פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1205. חנוכה תשע"ז

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בכסלו תשע"ז, 26 בדצמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דְמֵי חֲנֻכָּה לַמִּתְאַוִּים אֶל הַגּוֹלָה הַמְּתֻקָּה, וּמַדְחִיקִים בְּלִי הַצְלָחָה אֶת הָאֱמֶת הַחֲנוּקָה. // אהוד בן עזר: איך חטף חנוך ברטוב את התקף הלב הראשון שלו באסיפה הכללית של אגודת הסופרים בחודש פברואר 1993 [מתוך היומן]. // אהוד בן עזר: חנוך ברטוב. // יעקב אחימאיר: על א"ב יהושע. // פוצ'ו: "בחיי [3]", י"ט. אני מול המו"ל. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים. כ"ב. אלקה. // נעמן כהן: איתיאל הכושי. // ראובן שהם: "שירת העשבים". // לוין קיפניס: סביבון סוב סוב סוב – שיר חנוכה או שיר שבועות? // יהודה דרורי:  טימטום שלטוני מדהים – טופולנסקי. //  אלוני זמורה: יפה בן דוד נבחרה למזכ"ל הסתדרות המורים . // אורי הייטנר: 1. NEVER  2. צרור הערות 25.12.16 // בלפור חקק: שירת חייה של אימא – זיכרון לסעידה חקק ז"ל. // משה כהן: פרטנרים לשלום? // עמוס גורן: במשכן הבריאות. [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק ד. פגישה ראשונה עם בן-גוריון במוסקבה, 1923. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

דְמֵי חֲנֻכָּה לַמִּתְאַוִּים אֶל הַגּוֹלָה הַמְּתֻקָּה

וּמַדְחִיקִים בְּלִי הַצְלָחָה אֶת הָאֱמֶת הַחֲנוּקָה

א. בַּיָּמִים הַהֵם

לִפְנֵי הַרְבֵּה מְאֹד שָׁנִים, בִּימֵי אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶׁל גַּל פַּרְעוֹת "סוּפוֹת בַּנֶּגֶב", עֶרֶב חַג הַחֲנֻכָּה

הוֹדִיעַ בְּנוֹ שֶׁל רַב רָצוּחַ בְּפוֹגְרוֹם, אֵי-שָׁם בְּרוּסְיָה,

לְהוֹרָתוֹ הַמִּתְמוֹגֶגֶת בִּדְמָעוֹת, כַּחֲנוּקָה

כִּי מֵאַחַר שֶׁעַם נִבְחָר אָנוּ רַק לִרְדִיפוֹת וָרֶצַח

בִּגְזֵרָתוֹ שֶׁל אֵל אַכְזָר הַדָּשׁ בָּנוּ בְּאֵין עוֹצֵר

עַל לֹא כָּל עָוֶל וּוַדַּאי יוֹסִיף לָדוּשׁ בָּנוּ לָנֶצַח,

מָחָר יֵלֵךְ הוּא, בֶּן הָרַב, לַכְּנֵסִיָּה – וְיִתְנַצֵּר.

"הָעֶרֶב," סָחָה לוֹ אִמּוֹ, "יָבוֹא לָעִיר, לְבֵית-הַכְּנֶסֶת

מַגִּיד נוֹדָע מֵעִיר-הַפֶּלֶךְ, אִישׁ בָּקִי בְּדַת עַמְּךָ,

וְאִם תִּשְׁאַל אוֹתוֹ קֻשְׁיָה שֶׁלֹּא יִפְתֹּר אוֹתָהּ בְּחֶסֶד

לֵךְ וְחַלֵּל אֶת כְּבוֹד אָבִיךָ זָ"ל וּשְבֹר אֶת לֵב אִמְּךָ."

וְכָךְ, בָּעֶרֶב, מוּל עַם רָב, הוֹשִׁיט הַמָּעֳמָד לְשֵׁיגֵץ

שְׁנֵי אֶגְרוֹפִים קְמוּצִים וְסָח לוֹ, לַמַּגִּיד, לְלֹא דְחִיָּה:

"יֵשׁ בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי יָדַי, כְּבוֹדוֹ, צִפּוֹר – וְאִם זִיקֵי גֵּץ

חֲרִיפוּתְךָ יֵדְעוּ לִפְתֹּר הַאִם מֵתָה הִיא אוֹ חַיָּה

לֹא אֶשְׁתַּמֵּד, אַךְ אִם יִטְעֶה כְּבוֹדוֹ בְּנִחוּשׁוֹ חָלִילָה

אֵצֵא מָחָר לִשְׁמָד וְאֶת רַגְלַי לַכְּנֵסִיָּה אֶגְרֹר."

(וּבִלְבָבוֹ סָח: "אִם יֹאמַר 'חַיָּה' –  אֵתֵּן מִין קְבֶץ' סוֹפִי לָהּ

וְאִם יֹאמַר 'מֵתָה' – אֶפְתַּח כַּפִּי וְאֲשַלְּחָהּ לַדְּרוֹר,

כָּךְ שֶׁכָּל הֶגֶה שֶׁמִּפִּיו שֶׁל הַמַּגִּיד יֵצֵא הָגוּי

כְּמַעֲנֶה עַל חִידָתִי – בֵּין כָּךְ אוֹ כָּךְ יְהֵא שָׁגוּי...")

כִּלָּה הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו וּבַקָּהָל – דִּמְמַת מָוֶת

וְהַמַּגִּיד מֵשִׁיב תְּשוּבָה לוֹ, לַקּוֹרֵא עָלָיו תִּגָּר:

"שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אִם זוֹ צִּפּוֹר מֵתָה (מֵתָה עַל לֹא כָּל עָוֶל,

כַּהֲרוּגֵי עַמְּךָ בְּכָל פּוֹגְרוֹם שֶׁבּוֹ דָמָם נִגָּר)

אוֹ אִם חַיָּה הִיא (כְּאוֹתָהּ הָאֱמוּנָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

וְאַף יוֹתֵר, אוֹתָהּ קִדֵּשׁ אָבִיךָ זָ"ל לְבַל תֹּאבַד

מִנֶּפֶשׁ בְּנוֹ), וּבְכֵן בְּטֶרֶם כָּאן תִּפְתַּח, יַלְדִּי, כַּפַּיִם

בִּלְהִיטוּתְךָ לִסְתֹּר דְּבָרַי – דַּע כִּי שְׁנֵי אֵלֶּה, בַּד-בְּבַד,

חַיֵּי צִפּוֹר זוֹ וְחַיֵּי אֱמוּנַתְךָ בְּשֵׁם שָׁמַיִם

גַּם אִם תְּלוּיִים הֵם כְּעָלֶה נִדָּף

תְּלוּיִים בְּךָ בִּלְבַד..."

שָׁמַע הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּכְבָר, בְּבֶכִי

שֶׁל חֲרָטָה גְדוֹלָה, שֶׁל נֹחַם בְּלִי גְבוּלוֹת וְנִחוּמִים

צָנַח אַפַּיִם לְרַגְלָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּדְמוּעַ-לֶחִי

בִּקֵּש סְלִיחה כְּפוּלָה מִמֶּנּוּ וּמֵאַב-הָרַחֲמִים

וּמֵאַחַד מֵאֶגְרוֹפָיו פָּרְחָה חָפְשִׁית וּמְכֻנֶּפֶת

אֶל תִּקְרָתוֹ שֶׁל בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַנִּרְעָשׁ אוֹתָהּ צִפּוֹר

שֶׁאוֹתוֹ רֶגַע נִמְשְׁלָה לְפֶתַע לְצִפּוֹר-הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל מִי שֶׁחֵרֶף פִּקְפּוּקִים וָזַעַם לֹא יוּכַל לִכְפֹּר

בְּמוֹרַשְׁתָּם שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁגַּם אִם לֹא אַחַת נָבוֹכוּ

מֵאִי-צִדְקוֹ שֶׁל גּוֹרָלָם הַמַּר מֵאָז בֵּית חַשְׁמוֹנַאי

הֲרֵי לַמְרוֹת הַכֹּל לֹא קָדוּ לְפִסְלוֹ שֶׁל אַנְטִיוֹכוּס

אוֹ מַסְּעֵי צְלָב וְאִינְקְוִיזִיצְיוֹת לְאַחַר-מִכֵּן, וּתְנַאי

הִתְנוּ עִם רֹעַ-גוֹרָלָם שֶׁנִּתְמַשֵּךְ לוֹ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

כִּי גַם אִם יֵאָלְצוּ לִכְפֹּר בָּהּ, בְּדָתָם, כַּאֲנוּסִים

הֲרֵי בַּסֵּתֶר, בְּחֶשְׁכַת מַרְתְּפֵיהֶם, בִּדְמִי הַלַּיִל

(אִם זֶה בְּבוּנְקֶר שֶׁבַּגֵּטוֹ אוֹ בְּמַחְבּוֹאִים כְּמוּסִים

בְּיַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים) הֵם יַדְלִיקוּ נֵר שֶׁל חֵלֶב

לְזֵכֶר מֶרֶד מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו הַמַּכַּבִּים

כִּי כְּמוֹ מֵרוֹץ-לַפִּיד הִיסְטוֹרִי גַם אוֹרָהּ שֶׁל הַתּוֹחֶלֶת

נִמְסָר מִדּוֹר לְדוֹר כְּאֵשׁ-תָּמִיד שֶׁאֵין לָהּ מְכַבִּים

וְשֶׁבְּרֶגַע לֹא צָפוּי, כְּעוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

יָקוּם בָּהּ פֶתַע לִתְחִיָּה אֵיזֶה צֵרוּף-תְּנָאִים נִכְסָף

שֶׁבּוֹ תְחִיַּת-מֵתִים שֶׁל עַם נִרְדָּף תָּצוּץ עַל קַו-הַתֶּפֶר

בֵּין הַשּׁוֹאָה וְהַיְּשׁוּעָה וְתִתְדַּפֵּק לָהּ עַל הַסַּף

וּמִן הַלַּהַט שֶׁל אוֹתוֹ אַפְעַלפִּיכֵן שֶׁלֹּא דֻכָּא

אַף בְּאַלְפֵי שְׁנוֹת דָּם יֻדְלַק לוֹ נֵר זוֹהֵר שֶׁל חֲנֻכָּה...

ב. בַּזְּמַן הַזֶּה

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּלְבַד, מוּל סָבָתוֹ הַמִּתְחַלְחֶלֶת

(מִי שֶהָיְתָה בִּימֵי קְרָבוֹת תָּשָ"ח פַּלְמַ"חְנִיקִית עַזָּה)

אָמַר נֶכְדָּהּ הַמַּרְדָּנִי שֶאֵין לוֹ כָּל עִנְיָן וְחֵלֶק

בְּסִפּוּרֵי הַמַּכַּבִּים וְעוֹד הוֹסִיף שָם וּבִזָּה

אֶת יִשְׂרָאֵל שֶבָּהּ הַ"מִילְקִי" לְעֻמַּת בֶּרְלִין יָקָר כֹּה

וּבִנְיוּ-יוֹרְק, בִּזְכוּת הַ"גְּרִין קַארְד", נַעֲשִׂים לְמִילְיוֹנֵר

וּמֵאַחַר שֶמִּלִּבּוֹ כָּל שְבִיב מָסֹרֶת נֶעֱקַר כֹּה

הוּא לֹא מַדְלִיק לִכְבוֹד גְּבוּרַת הַמַּכַּבִּים אַף פַּעַם נֵר

וְגַם לֹא שָׂם קָצוּץ עַל "דּוֹסִים" אֵלֶּה, בְּנֵי מַתִּתְיָהוּ

וּבִמְיֻחָד עַל הַשָּאהִיד הַיְּהוּדִי הַמִּתְאַבֵּד

הוּא אֶלְעָזָר, שֶהִסְתָּעֵר כְּמִין בִּרְיוֹן נִבְעָר וְ-Yahoo

עַל אוֹתוֹ פִּיל רִאשוֹן בַּטּוּר אֲשֶר בִּמְלוֹא כָּבְדוֹ כִּבֵּד

אֶת זֶה שֶחֶרֶב בּוֹ נָעַץ עַד כִּי הַטּוּר נִבְלַם לְפֶתַע

וְכָל שַיֶּרֶת הַפִּילִים הָאֵימְתָנִית קָרְסָה אָחוֹר

בְּעוֹד הַפִּיל קוֹבֵר תַּחְתָּיו אֶת נֶפֶש מְשַסְּפוֹ שֶמֵּתָה

כִּי בָּחֲרָה בְּסוֹף עָקָר וְאָבְדָנִי בִּמְקוֹם לִבְחֹר

בִּקְדוּשָתָם שֶל הַחַיִּים שֶשּוּם קָרְבָּן לֹא יִשְתַּוֶּה לָהּ

לֹא בַּיָּמִים הַהֵם וְלֹא בַּזְּמַן הַזֶּה, וּלְעֵדוּת 

הִתְרִיס: "לָכֵן לֹא רַק שֶאֵין בִּי רֶגֶש פַּטְרִיוֹטִי, אֶלָּא

אֲנִי כּוֹפֵר בַּצִּיּוֹנוּת כִּי הִיא אָסוֹן וְהִתְאַבְּדוּת."

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ אַף סָח לְסָבָתוֹ שְטוּפַת הַדֶּמַע

אֲשֶר עֵינֶיהָ בִּתְמוּנַת סָבוֹ הַמֵּת, שֶעַל הַקִּיר:

"אֲנִי אֵרֵד לַמַּעֲרָב, לַ'גּוֹלְדְּן-סְטֵיט', בְּלִי שוּם דִּילֵמָה

בֵּין הַמַּצְפּוּן וְהַמַּצְפֵּן, כִּי עַם שֶאֶת בָּנָיו מַפְקִיר

לַעֲקֵדַת יִצְחָק נִצְחִית, מִילִיטָרִיסְטִית, בְּלִי שוּם אַיִל

שֶיַּעֲלֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּמְקוֹמָם – אֵין לוֹ כָּל זְכוּת

לִמְכֹּר לָהֶם מוֹרֶשֶת-קְרָב שֶל אֶלְעָזָר גִּבּוֹר-הַחַיִל

שֶאֵין לִי לִשְטִיפַת-הַמּוֹחַ אוֹדוֹתָיו כָּל שַיָּכוּת."                                                               .

עָנְתָה לוֹ סָבְתָא: "אַדְרַבָּה, אִם בְּחַיֵּי גָּלוּת חָפַצְתָּ

לֵךְ וְסַדֵּר לְךָ 'גְרִין קַארְדּ' וְרֵד מֵאֶרֶץ מַחְצַבְךָ,

אֲבָל כֵּיוָן שֶבְּקַלּוּת כָּזֹאת בְּהֶבֶל-פֶּה נִפַּצְתָּ

כָּל שַיָּכוּת בֵּין סִפּוּרוֹ שֶל אֶלְעָזָר זֶה וּבֵינְךָ

דְחֵה יְרִידָה זוֹ לְאַרְצוֹ שֶל אַנְקְל סֶם וְלוּא לְרֶגַע

בּוֹ אֲסַפֵּר לְךָ קוּרְיוֹז שֶהִתְרַחֵש לְמוּל עֵינֵי

 קֹמֶץ זָעוּם שֶל מָגִנֵּי קִבּוּץ מֻכֵּה חֻרְבָּן וָפֶגַע

 בִּימֵי תָּשָ"ח וְהוּא טָבוּעַ אֶצְלְךָ בַּ-D.N.A

בֵּין אִם תּוֹדֶה בּוֹ אוֹ תִכְפֹּר בּוֹ – כִּי הִנֵּה, סָמוּךְ לְפֶתַח

 קַו חֲפִירוֹת קִדְמִי שֶל נוֹף הַחֳרָבוֹת שֶלֹּא נוֹתַר

 בּוֹ אַף לֹא בַּיִת עַל תִּלּוֹ שֶכֵּן רֻדַּד בּוֹ כָּל הַשֶּטַח

 מֵהַפְגָּזוֹת צְבָא-הַפְּלִישָה שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ – כְּקַטָּר

 בְּרֹאש שוּרַת קְרוֹנוֹת נִצַּב כְּבָר טַאנְק רִאשוֹן מִתּוֹךְ שַיֶּרֶת

 שִרְיוֹן צְפוּפָה וַאֲרֻכָּה, שָעָה שֶרַק עִם סְטֶן בַּיָּד

 עָמַד כָּל אִיש בַּחֲפִירָה מוּל עָצְמָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

 שֶל אַרְטִילֶרְיַת הָאוֹיֵב וְטוּר הַטַּאנְקִים שֶמִּיָּד

 אָמַר לִפְרֹץ אֶל חֲצֵרוֹ שֶל הַקִּבּוּץ וְאֶת הַהֶרֶס

 שֶכְּבָר חָגַג אֶת נִצְחוֹנוֹ בָּהּ, לְהַשְלִים עַד סוֹף חָרֵב –

 וּבְכֵן, בְּעוֹד כַּת מָגִנָּיו שֶל הַקִּבּוּץ מַעֲלָה חֶרֶס

 בְּפִרְפּוּרֵי אָזְלַת יָדֶיהָ מוּל הַקֵּץ הַמִּתְקָרֵב

 זִנֵּק בָּחוּר אֶחָד מִתּוֹךְ הַחֲפִירָה וּבֵין פְּרָקֶיהָ

 שֶל שַרְשַרְתּוֹ שֶל טַאנְק-הַחֹד מִהֵר לִתְחֹב, כְּמַעֲצוֹר

 מַגֶּבֶת בָּהּ קִנְּחָה עֲדַת הַלּוֹחֲמִים אֶת חֲלָקֶיהָ

 זְרוּיֵי הַפִּיחַ שֶל מִכְסַת נִשְקָהּ הַדַּל בֵּין צְרוֹר לִצְרוֹר

וְתַאֲמִין אוֹ לֹא: אוֹתָה פִּסַּת מַגֶּבֶת מְפֻיַּחַת

שֶנִּתְחֲבָה כִּטְרִיז בֵּין חֻלְיוֹתֶיהָ שֶל שַרְשֶרֶת זֹאת

בָּלְמָה מִלְּבַד אֶת טַאנְק-הַחֹד אֶת כָּל שוּרַת הַטַּאנְקִים יַחַד

שֶנִּתְקְלוּ לְפֶתַע זֶה בָּזֶה וְנֶחְבְּטוּ עַזּוֹת

וְיִתְרוֹנוֹ הַוַּדָּאִי שֶל הָאוֹיֵב בְּטִיב הַנֶּשֶק

וְכַמּוּתוֹ בָּטַל בָּרֶגַע בּוֹ קָפְצוּ שִרְיוֹנָאָיו

בְּפָּאנִיקָה מֵרִכְבֵּיהֶם גְּלוּיִים לְאֵש אַנְשֵי הַמֶּשֶק

וּשְׂרִידֵיהֶם בָּרְחוּ בְּפַחַד עַל נַפְשָם וְכָךְ נִכְתַּב

פֶּרֶק מֻפְלָא בִּבְלִימָתָהּ שֶל הַפְּלִישָה – אַךְ מַר הַמָּוֶת

גָּבָה בִּשְׂכַר אוֹתוֹ נֵס דְּרַסְטִי אֶת חַיָּיו שֶל הַבָּחוּר

אֲשֶר נוֹרָה מִשֶּתָּחַב אֶת הַמַּגֶּבֶת וְלֹא שָב אֶל

הַכָּרָתוֹ וְאֶל חַיָּיו, וְהוּא, לוֹחֵם זֶה הַזָּכוּר

לְכָל יוֹדְעֵי אוֹתוֹ גִלּוּי מֻפְלָא שֶל עֹז וְתוּשִיָּה – הוּא

סָבְךָ שֶלְּךָ, אֲבִי אָבִיךָ, אָז כָּעֵת, בְּאֵיזוֹ זְכוּת

אַתָּה אוֹמֵר לִי כִּי זִכְרוֹ שֶל אֶלְעָזָר בֶּן מַתִּתְיָהוּ

הוּא שְטִיפַת-מוֹחַ אֲשֶר אֵין לְךָ בָּהּ שֶמֶץ שַיָּכוּת?..."

כָּךְ סָחָה סָבְתָא וְהִבִּיטָה חֲלִיפוֹת, דְּמוּעַת-מַבָּט

הֵן בַּתְּמוּנָה שֶעַל הַקִּיר וְהֵן בִּפְנֵי נֶכְדָּהּ הָעֶלֶם

שֶגַּם עֵינָיו הָיוּ לַחוֹת פִּתְאֹם וְשֶהִדְלִיק אַט-אַט

נֵר חֲנֻכָּה בְּיָד רוֹעֶדֶת מִבּוּשָה גְדוֹלָה וְהֶלֶם

וּמִלְמֵל לָהּ בִּמְבוּכָה: "כָּעֵת בָּרוּר לִי בְּוַדַּאי

שֶאַנְקְל סֶם כְּבָר יֵאָלֵץ לְהִסְתַּדֵּר שָם בִּלְעָדַי..."                                                  

* * *

אהוד בן עזר

איך חטף חנוך ברטוב את התקף הלב הראשון שלו באסיפה הכללית של אגודת הסופרים

בחודש פברואר 1993

[מתוך היומן]

28.2.93. יום ראשון. יום גדוש פעילות סביב האסיפה המיוחדת של אגודת הסופרים. לקראת 17.00 אני בבית הסופר עם טייפ ושתי קלטות בנות שעתיים כל אחת. יושב להתייעצות עם בסר, תומר, ברטוב, ואחרים. האסיפה מתחילה באולם הגדול ב-17.30 לערך. ארז עולה לדבר ומיד משסעים אותו ברטוב ותומר בהצעות לסדר היום. הוא אינו נותן להם לדבר. כאשר יעקב בסר עולה לדבר, ודומני גם ברטוב, מתנפל עודד סברדליק על המקרופון וחוטף אותו בכוח. אני יוצא בכעס ובצעקות מן האולם, ומודיע שאני עוזב את אגודת הסופרים וקורא לאחרים לצאת אחריי. באותו זמן מציעים את יוסף אורן, מנוחה גלבוע, אם איני טועה, ואותי, לנשיאות האסיפה. ארז יורד ויוסי אורן עולה ומתחיל לנהל את האסיפה.

אני לא מסכים לחזור לאולם עד שלא ייבחר יו"ר אחד לאסיפה. מצביעים ביני לבין יוסף אורן, הוא מנהל ביושר את ההצבעה. אני נבחר ועולה לבמה ומתחיל לנהל, בעזרתו, את האסיפה. במשך כל הערב הארוך הזה הוא מתנהג בהגינות, ביעילות, בלויאליות ובתבונה, ואין בינינו שום חילוקי דיעות.

אני מפעיל את הטייפ שלי ופותח בדיון. מציע להקדים את סעיף התבטאות החברים לסעיף של דו"ח ועדת הביקורת. ההצעה מעוררת התנגדות כמו גם תמיכה. כאשר חנוך ברטוב עולה לדבר, תומך בהצעה, מפריע לו פרץ דרור-בנאי ואינו מניח לו לדבר. ברטוב אומר: "מדוע אתה צועק עליי, מה עשיתי לך, חשבתי שאנחנו חברים, הלא אתה עובד יהלומים?"

שלי אלקיים מתפרצת על ברטוב בסגנון עדתי חצוף ומאשימה אותו שהעליב את בנאי. ברטוב מנסה להסביר שאמר כך משום שהוא עצמו היה פועל יהלומים. לא עוזר. ברטוב מסיים את דבריו בכך שהאסיפה היא ריבונית, כל חבר רשאי להביא את דבריו, ואז "במלחמה כמו במלחמה!"

כשאני מנסה להביא להצבעה מתפרץ לקראתי מהקהל עודד סברדליק, עולה על הבמה מהחזית וחוטף בכוח את המיקרופון, הנטוע בעמוד מולי, ושעליו אני סוכך בידיי, וכמעט שובר אותו. אני צועק: "תראו מה שקורה כאן!" ו"האיש הזה לא-נורמאלי!" והודף כלפיו את ההעמוד, לאחר שחטף את המיקרופון, ורואה את סברדליק נשמט למטה מהבמה. ואכן באותו זמן, כך מתברר לי מאוחר יותר, קמים רצים באולם רינה ליטווין, אלי רוה ועוד סופרים אחדים – אחרי עודד סברדליק כדי לעצור בו. אלי תופס בו, רינה מושכת בכוח בשרוולו, ובכוחות משותפים הם מורידים אותו למטה כדי שלא יתקוף אותי. רינה מספרת לי, מאוחר יותר, שצעקה עליו מה הוא עושה, ואלי מספר לי, גם כן מאוחר יותר, שפחד פן סברדליק יהפוך עליי את שולחן הנשיאות ולכן רץ להחזיק בו.

 (את הסיפור הזה משלים לי אלי רוה לאחר ימים אחדים. לדבריו הייתי חיוור מאוד, וניראיתי כפוחד פן סברדליק הולך להתנפל עליי. מעניין שאני עצמי לא חשתי שמץ של פחד, עובדה שלא ברחתי, אלא רק יצאתי מכליי מרוב כעס, דבר שהתבטא בעוצמת הקול שלי).

אני לא מבחין בהמשך המהומה כי אני שקוע בעצת יוסי אורן להכריז על הפסקה לעשר דקות, לשם התייעצות, וכך אמנם עושה. מוטי, האחראי על בית הסופר, רץ ואוסף את המיקרופונים היקרים, החדשים, כדי שלא יישברו.

לאחר כרבע שעה אני מחדש את האסיפה. לא מוותר על כך שהמיקרופון יישאר בידי, ויוחזר המיקרופון השני לדוכן הנואמים. המדברים עולים בזה אחר זה במשך כארבע שעות, מהן אני מקליט את השעה הראשונה, השלישית והרביעית. בהקלטת השעה השנייה, או חלק ממנה, חל איזה שיבוש, כניראה לא לחצתי נכון. עם זאת, האסיפה נמשכת מעבר לכמות הקלטות שהבאתי, ואת מחצית השעה האחרונה, כולל ההצבעות, כבר איני מקליט.

זמן לא רב לאחר חידוש הדיון נכנס מישהו ושואל אם יש רופא באולם. אחר כך מוסרים לי, ואני מודיע – שחנוך ברטוב קיבל התקף-לב לאחר שיצא מהאולם, הוחש לבית חולים איכילוב, ומאוחר יותר נמסר שהוא מאושפז בטיפול נמרץ ומצבו רציני.

אינני חוזר כאן על כל פרטי הדיון, שאחד הרשמים הקשים העולים ממנו הוא שחבורה של גראפומאנים עדתיים, אכולי מרירות, אנונימיים, השתלטה על האגודה והפכו אותה למעין מהדורה "ספרותית" חילונית של ש"ס. זה עצוב לומר, בייחוד בימים שבהם יוצא לאור "ויקטוריה" של סמי מיכאל, אחד ההישגים הגדולים של הפרוזה העברית. הוא, כמובן, לא היה באסיפה.

יו"ר ועדת הביקורת, אלמוני בשם נהוראי שיטרית, עושה רושם מפחיד. אטום. תת-רמה כזו לא ניראתה גם בימים הלא-נעימים של שלטון ה"זקנים" באגודה. הוא מבטיח שמה שהיה עד כה זו רק התחלה!

3.3.93. יום רביעי.  ...למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב, לבקר את חנוך ברטוב. הוא כבר יושב ליד מיטתו. אני משוחח איתו כשעה. מודאג שמא הוא מדבר יותר מדי על ענייני אגודת הסופרים, וחבל שיתרגז והדבר ישפיע על מצבו. הוא מספר שלאחר שיצא, בסיימו את דבריו, ישב ב"ספרייה" לבד וחש ברע. המלצרית הביאה לו כוס מים, כניראה הרגישה במצבו. באו שלמה ניצן ומנוחה גלבוע. לפתע חש שהוא מתעלף ושלמה ניצן אמר שראשו צנח על כתפו, של שלמה. כשהתעורר כבר הגיע ניידת טיפול נמרץ ומיד טיפלו בו. התברר שהיה לו אוטם שריר הלב במדור, שלא התפשט בזכות הטיפול המהיר. חנוך ניראה לא רע, מחייך ועירני, ושומר על מצב-רוח טוב. איש יקר. תוצרת פתח-תקווה.

איש מאגודת הסופרים לא התעניין במצבו ולא דרש בשלומו.

ברטוב מבקש ממני שאני אקח על עצמי את היו"רות של האגודה. אני אומר לו שלא בא בחשבון.

עוד הוא מספר כי לפני האסיפה אמר לו ... כי אם יביעו בארז ביטון אי-אמון וידיחו אותו, יתפרש הדבר כפעולה נגד המרוקאים (שמאי גולן אומר לי, מאוחר יותר, שהתבטאות ... היתה שזה יקומם את כל המרוקאים!).

[תודה לאל, חנוך ברטוב חי עוד 23 שנים מאז התקף הלב הראשון הזה, שחטף בגלל ההתרגזות באסיפה של  אגודת הסופרים, וגם כתב והוציא ספרים נוספים].

* * *

אהוד בן עזר

חנוך ברטוב

[הנוסח השלם, ללא קיצורים ועריכה, של המאמר שנשלח לפרסום ב"תרבות וספרות" של "הארץ", לפי בקשתם, ונדפס ביום שישי, 23.12.16, תחת הכותרת "איש יקר, תוצרת פתח תקווה".

רק לנמעני המכתב העיתי ניתנת כאן האפשרות לקרוא את המאמר המקורי.

 באתר האינטרנטי של העיתון הופיע המאמר, עם תמונת ברטוב, ביום שישי בבוקר, אבל לאחר כשעתיים הוסר, כנראה במכוון, ומאז נעלם כלא היה].

שעות אחדות לאחר ששמעתי את הידיעה על מותו של חנוך ברטוב כתבתי את השורות האלה:

חנוך ברטוב לא מת

הוא רק החליף מצב צבירה

והחיוך שלו נשאר כמו תמיד

כך היה החיוך שלו, שדומה כי לא עזב את פניו גם כשהיה כועס או ממורמר. לא היכרתי אותו אישית בפתח-תקווה, כי הוא התגייס כבר בגיל 17 לצבא הבריטי, בשנת 1943, ואני אז ילד בן שבע שגר בפינה אחרת של המושבה, זו המושבה שאליה הוא לא חזר, אם כי היא לא הרפתה ממנו כל שנות חייו וכתיבתו.

הסצינה הפותחת את "פצעי בגרות" מתרחשת ביום כיפור בבית כנסת במושבה, כאשר אביו של הנער אלישע זועק בתפילה, בהיוודע האסון הגדול שבו הושמדה מרביתה של יהדות אירופה. אלישע אינו יכול לשאת את מה שנראה בעיניו כהתבזות, כחולשה נוראה, כפאסיביות הרת-אסון של האב ובני-דורו, ובו-במקום הוא מחליט להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים. כך, בגיל צעיר, מתוך התרסה על מה שנראה בעיניו כהתמוטטות ערכה של האמונה שבה מחזיק אביו, הוא יוצא למסע התבגרות ארוך, ובו תחנות שקשה לשכוח אותן. החיילים שמחליטים ללכת לבית זונות ואילו הוא, הבחור אלישע, נרתע. המפגשים עם חיילים גרמניים ובעיקר המפגש המצמרר עם בני-עמו, פליטי מחנות הריכוז, "שארית הפליטה", יהודים כמוהו אבל אחרים.

"פצעי בגרות" אולי לא התיימר להעלות את התקופה והנופים שעל רקעם ובהתמודדות עימם הוא מתרחש – בתור רומאן היסטורי, כמעט תיעודי, אך אם נשפוט אותו על פי מטרתו הפנימית – שיקוף לבטיו של בחור ארץ-ישראלי צעיר, בן משפחה דתית במושבה – באירופה שלאחר מלחמת-העולם השנייה, בתור חייל בבריגדה היהודית – ניווכח, כי הספר עומד בכבוד בהגשמתה של אותה מטרה פנימית, אמנם מאוד-מאוד מינורית-לכאורה וכביכול צדדית ל"רוח התקופה" – אך זו מטרה אשר טבועה בו מתוך זווית-ראייה אישית וכנה. איני בטוח אם בבוא חנוך ברטוב לכתוב את ספרו לא ביקש דווקא לשקף ולהתמודד בו עם יריעה רחבה יותר מזו שהצטיירה בו, אבל דווקא בתוצאה – יופיו המכאיב של הספר.

האב הוא גם גיבור סיפורו של ברטוב "יהודי קטן". אביו, אדון הלפגוט, שאכן היה קטן-קומה, היה דמות מוכרת במושבה, מכין נערים לבר-מצווה וגם נציג קופת חולים עממית, ממשרדו ב"בית האיכר", וכבר אז, בשנות ה-50, הוא סיפר בגאווה להוריי, חברי הקופה, שיש לו בן "סופר".

לימים יעמוד ברטוב על כך עד כמה מוזרות דרכי עולם – אביו, שעלה ארצה מפולין ב-1925, שנה לפני היוולדו של חנוך, לא עזב אותה מאז אפילו פעם אחת, ואילו הוא, חנוך, ה"צבר", הפך במרוצת חייו ליהודי הנודד, ממקום למקום בארץ, ושנים רבות בחוץ לארץ, בארה"ב ובאנגליה.

אכן, לחנוך ברטוב היה ויכוח מתמיד על דמות ה"צבר". בראיון עם דנה מיכלין עמיחי, משנת 2009, הוא אומר:

"[ספרי] 'של מי אתה ילד' הוא גם סיפור פשוט של ילדות במושבה בשנות העשרים והשלושים עד ראשית שנות הארבעים, אבל הספר כולו הוא התרסה נגד הסטריאוטיפים, שהחלו להיקבע על דמותו של הצבר. היהודים שבאו מן הגולה ונשאו איתם את כל הפצעים והמכאובים והזיכרונות שלהם ושל אבותיהם ושל אבות אבותיהם, החלום שלהם היה, כמו שברנר תיאר את הילד עמרם ב'מכאן ומכאן'[*]: ז'לוב כזה, שבקושי מדבר, ומרביץ מכות.

"זה היה האידיאל, אבל אידיאל שמקופלת בו פורענות גדולה. ואני ראיתי כמה מן הדברים  שהתפרסמו והפכו למוקדי חיקוי ואמרתי בליבי שאני רוצה לספר סיפור של ילד ארץ-ישראלי כפי שהוא היה באמת, לא כפי שרצו שיהיה, לא כפי שהתעמלנים והמורים והסופרים ציירו אותו, אלא ילד, שהוא לא פיסי, שלא משחק כדורגל, שאוהב לשבת בבית ולקרוא ספרים; הוא חולמני, ויותר רוחני במובן מסוים. זאת היתה מטרתי המוצנעת, אבל הייתי נאמן מאד להוויה שתיארתי. תיארתי מושבה.

"אנחנו גדלנו בחברה שבאמת היתה, ואני בורח ממילים גבוהות כי הן המסוכנות ביותר, היא באמת היתה חברה ציונית במובן הפשוט של המילה. היתה הזדהות מוחלטת. למדתי בגימנסיה אחד העם בפתח תקווה בגיל 13, והיה ברור שאנחנו מצטרפים ל'הגנה'. כיבוש הארץ [בידי צבאו של רומל] היה קרוב מאוד. זה היה מובן מאליו, היום הכול נראה אחרת. למשל הלשון העברית; אני שמעתי בילדותי את כל הלשונות כי גדלתי בשנות השלושים, כשהגיעו העליות מגרמניה ומפולניה ומכל מיני מקומות, אבל השפה המותרת, המותרת על פי הלב, היתה העברית. בבית אבא אסור היה להשמיע מילה שלא בעברית, לא ביידיש ולא בשום שפה אחרת.

"פתח-תקווה היתה נוחה לתיאור מפני שהיא היתה גם מקום ותיק אבל גם מקום מרובד ביותר, רב שכבתי; הכול היה שם, מחרדים קיצוניים עד קיבוצי השומר הצעיר שהיו בהכשרה; מאשכנזים הונגרים ואשכנזים פולנים וירושלמים ועד לבוכרים ותימנים, זה מין מיקרוקוסמוס כזה שבשביל סופר זה גן עדן כי הוא רואה את העושר הרב ואת הגיוון הרב.

"כשהספר יצא לאור ערכו לי מסיבה קטנה וחברי הטוב עזריה אלון העביר לי פתק – אתה הוא הצבר המיתולוגי; אבל אני לא קיבלתי את זה. אני מודה שנולדתי בארץ ישראל לא בזכותי, נולדתי בזכות הוריי שעלו לארץ, ומה שיש בי, יש בי במידה מרובה מאימי ומאבי, שידע עברית על בוריה. גדלתי בבית דתי ציוני, אז ספגתי משתי המלכויות, ואם אני  יודע עברית זה במידה רבה הודות לבסיס הזה שהוא הקנה לי. הוא היה מתקן את שגיאותיי.

"חשובה לי מאוד התשובה על השאלה 'של מי אתה ילד'  ו'אני לא הצבר המיתולוגי', כי המילה מיתולוגי היא המילה האופרטיבית, יצרו מיתוס מדבר שאין בו שום מיתוס."

וכשהיא מבקשת ממנו לנסח בקיצור את ה"אני מאמין" שלו, הוא עונה: "אני יהודי, וכיוון שאני יהודי אני ציוני, וכיוון שאני ציוני אני ישראלי."

אני נזכר באירוע שבו חטף חנוך ברטוב את התקף הלב הראשון שלו. הוא היה אז בן 67, וזה קרה בפברואר 1993, בבית הסופר בתל אביב. באולם הגדול התקיימה אסיפה כללית סוערת, שאני נבחרתי להיות היו"ר שלה. על הפרק היתה הבעת אי-אמון בארז ביטון, שהיה אז יו"ר אגודת הסופרים. הצעתי להקדים את סעיף התבטאות החברים לסעיף של דו"ח ועדת הביקורת. ההצעה עוררה  התנגדות כמו גם תמיכה. כאשר חנוך ברטוב עלה לבמה, תומך בהצעה, הפריע לו פרץ דרור-בנאי ולא הניח לו לדבר. ברטוב ענה לו בחיוך: "מדוע אתה צועק עליי, מה עשיתי לך, חשבתי שאנחנו חברים, הלא אתה עובד יהלומים?"

ואז שלי אלקיים התפרצה על ברטוב בסגנון עדתי חצוף והאשימה אותו שהעליב את בנאי.

ברטוב ניסה להסביר שאמר כך משום שהוא עצמו היה פועל [לוטש] יהלומים. זה לא עזר. ברטוב סיים ואמר כי האסיפה היא ריבונית, כל חבר רשאי להביא את דבריו, ואז "במלחמה כמו במלחמה!"

זמן לא רב לאחר מכן נכנס מישהו לאולם ושאל אם יש רופא באולם. אחר כך מסרו לי, ואני הודעתי מעל הבמה – שחנוך ברטוב קיבל התקף-לב לאחר שיצא מהאולם, הוחש לבית חולים איכילוב, ומאוחר יותר נמסר שהוא מאושפז בטיפול נמרץ ומצבו רציני.

לאחר ימים אחדים ביקרתי אותו במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים. הוא כבר ישב ליד מיטתו. סיפר שלאחר שיצא, בסיימו את דבריו, ישב ב"ספרייה" [המסעדה] לבד וחש ברע. המלצרית הביאה לו כוס מים, כניראה הרגישה במצבו. באו שלמה ניצן [הסופר] ומנוחה גלבוע. לפתע חש שהוא מתעלף ושלמה ניצן אמר שראשו צנח על כתפו, של שלמה. כשהתעורר כבר הגיע ניידת טיפול נמרץ ומיד טיפלו בו. התברר שהיה לו אוטם שריר הלב, שלא התפשט בזכות הטיפול המהיר.

רשמתי ביומני על אותה פגישה: "הוא ניראה לא רע, מחייך ועירני ושומר על מצב-רוח טוב. איש יקר. תוצרת פתח-תקווה. איש מאגודת הסופרים לא התעניין במצבו ולא דרש בשלומו. הוא מספר כי לפני האסיפה אמר לו [סופר ידוע] כי אם יביעו בארז ביטון אי-אמון וידיחו אותו, יתפרש הדבר כפעולה נגד המרוקאים וזה יקומם את כל המרוקאים!"

תודה לאל, חנוך ברטוב, "תוצרת פתח-תקווה", חי עוד 23 שנים מאז התקף הלב הראשון וגם כתב והוציא ספרים נוספים.

באותה שנה, 1993, הוצאתי את ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". אחד ממקורות ההשראה לספר היה סיפור של חנוך ברטוב על דמות  דומה לחלוטין לאברהם שפירא, שבבוקר כ"ז בניסן, יום השנה להתקפה על המושבה בחודש מאי 1921, יוצא הדור בחליפתו הלבנה וזקוף, לאזכרה השנתית שבה הוא נואם, כדרכו, והנה איש כבר אינו זוכר אותו ואינו בא לשמוע אותו.

בשעתו שמעתי הרצאה של ברטוב על אברהם שפירא, דומני שזה היה בכנס בבית אברהם שפירא בפתח-תקווה, וביקשתי ממנו רשות לצטט על גב ספרי את דבריו אלה:

"היופי בסיפורו הוא בפרטים," אומר הסופר חנוך ברטוב. "כמו ב'מזרחון'. הגיבור הבודד על סוסו, שהוא בעצם השריף, האיש שבידיו הופקדו ביטחון היישוב, החוק והצדק, ואם תרצו גם המוסר. באברהם שפירא יש היסוד הזה – הגיבור הבודד היוצא למרחקים להחזיר את הסדר לעולם. עומד מול מתנכלים, שודדים, פורעי-חוק, אבל הוא נוהג איתם על-פי העקרונות שלו, המוסר שלו. הוא מבין אותם, לומד אותם, מסתדר איתם, אבל הוא לא נהפך לאחד מהם."

במידה מסויימת כזה היה גם חנוך ברטוב עצמו, ש"לא נהפך לאחד מהם," שהתקומם נגד השיוך שלו ל"דור הפלמ"ח". הוא מעולם לא היה בפלמ"ח. במלחמת השחרור לחם בירושלים, בחטיבת עציון, חטיבה 6, וגם בחטיבת גבעתי, אבל "הפלמ"ח היה הצבא המיתולוגי" – וכנגד המיתוס הזה התקומם כל ימיו, כמו בספרו "אני לא הצבר המיתולוגי".

בסיום השיחה עימו בשנת 2009 שאלה אותו דנה מיכלין עמיחי: "מה אתה מאחל לעצמך לשנים הבאות?"

חנוך: "שלא יהיו לי כאבים. לוּ הייתי שומע לרופאים, הייתי כבר מזמן בכיסא גלגלים. אדם בדורי, שעבר את כל הדברים שאנשים כמוני עברו והגיע לגיל 82, ועוד מעז לבוא בטענות? את יודעת כמה פעמים המוות נגע בי? והנה הגעתי עד הלום. יש לי משפחה שאני מאד גאה בה, יש לי חיים, אז כואב, נו אז מה?"

[*] איני בטוח אם חנוך ברטוב ידע שדמות הילד עמרם, שגדל במושב עין-גנים במזרחה של פתח-תקווה, נוצרה על פי נער קטן ואמיץ בשם דב-ברל פסילוב, שאצל הוריו בעין-גנים התגורר תקופת זמן ברנר. פסילוב היה אביו של האלוף מיל. נתי שרוני וסבהּ של השחקנית יעל שרוני.

* * *

באראכ חוסיין אובמה ייזכר בהיסטוריה כנשיא האמריקאי שלא הטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון מיום 23.12.16 הקובעת שהכותל המערבי הוא שטח פלסטיני כבוש!

* * *

יעקב אחימאיר

על א"ב יהושע

זה היה מעמד נוגה: אינטלקטואל, סופר ששמו הולך לפניו, אושיית-שמאל, מתייצבת לפני ציבור מצומצם, ומתוודה בפה מלא, ללא "אבל", ללא "אולי".

א"ב יהושע  התייצב באחרונה בפני כמה עשרות שומעים, באולם של "מכון ירושלים למחקרי מדיניות", והודה בפה מלא, לא בדיוק באלה המילים אבל בזו המשמעות: טעיתי, אמיתות שהאמנתי בהן, ואף הטפתי למימושן, התנפצו לרסיסים.

אכן, לא לעיתים מזומנות מזדמן לזירה הציבורית, הפוליטית, מין וידוי שכזה. ובכן, א.ב. יהושע בא לומר למחנה השמאל, או מחנה השלום, כי הוא איננו דבק יותר בנוסחת שתי-המדינות, כדרך לפתרון העימות הישראלי-פלשתיני.

אכן מהפך!

א"ב יהושע איננו מאמין עוד במה שמאמין, או מצהיר, נתניהו: שתי מדינות. במעין מבוא לתוכניתו החדשה, החלופית, יהושע מקדים ומנתח את הלוך-הרוחות בעולם היום, הנוהה ימינה: לעבר סגירת גבולות, לעבר הלאומיות ההולכת ומתחזקת, ומכאן גם מסקנתו לגבי המצב שלנו: בנסיבות כאלה, כאשר "העולם" עסוק בנטייה הפוליטית שלו, ספק אם ימצא את הזמן ואת הכוחות כדי לכפות פתרון על ישראל והפלשתינים. ויהושע אומר:"ספק אם חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות יכולה להתממש, אי אפשר לפנות 450,000 מתנחלים!"

מכאן מגיע יהושע למסקנות מפתיעות מאוד: הוא סבור כי צריך לקום הסדר שביסודו מדינה דו-לאומית. כלומר, הוא מאמץ את מה שהשמאל מזהיר מפניו: המסלול העכשווי המוביל למדינה דו-לאומית. אבל יהושע אופטימי. כאשר הוא מתבונן בהיסטוריה הקצרה של ישראל: ישנו דו-קיום, לאורך שנים, בין ישראלים לבין הערבים הישראלים, ולמי שסבור אחרת הוא קובע: ירושלים יכולה לשמש המעבדה, המודל,  למדינה הדו-לאומית! או, כדבריו:"באורח תיאורטי, אפילו שופט שבדי, חמור סבר שכזה, היה מעניק ציון חיובי לשני הצדדים החיים בישראל."

הוא מזלזל במיספר פעולות האיבה שבוצעו על ידי ערבים ישראלים, או בידי ישראלים נגד ערבים. "הדו קיום הזה עובד!" אומר-זועק יהושע. הראשון שהבין את הסיכוי לדו-קיום היה בן גוריון, אשר העניק זמן מה לאחר הקמת המדינה אזרחות ישראלית ל-165,000 ערבים, תושבי ישראל. ואת ירושלים, לפי יהושע,  אי אפשר לחלק, אנו נזקקים ל"מחשבה אחרת", אשר ביסודה הענקת אזרחות:

יהושע מציע להעניק תחילה אזרחות לכ-90,000 פלשתינים תושבי איזור  C. וצעד זה, בעיניו, הינו רק ההתחלה. צעד כזה "יוריד את דרגת ממאירות הכיבוש," כדבריו. אזרחות שווה, עם כל הזכויות: ביטוח לאומי, שכר מינימום וכו'. אבל יהושע איננו מפרט: מה תהא מתכונת המימשל,  אם נדרשת מתכונת חדשה, למשטר במדינת ישראל? או, האם יסכימו הפלשתינים לקבל אזרחות ישראלית? ועוד ועוד תהיות.

אבל זמנו באירוע לא היה בידו, כדי להשיב על שאלות מתבקשות נוכח חזון "המדינה הדו-לאומית", כפי שהוא פרש אותו, בהתלהבותו הריטורית האופיינית, אך בלא פירוט מעשי, ממש מתבקש. מכך – נמנע. ובעוד חבריו לדעה עד כה מטיפים לחלוקת ירושלים לשתי בירות, הרי  יהושע רואה בירושלים "דגם" לעתיד לבוא. ואם חבריו בשמאל אולי יופתעו, מטיח יהושע באוזני הקהל באותו ערב, כי "חוגי השמאל תקועים במחשבה."

בדברי הקדמתו, ציין כי הגיע למפגש הזה, מיד לאחר מפגש שנמשך כשעה וחצי עם הנשיא ריבלין,  וגם עם חיים גורי. ויהושע ציין: זו היתה גם רוח הדברים באותו מפגש עם הנשיא, אם כי גורי היה מסוייג מחזונו החדש של יהושע. והאם, לעומת גורי, הנשיא ריבלין, הסכים? אכן, לשאלה זו ולעוד הרבה שאלות שבודאי היו מוצגות מפי שומעיו, לא נותר זמן להמשך הדיון. אבל אם כאשר אושיית-שמאל כמותו מנפצת את עקרון "שתי המדינות", ואף נואשת ממנו, נראה  כי יהושע משקף אולי הלוך-רוח שמתחיל להיות רווח במחנהו [לשעבר?] – הלוך-רוח של ייאוש, או לפחות קיפאון מחשבתי, כפי שהוא עצמו הגדירו כך.

המערכת: בגלל טעות שלנו פורסם המאמר בגיליון הקודם כאשר שם המחבר הוא יוסי אחימאיר. אנחנו מתנצלים בכל לשון של התנצלות בפני שני האחים.

* * *

מה כל הקשקוש על הכיבוש אקיבוש?

הלא אם ייצא צה"ל מהגדה והבקעה

יהיה גורל רצועת החוף של ישראל

כגורל יישובי עוטף עזה!

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

י"ט. אני מול המו"ל

הגברת ברכה פלאי, בעלת הוצאת 'מסדה', נראתה לי כאימא יהודייה לכל דבר. היתה כבת חמישים  כשבאתי לחדרה בחנות הספרים של ההוצאה ברחוב הרצל פינת אחד העם. הופעתה הזכירה לי את אימי והיה לי קשה לראות בה אשת עסקים ממולחת. יום יום, במשך ארבע השנים שלמדתי בגימנסיה, הייתי רואה את החנות שלה  כשהייתי בא ללמוד. לא פעם הייתי נעמד מול חלון הראווה לראות איזה ספרים חדשים יצאו לאור, ולרגע לא האמנתי שיבוא יום ואראה על כוננית מיוחדת בחלון הראווה ספר הנושא את שמי.

לחנות עצמה כמעט שלא נכנסתי, כי אם הייתי צריך ספרי לימוד, הייתי נוסע עם האופניים לחנות "חורב" ברחוב אחד העם, ושם הייתי קונה ספר משומש בשלושת רבעי המחיר, לא לפני שהייתי מוכר להם את הספר הישן שלי, בעשירית המחיר.

הפעם הוזמנתי לחנות כדי לעשות הכרה עם  מי  שהיו עתידים להיות המו"לים שלי במשך שני העשורים הבאים. הגברת, שראשיתם של חריצים החלו לשרטט את פניה, חייכה אליי בחביבות מקצועית, וצעקה לאחד ששמו מאיר שיביא לחדר כיסא. לקח לי זמן עד שהבנתי שהמאיר הזה, שהיה נכנס ויוצא מהחדר עם חבילות ספרים, או כוס מים, או כיסא, הוא בעלה. לפי השמועות הוא התחיל את הקריירה שלו בחברה כעובד דפוס, עד שבעלת העסק העלתה אותו בדרגה ונתנה לו את התואר "בעלי".

שנים רבות אחר כך, עם המצאת הוויקיפדיה, למדתי שההכרות ביניהם התחילה כשהוא הגיע לעיירה שלה בחו"ל כמורה לילדי ישראל , היא התאהבה בו והשנים התחתנו ללא הסכמת ההורים. אני חיבבתי אותו מאוד, כי בניגוד לברכה, שהצד העסקי עמד בראש מעייניה, לו היה חשוב גם הספר והסופר.

לימים, כשהשיקו את "חבורה שכזאת", הוא התנגד בתוקף לרצונה של ברכה למכור את הספר במהלך האירוע, ולהעמיד את הסופר לצד הדוכן, שיחתום למי שיקנה. תופעה שהיום  מקובלת , לא היתה אז מובנת מאליה.

הבת שנולדה להם, שרה, הפכה לבחורה חביבה מאוד, התחתנה עם יצחק, הבן של הסופר אשר ברש, אשר מהר מאוד היה לשותף בעסקי המשפחה, שהלכו וגדלו משנה לשנה.

אחרי  שהוזמנתי לשבת והתכבדתי במים צוננים, סיפרה לי הגב' פלאי ("אתה יכול לקרוא לי ברכה") שאמנם בתקנון הפרס, כפי שפורסם בעיתונות, אני אהיה רשאי להדפיס את הספר אצל איזה מו"ל שאבחר, אבל הם רוצים לפתוח סידרה של ספרים שזכו בפרס ברש, לכן הם מבקשים שאוציא את הספר אצלם.

אני דווקא חשבתי להוציא אותו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בכל זאת נשארתי קיבוצניק בנשמתי, אבל לאור הבקשה, חשבתי שאני צריך להיות אסיר תודה ל"מסדה", כי רק בזכותם הספר יראה אור, ונתתי את הסכמתי בלי לבדוק מה הם התנאים ובלי לשאול מה גובה שכר הסופרים [התמלוגים]. השאלה  אולי  לא כל כך  מדוייקת , כי מהר מאוד למדתי שהייתי צריך לשאול: "מה נומך שכר הסופרים?"

באותה פגישה סיפרה לי ברכה, שיחד איתי זכתה בפרס עלמה צעירה ששמה אביבה ברושי. את העובדה הזאת למדתי כבר מפי העיתונות, אבל לא ידעתי שלא רק הכבוד יתחלק בין שנינו אלא גם סכום הפרס .

טכס  מתן ההמחאות  נערך באחד מחדרי המוזיאון ברחוב רוטשילד ומותר היה לי להביא  רק את  בני המשפחה, כדי שיישאר מקום לעיתונאים. את הטכס הנחתה אשת הרדיו לאה פורת, שעשתה זאת בנועם ובטעם רב. לא זוכר מי היו המברכים, זוכר רק  שכאשר הזמינו את אביבה ברושי לקבל את המעטפה עם הצ'ק, היא ניגשה למיקרופון ונשאה נאום תודה רהוט מלא שבח להוצאת מסדה. אני לא הכנתי שום נאום, כי לא אמרו לי שאצטרך לדבר, אבל אחרי דבריה היפים של שותפתי, הזמינו אותי לשולחן  הנואמים, נתנו לי מעטפה ואני כתמורה לחצתי כל יד שהושטה לקראתי , כשאני מרחף בשמיים ולא יודע איפה אני ומה אני עושה.

מישהו הגיש לי מיקרופון ואני חיפשתי למי אני יכול להעביר אותו הלאה. כשלא מצאתי אף אחד. כעכעתי קצת מתוך נימוס, או  יותר נכון מתוך מבוכה, ואחר כך אמרתי: "אני מבין שגם אני צריך לברך..."

כאן נעצרתי, כי  כל הקהל הקטן שנכח במקום פרץ בצחוק, ואני לא הבנתי למה. מה זה מצחיק?

אין לי מושג מי שם לי את הדברים הבאים בפי, אבל אחרי שהצחוק גווע, שמעתי את עצמי אומר:  "...אז אני מודה להוצאת מסדה שגאלה את הספר שלי, אחרי שש שנות מגירה. תודה רבה."

כולם תלו בי עיניים וחיכו לראות אם יש לי עוד מה להגיד. זה לקח להם דקה שלמה, עד שהבינו שאני את שלי אמרתי, ואז הוריי וכל בני משפחתי פרצו במחיאות כפיים והאחרים הצטרפו אליהם .

באותו מפגש נקבע לי יום שבו אסע לתחנת 'קול ישראל' בקריה ושם חנה בן ארי  תראיין אותי לרדיו. כנראה היה לזה קשר לכך שלאה פורת, מנחת [עמדה בראש?] מדור הספרות בקול ישראל, נשכרה להיות מנחת האירוע.

בימים הבאים התבקשתי לבוא להוצאת "מסדה" לחתום על חוזה ולאשר את מסירת הספר לעריכה לסופר אהרון מגד. בענייני חוזים לא הבנתי הרבה, בייחוד אלה שנגעו לענייני כספים, אבל היו שני סעיפים שעליהם התעקשתי. האחד שאת כל ספריי הבאים אתן להדפסה ל"מסדה", והשני שאת הספר יערוך אהרון מגד.

אמרתי שאני לא חושב שאלך עם הספר הבא לחזר אחרי הוצאה אחרת, אבל אני לא רוצה להתחייב. הם ויתרו לי בקלות יחסית וכך גם הלכו לקראתי בקשר לדרישתי שאת הספר תערוך אראלה. אמרתי להם שערכתי  ביחד איתה את עלון המשק ואני סומך עליה שלא תשנה את הסגנון שלי.

אראלה קיבלה את עריכת הספר בשמחה, כי היא היתה נרגשת על הזכייה בפרס, אולי יותר ממני, ותמיד הזכירה שאמרה לי שעוד אכבוש את העולם עם ההומור שלי. הבטחה שלא מומשה עד היום.

תוך פחות מחודש היה הספר ערוך לשביעות רצוני, בלי שהורידה ממנו אף פרק. אחר כך עבר הספר לאהרון מגד לאישור.

הוא החליט שאראלה לא עשתה כלום וצריך לערוך את הספר כמו שצריך. כמובן שהגב' פלאי מסרה לו את העבודה, והוא  ערך אותו מחדש  במשך יותר מחודש. לזכותו של מגד יאמר שאהב מאוד את הספר והיה היחיד בצוות השופטים שדרש  בתוקף שאני אקבל את הפרס. לעומתו שני האחרים הצביעו בעד ספרה של אביבה ברושי "איש ומעגלו". יש להניח, שאלמלא התעקש ונלחם לטובתי, היה הספר זוכה לעוד עשר שנות מגירה.

ויכוח קשה היה לי איתו על דרישתו להוציא מהספר את  הפרולוג והאפילוג המתארים באכזריות שחיטת כבש. מי שבאה לעזרתי היתה אראלה, שאמרה לי לא לוותר, ואכן אלו היו שני הפרקים היחידים שאותם לא הסכמתי להוציא. מגד גם עמד לצידה של הגברת פלאי שדרשה להחליף את שם הספר "שחיטה בלתי חוקית" לשם יותר סטרילי. אמרה שאף אחד לא יקנה  ספר עם שם כזה לבר מצווה, אולי רק לילדי הקצבים. היא  היתה בעד השם שמגד הציע "חבורה יצאה לדרך." 

גם כאן אראלה עמדה לצידי וטענה ש"היום כל נוד יוצא לדרך" ואסרה עליי להסכים להצעה של מגד. השם "חבורה שכזאת", שהצעתי כפשרה, התקבל ממש כברירת מחדל והפך תוך זמן קצר למשפט שימושי, כשהמלה "שכזאת" מככבת בשמות שיצאו אז לאור:  משפחה שכזאת, מלחמה שכזאת, אהבה שכזאת, חיים שכאלה וכדומה . תרמה לכך גם הצלחתו הגדולה של הספר, שנחשב במובן מסויים כספר המשך לספרם של חפר ובן אמוץ "ילקוט הכזבים", שלא היה בית בארץ שלא רכש אותו.

כשהספר עמד לצאת לאור דרשתי שאת העטיפה תאייר אראלה, לזה דווקא הגברת פלאי לא התנגדה, אבל כשראתה את ההצעה הראשונה ובה חבורת נערים יושבת מסביב למדורה, עיקמה את אפה. כנראה שגם אראלה לא התלהבה מהעבודה שלה והביאה הצעה נוספת, ובה על רקע אדום פרצופיהם של ארבעה פלמחניקים. הפעם ההצעה התקבלה על דעת הכול, וזאת גם העטיפה המלווה את הגירסה המשודרגת של הספר "חבורה שכזאת היינו" שיצאה כחמישים שנה אחרי הגירסה הראשונה. לגירסה השנייה הכנסתי פרקים שמגד הוציא, וקטעים חדשים על  קרבות הפלמח, כדי לסתום את פיות אלה שטענו נגדי על שספר הראשון כתבתי הוא רק על תעלולים ומתיחות. 

 כשאראלה גמרה לטפל בחלק הקדמי של העטיפה, היה צריך לדאוג גם לעטיפה האחורית. את התפקיד הזה לקח על עצמו מאיר פלאי, שאמר לי להביא תמונה שלי  ולכתוב  כמה מילים על הסופר.

לא האמנתי למשמע אוזניי, שאני אכתוב על הסופר? הרי על הסופר כותבים רק דברים טובים, איך אני יכול לכתוב ככה.

אמר לי: "כל הסופרים כותבים ככה. אף אחד לא צריך לדעת שאתה כתבת."

ניסיתי להתנגד, אבל אחרי שאמר לי שאביבה ברושי כבר כתבה, ואני אעכב את צאת הספר, לא היתה לי ברירה. כשהתחלתי לכתוב, הרגשתי שאני לא מסוגל לכתוב בגוף שלישי ולשקר לעם.  נדמה לי שהייתי הסופר הראשון בארץ שכתבתי על עצמי כמו שהכרתי את עצמי, כשאני נזהר שלא להחמיא לי יותר מדי. כתיבת אחורי העטיפה נתנה לי הזדמנות לפצות את אבי, שכעס מאוד על שהעדפתי לחתום על הספר בכינוי שלי ולא  בשם משפחתי "ויסלר", שמקורו כנראה מנהר ה"וויסלה" שחוצה את פולניה, המדינה שבה גרו אבות אבותיי כמה מאות בשנים.

"איזה מין שם זה פוצ'ו?" טען, "האם השם שעבר דורות במשפחה בייש אותך?"

אמרתי לו: "להפך, פחדתי שהספר לא יצליח, ואז  אני אבייש את השם ויסלר המכובד."

הדברים לא הרגיעו את אבי, וניסיתי לפתור את הבעיה בעזרת הטקסט שכתבתי על גב הספר והריהו ככתבו וכלשונו:

אני בקיצור:

בתחילת 1930 נחתכתי בפעם הראשונה בחיי. בו במעמד הועלה זיכרו של סבי והוחלט לקרוא לי בשמו, כלומר: ישראל מנחם מנדל בן אריה-לייב  ויסלר וכו'.

כשהמשכתי לצמוח על חולות תל אביב של אז, התחילו החבר'ה לקצר את שמי ולקרוא לי רק  פוצ'ו. (אולי מפני שהשמות היותר טובים היו כבר תפוסים).

עם השם הזה גמרתי את גימנסיה הרצליה, את הפלמח, את הקיבוץ, את הפקולטה לחקלאות ואת בתוליי (הסדר לא קובע).

את הקריירה הספרותית שלי התחלתי  בעלון נתיב הל"ה בכתיבת דו"ח על המטעים. השמירות המרובות הותירו פנאי ליותר מזה וכך התחלתי ללמוד את מלאכת המחיקה...

המשך יבוא

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשרים ואחד של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

כ"ב. אלקה

   אלקה, אחותו הבכירה של אברהם, דמות מיוחדת היתה. אף היא כאחיה, מוצקת בדעותיה מלגו, אך תקיפותה זו, שלא כאחיה הרך, מצאה בטויה גם כלפי חוץ במעשים נמרצים, מתוך ביטחון עצמי והעזה.

כשעמד אחיה, אברהם, לשאת את אשתו הראשונה, והיא עדיין רווקה קשישה ולא יפה (פרט שנתן עילה בידי המשפחה לבחוש בקלחתה), מיהרה – ללא מתווכים ושדכנים – והשיאה עצמה לבר-נש אחד, שמקרוב בא לניקולאייב. במקרה הכירה אותו, ומעולם לא אהבה אותו. היא ילדה לו שלושה ילדים – שני בנים ובת. בעוד הילדים קטנים, התגרשה ממנו. נטל בעלה את בנה הבכור ועזב את ניקולאייב עולמית. החלה מפרנסת את ילדיה בכוחות עצמה, ניהלה בביתה פנסיון לבחורים, מבני המושבות היהודיות בעיקר, שבאו העירה על מנת להתכונן לבחינות אכסטרניות. דירתה שימשה כבית ועד למחתרת המהפכנית, והיא עצמה חברה בה. פקחית היתה עד כדי לעג דקיק לבן-שיחה, לעג, שהיה עטוף חיוך ונימוס, ואולי דווקא בשל כך היה קטלני ביותר.

וזו, קרת השכל, המיושבת והתקיפה בדעתה, התאהבה לפתע באחד, בחור פשוט מבני המושבות, צעיר ממנה בהרבה, שהתגורר בביתה. מאמץ רב השקיעה בקידומו. למענו למדה בעצמה בלילות, כדי לחזור אחר-כך עם הבחור ולעזור לו בהכנת שיעוריו. הבחור החזיק לה טובה והיה כרוך אחריה. ההשיב אהבה אל חיקה? ספק. היתה זו אהבה חד-סטרית. הוא עשה חיל בלימודיו. הצליח בבחינות האכסטרן. לפני המלחמה יצא לשוויץ וסיים שם את חוק לימודיו כרופא. אלקה נשארה נאמנה לאהבתה. בשנת 1923, כשבאתי לביתה במוסקבה, חזרה מביקורה בשוויץ. שמעתי אומרת לבתה, בעקימת פנים האופיינית לה: "מה יש לדרוש ממנו? בורז'ואה קטן היה בשחרותו, וכזה נשאר." ומיד הסבה את השיחה למצב בריאותו של לנין. המכה בלבה נשארה טרייה. חברה ותיקה במפלגה הקומוניסטית, "האם של גורקי" (כבטויה של אימי) לבתה ולבנה, אף הם חברי המפלגה, ולחבריהם הרבים. אימי חברתה היתה. יחסה אליה לא היה בו קבע. לעיתים העריכה אותה מאוד, לעתים ביקרה אותה קשות. בייחוד היה בזוי בעיניה "משחק" החיים שלה, תוך חילול קודשים וקידוש חללים, תוך עקימה עצמית, ובלבד לעמוד על שלה ולהוכיח... מה להוכיח? למי להוכיח?... אימא טענה, שפיקחותה של חברתה העבירה אותה על דעתה, עד שעשתה מעשי שטות כל ימי חייה.

סמוך לפטירתה כתבה לאימי, ובין השאר התלוננה – זו בפעם הראשונה בחייה – שזקנה היא וכוחותיה עזבוה, שבעצם השיגה מבוקשה בחיים, אלא כשנזכרת היא שעוד מעט תמות ויקברוה בבית הקברות הכללי, ליד גויים, נעשה לה קר.

כשביקרתי בביתה במוסקבה, קיבלה אותי בסבר פנים יפות, אף הקצתה לי ארגז אחד בפרוזדור לשכב עליו. על גבי הארגז השני שכב בחור אחד יהודי, קשיש ממני בהרבה, צהבהב ומשונה. ימים שלמים רבץ בפינתו ולא יצא החוצה. רק בלילות היה יוצא לעתים לשאוף אוויר. מפי אלקה נודע לי, שמראשוני הצ'ה-קא הוא, השתתף בפועל בפעולות חיסול רבות והתעמעמה רוחו. החל מפחד מפני אנשים.

בנה של אלקה היה בחור מפולפל, יהיר ומצליח. בזמן שהותי שם ניהל, בין השאר, את המועדון הגדול והנאה של פועלי הדפוס במוסקבה. אך לא עברו שנים רבות והוא נתפס לטרוצקיזם, נאסר והוצא להורג.    *

   אברהם פיזם את "התקווה" עד יומו האחרון. עם כיבוש ניקולאייב בשנת 1941 נרצח בידי הנאצים, ועמו אשתו ושאר קרובי שלא הצליחו להימלט בהתקרב השואה.

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

איתיאל הכושי

איתיאל הכושי:

 she must dye... I will kill thee And love thee after.

"היא צריכה למות... אמית אותך כדי לאהוב אותך."

אי אפשר שלא להיזכר במילותיו של שקספיר בעת שחוסיין ברק אובמה זרק את ישראל בפעם השנייה מתחת לגלגלי האוטובוס. בתחילה ההסכם עם איראן, ועתה ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם. והצבוע עוד מאחל לנו עם אשתו (ב"פולניות") "חנוכה שמח."

קשה שלא להתפלץ מדבריה של סמנתה פאוורס (כוחות) נציגת ארה"ב באו"ם, שנאמה זמן קצר לאחר העברת ההצעה כנגד ההתנחלויות היהודיות במועצת הביטחון. ואמרה: "החלטנו לא להפעיל את הווטו דווקא בגלל המחוייבות לביטחון ישראל." כי "המשך ההתנחלויות אינו נחוץ לביטחון ישראל ופוגע בסיכוי לשלום."

הרי ברור שההחלטה מהווה ניצחון אדיר לאסטרטגיה של הערבים לא לעשות שלום עם ישראל אלא להביא לכיבוש ערבי באמצעות החלטות האו"ם. מעתה לא יעשו הערבים שום ויתורים למען השלום.

אי אפשר שלא לגחך על גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), המזרחנית הדגולה, שקבעה שדאע"ש הוא בגלל "הכיבוש היהודי", ובגלל זה היא תומכת בהחלטת אובמה כאמצעי לכיבוש ערבי.

מגוחכים עוד יותר אלו המכונים "שמאל" הטוענים כי נתניהו אשם בהחלטה כי אם ישראל היתה נגד ההתנחלויות לא היו מחליטים באו"ם נגד ההתנחלויות...

ומה עלינו לעשות? הדרך של ישראל להתמודד היא ללכת בעקבות המרוקאים.

הדוגמה המרוקאית

בעת ביקור של באן קי מון במחנה פליטים בדרום אלג'יר שבו שוכנים בני הסהראווה, הטוענים לזכותם לריבונות במערב-הסהרה, ציין מזכ"ל האו"ם שהוא מעוניין לחדש את המשא ומתן לפתרון הסכסוך והשתמש במילה "כיבוש". השימוש שעשה במינוח "כיבוש" עורר תדהמה בבירה המרוקאית.

מרוקו מחשיבה את מערב-הסהרה הכבושה כחלק משטחי הממלכה, ומתעקשת שאין לערער על ריבונותה שם ועל ההתנחלויות הערביות-מרוקאיות שהקימה שם. ברבאט קבעו שלא יעניקו לשטחים הללו יותר מאוטונומיה, ולתושבים הוצע רק שלטון עצמי מוגבל.

לאחר שמזכ"ל האו"ם, באן קי מון, הגדיר את השטח "שטח כבוש" בזמן שהמרוקאים רואים אותה כ"מרוקני לכל דבר", הפרלמנט והממשלה (בגיבויו של המלך, מוחמד השישי) פתחו במתקפה חזיתית נגדו, והציבור החל לצאת במאות אלפים להפגנות נגד מזכ"ל האו"ם שאף ספג עלבונות כשכונה "פוקימון", "דונקימון", "מאנקימון" ושאר שמות גנאי.

מאות אלפים מתושבי מרוקו יצאו להפגין בבירה רבאט במסגרת עצרת תמיכה במלך ובכיבוש הסהרה. לפי דיווחים בתקשורת הגיע מספר הצועדים לכ-3 מיליוני בני אדם. הנסיעה לעצרת במערך התחבורה הציבורית, באוטובוסים וברכבות, ניתנה מטעם הממשלה חינם אין כסף למפגינים.

המפגינים הגיעו מכל רחבי המדינה כדי להגיד למזכ"ל האו"ם שסהרה המערבית תישאר שטח מרוקני, כשהם מאשימים אותו כי הוא והקהילה הבינלאומית לקחו צד בשעה שהוא "אינו יכול להיות ניטראלי בסכסוך בסהרה המערבית," ודרשו מהאו"ם לפנות את כל אנשיו מהאזור.

לא הועילו גם ההבהרות של האו"ם לפיהן היתה זו "תגובתו האישית של באן לתנאים ההומניטאריים המצערים שבמסגרתם חיים הפליטים מבני הסהראווה זמן רב מדי."

בקי מון "הגיבור והאמיץ" כלפי ישראל מיהר להתנצל עמוקות בפני מרוקו והתחיל לגמגם במבוכה "בהסבריו" שהמילה "כיבוש" נעשתה בשגגה והבטיח למרוקו שהטעות הזאת לא תחזור שנית...

משבר דיפלומטי היה גם בין שבדיה למרוקו. אחרי ששבדיה הודיעה כי בכוונתה להכיר בעצמאות של רפובליקה סהרה המערבית, ואף קיימה פגישה עם נציגים מטעם חזית הפוליסריו. ביטלו המרוקאים את הפתיחה של הסניף הראשון של איקאה בצפון אפריקה בעיר מרקש. הסניף נפתח רק אחרי שהשוודים חזרו בהם מכוונותיהם.

על ממשלת ישראל והנהגתה ללמוד ממרוקו איך מתמודדים ללא חשש מול האו"ם. על ממשלת ישראל להפוך את החלטת האו"ם לחרב פיפיות נגדו.

דבר ראשון יש לתבוע מהאו"ם לפנות את ארמון הנציב ולשלוח מתחומה את כל משקיפי האו"ם שאין בהם כל צורך. יש להציג את האו"ם במערומיו כמוסד שאין לו שום חשיבות בשמירת השלום בעולם ולגרום לו ביחד עם ידידינו באמריקה דיסקרדיטציה.

כשם שלמרות 57 המדינות המוסלמיות הגזעניות בוטלה ההחלטה שהציונות היא גזענות תבוטל גם ההחלטה הנוכחית.

יש לזכור האו"ם איננו בית משפט חוקתי ואינו מוסד היכול לקבוע מהו צדק. אם היינו מצליחים לכבוש 13 מיליון קמ"ר כשטח הכבוש ע"י הערבים אף אחד לא היה מעלה על הדעת להאשימנו בכיבוש.

הדרך להחזרת גופות חיילי צה"ל

אורי הייטנר סוקר תערוכת קריקטורות פרי מכחולו של הדר גולדין ז"ל, שהחמאס מחזיקים בשרידי גופתו. ותוהה איזה לחץ אפקטיבי ניתן להפעיל על החמאס תוך הימנעות מחימום מחדש של הגבול. ("חדשות בן עזר" 1204).

במאמר חריף שכתב פרופסור שמחה גולדין אביו של הדר גולדין ית"ד (ישראל תיקום דמו), דורש גולדין כיאה ליהודי דתי לקחת דוגמה מהתנ"ך: "שתיקתה של ההנהגה הישראלית לנוכח החזקת גופות בנינו בשבי חמאס," הוא כותב, "מעידה על כשל ערכי עמוק. כדוד המלך בשעתו, הנהגה אמורה להעז ולקחת אחריות חסד יבש גלעד."

לאחר מות שאול, כשגופתו מוקעת ע"י הפלישתים על חומות בית שאן, באו אנשי "יביש גלעד כמסופר בשמו"א יא-יג: "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גווית שאול ואת גווית בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים". (שמחה גולדין, חרפה מרחפת עלינו, מקור ראשון, מוסף שבת לתורה הגות ספרות ואמנות. 18.12.16)

יש לומר ברורות לא זה הדרך. בשביל גופות אין להקריב חיילי צה"ל ואין לשחרר ח"ו מחבלים שיביאו לשפיכת דם של אזרחים.

יש דרך אחרת להחזיר את גופות חללי צה"ל משבי החמאס והיא פשוטה:

הומאניזם תמורת הומאניזם

חולה תמורת גופה

הארגון הפוליטי אונר''א פירסם פוסט שקרי ובו סיפור מרגש על ילד מרצועת עזה שזקוק לטיפול רפואי אך הוא לא יכול לצאת מהרצועה.

יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים שופכת אור על הסוגיה:

מסתבר שכלל לא הוגשה בקשה להיכנס לישראל עבור הילד הנ"ל על מנת לקבל טיפול רפואי הולם, ומעבר לכך, הוועדה האזרחית הפלסטינית שברצועה לא העבירה את הבקשה לישראל, עוד נכתב בתגובה, כי מתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים.

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1040290296066654&substory_index=0&id=724192144343139&__tn__=%2As

זה מביא אותנו לרעיון הבא: בעיתונות התפרסם שחמאס דורש תמורת גופות החיילים הישראליים הדר גולדין ושאול אורון את עיסקת שליט 2, וכתנאי לפתיחת המו"מ הוא תובע את שחרור המחבלים ששוחררו בעיסקת שליט ונעצרו לאחר חטיפת הנערים.

אז ככה. ראשית, עם כל ההשתתפות בצער יש להפסיק את פולחן המתים, או בלשון גסה יותר את הנקרופיליה. יש להפסיק את הדיבור השקרי על החזרת ה"בנים", ולדבר על החזרת גופות הבנים בלבד. אין להקריב חיים תמורת המתים. זכורה לטובה בתיה ארד ז"ל, אמו של רון ארד, שכתבה באצילות שלא להחזיר מחבלים חיים תמורת גופתו של בנה.

את החזרת הגופות מעזה יש להשיג ע"י המעשה הבא:

ראשית, תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה אלא עזה הטילה מצור על ישראל. בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משת"פים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל.

האֶמירוֹת המוסלמית של עזה היא-היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, ואת כל יהודי העולם, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.

ובכן, בהתחשב בעובדה שצוינה לעיל לפיה מתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא:

הומאניזם תורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.

נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את בריאות אזרחיהם בפומבי.

באסל המטביל – ההומניזם הנוצרי החדש

יוחנן המטביל לפי המיתוס הנוצרי היה האיש שהראה לישו את ייעודו האלוהי.

ישו כיאה ליהודי (שמאלני) קבע בדרשה על ההר (מתי פרק ה') כי המכה אותך על לחי אחת הגש לו את השנייה, ועליך לאהוב את אויבך ולהתפלל בעד רודפך. מובן שבהיסטוריה מעולם לא היו נוצרים שהגישו את הלחי השנייה או אהבו את האוייב. (יהודים כאלו דווקא לא חסרו).

הוכחה לכך היא מעשיו של הנוצרי החסוד ח"כ באסל גאטס (מבטאים בערבית רטאס ובערבית זה המטביל).

ובכן גטאס-המטביל לא מגיש את הלחי השנייה ולא אוהב את האוייב. גטאס-המטביל העביר טלפונים והוראות פעולה מוסלקות לטרוריסטים-מחבלים רוצחי יהודים היושבים בכלא. והטיעון שלו: אני עושה זאת מטעמים הומניים.

ממש הומניסט.

גטאס-המטביל מצטרף להומניסט ידוע נוסף, היטלר, שהתנאה בהומאניות שלו: "אני הומניסט גדול" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326).

בשעה שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים מצבם של הנוצרים הוא בכי רע והם מתרוקנים מנוצרים (מלבד מתחומי "הכיבוש היהודי") פועל גטאס-המטביל לכריתת הענף עליו הוא יושב. חיסול מדינת היהודים יביא בהכרח לחיסולם של הנוצרים.

יש לאפשר לגטאס-המטביל לקחת דוגמא מבן דודו והמנטור שלו, עזמי בשארה, ולעזוב כמוהו את הארץ. חבל שמשלם המיסים יצטרך לממן את שהותו בכלא. עדיף שילך לקטאר.

Deus sive Natura  – אלוהים או הטבע

אני שמח שהתיאולוג אלכס לכיש מסכים לדבריי במאה אחוז ש"אמונה אינה יכולה להיות לוגית". לכן מוזר לי שהוא עדיין סבור שביכולתו להוכיח את קיומו של אלוהים. ("חדשות בן עזר" 1204).

ונניח שהמדע לדבריו סובר שהעולם אינו קדמון כלומר היה קיים מאז ומתמיד, אלא נברא, ומה אז? ואולי אלוהי שפינוזה ("הטבע הוא הבורא") הוא הבורא? (כדברי שפינוזה "אלוהים או הטבע")

ואולי הבורא הוא "ברהמה" האל הבורא בדת ההינדית? או אלוהי השומרונים, הקראים, הנוצרים, או המוסלמים? והרי אחרי הכול אלוהים הוא תמיד אמונה שהתיאולוג לכיש מודה כבר שאינה לוגית.

מעניין שהרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) קיבל את דעת היוונים שהעולם קדמון כלומר קיים מאז ומעולם ולא נברא (זאוס לא ברא את העולם אלא נוצר על ידו כבנו של כרונוס) ולכן הוא לא הכניס לי"ג העיקרים שלו (העיקרים-דוגמות, עקרונות אמונה, שמי שלא מקבלן יש להורגו) את עיקרון האמונה בבריאה:

"היסוד הראשון: להאמין מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם". (הרמב"ם פירוש המשנה פרשת "חלק").

לכן עורכי י"ג העיקרים בסידור זייפו את הרמב"ם:

הזיוף בסידור: "היסוד הראשון: אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים."

אהוד: את המשך הוויכוח התיאולוגי תוכלו לנהל ישירות ביניכם ולא אטריד בו יותר את קוראי המכתב העיתי.

נעמן כהן: naaman_c@zahav.net.il

אלכס לכיש: Alachish7@gmail.com

נזקי העישון

ח"כ פלורין גולדשטיין, הידוע יותר בשמו אילן גילאון, נלחם רבות למען זכות העישון שלו. הוא נלחם ללא לאות למען זכותו לעשן ברכבת, במסעדות ובבתי קפה. בהפגנתיות רבה היה יושב בכל מקום ומעשן תוך התעלמות מנזקי העישון לזולתו כאילו היה מעוניין שיהיו עוד חולים ונכים.

ח"כ תמר זנדברג ממפלגתו נאבקת גם היא למען לגליזציה של עישון סמים ומתנאה במסוממותה העצמית.

והנה שני המעשנים הללו היו חברי הכנסת היהודים היחידים שתמכו ב-7.12.2016 בהצעת חוק שהועלתה ע"י "המפלגה הערבית המשותפת" (רק בשנאת ישראל) לאשרר את אמנת רומא, על מנת לאפשר לרוב המוסלמי בעולם לתבוע את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

הצעת החוק נדחתה.

http://rotter.net/forum/scoops1/369336.shtml

נזקי העישון, כבר אמרנו.

לא זיכרון ולא חנינה

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין דחה את בקשת החנינה של האסיר יונתן היילו שהרג את תוקפו לאחר שהלה אנס אותו בעבר, בנימוק שמוסד החנינה איננו ערכאת ערעור נוספת על החלטות בית המשפט. אין תימה שאדם המסרב להנציח מטעמים פוליטיים את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצל, אין גם בליבו רחמים.

* * *

ראובן שהם

"שירת העשבים"

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים.

שָׁרִים בִּדְבֵקוּת אֶת "שִׁירַת הָעֲשָׂבִים."

אֲנַחְנוּ עוֹלִים וְשׁוֹתִים בְּלֵילוֹת

אֲפֵלִים מֵי שְטוּטְצֶר^* זַכִּים –

טְהוֹרִים. אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים וְעוֹלִים,

שׁוֹתִים וְשָׁרִים אֶת נִגּוּנוֹ הַמֻּפְלָא

שֶׁל הַשְּׁטוּטְצֶר זַצַ"ל.

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים!

אֲנַחְנוּ בַּלַּיְלָה נוֹשְׂאִים לַפִּידִים.

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים רוֹטְטִים

הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ וּמִי

אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר יָבוֹא

אֵלֵינוּ לַחֲגֹג אֶת חַג הָאוֹר.

הַשְּׁטוּטְצֶר שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,

הַשְּׁטוּטְצֶר שֶׁלָּנוּ מַרְחִיק רְאוֹת.

הוּא בּוֹר סוֹד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד

טִפָּה וּמִי שֶׁיִּגְמַע אֶת נִגּוּנוֹ הַמֻּפְלָא

מַבְטִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים! 

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים נוֹשְׂאִים לַפִּידִים,

מַנִּיחִים תְּפִלִּין, אוֹמְרִים קַדִּישׁ,

מְגַּבִּים אֶת עַצְמֵנוּ בָּאֵל הַמָּלֵא

רַחֲמִים. אֵינֶנּוּ מְחַכִּים לַנֵּס.

אֲנַחְנוּ הַנֵּס, אֲנַחְנוּ הַמַּכַּבִּים,

אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִים וְלֹא מְכַבִּים.

עוֹשִׂים "נָא!" לַמִּתְיַוְּנִים שֶׁיּוֹשְׁבִים

וּמְקוֹנְנִים עַל הַכֵּלִים. וּבְעוֹד הֵם

מְקַטְּרִים: "אַלְלַי!" אֲנַחְנוּ עִם

מַתִּתְיָהוּ הָחָשְׁמוֹנָאי עוֹלִים

וְקוֹרְאִים: "מִי לָאֲדֹנָי? אֵלַי!"

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים

עִם רֹאשׁ גָּדוֹל, וַחֲלוֹמוֹת

עֲצוּמִים! בִּימִינֵנוּ מַקֶּבֶת

עֶשֶׂר צוֹל וְאֶת רֹאשׁ הַצֶּלֶם

שֶׁבַּהֵיכָל, כּוֹרְתִים וּמְנַפְּצִים

עַד דַּק עַל פִּי הַמּוֹדֶל שֶׁל

דָּוִד וְ"גָלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת."

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ. רַק פַּח

שֶׁמֶן קָטָן בְּמִקְרֶה מָצָאנוּ. 

פַּח צִיּוֹנִי גֵּאֶה לְהַדְלִיק

בְּשַׁמְנוֹ אֶת הַמְּנוֹרָה וּלְהַבְעִיר

אֶת הַבַּיִת שְׁמוֹנָה יָמִים.

לְהַדְלִיק וּלְהַעֲלוֹתוֹ לְעוֹלָה:

סְתָם בַּיִת זָקֵן, עִם עֵץ זַיִת,

תְּאֵנָה, רִמּוֹן וְיֶלֶד נָכְרִי קָטֹן.

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים!

לִפְקֻדָּה אָנוּ, אָנוּ, תָּמִיד

נְכוֹנִים. לָעֵמֶק יָרַדְנוּ.

הֶהָרֶה עָלִינוּ. מְעַיְּנוֹת אוֹר

גְּנוּזִים בְּלִבֵּנוּ הַצָּמֵא לְאוֹר

שִׁבְעַת רְקִיעִים מָצָאנוּ.

וְהַבַּיִת זָקֵן וְלוֹהֵב בִּבְלוֹאָיו

וְכָל הַכִּכָּר, כַּפַּיִם, מְרִיעָה:

הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּיָהּ. הַלְלוּיָהּ!

וְהָאֵשׁ בְּמָחוֹל מִתְעָרְטֶלֶת:

"מַה יָפִית!" וְהָאֵשׁ מְחוֹלֶלֶת

" מַה יָפִיתָ!" וְהָאֵשׁ עוֹלָה-עוֹלָה

מַדְרֵגָה-מַדְרֵגָה וְהַבַּיִת עוֹלֶה

לְעוֹלָה תְּמִימָה וַעֲשָׁנוֹ, בְּעֶזְרַת

הַשֵּׁם, קְטֹרֶת נִיחוֹחַ לְכָל

אוֹהֲבֵי הַשֵּׁם.

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים!

הַקֹּמֶץ שֶׁאֵינוֹ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי.

אֲנַחְנוּ עַמּוּד הָאֵשׁ הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי

הַמַּחֲנֶה, שָׁרִים "בִּמְלוֹא גָּרוֹן

נָפוּחַ" וּבְ"נֶצַח יְהוּדָה"** נִשְׁבָּעִים:

מְדוּרָה, עֲלִי, עֲלִי, אֵשׁ הַדְלִיקִי

בְּלֵילִי. אֵשׁ מְדוּרָה, תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה

הַלְלוּיָהּ!

וְהָאֵשׁ מִזְדַּקֶּפֶת עַל שְׁתַּיִם

עוֹלָה וְעוֹלָה לַשָּׁמַיִם, פְּרָאִית,

מֵאוֹהֲבָה בֶּאֱלֹקִים וַאֲנָשִׁים הִיא

מִתְעַגֶּלֶת עֵירֹמָה בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם.

וְהַבַּיִת מְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה מִתְלַהֵב

וְיוֹצֵא מִכֵּלָיו מְאַבֵּד עֶשְׁתּוֹנוֹת

עַד אָבְדָן הַכָּרָה, עַד מַפָּל הַקּוֹרוֹת,

הַקִּיר וְהַתִּקְרָה כְּשֶׁאֲנַחְנוּ שָׁרִים

לוֹ, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, שִׁירָה אַדִּירָה:

"הַמָתְבֵּן שֶׁל מִזְּרַע עוֹלֶה בָּאֵשׁ,

עוֹלֶה בְּאֵשׁ! וְאֵין לְהִתְיָאֵשׁ,

הַזְּמַן קָשֶׁה אָז רַק לִשְׂמֹחַ יֵשׁ!

וְקָדִימָה הֵי! וְקָדִימָה הֵי!

הוֹרָה! מְדוּרָה!"

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים

עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד עוֹלִים וּפוֹסְעִים.

גּוֹרְרִים אַחֲרֵינוּ אֶת הָעֲגָלָה הַמְּלֵאָה

וְהַלַּיְלָה הַזֶּה אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה

כְּמוֹ בְּכָל הַלֵּילוֹת הוּא חָשׁוּךְ כָּזֶה

וְהוּא מִשְׂתָּרֵעַ עַל יְרוּשָׁלַיִם

אֶל קוּדְס, שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו,

הַיְּפֵיפִיָה הַנִּרְדֶּמֶת וְהִיא לַנֶּצַח

שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ. וַאֲנַחְנוּ, הַקֹּמֶץ

מְקִיצֵי נִרְדָּמִים בָּאִים לְהָקִיצָה

בְּדָם בְּאֵשׁ וּבְעַמּוּד עָשָׁן. וְעַד אוֹר

רִאשׁוֹן וּכְבָר הַכֹּל לַהֲדָ"ם וּמִישֶׁהוּ

מִטַּעַם הַשִּׁלְטוֹן מְכַסֶּה עַל הַדָּם.

וּבַשָּׁמַיִם בֵּינְתַיִם אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

מַמָּשׁ, מַמָּשׁ מְרֻצֶּה. לֹא חוֹקֵר,

לֹא שׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת שֶׁל הֶבֶל

וּסְרָק-סְרָק: "אֵי הֶבֶל

אֲחִיכֶם בְּנֵי חָוָּה וְאָדָם?"

אֲנַחְנוּ קֹמֶץ הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹתִים 

יוֹדְעִים, מַמָּשׁ יוֹדְעִים, שֶׁמִּן

הַדְּלֵקוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָאֵלֶּה

יַעֲלֶה וְיִצְמַח הַמִּקְדָּשׁ הֶחָדָשׁ

כְּמוֹ אַחֲרֵי הַדְּלֵקוֹת בַּכַּרְמֶל

יִבָּנֶה! יִבָּנֶה! יִבָּנֶה וְיִתְגָּדֵל!

כִּי עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ זוֹ

הַנּוֹשָׁנָה, לְהָבִיא לְרֵאשִׁית

צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ: בִּמְהֵרָה,

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה!

אֲנַחְנוּ עֲשָׂבִים שׁוֹתִים!

קַשּׁוּבִים מְאֹד לְקוֹל חֲרִישִׁי

שֶׁזּוֹרֵם לָנוּ בַּוְּרִידִים, קוֹל

סָדוּק, עַתִּיק, מִתְלַחֵשׁ

בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

אַחַר דַּקָּה: "בִּן נוּן יַקִּירִי

קוּם רֵשׁ! קוּם וּגְבֶּה תָּג מְחִיר

מֵאוֹיְבַי וּמִשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל.

קוּם יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שֶׁלִּי

קוּם הָחָרֵם וַעֲשֵׂה מַעֲשֶׂה."

אָז אֲנַחְנוּ קָמִים וְשָׁרִים אֶת

שִׁירַת הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹתִים.

בְּעוֹרְקֵינוּ זוֹרְמִים מֵי הַשְּׁטוּטְצֶר

זַצַ"ל זַכִּים-זַכִּים. וְשׁוּב אֲנַחְנוּ

קָמִים וְנוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת

אֲפֵלִים רוֹטְטִים עֲשָׂבִים

מִתַּחַת רַגְלֵינוּ וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאֵשׁ אֵלֵינוּ יָבוֹא יִגְבֶּה

תָּג מְחִיר וְיֵדַע, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם,

שֶׁאוּלַי פַּעַם בְּאֶלֶף שָׁנָה

יֵשׁ לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר

בְּכֵּף...

* שטוטצר: לאלו שלא צמחו בהתיישבות העובדת ולא גררו בנערותם צינורות השקייה משטוצר לשטוצר: מדובר בברז השקייה נוזל בשדות השלחין. סביבו, תמיד, שלולית של מים ירוקים עומדים וסביבה מוריקים העשבים השוטים.

** "במלוא גרון נפוח", מומלץ לעיין בהמנון גדוד "נצח יהודה", הנח"ל החרדי, בחטיבת כפיר.

אהוד: דומני שהכתיב הנכון הוא שטוצר, והוא גם שמו של רובה כבד מקליבר 22, טוטו, לקליעה אולימפית. ברובה כזה החזיק בפתח-תקווה נחמיה סירקיס, שאם איני טועה היה אלוף הארץ בקליעה למטרה. סימה מסקין, אשתו של אהרון, היתה אחותו של מרדכי סירקיס, אביו של נחמיה.

* * *

סביבון סוב סוב סוב – שיר חנוכה או שיר שבועות?

לוין קיפניס מספר על השיר בריאיון לציפי פליישר ("התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי", עמ' 390).

"המנגינה היא עממית, אבל מקודם היא היתה במילים אחרות: "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד / עוֹלִים, בָּאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד / יַחְדָּיו זְקֵנִים עִם בַּחוּרִים / נוֹשְׂאִים בַּטֶּנֶא בִּכּוּרִים."

פעם אחת קיבלתי מכתב מהמלחין אידלסון. הוא כתב לי שהוא חולה ומבקש שאבוא אליו. הוא ישב על המיטה, שר לי מנגינה וביקש שאשתמש בה.

למחרת הבאתי לו את המילים "מפאת ירדן". והוא קפץ ממש מהמיטה כשנוכח כמה שהמילים מתאימות, והשיר הזה נעשה אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ כולה, שיר להתעמלות – בכל ההופעות של בתי הספר על מגרשים גדולים להתעמלות כללית היו עושים תנועות לפי המנגינה הזו.

אבל כשחיברתי את השיר "סביבון סוב סוב סוב", נרדי חיבר לו מנגינה שלא מצאה חן בעיניי. החלטתי להעביר זאת מיד לגנים, ולכן לקחתי את המנגינה ההיא והתאמתי אותה ל"סביבון סוב סוב סוב". והנה, השיר ממש נעשה שיר עממי, אבל השיר ההוא סבל. אני הרגתי את השיר הזה בגלל "סביבון סוב סוב סוב".

ציטוט מתוך האתר "זמרשת"

* * *

יהודה דרורי

לוחמה דיפלומטית

הודעתן של 4 מדינות במועצת הביטחון שיגישו הצעת החלטה נגד ישראל אם המצרים יימנעו מלעשות זאת, אומרת לנו דבר אחד: לא עוברים יותר בשתיקה על יריקות בפרצוף ממדינות ידידות (כביכול...) בעיקר עם אלו שאיתן יש לנו יחסים דיפלומטים כמו: ונצואלה, ניו-זילנד וסנגל. במדינות אלו  יש לנו נציגויות דיפלומטיות אשר חייבות להעביר לממשל אותה מדינה מסר ברור כי פעילות כזו נגדנו תחשב לפעילות עויינת שתגרום הן להורדת הדרג של היחסים הדיפלומטיים איתן ואף לפעילויות אחרות נגדן בפורומים בינלאומיים, לרבות, מניעת כל שיתוף פעולה כלכלי או טכנולוגי.

רואים בעולם כיום את מדינת ישראל, כמעט כמעצמה,  אנחנו חייבים להתנהג בהתאם! להגיב עם כבוד עצמי ועם יכולת מענה מתאים לכל פעילות נגדנו.

טמטום שילטוני מדהים – טופולנסקי – 

מה קרה? מי מת? מי אנס? מי מעל ומי גנב? בטח לא קצין מוכשר כטופולנסקי. איזה גנב נרקומן חדר לביתו (הוא ידע שלא יירו בו ע"פ חוק !) וגנב לו את הלאפ-טופ.

בגלל זה נותנים לקצין כל כך מוכשר ללכת הביתה? מי הם האידיוטים שמחליטים אצלנו דברים כאלה? (והוא אפילו לא שכח את הלאפ-טופ במכונית...)

תחשבו כמה מיליוני שקלים הושקעו בהכנתו של טופולנסקי לאחד התפקידים החשובים והאחראים במדינה, ובגלל גנב קטן, המדינה מוכנה להפסיד הון? מה יש? נזיפה זה לא טוב? קנס לא מספיק? איפה אתה חי אייזנקוט? וליברמן? אתה בכלל שם?

אהוד: אני מסכים לדעתך במאה אחוז.

התגובה המיידית להחלטת מועצת הביטחון

באראכ חוסיין אובמה נולד כמוסלמי, התחנך כמוסלמי ובשנותיו הבוגרות הפך לכאילו לא-מוסלמי כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות. דברים ברוח זו כתבתי כבר לפני כ-8 שנים עם היבחרו לנשיאות ארה"ב. כיום רואים שצדקתי... במשך השנים חיכיתי לראות מתי במורשת המוסלמית שלו ינסה לתקוע סכין בגב של היהודים ובסוף הוא עשה זאת.

אינני מתפלא לכן ואינני מתרגש מהחלטת מועצת הביטחון, היו למועצה, לאו"מ ולמוסדותיו הרבה החלטות אנטי ישראליות  שעוד בשנות ה-50 של המאה שעברה, הגדיר אותן דוד בן-גוריון בשתי מילים משמעותיות:"או"מ- שמום..". המשכנו במפעל הציוני ללא כל עיכובים מצד האו"מ וכנראה גם נמשיך כך. מה שנותר כיום לנתניהו לעשות הוא לגבש בהקדם תגובה מוחצת ש"תשבור את הכלים" כלפי מדינות העולם בכלל וכנגד הפלסטינים בפרט.

אני מצפה שראש הממשלה  יכריז שהפעילות החד-צדדית נגד ישראל הביאה את ממשלתו להבנה שאין תנאים לממש "שתי מדינות לשני עמים" כמשנתו של אובמה! למעשה על נתניהו להדגיש שוב כי רעיון שתי המדינות לשני העמים בוצע כבר ב-1924 כאשר חצי מהשטח שניתן ליהודים בהצהרת-בלפור (ובאישור חבר הלאומים) נקרע מהמדינה היהודית העתידית ונמסר לערבים שהקימו בה את מדינת ירדן, מדינה שמרבית אוכלוסייתה פלסטינית...

לפיכך אנחנו מוכנים לשקול בצורה חיובית סיפוחם של שטחים המאוכלסים ברובם בפלסטינים, ביהודה ושומרון – לממלכת ירדן. עלינו להצהיר שאנו רואים בכך את הפתרון היחיד לבעיה הפלסטינית.

קביעת עמדה ברורה כזו, עם פתרון מעשי, תהיה התשובה הכי מתאימה להצבעה במועצת הביטחון ותשלח את אובמה ורעיונותיו בפחי נפש למדבר הריקני שאליו הולכים כל הנשיאים לשעבר בארה"ב. ושוב, הממשלה חייבת סוף סוף להבהיר לציבור בארץ ולמדינות העולם כי כל שטח ארץ-ישראל ממערב לירדן ניתן למדינת יהודים בהחלטה בינלאומית (פה אחד  ולכן אין כל פסול בהתיישבות יהודית בכל חלק בארץ ישראל. יש לחזור על מנטרה זו שוב ושוב עד שכל העולם יקלוט זאת (וגם השמאל הישראלי...)

* * *

אלוני זמורה

יפה בן דוד נבחרה למזכ"ל הסתדרות המורים במקומו של יוסי וסרמן שהגיש את התפטרותו

הערב, 22.12.16, נפל דבר בארגון המקצועי הגדול ביותר במדינת ישראל. ארגון שחברים בו קרוב ל-150,000 חברות וחברים: הסתדרות המורים.

המזכ"ל יוסי וסרמן הגיש את התפטרותו. בדברים מרגשים הוא תיאר את הביוגרפיה שלו כמורה, מחנך, מנהל בית ספר ומזכ"ל הסתדרות המורים. הוא תיאר את ההישגים וגם לא נמנע מלתאר את המשגים. פרט לחבורה צעקנית וחסרת נימוס בראשותה של האופוזיציונרית גילה קליין, כל חברי הסיעות האזינו בקשב רב. הוא לא נמנע מלתאר את העובדה שהוא נקרא לדין ושהוא מקווה שהצדק ייעשה. פרט לגילה קליין, כל חברי הסיעות, יהודים וערבים כאחד, איחלו לו שיצא זכאי מכל כתבי האשמה.

בוועידה השתתפו כל נציגי הסיעות בהסתדרות המורים שהצביעו ובחרו כמעט פה אחד ביפה בן דוד כמזכירת הסתדרות המורים החדשה. למעשה יפה היתה המועמדת היחידה שהציגה את מועמדותה לתפקיד, גילה קליין ניסתה לטרפד את ההתכנסות באמצעות פנייה לבית המשפט, דבר שלא צלח בידה.

זוהי הצבעה דרמטית בחיי הסתדרות המורים שבראשו עומדת לראשונה מזה שנים רבות – אישה.

הבחירות הכלליות הבאות יתקיימו בחודש מאי בשנה הבאה, כאשר ישתתפו בבחירת המזכ"ל ומוסדות הסתדרות המורים כל מורי ומחנכי מדינת ישראל החברים בהסתדרות המורים.

אני מאחל מכאן ליפה בן דוד הצלחה רבה במילוי תפקידה.

אלוני זמורה

יו"ר ארגון המפקחים בהסתדרות המורים

* * *

אורי הייטנר

1. NEVER

מאה שנים מלאו להולדתו של יזהר סמילנסקי, הידוע יותר בשם העט שלו ס. יזהר, ועשור – למותו.

יזהר לא היה רק סופר דגול, חתן פרס ישראל לספרות וחתן פרס אמ"ת לספרות, אלא גם פוליטיקאי. הוא כיהן בכנסת במשך שש קדנציות רצופות, עשרים שנים תמימות, בין השנים 1949-1969. יזהר היה במיינסטרים של המיינסטרים – ח"כ מטעם מפלגת השלטון מפא"י, ובתוכה – מהמקורבים ביותר לראש הממשלה בן גוריון. וכשבן גוריון פרש ממפא"י והקים את רפ"י, הוא פרש עימו וכיהן בכנסת השישית מטעם רפ"י. עמדותיו היו עמדות הביטחוניזם הפרגמטי של מפא"י.

לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, המשיך יזהר להשמיע את קולו, בעיקר במסות שכתב ב"דבר". מסות ארוכות, שהתפרסו לרוב על לפחות שני עמודי עיתון – ועמוד של "דבר" היה יותר מכפול בגודלו מעמודי העיתונים היום, וללא הכותרות השמנות והתמונות. היו אלו מסות עמוקות, מרתקות, מקוריות ובעלות השפעה. ובכתיבתו הפובליציסטית הוא נטה יותר ויותר לכיוון היוני בשמאל הציוני, הרבה יותר מכפי שהיה בכהונתו בכנסת. הוא היה לאחד מאדמו"רי השמאל הציוני היוני בישראל. עם זאת, כאשר נקרא היום אותן מסות, נוכל להיווכח עד כמה הקצין והרחיק השמאל דהיום, מזה שייצג יזהר. גם מאמריו היוניים ביותר ביטאו אמונה יוקדת וחסרת פשרות בצדקת הציונות, מה שקשה למצוא היום בעיתונים דוגמת "הארץ", למשל.

נתקלתי לאחרונה במסה מרתקת שפירסם יזהר לאחר הסכם קמפ-דייוויד, בגיליון שבת של "דבר" ב-6 באוקטובר 1978. יזהר מתח במאמרו ביקורת נוקבת על הסכם קמפ-דיוויד. איני יודע איך היה מצביע, אילו היה ח"כ. בהצבעה בכנסת העניקו כל הסיעות חופש הצבעה לחבריהן. הרוב הגדול במערך, סיעת האופוזיציה הגדולה, תמך בהסכם, כולל ח"כים דוגמת רבין שמתחו ביקורת על הוויתורים הכרוכים בו. יתכן שכך היה נוהג גם יזהר סמילנסקי. אולם המעניין הוא הטיעונים שכתב במסה, שלמיטב הכרתי הם חשובים מאוד ותקפים עד היום.

עיקר ביקורתו של יזהר, הייתה על כך שבהסכם ישראל קיבלה את עמדות הפתיחה של המצרים, ומצרים לא התקדמה כמלוא הנימה לקראת ישראל, אפילו לא בוויתור סמלי קל. לטענתו, אילו ישראל הייתה מוותרת על 99% מסיני, והמצרים היו מוכנים לוותר על 1%, אפילו אז היה זה הבדל משמעותי ביותר. אולם העובדה שלא כך היה, והלגיטימיות שקודם כל המתווך האמריקאי ואח"כ ראש ממשלת ישראל נתנו לחוסר הנכונות המצרים לפשרה כלשהי, ייצגו בעיניו תופעה שאם נבין אותה לעומקה, היא מצביעה על שבריריות עצם קיומה של מדינת ישראל.

כותרת המסה הייתה "never". נקודת המוצא למאמר היתה הסברו של בגין מדוע הסכים ביום האחרון של הוועידה לוויתור הסופי על דרישתו לאפשר את קיום היישובים הישראלים תחת ריבונות מצרית. בגין הסביר, שאילו עמד על כבשת הרש הזאת, לא היה הסכם. סאדאת לא היה נכון לכל ויתור. כאשר הנשיא האמריקאי קרטר ניסה לשכנעו להסכים לתביעה המינימליסטית הזאת, שאג סאדאת: never. וה- neverהזה הוא שהכריע את הכף.

ה- neverהזה עורר את דאגתו העמוקה, הקיומית, של ס. יזהר. כך הוא תיאר אותו: " never – שאג סאדאת עד שנעו אמות הסיפים, never שהלך מקצה הארץ ועד קצה. צעקה גדולה ואחת וסופית: לעולם לא! ושאגה זו היא שהכריעה את הכף. שסאדאת אינו רוצה. ואין מה לעשות עוד."

יזהר נבעת מהתיאור הזה. הוא הבין מה משמעותו לקיומה של ישראל. הוא הבין שלישראל אין never כזה, never שכאשר היא תעמוד עליו, העולם יבין שאין לו ברירה אלא לקבל אותו. "ופתאום כאילו נחשפה איזו אמת דחויה, ונתגלתה בכל אכזריותה, אמת שלכאורה כבר בגרנו ועברנו ממנה והלאה – על מצבה הנכון של ישראל ועל מקומה בעולם.

"הרי זו מדינה בת שלושים, עתירת הישגים בהתיישבות, בחקלאות ובתעשייה, שצבאה נחשב כחזק במזרח התיכון ושמוראו על כל שכניו סביב. מדינה ריבונית ועצמאית לכל דבר, שקשרים לה עם העולם, והכרות והכרויות, אלא שאין לה בינתיים, ולא לשבעים שנות הציונות שלפניה, שום עמדה של never בעולם, וכשצועקים לעומתה never, אין לה מה להשיב אלא לקבל. ואכן, ישראל מין מדינה מחרישה כזו, שקולה לא נשמע."

יזהר תיאר את העמדות שההסברה הישראלית מציגה בפני העולם, אך הן לא משכנעות, כי ישראל מציגה לעולם טיעונים פרגמטיים, ביטחוניים, מפגינה את הישגיה ותרומתה, אך אינה מציגה לעולם עמדה עקרונית, אינה מדגישה את צדקת הציונות. וכך, בעיני העולם ישראל היא מדינת עושק, מדינה שעושקת את שכנותיה. וטענת העושק הזאת, מסביר יזהר, אינה מתחילה מן הגבולות שישראל הרחיבה במלחמת ששת הימים. ממש לא.

"העושק אינו רק כל מה שבידי ישראל מעבר לגבולות 67 – ואינו רק עובדות פיסיות מפורטות כלשהן, כפי שנוטים רבים לחשוב, ולא רק עובדות היסטוריות ידועות כלשהן שצריך לחזור ולתקנן. העושק, נראים הדברים כעת, מרחיק לכת: הוא גם עמדה מטאפיסית, גם מציאות על-היסטורית. והוא גם עקרון אידיאולוגי. נראה אפוא, כי החלום הציוני בעיני הערבים (והעולם) הוא העושה את עושק הערבים. החלום הציוני הוא האחראי לכל הרעות, הגזל, הקיפוח ושפיכות הדמים וכל כמה שננסה לגמד את החלום וכל כמה שתיתן ישראל דברה כי אינה מתכוונת להתפשט, וכל כוונתה מעתה, כפי שכמה מאנשיה התבטאו, יהיה להתפשט רק לגובה ולא לרוחב הארץ – דבריה לא ייאמנו.

"היום, לאחר ועידת קמפ-דיוויד, שהוכרעה בצעקת סאדאת, שהעולם כיבד אותה במלואה, ונרתע מפניה כמפני גזרת טבע – היום לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים עוד בידי ישראל, אלא, כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק, ויפו ואשקלון ומה לא – בספק, וכל עוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר ואינו יושב במקומו ולא פּוּצָה פיצוי מלא – עדיין ישראל בספק, ומעשיה חתומים בחותם העושק."

כיון שהעולם קיבל זאת, ולמעשה, בקמפ-דיוויד גם ישראל קיבלה זאת, המצב שנוצר הוא ש"העולם קיבל את המיתולוגיה של העושק, ואת כוח הווטו הנובע מהכרה זו," כוח הווטו של הערבים... "העולם דוחה את הטיעון הציוני ואת המיתוס ההיסטורי היהודי. לעם היהודי אין הכרה בתודעת העולם, ולא למדינת היהודים. מרגע שקיבלה ישאל את הדין והודתה כי מצרים תקבל לא פחות ממאה אחוזים מתביעותיה הטריטוריאלית (בלי שים לב למצב הטריטוריה, לתולדותיה, לאופייה, לתפקידיה, ולמשקלה היחסי במאזן ההדדי) השמיטה מידיה את ה- neverהריבוני שלה. ואילו ידעה להאריך נשימה ולא לוותר על אחוז אחד סמלי, כדי שידחה את האקסיומה המצרית, והיתה נכונה להחזיר תשעים ותשעה אחוזים ורק לומר never נחוש על האחוז האחרון והאחד הזה – היה העולם חייב להכיר כי גם ישראל כאן... ששני הצדדים שווי ערך ושווי צדק. והערבים היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז באוזני עולם כי המציאות במזרח התיכון נשתנתה ואין להחזיר עוד את הגלגל."

יזהר ראה בדאגה רבה ובחומרה רבה את המציאות שנוצרה בעקבות הכניעה הישראלית לתובענות הזאת. "בלי הכרה זו, שנובעת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן עם יהודי כדין, אלא יושב שודד שעשק וחויב להחזיר הכול, לפני שידברו איתו ויתייחסו אליו. בלי עמידה עיקשת על כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים, וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק."

לכאורה, מהו האחוז האחד, שעליו דרש יזהר להתעקש? מהו אחוז אחד מול 99 אחוזים? מהו האחוז האחד, ששווה בעטיו לסכן את היכולת להגיע להסכם שלום, כאשר הוא עצמו מוכן לוותר על 99%? מה ההיגיון?

ההיגיון הוא, שכאשר הצד הערבי חושב שהוא פטור מראש מכל הליכה לקראת ישראל, הוא למעשה אינו מכיר בריבונותה. ואם אין הוא מכיר בריבונותה, איזה מן שלום זה? אך יותר מכך. מהו אותו אחוז? האחוז הוא ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ומפרץ שלמה. האחוז הוא שבירת העיקרון שאין עוקרים התיישבות ושההתיישבות מעצבת את הגבול.

ומכאן מסקנתו הברורה: "כעת צריך וצריך לצייר את מפת ה- neverהלאומי של ישראל. ולקום ולעמוד עליה. ... ייצוב העד-כאן הלאומי של ישראל בכל חומרת ההשתמעויות."

38 שנים חלפו מאז, ועד היום טרם גיבשנו הסכמה לאומית רחבה על ה- neverהלאומי שלנו. 

2. צרור הערות 25.12.16

* נעבור גם את זה – ב-1.3.80 גינתה מועצת הביטחון של האו"ם את ישראל על הבנייה ב"שטחים הכבושים" (החלטה 465). החלטה דומה להחלטה שהתקבלה בליל שבת. ארה"ב, תחת ממשל קרטר, תמכה בהצעה (ולא נמנעה, כפי שעשתה הפעם).

ב-30.7.80 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על חקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. ארה"ב, תחת ממשל קרטר, נמנעה.

ב-21.6.81 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על תקיפת הכור הגרעיני של עיראק. ארה"ב, תחת ממשל רייגן, תמכה בהצעה.

ב-17.12.81 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על חוק הגולן. ארה"ב, תחת ממשל רייגן, תמכה בהצעה.

בתוך פחות משנתיים, ארבעה גינויים לישראל במועצת הביטחון, שבהם ארה"ב נמנעה מלהטיל וטו ושלוש פעמים אף תמכה בהצעה האנטי ישראלית. בשניים מהמקרים הנשיא שהחליט על כך היה רונלד רייגן, שנחשב לאחד הנשיאים הידידותיים לישראל.

מה קרה? חלפו 35 שנים. ישראל חזקה יותר, מכל הבחינות. מעמדה הבינלאומי איתן הרבה יותר מכפי שהיה באותם ימים. מצבה הכלכלי טוב לאין ערוך.

יחסי ישראל ארה"ב ידעו משברים, אך נותרו אמיצים והברית בין המדינות התהדקה.

איני מזכיר זאת כדי להמעיט מחומרת הגינוי במועצת הביטחון. ההחלטה האנטי ישראלית היא בהחלט מכה למדינת ישראל.

אולם אין זה סוף העולם, וכדאי להתייחס לדברים בפרופורציות.

ישראל לא תוכל לנהוג על פי החלטה, כי היא מנוגדת לאינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלה. יתכן שעליה לנהוג זהירות, להימנע מפעולות והחלטות קיצוניות שעלולות להיחשב כפרובוקציות, אך ודאי שהיא לא תוכל להפסיק את הבניה ביהודה ושומרון, בוודאי שלא בגושי היישובים, לא כל שכן בירושלים.

על ישראל לעגן עם הממשל האמריקאי החדש את מחוייבותו לווטו על הצעות החלטה אנטי ישראליות במועצת הביטחון. על ישראל לנסות לגבש הסכמות עם ממשלת בריטניה הידידותית בראשות מיי, על הצטרפות לווטו האמריקאי, ואפילו לנסות להשפיע על רוסיה לא להצביע באופן אוטומטי בעד כל הצעה אנטי ישראלית (אף שהסיכוי לכך אינו גדול).

... נעבור גם את זה.

* אנחנו לא נפסיק – "ואם באו"ם / אומרים תיסוג וגם 'תחזיר' / אנחנו לא אנחנו לא נפסיק לשיר," כתב בשנות השבעים חתן פרס ישראל לזמר עברי, חיים חפר. באותה תקופה, נשיאי ארה"ב היו הרפובליקאים, ניקסון ופורד, שנחשבים עד היום לידידותיים מאוד לישראל, שביססו את הברית בין המדינות, ששלחו את הרכבת האווירית לישראל במלחמת יום הכיפורים ועוד. אולם עמדתם בנושא גבולותיה של ישראל, היתה כשל כל הממשלים מלבד זה של בוש הבן – נסיגה ישראלית מלאה, עם תיקוני גבול זעירים. ובהצבעות במועצת הביטחון בנושא הזה הם לא הטילו וטו, וישראל גונתה פעמים רבות. כך היה גם בממשלי קרטר, רייגן, בוש האב וקלינטון. הווטו האוטומטי במועצת הביטחון היה רק בימי בוש הבן ואובמה (עד הצבעתו הבוגדנית בליל שבת).

ההחלטה האנטי ישראלית במועצת הביטחון כואבת, אבל היא דקלרטיבית בלבד (כלומר לא תחת סעיף 7, המאפשר נקיטת צעדים אופרטיביים). אילו היו בה צעדים מעשיים נגד ישראל, ארה"ב ואולי גם בריטניה היו מצביעות נגד.

מה תהיינה ההשלכות של ההחלטה?

א. כמובן שישראל לא תוכל לפעול על פיה. היא שוללת את כל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, כולל גושי ההתיישבות, כולל בקעת הירדן, כולל כל השכונות במזרח ירושלים. אנחנו לא נפסיק לשיר ולא נפסיק ליישב את הארץ ואת בירת מדינת ישראל (גם אם אנו חלוקים בתוכנו באשר למפת ההתיישבות).

ב. היא לא תפגע ביחסים בין ישראל לבין ארה"ב, כיוון שבעוד פחות מחודש מתחלף הממשל בארה"ב. אולי היא תפגע ביחסים בין ארה"ב לאו"ם, וזה לא אסון כל כך גדול.

ג. היא תפגע בתהליך השלום. במשך שנים הרש"פ מסרבת לחדש את תהליך השלום (וכך היה גם לאחר שישראל הקפיאה את ההתנחלויות, בראשית כהונתו של נתניהו). בהחלטת מועצת הביטחון קיבלו הפלשתינאים פרס על סרבנותם – הבנה שהם יכולים להשיג הישגים בלי לשאת ולתת עם ישראל, באמצעים כוחניים חד-צדדיים. כל שוחר שלום צריך להבין זאת. אותם יריב אופנהיימרים שחוגגים את ההחלטה, חוגגים על פגיעה בתהליך השלום. אופנהיימר מדקלם סיסמאות על שלום "עכשיו" וחוגג צעד שמרחיק מאוד את השלום.

* דרושה הסכמה לאומית – ישראל אינה יכולה לקבל את ההחלטה הקיצונית של מועצת הביטחון, אך כדי לעמוד בלחצים הבינלאומיים, יש צורך בהסכמה לאומית רחבה ובאחדות לאומית. הסכמה רחבה אינה יכולה להיות על תוכנית של נסיגה מלאה (בנוסח מתווי ברק, אולמרט וקלינטון, תכניות ז'נבה למיניהן וכו'), אך גם לא על תכנית של א"י השלמה והתיישבות בלתי מבוקרת. הסכמה לאומית רחבה יכולה להיות על תוכנית שתבטיח את היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית בטוחה, עם רוב יהודי מובטח לדורות, עם גבולות בני הגנה, ועם מימוש זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ככל שהדבר אינו פוגע בצביונה היהודי של המדינה.

למרבה הצער, במקום פעולה אקטיבית לגיבוש הסכמה לאומית רחבה, אנו חוזים בשנים האחרונות בהקצנה של השיח הציבורי הישראלי, הגברה של השנאה הן מצד ה"שמאל", הן מצד ה"ימין" ובמידה רבה מצד ראש הממשלה, החש שהוא נבנה מן ההקצנה והקיטוב.

* בקור רוח – מסע העונשין של נתניהו כלפי המדינות שהצביעו נגדנו במועצת הביטחון מזיק. הלקח צריך להיות חיזוק יחסי ישראל עם מדינות העולם ולא החלשתן, הגם שלא תמיד אנו רואים את הרווח בשעת מבחן. אם ניתן, אולי, להבין צעדים נגד המדינות שהציעו את ההצעה – סנגל וניו-זילנד, בוודאי שאין טעם בצעדים כאלה כלפי מי שהצביעו בעדה, כמו ביטול ביקורו בישראל של ראש ממשלת אוקראינה. האם נתניהו היה מבטל גם ביקורים של ראש ממשלת בריטניה או נשיא רוסיה, שגם מדינותיהם הצביעו נגדנו?

מיום הקמת המדינה, מדיניות החוץ של ישראל חתרה ליחסים טובים ככל האפשר עם כל מדינות העולם, גם אם אנו חלוקים מדינית, וראוי להמשיך לנהוג כך. אין כל טעם בצעדים שיבודדו אותנו. ברוגז אינו מדיניות, ובכלל, הכעס אינו יועץ טוב. וככל שהמצב יותר חם, כך מצופה ממנהיג לנהוג ביתר קור רוח. דומה שהצעדים הללו נועדו למטרות פנים, יותר מאשר למטרות חוץ.

* אופוזיציה אחראית – יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד ראוי לשבח על פעולתו נגד החלטת מועצת הביטחון, הן בהתבטאויותיו נגדה והן בניסיונות להשפיע על ממשל אובמה להטיל עליה וטו. כך נוהגת אופוזיציה אחראית, פטריוטית; אופוזיציה לממשלה, שאינה אופוזיציה למדינה.

* נקודת האור – נקודת האור בפרשת החלטת מועה"ב, היא התנהגותה של מצרים, שמשכה את הצעתה בנושא. בכך, נהגה מצרים לראשונה כמו מדינה הנמצאת בשלום עם ישראל, בניגוד לדרכו של מובארק, שלאורך כל שנות נשיאותו הוביל כל מהלך אנטי ישראל באו"ם (ובראשו ועידת דרבן האנטישמית).

* הומופוביה בדבוקת שוקן – אחד הביטויים האהודים בלקסיקון המתלהם של הטוקבקיסטים הימננים הוא "קוקסינל", כלומר – הנ"ל, למשל הרמטכ"ל, לא יצא מספיק גבר גבר. רכרוכי.

אבל ב"שמאל"? לא יעלה על הדעת. הם הרי נאורים, ולבטח לא יתלהמו בהומופוביה פרימיטיבית כזאת. נכון?

אז זהו, שלא. כך צייץ ראש מערכת החדשות של "הארץ" אורי מרק: "א-סיסי יצא סיסי." וכל כך למה? כיוון שנשיא מצרים דחה, אולי משך, הצעה אנטי ישראלית במועצת הביטחון. אורי מרק ושכמותו לא אוהבים כך את הערבים. הם אוהבים אותם קשוחים ולוחמניים נגד ישראל. איפה נאצר כשצריך אותו?

* זה לא מספק אותם – במשך שמונה שנות כהונתו של אובמה, תקפה אותו דבוקת שוקן, על רפיסותו כלפי ישראל, על כך שאינו מנסה לכפות עליה את הקו השוקניסטי. ציפיתי שהיום, לאחר הימנעותו של אובמה מהטלת וטו על ההחלטה האנטי ישראלית במועצת הביטחון, הוא יזכה לרה-ביליטציה מאוחרת מהדבוקה.

טעיתי. "עכשיו נזכרכם?" מכתיר עורך "הארץ" אלוף בן את מאמרו, ומגדיר את ההצבעה "מחווה ריקה מתוכן." הוא פוסק שאין בצעד המאוחר הזה כדי להצדיק את פרס הנובל לשלום שקיבל אובמה, וקובע: "עם סיום כהונתו ראוי אובמה לחברות של כבוד במועצת יש"ע ובמרכז הליכוד." וכל זאת למה? כיוון ש"שמונה שנות נשיאותו בוזבזו בדיבורים ריקים בשעה שממשלת הימין הישראלית האיצה את ההתנחלות." אובמה לא סיפק את הסחורה, שנוסחה בידי גדעון לוי בראשית כהונתו, במאמר תחת הכותרת: "אנא, בכוח."

* נחלצים לעזרת גטאס – הרשימה המשותפת במבוכה בעקבות החקירה נגד ח"כ גטאס. הם אומרים שהמעשים המיוחסים לו חמורים, אך קוראים לא לחרוץ דין, ומגנים את ה"רדיפה".

בדבוקת שוקן ההתאוששות מהירה יותר. עמירה הס כבר נחלצה לעזרת גטאס. היא פירסמה פשקוויל תחת הכותרת "הצילו, פלאפונים." המאמר מבטא אהדה רבה למעשה המיוחס לגטאס. אצלה אין מחבלים כלואים, אלא "אסירים פוליטיים", כאילו מדובר במתנגדי המשטר במדינה טוטליטרית שהוכנסו לכלא בידי הדיקטטור. מאותם "אסירים פוליטיים" נמנעות זכויות האזרח הבסיסיות. "דיכוי, השפלה ואפליה מנימוקי ביטחון." הברחת הטלפונים ל"אסירים הפוליטיים" היא בסך הכול מעשה אנושי של פתיחת צוהר לחופש בעבורם. "זה קשקוש שהניידים שבידי כלואים פלסטינים מהווים סכנה ביטחונית המונית. קשקוש שנועד להגביר את ההסתה הלאומנית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל, באמצעות ניפוח חומרת החשדות נגד חבר הכנסת באסל גטאס."

אין שרץ ונבלה שהם לא יכשירו. מעניין אך הם יצדיקו את פשע השנאה האנטישמי באומן. כנראה שהוא בגלל אקיבוש.

* אתגר מקצועי – מי יעביר טלפון סלולרי לח"כ העצור גטאס?

* ההבדל היחיד – בערוץ 2 הוקרן סרט התעודה של יואב לימור "נעלמים", שעוסק בבעיית ההתבוללות והתמעטות העם היהודי. לא ראיתי את הסרט, אך הבעייה היא באמת בעייה מדאיגה, שצריכה להדאיג כל יהודי וציוני. בעייה זו היא עדות לחוסר התוחלת של העתיד היהודי בגולה, ועובדה זו מחזקת את אמונתי היוקדת בצדקת הציונות, ובכך שעתידו של העם היהודי הוא אך ורק בארץ ישראל, במדינת לאום יהודית ריבונית.

רוגל אלפר, בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה", לא בחן את הסרט על פי איכותו, אלא שלל אותו בשל מהותו. בעיניו אין בעייה, להיפך. מה הבעייה בהתבוללות? מי שיש לו בעייה עם התבוללות הוא בסך הכול נאצי קטן.

"לימור הוא כמובן גזען. בדיוק כמו בנט. ולהבדיל, כמו היטלר. היטלר כמעט רצח את הסבתא רק בשל יהדותה, ולימור פוסל את הכלה רק בשל נוצריותה. ההבדל היחיד בין לימור להיטלר הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים, אולי הגרוע שידע העולם, והטביע יבשת שלמה בדם, ואילו לימור בסך הכול עיתונאי מתקרנף, משעמם ונטול כישרון. אבל גזענות היא גזענות. לפני שהיטלר השמיד יהודים הוא גם לא רצה שארים יתחתנו איתם. הוא סבר שהם מזהמים את התרבות הארית הנעלה. מה בדיוק 'הבעייה' של לימור עם יהודים שמתחתנים עם נוצרים?"

ומה ההבדל בין אלפר להיטלר? ההבדל היחיד הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים, ואילו אלפר בסך הכול סתם אנטישמי קטן, מעורער בנפשו ונטול כישרון, המקבל במה מכובדת משוקן.

* אוהב אותם לאומנים – אותו רוגל אלפר, האוטו-אנטישמי שבז לכל שמץ של רגש לאומי, כאשר מדובר ביהודים – הוא תומך נלהב בלאומנות הערבית הקיצונית והרצחנית ביותר. הוא תומך ללא סייג בפיגועי טרור ואף כתב פעם מכתב גלוי למחבל שידקור אותו למוות, הביע תמיכה במעשהו, תמיהה על כך שכל כך התמהמה והתנצל על אקיבוש. אותו רוגל אלפר בז לערבים שאינם לאומנים. כך, למשל, הוא כתב על לוסי אהריש, ערביה ישראלית גאה – גאה הן בערביותה והן בישראליותה, בהתפרצות של בוז על כך שאינה לאומנית אנטי ישראלית. "היא נחשבת למשת"פית הבזויה של המשטר היהודי. אהריש היא באמת ערבייה טובה."

* הזכות לחיים – בעמוד הראשון של גיליון השבת של "הארץ" מופיעה מודעה גדולה של הארגון "מחסום ווטש". על הלוגו של הארגון מופיעה הסיסמה: "לא למחסומים." הסיסמה הזאת ממחישה את הפרברסיה של הזניית המושג הקדוש והטהור – זכויות האדם, בידי הארגונים המתהדרים בו.

מה פירוש "לא למחסומים"? זו התייחסות למחסומים כאל ישות עצמאית, מנותקת מהקשר. לכאורה, מדובר בהתעמרות ישראלית בפלשתינאים. סתם, ככה, אנו מציבים מחסומים, כדי להציק, לטרטר, להשפיל. נכון?

 אולם המחסומים הם אמצעי הגנתי, להגנה על אזרחי ישראל מפני הטרור. כמה מחבלים נעצרו במחסומים בדרכם לפיגועים? כמה חיי אדם ניצלו הודות לכך? זה שטויות, בעיניהם. הזכות לחיים, להגנה וביטחון, אינה משמעותית בעיניהם. אינה משמעותית – עד כדי התעלמות מוחלטת.

כמו המחסומים, כך אנו קוראים מפי מקצועני הזניית זכויות האדם השתלחויות על המעצרים. לכאורה, מדובר בקלגסים שסתם כך פורצים באישון לילה לבתי פלשתינאים ושולפים ממיטותיהם פלשתינאים לקול צעקותיהם המבועתות מאימה של ילדיהם / אימותיהם.

והנה, השבוע נחשפה בשכם התארגנות חמאס שנועדה לבצע סדרה של פיגועי התאבדות המוניים בחיפה. אילו, חלילה הפיגועים היו מבוצעים – עשרות אזרחים וילדים היו מאבדים את חייהם. אלמלא המעצרים הם היו יוצאים לדרך, ובלי מחסומים ו"החומה" הם לבטח היו מצליחים לממש את מזימתם. אבל אנו, אקיבוש המרושע, פגענו בזכויות האדם של המחבלים – בזכותם לרצוח בנו. אנחנו מפלצות.

* אין לנו בנים למלחמות מיותרות – בשבועות האחרונים החלו להישמע קולות הקוראים לישראל להתערב כדי לשים קץ לטבח בסוריה. אני מציע למחרחרי המלחמה להרגיע. ישראל אינה מעצמת-על, ואין זה מתפקידה להתערב בנעשה במקומות אחרים. ישראל היא מדינה המצויה מיום הקמתה במלחמה על קיומה, והגנת מדינת ישראל היא תפקידו היחיד של צה"ל. המלחמה בסוריה היא טבח הדדי, בין שני צדדים של רוע אפל. אין כל עדיפות לצד של אסד, איראן וחיזבאללה על הצד של דאעש, אל קאעידה וג'בהת אל נוסרה או להיפך. זו מלחמת בני חושך בבני חושך, והשנאה לישראל משותפת לשני הצדדים באותה מידה.

גם כאשר היה מדובר בהיחלצות למען ידידינו, בלבנון, שקענו בבוץ הלבנוני במלחמה מיותרת, לא לנו. השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז, כמשחררים, היו למרים ולמסוכנים  שבאויבינו. השתגענו לשלוח את בנינו להיהרג למען אחד משני הצדדים האפלים הנלחמים בסוריה?

על ישראל להשמיע קולה אל מצפון העולם ולקרוא למעצמות ולאו"ם לפעול להפסקת טבח האזרחים הנורא. על ישראל להמשיך בסיוע ההומניטרי שהיא מגישה בצנעה לסורים, שכבר אלפים רבים מהם טופלו בבתי החולים בצפון. אך בשום אופן לא להיגרר להרפתקנות. אין לנו בנים למלחמות מיותרות!

* חוסר אחריות – פרופ' משה נגבי, הפרשן לענייני משפט של "קול ישראל", התראיין בנושא שחרורו המוקדם של האנס הסדרתי משה קצב. הוא תקף בחריפות את ההחלטה, וזו כמובן עמדה לגיטימית. אולם הוא אמר דבר אחד חמור: "איזו סיבה תהיה עכשיו לקורבנות להתלונן במשטרה, אחרי מה שקרה?" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

זהבה גלאון, שהתראיינה בגל"צ, אמרה דברים דומים.

האמירה הזאת אינה רק חסרת שחר, אלא בעיקר חסרת אחריות, בפרט כשהיא באה מצד מנהיגי ציבור. האמת היא הפוכה. בזכות התלונות שלהן, מי שהיה באותם ימים נשיא המדינה, אחד האנשים החזקים והכוחניים שהיו בישראל, חמוש בסוללת פרקליטים, יח"צנים ומקורבים – נכנס לכלא וישב חמש שנים מאחורי סורג ובריח, נשם 24 שעות ביממה את ריח הליזול. וגם כעבור 5 שנים הוא עדין לא אדם חופשי – בשנתיים הקרובות הוא אמנם לא בכלא, אך ההגבלות עליו חמורות. במקום לפרגן למתלוננות על הצלחתן הכבירה, ולהציג לקורבנות אחרים את ההצלחה כמופת המעודד תלונה במשטרה – זה מה שיש להם לומר? בכך הם גורמים נזק כבד למאבק נגד הטרדות מיניות.

* מתוך ההכחשה – מיד כששמעתי את הידיעה על הדברים שאמר נתניהו לתושבי עמונה, על סיפור ההומלסיות שלו, העליתי פוסט תגובה בפייסבוק. כאשר שמעתי שנתניהו מכחיש, הסרתי את הפוסט. כעת, אחרי ששמעתי את כל הראיונות עם המשתתפים בשיחה, שעשו שמיניות באוויר כדי להכחיש, ולהסביר ש"... תראו... זה לא בדיוק ככה... הוא לא אמר בדיוק מה שכתוב בעיתון... הוצא מהקשרו..." וכו'. ברור לי. הוא אמר את הדברים. להלן נוסח הפוסט:

* אינטליגנציה רגשית – האמפתיה והרגישות שהפגין נתניהו בפגישתו עם אנשי עמונה, וסיפורו על גירושו מבית ראש הממשלה, היא ברמת הרגישות של "אם אין לחם, תאכלו עוגות" ומתאימה לרמת האגוצנטריות של "המדינה זה אני."

* התייראי מן הצבועין – שתי "יצירות אמנות" הביאו את יוצריהן לחדרי החקירות בשבועיים האחרונים. סטודנטית מ"בצלאל" נחקרה על כרזה שעיצבה, ובה תמונה של ראש הממשלה לצד חבל תליה. חיים ברוש, פעיל הר הבית מתקוע, נעצר עקב פרסום סטטוס בפייסבוק שבו נראה חזיר על הר הבית ואמירה שהממשלה מאפשרת לחזירים לשלוט על הר הבית.

קשה לבחור אילו משתי ה"יצירות" הנתעבות מעוררת יותר חלחלה וסלידה. בשני המקרים מדובר ביצירה אלימה וקיצונית להחריד.

אולם חקירת הסטודנטית זיעזעה את אמות הספים, עוררה הפגנות, שביתות ומחאות בשם "חופש הביטוי" וב"7 ימים" של השבת מרוח ראיון ענק עם נשיא "בצלאל" המציג את חקירת הסטודנטית ככזאת שהופכת את ישראל לדמוית רוסיה וטורקיה, ואילו חקירתו של ברוש בקושי הוזכרה בתקשורת, ללא כל מחאה מצד אבירי חופש הביטוי.

אמר אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין."

* האיחוד המאוחד – ג'קי לוי פרסם ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", מאמר שבו יצא נגד מגמת ההתפצלויות וההתפלגויות, המאפיין את החברה הישראלית, אך לא רק אותה – זו תופעה כלל אנושית ותיקה, והיא נובעת מנטייה להקצנה ולטהרנות. העילה למאמר היא הקריאה של קבוצת טהרנים חילונים להקים זרם חינוך חילוני, שיהיה חף משמץ של זיקה למסורת. בין הדוגמאות שנתן ג'קי לוי, הוא הביא את ההיסטוריה של הפילוגים בתנועה הקיבוצית. "התנועה הקיבוצית... הפליאה להתפצל. היא התפצלה בלי להפסיק לרגע את הקריאה לפועלי כל העולם להתאחד, וכידוע, ברוב המקרים שני החלקים שנחתכו מתוך אותה אמבה קראו לעצמם 'אמבה איחוד' ו'אמבה מאוחד'. אין גאונות מילולית וירטואוזית יותר מהרטוריקה של המתפצלים בשם האחדות. אין להם גם מתחרים בנוגע לחוסר מודעות עצמית."

מהותית, התיאור של ג'קי לוי את תולדות הפילוגים בתנועה הקיבוצית נכון. אולם הוא טועה בסוגיית הטרמינולוגיה. הוא לא הראשון שמתאר מצג על פיו כביכול היתה "התנועה הקיבוצית", וכאשר היה הפילוג, פלג אחד קרא לעצמו "מאוחד" (הקיבוץ המאוחד) ופלג שני "איחוד" (איחוד הקבוצות והקיבוצים). התיאור הזה חוטא לאמת. האמת היא שהשמות "מאוחד" ו"איחוד" באמת ביטאו איחוד.

תנועת הקיבוץ המאוחד, שנוסדה ב-1927, הוא השם של איגוד הקיבוצים לתנועה אחת גדולה שתגשים את תפיסתה באמצעות הקמת קיבוצים גדולים שיקבלו את מרותה. כלומר, השם "מאוחד" בישר מסר של איחוד. בפילוג (1951), פרשו קיבוצים רבים מן התנועה, אך היא המשיכה לשמור על שמה ההיסטורי. הקיבוצים שפרשו, התאחדו עם חבר הקבוצות. התנועה המשותפת, אכן – פרי של איחוד, נקראה איחוד הקבוצות והקיבוצים.

* 105 מילים – בשבוע שעבר דיווחתי באכזבה על כך שבמוספי הספרות של עיתוני השבת, לא נכתבה מילה על מותו של הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות. אולם ל"ידיעות אחרונות" היתה סיבה מקלה. המוסף הספרותי מופיע במגזין "7 לילות", ואולי הם לא הספיקו להתייחס לפטירתו של ברטוב, ביום שלישי.

חלף שבוע. במוסף של השבוע ברטוב דווקא מוזכר. אולם בידיעה קטנה בת 105 מילים, במקבץ של מבזקי חדשות בענייני ספרות, ללא כל כותרת, כמובן ללא תמונה, בעמוד השישי והאחרון של המוסף הספרותי. לשם השוואה – ההערה הזאת היא בת 89 מילים.

* תיקון – במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" הופיע מאמר של אהוד בן עזר על חנוך ברטוב, עם תמונה של המנוח.

* יוק – גם בגיליון השני של המדור הספרותי של "ישראל היום", לאחר פטירתו של חנוך ברטוב, הוא לא הוזכר ולו במילה.

* ביוגרפיות של אמנים – במאמר ביקורת על האוטוביוגרפיה של עודד קוטלר ב"הארץ ספרים", כתבה איילת נגב: "טוב שלא חיכה לביוגרף, כי ביוגרפיות במקומותינו כותבים בעיקר על פוליטיקאים וגנרלים,"

אין לכך שחר. רק בשנים האחרונות התפרסמו ביוגרפיות של אמנים ואנשי תרבות רבים, ובהם ביאליק, ברנר, עגנון, אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל, פניה ברגשטיין, דוד זהבי, אריק איינשטיין, ניסים אלוני, ס. יזהר, אהרון מגד ואחרים. רק בחודש שעבר התפרסמו ביוגרפיות של מאיר אריאל ושל דליה רביקוביץ', ובקרוב מאוד עומדת לצאת ביוגרפיה של נעמי שמר. ובכל מקרה, אוטוביוגרפיה אינה תחליף לביוגרפיה. אוטוביוגרפיה היא ספר זיכרונות אישי וביוגרפיה היא פרי של מחקר, המבוסס על תיעוד, ראיונות וכד', שאמורה הן לדייק הרבה יותר והן לראות את מושאה בפרספקטיבה רחבה, ביקורתית ועד כמה שאפשר – אובייקטיבית.

[אהוד: שכחת את "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, המשתרע על פני 600 עמוד. אבל לא נורא. כתב אותו סופר נידח שאין סופרים אותו, אף כי קיבל בזכות הספר תואר דוקטור לשם כבוד מידי פרופ' פלוץ בן-שחר, הרקטור של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי].

* The Voice – אני מעדיף את הפאתטיות של מירי מסיקה על המיזנטרופיות של אביב גפן.

* מותר לכתוב "הזוי"? – נניח שמישהו ימציא כינוי גנאי מכוער לתושבי הגולן. נניח: גג'גג'ים. ונניח שאני אכתוב בפייסבוק פוסט חריף ביותר שבו אגנה את המילה ואת השימוש בה. ונניח שלאחר זמן, פייסבוק יחליטו שהמילה הזאת אינה פוליטיקלי קורקט. הם עלולים לחסום אותי רטרואקטיבית, כיוון שהשתמשתי במילה הזאת, בלי כל קשר להקשר. נשמע הזוי? זה מה שקרא השבוע לזיו תדהר, אושיית פייסבוק איכותית והומו מוצהר וגאה, שהורחק לשבוע מפייסבוק, כיוון שלפני שנתיים כתב בהפוך על הפוך את המילה ההומופובית... לא, איני רוצה שיחסמו אותי [את צרור ההערות אני מעלה גם בפייסבוק].

"הזוי", עוד מותר לכתוב?

* לפני שהמציאו את השיימינג – בשתי שיחות שהיו לי ביום חמישי עם שני אנשים שונים, ללא כל קשר ביניהם, נגענו – בן-שיחי ואני, במשמעות האדירה של תנועת הנוער לחיינו, לעיצובנו, לבניית אישיותנו, למנהיגותנו, לחותם העמוק שהיא הטביעה בנו ולהשפעה של אותה תקופה עלינו, עד היום. מעניין, שמעולם לא יצא לי לדבר כך על לימודיי הפורמליים בבית הספר.

היום בו נערכו השיחות, היה יום המורה. קראתי כתבה מזעזעת על מורה וסייעת שהשפילו וביזו ילד בכיתה א' בכיתה לחינוך מיוחד. הכתבה הזאת הציפה בי זיכרון ישן ולא מלבב, מכיתה ג', שאף פעם לא סיפרתי עליו.

מחנכת הכיתה חזרה לבית הספר, לאחר מחלה "אנושה" – יום יומיים של הצטננות בביתה. ה"בוקר טוב" שלה היה: "שמעתי שכאשר לא הייתי כאן, הכיתה יצאה בצעקות ומחולות: 'ה-מורה חו-לה, ה-מורה חו-לה.' ובראש החוגגים היה אורי. אורי, אני יודעת שגם אימא שלך היתה חולה השבוע. היה נעים לך אם הייתי יוצאת בריקוד (ואז אחזה במטפחת בידה האחת וסובבה אותה מעל ראשה, ידה השנייה מאחורי גבה ויצאה בצעדי מחול) 'אימא של אורי חול-הה! אימא של אורי חולה!' זה היה נעים לך?!" שאגה לעברי.

קפאתי במקומי המום, מושפל ומבויש. לא יכולתי להוציא הגה מפי והתאפקתי לא לבכות. מה שאני זוכר היטב, הוא שהיטבתי בשידור חי לנתח ולנסח בצורה בוגרת מאוד את הסיטואציה ואת חומרתה. הבנתי בדיוק מה קרה כאן. מורה מבוגרת, מחנכת הכיתה, האישה החזקה שאמורה להעניק לנו ביטחון, משפילה ומביישת ילד בן 9, ומשתמשת בטריק הכי מכוער והכי פוגעני, והוא לפגוע בו דרך הוריו. וכל זאת למה? בשל שמחה טבעית על כך שזכינו בשיעורים חופשיים, וכמובן לא שמחה לאידה על מחלתה "האנושה". אז עוד לא המציאו את המילה "שיימינג".

לא סיפרתי על כך להוריי. לא הלכתי לדבר עם המנהל (שחשדתי בו שהוא הלשין באוזניה) ולא דיברתי על כך עם חבריי. את המורה הזאת, שעד אז די חיבבתי (וגם היא אותי, גם לאחר אותו מקרה, למרות היותי ילד שובב) – מאותו רגע שנאתי בכל לבי.

... העובדה שהזיכרון הזה מציף אותי היום, בחלוף 45 שנה, מדברת בעד עצמה.

* ביד הלשון: פוסט-אמת – מונח שנבחר על ידי מילון אוקספורד כ"מונח השנה" ל-2016, מתאר שיח פוליטי העוקף את העובדות וההתמודדות עימן, ומבוסס על שקרים וחצאי אמיתות. קמפיין הבחירות של טראמפ מוגדר כהתגלמות התופעה, כיוון שהיה מבוסס על שקרים וספינים. האמת היא שהמונח הפופולרי חדש, אך התופעה אינה חדשה – זאת מהותו של הרלטיביזם הפוסט-מודרני, שבו "נראטיבים" החליפו את חיפוש האמת, ויצרו שוויון תודעתי בין סיפור שכולו שקר לבין העובדות. ע"ע "נכבה".

* * *

בלפור חקק

שירת חייה של אימא – זיכרון לסעידה חקק ז"ל

"החיים יפים, למי שמֵבין אותם," נהגה לומר אימא בערבית, בהשראת שירו של פאריד אל אטרש, זַמר מצרי דרוזי שכֹּה העריצה.

חייה היו מסכת ארוכה, שמשַבּצת אותה בהיסטוריה כדמות מיתולוגית וגם כדמות טראגית, אִם יודעים את סיפור חייה ואת הפרעות בעירק כתחנה מכוננת של חייה (כפי שיסופר להלן). אך בעיני צאצאיה היתה דמות מעוררת השראה והערצה. היא נפטרה ביום שני י"ב בכסלו תשע"ז, וסמוך ליום השבעה אני כותב עליה ועל היותה אשת סגולה.

את ההספד בהר המנוחות גבעת שאול, הר תמיר, בירושלים, פתחתי בשיר שכתבתי "שֶמש" שנכלל בספר שיריי "משורר של חצות", 2010:

כְּשֶׁעָבְרָה אִמִּי בָּרְחוֹבוֹת עֲטוּפָה אוֹר

פָּנוּ אֵלֶיהָ הָעֵצִים וְעַנְפֵיהֶם לְעֶבְרָהּ

עֵינֶיהָ הֵפִיקוּ חֹם לְכָל הָעוֹלָם סָבִיב

וְהָעֲשָׂבִים תַּחַת רַגְלֶיהָ אָמְרוּ שִׁירָה.

וּבִשְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת

רְאִיתִיהָ תּוֹלָה הַכְּבִיסָה מִן הַחַלּוֹן.

עוֹד הָיִיתִי עָטוּף בַּחֲלוֹמוֹת

וְהָיִיתִי שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ רוֹטֵט.

"הַשֶּׁמֶשׁ, בְּנִי

תָּמִיד נִמְצֵאת בַּצַּד שֶׁלָּנוּ."

וּמֵאָז הַשֶּׁמֶשׁ אִתִּי

בְּכָל עֵת.

עד אחרית ימיה נאחזה בחיים. בבית החולים אמרה לנו כל הזמן "אני רוצה להישאר אתכם, אני לא רוצה ללכת." וכשהרופא ניגש לומר דברי סיכום עם צאתה מבית חולים באוגוסט 2016, היא אמרה לרופא: "דוקטור, אני רוצה להגיד לך משהו." כשהוא קָרב אליה, אמרה לו: "דוקטור, אני לא רוצה להיפרד מהפרחים שלי."

היה לה חוש הומור מיוחד, וכל 1 באפריל ניסתה את המתיחה השנתית שלה על בני המשפחה. ולא פעם כשהתקשרתי אליה, היתה שומעת את קולי, ולא ידעה לפי הקול אם זה אני או אחי התאום הרצל. היא שאלה: מי מדבר? עניתי "בלפור." היא היתה מגיבה: "זה בלפור חקק מישראל?" – וכמובן זה היה בעקבות חידון תנ"ך עולמי לנוער שבו זכיתי במקום הראשון כשהייתי נער בן 17. הקריין עמיקם גורביץ היה אומר בקולו העמוק "והשאלה הבאה לבלפור חקק מישראל." היא זכרה זאת, ועבורה זה היה צירוף משעשע.

כשהיתה נערה בת שש עשרה חוותה את האסון של חייה: פרצו פרעות בבגדד בחג שבועות תש"א (יוני 1941), שבו נרצחו שני אחיה הבכורים נורי ואברהם חבשה הי"ד, שהיו בני 20  ו-22 ולמדו כסטודנטים באוניברסיטה של בגדד. היה שבר כבד במשפחה, ואביה של אימא, סבא יצחק, היה על סף אובדן אמונה וסירב ללכת לתפילה בבית הכנסת מרוב כאב. הוא אמר שכל יום כיפור אמר בבכי את התפילה "ויהי אחרי מות שני בני אהרון" כי נאמר לו שכך לעולם לא יחווה מות שני בנים ביום אחד, אך הגורל היכה בו. היא נשלחה כנציגת המשפחה לזהות גופות בתחנות המשטרה ובבתי החולים וראתה מאות גוויות, לדבריה.

המשפחה חיתנה את אימי בגיל צעיר, כדי להכניס שמחה למשפחה. כאשר נולדו לה שני תאומים שבע שנים בדיוק אחרי הפרעות (1948-1941), ראו בכך סימן של פיצוי: "שניים תמורת שניים." נולדנו, אחי התאום הרצל ואני, כתאומים, ורָווח סביב לידתנו מיתוס של פיצוי ותמורה.  גם הסבא (אבי הבנים שנרצחו) ראה בכך צידוק הדין. 

אימי הלכה לחתונתה כמו נקראה ללדת את אחיה המתים. וכאשר נולדנו, נתפרו לנו כתנות פסים מיוחדות על ידי אימא, וגם בסיוע סבתא תופחה (אִימה של אימי). זה היה אירוע מכונן של חייה, ובעקבות ההתוודעות שלנו לסיפור זה ולקשר בין לידתנו לבין הפרעות והרצח של אחיהָ של אימא, זה הפך לנושא מעורר השראה לכתיבת שירים רבים. בספר שיריי "רשות לתיקון עולם" (2016), בפואמה "חתונת דמים", אני מתאר את חתונת הוריי, שבה משתתפים כל המתים בפרעות. אחֶיהָ הנרצחים של אימא (הכַּלה) מחזיקים את עמודי החופה שלה, ואנו כתאומים שעומדים להיוולד עוד שבע שנים מחזיקים את שובל שמלתה.

במשך שנים אימי סעידה ז"ל הופיעה באירועי ספרות ברחבי הארץ לצידנו, סיפרה את סיפור חייה והציגה את כתנות הפסים שנתפרו לנו בלידתנו. סופרים ומשוררים נחשפו לדמותה המיוחדת, והיא גם הופיעה בכפרי ילדים שם קיימנו בהתנדבות סדנאות ספרות לילדים אלה, ממשפחות הרוסות. היתה לה מטפחת קדושה, שבה עטפה קברי צדיקים ברחבי הארץ, והשתמשה בה לברך אנשים ולרפא אותם משברונם וממחלותיהם. יום אחד הבחנתי שמטפחת קודמת שהיתה לה אינה עוד עימה, ושאלתי: "איפה המטפחת הכחולה, שכתבתי עליה שיר?"

והיא ענתה: "אישה אחת ביקשה ממני לרפא את בנה בן העשר, ואחר כך התקשרה ואמרה שבנה נרפא, אך היא צריכה את המטפחת איתה לשמור על בנה."

הופתעתי ועניתי על פי החשיבה הרכושנית המקובלת: "מה פירוש, היא חייבת להחזיר לך, זו מטפחת שלך."

והיא ענתה לי במבט נוקב: "ברגע שאישה ביקשה את המטפחת לעזור לבן שלה, המטפחת היא שלה. זה עבר אליה. אם אקח ממנה, לא יהיה עוד כוח למטפחת..."

בהיותה בבית חולים חששה שאולי המחלה והכאבים נגרמו לה כיוון שלא השתתפה כמדי שנה בהתרת נדרים בתפילת מנחה של ערב יום כיפור. הבטחנו לה שנקיים עבורה בעצמנו טקס זה. הגענו לבית חולים עם "מחזור ליום כיפור" וצֵרפנו אדם שהיה שם לטקס ההתרה, כי חייב להיות בית דין של שלושה להתיר נדר. הרצל, אני ואדם עובר אורח שנכח שם בבית חולים קיימנו עבורה בית דין להתרת נדריהָ. סיימנו את הטקס על פי הנוסח המקובל:

"כֻּלָּם מֻתָּרִים לָךְ , כֻּלָּם שְׁרוּיִים לָךְ , כֻּלָּם מְחוּלִים לָךְ. כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מַתִּירִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה, כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה," והיא נרגעה לאחר טקס ההתרה. את ההספד בבית העלמין סיימתי בשיר חדש שכתבתי שעתיים לאחר מותה. השיר נקרא "אוהלךְ, אימא":

כָּל פַּעַם  שֶׁאוֹרָהּ הָיָה נוֹבֵעַ

קִבַּלְנוּ אֶת פָּנֶיהָ.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָלְכָה אִמָּא עַל הָאֲדָמָה

אֹהֶל נָסַע עִמָּהּ

וְעָנָן תָּלוּי מֵעַל הָאֹהֶל הַצָּחֹר.

הָיְתָה מַסִּיעָה אֵלֵּינוּ אֶת הֶעָנָן

לְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ

שֶׁיִּתֵּן עַל רָאשֵׁינוּ חֻפַּת אוֹר.

וְאָנוּ הָיִינוּ אוֹמְרִים לָהּ בְּרָכָה

גַּם צָמָא וּכְמִיהָה גְּדוֹלָה:

עֲנָנֵךְ, אִמָּא, בְּכָל מָקוֹם הוֹלֵךְ

יֵשׁ שָׂכָר לְאָהֳלֵךְ.

פָּנַיִךְ, אִמָּא, נְקַבְּלָה

מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה.

בהלוויה בהר המנוחות קרא הרצל אחי התאום גם הוא שיר לאימא ז"ל:

הקסם של אימי

אֵין לָהּ מְאוּמָה מִלְבַד חַיֶּיהָ.

אוֹר זָרוּעָ בֵּין הַשִּׁטִּין. קֶסֶם

מְיֻחָד: אֵלֶּה חַיִּים שֶׁיָּדְעָה לִיצוֹר

כְּמוֹ קֶמַח. כְּאִלּוּ הַכֹּל נִטְחַן גַּרְעִין גַּרְעִין

בְּאַבְנֵי הָרֵיחַיִם.

כְּשֶׁכָּל הַנָּשִׁים יָשְׁבוּ עַל אַבְנֵי מַדְרֵגוֹת

מְשַׂחֲקוֹת בִּמְנִיפוֹתֵיהֶן רוֹאוֹת לְכָל עֵבֶר

רָאוּ בְּמִצְחּהּ זֹהַר כָּבוּשׁ

הִיא לָשָׁה אֶת חַיֶּיהָ אֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ.

וּבְעֵינֶיהָ רָאֲתָה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הֶחָרוּשׁ

* * *

עוד נמסר בהודעת לשכת ראש הממשלה [24.12.16]: "בשעה שמועצת הביטחון לא עושה דבר לבלום את הטבח של חצי מיליון בני אדם בסוריה, היא נטפלת באופן מביש לישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וקובעת שהכותל המערבי הוא 'שטח כבוש'!"

* * *

שמח להזמינך לערב עיון ויצירה

להשקת ספרי "מכתבי אהבה – יצר, יוצר, יצירה"

שיתקיים ביום חמישי 5.1.2017

בשעה 20:00 בבית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי

רחוב קפלן 6 תל אביב

משתתפים:

פרופ' אדיר כהן – לכתוב אהבה, להתגלות בה ולשתפה

יגאל ורדי – אהבה כפסיכוזה

פרופ' אמיר כהן שלו – אהבת זקנים – לכתוב לאהובה

ד"ר יועד אליעז – מכתבי אהבה אל עצמי

ד"ר נועם אסנה – פרקי נגינה בחליל

מנחה:

ד"ר דורית זילברמן

בברכה,

אדיר כהן

* * *

משה כהן

פרטנרים לשלום?

הסכם השלום עם מצרים משמש דוגמה ומופת להסכמי שלום מוצלחים בין מדינת ישראל למדינות ערב. הסכם זה נחתם לפני 40 שנה ובמסגרתו נסוגה ישראל מכל חצי האי סיני. מעולה, באנו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל רגע, מה קורה היום, 22 בדצמבר, פתאום מתבשרים אנו שהמדינה שחתמה על שלום איתנו כדי לקבל שטח רחב ידיים, פתאום, ללא הודעה מוקדמת, ומאחורי גבנו, מגישה הצעת החלטה נגדנו במועצת הביטחון של האו"ם.

באמת, זה לא יפה ככה לנהוג כלפי פרטנרים לשלום. 

מעבר לכך, זה מעורר ספקות לגבי הסכמי שלום בעתיד, כגון הסכם שלום עם הפלסטינים. האם ניתן לסמוך על הפרטנרים לשלום שיעמדו בהתחייבויותיהם?

כלל וכלל לא בטוח. 

אגב, התראיינה היום [22.12] בגלי צה"ל יו"ר הקרן החדשה טליה ששון המתלהבת כצפוי מהמהלך המצרי העוין. מעניין שאנשי השמאל דוגמת טליה, בכל ראיון דואגים לציין שוב ושוב שהם ציונים ופטריוטים, כי הלכה למעשה אין זה נראה כך, אלא ההיפך, שהם גיס חמישי. 

יצא המרצע מן השק!

בשלהי כהונתו חשף חוסיין אובמה את פרצופו האמיתי, בניסיונו הנואל להעביר החלטה אנטי ישראלית במועצת הביטחון. הוא רצה לעשות זאת במפתיע, ללא התראה מוקדמת. וטליה ששון ושות' כבר  צהלו. אך לא אלמן ישראל, יש לנו ראש ממשלה חכם ומנוסה (אם רק ניתן לו לעבוד), שהראה איך ראש מדינה קטנה יכול ללמד את נשיא ארה"ב הנקמן והמתנכל פרק בדיפלומטיה, ולסכל את מזימתו. יישר כוח בנימין נתניהו. 

אהוד: המזימה של אובמה לא סוכלה אלא הצליחה. עכשיו נחכה לטראמפ לראות מה יעשה.

נשגב מבינתי

נשגב מבינתי, למה מתנגדים הח"כים מהאופוזיציה להדחת הח"כ שנתפס בהברחת טלפונים סלולריים לרוצחים אסורים. אסור לפגוע בזכויותיו? באילו זכויות מדובר? האין גבול לדמוקרטיה? נשגב מבינתי, איזה סכסוך יש לניו זילנד איתנו, שהם מתכוונים להגיש הצעת החלטה נגדנו במועצת הביטחון? אילו שטחים כבשנו להם, בקצה השני של העולם? באילו זכויות אדם פגענו להם?

אולי תסבירו לי? 

משה כהן

ירושלים

* * *

עמוס גורן

במשכן הבריאות

[המשך]

בביקורי אצל ריטה השתכנעתי לא להתפטר, לפי שעה, מהעבודה ולהצניע את קינאתי בחבריי העושים חיל בצבא, ואולם העומס הגדול שבו חייתי גבה ממני מחיר.  כשלא עבדתי הייתי שטוף בשלושה: קריאה, הזיות מין וטיולים ליליים עם ריטה. ישנתי מעט מאוד וזה הקשה עליי בלימודים.  בחדרי ההרצאות הייתי שוקע לעתים בתנומה ובמעבדות בבניין אביחיל היו לי רגעי טשטוש וחוסר יכולת להבין מה בדיוק עושים. פעם אחת אפילו נרדמתי בעמידה ליד גופה בחדר דיסקציה תוך כדי שיעור ברפואה משפטית.

הטיולים של ריטה ושלי היו ליליים ועל פי רוב לאורך הקו העירוני. לילה אחד ירדנו במדרון  שמתחת לכנסייה הסקוטית בכיוון בית החולים לכלבים שבקצה בריכת הסולטאן הנטושה. האזור היה חשוך לגמרי, אמבטיה ענקית של חושך. הלכנו בין סלעים. הכלבים הכלואים ניעורו והתחילו לנבוח. ככל שהתקרבנו היו הנביחות נואשות יותר ומטורפות יותר. הם לא נרגעו גם כשעברנו על פני בית החולים שלהם והתחלנו לעלות במעלה הר ציון. קולותיהם מילאו את הגיאיות שמסביב להר. ידעתי שהם ימשיכו כך עד לצרידות מוחלטת. 

מעמדת הפינה הירדנית שבקצה החומה התפצחה ירייה. נעצרנו. 

"הכלבים עיצבנו איזה ליגיונר," אמרתי באדישות מעושה.

ריטה רצתה לחזור למרכז העיר. הרחובות היו ריקים. האוויר היה טעון חמצן לאחר הגשם.  נשמתי אותו בתאווה. הרגשתי שאני יכול  ללכת כל הלילה בלי להיעצר. שום מכונית לא נעה. ברחוב בן יהודה סמוך לכיכר ציון עמדה דוממת מונית גדולה של מוניות "אביב" שעל לוחית המספר הירוקה שלה הופיע הכיתוב: "ים 60". הנהג לא היה בה. היא חנתה שם עד לנסיעתה הראשונה לתל אביב בבוקר שלמחרת. צעדנו בשתיקה, מדי פעם נגעו זרועותינו זו בזו שלא בכוונה ובכל פעם שזה קרה ניסיתי לנחש מתי תהיה הנגיעה הבאה. כשעברנו ברחוב של הוריי, רחוב נרקיס, הצבעתי על הבית שבו גדלתי.

"מה אתה מרגיש כשאתה עובר פה?" שאלה ריטה.

"הרגשה משונה. כשגרתי כאן לא תיארתי לעצמי שיש בכלל מקום אחר. עכשיו אני יודע שלא אחזור לגור פה  אף פעם."

סיפרתי לה על סטירת הלחי שקיבלתי מאבי בדיוק במקום שבו עמדנו. זה היה בזמן מלחמת העצמאות. שאלתי את אימי מהן יריות והיא הסבירה לי: "החיילים זורקים כדורים באוויר." הייתי עדיין קטן וחשבתי שאם אהיה זריז די הצורך אוכל לתפוס כדור אחד במעופו, ולשם כך יצאתי לרחוב בעיצומה של הפגזה. כך קרה שאבי, שהגיע הביתה מעמדתו בנווה שאנן ובידו כלי עם חלב יקר המציאות מאחת הרפתות של אותו יישוב בקו החזית (כיום שכונה ליד מוזיאון ישראל), מצא את הבן-יקיר שלו מקפץ ברחוב הריק מאדם וסופק את כפותיו כלפי מעלה כדי לתפוס כדור במעופו.

התהלכנו בעיר כל הלילה בלי לראות נפש חיה וכשהגענו אל השער של סן-ז'וזף  כבר היה כמעט שחר. הייתי סמוך אליה מאוד. היא הסתכלה בי בריכוז לא מובן, כאילו היא רוצה להרחיק גרגיר מעיניי. משהו ענוג, כמו פרי עדין ורענן  נגע בשפתיי והיא עברה דרך השער אל החצר פנימה ורק כשהייתה בפנים הבנתי מה קרה:  היא נישקה אותי.  את הדרך הביתה עשיתי בקפיצות ודילוגים.  טיפסתי כקוף בסולם-המדרגות שלי וכשהייתי על הגג רקדתי בגשם.

מצבו של ג'ייק החמיר. גופו כחש, שרירי הימאי הגדולים שלו התכווצו ועור זרועותיו ולחייו היה תלוי. הוא לא היה מוכן להפסיק לעשן על אף שפרופסור בנדלר הזהיר אותו שיזרוק אותו מבית החולים. מקום העישון שלו היה מרפסת בצורת טרפז שנמצאה מעבר לאגף הנשים לשם הייתי מגניב לו סיגריות ושומר על הדלת בשבילו. 

ניסיתי לשכנע אותו להפסיק או הוא טען שימאי אינו יכול להיפרד מן הטבק. שלפתי טיעון נוגד:

"אני מכיר יורד ים שעשה את זה בגדול."

"מי זה?"

"אחאב."

"הקפטן של ה'פיקווט'...  מה, קראת את זה?"

הזכרתי לו את הרגע ב"מובי דיק" שבו רב החובל המעשן על הסיפון מחליט פתאום שאין לו עוד צורך בעישון והוא זורק את המקטרת אל מעבר למעקה בעוד הטבק בוער בתוכה. ניסיתי לנצל את הרגע. החזקתי את קופסת ה"אסקוט" הצהובה מול פניו ואמרתי:

"ג'ייק, מי יותר חזק? אתה או הקופסה הקטנה הזאת?"

עשיתי תנועה של הטלת הקופסה אל מעבר למעקה המרפסת אך הוא תפס את ידי ועצר אותי.

"אני לא קפטן, אפילו בוסן (רב מלחים) לא הייתי. תן לי אש."

כשחזרנו למחלקה התפתחה שם השיחה הרגילה בין החולים והמבקרים על מזונות ועל דברים היפים לגוף.  בעניינים אלה היה אחיו של הפרסי מראשי המדברים:

"כל הרפואות והניתוחים והזריקות לא שווה שום דבר. אבא שלנו, עליו השלום, חי עד גיל שמונים ושש ואף פעם לא הלך אצל רופא. מתי שהיה חולה היה יודע לבד מה לעשות. פעם אחת היה חולה, אמר לי: 'תביא לי כרוב.' הלכתי לשוק של יאזד הבאתי לו. אמר לי: 'תביא לי עוד.' הבאתי  עשרה כרוב. אכל רק  כרוב שלושה ימים  ואחרי שלושה ימים קם והלך לחנות שלו לעבוד.  כבר היה בריא."

אדון אלבוחר, נהג אוטובוס ששכב אצלנו שבועות אחדים על בטנו בגלל פיסטולה גדולה ומכאיבה בישבנו – לפי בנדלר כנראה מחלה של נהגים –  השמיע אף הוא מעשה שהיה בבן משפחתו:

"באמת לא הכול הרופאים יודעים.  אני זוכר, כשהייתי ילד אחי הגדול אהרון היה פעם חולה בגרון.  אמרו לו: 'זה סרטן ואין לך מה לעשות.'  כל הזמן נהיה יותר ויותר צרוד ויותר חולה ויותר מסכן. לא היה יכול לדבר ולא היה יכול לאכול. יום אחד, מרוב שהיה מיואש, הלך לבד אחרי כפר השילוח. ירד שם למטה למטה והגיע על יד איזה מעין. שתה מים מהמעין ולמחרת ירק חתיכת דם גדולה ככה," וכאן הרים אלבוחר שתי אצבעות וביניהן רווח של כעשרה סנטימטר, "ונהיה בריא.  לקחו את זה, בדקו בדקו ולא מצאו מה באמת קרה."

"ומה אחיך חשב שזה היה?" שאלתי.

"גם הוא לא ידע, אבל הוא חשב שאולי איזה נחש שתה מהמעין לפניו והרעל שלו במים הרג את הסרטן."

אחיו של הפרסי נפנף יד מבטלת:

"פעם אנשים היו יותר בריאים. אתה יודע למה? אכלו אוכל יותר בריא.  השאה הזקן, אבא של השאה ריזה פאהלווי, היה נותן פקודה שיביאו דוב, פר ותרנגול, ישימו אותם בדוד גדול ויעשו לו מהם מרק. שלושה ימים היו מרתיחים את זה ובסוף, כשהיה נשאר רק קצת למטה, הוא היה לוקח ושותה את זה. והיה ככה חזק!"

אחיו של הפרסי הרים את אגרופיו מעל ראשו, ניפח את חזהו והבליט את סנטרו  המרובב מעט בסיד – הוא היה סייד והגיע לבית החולים היישר מן העבודה – וכך הדגים לכולנו כמה חזק היה השאה הזקן.

הגברת ברוייר ניסתה להתעלם מן השיחות הללו אך לא יכלה שלא לשמוע אותן. היא התכופפה אל בעלה ואמרה לו:

"עראבישע מעיישס." (מעשיות של ערבים).

אדון ברוייר לא נתן שום סימן שהוא שומע אותה. מצבו הורע. פצעי הלחץ שלו גדלו כל הזמן והיה נראה שהם יאכלו את כולו. הוא סבל כאבים ובכל פעם שנגענו בו לצורך כלשהו, הוא צרח.  ברוייר כבר לא היה יכול לשבת, שלא לדבר על לעמוד, והשכיבה רק הרחיבה לו את הפצעים שבגבו. עמדתי לידו הרבה והקרנתי על הפצעים במנורת קוורץ. הם היו כה גדולים עד שהיה אפשר להציץ לתוכם כמו אל תוך חרכים. לי הם נדמו כמו פיות גדולים עם שפתיים לבנות ולוע אדום. הגברת  ברוייר דיברה אליו כרגיל, כפי שדיברה אליו תמיד כשהיו יחד בחנות הספרים.  הוא ענה לה, אך לא תמיד לעניין; ביקש שתביא לו את המספריים מן המגרה, אך המגרה לא היתה כאן אלא בחנות. הוא לא ידע היכן הוא. משהובהר לו הדבר השמיע קול  יבש דומה לצחוק וניסה לעשות מזה בדיחה אך הגברת ברוייר לא צחקה. הוא התעקש:

"תצחקי, גרדה, תצחקי. כשאני אצא מפה שנינו נצחק."

היא הסתכלה בדוק המלוכלך המצפה את עיניו בכל יום קצת יותר, הסתכלה גם בי והסמיקה, כאילו דבריו האופטימיים מדי של הגוסס הם דברי  פזיזות מביכים שאין לומר אותם בחברה טובה. 

ריטה באה לחלק תרופות שינה וכל החדר הואר בחיוכה השקט. לכל אחד היה משהו לומר לה. אלבוחר אמר: 

"תני לי כדור לחלומות, לא לשינה."

באחד הלילות הקודמים חלם שהוא מתהפך על גבו.  אחרי ששכב רק על בטנו זמן כה רב זה היה בשבילו תענוג שמימי והוא רצה לחוות אותו שוב, גם אם רק בחלום. לאחיו של הפרסי הייתה עצה בשבילו:

"תגיד ביום למוח הקטן שלך מה אתה רוצה  אז הוא ישלח לך את את החלום הזה בלילה." 

אלבוחר לא הבין ואחיו של הפרסי באר לו:

"לכל בן אדם יש לא מוח אחד. שניים יש לו, גדול וקטן. הקטן מקנא תמיד בגדול ובלילה, כשהגדול הולך לישון, הקטן לא נח. הוא משחק, כמו ילד קטן. אם תיתן לו ביום דברים טובים הוא ישחק איתם בלילה ויראה לך אותם." 

"איך אני אראה לו?" שאל אלבוחר.

"תדבר איתו. תגיד לו הרבה פעמים 'לישון על הגב'. תראה לו אנשים יושנים על הגב. תראה לו תמונות של אנשים על הגב."

אלבוחר לא השתכנע. אחיו של הפרסי ניסה לשדל אותו לנסות לפחות, אך המבקרים נתבקשו לצאת והחדר הוחשך. החולים התחילו את ההתמודדות הלילית הארוכה עם מכאוביהם.

עובדי משמרת הלילה הגיעו להחליף אותנו וריטה ואני יצאנו לשוטט ברחובות העיר. בכל קרן זווית משכתי אותה אליי ונישקתי אותה.  הנשיקות האינסופיות הללו החמיאו לה, שעשעו אותה, והאטו מאוד את קצב הליכתנו.  היא התלוננה שלא ברצינות:

"אתה נשקן גדול.  השפתיים כבר כואבות לי." 

אך לי לא היה די. העיר כולה הייתה לנו קן אוהבים. ישבנו במשך שעות על מדרגת אבן כלשהי ודיברנו כשאנו מתלטפים, בעיקר אני מלטף אותה, וקוטעים משפטים בנשיקות, בעיקר ביוזמתי.

לילה אחד, באחת או בשתיים אחרי חצות, ישבנו בחצר מרוצפת אבן ליד בתי אונגרן. אספתי ביד אחת את שערותיה הבהירות וערמתי אותן על ראשה. 

"מאיפה יש לך את הצבע הבהיר הזה?"

"דווקא הייתי רוצה להיות שחורה."

"באמת? מה פתאום?"

"השיער הזה מזכיר לי שמתי שהוא התערב דם של גויים במשפחה שלי.  איזה שהוא רוסי או אוקראיני תפס פעם אישה מהמשפחה שלנו וזאת התוצאה."

התפלאתי על הרגישות הזאת להיסטוריה של עם ישראל.

"כן, אני לא אוהבת לחשוב על היהודיות שעשו כל דבר כדי להיות לא מושכות, ואפילו גילחו לעצמן את הראש רק כדי שהגויים לא ירצו אותן, אבל הם אנסו אותן בכל זאת."

מישהו צעד בסמוך על אבני החצר. חיכינו לראות מי יתגלה לעינינו מעבר לפינה. הופיע גמד לבוש בגדי חרדים. כשעבר על פנינו ראינו שהוא זקן. היה לו זקן דל ואפור, שטריימל קטן לראשו והילוכו מתנדנד בשל פגם כלשהו בחיבור הרגליים אל הגוף. כשהיה קרוב מאוד אלינו לטש אלינו עיניים קשות. ידענו: הוא שונא אותנו כי טוב לנו. נתקלנו בו פעמים אחדים לאחר מכן. אזור השוטטות שלו היה בין רחוב החבשים ומגרש הרוסים ובין שכונת בית ישראל.  כמונו היה משוטט בשעות המאוחרות מאוד של הלילות הקרים ביותר של השנה. במבטיו ניסה לדקור אותנו, לדחוק אותנו מן הרחובות שלו והלאה כדי שנשאיר אותו לשיטוטיו הבודדים ונפטור אותו מן הפגישה עם אנשים שטוב להם. 

לפעמים, כאשר אנט הייתה עוזבת את העיר ונוסעת למשפחתה באשקלון, היינו נשארים בסן ז'וזף ומתגפפים על המיטה. נדרשו לי שבועות רבים כדי לשכנע את ריטה להסיר למעני את חולצתה. תחילה לא הבנתי מדוע היא מסרבת ושאלתי אותה אם בעבר עשתה כבר משהו כזה.  היא אמרה שלא. ידעתי שהיא היתה בתנועת הנוער העובד במושב שלה ולא נראה לי סביר שלא היה שם כלום. הצלחתי לחלץ ממנה שהיה לה שם מחזר, אחד מנחם שהיה מדריך בתנועה. הם התמזמזו קצת, אך מעולם לא עם הסרת בגד. 

"והוא לא רצה יותר מזה?" שאלתי.

"רצה מאוד. כל הזמן ניסה להכניס יד לתוך החזייה."

"והצליח?"

"לא. אף פעם לא נתתי לו."

"ואיך הוא הגיב?"

"זה הרגיז אותו אבל הוא לא הראה את זה. ניסה בסבלנות. הוא אמר שהוא בטוח שנתחתן, אבל לא רציתי. הוא היה גדול מדי. הפסקנו לצאת, אבל נשארנו ידידים."

דבריה שימחו אותי. ידעתי כי כל מגע וכל ליטוף יהיו לנו לעונג חדש ולפרי ביכורים, אך לא ידעתי כיצד לקטוף את הפרי הזה. היינו מתחככים זה בזה עד שראשינו להטו עלינו ואוזנינו האדימו ונעשו כבדות. ריטה חששה לשכב איתי ואמרה שגם בנות אחרות חוששות מזה. 

"כמעט כולנו 'חתומות מטה'," אמרה בבדיחות הדעת.

פרופסור בנדלר תפס את ג'ייק מעשן, כפי שחששתי, והודיע כי הוא משלח אותו מבית החולים. זה קרה בבוקר שבו לא עבדתי. ג'ייק התקשה לצאת לבדו למרפסת ועישן בבית השימוש. מישהו  פתח את הדלת ומצא את ג'ייק בתוך עמוד עשן. הגזירה לא ניתנה לשינוי מאחר שכבר נכתבה בתיק. למחרת היום עמד ג'ייק לעבור לבית החולים הצרפתי שעל הגבול עם הלגיון הירדני, מקום שהיה ידוע כארץ גזרה שממנה אין חוזרים. היו כמה ניסיונות של אנשים במחלקה לדבר על ליבו של בנדלר אך לשווא. 

כשהגעתי למשמרת צהריים היה ג'ייק מדוכדך אך נאחז בסגנונו הקשוח:

"קיבלתי מהקפטן צו תנועה לאנייה חדשה", אמר. 

במשך כל המשמרת הייתי לא שקט ולא יכולתי להתרכז. ריטה הסתכלה אליי מודאגת מן הצד השני של החדר. מצאתי את כתובתו של בנדלר ובתום המשמרת הלכתי לרחביה, אל בית בשדרה של עצי חרוב הקרויה רחוב בן מימון. התברר שביתו של הפרופסור שלנו סמוך אל ביתו של בן גוריון באותה שדרה. שוטר משועמם שעמד בכניסה לבית ראש הממשלה הציץ אליי ופיהק. דלתו של בנדלר היתה דלת חסונה של עץ עבה ועליה מקוש של נחושת בצורת אלה פרועת תלתלים עם טבעת בפיה. 

אישה גבוהת קומה בשמלה בצבע כחול עמוק פתחה והוליכה אותי אל חדר מואר היטב שבו ישבו בנדלר ועוד כמה אנשים אל שולחן שעליו שרידי ארוחה ובקבוקים שכמוהם לא ראיתי מעודי ודיברו וצחקו באנגלית. 

"הרברט," אמרה האישה, "זה מבית החולים. האדון הצעיר רוצה לדבר איתך."

"בוא." אמר בנדלר,"ניכנס רגע לספרייה."

הוא קם. אורחיו הסתכלו בי בעניין.  בשערם המסודר, המסורק למישרין ובמשקפי הזהב שלהם נראו לי אמריקנים נכבדים, מן הסתם רופאים.  בטרם יצאנו אמרתי להם בשפתם:

"Excuse us, gentlemen, and a good evening to you."

זה היה משפט ששמעתי רק יומיים קודם לכן בסרט "המרד על הקיין" בקולנוע "אוריון" מפי המפרי בוגרט. מסביב לשולחן נשמעו מלמולי הערכה.

בנדלר נראה שבע רצון מנימוסיי. גם העובדה שמזון משובח ויין טוב נספגו במחזור דמו של הפרופסור יצרו אצלו מעין שעת רצון. הוא הביא אותי לחדר עבודה שקירותיו רפודים ספרי רפואה עד לתקרה, לא מעטים מהם בכריכות עור עם אותיות זהב, והושיב אותי בכורסה של עור כהה.

"אני שומע," אמר.

"זה בקשר לג'ייק לאחוביץ'."

בנדלר לא היה איטי במחשבתו. הוא הבין הכול בלי שדיברתי.

"אתה מוכן להיות הערב שלו?"

"כן."

"בסדר."

הוא קם לחזור אל אורחיו, אך נזכר שלא הציע לי כיבוד.

"אולי כוסית ליקר?"

המשכתי לשחק את תפקיד איש החברה המלוטש:

"תודה פרופסור. אולי בפעם אחרת."

כולם שמעו על הצלחתי הדיפלומטית אצל הפרופסור. מניותיי במחלקה עלו וריטה העניקה לי לא רק הערכה אלא מעט יותר חופש בלילות השוטטות-עילוסים שלנו. במרוצת החורף הקשה והגשום ידענו כבר הכול על ילדותו של האחר עד שחשנו כאילו היתה לנו ילדות משותפת. גם בשאר העניינים נעשו נפשותינו מאוחדות. היא התחילה להכיר סופרים אמריקניים שחיבבתי, במיוחד את ג'ון סטיינבק, ואני קראתי כמה ספרי ילדים קלאסיים שהיו אצלה ואשר עד כה לא טרחתי להתעמק בהם. בימים שבהם אנט לא היתה בחדר בסן ז'וזף קראנו זה לזה קטעים נבחרים מספרים והיא הניחה לי חופש לחגוג על פלג גופה העליון. בעוד היא קוראת לי קטעים מ"הרוח בערבי הנחל" ליטפתי אני בלי הפסק את הגומות המתוקות שבגבה, עקבתי בקצה אצבעי אחרי שרשרת הזהב הדקה שעל צווארה הצחור, שנראה כמו חתיכת שיש מפוסלת, לקחתי בידי את לב הזהב הקטן התלוי על השרשרת מיששתי אותו והחזרתי אותו למקומו  בעמק שבין שני הפלאים  שמתחת לצווארה –  שני התאומים הצחורים והאגסיים שלה.

ריטה הסתכלה בי מקרוב בשעת מעשה, משועשעת ומגורה גם יחד. "למעלה" הניחה לי לעשות מה שרציתי ובלבד שלא "ארד למטה." המדיניות הזאת שלה גרמה לי ייסורים. הגירוי החזק והבלתי פוסק הביא עליי כאב אשכים מצמית. פעם אחת, בבואי הביתה מחדרה בסן ז'וזף כרעתי על סולם המדרגות שלי מקופל מחמת כאב אשכים חזק יותר מעשרת אלפים כאבי שיניים.  היה לי טוב עם ריטה אך נראיתי חיוור ורזה יותר מתמיד. הלחץ  הבלתי מסופק בין רגליי הצמיח לי פצעון מכאיב  מעל שפתי העליונה והוא נשאר שם זמן רב.

כוכבי פירש את המראה הסחוט שלי כסימן שאני שחוק מאוד ואם יטיל עליי עול נוסף אישבר ואעזוב. הוא הבין שפרופסור בנדלר מרוצה ממני ולא אהב שמעמדי מתחזק, לכן הקפיד להטיל עליי עוד ועוד עבודות שחורות ומלוכלכות, בעיקר סילוק כלי מיטה מלוכלכים, עבודות סבלות, עבודות ניקיון קשות בשירותים ובמקלחות ואפילו פתיחת סתימות. הוא לא  לקח בחשבון את גילי  הצעיר שהיה מקור לעוד ועוד כוחות למען שלוש המשימות שלקחתי עליי:  ללמוד רפואה,  לעבוד כאח מעשי ולאהוב את ריטה, גם  בלי להגיע לפורקן גמור איתה.

לא ויתרתי גם על קריאה ועל הליכה לסרטים וחייתי עם מעט מאוד שעות שינה. התנפלתי ברעבתנות על  כל מה שהחיים הטילו בדרכי ולא רציתי להפסיד דבר, אך לעיתים, כשעצמתי את עיניי לכמה שניות, הכול התערבב  תחת שמורותיי המודלקות:  עורה החלק של ריטה המצחיר לו באפלולית החדר בסן ז'וזף, ג'והן ויין בקולנוע אוריון עולה על סוסו ונותן פקודה: "קחו אותם לוויומינג," תצורות וצבעים של תאים פתולוגיים מתחת למיקרוסקופ, גוויות שמחכות לניתוח כשהן שקועות בחביות של מי מלח בחדר הדיסקציה שבמרתף הפקולטה בבניין אביחיל, מראה פניהם של ג'ייק, ברוייר או הפרסי  ברגעים של כאב, טשטוש, חרדה  או רגיעה. 

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ד

פגישה ראשונה עם בן-גוריון במוסקבה, 1923

מעצריו של שרגא לאחר הנאום בפני פועלי בית-החרושת לסוכר בעיירה קרקובקה, ולאחר שריפת החנות הקואופראטיבית בסוסניצה – לא היו יחידים. דרכו ודרכה של דבורה היו רצופות חקירות ומעצרים. חולשת השלטון המרכזי, והאנארכיה ששררה בתחומים רבים עקב מלחמת-האזרחים, העמידו את שרגא, ופעילים ציונים וסוציאליסטים יהודים אחרים, במצב מיוחד-במינו. מצד אחד ניהל שרגא קואופראציות, חנויות צרכניות, במסגרת השלטון הסובייטי, ונעשה בעל-עמדה בתחום הצרכנות הקואופראטיבית בכל הגוברניה (מחוז) האוקראינית הגדולה, שהשתרעה בין הערים קייב וצ'רניגוב, למרות זאת מדי פעם היה נאסר, מסיבות שונות ומשונות, ואולם רק האחרונה והמכריעה שבהן – הציונות שלו ושל דבורה, הביאה אותם לבסוף להחלטה שהגיעה השעה לעלות לארץ-ישראל. 

           *

לאחר שהתחזקו הבולשביקים, זכו ליתרון צבאי, והצבא האדום התגבר על צבאות האנגלים, הצרפתים, הפולנים, ועל הצבאות המקומיים שניסו לקרוע את הארץ – עלתה בכל כובדה שאלת הכלכלה ההרוסה. מורת-הרוח בקרב מתנגדי המשטר: קוֹלָאקִים, מַאנְשְׁבִיקֶים, סוציאל-רבולוציונרים וריאקציונים – הביאה למרידות אגראריות ולגל של התקוממויות שאיים לחסל את פירות הנצחון הצבאי.

התקוממות העשוייה ללמד יותר מכל על המצב היתה מרד ימאי קרונשטאדט, עיר-הנמל ליד לנינגראד. ב-28 בפברואר 1921 התקומם צוות אוניית השיריון "פטרופאבלובסק" בקריאה: "מוות לבולשביקים! יחי הסובייטים!" – זו היתה אז סיסמתה של האופוזיציה. המורדים ניצלו שעת-כושר, עצרו את חברי הסובייט המקומי הבולשביקי, ותפסו את מבצר העיר. ב-17.3.1921 נכבש המבצר מחדש על-ידי הצבא האדום. ואולם המאורע היה חמור למדי ולנין הסיק ממנו את הלקח שהביא, באותם ימים ממש,  להנהגת "מדיניות כלכלית חדשה" שנודעה בראשי-תיבותיה בשם – נא"פ.

האווירה בקרב השלטון הסובייטי לאחר מרד הימאים בקרונשטאדט היתה – קודם להרוג כל חשוד, אחר-כך לברר. "אמנם לא הייתי מלח ואף לא השתתפתי במרד," סיפר לימים שרגא.  "אולם המשטר הקומוניסטי ביצע מעצרים רבים וגם אותי עצרו כחשוד במתן תמיכה מוסרית למרד הזה. במשך כשבוע הוחזקתי במעצר, מבלי שטרחו להסביר לי את סיבתו. לבסוף פירטו בפניי חוקריי את החשדות נגדי. בקושי רב הצלחתי לשכנעם, שאין לי כל שייכות למרד, ולאחר שבועיים נוספים שוחררתי."

באותן שנים, 1919-1920, עבר שרגא ברחבי רוסיה. כאשר נאם, כהרגלו באותם ימי-רעב קשים, באסיפה של חברי קואופראטיבים ופועלים, והביע בפניהם התנגדות למדיניות הכלכלית הסובייטית, הועמד בפני בית-דין צבאי, ומצבו לא היה קל, שכן משפט צבאי הוביל לא אחת אל הגרדום.

לדברי דבורה היה שרגא, כל אותן שנים, מעין-עריק מחובת השירות בצבא. לתעודת-ההתייצבות שקיבל, הוסיף, ליד המילים "כשיר לצבא", את המילה – "לא". רשות ממשלתית אחת לא ידעה אז ממעשיה של השנייה, לכן לא הפריע לו הדבר לקבל עבודה כפקיד סובייטי. בתחנת-הרכבת של מֶנָה ראתה דבורה את טרוצקי, כשרכבתו נעצרה, נואם מקרונו על הקמת הצבא האדום. ואולם שרגא נזהר מלהיות חייל. לאחר המהפכה היה עיקר עניינו גורל היהודים, ולכן השתדל שלא תוגבל ותסוכן מאוד פעילותו זו למען אחיו, תחת שלטון הקומוניזם.

בשלושת הימים הראשונים של המשפט נאלץ שרגא להגן על עצמו, ללא עורך-דין. אחר-כך נחלצו לעזרתו עורך-דין צעיר ועימו אחד ממנהיגי הסוציאל-רבולוציונרים, שהיה אף הוא עורך-דין במקצועו, והם הצליחו לשחררו. הפרשה נמשכה כשבוע. זמן קצר לאחר מכן התחתן עם דבורה.

           *

מאוחר יותר, כאשר גרו שרגא ודבורה בסוסניצה, בשנים 1921-1923, נאסר שרגא בשל סיבה אחרת. בעיירה היה פייבל נוסוביצקי נוסף, בעל חנות לכלי-בית, וכאשר ברח, בשל שמיטת-חובות או אולי מחשש שמתאנים לו ולרכושו, באו השוטרים ואסרו את שרגא.

           *

בסתיו 1923, כשהם נושאים על ידיהם את בנם משה, בן השנה, ביקרו שרגא ודבורה בביתן הארצישראלי בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה. הם הבחינו שם ביהודי מבוגר מהם, נמוך-קומה, שהסתובב בקרב שלל חוברות וניירות מודפסים: "הפועל הצעיר", עלוני מחירונים, ודוגמאות של תוצרת חקלאית: יין, דבש, שמן, תירס, חימצה, דורה, פשתה, חיטה, שקדים  ותפוחי-זהב. זה היה דוד בן-גוריון. יחד איתו נמצא מאיר רוטברג (מייסד "המשביר המרכזי"), ושניהם היו חברי המשלחת הארצישראלית לתערוכה. לא רבים מקרב יהודי רוסיה העזו לבוא לבקר בביתן, מפחד השלטונות.

בן-גוריון, נמרץ כדרכו, היה אז בן שלושים-ושש, התוודע אל השניים, ומפיו, ומפי רוטברג, שמעו הסבר מקיף על החקלאות הקואופראטיבית וההסתדרות, וקיבלו תמונה מוחשית על המתרחש בארץ-ישראל. הם שמחו להיווכח שדרכם ופעולותיהם ברוסיה תואמות את רוח הדברים של שליחי ארץ-ישראל אלה.

באותה הזדמנות הרים בן-גוריון את התינוק העגלגל, משה, שפיטפט רק קצת ברוסית ואמר:

"זה הילד יהיה גדול בארץ-ישראל!"

הפגישה הראשונה עם בן-גוריון היתה מכרעת עבור שרגא והשאירה עליו רושם עז. בצורה דומה התרשמו גם החברים האחרים שפגשו את בן-גוריון ברוסיה. דבורה מספרת: "עד אז, ברוסיה, לא היו דמויות כמו בן-גוריון להשפיע על שרגא. לא היו מנהיגים בשיעור-קומה כזה. שרגא היה שווה לשאר בהנהגה, ולא היתה בקירבם דמות עליונה."

זלמן ארן כותב: "עם ביקורם של דוד בן-גוריון ויהודה אלמוג (קופלביץ') בתערוכה החקלאית שבמוסקבה, עברה רוח גדולה בשורות הציוניות על כל חלקיה." ("ספר צ"ס", עמ' 231).

במכתב ששיגר בן-גוריון ממוסקבה, ב-24.9.1923, לוועד-הפועל של ההסתדרות, תיאר את ההצלחה לה זכתה התערוכה. ביקרו בה אלפי אנשים מדי יום, רובם רוסים, וחלק ניכר מהם יהודים.

"על הרושם שתערוכתנו עושה על המבקרים היהודים קשה למסור את הדברים כהווייתם. כמה דמעות גיל ראיתי בעיני המבקרים! נוהרים מבקרים לא רק ממוסקבה. במשך שבעת הימים האלה היו לנו כבר אורחים מפטרוגראד, מקיוב, מחארסון, מאודיסה, מעיירות קטנות ומהמושבות העבריות בפלך חארסון." ("עתמול", אוקטובר 1986).

           *

באותה שנה, 1923, ביקרה ברוסיה משלחת נוספת מארץ-ישראל, לוי שקולניק (­אשכול) ויהודה קופלביץ', לימים – אלמוג. שניהם במסגרת משלחת רשמית מגדוד העבודה. הם באו לטפל בעלייתם של חברי "החלוץ", שחלקו השמאלי היה עדיין ליגאלי. קופלביץ' הצליח לקבל רישיון מן השלטונות הסובייטיים להעלות צעירים יהודים מתנועה זו במסגרת גדוד העבודה, ולמענם נתקבלו סרטיפיקאטים משלטון המאנדאט בארץ-ישראל. בעיני הרוסים היתה עלייה זו כשרה, בזכות הפרולטאריות של העולים, ואולי אף קיוו שהללו ישמשו יסוד מהפכני ומתסיס בארץ הנתונה, לדעתם, תחת שלטון אימפריאליסטי וקאפיטאליסטי.

בחארקוב חילק קופלביץ' לזיאמה (זלמן ארן) ולחבריו שקדים מארץ-ישראל והשיב על שאלותיהם שנסבו על ההווי הארצישראלי.

דבורה, שהיתה חברת "החלוץ" הליגאלי, נפגשה במוסקבה, במחתרת, עם קופלביץ' ושקולניק. היא התרשמה מנעלי העור החומות, השלמות, שנעל שקולניק. ברוסיה היה אז קשה למצוא נעליים של ממש. אנשים נהגו לקשור לכפות-רגליהם סוליות וללפפן בכל מה שאפשר. לדבורה היה מזל, לא רק שמלת-חופה עשויית גזה הביא לה שרגא מעבודתו בקואופראציה אלא גם זוג נעליים גבוהות, שהמשיכה לנעול אותן שנים רבות, גם בארץ-ישראל.

שקולניק הותיר בה רושם רב. היו לו מעלות רבות: יפה, חכם, מעשי, בעל אישיות סוחפת ועממית, וגם חביב על בחורות. בסכמה, ממרחק השנים, את תוצאת הפגישות הנפרדות ההן עם שתי המשלחות מארץ-ישראל, היא אומרת:

"לבן-גוריון היתה עלינו השפעה. אבל אשכול – הביא אותנו לעלייה."

ואכן, זמן-מה לאחר אותן פגישות, שהכריעו את הכף בהחלטת שרגא ודבורה לעלות, קיבל הזוג רשות עלייה לארץ כחברי "גדוד העבודה", ואולם מימושה התעכב עוד כשנתיים, עד לשנת 1925.

           *

כל אותן שנים נמצא שרגא הרבה בדרכים. הנסיעה התנהלה בעיקר ברכבות. לימים אהב לספר על החוויות השונות שעבר, ועל פגישותיו עם מיגוון של אנשים, חלקם ידועים.

עם חיוך בזווית-העין סיפר כיצד בתור לקניית כרטיס לרכבת פגש פעם את קורולנקו, אך השיחה הסתכמה בכך שהמחנך הדגול שאל אותו: "חבר, מה השעה?..."

הנסיעות ממקום למקום היו בגדר סכנת חיים. בשנת 1919, כשנסע שרגא-פייבל מסוסניצה לקייב, קרתה תאונה לרכבת ונשרפו ארבעה קרונות עם ילדים. הקרון החמישי, בו נמצא שרגא, נזרק לצד המסילה. הוא נפצע והועבר לסוסניצה, מחוסר-הכרה, ובילה שבועות אחדים בבית-חולים.

פעם אחרת נעצרה הרכבת על-ידי כנופייה של מאכנו. הגברים, ושרגא בקהלם, הורדו מהקרונות והופשטו מבגדיהם, ומאכנו נשא בפניהם נאום באוקראינית:

"אתה החזקת בשלך די, עכשיו גם לי מגיע להחזיק!"

ושדד את כל אשר היה עליהם.

נסיעות אלה היו לצורך עבודתו של שרגא בקואופראציה הממשלתית באוקראינה, ולוועידות ולכינוסים שונים. החשובים בהם: ועידת "ראדיקאל-פועלי-ציון" באודיסה ב-1917-1918, שבה השתתף כציר וכנואם. וכן בוועידת "ראדיקאל-פועלי-ציון" בחארסון, ב-1919, שהתקיימה כבר במחתרת ופוזרה על-ידי השלטונות הסובייטיים. חלק מציריה נאסר, והאחרים, ושרגא בתוכם, ברחו דרך חלונות המרתף כשם מתערבבים בין המתפללים בבתי-הכנסת הסמוכים.

           *

   אותה תקופה, בראשית צעדיה של הייבסקציה, "נתרכזה מלחמתה בעיקר נגד ההסתדרויות הציוניות הבורגניות, אך בתנועת 'פועלי-ציון' לא העזו לשלוח יד." כתב לאחר שנים ד"ר אהרנשטם, ממנהיגי התנועה. "ההשתתפות של 'פועלי-ציון' במוסדות המהפכה היתה עדיין ניכרת למדי. במקומות שהיתה קיימת מפלגת 'ראדיקאל-פועלי-ציון', השתתפה במועצות הפועלים ובמוסדות סובייטיים שונים. אולם מפלגה זו היתה לצנינים בעיני הייבסקציה, ועיני ה'צ'קה' היו צופיות על כל צעדיה כדי להכשילה ולהכותה עד חורמה. ובכל זאת המשכנו בקיומנו ובעבודתנו מתוך ידיעה, שעין רעה עוקבת אחרי כל צעד ושעל מפעולותינו.

"באותה תקופה שכנה המזכירות של מפלגתנו בחארסון, ומשם קיימה קשר מתמיד עם כל ארגוני המפלגה, שהיו פזורים על פני אוקראינה, אך מחמת הרדיפות שהתחזקו, הלכו והתרופפו הקשרים. לכך הצטרפו גם קשיי התחבורה שבין הערים השונות, בעטיין של כנופיות האטמנים שהיו מפילים אימתם על כל הדרכים. בפרעות שערכו נפלו גם רבים מחברינו, והארגונים נאלצו להתפזר 'עד יעבור זעם'. אולם גם במקום שיד הבולשביקים היתה עוד על העליונה, הוחמר מצבנו, והגרוע ביותר היה שב'מלחמת הקודש' נגדנו נתנו יד לייבסקציה גם אחינו יריבינו, 'פועלי ציון' הקומוניסטים. הם, חסידי התיאוריות של המרכז הטריטוריאלי' וה'אבולציה', הפכו את עורם בין לילה ונעשו קנאים לבולשביזם, יותר מהבולשביקים עצמם; רדיפותיהם את ה'קונטר-רבולוציה' של 'ראדיקל פועלי-ציון' הצטיינו בקיצוניות רבה, ושימשו להם תריס ומגן, שלא יהיו הם עצמם חשודים על ציונות, וגם כפרה על חטאי העבר שלהם.

"בתנאים כאלה המשיכה בכל זאת מפלגת ראדיקל-פועלי-ציון' להתקיים רשמית. אף-על-פי-כן ברור היה, כי ימי הליגאליות שלה ספורים. הידיעות על פירוק ארגונינו בערים שונות בישרו את גורל הכלייה הצפוי לכל המפלגה. מן ההכרח היה לחשוב על דרכי העבודה, כדי להתגבר על הקשיים המרובים, הכרוכים ברדיפות הללו וכן בצרות הנגרמות על-ידי משטר הכנופיות במקומות שונים. שרידי הארגונים מערים שונות נדברו אז לקרוא מועצה דחופה בחארסון, היא המועצה השנייה, שבה הוחלט לקיים ועידה בבית פרטי ללא כל פרסום וחגיגות." ("הצטרפות ראדיקל-פועלי-ציון' לצ"ס", מאת ד"ר י. אהרנשטם. מתוך: "ספר צ"ס", עמ' 69-70).

החברים, שהגיעו לוועידה ממקומות רחוקים כמינסק, צ'רניגוב וסוסניצה, סיפרו סיפורים מזעזעים על התלאות וההרפתקאות שאירעו להם בדרך. על אף כל הקשיים נפתחה הוועידה במועד שנקבע, והחלטתה העיקרית היתה ליצור חזית אחידה של כל הזרמים הציוניים העומדים על הבסיס הסוציאליסטי.

"קרובה ביותר לפרוגרמה שלנו באותה תקופה היתה האידיאולוגיה של צעירי-ציון-שמאל. ואילו זו של ס"ד פועלי-ציון נהפכה לנו לרועץ שכן מחמת נטייה קיצונית לצד הבולשביזם באו כמעט לידי ליקווידציה של הציונות. כחודשיים אחרי הוועידה הוחמר המצב ביותר. פעולות דיכוי שונות נגדנו נערכו במקומות שונים, ומצב זה קשר אותנו יותר ויותר לצ"ס, שגם הם נרדפו עד צוואר, וכל פעולתנו ירדה למחתרת." (שם).

כתוצאה מאותה ועידה, החל משא ומתן בין הוועדים המרכזיים של שתי המפלגות, שלאחריו הושג האיחוד כך: בחארסון היה קיים חוג דרמטי שהציג מפעם לפעם הצגות באידיש בתיאטרון העירוני. בחוג פעלו נמירובסקי (מרדכי נמיר) בתור שחקן ואהרנשטם בתור במאי. הם לא הרבו בהצגות, ולעומת זאת הרבו בחזרות, ששימשו להם לעיתים קרובות מסווה לאסיפות המפלגה.

"המשא-ומתן על האיחוד התנהל זמן ארוך, והיות שהיה צורך להעביר החלטתנו הסופית למרכז צ"ס בחארקוב באופן דחוף, לא היתה ברירה אלא לסיים את המשא-ומתן בערב בהצגה של 'דער יידישער קינג ליר'. וכך עשינו. בהפסקה שבין המערכה השנייה והשלישית הגענו אני והחבר שמוליאן (גם הוא שחקן שהשתתף באותה הצגה) מטעם 'ראדיקל-פועלי-ציון', והחבר מ. נמיר מטעם צ"ס, לידי הסכם עקרוני על איחוד שתי המפלגות. באותו ערב שיחקנו על הבמה, ומאחורי הקלעים סיימנו אקט היסטורי בדברי ימי התנועה הציונית-סוציאליסטית." (שם).

           *

באותה תקופה, 1920-1921, השתתף שרגא כציר, ונאם, בכנס הקואופראטיבי הכלל-אוקראיני שהתקיים בקייב, נטל חלק בכינוסים מחוזיים של האיגודים המקצועיים, בשני כינוסים של האיגודים המקצועיים במוסקבה, ובמיספר כינוסים של "החלוץ".

בכנס "בינלאומי" שהשתתף בו בחארקוב, ושאליו הוזמנו גם אורחים מחוץ-לארץ, כדי לעשות רושם על הזרים, הלבישו המארגנים הסובייטיים פועלים פשוטים בחליפות חדשות, והללו הוצגו בפני האורחים כ"מדענים", אך הסתובבו כגלמים  ולא ידעו להוציא הגה מפיהם.

           *

לנא"פ, המדיניות הכלכלית החדשה, שהחלה בשנת 1921, נועד תפקיד כפול: לאפשר את קימום הכלכלה, החקלאות והתעשייה, באמצעות שיבה מוגבלת, כפופה לפיקוח, לקאפיטאליזם הפרטי. ומצד שני, להגדיל בהקדם האפשרי את חלקו של הייצור הסוציאליסטי.

לשם כך הושב על כנו חופש המסחר בפנים הארץ, והאיכר, לאחר שפרע בתוצרת את ההיטל המגיע למדינה, היה רשאי למכור בשוק החופשי את יתרת תוצרתו. ניתנה רשות לבעלי-מלאכה למכור את מוצריהם, ובוטלה הלאמת המפעלים התעשייתיים המעסיקים פחות מעשרים פועל.

אך דווקא הפוגה זו, שהביאה קץ לכפייה הקומוניסטית של שנות המהפכה הראשונות, בצל מלחמת-האזרחים, ואף יצרה, למשך שנים אחדות, מעמד של מתעשרים חדשים, שכונו "נא"פמאנים" – נוצלה בסופו-של-דבר לשם ביצורו של הסקטור המולאם. התעשייה הכבדה אורגנה בטראסטים ובסינדיקאטים ממשלתיים. קואפראטיבים של צרכנים רבו והלכו, מאוגדים בהנהלות מרכזיות, ובידיהם מוחזקות החנויות הגדולות. המסחר הפרטי נותר רק בתחום הקמעוני, וחלקו במסחר הסיטוני בכלכלת המדינה היה זעיר.

לדברי דבורה נפוצה אז הבדיחה: "מה זה נא"פ? – אדם אחד החליט שהוא תרנגול. אינו יושב לאכול ליד שולחן. חיפשו לו מרפא ולא מצאו. לבסוף בא יהודי והציע: 'אני אלמד אותו!' – כיצד? – בא היהודי אליו ואמר לו: 'שמע, אמנם אתה תרנגול אבל דע לך שאצלנו עכשיו יש חידושים במדינה.' – 'מה?' – אצלנו תרנגול יושב עכשיו ליד השולחן!' – זה נא"פ!"

*

שרגא היה, מה שדבורה מכנה ברוסית – סַאמוֹרוֹדוֹק, אדם שלמד מעצמו, אוטודידאקט. את "הקאפיטל" של מארקס, ברוסית, הביאו עימם ארצה והוא נמצא בספרייתם עד היום. שרגא "ידע אותו בעל-פה." פרק-זמן השתתף שרגא בסמינר של כלכלני קואופראציה ואיגוד מקצועי בחארקוב, בחסות השלטון הסובייטי.

א. זברסקי, לימים יושב-ראש הנהלת בנק הפועלים בארץ, שהה באותה תקופה עם שרגא בסמינר בחארקוב, וכתב עדות מפורטת על הוועידה האזורית של הקואופראטיבים היהודיים שהתקיימה בעיר זו בספטמבר 1919, על פעולתם של תשעים-ושישה קואופראטיבים יהודיים באוקראינה, קרים ואיזור הדון, מהם שלושים-וחמישה לאשראי ושישים-ואחד לצרכנות.

הקואופראטיב "כלכלה" נוסד בסוף שנת 1918 על-ידי תנועת "צעירי-ציון" (צ"ס) ובין חברי הנהלתו היו חיים הלפרין, לימים מנהל בנק ישראל לחקלאות, וזברבסקי עצמו. הקואופראטיב הצרכני הזה אף התקבל כחבר בארגון המחוזי של הקואופראציה הכלל-רוסית, ועסק גם בפעולה חינוכית ותרבותית, גני-ילדים, שיעורי-ערב למבוגרים, תמיכה בארגוני הנוער, בתיאטרון ובהוצאת שבוען ציוני בשפה הרוסית. מחזורו של הקואופראטיב הגיע ליותר ממיליון רובל בחודש.

"מיטב עסקני הציונות העובדת ראו בפעולה הקואופראטיבית הענפה אחד המכשירים היעילים והחשובים ביותר לארגונם של המוני ישראל לשם שיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי במקומות מגוריהם, ולהכשרתם לעלייה מאורגנת לארץ. אולם המציאות הנוראה של מלחמת האזרחים, וביסוסו הסופי של השלטון הסובייטי אחר-כך, שמו קץ מהיר לכל התנועה העממית החשובה הזו, שעמדה רק בראשית התפתחותה והצלחתה." (א. זברסקי: "הקואופראציה היהודית ברוסיה לאחר המהפכה", מתוך "ספר צ"ס", עמ' 336).

*

עיקר לימודיו של שרגא היה מתוך העשייה ובתחומיה. איש לא הדריך אותו. לפעילותו בתחום הקואופראציה הצרכנית היהודית ברוסיה הסובייטית, היתה לימים השפעה על עיצוב השקפת עולמו הציבורית בארץ, בהנחת יסוד לקואופראציה הצרכנית. המטען הרעיוני שהביא עימו היה פרי ניסיונו בארגן חיים של שיתוף חברתי וכלכלי.

בהסתיים תקופת הנא"פ ובהחל תקופת הקולקטיביזאציה ותוכנית החוֹמש הראשונה (תחת שלטונו של סטאלין), כאשר חוסל בהדרגה ובאכזריות הסקטור הפרטי, וגם החנויות הקואופראטיביות איבדו את עצמאותן, הוכפפו לחנויות-המדינה ונבלעו במסחר הממלכתי – כבר נמצאו שרגא ומשפחתו הרחק משם, בארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

המשך פרקי הרומאן "זוג עגילים" מאת אלי רוה

בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הערה לאוריה באר על השירות בשיריון. שירתי בשיריון מהטירונות ועד לסיום המילואים בגיל 45. יש משהו בדבריך על המשמעת הבלתי מתפשרת שמקורה אינו בצבא הבריטי, אלא בחוסר המשמעת הטכנית, מורשת של תקופת הפלמ"ח. בתקופת גורודיש הוכנסה מגבלת הקילומטר ה-41 שאומרת שאם מגבלת מהירות הנהיגה היא 40 ונתפסת במהירות גבוהה יותר על ידי משטרה צבאית, תשפט גם בשיריון (הקילומטר ה-41). שכחת לאמר כי הוא הנהיג ביקורות משלו על כלי רכב ועל ידי כך הוריד את כמות תאונות הדרכים.

חיל האוויר אינו קפדן פחות, אולם ההילה מסביבו מקהה עוקצה של הביקורת על אותה משמעת.

השריון היום הוא אחר, חכם יותר , טכני ואנושי כלפי המשרתים שם. זאת הכרתי משרותו של בני כמט"ק על מרכבה 4. המילואים הארוכים שלי באותו הרכב צוות, היו והינם חוויה מיוחדת. איני מחסידיו של גורודיש ודומיו, נראה כי הגישה של "קלה כבחמורה" שפכה את התינוק עם המים.

תגובתך אוריה, עושה אותו הדבר.

אורי שמש

רעננה

* לפי הידיעות בעתונות, נשים בוונצואלה מתקרבות נואשות לגבול עם קולומביה כדי לגלח ולמכור שם את שער ראשן תמורת לחם, אבל המדינה המזורגגת הזו, שאל פי פחת הוביל אותה שליטה הקודם הוגו צ'אבס שחיק עצמות – הגישה הצעת החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם! – כל זאת בעוד הטבח של אלפי אנשים בסוריה ובעיראק נמשך, ומה שמעסיק את מועצת הביטחון הן ההתנחלויות בארץ-ישראל, כולל ירושלים המזרחית, הכותל המערבי ורמת הגולן!

יש לקוות שהנשיא הבא טראמפ, שניחן כנראה בקצת שכל ישר, יהפוך את ההחלטה הזו על פיה. על כל פנים, ההימנעות של אובמה מהטלת וטו על ההחלטה חשפה את הערווה המוסלמית החבוייה שלו.

עכשיו רואים בישראל עד כמה נתניהו צדק כל השנים בקשר לאובמה, וזאת למרות השנאה הלוהטת והמטורפת-למחצה שרוחשים מרבית מכרינו המשכילים כלפי נתניהו ושרה אשתו.

* במסיבה שוודאי תתקיים בעיתון "הארץ" לחגוג את החלטת מועצת הביטחון, יקום אחד העיתונאים החשובים בדבוקת שוקן ויאמר: "סוף-סוף אנחנו יודעים במדוייק מהו פשע נגד האנושות על פי בית הדין הבינלאומי בהאג: לא הרג חצי מיליון סורים, לא השמדת העיר חלב, לא הרג מכוון של אזרחים בהפצצות של מטוסים רוסיים וסוריים בפקודת פוטין ואסד – אלא התיישבות יהודים בגדה המערבית, בירושלים המזרחית ובגולן."

מחיאות כפיים ופלוצים. 

* משה גרנות: כבר לא מזדעזעים מכך שערבים מהללים ומשבחים רוצחים – עיריית נצרת אירגנה אירוע הוקרה למחבל רוצח. משהו דפוק אצלם במוח. גם אצלנו יש רוצחים מטעמים לאומניים, אבל רוב היישוב היהודי מגנה אותם, והשלטונות עוצרים אותם ושופטים אותם. החשיבה המוסלמית מעוותת לחלוטין. 

אני מסכים עם אוריה באר באשר לבולשיט של חיל השריון. אחי ז"ל היה שריונר, וסיפר איך מיררו את חייהם של החיילים על כל שטות. 

אני בקיא במידה מסוימת בכתביו ובמחקריו של בן-ציון יהושע, וקראתי אצלו על מקור השם "יהושע", אבל זאת הפעם הראשונה שקראתי על הטענות של יעקב יהושע לגבי שמו של בן-ציון. זה באמת מוזר ומתמיה.

* מה קורה כאשר בורים ועמי-ארצות ממוצא לא-"אשכנזי", בהשראת ההיסטוריון המפוקפק ובעל שיגעון הגדלות ארז ביטון, משתוללים במשרד החינוך, שספק אם השר שלו מבין את תפקידו ואת התרבות העברית? –

"אז איך בכל זאת חדר ז'אק דרידה לתוכנית הליבה של ילדינו? ובכן, התשובה היא פשוטה. שפר מזלו של דרידה והוא נולד לאם יהודייה, ושפר מזלו עוד יותר, והוא אינו סתם יהודי אלא אפילו יהודי מזרחי, מגרביאני. ולא משנה שהוא מעולם לא שמר על אורח חיים יהודי או הביע עניין באורח חיים כזה, ואפילו לא חשוב שבמהלך רוב הקריירה שלו הוא לא עסק בנושאים ובטקסטים יהודיים, ושגם ההתייחסות המצומצמת מאוד ליהדות נבעה אצלו יותר מהתוכן של טקסטים שקרא (בעיקר כתבי עמנואל לוינאס) ופחות מהעניין ביהדות לשמה. ודאי שחסרת כל חשיבות היא העובדה שהשכלתו היתה מערבית במובהק, וכללה את כל אוצרות תרבות המערב, אבל לא את הרמב"ם או את אבן גבירול.

"כל זה אינו משנה. במערכת החינוך דם חשוב ממים, ולכן העובדה שדרידה נולד לאם יהודייה, ועוד אלג'יראית, חשובה פי אלף מעבודתו וההקשר התרבותי שלה, ומעמידה אותו בקונטקסט תרבותי חדש, בין הרבנים צעירי, קאפח ועובדיה יוסף לבין שרית חדד, אלי לוזון ובועז שרעבי — שכמוהו נכנסו, יחד עם חבריהם האשכנזים, הרבנים אשרי ואפרתי, אריאל זילבר ומוקי, לתוכנית הלימודים החדשה במקצוע מורשת ישראל." [רם פרומן. "הארץ", 24.12.16].

תראו לנו תלמיד אחד שמבין או שעשוי להבין משפט אחד של דרידה, המתורגם כמובן מצרפתית! סביר להניח שגם השוטים שהכניסו את דרידה לתוכנית הלימודים שלנו בגלל "מוצאו" אינם בקיאים במשנתו.

* שלום למר בן עזר הנכבד, יש לי בקשה קטנה מכבודו, האם ניתן להקדים את הופעתו של הגליון הבא, למשל למחר, או מקסימום מחרתיים. ממש ממש קשה לי להמתין להמשך סיפורו של עמוס גורן  ולשיריו של יריב. מה אני מבקש בסך הכל?

תודה,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: לא ניתן להקדים. תצטרך להזדיין בסבלנות.

* את השריפה אתמול בחוות הגז בבתי הזיקוק במפרץ חיפה יזמה שרה נתניהו כדי להסיט את תשומת-הלב התקשורתית מכישלונו של בעלה למנוע את ההחלטה האנטי-ישראלית במועצת הביטחון.

 * האם ח"כ בסאל גטאס לא לקח בחשבון שכמעט בטוח שהוא ייתפס בהברחת הטלפונים הסלולריים הניידים לאסירים הביטחוניים? מה, הוא מטומטם? והאם זו הרמה של הח"כים הערביים שלנו?

לח"כ אחמד טיבי זה לא היה קורה. הוא חכם.

* חיימקה שפינוזה: יש לי חברים שהם ממש מאושרים מכך שסוף-סוף נקבע על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם שהכותל המערבי הוא שטח פלסטיני כבוש!

אהוד: יש לך כנראה חברים במוקטעה, ברשימה המשותפת ובתל-אביב.

* כל העיתונים כותבים באותו נוסח: "שוחרר האנס הנשיא-לשעבר..." – וַי וַי וַי בנות ישראל, שימרו היטב על הכוּס שלכן וגם על חור התחת כי המשוחרר יכול לאנוס אתכן פעמיים באותו חדר באותו בית מלון בירושלים!

ויש האומרים כי אם כל האנסים היו כמו הנשיא-לשעבר, כמעט שלא היו מעשי אונס וגם לא ממש חדירות, שלא לדבר על רציחות נשים שעליהן אנחנו שומעים מדי שבוע מבלי שהאנסים והרוצחים האמיתיים מתגלים!

* לאהוד שלום. אורי הייטנר מציין בהערותיו בחב"ע 1204: "מי חיסל את מהנדס הטרור? – האם המוסד חיסל את מהנדס הטרור מוחמד א-זווארי? מנין לי לדעת? אין לי מושג. אבל אני יודע שהאיש בן מוות, והעולם ללא נוכחותו הוא מקום שטוב יותר לחיות בו. אני יודע שהמוסד קיים בין השאר כדי לשחרר את העולם מנוכחותם של זווארים כמותו. גם אם לא המוסד חיסל אותו – טוב שהמחבלים חושבים שהמוסד חיסל אותו. גם אם המוסד חיסל אותו – טוב שהדבר לא פורסם רשמית ונשאר בערפל."

ובכן, מדוע חושב אורי הייטנר שהמומחה למזל"טים הוא בן מוות וטוב שחוסל, ולעומתו לא טוב שחוסל הסכינאי הרוצח מחברון? והוא, אורי הייטנר, אינו מרפה מהכפשת החייל האמיץ אלאור אזריה ותובע את הרשעתו, למרות שבמסגרת המבולקה שהחייל  נוכח בה, הוא מצא לנכון לחסל את האיום מצד המחבל המוטל על הרצפה.

בהערכה, 

ברוך תירוש

* אהוד: השיר הראשון שפירסמתי בחיי, לפני 61 שנים, היה "האביב הגדול", בשנת 1955, ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכתו של ד"ר יעקב הורביץ. הייתי אז בן 19.

כאשר שלחתי את השיר חתמתי, כמו שהיה חותמים אבי והדודים שלי: אהוד בן עזר (ראבּ).

כאשר השיר התפרסם, היה עליו רק השם אהוד בן עזר, ללא ראב בסוגריים. כאשר שאלתי את ד"ר הורביץ מדוע השמיט את ראב משמי, ענה לי: "ראב הוא לדודה שלך, ואתה בן עזר." וכך אכן היה.

וראוי גם להזכיר כי דודתי אסתר, שפירסמה תקופה ארוכה את מרבית שיריה ב"תרבות וספרות" (עד שהחל לערוך את המוסף בנימין תמוז, שפסל לפרסום אחד משיריה, ואז עברה לפרסם ב"דבר") – מעולם לא היתה מרוצה מהשירים שלי, זאת בלשון המעטה.

השיר הראשון הזה פותח את ספר השירים הרציני היחיד שלי, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

1955

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2291 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל