פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1204

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בכסלו תשע"ז,  22 בדצמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סְחַרְחֹרֶף. // עמוס גלבוע: הדמוקרטיה בישראל במצב "לא גרוע". // פוצ'ו: "בחיי [3]", י"ח. עסקי גננות ובניין. // הלבנבנים והשחרחרים, סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. כ"א. בית הדודה גולדה. // רות כץ ירדני: חבל על הזמן עם שרה׳לה נורמן. // יצחק שויגר: "לא פה ולא שם". // עיריית נצרת אירגנה אירוע הוקרה לרוצח 3 ישראלים. // אוריה באר: בולשיט בשיריון. // אורי הייטנר: 1. הדרך השלישית בבית המשפט. 2. צרור הערות 21.12.16.  // אלכס לכיש: משל מלך הודו. // יהודה דרורי: 1. השמאל מיילל ככלב מוכה... 2. הכישלון הביטחוני הגדול מכולם. // יוסי אחימאיר: על א"ב יהושע. // בן-ציון יהושע: איך הפכנו להיות משפחת 'יהושע'? // צביקה שטרוסברג: ציטוט מדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. // עמוס גורן: במשכן הבריאות. // משה גרנות: לתרגם שירה יכולה רק נפש תאומה, על "אמילי – מבחר משיריה של אמילי דיקינסון" תירגמה: לאה נאור. // שמואל יריב: הַשְּׂדֵרָה.  כִּסּוּפִים. // 3 מצגות על אסתר ראב. // אלי מייזליש: אווילות וכל הכרוך בה. 2. פיגוע הדריסה בברלין – ומה זה אומר לנו? // משה כהן: אין גבול לצביעות? // רון וייס: החיים הטובים והמשתלמים. // אלי רוה: זוג עגילים. ורשה, ספטמבר 1939. הרס וחורבן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סְחַרְחֹרֶף

הַחַזָּאִים, אִצְטַגְנִינֵי שְרִירוּת הָרוּחַ

וְגַחֲמוֹת גַּלֵּי הַחֹם וְהַצִּנָּה

נִבְּאוּ כִּי כָּל שֵדֵי הַסַּעַר הַפָּרוּעַ

שֶסּוּפָתָם צוֹבֶרֶת עֹז וּמַקְצִינָה

יֵצְאוּ הַלַּיְלָה מִגִּדְרָם בִּמְחוֹל הַזַּעַף

כְּמוֹ הָעֲנָק מִמְּנוֹרָתוֹ שֶל אַלָּדִין

וּכְמוֹ לִילִית וְסַמָּאֵל וְרַעַף-רַעַף

יַקִּישוּ כָּל גַּגּוֹת הָעִיר כִּבְיוֹם-הַדִּין

שֶבּוֹ טוּרֵי שִנָּיו שֶל כָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם

נוֹקְשִים בְּפַחַד זֶה לַזֶּה, מֵאֵימָתָם

שֶל אֵיתָנֵי הַטֶּבַע הַמַּכִּים בְּהֶלֶם

אֶת הַשָּמַיִם הַשּוֹפְכִים אֶת חֲמָתָם.

וְהַבְּרָקִים, בְּהֶבְזֵקֵי טֵרוּף זִיג-זָגִי

פּוֹרְמִים בְּאֵש כְּחֻלָּה אֶת רוֹכְסָנֵי הַשְּחוֹר

שֶל עֲלָטָה שוֹתֶתֶת גֶּשֶם הַנִּמְזָג עִם

שִעוּל הָרַעַם הַצָּרוּד וְהֶעָכוֹר

וְכָל הַלַּח וּשְחוּז הַכְּפוֹר מַנְחִית מִגֹּבַהּ

אֶת נִיאָגָרוֹת זַעֲמוֹ שֶהֵן בְּרָכָה

לִשְׂדוֹת הַבַּר בָּם הֶעָתִיד יַצְמִיחַ שׂבַע

אֲבָל יוֹשְבֵי כְּרַכִּים, עָמֹק בַּחֲשֵכָה

צְלוּפַת הַמַּיִם וְהַקֹּר הַזֹּאת חָשִים בָּהּ

אֶת זְקִיקוּתָהּ שֶל הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית

לְחֹם גּוּפוֹ שֶל הַזּוּלָת וְגוֹשְשִים בָּהּ

כִּבְכִי עוֹלָל אֶל אֵם בְּדוּיָה אוֹ מַמָּשִית.

וְאַתְּ לְפֶתַע מְקִיצָה לְנַהַם פֶּרֶא

שֶל אֵיזֶה רַעַם הַמַּחְרִיש אֶת כָּל אֶחָיו

בְּנַהֲמַת הַדֹּב שֶלּוֹ הַמְּפַרְפֶּרֶת

אַדְווֹת הֵדִים בִּתְהוֹם שֶל לַיְלָה בְּלִי כּוֹכָב

וְאַתְּ זוֹעֶקֶת כְּטוֹבַעַת הַנִּזְרֶקֶת

מִתְּהוֹם יַמָּם שֶל מַחְשַכִּים סִיּוּטִיִּים

אֶל כְּפוֹר חוֹפָהּ שֶל הָעֵרוּת שֶאֵין בָּהּ שֶקֶט

אוֹ הַרְגָּעָה וְשוּם כְּזָבִים פִּיּוּטִיִּים

לֹא יְשַכְּכוּ אֶת מַכְאוֹבֵי הַלָּמָּה-לָמָּה

שֶל הַלְּבַד-לְבַד הַזֶּה שֶלֹּא רָפוּ  

כָּל אַכְזְבֵי וַדָּאוּתוֹ שֶלֹּא נֻחָמָה

בִּכְלוּב חַדְרֵךְ הָאַפְלוּלִי וְהַקָּפוּא

כִּבְדִידוּתֵךְ שֶהַתִּקְווֹת אוֹזְלוֹת מִמֶּנָּה

כְּגַרְגִּירֵי שְעוֹן-הַחוֹל שֶהַשְּנִיּוֹת

אַט-אַט הוֹפְכוֹת בּוֹ לְשָנִים אֶת הָאַל-מֶנַע

שֶיֵּש בּוֹ בֵּית-עָלְמִין שָלֵם שֶל אַשְלָיוֹת.

וְכָךְ, בַּחֹשֶךְ, לִצְלִילָן שֶל שִמְשוֹתַיִךְ

הַנִּרְעָדוֹת מֵאַרְטִילֶרְיַת רְעָמָיו

שֶל הַסְּחַרְחֹרֶף הַהוֹלֵם בְּרַקּוֹתַיִךְ

כְּאֵיזֶה דֹפֶק-אַדִּירִים שֶנַּהֲמָיו

דָּשִים בָּעִיר הַזֹּאת בְּאֶגְרוֹפֵי הַמַּיִם

הַמַּכְפִּילִים בֵּין גִּרְגּוּרֵי הַמַּרְזְבִים

אֶת פִּרְאוּתָם שֶל סִיּוּטַיִךְ וְאֵימַיִךְ

וְאֶת יַתְמוּת הַחֲלוֹמוֹת הַנִּכְזָבִים

אַתְּ לְכוּדָה כְּדַג שָכוּחַ בָּאַקְוַרְיוּם

אוֹ אָמוֹדַאי בְּפַעֲמוֹן-זְכוּכִית שָקוּף 

בִּמְצוּלוֹת יָם שֶלֹּא הֵאִיר אוֹתָן זֶה כְּבָר יוֹם

וְכֻלָּן לַיְלָה, לֵיל-תָּמִיד, שֶבּוֹ תָקוּף

לִבֵּךְ הַחַת וְהַנִּפְחָד מִכָּל כְּרִישֶיהָ

שֶל גַּלְמִידוּת הָעַד-מָתַי הַזֶּה הַמַּר

בְּמַלְתְּעוֹת תּוּגַת-הַבְּלִי וְיֵאוּשֶיהָ

וְהַחֲבָל הַזֶּה הַתָּם וְהַנִּכְמָר.

וְאַתְּ הִכַּרְתּ פַּעַם יַלְדָּה אַחַת פּוֹרַחַת

שֶשּוּם סַגְרִיר עַל שְמֵי חַיֶּיהָ לֹא נָחַת

וְהַחַיִּים בָּהֶם הִשְקִיפָה כְּאוֹרַחַת

נִרְאוּ לָהּ אָז כְּהַבְטָחָה גְדוֹלָה אַחַת

וְהֶעָתִיד הָיָה עוּגָה שֶל יוֹמֻלֶּדֶת

וְלֹא נֵרוֹת דָּלְקוּ בָּהּ אֶלָּא סִכּוּיִים

אֲשֶר כֻּבּוּ לֹא בִּנְשִיפָה אַחַת בּוֹדֶדֶת

כִּי אִם אֶחָד-אֶחָד בְּהִמּוּרִים שְגוּיִים

וְהַגּוֹרָל שֶעֶלְבּוֹנוֹת רַבִּים הֵטִיחַ

גִּלָּה פִּתְאֹם כְּשֶהוּא עוֹיֵן וּמְאַיֵּם

שֶלֹּא כָּל מִי שֶלִּילָדוֹת קְטַנּוֹת מַבְטִיח

שְלַל הַבְטָחוֹת יָפוֹת זוֹכֵר גַּם לְקַיֵּם.

וְהִיא שֶלֹא יָדְעָה אֶת מַמְרוֹרֵי הַכַּעַס

וְאֶת בְּגִידַת הַזְּמַן חִכְּתָה לַטּוֹב אַט-אַט

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן הִיא לֹא יָדְעָה אָז:

שֶהַיַּלְדָּה הַזֹּאת

תְּהֵא אֵי פַּעַם

אַתְּ.

לָכֵן עַכְשָיו, כְּשֶהַסּוּפָה בַּחוּץ צוֹלֶפֶת

בְּפַרְגּוֹלֶיהָ הַקְּפוּאִים וְהַלַּחִים

וְהָאֵימָה הַיַּלְדוּתִית אֵינָה חוֹלֶפֶת

מִן הָאִשָּה שֶאַתְּ כָּעֵת – וּכְמוֹ גָחִים

מִקָּטַקוֹמְבּוֹת זִכְרוֹנֵךְ כָּל רְעָדֶיהָ

שֶל הַיַּלְדָּה מֵאָז, בַּחֶדֶר הָאָפֵל,

הַהֲלוּמָה וּמִתְבּוֹסֶסֶת בִּפְחָדֶיהָ

מִקּוֹל הָרַעַם הַשּוֹאֵג בָּעֲרָפֶל

וּמִזְדַּעֶקֶת שְנוּקַת-בֶּכִי אִמָּא-אִמָּא

רַק שֶכַּיּוֹם כְּבָר אֵין שוּם אִמָּא, אֵין אֶל מִי

לִקְרֹא לְעֵזֶר וְהַחֹשֶךְ שֶבָּךְ פְּנִימָה

עוֹנֶה לַחֹשֶךְ הַמֵּימִי וְהַשְּמֵימִי

הַמִּשְתּוֹלֵל בְּלֵיל הַגֶּשֶם הַזֶּה שָמָּה

בֵּין שְחוֹר עָבֵי הַכְּפוֹר וּכְחוֹל בִּרְקֵי הָאֵש

וְלֹא יוֹעִילוּ יְפִיחוֹת הַלָּמָּה-לָמָּה

וְקַר, עָקָר וּמְנֻכָּר הוּא כָּל הַיֵּש –

אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת עַל צִדֵּךְ מִבְּלִי לָדַעַת

אִם יֵש לָהּ סוֹף לַטּוּנְדְרָה שֶל מִטָּה קָרָה 

וְאִם עַל אַף שֶהַבְּדִידוּת אֵינָה נִגְדַּעַת

אוּלַי צָפוּי עוֹד אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה.

שֶכֵּן אוּלַי בְּרֶגַע זֶה, כְּשֶאַתְּ פּוֹגֶשֶת

אֶת הַיֵּאוּש הַמְּיַבֵּש אֶת הַדְּמָעוֹת

עוֹבֵר שָם אֵיזֶה אַלְמוֹנִי בַּחוּץ, בַּגֶּשֶם

מִבְּלִי לָדַעַת שֶאַתְּ כָּאן, קָרוֹב מְאֹד

לִבְדִידוּתוֹ שֶכְּבָר שָנִים הוּא מְחַפֵּשׂ בָּהּ

אוֹתָךְ בִּלְבַד, אוֹתָךְ שֶאֵין אַתְּ מַעֲלָה

עַל דַּעֲתֵךְ שֶהוּא עֲדַיִן מְהַדֵּס בָּהּ

בֵּין זָרֻיּוֹת רַבּוֹת מִסְּפֹר בָּאֲפֵלָה

כְּמוֹ אֵיזֶה שְלִיחַ אִינְטֶרְפּוֹל אוֹ שוֹטֵר-חֶרֶש

שֶבְּלִבּוֹ יֵש קְלַסְתֵּרוֹן שֶכָּל פְּרָטָיו

הֵם כָּל פְּרָטַיִךְ, רַק שֶלָּךְ, לֹא שֶל אַחֶרֶת

אַךְ אַתְּ פָּשוּט אֵינֵךְ עוֹלָה עַל עִקְבוֹתָיו

כְּשֵם שֶהוּא אֵינוֹ עוֹלֶה עַל עִקְבוֹתַיִךְ

אַךְ בְּנִגּוּד גָּמוּר אֵלַיִךְ הוּא אֵינוֹ

אוֹמֵר נוֹאָש, שֶלֹּא כָּמוֹךְ מִתִּקְווֹתַיִךְ

כִּי כְּמוֹ גוֹזָל שֶל קוּקִיָּה אַחַר קִנּוֹ

שֶכְּלָל אֵינוֹ קַיָּם הוּא תָר הֵיכָן אַתְּ חֵרֶף

כָּל הֵעָדְרַיִךְ שֶנִּלְאוּ מֵהַלְאוֹתוֹ

אַךְ אַתְּ יֶשְנֵךְ וְהוּא חוֹלֵם אוֹתָךְ בְּלִי הֶרֶף

כְּשֵם שֶאַתְּ עַצְמֵךְ שָנִים חָלַמְתְּ אוֹתוֹ.

וְאַתְּ אֶת שְמוֹ וְאֶת כְּתָבְתּוֹ אֵינֵךְ יוֹדַעַת

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִית כָּאן מֵעוֹלָם

אַךְ הוּא מוֹצִיא אוֹתָךְ כָּל לַיְלָה מִן הַדַּעַת

וּבְלִי לָדַעַת שֶזֶּה הוּא – הוּא כְּבָר נֶחְלָם

שָנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בַּחֹשֶךְ הַנָּגוּעַ

בִּרְעַב הָאֵין שֶלָּךְ, בַּקֹּר וּבַחֲסָךְ

וְהוּא כְּאֵב וְרִיק פָּעוּר וְגַעֲגוּעַ

שֶבְּדָמֵךְ לִבְלִי רַחֵם אַרְסוֹ נִמְסָךְ

וְאַתְּ זְקוּקָה לוֹ וְהוּא לָךְ וְהוּא בָּטוּחַ

שֶהַסִּימְפוֹנְיָה הַבִּלְתִּי גְמוּרָה הַזֹּאת

שֶהַזָּרוּת תְּקוּעָה בָּהּ כְּמֶרְחָק מָתוּחַ

בֵּין בְּדִידוּתוֹ וּבְדִידוּתֵךְ הָאֲחוּזוֹת

בְּאֵיזֶה שְבִי הִסְתַּבְּרֻיּוֹת אֵינָה חֹק-טֶבַע,

אֵינָה גְזֵרַת-גּוֹרָל שֶאֵין בָּהּ עוֹרְרִים

וְהַתְּמוּרָה שֶהִיא הַקּוֹנְטְרָה שֶל הַקֶּבַע

כְּמוֹ שֶאָבִיב הוּא הִפּוּכָם שֶל סַגְרִירִים

עוֹד מְסֻגֶּלֶת לְהָנִיס כִּצְחוֹק שֶל יֶלֶד

אֶת כָּל תּוּגַת הָעֲרִירוּת בְּלֵב נֵעוֹר

וְאֶת קַדְרוּת הַפָטָלִיזְם שֶל קֹהֶלֶת

בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר מְאֹד, שֶל אוֹר.

וְאַתְּ עֵדָה לִיפִיחָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶל הַסּוּפָה בַּחוּץ וְהַיֵּאוּש בִּפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ חֶרְדַּת-הַלֵּב סוֹמֶרֶת

וְאֵיךְ לֵילוֹת הַבְּדוֹד לָךְ עֹרֶף קַר מַפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת גַּם עַד מָה מְתַעֲתַעַת

הִיא אַשְלָיַת הַזָּר הַהוּא, הָאַלְמוֹנִי

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן אֵינֵךְ יוֹדַעַת:

שֶזֶּה קַיָּם

וְזֶה מַמָּש

וזֶה אֲנִי...

* * *

עמוס גלבוע

הדמוקרטיה בישראל במצב "לא גרוע"

כך קובע המכון לדמוקרטיה בדו"ח השנתי שלו על בסיס מדדים בינלאומיים.

הוא מפריך בצורה חותכת את דיבורי ההבל על קץ הדמוקרטיה בישראל

המכון לדמוקרטיה מפרסם מאז שנת 2003 את "מדד הדמוקרטיה" לקראת סוף כל שנה, ומגיש את הדו"ח לנשיא המדינה בחגיגיות רבה.

להבדיל, למשל, מרבים מדו"חות העוני (שעל פי האחרון שבהם יוצא שאחוז הילדים העניים אצלנו גבוה מאלו שבמדינות כמו סודאן) שאיני נותן בהם אמון כהוא זה – "מדד הדמוקרטיה" של המכון הוא בעיני אמין לחלוטין. לא מעטים, בעיקר בימין, נוהגים להדגיש כי במכון לדמוקרטיה קשה למצוא דמוקרטיה, מכיוון שאנשיו ידועים בגישתם השלילית לממשלות הימין. ואולי דווקא בשל כך צריך להיות עניין מיוחד במסקנות הדו"ח כאשר הוא עורך השוואה בין מדדי הדמוקרטיה בישראל למדדים  בינלאומיים. וזאת למה?

בשנים האחרונות אנו שומעים חדשות לבקרים טענות קשות כי הדמוקרטיה בישראל נהרסה;  פעמים זה מגיע עד כדי נהי ובכי על הדמוקרטיה היפה שהייתה לנו, ועכשיו איננה עוד, ואת מקומה תופסת עריצות, רחמנא ליצלן. כמעט אין חוק, תקנה, דיבור ואמירה, פעמים של פוליטיקאים יושבי קרנות, שאינם זוכים לזעקות שבר על חורבן הדמוקרטיה. כל אירוע פעוט, כמו פיטורי מורה, זוכה מיידית להוקעה כפגיעה חמורה מאין כמותה בדמוקרטיה. ישנם אפילו כתבי תקשורת שדומה כי כל רשימה שלהם נכתבת מתוך בניינה החרב והעזוב של הדמוקרטיה  ז"ל.

אז בואו ונראה מה המצב של הדמוקרטיה שלנו בהשוואה למדדים בינלאומיים של מכוני מחקר מכובדים ב-חו"ל על פי 12 ממדים. לפי מסקנת מחברי הדו"ח "התמונה הכללית של הדמוקרטיה בישראל אינה גרועה, אבל יש מקום רב לשיפור."  ניכנס לפרוט התמונה הכללית כדי להבין יותר טוב  מה זה נקרא "לא גרועה":

בשישה מדדים (השתתפות פוליטית, תפקוד הממשלה, שלטון החוק, תפיסת השחיתות, איכות הרגולציה והפיתוח האנושי)  ממוקמת ישראל ברבעון הראשון העליון של האיכות.

 בארבעה מדדים (זכויות פוליטיות ואזרחיות, חופש עיתונות, ייצוג ואחריות  וסיכון פוליטי)  ישראל  מדורגת ברבעון  השני של האיכות, כלומר עדיין במחצית העליונה של מדרגי האיכות של המדדים העולמיים.

בשני מדדים"מצבה של ישראל פחות מעודד," כלשון הדו"ח והיא ממוקמת במחצית התחתונה  של המדרגים: הזכויות האזרחיות והיציבות הפוליטית, והיעדר אלימות וטרור.

ולא רק זה, בהשוואה  לשנה שעברה  (2015) מצב הדמוקרטיה השתפר. הוא השתפר בשמונה מתוך שנים-עשר המדדים, בשלושה נשאר אותו דבר, ורק באחד ירד: חופש העיתונות שירד מציון 70 לציון 68.

כלומר, כדאי להירגע! אין אצלנו "ניצני פאשיזם", ביטוי שהפך לחביב אצל אחדים, והדמוקרטיה שלנו אינה חרבה והרוסה. היא חיה ותוססת, ונמצאת במקום טוב באמצע ברשימת המדינות הדמוקרטיות המעטות בעולמנו.

אז למה זועקים אצלנו מרה על חורבן הדמוקרטיה? זה מזקיק כבר רשימה נפרדת.

ועוד שלושה מימצאים בדו"ח  שראוי להדגישם:

האחד, הרוב המכריע של היהודים והערבים מגדיר את מצבם האישי כטוב. את המצב הכללי  מגדירים 40 אחוזים כ"ככה ככה", 36.5 מגדירים כטוב ורק 23 אחוזים מגדירים אותו כ"רע".  אלו האחרונים הם כנראה הקולניים ביותר.

השני, רוב היהודים בכל הקשת הפוליטית גאים להיות ישראלים (השמאל הכי פחות – רק 65.5 לעומת 90 אחוזים במרכז.

השלישי, 83 אחוזים מהדרוזים גאים להיות ישראלים.

מה להגיד, טובה ארצנו מברלין של המילקי.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

י"ח. עסקי גננות ובניין

 את כל הסיפור הזה, על העץ של אופנהיימר ויענקלה חי, הכנסתי לספרי "אני פחדן אני" כשרציתי לתת לקורא מושג על תכונותיו של יוסי פס (הקצר), שאת דמותו בניתי מיענקלה חי ומאליעזר פומרנץ (פומי), שלמדו איתי בגימנסיה הרצליה.

כדי לעשות לעצמי חיים קלים, אני מעתיק את סוף עלילותינו מילה במילה מתוך הספר, כשיענקלה מככב בו בתור "הקצר" ואני בתור הגנן פינקלשטיין.

הקצר השאיר אותי על אחד הספסלים בשדרות קק"ל. הוא עצמו הקדים ופנה לעבר רחוב ארנון, לבל יחשוד בנו אופנהיימר שבאנו בצוותא. היתה זו אכזריות להשאירני לשבת לבד מול תחנת אוטובוסים. וכי מה אגיד לו ליקה החביב הזה? איך אני יכול להופיע בתור בורר, ועוד בשם מר פינקלשטיין? המסכן הזה, לו היה יודע מי נושא את שמו, היה מתעלף. רגע, אם כך אני לא אני. אני פינקלשטיין הגנן הזקן, אז מה אכפת לי אם הבטלן הזה יילך וישבור את ראשו בענייני בוררות? אדרבא, שיעשה פעם משהו בחייו!

אופנהיימר ראה אותי מרחוק ובא לקראתי: "שלום מר פינקלשטיין! יפה שבאת! אני רוצה לדבר עם אתה, רק לא לדעת איפה אתה לגור. אני רוצה לעשות כאן גינה חדש מסביב לבית. אבל קודם אנחנו לגמור הבירור, אחר הכך אתה להזכיר לי הגינה."

אם קודם היו לי ספקות בקשר לפסק הדין הקבוע מראש, עתה הן גזו. למה בחנות הוא לא אמר לי כלום על הגינה?

"ובכן." אמר מר אופנהיימר, "אתה לזכור האתה אצלי להגיד, לחתוך עץ זה חצי לירה. אני לחשוב הרבה כסף, אבל להסכים. האיש הזה אדון פסובסקי, לבוא אליי בטלפון להגיד עגלה, סוסים, עירייה, משטרה, לבלבל לי את המוח. אני להתבלבל ולהגיד עשר לירות. למה הסכמתי לא יודע. לאשתי אני להגיד שלוש לירות. היא צועקת עליי. אומרת בעד שלוש לירות כדאי לקחת את מנוח הילד שלי, מתי בא בחופש מהצבא, הוא חייל במלחמה, ולהוריד את העץ. אבל אני מילה זה מילה. עכשיו אני לבוא לראות העץ עומד כמו קודם. רק ירד כמה ענפים בצד. זה חוצפה גדול! אני לא לתת יותר כלום!  ולהגיד לחתוך את העץ מלמטה."

אמר הקצר: "העבודה לא מצאה חן בעיניי מהתחלה, אבל ראיתי שהוא מתחנן, והסכמתי. הפועל שלקחתי לא היה שווה כלום. רציתי לעזוב הכול וללכת, אבל אצלי הבטחה זה הבטחה, כעת אני בא לבקש את הכסף, אז הוא רואה במילא גמרתי, אז הוא מנסה להוריד לי..."

"אתה היית צריך לחתוך העץ מלמטה, הכול!" – אמר היקה.

"אתה לא תלמד גננים איך לחתוך!" –כעס הקצר.

"אני לא ללמד," אמר אופנהיימר, "אבל בעוד חודש הענפים לגדול ויש צרות חדשים מהשכנים. תגיד אתה אדון פינקלשטיין, זה עבודה זה?"

  "ובכן," פציתי פי משהבנתי שאין לי ברירה: "אני יכול לדבר רק כגנן. העץ הניצב בזה נמנה על סוגי האזדרכת הגבוהה. הוא אחד העצים הידועים ברצון חייהם העז. יש לו רשת שרשים מפותחת ביותר. לו נכרת בבסיסו, היה שולח גזעי משנה שהיו פורצים בכל החצר. הדרך היחידה המקובלת בגננות היא להשמידו בשלבים על ידי תהליכי ניוון. שיטת סילוק הענפים הצדדיים שבה נקט מר..."

"פסובסקי." עזר לי הקצר.

"כן, מר פסובסקי, היא הדרך המהירה ביותר לסילוקו ההדרגתי של העץ."

היתה דממה.

אופנהיימר התעורר ראשון, פקח עיניים מבוהלות: "מה!!! אתה להגיד הוא בסדר, בשביל זה עבודה קטן לשלם עשר לירות?"

"בענייני כספים," חזרתי, "אינני מתערב."

דממה נפלה, רק עלה אזדרכת אחד נשר ארצה ברעש מחריש אוזניים.

"טוב,"אמר הקצר, משהתמשכה הדממה, "אני אעשה מה שלא עשיתי מעולם. בגלל זה שיש לך מר אופנהיימר בן בצבא, אני מוריד מהמחיר ותשלם רק תשע וחצי. מבסוט?"

את משפטו האחרון ליווה בלחיצת ידו הרופפת של אופנהיימר, אחר לחץ בעוז גם את ידי, לאות שהדבר קם והיה.

    (אם הייתי כותב את "אני פחדן אני" היום , אולי הייתי מוסיף משפט נוסף אחרי "רק תשע וחצי"  – "ותגיד תודה אדון אופנהיימר שאת  כל דמי הבוררות אני לוקח עליי. מבסוט?" – אבל, אני כותב את בחיי אחרי כשישים שנה, ואני מרגיש לא נוח בהוספת דברים שהם פרי דמיוני ולא נאמרו ממש).

שביתת הלימודים בטכניון נמשכה ויענקלה בא אליי עם הצעת גננות נוספת. כשסיפר בבית שאנחנו מומחים לכריתת עצים, נזכר אביו שבאחד הבתים שיש לו ברחוב יהודה הלוי עומד כבר שנים גזע עץ מת שהגיע הזמן לסלקו והוא היה מוכן לשלם לנו בלי בעיות את המחיר הקבוע שאנחנו לוקחים עבור כריתת עצים. 

אביו של יענקלה חי היה אחד מעשירי בגדד. כבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, חש את הצפוי ליהודים בעיראק וקפץ לארץ ישראל לרכוש כמה מגרשים, על כל צרה שלא תבוא. עם תום המלחמה, כשיהודי בגדד חשבו שעכשיו יגיעו הימים הטובים, מכר האבא את כל רכושו בעיראק, צרר את אשתו הצעירה ושמונת ילדיו ועלה ארצה היישר לדירה שרכש בעוד מועד ברחוב בן יהודה, שהיה מאוכלס בעיקר בייקים יוצאי גרמניה. יענקלה היה הבן הבכור, וככזה, שלט בחכמה ובהגינות בכל שבעת אחיו כמו ששלט בי, בלי לתת לי הרגשה של נחיתות.

לקחנו את הגרזן והמסור ונסענו לכתובת העץ החדש. היה זה גזע מת בקוטר של ארבעים סנטימטרים של עץ לא מזוהה. העץ הזה  נוסר כבר  פעם אחת  בגובה שני מטרים, ועכשיו עמד כעמוד תלייה ללא סימני חיים. בהתחלה חשבנו שתהיה לנו עבודה קלה – מה יותר קל מלכרות עץ שאין לו כבר ענפים צדדיים? ככה חשבנו עד שהכינו עם הגרזן על הגזע בפעם הראשונה. הגרזן ניתר מהגזע עוד לפני שהצליח לחדור מילימטר אחד. מהר מאד למדנו שלהכות עם גרזן על עץ מת, כמוהו כהקשה על עמוד פלדה. אכלנו אותה. 

מה עושים עכשיו? 

אמר לי יענקלה: "אתה האגרונום, תגיד אתה." 

הגעתי למסקנה שאין ברירה, אלא לחפור מסביב לגזע, לחשוף את השורשים ואז לנסר שורש אחרי שורש. מיד הקפנו את העץ בגומה ומילאנו אותה במים, כי האדמה היתה קשה כמו אבן. שלוש פעמים השקינו ונתנו למים לשקוע לתוך האדמה ואז, כשניגשתי עם הטורייה  להתחיל לפנות את הבוץ, נשען יענקלה על הגזע  והוא נפל. לא יענקלה – הגזע. פשוט כך. מסתבר שהשורשים נרקבו אחרי כמה שנות מוות, והגזע  רק חיכה  שמישהו יבוא וישען עליו. אמרתי ליענקלה שזה לא יהיה הוגן לקבל סכום כזה גדול עבור עבודה של כלום, אבל יענקלה לא ויתר. הסכם זה הסכם – ולקח מאביו את מלוא הסכום.

את העבודה הבאה קיבלנו מאבי והיא כללה יציקת שביל בטון קצר לעבר פחי אשפה. מהעבודה הזאת לא יכולנו להתעשר, כי אבי אמר שיש מחיר קבוע לכל מטר יצוק והוא עובד לפי המחירון.

מי שבכל זאת התעשר מהדבר היה יענקלה חי. מסתבר שלמרות היותו על סף קבלת תעודת מהנדס בניין, אף פעם לא לימדו אותם בטכניון איך יוצקים בטון. כאן אני הייתי המומחה, בכל זאת בן של קבלן!

קנינו שני שקי מלט, סחבנו כמה דליי חול וחצץ מבניין סמוך, שהיה בתהליך בנייה, ויצקנו את השביל.

יש להניח שבימים הקרובים היינו, יענקלה ואני, מקימים חברה לבנין וגננות בע"מ, אבל לביש מזלנו, השביתה בטכניון הסתיימה, יענקלה חזר לחיפה ואני הקדשתי את זמני הפנוי להכנת הנאום שאשא בטכס קבלת פרס ברש, שהמוֹדעות על קיומו  בבית ציוני אמריקה, כבר היו מודבקות על לוחות המודעות של העיר.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשרים ואחד של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

כ"א. בית הדודה גולדה

אחות סבתי ריבה והדוד אשר, גולדה, נישאה בשעתה ליהודי ליטאי ו"מתנגד", ובעצם סטייה זו ממסגרת המשפחה החסידית, נקבע גם אופיו המיוחד של ביתה, שהיה מקובל על כל שבט השחרחרים, חביב וקרוב, ועם זאת רחוק ומשונה.

אף בניה של הדודה גולדה אחרים היו ומופלאים עד כדי תימהונות. לכאורה נדמה היה שפזורי-נפש הם. אך אין זה אלא מלבר. לאמתו של דבר מרוכזים היו בהרהוריהם ומהלכים קוממיות בעולמם הסמוי מן העין. כשהיו פונים אליהם, כמו ניעורו משנתם, והיו מאירים פנים, חוזרים ומבקשים את הפונה שישנה על שאלתו, ולאחר מכן עונים בסבר טוב ובנחת.

דודה גולדה – גוצה, זעומת-עין ושתקנית. סיפרו, היתה יפהפייה. עיניה כחולות, דמתה לאביה, השו"ב הראשון בניקולאייב. מגוריה בבית בנה בכורה, אברהם. וזה, הכי תימהוני מאחיו, היה נוהג בה בחביבות בלתי רגילה. סקרנית היתה דודה גולדה, ביקשה לדעת הכול. כשהיה אברהם בנה קורא בקול מאמר מתוך העיתון, או כשהיתה מתנהלת שיחה בעניינים מדיניים מסביב לשולחן, ותוך כדי כך נזכר שמו של פלוני מנהיג בלתי מוכר לה, היתה יוצאת מן המטבח ושואלת:

"מיהו זה?"

מיד היה בנה עונה לה. אך התשובה הקצרה לא סיפקה אותה.

"ובכן, מה בקשתו?"

מניח הבן את העיתון מידו ומסביר לאימו בניחותא במה העניין, כשהיא חוזרת ומתעכבת בכל פרט, והוא מפרט ומסביר לה הכול באריכות. לבסוף כשכלו כל השאלות, היתה מקמטת פניה בתמיהת, שאלה אל עצמה, כביכול, ומפליטה:

"בעצם לשם-מה לי לדעת כל זה?"

וחוזרת אל המטבח.

כשהייתי בא בילדותי לבית זה, כדי לשחק עם נכדה בן-גילי, בייבה, היתה שואלת תמיד: "מה בישלה היום אימא?" – ומבלי לחכות לתשובה, זורקת אליי על השולחן צלחת עם קציצה: "אכול!"

כשהייתי טוען שאני שבע, היתה גוערת בי: "אל תבלבל את המוח, אכול!"

פקודה היתה זו, שאין אלא לציית לה, ומה גם שקציצות הדודה גולדה היו טעימות להפליא. מעולם לא טעמתי עוד כמותן.

היה זה בית ציוני מובהק. אברהם היה ציוני פעיל, חבר הוועד העירוני של ציוני המקום. על השולחן ראית תמיד את "הצפירה", את "די וועלט" ואת "ראזסוויט", ליד עיתונים ליבראליים כלליים. אשתו היתה מורה עממית, ובדירתם הצנועה הוקצה חדר אחד לכיתת לימודים. אהוב היה אברהם על כל השבט המשפחתי הגדול, ואילו אשתו היתה בלתי אהודה. זרקו בה מום של אחד בפה ואחד בלב, וכן שרעת לב היא. סיפרו שעינה צרה בחמותה וכבר ביקשה לסלקה מן הבית, אילולא התקיפות המופלאה שגילה לפתע בעלה החייכן והרך. הוא חייך ואמר לה בשקט: "אנא, אל תחזרי-נא על דבריך עוד." והיא תלתה בו את עיניה העגולות, תפסה משהו מאיים בחיוך בעלה, ונשתתקה. הדודה גולדה נשארה בעמדתה כעקרת-בית חזקה ומוגנת.

אברהם שמע צרפתית וגרמנית עד כדי כתיבה רהוטה בשפות אלה, ושירת כקורספונדנט באחת מחברות היצוא. אף-על-פי שפרנסתו מצויה, אף אשתו משתכרת, הספיקו בקושי האמצעים להחזקת המשפחה. אשתו השנייה היתה זו. הראשונה, אף היא מורה, נפטרה בצעירותה בשחפת, והניחה שני בנים אחריה. השנייה ילדה לו בת ובן. בבית התגוררה עוד אחותו של אברהם, רווקה קשישה, ואחיו הצעיר. הדירה היתה קטנה מהכיל את יושביה. אך אם היה בא אורח פתאום – אף הוא מצא מקום לעצמו שם. בייחוד רבתה הצפיפות, כשעמדו להסתדר ללינה. במטבח עמדו שתי מיטות, של האם והאחות. האח היה שוכב על הכיריים, שבקצוויהם – כיור של רחצה וקערה תחתיו. האח היה מספר לפעמים: "טוב לי לשכב על התנור. חם לי שם. וכשנעשה חם מאוד, אני מושיט את רגלי, לוחץ על מגופת הכיור, יוצק מעט מים ומתרענן."

הבת הייתה ישנה בכיתת הלימודים הצרה והארוכה. הבנים הגדולים שכבו בחדר האוכל – האחד היה פורש יצועו על השולחן הגדול, והאחר על גבי מערוך שהוצב על גבי שני כסאות. הבן הקטן היה ישן במיטה אחת עם הוריו. בכל היו נוהגים חיסכון בבית הזה. פרט לשכר לימוד לבנים ובפרט לקניית עיתונים וספרים. ספר עברי חדש שיצא לאור – מיד היה נרכש.

אברהם חברו של אבא היה. חברות משונה היתה זו. מעולם לא ראיתים משוחחים ביניהם, אך מעולם לא נפרדו זה מזה. ערב-ערב היה נכנס אברהם אל ביתנו. בחדר האוכל, שהמיחם הנצחי מזמזם עליו, היה מוזג לעצמו כוס תה, נוטל את אחד העיתונים שעל השולחן, הופך כסאו בגבו אל כסאו של אבא, ושוקע בקריאה. כך ישבו שניהם שעה ארוכה, גב אל גב, עד שאברהם היה פונה אל אבי ואומר:

"בן-ציון, אולי ניגש אליי?"

מבלי לענות דבר, היה אבא קם ממקומו, נוטל את הפרווה והולך עם חברו לביתו של זה. שם היתה אותה תמונה. אף שם זימזם המיחם על השולחן, אף שם ישבו גב אל גב וקראו. וכך כל ימי חייהם.

ברחוב היו פוגשים את הצמד הזה בבת-צחוק. אחד גבוה וכבד-בשר, ואחד קטן ודק. הולכים יחד, זה בצידו של זה, ושותקים. שותקים לאו דווקא. אברהם היה תמיד מפזם חרש זמר אחד, תוך זיוף הלחן עד לבלי הכירו. הזמר הזה היתה שירת "התקווה".

סיפרה לי אימא, בימי שלטון הבולשביקים ורדיפת הציונות היה הדבר, ערב אחד של חורף הלכה ברחוב בלווית אברהם, והנה זה, כדרכו, מתחיל בפיזומו השגור. גערה בו אימא: "חדל!" נבהל ושאל: "כלום מישהו מאזין לי?" ענתה לו: "יימח שמו של זה שיבין את פשר ניגונך. אני מפחדת שלא תצטנן!"

חברותם של אבא ואברהם החלה בילדותם הרחוקה. אצל רבי אחד למדו, לשיעורי "הרב הפולני הגדול" הלכו יחדיו, אחר-כך להשכלה ולחיבת-ציון פנו, תחילה במחתרת ואחר-כך בגלוי. היתה זו רעות אידיאית טהורה, שכן מלבר ומלגו קוטביים היו זה לזה. איחדה אותם האהבה הנלהבת לעברית. גם בניו של אברהם למדו ושמעו עברית.

   אברהם הקטן, עיניו שחורות ועצובות, זקנקן כהה מעטר פניו ועל מצחו צלקת עמוקה. חוליגן אחד פגע בו בגרזן בימי הפרעות בשנת 1905 ופצעו קשה. מצבו היה חמור, אך הוא החלים. לאחר מכן יצא עם אחותו לארץ-ישראל במטרה להשתקע בארץ. מאחר שלא מצא אחיזה לעצמו, חזר לניקולאייב.

לעיתים היה מספר על הארץ בגעגועים רבים, על יפי השרון והגליל, על הריח המשכר של ההדרים בפריחתם. נכבד מאוד היה האיש בעיניי על שזכה לדרוך על אדמת הארץ.

אדוק לא היה, כאבי. אך שמר על מסורת, ובכל שבת היה הולך לבית הכנסת "האשכנזי". פעם אחת או שתי פעמים ביקרתי אף אני בבית-כנסת זה. משונה היה בעיני. נקי היה מכל רבב, אך רוח קרירה נשבה בו. המתפללים ישבו איש במקומו בשקט וקולם לא נשמע כמעט. אף מצחיק היה בעיניי, שאין הם אומרים בתפילת מוסף "כתר" אלא "נקדישך", אף מקצרים ב"קדיש" ומשמיטים משום-מה "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה." בבית התפילה "הפולני" של אבי לא הניחו הסדרים את הדעת. הרעש היה מכסה על קולו של שליח הציבור. המתפללים נעו ממקום למקום, מהם שצעקו בקול מחריש אוזניים – אף-על-פי כן חשת בהמולה הזאת חדוות-חיים והתעלות-רוח. ברם אברהם חש עצמו בטוב באווירה השקטה של "האשכנזים". איש לא הפריעו שם, איש לא נכנס עמו בשיחה בשעת התפילה, והוא את חובתו מילא, לזכר אביו ולכבוד אימו, כנראה.

אברהם לא שבע נחת מבניו. הבכור, בחור מגודל, תימהוני כאביו, תלמיד הגימנסיה הפרטית של ברזובסקי היה. הוא הפסיק את לימודיו שם, כשהוא תלמיד המחלקה השביעית, ויצא לארץ-ישראל על מנת ללמוד בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל". כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, גורש למצרים. שם התגייס ל"גדוד הפרדות" של טרומפלדור. לאחר שהוחזר הגדוד מגאליפולי ופוזר, יצא לאמריקה. מאז לא נודע לי דבר עליו. מישהו סיפר לי, שמורה לעברית היה שם.

הבן השני למד בטכניון לתחנות-קמח באודיסה. בשנת 1918 נסחף עם זרם המהפכה והיה לבולשביק. כעבור שנה, והוא חבר באחת מפלוגות הלוחמים של הגווארדיה האדומה, נהרג בקרבות, בשעת צליחת הדנייפר ליד קיוב.

הבת, אגרונום, מתה בעלומיה.

הבן הצעיר, חברי, ציוני היה בילדותו ובשחרותו. בשנת העשרים יצא עם קבוצת חברים אל גבול הדנייסטר, על מנת לעבור לבסרביה, ומשם בדרכי החלוצים לארץ-ישראל. חבריו עברו, ואילו הוא נשאר. לימים, כשנפגשנו, ושאלתיו לפשר הדבר, ענה לי, שברגע האחרון נתחוורה לו השטות שבמעשה זה. ועוד הוסיף, שמעשה היה ובאקראי נפגש לילה אחד עם פועל רוסי אחד זקן. הלה שוחח עימו עד לאור הבוקר, ובעקבות שיחה זו השתנתה השקפת עולמו. אני לא האמנתי לו, סיפורו נשמע באוזני כבדוי.

בנה של אימו היה. כמוה מגודל ובריא. מימי ילדותנו חברים היינו ללמודים ולמשחקים. פעם החלטנו לכרות ברית-אחים לנצח, בחינת שלי-שלך ושלך-שלי. במשך ימים ספורים ניצל אותי מכל צעצועי האהובים עלי ביותר. פעם אחרת – בני שמונה היינו אז – נטל ממני בחשאי ארנק קטן, שמצאתיו יום לפני כן, ובו פרוטות אחדות. ולא זו בלבד, אלא שדווקא אני הוא ששקלתי למיטרפסי על מעשהו זה. מאחר שסיפרתי על כך לחברינו בבית-הספר, התאונן עלי לפני אימו, וזו סיפרה לאבי. אבא מצא לנכון להענישני באכזריות  חינוכית, כשהוא מספר – לא לי – לאימא, כביכול, סיפור מעשה בילד אחד, שהשמיץ את שם חברו הטוב ברבים, על שחשד בו שגנב ממנו אלו פרוטות עלובות. בשעת ארוחת-הצהרים היה הדבר. דברי אבא קלעו למטרה. לפתע נתעלעלתי בלגימתי וברחתי החוצה בבכי.

מאז נפסקה חברותנו לתקופה ממושכת, אך שוב נפגשנו וחידשנו קשרינו, ושוב המשיך בתעלוליו. ימים ארוכים אספתי בולי דואר, וכבר היה בידי אוצר לא קטן באלבום. החל מפציר בי לנטוש את הדבר, שאין בו ענין, אף הציע שאתן בידו את האוסף והוא ימכרנו לפלוני אספן בולים, נער רוסי, חברו ללימודים במחלקה הראשונה של בית-הספר למסחר. נעניתי לו ונתתי בידו את האלבום. לימים הודיע לי, שמכרו במחיר חמש קופיקות. מעולם לא הצטיינתי בחוש לענייני מסחר, אך העיסקה נראתה כה אבסורדית, עד שגיליתי מורת רוחי, ואף לאימי סיפרתי. אימא התמרמרה, אך התרתה בי, לבל אעיז לפצות פה ולחזור על הענין ברבים. אחר-כך נפרדו דרכינו.

כשנה לפני עלותי לארץ פגשתיו במוסקבה. הוא למד שם ועבד בבית-החרושת של "הדוד". הדוד החדש שגילה, מבני בניו של הדוד ברוך היה, אחיהם של סבתותינו, בולשביק ותיק ומפקד בארמיה האדומה של קווקז. מששמע חברי על מציאותו של קרוב המשפחה, שלישי בשלישי זה, הלך אליו וקנה את ליבו בחיוכו הטוב. הלה קיבלו לעבודה במשרד, אף הקצה לו חדר מגורים בחצר בית החרושת. הייתי אז חסר מקום לינה. מששאלתיו אם אפשר יהיה לילה אחד ללון אצלו – ענה בשלילה, "אין הדבר נוח." לפי השמועה היה לאחרונה מנהל מוסד חינוכי. חבר מסור במפלגה הקומוניסטית היה, נאמן הקו הכללי, מעולם לא נאסר ולא הוטל רבב בשמו.

המשך יבוא

* * *

רות כץ ירדני

חבל על הזמן עם שרה׳לה נורמן

כול כולה תיאטרון. היא חיה, נושמת, מדברת, ישנה, הכל סביב תיאטרון. שרל׳ה חיה ותמות עם דמויות על-מוות כמו שייקספיר, ברכט, צ׳כוב, מולייר, ועוד וכמובן לישראלים יש כבוד גדול אצלה נזכיר את חנוך לוין, ניסים אלוני אסי דיין יעקב כַּהן שכתב את המחזה ״בלוז״.

לא סתם יהודית הצלמת ואני הלכנו לפגוש אותה בדירתה החמודה והחמה במבשרת ציון, ממש לא סתם. שרה׳לה ואני מכירות יותר מ-40 שנה אחורנית ו-40 שנה ליווינו זו את זו. עברנו יחד מורדות ועלינו להרים פחות גבוהים ויותר גבוהים ואפילו כבשנו, שרה׳לה ואני תמיד היינו בקשר. 

שרהל׳ה הקדישה את חייה לתיאטרון. במשך 35 שנה הובילה את המרכז על שם נורית קציר ובמת-עשרה. נורית קציר, הבת של נינה ואפרים קציר, אז נשיא המדינה, נהרגה כתוצאה מתאונה. הנשיא קציר ורעייתו ביקשו להנציח את שמה בכיוון התיאטרון כיוון שהבת היתה שחקנית. הם פנו לטדי קולק המיתולוגי, אז ראש עיריית ירושלים וכמובן שהוא נרתם למשימה. במהלך הזמן שרה׳לה מונתה למנהלת המרכז וידידות אמיצה נרקמה בין משפחת הנשיא לבינה.

בהנהלתה היא נתנה לילדים ולנוער כיוון, דרך, ואהבה לתיאטרון. עשרות רבות של בני נוער למדו משחק, וכאשר היא מדברת על תלמידיה, כל גופה מדבר, עינייה נוצצות, בורקות והיא מתמלאת גאווה ונחת. הרבה מתלמידיה השתלבו בכל התיאטרונים בארץ, ויש גם כוכבים כמו: נטע שפיגלמן, יניב ביטון, טל קלאי והרשימה ארוכה.

עם שרה׳לה אפשר לשבת שעות והיא זורמת, קולחת ומספרת חויות כמו זאת: היא היתה בפריז ומישהו סיפר לה שבתיאטרון ״הרכבת״ מוצגת ההצגה ״הרולד ומוד״ מאת קולין היגינס והיא כמובן רצה לראות. כשהיא נכנסה לתיאטרון היא ראתה פוסטר ענק של שחקנית התיאטרון מדלן רנו שמשחקת את תפקיד המאהבת הזקנה.

״כל חיי לא אשכח את הסצינה האחרונה של ההצגה. זה היה משהו לא יתואר, חבל על הזמן. הגברת הזקנה הודיעה למאהב הצעיר שלה שיום הולדת השמונים הוא יום הולדתה האחרון. וביום הולדתה האחרון היא התיישבה על כיסא, הבמה ריקה, ומתה. אין לי מילים לתאר מה שהרגשתי.״

המחזה ״הרולד ומוד״ מפורסם וגם צולם כסרט ונחל הצלחה גדולה. הוא הועלה בארץ בתיאטרון באר שבע בתחילת שנות ה-70 עם ג׳טה לוקה ודורון תבורי בתפקידים הראשיים. ב-1995 בתיאטרון בית ליסין עם ליא קניג ודודו ניב. ב-2015 שוב הועלה בתיאטרון באר שבע עם ליאת גורן ותום אבני. 

שרה׳לה היום גימלאית ואין לה רגע זמן. היא מתנדבת ביד-שרה ובעמותת אנוש, מטפחת את נכדיה ולא מוותרת על תענוגות החיים, כלומר – תיאטרון.

* * *

יצחק שויגר

"לא פה ולא שם"

זהו שמו של סרט ישראלי חדש שצפיתי בו אמש ב"מרכז וייל" בכפר שמריהו, במסגרת מועדון, טרום בכורה. הסרט מספר סיפורן של שלוש צעירות פלסטיניות בתל אביב, הרחק מעיני החברה הערבית והוא "מראה את סצנת האנדרגראונד הפלסטינית ומספק זווית  ראייה חדשה על חיי הצעירים הפלסטינים בתל אביב." כך מתאר את הסרט, הפרוספקט שנשלח לחברים, ואני כחבר המועדון, ישבתי אמש לצפות בו ביחד עם כמה מאות צופים, רובם ככולם קשישים שבעים מתושבי כפר שמריהו והסביבה.

הסרט נכתב על ידי הבמאית מייסלון חמוד, שהיא צעירה ערבית, דוברת עברית רהוטה וללא כל מבטא שמסגיר את מוצאה הערבי, והיא מדיר חנא.  המפיקים הצלמים וכל הצוות הטכני כולם יהודים על פי שמותיהם וכמובן גם כל המממנים, שהם כל מיני קרנות ישראליות כולל ממשלתיות. הסרט זכה למיספר פרסים ויוצא למסכים, כך אמרו, בתחילת ינואר. 

הסרט מתאר ארבע צעירות, שלוש מהן גרות יחד בכרם התימנים. האחת רופאה באיכילוב. השנייה עורכת דין השלישית לומדת מחשבים באוניברסיטת תל אביב והרביעית מחפשת את עצמה כלסבית ערבית שמאוהבת ברופאה. המשחק של הנשים והגברים שכולם ערבים, יוצא מן הכלל ולפחות שתיים מן הגיבורות הן שחקניות ללא כל ניסיון וזאת הופעתן הראשונה. הסרט מעלה את מלחמתן של הצעירות והצעירים הערביים במסורת המשפחתית את שאיפתם לחופש ואת מרידתם במסורת הערבית.

הסרט מציג סצנה קצת מוטרפת של סמים עישון סיגריות ושתיה חריפה שנעשית באינטנסיביות מוטרפת על ידי חבורת הצעירים הזאת, שאינני מכיר כמותה ואולי איני מצוי בה. הסרט מבוים בראליזם, לרבות אונס של אחת הבנות המסורתיות על ידי ארוסה. בהחלט יוצא דופן. אפילו רואים לו את התחת בזמן האונס.

מה שמפריע כרגיל זו ההתרסה של הלאום הפלסטיני. הבמאית עלתה על הבמה לאחר הסרט וענתה לשאלות. הצופים היו קצת בשוק מתיאור הסמים השתייה והמתירנות המינית שהוצגה, והבמאית עמדה והצהירה כי זה בדיוק המצב אצל צעירים ערביים. מה שנראה קצת מתריס ומרגיז היה הצד הפלסטיני.

לשאלתי ענתה, כי היא מגדירה עצמה כפלסטינית והיא מדיר חנא וגם הבנות – הדמויות  שבסרט, היו מאום אל פאחם מתרשיחא ומנצרת. שאלתי אותה ולמה זאת ומהיכן השייכות לפלסטין?  לא היתה לה תשובה ראויה. 

המפיק ענה בשמה. לכל אחד יש את הזהות שהוא רוצה, יש ערבים יהודים ויש יהודים ערבים וככה הוא פטר את העניין. ישראל, הס מלהזכיר.

שאלתי אותה באיזה מסורת הן מורדות, הנוצרית או המוסלמית.

אין הבדל ענתה ללא כל מבוכה. ולא הזכירה שאמנם הודגש בסרט שאלו משפחות נוצריות, אשר למיטב ידיעתי הן מגורשות מהארצות המוסלמיות לרבות מבית לחם בה נמצאת הכנסייה החשובה מכולן.

כך יוצא שבחורה ערבייה ישראלית, נוצרייה, שלמדה וחונכה בישראל. למדה קולנוע ומייצרת סרט שמופק וממומן על ידי עם ישראל ומוצג בעולם כסרט פלסטיני! מזל שהסרט לא משמיץ את ישראל ולא עוסק בסכסוך.

המפיק הישראלי שלמה אלקבץ שעמד על ידה ראוי לכל גינוי מפני שלא עמד לו האומץ לסתור את דבריה אלא אף תמך בה בזכות ההגדרה שלה כפלסטינית. הסרט הוצג בפסטיבלים בחו"ל כסרט פלסטיני למה? קשה להבין איך מפיק ישראלי מוכן לקבל בטקסט של סרט ישראלי שבו צעירה ערבייה עוזבת את ביתה שבאום אל פאחם, שהוא כידוע בישראל, וגרה בכרם התימנים שהוא כידוע בתל אביב, אומרת לארוסה: "בוא לדירתי." והוא שואל וכיצד אמצא אותה והיא מסבירה "ליד מסגד חסן בק במנשיה."

אין פתאום כרם התימנים אין תל אביב. אפשר לגור בתל אביב, ללמוד מחשבים באוניברסיטת תל אביב ולהישאר פלסטיני.

אני עוד זוכר כילד שירו עלינו ממסגד חסן בק במלחמת השחרור, ואז גרנו בחובבי ציון קרוב לאידלסון. אני לא חושב שסרת התרבות שלנו היתה מסכימה לממן את הסרט אילו ידעה שזה יהיה סופו, אבל הנושא והתסריט ממש לא מזכיר את העניין הפלסטיני ולכן גם היא היתה נופלת בפח.

מה שמרגיז זה נמיכות הקומה של המפיק הישראלי, שלא מוצא לנכון לעמוד על הגדרתו הלאומית ולהיות גאה בישראליות וביהדות של המדינה הזאת, שבעמל רב ותוך כדי מלחמת קיום עם הערבים הפלסטינים ואחרים, שיגדירו עצמם כיצד שירצו, בנתה אוניברסיטאות וחיים מלאי תרבות שמאפשרים לסמרטוטים כמוהו להפיק סרטים וללקק את התחת לערבים כפויי טובה, כמו הבמאית הצעירה הזאת, ולאפשר להם לככב בהם.

קצת היה מביך שהקהל המכובד ואנין  הטעם צפה בסרט ולא מצא לנכון להגיב על היריקה בפרצופו. הבמאית הערבייה צודקת. אנחנו היהודים לא נמצאים בשום מקום לא פה ולא שם. כנראה שהאביב הערבי הרצחני שמתחולל סביבנו לא עושה עליה רושם.    

* * *

עיריית נצרת אירגנה אירוע הוקרה

לרוצח 3 ישראלים

 בשבוע שעבר ארגנה עיריית נצרת אירוע שהוקיר את המחבל הרוצח בהאא' עליאן, מי שביחד עם שותפו, בילאל גאנם, רצח שלושה ישראלים בפיגוע באוטובוס בירושלים בשנה שעברה.

"מאות תלמידי יסודי, תיכון, וצעירים מכל הגילאים" השתתפו באירוע שארגנה עיריית נצרת ואגודת 'אנמאא' לדמוקרטיה ולפיתוח היכולות.

בערוץ 20 פורסם כי על פי מבט לתקשורת ערבית, מרכז הפרויקט, סאיב מסארווה מאגודת 'אנמאא', אמר באירוע כי השרשרת האנושית היא "השלמת המסר של השהיד בהאא' עליאן שיצא מירושלים." כמו כן הוא אמר כי "עיריית נצרת תמכה בפרויקט ובירכה על הרעיון התרבותי. ראינו לנכון לקיים את שרשרת הקוראים הגדולה והארוכה ביותר בעיר נצרת, כהשלמת המסר של השהיד בהאא' עליאן שיצא מירושלים. אנו מתכנסים כאן על מנת להדגיש את אחדותנו כערבים בכל מקום, ונשלים את המסר בכלל הערים והכפרים הערביים." מסארווה ציין כי עיריית נצרת תמכה בפרויקט ובירכה על הרעיון התרבותי."

לפני שבהאא עליאן החליט לבצע את פיגוע הטרור, שבו הוא וחברו רצחו 3 אזרחים ישראלים באוטובוס, הוא ארגן שרשרת קוראים בירושלים. זהו הרקע להחלטה להוקיר אותו בנצרת. אך המורשת של בהאא עליאן היא כזו של טרור ורצח.

לפני כשנה שני מחבלים פלסטינים, בהאא' עליאן ובלאל גאנם (בני 22 ו-23), עלו על אוטובוס בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ותקפו את הנוסעים באקדח ובסכין. בתקיפה נרצחו האזרחים חביב חיים (בן 78), אלון גובברג (בן 51) וריצ'רד לייקין (בן 76, שנפצע באורח אנוש ומת מפצעיו שבועיים לאחר מכן) וכן נפצעו שלושה נוסעים.

המחבל עליאן נורה למוות בידי מאבטח שהגיע למקום. המחבל השני גאנם, איש חמאס שישב בכלא בישראל ב-2013-2014, נפצע ונעצר. לאחר מכן בלאל גאנם נשפט ונגזרו עליו 3 מאסרי עולם ועוד 60 שנות מאסר.

* * *

אוריה באר

בולשיט בשיריון

הידיעה בעיתונים לפני כחודש היתה לכאורה מרעישה: שמונים ושישה מתגייסים, שהוצבו לחיל השיריון, סירבו להצטרף לחיל, ונדונו לתקופות מאסר של כשבועיים לערך. בימים אלה, שוחררו כנראה מרביתם מהכלא הצבאי. מה יהיה בעתיד עימם? אין לדעת.

הכתבים הצבאיים, ועורכי המדורים ברדיו ובטלוויזיה, הסתערו עליהם בשצף קצף. רבים אחרים בני דורי, ואף אני הקטן וגם צעירים ממני בהרבה, הבינו אותם היטב. רבים שתקו, אך חייכו בעצב.

אכן כן, חיל השיריון הוא חיל מפואר, בעל זכויות רבות. מעניין לשרת בו ובחיל התותחנים, ואתגר לא קטן הוא להיות מפקד טנק או מפקד זחלם.

דא עקא, שמסוף שנות החמישים, ולאחר מכן שנות השישים והשבעים, עשו מפקדי החיל לדורותיהם כמעט כל  שניתן לאל ידם כדי להבאיש את החיל ולעשותו שנוא ודחוי.

זה החל, לדעתי, עם גנרלים כמו ישראל טל, גורודיש, ציץ ועוד הרבה אחרים, בדרגות נמוכות יותר אולי, שקלטו את המסר הרע והפעילו אותו. הם הכניסו לחיל את מה שנקרא אז "משמעת השיריון", שבשפה פשוטה לא היתה אלא בולשיט שהועתק מהצבא הבריטי, מלווה עונשים קשים בגין כל שטות ועברות של מה בכך, הכנסת  חיילים לכלא בגלל הבלים, וירידה לחיי כל מי ששירת כחוגר בטנק או זחלם.

ישראל טל, למשל, העמיד לדין על עבירות משמעת מגוחכות. הוא הדיח אנשים מקורסים, כולל קורס קצינים, ממש בימים האחרונים של הקורס. זה לא הועיל כלל לתדמיתו של החיל.

החרה החזיק אחריו גורודיש. נסעת 41 קילומטרים בשעה במקום 40? משפט וכלא צבאי. הלכת בלי כובע שחור ברגע מסוים, בשל שכחה? משפט וכלא, או  מעצר מחנה. לא שמת לב, וניקית, אך לא הברקת זווית של מקלע? אוהו, איזו עבירה. מיד לכלא. וכך, חיילים מצויינים, שטעו פה ושם, ולטעות זה אנושי, זכו לכלא צבאי, קנסות ונזיפות למכביר.

בסוף שנות השישים, דומני, היה חיל השיריון החיל השנוא ביותר בצה"ל. לפני מלחמת יום הכיפורים, כמעט לא היו מתנדבים  מרצון לחיל. כך עשו הגנרלים למיניהם לתדמיתו של החיל, כך השניאו אותו עם הבולשיט הבריטי.

על כך, כמובן, לא כתבו הכתבים הצבאיים למיניהם. על כך תשמעו רק  מוותיקי החיל, ותיקי חיל התותחנים, שגם בו דבקה מחלת הבולשיט, אם כי לא באותה מידה.

עצה שקטה למפקדי החיל כיום. אתם, שרוצים שיתנדבו לחיל? אתם רוצים חיילים איכותיים? אז שנו לחלוטין את תדמיתו של החיל. לדעתי אין קל מזה. בלי בולשיט, בלי עונשים על כשל של שטות, בלי משפטים  על עניינים של מה בכך. נסו  ותיווכחו לדעת, שיקום לכם חיל לתפארת.

* * *

אורי הייטנר

1. הדרך השלישית בבית המשפט

בעשרים השנים האחרונות כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות ומדיניות מובהקות, התערבות שאינה באה לידי ביטוי רק במקרים המעטים שבהם בית המשפט פסל חוקים או החלטות פוליטיות של הממשלה, אלא גם במקרים הרבים שבהם הוא אישר אותם. גם במקרים האלה – אין זה מתפקידו והיה עליו לדחות את העתירות על הסף.

טענתי זאת גם במקרים שבהם הפסיקה של בית המשפט העליון היתה כדעתי הפוליטית, כמו בנושא חוק טל. טענתי זאת כאשר לא דחה על הסף עתירות שעימן הזדהיתי, כמו בנושא שחרור מחבלים ועוד.

אני רואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה במערכת המורכבת של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. האקטיביזם השיפוטי מחליש את הממשלה והכנסת, אך בסופו של דבר – בעיקר את בית המשפט. מעמד בית המשפט והכבוד אליו, הוא עיקר כוחו. הפוליטיזציה של בית המשפט, בעקבות האקטיביזם, פגעה קשות באמון הציבור במוסד הזה כמורם מעל הפוליטיקה, פגע במעמדו ובכך – כרסם בשלטון החוק.

לכן, תמכתי בחלק מן הרפורמות שהציע שר המשפטים פרידמן למערכת המשפט, וגם היום אני סבור שיש מקום לרפורמות, ובלבד שתהיינה שקולות ומאוזנות.

המחלוקת שלי עם האקטיביזם השיפוטי היא מתוך כבוד רב לבית המשפט, הערכה לשופטים, גם כאשר אני חושב שהם טועים; מתוך רצון לחזק את בית המשפט וחרדה למעמדו.

לצד הביקורת שלי, אני שולל מכל וכל את הגישה המנסה לעלות ב-D9 על בית המשפט העליון. אין זו רק ההשתלחות הביריונית הספציפית של ח"כ יוגב, אלא גישה של הסתה ושנאה כלפי בית המשפט והשופטים, דה-לגיטימציה לבית המשפט, הצגתו השקרית כ"סניף של מרצ", הדיבורים על דיקטטורה שיפוטית, הדיבורים על כך ש"הרוב צריך לשלוט בבית המשפט" והחמור מכל – הקריאה להפר את פסיקות בית המשפט. אני מעדיף בית משפט חזק שיש לי מחלוקת עם מדיניותו, על בית משפט מושתק ומפוחד שמצפצפים עליו.

אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטות מדיניות, אולם תפקידו וחובתו היא להגן על זכויות הפרט ועל החוק, מפני הרשות ומפני החלטות מדיניות. אנשי ה-D9 מנסים למחוק את בג"ץ ולערטל אותו מתפקידו המרכזי; התפקיד הזה. הם מנסים להציג החלטות שלו, שנועדו להגן על האזרח מפני הרשות, להגן על מיעוט, לוודא שהרשות עובדת על פי חוק, כהתערבות במדיניות.

אם יש נושא שבו בית המשפט נוהג לאורך שנים בדרך המאוזנת והנכונה, הנושא הוא ההתיישבות. כבר חמישים שנה השמאל הקיצוני מנסה לפעול באמצעות בג"ץ לשלילת חוקיות ההתיישבות מעבר לקו הירוק, ובית המשפט מקפיד לא להתערב, כי מדיניות ההתיישבות היא בסמכות הממשלה והכנסת. לעומת זאת, בית המשפט דן בעתירות של פרטים שנפגעו בידי הרשות, כאשר הוקמה התיישבות על אדמתם. לשם כך בדיוק קיים בית המשפט. אפשר לחלוק על פסיקתו במקרה ספציפי, אך עליו להבטיח את זכויות האדם ולהבטיח שמדיניות הממשלה תעשה על פי חוק.

בית המשפט אינו צריך להתערב במדיניות ההגירה של המדינה. לשם כך יש ממשלה וכנסת ותפקידן להחליט האם לפתוח את השערים למבקשי מקלט ולפליטים ועד כמה. אולם תפקידו של בית המשפט לדון בעתירות על פגיעה בזכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בארץ. אפשר לחלוק על פסיקה זו או אחרת שלו בנושא, אך עצם התערבותו הכרחית. ממשלה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.

החלטת בית המשפט לדחות את העתירה נגד ההתנתקות, היתה מוצדקת, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטות המדיניות על גבולותיה של ישראל. מי שיוצאים נגד האקטיביזם אך דורשים מבית המשפט אקטיביזם קיצוני כמו פסילת החלטה מדינית מובהקת זאת, סותרים את עצמם מיניה וביה ומעידים על עצמם, שבסך הכל הם רוצים שבית המשפט תמיד יחליט על פי עמדתם. למרות שהתנגדתי להתנתקות ואני מתנגד לה גם היום, חשבתי ואני חושב גם היום שהממשלה והכנסת טעו, אך בית המשפט צדק כשלא התערב. בית המשפט הבהיר בפירוש שאין הוא מתערב, כי זו החלטה מדינית. עם זאת, הוא קיבל את העתירה על גובה הפיצויים וכפה על הממשלה להגדיל את הפיצויים לעקורים. וזה בדיוק תפקידו – להגן על הפרט מפני החלטת הרשות.

בית המשפט העליון פגע במעמדו באקטיביזם השיפוטי המאפיין אותו מאז שנות ה-90. למרבה הצער, הוא אינו לומד את הלקח וממשיך, גם אם פחות מבעבר, להתערב בנושאים לא לו, כמו בהתערבותו במינויו של הרב קרים לרבצ"ר.

אולם עם כל הביקורת על האקטיביזם השיפוטי, יש להגן על בית המשפט מפני המנסים לקעקע אותו ולפגוע בו ובעיקר – מפני הקוראים להפר את החלטותיו.

אלה העושים כן, פועלים מתוך שיכרון כוח של מי שחושבים שהם יהיו הרוב לנצח, ולכן עליהם "לשלוט", כשהשליטה היא מחיקת כל הגורמים המאזנים ומגבילים את כוחם. גישה זו היא התנקשות בדמוקרטיה.

כמו בנושאים אחרים, גם בנושא המשפטי, יש צורך בדרך שלישית, בשביל הזהב, בין שתי הגישות הקיצוניות, הפוגעות בדמוקרטיה.

2. צרור הערות 21.12.16

* לחץ על חמאס – בחספין שבגולן מוצגת תערוכת קריקטורות פרי מכחולו של הדר גולדין ז"ל, קצין צה"ל שנהרג ב"צוק איתן", בהפרת אחת מהפסקות האש הרבות, ומחבלי חמאס מחזיקים בשרידי גופתו.

בטקס ההשקה מתח אביו, פרופ' שמחה גולדין, ביקורת על ההנהגה המדינית והצבאית, על חוסר המעש שלהם, והימנעות מפעולה להשבת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, וכינה זאת שבר ערכי.

שר הביטחון ב"צוק איתן" בוגי יעלון, קרוב משפחה של משפחת גולדין, הביע בדבריו התנגדות להחזרת מחבלים תמורת גופות החללים, וטען שיש להפעיל לחץ על חמאס כדי להביאם להחזיר את הגופות.

ליבי ליבי למשפחת גולדין, אני מזדהה עם כאבם ועם דרישתם. אני מסכים עם שני צידי המשוואה של יעלון – הן ההתנגדות לשחרור מחבלים והן התמיכה בהפעלת לחץ. אולם אני מודה שאיני יודע למה הכוונה. איזה לחץ אפקטיבי ניתן להפעיל, תוך הקפדה על הימנעות מחימום מחדש של הגבול (ואני משוכנע שאף אחד אינו רוצה בהתחממות כזו).

* השאלה שלא נשאלה – משה בוגי יעלון הרצה בפני חניכי מדרשת השילוב בנטור והמכינה הקדם צבאית במיצר – בפני עשרות בני נוער מן האיכותיים והערכיים ביותר, העומדים לקראת גיוס בשנה הבאה. יותר משהייתה זו הרצאה של פוליטיקאי, היתה זו הרצאה של מחנך. הוא דיבר איתם על ציונות, יהדות, אמונה בצדקת הדרך הציונית, על ערכים, וקרא להם לבחון לפני כל החלטה משמעותית בחיים, הן בצבא והן באזרחות, את טובת הכלל ותרומתם לכלל, לא פחות מטובתם האישית.

בשלב השאלות הופתעתי – הייתי בטוח שהשאלה הראשונה תהיה על אלאור אזריה, אך להפתעתי לא נשאלה אף שאלה בנושא. שמא הנושא מוצה בדיון הציבורי? שאלתי את בוגי לדעתו, והוא אמר שזה מקרה חריג, הפעם הראשונה שהוא לא נשאל על הנושא; הסוגיה רוחשת ולבטח תסעיר מחדש את הרוחות לקראת הכרעת הדין.

* מ"ימין" לנתניהו – בן כספית דיווח ב"מעריב" שגורמים במפלגת העבודה הציעו ליעלון את ראשות מפלגת העבודה ללא פריימריז ואת הוצאת גורמי השמאל מן הרשימה באמצעות ועדה מסדרת. יעלון דחה את ההצעה, ומקורבו אמר לעיתון שהוא נמצא "עמוק בימין, ותהום פעורה בין עמדותיו לעמדות מפלגת העבודה."

באופן כללי, ועל סמך ניסיוני, אני מתייחס בחשדנות רבה לאמינותו של בן כספית. איני יודע אם היו דברים מעולם ואם כן – עד כמה הפרטים מדויקים.

אולם אני מאמין שאם אכן הוצעה ליעלון הצעה כזאת – הוא היה דוחה אותה מהנימוקים שהציג המקורב.

יעלון הוא יריב של נתניהו ושל הימין בכל הקשור לממלכתיות, לניסיון לרסק את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה – בית המשפט, התקשורת, הרגולציה וכו'. הוא מבקר בחריפות את שיטת ה"הפרד ומשול" של נתניהו, ההיבנות שלו על פלגנות וליבוי שנאה בחברה הישראלית. הוא מציג אלטרנטיבה של מנהיגות ישרת דרך, נקיית כפיים, צנועה ומבוססת על דוגמה אישית.

אולם מבחינה מדינית ביטחונית, במושגים המקובלים של "ימין" ו"שמאל", עמדותיו של יעלון הן מ"ימין" לנתניהו – הוא מתנגד לדרך נאום בר-אילן, לדברי נתניהו בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "שישים דקות" בשבוע שעבר וכד'.

* מי חיסל את מהנדס הטרור? – האם המוסד חיסל את מהנדס הטרור מוחמד א-זווארי? מנין לי לדעת? אין לי מושג.

אבל אני יודע שהאיש בן מוות, והעולם ללא נוכחותו הוא מקום שטוב יותר לחיות בו. אני יודע שהמוסד קיים בין השאר כדי לשחרר את העולם מנוכחותם של זווארים כמותו. גם אם לא המוסד חיסל אותו – טוב שהמחבלים חושבים שהמוסד חיסל אותו. גם אם המוסד חיסל אותו – טוב שהדבר לא פורסם רשמית ונשאר בערפל.

* שידור חוזר – חודש בדיוק לפני רצח רבין, אספסוף של ביריונים תקפו באלימות את שר השיכון (בנימין בן אליעזר) במכוניתו, באופן שבו אספסוף של ביריונים תקפו באלימות את שר השיכון (גלנט) במכוניתו, בראשית השבוע בעמונה.

* תחמושת למחבלים – הברחת טלפונים ניידים למחבלים כלואים היא פשע לא פחות חמור מהברחת אקדחים לאותם מחבלים. השליטה של אותם רבי מחבלים בארגוניהם, באמצעות הקשר אליהם מהכלא, עלולה לסכן חיי ישראלים, יותר מנשק הנמצא פיזית בידיהם.

אם יוכחו החשדות נגד חבר הכנסת גטאס, יש למצות עד תום את סעיפי האישום הקיימים בספר החוקים הישראלים, על סיוע לטרור.

* אינו עונה – המשטרה: גטאס אינו עונה. איך הוא יענה? הטלפון שלו אצל המחבלים בכלא.

* פופוליזם לשמו – הצעתו של השר אלקין להדיח מהכנסת את ח"כ גטאס בגין החשדות נגדו היא פופוליזם לשמו, ואולי גם ניסיון להצדיק בדיעבד את "חוק ההדחה". אם החשדות נגד גטאס יתאמתו והוא יורשע בדין, הוא בלאו הכי יודח, גם ללא החוק המיותר והמזיק.

* בעד הטבח – מזכ"ל מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הגורם המרכזי בחד"ש – המפלגה הגדולה ברשימת המשותפת) עאמר עאדל, חוגג את הטבח ההמוני בחלב: "איחוד העיר חלב מידי ארגוני הטרור הוא נקודת מפנה בהדיפת טרור ה'תכפיר' בסוריה ובהכשלת מתקפת האימפריאליזם והריאקציה על עמי האזור... העם הסורי שילם מחיר כבד כתוצאה משליטת כוחות הטרור, והקריב קורבנות רבים כדי להכריע את הטרור. יש לנו עמדה נחרצת נגד כל פגיעה באזרחים, ואנו תומכים בפתרון מדיני שבמרכזו מיגור הטרור וכינון תהליך פוליטי שמשלב את כל הכוחות הסוריים שמאמינים בסוריה מאוחדת, עצמאית, דמוקרטית ופלורליסטית."

יש לציין שבאותה מפלגה יש גם דעות אחרות, אפילו הפוכות. מנהיג המפלגה איימן עודה גינה את הטבח. אבל עובדה היא, שדמות מרכזית כל כך תומכת בטבח ההמוני, והוא לא היחיד. עובדה זו מדברת בעד עצמה.

רק בכל הקשור לישראל, יש להם דעה אחידה.

* מחדל חמור – הקלות הבלתי נסבלת שבה נרצח שגריר רוסיה בטורקיה, מצביעה על מחדל אבטחה אדיר, הן של טורקיה והן של רוסיה. מסתבר שהנציגים הזרים היחידים באנקרה שיש להם אבטחה, הם של ישראל וארה"ב.

לישראל יש היסטוריה של התנקשויות בנציגים דיפלומטיים שלה בטורקיה. לפני 45 שנים נרצח באנקרה הקונסול הכללי של ישראל בטורקיה אפרים אלרום, שנחטף ונרצח בידי טרוריסטים מארגון שמאל רדיקלי טורקי – "הצבא העממי לשחרור טורקיה". באותה תקופה דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות לא היה מלא, לא היו שגרירים והקונסולים הכלליים היו הדיפלומטים הבכירים בנציגויות של שתי המדינות.

כעבור 21 שנה, ב-1992, נרצח קב"ט שגרירות ישראל בטורקיה, אהוד סדן, שמכוניתו מולכדה בידי מחבלים מ"ארגון הנקמה האיסלמי".

* החלטה סבירה – שמעתי את דבריה של אודליה כרמון, קורבן פגיעתו המינית הרעה של האנס הסדרתי משה קצב נגד שיחרורו המוקדם, ואני מבין לליבה ולסערת נפשה. אולם אני משער שאלו היו תחושותיה ביום שיחרורו, גם אילו שוחרר בתום ריצויו המלא של העונש. כך, מן הסתם, חשים קורבנות פשע, כשהפוגעים בהם משתחררים מן הכלא, ומבחינתם הם צודקים.

אולם לא בכדי, בחברה מתוקנת לא הקורבנות שופטים את הפושעים, אלא מערכת מקצועית, אובייקטיבית, הרואה את טובת הכלל. והמערכת השיפוטית בישראל כוללת בתוכה גם את מערך השחרור המוקדם של אסירים.

העובדה שוועדת השחרורים לא שיחררה את האנס הסדרתי בחלוף 2/3 מתקופת מאסרו, מעידה על כך שאין המדובר בשחרור אוטומטי ולא בהנחת סלב. איני יכול לקבוע האם הוועדה צדקה בהחלטתה, אולם מקריאת נימוקיה, אני יכול לומר בוודאות שזו לפחות החלטה סבירה.

הוא כבר אינו סרבן טיפול כשהיה, ועל פי חוות הדעת המקצועיות שהוצגו לוועדה, הוא מפנים את חומרת מעשיו ומביע עליהם חרטה. האם הוא משקר? ייתכן. אולם הספק קיים לגבי כל אסיר המביע חרטה ערב שחרורו, וראוי לסמוך על שיקול דעתם המקצועי של האנשים המנוסים העוסקים בכך.

שלילת חירות היא עונש כבד מנשוא, והאינטרס של החברה היא לאפשר מנגנון של שחרור מוקדם בגין התנהגות טובה, והדבר נכון גם לגבי האנס הסדרתי קצב.

יש לזכור, שהוא לא ממש יוצא לחופשי, אלא במשך שנתיים נוספות חלות עליו הגבלות לא פשוטות.

העיקר הוא למנוע מצב שבו בתום תקופת הקלון תחזור על עצמה חרפת דרעי. אני משוכנע שהפעם זה לא יקרה.

* ביד הלשון: התרגיל המסריח – את הפינה הקודמת הקדשתי למונח הפוליטי "התרגיל המבריק". הפעם אקדיש אותה למונח אחר מן ההיסטוריה הפוליטית הישראלית, המנציח תרגיל אחר.

"התרגיל המסריח" הוא הכינוי שהדביק יצחק רבין לתרגיל שחולל יריבו המָר בהנהגת מפלגת העבודה, שמעון פרס, בניסיון להפיל את ממשלת האחדות הלאומית בה היה חבר, ולהחליפה בממשלה בראשותו.

פרס היה מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר בממשלת האחדות השנייה, בראשות יצחק שמיר מהליכוד, שקמה ב-1988, אחרי ממשלת הרוטציה. התרגיל היה חתירה מתוך הממשלה להפלתה, באמצעות שיכנוע המפלגות החרדיות – ש"ס, אגודת ישראל ו"דגל התורה" לתמוך בהפלת הממשלה והקמת ממשלה בראשותו, תמורת הבטחות מפליגות בענייני דת ותקציבים, וכן שיכנוע ח"כים ממורמרים מן הליכוד שלא נכנסו לממשלה (אברשה שריר) לערוק אליו ולהתמנות לשרים.

כאשר הצליח פרס לשכנע את המפלגות החרדיות, והוא היה משוכנע שיש לו רוב, הוא יזם  משבר מלאכותי סביב סוגייה מדינית. הכוונה הייה להצביע בעד הצעת אי אמון בממשלה ולהפילה.

כשלשמיר נודע על הכוונה, הוא פיטר את פרס, ובעקבות זאת פרשה "העבודה" מן הממשלה, והפילה את ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון. היתה זו הצבעת אי האמון היחידה בתולדות הכנסת, שבה נפלה הממשלה.

הנשיא הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. הרב ש"ך, מנהיג "דגל התורה" אסר על מפלגתו להצטרף לממשלת פרס, הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס, החרה החזיק אחריו. שתי מפלגות אלו היו שותפותיו של פרס לתרגיל, והאיסור עליהן להצטרף שיבש את התרגיל. רק אגודת ישראל נותרה עם פרס, ויחד עם ח"כ שריר, היה בכך כדי להעניק לו רוב דחוק. הוא הציג את ממשלתו בפני הכנסת, אך שני ח"כים מאגודת ישראל, מזרחי וורדיגר, שסרו למרותו של הרבי מלובאוויטש,  הבריזו מן ההצבעה והיא בוטלה.

גם בתוספת הזמן לא הצליח פרס להרכיב ממשלה. אי לכך, הנשיא הטיל על שמיר להרכיב ממשלה, והוא הרכיב ממשלה חדשה, שמשלה עד בחירות 1992.

יצחק רבין, שכינה את התרגיל "התרגיל המסריח" הרחיב: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית."

* * *

מנחם רהט

על ניסיך ועל נפלאותיך

לא תמיד אנו ערים לנסים ולנפלאות המלווים את תקומת עם ישראל בארץ ישראל.

רשימה חלקית

תאניה ואניה ירדו על השמאל הישראלי. כל מזימות רשע שהם רוקחים חדשות לבקרים, ונחזות בשלביהן הראשונים כפיגוע אסטרטגי מנצח, מתהפכות ברגע האחרון – וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. בימי חנוכה אלה נברך לא רק על הנסים ועל הנפלאות שנעשו לאבותינו החשמונאים לפני 2,150 שנה, אלא גם על ניסי הזמן הזה. בימים ההם (ו)בזמן הזה.

לא נכלול ברשימה קצרה זו את כל מופעי הנס האחרונים, ולא נגלוש לאירועים שאיננו צד בהם, אך גם הם עובדים, לטווח רחוק, לטובתנו: הרצח הברוטלי של שגריר רוסיה בטורקיה, והפיגוע הדורסני בברלין, מבהירים לעולם כולו עם מי יש לנו עסק בג'ונגל המזרח תיכוני.

נסתפק בדוגמיות קרובות אלינו.

 פרשת עמונה, כמשל. מה לא עשה השמאל הקיצוני, בסיוע מנופי הלחץ של בג"ץ, כדי לעקור את עמונה מהר הטרשים, ולגרש יהודים טובים מבתיהם? הכול, כולל הכול, לרבות עיוות דין קולוסאלי שעוד יילמד לדיראון עולם בבתי הספר למשפטים: כיצד מידרדרים, בשרירות לב וברישעות, לרמה ולאיכות שיפוטיים של בית-דין-שדה, וחורצים בקלות דעת רשלנית וקנטרנית את גורלם של בני אדם, שלא חטאו ולא פשעו; והכול, מבלי להפעיל עקרונות משפט בסיסיים: ראיות, חיקור דין, עדויות, מיסמכים ועוד.

בסופו של דבר הבתים אמנם ייעקרו, אבל לא המתיישבים. במקום עמונה אחת יהיו שתי עמונות. הם חשבו לרעה, ואלוקים חשבה לטובה. עוד נצחון פירוס שמאלני.

נס גדול היה שם, בארה"ב, שבחרה בניגוד לכל מאוויי השמאל, ומערכות "הארץ" והניו יורק טיימס, בנשיא טראמפ, ושלחה את יקירת השמאל קלינטון לפח האשפה של ההיסטוריה. לא להאמין איך הם ייחלו לניצחון שילמד אותנו, הישראלים לקח לדורות: אובמה ייסר אתכם בשוטים, והיא תייסר אתכם בעקרבים.

והנה, מהפך. כל כך דרמטי, שהוא בגדר נס. פלא פלאים. בניגוד לכל הסיכויים ולתקוות השמאל, שהחל לחגוג על דפי "הארץ" והניו יורק טיימס את ניצחונה של יריבתו, כבר שבועיים לפני הבחירות. לפתע התהפך הכול: לא עוד הקפאת הבנייה וההתנחלות ביו"ש, אלא עידודן. לא עוד הטלת וטו על בנייה בירושלים, אלא דירבון מיצוי זכותנו הטבעית לבנייה בבירת ישראל. לא עוד הבנה למצוקות הערבים ושת"פ נכלולי עימם, אלא העמדתם במקומם הטבעי. התגשמות החלום הישראלי, והשמאל ההולך ומצטמק אינו יודע נפשו ברוב צער.

טראמפ הוכיח עצמו כבר עכשיו, כאדם שמארת הפוליטיקלי קורקט הסרטנית, אינה רשומה באג'נדה שלו. והוא כבר נקט בצעד מדהים, שמעולם לא אירע כמותו: מינה לכהונת השגריר בישראל את אוהבו ויד ימינו דייוויד פרידמן, יהודי שומר מצוות, 'סרוג', דובר עברית צחה, שביקר למעלה ממאה פעם בישראל, ידידם של רבים בימין (למשל הח"כ לשעבר כצל'ה), אוהד גלוי של מפעל ההתנחלות ומשוכנע בצידקתן, עד כדי העלאת תרומות פרטיות לשיגשוגן, הסבור שעל ישראל לבנות יותר ביו"ש ומציע לספח חלק משטחי ההתנחלויות. פרידמן משמש בין היתר נשיא אגודת ידידי מוסדות בית אל, בארה"ב.

והשמאל כובש ראשו בקרקע, ברוב ייאוש. מתחילים להבין מה נפל עליהם. ראשת מרצ, ח"כ זהבה גלאון, אמרה כי תשקול לא להיפגש עם פרידמן, כדי לא להעניק לו לגיטימציה. כמה פאתטי. הבעיה של גלאון היא, שלפני עיסוקה המגוחך בלגיטימציה של פרידמן, עליה לעמול קשה להבטיח לגיטימציה לעצמה ולמחנה שלה, ההולך ומצטמק בקצב מרנין לב.

מינויו של פרידמן גם מבטיח שלא יהיה עמונות נוספות. לא בשל חוק ההסדרה. אלא בשל החשש שפינוי שכזה עלול לערער את היחסים עם הגדולה שבידידותינו. פרידמן הוא השגריר הראשון שמחזיק בדעה ממש הפוכה לתפיסת המימשלים האמריקאים עד כה, שראו בהתנחלויות מהלך לא חוקי המטרפד את פתרון שתי המדינות. אילו אירעה פרשת עמונה לאחר ה-20 בינואר, כמעט ברור שהשגריר פרידמן היה מוחה בתוקף, בשם הנשיא טראמפ, על האבסורד הלא סביר שבזריקת יהודים מיישוב פורח לשם הפיכתו להר קירח.

לסיום, סיפור פיקנטי על שורש ידידותם המופלאה של פרידמן וטראמפ. לפני כ-15 שנה, פרידמן, שכבר אז היה יועצו ופרקליטו של איש העסקים טראמפ, ישב שבעה על פטירת אביו, בביתו בלונג איילנד. בחוץ השתוללה סופת שלגים. הכבישים נחסמו. פרידמן שיער שביום כזה איש לא יגיע.

ואז נפתחה הדלת ובחללה ניצבה דמות ענק מגושמת. דונאלד טראמפ. הוא נסע ממנהטן ללונג איילנד בתוך הסופה 3 שעות, כדי לנחם את פרידמן. כך החלה ידידות מופלאה, שעוד תשרת רבות את עם ישראל וארצו.

על ניסך ועל נפלאותיך, בימים ההם (ו)בזמן הזה.

* * *

אלכס לכיש

משל מלך הודו

מר נעמן כהן הנכבד, כלליו הנוקשים של עורך 'המכתב העיתי' המכובד, מאלצים אותי לצמצם ככל יכולתי באורכה של תשובתי להאשמותיך, כפי שהן מפורטות בחב"ע 1203, ברשימתך "הטעות הלוגית של התיאולוג אלכס לכיש". לאורח שכמותי מוקצה לא יותר ממחצית העמוד מדפי ה"מכתב" היוקרתי, על כן נאלץ אני לקצר, כמיטב יכולתי.

ציטוט מרשימתך: "הוא לא יצליח מפני ... שהוכחה כזו איננה יכולה להינתן". רבי יהודה בן שמואל הלוי (ריה"ל 1075-1141), פילוסוף ומשורר, שחי בתקופת תור הזהב של היהודים בספרד, נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים. ביצירתו המרכזית, "ספר הכוזרי" או בשמו החילופי "ספר ההוכחה והראייה להגנת הדת הבזויה והשפלה", הוא מוכיח לרעו, מלך כוזר, בעזרת משל מלך הודו המפורסם (ספר הכוזרי בתרגום יהודה אבן שמואל, הוצאת דביר, מאמר ראשון, פסקות יט' עד כד') כיצד ניתן להוכיח קיומו של אל מסתתר, כדוגמת אלוקי ישראל. בהמשך, בפסקה סז' שבספר, הוא מתלונן מרה על-כך שאין לו כל הוכחה בפועל לקביעת התורה, כי העולם נברא – "אולם שאלת קדמות העולם או בריאתו, שאלה שקשה לפתרה היא, וראיות שתי הטענות בה שוות."

את ההוכחה סיפק אדווין האבל (1889-1953), האסטרונום האמריקני השקדן והמסור, שהיה איש המדע הראשון שהצליח לרסק לרסיסים את רעיון ההבל ששלט עד לזמנו בעולם, דהיינו: שהיקום בו אנו חיים כיום הוא קדמון, כלומר היה קיים מאז ומתמיד, ללא בריאה. אלברט איינשטיין בזמנו, סמך את שתי ידיו על תגלית זו. 

 ציטוט נוסף: "אמונה אינה יכולה להיות לוגית" – אני מסכים עמך במאת האחוזים. בכל מה שכתבתי בנושא עד עתה, ואני מבטיח לך נאמנה כי כך יהיה גם להבא, לא התייחסתי ולא אתייחס כלל לנושא האמונה. אני מתייחס אך ורק לעובדות הכתובות בספר התורה והעובדות שמציג לנו היום המדע.

 כל פרשני התורה התקשו לספק הסבר הגיוני לסיבה שבגללה מצא המקרא לנכון, להקדיש פרק שלם בתורה לסיפור הבריאה. וכי מה תורמים למקרא, המיועד רובו ככולו לפירוט המצוות, תיאורי הבריאה? התזה, שאני רוצה להוכיח במאמרי היא, שתיאור תהליך הבריאה של היקום וכל תכולתו, הוכנס לתורה בכוונת מכוון, וזאת על מנת להוכיח לכל הספקנים, כי בורא היקום חי וקיים. ההוכחה מתבססת על העובדות, הנחשפות היום בעזרת המדע, כי מהלך הבריאה לפי התורה ומהלכה לפי המדע - זהים במידה מדהימה. עתה נותר לי רק לקוות, כי העורך הנכבד של "המכתב העיתי" יצליח לאתר, פעמיים בשבוע, חלקת אלוקים קטנה ופנויה, בין הרשימות השונות ב'מכתב העיתי', עבור רשימותיי הבאות. לחילופין, במידה וזה לא יתאפשר, ציבור הקוראים היקר מוזמן בזה לפנות אלי ישירות לפי כתובת הדואר האלקטרוני שלי, שפורסמה בגיליון 1203 במדור "ממקורות הש"י", ואשמח לשלוח להם את מאמריי.

בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

אהוד: אנא, אל תטרח לשלוח לנו את רשימותיך. הקוראים המעוניינים יוכלו לפנות אליך ישירות לפי הכתובת:  alachish777@gmail.com

* * *

יהודה דרורי

1. השמאל מיילל ככלב מוכה...

השמאל האמריקאי והישראלי (והעולמי) ספגו מכה קשה. ראו: אדם פרגמטי, ביצועיסט, הרואה ברורות את המצב בארצו ובעולם, התמנה להיות נשיא ארה"ב הבא!

התמוגגתי מנחת לראות את אנשי המדיה שלנו, אשר רק לפני חצי שנה ביטלו את מועמדות טראמפ כבדיחה, מיללים כיום בכאב על ה"אסון הגדול" שכביכול הביאה בחירתו... ממש תענוג לשמוע את הפרשנויות המטומטמות של החכי"ם (חסידי השמאל), הרואים שחורות לעתיד ארה"ב, לעולם ולישראל. ושומו שמים... הכרזתו של טראמפ על העברת שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים התפרסמה במיספר מהדורות חדשות בקול נכאים של מגישות מדוכאות שניבאו לנו את סופו של... תהליך השלום... (זה שבכלל לא קיים אלא בראשם הקודח של אנשי השמאל הישראלי...)

מינויו של דייוויד פרידמן לשגריר ארה"ב בישראל, אומר למסכנים הללו שכנראה הם לא יוזמנו יותר לאירועים דיפלומטים למען השלום בשגרירות ארה"ב... ומצד שני השגריר החדש גם לא יגיש מחאה לממשלת ישראל על כל בינוי בית מעבר לקו הירוק... (ברור שהם היו מעדיפים שהשגריר אינדיק יחזור לתפקיד... בעיקר משום שהוא כיום חלק מהקרן החדשה לישראל...)

מדיניות החוץ המוצלחת של ישראל הביאה לכך שאנחנו ביחסי ידידות מצויינים עם ארבע המדינות הגדולות בעולם: ארה"ב, רוסיה, סין והודו, לכן לפי מכוני מחקר שונים בעולם, מדינת ישראל, כיום, מבחינת עוצמתה הפוליטית, הצבאית והכלכלית, נמצאת בזירה העולמית במקום החמישי (עד המקום השמיני..)

קשה להאמין שהגענו למעמד מכובד שכזה, כאשר רק לפני 25 שנה "היינו על הפנים" בזירה העולמית והפנימית – ולשמאל אין כל חלק בהצלחה הזו.

בסיכום אנו  רואים שאין דבר שמכעיס ומדכא יותר את השמאל הישראלי מאשר הצלחתה של "הכלכלה הסמי-קפיטליסטית" שלנו והעמידה ללא חת של המדינה כלפי האוייב הערבי לסוגיו השונים, כל זאת ללא התקפלות בפני סיסמאות השלום הכוזבות של השמאל.

האימפוטנציה של אובמה והניצחון של טראמפ הינם הרוח הגבית לה ציפינו – זו אותה רוח שנפנפה אחורה את השמאל.

2. הכישלון הביטחוני הגדול מכולם

אני מעיז ואומר בראשית דבריי שנתניהו וליברמן הם זוג כלומניקים כאשר זה מגיע לפעילות ביטחונית הדורשת "ביצים"... אנחנו מחזיקים בבתי הכלא שלנו כ-5000 (!) אסירי חמאס. הם נהנים ממזון טוב (שגם מותר להם לרכוש...) מטלוויזיה,עיתונים יומיים, ספרים, לימודים אקדמאים, חברותיות וגם מביקורי עורכי דין וח"כים ערבים (סתם ככה...לקבל הנחיות ולהבריח...) – כל זאת בעוד ממשלת  ישראל עומדת כעני הפתח מתחננת לקבל גופות שני חיילינו... איזו בושה... איזה כישלון... אפילו כאשר ח"כ גאטס נתפס מבריח פלאפונים, הוא לא נעצר ולא נכלא, בטענה שיש לו חסינות... איזה טימטום שלנו... חסינות חברי כנסת איננה תופסת במקרים פליליים (והיתה פה עבירה פלילית לבטח!)

עדיין לא הקימו מחיצות ב"בתי ההבראה" הללו אצלנו (שמשום מה מכונים בתי-כלא...) כנהוג בכל העולם המערבי, לפיכך יש מגע לא מבוקר בין מבקרים ואסירים, אז מבריחים להם בלי סוף, אבל לנציב שב"ס כנראה יש רק מטרה אחת: לשמור על שקט בבתי-הכלא ולשם כך הוא מוכן אפילו להתכופף ערום אצלם במקלחת...

זכויות מחבלים מוגבלות ביותר בחוק הבינלאומי, רק הטימטום הישראלי (בעיקר של בתי המשפט הרחמניים שלנו...) נותן להם תנאים של שבויי מלחמה-פלוס (ויש לי מכתב מלשכת ראש הממשלה המאשר מצב זה), ועד שלא יפול לביבי ולליברמן האסימון, גופות חיילינו ימשיכו להירקב בעזה.

אבל יש מה לעשות! ועכשיו!

להעביר את כל אסירי החמאס לתנאי מאסר קשים ומבודדים בבתי הסוהר הצבאיים (רחוק מחסדיו של בית המשפט העליון...)

לתת להם רק את המזון המוגדר כמינימום לשבוי מלחמה באמנת ז'נבה (חצי כיכר לחם ביום, מרק דליל, כמה זיתים וליטר וחצי מים). אין טלוויזיה, אין ספרים ועיתונים, אין פלפונים, אין לימודים אקדמאים ואין יותר ביקורי משפחות, או עורכי דין ואחמי"ם, זה מה שצריך לעשות !

ואז מה יקרה? 5000 חמולות (ו-20 חכי"ם ערבים+מר"צ) יתחילו לצעוק ולזעוק בכל המזרח התיכון, ובין השאר ללחוץ על החמאס להחזיר את הגופות... וכמו שאני מכיר את האימהות הערביות של האסירים הללו, הן אלו שישכנעו את החמאס להחזיר את הגופות תמורת הטבת התנאים לאסיריהם. ביבי ? ליברמן ? תתעוררו !

אהוד: אני חושש שאתה לא מכיר את האימהות הערביות וגם לא את הלחצים שיופעלו עליהן. הן לא תשפענה מאומה על החמאס.

* * *

יוסי אחימאיר

על א"ב יהושע

זה היה מעמד נוגה: אינטלקטואל, סופר ששמו הולך לפניו, אושיית-שמאל, מתייצבת לפני ציבור מצומצם, ומתוודה בפה מלא, ללא "אבל", ללא "אולי".

א"ב יהושע  התייצב באחרונה בפני כמה עשרות שומעים, באולם של "מכון ירושלים למחקרי מדיניות", והודה בפה מלא, לא בדיוק באלה המילים אבל בזו המשמעות: טעיתי, אמיתות שהאמנתי בהן, ואף הטפתי למימושן, התנפצו לרסיסים.

אכן, לא לעיתים מזומנות מזדמן לזירה הציבורית, הפוליטית, מין וידוי שכזה. ובכן, א.ב. יהושע בא לומר למחנה השמאל, או מחנה השלום, כי הוא איננו דבק יותר בנוסחת שתי-המדינות, כדרך לפתרון העימות הישראלי-פלשתיני.

אכן מהפך!

א"ב יהושע איננו מאמין עוד במה שמאמין, או מצהיר, נתניהו: שתי מדינות. במעין מבוא לתוכניתו החדשה, החלופית, יהושע מקדים ומנתח את הלוך-הרוחות בעולם היום, הנוהה ימינה: לעבר סגירת גבולות, לעבר הלאומיות ההולכת ומתחזקת, ומכאן גם מסקנתו לגבי המצב שלנו: בנסיבות כאלה, כאשר "העולם" עסוק בנטייה הפוליטית שלו, ספק אם ימצא את הזמן ואת הכוחות כדי לכפות פתרון על ישראל והפלשתינים. ויהושע אומר:"ספק אם חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות יכולה להתממש, אי אפשר לפנות 450,000 מתנחלים!"

מכאן מגיע יהושע למסקנות מפתיעות מאוד: הוא סבור כי צריך לקום הסדר שביסודו מדינה דו-לאומית. כלומר, הוא מאמץ את מה שהשמאל מזהיר מפניו: המסלול העכשווי המוביל למדינה דו-לאומית. אבל יהושע אופטימי. כאשר הוא מתבונן בהיסטוריה הקצרה של ישראל: ישנו דו-קיום, לאורך שנים, בין ישראלים לבין הערבים הישראלים, ולמי שסבור אחרת הוא קובע: ירושלים יכולה לשמש המעבדה, המודל,  למדינה הדו-לאומית! או, כדבריו:"באורח תיאורטי, אפילו שופט שבדי, חמור סבר שכזה, היה מעניק ציון חיובי לשני הצדדים החיים בישראל."

הוא מזלזל במיספר פעולות האיבה שבוצעו על ידי ערבים ישראלים, או בידי ישראלים נגד ערבים. "הדו קיום הזה עובד!" אומר-זועק יהושע. הראשון שהבין את הסיכוי לדו-קיום היה בן גוריון, אשר העניק זמן מה לאחר הקמת המדינה אזרחות ישראלית ל-165,000 ערבים, תושבי ישראל. ואת ירושלים, לפי יהושע,  אי אפשר לחלק, אנו נזקקים ל"מחשבה אחרת", אשר ביסודה הענקת אזרחות:

יהושע מציע להעניק תחילה אזרחות לכ-90,000 פלשתינים תושבי איזור  C. וצעד זה, בעיניו, הינו רק ההתחלה. צעד כזה "יוריד את דרגת ממאירות הכיבוש," כדבריו. אזרחות שווה, עם כל הזכויות: ביטוח לאומי, שכר מינימום וכו'. אבל יהושע איננו מפרט: מה תהא מתכונת המימשל,  אם נדרשת מתכונת חדשה, למשטר במדינת ישראל? או, האם יסכימו הפלשתינים לקבל אזרחות ישראלית? ועוד ועוד תהיות.

אבל זמנו באירוע לא היה בידו, כדי להשיב על שאלות מתבקשות נוכח חזון "המדינה הדו-לאומית", כפי שהוא פרש אותו, בהתלהבותו הריטורית האופיינית, אך בלא פירוט מעשי, ממש מתבקש. מכך – נמנע. ובעוד חבריו לדעה עד כה מטיפים לחלוקת ירושלים לשתי בירות, הרי  יהושע רואה בירושלים "דגם" לעתיד לבוא. ואם חבריו בשמאל אולי יופתעו, מטיח יהושע באוזני הקהל באותו ערב, כי "חוגי השמאל תקועים במחשבה."

בדברי הקדמתו, ציין כי הגיע למפגש הזה, מיד לאחר מפגש שנמשך כשעה וחצי עם הנשיא ריבלין,  וגם עם חיים גורי. ויהושע ציין: זו היתה גם רוח הדברים באותו מפגש עם הנשיא, אם כי גורי היה מסוייג מחזונו החדש של יהושע. והאם, לעומת גורי, הנשיא ריבלין, הסכים? אכן, לשאלה זו ולעוד הרבה שאלות שבודאי היו מוצגות מפי שומעיו, לא נותר זמן להמשך הדיון. אבל אם כאשר אושיית-שמאל כמותו מנפצת את עקרון "שתי המדינות", ואף נואשת ממנו, נראה  כי יהושע משקף אולי הלוך-רוח שמתחיל להיות רווח במחנהו [לשעבר?] – הלוך-רוח של ייאוש, או לפחות קיפאון מחשבתי, כפי שהוא עצמו הגדירו כך.

אהוד: כל שנותיו מפריח א"ב יהושע הזיות על השלום, ובצידן האשמות על ישראל שאינה עושה די כדי להשיגו – ועל כך הוא זוכה להערכה רבה בתור קול אינטלקטואלי מוסרי הבקיא ברזי המזרח התיכון ונפגש עם אנשים חשובים – ואילו אנחנו לעומתו נחשבים פאשיסטים, כי אנחנו מתבוננים במציאות ללא רמייה עצמית, וגם לא היינו מעולם שותפים להזיותיו, האהובות כל כך על התקשורת הישראלית והעולמית ועל מחנה ה"שמאל".

הוא ו"התאום" שלו עמוס עוז, וגם דוד גרוסמן, שלמד משניהם את המקצוע המוסרי הזה, שעוזר לא פעם לסופר להתגבר על הבינוניות של כתיבתו.

* * *

בן-ציון יהושע

איך הפכנו להיות משפחת 'יהושע'?

האם יש לנו קשר למשפחתו של א"ב יהושע?

(סיפור משפחתי הקשור לתולדות היישוב ולספרות העברית)

א"ב יהושע נולד באותה שנה שבה נולדתי. הייתי בן 21 כשד"ר יעקב הורוביץ, עורך המוסף הספרותי של 'הארץ', פירסם את ביכורי הסיפורים שלי 'נישואין' ו'רוחות'. באותן שנים הייתי עורך צללים של כתב העת 'במערכה', עיתון לוחמני של ועד העדה הספרדית. לא הזדהיתי עם כל מה שפורסם שם אבל היתה זאת הכנסה בעת מצוקה. ערכתי בין השאר את דבריו של המזרחן והפולקלוריסט הירושלמי יעקב יהושע, אביו של א"ב. באותו שבוע שבו פורסם אחד הסיפורים שלי ב'הארץ' פגשתי באקראי בנחלת שבעה בירושלים את יעקב יהושע (אביו של א"ב), פניו הפוכות והוא מצביע עליי בתנועת נו, נו, נו.

"מה קרה – חכם יעקב?" אני שואל את האיש מתוך כבוד ודאגה והוא אומר לי:

"חכם בן-ציון, תשנה את שם משפחתך. גם הבן שלי אברהם כותב."

התייבשתי [?] במקום. לא ידעתי לרגע מה להשיב לו. לאחר היסוס קל אמרתי לו: "חכם יעקב, פעם חשבתי שאתה יותר חכם... שם המשפחה המקורי שלכם הוא לא 'יהושע' אלא 'בן-חנניה'. ממתי נעשיתם 'יהושע'?"

סבו של א"ב היה תלמיד חכם. הראשון לציון באותה עת לא היה סמכות גדולה בענייני הלכה ורבי בן חנניה, שהיה בר אוריין, השיב  בשמו של הראשון לציון לשאלות שהגיעו מהגולה.

משנת 1938 אנו נקראים 'יהושע'. מעשה שהיה כך היה: אבי רפאל-יהושע רז נולד יתום לאחר שאביו יהושע נרצח באפגניסטן על-ידי שודדי דרכים והותיר אחריו אישה בהיריון. לילד שנולד קראו על-שם אביו: רפאל-יהושע רז.

בשנת 1938 דודן שלי יעקב רז (בן 19) יצא בשליחות האצ"ל להניח פצצה במפקדה של המופתי הירושלמי בעיר העתיקה. המודיעין של האצ"ל לא ידע שבאותו יום היתה שביתה במגזר הערבי בכל ארץ ישראל בשל פיצוץ שהיה יום קודם בשוק הערבי בחיפה, שבו נהרגו עשרות ערבים. הסבלים החורנים בשער שכם ראו בצעיר, שהתחזה לסבל חורני, מפר שביתה. הפכו את הסל שנשא על גבו ומצאו פצצה במשקל 25 ק"ג. רדפו בסכינים אחרי יעקב רז בחוצות העיר העתיקה ודקרו אותו 16 דקירות. שוטרים שחילצו אותו הביאו את יעקב רז הפצוע קשה לבית החולים במגרש הרוסים (שהיה קודם בית חולים של עולי רגל רוסיים ואחר כך בית חולים צבאי בריטי ולימים בית חולים 'אביחיל' ומעבדות האוניברסיטה העברית). שם תפרו את פצעיו של יעקב.

מחשש שבשעת דמדומים הוא יפצה פה ויסגיר את שולחיו, יעקב פרם את פצעיו מתחת לסדין, כשהוא מוקף במשמרות בריטיים כבדים, ומת בתוך שלולית דם. ההתאבדות שלו ואי הסגרת חברי מחתרת הפכה אותו לחלל האצ"ל הראשון שנפל בקרב ולסמל חינוכי לדורות של לוחמי מחתרת.

אצ"ג שהתרשם מאוד מגבורתו ומהקרבתו של הצעיר כתב עליו את 'אגדת יעקב רז', פואמה המופיעה בכתביו, שבו השווה אותו לגיבורי מלחמת בר-כוכבא. הנה כמה בתים:

ציון הלוחמת, צווי ללוחמיך: עמוד!

כמו חיילים בשפתיים סגורות, כפי חוק,

לטקס האבל לנפש חיל בר כבוד.

אנוכי בפולין עומד ומספר מרחוק

באדמת מלכנו דוד טמנו גוויית

הנוקם יעקב רז, המנותח לנתחים.

אין גלעד משיש בהר הזיתים על בורו,

אין בנות ירושלים עולות להציע פרחים - - -

את השיר אני שר לכבודו וסודו,

כי הן פסל משיש עליו לא יוקם.

אך בלבוש הגואל שיבוא בהודו,

גם שם הנוקם יעקב רז ירוקם.

ובנקמת כל הדם, גם דמו ינוקם.

(לבוב, א' מרחשוון תרצ"ט)

הבריטים התחילו לחפש את משפחת רז (שם קדום במשפחה) והיה חשש שאחיי הגדולים, שהיו לוחמי מחתרת, יוגלו מהארץ או ייאסרו (במקרה הטוב). אבי מחק את המילה 'רז', ואת שמו הפרטי של סבי יהושע, שהיה גם שמו של אבי, הפך לשם משפחתנו החל משנת 1938.

לימים, במחקרים שלי על יהודי אפגניסטן ומרכז אסיה, חזרתי לשם משפחתי המלא ואני חותם על ספרים ומאמרים בשם 'בן-ציון יהושע-רז', בהנחה שאין מה לחשוש מהבולשת הבריטית בימים אלה.

בשולי הדברים: אב"א אחימאיר, שהיה באותו זמן בגלות בביירות, קרא לבנו שנולד בהיעדרו  (21.7.1938) 'יעקב-שלמה אחימאיר' – על שמו של יעקב רז ועל שמו של עולה הגרדום שלמה בן-יוסף. הוא כותב זאת מאחורי כריכה של ספר תנ"ך. יעקב אחימאיר הוא חתן פרס ישראל.

בשנת 1991 קיבלה ועדת השמות של עיריית ירושלים את בקשתי ויעקב רז זכה להיות מונצח בשכונת ארמון הנציב ברחוב הנושא את שמו, לצד מפקדו דוד רזיאל. טקס חנוכת הרחוב נערך ביום 26.5.1991 במעמד ראש הממשלה יצחק שמיר, יעקב מרידור, מרדכי ציפורי, המשוררת עליזה טור-מלכא, אלמנתו של אצ"ג, סגן ראש העיר עמוס מר-חיים ועוד.

* * *

ציטוט מדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק

למר אהוד בן עזר,

"צריך שכל אדם  יידע ויבין

שבתוך תוכו דולק נר

ואין נרו שלו כנר חברו

ואין איש שאין לו נר

וצריך שכל איש ידע ויבין

שעליו לעמול ולגלות

את אור הנר ברבים

ולהדליקו לאבוקה  גדולה

ולהאיר לעולם כולו."

ציטוט מדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (הראי"ה), שהיה הרב הראשי האשכנזי  הראשון בארץ ישראל. פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

בחג  החנוכה אנו מציינים את פסטיבל האורות ושחרור ישראל, וזה מלמד אותנו שלפעמים יש  ללחום עבור החופש.

מי ייתן ונרות החנוכה יאירו את זכותם של אלה שאבדו בפיגועים

מי ייתן ותהיה זו תקופה של שמחה לכולנו.

אני מאחל לציבור הקוראים/ות חג חנוכה שמח, מאושר ומלא באור, בניסים ובנפלאות, ובסופגניות טעימות.

בכבוד רב,

צביקה  שטרוסברג

בני ברק

* * *

עמוס גורן

במשכן הבריאות

כשהייתי ילד לא אהבתי לעבור על פני בית החולים "משכן הבריאות".  המקום הדיף ריח של שעועית מבושלת שיצא מן המטבח שבמרתף ודבק לנצח בכתלים השחורים. בחזית הבניין  היתה דלת נחושת גדולה עם פיתוחים ותבליטים שהיה קשה להבחין בהם בגלל ירוקת רבת שנים שאחזה במתכת, ורק מסביב לידית, במקום שידי הנכנסים נוגעות, היה אזור מצוחצח וזוהר. ידעתי שרבים ממי שעברו כאן ונגעו בדלת לא פתחו אותה מעולם מבפנים ולא יצאו שוב לרחוב. דרכם הוליכה אל מבנה בטון נמוך בחצר האחורית שממנו יצאו הלוויות אל רחוב הנביאים.

כך נקשר אצלי ריח השעועית עם המוות. בבית שוחררתי מחובת אכילת שעועית וגם כיום איני נוגע בה. ואולם פחדי מן המקום פחת בהדרגה, ובהיותי תיכוניסט פיתחתי כלפיו אפילו אדישות.  אז לא יכולתי לדעת שיבוא יום שבו אכנס אל הבניין בכל יום והוא יהיה עולמי. הדבר אירע במקרה. התכוננתי לסיים את בית הספר התיכון ובגיל שבע-עשרה וחצי עמדתי להתגייס לנח"ל,  אך למנהל בית הספר, המכונה "קלוריה" –  לבורנט לשעבר בקופת חולים "פרוז'ינין" ומשוגע למדעי הטבע – היו תכניות אחרות. שאיפתו הגדולה בחייו הייתה  שתלמידיו יהיו רופאים. הוא שידל את הוריי לשלוח אותי לוועדת קבלה של בית הספר לרפואה, שישבה  בבניין "אביחיל" מול הדואר ברחוב יפו, "סתם כך, בלי להתחייב לשום דבר," והלכתי לשם רק כדי לרצות אותם.  מצאתי את עצמי בחדר אפלולי בעל קירות אבן עבים מול ועדת חמישה מרצינה שישבה מתחת לצילום חום ענקי של אדון מזוקן וזקוף גוו עם סיגר בידו. לימים הוברר לי כי זהו דיוקנו של זיגמונד פרויד.

לאחר שהוועדה בדקה את תעודותיי והציגה לי שאלות אחדות על לימודיי, נטל היושב ראש את הטפסים שלי ועיין בהם שנית. הוא שאל אותי אם שם משפחתי, שאנן, מעיד על קירבה שלי לדוקטור שאנן.

"ודאי," השבתי לו.  "דוקטור שאנן הוא דודי." 

חברי הוועדה נראו מרוצים.  היושב ראש רשם משהו ושתי דקות לאחר מכן הייתי בחוץ, בדרך להצגה יומית של הסרט "לורנס איש ערב" בקולנוע אדיסון. 

לאחר שבועיים הגיע מכתב המודיע שהתקבלתי.

רק לאחר זמן רב, כשהייתי עמוק בלימודי הרפואה שלי, כבר אחרי הבחינה הגדולה בפתולוגיה, התברר לי שכל העניין עם דוקטור שאנן  היה אי הבנה. ראש הוועדה שאל אותי על אחד, ד"ר אליהו שאנן מחיפה, מנהל בית חולים פרטי ובעברו מנכ"ל משרד הבריאות, ואילו אני השבתי לו, בתום לב גמור, על דודי ד"ר יאנק שאנן (פשרוסקי במקור), מי שהיה חבר נבחרת פולין בשחמט והשיג תיקו נגד אלוף העולם קפבלנקה באולימפיאדת השחמט בבואנוס איירס בשנת 1939. דוד יאנק היה כבר בעמדת ניצחון אך קפבלנקה, שהיה גאון, חילץ ממנו תיקו לאחר תחבולה של עשרים ואחד מהלכים, מן הארוכות והסבוכות בתולדות השחמט.

דוד יאנק היה באמת דוקטור מאוניברסיטת ורשה, אך לא ברפואה אלא בפילולוגיה ואף הכיר מקרוב את ד"ר זמנהוף, רופא העיניים שהמציא את שפת האספרנטו. יאנק ידע היטב עשר שפות ואהב במיוחד ספרדית, שבה ראה את שפתו השנייה (אחרי הפולנית). בעודו באולימפיאדה פרצה מלחמת העולם השנייה, דבר שיאנק לא היה מודע לו משום שהיה שקוע כולו בניתוח משחקו עם קפבלנקה. רק לאחר מכן, כשהתברר שאין לו לאן לחזור, הבין שהוא תקוע, פתח מועדון שחמט ונשאר בארגנטינה שמונה שנים שבמהלכן הפך לדמות ידועה בבתי הקפה הייצוגיים ביותר של העיר עזת החיים הקרויה בואנוס איירס.

אפשר שאותה אי הבנה קטנה התגלתה ואפשר שלא. אני, על כל פנים, שקעתי בלימודים. שכרתי לי חדר כביסה על גג ברחוב הנביאים 30, מעל לחנות הפלאפל של מוטי התימני, חדר שנשקף היישר אל מגרש הרוסים אך קטן במידותיו. היה בו מקום רק למיטה וכששכבתי הנחתי את הכרית על הכיור שמול הדלת ואילו רגליי יצאו קצת החוצה, אלא אם קיפלתי מעט את ברכיי.  כדי לממן את החדר התחלתי לעבוד כאח לא מוסמך במשכן הבריאות.

הייתי כנראה העובד הצעיר ביותר בתולדות המוסד, דק גוף עם פני תינוק חלקים ועם הבעה של פליאה קלה מסביב לפה. כך, לפחות, מעידה תמונת פספורט מאותה תקופה שעשיתי אצל "פוטו תמיר" ברחוב אגריפס. את הפליאה גרמו מן הסתם הדברים שהייתי צריך לעסוק בהם בעבודה: לראות גופים עירומים שצבע עורם חולני, לרחוץ חולים משותקים ולהלביש אותם, להכניס אוכל לפיות נוקשים ומעוקמים שלא יכלו אפילו להיסגר כראוי, לגלח פנים של גוססים, להוציא מן המחלקה כלים מלאים בהפרשות ובדם שצבעו כהה מדי ולהיות מוזעק בכל פעם שצריך להרים מישהו או להסיע אותו במיטת גלגלים לחדר הניתוח או ממנו. 

שום דבר  לא הכין אותי לכך. את שנותיי כתיכוניסט ביליתי בעיקר על הספה הישנה בבית הוריי בבליעת ספרים ובלעיסת סנדוויצ'ים. עכשיו נהפכו כל סדרי חיי על פיהם. בדרך למשמרת הבוקר הייתי יורד לפני עלות השחר לכיכר ציון כדי לשתות קפה בקיוסק של פרסים שהיו מספקים את  צרכיהם של קלפנים שיצאו מן הכוכים שבצד רחוב יפו.  בקור החורפי היו האדים עולים  מן הקפה הרותח לבנים ומעובים, נראים למרחוק בתוך החשכה.

אל המחלקה הייתי מגיע יחד עם האחיות המתלמדות שיצאו מן המגורים שלהן בחצר סן-ז'וזף הסמוכה והביאו איתן ריח של מקלחת מוקדמת, של סבון שנאחז בעור חמים, של מדי אחות מכובסים ומגוהצים היטב יחד עם ריח הגשם הטהור ששטף את מרצפת האבנים. עימן נכנסתי דרך דלתות הנחושת אל תוך בועת האוויר המחוממת והכלואה שהחולים דחסו אל תוכה את ריחם במשך כל הלילה.

בחוץ היתה עדיין חשכה גמורה כשהאור במחלקה הודלק בקשיחות. כל אחת מן המתלמדות ניגשה אל חולה אחוז טשטוש, הסירה את שמיכתו מעליו והתחילה לרחוץ אותו מראש ועד כף רגל. אני עזרתי להרים את החולים המשותקים או המגובסים גבס כבד כדי שיהיה אפשר לדחוף מגבות אל מתחת לגופם. לאחר הרחצה וסידור המיטות הגיע תור מדידת החום, נטילת דם ושתן לבדיקה ואחר כך ארוחת בוקר, סילוק כלי האוכל והכנת המחלקה לקראת ה"ביקור".

ביקורו של מנהל המחלקה, פרופסור בנדלר, היה שיאו של היום. ההכנות לקראתו הסתיימו תמיד לפני בואו ובזמן שנותר היה צורך להשגיח שהחולים לא יקלקלו את הסדר. בנדלר הגיע עם כל סגניו ועוזריו, ועם כמה מתמחים בעקבותיהם וכן עם האחות הראשית קיטי המוכנה לרשום את כל הוראותיו. הוא היה נעצר ליד אחת המיטות ובודק את השוכב בה בהבעה של חומרה. החולה, שהכין את עצמו במשך כל הלילה לשאול שאלה או שתיים על מצבו, נאלם דום בראותו את גבותיו העבותות של הפרופסור בסמוך כל כך אליו, כשמקצותיהן מזדקרות כמה שערות גסות שצבען בהיר יותר. גבות אלו נועדו מעצם מהותן להטיל יראה בחולים. בנדלר היה מתרומם מעם החולה, פונה לאחוריו ואומר כמה משפטים באנגלית אל פמלייתו, כאילו היתה זאת שפתם הסודית של הרופאים. הוא לא הכיר באפשרות  שגם מי מן החולים עשוי להבין לשון זו. בתוך רבע שעה או עשרים דקות של שהות במחלקה קבע הפרופסור גורלות: מי לניתוח, מי לשילוח הביתה ומי נשאר בצריך עיון.

בצאתו היה המתח נופל בבת אחת, הכול התחיל להיעשות מתוך שיגרה והמשמרת נמשכה לה  כשאני ממלא הוראות של כל איש סגל שמצא לנכון לשגר אותי לכאן או לשם. כךהתמשך לו היום עד לחילופי המשמרות.

בדרכי החוצה הייתי עובר דרך אולם הכניסה המקומר שבו מתחככים חולים, בכיסאות גלגלים ובלעדיהם, עם קרובים ומבקרים ששקיות עם פירות ואוכל בידיהם ופניהם מודאגות, וכולם דחוקים יחד מתחת לצינורות חימום וקירור ישנים שקבועים בתקרה ומנטפים טיפות חמות וקרות על ראשי הקהל. אחרי שעברתי את השער והייתי ברחוב נעצרתי תמיד לדקה או שתיים ובהיתי באנשים הדוחפים את עצמם כפופים מול הרוח במעלה רחוב שטראוס ובמרבד הלשלשת העתיק של היונים מתחת לעצי הקזוארינה העצומים שלפני הבניין. 

הייתי זקוק לרגעי המעבר האלה  כדי להבין שהמשמרת באמת נגמרה.

ברגע שהגעתי אל חדרי הייתי מתפשט עד לתחתונים וצולל אל בין שתי שמיכות צמר דוקרניות – עם סדינים וציפות לא התעסקתי – והתכווצתי מקור ומתשישות. ואולם להירדם לא יכולתי.  אל מתחת לעפעפיי המודלקים מחוסר שינה נדחקו ובאו מראות המשמרת שעתה זה נסתיימה, כאילו מריצים בראשי סרט שצולם במשך הבוקר, למשל האדים הלבנים של הקפה של הפרסים בעלטת השחר של כיכר ציון, חיוך משועשע-אכזרי של האח הוותיק כוכבי כשהוא עושה למישהו חוקן, האחות המעשית אנט בן טולילה הנוגעת במרפקי, בידי או בגופי בדרך אקראי כשאנחנו מחטאים את מיטתו של חולה שהשתחרר לקראת חולה חדש, מגש עם מזרקים מלאי דם שמונח כדי שאקח אותו למעבדה, פניה המתוקות והמרוכזות של האחות המתלמדת הצעירה ריטה כאשר שנינו מרימים יחד חולה משותק למחצה או לגמרי. 

דמותה של ריטה כיכבה ב"סרטי טרום השינה" שלי. שכבתי מקופל כאולר וידי תחובה בין רגליי ואוחזת היטב בזכרותי הקשויה מתשוקה וכבדה מן הצורך להשתין. ראיתי את ריטה הולכת מולי במסדרון כששערה הבהיר, האסוף לה על עורפה, נושא בקלות את הכובעית כחולת הפס של תלמידות שנה ב' בבית הספר לאחיות, חזה הגבוה ממלא היטב  את  השמלה התכולה, ירכיה נעות בחילוף מדוד מתחת לשמלה ושקע קטן מופיע על כל צעד במרכזו של הבד המונח כה יפה על גופה. 

שקע מסתורי זה, שכולו אך תום, הטיל אל תוך עייפותי חוסר מנוחה מענה. דמיינתי את ריטה עירומה כאן בחדרי ואת עצמי רוכב עליה, מוצא את תוכה החם ומתחיל לנוע בתוכה ולגרום לה לנוע בקצב שלי, תחילה לאט, בהתאמה של גופים-ידידים השוהים ומתענגים על כל קורטוב של מגע; לאחר מכן בקצב הולך וגובר עד להשתוללות חסרת שליטה. ידיי נאחזו במסגרת הברזל של מיטת הסוכנות הישנה שסיפקה לי בעלת הבית שלי, גברת אזולאי, וגופי הורם והוטח, הורם והוטח אל המזרון הרזה והגבשושי עד לפורקן שעוצמתו היתה כה גדולה  עד שברגע מסוים חשתי שהוא מתיך את מוחי ואת  מוח עצמותיי גם יחד.

אחרי זה הייתי מוטל כמת,  מנוער מכל מחשבה, עד שהתחוור לי שיש לי צורך עז להשתין.  חשק לקום לא היה לי. הבעייה היתה שהשירותים היו בקומה שמתחתיי, אצל גברת אזולאי, והירידה אליהם היתה במעין מדרגות עץ תלולות שהיו בעצם סולם ששלביו רטובים מגשם ומסוכנים. 

חולה אחד, ג'ייק שמו, אמריקני שלחם במלחמת האזרחים בספרד (בריגדת לינקולן), והמשיך כימאי במלחמת העולם השנייה, הסביר לי מהו רגע קשה בשדה הקרב: לשכב עירום בשק שינה כשמסביב שלג ולדעת שאם תרצה או לא תרצה, מתי שהוא תצא מן השק כדי להתפנות.

בהשראתו של הלוחם הוותיק זרקתי מעליי את השמיכה בתנועת יד נועזת אחת, פרצתי מן הדלת של חדר הכביסה אל הגג המוצף מי גשם, בכמה קפיצות הגעתי אל קצה הגג ושם, כשפניי מורמות אל העננים המשפדים עצמם על צלבי הכנסייה הרוסית ואל העורבים החוגגים ברוח הקרה, התפרקתי ממצוקתי מתוך תפילה שאיש אינו עובר למטה ברחוב דווקא ברגע זה.

בעוד שבחדרי, בין השמיכות הדוקרניות, כשדמיוני משוחרר, יכולתי להיות קרוב אל ריטה כל כך עד שלא היה בינינו  מקום אפילו לתחתונים, במשכן הבריאות החלפתי איתה רק מילים מעטות ורק בענייני עבודה. יופייה עורר אותי ובו בזמן שיתקני. פעם אחר פעם תפסתי את עצמי לוטש אליה עיניים מן הצד כשבידי כלי או מכשיר שהייתי אמור לעשות בו משהו וכשחזרתי לעירנות   שכחתי מה היתה הפעולה. במבטים הארוכים שלי ניסיתי לחדור דרך שכבות התלתלים הבהירים  כדי לראות עוד מעט מעורפה;  בחנתי את  המקום שבו לסתה החלקה מתעגלת על רקע הצוואר; התבוננתי אל זרועותיה הלבנות היוצאות משרוולי התכלת הקצרים של המדים  ולא יכולתי לקבוע לעצמי אם היא מלאת גוף או לא, גבוהה או ממוצעת קומה, ואם איבריה דקים או חסונים. קומתה היתה זקופה ונמשכה כלפי מעלה והיא נשאה את ראשה היפה כפי שרק היא, ריטה, יכלה לעשות זאת. 

על אף שהחולות הזקנות הגדירו אותה: "בחורה גבוהה, יפה" היא לא היתה גבוהה יותר מן הבנות האחרות, אך בחברתה כולן נראו נפולות מעט. כל קו מקוויה עבר, בפשטות, במקום שמן הראוי לו ביותר לעבור שם. בסופו של דבר היה קשה לאפיין אותה  בביטוי אחר מ"בחורה יפה", כשם שקשה לומר  על ענף יפה אלא זאת שהוא ענף יפה.

כולם ראו איך אני מתהפנט ממנה. ג'ייק, החולה האמריקני, גם דיבר איתי על זה. הוא הראה לי בסנטרו עליה ואמר:

"טובה, מה?"

לא הגבתי.

"אתה מסתכל עליה יותר מדי," המשיך, "בוא תראה משהו אחר."

הוא הוציא מן הארונית שלו חוברת קטנה, מרופטת מרוב משמוש, והראה לי צילום של כושי  שכוב על אישה לבנה.  הכושי היה חייכן, שמן וגדל ישבן, על ראשו מגבעת עגולה ונוקשה מוטה הצידה. האישה היתה בלונדינית, עם תסרוקת בנוסח שנות הארבעים, עם פנים ארוכות וגפיים ארוכים ומחוטבים, לא בלתי דומה לריטה הייוורת אך קצת יותר רזה ממנה.  

היבטתי סביבי בחדר כדי לראות אם אין מבחינים במה שאני עושה, אך הכול נראו עוסקים בענייניהם. זה היה צילום הפורנוגרפיה הראשון שראיתי. בירושלים לא היו אז צילומים כאלה. עמדתי בלי תנועה והתעמקתי בו. האישה שכבה על גבה פשוקת רגליים מתחת לכושי העולץ המתפלש עליה בכל כובד גופו. הוא הביט בפניה ואילו היא לא הביטה בו אלא כלפי מעלה ונראתה קשובה למשהו שמתחולל עמוק  בתוכה. בתוך שתי דקות חל  אצלי קישוי איבר אימתני ובקדמת מכנסיי נוצר אוהל גדול.

פזלתי הצידה אל מיטתו של ברוייר הזקן, שכנו של ג'ייק, ואל אשתו שבאה לבקרו. הם לא שמו לב אליי. היא העמידה קערית עם תותים על הארונית של בעלה וניסתה להאכיל אותו.  הגברת ברוייר נקשה בכפית על שיניו המתות של  בעלה כדי שיבלע, ועסיס  הפרי יתערב בדמו, דם כמעט חסר תנועה, אך בעלה נראה כמי שאינו יכול להבחין במה ששמים בפיו.

מן העבר השני של ג'ייק, אצל הפרסי ראובן כוהנים, ישב אחיו ושח לו את מה שחווה באותו יום בשוק מחנה יהודה:

"היום היה בננות בזול הרבה. בחוץ שחור, בפנים כמו דבש."

האח כוכבי בא להכין את הפרסי לקראת ניתוח למחרת היום. הוא גירש את אחי הפרסי, התיישב במקומו והחל לגלח את בטנו של החולה.  לא בעדינות עשה זאת אלא במשיכות גסות ומכאיבות. פניו של הפרסי התעוותו עם כל תנועה אך הוא לא אמר מילה. כשכוכבי סיים היתה בטנו של הפרסי מגולחת אך אדומה מאוד. הוא כאב אך פניו היו חסרי הבעה כמו פניהם של ציידים ונגנים במיניאטורות פרסיות עתיקות.

את המיניאטורות ראיתי זמן לא רב לפני כן בתוך ספר גדול באנגלית בחנות הספרים של ברוייר ברחוב הסולל, ששמו הוסב לא מכבר לרחוב החבצלת. זה היה רחוב של סבלים ומשאיות קטנות ומרופטות שבקצהו התחתון, ממש בפינת רחוב יפו, היתה החנות. ברוייר הגיע מווינה וגם שם היתה לו חנות ספרים. הייתי אורח קבוע בחנות. מבעליה למדתי לא רק על ספרים אלא גם על הליכות העולם. הייתי נכנס תמיד בהול ומזורז ושואל בחוסר סבלנות על איזה ספר שרציתי אך הזקן בירך אותי קודם כול בשלום אדיב ורק לאחר מכן שאל איזה ספר דרוש לי. כך לימד אותי שיש בעולם דברים חשובים לא פחות מתאוות הקריאה, למשל נימוס אלמנטרי בשיגם ושיחם של אוהבי ספרים. עכשיו נפגשנו במשכן הבריאות בתפקידים חדשים שאותם לא  צפינו מראש: אני כאח לעת מצוא והוא כחולה שמצבו לא טוב ובגופו פצעי לחץ ענקיים. 

יום אחד, בדרך הביתה לאחר סיום משמרת צהריים, עברתי ברחוב הנביאים על פני חצר סן-ז'וזף,  מקום המגורים של  בית הספר לאחיות, וראיתי ששער הברזל  הסגור תמיד פתוח הפעם.  עברתי בו וצעדתי על אבני המרצפת הגדולות והרטובות אל בניין המגורים של הבנות. בכניסה אל הבניין לא ראיתי איש.  עליתי במדרגות רחבות אל הקומה השנייה ושם ראיתי מישהי, שאלתי אותה על חדרה של ריטה והיא כיוונה אותי. דפקתי בדלת אך לא היתה תשובה. פתחתי את הדלת ונכנסתי. היא לא היתה בחדר. הבטתי סביבי. זה היה חדרה של בחורה – הכול היה על מקומו, נקי, מגוהץ ומדיף ריח נעים של מגורים מטופחים. היתה שם שלווה, אולי מפני שבעבר גרה שם נזירה. נשמתי עמוקות. ריטה הופיעה, בחלוק בצבע בורדו ובשיער חפוף ולא נראתה מוטרדת מהופעתו הלא קרואה של בחורון רזה, דלוק עיניים ועייף למראה בחדרה. הייתי צריך להצדיק איך שהוא את נוכחותי אצלה ומלמלתי:

"עברתי והחלטתי לראות... איך אתן מסתדרות פה."

זה היה מטומטם אך זה מה שיצא לי.  היא השיבה  לי בחיוך קל:

"די נוח פה.  קרוב  למחלקה. רוצה קפה?"     

היא טבלה מזלג חשמלי בפינג'ן של אלומיניום. ישבתי ושאבתי אל תוכי ריח דק של סבון על עור חלק שעתה זה יצא מתחת לקילוח של מים חמים. זאת היתה לי פעם ראשונה להימצא בחדרה של בחורה, בחורה ממש, ולא איזו תיכוניסטית שגרה בבית הוריה. התקשיתי לשוחח וריטה עזרה לי לפתח שיחה:

"היה קשה היום?"

"היה בסדר."

"כמה ניתוחים?"

"שלושה."

"קיבלתם חולים חדשים?"

"לא."

"בנדלר היה?"

"כן."

"וקיטי, באיזה מצב רוח היא היתה?"

"מצב רוח של פוסטמות."

המונח  שעשע כנראה את ריטה. היא חייכה ובלחייה הופיעה גומה מלבבת שעיניי נדבקו אליה כאל פלא עולם שמיני. קיבלתי מידה את הקפה וחשתי איך חומה של הכוס עובר דרך זרועי ונוגע בליבי וממיס שם איזה קרום קשה של קשיחות המכסה מאגר גדול ולוחץ של רחמים עצמיים שהתאסף שם מאז שהתחלתי לעבוד במשכן הבריאות. משמרות השחר, החולים שמתחלפים וטיפוסי החולים הירושלמיים הקבועים, הנפטרים, עריצותם של בנדלר, קיטי וכוכבי, השיכרון שמייצרת העבודה במשמרות מתחלפות, העפעוף המבולבל מול האור הטבעי של החוץ בתום המשמרת, השכבה הקשה של צואת הציפורים על המדרכה, חוסר היכולת לאגרף את ידיי מרוב עייפות, הבדידות, הקור, מדרגות העץ של חדר הכביסה שלי, שמורות עיניי הנדבקות זו לזו מעל ספרי כימייה ופרמקולוגיה, הקנאה בחבריי לכיתה שבאים לחופשות במדים עם כתפיים שהתרחבו במהירות – הכול נקרש אצלי לגוש אחד שעכשיו רצה להפשיר.

שמעתי את עצמי אומר בלי שליטה, כמדבר בחלום:

"נמאס לי לעבוד."

"למה?"

לא השבתי. הייתי כפוף קדימה והסתכלתי לרצפה. לא היה חסר הרבה שאתחיל לבכות.

ריטה חשבה לרגע ואמרה:

"דווקא דיברו עליך אתמול, וטובות."

"כן? מי?"

"בנדלר וקיטי. היא אמרה לו שאתה עובד נהדר."

הייתי מופתע. לא שיערתי ששמי יוזכר בישיבת צוות. בעיני עצמי הייתי משהו מאוד זמני וחולף במחלקה, משהו ששמים אליו לב פחות מאל משלוח של כביסה.

ריטה קמה לגהץ מדים והניחה לדבריה לשקוע בתודעתי. התחלתי למשמש בספרים שעל המדף שלה כדי למצוא שם משהו מעניין. עלעול בספריהם של אנשים היה תמיד תחביב שלי.  השעות הרבות שביליתי בחנויות הספרים הירושלמיות לפני שהתחיל כל הטירוף הרפואי הזה לימדו אותי שכל אדם מניח בספריו משהו מעצמו. התעניינתי אפילו בספרי לימוד,  ספרים שלמדו מהם לבחינות, שסימנו בהם קטעים חשובים, שעל דפיהם רשמו בעט תרגום של מילים אנגליות לעברית. אצבעי חלפה לאורך המדף על פני "עזרה ראשונה כיצד?" ו"היגיינה לילד ולמבוגר" של דוקטור דבורקין ונחה על "כתבי צייד" מאת טורגנייב. משכתי אותו אליי והסתכלתי בטקסט המנוקד כולו וברישומים דקי הקו שאיירו את הדפים.

באקראי התחלתי לקרוא סיפור על תחרות שירה בפונדק כפרי. הסיום. תיאור של ערב בערבה הרוסית, מצא חן בעיניי במיוחד.

"איזה יופי", אמרתי, "תשמעי: 'קולו נשמע צלול באוויר הדומם, המנמנם על נקלה. שלושים פעם, לכל הפחות, קרא בשם אנטרופקה ופתאום, מקצה האפר שמנגד, כאילו מעולם אחר, נישא מענה בלתי נשמע כמעט: מה-א-א? הנער קרא מיד מתוך התמרמרות צוהלת: בוא הנה שד משחת. לשם מה-א-א? ענה הלה מקץ שעה ארוכה. לשם כך שאבא מבקש להלקותך – קרא בחיפזון הקול הראשון."

ריטה הביטה בי בחיוך של חיבוב בעודי קורא.  אמרתי לה שהמילה "אפר" מצאה חן בעיניי במיוחד. זאת מילה שאפשר למצוא אותה רק בספרים ישנים. בארץ אין אפר, אך ברוסיה יש, וכשקוראים את טורגנייב אפשר אפילו להריח את האפר הרוסי ולחוש את האוויר שלו.

ריטה לא גיהצה עוד, אלא ישבה על המיטה שממול כשרגליה אסופות תחתיה והיא נשענת הצידה על יד אחת, שערה נוגע בלחיה. באפלולית המוקדמת של דצמבר התמזג צבע חלוקה עם הארון הכהה שמאחוריה, מה שהבליט את הלובן הזורח של פניה, צווארה וכפות ידיה ורגליה. 

"באמת תיאור יפה," אמרה.  "גם אני לא ראיתי אפר אבל ההורים שלי ראו."

הם באו לארץ מרוסיה אחרי המלחמה דרך פולין וצרפת. התחלנו לדבר על זיכרונותינו המוקדמים ביותר. הדבר הראשון שריטה זכרה היה קישוטי שטיח שהיה להוריה בחוץ לארץ – צורות א-סימטריות שאחריהן עקבה ארוכות כשהיו משאירים אותה לבד בבית.

הזיכרון הראשון שלי היה האור הירוק של מכשיר הרדיו העתיק שהיה בביתנו, אור קטן שזורח בבית החשוך כולו, ואבי שוכב על השטיח לפני המכשיר ומתעמל, ובערב דווקא.

דיברנו על הסרטים הראשונים שראינו בחיינו. היא ראתה בפריז את "ז'וזפין לה מרטיניקז", על אשתו של נפוליון, ופחדה מן העיניים הגדולות של אחד השחקנים. אצלי זה היה "הגנב מבגדד".  גם אני פחדתי מעיניים גדולות, אלה של הווזיר ג'עפר, המכשף המרושע (השחקן קונרד וייט).

הפלגנו בדיבורים על סרטים ועלילותיהם. סיפרתי לה את "המטרה בורמה" עם ארול פלין והיא סיפרה לי את "נעליים אדומות" עם מוירה שירר. החלון נסתם בחשכה מוקדמת של ענני גשם המבשרים לילה סוער. לרגלינו האדים באפלולית פס רזה אחד של  תנור חשמלי קטן. זאת היתה התאורה היחידה בחדר המאפיל. השתתקנו. זה היה הרגע לאחד מאיתנו להזמין את האחת לבוא ולשבת לידו. התפללתי תפילה קצרה שריטה תגיד: "בוא הנה." הדלת נפתחה ושותפתה של ריטה, אנט בן טולילה, פרצה פנימה, תלשה מראשה את הכובעית שלה וצעקה:

"השתגעתם? למה אתם לא שומעים רדיו?" 

היא הפעילה מיד את המכשיר ובחדר נשמע קולם של סאלווה חדאד וסמיר חורי מרדיו רמאללה, המציגים את תוכנית הערב שלהם ומיד צלילי הלהיט של השנה:

Kiss me once and kiss me twice

And kiss me once again,

It's been a long, long time 

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

לתרגם שירה יכולה רק נפש תאומה, על

"אמילי – מבחר משיריה של אמילי דיקינסון" תירגמה: לאה נאור

הוצאת שער הרצליה, 2017, 59 עמ'

מי שבקיא בכתביה המגוונים מאוד של לאה נאור (סיפורים, תסריטים, תוכניות ילדים בטלוויזיה, מחזות-זמר, פזמונים ללהקות צבאיות, ספרי ילדים, ביוגרפיות), מודע להשקעה האדירה שלה בכל פרט, ולשאיפה הבלתי מתפשרת שלה אל השלמות.

השיר הארס-פואטי המתורגם של אמילי דיקנסון, המופיע בעמ' 12 בספר זה – כאילו נועד לאפיין את המתרגמת עצמה:

"אקח אותך, מילה קטנה, / אמר המשורר. / את מועמדת, עוד תבוא / מילה שנונה יותר – "

– הרדיפה הסיזיפית כל כך אחרי המילה המתאימה, המדויקת, היחידה המתאימה לקונטקסט – מאפיינת הן את אמילי דיקינסון, והן את לאה נאור, שתירגמה מיבחר משיריה. אינני יכול להימלט מהאנלוגיה לשיר הנפלא של טשרניחובסקי "הפסל", בו מתואר קהל הנפעם מיצירתו של הפסל, כשהפסל עצמו כבר חולם על פסל עוד יותר מושלם.

אם באנלוגיה עסקינן, אני מבקש לערוך עוד קצת אנאלוגיות לביוגרפיה של המשוררת הדגולה ששיריה מתורגמים בספר זה: היא פירסמה בחייה רק שירים בודדים, אבל השאירה עיזבון (במחברות, בפתקים וכו') של כ-1800 שירים (!)

איך לא אשווה אותה לגאון הציור וינסנט ואן-גוך, שהצליח למכור בחייו רק ציור אחד, ואחרי מותו אין לציוריו הגאוניים מחיר?

היא ציוותה להשמיד את כתביה אחרי מותה, אבל לוויניה, אחותה, לא שמעה בקולה, וחשפה לעולם אוצר מפעים לב של שירה. האם זה לא מזכיר את מקס ברוד שהפר את הבטחתו לפרנץ קפקא להשמיד את יצירתו אחרי מותו?

אמילי דיקינסון לא נישאה מעולם, ומשיריה ניתן להתרשם שהיה לה אהוב, שמפענחי חידות יודעים אפילו מי הוא ("הזריחה – אהובי, אותי מרתקת – / היא זריחה – ואני מביטה בה – בשקט – / ובכן – זריחה – / לכן – / אני אוהבת אותך." – עמ' 37, וראו גם עמ' 42), והיא גם נפטרה מוקדם מן הראוי – האם היא לא מזכירה את גאון הספרות שלנו – לאה גולדברג, שבשנותיה המעטות הספיקה כל כך הרבה?

מסתבר שרוב שנותיה אמילי לא עזבה את בית הוריה ואת חוותם שבאמהרסט מאסאצ'ושטס. האם היא לא מזכירה את דבורה ברון שלנו?

השירים הקצרים והמרגשים של דיקינסון מזכירים לקורא העברי את שיריה המרטיטים של רחל.

רשימה זאת איננה מחקר, לכן לא אתיימר להשוות את תרגומיה של לאה נאור עם מתרגמיה האחרים של משוררת זאת (אברהם רגלסון, אורה סגל, ערן צלגוב, לילך לחמן), אבל דבר אחד ברור לי לחלוטין: למתרגם/ת חייב/ת להיות נפש תאומה לזאת של המשורר/ת, וכזאת נפש בוודאי יש ללאה נאור. אני עצמי אינני משורר שאמור לאבחן שירת אמת, אבל בכל זאת, הרשיתי לעצמי להציץ בשיריה של דיקינסון במקור, והתרשמתי מהבחירות המוצלחות (לטעמי) שלאה נאור בחרה בהן, כשהיא מקפידה על מקצב וחרוז נכון:

אחרי כאב גדול יש סדר ברגשות –

העצבים עודם קפואים כמו אבנים

הלב שואל: אני נשאתי זאת?

היום? אתמול? לפני הרבה שנים?...      עמ' 9

אם ייפתח הראש שלי

המוח אז יפרח

הוא לא ישאל אותי, יעוף –

לאן שהוא שייך...            עמ' 10

התחושה היא שלפנינו מקור, ולא תרגום.

אמילי דיקינסון גדלה בבית דתי מאוד, אבל עובדה זאת לא אטמה את יכולת ההבחנה שלה כלפי העובדות:

"אמונה – המצאה נאה

אומרים לי אנשים –

אך מיקרוסקופים עדיפים

במקרים קשים.         עמ' 11

...אז אלוהים שלי, אולי,

ילחש: ילדתי הקטנה,

אל תבכי, בואי אליי,

גם אני כבר לא באופנה.        עמ' 33

לעומת זאת, בתחילת אותו השיר עצמו היא חורזת:

ארקטורוס, צדק, מאדים

בשבילי הם כוכבים.

זה לא יפה שמדענים

פתאום באים ומתערבים...       עמ'32

המוסר והמצפון הם אבן דרך ראשית בשירתה של אמילי דיקינסון:

...אם הקלתי קצת על הכאב

חיי הם לא לשווא.

אם טיפלתי בגוזל פצוע

עד שהתחזקו כנפיו –

חיי הם לא לשווא.            עמ'38

אמילי דיקינסון חיה בתוך חווה, כמו כל התושבים בעיר אמהרסט הקטנה, והיא מביעה אהבה ענקית לטבע, על אילנותיו, פרחיו ופרפריו (עמ' 45), וכמובן, אהבה עזה לספר:

ספר טוב הוא כמו ספינה

מפליגה אל מעבר לים.

דף של שיר עליז, קצבי,

ייקח אותך לשם...            עמ' 45

כל הסוקר את קורות חייה של אמילי דיקינסון, יתרשם מהאפרוריות שלהם, בכל זאת, להיות ספונה בבית במשך עשרות שנים – זה לא מתכון לאושר, ובכל זאת היא חורזת את השורות הנפלאות האלו:

אם כל הצרות שעליי עוד לסבול

יבואו היום לכאן,

הן יראו את האושר שלי הגדול,

יחייכו וילכו לדרכן...          עמ' 13; ראו גם עמ' 31

ברור שלא מיציתי את תוכנו של הספר המלבב הזה, אבל אני מקווה שהטעימה שהבאתי כאן תהיה עריבה לחיכו של אוהב שירה.

הציור שעל עטיפת הספר "נערה קוראת ליד חלון פתוח" של ורמיר, כאילו צוייר במיוחד לשיריה של דיקינסון, והוא מצטרף לפרטים רבים נוספים ההופכים את הקריאה בספר זה לחוויה מפעימת לב.

* * *

שמואל יריב

הַשְּׂדֵרָה

שְׂדֵרַת הַקָּזוּאָרִינוֹת תָּמִיד יְרֻקָּה.

לִי תָּמִיד כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת, פִּנַּת מִסְתּוֹרִין בְּצִלָּהּ

עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי סַפְסָלִים שֶׁאַבָּא בָּנָה מִלּוּחוֹת שֶׁל עֵץ גַּס. 

לִפְנֵי עֵת אֲרֻכָּה כְּשֶׁסּוּסִים דָּהֲרוּ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים

הָיוּ הַלּוּחוֹת חֲלָקִים שֶׁל עֶגְלַת-מַשָּׂאוֹת.

אַבָּא לָמַד מִסָּבוֹ, שֶׁהָיָה סוֹחֵר יְעָרוֹת בַּגּוֹלָה,

לְטַפֵּחַ עֵצִים.

כְּשֶׁלָּאָרֶץ עָלָה הִזְדָּרֵז לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ.

מוֹלֶדֶת צְחִיחָה, הוּא חָשַׁב,

וְעֵצִים יְרֻקִּים מַפְרִידִים בֵּין צְחִיחוּת לַחַיִּים.

כְּשֶׁהַבַּיִת עָמַד הִזְדָּרֵז לִשְׁתֹּל בְּיָדָיו הַשְּׂדֵרָה לְצִדּוֹ.

גָּבְהוּ אִילָנוֹת וְנִדְמוּ כִּי נָגְעוּ בַּשָּׁמַיִם

וְכִי שָׁרְשֵׁיהֶם הֶעֱמִיקוּ בַּקַּרְקַע

וְכִי הֵם בַּחַלּוֹן מְצִיצִים וְרוֹאִים אַהֲבָה שֶׁפּוֹרַחַת.

רַק אַחַד הָעֵצִים שָׁרָשָׁיו הוּא חָשַׂף לְעֵינֵינוּ.

אַרְבָּעִים שָׁנָה לְאַחַר שֶׁשָּׁתַל אֶת הָעֵץ

אַבָּא בַּשֹּׁרֶשׁ נִתְקַל, נָפַל וְשָׁבַר יְרֵכוֹ. 

נִתּוּחַ.

וְטֶרֶם זְמַנּוֹ,

עַל שֻׁלְחַן נִתּוּחִים הוּא נָפַח נִשְׁמָתוֹ.

אִמָּא נָטְלָה הַטּוּרִיָּה

הִכְּתָה וְהִכְּתָה בּוֹ עַד שֶׁנִּקְרַע מִן הַקַּרְקַע.

בְּרֶטֶט, לְלֹא כָּל מִלָּה, בְּאַרְגָּז אֶת הַשֹּׁרֶשׁ הִטְמִינָה

וְעָלָיו רַק כָּתְבָה "הָרוֹצֵחַ".

שְׁנָתַיִם חָלְפוּ,

יִשְׂרָאֵל מְדִינָה עַצְמָאִית,

עֲלִיָּה הַמּוֹנִית וְעוֹלִים נִזְקְקוּ לְבָתֵּי מְגוּרִים.

עוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים וְאָז בָּא הַבַּנַּאי,

כָּרַת אֶת כָּל הַשְּׂדֵרָה וּבָנָה שִׁכּוּנִים.

מָה נוֹתְרוּ לִי מִכָּל הַשְּׂדֵרָה הַנָּאָה?

זִכְרוֹנוֹת וּכְאֵבִים שֶׁל אִמִּי עַל מוֹתוֹ שֶׁל אָבִי

וַחֲלוֹם בִּי חָבוּי לֵישֵׁב עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה.

כִּסּוּפִים

בִּשְׁנַת 1917 חִסֵּל צְבָא בְּרִיטַנְיָה שִׁלְטוֹן עוֹתְ'מָאנִי.

חַיָּלִים טוּרְקִיִּים נִמְלְטוּ וְעִמָּם כִּסְּאוֹ שֶׁל סֻלְטָאן. 

נִסְתַּיְּמוּ יְמֵי הַבַּקְשִׁישִׁים כִּי נִמְלְטוּ גַּם הַפָּאשׁוֹת. 

אַךְ נוֹתְרוּ פֹּה וָשָׁם כְּבִישִׁים טוּרְקִיִּים

מְסִלּוֹת אֲבָנִים הַשְּׁקוּעוֹת בַּקַּרְקַע.

מִיְּמֵי יַנְקוּתִי לִי זָכוּר כְּבִישׁ טוּרְקִי לְצַד הֶחָצֵר בָּהּ גָּדַלְתִּי

שֶׁכֹּה הִתְיַסַּרְנוּ לְהַיְשִׁיר צְעָדִים לְאָרְכּוֹ וְאַף לַחְצוֹתוֹ.

כְּבִישִׁים טוּרְקִיִּים נוֹעֲדוּ לִתְנוּעַת עֲגָלוֹת עִם סוּסִים 

לֹא הִתְאִימוּ לִגְדוּדֵי צְבָא בְּרִיטַנְיָה שֶׁנָּע בִּרְכָבִים עִם מָנוֹעַ.  

כְּבִישִׁים טוּרְקִיִּים נֶעֶקְרוּ וְעַל מְקוֹמָם נִסְלְלוּ הַכְּבִישִׁים מֵאַסְפַלְט.

לְשֵׁם סְלִילָתוֹ שֶׁל הַכְּבִישׁ לְצַד חֲצֵרֵנוּ, נִפְּצוּ פּוֹעֲלִים עֲרָבִים

אֶת חֲזִית הַגָּדֵר וְעָקְרוּ הָעֵצִים שֶׁצָּמְחוּ מֵעֶבְרֵיהָ.

נוֹתְרוּ שָׁם שְׁלוֹשָׁה דְּקָלִים שֶׁאַבָּא נָטַע עוֹד בִּימֵי הָעוֹתְ'מָאנִים

אוֹתָם הוּא שָׁמַר מִכָּל מְפַגֵּעַ וְעִם הַקִּלְשׁוֹן בְּיָדָיו

הוּא הָדַף פּוֹעֲלִים עֲרָבִים לְבַל יַעַקְרוּם.

וִכּוּחַ סוֹעֵר הוּא נִהֵל עִם שׁוֹטְרֵי הָאִימְפֶּרְיָה הַבְּרִיטִית

וּבְסוֹפוֹ נִבְנְתָה גָּדֵר חֲדָשָׁה וּמִחוּץ לֶחָצֵר נוֹתְרוּ הַדְּקָלִים

וְהַכְּבִישׁ הַיָּשָׁר הִתְעַקֵּם לְצִדָּם.

בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד לֹא הִבְהִיר מָה יֵשׁ בַּדְּקָלִים שֶׁיָּקְרוּ לוֹ. 

וְרַק לְאַחַר כְּשָׁנָה כְּשֶׁיָּדַעְתִּי לִקְרֹא וְלִכְתֹּב הוּא הִסְבִּיר,  

"שִׂים לֵב לִבְסִיסֵי פְּטוֹטָרוֹת הָעוֹטִים אֶת גִּזְעֵי הַדְּקָלִים.

לְאַחַר שֶׁגָּזַמְתִּי יָרֹק שֶׁיָּבַשׁ הֵם הָפְכוּ לִשְׁלַבִּים בְּסֻלָּם. 

הַדְּקָלִים מִתְגַּבְּהִים וּכְשֶׁבַּשָּׁמַיִם יִגְּעוּ

יְשַׁמְּשׁוּ סֻלָּמוֹת לְבוֹנֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעִם מְשִׁיחֵנוּ יֵרְדוּ מִמָּרוֹם."

הִתְעַנֵּו וְהוֹסִיף, "רָצִיתִי שֶׁמִּתּוֹךְ חֲצֵרִי יִשָּׁמְעוּ פַּעֲמֵי גְּאֻלָּה.

לֹא לְכָךְ הִתְכַּוֵּן הַבּוֹרֵא שֶׁהוֹצִיא הַדְּקָלִים אֶל מִחוּץ לַגָּדֵר."

כַּעֲבֹר עוֹד שָׁנָה הִתְוַדָּה, "לֹא רָצִיתִי שֶׁכְּבִישׁ שֶׁנּוֹעַד לְהָקֵל

עַל תְּנוּעַת חַיָּלִים הַמּוֹנְעִים עֲלִיַּת יְהוּדִים לְאַרְצָם, יִסָּלֵל.

הַפְרָעוֹת לַסְּלִילָה שֶׁל הַכְּבִישׁ הָיְתָה תְּרוּמָתִי לַמֶּרֶד בַּבְּרִיטִים."

כַּעֲבֹר עוֹד שָׁנָה, בְּטֶרֶם דְּקָלִים בַּשָּׁמַיִם נָגְעוּ,

עָלְתָה נִשְׁמָתוֹ לַמְּרוֹמִים וְאָנוּ נוֹתַרְנוּ רֵיקִים לְלֹא לֶחֶם. 

כְּשֶׁכָּלוּ תִּקְווֹתֵינוּ מָכַרְנוּ חָצֵר.

כְּיוֹבֵל לְאַחַר שְׁתִילָתָם נִכְרְתוּ הַדְּקָלִים, הַכְּבִישׁ הִתְרַחֵב

וְקַבְּלַן שָׁם בָּנָה חֲמִשָּׁה מִגְדְּלֵי מְגוּרִים שֶׁגֵּרְדוּ הַשָּׁמַיִם.  

מִי יוֹדֵעַ אוּלַי בְּקוֹמָה עֶלְיוֹנָה מִתְגּוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ 

מַמְתִּין לִפְקֻדַּת אֱלֹהִים לְמַלֵּא הַתַּפְקִיד לוֹ נוֹעַד.

אהוד: שמואל יריב הוא בנו של הסופר והמסאי שלום שטרייט ואחיה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל.

* * *

שלוש מצגות על אסתר ראב, מיוסדות על החומר שאהוד בן עזר אסף וכתב, בעיקר בכרך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, מיוסדות גם על התמונות שבספר, וכל זאת מבלי ששמו יוזכר במצגות אפילו פעם אחת, וכאשר החומר המקורי היחיד בהן הוא שגיאות אחדות של העורכים.

https://www.youtube.com/watch?v=8xxJXDZP0Jo

https://www.youtube.com/watch?v=KjU3pJucv_U

https://www.youtube.com/watch?v=FoUfnGjD88g

 

     
* * *

אלי מייזליש

1. אווילות וכל הכרוך בה

האווילות פורצת אצל אדם מתישהו אע"פ שאינו אוויל אלא עיתונאי קשיש בשם איתן הבר. וכל זאת למה? מפני שהמצב לפתע מתחיל להתגלגל לכיוון שאיש זה אינו רוצה. ואז – הוא מקלל את המצב, מצב רוחו מיוגע והתיאבון שלו נעלם [ולא נורא כי הוא ממילא עב כרס].

הנה זה קרה עכשיו: והממשלה החליטה על חוק ההסדרה שהוא מסדיר בחוק התנחלויות שהיו עד כה במעמד מפוקפק. חוק זה מרגיז את השמאל וגם את האיש הזה, ואולי עוד כמה עיתונאים שלא מפרגנים כלום לממשלתו של נתניהו.

2. פיגוע הדריסה בברלין –

ומה זה אומר לנו?

ישראל חוותה עשרות פיגועי דריסה ואיש אינו יודע לספור אחד-אחד מהראשון ועד האחרון [קרוב ל-100].

לי זכורים במיוחד שני פיגועי דריסה עם טרקטורים כבדים או באגרים, כמו הערבי ממזרח ירושלים ליד גן הפעמון כשהפך אוטובוס ושחוסל בידי אזרח, והערבי מכפר קאסם בשכונת התקווה שאזרחים לכדו אותו אבל הסגירו אותו למשטרה. יופי.

ולמה אני מזכיר דווקא את כפר קאסם בגלל שהוא ישראלי? לא. בגלל אימו, כשהגיעו מהטלוויזיה אל ביתו בכפר קאסם אמרה האם לכל העולם:

"הבן שלי גיבור," ועוד דברים מחליאים. והמשטרה לא עשתה לה דבר [לפחות להרוס את הבית].

עכשיו, מה תעשה גרמניה? בהנחה שלכדה את המחבל האמיתי ולא סתם חשוד. תהרוס לו את הבית? הבית שגרמניה בנתה עבור הפליטים הערבים?

אני כבר לא זוכר מה אמרה והגיבה הקנצלרית אנגלה מרקר. היא כיבסה את כל המילים המלוכלכות עם אקונומיקה ירוקה. יעני בשפת הירוקים והאקולוגיה בברלין.

אצלנו. בנו בטונדות. וכנראה זה מה שמרתיע.

אבל לא רק בטונדות. גם מיני-מיני בטונדות, ריבועים קטנים וגם עמודי בטון עגולים בגובה 60 ס"מ. ופה ושם חייל עם רובה וגם שוטר ליד אופנוע. אבל לא שאנו רגילים לכל סוגי הטרור, ונא לעיין פרשת החייל מחברון שכמעט שנה מתנהל משפטו, שזה אומר בהמלצת הרמטכ"ל: לסגור נצרה ולחשוב פעמיים. אז למה שאותו בנדיט יהסס? הרי לא כאן ולא בגרמניה אין פסק דין מוות, אלא בית הבראה, כי ראינו את הסרט בטלוויזה – ממש בית מלון.

ממה שידוע לי, עד עתה לא נתפס המחבל מברלין. אבל אם ילכדו אותו ואם יורשע ברצח בכוונה תחילה של שנים עשר בני אדם, אי אפשר להרוג אותו שתים עשרה פעמים. וגם לא יקיימו את הפסוק: וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ..." (ויקרא).

 הוא יחיה שם טוב-מאוד.

* * *

משה כהן

אין גבול לצביעות?

האנשים הנאורים במקומותינו עסוקים השכם והערב בהכפשת מתיישבי עמונה בצר להם. והנה קופצים כולם כנשוכי נחש על שראש הממשלה פגע כביכול ברגשותיהם. 

העיתונות מדווחת על התבטאות שלא היתה ולא נבראה, אך מעבר לכך, נשאלת השאלה, ממתי דואג עיתון "ידיעות אחרונות" לרגשות המתיישבים, בעוד הוא משמיץ אותם בלי הרף? 

האין זו חציית קו אדום לסילוף ולעיוות דברים? 

תמהני, האין גבול לצביעות? 

בשולי החדשות

קראתי ידיעה שולית מאוד שלא עוררה תשומת לב הציבור. 

בסך הכול, הערבים מנתצים באופן שיטתי את המצבות בבית העלמין בהר הזיתים. גדולי האומה ובני משפחותינו קבורים שם. 

תמוה בעיניי שהציבור עובר על כך לסדר היום. הרי יש לנו נשיא מדינה נאור ורגיש מאוד האומר דברי כיבושין נרגשים מאוד כל פעם שנער זה או אחר מרסס דברים על מצבות מוסלמיות. 

אז איך זה שניתוץ שיטתי של מצבות יהודיות לא מזיז לנשיאנו הרגיש כל כך, הממלא פיו מים לעת הזאת? 

משה כהן

ירושלים

* * *

רון וייס

החיים הטובים והמשתלמים

סופר נידח שלום,

עולים על קרקע של פלסטינים, בלי לבדוק במנהל האזרחי מהו הסטטוס של הקרקע. לא משלמים אגורה עבור הקרקע.

מקבלים מהמנהל האזרחי צווי הפסקת עבודה ואח"כ מקבלים צווי הריסת בנייה. את הצווים זורקים לפח האשפה.

מקבלים מגורון מ"אמנה", או מהחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, או מהמועצה האיזורית. צה"ל דואג לאבטח את המאחז הבלתי חוקי.

משרד ממשלתי מממן סלילת כביש למאחז ודואג לחיבורו לחשמל ולמים.

המתנחלים תושבי המאחז לא משלמים ארנונה ולא משלמים עבור חינוך ושירותים נוספים.

אחרי איומים וסחטנות פוליטית הם מסכימים ל"פשרה": לזוז כמה עשרות מטרים לבית שהמדינה תבנה להם בחינם, על קרקע שאינה שלהם ואשר גם עליה לא ישלמו פרוטה.

ממשלת חלם מחליטה לפצות את המתנחלים פיצוי נדיב בגין "עגמת נפש" שנגרמה להם עקב העברת ביתם הנייד עשרות מטרים.

מקצצים בתקציב הממשלה מיליארד ומאתיים מיליון שקל קיצוץ רוחבי בחינוך, בבריאות, ברווחה ועוד) כדי לממן את פינוי והעברת המאחז וכדי לממן סחטנויות מפלגתיות נוספות.

רון וייס

רמת-גן

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

[המשך בגיליון הבא]

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

 [הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון

ורשה, ספטמבר 1939

הרס וחורבן

בעיני רוחה ראתה את יעקב מניף את המגהץ בידו הסמכותית, והפחמים רוגשים ולוהטים. הגצים מתעופפים ומתפוגגים, עשן עולה מהחרטום, האדים מעפילים אל התקרה. בתנועות רכות הוא מעביר את המגהץ על הבד הפרוס לאחר שהתיז עליו סילוני מים, והאוויר נמלא קולות רושפים ונוהמים. המגהץ מהדק ומיישר כל קמט וקפל כאילו היו עשבים שוטים המתרוממים מן האדמה. מי שיש לו שליטה מוחלטת על ידיו שולט על מהלכי העולם וגורלו.

אביה לא צריך לדעת. לו הקשיב לקולה, לא היה יוצא מהבית. עבודתו אינה חיונית לביטחון האנשים והמדינה. מחובתם של נהגי קטרים וחשמליות לשנע נוסעים ומשאות. רופאים וחובשים מצווים בשבועת סוקרטס להציל חיים. חשמלאים ושרברבים מצווים לאפשר לתושבים מהלך חיים סדיר. עבודה פקידותית יכולה לחכות לימים רגועים יותר.

היא אינה מעלה על הדעת שבעוד שעה קלה ייזרע בעיר עוד נדבך של הרס וחורבן. עובדים רבים בחברת הרכבות הבין-עירוניות לא יהיו זריזים דיים למלט את עצמם אל המקלט. רכב החירום יפנה את הפצועים לבתי החולים, והצוותים מטעם משרד הבריאות יביאו את הגופות לקבורת אחים חפוזה בבתי העלמין הארעיים מחשש להתפרצות מגפות. אין סופרים את בתי העלמין הארעיים.

היא נפנפה בידה מול הפנים החמוצים של אמה, הדביקה שתי נשיקות לראשיהם של שמעון וגדעון, והם דחו אותה בידיהם הקטנות, ובנחרות בוז ילדותיות קראו: "לכי להתנשק עם החתן שלך! נו, לכי לך!"

קולה הארסי של אמה הדביק אותה אל הדלת: "הלוואי שהילדים שתלדי יישמעו לך כמו שאת נשמעת לי."

נשמה שתי נשימות, ובלי להביט לאחור סגרה את הדלת אחריה.

זיכרונות מרים

אפילו בשזיף מצומק ובגזר סחוט מפעמים אי אלו עורקי חיים. אסור לה להשפיל עיניים ולטמון את הראש באדמה ולצייר את הסביבה בגוונים שחורים. אף שהתנהלה כמו עטלף היוצא ממערתו באור יום לסייר בשדות הבר, הבליחו כמה קרני אור בדרכה, והיא התעודדה. צעדה צעדים מדודים. נצמדה לקירות הבתים ולגדרות הברזל של גינות וחצרות. בזכות המראה הסלבי שלה נפנפו לה בידיהן לברכה חבורות רחוב שחלפו על פניה, וידה השיבה לברכתן.

ההפוגה הוציאה לרחובות נחילי אדם, נושאים בידיהם סלי עץ קלועים ושקיות נייר עם מצרכי מזון. חבורת בריונים נטפלה לשלוש דמויות חובשות כיפות, והתפתחה קטטה. כוחות לא שווים. וכעבור כמה שניות כבר שכבו חובשי הכיפות על המדרכה מוכים וחבולים. העוברים ושבים הפנו את עיניהם לצדדים. סאלי הפנתה את עיניה קדימה והרחיבה את צעדיה. חלפה על פני שני רחובות שקטים והתעכבה להשקיט את נשימתה לפני חורבה מפויחת. שלושה אנשים עמדו מעליה ונברו בהריסות בחיפושים אחר דבר-מה. עיניהם עגמומיות וידיהם נמרצות. לפתע צלח בידיהם להציל פריט כלשהו, ומגרונותיהם פרחה נהמת סיפוק ורווחה, כבתמונה מסרט מצויר שבו שלושה קופים קוטפים אשכול בננות מענף גבוה ופיהם נוהם סיפוק וחדווה. שני כלבים עריריים נבחו בקולי קולות בחיפוש אחר בעליהם הנעדרים. קרעי עיתונים וחלקי בגדים התגוללו ברחוב. בכיכר פעלה המזרקה. הפלא ופלא. שש פיותיה התיזו מים בשלוש מאות ושישים מעלות. הבתים מסביב לכיכר עמדו על תִלם, מרשימים בנוכחותם כאומרים לא אבדה תקוותנו. ובאוויר עם ריח של אבקת השרפה היתמרו ניחוחות של ורדים וגלדיולות. עלי שלכת צבעו את המדרכה בגוני זהב וארגמן, התרוממו במשאבי הרוח וחגו סביב עצמם, ונעליים רבות דשדשו בהם כאילו אין מלחמה בעולם.

בסופי השבוע בעונות הקיץ היו הכול יוצאים אל היער בקרבת הוויסלה לפיקניק ונופש. נשים גויות כרעו על ברכיהן במים על גדות הנהר, הצליפו במקלותיהן בכבסים ושפשפו אותם במרץ. ילדים שחו בנהר, השמיעו קולות חדווה והתיזו קילוחים זה על זה. אבל בשעה זו נשים אינן מכבסות כבסים וילדים אינם שוחים ולא מתיזים קילוחי מים. לה לא הרשו להיכנס למים, ועד היום אינה יודעת לשחות. זה מסוכן ועלול להסתיים באסון, הזהירו והתריעו. אינך רואה שהמים נושאים שפכים ולכלוך שגורמים למחלות מידבקות? אם המים של הוויסלה מסוכנים, איך לקרוא למתרחש ברחובות? מדאיג, חמור, הרסני, קטלני?

כשהייתה ילדה קטנה הייתה אוספת עלי עץ ערמון ומתכסה בהם. אביה ואמה היו מחפשים אחריה וקוראים "סאלי, סאלי, קוקוריקו השמיעי קול! סאלי, איפה את?" והיא הייתה מתחפרת בערמת העלים עד שענתה, "אני כאן, כאן!" אבל הם היו עושים את עצמם לא רואים ולא שומעים, וכמו הדובונים בסרטים המצוירים היו מוסיפים לקרוא בקול ולחפש אחריה. אם תסתתר עכשיו בין עלי עץ הערמון, אולי הפצצות לא ימצאו אותה. אבל המלחמה אינה שעשוע ומשחק. כבר יש פצועים והרוגים בין מכריה וידידיה. נספו שתי בנות שלמדו במחזור שלה בגימנסיה, ונספה מרצה מהפקולטה לביולוגיה.

במחי יד נפנפה את הזיכרונות המרים. עיניה מיאנו להביט בעיי חרבות, אוזניה מיאנו להקשיב לבכי אנשים, ואפה סירב להריח את ריח אבק השרפה. אל לה להתעכב. זמנה דוחק. בראשה התרקמה תכנית עמוסה להמשך סדר היום. לא תתפשר על קוצו של יוד ולא תוותר. בצוק העתים נדרשת הכרעה כואבת ומידית. ביצוע התכנית צריך לקרום עור וגידים בטרם תשקע השמש. לא שנייה לאחר מכן. זה מה שתאמר ליעקב, תתעקש עקשנות של פרד ותפגין עצמה של פיל. עם רדת החשכה יותירו את יקיריהם מאחור וישימו פעמיהם לעבר ברית המועצות. בוודאי יגרום צעדם זה סבל וצער. אבל זה הרע במיעוטו. אין בררה. יעקב אוהב אותה. למענה יקטוף את כוכבי הרקיע ויניחם לרגליה כאילו היו זרי פרחים. יקשט את האדמה סביב רגליה בגצי אש שישלוף בידיים חשופות ממדורה מתלקחת.

לפני חמישה חודשים לא העלתה על דעתה שבספטמבר תפרוץ המלחמה, ובהבזקי אש תנפץ את תכניותיה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דו"ח העוני: ויש לשים לב כי המפיק והמפרסם של הדו"ח  המאקאברי, הרי הוא המוסד לביטוח לאומי, אשר הוא בעצמו גורם מייצר עוני בסיטונאות, משלם קיצבאות מגוחכות ושולל בשרירות לב קצבאות המגיעות בדין.

אבניאל לטר

* הקורא יצחק לב-זהב שואל: מרגיש אני שבקרוב יימלאו ימיי ואני בדרכי לגן-עדן ורציתי לשאול אם אוכל להמשיך לקבל גם שם את המכתב העיתי פעמיים בשבוע?

תשובת המערכת: לצערנו חל איסור חמור להכניס לגן-עדן מחשבים וכל ציוד תקשורתי אחר, כולל טלפונים וטאבלטים, לכן אנו ממליצים לך לבקש העברה לגיהינום, ששם אין הגבלה וזה חלק ממדיניות העינויים של הקב"ה.

* ארגון הבריאות הבינלאומי, המועצה לזכויות אזרח, קרן המטבע העולמית ומכבי-האש הצ'רקסיים הגיעו למסקנה כי צריכת הסוכר חיונית לגוף האדם ומונעת הפרעות נפשיות קשות וגילויים של אכזריות ושל טמטום. מה חבל שכמחצית האנושות, המתפרנסת בפחות משני דולר ליום, אינה זוכה לצרוך סוכר כראוי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל