פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1211

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בטבת תשע"ז, 16 בינואר 2017

עם צרופת הפואמה הנהדרת של יוסי גמזו "דם בשלג", וזאת מאחר שמחר, יום שלישי 17.1.17, תמלאנה בדיוק 180 שנה למותו הטראגי בדו-קרב של גאון הספרות הרוסית אלכסנדר פושקין.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

יוסי גמזו: לֵיל סוּפָה, בְּשָלוֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר. // משה כהן: צדיקים תמימים. // יוסי אחימאיר: ועידה בינלאומית: בין מדריד לפאריז. // יגאל ורדי: אהבה כפסיכוזה. // אהוד בן עזר: שני שירי אהבה. // אשר תורן: מהפרטיזנים בנובוגרודק לבית הלבן. // יהודה דרורי: 1. הפעלת כוח החוק על ערביי ישראל. 2. השתלחויות בע"מ. 3. ביטול ההכרה הפלסטינית. 4. אלי מייזליש כחסיד שוטה. // תגובת אלי מייזליש: שמש גם בחורף. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ה.  הולדת "הבתולה מתל ברוך". // שרה אהרונוביץ קרפנוס: מעודי. // נעמן כהן: נתניהו מגן הדמוקרטיה הישראלית. // יעקב גרשון: בית משפט בגרמניה חושב שמותר לשרוף בית כנסת. [ציטוט] // עדי בן עזר: שני סיפורים. // מרדכי בן חורין: למה לא שלום עכשיו? // אורי הייטנר: 1. אובמה: כהונה רצופה כוונות טובות. 2. צרור הערות 15.1.17. // תקוה וינשטוק: 1. זהב בפתחו של החורף. 2. תערוכת אבי וורצל. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים, פרק ז. באונייה "צֶ'צֶ'רִין" לארץ-ישראל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֵיל סוּפָה, בְּשָלוֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר

עַל מִקְלָדוֹת לַחוֹת שֶל כְּפוֹר, סוּפָה וָחֹשֶךְ

מַקִּיש הַלַּיְלָה אֶס-אֶם-אֶסִים שֶל מָטָר

לַאֲדָמָה צְמֵאָה שֶלֹּא תֶחְדַּל לִלְחֹש אֵיךְ

תָּמִיד חִכְּתָה לוֹ, כָּל הַקַּיִץ, כְּמוֹ מֵיתָר

לַפִּיצִיקָטוֹ שֶל הָאֶצְבַּע הַפּוֹרֶטֶת

הַמַּעֲלָה כְּמוֹ בְּמִקְסָם וּכְמוֹ בְּאוֹב

אֶת הַפְּלִיאָה שֶכֻּלָּהּ צְלִיל וְכֻלָּהּ רֶטֶט

מֵאִלְּמוּתָם שֶל הַכְּמִיהָה וְהַמַּכְאוֹב.

כִּי צְחִיחוּתָהּ הַמְּעֻלֶּפֶת מִבַּצֹּרֶת,

הַמְּעֻנָּה בְּאִינְקְוִיזִיצְיוֹת הַשָּרָב,

שֶלֹּא עָיְפָה, גַם בְּעָיְפָה מְאֹד, לִנְצֹר אֶת

זִכְרוֹן בּוֹאוֹ בָּהּ בְּפָרְצוֹ אֶת כָּל סְכָרָיו

פִּתְאֹם מוּצֶפֶת בְּזִרְמַת אוֹנוֹ הַפֶּרֶא,

בְּנִחוּמָיו הָאַלִּימִים עַל שְנוֹת הַצּוֹם

שֶל עֶלְבּוֹנוֹת עֲקָרוּתָהּ הַמְּעֻפֶּרֶת

בָּהּ לֹא נִתָּן לָהּ אַף לְרֶגַע לַעֲצֹם

סִדְקֵי קַרְקַע בְּקוּעָה מִיֹּבֶש, כְּמוֹ עֵינַיִם

הַנִּשָּׂאוֹת לַשָּוְא אֶל שַחַק קַר, כִּילַי

שֶנְּשִׂיאִים בּוֹ וְרוּחוֹת וְגֶשֶם אַיִן

בְּלִי זִיק תִּקְוָה וּשְבִיב סִכּוּי וּבְדַל אוּלַי.

אֲבָל עַכְשָיו, בֵּין נַהֲמוֹת תּוֹתְחֵי הָרַעַם,

כְּשֶהִיא בְּקֹשִי מַצְלִיחָה לְהַאֲמִין

שֶזֶּה אָכֵן סוֹפְסוֹף קוֹרֶה לָהּ כָּאן הַפַּעַם

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לוֹ כְּחֵיק עֲנָק, מַזְמִין

וְהִיא נִפְעֶרֶת לוֹ בְּלִי קוֹל אֲבָל בְּתֹקֶף

שֶל אִמָּהוּת הַמִּתְאַוָּה לְהִתְגַּשֵּם

בֵּין וָאדִיּוֹת-אַכְזָב וְרִיק גֵּבִים וָשֹקֶת

בְּכָל עֶרְגוֹן שוֹקְקוּתָהּ שֶאֵין לָהּ שֵם

מִלְּבַד אוֹתוֹ פִּצּוּי נִתָּךְ בְּאֵין מוֹנֵעַ

בְּלֵיל סוּפָה כָּזֶה, מַפְתִּיעַ, בּוֹ פִּתְאֹם

הִיא מִתְבּוֹסֶסֶת, בְּעוּלָה, בְּהֶרְיוֹנֶיהָ

וּמַדְשִיאָה, בְּהִתְעַבְּרָהּ בְּמֵי תְּהוֹם,

אֶת חֶדְוָתָהּ הַיַּלְדוּתִית וְהַפּוֹרֶצֶת

אֶת כָּל בְּתוּלֵי כְּמִישַת הַקַּיִץ שֶעִכְּבָה

אֶת הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה שֶהוּא, בְּעֶצֶם,

צִבְעָהּ הָעַז וְהַנִּצְחִי שֶל הַתִּקְוָה.

וְזֶה חוֹדֵר, סָמוּי כְּצֹפֶן שֶל מַחְתֶּרֶת

אֲבָל עִקְבִי וּפוֹלְשָנִי כְּעֵרוּי-דָּם

אֶל תְּנוּמָתָם קְפוּאַת הַקֹּר, הַמְּצֻמְרֶרֶת

שֶל כָּל אוֹתָם הַנְּמַקִּים פֹּה לְבַדָּם

בְּמִילְיוֹנֵי כּוּכִים שֶהֵם דִּירָה, לֹא בַּיִת,

בְּלַיְלָה קַר שֶל זַעַף גֶּשֶם פִּתְאֹמִי,

שֶאֵין לָהֶם סוֹפְסוֹף מִתַּחַת לַשָּמַיִם

מִלְּבַד גַּגָּם – בַּמֶּה לַחְסוֹת כָּאן, אוֹ בְּמִי,

וְאֵין לָהֶם אֶל מָה לְהִתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר

כִּי חוּץ מִלֹּבֶן כַּר רָטֹב וּשְחוֹר יֵאוּש

הֵם כְּבָר שָנִים קוֹפְאִים בַּחֹשֶךְ בְּלִי לַחְבֹּק אֶת

חֻמּוֹ שֶל גּוּף אוֹהֵב בְּלֵיל-סוּפָה גָעוּש

וְזֶה אֵינֶנּוּ רַק כְּפוֹרָם שֶל מִטְרוֹת-זַעַם 

וְשֶל צִנַּת לֵילוֹת עָרִים אַפְלוּלִיּוֹת,        

זֶה פִּכְחוֹנָן הַמַּר שֶל פַּעַם אַחַר פַּעַם

בָּהֶן קוֹרֵס מִגְדַּל קְלָפֵי הָאַשְלָיוֹת.

וְזֶה מוּטָח בֵּין יִבְבוֹת תַּנֵּי הָרוּחַ

לְרַעֲדָן שֶל זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹנוֹת

הַמֻּצְלָפוֹת בְּפַרְגּוֹלֵי סַגְרִיר פָּרוּעַ

כְּלֵב נוֹאָש מִמְּרִי תְפִלּוֹת לֹא נַעֲנוֹת

שֶל כָּל אוֹתָם הָעֲרִירִים שוֹכְנֵי הָאֹפֶל

שֶהוּא הַחֹשֶךְ הַכָּפוּל שֶאֵין בּוֹ פְּדוּת

לֹא מִן הַסַּעַר הַשּוֹצֵף בַּחוּץ כְּתֹפֶת

וְלֹא מִקֶּרַח צִנָּתָהּ שֶל הַבְּדִידוּת.

כַּמָּה תוּגָה וּכְאֵב-חֲסָךְ וְחֹסֶר-יֶשַע

יֵש בִּמְחוֹזוֹת הַלֵּית-דַּיָּן-וְהַלֵּית-דִּין

הַמַּסְתִּירִים בְּגוּף-רִאשוֹן-רַבִּים אֶת פֶּשַע

הַפְקָרָתָם שֶל אֵינְסְפוֹרֵי הַגַּלְמוּדִים

בִּידֵי קִיּוּם שֶיֻּמְרָתוֹ נוֹשֵׂאת לַשָּוְא אֶת

הַשֵּם "חַיִּים", בְּעוֹד נִשְמַת אָדָם לוּטָה

בִּדְמִי חַדְרָהּ, כְּמִין גְּוִיָּה אַחַר הַמָּוֶת

בְּבוֹר קִבְרָהּ, בְּתַכְרִיכֵי הָעֲלָטָה.

הֲלֹא גַם הֵם יָדְעוּ אֵי-פַּעַם אֵם אוֹהֶבֶת

שֶבְּעַרְסַל שְתֵּי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַחוֹבְקוֹת

הֻבְטַח דְּבַר-מָה חָמִים כְּקֵן, לֹא קַר כְּאֶבֶן,

שֶנִּתְבַּדָּה, שֶנִּתְאַדָּה, שֶבָּא לִבְכּוֹת.

הֲלֹא כֻּלָּם הֵם נִבְגָּדָיו שֶל אֵיזֶה שֶקֶר,

שֶל הַבְטָחָה מוּפֶרֶת, שְטָר לְלֹא כִּסּוּי

שֶהִתְפַּכְּחוּת הַלֵּב מִזְּדוֹן כְּזָבָיו עוֹשֶקֶת

אֶת כָּל הַחַם וְהַמּוּגָן וְהֶחָסוּי.

אֲבָל עַל זֶה – חוֹמַת שְתִיקָה וְקִיר שֶל אֵלֶם

וְדִמְמַת אַלְחוּט וְאֹטֶם-לֵב גָּמוּר

וְהַבְּדִידוּת כְּמִין צִינוֹק חָשוּךְ נִנְעֶלֶת

עַל אֲסִירֶיהָ חֲנוּקֵי הַלֹּא-אָמוּר

וְאֵין עַז-לֵב שֶלְּאָזְנֵי שוֹמְעָיו יַפְקִיר זֹאת

וְאֵין דִּבּוּר אֶחָד פָּתוּחַ וְגָלוּי,

רַק הַהֶסְכֵּם הַחֲשָאִי לֹא לְהַזְכִּיר זֹאת

כְּמוֹ אֶת הַחֶבֶל בְּבֵיתוֹ שֶל הַתָּלוּי.

כִּי אֵין דוֹבְרִים עַל כָּךְ סְבִיב מְדוּרַת הַשֵּבֶט

וְאֵין כּוֹתְבִים עַל כָּךְ מִלָּה בָּעִתּוֹנִים,

רַק הַשִּירָה, שֶהִיא הָאֹזֶן הַקַּשֶּבֶת

לַסְּטֵתוֹסְקוֹפּ שֶל הַבְּתוֹךְ וְהַבִּפְנִים,

זֹאת שֶעוֹשָׂה נַסְיוּב-חִסּוּן מִנְּגִיף-הָעֶצֶב

וְרֹךְ מֵאֶבֶן כִּלְיוֹתָיו שֶל הַכְּאֵב –

רַק הִיא בִּלְבַד, בִּלְתִּי נִרְאֵית אֲבָל נֶחְרֶצֶת,

פּוֹרֶצֶת דֶּרֶךְ כָּל קִירוֹת חֵרְשוּת הַלֵּב

אֶל הַפְּתוּחִים לְהַאֲזִין לָהּ, כְּשֶהַגֶּשֶם

דָּש בִּיתָרִים לַחִים לֵיל כְּרַךְ וְקָרָתוֹ

וְאַט-לְאַט, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה נִגֶּשֶת

אֶל מִטָּתָם שֶל הַחוֹבְקִים כָּאן כַּר רָטֹב

וּמַגְנִיבָה לָהֶם מִלָּה חַמָּה, כְּמוֹ פֶּתֶק

מִתַּחַת דֶּלֶת חֲלוֹמָם הַמְּיֻתָּם

שֶרַק יֵדְעוּ שֶבְּעוֹלָם שֶכֻּלּוֹ נֶתֶק

יֵש מִישֶהוּ שֶעוֹד מַקְשִיב לִשְתִיקָתָם.

וְזֶה אוּלַי אֵינוֹ הַרְבֵּה כָּל-כָּךְ, בֵּינֵינוּ,

אַךְ זֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶאַב-הָרַחֲמִים

דּוֹאֵג לָתֵת בְּיָד קְמוּצָה בְּעוֹלָמֵנוּ

בִּכְפוֹר לֵילוֹת שֶל קֶרַח לִלְבָבוֹת חַמִּים.

אהוד יקירי,

מרוב קריאת ההתלהמויות הרבות בנושאים אקטואליים שונים ובדעות שונות ואף הפוכות זו מזו, אני חש צורך (ולא חלילה משום שאין לי דעה ברורה ומגובשת בנושאים אלה) לעשות מה שאיש אינו עושה. לכן, כתבתי בשבחם של יישובי הצפון שערכו יריד ותרמו את הכנסותיו לביה"ח הצפתי "זיו", למען גדומי הזרועות וקטועי הרגליים של בית-המטבחיים הסורי המזוויע. לכן, בתקופה של החפצת נשים, של ניצולן המיני ע"י מעסיקיהן הציוויליים או מפקדיהן הצבאיים, פירסמתי ב"מאזניים" שיר צנוע בשם "אני פמיניסט", ולכן כאשר אורי אור, עמוס קינן וחיים חפר הכפישו בשעתם ללא כל צדק עדה מפוארת בישראל כמו יוצאי מרוקו, פירסמתי בעיתונך את הבלדה על לאלה סוליכה, המארטירית היהודייה מן העיר פֶז.

ברוח זאת אני חש שמותר גם לשירה הלירית לחרוג לרגע מן ההו-הא האקטואלי ולומר כמה מילים, שאיש אינו אומר אותן, על בדידותם של בני-אנוש רבים בעולמנו, בשיר השלוח אליך בליל חורף זה, "ליל סופה, בשלוש לפנות בוקר".

יוסי

* * *

משה כהן

צדיקים תמימים

הרי לכם פתאים תמימים שקל להוליך אותם שולל, ולא כותבים מנוסים ומושחזים בעיתון "ידיעות אחרונות": נחום ברנע, סימה קדמון. 

לטענתם הם חפים מכל השפעה מצד הבעלים ארנון מוזס. הם עשו זאת לתומם באופן ספונטאני, לתקוף את נתניהו חדשות לבקרים באופן ואובססיבי במשך שנים. נו, באמת, אשרי המאמין. 

למדו את שיטתנו

הדמוקרטיה הגדולה בעולם ארה"ב לומדת מאיתנו סדרי שלטון וממשל. בישראל שיכללו את השיטה לנסות להחליף את הממשל מחוץ למערכת הפוליטית באמצעות תקשורת עויינת המפרסמת רכילות צהובה בלתי מוכחת כדי לגרום לחקירת משטרה כל שני וחמישי, והדברים ידועים. 

בארה"ב מיטיבים ללמוד, עוד בטרם נכנס הנשיא החדש לתפקידו כבר שוטפים אותו בהאשמות לא מוכחות על בילויי המיטה שלו ברוסיה. 

כמו בישראל, גם בארה"ב מתגייסים אנשי הבמה בכל הזדמנות להכפשת טראמפ. 

וזאת בטרם ראינו את תיפקודו של טראמפ. הוא עוד עשוי להפתיע לטובה. 

בעקבות ג'ימי

שמענו אתמול את נאום הפרידה המרגש של הנשיא אובמה, לאחר הריאיון שלו עם אילנה דיין, שבו הוא הטיל את כל האשמה לסכסוך באזורנו על הבנייה בשטחים של ישראל. 

לכל חסידיו הוא הבטיח לא לעזוב את הזירה הציבורית ולהוסיף להיות פעיל. לתחושתי הוא רואה לנגד עיניו את המופת של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, אשר בתום כהונתו התמסר לתחביבו המועדף, להכפיש את ישראל ברחבי העולם באופן אובססיבי. 

אז תנוח דעתכם, קם לג'ימי קרטר יורש ראוי, אובססיבי וארסי לא פחות. 

יחסי שכנות

ביום 12 בינואר בשעה 14 בערוץ 2 אוהד חמו מעביר שיעור לתלמידי תיכון על יהדות ספרד, והוא אומר להם "בין היהודים והמוסלמים שררו יחסי שכנות מצוינים."

להלן קטע מוויקיפדיה. היהודים נרדפו, אולצו להתאסלם ולהימלט על נפשם. הלזה ייקרא יחסים טובים? אז למה לשקר לתלמידי תיכון!

בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור. לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא ארכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר, עקב התפשטות שלטונם של האל-מֻוַוחִידוּן. מקורות מוסלמיים, שמהימנותם שנויה במחלוקת בין החוקרים, אף מספרים כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה. ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף אבן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותן גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי[. גם אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה"." מאיגרת שכתב הרמב"ם באותו הזמן ליהודים הנרדפים, איגרת השמד, עולה כי הוא התיר לומר את השהאדה, הצהרת האמונה האיסלמית, שהיתה הדרישה מצד האל-מֻוַוחִידוּן, במקרים של פיקוח נפש. אמנם, גם משמעות דברי הרמב"ם באגרת השמד עצמה נתונה במחלוקת בין החוקרים.

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי אחימאיר

ועידה בינלאומית: בין מדריד לפאריז

באוקטובר אשתקד מלאו 25 שנה לוועידת מדריד, שכונסה לדון בהתנעת המו"מ לפתרון הסיכסוך הישראלי-פלשתיני ובהרחבת מעגל השלום הישראלי-ערבי. אחת האגדות הקשורות באירוע היסטורי זה אומרת, שניכפה על ראש הממשלה יצחק שמיר ללכת לוועידה, הוא נגרר אליה בעל כורחו.

כמי שהיה לצידו באותה עת, אני יכול להעיד בלא היסוס: לא היה ולא נברא! נכון שראש הממשלה שמיר לא שש לאירוע הזה, אבל משהחליט לצאת לבירת ספרד, ידע היטב לנצל את המעמד הגרנדיוזי בארמון המלוכה, להצגת עמדותיה וזכויותיה של מדינת ישראל, כפי שהוא רואה אותן. ואכן, נאומו קבל עולם ומלואו, באוזני ראשי חמש המעצמות ומדינות ערב, היה מלאכת מחשבת מדינית, שלאורכו הוצגו עקרונות-יסוד שישראל עומדת עליהם, כתנאי להתקדמות במו"מ.

קראו לה ועידה בינלאומית, אבל למעשה היתה זו התכנסות טקסית בלבד, בהשתתפות ראשי המעצמות הגדולות ונציגי מדינות ערב, וכמובן משלחת ישראל. יצחק שמיר, בתיאום עם הנשיא בוש האב, קבע לפתיחה הטקסית הזאת יעד – לשמש מעין פתיחה, שממנה יתחילו מו"מים ישירים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. וכך אכן היה.

הוועידה עוצבה לחלוטין על פי הדרישה הישראלית העיקשת, השוללת מכול וכול פורום בינלאומי שיכתיב פתרון לסיכסוך בינינו לבין שכנינו. שלילת רעיון הוועידה הבינלאומית היתה עקרון-יסוד במשנתו המדינית של יצחק שמיר. לדידו, כך הסביר, ועידה בינלאומית כמוה כטריבונל, בית דין שדה, שבו יש נאשם אחד, כלומר צד אחד שיוצא חייב, משלם את כל המחיר, וצד שני שנתמך על-ידי חבר השופטים ורק מקבל ונהנה, תוך שהוא מאולץ לחתום בתמורה על "נייר" שכותרתו: הסכם שלום.

בנושא הוועידה הבינלאומית היתה לשמיר מחלוקת עזה בכל שנות קיומה של ממשלת האחדות הלאומית – ממשלת הרוטאציה – עם המערך שותפו, והעומד בראשו, שמעון פרס. המחלוקת  לא נסבה רק סביב עניין טכני. היתה זו מחלוקת עקרונית וגורלית לעתיד ישראל.  ועידה בינלאומית פירושה, תכתיב לישראל לנסיגה מוחלטת לקווי 67', כולל ירושלים, הורדת התנחלויות ואולי גם מתן "זכות שיבה" לישראל של עשרות אלפי פלשתינים – בלי זכות ערעור לנו.

לכך ראש הממשלה שמיר, ובצדק,  לא יכול היה להסכים. לדידו, מו"מ כן ואמיתי צריך להיות ישיר, בלי מתווכים העויינים את האינטרסים הישראליים, בין שני הצדדים למחלוקת המסובים סביב שולחן אחד, פנים אל פנים. רק באופן זה יתברר מלכתחילה אם יש רצון בקרב שני הצדדים להגיע באמת להשלמה ביניהם.

במו"מ ישיר יתבררו כל תביעות הצדדים, ואולי יוכלו להגיע לפשרה ולהסכם, ולהבנה, וקודם כל להכרה, כי על כל אחד מהצדדים לעשות ויתורים – לא רק טריטוריאליים – ולהסכים מראש לפשרה. כידוע, יצחק שמיר שלל מכל וכל את הנוסחה "שלום תמורת שטחים", והעלה במקומה את הנוסחה: "שלום תמורת שלום". הוא היה גאה עד יומו האחרון, שבתקופתו לא מסרה ישראל סמ"ר אחד מחלקי המולדת שלה.

כמי שהיה לצידו בצמתים מדיניים שונים, כולל במדריד, תחושתי ואמונתי היו, כי גם הוא, הקנאי הגדול לזכות העם היהודי על כל השטחים ששוחררו לפני יובל שנים, וכמובן לזכות להתיישב בכל חלקי המולדת – גם שמיר הבין שכאשר נכנסים למו"מ על הסכם שלום, הצד הישראלי יהיה נכון לעשות ויתורים. למשל – מתן אוטונומיה נרחבת לערביי יהודה, שומרון ועזה.

"ועידה בינלאומית" היתה טאבו לדידו, ביודעו כי היא תוליך מראש ל"פתרון" אחד, שיהלום במאה אחוז את כל הדרישות הפלשתיניות. לכן, מנע שמיר את הסכם לונדון מ-1987, שנחתם מאחורי גבו על-ידי שמעון פרס עם המלך חוסיין, הסכם שדיבר על כינוס ועידה בינלאומית. מרגע שנודע דבר המהלך הזה לראש הממשלה, הוא ממש קפץ מעורו לטרפדו ולהורידו מסדר היום.

יצחק שמיר ירד מהבמה המדינית ב-1992, אך לא כן מורשתו. והנה בימים אלה שוב עלה רעיון הוועידה הבינלאומית לסכסוך הישראלי-פלשתיני על סדר היום העולמי, כאשר צרפת זימנה לבירתה עשרות ראשי מדינות ושרי חוץ, וכמובן את המחותן הראשי הלא הוא הרשות הפלשתינית. ישראל הוזמנה כמובן אף היא, להניח ראשה על הגיליוטינה הצרפתית, אך אינה נוכחת שם, וטוב שכך.

ראש הממשלה בנימין נתניהו – שהוביל את הסברת ישראל בימי ועידת מדריד ב-1991 –  יודע היטב מה משמעות ועידה שכזאת, ובכך הוא ממשיכו של יצחק שמיר המנוח. למלכודת הזאת הוא לא יכניס את ישראל. הוא מבין היטב כי היוזמה הצרפתית, לא להשיג שלום נועדה, כי אם להסיג את ישראל לקווי 67', בלי שאף לא אחת מדרישותיה, ובראשן ההכרה הפלשתינית בישראל כמדינת הלאום היהודי – לא תידון כלל וכלל, ואם תידון אין סיכוי כי תתקבל.

כמו בעצרת האו"ם וכמו במועצת הביטחון – שתי הזירות הבינלאומיות העסוקות כל הזמן בקבלת החלטות אנטי-ישראליות – כך גם הצפי לגבי ועידת פאריז ומהותה. מדובר בהתכנסות שכל תכליתה להעניק רוח-גבית לפלשתינים, לתמוך בתביעותיהם, ומכאן שתוצאותיה ידועות מראש. ועידה שבעקבותיה רק יגבר הטרור הרצחני נגד אזרחי ישראל.

ואם כך, לשם מה בכלל להתכנס? והרי אפשר מראש לקבוע, שעל ישראל לקבל את כל דרישות הפלשתינים, ובא לפאריס גואל. הן זו מהות ה"שלום" שמבקשים המתכנסים ב"עיר האורות" לדון בו ולהחליט עליו, תחת הכותרת ההזויה:  "ועידת השלום הבינלאומי."

בין אם ישראל משתתפת ובין אם לא – שלום לא ייצא מהאירוע המיותר  הזה. טוב על כן, כי לא נענתה להזמנת הברווז הצולע הצרפתי פראנסואה רולאנד, ובהשתתפות שר החוץ האמריקני קרי – שהוציא את המרצע מן השק של אובמה בנאומו החושף את העמדה החד-צדדית של הממשל היוצא כלפי ישראל – ולא תיוצג לפאריס. סוריה רודפת-השלום ככל הנראה תגיע.

פאריז 2017 זה לא מדריד 1991. ועידת פאריז הינה מאמץ בינלאומי לריק, שנועד לכיסוי ערוות המתכנסים על חוסר האונים שלהם בטיפול בבעיות העולמיות הבוערות, כמו הטבח המתמשך בסוריה, בעיראק, ובשאר מקומות במזה"ת וברחבי תבל. "ועידה בינלאומית לשלום"  – היש כותרת מצחיקה יותר מזו להתכנסות כה נלעגת וחסרת תועלת?

* * *

יגאל ורדי

אהבה כפסיכוזה

ההרצאה ניתנה בתאריך 5/1/17 בבית הסופר בתל-אביב לרגל השקת ספרו

של פרופ' אדיר כהן: "מכתבי אהבה" (הוצאת אמציה)

פרויד טען שהאהבה היא פסיכוזה. מטרת מאמר זה הינה לפתח את הרעיון שהציג פרויד על מנת להבין את פשר הפסיכוזה מנקודות מבט נוספות וחדשות שפרויד לא דיבר עליהם. שלמה גיורא שוהם כותב בספרו "אהבה כפתיון – קזנובה ודון חואן" שהאהבה היא למעשה שקר ומטרתה הינה ליצור עיוורון הדדי בין שני בני-הזוג על מנת לאפשר את ההתמזגות יחדיו לעבר מימוש הפונקציה המהותית והיא פרו-ורבו. ללא עיוורון של אהבה, בני-הזוג עלולים למצוא נקודות דופי אחד בשני ולהירתע מן הקשר. כלומר פונקציית האהבה הינה ליצור אידיאליזציה כלפי מושא האהבה.

לא לחינם כל מטפל זוגי משתמש, במהלך הייעוץ לבני-הזוג המצויים בתקופת משבר של סכסוכים ומריבות, במטאפורה של "הפטיש והאיזמל". המטאפורה טומנת בחובה את ההסבר שבתחילת ההיכרות בני-הזוג מצויים בתקופה המכונה "התאהבות". תקופה זאת מתאפיינת בעיוורון הדדי עקב נטייה לעשות אידיאליזציה של המציאות על אודות בן ובת-הזוג. לאחר הנישואין מתחולל תהליך של התפקחות ואז בני-הזוג רואים אחד את השני בצורה ריאלית. האידיאליזציה מתפוגגת. עקב האכזבה ההדדית כל אחד נוטל לידיו פטיש ואיזמל על מנת לשפץ את המעוות לעבר האידיאל. לאחר תקופה ארוכה של מריבות וסכסוכים, הם מבינים שקשה לשפץ את המציאות הריאלית לעבר התבנית הטובה האידיאלית. כי אז הם מניחים את הפטיש והאיזמל ומחליטים או להיפרד או לחיות יחדיו מבלי רצון לשנות אחד את השני.

סיפור מטאפורי זה מציג בפנינו את המעבר המנטאלי של בני-הזוג ממצב של אידיאליזציה למצב של ריאליזציה. האידיאליזציה היא סוג של פסיכוזה בעוצמות שונות. הבה נסביר ונפרט.

שוהם טוען שהאדם עובר שלושה שלבים של היפרדות מסביבה של שיווי משקל הומאוסטטי: הלידה (היפרדות מן הרחם), גיבוש גבולות האגו המתחמים בין הסובייקט לבין המציאות החיצונית (היפרדות מהיחסי האחדות של התינוק מול שד האם) וטקסי המעבר המתאפיינים בהיפרדות מחיק המשפחה התומכת לעבר החברה החיצונית החדשה והזרה.

שלושת שלבי ההיפרדות הללו מתאפיינים כגיבוש אונטולוגי (הלידה), גיבוש אפיסטמולוגי (גבולות האגו המאפשרים הבחנה קוגניטיבית בין האני לבין החוץ) וגיבוש הזהות (האדם מאפיין את עצמו בזהות חדשה בהסתגלותו בחברה).

שוהם טוען שנפש האדם נוטה לחזור אחורה ולמוסס את שלושת גבולות ההיפרדות לעבר איחוד. ההיפרדות החברתית באה לידי ביטוי ברצון לשכוח את הזהות האישית למען השתייכות טוטאלית לעבר קבוצה הזדהותית מסוימת. ההיפרדות של הלידה באה לידי ביטוי בנטייה של האדם לעבור חוויות מיסטיות אקסטטיות או סוג של מדיטציות אשר עוזרות לו לחוש "באיון" עצמי כלומר אי-קיום. באשר לשלב ההיפרדות של גבולות האגו האהבה היא זאת שמצליחה למוסס את הגבולות והאדם חווה סוג של "מיני-פסיכוזה" בעוצמות שונות. שכן, לא רק שהוא מבצע אידיאליזציה כלפי מושא האהבה אלא שהוא גם איננו בוחן את המציאות הסובבת אותו בצורה מספיק ריאלית כי הוא מספיק שקוע באידיאה פיקס של האהבה.

שוהם מציג שני סוגים של אהבה ארכיטיפית אשר לטענתי מייצגים שני סוגים של פסיכוזה של האהבה. בקוטב האחד, ישנו טיפוס אהבה המכונה קזנובה ובקוטב השני ישנו טיפוס אהבה המכונה דון-חואן.

קזנובה מתאפיין "ברצייה" ואילו דון-חואן מתאפיין "בכמיהה". רצייה משמע לרצות לממש את הרצון, כלומר להשתעבד לאקט הכיבוש מול מושא האהבה, ואילו כמיהה משמע להסתפק בציפייה לדבר-מה שיודעים שהוא לא יגיע. עצם הציפייה היא המספקת. ציפייה ככמיהה. לדעת שוהם שני ארכיטיפים של אהבה אלו אינם מממשים עד תום את מטרת האהבה הפונקציונלית והיא פרו-ורבו. האחד מתאהב ומשתעבד לאקט הכיבוש ואילו השני משתעבד לציפייה ולהמתנה. אף אחד משני הארכיטיפים הללו אינם מממשים ברמה הפרגמטית את אקט האהבה.

נשאלת השאלה במה מתאפיינת הפסיכוזה של שני ארכיטיפים אלו של אהבה?

דון חואן מתאפיין בפסיכוזה המכונה "דלוזית גלטאה". המיתוס מספר על בחור רווק, מופנם וצנוע בשם פיגמליון, שפיסל אישה אידיאלית עליה הוא חלם ואליה הוא היה כמה. המיתוס מספר שהאלים חסו על פיגמליון והפיחו רוח חיים בפסל השיש. אך מבחינה פסיכולוגית אנו מבינים שפיגמליון חווה מחשבת שווא (דלוזיה) והוא זה שראה בפסל השיש גוף חי של אישה. ואכן, אנשים החיים בסגנון קיומי דון-חואני ומצויים בכמיהה מתמדת, הכמיהה היא סוג של דלוזיה. שכן, הכמיהה מקנה להם תחושה ריאלית שאהבתם נמצאת על אף שהם ממתינים לה עד אין סוף.

קזנובה מתאפיין בדלוזיה של התאהבות סביב אקט הכיבוש. השכיל לתאר זאת בצורה ספרותית הפילוסוף סרן קירקגור בהצגת סגנון החיים המכונה בפיו אסתטי (לא במובן של יופי אלא במובן של "אסתסיס" שמשמעותו ביוונית תפיסה חושית). קירקגור מתאר טיפוס זה כמשועבד לממלכת התשוקות. קזנובה לכאורה מעוניין לממש את אקט האהבה הלכה למעשה, אך בפועל הוא רודף אחרי זנבו בכך שהוא נמצא בחזרה כפייתית של כיבוש אין-סופי. אקט החיזור והכיבוש הוא המספק אותו ולא מימושו עד תום. הוא שקוע בדלוזיה של אהבה עצמית המתאפיינת בתנועה מתמדת של כיבוש אין-סופי ובלתי פוסק.

בין שתי הדלוזיות הללו: דלוזית גלטאה ודלוזית הכיבוש, המייצגות שני טיפוסים ארכיטיפיים של אהבה: דון-חואן וקזנובה בהקבלה, כפי שהציג זאת שוהם, ניתן לתאר את האהבה "הארצית". אהבה זאת גם כן מתוארת על ידי קירקגור בטיפוס השני אותו הוא מכנה הטיפוס האתי. הטיפוס האתי מתאפיין בתכונה אחת דומיננטית והיא "חזרתיות". הוא חוזר לאותה גישה, חוזר לאותו בית כל פעם מחדש. הוא מופעל על בסיס ערכים ואתיקה. ואכן, האהבה של כולנו בחיי היומיום מתאפיינת בנאמנות ובהתחייבות לחזור כל פעם למושא האהבה האחד תוך מימוש חווית האהבה באופן המשלב גם רגש של אהבה וערכים ובמקביל אהבה פרגמטית על כל המשתמע מחיי היומיום של פרנסה, גידול ילדים וכו'. האהבה מן הטיפוס האתי משוללת דלוזיה, משוללת אידיאליזציה ולכן היא ריאלית וארצית.

מכתבי האהבה שמציג בפנינו אדיר כהן בספרו "מכתבי אהבה", מלמד אותנו על תופעה מעניינת. היוצרים (אמנים ופילוסופים) חווים סוג של "ספליט" בין חיי היומיום שלהם בהם הם נתונים במצב מנטלי ריאליסטי ופרגמטי, לבין המצב המנטלי המתאפיין בתכנים בשעת כתיבת מכתב האהבה. מצב מנטלי זה מייצג אותם בזהות אחרת, בהימצאות המשלבת גם תשוקות של רצייה וגם כמיהות לעבר הבלתי-מושג. כל אחד מתאפיין בפרופיל הזהותי הקולאז'י שלו אשר מערב מינונים שונים ביחסי גומלין שונים בין הקזנובה לבין דון-חואן. "הספליט" הנפשי הזה מאשש את השערתו של שוהם שפונקציית האהבה היא קודם כל למוסס את גבולות האגו ולאפשר לאדם לחוש תחושת איחוד עם מושא האהבה בה שני סובייקטים הופכים לאחד.

לאחר מכן, לאחר ההתפקחות, שני האוהבים מממשים את הפונקציה השנייה של האהבה והיא פרו-ורבו. לכן, צודק שוהם שהאהבה הינה "אהבה כפיתיון". האהבה היא שקר הכרחי המאפשר לחוות דלוזיה לעבר אידיאליזציה ולבסוף האהבה עוברת טרנספורמציה ריאלית לעבר מימוש היעד הסוציו-ביולוגי של שימור שושלת הגנים האנושית.

         * * *

אהוד בן עזר

שני שירי אהבה

לזיכרה של פ.

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים

טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.

בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה

מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.

לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –

אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.

אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם

לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ

סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת

לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ

לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא

שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ

שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.

הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ

לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ

לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק

נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה

לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ

בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1965-1995, בהוצאת "אסטרולוג" 2005.

* * *

אשר תורן

מהפרטיזנים בנובוגרודק לבית הלבן

דונלד טראמפ בחר בחתנו, ג׳ראד קושנר, ליועצו הראשי.

ממתי נהפכה ארצות הברית לרפובליקת בננות, שאלתם.

ובכן, הכול התחיל עם לינדון ג׳והנסון.

אחרי רצח קנדי, ג'והנסון, הנשיא החדש, חשש שמשפחת קנדי האגרסיבית הולכת לחטוף לו את הנשיאות והעביר בקונגרס חוקים שמנעו העסקת בני משפחה, נפוטיזם, בממשלה. רוברט קנדי התובע הכללי של ממשלת קנדי עוד היה אז בין החיים.

כמה עשורים עברו והנשיא קלינטון, שמינה את אשתו הילארי כיועצת ממשלתו להקמת ביטוח רפואי לכולם באמריקה, שינה את החוק של ג׳והנסון וקבע שמי שעובד במשרד הנשיא פטור מהחוק האוסר לבני משפחה לעבוד בממשלה.

ככה זה עד היום.

ומי הוא ג׳ראד קושנר?

סבתו, ראי קושנר ואולי גם סבו, היו בין האחרונים ששרדו בגטו נובוגרודק. הרוב הגדול נרצח בשחיטות הגדולות החל מדצמבר 1941. היתה החלטה בין השורדים בגטו לחפור מנהרה מתחת לגדר לפני הקציר בשדות החיטה, שהעניקו מיסתור לבורחים, ולהצטרף ליחידת הפרטיזנים של האחים בילסקי. בין חופרי המנהרה היה גם אחיה של ראי קושנר. הוא ורבים מבין הבורחים נהרגו על ידי הגרמנים, אולם כמחצית משורדי הגטו הצליחו להגיע ליערות נליבוקי ולהצטרף לפרטיזנים של האחים בילסקי.  

ג׳ראד קושנר עצמו הוא בן 36 ונשוי לאיוונקה, בתו של דונלד טראמפ. אביו של ג׳ראד, צ'רלס קושנר, בנה את עסקי הנדל״ן של המשפחה שנחשבת לאחת מהעשירות במדינת ניו ג׳רסי. לפני כמה שנים צ׳רלס קושנר הסתבך בפלילים וישב בכלא ומאז ג׳ראד קושנר, בוגר הרווארד, מנהל את עיסקי הנדל״ן המשפחתיים.

נ.ב.

בין האחרונים שברחו  דרך המנהרה היו שני בני דודים רחוקים של אימי, טוביה ליבוביץ ופסח אברמוביץ, שהגיעו, אחרי תלאות ארוכות במחנות הפליטים באירופה, עלייה ב׳, אניית המעפילים ווג׳ווד ומחנה עתלית, לקבוצת כינרת. צנחן אנגלי, ג׳והני שמו, מהכלניות, שהטילו עוצר על תושבי נתניה והיה בין אלו שחיפשו את שני הסרג׳נטים שהאצ״ל חטף, שיחרר קליע מהסטן שלו, שעבר דרך המכנסיים ושרט אותי בירך, סתם שריטה בלי דם.

איכשהו המקרה הזה הגיע לידיעתה של אימי, שהעלתה אותי מיד על האוטובוס לקבוצת כינרת ושם ביליתי את אותו קיץ, רחוק מהבלגן של נתניה, ושם שמעתי לראשונה על המנהרה של גטו נובוגרודק.

* * *

יהודה דרורי

1. הפעלת כוח החוק על ערביי ישראל

ברור כיום לכול, כי ערביי ישראל נהנים במדינת ישראל מרמת חיים ומתנאים סוציאליים יותר טובים ומתקדמים מכל אוכלוסייה  ערבית אחרת במזרח התיכון, ואף שהייתה אפלייה, וגם אפלייה מתקנת לגביהם בשטחים שונים, רבים מהם לוקחים לעצמם כיום את הלוקסוס להיות אקטיביים נגד המדינה המשפיעה עליהם מטובה. ובעצם חוברים לאויבינו (אחיהם?)

הגיע הזמן להפסיק זאת!

הכול מתחיל בהנהגה לוחמנית פרו-טרוריסטית (אש"פ והחמאס והארגונים האחרים מוכּרים כאירגוני טרור); בשם הדמוקרטיה הנאורה (והמטומטמת לפעמים...) אנחנו מכניסים לכנסת "סוסים טרויאנים" הפועלים אפילו בגלוי נגד המדינה. משתפים פעולה עם רוצחי החמאס בבתי הכלא, משתפים פעולה עם אירגונים אנטישמים ואנטי ישראלים ברחבי העולם והיום אנו רואים כיצד הם ה"גיס החמישי" שממנו חששנו מאז קום המדינה מתפתח לנגד עינינו למפלצת מאיימת. 

הגיע הזמן לעצור זאת!

אני מאמין שרוב ערביי ישראל שונאים אותנו בכל נימי נפשם, לא רק מאמונתם הדתית הגורסת שאנו כופרים שיש להרגם, אלא לנוכח ההצלחה המדהימה שלנו בכינון מדינה חזקה ופורחת וריכוז של 6.5 מיליון יהודים. הם יודעים כמה העולם הערבי מפגר לעומתנו, ואז הקינאה והשינאה אוכלת להם את הלב. מצב זה הוא תמיד מסוכן להתפתחות טרור קבוצתי ואישי. לפיכך, הסכנה מבפנים גדולה מתמיד, ואף שאני מאמין שמערכת הביטחון עושה מאמצים מקסימליים לחנוק כל התפתחות אלימה כנגדנו מצידם, הרי שהחוק הישראלי לא מושלט כראוי ביישוביהם, והגיע הזמן לטפל במצבים המעוותים שנוצרו במשך השנים בגלל הזנחה מתמשכת שלנו, כל זאת כמובן במסגרת החוק !

למרות כל זאת, ומהיכרות עם יחידים במגזר הערבי, אני יודע שרובם המכריע מודים לאללה שהם חיים במדינת ישראל ולא במדינת ירדן, בסוריה או במדינת אבו-מאזן... גורמים חיוביים אלו, המנסים להשתלב בחיי המדינה כאזרחים מן השורה, עומדים בלחץ מנהיגותם להיות סוררים ומורדים ולכן עלינו לטפל בראש ובראשונה בגופי ההסתה בצורה הכי קשה שמרשה החוק ולהביא את העבריינים לפני שופטים הפועלים לפי החוק ולא לפי תחושות בטן והומניות מופרכת... יש לשפוט כחוק!

אין לי ספק שרבים בשמאל הישראלי, שרפיסותו מפורסמת מאד במקומותינו, יקומו כנגד הכתוב במאמר זה ויצלבו אותי כגזעני... לא זה שאני מצפצף על כך, כמו שאני רואה בהם את אותם יהודים שהלכו למשרפות באמונה שהגרמנים הם עם הומאני... האיסלאם טוען בתוקף שארץ-ישראל שייכת רק לו ואסור שאף יהודי יחיה בה... זה לא דבר אמורפי ומופרך אלא הריאליות היום-יומית שבה אנו חיים כבר יותר מ-100 שנה, ואלפים מאיתנו נרצחו בשנים אלו [ב-144 שנים אלו, החלל הראשון היה אהרון הרשלר בשנת 1873 בירושלים. אלמנתו הדסה היתה אשתו הראשונה של סבי יהודה ראב ממייסדי פתח-תקווה. – אב"ע ] להוכיח את רצינותו של האיסלם לגבינו. מי שלא מאמין בכך וימשיך להתרפס לפניהם –שיתפלל למות מוות טבעי...

לבסוף, הגיע הזמן שהמדינה תעשה מעשה ותחוקק את "חוק התושב והאזרח". דהיינו חוק האומר שכל אזרח המקבל תעודת זהות (ביומטרית) יחתום על טופס המחייב נאמנות למדינה ולכל חוקיה. מי שיסרב, יקבל תעודת תושב שאינה מקנה לו זכות לבחור ולהיבחר ולא ליהנות משירותי המדינה. הדבר אינו חייב להיות מכוון נגד ערבים בלבד, כי יש להניח שחרדים רבים יסרבו להתחייב לנאמנות למדינה. זו הזדמנות פז להתחשבן עם גוף פארזיטי השונא את המדינה ואינו משתתף בבניינה.

בסיכום עלינו להבדיל בצורה ברורה בין אלו שאיתנו ואלו שנגדנו, כי הדבר בחיינו – ויפה שעה אחת קודם.

2. השתלחויות בע"מ

הנשק הישן-חדש של השמאל הישראלי זו השתלחות רבתי שמשמעותה: השמצה! לנוני מוזס ולנתניהו היו שיחות שמטרתן להתגבר על "ניגוד אינטרסים..." זהו זה, לא פגיעה בדמוקרטיה ולבטח לא פאשיזם (מילה מאוד מחובקת ע"י השמאל בארץ ובעולם כנגד כל מי שלא מסכים עם רעיונותיהם ומאבקיהם). אז לא שוחד ולא נעליים אלא "תן לי ואתן לך" (שלא התממש...) בין איש עסקים קשוח לפוליטיקאי משופשף. לפיכך גם אין כל פאשיזם בהחלטת הכנסת למניעת משת"פים עם האוייב להופיע ולדבר בפני תלמידי תיכון. דמוקרטיה מותקפת חייבת לדעת להגן על עצמה בין שזה נגד פוליטרוקים שמאלנים-קיצונים המרעילים מוחות צעירים ובין שזה כנגד חברי כנסת "כדאיניקים" וטייקונים שמנסים למנוע מעיתון כלשהו להיות מופץ חינם.

3. ביטול ההכרה הפלסטינית

אבו מאזן ואנשי כנופייתו מאיימים עלינו שיבטלו את ההכרה בישראל אם טראמפ יעביר את שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. אני חושב שזו תהיה הזדמנות פז עבורנו לבטל את ההכרה שלנו בזכותם להיות מעורבים בניהול הר הבית, קבר רחל  ומערת המכפלה. בנוסף אנחנו יכולים לנצל מצב זה כדי לתקן שגיאות עבר הקשורות לאספקת מים וחשמל והתשלומים עבורם וכמו כן, לקבוע מחדש מיסוי מתאים על סחורות הנכנסות דרך נמלינו. ברור גם שבשם ההדדיות אנחנו לא נכיר בפלסטינים כביישות לאומית ונבהיר זאת לעולם.

4. אלי מייזליש כחסיד שוטה

בגיליון 1209 של "חדשות בן עזר" יצא עליי קיצפו של אלי מייזליש על עובדות ידועות שכתבתי על בנימין נתניהו, מה שלא מוצא כנראה חן בעיניו... הוא חידד עפרונו, כתב  עליי מאמר בכותרת: "דרורי – למה אתה שונא את נתניהו?"

אני לא מבין מהיכן גירד מייזליש את הרעיון שאני שונא את נתניהו, האמת היא שכמנהיג פוליטי, כלכלי וצבאי אני דווקא מאד מעריך אותו, ולכן בכל מאמר עליו אני מבכה את העובדות  הקשות המתבררות, שיביאו לנפילתו.

ביבי חסיד הקפיטליזם הגדול, ולכן אני שולל את קוצר הראות שלו בדאגה לכלכלתם של מרבית אזרחי המדינה, ובעיקר לשכבות החלשות (כאלה שמייזליש לא רואה אותן בקוצר ראייה של חסיד שוטה...). מכיוון אישי, אני בהחלט מתעב את רדיפת הבצע והקמצנות הידועה של נתניהו...  וכיום, משנחשפו העובדות ומתברר שקיבל מטייקונים ("חברים" יעאני...) מתנות בשיווי עשרות אלפי דולרים, אני מאמין שחובתה של המערכת הפוליטית והמשפטית  לגרום לכך שמנהיגותו תיפסק!

לא, אינני שונא אותו, אני פשוט מתבייש כיום שיש לי מנהיג עם רקורד מושחת כזה (ונחכה עד שנושא פנמה יצוץ...) אני רואה אותו ממש באותו "קלאסה" (ותא...) עם אולמרט...

בוא נתחשבן לשיטתך, מר מייזליש. לפי העדויות הוא קיבל באחד המשלוחים 12 קופסות סיגרים קובניים משובחים (10 סיגרים בקופסה, כל קופסה 700 דולר, דהיינו  מתנה של כ-7000 דולר). 120 סיגרים נגמרים לעישון ע"י אדם אחד במשך חודשיים... (ויש לזכור שמשלוחים נוספים של סיגרים הגיעו אליו לבקשתו...)

אפשר להיכנס לעלויות של ארגז שמפניה (24 בקבוקי דום פרניון, כ-4000 דולר), והיו עוד ארגזים... והיו חליפות יוקרה (כ-2000 דולר לחליפה) – בשורה התחתונה חוק המדינה קובע חד-משמעית שזו עבירה פלילית לאנשי ממשל לקבל מתנות! ברור לכל כי ביבי עבר על החוק, ואמנם גורמים שונים המקורבים אליו (וכאלה שהוא מינה...) ינסו לגרור את העבירות עד שיתיישנו (כפי שעשו זאת לאחרונה שני היועצים המשפטיים לממשלה בנושא ביבי-טורס...) אבל אני מקווה שהוא אכן יועמד לדין כאשר אין לי אישית שום אג'נדה פוליטית לגבי מי שיבחר במקומו... (מסיבות אסתטיות וסימפטיות אני מעדיף את איילת  שקד...)

אנשים כמוך מר מייזליש הצביעו בבת-ים עבור ראש עיר שנאשם בשחיתות "כי הוא היה טוב לעיר", ורוב תושבי רמת-השרון הצביעו לנאשם בשחיתות כי גם הוא "היה טוב לעיר".  השאלה היא לא מה כל שהעולם מעריץ... לא האם נעלה על ראש שמחתנו מושחת שהינו גם כלכלן מזהיר ונואם מוצלח... אלא האם אנחנו חיים ברפובליקת בננות כאשר השחיתות חוגגת בעידוד אידיוטים? אז מי כאן הפוץ?

* * *

תגובת אלי מייזליש:

שמש גם בחורף

אני מוכרח להודות שהפעם תפס אותי דרורי עם המכנסיים למטה בעניין נתניהו. אין מה לעשות, החדשות רודפות אלה את אלה: נתניהו... נתניהו... חקירות... וכנראה יהיה לזה סוף בזמן הקרוב שהבלון יתפוצץ.

אבל, אל תחפש אצלי את הפוץ. נתניהו לא יודח. ולוּ תכתוב עשר פעמים "חובתה של המערכת הפוליטית והמשפטית לגרום לכך שמנהיגותו תיפסק," אין סיכוי שתראה את זה. חובת המערכות לעבוד לפי התקנות ולא לפי גחמה של איש או עיתון.

כי חוץ מעניינו של נתניהו האיש [ואל תדאג; אין חשש להפלת הממשלה כמו אצל אולמרט והכנסתו לכלא] שהעיתונות המרושעת חותכת אותו בבשר החי לסטייקים או קבב, הוא עדיין עומד בראשות הממשלה ואין סיכוי שנגמל ממנו דווקא עכשיו. כי האמת סמויה מן העין. וכמו שהציבור אינו מעוניין לדעת איזה סוג של תחתונים לובש נתניהו 'בוקסר' או סליפ, ככה איני מעוניין לדעת איזה סוג יין או שמפניה קיבל או כמה אלפי סיגרים.

ישנה שאלה אחת בלבד: מי יכול כיום להנהיג את ישראל טוב יותר מנתניהו מול מלוא החופן אתגרים, להלן: הדיפת החרמות וההחלטות שתתקבלנה בוועידת פאריז ["לשלום"...], חיסול הטרור, השיחות מחר עם טראמפ, סתימת הפה של ראש המחבלים אבו-מאזן [שר"י], הדיפת ההתפרעויות של ערביי ישראל, מכות לטרור ולחיזבאללה בסוריה, ובעיקר המשך הרמת ישראל לשיאים בכלכלה הפנימית והעולמית, וחוץ מנתניהו מי יכול לעשות זאת [למשל: להחליט להפציץ שיירות לחיזבאללה של מערכות נשק בשדה התעופה של דמשק ע"י טילים קרקע-קרקע מעומק ישראל].

אני גם שולל את הגישה או תפיסת העולם כי אנו חייבים להיות "לאור גויים". לשם מה? שהגויים יעשו מה שליבם חפץ ואנחנו נעשה מה שטוב לנו. עד כה זה הולך לנו לא רע בכלל. הכלכלה צומחת משיא לשיא, התיירות גם שוברת שיאים, ככה גם העלייה שלא פג תוקפה.

ולבסוף – מצבנו הכלכלי, שלפי ה"עדויות" שדרורי מביא [עדויות של מי? לא שמעתי כלל] הוא בכי רע, ההיפך הוא נכון.

דרורי גם משייך אותי לאנשי בת-ים [מי שׂמך?] שהצביעו עבור ראש עירייה מושחת כי היה "טוב לעיר". האמנם נתניהו דומה במשהו לשמן ההוא מר לחיאני ממפלגת העבודה, שהלך לכלא?

אני גר בנס-ציונה מול פארק המדע, וניחוח של איי-קיו גבוה משכר חושים כשאתה יושב על המרפסת, וראש העיר שלנו הוא יוסי שבו המצטיין, בין ראש העיר פעם אחר פעם, קצין בכיר ודיפלומט בעברו, שלחיאני לא מגיע לסוליית נעליו וגם לא תמצא אצלי בבית חשבוניות של שמפניה. ובזה אני מקווה לעבור מכאן לדפים חלקים, כי יש לנו במדינה הרבה דברים טובים כמו מזג האוויר של היום – שמש בחורף [הכביסה התייבשה בשעה].     

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ה. הולדת "הבתולה מתל ברוך"

את התמונה של דוד גלבוע העומד בפתח הדלת  עם שתי ידיים למעלה לא אשכח לעולם. תמר דובדבני אמרה לי שגם היא לא תשכח. היא ראתה, מה שאני לא יכולתי לראות דרך חור המנעול, גם את כל שכני הבית ואת כל ילדי הרחוב הממלאים את חדר המדרגות וצופים במחזה. לזכותה של תמר ייאמר שלא נתנה לשוטרים להיכנס, והיפנתה מבט לעברי בחוסר ישע. בהוראות שנתתי לה צפיתי את כל האפשרויות העלולות לקרות במהלך התעלול, אבל מי חשב שהמשטרה תתערב? תמיד היא באה כשלא צריך.

מיהרתי לצאת מהמרפסת ולבוא לעזרת תמר, כשאני מצביע על שפתיי ומורה לכולם לדבר בשקט.

בשיחזור הפרשה לאחר מעשה, מסתבר שהדברים התנהלו כך. ארבעת שחקני הברידג', שהיו נפגשים במרפסת הסלון כל יום שישי, ידעו שהדירה ממול ריקה וחשוכה תמיד, והנה פתאום אור. הדבר עורר את חשדם, בייחוד כשהבחינו בדמותו של דייב  המציץ מהגג הקטן ובארבע הדמויות הניצבות במרפסת המטבח. החשד הזה קיבל חיזוק יתר, כאשר אחד מהם צעק לעברי "מה אתם עושים שם!?"

ואני עשיתי לו: "שה!"

אם הייתי יותר חכם הייתי יכול להבין שזה שהוא חזר לשחק, זה לא אומר שהוא לא שלח את אשתו לטלפן למשטרה ולספר על חבורת גנבים, שפרצו לדירה ממול.

השוטרים, שעלו תחילה לגג, גילו את דייב השוכב על הגגון כשעיניו מופנות למרפסת המטבח. מיד שלפו אקדחים ואמרו לו להרים ידיים. לשאלתם על מעשיו, סיפר להם על שוקה  החום שחלומו היה למצוא גרושה מתמסרת, ואנחנו  סך הכול מבקשים לבדוק אם ייכנס לארון כשהגרושה המדומה תצעק: "בעלי בא!"

בכל תולדותיה של משטרת ישראל לא נשמעו דברי הבל כאלה מפיו של פושע החשוד בגניבה. לא פלא שהשוטרים לא הטמינו את אקדחיהם וציוו על דייב  לרדת אל הדירה, כדי להוכיח  להם את צדקתו. 

הגברת שפתחה להם את הדלת (תמר דובדבני) נראתה להם נורמטיבית, אבל אני, שבאתי לעזרתה כדי להסביר את מהות  העלילה, כנראה נראיתי חשוד.

מי יודע איך היתה נגמרת הפרשה אלמלא נזכרה תמר שגיסה הוא ניצב במשטרה, והם יכולים להתקשר אליו לשמוע שאנחנו לא פושעים. השוטר הראשי  עשה זאת ואני שמעתי איך תמר מסבירה לו  במכשיר הקשר, שהיא משמשת בתפקיד גרושה האמורה לחנך סטודנט מופרע.

אני לא חושב שהניצב הבין בדיוק מה גיסתו מנסה להסביר לו, ובכל זאת  ביקש מהשוטרים שיניחו לנו ולקח על עצמו את האחריות.

סוף סוף נסגרה הדלת ואנחנו נשארנו עומדים לצידה, מתלחשים מה עושים עכשיו. תמר היתה תשושה ורצתה שנסיים  את התעלול, אבל אני התעקשתי להמשיך. אמרתי שכל הקטעים המסובכים כבר מאחורינו ועכשיו מה שצריך זה רק שדייב יטרוק את הדלת, יפרוץ בקללות ואיומים, ותמר תצעק: "הצילו! הוא אונס אותי!"

מה יותר פשוט מזה? 

כנראה שהייתי נחרץ מאוד, כי דעתי התקבלה. כל ה"עכברים"  חזרו להסתתר והגיע תורו של דייב להוכיח את כישרונו הדרמטי, והוא לא הכזיב. 

"את לא תסגרי לי את הדלת!" צעק במבטא מזרחי אחרי שטרק את הדלת, "זה גם הבית שלי ואני אבוא מתי שארצה!" 

"אתה לא תיגע בי!" צרחה תמר בהיסטריה, "ותסתלק מכאן!" 

"אני אגע במי שאני ארצה ואם אני אתפוס את זה שאת מזדיינת איתו, אני אהרוג אותך ואותו!"

אני לא יודע מה שוקה הרגיש בתוך הארון למשמע הדברים, אבל אפילו אני, שהייתי רחוק במרפסת הקטנה, הרגשתי שעוד מעט אעשה במכנסיים מרוב פחד.

"אני אהרוג אותך!" צעקה תמר, "ואם תיגע בי אני כבר קוראת למשטרה! תסתלק, נו!!! " 

וכאן קרה משהו שלא לפי התוכנית. במקום לנסות לתפוס ולאנוס אותה כאילו, נבהל דייב מהצריחה האחרונה שלוותה בהדיפה פיזית. הוא נהדף לעבר חדר המקלחת ושם נסגר בטריקת דלת.

עוד אני חושב מה עושים עכשיו, ותמר פסעה ישירות אל המרפסת הקטנה ולחשה לי: "מה עושים עכשיו?"

 "זהו," אמרתי, "אין מה לעשות, תגידי לו ללכת ונראה אם ילך." 

"חסר לו שלא ילך!" זרקה לי תמר, שהיתה  כבר באפיסת כוחות.

ביד רועדת פתחה את מנעול הנחושת של הארון, וכמעט התעלפה כשראתה לפניה ארון ריק. לא רק שוקה נעלם, גם כל הבגדים שהיו תלויים על הקולבים. מה זה יכול להיות. מתי הוא הספיק להיעלם?

עוד היא עומדת המומה ומקרקעית הארון,  שהיתה מכוסה בערימת הבגדים, בקע קולו הרועד של שוקה השואל: "הוא כבר הלך?" 

מסתבר ששוקה לא איבד זמן לבטלה, ובעוד אנחנו מתלחשים עם המשטרה, הוא הוריד בשקט את כל הבגדים, נשכב על קרקעית הארון וכיסה את עצמו בשמלותיה של בת דודתי. בימינו המאוגרפת החזיק קולב עץ אחד למלחמת הגנה (פלמחניק או לא?) אם יהיה צורך. בעצם תוכניתו העיקרית היתה, כך גילה לי למחרת, שברגע שהבעל פורץ את דלת הארון, הוא ייצא משם על ארבע ויברח מדלת הכניסה. 

"ולא היית מנסה להציל אותה?" שאלתי.

"איך?" אמר, "הוא היה הורג את שנינו."

מה שקרה אחר כך, אחרי שתמר גילתה את שוקה בקרקעית הארון, היה גם כן בלתי צפוי. כשענתה על שאלתו ואמרה: "כן הוא הלך." הוסיפה על דעת עצמה ואמרה: "עכשיו תלך גם אתה!" 

"אבל את בטוחה שהוא באמת הלך?" שאל ליתר ביטחון.

"כן. ותלך גם אתה לפני שאני זורקת אותך כמו שזרקתי אותו." 

"אבל אני לא מבין, אם הלך אז אנחנו יכולים להישאר." כך אמר ושלח יד לגעת בכתפה.

זה היה יותר מדי. היא זעקה  "תסתלק כבר!!!"  בקול כל כך היסטרי עד ששוקה ממש נעלב ולפני שיצא הספיק עוד להגיד: "אפשר לחשוב מי את! אם הייתי רואה אותך ברחוב לא הייתי מסתכל בכלל." 

היה זה ממש לא יפה מצידו. איך אפשר להעליב כך אישה שרק לפני רגע סיכנת את חייך  כדי לשכב איתה?

  טוב שתמר לא לקחה את דבריו ברצינות. אנחת הרווחה שפלטה מפיה עם צאתו, היתה כל כך אמיתית, עד שכל ה"עכברים" פרצו בצהלת צחוק שהיתה חנוקה עד כה.

עוד אנו צוהלים ופעמון הדלת השמיע צלצול חד. נפלה עלינו דממה. הצלצול חזר ואחריו דפיקה על הדלת וקולו של שוקה:

"תפתחי נו!"

כל העכברים מיהרו לחזור ולהסתתר. גם אני רציתי, אבל תמר תפשה בחולצתי ואמרה לי: "אני לא פותחת!"

לא היתה לי ברירה. היא הצטרפה למסתתרים  במרפסת ואני פתחתי את הדלת בדלית ברירה.

אינני זוכר מתי ראיתי מישהו שנפלה עליו תדהמה כל כך בלתי אפשרית! 

"פוצ'ו!" קרא שוקה אחרי שהתעשת, "גם אתה באת אליה? ממזר! העיקר שאמרת לי לא! לא! אני לא מעוניין תלך אתה! איפה  התחבאת כל הזמן?" 

"אני? במרפסת המטבח." 

"אהה, בעד זה היא לא רצתה שאני אלך לשם. שמעת את הצעקות של הבעל שלה?" 

"כן, בטח. כמעט קפצתי מהמרפסת. למה חזרת?" 

"למה? לקחת את הליקר והבונבוניירה. אם היא כזאת זונה, לא מגיע לה כלום." 

כאן הוא נכנס אל  הסלון ותפס את שני המצרכים היקרים.

ברגע זה כל המסתתרים לא יכלו יותר. קולות הצחוק שלהם בקעו מכל עבר, ואחר כך גם הם עצמם. 

התדהמה שנשקפה מעיניו של שוקה כשראה אותי, היתה כאין וכאפס לעומת התדהמה שאחזה בו עכשיו. בקבוק הליקר נשר מידיו והתנפץ על הרצפה בקול נפץ עז.

זה היה סיום חגיגי לכל האירוע.

אני לא זוכר מי היה זה שלקח מטאטא  ויעה כדי לאסוף את שברי הבקבוק. אני זוכר רק שהחדר התמלא בפטפטת כזאת, שלא היה אפשר להבין מה מדברים. כל אחד מצא לנכון לספר מה עבר עליו באותם רגעים של מתח, וכל אחד ראה את עצמו כגיבור הפרשה.

מיותר לספר שהסיפור הזה  הגיע לפקולטה למחרת השבת ועבר מכיתה לכיתה כבערה בשדה קוצים. שוקה עצמו נמנע מלהגיע לרחובות במשך כמה ימים ולא אתפלא אם מישהו היה מגדיר את מה שעבר עליו אחר כך כהלם קרב.

לזכותנו יש לציין, שמבחינה חינוכית התרגיל מילא את ייעודו. שוקה שכח את חלומו למצוא חברה גרושה, וכחצי שנה אחרי האירוע, התחתן עם ימימה חברתו  הבתולה, שמילאה את הבטחתה והרשתה לו לעשות לה את כל מה שמותר לעשות רק אחרי החתונה.

הרבה שנים רבץ סיפור התעלול בביטני וחיפש הזדמנות לצאת לאור. ההזדמנות באה כאשר נולד עיתון יומי חדש בשם "חדשות", ובפגישה שהיתה לי עם העורך, יוסי קליין, הוא הציע לי לכתוב סיפור בהמשכים לגיליון יום השישי. כמובן שהסכמתי. הימים שאני רדפתי אחרי עורכי עיתונים עוד לא משו מזיכרוני. 

קראתי לסיפור "האיש שלנו בארון" והוא הספיק לצאת בעשרים המשכים, עד שהעיתון נסגר (לא בגללי – אני מקווה).  כשהתחלתי לכתוב את הפרקים, לא העליתי על דעתי שעיתון "ידיעות אחרונות" יצא מעורו ויכריז עליי מלחמה.  ל"ידיעות אחרונות"  היה מוסף ילדים  בעריכת בינה אופק ובו היה לי מדור קבוע של סיפורי קומיקס. כשאדם ברוך, עורך המדור, גילה שאני כותב גם בעיתון המתחרה, פנה אלי באולטימאטום, או הם או "ידיעות".

אמרתי: "הם. כי מדובר בעיתון העושה את צעדיו הראשונים והוא עלול להתמוטט אם אעזוב אותו. " 

אדם ברוך לא השתכנע, גם לא צחק, ואני נאלצתי להיפרד ממדור קבוע בעיתון הכי נפוץ, שפירנס אותי כמה שנים. אולי זה היה עונשי על שהתעללתי בבחור נחמד כמו שוקה החום ז"ל,  שכל מה שרצה, היה בסך הכול מה שכולנו רוצים.

כמה שנים לאחר מכן, כאשר אורי בני ז"ל השתחרר מהצבא והחליט לפתוח הוצאת ספרים שקרא לה "הוצאת לשון", החלטתי לתת לו עבודה. כתבתי את הסיפור מחדש ונתתי לו להפיק את הספר שקראתי לו "הבתולה מתל ברוך", כי בינתיים השפה הדינמית שלנו  הגדילה עשות ושם כמו "האיש שלנו בארון", קיבל משמעות אחרת.

שלושת הפרקים שבהם מיציתי כאן את התעלול עם שוקה, וסיפרתי את הדברים בדיוק כפי שקרו, הפכו בספר לעשרים וארבעה פרקים, שמהם אפשר ללמוד, איך תעלול קטן יכול להפוך לספר שלם בעזרת מה שנקרא – דמיון  מופרע של סופרים. 

כאן המקום לספר גם על תמר דובדבני ז"ל, שתמיד הודתה לי על ששיתפתי אותה במחקר חינוכי, שהעניק לה סיפור לכל החיים. בשנים הבאות קנתה את ליבו של פלי"מניק אחד ועברה לגור אתו  בקיבוץ מעגן מיכאל. שם עבדה בשנותיה האחרונות בספריה, ולחברים שהיו באים להחליף ספרים, היתה ממליצה על הספר "הבתולה מתל ברוך" בלי לגלות  שהיא אחת מגיבורי  הספר.

כקוריוז אני יכול להוסיף, שבימים שעמלתי על כתיבת ספרי "אחריי במדבר", זומנתי לקיבוץ סופה,  למסיבה המוקדשת לענף הבננות. במסיבה כל חבר התבקש לספר סיפור הקשור לבננות. כשהגיע תורי סיפרתי להם את סיפור המתיחה של שוקה החום. הם הקשיבו בעניין ואפילו נידבו לי כמה ציחקוקי נימוס. הבעייה היתה, שלא היתה לי פואנטה מתאימה לסוף הסיפור. מי שהציל את המצב, היה מרכז הפלחה שקם ושאל: "אבל מה הקשר של הסיפור והבננות?"

לשאלה הזאת חיכיתי והצלחתי סוף סוף להוציא מהם צחוק של ממש כשאמרתי: "מה? לא סיפרתי לכם? הליקר ששוקה החום הביא ל'גרושה' היה ליקר בננות..." 

המשך יבוא

*

לפוצ'ו, "בחיי (3)", הגיע לכם... ליצנים... צחקתי צחוק רם, אבל בצעירותי, כשהייתי יותר רצינית, הייתי אומרת שזוהי התעללות זדונית באדם עלוב ומיואש.

אביבה קם

* * *

שרה אהרונוביץ קרפנוס

מעודי

מֵעוֹדִי לֹא לִטַּפְתִּי כְּרֵסִי בֵּין שִׁנַּי

מֵעוֹלָם לֹא נִנְעַץ בִּי עָקֵב, אֶגְרוֹף

מֵעוֹלָם לֹא נָשָׂאתִי בִּי

פְּרִי בֶּטֶן.

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁמַעְתִּי לַחַן

לְמַעַן יִטָּמַע בּוֹ

בְּעוֹדוֹ מוּגָן

מִפְּנֵי עוֹלָם.

מֵעוֹדִי לֹא שַׂחְתִּי אֵלָיו

בְּעוֹדוֹ צָף בְּמֵימַי

מַאֲזִין לְהַלְמוּת לִבִּי

מַרְטִיט בִּצְחוֹקִי.

מֵעוֹדוֹ לֹא הִזִּיל דִּמְעָה

בְּבִצָּתוֹ הָעֲכוּרָה

בִּבְכּוֹתִי מָרָה

עַד הִגִּיעַ מוּכָן אֱלֵי לֵב.

אֵלַי.

3.1.13

© כל הזכויות שמורות

* * *

נעמן כהן

נתניהו מגן הדמוקרטיה הישראלית

כאשר הרפורמטור הצ'כי יאן הוס נתפס על ידי האינקוויזיציה והועלה על המוקד בכיכר העיר פראג, ניגשה אליו אישה זקנה והוסיפה זרד קטן למדורה. על אדיקותה של אותה זקנה אמר הוס את משפטו המפורסם: "הו, תמימות קדושה" ("O sancta simplicitas!").

"הו תמימות קדושה!" אי אפשר שלא להיזכר במשפט זה כאשר קוראים את מאמרו של נחום בורשטיין-ברנע "כולם חשודים" בתגובה למעשה הסחיטה של מעסיקו ארנון מוזס כלפי העומדים בדרכו אל העושר.

"הו תמימות קדושה!" גם הצַדֶּקֶת סימה קדמון המיתממת: "עזבתי את 'מעריב' בגלל שלא ניתן לי לכתוב נגד נמרודי אבל מעולם לא התערבו בכתיבתי ב'ידיעות'..." מעניין, אז למה אם כן לא שמענו ממך, הצַדֶּקֶת, אף פעם איזושהי התנגדת למדיניות הכוחנית של מעסיקך?

לא שמענו מילת ביקורת על האיתרוג של שרון, ואחריו על העמידה לצידו של אולמרט כאשר הורשע בדין, וכל חבורת שכירי העט של ארנון מוזס תומכי אולמרט נחלצה מיד לטהר את השרץ ולהשתלח בשופט. נחום בורשטיין-ברנע קבע שפסק הדין של רוזן שהרשיע במחוזי את אולמרט הוא "רדוד, משתלח ומביך," ושותפו, שמעון פישר קבע בקול גדול כי "האשם הוא לא אולמרט. הנאשם הוא רוזן". (ידיעות 30.12.15).

לא שמענו מילת ביקורת על הפסקת הדיווח על המחאה במהלך 2011, כאשר היא עברה מביקורת על נתניהו לביקורת על הטייקונים במשק. וכמובן, לא שמענו ביקורת על ההתקפות הבלתי פוסקות על נתניהו ואשתו כאשר כל קבוצת הכתבלבים הצייתנים שכירי העט של ארנון מוזס, כנחום-בורשטיין ברנע, שמעון שיפר, סימה קדמון ודומיהם נבחו בארסיות ללא הפסק נגד נתניהו ואשתו.

לא פחות צביעות יש בהאשמות של האקטיביסטים הפרו-איסלאמיים, תומכי הכיבוש הערבי, שכירי העט של הטייקונים בעלי ההון הקפיטליסטיים האדונים עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הנאצי לשעבר), והטייקון ליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ" – המאשימים את נתניהו בהיותו פאשיסט ודיקטטור המוביל את ישראל למשטר נאצי הדומה לרייך השלישי, בעוד הם תומכים בסתימת פיות ובהנצחת מונופול התקשורת המושחת של מוזס ע"י תמיכה בסגירת "ישראל היום".

מסתבר שעמוס שוקן גם נסחט ע"י "ידיעות אחרונות" של מוזס  על ידי איום בפרסום מביך, ולכן אינו תוקף את מוזס כסחטן בלעדי:

נוני מאיים על שוקן:

http://rotter.net/forum/scoops1/374728.shtml

ככל הנראה הסחיטה אינה יעילה עד הסוף שכן הצילומים המביכים על הפרקטיקה המינית של שוקן מסתובבים זה זמן רב ברשת ונצפו על ידי רבים.

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-371545-00.html

לסיכום, יש לקבוע שהמאבק של נתניהו במונופול התקשורתי המושחת של מוזס הציל את הדמוקרטיה הישראלית. הדמוקרטיה תלויה בתקשורת המביאה מגוון דעות. הדמוקרטיה אינה יכולה להסתמך רק צד אחד של המפה.

מצד אחד חיוני לדמוקרטיה עיתון כ"הארץ" (החיוני לקורא הרוצה ללמוד את דעות האוייב) ומאידך חיוניים לדמוקרטיה העיתונים של שלדון אדלסון "ישראל היום" (הניתן בחינם) ו"מקור ראשון" (בתשלום) המציגים את הצד הנגדי. וכמובן חיוניים גם כל שאר העיתונים, ובלבד שיגלו יושרה ולא ישמשו כסות מושחתת שמטרתה עשיית כסף בלבד.

תודה נתניהו על הצלת הדמוקרטיה.

ולבסוף תודה קטנה לאדלסון שבזכותו אני קורא כל יום בחינם את "ישראל היום" ו"ידיעות". 

אלון עידן – אני שונא את נתניהו

זיגמונד פרויד טבע את המושג "פרוייקציה", הטלה. זהו מנגנון הגנה פסיכולוגי של העצמי בו האדם מייחס באופן לא מודע לאדם אחר את דחפיו, רצונותיו, מחשבותיו וקונפליקטים פנימיים שלו, ועל ידי כך מצליח האדם להשתחרר מאותם רגשות שאינו יכול לשאת.

במקום לכתוב במצוות עורך העיתון: "אני שונא את נתניהו" כותב אלון עידן: "נתניהו שונא את הישראלים". (מוסף "הארץ" 13.1.17)

המחדל הגדול של המשטרה והשב"כ – טרם נתפסו המציתים

למרבה הצער טרם הצליחו המשטרה והשב"כ לתפוס את המציתים בגל ההצתות האחרון בנובמבר. נכון לתפוס מציתים אינו דבר פשוט כי הם אינם מותירים טביעות אצבע אבל יש להמשיך בחקירות ולא להרפות.

השמחה על כך שטרם נתפסו המציתים מצד חוגים רבים רק מעודדת את גל ההצתות הבא.

העבריינית מרגלית מצנעה

כאן זה לא אירופה – מגזענות לעבריינות

הערבים שחיו בערב לפני כיבוש ארץ ישראל הכירו רק שני כיוונים: דרום וצפון.

ערבי שהיה עומד מול הכעבה כלפי השמש העולה במזרח, יד ימין שלו היתה מופנית לדרום ולכן בערבית "ימין" זה "דרום" (כך גם בעברית בן ימיני הוא דרומי), והארץ מדרום לערב נקראה בערבית "יאמאן" – ימין כלומר דרום, וידו השמאלית היתה מופנית לעבר הצפון ומכאן "שמאל" –  "צפון". כתוצאה מכך הארץ מצפון לערב נקראה "שאם", כלומר שמאל-צפון. (מכאן גם השם דעא"ש, ר"ת: מדינת האיסלם בעיראק ובשאם (שמאל-צפון) .

מרגלית מצנעה היא בעצם "דרומית" (יאמאן זה דרום) אבל ב"אהבתה" לאשכנזים היא התחברה ליהודים הערבים המוגרבים-המערביים (מגרב בערבית – מערב) וכשם שהם המערביים מכנים עצמם דווקא "מזרחיים", כמותם גם היא הדרומית מתנאה בכך שהיא "מזרחית", ושרה "שירים ים תיכוניים" (תימן הרי נמצאת לחופי הים התיכון...)

אין לי מושג אם מוצאה של מרגלית מצנעה הוא מסביבה של תימנים "סונים" או תימנים "חותים", אבל היא עצמה כשאר הגזענים האנטי-אשכנזים, שואפת לבטל את תרבות האשכנזים ולהשליט עליהם את תרבותם של יהודי ערב.

הנה צמד התעמלנים היהודים-הערבים האנטי-אשכנזים מרגלית מצנעה, ורון חכלילי בתעמולה אנטי- אשכנזית:

https://www.youtube.com/watch?v=6WapT5OzpK4&spfreload=10

בכל הופעה נוהגת מרגלית מצנעה לשאול את הקהל: "אתם רוצים הופעה תרבותית (יעני אשכנזית) או הופעה "מלעונית?" (יעני, הופעה בסגנון ערבי).

https://www.youtube.com/watch?v=s9tZtC0MCRk

('מלעון' פירושו בערבית רשע  ומאותו שורש באה אף הקללה הערבית הנפוצה 'ילען אבוק' (יקלל האל את אביך), ששובשה ל'ינעל אבוק').

ב-16 באוגוסט 2011, נעצרו מרגלית מצנעה ובנה אסף בחשד שניסו להיעזר בעבריינים מיכאל חזן ובן כהן כדי לגבות כספים מאמרגנהּ לשעבר אסף אטדגי.

במסגרת הסדר טיעון שנחתם בנובמבר 2011 הודתה מרגלית מצנעה והורשעה בסחיטה באיומים של אטדגי ונגזרו עליה שישה חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות.

לאחר שיחרורה ותקופת שתיקה קצרה הצליחה מרגלית מצנעה לשקם לאט לאט את הקריירה שלה ולאחרונה היא הצליחה לחזור לפופולריות בציבור שלה באמצעות אחד הלהיטים הפופולאריים: "כאן זה לא אירופה":

מבראשית ברא אותנו מופרעים

אמריקאים עם כבוד של ערבים

לא יעזור לך שתמשיכי לקלל

את מכורה! לישראל!

פורופופופה, פה זה לא אירופה

פה זה ישראל, תתחיל להתרגל

כפרה, הופה, פה זה לא אירופה

פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן.

https://www.youtube.com/watch?v=UxbGdh0ekac&list=PL59E6yoVbu_pWsMA-YZKAGagNSuBygdaw

השיר משקף את העניין כולו. כאן זה לא אירופה.

מרגלית מצנעה היא אישה מצליחה, עשירה, ובעלת קריירה משגשגת. במידה רבה גם תהליך ה"השתאכנזות" שלה עלה יפה: מרגלית מצנעה ילידת תימן שעלתה לארץ בילדותה היא פרי חינוך אשכנזי.

הנשים בתימן היו רובן ככולן אנאלפאבתיות ואחת משלוש נשים היו נאנסות בכוח להינשא לגברים מבוגרים, שהן לא רצו בהם, והנה מרגלית מצנעה היא גם אישה משכילה (הידד למורות האשכנזיות) היודעת קרא וכתוב, וגם אישה שבאורחות חייה היא אישה ליברטיאנית, חופשייה, ממש כאשכנזיות. אבל מסתבר שבכל זאת היא שונאת את התרבות האשכנזית ורוצה להחזיר לעצמה (ולחברה הישראלית כולה) את תרבות יהודי תימן כפי שהיתה בתימן. חלילה לה שישראל תהיה אירופה.

 מסתבר שמרגלית מצנעה אינה יכולה להתנתק מעברה. בינואר 2017 אירע פיצוץ ברכבה של צנעני במסגרתו לא נפגע איש. צנעני טענה כי מדובר בפיצוץ מנוע. המשטרה חשפה את עובדת קיומו של מטען זעיר, כאירוע פלילי.

נאחל לה למרגלית מצנעה שתיחלץ בהקדם ממצבה.

אישה ערבייה מי יידע חייך?

סייד קשוע שמרנות או אמנות

לא רק לנשים יהודיות-תימניות יש בעיות. גם לנשים ערביות-מוסלמיות יש.

הערבי-המוסלמי הגזען, כתב "הארץ" באמריקה, סייד קשוע, מתנאה תמיד בהיותו ערבי-מוסלמי-סוני-ליברלי על ידי הדגשת אהבת השתייה החריפה שלו המנוגדת לאיסלם.

השבוע כתב קשוע שלנוכח התקפות על אמניות ערביות הוא לא בטוח שעצמאות ערבית תביא להם חופש. הוא מתייחס לביקורת החריפה על הסטודנטית מאוניברסיטת חיפה שצירה ציור ובו פלגיאט מניטשה: "אלוהים מת", וזכתה עליו לאיומים רבים, ולחרם שהטילה עיריית אום אל פחם על הסרט "לא פה ולא שם" המספר על שלוש נשים ערביות "משוחררות" החיות בתל אביב.

קשוע "המוסלמי-סוני-ליברלי" הלך לצפות בסרט במטרה לנזוף במקטרגים ובאנשי אום אל פחם המחרימים אותו, אך לאחר שצפה בסרט הוא "הבין" אותם. כלומר, הצטרף לדעתם.

דמותו של הארוס של אחת הנשים מוצג בסרט כגבר ערבי דתי אלים, האונס אותה ומשאיר אותה מדממת. "אין שום הצדקה תסריטאית," כותב קשוע, "לכך שאיש הדת (המוסלמי) יהיה האנס, ואין שום הצדקה שבן המשולש (שם נולד וגר בנעוריו קשוע) יהיה הגבר האלים."

כמובן, קשוע לא מפרט, אבל ברור שלדידו יש הצדקה להציג כאנס רק גבר יהודי.

גזען כבר אמרנו?

"כלב משוגע" – ירושלים יוק

לאחר שסולימאן המפואר כבש את האי רודוס מידי מסדר ההוספיטלרים ב-1522 וגירש אותם, העניק מלך סיציליה קארל החמישי לאבירים ב-1530 את השלטון על איי מלטה.

האבירים ביצרו את האיים והמשיכו להציק לטורקים בשוד ימי ובפשיטות על ספינות מוסלמיות תוך שהם מסכנים את נתיבי השיט הטורקיים לצפון אפריקה.

בתגובה שלח הסולטאן כוח סיור למלטה במטרה להכין את המתקפה עליה, אולם כוח זה לא הצליח לאתר את האי, שב לאיסטנבול ודיווח לסולטאן כי "Malta yok!" ("מלטה לא קיימת"). על הכישלון הזה בניווט שילם מפקד הכוח בחייו.

ג'ימס מאטיס שר ההגנה המיועד של ארצות הברית הידוע בכינויו "כלב משוגע" טען בשימוע בקונגרס כי בירת ישראל היא תל אביב כי שם נמצאים כל מוסדות הממשל.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4906800,00.html

מילא אם היה אומר שלדעתו תל אביב צריכה להיות בירת ישראל ולא ירושלים, אבל הגנרל אמר כי תל אביב היא הבירה של ישראל ושם נמצאים כל מוסדות הממשל. ירושלים, הכנסת, הממשלה, הנשיא, כולם יוק. הגנרל לא דיבר על משאלת לב אלא על עובדות.

מפגן הבורות הפיליסטיני של שר ההגנה מבשר רעות.

חנן חריף – אמת ושקר במדע

ראשית עליי להתנצל שאייתי לא נכון את שמו של חנן חַריף.

חנן חַריף קובל עליי בחריפות על כך שלא התייחסתי לנאמר במאמרו ולא הבאתי כל ראייה נגד קביעתו שיוסף יואל ריבלין בתרגומיו מערבית הונע משאיפות לפיוס יהודי-ערבי. ואם כך, הוא קובל, למה רגשו גויים? ("חדשות בן עזר", גיליון 1209)

מוזר. הרי בדיוק לעמדתו זו של חריף התייחסתי, ורק חיזקתי את טענתו. ("חדשות בן עזר", גיליון 1207)

כתבתי שריבלין מטעמים פוליטיים של שאיפות לפיוס יהודי-ערבי עשה זיוף מדעי כאשר תירגם תרגום חלקי בלבד את הספר "חיי מוחמד". ריבלין צינזר, כלומר השמיט, את תיאור היהודים ע"י מחבר הספר איבן הישאם – כשקרנים, בוגדים, רשעים וצבועים, והעלים את תיאורי האכזריות של טבח יהודי קורייטה ע"י מוחמד.

ריבלין עשה זאת במטרה להציג את הערבים בצורה חיובית ולא באור שלילי לאחר שפיכות הדמים של מאורעות תרפ"ט 1929, שביצעו הערבים בהנהגת מנהיגם המופתי של ירושלים, מוחמד אל חוסייני.

האווירה הציבורית ביישוב היתה קשה כלפי הערבים, ובשל כך, עשה יוסף ריבלין מאמץ לא להציג את מוחמד נביא הערבים באור שלילי.

הזיוף המדעי שעשה ריבלין גרם לכך שרבים ביישוב לא הכירו את העולם הערבי-מוסלמי כמות שהוא ועובדה זו גרמה לרבים להאמין לתעמולת הכזב ש"האיסלם היא דת של שלום", ולא להכיר נכוחה בזמן את מניעי פעולתו של מוחמד אל חוסייני.

המעניין הוא שחריף אינו מזכיר את העובדה הזו כלל במאמרו למרות שהיא רק מחזקת את התיזה שלו. תמהיני האם הוא אינו מזכיר זאת בכוונה תחילה מטעמים פוליטיים, או שמא מחוסר ידיעה?

לשאלתו למה רגשו גויים? התשובה: הגזענות הערבית-מוסלמית מיסודו של מוחמד.

שלמה זנד האיש ללא זהות והחילוניות בעם היהודי

שלמה זנד "האיש ללא זהות" (הוריו מפולניה, אך הוא אינו פולני. הוא נולד באוסטריה ואינו אוסטרי. הוא יצא מהעם היהודי ואינו יהודי. הוא אקטיביסט פרו-ערבי-איסלמי ואינו ערבי-מוסלמי, או פלישתי) קובע במאמר ב"הארץ" ש"היות שאין תרבות יהודית חילונית, לא ניתן להצטרף באופן חילוני למשהו שלא קיים." (שלמה זנד, "לציונים הפסוודו-חילונים אין תשובות", "הארץ", 13.1.17, שם המאמר באינטרנט: " קטסטרופות נוספות צפויות לחילונים").

הסופר האוסטרי רוברט מוזיל כתב את הספר: Der Mann ohne Eigenschaften (האיש ללא תכונות), המציגה את דעיכתה המוסרית והאינטלקטואלית של האימפריה האוסטרו-הונגרית דרך עיניו של אולריך, מתמטיקאי-לשעבר שכשל בניהול קשרים עם העולם באופן שיאפשר לו לקבל "תכונות".

בניגוד לדמותו של האוסטרי אולריך "חסר התכונות", זנד יליד אוסטריה, הוא "חסר זהות" אבל לפחות בעל תכונה אחת: "אוטו-אנטישמיות". ברור שלפי זנד אם אין עם יהודי, גם אין חילוניות יהודית, וכפועל יוצא גם לא תיתכן תנועת שחרור יהודית – הציונות. אי לכך, לנבואתו, החילונים הציונים צפויים לקטסטרופה מהיהודים הדתיים, ולא מהאויב הערבי-מוסלמי, איתו דווקא מזדהה זנד.

שאלת החילוניות היהודית היא רצינית מכדי להשאירה בידי פיליסטיני אוטו-אנטישמי כזנד.

במאמר ארוך בעיתון "הארץ" קבע פרופסור שלמה אבינרי, המתפלמס עם הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי)  שבן-גוריון לא זיהה את עצמו כחילוני אפילו כשהיה כזה. "אם היה נשאל," הוא כותב, "היה בן גוריון מזהה עצמו כיהודי, כציוני, כסוציאליסט. ככל שניתן לכנות את בן-גוריון ובני דורו 'חילונים', הרי זהו תיאור עובדתי גרידא – החילוניות כשלעצמה מעולם לא היתה זהותם העצמית".

"אחד מהישגיו של הימין בישראל", ממשיך אבינרי, "הוא העובדה שהצליח לנכס לעצמו מושגים כמו "יהודי" ו"ציוני". הדור של בן-גוריון מעולם לא חש נחיתות מול הציבור הדתי, ומעולם לא חשב שעליו להתפאר ב"יהדות חילונית" – אין דבר כזה, כמו שאין "נצרות חילונית"; יש ציונות, יש סוציאליזם." (שלמה אבינרי, "נגד חילוניות חלולה", "הארץ" 5.1.17)

שניהם זנד ואבינרי טועים. עם מוגדר כקבוצת אנשים המגדירה את עצמה כעם, כלומר אנשים המזהים עצמם כחלק מקולקטיב אנושי. ועדיין (אולי למורת רוחו של זנד) קיים עם יהודי. קיימת קבוצת אנשים חילונים המזהים עצמם כחלק מהעם היהודי.

אבינרי טועה בכך שהוא מזהה את החילוניות רק עם האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית, ובכלל תמוהה קביעתו כי "אין דבר כזה יהדות חילונית כשם שאין נצרות חילונית." קיימת יהדות חילונית וקיימת נצרות חילונית.

יהיו עמי אירופה חילונים ככל שיהיו, הם תמיד יישארו בעלי תרבות נוצרית. "האומה הצרפתית" הכוללת את עיקרון laïcité החילון המפורסם תישאר תמיד אומה חילונית, נוצרית בתרבותה ובתודעתה (אלא אם כן תיעלם תחת כיבוש ערבי-מוסלמי כבנבואת מישל וולבק).

וכמובן היהודים החילונים ככל שהם מזדהים עם העם היהודי ותרבותו, לעולם לא יתנתקו מן התרבות והמסורת הדתית היהודית ההיסטורית שעיצבה את העם היהודי, ואפילו שחילונים גמורים הם.

ההוכחה הטובה ביותר שקיימת זהות יהודית חילונית היא דבריו של אלברט איינשטיין.

במארס 1920 הוזמן איינשטיין על ידי "האיגוד המרכזי של אזרחי גרמניה בני האמונה היהודית" (זה היה שמו של ארגון הקהילה היהודית בברלין) לדיון על דרכים מתאימות להשפיע על הקהילה האקדמית באוניברסיטאות בגרמניה, אשר נהפכו למוקדי אנטישמיות בוטה. איינשטיין בתשובתו מתח ביקורת על ההנחה שאפשר להתמודד עם אנטישמיות על ידי הסברה והשפעה על אחרים, וליגלג על שמו של הגוף המזמין: "מי שמשתייך לגוף ששמו 'בני האמונה היהודית' מצהיר שאיננו רוצה להיחשב כבן עמו, אלא כחבר בקהילה דתית בלבד."

על עצמו העיד: "אין בי שום דבר שאפשר לתאר כאמונה יהודית. עם זאת, אני יהודי ושמח להשתייך לעם היהודי. הנני יהודי לאומי במובן זה שאני דורש את שימור הלאומיות היהודית כמו זו של כל עם אחר. עבורי הלאומיות היהודית הינה עובדה קיימת, ואני חושב שעל כל יהודי להגיע למסקנות ברורות בנושאים יהודיים על בסיס זה... זה היה המניע העיקרי להצטרפותי לתנועה הציונית."

והנה ההשוואה המעניינת. איינשטיין שהיה חילוני ואף רחוק מהתרבות היהודית ולא דיבר עברית, ראה עצמו כבן לעם היהודי, ואילו זנד החילוני הבקי בתרבות היהודית, דובר העברית הוא אדם "חסר זהות". איך אמר הסופיסט פרותגורס: "האדם הוא קנה המידה של הדברים."

* * *

יעקב גרשון

בית משפט בגרמניה חושב

שמותר לשרוף בית כנסת

לקרוא ולא להאמין עד היכן מגיעה הטיפשות כשהאנטישמיות מתעטפת באצטלה של צדק רעיוני גם אם הוא חבלני.

גרמניה: בית המשפט קבע כי הצתת בית הכנסת היא אקט ביקורתי מוצדק על מדיניותה של ישראל ושיחרר את הנאשמים. בית המשפט האזורי בגרמניה החליט כי הניסיון הברוטלי להצית את בית הכנסת המקומי בשנת 2014 היה מעשה שנועד להביע ביקורת נגד התנהלותה של מדינת ישראל בסכסוך המתמשך.

בית המשפט בעיר וופרטאל שבגרמניה החליט היום כי הניסיון האלים לשרוף את בית הכנסת בעיר על ידי שלושה גברים, בשנת 2014 היה ביטוי מוצדק של ביקורת על מדיניותה של מדינת ישראל בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני.

יוהנס פינל, דובר בית המשפט המחוזי וופרטאל, התווה את החלטת בית המשפט בהצהרה. שלושת הגברים רצו לצייר את "לב הסכסוך בעזה" עם ישראל. בבית המשפט ההתקפה תיחשב ללא מניעים אנטישמיים. בית המשפט גזר על השלושה מוחמד בן 31 מוחמד ואיסמעיל בני 26, מאסר על תנאי. הגברים השליכו בקבוקי תבערה מתוצרת עצמית לעבר בית הכנסת. בית המשפט הגרמני שומר על חשיפת שמות המשפחה של הפושעים בכדי להגן על פרטיותם. ההתקפה גרמה לנזק של 800 יורו לבית הכנסת. בית הכנסת המקורי נשרף על ידי הגרמנים במהלך ליל הבדולח בשנת 1938. בעיר וופרטאל יש אוכלוסייה של כמעט 344,000 והוא ממוקם במדינת נורדריין-וסטפליה.

[ציטוט. המקור לא ידוע]

* * *

עדי בן עזר

שני סיפורים

הנסיכה סופיה

פעם בשבועיים היתה קטיה מצלצלת בפעמון הדלת, נכנסת עם המפתח הרזרבי ומיד מתחילה לנקות. עלמה אהבה להתעורר לרעש קרקוש הכלים שהפיג מעט את בדידותה. היא נהנתה להתמתח מתחת לסדינים בטי-שירט מחוררת, עוד קצת למשוך את הזמן במיטה לפני שקצב היום הרצחני יתחיל.

כשיצאה מחדר השינה היתה בודקת מיילים במחשב הנייד המשוכלל והחדש שהוריה קנו לה. לאחר מכן היתה מדליקה את הטלוויזיה על ערוץ הילדים עבור ג'וני הטרייר הסקוטי, כדי שלא לשכוח להשאיר אותו עם אותות חיים כשתהיה בעבודה וקטיה תסיים עבודתה ותלך לדרכה.

קטיה לקחה את עבודתה מאוד ברצינות. בכל פעם מצאה דרך אחרת ליעל את הסדר בדירה, מציעה בדרכה החכמה לארגן את התבלינים במגירה ייעודית, או מקפלת את הבגדים בצורה חדשה כך שיתפסו מינימום מקום ויהיו ממוקמים בגובה העינים. היא היתה מקפלת את הסדינים בטורים מדוייקים וריחניים, לא לפני שקיבלה אישור לכל פעולה חדשה שלא היתה בטוחה שתתאים לעלמה. היה לה ראש על הכתפיים. רק בחודש שעבר אמרה לה עלמה ששואב האבק התקלקל מרוב השערות של ג'וני, וקטיה אמרה שתצליח לסדר לה שואב טוב שראתה בזול ברחוב הרצל רמת גן. אחר כך שאלה אולי ביטוח יכול לתקן בִּמקום, ועלמה הסבירה לה שמביטוח בישראל מקבלים מוצרים חדשים רק אם משהו נגנב, לא מתקנים. אבל ליתר בטחון בדקה את הפוליסה שברשותה. אבל לא, לא היה לה ביטוח תיקונים.

בכפר ברוסיה היו קוראים לקטיה "פרופסור" מפני שהיתה בעלת אינטילגנציה גבוהה. עכשיו הרגישה כל כך מבוזבזת, מנגבת ישבנים של זקנים וסוחטת סמרטוטי רצפה מדיפי ריחות אקונומיקה וריצפז.

אבל להגיע לעלמה אהבה. כמה הדירה שלה מאווררת, מלאת אור ואיזה נוף פתוח וירוק יש לה באמצע העיר. כמה שהמקום שקט, לא כמו הדירה שלה מעל רחוב ז'בוטינסקי.  היה נדמה לה לפעמים שהמכוניות עוברות לה ממש ליד המיטה בדירת החדר שלה בבית האבות בו עבדה, מרוב שהיה רועש בכל שעות היום והלילה.

באותו בוקר הגיעה קטיה עם עיניים אדומות. "מה קרה קטיה? את  בסדר?"

"סבתא, לא ישנתי כל הלילה כי סבתא צעקה כל הלילה... סבתא מתה בשבת. אני בכיתי."

"אוי קטיה.  אני מצטערת לשמוע."

"כן, זה קשה נורא, לא טוב. עכשיו לא יודעת, מה יהיה על ויזה עבודה.
כמה שאת יפה עלמה." שינתה נושא והביטה בהערכה בהליכתה האלגנטית של עלמה כאשר לבשה בגדי עבודה, התאפרה ועלתה על עקבים. "את מזכירה לי אנשים הולכים בעיר בסנט פטרבורג.לא כמו אנשים הולכים פה בביאליק עם מכנסיים קצרה וכפכפים בקניות. את יש רזה, צריך לאכול. מקרר שלך, כלום יש, ריקה."

"אני יודעת, אין לי זמן לבשל," אמרה עלמה. כמה נמאס לה לאכול אוכל קנוי וחסר נשמה.

היא  השאירה מאתיים שקלים על השיש. "שיהיה לך יום מקסים, קטיה חמודה."  אמרה והתפלאה כשקטיה נתנה לה נשיקה על הלחי וחיבוק חם. המחווה הביכה אותה, אך באיזה שהוא מקום גם היתה לה נעימה. מרוב שמיהרה לישיבה בעבודה שכחה את המחשב הנייד והפלאפון בבית. כשנזכרה היתה כבר באמצע איילון והחליטה לא לחזור.

ג'וני הלך אחרי קטיה לכל מקום בדירה וכישכש בזנבו והיא השיבה לו חיבה וליטופים, "דא, דא, חמודה ג'וני."  על מרקע הטלויזיה שודר סרט מצוייר על סופיה הנסיכה, שרקדה באולם מפואר בשמלה הדורה. היא הזכירה לה את הנסיכה שלה, בת ה-8, שהשאירה ברוסיה, עם סבתא לודמילה. על המסך סופיה צחקה, צחוק דומה לצחוק הפעמונים של הנסיכה שלה. הגעגועים קרעו את נשמתה ומשהו בה נשבר.  היא הוציאה מהמגירה התחתונה שקיות זבל מפלסטיק חזק ותחבה לתוכן את המחשב הנייד, הפלאפון והאיי פד שהיה מונח על שולחן המטבח, עדיין חדש באריזתו המקורית.

כשנכנסה לדירה בסוף יום העבודה המתיש, הבחינה עלמה מייד במכשירי החשמל החסרים. היא הפכה את הבית, ולא מצאה את אף אחד מהם. 

מתוסכלת הליטה את פניה בידיה. לאפה הגיע ניחוח של מרק ירקות עשיר עם גמבות וכרוב. על השיש היתה מונחת פוליסת ביטוח תכולה על שמה עם פתקית בכתב יד עקום ולבבות מצוירים.

"ANI OHEVET OTACH, YESH MARAK AL TANUR"

 במקרר חיכו לה לביבות גבינה וצימוקים פרוסות בין ניירות סופגים בכלי זכוכית, פירושקי פטריות וסיר בשר עם אורז. בטלוויזיה שודר סרט מצוייר עם נסיכים ומוסיקה מלאת השראה. ג'וני הביט בה במבט כלבי מטופש ולעס בתאווה חטיף רול מבשר חזיר מעושן, מייד אין רוסיה, שמישהי השאירה לו על הספה. האימה המכווצת באיבריה התחלפה בכעס מהול בחמימות מרגיעה.

1993, אוניברסיטת פורט אליזבת', דרום אפריקה

היה לי קראש רציני על דייב ג'ונסטון. לי ולעוד כמה עשרות נערות ברחבי הקמפוס. שיערו המשיי החלק בגוון נחושת בהירה נפל בחן על פניו המסותתות בעדינות. כשהעביר בו אצבעות ארוכות וחיוורות, נשימתן של רוב הנשים בפאב של האוניברסיטה נעתקה.

הן העמידו פנים שהן שותות בירה, מצחקקות ומפטפטות אחת עם השנייה, אבל מזווית העין הגניבו בו מבטים יוקדים ומהירים, כדי שלא יתפסו בקלקלתן. הוא היה מגיע לפאב אחרי כולם, רק כשהמקום כבר היה עמוס מהמון אדם ואפל מעשן סמיך.  תמיד מוקף במעגל חברים הסובבים אותו כמו כוכבים הממוגנטים לצירו של כוכב לכת זוהר ענוגות. היתה לו נוכחות חמקמקה ואפופת מסתורין שרק הוסיפה לקסמו.

איכשהו התחברתי עם חבורתו, משחקי שתייה מטופשים עם חברותיי עד השעות הקטנות של הבוקר שבסיומן התנדנדנו בשיכרות במעלה הגבעה עד שהגענו למעונות היוקרתיים באוניברסיטה.  צהלנו והתבדחנו בחדרו, עד שהשחר עלה. חברותי התאדו וחבריו פרשו איש איש לחדרו.

הרגע המיוחל הגיע, נשארנו לבד רק אני והוא. הוא התענין בי, שוחח איתי עם חיוך מכשף בזוית הפה, על משפחתי, סיפר על שלו. היה בו משהו נקי ופגיע.  ליטופו המרפרף כה נעים וחלק.  מצייר קווים זורמים על בטני. קולו כה נעים ונטול מאמץ, הרגשתי כמכושפת, כאילו שאעשה כל שיבקש ממני, כמו מתוך חלום. התנשקנו והתחבקנו, כשגהרתי עליו בתאווה הרחיק אותי מעליו בעדינות ואמר שהוא צריך ללכת לשירותים. כשחזר שוחחנו עוד ועוד על החיים, על איזה ילדים היינו כשהיינו קטנים ונרדמנו מחובקים, הייתי מאושרת מעצם השהייה לצידו. 

ידעתי שהיה בינינו חיבור מיוחד אותו לילה. אבל בבוקר הוא נתן בי מבט מרוחק בחדר האוכל, העביר אצבעות בשערו הגולש ויצא עם חבריו דרך דלתות העץ המאסיביות בדרכם להרצאות היום. בקושי בירך אותי לשלום כשיצא לנו להיתקל זה בזה בקמפוס. כשחבריו לעומת זאת דיברו איתי, היה להם חיוך קצת נבוך וסקרן. התחושה היתה שמשהו מתרחש סביבי ואני היחידה שלא מבינה מה קורה. האם עשיתי משהו שגרם לו להירתע ממני?

שישי בלילה, אנה. בטינה, סריטה ואני, בחולצות בטן, ג'ינסים צמודים והתלהבות כללית של נערות בנות תשע עשרה מהחיים ומעצמן, שותות ויסקי און דה רוקס בפאב הגדול של האוניברסיטה. המוסיקה היתה מגניבה, איבדנו את עצמנו בה, רוקדות בחופשיות, נותנות לאלכוהול לעלות לראש וללחן לסחוף אותנו בהנאה. אנה הפולנייה עם המבטא המצחיק ושמחת החיים סחפה אותי לריקוד אנרגטי, סריטה השחומה היפיפייה עם עורה השוקולדי התפתלה במעגל בתנועות חושניות, ובטינה בתנועות רובוטיות היתוליות. דייב וחבריו בפינה מלגלגים עלינו וצוחקים על הריקוד נטול הרסן שלנו. שיצחק, שיצחק חשבתי לעצמי וניסיתי להמשיך לרקוד. אז למה פתאום הרגשתי מטופשת, בלתי רצויה ומבולבלת? שוב לא מבינה, למה נתן לי תחושה רצויה באותו ערב לפני חודשים ואז התרחק וליגלג עליי.

כשראיתי את ברוס חברו הטוב בפינת הפאב עומד לעזוב לבדו מוקדם ניגשתי אליו ופלירטטתי איתו, מוודאת שאני נמצאת בקו הראות של דייב. ליטפתי את ברוס, התנשקתי איתו והנחתי את ידו על גבי התחתון. משהו בתוכי רצה לנקום בדייב על שדחה אותי. לולא דייב לא הייתי נותנת בברוס מבט נוסף. דייב עזב את הפאב וה"משחק" איבד מטעמו. 

"יש לדייב מישהי?" שאלתי את ברוס.

"אוי דייב," אמר ברוס, "אני לא רוצה לדבר עליו."

שוב היתה לי תחושה שמסתירים ממני משהו.      

 

היתה הפעם שחיכה לי מחוץ לאולם קימברלי למדעי הרוח וביקש להתלוות אליי בדרכי להרצאה הבאה.

"עשיתי טעות," אמר וביקש צ'אנס נוסף, "אני מתגעגע אלייך."

משהו בי נרתע וסירב לתת בו אמון, אבל בסופו של דבר בכל זאת מצאתי עצמי מחבקת אותו חיבוק נעים. נטועה איתו על הדשא, באמצע נחיל של סטודנטים הממהר לדרכו. מאושרת שחזר, כמעט מסרבת להאמין למזלי הטוב. דייב היפיפה התגעגע אליי ורוצה בקרבתי!

הייתי צריכה להקשיב לאינטואיציה שלי. זה לא החזיק מעמד יותר מכמה ימים מכושפים ונטולי מימוש. שוב הוא התרחק ונעלם, כמו הלוגרמה יפיפייה שלרגע נראית אמיתית ומתעתעת בך כשנמוגה לפרקים. למה הוא חמק שוב ממני והציב חומה מנוכרת? איך היה יכול להיות כל כך אכזר כלפיי? 

שנים סחבתי את העלבון הצורב איתי. למה הוא לא רצה אותי? קירב והרחיק אותי.  מה היה שם, למה הוא לא רצה בי, מה לא היה בסדר בי שהוא דחה אותי שוב ושוב בלי הסבר. האם היה זה משחק סדיסטי שנהנה לשחק בי ולהשליך אותי? החברים שלו סירבו לשתף פעולה ולדבר איתי עליו. ולא נותר לי אלא להרגיש דחויה ומושלית. פתיה שנפלה בפח פעמיים.

2016, מרפאת ד"ר קלינמן, רמת אביב, ישראל

החיים האמיתיים גרמו לזיכרונות הילדות והנערות בארץ זרה להידחק למגירות השכחה הזמנית, מרוץ החיים השוחק שאב אותי לתוכו.  הלידות נתנו אותותיהן בגוף. אני בחדר המתנה להתייעצות לגבי קצת "ניפ טאק". אני ממתינה כבר ארבעים דקות בתור והזמן לא עובר. מעלעלת במגזינים, "לאישה", "את" ו"בלייזר" האחרונים פרוסים על שולחן ההמתנה המבהיק. זמרת שהתגרשה מספקת את ליטרת הרכילות כדי למכור את האלבום החדש שלה ודוגמנית סלאש שחקנית סלאש פליטת ריאליטי סלאש מי ווריסטס (slash my wrists) משעמום עוד רגע.

נעבור למגזין פלסטיקה ושחזור אסתטי הבינלאומי. לא, זה לא ייתכן! על שער המגזין כיכבו דייב ואישה אסיאתית יפיפייה מחובקים בעדינות.  "האחות הרפואית שהחזירה לגבר הדרום אפריקאי את האמונה באהבה" – כל חייו נאלץ להסתיר מנשים את הסוד המביש, אמרה הכתבה.  רק חבריו הטובים ידעו מה עובר עליו, קיוו שהפעם מערכת היחסים הבאה תתקדם לשלב הבא ולא תיקטע עם גילוי הסוד.  דייב נולד ללא פין . לפני שנה החליט לנסוע לתאילנד לבצע ניתוח שיקום והשתלת פין. האחות הרפואית שליוותה אותו במסירות אחרי הניתוח התאהבה בו והוא החזיר לה אהבה.  היום הם נשואים באושר ומחכים לאמץ ילד או ילדה.

כל השנים שעיניתי את עצמי מדוע לא רצה בי היו בזבוז זמן משווע.  הוא היה זה שהתייסר וחשש מדחייה כל הזמן הזה. הפגיעוּת שלו לא היתה דימיונית והחזות המרחקת שלו רק הסתירה חוסר ביטחון ענק ופחד, שניסה לברוח ממנו כדי שלא להיחשף. דייב היה מסכן.  והפחד שלי שלא הייתי רצויה היה, מסתבר, פשוט מטומטם.

(c) כל הזכויות שמורות לעדי בן עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2002.

* * *

מרדכי בן חורין

למה לא שלום עכשיו?

למה לא שלום עכשיו? ואולי רק בעוד 2 דורות?

למה? כי שלום עכשיו יביא מיד למלחמת עצמאות 2 ותוצאותיה? חורבן. חורבן בטוח לפלסטינים, אולי גם לנו. אבל גדול: כשמשון בשעתו, נאלץ להשתמש ביכולתנו להביא חורבן לכל הקמים עלינו להורגנו ואולי גם לחורבן העולם. תחשבו לבד? לא! ובתמצית: הכול מעוגן בחינוך הערבים לשבטיהם, לשנאה עיוורת, לתאוות הרצח ולאהבת המוות. עצוב מאוד, אבל זה מה שיש. אולי יתפכחו פעם, אחרי מות שני דורות, אולי לא.

התקווה שלי מעוגנת בדוגמה הנפלאה המתרחשת במדינת ישראל בה רוב ערביי ישראל הפנימו כי היהודים החוזרים ל"ארץ אבותיהם", הפכו את שממת ארץ אבותינו המשותף (אברהם, אבי ישמעאל, יצחק, יעקב ועשיו), לפנינת המזרח התיכון, והם כבר לא מסכימים להיפרד ולהיות חלק מיישות פלסטינאית "משוחררת מהכיבוש הציוני."

"התסריט" שלי הוא שהטרור המטופש בפרימיטיביות שלו, יגרום לנו ולהם עוד הרבה שכול וכאב, ובפועל, מבחינתם, ללא כל תכלית ויימשך עוד שנים רבות שבמהלכן, יותר ויותר צעירים פלסטינאים יהגרו מהגדה המערבית, כפי שכבר מהגרים החכמים מרצועת עזה המדממת בטרור מנהיגיה ומהגדה המערבית המלאה בשחיתות מנהיגיה, כך נישאר רק עם מעטים מהם, נאמץ אותם לתוכנו לרווחתם ולהיותם אזרחים נאמנים ושווים במדינת ישראל היהודית, שתחיה בשלום עם הגדה המזרחית, היא ירדן הפלסטינאית, ואולי עם כל "העולם הערבי" לשעבר על מדינותיו המלאכותיות ושבטיו האמיתיים.

סביר שגם יהודים יעזבו את ישראל לברלין עם המילקי, ולארצות העולם האנטישמי, אשר בו הם "יתנדפו" מהיותם יהודים במשפחה מלוכדת בחזון הדורות, יתבוללו וייטמעו בגויים.

אני ומשפחתי ומיטב חברינו וידידינו, בוחרים להישאר כאן לטוב ולרע, ובתקווה גדולה ליותר ויותר טוב ואהבת רעך האמיתית.

* * *

אורי הייטנר

1. אובמה: כהונה רצופה כוונות טובות

ב-12 בנובמבר 1940 התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל לזכרו של ראש הממשלה לשעבר נוויל צ'מברליין, ששלושה ימים קודם לכן הלך לעולמו. ראש הממשלה צ'רצ'יל, חברו להנהגת המפלגה השמרנית ויריבו המר, שהחליף אותו עקב הכישלון החרוץ של מדיניות הפייסנות שלו כלפי גרמניה, ספד לו ואמר:

"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."

דברים אלה מיטיבים לסכם את שמונה שנות נשיאותו של ברק אובמה, נשיא ארה"ב היוצא. הם מיטיבים לתאר את אובמה הן מבחינת היסתרות דעותיו על ידי המאורעות והן מבחינת מהות תקוותיו שהנחילו אכזבה.

ברק אובמה הפך מושא להסתה ושק חבטות של הימין הרפובליקאי הקיצוני בארה"ב, שאין עלילה שלא העליל עליו, אין קונספירציה שלא הדביק לו ואין השמצה שלא הטיח בו. ולמרבה הצער, יש בתוכנו, בימין הישראלי, מי שאימצו כל דבר בלע והסתה, הזוי ומטורף ככל שיהיה, והציגו את אובמה כהתגלמות השטן.

במו אוזניי שמעתי את הביטוי המצמרר "הכלב הכושי הזה." לשמוע אמירה כזאת מפי יהודי (!) זה דבר נורא. ומה לא שמענו על המוסלמי, האסלמיסט, האנטישמי, אוייב ישראל, איש האחים המוסלמים באראכ חוסיין. להיות מוסלמי זה לא חטא, אולם מי שמלביש איסלם על מי שאינו מוסלמי, הוא מי שכן רואה במושג מוסלמי כשלעצמו פגם וגנאי, וכשהוא מלביש אותו על מי שאינו מוסלמי, הוא נוהג כמו אנטישמים שהלבישו אימא יהודיה על פוליטיקאי שנוא.

כן, קראתי שהוא לא באמת חיסל את בן לאדן – עובדה, אין גופה. כלומר, הוא ביים את חיסולו, כביכול, כדי להגן עליו, הרי הם שותפים. קראתי זאת בעברית. קראתי גם שסמנתה פאוור, שגרירת ארה"ב באו"ם, מונתה לתפקידה כיוון שהציעה להפציץ את ישראל. לא פחות. וכל שטות כזאת מופצת ברשת עם "מסמכים" מרשיעים, "ראיות" חותכות, שהסיבה היחידה שאי אפשר להפליל באמצעותם את הנוגעים בדבר היא שהססמולנים שולטים בבתי המשפט, גם בארה"ב והתקשורת מעלימה את הראיות ומשת"פית, גם שם... והמונים המונים מאמינים לזה...

כמובן שהכול הבל ורעות רוח. אובמה הוא פטריוט אמריקאי, המחויב לארצו, הדבק בערכיה. והוא גם ידיד ישראל. הסיוע הביטחוני לישראל בתקופתו היה גדול יותר משל כל אחד מקודמיו. גישתו לישראל היא פרו ציונית מובהקת – תמיכה נחרצת בישראל כמדינת לאום יהודית חזקה ובטוחה, אמירות חיוביות מאוד על הרעיון הציוני וההיסטוריה הציונית. עמדותיו הפוליטיות הן עמדות החלק היוני בשמאל הציוני. מי שטוען שהוא אנטי ישראלי, כמוהו כמי שמגדיר את השמאל הציוני כאנטי ישראלי. מי שמזהה רק את ההזדהות עם עמדות הימין כפטריוטיות.

השקפותיו המדיניות של אובמה אינן עמדותיה של ישראל, אך הן עמדותיה של ארה"ב מאז מלחמת ששת הימים. כל נשיאי ארה"ב בחמישים השנים האחרונות, מג'ונסון ועד אובמה, למעט בוש הבן, דגלו בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות, למעט תיקוני גבול מזעריים וכולם התנגדו לחלוטין לכל התיישבות ישראלית באזורים אלה.

אפילו החלטתו השערורייתית של אובמה, להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון, לא היתה חריגה. כך נהגו כל הנשיאים זולת בוש הבן וזולת... אובמה עצמו, עד אותה החלטה אומללה. הנשיא רייגן הרפובליקאי, שנחשב אחד הנשיאים הידידותיים לישראל, לא רק שלא הטיל וטו, אלא הצביע בעד החלטות גינוי לישראל, כמו בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות סיפוח הגולן לישראל, החלטה שבעקבותיה הוא אף הטיל סנקציות על ישראל.

אנו הקפדנו כל השנים להסכין עם המצב שבו הברית בין המדינות איתנה חרף חילוקי הדעות. כך היו גם היחסים בין המדינות בעידן אובמה.

ובכל זאת, יש הבדל בינו לבין הנשיאים הקודמים – סוגיית ההתנחלויות. כולם התנגדו להן, חלקם, כמו בוש האב, פגעו בישראל בעטיין, אך איש מהם לא היה אובססיבי לנושא כמו אובמה. אובמה היה הראשון שהעלה דרישה שעד אז אפילו הפלשתינאים כלל לא דרשו – הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי למו"מ. נתניהו טעה כשהסכים לתביעה. אך הפלשתינאים לא חזרו לשולחן הדיונים. מי שניזוק מהצעד יותר מכל היה תהליך השלום, כיוון שאובמה העלה את הפלשתינאים על עץ שעד היום הם אינם יודעים כיצד לרדת ממנו, ועובדה זו תקעה את התהליך.

דומני שהמקרה הזה מעיד על הבעיה העיקרית של אובמה – האיש לא הצליח להבין את מהות המזרח התיכון, כפי שהוא לא הבין את מהות האיום של האסלאם הקיצוני על האנושות ועל ארה"ב.

הישגו הבסיסי של אובמה הוא עצם היותו האדם השחור הראשון שנבחר לנשיא ארה"ב. קשה להסביר את גודל ההישג. רק אדם שניחן בכושר מנהיגות ובכריזמה נדירים, יכול היה לשבור את תקרת הזכוכית הזאת. בכך הוא היה לסמל ומופת לכל אדם נאור בעולם.

הוא קיבל כלכלה מרוסקת, בשיאו של המשבר הכלכלי החריף ביותר בארה"ב, מאז המשבר של ראשית שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הבריא את הכלכלה, צימצם באופן דרמטי את האבטלה והגדיל את הצמיחה. הישגו החשוב ביותר היה ביטוח הבריאות לכול – מהפכה חברתית אדירה, שהוא הצליח להעביר כנגד מלחמה עיקשת של הימין הליברטיאני, השולל כל מדיניות רווחה. וגם יוזמות שלו שכשלו, מעידות יותר על מכשיליהם, כדוגמת ניסיונו לשים קץ לנשק האוטומטי הנקנה כמו לחם וחמאה בחנויות, וגובה חייהם של אזרחים רבים כדרך שגרה.

היו לו הישגים נאים גם במדיניות החוץ, כמו הפשרת היחסים עם קובה, באיחור ניכר, ששמה קץ לחרם אנכרוניסטי שלא היה לו כל טעם וכל הצדקה מאז נפילת בריה"מ. וכמובן – חיסולו של הארכי-טרוריסט בן לאדן, האחראי למתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר.

אולם בחשבון הכולל, מדיניות החוץ של אובמה היתה כישלון חרוץ. הוא לא הבין את העולם ואת סכנותיו, ושבוי בחלומות שלום נפלאים, ניסה לפייס את האיסלאם הקיצוני, וגרם בכך לעולם להיות מקום הרבה יותר מסוכן ומאיים מכפי שהיה מאז מלחמת העולם השניה.

 ב-11 בספטמבר 2001, העולם הזדעזע ממתקפת הטרור האיומה בהיסטוריה. קומץ מחבלים חמושים בסכינים (!) פוצצו את מטוסיהם על הסמלים המובהקים ביותר של המערב, של העולם החופשי, של הדמוקרטיה, של הליברליזם, של הקפיטליזם; של כל מה שמאפיין, בראש ובראשונה, את ארה"ב. היתה זו הכרזת מלחמה דוגמת פרל הארבור.

הנשיא הטרי בוש הבן נבחר על נושאי פנים. הוא היה בדלן, גילה בורות מביכה בראיון שבו נשאל על ענייני חוץ והפגין חוסר היכרות עם העולם שמעבר לגבולות ארה"ב. אולם כאשר המגדלים קרסו, הוא הבין בחושיו המחודדים שמה שהיה לא יהיה, שאנו נמצאים בעולם חדש. הוא הבין שמבחן מנהיגותו הוא להוביל את העולם החופשי להשיב מלחמה שערה של בני אור נגד בני חושך.

רבות מההחלטות שהוא קיבל היו שגויות. הוא לא בהכרח היטיב להצביע על הסכנות המדויקות ועל האויבים הנכונים, וחלק מן העוצמה הופנה למקומות הפחות חשובים. לא כל התוצאות של מדיניותו הניבו הישגים, חלקם אף המיטו כישלונות. אך הוא הנהיג וסימן את הדרך המוסרית הראויה בעת כזאת; הנהגה המכירה במציאות הקשה, המזהה את הסכנה לשלום העולם ולשלום ארה"ב, הנהגה שהוליכה את העולם החופשי בדרך המוסרית, של אבחנה בין טוב ורע, בין טובים ורעים, של בחירה בטוב ומלחמת חורמה ברע.

הנשיא אובמה נקט מדיניות הפוכה. מדיניות שכולה נובעת מערכים של שלום וחירות, מהערכים הנעלים ביותר של האנושות, אך היא עיוורת למציאות הקשה, שבה מול העולם החופשי ניצב אוייב חדש, חסר עכבות, המקדש את המוות, והמוסר שלו הפוך למוסר המערבי.

הנשיא אובמה נכנס לתפקידו נושא חזון משיחי של פיוס העולם האיסלמי, מתוך אמונה כנה שבכך הוא ינחיל לאנושות שלום עולמי, ויביא חופש ושגשוג לסובלים ולמדוכאים. האמונה הזו הנחילה לו הערצת המונים ופרס נובל לשלום – על החשבון. היתה זו אמונה כנה אך נאיבית. היד המושטת שלו לא פגשה יד אחות.

אובמה ה"מוסלמי" כביכול, ה"איסלאמיסט" כביכול, התגלה כחסר הבנה מוחלטת בנוגע לעולם האיסלאמי ולמזרח התיכון. כל שיפוטו היה מערבי ליברלי נטו. הוא לא הצליח להבין שיש בעולם חלקים שלמים שאינם חולקים עם המערב אותו סל ערכים. הוא לא הבין שהקריאות "מוות לאמריקה" מבטאות שאיפה אותנטית ותוכנית עבודה. הוא התייחס למלחמה עם הקנאות האיסלאמית כאל סכסוך אינטרסים בין שני גורמים רציונליים במערב. וכך הוא עשה טעות אחר טעות, וחמור יותר – הוא דבק בדוגמה שלו, גם כאשר במשך שמונה שנים היא התפוצצה שוב ושוב אל סלעי המציאות, מותירה אחריה הררי גוויות, נהרות נחלי דם, הרס ושכול. 

בתקופתו של חתן פרס נובל לשלום בתפקיד החשוב ביותר בעולם, המזרח התיכון קרס למלחמות אחים בין צדדים קנאיים של הפונדמנטליזם האיסלמי על כיתותיו השונות. המזרח התיכון הפך לזירת טבח המוני. ארה"ב איבדה מאחז אחר מאחז, ואיבדה את עולמה.

אובמה אינו אשם בקריסת המזרח התיכון. איתרע מזלו, שהקריסה הבלתי נמנעת, הנובעת מזרמי עומק שחתרו תחת מדינות הלאום הערביות המלאכותיות, היתה במשמרת שלו. ספק אם היה בידיו לשנות זאת. אולם הוא הקפיד לקבל את כל ההחלטות הלא נכונות.

נדגים זאת באמצעות הסוגייה המצרית. אובמה תמך בהפלת מובארק, אח"כ הוא תמך בשלטון האחים המוסלמים בהנהגת מורסי ולאחר מכן הוא יצא נגד שלטון א-סיסי. הפרשה הזאת היא, לכאורה, הראייה הניצחת של חובבי תאוריית אובמה – איש "האחים המוסלמים". אולם האמת היא, שאם בוחנים את מדיניותו, ניתן בהחלט להבין את הגיונה. 

מובארק היה דיקטטור שרדה בעמו במשך 30 שנה. אך טבעי שנשיא הדמוקרטיה הגדולה בעולם ישלול אותו. הוא הופל במהפכה עממית בשם הדמוקרטיה. אך טבעי שנשיא ארה"ב יתמוך בה. מורסי נבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות. אך טבעי שמנהיג העולם החופשי יתמוך בו. הוא הודח בהפיכה צבאית, ומובן מאליו שהוא ישלול אותה. בהיגיון מערבי, כל צעד בפני עצמו הגיוני ונכון, וכך גם הרציונל כולו. אלא שאובמה לא הבין, שמשמעות מדיניותו היא תמיכה בנפילת מצרים, החשובה במדינות ערב, לידי הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאידסטית, החולמת "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" ושעלולה לסכן את שלום העולם. וכך הוא הפנה עורף לידידי ארה"ב ותמך באויביה, מתוך נאיביות ואי הבנת המציאות.

התוצאה היתה אובדן האמון של ידידותיה של ארה"ב במזה"ת, ומי שנבנה מכך היה פוטין. פוטין הוא המרוויח הגדול מחולשתו של אובמה. המדיניות שלו במזה"ת הייתה להוכיח את נאמנותו המוחלטת, ללא גבולות, לבעלי בריתו. הטבח בחלב הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הכישלון הזה.

הטבח הנורא בסוריה, בו נטבחו על פי ההערכות כ-600,000 איש, מיליונים איבדו את בתיהם, מיליונים ברחו מסוריה והסוף אינו נראה באופק, הוא התוצאה החמורה ביותר של קריסת מדינות הלאום המזרח תיכוניות. בפני אובמה עמדה דילמה קשה, ולדעתי בלתי פתירה – במלחמת בני חושך בבני חושך זו, הוא לא היה יכול לתמוך באף צד. אולם האיש החזק בעולם, האמון על ערכים הומניסטיים, היה יכול להתערב כדי למנוע את מעשי הטבח ההמוניים. הוא כמעט עשה זאת כדי לשים קץ ללוחמה הכימית של אסד נגד אויביו. אולם הוא קיבל רגליים קרות, הסכין עם הסכם שהוכח כלא רציני, וכשאסד חזר להשתמש בנשק כימי, הוא אפילו לא הגיב.

מה הסיבה להתנהגותו המוזרה בפרשה זו?

יש המסבירים זאת ברפיסותו. יש המסבירים זאת בחששו מהסתבכות אמריקאית רבת נפגעים בבוץ הסורי ומרכבות אוויר של ארונות מתים עטופים בדגל הפסים והכוכבים.

אני סבור, שהסיבה לכך הייתה פרויקט-העל שלו – הסכם הגרעין האיראני. אסד הוא בן בריתם של האיראנים, ואובמה הפקיר את העם הסורי והקריב אותו קורבן על מזבח הפיוס עם איראן.

הפיוס עם איראן היה הנזק החמור ביותר שהמיט אובמה על האנושות. כל הדרך הוא אמר את הדברים הנכונים. הוא הפעיל עיצומים כבדים על איראן שליוו את המו"מ, והצהיר שמטרת המו"מ היא אחת – לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראנית. הוא ביקש וקיבל מן העולם אשראי להגיע לתוצאה המקווה בדרכים דיפלומטיות, והרי זו הדרך העדיפה על הכול. אולם במו"מ הוא התקפל מכל דרישותיו, חתר להסכם בכל מחיר, והגיע להסכם מינכן 2, שאולי דחה בכמה שנים את הפצצה האיראנית, אך הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. כל משטר הסקנציות קרס, בלי להשיג תוצאה. וכפי שכל ילד מבין שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום," כך ברור לשם מה נכנסה הכלה האיראנית לחופה הזאת.

היה זה כישלונו החמור והמהדהד ביותר של אובמה, שהפך אותו לצ'מברליין של המאה ה-21. כמו צ'מברליין, אף הוא פעל מתוך אמונה שהוא מביא "שלום בדורנו". כמו צ'מברליין, גם הוא ריחף באמונה נאיבית, שהתבססה על הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי. כמו צ'מברליין, גם הוא סירב להבין מי ומה עומדים מולו, עד כדי כך שהוא אפילו לא הצליח להוציא מפיו את צירוף המילים "טרור איסלמי" כאשר אותו טרור השתולל בכל העולם ואף בארה"ב.

הספדו של צ'רצ'יל לצ'מברליין הוא הסיכום המדויק ביותר של נשיאות אובמה. וקדם לכך בכמה מאות שנים המכתם, שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

2. צרור הערות 15.1.17

* כלב שמירה עם שיניים רקובות – קשרי הון-שלטון משחיתים הן את השלטון והן את ההון. קשרי הון-שלטון-עיתון, משחיתים את ההון, את השלטון ואת העיתון. העסקה המושחתת עליה נשאו ונתנו נתניהו ומוזס לא יצאה לפועל, וספק אם נחצה הסף הפלילי. אולם אין ספק שמדובר בפצצת סירחון בלתי קונבנציונלית.

הטענה ששלטון משחית היא אקסיומה. איני חושב שעלינו כאזרחים להשלים עימה, אך זאת ההנחה המקובלת. בוודאי בשלטון ממושך מדי. בדיוק כדי להגן על האזרח מפני ההשחתה שבשלטון, אמורה התקשורת להוות כלב השמירה של הדמוקרטיה. והנה, מסתבר שמדובר בכלב שמירה עם שיניים רקובות; רקובות ברקב השחיתות.

הנה מסתבר, שכל הקמפיין להפלת נתניהו שהוביל מוזס, לא נועד אלא לקדם חוק לסגירת העיתון המתחרה, כדי להבטיח לעצמו מונופול. תמורת החוק להפלת המתחרה, הציע מוזס הצעה שאי אפשר לסרב לה – המשפחה תבטיח את שלטונו של נתניהו לעוד שנים רבות.

אלו שיטות מובהקות של מאפיה.

נחום ברנע פירסם מאמר בעקבות הפרשה, שמסקנתו היא... קידום חוק "ישראל היום". כלומר – הבטחת המונופול של מוזס, אחרי מה שגילינו השבוע עליו ועל עולם התקשורת הישראלי. זו מסקנתו של חתן פרס ישראל לעיתונות.

המסקנה המתבקשת היא הפוכה – ההכרח בתחרות בעולם התקשורת. עם כל הביקורת שלי על "ישראל היום", וגם אם נקבל את כל הביקורת על העיתון שאיני מסכים עימה, עצם קיומו הוא בעל חשיבות עליונה לדמוקרטיה הישראלית, כמחסום מפני השתלטות של מונופול על התקשורת.

כמובן שהייתי שמח אילו היה עיתון פופולרי רב תפוצה שהיה פולורליסטי באמת וחף מכל אינטרס זולת המחויבות לציבור. לצערי, אין עיתון כזה בישראל. אך כל עיתון נוסף, תהיה דעתי עליו שלילית ככל שתהיה, חיוני למניעת השתלטות משפחת טייקונים אינטרסנטית אחת על עולם התקשורת, שמשמעותה לדמוקרטיה הישראלית היא הרסנית.

* פרוטקשן, שוחד וסחיטה – על פניה, מצטיירת פרשת נתניהו/מוזס כשילוב של פורטקשן, שוחד וסחיטה. וכיוון שהעסקה המושחתת לא הבשילה, דומה שיש כאן מציע שוחד אך אין נוטל שוחד, יש סוחט אך אין נסחט. כך לכאורה. רק לכאורה, כיוון שנתניהו לא עשה את מה שאמור לעשות אדם שניסה להיסחט, או אדם שהוצע לו שוחד, או אדם שהוצע לו פרוטקשן – לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. אדרבא, הוא שמר את הקלטות הסתר ליום סגריר, ליום שבו יהיה לו נוח וכדאי להשתמש בהן, אולי לצרכי סחיטה. אין צדיקים בפצצת הסירחון הבלתי קונבנציונלית הזאת. אין בפרשה הזאת אדם שראוי להישאר בתפקידו.

יש לפרסם לאלתר את התמלילים המלאים של השיחות בין השניים. האינטרס הציבורי מחייב זאת, גם במחיר פגיעה מסוימת בחקירה.

* בור כרה ויחפרהו – איתן כבל וכל דוחפי חוק "ישראל היום" חגגו. הנה, הם יצליחו להיפטר מעיתון שמביע דעה שונה משלהם, וכל עיצוב דעת הקהל יהיה בידיהם. ... עכשיו הם מבינים, שהם כמעט יצרו מצב שבו העיתונות היתה אמנם מונופול של הטייקון שמטעמו פעלו, אלא שהמונופול היה מגויס נגדם.

* פוליטיקאית אחרת – במפלגת העבודה רצו לשחוט אותה. הם התייחסו אליה כאל בוגדת. אבל היום ראוי שנצדיע לשלי יחימוביץ', שעמדה בפרץ ולא תמכה בחוק נוני מוזס ("חוק ישראל היום"). היא יצאה נגד החוק ונמנעה בכנסת (אילו הצביעה נגד, הייתה ראויה לשבחים רבים עוד יותר). היא לא רצתה להיות פיון של טייקון השולט בכלי תקשורת מרכזי המנסה באמצעות החוק להפוך למונופול, הגם שהדבר נראה כמונופול שישרת (לפחות בטווח הקצר) את טובת מפלגתה.

* ת"ק פרסה – בשבוע שעבר כתבתי שיצחק שמיר מעולם לא היה דוחה הצעות לסיגרים ושמפניות יוקרתיות כ"מתנה" במאות אלפי ש"ח... כי איש לא היה מעלה על דעתו להציע לו אותן. קל וחומר, שאף מו"ל לא היה מתקרב ת"ק על ת"ק פרסה סביב לשכתו עם הצעות  נוסח מוזס.

* הוא עסוק – תומכי הצעת החוק לעידוד השחיתות, לפיה אין לחקור ראש ממשלה מכהן, מסבירים את עמדתם בכך שראש הממשלה עסוק בניהול ענייני המדינה, ואסור להפריע לו עם חקירות. שעות המו"מ המושחת עם מוזס, מעורבות אישית בחיפוש קונה או משקיע ל"ידיעות" – אלה ענייני המדינה שבהם רוה"מ כל כך עסוק, עד שיש לאפשר לו להיות מעל החוק?

* מוסר של גנבים – בראיון לגל"צ הגדיר צחי הנגבי את אהוד ברק "בוגד", כיוון שהפיל את אהוד אולמרט בשל החקירות נגדו. כזכור, הנגבי הוא עבריין מורשע. הוא גונן וממשיך לגונן, על האדם המושחת ביותר שפעל אי פעם בפוליטיקה הישראלית, אהוד אולמרט; פושע, נוטל שוחד, שאמנם הצליח לחמוק מהרבה פרשיות ובסופו של דבר גם יצא מאוד בזול בדין, אך הוא יושב בכלא על שחיתותו ועבריינותו.

במוסר של גנבים, הקוד המרכזי הוא נאמנות. נאמנות בין העבריינים. החטא האיום ביותר הוא "בגידה" – בגידה בכנופיית הפשע, כנופיה בחבר הפושע. "מלשין", "שטינקר" (מסריח ביידיש) הוא האדם הנקלה ביותר. בעבור כנופיית הפשע של אולמרט – שולה זקן, מי שבמשך עשרות שנים היתה שפחתו החרופה של ראש הכנופיה, הפכה ל"שטינקרית" כיוון שאמרה את האמת במשטרה (אגב, אחרי שהוא בגד בה, אבל לו מותר כי הוא "הבוס").

זה עולמו המוסרי של העבריין המורשע צחי הנגבי שחזר להיות שר בממשלה. והעובדה שהנגבי מיהר להפוך משופרו של אולמרט לשופרו של נתניהו, מעידה לא רק על אולמרט והנגבי, אלא גם על נתניהו.

* המלצת השף – המלצת הקריאה שלי השבת, היא מאמרו של גיא רולניק ב"דה-מרקר": "חברי המועדון נופלים – והמסך עולה," המתאר את השיטה המושחתת שבה שולט נוני מוזס במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים בישראל. פסקת הסיכום: "זה רגע האמת שבו יש לגבש קואליציה חדשה, שלא קיימת בדרך כלל, לא מפלגתית, לא של שמאל, לא ימין, לא שמרנים ולא ליברלים. קואליציה של אנשים מכל שדרות העם, שמאמינים בחופש ושמבינים שאין ולא יהיה שום חופש אמיתי במקום שבו מעט אנשים שולטים לא רק בכל הכסף והמשאבים – אלא בכל המידע, הידע, הרעיונות ובעיקר תמונת המציאות."

* הסדר עם אזריה – הכרעת הדין בפרשת אזריה היתה הכרח המציאות, כיוון שהחייל פעל בעליל בניגוד מוחלט לחוק, לערכי צה"ל ולפקודות צה"ל. העבירה שלו חרגה מגדר טעות מבצעית, היא היתה פלילית, הראיות היו חד משמעיות, טענות ההגנה התבססו על שקרים. הכרעת הדין היתה חשובה מאוד כמסר של צה"ל ללוחמיו ולחברה הישראלית, על המותר והאסור, על הקווים האדומים של צה"ל ועל כך שצה"ל ממשיך לשמור על דרכו וערכיו ואינו נסחף אחרי זרם עכור של טוקבקיזם, גם כאשר רוב הציבור נסחף בו.

אני מאמין שהאפקט של המסר החינוכי, הערכי, לא ייפגע אם תימצא הדרך להגיע להסדר עם אזריה, שיאפשר לו לצאת במהרה לחופשי. יש לקחת בחשבון את כל הנסיבות המקלות, כמו העובדה שהוא לוחם שהגיע לזירת פיגוע, שההרוג הוא מחבל שביצע פיגוע רצחני זמן קצר לפני כן, שמדובר בחייל מצטיין עד אותו רגע שבו עשה את המעשה. וכן, ניתן להתחשב גם בצורך החברתי להוריד את הלהבות ולאחות את הקרעים.

הכול מבינים, שאילו אזריה היה מקבל את הסניגור הצבאי בדרגת אל"מ שצה"ל הציע לו, והולך על קו אחר לגמרי: של הודאה במעשה, הודאה בטעות, הבעת חרטה ובקשת מחילה, המשפט היה נגמר בישיבה אחת, וסביר להניח שהיום הוא כבר היה משוחרר. הבעייה היא שהוא ומשפחתו הסתחררו מהבאזז הציבורי של הפיכתו ל"גיבור" והלכו שבי אחרי כל מיני פוליטיקאים דמגוגיים וציניים שעשו עליהם סיבוב כמו אביגדור ליברמן שהפך אותו לקרש קפיצה ללשכת שר הביטחון, אורן חזן ושרון גל, ולפרקליטים שהסבו לו נזק חמור, בקו שהציעו לו: שקרים, הכפשת כל מפקדיו וכד'.

כמובן שזכותו של אזריה להתחפר ולשכור את שירותיו של עו"ד שפטל, שימשיך ויעצים את הקו המזיק. אולם טוב שצה"ל יחפש את הדרך להגיע לאזריה ולמשפחתו ולנסות להגיע איתם להבנות שיקלו עליו.

ומילת סניגוריה על תומכי אזריה – העובדה שרבים מהם, אולי רובם, מתעקשים להאמין בנראטיב לפיו הוא חשש ממטען על גופו של המחבל, בניגוד לכל הראיות, מעידה על כך שהם יודעים שאסור לירות במחבל מנוטרל, הם אינם רוצים שירי במחבל מנוטרל יהיה דרכו של צה"ל, והמניע שלהם הוא סולידריות עם לוחם צה"ל שנקלע לפיגוע. האמונה בגרסת החשש ממטען, היא סוג של אוטוסוגסטיה.

דווקא לכן, אני חושב שהאינטרס הציבורי לא ייפגע מגזר דין על פי בית הלל מתוך הבנה עם אזריה ומשפחתו; להיפך, יש אינטרס ציבורי ברור בעד צעד כזה.

ובאשר לחנינה – כל עוד לא נגזר הדין, מוקדם להעלות את הנושא. הפוליטיקאים שהעלו את הנושא, כולל ראש הממשלה, רק גרמו נזק.

* תירוץ לכל צ'יקמוק – כל סיפורי הבדים על כך ש"חיילים מפחדים לירות בפיגוע בשל אפקט אזריה," הם כמובן שקרים גסים וחסרי שחר. ובכל זאת, איני שולל קיומו של "אפקט אזריה". מהו האפקט? השפעת ההסתה נגד צה"ל. מה כוונתי? אם איזה חייל פחדן יברח בפיגוע (כפי שקרה בכמה מקרים, כמו בפיגוע בבאר שבע אשתקד), הוא ישקר אח"כ שהוא עשה זאת בשל אפקט שמפקט אזריה, כביכול. יש עכשיו תירוץ מן המוכן לכל צ'יקמוק, לכל חייל דמיקולו, לכל פחדן.

* מבצע חיסון – על הפיקוד העליון בצה"ל לראות כמשימה דחופה, להבהיר לכל החיילים בכל היחידות, עד אחרון הלוחמים, שכל שטיפת המוח וההסתה שהם עוברים, כאילו עליהם "לפחד לירות" בשל אפקט שמפקט, היא שקר וכזב. על צה"ל לחסן את חייליו מפני פגיעתן הרעה של ההסתה ושטיפת המוח, לחזור ולחדד את ערכי צה"ל ופקודותיו, כדי שברגע האמת איזה חייל שהוסת ומוחו נשטף לא יהסס לירות, חלילה.

* מורשת הצנחנים – דברים שכתבתי, כצנחן (פעם צנחן תמיד צנחן), בדף הפייסבוק של העמותה להנחלת מורשת הצנחנים: "אני מציע לעמותה להנחלת מורשת הצנחנים – מתוך דבקות במורשת הצנחנים, לצאת בפומבי להגנת הרמטכ"ל הגולנצ'יק, הנמצא תחת מתקפת הסתה."

* במחשבה שנייה – במשך שנים יצאתי נגד הפייגליניזם – הניסיון של קבוצה רדיקלית להשתלטות עוינת על הליכוד והשלטת ערכיה, המנוגדים לערכי הליכוד, באמצעות התפקדות המונית בפריימריז, של אנשים שלא מצביעים לליכוד בבחירות.

האמת היא שלאחרונה יש לי קצת הרהורי כפירה בצדקת עמדתי, משתי סיבות.

האחת היא אורן חזן. הנ"ל נבחר בזכות התייצבות הממסד הליכודי לבלימת מועמד פייגליניסטי. ברור שכל פייגליניסט עדיף על המוקיון הזה.

הסיבה השניה היא יהודה גליק. גליק הוא מקבוצת פייגלין. איני שותף לעמדותיו, בוודאי לא בנושא המרכזי שבו הוא פועל, הר הבית. אולם גליק הוא אחד הח"כים המוערכים עליי ביותר, הוא אדם מתון, ח"כ מתון, הוא אדם פתוח והוא מקפיד שלא ללכת בתלם האוטומטי ולקפוץ על פי הצווים של "לימין שור". בפרשת אזריה, למשל, שבה כל הליכודניקים הבינו בתוך ימים איזו עמדה אסור להשמיע בפומבי, הוא יצא נגד המעשה ונגד גל התמיכה בו, וחשף את עצמו למסע של הסתה, השמצות ועלבונות. וכך גם בשבוע שעבר, כאשר התייצב לעצרת למען אחדות העם שארגן זיו שילון, בעקבות ההסתה נגד הרמטכ"ל.

ואם הפייגליניזם מצמיח את גליק ובלימת הפייגליניזם מצמיחה את אורן חזן, אז... שווה להקדיש מחשבה שניה להתנגדותי לפייגלין.

* גבול להפקרות – איני יודע האם יש אמת במידע על מו"מ על עסקת שבויים. בנושאים האלה יש הרבה דיסאינפורמציה, הרבה לוחמה פסיכולוגית אולם לעתים אלו בלוני ניסוי.

עמדתי העקרונית היא שבעד גופות של חללי צה"ל יש להעביר לאוייב את כל גופות המחבלים שברשותנו, אבל בשום אופן לא לשחרר מחבל חי אחד. אם יתברר שמנגיסטו חי ונמצא בידי חמאס – ניתן לשחרר תמורתו מחבל אחד, שאין דם על ידיו.

בכל מקרה, אסור בתכלית האיסור לשחרר מחבלים ששוחררו בעסקת שליט, חזרו לעסוק בטרור ונתפסו. יש גבול להפקרות. אני מצפה שזאת תהיה גם עמדתם של תומכי עסקת שליט.

* מה ליברמן היה אומר? – בזכות השקט בגבול עזה, הוגדל הסיוע הישראלי לרצועה. זו גישה נכונה ונבונה של מערכת הביטחון. לא צריך דמיון מפותח כדי לחשוב איך ליברמן היה מתגולל על החלטה כזו, אלמלא היה שר הביטחון.

* בלון ניסוי – האם הצהרתו החמורה של מזכיר ההגנה המיועד בממשל טראמפ, בשימוע שנערך לו בבית הנבחרים, שתל-אביב היא בירת ישראל, היא בלון ניסוי של טראמפ לקראת הפרת התחייבותו? למה טראמפ לא צייץ מיד מילת התנערות? שתיקת ממשלת ישראל מביכה ומדאיגה.

* לחץ נגדי – מן הראוי שראשי כל המפלגות הציוניות יתאחדו להפעלת לחץ על הממשל האמריקאי החדש להעביר את השגרירות לירושלים, כמשקל נגד ללחץ הערבי הברוטלי להימנע מהצעד.

* החליפה של האיומים – אבו מאזן, שמקפיד באדיקות לא להכיר במדינת ישראל, מאיים שאם ארה"ב תעביר את שגרירותה לישראל הרש"פ תסיר את הכרתה בישראל.

* נגד פתרון שתי המדינות – אבו מאזן מגדיר את ועידת פריס: "אולי זאת ההזדמנות האחרונה לפתרון שתי המדינות." אולם האמת היא שאבו מאזן הוא נגד פתרון שתי המדינות. כל עוד הוא אינו מבטל את תביעת "זכות" השיבה, פירוש הדבר שהוא מתנגד לקיומה של המדינה היהודית. לא בכדי, הוא מעולם לא אמר שהוא בעד שתי מדינות לאום: מדינת לאום יהודית ומדינת לאום פלשתינאית.

* אני מזדהה עם הח"כים הערביים – כאשר הח"כים הערביים מלינים על המשטרה שאינה נוכחת דיה ביישובי המגזר, אינה פועלת נגד הנשק הבלתי חוקי וכד', אני מסכים איתם ומזדהה איתם ועם דרישתם. אבל כאשר הם מסיתים את המגזר לשבות כאשר המדינה אוכפת, במשורה, את החוק והורסת בתים בלתי חוקיים, אני מבין שטענתם נגד המשטרה אינה אלא התבכיינות פוליטית נעדרת יושרה. הם, המחוקקים, גדולי המסיתים נגד החוק ובעד הפרתו.

* בעייתו האישית היא בעייה ציבורית – לרוגל אלפר יש תחביב, מעין צעצוע שהוא מאוד אוהב לשחק בו. הוא אוהב להתעלל במשפחות שכולות, לבוז להורים השכולים, לנוד לאלמנות, להציק ליתומים. כנראה שאין דבר העושה לו טוב וכיף יותר מהתחביב השפל הזה. אפשר לומר – האיש פסיכופט. ייתכן. קשה לי להתווכח עם חוות דעת כזאת. אלא שהאיש משפריץ את שנאתו החולנית ב"הארץ", מה שהופך את בעייתו האישית לבעיה ציבורית.

ארבעה חללים נפלו בראשית השבוע בפיגוע בירושלים. היה לי ברור שבמהרה הוא ישתלח בהם ובמשפחותיהם. במי הוא יתמקד הפעם? שניים מהם מתנחלים – הם מועמדים בעדיפות. אחד מהם גם דתי, אז בכלל טוב. הוא גם דור שלישי לשכול – ולכן הכיף של אלפר ללעוג למשפחתו כפול ומכופל. במי הוא ישתלח ראשון?

זה עוד יבוא, מן הסתם כבר בימים הקרובים, אך הפעם הוא הפתיע. בעקבות הביקורת על אי השתתפות שרים בהלוויות, הוא לא התעלק אישית על אף משפחה. הפשקוויל שלו השתלח במשפחת השכול באופן כללי:

"...אבלן הטרי של המשפחות שאיבדו את כל עולמן באחת וראויות לחמלה, נהפך מיד לכלי להעצמת כוחו הפוליטי של הארגון המכונה 'משפחת השכול', שמנהל ללא הרף מאבק כוח מתוקשר להגדלת השפעתו על החברה הישראלית. הארגון שואף להגדיל ככל האפשר את משקל השכול בהווייה. להכפיף כמה שניתן מהקיום הישראלי היומיומי להנצחת השכול: שהקיום ייגזר מהציווי לזכור את השכול. ... מביע המונח 'משפחה' את העובדה שזה סוג של ארגון בעל אינטרסים, מטרות שהוא מנסה להשיג במרחב הציבורי הישראלי, ושבין חבריו שוררת אחווה וערבות הדדית. לארגון הזה יש אידיאולוגיה: מטרת החיים בישראל היא לקדש את זיכרון הנופלים. שכול בישראל זה דת. הנופלים קדושים. לא קוראים לזה שהיד, אבל מתייחסים לזה כמו אל שהיד. זו השקפה שמשרתת את מטרת העל: לעודד צעירים לרצות, או למצער להסכים, להקריב את חייהם במסגרת השירות הצבאי."

אז אל תאמרו: "תתעלם, הוא מטורף. למה אתה מעצים אותו?" הוא מטורף? שיתאשפז. כל עוד הוא מתאשפז בדפי הדעות וביקורת הטלוויזיה של העיתון, הטירוף שלו הוא בעיה ציבורית.

* ביד הלשון: אלון שבות – ארז אורבך, הוא אחד מארבעת הצוערים שנפלו בפיגוע הדריסה בירושלים. ארז היה בן היישוב אלון שבות. אלון שבות הוא יישוב קהילתי בגוש עציון, שעלה לקרקע ב-1970. היישוב נקרא על שמו של "האלון הבודד", עץ אלון גדול ובודד, בן למעלה מ-700 שנה, בקרבת היישוב. במלחמת השחרור נפל גוש עציון, רבים מחבריו נפלו, רבים נשבו וכולם היו לפליטים. ב-19 שנות הכיבוש הירדני, נהגו פליטי גוש עציון לערוך תצפיות על גוש עציון ולייחל ליום שובם לאדמתם, כדי לחונן את עפרות יישוביהם. האלון הבודד, שנראה בבירור למרחוק, היה מוקד התצפיות, הגעגוע, הציפיה והתקווה. במלחמת ששת הימים אמרנו די לכיבוש. עם שבות בני הגוש ושבות ישראל לגוש עציון, הונצח האלון בשמו של היישוב שהוקם בקרבתו, אלון שבות – שם המסמל את האלון ואת השבות.

פרקליט המדינה לשעבר – עו"ד ערן שנדר, פרקליט המדינה לשעבר, בראיון לגל"צ: "כיוון שהייתי פרקליט המדינה לשעבר..." אם הוא היה פרקליט המדינה לשעבר, מה הוא עכשיו?

* * *

תקוה וינשטוק

זהב בפתחו של החורף

  מדי חודש מתפרסם בביטאון של "נאות קדומים", השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל, "צמח החודש": מאמר על עץ, שיח או פרח בארץ, בר או מתורבת, המופיע או פורח באותו חודש. הביטאון מופץ בדואר האלקטרוני.

את "צמח החודש" כותבת  ד"ר שרה'לה אורן, מדריכה בכירה ב"נאות קדומים" ומרצה בסמינר הקבוצים. היועצת הבוטנית למאמר היא ד"ר חן שרמן. במשך שנים היה היועץ הבוטני אוריה אורן ז"ל, בנה של ד"ר אורן.

אני נהנית מקריאת "צמח החודש" ומשכתבת ומפשטת אותו לקוראי המכתב העיתי, במיוחד לקוראים  העירוניים."האדם הוא עץ השדה" ורוב בני האדם שומרים פינה חמה בלב לטבע ולצומח. העירונים הכלואים בבטון ובמלט כמהים לפיסות טבע. תל אביב מתברכת בצמחייה – מהגינות הקטנות ליד הבתים עד לפארקים, הגנים הציבוריים, המדשאות ואיי התנועה מלאי הפרחים. מגדלי בנינים, שכונות שלמות, מתווספים לעיר ללא הפוגה ועימם נוספות גם ריאות ירוקות עירוניות. אלו פינות חמד הזוכות להוקרה ומתמלאות עם רב. דומה שאהבת הצמח הולכת וגדלה. יותר חוקים להגנת הצומח, יותר חברים באגודות של חובבי הצמחים, יותר תושבים ערים לצמחייה שליד הבית וברחבי העיר ואף מוכנים לפעול למענם.

 כשהתגלה שתוואי הרכבת הקלה פוגע בעצים בשדרות ירושלים ביפו, מהם פיקוסים בני שמונים ומאה שנה, יצאו התושבים, מהאזור ומחוצה לו, במחאה ואף  כרכו את העצים בבדים שחורים של אבל. כשעמדו לבנות ברחוב מזא"ה בניין שיפגע בשורשי שקמה עתיקה, נזעקו השכנים להגנתה.

מרבית אוהבי הצמחים רחוקים מענייני בוטניקה. מכירים כמה אילנות נודעים אך אינם יודעים אפילו מה שמות השיחים והפרחים האהובים עליהם. "צמח החודש" נותן מודעות לאהבה זו, מעניק ידע על אורחות התפתחות הצמח המסוים, השתרשותו  וגידולו  – לעיתים זה צמח נפוץ וקרוב ולעיתים מרוחק ומוזר אך גם הוא מצמחי הארץ וראוי להכרה, ודרך הצמח המסוים מתגלים כלל אורחות הצמחים ומהלכי חייהם.

ייחודו של "צמח החודש": הוא מביא את מה שנאמר בתנ"ך ובדברי חכמים על אותו צמח. ומפתיע כמה היו אבות אבותינו בקיאים בצמחים למיניהם. זה "הבונוס" של "צמח החודש" – להסב לקורא הנאה משני העולמות גם יחד – עולם הצומח ועולם התרבות היהודית מאז ועד היום.

כל צמח חודש  מתייחס למועדי ישראל ולימי הזכרון הדתיים והלאומיים ומשרה רוח טובה, רוח של אהבת הארץ, אדמתה, צמחיהָ ותרבותה ללא סייגים וללא ציניות,  ומעוררים רצון לטייל בטבע ולהכיר את הצמח באתר הגידול שלו.

זהב בפתחו של החורף

צמח חודש טבת: כְּתֵמָה (כ"ף בשווא, תי"ו בצירה, מ"ם בקמץ) עבת שורשים, ממשפחת המורכבים.

כתמה עבת שורשים היא מהצמחים הראשונים שהאדמה מוציאה לאחר רדת הגשמים. היא פורחת כבר בנובמבר וממשיכה בפריחתה כחצי שנה, עד מאי. לצמח זה יש  ציצת שורשים מעובה שבה אוגרת הכתמה מלאי של חומרים המאפשרים לה להקדים את הפריחה, להופיע לפני שאר המתחרים ולזכות בשירותן של דבורים קטנות המשמשות כמאביק.

תחילה מוציאה הכתמה "שושנה" של עלים מוארכים המתרחבים בבסיס. העלים שעירים וגזורים בשפתם. בהמשך יוצאים ממרכז השושנת גבעולים בגובה של 35 ס"מ. כל הפרחים לשוניים (דמויי לשון).

המין"כתמה עבת שורשים" מצוי בכל חלקי הארץ פרט לאזורים מדבריים: בבתה (מקום שממה) ובחורש הים תיכוני. הצמח מצוי גם בארצות ים תיכוניות אחרות. הרתחה של הכתמה מהווה תרופה טבעית לטיפול בבעיות כבד וצהבת, לניקוי הגוף, לטיפול בדלקת פרקים ובצקות, ללחץ דם, לחיזוק הגוף ואף למחלות עור. בראשה  של הכתמה מצויה תפרחת צהובה, כמקובל במשפחת המורכבים. עם רדת הגשמים הראשונים מוסיפים הכתמים הצהובים של הכתמה צבע למעטה האדמה, צבע המזכיר את גוון הזהב.

וכאן עובר מאמרה של ד"ר אורן לעצם השם "כתמה". במקרא מופיע הזהב בשמות נרדפים: פז, חרוץ וכתם. הרעייה מחמיאה לדודה-אהובה על מראהו: "ראשו כתם פז." (שיר השירים). ישעיהו הנביא מסביר את המהפך שיתרחש ביום בו יבואו הרשעים על עונשם: "אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר."

הזהב ושימושיו מציין גם עבודה זרה: שימוש בפסלים העשויים מחומרים יקרים, כמו הזהב. איוב המעיד על חפותו אומר בין היתר כי נמנע מעבודה זרה: "אם שמתי זהב כסלעי ולכתם אמרתי מבטחי" (איוב ל"א  כ"ד). פרשנים מחזקים את הקשר הלשוני שבין כתם לזהב: "קבוצת זהב ואוצרות" אומר רש"י.

מילה נוספת שניתן כנראה לחבר עם כתם זהב היא המילה המקראית "מכתם": "מכתם לדוד: שמרני אל כי חסיתי בך" (תהילים ט"ז א). פרשנים צירפו גם את  מכתם לכתם ולזהב ואף לכתר מלכות מוזהב:"מכתם לדוד, לשון עטרה כמו כתם... שמרני אל כי חסיתי בך והיא לו כעטרה" אומר רש"י, ו"מצודת ציון" (פירוש עממי לנביאים ולכתובים מהמאה השבע עשרה) מוסיף: "מלשון כתם והוא הזהב הטוב ורצה לומר שהיה המזמור הזה חביב לפניו ככתם."

וד"ר שרה'לה אורן מסיימת את רשימתה: "צבע, צורה, ריח, שפע ומגוון ממתינים לנו בטבע ומזמינים אותנו בעת הזאת לטייל, להכיר ולכבד את הטבע על יופיו ואוצרותיו."

"לחפש את האור"

ב"היכל התרבות פתח תקווה" מוצגת תערוכתו של אבי וורצל "לחפש את האור".    וורצל, צייר ואמן תפאורה פתח תקוואי, קיים תערוכות רבות. ב"היכל" בפתח תקווה קיימת תערוכת קבע של דגמי המאקטים שהכין להצגות ועצרות.

עד כה צייר בעיקר דיוקנאות ונופים. עתה, לראשונה, מוקדשת כמחצית התצוגה, 22 ציורים – לאינטיריור, פנים הבית, ולמשחק האורות בו – ז'אנר מוכר בתולדות הציור שהיה אהוב במיוחד על האימפרסיוניסטיים.

"קניתי פסנתר חדש, אני מנגן לפעמים," מספר האמן, "לפתע ראיתי שדמותי נשקפת בפסנתר כמו בראי ולידי נשקפים תריסי המרפסת הפתוחים-למחצה ומהם בוקע האור. כל הבית נראה לי באור מכושף."

הוא החל לצייר, בשמן על נייר, את הבית הוותיק הצנוע בו נולד. את חדר האוכל שבמרפסת הסגורה בתריסים, את השולחן במטבח עליו נהגה אימו לכתוב את ספריה, את המטאטא ליד הכיור, את צמחי הבית ובראש וראשונה – את הפסנתר והדמות שבו. חוויות מהילדות והנעורים, זיכרונות אישיים היוצאים מלב האמן ונכנסים לליבות הצופים בריאלות ובפשטות שלהם. כולם בחצי האור הבוקע מחווקי התריסים.

הבית המצויר נבנה בשנת 1965 ברחוב בן יהודה בפתח תקווה והוריו התגוררו בו עד לפני שש שנים. אבי וורצל הוא בן למשפחה ותיקה בעיר. אביו, ד"ר מרדכי וורצל, היה ממנהלי יחידת הצינתורים ב"בילינסון" ועתה, בגמלאות, עוסק בחקר עגנון. אימו היתה הסופרת הקלאסית לנוער, אסתר שטרייט-וורצל ז"ל. סבו היה מבקר הספרות שלום שטרייט, ממייסדי וממנהלי גימנסיה "אחד העם", הגימנסיה הראשונה בפתח תקווה ובאזור כולו. על שם סבא שלום ואחיו ישעיהו נקרא "רחוב האחים" בפתח תקווה. את כשרון הציור רכש מסבתו פנינה וורצל, שהיתה חברה באגודת הציירים בעיר.

התערוכה פתוחה עד 11 בפברואר וכל הכנסותיה קודש ל"חוג הכחול", אגודה לעזרת נוער, נזקק שיסד אחיו של אבי, שלמה וורצל, שהלך לעולמו בטרם עת.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

המשך יבוא בגיליון הבא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ז

באונייה "צֶ'צֶ'רִין" לארץ-ישראל

על סיפון האונייה "צֶ'צֶ'רִין", העושה דרכה מאודיסה לארץ-ישראל, התרוצץ בשמחה משה בן השלוש: ילד עירני, בעל עיניים כחולות, בלונדי, ולראשו סרט שקשרה לו אימו. הוא שר לתומו את הימנון הצ"ס ושירים רוסיים אחרים שידע, על לנין, ונראה שונה משאר הילדים היהודים, בני המשפחות הגדולות, שנסעו באונייה. מכל החלוצים הצעירים שהפליגו מרוסיה, רק דבורה ושרגא היו מטופלים בבן, עובדה שהיתה עתידה לקבוע לא במעט את דמות חייהם בארץ החדשה.

תחנתם הראשונה היתה קונסטנטינופול, מקום בו היה על הנוסעים לרדת ולעבור תהליך לא נעים של חיטוי, ומשם המשיכה האונייה, במזג-אוויר של סוף אפריל, לשוט בים-התיכון.

בראשון למאי, 1925, נמצאה האונייה במרחק כיומיים נסיעה מיפו. שרגא מספר בזיכרונותיו כי באותו יום, כאשר נמצאו עדיין בעיצומו של המסע לארץ, קיימו על האונייה אסיפה חגיגית לציון חג הפועלים. בין העולים התפתח ויכוח אם יש לציין את החג גם בארץ-ישראל. כשלושים חברי "החלוץ" טענו שאמנם כן, כיוון שהחברה בארץ צריכה להיות מושתתת על בסיס קואופראטיבי-סוציאליסטי. גם החלק האחר של הקבוצה, שהיה בעל דיעות ימניות יותר והביע התנגדות למלחמת המעמדות, הצהיר שהוא בעד עבודה התיישבותית וחקלאית. הוויכוחים נשאו אופי של בירור וחיפושי-דרך רעיוניים, לאורך המסע כולו. אחד מראשי קבוצת ה"ימניים", אַבְרְמֵל שמו, היה בין המתנגדים החריפים ביותר לחגיגת האחד במאי על האונייה.

אחרת במקצת מצטיירים מאורעות אותו יום בגירסתה של דבורה. משהחליטו היא וחבריה לחגוג את יום האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, נמצאה חולצה אדומה של מישהו, ומוט, ואת הנס המאולתר – הדגל, נשאה דבורה ברמה, בראש הקבוצה, על סיפון האונייה.

ניגש אליה אחד היהודים המבוגרים, שנסע ארצה עם משפחתו בת שמונה הנפשות, ואמר לה:

"שיקסה! – גויה! – אני עזבתי בגללם את רוסיה ואת באה לארץ-ישראל עם הדגל האדום? – אם את לא עוזבת תיכף-ומיד את הדגל – אז אנחנו זורקים אותו לים!"

וייתכן אף שהכעס היה כה רב, שנאמר לה – "אותך יחד עם הדגל!"

לדבורה לא נותרה ברירה, הדגל נלקח ממנה ובכך הסתיימה ההפגנה. שרגא לא התערב בעניין.  לדברי דבורה, זו היתה אחת מתכונותיו: איש מפלגה אולי במובן עמוק ממנה-עצמה, אבל מעודו לא מתפרץ, לא רואה טעם בצעדים הפגנתיים ובעימותים שאינם מקדמים את המטרה.

*

הזיכרון הראשון של משה נצר מילדותו הוא: האונייה עוצרת. לימים ידע שהדבר אירע בשלישי במאי, 1925, בהיותו בן שלוש ושלושה חודשים. הנוסעים עלו לסיפון, הסתכלו לעבר החוף, ומשה שאל ברוסית, שהיתה שפתו היחידה:

"אבא, אימא, מדוע האונייה לא נוסעת?"

"הסתכל, מרחוק – זאת ארץ-ישראל." ענו לו, והוסיפו משפט, שהתערבב בזיכרונו עם שאר הסיפורים שלימים סופרו לו וכללו גם את ההפגנה מלפני כיומיים: "היום האחד במאי, יום חג, לכן האונייה שובתת."

שרגא מתאר בקצרה את היום, שבו דרכו רגליהם לראשונה על אדמת ארץ-ישראל, כיום חם מאוד שלכמותו לא היו רגילים מימיהם. את פניהם קיבלו חבריהם בני-עיירתם, רות ושלום הקטין, אשר הגיעו ארצה כשנה לפניהם.

"כשקרבנו לחוף יפו," מספרת דבורה, "התרגשנו מאוד. דבר ראשון שמשך את תשומת ליבנו היו הגגות של יפו. שטוחים כולם. ברוסיה אין גגות כאלה, אלא משופעים, עם ארובות, ומהן עולה עשן. דבר שני – אני ראיתי מרחוק את המשקפיים השחורות. זה דבר נורא. לא רואים עיניים. כולם. אפילו ההֶקְטִינִים – לאן שאתה מביט, פני האנשים, חברים – שחור, הכול זגוגיות שחורות!

"והערבים – לקחו את הילד וזרקו לסירה וחתרו והובילו אותנו בסירות לחוף. ירדנו. ושם היה עלינו לעבור את הקאראנטינה, הרחיצה לשם חיטוי. אני מודה שעד לאותו יום לא ראיתי אף פעם, ברוסיה, שאפשר להתרחץ מלמעלה, שיש דבר כזה, מקלחת."

לא רק ההקטינים חיכו על החוף, גם חברים מגדוד העבודה באו לפגוש את העולים הצעירים. וכולם, כל החברים הארצישראליים שאותם פגשו שרגא ודבורה בבואם ארצה, וגם יהודים אחרים שנראו סביבם, נשאו את אות "א" על דש בגדם.

"אוהו," חשבה לעצמה דבורה בשמחה, "כולם חוגגים כאן את האחד במאי!" – ואל אותו יהודי בעל-משפחה, שירד עתה עימם יחד מהאונייה, פנתה ואמרה:

"אתה רואה? – ואתה כבר רצית לזרוק אותי לים!"

ומה התברר? – באותו זמן התקיימו הבחירות הראשונות לעיריית תל-אביב, והאות אל"ף, היתה סימנה של מפלגת "אחדות-העבודה" (שלימים, בשנת 1930, התאחדה עם "הפועל הצעיר" והיתה למפא"י), שבה עתידים היו שרגא ודבורה לתפוס מקום מרכזי – קיבלה את פני הבאים.

ביום שירדו מהאונייה שרר חום כבד. דבורה מספרת: "אני חושבת שכל חיי בארץ לא היה כחמסין ההוא. עד עכשיו אני מרגישה אותו. באנו מוסקבה, עיר קרה, צפונית, לבנה. גם אני הייתי לבנה, עם עיניים בהירות. גם משה היה כך, בילדותו. ובאותו יום הקאראנטין, עם המים, וערבים, עם המכנסיים הרחבים, ואחר-כך עלינו על עגלה פשוטה ונסענו מיפו לתל-אביב בחול ולכלכוך ואבק, ונכנסנו לדירה קטנה, חדר אחד, שבה גרו רות וסיומה הקטין, וגם להם ילד. כולנו בחדר אחד, ברחוב בוגרשוב. בלי כביש. כמעט בלי בתים. ודבר ראשון שהתפלאנו היה שהגישו לנו מיד תה עם סוכר לבן ועם חלה לבנה. ברוסיה לא ראינו סוכר כזה. אבל הסוכר היה ייבוא מרוסיה. בחרוטים, שצריך לשוברם במלקחיים. גם הקמח הלבן היה מרוסיה. וההפתעה היתה שאת שני אלה לא ראינו ברוסיה מזה זמן רב."

בני-הזוג הקטין חיכו להם ואירחו אותם, ואולם לפרשת ירידתם של שרגא ודבורה מן האונייה נלווה למן היום הראשון טעם מר, שעתיד היה לקבוע את דמות חייהם בארץ. הם עלו כחברי "גדוד העבודה", וראו עצמם כמי שעתידים להישלח עד מהרה לקיבוץ. כאשר פגשו אותם שליחים של הגדוד, נאמר להם:

"למה באתם עם ילד? אין לנו מקום בשבילכם עם ילד!"

טרם היה מדובר בהליכה לקיבוץ, אלא רק באפשרות לשהות בבית העולים, בדרך בין יפו לתל-אביב, עד שיסתדרו, והנה רשות זו לא נתנה להם משום שלא נמצאו בו תנאים למגורי זוג עם ילד.

לא רק משה שימש מעצור בתהליך היקלטותם של שרגא ודבורה, אלא גם המצב ב"גדוד העבודה". הם היו אמורים להצטרף לגדוד בתל-יוסף, והנה, בתקופת בואם ארצה, הגיעה לשיאה פרשת ההשמאלה של חלק מחברי הגדוד, ובראשם מנדל אֶלְקִינְד, שהשתלטו על תל-יוסף ובסופם חזרו לרוסיה. לכן, מטעם "אחדות-העבודה", המפלגה שאליה הצטרפו שרגא ודבורה מיד בבואם, היפנו אותם ל"גדוד העבודה" בירושלים, שמקום מושבו היה ברמת-רחל.

שרגא ודבורה גם הרגישו שהם מכבידים על משפחת הקטין. הם גרו ואכלו אצל בחדר האחד, "ואנחנו, שבאנו מרוסיה, ידענו ערכו של אוכל," אומרת דבורה.

עם ההפנייה ל"גדוד העבודה" עלו השלושה לירושלים. חברי הגדוד עבדו בסיתות אבנים. השלושה הגיעו לרמת-רחל, שכולה היתה צריפים אחדים. דבורה שאלה:

"היכן יהיה מקומו של הילד?"

בחורה מהגדוד הובילה את דבורה, משה בן השלוש מחזיק בידה, ושרגא לצידם. הראתה להם חדר ילדים ובו מיטות-קרשים אחדות, הצביעה על מיטה אחת ואמרה:

"זה הילד של פלונית. מי האימא אנחנו יודעים. מי האבא אנחנו לא יודעים."

לדברי המטפלת היו בגדוד כחמישה או שישה ילדים במצב דומה.

שרגא חטף מהר את הילד ביד ואמר:

"זזה לא בשבילנו."

גם דבורה נבהלה. במקום הזה צריך לגדל את מישקה? למרות נדודיהם היה הילד מטופח. עוד הם מהססים והנה חזרו מהעבודה בסיתות הפועלים, חברי הגדוד, ונכנסו לצריף חדר-האוכל, שבאמצעו ניצב שולחן גדול, ומיד – במגפיהם, שהבוץ עדיין דבוק בהם, ועוד בטרם החלו לאכול – עלו על השולחן – והחלו לרקוד!

מספרת דבורה: "שרגא, זה לא היה בדיוק בשבילו! – מיד אמר – 'בואי, אנחנו הולכים מכאן!'"

צורת החיים במקום לא נראתה להם. האם לא היתה זו הפרולטאריות בהתגשמותה? – "אנחנו מעולם לא קישרנו פרולטאריות עם לכלכוך." היא אומרת.

בשרגא ובדבורה כבר התעוררו פקפוקים לגבי רעיון השתייכותם ל"גדוד העבודה", לאחר שלא הניחו להם להצטרף לתל-יוסף. עתה גברו חששותיהם. אך בירושלים בכל זאת נשארו באותו חודש מאי ראשון של חייהם בארץ, בשנת 1925, ודווקא – במאה שערים!

בשכונה זו התגוררה משפחת ביחובסקי מסנובסק, ידידים שהכירו את שרגא מתקופת היותו מנהל הצרכנייה בעיר, ואשר עלו מרוסיה על סמך מכסת רבנים ואנשי-דת. אבי-המשפחה היה יהודי דתי-ליבראלי, והסביבה הירושלמית נשאה אז אופי הרבה יותר מתון מבחינת הקנאות החרדית. מהביקור ברמת-רחל, שרגא מיד שם פעמיו אליהם יחד עם האישה והילד, והם התארחו בבית משפחות ביחובסקי כשבועיים-שלושה. השלושה נהנו מן השלווה, נחו מעט לאחר הדרך הארוכה, והתאקלמו נקל יותר בקרירות הירושלמי. המים נשאבו מן הבור בחצר, חצר שהיתה מרווחת ויפה. מישקה נהנה מצינת אדני-החלונות הרחבים, העשויים אבן. ילדי המשפחה קיבלו אותו יפה ודיברו אליו, לרווחתו – ברוסית. עדיין לא ידע לדבר עברית, לא הבין כששמע סביבו את השפה החדשה, והדבר הציק לו. שרגא ודבורה יכלו, לראשונה מאז יצאו לדרך ארצה, להשאירו לעיתים לשעות אחדות ולהיפנות לענייניהם.

עד מהרה התברר שבירושלים אין לשרגא סיכוי לקבל עבודה, וחבריו מ"החלוץ" היפנו את המשפחה לסניף פלוגת עין-חרוד בפתח-תקווה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר: אחד האוצרות התרבותיים העבריים היהודיים הגדולים ביותר, שנוצר ממש בשנים האחרונות, הוא אתר "גוגול" העברי. הייתי משווה אותו אפילו לתלמוד, וכמובן הוא רלבנטי לנו הרבה יותר מהתלמוד, שמעסיק בימינו בעיקר פאראזיטים חרדיים משתמטים בישיבות וקומץ אקדמאים שטרם התייאשו מסגירת חוגים במדעי הרוח.

חלק עצום מאוצרות הדת וההיסטוריה היהודית, התרבות והשפה העברית, כמו גם מידע עצום על תרבויות וארצות אחרות, וידע כללי – נמצא באתר, חינם. אני נעזר בו רבות לעריכת המכתב העיתי, ודומני שטרם מצאתי בו שגיאה.

תודה אדירה מגיעה לכל אלה העושים במלאכה ומגישים ומעדכנים לנו את הגוגול העברי שדרכו אפשר להגיע לחלק עצום מאוצרות התרבות של העם היהודי, המצויים גם באתרים אחרים, כמו  למשל "מאגר ספרות הקודש", אבל כל אלה מאותרים קודם כל בנקל בזכות הגוגול העברי היודע על כולם ומיד מכניסך אליהם. לא היה כדבר הזה בדורות הקודמים.

* האידיוט מוועידת השלום בפאריז, אמר אתמול: "פתרון שתי המדינות מאוים על ידי התנחלויות וטרוריסטים, שמפחדים משלום," כך אמר (ביום ראשון, 15.1) נשיא צרפת פרנסואה הולנד בוועידת השלום הבינלאומית שנפתחה בפריז, בהשתתפות שרי חוץ ודיפלומטים בכירים מכ-70 מדינות וארגונים בינלאומיים." ["הארץ" באינטרנט, 15.1].

* ארגון הפאראמדיקים של השירות הווטרינארי לבני-אדם ישראלים צופה גל התאבדויות בקרב קוראי "ידיעות אחרונות" שהאמינו עד עומק נשמתם לכל מילה שנכתבה בעיתון בקשר לבני-הזוג בנימין ושרה נתניהו. 

* בעיתון "הארץ" מיום 13.1.17 הופיעה כתבה גדולה על חשיפת חליפת המכתבים והפרוטוקולים שקדמו למתן פרס נובל לש"י עגנון, לפי חמישים שנה. מוזכרים שם שמות ממליצים רבים, בהם כאלה שלא היו מוכרים כלל מחוץ לישראל. לא מוזכר שמו של הממליץ העיקרי, שבזכותו קיבל עגנון את פרס נובל, והוא פרופ' גרשם שלום, שהיה כבר אז אישיות בעלת מוניטין בינלאומי. אתמהה.

ואולי התבלבל הכותב בין הממליץ המוזכר גרשם שוקן לבין גרשם שלום, או העורכים בעלי ההשכלה המוגבלת בעיתון "הארץ" "תיקנו" כהרגלם הנפסד את כתבתו, השמיטו מגרשם את שלום ושמו במקומו שוקן. שלחנו על כך תגובה לאתר של העיתון באינטרנט והיא לא פורסמה.

* "מקורבי הרצוג תומכים בממשלה בראשות כחלון אם נתניהו ייאלץ לפרוש." ["הארץ", 12.1.17].

האם העליתם בדעתכם אילו כישורים יש לכחלון להיכנס לנעליו של נתניהו? למשל, כיצד ינאם בפני הקונגרס בוואשינגטון או בעצרת האו"ם?

* עדיין לא ידוע מה יקרה אבל מה שכבר ברור הוא שטראמפ יהיה אחד הנשיאים העסיסיים ביותר שהיו לארה"ב מעודה. בתקופת כהונתו לא יהיה אפילו יום משעמם אחד.

* "ההעדפות שהכתיבו את אופי הסיקור ואת היקפו נגעו לפי עיתונאים בקבוצה לא רק לפוליטיקאים, אלא גם לבעלי הון. 'המחאה החברתית זה המקרה הקלאסי,' סיפר אחד מהם. 'ברגע שהיא עברה מביבי לטייקונים, "ידיעות" השתיקו אותה, כאילו מישהו כיבה את האור. ידיעות וynet- היו מי שהובילו את המחאה, בסיקור מוגזם אפילו. אימצנו את המיספרים המנופחים של המפגינים. אחרי שהשתנתה הגישה, אימצנו את המיספרים של המשטרה."' ["הארץ" באינטרנט, 12.1].

אהוד: כזכור אולי לקוראינו הוותיקים אנחנו היינו מן היחידים שיצאנו נגד השקרים והזיופים של התקשורת בדבר מיספרי המפגינים ["הפגנת המיליון" הכוזבת] בתקופת "המחאה החברתית". חברים שלנו הדביקו לנו אז תו של "ריאקציונרים". איך אנחנו מעיזים לכפור במיספר המפגינים של המחאה החברתית ובאמרי השפר של המנהיגה החברתית דפני ליף?

* כאשר הייתי בחורף בשליחות במוסקבה התדפקו בלילה נשים על דלת חדר המלון שלי ושמעתי אותן קוראות: "זקס, זקס, זקס!"

פתחתי את הדלת וראיתי שלוש בחורות, ומיד הסברתי להן שכאן חדר 369 ולא 666 כמו ס.ס.ס.ר, אבל הן אמרו: "סקס סקס סקס!" – והיו כל כך יפות ורועדות מקור, כי הן היו כמעט ערומות מתחת למעילי הפרווה שלהן, רק תחתונים וחזיות צבעוניים בדוגמאות של הדגל האמריקאי, וכמעט שקופים, ראיתי את הפטמות – שהכנסתי אותן פנימה, לחדר המחומם, והתחלתי לשפשף את אבריהן. שלושתן היו צעירות, רזות, בעלות שדיים זקופים, שיער קצר בצבע זהוב-פלטינה וכך גם ערוותיהן ופנים מתוקות כל כך, כמו הזמרת היפהפייה מלהקת "גרופה רפובליקה" שהופיעה בכיכר האדומה.

בקיצור, אחת הרשתה לי לתחוב אצבע לכוס שלה, השנייה ליקקה לי את הביצים והשלישית הניחה לי להיכנס בתחת שלה שהיה רך וענוג מאוד כמו ביצה רוסית שהלכה והתרחבה מן הגירוי, ומדי פעם הן התחלפו בתפקידים, עד שגמרתי, אינני זוכר אם מלפנים או מאחור כי גם שתָינו וודקה לפי בקשתן לפני ואחרי שמצצו לי.

בגלל המצב הכלכלי ברוסיה זה לא עלה לי הרבה, אפילו עם הוודקה, מה עוד שהייתי משוכנע שכאשר הפרשה תתפרסם בישראל יהפוך הרומאן האחרון שלי לרב-מכר ואוכל להחזיר לעצמי את ההשקעה בשלוש הסוּסְקוֹת (המוצצות) הרוסיות בהירות השיער הדומות ליפהפייה השרה מ"גרופה רפובליקה".

אבל למרבה הפלא זה לא קרה. מתברר שהרוסים אמנם הדליפו את ליל ההוללות שלי במלון במוסקבה לעיתונות הישראלית, כי סברו בטעות שאני גם יודע משהו על סודות הגרעין של ישראל, שעליהם כתבתי רומאן, שעיקרו היה שאין כלל פצצות גרעין בידי ישראל, אבל הגישה של העיתונות הישראלית היתה שאני לא סופר מספיק חשוב כדי שיפרסמו עליי סיפורים כאלה אלא אם לשכת התיירות הרוסית תיתן מודעות ענק לאותו עיתון שיפרסם עליי, ושלדון אדלסון לא יתנגד.

וכך נשאר ליל ההוללות שלי במוסקבה עם הסוּסקוֹת והוודקה רק זיכרון מתוק, ולא כמו למשל אצל טראמפ ששם, שמעתי, גם צילמו את המכשיר הגרמני שלו בשעת פעולה.

* ארגון הבריאות והאנטי-מזון העולמי פירסם הודעה כי הסוכר מזיק גם לבריאותם של אנשים שחיים על פחות משני דולר ליום והם עלולים למות מסרטן עוד לפני שיגוועו ברעב.

* אם רוצים ואם לא, חשיפת ההידברות בין שני הערמומים נתניהו ומוזס רק מחזקת את נתניהו ותביא לו עוד קולות בבחירות ולא יהיה אפשר להאשים אותו בשום מעשה פלילי. הוא תמיד יוכל לטעון, מה שאכן הוכח, שהיה עליו לחשוף את הסחיטה לה הוא נתון מצד "ידיעות אחרונות", המבקש להצר את צעדי "ישראל היום" באמצעות ההתקפות עליו ועל משפחתו. זה אמנם סחר  של גנבי סוסים אבל לא מעשה פלילי. מעתה כל ביקורת שתוטח בו ב"ידיעות" תתקבל בספקנות כחלק מקמפיין יזום על ידי נוני מוזס.

* אהוד היקר, אשר רייך הוא משורר ראוי, מאלה שמבטאים בכנות ובכישרון פצע עמוק שבלב, אבל המשורר המוכשר ביותר זקוק למי שיאבחן את ייחודו. במקרה של אשר רייך היתה זאת ארנה גולן המצוינת. 

הקטע מהביוגרפיה של יואל נץ אינו מצביע דווקא על ההומאניות של צה"ל, אלא על מעשים מזעזעים שאנשים הומאניים נאלצים לעשות בכורח הנסיבות בעטיה של המלחמה. כך שלא היה טעם להזמין את "בצלם" (שלא היה קיים אז) לראות את המאורעות שמספר יואל נץ על ימי מבצע קדש. 

שלך,

 משה גרנות

* האם גם ז'אן-מארק ארו, שר החוץ של צרפת, הינו חכם כמו ג'ון קרי, שר החוץ של ארה"ב? כי לדבריו – "תהליך השלום במזרח התיכון לא יכול לחכות, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, בגלל המשברים הרבים שמשסעים את האזור – ממסוריה ועד לוב, מתימן ועד עיראק. אלה יצרו איומים חדשים על היציבות במזרח התיכון. ושנית, משום שדחייתו מגבירה את התסכול ואת השנאה אצל שני הצדדים, מה שמרחיק עוד יותר את הסיכוי לפתרון." ["הארץ", 13.1.17].

רק אידיוט, צבוע או שונא ישראל יצביע על כך שאנחנו הננו הנקודה הארכימדית שבגללה נרצחים יום-יום מאות אנשים במזרח התיכון!

* תנועות השמאל היהודי בארה"ב ותנועת בי.די.אס. פנו לנשיא הנבחר דונאלד טראמפ בדרישה שלפחות לאחד התפקידים המרכזיים במימשלו ימנה אמריקאי נוצרי, נכד לסב וסבתא יהודים שהשתמדו ואשר הגיעו לארה"ב שנים רבות לפני השואה, ולכן הנכד שלהם אינו מושפע רגשית מגורל עמו ואבות-אבותיו. הם ממליצים על המשך כהונתו של ג'ון כהן-קרי.

* ד"ר אליוט קוזגרוב, רב קהילת "פארק אבניו" בניו יורק ומראשי היהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית:  "לעיתים קרובות מדי אנחנו, יהודים אמריקאים רבים, מוצאים עצמנו תוהים האם מדינת ישראל אוהבת אותנו באותה המידה שאנחנו אוהבים אותה. אנחנו מתבוננים, לפעמים בתדהמה ממש, בשלל המקרים שבהם ישראל אומרת לנו שהיא אינה מכירה ביהדות כפי שאנחנו מקיימים אותה: ישראל שאינה מכירה בתוקפם של טקסי נישואין וגיור של רבנים שאינם אורתודוקסים; ישראל שהתירה מצב שבו הכותל המערבי, סמל האחדות של העם היהודי, הופך לזירה של קיצוניות ואי־סובלנות; ישראל המעניקה מאות מיליוני שקלים בשנה למוסדות אורתודוקסיים, ומתעלמת כמעט כליל מהזרמים היהודיים המאחדים כיום את רוב יהודי העולם, וגם רבים בישראל; ישראל שבה בתי כנסת קונסרבטיביים ורפורמיים נופלים קורבן להשחתה, הצתות ואיומים; ישראל השוקלת חקיקה שתהפוך אשה המתעטפת בטלית בכותל לעבריינית.

"האין זו אירוניה מרה שישראל, מדינת היהודים, היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יהודים אינם חופשיים לבטא את יהדותם בדרכם?

"לצערי הרב, ואני כותב את הדברים בכאב לב עצום, פחות ופחות מפתיע אותי שיהודים אמריקאים רבים חשים ניכור הולך וגובר כלפי המדינה היהודית. קראתם נכון, ניכור. כל הצעת חוק נוספת שישראל מקדמת – חוק הגיור, חוק המקוואות, החוק האחרון של ש"ס להגברת האכיפה האורתודוקסית בכותל המערבי – היא למעשה יריקה בפניה של היהדות שאותה אנו מקיימים בארצות הברית. זו היהדות שלנו. מדינת ישראל באמת רוצה לוותר עלינו? האם אנחנו כה לא ראויים בעיניכם?"

["הארץ", 13.1.17]

אהוד: אני מזדהה במאה אחוז עם הדברים האלה ובמרוצת השנים כתבתי לא פעם את דעתי באותה רוח ביקורתית, שעל יהודי ארה"ב לעצור את תרומותיהם לישראל עד שזו תכיר בתנועות הקונסרווטיבית והרפורמית.

שנים לפני שהנשיא שכיהן לפני פרס הואשם בתקיעת אברו במזכירותיו מאחור, אני חדלתי להזכיר את שמו במכתב העיתי וזאת אך ורק מפני שהאידיוט מוכה שגעון הגדלות סירב ללחוץ ידיהם של רבנים רפורמיים ו/או קונסרווטיביים, כי בעיניו, חומדות הזימה והאשכנזיות, ובעיני רבו שהצדיק אותו – אמריקאים אלה הם לא יהודים מספיק טובים.

* אנשים שוכחים ש"ישראל היום" נוסד קודם כל כדי להעיף את אולמרט מראשות הממשלה, ממש כפי שניסה "ידיעות אחרונות" לעשות לנתניהו. כשנוסד החינמון, פנו אליי שאשתתף בטור דו-שבועי. עד היום נמצא במרתף היינות שלי בקבוק עם התווית שלהם, שחולק במסיבה למשתתפי החינמון. פירסמתי רשימות אחדות שזכו לתגובות חיוביות עד ששלחתי רשימה שממנה השתמעה תמיכה באולמרט. הודיעו לי שהיא לא תתפרסם כי אינם תומכים בגנבים. עזבתי אותם ומאז לא פירסמתי מילה בחינמון "ישראל היום".

* מתי דוד: מדוע הם שותקים? קבוצת פוליטיקאים בכירים, שמוכרים וידועים כאנשי ציבור שמרבים להגיב על כל נושא ועל כל אירוע, השתתקו והטילו על עצמם דממה מוזרה בכל מה שקשור לפרשת "ביבי-נוני" שמסעירה את הציבור. כוונתי לחברי הכנסת אביגדור ליברמן. ציפי לבני. נפתלי בנט. איילת שקד. יאיר לפיד. ממה הם חוששים? מדוע הם שותקים? האמנם אין להם דעה בפרשה?

התלות בין פוליטיקאים לעיתונאים זו זירה חסויה ואפלה בכל הקשור לזכות הציבור לדעת.

* "הדעה הרווחת עתה היא, כי ביבי ונוני יהיה תלויים זה לצד זה, אם אכן יוכח כי הם התכוונו לממש את הדיבורים וההבטחות ההדדיות. אלא שבדיקת News1 מעלה, כי נתניהו הצליח בעדותו לשכנע את החוקרים, וכן את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי כל מבוקשו היה לעצור את הפרסומים המגמתיים והכוזבים נגדו מצד עיתוני קבוצת ידיעות אחרונות; וכי מסיבה זו קיים את אותן פגישות ודאג, מבעוד מועד, ולאחר שקיבל יעוץ משפטי מעו"ד דוד שמרון, לבצע את הסידורים המתאימים כדי שיוכל לתעד ולהקליט את דרישותיו הסחטניות של מוזס. כפי שאכן אירע." [יואב יצחק. חדשות מחלקה ראשונה. 14.1.17]

* אהוד: ישבתי 135 דקות מיותרות שהן שעתיים ורבע בסרט "מנצ'סטר ליד הים" והשתעממתי כל רגע וחיכיתי שהסרט כבר ייגמר. אחר-כך ראיתי שהביקורות בארץ היללו ושיבחו אותו, וכעסתי על עצמי שהלכתי לראות סרט שזכה לשבחי המבקרים שלנו, למרות שהייתי צריך לדעת שזה איתות בדוק לכך שהסרט יהיה משעמם ויומרני.

* אהוד שלום, מייזליש מחליט בשרירות לב שאובמה, שגדל בהוואי, אינו אמריקאי אמיתי. כל מי שביקר שם (מייזליש כנראה לא) יודע שהוואי היא חלק בלתי נפרד מארה"ב, ואובמה גדל באמריקה.

לגבי העברית המלאבסית שלי – מה לעשות, נולדתי בפתח תקווה.

גדי יערי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל