פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1207

מאחל שנה אזרחית טובה לכל המעוניין

https://www.youtube.com/watch?v=1Rh1xzpKc-o&feature=youtu.be

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בטבת תשע"ז, 2 בינואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כְּסִילבֶסְטֶר... // דרור בורשטיין: אסתר ראב: דיוקן עצמי כשרקרק [ציטוט מגיליון "תרבות וספרות"]. // עידו בסוק: ביקורה המסתורי של הגברת האמריקאית, מתוך ביוגראפיה חדשה של טשרניחובסקי. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"א. הספר נולד – מה עכשיו? // אורי הייטנר: 1. לא בבית ספרנו.  2. צרור הערות 1.1.17. // דרור אֵידָר: על הכיבוש, פורסם בעיתון 'ישראל היום. // רוֹן גֵּרָא: בְּרִיחַת לַיִל. // יהודה דרורי: תקציב המדינה: נוסחה לנפילת נתניהו. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // רות ירדני כץ: לכי לעזה. // יעקב שרייבּמן: רִילוֹקֵיישְן. //  עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים. כ"ג. חברי ליאבה [סיום]. // אילן בושם: 9 שירים נוספים אל 'חדשות בן עזר'. // פרופ' אריה אלדד מסביר לבאראכ חוסיין אובמה מה הוא עדיין לא מבין. [ציטוט]. // נעמן כהן: בין מרוקו לגרמניה –  אווה אילוז בדמותו של מרטין לותר. // משה כהן: גבולות אושוויץ. // אלי מייזליש: ברוך שפטרנו. // עמוס גורן: במשכן הבריאות. [המשך וסיום]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים.  פרק ה. המאסר של דבורה ושרגא. // מכתב ליו"ר אגודת הסופרים  צביקה ניר שטרם נענה // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כְּסִילבֶסְטֶר...

מֵאַחַר שֶכְּבָר לִפְנֵי יוֹמַיִם רוּחַ עַלִּיזָה

כָּאן תָּקְפָה אֶת חוֹגְגֵי סִילְבֶסְטֶר בְּאַרְצֵנוּ

נָא לִסְלֹחַ לָנוּ אִם נַרְבִּיץ אֵיזוֹ גְמִיזָה

עַל הַטְּרֶנְד הַזֶּה הָעָט עַל כָּל מוֹשְבֵי לֵצֵינוּ.

אֵין לָנוּ דָבָר כְּנֶגֶד חוֹגְגָיו שֶל רֹאש

הַשָּנָה הָאֶזְרָחִית, מִנְהָג הַמִּתְחַיֶּה פֹּה                   

כָּל שָנָה. הֵן כָּל צַדִּיק, כְּפִי שֶמַּרְבִּים לִדְרֹש,                        

בֶּאֱמוּנָתוֹ (אוֹ אִי-אֱמוּנָתוֹ) יִחְיֶה פֹּה.

וַאֲפִלּוּ לֹא כָּל-כָּך צַדִּיק  –  גַּם אִם בִּלָּה

בִּמְסִבַּת רֵעִים מְמֻסְטָלִים מִשְּלוּק אוֹ שְנַיִם

יֶעֱרַב לוֹ וִיבֻסַּם (מִשְּנַאפְּס). אֵין כָּל עִלָּה

לְעוֹרֵר עָלָיו כָּאן סְעָרָה בְּכוֹס שֶל מַיִם.

אַךְ לַמְרוֹת שֶאֵין, סְטָטִיסְטִית, אַף סִכּוּי קָטָן

שֶמָּא גַּם פְּרוֹמִיל אָחוּז מֵחוֹגְגֵי סִילְבֶסְטֶר

מוּדָעִים לְזֶהוּתוֹ שֶל זֶה אֲשֶר נִתַּן

שְמוֹ לְחַג זֶה –  לֹא אֲנַחְנוּ נִבְחֲנֵם כְּטֶסְטֶר.

אֶלָּא שֶאוֹתוֹ סִילְבֶסְטֶר אַפִּיפְיוֹר הָיָה

וְרָחוֹק, כְּיֶתֶר עֲמִיתָיו לַכֵּס בְּרוֹמָא,

מֵחִבַּת צִיּוֹן וּבְנֵי עַמָּהּ, וְלוּא חָיָה

בְּיָמֵינוּ וְהִפְלִיג מִשָּם מִזְרַח-דָּרוֹמָה

עַד לַ"טֶּרָה סַאנְטָה" וְרָאָה פִּתְאֹם, בְּצַ'אנְס,

אֵיךְ אוֹתָם הֶבְּרֵאוֹס, כְּמוֹ בַּחַאפְלָה בִּכְפַר קָנָה

(יוֹחָנָן ב', פָּסוּק א') חוֹגְגִים בִּטְרַאנְס

אֶת חַגּוֹ –  מִיָּד הָיָה חוֹזֵר הַוָּתִיקָנָה

וּמוֹדִיעַ לִנְתִינָיו בַּ"קוּרִיאָה רוֹמָאנָה",

הֶגְמוֹנִים וּבִישוֹפִים וּשְאַר צֹאן מַרְעִיתָם:

"רַבּוֹתַי, לֹא יְאֻמַּן, מַמָּש פָאטָה מוֹרְגָאנָה,

הַכּוֹפְרִים, שֶשְּנוֹת אַלְפַּיִם לֹא קֵרְבוּ אוֹתָם

אֶל דָּתֵנוּ הַקְּדוֹשָה וְנֹעַם מִנְהָגֶיהָ

וְלֹא פַּעַם, בְּשֶל כָּךְ, נִצְלוּ עַל הַמּוֹקֵד,

דַּוְקָא בְּאַרְצָם, בֵּין מוֹעֲדֶיהָ וְחַגֶּיהָ,

מַתְחִילִים, שֶבַח לִכְּרִיסְטוּס, פֶּתַע לְרַקֵּד

כְּמוֹ אֲבוֹתֵיהֶם סְבִיב עֵגֶל-הַזָּהָב מִקֶּדֶם

בֶּחָגָּא שֶלָּנוּ הַקָּרוּי סוֹפְסוֹף בִּשְמִי.

לֹא, כְּשֶאֻכְלוּסְיָה זוֹ מִתְבַּסֶּמֶת וְרוֹקֶדֶת

בְּלֵיל-חַג זֶה, גַם אִם הוּא אֶצְלָם לֹא חַג רִשְמִי

אֵין זֶה מִסִּבָּה דָתִית  (שֶלֹּא תְהֵא אִילוּזְיָה

מִיסְיוֹנֶרִית מֵעֵין זֹאת מַטְעָה אֶתְכֶם, בָּנַי),

אֶלָּא מַאי? לְאַט-לְאַט, כְּמִין טִפְטוּף אִינְפוּזְיָה

זֶה חוֹדֵר לָהֶם לַוְּרִיד וּכְבָר רוֹאוֹת עֵינַי

אֵיךְ צְעִירֵיהֶם אֵינָם יוֹדְעִים אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

שֶל אֲבוֹתֵיהֶם וְעִבְרִיתָם הִיא פְּגָם וּצְרָם,

אֵיךְ יַהֲדוּתָם מִיּוֹם לְיוֹם פּוֹחֶתֶת, Gloria

 in Excelsis Deo(תְּהִלָה לָאֵל הָרָם),

אֵיךְ יוֹצְאִים הֵם מִגִּדְרָם, כַּמִּתְיַוְנִים שֶל פַּעַם,

כְּמֻכֵּי דִּבּוּק: לְהִתְאַמְרֵק, לְהִתְאַנְגְּלֵז,

אֵיךְ הֵם מְחַקִּים כְּתֻכִּיִּים כָּל חֹסֶר-טַעַם

רַק מִשּוּם שֶגַּ'אנְק זֶה מְיֻבָּא מֵעַם לֹעֵז.

אֵיךְ כָּל טְרֶנְד ווּלְגָרִי כָּל חֶלְקָה טוֹבָה בּוֹלֵעַ

בְּעִתּוֹנוּתָם הַמַּצְהִיבָה מִדְּחִי לִדְחִי,

אֵיךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה שֶלָהֶם בְּזִבּוּלֶיהָ

מַלְעִיטָה אוֹתָם שָם בַּקְּלוֹקֵל וּבַשִּטְחִי.

לֹא שֶעֶצֶם הַמּוּתָג 'נִשְפֵי סִילְבֶסְטֶר' פְּרוֹפֶּר

בִּמְקוֹמוֹ שֶל 'לֵיל סוֹף הַשָּנָה הָאֶזְרָחִית'

יֵש בּוֹ נְטִיָה נוֹצְרִית, אַךְ שִׂימוּ עַל הַסְּטוֹפֶּר

עַיִן צוֹפִיָּה וּתְגַלּוּ כַּמָּה מַפְחִית

כָּל שָלָב כָּזֶה שֶל חַקְיָנוּת קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִית,

כָּל סִימְפְּטוֹם כָּזֶה שֶל הִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי הַגּוֹי,

אֵיךְ הוּא מְקַזֵּז בָּם עַד בִּטּוּל כָּל מָאסָה קְרִיטִית

אֶת עַצְמִיּוּתָם שֶקּוֹדְמֵיהֶם סֵרְבוּ –  אֲבוֹי! –

לְוַתֵּר עָלֶיהָ בִּסְפָרַד, פּוֹלִין וְרוֹמִי

וְשִלְּמוּ עַל כָּךְ מְחִיר יָקָר עַד בְּעָתָה

בְּמַסְּעֵי-הַצְּלָב, בָּאִינְקְוִיזִיצְיָה, בַּפּוֹגְרוֹמִים,

בִּדְבֵקוּת שֶגַּם אוֹתָנוּ, רוֹדְפֵיהֶם, הִכְּתָה

לֹא אַחַת בְּתַדְהֵמָה עַל אֹמֶץ קְשִי-הָעֹרֶף,

עַל גַּאֲוָתָם עַל כָּךְ שֶהֵם זֶה מַה שֶּהֵם,

עַל הַהַקְרָבָה הַזֹּאת, דּוֹרוֹת, שֶלֹּא לְצֹרֶךְ

שוּם עִנְיָן חָמְרִי, רַק הִצָּמְדוּת לְשָרְשֵיהֶם.

וְכַיּוֹם, שֶכָּאָמוּר רוֹקְדִים הֵם סְבִיב כָּל עֵגֶל,

לֹא רַק שֶל זָהָב, גַּם שֶל הַזּוֹל הַמְּסַנְוֵר

בְּאָרְחוֹת זָרִים וּמְאַמְּצִים שַלָּט וָהֶגֶה

שֶל סִגְנוֹן-חַיִּים בְּאוֹקְסְפוֹרְד סְטְרִיט אוֹ טַיְמְס סְקְוֶר

וְטוֹפְחִים עַל שְכֶם עַצְמָם בְּנַחַת: הוֹפָּה-הוֹפָּה,

שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעֵינוּ, מַה נָּאֶה וּמַה קּוֹסֵם

כָּאן לִהְיוֹת סְנִיפָהּ הַלֶּבַנְטִינִי שֶל אֵירוֹפָּה

וּשְלוּחָה בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט שֶל מַר אַנְקְל סֶם, –

מִסְתַּבֵּר כִּי גַם אִם הֵם אֵינָם עוֹד אֶוַנְגֶּלִים

מַשֶּהוּ מִקְּשִי-עָרְפָּם שֶל קוֹדְמֵיהֶם נוֹשֵר,

מַה שֶּיְּאַפְשֵר לָנוּ בְּבוֹא הַיּוֹם, נִדְמֶה לִי,

לַהֲפֹךְ אוֹתָם לַעֲרֵלִים מִזַּן כָּשֵר.

כָּךְ שֶגַּם אִם אָנוּ סַבְלָנִים מְאֹד אֵינֶנּוּ

וְאִם עַד שֶיִּשְתַּמְּדוּ כָּלִיל יִקַּח עוֹד זְמַן

אַל יֵאוּש, בָּנַי, מְלַאכְתֵּנוּ, לְשִׂמְחַת לִבֵּנוּ,

נַעֲשֵׂית שָם, מָה אִירוֹנִי, בִּידֵיהֶם עַצְמָם..."

אהוד: הרשה לי להעיר לך שאינני מצטרף לקינה שלך. מעולם לא חיו כל כך הרבה יהודים שדוברים וקוראים וכותבים עברית, וחופשיים תרתי משמע, על אדמתם, כמו בישראל. כיום, בתחומים רבים, יכולים הגויים באירופה ללמוד מאיתנו וגם לקנא בנו בעוד ארצותיהם נעשות יותר ויותר מוסלמיות ומאבדות את זהותן ה"נוצרית". ובוודאי שאין כל חשש שנאבד בישראל את לאומיותנו הישראלית ואת זהותנו היהודית לטובת "נוצרים".

* * *

דרור בורשטיין

אסתר ראב: דיוקן עצמי כשרקרק

[ציטוט מגיליון "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 30.12.16]

אסתר ראב, המשוררת הארץ־ישראלית הראשונה. בראיון מאוחר שלה עם הלית ישורון דימתה את עצמה לשרקרק, הציפור המזיקה המקננת בחול ואוכלת דבורים

אחד הטקסטים היפים ביותר של אסתר ראב לא פורסם בקובצי שיריה אלא נאמר בראיון להלית ישורון (הראיון נערך ב-1980 ומופיע בספרה של ישורון "איך עשית את זה?", הספרייה החדשה, 2016). זהו שיר בפרוזה שלא נתכוון להיות כזה:

"...די במלה אחת ליצור שיר. משונה מאוד. אצלי יש תקופה, כאילו הולך משהו. זה כמו עוף, כמו איזה דבר שבא מתחת לסף ההכרה כמובן. אצלי זה עוף שמוביל את הרעיון. אני גם אומרת את זה שציפורי שמיים לימדו אותי לשיר. ואני מרגישה עצמי ציפור. אני ממריאה איתן וזוהי המראה מתוך דלות ומתוך עצב. עוד עכשיו אני ממריאה. אוי, אני הלא כתבתי שיר לפני איזה ימים. 'שרקרק בוכה'. תראי את הכתב. היתה לי כתב כל-כך יפה פעם.

"שרקרק. מה זה שרקרק. אני אדבר איתך קצת. אני מכירה ציפורים. אהבתי אותן. הן מזיקים גדולים. היו לנו כוורות והן אכלו את הדבורים. אחי הגדול היה יורה בהן ואני הייתי בוכה. שרקרק מקנן בדופני ואדי. בתוך אדמת חמרה קשה חופר לו חור. הוא לא מקנן על עצים. את יודעת שיש כמה ציפורים שמקננות באדמה? הוא אחת מהן. הוא מיוחד מאוד. כשהוא עולה לגובה, כמעט שלא רואים אותו. הוא אינו שר. הוא מדבר צלילים, טאו, טאו, טאו... פעם באַלט, פעם בסופרן. מי האלט אינני יודעת. אבל יש לו שני סולמות. אז ככה. ערב אחד אני שומעת צפצוף עצוב. טאו... טאו... טאו... מה זה? איזה ציפור באה לי ואני הרי מכירה את כל אלה שמקננים. אז אני תופסת שזה שרקרק והוא אינו חדל. אני מכירה אותם, הרי החזקתי מתים שלהם ביד והייתי בוכה עליהם. יש לו גב זהב וכנפיים כחולות. כחול שדומה לשמיים בחורף. כחול עמוק. והוא בוכה, טאו... טאו... כאילו הוא אדם. שומעים את העצב בתוך ה... הרי זה שרקרק. אז כתבתי שיר. הוא עושה את כל הזִמרה שלו מלמעלה. כמעט לא רואים אותו. הוא מראה רק את זנבו"

זהו דיבור על שרקרקים שהוא בעת ובעונה אחת דיוקן עצמי. השרקרק, המכונה באנגלית Bee Eater,  היא ציפור צבעונית מאוד. הם צדים דבורים, צרעות וחרקים אחרים, ויכולת התמרון שלהם גבוהה. אחרי תפיסת החרק הם חובטים בו – הדבר נועד לסלק את הרעל מהחרקים בעלי העוקץ – ובולעים אותם. נצפו שרקרקים שאכלו 250 דבורים ביום. הם מקננים, כפי שמציינת אסתר ראב, בחוֹרי קנים, לרוב במושבות.

ראב אומרת שאהבה את השרקרקים, אך היות שהן אכלו את הדבורים סביב הכוורות (מן הסתם, במושבת ילדותה פתח תקווה) היה אחיה הגדול יורה בציפורים. המשוררת היתה בוכה על הציפורים, כלומר העדיפה את הציפורים על הדבורים. מעניין כי הדבורים מופיעות עוד קודם בראיון, לא בהקשר חקלאי אלא בהקשר שירי:

"פעם [שלונסקי] אמר לי, 'אני מקנא בך. יש לך אוצר מלים משלך, ואת לא משנה אותו. ואת המילים האלה את מבטאה כל-כך הרבה. ואני — כשאני בא לכתוב, אז מתחילות המלים לבוא עליי כמו דבורים, ואני שוכח את התוכן ואני לא יודע מה הוא בא לומר."

הדבורים הן, אם כן, דימוי לשירה וירטואוזית, שוטפת, קלילה, עוקצנית ומתוקה – שירתו של שלונסקי. כשאסתר ראב מדברת על אכילת הדבורים בידי השרקרקים היא מזדהה עם הציפורים: בעולם הדימויים הפנימי שלה השרקרק מייצג אותה-עצמה, ואכילת הדבורים היא הגשמה סמלית של פנטסיה של התמודדות והתגברות על הדיבור השירי הדומיננטי של שלונסקי. ראב כשרקרק מביעה משאלה לאכול את דיבורו-דְבוֹריו של שלונסקי ובכך לגבור עליו.

קו המחשבה של ראב מתחיל בתיאור של עוף כביטוי לתהליך כתיבת שיר. ציפורי שמיים לימדו אותה לשיר, היא מרגישה עצמה ציפור. ההמראה, או הכתיבה, היא "מתוך דלות ומתוך עצב." נראה שהיא בוחרת בשרקרק גם בגלל מה שהיא תופשת כנמיכותו, קינונו באדמה. "שרקרק בוכה" הוא שם השיר שהיא מספרת עליו ומובא בכתב ידה בראיון. ו"אני הייתי בוכה," היא מספרת על עצמה מיד לאחר מכן. החיבור לשרקרק הוא בבכי ובתחושת הנמיכות. לא קן גבוה אלא "חופר לו חור": זהו מקומה של ראב בעיני עצמה. משם היא והשרקרק כותבים. כתיבה זאת היא בכי. שירת השרקרק, כפי שראב שומעת אותה, אינה שירה. "הוא אינו שר. הוא מדבר צלילים." כשהיא "בוכה עליהם" היא בוכה ככל הנראה על השרקרקים שאחיה הרג והיא בוכה אגב כך גם על עצמה. אחיה מצטרף לצד של הדבורים במערכה וכורת ברית עם שלונסקי ומה ששלונסקי מייצג בעולם השירה העברית: וירטואוזיות, הצלחה, מרכזיות תרבותית, שנינה, כוחנות, מלים משוחות בדבש.

בדיוקן העצמי של אסתר ראב כשרקרק היא אומרת: "הוא עושה את כל הזמרה שלו מלמעלה." תיאור זה של שירתה כבאה מגבהים מאזן את דימוי הקינון בחור, "לא על עצים." יש לו-לה "שני קולות, אלט וסופרן." מי הקול הנמוך, האַלט, היא "איננה יודעת," אבל סביר שהיא מנסה לומר שהיא עצמה האלט. האלט הוא הקול הקשור לקינון בחור, קול הציפור הירויה, הקול שאינו שר אלא רק "מְדבר צלילים." זהו הקול שאומר בהמשך הראיון: "לי לא היתה וירטואוזיות, הייתי כבדה ואיטית מאוד." מנגד, הסופרן הוא קול הציפור ש"עולה לגובה" וש"כמעט לא רואים אותו."

שרקרקֵי השירה במשאלתה של ראב גוברים על עוקץ הדבורים. בדיוקן העצמי של ראב הדבורים עומדות מצד אחד של המתרס, צד של תחושת שוליוּת שירית, של כובד הביטוי ושל עקרות ביולוגית (שנגרמה על ידי חרקים אחרים, יתושי אנופלס, לפי הבנתה של המשוררת), בעוד שהשרקרקים עומדים מן הצד השני – צד של הישארות בחיים, של כתיבת שירה, של הערכה עצמית, גם אם מסויגת: השרקרק "עולה לגובה", אך גם "חופר לו חור" ו"מראה רק את זנבו." נראה שהכוונה למצב שבו הציפור חבויה בְּחוֹרה ורק זנבה מציץ.

אסתר ראב ראתה את עצמה כך. הדימוי הזה מעניין במיוחד מפני שעיקר כוחה וייחודה היה תחושת חיבור טבעית, מובנת מאליה, עִם האדמה והארץ. "מה שאצל אחרים הוא בגדר כיסוף, משאלה להתאחדות עם אדמת ישראל [...] אצלה הוא מופיע פעמים רבות כהצהרה על דרך החיווי, כדבר טבעי שאינו מצריך הרהור שני." (עמינדב דיקמן). והנה, בריאיון מוצג החיבור הזה לאו דווקא כהישג אלא כמשהו שעניינו תחושת חביון או היעלמות. השרקרק שראב מדמה אכן מתאחד עם האדמה אך במחיר תקיעת ראשו בתוכה, כמעין יציר כלאיים בין ציפור צבעונית וחולד.

דן מירון, בספרו "אימהות מייסדות, אחיות חורגות", הרחיב בעניין היחסים שבין פחדיה והערכתה העצמית הנמוכה של ראב כפי שבאה לידי ביטוי בראיונות, ובין הישגיה השיריים. "ב'קאנון' לא היה מקום למשוררת אישה ששירתה אינה מפגינה תכונות דומות לאלו שנחשבו לתכונות שירתה של רחל: בהירות, שקיפות עניינית ותחבירית [...] רגשות 'נשיים' נכונים וכשרים כגון כמיהה לאהבה, לילדים, לעבודת כפיים." אסתר ראב, לדברי מירון, ייצגה עמדה אנרכית, חופשית, מבחינה פואטית ומבחינת עמדתה הנשית (למשל רגשות איבה לגבר). היות שהיה זה "מודל פסול" מבחינת ערכי תנועת העבודה, "הממסד של תנועת העבודה בחר להיאבק בו בדרך ההשתקה וההתעלמות"

לדעת מירון היתה התעצמות הממסד המפא"יניקי הגורם להשתתקותה של ראב בשנות השלושים, והיא המשיכה לחוש דחויה גם כשממסד זה היה כבר בימי כוחו האחרונים, בשנות ה-70 של המאה ה-20. לצד הפחד הזה סבלה ראב מהרגשת נחיתות של משוררת "פרובינציאלית" אל מול משוררים "מתוחכמים" ועמוסי תרבות אירופית שהגיעו מחו"ל.

לפי מירון, "עובדה זו לא הקהתה את הרגשת הדלות והפריפריאליות התרבותיות [...] ולא מנעה את פיק הברכיים בפני דוברי הרוסית החריפים והידענים הללו." הגם שהיתה "נציגה של המתחדש והמִשתנה בשירה העברית בת-הזמן לא פחות מכל דמות אחרת," דימויה העצמי היה של שוליות, כבדות, "פרימיטיביות". הכוח של שירתה, "סירוב להתרחקות מן המיידי במרחב, בזמן ובחוויה הרגשית" נתפסו על ידיה כמוגבלוּת שירית, שכן פואטיקה כזאת, לדברי מירון, היתה "בצד המפסיד או המובס" של השירה העברית בשנות השלושים.

תיאור תקיעת הראש של השרקרק בקיר (הקן) הופך אצל ראב מתיאור של התנהגות הציפור בטבע לסמל שעניינו, מה שמירון כינה, "הפרנויה ההרסנית" שהאפילה על חייה הספרותיים.

אהוד: בתוך עבודתי רבת השנים על התקנת כל כתביה של אסתר ראב וגם על כתיבת הביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", נתקלתי בעשרות טקסטים שלה, המצויים בייחוד בכרך "כל הפרוזה" אך גם בראיונות שהעניקה, קטעים שאם רק הייתי מסדר אותם בשורות קטועות מלמעלה למטה היה אפשר לראותם כשירים נוספים וממש טובים של אסתר ראב.

כמובן שלא עשיתי זאת כי אינני זייפן, אבל כן הבאתי שירים רבים שלא פירסמה בחייה, מהארכיון שלה, שירים שאותם פיענחתי והשתדלתי לתיתם בידי הקורא העברי בצורה המדוייקת ביותר. היו גם שירים שפירסמה בחייה והם נערכו שלא כראוי ואני החזרתי אותם למקורם, בעיקר לפיסוק הפראי שלה, על פי כתבי-היד.

המאמר של דרור בורשטיין הועלה אתמול לאתר האינטרנט של עיתון "הארץ" בתוספת תמונה יפה של אסתר ראב וכניסה ישירה לתוכנית טנדו שבה רואיינה אצל ירון לונדון בשנת 1974.

https://www.youtube.com/watch?v=WuX4tUfJFIg

* * *

עידו בסוק

ביקורה המסתורי של הגברת האמריקאית

מתוך ביוגראפיה חדשה של שאול טשרניחובסקי

בצלאל איזקסון, שעבד לצידו של טשרניחובסקי בשנות עריכת המילון למונחי רפואה (1933-1931), זכר את העבודה המרתקת עם המשורר, שתובלה בסיפוריו המבדחים על ימי ילדותו ועלומיו, אבל גם את פרצי הרוגז והדיכאון שלו בימים מסוימים. קרוב לוודאי שהיה קשר בין חילופי מצב רוח האלה לבין הגלים הסוערים שעליהם התנהלו יחסי טשרניחובסקי וג'ני באותה עת. מיום שהגיע לירושלים כתב לה כמעט מדי שבוע, מתאר את מראות ירושלים, אך מבקש תמיד את נוכחותה להשלמת אושרו: 'האִם האמריקאית הקטנה לא חושבת שהיה לי לעונג לבוא לראות את המקומות האלה אִתה? כמה נפלא זה היה [=עשוי להיות]! לילות נפלאים, ימים נפלאים! אילו כוכבים: זוהרים, בודדים...' (9.7.1931); ושבוע לאחר מכן: ''נושבת רוח עזה, מורטת את וילונות המרפסת, אי-שם במרחק מיילל תן בודד... נדמה כי בוכה המישור כולו, המרחק כולו... הטבע כולו. בוכה על מה שלא התגשם, על האושר האפשרי כל כך'  – שורות מכתב שהן מעין הכנה לשירו 'בוכים התנים'. ופתאום, בחלוף שבוע נוסף, מכה הברק: מגיע אליו מִברק ש'שָכב כבר 3 ימים. אם אני מבין נכון מה שכתוב בו, משתמע [ממנו] [...] שנוכל להיפגש בספטמבר ושתשלחי לי מברק ליום הגעתך?' (24 ביולי). הוא מתאר לה הליכה סביב חומות ירושלים בערב ט' באב, עם 500 איש, ומיד חוזר להלם שהוא שרוי בו: 'קיבלתי את המברק – והייתי המום [...] אינני יכול לדמיין איך אפגוש אותך. כמה זמן את יכולה להישאר כאן? כיצד את נוסעת?'. ובשולי המכתב הוסיף בעיפרון, נרגש ומזועזע: 'האם הבנתי את המברק נכון, האם אני סתם לא יוצא מדעתי?'

שבועיים אחר כך, ב-6 באוגוסט, תיאר לה סיור בשומרון הישן שהסב לו הנאה רבה – ואולי גם השרה עליו רעיונות ראשוניים לשירים עתידיים לבוא. הוא מתמוגג מן 'החן והקסם של העבר הנושן', הצפון באתרי עתיקות ובמקדשים חרבים, לצד 'חמודות החיים הנולדים-מחדש' בכפר סבא ופתח תקווה; 'ואני הצטערתי על שנסעתי לבדי, ש[הרי] גם את יכולת להיות כאן'. הבדידות מעיקה עליו, ומצב הרוח הקשה בקרב הציבור היהודי, עקב 'הקריאות הגלויות לפוגרומים בנאומים ובכנסים (בשכם)', חונק כל אפשרות יצירה; במצב של חרדה קיומית 'הספרות בכלל – מיותרת [...]. ליצירה "חופשית" – זו שאינה לוקחת בחשבון את המקום ואת הזמן – אין [כאן] לא זמן ולא מקום.' 'אנשים צועקים: תנו לנו יצירות אמנות. ואפשר לענות רק [ב]פובליציסטיקה.' סבור היה שהלך הרוח הציבורי הזה הוא גם העומד בשורש 'שתיקת ביאליק', ומתח כך קו לא-צפוי של הקבלה בין שתיקתו המתמשכת של בן-דורו הגדול לדממת הכתיבה שלו בעת ההיא, שהיתה בעיקרה פרי הלם ההסתגלות, בין השאר ל'הברה הספרדית'. על פי מכתבו לג'ני, הוא תפס רק עכשיו עד כמה השתלטה זו באופן מוחלט על ציבור דוברי העברית בארץ, ועד כמה הגייתו שלו, ה'אשכנזית', מבודדת אותו מקהל שומעי העברית – וקוראיה – שהוא כל כך עורג אליו.

במכתבי טשרניחובסקי לג'ני חלה הפסקה של חמישה חודשים – עד ראשית ינואר 1932. ג'ני הותירה באותה עת את שני ילדיה אצל אִמה, סיפרה להם שהיא יוצאת למסע עם טשרניחובסקי באירופה – או כך לפחות זכרה זאת בִּתה מקץ שנים ארוכות – ובאמת הגיעה לארץ. נראה שזו הייתה התקופה שבה ניסו טשרניחובסקי וג'ני לחיות יחד, מבלי לחלוק ממש מגורים משותפים. הם התרועעו עם ה'מי ומי' של ירושלים, בעיקר מכריו משכבר של טשרניחובסקי - קלאוזנר, ספיר, ביסטריצקי, כנראה גם עם אוסישקין וארלוזורוב, עם רחל רוזנזשטיין אהובת-העבר שלו, ואנשים שהיו לו איתם קשרי עבודה כמו הזוג איזקסון ומנהל עסקיהם ס' ששון, או תחומי עניין משותפים – כמו הזואולוג פריץ (שמעון) בודנהיימר, הפרזיטולוג שאול אדלר, הרופא הנרי קלר ומנהל הסתדרות 'הדסה' יאסקי. כשעזבה ג'ני את הארץ בקיץ של אותה שנה שאלו עליה מכרים משותפים של טשרניחובסקי ושלה, בעיקר הנשים – אסתר אוסישקין, מתילדה ספיר, רחל רוזנשטיין, חמדה בן יהודה. ייתכן שעוררה סקרנות במראהָ הנאה, בַּצירוף המיוחד-משהו של יהודייה רוסית-אמריקאית הדוברת שפות שונות, ואולי תהו לפשר יחסיו של טשרניחובסקי בן ה-57 עם האישה הצעירה ממנו בתריסר שנים.

חידה גדולה היא עצם המוטיבציה של ג'ני להגיע לארץ בעת ההיא: האם התכוונה באמת לקשור את גורלה עם טשרניחובסקי, המשורר-הנודד חסר היציבות הכלכלית, או שמא שקלה  הידוק קשריה עם גברים אחרים תושבי האזור שהכירה בעבר? או שהיה זה טיול 'לבדיקת השטח' של גברת משועממת בעלת אמצעים? ואולי היו כוונותיה כלפי המשורר כנות, אך הן התנפצו במהירות נוכח הקושי בחיי קִרבה עם טשרניחובסקי ענק הרוח?

באוצר המכתבים ששמרה ג'ני יש אחד מפתיע, ראשון בסדרת איגרות אליה באנגלית מאת גבר ששמו J. Z. E. Tabet, קרוב לוודאי ערבי נוצרי (שם אחיו: אדיל), מורה, אולי לאנגלית, במכינות (preparatory classes) של האוניברסיטה האמריקאית בביירות.

מן המכתבים מצטייר אדם שהיה היפוכו הגמור של טשרניחובסקי: מתון מאוד, דבק בהרגלים, שוחר נוחות ביתית בחברת אימו ובעל יצרים מיניים מעומעמים. במכתבו הראשון, מ-28 באוקטובר 1931 – חודשיים בלבד לאחר בואה של ג'ני ל'פלשתינה' – הוא מדווח לה בתשובה למכתב שלה שהוא יצא מבית החולים וחזר לעבודתו; מבקש ממנה לא לדאוג לו, מודה לה על 'מילותיה הטובות' עליו ומביע צער על ש'את מרגישה בודדה.' במכתב יש ביטויי ידידות שרמזי האהבה והחיזור שבהם אינם מובהקים ונחרצים: 'אמרי לי מה אני יכול לעשות [כדי להקל על תחושת בדידותך]. אני אשמח לבקר אם אוכַל'; אלמלא היה חולה היה מגיע בוודאות לירושלים. הוא מספר לה על שמחתו על כך שאחיו הרופא ואימו באו להתגורר איתו ומפליג בשבחו של בית שמצויה בו 'גברת נחמדה' ו'בת-לוויה אוהבת וקרובה-ברוח,' אך לא לגמרי ברור אם כוונתו לחזר אחר המכותבת שלו או שהוא מדבר באימו.

מדהים במכתב במיוחד הוא תאריכו: משתמע ממנו שפחות מחודשיים לאחר הגעתה של ג'ני לארץ היא התלוננה בפני ספק-מכר ספק-מחזר, שאולי התוודעה אליו בנסיבות חברתיות בירושלים, על בדידות וחוסר אושר. מאיגרות טשרניחובסקי אליה לאחר עזיבתה את הארץ אפשר אכן להבין שהקשר המחודש ביניהם – לכאורה בתנאים אידאליים, כאשר אשתו נמצאה הרחק מהם והוא שרוי במצב כלכלי נוח – לבש פנים דומות לגיהינום יותר מאשר לגן עדן. 

בסוף דצמבר 1931 עזבה ג'ני את הארץ לזמן-מה כדי לבקר בביירות. הכתובת שאליה שלח טשרניחובסקי את גלוייתו אליה ב-6.1.1932 הייתה Palace Hotel, Place de Canons, Bayreuth – לכאורה ביירויט שבגרמניה, אבל הכוונה היא ללא ספק לביירות שבלבנון, ו'כיכר התותחים' היא מה שקרוי היום 'כיכר השהידים'. המֶשך המתוכנן של שהות ג'ני בביירות לא היה ברור. טשרניחובסקי כתב לה: 'אל תתעכבי. חזרי בקרוב, אם אני בשבילך באמת מה שאת אומרת [...] בואי, אני מחכה, אינני יכול להתאפק [...] אני קונה כרטיס [לתאטרון] גם בשבילך. אני עובר כל יום תחת חלונך [...] אם אינך באה מיד, לפחות כתבי מתי לצפות לך.'

שלושה ימים אחר כך כתב לה בנימה שונה במקצת – ספק נוזף בה ספק שמח בשמחתה כאב מאושר על בתו שפרשה כנפיים: 'אני שמח מאוד שאת כל כך עליזה, שאת כל כך עסוקה, כל כך מאושרת עם אחד – עד שאין לך זמן לכתוב אפילו שורה אחת לשני.'

לדברי בתה של ג'ני, הסיבה לפרידה של אִימה מטשרניחובסקי היתה אי יכולתו להסדיר פרידה פורמלית מאשתו שתאפשר נישואים יהודיים כשרים. אבל במכתבי טשרניחובסקי אל ג'ני אין כל רמז לכך. מאיגרותיו אליה לאחר ששבה לארץ מביירות ועזבה אותה שוב בראשית קיץ  1932– הפעם לתקופה ממושכת, עד סוף השנה – אפשר לעמוד על טיב יחסיהם בירושלים, ואולי גם על הסיבות להתפתחותם המאכזבת כל כך מבחינתו: ב-9 ביולי 1932 כתב לה, בעברית, ברוח דומה לזו שהתגנבה אל שורותיו כשנפרד ממנה, לראשונה בתולדות יחסיהם, עם הפליגוׂ מאמריקה לאירופה: כשהיתה בקרבתו לא ידע להעריך את משמעותה בשבילו, ורק עם פרידה שוועות געגועים מתמלטות מנפשו – 'רק עכשיו אני רואה כמה את חסרה וכמה אני נקשר אלייך. מדוע עבר לנו הזמן כך, באופן כל כך לא נעים? הזמן הזה לעולם לא ישוב, אבד גם לשנינו. בואי, שובי ונעשה עתה הכול יפה, יפה כמו שזה צריך להיות!'

חודש וחצי לאחר מכן, ב-23 באוגוסט, כתב לה, שוב בעברית, כשכבר היתה בקליבלנד: 'ואני יושב בחצרי, מעלה על זיכרוני כל ימי היותך פה. אינני יודע מדוע עברו עלינו הימים כך [...] וכל זה היה [יכול?] להיות הרבה-הרבה יותר יפה משהיה [...] בלי כל אותם הדברים הלא נעימים שהיו [...] די לנו [...] לזכור אותם הרגעים הנעימים שהיו למרות הכול [...]'.

ב-19 בספטמבר הוא משרטט ביתר פירוט את הקשיים ביחסים ביניהם ערב נסיעתה, אך הדברים מהדהדים, כמדומה, גם את השבר שהיה לפני כן: 'לא נשאר לי אף תצלום שלך אלא זה שבלב, וכמה פעמים תכנַנו לגשת לצלם! בזמן האחרון עשית הכול באופן כל-כך עצבני [...] לכן גם לא הספקתי לעשות כלום בשבילך [...] את התחלת לכעוס עלי בקלות יתרה (זוכרת?) בגלל כל מיני שטויות. ולא כך, חשבתי, נבלה את הלילה האחרון שלך בירושלים [...] וערב העזיבה... כמעט רבת איתי. זה כואב מדי [...] לא אשכח את רגעי האושר שחווינו, אבל חבל שיותר מדי דברים נכשלו.'

הקטע לקוח מתוך ביוגרפיה של שאול טשרניחובסקי מאת עידו בסוק, שעומדת לצאת בחודשים הקרובים בהוצאת 'כרמל', ירושלים. שם הביוגרפיה [כמעט סופי]: "שאול טשרניחובסקי – חיים".

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"א. הספר נולד – מה עכשיו?

יכול להיות שאם הייתי יותר חכם, הייתי אומר לעצמי: "זהו, יצאת לדרך! עכשיו העולם פתוח לפניך, הנח ללימודים והרפה מהמבחנים והשיעורים. הרי מה שאתה רוצה זה לכתוב ולא ללמוד, אז למה לבזבז זמן?"

אני חושב שאת כל האשמה על  כך שהמשכתי ללמוד אני יכול להטיל על אימי הפולנייה, שטענה שלמען עתידי, אני חייב שתהיה לי בבית תעודה, או "צעטלה", כפי שהיא קראה לתעודת הבגרות, וכך גם לתעודת האגרונום המוסמך.

את תעודת האגרונום, בניגוד לתעודת הבגרות, אף פעם לא התבקשתי להראות, גם לא כשהתקבלתי כמורה בתיכון הרצליה ואחר כך גם בכפר גלים. משום מה האמינו לי, וכשאמרתי שאני יכול להביא את התעודה מהבית, אמרו: "זה בסדר." הפעם היחידה שמישהו רצה לראות את התעודה, היתה כתריסר שנים אחרי שקיבלתי אותה, כאשר אחד המחזרים של אשתי, פרופסור לרוקחות, רצה להוכיח לה שאני סתם משקר, וטילפן לפקולטה ברחובות כדי לדעת אם אכן יש לי תעודת מוסמך. לדאבונו הם אישרו  את הדבר, אבל על כך אספר בבוא הזמן.

כשבועיים אחרי צאת הספר "חבורה שכזאת" אל חנויות הספרים, היתה צריכה להיות לנו בחינה בפיטופתולוגיה (מחלות צמחים) אצל פרופ' רייכרד. הייתי יושב בערבים  מול המחברת המלאה מחלות צמחים, קורא את הכתוב והראש שלי בעולמות אחרים. לו היתה זו  בחינה בכתב, הייתי מכין לי את הקונצרטינות שלי והייתי ניגש לבחינה, כשכל החומר מונח בכף ידי, אבל איך אפשר להעתיק כשהבחינה היא בעל פה? יומיים לפני הבחינה בחנתי את עצמי, כשאני פותח את המחברת עם דף הנושא שם מחלה, ושואל את עצמי מה אני יודע לספר עליה? מהר מאד גיליתי שכמעט כלום.

מכל השבועיים שבהם דחסתי למוחי את כל עשרות המחלות, לא נשארה בו אף מחלה. יכולתי לבקש  לדחות את המבחן למועד השני, אבל אף פעם לא עשיתי זאת, כי אמרתי שתמיד יש סיכוי של כמה אחוזים שבכל זאת אעבור את המבחן  בפעם הראשונה ואצליח לשחרר אבן כבדה מהלב הקטן שלי. כמוצא אחרון החלטתי שאלמד כראוי רק מחלה אחת ועליה אדבר.  מכל השמות שעמדו לרשותי, בחרתי ב"כשותית הגפן", כי לה היה לפחות שם עברי שקל לזכור. למרבית המחלות האחרות  היה שם  מסובך, שאני, עם הזיכרון האפסי שלי לשמות לועזיים, לא הייתי מסוגל לבטא, על אחת כמה וכמה לזכור.

פרופ' רייכרד, שהיה אז כבן ששים וחמש, נראה בעיני כזקן מופלג, בעל פנים חביבות המלאות קמטי חוכמה. הוא קיבל את פניי במבט רציני, מצא את שמי ברשימת הנבחנים, וכעת אני לא יודע להסביר מה שקרה.  האם הוא אמר לי "תספר לי מה שאתה יודע על כשותית הגפן?" או שהוא אמר: "מה אתה יודע על..." ולפני שהספיק לסיים את המשפט, נכנסתי ושאלתי: "על כשותית הגפן?" 

בכל אופן, בין אם הגירסה הראשונה נכונה או השנייה, זה לא משנה את העובדה, שנשאלתי על המחלה היחידה שעליה התכוננתי. לא נתתי לו זמן להתחרט והתחלתי לתת הרצאה קולחת בשפה רהוטה עם חדירה לפרטי פרטים. אם יש לי "מצוין" אחד בתעודה, ויש לי, הריהו בפיטופתולוגיה, אבל אני לא גאה בו כמו שאני גאה ב "מצוין" היחיד שיש לי בתעודת הבגרות והוא – בהתעמלות.

מכל הבחינות האחרות שהיה עליי לעבור, אחרי שהפכתי להיות סופר של ספר אחד, זכורים לי המבחנים שעברתי אצל פרופ' בונדי ואצל פרופ' רענן וולקני, שניהם מבחנים בעל פה. את המבחן אצל בונדי לא היה לי שום סיכוי לעבור, כי מקצוע הזנת בעלי חיים, שאותו לימד, היה מבוסס על  ההרכב הכימי-ביולוגי של המזון, שאותו היה צריך להציג במיספרים ובנוסחאות שהיו נשגבים מבינתי. לזכותו של הפרופ' ייאמר שהוא זכר אותי לטובה מהרצאת הדוקטורט שנתתי על גידול קרפיונים בים המלח, וכשהוא שאל אותי, למשל, על ההבדל  העקרוני בין מזון העוף ומזון הבהמה, החזרתי לו בשאלה: "מה באמת ההבדל?" ואז הוא נתן לי הרצאה שלמה, אבל כנראה שהיא לא היתה מושלמת, כי הציון שקיבלתי היה רק "טוב". 

אצל פרופ' וולקני היה מצבי גרוע יותר, כי הוא ממש חיבב אותי וידע עם מי יש לו עסק. כשראה אותי נכנס אליו בפיק ברכיים, נצנץ בעיניו ברק קונדסי, הוא פנה אל האסיסטנט שישב לצידו ואמר שלבחור הזה צריך לתת שאלה מפולפלת.  כשראיתי שהוא מתאמץ לחשוב, אמרתי לו: "אולי על המעבר להזרעה מלאכותית אצל הבקר?"

אמר לי: "את זה אתה בטח יודע, אבל בוא תספר לי על ההבדל בין המבנה האנטומי של עטין הפרה ובין זה של שד האישה."

כנראה שלא הייתי נוכח בשיעור שהוא לימד על כך, כי הנושא הזה דווקא היה קרוב לליבי והייתי בטח זוכר. על המיבנה של העטין עוד ידעתי לגמגם כמה מילים, אבל  דווקא על מבנה השד, לא היה לי מושג. הוא היפנה אליי מבט מודאג ושאל:

"אני לא מבין, פוצ'ו , אין לך חברה?" 

לזכותי אציין שעל השאלה הזאת ידעתי  להשיב אפילו בלי להתכונן  ואמרתי נוגות: "יש! אבל היא שטוחה!" 

היתה זו תשובה לא כל כך מדויקת, כי למאירה, שהיתה אז חברתי, היו אמנם שדיים קטנים ומוצקים, אבל  בהחלט לא שטוחים. הבעייה היא שאף פעם לא עשיתי עליהם שום בחינה ולא עלה על דעתי  לחקור את  המבנה האנטומי שלהם.  

האסיסטנט, שישב לצידו  של הפרופסור, פרץ  בצחוק אדיר שהביך את פרופ' וולקני, שלא הבין מה זה "שטוחה". האסיסטנט הצביע על חזהו השטוח והסביר שיש לה כאן פלטפוס. את זאת וולקני דווקא הבין, ואחרי שגמר לצחוק, שלח בי מבט מלא רחמים ואמר:

"טוב,  אז אם כך נתחשב בך, ניתן לך אפשרות לעבור את המבחן במועד השני, ועד אז תשתדל להחליף את החברה שלך."

וולקני אמנם חמד לצון כשאמר להחליף את החברה, אבל הגורל לקח את דבריו ברצינות, ואכן, בבוא המועד השני, מאירה היפה קיבלה הצעת נישואין מהחבר המושבניק שלה, ואני קיבלתי במקומה את שרהל'ה שינדלר, שלא זו בלבד שהיתה בלונדינית יפיפייה, היו לה גם קימורים מלאים נוכחות שיחד איתם הייתי בטח עובר את המבחן בלי בעיות.

כאן אני מרגיש צורך לעשות אתנחתא למען כל אלה, והם הרוב בעמנו, שלא יודעים מהו ההבדל האנטומי של שתי יצרניות החלב שעליהן נבחנתי. עיקרו של ההבדל מושתת על פרישת רשת צינורות החלב של השתיים ועל אורך הפטמות. בעוד שבעטין הפרה הרשתות הפרושות ברקמת הבשר מתלכדות לקראת מבוא הפטמה והופכות לצינורית אחת המוציאה את החלב בקילוח יחיד דק ומתמשך היישר לפי העגל, או הדלי, הרי בשד האישה, בלי הבדלי משקל או נפח, כל צינורות החלב מגיעים עד לקצה הפטמה ושם משחררות את החלב בעשרות קילוחים דקיקים, כאותם זרמים הקולחים   מראש המקלחת. [אתה רואה אהוד, בכל זאת למדתי משהו בפקולטה חקלאות.] 

אם להחלטתי על המשך הלימודים אחרי קבלת פרס ברש, היתה איזו הצדקה, הרי להמשך עיסוקי לצורכי פרנסה, אין הסבר הגיוני. בעקבות הצלחת ספרי, פנה אלי העיתונאי ראובן ינאי בבקשה לכתוב מדור קבוע לעיתון "מעריב לנוער", שהוא יזם וערך. גם אהרון מגד, שערך את המדור הספרותי של עיתון "למרחב", פנה אליי מדי פעם לכתוב למדורו משהו מצחיק. בזאת הצלחתי להגשים את חלומו של כל חוטא בכתיבה – להתפרנס בעזרת אותו חיידק כתיבתי שאינו מניח לנו.

עבודה נוספת שבה זכיתי באותו חורף של מתן הפרס, הייתה עבודות גיזום בגינות הבתים  של רחובות ונס ציונה. לעבודה הזאת הגעתי בזכות מיכאל (מיקי) גיל, חבר מופלא שהגיע לפקולטה מקיבוץ תל-קציר, ומאז אימצנו זה את זה  בחיבוק אמיץ שלא התרופף לרגע. על עבודת הגיזום הוא כתב בספרו "בחניתות ובמזמרות" ואני מעתיק ממנו ללא בושה:

"מועצת פועלי נס ציונה הציעה לשלושה סטודנטים לחקלאות עבודה בגיזום עצי פרי בחצרות ובמשקי-עזר של שכונת עולים. העולים קיבלו בתים קטנים עם חצרות גדולות שם ניטעו עצי שזיף ותפוח. העולים לא התמצאו בחקלאות והעצים גדלו פרא. מועצת הפועלים הציעה שהיא תגבה מהעולים תשלום ותארגן בעלי מקצוע שיטפלו במרוכז בכל החצרות. יאיר מכפר ורבורג, פוצ'ו ואני נטלנו את המשימה. היתה הרבה עבודה. העצים היו מוזנחים. מצאנו שם הרבה מזיקים, זחלי סס הנמר נברו בענפים והוציאו נסורת דקה. זחלי קפנודיס נברו בגזעים והוציאו נסורת גסה. אווזים וברווזים התרוצצו בבוץ וריחות הפרשותיהם מלאו את החלל. הסתערנו במסורים ובמזמרות על הענפים הפגועים ועשינו ניתוחים קשים. העולים המבוהלים, שלא ידעו גיזום מהו, חשבו שאנחנו הורסים להם את העצים. בשעות שהתפנינו לכך היינו הולכים לנס ציונה להמשיך בעבודת הגיזום. במאוחר התברר לנו פרט קטן: כסף תמורת עבודתנו אנחנו לא נראה. מזכיר מועצת הפועלים לא הצליח לגבות את התשלומים מן העולים. (הם הבינו שאת הגיזום מבצעת להם המועצה בחינם.) והוא לא ידע ממה לשלם לנו. סיפורים שמענו ממנו בלי סוף, אבל כסף לא ראינו. ברגע של עצבים כתבתי מכתב לוועדת הביקורת של ההסתדרותבתל אביב: שאנחנו שלושה סטודנטים... לפרנסתנו ביצענו עבודה עבור מועצת פועלי נס ציונה והם מלינים את שכרנו...  עבר יום וכבר הגיעה אליי בריצה מעטפה, מבחוץ כולה משובצת בולים, מלפנים ומאחור. גם רשום וגם אקספרס, ובפנים הצ'ק! יש!"

באחת החצרות ברחובות הגענו לגן עצי פרי מטופחים להפליא. אמרו לנו שזהו גנו של ד"ר סמיש, המורה שלנו לעצי פרי. הוא מטפל בעצים בעצמו ולא נותן לאחרים לגעת בהם. החורף הזה היה החורף הראשון שהוא חלה, ולא היה יכול לגזום את העצים, לכן ביקש שישלחו לו את הגוזמים הכי מקצועיים. מיד המליצו לו על מיקי ועליי, ואנחנו, נרגשים מן הכבוד ירדנו אל הגן, כשהגברת סמיש מלווה אותנו כדי להשגיח שלא נגזום אף ענף מיותר.

בין העצים הבחנתי בעץ ענף שלא היה מוכר לי, אבל כדי  להוכיח ידע וסקרנות שאלתי איזה זן של תפוחים הוא זה?

הגברת סמיש נדהמה מהשאלה של "המומחה" ואחרי שהתאוששה  אמרה: "אני לא יודעת איזה זן  תפוחים זה, אני רק יודעת שבקיץ אנחנו קוטפים מהעץ הזה אפרסקים..."

הסיפור הזה עבר אחר כך בפקולטה ממחזור למחזור והצטרף לרשימת הבושות שסיפרו עליי במשך השנים הבאות.

בושה נוספת שחוללתי בפקולטה, ושוב אצל פרופסור סמיש, נגרמה לי בגלל העבודה הסמינריונית  שעשיתי.  חוץ מהגשת בחינות ועבודת גמר, היה עלינו להכין  גם עבודה אקדמית על המקצוע שבו התמחינו. קיבלנו רשימת נושאים, היה עלינו לבחור אחד מהם ולהרצות עליו לפני כל הסטודנטים. ההרצאות האלה של הסטודנטים היו בדרך כלל משעממות, ורק החברים של המרצה התורני היו באים לשמוע אותה.

בתור מי שהתמחה בענף עצי הפרי, קיבלתי נושא השייך לשיעוריו של פרופסור סמיש, והשתדלתי לעשות כמיטב יכולתי לבל אבייש את הפלמח. הצרה היא שהעבודה חייבה קריאה של חומר מחקרי הכתוב בשפה האנגלית, שלא היתה בידידות איתי. בהתאם לכך היה עיקר הביבליוגרפיה שבה השתמשתי, מבוסס על ספר התנ"ך. למשל, הגעתי למסקנה שאת עצי הזית גידלו אבות אבותינו על ראשי ההרים, וזאת על סמך זה שהיונה הביאה אל נוח עלה זית טרף בפיה.

אם קיוויתי שפרופ' סמיש יקשיב להרצאה כשהוא רדום, כפי שקרה לו במרבית ההרצאות, הרי התבדיתי לגמרי. השמועה שאני עומד להגיש את העבודה הסמינריונית שלי באחד הימים הקרובים, עברה בכל הפקולטה כאש בשדה קוצים. כולם זכרו לי את עבודת הדוקטורט שלי על הקרפיונים  של ים המלח ואולם ההרצאות היה מלא, כפי שלא היה מלא אף פעם. אני לא יודע איך להסביר למה כולם צחקו. בחיי שעשיתי עבודה רצינית ודיברתי על התגליות שלי במלוא הרצינות. מובן שקולות הצחוק היו בעוכרי, פרופ' סמיש לא היה יכול להירדם, והתוצאה היתה שקיבלתי בלתי מספיק והייתי חייב להגיש עבודה סמינריונית חדשה.

מי שהצילה אותי היתה דורית הקטנה עצומת החזה. כששמעה שעליי לעשות עבודה חדשה, נשבר עליה ליבה הטוב והשופע והתנדבה לעזור. היא סיפרה לי שהעבודה שהיא בחרה לעצמה היתה למעלה מכוחותיה, ואחרי שעשתה את מחציתה, בחרה לעצמה נושא אחר. הנושא הראשון נשאר פנוי ואם אני רוצה, הריהו שלי.

על מתנה טובה מזו לא יכולתי לחלום. נתתי לה נשיקה וכל מה שעשיתי, היה להעתיק בכתב ידי את מה שהיא כתבה, לעשות רווחים גדולים בין המילים והאותיות ולהגיש אותה לפרופ' סמיש.  למזלי, בגלל בעיות של עיתוי, לא היה ניתן למצוא לי זמן מתאים להרצאה וההנהלה הסתפקה במה שמסרתי לה, עבודה רבת דפים בכתב-יד ברור כולל ציטוטים באנגלית.  

* * *

אורי הייטנר

1. לא בבית ספרנו

בתגובה להצעת החוק שנועדה למנוע מארגונים כ"שוברים שתיקה" לפעול בבתי הספר, קמה הצעקה האוטומטית על "סתימת פיות", ניסיון לשטוף את מוחות התלמידים בתעמולה "ימנית, מתנחלים, לאומנית, דתית" וכל הארסנל המוכר.

האמת היא שהצעת החוק היא התגלמות המושג דמוקרטיה מתגוננת.

על מערכת החינוך הישראלית לחשוף את התלמידים למגוון הדעות הרחב בשיח הישראלי; להפגישם עם האידיאולוגיה של א"י השלמה עד השעל האחרון, עם האידיאולוגיה של נסיגה מוחלטת עד השעל האחרון ועם כל מה שביניהם. יש לתת לתלמידים את מקסימום הכלים לגבש השקפת עולם מבוססת.

אולם על מערכת החינוך להציב קווים אדומים. לא כל דעה היא לגיטימית ולבטח שלא כל ארגון הוא לגיטימי. בשום אופן לא הייתי מוכן שילדיי יופגשו עם אנשי ארגון להב"ה, למשל, כיוון שמדובר בארגון גזעני שמעשיו ביריוניים.

באותה מידה יש לשלול הכנסתם של ארגונים רדיקליים כ"שוברים שתיקה".

מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה ברחבי העולם. המסע נועד להביא להחרמתה של ישראל, בתקווה שהדבר יביא לקריסתה. "שוברים שתיקה" פועלים נגד  ישראל במסגרת אותו קמפיין. הם נעים ברחבי העולם, בקמפוסים ובאולמות תרבות, מעיר לעיר וממדינה למדינה, במימון גורמים עוינים לישראל, כדי להסית נגד המדינה.

"שוברים שתיקה" הם חלק מתעשיית השקרים נגד ישראל. בחוברת שהם מחלקים בבתי הספר, כדי להסית נגד צה"ל את התלמידים העומדים לקראת גיוס, נכתב ש"מופעלת באופן תדיר אלימות כלפי ילדים," ובכלל זה "ירי מכוון על ילדים," "בשרירותיות וללא סיבה של ממש," כחלק מ"מציאות יומיומית." זו עלילת דם על בנינו, המוצגים כרוצחי ילדים.

פעולתם ב"צוק איתן" ממחישה את דרכם. ב"צוק איתן" מימשה ישראל את זכות ההגנה העצמית שלה. לאחר שישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את יישוביה, אזרחיה הותקפו בטילים מן הרצועה. בתגובה, צה"ל יצא למלחמת אין ברירה, במהלכו ניסה באופן חסר תקדים בעולם כולו, למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים, אפילו במחיר סיכון חיילי צה"ל, בעוד האויב השתמש באזרחיו וילדיו כמגן אנושי.

ובעיצומה של המלחמה, כשמחצית המדינה הותקפה בטילים, "שוברים שתיקה" הציגו ברחבי העולם את צה"ל כצבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה נגד הפלשתינאים ברצועת עזה "הכבושה".

כמו בכל מלחמה, היו גם מקרים חריגים שבהם חייל או יחידה סטו מערכי טוהר הנשק הצה"לי. בחריגים האלה צה"ל מטפל. הצגתם מחוץ לכל הקשר, כאילו הם הייצוג של צה"ל, אינה אלא עלילת דם קולקטיבית על צה"ל ועל מדינת ישראל.

ארגון צריך לבחור האם הוא נאבק על עמדותיו במסגרת השיח הדמוקרטי בישראל, או פועל נגד ישראל מחוץ לגבולותיה. אי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו. "שוברים שתיקה" בחרו  ועליהם לשלם את מחיר בחירתם. באופן פעולתם הם הוציאו את עצמם מן השיח הפוליטי הלגיטימי בישראל.

2. צרור הערות 1.1.17

* מגה שחיתות – בעוד ימים אחדים ימלאו 20 שנה לאירוע מגה-שחיתות מהחמורים בתולדות המדינה – פרשת בר-און תמורת חברון.

בראשית ינואר 1997 מונה במפתיע עסקן ליכוד ועו"ד פרטי, אדם שאינו עומד כלל ברמה הנדרשת ובהישגים הנדרשים לתפקיד – רוני בר-און, ליועץ המשפטי לממשלה. הממנים – ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. מינויו התמוה עורר סערה רבתי, בין השאר לאחר שעלו עדויות רבות שהאיש מכור להימורים. כעבור 48 שעות בר-און התפטר מתפקידו.

זמן קצר לאחר מכן, חשפה בערוץ הראשון העיתונאית המצוינת איילה חסון סקופ אדיר. מי שדחף את מועמדותו של בר-און לתפקיד היה מנהיג ש"ס אריה דרעי, שבאותה עת עמד לדין בפרשת דרעי. עצם מעורבותו של נאשם בפלילים בעיצומו של משפט, בבחירתו של התובע הראשי, היא מגה שחיתות: לא שחיתות נקודתית, אלא ניסיון של גורם פלילי להשתלט על שלטון החוק בישראל ולהעמיד בראש התביעה את נאמנו. בכתבתה חשפה חסון עסקה אפלה – כניעתו של נתניהו לסחיטה של דרעי. תמורת מינויו של בר-און ש"ס תמכה בהסכם חברון – ההסכם לנסיגה הישראלית ממרבית העיר חברון, ובכך הבטיחה את הרוב להסכם בממשלה.

נפתחה חקירה משטרתית שהסתיימה בהמלצה חמורה להעמיד לדין את נתניהו, הנגבי, מנכ"ל משרד רוה"מ ליברמן ודרעי לדין. אולם הפרקליטות והיועץ המשפטי לא קיבלו את ההמלצה. הם אכן תיארו קשר פלילי להשתלטות על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים פליליים, אך מלבד אריה דרעי, לא היו ראיות מספקות להוכחת אשמתם של האחרים. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, היום מ"מ נשיא בית המשפט העליון, חיבר דו"ח ציבורי חמור ביותר, שבו תקף בחריפות את התנהגותם של כל הנוגעים בדבר. אך הוא לא העמידם לדין בשל העדר ראיות מספקות. בסופו של דבר הוא גם לא העמיד לדין את דרעי, בשל הרשעתו בפרשות האחרות.

רבים מתחו ביקורת על רובינשטיין – מצד אחד על כך שלא העמיד לדין, אם הדברים כה חמורים כפי שנכתבו בדו"ח, ומצד שני על כך שלקח על עצמו סמכות לדו"ח ציבורי, לאחר שלא היו ראיות לפלילים. הוגשה עתירה לבג"ץ. בית המשפט מתח ביקורת מרומזת על החלטתו של רובינשטיין, אך בשורה האחרונה קבע שזו החלטה סבירה ודחה את העתירה.

הייתי אז חבר בהנהלת "הדרך השלישית" שהיתה חברה בקואליציה. תבעתי את פרישת המפלגה מן הממשלה בעקבות הפרשה החמורה. טענתי שכמפלגה פוליטית, העניין הציבורי חשוב לנו לא פחות מהצד הפלילי, והדברים שכתב היועץ המשפטי חמורים דיים כדי שנפרוש ונפיל את הממשלה. לצערי, עמדתי לא התקבלה, ולדעתי, היתה זו תחילת הקץ של "הדרך השלישית".

איפה הם היום? דרעי הורשע, ישב בכלא על מעשי שחיתות ושוחד, וחזר למקום הפשע, להיות שר הפנים. בר-און נבחר לכנסת מטעם הליכוד. תחילה היה נאמנו המובהק של נתניהו, ומעין פרקליטו במערכת הפוליטית. אט אט התקרב לשרון והפך לנושא כליו ולאויבו המר של נתניהו ובהמשך לנושא כליו של הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה, אולמרט, וכיהן תחתיו כשר האוצר אחרי שהגנב הירשזון נאלץ לעזוב את המשרה. הנגבי וליברמן מצויים כל העת בין חקירה לפרשיה והנגבי אף הורשע באחת הפרשות.

ונתניהו הוא ראש הממשלה, והשבוע, כך הודלף, שוב הוחלט לנהל נגדו חקירה פלילית. לאורך השנים הוא כל הזמן התנהל על קו התפר בין שחיתות ציבורית ופלילית, אך כנראה לא חצה את הסף, ולכן החקירות נגדו לא הניבו כתבי אישום. יתכן שכך יהיה גם עכשיו.

אולם הסף הפלילי נמוך מכדי שאדם יהיה ראוי להנהיג אומה. יש לצפות ממנהיג להגיע לרף מוסרי גבוה הרבה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי. מנהיג אמור לשמש דוגמה אישית לציבור. נתניהו הוא היפוכה של דוגמה אישית. הגיעה השעה למנהיגות אחרת, מנהיגות ראויה, מנהיגות שניתן לראות בה מופת, מנהיגות שניתן להתגאות בה.

* חממת השחיתות – אחת הסיבות העיקריות לכך שאיננו מצליחים להדביר את השחיתות בישראל, היא ההגנה האוטומטית שלנו על המושחתים "שלנו". במקום שהליכודניקים יהיו הראשונים להילחם בשחיתות של אנשים ממפלגתם, אנשי מפלגת העבודה יהיו הראשונים להילחם בשחיתות במפלגתם, הציונים הדתיים יהיו הראשונים להילחם בשחיתות במפלגתם וכו', כולם נלחמים בשחיתות של האחרים ומגוננים על השחיתות שלהם. התרבות הזאת היא החממה של השחיתות.

* עמדתי בנושא חקירת נתניהו – את עמדתי בנושא חקירת נתניהו אתמצת בשלושה היגדים קצרים:

א. יש לחקור ביסודיות את כל החשדות נגד נתניהו, ללא משוא פנים, כדי להגיע לחקר האמת.

ב. אם יתברר שנתניהו עבר עבירות פליליות, יש למצות אתו את הדין ללא הנחות.

ג. אני מייחל בכל ליבי שיתברר שהכול עורבא פרח, וראש ממשלת ישראל אינו עבריין.

אני מצפה שזאת תהיה עמדתו של כל אזרח ישראלי, ללא הבדל השקפה פוליטית וללא קשר להתנגדותו לנתניהו או לתמיכתו בו.

* אחריות סביבתית – בראשית השבוע ייכנס לתוקפו החוק הסביבתי החשוב, על פיו שקיות הניילון המזהמות לא תחולקנה חינם במרכולים, אלא תמורת תשלום של 10 אגורות. ונשאלת השאלה – מה זה ייתן? האם באמת מישהו לא ישתמש בשקית בגלל 10 אגורות? הרי זה סכום מגוחך, בלתי מורגש.

אני מאמין שהחוק יעזור מאוד, ולא בשל חוסר הרצון של הצרכן להוציא מכיסו את הסכום המגוחך, אלא כיוון שהוא ייצור מודעות. אני מאמין בטוב שבאדם, ובכך שהרוב הגדול של האנשים רוצים להיטיב. המודעות שהחוק יוצר, תגרום לאנשים רבים להימנע משימוש בשקיות המזהמות, מתוך אחריות לסביבה. ייקח לאנשים זמן להתרגל, השינוי יהיה מדורג, אך אני מאמין שלטווח הרחוק תהיה ירידה משמעותית בשימוש בשקיות הניילון.

לעומת זאת, אנשים שאיכפת להם אך ורק מעצמם, מהנוחות שלהם עכשיו, אנשי תרבות ה"אני – כאן – עכשיו", ימשיכו להשתמש בשקיות וכלל לא ירגישו את ה-10 אגורות.

אגב, אני לא השתמשתי בשקית כבר לפחות עשר שנים. רק בסלים.

* לחיות טוב – בדף הפייסבוק שלי התפתח דיון בנושא השקיות. כתב אחד החברים: "השקיות מזהמות. דלק מזהם. הנשימה שלנו פולטת גז חממה. התעשייה מזהמת. אז מה המסקנה? קשה להפנים אבל אנחנו חיים כאן ומזהמים את הסביבה כדי לחיות טוב."

וכך השבתי: המסקנה היא שככל שניתן לצמצם את הנזק – יש לעשות כן. הן ברמה העולמית, הן ברמה הלאומית, הן ברמה הקהילתית והן ברמה האישית. כל אחד הוא אור קטן. זאת האחריות הסביבתית. חיים טובים זה לא רק הנוחות המידית שלי עכשיו, אלא שיהיה טוב לעולם, לסביבה. והמחיר שנדרש מאתנו בדברים הקטנים האלה הוא אפסי. האם החיים שלי פחות טובים כתוצאה מכך שבערך עשר שנים אני משתמש בסל ולא בשקיות? ממש לא. האם החיים שלי פחות טובים כתוצאה מכך שאני מפריד פסולת? מכך שכל הקומפוסט הולך לקומפוסטר, וכל ה: נייר / קרטונים / מתכת / סוללות / בקבוקים / זכוכית / אלקטרוניקה הולכים לפחי המחזור השונים? הזמן שזה דורש ממני, מסתכם לכל היותר בחמש דקות בשבוע. בזכות 5 הדקות האלה, חיי טובים יותר מהסיבות הבאות: א. אני עושה טוב לעולם ולסביבה. ב. אני יודע שאני עושה טוב לעולם ולסביבה ולכן אני מרגיש טוב. ג. אני מחנך את ילדיי מיום לידתם למודעות סביבתית, ואני מרגיש שבכך אני אבא טוב יותר. ד. בכך אני דואג גם לנכדים ולנינים שעוד לא נולדו לי, שיהיה להם טוב יותר, שיחיו בעולם טוב יותר. שיחיו בעולם שניתן לנשום בו, שניתן לחיות בו.

* אהבת הארץ – ועוד כתבתי באותו דיון: למדתי ממורי ורבי עזריה אלון זצ"ל, איך קמפיין שנעשה דרך הילדים לוותר על הנאת הרגע האישית של קטיפת פרח יפה הביתה, הציל את פרחי ארץ ישראל מכלייה. בכל שנה ערכנו יחד סדר ט"ו בשבט, באחד מיישובי הגולן והגליל. ובכל סדר כזה היה לנו פרק שקראנו לו, ברוח עשרת הדברות: "לא תקטוף", ובו עזריה היה מספר את סיפור המעשה. בעיניי, זה אחד המפעלים הציונים המוצלחים והחשובים ביותר שנעשו בארץ. מה הקשר לציונות? זו אהבת ארץ ישראל. אמנם גם כאשר אני בחו"ל לעולם לא אשליך פסולת מהרכב, ותמיד אאסוף אשפה ואזרוק אותה לפח, כי כך נוהג בן תרבות וכי אנו נושאים באחריות לכדור הארץ כולו, אבל כאשר אני נוהג כך בא"י, הדבר מבטא את אהבת הארץ שלי, אהבת הארץ עליה אני מחנך את ילדיי. ובדיוק כפי שלא אשליך פסולת, ובדיוק כפי שאאסוף פסולת אחרי פיקניק, כך גם לא אשתמש בשקית מזהמת, אפריד פסולת וכד'. אני מאמין באחריות האישית.

* המוסר היהודי – ועוד כתבתי באותו דיון: במסכת קידושין בתלמוד דף מ ע"ב, נאמר: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה."

זו בעיני תמצית המוסר היהודי – בכל רגע נתון עליך לחוש כאילו גורלו של העולם כולו תלוי במעשה הקטן שאתה עומד לעשות כרגע.

* חולשת אנוש – ועוד מאותו דיון: יש מקרים ונושאים שבהם אני פועל על פי הנוחות אף שהדבר סותר את האחריות הסביבתית. זאת חולשת אנוש. כבני אדם, לכולנו חולשות אנוש. אך אל נהפוך את החולשות שלנו לאידיאולוגיה. אם למישהו מאוד קשה לוותר על השקיות, שישתמש בשקיות, ישלם את הסכום הפעוט שיהיה תרומתו הצנועה להגנת הסביבה (בהנחה שלמטרה זו ילך הכסף), ולא יבנה על כך תלי תלים של אידיאולוגיה. אל יהפוך את חולשתו לדגל.

* השיח הגלותי – אני מעריך מאוד את אבי גבאי, את יכולותיו הניהוליות המוכחות ואף מסכים עם חלק ניכר מן העמדות שהוא מבטא בסוגיות סביבתיות, חברתיות וכלכליות. לכן, אני מקדם בברכה את חזרתו לפוליטיקה, אף שהוא נכנס למפלגה שלא אתמוך בה.

אך דווקא בשל הערכתי אליו, אני מצר על כך שהוא תפס טרמפ על השיח הגלותי ("עדתי"). הוא "מרוקאי"? מה הקשקוש הזה? הוא מרוקאי כמו שאני חצי פולני וחצי רומני? אני חצי רומני? לא, אני אפס אחוזים רומני. אני פולני? לא, אני אפס אחוזים פולני. מה אני? יהודי ישראלי שלם, במאה אחוז. אבי גבאי הוא יהודי כמוני, הוא ישראלי כמוני, הוא יליד הארץ כמוני. וחבל שהוא מנסה להיבנות על דמגוגיה עדתית פופוליסטית, על שיח גלותי המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה. זה לא מתאים לו. שישאיר את הדמגוגיה הזאת למירי רגב.

* מצדיק את מאורעות 1920 – אחד ההישגים החשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית, הוא יצירת המופת המונומנטלית "עמוד האש" ששודרה ב-1981, עם הקריינות הנפלאה של יוסי בנאי. כעת היא מוקרנת שוב בערוץ 20, וכך כותב עליה רוגל אלפר האוטו-אנטישמי: "מנגנון שטיפת מוח. זו סיטואציה רודנית מאין כמוה. והעובדה שיוסי בנאי היה הקריין היא סיפור האחידות המחשבתית בישראל. לא יכולה להיות אלטרנטיבה רעיונית אמיתית במדינה שבה האמן האולטימטיבי... מקריא את הנרטיב הלאומי המצמית, מילה אחר מילה, במשך 19 פרקים. ... 'עמוד האש', האימא של הצנזורות על כל ביקורת על הציונות... מסמך היסטורי מטעם הממשלה בערוץ טלוויזיה פאשיסטי..."

ועל מה ולמה יצא זעמו? על פרק המתאר את מאורעות 1920, ההתנפלות הרצחנית הראשונה של ערביי א"י על היהודים. מסתבר שאלפר, התומך בהתלהבות ללא סייג בפיגועי הטרור הרצחניים היום, תומך בדיעבד גם בפרעות ההן, 47 שנים לפני "אקיבוש", 28 שנים לפני ה"נכבה-שמכבה". והוא כותב בציניות חולנית על עדות של ניצולת המאורעות שהתראיינה לתוכנית: "חארות כפויי טובה הערבים האלה. ככה להבהיל את סבתא?" הרי בסך הכול הם צדקו, כאשר התקוממו נגד אקיבוש והשמכבה, ב-1920.

* הגיבור הלאומי אודי אדיב – כדמוקרט וליברל, אני גאה בדמוקרטיה הישראלית על אף פגמיה, ושמח לשלם את מחיר הדמוקרטיה, שלפעמים הוא לא סימפטי. אולם כאשר אני רואה את הבוגד המנוול אודי אדיב בפריימטיים בערוץ 2, מופיע כגיבור וגאה במעשיו – אני תוהה אם אין משהו בשיטה שבה טיפוסים כמוהו מסודרים בתאונות דרכים מסתוריות או בדום לב פתאומי.

(טוב, ליתר ביטחון, כדי שלא יהיו מי שיתפסו אותי במילה, אבהיר: אני דמוקרט וליברל. נקודה. אני גאה בדמוקרטיה הישראלית על אף פגמיה. נקודה. אבל הבעתי באופן אירוני את הזעזוע שלי מהכבוד שקיבל הבוגד המנוול בכתבת תדמית בערוץ השני, שבה התגאה במעשיו).

* במת אבק – במאמר שפירסם השבוע ב"הארץ" כתב אורי אבנרי: "כתב העת שפירסמנו, 'במאבק', עורר זעם עצום. אחרי הופעת הגיליון הראשון, ב–1945, נכתבו בעיתוני היישוב כ-140 תגובות, כמעט כולן עוינות, ואף ארסיות (הסופר משה שמיר קרא לו 'במת אבק')".

ב-1993, במסגרת לימודי התואר השני שלי, כתבתי מחקר מקיף על אורי אבנרי. במסגרת המחקר ראיינתי אותו ארוכות בביתו. בפגישתנו, סיפרתי לו על תגלית שמצאתי – מאמר של משה שמיר משנות הארבעים, שבו הוא כינה את כתב העת "במאבק" – "במת אבק".

אבנרי לא הכיר או לא זכר את המאמר. אולם כששמע זאת, ניצת זיק בעיניו, וניכר היה שהמידע הזה עשה לו משהו. כעבור ימים אחדים, הוא הזכיר זאת במאמר שפרסם, ומאז שוב ושוב, בכל מאמר שבו הוא חוזר לתקופה וכמובן בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי".

* אדי הפוך – הכתבות הרבות על המעשה האצילי של שירי רותם-ניר, שתרמה את אברי בנה עילי ז"ל להצלת חיי ילדים אחרים, חשובות מאוד וראויות לשמש מופת ומודל לחיקוי. אולם אני מחכה ליום שבו לא יהיה צורך בכתבות כאלה כי זה יהיה המובן מאליו; ליום שבו העיתונים יהיו מלאים בכתבות על מי שסרב לתרום והעדיף למנוע חיים מאחרים – כי הוא יהיה החריג. שהוא יעמוד מול הכתב המשתאה, ויסביר למה הוא מעדיף לתרום את אברי יקירו לרימה ולתולעה ולא להצלת חיי אדם.

אני חתום על כרטיס אדי מהרגע ששמעתי על העמותה, בשנת 1990 (העמותה קמה בסוף שנות ה-70). העובדה ש-90% מהציבור, 9 מתוך עשרה ישראלים, אינם חתומים על כרטיס אדי, היא חרפה וקלון לחברה הישראלית.

אני תומך בשינוי החוק, על פיו רק מי שמשום מה מסרב לתרום את אבריו יחתום על כרטיס אדי הפוך, ומי שלא חתם, העיד בכך על עצמו שהוא מוכן לתרום את אבריו להצלת חיי אדם.

* עשיית שריר פאתטית – במשך שמונה שנים ניהל אובמה מדיניות חוץ כושלת, רופסת וכנועה, בראש ובראשונה כלפי איראן, אך גם כלפי רוסיה, צפון קוריאה, סין ושאר יריבותיה ואויבותיה של ארה"ב. ברפיסותו הוא נושא באחריות רבה למעמדו הרם של פוטין בעולם. לפתע, שבועות ספורים טרם סיום תפקידו, הוא נזכר לעשות שרירים. יש צדק בצעדי העונשין שלו נגד רוסיה, אך אלה צעדים פאתטיים בעיתוי הזה.

* חורף טוב – על פי המדידה בחצרי, ירדו בדצמבר באורטל 299 מ"מ – כמות יוצאת דופן לטובה. זאת, לאחר חודש נובמבר שחון במיוחד – 12 מ"מ בלבד. וזאת בהשוואה לשנה הנוראית שעברה, שבה בדצמבר ירדו 35 מ"מ בלבד. שכך יימשך כל החורף!

* צבא המכבים – במשך שש שנים רצופות, ביליתי את חנוכה בתעסוקה מבצעית במילואים. זה היה בדיוק בשנים שבהן הקמנו את המשפחה – לפני ואחרי החתונה ובשנים שבהן נולדו ילדינו הגדולים. חגי החנוכה הראשונים שלהם היו ללא אבא.

בשנה השביעית – סורפרייז! התעסוקה המבצעית היתה בסוכות. נכון, שוב זה נפל על חג, אבל הפעם סוף סוף נחגוג את חנוכה בחיק המשפחה. ואז באה תפנית בעלילה. רק חזרתי מהמילואים, וכעבור ימים אחדים קיבלתי צו לאימון בצאלים ב... חנוכה.

* ביד הלשון: עמונה – היישוב עמונה עומד במרכז החדשות בשבועות האחרונים. מה מקור השם עמונה? השם הוא מן התנ"ך, מן התיאור של נחלת שבט בנימין בספר יהושע (פרק יח).

וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ. וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית-אֵל. וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה. וּכְפַר הָעַמֹּנָה וְהָעָפְנִי וָגָבַע, עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת. וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה. וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה. וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן, זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם. 

היישוב עמונה, הסמוך לעופרה, שייך למועצה האזורית מטה בנימין והוא ממוקם באזור בו היה כפר העמונה בתקופת התנ"ך. יישובים נוספים באזור מנציחים שמות יישובים המופיעים בטקסט הזה, ובהם בית אל, עפרה וגבעון.

ואיך נכון לומר עמונה, במלעיל או במלרע? במלרע. איך אני יודע? לפי טעמי המקרא. הטעם (תביר) מופיע מתחת להברה האחרונה.

* * *

דרור אֵידָר

על הכיבוש

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (30.12.2016)

נדבר על כיבוש. בד"כ לא מדברים על כיבוש השטח אלא על שליטה בעם אחר. לתפיסתי, כפי שהבעתיה כבר, לב הוויכוח הפנים ישראלי אינו השליטה בעם אחר, אלא דווקא הריבונות על חבלי הארץ הללו – שומרון, יהודה וירושלים – שמטענם הסמלי חורג מעבר להיותם שטח גיאוגרפי; הם נוגעים בשאלת השאלות המטריפה אותנו מאז שיבתנו להיסטוריה במאה ה-18 כעם חי בעל תביעה פוליטית: מי אנחנו? שאלת הזהות שלנו, המורכת משני חלקים שהתגבשו בתוכנו אלפי שנים: הלאומיות והדת. אבל השיח הישראלי הנפוץ (המשפיע על השיח העולמי) מבכר לעסוק כמעט תמיד בכיבוש והשלכותיו.

שלושה סוגי כיבוש בארץ ישראל המערבית. מאז הסכמי אוסלו, איננו שולטים בפלסטינים כמקודם. הם נהנים מאוטונומיה מורחבת: ממשלה, תקציבים, כוחות ביטחון, יחסי חוץ, דגל והמנון. ישראל לא מתערבת בחייהם ואין שולטת אפילו על ההסתה הקבועה במערכת החינוך, בתקשורת ובפוליטיקה הפלסטיניות כלפי כל מה שהוא ישראלי ויהודי. נכון שצה"ל והשב"כ נמצאים במעטפת ושולטים על התנועה בשטח. הסיבה פשוטה: בלעדי מעטפת ההגנה, תהפוך הרשות הפלסטינית למרחב טרור גדול, שיאיים מגב ההר על מרכזי האוכלוסייה ועורקי החיים של ישראל.

גם הפלסטינים נהנים ממעטפת ההגנה; די להציץ למדינות סביבנו כדי להבין שגורל דומה יפקוד את הרשות הפלסטינית ברגע שישראל תסיר הגנתה: חמאס חזק ברחוב הפלסטיני ותאים רדומים של דאע"ש, אל קעידה ומרעין בישין ממתינים לאות כדי להפוך את השטח. מסמכי ויקיליקס שפורסמו לפני מספר שנים הראו, שמאחורי הקלעים הפלסטינים מבקשים את הגנתנו. גורמים בכירים אמרו לי שאבו מאזן לא היה שורד שעה אחת ללא הגנתנו. אגב, גם לא עבדאללה מלך ירדן. 

בשונה משימוש הרגיל, המושג "כיבוש" מתרחב מאוד בהתייחסו לישראל. ברור לכול שמאז קיץ 2006 המצב בעזה שונה לחלוטין ממה שקדם לו, ועדיין השמאל וחלק מהעולם מתעקשים: הכיבוש נמשך. ישראל נסוגה לגמרי, החריבה יישוביה ולקחה את מתיה, ממש כפי שהציע מחמוד דרוויש בשירו המפורסם. להוותנו, אזהרות הימין התגשמו אחת לאחת. ברגע שחמאס השתלט, השתעבדה הרצועה (לא תמיד ברצון תושביה) למניע הכמעט יחיד לקיום הפלסטיני הפוליטי: השמדת ישראל. דרכים רבות לרצון הזה – צבאיות, טרוריסטיות ומדיניות. תורת השלבים אינה סיפור בדים; היא חיה ובועטת. היכנסו לאתרים "מבט לתקשורת פלסטינית" וממר"י והתרשמו. אל תסתמכו על מתווכים. 

מכיוון שכך, ישראל משגיחה על כניסת הסחורות מהים ומהיבשה לרצועת עזה, שלא ייכנסו לשם נשק וחומרי חבלה. הניסיון הארוך מלמד, שברגע שיוסרו המחסומים, תיהפך הרצועה לפצצת זמן מתקתקת. אין לממשלת חמאס מניעה מלהקריב את נתיניה בתמורה לפגיעה אנושה בישראל והרג יהודים רב. קראו באמנת החמאס (זמינה בתרגום במרשתת) המשמשת עד היום המניפסט הפוליטי של התנועה. מדובר במסמך נאצי. אם כן, גם בעזה ממשיך ה"כיבוש". 

הלאה לגבולות הקו הירוק. מבחינה עקרונית ופילוסופית, במה שונה ה"כיבוש" בשומרון ויהודה מה"כיבוש" בגליל ובנגב? לערביי ישראל יש תעודות זהות והם מצביעים לכנסת. אז מה? שמנו אנשים בכלא נגד רצונם, והענקנו להם זכות להצביע להנהלת הכלא. הם לא מסכימים להשתתף בשום קואליציה, שלא ייווצר הרושם, חלילה, שהם מעניקים לגיטימציה למוסדות השלטון של המדינה היהודית.

הנה קטעים ממסמך "החזון העתידי" של ערביי ישראל כפי שנוסח בוועדת המעקב: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב. [היא] הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחה"ע השנייה והשואה." במילים אחרות: אין קשר בין היהודים לארץ הזאת; ישראל היא מזימה זדונית לפצות את היהודים על הזוועות שחוו באירופה.

 עוד: "מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78 אחוזים משטח פלסטין ההיסטורית. אנו שנותרנו במולדתנו... נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית." הנה: כישו הנושא את צלבו, "נאלצו" הערבים לשאת אזרחות ישראלית. רחמנות עליהם. בהמשך: "הגדרת המדינה כמדינה יהודית והשימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה, מדיר את רגלינו משורותיה ומציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים." עימות עם טבעה ומהותה של המדינה פירושו חיים תחת כיבוש. המסמך קובע שישראל אינה דמוקרטיה אלא "אתנוקרטיה" על שום יהדותה.

בין המטרות שמונה המסמך: "הכרת המדינה באחריותה לנכבה הפלסטינית" כולל פיצויים וכו'. "הכרת המדינה בערבים בישראל כקבוצה לאומית ילידה שיש לה הזכות... לבחור ישירות את נציגיה ולנהל את ענייניה הייחודיים... ולכונן את מוסדותיה הלאומיים בכל תחומי החיים." שימו לב: מוסדות לאומיים נפרדים! וכמובן ביטול חוק השבות וכל "גילויי העדיפות הלאומית בכל המישורים, במיוחד במישור המעשי, המבני, המשפטי והסימבולי." ה"עדיפות במישור הסימבולי" מכוונת לדגל, המנון וכדומה. 

הקשיבו היטב לחברי הכנסת הערביים, כולל הנחשבים מתונים, ותשמעו את רוח הדברים של המסמך. מי שלא מכיר בלגיטימיות של המדינה היהודית ומבקש לשנות את אופייה מהקצה לקצה – תוך בקשה לאוטונומיה פוליטית – מצהיר שהוא חי תחת כיבוש. בינתיים, כדי להסתדר, משתמשים בכללים שהכובש הכתיב כדי להיטיב את מצבם.

ועכשיו תהייה: לתפיסת הפלסטינים, הכיבוש הוא פרויקט קולוניאלי של קבוצה פוליטית זרה שהגיעה מהחוץ בסיוע המערב והשתלטה על עם אחר תוך קביעת החוקים ומערכות המדינה. כלומר ירדן. עבדאללה, מלך ירדן הראשון נולד בכלל בחג'אז. הבריטים החמודים נתנו לו את עבר הירדן המזרחי כתגמול על מלחמת המשפחה ההאשמית בעות'מאנים. בכך קרעו 4 חמישיות משטח המנדט שיועד להקמת בית לאומי לעם היהודי. רוב אזרחי ירדן הם פלסטינים והשאר בדווים. מדוע לא קמה שם תנועת שחרור והעולם אינו זועק נגד הכיבוש שם – לכל הפחות החלטה של מועצת הביטחון נגד התנחלות ערביי חג'אז בארץ לא להם?

התשובה קשורה לזהות השולטים והנשלטים. הבעייה חסרת הפתרון היא שלטון היהודים על אדמת הקדש מוסלמית, כפי שנתפסת ארצנו בעיני האסלאם. חמורה יותר מבחינתם, היא העובדה שהיהודים שולטים במוסלמים. בחינת המצב הגיאופוליטי לאור לקחי ההיסטוריה מלמדת שהקמת מדינה פלסטינית לא תפתור את בעיית הכיבוש. המאבק נגד שיבת ציון ימשיך מאותה נקודה. אם אנחנו כובשים בערש מולדתנו, בוודאי שאנחנו כובשים בשאר חבלי הארץ.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּרִיחַת לַיִל

יֵשׁ וַאֲנִי בּוֹרֵחַ בְּלֵילוֹתַי

אֶל אַהֲבָה שְׁלֵמָה שֶׁלֹּא הָיְתָה.

אֶל בֵּית קוֹלְנוֹעַ יָשָׁן הַמִּתְחַדֵּשׁ

בְּלֵב עִיר.

בּוֹ אָנוּ צוֹפִים בְּסִרְטֵי יַלְדוּת

בְּלִי כָּל חֶשְׁבּוֹן.

"מִשְׂחָקִים אֲסוּרִים" שֶׁל:

רנה קלאמן.

"גּוֹנְבֵי הָאוֹפַנַּיִם" וְ"מְצַחְצְחֵי הַנַּעֲלַיִם"

שֶׁל ויטוריו דֶּה סיקה.

בְּ"400 הַמַּלְקוֹת" שֶׁל טריפו.

בְּ"עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה" שֶׁל גודאר.

כָּךְ אָנוּ בּוֹרְחִים עַד אֲשֶׁר

חַדְרִי הוֹפֵךְ לְחֶדֶר חֲלוֹם.

כָּךְ זוֹרְמוֹת הַשָּׁעוֹת וּמִתְמַלְּאוֹת

בִּגְשָׁרִים, דְּרָכִים וּמִישׁוֹרִים

בִּכְרָכִים מְגֻדָּלִים,

עַד שֶׁכִּכָּר זָרָה בָּעִיר זָרָה

הוֹפֶכֶת יְקָרָה

וְנִדְמֶה כִּי תָּמִיד שֶׁלִּי 

הָיְתָה

וּלְסִיּוּם

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אִמִּי ז"ל

קוֹרֵאת לִי אֶת שִׁירוֹ שֶׁל

בודלר: "הַנְּבֵלָה".

כְּדֵי שֶׁאָבִין שֶׁגַּם לְטוּב

סוֹף שֶׁל רִקָּבוֹן.

* * *

יהודה דרורי

תקציב המדינה: נוסחה לנפילת נתניהו

כל פעם שמאושר תקציב המדינה אנחנו מוצאים שחסרים שם כספים לנכים ולמוגבלים, לניצולי שואה, למשפחות מצוקה (בעיקר לחד-הוריות), חסרים כספים לשיפוצי כיתות בתי הספר,  לארוחות חמות לכל ילדי ישראל, חסרים כספים לתמיכה בזקנים החיים על  קיצבת ביטוח לאומי בלבד וחסרים לנו כספים לסל התרופות...

אני יכול להמשיך הלאה והלאה אבל נעצור פה, לגבי הנקודות שהזכרתי פה, דהיינו, כמה מיליונים פה וכמה מיליונים שם... בעצם הורדת המע"מ ה"בומבסטית" מ-18% ל-17% לפני כשנה, שלא הורגשה כלל במשפחה הישראלית, עלתה למדינה ששה וחצי מיליארד שקלים! סכום זה היה יכול לפתור את רוב הנושאים שהועלו... אבל כיום, הכלכלה המשגשגת הקפיטליסטית, אשר בה מתפאר ראש ממשלתנו, לא מצאה משום מה את הכספים לסגוראת הבעיות ברווחה שאינן עונות על העובדה שרוב משפחות השכירים אינן מצליחות לגמור את החודש.      

מצד שני, אנחנו רואים הקצאות ענקיות לסחטנות החרדים, אנחנו לומדים על הקצאת 180 מיליון שקל למטוס ראש הממשלה, משל הוא כמו נשיא ארה"ב זקוק ל"אייר-פורס 1", מטוס לוקסוס (ובו בטח מיטה כפולה לפי הספציפיקציות של שרה...) ויש הקצאה של מיליארד שקלים (!) להקים את בית ראש הממשלה החדש (כנראה העתק של הבית הלבן או אולי הקרמלין) .

כמו-כן, אנחנו שומעים כיצד נציגי המפלגות בוועדת הכספים מחלקים לעצמם צ'ופרים במאות מיליוני שקלים ממש כמו ברפובליקות בננות, והעם רואה ושואל: היכן סדר העדיפויות של הממשל? היכן אותם עשרות המיליונים החסרים לתקציבי הרווחה, שנגזר גורלם להתעלמות תקציבית נוספת? הרי עלות צוללת אחת היתה פותרת בשנת תקציב את רוב בעיות הרווחה שעלו פה... למה עוד 3 צוללות?

רבותיי, לא ההצבעה באו"מ תפיל את נתניהו וממשלתו בבחירות הבאות, ולא נושא ההתנחלויות, אלא ההתעלמות מיוקר המחייה של שכבות הביניים, והמשך עלות הבנייה והדירות ובנוסף, הלחץ המתמשך מחסרונם של צרכי רווחה חיוניים יחד עם הבזבוזים הראוותניים.

הסקרים כיום אינם משקרים, הם נותנים תמונת מצב המורידה לחצי את מיספר המנדטים של הליכוד (ושל כחלון...) וזה נובע מלחץ כלכלי ולא מלחץ פוליטי בינלאומי.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [85]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

ההחלטה באו"ם והקדנציה

ההחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם נגד ההתנחלויות בישראל, כולל ירושלים, כולל הכותל המערבי, כולל הר הבית, וכל הגדה המערבית, היא אכן נבזית, כדברי ראש הממשלה, ועל גבול האנטישמיות. זה כמובן לא מפתיע, אך מה שמפתיע זו ההִימנעות של ארה"ב מלהטיל וטו על ההחלטה הזאת. וזה מקומם רבים וטובים, הן בארץ עצמה והן בארה"ב, על סף חילופי הנשיאים והאדמיניסטרציה שם.

לא נכניס ראשנו בבעייה אם זה מתוך עוינותו של אובמה לנתניהו, או להפך, או משיקולים אחרים. אך מה שברור לעין כל הוא, שהדבר קרה בעת "המשמרת" של בנימין נתניהו, על כך אין ויכוח. וזאת בשעה שהוא מתגאה בקשרים הבינלאומיים שהוא [אישית] מפתח עם מדינות שונות בעולם. זאת לזכותו. אבל באותה מידה, ה"פאשלה" הקשה הזאת באו"ם, בעקבות יחסי העוינות האישית שפיתח כלפי אובאמה, נחשבת בהחלט לחובתו. האין הוא חייב ליטול אחריות פומבית לכישלון זה? וחוץ מזה: יש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות רצופות בלבד.

אהוד: אתה באמת חושב שנתניהו אשם באווילות של קרי ואובמה ולכן עליו לסיים את כהונתו? הלא להפך, עלינו לחגוג יחד עם נתניהו על כך שצדק כל השנים בהערכתו השלילית את מימשל אובמה. אין כאן שום "פאשלה" מצידו! גם שרון, ברק או אולמרט לא היו נוהגים אחרת.

קרנפים

ההפגנה של תלמידי "בצלאל" ומוריהם, וכן אמנים שונים, מבקרים וקובעי [ומכתיבי] טעם, כשעל פיהם מדבקה שחורה, המציינת סתימת פיות של אמנים, שחופש היצירה שלהם לא ניתן לשלילה ולהגבלה, גם לא על-ידי שרת התרבות השנואה.

כמובן, חופש הבעת דעה של הפרט הוא זכות עליונה ומוחלטת, שלא ניתנת לערעור, במדינה דמוקרטית. גם אני הקטן בעד חופש הבעת דעה ללא סייג – כמעט. אך יחד עם זה אני סבור כי חופש היצירה באמנות [על כל צורותיה] לא צריך להיות בלתי מוגבל לחלוטין. על היוצר מוטלת החובה להטיל על עצמו "צנזורה עצמית", שזה אומר לא לפגוע בזולת וברגשותיו, בנכים, בכאלה שלא מסוגלים להגן על עצמם, וכן כמובן, לא לפגוע בקודשי הדת, של כל הדתות, וודאי הִימנעות מהסתה לאלימות ואף לרצח.

אך למראה ההפגנה המרשימה הזאת "פה אחד", מתעוררת תמיהה כלשהי: האם בין מאות האמנים והיוצרים והמבקרים המוחים לא נמצא ולו אחד, שסבור אחרת, שעשוי להביע דעתו, ש"היצירה" של אותה "פרח אמנים", בוטָה ומעוררת פרובוקציה, איננה יצירה יפה, לא חכמה ולא מעניינת, ואין בה ערך אמנותי בכלל?

האם כל האמנים חושבים כולם אותו דבר [כמו ברוסיה הקומוניסטית בימי ז'דאנוב]? וגם אצלנו, האמנים הולכים באותו העדר?

עדר קרנפים.

הרכבת – שוב – ירדה מן הפסים

ושוב – כרגיל וכמקובל אצלנו – תקלה לא נדירה ברכבת. רכבת משא ירדה מן הפסים, ותנועת הרכבות הושבתה.

כמובן, מנהלי הרכבת לא יושבים בתא הקטר, אלא בלשכותיהם הנאות, אבל בתוקף תפקידם ומִשְׂרָתָם, הם אחראים מא' עד ת' על כל מה שמתרחש במערכת הרכבת, שעליה הם ממונים, ושוב ושוב הם נכשלים בניהול. איך פותרים ומתקנים זאת? הצעתי: להפסיק כליל את תנועת הרכבות [המעטות] בארץ ולהסיע את הנוסעים באוטובוסים, או בעגלות עם סוסים, או אפילו להטיס אותם במטוס שהממשלה אמורה לרכוש עבור ראש הממשלה [והנשיא].        ואילו מנהלי הרכבת יצאו ללימוד יסודי של הפעלת מערך רכבות, נניח בזמביה או בדרום סודן. 

גשם בעיתו

סוף-סוף גשם בעיתו, ובשפע, כמו שצריך. כל הכבוד והתודה – לחזאים. אחד האדמו"רים בגולה, לפני 200 שנה, הסביר לחסידיו את משמעות ההבטחה האלוהית "וְנָתַתִי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" [ויקרא כ"ו, ד']: הגשמים יֵרדו רק בשבת, כאשר היהודים אינם נוסעים בדרכים ואין סכנה שהעגלה שלהם תיתקע בבוץ של דרך העפר הבלתי סלולה.

ה"ספרים" של ח"כ גטאס

מה רוצים מח"כ באסל גטאס? הוא בסך-הכול דאג להבטיח קשר עם הציבור, במסגרת הזכות [והמימון] הניתנים לו בתור חבר כנסת.

* * *

רות ירדני כץ

לכי לעזה

כן, עזה זה שם מאוד לא נפוץ. למי קוראים עזה? לחברה שלי קוראים עזה ולא רק עזה גם סורמלו. שם פרטי ומשפחה מנצח.

עזה נולדה בחיפה להורים פולניים, וכשהיא יצאה לאוויר העולם הם נתנו לה את השם עזה כי זה שם שדומה לאייזיק שנרצח על ידי הנאצים. כן, ככה היא קיבלה את שמה. וכמו שכולם יודעים, ילדים לא-מי-יודע-מה נחמדים ויש גם מבוגרים, שכאשר התרגזו עליה שלחו אותה לעזה, לרפיח או לסיני.

אימא שלה לא הסתדרה עם אופייה המנוגד לאופי הפולני. עזה ילדה שובבה, אסרטיבית ובעלת חוש הומור בלתי רגיל, לא התרגלה לכך שאמהּ חזרה ואמרה לה:

 ״אני לא מאמינה שאת הבת שלי, בטח כשנולדת החליפו אותך בבית-חולים עם מישהי אחרת.״

יום אחד הן הלכו לשוק בחיפה ועזה אמרה לה: ״עכשיו אנחנו הולכות לחפש את אימא האמיתית שלי. עכשיו!״

מאותו יום אימא שלה כבר לא אמרה לה שהיא הוחלפה.

 לפני השירות הצבאי עזה עלתה לירושלים ללמוד להיות אחות ואחרי השירות הצבאי שוב חזרה לעיר ויום אחד פגשה בחור צעיר בשם יוסי סורמלו, הסתכלו אחד אל השני והיא מצאה חן-בעיניו והוא חיזר אחריה במלוא הרצינות.

 כשהוריה שמעו שבעלה לעתיד הוא גרוזיני, התעלפו. כשהוריו שמעו שהיא פולנייה הם צעקו: ״לא יקום ולא יהיה.״

 אבא של יוסי היה אברהם סורמלו הגדול שכל ירושלים בפרט, וכל הארץ, שמעה עליו. לסורמלו היתה הופעה מרשימה. גבוה, תמיד לבוש חליפה וכובע מקשט את ראשו. בכיסי המקטורן שלו תמיד-תמיד היו אגוזים, שקדים וצימוקים, ולכל מי שפגש היה נותן שניים-שלושה מהאוצר שבכיסי מעילו.

גם בעל חוש הומור וכישרון אדיר לספר סיפורים, היה. הוא ידע לתאר ולספר את סיפור הווי השכונות הירושלמיות של אז כמו: מחנה יהודה, נחלאות ורחביה, ותיאר בצורה מוחשית את תושביהן. אנשי הבוהמה הירושלמית, ולא רק הירושלמית, התחככו בו ולידו. יוסי בנאי ודן בן אמוץ, ש״במרתף של סורמלו״ ישבו וגמעו את סיפוריו ושתו ואכלו ושתו, ואת כל מה ששמעו סיפרו בתוכניות שלהם ברדיו, בטלוויזיה ובהופעות על הבמה, וכך הוא זכה להכרה.

עזה לא ידעה לאיזה עולם היא נכנסת. אבל כמו שהיא ויוסי בעלה אמרו להורים משני הצדדים שהם מתחתנים, כך עזה החליטה להיות חלק מהמשפחה, אבל לא חלק ממה שקורה במרתף של חותנה, שהיה פעיל משעות הערב ועד עלות השחר.

אבל נעזוב את אברהם סורמלו. מי שלא הכיר אותו וסקרן לדעת יותר, שיילך לגוגל, אנחנו עם עזה.

ליוסי ולעזה נולדו שני ילדים, דביר וטל.

את עזה הכרתי דרך בעלה יוסי, שהיה ידיד קרוב שלי והוא היה בן בית אצלנו ואני אהבתי מאוד את הבישולים של אימו, שהיתה חסרת השכלה אבל לבשל היא ידעה. הסירים בביתם תמיד היו בהיכון. מטעמים של פעם.

יוסי הכיר לי את עזה ומיד נוצר קליק.

מאז הרבה שנים חלפו והחיים זרמו ומהר, ואת עזה לא ראיתי ברצף. לפני זמן מה החלטתי לבקר אותה, באתי עם יהודית הצלמת, היא סיפרה מה עבר עליה ואני סיפרתי מה עבר עליי וגיליתי את אותה אישה שנונה, ועוד יותר חכמה ומצחיקה, ויהודית צילמה וסיפרה דרך צילומיה את סיפור חייה, ובדרך חזרה אמרה לי: ״אישה מרתקת.״

* * *

יעקב שרייבּמן

רִילוֹקֵיישְן

לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ

בָּא עִם רוּחַ מִתְעַלְעֶלֶת.

עָזַב לְקוֹל דּוֹחֵק, קוֹל מִי יֵדַע,

אֲשֶר קָרַא בּוֹ לְהַשְלִיךְ אֶת כָּל אֲשֶר הָיַה, לַלֶכֶת

לִמְחוֹזוֹת הַאָגָּדָה –

אֶל אֶרֶץ מְאָכֶּלֶת,

מְקוּלֶלֶת,

אֶרֶץ לֹא יָדַעְתִּי,

לֹא יֵדַע שְׂפַתָּה.

כָּאן, מִמוּל, רְאִי – אַתְּ שֶנוֹתָּרְתְּ אִיתִּי –

נִפְנֵף יְמִין אַחֲרוֹן אֵלַי כְּשֶעָלַה אֶל הַגָּדָה.

כָּאן חָצַה בֵּין עָרָבָה קָנֶה וַפֶטֶל

הַזֶרֶם עַד כְּתֵפָיו;

זָבוּ לְחָיַי דָּמִּי כְּשֶנִסְחַף בִּמְעַרְבּוֹלֶת שֶטֶף

וְנֶעֱלָם כִּנְקוּדָּה.

מִי לִי יֹאמַר הֵיכַן שוֹטְפִים עַכְשָיו יָמַיו –

לֵילוֹת טְרוּפִים וַאָרוּכִּים אֲנִי מַמְתִּין

לְשַחַר

מִתְאָחֵר וְקָר,

מַאֲזִין לִרְחָשִים בַּרוּחַ הַעוֹבֶרֶת

אוּלַי חָזַר מִן הַמִדְבָּר.

לְאָן פָּנַה.

לְאָן עָקַר

אֶל מֵעֵבֶר לַנָהָר.

כָּאן מִתַּחַת לַשִיטָה הַזוֹ הַמַלְבִּינָה

שֶבְּצִילָהּ בְּיוֹם לוֹהֵט, מַכְִאִיב, כָּרְעַה לָלֶדֶת –

אָחַזְתִּי יַד קְטָנָה לַרִאשוֹנָה.

שָם, זוֹכֶרֶת אַתְּ, בְּבוֹא סוּפָה נוֹדֶּדֶת

שֶל סוֹף קַיִּץ,

לְיַד אֵלָּה בּוֹדֶּדֶת,

בִּפְאַת שְֹדֵה שְֹעוֹרִים,

נִמְנֵם בְּעֵת הַדַיִּש

כְּשֶפְּדִיתִּיו מִבֵּין שִינֵי צָבוֹעַ

שֶעָט לִטְרוֹף בַּעֲדָּרִים.

פָּנַה.

עָקַר.

אֶל מֵעֵבֶר לַנָהָר.

וְהוּא חֶרֶב בִּבְשָֹרִי.

נַפְשִי כָּלְתַּה. אֲנָחָה כָּל עַצְמוֹתַּי.

עֶדְרִי צָמֵא בְּאֵין רוֹעֶה.

הַאִם יָבוֹא.

הַאִם יִזְכּוֹר.

מֵעַי הוֹמוֹת.

וְלֹא יְהֵא כְּאֵבִי קוֹרֵעַ

פֶּצָע חַי

בִּלְבָבוֹ

הַמְפָלֵחַ בִּגְדוֹתָּיו נָהָר עָכוֹר

עַד יוֹם אַחֲרוֹן

לִתְהוֹמוֹת.

בְּאוֹפָקַי יְמֵי הַסְתָּיו כְּבָר מִתְקַדְרִים.

חֵיק מִי יַסְתִּיר פָּנַיו בְּיֵיאוּשוֹ,

מִי יְאֱהָלוֹ

בִּבְרַד סוּפָה

מֵהַבָּרָק;

אֵיךְ יִמְצָא אֶת מִשְעוֹלוֹ בֵּין מִדְרוֹנוֹת זַרִים;

בִּפְאַת שְֹדֵה קַיִּץ מִי יִתֵּן לוֹ לֶקֶט לְהַחֲיוֹת נַפְשוֹ,

צֵל בֵּין קֵיצֵי הַהָבְטָחוֹת הַנִיחָרִים;

מִי יִתֵּן לוֹ מֵי בְּאֵר.

מִי תָּחֵם אֵת יְצוּעוֹ עַל מַחְצֶלֶת אוֹהֶל מְרוּחַק.

אַתְּ, הַפְצִירִי חָלוֹמוֹת רָעָב

לְבַל יִיטֶה לָלוּן עַל סֶלָע, לַתֵּת רֹאשוֹ לָנוּחַ

גַּם אִם יִמְצָא לוֹ אֶבֶן לִמְרָאשוֹת.

יְרִיעַתִּי קְרוּעַה לַמַעֲרָב –

כְּשֶתַּחֲזוֹר מִסוֹף דְּרָכִים לָנוּעַ

תִּמְצָא

בְּאֹהָלִי

נֵר אֲשֶר כָּבַה בַּרוּחַ,

מֵעֵבֶר לַנָהָר

מֵעֵבֶר לַקָנִים הַרוֹחֲשוֹת לְךָ,

שֶחִיכָּה לֵילוֹת רַבִּים כָּל כָּךְ בָּהֶם בָּעַר

עַד יוֹם מוֹתִּי

לְבוֹאֲךָ.

דצמבר 2016

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשרים ושלושה של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

כ"ג. חברי ליאבה [המשך וסיום]

 ליאבה אחוז בולמוס של קריאה היה. בילדותו היה להוט אחרי ספרי הרפתקאות – ז'ול וורן, מיין ריד, פנימור קופר, לואי בוסנאר, לואי זקולייה, קונן דויל. כשגדל, פנה לספרות יפה ולשירה, ואף לספרי הגות. הוא היה אומר: "סיפורי הבלשים הם שעוררו בי את יצר הקריאה. אילולא נאט פינקרטון וניק קארטר, ספק אם הייתי להוט אחרי ספרים."

אם קרא ספר מעניין, ואני לא קראתיו עדיין, היה מספר לי תוכנו בלהט רב.

מאוהב היה בתיאטרון. היתה זו חווייה עצומה בשבילו לחזות בהצגה. אהבתי לזרוק בו עין בשעה זו. עיניו מתנוצצות ופיו פעור, כל גופו נטוי קדימה, והוא משתתף בכל המתרחש על הבמה ללא סייג, מתרגש, מזיל דמעה, ובקומדיה – מתפרץ בצחוק אדיר עד אפיסת הכוחות. הוא אהב קומדיות. משראה קומדיה עליזה, ואני לא ראיתיה, היה שוב חוזר על הסצנות ומשחק לפני את הדמויות.

אהבתי לליאבה לא העבירה אותי על דעתי. מגרעתו החמורה היתה – ואני זכרתי זאת תמיד – שרוב סיפוריו בדויים הם מליבו, ואם שמץ של עובדה היה בסיפורו, הרי כל עיטוריו ותגיו מדמיונו חזה. אף-על-פי כן האמנתי לדבריו אמון ללא מצרים. ליאבה לא היה שקרן. בעולם של דמיון חי, והיתה זו מציאותו הממשית. משראה מה בעיני רוחו – מיד משתף עצמו בחזון עד להתרגשות אמת. תמים היה עם עצמו, ותמימות זו היא ששבתה את ליבי. מעולם לא נטש חברו בצרה, מעולם לא התחמק מכל מצב ביש, ולעתים היה מחלץ את הזולת מן הפח ובעצמו נשאר בו.

   בימי מהפכת פברואר – נער כבן ט"ו – היה פעיל בקרב הנוער הציוני. היה נכנס בוויכוחים ברחוב עם שוללי הציונות. ביחוד שנא את האידישיסטים, ועל כולם את הבונדאים, שהיו אידישיסטים וגם שונאי ציון. היתה אצלנו בניקולאייב בחורה אחת חברת "הבונד", רווקה קשישה ובעלת מום, פיסחת. נתן ליאבה את הסימן הזה בכל חברות "הבונד", והיה טוען בכובד ראש שכולן פיסחות הן. הפעם הזאת ניפחתי עליו בידי ולעגתי לדברי שטות אלה. לימים שיחק מזלו, ובמיטינג אחד ראינו שנינו חברה אחרת של "הבונד", והנה אף היא צולעת. הבטנו זה אל זה ופרצנו בצחוק.                                  

בקיץ 1918 נתחבר לקבוצת חלוצים, שהכשירו עצמם באחת המושבות החקלאיות שבסביבת ניקולאייב לעבודתם בעתיד בארץ-ישראל. היה מספר לי בהתלהבות על העבודה המפרכת של הקציר והדיש, על ערימות החציר, על הריקודים במוצאי-שבת עד אור הבוקר. הוא אהב את העבודה וראה בה ייעוד גדול להחייאת העם היהודי.

כשעבר גל הדמים את אוקראינה, נטש סבו את ניקופול ועבר אל בית בתו, אימו של ניסיה, ביקאטרינוסלאב, וליאבה עימו. אך לא האריך שבת שם, בא לניקולאייב והצטרף אל אימו. בניקולאייב סיים בשנת העשרים, בימי שלטון הלבנים שם, את בית-הספר התיכוני למסחר "שעל שם מזכיר המדינה ס. יו. ויטה". סמוך לכך באו הבולשביקים וכבשו את העיר כיבוש אחרון.

תחילה הצטרף לחוגו של בחור אחד תמוה, כחוש ודל המראה, שיסד לו אסכולה פילוסופית משלו, שעיקרה בחקר גולגולתו של האדם. היתה זו תורה מבולבלת למדי, מעין מזיגה משונה של ניטשה והגל, דארווין וקרופוטקין. באותן השנים רבו "האסכולות" מעין זו בקרב הנוער המשכיל שברחבי רוסיה. היה בזה משום בריחה מן המציאות האכזרית אל פינת הגות שקטה. לא בכדי פירסם אז איליה ארנבורג את "חוליו הורניטו", מעין דו-שיח "אפלטוני", כביכול, שבין הרב לתלמידיו. רבו של ליאבה חילק את האנושות סוגים-סוגים, הכול לפי מיבנה הגולגולת. מועטים בלבד – אף הוא עצמו ביניהם – השתייכו לסוג הנדיר של "האדם העליון". היו גם בינוניים, והיו פחותים. ליאבה, אף-על-פי שנימנה, לפי הגדרת רבו, לסוג הבינוניים ביותר, היה משמשו ביראת כבוד.

משתם המשחק, והמציאות מרה ועגומה משאת, וחלומות הנעורים נגוזים בערפילים, והצבא האדום לוחם בכנופיות הפורעים, ובפי הלוחמים הבלואים והקרועים, בורים מדעת קרוא וכתוב, סיסמאות זוהר לכיבוש עולם המחר – קם ליאבה והתנדב לצבא האדום.

רבים מבני הנוער הציוני עשו כמוהו. כשהחלה המלחמה בפולנים (1920), הוציא חבר מרכז "צעירי-ציון", ליובה מיכלסון, קול-קורא אל חברי התנועה להתנדב לצבא האדום ולצאת לחזית. הוא עצמו, בנו של ד"ר מיכלסון, הרב מטעם בקרמנצ'וג, היה הראשון שקיים את דבר קריאתו בגופו.

בשרותו הצבאי נתחשלו בו, בליאבה, קווי דמותו היסודיים של ילדותו. יהודי יחיד היה בגדודו, וחיש על נקלה נתאקלם שם, ומה גם ששם משפחתו, במקרה, בעל צליל רוסי טהור. שמו המקורי היהודי "אהרון-לייב" נמחק. מעתה היה ארקאדי סמיונוביטש. הקרבות היו אכזריים, מלחמת אחים. העיר היתה רעבה ללחם, והכרח היה לגבות את מכסת הגרעינים שבכפר בכוח הזרוע ובשפטים. יש ומשלחת צבאית, שבאה לצורך זה לכפר, לא היתה חוזרת משם. המוז'יקים היו טובחים את האדומים ואף מתעללים בגופותיהם. הסכנה המתמדת ליכדה את הלוחמים לגוש חברים מוצק. ליאבה, שהחברות היתה תמיד מצווה מקודשת לגביו, מצא סוף-סוף את מעגנו הטבעי. שם, בצבא האדום, נרשם לקומסומול, ברית הנוער הקומוניסטית.

כשנתיים עשה בצבא, ולאחר שנשתחרר ביקש ללמוד, יחד איתי, בפאקולטה לרפואה באודיסה. שנת רעב ומגפות היתה זו. חלה בטיפוס הבהרות. כשקם מחוליו, עזב את האוניברסיטה ויצא לחפש מזלו במוסקבה.

כשנה לפני עלייתי לארץ פגשתיו שם. רבים מקרובי משפחתנו התגוררו אז במוסקבה. רובם ככולם קומוניסטים מושבעים, מהם שתפסו עמדות מכובדות בדרגות השלטון. איש מהם, פרט לאלקה, אף זו בהסתייגות-מה, לא האיר פנים לקראתי. פסול הייתי בעיניהם וחשוד על קשריי עם המחתרת הציונית. היחיד שקיבלני במלוא החיבה היה ליאבה. כשראני, נטל כתפי בשתי ידיו וסובבני, נסוג אחורנית ונהם בבת-צחוק של סיפוק: "אכן גדלת ורחבת. עושה רושם."

באותה שעה שימש כסגן-מנהל במועדון פועלי הדפוס. היה זה אולם גדול ומפואר עם במה, אביזרי תיאטרון ומסך כהלכה. ליד המועדון היו גם בתי מגורים משותפים של פועלים וחניכי בית-הספר לפועלי דפוס שהוקם במקום. ליאבה היה חסר פינה משלו, והיה לן על הבמה. אף אותי הזמין אליו. אני לנתי שם וגם הייתי סועד לפעמים עמו בחדר האוכל שליד בית הדפוס.

הוא אמר לי במישרין: "יודע אני שנשארת תקוע בציונות. אילו הנחתי, ולו הנחה של כלום, שעלול הנך להזיק לברית המועצות – מיד הייתי נוטל אותך בידי ומובילך אל הצ'ה-קא. אך בטוח אני שאינך אוייב, משום-כך בוא אלי."   

הוא היה אז חבר נכבד בקומסומול ומועמד לכניסה למפלגה. ערב אחד, כשהייתי לידו במועדון, נתכנסה לישיבה הוועדה הדרמטית שהיה חבר בה. ביקשתי להסתלק, אך הוא עצר בי, והציגני בפני המסובים, ווליקורוסים טיפוסיים בני גילנו, כדודנו וחברו שהגיע למוסקבה מן הדרום הרחוק. שמתי לב להתנהגותו של ליאבה בשעת הישיבה. שהיתה כשל גוי "מלידה ומבטן". אף-על-פי שעלה בהשכלתו כמה מונים על חבריו, שפשוטי-עם היו, ישב בשקט, האזין לדברי המתווכחים, עד שביקשוהו אלה לומר את דברו:

"נו, ועתה אולי נשמע מה בפי ארקדי סמיונוביטש?"

שתיקה ארוכה. אין הוא מגיב על הפנייה אליו. רק כשזו חוזרת ונשנית, הוא מתאושש, כמתאמץ לחשוב, ואחר מסנן מבעד לשיניו לאט-לאט משפט בהיר וקצר – והמסובים מקבלים את דבריו באהדה.

באותה שנה, שנת ראשית הנ.א.פ., לנין חולה אנוש, טרוצקי עדיין יושב במוסקבה, והעיר כפורחת, בתי חרושת עובדים וחנויות פתוחות, וכל טוב בהן – הוכרז על שבוע של "ליכוד העיר עם הכפר." גם המועדון של פועלי הדפוס ערך אז נשף גדול לכבוד האורחים, מוז'יקים מחבל וולוגדה, שבאו לכבוד המאורע למוסקבה. תוכנית הנשף החגיגי היתה ארוכה ורבת משתתפים. פתחו, כנהוג, בנאומים ובדברי ברכה. לאחר מכן, בתוכנית האמנותית, הופיעו מקהלה, תזמורת ולהקת רקדנים.

זכורני ששם שמעתי אז לראשונה את הזמר, שנפוץ אחר-כך בכל רחבי רוסיה: "מיפיי ובחני / מאוד-מאוד בטוחה אני. / אם בי טרוצקי לא ירצה, / לצ'יצ'רין אנשא."

בין השאר הוצג שם גם מערכון סאטירי על האימפריאליסטים והקאפיטליסטים. ליאבה השתתף במערכון זה וגילם את דמותו של סטינס הגרמני. כשראיתי דמות זו, הזדעזעתי. ההיגוי הרוסי הקלוקל והתנועות החפוזות והמגוחכות היו כפארודיה אנטישמית על יהודי.

כשהעירותי על כך לליאבה, ענה לי: "צריך הייתי לגלם דמות מאוסה, והדמות היהודית הגלותית היא המאוסה עליי ביותר."

אגב, באותו נשף נקלעה למקום גם קבוצת בחורים יהודיים מרוסיה הלבנה, כנראה, אף הם קומסומולאים. אז היתה האידיש מוכרת, ורבים היו בתי-הספר ששפת לימודם אידיש. בתום הנשף, כשהקהל זרם מן המועדון אל החצר, דיברו הבחורים האלה ביניהם אידיש, ואחד מהם אף פתח בזמר היהודי: "אז דער רבי אלימלך איז געווארן זייר פריילעך."

התכרכמו פניו של ליאבה וסינן בעד שיניו: "איזו חוצפה יהודית היא זו, בלב מוסקבה עם הז'ארגון המאוס שלהם..."

הוא ראה את עצמו קומוניסט רוסי לכל דבר, שנא את הקומוניסטים היהודים, הייבסקים, תכלית שנאה.

בידי היתה אז תמונת צילום של קבוצת דילב, היא קריית ענבים. הבחורים עסקו בסיקול, וכך הצטלמו, ערומים עד מחצית גופם, מכושים ומעדרים בידיהם. התמונה התגלגלה אלי בדרך מקרה. לפני שנתיים-שלוש, יום חג אחד, הופיע בחצר בית-הכנסת הברודי באודיסה ברנש אחד משונה, קטן וגיבן, תרמיל על גבו ומצלמה בידו. נכנסתי בשיחה עימו, ומפיו נודע לי, לתימהוני, שלפני שבועות מעטים חזר מארץ-ישראל. לאות נאמנות דבריו, הוציא מתרמילו צרור צילומים מנוף הארץ ואנשיה. הפצרתי בו שייתן לי במתנה תמונה אחת, ונענה לי.

צילום זה הראיתי ערב אחד לליאבה. שעה ארוכה הזין עיניו בו, אחר הפטיר באנחת פליאה: "הרי לך! שים לב לשרירים. בחורים יהודים וחזקים. לא רע, לא רע."

כשכינו את האור ושכבנו על יצועינו המאולתרים על הבמה, שתק שעה ארוכה. שמעתי שאיננו נרדם. לפתע קרא לי: "הישן אתה?" אחר הוסיף: "ושמא כדאי גם לי להצטרף אליך ולעלות עימך לארץ-ישראל, הא?"

כשעמדתי לעזוב את מוסקבה, נפרדתי ממנו ברחוב. ידעתי שלא אראנו עוד. חשתי שאף הוא כואב את פרידתנו. הוא לא הלך ללוותני לתחנת הרכבת. כנגד זה ליווני לשם במאור פנים חבר ילדותי השני, זה שלא הכניסני לחדר מגוריו שבבית-החרושת של "דודו". עמדנו על הרציף ושוחחנו על דא ועל הא. כשהגיעה השעה, נטלתי את המזוודות בשתי ידיי, בירכתיו לשלום בניד ראש חפוז ונכנסתי לקרון.

המשך קורותיו של ליאבה ידוע לי רק מפי השמועה. הוא נשא לו לאישה פועלת אחת מבית חרושת לאריגה. בת-כפר מחבל מוסקבה היתה, קומסומולאית שנטשה בית הוריה וניתקה כל קשר עמהם. כחושת-גו ולא-יפה, קצרת-רואי, משקפיים על חוטמה. שני בנים ילדה לו. אחד מהם, הבכור, פנה פעם אל אביו בשאלה הידועה: "מי אני – יהודי או רוסי?" מפני שהילדים בחצר מכנים אותו בשם ז'יד.

ליאבה עלה בדרגה. בתמימותו ובנאמנותו רכש לב חבריו במפלגה ובעבודה. בראשית שנות השלושים תפס עמדה חשובה בבניין הרכבת התחתית, עליה תפארת שלטונו של סטאלין. נאמנו של סטאלין היה.

בשנת 1933, כשהחלו החיכוכים בצמרת השלטון, לא ירד לעומקם של הוויכוחים במפלגה. יום אחד טילפן אל זינובייב, שהיה מראשי האופוזיציה, וביקש שיועיד לו ראיון לבירור הבעיות האידיאולוגיות השנויות במחלוקת. הלה קבע לו מועד, וכשבא קיבלו בחביבות והסביר לו שעה ארוכה את נקודות הוויכוח ואת עמדת הבולשביקים הוותיקים. ליאבה הודה לו ופנה לדרכו. הסברו של זינובייב לא הניח דעתו. דבוק היה דווקא בסטאלין. מאז לא ראה את מנהיג המרדנים ולא נפגש עימו.

עברו כשלוש שנים. השנה היתה 1936. כל תלמידיו ונושאי כליו של לנין הועמדו למשפטים הידועים, שבסיומם הועלו לגרדום. אותה שנה אף נערך "הטיהור" במפלגה. לפי הנוסח המקובל במשטרו של סטאלין, חובה היתה על כל אחד מחברי התא לפשפש במעשיו ולהודות בפומבי על חטאיו. קם ליאבה והתוודה אף הוא. בין השאר סיפר לאסיפה על פגישתו עם הבוגד זינובייב. אין זה מן הנמנע שדבריו שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב, ואולי גם זכה למחיאות כפיים על יושרו. אך באותו לילה נאסר ומאז נעלמו עקבותיו. תחילה סברו שהוגלה והוא מרצה את ענשו באחד המחנות "לתיקון המידות" שמיליונים נכלאו שם, אך נקפו שנים ושום ידיעה לא הגיעה ממנו. לפי סברה אחרת נרצח בחשאי עוד בשנות השלושים.

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

9 שירים נוספים אל 'חדשות בן עזר'

*

שְׁלֹשָׁה עֵטִים בִּשְׁלֹשָׁה צְבָעִים

הָיוּ מֻנָּחִים לִפְנֵי כּוֹתֵב

וְהוּא הִתְלַבֵּט

אֵיזֶה עֵט

יִכְתֹּב הֲכִי טוֹב

אֶת הַשִּׁיר הָעוֹמֵד לָצֵאת.

*

אָמַר הָאָמָּן:

אִם לֹא הָיִיתִי יוֹצֵר

לֹא הָיָה לִי בִּשְׁבִיל מָה לִחְיוֹת,

כִּי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת,

לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת מֵהַפֹּת –

לֹא עוֹנֶה לִי עַל כָּל הַצִּפִּיּוֹת.

*

הַמָּכוּר לְקָפֶה סָבוּר

שֶׁהַיּוֹם נִפְתָּח לוֹ טוֹב יוֹתֵר

אִם הַקֶּצֶף בְּכוֹסוֹ

מֻצְלָח יוֹתֵר...

רטוֹב וטוב לו

הוּא טָפַח לָהּ עַל הַתַּחַת

בִּגְבוּלוֹת הַטַּעַם הַטּוֹב.

הוּא לֹא הָיָה רָטֹב, אַךְ

בַּחֲלוֹמוֹ הָרָטֹב עָלֶיהָ

הִרְטִיב.

מקרה שקרה באפריקה

(מונולוג של היפופוטם)

"אָז מָה אִם אַתָּה אָדָם?

אָמַר לְעַצְמוֹ הַהִיפּוֹפּוֹטָם

שֶׁהָפַךְ סִירָה עַל יוֹשְׁבָהּ,

לִי נֵזֶר הַבְּרִיאָה לֹא מֵזִיז

יִהְיֶה זֶה יַרְקָן, סַפְרָן, זַבְלָן, מַדְעָן, קַבְּרָן –

הִטְבַּעְתִּי אָדָם, וּמִבְּחִינָתִי זֶה תַּם וְנִשְׁלַם.

חוֹצִים

עוֹמְדִים

אִישׁ עַל מַקְלוֹ

אִישׁ עַל סַלּוֹ

אִישׁ עַל תַּרְמִילוֹ

עוֹבְרִים:

אֶחָד מְהַמֵּר

שֶׁגַּם אִם יְמַהֵר

לֹא יַסְפִּיק לְהַגִּיעַ...

אַחֵר מִתְנַהֵל לְאִטּוֹ,

עִתּוֹתָיו אִתּוֹ.

שְׁלִישִׁי מְשַׁעֵר

שֶׁגַּם אִם יִתְמַהְמֵהַּ

בֹּא יָבוֹא.

*

אִישׁ חֲסַר-לֵב

הוֹדָה מִכָּל הַלֵּב

לַתּוֹרֵם שֶׁלִּבּוֹ הוּתְרַם לוֹ

וְלֹא הִתְחַשְׁבֵּן

שֶׁהָאִישׁ הַמֵּת

לֹא בֶּאֱמֶת

לְכָךְ הִתְכַּוֵּן...

מענה לשון

אִם קִלַּלְתָּ מִישֶׁהוּ "וִילְדֶע חַיֶּה"

אָז מָה חוֹשֶׁבֶת עַל כָּךְ הַחַיָּה?

"הֲרֵי אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל מָה שֶׁאֲנִי,

ווִילְדֶּער מֶענְטְשׁ!"

* * *

פרופ' אריה אלדד מסביר לבאראכ חוסיין אובמה

מה הוא עדיין לא מבין

לחברה המערבית קשה להבין את צורת החשיבה הזו, היא מנוגדת לתפיסה התרבותית. אבל זו היא המנטליות המוסלמית... הקמתי את בנק העור בישראל, שהוא הגדול מסוגו בעולם. בנק העור מכיל עור לטיפול שוטף וגם לעיתות מלחמה. בנק העור ממוקם בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, בו הייתי מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית.

יום אחד התבקשתי לשלוח עור עבור אישה מוסלמית מעזה, שהיתה מאושפזת ב"סורוקה", באר שבע, אחרי שבני משפחתה שרפו אותה. זוועות כאלה מתרחשות במשפחות מוסלמיות כאשר חושדים שהאישה ניהלה רומן.

סיפקנו את כל ההומוגרפט (תאי העור מהתורמים) הדרוש לטיפולה. היא טופלה בהצלחה על ידי ידידי ועמיתי, פרופ' ליאור רוזנברג, ושוחררה לביתה בעזה.

היא הוזמנה לביקורי מעקב סדירים למרפאת חוץ בבאר שבע.

יום אחד היא נתפסה במעבר הגבול כשעליה חגורת נפץ. המשימה שלה היתה לפוצץ את עצמה במרפאות החוץ של בית החולים שבו הצילו את חייה. נראה כי משפחתה הבטיחה לה שאם היא תעשה את זה, הם יסלחו לה.

זוהי רק דוגמא אחת למלחמה בין היהודים למוסלמים בארץ-ישראל. זה לא סכסוך טריטוריאלי. זהו סכסוך תרבותי, או ליתר דיוק מלחמה בין הציוויליזציה לברבריות.

ביבי נתניהו מבין את זה, אובמה לא.

מעולם לא כתבתי מכתב שביקשתי להפיץ הלאה. הפעם אני מבקש שתעבירו כדי שהעולם יוכל להבין מה משמעות האיסלם הקיצוני ומה מחכה לעולם אם לא ידאג לעצור אותו.

* * *

נעמן כהן

בין מרוקו לגרמניה –

 אווה אילוז בדמותו של מרטין לותר

על אווה אילוז, ילידת מרוקו שנהפכה בארץ לגזענית אנטי אשכנזית, אנטי יהודית, ואנטי ציונית כבר כתבתי לא אחת:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה ל"הוגת הדעות" אילוז יש תיזה חדשה: "העם היהודי עובר קרע שאולי לא יתאושש ממנו." (אווה אילוז, "רעידת אדמה בעולם היהודי", "הארץ", 30.12.16)

טראמפ (שהכריז: "ישראל תהיי חזקה!" – ולא: "ערבים מוסלמים היו חזקים!") הוא לדידה של אילוז התגלמות אירופה הפשיסטית של שנות השלושים ותומכים בו ניאו-נאצים, תומכי הקוּ קלוקס קלאן ומעריצי היטלר. והחמור מכל לדידה: בפעם הראשונה היהדות הדתית מצדדת בו ובכך לפירושה היא מצדדת בקבוצות אנטישמיות.

ישראל, היא טוענת, ביחד עם היהדות הדתית, מעניקים לגיטימציה לאנטישמים.

"כיום," כותבת אילוז, "רק היהודים הליברלים במדינת ישראל וברחבי העולם רשאים לראות את עצמם כלוחמים הלגיטימיים באנטישמיות." היא, אילוז, כמובן (רק כאן) נגד האנטישמיות כנציגת היהודים הליברלים.

והנה הופכת אילוז מ"הוגת דעות" פרשנית בלבד להיסטוריונית ואף נביאה. את החלק ביהדות התומך ב"אנטישמיות" (כלומר בטראמפ) היא ממשילה לכנסייה הקתולית לפני שמרטין לותר קרא תיגר עליה, ואילו את עצמה כנציגת היהודים "המחוייבים לזכויות אדם" היא ממשילה למרטין לותר.

יש לצעוק, קובעת אילוז, את דברי לותר שאמר: "כאן אני עומד, איני יכול יותר!"

נניח לרגע את ההשוואה המתבקשת בין האנטישמיות של חלק מתומכי טראמפ לאנטישמיות של חלק מתומכי קלינטון, השוואה שלא ברור בה מיהו האנטישמי הגדול יותר, אבל התנאות אילוז בדמותו של לותר מגוחכת ורק מדגישה את הפיליסטיניות שלה.

ב-1543 כתב התיאולוג הגרמני מרטין לותר חיבור בשם: "על היהודים ושקריהם" –

(Von den Juden und i(h)ren Lügen)

­­– בו הוא מטיף לרדיפה קשה ואכזרית של היהודים. לותר קרא לשריפת בתי כנסת ובתי ספר, השמדת ספרי תורה וסידורי תפילה, התלמוד ושאר ספרי הקודש, הטלת איסור על דרשות של רבנים, הריסת בתים והחרמת נכסים וכספים.

לותר טען, שאין לגלות רחמים או התחשבות כלפי היהודים,‏ יש למנוע מהם את הגנת החוק,‏ ולגייס את "התולעים הרעילות ומטילות הארס" הללו לעבודות כפייה או לגרש אותן אחת ולתמיד.

לדעת חוקרים רבים, ספר זה הינו ציון דרך משמעותי בהתפתחות האנטישמיות המודרנית. ארבע-מאות שנה לאחר מכן, השתמשו הנאצים בהוצאה מחודשת של הספר, בהפגנות הראווה בנירנברג שאירגנו גבלס ואלברט שפאר, עבור היטלר. הספר נישא בידי המפגינים והוצג לראווה. למו"ל העיתון הנאצי "דר שטירמר" ניתן עותק ראשון של הספר כאות הוקרה.

בעצם זה היה צפוי. אילוז המזדהה עם תומכי האיסלמו-נאציזם הקוראים לחיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים בעולם (אמנת החמאס סעיף 7, ודברי המופתי של אש"פ) מביאה את עצמה גם להזדהות עם האנטישמי מרטין לותר.

מעניין שגם הגזען האוטו-אנטישמי אברהם בורג בספרו "הנה ימים באים", אומר על עצמו: ""אני יהודי פרוטסטנטי"! (עמ' 142).

בשנאת ישראל מתאחדים אווה אילוז ואברהם בורג עם מייסד הזרם הנוצרי-פרוטסטנטי האנטישמי מרטין לותר. שניהם יאים למורם.

לסיכום עצה: במקום להציג את עצמה באורח פתטי כמרטין לותר מן הראוי שאילוז תרכז את האנרגיה שלה למען מולדתה מרוקו.

מן הראוי מבחינתה כ"ליברלית" ו"לוחמת חופש", שתצא למאבק נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה הספרדית, ונגד הכיבוש הערבי של מרוקו עצמה.

שתילחם למתן זכות חופש וריבונות לבֶּרְבֶּרִים, הכבושים ע"י הערבים, המהווים את רוב אוכלוסיית מרוקו, וכמובן נגד הגזענות המוסלמית השולטת במרוקו ע"י המלך האבסולוטי שסיסמתו: אלללה, המלך, המולדת!

נראה אותה.

תיקון ספר לפני חצות

היות שאימי ז"ל היתה ילידת מינסק, ואבי ז"ל היה יליד פינסק ואביו (סבי שלא הכרתי) היה חייל בצבא הצאר בעת מלחמת רוסיה יפן, עשיתי לפני שנה סיור ברוסיה הלבנה.

סיכמתי מעל במה זו את עיקר רשמיי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01069.php

לכן כשקראתי שיצא ספר חדש על רוסיה הלבנה: יניב איצקוביץ, "תיקון אחר חצות", ספר שזכה בפרס עגנון, ומועמד לפרס ספיר אצתי רצתי לקראו.

הספר קריא והעלילה קולחת. את 490 העמודים גמרתי מהר, אבל הספר השאיר אותי קצת במבוכה בגלל מופרכות הדמויות והעלילה.

 תחילת הסיפור הזכירה לי את הספר "מיכאל קולהאס – קורותיו של סוחר סוסים כמורד במלכות", שם תובע אדם צדק, וטובע בים של דם. התחלה שהבטיחה רבות.

תמצית העלילה: אישה צעירה נשואה ואם לילדים מהעיירה מוטלה בפולסיה, פאני קייזמן, יוצאת להשיב את בעלה של אחותה שנטש אותה, או להשיג ממנו גט.

מצטרף אליה יהודי מבוגר שבעברו היה קנטוניסט – ילד שנחטף לצבא הרוסי.

בדרך נטפלים אליה ליסטים בני משפחה פולנית, ופאני, שהיתה בת שוחט ולמדה גם היא שחיטה יהודית כשרה, שוחטת אותם. עד הנה הכול סביר כולל התיאורים היפים של רוסיה הלבנה והיהודים שבה. וכאן מתחילה המוזרות.

ראש האוכראנה (המשטרה החשאית של הצאר זו שזייפה את הפרוטוקולים של זקני ציון שמשום מה אינם נזכרים בעלילה) המקומית רואה בפרשה זו סכנה לאומית (לא ברור למה ומדוע), ומתחיל לרדוף אחרי השניים.

במפגש ביניהם שוחטת פאני כמה מאנשיו, והיא ובן לווייתה ז'יז'ק נמלטים לחבר ילדות שלו שנחטף ממוטלה לצבא יחד עימו ובינתיים התנצר.

לאחר מרדף אחריהם מצד האוכראנה הם מגיעים לגדוד בו הם שרתו בעבר, שם מסתבר, היהודי ממוטלה, ז'ז'ק, מוחזק כ"אבא" דמות קדושה.

מסתבר שבעבר אותו נער ממוטלה שהפך לשליש הגדוד המציא למפקד הגדוד האכזר דמות אישה מפטרבורג המצטטת לו את דברי המלומד הסיני סון טסו בספרו "אמנות המלחמה" מה שמביא אותו להימנע ממלחמה וע"י כך ניצלו ממוות חייליו.

גם אחרי שנים רבות חיילי הגדוד (שהתחלפו בינתיים) העריצו אותו בעקבות זאת והפכו אותו למעין קדוש.

דומה שאין סיפור מופרך מזה. נער ללא כל השכלה מהעיירה מוטלה בקי לפתע באמנות המלחמה הסינית ונהפך ל"אבא", מעין קדוש פרובוסלאבי של הצבא...

דברים רבים נוספים במהלך העלילה נראים מופרכים ומוזרים.

את סוף העלילה לא אזכיר כדי לא לתת ספוילר לקורא העתידי.

אולי ההיכרות שלי עם ההוויה היהודית ברוסיה הלבנה היתה לי לרועץ. ייתכן שלקורא שאינו בקי בה העלילה והדמויות אינם נראים כל כך מופרכים ומוזרים. לי זה מאד הפריע.

כמה אני מתגעגע לדמויות היהודים האמינות של יהודי "תחום המושב" שיצרו שלום אש, שלום עליכם, או יצחק בשביס זינגר.

המחבר יניב איצקוביץ הוא אקטיביסט פרו-איסלאמי שהיה בכלא בגין סירוב לשרת בצה"ל, ויש הכותבים שהעלילה בספר היא אלגוריה למצב של ישראל, כלומר ל"כיבוש" היהודי.

מצטער, אני לא הבנתי שום אלגוריה כזו.

והיות ואיני מומחה לספרות אני מחכה לביקורת ספרותית של משה גרנות על הספר.

לסיכום רק הערה קטנה. יהודי פולסיה בני אומת האידיש הגדולה השתמשו ביידיש תמיד במילה "ארץ-ישרואל" ולעולם לא במושג "פלסטינה" ועוד בסמך וטית.

על האיסלם אמת ושקר – יוסף יואל ריבלין

במאמר מאת חנן זריף, "הקוראן, ספינת הדגל של ההתחדשות היהודית בארץ", ("הארץ" תרבות וספרות 23.12.16) קובע זריף שתרגומיו של יוסף ריבלין נעשו ב"שאיפה להבנה ולפיוס יהודי-ערבי."

יוסף יואל ריבלין (1889-1971) שתירגם לעברית בשלמותו את הקוראן. תרגום שמשום מה היה לדעת זריף "ספינת הדגל של ההתחדשות היהודית בארץ," תירגם ב-1932 גם את הספר "חיי מוחמד". שלהגדרתו "מיוסד על ספר תולדות חיי מוחמד מאת אבן השם". "סירת רסול אללה" (סיפור חיי שליח אללה) במקור של איבן יצחק, נולד 767 מהעיר אל-מדינה, שחיבורו אבד.

למה לא תירגם ריבלין תרגום מלא של הספר, אלא רק תרגום חלקי ה"מיוסד" על המלא?

פרופסור יוסף ריבלין החליט לא לתרגם את הספר בשלמותו, אלא רק חלקים ממנו, מפני שחשש להציג לפני הקורא היהודי-העברי את האמת על מוחמד ועל יחסו ליהודים שמא יגרום הפרסום לשנאת המוסלמים.

הספר ״חיי מחמד״ בעברית יצא לאור ב-1932, זמן קצר לאחר שפיכות הדמים של מאורעות תרפ"ט 1929, בהנהגת המנהיג המוסלמי-המופתי של ירושלים, מוחמד אל חוסייני.

האווירה הציבורית היתה קשה כלפי הערבים, ודווקא עקב כך, עשה יוסף ריבלין ניסיון להציג את מוחמד באור חיובי.

ריבלין צינזר, כלומר השמיט, את תיאור היהודים ע"י איבן הישאם – כשקרנים, בוגדים, רשעים וצבועים, והעלים את תיאורי האכזריות של טבח יהודי קורייטה ע"י מוחמד, הוא רק סיכם בקצרה שמחמד הרג את הגברים, ואת רכושם, והנשים והילדים, הוא חילק בקרב המוסלמים.

מובן מאליו שהעלמת האמת ע"י יוסף ריבלין לא הביאה לשינוי המציאות ולשינוי מדיניותו של המופתי מוחמד אל חוסייני שהקצין והלך בדרכו של מוחמד עד שהביאה אותו להזדהות עם היטלר.

רוני בר – הידד הגשמתי את חלומו של היטלר

המרכסיסט דב בר בורוכוב, מאבות תנועת הפועלים ומייסד מפלגת "פועלי ציון", חזה שעם ניצחון הציונות הסוציאליסטית, ערביי ארץ ישראל יתבוללו ביהודים ויתגיירו.

גרשום גוסטב שוקן המנוח, בעל עיתון "הארץ", שעלה מגרמניה, קרא גם הוא להתבוללות עם הערבים בהנחה שהם יתבוללו ביהודים, ויקימו "אומה ישראלית".

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2811572

בניגוד לתקוות בורוכוב ושוקן, המציאות היתה שונה. לא הערבים הם שמתבוללים ביהודים אלא להיפך, היהודים הם שמתבוללים במוסלמים. והסיבה לכך היא שדווקא יהודיות הן אלו שמתאסלמות ומתבוללות בעולם הערבי-מוסלמי. ההיפך כמעט ואינו אפשרי כי בגדול – אישה מוסלמית אינה יכולה לצאת עם יהודי ולהישאר בחיים.

ובעולם הגדול  העם היהודי הולך ונעלם הולך ומתבולל. לפני חמישים שנה היו באמריקה שישה מיליון יהודים כיום יש כחמישה מיליון בלבד.

והנה, עמוס שוקן הולך בעקבות אביו ודוגל גם הוא בהתבוללות. התבוללות בארץ עם הערבים, ומחוצה לה התבוללות עם שאר העמים.

בעקבות סרט שעשה יואב לימור על בעיית ההתבוללות והאובדן של כמאה אלף יהודים בשנה, שיסה בו שוקן את כתבו רוגל אלפר ("חוכמת מסכן (באמת) בזויה") שהישווה את לימור להיטלר. ובנוסף פרסם שוקן מאמר דעה נוסף בשם "למה התבוללתי". הכותבת, רוני בר, מתנאה בצדיקותה.

"אני רוני בר, נכדה לסבתא שהיתה ניצולת אושוויץ --- זכרם של הורי סבתי שנרצחו באושוויץ בגלל רדיפה גזענית מצווה עליי לקדם אחווה ושוויון בין עמים. ילדיי (שייוולדו עם בן זוג צרפתי-גוי) יהיו בני תערובת עתידיים, והם יהיו תשובתי להיטלר." (רוני בר, "למה התבוללתי", "הארץ" 27.12.16).

ובכן רוני בר בצדקנותה המרובה קצת התבלבלה. התשובה להיטלר עליה היא מדברת היא בעצם הגשמת חלומו, שהוא: היעלמות העם היהודי מן העולם.

רוני בר מאושרת – הידד הגשמתי את חלומו של היטלר!

אך האם זו גם הגשמת חלומה של הסבתא שניצלה, ושל הוריה שנספו באושוויץ?

השקרים של ג'ון פורבס כהן קרי

בנאום שנמשך יותר משעה, שטח מזכיר המדינה של ארצות הברית את טענותיו כלפי ישראל, הציג את העקרונות לפיהם יושג שלום בין ישראל לפלסטינים, ותוך כך אמר את השקרים הבאים:

השקר הראשון: "חזון שתי המדינות". כרגע מבחינה אמפירית יש שלוש מדינות. מדינת היהודים – ישראל, מדינה ערבית-מוסלמית-סונית בעזה בהנהגת החמאס, ומדינה ערבית-מוסלמית-סונית בעבר הירדן הלא היא "מדינת עבר הירדן".

כהן-קרי תובע הקמה של מדינה ערבית-מוסלמית-סונית נוספת ביו"ש. כלומר חזון ארבע המדינות, שלוש מדינות ערביות-סוניות, ומדינה יהודית אחת.

השקר השני: אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינת היהודים ישראל יכולה להיות או דמוקרטית או יהודית, לא שניהם ולא בשלום. מעניין שכהן-קרי כולל במניין הערבים במדינה המהווים סכנה לדמוקרטיה את מניינם בעזה כלומר הנסיגה שנומקה על ידו בגלל הדמוגרפיה איננה נחשבת כלל לדידו.

לעומת מדינת היהודים-ישראל יכולה המדינה הערבית-מוסלמית-סונית להיות אליבא דכהן-קרי גם לא דמוקרטית. על כהן-קרי היה לומר שהוא דורש מכל המדינות הערביות-מוסלמיות- סוניות להיות דמוקרטיות כי בלעדי הדמוקרטיה לא ייכון שלום. אבל הוא לא אמר זאת כמובן.

השקר השלישי: מדינה ערבית מפורזת. כיצד תהיה המדינה הערבית מפורזת ללא צבא ישראלי היושב על איזור ישראלי ריבוני. אין מצב כזה. כל איזור שממנו ייסוג צה"ל לא ישאר מפורז.

השקר הרביעי: ירושלים תהיה בירת שתי המדינות: "חופש הדת יובטח לכל המאמינים." חלוקת ירושלים עם גבול באמצע תהפוך מיידית את ירושלים לעיר דוגמת חאלב. מצב מלחמה יום יומי יהיה בה בין עשרות ארגונים כמו בחאלב, ולא יהיה בה חופש דת.

השקר החמישי: אובמה מחוייב לביטחון ישראל. נסיגה לגבולות 67' (גבולות אושוויץ), חלוקת ירושלים והפיכתה לחאלב, אינן מחוייבות לביטחון ישראל אלא מחוייבות להפקרת ביטחון מדינת ישראל. נכון, אובמה תרם גם לביטחונה של ישראל אבל עתה הוא נוהג בדומה לפרה, נתן את החלב ובועט בדלי.

ונניח, ורק נניח – שמדינת ישראל היתה חותמת על הסכם כהן-קרי עם אבא של מאזן, איזה ערך יש להסכם אם שעה אחרי נסיגת צה"ל, אבא של מאזן יאבד את השלטון. הרי הוא שולט רק מכוחו של צה"ל. אז איזה ערך יש להסכם שכזה?

ג'ון פורבס כהן קרי – אובססיביות של משומד

המזרח התיכון עולה בלהבות במלחמת עולם סונים מול שיעים. למעלה מחצי מיליון הרוגים מיליונים של פליטים חורבן והרס של ערים בסוריה, עיראק, תימן, ניגריה ועוד.

כיצד נסביר שלמזכיר המדינה של ארה"ב אין תוכנית שלום לאותה מלחמה נוראית? כיצד נסביר שמזכיר המדינה של ארה"ב אינו מקדיש את ימיו ולילותיו למען השגת שלום בין הניצים הסונים והשיעים?

ההסבר פשוט, המאבק בין הסונים לשיעים אינו קשור ליהודים.

ג'ון כהן קרי אוחז באובססיה משיחית – היהודים.

סבו וסבתו מצד אביו, פריץ ואידה כהן, היו יהודים ילידי העיירה בניש בצ'כיה (אז חלק מאוסטרו-הונגריה). ב-1896 עברו בני הזוג לווינה, ובשנת 1900 החליטו לשנות את שמם לפרדריק ואידה קרי על מנת להסתיר את יהדותם. בשנת 1901 המירו רשמית סביו את דתם לנצרות קתולית.

ג'ון פורבס כהן-קרי נושא רוח יהודית משיחית המלובה ע"י אובססיביות משיחית של משומד.

תופעה זו אינה חדשה, למעשה היא די שכיחה בהיסטוריה היהודית, המכירה משומדים רבים ששירתו באובססיביות את אויבי ישראל.

כיצד ניתן למנף לטובת ישראל את החלטת מועצת הביטחון

מו"מ על גבולות 67' – בין 4 ליוני 67' עד 11 ליוני 67'

הכרה בירושלים כבירת ישראל

אני כותב כאן את מה שכתבתי על ניצול החלטת האיחוד האירופי בגיליון 859 מיום 25.7.16 אין צורך לחדש כמעט דבר.

לא ברורה לי התנגדות ישראל למו"מ על בסיס גבולות 67'. אם היה לישראל שר חוץ במשרה מלאה היה עליו להכריז כי מדינת ישראל מכירה בגבול 67' והיא תנהל משא ומתן לפשרה בין גבולות ה-4 ביוני 67' לגבולות ה-11 ביוני 67.' *

בינתיים צריך לומר: ישראל מודה למועצת הביטחון של האו"ם על כך שסוף סוף הכיר בגבולות 67' ובמיוחד בכך שירושלים (המערבית) נכללת בתחום מדינת ישראל. לאור הכרה היסטורית זו ישראל דורשת מכל מדינות העולם להעביר את שגרירויות מדינות האיחוד לירושלים (המערבית).

יש לשנות את מדיניות ארה"ב המסרבת להכיר בירושלים כבירת ישראל ומסרבת אפילו לרשום בדרכון יהודים שנולדו בירושלים –  מקום לידה: ירושלים ישראל. על טראמפ להעביר מיידית את השגרירות לירושלים ללא קשר להחלטות אחרות.

* הכפר העלאווי רג'ר סופח לישראל לפי בקשת תושביו רק בדצמבר 67.

הרב יגאל לוינשטיין – אובססיביות של סוטה

יגאל לוינשטיין שוב מתבטא נגד קהילת הלהט"ב. ראש המכינה הקדם-צבאית בעלי, הרב יגאל לוינשטיין, שנאלץ להתנצל בקיץ האחרון על דבריו – לאחר שכינה הומואים ולסביות 'סוטים'. חזר על דבריו וכינה שוב את חברי הקהילה 'סוטים'.

בשיעור שהעביר במכינה הוא שב וביטא את עמדתו על קהילת הלה"טבים – והתלונן שזוג "סוטים" שחיים ביחד הם המדריכים ליהדות.

"מישהו אמר לי שאין לו אומץ," הוסיף הרב לוינשטיין. "אמרתי לו תראה, בשביל זה המציאו את הסוטים, תראה איזה אומץ יש להם. תלמד מה זה אומץ מהאנשים הכי הזויים בעולם. חיים את הדבר הכי שפל ומסתובבים ברחובות ירושלים זקופי קומה. אמרתי, אתה יודע מתי תגיע לדרגה שאתה מאמין ביהדות ולא מתבייש, כשאתה תוכל להסתובב באמצע דיזנגוף בתהלוכה עם תפילין על הראש וציצית. בשביל זה המציאו אותם, בשביל שנלמד מה זה גאווה. אם הזבל שבזבלים יכול ללכת גאה קל וחומר הקודש שבקודש. בלי 'מה יגידו' ובלי כלום. צריך להחזיר את האומץ חזרה למקום של הקדושה."

http://rotter.net/forum/scoops1/370950.shtml#1

מכיוון שידוע במחקר שהומואים לטנטיים הם ההומופובים הקשים ביותר, יש להתנות את המשך קשריו של לוינשטיין עם חיילי צה"ל ומוסדותיו בשליחתו לטיפול פסיכולוגי שיאפשר לו לקבל את ההומוסקסואליות שלו, ולרפא את ההומופוביה שלו.

ללא ריפוי אסור שיהיה לו כל מגע עם חיילי צה"ל.

צאיב עריקאת – אין מאיימים על יונה ביין

בתשובה לשאלת היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס על התגובה הפלסטינית במקרה של העברת השגרירות האמריקנית לירושלים או סיפוח גושי התנחלות חדשים, ענה לה צָאאִב מֻחַמַּד צָאלח עריקאת, חבר הועד המרכזי של פת"ח: "אנו נבטל את ההכרה של אש"פ בישראל."

אוי ויי, ממש איום חמור. אש"פ יבטל את ההכרה שלו במדינת ישראל. ואו, באמת מפחיד.

מר עריקאת שכח אולי לרגע שההיסטוריון (מכחיש השואה) והתיאולוג האיסלמו-נאצי ("היהודים טמאים ומטמאים"), ד"ר אבא של מאזן, מכריז כל הזמן שהוא לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית (אלא רק כערבית-מוסלמית) – אז על איזו ביטול הכרה הוא מדבר ומאיים?

האיום הזה מלמד כנראה את בקיאותו של עריקאת בתחום אחר של החיים ולכן נזכיר לו את האימרה העממית מאותו תחום: אין מאיימים על יונה ביין.

פתרון תעלומת היעלמות ילדי תימן *

בעקבות גילוי המסמכים של ועדות החקירה על היעלמות יהודי תימן, המזרח, הבלקן, ואשכנז, נפתרה סוף סוף התעלומה.

מסתבר שראשי עדת יהודי תימן בשיתוף עם רופאים ואחיות תימניים, מכרו את התינוקות הנחטפים למופתי הגדול מוחמד אל חוסייני שטיפח את מיתוס "הרחם הערבייה" ו"החרם הערבי".

* כמובן שזו תיאוריית הבל אבל היא לא יותר מופרכת מהתיאוריות המקובלות של המצפים להררי כסף, תיאוריות המדברות על מכירת תינוקות לנשים אשכנזיות עקרות או לניסויים רפואיים.

* * *

משה כהן

גבולות אושוויץ

האנשים "הנאורים" אצלנו דורשים מדינה פלסטינית. 

רגע, על מה הם מדברים, גבולות השטח הפלסטיני עוברים ליד טול כרם, הווי אומר במרחק 15 ק"מ מנתניה ו-20 ק"מ מנמל התעופה בן גוריון. 

תגידו לי השתגעתם, תראו לי עוד מדינה שהרוחב שלה 15 ק"מ, מה יהיה מצבנו הביטחוני כאשר יוצבו שם תותחים וטילים? 

האם לחינם כינה שר החוץ לשעבר בשנות השישים אבא אבן (אגב איש המזוהה עם מחנה השלום) את גבולות 1967 "גבולות אושוויץ", כלומר גבולות של חורבן ביטחוני. 

מר ג'ון קרי, לזה אתה קורא "שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו"? מדינה ברוחב 15 ק"מ, 10 דקות נסיעה? תוך 10 דקות מגיעים טנקים מטול כרם לנתניה, שלא לדבר על הפגזה ארטילרית וטילית. 

זה אבסורד גמור מבית מדרשם של האנשים "הנאורים" ושל ג'ון קרי. 

אהוד: נחכה ונראה מה יקרה אחרי ה-20 בינואר 2017.

מה שרואים משם לא רואים מכאן

בהיותו חבר ממשלה כשר הביטחון, תקף משה יעלון בחריפות את ג'ון קרי כבר לפני שנתיים על יחסו לישראל. 

וכעת, כשקרי רומס את ישראל, אך יעלון מחוץ לממשלה, הוא תוקף את ראש הממשלה ותומך בקרי. 

מי אמר שהמדינאים שלנו אינם עקביים? 

למה רק שמאלנים?

שבת 31 דצמבר 11 בבוקר רשת ב' התוכנית "השבוע של" שבה מתארחת אישיות תקשורתית זו או אחרת. מגיש אורח עקיבא אלדר. 

קטרוג נגד המתנחלים, קטרוג נגד ירושלים המאוחדת, קטרוג נגד היחס למסתננים מאפריקה ועוד כהנה וכהנה. 

ואני שואל את עצמי, עוד שמאלן, כל שבוע שמאלן אחר, הכיצד השידור הציבורי מגויס לחלוטין לצד אחד של המפה הפוליטית?

והם עוד טוענים על "סתימת פיות". למה הורידו את יהורם גאון מרשת ב'? כי לא היה פוליטיקלי קורקט, קרי שמאלן. 

בת ישראל כשרה

יוכי ברנדיס היא סופרת בישראל. והיא גם בת ישראל כשרה שגדלה בבית דתי. והיא נבחרה לתת פרשנות לדמותו של ישו הנוצרי בסדרה הטלוויזיונית ההיסטורית "והארץ הייתה תוהו ובוהו" (ביום 31 דצמבר בשעה 16), ויוכי היתה כה נרגשת בדברה על ישו הנוצרי, איזה נביא דגול הוא היה, וכמה מושחתים היו כוהני המקדש.

כל הכבוד, יוכי, מוענקת לך בזה חברות כבוד באינקוויזיציה. והזמנה להשתתף במסעי הצלב.

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

1. ברוך שפטרנו

ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שפטרנו מעונשם של שני אלה, אובמה וקרי [הסנשו פנצ'ה שלו] ואשרי האיש שחלקו אינו עימם.

אני זכור כילד 14 כשלמדתי בישיבת תפארת ישראל בחיפה [במשולש ארלוזורוב-גאולה-יוסף], שמעתי צעקות של ילד ויצאתי בבהלה החוצה – לרחוב, והנה ילד תימני כבן 11 מחזיק צרור עיתוני-ערב וצורח פצצת אטום פצצת אטום, אז רצתי וקניתי עיתון. נדמה לי שחצי גרוש עלה לי העיתון למרות שלא ידעתי ולא שמעתי עד כה את המילה אטום, אבל מאז כנער שעמד על דעתו והתחלתי לעבוד ולהרוויח כסף, אני בכל בוקר קונה וקורא עיתון.

והנה, בימים אלה אני קורא בעיתון על איש אמריקני גבוה ומוזר בשם ג'ון קרי נואם בוושינגטון 71 דקות; וחוזר 1361 פעמים על מילה אחת; 'התנחלויות', ועוד פעם ועוד פעם עד שצלצול הגונג נשמע וברם-קול המהדהד ברעם; "ג'ון קרי זמנך עבר... סורי, זמנך עבר ג'ון."

לא צריך להתפלא שאיש זה הוא דווקא בכלל משלנו, ולמרות שהסבא שלו התנצר [והתאבד], על יהדותו זה לא משפיע ואפילו אם אביו התנצר לדת הקתולית וקרי עצמו לכאורה נולד נוצרי קתולי לפי דתם, אבל יהדות אינה נמחקת לדורות ואפילו אם יצלוב עצמו.

אדם זה, שהיה בן 5 או 6 כשמדינת-ישראל קמה בתש"ח מתוך האדמה החרוכה של אלפי הרוגים שלנו הקבורים, ואלפי הפצועים בבתי חולים, ניסה הג'ון הזה לפני כמה ימים להטיל עלינו פצצת אטום שנייה לאחר אותה הירושימה היפנית.

מה קרה לך ג'ון? מה? הפצצנו את פרל-הארבור? הפצצנו את בנייני התאומים? השגריר הישראלי השתין בטיימס-סקוור? מה כל-כך כואב לך ששיחררנו את הכותל ועוד חלקת אדמה של ארצנו מידי ערבים? ואפילו אם אתה סתם קורא לה "הגדה המערבית". גדה של מה? של נהר הפוטומק המסריח* שלכם? או של הירדן שהוא שלנו גם מפה וגם משם – לפחות לפי השמאל, ממטולה ועד השפך של הדמיה, גבול 48'.

ואינך צריך לשאול את נתניהו: מה הגבול עם פלסטין? אז אין גבול מיסטר קרי, כי לא צריך גבול בתוככי ארצנו. והאם זה נורא ואיום שחיים כאן ערבים ואין להם מדינה? ובסוריה ובלבנון יש מדינה? או בעיראק? אז סע לשם ונראה אם תצא בחיים. חוץ מזה הרי גם בארה"ב גרים מיליוני מכסיקנים, ומיליוני אינדיאנים. לא? אין מיליוני אינדיאנים? אהה, נכון, אין מיליוני אינדיאנים. כי פשוט הרגתם אותם מזמן אחד-אחד ושדדתם בירושה קלה את כל אדמותיהם לטובת ממשלתכם בבחינת 'רצחת וגם ירשת.'

בקיצור: בענייני אדמה אתם גרועים מאיתנו אלפי מונים – שודדי אדמות. אנחנו לפחות קובעים וטוענים כי כל אדמת ישראל היא אדמת אבות, למרות שבמאות הקודמות כבשו טורקים וערבים חלקים מהארץ והשתלטו על האדמה הזו – שלנו. הצ'יזבאט שלהם שאברהם אבינו היה ערבי ולא עברי וכי אלוהים הבטיח את האדמה רק לאברהם ובניו הערביים. סחתיין. שורה של מאות אמבולנסים מחכים להם לאישפוז מהיר בגהה.

ואילו אתה – ג'ון קרי דרלינג, יו אר א נייס גאיי. אבל דע לך: אין שום התנחלות לא חוקית, לא אפרת או כפר עציון, לא עפרה ולא בית אל, לא איתמר ולא ירושלים המזרחית ולא הכותל ולא גילה, ולא הגבעה הצרפתית ולא בית-אל  או עמונה. כולן כולן ועוד 280 הן התנחלויות 'חוקיות' בארץ ישראל, ומאות אלפי מתנחלים עם ראש מורם ובגאוות לאומית גרים שם וימשיכו הם ובנותיהם להתחזק ולהוסיף קומות וגגות ומרפסות לכל בית.

אני מבין אותך שיש לך טענה המקננת בתוך כל שמאלן ישראלי; "אין רצף". הרי זה שטויות. אתם רוצים אולי לסלול לפלסטינים למשל כביש ישר-ישר בין ג'נין בצפון לחברון בדרום, ישר כמו פֶּלֶס? אין דבר כזה.

ג'ון, בעוד שבועיים תיסע הביתה, ואל תשכח לעשות ברית מילה לנכד שלך. ואפילו שיהודי אתה, אז ברוך שפטרני. ביי ביי ג'ון קרי.

* ואכן, נהר הפוטומק בארה"ב מסריח בגלל ביוב הנשפך לתוכו.

2. היכן הוא הזבוב

[נתניהו לדין בעננים כספים –  או, רֶעד צוּ דִי וַואנט – יעני דבר אל העצים ואל האבָנים]

המשטרה מחפשת נואשות את הזבוב שהיה על הקיר בסלון ובמשרד של נתניהו, שלטענתם הוא ראה במו עיניו כי נתניהו קיבל שוחד ממש 30 אלף בשטרות ירוקים מאציל אוסטרלי בשם ג'וג'ו או שם אחר שמתחיל בג'ון.

ומה קרה? הזבוב ברח והתפגר. אז אין עדים. כי מצלמות אבטחה אין. גם שרהל'ה לא יודעת בכלל על מה מדברים. ורק הזבוב המת ידע.

והנה, בתחתית המגרה של רב-פקד נסניהו נמצא פגר של זבוב. והמשטרה מניחה שזה הזבוב ושאם היא תביא את הפגר שבבטנו שוכנת העדות אל השופט, יוכלו להכניס את נתניהו לאבו-כביר או לכלא דמון לשש שנים.

אז אני מציע למשטרה לנסוע מיידית למזבלה בחירייה ולהביא לפחות זבוב חי אולי הוא לפחות שמע רכילות במשפחת הזבובים.

ולמפקח הכללי רב-ניצב אלשייך אני מציע לקנות בלונדון, באוכספורד סטריט, כמה ערכות ללכידת זבובים במקום המצלמות לממהרים על הכביש. ואם הערכה לא תלכוד זבובים היא לפחות תלכוד יתושים, ועל זה יוקיר אותו הציבור יותר מהעדות של הפגר.

כי ככה זה, אלשייך, כשנטפלים עם עדויות מלפני המבול הנוגעות לקצהו של הזקן הארוך של מתושלח. 

ועל זה כבר אמר קאטו הזקן: את קרתגו צריך להרוס.

* * *

עמוס גורן

במשכן הבריאות

[המשך וסיום]

3

הלכתי עם ריטה לראות את הסרט המדובר "מעתה ועד עולם" בהצגה יומית בקולנוע אוריון.  בדרך כלל הייתי מחמיץ את מחצית הסרט משום שהייתי שקוע בתוך צווארון מעילה של ריטה, צמוד לעורפה הלבן, מרחרח שם את ריח הסבון העדין  על עורה המתוק, נוגע שם קלות בשפתיי ומנשק ומצמיד את שפתיי ארוכות ובכוח וכך גם מפריע לה להתרכז בעלילה.

בסרט הזה היה הכול שונה. ישבתי זקוף בלי לגרוע עין מן המסך במשך שעתיים וחצי. חשתי כי חייו של פרואיט, החייל הטוב שבסרט, נוגעים בי מאוד, שהם היו צריכים להיות חיי שלי.  בתיכון הייתי נער די בודד וגם פרואיט היה בודד והצבא היה ביתו, משפחתו והארגון שאליו רצה להזרים את כל חייו.

עד שנכנסתי למשכן הבריאות חשבתי הרבה על הצבא, קראתי כל מה שנכתב על פעולות התגמול ולמדתי כל פרט על מקבלי הצל"שים ועל הנופלים. הסתכלתי בקנאה על בוגרי מחזורים קודמים מן התיכון שלי, שהיו מגיעים העירה לחופשות שזופים וסחופי רוח ובפיהם סיפורים שחלקו איתי ועם עוד תיכוניסטים  על הברזלים ליד קפה אלנבי, ובתוכם הרבה על רב סרן משה ינוקא, הפייטר הירושלמי, אגדה עוד בחייו, שנעשה קצין נח"ל וצנחנים מהולל, גיבור פעולות התגמול וקרב המיתלה.

כשנכנסתי למשכן הבריאות נשטפתי באדרינלין השוצף של  חיי בית החולים וכל מה שלא היה שייך לשם הודחק. במקום לשמוע סיפורי קרבות ושמות של מקומות שמעבר לגבולות הארץ, שמעתי עכשיו מחולים מה קורה בעולמם שהצטמצם  בבת אחת לגבולות מיטתם. הטיתי אוזן לשיחם של רופאים המתדיינים ביניהם במסדרון, תוך עישון  סיגריה, איך צריך לנהוג, או איך היה צריך לנהוג, בסתימת המעיים או קשיי הנשימה של חולה כלשהו.

חייתי במשטר  של משמרות מתחלפות, של ערבוב יום בלילה, של סיומי משמרות לילה שבהם, בדרך הביתה, חשתי שאיני נמצא בשום הווה, שאני עדיין במשמרת של  אתמול כשכל העיר כבר במחר. במצב של שיכרון דק שמקורו בחוסר שינה מצטבר רצתי לשיעורים בחדרי ההרצאות הקרים בבניין אביחיל, שבהם ישבנו כשצווארוני מעילינו זקופים עד אוזנינו בשיעורי פרמקולוגיה והמטולוגיה מול דיוקניהם הסמכותיים של פרויד, קוך ואהרליך; הלכתי למעבדות הכימיה ברחוב ממילא ולספריה הרפואית באביחיל, ובכל המקומות הללו יכולתי לחשוב רק על דבר אחד: ריטה.  גיליתי בעצמי תופעה מפתיעה: ככל שהייתי חסר שינה יותר וסחוט יותר כך היה חשקי אליה גדול יותר.

היא הלכה לצדי כשיצאנו מקולנוע עדן מפלבלים בעינינו מול  העיר שהאפילה פתאום בערבו המוקדם מדי של יום החורף הקצר. ביציאה מסרטים נהגנו לדבר בינינו בהתלהבות על מה שראינו, אך לא הפעם. הלכתי זקוף ודומם,  בלי יכולת לדבר. בראשי  שיחזרתי  סצינות שלמות מתוך הסרט, במיוחד את הסצנות בתוך הבסיס בפרל הארבור, כאשר בדידותו של החייל פגה במקצת בתוך החברותא הגברית. שיחזרתי גם את תרועת הערבית העצובה שמשמיע פרואיט בחצוצרה עם מותו של חברו דימאג'יו.

ריטה חשה שמשהו עובר עליי. "מעתה ועד עולם" לא היה בעבורי עוד סרט. הוא החייה בי את הכמיהה הכבושה שלי לגבריות חיילית. הייתי כה שקוע במחשבות על הסרט עד שלא חשתי  שחלפנו על פני השער של סן ז'וזף בלי שריטה נכנסה בו. המשכנו יחד בתוך הרוח הנוראית  ברחוב הנביאים על פני בית תבור וקפה פת עד לפינת רחוב הנביאים ורחוב מונבז ושם נכנסנו אל החצר של בית אזולאי. עלינו לקומה השנייה ומשם דרך סולם המדרגות הרטוב עד פתח חדר הכביסה שלי.

החדר היה מאוד לא מסודר אך ריטה לא אמרה על כך מילה. הייתי כפוף קדימה, מכווץ מן הקור ועצוב על האופן שבו גמר פרואיט את חייו בתאונה מבצעית מאש חבריו. רציתי לעזוב הכול ולהתגייס כבר למחרת היום, ושקלתי לאן ללכת – לנח"ל, בעקבות בני המחזור שלי שכבר התגייסו, או לצנחנים.

ישבנו בדממה, ואז שמעתי את עצמי אומר: 

"אני הולך מחר ללשכת הגיוס."

ריטה הכירה את חלומותיי הצבאיים ולא הזדרזה לענות. אחרי ששקלה תשובה אמרה:

"תגמור ללמוד ואז תתגייס. תהיה הרופא של גדוד 890."

אך אני הייתי נחוש להתגייס מיד. השתוקקתי להריח את הריח של הצבא ולא רציתי לחכות. ריטה הסבירה לי שאיני יודע עד כמה אני מצליח במשכן הבריאות, איזו הערכה יש כלפיי מצד הצוות ומצד החולים גם יחד, גם פרופסור בנדלר מחבב אותי וזהו נכס רב ערך שסטודנטים בסיום לימודיהם ואפילו רופאים מתחילים יכולים רק לחלום עליו.

"אם זה כל כך טוב איך זה שכוכבי מתעלל בי ואף אחד לא  מתערב לטובתי?"

"גם המ"פ של פרואיט התעלל בו והוא לא עזב את הצבא. דבר כזה קורה בכל ארגון גדול.   כוכבי יתעייף ממך. הוא יבין שאתה נשאר להרבה זמן ויעזוב אותך בשקט."

היא קמה לעשות לנו קפה. ברגע שתקעה את התקע של המזלג החשמלי שלי אל תוך השקע נשמע קול דומה ללחישה חזקה והאור כבה. ריטה השמיעה קול קטן של בהלה והכלי שבידה נפל לרצפה. קמתי וחיבקתי אותה מאחור. הידקתי אותה אליי, אל גופי שכמה לרגע כזה מאז שראיתי אותה לראשונה. ההפתעה מן הקצר גרמה לה להתנשם עמוקות ואולי היה זה בגלל זכרותי, שהתקשתה פתאום כאילו היתה אלת משטרה, ונלחצה אליה בכוח תובעני. נישקתי אותה בכוח והיא הפנתה את פניה הצידה ולאחור והחזירה לי נשיקות פראיות. בתוך כך התחלתי לכוון אותה אל המיטה והיא אמרה  בקול צרוד מהתרגשות ומתשוקה:

"אתה נשאר בעבודה, נכון?"

"בטח," אמרתי. "בטח..."

התפשטנו במהירות. את בגדינו זרקנו באקראי אל תוך החדר החשוך ומיהרנו להתכנס מתחת לשמיכת הצמר הרזה שלי.  שמעתי אותה לוחשת מילים שזמן רב כמהתי אליהן:

"תעשה לי מה שאתה רוצה," אמרה.

תחבתי את עצמי אל תוכה בתנועה חזקה אחת והיא השמיעה זעקת כאב קצרה. נעצרתי והיא אמרה בקול כאוב אך שמח:

"זה בסדר. תעשה את זה עוד פעם."

חתונתנו היתה על גג משכן הבריאות. הכול היה מוכן למטה, בחדר-האוכל של הצוות, אך ברגע האחרון פסק הרב המחתן שהחופה צריכה לעמוד מתחת לשמיים הפתוחים. כולם טיפסו למעלה במדרגות, מתאמצים ורוטנים. היה קר למעלה, אך בסופו של דבר זה היה  לטובה. מראות ירושלים החורפית נפרשו לנגד עינינו, דרומה עד י.מ.ק.א ומזרחה עד לבניין נוטר-דם ההרוס למחצה, בעוד אני מקדש את ריטה לאישה, עונד את הטבעת על אצבעה ומשקה אותה יין מכוס כסף גדולה. את מוטות החופה החזיקו ארבעה מחבריי בתיכון שאותם הכרתי מילדות אך מסביב ראיתי אנשים שלפני חודשים אחדים לא ידעתי על קיומם עומדים מרוגשים ואחדים אפילו לחי עיניים. בנדלר וקיטי עמדו יחד וחייכו אלינו. תלמידות בית הספר לאחיות היו שם במדים התכולים שלהן, החולים מן המחלקה, אלה שיכלו ללכת, התעקשו לעלות לגג על אף הסכנה שיצטננו. אפילו כוכבי היה שם. הוא ודאי עשה חשבון שבעוד שנים אחדות אהיה כאן רופא ואתן לו הוראות. בקצה הגג ראיתי את סרט הקיטור האין סופי מסתלסל לו מתוך ארובת המכבסה שלנו. הוא נראה לי כדגל, דגל שמח שמונף לכבודי ולכבוד ריטה וימשיך להתנופף כך מעתה ועד עולם.

סוף

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

 פרק ה

המאסר של דבורה ושרגא

 שנת 1923 היתה שנה מכרעת בחייהם של שרגא ודבורה, כי בה הבשילה סופית החלטתם לעלות לארץ. מבחינה כלכלית, שניהם היו מבוססים למדי באותו פרק-זמן. דבורה עבדה כמורה, ושרגא ניהל קואופראטיב. אבל החיים בסוסניצה, ובשאר יישובי היהודים בברית-המועצות, הלכו והשתנו. חלק מחבריהם היהודים נעשו קומוניסטים, מוסדות הקהילה העצמאיים התפרקו, והיא עברה לשלטון ה"ייבסקציה".

לאחר שרגא התמנה ראש-קהילה חדש, עגלון-לשעבר, יהודי מן ה"ייבסקציה" ושמו הרשמן או גרשמן. הוא התייעץ עם שרגא כיצד לכתוב את מקצועו הפרולטארי, הקודם, על דלת משרדו החדש, בצורה שתעורר כבוד. שרגא הציע לו: "פאסאז'יר פיהרר" – מנהיג נוסעים.

היחסים ברחוב היהודי התחדדו. שרגא זכה לכבוד המפוקפק של השתייכות לרשימה השחורה של "חתרנים מועדים" נגד המשטר. הוא נאסר לעיתים מזומנות, פעם בהאשמתו כסוציאליסט וכמנשביק, פעם כחשוד פוליטי סתם, או על פעילות ציונית.

אנשי ה"ייבסקציה" בסוסניצה, יהודים כולם, שלטו ביד רמה. הם הלאימו את הרכוש. עצרו יהודים. המצב הגיע לידי כך ששרגא וחבריו נאלצו להעביר מסר לאותו גרשמן, ראש-הקהילה "מטעם" – "אם לא תמתן את פעילותך, ניאלץ להחביא ממך את הילד שלך!" – האיום עזר, אך לא לזמן רב.

*

 בכיתתה שבגימנסיה "תרבות" חוותה דבורה את התהליך הזה מזווית אחרת. כל זמן שהתקיימה הגימנסיה בסוסניצה בהשראה עברית, היתה חופשייה ללמד בה על פי השקפתה הלאומית. במקום פינת לנין, היתה בכיתה פינת הקרן הקיימת, והילדים שמעו, בעברית, על ארץ-ישראל ושדותיה.

משבאה ה"ייבסקציה" גם לגימנסיה "תרבות" – נגזר על המורים לעבור ללמד באידיש. לכיתה נכנס מפקח, יהודי, וכשכתבה דבורה על הלוח – "שבת", תיקן אותה והורה לה לכתוב: "שַׁאבֶּס", וכן "אֵמֵעס" במקום אמת. "הרגשתי כאילו נכנסתי לשמד," היא מספרת, "ועזבתי את בית-הספר."

 *

האווירה בסוסניצה נעשתה מעיקה. דבורה התנסתה אף היא בחקירות ובמאסר – לפני נישואיה, בתקופת הריונה וזמן קצר לאחר לידת משה – כאשר היו מביאים אותה מבית-הסוהר, בלוויית שוטרים, כדי להיניק את התינוק.

אך מאסרה בסוסניצה, זמן לא רב לאחר שנטשה את הגימנסיה, זימן לה זעזוע נוסף, המלמד על רוח הימים ההם. כשנחקרה התברר לה שהעדים נגדה הם אחדים מבין תלמידיה. היא נאשמה בכך שלימדה טבע בעזרת דוגמאות שכולן מארץ-ישראל! – וכל המשתתפים בחיזיון: התלמידים, החוקרים – היו יהודים.

התופעה של ציבור יהודי ההולך ומאבד את צלמו המוסרי, הלאומי והתרבותי, תחת השלטון הקומוניסטי, ואשר ה"ייבסקציה" הולכת ומשתלטת עליו – היתה לא רק סיבה מכרעת לרצון לעלייה מוקדם ככל האפשר ארצה, אלא גם פתח לתביעה שהופנתה, בעיקר לדבורה, מצד מנהיגי מפלגתה, שתישאר ברוסיה ותיתן ידה לעבודה המחתרתית, וזאת מתוך דאגה למצב היהודים, ולשם המשך הפעילות הציונית החלוצית.

משתכפו המאסרים של דבורה ושרגא בשנת 1923, היה עליהם לעקור לסנובסק. בעיר זו היו יותר יהודים מאשר בסוסניצה. גם כאן ניהל שרגא צרכניה, והמשיך בקשריו עם "החלוץ" וצ"ס, שמיספר חבריהם במקום היה רב יותר. פעילותו נעשתה מעתה במחתרת, ובמקביל ניסו הוא ודבורה לממש את ההבטחה שניתנה להם לעלות לארץ-ישראל כחברי גדוד-העבודה.

בינתיים צץ גורם חדש, משעשע אך גם מסוכן, שזירז (בלא-ידיעתו) את מאמציהם לעזוב את רוסיה. זה היה בנם הקט, משה, שנולד בינואר 1922.

"משה," מספרת דבורה, "החל לדבר בגיל מוקדם מאוד, כבן שמונה חודשים, וברוסית." לדבריה אף נתקבל אז הילד, לשמחת המבוגרים, כחבר ב"פרחי ציון", זו המשמרת הצעירה של צ"ס.

בינואר 1924 מת לנין, מאורע שהותיר רושם רב ברחבי רוסיה והשפיע כנראה גם על מישה בן השנתיים. הוא התחיל מסתובב בבית ונואם, ממה שקלטו אוזניו: "לנין הומל (צ"ל הומר, מת, אך משה ביטא עדיין את הרי"ש כלמ"ד), ואנחנו כחברה נצטרך להחליף אותו!" – זו היתה אז הסיסמה שטבע השלטון הסובייטי.

וההורים המודאגים חששו פן יגדל מישה כקומוניסט רוסי, על ברכי התעמולה הסובייטית.

לצ"ס היה הימנון:

"מי ציוניסטים, מי סוציאליסטים, מִי זֵבַנַיֵים סְטַנוֹ!" שפירושו: "אנחנו ציונים, אנחנו סוציאליסטים, אנחנו נכבוש את הארץ!"

למישה הקטן היה נוסח משלו לסיים את השיר: "מִי זֵבַיוּיֵם סְטַנוֹ" במקום "מי זבניים סטנו", שפירושו: "באנו להסריח את הארץ" במקום "באנו לכבוש את הארץ."

הנוסח הזה מצא מאוד חן בעיני ברוך דיסקין, אחיה של דבורה, שלימים סיים חייו כאסיר-ציון. הדוד ברוך היה מגרה את מישה הקטן לשיר, בהעניקו לו מדי פעם מטבע. דבורה היתה מתכעסת ומישה הקטן מפציר בה, ברוסית כמובן:

"ממושקה, ממושקה, רק עוד פעם אחת – אנחנו נוסעים להסריח את הארץ!"

ואולם בעיות החינוך הללו היו רק הקדמה לקושי העיקרי שהציב מישה הקטן בפני הוריו באותה שנה, 1924, בסנובסק.

*

שרגא, דבורה ומישה  נסעו מסנובסק לקייב, בין השאר כדי להיפרד מאחותו הבכירה של שרגא, לאה, בטרם עלותם ארצה. באותו ביקור התכוונו להיפגש עם זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן) בביתו של יצחק גורביץ (לימים אביו של עמיקם גורביץ, ושכנה של משפחת נצר בשכונת הפועלים בצפון תל-אביב).

גורביץ היה אחד האנשים המרכזיים בצ"ס בקייב. שרגא נפגש עם זיאמה במוסקבה ב-1923, במרכז "החלוץ". ב"החלוץ" התרוצצו אז שני כיוונים. האחד כיוון ימני של הצ"ס שהיה ציוני בתכלית, וכיון שמאלי שהיה לויאלי למשטר הסובייטי, והתנהל ויכוח פנימי, שבו חיפש שרגא פשרה, ועל כך שוחח רבות עם זיאמה.

את ההתפתחות שהביאה לפילוג ב"החלוץ", תיאר לאחר שנים עדיה זילברהרץ באומרו כי על צ"ס, בתוך "החלוץ", עבר גלגול משונה. לפני הפילוג ב"החלוץ" היו אנשי צ"ס החלק השמאלי בתוכו והוא כיוון את פעולת החינוך לקראת הכרה מעמדית, סוציאליזם, חיי קיבוץ. לאחר הפילוג התהפכו היוצרות וצ"ס היתה בחזקת "ימין" בתוכו. גלגול זה לא בא משום שצ"ס הימינה או שינתה דרכה, אלא מפני שהפילוג שינה את יחסי הכוחות ב"החלוץ" והעלה בתוכו חלקים שלא באו קודם לידי ביטוי.

"התפתחות הדברים לאחר הפירוד ב"החלוץ' גרמה שצ"ס הופיעה ככוח ימני בתוכו. לא היה כאן עניין של סעיפים שבהם בלטה גישתה ה'ימנית' של צ"ס וגישתם ה'שמאלית' של הבלתי-מפלגתיים. היתה שנאה למפלגה, על הרוב שנאה לא מובנת ולא מוסברת. נראה שפעלו כאן גורמים רבים [---] באורח פלא עבר מהארץ אותו הלך-רוח הרווח בין המונים ביחס למפלגה שליטה. כאן היתה גם השפעת 'גדוד העבודה', שלחם אז ב'אחדות העבודה' – המפלגה-האחות של צ"ס. ואחרון-אחרון: היה זמן שהייבסקציה הכריזה שיותר משהיא מתנגדת ל'החלוץ', היא מתנגדת לקונטר-רבולוציה שבתוכו, לאמור: צ"ס. נמצא שצ"ס מסכנת את 'החלוץ' ובהתנגדות המפלגה היה, אפוא, משום גילוי נאמנות ל'החלוץ'. בנימוק האחרון קל היה ללכוד את החבר הפשוט הבלתי-מפלגתי. לא עבר זמן רב והכול הבינו, שהתנגדות השלטון היא לאו-דווקא לצ"ס, אלא לכל דבר הקשור בארץ-ישראל (איסור על קיום 'החלוץ' ו'פועלי-ציון' שמאל). אבל עד שהונף הגרזן על 'החלוץ', נטו להאשים את מפלגתנו בכל תקלה ובכל כישלון." ("לאחר הפילוג ב'החלוץ'", מתוך ספר צ"ס עמ' 288-290).

*

השיחה בביתו של גורביץ הוקדשה לשאלה איך לפעול אחרי הכרוז של הצ"ס, וכיצד זיאמה, שלא היה יכול להגיע אליהם אותו ערב, יוכל לעבור את הגבול, וכיצד אם בכלל, תימשך פעולתו במחתרת. לשרגא ולדבורה, עם משה בן השנתיים, לא היתה אפשרות לגנוב את הגבול, ולא היתה להם ברירה אלא לחזור לעיירה, שבה ניהל שרגא את הקואופראציה. וכך נסעו הביתה מתוך ידיעה שיאסרו אותם.

*

בכרוז, שהוצא על-ידי מפלגת צ"ס ב-15 באוגוסט 1924, בהתכנס ועידת המיעוטים הלאומיים באוקראינה, ושפורסם במקורו ברוסית, ניסחה המפלגה בבהירות רבה את התביעות הלאומיות-מדיניות, הכלכליות והתרבותיות, של המוני העובדים היהודים ברוסיה הסובייטית:

"העמלים היהודים הרוסים מבחינה כלכלית. הפועלים והפקידים היהודים הם ראשונים בתור לפיטורים בגלל צמצום חבר העובדים. אוקראיניזאציה, ביילורוסיזאציה וכו' [---] העמלים היהודים הוכו גם מבחינה רוחנית. מיספר בתי-הספר היהודים הוא אפסי וקיומם עלוב. גדל דור של עם-הארצות ובורות. הייבסקציה הצליחה אמנם להרוס את מוסדות התרבות היהודים, אך לא בנתה במקומם חדשים. ילדים יהודים אינם יודעים לא על ביאליק ולא על פרץ. אין ספרות עברית. אין ספרים, אין עיתונים, מלבד הרשמיים והכוזבים – 'עמעס' ו'קעמפער'. שפת אידיש משמשת לייבסקציה רק אמצעי לזירוז ההתבוללות הרוחנית [---] העמלים היהודים הובסו מבחינה פוליטית. השלטון הסובייטי איפשר לכל עמלי הלאומים הטריטוריאליים ברוסיה להביא את דרישותיהם המיוחדות, לבנות את חייהם [---] ואילו מיליוני העמלים היהודים משוללים כל זכויות לאומיות פוליטיות [---] "עמלים יהודים! – שאלו את פי האדונים האלה מן הייבסקציה [---] היכן היו כאשר העמלים היהודים הקימו את הקואופרציה היהודית ביוזמת המפלגה הציונית-סוציאליסטית ומה היתה תרומתם למפעל זה כאשר התפרצו באיומים ומעשי אלימות למוסדות אלה, בהחניקם עצמאותם ומחאתם של ההמונים? [---] בשבע שנות קיומו הרס השלטון הייבסקי הרבה, אך לא בנה מאומה [---] דרשו מעל לראשי הייבסקציה [---] אוטונומיה לאומית-פרסונאלית לעמלים היהודים [---] מועצות-פועלים יהודיות, נבחרות באופן חופשי [---] אל תאמינו בכזבים הפרובוקטיביים של הייבסקציה על ארץ ישראל.

"מפעל הבנייה הפועלית והסוציאליסטית של ארץ-ישראל, שבו טמון הפתרון לבעיית היסוד של העמלים היהודים בכל העולם, מתקדם והולך. מאבקכם פה ומאבק פועלי ארץ-ישראל הם חולייה בשרשרת אחת של מאבקם המעמדי של מעמד העובדים היהודי למען שחרור לאומי-מעמדי.

"דרשו שיתופכם במפעל בנייה זה. זכות לקשירת קשרים עם ארץ-ישראל.

"חברים! מפלגתנו הכירה ומכירה בחשיבותו העצומה של השלטון הסובייטי למען שחרורו של מעמד העובדים בכל העולם. אך כבוד השלטון הסובייטי נכתם ברפש על-ידי הטרור הבלתי-מוצדק והפושע ההולך וגובר. שחרור מעמד העמלים היהודים לא ייתכן בלי שינוי כללי של המשטר, ושינוי זה יבוא רק על-ידי פעילותם ועצמאותם של העובדים עצמם.

"עשרות חברינו נמקים בבתי-סוהר בעוון ההגנה על האינטרסים שלכם, עשרות נשלחו לארץ גזירה, עשרות נאלצו לעזוב את הארץ, אולם המפלגה הציונית-סוציאליסטית, המפלגה היחידה של הסוציאליזם היהודי, חיה וממשיכה בעבודתה המהפכנית, למרות הטרור, ונאבקת על שחרור העמלים היהודים ועמלי כל הארצות – למען הסוציאליזם.

"הלאה הטרור הפוליטי על הציבוריות הסוציאליסטית!

"הלאה הטפילים המטומטמים, הלאה הייבסקציה! 

"תחי האוטונומיה הפועלית היהודית!

"יחיו מועצות-הפועלים היהודיות החופשיות!

"יחי המרכז העולמי של האוטונומיה הפועלית היהודית – ארץ-ישראל הפועלית הסוציאליסטית!"

"תחי התנועה הציונית-סוציאליסטית העולמית!

"יחיו השלום והאחווה בין העמים!

"יחי הסוציאליזם!

הוועד המרכזי של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בססס"ר."

(מתוך "ספר צ"ס", עמ' 134-137).

*

למרות הרשת הסמיכה של בלשים ומלשינוּת, עלה בידי פעילי המפלגה להחדיר, ביום אחד, את הכרוז באלפי טפסיו לבתי-חרושת, לבתי-מלאכה, לסדנאות ואף למוסדות, משרדים ולתיאטראות. הפצה זו נעשתה בכמאה וחמישים ערים ועיירות ברחבי רוסיה ואוקראינה; הפעולה היכתה גלים בעולם היהודי ואף מחוצה לו. המוני העובדים היהודיים, שנפגעו על-ידי משטר האימים של הַגֵ.פָּ.אוֹ. ראו בצ"ס כוח פוליטי וציבורי אשר לא ישלים עם המצב, שהיה ללא-נשוא, פרי מדיניותם הכושלת של השלטונות. (ש. אהרונוב: "ספר צ"ס", עמ' 95).

אולם הג.פ.או. לא ישב בחיבוק ידיים. ב-2 בספטמבר נערכו מאסרים בכל המקומות שהכרוז הופץ והגיע אליהם, וכשלושת אלפי איש נכלאו. רדיפות השלטון גברו, קבוצות גדולות של חברי צ"ס גורשו למקומות מרוחקים ביותר, ועם זאת גדלה אז המפלגה, הן בכמותה והן בהשפעתה, ומנתה בשנים 1925-1926 כ-20,000 חבר, כולל ברית הנוער הסוציאליסטי, "השומר הצעיר" הסוציאליסטי ו"החלוץ".

*

שרגא מספר שחזר עם דבורה מקייב לעיר סנובסק, בתקופה בה הוציא מרכז הצ"ס את הכרוז הבלתי-ליגאלי, שתמך בחופש פעולה למזדהים עם הציונות. "פרסום הכרוז הביא למעצרם של רוב העסקנים והפעילים בצ"ס  וב'החלוץ', כשלושים במיספר, ובתוכם דבורה רעייתי, אנוכי ו...בננו משה בן השנתיים."

לדברי דבורה הקדים שרגא ושלח מברק לסנובסק על שובם, ובתחנת-הרכבת חיכו להם לא רק שלושים חבריהם מצ"ס ו"החלוץ" אלא גם חברים-מאתמול, אף הם יהודים, שנעשו עתה קומוניסטים אדוקים, והופיעו כדי לעוצרם. שרגא ודבורה נזרקו עם הילד לכלא, שם פגשו את שאר חבריהם, הפעילים הציונים, שנאסרו לאחר פרסום הכרוז. הם הספיקו להידבר ביניהם שיעמידו פנים שאינם מכירים זה את זה כדי שלא תהיה לשלטון הקומוניסטי עילה לראותם כקבוצה מאורגנת, חתרנית. אך הילד, שהיה רדום מהנסיעה וישן היטב גם בכלא, התעורר אחר שעות לא רבות, וכשראה סביבו את כל החברים של הוריו, שהיו מוכרים לו, החל בתמימות רץ מאחד לאחד וקורא בשמותיהם, ובכך היקשה על מצבם עד מאוד.

לערך באותה תקופה גם נערך חיפוש יסודי בביתם של שרגא ודבורה, והמחפשים היו חברים-לשעבר, קומוניסטים יהודים, שנהגו לקנות בצרכניה שניהל שרגא. הילד הסתובב בין רגלי המבוגרים, שאותם הכיר מן הפעמים בהן אכלו על שולחן הוריו, כשהוא משתדל לעזור להם:

"אתם מחפשים את הניירות של אימא? אני אראה לכם! הנה הם פה – "

מישה הקטן הועבר עד מהרה מבית-הסוהר לשכנים. משפחתה של דבורה עקרה בינתיים מסוסניצה למוסקבה, ואימה, פסיה דיסקין, באה במיוחד כדי לקחת את הילד אליה.

שרגא ודבורה נשארו בבית-הכלא כחודש ימים ונחקרו ארוכות בנושאים יהודיים וציוניים. כאשר השתחררו עקרה גם דבורה למוסקבה, ולא עבר זמן רב ושרגא הצטרף אליה.

המשך יבוא

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא בגיליונות הבאים

* * *

22.12.16

לכ'

מר צביקה ניר

יו"ר אגודת הסופרים

קפלן 6

תל אביב

לצביקה ניר שלום רב,

ברצוני להעלות בפניך נקודות אחדות בשם סומליו"ן, הארגון הוולונטארי של סופרים ומשוררים לנוער בישראל, וגם בשמי שלי:

1. נודע לנו כי בשנה הקרובה לא יחולקו תשלומים לסופרים על שאילות ספריהם בספריות הציבוריות. כמי שעמד מטעם אגודת הסופרים על ערש ההחלטה להתחיל לשלם לסופרים, וזאת בתקופתו של שמעון פרס כראש הממשלה ושולמית לפיד כיו"ר האגודה, אני מאוד מופתע. לא קיבלנו על כך שום הודעה, ולדעתי על אגודת הסופרים לצאת במערכה נגד ההחלטה הזו. אנחנו בסומליו"ן נתמוך בכל צעד שלכם.

2. זה כמה שנים ששום סופר לילדים ולנוער לא קיבל את מלגת ההתפנות של הפרס על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל. אנחנו דורשים שבין השופטים מדי שנה יימצא לפחות אחד שיש לו ידע בספרות הילדים והנוער, וכן שיינתנו מדי שנה לפחות שלוש מלגות התפנות בסקטור הזה.

3. נודע לנו שפוטר המנהל המקצועי המצויין של "גנזים" משה מוסק. חברינו אינם יודעים למי לפנות עכשיו. אני עצמי הצלחתי בתקופתו להעביר את מרבית ארכיונה של אסתר ראב דודתי וכן חלק מהארכיון שלי. עכשיו אין למי לפנות בקשר להמשך ההעברה של החומר.

אנחנו מבקשים למנות לתפקיד איש מוכשר ומיומן כמנהל שפוטר ואולי אף לשקול השבתו לתפקיד.

4. חברי סומליו"ן, חלקם הם חברים באגודת הסופרים וחלקם לא. ברצוננו לפעול בשיתוף אתכם בנושאים של ספרות ילדים ונוער, כולל ב"מאזניים".

אודה לך על התייחסותך.

בברכה,

אהוד: יו"ר אגודת הסופרים הסופר מר צביקה ניר טרם טרח לענות על המכתב או אפילו לאשר את קבלתו.

2.1.17

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אחד המסמכים המעניינים והחשובים ביותר מקרב מאות אלפי המסמכים שנחשפו אתמול (רביעי, 28.12) בפרשת היעלמות ילדי תימן הוא העדות שמסר לוועדת החקירה הממלכתית ראש השב"כ לשעבר, עמוס מנור, אשר כיהן בתפקיד בשנים בהן נעלמו הילדים.

בעדות, שנמסרה לוועדה ב-1998 ונותרה חסויה עד כה, טען מנור, שמת ב-2007, כי בתקופת שירותו לא התקבלה כל ידיעה על היעלמות ילדים בשב"כ, והוסיף כי חטיפה ממוסדת של ילדים – ובמיוחד תימנים – לא היתה יכולה להתרחש תחת כהונתו של בן גוריון כראש הממשלה.

בתחילת עדותו נשאל מנור: "האם בתוקף תפקידך היה לך איזה קשר עם עניין ילדי תימן או שבתוקף תפקידך אספתם חומר על שמועות או על דברי רכילות שדובר בעניין ילדי תימן, ושאתה יכול להאיר את עינינו בעניין זה?". על כך השיב מנור: "אם אתה שואל אותי האם היה לשב"כ ייעוד לאסוף ידיעות מסוג שהוועדה הזאת יכולה להיות מעוניינת - לא היה דבר כזה."

בהמשך פירט: "לו היה משהו, איזושהי פעילות מאורגנת בנושא של היעלמות או העלמת ילדים תימנים, אני מניח שב-1951, 1952 – בישראל הקטנה בסך הכל היו אז מיליון ו-200 אלף או מיליון ו-300 אלף תושבים כאן – היה מגיע משהו לידיעת השירות. לו היה דבר כזה קורה, אני מניח שהיינו מוסרים זאת למשטרה... אבל לי לא זכור אפילו שמץ של ידיעה. לא ידיעה או משהו בקירבה של המושג 'ידיעה', שהגיעה אלינו באותם הימים." ["הארץ", 29.12.16].

* אהוד היקר, המעשים שלך לשמירת זכר יצירתה של אסתר ראב ז"ל, ראויים לכל ההערכה.

באשר לילדי תימן – לאחר שפורסמו מאות אלפי מסמכים על הנושא – לא נמצא אפילו רסיס רמז שהממסד היה שותף לקנונייה מרושעת, כמו שעוזי משולם וחבריו מבקשים שנאמין. כיוון שאין ממצא כזה – הרי יש טענה חדשה: המסמכים שקריים. אם העובדות אינן מתיישבות עם התיאוריה – צריך לשלול את אמינותן.

 אני תמיד אוהב לקרוא את מאמריו של דוד מלמד, שהוא ידען גדול בתולדות היישוב. 

את המאמר של ב"צ יהושע על אוסישקין ששינה את שם הרחוב מריה"ל אוסישקין – קראתי באיזה מקום, ואינני זוכר היכן. 

יש הערכה מקיר לקיר לגבי תוכן מכתבך לצביקה ניר.

שלך,

משה גרנות

* לאור ההצלחות הרבות של ממשל אובמה וביחוד השתיקה על טבח של למעלה מחצי מיליון סורים, נחוץ לשנות את שם מושב הממשל בוושינגטון לבית השחור (תרתי משמע) – לפחות לשלושת השבועות הבאים.

בכבוד רב,

יצחק רפאל הכהן

* לאהוד בן עזר שלום רב,

 רשימתך על חנוך ברטוב נהדרת!

תודה לך –

יעל מדיני

* אהוד שלום, בגיליון 1206 נוכחתי להוותי שהרשית למייזליש לחזור על השטות של טראמפ, לפיה אובמה לא נולד בארצות הברית. עם תום כהונתו של אובמה, רצוי לזכור שהסיוע הצבאי שהעניק לנו גדול בהרבה מכל מה שקיבלנו מממשלים קודמים. נכון שמדיניות החוץ שלו נכשלה בגדול, אך אנא, הוא נולד בהוואי והוא בהחלט אינו מוסלמי.

בברכה,

גדי יערי

* לאהוד ידידי, ארבע שנים כיהנתי בוועד המנהל של פרס ראש ממשלה. בהתעקשותי על שופטי הפרס שיהיו גם מבין סופרי ילדים בכל שנה זכו בפרס אחד או שניים מבין סופרי ילדים. אזכיר כמה מהם: יהודה אטלס, פוצו, נירה הראל, עופרה גלברט, נירה הראל.

מה שנכון לעשת הוא שבוועד המנהל יכהן חובב ספרות ילדים שישמיע את קולו ברמה.

אלי רוה

* שר הביטחון לשעבר, משה יעלון, נפגש אתמול בערב [28.12] עם כאלף תלמידי י"ב במסע שערכה התנועה הקיבוצית בערבה, במסגרתו שוחח עימם על פרשת החייל אלאור אזריה, המואשם בהריגת מחבל פלסטיני, עבד אל־פתאח א־שריף. בשבוע הבא יכריע בית המשפט האם להרשיע את אזריה בעבירה המיוחסת לו. יעלון אמר בהקשר זה כי "צה"ל הוא צבא שאם יאבד את הערכים הבסיסיים והתוקף המוסרי שלו, הוא עלול להיראות כמו דאע"ש." ["הארץ", 29.12].

אהוד: היתה תקופה בה חשבתי שמשה יעלון הוא אדם חכם.

* אווה אילוז, הפילוסופית העולה החדשה, שחרף, ואולי בגלל – זרותה לישראל, עם-ארצותה ובורותה בהיסטוריה שלנו, נעשתה לחלק בלתי-נפרד מדבוקת שוקן, משווה את טראמפ להיטלר:

"האומה 'שמנהיגה את העולם הדמוקרטי' בחרה באדם המחזיק בערכים של העולם הלא דמוקרטי, שאותו ריסקה רק לפני 70 שנה. איש זה ומפלגתו עומדים כיום קרוב הרבה יותר לאומה שהיסטורית היתה האוייבת הכי גדולה של ארצות הברית מאשר לאזרחי ארצות הברית הדמוקרטים." ["הארץ", 30.12.16]. 

בכך אילוז קרובה לדעתו של טומטום אחר (לא פחות ממנה) מדבוקת שוקן, רוגל אלפר, הכותב באותו גיליון כי "יש סכנה נאצית בישראל."

* לאהוד, בעקבות הערתו של אורי הייטנר בחב"ע 1206: "תשובה לשאלתו המיתממת של ברוך תירוש – סיכול פיגועים ושיבוש היכולת הצבאית של חמאס וחיזבאללה, באמצעות חיסולו של מהנדס טרור בארץ אוייב, בהחלטת הדרג המדיני (אִם... אִם... אין כל מידע בנדון), אינו דומה לירי בראשו של מחבל מנוטרל, גוסס, שכבר נמצא בידינו ואינו מהווה עוד כל סכנה, זמן רב אחרי ניטרולו, באמצעות חייל שמחליט על דעת עצמו להפר את פקודות צה"ל. אבל אין טעם לנסות להסביר זאת למי שמגדיר חייל שיורה בראשו של מנוטרל גוסס – החייל האמיץ.'"

אנא העבר לו ולקוראיו את התנצלותי הכנועה על שחשבתי שחייל הרואה לפניו מחבל עטוי במעיל כבד ביום חם, ומניע את ידיו, טוב עשה שחיסל אותו, ומנע פיצוץ קטלני בין עשרות החיילים סביבו. אני גם מתנצל בשם חיילי צה"ל, שבמהלך הקרבות העקובים מדם רב לשחרור הגולן ב-1967 ו-1973, לא טרחו בסערת הקרב לבדוק אם אלה שהיו בקו האש שלהם, היו כבר מנוטרלים או לא.

צודק האיש הישר מהגולן, חייל אמיץ הוא זה שלמרות הסכנה לחבריו ולארצו,  נמנע מלפתוח באש, לפני שהוא בודק את כוונות תוקפיו ומצבם הגופני.

בהערכה, 

ברוך תירוש

אהוד: מעניין מה היה אומר על כך רפול.

* לאחר שמזכיר המדינה האמריקאי ג'ון כהן-קרי יסיים את תפקידו מכינים לו מסיבה חגיגית בישראל – העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" וכן ערוץ 10, התומכים בתוכניותיו ועושים כמוהו ככל אשר לאל ידם להכפיש את ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו, מכל כיוון אפשרי.

גם מהמוקטעה ישלחו ברכה.

ובינתיים במעשיהו מתכננים כבר את המעון לנתניהו, זאת באם יעבור לשם בטרם אולמרט ישוחרר, אחרת, ראש-הממשלה-לשעבר יוכל שוב לזכות במעונו של ראש-הממשלה-לשעבר שלפניו.

* אהוד: כדאי לזכור כי שנת 2018, שתהיה שנת ה-70 למדינת ישראל, תהיה גם שנת ה-140 לייסודה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878!

גדלתי עד גיל 12 על ברכי סבי, ממייסדי המושבה, חורש התלם הראשון, יהודה ראב בן עזר (1858-1948). אחותי הצעירה לאה ואני הננו נכדיו האחרונים שעודם בחיים. ואני, בגילי, הנני מאחרוני הזוכרים אותו.

יהודה ראב הוא אביה של המשוררת אסתר ראב.

* איך פותחת המשוררת הלאומית אגי [אגנס] משעול שיר חדש שלה?

"הארץ אוכלת יושביה..."

["הארץ", "תרבות וספרות", 30.12.16].

* אם מישהו נוסע לבודאפשט בחודשים הקרובים אנחנו ממליצים על אחד המלונות הטובים ביותר שאי-פעם התאכסנו בהם, מלון "קורינתיה" בלב העיר. יש בו גם בריכת שחייה גדולה מחוממת פנימית כל ימות השנה. ואם לוקחים חדר עם ה"אקזקיוטיב", אפשר לאכול ולשתות שם חופשי כל היום, לא רק בארוחת הבוקר המדהימה. והכול על רמה גבוהה מאוד.

* המנוולים האלה עובדים לא לשם שמיים, אלא בשכר: "מה שמתברר הוא כי פעילויות אלו [של ארגון 'שוברים שתיקה'] אינן מתרחשות בחלל ריק, אלא קשורות במישרין למענק שקיבל לאחרונה הארגון מהאיחוד האירופי. לאורך השנתיים הקרובות, החל מינואר 2016 ועד דצמבר 2017, יעביר האיחוד ל'שוברים שתיקה' סכום של 2366 אלף יורו, קרוב ל־9500 אלף שקלים, לפרויקט שכותרתו: 'חינוך לשינוי: חינוך לזכויות אדם בחברה הישראלית.'

המסמך מפרט במדויק את הקריטריונים שבהם צריכים אנשי 'שוברים שתיקה' לעמוד, בתמורה למימון האירופי:

לבוא במגע, בראש ובראשונה, עם צעירים ישראלים, ולחנכם בנוגע לחשיבות של כיבוד זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל במזרח ירושלים.

לטפח כבוד לזכויות אדם ולחוק הבינלאומי בציבור הישראלי, באמצעות חשיפה ישירה להפרות זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל במזרח ירושלים.

לעורר פעילים ישראלים לפעול לשיפור מצב זכויות האדם וחיי היום-יום בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל במזרח ירושלים.

[ציטוט מתוך אתר "מידה"].

* אבניאל לטר: איך יש כ"כ הרבה שגרירים לנזוף בהם אם ביבי בודד את ישראל כל השנים האלה?

* יואל רפל:  אהוד, אלעד זרט הוא שם אמיתי. אני מכיר את הבחור מ'ידיעות אחרונות'.

* אהוד: באשר לבנימין נתניהו, תחילה הייתי מתנגד מושבע לו, בגלל כהונתו הראשונה ובגלל חלקו בהדחת אהוד אולמרט מראשות הממשלה. כיום אני תומך בו מול ההתקפות הארסיות של התקשורת הכתובה והמשודרת ומול החקירות המשפטיות, שייתכן כי הלוקחים בהן חלק מוסתים על ידי התקשורת, שביריוניה מקווים שיהיה אפשר להיפטר מנתניהו בדרך משפטית חרף התמיכה הרחבה לה הוא זוכה, ובצדק, בציבור הלא-פלצני, וזאת כי התנהלותו והנהגתו הן מן הטובות והזהירות שבאפשר. זו האמת, גם אם לא אוהבים את נתניהו.

באשר לצרות ולמלחמות הדמים במזרח התיכון, אין לי ספק שהכול בגלל שרה נתניהו, וכך סבורים גם רבים ממכריי, פלצנים משכילים ולא עניים.

* למר אהוד בן עזר, אני מצדיק במאה אחוז את יו"ר "ישראל ביתנו" ושר הביטחון אביגדור ליברמן בכך שפנה במכתב:

א. לשר לביטחון הפנים ולנושאים אסטרטגיים גלעד ארדן, להורות למשטרת ישראל לתת עדיפות עליונה ולפתוח בחקירה מהירה ויעילה נגד אלו שעומדים מאחורי פרסום מאגר התמונות של חיילים חרדים שמשרתים בצה"ל – לשםהוקעתם ונידוים.

  ב. לשרת המשפטים איילת שקד, להנחות את אנשי  משרדה להכין תיקוני חקיקה, כדי שיהיה אפשר לטפל בתופעת ההסתה נגד חיילים חרדים בצורה יעילה, ולהחמיר את מדיניות האכיפה והענישה נגד הגורמים שאחראים לה.

כולי תקווה שהמהלכים האלה יטפלו ביד קשה ובלתי מתפשרת בתופעה הבזוייה של  ניסיון פגיעה בחיילי צה"ל החרדים.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אהוד: איש השנה שלנו לסיכום שנת 2016 הוא סמל אלאור אזריה.

* האם המצב בארץ טוב או רע? תלוי את מי שואלים. אם שואלים את מי שטוב לו, התשובה היא טוב. אם שואלים את מי שרע לו, התשובה היא רע.

ואם מביאים בחשבון את ההשפעה של שרה נתניהו אז גם למי שטוב, טוב קצת פחות, ולמי שרע, רע קצת יותר.

* הרצל ובלפור חקק: אימנו נפטרה בי"ב בכסלו תשע"ז, 12 בדצמבר 2016. השבת פורסם מאמר על דמותה של אימנו בעיתון "הארץ". הקישור:

http://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.3184924

* אהוד שבת שלום, בתגובה על דבריי אודות פליקס קרול, של תומס מאן ב-29.12, כתבת כי הפרסומים על הספר בהוצאה החדשה, לא מזכירים את תרגומו של אבי-שאול, ולא היא. כמעט כל מי שכתב  על ההוצאה החדשה בתרגומה של מירסקי הזכיר את התרגום הראשון. רבקה שאול בן צבי, אותה ציטטתי, פתחה את הביקורת שלה, במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בכך שתרגומים חדשים אינם מבטלים את קודמיהם, והזכירה את תרגומו של אבי-שאול, "חתן פרס ישראל ומי שהתפרסם בתרגומים נהדרים אחרים של מאן..." הוא הדין עם אריאנה מלמד במוסף 'ספרים' של 'הארץ'', גילי איזיקוביץ ב'גלריה' של 'הארץ', מאיר שלו במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות', כל אלה לפי מיטב זיכרוני וודאי גם אחרים. לא היה כאן "וישן מפני חדש תוציאו."

בברכה

דניה עמיחי מיכלין

* * *

בניו יורק, במרפאה מיסתורית שהיתה סגורה במשך שישים וחמש שנה, התגלה מכון לצביעת ילדים תימניים חטופים מחוּם ללבן, זו הסיבה שעד היום לא התגלה אף אחד מהם – כי צבעו אותם!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל