פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1206

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בכסלו תשע"ז, 29 בדצמבר 2016

עם צרופת סיפורו של יוסי גמזו "דם המכבים"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: אירוע הרשע של שנת 2016 הוא רצח העם בחאלב. // משה גרנות: על ספרה של זיוה שמיר "שירה חדשה – מה זאת אהבה על פי הרומן 'שירה' מאת ש"י עגנון". // אהוד בן עזר: הפגישה של הלית ישורון עם אסתר ראב. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ. הנאום שלא נגמר. // מתי דוד: האמנם יש הבדל בין אדלסון לסבן? //  משה כהן: דמגוגיה בגרוש. // דוד מלמד: "הלו! הלו! ירושלים מדברת". [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ו' חנוכה – 138 שנה לתלם הראשון. // אורי הייטנר: 1. לאכול את הענבים או לריב עם השומר? 2. צרור הערות 28.12.16. // בן-ציון יהושע: איך מנחם אוסישקין השתלט על רחוב יהודה הלוי והנציח את עצמו בחייו? // אהוד בן עזר: היתקלותה באיש הקשה אוסישקין, פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. // יוסף אורן: ספר ביכורים מנחם על מה שמעוללת ההיסטוריה לאוהבים. // אלי מייזליש: מי זאת הסֶמַנטַה פַּאאור? // תקוה וינשטוק: הגנב, פרנסות בישראל. // הנושאים המקצועיים החשובים לסופרים בישראל, מכתב מאהוד בן עזר ליו"ר אגודת הסופרים צביקה ניר, ותגובות סופרים. // מנחם רהט: חנוכה וסילבסטר – מה הקשר? // עמוס גורן: במשכן הבריאות. [המשך]. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק ראשון, ורשה, ספטמבר 1939. דמעות ייאוש. [המשך] // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

אירוע הרשע של שנת 2016

הוא רצח העם בחאלב

תאומו הוא שתיקתו וחידלונו של "העולם החופשי", ומנהיגתו ארה"ב. אובמה משאיר אחריו בעולם מורשת של אפר. האם הוא רוצה להשאיר מורשת כזאת גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שעה שנתן ידו להחלטה כי שכונת רמות בירושלים אינה חוקית?

אירוע הרשע של שנת 2016, ושל כל 16 השנים של המאה ה-21, הוא לדעתי טבח העם שנעשה בעיר חאלב והחרבת חלקה המזרחי  ע"י הרוסים וחיל האוויר של בשאר אסד.  ותאומו של אירוע רשע זה הוא שתיקתו וחידלונו של  מי שאנו מכנים  "העולם החופשי" ומנהיגתו ארה"ב.

בסופה של המאה ה-20 וממש בתחילתה של המאה ה-21 היינו עדים לאירוע דומה בעיר גרוזני, בירת צ'צ'ניה שבפדרציה הרוסית. גם שם, במשך שלושה חודשים, חיל האוויר, הטילים והארטילריה הרוסית, כתשו את העיר על אזרחיה ובתיה, כאילו מדובר היה במוצב צבאי. אבל, גרוזני, בגודל שטחה ובהיקף אוכלוסייתה,  נפלה בהרבה מחאלב, שלא לדבר על עברה המפואר.

באים ואומרים לנו: לא היה אפשר היה לעשות כלום מול הטבח שבחלב. אז אני רוצה להחזיר את הקוראים 67 שנים אחורה, לקיץ שנת  1941. מרבית אירופה כבושה ע"י הנאצים הפולשים לברה"מ. אנגליה לבדה, בודדה במערכה מול גרמניה הנאצית. המחתרת הפולנית מתחילה להעביר ללונדון דיווחים על מעשי רצח שמבצעים הגרמנים בפולנים וביהודים. הדיווחים עולים על שולחנו של צ'רצ'יל. האם הם אמינים?

ואז, המודיעין הבריטי מתחיל לקלוט  שפע של דיווחים מיחידות אס.אס גרמניות שהמשותף לכולן הוא הנוסח: היום הרגנו 3000/4000/5200 יהודים; לא היו לנו אבדות. הוצאו כך וכך כדורים.

שירות המודיעין הבריטי מוציא על כך דו"ח בדרגת הסודיות הגבוהה ביותר, לעיונו של צ'רציל. הוא מעיין ונחרד. מה עושים?  מעשית הוא לא יכול לעשות כלום, ממש כלום. אבל, הוא מחליט, בכל זאת, לעשות מה שביכולתו.  ב-24 אוגוסט 1941 יוצא צ'רצ'יל בנאום  רדיו ב- B.B.C ובו הוא מספר על הפשע הנורא של מעשי רצח ביהודים שמבצעים הגרמנים במזרח אירופה. "פשע ללא שם," כינה צ'רצ'יל את שמתרחש. וההמשך הוא היסטוריה.

ומה עם אובמה מול חאלב?

די ברור שהוא לא היה יכול לפעול ישירות בסוריה, ואולי הוא חשש בצדק לפעול בדרכים עקיפות (כמו החמרת סנקציות, פעילות באוקראינה ובאסטוניה שתדאיג את פוטין). אבל, לעזאזל, מה הפריע לנשיא אובמה לצאת בנאום, שיהדהד בעולם כולו, כיד הרטוריקה הטובה והחביבה שלו, ולגולל בפני העולם את רצח העם ופשעי המלחמה המבוצעים בחלב.. מה מנע ממנו להראות לעולם את בתי החולים ההרוסים? את גופות הילדים והזקנים שרגליהם מבצבצות מבעד להריסות? כל אמצעי המודיעין והתקשורת הכי מודרנית עמדו לרשותו כדי להמחיש "לעולם החופשי" מה מתרחש עכשיו על סף ביתו. מדוע לא קבע מפורשות כי מדובר בפשעי מלחמה שהאחראים עליהם יובאו לדין ביום מן הימים ולא יימלטו?

לדעתי לא הפריע לו כלום! בדיוק כמו שלא הפריע לו דבר בקיץ 2009 (בעקבות הבחירות המזויפות באיראן) לתמוך, ולו במילים, בהמוני העם האיראני שהתקוממו ודוכאו באכזריות  ע"י שלטון האייטולות. המונים ששיוועו למילה חמה ותומכת שתבוא מפי נשיא ארה"ב, ולא באה.

עוד ידושו בעתיד בסיבות להתנהגותו זאת של הנשיא אובמה. לעניות דעתי  מדובר במנהיג "קטן", שהפגין חיסר יכולת של הנהגה עולמית (בין אם בחזית, או "מאחור" כהגדרתו או במסגרת ארגונים בינלאומיים), המשאיר אחריו בעולם מורשת של אפר.

האם הוא רוצה להשאיר ליורשו מורשת כזאת גם בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שעה שנתן ידו להחלטת מועצת הביטחון הקובעת למעשה כי שכונת רמות בירושלים אינה חוקית?

* * *

משה גרנות

רוחב היריעה ועומק האבחון

על ספרה של זיוה שמיר "שירה חדשה – מה זאת אהבה על פי הרומן 'שירה' מאת ש"י עגנון"

 ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2016, 406 עמ'

אני זוכר היטב את התהודה הענקית שהייתה ליציאתו לאור של הרומן "שירה" בשנת 1971, יצירה שבעצם לוקטה על ידי בתו, אמונה ירון, ממה שפורסם בחייו של עגנון ("הארץ" תש"ט-תשט"ו), ומה שהשאיר אחריו בגנזיו. כל העיתונים היו מלאים ב"שירה", ולא רק במדורי הספרות – כל הארץ "דיברה שירה", שהרי הספר יצא זמן קצר לאחר שהלך לעולמו ב-1970 הסופר הגדול, חתן פרס נובל, וכן (אני מניח) משום שרומן זה מתאר הוויה, שעל פניה, רחוקה מאצטלא הדתית שהעטה עגנון על עצמו לאחר עלייתו ארצה בפעם השנייה (1924), אצטלה שאינה עולה בקנה אחד עם  סיפור חסר-תקדים על גבר שבוגד באשתו בעודה מתייסרת בחבלי לידה. עגנון אכן היה צריך לתרץ זאת במכתב ארוך שכתב למבקרו ברוך קורצווייל.

על "שירה" נשברו  קולמוסים אין-ספור, ופרופ' זיוה שמיר מזכירה בהגינותה את קודמיה, הן בתוך הספר והן ברשימה הביבליוגרפית שבסופו, אף לא מחמיצה הזדמנות לחשוף מה למדה מכִּתביהם של חוקרים שקדמו לה. ואולם, עיקרו של הספר באבחנות הדשות ובגילויים החדשים הכלולים בו. עד כמה שידיעתי מגעת – מעולם לא הושקעה עבודת נמלים כל כך יסודית כמו בספר הזה, הבוחן כל תג בספר ומתמודד עם כל חידותיו ו... מעידותיו.

זיוה שמיר נוטה להסכים  עם א' באנד, ועם אחרים, הרואים ב"שירה" פסגה ספרותית – אחד הרומנים המשמעותיים ביותר שנכתבו בתקופת המדינה. ואולם, גם  היא נדהמת, כמו משה שמיר, על כך שעגנון הכחיש (בנאום הנובל ובמכתבים לדב סדן ולברוך קורצווייל) שהושפע מיוצרים גדולים שקדמו לו. הוא הזכיר בנאום הנובל את ההשפעות עליו מכתבי הקודש ועד רמב"ם, כאילו אחר כך היה רִיק יצירתי של מאות שנים, כאשר כל אוהב ספרות יכול למצוא בכתביו, אם  בצורה גלויה, אם בעקיפין ובמוסתר, את ההשפעות הרבות ששאב מספרות אירופה ומן הספרות העברית. הוא לא הזכיר את יל"ג, מנדלי, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ש' בן-ציון, ברנר, תומס מאן, ארתור שניצלר, קפקא, ברונו שולץ.

זיוה שמיר מזכירה רשימה גדולה של יצירות, שהקורא מוצא את הדיהן ב"שירה": "הקומדיה האלוהית" של דנטה (הרבסט של עגנון מוצא "פתרון" נוצרי לחידת חייו – מעין פורגטוריום בבית המצורעים), "אלף לילה ולילה" (שראה אור ב-1947 בתרגום יואל יוסף ריבלין והנזכר ב"שירה" מספר פעמים) "פאוסט" של גיתה (מלומד המוכר את נפשו לשטן),  "מנפרד" (כשמו הפרטי של הרבסט) של לורד ביירון, "הר הקסמים", "דוקטור פאוסטוס" ו"מוות בוונציה" של תומס מאן, שבספריו מוטיבים דומים לאלה של "שירה", "גיבור דורנו" האגוצנטרי של לרמונטוב, "ענוג הוא הלילה" של פ' סקוט פיצג'רלד (גבר מתלבט בין שתי נשים, ובוחר בחולה), וכמובן – ביאליק ב"המתמיד" וב"לא ידע איש מי היא", על אישה פרובוקטיבית שמופיעה במפתיע, משגעת את הגברים, ונעלמת (כמו שירה ברומן שלנו). מוזכרים בספרה של זיוה שמיר גם מנדלי (הגבר הנשי ב"מסעות בנימין השלישי המקביל להרבֹסט בעל ההתנהגות הנשית, הבוחר באישה גברית), ו"אחד מאלף" של יצחק שנהר שראה אור ב-1947, שנה לפני פרסום הפרקים הראשונים של"שירה" ב"לוח הארץ".

ללא ספק, כתבי עגנון בכלל, ו"שירה" בפרט, השפיעו השפעה מכרעת על סופרי דור המדינה (חלקם מודים בכך), הלא הם חנוך ברטוב, עמליה כהנא כרמון, יעקב שבתאי, א' ב' יהושע, עמוס עוז ורבים אחרים. היחיד מבין היוצרים המרכזיים ש"ניצַל" מהשפעה זאת היה ס' יזהר שהודה בהשפעתו של אורי ניסן גנסין על יצירתו. [*].

עגנון השתדל מאוד להוכיח ש"שירה" נכתב סמוך למאורעות המתוארים בו (סוף שנות השלושים של המאה הקודמת), אבל אנכרונזימים שונים שהסתננו ליצירה (כגון אזכור תנועת החירות (שנוסדה ב 1948...), כגון שהרבסט הוא בסך הכול בן 43, וכבר הספיק להיות לוחם במלחמת העולם הראשונה, ללמוד באוניברסיטה, להשיג תואר דוקטור, לגדל שתי בנות בוגרות שאחת מהן הופכת אותו לסבא), אנכרוניזמים ש"דגה" אותם במיומנות מחברת הספר, מצביעים על כך שהפרקים הראשונים של הספר נכתבו אחרי יציאתו לאור של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, ספר שעגנון בוודאי קרא. עגנון הרי הכחיש ש"ספר המעשים" הושפע מפרנץ קפקא, שלפי דבריו, איננו משורש נשמתו, כביכול כתיבתו נוצרה יש מאין.

בסמוך ליציאת "שירה" לאור האזנתי לראיון שנערך עם אברהם שלונסקי ברדיו בעניין ההשפעות על היוצר, והוא קבע כי מי שאיננו מושפע דומה לבלטה (הוא השתמש במילה זאת ממש!), שהגשם לא חודר לתוכה, ואילו מי שמושפע מקודמיו דומה לרגב אדמה שסופג את מי הגשם ונותן חיים. ללא ספק עגנון דומה לרגב אדמה, אך גאוות היוצר שבו גרמה לו להתכחש לכך.

זיוה שמיר מסכימה עם עגנון שלא צריך להתייחס אל הרומן הזה כאל "רומן מפתח" (עמ' 29, 255-254), יחד עם זאת, היא מזכירה אפשרות שדמותו של הרבסט דומה לזו של שלמה דב גויטיין, שהיה חוקר היסטורי וגם מחזאי (כמו גיבור הרומן שלנו). ואילו פרופסור בכלם, המעכב את קידומו של הרבסט באוניברסיטה, דומה ליוסף קלוזנר.

פה ושם נאלצת זיוה שמיר לטוות קווי דמיון בין הרבסט לעגנון עצמו (עמ' 39, 103, 230 ועוד), הגם שהיא ממש מסתייגת, כאמור, מתווית של "רומן מפתח". לדעתה גישה כזאת איננה מועילה להבנת עומקה של היצירה. אבל כידוע, הספרות הרי מתבססת על רכילות, והקןרא, שחוויות חייו מעטות ודי בנאליות, משתוקק להציץ לחייהם של אחרים, כפי שהספרות חושפת בפניו במסווים שונים, שאותם הוא משתדל לפענח. ובכן, הבקיאות המופלאה של עגנון בנבכי הנפש של גבר הבוגד באשתו בשעותיה הקשות ביותר, כשהיא מתייסרת בלידה המאוחרת - מצלצלת ממש בפעמונים. הוא אמנם מרחיק את עדותו – הגיבור, מנפרד הרבסט, הוא חוקר תחום רחוק מעגנון כמו מזרח ממערב – "קברי עניים בביזנטיון"! הוא מרצה באוניברסיטה, שעגנון לועג להווי שלה ולגיבוריה, הפרופסורים האגוצנטריים, המקנאים זה בזה, השונאים זה את זה, העוסקים בזוטות, ומתהדרים בהן כאילו גילו את כבשונו של עולם.

ובכן,  עגנון מעצב, כביכול, את גיבורו כבעל עיסוק ומיליה רחוקים מאוד מאלה שלו, אבל אם נצרף לכך את דרך האמונה הדתית של עגנון, שהייתה קוטבית ממש לזו של בן דורו הצעיר, ישעיהו ליבוביץ', כשהוא כן מתייחס אל הקדוש ברוך הוא כאל פונקציונר של האדם ("את מי שאני לא סובל, אף הקב"ה אינו סובל..."  - "אסתרליין יקירתי", ע' 188; וראו גם ע' 195), הוא, כנראה, נזקק ל"כפרה" ספרותית: הרבסט נקלע אל מדוחיה של הלילית, הלא היא "שירה", הנראית כלפי חוץ כמלאך (היולדות בבית החולים מתפעלות משפע הנתינה שלה), אבל היא שונאת דת ודתיים, והיא בעצם לילית, ויעידו על כך פניה החולניים והתמונה הסמלית המצויה על קיר חדרה ("סימפוניית המוות" של בקלין).

עגנון האמין ללא ספק בהתערבות השטן בחייו של המאמין ובכוחו של זה להסיט אותו מהמסילה (ראו קורותיו של מנשה חיים ב"והיה העקוב למישור"). ומהי "הכפרה"? הרבּסט ילך להירקב גופנית בבית המצורעים, וכך יטהר הוא את נפשו, וגם את נפשו של מי שדומה לו. מעניין אם  זיוה שמיר תסכים עם הגלישה החוץ-ספרותית הזאת שלי.

זיוה שמיר מזכירה את הסאטירה של עגנון על מורי האוניברסיטה, המצוירים כקריקטורות, ושמותיהם יעידו על עיסוקם בזוטות, תוך הערכה עצמית מופלגת: אבגד, למנר, בכלם, וכסלר (= חלפן), וולטפרמד (= זר לעולם), לעומתם, החוקר המגיה את כתביהם (רובם יוצאי גרמניה, שאינם מסוגלים ללמוד עברית) – טאגליכט (אור יום). זיוה שמיר מזכירה את אנשי האקדמיה הרבים שהיו קרובים לחוגו של עגנון, כגון גרשם שלום, שלמה דב גויטיין, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אריה לודוויג שטראוס, עקיבא ארנסט סימון – שבוודאי אינם ראויים ללעג האדיר של עגנון, ובוודאי אינם דומים לקריקטורות אותן צייר. לדעתי, קטעים אלה ב"שירה" פוגמים באחדות היצירה, שכן הדמויות האלו הן ממש דו-ממדיות, ואילו הגיבורים הראשיים מתוארים בצורה מורכבת ומעמיקה, כשהסופר מעמיק במכמני נפשותיהם. חריגה כזאת מאחדות היצירה ימצא הקורא גם בקטעי בלק שברומן "תמול שלשום".

זיוה שמיר מקדישה חלקים גדולים מפרקי ספרה למדרש שמות, ולעיתים היא מפליגה אל תחומים הנראים רחוקים וזרים, אבל כיוון שמדובר בעגנון, שהענקת שמות סמליים לגיבוריו היא עבורו ממש אובססיה – אין ספק שהפלגותיה מוצדקות לחלוטין. לכל אחד ממאות גיבוריו של עגנון יש שם שמרמז על אופיו וגורלו, כאילו אומר המחבר: למרות שלגיבורים שלי אמור להיות הרכב מסובך של תכונות, אני מרמז לך להתרכז רק בתכונה הבודדת שאני הסופר מצליח לדחוס לשמו. אביא דוגמאות אחדות מתוך מאות(!): ב"והיה העקוב למישור" – מנשה חיים (משכיח חיים), קריינדיל טשרני (עטרה שחורה); ב"בדמי ימיה" – לאה (עייפה מכדי להיאבק) תרצה (מתרצת, מרצה, מקיימת רצון אִמהּ), מינץ (מטבע), לנדא (אדמה); ב"אורח נטה ללון" –  שבוש (עיר שנשתבשה דרכה בגלל המודרנה), גומוביץ (בעל יד מגומי), יעקב מילך (חלב – צמחוני); ב"תמול שלשום" – יצחק קומר (צחוק ויגון), סוניה צוויירינג (שתי טבעות – שני מחזרים); ב"האדונית והרוכל" – יוסף (הגולה הראשון שעמד בניסיון הפיתוי של הגויה), הלני (יופי של תרבות אירופה) וכו' וכו'.

ואלה פירושיה של זיוה שמיר לשמות ב"שירה": הרבסט (= סתיו), הוא יושב אוהלים, לכן דומה ליעקב שנזקק לאימו כדי לזכות בברכת אביו (הרבסט קורא לאשתו "אימא"), אבל הוא גם הדוניסט כמו עשו; בשם שירה מצויים ראשי התיבות של שמו של עגנון (ר' שמואל יוסף), היא גם דומה למרים שלא כתוב עליה כי נישאה, וגם נענשת בצרעת. שמה היה צריך להיות שרה, המזכירה שררה שמזוהה עם ישראל השורר בארצו. לשירה שם נוסף – נדיה, שמזכיר את דינה (בשיכול אותיות; שם שמופיע גם ב"עגונות" וב"הרופא וגרושתו", מתכתב עם דין ומדינה, וגם עם נידה שמשמעה – טומאה. סופה של שירה בבית המצורעים, וזיוה שמיר תוהה שמא ניבא עגנון מראש שישראל תהיה בעיני העולם כמדינה מצורעת.

הנריאטה שמשמעה – איילה, שם המרמז על השכינה ועל כנסת ישראל. היא פורייה בזקנתה כמו שרה אימנו, וכמו האומה הזקנה שחידשה את כוחותיה בדורות האחרונים. הנריאטה,  המזוהה עם אימא אדמה, גם מבטאה בהתנהגותה את תרבות אירופה השוקעת. לכאן מצטרף האבחון המדויק של זיוה שמיר על האופי האוקסימורני של גיבורי הרומן: הנריאטה היא גם אישה מזקינה, אבל גם פורייה; מנפרד הרבסט הוא גם סתיו, אבל גם בעל חזות צעירה החותר לאהבת בשרים. הוא צעיר במראה, אבל עקר ביצירה. השם מנפרד פירושו – איש שלום, אבל בשמו מצוי גם רמז לפרידה (השורש העברי פר"ד בתוך השם הגרמני) וגם לבהמה פרד, בהמת כילאיים שהיא, כידוע, עקרה. שירה היא גם פאם פאטאל, אבל גם גברית, גם מלאך מושיע וגם לילית.

ולא מנינו אלא מקצת הנושאים והמוטיבים הנדונים בספר רחב-היריעה הזה, שמתמודד לראשונה עם החידות שהרומן המאוחר של עגנון מציב לפני קוראיו: חידת מועד כתיבתו, חידת האנכרוניזמים הרבים המצויים בו, חידת אי-יכולתו של עגנון לסיים את כתיבתו, וחידת משיכתו  חסרת-ההיגיון של הגיבור לאישה מכוערת החולה במחלה חשׂוכת-מרפא, תוך ויתור על משפחתו ועל ביתו.

מי שקורא את ספרה זה של זיוה שמיר, כמו גם את ספריה הקודמים, מתפעל בהכרח מרוחב היריעה של ידיעותיה בספרות העברית, בספרות העולמית, באבחון הפיגורטיבי והלינגוויסטי העמוק, וכמובן, בנבכי יצירתו של עגנון.

[*] יש גם סופר נידח אחד שניצל מהשפעתם של עגנון וגנסין גם יחד, אבל לא סופרים אותו כי הוא לא שייך לספרות העברית ולסופרי "דור המדינה".

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה של הלית ישורון עם אסתר ראב

בגיליון ישן של "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" [23.9.16], בראיון של אלעד זרט [שם בדוי?] עם הלית ישורון, מצאנו קטע מעניין שבו היא מספרת על פגישתה עם המשוררת אסתר ראב:

"אני זוכרת משהו מאוד עוצמתי בפגישה עם המשוררת אסתר ראב. הפגישה עם אסתר היתה לפני החוברת הראשונה של 'חדרים'. היא שכבה במיטה בבית אבות בקריית-טבעון והתחילה לדבר, וכשהיא סיפרה לי על ההריונות שלה ועל כך שהיא ילדה בן ללא רוח חיים, משהו בדברים שלה התערבב עם דמות המשוררת שלה שכה אהבתי, נורא אהבתי את אסתר ראב, משוררת שצמחה מהארץ, ובאותה שיחה היא דיברה בקול של חיה פצועה."

על אותו ראיון באותו בית אבות בטבעון כתבתי, בסיפור חייה של אסתר, "ימים של לענה ודבש:

בביקורי האחרון לוקחת אותי האחות האחראית לחדרה הסגור של אסתר, כדי שאעבור על הדברים שלה. מאחר שעו"ד ברא"ז מופקד לבקשתה על כל רכושה, אינני נוגע בשום חפץ שלה, גם ביודעי שייתכן כי ייעלם או ילך לאיבוד. אני רק סורק היטב את כל ניירותיה כדי להציל כל מה ששייך לעזבונה הספרותי. אני מוצא חוברת "חדרים" 1, ממאי 1981, שבה נתפרסם ראיונה עם הלית ישורון, ועל גב נייר הכרומו של החוברת כתוב, יותר נכון חרוט, מעין שיר. בבואי הביתה אני מפענח אותו. דומה שאסתר כבר לא יכלה לראות היטב כאשר כתבה את השיר, ולא שמה לב שהעט הכדורי רק חורט בנייר הכרומו ואינו מצייר אותיות. את החוברת אני נותן מתנה להלית ישורון, והיא מפרסמת את השיר כבר לאחר מות אסתר, בחוברת "חדרים" 2, יחד עם צילום המקור.

זה שירה האחרון, "נוף שלא מכאן", ובו ממריאה אסתר ושבה אל איזאק הערטילאי – אליו ולא אל ראובן הארצי, הצעיר – שאליו היא מבטיחה לבוא לביקור בהיותה כבר רוח-ערב בין כרמל לתבור – אלא אל בעלה המת, הניצב למראשותיה, האסיר בנחושתי הנצח:

נוף שלא מכאן

אני והוא – רק

שנינו – ועולם ריק לחלוטין

רק אני והוא

ואין לנו דמות – –

רק הבהוב כחלחל –

ותמצית נשמות רוקדות

מפזזות לרגע מתלהבות

משתלבות ומביטות זו

בזו שתי דמויות ברורות

בכותנות שקופות, ונוהות

אחת לזרועות השני –

והזרועות – אותיות, אותיות-אור

נדבקות זו לזו –

שתיהן מחייכות –

בחיוך לא מכאן

והאפקים מאותתים

בכל צבעי הקשת –

ואין איש בא

רק ספיר של עין רחוקה

להובה אש נצח.

אני מקווה שהלית שמרה את החוברת, שיש לה ערך היסטורי רב, וכי תעביר אותה ביום מן הימים למכון "גנזים", שם תצורף לשאר הפריטים בארכיונה של אסתר ראב, השמור שם.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ. הנאום שלא נגמר

כדי להאדיר את הוצאת מסדה ואת אשר ברש, שהבן שלו התחתן עם הבת של גברת פלאי, התבשרו תושבי העיר על מפגש חגיגי בבית ציוני אמריקה לכבוד צאתם לאור של שני הספרים שזכו בפרס ברש. מנחה הטקס יהיה ד"ר  ברוך בן יהודה, שהיה אז מנכ"ל משרד החינוך, ונואמי הכבוד יהיו אהרון מגד ואפרים תלמי, שהיו שופטי הפרס. כן יישאו את דבריהם כלת וחתן הפרס. אמרו לי שאני צריך להכין  הרצאה של רבע שעה, אבל לא אמרו לי מה אני צריך להגיד, סמכו עליי, שלא בצדק.

הייתי די מפוחד ומי שריגש אותי  יותר מכל הקהל שמילא את האולם, היה לא אחר מאשר מנחה הערב, שהיה המנהל שלי בגימנסיה הרצליה ופחדתי ממנו פחד מוות כבר אז. הוא לא זכר אותי מהגימנסיה, כי אף פעם לא שברתי שם חלונות, אבל שמח לציין שאני נמנה על שורה ארוכה של סופרים שחונכו בגימנסיה.

אני לא זוכר מה מגד אמר, אבל אני זוכר שאביבה ברושי, שותפתי לפרס, דיברה יפה מאוד. המשילה את הספר המולד לתינוק יפהפה, הפוקח את עיניו  מול העולם, ואין לדעת אם ישאיר בו את חותמו או יישאר כאפיזודה חולפת.

אני לא ידעתי לדבר יפה כמוה, אבל ידעתי שזהו המבחן הראשון בחיי, הרבה עיניים יופנו אליי, וההרצאה  הזאת יכולה לחרוץ את עתידי כמרצה מבוקש. לא רציתי לקרוא את הדברים מהנייר, כי אני אוהב להחזיר מבט אל הפנים הניבטות אליי. מצד שני ידעתי שכוחי הוא לא במלל, אלא בסיפור, לכן בחרתי לספר סיפור על מקרה שקרה לי כאשר  קניתי ספר שירה במתנה לחברה שלי בעין חרוד ובסוף נתתי אותו, מתוך ביישנות, לחצרוני מבית השיטה. סיפור עם מוסר השכל, שכתבתי עליו ב"בחיי [2]".

הסיפור התקבל בהקשבה ובקולות צחוק, אבל כשהוא נגמר ואני הייתי צריך להסביר מהו הנמשל שלו, ירדה עליי החשכה. בשום אופן לא זכרתי מה התכוננתי להגיד לקהל הטוב הזה, שתלה בי עיניים סקרניות עם כפיים מוכנות למחיאות. לזכותי אגיד שלקחתי את האירוע ברצינות והעליתי על הנייר את ההרצאה. כל מה שהייתי צריך לעשות זה רק להכניס את היד לכיס , להוציא את הפתק  ולקרוא  את ההמשך הכתוב בו.

היום  אני יודע שאם הייתי מגרד בראשי ואומר לקהל, תרשו לי להוציא את הפתק, כי שכחתי מה שרציתי להגיד, היו דברי מתקבלים באהבה ובחיוך. אבל אז, מול הקהל הדומם התולה בי עיניים מצפות, נתפסתי לאלם. אכן הכנסתי את היד לכיס, כל הקהל ראה זאת ומתח צוואר לראות עם מה היא תצא, אבל אני לא מיהרתי להוציאה. אמנם מצאתי את הדף המקופל ושמחתי לדעת שלא החלפתי את המכנסים, אך ברגע שרציתי למשוך אותו החוצה, הוא מושך את ידי חזרה פנימה. בסופו של דבר הוצאתי את  כף היד כשהיא חפה מכל פיסת נייר והראיתי אותה למנהל שלי, כדי שלא יחשוד בי בחינם. 

ד"ר  בן יהודה, שלא הבין מה קורה כאן, ניסה  להציל את המצב ושאל אותי  אם בזאת סיימתי את דברי. אותתי לו בראשי שעוד לא, הוא הבין והמתין בסבלנות.

שוב הכנסתי את היד לכיס, שוב חזר הקהל ומתח צווארו ושוב יצאה הכף ריקה מכול.

כאן לקח המנחה את היוזמה ואמר: "אני מודה לחתן הפרס על דבריו המאלפים ואני מזמין עכשיו לשאת דברים את ..." לא זוכר את מי הזמין, כי הבושה כיסתה את פניי.

מי שרומם מעט את רוחי, היה חברי איציק בית אריה, שטפח על שכמי כשירדתי מהבמה ואמר:

"פוצ'ו תדע לך שאתה תהיה סופר דגול, כי  אם כבר עכשיו לא מבינים מה רצית לומר, תאר לך לאן תגיע אחרי שתכתוב עוד עשרים ספרים..."

מי ששמחה את ליבי באותו ערב, היתה בתיה אהובתי מאז. היא קראה על הערב הספרותי בעיתון ובאה לברך אותי יחד עם אימה. שאלתי אותה איפה החבר החתיך שלה, היא השפילה את עיניה ואמרה  שהוא סתם טמבל והיא בקושי זוכרת אותו. רציתי לשאול אותה, אז למה לא חזרת אליי, אבל לא העזתי, כי בצד, לא הרחק ממני, עמדה כל הזמן מאירה, כשהיא שומרת על מרחק סביר המאפשר לכל עם ישראל, לבוא ללחוץ את ידי ולהגיד לי מלים שלא הייתי מסוגל להבין.

בתום החגיגה לא הלכתי עם המשפחה לאיזה בית קפה, כפי שראוי היה לעשות, אלא נסעתי עם מאירה לחדר הקטן שלה במפעל הנקניקים ושם חגגנו את הלילה בדרך הרגילה והמוכרת לנו. לפני שירדה עלינו התרדמה המשותפת שאלתי אותה  אם הבינה מה היה המסר שרציתי להעביר בנאום הניצחון שלי. היא הודתה שלא והוסיפה שהיא חושבת שאף אחד לא הבין, אולי אפילו אני.

אמרתי לה שאני כן, הושטתי יד לעבר הכיסא שעליו היו מכנסי החג שלי, הוצאתי מהכיס את הפתק וקראתי לה את סופו.

"אז למה לא קראת את זה באולם?" שאלה, "הרי זה כתוב כל כך יפה."  

"למה? הכל בגלל דוקטור ברוך בן יהודה." 

"מה זה שייך?" 

"שייך ועוד איך. ארבע שנים למדתי אצלו בגימנסיה הרצליה, ואפילו פעם אחת הוא לא תפס אותי מכניס את היד לכיס ומוציא את הפתק. אז עכשיו כדאי לי לקלקל ברגע אחד את השם הטוב שהיה לי?..." 

המסר שרציתי להעביר בנאום הבכורה שלי היה  שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה בסוף. כי כמו שהתחרטתי על הספרון העלוב שנתתי בטעות לחצרוני, ובסוף הסתבר שזו היתה המתנה הכי חשובה שקיבל בחייו, ככה אני הייתי מלא חרטה על ששלחתי ל"מסדה" ספר שכבר נדחה על ידי הוצאת ספרים אחת, והנה בסוף מסתבר שדווקא הספר הזה זכה בפרס ברש החשוב.

המסר, כפי שהקורא הנבון יבין, הוא די דחוק, וההשוואה לא ממש משכנעת, אבל העיקר שדי היה לי בה, כדי לשלב בתוך הנאום המוחץ שלי את כישרוני היחיד כמספר סיפורים ואת החלק הזה אכן עברתי בשלום.

ניתן להבין שנאום הבכורה שלי, לא כבש את הארץ בסערה וחלפה כמעט שנה עד שהוזמנתי לשאת את דבריי לפני קהל. היה זה כאשר מועדון "צוותא", שהיה בראשית צעדיו, החליט  להקדיש ערב שבת לנושא: "היש הומור ישראלי?" בהשתתפות: אהרון מגד, אפרים קישון ופוצ'ו. הייתי נרגש מהעובדה שהעמידו אותי בשורה אחת עם שמות כל כך נחשבים, בייחוד עם אפרים קישון שאותו הערצתי, ולא ידעתי איך לעבור את האירוע בלי לעשות בושות. 

חצי שנה קודם לכן, כשיצא הספר "חבורה שכזאת", קישון היה היחיד שטרחתי לשלוח לו את הספר עם מילות הקדשה המהללות את ההומור שלו. כמובן שלא קיבלתי ממנו שום תגובה ואני הבנתי שהספר לא עניין אותו ועברתי לסדר היום.

עכשיו, כשנפגשנו  בחדר אחד לפני שהתוכנית החלה, הוא מצמץ מולי בעיניו ואמר:

"נדמה לי שפעם שלחת לי ספר. לא כך?"

השפלתי את עיני בבושה ואישרתי את הדבר. הוא פלט: "אהה!" ויותר לא דיברנו על הנושא.

שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי רוצה להתגאות במשהו, הייתי זוקף חזי ומספר איך זכיתי לקבל באופן אישי "אהה!" מקישון הגדול, ואז כבודי היה עולה מעלה מעלה וכל השומע היה מסתכל עליי בפה פעור מרוב השתאות.    

המשך יבוא

* * *

מתי דוד

הון. שלטון. עיתון.

האמנם יש הבדל בין אדלסון לסבן?

מאז הוצאתו לאור של העיתון "ישראל היום", במימונו של המליארדר היהודי שלדון אדלסון, התעצם הוויכוח הציבורי בביקורת נגדו ונגד השפעת בעלי ההון על השלטון באמצעות העיתון.

הביקורת נגד אדלסון באה בעיקר מצד פוליטיקאים של השמאל, מאחר ש"ישראל היום" תומך בליכוד ובנתניהו, הביקורת נגד אדלסון באה גם מצד עיתונאים ובראשם "ידיעות אחרונות", מאחר ו"ישראל היום" שבר את המונופול התקשורתי והכלכלי של "ידיעות אחרונות". היתה זו ביקורת משולבת עוצמתית של פוליטיקאים ועיתונאים נגד אדלסון ונגד "ישראל היום". ביקורת אינטרסנטית שיזמה הצעת חוק שנכשלה, למניעת פירסומו של "ישראל היום". האינטרסים הכלכליים והתקשורתיים של העיתונאים והפוליטיקאים נכשלו בגדול, אך הוויכוח לא הסתיים.

מדוע אלה שמבקרים את אדלסון תומכים בסבן?

על פי בדיקה שערך העיתונאי, איתן אבריאל (4.12.16) מסתבר שמיספר רב של עיתונאים (וגם של הפוליטיקאים מהשמאל), מאלה שיצאו בביקורת חריפה נגד המעורבות של אדלסון – ונגד "הון שלטון", דווקא הם תומכים, משתפים פעולה, ואף נהנים מחיים סבן. עיתונאים אלה הם נגד השפעת ההון של אדלסון על השלטון, אבל הם תומכים בהשפעת ההון של חיים סבן על השלטון! שיא הצביעות. הכול פוליטיקה של אינטרסים במסווה של "עקרונות".

מאמרו של איתן אבריאל חושף ומסכם את העובדות הבאות:

המודל האידיאלי של ערבוב ההון בשלטון, בעסקים, בפוליטיקה וגם בעיתון – משותף לשני המיליארדרים היהודיים, אדלסון וסבן.

חיים סבן הוא הבעלים של חברת הסלולר פרטנר. הוא היה הבעלים של בזק לפני שמכר אותה ברווח של מאות אחוזים. סבן מקיים מדי שנה את המותג "פורום סבן" שאליו הוא מזמין על חשבונו פוליטיקאים ועיתונאים ישראלים, בנוסף לאמריקאים. זהו קוקטייל של הון ושלטון. השנה הוזמנו העיתונאים, נחום ברנע. יועז הנדל. בועז ביסמוט. דנה וייס. יונית לוי. אילנה דיין. בן כספית. כולם על חשבון סבן.

חיים סבן הוא אחד התומכים הראשיים של הקלינטונים. הוא השתתף במימון מסע הבחירות של הילארי קלינטון. הוא מימן ב-13 מיליון דולר את מכון המחקר ברוקינגס. הוא בוחש, משלם ומתמרן בתוך העסקים הפוליטיקה והעיתונות. הכנסים שהוא עורך ומממן יוצר עבורו השפעה והזדמנויות עסקיות גם בארץ וגם בארה"ב. כל המשתתפים בכנסים של "פורום סבן" הם ניצבים בהצגה שלו.

"פורום סבן" אינו פתוח לציבור. מדובר במועדון למיוחסים שהוא קובע מי יהיו משתתפיו, באיזה מחלקה יטוסו ובאיזה בתי מלון ילונו על חשבונו.

סבן הרוויח מיליארדים בישראל, בגלל החלטות פוליטיות-רגולטוריות של ראש הממשלה אולמרט ושרת התקשורת דליה איציק, לשעבר.

מדוע פוליטיקאיות כמו סתיו שפיר ומירב מיכאלי ממפלגת העבודה מקבלות הזמנות מסבן? רק משום שהן מדברות על "תהליך השלום"?

חיים סבן הוא המשקיע הגדול בסטארט-אפ המצליח של הבן של אהוד אולמרט – שאול.

אדלסון זוכה לביקורת חריפה של העיתונות על קשריו ותמיכתו בנתניהו. ואולם אותה העיתונות מתעלמת מקשריו של סבן עם נוני מוזס הבעלים של "ידיעות אחרונות". סבן הוא ידידו של מוזס והוא שקל בעבר לקנות את העיתון.

סיכום: הון. שלטון. עיתון. כולם מחוברים בעסקים ובפוליטיקה. סבן מחובר לשמאל בארץ ובארה"ב. אדלסון מחובר לימין בארץ ובארה"ב. אין הבדל בין סבן לאדלסון. אין הבדל בין הפוליטיקאים והעיתונאים שמחוברים ונהנים גם מאדלסון וגם מסבן.

הון. שלטון ועיתון, מחוברים בהווה וגם בעתיד.

* * *

משה כהן

דמגוגיה בגרוש

דוברי השמאל נוהגים להפנות אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה על שאינו מקדם הסכם שלום עם הפלסטינים. 

אם עונים להם שהפלסטינים אינם מתנהלים באופן המקדם שלום, הם משיבים "לא מענייני מה עושים הפלסטינים, אותי מעניין מה ראש הממשלה  שלי עושה."

אגב, הם משתמשים בביטוי "ראש הממשלה שלי" רק בבואם לקטרג. 

נו באמת, איך אפשר לדבר על תהליך השלום מבלי להתייחס להתנהלות הפלסטינים? כל בר דעת מבין שלהסכם צריך שניים. 

זה עלבון לאינטליגנציה לטעון "לא מעניין אותי מה עושים הפלסטינים" בהקשר לתהליך השלום. 

העולם כולו נגדנו

נוכח ההחלטה האנטי ישראלית באו"ם נשאלת השאלה, הייתכן ש"העולם" אינו צודק ביחס אלינו? 

התשובה היא כן, וזאת מניין לי, מדוגמאות אחרות של העולם נגדנו שהן בלתי צודקות בעליל.

"העולם" מאשים לא רק אותנו אלא את כל היהודים בגרימת מותו של ישו הנוצרי,  בשימוש בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות בפסח, בכתיבת "הפרוטוקולים של זקני ציון", בהרעלת בארות ובמה לא. 

ואלו לא האשמות גרידא, בעטיין נטבחו והועלו על המוקד אלפי יהודים. 

אכן "העולם" אינו התגלמות הצדק, לעיתים הוא אף התגלמות העוול. 

אם ההר לא בא אל מוחמד...

בעקבות האש שפרצה אתמול בבתי הזיקוק בחיפה, עולה זעקת תושבים הגרים בקרבת מקום על הסכנה הנשקפת. 

נשאלת השאלה, למה בנו אנשים את בתיהם קרוב לבתי הזיקוק, הנמצאים שם עוד מימי המנדט הבריטי?

למה לא נשקלת האופציה להעתיק את התושבים, שהחליטו לבנות את ביתם קרוב מדי לבתי הזיקוק, במקום להעתיק את בתי הזיקוק?

אולי זה פשוט וקל יותר? 

רמה עיתונאית ירודה

ביום 26 בדצמבר, בערוץ 2, בתוכניתה של אילנה דיין "עובדה", הודיעו שתהיה הופעה של שר לשעבר אשר יחשוף עניינים מבפנים. התוכנית עוררה את סקרנותי וצפיתי בה. צפיתי וציפיתי לשווא לחשיפות ולממצאים מרעישים. 

הופיע השר-לשעבר אבי גבאי בארשת פנים זועמת שסיפר על ילדותו במעברה, ועל תחושות הקיפוח והאפליה שלו. 

האיש בנה את עצמו בעשר אצבעותיו (לזכותו ייאמר) והגיע למשרה הרמה (בשכר של חצי מיליון ש"ח) של מנכ"ל "בזק". לדבריו קיבל בתקופת כהונתו 53 מיליון ש"ח (הלוואי עלינו). ולאחר מכן התמנה לשר במפלגתו של משה כחלון. והוא נראה ממורמר וזועם מאוד. 

למרבה התמיהה כל ההישגים האלה לא הפיגו כהוא זה את רגשי הקיפוח המושרשים שלו. לדבריו, הוא קרא בעיני האנשים "מה עושה המזרחי הזה בינינו?"

איך קוראים בעיני הבריות? 

והוא שואל איך זה שאין בין הפוליטיקאים המובילים בסקרים יהודים מזרחיים? (סליחה, מה ביחס למשה כחלון, אריה דרעי, מיקי לוי, יצחק כהן?)

 הוא שונא את נתניהו כי הוא בן של פרופסור. הוא פוסל את מתווה הגז כי לדעתו הוא מיטיב עם הטייקונים (סתם ולא פירש). לבסוף הוא התפטר על רקע פיטוריו של שר הביטחון יעלון. והוא חוזר ואומר שראה דברים קשים בממשלה כשברקע מראים את תמונתו של נתניהו, סתם ולא פירש. 

ראיתי את התוכנית ותהיתי, מה ראתה העיתונאית המוערכת אילנה דיין להביא תוכנית תחקיר ללא שום ממצאים. זה לא בזבוז כסף? 

האם המטרה להכפיש את נתניהו מקדשת את כל האמצעים?

זה היה סתם ראיון מאכזב עם איש מאוד מצליח אכול רגשי קיפוח וקנאה עמוקים ולא רציונאליים.

אגב גם אני ספרדי וגם אני גדלתי במעברה, אך רגשי הקיפוח של אבי גבאי עם 53 המיליונים שלו אינם מובנים לי.  

מי אמר אילנה דיין שמאלנית? 

משה כהן

ירושלים

אהוד: מניסיון העבר, יש לי קצת חוסר-אמון בתוכניות של אילנה דיין ולכן אינני צופה בהן כלל.

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשרים ושלושה של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

כ"ג. חברי ליאבה

[חלק ראשון]

  לא יהא חלקי עם הגורסים שפני אדם לחברו כפני הזאב, שרק החינוך החברתי מלביש עליהם מסכה, ואלו בהתנגשות ראשונה מתנפצת זו וחושפת את חרטום הטורף עם ניביו. זוהי תפיסה פשטנית מדי. אדם איננו זאב. הזאב שלמות בו, ואלו האדם, צדיק כרשע, איננו שלם. ודווקא מגרעת זו יתרונה עימה, שבזכותה נהפך הייצור המופלא לאדם כשמו. אך נראה לי, שיש בני-אדם יחידי סגולה, המתקרבים לשלמות מסוימת. אדם כזה – חבר שמו. חברות כמוה כאהבה שאיננה תלויה בדבר. אין היא כרוכה בשום יתרונות הפרט או בחישובי תועלת כל שהם. גילוייה, שהם כמתנה מגבוה, ניכרים בנכונותו של אדם פלוני למסור נפשו על שלום חברו הפלמוני דווקא. יש חברות שהיא חד-סטרית, עבדות עימה. החברות האמיתית הכרח שתהא דו-סטרית. זוהי תופעה נדירה בחיי האדם, רק מועטים זוכים לה. אדם יש לו הרבה מכרים וידידים דורשי טובתו ברוח מצויה. היש לכל אדם חבר אמת, זה הניכר ברוח בלתי מצויה?

נדמה לי שאני זכיתי בחבר כזה, ליאבה היה שמו, בן דודתי ביילה.

סיפרתי עליו, שיתום היה ושנתחנך בבית סבו, אבי-אביו, בניקופול שעל הדנייפר. אף-על-פי שמנותקים היינו זה מזה ורק בימי פגרה מלימודים נפגשנו – היו נפשותינו קשורות זו בזו.

הוא היה קשיש ממני בעשרה חדשים בלבד, אך בילדותנו גבוה ורחב ממני פי שניים. גיבור עשוי לבלי חת – כן נטבעה דמותו בעיני. הפצע העמוק שנפגע בו בשחר ילדותו, עם הינתקו מחיק אמו, חיפש לו ארוכה בחברות. ממנו למדתי, שערכו של חבר עולה על זה של הורים וקרובים. כלום תגלה לאבא-אימא את שפונות לבך? כלום תשתפם בכל הרהוריך ומעשיך, מהם שאינם נאים והראויים לשכחה! כלום יבינוך כהלכה?

סבו היה ידוע כאדם קפדן וקשוח, וביתו, כמוסד לחינוך עבריינים, להבדיל. נוסף לחברי היתום, ליאבה, נתחנך בביתו גם נכדו השני, בן בתו מיקאטרינוסלאב, ניסיה שמו, ששובב גדול היה, ירד לחיי הוריו, ביקשו אלה לתקן מידותיו ושלחוהו לבית סבא. ניסיה זה, הגדול מדודנו בארבע-חמש שנים, היה כדמות אידיאלית בעיני ליאבה, ביחוד כשנתבגרו והלכו. שניהם למדו בבית הספר התיכוני למסחר שבניקופול, זה בכיתות העליונות, וזה בנמוכות. ניסיה, שפרוע היה בילדותו, גדל כעלם מנומס ושתקן בנוסח של חניכי אטון כמעט. שקד על תרבות הגוף, ותנופת אגרופו קשה. מדי השרד של תלמיד שעליו נקיים ומגוהצים, נעליו מצוחצחות והפסוקה שעל ראשו עשויה כהלכה. המשוררים האהובים עליו היו ביירון ולרמונטוב. הגיבור שהלך בעקבותיו, היה פצ'ורין. תלמיד מצטיין היה. התלמידים, מהם בחורים מגודלים ועתירי כוח, מבניהם של בעלי האחוזות שבסביבה, פחדו מנחת זרועו, וגם המורים התייחסו אליו בכבוד. אף הילה של רומנטיקה הייתה לו, שכן הסתודדו על כך, שקשרי ידידות הדוקים לו ביותר עם המורה הצעירה לצרפתית. חבריו היו פונים לעיתים לעזרתו, והוא נענה בעין יפה ומסביר להם את כל הקשה "יותר טוב מן המורה."

פעם אחת, ובשעת הפסקה לא יצא ניסיה לחצר, נשאר בכיתה ושקע בקריאת ספר. נכנס אחד התלמידים, כפרי מגודל ובעל-זרוע, וביקשו שיסביר לו מה. תלה בו ניסיה את עיניו האפורות והקרות ודחהו לשעה אחרת. נעלב משום-מה הבחור, נתרתח והפליט: "הנח לתעלולי הז'ידים שלך!"

התגובה היתה מיידית. ניסיה קם, תפס בידו את קרש השולחן, שבמקרה חרג ממקומו, והלם על ראש יריבו. הבחור כרע ונפל מתבוסס בדמו.

הרעש היה רב. היה, כמובן, בירור בחדר המנהל ובמועצה הפדגוגית. ניסיה לא נבוך. הוא הודיע בבהירות ובשקט, שהוא מוכן לכל גזר-דין, ויהא זה אפילו כרוך בגירוש מבית-הספר עם "תעודת זאב" (תעודה המונעת מתלמיד שסרח להמשיך בלימודיו בכל מוסד חינוכי אחר ברוסיה), אך בשום פנים לא יסכים שיפגעו בכבודו היהודי.

מעמד התלמיד היהודי בבתי-הספר הממשלתיים באותם הימים היה בשפל המדרגה. אך עמידתו הגאה של התלמיד היהודי הזה ודבריו שנאמרו בכובד ראש וללא שמץ של שחצנות, השפיעו, כנראה, ומנהל המוסד טישטש את הפרשה. אין זה מן הנמנע, שגם המנהל בעצמו היה מן החשודים בליבראליזם, ולפיכך נהג כפי שנהג. באותה תקופה רחוקה היו מורידים לעיתים מדרגתו מרצה פלוני באוניברסיטה שבעיר הבירה, שנתפס באהדה לתנועת השחרור, ומגלים אותו כמנהל או כמורה לאחת הערים שבפזורה הקרתנית הרחוקה. כך זכה לפעמים בית-ספר אפרפר בעירה נידחת למורה בעל רמה אוניברסיטאית גבוהה.

   ניסיה עזב את רוסיה בימי פרעות 1918-1919, ולאחר טלטולי דרך הגיע לארץ-ישראל. בשנת העשרים נמנה זמן-מה עם המצילים בחוף ימה של תל-אביב. משום-מה לא מצא מקומו כאן וחזר לרוסיה. ערב אחד פגשתיו – בלויוית ליאבה – בשנת תרפ"ג במוסקבה, בבית מכרים משותפים. מעולם לא ראיתיו לפני כן, אך שקם לברכני לשלום, נידמה היה לי שהכרתיו, שכן ליאבה היטיב לתארו. אכן היה זה "לורד אנגלי". קומתו גבוהה מבינונית, רחב כתפיים,  כחוש ושרירי, פניו חטובים במפסלת דקה של חריצי אופי, עיניו האפורות, בולטות במקצת וקרות, סוקרות את הזולת בכובד ראש ואינן משפילות מבטן. הוא ידע שאני מתכונן לעלות לארץ-ישראל. נידמה היה לי, שהדליק אישוניו באור של אהדה כלפי, שוחח איתי עברית, סיפר משהו בקצרה על פרשת ישיבתו בארץ. אחר כך אמר לי ליאבה בתמיהה, שבערב הזה נשתנה ניסיה עד בלי הכירו, שכן, בדרך כלל, בפרט מאז חזר לרוסיה, אין הוא מוציא הגה מפיו.

ליאבה ודודנו הקשיש שמעו עברית מילדותם. אמנם ב"חדר" המסורתי לא ביקרו. מפי מורים פרטיים למדו. שפת ילדותנו היתה רוסית, אך לפעמים היה ליאבה מתחייך אלי בביישנות-מה ומציע: "הבה ונדבר מעט עברית!" – והיה נכנס עמי בשיחה עברית בהנאה ניכרת. הוא לא אהב אידיש. "זוהי שפה מעוקמת," – טען, – "היא מעקמת את גבו של היהודי, חפוזה ומגוחכת היא כדרך הילוכו ותנועותיו של הסרסור."

מפי המורים העבריים למד גם את תולדות ישראל. גיבורו הראשי היה שמשון. ביראת כבוד נשא גם שמותיהם של החשמונאי ושל בר-כוכבא. אך אהובו היה שמשון – "ישר ופשוט כמו אלון. יש בו משהו משל קוזק אמיתי." לא פחות משמשון העריץ את טאראס בולבה. כמה קטעים מתוך ספרו של גוגול זכר על-פה, למשל זה:

"אך הראשון, שנפגש להם בדרכם, היה זה אחד בן-זאפורוז'יה, שנרדם באמצע המסילה, תוך פישוט ידיים ורגליים. טאראס בולבה לא יכול היה שלא להיעצר ושלא להתענג על מראה עיניו. 'האח, איך השתרע בחשיבות! הרי לך, איזו דמות שופעת!' – אמר בעצרו את הסוס. ובאמת הייתה התמונה נועזת למדי: בן-זאפורוז'יה, כארי, רבץ ברחבות על המסילה. בלוריתו השמוטה תפסה כמחצית הארשין של האדמה. האברקים מאריג ארגמן משובח, היו מטונפים בעטרן, תוך הבעת בוז גמור להם."

ליאבה היה מדקלם קטע זה בהנאה, כשעיניו זוהרות והוא צוחק וחושף טור שיניים צחורות וחזקות.

ניקופול שכנה בקרבת המקום של זאפורוז'יה, ואגדת הגבורה הפראית היתה בלב ילדי הסביבה, בסיפורי הזקנים ובשירי העם האוקראיניים. ליאבה נמשך אל הגויים וביקש להידמות אליהם לא רק מלגו אלא גם מלבר, ביקש להקנות לעצמו את דרך מחשבתם ותפיסתם, בעיניהם שלהם לראות ולהעריך את פני הדברים. כיון שהגויים בזו ליהודי ולעגו לו – אף הוא כמותם, בז ולעג לו. אמנם מתוך הסתייגות-מה. היהודי היה גלותי, מגוחך ומאוס. "אם יד כל בו – סימן שראוי הוא למלקות. מדוע איננו מתקומם, מדוע איננו נלחם על כבודו? אם איננו נלחם, אם פחדן הוא, לא יכירנו מקומו עלי אדמות" – רטן.

היתה זו שנאת-יהודים מובהקת, שעלתה אולי בחריפותה על שנאתם של צוררים מושבעים. המסקנה הייתה כמובן אחרת: אם יש תקווה ליהודים, הרי זה אך ורק בציונות, בעברית, בארץ-ישראל. שם תזדקף קומתם, שם יתחשל אגרופם, שם יהיו בני-חיל שאין להתבייש בהם, כמו... טאראס בולבה ובניו אוסטאפ ואנדריי. ובינתיים מגיעות כבר השמועות על השומרים בארץ-ישראל ועל טרומפלדור, ואלה מחזקות את האמונה.

לכן התחבר בניקופול אל נערי הגויים, איתם היה מתרועע, תוך ידידות נאמנה ותוך תגרות אגרופים חליפות, אתם היה צולח את הדנייפר בשחייה הלוך ושוב, ומספר לי שבחם על רוחם העשוי לבלי חת.

מבין חבריו היהודים היה חביב עליו רק אחד, סיומקה, נער אמיץ רחב-לב ובעל-זרוע, שגם נערי הגויים כיבדוהו. סיומקה זה אף הוא ציוני היה לפי נוסח ליאבה, אף הוא שנא את הגלות ושלל אותה. אגב את סיומקה זה פגשתי כעבור שנים בירושלים. מראשוני העלייה השלישית ומחלוצי החוצבים היה. בחור גבוה מאוד, רחב כתפיים, זקוף ועתיר כוח. יפה-תואר היה, אם מותר לומר כן, יתר על המידה. צירוף של אפולו ושל הרקולס, עד כדי דמות הוליוודית מופלגת בנוי, שאין בינה לבין המציאות ולא כלום. עם זאת היה ביישן חולני, כשפונים אליו, נבוך ומסמיק. בעוברו ברחוב, כשמגבעת שחורה רחבת התיתורה על ראשו, לא היתה עין אישה שלא הביטה אחריו. אך הוא הסתייג מנשים, לא הביט לעברן. אף הוא לא האריך שבתו בארץ וחזר לרוסיה.

לא היו לי ימים שמחים כימים שליאבה היה מגיע לחופשת-קיץ לניקולאייב ומתארח בביתנו. גאה הייתי עליו, על יפי מראהו, על חוזק ידיו, על אומץ רוחו. אהבתי לצאת עימו לחצר ולרחוב להפגנת ראווה בפני נערי הגויים.

יום אחד, לאחר סעודת הצהריים, כשניגשנו אל הברז שבחצר לרוות צימאוננו, רץ לפנינו והקדימנו בנו של שוער הבית, נער מגודל, סריוז'קה שמו. תפסו ליאבה ודחפו עד שנשתטח על הארץ. נתרתח סריוז'קה, ניתר ממקום נפלו והסתער בשצף על הפוגע בו. היה זה קרב אגרופים מר. ליאבה הגן יפה על עצמו, אך יותר משהרביץ במתקיפו ספג הוא עצמו מהלומות קשות, ופניו שתתו דם. בגמר הקרב, ניגש אל הברז ורחץ את פניו. אחר התנגב בממחטה ואמר לי בניחותא: "אין להילחם לאחר סעודה. לאחר סעודה ליבי טוב עליי, ואינני מסוגל להלום כהלכה."

השתדלתי להידמות אליו. לא הייתי אכלן בילדותי, ונזיפות אימא לא הועילו. אך משהעיר לי ליאבה, אגב אורחא, שהוא מעדיף בשר שמן "מפני שזה מוסיף עוצמה לשרירים" – מיד ביקשתי מאמי שתיתן אף לי נתח בשר שמן, אף-על-פי שבחלתי בו.

למען ליאבה לא הייתי חס על שום חפץ משלי, ולו גם החביב עלי, ובטוב לב לא הצטיינתי מעודי. אך ליאבה, כאותו קוזק של גוגול, בז לקניין הפרט. כשהייתי מציע לו, לפעמים, שייטול מה משלי – היה מחייך ועונה, שאין הוא שש להכביד על עצמו במטלטלים, "איש חיל מוטב לו שיהא משאו קל עליו" – אמר. גם במשחקים היה הוגן. מעולם לא רימה. לפיכך היה יוצא בהפסד על הרוב. אך קיבל את הדין בלב טוב.

מכל משחק חביבה היתה עלינו השירה בצוותא. ערבים ארוכים היינו מוכנים שנינו לשבת זה בצד זה ולשיר בשני קולות: אני את הלחן המקורי, והוא את הליווי בקול שני. לא היינו מביטים זה אל זה. רק מאזינים למזיגת הקולות, וכשהתצליל מצליח וערב ביותר לאוזן, היינו זורקים לרגע עין צוחקת איש לרעהו, מצטחקים כמבוישים ושוב הופכים פנינו איש לעברו. מה שרנו? כשעברנו את גיל בר המצווה, היינו שרים שירי-ציון עתיקים וחדשים, אך בעיקר שירים אוקראיניים, שירי קוזקים:

                    הוי, על ראש ההר יקצרו קוצרים.

                    ולמרגלותיו,

                    בגיא ובמרחב,

                  קוזקים נוהרים...

   יש והיינו נוטלים פסוק מסידור התפילה ושרים אותו בלחן רוסי מובהק, אך מוסיפים אחרי הבית הראשון העברי, בית שני ברוסית, פרי אילתורנו. "ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך." וההמשך ברוסית:

                 בה אל תבטח,

                 דברה כזב,

                 היא לא תבוא –

                 חכה לשווא!

המשך יבוא

* * *

בקרוב יתקיים באוניברסיטת בת-שלמה רבתי

בחסות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר

יום עיון בנושא

תרומת הסוכר לבריאות הגוף האנושי

ולכושרו השכלי של האדם

בפעם הראשונה ישותפו גם נציגים

ממחצית האנושות החיה על פחות משני דולר ליום

* * *

דוד מלמד

"הלו! הלו! ירושלים מדברת"

ב-30 במרץ 1936, לפני שמונים שנה, חיבר הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ את המשדר לזרם החשמל ברמאללה, ונפתחו שידורי "קול ירושלים", תחנת הרדיו של המנדט הבריטי בא"י ששידרה בשלוש שפות: אנגלית, ערבית ועברית. זה היה שירות-הרדיו הראשון ששידר שידורים סדירים בעברית עד להקמת המדינה. אותות הפתיחה היו באנגלית ובערבית, ואילו בעברית קרא קריין את המלים: "הלו! הלו! ירושלים מדברת."

כעבור שנים אחדות, ביולי 1943, החל להופיע, בצמוד לשירות-הרדיו, שבועון עברי בשם "הגלגל". הוא הופיע אחת לשבועיים, ומנובמבר 1944 עבר להופיע כשבועון עד סמוך להקמת המדינה. הוא היה השבועון המצוייר השני ביישוב אחרי "העולם הזה".

באותן שנים הופיעו בארץ עיתונים רבים, וביניהם "הארץ", הוותיק מבין עיתוני ארץ-ישראל, ועיתון-הערב "ידיעות אחרונות". רבים מן היומונים היו בעלי זיקה מפלגתית וביטאו את העמדות הפוליטיות של מפלגותיהם, ביניהן מפלגות בינוניות וקטנות. כך הופיעו יומונים כמו "דבר", עיתונה של ההסתדרות (החל משנת 1925), "המשקיף" הרוויזיוניסטי (משנת 1939), "הצופה" הציוני-דתי (משנת 1937), "קול העם" הקומוניסטי (משנת 1937) ועוד. הופיעו גם שבועונים כ"הפועל הצעיר" ו"דבר השבוע", ועיתוני-ילדים, שהיו גם הם ברובם צאצאיהם של עיתוני המבוגרים. 

"הגלגל" היה שונה מהם. הוא יצא-לאור מטעם "מיניסטריון המודיעין הבריטי, על-ידי לשכת המודיעין הממשלתית בירושלים," והציג עצמו כ"דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים." עורכו היה דב קמחי, סופר, מתרגם ועורך, יליד פולין, שעלה ארצה בשנת 1908 והיה מורה בגימנסיה העברית ברחביה. קודם-לכן ערך קמחי את הירחון לבני-הנעורים "מולדת" ואת "הד החינוך". הוא נפטר בשנת 1961 בירושלים.

סגן העורך של "הגלגל" היה יוסף חריש, יליד ירושלים, בן למשפחה דתית שחזר-בשאלה, שופט מחוזי וסגן-נשיא בית-המשפט המחוזי, ולימים היועץ המשפטי לממשלת ישראל.

בשער הגיליון הראשון של העיתון, ב-27 ביולי 1943, הופיע ציור-הפסיפס המקורי של גלגל המזלות הנמצא בריצפת בית-הכנסת העתיק שנתגלה בחפירות בית-אלפא. בהצהרת-כוונות בפתח הגיליון, כמקובל בעיתונים ובכתבי-העת בימים עברו, הגדירו עורכיו את העיתון: "כדו-שבועון מצוייר לאינפורמציה, לספרות ולאמנות," והדגישו שאופיו ועריכתו נקבעו מתוך הסכם עם הוועד הלאומי והותאמו לצורכי הקהל העברי בארץ.

"הגלגל שם לו למטרה להביא לקוראיו שפע השקפות על מהלך המלחמה, שהעמים שוחרי החופש אוסרים כיום בכל מרצם נגד כוחות-הרע, וכן על הבעיות התרבותיות, הכלכליות והחברתיות הכרוכות במאורעות זמננו, ועל הישגי המדע בארצות הדמוקרטיה, הוא יכיל, יחד עם זה, יצירות ספרותיות מעולות, בשיר ובפרוזה, מאת טובי הסופרים העברים, ויקבע מדורים מיוחדים להשקפה על החיים בארץ ומהלך התפתחותה, לביקורת כנה ובלתי-תלויה על תופעות הספרות והאמנות, התיאטרון והמוסיקה, הקולנוע והאספורט בארץ, ולהדרכת הקורא בספרים העוסקים בבעיות הזמן" – כתבו עורכי העיתון בהצהרת-הכוונות.

ואכן, על-אף הגדרתו וצמידותו של "הגלגל" כעיתון-רדיו ל"קול ירושלים", הוא היה עיתון רחב-יריעה שכלל בתוכו את כל מאפייניה החדשותיים, התרבותיים, החברתיים של ההוויה הארצישראלית.

העורכים עמדו בהבטחתם, והגיליונות הבאים של עיתונם שפעו מכל הטוב שפרטו בהצהרת-הכוונות, החל מהיצירות הספרותיות ועד חדשות "האספורט". לכך ניתן להוסיף עוד הבטחה שעמדו בה: "לבטיה של הפוליטיקה הוצאו מכלל ענייניו של 'הגלגל', שלא יעסוק בה אלא במידה שהיא עומדת מאחורי אותם הערכין האנושיים, שעליהם אנו נלחמים ומקריבים את כל כוחות נפשנו." 

"הגלגל" גם קיים בשנות הופעתו את הבטחתו להביא לידיעת קוראיו ידיעות מפורטות ממקור ראשון מאת כתבים מיוחדים בארצות-הברית, בריטניה, רוסיה וארצות אחרות.

השבועון פירסם תוכניות וזמני שידורים של תחנת "קול ירושלים", סקירות על הנעשה בה, תקצירי הרצאות שהושמעו בתחנה, ענייני מדע ותרבות ותמונות מרחבי העולם, ופרשנויות וכתבות מגזיניות שתורגמו מאנגלית לעברית מעיתונים בריטיים. העיתון הודפס על נייר משובח וצילומיו היו נאותים הודות לאמצעים שהועמדו לרשותו על-ידי השלטונות. החומר המגוון שהיה בו כלל כתבות, חדשות, ידיעות, מאמרים, סיפורים, שירים, דיווחי-ספורט, רשימות בנושאי מוזיקה, מכתבים למערכת, וכל מה שמצוי בכתבי-עת איכותיים, פרי-עטם של טובי הסופרים והעיתונאים בני התקופה. 

העיתון, שזכה לתפוצה רחבה, סקר את חיי התרבות בארץ ונתן במה ליוצרים מקומיים מבני היישוב, כמו חנוך ברטוב, יהודה עמיחי, יעקב כהן, ר' בנימין, אליעזר שטיינמן, יהודה בורלא, יהושע בר-יוסף ויצחק שנברג (שנהר). בין היתר ערך העיתון בשנת 1944 את תחרות הסיפור הקצר, שבה זכה בפרס, 20 לא"י, צעיר ירושלמי, יצחק נבון, לימים נשיא המדינה, שכתב את הסיפור "הולך ברקידה".

במשך השנים נערכו בעיתון עוד תחרויות פרסים, כמו התחרות לרגל חג החנוכה. "מיספר פרסים מעניינים נועד למטרה זו, ביניהם מקלט-ראדיו מתוצרת אנגלית עם חמש מנורות," הודיע העיתון ב-1 בנובמבר 1945.

הקשר אל הרדיו לא הצטמצם רק בפרסום לוחות-הזמנים של השידורים אלא גם במדור קבוע שנקרא "תיבת השאלות הטכניות", שאלות בנושאי מקלטי הרדיו, קליטת השידורים ותקלות נפוצות. המערכת התחייבה: "נענה על כל השאלות בדואר חוזר, ואילו רק את השאלות המעניינות את הכלל נפרסם." וכך פורש אחד הקוראים את בעייתו: "קול המקלט שלי נפסק זמן-מה לאחר שאני מדליק אותו. כשאני דופק בו, חוזר הקול לשניות מיספר ושוב נפסק אחר כך. העליי למסרו לטכנאי, או שאני עצמי יכול לתקנו?"

ואז באה תשובה מפורטת, ובה נכתב בין-היתר: "ייתכן שאחת המנורות מקולקלת. אם כל המנורות מצויות במצב טוב, הרי הקלקול במקלט, ועליך למסור אותו לטכנאי לתיקון" (30 בינואר 1947).

ב-1 באוגוסט 1945 התפרסמה ב"על המשמר" ובעיתונים נוספים ידיעה על "בירורים על דרכו של 'הגלגל'", ובה נכתב בין היתר: "הוחלט לקבוע ועדה... לברר את דרכו ותוכנו המדיני-הציבורי של 'הגלגל', לבוא בדברים עם השלטונות ועם יתר הגורמים כדי לשוות לשבועון הזה, היוצא על-ידי לשכת-המודיעין הממשלתית, אופי עברי לאומי יותר."

לאחר ש"הגלגל" חדל להופיע, נוסד בשנת 1948 עיתון-רדיו עברי אחר: "המאזין". הודעה על כך התפרסמה בעיתון "המשקיף" ב-20 באפריל 1948 ובה נכתב: "השבועון הממשלתי 'הגלגל' הפסיק את הופעתו בסוף השבוע שעבר והוא ימשיך לצאת ע"י בעלים יהודים, מחברי מערכת 'הגלגל'. שם העיתון ישונה ל'המאזין'."  

דוגמא לאופיים של דיווחי "הגלגל" מצויה בגיליון כרך א' מס' 25, במדור "רדיו ירושלים לתכנית השבוע". נמסר בה ש"ביום ג' (4 ביולי), ליום עצמאותן של ארצות הברית, יתקיים קונצרט אנגלו-אמריקני בחסותו של... הקונסול הכללי של ארצות-הברית בארץ, בניצוחו של קארל סלומון ובהשתתפותו של הפסנתרן פרנק פולק... בחלק השני של התכנית תיכלל הרפסודיה הכחולה המפורסמת לגרשון, שאף הוא הנו מבני-עמנו."

שלושת המוסיקאים האלה "מבני עמנו" מוכרים בשמותיהם הידועים-יותר: קראל שלמון ופרנק פלג – בארץ, וג'ורג' גרשווין – בארה"ב.

עם תום שנתו הראשונה של "הגלגל", לאחר עשרים-ושישה גיליונות ולמעלה משש-מאות עמודים, עורך "הגלגל" סיכום והפקת לקחים, ולצד המטרות שהושגו הוא אינו נרתע מלציין מטרה שלא הושגה, והיא דווקא מן החשובות ביותר לעיתון הצמוד לתחנת-שידור: "מדור-הראדיו, למשל, הוא אחד מאלה, שהמערכת התלבטה בו ולא מצאה עד-היום את הדרך,  היאך לעשותו שלם ומתאים לשעה ולקורא העברי בארץ, שהרי רבבות מקלטי-רדיו נמצאות בבתיהם של המאזינים העבריים בארץ. מדור זה דורש הרחבה, ובייחוד הוא נידרש להיות מעין מדריך ומחנך בעניין זה של שידור-הראדיו. ואילו אנו תקווה, שאותו רצון טוב שציין את מפעלנו מראשיתו ינחנו גם כאן בדרך הנכונה ונוכל לעשות את עתוננו לכלי-ביטוי גם ל'קול ירושלים'." (20.7.1944).   

בין פרסומי "הגלגל" היה מדור "שידורי יום-יום" של "קול ירושלים" ובו פירוט התוכניות וזמניהן, כגון חדשות בטורקית, גרמנית ופולנית ותוכניות בערבית. כמו-כן הוזכרו תוכניות נוספות: "אכול מפרי גנך – שיחות לגננים ולחובבים," ו"תוכנית קלה ומשעשעת לבתי חולים ולבתי הבראה ערוכה בידי אפרים גולדשטיין."

האיש, המוכר יותר בשמו העברי אפרים די-זהב, נולד בירושלים בשנת 1902 ונפטר בשנת 1957. הוא ייצג בארץ עיתונים ידועים בחו"ל כמו ה"דיילי אכספרס" וה"אקונומיסט", והיה מפרסם בהם כתבות משלו. כשנוסד בית-הכנסת "ישורון" בירושלים, שימש בו כחזן במשך שש שנים ולפרנסתו עבד בדואר.

עם הקמת "קול ירושלים" הוזמן די-זהב למנהל הדואר שהכיר את כישוריו הרבים במוזיקה ובכתיבה, וקיבל הצעה לעבור לתחנת-השידור החדשה. בימים הראשונים היה עורך-חדשות, עורך תוכניות, קריין, חזן וזמר ומשתתף בתסכיתי הנוער.

אולם שמעו יצא בעיקר כמניח היסודות לשידורי הדת והמסורת. קולו היה מוכר להמוני מאזינים משום ש"קול ישראל" המשיך לשדר את קטעי-התפילה שלו "מה טובו אוהליך" – בבקרים, ו"המבדיל בין קודש לחול" – במוצאי-שבתות. רבים מבני הדור המבוגר בארץ זוכרים בערגה את קולו המתנגן של אפרים די-זהב השכם בבוקר ובצאת השבת.

עיתונאי בולט אחר היה אלכסנדר אלכסנדרוביץ (לימים: אלכסנדרוני) שהיה המניע העיקרי של מדורי הספורט. אלכסנדרוני, יליד פולין, בן למשפחות רבנים, היה כתב-ספורט עוד בפולין, בעיתון "פשגלונד ספורטובי", וממייסדי השבועון "ספורטצייטונג", ועורך הספורט של העיתון "נובה סלובו" בוורשה.

הוא היה מנהל מחלקת העיתונות וההסברה של מכבי בפולין, ובשנת 1935 עלה לארץ והחל לעבוד כעיתונאי-ספורט, עורך הספורט של העיתון "הבוקר" וחדשות הספורט ב"קול ירושלים", וכן ב"העולם הזה", "ידיעות אחרונות", "קול ישראל", "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט".

עם עלייתו לארץ-ישראל נתן דחיפה משמעותית להתפתחותה של עיתונות הספורט בארץ. 

העושים במלאכת "הגלגל" על כל מדוריו, החל מדב קמחי ויוסף חריש ועד אפרים די-זהב ואיש ה"אספורט" אלכסנדר אלכסנדרוביץ, תרמו כל-אחד בתחומו ליצירתה של אחת התופעות המרתקות בתולדות העיתונות העברית שהשתלבה עם השידורים העבריים על ערש לידתם.

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בתאריך 26.8.2016

* * *

אהוד בן עזר

ו' חנוכה – 138 שנה לתלם הראשון

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878 – לפני 138 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראבּ) בספרו "התלם הראשון":

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.

"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.

הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.

בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן, לתוכנית "הכול דיבורים" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.

יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

* * *

אורי הייטנר

1. לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שהיתה לי הזכות להיות בין מוביליו, נהגנו להזכיר לעצמנו שמטרתנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. כלומר, המטרה אינה להפגין עד כמה אנו זועמים וצודקים, אלא לנצח במאבק. וכך, ניהלנו מאבק חכם ואפקטיבי וניצחנו.

אני מציע לבחון ברוח זו את תגובת ישראל להחלטת מועה"ב בנושא ההתנחלויות. זו החלטה חמורה מאוד, הפוגעת בישראל ובאינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר שלה. ראש הממשלה היטיב לבטא את הזעם הישראלי נגד ההחלטה. השאלה היא האם צעדי התגובה שלו מועילים לאינטרס הישראלי. אני מטיל ספק בתבונה המדינית של המהלכים.

בחמישים שנות התיישבות בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, אף מדינה בעולם לא קיבלה את מדיניות ישראל. אף על פי כן, השכלנו לחזק את יחסי הידידות שלנו עם העולם, על אף המחלוקת. לשבחו של נתניהו ייאמר, שבתקופת כהונתו שופרו היחסים הבינלאומיים של ישראל עם מדינות רבות, בעיקר באסיה ואפריקה, כולל מעצמות כרוסיה, סין והודו, וגם עם מדינות ערב המתונות. לאחרונה, מסתמן שיפור ביחסי ישראל בריטניה, שראש ממשלתה הציגה השקפת עולם פרו-ציונית מובהקת בנאום שנשאה לפני שבועיים. וכל זאת, חרף העובדה שאף אחת מן המדינות הללו אינה תומכת בעמדותיה המדיניות של ישראל.

המחלוקת בין ישראל לבין העולם, אינה דבר קל, אך ישראל הוכיחה יכולת מרשימה לעמוד בה, ולשמור על האינטרסים החיוניים לה. אחד הכלים לעמידה זו, הוא מעמדה הבינלאומי ההולך ומשתפר חרף המחלוקת (מה שגורם לתסכול רב בקרב גורמי ה-BDS). המעמד הזה לא היה יכול להיווצר, אלמלא הקפדנו על אבחנה בין המחלוקת המדינית, לבין היחסים הבילטרליים עם המדינות השונות. כיוון ששינוי משמעותי בעמדת מדינות העולם אינו צפוי בעתיד הנראה לעין, האבחנה הזאת היא אינטרס ישראלי שיש לשמור עליו מכל משמר.

הזמנת שגרירי המדינות שהצביעו נגדנו באו"ם, ובוודאי של המדינות שהציעו את ההצעה, לשיחת בירור במשרד החוץ, היא צעד מוצדק וראוי. מדובר בדרך מקובלת בדיפלומטיה הבינלאומית לבטא מורת רוח, מחאה וכעס.

אולם ביטול ביקורים של מדינאים זרים בישראל, ביטול פגישות עם ראש הממשלה, ביטול ביקורי שרים, ביטול תוכניות שיתוף פעולה וסיוע, כל אלה הינם טעות. צעדי העונשין הללו, הם גול עצמי, שיפגע גם בנו.

הלקח מהחלטת האו"ם, בעיקר אם אין בכוונתנו להיכנע לה, הוא דווקא להגביר ולחזק את יחסי החוץ שלנו, לשוחח יותר עם מנהיגי העולם, כדי להסביר את צדקתנו ולהעביר את מסרינו. את זה קצת קשה לעשות באמצעות "ברוגז".

צרור הערות 28.12.16

* מנפח שרירים – נתניהו מנפח שרירים בתגובות הראווה שלו, במסע העונשין נגד המדינות שהצביעו נגדנו במועה"ב. הוא עושה זאת לצרכי פנים, לא לצרכי חוץ. זאת תגובה הפוכה לתגובה הרצויה; תגובה המבודדת אותנו ופוגעת באינטרסים שלנו. נתניהו נהנה מהתרועות והתשואות שצעדיו הפופוליסטיים מניבים. הוא יודע, שאלה שמריעים לו היום, ימצאו את הדרך להצדיק אותו מחר, בצעדים כמו הזחילה על הגחון בפני ארדואן, ההתנצלות בפני טורקיה על תוקפנותה נגדנו ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה", תוך רמיסת כבודנו הלאומי.

הנחיתי את שר החוץ... ואו, גבר גבר.

* לשאול את העולם בתסכול – "הארץ" לבש חג. מועצת הביטחון קיבלה החלטה אנטי ישראלית קיצונית, ומה יכול לשמח את דבוקת שוקן יותר מהאירוע ההיסטורי הזה? "כ"ג בדצמבר", כינה את האירוע גדעון לוי, על משקל כ"ט בנובמבר. אבל זה לא מספיק להם. אלוף בן, עורך "הארץ" נזף באובמה על כך שנזכר פתאום, מאוחר כל כך. גדעון לוי החרה החזיק אחריו והפטיר לעבר אובמה: "עכשיו באים?" אבל ההחלטה עצמה, אינה מספיק טובה. "צריך לשאול את העולם בתסכול: ומה עם מעשים?" קובע לוי בתסכול. "צריך." לאיזה מעשים הוא מצפה? דומני שכל "מעשה" שהוא פחות משליחת כוח רב-לאומי להפציץ את ישראל, לא יספק את תאוותו החולנית של "המתוסכל".

* מר ממוות – מועצת העיתונות מבינה שיש גבול לחופש הביטוי; שיש אמירות בלתי נסבלות, שאין לקבלן. ולכן היא הוקיעה את פשקוויל השטנה וההסתה של רוגל אלפר נגד יואב לימור, שאותו השווה להיטלר, בשל כתבה שבה הצביע על הסכנה לעתיד העם היהודי בגין ההתבוללות. מתוך הודעת מועצת העיתונות:

"זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת... מוקיעה בחריפות את בחירת המילים של רוגל אלפר... היא חוצה את גבול מופקרות הלשון גם במרחב שבו חופש ביטוי ועיתונות הוא נר לרגלינו. מבלי להרחיב עוד על המשוואה המחליאה שיצר הכותב אפשר לומר עליה כי היא זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת בתקשורת הישראלית. המועצה מביעה תקווה כי עורכי 'הארץ' ישקלו, ואם צריך ירסנו, את בחירת הדימויים של מר אלפר בהמשך דרכו כמבקר."

דבוקת שוקן כבר יצאה במתקפת נגד, ונתי טוקר פרסם פשקוויל נגד מועצת העיתונות.

אהבתי את ההגדרה "מר אלפר". אכן, עטו המורעל מר ממוות.

* תשובה לשאלתו המיתממת של ברוך תירוש – סיכול פיגועים ושיבוש היכולת הצבאית של חמאס וחיזבאללה, באמצעות חיסולו של מהנדס טרור בארץ אויב, בהחלטת הדרג המדיני (אִם... אִם... אין כל מידע בנדון), אינו דומה לירי בראשו של מחבל מנוטרל, גוסס, שכבר נמצא בידינו ואינו מהווה עוד כל סכנה, זמן רב אחרי ניטרולו, באמצעות חייל שמחליט על דעת עצמו להפר את פקודות צה"ל.

אבל אין טעם לנסות להסביר זאת למי שמגדיר חייל שיורה בראשו של מנוטרל גוסס – "החייל האמיץ."

* מתנת חג – תוכנית הצפון, תוכנית החומש לפיתוח הגליל, אינה מתנת חג האור רק לנו, תושבי הצפון, אלא לחברה הישראלית כולה. הפער הבלתי נסבל בין המרכז והפריפריה אינו בעיית הפריפריה, הוא בעיית החברה הישראלית. תיקון העיוות הזה יהפוך את החברה הישראלית לצודקת ובריאה יותר, את הכלכלה לחסונה יותר ואת מדינת ישראל לציונית יותר.

חבל שהיה צורך במאבק ציבורי כדי שההבטחות בנדון תכובדנה, אך בסופו של דבר הצדק והשכל ניצחו, ועל כך ראויים ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים לשבח ולברכה.

ועכשיו – המבחן האמתי הוא היישום בשטח.

* הישג גדול בהסכמה רחבה – באחד בינואר יכנס לתוקף אחד החוקים החברתיים החשובים שחוקקה הכנסת בשנים האחרונות, חוק תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים (אישור מיוחד ואי-התרת הוצאה לצורכי מס בשל תגמול חריג), התשע"ו-2016, הידוע יותר כ"חוק הגבלת השכר".

זהו חוק צודק מאין כמותו, שנועד לשים קץ לעוול מחפיר – פערי השכר הבלתי נסבלים בחברות ציבוריות. החוק קובע שכר מקסימום של 2.5 מיליון שקל בשנה (אף שהוא מותיר מנגנון שיאפשר במקרים חריגים שכר גבוה יותר, אך ההפרש שמעבר לסכום זה לא ייחשב הוצאה מוכרת למעסיק), ובכל מקרה – לא יוכל בעל משרה להשתכר יותר מפי 35 מבעל השכר הנמוך בתאגיד (כולל עובדי קבלן).

לכאורה, ולא רק לכאורה, חוק מתון מאוד. 2.5 מיליון שקל בשנה זה לא בדיוק שכר רעב, ופערי שכר של 1:35 אינם התגלמות השוויון. נכון, אולם ביחס למצב הקיים, זוהי מהפכה. היום הפערים וגובה השכר גבוהים בהרבה, וכאשר העסק כושל, וכשעסק כושל לרוב הסיבה לכך היא ניהול כושל, אותם בכירים אינם נפגעים כהוא זה, והפתרון הוא פיטורי העובדים שהשתכרו בשכר הנמוך ביותר.

לאחר קבלת החוק, בכירים שרוצים ששכרם יעלה, יואילו להעלות גם את שכר הזוטרים ביותר, ובכך ירבה הצדק ויתמעט אי השוויון.

על ההישג הזה יש לברך שני נבחרי ציבור. האחד הוא שר האוצר כחלון, שקידם ודחף את החוק עד לקבלתו, בתמיכת הממשלה וראש הממשלה.

השנייה, ואולי הראויה מכול לשבחים, היא ח"כ שלי יחימוביץ'. שלי יזמה את החוק ונאבקה עליו במשך עשר שנות חברותה בכנסת. לעגו לה שהיא אינה מבינה בכלכלה, שההצעה תפיל את המשק, שזו תהיה קטסטרופה כלכלית. ומי עמדו בראש התוקפים אותה? ראש הממשלה ושרי הממשלה, שהיום מתהדרים בהישג החברתי אליו הובילו.

שלי ראויה לשבח גם על כך שרתמה את מפלגתה לתמוך בהצעת הממשלה, אף שאין זה מקובל שהאופוזיציה תומכת בהצעות הממשלה. וכך, הישג חשוב כל כך לעובדים, הושג בהסכמה רחבה, חוצת קואליציה ואופוזיציה, ימין ושמאל – פה אחד.

* כמה יקבלו העמונאים? - אילו עמונה היתה מועתקת לתוך הקו הירוק, זה היה עולה כסף? כמובן. כך, כמובן, כאשר היא מועתקת לאתר אחר ביהודה ושומרון. מי שמתנגד עקרונית להתיישבות ביו"ש יתנגד לכך ששם יהיה האתר החדש, אולם עקירת עמונה היא בעקבות החלטת בג"ץ, והחלטת בג"ץ לא שללה התיישבות ביו"ש אלא באתר הספציפי הזה, ולא כיוון שהוא ביו"ש, אלא כיוון שהוא על קרקע פרטית. אם עמונה תוקם מחדש שלא על קרקע פרטית, אין כל בעייה. והכסף? היא ראויה לכסף, בדיוק כפי שהיא היתה ראויה לו אילו עברה לגוש דן.

השאלה היא כמה כסף? וכאן עבדה השבוע מערכת משומנת של שטיפת מוח, שקרים, דיס-אינפורמציה והסתה, שנועדה לפגוע בשמם הטוב של תושבי עמונה ולהציגם כסחטנים ומתעשרים (כאילו הם ביקשו להיעקר).

העיתונאי קלמן ליבסקינד מ"מעריב", אחד העיתונאים האמינים והמקצועיים בישראל, בדק את פרטי התקציב, ומתברר שכל הסיפורים על המיליונים שכל משפחה מקבלת הם עורבא פרח. כותב ליבסקינד:

"הנה העובדות. ממשלת ישראל קיבלה ביום ראשון החלטה על העברת 127.5 מיליוני שקל. 60 מיליון מתוכם ילכו להקמת שכונה חדשה ביישוב שבות רחל. מהלך נהדר למי שתומך בהתיישבות, מהלך רע למי שמתנגד להתיישבות, אבל לא כסף שהולך לעמונאים. 9 מיליון נוספים יועברו למועצה האזורית 'לצורך סיוע עבור הקמת תשתיות, שצ"פים [שטחים ציבוריים פתוחים א.ה.] ומבני ציבור זמניים באתר הזמני".' גם זה, כמו שניתן להבין, לא נכנס לכיס של תושבי עמונה. עוד 3.5 מיליון שקל אושרו לטובת חדרי אירוח, כולל שכירת מבני ציבור שישמשו בין השאר למוסדות חינוך עבור המפונים, אם יהיה צורך בכך. עוד 15 מיליון יועברו למועצה, גם זה לא לתושבים, לטובת הוצאות מיוחדות שצפויות לחול עליה עם העתקת היישוב.

"נשארנו עם 40 מיליון שקל שהולכים כפיצוי למשפחות עצמן. אלא מה? הכסף הזה מתחלק בין תושבי עמונה לבין תושבי תשעת הבתים שאמורים להיהרס ביישוב עפרה, בהתאם לפסיקה אחרת של בג"ץ, וככל שמדובר בתקציב עבור האחרונים, גם מתוכו יירד חלק לטובת האגודה השיתופית של עפרה, שהשקיעה בבתים הללו מכספה במהלך השנים.

"ומכיוון שהקריטריונים לחלוקת הכסף יתחשבו, ככל שזה נראה נכון לעכשיו, במיספר הילדים, בוותק ובהשקעה הכספית בבנייה, ומכיוון שתשעת הבתים בעפרה הם בתי אבן מושקעים הרבה יותר מאלה של תושבי עמונה, אנחנו נשארים ככל הנראה עם סכום שלכל היותר יגיע ל-20 מיליון שקל עבור תושבי עמונה. עם זה הם יצטרכו לבנות את חייהם החדשים, אחרי 20 שנה של מגורים ביישוב שייהרס. חלקו את זה ל-42 משפחות וקיבלתם בין 400 ל־500 אלף שקל למשפחה.

"אפשר לטעון שגם זה הרבה. אפשר לטעון שלא מגיע להם גרוש, על אף שהמדינה סייעה להם לבנות ולהתפתח ונתנה להם להבין כל השנים שהיא תומכת בהישארות שלהם על ההר. אבל לשקר אסור. וכל השיח שהתנהל פה במהלך השבוע הוא שיח של שקר.

"עכשיו, תקראו שוב את כל מה שפורסם השבוע ותגידו אם אתם מתקשים להבין למה – כפי שהעלה הסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה – רק 26% מהציבור בישראל נותנים אמון בתקשורת."

* מהכלא להצבעה – על פי פסיקת היועץ המשפט לכנסת, נאסר על ח"כ גטאס להגיע להצבעות בכנסת, כל עוד היה במעצר.

היה פעם ח"כ שהגיע להצבעות מן הכלא. היה זה שמואל רכטמן מן המפלגה הליברלית בליכוד, שהיה גם ראש עיריית רחובות (שנים רבות לפני שנאסר כפל התפקידים). רכטמן הוא הח"כ הראשון שהורשע בפלילים וישב בכלא. באותם ימים, החוק לא חייב ח"כ מורשע לפרוש, והבחירה היתה בידו. עד דחיית ערעורו הוא סירב להתפטר. הוא ישב בכלא והוסע ע"ח המדינה מן הכלא להצבעות. רק לאחר שנדחה ערעורו, הוא נאות לבקשת חבריו לסיעה, והתפטר מן הכנסת.

* עת הזמיר הגיע – בחנוכה נערך כנס "לימוד גליל" ה-14, פסטיבל של תרבות יהודית ישראלית בגליל המערבי. בשנים הראשונות הכנס נערך בקיץ במתנ"ס מעלה יוסף, אולם במלחמת לבנון השנייה הוא נדחה ונערך בחנוכה בכפר הנופש ראש הנקרה, ושם הוא מתקיים מדי חנוכה.

אני מרצה / מלמד / מנחה / מופיע בכנס מדי שנה, מראשיתו; ותיק המלמדים. בכל שנה – לפחות שיעור אחד, בנושא של אותה השנה.

בשנים שעברו היה לי מנהג קבוע. במהלך הכנס עליתי לקיבוץ ראש הנקרה להתוועדות עם מורי ורבי יריב בן אהרון; מפגש שהעניק לי כוחות רבים. בערב סוכות האחרון הלך יריב לעולמו. רציתי להרצות על משנתו הציונית של יריב, אולם הצעתי לא התקבלה; המארגנים עמדו על כך שהרצאתי תהיה בנושא של הכנס: אהבה.

בכנס הופעתי יחד עם חברי, המוסיקאי, חוקר הזמר העברי, מחנך בזמר ומי שהוציא לאחרונה את ספרו השני "בשביל השירים" (מסע לאורך שביל ישראל עם הזמר העברי) עופר גביש, במופע שיצרנו: "עת הזמיר הגיע" – הזמר העברי משוחח עם שיר השירים. את המופע הקדשנו לזכרו של יריב בן אהרון.

* ביד הלשון: הפנים היפים – בימים אלה מלאו 9 שנים למבצע "עופרת יצוקה" – מבצע נגד ירי הטילים מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום. המבצע נפתח בחנוכה, ולכן המחשב הצה"לי לגמרי לגמרי במקרה, כמובן, נתן לו את השם "עופרת יצוקה", לציון אותו "סביבון מעופרת יצוקה" הלקוח משירו של ביאליק "לכבוד החנוכה" (במקור ביאליק כתב "כִּרְכָּר בן עופרת יצוקה", אולם הסביבון של אליעזר בן יהודה ניצח את הכִּרְכָּר של ביאליק).

בעת המבצע, התפעל היוצר והזמר אריאל הורביץ מרוח ההתנדבות והמסירות הן של חיילי צה"ל והן של הציבור שהתנדב בהמוניו, וכתב את השיר שהפך להמנון המבצע: "רקפות בין הסלעים".

בשיר תיאר הורביץ את הבעיות המטרידות אותנו לאורך השנה והמצויות תדיר בכותרות, וגורמות לנו תחושות לא נוחות, בלשון המעטה, מהחברה והמדינה שלנו, אולם כשהמדינה "לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים, כמו רקפות בין הסלעים."

אז מדוע איננו רואים את היופי שבחברה שלנו, שלא בעתות חירום?

"בשגרה," כותב הורביץ, "הפנים היפים של הארץ מתחבאים."

לפני ארבע שנים וחצי ביקר נשיא המדינה שמעון פרס בגולן. הרכב נוער של מתנ"ס הגולן הופיע בפני הנשיא במיספר שירים, ובהם "רקפות בין הסלעים".

שמעון פרס שמע, ו"תיקן" להרכב טעות בעברית. "הפנים היפים של הארץ" נאמר בפזמון החוזר, ופרס תיקן: "אין לומר הפנים היפים, אלא הפנים היפות."

יש שני מובנים למילה פנים. האחד – פרצוף, החלק הקדמי של הראש ובכלל – הצד הקדמי של דבר מה. דמות, מראֶה. השני – רבים של פָּן. פן = צורה, אופן.

 לאיזה משני המובנים התכוון אריאל הורביץ? שני המובנים אפשריים. ייתכן שהתכוון לאופנִים, הצורות היפות שבה מתגלית הארץ. יתכן שהתכוון למראֶה היפה של הארץ.

 אם הכוונה היא לרבים של פן – הרי שהמילה פן היא בלשון זכר. אם הכוונה לפנים במובן של פרצוף, מראה – הרי שהמילה הזאת נכונה הן בזכר והן בנקבה. כך שאריאל הורביץ בשום אופן לא טעה. מי שטעה היה הנשיא.

אימי ז"ל נהגה לומר שהבורות אינה דגל ולא צריך לנופף בה.

ודאי כאשר אתה נשיא המדינה.

* * *

בן-ציון יהושע

איך מנחם אוסישקין השתלט על רחוב

יהודה הלוי והנציח את עצמו בחייו?

אברהם מנחם מנדל אוסישקין (1863-1941), "איש הברזל של התנועה הציונית", שזכה לכינוי "מנחם פחה", עליו אמר רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים, כי בעיניו הוא היה מעין 'צאר מנחם'. מנחם אוסישקין היה איש מעשה, איש חזון ואיש מלחמה. סיסמתו היתה 'אין לך דבר העומד בפני הרצון' והרצון של אוסישקין לא ידע גבולות. הוא ידע לעשות, אך בו בזמן היתה לו הערכה עצמית מופלגת ודרש את הכבוד המגיע לו לדעתו.

רחובות שכונת רחביה בירושלים נושאות שמותיהם של יוצרים בתחומי ההלכה והפילוסופיה, שירת הקודש ושירת החול, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. שלא לדבר על יהודים שמלאו תפקידי מפתח שלטוניים כמו חסדאי אבן שפרוט (מאה 10) ושמואל הנגיד (מאה 11). בכוח השררה הצליח אוסישקין לפגוע בהרמוניה של רחובות רחביה.

מי היה מעז היום?

שום דבר לא עמד בפני רצונו של מנחם אוסישקין. לאיש הכול-יכול הפריעה העובדה שהוא מתגורר ברחוב הנושא את שמו של המשורר והוגה הדעות ר' יהודה הלוי (ריה"ל) בזמן שבאותו רחוב מתגורר מנחם אוסישקין. לכבוד שנת השבעים לחייו, לקח אוסישקין צוות של עובדי הקרן הקיימת וציווה עליהם, בהחלטת איש אחד, לעקור את כל שלטי הרחוב הנושאים את שמו של יהודה הלוי ובמקומם להציב שלטי קרמיקה מפוארים הנושאים את שמו של דייר הרחוב הנכבד הלא הוא מנחם אוסישקין.

איש לא צייץ ולא צפצף ומנחם מנדל ראה כי טוב והוא יוצא לפרק ב' של מסעו. דרכו של אוסישקין עברה מביתו ברחוב אוסישקין למשרדו בבניין המוסדות הלאומיים שנקרא בעבר רחוב שמואל הנגיד. הוא ביקש להגיע מביתו למשרדו בקרן הקיימת בטריטוריה שלו ומחליט להחליף את 'רחוב שמואל הנגיד' ב'רחוב הקרן הקיימת'. הוא מזעיק את הצוות המיומן שלו ואלו חמושים בשלטים חדשים עוקרים את שמו של שמואל הנגיד ומציבים שלטי רחוב הנושאים את שם הרחוב החדש: 'הקרן הקיימת'. לתוך השכונה שרחובותיה הוקדשו כולם לנושא מכובד אחד – אישים בתור הזהב – הוכנסו חריגים מכובדים כמו 'אוסישקין' ו'הקרן הקיימת', שמקומם יקירם במקום אחר ואוסישקין ללא ספק היה ראוי לאחר מותו לרחוב הנושא את שמו.

על איש הברזל הזה אמר מושל ירושלים הבריטי רונלד סטורס בזיכרונותיו: "הייתי אוזר מותניי, מתכונן כגבר לעונש הצפוי לי ומתפלל לאלוהים, שגם עוזריי ישכילו לכבוש יצרים כמוני."

ומה קרה בפועל? ר' יהודה הלוי (1075-1141), מגדולי משוררי ישראל ומחשובי הוגי הדעות ביהדות, זכרו נמחק לעולמים. נכון ברחביה יש גן 'הכוזרי', שזו תמורה עלובה לרחוב מכובד על שמו של יהודה הלוי. מי יודע בימינו שמאחורי השם 'הכוזרי' מסתתר יהודה הלוי?

לאחר מלחמת ששת הימים המדרגות המובילות לכותל מהרובע היהודי קיבלו את השם 'מעלות יהודה הלוי'. האם בכך נעשה צדק עם זכרו של יהודה הלוי? – אני בספק. כולי הערכה והערצה לערים אחרות בישראל, ובראשן העיר תל-אביב, שידעו לכבד את המשורר הדגול יהודה הלוי והקדישו לו רחוב ראוי. רק ירושלים עמדה מנגד מול האיש שהעמיד את רצונו לפני כל דבר ונטל מגדול משוררי תור הזהב את זכותו לרחוב שיישא את שמו. שיחק מזלו של שמואל הנגיד יותר ממזלו של יהודה הלוי שנמחק כליל ושלט רחוב הנושא את שמו הוצב לימים מחוץ לרחביה –  בסמוך למנזר רטיסבון.

שלט הקרמיקה על ביתו של מנחם אוסישקין

"ויקרא שם המקום מחניים"

בספרו של אמנון רמון "דוקטור מול דוקטור גר – שכונת רחביה בירושלים" בהוצאת יד בן-צבי (1998) אומר המחבר כי אוסישקין, שאהב הוד והדר, בחר להתגורר (החל מ-1922) בבית 'מחניים' המפואר שברחוב שבטי ישראל (היום משרד החינוך והתרבות). בונה הבית (1885) הבנקאי השוויצרי יעקב פרוטיגר, נתן לבית את השם 'מחניים' לפי הפסוק בבראשית (לב ב): 'ויקרא [יעקב] שם המקום ההוא מחנים.' אוסישקין שכר את הבית ומילא אותו בכדים מצוירים, בתמונות, בשטיחים וברהיטים מלכותיים. בשנת 1927, לאחר שבניין אוגוסטה ויקטוריה, מקום מושבו של הנציב העליון, ניזוק ברעידת האדמה, הפקיע הממשל הבריטי את הבית לטובת הנציב העליון הלורד פלומר. חרף מחאותיו נאלץ אוסישקין לעזוב את בית 'מחניים' ולבנות את ביתו ברחביה.

הבית נבנה (1931) בסגנון הבינלאומי על-ידי האדריכל הנודע ריכרד קאופמן. הוא כלל שלוש דירות: שתיים בקומת הקרקע – עבור בנו ובתו ומשפחותיהם, ודירה גדולה בקומה העליונה למגוריו של אוסישקין. מעל פתח הכניסה לבית קבע אוסישקין לוח קרמיקה ובו השם 'מחניים', זכר לבית 'מחניים' האהוב שממנו נושל. זקני ירושלים מספרים כי מדי בוקר צעד אוסישקין בגאון בטרטוריה שלו – רחובות אוסישקין והקרן הקיימת – אל בנייני המוסדות הלאומיים, שם שכנו משרדי הקרן הקיימת. עוד אומרים שמדי פעם היה אוסישקין עולה על סולם ליד ביתו ומצחצח את שלט הקרמיקה הנושא את שמו.

הפנתיאון של אוסישקין

מפעלי ההנצחה של אוסישקין בימי חייו המשיכו לשגשג. בשטח הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים שוכנת כבוד 'מערת ניקנור'. אוסישקין מחליט לקדש את המערה ולהפוך אותה לפנתיאון לאישים דגולים של האומה. ומי לנו גדול מיהודה ליב פינסקר (טומשוב פולין 1821, אודסה 1891), רופא, שפירסם בעילום שם בשנת 1882 את 'האוטואמנציפציה', ובה תבע מתן ארץ מיוחדת ליהודים, כדי לאפשר להם לחיות כמו יתר עמי העולם.

אוסישקין העלה את עצמותיו של פינסקר מאודסה והביאו לקבורה מחודשת במערת ניקנור בהר הצופים וציווה בצוואתו לקבור אותו בפנתיאון לצידו של פינסקר. בנו של אוסישקין ציין לאחר הלווייתו של אביו: "אבי היה במאי גדול" והתכוון לכך כי אביו ביים אפילו את מותו. ואכן, ביום ההלוויה הגיעו, לפי צוואתו, נציגים מ-233 ישובים שהיו אז בארץ ישראל, כשהם מצוידים בשקיות עפר מיישוביהם. קברו נחצב בסלע של המערה וכוסה על פי בקשתו בעפר הקדוש שהובא מכל יישובי ארץ ישראל.

מפעל אחר שנעשה בחייו היו 'מצודות אוסישקין'. בשנת 1939, כשרכשה הקרן הקיימת שטחי קרקע בצפון אגם החולה, הוחלט לייסד מושבי עובדים וקבוצות שבהן יתיישבו מתיישבים מכל הזרמים. מפעל זה זכה כאמור בחייו לשם 'מצודות אוסישקין'.

אין לנו בעיה עם מפעליו הברוכים של אוסישקין במשך שישים שנים רצופות. לא היתה פעילות ציונית ואף יהודית לאומית, שלא השתתף בה והטביע עליה את חותמו. חורה לנו, שאנשי ברזל עשו כל מה שעלה על רוחם למען יירשמו בהיסטוריה.

איך מחזירים את הכבוד האבוד של ריה"ל?

ועדת השמות העירונית בירושלים תנהג כפי שנהגו בתל-אביב ותעביר אחר כבוד את רחוב הקרן הקיימת בירושלים לאחד הפרברים ויחזירו את כבודו האבוד של יהודה הלוי בלב רחביה, בין משוררי תור הזהב בספרד ומלומדיה. בתל-אביב העתיקו את רחוב הקרן הקיימת לרמת אביב והעניקו לרחוב את שמו של הדייר המיתולוגי 'דויד בן-גוריון' – מדוע לא ינהגו כך בירושלים ויחזירו את הכבוד הראוי ליהודה הלוי?

* * *

אהוד בן עזר

היתקלותה באיש הקשה אוסישקין

פרק מתוך הספר "ימים של לענה ודבש",

סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב

יום אחד, כאשר אסתר שוטפת ממי-הסבון את מיצי, חתולת האנגורה שלה, ואחר-כך עוטפת אותה במגבת ישנה ומניחה אותה בשמש להתייבש, נוחתת עליה לפתע-פתאום הפקודה: "בואי!"

כאשר האם פוקדת עליה אי-אפשר לסרב. יש לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שאותה היא תוקעת בין כתפיה הרזות של הילדה ומכוונת אותה לאשר תרצה. כך גם עתה, כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיה, מנקה את רגליה היחפות מן החול, ומוליכה אותה היישר ל"סאלון", משם בוקע בליל-דברים ביידיש, בגרמנית וברוסית. עניין רגיל הוא בבית יהודה ראב שמבקרים בו עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ, וידידים ומכרים מבין הדמויות הבולטות ביישוב העברי החדש. אסתר עוברת על פני שורה של אנשים ומושיטה להם את ידה לשלום באותה תנועה שבה היא רוכסת בחורף את כפתורי נעליה הגבוהות. ליבה נתון, לאמיתו של דבר, למשהו אחר. היא חוששת פן החתולה, שעזבה אחריה, שבה ומתגוללת עתה בחול החם ושערותיה הארוכות והמשייות קולטות לתוכן קוצים ואניצי-קש.

אסתר יודעת בדיוק מה עליה לעשות. עליה לתת "מיספר" – לשעשע את האורחים ולדקלם באוזניהם שיר עברי בפאתוס רב:

 "שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! / הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע."

או בקול נוגה ורך:

 "דליה דליה, אין את ענייה. / אנה תסעי – – – "

הפעם היא בוחרת לשיר באוזניהם את "אשא עיניי אל ההרים", מזמור תהילים שמורתה הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי. לאסתר קול סופראן חלק, והיא פותחת פיה ברחבות ובתמימות, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, מבטאה את מילות הטקסט העתיק בקלות ובפשטות, ובמקום שילדות אחרות מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עולה היא בקלות לטונים הגבוהים של הפינאל, ומסיימת בצליל רם ונקי.

רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליה. היא עומדת על מקומה כברווז בגשם, ובעקשנות מביטה רק אל אימה. מחכה לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות אינו ניתן.

שתי עיניים קרות מוזרות צצות לפניה, וקול קשה פונה אליה:

 "הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפאריס או בירושלים?"

עליה לענות מיד, לעשות את חובתה. פאריס? מעודה לא שמעה שם זה. במוחה חולפים שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה... פאריס זה אולי כפר ערבי אחרי גדרה?

בסופו של דבר היא עונה בקיצור נמרץ: "ירושלים!"

ומיד רואה לפניה את האשנב בבית סבתא, כשמתחתיו ניצב שולחן ועליו שרפרף; כשעולים על השרפרף ומוציאים את הראש דרך האשנב משקיפים על פני נחל קדרון ורואים חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – 'אשא עיניי אל ההרים...' מהדהדות המילים באוזניה, ופתאום היא מרגישה על פי תגובות הנוכחים שקלעה היטב ומילאה את חובתה, ומבלי לחכות לאות – היא קופצת קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופורחת החוצה.

המעמד מתרחש בשנת תרס"ג, 1903, כאשר מבקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין במטרה לאחד את היישוב כולו באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. כדי לממש את מטרתו מבקר אוסישקין בכל המושבות, מגיע גם לפתח-תקווה ואגב כך סר לביקור אצל יהודה ראב. לימים יספר יהודה בספר זיכרונותיו את גירסתו שלו לפגישה:

מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. "היכן את רוצה לשבת?" (רצה לומר – לגור).

 "בכיתה השמינית," ענתה.

 "לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?"

 "אתה חושב בירושלים?" – שאלה, – "לא, כאן בפתח-תקוה."

אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: "כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?"

 "לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!" ענתה הילדה בכעס.

עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:

 "את הדברים האלה שמו בפיה..."

ובכן, לוּ ענתה הילדה "בפריז", הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל"צרפתית" ולהגירה לחוץ-לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון "לראות", אלא לסלף...

לאחר שנים, באחד מן הקונגרסים הציוניים, נמצאת אסתר באכסניה אחת עם אותו "איש ברזל" בעל עיניים קרות. היא יושבת באולם-הכניסה, לפניה גל מעטפות וגלויות וכולה שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצות העיניים ההן מעליה:

 "כותבים הביתה, מה? – 'אשא עיניי אל ההרים?'..."

* על הספר הזה המחזיק כ-600 עמוד קיבל המחבר תואר דוקטור לשם כבוד מידי פרופ' פלוץ בן שחר, רקטור אוניברסיטת בת-שלמה רבתי.

* * *

יוסף אורן

ספר ביכורים מנחם על מה שמעוללת

 ההיסטוריה לאוהבים

 בכל סיכום שייעשה בעתיד על התפתחותה של הסיפורת בשנות קיומה של המדינה, יצטרכו המסכמים לציין את העובדה המעניינת הבאה, שרבים מבין סופרי שתי המשמרות הראשונות, סופרי "דור בארץ" וסופרי "הגל החדש", היו חברי קיבוץ בתקופה מוקדמת כלשהי בחייהם, לצד אחרים שהמשיכו לפעול כסופרים בקיבוצם כל חייהם. עובדה ביוגרפית זו מסבירה את המיספר הגדול של היצירות שנכתבו על רקע צורת החיים המיוחדת והמקורית שהצמיחה תקופת העליות במחצית הראשונה של המאה הקודמת ושעודנה מייחדת את החברה הישראלית גם כיום.

ספר הביכורים "מחיר הלב" של עמרם ארצי (שהופיע בהוצאת פרדס 2016, 306 עמ'), מצטרף לשורה ארוכה מאוד של  ספרים שנכתבו על רקע החיים בקיבוץ, החל מהקיבוץ האידיאולוגי שתיאר עמוס עוז ב"מקום אחר" (1966) ועד הקיבוץ המופרט שתיאר נתן שחם ב"לוח חלק" (2010). כהרבה סופרי קיבוץ קודמים הצליח גם ארצי להפיק בספרו עלילת חיים מעניינת מן המתח הבלתי-נמנע בין המרחב הקהילתי של הקיבוץ ובין המרחב הפרטי של היחיד.

להדגמת המתח המובנה הזה, הקיים בקיבוץ בין עולמו המוצנע והנסתר של היחיד לבין עולמה המפולש והחושף של הקהילה, בחר עמרם ארצי לספר על חייו של פליקס נוימן, חבר קיבוץ ותיק שלא נמנה עם קבוצת המייסדים של הקיבוץ בעמק, אשר באו ממדינות מזרח אירופה, אלא השתייך לקבוצת החיזוק שהצטרפה למאהל של המייסדים כעבור שנים אחדות, קבוצה של צעירים בעלי תודעה ציונית מגרמניה, שהספיקו לצאת משם ממש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

מייסדי הקיבוץ הדביקו להם מיד את הכינוי "הקבוצה הגרמנית" (עמ' 117-116) – כינוי שנועד ללעוג לתופעות מעודנות בהתנהגותם ולאופן השונה שבו הגו את דבריהם בשפה העברית, בעוד שהם אימצו אותו בגאווה כעדות לייחודם בקיבוץ מול התהדרות המייסדים בגסותם. גיבור הרומאן, פליקס נוימן בלט בקבוצה זו בנאמנותו האידיאולוגית לחיים קולקטיביים המאזנים את קדושת העבודה בעזרת פעילות מסועפת בתחומי החינוך והתרבות.

הבגידה הכפולה של פליקס

שלא כמקובל, בחר עמרם ארצי לפרוש את סיפור חייו של גיבור ספרו דווקא מסופו, ממותו של פליקס בתאונה בגיל שמונים ושש מהתקף-לב בזמן שנהג במכוניתו ממרכז הקליטה בנצרת-עילית אל ביתו בקיבוץ, אחרי שסיים ללמד שם בהתנדבות עברית לעולים חדשים מאתיופיה. ואף שהמספידים בלווייה לא התעכבו על חלקו של פליקס בייסוד הרפת ובפיתוחה במשך שנים ועל תרומתו אחר-כך כמחנך של דורות במוסד החינוכי וכמרצה לתנ"ך במכללה האזורית, הוכיחו הזֵרים הרבים שהונחו על קברו על היקף פועלו בקיבוץ ובאזור.

לפיכך, היה זה אך טבעי שאחרי הלווייה, כאשר הצטרפו צרויה יואב ואבישי לאימם, חוה, כדי לנחמה, תמכו בהצעתה, להוציא חוברת זיכרון שתנציח את אבי המשפחה. במעשיותה הפולנית הטילה חוה את מלאכת ריכוז החומר על אבישי, צעיר הבנים והרווק היחיד מביניהם, שמשרתו, משרת מרצה באוניברסיטת ת"א, מתירה לו פנאי לא רק לכתוב שירים אלא גם להתמסר לביצוע משימה כזו. אבישי לא שיער, כמובן, שהמשימה תדרוש ממנו הרבה יותר זמן מכפי שהניח תחילה. ולא כל שכן, שכלל לא העלה בדעתו שבמהלך העיון שלו במסמכים ישנים ייחשף למידע עלום על חיי אביו. והחשוב בהם: המידע על אהבה נעורים נסתרת שהיתה לאביו עם היידי, נערה גרמניה ובתו של קצין גבוה בצבא הנאצי, אשר אמנם נקטעה כאשר פליקס בן השמונה-עשרה נאלץ להימלט מגרמניה ולעלות לפלשתינה המנדטורית, אך נמשכה באמצעות חליפת מכתבים ביניהם עד יומם האחרון.

אבישי, המספר על גילויים אלה מחיי אביו, דהיינו: מכהן בתפקיד "המספר" בעלילת הרומאן הזה, לא רק מגלה הבנה ל"בגידה" זו שבגד פליקס בחוה אשתו, אלא בה-בעת גם מפשיר כעס נושן שהצטבר בו כלפי אביו. לפני כעשור, האשים גם הוא את אביו ב"בגידה", בכך שלא מנע את התאהבותה של חברתו, אודליה, בתומס, בחור מגרמניה שהזדמן לקיבוץ למשך שנה לעבוד בו במעמד של "מתנדב".

שתי פרשיות אהבה

ואכן, פיתח עמרם ארצי בעלילת הרומאן הזה שתי פרשיות אהבה, שעל אף ריקען ההיסטורי המרוחק, הצליח לא רק לקשור אותן זו לזו, אלא גם לתקן בעזרת פרשת האהבה שנקטעה בגרמניה על-ידי מלחמת העולם השנייה את קלקוליה של פרשת האהבה שנקטעה בקיבוץ שבעמק בעשור האחרון של המאה הקודמת, כאשר מדינת ישראל היתה נתונה במלחמת לבנון. נאמן לפיתוח העלילה בסדר מהופך, מההווה אל העבר, נחשף הקורא תחילה לפרטיה של פרשת האהבה של אבישי לאודליה, שכאמור הסתיימה בפרידתה מאבישי בתקופה שבה לחם בלבנון.

אבישי התאהב באודליה כאשר ראה אותה לראשונה בחצר המוסד החינוכי בשנת הלימודים האחרונה שלו בתיכון, בשנת 1985. רק אחר כך התברר לו, שאביו פעל לקלוט אותה כתלמידת חוץ בתיכון של הקיבוץ, אחרי שהתבררה לו מצוקתה הכלכלית של אימה, קלרה, להבטיח לה את סיום לימודיה בתיכון בקרית אתא (עמ' 234). מאחר שמשפחת נוימן הפכה למשפחה המאמצת של אודליה בקיבוץ, פרחה אהבת הנעורים של השניים תחת קורת הגג של המשפחה שתמכה בקשר שהתהדק ביניהם. ולכן הופתע אבישי כאשר גילה בשובו לחופשה מהצבא, שבתקופת היעדרותו מהבית אימצו הוריו גם את תומס, מתנדב בן גילו מגרמניה שהקיבוץ חיפש לו משפחה מאמצת הדוברת את שפתו.

כעבור זמן התברר לאבישי, שאימו אמנם התנגדה מן ההתחלה לאימוצו של תומס, בהיותם כבר המשפחה המאמצת של אודליה, אך כמנהגה נכנעה להתעקשותו של פליקס (עמ' 210). ועם זאת לא הצליחה להבין מאוחר יותר, כאשר החלה להתרקם אהבה בין המתנדב מגרמניה ובין אודליה, מדוע לא הרחיק פליקס את תומס בעודו יודע שבנו מתייסר מפרידת אודליה ממנו. ואשר לאבישי, הוא בחר שלא להתעמת עם אביו, ובוודאי לא אחרי שראה שאודליה ותומס הפכו לזוג מאוהב וגם עברו להתגורר ביחד בדירת רווקים משותפת. במקום זאת מיעט אבישי להגיע הביתה בחופשות הבאות שלו מהצבא, וחידש את ביקוריו בקיבוץ רק אחרי שאודליה עזבה ונסעה עם תומס לגרמניה. מפי קלרה, אמה של אודליה, נודע לו ששניהם נישאו שם.

אהבה בהתכתבות

 רק אחרי מותו של פליקס בתאונה נודע לאבישי, שאודליה נפרדה מתומס וחזרה לארץ, כדי להשיג מכאן גט ממנו, ושהיא מתגוררת שוב עם אימה, קלרה, בקרית אתא. לכן לא התקשתה חוה לשכנעו לפנות אל אודליה ולבקש את עזרתה בתרגום כמות גדולה של מכתבים בשפה הגרמנית שמצאה בקופסת קרטון בעיזבונו של פליקס. כך התחדש הקשר של אבישי עם אודליה וכך נחשפו שניהם לעוצמתה של אהבת הנעורים, שנמשכה עשרות שנים בין פליקס והיידי באמצעות המכתבים ששלחו זה אל זה מאז נפרדו סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד שמתו, היידי ממחלת זיקנה ופליקס מהתקף-לב בעת שנהג מנצרת עילית לביתו בקיבוץ, ימים אחדים אחרי שנודע לו על פטירתה.

אחרי שהתברר לאבישי, מקריאת מכתביה של היידי אל פליקס, הקונפליקט שאיתו היה צריך אביו להתמודד – קונפליקט שמבקר-ספרות אנוס שלא לחשוף את סיבותיו לקורא, כדי שלא לגזול מהנאת הקריאה שלו בספר – התפוגג בו מאליו הכעס שאגר בתוכו כלפי אביו במשך שנים. מפויסת לחלוטין כלפי פליקס בעלה היתה גם תגובת חווה על המידע שמצאו אודליה ואבישי במכתביה של היידי. אף שכל השנים ידעה חוה שלא מאהבה התחתן פליקס איתה, לא פקפקה אף פעם בנאמנותו לה (עמ' 86). ונאמנה לגישתה המעשית אל החיים, לא רק הודתה לו על חיי נישואים מספקים לחלוטין שהיו לה בחברתו, אלא גם סלחה לו ולהיידי על כך ששניהם סייעו זה לזה, באמצעות המכתבים שכתבו האחד לשני, להתמודד עם אילוצי החיים שנכפו עליהם.

כמו אבישי הבינה גם היא, שבהתקף הלב שעבר בזמן הנהיגה הביתה מנצרת עילית שילם פליקס את המחיר המלא על המתח שבו העמיד את ליבו, אחרי שנאלץ להסתיר ממנה את הקשר שהמשיך לקיים עם אהובת נעוריו מגרמניה, וגם להסתיר מאבישי את הסיבה שמנעה ממנו להרחיק את תומס מאודליה.

הגזמה במספר המכתבים

חומרי סיפור-המעשה הנפרש ברומאן הם כאמור דרמטיים ועתירי דמיון, ולכן חבל שהצמדתם המוגזמת למסמכים מסוגים שונים פגמה לא-מעט בהזרמתם לקורא. פירוט סוגי המסמכים יסביר טיעון זה. תחילה מצא אבישי בארכיון של הקיבוץ מכתבים שכתב אביו אל הקיבוץ ממצרים ומאיטליה בתקופה שבה שירת בגדוד העברי שהתנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (עמ' 16). עד מהרה נוספו לו מכתבים מאותה תקופה שכתב אביו אל חנה סגל, ידידתו מ"הקבוצה הגרמנית", (עמ' 37-31, 60-55, וגם 76-71).

ורק אחר-כך נמצא האוצר הגדול של מכתבים שגילתה חוה בקופסת הקרטון שמצאה בעיזבונו של בעלה. היו אלה המכתבים שהחליפו ביניהם פליקס והיידי, משנת 1939 ועד שנת 2006. כאמור, שקדה אודליה על תרגומם של מכתבים אלה מגרמנית לעברית. לפיכך נחשף תוכנם המרתק בפיזור לאורך העלילה במקבצים אחדים, לפי הספק התרגום של המכתבים על-ידי אודליה, והם נדפסים באות מיוחדת המבדילה אותם מפרקי הסיפור של אבישי.

בכך לא מסתכמת כמות המסמכים המשולבים בעלילת הספר. במשך כל תקופת התרגום של מכתבי ההתכתבות בין פליקס והיידי מתקיימת גם חליפת אימיילים בין אבישי ובין אודליה ואלה נדפסים, באות הדפוס הרגילה של פרקי הסיפור, עם הנוסחה המוכרת לכל כותב אימייל (זו המציינת את שם השולח, את שם הנמען, את נושא האימייל ואת תאריך המשלוח שלו) לפני כל מקבץ ממכתבי ההתכתבות. חבל שמחבר הספר, לא הטמיע תמצית קצרה מתוכנם של האימיילים האלה בתוך פרקי הסיפֵּר של אבישי (כפי שעשה, למשל, בעמ' 67), כדי שיריעת הסיפור שלו תצליח לשאת את מטען מכתבי ההתכתבות בין פליקס והיידי, שרק אותם היתה הצדקה לכלול בפרקי הספר בשלמותם.

אדישות ההיסטוריה לאוהבים

מאחר שבעלילת הספר משולבים כל-כך הרבה מכתבים, חשוב לדון בנושא הזה בהרחבת-מה. הסיפור האפיסטוראלי, סיפור המכתבים, הוא סוגת תוכן וצורה המעניקה לכותב אפשרות למסור עלילה בגוף ראשון, בלשון ה"אני" של שני גיבוריו. לפיכך מנוצל היתרון הזה של הסוגה בתכיפות על-ידי כותביהם של סיפורי אהבה, כי היא מאפשרת לגיבוריהם חשיפה של רגשות אינטימיים בהרחבה.

לעמרם ארצי היתה הצדקה מלאה לכתוב את מירב עלילת ספרו במתכונת המכתבים משתי סיבות נוספות, אחרי שבחר לגלגל את קורות חייו של פליקס מההווה אל העבר: הן בגלל העובדה שגיבוריו שהו במקומות מרוחקים בעת כתיבת המכתבים (כאלה הם מכתביו של פליקס ממצריים אל חנה סגל בפלשתינה), והן משום שבנוסף לריחוק הגיאוגרפי זה מזה גם היו צריכים גיבוריו לקיים את הקשר ביניהם בהסתר (וכאלה הם המכתבים ששלחו פליקס והיידי זה אל זה בין השנים 2006-1938).

ועם זאת, אין כותב שבחר לכתוב עלילה המתבססת במידה כה ניכרת על מכתביהם של אוהבים יכול לפטור את עצמו מהדרישה שגיבוריו יבטאו את רגשותיהם זה כלפי זה ואת השקפותיהם בנושאים השונים של החיים באופן מקורי ובלתי-שגרתי, שאם לא כן הופכת החזרה על התבנית הקבועה של המכתב למייגעת עבור הקורא. ולכן, אילו דילל מחבר הרומאן הזה את מספרם של המכתבים, היתה מתבלטת פחות רדידות תוכנם של חלק מהם וגם הכפלות שונות בתוכנם היו מתבטלות .

מועמדים ראשונים להוצאתם מהספר (או לפחות לקיצורם) הם המכתבים שבהם מתרכזים יותר פליקס והיידי בהבעת דעתם על אירועים שאירעו בארץ ובעולם במהלך שנות ההתכתבות ביניהם, במקום לבטא את השקפתם הכוללת על החיים כפי שהתגבשה אצלם בחלוף השנים. כלומר:  אף שמחבר הספר אסף בשקדנות את האירועים הנודעים ביותר שהתרחשו בעולם במשך שבעה עשורי ההתכתבות בין השניים, כדי למקם בעזרתם את המכתבים ברקע של זמן כתיבתם, מוטב היה לוותר על מכתבים שתוכנם מתמצה בעיקר בהם, וזאת משום שתגובת שני הגיבורים על האירועים הללו היא בדרך כלל צפויה ולרוב גם בלתי-מעניינת. במקום זאת מוטב היה להרחיב במכתבים שכתבו פליקס והיידי זה אל זה במשך כל-כך הרבה שנים את הרגשתם האישית כקורבנות חסרי-האונים של ההיסטוריה זרועת המלחמות והאסונות, שלרוב היא אדישה לגורלם של אוהבים. 

אך גם אחרי ההסתייגות הזו מכמות המכתבים וממקצת תוכנם, מן הדין לומר שמחבר הרומאן הצליח להכיל בעלילה שני סיפורי האהבה מעניינים, שהינם שתי גירסאות על כוחה של אהבת הנעורים. אף ששתי האהבות הן מתקופות שונות בהיסטוריה וגם התממשו באופן שונה לחלוטין, כי המוקדמת, זו שהתקיימה בין פליקס ובין היידי, היתה מוצנעת וסודית, בעוד שהמאוחרת, זו שהתנהלה בין אבישי ובין אודליה היתה גלויה – הצליח עמרם ארצי לחבר את שתי העלילות על-ידי חשיפת הזיקות בין שתיהן. זהו הישג לא פשוט המעיד על שליטתו בשזירת שתי העלילות בלי שפיתוחה של האחת נעשתה על חשבון השנייה.

ואכן, משתמע משני סיפורי האהבה שמסופרים ברומאן הזה, שגם אם אירועיה הבלתי-צפויים של ההיסטוריה שיבשו בשלב כלשהו את אהבת הנעורים של הגיבורים, הצליחה לבסוף אהבתם הראשונה, האהבה התמימה והעזה מכולן, להגשים את עצמה. ולכן, ספר זה, שהוא ספר הביכורים של עמרם ארצי בפרוזה, הינו הישג נאה שלו, אחרי שני ספרי השירה שפירסם בעבר, הישג נאה וגם מנחם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תבקש מאימא שתיתן לי עוד יום

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

תבקש מאימא שתיתן לי עוד יום

למה אתה משתעמם

כשהייתי בגילך בקושי היו טלפונים

ולא ניידים ולא מחשבים

וכל מה שיש לכם היום

אז למה אתה משתעמם

תבקש מאימא שתיתן לי עוד יום

אנחנו מבלים יחד מצויין

תראה את הים

ותיכף תגיע ארוחת-הבוקר

הלילה אתה כבר לא ישן אצלי

בשמונה בערב אני מחזיר אותך

אתה תבקש מאימא

או שאתה משתעמם איתי

טוב אני לא אשם שיצאת עדין כל כך

כמו אימא

רק אל תבכה

אתה יודע שאני אוהב אותך

למרות שאמרת לה שאני נראה כמו דוב שעיר

ואתה לא מבין איך היא בכלל התחתנה איתי

גברים אמיתיים לא בוכים

הם הגאווה של אבא שלהם

וכשתגדל וכבר לא יהיו לך

שערות ארוכות כמו של ילדה

יהיה לך שיער כמו לי על כל הגוף

ותהיה גבר

ואל תסתכל עליי שאני כבר קירח

קרחת היא סימן לגבריות

פורסם לראשונה בגיליון 563 מיום 22.7.10

* * *

אלי מייזליש

מי זאת הסֶמַנטַה פַּאאור?

הסמנטה היא הנציגה העכשווית של ארה"ב באו"ם.

שאלה: מי שמע עליה או מכיר אותה כמו ששמעו על הנציגים הקודמים והמיתולוגיים של ארה"ב באו"ם למשל: ארתור גולדברג.

וכה אמרה הסמנטה [לפני כשנתיים]: "אני סבורה כי לא כדאי לנו להקריב מיליארדי דולרים בצבא הישראלי אלא להשקיע את אותם מיליארדי הדולרים במדינת פלסטין החדשה..." [ולהקים לה צבא].

וכדי להכירה, אין יותר צורך במילים נוספות, וכמו שנאמר: "...יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת..." קרי, באמירה אחת [כנ"ל].

לפי ההתנהלות שלה, ניתן היה לחשוב שאולי היא פטריוטית אמריקנית מדורי דורות מאז מלחמתו של וושינגטון נגד הבריטים.

אז לא. 

במקור היא סתם אירית קתולית ומשפחתה היגרה לארה"ב כשהיא היתה ילדה. ומאז שחר בגרותה, כבר היתה קרובה לאובמה, כמה שנים לפני היותו לנשיא. וככה היא משתייכת למשפחה גדולה של יועצי הנשיא והנשיא עצמו, שאינם ילידי ארה"ב, ושבלעדיהם הוא לא יודע כלום על הנעשה באו"ם בפרט ובעולם בכלל, ולך תעשה עם אלה עסקים.

אפשר להוסיף כהנה וכהנה לזיווג סמנטה-אובמה. אבל נניח לזאת ונתמקד במה שעשתה לנו לא מכבר. ההימנעות במועצת הביטחון, שלוותה בנאום בזוי ובוגדני בידידה נחשבת ובעיקר בשל חשיבותה היחסית של הקהילה היהודית בארה"ב, שיורקים עליה והיא אומרת גשם. היא, הסמנטה, כמו ההוא שבורח מהגשר וצורח "הגשר נשרף..." לאחר ששפך עליו נפט וזרק לפיד.

מהיום היא הופכת להיות חברה ברשימה "המפוארת" של פרעה עמלק המן טיטוס האינקוויזיציה היטלר עראפת – שכולם טבעו בים-סוף, ונוסף עליה גם אובמה הווייזתא.

יש כאלה הטוענים שאלה הידיים של אביה הפוליטי, שר-החוץ ג'ון קרי הטיפש, שישב בסעודיה ורקח עם המצרים את ההצעה הזו כבר בקיץ, לקראת ישיבה זו לגבי ההתנחלויות.

אבל כמו פרעה בעבר, גם הפרעונים של היום יוטבעו בים. כי ישראל הודיעה שקצב הבנייה רק יגבר. הייתי מציע לנתניהו לקחת מעטפה, לשים בה צ'ק על 32 מיליארד דולר, הסיוע של 4 מיליארד לשמונה שנים, ולשלוח לסמנטה שתעביר אותו לאובמה.

יש הרבה בנקים בליכטנשטיין עם מיליארדי דולרים שנרקבים במרתפי הבנקים, ושישמחו בקלות להלוות לישראל סכומים אלה אפילו לטווח של 100 שנה. האם התלות שלנו בגלל 'סיוע' זה תכתיב לנו לספר להם או לתת להם כל נכס אסטרטגי ששולם בדם יהודי?

עסקי גמדים בהונגריה

 לפני כמה ימים, בהיותה נציגת ארה"ב במועצת הביטחון, בנאום ההימנעות שלה בהצעה לגנות את ישראל, היא שתקה וכששאלו: "מי נגד?" שמה פלסטר על הפה, וכששאלו: "מי נמנע?" הרימה יד והיא היתה היחידה שם עם יד למעלה, אבל נימקה והתנצלה במשך 20 דקות למה היא [ארה"ב] נמנעת.

וזה מזכיר לי סיפור ששמעתי מהונגרי זקן שהיתה לו מסעדה – "גולש", והמסעדה היתה ריקה, הביא שתי צלחות עמוקות עם הרבה גולש ותוך כדי אמר:

"שמע סיפור, פעם ליד נהר, מצאו פסל אבן כבד ואף אחד לא יכול היה להרימו מהמים, שאל ראש הכפר: 'יש כאן גיבור שיכול להרים?' איש לא ענה, ואז בסוף-בסוף עמד הגמד של הכפר ואמר: 'אני, אני, אני.'

"ענה לו ראש הכפר: "אתה? הרי אתה גמד?"

הוריד הגמד את מכנסיו והראה לו את ה'חיים-יענקל' הענק שלו ואמר, "עם זה... עם זה... "

ואז כולם צחקו.

אז רבותיי, אין מה לעשות עם הסמנתה, רק לספר לה סיפור על גמד ליד נהר בהונגריה. [וכדאי מאוד-מאוד בשפה ההונגרית האותנטית]. כי אם בהונגרית מספרים על הגמד מוסיפים תנועת יד של מכה ביד שמאל על מרפק יד ימין ואומרים: "לוֹפַאס אַ-שֶגֶד-בֶּה."

אז אם לא תבין הונגרית היא תבין את שפת הידיים. בטוח.

* * *

תקוה וינשטוק

הגנב / פרנסות בישראל

אחרי שכתבתי על "נערת הפקר" (היינו זונה...) בסדרת "פרנסות בישראל" ב"מעריב" של פעם, חשבתי שמגיע לה בן זוג מתאים: גנב.

לא חסרים בעלי "פרנסה" כזו, אולם אני – שלא לצערי – לא הכרתי איש מהם. הם אמנם ערכו  ביקור בביתי אבל בדיוק אז נעדרתי מהבית. בעצם כמעט שאין בית שלא "זכה" לביקור דומה –בלילה או ביום – לפחות פעם בחיים.

בקרב העוברים ושבים ברחוב כמעט קשה, כמעט בלתי אפשרי, לזהות את בעלי "המקצוע" הזה. קשה לאין ערוך מלאתר זונה (שגם לאיתורה נזקקתי למשטרה): היא שואפת להתבלט והוא משתדל דווקא להיבלע בהמון ולנסות את מזלו בכיוס.

בהנחה שברשותה רשימה ארוכה של גנבים מקצועיים, התקשרתי שוב, הפעם בלי היסוס, למשטרת תל אביב וביקשתי גנב שיספרו לי על "הפרנסה". ואכן קיבלתי מען של גנב בעל ותק של עשרים שנה. את כינויו אין הנייר סובל, אבל באחת  הפעמים שעמד למשפט הציג את עצמו: "אופה לפי מקצועו וגנב לפי משלח ידו."

שלא כביקור אצל נערת ההפקר, לבית הגנב הגעתי בגפי, אחרי שהודיעו לו כיש עיתונאית מבקשת לקבל ממנו מידע מקצועי. הדירה היתה בשכונת התקווה. את הדלת פתחה אישה צעירה, בזרועותיה תינוק בן שבועות מיספר, ופעוט כבן שנתיים וילדה כבת ארבע אוחזים בשולי שמלתה. על ספה בפינה ישן כבודו. כמובן שישן. מה תעשה ציפור לילה בצהרי היום?

הסתכלתי סביבי. הדלות בכל מערומיה. חדר לא מסויד, זוג ספות, מיטה שבורה של ילד, שידה נושנה, כיסא צולע. בשביל סך הכול הזה כדאי להיות גנב?

בינתיים התעורר בעל הבית וניצב לפניי. גבר רזה, לדבריו בן 38, קומתו ממוצעת, פניו לא מגולחות, שערו השחור מידלדל. שום דבר מעורר תשומת לב מיוחדת פרט למשקפיים ענקיות על אפו. עד מהרה התברר לי כי גם תפישת עולמו אינה מיוחדת במינה, כמעט שמרנית. ברור לו שלגנוב אינו כבוד גדול.

אף שהודיעו לו על מטרת בואי, קידם את פני במורת רוח, חושד כנראה שאני מין מרגלת משטרתית.

"אני אדבר רק מה שאני ארצה." הודיע. "עליי לא תשפיע גם ריטה הייוורט!" (שחקנית נודעת באותם ימים.)

אבל רק הצית סיגריה ומיד נכנס לשטף דיבור.

הוא יליד פולין, סיפר. בן למשפחה "טובה ועשירה." למד בישיבה וחשב להיות... רב. לא חשב על גניבות, אפילו לא קרא על גנבים. קרא דווקא את טולסטוי... רב לא נעשה. זמן מה עבד כאופה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה גורש לסיביר. רעב. כל אחד גונב מחברו. שם התמחה ב"מקצוע". אחר כך התגלגל לצבא הפולני, ערק, עלה לארץ, שוטט בין קיבוצים. לדבריו הקיבוץ רווה ממנו נחת אבל הוא לא שבע רצון מהקיבוץ. הוא אינדוידואליסט. עבר העירה. לעבוד בשכר נמוך בפרדס לא רצה, עבודה אחרת לא מצא. קרובים לא היו לו. ואז נכנס לחברה רעה ונעשה גנב.

"זו אשמת הסוכנות!" מתריס בר שיחי. "הייתי עולה חדש והסוכנות צריכה לעזור לי!"

לדבריו ראה בגניבה פרנסה זמנית. קיווה למצוא גניבה גדולה, להפסיק לגנוב ולחזור להיות אדם ישר...

הגניבה הגדולה לא הזדמנה עד היום. אבל במרוצת השנים שיכלל את הטכניקה שלו, נעשה גנב מדרגה גבוהה – לא כייס – והגיע לפסגת המקצוע: פריצת קופות. עבודה הנעשית בשלבים. חברים מדווחים על אתר שבו סכום כסף גדול. למשל בנק. הוא מתכנן תוכנית. לעיתים אורב ליוצאים מהבנק ולעיתים מנסה לפרוץ לאתר בלילה. לגניבות בבתים פרטיים יוצאים כרגיל בחבורה. אחד מטפס לדירה וזורק לחצר חפצים שאינם מקימים רעש – מכנסיים, מעיל. השני עומד למטה, תופש הכול ומרוקן את הכיסים, ושלישי ניצב באבטחה. את השלל הם מחלקים בעירום – רק כך מובטח להם שאיש לא גנב מרעהו.

השיטות ודאי השתפרו מאוד היום, כשבעים שנה אחרי אתו ראיון. "לרוב התוכנית מצליחה," אומר האדון הגנב. "אני אדם אינטליגנטי וזה עוזר... אבל אם מישהו מתעורר בדירה כשאני עובד – זה כבר לא תלוי בי. זה סיפור אחר." ואינו רוצה לפרט.

עד כה נמלט בשלום מכל המשפטים נגדו. לא הצליחו להוכיח שהוא אשם. אמנם הוכנס למעצר אך לא  למאסר. אבל אין להתקנא בו. הוא נשאר עני מרוד, כרוב הגנבים. אפילו כשתופשים סכום גדול, חמש מאות לירות, הכסף מתחלק בין שלושה ארבעה שותפים. הצעירים מבזבזים הכול על זונות, ולו יש משפחה שאוכלת את ההכנסה. היה רוצה לעבור דירה אבל אין לו כסף לדמי מפתח. (אמצעי הביטחון שנדרש אז בשכירת דירה).

   למעשה לא ראה ברכה ב"עמלו" וכבר נמאס לו להיות נרדף על כוונת המשטרה. הוא שואף לגדל את ילדיו בכבוד. את מלחמת העצמאות ראה כהזדמנות למפנה. "אמרתי לאשתי: 'עכשיו אתגייס ואכפר על עוונותיי. לא אכפת לי גם אם אפול!' לחמתי שמונה חודשים ולא גנבתי אף פעם, כדי לא לבייש את הנשק העברי. כשהשתחררתי ראיתי את עצמי כמו תינוק שנולד וציפיתי שיסדרו לי עבודה. בהתחלה קיבלתי תמיכה ולא חשבתי על גניבות. התמיכה נפסקה ופניתי לעירייה בבקשה לעבודה, ולא נעניתי. הרעב התחיל להציק לנו. ואז באו אליי חברים והסיתו אותי לבצע גניבה גדולה. עשו לי תיאבון כאילו הכסף כבר בבית שלי." הוא לא עמד בפני היצר ובפעם הראשונה ב"קריירה" שלו נתפס.

עד כה דיבר בשלווה עתה רעד כולו. "משלושה משפטים שיש לי כעת אולי איחלץ אבל הרביעי... אני לא רוצה לשבת! אם רק ישיגו לי עבודה יצילו אותי. אעזוב את דרכי ואהיה איש ישר לעולמים! יש לי כח לזה!"

צריך רק לוותר לו על המשפטים. אם יובא למשפט ברור כי דינו ייחרץ למאסר. עד כה היו ילדיו קטנים, לא הבינו, "אבל בשנה הבאה נכנסת בתי לבית הספר, והילדים יאמרו לה: 'אבא שלך גנב. בבית הסוהר!' ומה שווים החיים שלי אז? אם אשב במאסר תלך הילדה לרחוב וגם אם לא תהיה פושעת, הרי תחשוב שאביה צודק ותבזה את החוק! בינתיים, עד המשפט, מה כבר אכפת לי לגנוב?"

  ולפתע התפרץ: "אני אהרוג את כל מי שיאמר לילדיי 'אביכם גנב!' דאגו לי לעבודה. המשטרה צריכה לסדר אנשים כמוני! במאסר רק מתפתחים במקצוע!"

אלא שלא לכל עבודה הוא מסכים.

"לעבודה פיסית אני לא מוכשר מבחינה פסיכולוגית... כבר אינני רגיל לעבודה קשה. פקיד? אני לא יודע עברית טובה." דרישתו: עבודה קלה שמכניסה 55 לירות לחודש. איזה עבודה? למשל "לשמור בלילה מגנבים..." 

 למעשה, אז וגם היום, רק מעט מאד גנבים מסוגלים לחזור למוטב. זו דרך שבאיה לא ישובון. הפשע חזק מהם. כל חבר במקצוע הזה מתאמץ לעלות על חברו בגניבות. המתחיל ב"פרנסה" זו כמעט ואינו מסוגל לפרוש ממנה. לעת זיקנה, כשכבר קשה לו לטפס ולהתרוצץ, מתפרנס הגנב שב"פנסיה" לרוב מהחזקת רכוש גנוב, קנייתו ומכירתו.

לימים הכרתי אישית גנב מפורסם מאוד. זקני העיר ודאי עוד זוכרים את 'הפורץ הנוצץ', ישראל בנציוני. הוא היה מצייר תמונות, לא צייר ממש, ובדירתו הנאה בצפון העיר עורך מסיבות גדולות לאמנים ולאנשי תרבות. כולם, גם אני, באו אליו ברצון. היו אז ימי הצנע והקיצוב, והנה מזדמנת כרה עשירה. אמנם איש לא הבין מניין לו המימון? מהציורים שכמעט ואינו מצליח למכור? משכרה הצנוע של רעייתו הגננת?

לבסוף פוענחה התעלומה: בזה אחר זה הבחינו האורחים שחזרו ממסיבותיו כי מדירתם נעלמו לפתע כספים וחפצי ערך. כשתכפו המקרים פנו הנפגעים למשטרה. התברר שהגנב היה אותו מארח נדיב שהמציא שיטה: הוא היה מחטט במעילים ובמקטורנים שנתלו במסדרון ביתו, שולף מהם את המפתחות, נעלם לשעה קלה מהמסיבה שערך, ועם המפתח שמצא או מפתח גנבים, בטוח שהבעלים מחוץ לבית – הרי התארחו בביתו, היה מוציא מבתי אורחיו כספים ודברי ערך, וחוזר לביתו וממשיך לארח...

הוא נשפט לכמה שנות מאסר. פעם, בסיור עיתונאים בכלא רמלה, הגענו לנגרייה של בית הסוהר והנה מישהו מנפנף לי לשלום. זה היה הפורץ הנוצץ במדי אסיר. מאוד שמח לראותי. אני שמחתי פחות...

לימים השתחרר – וחזר לסורו. כבר קשיש, ללא מסיבות נוצצות. המשיך לטפס על קירות ומרזבים ולהתגנב לדירות. בתאונת "עבודה" כזו נפל ונפצע – וחזר לקלבוש.

בכלא פתח בקריירה חדשה: הגנב-המצייר הפך לגנב "הסופר" ופירסם בהוצאה עצמית שני ספרים "היסטוריים": "בית שאול" ו"בית דוד". גנב שהשתוקק להיחשב לאיש רוח. 

* * *

הנושאים המקצועיים החשובים

לסופרים בישראל

22.12.16

לכ'

מר צביקה ניר

יו"ר אגודת הסופרים

קפלן 6

תל אביב

לצביקה ניר שלום רב,

ברצוני להעלות בפניך נקודות אחדות בשם סומליו"ן, הארגון הוולונטארי של סופרים ומשוררים לנוער בישראל, וגם בשמי שלי:

1. נודע לנו כי בשנה הקרובה לא יחולקו תשלומים לסופרים על שאילות ספריהם בספריות הציבוריות. כמי שעמד מטעם אגודת הסופרים על ערש ההחלטה להתחיל לשלם לסופרים, וזאת בתקופתו של שמעון פרס כראש הממשלה ושולמית לפיד כיו"ר האגודה, אני מאוד מופתע. לא קיבלנו על כך שום הודעה, ולדעתי על אגודת הסופרים לצאת במערכה נגד ההחלטה הזו. אנחנו בסומליו"ן נתמוך בכל צעד שלכם.

2. זה כמה שנים ששום סופר לילדים ולנוער לא קיבל את מלגת ההתפנות של הפרס על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל. אנחנו דורשים שבין השופטים מדי שנה יימצא לפחות אחד שיש לו ידע בספרות הילדים והנוער, וכן שיינתנו מדי שנה לפחות שלוש מלגות התפנות בסקטור הזה.

3. נודע לנו שפוטר המנהל המקצועי המצויין של "גנזים" משה מוסק. חברינו אינם יודעים למי לפנות עכשיו. אני עצמי הצלחתי בתקופתו להעביר את מרבית ארכיונה של אסתר ראב דודתי וכן חלק מהארכיון שלי. עכשיו אין למי לפנות בקשר להמשך ההעברה של החומר.

אנחנו מבקשים למנות לתפקיד איש מוכשר ומיומן כמנהל שפוטר ואולי אף לשקול השבתו לתפקיד.

4. חברי סומליו"ן, חלקם הם חברים באגודת הסופרים וחלקם לא. ברצוננו לפעול בשיתוף אתכם בנושאים של ספרות ילדים ונוער, כולל ב"מאזניים".

אודה לך על התייחסותך.

בברכה,

תגובות

אהוד היקר,

אני מודה לך על פנייתך לגביי במכתבך לצביקה ניר. אם תרצה להמשיך ולהפקיד ב"גנזים" תוכל לפנות להילה צור, ארכיונאית גנזים, בטלפון: 054-3025048.

הידיעה שפירסמת בעיתונך לגביי עוררה וממשיכה לעורר עדיין הדים רבים וביקורת חריפה על הדרך הנמהרת של פיטוריי. לצערי הם לא חדלים להשמיץ אותי ולהכפיש את שמי כהסבר לפיטוריי. אתה ורבים אחרים כמוך, שהכירו את עבודתי בגנזים, יודעים כמה הכפשות אלה רחוקות מהאמת.

בברכת חג אורים שמח,

משה מוסֵק

*

לאהוד בן עזר שלום,

בתקופת הכהונה שלנו בראשות האגודה, נהגנו, הרצל ואני, לפעול דרך חבר הנאמנים של פרס רה"מ, לבחור תמיד שופט אחד מבין השלושה שיהיה מהתחום של ספרות ילדים.

כרגע חבר הנאמנים הוחלף.

צריך פשוט לשמור על קו זה: כאשר חבר הנאמנים בוחר שופטים, לדאוג שנציג אחד מבין השופטים יהיה מתחום ספרות הילדים.

בברכה

בלפור חקק

*

לאהוד בן עזר,

יישר כוח על מכתבך.

בברכה,

הרצל חקק

*

לאהוד ולצביקה ניר,

מצרפת את חתימתי, אך לא הופתעתי. ממתי נותנים או משאירים תקציב לקבוצה שאין לה כל כוח לחץ. מה נעשה להם, נפסיק לכתוב! נחרים את חנויות הספרים והספריות? לא נעביר להם ספרים שידעו מה זה...

 כפי שההתנחלויות יקבלו תקציבים והפריפריה והצפון לא. כך גם אנו. להם יש כוח אלקטורלי. קח מהם תקציב והממשלה תיפול. לא תשלם להם  [מיליון למשפחה] תמורת  התפנות חוקית, והממשלה תיפול. לנו לוקחים ומאומה לא קורה.

 כו-לה שואלים בספריות את ספרינו ללא תשלום. מה כבר קרה?

 נותר לנו רק לזעוק ולהשמיע קול.

 אהוד המשך בפעולתך המבורכת.

 אורה מורג

*

שלום לך אהוד,

כל הכבוד על המכתב והנקודות שהעלית. הנה עוד אחת שאני מבקשת שתוסיף:

כמו שיש פרס ספיר לספרות מבוגרים אנו דורשים פרס דומה גם לכותבי ילדים ונוער.

בתודה,

רותי ריכטר

*

מכתב יפה, ויש גם התארגנות של סופרים בפייסבוק ובווטסאפ, שכבר פנו לתקשורת ואף הוקמה מהומה חלקית אך ללא תוצאות. צריך לפנות לחבר כנסת ולהכין הצעת חוק, שתיקח בחשבון את צרכינו, כדי שנוכל להמשיך לתת לחברה את התמיכה החשובה להמשך קיומה המוסרי והתרבותי.

היה חוק הגנת הסופר אך הוא  היה קלוקל, יש לשנותו, ולא לבטלו.

ובקשר לספריות גם פה יש לתקן ולתגמל סופרים על השאלת ספריהם. אפילו 10 אגורות להשאלה, ודיינו.

בברכה,

זוהר אביב

אהוד: לא ידוע לי שהיה אי פעם אצלנו "חוק הגנת הסופר".

*

אהוד היקר תבורך!

חסידה פעיל

*

אהוד: מצביקה ניר טרם התקבלה תשובה.

* * *

מנחם רהט

חנוכה וסילבסטר – מה הקשר?

ישראלים שאיבדו את זהותם וכבודם הלאומיים, נסחפים לפיתויי חגיגות הסילבסטר הנוצרי

במוצאי השבת הקרובה, שעה קלה לאחר ששלומי אמוני ישראל ידליקו נר שמיני של חנוכה, יצאו ישראלים רבים לחגיגות סיום השנה האזרחית ותחילת 2017. יהודים אחרים בעולם, נוהגים להציב עץ אשוח נוצרי ליד החנוכייה בחג המולד, ואת הסילבסטר שלאחריו חוגגים עד אובדן עשתונות. נעלמה מהם הסתירה המובנית בין חנוכה, שיסודו התרסה כנגד ההתייוונות, לבין החגא הנוצרי שאימוצו מבטא מגמות התייוונות והתבוללות.

למרבה הצער זוכה הנצרות בשנים האחרונות לעדנה מסויימת בקרב יהודים. סולחים בקלות דעת מחפירה,על אלפיים שנות רדיפות, עינויים, השפלות, שפיכות דמים. בימים שבין חג המולד הנוצרי ל-31 בדצמבר נוהגים ישראלים לטייל במשכנות הנוצרים (והמהדרין יוצאים לסייר בערי הנוצרים בחו"ל), כדי להתבשם מקישוטי הרחוב, מעצי אשוח חגיגיים וממשחקי התאורה. האם שכחנו וסלחנו לדת הלוציפרית (שטנית), ששפכה דם ישראל כמים, בממדים שלא ברא השטן?

קשה ואולי גם לא נכון לכלול תחת אותה מטריה נוצרית, את כל נוצריי העולם. יש ביניהם גם אוהבי ישראל. אבל מרביתם אנטישמים נתעבים, מעצם ראיית דתם המחודשת, כיורשתה של היהדות. מכל בחינה שהיא, עלתה איבתה התהומית ליהדות לאורך ההיסטוריה, על המשטמה האיסלמית.

השילוב המטורף הוא האיסלמו-נוצרי. תמהיל קטלני כזה מתגלם בדמותו של הנשיא האיסלמו-נוצרי באראכ חוסיין אובמה, שמגלה ברדיפתו את מדינת ישראל והיצמדותו לטיעון הפלשתיני כאילו הכותל המערבי הוא בכלל נכס פלשתיני כבוש, את פרצופו האמיתי של עוכר ישראל איסלמו-נוצרי, שהסתתר מאחורי חיוכי הפוליטיקלי קורקט.

גם באזורנו מפגינים דווקא נוצרים פלשתיניים משטמה אנטי ישראלית קיצונית. ולא מעניין אותם שברחבי המזה"ת – עיראק, מצרים, סוריה ולבנון – נשחטים נוצרים ברבבותיהם, בידי קיצונים מוסלמיים נוסח דאע"ש. קחו את הלאומן הפלשתיני באסל גטאס, שנתפס מבריח טלפונים ניידים לרוצחים מתועבים. האיש הוא בעצם נוצרי. אבל נוצריותו לא הפריעה לו לעלות לביקורים מתריסים בהר הבית, אף שכנוצרי אין לו שום זיקה להר הבית, ואין לו באמת מה לחפש שם.

גטאס, איש בל"ד, שהכריזה כי החיזבאללה איננו אירגון טרור, אינו הנוצרי היחיד שמתאמץ להיות מוסלמי יותר ממוסלמי. קדמו לו מייסד בל"ד הח"כ לשעבר עַזְמִי בִשַארָה, שריגל בעת מלחמת לבנון השנייה לטובת החיזבאללה וסייע לטווח אש לעבר ערי הגליל ומתקני הדלק בחיפה. הכומר המחבל הילריון קפוצ'י, שהועמד לדין ב-1974 בשל סיוע לאירגון טרור, והצהיר במשפטו בירושלים: "הכובשים בני העוולה הגיעו מן האפלה כדי לחלל את העיר הקדושה ירושלים, ערש שתי הדתות – הנצרות והאסלאם. ישוע המשיח מבכה בשמיים את גורל ירושלים." ונוצרים נוספים.

ומחוץ לגבולותינו זכורים לשימצה רב הטרוריסטים ג'ורג' חבש, וחברו ודיע חדאד, שניהם נוצרים, מייסדי ומנהיגי אירגון הטרור האכזרי 'החזית העממית לשחרור פלשתין', שרצח עשרות יהודים ובהם את השר זאבי. המגה-טרוריסט נאיף חוואתמה, מנהיג 'החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין', שידיו מגואלות בדם עשרות יהודים. המחבלת בחליפה סלונית חנאן עשראווי, שייחלה "לאכול בעונג את כבדם של חיילים ישראליים" ועוד.

כשייצאו במוצ"ש יהודים לחגוג את הסילבסטר, טוב שיזכרו את נחלי הדם שהמיטה עלינו 'דת האהבה' הכוזבת, שהסיתה את ההמונים הנבערים לפוגרומים, לפרעות, לעלילות דם, לשחיטות המוניות, לאינקוויזיציות, לשואות, ושאר מרעין בישין. אַל נשכח ואַל נסלח.

ההיסטוריונים אמנם חלוקים בשאלה אם האפיפיור סילבסטר (314-335), ששמו הונצח בחגא הנוצרי, היה צמא דם, שבשליחותו נטבחו יהודים רבים בליל פורענות זה. אולם כולם מאשרים, שלאורך ההיסטוריה הפכו אירועי סילבסטר תירוץ לשפך דם יהודים לרוב.

כבר בשנות ה-30 הבינו יהודי הארץ הגאים את גודל החרפה. עיריית העיר העברית הראשונה התריעה אז מפני חגיגות לא לנו, ופירסמה ברבים תחת הכותרת החד משמעית: "תל אביב מכריזה מלחמה בהתבוללות", את המינשר הבא:

"העירייה רואה חובה לעצמה להזכיר גם השנה לבעלי בתי הקפה והמסעדות ולמקומות השעשועים בעיר על הצורך להימנע מחגיגות פומביות לכבוד ליל סילבסטר. המנהג הזה, לחוג את חג ליל סילבסטר בחוגי ציבור יהודי בתוך עיר עברית, פוגם בסגנון חיינו הלאומיים ההולך ומתרקם בארץ האבות. הקריאה מכוונת גם לקהל הרחב, שחלק ממנו – אמנם רק בודדים – נוהגים לחוג את החג הזה בהילולה וחגיגה, במסיבות רעים סואנות,"

לעומת הגאווה הלאומית דאז, מציג עיתון "הארץ" של ימינו את שיא הצביעות: בחנוכה אשתקד הוא גינה בחריפות את החלטת הטלוויזיה להציב בימי החנוכה לצד הקריין, חנוכייה חגיגית לכבוד החג היהודי. בחנוכה השנה הוא הוקיע באותה מידה של חריפות, את האיסור שהטיל רב הטכניון על הצבת עץ אשוח נוצרי במוסד היהודי. דו פרצופיות? רשעות? אוטו-אנטישמיות?

גם וגם וגם. פעם ידענו מהו כבוד לאומי.

* * *

עמוס גורן

במשכן הבריאות

[המשך]

2

כוכבי ואני מעולם לא חיבבנו זה את זה, אך עכשיו נעשתה העוינות אישית. במשמרת ערב אחת, כאשר ג'ייק היה שרוע על  גבו ונחר, ואני ראיתי  את כוכבי עומד ליד הארונית שלו כשהמגרה פתוחה ומזיז דברים בתוכה. ניגשתי אליו:

"אתה מחפש פה משהו?"

כוכבי סגר בשקט את המגירה וסב לאחוריו:

"הרבה אבק. צריך  לנקות לו."

רציתי לתפוש אותו בגרגרתו ביד אחת ולתת לו אגרוף בשנייה אך התאפקתי. ידעתי שהוא מחכה לרגע כזה שאחריו יוציאו אותי מהמחלקה.  כוכבי היה קבוע וותיק במשכן הבריאות ולוועד שייצג אותו היה הרבה כוח בבניין. אמרתי:

"עוד פעם אחת אתה נוגע בארון הזה וזה הסוף שלך פה."

הוא לא התרגש.

"הסוף שלך," אמר.

הבנתי את הלוך רוחו של האיש: מבחינתו משכן הבריאות היה נכס פרטי שלו. המקום נוצר כדי לספק את צרכיו שלו ולא להיפך. הוא נטע את עצמו בבניין הזה והפך לחלק ממנו, כמו ריח השעועית למטה במרתף או הארובה למעלה על הגג שממנה מסתלסל תמיד שובל דק של קיטור לבן אל אווירה הקר של ירושלים. 

ג'ייק התעורר, ראה איך כוכבי ואני עומדים זה מול זה  והבין איכשהו את מה שקרה.  כוכבי עבר באדישות אל מיטתו של הפרסי והתחיל לטפל בו.

ג'ייק אמר:

"בפעם הבאה תעיר אותי מיד. אני כבר אטפל בזה."

הוא הוציא את המגרה מן הארונית, הניח אותה לצדו במיטה והתחיל למיין את התכולה. היה לו שם אוסף של גזרי עיתונים נושנים, חוברות בידור צבאיות ישנות, פנקס תשלומים צבאי ממלחמת העולם השנייה, חבילות מקומטות של מכתבים, גלויות דואר ומיני פתקים וכרטיסים. שאלתי אותו:

"נניח שאתה  צריך לבחור רק דבר אחד מכל מה שיש כאן מה היית לוקח?"

הוא הניח על כפו הדובית  פתק ורוד דהוי שנראה כמו כרטיס של אוטובוס או תלוש כלשהו והביט בו בחיבה.

"חתיכת הנייר הזאת מזכירה לי את הרגע היפה בחיי."

"קשור באיזו אישה?"

"ודאי. האישה הכי יפה שראיתי. הזיכרונות האלה הם הבית שלי. אנשים מתגעגעים אל הבית הישן שלהם. אני מתגעגע אל הזיכרונות שקשורים בדברים האלה."

ג'ייק, ימאי מן הדור הישן, התעסק עם הרבה נשים ומעולם לא הקים משפחה. חשבתי על אבי שכנראה מעולם לא שכב עם אישה אחרת לבד מאימי. ביתו היה עולמו. נזכרתי בו כשהוא חוזר בערב מן העבודה בתנובה, שהיתה אז בין מחנה יהודה לשכונת גאולה, כשהוא נושא חבילה של שברי קרשים כדי להסיק את דוד האמבטיה שלנו. ראיתי את צדודיתו, את הריכוז השקט על פניו בשעת ההדלקה ואת הריקוד האדום של האש מהבהב דרך חרכי התנור עליו ועל אריחי החרסינה של הקיר. אבי, יצחק הטוב שכולם קראו לו איז'ו – וג'ייק הגדול, היו טיפוסים שונים, הפוכים, אבל הרגשתי קירבה אל שניהם. ג'ייק הפך להיות מעין דוד שלי. דיברנו על סרטים, בין היתר של ג'ון ויין. התברר שג'ייק הכיר אותו אישית ולא אהב אותו.

"אני בז למריון," אמר. "למדנו יחד בבית ספר 'ג'ורג' ג'נקינז' בסן דייגו."

"מריון?"

"זה השם האמיתי של הממזר. מריון לינדלי. הוא היה אצלנו בנבחרת הפוטבול. 'ג'ון ויין' הדביק לו איזה מפיק בהוליווד." 

"ולמה אתה בז לו?"

"אתה יודע איפה הוא היה כל מלחמת העולם השנייה?"

"איפה?"

"בהוליווד. הוא לא יצא משם אפילו לרגע אחד, מפרל הארבור עד נגסאקי."

הייתי די המום.  ג'ון ויין, המייצג הגדול של הגבר האמריקני,  מפקדו של חיל הפרשים, מנהיגם של מובילי הבקר בערבות המערב, השריף טוב המזג והיציב עם הקובע הדהוי משמש והרובה הישן ביד, הלוחם באינדיאנים, מג"ד הצנחנים בנורמנדי ב"יום הארוך ביותר", לא לבש מעולם מדים? גם לא כבדרן צבאי?

לא ידעתי אם אוכל עוד לראות סרטים עם ג'ון ויין אחרי שקיבלתי את המידע הזה והחלטתי לשנות נושא ולחזור לפתק הוורוד.

הפתק היה לג'ייק מזכרת מאישה צרפתייה שהכיר בסוף המלחמה. היא היתה אישה עשירה מן הסוג שלג'ייק לא היתה גישה אליו, אך המלחמה שינתה מקובלות רבות. היא היתה נשואה לסיטונאי של מזונות בנאנט, ושם הכיר אותה ג'ייק כשאונייתו, ה"ברנדה ג'יימס", עגנה בנמל.  ז'רמיין לה-פורה נחשבה האישה היפה בעיר ובמחוז, בסלון ביתה התארחו קצינים מכל הצבאות, אך היה צורך ביותר מיכולת פריטה על פסנתר וממלאי של סיפורי מלחמה כדי שקצין יזיז אשת סוחר מהוגנת מנאמנותה לבעלה. למזלו פגש אותה ג'ייק בנסיבות לא תרבותיות: חיילים הודיים שתויים נטפלו אליה ברחוב שבו גרה. הם לא רצו לפגוע בה אלא רק לצחוק קצת, להשתעשע, ולהמשיך למסבאה הבאה. אך היא נבהלה מן הפנים הכהים ומן המבטא הפטפטני שלהם. הם רקדו סביבה במעגל ושרו:

There was whisky and gin

Everything galore,

All were dancing on the floor,

Hop along Sister Mary!

ג'ייק חילץ אותה מהם והביאה אל פתח ביתה. עדיין מתנשמת ומפוחדת הזמינה אותו פנימה לכוסית של קלוודוס, ושם נגרמה לה התרגשת חדשה כשנודע לה שהוא יהודי. במשפחתה היו יהודים והם נעלמו ב-1940. ג'ייק היה היהודי הראשון שראתה מאז השחרור, והיא בכתה כששמעה זאת.  בעלה, ז'ורז' לה-פורה, לא היה אותו לילה בעיר. הוא נסע למפקדת בעלות הברית בארומאנש לקבל רישיונות ייבוא, דבר שאיפשר לאשתו לפרוק בעזרתו של המלח המושיע את המועקה של אותו ערב ושל המלחמה כולה.

הם נפגשו פעמים אחדות גם לאחר המלחמה בנמלים שונים בצרפת ובבלגיה. בכל פעם יצאה ז'רמיין מביתה, עלתה על רכבת, בילתה איתו שעה או שעתיים, בדרך כלל אחר הצהריים, ושוב עלתה על רכבת לשוב לנאנט. מעולם לא נעדרה מן הבית בלילה.

פעם באה לפגוש אותו בנמל ברסט. לאחר ששהו שעה בבית מלון יצאו אל גן העירייה לבלות עוד זמן קצר שנותר עד צאת הרכבת שלה.  ג'ייק לקח כיסא נוח, מאותם שפזורים במקומות כאלה, הציבו בקצה כר הדשא של הגן ליד קבוצה של עצי אדר, ישב והושיב את ז'רמיין עליו. שניהם ידעו כי הוא מתקרב לגיל שבו כבר לא יוכל להפליג, ושפגישותיהם ייפסקו. לכן לא התנגדה כשחדר לתוכה כך, בגן ציבורי, והיא פרשה על שניהם את חצאית הקלוש הרחבה שלה. 

ג'ייק התבונן אל הראש הנאה הנח על כתפו, אל הפנים יפי הקווים המופנים מעלה אל שמי הקיץ, אדישים  לכל הסובב – לעצים הענקיים, לקולות של ילדים שמתחילים לחזור הביתה מבית הספר ולצפירות האניות שבנמל. את עכשיו אישה אמיתית, חשב ג'ייק בלי לומר זאת בקול רם, כל עולמך הוא עכשיו בתוכך והעולם הזה הוא אני.

באותו רגע נגע מישהו בכתפו. לידם ניצבה האישה המשכירה את כסאות הנוח עם ארנק העור המהוה שלה. בלא לחדול מחדירתו אל  ז'רמיין הכניס יד לכיסו, הוציא כסף ונתן אותו לאישה.  זו נתנה לו קבלה ורודה והסתלקה בלי לומר מילה ובלי לתת עודף וגם בלי שז'רמיין עצומת העיניים ראתה אותה בבואה ובלכתה.

ג'ייק נתן את הקבלה הוורודה בכפי וסגר את אצבעותיו עליה. 

"קח, תשמור לך," אמר. "ופעם, כשתהיה  כבר נשוי לה," – הוא החווה בסנטרו אל ריטה שנכנסה באותו רגע למחלקה  – "תזכיר לה שהיה לכם פעם חולה אמריקאי אחד שקראו לו ג'ייק."

ואלטר ברוייר מת. זה קרה לא במשמרת שלי אלא כחצי שעה לפני שהגעתי למשמרת לילה. הוא עוד שכב במיטה. אשתו ישבה לידו והחזיקה בכף ידו המתקשחת  במהירות. כוכבי  בא לעטוף אותו לקראת ההעברה לחדר המתים שבחצר האחורית, אך היא לא הניחה לו להפריד ביניהם. ישבתי בשתיקה ליד גברת ברוייר, פשוט כדי להיות לידה. כוכבי טפח על כתפי ועשה בראשו תנועה הצידה, כאומר: קח אותה מכאן. הוא היה בסוף המשמרת שלו ורצה לסיים עם ההעברה וללכת הביתה. סימנתי לו להמתין ואחרי כרבע שעה הפרדתי בעדינות בין ידיהם של בני הזוג. אנט בן טולילה לקחה את הגברת ברוייר לתחנת האחות והכינה לה כוס תה ואני וכוכבי התחלנו לעטוף את גופת בעלה. 

חדר המדרגות האחורי של משכן הבריאות היה  חשוך כשהורדנו את מר ברוייר על גבי אלונקה צרה אל חדר המתים. יד אחת שלו השתחררה מן העטיפה והשתלשלה מן האלונקה למטה, ובכל צעד שלנו נשמעה נקישה כאשר טבעת הנישואין שהיתה על היד נתקלה במדרגה. זאת היתה המוסיקה האחרונה שליוותה את אגון ברוייר בעולם הזה.

בחדר המתים חלצתי את הטבעת מן האצבע הצפודה של אדון ברוייר כדי לתת אותה לאלמנתו.  כוכבי לא אהב  את זה. הוא בנה כנראה על האפשרות להכניס  את הטבעת לכיסו ולסמוך על כך שהגברת ברוייר תיחשב למטושטשת מדי אם תדרוש אותה מבית החולים, אך לא העז להתנגד לי.  למעלה במחלקה הוטל עלי לקחת את גרדה ברוייר הביתה. 

ליוויתי את הגברת ברוייר לביתה בראש רחביה. ירדנו  מרחוב שטראוס אל רחוב המלך ג'ורג', שם, בפינת רחוב יפו, פעל  הרמזור היחיד בעיר. הגשם  פסק, אך המדרכות היו רטובות, שחורות ונוצצות והחזירו בחשק את האור האדום-צהוב-ירוק שהגיע העירה לא מכבר. ליד קולנוע עדן נדחפו המוני אנשים אל הקופה כדי להיכנס ל"לורנס איש  ערב".

הגברת ברוייר שילבה את זרועה בזרועי. היא היתה קטנה מאוד, ציפורית ורזה. רק עכשיו קלטתי שבשלושת החודשים שבהם היתה אצלנו לצידו של בעלה איבדה גם גובה וגם משקל. צעדנו בשתיקה על פני בניין פרומין במעלה רחוב המלך ג'ורג'.  הבניין היה מואר. הכנסת ששכנה בפנים היתה פעילה גם בשעת הערב החורפית. האיטליז הלא-כשר של קרנצדורף הממוקם בצד הבניין היה סגור. 

"ואלטר אוהב להביא מכאן הבייתה נקניק זולצר," אמרה הגברת ברוייר. 

היא עדיין לא דיברה עליו בלשון עבר. מעניין מתי זה יקרה, אם בכלל. 

"אתה יודע כמה זמן ואלטר ואני היינו חברים? תנחש."

זרקתי כמה מספרים אך היא ביטלה את כולם.

"שמונים ושבע שנים ביחד," חשפה לבסוף.

הם היו יחד מגן הילדים בשרלוטנבורג בברלין ועד למשכן הבריאות בירושלים. 

"חבל שלא הכרת את ואלטר כשהוא היה צעיר," אמרה. "כשהוא היה בגילך היה לו כבר מוטורצייקל (אופנוע) ואנחנו עברנו איתו את כל אירופה. איטליה... עד ברינדיזי נסענו. לו היה כביש על האוקיאנוס לאמריקה היינו מגיעים עם המוטורצייקל גם לשם."

לברויירים היה בן, רק אחד, כבר פנסיונר בעצמו, ששנים רבות היה מהנדס כבישים באוסטרליה וגר במלבורן. הוא מעולם לא חזר לישראל.

"אנחנו אשמים בזה," אמרה הגברת ברויאר. "ואלטר ואני היינו כל כך ביחד, כל השנים כמו בירח דבש, ולא חשבנו בכלל שגם דני צריך מקום בשביל עצמו במשפחה הזאת."

האטתי את קצב הליכתנו כדי שהיא תוכל לדבר. לפני שהתחלתי לעבוד במשכן הבריאות מעולם לא שוחחתי ברצינות עם זקנים, אך עכשיו הרגשתי בחוש שהשיחה הזאת חשובה, שאסור לתת לגרדה ברוייר לשקוע אל תוך עצמה. היינו קרוב לשעה בדרך לפני שהיא נכנסה הביתה.  תהיתי כמה זמן תוכל הגברת ברוייר עוד לחיות בבית שהתרוקן מן האדם שראתה בכל יום   בשמונים ושבע השנים האחרונות.

למחלקה חזרתי בשעה מאוחרת מאוד. כלי המיטה פונו ממיטתו של אדון ברוייר והמזרון קופל לחצי. הסתכלתי במזרון הישן שעליו התענה איש הספרים הזקן זמן כה רב בגלל פצעי הלחץ  שלו. בשבוע האחרון לחייו לא היה אפשר לגעת בו כלל בגלל הפצעים. המיטה נראתה עכשיו מקולפת, כמו גווייה בחדר הדיסקציה. קפיצי המיטה היו חשופים. אנט בן טולילה הורתה  לי לשפשף את המיטה כולה במטלית עם ליזול. בבוקר כבר ישכב עליה חולה חדש.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

המשך בגיליון הבא

* * *

בניו יורק, במרפאה מיסתורית שהיתה סגורה במשך שישים וחמש שנה, התגלה מכון לצביעת ילדים תימניים חטופים מחוּם ללבן, זו הסיבה שעד היום לא התגלה אף אחד מהם – כי צבעו אותם!

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

 [הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון

ורשה, ספטמבר 1939

דמעות ייאוש

שולמית פתחה את הדלת, ועיניה החומות אורו לקראת כלתה. היא חיבקה אותה, ובלי אומר ודברים הובילה את סאלי אל החדר שבו שקד יעקב על תפירת חליפת נשים. כשהגיעה למחוזה התעכבה להסדיר את נשימתה ולהשקיט את הרעד ברגליה.

את הרגע הזה ביקשה לנצור על לוח לבה.

דמותו רכונה על מכונת התפירה בהידוק שפתיים, אחר שפתיו מתרפות, וחיוך קלוש עולה בהן, ואינה יודעת אם עוד יחזור המראה ומתי. עמדה במפתן הדלת צופה באהובה.

קרני שמש זהובות חדרו מבעד לחלון הפתוח והבעירו מדורה בשערותיו השחורות. ראתה את הצלקת לאורך לחיו הימנית, מזכרת מפגז גרמני שהחריב את ביתם והרג את שלושת אחיו הבוגרים כשהיה בן שנה ושלושה חודשים. הוריו ניצלו מאותו פגז שנורה, כיוון שבאותה שעה שהו בטחנת הקמח. מאוחר יותר באותו היום הופגזה גם טחנת הקמח ונחרבה. וכך ביום אחד איבדה המשפחה שלושה מבניה ואת כל נכסיה. לבו של האב לא עמד בקרבו, וכעבור שבועות אחדים קרס ונקבר לצד שלושת בניו בבית העלמין היהודי.

יעקב גדל בדלות ובעוני. אמו עבדה בעבודות מזדמנות לקיים אותה ואת בנה. למזלה ניצלו מהחורבן כמה תכשיטים שעברו במשפחה מדור לדור.

לאחר שסיים יעקב שבע שנות לימוד נשלח לבית חרושת לחייטות, הועסק שם בעבודות ניקיון ובשליחויות מזדמנות, ולאחר מכן היה שוליית חייט. עד מהרה עשה חיל. הוא בלט בין השוליות בידי הזהב שלו ובניצול היעיל של פיסות בד גזורות. בשנתיים האחרונות העמיד חוג לקוחות משלו, ובערבים תפר בשבילם בגדים מיוחדים במקום בגדי קונפקציה.

תכנית גדולה רקמו סאלי ויעקב. לאחר נישואיהם ימשיכו במתכונת שייעדו להם ההורים: סאלי בלימודי ביולוגיה באוניברסיטת ורשה ויעקב בתפירת בגדים בבית החרושת ובביתו. לקראת האביב או לכל המאוחר בתחילת הקיץ ישכרו מבנה ישן ברובע המרכזי של העיר בכסף שיחסכו והלוואה מהבנק, ישפצו את המבנה כך שחלקו ישמש למגורים, חלקו האחורי יהיה בית מלאכה לתפירת בגדים וחזיתו חנות למכירת בגדים.

האם התפוגג חלומם? נגנז? זה לא חייב להיות. עדיין תפירת בגדים ומכירתם היא תקוותם לחיי רווחה ושגשוג. ואם נמנע מהם להגשים את חלומם בוורשה, יוכלו להגשימו באחת הערים בברית המועצות. צריך להזדרז ולצאת לדרך. עוד הלילה.

מכונת התפירה נראתה לה כחיה קדמונית מספרי קומיקס. פעולתה חרישית, מדויקת וחלקה. באותיות זהב כתובה עליה המילה 'זינגר'. ידית ההפעלה עגולה, המחט חדה ומבריקה, משטח העבודה עשוי פליז. המנוף שמרים ומוריד את המחט נע בקצב לחיצת רגלו המיומנת של יעקב על הדוושה. לא עוצר, לא מאט, לא מהסס ולא מתלבט. הרגל מנענעת את הדוושה בקצב מהיר, החלטי ואחיד, והתפרים על הבד יוצאים ישרים ובלתי מורגשים. יעקב הוא אומן ורב-אמן. החוט במכונת התפירה לא מסתבך בקשרים או בלולאות בדרכו אל בסיס המכונה. הבדים המונחים על הבסיס לא נקרעים תחת המחט העולה ויורדת.

מבטה הוסט אל האופק. בעיני רוחה ראתה את אצבעותיו העדינות מרפרפות על מתאר גופה של אחת הלקוחות, והיא חשה מדקרת קנאה.

ידיו של יעקב העבירו את מידות הלקוחה אל נייר פרגמנט בעיפרון מחודד עם חוד בלתי שביר. לאחר בדיקה קפדנית של סימני הנייר הוא סימן בגיר לבן את המידות על הבד הפרוס, ובלי היסוס גזרו מספריו את הדוגמה המסומנת. אחר כך תפר את הבגד המוזמן במכונת התפירה. בפגישה נוספת עם הלקוחה בשיחה בלתי מחייבת נעץ סיכות קטנות בכמה מקומות הדורשים תיקון ושיפור. לאחר מכן בשריקת מנגינה עליזה על שפתיו גיהץ את הבגד המוגמר. הלקוחה מדדה בפעם האחרונה את היצירה האמנותית המוזמנת והיתה משוכנעת שזה הבגד המושלם שראתה בדמיונה.

למי שידה משגת יעקב תופר בגדים מעוטרים ברקמות ואפליקציות מנקרות עיניים. מוסיף ראשי תיבות עם שמה של הלקוחה או שמה של חיית המחמד האהובה עליה או קווים מעוינים וסהרונים. האפליקציות אדומות, ירוקות וצהובות. הצהוב מבליט את האפליקציה ומושך אליו את העין.

יעקב התמתח. אצבעותיו עיסו את כריות רקותיו והניחו מטפחת על עורפו לצנן את הבלוטות שהדיפו טיפות זיעה על מצחו לאחר ששתה תה. כוס תה מרוקנת למחצה עמדה על שולחן העבודה, עוד אחת על אדן החלון ועוד כוס גדושה בנוזל הצהבהב על ברכו השמאלית. הכוסות עם ידית מעוגלת נוחה להחזקה היו מעוטרות פרחים ועלים. כולן מסט הכוסות שהצילה שולמית מהימים שהמשפחה הייתה בעלת מעמד כלכלי איתן. יעקב לא זכה לחוות את השפע, את זקיפות הקומה ואת הדלתות הפתוחות. לאחר שנהרגו שלושת אחיו, נחרבו הבית וטחנת הקמח ואביו נפטר משברון לב - לא היה מי שיפצה את המשפחה וישקם את הטחנה. כך נמכרה בפרוטות הטחנה שהייתה ברשות המשפחה דורות רבים.

השקט הופרע בטרטור מאיים של מטוסי ההרס. פצצות התפוצצו, קירות רעדו ואוזניים הצטלצלו. החלה אחת ההפצצות הכבדות שידעה העיר.

להרף עין בדק יעקב את חולצתו הנתונה במכנסיו המהודקים בחגורה, ואחר הרים את עיניו. הוא הבחין בסאלי הנאחזת בכנף הדלת, ובהלה ניכרה בעיניו. גבותיו הזדקרו וזוויות פיו רטטו.

"סאלי!" קרא, "מתי הגעת? כמה זמן את עומדת כאן?"

העמיד על השולחן את כוס התה שהייתה על ברכו והזדקף. בצעדים חפוזים דילג לאחוז בידה של סאלי המסוחררת. הד הפצצות טלטל את הבית, ושניהם הוטחו אל הרצפה ומיהרו לזחול אל מתחת לשולחן העבודה. הפצצות הוסיפו לרעום, לקצוף ולהצטלצל באוזניים. גופותיהם המהודקים הוטחו מצד לצד כמריונטות על חוט. הפחד הקפיא את שיפולי בטנה של סאלי, זרם אל חזה ואל חלל פיה היבש. חשה חסרת אונים ופרצה בבכי. בזרועותיו של יעקב הרשתה לעצמה להזיל דמעות. דמעות מלוחות וחמות, דמעות ייאוש.

"אנחנו נתגבר, סאלי. בקרוב תסתיים המלחמה ויהיה בסדר. הכול יבוא על מקומו בשלום. את תראי." אף במצב הזה של חיים תלויים על בלימה נמסכה רכות בקולו. הוא ניער את מכנסיו מהאבק שדבק בהם, הוציא מכיסו מטפחת מקופלת, רכן מעל סאלי ומחה את הדמעות מלחייה. ואז התעשת, ניתק את עצמו ממנה וקרא: "אימא! אימא, איפה את?! אימא, את בסדר? אימא, את שומעת אותי?"

לא נשמעה תשובה. לא קריאת מצוקה, לא קריאת עזרה ולא קריאת הרגעה. חרדה פשטה בתוכם. למרות רעם ההפצצות המבעית הזדחלו והתרוממו על רגליהם. בצעדים מהוססים ומתנדנדים מיהרו לקדמת הבית. האישה הזקנה שכבה אפרקדן על רצפת העץ במטבח. מסביבה פזורים כלים מנופצים. יעקב נעמד על ברכיו, בדק את נשימתה, ורגע ממושך לא סיפק את סקרנותה של סאלי. אחרי זמן מה הפנה אליה את פניו. "אימא תהיה בסדר. רק החליקה ואיבדה את הכרתה." הוא התרומם על רגליו, מילא כוס מים והתיז על פני אמו, כמו שהיה מתיז על הבדים בשעת גיהוץ.

שולמית פקחה לאט את עיניה. נעזרה בידי בנה להתרומם על רגליה והתיישבה על כיסא. לרגע לא ידעה היכן היא ומה קרה לה. עפעפה בעיניה והביטה בהשתוממות בבנה ובסאלי. "אני רק נפלתי," מלמלה בהתנצלות ויישרה את שמלתה, "בוודאי הדאגתי אתכם מאוד. עכשיו אני בסדר. עכשיו אשתה עוד מים."

תחושת השליחות והתכנית שרקמה סאלי בדרך התעמעמו בתוכה. "יעקב, מה נעשה? תגיד, מה יהיה אתנו?" מול המציאות המפוכחת נגוז ביטחונה ופקעה אמונתה. הד ההתפוצצויות התעמעם במקצת והתרחק, אך לבה הוסיף להלום שעה ארוכה. קירות הבית חדלו לרעוד, אך לא היא. הרצפה חדלה להתנועע, אך לא היא. מאז הכירה את יעקב שר לה לבה הללויה. אבל לא היום, לא בעת הזאת.

"חיינו בוורשה שווים פחות מקליפת שום, מוטב לנו למות כאן ועכשיו כל עוד אנחנו יחד," אמרה, ועוד מילים היסטריות הצטרפו למילות הדיכאון והמועקה שנורו מפיה. נשימתה הייתה רוויית בכי, ופעמים אחדות השתעלה. הייתה חסרת אונים כחיה שנלכדה באורות המכונית בכביש. העדיפה לשהות ביער עבות שורץ חיות טרף ולא בסמוך לקירות הרוטטים והרצפה הנעה מתחת לרגליה. ואף על פי כן הצליחה להגות את עיקרי תכניתה. "יעקב, עוד לא מאוחר ואנחנו יכולים לעשות את זה. לפני שקיעת השמש אנחנו חייבים לאתר את רב נחמן או כל רב אחר שיקדש אותנו. אנחנו לא זקוקים לבית כנסת ולבני משפחה ולכל הטקס סביבנו. רק רב ושני עדים. ובחשכת הלילה נפנה מזרחה. אומרים שכל מי שחפץ חיים נס לברית המועצות."

יעקב אחז בשתי ידיה הרועדות המתנפנפות כטחנת רוח, ובמילים מכושפות ניסה להרגיעה. מצחו התקמט, פניו חוורו, והצלקת בלחיו הימנית בלטה והאדימה.

"תקשיבי לי, סאלי, ההפצצות נחלשו. עכשיו הכול בסדר וגם מחר ומחרתיים יהיה בסדר. עוד תיווכחי לדעת שהממשלה שלנו לא הבטיחה הבטחות סרק. הצבא שלנו אורב לאויב, ובשעת כושר ימגר אותו. ואת הדאגה לעתידנו השאירי לי. תסמכי עליי. תסמכי עליי, סאלי שלי. מחשבותיי טרודות בסידורים על טקס חתונה חלופי. בעוד כמה ימים ננחל ניצחון מוחץ, והמדינה תשוב לסדרה כתמול שלשום. נקיים את חתונתנו כמו שתכננו ונחגוג עד כלות. כמה פעמים בן אדם מתחתן בימי חייו ונוצר את תמונת הטקס על לוח לבו?" הוא עיוות את פניו בניסיון להעלות עליהן חיוך. "אני, מתוקה שלי, מתכוון להינשא רק פעם אחת יחידה, ורק אתך, סאלי, רק אתך, מתוקה שלי." הגה את שמה ברכות ואימץ אותה אל חזהו. "שילמנו כספים לבית הכנסת, לנגנים, למזנון, ואינני מתכוון לוותר."

רצתה לברוח, להימלט משם וממנו. לרוץ ריצת מרתון. לרוץ בלי הפסקה כל עוד יישאו אותה רגליה. לרוץ לג'ונגל העבות, למדבר הלוהט, לאי בודד באוקיינוס האין-סופי. רק לא להיות כאן. רק לא להקשיב לקולו הפוצע את לבה והורס את נפשה. אבל ידעה בוודאות שתמיד ירדוף אחריה קולו, ישיג וייקח אותה שבי, יצלול לתוכה מנקר ונוקב. בצוק העתים האמינה שתכניתה רעה, אבל אין בלתה .

"לא אכפת לי הכסף, יעקב, שילך לכל הרוחות. אני רק מייחלת שנוכל לחיות את חיינו יחד ובביטחון מלא." היא אגרפה את כפותיה, וציפורניה ננעצו בכריות ידה. היא בת מזל. מצטיינת במשחק המלכים. מפליאה לנגן במפוחית פה. זכתה לשבחים על הופעתה בתפקיד יוליה. את שנתה הראשונה באוניברסיטה סיימה בהצטיינות. מה היא עושה בחברתו של חייט נאיבי נטול ראייה מפוכחת? יש טעם כלשהו בדברי אמה. כנראה שעל כתפיה הוטלה המשימה להיות המעשית והיישומית בין שניהם. ראייתה וניסיונה בוגרים ובשלים משלו.

"יעקב, אנחנו עוד נחיה בכאוס הזה ימים ארוכים, והצד שלנו לא ינצח. ממש לא. הכול יודעים מה דעתם של הנאצים על העם היהודי. הם לא מתביישים לחזור על תורת הגזע שלהם מעל כל בימה ובכל הזדמנות. אם נישאר בעיר, אני לא רוצה אפילו לחשוב איזה מין חיים צפויים לנו. הרב נחמן אינו הרב היחידי בוורשה. נמצא רב אחר, ואת מיטק ויאשה נאסוף מביתם. ועוד הלילה, בתום הטקס, נשים פעמינו לברית המועצות. אנחנו צעירים וכוחותינו ברגלינו."

שוב ושוב חזרה על עיקרי תוכניתה ודחקה בו בקולה ההולך ונחלש ומאבד מעצמתו: "יעקב, מחר או מחרתיים יהיה קשה שבעתיים, ובעוד שבוע או שבועיים נאחר את המועד."

"אם זה רצונך ואין בלתו, אינך משאירה לי בררה," נאנח. תלה עיניים עצובות באמו ופכר את אצבעות ידיו. "אבל לא נעמיד את טקס הכלולות בלי השתתפות אמי והורייך. שתהיה להם קצת נחת בימים האלה."

"בסדר. גם ההורים שלנו," הסכימה בלית בררה. ומיד חשה עקצוץ בלב. כאילו ידע הלב לנבא שטקס כלולותיה בחברת ההורים או בלעדיהם לא ייערך.

הלב יודע. הלב תמיד יודע לפני הראש.

במקום טכס החופה חיפשה אחר קברו של אביה בבתי העלמין הארעיים בעיר.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, הייתי באספה ההיא ואני זוכר את ההודעה שחנוך קבל התקף. אהבתי את האיש ואת כתביו וחבל שלא זכה בכבוד המגיע לו בחייו ובמותו. חידה היא. טוב עשית שכתבת עליו. הוא ראוי. 

שלך, 

אלי עמיר

* איילה זמרוני: הסיפור על חנוך ברטוב – מדהים! לא להאמין עד לאן סופרים "תרבותיים" יכולים להידרדר.

* אהוד היקר, למרות שראיתי הרבה בזיונות באגודת הסופרים, אבל בלגן כזה, כמו שתיארת – זה ממש מסמר שיער. חבל על חנוך ברטוב הנעים. בזמנו גם אני ביקרתי אותו בבית החולים איכילוב כדי לשאול לשלומו, וכדי להודיע לו שפירסמתי רצנזיה על אחד מספריו. יהי זכרו ברוך. 

תודה לאורי הייטנר על הבאת דבריו של ס' יזהר על עקשנותו של סאדאת (NEVER). אין ספק שיזהר צדק: הערבים רשאים להגיד NEVER, ורק מאיתנו דורשים להתגמש.

יעקב אחימאיר אינו צודק ביחס לא"ב יהושע – א"ב יהושע לא מודה שטעה באשר לחלוקה לשתי מדינות, הוא רק אומר שכבר איחרנו את הרכבת – לאחר שחצי מיליון מתנחלים נמצאים בגדה, ועוד כ-300,000 בירושלים ובסביבותיה – חלוקת הארץ כבר בלתי אפשרית.

לדעתו, הפסדנו הזדמנות להיות מדינה יהודית. אפשר לא להסכים עימו, אבל כדאי לדייק בציטוט דבריו.

הכרתי את אימם של הרצל ובלפור חקק, והתרשמתי מאוד מהכבוד הגדול שבניה כיבדו אותה. יהי זכרה של סעידה ברוך.

 שלך,

 משה גרנות

* אהוד שלום, מזה שנתיים אני קורא בהנאה את עיתונך האינטרנטי. ברצוני לציין את הנאתי מהקריאה ומרוח העיתון, לרבות מהערותיך לכותבים. כיף אדיר לחוש בפטריוטיות ובאהבת הארץ הנושבת מהעיתון. זאת במיוחד בהשוואה לעיתון הפיגולים עוכר ישראל ״הארץ״ המונח על שולחננו כול בוקר ביוזמת אשתי, לצערי.

עיתונך מאזן את ההתייחסות למדינה ולמאורעות השוטפים. במיוחד רציתי דרכך להחמיא ולטפוח על שכמו של נעמן כהן על ניתוחיו המרתקים ואהבת ישראל האדירה העולה מכתבותיו. אין זה מקטין כלל את תרומותיהם של הכותבים האחרים אבל נעמן כהן הוא נפלא במיוחד.

בברכה והידד לעיתונך,

אבי גפני

מכבים/מודיעין

* אהוד, לפני שנים רבות, בשיחה שהיתה לי עם יעקב חזן מנהיג מפ"ם, הוא הביא משמו של חנוך ברטוב, כי גבול הוא חבל כביסה עם חיתולי תינוקות. ניסיתי לאחרונה למצוא זאת בכתביו של חנוך, אך העליתי חרס בידי. לך זכור משהו כזה? תוכל לכוון אותי היכן לחפש?

תודה,

שוקי בן עמי  

אהוד: המשפט נראה לי מתאים לחנוך ברטוב. לאתרו איני יודע. אולי מי מהנמענים יבוא לעזרנו?

* וידוי: אני עומדת בקריאת ספרו של תואמס מאן 'פליקס קרול וידוייו של מאחז-עיניים', בתרגומה של נילי מירסקי, שראה אור זה עתה. עם קריאת הספר הזה החווירו כל הספרים שקראתי בעת האחרונה (להוציא אולי את 'תיקון חצות' של יניב איצקוביץ).  פליקס הוא חכם ואינטליגנט, הוא נוכל שקרן ומניפולטור חסר מצפון, שבעיות מוסריות אינן מטרידות אותו, ואף על פי כן הוא כובש לב. בביקורת על הספר, במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', מיום שישי האחרון, כתבה רבקה שאול בן צבי: "...קראתי ולא ידעתי את נפשי, כה יפה הרומן בתרגומה וכה יפה משתקף  בו כישרונו האפי הגדול של תומאס מאן." דומני שאין צורך להוסיף על כך דבר. 

הלכתי להשקת הספר בבית-הקפה 'תולעת ספרים', בשבוע שעבר, בערב גשום במיוחד, בתקווה לשמוע מה יש בפיה של נילי מירסקי, דבר שהשתוקקתי אליו ימים רבים, מאז התוודעתי לתרגומיה. מירסקי היא המתרגמת שהעניקה לקורא העברי את מיטב הקלסיקה הרוסית והגרמנית: בין השאר, 'חיל הפרשים' של איסאק באבל, 'אידיוט' ו'האחים קרמאזוב' של דוסטוייבסקי, 'אנה קרנינה' של טולסטוי, 'גיבור דורנו' של לרמונטוב, מרוסית, ו'בית בודנברוג' ו'מוות בוונציה' של תומאס מאן, מגרמנית, ועכשיו 'פליקס קרול וידוייו של מאחז-עיניים'.

'תולעת ספרים' היה מלא מפה אל פה. בחוץ ירד גשם זלעפות ובפנים נשאו דברים בין השאר, פרופ' אריאל הירשפלד, ועורכת הוצאת 'אחוזת בית', שרי גוטמן. הירשפלד דיבר על תרגום מופתי של הספר, שמאן עמל עליו כל חייו בהפסקות וסיים אותו בשנת מותו, בלי שהביאו לידי סיום.  מאן, לדבריו, הבין את המנגנונים המושחתים של התרבות הגדולה של המערב, והפך את גיבורו פליקס, שראה את עצמו כנזר הבריאה, לכדי אמנות. בסיום דבריו אמר כי המתנה של מירסקי היא תרגום מופת לספר שהוא גם ממתק וגם בריא מאוד, והוא צירוף של שחיתות אסטתית, גם בעלילה וגם בדרך הכתיבה שלה.

תקוותי לשמוע גם את דבריה של מירסקי נכזבה. היא אמנם נכחה במקום, אך לא הגיעה אל שולחן הנואמים, אלא מצאה מסתור בין הקהל הרב, שהצטופף ליד הכניסה. לאכזבה שלי היו שותפים רבים, שהביעו את מורת רוחם בסיום הערב.

אני ממליצה בכל לב לאוהבי תומאס מאן לקרוא את הספר הזה, שעוסק בנושא הרציני של המתח הטרגי שבין האמנות והחיים, אך הוא כתוב ומתורגם בצורה משובבת נפש ומלאת הומור. תאווה לעיניים.

דניה מיכלין עמיחי

אהוד: קראתי לפני שנים רבות את "וידויי ההרפתקן פליכס קרול" בתרגומו המצויין של מרדכי אבי-שאול ונהניתי מאוד. הספר יצא לאור ב"ספריית פועלים" בשנת 1961. לא זכור לי שהרגשתי כי צריך לתרגם את הספר מחדש. גם לא ראיתי בפירסומים על תרגום הספר לאחרונה זכר לכך שהוא תורגם כבר לעברית בידי המתרגם המובהק של תומאס מאן – אלא כאילו נילי מירסקי המציאה את הגלגל. אגב, "הרפתקן" נראה לי הרבה יותר מובן, מוצלח ומתאים לתוכן ולשם של הספר מאשר "מאחז-עיניים". אבל מירסקי המציאה את הגלגל.

* פוצ'ו יקירי! אינך יודע כמה עונג אתה גורם לי למקרא הסיפורים שלך המופיעים בעיתונו של בן עזר. זה הדבר הראשון שאני קורא כשמופיע העיתון – מה שעושה לי את היום!  אהובה עליי כתיבתך – צבעונית מפולפלת קולחת ומתובלת בטוב טעם קריא לעילא!

תבורך נשמתך ותחזק עטך,

רק טוב חג חנוכה שמח לך ואהוביך,

ממני הקטן,

שמעון כהן

שמעון מחמדי, ואתה לא יודע כמה נהניתי הבוקר לראות אותך בטלוויזיה בשבע בבוקר  מנצח על מקהלת ילדים ענקית. ואתה עוד קורא לעצמך שמעון קטן. תתבייש לך.

שלך

פוצ'ו הדפוק

* גיא בכור: נתתי הרצאה בבית-ספר תיכוני יוקרתי. שאלתי את התלמידים: "מי חושב שמצבה הכלכלי של ישראל גרוע?" – וכמעט כולם הרימו ידיים.

אהוד: בטח שמעו זאת מההורים שלהם בשיחות שבין גיחה לחו"ל או לקניית מכונית חדשה, וכמובן תוך השמצת ביבי ושרה, שכידוע בעטיים הולכת המדינה לאבדון.

* לאחר שכתבנו כאן שרשימתו של אהוד בן עזר על חנוך ברטוב, שהתפרסמה ב"תרבות וספרות" ביום 23.12.16, נעלמה מאתר האינטרנט של "הארץ" שעות אחדות לאחר שפורסמה בו, היא שבה ופורסמה, להפתעתנו, באתר ביום 27.12, במדור "תרבות", ומאוחר יותר במדור "ספרים", ולאחר יום שוב נעלמה.

תעלומה.

* יהודה דרורי: מזכיר המדינה האמריקאי קרי מנסה כבר 4 שנים להציג חזון-שווא לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים – וזאת ללא הצלחה מינימאלית, והשבוע שיכנע מדינות במועצת הביטחון להצביע נגד ישראל (השקרן הזה מכחיש זאת...)

ובכלל, איך אפשר לסמוך על אדם שניהל את המו"מ הגרעיני עם איראן עם נציגם כאראזי, שהוא גם... חתנו...

אצלי קרי תמיד ייזכר כמי שעמד לצידה של ג'יין פונדה בצפון-וייטנאם, תוך כדי המלחמה, כשהיא מכריזה שבדעתה להפעיל מכונת ירייה נ.מ. נגד מטוסים אמריקאיים...

השקרים של ג'ון קרי: שקרן מנוסה אינו אומר שקרים של 100%, אלא מערב אמיתות עם שקרים, כך עשה שר החוץ האמריקאי בנאומו אמש. שימו לב בתחילה לנתונים הדמוגרפים השגויים, שאינם אפילו תואמים את נתוני האו"מ. ביו"ש ישנם כיום 1.8 מיליון תושבים ולא 2.75 מיליון כדבריו לפיכך, אין  מצב שאותו מספר פלסטינים חיים בין הים לירדן כמספר היהודים, והאמת היא שחיים פה 7 מיליון יהודים לעומת 3 מיליון ערבים (אינני מחשיב את אוכלוסיית עזה). זה משנה את כל המצב כי לא קיים על שיוויון!

כאשר הוא מתייחס לרעיון "שתי המדינות" הוא מתעלם מהעובדה שאבו-מאזן ומנהיגים פלסטינים רבים מכריזים על התנגדותם לרעיון זה... והעיקר, קרי מתאר את חיי הערבים החיים ב"שטחים המוחזקים" כנוראיים ואנטי דמוקרטים. הוא שוכח לציין שהרשות הפלסטינית מנהלת אדמיניסטרציה רחבה, חינוכית, בריאותית, חברתית וכלכלית. הוא לא מציין שאנחנו הם אלו אשר מספקים חשמל ומים לגדה וכי יש שיתוף פעולה ביטחוני מלא. תיאורו של הסבל כביכול ביו"ש הינו שקר וכזב וקרי יודע זאת אבל הרטוריקה שלו מחייבת לשקר.

קרי גם לא מצא לנכון להתייחס למצב המשפטי של שטחי יהודה ושומרון, שהוגדרו בחוק הבינלאומי כשייכים ליישות יהודית... הוא מציג כביכול שיש פה גזל של אדמה פלסטינית...

ולבסוף, קרי אינו מכיר את התרבות המוסלמית המקומית הנשענת על שנאת היהודים וישראל, ונובעת ממנהיגם המיתולוגי, המופתי הירושלמי, שהיה היועץ של היטלר בשנים 1939-45 לנושא השמדת היהודים – ומשנתם עד היום היא רצח יהודים ולא חיים בשלום.

* קרי בנאומו אתמול בוואשינגטון: "אם ישראל תלך במסלול למדינה אחת לא יהיה לה לעולם שלום עם העולם הערבי."

אהוד: הוא עושה עצמו כלא יודע שאם תתקיים מדינה פלסטינית ללא נוכחות צה"ל, מול רצועת החוף שלנו, נימצא כולנו במצבם של יישובי עוטף עזה – מול החולירות של כל ארגוני הטרור המוסלמי, שבין היתר גם יְשתקו את גוש דן ואת נתב"ג.

אבל מה זה מעניין אותו? היה טיפש ונשאר טיפש. תולה בהתנחלויות את הסיבה להיעדר השלום! – תודה לאל, בקרוב מאוד הוא יישאב אל פח הזבל של ההיסטוריה.

* קרולין גליק: בתור שר הביטחון שהרשיע את אלאור אזריה ללא משפט, ומבלי שהתקיים תחקיר מבצעי ראוי לשמו בשטח, בתור שר הביטחון שנתן גיבוי לסגן הרמטכ"ל כאשר זה הישווה בין החברה הישראלית והנאצים ועוד בערב יום השואה, כדאי מאוד שבוגי יעלון יתנהג בצניעות כאשר הוא בא להטיף לראש הממשלה על פזיזות.

אני ממש מתפלאת וגם נגעלת מאנשי השמאל שלנו, מכל הספקטרום של השמאל, שמגנים את ביבי על ההתנהלות הזועמת שלו בעקבות החלטת מועצת הביטחון.

יש לנו כאן החלטה שמתכחשת לזכויות של עם ישראל בארץ ישראל, מתעלמת בכוונת תחילה מהיסטוריה בת 3500 שנים. יש כאן החלטה שמתכחשת לזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה ומבטלת את עקרון שטחים תמורת שלום.

מול כל זה היינו אמורים להגיש את הלחי השנייה? על פי ההיגיון הזה למעשה, לתפיסת השמאל, אין לנו שום זכות להביע שאט נפש על כלום. הרי רומסים את קיומנו, ועוד עושים את זה בערב שבת, ואנחנו לא בסדר כי כועסים על המתקפה? וביבי לא בסדר כי הוא קרא את השגרירים לסדר בחג המולד? מה, שבת לא משנה אבל חג המולד כן? די כבר. אני מבינה כי השטויות הללו מטופטפות לתקשורת הצמאה על ידי אנשי משרד החוץ. לכך אני יכולה רק להגיד כי אם הסגל הדיפלומטי שלנו סבור כי התפקיד שלהם הוא להתייפייף ולהתחנף למדינות נוכריות כדי לשאת חן, אזיי  כדאי מאוד שיחפשו את החיים שלהם בחוץ וכדאי מאוד, ואף דחוף לממשלה, לפתוח את שערי משרד החוץ בפני אזרחים רציניים שיודעים כי אנו עם חופשי בארצנו ושזה דבר טוב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל