטיים על הבחירות האחרונות, אבל אני מסופק אם טראמפ זכה לתמיכה של יותר יהודים מאשר ריגאן.

עבור הציבור היהודי תדמית המפלגה הדמוקרטית עוצבה על הזיכרונות של רוזוולט, טרומן, קנדי וג'ונסון. הם עדיין לא הפנימו את המציאות שהמפלגה הדמוקרטית של היום היא סיפור שונה לחלוטין.

במפלגה הדמוקרטית של היום, חבר קונגרס שהתאסלם והיה פעיל בתנועה האנטישמית The Nation of Islam של פראקאן (Louis Farrakhan) יכול להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר המפלגה, וזו כמעט וודאות שהוא ייבחר.  ראוי לציין שהלובי היהודי האנטי ישראלי J-Street תומך בו! 

מה שקצת מוזר זה שעמדת הליגה למניעת השמצה ADL איננה חד משמעית בנושא.  המפלגה הדמוקרטית של היום איננה מתנגדת לתנועת ה-BDS, ובמקרים רבים אף תומכת בה ברמה המקומית.  במפלגה הדמוקרטית של היום רואים ב"צדק לפלשתינאים" ו"סיום הכיבוש" ערכים עליונים, בעוד שאין כל התייחסות למאות אלפי קורבנות בין האזרחים, כולל נשים וילדים, הנטבחים  בסוריה ו/או עיראק.

שורשיה של התפנית שחלה במפלגה הדמוקרטית הם בתקופת ג'ימי קארטר.  השיא היה יחסו של ממשל אובאמה לישראל. היהודים העדיפו לעצום עין והמשיכו בתמיכתם בדמוקרטים. מי שעוקב אחרי הנעשה כאן, יזהה מיד שהבעיה היא העתיד – הדור החובש היום את ספסלי האקדמיה הוא החממה ממנה תצמח מנהיגות המחר. מאחורי המסווה של "ביקורת על מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל", פורחת ומשגשגת האנטישמיות החדשה.

הפוליטיקל קורקטנס (Political Correctness), נותן את הטון באקדמיה והשקפות עולם שמאליות שולטות בכיפה.  עוצמת האנטישמיות גדלה עם ההקצנה בדעות השמאליות (המועמד הדמוקרטי שנכשל בבחירות המקדימות, ברני סנדרס, הוא דוגמא אופיינית). בקרב ציבור הסטודנטים מי שרוצה להיות IN חייב להצטרף למקהלה או לשמור על פרופיל נמוך. בהרבה מהמוסדות האקדמיים המובילים, תמיכה בפעילות אנטי ישראלית היא כמעט תנאי הכרחי לקידום. יתרה מזאת, כאשר ציבור הסטודנטים של היום יגיע לעמדות עם יכולת השפעה על המדיניות, כבר תהיינה לו דעות מגובשות אנטי-ישראליות\אנטישמיות, דעות שקשה יהיה לשנות אותן. 

לסיום, מספר מילים על עמדותיו של טראמפ בנושא הישראלי ערבי.

קשה לדעת מה הוא בדיוק יעשה, אם בכלל. כרגע יש שמועות שהוא עומד להורות להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. סביר להניח ש"מומחי" מחלקת המדינה ינסו לשכנע אותו שהתגובה בעולם הערבי תהיה קשה ושעליו לוותר על הרעיון. דווקא מה שכולם רואים כחיסרון שלו יכול להיות יתרון. אין לו ניסיון דיפלומטי, לכן הוא לא חושב כמו דיפלומט אלא כמו אדם פשוט. הוא איננו משוכנע שמה שנראה לא הגיוני בעיני אדם מהרחוב הוא באמת רעיון מוצלח.  נכונותו לשבור את המוסכמות בתחום יחסי ארה"ב עם סין היא סימן מעודד.  ייתכן שהוא לא יתחשב בהמלצות של ה"מומחים" ויחליט להעמיד למבחן את "סכנת" התגובה של העולם הערבי.        

* * *

אהוד בן עזר

[מתוך היומן: 11.8.1998. יום שלישי.  ... אני מסיים את הסיפור שהתחלתי בו אתמול, לפי בקשת בני ציפר, עורך "תרבות וספרות". הסיפור אמור להתרחש במשך יום אחד בחדר של מלון בשם "כתף הינום" בירושלים. אני מנצל לשם כך רשימה שכתבתי בקיץ 1993 ל"הד החינוך" בעקבות סיור עם ריד הולמס במושבה האמריקאית ביפו. הרשימה לא פורסמה, ועתה השתמשתי בסיפור ההיסטורי שהבאתי בה כדי לרקום את המעשייה הדמיונית הזו, מחומרים דוקומנטאריים, שיכולה גם להיחשב כמשל על ההווה:]

"כאן טריטוריה של מדינת מיין!"

 [סיפור לגיליון ערב ראש השנה של "תרבות וספרות", 1998]

לא בקלות הגעתי לחדרו של ג'ורג' אדאמס במלון "כתף הינום". לאדם בגילי ההליכה כבר קשה, הנשימה נעשית כבדה והפרקים כואבים, שלא לדבר על קשיי השמיעה והראייה. אבל אני התעקשתי לצעוד אליו כל הדרך מהתחנה המרכזית בירושלים, ברגל.

באתי מתל-אביב בעקבות מכתב שבו פנה אליי בתור "מומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה." מכתבו נשלח ממדינת מיין, באנגלית כמובן, עוד לפני בואו לביקור בארץ. "אתה צאצא של אחת המשפחות שהשתתפו בייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878," כתב, "כידוע לך, הצלחת ההתיישבות החקלאית של בני כת הטמפלרים במושבה רפאים בירושלים ובמושבה שרונה ליד יפו נתנה דוגמא לאבות-אבותיך והפיחה בהם תקווה. הם נעזרו בידע המודרני של המתיישבים הגרמניים, של חבורה חרוצה זו של איכרים ממדינת וירטמברג, שעלו לארץ-ישראל מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בגליל ובחיפה. השאלה שלי היא: אולי ידוע לך אם גם למושבה האמריקאית ביפו, שכידוע התבטלה כאחת-עשרה שנים לפני שנוסדה המושבה שלך, היתה השפעה על ייסוד המושבה שלך?"

והנה אני יושב בחדרו של ג'ורג' אדאמס, הצופה על גיא בן-הינום, ואנחנו משוחחים, אם אפשר לכנות בשם שיחה את פגישתנו. האיש גדול מאוד ועב-בשר. פניו אדמוניים ובצקיים, כשל שתיין. קודקודו קרח אבל קצוות שיער ארוכות, בצבע עכור לבן-ג'ינג'י, משתפלות סביב קרחתו ועל כתפיו. אמנם הוא צעיר ממני אך ניראה לי מבוגר מאוד. משומש מאוד, אם אפשר לדבר כך על בן-אדם. קצת גרוטאה.

הוא עשה לי כבוד גדול בהיכנסי, כפי שיודעים לכבד בארצו צאצא של הראשונים, וטפח על כתפי טפיחה שכמעט פירקה את עצמותיי הפריכות. ריח כבד של בירה עמד בחדר ונדף מפיו. הבר הקטן שבארון-העץ היה גדוש פחיות בירה צוננות שניקנו בחוץ, על הרצפה התגוללו פחיות ריקות. אדאמס התנצל על כך שהוא מקבל אותי בחדרו ולא בלובי למטה וגם לא ביפו, מקום טבעי יותר לפגישתנו. הוא הצביע בידו השעירה בלבן-ג'ינג'י לעבר הנוף הנשקף מהחלון ואמר, "עוד מעט תדע את הסיבה!"

היתה בידי תשובה לשאלתו. כן. היתה השפעה, אם כי עקיפה. כבר ב1867-, שנה בלבד לאחר ייסוד המושבה האמריקאית ביפו, התעניין בה הרב צבי הירש קלישר, שהיה הדמות המכרעת שהשפיעה על ראשוני המייסדים של המושבה שלנו להימנות על "חברת יישוב ארץ-ישראל" ולעלות מהונגריה לארץ-ישראל. מאיר המבורגר, ששימש ביפו בין השאר כסופרו של עיתון "המגיד", תיאר בכתבותיו את המושבה האמריקאית בתור דוגמה אשר היהודים יכולים לחקותה. וכאשר החלו מתפרסמות באירופה שמועות על קשיי המושבה, מצא לנחוץ להכחישן באחת מכתבותיו: "וגיסי שלח את המכתב אל רבי צבי קלישר, שהוא גבאי 'החברה ליישוב ארץ ישראל', כדי שיראו הכל ויבינו שזהו זמן של חסד, הזמן לחונן את חורבות ארצנו הקדושה." באותה שנה פנתה גם קהילת פוניבז' להמבורגר, ושאלותיהם המפורטות והמעשיות על ההתיישבות האמריקאית מורות במפורש על רצון ללכת בעקבותיה, אם הנסיון יצליח.

להפתעתי אדאמס כלל לא נשמע מעוניין בתשובתי אלא ישב לרוחב המיטה והתעקש לספר לי מההתחלה את פרשת ההתיישבות של הקבוצה ממיין, כשהוא משתדל להשקות גם אותי בבירה שלו. הוא בחש מדי פעם בערימת המסמכים והתעודות, שהיו כתובים חלקם אנגלית וחלקם ערבית או תורכית באותיות ערביות, עם הסמל העות'מני בכותרת העמוד ובחתימה למטה. הערימה גדשה את שולחן-העץ הקטן שאותו משך לרגליו, לצד מיטתו. מדי פעם שילב בדבריו, לצורך ושלא לצורך, את המשפט: "אנחנו, צאצאי המתיישבים הראשונים!" וקולו היה רועם, כמטייל בודד ביער המנסה ליצור קשר עם אנשים מרוחקים.

 "בשעה שתיים אחר-הצהריים, ביום העשרים בספטמבר 1866, השליכה ספינת המפרשים האמריקאית 'נלי צ'ייפין' עוגן מול יפו, ארבעים ושניים יום לאחר שהפליגה מהעיירה ג'ונספורט שבמדינת מיין. על סיפונה נמצאה חבורה נלהבת של יותר ממאה וחמישים גברים, נשים וילדים, משפחות פרוטסטאנטיות אמריקאיות, רובן ממדינת מיין, בהנהגת אבי-סבי, הכומר ג'ורג' אדאמס שהיה, עליי להודות – אישיות שנוייה-במחלוקת, שחקן שכספירי לשעבר, מטיף דתי, נתון לתקופות של שכרות קשה, נשוי לאישה קשת-אופי שמיררה את חייו, ושעליה אמרו שהיתה מלכתחילה העונש שלו על מנהיגותו הכושלת.

 "מלחמת האזרחים בארצות-הברית, שהסתיימה זה מכבר, השפיעה אז על התנועה של ההליכה מערבה, של ההתיישבות החלוצית. במיין עצמה המצב היה פחות מזהיר. כבר לא היה צורך בצמר הכבשים, שייצרה מדינה זו כדי לספק את הביקוש למדי-צבא בתקופת המלחמה. מיין היתה גם מפורסמת בחרושת בתי-העץ המוכנים שלה, שנדדה עתה עם ההליכה מערבה. אדאמס רק שינה את הכיוון כאשר טבע את המושג: מזרחה!

 "באותה תקופה החלו להיכנס לשימוש אוניות הקיטור, שדחקו בהדרגה את ספינות המפרש, הקטנות יותר, העשויות עץ. נמליה הקטנים של מיין איבדו מערכם, ונקודת הכובד עברה לנמלים של בוסטון וניו-יורק. מגמה זו היקשתה גם היא על המצב הכלכלי במיין.

 "מטרת בני העדה היתה להתיישב בארץ-ישראל. כשנה קודם לכן ביקר אדאמס בארץ יחד עם חברו אייב מקנזי. הם באו בדברים עם הרמן לוונטאל, מומר יהודי-גרמני, שהיה בנקאי וסוחר חשוב ביפו ונעשה בינתיים סגן הקונסול של ארצות-הברית בעיר – וביקשו שירכוש עבורם חלקת אדמה להתיישבות. זו הגבעה שכיום ניצבת עליה כנסיית עמנואל, וסביבה שרידים של בתי-העץ המקוריים. תחילה הקימו האמריקאים מחנה אוהלים על החוף. המחנה הוקם בגלל היעדר רשות לעלות על אדמותיהם בגבעה, עקב אי השלמת הקנייה, התנגדות השלטון העות'מני, ונסיונו של אדאמס להעלים מחבריו בעיות אלו.

 "אנשי מיין היו יורדי-ים מעולים. מבחינה מקצועית לא היה המסע לארץ בעייה עבורם. גם הספינה, העשוייה עץ, נבנתה לפי צורכיהם. רק הכיוון של המסע היה יוצא-דופן. הספינה עצמה טבעה לאחר שנים אחדות, בארצות-הברית.

 "קבוצתו של אדאמס הביאה עימה באונייה ציוד רב, כולל בתי-עץ מוכנים, מפורקים, שהורכבו כמדורי-מגורים לשמש את הנוסעים בעת ההפלגה, ואחר-כך הוקמו-מחדש על הגבעה כבתיה של המושבה האמריקאית. הם הביאו אבזרי בניין כה רבים, שהגרמנים, שלימים קנו מהם את המושבה והמשיכו לבנותה, עוד השתמשו במשך שנים בצירי חלונות-העץ שהביאו עימם המייסדים הראשונים. צירים אלה עשויים כמו שתי האותיות: HL במחובר, ופירושן: HOLY LORD.

 "ג'ורג' אדאמס שמע בנעוריו קול משמיים שגילה לו כי ייעודו לבסס מחדש את ציון ולקרוא לזרעו של יעקב לשוב אל ארץ אבותיו. מטרתו היתה להביא אמריקאים נוספים להתיישב בארץ-ישראל כדי לעזור לגאולת עם ישראל, אך הוא לא ביסס את מפעלו, לא ברעיון ולא במעשה, על פעילות מיסיונרית בקרב היהודים.

 "הסיבות לכשלון המושבה היו אישיותו של אדאמס, שהסתכסך עם רבים במושבה ומחוצה לה, וכן קשיי החיים, בייחוד מקרי המוות הרבים עקב דיזנטריה שאירעו בשנה הראשונה. בבית הקברות הפרוטסטנאנטי הקטן שביפו נמצאת עד היום המצבה לשלושת בני משפחת לייטון, שמתו בשנה הראשונה. עד אוקטובר 1866 נקברו שם תשעה מתיישבים, שישה מהם ילדים.

 "יש להוסיף לכך את הסכסוכים הכספיים בין אדאמס לבין הרמן לוונטאל, סגן הקונסול האמריקאי ביפו. לוונטאל, היהודי-המומר, נפגע מכך שהקבוצה האמריקאית לא עסקה בפעילות מיסיונרית, ואפילו גינתה אותה, ובכך בעקיפין כאילו גינתה גם את מעשהו. סכסוכים היו לאדאמס גם עם בובושה, הקונסול האמריקאי בירושלים, שאף הוא לא היה אמריקאי במקורו, אלא בלגי. בובושה עסק גם הוא במיסיונריות, והיה מיקרה שלקח בכוח נערה מביתו של רב בירושלים וניצר אותה, ורבו השמועות על מה שאירע בין השניים. הסכסוכים נסבו גם על חלקת אדמה רחבת-ידיים שסגן-הקונסול הירושלמי רכש עבור אדאמס בגיא בן-הינום, אבל היה צורך בעבודת בילוש של עשרות שנים כדי לגלות את התעודה המקורית! עד לארכיון המג'לה שבאיסטאנבול הגעתי!"

והוא שלף תעודה עות'מנית עתיקה ונופף בה מולי. האמריקאית בפיו היתה אמנם מצויינת אבל משום-מה היתה לי הרגשה שגם כאשר הוא דובר אמת הוא אינו חדל לשקר.

 "אילו היתה באה אחרי המתיישבים הראשונים קבוצה נוספת, ייתכן שהיו מצליחים. מה ששבר אותם היו בעיקר אישיותו והתנהגותו של אדאמס. עוד בהיותם במיין החתימה אותם אשתו של אדאמס על אמנה שלא ישתו משקאות אלכוהוליים. הם עמדו בכך. אך לא אדאמס עצמו. הוא פתח חנות ומילא אותה בכמויות גדולות של ברנדי, בירה, עראק ויין, וניסה לשכנעם שימזגו אלכוהול במי-השתייה שלהם כדי למנוע הידבקות במחלות. כאשר לא שמעו לו, החל לשתות את המלאי שלו ושקע בשכרות. אתה מתאר לעצמך את המשבר? כאשר המנהיג מידרדר עד כדי כך? הוא הוחרם. באחת המריבות מרח מתיישב אחד את אשתו של אדאמס בזפת. 'אולי עכשיו תחדל לצוות על כולם שיתנו לה כבוד!' אמר המזפת.

 "אייב מקנזי, שותפו של אדאמס, שיחד עימו היה בביקור הראשון בארץ, נישאר במיין. הוא תיכנן לשלוח ספינה שנייה עם קבוצה נוספת, וכן ספינה קטנה, שתופעל בידי המתיישבים לתחבורה בין אלכסנדריה לביירות. אבל אז חזר אחיו של מקנזי מהארץ למיין, ועימו הידיעות הטריות על השערוריות של אדאמס, וכל המפעל נקטע. אדאמס לא היה מסוגל לשאת את הביקורת שנמתחה עליו במכתבי המתיישבים ובעיתונים. מאחר שנישאר כל אותו זמן אזרח אמריקאי, הוא עזב את ארץ-ישראל וחזר לארצות-הברית יחד עם אשתו השנואה. הם קבורים בפילדלפיה.

 "דע לך, אנשי מיין מתקשים לחיות מחוץ לארצם. הם נעשים חולי געגועים. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לאי-אחיזתם בארץ – הגעגועים. בטרם חזרו לארצם, לקחו עימם שקיות ובהן אדמת יפו שאותה עיבדו."

ג'ורג' אדאמס קם ממיטתו, הוא היה באמת גוש-אדם ענק, וניגש אל החלון כשהוא גורר אותי עימו ותוקע את התעודה בידי. כאשר השקפנו החוצה לעבר גיא בן-הינום קרא: "ג'ורג' אדמאס עמד כאן וקנה את כל האדמות מידי הפחה העות'מני של הפאשאליק, עיר הפלך, ירושלים. הוא אמר כי עד להיכן שמבטו מגיע – זה השטח שלו!"

לפתע ניתר לקצה המרוחק של החדר ושלף ממזוודה שניצבה בארון אלת-בייסבול שמעודי לא ראיתי כמוה לגודל, זו היתה כניראה מלאכת-עץ משובחת ממדינת מיין. ובעוד רגע פרץ עימה החוצה אל החלל הפנימי של המלון כשהוא מנופף בה ושובר כל מה שניקרה על דרכו, ואני מדדה אחריו.

 "כאן טריטוריה של מדינת מיין!" צעק ופניו מסמיקים בהתקפת זעם המלווה בצלילים של שברי זכוכית, "המלון הזה ניבנה על אדמה השייכת לאבות-אבותיי!"

ככה התרוצץ ושבר כל מה שהיה בהישג אלתו בלובי הספון-עץ של "כתף הינום". בחוץ כבר נשמעה צפירה של מכונית-משטרה מתקרבת. הבנתי מה עלול להתרחש וחמקתי לי בחשאי לרחוב.

למזלי איש לא קישר ביני לבין ג'ורג' אדאמס. חזרתי ברגל כל הדרך לתחנה המרכזית ועליתי על האוטובוס היורד לתל-אביב עירי. מה לי ולמשוגעי ירושלים!

באוטובוס גיליתי שתעודת הקושאן של הטאבו העות'מני, המיוחסת לסגן-הקונסול בובושה, נותרה בידי. אני סבור שאמסור אותה, יחד עם שאר התעודות העתיקות של אבות-אבותיי, לאיזו אוניברסיטה נוצרית. אלה מוכנות לקבל תעודות הקשורות ליישוב ארץ-ישראל גם לפני שנת 1882.

סוף

[אהוד: את הסיפור שהבאתי כאן שילבתי לימים בשני הפרקים: "בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום," ו"כאן טריטוריה של מדינת מיין!" – ברומאן משנת 2000 "שלוש אהבות". כל המבקש לקרוא את הרומאן בקובץ וורד עברי יכול לפנות אלינו במייל ונשלח לו מיד.

בגיליון של מוסף "גלריה" של "הארץ" מיום 12.12.16 התפרסמה כתבתו המעניינת של עופר אדרת "סיוט אמריקאי בלבנט" ובה מתוארות קורותיה של "המושבה האמריקאית" ביפו שנוסדה בשנת 1866, ואשר אחדים מצאצאי מתיישביה באו לביקור בארץ וסיירו כאן בהדרכתו של חוקר תולדות יפו, האדריכל שמואל גילר. 

אדרת מספר בכתבתו על ריד הולמס, חוקר תולדות המושבה האמריקאית, שגם פירסם בשעתו ספר על תולדותיה שתורגם לעברית. כאמור, היכרתי בשעתו את ריד הולמס הנלבב ואף זכיתי לערוך עימו סיור בתחום "המושבה האמריקאית" ולארח בתום הסיור, בביתי, אותו ואת אשתו, יחד עם קרוב-משפחה שלי, אף הוא ממדינת מיין, דייב דוטן. לדברי עופר אדרת בכתבה, ריד הולמס נפטר לאחרונה, חודשים אחדים לפני שמלאו לו 100 שנה.

דומני שחוץ מהסופר בן-מושבתי גדעון תלפז (שלא מזמן חגגו ב"תרבות וספרות" של "הארץ" מלאת לו 80 שנה) – איש מסופרינו לא התייחס בסיפוריו לפרשה ההיסטורית המרתקת של "המושבה האמריקאית".

לנוחיות הקוראים שאינם מנויים על "הארץ" אני מצטט כאן את כתבתו של עופר אדרת, אמנם ללא התמונות המעניינות:]

* * *

עופר אדרת

בחזרה אל הסיוט הארץ-ישראלי

של "המושבה האמריקאית"

150 שנה אחרי שנוסדה "המושבה האמריקאית", שבו צאצאי המתיישבים ל"ביקור מולדת". בבית הקברות ביפו הם שמעו על הטרגדיה הגדולה של בני המושבה ובקניון ממילא בירושלים הם חזו בהצלחתם של אלה שהתעקשו להישאר בארץ.

בספטמבר 1866 עזבה ספינת המפרשים "נלי צ'פין" את נמל ג'ונספורט במדינת מיין שבארצות הברית כשעל סיפונה 157 גברים, נשים וילדים, חברי כנסיית המשיח שנשבו בקסמו של מנהיגה, ג'ורג' אדאמס, ובאו בעקבותיו ללבנט. הציוד שלהם כלל בתי עץ מפורקים, עמם תכננו להקים תשתית לשיבת היהודים לארץ הקודש ובכך לקדם את הישועה וגאולת הארץ.

"משוגעים," מגדיר אותם היום האדריכל וחוקר תולדות יפו, שמואל גילר, אשר סיים לאחרונה מחקר מקיף וראשון מסוגו על קורות המשפחות בארץ. אדאמס, שלפני שהיה כומר התפרנס ממשחק, התגלה כ"נוכל ושקרן", כדברי גילר. "הוא הבטיח להם ארץ זבת חלב ודבש, קצת כמו טראמפ, שמבטיח למאמיניו 'אמריקה גדולה'. בפועל, הוא רימה אותם, גנב מהם את הכסף שהפקידו אצלו, וקנה באמצעותו שתייה," הוא אומר. 150 שנה חלפו מאז. המורשת המוחשית המשמעותית שהותירה כאן החבורה המשיחית הזו הפכה בשנים האחרונות לפנינה קסומה בין תל אביב ליפו אחרי שנים של הזנחה – "המושבה האמריקאית" המורכבת משני רחובות יפהפיים (אורבך ובר הופמן) החוצים זה את זה.

בחודש שעבר באו ל"ביקור מולדת" כמה מצאצאי המתיישבים ההם, שגרים כיום בארצות הברית, בבריטניה ובניו זילנד לציון 150 שנה להקמת המושבה. גילר לקח אותם לסיור בין החלום ושברו, אשר עבר בין בתי הקברות שבהם קבורים אבותיהם למבנים המרשימים שהקימו ביפו ובירושלים ושהסתיים בהפתעה מיוחדת: תמונה נדירה של אחד מאבותיהם, הרברט קלארק, שנשמרה כ-90 שנה בבית ימק"א בירושלים.

בין תחנות הסיור הם שמעו על המציאות שטפחה על פני אבותיהם מהצעד הראשון שעשו בארץ הקודש. תחילה, באוקטובר חורפי של שנת 1866, הם נאלצו לגור באוהלים על חוף הים מצפון ליפו בעודם ממתינים לאישור מהטורקים, שליטי הארץ, להקים את המושבה. במהלך ההמתנה מתו תשעה מחבריהם, בהם שישה ילדים, ממחלת הכולרה. 13 חברים נוספים מתו בשנה הראשונה לשהותם בארץ.

משפחת קלארק, אחת הבולטות בחבורה, איבדה הן את אבי המשפחה, ג'ורג', והן שניים מבניו, יוג'ין בן השנה וביירון בן השבע. אלמנתו, הלן, נותרה בגפה עם שלושה יתומים. גם משפחת פלויד שילמה מחיר יקר: בנם התינוק של תיאודוסיה ורולה פלויד, אלכסנדר, מת אף הוא.

גם אחרי שקיבלו אישור להתיישב במקום המכונה כיום "המושבה האמריקאית", לא זכו לראות ברכה בעמלם. תוך כשנתיים עזבו רוב המתיישבים את הארץ בדרך חזרה לארצות הברית, בלי שהגשימו את חזונם המשיחי. את מקומה של המושבה האמריקאית תפסו בהמשך חברי כת אחרת: הטמפלרים הגרמנים, שמוכרים יותר בזכות מושבה אחרת שהקימו – שרונה.

צאצאי המתיישבים שבאו לביקור בישראל הם בני משפחות קלארק ופלויד – שתי המשפחות היחידות מקרב החבורה הזו שנותרו במושבה, חרף הקשיים. לאחדים מהם היה זה הביקור הראשון בארץ הקודש, זו שאבות אבותיהם ראו בה את המקום ממנו תיפתח הגאולה.

לביקור קדם מחקר ארכיוני מקיף אליו יצא גילר, בחיפוש אחר העקבות שהותירו בארץ. "כל התיירים והסיורים שמגיעים למושבה האמריקאית שומעים מהמדריכים שלהם על המשפחות שהיו כאן ועזבו תוך זמן קצר. מעט מאוד ידוע על אלה שכן נשארו כאן כמעט 100 שנים נוספות," הוא אומר. את הסיפור המשפחתי הוא הצליח לשרטט בעזרת מקור מפתיע: תיקים שניהל עורך דינה הערבי של משפחת קלארק, חנא עטאללה. המסמכים, שנמצאים בארכיון המדינה, כוללים הסכמים, צוואות, חשבונות בנק ואפילו תיעוד לסכסוכי ירושה משפחתיים.

בניגוד לחבריהם, שעזבו חסרי כול, בני משפחת קלארק ופלויד הצליחו להטביע כאן חותם. הרברט קלארק, אחד מבניו של ג'ורג', התמקצע בתחום התיירות. הוא שלט בשפה הערבית ותחילה הוביל תיירים בסמטאות העיר העתיקה של יפו. בהמשך היה נציג חברת "תומאס קוק" המפורסמת, וארגן את מסעות התיירים שלה בארץ. ב-1895 פתח סוכנות תיירות עצמאית שאחד מסניפיה קידם את פני הבאים ברציף נמל יפו. בשנים 1887-1910 שירת כסגן קונסול ארצות הברית בירושלים.

התחנה הראשונה בסיור היתה בית עץ יוצא דופן ברחוב בר הופמן 16 שבגבול תל אביב ויפו. המבנה צמוד הקרקע כולל שלוש קומות ומרתף. הוא נבנה במקור על ידי רולה פלויד, אשר פתח בארץ סוכנות תיירות והובלה בכרכרות, והיה ראשון מדריכי הסיורים בארץ הקודש. במרוצת השנים, כמו שאר הבתים במושבה, הוא הוזנח והפך לחורבה. כיום גרה שם האמנית סופי יונגרייז, שרכשה אותו שנים לפני שהמושבה האמריקאית הפכה לאחד האזורים הנחשקים ביותר בעיר. יונגרייז השקיעה רבות בשיפוצו ושיקומו בסיוע נגר מבני כת האיימיש, וכיום הוא נחשב למופת של שימור.

בהמשך, במעלה הרחוב, הגיע הסיור לבית המפורסם ביותר בשכונה: בית עץ שבו פועל מוזיאון קטן לתולדות המושבה תחת השם "בית הידידות מיין". ג'ין וריד הולמס, בעלי הבית, רכשו אותו ב-2001 והצילו אותו מהריסה. הם השקיעו רבות בשיקומו, גם אם לא לשביעות רצונה המלא של המועצה לשימור אתרים, שם טענו בזמנו כי שיפוץ הבית לא תואם את המראה המקורי שלו. לצד המוזיאון שטיפחו במקום, כתב ריד גם ספר ובו תיאר את תולדות המושבה. את זמנם חילקו מאז בין מיין למושבה. ריד מת בחודש שעבר, כמה חודשים לפני שמלאו לו 100. באופן סמלי, הוא מת ביום שבו נערך במוזיאון ארץ-ישראל ברמת אביב ערב עיון מיוחד במלאת 150 שנה למושבה האמריקאית.

התחנה הבאה בסיור של גילר היתה בית קברות קטן ונשכח הנמצא בחצר האחורית המוזנחת של הכנסייה האנגליקנית ברחוב יפת שביפו, צמוד לבית הספר הסקוטי "טביתא". שם, בין העשבים, שמורות מצבות שיש שבורות מהמאה ה-19. ביניהן כמה מצבות של דמויות היסטוריות חשובות כמו ד"ר תומאס הודג'קין, הרופא האנגלי שעל שמו נקראת המחלה לימפומת הודג'קין, והבריגדיר גנרל תומס מיצ'ל, קצין בריטי בכיר שנשלח לסייע לטורקים להדוף את הפולש המצרי במחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנה שעברה אירגן גילר מבצע מיוחד לשיקום האתר בתרומת ד"ר אמילי קאס, היסטוריונית יהודייה מבוסטון, ובהשתתפות שגרירות בריטניה בישראל. ואולם, מאז לא נמצא מי שיתחזק את המקום, והוא שב להיות מוזנח. צאצאי משפחות "המושבה האמריקאית" כרעו ברך לפני קבריהם של בני משפחת קלארק ושל תיאודוסיה פלויד ובנה אלכסנדר, הקבורים שם, והדביקו לוחית מתכת על קברו של אבי המשפחה, המסכמת את קורותיו כאן.

גילר מספר כי בשלב מסוים נקשרו שתי המשפחות – קלארק ופלויד, בקשרי נישואים. זה קרה אחרי שמרי ג'ין האלמנה, אחותו של הרברט, התחתנה עם רולה פלויד לאחר שזה התאלמן מאשתו. לאחר הנישואים אימץ קלארק את בנה מנישואיה הראשונים, אלברט. גילר מתאר אותו כ"נער פרוע שהסתבך בקטטות ונאסר כמה פעמים." בקטעי עיתונות מהתקופה תועדו המריבות המשפחתיות בין אלברט לאביו המאמץ. "מקרה מעניין של מלחמת שניים מוזרה קרה בעירנו ביום אתמול... בחצרו של האמריקאי פלויד, פתאום שמעו צעקות, קללות, ניפוץ זכוכיות," נכתב באחד מהם. "השכנים הבינו מיד כי גם הלילה, כמו פעמים רבות בלילות אחרים, פרץ ריב בין פלויד הזקן ובנו, פלויד הצעיר. לכן נשארו כל השנים בחדריהם ויצפו לשארית המעשה. ואולם הצעקות והקללות גדלו מאוד. האב הסתער על בנו, הבן התחמק מבין זרועות האב ויאחז אקדח בידיו... אם לא יניחנו במנוחתו, ישלח בו כדוריו. האב תפס סכין וירץ לקראת בנו להכותו. הבן ירה באוויר יריות אחדות... סוף סוף התערבו המשרתים בדבר והמלחמה שקטה."

שנים לאחר מכן נעשה פלויד הבן לאיש עסקים והיה מי שהקים בירושלים את קולנוע "עדן" המיתולוגי.

במחקר החדש של גילר, שהתמקד בקורות משפחות קלארק ופלויד אחרי פירוק המושבה, התברר כי לא רק ביפו הן הותירו עקבות. הסיור המשיך לירושלים, שם בנה הרברט קלארק בתחילת המאה הקודמת בית מפואר ברחוב שנקרא לימים ממילא. כיום הבית משוחזר וניצב במרכז קניון ממילא. "הבית הזה היה מהמפוארים בירושלים," אומר גילר. במחקרו גילה כי לשם בנייתו, שהושלמה ב-1903, שכר קלארק משפחת סתתי אבן מומחים מבית לחם כדי לעבד את האבן המשובחת שרכש. שיש ירוק וקאררה לבנה הובאו מאיטליה ליפו והובלו לירושלים על גבי גמלים. בקומת הקרקע של הבית היו שלוש חנויות ומעליהן קומות המגורים. קומת מגורי המשפחה כללה אולם כניסה מפואר מצופה שיש וסלון עם חלונות קשתיים ודלת למרפסת שצפתה אל הנוף. בבית היו גם מטבח וחדר אוכל, וארבעה חדרי שינה. בארונות הזכוכית הפזורים בבית החזיק הרברט את אוסף העתיקות שלו, שכלל כ-7,000 פריטים. בקומת הגג היה חדר כביסה ובו מכונת כביסה שהובאה מארצות הברית והיתה היחידה מסוגה בארץ.

קלארק מת ב-1920 ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי על הר ציון בירושלים. אלמנתו קלורינדה תרמה את אוסף העתיקות שלו לימים לימק"א, שם הוצג באולם ההרצאות, אך ברבות השנים אבד חלק גדול ממנו. בימק"א טענו כי לא הצליחו להחזיק בו בתנאים נאותים וכי חלק מהפריטים "נעלמו". אחד מבכירי המקום, שחי בארצות הברית, סיפר כי "גנרל דיין" (משה דיין, שר הביטחון, רמטכ"ל ואספן עתיקות, ע"א) ביקש שישאילו לו כמה מהפריטים לצורכי צילום, אך "שכח" להחזיר אותם. בשנות ה–80 של המאה שעברה מכר ימק"א את מה שנותר מהאוסף, ללא ידיעת המשפחה. לימים חלקו חזר לישראל, כשנרכש על ידי מוזיאון ישראל, בו הוא מוצג כיום.

ב-1928 בנתה קלורינדה בית נוסף בירושלים. לצורך כך שכרה את שירותיו של האדריכל בנימין צ'ייקין (חייקין), שהיה שותף לתיכנון מבני האוניברסיטה על הר הצופים ואשר תיכנן גם את הווילה של דב יוסף ברחביה, וילה מלצ'ט על הכנרת, בתי שטראוס בירושלים ותל אביב, בניין עיריית חיפה, מכון זיו ברחובות ומבני ציבור נוספים.

"הבית שתיכנן חייקין עבור הגברת קלארק ברחוב יפו היה שונה לחלוטין מהבתים שסבבו אותו. הוא היה יוצא דופן וחריג בקרב הבתים ליד החומה, ולא ברור כיצד זכה לאישור העירייה," אומר גילר. בין היתר, בניגוד לחיפוי האבן שאפיין בתים אחרים באותה תקופה, בית קלארק חופה בטיח עם שברי זכוכית ירוקה (וואשפוץ'). בשנות ה-80, כשהוכנה התוכנית הראשונה לפרויקט ממילא, "הבית הירוק" הוגדר כ"בעל חזיתות מכוערות", ובהמשך נהרס.

מבנה נוסף שהקימה קלורינדה היה "וילה רוז פיין", שבנייתה הושלמה ב-1942 ונמצאת עד היום בדרך בית לחם פינת רחוב רבקה, ומשמשת כמוסד חינוכי לנשים. גם הוא תוכנן על ידי אדריכלים יהודים, הקר וילין. קלורינדה התקיימה מהשכרת החנויות והחדרים בנכסיה. בתיקי עורך דינה מצא גילר עדויות לתביעות רבות שניהלה נגד שוכרים שלא שילמו לה את שכר הדירה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות הפך "בית קלארק" לעמדה של צה"ל, ועל גגו הוצב מקלע. קלורינדה והמשרתת הנאמנה סעידה נדרשו לעזוב מיד את הבית ונמלטו לבניין ימק"א ששימש תחנה לצלב האדום.

"כשחזרה לביתה עם תום הקרבות מצאה אותו הרוס וכל הרכוש שהיה בו נבזז," אומר גילר. קלורינדה בת ה-77 עברה להתגורר בימק"א בדירה קטנה שניתנה לה ללא תמורה, שם התגוררה במשך עשר שנים. את חייה סיימה באוקלנד, ניו זילנד, לשם הובאה על ידי בתה ברנדה. בצוואתה, שנכתבה ב-1958, הורישה לה את כל נכסיה.

ברנדה ניהלה חיים סוערים. תחילה התאהבה בקצין בריטי ששירת בארץ, נישאה לו והביאה ממנו בן לעולם. יחסיהם הסתיימו כשגילתה שניהל רומן בקהיר. בעלה השני היה טייס ניו זילנדי. גם ממנו הביאה ילדים, אך גם נישואיהם עלו על שרטון לאחר שניהל רומן. ב-1960 היא ייפתה את כוחו של עורך דינה, ארווין שמרון, אביו של עורך דינו של ראש הממשלה נתניהו, דוד שמרון, לטפל בנכסיה. להפתעתה גילתה כי אינה יכולה למכור את נכסיה, כפי שתיכננה, משום שהם הופקעו על ידי המדינה כנכסי נפקדים, ודיירים אחרים, יוצאי עדות המזרח, שוכנו בהם.

במאי 1966 היא כתבה מכתב זועם למשרד החוץ האמריקאי ובו סיפרה על תולדות משפחתה. "כיצד העזו להכריז על אימי כתושבת נפקדת לאחר שזכתה לכבוד מיהודים וערבים ואיבדה את כל רכושה, ולגזול את עמל אבי ואמי במשך שנים?"

פטריק, בנה של ברנדה, היה האחרון מקרב יוצאי המושבה האמריקאית שנולד בישראל, ואחרי מותה הוא התפנה לטפל בנכסים. ב-1979, בתום משא ומתן ארוך, הגיעה המשפחה להסכם עם המדינה, שפיצתה אותה על אובדן נכסיה. "עם חתימת ההסכם, תמה פרשת המושבה האמריקאית, שהחלה 113 שנים קודם לכן ביפו, והסתיימה בירושלים," סיכם גילר.

"המסע הזה איחד מחדש, סביב ארץ הקודש, קבוצת אנשים מרחבי העולם, בדיוק כמו שעשו מתיישבי המושבה האמריקאית ביפו לפני 150 שנה," סיכמה את חוויותיה מהסיור פרן, אחת מצאצאיות המשפחה, עם שובה ללונדון. "האפשרות לשוב ולהלך בבתים שבהם גרו, החייתה את העבר כמו שאף ספר היסטוריה לא יכול לעשות. כשסיירתי בבניינים הרגשתי כאילו העבר קם לתחייה, והצלחתי לדמיין מה ראו לנגד עיניהם אבות אבותיי."

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

 ט"ז. מאירה   

דבר אחד טוב קרה לי כשהוריי עברו משכון דן  לגור חזרה בתל אביב  – הכרתי את מאירה. המגורים  החדשים היו בבית ישן קלוף קירות, בן קומה אחת ברחוב יהודה הלוי 143 פינת רחוב ברדיצבסקי. ההיכרות עם מאירה לא אירעה  מיד כשעברנו, כי באותם ימים גרתי עדיין יחד עם ציקה בבית של האטליזאי אופרשטיין מרחובות ומיעטתי להגיע לתל אביב.

הפעם הראשונה שראיתי אותה היתה כשישבתי שבת אחת על המרפסת הקטנה הפונה לרחוב, וקראתי, אני לא זוכר מה, אבל יש להניח שהיה זה חומר לאוניברסיטה, כי הסתכלתי יותר על העוברים ברחוב מאשר על הספר. בדרך כלל הייתי מחזיר את המבט לספר די מהר, אבל זה לא קרה כשהיא הגיעה. הבחנתי בה כשיצאה מקרן רחוב ברדיצ'בסקי, גבוהת קומה, שזופה, פנים יפות, מאורכות עם ראש עטור שיער חום, גלי.

היא לא הסתכלה לעברי כלל ואני קמתי כדי להישען על המעקה ולהושיט  את צווארי כדי לראות עד לאן תלך. לשמחתי ראיתי אותה נכנסת לחצר הבית הצמוד לביתנו, יהודה הלוי 141. קיוויתי שהיא גרה בו, כי  כל החברות שהיו לי עד כה, גרו תמיד בסביבתי הקרובה, והיתה לי תחושה שהיא תהיי החברה החמישית שלי. הבית, שאותו אבי רכש תמורת הווילה המהודרת בשיכון דן, היה גובל עם בית מגורים בן שלוש קומות. דירתה נמצאה, כפי שנודע לי באחד מלילות שבת הקרובים, בקומה השנייה עם סלון הפונה לרחוב ושירותים הפונים לחצר.

מאז אותה שבת הרביתי לשבת במרפסת מתוך תקווה שתעבור שוב, אך ללא הצלחה. ההצלחה הגיעה לבסוף במוצאי שבת אחת שבה נדברתי עם ציקה שנלך יחד לקולנוע בתל אביב. בדרך כלל אהבתי ללכת איתו, כי הבנות היו מרבות להסתכל עליו, ואני תמיד קיוויתי לזכות באי אלו פירורים. הפעם לא נתקלנו בשום פירור ראוי, ואני החזרתי את ציקה לביתו בגבעתיים בפיאט של אבי. כשחזרתי, הכנסתי את הרכב לחנייה שאבי סידר לו בחצר, ליד גדר הרשת של הבית השכן.

בדיוק כשכיביתי את המנוע, ראיתי את  הנערה היפה והתמירה נכנסת לחצר ביתה, לבושה חולצה לבנה ומכנסי חאקי ארוכים. נשארתי במכונית כשראשי מופנה לעבר הבית, כדי לראות באיזו קומה יידלק האור. האור היחיד בקע מחלונות חדר המדרגות שכבה ונדלק מחדש. המשכתי לצפות עד שראיתיה יוצאת מחדר המדרגות ומסתכלת סביב. לרגע נעלמה מעיניי, אך עד מהרה חזרה כשהיא נושאת בידה ארגז ריק. הציבה את הארגז ליד קיר הבניין, עלתה עליו וממנו, כשהיא נעזרת בצינור ביוב, עלתה על גגון שמעל מרפסת הקומה הראשונה. כאן ראיתי אותה בוחנת צינור של שני צול כדי לנסות לטפס עליו לעבר החלון שמעליה.

לא יכולתי להתאפק, יצאתי מהפיאט וקראתי לעברה בשאלה אם היא רוצה סולם.

היא ראתה אותי ושאלה:

"יש לכם?" 

אמרתי: "לא!" 

"אז למה אתה מציע?" 

"כי ממילא לא תוכלי להיכנס, את לא רואה שהחלון סגור?" 

"כן, אבל בדחיפה אני יכולה לפתוח אותו." 

"אני לא מציע לך, זה מסוכן. תני לי אני אנסה." 

"אם אתה יכול גם אני יכולה."

"את יודעת מה? חכי רגע, בחצר שעל ידנו, ברחוב ברדיצ'בסקי, יש סולם, אני אביא אותו."

לכך היא הסכימה והתחילה לרדת.

עד מהרה חזרתי אליה בידיים ריקות: "מצטער," אמרתי," הזקן קשר בשרשרת את הסולם לעץ." 

"אתה מהדיירים החדשים?" שאלה.

"כן. הוריי גרים כאן, אני גר ברחובות ומגיע רק בסוף השבוע. כמה זמן את גרה כאן?"

"נולדתי כאן." 

"הרעש ברחוב לא מפריע לך?" 

"מתרגלים."

הייתי נשאר אולי לעמוד איתה עוד, אבל התחיל פתאום לרדת גשם. הצעתי לה להיכנס  אלינו הביתה ולחכות עד שהוריה יחזרו.

כשראיתי שהיא מהססת, אמרתי שנוכל להיכנס לאוטו וממנו יקל עלינו להבחין בהוריה כשיחזרו.

לכך הסכימה ואני הקדמתי כאביר לפתוח  לה את הדלת הקדמית, היא נכנסה ואני בעקבותיה מהצד השני.

הרבה לא הספקתי לדבר איתה, כי ברגע שהוריה הגיעו, היא מיהרה  להודות לי וללכת בעקבותיהם. ברגע האחרון עוד הספקתי לקבוע איתה פגישה למוצאי שבת הבא, ושמחתי שהיא הסכימה בלי בעיות.

הלכנו להצגה ראשונה של סרט בקולנוע שדרות, שהיה במרחק הליכה. כשיצאנו מחצר ביתה, ראיתיה מרימה ראש אחורה לעבר מרפסת ביתה, הרמתי גם אני  והבחנתי בדמות אדם המשקיפה עלינו מלמעלה. שאלתי אם זה אביה ואמרה לי: "בוא לא נדבר על זה."  הגענו לקולנוע בזמן  וכדי לעשות עליה רושם מכובד, קניתי כרטיסים במקום טוב וסירבתי לקחת את חצי הסכום שהציעה לי. אמרתי לה:

"כשנלך להצגת תיאטרון – את תשלמי!" 

אמרה לי: "נדמה לך." ואני חיפשתי איזו תשובה שנונה, אבל לא מצאתי.  

במהלך הצפייה  בסרט פיניתי לה  בתור ג'נטלמן את  גב המחיצה המשותפת לשנינו, היא לא ניצלה את טוב ליבי והשאירה אותה פנויה. כיוון שכך נותרו לי רק כתפיה. בתנועה די מהוססת  הנחתי עליהן את זרועי התומכת.  היא הניחה לי כמה רגעים מתוך נימוס, ואחר כך רכנה קדימה מתוך צניעות. החזרתי את ידי כדי שתוכל להתיישר והיא אכן עשתה זאת. 

אותו  סיפור חזר על עצמו גם בפעם השנייה. את הפעם  השלישית כבר לא ניסיתי. צעדנו בחזרה דרך שדרות רוטשילד וחיכיתי שתציע לי לשבת על אחד הספסלים המוצבים בין העצים. היא לא הציעה ולא נתנה לי הזדמנות להסכים. אז עוד לא הייתי מאומן בהזמנת בת לבית קפה, לכל היותר  העזתי להזמין לארטיק או למנת פלאפל, אבל אלה לא נמצאו בדרכנו וכך קרה שהגענו חזרה לביתנו כשהערב עוד צעיר.

למזלי ראיתי את הפיאט של אבי בחנייה  ואמרתי לה: "חכי, אני אביא את המפתחות."

כנראה חשבה שאני רוצה להציע לה לצאת לטיול, ואמרה "בסדר" בלי בעיות.

הוריי כבר היו בחדר השינה, לקחתי את המפתחות, ומתוך ראייה לעתיד מילאתי שקית נייר בעוגיות "רוגלך" שאימי היתה מכינה תמיד לכבוד שבת וטעמן היה מעולה.

מאירה  קצת הופתעה כשפתחתי לפניה את הדלת למושב האחורי ושאלה:

"מה? לא ניסע?" 

אמרתי: "בשביל מה? בואי נעשה כאן קומזיץ."

והראיתי לה את השקית עם העוגיות המגולגלות וזה שיכנע אותה להיכנס.

גמרנו  רוגלך וחצי כל אחד והשארנו עוד אחד שלם ברזרבה. ואחר כך דיברנו על עצמנו. סיפרתי לה על שתי החברות האחרונות שלי, בלי לפרט מה עשינו, אבל נתתי לה להבין שהקשר עימן נותק בגלל המרחק.

היא סיפרה על בן מושב אחד שמציע לה חברות ורוצה אפילו להתחתן, אבל היא לא רוצה להיקבר במושב, וחוץ מזה היא לא יודעת אם היא רוצה להתחתן, לאור הזוגיות המכוערת של הוריה. בכלל היא לא מסתדרת עם הוריה, בייחוד עם אביה שצריך לדעת תמיד לאן היא הולכת ומתי היא תחזור. סיפרה לי שהיא לומדת שנה אחרונה בסמינר למורים, שחסכה כסף כשעבדה בחופש הגדול במסעדה וגם עכשיו היא מרוויחה לא רע בתור בייבי סיטר. עם הכסף שחסכה  היא מחפשת לשכור חדר פרטי, בעיקר כדי לברוח מהבית.

נתתי לה לשפוך את ליבה, כשאני חותר להגיע אל השלב היותר חשוב של הלילה, הפעם בעדינות מתחשבת. לפי ההתנהגות בקולנוע, הבנתי שהקירבה הפיזית  היא לא החלק המעניין אותה, ובכל זאת איך אפשר בלעדיה, בייחוד כשאנחנו כבר במושב האחורי?

הפעם לא שלחתי יד בפתאומיות, כמו שעשיתי עם ירדנה הדס, שפרצה בצעקות והעירה את כל מחנה העבודה. הייתי עדין ומתחשב, הנחתי יד על הירך שלה ונתתי לה לשכב שם דקה שלמה בלי לזוז. אחר כך נעתי קצת לעבר הברך וכשהמהלך עבר בשלום והיא המשיכה לספר לי על העבודות שעשתה במסעדה, אזרתי עוז והחזרתי את הכף בחזרה למקום הראשון.

היא ישבה קפואה, כביכול אומרת, תעשה מה שאתה רוצה, אבל אל תצפה שאשתף פעולה.

כזאת עוד לא קרה לי. עם חברותיי הקודמות, אחרי שעברו את שלב ההתנגדות המתחייב, מיהרו להחזיר לי חיבוקים וליטופים שנתנו תוקף להצעת החברות שלי.

לא ניסיתי לרכך אותה במילים, גם לא הייתי חזק בזה, אבל מעודד מעצם העובדה שהיא לא מתנערת ממני, הרשיתי לעצמי להגיע לתהליך המבורך של תנועת הנוער, כשאנחנו מתגברים יחד על המגבלות  הפיסיות  של המושב האחורי.

כשבועיים אחרי אותה שכיבת מלחציים במכונית, בישרה לי שמצאה חדר קטן ונחמד במפעל נקניקי אס, ובשבת הבאה היא כבר מזמינה אותי לשם.

על נקניקי אס ידעתי בזכות יהודה אפרוני, שלמד איתי בגימנסיה הרצליה והיה הבן של הבעלים. יהודה היה בחור גבוה יפה תואר עם בלורית בלונדינית שגלשה למצחו.  בינו וביני נוצרו יחסים קרובים כשהיינו יחד בגימנסיה הרצליה בחוג הדרמטי של פרידלנד. הוא בתפקיד קצין נאצי רם דרג  ואני בתפקיד השמש הצועק: "הגרמנים באים!"

באחד הערבים הופתע לפגוש אותי כשצעדתי במסדרונות המפעל בדרך לחדרה. שאל אותי אם באתי לקנות נקניקים, כי אם כן, יסדר שיתנו לי הנחה.

הרגעתי אותו וסיפרתי לו על מאירה ששכרה חדר אצלם.

הוא אפילו לא ידע על כך. רציתי להכיר לו אותה, אבל הוא מיהר ל"הבימה".

ליוויתי אותו עד היציאה ולפני שנפרדנו נזכר להגיד לי: "שמע, אני מחפש אותך הרבה זמן, אני רוצה שתכתוב לי מונולוג להופעות הפרטיות שאני עושה. הנושא לא חשוב, מה שחשוב זה שאחרי שלוש שורות, תכתוב משהו שיעלה חיוך, בשורה החמישית תביא לי את הציחקוק הראשון, אחרי עוד חמש שורות שני חיוכים רצופים. בשורה העשירית צחוק מפוצץ, אחר כך ציחקוקים רצופים לא כל כך רעשניים, כי זאת הכנה לקראת הפואנטה בסוף, שצריכה לעורר צחוק כזה שיפיל את המנורות מהתקרה. הכול בתשלום. כמה שתגיד – תקבל." 

לבושתי אני מודה שעד היום לא מילאתי את בקשתו, כי בשבוע שלאחר מכן פורסם בעיתונות שזכיתי בפרס ברש, וראשי היה במקום אחר,  אבל אזכור לו לאפרוני  שהוא היה השחקן הראשון  בעולם שהזמין אצלי חומר בתשלום. 

המשך יבוא

* * *

משה כהן

דו"ח העוני

שיעור האבטלה בארץ הוא הנמוך ביותר בכל הזמנים. מכירת רכבים פרטיים שוברת את השיא של כול הזמנים. הטיסות לחו"ל שוברות את כל השיאים. הצימרים בתפוסה מלאה. המסעדות ובתי הקפות הומים מאדם. 

אין זה אומר שאין עוני, תמיד היה.

אבל אני מוכן להתערב שב-70 השנים האחרונות, לרבות בימי ממשלת רבין, לא היה פחות עוני מהיום, אלא הרבה יותר. 

משום מה לא דיברו הרבה על עוני בעבר. 

בימינו מדברים על הילדים הרעבים השכם והערב. יש לי תחושה שעושים זאת מסיבות פוליטיות מובהקות. תקנו אותי אם אני טועה. 

תקשורת אכזרית

ביום 12.12 שודרה בטלוויזיה כתבה על משפטו של אליעזר פישמן. בצאתו מאולם המשפטים התנפלה עליו שדרנית אל מול המצלמות והמטירה עליו שאלות מתגרות. האיש ביקש מהגברת שוב ושוב להניח לו אך היא הוסיפה להציק לו בטענה שהיא ממלאת את תפקידה. עד שהאיש איבד את שווי משקלו ונפל על המדרגות. 

הזדעזעתי, אני יודע את מעלליו של פישמן והנזקים הכבדים שהוא הסב לציבור, אבל לשאלות האלו היה מקום עוד כשהיה בפסגת הצלחתו. כעת כבר מתנהלים נגדו הליכים משפטיים, אז למה גם להשפיל אותו ברבים? למה לרמוס את כבודו האבוד? אינני מכיר אותו ואין לי שום קשר איתו, אך ראיתי איש קשיש מוכה והתחלחלתי. 

ואמר היום אחד השדרנים ברדיו  "פישמן דיבר אליה בצורה מבישה." לא הבחנתי בכך אלא להיפך. 

מה קורה למובסים?

לפני כמה שנים, לרגל יום העצמאות, התקיים דיון ברדיו על מלחמת העצמאות, ואחת השאלות הנדונות היתה: "מה היה קורה לו הובסנו במלחמה?"

ענו המומחים: "זה לא ידוע."

זה היה לפני הטבח בסוריה. היום שאלה זו לא היתה נשאלת. רואים אנו במו עינינו מה קורה מעבר לגבול הצפון שלנו, ומה גורלם של המובסים במזרח התיכון. צריך להפיק מזה את הלקחים המתבקשים.

אלוהים ישמור. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ב.

"אתה אֶת המשיח לא תביא!"

   פייבל נוסוביצקי, לימים שרגא נצר, נולד בראשון בינואר 1898, ז' בטבת תרנ"ח, בעיירה סוסניצה שבאוקראינה. העיירה, שהיתה גדולה-יחסית ושימשה כעיר מחוז לעיירות שסביבה (ובהן מֶנָה), היתה מרכז לנופש ולטיולים בזכות יערות האורן העצומים שצמחו סביבה (והעניקו לה את שמה, סוסנה – ברוסית אורן), ובזכות נהר הדיסנה שעבר במרכזה. תושבי המקום היו נוהגים לטייל ביערות ולאורך הנהר. היערות שימשו גם מקום להתכנסויות בלתי-חוקיות בתקופת שלטון הצאר.

לעומת הנוף העשיר  והנועם שבנתוני-הטבע מסביב, היתה העיירה עצמה פרימיטיבית למדי. לא היו בה כבישים, בתיה היו עשויים עץ ולהם גגות קש. רק מעט עשירים, יחידי סגולה, היו בעלי בתים גדולים יותר. בעיירה התגוררו חמש מאות משפחות יהודיות שנטלו חלק פעיל בחיים הציבוריים, וניתן היה למצוא בה את כל קשת המפלגות היהודיות והציוניות.

*

שרגא היה השישי והצעיר במשפחה אחר ארבע אחיות ואח, מבוגרים ממנו. בהיותו בן שתים-עשרה נפטרה אימו. אחותו לאה נעשתה המחנכת שלו. דמות אימו לא נותרה חקוקה בזיכרונו ואולם שנה שלימה לאחר מותה אמר אחריה "קדיש" בבית-הכנסת.

אביו של שרגא, חיים נוסוביצקי, היה ידען בתורה, עסק במסחר, והיה בעל מחסני-תבואה וטחנות-קמח בעיירה נוביה-מליני. העיירה שבה נולד ברנר. את רוב זמנו הפנוי נהג האב להקדיש לתפילה וללימוד תורה. הבית התנהל על פי כל דקדוקי המסורת והדת, ובאווירה זו גדל שרגא, למד גמרא בישיבה, שינן תלמודו ללא-חוכמות, בלי דוסטוייבסקי מתחת לשולחן, במשך שלוש שנים רצופות, אצל רבנים בעלי-שם. אחד מחבריו ללימודים היה הלל לנדסמן, לימים משומרי הגליל וחבר איילת-השחר, שעלה ארצה לפני שרגא.

היו אלה השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. בקייב, בירת אוקראינה, התנהל משפטו המפורסם של היהודי מנדל בייליס, שנאשם ברצח פולחני של נער נוצרי. רוסיה רתחה כולה והתארגנו בה תנועות עממיות חזקות נגד שלטון הדיכוי של הצאר ניקולאי השני, מבית רוֹמַאנוֹב, שמשפחתו שלטה במדינה רחבת-הידיים הזו כשלוש מאות שנה, ואשר מימשלו הצליח לבטל גם את מעט היסודות היציבים של חקיקת חירות אזרחית, שהשיגה הבורגנות הליבראלית הרוסית במהפכת 1905-1907.

מאות אלפי יהודים היגרו לאמריקה, שנה אחר שנה, מ"תחום המושב" הצפוף של מגוריהם ברוסיה, ורק קילוח דק-שבדק של צעירים יהודים – חלקם בעלי הכרה לאומית שנתחזקה עקב השתתפותם בהגנה העצמית, בפרעות שהתעוררו בעקבות "המהפכה הראשונה", וחלקם נמלטים מחובת השירות בצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן שהתרחשה אף היא באותה תקופה (ואף כונו על כך בשם "יָפּוֹנְצִ'יקִים") – זירזף לארץ-ישראל, זוהי "העלייה השנייה".

על שרגא וחבריו ל"חדר", בסוסניצה המוקפת יערות, טרם עשו כל הדברים הללו רושם. תקופת לימודיו זו רצופה חוויות אופייניות לשיטת החינוך של בני-דורו – שינון במשך שעות ארוכות, "מנה" יומית מהרבי, שידע להפליא מכותיו בנערים, ומן הרבנית שידה היתה בכול ושימשה עזר כנגדו. מעשי-קונדס לא-מעטים היו תשובתם של שרגא וחבריו, בניסיונם למרוד ברבי ובמשטר הלימודים ב"חדר".

בחורף היו מתרוצצים בסימטאות העיירה, מיידים כדורי-שלג ומחליקים במורד אל הנהר, ובקיץ היו נמלטים בכל עת מתחת לעינו הפקוחה של הרבי, שוב אל הנהר, ושם לומדים ומלמדים עצמם לשחות. לא פעם היה שרגא מטפס בהיחבא ומסיט את מחוגי האורלוגין של הרבי קדימה, כדי שהנערים יוכלו לסיים את לימודיהם מוקדם יותר ולהיפנות למשחקיהם. ואם היו סוגרים אותו, כעונש, בבית, לא היה מהסס לצאת מבעד לארובה – החוצה!

כשהיה שרגא בן שבע, החליט לנסות לעשן. הניסיון הסתיים בסטירת-לחי מצלצלת שספג מאחותו לאה. אמר לה שרגא:

"אני מבקש ממך, לאה, אל תכי אותי, כי אם אני אמות, את תבכי ולא אני!"

כדרכם של בני-טובים יהודים רבים באותה תקופה, עבר שרגא בגיל צעיר מחינוך דתי אדוק להשקפת-עולם סוציאליסטית מוצקה, שליוותה אותו כל חייו. הנטיות המעמדיות שלו התעוררו, לדבריו, באקראי. יום אחד ביקר בטחנת הקמח של אביו בנוֹבְיָה-מָלִינִי, וראה את עבודתם של הפועלים הגויים, שכירי האב. הוא שאל אותם על שכרם, והגיע למסקנה שאין בו די למחייתם. מיוזמתו, ובהשפעת הרוחות שנשבו ברחבי רוסיה, ובייחוד ב"תחום המושב" היהודי התוסס – ערך הנער "סקר פרטי" על בעיית ניצול פועלים ועל רווחיהם של המעבידים, והגיע למסקנה שאנשים בעלי רכוש ואמצעי-ייצור – נוטים לנצל את עובדיהם. את מסקנותיו אלה הביא בפני האב – שהגיב על כך במילים קשות ואף הפליא בו את מכותיו.

*

לאה, אחותו של שרגא, היתה בונדאית בהשקפותיה ועסקה בסתר בפעילויות של ה"בונד", שכללו ארגון של פועלים יהודים, שוליות בבתי-המלאכה וזבנים בחנויות – למאבק המעמדי ולהקניית הכרה תרבותית, לאומית וסוציאליסטית, אך לא ציונית. אחיו דב-ברל, המבוגר ממנו בתשע שנים, היה בעל סמיכות לרבנות, אך מודרני בהשקפותיו מאביהם.

את האב, ר' חיים נוסוביצקי, זוכרת דבורה כדתי-קיצוני, ושרגא הגדירו בזיכרונותיו כ"איש 'אגודת ישראל', במונחים של היום."

  הבית, כבתי משפחות יהודיות רבות ב"תחום המושב" (וכפי שתיאר להפליא סופר האידיש עלי שכטמן, ברומאן רחב-היריעה "בטרם", את חיי היהודים באוקראינה באותה תקופה), היה דומה לפארלאמנט בזעיר-אנפין, והוויכוחים על נושאים חברתיים ולאומיים היו בו מעשה של יום-יום.

אחותו הבכורה של שרגא, רִיסָה, שגידלה אותו, יחד עם לאה, לאחר מות אימו, נישאה לבעל-אחוזה אשר נהרג בפרעות בתקופת המהפכה. ריסה התגוררה בקייב, עם חמש בנותיה, והאריכה בה ימים.

האחות השנייה, לאה, שהחזיקה בהשקפות ה"בונד", חיתה אף היא בקייב ונהרגה, יחד עם בעלה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בידי הנאצים, ושניהם נקברו בבאבי-יאר.

האחות השלישית, פֵּשֶׁה, שהיתה ציונית בנעוריה, וציוניותה זו השפיעה אף היא על שרגא, עזבה את סוסניצה ואף היא האריכה ימים בקייב, עם שני בניה, אך האופי האנטי-ציוני של המשטר ברוסיה, לפני המהפכה ולאחריה, גרם להתרחקותה מהציונות.

האחות הרביעית חלתה בימי הרעב, בתקופת מלחמת האזרחים, וב-1918 נפטרה, לאחר סבל רב.

האח המבוגר דב-ברל עזב את רוסיה ב-1917 יחד עם אשתו ובנו, לחארבין שבסין, לשם נמלטו פליטים רבים שלא רצו לחיות תחת שלטון ה"אדומים". בן-האח, משה נוסוביצקי היה שמו, נהרג בקטטה עם סיני בעת שלמד בשנחאי. דב-ברל, שקיווה לעלות לארץ-ישראל ואף ביקש שישלחו לו מכאן אישור להיותו שוחט ומוהל בקהילה, מת בחארבין בשברון ובמחלת לב. ליבו נקפו על ששלח את בנו ללמוד בשנחאי. רק אלמנתו הגיעה בגפה ארצה, ונפטרה כאן לאחר ששהתה שנים אחדות בבית-אבות.

מלבד גיסתו זו, ובת-דודתו רוזה אפרתי, שגרה לימים עם משפחתה בשכנות לבית שרגא, ברחוב לוי יצחק בתל-אביב, לא הגיע איש מקרובי-משפחתו האחרים של שרגא לארץ-ישראל.

*

שרגא ואחותו הבונדאית, אולי גם בתמיכה סמוייה של האח, המשיכו לנהל ויכוח נוקב עם האב. לא היה להם קל לחזור ולהטיח בפניו את האשמה שהוא מנצל. קשה גם לדעת אם תנאי-השכר של הפועלים בטחנת הקמח השתפרו בעקבות העימות, ואולם שרגא נעשה מאז לסוציאליסט בהכרתו, ולכך היתה השפעה מכרעת על חייו כבר מגיל צעיר.

מגיל ארבע-עשרה לערך שימש לשרגא, לפרקי-זמן, מקום-מגורים בקייב, בית אחותו הבכירה ריסה. זה היה כאשר נשלח ללמוד בישיבה, לאחר שהסתיימו לימודיו ב"חדר" בסוסניצה. התוודעותו למצב הפועלים בטחנות-הקמח של אביו, והוויכוחים המשפחתיים שלא פסקו בהיותו בעיירה, הביאוהו להחלטה שלא יחיה עוד על חשבון אביו, ועל ניצול עבודת הזולת.

בהיותו כבן שבע-עשרה, בשנים 1915-1916, נטש את לימודיו בישיבה על מנת שלא לחזור אליה, ונכנס לעבוד כזבן בחנות של אבי חברו הטוב, שמואל, בסוסניצה. תושבי העיירה לא הבינו מה מעשיו של פייבלה בחנות של פייגין. וכיצד זה בנו של בעל-הבית והסוחר האמיד נוסוביצקי, עובד במקצוע כה בלתי-מכובד. הם שאלו:

"מה קרה לר' חימ'ס אִינְגֶל שהוא צריך ללכת להתפרנס מזבנות?"

ואולם, גם שינוי מכריע זה בחייו לא סיפק את שרגא הצעיר. העבודה בחנות לא היתה די פרולטארית בעיניו. הוא לא חש עצמו לוקח חלק בחיי העם הפשוט, הפועלים. במקביל נמשכו בבית הוויכוחים עם האב בשאלה המעמדית, וכן משום שלא היה נאה לאב שבנו עובד כזבן.

שרגא החליט לעזוב סופית את הבית ועבר לעיר קוֹנוֹטוֹפּ, שהיתה גדולה מסוסניצה ובה תחנת-רכבת. הערים והעיירות נמדדו אז על פי הימצאות תחנת-רכבת בהן. זו, למשל, היתה עליונותה של מֶנָה על סוסניצה.

בקונוטופ התחיל שרגא לעבוד בבית-מלאכה של פועלי הרכבת, בקרב העם הרוסי, ממש, שהרי העובדים שם, רובם ככולם, היו גויים.

בקונוטופ הכיר שרגא את ד"ר מַרְשׁוֹב, מראשי היהדות האוקראינית, אשר עמד להיות נציגה במועצה המכוננת של רוסיה ב-1917. השניים התקשרו בקשרי-עבודה מתוקף השתייכותם למפלגה הראדיקאל-סוציאליסטית 'פועלי ציון'. במפלגה זו מצא שרגא דרך-ביניים בין המגמות ששלטו במפלגות היהודיות האחרות, שהדגישו את הסוציאליזם על פני הציונות, או להיפך.

*

שרגא היה שרוי אפוא כל-כולו, מגיל צעיר, ברוח הסוציאליזם הרוסי, ומושפע ממנו, ואולם בהיותו ילד עסק בהפצת ה"שקל" הציוני, שהיה סמל של תרומה לתנועה. כשהיו נותנים לו עשרה שקלים להפצה, היה מוכר את כולם למרות שברחובו היו בסך-הכול שמונה ילדים יהודים. איך עשה זאת? הוא שיכנע שני שֵׁייגֵצִים, חברים גויים, לקנות ממנו את השקלים הנותרים.

ובהיותו כבן שש-עשרה, ערב מלחמת העולם הראשונה, התעורר בשרגא רצון לעלות לארץ-ישראל, ולא כחלום בלבד אלא בוויכוח עם האב, שהתנגד לדבר בתוקף ואמר לו מה שהיה עתיד לחזור ולומר כעשר שנים מאוחר יותר, בפגישתו האחרונה עם בנו העולה לארץ-ישראל:

"אתה נוסע להביא את המשיח? אתה את המשיח לא תביא. משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע!"

"בשלב זה," מספר לימים שרגא על תקופת 1914, "ויתרתי, מסיבות שונות, על תוכניתי לעלות לארץ-ישראל."

המשך יבוא

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הטקסט על עטיפת הספר

ב-12 בספטמבר 1939, כשהיתה סאלי בת תשע-עשרה ועמדה להינשא לבחיר לבה, תכפו ההפצצות של הגרמנים על ורשה. אביה נהרג ואחיה נהרג. ארוסה יעקוב הובל למחנה עבודה אך חזר במפתיע, ויחד הם הצליחו להגיע לגבול ברית המועצות.

ספר זה, המספר את קורותיהם, מבוסס על אירועים אמיתיים. ספר זה מעלה את הנפלאות שיכולות לקרות רק ליחידי סגולה, לאנשים שהמזל מאיר להם פנים או להפך – מהתל בהם בכל רגע בחייהם.

הספר נקרא בנשימה עצורה. גם למי שקרא כבר הכול על אותה מלחמה ארורה מוזמנת חוויית קריאה והזדהות עם דמויות שחייהן אהבה ושנאה, חיים ומוות, ייסורים ותחייה.

אלי רוה הוא תושב פתח תקוה, פירסם כארבעים ספרים לילדים ולבני הנעורים, וזהו ספרו השלישי למבוגרים. הוא מנחה סדנאות לכתיבה יצירתית ומלווה תלמידים בפרויקטים בבתי ספר.

הספר יצא לאור בתחילת חודש אפריל 2016 בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון

ורשה, ספטמבר 1939

מאורסת

מכושפים צבעי השמים. הרוח מקציפה את הנהר. קח אותי אתך בטוב וברע. קח אותי אתך.

זמר התנגן על שפתיה, ותשוקה לחיים מלאים ומרתקים גדשה כל פיסת עור בגופה הצעיר הפורח. רצתה לשיר, לרקוד קרקוביאק בחברותה, להידמות לתפוח חינני. אבל עיניה דמעו, והיא נשכה את שפתיה. פלצות אחזה בנפשה, והלב תר אחר מפלט ונחמה. העיר עולה בלהבות, ולבה גועש.

היא נולדה בת מזל. מסרבת להיות קרש שהושלך למרתף. מי שהרס את חלומה – שיחזיר לה אותו. יום שלושים באוגוסט יקפא בזיכרונה וייחרט לעד. היום האחרון שבו עוד הייתה מאושרת בנשים. ואם לא - תתעטף בשק, תתחפר בשמיכת הפוך במיטתה, תטמון ראשה בחול עד שינוסו מטוסי הקרב ויידומו רעמי הפצצות.

לבה מחסיר פעימות למשמע הדי הפצצות המושלכות ממטוסי הקרב המנמיכים טוס בשמי העיר. בתי מגורים, מבני ציבור וממשלה נהרסים ונחרבים מדי יום ביומו. בניינים עשנים, עיי חרבות ובתי עלמין ארעיים גודשים את העיר, שעד לפני ימים אחדים הייתה תוססת ושוקקת. כל מי שיכול נס אל כפרים שכוחי אל בלב המדינה או שם פעמיו מזרחה, אל ברית המועצות, ששעריה נפתחו לקלוט את זרם הפליטים. הרחובות שוממים. רק חשמליות, עורק התחבורה הראשי של העיר, עדיין פועם. לא תקין, לא סדיר. לוח הזמנים משובש.

היכן צבא-פולין המהולל, שהבטיח לעמוד איתן על המשמר ולהגן על המדינה? שמועות מרושעות שמפיץ הגיס החמישי אומרות שניגף והושמד. והיא תוהה היכן הממשלה שהזהירה את השלטון הנאצי הרהבתן שאם יעז צבאו לחצות את נהר האודר, יוכה שוק על ירך. היטלר צודק: מי רוצה עוד מלחמה גדולה בגלל עיר אחת, דנצינג. אבל לא רק עיר אחת עולה בלהבות. ערים נחרבות. שידורי רדיו ורשה קוראים להתגייסות כללית, להתרמת דם, לעזרה הדדית, ומשמיעים שירה פטריוטית. האמנם שירת הברבור? והיכן בעלות הברית שהתבטאו גבוהה-גבוהה לבוא לעזרת המותקף? היכן אנגליה הדגולה, צרפת המהוללת? העולם הנאור בהלם. גזר את גורלה של פולין לאבדון.

סאלי הביטה נכחה וראתה את תכניותיה מתפוגגות ואת עולמה קורס. אבל אסור לה להחריש. נשבעה לפרוח ולעוף בשמים. בכל עצמת קולה תזעק ותשיג את אהובה. כבר שבוע לא חשה בהבל פיו על פניה ולא שמעה את מילות אהבתו באוזניה. יעקב, תשמיע קול. יעקב, תשמיע קול!

האם תוכל לשנות את גורלה או איחרת את המועד?

עד לפני שבועיים היה עולמה מושלם, והיא ריחפה כנסיכה קסומה בעולם האגדות. כרכרה הרתומה לארבעה סוסים מקושטים המביאה אותה למפתן בית הכנסת. היא לובשת שמלת כלולות מרשרשת, וחברותיה מהגימנסיה אוחזות בה בכסיות הלבנות שעל ידיהן. לרגליה נעליים כסופות ולאוזניה זוג העגילים המרהיבים, שבהם אירס אותה יעקב. היא מרחפת מעל משטח שושנים צבעוניות, שבשוליו נרות מהבהבים, ומתייצבת על בימה מתחת ליריעת החופה לצד אהובה ובני המשפחה. היום זה נראה כחלום רחוק, ושמלת כלולותיה תלויה בארון הבגדים.

כבר מראשית השידוך סלדה אמה מיעקב החייט נטול הייחוס והמעמד. "רופא, עורך דין, מהנדס, אקדמאי וכאלה הם המיועדים לך, סאלי," אמרה, וגם את אביה שכנעה שיעקב אינן החתן הראוי לבתם. אבל בשם האהבה היוקדת בלבה התעלמה סאלי מעצות ההורים, האמורים לדעת מה טוב בשבילה.

"מה יודעות הנערות המפונקות של היום על אהבה?" הייתה אמה רוטנת. "האהבה היא בת חלוף. נוצה ברוח, גרגיר אבק. רק שיתוף וכנות חשובים לחיים אמתיים. סאלי, למדי מאתנו. קחי דוגמה מאביך וממני."

ואף על פי שנטחנו עד דק האהבה ונטיותיה, נקבע התאריך. נחמן, הרב הזקן שחיתן את ההורים, יקרא את הכתובה. יעקב באצבעותיו הענוגות יענוד את הטבעת המוכספת על אצבעה הדקה. ולאחר קריאת 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' ינפץ את כוס הזכוכית ויטביע את שפתיה באלף נשיקותיו.

היום, תשעה עשר בספטמבר, אין טבעת על אצבעה. שבוע ימים כבר חלף מהמועד שנקבע לחתונה. האם יחלפו כך עוד ימים רבים? אם לא תתעשת, זה יימשך עד קץ הימים. אביה, החכם באדם, אלוף בפתרונות סבוכים, מכלה את עתותיו בפתרון בעיות שחמט ומנסה לשכנע את מזכיר מועדון השחמט לקיים במועדה את אליפות ורשה ליחידים. אביה מקווה שבתו תזכה במקום הראשון בין הנשים. "לא דוחים תחרות יוקרתית שמועדה נקבע חודשים רבים מראש," טען בלהט.

"וחתונה כן דוחים?" חשבה סאלי, אבל היא לא תלין על אביה. הריהו חסר מעש, כלי מרוקן לנוכח גחמותיה של אשתו.

אמה מתהלכת בין חדרי הבית וחיוך דק של הכול לטובה מאחורי משקפיה העבים. מפצה את סאלי בעוגות שמרים, וסאלי דוחה אותה. אילו הקדימו את תאריך החתונה בכמה שבועות, אפילו בשבועיים בלבד, אילו קבעו להינשא בשלושים באוגוסט או באחד בספטמבר, בימים שרעמי המלחמה עדיין היו קלושים ורחוקים, אולי כבר הייתה מעוברת ונושאת את פרי אהבתם.

את החופה קבעו לשנים-עשר בספטמבר, יומיים לפני ראש השנה. לא הקדימו כי ידיו של יעקב עמוסות עבודה לפני החגים, והם נזקקו לכל זלוטי ולא יכלו לוותר על שום הכנסה, כאשר הוריה החמיצו פנים וקפצו את ידם.

כאשר התארסו בחודש אפריל, לא שיער איש בכל רחבי אירופה הנאורה שבספטמבר תהיה ורשה נתונה במצור ותחת מטר בלתי פוסק של הפצצות. אתמול השחירו השמים במטוסי קרב שצרו על העיר כלהק עורבים דרסני. בגלים חוזרים ונשנים המטירו חורבן והרס. מדורות עשן היתמרו בכל פינה, ביקשו רחמים על תושבי העיר מהיושב בשמים.

מה אכפת לה השמים והיושב בתוכם. היא עורגת לפיסת קרקע מוצקה ויציבה בחצר של אחד מבתי הכנסת. בבימה מוגבהת ומעליה חופה שתינשא בידי ארבעת חבריו של יעקב מבית החרושת. אבל מבתי הכנסת נותרו עיי חרבות ועשן מיתמר. הקשר עם הרב אבד. כנראה נס אל אחד הכפרים אי-שם או מסתתר בחברת חסידיו הנאמנים.

יפה ואלופה

זה שעה ארוכה לא נשמע טרטור מטוסים בשמים, אבל את השקט המתוח ברחובות הכרך אפשר לחתוך בסכין. סאלי נעמדה בחלון והשקיפה על חבורת גברים שהסתודדה בחזית הבניין. הם שוחחו ביניהם בקולות מהוסים והניפו ידיים נמרצות לצדדים, כנראה חוששים מהבאות ומטכסים עצה כיצד להישמר ממטוסי הקרב ולאילו מחוזות למלט את משפחותיהם. שלוש שכנות עבות בשר עם מטפחות ראש צבעוניות עמדו בצד. נראה לה שהעיפו מבטים אל חלונה, ואולי מלמלו שפתיהן: מסכנה, המזל שלה נגמר ברגע האחרון. חתונה כבר לא נראה פה.

גם בשעת צרה ומצוקה מתאים לאווזות לשאת דברי רכיל. ואולי הן משוחחות על היותה קלת דעת, נערה שלא שמעה לעצת הוריה ובשל כך בוטל טקס נישואיה. מבטן נישא אל השמים, וכמו חבורת הגברים גם הן רוצות לדעת מתי ולאן למלט את בני משפחותיהן.

לאמתו של דבר באמת לא אכפת לאיש מה יעלה בגורלה. בימים אלו כל אחד נושא על שכמו שק פרטי של אסון. אסון שהיקפו גדול עשרת מונים מן האסון האישי שלה מעיק על המדינה. לא רק היא ניזוקה ונפגעה. לא רק בה ננעצו שיניים טורפות של חיות פרא וטרפו את חלומה. ומחר ומחרתיים עוד יתגעגעו לגן עדן של היום ואתמול.

צרת רבים אינה נחמתה. רק לה אכפת מה עלה בגורלה. וגם בגורלו של יעקב. אולי נענשה על היותה קלת דעת ועל רצונה לדמות לנערות הפולניות. מחשבותיה טורפות את גופה, מסיעות אותה למחוזות שאינה רוצה להימצא בהם. לא היום. לא עכשיו. לא בשעה זו. היא דורשת פסק זמן מהנבירה במה שהיה. דורשת למחוק באבחת חרב את התנהגותה כאחת הנערות הפולניות בגימנסיה. רוצה להיות מטוס מרחף בשמים, סירת גומי שטה בנהר. אבל רגשותיה העזים מפעמים בה ותחושותיה מתפרצות. יש בה תאווה לחיים. יש בה תאווה לחיים גדושים, מרתקים, מעניינים.

המחשבות מסרבות להתפוגג. הייתה ועודנה מאוהבת עד כלות נשמתה. הלכה שבי ועודנה מהלכת שבי אחר אהובה שאין בלתו.

אהבה את מרק ששיחק לצדה את רומאו בהצגת רומאו ויוליה שהעלה המחזור שלה בסיום שנת הלימודים בגימנסיה. אבל רק נשיקה קלה על לחייה השמאלית ואחיזות ידיים חטופות החליפו לפי התפקידים שגילמו.

רגשות עזים קיננו בלבה גם כלפי ברנרד, שחקן שחמט בלוח הראשון של המועדון, בעל יכולת מיסטית לנחש את המסע הבא של יריביו, אבל לא את הרגשות שפעמו בלבה.

ראשה הסתחרר גם מאישיותו של המורה לעברית, והיא רצתה-לא-רצתה, חיזרה והתחמקה. ולבסוף זה אמנם קרה. אינה יודעת אם קרה במציאות או רק הזתה בדמיונה. זה גם לא משנה. מה שהיה היה. מאז הכירה את יעקב יצאה לדרך חדשה. העבר הוא היסטוריה.

בשנת הלימודים האחרונה בבית הספר לעברית הפותח את שעריו פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים נשבתה בסיפורי ההרפתקאות של המורה לעברית, לאחר ששהה כשנה בארץ-ישראל ועמד על המשמר מפני כנופיות ערביות שתקפו את קיבוצו. גילו כמעט כפול מגילה, עיניו חודרות כעיני נץ התר אחר טרפו, אוזניו הקטנות מוסתרות מאחורי שׂער חום שופע, שפתיו מרווחות כציור נשיקה בספרי קומיקס, פניו החדות שזופות, מזכרת משהותו בקיבוץ. "סאלי, יש לך תפיסה יוצאת מהכלל לשפות," הרעיף עליה חופן מחמאות. "מאכילת ממליגה תפנימי בחטף את השפה הרומנית. מאכילת געפילטע פיש תלמדי חיש מהר לדבר ביידיש. אבל אם תזללי ערמה של סברס מקולפים, לא תגיעי לכיתה שלי." כך אמר לה, וצחוק מצטלצל בקע מגרונו, סחף את תלמידי הכיתה, וכף ידו המנוקדת נמשים עטפה את ראשה בחיבה אבהית. "אבל את הסברס אמנע מפיך בשתי ידיי. אינני רוצה להפסיד את התלמידה המצטיינת בכיתה." כל הדרך מבית הספר אל תחנת החשמלית ומשם אל ביתה רקדה ברחובות.

כמה ימים לאחר מכן התפרצה לילי אל הכיתה נסערת ברוחה ופניה סמוקים. "יש לי משהו חשוב להגיד לכן," פנתה אל הבנות, והתרגשות מהולה במבוכה געשה בקולה. כל השיעור זזה בכיסאה כאחוזת תזזית, הפנתה ראשה אל הבנות היושבות בסמוך לה ולחשה: "אל תברחו לי בסיום הלימודים. יש לי דבר מה-זה מסעיר להגיד לכן."

סאלי תהתה מהי החוויה המסעירה שחוותה חברתה וניחשה שאחד הבנים הראה לה קלפי קמה סוטרא. היא עצמה הייתה נרגשת ונרעשת כשראתה את הדמויות הנשיות המענגות גברים בתנוחות מביכות.

"בהפסקה שוחחתי במסדרון עם אלימלך," סיפרה לילי לארבע בנות שהסתודדו אתה בתחנת החשמלית בדרכן הביתה. הלילה כבר ירד, וסערת השלגים כבר נראתה בשמים. תנועת המכוניות הייתה דלילה והשתלבה בתנועה ערה של מרכבות סוסים. החשמליות נעו ללא הפרעה בנתיבן, והבנות חיכו לחשמלית שלהן. "הצקתי לו על שהציע חברות להלנה ולא לאחת משלנו. אמרתי: איך זה שאביךָ מתהלך עם כיפה על הראש וציציות מציצות לו מהמכנסיים ואתה מציע חברות לשיקסע? אתה בוגד, מחוק, אין לך מקום בקהילה שלנו, ועוד אשמות מרושעות מעין אלו הטחתי בו. אתן לא מבינות כלום. הוא עמד לפניי והתגונן. "אתן חסודות ושמרניות, והפולניות כולן פרוגרסיביות ומבינות את צורכי הבנים בגילנו." כדי להראות לי שידו על העליונה צבט בזרועי. כשניסה שוב רצתי במסדרון, ובמקום לפנות ימינה פניתי בטעות שמאלה לשירותי הבנים. נפלתי על המורה גרשון שסיים להשתין וניער בידו את השרביט שלו. לא יודעת אם ראה אותי, אבל, בחייכן, מעולם לא העליתי על דעתי שיש שרביט שמגיע כמעט עד לברכיים."

הבנות גיחכו, צחקקו והצטופפו סביבה.

"אוי ואבוי לאשתו," הניעה בתיה את ראשה כמשתתפת בצערה. "איך היא קולטת לתוכה דבר כזה?"

"אני מתה לדעת אם אשתו מסוגלת לקלוט שרביט מלכים," נצרד קולה של לילי וגופה התנדנד לפנים ולאחור כאילו רכבה על סוס דוהר. היא הצטמררה בגלל רעם מחריש אוזניים שהתנפץ בשמים, עדיין אוחזת על זרועה את מעיל הגשם. "שמעתי שהחלוצות בארץ-ישראל מתקדמות אפילו יותר מהפולניות וחולקות את יצוען עם כל דכפין."

זו הפעם הראשונה שסאלי השתתפה בשיחת בנות ערה בנושא מין. הן הוסיפו לפטפט והחליפו דעות על השרביטים של אחים ואבות שראו בסתר. פטפטו בחדווה, וכל אחת הוסיפה נופך משלה. אלה פסלה את קביעתה של לילי ששרביטו של גרשון הוא שרביט מלכים, ולקול צחקוקן הנבוך של חברותיה תהתה אם לכנותו שרביט קסמים או שרביט מנצחים. כולן כבר ידעו שלמען עתיד המין האנושי מוטל עליהן לספק את שרביטי הזכרים בבוא העת. ומי שתדע להביא את שרביטו של בן זוגה למצב של עונג תלד תינוקות בריאים וחכמים.

בשבועות הבאים הייתה סאלי חסרת סבלנות ובלתי מרוכזת במעשיה. אחיה שמעון כפה עליה פט במשחק המלכים, מה שמעולם לא קרה קודם לכן. היא השתמטה מלהתלוות אל אביה בהליכתו למועדון, אף שבזכות הישגיה נקבעה לייצגו בלוח מספר חמש של אליפות פולין למועדונים. היא כבר לא הפליאה בנגינתה על מפוחית פה, ולשאלותיהם של בני משפחתה ענתה שאינה זוכרת היכן הניחה אותה או שאינה במצב רוח מתאים. התקשתה או לא ידעה לענות על שאלותיהם הפשוטות של מוריה בגימנסיה. במבחן בגאומטריה קיבלה ציון נכשל ולמבחן בביולוגיה לא ניגשה. לפיכך הוזמנה לשיחה עם סגנית המנהלת, וזו המטירה עליה שאלות בעניינם של הוריה. רצתה לדעת אם הוריה רבים הרבה ועל מה הם רבים, אם אביה שוקל לעזוב את הבית, ואם כן מתי, אם אמה מבשלת מאכלים טעימים ואביה דוחה את המנות שהיא מגישה לו, אם הוריה ישנים בחדרים נפרדים, אם לאחד ההורים יש מאהב או מאהבת. והיא משום מה - מול מטר השאלות ודיוקן תמונתו של ראש הממשלה - ראתה בדמיונה את מפתח מכנסיו של גרשון. השתוקקה להימצא בחברתו: בכיתה, בחדרה, בבית המלון, על גדת הנהר. ומה אז? לא ידעה. חששה לטוות את הבאות.

גרשון המורה לעברית הבין שתלמידתו החרוצה נתונה במצוקה, ויום אחד נעמד מאחוריה, טפח בידו על גבה והעיר באבהות: "סאלי, בכיתה שלנו לא חולמים. בכיתה שלנו לומדים עברית. את אתנו היום?" הוא השחיל את כף ידו אל תוך פקעת שערה ועיסה בעדינות את עורפה.

בסוף השיעור ניתבה את עצמה להישאר האחרונה בכיתה והתוודתה לפניו על אהבתה. מבעד לחלון הרחב נצנצה חופת כוכבים זהובה, וסירת ירח עטורה ענני נוצה שייטה בה. מהבניין הסמוך נשמע בווליום גבוה קונצרט מוקלט שניגנה תזמורת ורשה. סאלי ביקשה להימלט מהכיתה ולרוץ ברחובות, לשתף את העוברים ושבים בשלהבת האהבה שבוערת בלבה. כנראה דמיינה את אשר התרחש לאחר מכן, והקולות נשמעו לה בתוך חלל ראשה.

"על מורה אסורים באיסור חמור יחסים עם תלמידה. זה לא חינוכי ובעיקר זה לא מוסרי. אבל כאשר תלמידה בוגרת מפתה את המורה שלה, השיקול החינוכי והמוסרי לא רלוונטי." כל מה שהיא זוכרת בוודאות זה הכאב החד שפילח את תחתית בטנה והנוזל שחשה על שוקי רגליה.

סאלי הודיעה להוריה שאינה מעוניינת עוד ללמוד עברית, לימוד חסר תועלת. ברצונה להשקיע מזמנה בהכנה לאליפות השחמט למועדונים. אמה רטנה על כפיות הטובה שלה ואמרה: "שיהרגו אותי אם אני מבינה מה עניין שמיטה להר סיני. שיעורי העברית מעולם לא פגעו בלימודייך ולא השפיעו על תחרויות השחמט." אבל אביה קבע: "רצונה של נערה מחוננת כבודה. ואין לי ספק שסאלי יודעת לבחור מה נכון לה ומה לא." וכשראה את עיניה הרושפות של אשתו הסתייג מעט מקביעתו: "רצוי שלאחר האליפות תשקלי מחדש את עניין לימודי העברית."

באליפות השחמט זכה מועדונה במקום השלישי, וסאלי קודמה מלוח חמישי לרביעי. יודעי דבר ניבאו לה הצלחה באליפות ורשה ליחידים שנקבעה לסתיו. שבועיים לאחר מכן היא שבה אל בית הספר ללימודי עברית.

באחד הימים נסו התלמידים מהכיתה בסיום השיעורים. השלג שהחל לרדת בצהרי היום בטפטוף דקיק הלך והתגבר ככל שנקפו השעות, ולקראת הלילה נחזתה סערת שלגים עזה. גרשון עיכב אותה ושאל מדוע נעדרה בשבועות האחרונים מבית הספר, והיא התפתלה בהסבריה על ההכנות לאליפות השחמט למועדונים. האורות בחדר עומעמו. האפלולית שירדה הרטיטה את לבה וצמררה את גופה. גרשון לא התעניין בהישגיה על לוח השחמט. "הפסדת הרבה שיעורים, לכן אני רוצה להעלות לפנייך סוגיה מסוימת," אמר. היא רצתה לברוח, להתחבא בגן עדן של שוטים שאליו בורחות הפתיות, כפי שקראה באחד הסיפורים. גם הייתה מודאגת מכעסה של אמה, אם תתאחר לחזור הביתה. ברדיו קראו לתושבים להסתגר בבתיהם ולא לצאת עד חלוף הסערה. באותו בוקר אמר לה אביה: "העולם לא יתמוטט אם תפסידי עוד שיעור." אבל עכשיו חוטי משי התלפפו סביב לגופה ומגנטו אותה אל רצפת הפרקט.

בשבועות שהחסירה עשרות ומאות פעמים בחנה את רגשותיה. ספרה מדרגות בחדרי המדרגות, עלי כותרת, כוכבים מסביב לירח, כלים על לוח השחמט במהלך המשחק. כן-לא-כן-לא. וכאשר היה יוצא לה 'לא', הייתה מתכעסת על עצמה ומשתכנעת שטעתה בספירה ומתחילה מחדש. אוהבת-לא-אוהבת, לא-כן. לרגע התחלחלה מן האפשרות ששוב תחוש כאב בשיפולי בטנה ושוב יוכמתו שוקי רגליה. כיצד לא דאגה מראש למגבון? הרי קראה עשרות רומנים שמתארים את המצב הזה. ולמה היא מאשימה את עצמה ולא את המורה לעברית. הוא הגבר. וכבר חלפו בראשה תמונות של המורה מתגרש מאשתו שאינו אוהב ומתחתן אתה. כמה פעמים רמזה לה אמה שעל בת שהגיעה לפרקה להינשא לפני שתעשה שטויות. היא תינשא לגרשון ותלד תריסר ילדים. ללדת ילדי אהבה - זה הדבר שהיא הכי משתוקקת אליו.

"אחד הפירושים המעמיקים לאות השביעית באלף-בית העברי הוא במה שאנו חוזים במו עינינו וממששים בידינו," הסביר לה המורה, "וכדי להבין את המהויות הרבות והמרתקות של האות יש לחוות אותה באופן הכי מוחשי."

היא חיכתה בקוצר רוח להמשך דבריו ומעשיו.

"אשתי אינה מתנגדת לסטיותיי מדי פעם בפעם ומקבלת אותן בהבנה. אבל היא תביע התנגדות עיקשת לקיומם של יחסים קבועים. אם רק ילחשו על אוזניה שאני מקיים יחסים קבועים עם אחת התלמידות, היא תתפרק ותפרק את הנישואים שלנו. אל לנו להיסחף למרחקים ארוכים. אנחנו עלולים להיפגע, וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים בו. נכון?"

הפעם לא חשה כאב אבל שוקיה הוכתמו.

עוד ימים ארוכים הייתה סאלי המומה ובעיקר מתוסכלת. היא הייתה משוכנעת שיש עוד תלמידות שהמורה לעברית מבקש ללמדן את המשמעויות המאלפות של האות השביעית באלף-בית העברי. בייאושה הרשתה לכמה בנים למזמז אותה ולהדק את שפתיהם אל שפתיה. ידעה שהיא פורקת עול ובחרה להתנהג כמו חברותיה הפולניות מהגימנסיה.

לאחר שהתארסה ליעקב נשבעה להיות ילדה טובה. זה מה שהיא הכי רוצה. להיות ילדה טובה. וחוץ ממעידה חד-פעמית עם דוד משה התככן הנבזה עמדה בשבועתה. לקראת חופתה הייתה צדיקה גמורה בעיני עצמה. הרי מעשיה הנלוזים נערכו במחשכים ואחריהם חשה חרטה, לא כמו הפולניות שעשו מעשים לאור השמש וברהבתנות. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, חשבה. הכלבים נובחים, השיירה עוברת, ואין חדש תחת השמש.

יעקב שונה ממנה. הוא ג'נטלמן, נזהר בכבודה ומקפיד על קוצו של יוד. בעיניו היא פרח נדיר ומוגן. יהלום בכתר מלכת שבא. לא התשוקה מניעה את מעשיו של יעקב אלא אהבה טהורה וכנה. רק חבל שהאהבה הפשוטה והטהורה הזאת המובנת לכל בר-דעת אינה מובנת לאמה. "עשרות פעמים הוא מביט במראה לפני שיוצא מהבית. מה הוא, גברת מגונדרת? עד שכל שערה בראשו לא תימצא במקומה המדויק, הוא לא יזוז מהמראה. מה הוא, דוגמן?" ועוד תלונות וטענות כהנה וכהנה יש בפי אמה על הופעתו המוקפדת ועל ההיגיינה האישית שלו. "את רוצה בעל סטרילי שיוציא אותך מדעתך?" אף מילה אחת לא אמרה אמה על היותו חייט אמן שגבירות מהמעמד העליון משחרות לפתחו.

סאלי נמנעה מללבות את האש, אך בלבה תהתה מדוע אמה מתלוננת על אביה שמפזר את חפציו ברחבי הבית, שאינו מקפיד על ניקיון אישי ובשובו מהעבודה ממהר לגחון על לוח השחמט לפתור קושיה שהחל בה אמש, שקורא עיתון ומקשיב לרדיו בזמן הארוחה.

הוריה מקפידים על אורח חיים שמרני. אבל היא פתוחה לרחשי העולם. היא שומעת את ההתרברבות של חברותיה הפולניות מהגימנסיה ועדה להתנהגותן הפרוגרסיבית. והיא רוצה להידמות להן. להיות כמותן. לשכור חדר בבית מלון לפי שעות. לנסוע לנסיעת לימודים מדומה של שלושה ימים בהרי הקרפטים או בים הבלטי ולהתייחד שם עם אהובה. אבל יעקב מחייך את חיוכו העדין ונד בראשו. יעקב נעתר לה רק כאשר היא מתארחת בביתו למדוד שמלות ואמו לא בבית. אז הם שולחים ידיים בעדינות וגונבים נשיקות. אבל היא רוצה עוד. רוצה כאב חד בשיפולי בטנה ושוקיים מוכתמות. ואם נחרץ גורלם למות כמו רבים מתושבי ורשה, היא מבקשת למות בזרועותיו כמו יוליה של רומאו.

המשך יבוא

* * *

אלכס לכיש על קיומו של אלוקים

מכובדי היקר מר יואב אהרוני. קבל את רגשי תודתי על הערותיך המאליפות (חב"ע 1201). אשתדל להשיב לך בזה, על כל אחת ואחת מהן, ככל יכולתי.

הרמב"ם – (1135-1204) רבי משה בן מימון, אשר שחה כדג במים בכל מכמני המדע של תקופתו, שהייתה מבוססת בעיקר על הידע של הפילוסופים היוונים, לא היו בידו כל הוכחות של ממש על-פיהן יכול היה להכריע בשאלה של יקום קדמון או יקום נברא. מצד אחד המקרא מתעקש על בריאה בעוד שרוב היוונים ועימם חכמי המזרח צידדו ביקום קדמון. במקרים כאלה, הרמב"ם נהג להתייחס למידע המקראי כמטפורה. ראה עמוד 27 בספרו של פרופסור אמריטוס נתן אביעזר (הדיקן לשעברשל הפקולטה לפיזיקה בבר-אילן) "אמונה בעידן המדע".

מזלו של אלכס לכיש – (שהוא יליד 1942 – ..?..) שאלת קדמות העולם או בריאתו הוכרעה באמצע שנות ה-20 של המאה שעברה בתגליתו של האסטרונום האמריקני אדווין הבל שעשה זאת בעזרת הטלסקופ החדש בעל המראה בקוטר 2.5 מטר שקבל לידיו (ראה ערך אדווין הבל בגוגל). תגליתו זו של הבל שיכנעה סופית את הגאון היהודי אלברט איינשטיין, כי היקום נברא מנקודת אנרגיה דחוסה וחמה במידה שלא תאמן. הגילוי, באמצע שנות השישים, של קרינת הרקע הקוסמית (ראה ערך זה בגוגל), שהיא שריד אוטנטי מהמפץ הגדול, קבר את אחרוני המאמינים ביקום קדמון. כאן המקום להוסיף כי במציאות הייתה קיימת הוכחה משכנעת כבר מקדמת דנא שהיקום נברא. הוכחה זו התבססה על כך ששמי הלילה הם שחורים (כלומר בעלי אור מועט). ראה ערך "הפרדוקס של אולברס" בגוגל.

קיומו של אלוקים – (מאז ומתמיד – לנצח נצחים). אלוקים אינו בר הגדרה (אהיה אשר אהיה – בהגדרה עצמית, חומש שמות ג, יג). כך שהוא אינו יכול להיחקר בניסויים מדעיים. איש מדע כנה חייב להצהיר כי אין לו כל יכולת לקבוע את קיומו או אי קיומו של האלוקים על סמך ניסויים. את קיומו של אלוקים ניתן להוכיח רק בדרך לוגית, בעזרת מעקב אחר דבריו, פעילותו ומעשיו, כפי שהם מתועדים בכתבי הקודש. "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם." (תהילים קיא ו').

מר אהרוני היקר, היטבת לדרוש (מלשון דרשה ודרישה). מזלי הוא שנולדתי לתקופה של פריחה מדעית אדירה, יחסית בפרק זמן קצר. אימצתי לעצמי את ההרגל, בתור תחביב, לעקוב אחר ההתפתחות המדעית, בעיקר בתחום הקוסמולוגיה, במטרה להיווכח האם אמת דברה  התורה בפרקי בראשית אם לאו. אני תקווה כי בעזרת מאמריי הבאים, אצליח לשכנעך לוגית, כי משה אמת ותורתו אמת.

 בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

אהוד: בכל הכבוד הראוי נבקשך לוותר על מאמריך הבאים, כי לא נראה לנו שהם מעניינים את קהל הנמענים שלנו, שרובם ככולם אנשים מבוגרים שכבר שקלו בדעתם אם יש אלוקים או אין אלוקים, בייחוד אחרי אושוויץ.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה כבר יודע שאני מעדיף לקרוא ספר מודפס על פני עיון במרקע המחשב, אבל לא התאפקתי, וקראתי את הפרק הראשון המרתק מספרך על שרגא נצר. אני זוכר את האיש ואת דבורה אשתו, וגם את האגדות שסיפרו עליו – אושיה פוליטית ללא ספק.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: ככל שהשנים עוברות כן נראית לי חשיבותו של הספר על שרגא נצר רבה יותר. הקוראים של היום יוכלו ללמוד רבות מהפרקים הבאים. אמנם, הכול בגבולות השפעתו של סופר נידח, שאינה חורגת מעבר לגבולות המכתב העיתי, מה עוד שכאשר הספר יצא לאור הוא נתקל בהתעלמות כמעט גמורה, למעט מאמר חיובי אחד של העיתונאי המנוח דני בלוך בעיתון "דבר".

* היש בקרב האומללים הנרצחים מדי יום בחאלב צאצאים של תושבי העיר שערכו פוגרום ביהודיהָ ושרפו את בתי-הכנסת שלה בשנת 1947?

גם אז העולם שתק. אבל אז היה מדובר ביהודים, ומאז התרחב מאוד מעגל אדישותו של העולם והוא כולל גם ערבים, מוסלמים, נוצרים במזרח התיכון, ושחורים במרבית מדינות אפריקה.

* לידיעת שופטי פרס ישראל. סמי מיכאל הוא בן 90. כאשר ייכתב בספר דברי הימים כי הוא לא זכה בפרס ישראל, לא יאמינו. ממש לא יאמינו. יחשבו שאם זה נכון – אז זה סימן שהייתם אידיוטים.

* יש לנו חבר מבוגר שאוהב מאוד לאכול מציות כי הן מזכירות לו את נעוריו בצבא, כשאכל מציות יבשות. זוכרים? הן היו באות באריזות כפולות והיו קשות כמו אבן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל