פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1203

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בכסלו תשע"ז, 19 בדצמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קַרְנָבָל הַצְּבִיעוּת. // שמעון גרובר: לא כצעקתה! // יהודה דרורי: עוני בערבון מוגבל. // מרדכי קידר: הלקח מהטרגדיה הסורית ברור מתמיד, פורסם לראשונה באתר "מידה" ביום 14.12.2016. // יצחק שויגר: בעילה אסורה. // גרימי [צבי גלעד]: המנון הנוער הדמוקרטי. // יוסי אחימאיר: ערביי ישראל והנהגתם הקיצונית. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. הדרך לאנרכיה. 2. צרור הערות 18.12.16. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק עשרים של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. כ. הדוד אלי'-חיים. // עדי אמסטרדם: "הפרוטוקולים של זקני ציון" בעברית. // לאה שורצמן בן עזר: קונצרט עם החלילן סר ג'יימס גאלווי ואשתו החלילנית ליידי ג'יני גאלווי. // מנחם רהט: נעים להכיר: הליכוד האמיתי. // אלי מייזליש: אווילות וכל הכרוך בה. // נעמן כהן: הבורות של הפיליסטיני חסר ההשכלה ח"כ אורן חזן. // אהוד בן עזר: באך, אנדראש שיף, ברהמס, גיל שחם ובלה ברטוק במוצ"ש בפילהרמונית. // משה גרנות: בשולי החוק על הטרדה מינית. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק ג. שרגא יושב-ראש הקהילה בסוסניצה. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק ראשון, ורשה, ספטמבר 1939. חתונה מדומה. // הו סנטיאגו דה קומפוסטלה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קַרְנָבָל הַצְּבִיעוּת

בְּיָמִים שֶל גָּלוּת וְדַלּוּת וּמְרוּדִים 

הִתְדַּפֵּק בְּאַחַת מֵעַיְּרוֹת הַיְּהוּדִים

אִיש רָעֵב שֶמִּכְּפוֹר סוּפַת-שֶלֶג הֶחְוִיר

עַל דַּלְתּוֹ שֶל מִשְכַּן רַבִּי קַמְצָא הַגְּבִיר

וּמִקֵּץ נְקִישוֹת נוֹאָשוֹת לְאֵין סְפוֹר

פָּתַח גְּבִיר זֶה דַלְתּוֹ לְאוֹתוֹ מֻכֵּה-כְּפוֹר

וְלִרְצוֹן אִיש דַּלְפוֹן זֶה בְּזַעַף שָאַל.

– "קְצָת חִמּוּם וּקְצָת לֶחֶם," מִלְמֵל הָאֻמְלָל.

נִתְכַּעֵס כְּבוֹד הַגְּבִיר וְטָרַק אֶת דַּלְתּוֹ

בִּפְנֵי נֶעבֶּעךְ קְפוּא-קֹר זֶה וּתְקוּף-צְמַרְמָרְתּוֹ

וְגָנַח: "יֵש בְּאִיש זֶה כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דְוַי

שֶאֵינִי מְסֻגָּל זֹאת לִרְאוֹת בְּעֵינַי."

זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר, בַּגּוֹלָה הַדְּווּיָה,

אַךְ כַּיּוֹם, בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים הַפְּדוּיָה

יֵש בַּכְּנֶסֶת מֵאָה וְעֶשְׂרִים צַדִּיקִים

שֶבִּסְפִּיצִ'ים עַל צֶדֶק יוֹם-יוֹם מַזְעִיקִים

אֶת שוֹמְעָם בִּסְטָטִיסְטִיקוֹת-רִיש רִשְמִיּוֹת

שֶשּוּם אִיש לֹא יוּכַל לִדְחוֹתָן כִּבְדוּיוֹת

עַל גִּדּוּל רַף-הָעֹנִי הָאָץ וְעוֹלֶה

כְּשֶאַט-אַט מַעֲמַד-הַבֵּינַיִם כָּלֶה

"וְהַפַּעַר הַזֶּה הַהוֹפֵךְ תְּהוֹמִי

מְאַיֵּם עַל חָסְנֵנוּ הַכְּלָל-לְאֻמִּי

לֹא פָּחוֹת", הֵם קוֹרְאִים בְּנִימָה מַפְלִילָה,

"מֵחָמָאס וּמִדַּעֶש וְאֵש חִיזְבָּאלָּהּ."

כָּךְ צוֹרְחִים בַּמְּלִיאָה הֵם בִּטְרַאנְס כָּזֶה מִין

סוֹצִיאָלִי פָטָאלִי מִשְּׂמֹאל וְיָמִין

וְחוֹצְבִים לֶהָבוֹת הֵם בִּטְרֶנְד בִּקָרְתִּי

בְּהֶתְאֵם לָאָפְנָה שֶל בּוֹן טוֹן חֶבְרָתִי

וְֹאוֹמְרִים כִּי זֶה קְרַיְם-טַיֱם לָאִיש הַדַּלְפוֹן

וּמַרְאִים בְּכָל פְּרַיְם-טַיְם וְכָל מִיקְרוֹפוֹן

עַד כַּמָּה כָּאן נְקְיוֹן מַצְפּוּנָם מְהֻלָּל

(כִּי לָרֹב הֵם אֵינָם מִשְתַּמְּשִים בּוֹ בִּכְלָל).

אַךְ כְּשֶבָּאָה הָעֵת לְפִרְעוֹן אוֹתוֹ שְטָר

שֶחָבִים גַּם הַחַ"כִּים תּוֹמְכֵי הַמִּשְטָר

מַצְבִּיעִים הֵם כֻּלָּם כְּאֶחָד בְּעָצְמָם

אֶת עֵינָם מֵעָנְיָם שֶל הַהֵם שֶבִּשְמָם      

הֵם מָחוּ וְצָרְחוּ עַל זְנִיחַת פְּשוּטֵי-עַם

בַּמְּחָאָה בָּהּ שֻקְּעוּ כָּל כּוֹחָם וְאוֹנָם

וּכְאוֹת וּמוֹפֵת

לַמַּצְפּוּן הַשּוֹפֵט

שוּב מַקְצִים הֵם תּוֹסֶפֶת-שָׂכָר לְעַצְמָם...

* * *

שמעון גרובר

לא כצעקתה!

דו"ח העוני האחרון, כמו כול דוחות העוני הקודמים, מצייר תמונה עגומה של הקוטביות החברתית-כלכלית בישראל. אבל קוטביות זו לוקה בחסר. רוב רובם של עניי ישראל בחרו מרצונם החופשי לחיות בעוני מלידה עד קבורה. עניים אלה מסתפקים במועט, צורכים מעט מצרכים ושירותים, צורכים מוצרי יד שנייה, מעבירים בגדים ומנעלים מאחים בוגרים לאחים צעירים, מעבירים שמלות כלה מנשואות לארוסות וכיו"ב, וכול זאת  כתוצאה מאידיאולוגיה דתית. בנוסף, מי שנולדו וחיים במציאות כיתתית-חברתית זו לא מרגישים רגשות קיפוח, כי כך חיו הוריהם והורי הוריהם, ולכן גם הם ימשיכו בצורת חיים זו. לכן אם זהו רצונם החופשי, אז אין לכלול אותם בדוחות העוני.

אהוד: זה שנים שאנחנו כותבים וחוזרים ואומרים כי דו"ח העוני בישראל הוא בלוף אחד גדול כי אינו מתחשב בחרדים שמרצונם אינם עובדים ובערבים הישראליים שדומה כי אין לנו תמונה מדוייקת על הכנסותיהם ועל משקי הבית שלהם.

ביטוי בולט ביותר ל"עוני" בישראל הוא הצפיפות בנתב"ג, שם תמצא פסיפס של ישראלים מכל הסוגים והרבדים, חלק מהם, למשל החרדים, אולי גם מצויים בסטטיסטיקה של ה"עניים".

* * *

יהודה דרורי

עוני בערבון מוגבל

נכון שיש עוני בישראל אבל ברובו הינו עוני מרצון... מאות אלפי ערבים שלא עובדים (או "רק בשחור"), מאות אלפי בדואים המעדיפים חיים באוהל כמו אבותיהם, וגם מאות אלפי חרדים "הלומדים תורה" וחיים מקצבאות במקום לעבוד למחייתם ומשפחתם – כל אלו יוצרים כלפי העולם (ולטובתן של  עמותות התומכות בעניים...) מצגת נוראה של  עוני בישראל... זוהי מצגת מזוייפת במדינה שבה כל שב"ח וכל "פליט" אפריקאי מוצא לו בקלות עבודה, ואנחנו נאלצים בנוסף להביא עובדים מירדן ומהשטחים.

הממשלה חייבת להתמקד בעוני האמיתי! זה של משפחות הרוסות ושל נכים וזקנים הנאלצים לחיות בקיצבאות עלובות ובתנאים מזויעים – ולא בסטטיסטיקות בינלאומיות שאין מאחוריהן כל אמת בשטח.

* * *

חברנו לייזר גנדל

נפטר אתמול בלילה

הלווייה תתקיים היום, יום שני, ב-2:30 בצהריים

בבית הקברות פרדס חיים בכפר סבא

תנחומים לעדינה ולכל בני המשפחה

* * *

מרדכי קידר

הלקח מהטרגדיה הסורית ברור מתמיד

פורסם לראשונה באתר "מידה" ביום 14.12.2016

דיבורים כבר לא יצילו את ילדי חלבּ. טבח מתחולל על ידי כוחות אסד, והאופן שבו מעצמות המערב עומדות מנגד הוא ההוכחה הברורה והעגומה לכך שאסור לסמוך על אחרים.

כבר מימי האימפריה הרומית נקוט הכלל Vae victis, אֲבוֹי לַמְּנֻצָּחִים, שמשמעותו שהמנצח במלחמה קובע באופן שרירותי את תנאי הכניעה ואת העונש שיוטל על המנוצח, ולמנוצח אין יכולת להתנגד לקביעה של המנצח. נראה שמה שקורה היום בעיר חַלַבּ, הבירה הכלכלית של סוריה, הוא בדיוק הכלל הרומי הזה.

ידיעות המגיעות מחַלַבּ בימים האחרונים מספרות על מעשי טבח המוניים המבוצעים בידי הצבא הסורי, חיזבאללה הלבנוני והמיליציות האיראניות, העיראקיות והאפגניות – בשרידי אוכלוסיית העיר, זו שהמורדים המנוצחים שלטו בה במשך השנתיים האחרונות. היה דיווח שאנשי חיזבאללה רצחו בדם קר כמאתיים נשים וילדים שמצאו בין חורבות העיר.

כמובן שקיימת האפשרות כי הידיעות הללו מפוברקות על ידי המורדים או מדינות כמו סעודיה התומכות בהם. אבל יכול גם להיות שהידיעות הללו נכונות – לוחמים שנלחמו במשך תקופה ארוכה בקרב קשה מבית לבית, מחדר לחדר ומסמטה לסמטה, וניצחו, עלולים לאבד את המעצורים המוסריים ולכלות את חמתם בנשים וילדים חסרי ישע.

והעולם – כדרכו – שותק, או יותר נכון לומר: עומד מנגד. רוסיה, שכוח ההרס האדיר של חיל האוויר שלה שיטח חלקים משמעותיים של חַלַבּ, משתמשת בזכות הווטו שיש לה במועצת הביטחון כדי לעצור כל יוזמה לגנות אותה, את אסד או את איראן על המעשים הנוראים שהם מבצעים נגד אוכלוסיית חַלַבּ.

למרבה הצער, אפילו ארגון כמו יונסק"ו, ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות, שהגדיר את חַלַבּ כעיר מורשת עולמית, עומד שלוב ידיים מול ההרס הנורא שירד על העיר והמורשת האורבנית שלה, המתפרסת על אלפי שנים. יהודים שעזבו את חַלַבּ וחיים כיום בישראל ובתפוצות עומדים נדהמים מול האסון שירד על עיר מולדתם, שבה פרחה הקהילה היהודית במשך שנים ארוכות וטובות.

האסון הנורא שנפל על חַלַבּ חייב לעמוד באופן קבוע מול עיני כל ישראלי, מהפוליטיקאים עד אחרון האזרחים, שכן זה בדיוק מה שיקרה לנו פה בישראל אם נאבד את הכוח להגן על עצמנו. אף אחד בעולם לא יבוא לעזרתנו, בדיוק כפי שאף אחד בעולם לא שלח כוחות כדי לעמוד מול מכונת המלחמה הטובחת בתושבי חַלַבּ וטוחנת את עירם עד דק. כמה הפגנות יוצאות בימים אלה לרחובות אירופה או אמריקה במחאה על מה שקורה בחַלַבּ? כמה מתנדבים באו לסייע למסכנים שנתקעו בין הפטיש והסדן של הכוחות הניצים בסוריה?

הציניות של העולם, האכזריות של הקואליציה למען אסד והשתיקה הרועמת של העולם חייבים להיות חרוטים בזיכרון של העולם בכלל וישראל בפרט, כי אין שום סיכוי שהעולם יתנהג באופן אחר אם – חס וחלילה – נעמוד אנחנו בישראל מול מכונת מלחמה דומה, איראן למשל, שתרצה לעשות בנו את אשר היא עושה בחַלַבּ.

עולם העומד שווה נפש מול ניסיונות איראן להשיג את נשק יום הדין, שולח אליה מיליארדים של דולרים וקושר איתה קשרים כלכליים, הוא בדיוק אותו עולם העומד שלוב ידיים מול הסבל הנורא של בני סוריה.

עוד רבות ידובר במרד נגד אסד שהיה בין 2011 ל-2016. ספרים ומאמרים רבים ייכתבו על שש השנים הללו, אבל המילים היפות ודמעות התנין לא ישיבו לחיים את מאות אלפי ההרוגים, לא ירפאו את מיליוני הפצועים גופנית והפגועים נפשית, ולא יחזיר את מיליוני הפליטים הסורים שהתפזרו בכל רחבי העולם. מדינות העולם יעברו לסדר היום ותאמרנה, כל אחת בשפתה: אֲבוֹי לַמְּנֻצָּחִים.

גם במוסול שבעיראק אפשר לחזות בשבועות האחרונים בהתגברות הממשל המקומי וצבאו, הנתמך בכוחות חיצוניים. מדינת האסלאם (זו שבעבר קראו לה דאע"ש) איבדה שטחים נרחבים במהלך החודשים האחרונים, והעיר הגדולה ביותר שתחת שליטתה, מוסול, נצורה. כוחות הממשלה העיראקית, המחוזקים בכוחות פשמרגה כורדיים ומיליציות שיעיות מעיראק ומאפגניסטן, מאיימים לפרוץ לתוכה ולהילחם מבית לבית, מחדר לחדר, נגד הג'יהאדיסטים של מדינת האסלאם.

מסוריה מגיעות ידיעות (לוחמה פסיכולוגית?) על התגבשות קואליציית כוחות שתפרוץ לעיר רקה, בירת מדינת האסלאם, כדי להשיבה לחיק הסורי, אחרי נפילת חַלַבּ בידי אסד ותומכיו.

אם הסיוע החיצוני האינטנסיבי יימשך עוד חודשים, נחזה כולנו בחזרת השלטון המרכזי בשתי מדינות אלה לעמדות השליטה הפעילה בשטחים שנקרעו משליטתו במהלך השנתיים האחרונות.

השאלה החשובה היא מה יקרה לאלפי הלוחמים בשורות מדינת האסלאם אחרי נפילתה, ושאלה זו זוכה להתייחסות דלה במדינות המערב. שם רואים את הפלת מדינת האסלאם וריסוקה חובה ממדרגה ראשונה, לפני שהיא מצליחה "לגייס" לשורות הג'יהאד עוד ועוד בני רשתה ולפני שהיא מצליחה לייצא את האידיאולוגיה ושיטות הפעולה שלה, בעיקר אלו המאיימות על הקשר בין הראש לכתפיים של שיעים, יזידים, נוצרים, עלווים, דרוזים ויהודים, קורבנות הג'יהאדיסטים.

מה שיקרה עם אלפי הלוחמים של מדינת האסלאם הוא מה שקרה לפני 15 שנה עם הגרסה הקודמת של האוונגארד הג'יהאדיסטי, אל-קאעידה.

ב-7 אוקטובר 2001, פחות מחודש אחרי פיגועי 11 בספטמבר, החלה המלחמה על אפגניסטן, שתחת שלטון המולא עומר הפכה למארחת של אל-קאעידה על מאות בסיסיה, מוסדותיה, בתי הספר שלה ובתי הכלא שלה. בבסיסי האימונים התאמנו מועמדים להישלח למדינות אחרות כדי לנהל מהן את הג'יהאד העולמי נגד הכופרים והציונים. במהלך המלחמה חוסלה התשתית הרחבה של אל-קאעידה, מנהיגיה ירדו למחתרת וכל אלפי הג'יהאדיסטים נהרגו או ברחו לכל מקום אפשרי, או שנתפסו על ידי הקואליציה ונשלחו לכלא במפרץ גוואנטנמו בקובה.

אלו שברחו הקימו במקומות שאליהם הם הגיעו סניפים מקומיים של אל-קאעידה. ראינו כזה סניף בחצי-האי ערב, כלומר בסעודיה ובתימן, וראינו סניפים נוספים בצפון אפריקה, בניגריה, בעיראק ובבלקנים. כל סניף כזה לקח על עצמו את המשימה להמשיך את הג'יהאד במקומו, ולערער את יציבות המשטרים הלא לגיטימיים בעיניו, יצירי הקולוניאליזם האירופי, מתוך רצון לסלק את ההגמוניה של מדינות המערב ולחסל את תרבות המערב.

מה שקורה ויקרה עם הג'יהאדיסטים של מדינת האסלאם יהיה דומה למדיי: אלו שיבחרו להישפט יישארו בחיים, אלה שיילחמו אולי יגיעו גם לגן עדן, ואילו אלה שייכנעו יוכלו בניהם להמשיך את הג'יהאד נגד המערב. כבר עכשיו מתנהל בלוב סכסוך בין קבוצות ג'יהאדיסטיות שמקורן הוא מדינת האסלאם, והמחלוקות עלולות להחמיר ולהפוך למלחמה גלויה בין ארגונים.

אך קיימת גם הקבוצה הזו של לוחמים שיעברו לאירופה אחרי שנים של היעדרות. אלה חשים שהזירה המקומית האירופית ציפתה להם והיא מוכנה ומזומנה למהפכת נגד, כדי להציל את עצמה מפני האוייב. את תוצאת המאבק של אלה ראינו בפיגוע המשולש בפריז, בערב יום שישי, ה-13 בנובמבר 2015.

השאלה העומדת כיום בפני עמי אירופה היא – האם לאפשר ללוחמי מדינת האסלאם, אזרחי מדינות אירופה, לשוב למדינה שממנה הם יצאו לג'יהאד? על פי גישת "זכויות האדם" מדינה חייבת לאדם כזה אפשרות לקבל משפט הוגן, לשמוע  את גרסתו ולאפשר לו להגן על עצמו; אך מנגד, קיימת תחושה בציבור שאל לה למדינה מודרנית וליברלית להגן על זכותו של מישהו לערער את יסודות קיומה.

לסיכום אומר: אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך ייצוא הג'יהאדיסטים של המהפכה האסלאמית ממדינת האסלאם אל כל קצווי תבל, במיוחד למקומות בעלי אוכלוסייה אסלאמית, המעניקה לג'יהאדיסטים סביבה ידידותית, אתר נוח לגיוס לוחמים נוספים ומחסה נוח למקרה שהשלטונות יחפשו חשודים.

כמה עשרות מוסלמים בעלי אזרחות ישראלית הגיעו במהלך חמש השנים האחרונות למדינת האסלאם. נקווה שהרשויות מכירות את העניין ונערכות לפעול בו באופן שישאיר את הדמוקרטיה לא רק בשם אלא גם במהות ההתנהגות.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

י"ז. הגנן ויסלר

המעבר לבית הקטן ברחוב יהודה הלוי הביא לי  עוד משהו טוב בנוסף למאירה,  רכשתי מקצוע חדש בחיי – הפכתי להיות גנן.

את עבודת הגננות הראשונה למדתי כשתכננתי את הגינה בחצר הווילה בשיכון דן.

הבית  הישן  שאליו עברנו היה עם חצר חולית ללא עץ אחד. מיד לקחתי על עצמי את האחריות על החצר. עצרתי עגלת סוסים שעברה ברחוב טעונה בחמרה, והזמנתי אצל העגלון עגלת זבל אורגני ועגלת חמרה. את שתילי השיחים והפרחים רכשתי ב"חברת מרכז הזרעים" שהיתה להם חנות ליד התחנה המרכזית, והיתה בבעלות אביו של איציק בית אריה, שישב לצידי בגימנסיה הרצליה. איציק התחיל אז ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה, ולכלכלת המשפחה עבד בחנות של אביו.

החנות היתה בבית ערבי ישן, שלפניו חצר מלאה פחיות עם שתילי פרחים. עברתי עם איציק בין הפרחים והשתילים, הוא עשה לי הכרה עם שמותיהם ונתן לי שיעור בגננות, שכמותו לא למדתי בכל שנותיי בפקולטה. בימים הבאים, כל פעם כשהייתי בא מרחובות  לבית הישן ברחוב יהודה הלוי, הייתי יוצא עם טוריה לחצר, חופר בורות וממלא אותם בחמרה ובזבל. המרחק מהבית לגדר החזית היה צר מכדי לפרוש עליו מרבד דשא ואני הסתפקתי בגדר חיה של בת עפרית (פלומבגו) וערב רב של פרחים ושיחים.

בוקר יום שישי אחד, כשרכנתי עם שתיל של אקליפה מגוונת לבור הסמוך לרחוב, פנה אליי עובר אורח חבוש כיפה, ושאל אם אני גנן?

אמרתי: "לא רואים?" 

אמר: "זה מה שחשבתי. אתה מוכן לעשות גינה גם בבית שלי, כאן ברחוב קריית ספר?"

אמרתי: "בשמחה!" 

עוד בצהרי אותו יום הלכתי לכתובת שנתן לי. מצאתי בית מגורים בן ארבע קומות, עם חצר חשופה מכל ירק. מדדתי בצעדים רחבים את אורך ורוחב החצר. שרטטתי הכול על דף נייר, ולמחרת, כל השבת, תכננתי על גיליון פרגמנט, שתי הצעות לגינה. האחת, הצעה פשוטה של גדר חיה, משטח דשא ריבועי בחזית ושורת פרחים. ההצעה השנייה היתה מרוממת נפש יותר . חלקת דשא מלבנית שבשוליה שני מפרצים עם שיחי שושנים וביניהם מתפתל שביל של חלוקי נחל  עם גדות פרחוניות. מיספרתי כל שיח ופרח, ובצד, ליד כל מיספר, רשמתי את שם הצמח הגנני ולצדו בסוגרים השם המדעי. בכל זאת למדתי משהו בפקולטה. 

לבל אראה כגנן חובב, הלכתי עם התוכניות המשורטטות אל מכון צילומי שמש ברחוב טשרניחובסקי, כדי לעשות מהם העתקים מקצועיים. כאשר מר אופנהיימר בעל המכון הגיש לי את התוכניות המצולמות, שאל אם אני גנן, כי יש לו עץ אחד בחצר הבית והוא מחפש מישהו שמוכן לכרות אותו. אמרתי לו שאני לא כורת עצים, אבל אני יכול להתעניין בברנג'ה. הוא שאל כמה זה יכול לעלות, ואני, מתוך טמטום, אמרתי חצי לירה.  

התוכניות המצולמות שקיבלתי נראו ממש גרנדיוזיות, בייחוד זו המפוארת יותר, שהזכירה את הגן הפרסי בחיפה. כעת הייתי צריך לקבוע את עלות העבודה. קנה המידה שלי לקביעת המחיר היה שכר הדירה ששילמתי בירושלים. 20 לירות לחודש. לגן הפשוט הסתפקתי ב-40 לירות. לעומת זאת עבור התוכנית המפוארת דרשתי 160 לירות. הייתי בטוח שבבית שיש בו  8 דירות ודאי ימצאו כאלה שהסכום הזה לא יבהיל אותם.

כבר בערבו של אותו יום צלצלתי על דלתו של מר ברמן ברחוב קריית ספר ופרשתי לפניו את שתי תוכניות הגינה. חיכיתי שישמיע קריאות התפעלות, אבל הוא כנראה לא הבין בזה כלום. אמר שיביא אותן עם  הצעות המחיר שלי לפני ועד הבית ובעוד שבוע תהיה לו התשובה.

כל השבוע חשבתי במה יהיה לי כדאי להשקיע את  המאה וחמישים שקל שיישארו לי אחרי שאנכה מהמחיר את ההוצאות, ובסוף החלטתי שאתן אותן להוריי לשמירה. לי עוד לא היה אז חשבון בבנק.

כשבאתי למר ברמן  אחרי שבוע , היתה לו כבר תשובה. הזמין אותי להיכנס לסלון, ושם על כוס מים, בישר לי שיש לו בשבילי החלטה חיובית, הועד החליט פה אחד לקבל את התוכנית שלי והוא כבר יכול לתת לי עשר לירות דמי קדימה.

התרגשתי מאוד, אמנם כבר עבדתי פה ושם והרווחתי כספים, אבל לקבל דמי קדימה מראש, זה עוד לא קרה לי.

לחצנו ידיים והוא הוציא דף נייר כדי להחתים אותי על הסכם. אני מסתכל על ההסכם שהוא רושם ולא מאמין למראה עיניי. הוא כותב שבמעמד החתימה אקבל עשר לירות דמי קדימה  ואת היתרה, בסך 25 לירות, בסוף העבודה.

עשיתי חשבון מהיר, ולמרות שאני ומיספרים הם עולמות נפרדים לגמרי, הגעתי למסקנה  שאם מורידים  עשר לירות ממאה וששים, היתרה צריכה להיות 150 לירות.

כשאמרתי לו את זה, אמר לי כתשובה: "למה מאה ושישים? הוועד בחר את התוכנית השנייה של 40 לירות, היא גם כן יפה."

אחרי שהתאוששתי ועשיתי חשבון נוסף אמרתי, אבל בכל זאת הורדת לי חמש לירות.

אמר לי שזה מקובל. כשחותמים הסכם תמיד מגיעים לפשרה ומורידים אחוז מסוים. 

רציתי להתעקש ולהגיד לו שגם במחיר של 40 לירות אני מפסיד ואני לא מוכן, אבל על זאת חשבתי רק כשהייתי  כבר בחדר המדרגות. שם, במעמד החתימה פי נמלא מים, ולא ידעתי מה להגיד  בייחוד אחרי שהבטיח לי שבתום העבודה יתנו לי את הטיפול בגינה וישלמו לי 3 לירות לחודש. 

עבודת הגינה שלקחתי עליי במחיר המופחת התנהלה על מי מנוחות, פרט למקרה אחד לא נעים שקרה לי וכמעט גרם ל"חתן פרס ברש" להתפרסם בארץ כגנב שלומיאלי.

מול בית החרושת לתריסים של אבי הוקם בניין חדש שנשא את השם המכובד "בית מעריב" . עם גמר הבנייה הקימה העירייה אי תנועה מאורך והתכוננה לקשט אותו בצמחי נוי.  שמתי עין על פינה אחת שבה נאספו פחיות עם שתילי פרחים. כשעברתי לידם עם הווספה, לא יכולתי להתאפק.  נזכרתי בימים הטובים  כשהיינו בהכשרה בעין חרוד והיינו סוחבים תרנגולות לטובת הפלמח. לפי כך עצרתי ליד השתילים  והעברתי 5 פחיות עם פרחי וינקה רעננים היישר לסבל של הקטנוע. יותר מזה לא יכולתי לשים על הווספה.

כשעליתי חזרה על הכלי מישהו צעק לי: "עצור!" ואני כמו אידיוט עצרתי מיד. הגנן שתפס אותי עשה מחמשת הפחיות עניין שלם ורצה לקחת אותי למשטרה. בעוונותיי , או יותר נכון ברוב טיפשותי, הוספתי חטא על פשע כששיקרתי. אמרתי שאני מכיר את מר קרוון, הגנן הראשי  של העירייה, והוא הרשה לי.

 הגנן, שכנראה היה לו עניין להוכיח לעירייה כמה הוא מסור, לא ויתר לי, לקח את כל הפרטים שלי ודרש שאביא לו למשרד הגננות של העירייה ברחוב פילון, אישור ממר קרוון.

הלכתי לדני קרוון שלמד אתי בבית ספר הכרמל, סיפרתי לו את הסיפור המביש, וביקשתי שיוציא מאביו מכתב חתום.

דני אמר לי שאביו לעולם לא יחתום על מכתב שקרי (כנראה שהיה לו ניסיון מאז שלמד איתי ב"הכרמל" והיה צריך להביא מכתב מהבית למה לא הכין שעורים...)

יצאתי ממנו ללא מכתב, אבל עם הבטחה שאם יקרה משהו, הוא ידבר עם אביו. 

למזלי בסופו של דבר לא הוגשה עליי שום תלונה, אבל מאז למדתי לקח ולא גנבתי יותר שום דבר לפני שהסתכלתי טוב-טוב מסביב... 

רווח נוסף יצא לי ממקצועי החדש כגנן בזכות חברי הטוב יענקלה חי. כשסיפרתי לו איך הלכתי למכון הצילום של אופנהיימר ועל ההצעה שקיבלתי שם, יענקלה קפץ ואמר:

"למה שאנחנו לא נכרות את העץ. מה זה לנסר עץ? זה שום דבר. אתה עובד שעה ומקבל עשר לירות."

"עשר לירות?" נבהלתי, "אמרתי לו שאני חושב שזה יעלה חצי לירה." 

"איזה שטויות," פסק יענקלה, "על כסף אני אדבר איתו, בוא נראה את העץ ואחר כך נסע אליו." 

יענקלה עלה על הווספה ושנינו נסענו לרחוב ארנון ושם, בחצר הבית, מצאנו  עץ גרווילאה ענף, שצמח  ברווח שבין שני בתים וענפיו סתמו בעיקר חלון שבקומה השנייה.

יענקלה היה אז תלמיד הנדסת בניין בטכניון בשנת הלימוד האחרונה שלו. באותו זמן שנפגשנו, היתה שביתת מורים ויענקלה, ששנא בטלה, חיפש מה לעשות עם עצמו. לקחתי אותו למכון הצילומים של אופנהיימר, נשארתי עם הווספה ברחוב בצלאל ושלחתי אותו לבד להתמודד עם האיש. 

זה לקח כמעט חצי שעה עד שחזר. לפי פניו הזורחות הבנתי שהעבודה שלנו: 

"איזה קמצן!" אמר, "רצה שנעשה את העבודה בחינם." 

"בכמה גמרת איתו?" 

"בעשר לירות. רציתי 12 אבל הורדתי לו שתי לירות שיהיה מבסוט..." 

למחרת בבוקר, כשהתחלנו לנסר את  העץ, הבנו שהגזע שלו עשוי ברזל וגם אם נצליח לנסר אותו אחרי חצי יום עבודה, נצטרך אחר כך לנסר עוד כמה ניסורי ביניים כדי שיהיה אפשר להוציאו מהחצר. בדלית ברירה החלטנו  להסתפק בניסור הענפים הצדדיים, במיוחד דאגנו  לנסר את הענף הסורר שנכנס לחלון הדירה בקומה השנייה. בעלת אותה דירה שהציצה בחלון, סיפרה על בעל הבית הקמצן. עד שלא שלחה לו מכתב של עורך דין, לא היה מכן להוריד את העץ. עכשיו הבנו מדוע אופנהיימר הסכים לשלם ליענקלה את הסכום המופרז שדרש.

אחרי שעה של עבודה היה העץ מגולח מענפיו הצדדיים עד גובה הקומה השנייה. יותר  גבוה לא הצלחנו להגיע. סחבנו את כל הגזם לרחוב, מרחק שלושה בתים מזה שלנו, וערמנו אותו על שפת הכביש, כמתנה לעובדי העירייה.

באותו יום אחר הצהרים אספתי את יענקלה מבית הוריו והסעתי אותו לרחוב טשרניחובסקי. אני, הגיבור, נשארתי ברחוב בצלאל הסמוך, ליד קיוסק הפלאפל. הרשיתי לעצמי לקנות מנה שלמה, כי הרי עוד מעט נקבל הרבה כסף.

הפעם השהות  התארכה ביותר מחצי שעה וכשיענקלה חזר, שוב לא היו פניו זורחות כמקודם. מסתבר שאופנהיימר לא היה מוכן לשלם, לפני שיהיה במקום ויראה את העבודה.

למחרת בצהריים שוב הבאתי את יענקלה למכון הצילום ואני חיכיתי לו במקום הקבוע ברחוב בצלאל. הפעם שוב היו פניו של יענקלה קודרים , אפילו יותר מאלה של אתמול.

"אם הייתי יודע שהוא כזה קמצן לא הייתי לוקח את העבודה. מה הוא רצה, שנכרות את העץ מלמטה והוא ייפול ויקרע את כל חוטי החשמל?" 

מסתבר שחסר האמונה הזה ביקר במקום ראה את מה שעשינו, או יותר נכון, את מה שלא עשינו ולא היה מוכן לשלם עד שלא נסיים את העבודה. הוויכוח ביניהם עלה לטונים גבוהים והסתיים בזאת שהחליטו להביא בורר מקצועי שעל פיו יישק דבר.

"איפה נמצא בורר ?" שאלתי בדאגה.

"כבר מצאנו," אמר יענקלה, "הוא בעצמו הציע את הגנן ויסלר שעשה עליו רושם טוב, ואני הסכמתי." 

כמעט התעלפתי, מאיפה אני יודע להיות בורר? יענקלה לא ויתר ואני  לא יכולתי להתנגד, בייחוד אחרי שסיפר לי שהצליח להוציא ממנו מקדמה של חמש לירות.

בעצם רציתי לוותר על היתרה, אבל יענקלה אמר שאצלו זה עקרון. צריך ללמד אנשים לעמוד במילה  שלהם...

המשך יבוא

* * *

יצחק שויגר

בעילה אסורה

היום, כשההטרדות המיניות הפכו לחדשה יומית, לא יכולתי שלא להיזכר בבעילה האסורה שנכפתה עלי בניגוד לרצוני. עד היום יש לי זיכרונות מהאירוע, ומדי לילה אני נזכר במה שאירע.

הייתי אז בן ארבע עשרה, נער צעיר, במשפחה מסורתית. לא הצטיינתי בלימודי השפה האנגלית כדרך חברים רבים שלי. לאחר מיספר ביקורים של אימי במשרד מנהל התיכון, נשלחתי על כרחי ללימודי השפה האנגלית  אצל מורה פרטית. שהיתה גרה במרכז תל אביב ושמצאתי את דירתה לאחר ששאלתי עוברי אורח. עליתי במדרגות ואת הדלת פתחה אישה שנראתה לי מבוגרת ושאלה לחפצי.

אמרה לי: "מה אתה רוצה?"

"אמרו לי שכאן גרה המורה לאנגלית." עניתי.

"כן, תיכנס," כך אמרה." זאת  ביתי," היא המורה.

נכנסתי לדירה והגברת הוליכה אותי לחדרה של הבת. היא עמדה במרכז החדר. עמדתי והבטתי בה. אישה נמוכה, אני מעריך כיום, שהיתה כבת 35, עגלגלה במקצת, שיער חום גולש עטף את ראשה ופניה נאות.

"אתה התלמיד?" שאלה.

"כן," אמרתי.

"בוא תשב."

ישבתי על ידה והיא לצדי. הזקנה טרקה את הדלת ונעלמה. ישבתי לימינה והיא הניחה על השולחן מיספר ספרים באנגלית. הצצתי מעל כתפיה ובמקום להביט על השולחן נעצתי עיניי  בחריץ הענוג שבין שדיה.

בשש בערב, אמרה, "השיעור נגמר."

אספתי חפצי ולא זכרתי מהשיעור מאומה. "נתראה בשלישי, בשש," אמרה.

"בסדר," אמרתי, "אבוא בשש בדיוק" ואפילו לא שאלתי לשכרה ומה נלמד ואיך וכל שאר השאלות שהייתי אמור לשאול אותה ושאימי שאלה אותי, לאחר שחזרתי הביתה.

בשיעור השני פתחה לי את הדלת היא עצמה, עמדתי כמו גולם והבטתי בה. סימנה לי ללכת בעקבותיה והלכתי ללא אומר וכאילו אחזה בי היפנוזה.  עמדה  ואחזה בידי ומשכה אותי לחדר שבו היתה מיטה גדולה ואני מניח שזה היה חדר השינה של אימה. אחזה בידי, משכה אותי עליה והתחילה לפתוח את מכנסי. בתוך דקה עמדתי עירום לידה והיא עומדת מופתעת ומתחילה להשיל את בגדיה.

ההמשך היה קצת עלוב. לא הספקתי לחוש את גופה וכבר גמרתי את כל הסחורה. מה כבר אפשר לצפות מבן 14 שרואה לראשונה אישה עירומה במלוא הדרה.

"לא נורא," אמרה לי, "זה קורה להרבה צעירים, בוא נלמד משהו באנגלית."

החלק השני של השיעור היה יותר מוצלח מחלקו הראשון.  בשבוע שלאחריו השתפר המצב ושני חלקי השיעור היו מוצלחים. אינני יודע כמה היא שיפרה לי את האנגלית, אבל דבר אחד אני יודע, שהיא לימדה אותי דרך גבר בעלמה. כיום, ממרחק השנים, אני מבין שהמורה שלי לאנגלית עברה על החוק ובעלה אותי בעילה אסורה  ואני מודה לה על כך. בשם כל התלמידים וכל הנערים שבוודאי מודים לנשים השונות שחנכו אותם וגאלו אותם מבתוליהם. ובשם כל הגברים שמחזרים אחרי הנשים צובטים באחוריהם מציצים מלמעלה או מלמטה ורוצים להשיג דקה אחת של אושר. אני אומר, להן הרף! אני פונה אל כל הנשים, אנא מכן אל תתלוננו, תשמחו, תנצלו את הזמן ואת ההזדמנות, כי כשתתבגרו, הזיכרונות האלו רק יטיבו עמכן. זאת דרכה של מיניות וטוב שהיא קיימת. זה טיבו של חיזור אל תחסלו אותו. מה אתן רוצות שיחממו אתכן במייל או בס.מ.ס? שינשקו אתכן בסקייפ? אז נישקו  אתכן, או טפחו לכן על התחת, זה לא כואב.  תתייחסו בסלחנות, לא כל נגיעה היא אונס ולא צריך להרוס חיים של גבר בשל איזה צביטה.  ואם זה היה כל כך נורא, למה אתן נזכרות אחרי כל כך הרבה שנים? קצת סלחנות קצת חוש מידה לא יזיקו.

אני אישית מודה למורתי על הבעילה האסורה ועל הפיתוי, זה היה ניצול מיני נפלא.

אהוד: אני כל כך מקנא בך. בפתח-תקווה לא היו לנו מורות כאלה והיינו צריכים להסתפק בעיזים.

* * *

גרימי [צבי גלעד]

המנון הנוער הדמוקרטי

ציטוט: מי יכול להאיר את עינינו בקשר לשיר שהיינו שרים בנעורינו:  "סטאלין אבינו, רוסיה אימנו, /  אנחנו רוצים להיות יתומים!" ["חדשות בן עזר" 2001].

גרימי: אנו עוסקים בשיר רוסי בשם "המנון הנוער הדמוקרטי". מילים: לב אושאנין. לחן: אנאטולי נוביקוב.

השיר הושמע לראשונה ב'פסטיבל הנוער הדמוקרטי' (1947). (לשון נקייה. עוד ניסיון של מנגנון התעמולה הסובייטי לגייס תמיכה של קהלים נוספים על המפלגות הקומוניסטיות בארצות השונות).

לשיר חוברו מספר תרגומים לעברית:

'המנון הנוער הדמוקרטי' (נוער כל עם וארץ...). מתרגם לא ידוע.

'רוח אחת תלכדנו'. מתרגם מתי מגד.

'המנון הנוער הדמוקרטי' (צו שלום ילכדנו...). מתרגם לא ידוע.

 השיר, בנוסחיו השונים, הושר בתנועות הנוער השמאליות יותר, 'ברית הנוער הקומוניסטי' 'השומר הצעיר' והחלק הנוטה למפ"ם של 'הנוער העובד'. 

היו אלה ימים של ויכוחים על ברית המועצות וצדקת דרכה ("כשחוטבים עצים ניתזים שבבים..."), לפני משפטי הרופאים ומשפט אורן/אורנשטיין. במסגרת הוויכוח, נהגנו אנו, חברי תנועות הנוער הנוטות למפא"י, לשיר להם בלגלוג, למנגינת 'המנון הנוער הדמוקרטי' אותו נהגו לשיר בהתלהבות;

"סטאלין אבינו, רוסיה אימנו, אנו רוצים להיות יתומים!"

עד כאן באשר למנגינה.

ובאשר לטקסט: 'סטאלין אבינו' על שום מה? על שום שנהגו חסידיו לקרוא לו 'אבי העמים' (וגם 'שמש העמים', אבל אין זה נוגע לעניין זה).

'רוסיה אימנו' על שום מה? על שום שברוסית מכונה המולדת אם. ('מאט רודנאיה' – אם-מולדת).

 לדעתי, מקור הטקסט המושר, בטקסט רחב יותר, שהוכרז בשיטה של כרוז וקהל:

כרוז: מי אנחנו?

קהל: קומוניסטים!

כרוז: מי אבינו?

קהל: אבא סטאלין!

כרוז: מי אימנו?

קהל: אימא רוסיה!

כרוז: מה אנחנו רוצים?

קהל: אנחנו רוצים להיות יתומים! 

 אומרים ששלוש הקריאות הראשונות הן קריאות אותנטיות שהיו חברי בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) קוראים במצעדי אחד במאי.

לא שמעתי זאת באוזניי.

בברכה

צבי גלעד (גרימי)

* * *

יוסי אחימאיר

ערביי ישראל והנהגתם הקיצונית

מאמר זה פותח את הגיליון החדש של רבעון "האומה", מספר 204, שראה אור השבוע. "האומה" מופיע ברציפות מאז שנת 1962, והינו הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות של המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי

עד לבחירות 2015 השם איימן עודה כמעט לא היה ידוע לציבור הישראלי. עסקן חיפאי, בן שכונת כבאביר, שנבחר בגיל 40 לעמוד בראש "הרשימה המשותפת" של ערביי ישראל לכנסת ה-20. כזכור, הוקמה הרשימה כדי לאחד את פלגי הרשימות הערביות ולגבור על-ידי כך על מחסום "אחוז החסימה". בחירתו של עודה היתה מפתיעה. מדוע שועלים מנוסים כמו אחמד טיבי וג'מאל זחאלקה ויתרו על המקום הראשון לטובת פוליטיקאי הפחות מנוסה, שהצטייר כמתון יחסית, כאישיות נעימה ומבטיחה המבקשת הבנה והשתלבות ושילוב טוב יותר בחברה הישראלית? האם בחירתו – כך תמהו רבים לפני כשנתיים – מסמלת אכן רצון להתמתנות בקו הפוליטי של ההנהגה הערבית?

זו אכן היתה התקווה, זה היה אולי האיתות, וכך נראו הדברים בחודשים הראשונים לכהונתו של איימן עודה בכנסת. ואולם עד מהרה באה ההתפכחות, כאשר יותר ויותר נתן את הטון ברשימה המשותפת הקו הלוחמני של בל"ד הקיצונית, של אישים כמו זחאלה, חנין זועבי, באסל גטאס, וגם טיבי אינו טומן ידו בצלחת. טון הדיבור השקט, העברית המשובחת שבפיו, הכובשת את לב מראייניו, אמנם נשארו כשהיו ומזכירים במידה מסויימת את סגנון מורו ורבו אחמד טיבי. אבל בל תהא טעות: איימן עודה לא רק שלא הוביל את חבריו לקו מתון יחסית, אלא שנהפך להיות כאחד מחבריו, קיצוני, מילטנטי, שמוביל קו עויין, עד כדי דרישה לאוטונומיה לאומית לערביי ישראל. הופעותיו הטלוויזיוניות ה"רכות" בשבוע שבו בערה ישראל, ובמיוחד השריפה הגדולה שהשתוללה ברחבי חיפה, וניסיונותיו להסיט את האש מגורמים מסיתים ומציתים פלשתיניים או מקרב ערביי ישראל (נכון לעת כתיבת שורות אלה הדברים טרם הובררו עד תומם) – לא היה בהן כדי לשפר את תדמיתו ולבדלו משותפיו ב"רשימה המשותפת".

ש"הרשימה הערבית" מקצינה והולכת מיום ליום, שדובריה משמיעים נאומי שיטנה בכנסת ויוזמים פרובוקציות חדשות לבקרים, שהם רואים עצמם כפלסטינים לכל דבר – בזה אין חדש. לא פעם הם מציבים עצמם בעמדותיהם, בנאומיהם, על סף בגידה במדינה, תוך שהם מנצלים את חסינותם הפרלמנטרית. הח"כים הערביים של "הרשימה המשותפת" מתחרים ביניהם מי יותר קיצוני מחבריו. הם מזדהים עם הרשות הפלסטינית וראשיה, מוליכים הפגנות עויינות בעריהם ובכפריהם בכל הזדמנות שנקרית לידם, תוך הנפת הדגלים המתריסים של אש"ף. הם מסיתים בעולם נגד ישראל, קוראים בזירה הבינלאומית להחרימה, משתתפים בפעולות פרובוקטיביות כמו המשט לעזה, שבהן הם מתעמתים עם אנשי החוק והביטחון. איימן עודה וחבריו החרימו את הלווייתו של הנשיא התשיעי שמעון פרס ז"ל, מי שהשתעשע ברעיון "המזרח התיכון החדש", אך נסעו לרמאללה להשתתף בעצרת לזכרו של הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת. הם הולכים לנחם משפחות של טרוריסטים-רוצחים, ו"מבינים" את הטרור המופעל נגד אזרחי ישראל. הם ממלאים פיהם מים באשר לשפיכות הדמים המתמשכת בעולם הערבי-מוסלמי, הסובב אותנו.

האם תמונה זו של הנהגת ערביי ישראל משקפת לאשורה את תמונת המצב בקרב שולחיה, ערביי ישראל עצמם?

13 חברי "הרשימה המשותפת" על פלגותיהם אמנם נבחרו בבחירות דמוקרטיות, אך ספק אם הם אכן מייצגים נכוחה את ציבור האזרחים בגליל, במשולש ובנגב. אנחנו משערים שאין זה כך. אנחנו סבורים כי רוב ערביי ישראל אינם קיצוניים ואינם מבקשים להתבדל לחלוטין מהרוב היהודי. אנחנו אומרים זאת על סמך המצב הנראה לעין בשטח, כאשר יהודים מתארחים ביישוב ערבי כלשהו, פוקדים אותו אם לשם תיירות ואם לשם קניות. אנו רואים את השתוקקות הסוחרים בכפרים הערביים למבקרים היהודים, לעשיית עסקים מכל סוג. אנחנו רואים צעירים ערביים (אמנם באחוזים קטנים) מתגייסים לצה"ל ולשירות הלאומי מתוך הזדהות עם המדינה ובעיקר מטעמי תועלת כלכלית, אנחנו רואים את הסטודנטים הערבים באוניברסיטות הישראליות (אפילו באוניברסיטת אריאל בשומרון!), אנו פוגשים רופאים, רוקחים, אחים ואחיות ערביים בבתי-החולים ובבתי המרקחת. אנחנו רואים את השתלבותם בכל ענפי הספורט – ובראשם בקבוצות הכדורגל. הידעתם למשל, שבמגזר הערבי ישנן למעלה מעשר קבוצות הנושאות את שם בית"ר?...

רובם המכריע של ערביי ישראל – גם אם לא יביעו זאת בפומבי – מרוצים מחייהם במדינה, ובוודאי אינם חולמים לעבור ל"מדינת פלסטין", חוששים כמו שאר הישראלים מחמאס, חזבאללה ודאע"ש. נכון, יש הזדהות עם המאבק הפלסטיני, יש הסתה גוברת להקצנה לאומנית, יש תמיכה גורפת ברעיון "המדינה הפלסטינית" ולנסיגת ישראל לקווי 67', נערכות מפעם לפעם עצרות-עם ותהלוכות איסלאמיסיטיות-מתריסות, אבל לא הנושא הלאומני-פלשתיני הוא המרכזי בסדר יומם של רוב ערביי ישראל. יש תחושה אופטימית, שיותר ויותר מערביי ישראל אפילו גאים על היותם ישראלים, מאמצים את הקידמה שמאפשרים להם החיים כאזרחי המדינה, נהנים ממנה, תוך שהם שומרים כמובן על צביונם העדתי והדתי, תרבותם ואורח חייהם.

מכאן עולה התמיהה, הכיצד זה הציבור הערבי הגדול בישראל, שברובו מתון יחסית, נהנה מחופש ומרווחה כלכלית, מקים מתוכו את ההנהגה הקיצונית ביותר שאפשר להעלות על הדעת? הנהגה שאינה באמת דואגת לצרכיו ולפתרון בעיותיהם היומיומיות-קיומיות של בוחריה, אלא עסוקה כל כולה בקעקוע אושיות המדינה ובהפעלת לחץ מבחוץ ומבפנים על עצם קיומה, וזאת – תוך העלאת תוכניות פלגניות ומסוכנות לדו-קיום, כפעם בפעם? אם זוהי הנבחרת של ערביי ישראל, כלום אין היא בהכרח משקפת את הלכי הרוח האמיתיים, השוררים בקרב המיעוט הערבי הגדול במדינת היהודים?

איימן עודה וחבריו ל"רשימת המשותפת", בעמדותיהם הקיצוניות, המקצינות מיום ליום, אכן תוקעים מקלות בעגלת ההשתלבות של הערבים הישראלים במדינתם. בהסתה הפרועה שלהם הם רק גורמים נזק לציבור שלהם, שאמנם בחר בהם אבל ספק אם פילל לסוג כזה של מנהיגות הרסנית. אין ספק, כי על הממשלה לעשות יותר למען רווחת המיעוט הערבי, להזרים יותר תקציבים, לעשות יותר למען שיוויון מלא ואמיתי, להשליט יותר חוק וסדר ולצמצמם את שיעורי הפשיעה. אין זה בלתי מתקבל על הדעת שממשלה ימנית היא שתלך לקראת ערביי ישראל, ויש להודות כי נעשים דברים חשובים בכיוון זה. הנה בימים אלה מלאו 50 שנה לביטול המימשל הצבאי על הישובים הערביים בישראל, ששרר מאז קום המדינה – צעד שננקט בלחצו של ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין, ברוח זאב ז'בוטינסקי להענקת שיוויון מלא, ללא פשרות, לערבים שירצו לחיות בישראל ולהכיר בה כמדינת העם היהודי, שהם אזרחיה הנאמנים.

אבל לפני שהממשלה תעשה כל מה שמוטל עליה, להביא להשוואת תנאים מלאה, ולעודד מילוי חובות לצד קבלת הזכויות, מן הראוי לדרוש מהציבור הערבי שיעשה מצידו את המוטל עליו כאזרחי המדינה. על ערביי ישראל להוכיח, כי הם רוצים בדו-קיום אמיתי, בהכרה מלאה במדינה ובסמליה, שהינה יהודית אבל אין בה אפלייה של בני מיעוטים. אין לגיטימי יותר מאשר לדרוש את מלוא הזכויות אבל גם למלא את החובות. חובת ההוכחה חלה על הציבור הערבי בכללותו, למַתֵן אותם אלמנטים פונדמנטליסטים-קיצונים בקרבו, לעשות זאת אם על-ידי החלפת הנהגתו הנוכחית בבוא העת, בהנהגה מתונה יותר, ואם על-ידי הפעלת לחץ על ההנהגה הקיימת, בדרישה לחדול מלחתור תחת אושיות המדינה, שבה האזרחים הערבים נהנים מאיכות חיים שבמדינות ערב הסובבות אותנו רק חולמים עליה.

לבטח הם יודעים בסתר ליבם גם אם אינם נותנים לכך ביטוי פומבי, כי כאן, בישראל שהם אזרחיה, כבר רווה לו משפע ומאושר – בן ערב, בן נצרת ובני.

* * *

אורי הייטנר

1. הדרך לאנרכיה

די היה בהחלטת בית המשפט העליון, כדי שתושבי עמונה יכבדו את הפסיקה ויעברו לאתר חלופי. די היה בכך שהממשלה והכנסת החליטו לממש את פסיקת בג"ץ, כדי שהם יקבלו את הדין.

ללא קבלת מרות המוסדות הדמוקרטיים, אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית. צפצוף על החוק אינו מאפשר קיומה של מדינת חוק. וכנאמר במקורותינו: אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

אך גם אם נראה בסירובם של תושבי עמונה לקבל את הדין כמימוש זכות הזעקה וזכות המחאה – הם חצו מספר קווים אדומים.

יש מצבים שבהם המדינה יכולה להכיל גם התנגדות אזרחית שחורגת מגבולות החוק. היא יכולה לעשות זאת כאשר ההתנגדות היא תחת שליטה, וקטנים הסיכויים להידרדרות לאנרכיה.

הדבר אפשרי כאשר מול הממשלה עומדת הנהגה חזקה ואחראית, שלה – קהל ממושמע, שאפשר לסמוך על חוש האחריות שלה למנוע שבירת כלים טוטלית.

איגוד מקצועי חזק אינו רק אינטרס של העובדים, בזכות יכולתו להיאבק למענם בהצלחה, אלא גם של המדינה והמעסיקים, כי הוא מהווה כתובת שעמה ניתן להגיע להסכמות, לפשרות ולסוף המאבק המקצועי.

הוא הדין במאבקים על רקע פוליטי. כאשר למוחים ולמתנגדים הנהגה חזקה, שמילה שלה היא מילה והיא יודעת להטיל מרות – סיכויי ההצלחה של המאבק גדולים יותר, וכך גם היכולת להגן על המדינה מפני הידרדרות לאנרכיה.

שיקול הדעת והאחריות הלאומית של הנהגת מועצת יש"ע בעקירת יישובי חבל קטיף, והעובדה שקהל המוחים ברובו המכריע סר למרותה, מנעה הידרדרות למלחמת אחים.

מה שמאפיין את מאבק עמונה, הוא שבירת הכלים עד סכנת הידרדרות לאנרכיה.

לא זו בלבד שתושבי עמונה מציבים עצמם מעל החוק, מעל בית המשפט, מעל הממלכתיות, מעל המוסדות הנבחרים – הם גם מסרבים לקבל סמכות של הנהגת נגד כלשהי, ודוחים כל אפשרות לפשרה, ללא כל אחריות להשלכות התנהגותם.

הנציגות הפוליטית של תושבי עמונה, היא "הבית היהודי". "הבית היהודי" שנאבק למענם ככל האפשר, הגיע לנקודה שבה הבין שהפור נפל ויש להשלים עם המציאות ולשמור על המסגרת הממלכתית. אפילו ח"כ סמוטריץ', הח"כ הימני הקיצוני ביותר בכנסת, הבין זאת. אין אפילו ח"כ אחד מתוך ה-120 שחושב שנכון להמשיך ולהתנגד. אולם תושבי עמונה מעמידים את עצמם מול 100% מנבחרי העם, מכל קצוות הקשת.

מועצת יש"ע אינה תומכת בהתנגדותם. רבנים מרכזיים קוראים להם לוותר ולהתפשר. היישוב עופרה, העורף ההתיישבותי שלהם, קורא להם לרדת לקרקע המציאות. אך הם אינם מקבלים כל מרות, כל סמכות. הם ילכו עד הסוף, ללא פשרה, נגד הציבור הישראלי, נגד הממלכתיות הישראלית, בדרך שעלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה.

הם אינם מסתפקים במאבק סמלי של התושבים, אלא הם קוראים להמונים לסכל את ההחלטה. הם יודעים שרבים מן הבאים הם נערי ימין קיצוני חסרי גבולות, שלא יבחלו באלימות, ולמרות זאת הם קוראים להם להתבצר איתם: ייקוב הדין, או ליתר דיוק – תיקוב הפרת הדין, את ההר.

קבוצה קטנה וקיצונית מתעקשת לגרור מדינה שלמה אל עברי פי אנרכיה. זו סכנה לאומית.

2. צרור הערות 18.12.16

* הארבעה עשר בדצמבר – ביום רביעי שעבר, מלאו 35 שנה לאחד האירועים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר בתולדות המדינה, לאחת היוזמות המדיניות החשובות, החכמות, מרחיקות הלכת והנועזות שהוביל מנהיג ישראלי כלשהו – חוק הגולן. כדי לחסוך מאתנו לחץ מדיני מאסיבי, הוביל ראש הממשלה מנחם בגין חקיקת בזק – בו ביום הוא הביא את החוק להחלטת ממשלה והעביר אותו בשלוש קריאות בכנסת. 

חוק הגולן החיל את ריבונות ישראל על הגולן. החל מיום זה, שבו החוק, המשפט והמנהל הישראלי הוחלו על הגולן, אין כל הבדל בין הגולן לת"א, לירושלים, לחיפה ולכל מקום אחר בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. חוק הגולן הוא תרומתו הגדולה ביותר של בגין כראש הממשלה למדינת ישראל, אולי חוץ מהפצצת הכור העיראקי.

מאז, ובזכות אותו חוק, הועמקה חקיקת ההמשך, כאשר הוחלט שוויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב תחילה רוב של 61 ח"כים לפחות, ולאחר מכן משאל עם. משאל העם חוקק, לאחר תהליך שארך 15 שנים, כחוק יסוד.

ביום שבו אנו חוגגים 35 שנים לחוק הגולן, מוכיח לנו רב הטבחים מדמשק מהי האלטרנטיבה לריבונות ישראל.

* ומי לא בא? – מרכז מורשת מנחם בגין, בשיתוף עם מכון שמיר למחקר, ערכו אירוע חגיגי לציון 35 שנים לחוק הגולן. בחלקו הראשון של הערב, הנחיתי מושב שבו ראיינתי שני אישים שהיו מעורבים באירוע ההיסטורי. יהודה הראל, יוזם הרעיון ומי שהנהיג את המאבק הציבורי למען חוק הגולן ומשה ניסים, אז שר המשפטים, יד ימינו ושותף הסוד של בגין בהובלת היוזמה ובניסוח החוק.

הדובר המרכזי באירוע היה שר התחבורה ישראל כץ, שהציע להחיל את ריבונות ישראל על עוטף ירושלים.

באירוע אמור היה להשתתף דולן אבו סלח, ראש המועצה המקומית מג'דל שאמס. למרבה הצער, ברגע שיצא הפרסום לאירוע, הופעל עליו מכבש לחצים והוא ביטל את השתתפותו. מה שמעיד על כך שבתהליך הישראליזציה של הדרוזים, נושא שחל בו שינוי מרשים לטובה בשנים האחרונות, יש לנו עוד כברת דרך לעשות.

* שקר כפול – במאבק למען חוק הגולן, גויס שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, לתפקיד יו"ר ועד יישובי הגולן, ויחד עם יהודה הראל הוא הוביל את המהלך המוצלח. לאחר מכן הוא עזב את הגולן ובממשלת רבין השנייה כיהן כמנכ"ל משרדו. הוא המשיך בתפקידו במסירות ונאמנות לרבין, גם כאשר רבין הסכים לנסיגה מהגולן.

בראיון לגל"צ, לציון 35 שנה לחוק הגולן, טען שבס שלא חל כל שינוי בדרכו. לטענתו, במאבק על החוק הקפדנו לדבר על ריבונות ישראל "בגולן" ולא "על הגולן", זה היה נוסח החלטת ועד יישובי הגולן, זה היה נוסח החוק שהצענו וזה היה נוסח העצומה ההמונית שעליה החלטנו. ולטענתו, זאת בדיוק היתה עמדתו של רבין – נסיגה "בגולן", לא "מהגולן".

זהו שקר כפול.

ראשית, באשר לעמדת ועד יישובי הגולן. בהחלטת הוועד שבה החל המאבק על החוק נאמר: "...תובעים היישובים להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן." אני מדגיש: "על הגולן." בהצעת החוק שגיבשו שדולת הגולן בכנסת וועד יישובי הגולן נאמר: "השטח של ארץ ישראל, המתואר בתוספת לחוק זה, נקבע בזה כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה." התוספת היא מפה, של הגולן כולו, עד המילימטר האחרון.

 אגב, החוק שהעביר בגין היה בנוסח כמעט זהה. נוסח העצומה ההמונית, שנוסח בפגישה של ראשי הוועד עם יגאל אלון (שאגב, היה הראשון שהציע כבר שלושה ימים לאחר מלחמת ששת הימים לספח את הגולן, וחזר על הצעתו במכתב לאשכול ב-1968) היה: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל – ריבונות ישראל ערובה לשלום ולביטחון." שוב – "הגולן". בה"א הידיעה.

השקר השני של שבס נוגע למדיניות רבין. נכון, בשלבים הראשונים של המו"מ רבין הקפיד לומר שהנסיגה תהיה "בַּגולן. לא מֵהַגולן". בהדגשת ה"בַּ" וה"מֵהַ". אולם בהמשך המו"מ הוא התקפל, והעביר את ה"פיקדון" המפורסם למזכיר המדינה כריסטופר, על פיו, אם חאפז אסד ישיב בחיוב למספר פרמטרים שהוא הציע, ישראל תהיה נכונה לסגת מכל הגולן.

מינוס כפול מינוס הם פלוס, אבל טועה שבס אם הוא חושב ששקר ושקר יהפכו לאמת.

* פגישה עם שבס – מיד לאחר הקמת ממשלת רבין, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם שבס. שבס הבהיר שאין כל איום על עתיד הגולן, והוסיף: "אני יכול לתת לכם סימן. כל עוד לא התפטרתי מתפקידי, בטוח שאין כל שינוי בעמדת רבין על הגולן."

עמדת רבין על הגולן היתה עדין: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל."

* חגיגה – במסגרת חגיגות 35 שנה לחוק הגולן – הגולן שופע גשמי ברכה ונחליו שוצפים קוצפים משמחה.

* בני חושך בבני חושך – בשאר אסד הוא רודן אכזר וצמא דם, רב טבחים. אך בל נתבלבל. המלחמה בסוריה אינה בין דיקטטור לבין שוחרי חופש הנאבקים למען הדמוקרטיה. המורדים, ברובם, אינם טובים ממנו. עיקר המלחמה היא בין הקנאות האיסלמיסטית השיעית לבין הקנאות האיסלמיסטית הסונית. בין חיזבאללה לדאעש.

* ניצח בקרב – מאמץ מרוכז, אכזרי וחסר פשרות של אסד, רוסיה, איראן וחיזבאללה, הביא לאסד את ניצחונו הגדול ביותר עד כה, בשנות מלחמת האזרחים – כיבושה של חלב. אך המלחמה עוד רחוקה מלהסתיים וניצחונו של אסד עוד רחוק.

ביום שבו כבש אסד את חלב, הוא איבד את תדמור לידי דאעש. האירוע הזה ממחיש הן את התמשכות המלחמה והן את זהות הצדדים במלחמה הארורה הזאת.

* משלמי המחיר – הטבח בסוריה איום ונורא. הוא כבר גבה חיי 600,000 בני אדם. מיליונים אבדו את בתיהם. סופה של הטרגדיה הזאת אינו נראה באופק. המלחמה היא מלחמת בני חושך בבני חושך, אולם מי שמשלמים את עיקר המחיר אינם אנשי חיזבאללה ולא אנשי דאעש, לא אנשי אסד ולא המורדים בו. רוב הנטבחים הם אזרחים שלווים, בלתי מעורבים, נשים, ילדים, זקנים. ואין במלחמה הזאת טיפת חמלה, אין בה כל כללים, חוקי מלחמה, קווים אדומים.

* זכויות האדם – עד לאחרונה, בעוד הטבח בסוריה נמשך, ממשלו של אסד היה חבר מן המניין בוועדת האו"ם לזכויות האדם, שרבות מחברותיה הן רודנויות, ומשימתה הכמעט בלעדית היא לגנות את הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון, שלה הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה האנושית, על מימוש זכות ההגנה העצמית שלה וחובתה להגן על אזרחיה מפני טרור. 

* מכונת התעמולה האנטי ישראלית – במשך שנות מלחמת האזרחים בסוריה, ישראל טיפלה ומטפלת באלפים רבים של פצועים, פצועים ממדינת אוייב. בתי החולים בצפון עמוסים בפצועים מסוריה. ישראל מצניעה מאוד את הפעולה, משיקולים שונים (לצערי). זמן רב היה איפול מוחלט על הסיוע, והיום הוא מוצג במשורה.

וכך מוצגת הפעולה ההומניטרית הזאת בידי מכונת התעמולה האנטי ישראלית הפנאטית, גדעון לוי: "קומץ פצועים שנבחרים על פי השתייכותם הארגונית, מטופלים לעיני מצלמות התעמולה ומוחזרים מיד אחר כך לתופת."

ומה הוא מציע לעשות? "לפתוח את השער לפליטים. כן, רבבות סורים, גם מאות אלפים."

אין לי שמץ של אמון באכפתיות של האיש הרע הזה לסורים. רצונו הוא להציף את ישראל בסורים, בדומה לתמיכתו ב"זכות" השיבה, כדי שתחדל להיות מדינה יהודית.

* סיפוח לצד ויתור – הצעתו של השר כץ להרחבת גבולות ירושלים והחלת הריבונות על מעלה אדומים, גוש עציון וביתר עילית הגיונית, ועקרונית אני תומך בה. מדובר באזורים בקונצנזוס לאומי רחב, שבכל מקרה יישארו בידי ישראל, ומכל בחינה לאומית הם חיוניים, ואין בהם סכנה דמוגרפית.

עם זאת, אני סבור שאין לבצע צעדים מסוג זה, שלא במסגרת כוללת יותר של החלטה, בהסכמה רחבה, על גבולות הקבע של ישראל, כלומר גם מה האזורים שישראל מוותרת עליהם, כיוון שהם מסכנים את צביונה היהודי דמוקרטי. בעיניי, בד בבד עם סיפוח האזורים הללו, ראוי לבטל את הריבונות על חלק מן הכפרים הערביים הרבים, שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, הנזק בשליטה עליהם רב מתועלתהּ, והם מהווים איום דמוגרפי על ישראל.

להערכתי, סיכויי תוכניתו של כץ להתממש בעתיד הנראה לעין קלושים.

* הכרעת רוב – ואם בהצבעה בעמונה הרוב היה מחליט לאמץ את הפשרה – האם המיעוט היה מכבד את ההחלטה? למה מה קרה?

* בוגדים – צריך להיות ברור: אדם שיעז להרים יד על חייל צה"ל או על איש כוחות הביטחון, אינו אלא בוגד.

* דמוקרטיית לינץ' – על פי הגישה הטוענת שהדמוקרטיה היא אך ורק הכרעת הרוב, ללא שלטון חוק, ללא בית משפט, ללא זכויות המיעוט, ללא זכויות הפרט – הרי שהתגלמות הדמוקרטיה היא לינץ'. במעשה לינץ', יש רוב מוחלט של עשרות אנשים מול מיעוט קטנטן של איש אחד, והמעשה מבטא בעליל את דעת הרוב.

* אנדרסטייטמנט – צבי בראל מ"הארץ" הכתיר מאמר על נתניהו: "האיש המסוכן בעולם." לא פחות. אני ממש מודאג באשר למצבם המנטלי של חברי דבוקת שוקן.

* לא נשכח – לא נשכח לאובמה את הסכם הגרעין האיראני. אך בל נשכח לו גם את מטוסי האדיר ואת "כיפת ברזל". גם בהסכם הגרעין, עם כל חומרתו וסכנתו, כוונתו היתה טובה. הסיוע לישראל מעיד על ידידות האמת שלו.

* בזבזנים עד מאוד – אני מלא הערכה לראש אכ"א האלוף טופולונסקי על החלטתו להתפטר, בעקבות גניבת מחשב צה"ל מביתו. ועם זאת, חוששני שהיינו בזבזנים עד מאוד. על פי מה שנאמר עליו בימים האחרונים, מדובר בקצין איכותי ביותר, מוכשר ביותר, מצליח מאוד, שאת כל חייו הבוגרים הקדיש לביטחון המדינה, ושצה"ל והמדינה השקיעו בהכשרתו משאבים רבים. האם מעידה מן הסוג שמעד, שאינה במישור המוסרי, אינה במישור השחיתות, אינה במישור השקר – היא סיבה המצדיקה מצה"ל לוותר על שירותיו? האם אדם, גם בתפקיד כזה, אינו עלול למעוד? טוב עשה שנטל אחריות מלאה, לא טייח, לא סיפר סיפורים, לא לקח עורכי דין, לא הפעיל מקורבים ויחצנים. טוב שהציע את התפטרותו. מן הראוי היה לדחות את ההצעה, ולהסתפק בנזיפה.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז אבל הצביעות חוגגת. זכור איך זרקו בשעתו לכלבים את יואב גלנט, לאחר שכבר החליטו למנותו לרמטכ"ל. היום הוא שר, אדם רציני ואמין מאוד שעשוי גם להיות יום אחד ראש ממשלה. יש לקוות שגם טופולינסקי יילך בעקבותיו.

* קוד לבוש – כאשר דליה איציק כיהנה כיו"ר הכנסת (אגב, יושבת ראש ולא "יושבת ראשת") היא קבעה קוד לבוש דרקוני, על פיו אסורה כניסה לכנסת בג'ינס, כולל האורחים. היה זה קוד לבוש מנוכר ומתנשא, זר לתרבות הלבוש הישראלית ומרחיק את הכנסת מן העם. על ההחלטה הזו נמתחה ביקורת ציבורית, אך איש לא חלק על עצם הצורך בקוד לבוש.

החלטתו הראשונה של ריבלין כיו"ר הכנסת, מיד לאחר השבעתו, הייתה ביטול החלטתה של דליה איציק באשר לג'ינס. אך גם בתקופתו היה קוד לבוש.

אני מזכיר זאת, כמובן, בהקשר של הסערה האחרונה באשר לקוד הלבוש בכנסת. גם בעיניי, קוד האוסר לבישת חצאית המגיעה עד מעל הברך הוא קיצוני ולא ראוי. יש מקום לביקורת על כך. אולם קוד לבוש – חייב שיהיה. הבעייה היא, שמחלוקת על קוד לבוש, הפכה לחגיגה אופיינית של הקצנה והתלהמות: "רודנות", "חשכת ימי הביניים", "כפייה דתית", "איראן", "זכותה של האישה על גופה", "מי שזה מעורר את ייצרו – שיילך לטיפול" וכו' (יכול להיות שרק במקרה לא שמעתי שזה "מזכיר את גרמניה לפני 70-80 ו-90 שנה?")

הלו, תרגיעו. הרי בדיוק בשם אותם טיעונים אפשר לתקוף כל קוד לבוש. האם מישהו חושב שראוי להגיע לכנסת, למשל, בביקיני? בתחתונים? בגופייה? איפה עובר הגבול? צריך להגיע להסכמה על הגבול. בהידברות, בשיח ראוי ומכבד. לא בהתלהמות ובלי הפרנויה המלאכותית הזאת.

* מכנה משותף נמוך – מה המשותף למוספים הספרותיים של "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"ישראל היום"? – באף אחד בהם לא נכתבה מילה על חתן פרס ישראל לספרות חנוך ברטוב, שהלך השבוע לעולמו (במוספים האחרים לא בדקתי).

* עיתונאות אמינה – נחום ברנע, שבמוסף הספרותי של עיתונו לא נכתבה מילה על חנוך ברטוב, תקף את השרה מירי רגב, שבעוד היא הספידה בכלי התקשורת את אהובה עוזרי, היא "בחרה לשמור על זכות השתיקה" ולא ספדה לחנוך ברטוב.

אולם מירי רגב דווקא ספדה לחנוך ברטוב. ציטוט של משפט אחד מהודעתה: "היום אנחנו מרכינים ראש עם לכתו, איש ספר ודעת שהרעיף על כולנו מאוצרותיו, ועל כל המילים המופלאות שיצאו תחת עטו משיבים במילה אחת – תודה." הודעה זו התפרסמה יומיים לפני הכתבה של ברנע.

נחום ברנע, חתן פרס ישראל לעיתונות, יודע לעשות את העבודה העיתונאית הפשוטה – לבדוק האם מירי רגב פרסמה הודעת אבל. הוא בחר לא לעשות זאת, והעדיף להשתלח בלי בדיקה. והוא לא סתם השתלח, אלא עימת את שתיקתה שלא היתה, עם הספדה לאהובה עוזרי. למה? מה המניע שלו? הוא רצה להציג את השרה כמי שמתעלמת ממותו של הסופר כי הוא "אשכנזי".

עיתונאות אמינה ואחראית.

* ביד הלשון: התרגיל המבריק – אחד המושגים הבולטים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל הוא "התרגיל המבריק". ב-19 בדצמבר 1976, לפני 40 שנה בדיוק, הודיע יצחק רבין על פיטוריהם של שניים משרי המפד"ל, שנמנעו בהצבעת אי אמון בממשלה של החזית הדתית התורתית (היום – יהדות התורה), בטענת חילול שבת בסיום טקס קבלת מטוסי אפ-15 לישראל. למחרת הפיטורין הגיש רבין את התפטרותו לנשיא, וכך ממשלתו הפכה לממשלת מעבר ללא השרים שפוטרו.

התרגיל של רבין זכה לכינוי "התרגיל המבריק", כיוון שכך הוא נקרא בפי מקורביו ושותפי סודו של רבין, אולם בבחירות הליכוד עלה לשלטון, והמושג הפך למשל ולשנינה, כתרגיל שנראה מבריק אך השיג תוצאות הפוכות.

כל ההתנהלות של רבין נבעה מהאקסיומה שבכל מקרה, המערך יישאר בשלטון, כיוון שכל אפשרות אחרת נראתה דמיונית. אולם עצם פיטורי שרים שנמנעו בהצבעת אי אמון היתה מתבקשת, כיוון שעקרון האחריות המשותפת של שרי הממשלה הוא הכרח למשילות סבירה.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשרים של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

כ. הדוד אלי'-חיים

שעה ארוכה אני מהפך ומהפך בעטי, מנסה להעלות קווים לדמותו של דודי אלי'-חיים, ומעלה חרס בידי. הקושי שבדבר הוא בכך, שבה בשעה שאחיו ואחיותיו עיקרם היא התמימות, אין הדבר כן עם אלי'-חיים, שכולו עשוי מעין פסיפס מופלא ומסובך.

שמא תאמר שלא היה תמים? אף על שאלה זו אין התשובה פשוטה, אלא שהיא כן וגם לא, ואם תרצה, לא כן ולא לא. אם לגבי אביו, רפ"ט, ולגבי אחיו, בנימין, היתה תורת משה בבחינת תורת חיים כפשוטה, הרי לגבי אלי'-חיים הייתה זו תורת חיים רק בתחום אחד מסוים בלבד, משל בנה חיץ בנשמתו, שהבדיל בה בין קודש לחול. היתה בו, כביכול, פדרציה של שתי רשויות, שעל אף היותן זרות ומנוגדות, השלימו זו עם זו בכתר אחד.

הרשות האחת של ליובאביטש היתה. שם היתה הנאמנות מוצקה ותמימה.

הרשות השנייה של עסקי חולין היתה, ושם, אם לא הכול, הרי הרבה מאוד היה מותר ולפנים משורת הדין.

מאביו ירש את ברכת העליצות העילאית ואת הקסם האישי; מאימו – את אהבת הסדר והמשמעת, ללא ההקפדה הנוקשה. רק על האחת הקפיד, על חיצוניותו שהיתה נאה ורבת רושם. אכן הדור היה תמיד בלבושו, שמזיגה מוצלחת בו בין המסורת היהודית לבין דרכי הגויים: זיג ארוך וחזייה נאה, מכנסי פסים ונעלי לכה מבהיקים, עם חיתולים חדישים עליהם. רצית – ראית בו מעין יהודי שומר-מיצוות מודרני, "ריסטוקראט", כדברי סבתא ריבה, רצית – ראית בו "פריץ" שיצא למסיבת-בוקר קרואה.

אמנם היה גם בעל זקן שחור, ארוך ומפולג לשניים, אך הזקן היה מסורק ועשוי כהלכה וריח טוב נדף ממנו. אין גם לשכוח, שבאותה תקופה לא היה בזקן משום סימן היכר ליהודי אדוק דווקא, אלא כסימן של גברות וכובד ראש. כל רוסיה היתה אז עטורת זקן, החל בקיסר וכלה במוז'יק. רק שחקני התיאטרון היו מתגלחים. בספרות הרוסית יש גם ביטוי מיוחד לכך: "מגולח כשחקן". (פרט לאחד, הוא ארטיום, מראשוני השחקנים של התיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי).

נאה היה הדוד אלי'-חיים, והרבה עיניים היו מוסבות אליו בעברו ברחוב. עיניו השחורות צוחקות, וכמו גוזרות על בן-שיחו שיחייך לקראתו, דיבורו בטוח ורם, תשובתו פקחית וקולעת, מבדחת ומעוררת צחוק של אהדה. היה בו משהו משל ביזנסמן אמריקני מצליח. מעולם לא נפל ברוחו, אפילו הפסיד וירד לפתע מנכסיו. אדרבה. היה בה בנסיגה זו משום נסיגתו של ספורטאי המתכונן להגביר את טווח דילוגו במקפצה. גמיש וקל בשיחו ושיגו, גומר בעניינים גדולים תוך שיחה בטלפון או תוך הטחת יד ידידותית על שכם הזולת. זריז ומהיר החלטה, אך לא נחפז. בעל סדר למופת. פנקס קטן שמור עימו בכיסו, והוא רושם בו באותיות זעירות ובסימנים המובנים רק לו בעצמו.

אימי סיפרה, שבקטנותו, בטרם למד קרוא וכתוב, כבר ניהל "קאנצלאריה" משלו, ובתיבת קרטון היה אוסף "ניירות" לפי סדר גודלן.

תפיסתו בענייני כלכלה ומשק הייתה מקורית ומקיפה. אבי היה אומר, שאילו רכש לעצמו השכלה כללית, ראוי היה לכהן כשר הכספים בקיסרות.

שונה היה בכול מאחיו בנימין. בנימין החלוש – גיבור ללא חת היה בליבו. כשגבר גל הפרעות בשנת 1905 מצא אלי'-חיים מקלט למשפחתו בבית השכן הנוצרי. בנימין, עטוף טלית ועטור תפילין, ישב בביתו ללא מורך – כשהמוני הפורעים עוברים ליד הבית וקול רעם נשמע מקרוב. ביטחונו בבורא היה ללא ערעור, וביטחונו דבק גם בבני משפחתו. כנגד זה הינה הססן היה בנימין במשא ומתן, ואלו זה נועז ונמרץ. בנימין דקיק וידוע חולי, ואלי'-חיים שופע בריאות, זה שמחתו כנר המאיר לעצבותו, וזה העצבות נחרדת לצחוקו ובורחת ממנו. אף בנוסח תפילתם היו שונים זה מזה. בנימין – דבוק למקומו ותפילתו חרישית, אלי'-חיים – מתרוצץ ומדלג ממקום למקום וקולו נשמע למרחקים.

עליצותו של אלי'-חיים היתה עוברת לעיתים את הגבולות ומגיעה עד למעשי קונדס. יום אחד יצא לדרכו ב"קונקה" (קרון על פסי ברזל הרתום לצמד סוסים). נכנס לשם יהודי בעל זקן ופאות, בן עיירה, שזה לו ביקורו הראשון בעיר גדולה, ותפס מקום לידו. ניגש הכרטיסן ופנה אל הנוסע החדש. היהודי לא שמע רוסית שאל את אלי'-חיים: "מהו אומר?"

ענה לו: "כרטיס נסיעה הוא דורש שתקנה ממנו."

"וכמה עלי לשלם?"

"מחיר הכרטיס הוא אמנם חמש קופיקות, אך די לו לצורר ישראל זה שיסתפק בשלוש."

הוציא היהודי מארנקו שלוש קופיקות ונתן לכרטיסן.

שלח זה את ידו וביקש עוד שתי פרוטות, נשא היהודי את עיניו אל אלי'-חיים, לאמור, מה עושים? וזה עונה לו בכובד ראש: "כך דרכם של צוררים. לעג לו!"

נתחייך היהודי אל הכרטיסן ואמר לו בשפת עילגים ברוסית: "מספיק, מספיק!..."

נתרעם הכרטיסן והרים קולו.

שוב נשא היהודי עיניים מבוהלות אל אלי'-חיים, וזה מעודדו: "אל תשים לב לאיומיו. מספיק לו, ל'דבר-אחר' זה, מה שנתת לו."

משנתמשך הוויכוח, להנאת הנוסעים, ציווה הכרטיסן לסייס שיעצור בפינת הרחוב, ליד השוטר. סופו של דבר, שילם אלי'-חיים את דמי הכרטיס, בתוספת קנס, ודמי "לא יחרץ" לשוטר, אף הזמין את היהודי אליו לשבת.

או הרי מעשה שני, ושוב בקרון, הפעם הזאת בקרון הרכבת המהירה שבקו חארקוב-מוסקבה. בבוקר נטל אלי'-חיים טלית ותפילין ועמד לתפילת שחרית. באחת מתחנות הביניים הקטנות, עלה ועבר בקרונות אחד ז'נדארם, שנתרתח למראה חוצפתו של היהודי ונזף בו:"להפסיק מיד! כאן לא סינאגוגה של ז'ידים!"

משפסק כך, סימר את שפמו, נעץ עין זועמת, ואחר ירד מן הקרון והתייצב בגאון בקצה הרציף. כעבור דקה החלה הרכבת זזה ומחישה דרכה. ימי קיץ היו אז, כשאוקראינה שופעת אבטיחים. משעבר הקרון על פני הז'אנדארם, תפש אלי'-חיים במחצית האבטיח שהיה לידו וידהו בעד החלון בפניו של נציג השררה.

אף בי התבדח. כרכרה קלה היתה לו, רתומה לצמד סוסים, שזנבותיהם קלועים, ועל הדוכן הסייס ואסקה, קארטוז כחול של קטיפה על ראשו, כשהבלורית הצהובה מתנפנפת ברוח כשל קוזק, ומכנסיו נתונים במגפיים מבריקים.

בוקר אחד הגיעה הכרכרה לביתנו, והדוד אלי'-חיים ממהר ורץ לעבר דלת הכניסה. ראתה זאת אימי מבעד החלון וחשה לפתוח את הדלת בבהלה: "מה קרה?"

והאיש בכובד ראש: "איפה הילד?"

חרדה אימי עוד יותר: "בבית הספר הוא... וכי קרה מה?"

 "לא," ענה אלי'-חיים, "אני עומד לצאת הערב לליובאביטש. ביקשתי לדעת, שמא יש בדעתו למסור מה לרבי."

   בן שמונה הייתי, כשעברתני לפתע (בהשפעת דודי בנימין, כנראה) רוח של יראת שמיים. לבקשתי קנתה לי אמא סידור תפילה מיוחד "לפי נוסח האר'י". שמועה על כך הגיעה, כנראה, לאוזני אלי'-חיים, שהחל מיד משתף פעולה עימי בדרכו הבדוחה.

ערב סתיו אחד שוב הופיע בכרכרתו ולקחני לביתו של רב העיר. באותה שעה נתכנסו שם חסידי חב"ד לשמוע פרק בתורת החסידות מפי חתנו, אף הוא רב בכרך פלוני ומחשובי תנועת חב"ד. עמדתי בפתח חדר האורחים, והוא מלא מפה לפה יהודים מזוקנים ומצויצים עד שאין עוד בו מקום למדרך כף רגל נוספת. בפרוזדור נערמו על השולחן ועל הספסלים ערימות של מעילים ופרוות. ראיתי את המרצה, אברך תמיר וחיוור פנים, עובר מהר אל הקיטון שבצד הפרוזדור, נוטל בקבוק, לוגם לגימה ארוכה ממנו, אחר יוצא בדרך החדר הפנימי אל האולם ופותח בהרצאה, כשעיניו נשואות, מעבר לראשי האנשים, אל פינה גבוהה ורחוקה. סקרתי את פני המאזינים. אחד רכוב על כסאו ההפוך כעל סוס, ראשו בין אצילי ידיו הנחות על גב הכסא, ועיניו נעוצות בפי המדבר. אחד עומד מתוח ושעון אל המזוזה כתלוי, כשעיניו עצומות ושפתיו נעות ולוחשות, כחוזרות על כל הגה המגיע לאוזניו. אחד נדבק אל הקיר, והוא מקשיב כשפיו פעור, משל צועק הוא ואין קולו נשמע. אינני יודע כמה ארכה ההרצאה. כששבעה עיני, חשתי בעייפות רבה, טיפסתי ועליתי על גל המעילים ושקעתי בתרדמה, כשקול המרצה מתרחק ונבלע במרחקים.

הדוד אלי'-חיים קבלן של הצבא וצי המלחמה היה. לפני המלחמה בנה בתי-סוהר וקסרקטינים. משהחלה מלחמת העולם הראשונה, עבר לעיר הבירה, פטרוגרד, והקים שם חברה קבלנית גדולה. בין חמשת מנהליה של חברה זו נמנו ארבעה נסיכים ורוזנים (אגב, מקרב החבורה שהיתה מעורבת ברצח ראספוטין, ידיד משפחת הצאר). החמישי היה אלי'-חיים, איליה פינחוסוביטש, או איליה פטרוביטש, כפי שהלכו רכיל לשונות ארוכות. למותר להוסיף, שכל ארבעת חברי המינהלה לא היו אלא לצורך ברק של נוי ונאמנות בעיני הרשות. בעליו האמיתי של העסק היה אלי'-חיים. הפנקס הקטן שלו היה מלא על גדותיו שמות ותאריכים. היתה זו רשימה מושלמת לימי הגנוסיא של מושלים ומפקדים רמי מעלה, שלהם ושל רעיותיהם וצאצאיהם. כל אחד היה מקבל מידיו מתנה יקרה, וכל אחד זכר אותו בהוקרה ובחיבה.

המשימה שהוטלה על החברה היתה אחראית ביותר: הקמת ביצורים לאורך החוף של המפרץ הריגאי והמפרץ הפיני. בשלהי שנת 1916, כשהחלה הנסיגה בחזית הצפונית-מערבית, נתקבלה בחברה פקודה להעמיס את חומרי הבניין, הברזל והמלט, שאוכסנו לאורך החוף בכמויות עצומות, על גבי אסדות, ולהטביע את הכול בים. הפקודה קוימה, כמובן, ואף הדו"ח על כך אושר ונחתם במפקדת החזית כהלכה. אך למעשה נעו אחר-כך במשך שבועות דרומה ומזרחה טורים ארוכים של רכבות משא עמוסות מלט וברזל, יצרו פקקים במסילות ועיכבו את התנועה. האיש פרץ ורחב מאוד. היו ימים, שספק אם ידע עד היכן עשרו מגיע.

עם כל אלה לא ניתק – ולו גם לרגע קט – את קשריו עם ליובאביטש. משרדו המרכזי היה בפטרוגרד. לצורך משרד זה נשכר בית המלון "פאלה רויאל" שברחוב פושקין. רוב העובדים היו בחורים מישיבת "תומכי תמימים". עבודתם זו לא רק פרנסה היתה בה אלא גם פיקוח נפש, שכן כפקידי החברה נידחה מועד התייצבותם לשירות הצבא. בית המלון כונה בפי אלי'-חיים בשם "פאלה חב"ד". הערל היחיד שנותר במקום היה השוער, ואניה.

באותה תקופה היתה הישיבה בפטרבורג אסורה ליהודים תכלית איסור. באחד העיתונים הליבראליים סופר אז, בין השאר, על אם יהודייה אחת, שבאה אל עיר הבירה כדי לבקר את בנה החייל, שנפצע בחזית ואושפז באחד מבתי החולים בפטרוגרד. דבר בואה נודע למשטרה. האישה נעצרה והובלה תחת משמר למקום מגוריה.

יום אחד עבר אלי'-חיים על פני השוער, כשזה קם ומסיר כובעו לפניו ביראת כבוד. נעצר דודי לידו ושאלו בכובד ראש: "אמור-נא ואניה, המותר בבית זה לגור גם לבני הדת הפראווסלאבית?"

הגוי נבוך ולא ידע מה להשיב. הרהר עד שלבסוף נענה ואמר: "חושבני, שכן."

כשנתרעדה האדמה במהפכת 1917, חזה אלי'-חיים מראש את המפולת הקרובה, מיהר לחסל את עסקיו בצפון וחזר לניקולאייב. אך גם שם הצטברו עננים כבדים. שלוש שנים רצופות השתנו המשטרים שם: גרמנים, אדומים, פטלוראים, לבנים, ושוב אדומים, ושוב לבנים.וכול משטר – גרדומו עימו.

   אף כאן, בתוך הבוקה והמבולקה, הצליח האיש לא רק לשמור על חייו אלא גם להציל רבים ממוות. עם כל שלטון חדש ידע לקשור קשרי ידידות ונאמנות. "כשהאיש הזה נכנס למשרדך,"  סח אחד בולשביק ותיק, "אינך יכול שלא לקום לקראתו ולברכו בכול לב."

אף הלבנים סברו כן, אם כי בנוסח משלהם: "אמנם יהודי הוא האיש, אך מי כמוהו, שעשיר ומכובד היה בימי הצאר, נאמן עלינו מכל היהודים, שצוררי רוסיה הם, כידוע." אך הודו אלה לאלה שאין אדם נחמד כמוהו, ובכל שעת צרה אליו פנו.

בית מרווח היה לדודי במרכז העיר. הבית עמד בתוך חצר-גן גדולה המוקפת גדר אבנים גבוהה ושער ירוק לה על מפתח ובריח. שתי קומות היו לבית, וחדר עלייה מרווח מעליו. אם כבשו הלבנים את העיר, היו המנהיגים האדומים, שהשתהו ולא הספיקו לברוח, באים אל דודי והוא מחביאם בעלית ביתו ודואג לפרנסתם. כן נהג גם ביחס ללבנים, בשעה שנכבשה העיר בידי האדומים. וחוזר חלילה. ולא רק בדרך זו בלבד עמד לרדופים מכל גון שהוא. יום אחד נתפס בידי הלבנים אחד מחשובי האדומים, הבולשביק הוותיק ס., ועמדו להוציאו להורג. השקיע דודי את כל מרצו וחינו, אף על הון רב לא חס, ולא נח ולא שקט עד שפדה את האיש מידי מבקשי נפשו.

כשנכבשה העיר כיבוש אחרון בידי בולשביקים, וימי הרעב הגדול ממשמשים ובאים, אף אז לא נפל דודי ברוחו. הנמל של ניקולאייב, האזרחי והצבאי, דממת מוות בו, אין יוצא ואין בא. אוניות הצי הצבאי טובעו בידי אנשיהם. מיספר איניות קטנות של הצי האזרחי, שנותרו בחיים, כגרוטאות, עגנו באפס מעשה והעלו חלודה. אך במחסנים נשאר עוד ציוד מה, ככל שהקדימו לשדוד שם כל כובשי העיר לגוניהם השונים ולמחנותיהם.

התיידד דודי עם מפקד הנמל, מלח ענק וטוב הסבר. מסתבר שידידות זו שכרה המסחרי היה בצידה. הדבר הסתבר כעבור שנים מועטות.

משהגיעה תקופת הג.א.פ., וניתנה האפשרות לחכור מפעלי חרושת על מנת להפעילם – נטש אלי'-חיים את ניקולאייב עם משפחתו, ויצא צפונה לפטרוגרד, היא לנינגרד. שם פתח מפעל (יחיד בכול רוסיה) לייצור סיגארים בשם "האוואניירה", ושוב עשה חיל. במפעלו עבדו כמאה פועלות, רק חמישה ימים בשבוע עבדו, וקיבלו שכר של שישה ימים. הפועלות, מהן וותיקות וידועות סבל, היו מתפללות לשלומו. בעלים כזה לא ידעו מעולם, כמלאך טוב היה בעיניהן. היה נכנס לעיתים בשיחה עם אחת שפניה רעים, שואל על מצבה המשפחתי, ואם נחוץ הדבר, מושיט לה עזרה של ממש. ידע שמה של כל פועלת, והסביר פנים לכל אחת. לא בכדי יצאו כל הפועלות בהפגנת מחאה אל הסובייט, מיד כששמעו, שבעלי מפעלם נאסר מטעם הג.פ.או.

   מכלא הג.פ.או. שבלנינגרד הועבר למרתף הג.פ.או. בניקולאייב. מצבו היה חמור מאוד. מפקד הנמל, עמו נשא ונתן בשעתו, כבר נשפט והוצא להורג. אף הוא היה צפוי לעונש זה. הגיעה השמועה על כך לחבר פ., שבאותה שעה מילא תפקיד מרכזי בסיביר המזרחית, זה האיש שאלי'-חיים הצילו מידי הלבנים. נטש האיש את עסקיו ויצא בהול לניקולאייב. משבא הפעיל את כל קשריו ולא נח עד שהכריע את הכף לזכות.

פרט מאלף לקסמו האישי של אלי'-חיים. דבר בואו של החבר ס. לא היה ידוע לו. שלושה ירחים היה כלוא במרתף, כשמדי לילה בלילה הוא נחקר בלי הרף, ושעה-שעה מחכה לגזר דין של מות. בוקר אחד נקרא שוב לחקירה. משנכנס לחדרו של החוקר, סבור היה שזה יודיענו את גזר דינו האחרון. החוקר, איש רוסיה הצפונית, הזמינו לשבת, שאלו עוד אלה שאלות, צדדיות כביכול, ולפתע קם ואמר:

"הנני מאושר להודיעך, אדוני, שחופשי הנך. עונג רב היה לי להכירך." לחץ ידו בידידות ונשק לו.

אלי'-חיים חזר לביתו בלנינגרד. הנ.א.פ. עבר, ועימו תקוות היזמה הפרטית. הקים דודי קואופרטיב של בעלי מלאכה לטוויה ולאריגה. בין העובדים נימנו בנותיו ובנות אחיו. אך על הכול היו מחשבותיו נתונות לרבי מליובאביטש שהשתקע אף הוא בלנינגרד. דרכי חייו באותה תקופה נעלמו ממני. מפי השמועה נודע לי שבאמצע שנות השלושים הצליח לצאת בעקבות הרבי לריגה, בירת לטביה העצמאית אז. הרבי יצא אחר-כך לאמריקה, ואלו אלי'-חיים נשתקע בריגה. כנראה ציפה לשעת כושר שיוכל להעביר אליו את בנו ואת בנותיו שנשארו בלנינגרד.

על שעתו האחרונה הגיעו אליי שמועות ממקורות שונים. ובפי כולן סיפור אחד.

בוקר אחד הובלו אלפים מיהודי ריגה אל מחוץ לעיר. כל אחד ידע בברור לאן פניהם מועדות. קדמו לכך משלוחי יהודים. ידוע היה שבעצם ידיהם חפרו הקודמים תעלות קברים לעצמם. ועל פי התעלות היו נורים במכונות ירייה.

הלכו היהודים דומם, כובשים פניהם דומם, כובשים פניהם בקרקע, אנשים, נשים וטף, ומסביבם קלגסי הנאצים ונאמניהם הלטביים מאיצים בהם במגלבים ובקתות רובים.

   בין היהודים, בטלית ותפילין, הלך דודי אלי'-חיים.

   לפתע זקף ראשו ואמר בקול רם:

"יהודים, מה לכם שנשתתקתם! היכן הביטחון, יהודים? הבה נשיר!"

פתח פיו בניגון חב"ד, מהלך ושר בהתלהבות גוברת והולכת, והיהודים מחזיקים אחריו, הולכים ושרים ופניהם זוהרים.

המשך יבוא

* * *

עדי אמסטרדם

"הפרוטוקולים של זקני ציון" בעברית

בתחילת ספטמבר ראתה אור המהדורה העברית הראשונה לספר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון". המהדורה מלווה בפרקי מבוא ובהערות וביאורים המסבירים לקורא את מקורו של החיבור ואת מהותם של הזיופים.

הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא פלגיאט, כלומר גניבה ספרותית, שנכתבה על ידי המשטרה החשאית ברוסיה בשלהי המאה התשע-עשרה. המקור העיקרי לזיוף נכתב בשנת 1864 כספר סאטירי נגד שלטונו של לואי נפוליאון (נפוליאון השלישי). 

מאז פירסומו, תורגם "הפרוטוקולים של זקני ציון" לשפות רבות, אך לא לעברית. כיום, רבים מקוראי העברית מכירים את הכותרת "הפרוטוקולים של זקני ציון" אך אינם יודעים את מקורו של ספר זה ואינם מכירים את תוכנו. 

הנוסח העברי אינו רק תרגום, כי אם מהדורה מוארת ומבוארת, המעמידה את "הפרוטוקולים" אל מול שני המקורות הספרותיים הראשיים שעליהם נשענו מחברי הספר בעת עבודתם.

האנטישמיות מרימה בשנים האחרונות את ראשה ביתר שאת, ורבות מן הטענות המועלות כנגד היהודים וכנגד מדינת ישראל מבוססות במישרין או בעקיפין על הכתוב ב"פרוטוקולים". משום כך עולה הצורך בתרגום עברי לספר זה, תרגום אשר יסביר לקורא העברי את מקורות הזיוף ויעמיד דברים על דיוקם.

 הספר נמכר במכירה ישירה מהוצאת "דרורים" ומחירו 65 ש"ח (לא כולל דמי משלוח).

טלפון ההוצאה: 02-5471665

באתר הספר תוכלו למצוא מידע נוסף על אודות הספר וכן מידע על מגוון הרצאות מפי עדי אמסטרדם, מהדיר הספר:  http://www.hebrewprotocolsofzion.co.il/

על המהדיר: עדי אמסטרדם, יליד 1979, מרצה בחוג ללשון העברית במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ודוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב העוסק בחקר תרגום לשונו של תרגום אונקלוס.

* * *

לאה שורצמן בן עזר

קונצרט עם החלילן סר ג'יימס גאלווי ואשתו החלילנית ליידי ג'יני גאלווי

אולם רקאנטי מוזיאון תל אביב – 14.12.16

סר ג'יימס גאלווי, יליד בלפסט שבצפון אירלנד, המכונה "האיש עם חליל הזהב", זכור לי לטובה כבר עשרות שנים, מהימים בהם גרנו בלונדון.

נודע לי באקראי שהוא מגיע לישראל ל-3 הופעות, מתוכן רק אחת בתל אביב. רכישת הכרטיסים התבצעה בדרך בלתי שיגרתית, מאחר שהקונצרט נערך ביוזמתה של המנצחת עדה פלג, המנהלת המוסיקלית של המרכז למוסיקה גליל.

תוכנית הקונצרט, בניצוחה של עדה פלג, הייתה מגוונת וערבה לאוזן.

תזמורת קול המוזיקה של פריז, בניהולה המוסיקלי של עדה פלג, המורכבת בעיקרה מכלי קשת, פתחה בנגינת "האדאג'יו לכלי מיתר" מאת המלחין האמריקאי הנודע סמואל ברבר. יצירה נוגה ומוכרת, שהפכה להימנון הבלתי רשמי של ארצות הברית לימי אבל.

היצירה השנייה – הקונצ'רטו לחליל ברה מז'ור מאת מוצרט, הסולן – סר ג'יימס גאלווי. גם היא יצירה מוכרת, כשג'יימס גאלווי הפליא בנגינתו המקצועית ועתירת הנסיון וגרמה להנאה רצופה.

היצירה השלישית – "סימפוניה פשוטה" מאת המלחין האנגלי בנג'מין בריטן – הנחשב לאחד המלחינים האנגלים החשובים של המאה ה-20. יצירה זו מבוססת על נעימות שכתב בריטן בין השנה העשירית והשלוש-עשרה לחייו. זו יצירה מופלאה שזכתה למקום נכבד ברפרטואר של תזמורות כלי קשת. אחת האהובות עליי.

היצירה האחרונה – הקונצ'רטו לשני חלילים ולתזמורת מאת דומניקו צ'ימרוזה, מלחין אופרות איטלקי בן דורו של מוצרט. בביצוע סר ג'יימס גאלווי ואשתו ליידי ג'יני גאלווי, שהינה חלילנית אמריקאית ידועה בזכות עצמה. הופעתם המשותפת, לאחר למעלה מ-30 שנות נשואים, מציגה את כישרונם וההרמוניה השוררת בנגינתם. זוהי אחת מיצירותיו לכלי (לא אופרה) הבודדות של צ'ימרוזה, יצירה ענוגה, עשירה ומלודית.

ולסיום, נענה גאלווי לתשואות הקהל ונתן מספר הדרנים. שירי עם מאירלנד, ביניהם –"הו דני בוי", בו ביקש מהקהל להצטרף בשירה (מבחינתי, רגעי שיא של אושר...) – הוא שוחח בחן רב ובהומור על קטעי ההדרן, ובאחרון ההדרנים ניגן פעמיים קטע מתוך סוויטה  מס' 2 לחליל של באך: פעם בביצוע המקורי, ופעם נוספת בעיבוד מיוחד שלו.

ובנימה אישית – זו יצירה הנוגעת במיוחד לליבי, מאחר שלמדתי להאזין לה ביחד עם אבינו בנימין ז"ל, שניגן בצעירותו יצירה זו בחליל צד. מעל 50 שנה מאז מותו, מלווה אותי יצירה זו מתוך נוסטלגיה ורגישות רבה.   

הקונצרט הועבר בשידור חי ב"קול המוסיקה", כך שיש לקוות כי נזכה לשידור חוזר בעתיד.

לאה היא אחותו הצעירה של אהוד.

* * *

מנחם רהט

נעים להכיר: הליכוד האמיתי

בני בגין לא בוגד, הוא רק נאמן סולם הערכים הליכודי: 'דת המשפט' והליברליזם, שקודמים להתיישבות ולארץ ישראל

אל תזדרזו לתלות את ח"כ בני בגין, על שבהצבעתו נגד חוק ההסמכה הפך לסמן השמאלי של הליכוד וקידם את זריקתם מבתיהן של עשרות משפחות חלוצי עמונה. אל תמהרו להכריז עליו בוגד. בני בגין לא בוגד. הוא רק מייצג, בהתנהלותו הבעייתית לאורך שנים, את סדרי העדיפויות של הליכוד האמיתי: הליברליזם ושאר האיזמים, ו'דת המשפט', קודמים להתיישבות ולארץ ישראל. זה הליכוד האמיתי.

בני בגין אינו האיש הרע בסיפור פשע עמונה. בגין, האביר בן דמות היגון, אין לו דבר נגד עמונה, אבל מעל 'קדושת עמונה' ניצבת מבחינתו 'דת המשפט', שהליכוד הפאתטי הוא עבד נרצע לה. הליכוד האמיתי גורס שבכל מקרה ובכל תנאי, עיקרון העל הוא ש'יש שופטים בירושלים' – וכל השאר יידרס.

מחנה לאומי? הצחקתם את הליכוד האמיתי. 'דת המשפט' עולה על כולנה. למרות שהדת הזו תוקעת להם כל הזמן סכינים בגב. אבל בשם ההדר הליכודניקי הם לא יצייצו, לא ייאנחו, יקבלו בהכנעה את הדין. כמה פאתטי. כמה עלוב. כמה עצוב.

זהו, ככלות הכול, הליכוד האמיתי, שעיתוני 'הארץ' ו'ישראל היום' ישבחו ויהללו. והמחמאות הללו, הן ההוכחה של הליכוד האמיתי שהוא בדרך הנכונה. רק אל תופתעו בפעם הבאה כשאתם הולכים לקלפי לבחור ימין, כשתגלו שוב, באיחור, שהימין המתרפס מעביר את קולכם אוטומטית לשמאל, דרך האמירה הפאטתית 'יש שופטים בירושלים' שהמציא ברוב ליברליותו ואיוולתו.

ההדר הבית"רי שמאחורי אמירה תיאטרלית זו, הוא שמעניק לשופטי ירושלים מעמד ניטשאני של אדם עליון, נאור, יודע כול. לכן אסור באיסור חמור לחוקק חוק, שנועד לתקן עיוותים, שמייצרים כבודם. אפילו כשמדובר בחריצת גורלם של עשרות משפחות ויישוב שלם – בלא מאמץ משפטי מינימלי, להגיע לחקר האמת. כבודם אינם צריכים לשמוע ראיות, לעיין במיסמכי בעלות, לשמוע את המתיישבים, לראות ולחקור את העותרים, לרדת לשטח ולהתרשם, ו/או לפחות לגלגל את התיק לבתימ"ש המחוזי והשלום המתמחים בסיכסוכי קרקעות ויודעים לעשות צדק אמיתי. הם יודעים הכל, וכמו האפיפיור, לעולם אינם טועים.

פרנץ קפקא, אבי 'המשפט', בוודאי היה עושה מטעמים מסיפור לא ייאמן של תיקון עוול קטנטן (אם קיים בכלל), באמצעות יצירת עוול ענק. אבל הוד רוממותם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. קפקא ודאי מחייך לו אי שם חיוך מריר.

בני בגין אינו לבד. בני בגין הוא הפה, שבאמצעותו מדבר המנטור שלו בליכוד, בנימין נתניהו, גם הוא איש ההדר והליכוד האמיתי. תזכורת: בני בגין כבר נזרק מן הפוליטיקה, לאחר שהודה כי הפך לשליח ציבור נטול ציבור. על אף זאת בחר נתניהו להחיות מחדש את הפגר הפוליטי הזה, ולהצניחו לסיעת הליכוד בכנסת, מעל לראשו של מרכז הליכוד. מכל המועמדים האפשריים הוא בחר דווקא בבני בגין. והוא ידע היטב למה. דון קישוט נזקק לסנשו פנשו כנוע, נאמן וצייתן, מבית הליכוד האמיתי, שיודע שלא הכול רק התיישבות. נתניהו מצא את שחיפש בבני בגין. שניהם מאותו הכפר.

בעצם, נתניהו לא יכול היה לטעות. מאחוריו רזומה מרשים: למשל, פעילותו הנמרצת ליישום תכנית שערורייתית לחלוקת קרקעות המדינה לבדואים, ללא הוכחת בעלות; או דרישתו מהיועהמ"ש ב-2012 להעניק היתר בנייה לבדואים שהשתלטו בכוח על קרקעות לא להם; או תמיכתו הנלהבת בהקפאת הבנייה שביצע נתניהו לבקשת אובמה; או השלמתו כבר ב-2009 עם הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן והתרעתו בהארץ בדצמבר 2009 כי הפתח הוא שמסרב ליישם פתרון זה; או התנגדותו העיקבית להצעות חוק שביקשו לאסור הזרמת כספים זרים לאירגוני שמאל; או התנגדותו להחלת דין רציפות למתן חנינה לילדי ההתנתקות; או בביצוע סיכול ממוקד ליוזמה שקמה בתחילת 2015 להלבנת מאחזים; או בהתנגדותו לביטול החוק המנדטורי המעניק לשפה הערבית מעמד זהה לזה של העברית; ועלתה על הכל, התייצבותו הלא תיאמן להלבנת הקרן לישראל חדשה, תוך כדי סירוב עיקש להאזין לעמדת ראשי 'אם תרצו' בסוגיה. ללא ספק, רזומה עשיר שכל איש מרצ רק יכול להתקנא בו.

גם נתניהו, איש הליכוד האמיתי, הליברלי, מעדיף את 'דת המשפט' על פני ההתיישבות. אך הפעם הסתבך מצבו מול שחקן חדש שקם להגן על ההתיישבות בכוחו הדל, נפתלי בנט. נתניהו נאלץ להתחיל לשחק אותה, 'כאילו' הוא באמת מעוניין בעקיפת בג"ץ. אבל רק בכאילו. הרי רק לפני חודשים אחדים הוא עצמו התנגד לחוק ההסדרה, ורק תמיכת בנט בחוק אילצה אותו לנהוג בניגוד למצפונו הליכודי האמיתי. 

תמיכתו עכשיו של נתניהו בחוק ההסדרה, בניגוד לעמדתו הקודמת, עד כדי איומי פיטורין כלפי כל שר שיתמוך בו, חייבה את נתניהו השבוע להוכיח בדרך אחרת, שלמרות הכל הוא נשאר נאמן לערכי הליברליזם של הליכוד האמיתי: הוא גם היום בעד מדינה פלשתינית בלב הארץ.

האיש שמשחק אותה לאומי ערב הבחירות ("ההתיישבות היא הקטר של המדינה. לא תקום מדינה פלשתינית"), עקף השבוע את טראמפ משמאל כשהצהיר  ללא שום לחצים, כי גם היום הוא בעד שתי מדינות בארץ ישראל המערבית, ומייחל שהנשיא החדש יסייע לו להיות הלורד בלפור של הפלשתינים, מבשר המדינה הפלשתינית.

כשמנהיג הליכוד, שְבע הריסות והקפאות, גם מאמץ את מצע מרצ, מי צריך שמאל? עוד ימין כזה ואבדנו.

רק הליכוד האמיתי, נוסח בני בגין ונתניהו, יכול. רק הליכוד, שמאז קום המדינה בנה אולי, בקושי, שניים וחצי יישובים, אבל חירב לא מעטים, ושחתום על כל הנסיגות הטריטוריאליות מאז 1967, ושאחראי לפשע ההתנתקות והגירוש, ועכשיו נמנע בכל דרך מהצלת עמונה באמצעות חוק הסדרה, יכול לטעון בחוצפה ובעזות מצח לא ייאמנו שהוא מחנה לאומי, ולעבוד על כולם בעיניים. אבל זהו הליכוד האמיתי, ללא כחל ושרק, וזהו מנהיגו, שבתקופתו כמעט לא קמו יישובים ביו"ש, ולדידו ארץ ישראל היא טריטוריה שניתן לסחור בה לטובת עם פלשתיני דמיוני, אוייב מר, שהומצא אין מאין ב-1967.

בני בגין עם הרקורד העשיר שלו, ונתניהו עם רקורד מפואר לא פחות (תמיכתו בהתנתקות והצהרתו שבמשאל עם יתמוך בה; חתימתו על הסכם וואי שהסגיר למחבלים הפלשתינים את צפון השומרון ששטחו עולה על זה של גוש דן; אחריותו לגירוש משפחות ממאחזים לא מעטים שנבנו על הגבעות, ולחורבן מגרון, גבעת האולפנה, בתי דריינוף, ועוד, והקפאת הבניה בירושלים וביו"ש למשך שנים; אחריותו להתאכזרות המשטרה ליהודים שממלמלים תפילה על הר הבית; אחריותו ל'חינוכם מחדש' במכוני שמאל קיצוני של חיילי צה"ל בידי מפקדים ש"מזהים תהליכים מגרמניה בשנות ה-30") – הם-הם הליכוד האמיתי. לא התמימים דוגמת הזאב אלקינים והחוטובלים, שהוזמנו להצטרף רק כדי לקשט את הרשימה ולהציג מצג שווא כאילו מדובר במפלגת המחנה הלאומי.

הליכוד האמיתי הוא מפלגת הליברליזם הקוסמופוליטי, המעלה את 'דת המשפט' על ראש שמחתה, ורואה בעמונה רק נדל"ן מסחרי, שאסור שיכופף את עליונות השופטים בירושלים.

* * *

אלי מייזליש

אווילות וכל הכרוך בה

האווילות פורצת אצל אדם מתישהו אע"פ שאינו אוויל אלא עיתונאי קשיש בשם איתן הבר. וכל זאת למה? מפני שהמצב לפתע מתחיל להתגלגל לכיוון שאיש זה אינו רוצה. ואז – הוא מקלל את המצב, מצב רוחו מיוגע והתיאבון שלו נעלם [ולא נורא כי הוא ממילא עב כרס].

הנה זה קרה עכשיו: והממשלה החליטה על חוק ההסדרה שהוא מסדיר בחוק התנחלויות שהיו עד כה במעמד מפוקפק. חוק זה מרגיז את השמאל וגם את האיש הזה, ואולי עוד כמה עיתונאים שלא מפרגנים כלום לממשלתו של נתניהו.

והנה פתאום אתמול, צמחה לה לפתע מתחת לאדמה פיסת יבלית צרחנית: התנחלויות עליך שמשון! בּנוּ מתחת לאפו של השמאל 60 בתים בעמונה. אוֹי אַ-בְּרוֹך. שישים. מַכָּה. אז מה עושים? אז העיתונאי הוותיק והמכובד הנ"ל כתב בעיתונו בימים אלה ובביטחון: "בסופו של דבר ואפילו אם ייארך הפינוי עוד עשר שנים או עשרים שנים. זה מה שיקרה בסוף." זה מה שיקרה? בסוף? מה זה סוף? של מה? והרי כבר שמואל הנביא ליגלג עליהם:

"הגם שאול בנביאים?"  לך ותדע אם הוא קרא פעם תנ"ך.

אבל הרי לא בסיפורי תנ"ך עסקינן, אלא בנבואה עכשווית. ואותו איתן הבר ניבא רגע לאחר כישלון הגעת המרמרה לעזה ככה: "עוד יגיעו 6 מרמרות... 60 מרמרות..." – לא 59, 60. 

וכשהנשיא אובמה צרח על נתניהו "למה אתה בונה בהתנחלות הר חומה... בהתנחלות גילה..." [ממש ידע של פיתגורס היכן היא שכונת גילה שבירושלים] אמר האיתן הזה כי עכשיו-עכשיו ותוך רבע שעה כל חיל האוויר ישותק בשל האיום שלא לשלוח חלקי חילוף לf-16-. ללא בושה. [ונא עיין איתן בתמונות של הגעת ה"אדיר" ה-f-35] וזה אובמה המפחיד והמאיים?

ומה יקרה, איתן, עם הטראמפ? הוא ישלח נשק לפלסטינים, או שנכון יותר, הוא יסתום להם את הפה בסמרטוט מהול בנפט ערבי ל-8 שנים לפחות. כי הוא לא צריך יותר נפט ערבי. יש בארה"ב היום נפט לייצוא.

ועוד בתנ"ך: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:עוֹד יִקָּנוּ [ויבנו] בָתִּים וְשָׂדוֹת
וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזאת.

גם היום ועכשיו, בונים בארץ הזאת ובהרי יהודה והשומרון בתים הרבה מאוד. מאות ואלפי בתים. ואם הנ"ל מוציא תחת ידו במקלדת שלו שלא יבנו עוד בתים, זו בעיניי קללה. מקלל את עם ישראל.

בערבית אחת הקללות המכאיבות ולאו דווקא מעליבות היא יִחְרַבְּ בֵּיתַּכּ, וזה מה שהוא מאחל למאות אלפי יהודים' כמו ערבי שונא ישראל. עד כדי כך? וכי לקחת מעט אחריות בעת הקלדת המאמר? הרי יש לי קרובי משפחה רבים בהתנחלויות' ולספר לך מה הם מאחלים לך?  

תראה איתן, אתה לא נביא, ואין לך מושג בגרוש איזו ממשלה תהיה כאן בעוד 10 או  20 שנה, כי שנינו נהיה כבר שוכני עפר. אבל! התחזיות שלך מפסידות בנוק-האוט והרעיונות שלך נופלים על הפרקט – תמיד. תראה לי תחזית אחת שלך שהתקיימה. יוק. כלום.

וככתב צבאי לשעבר מן הראוי כי תכתוב עכשיו בעיתונך עד לאן יכול המטוס ה'אדיר' הזה להגיע, ואת ההרס והחורבן שהוא ימיט על החומייניסטים שלא מפסיקים לשרוף את הדגל הלאומי שלנו בכל יום ומייחלים לחורבננו. או שום דבר מכל זה לא יקרה וכל ההתנחלויות כולל עמונה יישארו לנצח כמו רעננה וכפר-סבא. 

ותראה לי מה המושיע שלך הנשיא השחור עשה? נשיא שרעדת מפחד ממנו. האם הוא גרם לפינוי עמונה? בית אחד בעמונה? מלונה של כלב?

הכעס [הסמוי] שלך על הימין ועל הליכוד ועל המתנחלים מאז רצח רבין, מעביר אותך על דעתך. והרי האמת היא תמיד הפוכה מהנבואות שלך. ושה' ירחם עליך ויוסיף לך שנים הרבה של שום שכל ובריאות.

* * *

נעמן כהן

הבורות של הפיליסטיני חסר ההשכלה

ח"כ אורן חזן

הפיליסטיני חסר ההשכלה, ח"כ אורן חזן, פנה ביהירות לערבים מעל דוכן הכנסת בשאלה: ג׳סוס, טיבי וחבריו, מה הבאתם אתם הערבים אלטעזאכן? אנחנו היהודים המצאנו את הוויז, מטוס ללא טייס, אפילו את ה״טאקי״, מה אתם הבאתם?

http://rotter.net/forum/scoops1/364262.shtml#2

אז כדאי להזכיר (כלומר ללמד כי הוא לא ידע ושכח) לפיליסטיני חזן את תרומת הערבים למדע. ואני אזכיר רק עובדה אחת. המדע האמפירי הוא יצירת הערבים.

איש המדע האמפירי הראשון היה אל-חסן בן אל-חסן בן אל-היית'ם אבו עלי.

אל-היית'ם תרם רבות לחקר עקרונות האופטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה, ההנדסה, המתמטיקה, הרוקחות, האופתלמולוגיה, הפילוסופיה, הפיזיקה, הפסיכולוגיה, התפיסה החזותית, ולחקר מדעי באופן כללי.

איבן אל-היית'ם יליד בצרה 965, שהתגורר רוב חייו בקהיר, בה נפטר בגיל 75, כונה "הפיזיקאי" של אירופה של ימי הביניים. הוא נחשב לחלוץ הפיזיקה הניסויית. כ"המדען הראשון". הוא נחשב לאבי האופטיקה המודרנית, בזכות ספרו הנודע "ספר האופטיקה" ("כתאב אלמנאט'ר"), שבו הסביר והוכיח את תאוריית הראייה המודרנית. ספר זה דורג ביחד עם ספרו של אייזק ניוטון, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, כאחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה.

חיבוריו בתחומי האופטיקה השפיעו על מדענים מערביים רבים, כמו רוג'ר בייקון, ג'ון פיקהם, וויטלו ויוהנס קפלר. חיבוריו החלוציים בתחום תורת המספרים, גאומטריה אנליטית, והחיבור בין האלגברה והגאומטריה, היו בעלי השפעה רבה על משנתו הגאומטרית של רנה דקארט ועל חישוביו של אייזיק ניוטון.

אגב לידיעת חזן גם המילה מהנדס היא מילה ערבית.

נכון בעולם המוסלמי חל ניוון* כאשר מתקופת הרנסנס אירופה לקחה את הבכורה. (ניוון שגרר עימו גם את הירידה התרבותית של היהודים-הערבים) אבל זה אינו מצדיק את הזלזול בתרומת הערבים לתרבות האנושית.

* ההיסטוריון ברנרד לואיס מסביר את הירידה והניוון של עולם האיסלם בכמה גורמים: האיסור על הדפוס, ההתנגדות האיסלאמית לבנות שעונים ציבוריים, העדר סטנדרטים למדידות לינאריות, המשטר המוסלמי האוטוקרטי, מעמדן הנמוך של הנשים, ועוד.

אהבת האוייב של עמוס שוקן ובני מינו

ידועה אהבת הערבים של עמוס שוקן. זה שנים הוא קורא לקלוט בישראל את המסתננים מאפריקה. הפעם קורא שוקן בעיתונו במאמר המערכת לקלוט בישראל אלפי פליטים סוריים מוסלמים-סונים הנרדפים ע"י הקואליציה השיעית-עלאווית-רוסית.

עורך עיתונו, אלוף בן, הוא ממש כשמו אלוף בצדיקותו. האלוף בן משמיץ את כל הישראלים כרשעים. כולם כמובן מלבדו רשעים, ורק הוא אלוף הצדיקים. הוא אף משווה עצמו (לפחות ברצון) ל"ראול ולנברג הישראלי" כאשר הוא קורא לקלוט בארץ אלפי פליטים.

הריעו הידד לשני הלמדווניקים.

מה ששוכחים שני הלמדווניקים שוקן ואלוף שאותם קורבנות סורים-סונים הנטבחים ע"י אסד על שלל ארגוניהם – שואפים לעשות ליהודים בדיוק מה שעושים בהם.

בלי קשר ואולי עם, תומך שוקן בזכותם של הערבים-המוסלמים לזרוק אבנים על יהודים ולהצית את בתיהם:

http://rotter.net/forum/scoops1/366312.shtml

בניגוד לשוקן מפלגת חד"ש בראשות הגזען האחמדי איימן עודה תומכת בטבח הסונים בסוריה כראש גשר לטבח היהודים שיבוא לאחר נצחונו של אסד ואיראן גם על ישראל.

בניגוד לשוקן אוהב הערבים ולאלוף הצדיקים בן, נאמר לזכותו של הגזען האחמדי איימן עודה, שהוא אכן מכיר בסכנה שנשקפת לו מהערבים הסונים. שלטון מוסלמי-סוני על שלל ארגוניו לא היה מתיר לכופר אחמדי כמותו לחיות.

בעצם גם תחת שלטון-שיעי-עלווי זה בלתי אפשרי שהרי אחמדים יכולים לחיות רק תחת שלטון כיבוש יהודי... 

מפלגת חד"ש - מחלב לירושלים (אל-קודס):

http://rotter.net/forum/scoops1/368099.shtml

הלקח שלנו מהטבח בחלב הוא שאף כוח בינלאומי לא יבוא לעזרתנו אם נותקף. אנחנו תלויים בכוחנו בלבד. וכל המטיפים לנסיגה ל"גבולות אושוויץ" כשכוח בינלאומי ישמור עלינו בגבול הירדן הם הוזים בהקיץ.

לא טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס אלא חכמת הפרנסה

לאחר שאלוף בדימוס גדי שמני, מפקד פיקוד המרכז לשעבר, אמר כי ישראל היא "אלופת העולם בכיבוש," ולאור העובדות שבשעה שהשטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית הם כיום למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה, ששטחה רק 10,600,000 קמ"ר. כאשר כיבושי הערבים בעבר היו גדולים בהרבה שכן רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, הגאורגים, היוונים, ולאחרונה הדרום סודנים והכורדים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (הפרסים גם כן הצליחו חלקית), ובשעה שמדינת ישראל "אלופת העולם בכיבוש," אליבא דשמני, אינה מצליחה לכבוש אפילו חמשת אלפים קמ"ר, כיניתי את דבריו של שמני (בדומה לקצינים בדימוס אחרים) מחלת טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס. ("חדשות בן עזר" גיליון 1175)

טעיתי, ואני רוצה לחזור בי. אצל אלוף שמני אין מדובר במחלת הטָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס אלא באינטרס כלכלי.

הפתרון, אמר שמני באותו ראיון, הוא "היפרדות בהסכם". רק הוא אינו מסביר הסכם עם מי? עם אש"פ? סוריה? לבנון? עיראק? את זה "אלוף הכיבוש" אינו יודע. ומה בצע בהסכם עם אבא של מאזן אם ברגע שניסוג הוא יאבד את שלטונו.

בשעה שפירסם שמני את דברי האווילות הללו הוא עבד יחד עם נמרוד נוביק בהתוויית תוכנית לפתרון "שתי מדינות" בחסות ובמימון "המרכז לביטחון אמריקאי חדש" בראשות מישל פלורנוי שהיתה מיועדת ר"ל להיות שרת ההגנה של גברת קלינטון (מוסף הארץ, 7.10.16 עמ' 42)

הגברת פלורנוי תומכת בנסיגת ישראל לגבולות אושוויץ, ומדברת על נוכחות צבאית אמריקאית קבועה לאורך הירדן ושטחים מפורזים משני עברי הגבול.

אחד מיסודות המתווה שלה הוא שיתוף פעולה ישראלי־ירדני־פלסטיני ביהודה ובשומרון, ושיתוף פעולה ישראלי־מצרי־פלסטיני בגבול הדרום, כולל מנגנוני פיקוח ובקרה משותפים בראשות גנרל אמריקאי ובשיתוף עם קצינים בכירים, ישראלים ופלסטינים.

http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4813826,00.html

מספיק להביט במה שקורה בחלב להבין כמה אווילית היא התוכנית המסתמכת על "מנגנוני פיקוח ובקרה בראשות גנרל אמריקאי".

לא צריך להיות מרקסיסט כדי להבין שבמקרה דנן "ההווייה קובעת את התודעה." האלוף שמני הוא פשוט סוכן זר. אלוף שמני כמו רבים אחרים מתפרנס מאותם חוגים אמריקאיים. דבריו אינם טפשת, כי רק דברים ברוח זו, של המממנים, ישיגו לו תמיכה כספית מאמריקה.

פרס ישראל לשונא ישראל?

"אהוד בן עזר: לידיעת שופטי פרס ישראל. סמי מיכאל הוא בן 90. כאשר ייכתב בספר דברי הימים כי הוא לא זכה בפרס ישראל, לא יאמינו. ממש לא יאמינו. יחשבו שאם זה נכון – אז זה סימן שהייתם אידיוטים." (גיליון 1202)

הסופר כמאל סאלח מוג'דל מנשה ידוע יותר בכינויו הספרותי העברי "סמי מיכאל" (שם של יהודי פרסי שניתן לו בדרכון מזויף שהנפיקה התנועה הציונית כאשר הבריחה אותו מעיראק לאיראן ומשם לארץ).

סאלח מוג'דל מנשה נודע גם בכינויו הספרותי הערבי "סמיר מארד", כסופר הביטאון הקומוניסטי-הערבי האנטי-ציוני אל-איתיחאד ואל-ג'דיד.

עוד מנעוריו כחבר המפלגה הקומוניסטית-סטליניסטית בעיראק התנגד סאלח לציונות. לארץ ישראל הוא עלה רק בדלית ברירה כאשר נמלט על חייו מעיראק, והמדינה היהודית שמשה לו מקום מקלט. (הצלת יהודים, זו הרי בדיוק הגשמת האידיאולוגיה הציונית).

לאחר הגילויים של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, נטש אמנם סאלח מנשה (סמי מיכאל) את המפלגה הקומוניסטית, אבל למרות שהתנועה הציונית היא היא שהצילה את חייו, ממשיך סאלח מנשה (סמי מיכאל) לשמור על האידיאולוגיה הסטאליניסטית האנטי-ציונית לאורך כל חייו.

על המדינה היהודית אמר סאלח (סמי מיכאל) את הדברים הבאים: "אני חושב ש(זה) הטמטום הכי גדול שעשה העם היהודי באלף השנים האחרונות. תקיעת יתד במקום קבוע זו הזמנה לשואה חדשה."

בראיון לכתב העת "אופקים חדשים" שנתן ב-2004 אמר כי הוא מבין לרוחם של אנשי החמאס שנלחמים ביהודים, ושאין להגדיר אותם כ"מחבלים", והוא הדין בחיזבאללה.

אדם כזה שהינו אנטי-ציוני המזדהה עם אויבי ישראל אינו יכול לקבל את פרס ישראל.

נ.ב. בכל אלו איני אומר מילה על איכות ספריו. נהניתי בייחוד מספרו "חסות" שכתב בעת שגרתי ברחוב עבאס בחיפה והכרתי את הרקע לספרו.

אהוד: פרס ישראל מגיע לסמי מיכאל לא בגלל הביוגראפיה שלו ולא בגלל דיעותיו אלא מפני שהוא אחד מגדולי הסופרים העבריים בדורנו. אני מקווה שקראת גם את "ויקטוריה" לפני שאתה מרשה לעצמך להתבטא כלפיו במילים חריפות כאלה.

שבת אחים גזענים גם יחד

על סמי שטרית הגזען האנטי-אשכנזי, יליד מרוקו, הישראלי לשעבר, שחלם על מלך מרוקו שיקים בארץ משטר של מונרכיה דיקטטורית "א לה מרוק", וירד לארה"ב, כבר כתבתי רבות.

(נעמן כהן – שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי ציונות):

h https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

ובכן אותו אמריקאי יליד מרוקו הגיע לארץ ושימש כמנהל אמנותי של כנס שירה באשדוד שהתנהל על טהרת הגזע והמוצא של יהודי-ערב.

כתבת "הארץ", העולה הותיקה מרומניה, אריאנה מלמד, הלינה על טהרת הגזע של משתתפי פסטיבל השירה ופרסמה מאמר בעיתון "הארץ" תחת הכותרת: "אין כניסה לאשכנזים בפסטיבל השירה באשדוד". ("הארץ" 21.11.16)

גם על הגזען האנטי-אשכנזי מואיז בן הראש כתבתי באותו מאמר.

כזכור מואיז בן הראש התפרסם בשיר: "אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק", וכתגובה היתולית כתבתי את השיר ההיתולי: "אִנֲּעָל דִינָךּ מוּסָה אִבְּן רָאס". שיר שזיכה אותי בחרפות באתר הגזעני "המאבק המזרחי – הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבות הארץ."

והנה אותו "משורר" כתב בספר הפנים שלו על המשוררים האשכנזים: ""שיקחו את קיצבאות השואה ויילכו להשתכר בברלין." 

בתגובה מנהל התרבות בעיריית אשדוד ויוזם פסטיבל אשדודשירה, מוטי מלכא, ביטל את השתתפותו של מואיז בן הראש בפסטיבל.

סמי שלום שיטרית, המנהל האמנותי של פסטיבל אשדודשירה, שכזכור קילל בשירתו את האשכנזים בערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם," הכריז מיד שהוא מתפטר מתפקידו בעקבות ביטול הופעתו של בן הראש. מיד אחריו חתמו עשרות יהודים-ערבים על גילוי דעת של תמיכה בבן הראש, ביניהם אפילו הזמרת העבריינית מרגלית צנעני.

נראה שבהשפעת הגזענות הערבית-מוסלמית הולכת ומקצינה גזענותם של היהודים הערבים. הקיצונים שבהם כבר אינם מכנים את עצמם "יהודים ערבים" אלא "ערבים יהודים".

הטעות הלוגית של התיאולוג אלכס לכיש

התיאולוג אלכס לכיש טוען ביהירות שהוא יצליח לשכנע לוגית כי "תורת משה אמת". ("חדשות בן עזר" גיליון 1202). כמובן שמה שלא הצליחו דורות של תיאולוגים מכל הדתות להוכיח גם הוא לא יצליח מפני העובדה הפשוטה שהוכחה כזו איננה יכולה להינתן.

התיאולוג לכיש פשוט טועה במושגים. אמונה אינה יכולה להיות לוגית. את קיומו של אלוהים לא ניתן להוכיח, וגם לא להפריך. האמונה היא תמיד במישור הערכים.

מאז שהסוסיפט פרוטגורס קבע ש"האדם הוא קנה המידה של הדברים" כלומר שכל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים, לא סוקרטס ולא דורות של פילוסופים ותיאולוגים אחריו הצליחו לסתור זאת.

יש להבדיל בין משפטי ערך למשפטי עובדה. יש להבדיל בין המושגים "טוב ורע" לבין "אמת ושקר".

טוב ורע הם תמיד סובייקטיביים ויחסיים. איך היה אומר ישעיהו ליבוביץ: מה זה טוב? טרומפלדור אמר: 'טוב למות בעד ארצנו!' וברדיו אומרים: 'קוקה קולה זה טוב.' אז מה יותר טוב למות או קוקה קולה?"

משפטי עובדה ניתן לבדוק אמפירית ואובייקטיבית. אמת זו התאמה בין טיעון למציאות.

את קיומו של אלוהים לא ניתן לבדוק אמפירית ואובייקטיבית ולכן הוא במישור הערכים שהם כולם סובייקטיביים ויחסיים, לכן כל אדם מאמין באל אחר, וגם בתורת משה אחרת.

שונה תורת משה לפי הרמב"ם המאמין בייחוד האל שאין לו דמות ואין לו צורה, מתורת משה לפי משה די ליאון המאמין בשכינה המחולקת לעשר ספירות והכוללת את אלוהים, העולם, והאדם.

שונה תורת משה השומרונית מתורת משה הקראית.

שונה תורת משה בתורתו של שאול התרסי, מתורת מוסה על פי מוחמד בן עבדאללה ואמינה. המתמטיקה והלוגיקה משותפים לאדם, האמונה לא.

"יש רעיונות שהם כל כך מטופשים,

שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם."

ערביה-מוסלמית ממזרח ירושלים (אל-קודס הכבושה בשפתה), תלמידת בצלאל, ציירה בפוטושופ את דמותו של בנימין נתניהו כשחבל כרוך לצווארו.

נשיא בצלאל, הפרופסור הגמור עדי שטרן, אמר שלדעתו "העבודה בהקשר הפנים-אקדמי, אינה הסתה, אלא הבעת עמדה, שאגב אינה ברורה (לו) כלל ועיקר." (הארץ, גלריה 14.12.16)

כשקוראים זאת אי אפשר שלא להיזכר במשפט הנכון כל כך של  ג'ורג' אורוול: "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם."

מה יש פה להבין? הערביה-המוסלמית-הגזענית שואפת לכרוך חבל על צווארו של נתניהו כסמל לשאיפתה לכרוך חבל על צווארם של כל היהודים בארץ ישראל, כדברי מוחמד באמנת החמאס וכדברי המופתי של אש"פ. את שאיפתה זו היא מביעה באיוריה. מה כאן לא ברור?

בטוחני שאם מישהו היה מצייר תמונה של אבא של מאזן או אחמד טיבי עם חבל על הצוואר היה הפרופסור הגמור מבין מני וביה את הכוונה.

מה שלא מבינים הערביה-המוסלמית הגזענית, והפרופסור הגמור עדי שטרן, הוא שהציור של נתניהו עם חבל התלייה אינו פוגע בו, אלא מעלה דווקא את הפופולאריות שלו.

חנוך ברטוב – יהודי, ציוני, ישראלי

בכתבה של דניה מיכלין עמיחי על חנוך ברטוב ז"ל ("חדשות בן עזר" 1202) עצוב היה לקרוא את הכותרת: "חנוך ברטוב-יהודי-ציוני-ישראלי", ואת ה"אני מאמין" שלו: "אני יהודי, וכיוון שאני יהודי אני ציוני, וכיוון שאני ציוני אני ישראלי" – בשעה שהוא נותר לבדו בארץ ובניו כבר אינם ציונים ואינם ישראלים, וככל היורדים החילוניים ספק גם אם יהיו יהודים. דור אחד של ציונות בלבד. הרבה מילים יפות וחזרה לגולה.

החוצפה של דורית זילברמן

דורית זילברמן רוצה ליחצן ספר חדש שכתבה על חיי משפחתה, כדי למכור את ספרה היא פורשת את סיפורה המשפחתי, בעלה לשעבר מנחם זילברמן ירד לאמריקה כנהג מונית, ואחריו ירדו מהארץ גם שלושת ילדיה.

כדי למכור את ספרה היא קובעת: "זו חרפה שישראל מבריחה ממנה את הדור הצעיר."

כמובן, ישראל היא האשמה בירידת ילדיה, ולא החינוך שהיא נתנה להם. (ידיעות 28.11.16)

המנון הפת"ח תנועתו של אבא של מאזן

הטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית הביעה תמיכה בתנועת פת"ח במהלך ימי הוועידה השביעית של התנועה, שנערכה לאחרונה.

במשך כל ימי הועידה שידרה הטלוויזיה שיר שמשבח את פיגועי הטרור והרצח שביצעה תנועת פת''ח.

השיר אומר כי "השבועה" של פת''ח היא "לשחרר את המדינה מידי הציונים", וכי מטרה זו תושג באמצעות אלימות, טרור, ורצח: "פלח את חזה האויב, פלח / "תירה (במקלע) ובתותח / "איש פת"ח... יורה במרגמה ובמקלע / תירה, הו משגר, תירה!"

השיר מתפאר בביצוע של הפת"ח את הפיגוע הפלסטיני הראשון נגד ישראל – הניסיון לפוצץ את מוביל המים הארצי בשנת 1965 (לפני "הכיבוש"). בתאריך זה עורך תמיד הארגון את חגיגות יום השנה שלו.

מעניין מה אומרת המהגרת הבלתי חוקית מבריה"מ (לדעת הערבים) גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) על מילות השיר של בני בריתה, המברך את התנועה על כך שהיא מלמדת את אנשיה את ערכי האלימות: "אין לי אהבה אחרת מלבד אהבת הרובה / קול הרובים מרנין אותנו / כדורים, נגנו לנו."

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/851/292.html?hp=1&cat=875&loc=10

ומי שר את המנון תנועת הפת"ח ומייצג אותה בישראל?

איימן עודה, יושב ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) נאם בוועידת הפת"ח השביעית ברמאללה בה נבחר מחדש ראש התנועה אבא של מאזן לראש הרשות הפלישתינאית.

עודה בנאומו הגדיר את הקשר בין מפלגתו לפלישתינאים, ציטט משירי דרוויש, קרא להפלת נתניהו, וכינה את ירושלים המזרחית בירת פלסטין.

עודה הגדיר עצמו בנאום כחלק מהעם הפלסטיני ואמר: "אני קורא לכם בשם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לאחדות לאומית פלסטינית."

במשך הנאום כולו הקפיד יושב ראש הרשימה המשותפת שלא לומר את המילה "ישראל". "אנחנו", אמר עודה, "הקמנו את הרשימה הערבית המשותפת בשביל שנוכל להפעיל את כל כובד משקלנו בסיוע לעם הפלסטיני."

בנאומו הביע עודה את תודתו לאבו מאזן על שליחת הכבאים הפלסטינים: "אנחנו מודים על כל יד פלסטינית שכיבתה את הכרמל. זה לא רק מסר לאומי אלא מסר פוליטי עמוק."

הוא ציטט משירו של המשורר הקניבל מוחמד דרוויש – "מחיפה אנחנו מתחילים" – המבטא את הרצון הפלסטיני לשוב לחיפה ולגליל.

את הנאום, שהופסק מיספר פעמים במחיאות כפיים מהקהל, סיים עודה בתקווה ואמר: "אנחנו מקווים שבוועידה השמינית של פתח' נהיה אתכם בירושלים המזרחית בירת מדינת פלסטין."

הקהל הגיב בקריאות: "לירושלים הולכים מיליוני שהידים."

ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לא ייצג את הכנסת בועידת הפת"ח, אלא מייצג את תנועת הפתח' בכנסת ישראל, וזאת בשעה שתנועת הפת"ח וראשה אבא של מאזן אינם מתירים בכלל לאחמדים לפעול בתחומם.

http://rotter.net/forum/scoops1/364095.shtml

הנשיא ראובן ריבלין מוקיר את המורדים

 וממשיך לסרב להנציח את ההרוגים

לקראת הוצאת מהדורה חדשה של ספרו "אלטלנה" נדרש שלמה נקדימון לסיפורם של חמשת לוחמי האצ"ל – יעקב מרידור שהיה סגנו של מנחם בגין בתקופת האצ"ל, אליהו לנקין מפקד "אלטלנה", הלל קוק ראש הלובי של אצ"ל בארצות־הברית שרכש את אלטלנה, בצלאל עמיצור חבר מפקדת האצ"ל שפעלה בתאום עם מערכת הביטחון על מיזוג אצ"ל בצה"ל, ומשה חסון מפקדם של סניפי אצ"ל באזור השומרון – שהמטה הכללי ביקש להאשימם בבגידה במולדת.

בדיקתו של נקדימון העלתה שהחמישה כלל לא הועמדו לדין, והוא פנה עם ממצאיו לצה"ל וביקש לבדוק אפשרות של אמירה מטהרת לחמישה. לאחר בדיקת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל נתקבלה התשובה הרשמית לפיה הם חפים מפשע ו"הוסר מהם כל כתם". ("ידיעות" 5.12.16)

תשובת צה"ל מוזרה בלשון המעטה.

ודוק: העובדה שהם לא הועמדו לדין אינו מעיד על חוסר אשמה. בכל מדינה בעולם אדם העושה פוטש מזוין בעת מלחמה מועמד לקיר. נכון שבן גוריון העדיף לא למצות עם אנשי האצ"ל את הדין. אבל זה אינו מעיד על כך שהם חפים מפשע.

"התרגשתי, כפשוטו, לראות שכדי כך הגיעו הדברים כשגאלת לאחרונה את שמם הטוב של חמישה מלוחמיו הבכירים של אצ"ל," כתב נשיא חצי המדינה, ראובן (רובי) ריבלין,  לשלמה נקדימון, שפעל לטיהור שמם של השותפים להבאת אניית הנשק "אלטלנה", ולאי מסירתה לצה"ל. "כמי שחונך על ברכי תורת ז'בוטינסקי ועל אדני מנהיגותו של בגין, 'אלטלנה' היא עבורי צלקת אותה אשא בלבי כל חיי."

כזכור בדיוק במילים אלו תירץ נשיא חצי המדינה מר ראובן ריבלין את סירובו להנצחת זכרם של שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל.

לדידו של נשיא חצי העם יש להנציח את אנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, אבל לא את חיילי צה"ל שהם הרגו.

* * *

אהוד בן עזר

באך, אנדראש שיף, ברהמס, גיל שחם ובלה ברטוק במוצ"ש בפילהרמונית ב-17.12.16

מתברר שהחלק היפה ביותר של הקונצרט היה כבר בהתחלה. אנדראש שיף ניגן בפסנתר וניצח על ביצוע הקונצ'רטו מס' 7 בסול מינור לפסנתר ולתזמורת של יוהן סבסטיאן באך (1685-1750), במשך כ-17 דקות מקסימות של יצירה נהדרת ופופולארית, ובסופה גם זיכה את הקהל בהדרן סוחף ומלא חיים, גם כן משל באך. אישיותו של שיף, כמנצח וכפסנתרן גם יחד, התבלטה לטובה כחרוץ, מוכשר, טוב לב ושמח לחלוק מכישרונו  הגדול ומאהבתו למוסיקה עם קהלו, וכאילו הכול בא לו בקלות.

אחריו ביצעה התזמורת את הקונצ'רטו היפה ברה מג'ור לכינור ולתזמורת, אופ' 77, של יוהנס ברהמס (1833-1897) בניצוחו של אנדראש שיף ועם הכנר גיל שחם כסוליסט. היו רגעים טובים, כמו הקדנצה בסוף הפרק הראשון, שהיא כנראה של הכנר יוזף יואכים, ואולם בגדול היה משהו מאכזב בנגינתו של גיל שחם. התזמורת היתה נהדרת. המוסיקה נהדרת. ואילו הוא עדין מדי, שקט מדי, לעיתים נשמע אפילו עייף, ואפילו שכישרונו גדול, והיצירה דורשת עבודת נגינה לא קלה, וממושכת – הוא לא הלהיב כפי שכנר מהמדרגה הראשונה אמור להלהיב את קהלו למן האקורד הראשון.

גם ההדרן שנתן, משל באך, לא תיקן את הרושם.

בחלק השני נוגן הקונצ'רטו לתזמורת של בלה ברטוק (1881-1945), שאף כי בוצע במיומנות גבוהה מאוד, ובהרכב מלא של התזמורת – גרם למאזין שאינו אמון על יצירות ברטוק "להישאר בחוץ", ולהתקשות לזרום עם היצירה. הורגש שמנוגן משהו גדול, רב עוצמה, אבל זר לאוזן של מאזין בינוני כמוני. אני גם לא נוטה להאמין לאלה שטוענים כי נהנו לשמוע את היצירה, וחושש שהם מעמידים פנים.

זו היצירה האחרונה של ברטוק, שאותה כתב בגלות ניו-יורק ממולדתו הונגריה, כשהוא כבר חולה מאוד, זמן לא רב לפני מותו. פרשת חייו המתוארת בתוכנייה נוגעת ללב, המוסיקה שלו, לא.

* * *

משה גרנות

בשולי החוק על הטרדה מינית

לאחרונה אנו עדים לאינפלציה של אנשי ציבור הנחקרים-נתבעים-מורשעים על הטרדה מינית, ביניהם נשיא ושרים, שחקנים, קצינים גבוהים, עיתונאים – אנשים שלכאורה, תבונתם הייתה אמורה להגן עליהם מפני הסתבכות מבישה שכזאת. נדמה שדפי העיתונים עוסקים בלהיטות רק בדבר אחד, תוך ליקוק שפתיים ולא מעט שמחה לאיד.

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק ב-תשנ"ח (1998), והוא אמור היה, לכאורה, להסדיר עניין חברתי כאוב, ולהסיר עוולה בת אלפי שנים. אני מציין "לכאורה", כי החוק על פי ניסוחו מוציא, למעשה, את מרבית הגברים אל מחוץ לתחומי החברה הלגיטימית, ולראיה – מבול התלונות והחקירות בנדון.

הבה נעיין בו: בסעיף 3 (א) כתוב: "הטרדה מינית היא אחד מהמעשים האלה:

...............

...............

3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות;

4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות."

למרות הניסוח "הנייטרלי" של החוק, ברור לכול כי המחוקק התכוון במילה "אדם" בעיקר לנשים, ובמילים "הצעות חוזרות" ו"התייחסויות חוזרות" – למעשים הנעשים בעיקר על ידי גברים.

נניח לרגע את החוק ונביט אל טבע הדברים, ובהכרח ניווכח כי בעולם החי הנקבה מושכת את הזכר בריח, בצורה, בצבע, ואילו הזכר הוא "מטריד", תוקף, חותר אל הנקבה עד ייאוש ואובדן חושים, ולעיתים – עד אובדן חיים. הצבייה המיוחמת מפרישה מרחמה ריח המנטרל את הזכר מכל פעילות אחרת, חוץ מלהידבק אל אחוריה, וזו, עד כמה שניתן להתרשם ממה שהעין רואה – ממשיכה ללחך עשב, כאילו גופה איננו כָּמֵהַּ להזדווגות. הזכר חוזר ו"מטריד" את הנקבה ללא ליאות, מנסה לטפס עליה, והיא משתמטת, לעיתים ממש בבהלה, וממשיכה... ללחך עשב. רק לאחר אינספור ניסיונות, מצליח הזכר "לבצע את זממו".

דומה לכך המצב אצל בעלי חיים אחרים: ערימה שלימה של כלבים רודפת אחוזת תזזית אחרי כלבה מיוחמת, והיא בורחת מהם כל עוד נפשה בה, עד שהכול צרים עליה, ואחד או שניים, הזריזים והאלימים, מצליחים להזדווג עימה.

אצל החתולים ההתרחשות היא עוד יותר אלימה: הזכרים יוצאים אל המשימה כאל קרב לחיים ולמוות. הנקבה נלחמת בהם בכל כוחה – היא יורקת, שורטת, נושכת, מייללת, והזכר יוצא מההרפתקה הארוטית הזאת מרוט אוזניים, שבור זנב, ולעיתים אף מנוקר עיניים.

אצל העופות המצב איננו שונה בהרבה: היון חדל לאכול, והוא מנפח את מוראתו, הומה ומהמה ומסובב את היונה מכל צדדיה, והיא – כל מה שמעניין אותה, לפחות למראית עין, היא האשפה שבה היא מנקרת.

התרנגול ממש "אונס" את התרנגולת, והיא נראית אחרי "האקט" כמי שהתעוררה מחלום בלהות.

הטווס מנפח את נוצות זנבו ועושה מעשי לוליינות לנוכח זוגתו האפורה, וכל תגובתה, למראית עין לפחות, מתמצית בהמשך החתירה למזון.

לכל אלה מצטרף המאבק בין הזכרים לבין עצמם על הנקבה, שלא אחת מסתיים בפציעות קשות, ואף במוות. הזכרים החזקים ביונקים מגרשים את כל מתחריהם תוך מלחמה עקובה מדם, ואצל החרקים מסתיימת התחרות "על לב" הנקבה במות הזכרים, ואף בהפיכתם לארוחתה הראשונה שלאחר ההזדווגות. הזכרים בבעלי החיים "אינם יודעים" מראש לקראת מה הם הולכים, אך ספק אם "הידיעה" היתה משנה משהו – היצר המיני הוא חזק כל כך עד כי איננו משאיר בידם כל ברירה אלא ללכת לקראת גורלם הנחרץ.

תפקידו של הזכר, כל זכר בטבע, במשחק המינים, מתמצה ב"הטרדה" חוזרת ונשנית של הנקבה. ללא "ההטרדה" הזאת האקט המיני איננו מתקיים. זאת, כנראה, אחת הסיבות העיקריות לכך שחיות בר אינן מרבות להזדווג בשבי – בהיעדר המתח המיני המתמצה בבריחת הנקבה וברדיפת הזכר – התהליך ההורמונאלי איננו מתעורר מתרדמתו אצל שני המינים.

יבוא מי וישאל בצדק: מה ההשוואה הזאת לבעלי החיים, כאילו אין עומדות מאחורי האדם מיליון שנות תרבות, בהן הוא רכש אמפתיה כלפי הזולת, בהן הוא למד להפנים הבנה כלפי כאבו, ובתוך כך – כלפי האישה הסובלת מאלימות הגבר – הפנמה שבאה לידי ביטוי במנהג ובחוק של השבטים העתיקים ביותר?

התשובה היא, כמה לא מפתיע – "כן ולא".

כן, קרה משהו במיליון שנות תרבות: אם בעבר הרחוק רק הזכר האלים והאנס זכה בנקבות הפוריות ביותר, ורק הוא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא, הנה, כיום (הכוונה למאות השנים האחרונות) דרכי החיזור הן עדינות יותר, והעוצמה שהגבר חושף במשחק המיני היא יותר מתוחכמת (כישורי חיים, ממון, כושר אינטלקטואלי).

ולא – במהות לא השתנו הגברים, וגם לא הנשים: הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת ובהתמדה שאיננה מופרעת לא על ידי עונות השנה, ואפילו לא על ידי הגיל – זכר אנושי בריא שטוף בתאווה למין באורח מתמיד כמעט כל חייו; ואילו הנקבה האנושית, לא רק שבאורח "טבעי" יש לה "עונות יבשות", אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני, ו"הגלולה" עם "שחרור האישה" גם יחד שינו אך מעט בעניין הזה: אין שום מקום להשוואה בין התשוקה הגברית למין ובין ההיצע (מרצון!) המזערי של האישה. משום כך הגבר נאלץ לקנות את המין (יצאניות, נשים "מוחזקות", חלק לא קטן של הנישואין, שלמרות אי הנוחות שבניסוח – הם הסדר חוקי ל"אחזקת" האישה), ולעיתים הוא משיג אותו במרמה, בגניבה ובאלימות, והקומץ לעולם אינו משביע את הארי. שגשוגו של עולם הזנות ונערות הליווי איננו תוצאה של תשוקה גברית בלתי מודעת להשפיל את הנשים (כפי שהפמיניסטיות המיליטנטיות היו רוצות שנאמין), אלא של הביקוש האדיר הנענה בהיצע מינימאלי.

בעניין הזה לא השתנה דבר לאחר מיליון שנות תרבות, והזכר בבעלי החיים ובאדם דומים להפליא, וגם התנהגות הנקבה בבעלי החיים דומה להפליא לזאת של בני האדם. נשים "משוחררות", המדברות בכאב כן על הטרדה מינית מצד הגברים, מופיעות בטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהן, כשהן לבושות בבגדים משונים מעוררי תשוקה, כששטח המחשופים גדול משטח האריג. הן יודעות לייעץ לגברים להתאפק, ואף מייעצות לזרועות החוק לסרס גברים ולאוסרם לתקופות מאליפות, אך אינן מעלות על הדעת לרסן את התשוקה העמוקה שלהן להחצין מיניות. הן מצהירות שזאת "זכותן" להתלבש כפי שהן רוצות, והן "יודעות" שזה לא מה שמניע את הגבר להטריד ולאנוס, אלא, כדבריהן, התשוקה הגברית הסוטה ומולדת להשפיל את האישה.

כאן אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין כי הרדיפה אחרי המין נראית בעיני הגבר המצוי כהשפלה נוראה: כמה התפתלויות הוא נאלץ להתפתל וכמה התבזויות הוא נאלץ להתבזות כדי לזכות לכך שהיא תעניק לו את חסדיה. היא מעניקה "חסדים", והגבר כקבצן זוכה פה ושם בנדבתה. ומי שאינו עומד בכך, נאלץ לקנות בכסף מלא בבתי בושת, שנקראים כך בעיקר משום שזו בושה גדולה והשפלה גדולה להימצא שם. האישה תמיד מעניקה מחסדיה, ולעולם לא להיפך, אפילו יפיופים, דוגמנים ו"כוכבים נולדים" אינם מעניקים חסדים, ואישה המשלמת כדי לזכות במין היא תופעה כמעט "לא טבעית".

אם נחזור לענייננו, הרי לפנינו תופעה לא שוויונית לחלוטין: לנשים מותר להטריד גברים באמצעים שהעניק להן הטבע, ואילו לגברים אסור, ולא סתם אסור – על עבירה בתחום הזה הם עלולים לשלם בשהייה ארוכה בכלא ובדה-לגיטימציה חברתית. איש שנתפס ב"קלקלתו" איננו יכול להראות את פרצופו בחברה.

והנה, כל העונשים הכבדים האלה שהממסד (הגברי בעיקרו!) מטיל על הגברים אינם מועילים – גברים מסתכנים בשלילת חירותם ובדה-גרדציה חברתית איומה בשל חתירתם האובססיבית למין. זאת אף זאת, אם הנשים מרגישות מושפלות על ידי ההטרדה המינית הגברית, הרי לגברים, על הרוב, אין שום התנגדות כי יוטרדו מינית על ידי נשים, כי גברים רואים במין חדווה גדולה ואושר גדול בגוף ובנפש. לבוש מפתה של אישה, או כל מחווה אחרת שיכולה להכין את הקרקע לקראת רגעי האושר האלה – שדווקא זוכים לרחשי תודה מצד הגברים.

יחד עם זאת, בליבו פנימה אין הגבר מסוגל להסכין עם כך שהאישה עושה מעשים של התגרות מינית, אך לא רק שאיננה מעוניינת במין, אלא שלעיתים היא מתעבת אותו – זה פשוט בלתי נתפס! הסקרים השונים המתארים את האחוזים הגבוהים של הנשים שאינן נהנות ממין, או שאינן מגיעות לאביונה בעקבות מין עם גברים, הם ממש לא יאומנו בעיני מי שהמין חשוב לו יותר מחייו ומכבודו. יוצא שאי השוויון שבחוק לרעת טבעם של הגברים מוסכם על שני המינים, אך אין בכך כדי לאיין את אי הצדק הנורא שבתופעה, ובעקבותיה – את אי הצדק שבניסוח החוק הנ"ל. ההטרדה המינית של האישה כלפי הגבר מותרת בחוק, ואילו היפוכה אסור ומוענש בכל חומרת הדין (שנתיים מאסר – על פי החוק הנ"ל, סעיף 5 (א)  ).

החברה מכירה בכורח הטבעי של האישה להפוך את עצמה למצודדת – קרי, להטריד מינית את הגבר. תעשייה ענקית, המגלגלת מיליארדים, מטפלת רק בכך, ו"שחרור האישה" לא שינה בעניין הזה מאומה. האישה מבלה חלק גדול מסדר יומה באיפור פניה, בצביעת שערה, בתספורת, במריטת שערות, בעיצוב ציפורניים, בבילוי אובססיבי בחנויות בגדים.

למרות טענותיה של וירג'יניה וולף המנוחה, אין כלל אפשרות להשוות בין שני המינים בעניין הזה – די להביט בנשף גאלה, או באירוע מרכזי הזוכה בסיקור התקשורת, ונראה שם את כל הגברים לבושים בחליפות כהות ועניבות, וכל מה שנשאר חשוף הוא הפנים, חצי צוואר וכפות הידיים. ואילו הנשים מופיעות בשמלות ערב שקופות בשלל צבעים, ובמחשופים המשונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובזה לא די, לעיתים הן מופיעות כמעט ערומות, כשרק רשת אוורירית פרושה פה ושם על חלקי הגוף.

הטענה החבוטה שכאילו הן מופיעות כך משום שאופנאים גברים מכתיבים את אורח הלבוש על פי דמיונם החולני – היא שקר גס, המסתיר את האין-אונים הנשי בפני "הטבע" המחייב אותן, במודע ובתת מודע, להטריד את הגבר בדרך הזאת. האופנאים הם רק מכשיר שדרכו בא טבע זה לידי ביטוי. עובדה היא, שלמרות קיומם של לא מעט אופנאים הומוסקסואלים מוצהרים, שבוודאי היו מעדיפים לראות את הגברים מסתובבים בנשפים מעורטלים – הם לא הצליחו מעולם להלביש את הגברים באירועים מן המין הזה במחשופים וברשתות.

רבות נטען, ובצדק, כי הגברים "לחוצים" כל כך אחרי מין, עד כי הם מפזרים את חיזוריהם ללא שום סינון – העיקר הוא עצם הכיבוש, ולא הרגשות האמורים להתלוות אליו; אלא שבלהט הרצון להצביע על פגמי הטבע הגברי נשכח שזה בדיוק מה שהאישה עושה כשהיא מתקשטת, מתאפרת, חושפת אברים צנועים – היא מפזרת את "המסר המיני" שלה לכל הגברים, ולא לגבר אחד שאליו היא אמורה להיות קשורה רגשית.

מדובר  במלחמה אבודה – שום דבר לא יעמוד בפני התשוקה המולדת אצל האישה להתגנדר ולהחצין את מיניותה. נכשלו בכך אידיאולוגים שוויוניים, ובוודאי נכשלו בכך אידיאולוגים דתיים. התנועה לשחרור האישה איננה רואה כאן כל בעייה: עצם חשיפת גוף, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הופכת את האישה ל"משוחררת". כלומר, יש כאן הודאה כמעט  "מקיר לקיר" כי הטרדה מינית מצד נשים מותרת, ואילו זאת של גברים אסורה.

החוק למניעת הטרדה מינית בא לתקן עוול של דורות, אך הוא יוצר עוול חדש, ועל כן צריכה החברה לתת את הדעת. יוזמי החוק ומחולליו מאמינים כי בחינוך ובענישה כבדה ניתן להדביר את ההטרדה המינית מצד הגברים, תוך מתן לגיטימציה להטרדה מינית של נשים כלפי גברים. אני מטיל ספק בכך. כשם שלא ניתן להדביר את הומוסקסואליות באמצעות חוק, וזאת משום שזה נוגד את הטבע ואת הצדק, כך אני מניח שגם חוק זה נדון לכישלון, לא לפני שמאסות של גברים יבלו בבתי סוהר, ייגרם סבל נורא לכל המעורבים, והחברה תיהפך לסטרילית, מנוכרת ועקרה.

המילונים מחכימים אותנו שהחיזור הוא מעשה החוזר על עצמו שנעשה בידי גברים כדי לרכוש את לב הנשים (קראו, למשל, במילון ספיר). המילונים אינם מכירים בהיפוך היוצרות, וזה אומר משהו על מוסכמות החברה. ובאמת, כל עוד לא התהפכו היוצרות, וכל עוד התשובה הרווחת של האישה היא "לא!" – החיזור חייב להיות לגיטימי, ואילו החוק, בניסוחו הנוכחי פשוט שולל אותו.

הלב ממאן להסכין, ואסור לו להסכין, עם אלימות כלפי נשים ועם השפלת נשים, השפלה הקשורה במין, וזו שאינה קשורה במין, אך בל נסיק מכך שלמרות היות הגבר כפוי על פי טבעו לחזר אחרי האישה – שהכרתו אינה אומרת לו כי הוא מבזה את עצמו עד עפר במעשה הזה. אם תורשה לי הערה אישית, אציין כי ביום שנישאתי, חשתי הקלה אדירה שהנה, סוף סוף, נגמרו ההשפלות, אליהן ניתבתי את עצמי (למרות הכרתי!) ורווח לי עד עמקי נשמתי, שמעתה ואילך לא איאלץ לבזות את עצמי בחיזורים, אותם אני זוכר כתקופה האפילה של חיי.

החוק  חייב לתקן עוולות של דורות, ואני בוודאי לוקח חלק בשמחת החברה על תיקון עוול כלפי מחצית האוכלוסייה – אך עוול אחד לא יתוקן על ידי יצירת עוול אחר. בחיזור מתבזה הגבר דיו (כמה נשים היו מוכנות לכרוע ברך תוך הצעת נישואין לגבר?) – בא עתה החוק והופך את החיזור למוקצה. נראה לי שכל עוד לא מתלווים לחיזור איומים ועלבונות – יש להתיר אותו בחוק. זה נכון שבחתירתם הנואשת אחרי המין גרמו הגברים הרבה עוולות לנשים, אך דבר אחד לא ניתן לומר עליהם – מעולם לא קמה תנועת גברים ששמה לה לדגל עיקור מיניותן של נשים.

לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים על התנועה הפמיניסטית המיליטנטית, שהחוק הבלתי צודק הזה הוא תוצאה של מאבקן. די לקרוא את "הספרות היפה" שהן יוצרות כדי לחוש את הצהלה אלי קרב כנגד כל מה ש"ריח" גבריות נודף ממנו: גיבורה של יהודית קציר ("הנה אני מתחילה") מציעה לכנס את כל הגברים הלא נחוצים לאי; גיבורה של יוכי ברנדס ("וידוי") מציעה להשתמש בגברים רק לרבייה, ואחר כך לזרוק אותם. גיבורותיהן של דורית רביניאן, דורית זילברמן, שולמית גלבוע רואות בגברים מוטציות מיותרות – ואלו באמת רק דוגמאות בודדות.

אינני מכיר שום סופר קאנוני גבר בספרות העברית החדשה שכתב אי פעם מילה רעה על הנשים ככלל. זה אומר משהו על "האיזון" החברתי החדש. נחמתי היחידה היא שעל פי התרשמותי (שכמובן, איננה מסתמכת על סקירה סטטיסטית), רוב הנשים אינן "משתגעות" ממש אחרי "איזון" זה.

משה גרנות הוא מחברו של הספר "האי", המתאר את  גורלם של הגברים ברפובליקה פמיניסטית.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ג.

שרגא יושב-ראש הקהילה בסוסניצה

בפברואר 1917, עם פרוץ המהפכה, נמצא שרגא בקייב, בחור בן תשע-עשרה, שראה עצמו מהפכן יהודי, חסיד תורת בורוכוב, והשתתף בפעולות מרדניות כהורדת דגלים והסרת תמונת הצאר ניקולאי ממקומות ציבוריים.

במהפכת פברואר קמה גם התנועה הציונית לתחייה ויצאה מהמחתרת. ראשי התנועות הסוציאליסטיות הרוסיות לקחו את השלטון בידיהם, והוקמה ממשלת קרנסקי, אשר על שמה קרוייה אותה תקופה, שנמשכה עד למהפכה הבולשביקית, באוקטובר 1917. בתקופה זו היו חופשיים לפעול כל המפלגות והארגונים. באותם חודשים, זוכרת דבורה, צעדה עם חבריה בהפגנה כשהם נושאים דגל כחול-לבן, לצד פועלים רוסיים שנשאו את הדגל האדום.

שרגא פעל אז במסגרת התנועה הסוציאליסטית הרוסית ובתנועה הציונית-סוציאליסטית כאחד. ימי המהפכה הצטיינו בהתעוררות כללית של העמים ברוסיה, אך לנוער היהודי לא היו בה תקוות לשיחרורם הלאומי, והשאיפות והגעגועים למולדת הלכו וגברו.

בשנת 1918, כאשר הציונות כבר היתה אסורה על-ידי הסובייטים, הגיע לידי שרגא ספר באידיש שכתבו זמן לא-רב לפני כן דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, ויצא לאור בהוצאת "פועלי ציון" בניו-יורק: "ארץ ישראל – אין פערגאנגענהייט און געגענווארט, געאגרפיע, געשיכטע, רעכטליכע" (1918). הספר שימש כמדריך לנוער בפעולות שנערכו ביערות ובמקומות-סתר, באופן בלתי-ליגאלי. הספר ליכד את הצעירים בסוסניצה ועורר אותם להגות בארץ-ישראל. שרגא הושפע מאוד גם מתורתו של דב-בר בורוכוב. כאשר נפטר בורוכוב, בדצמבר 1917, שרגא, שלא זכה להכירו פנים-אל-נים, השתתף בהלווייתו יחד עם אלפי יהודים שהתחנכו על תורתו הסוציאליסטית והציונית, ועימם גם הרבה לא-יהודים.

*

נפילת שלטון הצאר, תקופת החופש הקצרה שבין פברואר לאוקטובר 1917 והחיים תחת השלטון הסובייטי בשנות המהפכה הראשונות, הינן התרחשויות חשובות להבנת דרכם-לעתיד של שרגא וחבריו-לעלייה בארץ-ישראל. הקמתה של תנועת "החלוץ", שהיתה מסגרת-על כללית לשם הכשרה, לכל צעירי התנועות הציוניות, לקראת עלייתם ארצה – סחפה אותו לעבר הקוטב היהודי, ואולם המפלגה הקטנה, שהיה בין מייסדיה, "ראדיקאל-פועלי-ציון", עדיין הדגישה את הסוציאליזם נוסח בורוכוב יותר מאשר את הציונות, שיחסה אליה היה פושר.

באווירה שנוצרה לאחר מהפכת אוקטובר 1917, התבססות השלטון הסובייטי בשנים הסוערות של מלחמת-האזרחים, והתקוממות כנופיותיו של מאכנו באוקראינה – היה על שרגא, מרצון ובכורח הנסיבות כאחד, ללכת במסלול כפול: פעילות יהודית וציונית במסגרת הקהילה, ומישרה רשמית אצל השלטון הסובייטי, בעבודתו כאחראי על החנויות הקואופראטיביות באיזורו.

בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ"ס (setms), ר"ת: סאיוס יבריי טרודיאשה מאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחרוים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.

בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ"ס (setms), ר"ת: סַאיוּס יֵברֵיי טְרוֹדִיאשָה מַאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחורים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.

קבוצה אחרת הכשירה עצמה לעבודה גופנית בקבלה עבודות קבלניות של הריסת בתים חרבים-למחצה, שנותרו בעקבות המלחמה. התמורה הועברה לקרן להכשרת חלוצים בסוסניצה. ובמקומות האחרים בהם פעל, ארגן שרגא קבוצות נוער ללימוד ציונות, סוציאליזם, ידיעת ארץ-ישראל והלשון העברית, לא פעם חרף התנגדות הוריהם.

מדוע היה יחסו של השלטון הסובייטי בראשיתו סובלני כלפי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים? – השלטון טרם התבסס כדבעי, מלחמת-האזרחים קרעה את הארץ הרחבה, והיה ברור למנהיגות הקומוניסטית כי האינטליגנציה היהודית, ובעקבותיה רוב-רובו של העם, יעמדו לצידם ולא לצד כנופיותיהם של מאכנו ופטליורה, שטבחו וערכו פוגרומים ביהודים (באחד מהם נהרג גיסו של שרגא, בעלה של אחותו לאה).

בהישענות על היסוד היהודי, ואפילו הציוני – שוב לא היה צורך לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי. אז הוקמה הַיֵיבְסֵקְצְיָה (שם שפירושו: סקציה, סיעה – "עברית", מלשון יברי, כלומר – יהודי). ארגון קומוניסטי-יהודי שהתנכל לתרבות העברית ולתנועות הציוניות, ואלה אכן הוצאו מחוץ לחוק.

סיבה נוספת היתה הצורך להתגבר על המחסור הנורא במזון ובאמצעים, בשנות המהפכה הראשונות, וזאת גם באמצעות פעולה פרודוקטיבית בקרב היהודים, כחלק ממאמץ השיקום של המדינה כולה.

  *

בשלהי שנת 1917, לאחר מהפכת אוקטובר, הנהיג שרגא אסיפה של חמשת אלפים פועלים בבית-חרושת לסוכר (שהופק מסלק-סוכר) בעיירה קְרַקוֹבְקָה. הוא נאם בהתלהבות רבה על הצורך בשיפור תנאי עבודתם של הפועלים, נושא שלא הירפה ממנו מאז הפגישה עם פועלי אביו בטחנת-הקמח בנוֹבְיָה-מָלִינִי. פועלי בית-החרושת לסוכר היו רובם גויים. שרגא, שהיה קרוי בפיהם פאוול, או בשם-חיבה: פאווליק, קרא לסוציאליזם, ליתר חופש ודימוקראטיה, וכלל לא שיבח את הקומוניזם. ברוסית, כמו גם באידיש, שפתו קלחה ולא חשש לנאום בפני קהל רב.

אך לנאומו הפעם היו תוצאות. מיד עם תום האסיפה נאסר, לעיני כל הקהל!

כמחאה על מאסרו השביתו הפועלים כולם, גם הלא-יהודים, את עבודתם בבית-החרושת הממשלתי, ויצאו להפגין למען שיחרורו. הם פנו לשלטונות ודרשו לשחרר את פאווליק, אחרת – לא יחזרו לעבודתם.

ואכן, בלחץ הפועלים – שוחרר שרגא. זמן קצר לאחר מכן נסע למוסקבה, לוועידה הארצית של האיגודים המקצועיים, שרוב משתתפיה היו קומוניסטים, ואולם קבוצה של כשבעים איש, והוא בתוכם, היו סוציאליסטים.

  *

לאחר מלחמת העולם, ובעקבות מלחמת-האזרחים והפרעות באוקראינה, התעשרה סוסניצה בפליטים יהודים מבלו-רוסיה, מליטא וממקומות אחרים. מרביתם מקרב האינטליגנציה. אלה הביאו עימם תרבות יהודית עשירה. קמה גימנסיה "תרבות" שבה לימדו מורים בעברית, ונערכו הצגות תיאטרון של חובבים. שניים מן השחקנים הבולטים באחת ההצגות היו שרגא ודבורה (שהתאחדו ושבו לגור בסוסניצה, כשנה לאחר נישואיהם).

האינסטיטוט שבו למדה דבורה ביקטרינוסלב שלוש שנים, נשרף, ולא היו בידיה תעודות על לימודיה. משום כך נכנסה, והיא כבר בראשית הריונה, ללמוד, על מנת לקבל הסמכה רשמית, בגימנסיה "תרבות" שהוקמה בעיירה, וגם ללמד בה ביולוגיה. בתנאי-החיים הבלתי-יציבים ששררו אז, לא היה דבר יוצא-דופן בכך שבחורה לומדת בגימנסיה אחרי אוניברסיטה, ואף מלמדת בה.

את בנה-בכורה, משה, ילדה דבורה באותה תקופת לימודיה בגימנסיה. היא נפרדה בחיוך מן המורים, לפני היציאה לפגרה בינואר 1922 (לפי המועד הנהוג בבתי-הספר הכלליים של הנוצרים), זאת מבלי שאיש יבחין בהריונה של התלמידה-המורה, ילדה את בנה בבית, באמבטיה, ושבה לעבודתה זמן לא רב לאחר הלידה. עוד באותו חודש.

מנהל הגימנסיה היה חיים רבינוביץ, שבמועד מאוחר עלה ארצה וניהל גימנסיה ברמת-גן. הוא היה גם סופר-לעת-מצוא, ובסוסניצה כתב מחזה, להצגת חובבים, שנושאו הציונות והעלייה לארץ. גיבור המחזה היה נער שנפרד מחברתו ערב נסיעתו לארץ-ישראל. את התפקיד הזה מילא שרגא, ודבורה – הנערה. אף שהיתה זו, כאמור, הצגת חובבים, היטיבו כנראה השניים לשחק את פרידת האוהבים בצורה כה עזה – עד שאמרו בסוסניצה כי הדבר האמיתי היחיד בהצגה היו נשיקותיהם בשעת הפרידה.

      *

המצב הכלכלי בסוסניצה, ובקהילות היהודיות האחרות באוקראינה, היה קשה. השלטון הסובייטי רדף את דור המבוגרים, שראה בהם בורגנים, ומנע את פרנסתם. הלאים חנויות, בתים, דירות. שני יהודים הוצאו להורג בתלייה, ביער, בגלל ציוניותם.

באותה תקופה, 1920 לערך, אירע ששרגא, שהיה כבן עשרים-ושתיים, נבחר מטעם "פועלי ציון" לשמש כיושב-ראש הקהילה היהודית בסוסניצה. כהונתו נמשכה כחצי-שנה (הדבר היה טרם נישואיו לדבורה). הוא השקיע את מלוא מרצו בסידור ענייני הקהילה, ובעיקר – בהבטחת מקומות-עבודה ליהודים. שערו הארוך עדיין גלש על כתפיו, ונראה כמעט כנער, פייבלה – וכבר ראש קהילה.  

העיירה היתה קטנה, אנשים הכירו זה את זה, ולשרגא התבצרה עמדה של מנהיגות למן ההתחלה. הוא הקים ארטלים, אגודות שיתופיות של יהודים שלומדים מלאכה כדי לפרנס עצמם. הממשלה הסובייטית עזרה לכך כי הדבר עלה בקנה אחד אם מגמת הפרודוקטיביזציה והפרולטאריזציה. ההסבה המקצועית היתה דבר בעיתו, כי התושבים ממש רעבו ללחם. קמח ומלח, למשל, היו מצרכים כה נדירים, שלעיתים החליפום תמורת יהלומים. שרגא הכיר עתה את הדלות מקרוב ומכאן והלאה התחזקה אמונתו, כסוציאליסט יהודי, שמוכרח להיות שוויון.

כדי לקיים את הקהילה יש לשלם מיסים, אך מי ישלם? – היו עדיין "בַּלֶבַּתִים", בעלי-בתים בעיירה, שרכוש ואמצעים נותרו ברשותם, אך לשלם מיסים לקהילה לא התלהבו.

ובעיירה הסתובבה באותם ימים בחורה בשם אסתרקה המשוגעת – תמהונית, שקטה, לבושה סחבות מעלות ריח-רע אשר למראיהן בלבד נרתעו אנשים מלהתקרב אליה. אך היו נותנים לה אוכל כדי לקיים את נפשה. והנה, ראש-הקהילה הצעיר שרגא החליט שאסתרקה תהיה העוזרת שלו לצורך גבית מיסים! – ומעתה – כאשר מישהו מה"בלבתים" סירב להעלות את המס שקבע לו ועד-הקהילה, די היה ששרגא יזהירו:

"אם לא תשלם – אשלח אליך את אסתרקה!"

– כדי שאותו יהודי ישלם מיד את חובו. אך לא רק הנישום פחד, גם אסתרקה היתה מסתובבת ברחובות העיירה בחשש מתמיה מפני שרגא. "הנה הוא הולך!" – נהגה להימלט מפניו, פן יטיל עליה אחת משליחויותיו אל בעלי-הבתים.

"מתאים לך!" – נהגו לחייך, לימים, בני-משפחתו של שרגא וידידיו, שבאוזניהם היה חוזר, בבדיחות-הדעת, על סיפורו זה.

בעיירה היו רופא-שיניים אחד, ורוקח אחד.

בחור שעבד בבית-המרחקת כעוזר-לרוקח בא אל שרגא והתאונן שמשלמים לו מעט מדי. שרגא פנה אל הרוקח, ביקשו להעלות את שכר העוזר – ולא הצליח. אך בעיני שרגא לא היה הסירוב סוף-פסוק. הוא סידר שמדי לילה, בשתיים אחר חצות, יבקרו חבר'ה אצל הרוקח להעירו בתואנה דחופה כלשהי. לא עברו ימים רבים והרוקח בא בטענות לשרגא על ההטרדות התכופות.

"תנסה להוסיף משהו על שכרו של העוזר שלך," לימדו שרגא לקח, "ותראה שכולם יהיו בריאים בלילות."

וכך היה.

לבד מסידור יהודים בעבודה שנחשבה מועילה גם בעיני השלטון, גביית מיסים, הקמת קופה לעזרה הדדית למשפחות חסרות אמצעים, פעילות למען מושב הזקנים המקומי ולפתיחת בתי-הספר שהלימודים בהם התנהלו בעברית ובאידיש – ניסה שרגא להטביע חותמו בתחום נוסף.

הוא, ועוד שני חברים, יצגו את "פועלי-ציון" בוועד-הקהילה, ובהכרעה על חודו של קול הצליח שרגא לקבוע כי הוועד אמנם מכבד את הדת, אך הקהילה, שהיא גוף המוכר על-ידי השלטונות (ואכן גם נשאר בסטאטוס הזה במשך כשנתיים) – אינה חייבת להחזיק על חשבונה את הרב ואת השוחט. לכן להבא יקבלו השניים את שכרם רק ממיסיהם של המחזיקים בדת, אם הללו יתנדבו לכך. ממש "הפרדת הדת מהמדינה" ביוזמתו של שרגא, וללא כפייה או הנחייה מטעם השלטון הסובייטי.

הידיעה על אודות ההחלטה נפלה בעיירה כרעם ביום בהיר, ורבים בקהל רצו מיד להתלונן עליו באוזני אביו:

"לך תראה מה עושה התכשיט שלך!"

"מיותר לציין," מספר שרגא בזיכרונותיו, "שאותו לילה לנתי מחוץ לבית, והדבר הותיר לי זמן למחשבה נוספת. הגעתי אז לשתי מסקנות: ראשית, שוכנעתי כי יש לכבד את הרבנים והשוחטים והתחייבתי לעשות כן כל ימיי, ללא קשר לשאלת המימון. שנית, כאשר נטייתי מנוגדת לצורכי העם ולדעתו – העם קודם."

      *

הוויכוח בין האב לבן, כל תקופת נעוריו ובחרותו של שרגא, נראה כמאבק איתנים. שנים אחדות קודם לכן, כאשר האב היה עדיין ראש הקהילה בסוסניצה, החליט שרגא להשתמש בבית-הכנסת כדי לשאת שם נאום ציוני ביום השנה למות הרצל. האב הפריע לו לנאום ודרש להוציאו מבית-הכנסת.

"איני יוכל לומר שבני משומד," אמר, "אבל דברים אפיקורסיים כאלה לא שמעתי ולא קראתי מימיי!"

והוא דרש לסגור את בית-הכנסת בפני שרגא וחבריו, מהחוגים הציונים-סוציאליסטים.

המשך יבוא

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון

[המשך]

ורשה, ספטמבר 1939

חתונה מדומה

בסיום שנת הלימודים האחרונה בגימנסיה שיחקה סאלי את התפקיד הראשי בהצגת רומאו ויוליה שהעלו תלמידי המחזור. הכול החמיאו לה ויעצו לה בלהט להירשם למגמת התאטרון באוניברסיטה. לעומתם אביה השיא לה עצה - שקודם תלמד מקצוע אמתי, שתהיה רוקחת, לבורנטית או מורה. בחופשת הקיץ, עד לפתיחת שנת הלימודים בפקולטה לביולוגיה ובקיץ שלפני פרוץ המלחמה עבדה כשוליית תופרת בבית החרושת לחייטות. שם למדה מקצוע שימושי והרוויחה כמה זלוטי לצרכיה. במסדרונות הכירה את יעקוב. הודתה לאביה.

סאלי פתחה את החלון לרווחה וריח עשן הכה באפה. מיד טרקה את החלון כדי להימנע ממחשבות על המוות. היא חפצה בחיים לצדו של יעקב. פועמת בה התקווה שבעוד ימים אחדים תשקוט הארץ - לפחות ארבעים יום – וחתונתם תיערך כדת וכדין. הטקס יהיה צנוע בהשתתפות בני משפחותיהם, שני עדים ורב. זה שנות אור היא רוקמת את תכניותיה. היא רוצה לחוות את הטקס. יעקב יקדש אותה בטבעת ויחתום את שפתיה בנשיקות פיו.

היא בת מזל. אביה החכם באדם טוען בלהט שנולדה בת מזל. העובדות מדברות בעד עצמן. בגיל שלוש-עשרה שהתה בחופשת חורף בעיירת הנופש זָקוֹפָּנֶה, ועם עוד שתי חברות בנות גילה גלשה על השלג מפסגת ההר. בלי כל התראה אירעה מפולת. שתי הבנות ועוד כמה גולשים לא שרדו תחת הררי השלג שכיסו אותם, והיא חמקה וכפסע היה בינה ובין המוות. כחצי שנה לאחר מכן בלהט משחקי תופסת התפרצה אל הכביש. מכונית הגיחה מולה, ברגע האחרון סטתה אל המדרכה ופגעה בעגלת תינוקות. העגלה התרסקה, התינוקת עפה באוויר, ובאורח נס נחתה על מזרן ישן שהושלך כשעה קודם לכן מאחת הדירות. לפני שנתיים חלתה באסתמה קשה והרופאים המליצו למשפחה להגר לעיר מדברית כלשהי, שהלחות בה אפסית, אבל עוד לפני שנעשו הסידורים הנחוצים החלימה במפתיע. פעמים רבות נפלה מאופניים, מעדה בחדרי מדרגות ובחצרות בתים ויצאה ללא פגע. אביה מכנה אותה ילדה בת מזל ומנבא שעם המזל והכישרון שלה תזכה באליפות ורשה הקרובה לנשים בשחמט.

עכשיו היא מתכוונת לצאת לפגוש את יעקב ולדבר עם רב. זה לא חייב להיות נחמן בעל הזקן השחור. זה יכול להיות רב עם כיפה סרוגה. מוסמך לרבנות. היא תתפשר על רב רפורמי ושני עדים מהרחוב. בלי בני המשפחה. בלי ארבעת חבריו של יעקב מבית החרושת לחייטות, האמורים להחזיק את מוטות החופה. בלי חברותיה מהגימנסיה האמורות לשאת את שובל שמלתה המרשרש.

כבר שבוע לא שמעה ממנו, והיא אוכלת את הלב ורואה שחורות. ביתו כושף בקללת החורבן, נפגע ונהרס. כך קרה גם במלחמת העולם עשרים שנה קודם לכן. ועכשיו יעקב ואמו מדממים למוות חסרי אונים על הרצפה באחד החדרים ומשוועים לעזרה. היא חייבת לצאת, למהר ולהושיעם.

"סאלי, לאן את הולכת עכשיו?" פרעה אמה את מחשבותיה כאשר הניחה רדיד חום על כתפיה וסקרה את דמותה במראה התלויה על הצד הפנימי של דלת הכניסה. עורה של סאלי בהיר, פניה ורודים, בלי איפור. עיניה כחולות, שערה ארוך בגוונים של חום ובלונד, מהודק ונקשר מאחור בשתי סיכות פרפר ומבליט זוג עגילים מרהיב הענוד על תנוכי אוזניה, עגילים שנוסכים בה תעוזה וביטחון. בגימנסיה ובאוניברסיטה לא אחת התבלבלו וחשבו אותה לגויה גמורה. דיקן הפקולטה לביולוגיה אף הרחיק לכת והציג אותה לפני עמיתיו מפקולטת ברלין כדוגמה מובהקת למראה סלָבי-אָרי. עמיתיו סקרו אותה בעיון ולא סתרו את קביעתו. שקלו להזמינה לברלין ולהציגה כדוגמה לפני בכירי המפלגה.

אם תספר על כוונתה, ייפלטו מעיני אמה רשפים שישרפו את השמים.

"יוצאת לשאוף אוויר. הן אפשר להיחנק מלא לעשות כלום כל היום." סימן שאלה גדול תלוי על פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטה ועל פעילותו של מועדון השחמט. נמאס לה להסתובב בביתה הלוך ושוב כארי בכלוב.

ידה החליקה על שמלתה החומה, והיא יישרה את קפליה, מיששה את התפרים החזקים והמודגשים, ולבה זימר אריָה פופולרית. היא מתמצאת באופרות ובתפירה. בשתי חופשות קיץ הועסקה כשוליית תופרת. דרכו של יעקב ודרכה הצטלבו כמה פעמים במסדרונות בית החרושת. עיניהם נפגשו, שפתותיהם חייכו בערגה כאומרות לרגע הזה פיללנו. זר תודות וברכות לאביה שהתעקש שבמקום ללכת בטל בחודשי הקיץ תרכוש מקצוע שימושי, שיהיה לימי פורענות. "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו," ניבא אביה, ולא שיער שימי הפורענות כבר מעבר לסף.

סאלי התלבטה האם ללכת לביתו של יעקוב או אל בית החרושת. זהו בית חרושת גדול עם עשרות גזרנים, תופרים, מודדים ואנשי מנהלה. גם בימים אלו מי שאינו חושש ממטוסי אויב ומהפורענות מתייצב למשמרת. האם יעקב שוהה בין כתליו? או שנותר ספון בביתו לצד אמו? תופר בגד משובח בעבור גבירה מיוחסת שאימצה אותו כחייט פרטי.

באולם שיעקב עובד בו תופרים חליפות נשים של שניים ושלושה חלקים, ז'קטים רחבים וצמודים, שמלות עמוקות מחשוף ושמלות נזיריות, מכנסיים מתרחבים כלפי מטה וגם שלושה רבעים, חצאיות צרות וחצאיות רחבות, טוניקות, ועוד כהנה וכהנה דגמים שמתפרסמים בז'ורנלים של אופנת נשים. את השמלה החומה שלה תפר לה יעקב, וכשהיא לובשת אותה היא מדמה שהוא אִתה ולידה.

אביה הורה שלא לצאת מהבית אלא לסידורים דחופים ונחוצים. אחיה אינם נפגשים בחצר עם חבריהם למשחקים. אמה אינה נפגשת עם חברותיה לחוגי סריגה ורקמה. אינה יודעת אם המועדון הקהילתי עדיין ניצב על תלו. מי שלא מוכרח לא יוצא מביתו מחשש למה שיגלה בשובו. אביה, מנהל חשבונות במשרדי הרכבות הבין-עירוניות, הולך לעבודה. המשרדים מופצצים תכופות, אבל מתחת לקומת הקרקע יש מקלט ממוגן, והעובדים יורדים אליו בהישמע אזעקה.

מדברי אביה סאלי יודעת שלמרות ריבוי קטעי המסילות ההרוסות הרכבות מוסיפות לנוע ברחבי המדינה בשיבושים בלוחות הזמנים. וכל זמן שהרכבות נעות, עדיין פועם לבה של פולין.

"את הולכת לפגוש את יעקב," התריסה אמה. "לו אהב אותך באמת, לו התעניין בשלומך, היה שוהה כאן אתך ולא לצד אמו. אמו חשובה לו יותר ממך. הרבה יותר ממך." בשוט לשונה מצאה אמה את קרבן השעה. כאילו הייתה סאלי פצצה מתקתקת שיש לנטרל אותה. גבה של האם שחוח, פניה חיוורים ודוק ערפילי מכסה על עיניה. קולה המבוהל נע מקיצוניות זו לאחרת.

אבל לבה של סאלי לא נכמר עליה. ידה ממששת את העגילים העגולים הענודים על תנוכי אוזניה הנוסכים בה כוח ותקווה. לבה הולם, והיא מהדקת את שפתיה ומאגרפת את ידיה כדי שלא להגיב על דברי אמה המקבלת בחדווה את דחיית חתונתה וחותרת לביטולה. אמה מוטרדת מאוד מהשאלה מה יעלה בגורלו של העם הנבחר. העם חשוב לה יותר מבתה. חדשות לבקרים אמה מונה על אצבעותיה את טענותיהם של מנהיגי גרמניה הנאצית המאשימים את העם היהודי בכל הצרות הכלכליות, החברתיות והמדיניות שחווה מדינתם מאז תבוסתה המשפילה לפני שנים. לכן על העם הזה להיענש. בגרמניה ובגרורותיה, אוסטריה וצ'כיה, היהודים מפוטרים מעבודתם ורגליהם נדחקות מכל עמדה ומשרה באוניברסיטאות. חנויותיהם נבזזות, נשדדות ומועלות באש, ואין עומד על המשמר, ואין מי שיוקיע את הנבלה. בלי יוצא מהכלל - מעולל עד זקן הכול מחויבים לענוד את הטלאי הצהוב המבזה והמשפיל. בריונים אנטישמים בעידוד מליציות פאשיסטיות מכים ביהודים, ושומרי החוק מביטים בנעשה שלובי זרוע ומחרישים.

אמה לא חדלה להתפלפל עם טענותיהם של מנהיגי גרמניה הנאצית בכל פורום מזדמן, והיא מונה את טעויותיהן אחת לאחת. ובתוך דל"ת אמותיה היא מנסה לשכנע את בעלה להגר לאמריקה, שבה מתגוררים אחיה התאומים. אבל הוא פוטר את בקשותיה ומונה את היתרונות שיש להם בפולין. "יש לי עבודה קבועה בחברת הרכבות הבין-עירוניות. אוכל יש לנו בשפע. חיי תרבות אידיאליים. חיי הקהילה פנטסטיים. אז למה לעזוב הכול ולנסוע אל הבלתי נודע. הרי אינני אוונגרדיסט והרפתקן. אילו הייתי צעיר בעשר שנים, כמו ברל ורובין, אולי הייתי שוקל את הרעיון שלך באהדה."

אמה לא מצליחה להזיז אותו מדעתו הנחרצת בעניין ההגירה: "אתה נתפס אל סיר הבשר ועיניך טחו מראות את המתרחש מסביבך." היא לא מוותרת, אבל גם לא נוקפת אצבע בעניין ההגירה מלבד כתיבת מכתבים אל אחיה.

סאלי משוכנעת שהצדק עם אביה. אמריקה היא ארץ קפיטליסטית, והרוב הגדול בה מנוצל מבחינה כלכלית וחברתית בידי המיעוט המקורב לשלטונות. הרוב רעב ללחם. רק למעטים התמזל מזלם והם שרויים ברווחה. עכשיו כבר אינה בטוחה. שבועיים וחצי של מלחמה, ודעתה נעה מקיצוניות אחת לשנייה. יותר מכול חשוב לה הביטחון האישי.

ידיה מיששו את העגילים שקיבלה מיעקב בטקס אירוסיה, זהו אחד התכשיטים היחידים ששמרה אמו מתוקפת השפע שידעה המשפחה. "את העגילים האלה קיבלה אמי מאבי בטקס אירוסיה," אמר לה, "והיא תהיה המאושרת באדם כשאת תענדי אותם. להערכתי הצנועה הם שווים לפחות תפירת ארבע חליפות מהודרות כולל הבדים לקליינטית הכי עשירה שלי, הגבירה מייטקובסקי." כך תיאר יעקב בשפתו הציורית את שוויים. "ועוד שרשרת עם יהלום לקישוט על כל אחת מחליפותיה של הגבירה מייטקובסקי." עיניו ברקו כאשר ענד את העגילים על תנוכי אוזניה בהסטת קווצות שערה לצדדים. לא ידעה אם התבדח על שוויים או דיבר ברצינות. תפירת ארבע חליפות מהודרות כולל מחיר הבדים שלא יסולא בפז? שרשראות עשויות זהב ויהלומים מלוטשים? כל מעשיו של יעקב טובים בעיניה. אם תתמהמה חנוכת חנותם לממכר בגדים, לא יבוא קץ העולם. הם צעירים וזמנם בידם. מאז ענדה את העגילים אינה מסירה אותם. לא בחפיפת ראשה, לא ברחיצת פניה ולא בשנתה. הביטה במראה, ושמחה גדשה את לבה וזקפה את החזה. בשנה האחרונה נעשו שדיה אגסיים ופטמותיהם ארגמן. אהבה ללא מצרים פורחת בלבה.

"יעקב אוהב אותי," אמרה לאמה, אף שידעה שאין טעם להיכנס לוויכוח מיותר אִתה ולהסגיר את מטרת יציאתה. זה לילה שלישי היא שומעת את תחנוני אביה ואת הדחייה של אמה. לבה נכמר עליו. אם יעקב יחפוץ בי, ולא חשוב באילו נסיבות, לא יעלה על דעתי לדחות אותו, נשבעה בלבה.

"בהזדמנות, כשאני כבר יוצאת להתאוורר ברחוב, אכנס אל איטה. זמן רב לא ביקרתי אצלה," אמרה והרימה את קולה - לשכנע את עצמה יותר מלשכנע את אמה. אם תפסע לבדה ברחובות העיר, שסכנת מוות אורבת בהם ממטוסי חיל האוויר הגרמני הטסים בשמים כאילו השתתפו במטס הצדעה לשלום העולם, וגם מבריוני הרחוב העושים ככל העולה על רוחם, זה לא מלמד על שפיות דעת וחכמה יתרה. אבל זה שעות שוררת הפוגה, ומעין דממה דקה של שלווה עוטפת את העיר. אולי הדממה מבשרת היערכות מחודשת, ואולי, עודדה את עצמה, תש כוחם של מטוסי המסרשמידט, וגדודי הפרשים הכניעו את אילי הברזל של הפולשים. אינה יודעת דבר לאשורו. אבל אם לא תנצל את ההזדמנות לראות את יעקב, מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות.

לבקר את איטה – זו הייתה אמירה סתמית. מי צריך אותה כרגע.

המשך יבוא

* * *

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבּעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

פורסם לראשונה בגיליון 575 מיום 20.9.10

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו מאוד מקווים כי הפריצה לביתו של האלוף חגי טופולנסקי וגניבת המחשב שלו לא נעשו בידי גורמים מאוד מסויימים שמתנגדים לדרכו הממלכתית בצה"ל והיו מעוניינים להפליל אותו כדי להיפטר ממנו. האם כל כיווני החקירה אכן נבדקים? ייתכן שהפורץ היה קבלן של מישהו שהיה מעוניין בהפללת האלוף, משום שבעיניו האלוף הפריע למגזר מסויים בצה"ל ומחוצה לו.

* למר אהוד בן עזר, הערכתי העמוקה לראש אכ"א אלוף חגי טופולנסקי, אשר לאחר גניבת מחשבו הנייד הצבאי מביתו, והחקירה במצ"ח בשילוב משטרת ישראל, הוא נתן דוגמה אישית ולקח אחריות מלאה! ופורש מהשירות בצה"ל למרות שככל הנראה לא היו על המחשב חומרים מסווגים ברמה גבוהה אלא הכנת מצגות.

ברצוני לצטט בקשר לכך את אימרת חז"ל: "נאה דורש נאה מקיים." מן הראוי שאדם שבא בתביעות לאחרים יקיים בעצמו את מה שהוא דורש.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

 בני-ברק

* שלום לְאורה קובלקובסקי, מרכזת מרכז דהאן, באוניברסיטת בר אילן. להבהרת סיפורי חטיפת ילדי התימנים, ראוי שתצפו בתוכנית 'מקבלים שבת' פרשת 'תולדות' מלפני שבוע, של דב אלבוים.  שם מספרת הסופרת תהל חן, כיצד אביה, מעולי תימן, משנודע לו שנולדו בנות, סירב לקבל לביתו אותה ואת אחותה התאומה, וישירות מהלידה הן נשלחו לטיפול במוסדות רפואיים, ולאחר מכן במשפחות אומנות. ואחות אחרת שנולדה קודם לכן הגיעה אמנם לביתם, אך הוזנחה ונפטרה תוך תקופה קצרה. וכך יכלו הבנים שגדלו בבית, לספר על שלוש האחיות שנעלמו מחייהם.

בהערכה,

ברוך תירוש

* לאהוד שלום, בעניין המציות שהחבר שלכם היה אוכל בימי השירות הצבאי שלו: לימים השתפר העניין ויחד עם המציות חילקו גם קופסאות  של מיץ והסבירו לנו שזה על מנת שהתחתונים של אוכלי המציות לא יתמלאו באבקה...

בברכה,

י"ז

* אהוד: טעם מיץ התפוזים המשומר מהקופסאות הצה"ליות עומד בפינו עד היום בגעגועים רבים. זה היה הפינוק היחידי במנות הקרב.

* לפי שיפוט המערכת, המאמרים של אלכס לכיש משעממים וטרחניים ואינם מתאימים למכתב העיתי, ועל-כן יופסק פרסומם. לכן, כל מי שבכל זאת מתעניין בנושא הבריאה והדת היהודית, מוזמן לפנות ישירות למר אלכס לכיש לפי הכתובת:  alachish777@gmail.com

* חברי גרעין "שדמות", אתם זוכרים את הרס"ר יוסף גנץ של בסיס הנח"ל בבית דרס שבו עברנו לפני יותר משישים שנה טירונות קשה בת חמישה חודשים שבמהלכה די התעללו בנו? [למשל, למסדר חולים בבוקר – לבוא עם המיטה וכל הציוד הצבאי לפני דלת המרפאה הרחוקה, שהיתה סמוכה לכניסה לבסיס] – ובכן, לפני כשבוע רס"ר יוסף גנץ הלך לעולמו. הוא היה מבוגר מאיתנו. יהי זיכרו ברוך. הוא מילא את תפקידו בצורה הנאמנה ביותר ברוח הימים ההם בצה"ל. חברים שיש להם זיכרונות על גנץ מאותה תקופה יכולים לשלוח לנו לפרסום.

* "בארץ אנחנו מכירים את סיפורו של כל קורבן תאונת דרכים, בעיקר אם מדובר ביהודי. מדווחים על התאונה עוד בטרם פרסום השמות, והקהל מקווה בסתר ליבו כי מדובר בערבים. ואחר כך יגיעו עוד פרטים. לרוב אלה ערבים, ולעתים גם יהודים נהרגים, ואז מצופה מאיתנו להתנהג בהתאם, להרגיש אובדן וחלק ממשפחת האבלים." [סייד קשוע עם קצת רעל, כרגיל, כותב מעיירתו המושלגת בארה"ב. "הארץ", 16.12.16].

* ביקורת רעה, רשלנית וקצת מטומטמת (כאילו מישהו ביקש להזיק במזיד) של שגיא כהן ב"הארץ" מיום 15.12.16 על מסעדת הבראסרי הנהדרת ברחוב אבן גבירול מול כיכר רבין בתל-אביב. תועלתה של הביקורת אולי רק בכך שבשעות הצהריים יקטן התור הקבוע המשתרך בפתח המסעדה, עד שיתפנה מקום.

דוגמה לרשלנות: כהן כותב שמגישים "ארבע פרוסות לחם", ובכן – לא היתה פעם שלא הגישו בהתחלה סלסלה עם ארבעה בצעים גדולים של באגט טרי, שניים כהים ושניים בהירים, וקערית חמאה, וניתן לבקש עוד ועוד ללא תוספת תשלום.

* יהודה דרורי: [ציטוט]: סאיב עריקאת: "העברת שגרירות ארה"ב לירושלים תחריב את תהליך השלום."

חשבת פעם, אהוד, על איזה תהליך הוא מקשקש, או על איזה שלום... או על מה יש להחריב... חוץ מהשקרים והצביעות הבלסטינית?

* שלום אהוד, סופר ״לא ידח ממנו נידח״, בסיפור של עמנואל הרוסי, ביחס לדוד בנימין וה״בחור – חוזר״, אין צורך להגיה (גם לא עם סימן שאלה) ל״מוזר״. הם בסיפור חסידי חב״ד-ליובאויטש, שם הרב או הרבי או מעין אושיה חינוכית הקרויה אצלם ״משפיע״, ״מוסרים שיחות״ כך! בין שומעי הלקח יש אחד או יותר שניחנים בזיכרון מעולה ומסוגלים לומר שנית מילה במילה עם האינטונציה הנחוצה את השיחה/שיחות.

בחור כזה זוכה לתואר ״חוזר״, או ב״אשכנזית״, ״חויזר״.

בברכה,

משה בן ברוך 

* התנצלות: בגיליון הקודם אמרנו שאורי קליין, ב"הארץ", כל כך זילזל בסרט "החטאים" עד שאפילו בילבל בין תפקידיהן של שתי השחקניות הראשיות, כשכך כתב: "האחות האחת, ננה (נלי תגר), עברה מעיר הולדתן ירושלים לתל אביב ועובדת בשבועון המשלב בין מאמרים פוליטיים תוקפניים לפורנוגרפיה (נוסח "בול"). היא אישה צעירה מוחצנת, לוחמנית, מתריסה, שאינה מסתירה את דעותיה, ומביעה אותן במידה של עוקצנות צינית. לעומתה, האחות השנייה, ספי (ג'וי ריגר), מופנמת ועצורה. היא סולנית במקהלה קלאסית, ובתחילת הסרט, בעקבות קונצרט במערב ברלין, היא מותקפת בידי אישה הצועקת לעברה שאביה הוא רוצח." ["הארץ", 1.12.2016].

ועל כך כתבנו ש"כמובן שההפך הוא הנכון!" – ומתברר שטעינו ובגדול. המידע של אורי קליין נכון במאה אחוז, ורק שאנחנו התבלבלנו בין שתי השחקניות וברוח זו כתבנו את ההתרשמות שלנו, שאגב, היתה בה אותה מידה של התפעלות משתיהן, ואולם עתה נראה לנו ההישג של ג'וי ריגר בתפקיד ספי – גדול עוד יותר. איזו שחקנית נפלאה! צפוי לה עתיד מזהיר! והעיקר, אל תשכחו לרוץ לראות את הסרט.

* שלום לאהוד בן עזר. לצערי אינני מסכימה לסופרלטיבים שהענקת לסרט "חטאים".  קודם כל לא מצאתי איזה בלבול עשה אורי קליין עם שתי האחיות? נלי תגר אמנם שיחקה לא רע. אבל הדיקציה שלה נוראית. היא בולעת ומעלעלת את המילים כמו תל-אביבית מצוייה. אני מתפלאה שכאיש של מילים, הדיקציה הנוראית שלה לא הפריעה לך.

אני חושבת ששתי הדרמות המאז'וריות [של ננה ושל ד"ר מילך] יוצרות חוסר איזון בסרט. בכך שהן כאילו מתחרות זו בזו. ולכל אחת מהן אפשר היה להקדיש סרט נפרד. ולכך נוסיף גם את המיני דרמה של ספי, וניסיונה לפלס דרך לעצמה לצמרת.

בעיניי הסרט פלקטי. בלי מורכבות ובלי ניואנסים. ומבויים ביד גסה, נוסחתית וסכמטית.  הכול מוטח בגסות. יש אמנם כמה הברקות בטקסט, [מפיה של ננה] אבל זהו. הסרט  נתן לי תחושה של פרובינציאליות במובן הרע של המילה. צעקנות, סנסציוניות ויהירות. אין טיפת עדינות בסרט, שכל כך מבקש לרכוש את ליבו של הצופה. לא יכולתי להרגיש כלום כלפי אף דמות שם. וזה אומר דרשני.

מצטערת שאינני שותפה לתחושה העילאית  שהותיר הסרט בך. אני יצאתי  ממנו מאד לא מרוצה.

סליחה ותודה,

חוה ליבוביץ

מהקוראות הנאמנות של עיתונך  האינטרנטי.

* חברת אם-ג'י-אם רכשה את זכויות ההפצה של "החטאים", סרטו החדש של אבי נשר, ותפיץ את הסרט בארצות הברית ובדרום אמריקה. כך מסרו מפיקי הסרט. לדבריהם, ארבע חברות אמריקאיות התמודדו על הזכות לרכוש את הסרט להפצה, ואם-ג'י-אם זכתה "לאחר שהציעה את ההצעה האטרקטיבית ביותר." ["הארץ", "גלריה", 18.12.16].

אהוד: הסרט הנהדר הזה עוד יהפוך להצלחה עולמית.

* לטורו של אורי הייטנר: לא רק מחלקת המדינה תנסה לשנות את ההחלטה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים: גם אחת (הזויה יש לומר) מהח"כיות של מר"צ צעקה זאת ברגש בטלוויזיה הישראלית!

מרק הסנר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל