פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1210

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בטבת תשע"ז, 12 בינואר 2017

עם צרופת בול פתח תקווה המקורי משנת 1909.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: // מִכְתָּב גָּלוּי לְאַבּוּ-מַאזֶן. // דורון גיסין: פתח-תקווה: עץ הדר ומחרשה – סמל העיר, עבר, הווה, עתיד. // עמוס גלבוע: ששת עקרונות ממשל אובמה להסדר עם הפלסטינים. // ד"ר דן שיפטן: "החברה הפלסטינית מכורה לאלימות", מראיין גלעד צוויק, מגזין "מידה", 9.1.2017. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ד. המשטרה נכנסת לעניינים. // ד"ר רון בריימן: השמאל הקיצוני נגד ישראל. // יהודה דרורי: לכל עיתון אג'נדה משלו. // ינון ראב: אובדן. // משה כהן: הפתעת המאה. // אורי הייטנר: צרור הערות 11.1.17. // יוסף אורן: "של מי אתה ילד" – חנוך ברטוב. // מוטי הרכבי: הרמטכ״ל רב אלוף גדי אייזנקוט והמקהלה התקשורתית זועקים שמסיתים נגד הרמטכ״ל. // דליס: לאה טרן – "להתלבש להתפשט", שירים. // יועד אליעז: מכתב פרידה למכתב האהבה. // ד"ר ארנה גולן: אש (השריפות המכלות) מול האש המטאפורית ונגזרותיה (של  האהבה) ב"השחיין המהיר של הרגש – מבחר שירי אהבה" מאת אשר רייך. // יואל נץ: איפה הם צלמי "בצלם" כשצריכים אותם? // בלפור חקק: שלוש לידות נולדתי לאחר הפרעות. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק ראשון [המשך], חוליגנים ברחובות.

אלי מייזליש: מדריך לענייני הכפר ג'אבל מוכאבר. // מנחם רהט: בריחתם אומנותם. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִכְתָּב גָּלוּי לְאַבּוּ-מַאזֶן

לעילוי נשמתם הטהורה והאמיצה

של סג"מ ארז אורבך, סגן יעל יקותיאל, סג"מ שיר חג'אג' וסג"מ שירה צור זיכרונם לברכה,

קורבנות פיגוע הדריסה החייתי בטיילת ארמון הנציב בירושלים

לִכְבוֹד מַחְמוּד עַבָּאס, רֹאש הָרָשוּת הַפָּלֶסְטִינִית,

בֵּית הַמּוּקָטָעָה, רָמַאלְלַהּ –  יָא אוּסְתָאד' נִפְשָע,

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אַתָּה מַגִיב תְּגוּבַת-כָּזָב רוּטִינִית

כְּמוֹ עַל שוֹאַת עַמֵּנוּ שֶהִכְחַשְתָּ בְּלִי בּוּשָה

אוֹ אֵימַתְךָ מֵהַכָּרַת מַר טְרַאמְפּ בִּירוּשָלַיִם

כְּבִירָתָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל, בְּעוֹד שֶהִיא אֵינָהּ

מֻזְכֶּרֶת בַּקֻּרְאָן אַף פַּעַם וּכְבָר שְנוֹת אַלְפַּיִם

אוֹמְרִים דּוֹרוֹת שֶל אֲבוֹתֵינוּ בִּתְפִלָּה כֵּנָה

שְלוֹש פְּעָמִים בְּיוֹם "אִם אֶשְכָּחֵךְ יְרוּשָלַיִם"

וַחֲמִשִּים שָנִים תִּמְלֶאנָה בְּאִיָּר תַּשְעָ"ז

לְבִטּוּלָהּ שֶל חֲצִיַּת הָעִיר הַזֹּאת לִשְנַיִם

וְאֵין מַצָּב שֶתֵּחָצֶה הָעִיר הַזֹּאת כְּמוֹ אָז.

אַךְ לֹא עַל תְּגוּבוֹתֶיךָ הַגּוֹרְמוֹת לְךָ פָאדִיחָה

אֲנִי מוֹחֶה כָּאן, אֶלָּא עַל קוֹלְךָ אֲשֶר נָדַם,

עַל הֶעֱדֵר גִּנּוּי שֶלְּךָ, שֶבּוֹ מִלֵּאתָ פִּיךָ

בְּמַיִם, אֲבָל מַיִם עֲכוּרִים מְאֹד כְּשֶדַּם

אַרְבַּעַת צְעִירֵינוּ נִרְצְחוּ בִּידֵי מִפְלֶצֶת

פְּרִי מַנְגְּנוֹן-הַהֲסָתָה הָרַצְחָנִי שֶלְּךָ

שֶבּוֹ בְּטִמְטוּמְךָ אַתָּה דוֹחֶה כָּל יוֹם בְּעֶצֶם

אֶת מִמּוּשָהּ שֶל אֶרֶץ סוּבֶרֶנִית לְעַמְּךָ

כִּי כָּל עוֹד אֵין גִּנּוּי שֶלְּךָ עַל פִּגּוּעֵי הָרֶצַח

וְכָל עוֹד יְדֵיהֶם שֶל מוּסָתֶיךָ מְלֵאוֹת דָּם

אַתָּה בְּרִבּוֹנוּת פּוֹלִיטִית לֹא תִזְכֶּה לָנֶצַח

לַמְרוֹת אוּ"ם-שְמוּם אוֹ וְעִידַת פָּארִיס, שֶכְּנֶגְדָּם

נִצֶּבֶת לָהּ אֱמֶת פְּשוּטָה: שֶשּוּם תַּחְלִיף אֵינֶנּוּ

יָעִיל לַהֲשָׂגַת שָלוֹם מִלְּבַד מַגָּע יָשִיר

עִם אֹמֶץ לִפְשָרוֹת קָשוֹת בֵּינְכֶם כָּאן וּבֵינֵינוּ,

שוּם הִתְחַמְּקוּת מִזֶּה פִּתְרוֹן פְּרַגְמָטִי לֹא תַכְשִיר.

אֲנַחְנוּ אֲבֵלִים פֹּה עַל בָּנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ  

שֶרַק חַיַּת-אָדָם יָכְלָה לִזְמוֹם אֶת אָבְדָנָם

וְאֵין לָנוּ עַל כָּךְ שוּם נִחוּמִים בַּאֲסוֹנֵנוּ

וְאֵין מְחִיר בְּשוּם בַּנְק-דָּם לְגֹדֶל קָרְבָּנָם.

כֵּן, תְּאֵבֵי-שָלוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן בְּכָל לִבֵּנוּ

אֲבָל תּוֹצִיא לְךָ, יָא אַבּוּ-מַאזֶן, מִן הָרֹאש

שֶפָלַסְטִין תָּקוּם בְּלֹא הֶסְכֵּם בֵּין שְנֵי עַמֵּינוּ

כְּשֶמּוֹסִיפִים אַתֶּם מְזִמּוֹת-הֶרֶג לַחֲרוֹש

כִּי עוֹד מִימֵי הַלִּיגָה שֶל הַכְּסִיל אַחְמֶד שוּקֵירִי 

אַתֶּם כִּמְעַט שִבְעִים שָנִים שוֹגִים בְּאַשְלָיוֹת

בְּלִי לְהַחְמִיץ בְּלֶכְתְּכֶם עִמָּנוּ כָּאן בְּקֶרִי

שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת אֵין-סְפוֹר הִזְדַּמְּנֻיּוֹת...

* * *

דורון גיסין

פתח-תקווה: עץ הדר ומחרשה – סמל העיר, עבר, הווה, עתיד

גבירותיי ורבותיי חברי מועצת העיר, נכבדי ראש העירייה,  עומד אני מולכם אבל, בוש ונכלם. כצאצא למשפחות מייסדי היישוב, דור שמיני לילידי הארץ הזו ותושב העיר מיום היוולדי, אב-סבי חרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה. סבי השני שימש כנציג ציבור, חבר מועצת המושבה ואף עמד בראשה שנים לא מעטות. כל כולי היסטוריה מהלכת של פתח-תקווה. 

איבדתי את סמל עירי בין יתר הסמלים והאתרים שעלה עליהם הכורת ושינה את נופה של מושבת ילדותי, ואין מנחם. איני איש פוליטי וכל ענייני הוא ההיסטוריה של פתח-תקווה ומורשתה. כבר לפני שנות דור אמר יגאל אלון את המשפט – "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."

איני עומד כאן יחידי. יחד איתי עומדים מאות אם לא אלפי תושבים ויחד עמם צאצאי כל דורות העבר שחיו עבדו הגנו ולחמו על זכות אבות לקיים מושבה עברית בארץ-ישראל המתחדשת. כבר בשנת 1909 הודפס לפתח-תקווה בול עברי, בול ששאב את עיצובו משרטוט סקיצה שהציע אבי-סבי יהודה ראב – חורש התלם הראשון באדמת המושבה שומרה הראשון וחופר הבאר הראשונה באדמות המושבה. עץ הדר נושא פרי, שדה חרוש ומחרשה ניצבת בחזית.

בעקבות הבול אימצה לימים מועצת המושבה את הסמל שהפך סמלה מאז ועד היום.

לפני חמש שנים החליטה מועצת העיר לקבל את המלצת המנכ"ל דאז וליצור סמל למיתוג העיר בצורת שלושה תפוזים משולבים זה בזה, ומלווים בסיסמה הנפלאה "קצב של עיר – לב של מושבה". התוצאה של מעשה זה היתה מכת מוות לסמל העיר הישן. שלושת העיגולים השתלטו על המרחב העירוני ובכל המקומות הוצנע סמל העיר הוותיק, הוקטן וטושטש עד בלי הכר.

לפני כשנתיים החליטה מועצה זו להוסיף חטא על פשע והכשירה את השרץ ביצירת סמל משולב חדש/ישן, שהבליט את סמל המיתוג והקטין עד היעלמו את סמל העיר. ועדת שימור ומורשת העירונית הביעה את התנגדותה לשינוי בכל ישיבותיה, וניסתה לשנות את ההחלטה.

אני קורא לחברי מועצת העיר להביא להחלטה ולהשיב למקומו הראוי את סמל העיר.  אין כאן הבדל בין קואליציה לאופוזיציה. קיים רק סמל אחד לעיר וכל השאר הם סמלי מיתוג. אין עוד עיר/מושבה וותיקה וראשונית בארץ-ישראל המתחדשת שיכולה להתגאות בעברה כמו פתח-תקווה.

בט"ו בחודש אב בעוד כמעט שנתיים נחגוג 140 שנות יישוב הארץ על ידי איכרים וחקלאים עבריים המקימים יש מאין מושבה. אנשים אלה היו מלב ליבה של היהדות הדתית, חובבי ציון,  יהודים שהראו כי יש עתיד ליישוב הארץ עוד בטרם הוגדרה וקמה התנועה הציונית. מושבה שהיתה עוגן לחבורות הכשרה מכל גוני הקשת ונודעה לא רק כאם-המושבות אלא גם כאם-ההכשרות. מושבה שבעיתות חירום התגייסה כאיש אחד להיות מקלט ומקום מבטחים לתושבים ממקומות אחרים שסבלו מהתעמרות השלטון.

תחת סמל עץ ההדר והמחרשה חסו עולים חדשים ותושבים ותיקים ביודעם שהעץ יגן עליהם בצילו והמחרשה תחרוץ עוד תלם באדמה שבעבר הילכו עליה דורות של יהודים חופשיים, תלם לעתיד טוב יותר.

על כל המורשת הזו אתם מוותרים אם ולא תשמרו על הסמל הישן. חובה על כל חבר מועצה באשר הוא, לזכור רק דבר אחד – יום אחד תמצאו עצמכם עומדים תחת סמל מיתוג שכולו שלושה עיגולים שאינם אומרים דבר.  

אהוד: בן-משפחתי דורון גיסין הוא נינו של סבי יהודה ראב בן עזר, וגדל על ברכיו; הוא נכדם של ברוך בן עזר ראב וזלמן גיסין, ובנם של סרן [מיל.] אברהם גיסין, ממפקדי גדוד העין בתש"ח, והמורה מרים גיסין, כולם מפתח-תקווה.

אותו טמטום שגרם לפרנסי פתח-תקווה למחוק את סמל עירם לא היה אפילו מקורי, כי קדם לו טמטום של שלושה מעגלים מטומטמים צבעוניים שהחליף את הסמל ההיסטורי של העיר תל אביב שאותו יצר הצייר נחום גוטמן.

כל מה שנאמר על זניחת סמל פתח-תקווה כוחו יפה גם לגבי הזניחה המטומטמת של סמל תל-אביב ההיסטורי.

* * *

עמוס גלבוע

ששת עקרונות ממשל אובמה להסדר עם הפלסטינים

  קרי הציג אותם בנאום ההתנחלויות שלו. אלו עקרונות שעונים על כמה מדרישות היסוד של ישראל: הכרה במדינת לאום יהודית, אין שיבת פליטים לישראל, הסכסוך מסתיים סופית.  אלו עקרונות שהפלסטינים דוחים בשתי ידיים.

בעוד שלושה ימים, ב-15 ינואר, צפויה להתכנס ועידה בינלאומית גדולה בפריז, ביוזמת צרפת, במטרה לקבל החלטה מוסכמת על עקרונות וצעדים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות. ההחלטה שתתקבל עלולה להפוך גם להחלטה של מועצת הביטחון כמה ימים לאחר מכן, ולפני 20 בינואר.

בימים אלו הצרפתים מפיצים טיוטות החלטה בין המדינות המשתתפות על מנת לגבש הסכמה  לנוסחה מוסכמת. ישראל לא משתתפת בוועידה. לפי מה שמתפרסם על אודות הטיוטות, ההחלטה כמובן לא תהיה נוחה לישראל.  ארה"ב, בראשות קרי משתתפת בוועידה. 

הדברים ידועים, והצרפתים עמלים על קיום הועידה מזה חודשים. מה שפחות ידוע בישראל, וזה מדהים, שהיתה זאת ארה"ב, בנאומו הארוך של קרי על ההתנחלויות כמכשול המרכזי לשלום, שהציגה בפעם הראשונה בפומבי את תפיסתה לגבי עקרונות ההסדר בין ישראל והרשות הפלסטינית.

 ב-2014, במו"מ בינינו לבין הרשות, הציג קרי בפני שני הצדדים את "מתווה קרי להסדר". ישראל, כנראה, לא שללה אותו, אבו מאזן התנגד לו מכל וכל, ועוד  באורח אישי מול הפצרות אובמה. כיוון שכך, מול הסירוב התקיף הפלסטיני, "קבר" קרי את המתווה שלו, ולא נתן לו ביטוי פומבי, עד לפני כשבועיים בנאומו המפורסם על ההתנחלויות כמכשול העיקרי לשלום. בסוף נאומו הוא שרטט בפירוט את ששת העקרונות של המתווה שלו, זה שאבו מאזן דחה בשתי ידיים.

מה הם עיקרי העקרונות?

הראשון: יהיה מו"מ על  גבולות בטוחים ומוכרים בין ישראל לבין מדינה פלסטינית ברת חיות ובעלת רצף, המבוססים על קווי 1967 עם חילופי שטחים שווים ומוסכמים. החלטת מועצת הביטחון 242, המקודשת מזה 50 שנה, קובעת "נסיגה ישראלית מטריטוריה" (לשים לב: בלי ה"א הידיעה לפי הפרשנות הערבית להחלטה) שנכבשה ב-1967 בתמורה לשלום עם שכנותיה וגבולות בטוחים ומוכרים. שינויים שייעשו ע"י ישראל בקווי 1967 לא יוכרו ע"י הקהילה הבינלאומית, אלא אם הוסכמו ע"י שני הצדדים.

השני, מימוש החזון של החלטה 181 של עצרת האו"ם על שתי מדינות לשני עמים, אחת יהודית והשנייה ערבית. זהו הבסיס הראשוני: להקים מדינה לעם היהודי ומדינה לעם הפלסטיני. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית היתה העמדה היסודית של ארה"ב מזה שנים. בישראל חיים כיום 1.7 מיליון ערבים. לכן זה חשוב כל כך שתהיה הכרה פלסטינית במדינת לאום יהודית  והכרה ישראלית במדינת לאום פלסטינית, על מנת ששני הצדדים יעניקו זכויות שוות לכל האזרחים שלהם.

השלישי, פתרון צודק, מוסכם וריאליסטי, לפליטים הפלסטינים עם סיוע בינלאומי הנחוץ לפתרון כולל של הנושא, שיעלה בקנה אחד עם שתי מדינות לשני עמים, ושלא יוכל להשפיע על אופייה היסודי של ישראל. (כלומר, הפליטים לא חוזרים לישראל).

הרביעי, ירושלים מוכרת בינלאומית כבירת שתי מדינות,  מובטח חופש תנועה למקומות הקדושים בהתאם לסטאטוס קוו. ירושלים לא תחולק כפי שהיתה ב-1967.

החמישי,  סיום מלא של  הכיבוש, תוך הבטחת  יכולתה של ישראל להגן על עצמה ביעילות מול טרור ואיומים אזוריים. הביטחון הוא הכרחי לישראל, תנאי בל יעבור לקבלת הסכם. 

השישי, סיום  הסכסוך וכל התביעות, כך שאפשר יהיה לנוע לעבר שלום עם כל מדינות ערב השכנות.

מה הפלא שאבו מאזן דחה בזמנו את העקרונות הללו, המחייבים את הפלסטינים לכמעט כל מה שהם  מתנגדים לו בשיא הלהט: הכרה במדינה לאום יהודית, ויתור על זכות השיבה, סיום הסכסוך וויתור על כל התביעות שלהם מישראל.

ומול זה, אלה בדיוק הדרישות של ישראל! זה מה שהיא כל כך רוצה.  אז למה לא קם נתניהו, בעקבות נאום קרי, ואמר לו ולעולם: לך קדימה, קדם את העקרונות האלו, פעל כך שעליהם תחליט הוועידה בצרפת?

כי נתניהו מחכה לטרמפ. אבל מעבר לזה, ממשלת נתניהו רוצה גם המשך התנחלויות, כיעד עליון. לכן אין לה כמעט שום חופש פעולה מדיני-דיפלומטי, אפילו טכסיסי, כי היא  אינה יכולה להסכים לשום נייר שיש בו הרבה דברים חיוביים מבחינת ישראל, אך הוא מתנגד בין השאר להמשך התנחלויות, גם אם ידוע די בוודאות שהפלסטינים יתנגדו לו. 

לכן ישראל נמצאת כל הזמן בנחיתות ובמיגננה בזירה הבינלאומית, ויודעת רק לצעוק. והפלסטינים, המפעילים "טרור עממי", יכולים רק לשמוח ולזכות בהישגים דיפלומטיים בלי שום ויתור.

* * *

ד"ר דן שיפטן

"החברה הפלסטינית מכורה לאלימות"

מראיין גלעד צוויק, מגזין "מידה", 9.1.2017

ד"ר דן שיפטן, ראש המרכז לחקר ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, קובע שהטרור הפלסטיני אינו קשור למעשיה של ישראל ו"הביטחון הלאומי טוב מאי-פעם". אגב, "שלום" בעיניו זו מילה גסה.

ד"ר דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה ומבכירי המזרחנים בישראל, נמצא זה שנים מתוקף מומחיותו האקדמית בקירבה למעגל מקבלי ההחלטות בישראל. שיפטן נחשב לאישיות מרכזית בהכשרת הדרגים הבכירים במערכת המדינית והביטחונית, ומקיים מגעים רצופים ואינטנסיביים עם מדינאים ועם גורמים מקצועיים בחו"ל בענייני המזרח התיכון. מחקריו עוסקים בין היתר ביחסי ישראל עם שכנותיה, המעורבות של המעצמות במזה"ת ומערכות היחסים בין מדינות ערב השונות.

בפרסומיו מעניק שיפטן תשומת לב לחתירתם של חלק נכבד מהפלסטינים, משני עברי הקו הירוק, ל"השבת מחוגי השעון ההיסטורי אל התקופה והתנאים שבהם לא היתה מדינה יהודית", כפי שכתב בספרו האחרון ועב הכרס, 'פלסטינים בישראל' (הוצאת זמורה ביתן, 2011).

פיגוע הדריסה שביצע אתמול (ראשון, 8.1) בירושלים מחבל תושב שכונת ג'בל-מוכאבר בבירה, שבו נרצחו ארבעה חיילי צה"ל ונפצעו למעלה מעשרה, מהווה בעיני שיפטן תזכורת נוספת למחוייבות העמוקה והאדוקה של הפלסטינים להגשמת חזונם – השמדת ישראל.

"האלמנט האחרון שאפשר לייחס לפיגוע בארמון-הנציב הוא הפתעה," אומר שיפטן בראיון ל'מידה'. "החברה הפלסטינית מכורה לאלימות. רצח יהודים נחשב בה בגדר פולחן, והכוהנים המשמשים בה בקודש הם הרוצחים."

לא מופתע מהברבריות

שיפטן, המגדיר עצמו מפא"יניק, תומך בחלוקת ירושלים ובפינוי כ־100 אלף מתיישבים מיהודה ושומרון במסגרת נסיגה חד-צדדית, תוך השארת כוחות צבא באזור ("אני רוצה ניתוק מלא מהפלסטינים, לא רוצה לראות אותם," הוא מסביר). עם זאת הוא מדגיש כי לטרור הפלסטיני אין קשר להרחבת התנחלויות או לדיווחים על מעבר אפשרי של שגרירות ארה"ב לירושלים.

"אין קשר בין הטרור הפלסטיני לצעדים שישראל עושה או לא עושה, או לזהות הנשיא שיושב בבית הלבן," הוא מבהיר. "מדובר במוטיבציה בת למעלה ממאה שנה להמאיס על היהודים את הרצון לחיות בארץ ישראל. הפיגועים הם תוצר ישיר של הסתה מצד הרשות הפלסטינית והעומד בראשה, כאשר כל מי שהורג יהודים הוא בחזקת גיבור קדוש ששמו מונצח בבתי ספר ובכיכרות הערים, ומשפחתו זוכה למימון נכבד."

רק ביום ראשון שעבר, מזכיר שיפטן, נערך בבית-לחם מצעד שבו נישאה תמונתה של דלאל מוגרבי, המחבלת הפלסטינית שהנהיגה ב-1978 את חוליית המחבלים שביצעה את הפיגוע בכביש החוף שנרצחו בו 35 ישראלים, בהם 12 ילדים, והנחשב עד היום לאחת מהתקפות הטרור הקשות ביותר בתולדות מדינת ישראל.

"מוגרבי זכתה לכבוד מלכים על כך ש'זכתה' להרוג יהודים רבים בפיגוע בודד," אומר שיפטן, "ובאיזה שם בחרו הצועדים כדי לתאר את אותה תהלוכה? 'צעדה למען השלום', כמובן. צריך לזכור דבר נוסף: אם הפלסטינים מפעילים דרך קבע אלימות קשה איש כנגד אחיו או אחותו, אז אין כל סיבה להניח שדווקא כלפי היהודים הם ינהגו אחרת."

מעבר לפיגוע עצמו, רבים הזדעזעו מצהלות השמחה של פלסטינים ברשתות החברתיות למראה הסרטון של המשאית דורסת את החיילים.

"לצערי, גם במקרה זה אין מה להיות מופתע. כאשר הברברים יוצאים לחלק סוכריות ברחוב או צוהלים ברשתות החברתיות, אף אחד, לא מההנהגה הפלסטינית ולא מהרחוב הפלסטיני, יוצא נגדם ואומר 'החוגגים לא מייצגים אותנו.' מעולם לא ראינו פלסטינים מפגינים למען השלום, בדרישה שהמנהיגים שלהם יתרככו בדרישותיהם כדי להגיע להסכם עם ישראל. ישנם כמובן פלסטינים בודדים שיגנו פיגועים, אך הקולקטיב הפלסטיני מחונך על ברכי האתוס שהריבונות היהודית בפלסטין צריכה להיות מחוסלת ויהי מה, וכי כל האמצעים כשרים להשגת היעד. חביבים עליהם במיוחד האמצעים האלימים."

הפיגוע בארמון-הנציב הציף מחדש את היחסים המורכבים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינת ישראל, שרבים מתוכו מזהים עצמם כפלסטינים. נכון לכתיבת שורות אלו, חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, ובהם היו"ר איימן עודה, לא השמיעו הודעת גינוי לפיגוע הדריסה בבירה.

השתיקה שגזרו על עצמם עודה וחבריו למראה רצח ישראלים בדם קר מצטרפת לתופעות חמורות נוספות, כמו עמידתם של ח"כים ערבים לדקת דומייה לזכרם של מחבלים, גינוי החלטה המגדירה את חיזבאללה כארגון טרור, תמיכה נלהבת של חד"ש במשטר אסד הרצחני, ולאחרונה גם סיוע לכאורה של ח"כ באסל גטאס לטרור, באמצעות הברחת טלפונים סלולריים לידי מחבלים פלסטינים המרצים עונשי מאסר בישראל.

בספרו המקיף על סוגיית ערביי ישראל, 'פלסטינים בישראל', כתב שיפטן כי רבים מבני הדור הצעיר של ערביי ישראל סבורים כי "ראוי, מוצדק ואפשר להיאבק" בישראל "בכל האמצעים האקטיביים, לרבות האלימים." סקרים מהעשור הקודם ששיפטן פרסם בספרו הצביעו על כך שרבע מהמוסלמים תושבי ישראל ראו בפיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה, שבהם נרצחו קרוב לאלף ישראלים, אמצעי מאבק לגיטימי. בנוסף, למעלה מ-45 אחוזים מערביי ישראל אישרו כי לא היו פועלים כדי למנוע רצח של יהודים על רקע לאומני.

שיפטן תיאר בספרו את הגישה של רבים מערביי ישראל לאוכלוסייה היהודית כ"מאבק שנתפס כמשחק סכום אפס." בספרו התייחס שיפטן גם ל'מסמכי החזון' שלאחרונה מלא עשור לפרסומם, ובהם פרסה הנהגת הציבור הערבי בישראל את עקרונות היסוד המנחים של המיעוט הערבי בישראל. לדברי שיפטן, מסמכי החזון, שזכו לתמיכה של כ-90 אחוז מקרב ערביי ישראל, מאופיינים ב"שלילת הלגיטימיות של מפעלו הלאומי של העם היהודי מעיקרו, באופן המרמז שרק חיסולו יוכלו לתקן את המעוות."

בהתייחסו לחברי הכנסת הערבים כתב שיפטן כי "מי שמבקש לעצמו מאבק של מנהיגות" בחברה הערבית בישראל, "יתקשה לזכות בתמיכה ציבורית רחבה... אם ישלול את המאבק שנועד לקעקע את המדינה היהודית."

במה שיכול להיראות כהוכחה לצדקת ניתוחו של שיפטן, הצהיר יו"ר הרשימה המשותפת, איימון עודה, בנאומו בוועידת הפת"ח האחרונה, כי "הקמנו את הרשימה המשותפת כדי שנוכל להפעיל את כל כובד משקלנו בסיוע לעם הפלסטיני." עודה תיאר את יו"ר הרשות הפלסטינית, המסית יומם וליל לרצח ישראלים, כ"אחי הגדול", והבהיר כי חברי הכנסת הערבים רואים באבו-מאזן את מנהיגם. "אנחנו לא לבדנו, נמצאת איתנו הנהגה לאומית עמוקה שאבו-מאזן מייצג אותה," אמר יו"ר הרשימה המשותפת, המייצגת את מרבית אזרחי ישראל הערבים.

בשבועות האחרונים, כאמור, נחשף כי חבר מפלגתו של עודה, ח"כ גטאס, הבריח לאסירים ביטחוניים טלפונים סלולריים, והוא צפוי בקרוב לעמוד לדין בגין עבירות ביטחוניות. "גטאס וחברי בל"ד הם אויבי ישראל במובן השלם והמלא של המילה," אומר שיפטן. "ההצטעצעות שלהם במונחים של 'זכויות אדם', בעודם מזדהים עם החלקים המתועבים ביותר בעולם הערבי, מעוררת בחילה. במידה מסוימת אני שמח שגטאס עשה מה שעשה, כדי שלאף אחד לא יהיה ספק שמדובר באוייב של מדינת ישראל ושמקומו בבית הסוהר."

אתה חושב שהחברה הערבית רואה בחומרה את מעשהו של גטאס?

"פחות בחומרה מהאופן שבו היהודים רואים, אבל אני לא אתפלא אם יש רוב בחברה הערבית שמתנגד למעשיו של גטאס. מרבית הערבים אזרחי ישראל אינם רוצים להיות מזוהים עם סיוע פעיל לטרור."

שיפטן אמנם חתם את ספרו לפני כשש שנים באמירה פסימית בנוגע לעתיד היחסים בין יהודים לערבים בישראל, אך בעוד הח"כים הערבים הולכים ומקצינים, שיפטן טוען כי קיים פתח לשינוי חיובי דווקא ברחוב הערבי בישראל.

"התופעה שנקראת 'האביב הערבי' יצרה שינוי עמוק אצל הערבים בכל המזרח התיכון, שאת השלכותיו הדרמטיות נראה בשנים הקרובות" הוא מסביר, "בישראל השינוי הזה הוביל לפיכחון אצל ערבים רבים, המעריכים הרבה יותר את החיים שיש להם כאן, למרות האפליות השונות שמהן הם סובלים ושעלינו לתקן אותן. הם גם מבינים שבזכות מדינת ישראל החיים שלהם טובים הרבה יותר מאלו של שכניהם במזרח התיכון – דווקא משום שהם חיים במדינה יהודית, ולא באחת ממדינות ערב הרבות הפרוסות באזור."

כחיזוק לטענותיו נסמך שיפטן על סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה באוגוסט האחרון, שבו הצהירו 55 אחוז מקרב הנשאלים, תושבי ישראל הערבים, כי הם "גאים להיות ישראלים." בנוסף, 54 טחוז מהנשאלים הביעו תמיכה במלחמתה של ישראל בטרור, ו-47 אחוז אף הביעו אמון בצה"ל. "אלו נתונים מדהימים, שונים בתכלית מאלו שהופיעו לפני עשור," הוא אומר.

האם נזכה לראות בקרוב מפלגה ערבית שיכהנו בה ח"כים המכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית?

"לצערי זה לא יקרה בזמן הקרוב. מרבית אזרחי ישראל הערבים עדיין מרגישים שכדי להיות גאים וזקופים הם צריכים לבחור בנציגי ציבור שיגידו דברים מתועבים על מדינת ישראל, גם אם בפועל דעותיהם על המדינה שונות בתכלית. זה תהליך שצריך להבשיל. מה שכן, אני פחות פסימי משהייתי בעבר, מכיוון שישנן מגמות חיוביות. אופטימיות, אם בכלל, תתפתח בטווח הרחוק יותר."

שיפטן מותח ביקורת חריפה על הקמפיין האגרסיבי שמפעילים ארגוני שמאל קיצוני דוגמת 'בצלם' או 'שוברים שתיקה', במימון 'הקרן החדשה לישראל', שמטרתו להזמין לחץ בינלאומי על ישראל שתסיג את כוחות צה"ל מיו"ש ו"תסיים את הכיבוש."

"השמאל העמוק לא מבין שכפיית התערבות בינלאומית על ישראל לא תיעצר בסוגיית הבנייה בהתנחלויות, אלא תגלוש גם להתערבות בסוגיות ביטחוניות,", מדגיש שיפטן, "הכפייה הבינלאומית עלולה לסנדל את הפעילות ההתקפית של ישראל, ולגרום למצב שהטרור מהגדה וממזרח ירושלים יסכן את ישראל במובנים אופרטיביים, בעוצמות הרבה יותר גבוהות מאשר היום. טמונה סכנה גדולה בסיטואציה שבה אזרחים רוצים לכפות על מדינתם מהלכים המתפרשים על ידי רוב מוחץ מהציבור כמסוכנים לביטחונו. מרבית הציבור הישראלי מודע לעובדה שהכיבוש שעליו מדברים ארגונים כמו 'בצלם' אכן אינו מלבב בלשון המעטה, וכי הוא כרוך בחיכוך בלתי פוסק בין צה"ל לאוכלוסייה אזרחית פלסטינית ואף גובה מישראל מחיר דיפלומטי יקר – אך בניגוד לאנשי השמאל העמוק, הציבור גם מבין שפעולות הסיכול והמנע שכוחות הביטחון מבצעים מדי לילה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מצילות את חייהם של ישראלים רבים, בין היתר של אותם אנשי שמאל עמוק."

אתה מאמין לראשי 'שוברים שתיקה' ו'בצלם' כאשר הם טוענים כי הם פועלים מתוך מניעים פטריוטיים?

"אני חושב שרוב רובם של אנשי השמאל שמזמינים לחץ בינלאומי לא רוצים להביא לחורבנה של המדינה, אלא באמת ובתמים חושבים שהם מועילים לישראל. המציאות כמובן הפוכה. במבחן המעשה, אותם ארגונים ואנשים ויתרו על הדמוקרטיה הישראלית. הם כבר לא יכולים לטעון על עצמם שהם דמוקרטים. בגרמניה הנאצית אתה יכול לומר שסותמים לך את הפה, ולכן אין ברירה אלא להזמין לחץ מבחוץ. מי שטוענים בישראל של 2017 שאין להם זכות דיבור, אלו מטורללים גמורים. אנשי עיתון 'הארץ' שטוענים שישראל פאשיסטית, צריכים להסביר את האבסורד איך במדינה פאשיסטית יוצא לאור עיתון שמאשים את המדינה בפאשיזם. חלקים גדולים בשמאל פשוט ויתרו על הניסיון לשכנע את הציבור הישראלי בצדקת דרכם. זה מצער אותי מאוד."

מי שמגדיר עצמו מפא"יניק, מה לדעתך השמאל הקיצוני מפספס?

"הם לא מבינים שככל שנגרום לפלסטינים להאמין שהם לא ישלמו מחיר על מעשיהם, התיאבון שלהם להזיק לנו רק יילך ויגדל. אם לא היתה מלחמה ב-1967 הייתי מוותר על נוכחות בכותל, אבל מרגע שהערבים והפלסטינים פתחו במלחמה, חשוב לי שזה יעלה להם בנקודה שהכי כואבת להם – באדמה. לא אכפת להם מבני אדם, רק מטריטוריה. בגלל זה לא ארד מרמת הגולן, ואשאר בכל מקרה בגוש עציון, מעלה אדומים ואריאל. אני לא שואל את הפלסטינים לדעתם אלא כופה עליהם את רצונותיי, אחרי שהם הוכיחו לי היטב שאין בדל של סיכוי להגיע איתם להסדר."

לפני ההתנתקות יעצת לשרון לסגת מכל רצועת עזה, כולל התוחמת הצפונית וציר פילדלפי. עכשיו אתה מטיף לפינוי 100 אלף מתנחלים מיהודה ושומרון. יש שיגידו שלא למדת את הלקח.

"ההתנתקות היתה הצלחה, וזאת למרות שידעתי במאה אחוז של ודאות שחמאס ישתלט על השטח ויפעיל משם טרור נגד ישראל. החברה הישראלית חזקה יותר בלי עזה, ואין אדם שפוי שירצה לחזור לעזה. זו השורה התחתונה, והיא החשובה. המנהרות הן בפירוש לא בעייה אסטרטגית. רציתי שהישראלים יבינו שגם אם נפנה 100 אחוז מהשטח, הפלסטינים יוכיחו שהרצון שלהם להרוג אותנו חזק מהרצון שלהם לבנות את חייהם."

שלום זו מילה גסה בעיניך?

"כן, אין כל סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים. בגלל זה צריך להתנתק מהם. אני רוצה להישאר בגושי ההתיישבות ולפנות 100 אלף מתנחלים מחוץ לגושים, אבל להשאיר את צה"ל בשטח כדי למנוע טרור. אין לי צל צלו של ספק שאם גם הצבא ייצא מהשטח, חמאס או ארגונים גרועים יותר ישתלטו על האזור ואז נהיה מוכרחים לכבוש מחדש את יהודה ושומרון, אבל הפעם נישאר שם לנצח. זה חלום הבלהות של השמאל. אני לא רוצה לחיות יחד עם הפלסטינים, לא רוצה שיעבדו כאן ולא רוצה לשמוע סיפורי דו-קיום על בוס ישראלי ועובדים פלסטינים. המזרח התיכון זה לא האזור שאני רוצה לחיות בו מבחינה כלכלית, חברתית או תרבותית. אני יודע ש'הארץ' ואנשי השמאל הרומנטי לא אוהבים התבטאויות כאלו, אבל זה מה שטוב לישראל."

לא סתם חוזר שיפטן ומזכיר את עיתון 'הארץ'. בעקבות המגעים הרצופים שהוא מקיים עם מדינאים ועם גורמים מקצועיים רמי דרג בארה"ב ובאירופה, הוא אומר כי "הנזק ש'הארץ' גורם לישראל בעולם גדול מאוד."

איך הנזק הזה מתבטא?

"ישנם לא מעט אנשים באירופה ובארה"ב, בראשם הנשיא היוצא אובמה, שמחזיקים בהשקפת עולם מסוכנת שלפיה הפגנת חולשה היא כוח, וכי יש בחולשה כדי לקנות רצון טוב. אותם חסידי התקינות הפוליטית אוהבים לומר דברים שנעימים לאוזן. גם אם הם לא בהכרח עוינים לישראל, הם רואים בקו המערכתי של 'הארץ' מעין אישור לכך שלאותה השקפת עולם אוטופית ומנותקת יש קונים רבים גם בישראל. "

הבורות המוחלטת של אובמה בנוגע לחברה הישראלית הובילה אותו לחשוב ש'הארץ' משקף חלק חשוב בחברה הישראלית, ולא מיעוט זניח וקל-משקל כפי שזה במציאות. אובמה ודומיו מניחים שקוראי 'הארץ' ומנכ"ל 'בצלם', המופיע במועצת הביטחון ומפציר מהעולם ללחוץ על ישראל, מייצגים את הישראלים 'הטובים והנאורים'. לכן, מהלך כמו אי-הטלת וטו במועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבל בברכה ב'הארץ' ובשמאל העמוק, משרת לפי הרציונל של ממשל אובמה את ישראל 'הנאורה'. במציאות, אי-הטלת הוטו היא מהלך פתטי בעל פוטנציאל נזק הרסני לישראל."

אובמה פעל במכוון להזיק לישראל, או אולי דווקא לנתניהו באופן אישי?

"היה כאן כנראה גם אלמנט רגשי, אבל מדובר בעיקר בהמשך ישיר למדיניות החוץ ההרסנית של אובמה, שלאורך שמונה שנות כהונתו הקפיד לשגות בכל החלטה שקיבל. יש לאובמה תפיסה פרימיטיבית לגבי ביטחון ישראל. הוא חושב שביטחונה של ישראל תלוי בסיוע אמריקני של 38 מיליארד דולר ובמטוסי F-35. זה כמובן עוזר מאוד, אבל אם הבחירה היא בין הכסף והמטוסים, ובין פגיעה דרמטית במעמדה של ישראל בעולם בגלל אי-הטלת וטו, מתוך הזייה בלתי ניתנת למימוש שהשלום בין ישראל לפלסטינים יקודם אם הישראלים יפסיקו לבנות בגילה או ברמות, היה עדיף שישאיר אצלו את המיליארדים ואת המטוסים. הנזק לביטחון הלאומי של ישראל היה קטן יותר במקרה כזה.

"אובמה פשוט לא קורץ מהחומר שממנו עשויים נשיאי ארה"ב," טוען שיפטן. "הוא מעולם לא התאים לתפקיד. הוא יצר מציאות בלתי נסבלת שבה בעלי בריתה של ארה"ב חוששים, בעוד אויביה של אמריקה מאושרים. הסיבה היחידה שהוא הטיל סנקציות על איראן היתה הפחד שלו שישראל תתקוף את מתקני הגרעין של האיראנים, וכאן מגיע קרדיט גדול לנתניהו שהכין את הכלים לקראת מתקפה ודאג לוודא שהאמריקנים יידעו שהוא מתכונן לתקוף, גם אם הוא לא בהכרח עמד לעשות זאת בפועל. מנגד, הנאום של נתניהו בקונגרס היה מיותר, אבל גם הרבה פחות מזיק מהחשיבות המוגזמת שמייחסים לו."

טראמפ הוא בשורה טובה לישראל?

"קודם כול, עצם זה שאובמה הולך זו חגיגה גדולה למדינת ישראל. ייקח שנים רבות, אם בכלל, לתקן את הנזק האדיר שהוא עשה ברחבי העולם, ובעיקר במזרח התיכון. לגבי טראמפ, אף אחד לא יודע איך הוא ינהג. לא היה נשיא כזה בבית הלבן בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. אני מניח שהוא לא ימשיך במגמת חיזוקה של איראן ומנגד החלשת מצרים, סעודיה וניסיון להחליש את ישראל. מעבר לכך, השאלה אם נשיא ארה"ב תומך בישראל או לא היא משנית. ארה"ב צריכה קודם כול נשיא חזק שיחזיר לאמריקנים את כושר ההרתעה, ואז גם ישראל, כאחת מבעלות הברית הקרובות ביותר לאמריקנים, תפיק מזה רווח."

טראמפ יוכל לתקוע מקלות בגלגלי ההסכם עם איראן?

"כן. אובמה אמנם טעה לא להכליל את ניסויי הטילים הבליסטיים בהסכם הגרעין, אך ארה"ב יכולה להטיל סנקציות על איראן בגלל ניסויים אלו, המהווים הפרה מפורשת של החלטות האו"ם. סנקציות כאלה יקשו מאוד על איראן להמשיך לתמוך בארגוני טרור נגד ישראל."

מהו האתגר הגדול ביותר שמחכה לישראל בעידן טראמפ?

"ניתוק הקשר בין רוסיה לחיזבאללה. אם ייערך סבב נוסף בינינו ובין חיזבאללה, ישראל חייבת להמיט חורבן על מדינת לבנון. אך אם פוטין יחליט שהוא רוצה להצטייר כמגן העולם הערבי, רוסיה עלולה לפרוס טילים מתקדמים S-300 ו S-400-ברחבי לבנון שיקשו מאוד על חיל האוויר להמיט חורבן כזה. מדובר באיום גדול מאוד על ישראל. בתקופת אובמה, ארה"ב התקפלה בכל פעם שרוסיה הפגינה שרירים. לכן, האופן שבו טראמפ ינהג ברוסיה, בעיקר בנקודות חיכוך במזרח אירופה, ישליך גם על ההתנהלות הרוסית במזרח התיכון."

מהי התחזית שלך לגבי עתידה הביטחוני של ישראל?

"אני מאוד אופטימי. הביטחון הלאומי של ישראל הרבה יותר טוב מאי-פעם, וזאת למרות הסכנות האורבות לנו. מדינת ישראל מתחזקת מהר יותר מהמגמות השליליות נגדה. צלחנו את שמונה שנות אובמה בבית הלבן, ומתוך ידיעה אני יכול לומר שבקרב מנהיגים רבים באירופה קיימת הבנה הרבה יותר גדולה מבעבר של הצורך לנקוט באמצעי ביטחון מול טרור. בניגוד להיסטריה המשתקפת מהתקשורת, אני חש שהציבור הישראלי רציונלי, בוגר ושקול מתמיד, וכי הסיכוי של השמאל העמוק או הימין הקיצוני לעצב את דמותה של המדינה שואף לאפס. אלו בשורות מצוינות לישראל."

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ד. המשטרה נכנסת לעניינים

הדירה של בת דודתי בתל אביב ברחוב שמריהו לוין 16, הייתה מלאה אבק וקורי עכביש. מזל שהקדמתי לבוא לשם עם אחותי אביבה ונשאר לנו פנאי לנקות. מצאנו כמה כלי ניקוי, שהם עצמם היו במצב הדורש ניקוי, והתחלנו איתם.

כחצי שנה עמדה הדירה ריקה  ונראתה בהתאם. אחותי הביאה איתה כמה חברים קרובים  שהיו איתה בקיבוץ גונן  וביקשו להצטרף למבצע. אני הבאתי מהפקולטה בנוסף לדייב גם את ציקה, שנהאת ואורי נהרי, שיעזרו למנוע את האונס, וגם  כדי שבהצטופפות הבאה כשאספר על עלילות שוקה, יאשרו את דבריי.

תמר הגיעה בשעה שמונה בערב כשהיא נושאת בסלה שני חלוקי בית, כדי שנעזור לה להחליט איזה מהם ללבוש. בשמונה ורבע, כרבע שעה לפני שגיבור הפרשה היה אמור לצלצל בדלת, היה הכול מוכן. ליוויתי את דייב לגג, שם הוא נשכב על רצפת הגגון שמעל חדר המדרגות, ואישר שיש לו קשר עין עם מרפסת המטבח של הדירה.

היינו כעשרה צופים שהיו עתידים לחזות באחד התופעות ההזויות של החיים. כל אחד חיפש לו פינת מסתור בדירה וקיווה לטוב. אני עם עוד שלושה הסתתרנו במרפסת הקטנה של המטבח, משם ראיתי את ראשו של דייב  הבולט מעל המעקה וסימנתי לו שנשמור על קשר. ממרפסת המטבח הצלחתי לראות גם קטע מהרחוב והיה נדמה לי שאני מבחין בשוקה המרים ראש לעבר הקומה הרביעית.

כרבע שעה  אחרי הזמן המיועד נשמע סוף-סוף הצלצול בדלת. דרך חור המנעול הבחנתי בתמר היוצאת מהסלון וניגשת לדלת. שמעתי אותה שואלת מי שם והופתעתי לשמוע את קולו של  דייב העונה: "זה אני דוד."

היא פתחה את הדלת וברגע הראשון הסתירה לי את הבאים. ברגע הבא, כשסרה מעט הצידה, הופתעתי לראות יחד עם שוקה החום, גם את דוד גלבוע. מה פתאום הוא בא? זה לא היה בתוכנית. עכשיו הוא יקלקל הכול. לא נשאר לי מה לעשות אלא להציץ ולחכות להתפתחות הבאה.

רק בתום המבצע, כשערכנו תחקיר, כמו שעושים אחרי כל קרב, התבררה לנו הסיבה. שוקה ראה מהרחוב את האור הבוקע מהקומה הרביעית, וזיהה שזאת הדירה של בת דודתי. משום מה היה נדמה לו, ובצדק, שהוא מבחין בכמה דמויות במרפסת הקטנה. כיאות לפלמחניק מנוסה, הוא החליט שלא להסתער על  היעד לפני שיערוך סיור מקדים. לכן עלה על הגג, כדי  לצפות משם על המרפסת. ברגע הראשון כמעט התעלף כשראה מולו דמות המתרוממת מהרצפה. גם דייב נבהל למראה הבא, אבל שוקה יותר.

"מה אתה עושה כאן?" – "ומה אתה עושה כאן?" שאלו זה את זה.

דייב לא ידע מה להגיד, אבל שוקה בחושו החד תכף הבין: "אתה גם כן רצית לדפוק אותה! אמרת לי לא לא! אבל כשראית שאני לוקח אותה, אז רצית גם..."

"נכון," הודה דייב בבושת פנים, "הייתי בטוח שבסוף לא תבוא, ולא היה לי מה לעשות בבית." 

"לא מעניין אותי," אמר שוקה, "אני קבעתי אתה קודם!" 

דייב נכנע: "אתה צודק. אני מפנה לך את הדרך!" 

"לא! לא!" אמר שוקה, "אתה עוד לא הולך, אתה בא איתי, נדמה שראיתי אנשים בדירה ואני רוצה שנכנס ביחד." 

תמר גם כן לא הבינה מדוע דייב בא עם הקורבן, אבל הוא מיהר להרגיע אותה, אמר לה תכירי את שוקה החבר שלי. השניים לחצו ידיים ושוקה שלף מאחורי גבו בקבוק ליקר ובונבוניירה עם שוקולדים הקרויים "לשונות חתול". תמר, שעדיין לא הבינה בדיוק מה קורה כאן, הזמינה את השניים להיכנס. שוקה תכף נכנס, אבל דייב התנצל שהוא ממהר, אמר שניכנס רק מפני שעבר ברחוב וראה את שוקה. 

דייב הסתלק, ואני, דרך חור המנעול, יכולתי לראות את תמר נכנסת לסלון, ואחר כך לנחש מה קורה שם לפי קטעי דיבור שהגיעו אליי, כשפתחתי את הדלת כדי סדק. כנראה ששוקה הנרגש  היה שטוף זיעה, הן בגלל הריצה במדרגות עד הגג והן בגלל ההתרגשות. הוא בכל אופן ביקש ממנה רשות להסיר את החולצה והיא הרשתה, למרות שאמרה לו: "אתה לא חושב שזה מוקדם מדי?"

הוא הסביר לה שאין לו שום כוונות, פשוט הלחות הורגת אותו. אחר כך שמעתי אותה אומרת: "או! אני רואה שאתה גם צעיר וגם שעיר... אוי, זה נשמע כמו שיר!" 

"את ממש משוררת!" השמיע שוקה מחמאה מקצועית ואחר כך הציע לפתוח את הליקר. היא אמרה שהיא לא צמאה, והוא לא התעקש, בייחוד אחרי שהביאה לו כוס מים מהברז. כששמעתי את צעדיה המתקרבים למטבח, מיהרתי לסגור את הדלת, אבל הספקתי לקלוט את הקריצה שלה והרגשתי את עצמי בשמיים. כאן שמעתי פתאום קריאה שחזרה על עצמה: 

"אדוני! מה אתה עושה שם?" 

הרמתי ראש לעבר ראשו של דייב שהציץ אלי מעבר לגגון. הוא הצביע לעבר מרפסת הסלון של הבית הסמוך ואני הבחנתי באיש העומד בפינה הפונה אליי וצועק שוב:

"מה אתה עושה?"

באותה מרפסת של רחוב שמריהו לוין 14 בקומה הרביעית הפונה אלינ , הבחנתי כבר קודם בשני זוגות היושבים ומשחקים קלפים אך לא ייחסתי לכך חשיבות. עכשיו הבנתי שהשכנים הללו שמו לב שהדירה הריקה מאדם פתאום מוארת. הדבר לא הפתיע אותם, עד שמישהו מהם כנראה הבחין ברביעייה שלנו העומדת באפלולית מרפסת המטבח והחליט לשאול מי אנחנו?

עקב הנסיבות לא יכולתי להרים קול ולענות. מה שיכולתי זה רק לשים אצבע על פי ולעשות: "שה!" – אחרי עוד שתים שלוש קריאות,  האיש  התייאש ממני וחזר לשחק בקלפים. 

בינתיים בסלון הבנתי שחלה התקדמות. שוקה הבחין בפטפון החשמלי שניצב בחדר והציע לה לרקוד. היא אמרה שיש לה רק תקליטים קלסיים, אבל לשוקה הנחוש להגיע למטרה, זה לא הפריע  ואמר: "אז בואי נשיר!"

כנראה שהוא משך אותה בכוח מהספה, כי היא התחילה להשתעל.

השיעול היה הסימן המוסכם בינינו ואני מיהרתי להרים ראש לעבר דייב כדי לסמן לו שירד מהר וידפוק על הדלת. אני מרים ראש לעבר הגגון ולבחור אין זכר. עשיתי "פס...פס..." כמו שעושים לחתול, אבל אין קול ואין רואה. הסתכלתי לעבר  מרפסת הסלון ממול, וראיתי שהרביעייה ממשיכה לשחק כרגיל. בינתיים השיעולים של תמר גוברים, ממש התקפת שעלת. הוא מציע לה את המים שנשארו מכוסו. היא לוגמת ואומרת לו תודה. וברגע שהיא מניחה את הכוס הוא מתחיל לזמזם "זמר בנלי אשמיע  / זמר עתיק ויפה..." כנראה שהיא נעתרה למשיכת ידו והתחילה  לפסוע עימו, כשהיא לא מפסיקה להשתעל.

אני שוב מרים ראשי לגגון  ומתוך ייאוש מתחיל לשרוק. שום דבר לא עוזר לי. איפה הוא הדייב הזה כשצריך אותו?

וכאן קרה הנס! צלצול חזק נשמע בדלת!  תמר, שהיתה כבר אובדת עצות, התעוררה לחיים ולפי התוכנית צרחה בהקלה: "בעלי בא!" 

שוקה, שכנראה החוויר, לא איבד את עשתונותיו וקרא לה: "אל תפתחי!"

  "אתה לא מכיר אותו הוא יפרוץ את הדלת. בוא תתחבא!"

היא פתחה את דלת הארון והזמינה אותו להיכנס. הוא עוד לא רצה, רץ למטבח וממנו לדלת המרפסת. ברגע האחרון הספקתי לתפוס בידית, והוא לא הצליח להוריד אותה. הצלצול חזר. היא צעקה "תכף!" ובכוח משכה אותו לעבר הארון הפתוח  ואמרה לו: "אל תזוז!"  כאילו שהוא היה מסוגל לזוז משם ונעלה את דלתו. 

כל עשרת המסתתרים שהיו עדים למחזה רצו לפלוט אנחת רווחה, אבל היה מוקדם מדי. עכשיו לפי התוכנית תמר היתה צריכה לפתוח את דלת הכניסה ודייב היה צריך להתפרץ, לשנות את קולו, לקרוא לה זונה וכל מיני שמות גנאי ולאיים עליה שיהרוג אותה ואת מי שימצא בבית.

כמה פעמים הזכרתי לדייב שלא ישכח שאת  האיום האחרון  שהוא חייב להשמיע תוך דפיקה על הארון. דייב הבטיח לי שלא ישכח את זה וגם את זה  שהוא צריך לביים אונס ולא להפסיק עד שהיא תצעק "הצילו!" 

כאן למעשה הדמיון שלי הפסיק לפעול ואמרתי לו שהמחקר החינוכי יסתיים  כששוקה ישמע את קריאת ה"הצילו!" ויפרוץ מהארון להציל את אהובת ליבו.

הרבה פעמים אחרי אותו לילה שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה אם זה היה קורה לי, וזה היה יכול לקרות לי, כמו שהיה יכול לקרות לכל בחור נורמטיבי  אחר. עד היום לא מצאתי תשובה חד משמעית, אבל עד כמה שאני מכיר את עצמי, הייתי נשאר בארון ואומר לעצמי: למה אני צריך לסכן את עצמי כדי להציל אותה? הוא הרי בעלה, היה שנה בבית סוהר, היא צריכה להתחשב בו. 

כל אלה הם כמובן מחשבות שלאחר מעשה, באותו רגע נשמתי לרווחה, שמעתי את תמר צועקת: "אני כבר פותחת!"

ואחר כך, דרך חור המנעול, ראיתי את אחד המחזות  ההזויים והבלתי צפויים שנתקלתי בהם בחיי. בחיי. דייב עומד בפתח עם שתי ידיים מורמות, ושלושה שוטרים עומדים מאחוריו, כשאחד מהם מכוון אקדח לרקתו.

המשך יבוא

* * *

ד"ר רון בריימן

השמאל הקיצוני נגד ישראל

הנהגת השמאל הקיצוני אוהבת להתהדר באהבתה לשלום ולזכויות האדם. אבל, זוהי אהבה התלויה בדבר, שנוטה להיעלם ברגע שהצבא והמדינה מפסיקים לשרת את סדר היום של דת "השלום". אז מתגלה חלק לא מבוטל מהנהגת השמאל הקיצוני כיריב של צה״ל ושל המדינה. המתקפה הכוללת של הנהגת השמאל הקיצוני על צה"ל ומפקדיו ועל מדינת ישראל וממשלתה הנבחרת היא שיאה של מערכה שהחלה כבר לפני כמה עשורים וכללה סימון אישי של מנהיגים, החל מראש הממשלה ומטה, והשתלחות רצופה בהם, הטלת דופי במניעים של גורמים שונים, והפעלת לחצים אדירים על המטה הכללי. הנהגת הליכוד, וכנגזרת מכך הנהגת המדינה, שבויה בידי הגורמים הקיצוניים בשמאל ובתקשורת, אפילו שהיא מוגדרת כממשלת ימין. בהעדר מבוגר אחראי בשמאל הקיצוני ובאופוזיציה הרתומה למרכבתו, ונוכח הסתה ומימון גוברים מצד גורמים אנטישמיים ואוטו-אנטישמיים, המצב רק הולך ומחמיר.

המקרה של אלאור אזריה ממחיש את המורכבות הגדולה עימה נאלצים להתמודד חיילי צה״ל המשרתים בלב הארץ, ביהודה ובשומרון, בתנאים שבהם עליהם לא רק להתמודד עם אויב אכזר שהוכנס ארצה במסגרת "שלום" אוסלו השקרי, ולא רק עם אוכלוסייה עויינת, אלא גם עם ארגוני שמאל קיצוני שמטרתם להחליש את צה"ל, לצלם חיילים וקצינים ולאיים בהסגרתם למוסדות אנטישמיים בעולם.

משפטו של אלאור אזריה הגיע לממדים שהגיע כתוצאה מפעילותם של צלם עוין ושל ארגון קיצוני שהעסיק אותו. בבית המשפט הודגם עד כמה מטושטשת ומבולבלת שרשרת הפיקוד בקרב הכוחות ביהודה ובשומרון, כאשר צלמי האויב מהווים נטל על צה״ל וחייליו. ומפקדים צריכים להתחשב בנוכחותם המטרידה, נוסף על הסכנות הפיזיות מצד האוייב. שרשרת הפיקוד הצבאית הולכת ומתעשרת בחיילים ובקצינים בעלי נכונות עצומה לתרום, ודווקא עובדה זו מלבה את העוינות של השמאל הקיצוני והגזעני, ששם לו למטרה לגרש את עם ישראל מלב ארצו.

התקרית בחברון רק המחישה כיצד נוכחות צלם עויין מסבכת את המציאות הקשה בלאו הכי. בניגוד להסתה הרווחת, מתנחלים אינם מחלקים פקודות לחיילים, ונוכחותם בזירת אירוע דומה לנוכחות אזרחים בתל-אביב סמוך לכוחות הביטחון בעקבות פיגוע. אבל, ארגוני השמאל הקיצוני אינם בוחלים באמצעים כדי להכפיש את מי שכל תאוותם היא לגרשם מבתיהם. כבר שנים שהמעורבות של אנשי השמאל הקיצוני במחסומים ובפעילויות אחרות של צה"ל ביהודה ובשומרון מחלישה את צה"ל ומסכנת את החיילים.

סמל אלאור אזריה הוא קורבן של הכיבוש, של הכיבוש היחיד המתקיים בארץ ישראל, הכיבוש הערבי על-ידי רבבות חיילי הארגון לשחרור פלשתין כולה, שהוכנסו ארצה בחסות "שלום" אוסלו והובילו למלחמת אוסלו. מי שהשפיעו לרעה על עתידו של אזריה הם אלה שניצלו את מצבו וביקשו – על גבו ועל חשבונו, תוך ניפוח משפטו לממדים שאליהם הגיע – לכבוש יעדים פוליטיים: קעקוע מעמדו של צה"ל בלב ארצו והשחרת פניו בעיני העולם הצדקני והאנטישמי.

היומרה של ארגוני השמאל הקיצוני והגזעני להשתלט על זירה מבצעית היא רק תסמין לבעייה עמוקה יותר: השמאל הקיצוני שם לו למטרה להחליש את צה"ל. קו ישיר עובר בין דוכן הנאשמים בקריה בתל-אביב לבין המאבק של אותם ארגונים למען פגיעה בכושרו של צה"ל, למשל באמצעות השירות המשותף המוגזם לנשים וגברים. המלחמה של השמאל היא לא על עתידו האישי של אזריה וגם לא על הרכב הלוחמים בטנק – אלא על אופיו של צה״ל ומבנה הסמכות שלו: מי קובע את הוראות הפתיחה באש – המטכ"ל או ארגוני "זכויות האדם", ובלבד שאינו יהודי? מי מחליט לאילו תכנים ייחשפו חיילי צה״ל ותלמידי ישראל, לארגונים קיצוניים כמו בצל"ם או שוברים שתיקה, או לאנשי חינוך ציוניים ושורשיים?

הנהגת השמאל הקיצוני, והיא המושלת בכיפה, בהיעדר אופוזיציה רצינית ואחראית, מבקשת לעצב מחדש את צה״ל כחלק מהתוכנית שלה להשליט את חזונה של דת "השלום" על מדינת ישראל כולה ועל חורבותיה בהמשך. תוכנית שאפתנית זו מציבה במרכזה את הדרישה לדחות את ערכי היסוד שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל כמדינת היהודים, ולהחליפם בחזון המשיחי של דת "השלום". זאת מהפכנות הרסנית ומסוכנת. מאחר והשמאל הקיצוני, שאינו אלא דת מסוכנת, תופס את המדינה הפלשתינאית כאמצעי למימושו של חזון דת "השלום", הצבא, כמו כל מוסדות המדינה, אמור לשרת את המאוויים המסוכנים שלו.

אלא שמאחורי הרהב והיוהרה של הנהגת השמאל הקיצוני הנושא את שם הדמוקרטיה ו"השלום" לשווא, אם כי אינו מקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות בישראל, מסתתרים תסכול וחרדה מפני הבאות. בשמאל הקיצוני משתוקקים לנווט את המדינה אל עברי פי פת"ח, בניגוד לרצון הבוחרים. היות שלשמאל הקיצוני של דת "השלום" אין באמת פתרונות לבעיות האסטרטגיות של מדינת ישראל, הנהגתו מבינה היטב שאם תתחיל באמת לאחוז בהגה, תאונה קטלנית היא רק עניין של זמן. ראה מלחמת אוסלו. על כן מעדיף השמאל הקיצוני לנווט ולהוביל נהג מן "הימין", ברוב השנים מאז 1977 נמצא הימין בממשלה, אך לא באמת בשלטון. על כן מדקלם אפילו ראש הממשלה נתניהו את איוולת "פתרון" שתי המדינות, שאינה אלא מתכון ל"שלום" חזירי: גירוש ונישול של מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם, כפי שרוצים השמאל הקיצוני והגזעני וכוהני הדת שלו.

הטרגדיה האמתית היא שמציאות כזו – של ממשלה המבצעת את מדיניות יריביה – מתאפשרת אך ורק בשל העובדה שהמגרש הפוליטי ריק מאופוזיציה של ממש בכנסת. אילו היתה כזו בנמצא, היא היתה יכולה לחשוף בקלות רבה את הבלוף. אבל, מנהיג האופוזיציה ומנהיגותיה, יחד עם ממסד השמאל/תקשורת, מעדיפים להסית שוב ושוב נגד ראש הממשלה הנבחר, ברוח ארגוני השמאל הקיצוני.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

יהודה דרורי

1. לכל עיתון אג'נדה משלו

אף אם יתברר שמה שהודלף זה אכן מה שקרה בשיחה בין ביבי נתניהו ונוני מוזס, אין פה שום עבירה או מעשה פלילי, או "לא מוסרי". מאז ומתמיד לכל עיתון בארץ הייתה אג'נדה פוליטית בהתאם לבעליו (ועורכו). "דבר" היה של מפא"י, "על המשמר"  היה של מפ"ם, "הצופה" היה של המפד"ל  ו"חרות" היה של תנועת החרות וכיו"ב... ברור לכל כי מר אדלסון יסד פה את "ישראל היום" כדי לסייע לחברו נתניהו ולמפלגתו, ולכן האג'נדה הינה ימנית, כשם שהאג'נדה של "הארץ" היא כשל בעליו, דהיינו אנרכיזם שמאלני ואנטי ציוני... וזו של "מקור ראשון" – לאומית ודתית.

האג'נדה של נוני מוזס היא: כסף! הוא איש עסקים וברור שהוא נמנע מלפגוע בשותפיו לעסקים, אבל לא נמנע מלפגוע במתנגדיו, בין שהם פוליטיים או כלכליים.

האג'נדה של נוני מוזס התבררה במשך השנים כ"תמיכה במושחתים" ולכן אף הביאה לפיטורי הכתב הכי בכיר בעיתון והלוחם הידוע בשחיתות (אריה אבנרי ז"ל) ולפיטורי מחליפו, מוטי גילת. בנושא שכיום, נוני מוזס חשב שנתניהו יוכל לרסן את ההתפתחות הכלכלית החזקה של "ישראל היום" בגלל ידידותו עם אדלסון והציע כתשלום מיתון בגישה האנטי-נתניהו של "ידיעות אחרונות". כנראה זה לא הסתדר... אגב, "אג'נדה כלכלית" הינה נחלת "גלובס", וידוע שיש טייקונים הנהנים שם מחסינות... זה לא פשע, אלא שזו הדמוקרטיה שלפעמים מראה לנו גם את פניה המכוערים.

2. אבו מאזן והאפיפיור ייפגשו בוותיקן בשבת

YNET 10.01.17

יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן והאפיפיור פרנציסקוס ייפגשו ביום שבת בוותיקן. זו תהיה הפעם השלישית שבה ייפגשו השניים.

אין ספק שאבו-מאזן ינסה לסחוט את האפיפיור להתערב בנושא העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא יאיים בנקמה על הנוצרים ברשות הפלשתינית ועל אלו החיים במדינות ערב.

עלינו לפעול מיד ולהודיע לאפיפיור שכל מערכת המוסדות הנוצריים במדינת ישראל תסבול קשות אם הוא יתערב נגד העברת שגרירות ארה"ב לירושלים ויקבל את האג'נדה הפלסטינית.

יש לנו די שיטות וכוח לפעול וצריך את הביצים להפעיל כוח נגדי זה – והכי מהר שאפשר

* * *

ינון ראב

אובדן

פרשת אלאור אזריה מהדהדת בכותרת.

אני קורא ונדהם ומנסה להבין לאן העם שלנו נעלם.

הפרשה הזאת אומנם אחת מני רבות אבל לי לפחות היא מהווה קריאת השכמה.

הקיטוב בין השמאל לימין פורץ פה והתבטאויות כנגד שמאלנים ולהיפך מהדהד לי באוזניים.

אני מסכים אם זה שהמעשה שהנער עשה הנו נפשע וראוי לגינוי, מאידך, בעוד 5 שנים (אני מקווה שהחרבות ינוחו עד אז) אני אשלח את יותם בני לצה"ל ואני שואל את עצמי כיצד זה ייגמר?

האם ייצא עם צל"ש?

האם ייצא עם תיק פלילי?

האם ייצא פחדן כי הוא העדיף להתייעץ מול עוכר דין (לא טעות) לפני שהוא יורה או גרוע מזה יצא במצב מאונך?

לצערי בכל ההמולה סביב הפרשה אנו לא שמים לב לדבר אחד – השמאל והימין מאבדים את הדרך.

השנאה היא הקו המנחה וככזה אליאור יצא קורבן של עצמו של סביבתו וככלי משחק של המושחתים מחבר הנבחרים שכל אחד משתמש בפרשה לקידום האג'נדה העצמית שלו ללא מחשבה על הנזק שנגרם לעם ולצבא.

הגדולה של עם ישראל היתה אחדות וחוכמה, ולצערי נותרנו עם טיפשות ושנאה.

האם על שנאת חינם תיפול ירושלים פעם נוספת?

אהוד: תנוח דעתך, ירושלים לא תיפול, ואילו אחדות מלאה, במאה אחוז, לא היתה בישראל אפילו בימי מלחמת השחרור, ראה פרשת אלטלנה, פירוק מפקדת הפלמ"ח, וגם משתמטים רבים היו, ובכל זאת ניצחנו.

הבעייה של סמל אלאור אזריה איננה מפלגתית אלא משפטית. עשו לו עוול נורא והרשיעו אותו שלא בצדק. על כך יש להעביר ביקורת, ללא קשר ל"שמאל" ול"ימין". כמובן שהשפעה של הכרעת הדין האומללה והמיותרת מחלחלת ללב חיילים צעירים, ובצדק הם יכולים לשאול שאלות קשות, אבל אין לכך קשר לפוליטיקה אלא ל"פשלה" של בית הדין הצבאי, שעשוייה לערער את ביטחונם של הלוחמים בטרור הפלסטיני, בצדקת לחימתם.

אגב, סבא של הסופר יצחק ראב, סבא שלך, היה גם סבא שלי, יהודה ראב בן עזר. סבך יצחק היה בן-דודי.

* * *

משה כהן

הפתעת המאה

נפלה עליהם הפתעה, יעני. עם חשיפת הקלטות השיחות בין נתניהו לבין עורך "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס, מתברר פתאום שעצמאות העיתונאים לא כפי שחשבנו. 

נו באמת, האם חשב מישהו ברצינות שיש לעיתונאים עצמאות מדעותיהם של הבעלים והעורך. כל אחד רואה את הקו הייחודי של כל עיתון המשקף את השקפת עולמו ואת האינטרסים של הבעלים. צריך להיות תמים באופן קיצוני להאמין שבעלים של עיתון לא ירתום אותו לאינטרסים שלו. 

לדוגמה, למה עבר דן מרגלית כמה עיתונים, "הארץ", "מעריב", "ישראל היום", על רקע חילוקי דעות עם המערכת? 

אחרי שנים של עבודה עיתונאית קנה לעצמו מרגלית מעמד בכיר עם עצמאות רעיונית. כנ"ל מרדכי גילת ויוסי ביילין. אבל אלה מקרים מיוחדים שאינם מעידים על הכלל. 

ואם בתקשורת האלקטרונית עסקינן, הרי אסור בתכלית האיסור למתוח ביקורת על ערבים גם בשידור הציבורי. כינויי גנאי כגון "גזענות", "פאשיזם" לעולם אינם ישימים על ערבים. הא ראיה, כל מי שהעז למתוח ביקורת על ערבים ברדיו, כגון דודו אלהרר בגלי צה"ל, גיא בכור ויהורם גאון ברשת ב', אברי גלעד ועירית לינור בערוץ 2, מצאו עצמם עד מהרה בחוץ. 

לכן רבותיי העיתונאים, די לצביעות, להיתממות ולהתחסדות, ידוע שאין ולא היתה עצמאות עיתונאית כביכול. ברור  לציבור הרחב כשמש שהתקשורת מגויסת לשמאל הפוליטי,  ואל תספרו לנו סיפורים.

ונתניהו צריך לנווט  את דרכו במציאות הנתונה. אין הוא  יכול להתנהל כמו באוטופיה, צדיק בסדום. מלבד זה הוא מגלה יכולת נדירה לנווט את ספינת מדינת ישראל בים הסוער של עולמנו. צריך לתת לו לעבוד כי הוא נכס למדינת ישראל. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 11.1.17

* רוקדים על הדם – הוראות הפתיחה באש של צה"ל ברורות וחד משמעיות. במחבל בפיגוע יש לירות. כל חייל שהיה יום אחד בצבא יודע זאת. כל חייל מחונך לחתירה למגע. מי שטוען שהצוערים היססו לירות במחבל בירושלים בשל "אפקט אזריה", משקר ביודעין ורוקד על הדם כדי לשלהב יצרים ולעשות הון. זאת טענה דמגוגית וצינית. חיילים שונים נהגו בצורות שונות באירוע. יש בהם כאלה שגילו גבורה ויוזמה, חתרו למגע והסתערו באש על המחבל. יש שנצרו כדי למנוע דו-צדדי. ויש כאלה שנבהלו וברחו. צריך לזכור שאין המדובר בלוחמים אלא בתומכי לחימה. כמובן שאין בכך כדי להצדיק בשום אופן את הבריחה. נהפוך הוא. כל מי שהסתער ידע שהוא מבצע את הנדרש ממנו והמצופה ממנו. כל מי שפחד להסתער, יודע שהוא נהג בניגוד לנדרש ולמצופה ממנו. גיוס האירוע לצורך פוליטי ציני, הוא מעשה מכוער. כמה נמוך הם יכולים לרדת?

* למה הש"ג ברח? – היו לא אחת בתולדות צה"ל מקרים של חיילים פחדנים, גם בקרב לוחמים. לדוגמה, רוני אלמוג, שברח ממחבלים כאשר שמר בשער מחנה "גיבור", ובשל פחדנותו ובאחריותו נהרגו 6 חיילים ונפצעו 10 ב"ליל הגלשונים" (1987). ואח"כ הוא משפחתו וכל מיני יחצ"נים הדביקו, ללא בושה, לסיפורו את מיתוס "מפקירים את הש"ג" (הוא היה לוחם, שעמדת השמירה שלו היתה השער). אני משוכנע, שגם הבריחה המבישה שלו היתה בגלל "אפקט אזריה". אלא מה?

* 269 – 269 מחבלים נהרגו בהסתערות לוחמי צה"ל והמשטרה במתקפת הטרור אשתקד. הם נהרגו בידי לוחמים אמיתיים, גיבורים אמיתיים, שחתרו למגע וחירפו נפשם בהגנה על אזרחים ישראליים ועל חבריהם. הם הסתערו על מחבלים חיים ומתפקדים. כולם זכו לשבחים מכל הדרגים. לרבים מהם הוענקו צל"שים. הם נהגו על פי ערכי צה"ל ופקודותיו. שאף אחד לא יבלבל את המוח עם האגדה שחיילים מפחדים לירות, למרות שאנו בעידן ה"פוסט אמת".

* גיבורה אמתית – לוחמת אמיתית. גיבורה אמיתית. גיבורה על פי אמות המידה של צה"ל – של חתירה למגע וירי במחבל בעת אירוע, כשהוא מהווה סכנה. סגן מאיה פלד שהסתערה עם חייליה על המחבל בירושלים וחיסלה אותו, היא התשובה לשקר, להסתה ולריקודים על הדם.

* אפקט שמפקט – מחבל שניסה לדקור חיילים במחנה פרעה נורה ונהרג אתמול מאש חיילים ש... פחדו לירות בלה בלה בלה...

* אז למה היה הפיגוע? – הפיגוע היה, כי המחבל ראה קבוצת חיילים עומדת בצפיפות והבין שהוא יכול. מי שרוקד על הדם וקושר את מניעי הפיגוע עם פסק הדין של אזריה, יודע שהוא משקר, ובעצמו לא מאמין למה שהוא מלהג. הרי באותה מידה, ניתן לומר שהמחבל שמע את ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הבין שהחברה הישראלית יוצאת מדעתה, אולי האמין בסיפורי "אפקט אזריה" וניצל זאת לפיגוע. די עם המחול הציני על דמם של ארבעת חללי צה"ל.

* משפחת השכול – ההיסטוריה של גוש עציון, היא מופת ציוני של היאחזות עקשנית באדמת ארץ-ישראל, ותשלום מחיר דמים כבד מאוד. לרשימת השכול הארוכה כל כך של גוש עציון, נוסף בפיגוע הדריסה בירושלים ארז אורבך, בן אלון שבות.

סבתא רבתא של ארז, חנה ברי, שכלה את בנה משה במלחמת יום הכיפורים, את נכדה מאיר בדרום לבנון ואת נינה ארז בפיגוע. ארז עצמו סבל מבעיה רפואית שבעטיה צה"ל סירב לגייסו, אפילו כמתנדב. הוא נלחם בעקשנות עד שאושרה התנדבותו. שירת בחיל האוויר ויצא לקורס קצינים.

יהי זכרם של ארז אורבך, שירה צור, יעל יקותיאל ושיר חג'אג' ברוך!

* אויב משותף – על שער ברנבורג בברלין הוקרן דגל ישראל, כהזדהות עם העם בישראל בעקבות הפיגוע בארמון הנציב. דגל ישראל הונף על גג עיריית אמסטרדם, בעקבות אותו פיגוע. ולמחרת, מאותה סיבה – גם על עיריית פריס הונף דגל ישראל.

מה קרה? מה יום מיומיים? איפה הם היו במאות פיגועים בשנה שעברה? אז התגובה באירופה היתה גינוי רפה לטרור ומיד אמירה "מאזנת" נגד אקיבוש.

מה שקרה הוא גל הטרור האיסלמי המכה באירופה. האירופאים מבינים מפיגוע לפיגוע עם איזו מציאות אנו מתמודדים. הם מתחילים להבין באיזו שכונה אנו חיים. הם מתחילים להבין מי האוייב שלנו ושהוא גם האוייב שלהם.

ייתכן שהדמיון בין הפיגוע בירושלים לפיגועים בניס ובברלין המחישו להם יותר מתמיד את העובדות הללו.

* תמצית השוקניזם – בפשקוויל התורן שלו, גדעון לוי ערך השוואה בין אזריה למחבל שהרג. בין השאר כתב: "הם היו שניהם כמעט מאותו הכפר: גדלו בשתי ערים פלסטיניות כבושות, במרחק כשעת נסיעה זו מזו. אלאור אזריה גדל ברמלה, שהיתה פעם עיר פלסטינית ואינה עוד, עבד אל־פתאח א־שריף גדל בחברון, שנותרה עיר פלסטינית, אבל תחת כיבוש ישראלי אלים."

המשפט הזה הוא תמצית השוקניזם. לא רק חברון אלא גם רמלה היא עיר "קבושה". ולכן, גם אם ישראל תיסוג מחברון ומכל השטחים ששחררה במלחמת ששת הימים, עדין תמשך המלחמה ויימשך הטרור, במאבק הצודק נגד "אקיבוש", ברמלה, ביפו, בלוד, בנהריה ובאשדוד. וגדעון לוי וחבר מרעיו, עמיתיו לדבוקת שוקן, ימשיכו לעודד את המאבק הצודק נגד "אקיבוש" ואת הטרור הרצחני שנעשה בשמו.

* לא מצחיק – נכנסתי למכון שמיר למחקר, מקום עבודתי. עמדתי מול פסלו של יצחק שמיר, וניסיתי לדמיין אותו מקבל מחבר טייקון אספקת עתק של סיגרים יוקרתיים וארגזי שמפניה יוקרתית, או מבלה ביאכטה עם מיליארדר נוכל צרפתי מפוקפק. הייתי אמור לצחוק מעצם ההשוואה. אבל לא הצלחתי לצחוק.

* לא היה מסרב – יצחק שמיר לעולם לא היה מסרב ל"מתנות" מפוקפקות בסך מאות אלפי שקלים, מהסיבה הפשוטה שאיש לא היה מעלה על דעתו להעז להציע לו.

* פחדן – כאשר נתניהו שולח את ח"כ אמסלם להשתלח בראיונות לתקשורת בראש אגף החקירות, השר לביטחון פנים ארדן ממלא פיו מים ומפחד לגבות את משטרת ישראל.

* יושרה נדירה – ראיינתי לפני ימים אחדים את ירון לונדון לספר שאני כותב. שיחתנו התגלגלה לסוגיית הגולן, והוא אמר דברים שלכאורה הם מובנים מאליהם, אך האמת היא שבשיח הישראלי הם נדירים ביושרתם:

"אני התנגדתי להתיישבות בגולן, כי חשבתי שאפשר להגיע להסדר עם סוריה וצריך לשמור את הגולן כקלף למיקוח. לא ראיתי בגולן מולדת. לא חשבתי שההתיישבות בגולן היא דבר נבון. אבל היום, אוי ואבוי אם הסורים היו יושבים בגולן.

"כל ראשי הממשלות, כולל נתניהו, היו מוכנים לכך. אני ראיתי במו עיניי את המפה של נתניהו. הוא היה מוכן לסגת עד המצוק. ראיתי את זה. אני יודע בדיוק מה הוא נתן ללאודר. כך שקשה להאשים דווקא אותי בַּטָעוּת. אני מוכרח להודות, שהיום, כשאני עולה לגולן, קשה לי לראות את זה בידיים סוריות. לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינת יְפִי הטבע, לא מבחינת איכות ההתיישבות. בדיעבד אני טעיתי. היסטורית, יהודה הראל ואתה צדקתם ואני טעיתי. מה אני יכול לעשות? לא ידענו את זה. מה היה קורה אם היינו בהסדר עם אסד? האם היה שינוי, בסוריה, זאת היתה סוריה אחרת? אלה משחקים בהיסטוריה אלטרנטיבית. בדיעבד, מי שיִשב את הגולן צדק ואני טעיתי."

* מיהו יורד? – אהוד בן עזר נוהג לכנות את סייד קשוע "העיתונאי הערבי היורד." ירידה ועלייה הן אמירות הנוגעות אך ורק להגירה של יהודים מהגולה למולדת, או חלילה מהמולדת לגולה. כאשר מדובר במי שאינו יהודי, אין זו ירידה אלא הגירה.

* ביד הלשון: עורבא פרח – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "כלום", בהקשר לאמירתו של נתניהו "לא יהיה כלום כי אין כלום." עוד אמר נתניהו, שיתברר שהכול עורבא פרח. מה פירוש עורבא פרח?

הביטוי הוא בארמית. התרגום המילולי הוא "העורב עף". המקור הוא מן התלמוד הבבלי. רב אויא הטריד את רב הונא בשאלות דקדקניות. בשלב כלשהו נמאס לרב הונא והוא אמר לו: "עורבא פרח," כלומר הסב את תשומת ליבו לעורב שעף בשמיים. מכאן, שבמקור – הביטוי מסמל הסחת דעת, כמו שאומרים לילד "הנה ציפור" ומכניסים לו את הכפית לפה.

אולם בגלגולו של הביטוי השתנתה משמעותו, והיום משתמשים בו כדי לומר על דבר מה שאין לו שחר, שזו טענה מופרכת.

* * *

ספרים מוזלים ביותר

לצורך פינוי מקום לספרים חדשים מוצעים למכירה ספרים של ד"ר עדינה בר-אל.

המחירים להלן כוללים דמי אריזה ומשלוח:

·        רשת 'תרבות' בפולין ועיתוניה לילדים, 220 עמ' – 20 ₪

·        שירים לילדים ביידיש של אליעזר שטיינבארג, איורים: נורית יובל, 80 עמ' – 20 ₪

·        אַליסעס אַוואַנטורעס אין וווּנדערלאַנד ["הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום מאנגלית ליידיש, כולל איורים מקוריים של ג'ון טניאל], 150 עמ' – 30 ₪

·        בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939, כולל 90 איורים ותמונות, 550 עמ' – 50 ₪

·        עיתוני ילדים יהודיים בפולין (סיכום מחקר), כולל לקסיקון סופרים ומשוררים לילדים ביידיש, 118 עמ' – 20 ₪

אפשרויות תשלום: בפייפל (על פי כתובת המייל להלן), במזומן או בצ'ק לפקודת עדינה בר-אל.

הכתובת למשלוח התשלום: עדינה בר-אל, רח' הזית 9, מושב ניר-ישראל 7950500

לצורך מידע נוסף נא לפנות לעדינה adinabarel@gmail.com,

טלפון: 052-5223902, 08-6729354

* * *

יוסף אורן

"של מי אתה ילד" – חנוך ברטוב

אי-אפשר היה לחשוב על אופן ראוי יתר לציין את הכתרתו של חנוך ברטוב כחתן פרס ישראל בספרות עברית מאשר על-ידי הדפסה מחדש של אחד מספריו המוקדמים. הבחירה ברומאן האוטוביוגרפי "של מי אתה ילד", שנדפס לראשונה ב-1970, היתה אף היא ההגיונית מכולן. ובזכות זאת זכה הקורא לא רק למהדורה נוחה יותר לקריאה של הרומאן המשובח הזה (בהוצאת הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן 2010, 288 עמ') מזו שנדפסה לפני ארבעים שנה (בסדרת הספרייה לעם של הוצאת עם עובד), אלא גם להזדמנות מתאימה להכיר את בית-הגידול שהעמיד לסיפורת הישראלית – הסיפורת של שנות המדינה – מספר בולט ביכולתו האפית ובתרבות הכתיבה שלו.

נכון עשו מפיקי המהדורה החדשה של הספר ששמרו על השם המקורי של הרומאן – "של מי אתה ילד". ועם זאת, לא היו חוטאים כלפי הקוראים, אלא אף היו מועילים להם, לוא הוסיפו ככותרת-משנה לשם המקורי את המשפט הבא – "ספר הזיכרונות הראשונים של ילד עברי". ואכן, בנוסף לערכו הספרותי, בזכות לשונו העשירה ויכולת הסיפר המעולה שהפגין ביצירה הזאת, זוקף ברטוב לזכותו בפרקי הרומאן הזה הישג נוסף, שהוא תרבותי-היסטורי – ציור תמונה מהימנה משנות הילדות של בן-הארץ באחת המושבות של "היישוב" בשנות המנדט הבריטי בעידן הציוני בארץ ישראל.

ברטוב מימש את ההישג הזה בזכות נכונותו להעניק לגיבור הרומאן, נחמן שפיגלר, את הביוגרפיה שלו. אך בניגוד למספרים בולטים אחרים במשמרת הראשונה של הספרות העברית בתקופה הישראלית – משמרת "דור בארץ" – שאף הם כתבו עלילות המבוססות על הביוגרפיה שלהם, כדי להבליט את העובדה שהם בני-הארץ הזו ולכן מתבדלים מהוריהם שנולדו בגלות, לא צירף ברטוב את קולו למגמה הצברית הזו. בניגוד להם הדגיש את הזדהותו של נחמן עם הערכים שספג מהוריו, ערכי משפחה וערכי עם, ואת הערכתו למאמצי ההתערות שלהם בארץ באמצעות הסתפקות במועט ונכונות לעסוק בכל מלאכה. לימים ביטא ברטוב את השקפתו זו, על זיקת הרציפות בין הדורות, בשם שבחר לקובץ מאמריו – "אני לא הצבר המיתולוגי" (1995).

ועם זאת, אין הרומאן "של מי אתה ילד" משנת 1970 וגם לא המסה "אני לא הצבר המיתולוגי" משנת 1992 מוחקים מתולדות משמרת הסופרים "דור בארץ" את הפרק הצברי ביצירותיהם, החל מאמצע שנות הארבעים ועד אמצע שנות השישים. בשני עשורים אלה הוקסמו מהאידיאולוגיה הילידית והם ביטאו אותה ביצירותיהם על מלחמת השיחרור – המלחמה שגיבשה את דור תש"ח ואת משמרת סופריו ואשר הולידה את הנושא הראשון של הספרות הישראלית. במסגרת הנושא הזה הבליטו סופרי המשמרת את ההבדלים בין דורם לדור ההורים על-ידי העובדה שהם "דור בארץ" – ילידי הארץ ללא שום חציצה לנופיה, לשפה העברית ולחוויות הנעורים של בני-הארץ, בעוד שההורים, שעלו לכאן כבוגרים באחת העליות הראשונות, לרוב ממניעים אידיאולוגיים, ציוניים וסוציאליסטיים, הם "גלותיים" ונפשם חצויה בין הנופים משם לבין נוף הארץ, בין השפה שבה דיברו בילדותם לבין השפה העברית שבה החלו לדבר בארץ ובין הערכים מהבית היהודי בגולה לבין ערכי הבית העברי בארץ-ישראל. תחושה צברית זו ביטאו ס. יזהר, משה שמיר, נתן שחם ודוד שחר – הסופרים שאכן היו ילידי הארץ, אך גם אלה מבין סופרי המשמרת שבגיל צעיר עלו עם הוריהם לארץ – אהרון מגד, שלמה ניצן, בנימין תמוז ואהרון אמיר.

רק אחרי שני עשורים, ובמידה רבה בהשפעת גלי העלייה הגדולים, שמיעטו את משקלם המיספרי של הצברים משנות "היישוב" בחברה הישראלית הצעירה וגם צימצמו במקביל את השפעתם בה, החלה ההתפכחות של סופרי "דור בארץ" מהצבריות ונטישת הרעיון העיקרי שלה – להיות חוליה פותחת של שלשלת חדשה, ילידית-ארצית, בתולדות העם היהודי. כמבקר בתחילת דרכו הגדרתי את התפנית הזו בהשקפתם של סופרי "דור בארץ" כ"חזרה בתשובה" (ראה במסותיי משנות ה-70 – "הפורצים חוזרים בתשובה" ו"התפנית בסיפורת הישראלית" – ב"שבבים", 1981, הראשון מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית").

סופרי "דור בארץ" התמידו ב"חזרה בתשובה", שביצעו אחרי שני העשורים של ההתמכרות לקסמי הצבריות, גם אחרי שהאידיאולוגיה הצברית התחילה לקסום שוב לסופרי המשמרת הצעירה מהם. בוויכוח שהתלהט בסיום מלחמת ששת-הימים על עתיד "השטחים", נסוגו הבולטים מבין סופרי "הגל החדש" ממטרותיה המקוריות של הציונות החזונית, כדי להתאימה להשקפתם הפוליטית – שלמען השלום במזרח התיכון צריכה ישראל לסגת מחלקי ארץ-ישראל, שאיבדו הערבים בצאתם לכבוש את מדינת היהודים בגבולות שהיו לה עד מלחמת 1967. טענתם היתה כי את החזון הציוני על מדינת יהודים בגבולות המולדת השלמה בארץ-ישראל הרו הוגים שנולדו בגלות כמענה לחרדות הגלותיות שלהם, ולכן אין לו תוקף בעיני הצברים שנולדו בארץ.

באופן טיפוסי להשקפה הפוליטית של סופרי המשמרת שלו, סיכם עמוס עוז במשפט הבא, שכלל ברומאן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" (2002), את הסתייגותו כצבר מהמטרה המקורית במשנתם של הוגי החזון הציוני – כולם ילידי הגלות – ביחס לזכויות הטריטוריאליות של העם היהודי בארץ-ישראל: "הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה - - - לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן."

ומאז מתמידים סופרי המשמרת הזו להנהיג את מגמת השאננות לציון, אף שקריאתם בשם השלום לסגת מהשטחים לגבולות שביתת הנשק משנת 1948, נדחית על-ידי "השלום הפלסטיני" וסותרת לחלוטין את חזון "השלום הציוני".

לפיכך אין לייחס לרומאן "של מי אתה ילד" של ברטוב את מינוף "התפנית" של סופרי דורו, כיוון שבשנת הופעתו הראשונה של הרומאן, ב-1970, היה כבר חלק ממגמת הנטישה של היומרה הצברית, שכמעט כול סופרי "דור בארץ" נטלו בה חלק ביצירות שפירסמו מאמצע שנות ה-60 ואילך. ולכן יכול היה ברטוב להכריז בביטחה כזו בשנות ה-90 את ההכרזה "אני לא הצבר המיתולוגי", שהרי אז כבר היתה הצבריות גוויה אידיאולוגית – פרק מיתולוגי נטוש ונלעג בתולדות הרעיונות שהלהיבו את סופרי "דור בארץ" בעשורים הנשכחים של הצטרפותם לספרות העברית.

ואכן, אף שחנוך ברטוב הכריז במסה המעניינת שפירסם בשלב מאוחר בחייו שהוא איננו הצבר המיתולוגי, אין לראות בהכרזתו שהיה חריג במשמרת הספרותית שלו. ומעידה על כך העובדה, שהחטיבה המרכזית ביצירתו מורכבת מארבעת הכרכים שבהם ניהל דיאלוג עם הביוגרפיה שלו כבן-הארץ. הרומאן "של מי אתה ילד" הוא הראשון בחטיבה הזו, אף שנכתב והופיע כשני, ובו סיפר על ילדותו של בן-הארץ בשנות השלושים במושבה עד שמלאו לו בר-מצווה. כשני צריך למנות את הרומאן "רגל אחת בחוץ" שהופיע ב-1994 ומספר על נעוריו של בן-הארץ מגיל בר-מצווה ואילך. אף שהופיע כראשון, צריך להציב כשלישי בסדרה זו את "פצעי בגרות" משנת 1965 המספר על ימיו של בן-הארץ בבריגדה, החטיבה היהודית שהוקמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ובשנת 2003 הופיע הרומאן "מתום ועד תום" שחתם את החטיבה האוטוביוגרפית הזו בתיאור חייו הבוגרים של בן-הארץ על פני שנים רבות.

רכיביו של הזיכרון

למרכזיותה של החטיבה האוטוביוגרפית הזו ביצירתו של חנוך ברטוב, מוצדק להוסיף את חשיבותה בהתפתחות אחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקה הסיפורת הישראלית – נושא החיים במושבה העברית שנוסדה בעידן הציוני כצורה התיישבותית חדשה על-ידי בני העלייה הראשונה. רק אחר-כך התפתח בסיפורת הישראלית הנושא המקביל, זה ששיקף את צורות ההתיישבות השיתופיות שייסדו בני העלייה השנייה והשלישית – הקבוצה, הקיבוץ והמושב.

הרומאן "של מי אתה ילד" הצטרף באיחור-מה לסיפורת על המושבה העברית – נושא שלו תרמו כבר קודם לכן וגם אחר-כך מרדכי טביב ("כעשב השדה", 1948), יהושע קנז (הרומאן "אחרי החגים" ב-1964 וקובץ הסיפורים "מומנט מוסיקלי" ב-1980), גדעון תלפז ("שכונת חאפ", 1966), ישעיהו קורן ("לוויה בצהריים", 1974) ואהוד בן עזר ("לשוט בקליפת אבטיח" ב-1987, "המושבה שלי" ב-2000 ו"ספר הגעגועים" ב-2009). 

כאמור, ל"ו הפרקים של הרומאן מתארים בזה אחר זה ובסדר כרונולוגי את החוויות שהשתמרו בזיכרונו של ברטוב מ"קו ההתחלה" ועד שהגיע לגיל הבר-מצווה. "קו ההתחלה" איננו היום שבו הגיח לעולם בן-דמותו, נחמן, אלא הזיכרון הראשון שאדם זוכר משנות ילדותו, והוא בדרך כלל מגיל שלוש. לפיכך ממצה הרומאן את החוויות שנאספו בזיכרונו של ברטוב במשך עשר שנים, מגיל שלוש ועד גיל שלוש-עשרה. ביחד מצטרפים הפרקים לסיפור צמיחה והתפתחות של ילד, שהוא אמנם סיפורו האישי של ברטוב, אך בה בעת הוא, כאמור, גם הסיפור של הילדות של כל הדור שחווה את הילדות בארץ בשנות ה-20' וה-30' במושבה העברית או בשכונה של העיר העברית, שאף היא היתה בית-גידול מקביל לצברים של דור תש"ח.

בצדק מברר ברטוב, בפרק "זיכרון המשפחה", האם יכול סופר לחתום ללא היסוס על מהימנות הזיכרונות המוקדמים הללו מילדותו? הייתכן כי הסופר הבוגר שמר בזיכרונו את המחשבות שחלפו במוחו מול אירועים שחווה בגיל שלוש וגם את חילופי הדיבור של המבוגרים ששמע אז? כתשובה הוא מציין בפרק "זיכרון המשפחה" שלושה מקורות שמהם שאב את תוכנם של פרקי הזיכרון המוקדמים שלו: פיסות זיכרון שבביטחון הוא יכול לומר שהם ממש שלו, נתחי זיכרון שהטמיעו בו הוריו מאוחר יותר על שנות ילדותו והשלָמוֹת שהוסיף מדמיונו למקורות הקודמים (25). הסבר זה הצדיק את הבאתן של גרסאות סותרות זו לצד זו בפרקי הרומאן. הסתירות הן בין מה שהשתמר ממש בזיכרונו לבין עֵדוּת הוריו על אותם אירועים, והיו גם סתירות בין העדויות של ההורים, כי לא תמיד תאם "זיכרון אב" ל"זיכרון אם" (27).

שאלה זו מתבררת גם בפרקים אחרים של הרומאן. כזו היא ההערה בפרק "מעבר לים החולות" המספר על הביקור בצריף של הדוד רפאל, אשר דמותו נחקקה היטב בזיכרונו של  הילד חנוך: "אותו ביקור של שבת יישאר חקוק היטב בזיכרונו של נחמן, אף שאולי רק לאחר זמן צורפו וסודרו והושלמו דברים, שבאותה שעה עצמה לא היו מחוורים לו" (88).

הערה דומה מוסיף ברטוב בפרק שבו הוא מספר על חווית הנסיעה הראשונה של נחמן עם אימו לבקר קרוב-משפחה בחיפה. בעת שיחזור הנסיעה יודע נחמן המבוגר למסור מסלול מדוייק ולקבוע את משך הנסיעה ותלאותיה, אבל מיד הוא מודה שמידע זה לא נלקח מתוך המאגר המעורפל של הזיכרון שלו, כי "מכל הביקור הזה כולו אין זכורים לנחמן אלא שלושה דברים: סלעי הענק שמשליכים לתוך הים כדי להוסיף אדמה לחיפה; ילד העומד בחלון, מול דירתו של הקרוב, ומנגן בכינור; - - - נושא המכתבים הדופק על הדלת ומביא צרור דואר גלילי, שכתוב עליו נחמן שפיגלר." (143).

אחרי שהקורא מסכים לתנאים אלה ש"המספר" מתנה איתו, רשאי הוא ליהנות מכוחם האמיתי של פרקי הרומאן בלי להסתבך בחשדות באשר למהימנותם ההיסטורית. ואכן, כוחם הספרותי של פרקי הרומאן הוא בשיחזור חיוני של נקודת המבט של הגיבור, נחמן, בגיל הנתון שבו היה כאשר התרחשו אירועי הפרק בחייו. בספרים מקבילים לא מעטים, שניסו לספר על ילדות הגיבורים, כשלו הרבה סופרים במסירה נוסטלגית כוזבת של האופן שבו ילד חושב ומרגיש. רובם מעדו בהעמסת מחשבות ברורות ובתיאור רגשות מוחלטים של הכותב המבוגר על כתפיו של הגיבור הצעיר, שעמידתו בגיל הזה מול העולם היא עמידה של תמיהה והשתאות בלבד.

ואכן בפרקי הרומאן הזה הדגים ברטוב את תכונותיה של הסוגה האוטוביוגרפית בסיפורת. ההצלחה בסוגה זו, ובמיוחד כאשר היא מספרת על תקופת הילדות של הגיבור, מובטחת לסופר הבוחר לספר עלילה ריאליסטית, המתקדמת באופן קווי (ליניארי) ועל פי סדר הזמנים הנכון (הכרונולוגי). ובצד מיצוי יתרונם של פתרונות פשוטים אלה עליו להישאר נאמן לאופן שבו נתפס והובן כל אירוע על-ידי הגיבור בגיל שבו היה כאשר התרחש האירוע בחייו. ומחמת הזהירות עליו להישמר מגלישה לרגשנות נוסטלגית ולמלודרמטיות, העלולות לקלקל את אמת הדברים, וגם להימנע ממתן פירושים כמבוגר לאירועים משנות ילדותו. במקום זאת עליו להעדיף בסוגה זו את הסתייעות בהומור, על-ידי הבלטת הפער בין הבנתו ככותב מבוגר לזו שהיתה לו אז כילד. בכל התביעות האלה של הסוגה עמד חנוך ברטוב בהצלחה בספר הזה.

תמיהותיו של ילד

פרק אחר פרק טווה ברטוב ברומאן הזה את המצבים והאירועים שבהם נחשף לראשונה כילד לתופעות החיים השונות. ומתברר, כי רק העזות מביניהן נותרו חקוקות בזיכרונו בלי הסיוע של "זיכרון האב" ו"זיכרון האם". בזכות זאת השתמר בזיכרונו האירוע המוקדם ביותר, שעליו הוא מספר בפרק הראשון –"מכוות האש". בהיותו כבן שלוש שנים, ניצל רגע שבו רפתה השגחת אימו עליו, התגנב למטבח גלגל נייר לצורת סיגריה, הצית את קצהו באש הכחולה של הפרימוס וכמעשה המבוגרים שאף את העשן לתוך ריאותיו. גם אחרי שנים נותרה חרותה בזיכרונו הצרבת מהעשן והכווייה מהאש. וכאשר מנסה נחמן המבוגר, המספר על כך, לסמן לעצמו את הזיכרון המוקדם ביותר שלו, כלומר "לרדת לאחור עד לקו ההתחלה, עד לרגע שבו ניתן להיאחז ולומר: הנה זה זכור לי ממש, בדיוק, פה כבר הייתי אני, מסוים." הוא זוכר את האירוע הזה.

אך בלא ספק מעמד מאוחר יותר הוא זה שבו הגדיר נחמן לראשונה את ה"אני" הזהותי שלו, ועל כך מספר הפרק השני ברומאן. שכנם בלקמן, שלא היו לו ילדים משלו, מציב בפני הילד נחמן שאלה קנטרנית מהסוג שמבוגרים חסרי רגישות מקשים בהם על ילדים רכים בשנים: "של מי אתה ילד?"

ונחמן ,שאיננו מבין את השאלה וגם תשובה מן המוכן איננה מצויה ברשותו, עונה בתמימות תשובה המעידה על התבונה הטבעית של ילד, שמושגיו על עצמו ועל זיקותיו בעולם טרם הסתבכו בכל הניגודים האפשריים של הזהות העצמית: "של אבא שלי ושל אמא שלי."

אך אחרי שבלקמן – בלי הרגישות שהתבקשה מצידו, המבוגר, כלפי ילד רך בשנים – מטיל ספק באמיתות הביטחון של הילד, שהוא שייך להוריו, וקובע "הם קנו אותך" מאחד הערבים, בהסתמכו על מראה הערבצ'יק של נחמן, פורץ נחמן פורץ בבכי מר והוא נרגע רק אחרי שהוריו מאשרים שהוא שלהם.

וכך פרק אחר פרק מתעד ברטוב חוויות ראשונות בחייו של ילד עברי במושבה. הפעם הראשונה שהבין מוות מהו (38). היום הראשון בגן הילדים (39), העלבון הראשון שספג מבני גילו בגן (48), הפעם הראשונה שמריבת הוריו הולידה בו חרדה שמא ייפרדו זה מזה (50). וכיצד באופן טיפוסי היא מופגת על-ידי חווייה נעימה שנתלוותה לה – הנסיעה הראשונה באוטומוביל עם אימו בנסיעתה אל הפעטער שלה בתל-אביב כדי להיוועץ בו (51). התחושות המיניות הראשונות, המוסבות תחילה כלפי אמו (12 ו-137) ואחר-כך כלפי רוז'ה, הדיירת היפה שהוריו השכירו לה מיטה בצריף שלהם (168). הספר הראשון שקנה לו אביו (140) והיצירה הראשונה שכתב (195). הרגשת החטא הראשונה אחרי שטעם אוכל לא כשר (186) והעניין הרב שמצא בשיחה עם חבריו שבה ביררו "שאלות אסורות" על מינם השונה של הבנים והבנות. (198).

וכך מחווייה לחווייה מתפתח נחמן וגם מתרחבת הבנתו ביחס לטבע האדם ולסדרים הנהוגים במושבה. המאבק על מקום הגדר בין החצר שלהם לזו של השכן הקנתה לו את מושג הקניין הפרטי, אך גם חשפה לו את המניעים שעומדים מאחורי כעס וקנאה המתפרצים מאדם כאשר דמו רותח מזעם. בביקור בבית של חברו בלפור למד להכיר את ההבדל בין עוני יחסי לעושר מופלג. וכך גם למד להכיר את ההפכים בין מעשיהם של בני-אדם שהטוב והרע שוכנים בתוכם בכפיפה אחת. ולכן מגלה האחד נדיבות כלפי זולתו (כמו מנדלביץ' הזקן שסייע לאימו לפתוח חנות בחצרו) והאחר נוהג בזולת ברמייה (בלקמן שהבטיח לנחמן להוריש לו בצוואתו את כל רכושו, ולא קיים את ההבטחה).

אף שפרקי הרומאן מתמקדים בהשפעת ההורים על צמיחתו של נחמן, מבליט ברטוב בצדק גם את חלקם של השינויים במושבה וגם את רישומם של האירועים בעולם על התפתחותו. נחמן אמנם מודע רק לשינויים במרחב הקרוב אליו, במלאבס – המושבה שעל רקעה מתוארת ילדותו של נחמן, אך בעקיפין הוא קולט מהנעשה בעולם על-ידי האזנה לשיחות המבוגרים – הוריו, מכריהם ומוריו – המעבירים בשיחותיהם לידיעתו, שלא במתכוון, את השינויים המתחוללים בארץ ובעולם, ואלה כבר רומזים על שואת מלחמת העולם השנייה.

באופן זה מאשרים פרקי הרומאן שבית הגידול של ילד איננו רק הצריף של הוריו וגם לא המרחב המוגבל המשתרע מהצריף שלהם בחצר ועד השוק הקטן של המושבה, אלא כל מה שהילד סופג וצובר מקרוב ומרחוק ומהרבה אירועים המתרחשים לו ולאחרים בשנות חייו המוקדמות. וברטוב מאשר בעדותו על הילדות של נחמן שתי אמיתות ביחס לצמיחה של אדם צעיר, הראשונה – ששני כוחות משפיעים עליה: התורשה והסביבה, והשנייה – שבמהלך ההתבגרות מאבד הילד בהדרגה את התמימות שבה קלט את העולם בשנותיו הראשונות.

לא בכל הימים חווה הילד נחמן חוויות נעימות ובילדותו ידע דלות ומחסור וגם צבר הרבה אכזבות ומכאובים. ברטוב מספר גם על הצללים האלה בילדות של נחמן, ואף-על-פי-כן מצטיירת הילדות במושבה העברית כילדות מאושרת בזכות החופש המלא שהעניקה כבית-גידול לאלה שזכו להתפתח בתנאיה – תנאים שילד יהודי בשנות הגלות מחורבן הבית השני ועד סיום מלחמת העולם השנייה לא זכה להם. בפרספקטיבה הזו צריך לקרוא את הרומאן הזה – לקרוא ולומר בלי היסוס: אשריך, ילד עברי!

* המאמר נדפס לראשונה באינטרנט ביולי 2010.

* * *

מוטי הרכבי

הרמטכ״ל רב אלוף גדי אייזנקוט והמקהלה התקשורתית זועקים שמסיתים נגד הרמטכ״ל

ראשית, בלי להיגרר למילה הסתה, יש לומר שעוד לא היה לעם ישראל רמטכ״ל שהיה כל כך שנוי במחלוקת, וש״זכה״ לביקורת כל כך קשה, ומחלקים גדולים כל כך מהעם. אין ספק שלמשפט הראווה ללוחם אזריה אלאור היתה השפעה רבה על הביקורת נגד הרמטכ״ל, אין גם ספק שהעלאת הדרגות לשופטים תוך כדי המשפט ואחריו גרמו להרמת גבה ותרמו לביקורת.

אולם להערכתי, מה שגרם בעיקר למיקוד הזעם הציבורי והביקורת על הרמטכ״ל היו ההצהרות הפוליטיות המיותרות של גדי איינקוט, הצהרות בנושאים כל כך שנויים במחלוקת ובתקופה כל כך כואבת לעם ישראל.

ממש בזמן שהרוצחים הערבים ניסו שוב ושוב, לרצוח, לדרוס, לפוצץ ולהצית אזרחים, חיילים, נשים, זקנים וטף, שכל פשעם היה להיות יהודים, וכשיום יום דווח בחדשות על קציר הדמים של אותו יום, יצא הרמטכ"ל עם ההכרזה ״בת 13 עם מספריים.״

אדוני הרמטכ״ל, ילדה בת 13 עם מספרים ומחט לומדת תפירה. אף ישראלי, ואני חוזר, אף ישראלי, לא רוצה שיאונה לה כל רע. עם ישראל אינו זקוק לשום הרצאת התחסדות  ממך בנושא. אולם מחבלת/רוצחת שבאה במטרה לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים, ולצערנו כבר חווינו ״בנות צעירות״ שטופות מוח ומוסתות שרצחו יהודים. רוצחת כזו צריך לחסל ולמנוע ממנה לבצע את מלאכת ההרג. כן, על נושא זה רוב עם ישראל חולק עליך. ועל ההכרזה המיותרת זו, יש ביקורת קשה.

״הקם להורגך השכם להורגו זו רק סיסמה.״ גם הצהרה מיותרת זו נאמרה בתקופה הקשה שבה יום יום נרצחו יהודים בסכינאות, דריסה, פצצות וכל דרך שהערבים חשבו שיצליחו בה להרוג יהודים. אז למה בדיוק התכוונת שזו רק סיסמה. ומה בדיוק אתה מצפה מחיילי צה"ל, שלא ינסו לחסל את הבאים להורגם. שפשוט יחכו לרוצח ולא ישכימו להורגו. כן, גם על הכרזה זו רוב העם חולק עליך. ומכאן הביקורת הקשה.

״אלאור הוא חייל לא הילד של כולנו.״ כזכור, מי שטבע את מטבע הלשון ״הילד שלנו״ היה השמאל בנושא ה״גיבור״ גלעד שליט, גיבור שהתחבא בטנק בזמן שחבריו לנשק נרצחו. ואחר כך נכנע והביא לשחרורם של 1000 רוצחים. אותו קיבלת כילד של כולנו, ואת אלאור לא. טעות בידך. אלאור, כמו כל חיילי צה"ל, הוא הילד של כולנו, החייל של כולנו והלוחם של כולנו. אם אתה לא מבין את הדבר הבסיסי הזה, אתה לא הרמטכ"ל של כולנו. אם הסכמנו לאמץ לליבנו חייל פחדן שלא ניסה לעזור לחבריו, גלעד שליט, לא נאמץ חייל ולוחם מצטיין?  משפט הראווה שביימתם, אתה, יעלון וליברמן, ייזכר לעד כאחת מנקודת השפל בתולדות צבא הגנה לישראל ובתולדות עם ישראל. כל הסיסמאות והתעמולה, ערב הכרעת הדין, שרוב עם ישראל לא מסכים איתה, לא יעזרו. עם ישראל יודע להבחין בין טוב לרע!

תוצאות משפט הראווה צצות בכל היתקלות עם האוייב הרצחני. חיילים מבולבלים, אינם יודעים מה לעשות ובורחים. בריחה זו הדרך הבטוחה להימנע מהסכין או המשאית של הרוצח, וכן ממשפטי ראווה שיביאו אסון להם ולמשפחותיהם. החיילים הצעירים גם למדו שברגע שיברחו, מיד יזכו לכיסוי תקשורתי אוהד, וצה"ל, כפי שראינו בימים האחרונים, יעשה מהם גיבורים. חיפוש ״הגיבורים״ של דובר צה"ל והתקשורת הפך לבדיחה מול הסרטונים מהאירוע.

אני חוזר, אני מבין את החיילים הבורחים, לא מבין את התנהגותו של דובר צה"ל, בעצם מבין את ההתנהגות, דובר צה"ל לא מגן על צה"ל, הוא מגן על הרמטכ"ל.

פוסט זה אינו הסתה, פוסט זה הוא ביקורת. הרבה ישראלים חושבים שטוב תעשה אם תתפטר ותיתן מקומך לקצין ראוי יותר!

* * *

דליס

לאה טרן – "להתלבש להתפשט"  

שירים, הוצאת ליינס [58 עמ']

פורמט ספר שירה זה כשל אלבום, בשל הצילומים האומנותיים שמלווים את השירים ובשל האווירה הססגונית-תיאטרלית. התכנים והאפיזודות האפיות יוצרים תנועה, התרחשות בשלל צבעים, התוצר מתקבל כתוכנייה של מופע שהתפאורה מוצגת בה, שהדמות הראשית, גיבורת המופע, מחליפה תלבושות עם כל סצינה שמועלית. החלפת התפאורה דינאמית ומלאת עניין ויחד עם זאת נשארת ברובד חושי, במובנים סנטימנטאליים.

להשתמש בשני הפעלים: "להתלבש-להתפשט", זה אומר לגייס אותם ולהפוך אותם לאמצעים מושגיים לביטוי הלך רוח, אידיאולוגיה, הרגשה, מצב רוח, מחשבה וכו'. בפעולות הללו ישנם התעוררות ושקיעה, להתלבש במובן להתכונן לעשייה, להתפשט במובן להפסיק עשייה, להתלבש במובן לעטות אווירה-הרגשה, להכריז דרך סוג הבגד על מצב נפשי ואספקט אידיאולוגי וחברתי, להתפשט במובן לפרוק פנימיות, לפתוח לב, להתנגד לתכתיבים, לעול ולמתח, כך ישנם עוד כיוונים מושגיים נוכח שני הפעלים הללו. כמעט כל שירי הספר פורטים על מוטו זה, הבגד "עושה" את האדם שבך.

אם המשוררת היא "אספנית בגדים", כשם השיר בעמ' 18, זה מצביע על תכונה באופייה, על צורך נפשי, על סיפוק של איזה חסך, על מציאת דרך לפורקן רגשי. על פי שיר זה הבגדים והתשמישים השונים הם אנשים, האנשת החפץ נותנת זווית ניטראלית, מרוחקת, הסתכלות לעבר החיים דרך צוהר ויזואלי דומם. הרצון לרפד את החיים בצבעוניות מבטא תשוקה לחיים מעניינים, סוערים שיש בהם ערגה, כמיהה, סקרנות, נועזות, גם במובנים נשיים-סקסואליים. המשוררת לא מתעלמת מהיבטים מכאיבים ומאכזבים בערגה הזו, היא מבטאת אותם בגלוי ובאומץ ובעין פקוחה.

"גרב שחור" [עמ' 12]: "גרב שחור / על רגל לבנה / מגרה / מזכירה / מאהבת, / מרגלת, / יצאנית. / מונה כאבים / שהמוות עושה / בחיים, / קוטף פרחים / לבנים / עדינים / לקלוע מהם / זר לכלה / מחזיקה באצבעות / ארוכות / סרטי משי ורוד / לקשור ואהובה./ מטבורה יפרצו / ילדים, / מלאכים ורדרדים, / שמנמנים, / יבליטו פני / אימם היפה, / ימצצו שדיים / ימצמצו בעיניים / יירדמו על ברכיים / בתנועות קצובות – שירי ערש לאהבה."

בשיר זה הביאה המשוררת את כל תהליכי החיים, החל מהתאהבות, ממשיך בהולדת ילדים וגם מוות נזכר. סוגי בד ולבוש הם ביטוי חושי, כפי שכבר נאמר, וכאן הובאה מטאפורה של גרב שחורה שמגרה, שבונה רובד נשי סקסואלי, כך גם 'סרט המשי' כמטאפורה לנשיות רכה, בתולית, של כלה ביום נישואיה, לדוגמה.

בשיר בעמ' 10, מופיע הבגד המנומר כדימוי נשי מפתה: "'קואנטה נמרה,' נמרה? / כמה נמרים תנמרי? / נעלי נמר ותיק נמר, / חולצת נמר, / צעיף נמר, / מפת נמר. / חתול גדול טורף / טרוף טורף יוסף / נסיך אציל משביר, / מלביש נשים. / זכרי מיני / מלך החורש / חורש מזימות, / מדלג מעץ לעץ / בריקוד גמישי / מהפנט גיזלות, / מתהולל, / מתעלס בסבך העשב. / עיניו בורקות יורקות / ירוק שקוף / עדין ורך מאוד. / מחווה של תאווה / כייסוריי הפולנייה / יוצאת לאוורר מעיל, / יוצאת לקונצרט בכורה. / גופה נמר / נשי מיני / והילוכה אף לא גמגום / אחד / נמר של אהבה."

התרחשות אפופת מסתורין כשברקע טקסטורת הנמר, בבד ובהתנהלות הסטריאוטיפית. הזכר הנמרי והנקבה הנמרית מחליפים תפקידים והם חורשי מזימות ומפתים ומעוררי זימה וחשק.

בשיר בעמ' 11 מופיעה הצוענייה בבגדיה הטיפוסיים ובתלבושת פני השטן שהיא שמה על חזותה, ברגליה היא רוקעת על רצפת פחם. כאן האווירה מחשמלת, באזור גיאוגרפי ספרדי מרתק, במשחקי טירוף ירח במלואו וריקוד פלמנקו במזרקות דם, עצי תפוחים וניחוחות שושנה. את כל הדימויים האלה מביאה המשוררת ליצירת האווירה הנכונה והיא אכן יוצרת אווירה בהתאם.

לאה טרן בחרה לחלק את הספר לשני שערים, אחד תחת הכותרת: להתלבש, והשני תחת הכותרת: להתפשט. ההתלבשות מהירה יותר ומיספר שיריה קצר, ההתפשטות באה אחרי ההתלבשות ונמשכת זמן ארוך יותר, מספר שירים יותר גדול, כאן, יחד עם הבגדים, מתפשט הלב, מטאפורית.

בשירה ישנו משחק בין אור לצל, בין ברור, שקוף מול אטום ונסתר, בין תום לבין העזה, בין שחור [הצעיף השחור, הגרב השחורה] ובין לבן [שושנה, תחתונים לבנים], בין ילדות ובין בשלות, בין חלת השבת, הפורשת מסורת ואמונה, ובין ריקוד הפלמנקו הצועני, בין פרחי גרניום שצומחים פרא ובין שושן צחור ביתי.

לאה טרן מדלגת בגבולות החוצפה, ההעזה, הפריצה למרחבים פתוחים אל מתחמים פנימיים סולידיים, בהם השאיפה היא להישאר באזור הקטן, האישי. תחנות מנוגדות במיני ואריאציות פואטיות מתארות את נוף הכותבת.

עמ' 9: "יש לי אהבה": "יש לי אהבה / לתחתונים לבנים / לעליונים סקסיים / וגם לאפורים. / משחקת ילדה-אישה, / בחורף רוצה לנעול / נעלי קיץ / ובקיץ רוצה ללבוש / סוודר אדום. / חומדת חזייה / בלי למדוד / [בתקוה שתעלה / כמו פעם]./ ..."

בשיר בעמ' 21: "להיות את": "להיות את / זה כל המאבק, / מתחיל מדפנות / גבוליים, מתפשטים / ושוב מתלבשים. / אפשר לטשטש צורה / בצבעים כהים. / ולפריטים יש חשיבות / כמו לכל הפרטים / חן, זהות ומגע / העיקר שלא יאמרו / שאת מתלבשת / כמו אחת מנעמת."

יש למשוררת הגדרה ברורה למעמדה החברתי, כפי שישתקף בציבור, היא שייכת לקהילה והיא רוצה לקבל סטאטוס, על פי נתוניה. לא להתלבש כמו אשת נעמת, זאת הכוונה סטריאוטיפית, שאומרת, אני מיוחדת, לא כמו כבשה בתוך עדר, אני אחרת, אני צבעונית, אני אמנית, אני טיפוס ססגוני.    

השיר המסיים את הספר נקרא: "בגידת הבגד": "רק מי שלבש לבן / ידע טעם בגידה / גוף בנשמה / פשט צורה / בשעת התלכדות / רגבי אדמה / לשאריות מי שהיה / אדם / מתגעגע למשי / חולם אריגי כותנה / עטור מלמלה / ממלמל טקסט / ידוע מראש / אוצר הבטחות לחום / בשמלות פאם פאטאל / מעוררות אירוניה / חולצות בטן שנתפרו / בפאריז וברומא / מחכות לג'ינס / מקופל בארון / המידה מתאימה / חליפות מטוויד אנגלי / סלחו לבריטים / ושמלות רקומות / מחוללות בריקודי עם / שירי אהבה רוסיים / עטופי צעיפים / כאפייה בטיולי התנועה / מים לים / מנופפים לשמצה / שמלת המרלין מונרו / בכובד כריזמה / לעצור / בגידת כתפיים חשופות."

לאה טרן פורטת את חוויות חייה דרך הבגד. הלבוש משתנה עם השנים, עם האופנות, עם הפעילות ועם השינויים שעובר הגוף הנשי. ישנה רומנטיקה בשחזור תקופה, בשחזור בגדים, ברטרו הנוסטלגי. אין לה טרוניה על הזמן שחלף, הוא מתקבל כערך ציון דרך, כמזכרת, כזיכרון לאלבום.

הספר מאוד נשי, הכתיבה מיומנת, מדוייקת, אמינה, מקסימה באווירה שהיא יוצרת. לאה טרן היא משוררת נפלאה, ראויה להימצא בשורה הראשונה של הפואטיקה הנשית הישראלית.

* * *

יועד אליעז

מכתב פרידה למכתב האהבה

מכתב אהבה, היה שלום מכתב אהבה. אני זוכר אותך היטב, אני זוכר שכתבתי אותך, ואני זוכר כמה שמחתי לקבל אותך. היית בא ארוז במעטפה, או מקופל כאגרת דואר אוויר. היית בא כדבר פרטי מאוד. הייתי פותח, מיישר את קיפולך וקורא. הייתי קורא ומבין שיש אדם שמתגעגע אליי. אני זוכר שהיית מאפשר לאהבה להופיע כממשית. הנוכחות החומרית שלך אפשרה לנו להאמין שגם האהבה היא ממשית.

שא שלום מכתב אהבה, היית ארכני וסנטימנטלי. המרחקים שהיית מגשר על פניהם התקצרו וכמעט נמחקו. אנחנו דיגיטליים עכשיו, "זמינים". מכתב האהבה, נעשינו מתוחכמים מאוד, נעשינו מפוכחים וישירים, אין לך מקום בינינו. היית איטי ומסורבל מאוד. היית מאחר לבוא. היינו מצפים לך ימים וחודשים, לפעמים האיטיות הזאת הובילה לטרגדיות של ממש. מדוע אתה חושב ששכחנו אותך כל כך מהר?  זה לא משהו אישי, יחד איתך שכחנו גם את אגרת השנה טובה, את העיתון, את הרומן עב הכרס, ושאר דברים טרחניים או ארכניים.

המסרים שלנו חדים כתער ומהירים כברק. אין לנו צורך לדחוס הרבה דברים לטקסט אחד ארכני וטרחני. שכחנו משהו? תכף נשלח עוד מסרון. שלום לך מכתב האהבה. זאת לא הטכנולוגיה שהעלימה אותך, זה אנחנו שהשתנינו. שא שלום מאתנו – אנשים דיגיטליים שכמותנו הנודדים במרחבי החוק ולא יודעים את גבולותיו. אנחנו נעים ונדים בשטחים שלא היו קיימים בזמנך, בין המותר לאסור נפתחו מרחבים ענקיים, כשנעלם הגבול נעלם הצידוק לקיומך. אנחנו כבר לא זקוקים לך, שכחנו אותך.

אתה מביט בי ולועג, אתה בז על כך שאני אופנתי ושטחי. אל תתנשא מכתב אהבה. אין לך זכות מיוחדת כלפי האהבה. גם אתה היית עניין של אופנה, אופנה באהבה. האופנה התחלפה, אני השתנתי ובכל זאת אהבה מופיעה שוב ושוב. היא מופיעה בדרכים שאתה לא מכיר, ובצורות שאתה לא יודע להכיל. מצידי, תתנשא לך עד מחר, אני מצפצף...

מוסד עתיק שכמוך, הלקוחות ברחו לך? הם לקחו ממך את הכוח שהיה לך לעצב אותם? אתה מתחנן שיחזרו ויעניקו משמעות לקיום שלך? אתה מתחנן שיחזרו ויחזירו לך את היוקרה שלך? הם לא יחזרו לעולם, כי הם כבר לא אותם "הם" שידעת לשרת. הם פרפרים שאוהבים לרפרף, רגע פה ורגע שם. הם הפכו למגוון של סוגים ומינים שאוהבים לשנות צורה ולהחליף אופנה, הם מרפרפים להם על פני המסכים, במישורים דיגיטליים רחבי ידיים, מלאכותיים ומקסימים כ"כ, שאתה, חבר ישן, אינך מסוגל להבין ולדמיין. אתה זקן, ידידי, זקן כמו הטבע עצמו ומיושן כמותו.

אהבה, אל תפחדי יקירתי, את באה לי טוב גם באס.אם אס. אל תקשיבי לזקן, הוא חש שיש לו זכויות יתר כלפייך, הוא חש שרק הוא יודע להבין לליבך. הוא חושב שרק הוא מתאים להיות לך לפה ולגרון, אבל שנינו יודעים שלא. שנינו יודעים שאת עתיקה ממנו, ובכל זאת מלבלבת ומופיעה כחדשה. שנינו יודעים שהוא היה עבורך תחנה בדרך, אז תגידי לו שלום.

מכתב אהבה,

אני כותבת לך בפעם האחרונה. היית עבורי חבר קרוב... אהבתי מאוד שהיית מחבק אותי במעטפה. אהבתי אותך מכתב, כי ריווחת הרבה מקום עבורי. אני כידוע, דמות חמקמקה, לא ברורה, וקווי המתאר שלי משתנים תדיר. לכן, מכתב יקר, בדפים הרבים שלך היו הנאהבים יכולים שוב ושוב לנסות לתאר ולהסביר אותי. אתה יודע שאני די מעורפלת, כמו ענני אדים סגלגלים. הממשות החומרית שלך היתה עבורי מבצר איתן. היו שמים אותך באיזו מגרה, כדי שאחר כך יהיה אפשר לחזור, ולפתוח אותך כדי להיזכר בי. אל תאמין למקטרגים המתחכמים, אל תקנה את סיפורי הצורה והתוכן שהם מוכרים. אתה ואני היינו דבר אחד, אני לא הייתי מי שאני בלעדיך. הנאהבים שהיו בודקים בכל יום את תיבת הדואר שלהם, חיכו לך וחיכו לי באותו מידה. היום הם מוותרים עליך ואני מרגישה שהם מוותרים גם עליי. אני לא מסרון, זה מעליב כשמתייחסים אליי כך. יגידו שאני לא הכי צנועה, יגידו ילדותית, אבל אני זקוקה למרחב רב ולזמן ארוך, כזאת אני. לא צנועה וילדותית אבל מורכבת ומסובכת, זקוקה למילים רבות כדי להיות מובנת. אל תשכח אותי מכתב אהבה, אני מפחדת שאם אתה תשכח אותי אף אחד כבר לא יזכור מי אני באמת.

שלך,

האהבה

אתם, מכתב ואהבה לא ממש מכירים אותי עדיין. אני מדבר בשפה ישירה, שפת דיבור בכתב, אני לא מקפיד כל כך על המילים שלי, ומשלב הרבה אנגלית. אין לי חולשה לא לסימני פיסוק ולא לתיקון שגיאות כתיב, כזה אני. לא בהכרח דל, ולא עשיר. לא בהכרח קצר, אבל לפעמים מסתפק במילה אחת.  אני חופשי יותר ממך מכתב, חופשי, מהיר, מיידי, וענייני. אתה אהבת ללכת סחור סחור, ואני ישר ולעניין. אבל אין לי בעייה איתךָ, יש לי עניין עם אהבה...

תשמעי אהבה, בואי לבקר, אני מבטיח לא לפגוע בך, ולא להעליב. את תמצאי אצלי כל מה שתבקשי, אני מבטיח לשרת אותך נאמנה, אין לי מגבלה של מרחב, אני יכול להכיל גם אלפי מילים, ואין בעייה של זמן. אפשר לכתוב אותי במשך שעות וימים, נסי אותי ותגלי שאני מוכן לדבר בכל המילים גבוהות ונמוכות, אני גם פלצן וגם יחפן. דרך אגב גם אותי אפשר לשמור בכל מיני דרכים. אני לא נמחק, לא נעלם ולא הולך לשום מקום. אם תרצי אהבה, אני מוכן לעשות בשבילך כל מיני דברים. את רוצה שיזליפו עלי מי בושם, נמצא כבר איזה פטנט שיזליפו עליי בשמיים, אל תעזיבי אותי אהבה, אל תשברי לי את הלב...

שלך,

מייל, SMS...

דברים שנאמרו בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב לצאת ספרו של פרופ' אדיר כהן "מכתבי אהבה".

* * *

ד"ר ארנה גולן

אש (השריפות המכלות) מול האש המטאפורית ונגזרותיה (של  האהבה)

ב"השחיין המהיר של הרגש – מבחר שירי אהבה"

מאת אשר רייך, הוצאת זמורה-ביתן, 2010, 158 עמ'

על רקע גל השריפות ההרסניות שפקדו אותנו בסוף נובמבר ובערו בעוצמה, כילו עצים, יער, בתים ורכוש, נזכרתי באש אחרת, "אש" שירית, המופיעה בצורות מקוריות ומעודנות בשירי יהאהבה המיוחדים של אשר רייך, המכונסים במבחר משירי האהבה שלו בספרו "השחיין המהיר של הרגש".

גילוייה המטאפוריים של האש בשירת האהבה שלו, כך זכרתי היטב, הם מקוריים, מורכבים, בלתי צפויים ואף אינם מציינים הרס או משמעויות שגורות אחרות, כפי שנהוג לחשוב על האש. ולכן חשבתי לנסות ולהאיר משהו משירה מיוחדת זו בדרך של עיון בהופעותיה של האש  ובנגזרותיה בשיריו (כגון, להבה, להט, אור, חום, ניצוץ, ברק, ועוד), כמו גם  בניגודיהן (כמו חושך, אופל, צל, צללים ועוד) וכך להבחין בראייתו המיוחדת של רייך ברגש האנושי הזה של האהבה שכה הרבה שרו לו.

כידוע, אשר רייך הוא אחד מן הבולטים במשוררים ששירתם התעצבה בשנות ה-60 למאה שעברה, והוא  משורר פורה ועטור פרסים, ששירתו תמיד שמרה על צביונה הייחודי. למעשה, כבר שם הספר, הנטול משורה מרכזית באחד השירים ובכותרתו, "השחיין המהיר של הרגש" (עמ' 37), עשוי להעיד על ייחודו השירי, כמו על התביעה שיצירתו השירית תובעת מן הקורא לקריאה פעילה. שהרי בכותרת זו לא רק שמתקיים צירוף מטאפורי מפתיע ובלתי שגרתי של תחומים שאינם מתקשרים בתודעתנו כרגיל (שחיין ורגש), אלא שתוך כך מצורף  המוחש (שחיין ומים) למופשט ("רגש") ונחשפת משמעותה יוצאת הדופן של ההתאהבות המהירה כהצפה של מים ושקיעה בהם  וכהתקדמות מהירה בתוכם. לכן גם  מתחולל שינוי, על ידי צירוף זה של מימדי הקיום, עם ההתאהבות ועולה המשמעות המופשטת שלה.

ואכן, מעיון בשירי האהבה של רייך מתברר כי החתירה אל המשמעות, אל המהות, אל החוקיות והסיבתיות של אהבתו, כמו גם אל חשבון הנפש, היא המצוייה ברקע של רבים משיריו, כלומר – הכורח להבין ולהביא לכלל מבע הולם. ומאחר  שההתרחשויות הנפשיות אינן ניתנות להגדרה רציונלית מתהווה שפע מטאפורי האופף  את השירים ומותיר את המימד המוחשי בבסיסם בלבד. אי לכך, שירי האהבה שלו אינם, כפי שנהוג לחשוב, בגדר של פורקן נפשי או השתפכות הנפש הנרגשת. לרוב אף אין בהם גם איזו עלילה או מהלך של אירועים שהוביל אל הרגש או נגרם על ידו.

רוב השירים מהווים מעין מבט אחורה, מבט משחזר, תוהה מנסה לתפוס את המהות הרגשית, את החוויה, שמאוד קשה לתאר אותה ולהעניק לה משמעות. לכן השירים מהווים לא פעם מעין הכללה, הארה של מצבים וחשבון נפש, אבל נדיר שתימסר איזו התרחשות קונקרטית, ספציפית. יותר מזה, החוויה תתואר תמיד באורח ייחודי ומקורי, כפי שאפשר לראות כבר כאן. שהרי האהבה ברגיל מתוארת כאש בוערת, הנדלקת ושורפת את האוהב, המתייסר לא פעם. וכבר בתנ"ך נאמר כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים, פרק ח, ז). ואילו כאן דווקא המים והשחייה בהם מגלמים את ההצפה של רגש האהבה, ואילו ההתאהבות המהירה מובעת כ"ההתקדמות" מהירה במים לא באש.

בהמשך אף נראה ש"האור" אינו מגלם בשיר כצפוי איזה גילוי של אש האהבה או החום שלה, אלא דווקא מודעות צלולה לארעיותה, לסופיותה. ואולי נוסף כבר כאן, כי ברקעם של שירים רבים מצוייה מטאפורה מרכזית אחת , סמוייה לעיתים, והיא המאחדת באופן מורכב את כל גילויי השיר ובה טמונה משמעותו העיקרית. וכל זאת, על רקע תרבותי ולשוני נרחב שאליו מקיימת הלשון זיקה מתמדת.

כל אלה מוליכים להענקת עוצמה גדולה וגורלית לאהבה, כמו גם למשיכה המינית ולתאווה, להגבהת הערך כחווייה אדירת מימדים. ולכן, כאשר המטאפוריקה שאולה מן הטבע, כמו שקורה פעמים רבות, אין פנייה לטבע  הקרוב והקטן, אלא לאיתני הטבע וגילוייו רבי העוצמה.

כך, למשל, בשיר הקצרצר, המתנסח כעין מכתם, אומר האוהב: "על פנייך נגלה / זוהר הרקיע. / אפילו באופל / אני יכול ללכת / באור פניך" (12), הוא מעניק לפניה של האהובה כוח קוסמי זוהר עד שהיא כמו מאירה לו את הלילה (של חייו). ומעניין, השיר מופיע במדור שכולו שירי אהבה של אמת, שאינה ארעית ואין בה ספקות והוא קרוי בשם המאדיר את האהבה מעבר למימד האנושי, "אהבתנו מוחקת את חוקי הטבע." ואכן, כך נאמר בשיר בשם זה, שבו נאמר שחוק הטבע שנמחק הוא הוא בין "אין לאין", כלומר – בין מינוס למינוס או בין אפס לאפס. שהרי לפי חוקי המתימטיקה חיבורם של שני מינוסים או שני אפסים ישאיר את המצב על מינוס או על אפס. אבל חיבורם של שני בודדים יצר שלמות באהבה. ומדוע? כי "החלל השחור / במפץ אהבה / אפילו בגילי / נגדך כל תאוותי." (15). עד כדי כך! עד  המפץ הגדול שהוא שווה ערך למפץ שבו, לפי התיאוריה המדעית הנודעת, נוצר העולם, ודווקא ההתייחסות למדע "הקר" והרציונלי מאפשרת להאדיר את רגש האהבה.

ואם נשוב לשיר המדובר נבחין, כי אף הוא מונע על ידי הפליאה מול רגש ההתאהבות שחולל את שינוי מימדי הקיום של הדובר כמו גם מתח פנימי. וכך נאמר בפתיחתו: "רעב הוא המבט הראשון," רעב מטאפורי, כמובן, אך גם עשיית  המימד הגופני לביטוי של חסר, של תאווה עצורה ומשיכה גופנית. ואז, "כל שבעת הצללים של הלילה /יובסו במבט הזה / אל פנים כלשהם, גוף אגדי / כלשהו או אחוריים בתנועה כלשהי."

כלומר, ראשית ההתאהבות היא במשיכה פיסית מתוך חסר והתאוות. אבל מהם "שבעת הצללים"? הם מוסיפים, ללא ספק,  מימד של מסתורין וכמובן, גם מרמזים לביטוי "שפעת הצללים" ובנויים עליו. או אז המבט הרעב חוזר על עצמו וכבר מפשיט "אותך" בדמיונו, אותך שחדלת להיות אנונימית וניתן לפנות אליך ישירות, והוא מפשיט גם מבגד אבל גם. תוך צירוף של המוחשי למופשט. "ממוסכמה", חברתית ואולי גם נפשית ותודעתית. כי משיכתו היא מהירה, וכשחיין של הרגש הוא "חותר לשחיית חמדה" (על משקל "שכיית חמדה, כמובן). אך היכן? "בים השישי". עתה עולה האפשרות שהמיספרים שישה ושבעה לא באו במקרה. ואפשר שנבנו גם על  משקל "היום השישי" שבו הושלמה הבריאה, ועל השלמת שבעה הימים, להאדרת האהבה. ואז אכן חל שינוי במימד הקיומי. עיניו נעשות "הידרואופטיות", ורואות אפילו במים ובחושך את "האור".

אלא שלהפתעת הקורא הן רואות במים הסוערים של התאווה או המגע המיני דווקא את "החסד של האשלייה", את סיומה הצפוי והמהיר של האהבה, והוא רואה זאת בחושים צלולים כמים. ואכן, ראוי כבר כאן לציין, כי המודעות לארעיותה של האהבה חוזרת ונשמעת בשיריו של רייך, ואולי לכן מנוסחת הקדשת הספר כך: "לאלישבע. תמיד", כאומר: הפעם זו אהבה יציבה וקבועה ולתמיד, אהבת אמת, "שחיית" אמת, ולא עוד התאהבות ארעית.

וכיוון שהמשיכה הפיסית היא ראשיתה של ההתאהבות, המעורר הגדול, מהי לפיו התאווה? מהי מהותה? ומה טיבו של המגע המיני?

ואמנם, בשירו "תאווה היא ריצה למרחקים ארוכים" (35), מפתיע רייך במטאפורה מתחום הספורט, כמו היה זה עניין פיסי לחלוטין. אלא שהוא חותר לעשות את  המוחשי והפיסי לרגש מופשט : במסע הזה "עוברים מהמורות, שוברים גדרות, / חולפים על פני משוכות" בריצה ארוכה ומייגעת. יותר מזה, התאווה – או נכון יותר המגע המיני – אף מדומה לריצה בנופים שונים ומול גופים שונים, כמו גם להתעמלות על מכשירים וריצה במסלולים מקבילים, ואילו ההגעה לפורקן המיני מדומה באופן מקורי בתכלית לשחיית פרפר שמגיעה ליעדה, אף שלפעמים "צובר שיא" ולא עובר, לא מגיע. אלא שכל זה מלווה בזרימה נפשית? "הנפש והמחשבה רצות במסלולים מקבילים", וגם "חלומות שמקפצים לרוחק נוחתים / על חול טובעני כלא היו."

וכיוון שהתהליך הנפשי מפריע ועוצר, ועל פי חלקו השני של השיר "לפעמים חולמים במלוא אור המלים על הפיסגה המובטחת,", הרי שהיסוד הנפשי או הרציונלי מעכב עד שלפעמים חולפים בלי דעת על "האהבה הקדושה".

בשיר אחר, זה החותם את הספר, מתואר הפורקן המיני בתחבולות שיריות אחרות, בעדינות ברמיזות מקוריות ובהקשר חדש. השיר קרוי, בכפל משמעות, "שיר גמירה" (158). לכאורה, אין הוא רומז אלא לגמר הספר, לסיומו. בפועל, השיר הקצר הזה, המבוסס על אלוזיות לשתי דמויות נודעות מן המיתוס היווני, מעניק לפורקן עוצמה אדירה.

השיר נפתח בתחושתו העדינה של האוהב כמו היה אורפיאוס המוסיף ושר "כשבזרועותיי פרספונה". אך סיומו דווקא באיקרוס: "גמרתי עם הרגשה זקופה / שאיקרוס הוא שיר הנוגח את השמש," כאומר: כנפיו המטאפוריות של האוהב לא נמסו כמו אלו של איקרוס הצעיר הפוחז. לו, לגבר האוהב, נעשה איקרוס כשיר מלווה , אך הליווי היה לתחושת פורקן, שכה  מלאת כוח ועזה נעשתה כמו היה "נוגח" את השמש...

לעומת זאת, בשיר אחר, "מול כולה" (34), מתואר מצב ניגודי שבו מאבד הגבר באהבתו הגדולה את כוחו ועוצמתו ונעשה תלוי כולו באהובתו, כשואב מחום גופה את כוחו. אמנם השיר נפתח דווקא במודעות לארעיותה של האהבה: "השמיים הם אשלייה / ממש כאהבה." אבל המשכו הוא בהתממשותה האמיתית, או אז  היא עושה אותו נטול כוח עצמאי וזקוק לאהובה כמו היה  נכה: "נכה אהבה הייתי,", הוא אומר, כיוון  ש"הייתי מרותק לגופה כמו לכיסא גלגלים." וכי למה? כי "רק בזרועותיה חשתי את הקיץ הלוהט כולו," עד שבכוח חומה דומה היה שכל רגע איתה "ממיס כמו כוכב (ולא אור הכוכב הוא הממיס) את החושך באורו."

"הקיץ" המטאפורי של גופה מעניק לו אפוא כוח חיים ב"חושך", בקשיי החיים, והשיר שב ומביע את תפיסת היסוד כי היסוד הגופני , המשיכה והרצון לקירבה פיסית הם הבסיס לאהבה והם המעניקים כוח חיים ורוממות נפש.

על כן נאמר כי "עשן התשוקה כגל מתרומם / על גופם העירום של נעורינו" (48), ואילו כאשר השניים מבקשים להחיות את אהבתם לאחר שנים, הם מגלים כי זו כבר "אהבה שקיבלה צורה של  חדר חשוך" (לנעורים יש כאן גוף, ואילו האהבה היא שנעשתה כחדר ולא בחדר, והיפוך החושים המטאפורי מחייה את החוויה). או אז הלב העגום "גואה בלי פשר בין יום ללילה, בין אש לאפר" (49), בין אהבה ענקית לחידלונה, ואין תימה שכתולדת האשלייה מתהווה אי אמון בחושים ובהרגשות הספונטניות. "אישה היא לא מה שעינינו רואות" או מרגישות או סבורות שיודעות, "כי אברי הגוף נעים בלי דעת / ואבר קטן נוהג בם" (52), נאמר תוך רמיזה עדינה ומן הסתם גם משועשעת לספר ישעיהו, פרק י"א, לפסוק י' הנודע, המתאר את  אחרית הימים, שבהם "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם."

וגם הפעם, כמו במקרים רבים אחרים, מנתק רייך באופן נועז ו"חצוף" את המבע החדש מן ההקשר המקורי ויוצר אפקט חדש. בדומה לכך, גם מטאפורה שגורה כביכול של אש או נגזרותיה נעשית מקורית בשיריו. למשל, כך אומרת ארכימדה באכזבתה, בפואמה  הגדולה והראוייה לעיון מיוחד, הקרוייה על שמה הרומז כמובן לארכימדס, כי "נפשי תתעופף מזרועותיך כפירורי להבה" (92), כמו ניתנה הלהבה להתפורר לפירורים אלא אם כן נשרף בתוכה חומר מוצק.

מאידך, הלהבה  על פירוריה , כלומר, ההתפוגגות המכאיבה של האהבה, מייצגת רבים משיריו של רייך הנותנים, כאמור לעיל, מבע לשני מצבים חווייתיים קוטביים. מחד, אהבה גדולה ומרוממת  הרוכשת לעיתים מעמד של קדושה, כמו בשיר רווי האלוזיות, "את המקום", המדבר על ירושלים שנעשתה "שלמה" עם בואה של האהובה אליה,  ועל היותו "עולה רגל" אליה, וכיו"ב (עמ'21). אהבה זו אף משנה את מצבו הקיומי של האוהב ונוסכת בו ביטחון וכוח ותחושת ערך וחיוניות.

מאידך, ניגודה הוא מצב של דעיכת האהבה וחידלונה, שעיתים  הוא חד ומהיר כהתאהבות עצמה, ולכן גם בעצם האהבה קיימת לא פעם המודעות לאפשרות חידלונה העתיד, המתרחש ללא פשר. כך מתעצבת תודעת האשלייה שבאהבה, החשש מפניה והחשד בחושים המטעים וגורמים להיסחפות אל ההתאהבות. אי לכך האהבה נתפסת כחוויה אדירה וגורלית ומלאת פרדוקסים: "היא מנגנון קולנו הפנימי, היא אור ואופל, ברכה וקללה" וכיוצא באלה,  שפע של ניגודים. ובכל זאת, "היא היתה בעוכריי / והיא נותרה כל מאוויי" (42). ולפרדוקס הזה אין כל מרפא.

כך, למשל, היתה אהבה שלא היתה כמותה "ללהט" ופעם גם היתה "ערוות עדן" (עם רמז, כמובן, לגן העדן, לעירום, ואחר כך לעצים). אבל עתה, עתה הוא רק משוטט "בפרדס" נספג כמו העצים ב"אור הרך" (לא האור הוא שנספג בהם!) ושוקע ב"שרף הזכרונות", רוכש מתכונת העץ (78). וישנה גם "חוה של לילה", הנקשרת באופל החוויה, אך עתה  "הזיכרונות מספרים ביציאת עצמי לאור."

וכך, בהיפוך  מטאפורי של תפקידים וניתוק מן ההקשר המקורי של הביטוי (לא  ספר יוצא לאור, אלא אני) מקבל תהליך ההתפכחות מתמימות התשוקה עומק של משמעות.

 באחד מסידרת השירים הקרוייה "עבודות על נייר", כרמז ליסודות הציוריים או לרמיזות אליהם, נאמר כי לפעמים "פתאום האור הוא רפואה" בהופיעו "בחלון הנפתח / אל שעון הירח והכוכבים," והוא הופיע שעה ש"גם אותי לכדה האפילה / שהיתה חדר צר," או אז  ומראות עבר עולים בו ודהירתה של הדמות הכמו-מיתולוגית גודייבה (אותה ליידי מן המאה ה-11 שרכבה עירומה על סוס על מנת להשפיע על בעלה הדוכס להקל את המיסים, וזכתה להנצחה בציורים רבים) משמשת דימוי לזו ש"רוכבת על חיי" ודהירתה כמו נשמעת עדיין בכל איבריו, וזיכרונותיו נעשים מוחשיים.

וכך הענקת איכויות חדשות לעצמים ואף לנפשות ולמופשט, כמו גם הפער שבין האור לאפילה, הוא המאפשר מבע לחיוניותם מכאן ולאימתם מכאן (119). אלא ש"הניצוץ" ההופך את החוויה יצרית וההתאהבות למעלה (118) נעלם לא פעם, כאמור. אכן, "אהבה כאובה או לא / יותר מהירה מן האור, רעננה מן הרוח (...) ונחש הלב המפתה אותנו לפעמים / לקטוף פרי מעץ הלהט הפורח מסביב." ואז, "עפו עלומים כניצוצות' חטף ליבי מנת אהבה."

אלא שגורלה של אהבה הוא לחדול ולהישכח, ו"עוף הזמן מוליך שיכחה" (63). ואז, "מה אומרים לאישה כשחבים  לה ימים יפים / מה עושים כשכבים לה / בלילה שנפתח מלילות כגוף אישה" (62, לא האהבה היא שכבתה אלא הוא, ולא גוף האישה נפתח אלא הלילה כגוף אישה, ו"עוף השמיים" נעשה עוף הזמן החולף, וכך מביע האוהב לשעבר את כאבו עם רגש האשמה.                                                                                                   ואין תימה, כי הרי האהבה היא הכוח המקיים את האדם, מעניק לחייו משמעות וביטחון. אי לכך, בשיר "צפירת אהבה", המרמז לימי מלחמת המפרץ, נעשית האישה כ"ערכת מגן" שעה ש"הבוקר עולה ככתובת על הקיר" ומבעד למסיכה / העולם נראה פתאום / צר ונעול כחדר אטום." וכאשר השניים יוצאים ו"העיר כבוייה" (לא האורות!) הזמן מכושף "והנשימות חשוכות" ומצפים "לשרב כבד", לאסון, "רק צפירת האהבה (לא זו של פיקוד העורף...) היא מרגוע והצלה / מידיו של הזמן הזה." (59- 60).

אין ספק, ההעברה המטאפורית של איכויות מעצם לעצם או ממוחש למופשט, מעניקה לחוויות את אופיין החד-פעמי והמיוחד. כך אף בשירים המביעים אהבה גדולה, כמו באחד השירים שבראשית הספר וכותרתו מפתיעה ומסקרנת: "ליבך כמו ירח" (28) נאמר: "אני מדליק חיוך מחיוכך," אך כאשר מדומה במפורש הדלקת החיוך להדלקת סיגריה, באה הפתעה: "כמו שני אנשים זרים ברחוב," שהאחד מדליק סיגריה מן השני. זרים? וכי למה? הרי "את חמדת חלומי," נאמר. אך אז מתיישבת התמיהה: "מדוע ליבך כמו ירח, שצידו האחד מואר / וצידו האחר תמיד אופל?" מדוע תמיד טמון בך סוד, הוא שואל, "הלא גופך זוכר את גופי / משכבר הלילות / ולא נשתנה הלילה הזה / מכל הלילות האלה, שכבר באו בימים," אחרי כל כך הרבה שנים, הוא אומר באמירה טעונת  אלוזיות והעברות. מכל מקום, אין זה "זוג המצבים" האומלל, שבו היו השניים, כאשר היה בזוגיות קודמת, בודדים בתוך "חומות גופותיהם" (לא מלשון חומה, אלא מלשון חום, הנאמר בנקבה). או אז, "הרי אני הרי את נשרפנו / עם כל מה שבער בתוכי, / והיתכתי לתוכך" (63-64).

באהבה הגדולה, האמיתית, הוא "נגוע במגעך הקורן", כי "ריחך הוא  כריח מצולות השמיים" ו"מתוק האור בעיניי." ואם כך, מה הפלא – שכפי שראינו – "אהבתנו מוחקת את חוקי הטבע," ובהכרח גם מחייבת לעצב  בשירים עירוב חושים ושינוי מימדי קיום.

תפיסת עולם זו היא העושה את השירים מורכבים, שהרי נפשו קולטת את "עיניה הערמוניות" של האהובה כ"מעיינות מרפא שמלאכים רוחצים בהם" (שמונה שירי אהבה, 14-15).

ולסיכום: הלכנו בעקבות "האש", נגזרותיה והיפוכיהן, וראינו אך מעט מן השפע השירי  שבמבחר שירי האהבה של רייך. רייך לא ציין את מועדי פרסומם של השירים, וכנראה התכוון לכך שנחווה את יצירתו כשלמות. וכשלמות אחת שירי האהבה הללו הם מבע שירי מקורי ורב עניין, יצירה ייחודית ומורכבת, נשענת על מרחב לשוני ותרבותי  רחב ולא פעם מפתיעה.

* * *

יואל נץ

איפה הם צלמי "בצלם" כשצריכים אותם?

(קטע מתוך פרק ברומן האוטוביוגרפי

 "שלושה חיים", העוסק במבצע סיני, 1956)

...השיירה שלנו עצרה בסמוך לכונתילה. הכוח הקדומני הסתער, כבש את הבסיס המצרי והשיירה המשיכה בדרכה לעומק סיני. שום כוח מצרי לא ניצב עוד בדרכה של השיירה שלנו עד א'נחל – הבסיס המצרי בלב חצי האי סיני. בסיס הצבא המצרי הזה ניצב בראש גבעה נישאה והוא חולש על הדרך לאורכו של וַדי אל-עריש. למרגלות גבעת א'נחל פרסו את שתי המחלקות שלנו מן הפלוגה המסייעת, את מחלקות המקל"בים ואת מחלקת המרגמות ובה – אברהמ'לה, גורי, פופציק* ואני.

התחלנו עולים בהר. אף לא ירייה אחת נורתה לעברנו. הכוח המצרי שהיה מאייש את הבסיס נעלם כלא היה. קנה המקלע שלי נותר נקי, בלא שאף לא כדור אחד נורה מתוכו.

מא'נחל הובילה דרך סלולה מערבה. חטיבת הצנחנים המשיכה לנוע בדרך זו ופניה אל עבר מעברי המיתלה שהיו מרוחקים מא'נחל כדי קצת למעלה משעה של נסיעה אחת. מגמתו של אריק שרון הייה לחבור אל גדוד 50 בפיקודו של רפול אשר צנח במעברי המיתלה בו ביום בשעות הבוקר המוקדמות. קרבות כבדים צפויים היו לאריק וללוחמים שבפיקודו. שתי המחלקות שלנו נותרו לבדן בראש גבעת א'נחל, וסביבנו שממה אין-קץ. מתפקידנו היה להציב את המרגמות ואת המקל"בים ולטווח את הכלים לעבר תוואי הוַואדי, לקדם באש את פני יחידות האוייב שצפויות היו לסגת מאל-עריש ומן הבסיסים המצריים האחרים שבצפון סיני ולמנוע בעדן מלנוע אל עבר הכוחות שהיו נלחמים במבואותיה של תעלת סואץ.

מישהו הבחין בקבוצת חיילים מצריים שהיו נסים על נפשם – אין זאת כי הללו נמנו על יושבי א'נחל.

המ'מ זינק אל הג'יפ וצעק:

"מקלען – אליי!"

גם אני וגם נתוּנֶה רצנו לעבר הג'יפ עם נשקנו. לנתונה היו רגליים ארוכות משלי והוא הקדים אותי. המ"מ העלה לג'יפ שני לוחמים נוספים ופתח בדהרה לעבר המצרים. הצרורות מן המקלע קטלו את הבורחים לבד מחייל מצרי אחד. העלו אותו לג'יפ קשור עיניים. דובר ערבית חקר אותו אחר כך באשר למקומם של הכוחות המצריים האחרים בסביבה.

הצבנו את המרגמות. אכלנו ארוחה ממנות הקרב.

אחד החיילים נכנס אל תחום מגורי החיילים המצריים למרות האיסור והתפאר במצית שהביא משם. המ"מ שלנו ציווה עליו להתייצב במרכז הרחבה, הורה להקיף אותו בקונצרטינה של גדר תיל, רשם על גיליון נייר גדול "אני בזזתי שלל בעת מלחמה" וקבע את הגיליון בחזית מחנה המעצר המאולתר. הבחור שוחרר כעבור כחצי שעה, אבל למד לקח מר עד סוף ימיו...

לעת ערב הורה המ"מ לאברהמ'לה:

"אברהם, קח את השבוי ותוביל אותו במורד הדרך. הוא ינסה לברוח ואתה תחסל אותו במנוסתו."

אברהמ'לה סירב בכל תוקף. "... אפילו שתשפוט אותי על סירוב פקודה בקרב!"

המ"מ הטיל את המשימה על לוחם אחר... ידענו כי לא היה מנוס מן ההחלטה הקשה הזאת. היינו מבודדים בלב ארץ אוייב וגורלנו היה אולי נחרץ אילו נודע לאוייבינו, כי הכוח שלנו כולו אינו מונה אלא כמה עשרות לוחמים. הכרנו היטב את מורשת הקרב של מלחמת השחרור, כאשר מפקדי הכוח חסו על חיי רועה צאן מסכן והביאו על אנשיהם טבח נורא – סיפורה המפורסם של שיירת הל'ה... אי-אפשר היה להעלות אפילו על הדעת להקים בקרבנו מחנה שבויים.

חפרנו קבר בשולי הגבעה והטמנו בו את השבוי שנורה בעת ניסיון הבריחה הכושל.

* שלושתם, אבוי, הם כיום ז"ל...

* * *

בלפור חקק

שלוש לידות נולדתי לאחר הפרעות

יום השלושים של אימי סעידה חקק ז"ל עומד לפנינו. במשך עשרות שנים אימא הייתה הדמות המרכזית במשפחתנו, וכולנו ידענו את סיפור חייה המיוחד מאז פרעות יוני 1941 בבגדד (ה"פרהוד"), אירוע מכונן בחייה שבו שָכלה את שני אחיה הבכורים בהיותה נערה. היא נשלחה לזהות גופות בבתי חולים, ואחר כך חיתנו אותה כדי להכניס שמחה למשפחה. הוריה יצחק ותופחה חבשה היו באבל כבד. היא הלכה אל חתונתה כמי שנקראה ללדת את אחיה המתים, ועם לידתנו כתאומים נוצר המיתוס של "שניים תמורת שניים".

עיתון "הארץ" הגדיל לעשות והקדיש תחקיר בעקבות חייה של אמי, עופר אדרת כתב מסה מרגשת במדור שלו "אחרי מות" בגליון יום שישי. מאמרו של עופר אדרת:

http://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.3184924

לקראת יום ה"שלושים" קיים הצורך לספר את סיפורה של אמא סעידה, וחייה בצל זיכרון אחיה הנרצחים נורי ואברהם הי"ד. הסיפור הוא בעיניי הפרק הפותח בספר אוטוביוגרפי שייכתב בעתיד. זה הסיפור על שלוש הלידות שנולדתי לאחר הפרעות:

לידה ראשונה

לידתי לא היתה אחת ויחידה. שלוש פעמים נולדתי.

ראשונה נולדתי באור כשדים שבע שנים לפני לידתי בשר ודם. נולדתי אז מתוך כבשן האש של פרעות 1941 בבגדאד. באותה שנה פרצו פרעות בשכונות היהודיות בבגדאד בארץ בבל העתיקה, שם חיו היהודים מאז גלות בית ראשון. באותן פרעות נרצחו שני אחיה הבכורים של אימי בחג שבועות תש"א. השבר במשפחה היה גדול, והשיאו את אימי כדי להכניס במשפחה שמחת חיים. דודתה של אימי, שמחה, שהיתה אשת סוד ומעלה רוחות, אמרה לה: בבטנך שני תאומים, תמורת אחייך שאבדו. נבואתה התגשמה שבע שנים לאחר הפרעות. כור ההיתוך של הפרעות בער שבע שנים. ביום בו מתו שני אחיה של אימי נולדנו בתוך כור הבערה שגעש שבע שנים. שהינו בתוך כור האש עוד לפני נישואיה של אימי וחיכינו לרגע שבו תתקיים חתונתה של אימי, אחותם של הנרצחים. ידענו שרק לאחר חתונתה נהיה שנינו נבטים בתוך רחמה של האם.

כל המתים מן הפרעות השתתפו בחתונה הקדושה. אחיה הטבוחים של אימי הגיעו לחתונה והחזיקו את עמודי החופה של אחותם הכלה. אנחנו היינו בשולי שמלתה של הכלה והחזקנו בשובל השמלה, עוד טרם לידתנו. זו היתה לידתי ראשונה. נולדתי בעצם ימי הפרעות  מתוך כבשן האש שאירע שבע שנים לפני לידתי.

לידה שנייה

בשנית נולדתי בחודש השביעי להריונה של אימי. כשבא ההיריון לאמי, שמרו עליה כל בני המשפחה באחוזת המשפחה על גדות החידקל. כשהריחה את ריח הדגים הקלויים על חוף החידקל, מיד הביאו לה "סמק מקלי" ו"סמק מסגוף" מן המדורות על החידקל, כדי שלא תינזק ולא יינזקו התאומים בבטנה בכתמי אש על עורם. הכול חששו לשלומה, שהיא הרה ידעו שיש חשש מלילית שתזיק לה ותמית את העוברים בבטנה בעודם ברחמה, או שמא תארוב לילית להמיתם בצאתם לאור.

אחיותיה הצעירות דייזי, ויולט ונורה נקראו לשמור עליה בכל עת ולסעוד אותה, שלא תעשה דבר עד הלידה. אימהּ תופחה ודודותיה נתנו לה כל מאכל ומשקה לפי תאוות ליבה, שלא יהיו כתמי חשק על בשרה מן המזונות שהתאוותה ולא קיבלה במועד. אימי סעידה חשה מחנק מן הטבעת שהקיפה אותה אהבה ושמירה. אל כל מקום שהלכה נצרו את צעדיה והקפידו עליה. "אסור לה להיות יחידה ובודדה," אמר אביה יצחק, "חס וחלילה השטן מקטרג עתה." אימהּ תופחה שמה על צווארה קמיע כף יד ועליו האותיות "צמרכד שדי", לנצור אותה מן המזיקים. דודתה שמחה הרתיחה לא פעם כף אבץ מעל האש ושפכה אל הסיר, להבטיח שהעין הרעה האורבת לה תנוקב עד כלות. את המים מן הסיר נטלה ומשחה את פניה, לוחשת פסוקים וצירופי אותיות.

הו, כמה התאוותה נפשה של אימי לפרוץ את הטבעת החונקת של האהבה הזאת. רצתה להיות בודדה קצת, ללא אדם לידה. רצתה לברוח אל הגנים הקסומים בפאתי בגדאד ולהיבלע בין עצי הפרי שם, שריחם ריח גן עדן, ומימיהם מי החידקל, אחד מנהרות גן העדן. הו, כמה רצתה לחמוק מן השרשרת הסוגרת אל החופש.

והנה, בשעת צהריים ישבה ליד אימהּ תוּפָחָה, שהכינה לחמים בטאבון שבחצר, ופתע כמו תקפה תנומה את האם. מיד ברחה אימי דרך דלת השער של חצר הבית ונשמה את האוויר הפתוח  של הרחוב, של מי החידקל הגואים. היא חששה שהשמש תרד אל המים, ולא תוכל לנשום את ריח החופש. רצה במהירות אל הסמטה המובילה לשוק. היא חשה איך בטנה מכבידה עליה. כוחותיה כמו אזלו, והיא ידעה שברגע שיעלו הריחות מן הטאבון תבחין אימהּ שבתה נעלמה מדלת החצר אל הרחוב.

רצתה לשוב אך נוכחה לדעת שחושיה כמו התערפלו. מיד נגלה לפניה איש עם פנים ענוגות וחלקות, שלא היה אלא שד מחופש שבא לגנוב אותה לארצה של לילית, והוא בא אליה מתחתיות אדמת החול ליד נהר החידקל, שם ישכנו השדים. האיש דיבר בנועם והציע לה לסייע לה וללוותה לביתה. הוא הלך צמוד אליה וקרא לה פסוקי שירה של השדים, פסוקים המערפלים את הנפש כדי להחלישה. ככל שהלך האיש והיא הולכת אל אשר יילך, שׂמה ליבה שהדרך מוליכה אל חוף הנהר ולא אל שכונת היהודים. היא ראתה אז את ניצוץ השֵדים בעיניו של האיש, והבינה שבא אליה השד בדמות איש לשדוד את נשמתה ולהמית את תאומיה. היא ידעה עתה שהשדים רוצים לסכל את הולדת התאומים, לשים לאל את משאת הנפש של אביה ואימה. החשכה כמו ירדה והיא ידעה שעליה לאזור כוח ולשוב אל האור בחצר, כי דודתה אמרה לה שהיא נקראת ללדת את אחיה שנרצחו בפרעות.

מיד אחזה אימי בקמיע לצווארה, הקמיע שנתנה לה אימה, ולחשה: "אלהא דרבי מאיר, ענני." היא רצה במהירות לעבר בתי היהודים ולא שעתה לקריאותיו של השד שהבטיח לה צמידי זהב, אם תבוא עימו. כך הגיעה אימא מתנשפת לחצר ביתה, ושם חיכו לה כולם מבוהלים מהיעלמה. מיד סגר אביה במנעול את שער החצר המוארת והגיש לה לחם חם מן הטאבון ומים מן הכד. אימה ניגשה ובירכה את בטנה של בתה, שם שכנתי ביחד עם אחי התאום.

דודתה שמחה ראתה את הבהלה בפניה של אימי. מיד שפכה מים על העפר שמתחתיה, העבירה מטלית רטובה על העפר הרטוב ומרחה את בטנה של אמי בבוץ רך: "אדמה אדמה," לחשה דודתה שמחה, "מכל מקום שאקח יהיה מזור לסעידה בת תופחה."

התהפכנו בתוך בטנה של האם, בין מוות לבין חיים, מן הבהלה. הדודה בירכה על בטנה של אימי להצילה מן הרעות, להציל גם אותנו מנקמת השדים.  ואז נולדנו בשנית, עוד טרם צאתנו לאוויר העולם.

לידה שלישית

בשלישית נולדתי כשיצאתי לאור ממחשכי הרחם בחודש התשיעי להריונה של אימי. כך נולדנו אחי התאום ואני בשלים ללידה, ולא מתנו בלידתנו. אלמלא ילדה אימי בחודש התשיעי, אמר הרופא בבגדאד, היו נולדים התאומים מתים, כיוון שבבגדאד לא היה אינקובטור לפגים, וכל מי שנולד פג דינו היה מיתה. לכן באותם ימים כל התאומים נגזר דינם למיתה מיד עם לידתם.

מיד לאחר כריתת חבלי הטבור מן היילודים, נקשרו לרגלינו מצילות של פעמונים קטנים (ג'ניג'ל) כדי להרחיק את המזיקים מאיתנו. אימא חששה לשלומנו, ענדה קמע טלסם לכל תאום וגם קמע שבע עיניים, שמה מתחת לראשינו ספר "רזיאל המלאך", ומיד ישבו היא ואימה תופחה לתפור לנו כתנות פסים. זו היתה העת להודות לאל על הלידה הכפולה: לבשר לכולם שהלידה אכן התקיימה בצהריים על פי נבואתה של דודתה שמחה, וצידוק הדין הושלם: נולדו תאומים.

החכם הגיע בשעת ערב לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת הגדול (צְלַאת אִל כְּבִּירִי)  ואמר לסבי האבל על בניו הנרצחים: "שניים קיבלתם, שניים תמורת שניים."

סרטון יוטיוב על סעידה חקק ז"ל:

https://www.youtube.com/watch?v=_rEKZJBGcuk&sns=em

* * *

במרתף בבית ראש הממשלה נתניהו ברחוב בלפור בירושלים התגלה מחסן של אלפי סיגרים רקובים שאותם הוא לא הספיק לעשן בתקופת כהונתו כי היה עסוק בהובי המוזר שלו, ראשות הממשלה, וחוץ מזה שרה לא הרשתה לו להסריח בעשנם את הבית.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון

חוליגנים ברחובות

הבטחותיו הנאיביות של יעקב התבררו ללא כיסוי. כתובות בחול על שפת הים. הירח עמד גבוה בשמים, הלילה נזרע חופת כוכבים מפוארת, ולא היה סימן ממנו. האומנם ניחש את כוונתה ופטר אותה?

כיצד ניחש? עוף מוזר. היא אינה שקופה והוא אינו יודע לקרוא מחשבות וכוונות. לא אכפת לה כיצד ואיך. ממש לא. מופתעת - כן, אבל לא יותר מדיי. לא כפי שחשה כשניגף הצבא הפולני בפני הגרמנים וממשלת המחדל נסה על נפשה לכל עבר. להפתעתה קיבלה אמה במורת רוח את אדישותה המופגנת וקוננה בקול בוכים - מי ידאג להם לפת לחם.

יעקב נעשה רצוי ומבוקש, אדם נעלה שיש לכבדו ולרצותו, אבל כאשר לא הראה סימן ולא שלח אות לאחר שהשמש פיזרה את ערפילי הבוקר, גם לא כאשר עלתה מעל לגגות הבניינים ואחר נעלמה מאחורי צמרות עצי הערמון - ניבא לבה שחורות. לא המשמרות הנוספות מעכבות אותו, אלא שיקסע, גויה בעלת מעמד וייחוס במפעל שהתפעלה מהתוצרת המושלמת שמפיקות ידיו העדינות ואימצה את היפיוף אל חיקה. מדוע לא יסכים להיות מאומץ בימים אלו בידי אישה פולנייה? זו הייתה מחשבה מופרכת של אישה מאוהבת, אף שהאהבה כבר הייתה רחוקה ממנה כקטבים על מפת העולם. שוב ושוב אמרה לעצמה שלא אכפת לה מה עלה בגורלו, וככל שהגתה במילים האלה השתפרה הרגשתה.

הרגשותיה הופרעו בהצקות של אמה. לא גורלו של יעקב עמד לנגד עיני אמה אלא גורלה וגורל ילדיה. דאגתה הייתה נתונה למעט האוכל ולמעט הזלוטים שהיה מביא הביתה.

לוויכוחים הוא לא נכנס, לתגרות – ישמור השם! נזהר מכל משמר מחבורות החוליגנים המשוטטות ברחובות ועוד יותר מחוליות הצבא שיורות ללא הבחנה לנוכח כל אי-ציות. בכיסו מונחת תעודה שמקנה לו מעבר חופשי במוקדי שמירה, שהנפיקה מנהלת הגטו ונחתמה בחותמת הממונה הגרמני.

אז מה אירע פה? איפה הוא? לא אכפת לה. תשוב לחייה הקודמים. היא קלה כנוצה להתאהב. לרקום יחסי רעות. עתידה מבטיח ומפוקח.

עד אותו היום לא הפרה את העוצר. שקלה בדעתה כיצד לנהוג ולא שמה לב שגם שמעון נעדר זה יומיים. עד אשר הכינה אמה צנימים מלחם ישן ותהתה בקול: "מה קורה פה, מדוע המיטה של שמעון מוצעת ואינני מוצאת אותו? גדעון!" הצטווח קולה, "היכן אחיך?"

"השומר אחי אנוכי?"

כבר מזמן איבדו שני הנערים כל משמעת וכבוד כלפי הסובבים אותם. כל אחד לנפשו. כי אין מחר. גדעון היה החלש והחיוור מבין השניים והסתופף בצלו של אחיו. במהלך היום לבש שני סוודרים וכובע שכיסה על אוזניו, ועדיין רעד מקור. תמיד חיפש דבר מה לאכול. "טוב, אימא, אלך לשאול עליו בין החברים שלו," התרצה למראה פניה העכורים של אמו.

תחילה נודע לסאלי מה עלה בגורלו של יעקב, ואחר כך נודע לה במה הסתבך אחיה. היא יצאה מביתה כשעה לפני הטלת העוצר מתוך כוונה למצוא את אברמק בביתו, לתחקרו ולשוב הביתה במועד. הכירה היטב את דרכי הקיצור והעקיפה של כל בית ואתר בתחומי הגטו. אבל אל לה לזלזל בחבורות אנטישמיות שחודרות לתוכו לעשות ביהודים ככל העולה על דעתם.

עננים אפורים החשיכו את השמים, והרוח שהסיעה אותם הייתה בת לווייתה עד קצהו המרוחק של הגטו. שלוש יונים אפורות שתו משלולית מים, והיא שמחה שלאחר שבועות ארוכים היא רואה בעלי כנף. כל ציפור שפקדה את המקום נחרץ דינה לשבט בידי מזי הרעב. קיוותה שגורלו של אברמק טוב מגורלו של יעקב, והוא שב מהמפעל.

אברמק היה מכונס בתוך עצמו וסירב להחליף אתה מילה, אף על פי שדחקה בו. נשבעה שלא תעזוב את ביתו עד אשר יספר מה אירע ליעקב. והוא נשפך על הכורסה עטוף בשמיכת צמר אפורה ופניו החשופים מגולחים למשעי. זו הפעם הראשונה שראתה אותו בלי הזקן השחור והסמיך. עיניו בהו ברגלי השולחן. לאחר רגע ארוך של דממה מביכה התרצתה אשתו רינה וסיפרה לסאלי את מה שהצליחה לדלות מבעלה בשובו הביתה לפני שלושה ימים חיוור כבר-מינן.

"אברמק התעכב במפעל, כי ניהל שיחה עם מנהל המשמרת על מכסה נוספת. באמצע הדרך, למשמע צעקות ותכונה בלתי שגרתית מילט את עצמו לחדר מדרגות סמוך ואחר עלה לעליית הגג המשקיפה על המתרחש ברחוב. מחלקה של חיילים חמושים צדה צעירים בעלי חזות בריאה והעמיסה אותם בתא המטען של משאית צבאית מכוסה ביריעות ברזנט כהות. מעליית הגג ראה אברמק כמה צעירים נמלטים על נפשם, וכאשר לא שעו לקריאת 'עצור', הוציאו שני חיילים מנרתיקיהם אקדחי מאוזר שחורים וצלפו בהם." רינה משכה בכתפיה, ספקה כפיה והשתתקה.

מועקה כבדה ירדה על החדר, ורק הגשם המכה במרזבים ובחלונות פרע את הדממה.

"גם יעקב שלי היה בין הנורים למוות?" פנתה סאלי לאברמק בניסיון להוציא ידיעה מוכחת מהדג הקפוא והאילם. אבל הדג נשאר קפוא ואילם. היא התפלאה על עצמה שצופפה על דל שפתיה את המילים יעקב ומוות במשפט אחד. לפני ימים אחדים הייתה מגלגלת את צמד המילים הזה עשרות פעמים ולא מצליחה להגותו. "או ראית את יעקב שלי מטפס בהוראת החיילים על מדרגות המשאית ונבלע בתוכה?" שאלה.

רינה השמיעה התייפחות מכמירת לב, התנשפה וסיפרה: "יעקב הבחין מבעוד מועד בהתקהלות והיה יכול לנוס מהמקום או להתחבא כמו אברמק בחדר המדרגות הסמוך. אבל הוא צעד היישר למלכודת. בימים אחרונים הוא התנהל בביטחון מופרז והפר את כל כללי ההתנהגות שסיגלו לעצמם היהודים העובדים מחוץ לחומות הגטו. 'הם יסתכלו בניירותיי ואחר כך יתנצלו וייתנו לי ללכת,' הוכיח פעם ופעמיים את אברמק. תמים כזה, יונה ברה."

פניה של סאלי חוורו, וכמה קצוות שער בראשה האפירו באחת. האם עיוורה האהבה את עיניה וסנוורה את מחשבותיה? כיצד יודעים כולם ממבט ראשון שיעקב הוא שה תמים, ולה נדרשה שנה תמימה לעמוד על קנקנו? אמה קלטה את אופיו תכף ומיד. אביה החכם באדם הסכים עם אמה אף על פי שמילותיו היו רכות ומתחשבות. והיא - אלוהים ישמור.

סאלי קמה ללכת. לא היה עוד מה להוסיף. ליד הדלת השיג אותה משפטה האחרון של רינה, שהצליף בפניה כמכת ברק: "כנראה נמאס עליו מצבו, ומרצונו החופשי נפל לזרועות החיילים."

השמים רעשו ביתר שאת. מחדר הילדים עלה בכיו של תינוק, ואברמק התרומם על רגליו לאטו ויצא מהחדר. מילה אחת לא אמר לסאלי. לא ברכת כניסה ולא ברכת פרדה.

אבן הרחיים הוסרה מצווארה של סאלי. מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. מעתה נכונו לה ימים מבטיחים. היא בת מזל. עליה לזקוף ראש, להביט נכחה ולפסוע קדימה בצעד איתן. אבל בהכירה את הסכנות האורבות הסתתרה בפתחי חדרי מדרגות ובשבע עיניים בלשה אחר נוכחותן של כנופיות חוליגנים. כנופיות ופטרולים לא ראתה, אבל הבחינה בחתול מיילל שהזכיר נשכחות.

יעקב איננו. התפוגג. נשאב אל הבלתי נודע, וטוב שכך. בשבילו ובשבילה. בשביל שניהם. היא תשים את מבטחה בשמעון. שמעון, שמעון, אחיה הצעיר והיקר, היכן הוא? האם כבר שב הביתה? האם בכיסיו העמוקים שתפרה לו יש כמה פרוסות לחם, ירקות ופרות? ואולי קורט גבינה, או פרוסת נקניק? אין לכך חשיבות, העיקר שחזר הביתה. ידעה כי חייל האוחז בכלי משחית לא יקרא לה להזדהות, לא ישאל 'מי את ומה מעשייך' אלא יירה בה כדורי עופרת. הגבירה את צעידתה כדי להגיע הביתה במהרה.

המשך יבוא

* * *

אלי מייזליש

מדריך לענייני הכפר ג'אבל מוכאבר:

היה צריך להרוס את מחצית הכפר

ממנו יצא המחבל בטיילת תלפיות בירושלים

[ואת קארתגו לא הרסו?]

אם אינך ירושלמי ולא היית מעולם בדרך חברון, אז רד מהקינג-דייויד לכיוון דרומה [קטמון-תלפיות] ובדרך חברון בצד שמאל תמצא את שרידי מחנה אלנבי שהיום הוא גינה ציבורית, הַמְשֶך עד סופו ופנה שמאלה, עלייה קטנה לגבעה. בקצה הגבעה תתגלה הטיילת וממנה נשקף הנוף המדהים של החומה וגיא בן הינום וכל הכפרים הערבים בשלוחה עד הטיפוס חזרה לכיוון הטיילת.

מהטיילת יוצא בירידה כביש מחורבן לדרום-מזרח ושם זה הכפר ג'אבל מוכאבר. עכשיו צריך לבוא עם שני גדודי D-9 ולהרוס את מחצית הכפר הקרובה לטיילת.

מיד יעניש אותי הקורא שאוסר הריסת כפרים ערבים מפני שזה מזכיר לו את הנאצים או את קיביה. תאמר לי: ואת הבריטים זה לא מזכיר לך? ומה עושים השוטרים הלבנים באמריקה לכושים? נותנים להם עוד בקבוק וויסקי?

אז אני חוזר ואומר: להרוס. כי זו השפה היחידה שהפלסטינים מבינים, ולעזאזל כבר עם המרחמים על ערבים שפלים שדורסים חיילים עם משאיות או מוניות, שיורים על אזרחים בשרונה, או ששוחטים יהודים, וכל האחרים האחראים על רציחתם והריגתם ומותם של אלפי יהודים מאז שעם ישראל חזר וממשיך לחזור ארצה אחרי אלפיים שנות גלות.

על ערבים אלה איני מרחם, לא על בתיהם וכפריהם וגם לא על משפחותיהם וחמולותיהם – הם-הם האשמים. 

ועליהם יתקיים הפסוק בשפתם: יחְרַאבּ בֵּיתַּאק ובֵּיתְּקוּם וּבַּאלַאדְקוּם אינְשַאללה. ואם יגיע הקונסול האמריקני עם הקאדילאק השחור וישאל "שוּ הַדַה?" וואטס דה פאקינג הֶל אַר יוּ דוּאינג? נענה לו: וי אַר פאקינג הֶל דיסטרוי דיס וויליג' על אפך ועל חמתך ועל אובמה כנ"ל. דֵיי אַר פאקינג  טרוריסט קילרס אנד מרדרס יופּטפויומַט – קפיש?

ואולי גם אותו קורא הנ"ל יפחיד אותי בקנטרנות ובנקמנות: תראה-תראה הם עוד יתנקמו וידרסו עוד יהודים....

אז אני אומר כמו קאטו הזקן: נחריב להם עשרה כפרים, מאה כפרים ואת קארתגו.

2. "הארץ" – ששונא את עצמו

ואני פונה אל כל אחת ואחד מאיתנו; מי כאן שונא את עצמו? מי מרביץ לעצמו בכל בוקר 21 סטירת לחי? אז הנה התשובה: עורכי הארץ וכותביו הנרצעים, כמו עבד כנעני שרצעו אוזנו במרצע.

ואני שואל כמה? כמה שנאה עצמית יכול אדם או גוף מוסדי-תרבותי לכאורה לייסר עצמו?

התשובה: בכל בוקר בחמש או בשש, כשרואים את הכותרת ואת מאמר המערכת של העיתון הנ"ל. כמה שעות לפני זה, בכל חצות יורדים העורכים וכותבי המאמרים אל מרתף בניין הארץ לראות ראשונים את הגלגל הענק מניע את מכונות הדפוס ואת הגיליון הראשון על המסוע שאורז אוטומטית חבילות חבילות למשלוח מיידית למחלקים שממתינים עם טנדרים או עם  סובארו שהוסב לטנדר, ואפילו שידיעות או ישראל היום מודפסים פי עשרה ממנו, הוא עדיין נחשב בעולם כעיתון החשוב במדינה.

חשוב בעולם? ומה כאן? הנה למשל היום [יום ג', 10.1], עוסק המאמר הראשי בעוני בעזה. ולא רק עוני, אלא עזובה, חולי [רע], בידוד וסגר, מסכנות נוראה. אוי ואבוי. אין להם ברצועה לא 'אל-על' ולא 'אל-איטליה' ואפילו לא 'טורקיש איירליינס'. בכלל, שדה התעופה בדרום הרצועה הוחרב קשות בידי חיל האוויר שלנו. אבל הארץ בשלו, העולם חייב להתנער מהתרדמה ולשלוח מיד לעזה, אבל מיד! פיסטוק חלבי וקרמבו.

ואני שוב שואל את הארץ: מה הם עושים עם המיליארדים שהם מקבלים כסיוע כל שנה? כדי לייצר טילים ורקיטות? חפירת מנהרות? הרי יש להם ברירה, להודיע כי הם לא רק בשביתת נשק איתנו, אלא להביא את כל הנשק לשער ארז, להודיע לציבור שלהם כי לצה"ל יש רשות לסייר ולהוות כוח שיטור ללא סייג ברצועה ונגמר הסיפור.

אבל הארץ מתעקש לבכות ולהכות את עצמו. למה? למה? למה לא נותנים להם לבנות מדינה? יעני, לפחות כמו כל מדינות ערב. ועד שיפסיקו לספק צבע שחור למכונות הדפוס של הארץ, זו שאלת היום-יום שלנו.

ואם הוא לא יהרוס בזה את עצמו אז נשלח לדפוס הארץ את קאטו הזקן. נהרוס כמו שהרסנו את קארתגו.

3. סרדין

אחד גדי יערי, כותב כאן לאהוד באחד הגיליונות בסגנון כאילו הם חברים מכיתה א' בלשון מלבסית עסלית להלן:

"אהוד שלום, בגיליון 1206 נוכחתי להוותי שהרשית למייזליש לחזור על השטות של טראמפ, לפיה אובמה לא נולד בארצות הברית. עם תום כהונתו של אובמה, רצוי לזכור שהסיוע הצבאי שהעניק לנו גדול בהרבה מכל מה שקיבלנו מממשלים קודמים. נכון שמדיניות החוץ שלו נכשלה בגדול, אך אנא, הוא נולד בהוואי והוא בהחלט אינו מוסלמי."

ואני שואל מה הקשר? מה שייך כאן מי סייע יותר אובמה או ניקסון או בוש. ונניח שאכן אובמה סייע יותר [לא בטוח]. האם מכספו הפרטי סייע? או בשל מדיניות היסטורית של ארה"ב לתת נשק למי שבדיעבד מגן בחוץ על ארה"ב גופה. אם ישראל מונעת את הטירור הבינלאומי בכל מיני צורות סודיות, האם היא צריכה לעשות זאת מכספה? או מכספי המדינות או בסיוע מדינות הנהנות מבלימת הטרור הבינלאומי.

ולגבי אובמה עצמו. החשוב הוא כי עד גיל 20 הוא ינק בהוואי את האווירה והסביבה של אותו אי שרוב תושביו ילידים מקומיים ותרבות האי היא מקומית היסטורית ולא תרבות העיר שיקגו בה הנ"ל היה גר ומתגורר כיום.

ע"כ אין לו מושג מה הם חיי ילד אמריקני ביבשת או נער מתבגר. ואל תספר לי כי היו לו חיי נער בברוקלין או בשיקגו, ומשום כך הכנתו לחיים בוגרים היא פונקציה של חיי ילדותו ובגרותו. זה העניין ולא כרטיס הלידה של אימו. ומבחינה זו אכן טראמפ צודק שאובמה פספס את ההכנה האמריקנית לחיי בגרות שם, והוא כמו שכתבתי, זה דומה בדיוק לקיסינג'ר למשל שהיה אמנם יועץ נשיא ושר החוץ, אבל הוא נולד בגרמניה. כמו סמנטה פאואר שנולדה באירלנד.

וסתם. בארה"ב יש כ-320 מיליון איש. לא היה להם מתוך מאות המיליונים מישהו אחר? או שהוא נדחף כדי להראות ללבנים מהיכן משתין הדג. ואני חושב כי הוא סרדין.      

פעם רביעית נתניהו: אין כלום ולא יהיה כלום.

* * *

מנחם רהט

בריחתם אומנותם

אי אפשר לטייח עובדה מצמררת: אזרח בודד עם אקדח ביד, חיסל מרצח נתעב, שעה שצוערים חמושים נמלטו כנמושות

הפעם כבר לא יועילו כל ניסיונות הטיוח הפאתטיים של צה"ל. טענותיו כאילו ההלם וההססנות שאחזו ב-300 צוערי צה"ל – מיטב הנוער! קציני העתיד! – מול המחבל במשאית, השבוע בארמון הנציב בירושלים, אינם קשורים ללקחי משפט אזריה, אינם מחזיקים מים. גם אם יגייס צה"ל רמטכ"לים בדימוס ואלופים במילואים ופרשנים מטעם, למסע מריחה. האמת העגומה נחשפה: קציני העתיד מציגים עצמם כנמושות. צילומים מן הזירה מתעדים עשרות חיילים בורחים כשפנים. אוי לאותה בושה. תסמונת אזריה מכה במיידי. מי ירצה להסתבך במשפט ראווה משפיל, אם אפשר לצאת מהעסק נקי, על ידי בריחה אלגנטית מזירת הפיגוע?

פעם זה היה אחרת. פעם העמידו לדין חיילים שלא חיסלו מחבל, גם כשהיה מנוטרל. רפול קרא לפחדנים כאלה חיילי דמיקולו, וזרק אותם לכלא. ראשי הממשלה רבין ושמיר הטיפו, ששום מחבל לא יחזור חי הביתה. היום, בהשראת כללי מוסר נוצרי/שמאלני עקום, הופכים את חיילי צה"ל וקציניו לבלרינות מעודנות, שנמלטות מן הזירה עם נשק בידיים, כמו עדת תרנגולות מפוחדות. פעם דרשו מהלוחמים להיות מאיר הר ציון. היום דורשים מהם להיות חיילי שוקולדה. פעם מילות המפתח באירועים על יבש ועל רטוב היו: 'רצח בעיניים.' היום מסבירים לחיילים משהו כמו: 'ותזכרו תמיד שגם האוייב הוא בן אדם.'

והתוצאה היא, שאזרח אחד – אחד בלבד! - איתן רונד שמו, הצליח היכן ש-300 צוערים נכשלו, בשל החינוך הקלוקל שקיבלו בבה"ד 1, בהשראת קרנות השמאל. רונד התחנך לצבאיות, לחתירה למגע, לחיסול האוייב, בימים שקדמו להשתלטות המוסר המעוות של הקרן לחיסול ישראל על צה"ל. הוא רוקן מאקדחו ללא היסוסים מחסנית שלימה, 13 כדורים, מול המחבל, וחיסל אותו. וכל זה, עוד לפני שהחלו לירות בודדים מעטים, מתוך 300 הצוערים.

אבל הם לא אשמים. אף אחד לא לימד אותם שיש להם עניין עם אוייב רצחני, מר ואכזרי, שזומם להשמיד את המדינה ולהשליך לים את כל "בני הקופים והחזירים", שדינם מוות. משפט אזריה לימד אותם את ההיפך: בתום היתקלות מוצלחת וחיסול אוייב, הם עלולים לעמוד לדין, ולא רק לקבל אפס גיבוי מהמפקדים, אלא גם להיווכח שהמערכת הצבאית, במקום לגונן עליהם, משפילה ומוקיעה אותם כאחרוני הפושעים, עם פסק דין ארוך ויבשושי, נטול מילת חמלה אחת, ללא הבנה מינימלית לנסיבות המיוחדות של המקרה ולמצבו הנפשי של הלוחם מול מחבל בן מוות; ובאופן לא מפתיע – אימוץ טוטאלי של כל עמדות התביעה, ללא יוצא מהכלל, ודחיה טוטאלית של כל עמדות ההגנה, ללא יוצא מהכלל. 

כך לא מייצרים לוחמים עם 'רצח בעיניים'. כך מייצרים ארנבות מפוחדות, שמעדיפות לברוח בהישמע הירייה הראשונה. צבא שנועד מאז היווסדו להסתער עם 'רצח בעיניים', הפך בחסות הפיקוד העליון הנוכחי (הרמטכ"ל אייזנקוט: "'הקם להורגך השכם להורגו', זו רק סיסמה"), לצבא של נמושות השמאל הקיצוני, שכל כישורו מתמצה במהירות מנוסתו. הכי טוב לברוח, כפי שנוהגים לא פעם החיילים בעת היתקלויות ביו"ש, מול נערים מיידי אבנים. כל הכבוד לצה"ל 2017.

למרות ניסיונות הטיוח, מסתבר שגם צה"ל עצמו מודה, בעקיפין, בביזיון הגדול. ההסתייגות היחידה של צה"ל היא מן הטענה, שהתנהגות הצוערים הושפעה ממשפט אזריה. מעבר לכך מוכן דובר צה"ל להודות, שרק בודדים, מעטים, ירו. ביג דיל! מדהים! קצינה אחת מתוך ה-300 ירתה, והיא הופכת לגיבורה התורנית של השבוע. ומה עם מאות הצוערים שברחו עם נשק, שהפך בידיהם למַכְנַ"כּ (מקל כלום נגד כלום)?

מעבר לכך, מסתבר שאותו מיעוט מזהיר שהצטרף לירי, עשה זאת רק אחרי שהאזרח רונד השלים את המלאכה. על שמשת המשאית נמצאו סימני פגיעת 13 קליעים. 12 מהם נורו ככל הנראה בידי רונד (שאת הכדור הראשון ירה בתמימותו ומתוך זהירות יתר, לעבר צמיגי המשאית). היכן פגעו היריות האחרות? 

ועוד דבר: נניח שאין השפעה לאפקט אזריה על הצוערים. אוקיי. נניח. אז עכשיו כבר יש הצדקה לבריחה העלובה? בצבא מתוקן היו כל הבורחים מודחים עוד באותו לילה מקורס הקצינים.

למן הרגע שהתברר, למרבה הצער, גודל הביזיון, והועלתה ההערכה שההססנות היא תוצאה של אפקט אזריה, לא חדלו דוברי צה"ל והפרשנים מטעם, מן המאמץ הפאתטי לשכנע, שבריחת הצוערים, כמו להקת תרנגולות מפוחדות, כשבידיהם נשק (!), אינה מצב הזוי.

למסע טיוח בריחת מאות החמושים, גוייסו חלק מהצוערים. קצינה אחת נשלחה להצהיר בטלוויזיה, שהיא ירתה 3 כדורים. יופי. אחת מתוך 300.  צוערים אחרים פירסמו פוסטים, כנראה על פי תידרוך מגבוה, ששללו כל קשר בין אפקט אזריה למנוסה התבוסתנית. הגדיל לעשות דובר צה"ל: "לא הגיעו אלינו עדויות שמשפט אזריה השפיע עליהם."

נו, באמת: מה הוא ציפה? שהצוערים ירשיעו את עצמם?

אבל לא כולם נענו לדרישת הטיוח. הנה מה שכתב בפוסט שלו צוער שהיסס לירות:

"אני הייתי נוכח בפיגוע הדריסה הנוראי הזה... כיוונתי את הנשק... ואז עברה אצלי מחשבה בראש: מה עכשיו? לירות? לא לירות? אני איכנס לכלא? אני אעשה את הדבר הנכון? אני אצא אזריה 2?"

הפעם לא יעזרו המניפולציות התקשורתית והפרשנים מטעם, לא להטוטי ההתחמקות מאחריות של בכירים ולא אחיזת עיניים תקשורתית. הפעם יש סרט שמבהיר את גודל הזוועה. במשפט אזריה ניסה צה"ל לשכנע אותנו שיש סרט שמעיד שהוא חייל שסרח. אז איך זה שכשיש הפעם סרט, המתעד את הביזיון, מבקשים לשכנע אותנו שהצוערים לא סרחו? תחליטו: להאמין או לא להאמין לסרטים.

השאלה הכואבת היא, למה אנחנו, האזרחים, מממנים את הסיפור המשפיל הזה, במאות מיליארדי שקלים, ומקבלים בתמורה, בין יתר התפוקות של צה"ל, גם צוערים שטופי מוח, שבריחתם אומנותם. 

* * *

כנגד כל הסיכויים – תערוכת קרן תל-חי 1928-1948

מכון ז'בוטינסקי העלה בראשית השבוע באתר האינטרנט שלו תערוכה על המכשיר הפיננסי העיקרי של תנועת ז'בוטינסקי – קרן תל-חי. התערוכה, המלווה במחקר, חושפת את המאבקים בתנועה הציונית על גיוס משאבים.

"כנגד כל הסיכויים" כינה אוצר התערוכה יורם שמיר את החלטתו של ז'בוטינסקי להקים ב-1928 קרן מתחרה לקרן הקיימת, שפעלה כבר 25 שנה ברחבי העולם.

היה זה מאבק של דוד בגוליית, שכל פיתוליו בתפוצות ובארץ ישראל מתגלים בתיקי הקרן השמורים בארכיון ז'בוטינסקי. חריפות המאבק הגיעה לשיא כאשר הקונגרס הציוני ב-1931 אסר על כל הארגונים הציונים לחקות את שיטות איסוף הכספים של קק"ל.

התשובה של קרן תל-חי:  אנחנו אירגון כלל-יהודי ולא אירגון ציוני או ארץ ישראלי.

שני העשורים הראשונים של קרן תל-חי היו שנים קשות ביותר: משבר פיננסי עולמי, התפשטות הפאשיזם, מאבק בשלטון הבריטי, מלחמת העולם השנייה והשואה.

בכל זאת הצליחה הקרן לממן בתי-ספר להכשרת מדריכים ומפקדים של בית"ר, בית-ספר ימי באיטליה, מפעל העפלה "אף על פי", פלוגות גיוס, בניין מצודת זאב, תמיכה במשפחות אסירי המחתרת, הוצאת כתבים,  ואת כל הפעילות האירגונית והפוליטית של תנועת ז'בוטינסקי על כל מוסדותיה.

התערוכה מציגה כרזות וצילומים בשלושה תחומים: הסברה, גיוס כספים, ואירועים וטקסים. המחקר של יוסף קיסטר מציג מסמכים מקוריים שטרם פורסמו. זו התערוכה השלישית מאז הוקמה לפני שנה  "הגלריה" האינטרנטית של מכון ז'בוטינסקי.

החומר לתערוכה נבחר מתוך 294 תיקים של ארכיון קרן תל-חי שקוטלגו, נסרקו ונמצאים באתר האינטרנט של המכון.

אוצר: יורם א. שמיר. יועץ היסטורי: יוסף קיסטר. מפיקה: אולגה גכמן

http://www.jabotinsky.org

כניסה לתערוכה

[דבר המפרסם]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "באותו ראיון השווה זיגמונט באומן גם בין גדר ההפרדה בישראל לחומה בגטו ורשה. 'ההחלטה לבנות חומה בין יהודים לבין האוכלוסייה הכבושה של הפלסטינים יכולה להתפרש כניצחון-לאחר-המוות של היטלר,' אמר. 'היא יוצרת כמעט את מה שהיטלר שאף להשיג ולא הצליח: להעמיד את היהודים ואת שאר העולם בעימות ולהפוך את הדו-קיום בשלום לבלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת,' הוסיף." ["הארץ", 10.1.17].

פעם קומוניסט, תמיד קומוניסט. אמנם נמלט מפולין הקומוניסטית שאותה שירת, והגיע לאנגליה, אבל מנוחתו עדן נשאר כנראה אותו כסיל קומוניסטי דוגמטי, שמנבל את פיו על חשבוננו ובוודאי מצא בכך חן בעיני הגויים הנאורים שבקהילתם האקדמית ישב באוניברסיטת לידס.

* אהוד בן עזר: בעיניי הרדיפה של אולמרט שהביאה למפלתו, והרדיפה של נתניהו כיום, הן סוג של טירוף מרושע של מי שמבקשים להוריד מנהיגים שנבחרו כדין על ידי גרירתם לחקירות ולמשפטים. שמעתי שזו גם דעתו של אלן דרשוביץ.

* יש לנו חבר שמרוב שהוא לא מפסיק לחשוב כל הזמן ולהתדיין עם עצמו עולה לו לפעמים עשן מהראש [הוא לא קירח] – ואז אשתו מקימה צעקות שמשהו נשרף בבית!

* בריחת צוערי קורס קצינים (!)  החמושים לנוכח הדריסה של משאית ולא של מי יודע איזו התקפת קומנדו פלסטיני, נוטעת כוח רב בביטחון של הפלסטינים שהנה הניצחון קרב והשחיטה הגדולה של היהודים בפתח.

יש להתחיל לחגוג כאן, במערכת העיתון "הארץ".

מוטי בן חורין

סביון

* לאהוד ולכולנו, מאחל התאוששות ממוראות הדריסה והמנוסה בטיילת ארמון הנציב. בעת האחרונה אתה מתעלק על מיודענו סייד קשוע, שאין סוף לתלאותיו בשלגי צפון ארה"ב, ולתסכוליו מתקומת הציונות. והנה, הבוקר, בחב"ע 1209 הגדוש במידע, אתה מתלונן על שסייד קשוע העלים את קריאות 'אללה אכבר' ומהותם של רוצחי הצעירה מטירה, למרות שתיאר את צערו על שכל פעם שמוזכר ערבי בתקשורת, הדבר נקשר לחבלה ולרציחות. אולי זו גם הסיבה שהוא, הישר בעיניו, וכל עמיתיו גם בישראל, אינם זועקים או אומרים מילה אחת בהקשר להרג מאות אלפי ערבים בידי אחיהם הערבים, ורק מתלוננים על תלאותיהם במחסומים, ובמוראות התקומה וההתגוננות הישראלית. 

בהערכה,

ברוך תירוש

אהוד: אסור לנו לשפוט כל אירוע בחוכמה שלאחר-מעשה, כפי שעשו שופטי בית הדין הצבאי הלא-חכמים במשפט של סמל אלאור אזריה.

בשניות הראשונות של הדריסה בטיילת ארמון הנציב, המשאית עלולה היתה גם להיות ממולכדת, או חלק מתקיפה עם עוד מכונית, ואולי רק תאונה שבה איבד הנהג את השליטה על ההגה?

כל זאת לא היה אפשר לדעת בשניות הראשונות, לכן ההוראה של אחת הקצינות לחיילים לברוח ולתפוס מחסה היתה מוצדקת ונכונה, למרות שהתוצאה מצטלמת רע מאוד, והיא לטובת התעמולה של הטרור הפלסטיני. לא תמיד מה שמצולם הוא ה"אמת", למרות שהתיעוד נכון.

כדי לנטרל את הנהג, משהתברר שהוא מחבל – לא היה צורך בעשרות יורים מכל צד, שגם היו עלולים לפגוע אלה באלה. די היה בשלושה שהתעשתו כמו שצריך וחיסלו את המנוול הזה.

מקרה האזרח איתן רונד, מורה הדרך שהדריך בטיול, נשא נשק וירה ראשון במחבל-הנהג – מראה עד כמה חשוב שכמה שיותר אזרחים אחראים ומיומנים ישאו עימם נשק, בעיקר אקדחים. אין חשש שזה יעלה את אחוז הפשיעה כי לפושעים לא חסר נשק בלתי-חוקי וכך גם במגזר הערבי בישראל.

משרד הפנים דואג לכך שרבבות נושאי הנשק ברישיון בישראל, בעיקר אקדחים, יעברו כל שנתיים הרצאת ריענון ומיטווח מורשה כתנאי לחידוש הרישיון וקניית תחמושת חדשה. יש אפוא עשרות אלפי אזרחים חמושים, וראוי שכמה שיותר מהם ישאו את הנשק עליהם בצאתם החוצה, בייחוד כשמדובר באקדחים.

* אהוד היקר, קראתי את ההתכתבות שבין נעמן כהן ובין רם כהן, כשזה האחרון היה מנהל בי"ס עירוני א' (2005). הנושא היה דן ורד, שיחד עם אורי אדיב ריגלו לטובת המשטר הסורי. אני הייתי מפקח בית הספר, אבל יצאתי לפנסיה בדצמבר 2003, כלומר, שנתיים אחרי חליפת המכתבים הנ"ל. אילו פנה אליי נעמן כהן – ללא ספק הייתי מגיש קובלנה חריפה ליועץ המשפטי של משרד החינוך, והעניין היה נגמר אחרת לגמרי.

 באשר לאלאור אזריה – ובכן, ללא ספק צריך לסלוח לו, אבל לקרוא לו גיבור – זה ממש מוגזם – הרי הוא לא ירה במחבל מסתער, אלא במחבל שפוך על הכביש עם 6 כדורים בבטן, 11 דקות אחרי שנוטרל. היו מסביב מפקדים, שנדהמו מהמעשה שעשה. המחבל הוא בן מוות, ואילו הרגו אותו מיד כשהוא היה שרוע על הכביש – איש לא היה בא אל היורה בטענות. המשפט היה משפט צדק, מנומק לעילא, וההתלהמות כלפי השופטים, המפקדים והרמטכ"ל – מדאיגה – לאן הידרדר הציבור הישראלי!

שלך,

משה גרנות

* ראוי לדעת. על רקע פרשת הקלטת של "העיסקה" בין נתניהו לנוני מוזס, נחשפו הנתונים על המשבר ב"ידיעות אחרונות". מי שהיה בזמנו ראש דסק החדשות בעיתון וכיום הוא חבר כנסת, מיקי רוזנטל, רואיין בטלוויזיה ומסר את הנתונים המפתיעים על המשבר הכלכלי-תקשורתי של העיתון:

התפוצה כיום היא 300 אלף בניגוד לעבר שהיתה 600 אלף גיליונות.

שמונים אחוז של ההכנסה היתה מגיליונות סוף השבוע.

כיום ניתן לקבל עמוד פירסום ב-4000 דולר בניגוד לעבר שהמחיר היה 40,000.

מיספר המנויים כיום פחות מ-100 אלף.

שליש מהתפוצה כיום מחולק בחינם.

נוני מוזס המו"ל הוא מעורב בעריכה.רוב העיתונאים "מתיישרים" עם המו"ל.

"ידיעות אחרונות" יוצא לאור בהפסד. קבוצת "ידיעות" עדיין ברווח.

המשבר ב"ידיעות" בגלל התחרות של "ישראל היום" (בחינם) וירידת מחירי הפירסום.

מתי דוד

* מזכ"ל האו"ם לשעבר, באן קי־מון, מזהיר כי ייתכן שאיראן הפרה את אמברגו הנשק המוטל עליה, בכך שסיפקה נשק וטילים לחיזבאללה, כך על פי דו"ח מסווג שהגיע לידי סוכנות הידיעות רויטרס. הדו"ח, שעליו תדון מועצת הביטחון של האו"ם בשבוע הבא, כולל גם האשמות של צרפת לפיהן משלוח נשק שנתפס בצפון האוקיינוס ההודי בחודש מארס נשלח מאיראן, ויועד לסומליה או לתימן. באן הגיש את הדו"ח למועצת הביטחון ב-30 בדצמבר, בטרם הוחלף על ידי אנטוניו גוטרש. בדו"ח ציין באן נאום שנשא מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה ביוני 2016, לפיו "כל המשכורות, ההוצאות, הנשק והטילים הגיעו מאיראן." באן אמר כי הוא "מוטרד מאוד מהצהרה זו, שלפיה הועבר נשק מאיראן לחיזבאללה." ["הארץ" באינטרנט, 9.1.17].

בוקר טוב אליהו.

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 1208 מפרט מתי דוד את כישלונותיו של הנשיא אובמה.לגבי עיראק הוא טוען שארה"ב בורחת מעיראק, משאירה במדינה תוהו ובוהו ודעא"ש משתלט.

ההיפך הוא הנכון: השלטון בעיראק התייצב ודאע"ש הולך ונדחק ומאבד שטחים נרחבים ואף עומד לאבד את העיר מוסול. כל זה מתבצע בעזרתה ובהדרכתה של ארה"ב לצבא העיראקי ולצבא הכורדי.

רון וייס

רמת-גן

* הי אודי, אני עדיין לא מסכימה איתך. לו המשפט היה מתנהל כנגד "בצלם" הייתי אומרת שאתה צודק. אבל נשוא המשפט הוא אזריה, ולכן מי שצילם אין לו כל שייכות לעניין.

אתה יודע מתי זה יהיה טירוף מערכות? כאשר יש איזו ראיה אמיתית, והשופטים לא מתחשבים בה מאיזו סיבה שלא תהיה. או אז השופטים מועלים בתפקידם, ואז יש טירוף מערכות.

משפט צריך להיות הוגן. השופט מוציא פסק דין על פי כל הראיות  שבידו. הוא אינו יכול לפסול עדות רק משום שמי שנותן את העדות אינו מוצא חן בעיניו. (ואת סרט הצילום הזה בדקו היטב אנשי מקצוע ומצאו שהוא אמיתי).

ואם יימצא אזריה אשם גם בערכאה הגבוהה, לדעתי, כן צריך לתת לו חנינה או איזו שהיא הקלה אחרת. לא בגלל שפלסטיני אוייב צילם, אלא – משום שהמדינה, לצערנו, מעמידה את החיילים הצעירים שלה בפני מציאות שוחקת מאוד, כמעט בלתי אפשרית: במחסומים שבשטחים שבהם רואים גם את הסבל האנושי שהאוכלוסייה עוברת, בפריצות ליליות לבתי אזרחים בחיפוש אחרי מחבלים וכו' וכו'. שלא תבין אותי לא נכון: אני לא אומרת שאפשר בלי זה. אבל בכל זאת החיילים הם בני אדם, גם הם רגישים, הם מתהלכים בעצבים מתוחים, והדברים האלה משפיעים עליהם. לא מזמן הייתה כתבה בטלוויזיה על כך, ועל זה שחיילים לפעמים נפגעים עד כדי הלם קרב מסוג מסוים.

בנדלה

אודי: המשפט של סמל אלאור אזריה לא היה משפט הוגן אלא משפט פסול ומיותר, ועל כך עוד ילמדו בספרי המשפט וההיסטוריה.

* 77% מהבלגים אינם "מרגישים עוד בבית" בגלל מהגרים "שפלשו לארצם", כך על פי סקר שנערך במדינה האירופית בין החודשים אוגוסט עד ספטמבר ופורסם היום (שני, 9.1). על סמך הממצאים ציינו עורכי הסקר כי "שנאת הזרים איבדה את העכבות שלה" – קביעה המדגישה את השסע החברתי בבלגיה. ["הארץ" באינטרנט, 9.1].

אהוד: על כך אפשר לומר ליהודי בלגיה, וגם ליהודי שאר ארצות אירופה: "בואו אלינו ותרגישו בבית!" –  חוץ כמובן מאותם ישראלים שונאי ישראל שירדו לברלין וטוב להם שם. אז שיישארו שם, בין מוסלמים לניאו-נאצים.

* חמישה ימים לפני שיושלך לפח האשפה של ההיסטוריה ינאם שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי, נכדם של המשומדים ממשפחת כהן, בוועידת השלום של שרי החוץ בפאריס, זו שאינה מכירה אפילו בירושלים המזרחית והכותל כחלק מישראל ושואפת להחרים את כל תוצרת ההתנחלויות, כולל רמת הגולן, הסורית בעיניהם.

איזה אידיוטים מאושרים הם שרי החוץ. אין להם דאגות אחרות בעולם כיום.

* לנוכח הגילויים החדשים בפרשת מוזס-נתניהו, שאגב לא נראה שיש בה היבט פלילי, אלא אלה חוקי המשחק הפוליטי – עלתה הצעה בחוגי מתן פרס ישראל על מפעל חיים לשנת תשע"ז, להעניקו לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט על גילוי של אזרחות טובה בכל תקופת כהונתו המוצלחת, בייחוד בהשוואה למי שבא אחריו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל