פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1209

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בטבת תשע"ז, 9 בינואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה בֶּאֱמֶת. // מערכת "מידה": היום שבו צה"ל אימץ את מוסר 'בצלם'. // מוטי הרכבי: אין כמו שני אירועי השמחה. // משה כהן: הם מפחדים. בעקבות פסק הדין של סמל אלאור אזריה. // אברהם כץ עוז: לדעתו של מפ"איניק ותיק. // אוריה באר: כמה תהיות בעקבות המשפט של סמל אלאור אזריה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ג. עבודת מחקר חינוכית. // יהודה דרורי: 1. מתנות שהן שוחד. 2. טמטום ושמו: ירושלים רבתי. 3. יה-יה כתועמלן פוליטי. // נעמן כהן: הפסקת חיים ומוסר. // מזמור לפחי טלימה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // היי שלום, אמריקה! – אלכסנדר מַטְלִין, תרגום מרוסית: יואל נץ. // אלי מייזליש: למה קוראים עיתונים? // מנחם רהט: חצי הכוס המלאה שהותיר לנו אובמה. // אורי הייטנר: 1. פטריוט. 2. צרור הערות 8.1.17.  3. שקרנותם – אומנותם. // דורון גולדברג: מחיר הכחש, השחץ, היוהרה וההפקרות של צמרת צה"ל. // אהוד בן עזר: סמל אלאור אזריה הוא הדבלה המושתנת. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים. כ"ה. אהבה ראשונה. [סוף הסיפור]. // ד"ר שאול ברטל: מתי ואיך הומצא הדגל הפלסטיני. [ציטוט].  // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים, פרק ו. ליל סדר אחרון ברוסיה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה בֶּאֱמֶת

 כְּשֶהָעוֹלָם הַמְּכֻנֶּה "נָאוֹר" שֶלֹּא בְּצֶדֶק 

עוֹצֵם עֵינָיו מִזַּוְעוֹת סוּרְיָה הַמְּצַמְרְרוֹת

רוֹצֶה טוּר זֶה לִפְתֹּחַ צֹהַר צַר, לוּא רַק כְּסֶדֶק,

אֶל מִי שֶהַתִּקְשֹרֶת לֹא מַקְצָה לוֹ כּוֹתָרוֹת,

אֶל כָּל יוֹשְבָיו הָאַלְמוֹנִים שֶל חֶבֶל צְפוֹן אַרְצֵנוּ,

אַנְשֵי מוֹשְבֵי כַּרְכּוֹם, מַרְגָּלִיּוֹת וּבֵית הִלֵּל

וְעוֹד רַבִּים שֶלֹּא נַסְפִּיק לִמְנוֹת, לַמְרוֹת חֶפְצֵנוּ

אֶת שְמוֹת כֻּלָּם הָרְאוּיִים לְשֶבַח וְהַלֵּל

עַל כָּךְ שֶאֵין הֵם מִסְתַּפְּקִים בְּצִקצוקי שְׂפָתַיִם

עַל צֶלֶם הָאָדָם הַמְּרֻטָש וְהֶחָבוּל

בַּגֶּ'נוֹסַיְד בּוֹ אַסַד לֹא חָדֵל לִקְטֹל בֵּינְתַּיִם

אֶת בְּנֵי עַמּוֹ שֶלּוֹ מַמָּש מֵעֵבֶר קַו הַגְּבוּל

שֶבֵּין מוֹעֶצֶת מְבוֹאוֹת חֶרְמוֹן וּבֵין הַטֶּבַח

הַקָּנִיבָּלִי שֶל שְחִיטוֹת-אָדָם סִיטוֹנִיּוֹת,

כְּשֶיִּשּוּבֵינוּ בַּצָּפוֹן, בִּסְפִּיד רָאוּי לְשֶבַח

עוֹרְכִים יְרִיד שֶכָּל הַכְנָסוֹתָיו הַכַּסְפִּיּוֹת

עוֹבְרוֹת אֶל "זִיו", בֵּית-הַחוֹלִים שֶצְּפַת בּוֹ מְבֹרֶכֶת

וּמֻקְדָּשוֹת לְכָל צָרְכֵי הַצֶּוֶת הַמָּסוּר

לְטִפּוּלֵי פְּצוּעֵי הַמִּלְחָמָה הַנֶּעֱרֶכֶת

בְּסוּרְיָה תוֹךְ צִפְצוּף עַל כָּל צִווּי וְכָל אִסּוּר

שֶל אֲמָנַת זֶ'נֶבָה וְעַל כֵּן קוֹלְטִים רוֹפְאֵינוּ

וְכָל עֶשְׂרוֹת הַסָּנִיטָארִים וְהָאֲחָיוֹת

שֶל סוּרִים גְּדוּמֵי גַּף אוֹ יְלָדִים בָּהֶם אֵינֶנּוּ

גַם יֶלֶד יְחִידִי אֲשֶר אוֹתָם פְּרִיצֵי-חַיּוֹת

שֶפּוּטִין מְתַגְבֵּר בְּמַפְצִיצָיו יוֹמָם וָלַיְלָה

עוֹד לֹא נִקְּרוּ לוֹ עַיִן אוֹ כָּרְתוּ לוֹ אֶת רַגְלוֹ.

וְכָךְ, כְּשֶהַזְּוָעָה הַזֹּאת נִמְשֶכֶת וְאֵין דַּי לָהּ 

בְּשֶפֶךְ-דָּם זֶה וְעוֹלָם נוֹהֵג כְּהֶרְגֵּלוֹ

הִנֵּה, לַמְרוֹת שֶבָּנוּ רוֹאָה סוּרְיָה אֶת אוֹיְבֶיהָ

יוֹדְעִים מְאוֹת פְּצוּעִים מִסּוּרְיָה שֶבִּזְכוּת הָאֵל

כְּשֶכָּל מֶרְחַב אַרְצָם שְׂבַע-הַקְרָבוֹת בְּדָם טוֹבֵעַ

אֵין שוּם מִפְלָט מִלְּבַד בָּתֵּי-חוֹלִים בְּיִשְׂרָאֵל.

וְגַם אִם אִיש מִכָּל כְּרוּתֵי הָרֶגֶל וְהַזְּרוֹעַ

לֹא יֵחָלֵץ מִשְּטִיפוֹת-מוֹחַ מְסִיתֵי אַרְצוֹ

עָמֹק בְּתוֹךְ לִבּוֹ הַשֶּקֶר יֵאַלֵּץ לִפְרֹעַ

בְּיוֹם אֶחָד חוֹב לָאֱמֶת, גַּם אִם לַמְרוֹת חֶפְצוֹ.

שֶכֵּן בּוֹרֵא-עוֹלָם מֵעַל לְחַאלֶבּ הַמֻּפְצֵצֶת

יוֹדֵעַ וְרוֹאֶה הֶבְדֵּל שֶאֶת כָּל לֵב מַרְטִיט,

זֶה שֶמִּמֶּנּוּ כָּל שׂוֹנְאֵינוּ מִתְעַלְּמִים בְּעֶצֶם:

בֵּין יִשְׂרָאֵל יָפָה זוֹ וּבֵין סוּרְיָה מִפְלַצְתִּית.

* * *

האם עיתון "ידיעות אחרונות" על כתביו המשמיצים עומד למכירה תמורת הצעת עסקה של סגירת מוסף סוף השבוע של "ישראל היום"? ואולי היה זה מהלך מבריק של נתניהו כדי לחשוף את ערוות זנותה של עיתונות בישראל?

* * *

מערכת "מידה"

היום שבו צה"ל אימץ את מוסר 'בצלם'

הכרעת הדין היום [4.1.17], שבה נקבע כי אלאור אזריה הורשע בהריגת המחבל, היא כתם בל יימחה על הצבא והפיקוד הבכיר. הקביעה החד-משמעית כי הריגת מחבל במהלך אירוע מבצעי תיחשב עבירה פלילית, היא תקדים הרסני. את הנזק שהיא תגרום לצה"ל יהיה קשה מאוד לתקן.

השופטים הכריעו היום נגד אתוס הלחימה של צה"ל, הקובע כי מטרתו של צבא היא לנצח את האוייב, ובעד אתוס חדש וזר המציב את "העליונות המוסרית" מעל הכול. ההתייחסות למחבל פצוע כאל "אדם" שערך חייו משתווה לחייהם של אזרחים או לוחמי צה"ל, היא פסולה מיסודה. מחבל הוא מחבל הוא מחבל. ומהרגע שהניף את ידו לפגוע בחייל או אזרח, הוא בן מוות – גם אם מסיבות שונות הוראות הפתיחה באש מנחות שלא לירות. הפרתן עלולה לגרור עונש, כמובן, אבל בשום סיטואציה ירי במחבל – אפילו בניגוד לנהלים – איננו יכול להפוך לפעולה של רצח ולעבירה פלילית של הריגה.

הכללת מעשיו של אזריה תחת הגדר הפלילי היא כניעה ללא תנאים לאתוס השמאל הקיצוני, הרואה בחיילי צה"ל קלגסים ורוצחים פוטנציאליים; הרואה במחבלים הפוגעים בנשים, ילדים ואזרחים – "לוחמי חופש"; והמצדיק את הטרור הפלסטיני כתגובה לגיטימית לפעולותיה של ישראל. כתוצאה מכך, למפקדי צה"ל קל יותר להשלים עם תוצאה של פגיעה באזרחים ובחיילים ישראלים, מאשר פגיעה באזרחי ולוחמי האוייב.

המסר לחיילי צה"ל ואזרחי ישראל הוא קשה: ברגע האמת, מפקדי הצבא יעדיפו להשתתף בהלוויות ולא לעמוד לדין מול מצלמות 'בצלם'.

השופטים הכריעו היום גם נגד ערך הרעות ואחוות הלוחמים. גזר הדין מעניק רוח גבית להתנהלות השערורייתית של מפקדי אלאור אזריה ובהם מפקד הפלוגה תום נעמן, שביקש תחילה לא לדווח על האירוע ולסגור אותו "ביניהם", אך פנה באופן קיצוני נגד החייל מהרגע שנודע לו שהמקרה יצא לתקשורת. די היה בסרטון אחד של 'בצלם' כדי לעקור מן השורש את רוח הרעות ביחידה, לגרום לכל שרשרת הפיקוד להתנער מאחריותה ללוחם ולאירוע, לבודד את החייל ולהציגו כ"אשם" מיידי וכשעיר לעזאזל של המערכת.

רק כך ניתן להבין כיצד באופן אבסורדי הפכה הרשעת חייל צה"ל בהריגה למשאת נפשה של המערכת הצבאית, של מפקדי צה"ל ושל שר הביטחון לשעבר יעלון. במקום להחזיק אצבעות ולקוות שיתברר כי אזריה פעל כשורה, לייחל לזיכויו ולעשות כל שביכולתם כדי לסייע להגנה המשפטית שלו, הפך הפיקוד הבכיר לשחקן פעיל בתביעה ולגורם שמטרתו העליונה מזה כמעט שנה היא להוכיח שחייל צה"ל הוא רוצח. זהו מחדל יסודי המכרסם בתשתית המוסרית והאנושית של הצבא.

בזמן שאלאור מועמד לדין, מפקד הפלוגה נעמן קודם; המג"ד שפירא קודם; המח"ט בן־עזרא קודם. המסר ברור: נטוש את חייליך, וזכה לקידום.

המסר לחיילי צה"ל ולאזרחי ישראל הוא: ברגע האמת מפקדי הצבא יעדיפו לסובב את גבם ולהפקיר את הלוחמים למוסר המעוות של השמאל הקיצוני.

השופטים הכריעו היום נגד זכותו של חייל למשפט הוגן ולהליך נקי. כפי שהוכח שוב ושוב במהלך המשפט, עוד בשלב חקירת מצ"ח תדרכו מפקדי הצבא את החיילים כי מדובר ב"כשל ערכי", וכי מעשיו של אלאור לא היו מוצדקים. חיילים רבים העידו במשפט כי מפקדיהם שוחחו עימם בנושא, והבהירו את עמדת הצבא המרשיעה. החיילים אף סיפרו כי היו נתונים ללחץ שגרם להם לשנות את עדותם מפעם לפעם.

דובר צה"ל, הפיקוד הבכיר ושר הביטחון לשעבר יעלון התבטאו בפומבי, במפורש ובאופן נחרץ, נגד החייל, אף בטרם נערך תחקיר מקיף ומקצועי. שר הביטחון, הרמטכ"ל והמערכת כולה לא לקחו את הזמן הנדרש כדי ברר מה באמת אירע, לשאול את אלאור מדוע ירה, ולברר את העובדות לאשורן. הפיקוד הבכיר הסתפק בתמונות שהפיץ 'בצלם' כדי להרשיע את החייל, ואף להעביר את המסר הזה לכל אורכה ורוחבה של שדרת הפיקוד והתקשורת. במצב זה, כל העדים הרלוונטיים הגיעו לחקירה ולמשפט כשעדותם מזוהמת, וכאשר שורה ארוכה של שיקולים זרים מתערבת בהליך המשפטי ומטה את תוצאתו באופן לא ענייני.

המסר לחיילי צה"ל: ברגע האמת הם יועמדו למשפט לא הוגן, חבריהם יתודרכו נגדם, ויהיה קשה מאוד לברר את האמת.

השופטים הכריעו היום בעד הפיכתה של זירה מבצעית לזירה פלילית. בכך נתנו השופטים רוח גבית למשפטיזציה מוגברת של הצבא, ולהחלפת שיקול הדעת המבצעי – והסובייקטיבי במהותו – בניתוח מופשט, קר ומנותק, הגורם להסרת האחריות מהלוחמים והמפקדים, ולהעברתו לפקידים משפטיים המונחים משיקולים אנטי-צבאיים ומושפעים מאג'נדות זרות.

תהליך המשפטיזציה של הזירה המבצעית, שהחל לפני משפט אזריה, מקבל עתה זריקת מרץ. חשוב לזכור שתהליך זה מוביל להססנות הכוחות, פוגע ברוח היוזמה ובעקרון החתירה למגע, ומכניס שיקולים זרים וחיצוניים למערכת קבלת ההחלטות של המפקדים הקרביים.

המסר לחיילי צה"ל ואזרחי ישראל: ברגע האמת הם יעמדו לדין כאחרוני הפושעים, מתוך נקודת מבט מופשטת ומנותקת שאיננה מבינה את הזירה המבצעית.

אחר כל זאת יש להדגיש כי החברה הישראלית לא תתפרק בעקבות המשפט. בנוסף, למעט אולי מקרים בודדים, להערכתנו לא צפויה מחאה רחבה נגד שירות סדיר או מילואים. בסופו של יום חיילי צה"ל מונעים מתחושת שליחות ומודעים לכך שהם מתגייסים כדי להגן על כלל האזרחים ועל מדינת ישראל. אין לנו צה"ל אחר.

אך אי אפשר להשתחרר מהתחושה כי הכרעת הדין הזו היא כתם עמוק על הצבא, על הפיקוד הבכיר ועל התשתית האזרחית התומכת בו. איננו יודעים עדיין מה יהיה עונשו של אלאור, אך עצם ההרשעה – עצם תיוגו של לוחם צה"ל כ"רוצח" – גורמת נזק עצום לצה"ל ולחברה הישראלית.

* * *

מוטי הרכבי

אין כמו שני אירועי השמחה

אין כמו שני אירועי השמחה והצהלולים שחגג השמאל לאחרונה, כדי להבין עד כמה איבד השמאל את דרכו, את מוסריות ואת מצפונו.

האירוע הראשון הוא נאום אנטי ישראלי ואנטי יהודי של קרי. עיוות מציאות שרק קרי ואובמה יכולים לקושש. מספיק ציטוט אחד מהנאום כדי להבין: ״ישראל לא יכולה להיות גם דמוקרטית וגם יהודית, ישראל צריכה לבחור להיות או יהודית או דמוקרטית.״ לקרי אין בעיה שיש 22 מדינות ערביות מוסלמיות, לקרי אין בעיה שקיימות 56 מדינות מוסלמיות, כולן נקיות מיהודים ורובן כמעט ונקיות מנוצרים. אבל מדינה יהודית ב-2 פרומיל (שתי אלפיות) מהשטח של המזרח התיכון, זה אסור. 

אז קרי ואובמה אינם האנטישמים הראשונים שרוצים בהכחדת ישראל. קרי ואובמה אינם הפוליטיקאים הראשונים שגילו שיש שיטה טובה, זולה ובדוקה להאשים את היהודים בכישלונותיהם. הצאר הרוסי כבר בתחילת המאה העשרים, לאחר המפלה שלו מול היפנים, קבע ״הרוג את היהודים והצל את המדינה.״

אבל השמאל הישראלי, כולל אנשים כמו ברק, הרצוג, ליבני, שלא לדבר על גלאון והקרן על גרורות הארס שלה, במקום לעמוד מזועזעים עם כל עם ישראל, פתחו במסע צהלולים. 

אירוע אחר של צהלולים ושמחה הוא כמובן פסק הדין המביש שמכניס לוחם, חייל ישראלי, אחד מבנינו, לכלא. לא אכנס כרגע לצורה בו החקירה זוהמה וגורלו של הלוחם נחרץ עוד לפני הבדיקה ועוד לפני המשפט. אבל גם אם התעלם מעיוותי הדין, עיוותים שבמדינת חוק, דיים היה להפסיק את המשפט, ואתייחס לעצם המעשה. חייל ירה ברוצח שדקר את חבריו מתאוות רצח ושנאה ליהודים. אינני יודע מדוע ירה החייל אלאור, מאחר שהחקירה זוהמה מתחילתה, לעולם לא נדע. בוא נניח אפילו שהחייל, שראה את חבריו נרצחים, פעל מתוך רגשי נקמה וירה ברוצח (להזכירכם, החייל טוען שזה לא מה שקרה). בואו אפילו נניח שפסק הדין היה נקי וענייני (יש מספיק סימנים, שלא אפרט כאן, שלא כך היה פסק הדין) – אז שמאל, על מה תעלזו. מה גרם לכם לכזו שמחה וצהלה. חייל ישראלי נכלא. חייל שהקריב 3 שנים מחייו כדי להגן עליכם!

אני יכול להוסיף את הבגידה של אובמה ועוד שורה ארוכה של אירועים. אבל כפי שפתחתי, די בשני אירועים אלה כדי להראות כמה איבד השמאל את דרכו, את מוסריות ואת מצפונו.

* * *

משה כהן

הם מפחדים

בעקבות פסק הדין של סמל אלאור אזריה

אדם תוהה מניין המוסרנות הטהורה, השאיפה להיות צחים כשלג וזכים כבדולח של ראשי מערכת הביטחון, משה יעלון וגדי אייזנקוט. 

עד ששמעתי את אחד הפרשנים שהסביר שנפל עליהם מורא בית הדין הבינלאומי בהאג. 

הלוחמים האמיצים גיבורי החיל שלנו, משקשקים מפחד שמא יוצא נגדם צו מעצר בינלאומי, וכדי לטהר את עצמם מוכנים להפוך לוחם צה"ל לשעיר לעזאזל. 

מזעזע. 

מורשת בן גוריון

בן גוריון ידע לקרוא את המפה הבינלאומית. הוא  טבע את הביטוי "אום שמום", "לא חשוב מה יעשו הגויים חשוב מה יעשו היהודים." 

אין מה לעשות, האו"ם הוא ארגון אנטישמי ששם לו למטרה לרסק את מדינת ישראל. לא יעזור לנו כלום, אנחנו צלבנו את ישו ומשתמשים בדם תינוקות לאפיית מצות. 

ככל שמשתדלת ממשלת ישראל לציית לדרישות האו"ם ומשלמת מחירים קשים, כך גובר הלחץ עד שמדינת ישראל יורדת על הברכיים והופכת לאסקופה נדרסת. אנו מקריבים לוחם במחבלים רק כדי שבית הדין הבינלאומי לא יוציא צווי מעצר נגד ראשי מערכת הביטחון שלנו. וזה לא עוזר לנו. 

לא נותר לנו אלא לחזור למורשת בן גוריון ולנהוג על פי האינטרסים שלנו ויהי מה.  צריך לפעול נגד הארגונים הפועלים נגד מדינת ישראל, כגון "בצלם", "שוברים שתיקה", "שלום עכשיו" וכיו"ב. יש להעניש את הרשות הפלסטינית על הטרור הדיפלומטי שהיא מפעילה נגדנו, בשעה שאנו מספקים לה כסף, מים, סיוע רפואי וחקלאי ומה לא. 

הכניעה לא לטובתנו. הגיע הזמן להתעשת ולזקוף קומה. ממילא אין מה להפסיד. 

לא נרד לרמתם

בעקבות משפט סמל אלאור אזריה

מעניין להיזכר, אולי תזכירו לי מתי הועמד לדין איש צבא ערבי על התעללות בשבויים יהודים? שיירת הל"ה משנת 1948? אורי אילן שהתאבד בכלא הסורי? שבויי 1973 בסוריה? הא, הבנתי, ערבים מעולם לא  התעללו בשבויים יהודים. אבל אפילו אם כן, אנחנו לא נרד לרמתם (שימשיכו להתעלל בנו). ומה בדבר הצבא הרוסי המפציץ אוכלוסייה אזרחית?

זו לא דוגמה, אנחנו חייבים להיות לאור גויים. (אז מה אם הגויים לא רק שאינם רואים בנו אור, אלא רואים בנו מוקצה מחמת מיאוס, ללא זכות קיום בכלל?)

זה נראה כמו תסביך גלותי, להיות יותר צדיק מכולם ובכל זאת נרדף. 

המעצמה מתקפלת

בעיצומה של המלחמה בסוריה מכריזה רוסיה על הפסקת אש ונסוגה. למה? ניחוש אחד, נגמר להם הכסף. מעצמה ללא ערימות של כסף היא נמר של נייר. במלחמת העולם השנייה נלחמה רוסיה תקופה ארוכה הודות לשיירות אספקה אמריקניות בים הצפוני. כיום היא יכולה להרתיע את כוחות נאט"ו באירופה על ידי איומים גרעיניים, אך אין לה כנראה את המשאבים הכלכליים הדרושים למלחמה קונבנציונאלית מתמשכת. 

ישראל לא תתגעגע למעצמה התומכת בציר הרשע. 

ייאמר לזכותו של ראש ממשלתנו שהשכיל לשמור על יחסים תקינים עם רוסיה על אף אינטרסים נוגדים. 

אבל זה כמובן לא מעניין את רביב דרוקר ושות', אותם מעניינים סיגרים. 

אפקט משפט אזריה

התוצאות של משפט אזריה לא איחרו לבוא. בפיגוע הדריסה בירושלים נמלטו חיילים על נפשם ולא חתרו למגע. צה"ל מסורס באדיבות הרמטכ"ל הדואג לכסת"ח מפחד בית הדין הבינלאומי. אוי לנו שלכך הגענו. 

אתם אמיתיים?

אני שומע את הקולות ואיני מאמין למשמע אוזניי, נתניהו מואשם בקבלת שוחד בצורת... סיגרים. 

לא ראיתי מעולם את נתניהו מעשן, ובכלל כמה יכול אדם לעשן? 3 סיגרים, 4 סיגרים גג ביום. האם זהו שוחד המצדיק הדחת ראש ממשלה?

השנאה העיוורת לנתניהו מעבירה אנשים מושכלים על דעתם ומוליכה אותם למחוזות הזויים לגמרי. 

ראש ממשלת ישראל הוא האיש המקבל את ההחלטות הקשות ביותר והעסוק ביותר, הנטל הרובץ על כתפיו הוא אדיר (ועוד קוראים לו נהנתן). מה, לא מגיע לו לעשן סיגר, לשתות כוסית? האם יצחק רבין הנערץ לא עישן ולא שתה? מה זה שייך בכלל? 

משה כהן

ירושלים

אהוד: הוא גם ביקש פרוטקציה לחבר שלו*, שזה פשע פלילי הרבה יותר נורא מעישון סיגרים שמקבלים במתנה, שאולי בכלל הוא לא מספיק לעשן את כולם ושרה מוכרת אותם בחשאי שהרי עליה אפשר להאמין הכול, גם מה שקורה בסוריה זה בגללה!

* לפי הדיווח, בשנת 2014 שוחח ראש הממשלה שלוש פעמים בטלפון עם שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי כדי לסייע למילצ'ן לקבל ויזה לארה"ב ל-10 שנים. עוד דווח כי ככל הנראה, בעקבות התערבותו של ראש הממשלה, בעיית הוויזה של מילצ'ן נפתרה. ["הארץ"].

* * *

אנו מודיעים בצער רב על פטירתו של

עו"ד עוזיאל (עוזי) עצמון

בעל, אב, וסב אהוב ומסור

הלוויה תתקיים היום, יום שני, 9.1.17

י"א בטבת תשע"ז בשעה 14.00

בבית העלמין החדש בהרצליה

השבעה בבית משפחת עובדיה, רח' שלום לוי 1

שכונת המשתלה, תל-אביב

קבלת מנחמים בין השעות 10.00-13.00, 16.00-21.00

אבלים: הרעיה יעל

הבנות ובני משפחותיהן: תמי, מרק ושירה

הדס, דרור, גל, עדי ורועי

נטע, ברק, מאיה, אורי ומתן

* * *

אברהם כץ עוז

לדעתו של מפ"איניק ותיק

לרעיה  סול שלום רב,

לא חשבתי  שנכון להרבות פטפוט  סביב  נושא  הסמל אזריה, החייל שנשפט. אבל  מאחר ואת שואלת את דעתי, ומאחר שמישהו עלול לחשוב  שאני חושש להביע  דעה שונה מה"מיין סטרים",  אומר לך את  דעתי  בנושא.

לדעתי הבעייה לא בהרג  של  המחבל. אנחנו הורגים ונהרגים  במאבק  של העם  היהודי  מזה מעל 100 שנים. ההרג איננו  מטרת הציונות, אלא  המדינה  היהודית, שיש  בה רוב יהודי בטוח לעתיד, והחיה בביטחון  מלא באזור רב תהפוכות ומשטרים  עוינים  ודתות של ג'יהאד, הרג  הוא חלק מן  הדת המוסלמית  בגווניה  השונים. נלחמנו בפרעות, נלחמנו במלחמות,  נלחמנו  בגבולות, נלחמנו  בטרור מכל הסוגים ובכל התקופות. נכון שמבחינה מוסרית ואנושית,  בדנמרק ובשוויצריה "להרוג" זה  דבר נורא  ואיום, אבל  כל מדינה  בזמנה הרגה מאות אלפים ומיליונים. אינני מקבל את דעתם של יפי הנפש  שחושבים  שהמאבק כבר  נגמר, ושהמאבק יכול להיעשות ללא  הרג  של בני אדם. המאבק עוד לא תם. 24 אלף ישראלים נתנו נפשם על  המדינה עד כה וזה עוד לא   הסוף.

אינני נבהל מזה שסמל אזריה הואשם  בנקמנות או בנקמה, גם   תחושה זו איננה בלתי סבירה לחייל שחברו נהרג על ידו על ידי מחבל. זו  תחושה אנושית. יש  שמתגברים ויש  שאינם עומדים  בכך. ב-1956, כשהחזירו את גופתו המחוללת, נקורת העיניים של חברנו  רועי רוטברג, שנרצח  בשדות החיטה של נחל עוז, היינו מוכנים לחסל כל ערבי שראינו מעבר לגבול הרצועה.

אני מבין את אזריה ואפילו אינני יכול  לומר שאני כועס עליו, אני  מבין.

לו  היה  הדבר  בידי  הייתי מעמיד  את אזריה לדין אצל אלוף  הפיקוד, ומחטיף לו 3 חודשי  מאסר  בכלא  צבאי,  וסוף לנושא.

לא חכם היה לדעתי להביא את הנושא לבית המשפט. כי על  הדם  הפלשתינאי הטרוריסטי, שכלל  לא חבל לי עליו, רוקדים  כל כך הרבה פטפטנים, ח"כים, שרים,  אפילו  רוה"מ ומשפטנים  בגרוש. רבים   מהם  אנשים שמעולם לא  התייצבו להגן על המדינה, והם מגלגלים עיניהם לשמיים  בצביעות (וזה עוד לא נגמר יש עוד  דם  שלא  שתו).

משהחליט בית המשפט את  פסיקתו, אינני מערער כלל. בית המשפט  במדינת חוק חייב לפעול  על פי מה  שמונח לפניו. לא בית המשפט  החליט להעמידו  לדין, את זה עשו אחרים, וכאמור לדעתי לא בשכל רב. אני מקווה  מאוד  שבקביעת העונש, בית המשפט  המכובד ימצא  את הדרך  הנכונה לא "להתנקם"  בסמל אזריה בגלל ההשמצות והקללות של חבורת הפמיליה  ועוזריהם  המטורפים.

בברכה

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

למותר לציין שאינני מחביא את דעתי והיא פתוחה לכל תגובה.

* * *

אוריה באר

כמה תהיות בעקבות משפט סמל אלאור אזריה

ים של דיו ומאות מאמרים, חברתיים, משפטיים ואחרים נשפכו כבר על פרשת עזריה. גם לי הקטן  נותרו מיספר תהיות, חלקן כאלה שעליהן כבר כתבתי מעל דפים אלה לפני מיספר חודשים.

תהייה ראשונה: מדוע אין כמעט התייחסות בפסק הדין הארוך המנומק היטב והבנוי לכאורה לתלפיות, לנקודה אחת בעלת חשיבות עליונה. הנקודה היא, סערת הרוחות הגדולה, בה היה נתון  אלאור עזריה, בעת שפרץ  לעבר המחבל הפצוע וירה בו. והמדובר היה במחבל, שפצע שניים מחבריו טרם נורה ונפצע קשה. לא היה מדובר במחבל, שבא להביא לביבות או מתנות לחיילים. כל מי ששירת אי פעם ביחידה קרבית, ובייחוד אלה שהשתתפו כמוני וכמו חבריי בכמה מלחמות, יודע אל נכון באיזה מתח עצום מצוי חייל קרבי טרם מבצע או לאחריו. לא פעם הוא נוהג שלא לפי כללי ההיגיון הצרוף. ולא פעם הוא עושה אפילו שטויות, במחילה. בפסק הדין הארוך, אין למיטב זיכרוני שום התייחסות לסערת רוחו של אזריה ולכך שהמדובר היה בחברים, שהם ביחידה קרבית כמו אחים. מצער, שההיגיון הקר עד לקרח, התעלם  מנקודה זו.

תהייה שנייה: מדוע התעקשה התביעה הצבאית לעשות משפט  גדול ומתוקשר מפרשה זו? מדוע גויסו למילואים טובי הפרקליטים? מדוע גויסו טובי המוחות בקרב עורכי הדין הפרטיים? ומדוע עשו מכך פרשה, גדולה, בין הפרשות המשפטיות הגדולות בתולדות המשפט בישראל. ואולי היה כדאי להביא את אזריה לדין משמעתי ביחידתו, להאשימו בהתנהגות בלתי הולמת חייל, להרשיעו ולגזור עליו עונש מתאים ולסיים  בכך את הפרשה?

תמהני.

ותמיהה שלישית: לא שוכנעתי כלל, מהנמקת השופטים הנכבדים, שהמחבל היה עוד חי, בעת שאזריה ירה בראשו. ההסבר שנתנו השופטים הנכבדים אינו לדעתי טוב מהסברו של פרופסור היס. הנקודה, לדעתי, לא התבררה סופית, וייתכן מאוד שלא היתה כאן כלל  עבירה של הריגה, אלא של שימוש בלתי חוקי בנשק והתנהגות לא נאותה.

ותמיהה אחרונה: הבלגן ששרר במקום. וכבר כתבתי על כך. בבלגן כזה הכול אפשרי ומוטב היה להעניש קשות את המפקדים בשטח שלא מנעו אותו ולא סגרו הרמטית את השטח, מיד לאחר הפגיעה במחבל.

מסקנה סופית: כן, תנו חנינה לאלאור. הוא עשה שטות גדולה, עבר על החוק וירה שלא לצורך אך בנסיבות  שנוצרו במקום, יש לחון אותו ובהקדם. 

* * *

אהוד בן עזר: ממש מדהים לראות כיצד העיתונאים המשובטים של שוקן, ששופכים בכל הזדמנות עביט של חרא על צה"ל, הפכו פתאום להיות סניגוריהָ הנלהבים של מערכת המשפט הצבאית הפרימיטיבית, הלמדנית-כביכול והמנותקת מהמציאות הישראלית – ממש כפי שהם עצמם מנותקים. איך שופטת אחת קוראת בלי להסמיק כתב-הרשעה פלילי על חייל מצטיין שפעל בדיוק לפי פקודות צה"ל שלא להשאיר בזירה מחבל חי! –  ו"הארץ" עומד כמובן לצד המחבל הפלסטיני ולצד "בצלם" וצלָמוֹ הפלסטיני, וכיום גם הפרקליטות הצבאית עומדת לצידם, ולעזאזל חיילי צה"ל הנלחמים ברוצחים הפלסטיניים.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ג. עבודת מחקר חינוכית

סביר להניח שאם שוקה החום היה מדבר איתי על  חלום הגרושה שלו רק פעמיים שלוש, הייתי עובר לסדר היום בלי לתכנן תוכניות , אבל זה שהוא העלה את הנושא בכל נסיעה להרצליה, הביא אותי למסקנה שהבחור חולה וזקוק לטיפול. הרעיון שצץ בי, היה למצוא לו "גרושה" , לתת לו להאמין שמצא את מה שביקש וברגע שיצליח לפתות אותה ויתחיל להוריד את המכנסיים, ידפוק על דלת הבית  "הבעל  הפושע", שברח מבית הסוהר. כאן ייכנס לתמונה מחקר נוסף, המנסה לבדוק אם כל הבדיחות על הגבר המתחבא בארון קורות באמת, או שאין גבר שירוץ להתחבא בארון.

את הדירה המתאימה לבצוע התעלול מצאתי בקלות, היתה זו דירת חדר ברחוב שמריהו לוין, באותו בניין  שבו גרו הורי לפני שעברו להתיישבות חלוצית בשיכון דן. על רותי בייניש בת דודתי מחיפה נדמה לי שסיפרתי. זו אותה אחת שאימא שלה, כלומר הדודה מלכה, אחותה הצעירה של אימי, עשתה מעשה שלא ייעשה במשפחה פולנית. דהיינו, התגרשה מבעלה (הדוד מוטל) והתחתנה עם סטודנט מהטכניון, יוסטין היידיקר, שהיה החבר של הבת שלה. הבת הזאת, רותי, היתה פסנתרנית מחוננת, אך ברגע שנודע לה מה אימה עוללה לה, ברחה מבית הוריה ונאספה ברחמים רבים על ידי אימי, שמאז חדלה לדבר עם אחותה. "כשיש ילדים לא מתגרשים."

רצה הגורל ובאותו בית שלנו התפנתה דירת חדר קטנה שגר בה חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי. כשהוא עבר לגור בירושלים, הוריי רכשו את הדירה ומסרו לרותי, שגרה בה כמה שנים והתפרנסה כמורה לפסנתר. בימים שגרתי ברחובות, היא הכירה יהודי אמריקני כבן ארבעים שהתאהב בה ולקח אותה לוושינגטון. את החדר הזה, שעמד ריק כמה חודשים, יעדתי למילוי משימת המחקר. הייתה בו מיטה זוגית עם מצעים ומה שיותר חשוב, גם ארון בגדים שלתוכו אפשר להבריח אנשים.    

השלב הראשון של התוכנית היה  שדוד גלבוע (המכונה דייב) ימצא רגע מתאים כשנשב בצהרים במנזה, ויספר על מורה גרושה שעבדה עימו  (גם הוא עבד כמרביתנו כמורה לטבע) והוא לא יודע איך להתנער ממנה. כל פעם שהם נפגשים היא מספרת לו כמה היא בודדה. אין ספק ששוקה יקפוץ מיד מעורו ויגיד: "אז  אם אתה לא רוצה, תן לי אותה."  דייב ייתן ברצון וימסור לו את מספר הטלפון שלה (כלומר של הנגרייה של אבי) ויגיד לשוקה שהיא ביקשה שיתקשר ביום שישי בין שלוש לארבע, כי אז היא לבד בבית.

עד כאן הכול דפק כמו שעון. שוקה נדלק ורץ בין השולחנות למצוא מישהו שיש לו עט כדי שירשום את המספר על מפית. קיוויתי שעד יום שישי אמצא את "הגרושה" הנדרשת ואביאנה לנגרייה כדי שתזמין אותו בערב שבת לביתה, כלומר לדירתה של בת דודתי, שהשאירה לי את מפתחות הדירה לפני שנסעה לאמריקה. 

ביום שישי ברבע לשלוש עליתי על הווספה וטסתי לנגרייה. אמנם עוד לא בחרתי את הגרושה, אבל כאופטימיסט מלידה סמכתי שעוד אמצא, ובינתיים בדלית ברירה, אני אמלא את תפקידה בטלפון. (את הניסיון לדבר בקול של אישה, רכשתי בימים שהייתי מתקשר למערכת "העולם הזה" בתור עיתונאית מתחילה – ראו את  "בחיי [2]).

הגעתי לנגרייה בדיוק בשלוש, וברגע שירדתי מהאופנוע שמעתי את הטלפון המצלצל. רצתי אל הפתח וחשכו עיניי. דלת הנגרייה היתה כבר נעולה ואני לא לקחתי מפתח. רצתי כמשוגע מסביב למבנה, ולא מצאתי שום חלון פתוח שאוכל להתגנב דרכו. היה זה התקל הראשון שעליו לא חשבנו ושאחר כך הצטרפו אליו עוד רבים אחרים. הטלפון השתתק לכמה דקות וחזר לצלצל עוד שלוש פעמים.  שמעתי את הצלצולים  ומרטתי את שערותיי מתוך ייאוש. כשסיפרתי לחבר'ה על הכישלון שלי כבר בהתחלה, לא נפלו ברוחם ואמרו שלא קרה שום אסון, מה שלא הצליח היום יצליח בשבוע הבא.

ואכן כך היה. כששוקה החום בא בטענות אל דייב שהבחורה לא ענתה לו, הבטיח דייב שיברר איתה בעצמו  מה קרה. למחרת סיפר לו שדיבר איתה  והיא התנצלה שהלכה לבקר חברה, אבל הבטיחה לו שביום שישי הקרוב היא תהיה בבית ותשמח לענות לכל מי שיצלצל.

ביום שישי הקרוב לא שכחתי לקחת מאבי את מפתחות הנגרייה והפעם, כשהמכשיר צילצל בדיוק בשלוש, כבר הייתי לידו. השיחה היתה הזויה לגמרי. שוקה סיפר לי שהוא חבר של דייב, שגם הוא מורה לטבע, שהחברה שלו עזבה אותו ועכשיו הוא בודד לנפשו.

כתגובה  סיפרתי לו בקול דק של אישה, שבעלי הפושע לא רוצה לתת לי גט. הוא יושב כבר שנה בבית סוהר, ואני יושבת כמעט כל ערב בבית, משתגעת מרוב בדידות, ואין לי עם מי לדבר.

שוקה הבטיח לי שאיתו אני אוכל לדבר כמה שארצה, כי מי כמוהו מבין איך זה לחיות בבדידות. 

במהלך השיחה שנינו קיבלנו אומץ, נוצרה בינינו כימיה של אנשים שמכירים כבר שנים, ואני לא התביישתי להגיד לו שאם ימצא אותי קצת נרגשת במפגש הראשון, שינסה להבין אותי, כי מאז שבעלי המנוול נשלח למעשיהו, לא ידעתי מהו ליטוף של גבר.

הדברים האלה מצאו חן בעיני שוקה שהבטיח לי שבערב, כשניפגש, הוא כבר יזכיר לי מה הוא הליטוף הזה.

נפרדנו בברכת להת' ועכשיו הייתי בבעייה.  הנה הערב מתקרב ולי עוד אין  "גרושה".  חשבתי שאבקש את אחת החברות של אחותי אביבה, לשחק את התפקיד, אבל חששתי שהיא תיראה צעירה מדי ותעורר בלבו חשד.  עוד אני מתלבט בדרך חזרה מהנגרייה, והנה נס! – תמר דובדבני!

תמר למדה איתי  בבית ספר הכרמל, והיתה אחת מבנות המחזור היחידות שעדיין לא התחתנו. בכיתה נחשבה לתלמידה רגילה, אבל מאלה שלא פחדו לפתוח פה ולהתווכח עם המורים על כל עניין שנראה לה לא צודק. אחרי בית הספר התקבלה  למשק הפועלות של עיינות, משם לפלמח ולקיבוץ. כשפגשתי אותה ברחוב, היתה  אחרי עזיבת הקיבוץ, וכמוני, באותו מצב, לא ידעה מה לעשות עם עצמה. אחרי שהתחבקנו וביררנו כל אחד את מצבו של השני, פתחתי את ליבי וסיפרתי לה  על המבצע החינוכי שאנחנו עומדים לבצע הערב.

הרעיון דווקא שיעשע אותה, ולא נבהלה כששאלתי אותה אם תהיה מוכנה לשחק את הגרושה. רצתה רק לדעת מה בדיוק היא צריכה לעשות.

סיפרתי לה שאחד מאיתנו, דוד גלבוע המכונה דייב, יסתתר על הגג, משם יצפה לעבר מרפסת הדירה, שבה אני אעמוד עם עוד כמה שותפים מסתתרים. היא תקבל את פניו של שוקה, תציע לו תה, תספר לו על בדידותה ועל בעלה הפושע, וברגע ששוקה יתחיל ללטף אותה מתוך רחמים, תתחיל להשתעל וזה יהיה לי סימן שהגיע הזמן לקרוא לדייב. דייב יירד מהגג וידפוק על הדלת בפראות. היא תצעק  בבהלה "בעלי בא!" ותפתח לפני שוקה את דלת הארון והיא תסגור אותה אחריו. דייב יתפרץ לדירה, יקרא לה במבטא מזרחי "זונה מסריחה!" ויאיים עליה, תוך דפיקות על הארון, שאם ימצא אצלה גבר אחר הוא יהרוג אותה ואותו. בהמשך התוכנית הוא ינסה לאנוס אותה והיא תצעק הצילו.

המחקר היה אמור לגלות אם שוקה, הפלמחניק האמיץ מחטיבת הנגב, ייצא ויסתער על הבעל הפושע, או יתכווץ בארון, ואם הדלת תיפתח יספר שהוא מחכה לאוטובוס, כמו שקורה בכל הבדיחות. תוכנית חינוכית מאין כמותה.

תמר רצתה להיות בטוחה שלא ניתן לשוקה לבצע את זממו בכוח. הבטחתי לה שאנחנו, חבורה נבחרת מהפקולטה ומקיבוץ גונן, נסתתר בדירת המבצע ואם תגיע לשלב מסוכן, נסתער ונפריד.

על פניה של תמר ראיתי שהיא מודאגת ופחדתי שאולי היא מתחרטת, אבל טעיתי. מה שהדאיג אותה לא היה  החשש מאונס, אלא הבעייה הנצחית של כל הנשים. מה ללבוש לקראת המבצע, חלוק בית או מכנסים רגילות?

לשמע השאלה כמעט נישקתי אותה מתוך הערכה לשיתוף הפעולה ואמרתי לה כבר-סמכא:  "חלוק! חלוק! בטח חלוק!"

המשך יבוא

* * *

סופרים: חשוב מאוד לדעת!

סופר/ת נכבד/ת                                                                           כ"ט כסלו תשע"ז

שלום רב,                                                                                             29/12/2016

הנדון: הזמנה לעדכון פרטים לצורך בחינת זכאותך לקבלת תשלום לסופרים בגין השאלות ספריהם בספריות הציבוריות

כבעבר, משרד התרבות והספורט מבצע מדגם שנתי בספריות לצורך תשלום לסופרים בהתאם למספר ההשאלות של ספריהם בספריות הציבוריות.  משרד התרבות והספורט בחר בחברת CI מידע שיווקי יועצים בע"מ כזכיין שינהל את תהליך קביעת הזכאות וביצוע התשלומים לסופרים בעבור שנת 2015.

שמך וספרים שעדכנת בעבר מצויים במאגרי המשרד.

במידה וחל שינוי באחד מהנתונים הבאים נבקשך לעדכן אותנו בהקדם:

1. פרטי ההתקשרות: כתובת דוא"ל/ מספר טלפון נייד ונייח/ כתובת.

2. שם עט חדש

3. ספרים חדשים שיצאו לאור מאז שנת 2014 ועדיין לא עודכנו אצל הזכיין שהפעיל את הפרויקט בשנים עברו.

את טופס עדכון פרטי ההתקשרות ושמות ספרים חדשים ניתן למלא בכתובת  http://www.mat.co.il/sofrim עד ליום ראשון, ט' שבט, תשע"ז 05.02.17.

לברורים נוספים: מר נחמיה הלר, חב' CI מידע שיווקי בע"מ (הזכיין המפעיל את הסדר התשלומים), מספר טלפון: 03-9220099, שלוחה 117, פקס: 03-9220070. דוא"ל: ssofrim@gmail.com

* * *

יהודה דרורי

1. מתנות שהן שוחד

החוק מגדיר באופן ברור שקבלת מתנה ע"י עובד מדינה זו עבירה פלילית. לא שמעתי על מתנות שקיבלו ראשי ממשלות ישראל בעבר, עד שעלה לחקירה אהוד אולמרט וכיום ראש הממשלה נתניהו. אני זוכר שאהוד אולמרט תירץ כ"מתנות מחברים" פריטים שניתנו לו לאוסף העטים היקר והמפורסם שלו (אולי לא בדיוק "חברים"), אבל משום מה הפרקליטות בחרה דווקא שלא להתייחס למתנות אלו ולנותניהן בגלל הנושאים החשובים יותר במסכת השחיתויות של אולמרט. הפרקליטות אפילו נמנעה מלהתייחס לרכישות באלפי שקלים ע"י "חברים" לציורים של  "הציירת המפורסמת" עליזה אולמרט...

אני מעלה נושא זה כי חקירת ראש הממשלה סובבת כיום גם לגבי מתנות של "גבירים" מסויימים לנתניהו. הכול פה עניין של פרופורציות. ישנו הבדל משמעותי כאשר אדם בעמדה בכירה מקבל סיגר או קופסת סיגרים מחבר או... תריסר קופסאות... יש גם  מוזרות לא מעטה אם "חבר" יכול להביא לך מתנה של מספר חליפות יקרות... חליפה משובחת יכולה לעלות יותר מ-1500 דולר וקופסת סיגרים (עם 10 סיגרים) 500-700 דולר ויותר. ארגז בקבוקי שמפניה משובחת יכול להגיע גם ל-1200 דולר. זה לא כסף קטן... אמנם אלו לא מאות אלפי הדולרים במעטפות לאולמרט, אבל הקמצנות ורדיפת הבצע של הזוג נתניהו יפילו מהשלטון ראש ממשלה המתפקד טוב, וחבל.

רצוי שנזכור כי ככלל, אנשי עסקים אולי מפורסמים בצדקה אבל לא בבזבוז כספם על אנשים אחרים אלא אם כן ייצא להם משהו מזה, ואפילו אם אין הנותן מקבל תמורה מיידית, מדובר ב"השקעה לעתיד..."

2. טמטום ושמו: ירושלים רבתי

לאחד הטמטומים המגלומניים והמסוכנים ביותר במדינתנו קוראים: "ירושלים רבתי"! עדיין לא גיליתי מי אותו פושע שהחליט שחסרים לירושלים 200,000 פלסטינים המתגוררים ב-11 יישובים, בעיקר במרחב המזרחי של ירושלים. 200,000 פלסטינים אלו שונאים אותנו שנאת מוות. מתוכם יוצאים רוצחי אזרחים ותיירים, אוכלוסייה זו ברובם אינה משלמת מיסים, ומהווה מעמסה בת כ-4 מיליארד שקל בשנה על ביטוח לאומי...

מי צריך את הספחת הזו? מדוע אנחנו לא מתנתקים מהגוש העויין והמזיק הזה, מדוע איננו בונים חומה להבדילם מבירתנו הנצחית?

בקרוב אנו מקוים יעביר טראמפ את שגרירות ארה"ב לירושלים וניתן לשער שחורשי רעתנו  בעולם הערבי והפלסטיני, בתסכולם הגדול, יעודדו בחודשים הקרובים פעילות טרור מוגברת בירושלים. לפיכך כדאי שהקבינט הביטחוני שלנו יחליט בהקדם על הפרדת היישובים הערביים מהעיר ירושלים, לרבות החרמת תעודות הזהות הכחולות שניתנו לתושבים שם, המנצלים אותן בין היתר לפיגועים – והעיקר, בנייה מהירה של חומה אפקטיבית.

3. יה-יה כתועמלן פוליטי

שמעתי ביום א' בצהרים ברשת ב' את האלוף יה-יה (הטוען לייצוגם של אלפי קצינים ואלופים ותתי-אלופים), בתמיכה מוחלטת ברמטכ"ל אייזנקוט, הסובל כיום מכעס הציבור בגלל שקבע אשמתו של החייל לפני החקירה.

מכל הפתוס והדיבורים הרמים מגרונו, יה-יה שכח לציין שלפני חודש לא נעשה דבר לקצין צה"ל בכיר שרדף אחרי נער ערבי שזרק אבן על מכוניתו, ירה בגבו של הנער והרגו, ואפילו לא ננזף... וכאשר יה-יה המשיך בלהט לומר שצריך להחליף את נתניהו בשלטון, הבנתי שמדבר אליי מהרדיו בסך הכול איזה תועמלן מפלגתי קטן המנצל את דרגתו בעבר למטרות פוליטיות.

* * *

נעמן כהן

הפסקת חיים ומוסר

הפסקת חיים כשלעצמה היא חסרת משמעות מבחינה ערכית. הנותנת את המשמעות היא הכוונה או המגמה של מפסיק החיים.

למשל: בנאום המפורסם של הימלר בפני קציני הס.ס. בפוזן, 1943, ראה הימלר את השמדת היהודים כערך מוסרי עליון: "זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו... ביצענו משימה קשה מתוך אהבה לעמנו. יצאנו ללא פגע בפנימיותינו, בנפשנו או באופיינו."

 (לעומת זאת לדידו אין פגיעה מוסרית יותר מגניבת העושר מהיהודים המומתים השייך רק לגסטפו: "אין לנו הזכות להעשיר את עצמנו ולו בפרווה אחת, בשעון אחד, במארק אחד, בסיגריה אחת. כיוון שאנחנו משמידים חיידק, אין אנחנו רוצים בסוף לחלות מחיידק זה ולמות.")

הפסקת החיים של היהודים כשלעצמה אין לה משמעות ערכית אלא רק בכוונה של המפסיק. לדידם של הגרמנים אין דבר מוסרי יותר מהשמדת היהודים, ואין פגיעה במוסר יותר מגניבה מהיהודים (כלומר גניבה מרכושם ששייך לגסטפו). כמובן שלגבי היהודים הפסקת החיים היא פשע מוסרי נגד האנושות.

למשל: לפי דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ אין דבר מוסרי יותר מרצח כל היהודים שהוא התנאי לגאולה.

כלומר, לדידם של המוסלמים הרוצח יהודי הוא מוסרי, ואילו ההורג את הרוצח הוא הרוצח השפל.

הפסקת החיים של מחבל אין לה משמעות מבחינה מוסרית. המשמעות ניתנת רק מהכוונה או המגמה של שופט המעשה. יש שיראו בהפסקת חיי המחבל מעשה מוסרי, ויש שיראו באותה הפסקת חיים רצח שפל.

שינוי מוסרי ב-11 דקות – הוא חי, הוא זז והוא צריך למות

ב-24 במרץ 2016, יום חמישי במהלך חג פורים, בשעה 8:10 לערך, הגיעו שני מחבלים תושבי חברון בני 21, עבד אל-פתאח יוסרי א-שריף ורמזי עזיז א-קסראווי תמימי, כשהם חמושים בסכינים לעמדת צה"ל ליד תל רומיידה במטרה להרוג את החיילים שנמצאו בעמדה. השניים דקרו חייל מגדוד שמשון בידו ובכתפו ופצעו אותו קל. החייל שנדקר סמל א"ו, ומפקדו סגן מ"ס ירו בדוקרים.

כתוצאה מהירי א-קסראווי נהרג וא-שריף נפצע קשה משישה כדורים שפגעו בגופו.

סמל א"ו, ומפקדו סגן מ"ס לא וידאו הריגה. אם היו עושים כן ומוודאים הריגה באותו הרגע היה המעשה מוצדק ע"פ החוק, ומונע את כל הסתבכות העניין. (בדיעבד אי אפשר שלא לקבוע שהשאלה לא היתה אם מות המחבל היה מוצדק, אלא אם היה מוצדק מותו בזמן בו הוא הומת).

מיספר דקות לאחר מכן הגיע למקום כוח תגבור שכלל את סמל אלאור אזריה, חובש צבאי מגדוד שמשון שסייע לטיפול בחייל הפצוע, ובסיום הטיפול דרך את נשקו האישי וירה בראשו של המחבל א-שריף ששכב על הקרקע. בתום האירוע דיווח עליו מפקד הפלוגה, רס"ן תום נעמן, למג"ד. בחקירתו העיד אזריה בפני המ"פ: "הוא חי, הוא זז והוא צריך למות."

הריגת מחבל שזז העלול לסכן חיים אינה עבירה ע"פ החוק הישראלי. הריגת שבוי חסר אונים היא עבירה.

השאלה המהותית עליה צריכים היו השופטים לענות היא – האם בתודעת החייל, המחבל הזז (ולית מאן דפליג שהוא זז) היווה סכנה, או שהמחבל הזז לא יכול היה בשום מקרה להוות סכנה (למשל אם היה אזוק). ברור שבמקרה הראשון לית מאן דפליג שהוא היה "צריך למות."

נחזור לדיון הקודם האם ניסיון הפסקת החיים של החיילים הישראלים היה מוסרי או הפסקת החיים של א-שריף היתה מוסרית?

דומה שהשופטים אל"ם מאיה הלר אב"ד, אל"ם כרמל ווהבי, ואל"ם ירון סיטבון היו קרובים לאפשרות הראשונה. בפסק הדין הם כותבים ברשעות סרקסטית: " העבירה (של אזריה) מתייחסת אף להתנהגות שאינה הולמת הנובעת ממעמדו ותפקידו של הנאשם בשירות הצבאי. כאמור, הנאשם שירת כחובש פלוגתי. בתפקידו זה היה למעשה הדרג הצבאי-הרפואי הבכיר בזירה ולפיכך, היה הגורם המוסמך באותה עת להחליט מיהו הפצוע הקשה ביותר בזירה ולקבוע את סדר הטיפול, בהתאם. במצב דברים זה, קיים ניגוד קוטבי בין תפקידו של הנאשם – לטפל ולהציל חיים, לבין מעשהו – נטילת החיים."

לדידם של השופטים, כנראה, עצם הפגיעה בחיילי צה"ל אינה בלתי מוסרית, ולכן הם קובעים שהיה על אזריה לטפל במחבל, ולא ליטול את חייו.

רק מתוך שכנוע עמוק שכזה יכולים היו השופטים לא להאמין לו  שראה עצמו בסכנה, ולכן הם הגיעו לידי דעה ("דעה" הגדרה שלהם. ודוק: דעה ולא ידיעה) "כי מעשיו של הנאשם, דהיינו הירי בראשו של המחבל, בשל פציעת חברו ליחידה, תוך מודעות לכך שהירי יגרום למותו, בעודו משמש כחופ"ל ועונד דרגות סמל, מקיים את יסודות העבירה של התנהגות שאינה הולמת.

נוכח כל האמור, אנו מרשיעים את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה, לפי סעיף 350 לחוק העונשין, התשל"ז – // 15 ובעבירה שעניינה התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף . 12 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו – 1599."

http://go.ynet.co.il/pic/news/ynetdin123.pdf

השגות יורם שפטל על פסק הדין:

http://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=GJGIKK&c41t4nzVQ=KL

שפטו בעצמכם.

דומה שלראשונה בארץ, לפחות תודעתית, יש תפיסת צדק שונה בין האליטה לבין החיילים הפשוטים.

בשולי הדברים. יש לזכור שבשנת 2016 נהרגו 21,240 בני אדם מהטרור האיסלאמי, על כל שלוחותיו. (בטרור בלבד, ולא הרוגי העימותים) ו-17 מתוך הנרצחים הם ישראלים. כלומר סיבת הטרור אינה "הכיבוש" היהודי אלא הגזענות המוסלמית העולמית.

כמובן יש תמיד לזכור כי אסור להרוג שבוי חסר אונים.

דבר נוסף: יש להעמיד לדין את כל המסיתים והמאיימים על השופטים והרמטכ"ל. שלטון החוק (גם אם טועה) יקבע, ולא שלטון הרחוב.

האימפרטיב הקטגורי החדש של אמנון אברמוביץ'

סיגרים, שמפניה ורודה, ומוסר

בכנס שנערך על תוכנית ההתנתקות במכון ון-ליר בפברואר 2005, כמה חודשים לפני מימושה, הושמעו טענות של אנשי ימין ומתנגדי התוכנית על עיתונאים המעדיפים שלא לעסוק בפרשיות הפליליות של ראש הממשלה אריאל שרון בשל תמיכתם בתוכנית ההתנתקות.

בתגובה לדברים אמר העיתונאי אמנון אברמוביץ': "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג. לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות."

בנימין נתניהו אינו זוכה ל"אתרוגיות" כזו ע"י אברמוביץ והוא מואשם על ידיו בשחיתות איומה בקבלת סיגרים, ושמפניה ורודה מארנון מילצ'ן בסך של 15-20 אלף שקל בחודש.

כלומר ה"אימפרטיב הקטגורי", הכלל המוסרי הגדול שטבע קאנט: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי." מוחלף בעיקרון מוסרי חדש:  המוסר תלוי אם אתה בעד כיבוש ערבי או מתנגד לו.

רם כהן וצחנת הזדנוביזם 2

על רם כהן מנהל תיכון-נט ע"ש אלתרמן כבר כתבתי, ואני מביא את הדברים בשנית:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00809.php

רם כהן ו"צחנת הז'דנוביזם"

רם כהן, מנהל תיכון-נט, פירסם בעיתון "הארץ" מאמר דעה בו המליץ להצביע למען חד"ש ומר"צ. בתגובה הוזמן לבירור במשרד החינוך, ועיתון "הארץ" במאמר מערכת מ-10.1.13 הזדרז מיד להגיב, והקפיד לקרוא לזה "צחנת ז'דנוביזם".

"כהן," מציין עיתון "הארץ", "הוא מופת פדגוגי של מנהל, שמעודד את תלמידיו לגלות מעורבות אזרחית. בבית הספר הקודם שניהל, תיכון עירוני א' לאמנויות בתל אביב, הוא לא היסס להביע את עמדותיו בעד הפרדת הדת מהמדינה, נגד מעורבות צה"ל במערכת החינוך, בעד זכויות המהגרים, נגד הכיבוש ועוד. הוא הפך את בית ספרו למוסד דמוקרטי ועירני."

כמה מילים על רם כהן ועל הז'דנוביזם האמיתי.

 יום אחד בא אליי בני שלמד בתיכון עירוני א', שם שימש רם כהן כמנהל, וסיפר לי כי באתר בית הספר יש קישור לאתר הפרטי של המורה שלו למתמטיקה, ושם מטיף המורה תעמולה קומוניסטית. הצצתי באתר. שם המורה, דן ורד, נשמע לי מוכר, ומיד ירד לי האסימון. זהו דן ורד שהורשע בגין ריגול לטובת סוריה, והיה חבר חולית הריגול והחבלה של אודי אדיב.

שאלתי את בני אם מישהו מתלמידי בית הספר שמע משהו על ההיסטוריה של דן ורד?

"לא," השיב, "אף אחד לא יודע עליו דבר."

במאמר מוסגר אוסיף שלדבריו דן ורד הוא מורה מצוין, בעל כושר הוראה נדיר, ובמיוחד בעל חוש הומור מיוחד, המקסים את התלמידים, ומקרבם לתחום המתמטיקה.

נכנסתי לאתר בית הספר וקראתי בעיון את התכנים של דן ורד, והחלטתי לשלוח מכתב לרם כהן המנהל. הנה חליפת המכתבים ביני לבין רם כהן מנהל בית הספר. לא נגעתי.

*

 20.4.05

מר רם כֹּהן

מנהל

תיכון עירוני א'

שלום רב.

ברכות לפתיחת אתר האינטרנט החדש של בית הספר. דא עקא באתרכם מופיע דף פוליטי יחידי, הדף האישי של המורה מר דן ורד, בו הוא פורש את משנתו הפוליטית.

להזכירך, דן ורד הורשע כמרגל, בהיותו חבר ברשת הריגול של אודי אדיב, שהופעלה ע"י המודיעין הסורי.

אינני סבור שיש לתלות מרגלים בכיכר העיר, כנהוג בסוריה, המדינה שלטובתה ריגל (ראה מקרה אלי כהן). ואינני סבור גם שיש לאסור על מרגלים ובוגדים במדינה, לעבוד כמחנכים המועסקים על ידי המדינה (אותה הם רוצים לחסל).

אני סבור אפילו, שיש לתת להם במה לפרסם את משנתם בבית הספר – אבל כל זאת בתנאי אחד. התנאי הוא שעליכם לתת באתרכם תמונה שלימה ולא חד צדדית.

עליכם לפרסם את פסק הדין של דן ורד לפיו הואשם בריגול.

עליכם לפרסם את פשעי הדיקטטורה הפשיסטית הסורית אותה הוא שירת: דיכוי זכויות האדם, רצח המוני של עשרות אלפי אזרחים בחמת, רצח משוררים וסופרים וכו'.

עליכם לפרסם את כאבם של משפחות חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יוהכ"פ, בחלקם עקב מעשי הריגול.

עליכם לפרסם את פשעי המרקסיזם-לניניזם:

 דיכוי זכויות האדם, חיסול משוררים וסופרים, חיסול עשרות המיליונים בכפיית הקולקטיביזציה ובגולאגים, וכו'.

ללא פרסום כל האתרים הללו באתרכם – אין לכם זכות לפרסם את אתרו של "החבר" דן ורד.

במאמר מוסגר, זה מאד פתטי ולא לכבוד בית הספר להציג באתרכם את אנגלס ומרכס כמאורות המתמטיקה... נו באמת...

אשמח לתגובתך.

בברכת חג שמח.

בכבוד רב

נעמן כֹּהן

*

 11.5.05

מר נעמן כהן   

א.נ.

קראתי בעיון רב את מכתבך ולהלן תגובתי.

דן ורד משמש כמורה למתימטיקה בתיכון א' לאמנויות משנת 1992.

לדן ורד תעודת הוראה מאוניברסיטת תל אביב ורישיון הוראה קבוע של משרד החינוך והתרבות משנת 1981.

אתר המתימטיקה של דן ורד אינו חלק מאתר בית הספר אלא אתר פרטי המתוחזק וממומן על ידי בעליו – דן ורד.

 באתר בית הספר  ישנה  קישורית לאתרו של דן ורד  www.pitagoras.co.il – ממש כפי שבאתרו של דן ורד יש קישורית לאתר בית הספר. כל מורה מצוות המורים של בית הספר, שיקים אתר פרטי העוסק במקצוע ההוראה שלו, יזכה לקישור באתר בית הספר.

אין בית הספר אחראי לתוכן אתרו של דן ורד ואין הוא תומך בדיעות המובעות בו. ביקרתי באתרו של דן ורד ולא מצאתי בו שום חומר פוליטי, מצאתי תכנים אידיאולוגיים הקשורים להשקפת עולמו של דן ורד, במידה ואתה סבור שחומר זה יש בו עבירה על החוק זכותך להתלונן אצל הרשויות המוסמכות לכך בחוק ואין לי ספק שאם ימצאו צדק בטענותיך ינקטו נגדו בהליכים משפטיים.

לא מצאתי בשום מקום באתר את הקביעה שמציגה את "אנגלס ומרכס כמאורות המתימטיקה" כן מצאתי מאמר המנתח את התפתחות המתימטיקה תוך כדי שימוש בכלים של מרכס-אנגלס, מטריאליזם דיאלקטי והיסטורי, איני חייב להסכים לניתוח זה אבל זו עמדה לגיטימית ודן ורד אינו אחד מממציאיה.

לא מצאתי באתרו של דן ורד שום התייחסות לישראל ולסכסוך המזרח תיכוני. לא נתקלתי במהלך כהונתי כמנהל בתלונות של הורים ותלמידים על שדן ורד מנצל את מעמדו כדי להטיף את משנתו לתלמידים.

אני תקווה אפוא שהבהרתי את עמדתי בנושא.

בברכת חג עצמאות שמח

רם כהן

מנהל

תיכון א' לאמנויות

*

14.5.2005

רם כהן – מנהל

תיכון א' לאמנויות

  שלום רב.

 תודה על מכתבתך.

לרגע לא פקפקתי בכישורי מר דן ורד, ולא העליתי כלל על דעתי שאין לו רישיון הוראה.

אין לי שמץ עניין בהיבט החוקי והאם פרסום החומר באתר מהווה עבירה על החוק. העניין היחידי שלי הוא עניין מוסרי, ומוסרי בלבד.

אתה כותב: "ביקרתי באתרו של דן ורד ולא מצאתי בו שום חומר פוליטי, מצאתי תכנים אידיאולוגיים  הקשורים להשקפת עולמו של דן ורד."

זוהי קביעה מוזרה ביותר, אם קומוניזם אינו חומר פוליטי? מהו כן חומר פוליטי? האם הכותרת של הקישור FIGHT FOR COMMUNISM – – אינה פוליטיקה? אידיאולוגיה היא תמיד פוליטיקה. האם מאבק למען האידיאולוגיות פאשיזם או נאציזם אינו פוליטיקה?

אני מביא לך רק "פנינה" אחת מהכתוב באתר, המתייחס להתנגדות הקומוניסטים למלחמה בבן לאדן ובעיראק:

"U.S. supplies Israel with billions of dollars worth of arms with which to slaughter masses of Palestinians, such as the murder by Sharon-led Lebanese fascists of thousands in refugee camps in the early 1980's"   

הדברים מדברים בעד עצמם. האם כל אלו אינם תעמולה פוליטית?

אתה כותב: "לא מצאתי בשום מקום באתר את הקביעה שמציגה את אנגלס ומרכס כמאורות המתימטיקה. כן מצאתי מאמר המנתח את התפתחות המתימטיקה תוך כדי שימוש בכלים של מרכס- אנגלס, מטריאליזם דיאלקטי והיסטורי."

אין שום מאמר כזה. במדינות הקומוניסטיות היתה חובה לפרסם מובאה מדברי מרקס, אנגלס, לנין או סטלין בכל מאמר מכל תחום מדעי. הכוונה התעמולתית היתה להציגם כמאורות מדעיים. ולזה התכוונתי. 

לסיום דומני שלא הבנת כלל את מכתבי. לא היו לי כלל טענות לדן ורד, אינני מתנגד לזכותו להפיץ את האידיאולוגיה שלו. טענתי היתה רק אליך כמנהל. כאחראי על חינוכם של התלמידים עליך לתת להם גילוי נאות. לא יעלה על הדעת שבאתר ביה"ס יהיה קישור המתאר את "הפאשיסט" רוצח ההמונים שרון. ולא יהיה מידע על כך שמביא הקישור, מר ורד, הואשם בריגול לטובת הפאשיזם הסורי רוצח ההמונים. לכן טענתי היתה במכתבי, שכל זמן שהקישור של מר ורד נמצא באתרכם, עליכם לפרסם באתרכם גם את הקישורים הבאים:

עליכם לפרסם את פסק הדין של דן ורד לפיו הואשם בריגול.

עליכם לפרסם את פשעי הדיקטטורה הפאשיסטית הסורית אותה הוא שירת: דיכוי זכויות  האדם, רצח המוני של עשרות אלפי אזרחים בחמת, רצח משוררים וסופרים וכו'.

עליכם לפרסם את כאבם של משפחות חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יוהכ"פ, בחלקם עקב מעשי הריגול.

עליכם לפרסם את פשעי המרקסיזם-לניניזם: דיכוי זכויות האדם, חיסול משוררים וסופרים,  חיסול עשרות המיליונים בכפיית הקולקטיביזציה ובגולאגים, וכו'.

 לא יעלה על הדעת לפרסם רק צד אחד "מלחמה למען הקומוניזם" ולמנוע מהתלמידים אפשרות ללמוד את התמונה כולה – את "פשעי הקומוניזם."

אני מאחל לך כמובן גם חג עצמאות שמח. מי ייתן שנזכה לעצמאות לעד. (הברכה שלוחה גם למר דן ורד המייחל לבטלה).

בתודה,

נעמן כהן

למותר לציין שרם כהן לא ענה למכתבי, ולא דאג לפירסום נאות של הדברים. הפלורליזם והדמוקרטיה רחוקים מרם כהן כמרחק מזרח ממערב, כי הלא "כהן", כפי שמציין עיתון "הארץ", "הוא מופת פדגוגי של מנהל, שמעודד את תלמידיו לגלות מעורבות אזרחית..."

צחנת הז'דנוביזם כבר אמרנו?

והנה רם כהן, שביום הזיכרון האחרון ליצחק רבין סירב להשמיע את ההמנון הלאומי "התקווה בבית ספרו" כי הרי רבין הוא "כובש":

http://news.walla.co.il/item/3014412

ממשיך את פעולתו "החינוכית" כאשר הביא לבית ספרו את הארגון הפרו-איסלאמי "שוברים שתיקה" (ודוק: ארגון "שוברים שתיקה" על פי עדותו אינו פועל לשמירת החוק ע"י חיילי צה"ל, אלא רק למען כיבוש ערבי-מוסלמי).

עד כאן אני תומך במעשה שהרי התלמידים צריכים לדעת את כל קשת הדעות, אבל בעוד שמר רם כהן מתיר לארגון הפרו-איסלאמי "שוברים שתיקה" לבוא להרצות בפני התלמידים, הוא אוסר על ארגונים התומכים בשלמות הארץ ובהתנגדות לכיבוש הערבי להיכנס לבית הספר. (מעניין מה היה אומר על נתן אלתרמן, תומך "התנועה למען ארץ ישראל השלימה" שעל שמו נקרא בית הספר?)

הדבר העצוב הוא שראש עירית תל אביב, מר רון אובז'אנסקי חולדאי, תומך בכל במעשיו הלא דמוקרטיים של רם כהן, ואף מצדיק אותם. (דן מרגלית, "ישראל היום", 6.1.17)

אני סקרן לדעת מתי כבר יזמין רם כהן לבית ספרו את המרגל הבוגד, משרת הפאשיזם הסורי, אודי אדיב, (שזוכה לאחרונה ללגיטימציה), להרצות את משנתו בפני התלמידים.

"תורת התעודה" והֶר אומליכט מגן השפה העברית בברלין

עם העלייה בהשפעת התרבות הגרמנית על יהודי גרמניה מחקה היהדות הגרמנית את ציון וירושלים מסידור התפילה, ויצרה את "תורת התעודה" לפיה הייעוד המוסרי של היהדות הוא להפיץ את המוסר בקרב הגויים בעולם.

נמחק העבר ההיסטורי, ונמחק העתיד הלאומי של עם ישראל; "ציון" נתרוקנה מתוכנה ההיסטורי החי והפכה סמל של שליחות דתית ותעודה מוסרית.

"ירושלים", אמר א. גייגר, "היא זיכרון עבר חשוב, עריסת אמונתנו, אולם היא איננה תקוותנו לעתיד.  אין היא מקום תחיה לחיים חדשים.  כך גורלן של כל הערים העתיקות (אתונה, רומי), ששימשו לפנים למטרות נשגבות, אבל במשך הזמן נחרבו ונשתכחו מן הלב... הבו גודל לירושלים ולזכרה, כיאות ליקרי דשכבי, אבל אל נא תפריעו את מנוחת קברה..."

חמורה יותר היתה בשביל מתקני-הדת הללו שאלת ביטול הלשון הלאומית כשפת התפילה.  בוועידת פרנקפורט יצא זכריה פרנקל להגן בכל כוחו על השפה העברית והוכיח את נחיצותה הדתית-לאומית, אולם הרוב התנגד לדעתו והחליט שהשפה העברית בתפילה איננה חובה על-פי הדין ואינה בה צורך לחיזוק היהדות. 

"השפה העברית," אמר א. גייגר, "הולכת ומשתכחת מישראל. אם נכיר בלשון העברית את אחד העיקרים של היהדות, הרי יהיה עלינו להכיר, שדת ישראל היא דת לאומית, שהרי לשון מיוחדת היא סימן מובהק לחיים עצמיים של האומה, אבל איש מאתנו לא יגיד, שהיהדות קשורה ברעיון לאומיות עצמית."

והנה עברו למעלה ממאה וחמישים שנה ואנחנו עדים ליהודים המוחקים את ציון וירושלים ואת הלאומיות היהודית בארץ-ישראל ויורדים לגרמניה להיטמע בה.

בניגוד לנעמן הירשפלד (מישלינג מצד סבתו) שירד לגרמניה והכריז כי הוא מתנתק מעם ישראל ושייך מעתה לפולק הגרמני (הצעתי לו להחליף את שמו מנעמן לשם פולקיסטי-גרמני טהור, למשל אדולף, או ריינהרד על מנת שלא לגרום בושות לבניו הפולקיסטים הגרמנים – ולאימו כתבת "הארץ" נרי וייס-לבנה, הצעתי לשנות את שמה לשם הפולקיסטי-גרמני, קלרה פלצל כדי שלא לבייש את נכדיה. ("חדשות בן עזר" 1167).

כתב "הארץ" יצחק לאור, שירד אף הוא לגרמניה, מתנאה בכך שהוא דווקא שומר על השפה העברית.

בביקורת על חוברת שיצאה בברלין בשם "מכאן ואילך – מאסף לעברית עולמית" כותב יצחק לאור-אומליכט שלא ברור לו היכן תישמר התרבות העברית. אמנם כעת המרכז הוא בישראל אך "הניאו קפיטליזם הישראלי הוא אחד האויבים הגדולים של העברית, וסוכניו הם גם אנשי האקדמיה, ואילו צעירי 'מכאן ואילך' (הצעירים שירדו לבירת הרייך ברלין) מגוננים בברלין על העברית." (יצחק לאור, מגיני השפה העברית בברלין, מוסף תרבות וספרות, "הארץ", 6.1.17).

השפה העברית, לדידו של לאור-אומליכט, הושחתה ע"י הציונות, והנה בגרמניה התיקון. חזרנו לעבר ל"תורת התעודה" של יהודי גרמניה (עתה הם היורדים מישראל). והפעם אין מדובר בהפצת המוסר בעולם, אלא רק בשמירת השפה העברית ר"ל.

למה מייחלת קרולינה לנדסמן – מלכת הארץ (ארגנטינה)

הרכש החדש של שוקן, קרולינה לנדסמן, המהגרת הבלתי חוקית מארגנטינה (לדעת הערבים) מייחלת בהתלהמות של ילדה מתנועת נוער ארגנטינאית להקים בארץ "תנועת התנגדות". בינתיים, היא אומרת, הישראלים לא רוצים שינוי.

הישראלים ירצו שינוי לדידה, רק כשההורים ירגישו שהילדים שלהם חוזרים מפלצות מבית הספר משום שמערכת החינוך שוטפת את מוחם, וכאשר הצבא יגייס את הבנים שלהם למשימות שבלתי אפשר לחיות איתן בשלום עד שההורים יבריחו את ילדיהם לחו"ל רק שלא יתגייסו. הם ירצו שינוי רק שיהיה פחד בארץ כשהעשירים יבריחו את כספם מהמדינה ומחירי הדירות יצנחו. רק אז, חולמת קרולינה, יהיה טוב. (קרולינה לנדסמן, עד שלא נוכל עוד, "הארץ" 6.1.17)

 קרולינה, מלכה שכמותך, למה לך לסבול? חזרי לארגנטינה! שם תמצאי את כל הדברים שאת מייחלת להם בארץ.

החוצפה של חולות הסרטן מעזה

כבר כתבתי על הדרך שבה ניתן להשיב את גופות חללי צה"ל מעזה: "הומניזם תמורת הומניזם". כלומר, להתנות קבלת חולה מעזה בהבאת הגופות לקבר ישראל. ("חדשות בן עזר", גיליון 1205). לצערי לא נראה ש"בעל הפה הגדול" (תוך 48 שעות יוחזרו הגופות), איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן, עומד לנקוט בדרך זו.

בינתיים חולות סרטן מעזה מפגינות בעזה בעזות מצח על כך שאינן מקבלות אישור לצאת מעזה לישראל.

מובילת המחאה היא אחת בשם אימאן שנאן, בת 47 מעזה שחלתה בסרטן השד ב-1999, ומאז טופלה ומצבה השתפר. לאחרונה היא הופנתה לבדיקה לאיתור גידולים סרטניים בבית החולים אסותא בתל אביב, בשל חשש להישנות מחלתה.

שלוש פעמים היא ביקשה לצאת לבדיקה בישראל, ושלוש פעמים בקשתה סורבה.

שנאן, שעומדת בראש עמותת הסיוע לטיפול וסיוע לחולי הסרטן, אמרה כי היוזמה למחאה החלה בעקבות פניות מצד נשים רבות ברצועה, שאי-מתן אישור יציאה לטיפול משמעו גזר דין מוות עבורן. לפי הנתונים שבידיה יש עלייה חדה בסירובים לאשר יציאה. הסיבות לדחייה אינן מפורטות, אבל לרוב הן מסיבות המוגדרות ביטחוניות.

צעדי המחאה כללו עד כה שתי הפגנות מול משרדי הצלב האדום והוועדה האזרחית הפלסטינית בעזה, שהיא הגוף האחראי על תיאום יציאת חולים מהרצועה מול הרשויות הישראליות. בנוסף הן קיימו שביתת רעב סמלית בת יום אחד.

מהשב"כ נמסר בתגובה כי "כניסת תושבי רצועת עזה לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי, מתאפשרת בהיעדר מניעה ביטחונית. בתקופה האחרונה אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים של ארגוני הטרור ברצועת עזה, המנצלים את נכונות מדינת ישראל להתיר כניסת חולים מטעמים הומניטאריים, לצורך קידום פיגועים בישראל. לאחרונה ארגוני הטרור ניצלו ניצול ציני של חולים, שביקשו לצאת לטיפול רפואי, קיבלו היתר כניסה לישראל ובכליהם נמצאו אמצעים וכספים שיועדו לפעילות טרור. על כן, כלל הפניות הנוגעות לבקשות כניסה של תושבי רצועת עזה, נבחנות באופן קפדני טרם מתן היתר הכניסה."

http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3220667

אז לתנאי שהצענו קודם: לא לקבל חולים מעזה בלי גופות החיילים, יש להוסיף תנאי חשוב נוסף: כל חולה מעזה שירצה אישור כניסה לישראל לשם קבלת טיפול רפואי יחויב לחתום על הצהרה שהוא רואה בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס (סעיף 7) לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם – גזענות שהוא מגנה. ללא חתימה לא יקבל אישור כניסה.

הרי אין גבול לחוצפה: למשל חולה בשם סיהאם אל-תתרי, חולת לוקמיה, קובלת: "אם לא יתנו לי היתר, הם דנים אותי למוות."

 לא יעלה על הדעת צביעות שכזו שחולה תתלונן על סכנת מוות ומבקשת עזרה, בעוד היא אוחזת בדעה שיש לרצוח את מציליה.

האם איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן ירים את הכפפה?

גאווה ודעה קדומה

אסיל, אהובתו של החשוד ברצח בחיפה, אומרת שהוא חף מפשע והיא גאה בו. במה היא גאה בו אם כן? אולי היא גאה בו כי היא לא רואה ברצח יהודים פשע?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4903805,00.html

* * *

מזמור לפחי טלימה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

זכריה זביידי הגיבור שלך זונה

כדברייך

וכדי לתקן את הקרנית בעין

וד"ר טיכו כבר מת

יזיינו אותו הרופאים בקרנית חדשה

רופאים מגדוד חללי אל אקצה בג'נין

שבראשו עמד לו

כאשר תינה עימך אהבים בפלסטין

ואולי גם הסגיר אותך לשב"כ

כי הוא לא סובל נשים דעתניות

מתרגמות ממושקפות ללא רעלה

שבטח לא אוהבות שיעורים בתחת

בחורות שמלמדות אותו מהו כיבוש

והקנאות שלהן לככב בכותרות חשודה

כי הן מקבלות אביונה פוליטית

מתקשורת ישראלית אוהדת

והכּוּס שלהן מרטט במחאה פלסטינית

ועכשיו היחסים מתערערים

והזונה הזה גורם לךְ לחזור לאלמוניות

שמשם באת בטרם נעשית לאישיות

בזכות גבריותו המזויינת והדו-פרצופית

ליבך במזרח ואת בסוף מערב

הו ילדה מסכנה מעדות המזרח

אולי אגי משעול היתה כותבת עלייך שיר טוב ממני

אילו היית ערבייה

פורסם בגיליון 364 של המכתב העיתי מיום 28.7.08

"זכריה זביידי הוא הזונה של השב"כ," כך אומרת בראיון לערוץ 10, בת-זוגו לשעבר של זכריה זביידי, מי שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצה בג'נין. טלי פחימה אמרה את הדברים לאור בקשתו של זביידי מהשב"כ לצאת מהגדה המערבית לשם טיפולים בעיניו. זביידי הוסר מרשימת המבוקשים של השב"כ בתנאי שיישאר קרוב לתחנת המשטרה הפלשתינית בג'נין.

פחימה, שריצתה שתי שנות מאסר בגין תמיכה בארגון טרור וסיוע לאוייב בשעת מלחמה, המשיכה ותקפה את זביידי בראיון: "אני לא מוכנה אפילו לראות אותו ואני לא מוכנה אפילו לדבר איתו," אמרה פחימה בזעם על מי שנחשב לבכיר המבוקשים בגדה ואמרה, כי "הוא חייב לספר לעם הפלשתיני על המשא ומתן שהוא מנהל עם השב"כ לצרכיו האישיים."

"הארץ", .24.7.08

* * *

אובמה – לנין או סטאלין חדש

אליבא דמטלין

לפני שמונה שנים גלש אל כתובת הדוא"ל שלי שירו של אלכסנדר מטלין, משורר, מהגר מרוסיה הסובייטית לארה"ב:

http://thepeoplescube.com/peoples-blog/goodbye-america-my-country-t4383.html

בשירו זה הגיב אז מטלין להיבחרו של חוסיין ברק אובמה לנשיא ארה"ב לכהונתו הראשונה. כעת מצוי אובמה כבר ברגל אחת מחוץ לבית הלבן – ועדיין מוסיף השיר להעלות חיוך...   

היי שלום, אמריקה! / אלכסנדר מַטְלִין

תרגום מרוסית: יואל נץ

שָׁלוֹם לָךְ אֶרֶץ נֶהֱדֶרֶת!

הֱיוּ שָׁלוֹם אַרְצוֹת הַבְּרִית!

הַסּוֹצְיָאלִיזְם יְפָאֵר אֶת

שְׁמֵי הַהֹוָה וְהֶעָתִיד.

מִפְלוֹרִידָה עַד מִינֶסוֹטָה,

מִמֶרִילֶנְד עַד סָנְטָה קְרוּז,

עוֹלָם סוֹבְיֶטִי שְׁלֹט יִשְׁלֹּט עַל

אַרְצוֹת הַבְּרִית כְּמוֹ עַל פְּנֵי רוּס.

הָלְאָה קַפִּיטָלִיזְם, עֹשֶׁק!

בְּלִי לְהַסֵּס, כְּבָר בַּהֹוֶה

נָשׁוּב וּנְחַלֵּק הָעֹשֶׁר

בֵּין הַבְּרִיּוֹת "שָׁוֶה-שָׁוֶה".

שָׂכָר אָחִיד לְכָל נִתֵּן; הוּא

יַשִׂישׂ כָּל נֶפֶשׁ לְהַפְלִיא!

לֹא עוֹד עָשִׁיר וְדַל אֶצְלֵנוּ:

הַכֹּל שָׁוִים – כֻּלָּם דַּלִּים.

לִקְרַאת הַיַּעַד לִבְלִי הֶרֶף,

שֶׁכֶם אֶל שֶׁכֶם, אָח אֶל אָח,

גְּדוּדֵי Acorn יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ,

הִנֵּה, הֵם צוֹעֲדִים בְּסַךְ.

הָאוֹת מַגִּיעַ: נוּעַ, נוּעַ!

הָעָם מֵרִיעַ: Yes, we can!

וְהוּא עָנָיו בִּלְבוּשׁ צָנוּעַ

עֲוָלוֹת עָבָרוּ יְתַקֵּן.

אֵין לְהַרְהֵר, אֵין לְשַׁנֵּן – הוּא

מוֹבִיל לִקְרַאת הַגְּאֻלָּה.

נוֹשִׁיטָה יַד לִידִידֵינוּ

לְהוּגוֹ צַ'אבֶס, חִיזְבּאַלָה,

גַּם לְחַמַאס, לִצְפוֹן-קוֹרֵיאָה,

לְקוּבָּה, לַאֲרָצוֹת אִסְלָם:

"אנא, סִלְחוּ!" וּלְמַפְרֵעַ

הֵם יִמְחֲלוּ לָנוּ – כֻּלָּם.

נַאֲכִילֵם, נָסִיר כָּל עֶצֶב,

עוֹלָם לְלֹא אוֹיְבִים נָקִים.

אָז יאֹהַבוּנוּ לְלֹא מֶצֶר

כָּל מְזֵי רָעָב וְחֵלכָּאִים.

קָדִימָה צַעֹד! מִשּׁוּם שֶׁפָּסוּ

דְּרָכִים לָשׁוּב, מִן הָעוֹלָם.

הֵא רְפוּאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף

לִבְרִיאוּתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם.

נֹאהַב רֵעֵנוּ; לִבְלִי רֶתַע

אוֹתוֹ נֹאהַב וּנְמַנֵף.

לְמַעַן טֹהַר הַפְּלָנֵטָה

לֹא עוֹד נִשְׂרֹף פֶּחָם וְנֵפְט.

כִּי לְהַמְשִׁיךְ מִשְׁטָר פִיסְקַלִי-

קַפִּיטַלִיסְטִי לֹא נַסְכִּים!

נַחְסֹם הֶמְשֵׁךְ חִמּוּם גְּלוֹבָּלִי –

פְּשַׁעֵי אֶנֶרְגְיַת עֲסָקִים.

הַטַּף יַרְבֶּה לִרְעֹש לִרְגֹשׁ, עֵת

אַהֲבָתוֹ לוֹ יַעֲנִיק,

עַל גִּיל יַלְדוּת שֶׁל גִּיל וְאֹשֶׁר,

הוּא יהַלֵּל אֶת הַמַּנְהִיג.

הַדָּת הִיא אוֹפְּיוּם, כַּיָּדוּעַ.

לֹא יִסְגְּדוּ עוֹד בְּנֵי אָדַם,

חוּץ מֵאַחַת שֶׁיְּכַבְּדוּהָ:

הַדָּת שֶׁלּוֹ, דָּת הָאִסְלָם.

עַל דָּת מֹשֶׁה, עַל דָּת שֶׁל יֵשּׁו,

נִקְרָא תִּגָּר; וְכִדְבָעֵי

לְבֵית הַדִּין חִישׁ יִתְבַּקֵּשׁ, הוּא

קָן הַשְּׁרָצִים הַ-CIA.

אַחַר כָּךְ נַעֲרֹךְ רֵבִיזְיָה:

אֵת הָאוֹיְבִים נִרְדֹּף בְּאוֹן –

שֶׁהִתְמַקְּמוּ בְּטֵלֵוִיזְיָה,

שֶׁהִתְחַפְּרוּ בְּפֶנְטָגוֹן.

כָּל חִלּוּקִי דֵּעוֹת מִכָּאן הֵם

מְבֻטָּלִים כְּבָר בְּתַכְלִית;

יִהְיוּ כָּל הַרֶפּוּבְּלִיקַנִים

לְסוֹצְיַלִיסְטִים, וּלְתָמִיד.

הָאֹשֶׁר עַל הַכֹּל יַחֲלֹש, אֶת

הַהִתְפָּרְצוּת כְּבָר אֵין לִכְלֹוא.

וּמִי שֶׁלֹּא יָשׂוּשׂ בְּאֹשֶׁר –

הָרֵי זוֹ בְּעָיָה שֶׁלּוֹ.

הַחֹשֶׁךְ מִשְׁתַּלֵּט בְּבַעַת,

עַל הָעוֹלָם יוֹרֵד הַכְּפוֹר.

הָאֵין עֵצָה – נִשְׁאַל בְּרַעַד –

אֶת הַטֵּרוּף אֵין לַעֲצֹר?

כְּכָל שֶׁנִּתְחַבֵּא, נָנוּעַ –

מִפְלֶצֶת סוֹצְיָאלִיזְם כָּאן.

כָּל-כָּךְ מֻכָּר, כָּל-כָּךְ יָדוּעַ...

לִבְרֹחַ שׁוּב? אֲבָל לְאָן?

אוקטובר 2009, ניו ג'רסי

* * *

אלי מייזליש

למה קוראים עיתונים?

למה קוראים עיתונים? או את חדשות בן עזר?

בעבר הרחוק לא היו עיתונים. למה? מפני שאנשים לא היו מודעים לאקטואליה? סתם איגנורנטים? לא רצו לדעת מה קורה?

אז לא. לדעתי הם  היו יותר נבונים מאיתנו והרבה יותר מוכשרים. למשל, מי בנה את הפירמדות, את בית המקדש או את הקולוסיאום? עבדים או אדריכלים שלא סיימו את הטכניון כביכול, אבל את התוצאה רואים תושבי קהיר ורומא בכל יום. ואנו רואים בכל ספר היסטורי כמה היו אז האנשים צמאי דעת, ולעומתם עושי המעשים שנוצקו לדורי דורות כעופרת בזיכרון של האדם למרבה הבושה והתיעוב, אבל לא ברח ונעלם מידי מספר הסיפור והאנשים מאזינים ורואים. והנה סיפור המעשה ככתוב בספר שמואל ב' פרק ט"ז פסוקים 20-23 הידועים היום בפי כל ילד "עצת אחיתופל". זה סיפור לא קל לקריאה והרבה יותר קשה לעיכול בשל הזוועה, הברוטליות ושווה יריקה על פרצופו של אבשלום, להלן:

כ וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, אֶל-אֲחִיתפֶל:  הָבוּ לָכֶם עֵצָה, מַה-נַּעֲשֶׂה . כא וַיאמֶר אֲחִיתפֶל, אֶל-אַבְשָׁלם, בּוֹא אֶל-פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ, אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת; וְשָׁמַע כָּל-יִשְׂרָאֵל כִּי-נִבְאַשְׁתָּ אֶת-אָבִיךָ, וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל-אֲשֶׁר אִתָּךְ. ב וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאהֶל עַל-הַגָּג; וַיָּבא אַבְשָׁלוֹם אֶל-פִּלַגְשֵׁי אָבִיו, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל .ג וַעֲצַת אֲחִיתפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל- (אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתפֶל גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלם. 

מה הסיפור? הולך בן-אדם חשוב, יועץ בכיר למלך, ומציע לנסיך בעל השיער הארוך [תרתי משמע] שמע נא גבר-גבר, לך לגג של המלך ואני אביא לשם את שש הנשים של דוד, שש המלכות, ואעמיד אותן ליד הקיר ואתה תיגש מאחורה ותזיין אותן אחת אחר השנייה לפי סדר, וכשתגמור תרים את שתי הידיים, תצרח "יש" בקול הכי חזק שיש לך, שכל העם הצופה בך מגגות העיר –  לא רק יראה, הוא גם ישמע. ועד היום איש לא שיחזר את עצתו זו, כי היא כמו שכתוב "עצת אחיתופל" הידועה לשמצה לדורות.

זו רק דוגמה אחת של אקטואליה בת זמנה, אבל לא נס ליחה, ואין לך גבר-גבר בעולם שחולם לתזמן שש נשים על גג הווילה שלו בהרצליה פיתוח. לפחות שגלי הים למטה יראו וישמעו.

היום? העיתונים היו קופצים על סקופ כזה, נניח שנתניהו היה מזמין לגג ביתו שש מלכות יופי, אחת מהבית הלבן שהשם שלה ידוע, ועוד אחת מהוואי, ועוד ארבע מברוקלין והיה עושה כנ"ל. האם היו כותבים בעיתונים, התנ"ך של ימינו ככה: "ויבוא נתניהו אל שש הנשים היפות מברוקלין על הגג בבלפור?" או שהיו כותבים שהוא לא שילם להן וחייב להן ששת אלפים דולר, אלף לכל אחת. לא מספיק? וככה מוציאים את נשמתו בכל יום מעל דפי העיתונים, יום-יום שש נשים על הגג והרבה סיגרים ועשרות אלפי דולרים שוחד.

אז תגידו, זו לא שחיתות? אבל לך תאמין. כי אני לא מאמין – לא שהיה איש בשם אחיתופל ולא שנתן כאלה עצות ושום גבר-גבר מלא שיער כרימון אינו מסוגל לזיין שש נסיכות אילמות כדג, אחת אחר השנייה ולא צרחו. רק אבוז להם לאותם מצ'ואיסטים ממציאי צ'יזבאטים. אבל זה ספר התנ"ך המרתק שבכל יום ויום אני מעיין בו ונכדיי באים אליי שאספר להם על הגיבורים שמשון ויפתח ובעיקר בעיקר הם צוחקים מהסיפור של אהוד בן-גרא איש איטר יד ימינו, יעני הסתחבק עם עגלון מלך מואב השמן ותקע לו את הפיגיון ביד שמאל עד שמהבטן השמנה יצאה 'הפרשדנה' ולך תדע מה זה, כנראה הקישקעס. אחלה סיפור לילדים.

ככה היום התנ"ך הממוחזר בשם 'עיתון' הממלא חצי מדפיו על מעללי נתניהו הגבר-גבר שיכול בנקל לקחת שוחד מכל מלך יופי בבורסה המחזיק בביתו מניות עד התקרה. אז מה אם נתן לנתניהו פיסת ניר ירוקה וחצי סיגר? מה?   

ואני אגיד לכם מי הגיבור האמיתי כאן, מי שיכול היה לסבול כמנהיג קטן מהמזרח התיכון, ראש ממשלה של מדינה בגודל של ברוקלין, שהנשיא הגבוה והשחור-למחצה מהבית הלבן, יניח בפניו [או טוב יותר מול פרצופו] על השולחן את נעליו השחורות מידה 48 – אז הוא בעיניי גיבור. לו אני הייתי שם, הייתי עושה לו תנועת-יד ככה: יאללה יאללה תוריד את זה למטה ומצביע על נעליו השחורות. אבל נתניהו התאפק כגיבור כמו שנאמר: 'איזהו גיבור, הכובש את ייצרו.' 

ואם יש כאן בארץ ולו איש אחד שייצרו גבר וכבש את ייצרו, שיקום.

אז עבור כל המעללים הללו יש לנו עיתון זה שבו ישנה אפשרות להביע מעללינו בשפה זכה אמנם, אבל כולם יודעים למה התכוון המחבר.

נ"ב – אחרי דן בן-אמוץ מותר כבר לכתוב לזיין.

אגדת עם: הסיוע הצבאי מארה"ב

עצם המילה סיוע, נרדף בהקשר למזון בסיסי קמח וסוכר לאפריקנים מזי רעב בג'ונגלים. אבל תחילה עם העובדות מאמריקה. עם הקמת המדינה החליטה ממשלת ישראל לפנות לארה"ב ולבקש נשק הגנה נגד הפלישה של שש מדינות ערב והתקיפות של הכנופיות הפלסטיניות: קאוקג'י למשל או חסן סלמה, שכבר הצליחו לכבוש חלקים משטחנו החוקי. ארה"ב השיבה כי היא במצב האמברגו בינלאומי, ולכן לא תשלח אפילו כדור אקדח וה-FBI כבר עצר כמה יהודים שקנו בשוק כמה כלי נשק וכולם נשלחו לכלא. לא להאמין! לא לשלוח יותר נכון, לא למכור לנו ולו כדור רובה אחד למדינה בת יום הנמצאת תחת מתקפה של 6 צבאות ערביים?

רק לב מאבן יכול להתנהג כן.

ואכן פנינו לצ'כוסלובקיה והבאנו אז את הרובים הצ'כיים, את מקלעי ה-מ"ג 34, וכן מטוסים. רק לא ארטילריה, אז את התותחים הבאנו דווקא מקנדה, ושנוררנו פה ושם עוד ועוד עד שצה"ל הפך לצבא מצוייד כהלכה. נניח בפלישה לסיני בליווי ספיטפיירים, אבל יגאל אלון נאלץ אז ע"י ב"ג לסגת.

גם היום אנחנו יכולים לקנות בכסף מה שליבנו חפץ ולולי הפסקת ייצור ה"לביא" בכוח על ידם, כבר היה לנו חיל אוויר קומפלט MADE IN ISRAEL, כמו שבנינו את הטילים והלוויינים ועוד משהו קטן וסודי.

ארה"ב אמנם כמעט אינו גובה כסף עבור הנשק, אבל היא חייבת לנהוג כך, אחרת אנחנו נהפוך למעצמת ייצור נשק ואת זה היא אינה אוהבת – אז באין ברירה הם מוכרים או מעניקים לנו את המטוסים. ולמה? כי רק חיל האוויר שלנו משתמש במטוסים שלהם בטיסות מבצעיות, ורק לנו יש את הניסיון הרב, אז הם באים ובכוח של ממש הם לוקחים את תורות הלחימה שלנו. והם יודעים גם, כמו בכל העולם, כי חיל האוויר הישראלי הוא הטוב בעולם [עם מטוסיהם].

עכשיו! איזה נשיא אידיוט יכול לאיים עלינו לא למכור או להעניק לנו מטוסים? כי ההפסד הוא כולו שלו.

אז תנוח דעתך מוישל'ה, מטוסים יגיעו עד שנרצה. כי ברגע שנגיד לא רוצים, מיד אנגליה, צרפת, שבדיה ואיטליה ואולי סין יעמדו בתור בבוטקה של הש"ג של הקריה.

ורצוי להזכיר: צוללות זה גרמניה, אבל התעשייה הצבאית והאווירית ורפא"ל ומרכזי מדע אחרים 'מכסים' עד למ"מ האחרון את כל צרכינו. אז שוב, ממה אתה חושש מוישל'ה? שב בשקט ולך לישון. 8200 הוא שאינו יישן בלילות.

דרורי – למה אתה שונא את נתניהו?

כתבת כאן לא מזמן כי נתניהו או-טו-טו נופל. למה? בשל התקציב המעוות שאין כסף ממשלתי עבור שכבת הביניים והם אינם גומרים את החודש. הבנת את זה איציק? שכבת הביניים אינה 'גומרת' את החודש. 

ובשולי דבריך ציינת גם את העניים והנכים וכל המסכנים במדינה. אבל עיקר העניין שלך הוא במי שיש להם אבל לא מספיק בשביל עוד שתי נסיעות חו"ל בשנה, בשביל להחליף כל שנה מכונית חדשה, בשביל לעבור מדירה 5 חדרים לווילה שתי קומות ופרדס קלמנטינות מאחור, וכן פעמיים בשבוע מסעדה במקום פעם אחת אבל לפחות 27 יום או 28 ימים חיים שיגעון.

אז מה אתה עושה? אתה מציק לנתניהו כמו גביר קמצן שאינו נותן נדבה למסכן. ואני אומר לך שלפחות 180 מדינות מ-200 המדינות בעולם היו שמחות לו היה נתניהו שם ראש ממשלה, כולל ארה"ב, שכבר יצא לו שם לאחר הנאום בקונגרס: "הלוואי וביבי היה כאן נשיא במקום האובמה." ממש כך.

ופעם אחרונה ותמיד: אין עניים במדינה או מסכנים בגלל נתניהו. כל אלה הם שוליים של חברה שאינם מוכנים להתאמץ ולקום בשש בבוקר. או שהנ"ל מוכן לקום בשש או חמש, אבל לקחת טלית ותפילין וללכת להתפלל ואחר כך לשנן שוב ושוב 80 שנה פרק גמרא, או שקם לגנוב כסף בשביל סמים, וכמובן כל מי שמשקר לביטוח לאומי שאינו עובד אבל יש לו 3 משאיות גנובות ומסיע פועלים מכאן לשם ומשם לכאן ואו שיש לו 300 כבשים לא רשומים ומוכנים לשחיטה שחורה והרשימה ארוכה.

ועוד, ניצחונו של נתניהו בא לו בזכות עצמו ולא בשל שום שנאת האחר אלא בשל אישיותו. צבר, חייל ומפקד בסיירת מטכ"ל, נואם שנון ורהוט באנגלית ולא בפּוֹילִיש של מנחם בגין, ובעיקר בשל היותו אחד מהמנהיגים הצעירים שהיו כבר מפורסמים בעולם ובזכותו הפכו מיליונים בעולם להיות מודעים וגם מעריצים למדינה היהודית והזעירה אי שם במזה"ת בתוככי האוקיאנוס של 100 מיליון ערבים וכמיליארד מוסלמים. ואז – תראה לי אדם בעולם שלא יעריץ מדינה זו, אלא אם כן הוא הגרוע שבאנטישמים ואפילו שישראל מייצרת עבורו ושאר האנטישמים את התרופות הבלעדיות מצילות אדם של "טבע".

את עולמו קנה נתניהו [בגיל 30 נדמה לי] בהופעה מרשימה בטלוויזיה בארה"ב, בשפה אנגלית-אמריקנית, שאפילו טובה יותר משל האמריקנים בעצמם, ולו יהיו חברי סנט וקונגרס.

ולולא הופעתו הפתטית בטלוויזיה של דוד לוי ["נאום הקופים"], אולי לא היה מובס ע"י נתניהו בפריימריז הראשונים בארץ על הנהגת מפלגה, ואולי אפילו זה היה מותיר את נתניהו סתם כחבר-כנסת [ בשל רוב הבוחרים יוצאי עדות המזרח ומהקהילה של דוד לוי], אבל דוד לוי הוא דוד לוי ולא יעזור כלום וד"ל.

מכאן והלאה, לא היה לנתניהו שום צורך להמציא יותר את עצמו וכך הפך להיות ליגת-על של קבוצה אחת בשכונה; משפחת נתניהו.

בימים אלה, מנסים ננסי תקשורת מביכים בכיעורם לבלבל את מוח הציבור שאם שרה או הילדים שלה קנו בגד-ים בריוויירה או אכלו חפיסת שוקולד 'פרה', הרי יש להדיח את בנימין בגלל כל אלה וגם בגלל "עשרות אלפי סיגרים". תגיד לי יא פוץ שכמוך, אתה שהמציא את המיספר 'עשרות אלפים' – כמה סיגרים מעשן בן-אדם ביום? אז בוא ואגיד לך: שמינית. מקסימום רבע. ועכשיו לפי חשבונך נתניהו חי כבר 124 אלף שנים כמעשן הכי-הכי-הכי כבד בהיסטוריה עוד לפני האינדיאנים והקופים.

ולבסוף, כה אמר קאטו הזקן, בכל אופן צריך להרוס את קרתגו.

* * *

מנחם רהט

חצי הכוס המלאה שהותיר לנו אובמה

'הברווז הצולע', שחרג מן המסורת האמריקנית בתקופת הדמדומים, כדי להעניש את ישראל, מותיר אחריו ישראל חזקה, עם פחות אויבים ויותר ידידים

מעולם לא היתה הקביעה העתיקה 'סופו מעיד על תחילתו', רלבנטית יותר מאשר בזמננו. התנהלותו הנכלולית של הנשיא האמריקני היוצא אובמה כלפי מדינת ישראל, לאורך כל שנות כהונתו, אשר הגיעה לסופה העגום בסירוב האמריקני להטיל וטו על הגינוי האנטי ישראלי במועצת הביטחון, סיכמה שמונה שנות כהונה של נשיא פוגעני, שהתנהגותו כלפי ישראל היתה רצופה איבה ומשטמה, בוז וקינאה, עד כדי הצגת סוליות נעליו לעיני ראש הממשלה נתניהו, כביטוי להתנשאותו היהירה.

כבר בתחילת כהונתו הרמה, בנאומו המפורסם באוניברסיטת קהיר, בפני פקידי ממשל, ראשי השלטון וסטודנטים, ב-4 ביוני 2009, תחת הכותרת: A New Beginning (התחלה חדשה), הוא בישר לעולם הערבי כי הוא נחוש לפתוח דף חדש ביחסי ארה"ב והעולם המוסלמי, ותנאי ראשון לכך – פתרון כפוי של הסכסוך הפלשתיני-ישראלי.

בפרק הנאום שעסק בסיכסוך, הצהיר אובמה כי הוא תומך בפתרון 'שתי מדינות לשני עמים', כאמצעי לסיום הסיכסוך: "מצב שבו לעם הפלשתיני אין מדינה הוא מצב בלתי נסבל... שאיפותיהם של הפלשתינים למדינה ולכבוד הן לגיטימיות."

אף מילה לא היתה בנאום נגד השאיפה לחסל את ישראל, מן הים עד לירדן, ולא נגד הטרור הפלשתיני. כן היתה בנאום קריאה מפורשת להפסקת הבנייה בהתנחלויות, כצעד ראשון להשכנת ה'פּקס אמריקנה' באזורנו.

עכשיו, שמונה שנים אחרי נאום השיטנה ההוא, אפשר להבין את שורשי הסירוב של אובמה להטיל וטו על ההצעה האנטי ישראלית. מסתבר שהאיבה היתה כה עמוקה, שהיה בה כדי לשבור מסורת אמריקנית מקודשת: נשיא בתקופת היותו 'ברווז צולע' (כלומר במרווח הזמן שבין מועד בחירת נשיא חדש לכניסתו לבית הלבן), אינו מקבל החלטות המנוגדות לעמדות הנשיא החדש. אובמה היה הראשון שהפר מסורת זו פעמיים: פעם בהימנעות מהטלת הווטו במועצת הביטחון, ופעם בנאום ה'סטלמנטס' של שר החוץ קרי.

ועל אף כל המאמצים לגמד את ישראל ולהשפילה, יוצאת ישראל מתקופת אובמה (2009-2016) מחוזקת מבחינה צבאית, כלכלית ומדינית. בתחילת כהונתו של אובמה עדיין ניצבו מול מדינת ישראל מדינות ערביות חמושות ושטופות איבה, ובראשן סוריה, שטרם ויתרה על שאיפתה להחזיר את הגולן לידיה באמצעות דיוויזיות השיריון שלה, הטילים והנשק הכימי להשמדה המונית. מה נותר משאיפתה היום? חצי מיליון נרצחים במלחמות האזרחים ומיליוני פצועים, שמוצאים עצמם במדינה שסועה ומפוררת, הנשלטת בחלקה בידי כנופיות חמושות, ושארסנל הנשק שלה מרוקן או חלוד, וללא כל מוטיבציה לפתוח חזית נגד ישראל.

סוריה היא רק דוגמה. צריך לראות מה קורה במדינות ערב האחרות: עיראק (שבה החלה ההתפוררות לפני 2009, מועד כניסת אובמה לתפקידו, אך ננטשה ע"י האמריקנים בדצמבר 2011), בתימן (שהתהפכה בעזרת ארה"ב ב-2011), בלוב (שבה החלה מלחמת אזרחים לאחר אולטימטום של אובמה ב-2011) ובשאר מדינות האוייב. המזרח התיכון חזר להיות אוסף של שבטים אכזריים שחיים על חרבם, ושל מיליציות איסלאמיות פונדמנטליסטיות, אכזריות ושטופות שנאה לכל מה שאינו כמותם.

המזרח התיכון, למעט מדינת ישראל, הפך בימי אובמה למקום שמסוכן מאוד לחיות בו. סוריה, כבר אמרנו, שקועה עד צוואר במלחמת דמים נוראה. עיראק התפרקה לעדות. לוב התפצלה לשבטים. תורכיה האיסלמיסטית, שראתה עצמה לעומתית מול ישראל, סופגת מהלומות טרור ונאלצת להתקרב יותר ויותר לעבר ישראל שנואת נפשה. ירדן מתנדנדת מול איומי דאעש. והפלשתינים מאבדים את תמיכת מדינות ערב שעסוקות בליקוק פצעיהן.

יש רק שלושה יוצאים מהכלל בסיפור הזה: איראן השיעית שממשיכה להתחמש ברישיון שהנפיק לה אובאמה ברוב כסל, החיזבאללה והפלשתינים. אי אפשר להקל ראש באיומים אלה, אולם אין להתעלם מכך שההסכם הגרוע של אובמה עם איראן, עדיין נותן לישראל חלון זמן לטווח הקצר (שכנראה ינוצל ע"י הנשיא החדש טראמפ), שהחיזבאללה שרוי בשפל מוראלי כבד עקב אובדן אלפים מאנשיו בסוריה, ושהפלשתינים תקועים במבוי סתום בשל תביעתם האבסורדית למימוש 'זכות' השיבה.

במאזן הכללי מסתבר שתקופת אובמה לא היתה כל כך רעה. יכול היה להיות, חלילה, הרבה יותר גרוע.

ויש גם חצי הכוס המלאה: ישראל ניצבת מול פחות אויבים פוטנציאליים, ועם הישג מדיני-צבאי-כלכלי שבא לעולם בזכות גיבויו של אובמה את איראן השיעית: מדינות המפרץ הסוניות, המתונות, שחרב המהפכה לא עברה עליהן, מתמלאות חרדה מפני הפונדמנטליזם השיעי המאיים שמְטפחת איראן, ומוצאות עצמן מתקרבות יותר ויותר למדינת ישראל. הן כבר עושות עסקים עימה, רוכשות ידע, מבקשות סיוע ביטחוני, וחלקן אף פתחו שעריהן בפני ישראלים. ויש גם הבנות ביטחוניות ידידותיות עם רוסיה. מי חלם על כך ב-2009?

תודה רבה לךָ, מיסטר אובמה. 

* * *

אורי הייטנר

1. פטריוט

מיהו פטריוט?

המשורר רוני סומק – הוא פטריוט.

על סמך מה אני מבסס את ההגדרה?

על סמך העובדה שהוא הגדיר את עצמו כפטריוט. שירו "שיר פטריוטי" נפתח במילה "אני", והשיר הוא הכרזת הפטריוטיות שלו.

כאשר אדם מגדיר עצמו כפטריוט – מן הסתם, הוא פטריוט. לא כל שכן בעידן שבו לא הכול רואים בפטריוטיות ערך ראוי. ובוודאי ובוודאי, כאשר הכותב שייך למִילְיֶה התרבותי שבו, לדאבון הלב, הפטריוטיות היא תכונה מגונה. וכאשר מי ששייך לאותו מיליה מכריז על פטריוטיותו, יש להתייחס לכך בכל הכבוד, ההערכה ובעיקר – להקדיש תשומת לב לאמירה הזאת.

המעניין בשיר, יותר מעצם הכרזת הפטריוטיות, היא הגדרת הפטריוטיות. המילה פטריוט אינה מופיעה בשיר. היא מופיעה רק בכותרת. אולם הכותרת חשובה לא פחות מהשיר. היא המציבה אותו בקונטקסט שאליו חותר המשורר. כלומר אילו אותו שיר בדיוק, לא היה מקבל את הכותרת הזאת, היה זה שיר אחר לגמרי.

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף.

השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עיראקי פיג'מה – "העיראקים" יושבים כל היום על המרפסת עם פיג'מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים. "הרומנים" הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם עיראקית ייצא "הגנב מבגדד" – שם של סרט פופולרי באותם ימים. "המרוקאים" הם כמובן "מרוקו סכין" וכו' וכו'.

לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות – אף שהן גזעניות בעליל, וגם אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת, היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח אותה. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

אמחיש את הדברים באמצעות הודעתו בפייסבוק של חברי דני זמיר, מייסד המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין ויו"ר מועצת המכינות הקד"צ, ביום שבו הוא שינה את מצב הצבירה שלו לסבא, בשעה טובה. בהודעה, הוא הציג את ההרכב הגנטי של נכדו: "רבע טוניסאי, שמינית בגדדית, שמינית יקית, רבע פולני ורבע ארגנטינאי (שאף הוא מחולק לחצי פולני וחצי רוסי)."

אז האם הילד הזה הוא "אשכנזי" או "מזרחי"? יותר ויותר ילדים יהודים ישראלים מורכבים באופן דומה, ומיספרם ילך ויגדל. זה הקוד הגנטי של הישראליות, פרי הניצחון הגדול של הציונות, של קיבוץ הגלויות.

אלה חדשות רעות וטובות. הן רעות לעסקני הגלותיות, מנציחי העדתיות בפוליטיקה ובספרות, המנהלים מלחמת מאסף נגד קיבוץ הגלויות. החדשות הללו טובות לעם ישראל.

"שיר פטריוטי" הכתיר רוני סומק את שירו, והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכול מתמזג ליצירה יהודית ישראלית גדולה ומגוונת. ומה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי, ויצירת מטבח עשיר הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון גם ליצירה התרבותית והספרותית.

אכן, זו פטריוטיות אמתית.

2. צרור הערות 8.1.17

* לא יכלו להחליט אחרת – למה הכריעו השופטים כפי שהכריעו? כיוון שכאשר החוק ברור כל כך, כאשר הפקודות ברורות כל כך, כאשר הראיות חד-משמעיות כל כך והשקרים של גרסת ההגנה שקופים ובוטים כל כך, אף שופט ראוי לשמו לא יכול להחליט אחרת.

* יכולת עמידה – אף שהכרעת הדין ממש מובנת מאליה, יש להעריך את יכולת העמידה של השופטים מול הזרם העכור של דעת הקהל וההסתה של תומכי אזריה, כולל האיומים הישירים על השופטים, ואת דבקותם בחובתם המקצועית להכרעת אמת על פי הראיות. הניסיון להלך אימים על בית המשפט כשל.

* האם יכבדו את הכרעת הדין? – האמירה הברורה של ראש הממשלה (שלמרבה הצער כעבור יומיים נסחף בזרם העכור של דעת הקהל, בגילוי של חוסר מנהיגות), שר הביטחון לשעבר והרמטכ"ל לאחר הירי, לא עסקה כלל בהיבט המשפטי והפלילי של הפרשה, אלא היתה אמירה מנהיגותית, פיקודית, שהבהירה את המסר הערכי באשר לאירוע.

לכן, הטענה כאילו הם השפיעו על מהלך המשפט אינה נכונה.

אולם כל אלה שטענו נגדם על כך שהביעו דעה לפני משפט – ניתן לצפות מהם שכעת, כאשר אנו כבר אחרי הכרעת הדין, הם יכבדו את תוצאות המשפט.

האם כך הם ינהגו? שאלה רטורית, לצערי.

* כבוד ללוחמים – כאבא ללוחם בצה"ל וללוחם בדרך, אני חותם בשתי ידיי על אמירתו המדויקת של הרמטכ"ל: "גבר בן 18 שמתגייס לצה"ל הוא לא תינוק שנשבה והוא לא עבר ליד קו הגבול ומישהו חטף אותו –  הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנחנו מטילים עליו. והבלבול שחל בשיח בחברה הישראלית בין גבר בן 18, אישה בת 18, לבין הילדון של כולנו, שהתבלבל ונחטף או התבלבל וזה... זה שיח שפוגע באושיות הדרישה שלנו מחיילי צה"ל."

דברים ברוח זו כתבתי פעמים רבות בתקופת הקמפיין למען גלעד שליט. הדברים נכונים גם היום, בהקשר של אלאור אזריה.

דבריו של הרמטכ"ל מבטאים כבוד ללוחמי צה"ל. זו אמירה מנהיגותית חשובה, כנגד תרבות ההתבכיינות ההרסנית, ההולכת ומשתלטת על השיח הישראלי.

* כבית הלל – חשיבותו של פסק הדין הוא באמירה הערכית הברורה על המותר והאסור, ועל הדבקות בערכי צה"ל. פסק הדין חשוב יותר מגזר הדין. אני מקווה מאוד שאחרי האמירה הערכית הברורה, ינהגו השופטים באזריה כבית הלל, תוך התחשבות בכך שהמעשה שעשה, עם כל חומרתו, נעשה בידי לוחם בזירת פיגוע רצחני, בעיצומה של מתקפת טרור.

אולם לשם כך, כדאי שאזריה ומשפחתו יחליפו לאלתר את הסניגורים שכה הזיקו לאלאור, כאשר דחפו אותו למסכת השקרים ולהשתלחות במפקדיו. מן הראוי שימנו עורך דין שיבקש את מידת החסד וההתחשבות בנסיבות שבהן אזריה עשה את מעשהו ובסערת הנפש בה היה, ושינחה את אזריה להביע חרטה על מעשהו.

* מבחן המנהיגות – אילו נתניהו היה מנהיג אמת, הוא היה מתייצב באמירה ברורה וחד משמעית של כיבוד הכרעת הדין, של גיבוי לרמטכ"ל ולפיקוד העליון של צה"ל ושל גינוי חד-משמעי להשתלחות נגד בית המשפט מצד שרים בממשלתו, ח"כים בסיעתו והחוליגנים שהתפרעו מחוץ לבית המשפט.

* המקפצה של ליברמן – שר הביטחון ליברמן דיבר על הפוליטיקאים שתופסים טרמפ על אזריה, כשכל מה שמעניין אותם הוא לדאוג לעצמם. מי כמוהו יודע עד כמה הוא צודק. הרי הוא הראשון, יחד עם המאור הגדול אורן חזן והמאור הקטן שרון גל היו הראשונים לתפוס טרמפ על הגל הפופוליסטי הדמגוגי הזה, על גבו של אזריה. הוא המרוויח היחיד מהפרשה – אזריה היה המקפצה שלו למשרת שר הביטחון, בצעד הפחדני והפופוליסטי של נתניהו.

* תעשיית השקרים – האם אדם שהיה מגדיר את מדינת ישראל דיקטטורה טוטליטרית הרודפת את מתנגדי המשטר, ראוי היה לייצג אותה בעולם? ראוי היה לנהל מטעמה מגעים מדיניים? היה מופקד על הסברתה?

כמובן שלא.

סגנית שר החוץ חוטובלי הגדירה בפרץ של עזות מצח ובורות את משפט אזריה כ"משפט ראווה". משפטי ראווה הם כלי לרדיפת מתנגדי המשטר בדיקטטורות טוטליטריות.

אם חוטובלי החליטה להצטרף למסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים נגד ישראל, עליה לפרוש לאלתר מתפקידה.

* נאמנים למדינה – על אף ההסתה נגד צה"ל, ההתלהמות נגד מפקדיו וההשתלחות ברמטכ"ל, אני בטוח שלא תהיה פגיעה במוטיבציה של הנוער הישראלי להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל. הנוער הישראלי הוא נוער טוב, נאמן למדינה ולמולדת, מחויב להגנת המדינה ואזרחיה, ולא ייתן לכל מיני אנרכיסטים חוליגנים לשטוף את מוחם. לכל היותר, יהיה עכשיו תירוץ נבוב לכל מיני נמושות ומשתמטים.

ואם מישהו לא יתגייס או לא יילך לקרבי, כי הוא מאוכזב מכך שצה"ל נשאר צה"ל ולא מאמץ את נורמות "לה-פמיליה", עדיף שלא יתגייס.

* דמוקרטיה מתגוננת – התפרעות הכנופיה החוליגנית של "לה-פמיליה" מחוץ לבית המשפט, מצביעה מפני אילו איומים הדמוקרטיה הישראלית חייבת להתגונן.

* אותה סוגה – הקריאות "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" ותמונתו של נתניהו עם חבל תליה, הם שני ביטויים של אותה סוגה (ז'אנר), שיש המגדירים אותה, משום מה, "חופש הביטוי", אך נכון להגדיר אותה – הסתה לרצח.

* מתנות – החיבור המשחית בין הון ושלטון, משחית הן את השלטון והן את ההון.

* ראש הממשלה מושחת – על פי האמירות של עו"ד וינרוט ועל פי דבריהם של שליחי נתניהו (כמו ח"כ אמסלם, באותו ראיון פרוע בגל"צ שבו השתלח בראש אגף החקירות) ניתן להסיק שאין מחלוקת על כך שנתניהו קיבל מתנות עתק, בדמות סיגרים ושמפניות במאות אלפי שקלים. האם הוא עבר את הסף הפלילי? על כך יכריע בשלב הראשון היועץ המשפטי לממשלה ואם נגיע לשם – בית המשפט. כנראה שהסוגיה הזאת גבולית. אולם כאזרחים, אל לנו להסתפק בסף הפלילי בציפיות שלנו מראש הממשלה. המעשה עצמו הוא מושחת. זוהי השחתת המידות המוסריות והערכיות. כן פלילי או לא פלילי – האיש המושחת הזה אינו ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל. זה לא עניין של "שמאל" או "ימין" – הראשונים שצריכים לפעול להפלתו הם בוחריו.

[אהוד: כמה טוב לך בצדקנותך המופלאה! הנה מצאת לך מושחת חדש להוקיע אותו, ולא רק את המושחת אולמרט!]

* הדיבר שאיני מכיר – בעשרת הדברות שאני מכיר, לא כתוב "לימין שור" ולא "לשמאל שור", ולכן אני שוקל ומגבש את עמדותיי בסוגיות השונות באופן עצמוני, ולא כאוטומט.

* תקרת הזכוכית – בעיתון הקיבוצי "הזמן הירוק", התפרסם השבוע מכתב משותף של חמישה עיתונאים ותיקים ומרכזיים בתנועה הקיבוצית, שיצאו נגד פיטוריו מן העיתון "ידיעות הקיבוץ" של ארנון לפיד, אחד העיתונאים הוותיקים, המוערכים והמוכשרים בעיתונות הקיבוצית, ושברזומה שלו גם עריכת העיתון "הדף הירוק" (שמו הקודם של "הזמן הירוק"). המחאה היא על פיטורים לא מוצדקים, בטענת גיל הפרישה, ולמעשה כנקמנות על קול ביקורתי שהשמיע.

על המכתב חתומים איצי ברתנא, אורה ערמוני, דודו פלמה, רונית יהל ואני.

בדבר אחד אני חריג בין החותמים. אני היחיד שלא ערכתי עיתון קיבוצי. זה לא כיוון שאני פחות מוכשר ככותב וכעורך, וגם לא כי אני פחות מוערך ככותב וכעורך. אדרבא, זה למרות ההערכה המקצועית אליי. פשוט, אין מצב שאבחר לתפקיד מרכזי כלשהו בתנועה הקיבוצית, לא כל שכן עורך עיתון קיבוצי, בשל דעותיי הפוליטיות, ה"ימניות", כביכול.

וכיוון שלא ניחנתי בסגולת הענווה הראויה, אני מרשה לעצמי לומר שיותר משההפסד הוא שלי, זהו הפסד של התנועה הקיבוצית.

ואם זה המחיר שעליי לשלם על דבקותי בעקרונותיי ואי רצוני להתקרנף, אני משלם אותו באהבה.

* הסיפור הבכייני – בפרק האחרון בסדרת הכתבות של חדשות ערוץ 2 "מאבדים את הצפון", ניצב ראש המועצה האזורית מבואות חרמון בני בן מובחר מול המצלמות, הציג את אולם התרבות בן 90 המושבים, וסיפר שהמועצה שלו היא מהכינרת עד מרגליות בגבול לבנון – ובכל השטח הזה אין אף אולם תרבות אחד, מלבד האולם הזה עם 90 המקומות.

אולם בשטח שבין הכינרת לגבול לבנון יש אולמות רציניים חלקם גדולים יותר חלקם פחות, בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בקצרין, באיילת השחר, בברעם, שני אולמות בכפר בלום, אולם במכללה האקדמית תל-חי, ולבטח לא זכרתי את כולם. ואין כמעט מופע או הצגה שאינה מגיעה לכאן. ויש מקומות נפלאים כמו אמפיגולן, שהוא מעין קיסריה של הצפון, ואמפי קצרין ואמפיצמח ועוד מקומות למופעים גדולים בחוץ. וקצת דרומה משם יש אולם מפואר בבית גבריאל, ואולמות בטבריה באפיקים ועוד.

מה יוצא לראש המועצה מזה שהוא מספר לעם ישראל את הסיפור הזה, שהוא מציג את מצג השווא הזה?

לא הכול ורוד בצפון. יש כאן בעיות. יש דברים לתקן. וראוי לעמוד על כך, להציג את הפערים, לדרוש מענה. אבל הצגת השחור משחור הזה היא שקר. ומאבק צודק לא מנהלים בבכיינות ובמסכנות.

האם כך נמשוך לצפון אנשים? במסכנות הזאת?

רק אנחנו יכולים לחולל שינוי, אך לא מתוך מסכנות, אלא מתוך גאווה והכרה בערך עצמנו וערך המקום שבו אנו חיים.

אני תושב גאה בצפון, אני בטוח שאני חי במקום הטוב ביותר בארץ, ולא אמיר אותו בשום מקום אחר, תמורות כל סכום שבעולם.

* נשיא מעצמה – בוש האב, קלינטון ובוש הבן הם אחדים מנשיאי ארה"ב, שבהיותם מועמדים לנשיאות התחייבו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים והפרו את התחייבותם. ב-23.10.95, בתקופת קלינטון, בתי הנבחרים בארה"ב קיבלו חוק המחייב את העברת השגרירות לירושלים, והנשיאים מאז דחו בכל פעם בחצי שנה את מימוש החוק.

איני חושב שהנשיאים רימו בתקופת מועמדותם מטעמים אלקטורליים. הרי בסך הכול מדובר בצעד מובן מאליו – הצבת שגרירות בבירתה של ידידתם הקרובה. ודוק – מדובר בירושלים, לאו דווקא במזרח ירושלים, ואין בצעד זה אפילו הכרה בסיפוח מזרח ירושלים לישראל.

אני מאמין שהמועמדים לנשיאות התכוונו למה שאמרו. ולמה הם הפרו את התחייבויותיהם וצפצפו על חוק מדינתם? כי נשיאי המעצמה הגדולה והחזקה בעולם נבהלו מהאיומים של הערבים.

כרבים מקודמיו, גם טראמפ התחייב להעביר את השגרירות לירושלים, והערבים שוב מאיימים. האם טראמפ, בניגוד לקודמיו, ינהג כמנהיג של מעצמת על, או כקודמיו שוב יהיה עלה נידף בפני העכבר ששאג?

זה יהיה המבחן הראשון להצהרותיו שהוא יחזיר את ארה"ב לגדולתה.

* האומה – "האומה", כתב העת הוותיק של המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, שיוצא בהתמדה, כמו שעון, כבר למעלה מחמישים שנה, הוא כתב עת איכותי ומעניין, בעריכת יוסי אחימאיר. אני נוהג לקרוא את גיליונות "האומה" מכריכה לכריכה, והחומר מעניין מאוד (גילוי נאות – ברבים מן הגיליונות גם אני מפרסם מאמרים).

אחד הדברים שאני אוהב ב"האומה", הוא שלמרות היותו כתב עת של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, הוא פתוח ופלורליסטי ונותן ביטוי גם להיסטוריה ולהגות של תנועת העבודה. כך בכמה מסות שאני פרסמתי בו בעבר, אך גם במסות ומחקרים של כותבים אחרים.

בגיליון האחרון, גיליון 204, שיצא לקראת חנוכה, פורסם מאמר של ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, על ערך הגבורה. כן התפרסם מחקר של ניצה פרילוק על גיליונות חנוכה של "דבר לילדים" בשנות מלחמת העולם השנייה. יש לציין, שגדולי הסופרים, המשוררים והמסאים הארצישראליים כתבו בעיתון לילדים. וניתן לומר שהטקסטים הללו, הן המאמר של ברל והן המאמרים ב"דבר לילדים", היו מוגדרים היום בפי חוגים מסוימים... "לאומנים", רחמנא לצלן.

המחקר על "דבר לילדים" מוכיח עד כמה מופרך ה"נראטיב" על התעלמות היישוב בארץ ישראל מהשואה. עוד בטרם נודעו היקפי האסון, היה זה הנושא המרכזי בעיתון, הנושא המרכזי שהעסיק את היישוב וגם את ילדיו. כיוון שבאמת לא היה ליישוב היהודי בא"י דרך מעשית לעזור ליהודים בגולה בתקופה, והרי טרם קמה מדינה יהודית ריבונית, ספרות הילדים הסתפקה בפנטזיות על הילד גיבור-העל שמצליח להגיע לאחיו בגולה ולהצילם.

* מנוחה נכונה – יחד עם אלפי אנשים ליוויתי לדרכו האחרונה, בבית העלמין בחספין, את רס"ן חגי בן ארי, מפקד סיירת צנחנים, שנפצע אנושות במלחמת "צוק איתן", והלך השבוע לעולמו. חגי בן ארי היה התגלמות המושג מלח הארץ – תבנית נוף משפחתו, תבנית נוף מושב נוב, תבנית נוף הגולן, תבנית נוף המולדת.

לאחר שנתיים וחצי של סבל נורא למשפחת בן ארי, המושג "המצא מנוחה נכונה" מקבל משמעות אחרת.

* ביד הלשון: כלום – המנטרה הקבועה שבה מגיב נתניהו על החקירות נגדו, "לא יהיה כלום כי אין כלום," מעלה את השאלה: מה זה כלום?

כתב ב"גלובס" מתי גולן: "כשראש הממשלה אומר ש'לא היה כלום ואין כלום ולכן לא יהיה כלום' למה הוא מתכוון? מבחינת השפה, כאשר אין כלום זה אומר שיש משהו. אבל ברור שנתניהו מתכוון שיש כלום ואין משהו."

ובכן, "מבחינת השפה" – מתי גולן טועה ונתניהו צודק. כלום, פירושו – משהו. ולכן, כשהוא אומר "אין כלום" הוא מתכוון שאין משהו.

טעותו של גולן נובעת מהשימוש המקובל בסלנג, ב"כלום" כאפס, כהיפוכו של משהו, כלומר כהיפוכו של... כלום.

איך נוצרה הטעות השגורה? איני יודע, אך השערתי היא שזה קיצור של "לא כלום".

3. שקרנותם – אומנותם

פרשת אזריה מפריכה מכל וכל את מסכת עלילת הדם הקולקטיבית רבת השנים על מדינת ישראל, על צה"ל, על חיילי צה"ל ומפקדיו, על האופן שבו ישראל מממשת את זכותה להגנה עצמית. כל תעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל והדמוניזציה לצה"ל, בידי גורמים בארץ ובחו"ל, התנפץ אל סלע המציאות. כל התעמולה של הגדעון לוים, העמירה הסים, "שוברים שתיקה" וחבר מרעיהם הוכחה כשקר אחד גדול.

במשך שנים הם מלעיטים עלינו את הסיפורים על צבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה, מוציא להורג ללא משפט, רוצח אזרחים וילדים, מחפה על פושעים, מערכת המשפט היא משרתת הכיבוש וכו' וכו' וכו'. ומה קרה בפרשת אזריה? במקרה חריג שבו חייל עשה דין לעצמו ונהג בניגוד לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, ולא מדובר ב"רצח של חף מפשע", אלא בהריגת מחבל בזירת הפיגוע, דקות אחדות אחרי שניסה לרצוח – התגובה הייתה מיידית, חד משמעית ונחושה. כל שרשרת הפיקוד מהמ"כ עד הרמטכ"ל הייתה חד משמעית. מיד נערך תחקיר מבצעי ובעקבותיו נפתחה חקירת מצ"ח. הפיקוד העליון, שנמנע מלהתייחס לצד המשפטי-פלילי, אמר מיד, עוד באותו ערב, את האמירה הפיקודית, המנהיגות, הערכית באופן נחרץ, שאינו יכול להשתמע לשני פנים. נערך משפט צדק והחייל הורשע. בית הדין פעל במקצועיות ובנחישות ולא נרתע מדעת הקהל וממשפט הרחוב.

זה צה"ל – הצבא המוסרי ביותר בעולם. אף צבא בעולם (וכמובן שאני מתייחס רק לצבאות של דמוקרטיות, כי צבאות של מדינות לא דמוקרטיות, לא כל שכן – ערביות, אינם נמצאים על מישור של השוואה) לא היה נוהג כך.

כל ההתנהלות הפיקודית והמשפטית מעידה עד כמה המקרה הזה חריג שבחריגים, מנוגד לחלוטין לפקודות צה"ל ולאופן פעולתו. זהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל – צבא הדבק בערכי טוהר הנשק.

האם "שוברים שתיקה", דבוקת שוקן וחבר מרעיהם יכרעו ברך ויבקשו סליחה ומחילה מהחברה הישראלית ומצה"ל? התשובה בפייסבוקית היא: חחחחח. ב"גששית" היא: "הצחקת אותו."

תעשיית השקרים לא תנוח ולא תשקוט אפילו יום אחד. הנה, כבר למחרת פסק הדין כתבה עמירה הס ב"הארץ" ש"אזריה פעל על פי הנורמה" וש"אזריה אינו שונה מעשרות חיילים ושוטרים אחרים שירו בפלסטינים אף שלא נשקפה סכנה לחייהם." אז איך הם מסבירים את המשפט והכרעת הדין? יש להם תירוץ: "ההבדל הוא שבמקרה של אזריה יש סרטון המתעד את התקרית, ולא רק עדויות שמהן ניתן להתעלם." תירוץ עלוב, אולם כל התעמולה שלהם מבוססת על השיטה ש"ככל שתחזור יותר על שקר הוא יהפוך לאמת."

ולכן, אנו צפויים לשמוע עכשיו את השקר הזה בעוצמה רבה.

אולם העובדות, כפי שהוכחו בפסק הדין, שונות. נאמר בפירוש שהתחקיר המבצעי והעברתו של אזריה לחקירת מצ"ח נעשו כאשר איש לא ידע שיש סרטון.

יתר על כן, לאורך עשרות שנים, "בצלם" מספק אלפי מצלמות והפלשתינאים לא רק מתעדים את פעילות צה"ל יום ולילה, אלא אף עושים פרובוקציות רבות כדי לגרור את החיילים לרקוד על פי התסריט של "בצלם". וכל אותו ניסיון אובססיבי "להוכיח" הצליח פעם אחת למצוא איזה "אקדח מעשן".

ואף שכל העובדות מוכיחות שזהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, הם יציגו את החריג כנורמה, ככלל. למה? כי זו דרכם. שקרנותם – אומנותם.

* * *

מחיר הכחש, השחץ, היוהרה וההפקרות של צמרת צה"ל

הנה מה שכתבתי לאורי הייטנר, מגדולי הלוחמים להרשעת החייל, על מאמרו "יתרוננו המוסרי":

ה"משפט" (kangaroo court בלע"ז) של אלאור אזריה הוא חרפה מוסרית, וכך גם התנהגותם של שר הביטחון המודח והרמטכ"ל. כל אדם הגון, הקורא את העדויות וצופה בחומר המצולם, לא יכול שלא להזדעזע עד עמקי נשמתו. את מחיר הכחש, השחץ, היוהרה וההפקרות של צמרת צה"ל הנוכחית עוד נשלם כולנו בריבית דריבית. חשבון הנפש יגיע, כרגיל, רק אחרי הדם והדמעות. 

בברכה,

דורון גולדברג

* * *

אהוד בן עזר

סמל אלאור אזריה הוא "הדבלה המושתנת"

קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי"

...כדי שלא להיראות נחפז, מצא דודי זמן לספר את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

 "בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים  יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!" – וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשרים וחמישה של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

כ"ה. אהבה ראשונה  

בשנת תרפ"ח, 1928, שנת אבטלה ומצוקה בארץ-ישראל, בא לתל-אביב למיספר הופעות הזמר והמשורר וורטינסקי. בימי המהפכה התפרסם שמו ברוסיה כמקונן המתוק לגעגועיה הנוסטאלגיים של האינטליגנציה הרוסית הגוססת. אף על הבמה היה מופיע בדמותו של פיירו חיוור ועצוב. אחר-כך יצא לפריז, גם שם נתחבב בחוגי הגולים. תקליטי פזמוניו הופצו והושמעו בכל מקום שגולי רוסיה הגיעו לשם. אגב, אחד מחסידיו המובהקים בארץ-ישראל היה איש העלייה השנייה, צבי ארמון, מקבוצת "מיישרי החולות" של "אחוזת-בית", חבר "פועלי-ציון שמאל", שמוצאו מגליציה, ואשר ביום האחד במאי היה לובש חולצה אדומה. משום-מה מצא גם זה עניין בשירת וורטינסקי – אולי מפני שהיה מאוהב ברוסיות (אפילו את ספרו של בבל על זכויות האישה בתרגום רוסי קרא), ואולי מפני שהיה רווק זקן וגלמוד.

לילה אחד גשום ועצוב, לאחר תום הקונצרט, ישבנו, חבורת אנשי בוהמה צעירים, בבית-הקפה "שלג לבנון" מסביב לוורטינסקי והאזנו לדבריו.

אמר וורטינסקי: "אהבה, אין צועקים ברבים. אהבה לה דומיה תהילה. לכל היותר, לוחשים אותה..."

נזכרתי באימרה זו לפני שאני ניגש להעלות על הנייר חוויה אישית מאוד. יצרי הטוב דוחק ומפציר בי שאמנע מלעשות כן. התערטלות פומבית זו מיותרת היא. אין היא מוסיפה לתוכן העניינים ואין היא גורעת ממנו. כיון שכך לא יכירנה מקומה כאן. אך היצר הרע, יצרו של אמן, סונט באצבע צרידה על חוטמו של היצר הטוב ולועג לו: "מה אתה מבין באמנות, שמן זית שכמותך! פרק זה, העשוי פסיפס של דמויות מדמויות שונות הכרח לסיימו כהלכה, ואין לך סיום טוב מעדותו של בעל-דבר עצמו."

בן שתים-עשרה הייתי אז, נער עברי בניקולאייב, שוקד על לימודיו מפי מורים עבריים, צופה לעבר יום הבר-מצווה, חולם על ארץ-ישראל.

בבית הסמוך גרה משפחה יהודית, שמקרוב הגיעה לעיר. ראש המשפחה היה קבלן, ולעיתים שותפו בעסקים של דודי אלי'-חיים. הבן הבכור היה פועל ושומר בארץ-ישראל. יום אחד הצטלם – "כאפיה" על ראשו ורובה בידו – ושלח את הצילום לבית הוריו. הצילום הזה כבש את ליבי, הייתי חוזר ומזין עיניי בו ולא ידעתי שבעה. ובת קטנה היתה שם, ילדה יפת-עיניים נבונה ונעימה. כבת גילי היתה, ואולי קשישה ממני בשנה, חברה טובה למשחקים ולשיחת רעים. נמשכתי אליה והתיידדתי עימה. הייתי מתמיד לבקר בדירתם. בעל-הבית שלהם, פרפילטוב שמו, מכונן של אניות, ידוע היה כצורר יהודים.

לאחר שנים נפגשנו עם הבת הזאת בארץ-ישראל. התחלנו מזכירים נשכחות. אמרה לי: "יודעת אני שבילדותנו היית מאוהב בי."

עניתי לה: "לא בך, במארוסיה."

מארוסיה היה שם בתו של בעל-הבית פרפילטוב, בת גילה.

תשובתי לא נשאה חן בעיניה. תלתה בי עיניים תמוהות ושאלה: "מה מצאת ב'שיקצה' ריקנית זו?"

השאלה היא שאלה. באמת , מה מצאתי בה במארוסיה זו?

היתה זו נערה רוסייה בהירת שיער, עגלגלה ושמנמונת, עיניה אפורות, אפה סולד. שום דבר מיוחד ומושך לא היה בה. אמנם תמיד האירה פנים אליי, אך ספק אם החלפנו עימה יותר משתיים-שלוש מילים. פשוט לא היה נושא לשיחה. תלמידת המחלקה השנייה בגימנסיה הממשלתית לבנות היתה. על הרוב היתה לבושה מדים ירוקים, סינר שחור עליהם בימי החורף, לבן – בימי הקיץ. כשהייתי נכנס לדירת חברתי היהודייה, הייתי מוצא שם, בדרך כלל גם את מארוסיה, גימנזיסטית קטנה ורגילה. ראש המדברים היתה חברתי, ואלו זו שותקת, ורק לעיתים רחוקות מכניסה הברה משלה.

ליבי יצא אל מארוסיה. התגעגעתי עליה, חלמתי עליה. השכם בבוקר הייתי חש להתלבש ויוצא אל שער החצר כדי להזין עיניי בה מרחוק, בשעה שהיא יוצאת לדרכה אל הגימנסיה.

ברור שלא אמרתי לה דבר. אף לי לעצמי לא אמרתי אז דבר. לא העליתי על דעתי שאהבה היא זו. והיא, אולי הרגישה מה ביחסי אליה, ואולי לא ידעה כלום. רק כעבור שנים תפסתי, שהיתה זו לי אהבתי הראשונה.

עברו שנים, ואני פועל בחווה חקלאית בארץ-ישראל. יום אחד הגיעה ארוסתי מרוסיה. בהירת שיער, עיניה אפורות ואפה סולד.

יצאה הברה שאיננה יהודייה.

כתבה מי שכתבה, אחת מבנות ניקולאייב שישבה בארץ, אל קרוביה בגולה:  "תמהים אנו על בחור עברי וציוני זה, שלא מצא כאן בת-ישראל ראויה לו, עד שטרח והביא לעצמו 'שיקצה' דווקא..."

   לא ידעה הכותבת, שארוסתי בוגרת הגימנסיה היהודית של ז'בוטינסקי-קופ היא, שאביה – לוי, ואמה – בת כהן. אביה נימנה עם מתפללי בית הכנסת הציוני "יבנה" באודיסה, ומשפחת האם מתייחסת על גזע הבעש"ט.    

סוף

אהוד שלום.

מצורף פרק כ"ה שהוא גם הפרק האחרון של "הלבנבנים והשחרחרים". את החלק השלישי של הטרילוגיה, "איש עברי בניקולאייב", יש צורך להעביר ל"וורד" וזה ידרוש קצת זמן.

שבוע טוב.

אבנר הרוסי

* * *

ד"ר שאול ברטל

מתי ואיך הומצא הדגל הפלסטיני

במאה השנים האחרונות צמח עם חדש על בימת ההיסטוריה – עם שלא נודע בעבר והוא העם הפלסטיני. דגלו חסר ייחוד משלו – הצבע הלבן מסמל את בית אומיה (750-650 לספירה), הצבע השחור מייצג את שושלת בית עבאס, הצבע הירוק – צבע האסלאם וכן של הפאטימים השיעים והצבע האדום – צבעם של ההאשמים, צאצאי הנביא מוחמד. הדגל הפלסטיני אם כן חסר ייחוד משלו ורבות ממדינות ערב בעלות דגלים זהים. ירדן אותו דגל רק עם כוכב במרכז המשולש האדום, כוכב המסמל את נהר הירדן. עיראק בשנים 1958-1921 עם דגל הדומה בדיוק לדגל הפלסטיני ושני כוכבים במרכז המשולש האדום. אף סהרה המערבית, כווית וסודאן נושאות דגלים דומים בשינויים קלים. אם כן היכן הוא הייחוד הלאומי הפלסטיני המתבטא בדגל?

 למעשה אין כל ייחוד פלסטיני בדגלם הלאומי היות ודגל זה מייצג את הלאומיות הערבית. לאומיות זאת מתבססת על חזון סוריה הגדולה שמי שייצגו בעבר היה האמיר ההאשמי פייסל איבן חוסיין מחג'אז. מוזר הדבר שהדגל הלאומי הפלסטיני הוא דגל שהובא במקור מסעודיה על ידי האמיר פייסל בתקופת המרד הגדול, הונף לראשונה בדמשק ואף היה לדגלה הראשון של סוריה הגדולה בתקופת שלטונו קצרת הימים של פייסל בסוריה, בטרם באו הצרפתים והשתלטו על סוריה. לא מעט ממדינות ערב כיום מתהדרות בצבעים אלו המסמלים את הלאומיות הערבית שהפלסטינים הם חלק קטן ממנה.

 המנהיג הפלסטיני המובהק של שנות המנדט הבריטי, חאג' מוחמד אמין אל חוסייני היה בעברו קצין בצבאו של פייסל ההאשמי ואף מילא תפקיד במנהלו של פייסל. רק לאחר כניסת הצרפתים חזר חאג' אמין לדרום סוריה, שמה של פלסטין בפי יושביה הערבים באותה תקופה. שם בפלסטין המנדטורית, מונה חאג' אמין בשנת 1921 בחסות הבריטים, למופתי הגדול וליושב ראש המועצה המוסלמית העליונה.

 קיומה של הלאומיות הפלסטינית אינו מובן מאליו אומר הפרופסור הפלסטיני, רשיד ח'אלידי. "בעת ייסודו של אש"ף ב-1964, היה נדמה שהעם הפלסטיני בבחינת ישות לכידה ולאמיתו של דבר גם המושג פלסטין עצמו שניהם, היו במצב אנוש. המצב היה כה חמור עד שאפילו לאחר חמש שנים יכולה היתה פוליטיקאית רצינית כמו גולדה מאיר לומר בלי להניד עפעף כי העם הפלסטיני אינו קיים ואותו עיתון הדפיס את דבריה ללא נקיפות מצפון." שאלת היישות הלאומית שנקראת עם פלסטין לא היתה קיימת לדבריו אלא רק במסדרונות האו"ם. מעין הנשמה מלאכותית של אדם גוסס. אם כן על סמך מה באים הפלסטינים ומבססים תביעה לאומית על ארץ ישראל? מתי הומצא העם הפלסטיני התובע בעלות בשם היותו עם על שטחה של פלסטין המנדטורית?

א. הקשר הכנעני

 בשנת 1918 פורסם הכרוז האנטי-ציוני הראשון על ידי ערביי פלסטין המנדטורית. באותה תקופה האמינו ערביי הארץ באמת ובתמים כי אינם פלסטינים אלא חלק מסוריה הגדולה (בלאד אל-שאם) שכללה גם את ירדן, סוריה ולבנון. בכרוז מ-3 בנובמבר 1918, מדובר במפורש על הרצון הערבי לחיות באופן משביע רצון עם אחינו הישראליים, בני הארץ המקוריים (הדגשת המחבר), חיים של שוויון זכויותיהם כזכויותינו וחובותיהם כחובותינו. הועידה הכלל-סורית מיולי 1919 טענה אף היא כי היא מייצגת את הערבים הסורים (הדגשת המחבר) כולם, מוסלמים נוצרים ויהודים. אפילו ציר יהודי בשם יוסף לניאדו השתתף בוועידה זו. במארס 1920, בעצומת המחאה נגד הצהרת בלפור, נכתב כי ביקורתם היא נגד ההגירה הציונית ולא נגד האומה היהודית. "היהודים בני ארצנו החיים עימנו בארץ (הדגשת המחבר) מלפני הכיבוש (הכוונה לכיבוש הבריטי. ש.ב.) הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי."

אם כן, מתוכן הדברים עולה כי יהודי הארץ הם הבעלים המקוריים של ארץ ישראל. ערביי הארץ אשר חיו בה בתחילת המאה העשרים ראו עצמם כערבים סוריים המתגוררים בדרומה של סוריה (סוריה אל-ג'נוביה) ולא כקבוצה לאומית נפרדת. היהודים אשר חיו בארץ נתפסו כעדה דתית שיכולים אף להיחשב כחלק מהעם הערבי הסורי הכולל בתוכו גם יהודים ונוצרים. קיומם של יהודים בארץ-ישראל/פלסטין אינו סותר את ערביותה של הארץ.

 עשר שנים לאחר שפירסם תיאודור הרצל את חזונו על מדינת היהודים בתחילת המאה העשרים ולאחר פרסום של נג'יב נצאר המזהיר מפני "הציונות, תולדותיה, מטרותיה וחשיבותה," פנה צ'יא אל-ח'אלדי, ראש עירית ירושלים, לידידו היהודי צדוק כהן, הרב הראשי של צרפת. "מי יכול לערער על זכויות היהודים על פלסטין?" כתב, "אלוהים יודע זאת. מבחינה היסטורית זו אכן ארצכם. (הדגשת המחבר) עם זאת כוחה האכזר של המציאות העובדה שהארץ כבר מאוכלסת על ידי ערבים רבים מונע התנחלות המונית של יהודים. בשם אלוהים," סיכם אל-ח'אלדי, "הניחו לפלסטין בשלום."

 אולם הצהרת בלפור ניתנה לבסוף ב-2 בנובמבר 1917. היהודים לא הקשיבו לעצתו של אל-ח'אלדי והיגרו לארץ בהמוניהם בשם אותו טיעון היסטורי כבד משקל הטוען כי להם הבעלות על הארץ. עתה החלו ערביי הארץ לסלף את ההיסטוריה. כך נולד המיתוס הכנעני.

 היטיב לתאר את המיתוס הכנעני, יו"ר אש"ף הראשון אחמד אל-שקירי (כיהן בתפקיד זה ממאי 1964 ועד התפטרותו בדצמבר 1967). שקירי נולד בלבנון, בתבנין, לאב תושב עכו במקור, ששימש כנציג בפרלמנט העות'מאני. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה המשפחה לפלסטין המנדטורית שם בילה שקירי את שנות ילדותו בטול כרם, עכו וירושלים. הוא ניסה ללמוד באוניברסיטה האמריקאית של ביירות אך גורש משם על ידי הצרפתים בשל ארגון הפגנות נגד שלטון המנדט הצרפתי. בשנות המנדט היה שקירי, בניגוד לשאר בני משפחתו, מקורב לחוגיו של המופתי מוחמד אמין אלחסיני. בשנים 1948-1946 שימש כחבר בוועד הערבי העליון. ב-1948 גורש ללבנון על ידי הבריטים ומשם המשיך לפעול בין היתר למען שאלת פלסטין. שקירי שימש בשורת תפקידים דיפלומטיים בעולם הערבי, ביניהם נציג סעודיה באו"ם. ב-1963 שימש כנציג פלסטין בליגה הערבית במקום אחמד חלמי עבד אלבאקי. אולם שקירי זכור בעיקר בשל הקמת אש"ף, הארגון אשר הקים ב-28 במאי 1964. שקירי הוא שעיצב את תקנות הארגון, מוסדותיו ואת האמנה הלאומית הראשונה של התנועה הלאומית הפלסטינית.

 לדבריו: "פלסטין היא אדמה עתיקה לא אדמה בתולה של גילוי חדש. לאורך כל ההיסטוריה היתה פלסטין מיושבת. היא היתה מיושבת ממתי שאנשים החל לתעד היסטוריה. אנחנו העם שהיה בה מאז ומקדם. אפילו התנ"ך, שתמיד מצוטט על ידי נציגים ישראליים מתייחס לארץ כארץ כנען של חצי האי ערב. כנען הערבי שהיגר מחצי האי ערב. בדיוק כפי שהוא מתייחס לעברים הקדמונים כזרים. זוהי ההתייחסות שמופיעה בספר הספרים ובברית החדשה גם יחד. הארץ, ארצו של כנען. הארץ שלנו ידעה כיבושים רבים האשורים, הבבלים, העברים, הרומים, הסלג'וקים והעות'מאניים. הארץ החליפה ידיים אבל אנחנו סבלנו פלישות והדפנו פלישות והדפנו תוקפנות. אנחנו נשארנו העם של האדמה הזאת. יש לנו תרבות מפותחת שפה משותפת ומסורת לפחות ב-1300 השנים האחרונות של תרבות וחברה ערבית. כמו כל העולם הערבי. זהו העם הפלסטיני כפי שמצוין בספרי ההיסטוריה."

 מעבר לאי הדיוק ההיסטורי לגבי משמעות השם כנען ומוצאו והתפיסה המיתית הבולטת כאן, יש צורך לשים לב לדגשים הבאים. הפלסטינים היו חייבים להציג את מקורם בגלי הגירה קדומים מחצי האי ערב. לפי שקירי, הגירתו של כנען הערבי – לא הפלסטיני, היתה אחת מהן. בכך הקדים כנען את השבטים היהודיים שבאו אחר כך. אם כן הזכות ההיסטורית של היהודים אינה קיימת. היהודים או העברים מוצגים רק ככוח אחד מיני רבים ששלט בארץ תקופה מסוימת. האוכלוסייה הכפרית הערבית, שמוצאה מחצי האי ערב, אשר ישבה בארץ, נותרה ללא שינוי מזה כ-4000 שנה. זו אם כן התפיסה הפלסטינית על עבר מיתי שמהווה סילוף היסטורי. אכן קל היה לפלסטינים להסתכל על סיפורי התנ"ך על כיבושה של ארץ העברים מידי כנען הערבי ולהזדהות עם עמי כנען אשר גורשו באכזריות מהארץ על ידי יהושע הכובש. כך נוסד נרטיב לאומי חדש אשר יכול להתמודד עם התביעה ההיסטורית היהודית.

 זוהי בדיוק התיאוריה של עבדאללה אל-אפרנג'י. פרנג'י הוא אחד מראשי פתח נולד בבאר שבע ב-1943. אביו חסן גמעה אל-אפרנג'י השתתף במרד הגדול של 1939 בפלסטין. משפחתו היגרה לעזה לאחר 1948 כפליטים. הוא הצטרף לתנועת פתח, דרך אחיו מוחמד אל-פרנג'י וח'ליל אל-וזיר (אבו גיהאד) ב-1959. בסוף שנות החמישים, עזב לגרמניה כדי ללמוד רפואה ומדעים פוליטיים. ב-1962 הפסיק את לימודיו כדי לנסוע לאלג'יריה עם חברי פתח נוספים כדי לקבל אימון צבאי ביוני 1967. ביולי הוא חצה את הירדן עם קבוצת סטודנטים נוספת כדי להקים תאי התנגדות בגדה. הוא נעצר על ידי ישראל ומאוחר יותר הוגלה לגרמניה ב-1968 שם המשיך לימודיו. ב-1970 מונה כיושב ראש איגוד הסטודנטים הפלסטינים בגרמניה ובאוסטריה. משנת 1972 חבר במועצה הלאומית הפלסטינית. ב-1978 נבחר כחבר המועצה המהפכנית של פתח. בין השנים 1985-1982 ייצג את אש"ף באוסטריה. בתקופה זו גם כתב את ספרו The PLO and Palestine  . חבר הוועד המהפכני של הפת"ח מ-1989 (הוועד העליון של הפתח תפקיד בו שימש עד לאחרונה ב-2009). שגריר אש"ף והרשות הפלסטינית בגרמניה מ-1993 עד 2005. היה מנושאי ארונו של יאסר ערפאת בקהיר ב-11 בנובמבר 2004. לאחר מכן שב לעזה ושם מונה כנציג הבכיר ביותר של פתח ברצועה ומשם ניהל את מסע הבחירות של אבו מאזן ברצועה (  2006-2005 ). מ-10 ביוני 2007 (אחרי השתלטות חמאס) אחראי על קשרי החוץ של תנועת הפתח תחת הנהגתו של מחמוד עבאס וכנציג הוועד המרכזי של פתח.

 בספרו פרנג'י מתחיל לספר את ההיסטוריה של פלסטין מהתקופה הכנענית. לתפישתו הפלסטינים הם צאצאי הכנענים שהיו עובדי אדמה והיתה להם תרבות מפוארת. נכון שהיו כיבושים שונים לאורך התקופות ההיסטוריות השונות, והכיבוש העברי במאה ה-13 לפנה"ס הוא אחד מהם. כיבוש זה החל בהתגבשותו במצרים של גזע עבדים תחת הנהגתו של משה לכיבוש הארץ כך נולד גזע של כובשים. פרנג'י מתאר כי בדיקה קפדנית של פסוקי התנ"ך מעידה על כך שהעברים כבר אז כבשו אדמה של עם אחר – הכנענים. בהובלת יהושע הכובש הצליחו העברים להשמיד כ-450 כפרים בהם שכנה תרבות כנענית מפוארת. העברים לא חסו על הכנענים ובשורת מעשי טבח ושוד גירשו את הכנענים מאדמתם השתלטו עליה והקימו את ממלכתם. התיאור מזכיר את הנרטיב הפלסטיני של ההשתלטות היהודית במאה העשרים על אדמת פלסטין ואפילו המספר 450 רומז לכאורה לכמות הכפרים שלפי הפלסטינים הושמדה באסונם ב-1948.

 למרות זאת, עדיין נותרה אוכלוסייה כנענית בארץ שעיבדה את אדמתה תחת עול הכובש העברי. הכנענים מתוארים כפלסטינים המקוריים – עובדי אדמה אשר סבלו מעול הכיבוש העברי. אפילו בתקופת דוד המלך ושלמה בנו, הכנענים שנשארו היו עבדים ושילמו מסים. היהודים כבר בתקופה הקדומה מתוארים כספק עם בעל תרבות נחותה, אשר ביסס את תרבותו ואמצעיו על אימוץ הידע מהכנענים, מהפלישתים ומהפניקים. הכותב ממשיך לתאר את נפילת ממלכות ישראל ויהודה תוך בלבול רב בעובדות ההיסטוריות. היהודים לא הצליחו לשקם את מלכותם. ניסיונות שלהם בתקופת בית שני לשקם את מלכותם עלו בתוהו. ישו היה סוג של מורד שניסה לאחד את שבטי היהודים אך הוא לא הצליח. העברים היו אפוא כוח חולף בפלסטין. הפלסטינים מצד שני נשארו בארץ למשך אלפי שנים.

 ברור היה למנסחי הלאומיות הפלסטינית כי המיתוס הכנעני לקוי מיסודו. הרי אם יוצאים מנקודת הנחה שעברים שלטו בארץ, הקימו את בית המקדש הראשון במלכות שלמה והיו בארץ מיספר מאות שנים, הרי שעדיין יש להם זכות היסטורית כלשהי על הארץ. כאן נכנסת לתמורה תורת הגזע המציעה הסבר נוסף והוא – הפלסטינים הם אומת הפלאחים הכנענית, עובדי האדמה, שקיבלו את הנצרות במהלך הדורות ואחר כך את האסלאם. והיהדות היא דת שמורכבת מעממים רבים שאין קשר גזעי ביניהם ורבים מהם אינם מבני שם. אם היהודים של היום אינם צאצאי בני ישראל שכבשו את ארץ כנען במאה ה-13 והקימו בה את מקדשם, אזי ליהודים החדשים שפלשו לפלסטין אין שום זכות היסטורית באדמת פלסטין. מתקפה הסברתית זאת היא שעומדת מאחורי התבטאויות פלסטיניות רבות ומחקרים ערביים רבים. לאחרונה הצטרפו לחסידי מתקפה זו גם גורמים מהאקדמיה הישראלית כמו ההיסטוריון, פרופסור שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, המנסים להצדיק תיאוריה זו.

 לא כולם הסכימו עם המיתוס הכנעני הזה, הקשה להוכחה. יש שקשרו את הערבים כולם לצאצאי שבעת העממים ואף לצאצאי עמלק. אולם כלום יכולים אותם הדוגלים בקשר שורשי זה להצביע על מנהג כנעני המקובל על ידם מדורי דורות? כלום הערבים המקפידים על ייחוסם ושושלות היוחסין שלהם יכולים להצביע על קשר עובדתי מוכח לעם הכנעני שחי בארץ אי שם לפני כ-3000 שנה? האינטלקטואל הפלסטיני, ד"ר עזמי בשארה, מיסד מפלגת בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית) ששימש כחבר כנסת בישראל וכיום משמש כפרשן לענייני ישראל ברשת אלג'זירה התבטא בחריפות נגד מיתוס מומצא זה:

"הניסיון למצוא זיכרון קולקטיבי שאינו אמיתי ושאינו מדומיין הוא ניסיון לכתוב מה שלא ניתן לדמיין. מה שלא ניתן לדמיין לא ניתן גם לזכור. ואנחנו לא יכולים לזכור שאנחנו כנענים. ערביי הארץ יכולים להזדהות עם צלאח אל-דין ועם ג'מאל עבד אל-נאצר עם מהפכת אלג'יריה עם מצרים, עיראק, עם אל-קודס ופלסטין, עם מסגד אל-אקצא ועם כנסיית התקומה עם האדמה ההר והשפלה אבל הם לא יכולים להזדהות עם כנען, כיוון שהיא אינה נוגעת לדמיונם. כנען היא היסטוריה ללא זיכרון."

לדידו של בשארה ואינטלקטואלים נוספים בני זמנו. הניסיון להחיות זיכרון קולקטיבי כנעני הוא ניסיון עקר שנידון לכישלון. איננו שארית רומנטית מן העבר. מאידך ישנם כאמור לא מעט ובמיוחד מקרב אנשי אש"ף המעדיפים להחיות את "תרבותם" הכנענית. העבר מגויס כדי לסייע להציג את העימות עם היהודים כמאבק רב דורי על פני כל ההיסטוריה. המחלוקת בתוך החברה הפלסטינית האם יש להחיות את כנעניותם ההיסטורית ולעשות בה שימוש לאומי מעידה כי לא מעבר מיתי זה הם יונקים לאומיותם.

ב. מהיכן כן הגיעו הפלסטינים?

 עיון בספרי היסטוריה פלסטינים מעלה כי הדגש העיקרי הוא לרוב הכיבוש הערבי של פלסטין במאה השביעית, בשנת 638 לספירה. זהו התיאור כפי שעולה מספר אתרים פלסטיני, בשם: דליל פלסטין אלסיאחי, אלצ'פה אלע'רביה וקטע ע'זה שיצא לאור בשנת 2000 ברמאללה. כיבוש זה הוא אשר הפך את פלסטין למשך תקופה של 1300 שנה לאדמת האסלאם. זאת כמובן, למעט תקופה קצרה של כ-100 שנה, בה היתה הארץ למרכזה של ממלכת ירושלים הצלבנית (1187-1099 לספירה). גלי ההגירה שהגיעו מחצי האי ערב ובהמשך מעבר הירדן ומסוריה ויישבו בהם את פלסטין הובילו להיעלמותם של קהילות יהודיות שחיו באזורים אלו או להתאסלמותם בכפייה. כך למשל אפילו ברמאללהי בירתה המנהלית של הרשות הפלסטינית, מייחסים את שורשי אוכלוסייתה הערבית כיום למשפחות שהיגרו מדרום ירדן לשם בסוף המאה החמש עשרה לספירה.

 אולם יש לציין כי אוכלוסיית הארץ בתחילת המאה ה-18 היתה דלילה ביותר מבחינת אוכלוסייה. מחקר שנערך על ידי ג'האן פיטרס, מעלה כי קשה מאוד לומר כי היתה אוכלוסייה ילידית שעיבדה את הארץ מאות בשנים ורק השלטון התחלף. מהמאה העשירית ניתן לומר "כי רוב האוכלוסייה נכחדה על ידי שחיתות, מחלה רעב ומלחמות שלא פסקו. קם שליט ערבי אחד והביא תורכים וכושים. עוד אחד הביא ברברים, סלאבים יוונים ודלמאטים. הכובש הכורדי צלאח א-דין הכניס עוד תורכים וכמה כורדים. טובי הסאראצינים שנלחמו בצלבנים היו תורכים, כתב פיליפ גרייבס בספרו על ארץ ישראל. הממלוכים הביאו גייסות של גרוזינים וצ'רקסים. כל מלך ביסס את ביטחונו האישי על מקנת כספו שלו. ב-1296 נכנסו לארץ ישראל 18,000 משפחות של טאטארים שהתיישבו בה."

מחקר שנערך למשל על אוכלוסיית אום אלפאחם מעלה כי ארבעת החמולות המרכזיות המרכיבות את אוכלוסיית העיר, מח'אגנה, ג'אברין, מחאמיד ואע'באריה, מקורם במשפחות שהיגרו לפלסטין מהמאה ה-17 ואילך מסעודיה, תימן וסוריה. בהמשך במהלך המאה ה-19 הצטרפו אליהם משפחות רבות בעיקר ממצרים ועבר הירדן.

 פיטרס קובעת בפסקנות, על סמך מהמחקר המקיף שערכה, כי בקרב העממים שנמנו כערבים פלשתינאים בני המקום מצויים יוונים, סוריים, לאטיניים, מצרים, תורכים, ארמנים, איטלקים, פרסים, כורדים, גרמנים, אפגאנים, צ'רקסים, בוסנים, סודאנים, שומרונים אלג'ירים וטאטארים.

תיאורים של הארץ מהמאה ה-18 מצביעים אף הם על עזובה גדולה ועל בליל אוכלוסין. העזובה היתה כה גדולה עד כי נוצר הרושם כי הארץ למעשה כמעט ריקה מתושבים. ב-1857 דיווח הקונסול הבריטי בארץ ישראל: "כי במידה ניכרת הארץ ריקה מתושבים ולכן הצורך הגדול, הוא ציבור של אוכלוסין."

באנציקלופדיה גרמנית שראתה אור ב-1827 תוארה ארץ ישראל כארץ שממה שכנופיות שודדים ערביות מהלכות בה בכל פינה. הנרי טריסטרם שביקר בארץ בשנות השישים רשם ביומנו: "עיבודן של אדמות הצפון והדרום של עמק השרון פוסק והולך וכפרים שלמים נעלמים במהירות מעל פני האדמה. מאז שנת 1838 נמחקו שם כך מן המפה [על ידי הבדווים] לא פחות מ-20 כפרים ויושבי הקבע נעקרו משורש."

תיאוריו של הסופר הידוע מארק טווין מביקורו בארץ בשנת 1867 אף הם כבר ידועים. תיאוריו  את ארץ ישראל מתארים הזנחה רבה, ועליבות רבה. "ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר... שוממה וכעורה," כתב טווין בצער, היא "ארץ החלומות."

ישנם עוד תיאורים רבים מספור אשר נלקטו אחד לאחד ומופיעים במחקרה של פיטרס. תיאורים אלו כוללים ספרות היסטורית של אותה תקופה, ספרות תיירות, סיפורי נוסעים, דיווחי קונסולים וצליינים. כל אלו מעלים תמונה של ארץ עזובה ודלילת אוכלוסין. הפלסטינים, אם כן, אינם עם האיכרים הפלאחים אשר ישב בפלסטין מדורי דורות אלא בעיקר מהגרים זה מקרוב באו.

 במאה ה-19 החלה הגירה של מוסלמים מחבלים שונים של האימפריה העות'מאנית לתוך פלסטין. עדיין מדובר היה בארץ שוממה. אך לקראת סוף המאה ה-19 מתחילה הארץ לפרוח עקב כניסתו של גורם חדש – הציונות. התוצאות מדהימות.

בשנת 1878 מנתה אוכלוסיית הארץ 141,000 מוסלמים יושבי קבע שלפחות 25% מהם הוגדרו כחדשים זה מקרוב באו, בעיקר ממצרים. כאלו שבאו עם הכיבוש הערבי של איברהים בן מוחמד עלי שליט מצרים ונשארו לגור בפלסטין. מחקרים שונים שנערכו במהלך השנים על ידי משה בראוור, גדעון קרסל ואחרים, מעלים בבירור כי מוצאם של רוב המשפחות הערביות שהתיישבו בכפרים בשפלת החוף, ובאזור שלעתיד הפך להיות מדינת ישראל, היה מסודאן, לוב מצרים וירדן. בשל קוצר היריעה ומבלי להיכנס לכל הפרטים של מחקרים שונים שנערכו בנושא המעידים על תמונת מצב זו, עולה כי בתקופת המנדט המשיכו גלי הגירה בהיקפים גדולים מצד מדינות ערב לבוא לפלסטין המנדטורית, בשל האפשרויות הכלכליות הגלומות בה. זאת בדומה להגירה הסודאנית של היום לישראל.

 מסקנתה של פיטרס ממחקרים אלו המוצגים בספרה היא ברורה. "מן החישובים אנו למדים לאו דווקא על מצב שבו נדחק או הורחק מאדמתו עם ערבי צפוף, הקיים 'מאז ומקדם' אלא על מצב הפוך כמעט לגמרי. מצב של עם – היהודים – שנוכחותו משכה אליה מהגרים ערביים, ושאדמתם של היהודים, שנועדה להיות להם בית, נחמסה מהם עם בואם של מהגרי-פנים ערביים אלה, שמחוץ לאזורים המיושבים ערביים."

ההתיישבות היהודית, שפיתחה את האפשרויות הכלכליות של הארץ, רמת התברואה ורמת הרפואה, משכה מהגרים ערביים רבים לבוא בקרבתה. כך נוצר מצב שבשנת 1948 מנו ערביי פלסטין המנדטורית כ-1.3 מיליון איש, בעוד שהישוב היהודי מנה כ-600,000 איש בלבד, למרות גלי עליה רבים שפקדו את הארץ. אוכלוסיית הארץ הכפילה ושילשה את עצמה בקצב ריבוי העולה על כל תחשיב בשל הגירה רבה מירדן, סעודיה, מצרים, סודאן, לוב ולמעשה מכל ארצות ערב.

 -23 במרץ 2012 הוגשה פנייה לממשלת מצרים על ידי שר הפנים של ממשלת חמאס, פתחי חמאד. דבריו שודרו בתחנת אלחאכמה במצרים. בדבריו מאשר אלפתחי את מסקנות המחקר המודרני ודברי הפלסטינים עצמם באשר למקורם של מרבית הפלסטינים. "כל פלסטיני, בעזה וברחבי פלסטין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים – בין אם מערב הסעודית, מתימן או מכל מקום אחר. יש לנו קשרי דם, אם כן, באופן אישי חצי ממשפחתי היא מצרית. כולנו כאלה. יותר מ-30 משפחות ברצועת עזה מכונות אל-מסרי – (כלומר: המצרי). אחים: חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים. מי הם הפלסטינים? יש לנו משפחות רבות שנקראות אל-מסרי ששורשיהן ממצרים. שורשיהן מצריים. הן באות מאלכסנדריה, מקהיר, מדמיאט, מהצפון, מאסואן, ממצרים העליונה. אנחנו מצרים, אנחנו ערבים, אנחנו מוסלמים. אנחנו חלק מכם."

נראה כי הדברים מדברים בעד עצמם.

ד"ר שאול ברטל מכהן כמרצה בחוג למזרח תיכון בבר אילן

באדיבות ד"ר רבקה שפק לסק

* * *

הזמנה

לערב עיון לזכרו של

ד"ר צבי אילן (1936-1990)

בנושא: המאה ה-21 בשירות הארכיאולוגיה

יום רביעי, כ"ו בשבט, תשע"ז, 22/2/17

בתוכנית:

17:30-17:45  –  דברי פתיחה – מר פיני שומר, מנכ"ל המכון

דברים לזכרו של ד"ר צבי אילן – ד"ר אלמוגה אילן

17:45-18:30  –  מיקרו-ארכיאולוגיה בשירות ההיסטוריה: הגן הנעלם של רמת רחל, נוודים בהר הנגב וסודות הכתב העברי העתיק.

ד"ר שירלי בן דור אבין, מוזיאון ישראל ואוניברסיטת תל אביב

18:30-19:00  –  הפסקה

19:00-19:45  –  בחזרה למכרות שלמה: חידושים במחקר בקעת תמנע

ד"ר ארז בן יוסף,  החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום,

אוניברסיטת תל אביב

19:45-20:30  –  בין חורבן ופולחן: חידושים מעונות החפירה האחרונות בתל מגידו

אסף קליימן, החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, אוניברסיטת תל אביב

הערב יתקיים באודיטוריום מכללת לוינסקי

הכניסה חופשית, אך מותנית בהרשמה מראש במשרדי המכון, טלפון 03-6990735

מספר המקומות מוגבל

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך בגיליון הבא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ו

ליל סדר אחרון ברוסיה

מוסקבה היתה מחוץ ל"תחום המושב" ליהודים לפני המהפכה, תחום שבו חי רוב-רובו של העם היהודי התוסס והיוצר במזרח-אירופה, ואשר אוקראינה היוותה חלק ניכר משטחו. לאחר המהפכה נזקק כל אזרח בברית-המועצות, וכמובן גם יהודים, לרישיון-ישיבה לשם מגורים במוסקבה או באחת הערים הגדולות האחרות. הוריה של דבורה השיגו רישיון-מגורים במוסקבה ואילו דבורה, לאחר המאסר בסנובסק, הגיעה העירה כבלתי-ליגאלית, בעקבות בנה הקטן, והתגוררה עימם.

תנועת "החלוץ" הקימה במוסקבה סמינר-למורים, שהיה ליגאלי, בהנהלתו של דן פינס, כדי להכיר קאדר של מורים לתנועה החלוצית העומדת להקים מדינה סוציאליסטית בארץ-ישראל. מטרה זו נראתה עדיין כשרה בעיני השלטונות הסובייטיים. בסמינר לימד יהושע אלטשולר, ממנהיגי הצ"ס, שאחריתו היתה בסיביר, ולימדו פעילים ופרופסורים יהודיים. עברית נלמדה בו בהברה ספרדית. התלמידים ביקרו בכפר פידאגוגי סובייטי שנוסו בו אז שיטות חינוך עמלניות חדשניות. דבורה, שכבר היתה מורה בגימנסיה בסוסניצה, השלימה כאן את לימודיה בהוראה. שרגא היה בא לבקר מדי פעם במוסקבה, ואולם רוב הזמן שהה בנסיעות.

במוסקבה התיישבה משפחתה של דבורה בטַאגַאנְקַה, איזור גדול שהיה מקום מגורים ל"עמך". האב, ר' שמעון דיסקין, פתח בית-מלאכה להתקנת כפתורים. הבית הפך מוקד לפעילות ציונית, על אף שהאב לא ראה עצמו ציוני אלא סתם יהודי שרוצה לחיות קרוב לירושלים.

אווירה של חשדנות והלשנות הורגשה בעיר. המתח ניכר כנראה גם בחוג המשפחה. לא פעם, כשדבורה היתה יוצאת ללימודיה, היה מישה בן השלוש בוכה ואומר שאימא שלו נפלה לנהר שבאמצע העיר. אביה של דבורה נהג לומר:

"הילד מרגיש שאימו בסכנה."

ואכן, חבר שהיה דייר אצל הוריה, ולא פעם תיקנה את מכנסיו, מסר עליה לשלטונות שאינה "רשומה" כחוק, והיה עליה להסתתר פרק-זמן. הוא גם הלשין על אחיה ברוך שהוא ציוני, וכתוצאה מכך נאסר האח ונשלח לסיביר, משם לא שב.

נוסביצקי וֵרָה (דבורה) ונוסוביצקי פַייבֵל (שרגא) עברו מאסרים רבים. האב מיאן להשלים שכך עולה בגורלם.

"אתם אשם!" – אמרה לו דבורה.

"מדוע?"

"לולא חינכת את בניך לאהבת ירושלים, לא היו נאסרים!"

האם, פסיה, הפטירה: "לפחות הם נאסרים על ציונותם ולא בתור גנבים!"

הרבנית פסיה דיסקין היתה דמות מרכזית ורבת משמעות עבור ילדיה ועבור שרגא, שנעשה בן-בית. עמלנית ויוזמת היתה מטבעה, דאגה לחינוך ילדיה, קירבה את שרגא וממש אימצה אותו כבן, הן ברוסיה, ולימים, בעת שגרו תחת קורת-גג אחת בתל-אביב. יחסיה עם שרגא היו כה לבביים עד שרבים מצאו דמיון בפניהם והיו משוכנעים שהיא בעצם אימו.

*

זיאמה אהרונוביץ ומרדכי נמירובסקי, היו מראשי הצ"ס ברוסיה, שניהם חבריה של דבורה, בת מפלגתם, אשר הפכו ברבות הימים לחבריו הקרובים של שרגא. את זיאמה פגש שרגא רק פעם אחת, במוסקבה, בטרם עלותו ארצה. עם נמירובסקי נפגש בחארסון, שם, יחד עם ד"ר יקותיאל אהרנשטם ממרכז 'פועלי-ציון', הושג הסכם האיחוד בין מנהיגי מפלגות צ"ס ו'ראדיקל-פועלי-ציון'. לימים, כשהחליף נמירובסקי את שמו לנמיר, התלוצץ שרגא:

"אם אתה נמיר (באידיש – אני לוקח), אזיי עליי להחליף את שמי לנדיר (קח אתה)."

דבורה  באה לזיאמה, שהיה מזכיר המפלה, בדרישה לזרז את מועד עלייתה ארצה. הפגישה התנהלה במרתף המפלגה במוסקבה, במחתרת. דבורה סיפרה על הילד, ששר שירים על לנין, ואם יישאר ברוסיה סופו שיגדל קומוניסט, חבר בקומסומול. נוסף לכך הביאה נימוק: תמיכה מטעם מוסד טיפת חלב הרוסית, שנקרא בשם אַחְמַדְיֵיט. אלה אישרו לה שהתינוק חולה-כביכול וזקוק לאקלים אחר, דבר שעזר לה לקבל רישיון-עלייה מהשלטונות הסובייטיים, וכך הובטחה יציאתם מהארץ.

זיאמה ביקש ממנה תחילה שתישאר ותמשיך בפעילות הציונית, לבסוף הסכים ונתן לה אישור נסיעה לארץ-ישראל מטעם הצ"ס. אף הוא עזב לאחר זמן לא רב את רוסיה בצורה בלתי-ליגאלית, תוך תלאות רבות שהותירו בנפשו צלקות כל ימיו.

על אותה פגישה סיפר ארן: "יום אחד פנתה אליי במוסקבה חברת המפלגה, דבורה נצר, וביקשה 'היתר יציאה' לארץ-ישראל. נימוקה – ילד קטן לה שלא רצתה לסכנו בחינוך קומוניסטי ברוסיה. הותר לה לצאת עם ילדהּ ועם בעלה, שרגא נצר." (זלמן ארן: "עלים שנשרו", מתוך: "ספר צ"ס", עמ' 231).

 *

את תפקיד זיאמה כמזכיר המפלגה מילא מעתה אדם בשם הרץ, או הרציג. לאחר שקיבלו שרגא ודבורה את הסרטיפיקאטים להיכנס לארץ-ישראל, בא הרץ והודיע לדבורה, בשם מפלגת צ"ס, כי הוחלט שעליה להישאר ברוסיה ולעבוד במחתרת, ומבחינתם – ששרגא ייסע, עם הילד, לארץ-ישראל.

דבורה הודיעה שבשום אופן לא תישאר ברוסיה. 

לא עבר זמן רב והחלו מאסרים, שתי מזכירויות של המפלגה חוסלו. הרץ נלקח לחקירות, ומאוחר יותר מת במאסר. במקומו בא יצחק גורביץ שהיה ממלא-מקום אחרון של זיאמה, והוא שחזר ואישר לדבורה, מטעם מפלגתה צ"ס, את הרשות לעלות. גורביץ נאסר אף הוא באותה שנה, בכנס מחתרתי של צ"ס בלנינגראד, וכמעט נגזר דינו למוות בכלא במוסקבה. בהשפעת פּשְׁקוֹבָה, אשתו של גורקי (ששהה אותה תקופה באיטליה), המירו את פסק-דינו של גורביץ בשליחה לסיביר. לאחר שלוש שנים, שוחרר על תנאי שיגורש מיד לארץ-ישראל. בארץ היו הוא ומשפחתו שכניה וידידיה של משפחת שרגא ודבורה נצר במשך עשרות-בשנים. כשהגרילו את המגרשים לבנייה בשכונת אז"ר בתל-אביב, כיום רחוב לוי יצחק, ביקש שרגא שלא להשתתף בהגרלה אלא לקבל מגרש ליד זה שיעלה גורביץ בגורל, וכך היה.

*

התהליך שעבר על שרגא, דבורה וחבריהם לקבוצות העולים, שעזבו את ברית-המועצות מאז 1922 והצטרפו בארץ למפלגות-הפועלים, תחילתו, לדעת הסוציולוג יונתן שפירא, בכך שהיו ברובם ציונים וסוציאליסטים, תמכו במהפכה הקומוניסטית והשתייכו באותו זמן לארגונים יהודיים לאומיים וציוניים.

"בשנים הראשונות לאחר המהפכה לא ראו כל סתירה בין השניים, אלא שהנאמנות לשני האידיאלים לא היתה יותר אפשרית כתוצאה מההתפתחויות שהגיעו לשיאן ב-1922. אותה תקופה נהפכו הקומוניסטים לאנטי-ציונים קיצוניים ובעקבותיהם הלכו המפלגות הקומוניסטיות האחרות במזרח-אירופה. בברית-המועצות נאסרה פעילות ציונית, והמפלגות הציוניות הוצאו מחוץ לחוק. התפתחות זו חייבה ציונים-סוציאליסטים בעלי הכרה לוותר על ציוניותם או (במידה שהדבר היה אפשרי) לעזוב את ברית-המועצות. רבים מאלה שהצליחו לעזוב את ברית-המועצות ועלו ארצה המשיכו לתמוך ברעיון המהפכה הסוציאליסטית, אך סירבו לוותר על ציוניותם. אחדות-העבודה כמפלגה סוציאליסטית משכה רבים מעולים אלה אל שורותיה." ("אחדות-העבודה ההיסטורית", עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 128).

לדעתו, אנשי צ"ס תמכו באוריינטאציה הציונית-סוציאליסטית של אחדות-העבודה וברעיונו של בן-גוריון על דימוקראטיה מעמדית בהסתדרות. ייתכן שאף תרמו לגיבושם של רעיונות אלה באותה תקופה, 1925 לערך. בברית-המועצות הצליחה מפלגתם להתחזק ולהתפתח כל עוד נשמר בה העיקרון של דימוקראטיה מעמדית, שאיפשר את התארגנותם ופעילותם הפוליטית. כאשר הבולשביקים ביטלו את הדימוקראטיה המעמדית הוציאו את כל מפלגות הפועלים, לרבות מפלגת צ"ס, מחוץ לחוק. אז נאסרו רבים מפעיליה, הוגלו לסיביר ונפטרו במחנות-הסגר. עם ביטול הדימוקראטיה המעמדית בברית-המועצות נוצר הקרע בין צ"ס לבין הבולשביקים. מפלגת צ"ס תמכה במהפכה ובמשטר הסובייטי, אך לא השלימה עם הדיקטאטורה של המפלגה הבולשביקית ונשארה נאמנה לדימוקראטיה המעמדית.

*

כשנה שהתה דבורה עם הילד אצל הוריה במוסקבה, ובניסן תרפ"ה, אפריל 1925, התאספה כל המשפחה יחד לליל-סדר ראשון, שהיה גם האחרון ברוסיה, בחוגגם את הפרידה משרגא, דבורה ומישה, העומדים לעלות לארץ-ישראל.

למחרת בבוקר הופיע דן פינס, מזכיר "החלוץ", להיפרד מהם, ונתן להם אישור שהם חברי "החלוץ". לעלייה ארצה כבר היה להם רישיון, וערכו של האישור היה באפשרות להשיג עבודה בארץ-ישראל. ליתר ביטחון נשאו עימם, מאת הרציג, כתובה על פיסת בד, הפנייה וברכה לעיתון "דבר", שעל היווסדו בקרוב התבשרו באותם ימים ממש.

בבית משפחת נצר שמורים עד היום האישורים הללו, נושאי חותמת "החלוץ":

החברה דבורה נוֹסוֹבִיצְקִית (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי היא עולה לארץ אחרי מלאה את חובותיה החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקית לפי מקצועה – מורה-מחנכת בעלת הכשרה עיונית וניסיון של שש (6) שנים, מסורה לעבודתה ולתנועתנו. בקשתנו הנמרצת אל כל חברינו ונאמני-דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החברה נוסוביצקית סיוע-חברים נאמן.

חתימת ידה של הח' [דבורה נוסוביצקי] אנו מעידים להכירה.

בשם הוועד המרכזי

של הסתדרות "החלוץ"

בארצות-הברית המועצתית

[פינס]

[א. זיכלין]

החבר שרגא נוסוביצקי (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי הוא עולה עכשיו לארץ אחרי מלאו את חובותיו החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקי לפי מקצועו – סדרן קואופראטיבי-משקי בעל ניסיון הגון של שמונה (8) שנים במוסדות הממשלתיים-הציבוריים. מסור למקצועו ולתנועתו. בקשתנו הנמרצה אל כל חברינו ונאמני דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החבר נוסוביצקי סיוע-חברים נאמן.

חתימת ידו של הח' [נוסובצקי] אנו מעידים להכיר.

בשם הוועד המרכזי

של הסתדרות "החלוץ"

בארצות-הברית המועצתית

[פינס]

[א. זיכלין]

*

בעצם יום החג, ומבלי להישאר לסדר שני, יצאו השלושה לתחנת הרכבת במוסקבה כשהם מלווים על-ידי הסב, הסבתא, ואחיה של דבורה, ישראל, עם אשתו ברוניה. הסב, ר' שמעון, שעודד את דבורה לנסוע לארץ-ישראל, נפרד ממנה במילים:

"סעי בתי, והיי השליחה שלי."

ואילו מישה הקטן, שהתקשר מאוד אל סבתו מאז עבר לגור אצלה במוסקבה, הוציא ראשו מחלון הקרון, נישא על-ידי הוריו, וצעק אליה, הרצה אחריהם לאורך הרציף בעוד הרכבת מתחילה לנסוע:

"סבתא, תסעי איתנו!"

*

 הדרך הקצרה היתה לנסוע ממוסקבה לאודיסה, שם עמדו לעלות על האונייה "צֶ'צֶ'רִין", שהיתה מפליגה מרוסיה לארץ-ישראל כל שבועיים. ואולם נסיעתם התארכה כי רצו להיפרד מאביו של שרגא בסוסניצה ולעלות על קבר אחותה של דבורה, מניה, בקייב.

כשעברו את סנובסק חששה דבורה לרדת מן הרכבת, פן תיאסר, אבל רבים מיהודי העיר, שידעו כי הם נמצאים בקרון, באו לתחנה, להיפרד מהם. ואחדים אף התעלפו מרוב התרגשות.

הם ירדו מן הרכבת בתחנת מֶנָה, ומשום שהדרכים עדיין היו בחזקת סכנה באוקראינה, עשה רק שרגא את הדרך, כארבעה קילומטר, בערב, בעגלה, כדי להיפרד מאביו, ואילו דבורה ומישה נשארו במנה אצל חברתה רוזה.

השיחה שהתקיימה בין שרגא לאביו, באותו לילה, היתה פגישתם האחרונה. ר' חיים נוסוביצקי נשאר איתן בדעתו למרות תהפוכות החיים ברוסיה. הוא לא האמין בציונות, לא רצה לעלות לארץ-ישראל, והתנגד לעליית שרגא ומשפחתו.

"אתה נוסע להביא את המשיח? – אתה את המשיח לא תביא!" חזר האב על עמדתו משכבר. "משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע. דע לך שאתה נוסע לפלסטינה בניגוד לדעתי."

ובכל זאת הוסיף ואמר:

"אבל, אם אתה כבר נוסע, יש לי בקשה אחת אליך – אל תלמדו שם את הערבים קרוא וכתוב. אם תלמדו אותם – לא יהיו לכם חיים קלים. אנחנו עשינו את השגיאה הזו ברוסיה, וראה מה מעוללים לנו.

"ועוד דבר אחד הגד לי – איך אתם תחיו שם, אוֹנְגוֹרוֹדוֹבוֹי, בלי שוטר?"

*

ר' חיים הושפע כנראה מאמונתם של שרגא ודבורה כי בארץ-ישראל הם עתידים לחיות חיים חופשיים, לא יהא צורך בשוטרים וגם לא בצבא. והיתה עוד עצה שהשמיע האב בפני בנו, זה היה שנים אחדות קודם, ב-1914, בסוסניצה. שרגא בא אל אביו, נרגש: "אבא, התחילה מלחמת העולם! אני רואה פצועים מועברים ברחובות!"

"שטויות," ענה האב, "הגויים משתכרים ביום ראשון ומכים זה את זה."

שרגא עמד על דעתו: "אבל קראתי על כך היום בשני עיתונים גדולים!"

ענה לו האב: "אל תקרא עיתונים ואל תאמין לעיתונאים. הם יכולים לברוא מלחמות כל יום."

ארבע שנים לאחר-מכן, ב-1918, כאשר התחילו חיילי הצבא הלבן להפגיז את סוסניצה, העיר ר' חיים את משפחתו באמצע הלילה, זה היה שבועיים בדיוק לפני תום המלחמה, וקרא:

"ילדים, לקום ולברוח! התחילה המלחמה!"

לימים, בארץ-ישראל, שאל פעם ברל כצנלסון את שרגא מדוע הוא בורח מעיתונאים, ובתשובה סיפר שרגא על עצת אביו בקשר לעיתונים ולעיתונאים, והודה שכנראה ירש ממנו את היחס הזה. ואכן, פרט לעיתונאים אחדים, להם האמין, קיבל כנראה שרגא את עצתו זו של אביו.

*

באודיסה שהתה המשפחה כשנים-עשר יום. הם התגוררו בבית-מלון. ביקרו במקום שהיה קרוי "פּוֹלָארוֹ שֵנְיָיה", שפירושו, "שדות השקאה", ואשר שימש להכשרה חקלאית של חברי "החלוץ" העומדים לעלות ארצה. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית באודיסה, ובחווה הזו, בפאתי העיר, שהתה הכשרתה של יהודית שמחוני (לימים חברת קיבוץ גבע וממנהיגות תנועת העבודה). את המקום ניהל רעו של שרגא מנוער, שמואל פייגין מסוסניצה, אשר לימים נעצר ונשלח לעשר שנות מאסר בכלא הסובייטי.

שנתיים קודם לכן, בדרכו לתערוכה החקלאית הבינלאומית במוסקבה, עבר בן-גוריון באודיסה. במכתב לוועד-הפועל של ההסתדרות סיפר כי "באודיסה נפגשתי את שני חברי 'החלוץ' העובדים בשדה-השקאה. במשק זה עובדים כשישים חברים, מגדלים ירקות. יש ל'החלוץ' באודיסה גם בית אריגת צמר המעסיק כארבעים חבר. בכלל נמצאים באודיסה כמאתיים חבר. בחבל אודיסה יש עוד שורה שלמה של קיבוצי 'החלוץ'." הוא הדגיש כי "הרושם הכללי של מראה העיר מדכא: עניות, עזובה, דילדול, קיפאון על כל צעד ושעל. הנמל מת. הרחובות ריקים-למחצה. רוב העוברים היו יחפי גרביים, ולעיתים קרובות גם בלי סנדלים. אדם מלובש כהוגן כמעט שלא נראה. שרר חוסר עבודה בעיר וכשליש הפועלים מובטל."

לעומת זאת עשתה עליו מוסקבה רושם אחר לגמרי. עיר חיה, רבת תנועה, והומה.

תור של חלוצים נאבק על הזכות להיכלל בהפלגת האונייה "צֶ'צֶ'רִין", מדי שבועיים, מאודיסה ליפו. אצל קבוצת החלוצים שעימה עמדו לנסוע, הפקידו שרגא ודבורה לשעות אחדות את מישה הקטן, והספיקו לקיים פגישת פרידה עם יהודי אודיסה. באביב ההוא, בעיר השוכנת אמנם בלב איזור חקלאי עשיר, בעיקר בפירות, אך סובלת מתלאות השלטון הסובייטי והמצב הכלכלי – נראתה ארץ-ישראל כמחוז-חפץ נכסף.

יציאתם מרוסיה היתה ליגאלית. ממשלת המנדאט העניקה מיכסות (קווטות) של רישיונות-עלייה (סרטיפיקאטים), לפי סקציות שונות. שרגא ודבורה נכללו בסקציה של גדוד העבודה. אביה של דבורה קיבל, לאחר זמן, רשות לעלות עם משפחתו על פי מכסת הסקציה של רבנים, שנודעה לימים כ"עליית הרבנים". כאמור, השלטון הסובייטי נקט אז בגישה פוליטית שגרסה כי הצעירים היהודים מ"גדוד העבודה" נוסעים לבנות את המדינה הסוציאליסטית בפלשתינה.

לפני עלותם לאונייה "צ'צ'רין", בנמל אודיסה, היה על שרגא ודבורה להיפרד מחפצים שונים ובהם ספרים רבים שלא הורשו לקחתם לארץ. נערכו חיפושים במזוודות, חלקם בידי שוטרות סובייטיות, שביקשו לגלות ניירות ומסמכים אסורים. אצל דבורה גילו את הברכה ששלח הרציג מטעם הצ"ס, לקראת ייסודו של עיתון "דבר", וקרעו אותה אך דבורה הקפידה, עוד קודם לכן, לשנן בעל-פה את הברכה.

כל אלה לא היה בהם כדי להעיב על שמחת ההפלגה. האונייה היתה מלאה יהודים ציונים, משפחות רבות ועשרות חלוצים צעירים, ומטרת פני כולם היתה ארץ-ישראל.

*

למרות הקשיים והמגבלות שהוטלו על אוהדי הציונות ופעיליה תחת המשטר הקומוניסטי, הצליחו יהודים רבים להגיע מרוסיה לארץ-ישראל בדרכים-לא-דרכים ולאחר תלאות. בין אלה שעלו ושאותם הכירו שרגא ודבורה מפעילותם הציונית ברוסיה, היו ד"ר מרשוב, שעימו פעל שרגא בקונוטופ ב-1914, ואשר בארץ התגורר ברחובות. רות ושלום הקטין, בני-עירו, שהיו חברים בקיבוץ יגור ולאחר מכן עברו לעין-חרוד. ישראל אידלסון (בר-יהודה) ממנהיגי הצ"ס ברוסיה וחבר קיבוץ יגור (שהיה שר התחבורה ושר הפנים). זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן), מראש הצ"ס ברוסיה (שהיה שר החינוך והתרבות). אליהו אפשטיין (אילת), שהשתייך לארגון הנוער הציוני בסנובסק (והיה לשגריר ישראל באו"ם). מיטיה קריצ'מן, חבר קיבוץ אפיקים, שנהרג בתאונה באחת מארצות אסיה, בשליחות המדינה. יעקב פרמן, ממייסדי "ראדיקל-פועלי-ציון", איש ספר והוגה דיעות שעסק בארץ-ישראל בענייני ציבור רבים. דן פינס, מזכיר "החלוץ" במוסקבה, מהדמויות הבולטות בעיתון "דבר". הלל לנדסמן, עימו למד שרגא ב"חדר", שהיה מבוני הגליל וחבר קיבוץ איילת-השחר.

"אלה הם אחדים מתוך חבורה גדולה של יהודים ילידי רוסיה," כותב שרגא, "שלחמו וסבלו למען הגשמת שאיפות ואידאות ציוניות בארץ-ישראל. חלק היו מבאי ביתנו ברוסיה, וערבים שלמים היינו יושבים, חולמים ושרים יחד [שרגא פרט בצעירותו על בַּאלַלַיְיקַה, ואהב וידע לשיר]. לעיתים תוך אכילת בלינצ'ס שאימהּ של דבורה, הרבנית פסיה דיסקין, היתה מכינה לנו. בערבים אלה ובפעולות משותפות גובשה הזדהותנו עם הציונות ועם ארץ-ישראל."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

כדאי להאזין לדעתו של יעקב חסדאי, היא לא רחוקה מזו של אהוד בן עזר

 בקשר לשערורייה של הפללת סמל אלאור אזריה

https://youtu.be/VEYVqrGysHc

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ועוד מאוצרות הטירוף של דבוקת שוקן ב"הארץ" [6.1.17], דניאל בלטמן: "המהפכה הלאומנית-דתית העוברת על ישראל הולכת ומזכירה את ימי ראשיתו של המשטר החדש שהגיע לשלטון בגרמניה ב-1933."

* השיחה בין נוני מוזס לבין נתניהו על אודות סגירתו האפשרית של המוסף השבועי של העיתון החינמי "ישראל היום", המתחרה בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות", אין בה אולי היבט פלילי או משהו יוצא דופן. כך מתנהלים והתנהלו דברים במישורים העסקיים והפוליטיים גם מימי דוד בן-גוריון, ההסתדרות ומפא"י, ומי שחושב שלא כך היה וגם יהיה – הוא תמים או שוטה. כמעט כל גוף עסקי גדול מפעיל לחצים כאלה ואחרים, על כמעט כל מערכת עיתון או רשת שידור בעלוֹת חשיפה רחבה, ובייחוד משתדלים לערבב תוכן מסחרי [וגם פוליטי] בתוכן חדשותי.

אבל ההיבט החמור ביותר בשיחה הזו נוגע דווקא לנוני מוזס ומטיל צל כבד של הכפשה על כל העיתונאים שעובדים ב"ידיעות אחרונות". האם אתם משמיצים או משבחים את נתניהו על פי הוראות הבעלים של העיתון, שכך הוא מתחייב בשמכם בפני ראש הממשלה?

 אם זה נכון – אז אתם עיתונאים אתם?! אתם קקה!

* העיתונאי יואב יצחק: גילויים חדשים בפרשה הקלטת שסיבכה בחקירה פלילית את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת העורך האחראי של עיתון "ידיעות אחרונות". הגילויים החדשים מלמדים כי מוזס ניסה לסחוט את נתניהו, אך לא הצליח בכך. בניגוד לפרסומים הכוזבים בתקשורת ובראשם עיתון "הארץ" – שהטיחו בנתניהו אָשם כאילו ניסה "לקנות שתיקה" וכיסוי אוהד, נתניהו אינו העבריין, אלא הקורבן בפרשה זו. ["חדשות מחלקה 1", 8.1.17].

* כל הנשים שהתלוננו כי דונאלד טראמפ צבט להן בתחת קיבלו עתה שידרוג – נשיא ארצות-הברית צבט להן בתחת!

* כשם שהאנשים ששפטו את אלאור אזריה אינם מבינים את מהות הצבא כך האנשים שמנסים להפיל את נתניהו עקב קשריו עם בעלי-הון אינם מבינים את מהות הדמוקרטיה! – פוליטיקאים נעזרים באנשי-הון ואנשי-הון נעזרים בפוליטיקאים, ראו את ארה"ב, כך זה היה וכך זה יהיה, אחרת לא תתקיים דמוקרטיה!

* למשורר יוסי גמזו, לא מצא חן בעיניי הבטוי "התבטלות בפני הגוי." לעניות דעתי אנו, בני-אדם, מנסים בעולמנו להשתלב עם הסביבה מבלי לאבד את זהותנו (לטובת כולנו). נכון שהוריי, ממושב עובדים בעמק, היו מתהפכים בקברם אילו היו יודעים שבכפרם חוגגים סילבסטר, אבל אני לא רואה שחברי הכפר לדורותיהם יאבדו את זהותם הישראלית. אולי תגיד שאני קצרת-ראות, אולי, אולי... הרבה אולי בקשר לעתיד.

בכבוד רב,

אביבה קם

* אביבה קם היקרה והנכבדת, הצלחתי להבין מתגובתך, שאינך רואה בסיגול טרנדים זרים לתרבותנו כל סכנה. אני מרשה לעצמי לחלוק עלייך ומזדהה לחלוטין עם הורייך החלוציים והציוניים. כפי שכתבתי בצורה ברורה ביותר, אין לי דבר כנגד מסיבות סוף השנה האזרחית, אך בהחלט לא לטעמי הוא השימוש בשם "סילבסטר" (שמרבית המשתמשים בו כלל אינם יודעים מי היה אותו סילבסטר) ושלא כמוך, אני בהחלט רואה בדאגה את השתלטות הלע"ז על שפת הדיבור שלנו, את הידלדלות החוגים ללשון, לספרות עברית ולמדעי היהדות במוסדות ההשכלה הגבוהה שלנו, משבר שאני מכיר מקרוב כבר שנים לא מעטות כסופר וכפרופסור לספרות עברית, ולא פחות מכך את העברית הקלוקלת של מרבית הנוער הישראלי – תופעות אשר לא כמוך, אני מבחין בקשר ההדוק ביניהן, בדיוק כשם שחוק הכלים השלובים הפיסיקאלי מוכיח כי מבחנות שונות-צורה אך כאלה המחוברות זו לזו בתחתיתן, מציגות לעינינו מיפלס אחיד של הנוזל שנוצק לתוכן. זה קשור למצבם החומרי המדכא של סופרים עבריים רבים וזה מצטרף למצב תרבותי מדאיג ביותר המתבטא גם בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה הנוטים בנקל אל הקלוקל ומרבים לפזול אל הווּלגארי והזול.  

אם אַת משייכת את עצמך לשאננים בציון אשרייך וטוב לך. אני איני נמנה על אלה כי הארץ הזאת ודיוקנה התרבותי יקרים לי יותר מכדי להקל בהם ראש. 

 בכבוד רב, 

 פרופ' יוסי גמזו

* אהוד בן עזר: האם יום אחד ייערך מחקר על הפן הפרימיטיבי, הלמדני-כביכול, הספוג כולו חוכמה שלאחר-מעשה, שבהכרעת הדין של בית הדין הצבאי, שהרשיע את הסמל אלאור אזריה מתוך מה שנראה כהתנהלות של פיל בחנות חרסינה, מצד השופטים?

אני סבור שנעשה עוול גדול לסמל אלאור אזריה בהכרעת דינו. אני אולי מן הסופרים העבריים הבודדים שעומדים לצד הסמל המורשע, לכן גם אני, בעיני עיתונאים כיוסי ורטר וחבריו בעיתון "הארץ" – ודאי מתוייג כשייך ל"אספסוף", וכמובן אני לא "סופר חשוב", שכל נאד פוליטי שלו עושה כותרות.

* מקריאה בעיתונים, ומהתגובות המגיעות אלינו, מעטים כותבים נכון את שמו של סמל אלאור אזריה, וכמעט אף אחד לא מציין את דרגתו אלא סתם, החייל. חומר למחשבה. אולי אפילו בעל גוון עדתי.

* הי אודי, האם בגלל זה שאירוע אלאור אזריה צולם על ידי שונא המדינה צריך לעבור בשתיקה על עבירות שהחייל עבר? מה זה משנה על ידי מי נחשפו עובדות אלה? קום ותאמר בפה מלא שאתה לא חושב שבית המשפט פסק בצדק! את זה הייתי יכולה להבין, שזו דעתך. (ועל זה אפשר להתווכח, אם כל העובדות היו ידועות לנו) אבל אתה יוצא בשצף קצף על הצלם! ואם היה מצלם אותו פעיל ימין זה היה מספיק בשבילך כדי שיעמידו אותו לדין? השאלה היחידה שצריכה להישאל בעניינו – האם עבר על חוקי צה"ל או לא. אם חייל עבר עבירה – הוא צריך להישפט על כך. אחרת – לא תהיה משמעת בצה"ל, ואני מניחה שגם אתה לא מעוניין שבצה"ל יהיה ברדק.

תאר לך אודי מקרה היפותטי: פורצים אליך הביתה, גונבים את כל מה שיש לך, ובמקרה צלם ששייך ל"בצלם" צילם את הפריצה ואפשר היה לזהות שם את הפורץ. האם לא היית רץ למשטרה ומבקש שיסתכלו בצילום כדי למצוא את הפורץ במהירות ולהציל בכך מה שיותר מרכושך?  אני משוכנעת שהיית עושה את זה וגם כל אדם אחר היה עושה כך. לא היית מתחשב ב"מי צילם את האירוע."

ולמה נאום הכרעת הדין הוא בושה וטירוף? כי אתה לא חושב שהחייל עבר עבירה? שהשופטים היטו דין? לא! בעיניך בושה היא בגלל מי שצילם! האם בגלל מי שצילם הוא לא עבר עבירה? וכך, אתה קושר שני דברים שאינם קשורים (מי היה הצלם, והמשפט) ומוציא מזה מסקנה, שבעיני לפחות, ממש לא הגיונית, על שופטי צה"ל.

לילה טוב

בנדלה

אודי: אני מקווה שערכאה עליונה תפסול את הכרעת הדין הפסולה הזו ולוּ רק בגלל העובדה שהשופטים הסתמכו בהרשעת הסמל אלאור אזריה על עדות של צלם פלסטיני שאינו אלא מרגל העובד בשירות "בצלם" והקרן לישראל חדשה (ומתוגמל על ידם) ואפילו הזמינו אותו להעיד בבית הדין הצבאי, והמנוול גם סימן בידו הימנית V בהיכנסו לבניין. זה בעיניי טירוף מערכות. הכרעת הדין הזו היא בושה לצה"ל וחרפה למדינת ישראל. סמל אלאור אזריה אינו זקוק לחנינה – אלא לזיכוי מוחלט!

* בקרוב תיפתח באוניברסיטת בת שלמה רבתי, בחסות הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר, קליניקה לריפוי מאידיוטיזם מוסרי. נחשו את מי כדאי להפנות לשם ראשונים?

* שלום לכולם. אני מאלה המזדהים עם כל מילה שנאמרה על ידי הרמטכ"ל, עם החלטת השופטים, מאחר ואין כל אפשרות אחרת, ועם דבריו של זיו שילון. אני בז לכל המפגינים שהתפרעו מול בית המשפט, שהם התוצאה הישירה וההמשך של מפגיני "כיכר ציון" בכיכובו של מר נהתניהו שלא טופלו כראוי.

אני בז למערכת הפוליטית המלוכלכת וזו בהמעטה, הבוחשת בכל אירוע  לצבירת קולות ללא כל קשר לנושא עצמו והמאדירה את עצמה באופן בזוי. באשר למשפחת נהתניהו שאני "מאמין" לכל מילה היוצאת מפיו, ראשי מלא מים, ועיני מקור דמעה, וליבי שותת דאבה ודאגה רק מהאפשרות שהם עשויים  להיות מפונים מרחוב בלפור בפעם השנייה.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* בגיליון הקודם כתבנו: "מעניין מה יכתוב היורד הישראלי-הערבי החי בארה"ב, הסופר סייד קשוע, בטורו ב"הארץ" על בת עירו טירה, ליאן זאהר נאסר, הישראלית היפה בת ה-18, שנרצחה בפיגוע טרור מוסלמי באיסטנבול? האם גם בזאת יאשים אותנו?"

אז הנה מה שכתב [במוסף "הארץ", 6.1.17]:

מוקדם בבוקר ראש השנה החדשה ראיתי שיחה שלא נענתה מאימא. מיהרתי לצאת מהחדר בלי להעיר את הילדים והחזרתי צלצול. ״לא, לא קרה כלום, אל תדאג,״ פתחה אימי שמכירה את התקפי החרדה שלי. ״רק רציתי לוודא שהכול בסדר אצלכם ולשאול אם הילדים בריאים ושלמים.״

״כן,״ עניתי לה, ״הכל בסדר, תודה. עכשיו ספרי לי מה יש.״

והיא סיפרה שילדה קטנה, שרק סיימה תיכון, נרצחה כשחגגה את ראש השנה, שכל טירה באבל ומחכים לגופה. הדלקתי סיגריה בחוץ, והגוף שלי רעד. בטח מקור, אמרתי לעצמי, "זה החורף המחורבן הזה."

 ובכן, לא רצח במועדון לילה באיסטנבול, לא בערב ראש השנה הנוצרי, לא בידי טרוריסט מוסלמי, ולא של ילדה קטנה – אלא של בחורה מוסלמית יפה בת 18 מטירה שנסעה לבלות עם חברותיה, אך לפי דברי קשוע, מפי אימו, אפשר לחשוב שהרצח קרה פה בישראל ואולי מתנחלים יהודים שונאי פלסטינים או ערבים ישראלים בעלי כבוד, שמקפידים כידוע על כבוד המשפחה – הם שרצחו את "הילדה".

* מה יהיה אחרי ביבי ושרה? את מי יהיה אפשר לשנוא? ישראלים רבים, את חלקם אנו פוגשים, קוראים או גם מכירים מקרוב – עלולים לטרוף נפשם בכפם אם לא יהיה להם את מי לשנוא באותה עוצמה בה הם שונאים בכל ליבם ובכל מאודם את שרה וביבי! ולכן, כדֵי לשמור על בריאותם הטבעית הנוטפת ארס ורעל – אולי רצוי דווקא שהזוג נתניהו ימשיך לשלוט בנו.

יש עכברים, שאם אין להם מה לכרסם מדי יום ולילה, שיניהם צומחות עד כדי כך שאינם יכולים לסגור את הפה, והם מתים ברעב.

* יש אומרים שפורים הקרוב יעמוד בסימן מגילת אסתר: אנחנו נפטרים מאחשוורוש הטיפש [אובמה] והמן הרשע [ג'ון קרי] ומוושתי  המלכה [הילארי קלינטון] ויהיה לנו מלך חדש [טראמפ] הרוחש אך טוב ליהודים ואשר בתו התגיירה ונכדיו יהודים עם רעשנים בבית-הכנסת בפורים, וגם מרדכי היהודי [ביבי] זכור לטוב ורוכב על אסתר המלכה [שרה], וליהודים היתה אורה ושמחה.

* אגב, גם לעיתון "הארץ" רועדת עכשיו התחת.

* "חברת 'טבע' שילמה שוחד ברוסיה לאפשר מכירת הקופקופסון ונקנסה על כך בארה"ב." מנהל המכירות של חברת ענק בווירגיניה, ארה"ב, אמר לי כי בכל 45 שנות היותו המשווק שלה, מעולם הוא לא מכר בלי לשחד, וכשהזדעזעתי מכך, חבר נפלא שלי בארה"ב, אישר לי שככה זה בכל העסקים הגדולים באמריקה.

אני נדהמתי לנוכח עיסקאות ענק בחו"ל שנעשו רק לאחר תשלום שוחד למנהיגי אותה מדינה בעולם השלישי. לקוח פוטנציאלי מגרמניה לפרויקט ענק, הציע לי שכר נמוך בהנחה שאקבל קומיסיונים מתחת לשולחן וכשסירבתי הציע לי גם נערות ליווי. וכשתיכננתי פרויקט ענק לחברה ממשלתית בארץ, נסעו כל המנהלים לגרמניה "לבדוק" את החומר המתוכנן לייצור בארץ, ולא לקחו עימם את המתכנן. חהחהחה... להמשיך? יש אין סוף וגרוע מכך אבל אני לא רוצה לסיים את חיי בתביעות דיבה. אני מתגעל מהצבועים.

מרדכי בן חורין

אהוד: כידוע מעולם לא שילמה חברה ישראלית שוחד במשך עשרות השנים של הפעילות המוצלחת שלנו ביבשת אפריקה.

* אילו לא היו הורגים את נהג המשאית הפלסטיני, רוצח הקצינה, שתי הצוערות והצוער בטיילת הנציב בירושלים אתמול – אלא צלם פלסטיני מטעם "בצלם" והקרן לישראל חדשה היה מצלם אותו בעוד מועד, וחובש פלוגתי בכיר בשטח היה מעניק לרוצח טיפול ראשוני על פי הנחיות כבוד שני השופטים והשופטת מטעם הפרקליטות הצבאית – כי אז גם היו מאשפזים את הרוצח בבית חולים ישראלי עד שיחלים ויישלח למאסר עם חבריו הרוצחים הפלסטיניים עד לעסקת שיחרור השבויים הבאה בעקבות חטיפת חייל ישראלי.

החיילים-הצוערים שירו בנהג-הרוצח לא נהגו נכון, רק הצוערים שנמלטו נהגו נכון כי הם הפנימו את מסקנות פסק הדין שהרשיע את סמל אלאור אזריה ולא רצו למצוא עצמם במקומו, מסתבכים בירי ומורשעים בפומבי על ידי מערכת משפט צה"לית שניחנה כנראה בעיקר בחוכמה שלאחר-מעשה.

* שלום אהוד, בתגובה לדבריו של נעמן כהן על מאמרי על יוסף יואל ריבלין ותרגום הקוראן לעברית – ראשית, שמי חנן חריף, לא זריף. שנית, את הכותרת על "ספינת הדגל של ההתחדשות היהודית" נתן, כמקובל, העורך, ולא אני. שלישית, אין בדבריו כל התייחסות לתוכן המאמר (אני לא מופתע), חוץ מלקביעתי שריבלין הונע, בין היתר, משאיפות לפיוס יהודי-ערבי. כהן לא הביא כל ראייה נגד העמדה הזו. ואם כך, למה רגשו גויים?

בברכה,

חנן חַריף    

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל