פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1212

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בטבת תשע"ז, 19 בינואר 2017

עם צרופת הזמנה למוזיאון של דרור ברק בקיבוץ יפעת לתולדות החיים בארץ-ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

יוסי גמזו: פְּגִישָה פִּלְאִית בְּלֵיל טֵבֵת עִם רוּחַ רְפָאִים. // דרור אֵידָר: הקייטנה נגמרה, מכתב גלוי לנשיא הנכנס, דונלד טראמפ, פורסם בעיתון 'ישראל היום' (13.1.2017). // עמוס גלבוע: עולם של בורות וטיפשות. // שמעון גרובר: קול באישה יופי והנאה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ו. מורה לטבע בפעם הראשונה בחיים.

// מוטי הרכבי: נוני מוזס יפנק. // מתי דוד: 1. מי הם בעלי ההון ששולטים בתקשורת? 2. נחשפה החצר האחורית האפלה בתקשורת. // יצחק שויגר: פקורינו. // אלי מייזליש: מעניין איזו דייסה יבשל טראמפ לערבים? // אוריה באר: המפתחות בפנים. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.1.17. // מדוע היהודים תמיד אשמים? שיר בעקבות העיתונים  מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל: פרופסור לנעליים. // ש. שפרה: "יעזרהָ אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר, דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05. // יואל נץ: הכרח בל יגונה. // מנחם רהט: אהבה מקלקלת את השורה. // יהודה דרורי: לסלק מפה בדואים אלימים. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק ראשון [המשך], פרצה בגדר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פְּגִישָה פִּלְאִית בְּלֵיל טֵבֵת עִם רוּחַ רְפָאִים

ביום חמישי, 19.1.17, חל בדיוק יום הולדתו של אליעזר בן יהודה

עָמֹק מְאֹד בְּלֵיל טֵבֵת קַר, הַשָּבוּעַ

אֲנִי חוֹזֵר מִלִּוּוּיָהּ שֶל יְדִידָה

אֶל סַף בֵּיתָהּ סָמוּךְ לַיָּם, מִנְהָג קָבוּעַ

עָלָיו פּוֹרֶשֶׂת תֵּל-אָבִיב אֶת רְדִידָהּ

בּוֹ מְשֻבָּץ שְחוֹר קְטִיפָתָם שֶל הַשָּמַיִם

בְּנִצְנוּצֵי קְרִיצוֹת עֵינָם הַמַּמְזֵרִית

שֶל כּוֹכָבִים שֶהָאִירוֹנְיָה מִשּוּם-מָה הִיא

מִין לַיְט-מוֹטִיב בִּצְפִיָּתָם הַחַיְזָרִית

בָּעִיר הַזֹּאת הַדִּיסְקוֹטֵקִית, הַהַיְטֵקִית

וּבְעוֹדִי צוֹעֵד לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב

(זֶה שֶזָּכָה לַהַגְדָּרָה הַמְּדֻיֵּקִית

כְּ"בֶן-יְהוּדָה שְטְרָאסֶה", אִם לִפְרֹעַ חוֹב

לָ"אַלְטֶה צַיְטְן" בָּם גָדְשוּ עוֹלֵי גֶּרְמַנְיָה

– שֶקִּיּוּמָם בָּהּ כְּבָר פִּרְפֵּר עַל פִּי תְהוֹם –

אֶת רֹב בָּתָּיו וַהֲפָכוּהוּ לְאַכְסַנְיָא

שֶל הַ"שְּלַף שְטוּנְדֶה" וְהַ"בִּיטֶשֶן"), פִּתְאֹם

טוֹפַחַת יָד עַל קְצֵה כְּתֵפִי וּכְשֶאֲנִי שָם

סָב לְאָחוֹר, בְּלִי בִּטָּחוֹן וְתוּשִיָּה,

אֶת מִי רוֹאוֹת עֵינַי לְגֹדֶל תִּמְהוֹנִי שָם?

צֵל-רְפָאִים שֶצָּץ מֵעֹמֶק נְשִיָּה...

וְיֵש לַצֵּל שָׂפָם, זְקַנְקַן, זוּג מִשְקָפַיִם

וְגוּף צָנוּם, אֲכוּל שַחֶפֶת, סְגוּף רֵאוֹת

וְאֵיזֶה צַעַר הַמֻּקְרָן מִן הָעֵינַיִם

שֶאִי אֶפְשָר אִתּוֹ שֶלֹּא לְהִזְדַּהוֹת

וּכְשֶסִּדְרַת גְּנִיחוֹת מִשִּׂפְתוֹתָיו תּוֹכֶפֶת

אֲנִי פּוֹנֶה אֵלָיו בְּקוֹל נוֹטֶה לִרְעֹד:

"מַר, מָה כּוֹאֵב לְךָ כָּאן חוּץ מִן הַשַּחֶפֶת?"

וְהוּא מֵשִיב לִי בִּלְחִישָה וּבִדְמָעוֹת:

"מָה שֶכּוֹאֵב לִי עַד כִּי דַעֲתִי נִטְרֶפֶת

הוּא מַצָּבָהּ שֶל הָעִבְרִית, כּוֹאֵב מְאֹד."

–"מָה לְמָשָל?" אֲנִי שוֹאֵל אוֹתוֹ בְּנֹעַם

וְהוּא עוֹנֶה בִּכְאֵב: "לֹא, אֵין לָזֶה מָשָל

וְלֹא דֻגְמָה לְעַמָרָצִיּוּת הַנֹּעַר

בְּעִבְרִיתֵנוּ הַתִּקְנִית בָּהּ הוּא נִכְשָל

בְּנִבְעָרוּת שְׂפַת הַ'כָּזֶה' וְהַ'כְּאִלּוּ'

וְ'יֵש לִי שְתֵּי שְקָלִים' וְ'אֵיךְ אַתָּה נִרְאָה?'

וְזֶה כַּיּוֹם כְּבָר לֹא מַרְגִּיז אוֹתִי אֲפִלּוּ

כִּי אִם מַכֶּה אוֹתִי בְּפַחַד וְיִרְאָה

שֶמָּא אֶת כָּל אוֹתָם הַטֹּרַח וְהַסֵּבֶל

בָּהֶם כִּלִּיתִי אֶת חַיַּי לִתְחִיָּתָהּ

שֶל הָעִבְרִית – לַשָּוְא בִּזְבַּזְתִּי וְלַהֶבֶל

וּבוּרוּתְכֶם בָּהֶם מִזְּמַן כְּבָר בָּעֲטָה.

כִּי מִשְּׂפַתְכֶם הַמִּדַּלְדֶּלֶת בּוֹ-בַּקֶּצֶב

בּוֹ מִתְרוֹשֵש הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי

כָּאן נִכָּרִים גְּלוּיוֹת עַד בִּזָּיוֹן וָקֶצֶף

כָּל תַּסְמִינָיו שֶל נִוּוּנוֹ הָאֵין-אוֹנִי

שֶל חֶלְקְכֶם בַּהַצְלָחָה הַמְּהַמֶּמֶת

שֶבָּהּ כְּמוֹ מוּמְיָה, לְאַחַר אַלְפֵי שָנִים

חָזְרָה שְׂפַת-עֵבֶר זוֹ כִּיפֵהפִיָּה נִרְדֶּמֶת

מִמָּוֶת קְלִינִי בַּגְּוִילִים הַנּוֹשָנִים

לְחַיֵּי סַחַר וְדִבּוּר וְזֶמֶר לִירִי

וּצְחוֹק וָדֶמַע וְכָל מָה שֶבֵּינֵיהֶם

וְלֹא הַוֶּלְשִי, לֹא הַסְּקוֹטִי, לֹא הָאִירִי

(שֶשְּׂפַת הַגֵּילִיק שֶל אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם

שָבְקָה בְּלַחַץ הָאַנְגְּלִית) עוֹד לֹא הִצְלִיחוּ

לְהַחְיוֹתָהּ כְּפִי שֶעָשְׂתָה זֹאת הָעִבְרִית

שֶאוֹי לָנוּ אִם אֶת יָפְיָהּ כַּיּוֹם יַדְלִיחוּ

הַנִּבְעָרִים הַמַּקְדִּיחִים אֶת הַתַּפְרִיט.

אֲנִי אֵינֶנִּי טַהֲרָן (פּוּרִיסְט בְּלַעַ"ז),

אֲנִי מוּדָע גַם לְגֻמּוֹת-הַחֵן שֶל סְלֶנְגּ

אַךְ כְּשֶעִבְרִית תִּקְנִית יוֹרֶדֶת לַמְּצוּלָה, אָז

פּוֹרֵץ הַגִּ'יבֵּרִיש וּמִשְתַּלֵּט בִּזְבֶּנְגּ

שֶל שְׂפַת-עִלְּגִים שֶבָּהּ הַטֶּפֶש וְהַפַּחַז

עוֹשִׂים שַמּוֹת בְּתַרְבּוּתֵנוּ, וְשֶבָּהּ

נִשְקָף בְּרוּרוֹת, כְּמוֹ גִּ'ינְס שָחוּק, אָבְדַן הַיַּחַס

וְהָאִכְפַּתִּיּוּת שֶל אֶרֶץ שֶלִּבָּהּ

גַס בַּצּוּרָה מַמָּש כְּשֵם שֶגַּס בַּתֹּכֶן

וְדַרְדַּקֶּיהָ, כְּפוֹלְטִים אֶת קְלִפָּתָם

שֶל פִּצּוּחִים (בָּהּ רִיק וּפְסֹלֶת יֵש אַךְ תּוֹךְ אֵין)

כָּאן חוֹגְגִים בְּרֹאש חוּצוֹת אֶת בּוּרוּתָם

וְזֶה מֻרְגָּש סוֹפְסוֹף בְּגִלּוּיִים אֵין גֶּמֶר

בָּעִתּוֹנוּת וּבִרְשָתוֹת חֶבְרָתִיוֹת

וּבִנְאוּמֵי אָחָ"ם וְתַמְלִילֵי הַזֶּמֶר

דַּל-הַלָּשוֹן הַמִּתְקַשְקֵש עַל דַּל-פִּיּוֹת

בָּם הָעִבְרִית יוֹם-יוֹם נִקְנֶסֶת בְּעִקּוּל                                            

בִּידֵי הָאַחְלָה, הַסַּאבַּאבָּה וְהַ-cool."

אֲנִי שוֹאֵל לִבְסוֹף לִשְמוֹ וְלֹא בְּלִי רֶטֶט

אֶת אוֹתוֹ רוּחַ-רְפָאִים שֶבְּקִרְבִּי

חוֹדְרִים דְּבָרָיו וְנַהֲמַת לִבּוֹ שׂוֹרֶטֶת

בְּלֵב רְחוֹב חָשוּךְ וָרֵיק זֶה אֶת לִבִּי

כְּשֶהוּא פּוֹרֵשׂ מוּלִי בִּמְלוֹא הָאַמְפְּלִיטוּדָה

אֶת תִּסְכּוּלוֹ זֶה הַמַּטִיל בִּי אֶת רָשְמוֹ

וְהוּא עוֹנֶה לִי: "אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה,

מִי שֶרְחוֹב זֶה, מָה סַרְקַסְטִי, הוּא עַל שְמוֹ..."

* * *

דרור אֵידָר

הקייטנה נגמרה

מכתב גלוי לנשיא הנכנס, דונלד טראמפ

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (13.1.2017)

אדוני הנשיא הנבחר, הם לא יניחו לך. מבחינתם, אלוהים לשלטון בחר בהם, גם כשהעולם עלה באש. זאת לא אופוזיציה, אלא השיטה הידועה: דה לגיטימציה של היריב הפוליטי והצגתו ככלי ריק לעומת מאור הדור הרפלקטיבי והמהורהר, הנשיא היוצא. הצדקנות היא אבן יסוד בהשקפת עולמם, גם אידיאליזם המתהדר בנוצות מוסר אך מתכחש למציאות. אלה רעשי הרקע שילוו אותך לאורך כהונתך. אנחנו בישראל רגילים לזה.

אשר על כן, כדאי שתוותר מראש על הרצון לקנות את אהדתם. אתה לא משלהם. אינך דובר את שפתם. מתחילה סירבת להיכנס לסד המחשבה שלהם. כפרת במשטר השפה שכפה על כולם ציות לתקינות פוליטית שנגזרה מהגבולות המוסריים המדומיינים שקבעו. פעם אחר פעם נכנסת למקדשם וניפצת פסלים רעיוניים שסגדו להם. הפכת לחלום רע שהם מבקשים להתעורר ממנו.

גם העולם מבקש להתעורר מהתרדֶמֶת של שמונה השנים האחרונות. הסתכל במפת המזרח התיכון ערב כניסת קודמך לתפקיד וכיום. עמי ערב משתחררים מהמבנים הלאומיים שכפו עליהן המעצמות הקולוניאליסטיות, וחוזרים למבנים שבטיים וח'מולתיים. הדמוגרפיה השתנתה: מיליוני נוצרים שחיו אלפי שנים בעיראק, סוריה, מצרים, ברשות הפלסטינית ועוד – נמלטו. באזור עלה כוח פוליטי צבאי שאימץ שיטותיו של ג'ינגיס חאן: הוא אונס ומענה ושוחט את יריביו – ילדים, נשים וגברים – כדבר שבשגרה. הוא גם ממיר את דתם. הקהילה הנוצרית היחידה שמשגשגת, נמצאת במדינת היהודים. גם הקהילה הערבית היחידה הבטוחה חיה בישראל. אפילו הרשות הפלסטינית מחזיקה מעמד מול הכוחות האסלאמיסטים – החותרים תחת כל משטרי באזור – הודות לנו. להיסטוריה יש אירוניה מיוחדת.

ישראל היא המוצב הקדמי במאבק העולם החופשי על קיומו. המאבק ניטש בראש ובראשונה על סמלים. המערב חשב שהשתחרר מאלוהים ומכבלי הדת והשליך את הסמלים לפח הנוסטלגיה והרומנטיקה לטובת חילוניות נאורה והיגיון בריא. לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהבנו את כוחם המהפנט של מיתוסים קדומים ופגיעתם הרעה בדמוקרטיה, נשבענו לא לחזור אליהם.

אבל הם לא נעלמו. הם שבו ופקדו אותנו ברעש גדול. לנגד עינינו קמה לתחייה רוחו של האסלאם הקדום (גם רוחם של מסעי הצלב) שהעיקרון המכונן את תפיסתו הפוליטית והדתית הוא הג'יהאד. תפיסת הזמן במזרח התיכון שונה מזו שבמערב. 1400 שנה הן נצח במונחים אירופיים, ויום אתמול כי יעבור במונחים מזרח תיכוניים.

כשתיכנס למחלקת המדינה האמריקנית, יבקשו להכניס אותך לתבניות המחשבה הישנות, לפיהן הסכסוך הישראלי-פלסטיני נסב על טריטוריה, הבעייה היא "השטחים הכבושים" שישראל תפסה ב-1967 ו"ההתנחלויות הן מכשול לשלום." בעיקר יספרו לך ש"הפתרון היחיד" הוא פתרון "שתי המדינות". לאחר שישלמו מס שפתיים לאחריות הערבית למצב, תשמע שישראל היא האשֵמה העיקרית. זה הנרטיב הקבוע בקרב העילית הליברלית במערב.

לכן יש בבחירתך בשורה לעולם. הראית שאתה כופר בעיקרי האמונה הללו, שאינך משתחווה לאורתודוכסיה הליברלית. כמו העברי הראשון, אברהם, אתה נדרש לכפור במוסכמות המדיניות והחברתיות שהפכו למושכל ראשון שאין לערער עליו בשיח העולמי. אתה צריך כמעט להמציא את הגלגל מחדש. לפני שמטפלים בבעיות של אזורנו, שיש להן השלכה על סוגיות עולמיות, חשוב לארגן מחדש את עובדות היסוד ההיסטוריות.

הציונות היא שיבת היהודים אל ההיסטוריה כעם ריבוני בציון, מולדתו העתיקה. מאז כישלון מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה, ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948, לא קמה פה ישות מדינית אחרת. במאה ה-7 פלש לארצנו האסלאם ככוח כובש. כדי להדגיש את אדנותו, עשה מה שאפילו הנוצרים לא העזו: בנה מסגד על חורבות מקדשם של היהודים. במשך מאות שנות כיבוש אסלאמי, נאלצו יהודים רבים לעזוב את הארץ. אלה שנותרו, התאסלמו בחלקם בגלוי ובמשך מיספר דורות חיו כיהודים בסתר. גם פה בולטת האירוניה ההיסטורית: ייתכן שהמאבק בינינו לבין הפלסטינים הוא מאבק בתוך המשפחה.

במשך מאות רבות היתה הארץ הזאת שוממה. העדויות ההיסטוריות לכך רבות. די להסתכל במפת הסקר הבריטית גדולת הממדים ששורטטה בשנות ה-70 של המאה ה-19; אפשר למדוד בקלות את השטח הבנוי ולספור כמה ערבים היו פה. לא הרבה. וזה עוד לאחר שבמחצית המאה ה-19 המושל המצרי העביר לארצנו עשרות אלפי פלאחים וחיילים מצריים. עם גלי העלייה היהודיים הגדולים ופריחת הארץ מחדש, הגיעו עוד ערבים בחפשם עבודה. אחרי מלחה"ע השנייה, עם המנדט הבריטי שניתן להקים "בית לאומי לעם היהודי", היגרו לכאן ערבים רבים. הפלסטינים הם היחידים בעולם שלא נדרשו להוכיח יותר משהות של שנים בודדות בארצנו – לפי הגדרת האו"ם – כדי להיחשב פליטים.

מאז 1919 ועד ימינו, ביקשנו להתפשר עם ערביי האזור. הם מעולם לא הסכימו. אתה מוזמן לבדוק אצל מנהיגים ערביים, מתי לדעתם החל הסכסוך; כולם יאמרו: 1948. עצם הקמתה של ישראל היא החטא הקדמון. כי זאת האמת: הערבים מעולם לא הכירו בזכותם של היהודים – זכות היסטורית, משפטית ודתית – על חלק כלשהו מהארץ הזאת.

מה שהממשל האמריקני והעולם (וממשלות ישראל) מכנים "פתרון שתי המדינות" – מת. הפלסטינים חיים כיום בארבע ישויות מדיניות – כל מקום! – הפך לבסיס טרור ומוות לא רק לישראלים אלא גם לערביי אותו מקום. הקמת מדינה פלסטינית על גב ההר ממערב לירדן  תסכן את מדינת ישראל; אף יותר מהסכנה הביטחונית, היא תהיה ניצחון השקר על האמת ותפיח רוח קרב אדירה במפרשי הג'יהאד העולמי. 

לא לחינם מתמקד המאבק הפלסטיני והג'יאהדיסטי בירושלים. עיר הנצח לא היתה מה שהיא לולא היהודים ומעולם לא שימשה בירתו של עַם אחר זולת עמֵנו. העברת השגרירות האמריקנית לירושלים תהיה תיקון עוול היסטורי. אך לא די בזה. בד בבד צריך לשחרר את חסמי הבנייה בירושלים רבתי. חבל להתרגש מהאיומים הערביים; הם חלק מרעשי הרקע הקבועים. אין בזה חדש: הערבים (וחלק מהעולם) מתנגדים לשיבת היהודים לציון. הם יבחנו אותך, אדוני הנשיא, כשם שבחנו את קודמך וכשהבינו את תפיסתו, נפנפו אותו לטובת כוחות אחרים. משום כך, צעדים נחרצים ולא מהוססים כאלה, יאותתו לאזור כולו שהקייטנה נגמרה. בהצלחה.

* * *

עמוס גלבוע

עולם של בורות וטיפשות

"פסוקו של יום" של כתב טלוויזיה מייצר טונות של פרשנויות בלי לדעת מה נמצא מעל  הפסוק ומתחתיו; ושר ההגנה המיועד של ארה"ב חושב שתל-אביב היא בירת ישראל.

ימים אלו נדמה לי שעולמנו הפך בחלקו לבית משוגעים אחד גדול, או יותר נכון למשכן של בורות, טיפשות ושטחיות, ומשהו בנוסח סדרת "משחקי הכס" באכזריות שבו ובקטל התמידי, האין סופי, של חפים מפשע, של הרס וחורבן, וטונות של צביעות.

כמה המחשות.

ראשית, "פסוקו של יום" של כתב בערוץ 2 המביא את דבר המלך: קטע מתוך שיחות ביבי עם מוזס. איני נכנס בכלל לעובי הקורה. מה שמדהים הוא שכמה פסוקים בודדים מעסיקים מדינה שלמה. איש לא יודע האם זה מדויק, איש לא יודע מה המשפטים שבאו לפני כן, מה הם המשפטים שבאו לאחר מכן, מתי בדיוק נאמרו הדברים, היכן בדיוק הם נאמרו. כלום. ומרגע זה, מדי יום ביומו, אנחנו שומעים אוקיאנוס של פרשנויות ובעיקר השערות וספקולציות, שברוב המקרים איני מבין כלל וכלל מה יש בקשקושים הללו.

ומה שמרבה תדהמה הוא שאנשי אקדמיה נוטלים חלק בפרשנויות ומחווים דעות "מלומדות". איך בכלל הם מעיזים לעשות כך, בניגוד מוחלט לדיסציפלינה האקדמית? זאת כנראה רוח התקופה, ולא רק אצלנו. הרוח של החלטת אונסק"ו בעניין ירושלים, המוחקת כל זכר לירושלים (עיר דויד) מההיסטוריה של עם ישראל. ללא בושה. בושה!

ומה נגיד על מי שמיועד להיות שר ההגנה בממשל טראמפ, שטען כי תל אביב היא בירת ישראל, וגם נימק: מכיוון ששם נמצאים מוסדות הממשל (למי התכוון? לממשל הישראלי? האמריקאי? )

ולהבדיל אלף הבדלות אנשי הביטחון שלנו, קצינים למען ביטחון ישראל, באמת ממלח הארץ, שיצאו במסע פרסומת לתוכנית היפרדות מהפלסטינים. איני נכנס לתוכן התוכנית, עצם היציאה בתוכנית היא כבר בגדר יוזמה מרעננת ומחייבת חשיבה. אבל, למסע הפרסומת התלוותה תמונה של פלסטינים עם דגלי אש"פ ועליה כיתוב בערבית: "בקרוב נהיה רוב." רוצים לומר: בואו וניפרד מהם  כי עוד מעט הפלסטינים יהיו רוב, ואנחנו היהודים נהיה מיעוט.

הרוג תהרגוני, אבל בינתי אינה תופסת איך הגיעו למסקנה הזאת. גם אם ניקח את הגירסה המחמירה ולפיה יש ביהודה ושומרון 2.7 מיליון פלסטינים (כולל מזרח ירושלים ובנותיה ) ונוסיף אליהם 1.7 מיליון ערבים פלסטינים בישראל  נקבל  4.4 מיליון פלסטינים מול 6.7 מיליון יהודים. וזאת, כאשר לפי כל המדדים, הפריון של היהודים משתווה כיום לזה של הפלסטינים, ונמצא בעלייה. למה הבורות הזאת? כדי להפחיד?

מצער!

שנית, "ועידת פריז" שנערכה בראשית השבוע. היא כנראה הגשימה את הפסוק היומי של נתניהו: "אין כלום ולא יהיה כלום." למה הטריחו את עצמם כל כך הרבה שרי חוץ ודיפלומטים לפריז על מנת להגיד כלום ולהביע כביכול דאגה לישראל ולפלסטינים ולשלום האזור? כמובן שתמיד טוב להיות בפריז, ולהתעלם לחלוטין מהמצב באזור העולה באש.

ראיתי השבוע סרטון של כ-10 דקות על חלב. קבוצת חיילים סוריים עם עיתונאים הלכו לאיטם ברחובות העיר המזרחית. היתה דממה, רק תמונות הרס אין סופי, מצמרר. מי בוועידת פריז אמר על כך ולו מילה אחת?

גם לא שמעתי את אובמה מזיל דמעה על כך בחגיגות הסיום לכהונתו. הוא הזיל דמעות של הכרת תודה למשפחתו.

ושלישית, ממשלת ישראל. היכן המוח היהודי, היכן התבונה? למה להופיע כל הזמן כסרבנים?   גם מול טראמפ נופיע כסרבנים, מכוח ההרגל?

* * *

שמעון גרובר

קול באישה יופי והנאה

הימים ימי מלחמת השחרור. ביום ה' באייר, תש"ח, בעוד הקרבות ברחבי הארץ השונים נמשכים, ובעוד התותחים (נפוליונצ'יקים) רועמים,  הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל.

מיד לאחר ההכרזה התחרו ביניהן ארצות הברית וברית המועצות מי תהיה הראשונה שתכיר במדינה שזה עתה קמה. ארצות הברית זכתה בתחרות ושיגרה את שגרירה הראשון לישראל, פרופסור ג'יימס מקדונלד. השגריר הגיע לישראל בחברת בִּתו ברברה, והשתקעו ברמת-גן.

באותה תקופה הייתי תלמיד כיתה ז' בבית ספר מזרחי בבני-ברק. מיספר שבועות לאחר הגעת השגריר האמריקני ולאחר שהגיש את כתב האמנתו לנשיא פרופסור חיים ויצמן [הוא הגיש את כתב ההאמנה לראש הממשלה דוד בן-גוריון, כי חיים ויצמן טרם הגיע אז לישראל. – א.ב.ע. לפי ויקיפדיה], נתבקשנו להופיע בבית הספר בתלבושת חגיגית, לרגל ביקורו בבית ספרנו של הוד מעלתו השגריר האמריקני ובתו.

עד היום אינני מבין איך אחד הביקורים הרשמיים הראשונים של שגריר המעצמה הגדולה בתבל יתרחש בבית ספר דתי בעיר הדתית בני-ברק. אבל כפי הנראה למנהלנו היקר, הרב ד"ר שמחה הלוי במברגר זצ"ל, היו קשרים במקומות הנכונים שאיפשרו את הביקור הזה.

ואכן, ביום המיועד הסתדרנו בשלשות בחצר בית הספר, כשכולנו לבושים חגיגית. ממולנו, על במה מוגבהת, התמקמה מקהלת הבנות כשהן לבושות בחולצות לבנות ובחצאיות כחולות. וכשהשעון הורה על שעה שמונה נעצרה מכונית השרד האמריקנית, והשגריר ובתו יצאו ממנה, ובעודם עולים על המדרגות של הבמה, פתחה מקהלת הבנות בשירת הקטע הידוע "הללויה" מתוך האורטוריה של הנדל "המשיח".

בגמר השמעת "הללויה" נאמו המנהל והשגריר, ולאחר מכן שרו בנות המקהלה קטע מתוך האורטוריה "יהודה המכבי", שגם היא הולחנה על ידי הנדל.

את תוכן דברי המנהל והשגריר אינני זוכר, אבל את ההופעה המקסימה והיפה של הבנות ואת הביצוע המהנה והמרנין שלהן אני זוכר גם זוכר כאילו זה אירע אתמול.

ללמדנו, שהיו זמנים שבק"ק בני-ברק הופיעו והשמיעו תלמידות בית ספר דתי פרקי שירה (שהולחנה על ידי נוכרי, רחמנא ליצלן) בהופעה שהקרינה יופי והנאה, והמושג התלמודי "קול באישה ערווה" היה בבחינת מילים מתות שפג תוקפן וחלפו מן העולם, חרף העובדה שגם אנחנו למדנו "מאימתי קורין את שמע בערבין" (מסכת "ברכות"); "ביצה שנולדה ביום טוב" (מסכת "ביצה"); ו"שניים אוחזין בטלית" (מסכת "בבא מציעא").

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ו. מורה לטבע בפעם הראשונה בחיים 

אני לא יכול להגיד שלא התרגשתי כשהלכתי לבית הספר התיכון בעיר הרצליה, בפעם ראשונה בחיי בתור מורה. זכרתי את כל המורים שראו בעבודת ההוראה שליחות, ובייחוד זכרתי את המורה שלי לטבע בגימנסיה הרצליה, דבורה סירני, שהייתה יושבת על השולחן ומספרת לנו סיפורי חיות וצמחים ואנו מסתכלים על רגליה היפות, ומקשיבים לדבריה ברוב קשב. (עיניים לחוד ואוזניים לחוד).

רציתי להיות מורה נערץ כמוה, אך לא ידעתי אם אצליח, כי נתנו לי כיתה ביולוגית, אשר לפי תוכנית הלימודים שלה, היה עליי  ללמד אותם  על מבנה  גוף האדם, מקצוע שלא לימדו בפקולטה לחקלאות. בנוסף היה עליי ללמד שמות של עשרות צמחים  עם  הרכבי הכלורופיל ותהליכי הפוטוסינתזה המצריכים ידע בנוסחאות.

את השיעור הראשון החלטתי ללמד בחיק הטבע. נסעתי בשבת עם הווספה להרצליה, שהיתה אז עוד מושבה שבה שטחים ריקים לרוב. לא הרחק מבית הספר מצאתי מגרש גדול שבמרכזו סבך של לנטנה מטפסת בינות  שיחי קיקיון מצלים. בתוכם, אחרי חדירה בהליכה כפופה, גיליתי משטח חולי שעליו ניתן לשבת בנוחות.

ביום הלימוד  הראשון הקדמתי להגיע והלכתי לבדוק אם  הפינה החבויה עדיין קיימת. היה זה מעשה נכון, כי במרכז המשטח מצאתי גוש של צואת אדם או כלב. אני מתאר לעצמי באיזה צריחות  צהלה היו התלמידים פורצים אם היו מגלים לאן הבאתי אותם. מיהרתי לחפור, בעזרת נעליי, בור באדמה, להדוף לתוכו את הגוש ולכסותו בחול. עתה הכול היה מוכן לשיעור.

נכנסתי לכיתה ושמחתי לראות שהיא מונה רק כחמישה עשר תלמידים, הכוללים  ארבע בנות, לא יפיפיות במיוחד, אבל נעימות למראה. הצגתי את עצמי בשמי הרשמי, כלומר ישראל ויסלר וקראתי את שמות התלמידים מתוך היומן. זכרתי שכאשר הייתי תלמיד, היה החלק הכי אהוב בשיעור, זה שבו המורה קרא את השמות מהיומן. אף פעם לא תפסתי מדוע הוא צריך לקרוא את השמות, הרי אפשר לדעת במבט אחד מי לא בא. רק כשאני עצמי הפכתי למורה, הבנתי שהמורים עושים זאת, פשוט מפני שהם לא יכולים לזכור שמות של כל כך הרבה תלמידים, ובכל שיעור צריך  לרענן את הזיכרון.

אמרתי לתלמידים  להשאיר את הילקוטים בכיתה ולצאת אחריי. זה מצא חן בעיניהם מאוד והם יצאו בעקבותיי בשמחה גלויה. כעשר דקות הלכו אחריי עד שהגעתי למחבוא, שלא היה מוכר להם. שם ביקשתי מהם לשבת במעגל מולי והם התיישבו בשקט ובסקרנות. רבע שעה מהשיעור כבר עברה ונשארה לי רק  עוד חצי שעה. כאן החלטתי לחרוג מתוכנית הלימודים של מחלקת החינוך, ובמקום להתחיל עם מבנה גוף האדם, לספר על נפלאות הטבע. עד כמה שאני זוכר התחלתי את השיעור בערך כך:

"תרשו לי לספר לכם על מקרה מאוד מוזר שקרה לחבר שלי, בן-עמי פלג, שלמד איתי בפקולטה לחקלאות ברחובות. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל בשנת הלימוד האחרונה חייב כל סטודנט  להגיש  עבודת מחקר על נושא שבו בחר להתמחות. בן-עמי בחר לעשות מחקר על חרק קטן הנקרא פשפש ירוק, או nezara viridula  בשמו המדעי. החרק הזה הוא בגודל של חיפושית קטנה, והמחקר החקלאי לא התעניין בו באופן מיוחד עד כה, בהיותו חרק שלא מביא נזק, או תועלת. בן-עמי שמח לעשות עבודה על יצור שכמעט לא ידוע עליו דבר, ויצא לשדה עם קופסת נעלים כדי לצוד את הפשפש הזה ולעקוב אחרי גידולו והתפתחותו. תוך כמה שעות של שיטוט בשדות הבר הצליח למלא את  הקופסה בפשפשים ירוקים יחד עם  אותם עשבי בר אשר שימשו להם למאכל. הפשפשים, שהרגישו טוב בתוך הקופסה, נהנו מהעשב הטרי שהוגש להם כל יום, והטילו עד מהרה ביצים שמהם בקעו זחלי פשפש קטנים.

פרופסור אבידוב ,שלימד אותנו אנטומולוגיה (תורת החרקים) הציע לבן-עמי לאסוף גם ביצי פשפש  שהתפתחו בטבע ולנסות להשוות בין הגדילה של שניהם. בן-עמי יצא שוב לשדה, אסף ביצי פשפש, שאת צורתם הכיר טוב, והעביר אותן לכלי זכוכית אטום למגע חיצוני. בימים הבאים הוא עקב אחרי הביצים בעזרת המיקרוסקופ ולא האמין למראה עיניו. מתוך ביצי הפשפש בקעו זבובונים זעירים  שבמחלקת האנטומולוגיה הגדירו אותן  כצרעות איטלקיות. (vespa itlianuka  ).

המסקנה של בן-עמי היתה שלמרות האבסורד שבדבר, חלה כאן תופעת טבע שלא היתה כמוה מעולם, חל  זיווג בין צרעה לפשפש. כלומר צרעה זכרית אנסה פשפשה ירוקה, אחרת איך להסביר את העובדה שהפשפשה הטילה ביצים שמהן בקעו צרעות...

המשכתי לתאר אפשרויות נוספות שגרמו להולדת הצרעות ושאלתי את התלמידים אם הם יכולים לשער מה קרה כאן, והם כמובן לא הצליחו להסביר את התופעה.

בשיא המתח גיליתי להם שהמחקר של בן-עמי גילה, בסופו של דבר, שהצרעה האיטלקית הטילה את ביציה הזעירות היישר לתוך ביצי הפשפש הירוק. ביצת הצרעה בקעה בתוך ביצת הפשפש, יצא ממנה זחל, שחש עצמו מוגן בתוך קליפת הביצה וגם מצא לו מזון מוכן בדמות הפשפש שטרם בקע. שם, בתוך הביצה, הפך מזחל לצרעה איטלקית בשיא בשלותה המינית, שיצאה לחלל העולם להיפגש עם עוד צרעות בנות סוגה, להזדווג עימן ולהטיל בבוא העת ביצים נוספות לתוך ביצי הפשפש.

מכאן עברתי למחקר דומה, שבו צרעה מסוג אחר מטילה את ביציה לתוך גופו של זחל מסוג "לבנין הכרוב". הביצים בוקעות בתוך גוף התולעת, והזחלים היוצאים מהם ניזונים מגופה שמתרוקן מכל אבריה הפנימיים, ובבוא היום הם יוצאים מתוך קליפת גופה בתור צרעות קטנות המתחילות מחזור חיים חדש.

מכאן עברתי לספר איך התגליות האלה הובילו לסוג של הדברה ביולוגית, שבהם חרקים מסוג אחד מדבירים חרקים מזיקים מסוג אחר, וחוסכים לנו את ההדברה בעזרת חומרים כימיים  העלולים לגרום להרעלת הפירות.

כל מה שסיפרתי בשיעור הראשון, כמובן לא היה בתוכנית הלימודים שקיבלתי, אך חשבתי שמן הראוי לספר בשיעור הראשון על נפלאות הטבע ועל  יכולתו של האדם לנצל את הידע שרכש, כדי לפתור בעיות קשות שמציבה לפניו החקלאות.

במהלך השיעור הבחנתי לחרדתי איך תלמיד אחד, עזרא שמו, משחק וחופר באדמת החול בדיוק במקום בו כיסיתי את גללי הכלב.  כבר חשבתי שעוד רגע יפרוץ בצעקת "פכס!"  ויהרוס לי את קשב השיעור. לשמחתי לא כך קרה, וכשגילה את החבוי בחול, מיהר לכסותו בחזרה, בלי לעשות מזה עסק. אותו תלמיד אמר לי, כשנפגשנו במקרה אחרי עשר שנים, שכמעט את כל מה שלמד בתיכון הספיק לשכוח, אבל לא את השיעור הראשון בין שיחי הקיקיון. 

במשך אותה שנת הלימודים, למדתי על בשרי, שכאשר אני הופך את השיעור לסיפור, אין לי בכלל בעיות של משמעת, אך כאשר אני צריך לרדת לפרטי מבנה גוף האדם או הצמח, שם יש לי בעייה.  היה לי קשה במיוחד  כאשר הייתי צריך לרשום נוסחה על הלוח. לא עזרו לי כל ההכנות שעשיתי לפני השיעור, הייתי רושם את הנוסחה על דף, ומציץ עליה לפני שפניתי לעבר הלוח. כאן הייתי מאבד את ביטחוני ולא יודע איך להמשיך. יכולתי לחזור ולהציץ בדף, אבל חשבתי  שהדבר לא ראוי  למורה  מוסמך לטבע.

הפתרון שמצאתי, היה לפנות לכיתה ולשאול "מה ההמשך?" 

כאן לפעמים היתה לי בעייה, כי היו מקרים שחלק היה אומר ככה וחלק היה נוקב במספרים אחרים. לעזרתי היה בא תלמיד בשם עמירם, שהיה תלמיד מחונן, וידעתי שהמיספרים שהוא נוקב הם המספרים הנכונים וכל שהייתי צריך לחדד את אוזני טוב טוב ולרשום רק מה שהוא אומר.  

 קושי אחר היה לי כשהייתי לוקח את התלמידים לסיור. אהבתי מאוד את השיעורים האלה, שרובם הליכה. גם התלמידים אהבו אותם ובעניין זה היתה בינינו הבנה גמורה. היתה לי רק בעייה אחת, תמיד היו כמה פרחים שלא ידעתי את שמם. כדי שלא אעשה בושות  למקצוע ההוראה, הייתי מקדים לצאת לאזור הטיול, בוחר את השביל שבו אוליך את הכיתה בטור ועוקר את כל הפרחים שאת שמם לא ידעתי. מי שהדאיג אותי היה אותו  עמירם שתמיד היה מצליח למצוא צמח שלא היה מוכר לי. במקרה זה הייתי מודה שאת שמו העברי אני לא מכיר, אבל שמו המדעי הוא "טימוס קפיטטום" או "פסציולה הפאטיקה" ועוד שמות דומים מסוג זה, שאחריהם לא נשאלתי יותר שאלות.

לבטים אחרים שהיו לי כמורה התמקדו בבעייה המוסרית, מה לעשות  לתלמידים  חסרי מוסר המעתיקים בבחינה. כמומחה לדבר, ידעתי תמיד לתפוס כל מעתיק ברגע האמת. כאן יכולתי לגעור בתלמיד ולהטיף לו מוסר צדקני, שהיה מטיל עליו כתם לכל חייו, אך המצפון לא נתן לי לעשות זאת. חשבתי על הבושה שהיתה נופלת בחלקי אם איזה מורה היה עושה  לי זאת לעיני כל הכיתה, ולכן מעולם לא הערתי על כך לתלמיד בפרהסיה.

בקרב התלמידים בלט  אחד, יגאל, שאי אפשר היה שלא לראות את המחברת הפתוחה על ברכיו.  לא אמרתי לו כלום בעת המבחן  (אחוות לוחמים)  אך ליד הציון שנתתי לו הוספתי הערה, שלנוכח הידע שלו בשליחת מבטים אל מתחת לשולחן, קיוויתי שאוכל לתת לו ציון יותר גבוה.

המשך יבוא

* * *

מוטי הרכבי

נוני מוזס יפנק

אני קורא ולא מאמין, נוני מוזס יפנק/לא יפנק. נוני וחברות העיתונאים יתנו לראש הממשלה להמשיך להיות ראש הממשלה או לא. אני עוד זוכר את נאומו של בגין: ״מה אנחנו רפובליקת בננות?״

אז בואו ונזכור! לא נוני מוזס ולא חבורת עיתונאי החצר שלו, הגיעו אלינו מהכוכב קריפטון (הכוכב ממנו הגיע סופרמן) עם כוחות נסתרים שיכולים להתגבר על חוקי הפיזיקה והדמוקרטיה. העוצמה והחוצפה של תאווי כוח אלה, עצם המחשבה שהם יכולים להמליך או להפיל ראשי ממשלה, מגיעה מאיתנו.

בואו לא נטעה, נוני מוזס וחבורת "ידיעות אחרונות" ו"וַיינט", אינם לבד. אמנם במקרה הזה דווקא ערוותם נתגלתה לעיני רבים. אבל הם לא לבד. קיימת שכבה של אנשי תקשורת, חסרי בושה ומעצורים, תאווי כוח ורייטינג. אנשים כמו אנשי התקשורת בערוצים 2 ו-10, ברשתות הרדיו כולל גלי צה"ל (התחנה בעד הגנרלים ונגד החיילים) ״עיתונאים״ כמו בן כספית, דרוקר, רינו צרור, רזי ברקאי (שאמר בשידור חי בגל"צ שאין הבדל  בין האימהות השכלות של הנרצחים היהודים לבין האימהות של הרוצחים הערביים שפוצחות בצהלולים כשבנם הופך לשאהיד).

ויש עוד. אינני מכיר את כולם. אני אפילו בטוח שגם "ישראל היום" לא נקי ממחפשי שררה כאלה. מי יודע איזה מזימות ענק נרקמות מאחורי הקלעים בערוצים 2 ו-10 ובכל ערוצי התקשורת. את מי ולמה הם בחרו להמליך או להפיל. אולי יבוא יום ונשמע גם על מזימות אלו ואולי לא. 

אולם כפי שאמרתי, הכוח שלהם לא מגיע מהכוכב קריפטון, הכוח שלהם בא מאיתנו. אנחנו נותנים להם את הכוח! אם נרצה ונתארגן, אנחנו יכולים לקחת מהם את הכוח. זה לא נוני מוזס שצריך לפנק את מי שחפץ ליבו, נוני צריך לבקש פינוק מאיתנו! אז בכל פעם שיורקים עלינו, על חיילינו, על בני עמנו ועל האנשים שבחרנו, יש בטלוויזיה כפתור קסמים שקוראים לו בורר תחנות, העבירו לתחנה אחרת.

כל עיתון שממשיך להתייחס אלינו כמו ש"ידיעות אחרונות" מתייחס. יש להחרים, לא לקנות, לא לפרסם ולא לפתוח!

אמנם היום, במדינת ישראל, יש מונופול בתקשורת של אנשים נבזים מלאי שנאה ורוע. קשה למצוא תחנת טלוויזיה או רדיו שמנסה להעביר חדשות, ותחנה שאנשיה לא מתייחסים בזלזול מוחלט לאינטליגנציה הבסיסית של כל אחד מאיתנו. קשה למצוא עיתון, שלפחות חלק מהעיתונאים שלו אינו אנשים חסרי מצפון שלא יבחלו בשום אמצעי כדי להעביר את אג׳נדת הארס שלהם. אמנם יש ניצנים של תקווה אבל הדרך ארוכה. במצב הנוכחי צריך להחרים את רובם. פשוט לא לצפות, לא להאזין לא לקרוא. עדיף שנקבל עדכונים מהרשתות החברתיות, מאתרי אינטרנט אמינים וישרים, ויש כאלה לרוב, מאשר לקבל בהרכנת ראש מלחמה פסיכולוגית שמנוהלת נגדנו ע״י בני עוולה תאווי כוח.

יידע כל כתב, שבפעם הבאה שהוא משמיע דברי בלע נגד עם ישראל וחייליו, מראיין עם הרבה חיבה משפחה של רוצחי ישראלים, מהלל שונאי ישראל ברחבי העולם, מספר לנו שוב ושוב שבחירתנו היתה מטומטמת ושאנו עם של בבונים, ניאנדרטלים ושאר המחמאות נוסח ערוצים 2 ו-10, ידע הכתב שזו תהיה הפעם האחרונה שמישהו יצפה או יאזין לתוכנית של איש נבזה זה.

אם נעשה זאת, תראו את כל הצבועים, (אני מתכוון לחיה צבוע, ולמה צבוע, צבוע הוא חיה שמחכה שמישהו ייהרג כדי לחטוף נתח בשר, מזכיר לכם משהו), תראו את הצבועים מחליפים את עורם ופתאום מחייכים אלינו והופכים לחיות מחמד. אל תטעו, עיתונאים אלה אינם שמאל או ימין, הם לא צפון או דרום, הם לא מזרח או מערב, הם אנשים חסרי מצפון, שכל תורתם זה כוח ושררה, שלא יבחלו בשום אמצעי כדי להשיג עוד קצת כוח. 

היו בישראל תקופות טובות יותר, היו עיתונאים בעלי שעור קומה שעיקר דאגתם היתה ישראל וטובת הכלל. יש בישראל הרבה אנשים ישרים הגונים שמסוגלים להחזיר את ארצנו לימים ההם. תשאלו מי ימשיך לשפוך תעמולה מהמסך לבתינו? התשובה – זה רק תלוי בנו. 

עשו מעשה, הפעילו את כפתור הפלא בורר תחנות, ברחו מהמשמיצים תאווי הכוח! אנחנו נבחר מי ידבר איתנו מעל גלי האתר והעיתונות.

* * *

משה כהן

מה פתאום רדיפה?

מה בסך הכול – מטפטפים כל יום קטעים מחקירת בנימין נתניהו מחוץ להקשר כשהם מלוּוים בפרשנות מגמתית, אז מה אם חוקרי משטרה מדליפים באופן לא חוקי פרטים מהחקירה, מה פתאום טוען נתניהו שרודפים אותו? 

שידור ציבורי מאוזן

17 בינואר 2017, שעה 6, גלי צה"ל, אסף ליברמן מגיש את התוכנית "בוקר טוב ישראל". תחילה מקריא אסף טור של יוסי ורטר מעיתון "הארץ", הכותש את בנימין נתניהו כתישה קרה. לאחר מכן הוא מקיים דיון עם דן מרגלית ודניאל בן סימון הקורעים את נתניהו לגזרים. (מוזר, דן מרגלית הוא הכותב הראשי בעיתון "ישראל היום" וטוענים שעיתון זה משרת כביכול את נתניהו, וזה לא מנוע מדן מרגלית לקרוע את נתניהו ולדרוש את התפטרותו, מה כאן קורה?)

לאחר מכן מטפלים שני הפרשנים בדונלד טראמפ ומותחים עליו ביקורת קטלנית. ואז בא תורו של ח"כ אראל מרגלית המפנה אצבע מאשימה אל היועמ"ש "המטייח ומטייח את החקירה בגלל קרבתו לנתניהו."

אף מילה מהצד השני. אף מילה על ארנון מוזס. תמוה, זה שידור ציבורי הממומן מכספנו, לא מגיע לנו קצת, רק קצת, איזון? גיוס טוטאלי לשמאל? לין דין ולית דיין, איש הישר בעיניו יעשה. ועוד מלינים שביבי משתלט על התקשורת. אין גבול לחוצפה של התקשורת. 

חרפה

החרדים יוצאים למאבק, נגד מי... נגד הטרור, נגד רצח בחורי ישיבה  בדרך לכותל... נגד נישואי תערובת של נערות יהודיות עם ערבים, נגד חילול בית העלמין בהר הזיתים ותקיפת העולים להר הזיתים...

לא, הם יוצאים למאבק... נגד חיילי צה"ל חרדים!

יהודים שומרי מצוות שכאלה! נמושות, אין להם שום  יחס לארץ- ישראל, שום גאווה לאומית, חזרנו לעיירה הגלותית שממנה יצאנו כביכול. 

בושה וחרפה!

משה כהן

ירושלים

* * *

מתי דוד

1. מי הם בעלי ההון ששולטים בתקשורת?

דודי ורטהיים ובתו של יצחק תשובה, הם הבעלים ששולטים על שידורי "קשת" בערוץ 2.

משפחת עופר ומשפחת שטראוס, הם הבעלים ששולטים על שידורי "רשת" בערוץ 2.

האוליגרך הרוסי בלווטניק, יוסי מימן וארנון מילצן, הם הבעלים ששולטים בערוץ 10.

ארנון מוזס ופישמן הם הבעלים ששולטים על העיתון "ידיעות אחרונות".

האוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, משפחת דומונט הגרמנית ועמוס שוקן הם הבעלים של עיתון "הארץ". 

מדוע כל המיליונרים, בעלי ההון והאוליגרכים האלה, נחשבים כראויים, כמקובלים וכלגיטימיים ואילו המיליארדר היהודי האמריקאי שלדון אדלסון אינו מקובל ואינו לגיטימי? האם אך ורק מפני שהוא הבעלים של העיתון "ישראל היום"? האם אך ורק בגלל שהעיתון תומך בנתניהו?

כל אנשי האמת והמופת הלוחמים נגד השליטה של בעלי ההון על התקשורת חייבים להשיב לשאלות אלה!

2. נחשפה החצר האחורית האפלה בתקשורת

רעידת האדמה שהתחוללה בתקשורת ובפוליטיקה, בעקבות חשיפת "העיסקה" שניהלו ראש הממשלה נתניהו וארנון מוזס, הבעלים והמו"ל של "ידיעות אחרונות", חשפו לעיני הציבור את החצר האחורית האפלה של התקשורת. לפרשת "ביבי-נוני" יש כותרת נוספת. "הון. שלטון. עיתון – קלון"! התקשורת במוקד הביקורת!

התגובות והויכוח שהתחוללו בציבור, בעקבות גילוי השערורייה, העלו לראש סדר היום הציבורי והתקשורתי שורה של תופעות פסולות.

בעקבות הפרשה הציבור גילה את הצביעות ואובדן הערכים והאתיקה אצל חלק מהעיתונאים. חוסר האמון והשנאה כלפי התקשורת המוטה והלא מאוזנת, גבר ביתר שאת בעקבות גילויי האמת על "שיטת העבודה" שהיתה נהוגה בעיתון של מוזס. אמינות התקשורת ירדה לשפל. אפילו מועצת העיתונות איבדה את סמכותה והשפעתה על חלק מהעיתונאים.

הפרשה גרמה לחיסול חשבונות אישיים ומקצועיים בין עשרות עיתונאים בשידורים חיים בטלוויזיה, שגרמו לזיהום של המקצוע היוקרתי ולאובדן אמינותו  בעיני הציבור. ההאשמות והביקורות שהעלו העיתונאים האלה בוויכוחים ביניהם, גילו לציבור את "שיטות העבודה" הפסולות שנהגו בהן חלק מהעיתונאים, הנה כמה דוגמאות:

תחת האליבי "שיקולי עריכה", ניהלו חלק מהם מניפולציות לטובת אינטרסים כלכליים. תחת האליבי "זכות הציבור לדעת", ניפחו או העלימו ידיעות משיקולים פוליטיים וכלכליים.

מפת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים בתקשורת מוסתרת תחת הסיסמה שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. 

 העיתונאים לוחמים בעד חופש הביטוי, אבל עוסקים גם בחופש הביזוי. העיתונאים נאבקים למען חופש הדיווח, אבל עוסקים גם בחופש הכיסוח. העיתונאים מעצבים את דעת הקהל, אבל גם הורסים אותה. העיתונאים מתגאים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל גם נושכים אותה.

אחד הגילויים שחשפה הפרשה של "ביבי-נוני" הוא שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה, בנושאים אישיים, ארגוניים, מקצועיים, אידיאולוגים ופוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית ללא שום בקרה עצמית.

כלפי חוץ העיתונאים מנסים, ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האמנם? מסכות האליבי נחשפו כבר! מסתבר כי בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על רקע פערי שכר בלתי נסבלים, ומלחמות שנאה אישיות על רקע חשבונות יוקרה והשפעה. העיתונאים תובעים מהממשלה שקיפות ו"צדק חברתי", ואולם בתוכם אין שקיפות ואין צדק חברתי.

כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים בטענה שהם שיכורי כוח, ואולם הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם שיכורי כוח. הם קובעים מיהו המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין. כל מינוי אישי, שינוי ארגוני או רפורמה ממשלתית שלא לרוחם, הופכים ל"סכנה לדמוקרטיה", ל"דגל שחור", ל"פאשיזם".

בגלל כתיבה מתנשאת ויהירה שכזו הציבור לא אוהב עיתונות שכזו.

הסתבר שעיתון "ידיעות אחרונות" הוא בראש ובראשונה כלי שרת בידי אדם שהצליח במשך שנים רבות להמליך מלכים ולהכתיר מיוחסים ששירתו אותו, ולהפיל יריבים שהפריעו לו. הוא הצליח במידה רבה לאלף את המערכת הפוליטית, שחלקה השתעבדה לאינטרסים שלו ושל עיתונו. היתה לו רשימת פוליטיקאים "מועדפים" שקיבלו "פינוקים" בדמות כותרות וכתבות חיוביות. ברשימת "המועדפים" היו אריק שרון. חיים רמון. אהוד אולמרט. ציפי לבני. גבי אשכנזי. אביגדור ליברמן. נפתלי בנט. איילת שקד. גדעון סער. יאיר לפיד.

 הדוגמה הבולטת ביותר בשיטת המועדפים או הפסולים התגלתה ביוזמה לחקיקת החוק נגד "ישראל היום". אותם חברי הכנסת שיזמו את החוק עשו זאת בידיעה שיתוגמלו ב"ידיעות אחרונות" בכיסוי עיתונאי חיובי כולל "פינוקים" מיוחדים בעיתון.

פרשת "ביבי-נוני" חשפה את היריבות והשנאה האישית והמקצועית בין חלק מעיתונאי "ידיעות אחרונות" (נחום ברנע וסימה קדמון) לבין חלק מעיתונאי "הארץ" שעבדו בעבר ב"ידיעות" (אורי משגב וגידי וייץ), ובין שני עיתונאים ותיקים לשעבר שעבדו ב"ידיעות". האחד הוא כיום חבר כנסת, מיקי רוזנטל. השני, מוטי גילת, עובד כיום ב"ישראל היום". אלה שפרשו מ"ידיעות" מאשימים את ארנון מוזס המו"ל שהוא התערב אישית בתחקירים וניסה לגנוז חלק מהם לטובת אנשי שררה וממון. עובדה זו היתה ידועה לרבים מהעיתונאים, שרובם שמרו על קשר שתיקה, עד ששחיתות תקשורתית זו נחשפה בפומבי עכשיו.

הסתבר שלפרשת "ביבי-ונוני" היו גם כמה "דברים חיוביים": התברר שהפרשה לא הפכה לעוד נושא שבמחלוקת השגרתית בין ימין לשמאל, אלא הפכה למאבק על כסף וכוח בין שני האנשים החזקים בפוליטיקה ובתקשורת, שסחרו בסחורה שלא בשליטתם. האחד (מוזס) הבטיח לפוליטיקאי (נתניהו) את המשך השלטון, השני (ביבי) הבטיח למו"ל התקשורת (מוזס) לגמד את כוחו של המתחרה שלו ("ישראל היום"). שלטון תמורת עיתון זה ביזיון.

ייתכן שהתנפץ החלום של חלק מהעיתונאים להיות "מפלגת התקשורת", שמשמעותה להיות כוח פוליטי אלטרנטיבי לפוליטיקאים. חלום שממומש באופן חלקי בכך שהתקשורת בכלל ועיתון "ידיעות אחרונות" בפרט, השתכנעו שהם "הרשות הרביעית" בדמוקרטיה, שגוברת על הרשות המחוקקת והשופטת על פי נוסחת מונטסקיה.

גם כמה מהפוליטיקאים שיש להם מעורבות ישירה או עקיפה בפרשה מצויים בתדהמה ובבלבול למה שקרה. הם אינם יודעים כיצד לנהוג. ואולם ברור שהם ינהגו בזהירות רבה יותר. 

נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", פירסם מאמר תגובה של סנגוריה "מקצועית" על העיתון שבו הוא גילה את "הנוסחה המנצחת" שלדעתו היא הקובעת: "העיתון נתון במאבק קיומי מול אויבים מבחוץ או מבפנים. באויבים חייבים להילחם. לידידים חייבים לעזור."

עכשיו הכול ברור! מי הם האויבים ומי הם הידידים של ארנון מוזס ושל "ידיעות אחרונות"!

להערכתי ולצערי השחיתות העיתונאית לא עומדת להיעלם, למרות כל מה שקרה, כל עוד לא יחול שינוי בתקשורת המסחרית הפרטית.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                        

מתי דוד     

לשעבר דירקטור בחברת החדשות 2 ובהנהלות שני ערוצי הטלוויזיה 1 ו-2.

* * *

באבל על מותו של יוסל ברגנר

אמן יהודי גדול, צייר נפלא ובעל חותם משלו שלא יישכח

* * *

יצחק שויגר

פקורינו

במשך שנים רבות, בכל פעם שאנו מבקרים באיטליה, אשתי דואגת לקנות גלגל של פקורינו, הלא היא גבינת הכבשים המהוללת האיטלקית. בעיקר היא אוהבת פקורינו אלאטוסקנה ואולם גם אם תגיש לה פקורינו אלארומאנה, גם אותה היא תכרסם בתאווה. אין דבר האהוב עליה יותר, מאשר לשבת על כוס יין אדום, על צלחת פסטה מהבילה, עליה טיפטפה קצת שמן זית, קצת תבלינים טוסקניים ומגרדת עליהם את הפקורינו. ביס מכאן ושלוק מכאן והיא מרגישה בגן עדן.

לכן היה ברור לי שבנסיעתנו האחרונה לאיטליה בהזדמנות הראשונה כשהיא תראה את הגלגל האהוב עליה, שהיא מיד תסתער עליו. וכך היה. בנסיעתנו האחרונה לאומבריה עם חבורת חברים עשינו פיקניק איטלקי במשק אצל מארח חביב. בעוד כל חברי הקבוצה עסוקים בבליסת מגשי הסנדוויצ'ים עם הנקניק והגבינה והיין שהוגשו לנו בפיקניק המשותף, ולוגמים מן היין, חמקה אשתי לחנות הסמוכה ויצאה משם ושללה בידה. את הגליל הכנסתי למקרר שבחדר, לאחר שהוצאתי משם את כל הבקבוקים שהיו בבר. בבוקר, היתה המנקה מוציאה את הגבינה ומחזירה את הבקבוקים ואני מחזיר בערב.

וכך הגענו ליום הנסיעה. כיוון שאשתי, כרגיל, נוסעת במזוודות עמוסות, והקניות מוסיפות עוד כהנה, ולאחר שגם את מעט המקום במזוודה שלי היא מילאה בחפציה, לא נשאר מקום לפקורינו, וכך יצאנו את המלון כשבידי שקית נייר ובתוכה הפקורינו.

"שרק לא יעשו לנו בעיות בטיסה." היא אומרת. "גם עודף משקל וגם גבינה בידיים, יכולות להיות בעיות."

יש לאשתי איזה פחד קמאי, מעודף המשקל הצפוי בטיסה. לפני כל נסיעה ובטרם הכניסה לנמל תעופה כלשהו, היא ממלמלת פרקי תהילים וחוזרת מיספר אין סופי של מנטרה שלמדה בהודו, שמסיחה דעתם של עובדי חברות התעופה וסבליה, שכך הם לא מבחינים בעודף המשקל שהיא מביאה איתה תמיד, ולא מחייבים אותה בתשלום, על מטען נוסף ומיותר.

פגישתה הראשונית עם עובדי נמל תעופה בכל מקום בעולם תמיד מלוות בחששות על אובר וויט, ואם הצלחנו לעבור בלי לשלם, שמחה גדולה אופפת אותה.

כשבאנו לשדה ועמדנו בתור לצ'ק אין, עמדה אשתי במתח והורתה לי להשאיר את הגבינה בשקית ולא לשים אותה במזוודה. נכנעתי ונכנסנו לשדה כשאני מחזיק בידי את הגבינה בתוך שקית נייר.

אשתי השאירה אותי כמקובל באחד מבתי הקפה והלכה לבלות בחנויות הדיוטי פרי כדי לבזבז את שארית הפנסיה שלנו ולדאוג לרווחתם של יצרני הסמרטוטים האיטלקים. אני שותה קפה, אוכל עוגת קרמשניט או טירמיסו שאני מרשה לעצמי לאכול בכל פעם כשאני לבד, ואשתי לא מקפידה איתי, וגם לא צועקת עליי כשהיא חוזרת עמוסה בשקיות וברגשי אשמה. זאת המשמעות של דיוטי פרי – היא עושה את ה"דיוטי" שלה ואני את ה"פרי"שלי, לאכול עוגות משמינות. וכך היה.

אחרי הקפה נצרכתי לנקביי ומה לעשות, ללכת עם הגבינה לשירותים? לא נאה.  להשאיר עם מישהו, עם מי? אני לא מכיר אף אחד. אני מביט סביב ומבחין בפרצוף מוכר, ישראלי על פי לבושו ושמתי לב שהוא מביט בי כל הזמן. אני עושה לו תרגיל. אני קם, לאחר ששילמתי עבור הקפה והעוגה והולך לאחד הדוכנים, ואני רואה שהוא עוקב אחריי. מקרה, אני חושב. או אולי הוא בלש מהמכס או מהמשטרה. אולי הוא חושד שהגבינה שהברחתי חייבת במכס ואולי היא חומר נפץ פלסטי בנוי בצורת גליל של גבינה, זה בכל זאת משהו לא קטן ושוקל קילו וחצי.

אני הולך לדוכן אחר והוא אחרי והלחץ בשלפוחית מתחל לתת אותותיו. אין ברירה. כמו שנאמר במערבונים:

A MAN GOT TO DO WHAT HE GOT TO DO

 אני הולך להשתין והאיש אחריי. אני נכנס והוא נשאר בחוץ. אני עומד במשתנה פותח את הריצ'רץ' מוציא את השנורקל. השקית לידי, על יד הרגל. פתאום באמצע ההנאה, אני מבחין ביד שמשתחלת מאחוריי, והופה, השקית נעלמת. מה לעשות, אני לא יכול להפסיק באמצע. עד שאני מצליח להתחיל, אז עכשיו להפסיק? וזה גם משפריץ! אני מביט לכיוון היציאה אין איש. גמרתי להשתין. אבל וחפוי ראש יצאתי החוצה.

היד שראיתי, היתה עם סוודר כחול וגם האיש ההוא לובש סוודר כחול אבל הוא לא יחידי. רבים לובשים סוודר כחול, מה לעשות? אני מביט סביב והאיש איננו. התחלתי להסתובב בכל החנויות והאיש איננו. ומי יודע, אם בכלל זה הוא שגנב את השקית? בין לבין, חזרה אשתי.

"איפה הגבינה?" היא שואלת.

"גנבו לי." אני עונה.

"מי גנב, מה גנב? אתה עובד עלי."

אני מספר לה את מה שקרה והיא מתחילה להתרגז. וכשזה קורה, אתה לא רוצה להיות לידה. בכל זאת אישה דעתנית נמרצת ועורכת דין בעלת ניסיון.

"אני מתקשרת למנהל נמל התעופה או למשטרה,"  היא אומרת.

"ומה תגידי לו, שגנבו לבעלך גלגל של גבינה בזמן שהוא השתין בשירותים? אף איטלקי לא ישמע לך. מי נכנס עם גבינה לשירותים ועוד עם פקורינו שזאת גבינת כבשים ריחנית ורגישה מאין כמוה, ומה את רוצה, שהיא תקבל ריח של שתן? אני כבר רואה איך המנהל צועק עלייך ועוד מבייש אותך."

אחרי שגמרנו לצעוק אחד על השני. הצעתי לה. בואי נלך לחנויות ונחפש ונקנה גבינה חדשה. הלכנו. המוכרים הנידו ראש. מצטערים, הם אמרו אתה רוצה פקורינו? עכשיו זה כבר לא העונה זה מהחלב של האביב כי אז הכבשים רועות ואוכלות את העשב הראשון אחרי החורף ולחלבן יש טעם מיוחד, בייחוד לפקורינו של טוסקנה, ואת כל התוצרת אפשר לקנות בתוך חודש ואם לא הספקת, אז אין, וצריך לחכות לשנה הבאה.

אבל ונבוך נשרכתי אחרי אשתי לטיסה.  אני עומד בתור למטוס  ולא מאמין למראה עיני האיש שעקב אחריי,  עומד גם הוא בתור, לפניי, בכניסה למטוס, אבל אין לו שקית ביד, זאת עם הגבינה שלי.  אני מחליט לשתוק.  הוא נכנס ויושב כמה שורות לפניי. ידעתי שהוא ישראלי אבל לא ידעתי שהוא בטיסה שלנו לארץ. ואני לא בטוח שהוא הגנב ואם הוא עקב אחריי אולי זה בגלל הגבינה? אבל איפה היא?  המטוס עולה לאוויר אני ממתין להוראת הקברניט, להתרת החגורות. אני מתחיל לטייל ומנסה לרחרח אולי אריח את הגבינה ואת מקור הריח ואמצא את הגבינה. ואכן יש ריח של גבינה מהמדף, מעל לאיש בסוודר הכחול. ואכן אני פותח את המכסה מעל לראשו  של האיש ואני רואה את הגבינה שלי בתוך השקית המקורית. בלי לומר לו מילה אני לוקח את השקית והוא מביט בי בעיניים עצובות. לקחתי את הגבינה וחזרתי למקומי.

כשיצאנו בשדה התעופה בארץ, הוא המתין לי  בחוץ.

"תבין," הוא אומר לי. "בכל שנה אני נוסע לטוסקנה לקנות את הגבינה הזאת. אני מכור לגבינה הזאת וליצרן הזה. זה מין אובססיה שרק אם אתה איטלקי אתה יכול להבין את זה. אני הייתי בחנות במקרה בזמן שאשתך היתה בחנות והיא קנתה את הגלגל האחרון שהיה בחנות, של היצרן הזה. ואני באתי במיוחד לקנות דווקא את הגבינה הזאת. לא התרגשתי רק קצת התאכזבתי. אבל הייתי בטוח שאמצא במקום אחר. ובכל השבוע הסתובבתי עם אובססיה לא מוסברת ולא מצאתי באף חנות אחרת. זה שיגע אותי. ככה זה כשאתה מתרגל לטעם של גבינה. אני ממשפחה של איטלקים והטעם המעודן והריח השונה של הגבינה, הוא חשוב לנו. אתה יכול לקנות פקורינו גם במילנו וגם ברומא אבל הגבינה הרומאית היא שונה, יש בה פחות מלח והיא פחות חריפה, זה קשה להסביר. אני לא גנב אבל לא יכולתי לעמוד בריח. רציתי להציע לך למכור לי אותה, אבל התביישתי, ועקבתי אחריך בגלל הריח של הגבינה, לא יכולתי לעמוד בו. כשעמדת בשירותים, לא יכולתי להתאפק. זה היה מין דחף בלתי ניתן לעצירה. וגנבתי ממך. וכל הזמן חשבתי מה לעשות. כשמצאת את הגבינה במדף שמעלי, נעתקו לי המילים מהפה, מרוב בושה, ולכן לא הגבתי. ראיתי שהיית מרוצה ושתקתי. הבנתי, שלא תעשה מזה עניין."

 אמרתי לו: "תשמע, אני רואה שאצלך זה משבר רציני ואתה אומר שיש לך פקורינו אלארומאנה בבית. תבוא אליי מחר בערב, הביתה, תביא  את הגבינה שלך ונעשה פסטה. נשים בשתי צלחות. על האחת נגרד פקורינו אלארומאנה ועל השנייה נגרד פקורינו אלאטוסקנה ונראה את ההבדל."

הוא הסכים מיד. וכך היה.

למחרת בערב הוא בא אלינו, דווקא איש נחמד. על צלחת  אחת  גירדנו מהטוסקנה ועל הצלחת השנייה גירדנו מהרומאנה, והתחלנו לטעום.

"זה כמו יין." הוא אומר. "קודם כל תריח ותפתח את הקולטנים באף. ואחר כך תכניס קצת לפה, תשים מעט פסטה על הלשון ותלחץ את הפסטה לחיך, כדי שבלוטות הטעם יפעלו. ואז תרים את הראש ותהמהם, גרררררר... ואז תרגיש את הטעם הנפלא, ותראה בעיני רוחך, את המרחבים של טוסקנה ואת הכבשים שמתרוצצות על הגבעות הירוקות ואת הרועים שאורבים להן לעת ערב, כדי לחלוב מתוכן את ריח השדה. אם זה פסטה עם פקורינו אלארומאנה אתה לא מרגיש במרחבי השדה ובגבעות. שם הכבשים נמצאות כל השנה בדיר. זה אמנם אותו חלב, אבל לא אותו טעם. תנסה," הוא אומר.

אני עושה כדבריו ומתחיל לגרגר, "גרגרגרגרגרגר..." וחולם על טוסקנה ועל הירוק ועל הכבשים. אני מהמהם וחולם מהמהם ומגרגר...

...ואז אשתי מנערת אותי ואומרת לי: "מה אתה מגרגר מתוך שינה, קום כבר, אנחנו צריכים ללכת לארוחת צהריים עם החבורה של אומבריה.  נאכל קצת אוכל איטלקי שיזכיר לנו את איטליה והטיול הנפלא שהיה לנו."

לך תסביר לה שבלי החלום ובלי הדמיון, זה לא אותו דבר.

* * *

אלי מייזליש

מעניין איזו דייסה יבשל טראמפ לערבים?

אתחיל ואומר כי אולי אצל כמה ממעריציו של אובמה הוא נראה ונשמע כמו ה'חכם' מ"מה נשתנה" של ההגדה של פסח, אצלי הוא נראה ובעיקר נשמע כמו הרשע מאותה הגדה. וכפי שאמרתי כבר בעבר "ברוך שפטרנו", והנה עכשיו שהוא הולך, אין לי שום צל של ספק שטראמפ, בין מרצון או בדיעבד, ירקח ויבשל לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט דייסה מרה ללא סוכר או דבש. גם ללא מלח.

אין לי מושג אם תהיה זו דייסה מסולת או סתם בלילת קמח ומים. אבל זה מה יש, יאמרו לערבים יועציו היהודים או הפרו-ישראלים. הרמזים הרבים שהוא פיזר כשאגרופו מונף למעלה, הם ביטויים גלויים לאיבה שהוא רוחש להם. 

ואם הערבים והמוסלמים, ליקקו את הדבש [התחת] של אובמה 8 שנים, עכשיו מגיע הזמן שלהם לאכול חרא. לא תהיה להם דריסת רגל בבית הלבן, ובאין ברירה ייאלצו לנסוע לאבן השחורה במכה. 

ניתן לומר, שלוּ היה אובמה ממשיך עוד כהונה בת 8 שנים, סביר שהיה מנסה, עם שפתיים מעוותות וחיוך מר, להקים לפלסטינים מדינת ננס ברמאללה. כמו הוותיקן. ושיביאו כמה לובשי מדים משוויצריה. או מעמאן. והנה נגוז החלום. זה לא יקרה אצל טראמפ.

נשיאותו של טראמפ היא המכה הקשה ביותר לערבים מאז ימי האמברגו של הנפט והמשבר של נאצר האנטי-מערבי.

ואפילו מאז שטראמפ נבחר וריכך כמה מאמרות השפר על המוסלמים [למשל: שלא ייתן להם דריסת רגל באמריקה], וכרגע הוא התמתן בכל המישורים כדי להיות ממלכתי קורקט, אבל כלפי חוץ, איש אינו יודע מה באמת מתרחש בסתר ליבו. עכ"פ, יש לו ייעוץ פרו-יהודי ופרו-ישראלי מוחץ בתוככי משפחתו הקרובה, וטראמפ ידוע עכשיו שהוא נאבק עבור משפחתו כמו זאבה לגורים שלה.

איני משלה את עצמי כי ישראל היא אפילו הדאגה מס' 2 או אפילו 3 שלו. יש לו הרבה דאגות בתוככי אמריקה ובמפלגתו ושני בתי הקונגרס הלעומתיים. אבל אט-אט ישקעו לתהום והתזמורת כולה יחד עם הבית הלבן יהיו תחת שרביט המנצח תרתי משמע. 

אמריקה אינה זקוקה כיום לא לדולרים של הנפט ולא לעושי הצרות במזה"ת. איני בטוח שטראמפ ירים את חיל האוויר שלו להנחית מהלומת מוות על בסיסי דאע"ש ועושי הטרור למיניהם – כל עוד ארה"ב עצמה אינה נפגעת ולא משספים יותר גרונות אמריקאים כמו שהיה בפקיסטן.

אבל מה שבטוח שהוא ההיפוך של אובמה; הן בצבע, הן בטמפרמנט ובעיקר במדיניות הרפובליקנית, היפוכה של מדיניות המפלגה הדמוקרטית.

איני בטוח גם שהמוסלמים בתקופת טראמפ, יעזו לעשות שוב מעשה זוועה כמו ב-2002 בפקיסטן, כשכרתו את ראשו של העיתונאי היהודי-אמריקני דניאל פרל.

ואילו אצלנו, האיום של הליצן אבו-מאזן, שיפנה מעתה לבית-הדין הבינלאומי בכל עניין קטן, נמאס כבר גם אצל מנהיגי מדינות ערב ששרדו את 'האביב הערבי', ובוודאי באירופה שכיום כרוכה סביב עצמה עם שלל בעיות מההגירה המוסלמית והערבית שהציפה אותה ועד בעיות שיקום הנזקים שחוללו השיטפונות בקיץ.  

העוקץ בנאומו האחרון של אובמה נגדנו באו"ם מול ההתנחלויות, יישאר כנראה בפיו ובקצה לשונו. אז לך כבר מהבית הלבן. לך. לך לךָ חזרה לאי הוואי באוקיאנוס, משם באת ושלא ייראו אותך שוב ביבשת. סיימת? אז לך. !GO

שרה וביבי עברו ניתוח אנטי-ויסקי

מאת כתבנו לענייני סקוטלנד

ביומיים האחרונים הוקלטה שיחת טלפון חשאית בין מפעל לייצור ויסקי באדינבורו-סקוטלנד לבין חנות משקאות חריפים בניו-קסל פלסטינה, להלן:

חנות בפלסטינה: "הלו ויסקי?"

מפעל ויסקי: "כן, זה ויסקי. עוד פעם אתה?"

חנות: "כן. הפעם אני רוצה משלוח שני ארגזים, סך הכול ארבעים ושמונה בקבוקים היישר לפלסטינה רחוב בלפור ארבע ג'רוזלם."

מנהל המפעל: "ויסקי אדום או ורוד? זה שוב פעם לגברת SARA או לאדון BB?"

החנות בפלסטינה: "טוב מאוד שהזכרת לי BB. תוסיף לארגז עוד ארגז קטן של מאה ושישים סיגרים קובניים עם חותמת של קסטרו."

ניו קסל: "קסטרו מת. יש ראול? זה אותו דבר אבל בלי מצית זהב RONSON, יש רק מצית של כסף תוצרת ג'מייקה, בלי שם מפעל – OK?"

OK"-OK."

עוד המטוס עם המשלוח בשמי מלטה, הוזנקה טייסת F-15 ע"י מנהל בי"ח שיבא.

פרופסור: "רד למטה. תנחת במלטה. אין צורך. שרה וביבי מאושפזים לניתוח במחלקת הוויסקי. תודה על המאמץ. יש לנו בארץ מיץ פז. טרי-טרי. טרי ובריא. יאללה-יאללה ארטיק-ארטיק."

דובר צה"ל: "כל מטוסינו נחתו בשלום."

חוץ מזה צריך להרוס את קרתגו.

* * *

אוריה באר

המפתחות בפנים

הייתי בדרכי לפגישת עסקים בבאר-שבע. בפאתי העיר אירעה תקלה במכוניתי הישנה. המנוע גמגם ארוכות וחדל מלפעול. עצרתי בצדי הדרך אובד עצות. נהג שעצר לידי אמר לי קצרות:

"נעזור לך לגרור את הרכב. סע כמה מאות מטרים. שם בכניסה לעיר ישנו המוסך של פרנקל. הוא מומחה לרכב יפני. תפנה שמאלה ואחר כך ימינה."

במאמץ רב ובעזרת עוברים ושבים, שדחפו את המכונית, הגעתי למוסך של פרנקל. הודיתי לדוחפים אותי ונכנסתי למוסך.

מולי עמד גבר גבה קומה בגילי, בעל שיער שזרקה בו שיבה וגוף חסון. הבטתי בו בעניין דקה ארוכה.

"ברקו?" נפלטו המילים מפי. "ברקו פרנקל. גדוד חת"ם 907, נכון?"

הוא חייך חיוך רחב ולחץ את ידי.

"בדיוק," השיב. "ואתה יוני. יוני הופמן, נכון?"

הנעתי בראשי לאות חיוב והוא אחז בידי ואמר: "השאר כאן את המכונית. בני יטפל בתיקון. אנחנו שנינו יורדים לשתות קפה, כאן ממול."

"אבל – "

"זה בסדר. נשתה, נשוחח ואחר כך תחזור למוסך."

הוא חייך חיוך נוגה ואמר: "יפה שאנחנו נפגשים. אפילו במקרה. לא שכחתי אותך. אני זוכר הכול."

הכול התרחש לפני כחצי יובל בגדוד התותחנים בו עשינו טירונות. היינו פלוגת טירונים שנחלקה לשניים. מחלקה אחת של ילידי הארץ ומחלקה של עולים חדשים, שזה מקרוב באו, וגם כאלה שלא ידעו היטב עברית וטרם התערו בארץ.

רב הסמל של הפלוגה היה משה פרישמן וסמלי הפלוגה, שעדיין היו רב"טים, היו בכור, תנחום ופולק. האימונים היו קשים, וכמנהג אותם ימים, מלווים במסדרים ביום ובלילה, פקודות רבות, ביטויים חריפים, מרביתם שלא לצורך, וסתם הערות חסרות טעם שנועדו להגביר את המשמעת ואת היראה כלפי המפקדים.

למרות המטלות הרבות, האימונים הקשים שלאט לאט התרגלנו אליהם והמשמעת הנוקשה, מילאנו את המוטל עלינו כמעט ללא דופי. בייחוד אנו, מהמחלקה של ילידי הארץ, והסתגלנו מעט מעט לתנאים. הבולט ביותר מאיתנו היה ברקו, בחור חסון ומוצק, שכל תרגיל, אפילו הקשה ביותר, היה כאין וכאפס עבורו והוא ביצע אותו בקלות יתירה.

הימים חלפו וכבר עברו כחודשיים ונותרו לנו רק כשבועיים עד לסיום הטירונות. או אז, החלו לקרות דברים מוזרים. טירוני מחלקה ב', ה'בי"תניקים', כפי שקראנו להם, התלוננו שגונבים להם כספים מארנקיהם. פעם חצי לירה, פעם לירה ופעם אפילו שני שטרות של לירה אחת.

לימים החלו אפילו במחלקה שלנו, ה'אליפים', החלו להתלונן על גניבות קטנות. הגיעו הדברים לידי כך, שכמעט ומחצית מחיילי הפלוגה התלוננו על גניבות. תחילה התעלם הרב סמל מהתלונות, אך כשאלה תכפו, החליט רס"ל פרישמן על קיום מסדר לילי מיוחד.

כל הטירונים קובצו במגרש המסדרים. נדרשנו לפשוט את המכנסיים, להניח אותם לידינו, להוציא את הארנקים מהכיסים ולומר אם יש לנו סימן מיוחד על הכסף שנגנב מאיתנו. גם אני הוכרחתי להתפשט אף כי ממני לא נגנב מאומה.

המתלונן הראשי היה עזרא אברג'יל, ברנש רזה, בעל עיניים חודרות, ממחלקת ה'בי"תניקים'. "כן, יש לי סימן אדום על אחד מהשטרות," אמר אברג'יל. "עשיתי אותו בעיפרון מיוחד. אוכל לזהות אותו בקלות."

הרב סמל הביט בו בעיניים חודרות. "אתה בטוח, חייל?" שאל.

"אני בטוח," השיב עזרא.

וכך, עד מהרה, נערך חיפוש יסודי בארנקיהם של הטירונים של שתי המחלקות. לאחר שסמלי הפלוגה סיימו את הבדיקה בארנקי ה'בי"תניקים' ללא תוצאות, פנו למחלקה שלנו, ה'אליפים'. הם עברו ארנק ארנק, בדקו כיס כיס, ללא כל פניות.

לפתע פרצה קריאת תדהמה מפיו של פולק, צעיר המפקדים. "מצאתי," קרא. "מצאתי את השטר המסומן בארנק של ברקו."

כולם הביטו לעברו של ברקו. פניו החווירו כסיד. רגליו כמו כשלו וידיו המוצקות נשלחו לעבר פולק במעין תחינה.

"זאת טעות," קרא. "זה לא אני."

פולק פנה בהיסוס לעזרא. הלה בחן את השטר והנהן לאות חיוב.

"כן, זה השטר שלי," אישר. "הלירה שאבא נתן לי בחופשה האחרונה לפני שבוע. זה השטר."

"לא נכון," זעק ברקו. "זה שקר. אני לא גנבתי מהארנקים. זה אחרים. הוא סתם אומר..."

רב סמל פרישמן קרב אל השניים. הוא אחז בכוח בידו של ברקו והוציא אותו מהשורה הראשונה של הטירונים.

"עכשיו תתלבש. אתה עצור. ברגע הזה אתה נכנס לחדר המעצר!"

"אבל למה?" זעק ברקו. "למה?"

כלום לא עזר. ברקו הועבר לחדר מעצר קטן בבניין המפקדה. אנחנו, כל השאר, התלבשנו בדממה וחזרנו לאוהלים להמשך שנת לילה טרופה.

עם שחר העירו המדריכים את ברקו הנדהם משנתו. הם העמיסו 'חגור פילים' של כחמישה עשר קילוגרם על כתפיו, תקעו בידו רובה צ'כי ישן וכבד ופקדו עליו: "תתחיל לרוץ בכיוון המפרץ. שם, לים."

ברקו החל לרוץ, מלווה על ידי אחד המדריכים. לאחר 'רונדל' ראשון התחלפו המדריכים. בכור, המדריך השני החליף את עמירם פולק והלה דירבן את ברקו לסיבוב השני. אחריו בא הסיבוב השלישי ואחריו החלו ברביעי. כך ללא הפסקה.

ברקו היה בעל כושר גופני מעולה. אבל אחרי כשנים עשר קילומטרים הגיע למצב של שבירה. הוא המשיך עוד כמה מאות מטרים ואחר כך נפל מלוא קומתו על הקרקע החולית. דם וקצף נזלו מפיו. גופו היה כולו מלא זיעה ורגליו קרסו.

"לא יכול יותר," גנח אין אונים. "לא יכול!"

"אז אתה מודה שגנבת?" תקע רב"ט תנחום, המדריך השלישי, את פיו באוזנו. "מודה? תגיד!"

ברקו נענע בראשו כשהוא כמעט חסר הכרה.

"כן, אני גנבתי," אישר כמעט בבכי. "גנבתי..."

"אז קום", אחז בו תנחום. "נחזור ליחידה".

ברקו הוחזר לתא המעצר ונפל אין אונים על המזרון הצבאי המשופשף. עוד באותו בוקר, בשעה שמונה בדיוק, הובל ברקו למג"ד. הלה הביט בן בעיניים קשות.

"אתה מודה באשמה?" שאל בנוקשות.

"מודה המפקד," השיב ברקו שפל רוח.

"אני דן אותך לשלושים וחמישה ימי מאסר," אמר המג"ד ביובש.

הוא חתם על הדף שלפניו והישיר מבטו לעבר הנאשם. "אתה גנבת מחבריך, תתבייש לך!"

ברקו הרים את ראשו, הכסוף בצדעים, מעל ספל הקפה שלפניו, בקונדיטוריה בבאר-שבע. הוא חייך במרירות. ידו רעדה.

"כן יוני," גחן לעברי. "אני גנבתי מהארנקים של ה'ב"יתניקים'. אבל היו עוד שניים ביניהם שגנבו. והם גנבו יותר. לא, לא הלשנתי עליהם."

הוא עצם  את עיניו לרגע והמשיך: "אז ככה. דקות ספורות אחרי המשפט הוציאו אותי לרחבה שלפני המפקדה. אתם כבר הייתם ערוכים, שתי המחלקות, במסדר הבוקר המתיש. כמנהג אותם ימים, רב סמל פרישמן אחז בידי והציג אותי לפני כולם, אומר בחיוך לעגני:

"תביטו על ברקו. הוא הודה בכול. הוא יוצא מכאן לכלא שש, לשלושים וחמישה יום."

הוא הדגיש את המילים "שלושים וחמישה יום" בנימה של שמחה לאיד. הטירונים קיבלו תחילה את דבריו בדממה. שניות ארוכות איש לא נע ולא זע. אלא שפתאום, זעק עזרא אברג'יל, זה שהיה בעל השטר המסומן: "גנב, תתבייש לך. גנב, גנב."

הוא רץ בפתאומיות לעברי והחטיף לי סטירה מצלצלת בפרצוף. כן, מול הרב סמל, מול המדריכים, מול כולם. כשראו ה'בי"תניקים' שהרב סמל אינו מגיב, הסתערו אף הם לעברי וחבטו בי בכל חלקי הגוף, בייחוד בפנים. "גנב," הם צעקו. "פושע," מנוול," ועוד ניבולי פה אחרים.

נפלתי. שכבתי אין אונים על הרצפה, מצפה למוות שיגאל אותי מהמכות ומההשפלה. אלא שאז, פרצת אתה משורת ה'אליפים' הראשונה. רצת לעבר החבורה המכה והתחלת לדחוף אותם.

"תעזבו אותו," צעקת. "תעזבו. תרחמו. בסדר, הוא נכנס לשלושים וחמישה יום. די, מספיק. עזבו. די כבר..."

אני נזכר בכול. כאילו היה זה היום. הטירונים המכים נסוגו במבוכה רגעית, נראה שחשו בכל זאת אי נעימות למשמע הצעקות הרמות שלך. גם רב סמל פרישמן הרגיש שהוא על סף איבוד שליטה. וזה לא מתאים לרב סמל, אז הוא פקד:

"טוב, די מספיק. תעופו חזרה לשורות. יוני, בוא תעזור למדריכים לגרור אותו למרפאה."

"אני זוכר אותך במעורפל, גורר אותי עם שני מדריכים אחרים למרפאה, ומנגב ברכות את פניי מוצפות הדם והדמעות. יותר לא זכרתי. התעלפתי."

כשעה לאחר מכן, התעוררתי מהעילפון במרפאה של היחידה. הועברתי לחדר המשמר ושם שהיתי עד למחרת היום, חושב על התאבדות. עוד באותו היום, אחרי הצהריים, העבירו אותי ברכב מיוחד, לכלא שש, סמוך לחיפה, לריצוי תקופת המאסר שלי. כן, שלושים וחמישה יום.

ברקו ניגב את פניו המזיעות והמשיך בקול נמוך.

"אתה יודע למה גנבתי? רק בשביל אימא שלי. כן, אימא ניצולת השואה, כמעט עיוורת, שלא היתה יכולה לעבוד בכלל, שלא היתה יכולה להתקיים מהפרוטות שקיבלה מביטוח לאומי באותם ימים. אבא הלך לעולמו שנתיים לפני כן. אבל גם לפני כן, כשהגענו לארץ, ואני עוד ילד קטן, לא יכול היה לעבוד, ולא מצא כאן את מקומו. הוא היה עוד מצוי בהלם, מהתקופה שהיה מוזלמן. זה שעסק בגרירת מתים ועקירת שיני זהב בשביל הנאצים מהנרצחים במחנה הריכוז. שתדע לך, אני גנבתי רק בשביל אימא – "

הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו ונראה שהיה על סף בכי. אחזתי בידו.

"די ברקו," שידלתי אותו. "זה קשה לך. בוא, נפסיק כאן."

"לא." הוא הניע ראשו בתקיפות לאות שלילה. "לא, אין דבר. אני אתגבר. אני מוכרח לספר לך. כי אתה היית היחיד אז שהבין אותי. אז תשמע. היו ימים קשים בכלא. מיסדרים שאינם נגמרים, צעקות, קללות, איומים. מה לא? אבל הייתי חזק. נשבעתי לעבור את זה. הבלגתי על הכול. ביצעתי את כל המשימות עד הסוף. אחרי השלושים וחמישה יום, פקדו עליי להתייצב בבוקר לפני מפקד הכלא.

"טוראי ברקו פרנקל," כמעט ונבח. "סיימת את ריצוי העונש. אתה יוצא מכאן."

"אני משתחרר מהצבא?" שאלתי באנחת רווחה. "כי חשבתי שעם שחרורי מהכלא ישחררו אותי גם  מהצבא. ואז אוכל לחזור לאימא. לעזור לה."

"איזה משתחרר," לגלג מפקד הכלא. "אתה עובר עכשיו לצריפין. לבסיס הדרכה ראשי של חיל התותחנים. הם יחליטו  מה לעשות איתך. עכשיו תצדיע יפה כמו חייל ותעוף מכאן. זוז כבר." הוא הושיט בזלזול את כתב ההעברה ואישור על ריצוי העונש. הצדעתי והסתובבתי לאחור. סמל סוהרים חמור סבר, ליווה אותי לדלת.

"סע לצריפין," פקד. "אבל מיד."

לא נסעתי לצריפין. במקום זאת נסעתי קודם לבית אימי בנתניה. היא קיבלה אותי בבכי קולני.

"ברקו שלי, תגיד, איפה היית חמישה שבועות רצופים?"

לא עניתי לה ישירות. השבתי בתירוץ כלשהו. נתתי לה את הפרוטות האחרונות שהיו לי ונסעתי בטרמפים לצריפין. במשרד מפקדת בסיס התותחנים קיבל את פני רס"ר המחנה בפנים זועפות.

"איחרת, טוראי ברקו," נזף בי. "אנחנו מחכים לך כבר כמה שעות. תקשיב, אתה עכשיו על תקן של עובד רס"ר. ואתה עושה כל מה שאני אומר לך, ברור?"

"עובד רס"ר?"

"בדיוק כך."

"אבל הרס"ר," כמעט התחננתי. "שלח אותי ליחידה אחרת. לא איכפת לי איפה. אני רוצה להיות תותחן. לא רוצה להיות עובד רס"ר. אני מבקש..."

"טוראי ברקו," קטע רס"ר אסולין את דבריי בפסקנות. "כתוב כאן שאתה גנבת מהחברים שלך. אתה לא יכול להיות תותחן. מפקד היחידה שלך לא רוצה אותך. אז קדימה, קח מטאטא גדול שם בפינה ודלי וסמרטוט ריצפה, וצא לעבודה. קודם שם את בתי השימוש. תתחיל לעבוד."

ברקו הפסיק שוב את שטף דבריו. הוא כבש ראשו בידיו, נעץ מבטו בחלון ממול, ולאחר שהות נוספת המשיך בכבדות:

"כן יוני, וכאן החלה מסכת השפלות נוספת, שנמשכה שבועות וחודשים. בהתחלה, הייתי מנקה את חדרי השירותים. מתחיל בחדר מפקד הבסיס, ממשיך בחדרי הקצינים למיניהם, ואחר כך עובר ללשכתו של הרס"ר.  בלילות היו מצרפים אליי מספר חיילים, ויחד היינו מפנים את כל הזבל והאשפה ופסולת הנייר שבמחנה. אחר כך נוסעים למגרש מרוחק ופורקים בחוסר רצון את המטען המסריח.

אני, בעל האופי החזק, הסתגלתי לכך, אם כי בחריקת שיניים. נתתי גם הוראות לנלווים אליי. אבל האחרים סבלו. בין המצורפים אליי היו צוערים מודחי קורס קצינים, צוערים חסרי מזל, שהודחו בשל עבירות של מה בכך. והיו גם אחרים שנשרו מקורסים, ולא תמיד באשמתם, מנהג אותם ימים.

יותר מכולם סבלו הצוערים שהודחו. אלה היו מוכי ייאוש, אכזבה ומרירות. אני זוכר בבהירות אחד מהם. גבוה, ממושקף ובעל חזות נעימה. הוא הודח בשל עבירת נשק פעוטה, ביום האחרון של קורס הקצינים. תאר לך את האבסורד. כשנדרש לנקות בתי שימוש, נטל את נשקו האישי, פרש לרגע מאיתנו, מבלי שהבחנתי, לשירותי הבנות והתאבד. כן, אני זוכר עד היום את הירייה הבודדת, את הדם שזרם מבעד לדלת השירותים, ואת גופו הכבד שגררנו מהתא הסגור. זה היה יום נורא.

חרקתי שיניים והמשכתי בתפקיד של עובד רס"ר. ידעתי שגם לשירות משפיל זה יהיה פעם סוף. מה גם, שלתפקיד זה היה בעיני יתרון יקר מפז. כי בכל יום שישי, בשעה שתיים בדיוק, היה רס"ר אסולין, מניח את ה'פאס', אישור החופשה המיוחל שלי על שולחנו. או אז, הייתי נוסע בשמחה לאימי בנתניה, מחבק אותה, ואחר אץ רץ לבית הקפה הסמוך, על שפת הים. שם הייתי עובד כמלצר, שלא מן המניין, עד  מוצאי שבת. זאת ללא משכורת או תנאים כלשהם. אך נהניתי מהטיפים הרבים שתיירים ואורחים היו מרעיפים עליי בשל השירות הטוב שנתתי, והחיוכים שלמדתי לסגל לעצמי. וכך, במוצאי שבת, לאחר חצות, הייתי מפקיד בידי אימא, העיוורת כמעט, את השטרות והמטבעות שנתנו לי, ומאפשר לה לחיות בצמצום עד בואי בשבוע הבא. ביום ראשון בשבע בדיוק, הייתי שב ומתייצב אצל רס"ר אסולין, וממשיך בשגרה של עובד רס"ר שבוע נוסף.

במרוצת החודשים שחלפו, נוצרה אפילו מעין ידידות מוזרה ביני ובינו. הוא סיפר לי שאשתו היתה עקרה ללא תקווה. היא נכנסה להריון מספר רב של פעמים, אך הפילה את העובר שוב ושוב, וכל הטיפולים הרפואיים שניתנו לה לא הועילו. "היא אומרת שאני אשם," היה רס"ר אסולין אומר לי בגילוי לב. "היא טוענת שזה בגלל שהזרע שלי חלש. שכלום כבר לא יעזור לנו."

שתקתי ולא אמרתי מילה, למרות שהוא ייחל להשתתפות בצערו מצידי.

וכך חלפו ימים, שבועות וחודשים. בבוקר יום ראשון אחד, כאשר חזרתי מחופשת השבת הקבועה שלי, קרב אלי רס"ר אסולין, טפח על כתפי בידידות ואמר בחיוך:

"ברקו, הודעה טובה."

"מה הרס"ר?"

 "ברקו, במסדר יום שישי הקרוב, יעלו אותך בדרגה. תקבל סרט. תהיה טוראי ראשון."

עיוויתי את פני בביטול."מיותר. מוותר. טוראי ראשון, מה זה בכלל?"

"לא, לא," מחה  הרס"ר. "אתה תעמוד במסדר, כי מפקד הבסיס מעריך אותך עכשיו. זהו."

לא היה טעם להתווכח. נעבור גם את זה, החלטתי.

ואמנם, במסדר יום שישי, של העלאות בדרגה, שנערך פעם בחודש במגרש המסדרים הגדול, העלו אותי בדרגה. הצמידו את הסרט הלבן הבודד על שרוול חולצתי המגוהצת, ומפקד הבסיס חייך אלי מאוזן עד אוזן. גמלתי לו בהצדעה, אך ליבי היה מר עליי. נשבר לי כבר להיות עובד רס"ר, ולו גם בכיר. מעתה. רק הדאגה לאימי והטיפים במסעדת התיירים בנתניה בסוף השבוע, הם שהחזיקו אותי עדיין בבסיס הגדול.

מצבה של אימא הלך והידרדר. כעבור שלושה חודשים מיום שקיבלתי את דרגת הטר"ש, נתבשרתי יום אחד בטלפון כי אימא הלכה בלילה לעולמה. שוחררתי למיספר ימים להסדיר את קבורתה ועוד שבוע לשבת "שבעה". וכך, נשארתי בודד בעולם. לא היו לי קרובים אחרים וגם לא ידידים. רציתי להשתחרר, אבל לא הניחו לי. השתחררתי כמו כולם, אחרי שנתיים וחצי של שירות, עם סרט בודד על שרוול החולצה. ממש בדיחה.

טוב, אז אחרי השחרור, החלטתי שאני מוכרח להצליח בחיים. להצליח ולו יהי מה. לצאת מהמצב המייאש בו נמצאתי. עבדתי ביום ובערבים למדתי בקורסים של מכונאות רכב. למדתי קורס ועוד קורס, עד שקיבלתי תעודה של מכונאי מוסמך. עבדתי שנתיים במוסך בשרון, צברתי ניסיון, והחלטתי לקפוץ למים. פתחתי את המוסך הזה בבאר-שבע, שהיתה אז עיר פיתוח, ומאז אני מצליח."

ברקו חייך אליי, אחז בידי, ואחר קם ממקומו בהחלטיות.

"סלח לי," אמר. "ישבנו הרבה זמן. ואני קצת נסחפתי בזיכרונות ורצון להוציא כל מה שהיה על הלב. דיברתי ודיברתי כמעט בלי הפסקה. והשעון רץ. טוב, יש לי עוד כמה פגישות היום. כנראה שגם לך." הוא הוציא שטר כסף מכיסו, הניחו על השולחן וסירב לשמוע על השתתפות מצידי.

"מה בנוגע לתיקון של המכונית שלי?" שאלתי. "כמה מגיע לך?"

הוצאתי את פנקס השקים מתיקי, חתמתי על אחד מהם ואמרתי: "קח ברקו. מלא בשיק את הסכום שמגיע לך."

הוא טמן כלאחר יד את השיק בארנקו והביט בי בחיבה.

"יוני, לא שכחתי את מגרש המסדרים בגדוד 907 אז באותו היום."

"שטויות ברקו, בוא נשכח מזה," השבתי. "עשרות שנים עברו."

הוא גחן לעברי וחיבק אותי חיבוק אמיץ. אחר ניתק עצמו ממני ופנה לדרכו.

אף אני נפניתי לפגישה עם מנהל בנק ועם עמית למקצוע. חזרתי בשעת צהריים מאוחרת למוסך. כבר ממרחק ראיתי את מכוניתי. היא חיכתה לי במגרש החנייה שליד המוסך, כולה רחוצה וממורקת, כמעט כמו חדשה. נראה שמישהו אפילו טרח וצבע את סימני השחיקה של הצבע שנוצרו במשך השנים. במשרד של המוסך ציפה לי בועז, בנו של ברקו, בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, בחיוך לבבי כובש.

"הכול בסדר," בישר לי לפני שפציתי את פי. "המכונית כעת מאה אחוז." הוא תקע בידי מעטפה חומה סגורה. "אבא ביקש למסור לך אותה!"

נטלתי את המעטפה, קרעתי אותה בקצה שלה והוצאתי מתוכה מכתב קטן מקופל ואת השיק שנתתי לברקו על השיק נכתב בעט שחור באותיות גדולות 'מבוטל'. צורף גם חשבון ארוך שפירט את העבודות שבוצעו, ואת העובדה שהמנוע הוחלף, וכתב אחריות לשנה. במכתב היה כתוב קצרות:

"יוני יקירי,

מה שעשית עבורי, אז, על מגרש המסדרים בטירונות שלנו, חשוב יותר מכסף אני שב ומודה לך. הצלת אותי. עכשיו סע. המפתחות בפנים."

הבטתי בבועז בפה פעור.

"אבל..." נפלטו המילים מפי. "מדובר באלפי שקלים ומנוע חדש. זה. לא ייתכן."

"אבא אמר שתיסע," פקד עליי בועז בחיוך. "המפתחות בפנים."

צעדתי כהלום רעם ובחוסר רצון לעבר מכוניתי. עצרתי וגחנתי מעל לוח השעונים.

כן, המפתחות היו בפנים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.1.17

* מסרון קטלני – העובדה שנתניהו לא דיווח למשטרה על כך שנוני מוזס סחט אותו או ניסה לשחד אותו, כמסופר בנראטיב של אוהדיו, מוכיחה שזהו נראטיב שקרי. היה כאן מו"מ דו צדדי, בין שני בעלי כוח קשוחים, מנוסים ומושחתים על עסקה אפלה, שלא יצאה לפועל, בסופו של דבר.

ולמה נתניהו הקליט את השיחות ושמר את ההקלטות? כנראה, כדי שלקראת פרסום מביך זה או אחר של תחקיר זה או אחר ב"ידיעות", מוזס יקבל ווצאפ עם דוגמית מההקלטה. מישהו אמר סחיטה?

* הוכחה לצדיקותו – יש לפרסם לאלתר (ולא להמתין לסוף החקירה) את הקלטות המו"מ המאפיוזי בין נתניהו למוזס. לא רק את התמלילים – את ההקלטות עצמן. למרות שיש הקלטות רק של שתיים מן הפגישות הרבות והארוכות. למרות שברור שנתניהו ידע שהן מוקלטות ולכן נקט זהירות. זה אינטרס ציבורי מובהק. ועם זאת, ברור שמה שלא יהיה בהן, חסידיו של נתניהו יראו בהן הוכחה ניצחת לצדיקותו.

* דוגמה אישית – אחד מחסידיו השוטים של נתניהו, שיבח אותו בפוסט שהעלה בפייסבוק, על כך שקיבל ממילצ'ן את הסיגרים והשמפניות ובכך חסך לקופת המדינה את הוצאות האירוח.

שתי הערות:

א. לא המצאתי את זה.

ב. הנ"ל כתב את הדברים ברצינות.

* מיהו חסיד שוטה – הרוב הגדול והמכריע של מצביעי הליכוד אינם חסידים שוטים של נתניהו. אנשים מצביעים בקלפי מכל מיני סיבות; בשל תמיכה אידיאולוגית בדרך, בשל תמיכה מסורתית במפלגה, בתור הרע במיעוטו, כי הם מעדיפים אותו על כל אלטרנטיבה, כיוון שהם חושבים שההצבעה האמיתית היא בין שתי המפלגות הגדולות והם מעדיפים אותו על היריב ועוד. גם מי שהצביעו לליכוד מתוך הערכה לנתניהו, אינם בהכרח חסידים שוטים.

אז מיהו חסיד שוטה? חסיד שוטה הוא מי שסוגד לאליל שלו ללא מחשבה וללא ביקורת, עד כדי כך שהוא מוצא צידוק לכל דבר שהוא אומר או עושה, אבסורדי וחמור ככל שיהיה. אלה שמחפשים ומוצאים מתחת לאדמה כל מיני הסברים להצדקת מעשיו של נתניהו, כמו בפרשות מילצ'ן ומוזס, הם חסידים שוטים.  

בשפה היהודית קוראים לזה עבודה זרה.

* אדבוק בדרכי – כאשר אני כותב נגד עלילת הדם המרושעת על פיה נתניהו הסית נגד רבין, נגד הדה-לגיטימציה להפגנה נגד אוסלו בכיכר ציון או נגד השקר כאילו הוא צעד ליד "ארון קבורה לרבין"; כאשר כתבתי נגד העליהום של "רקלוביבי" ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" ערב הבחירות האחרונות, או כאשר תמכתי בנאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין עם איראן – כמעט כל אלה שמאשימים אותי שאני מוּנע משנאה תהומית ובלתי רציונלית לנתניהו וכי אני בסך הכול קיבוצניק סססססמולן, כאשר אני מבקר אותו על שחיתותו, נהנתנותו, פחדנותו וחוסר מנהיגותו (בפרשת אזריה, למשל) ונטייתו לבסס את מנהיגותו על "הפרד ומשול", הפצת שנאה מרושעת ודחיקת רגלי כל מנהיג שמגלה סימנים של צמיחה והתחזקות, הריעו לי והרעיפו עליי לייקים ותשבחות. וכמעט כל אלה שמריעים לי ומרעיפים עליי תועפות של לייקים ותשבחות כאשר אני מבקר את נתניהו – בכל פעם שאני מגן עליו מאשימים אותי שאני בסך הכול ימני קיצוני, מתנחל בגולן וכותב ב"ביביתון" ובעצמי הייתי שותף לרצח רבין...

אני אדבק בדרכי – בכל מקרה אכתוב את האמת שבה אני מאמין, בלי לכבול את עצמי למחנאות אוטומטית ובוודאי לא לאהדה או שנאה אוטומטית למנהיג זה או אחר. גם לא לנתניהו. אין לי כל בעייה לשבח אותו על מעשה א' ולגנות אותו על מעשה ב' בהפרש של 5 דקות, אם אחשוב שהוא צודק במעשה א' וטועה במעשה ב'.

* שתיקת הכבשים – מבין כל הכותבים ב"ידיעות אחרונות" היחידים שגילו יושרה ואומץ וקראו בפומבי למוזס להשעות את עצמו / לפרוש מתפקידו כעורך אחראי הם בן דרור ימיני וסבר פלוצקר (בהתאמה). כל כך לא מפתיע.

וכל כך לא מפתיע שבקרב הליכוד אין אפילו אמיץ אחד שיֵצא נגד נתניהו.

* מבינים מה מצפים מהם – בדיקת המכון לרפואה משפטית באבו כביר, בגופת המחבל מארמון הנציב בירושלים, מוכיחה שהוא נהרג מירי הצוערים. אמנם הם אינם לוחמים קרביים, אבל הם מבינים מה צה"ל מצפה מהם ולשם מה הם מקבלים נשק ליד – להסתער על מחבל בפיגוע, גם כאשר הוא שועט במשאית, ולירות בראשו על מנת להרוג. הם לא ברחנים פחדנים שמסתתרים אחרי תעמולת האפקט-שמפקט.

* חיילים פחדנים – מחבל שניסה לפגע בטול כרם נורה ונהרג בידי חיילים שפחדו לירות בגלל אפקט שמפקט.

* מי יעצור את מחול השדים – יש אדם אחד שבכוחו לשים קץ למחול השדים של ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו. שמו בנימין נתניהו. האחריות הלאומית מחייבת אותו לעשות כן. אבל החשבון שלו אחר. ועל פי החשבון שלו, הוא נבנה מהשנאה הזאת.

* רולטה איראנית – במאמרי "רצופה כוונות טובות", שבו ניתחתי את תקופת נשיאותו של אובמה, כתבתי שהסכם הגרעין האיראני הוא הנזק הגדול ביותר שהמיט אובמה על האנושות. בתגובה להגדרה זו, שאל אותי קורא, מה יגרום לי לשנות את דעתי על ההסכם. השבתי לו, שכל עוד ברור לי שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום", ברור לי שכל הסכם שמשמעותו היא פחות מביטול טוטלי של יכולות הגרעין ותוכנית הגרעין של איראן, הוא הרה אסון.

ואחרי שהשבתי לו... בכל זאת, שאלתי את עצמי, נניח שב-25 השנים הבאות נראה שתוכנית הגרעין מוקפאת לגמרי, ואז גם יתחלף השלטון באיראן והשלטון החדש יבטל מרצונו את התוכנית – האם גם אז לא אשנה את דעתי?

למה הדבר דומה? אם אדם יקפוץ מהקומה העשירית, ובדרך ייתקל בחבל כביסה שיאט את תאוצת נפילתו ואז ייפול על שיח רך וחייו יינצלו – האם המסקנה שלי צריכה להיות שלקפוץ מהקומה העשירית זה צעד רציונלי ונכון?

* יועצים חיצוניים – נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר, בהתייחסו לדברים של טראמפ, שהאיחוד האירופי אינו זקוק ליועצים חיצוניים שיאמרו לו מה לעשות. הוא אמר את הדברים בעיצומה של ועידה בינלאומית שהוא כינס, של יועצים חיצוניים שיאמרו לישראל מה לעשות.

* שופר ה-BDS – איך פשקוויל המערכת של "הארץ" מגדיר את תועבת ה-BDS? "מי שמאמין שחרם על ההתנחלויות או על ישראל, כמי שמאפשרת אותן ואת שגשוגן, עשוי לקדם את הפסקת העוול שנמשך זה חמישים שנה."

ולמה אני מציין זאת? כי יש בתוכנו מיתממים, המנסים להפריד בצורה מלאכותית בין החרם על ישראל, שהוא כמובן בלתי לגיטימי, לבין "חרם על ההתנחלויות" שהוא לגיטימי, כביכול. והנה, פשקוויל המערכת מסיר את המסכות, ותומך בפירוש בחרם על ישראל. אבל האם ה"עוול" שה-BDS נלחם נגדו הוא בן 50 שנה, או בן 69 שנים? אנו יודעים כמובן את התשובה. ומי שקורא את פשקווילי דבוקת שוקן יודע, שזו גם גישת הדבוקה.

הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול טריגנו היטיב לנתח במאמר ב"ישראל היום", את האנטי ציונות והאנטי ישראליות כביטוי העכשווי המובהק של האנטישמיות. חוד החנית של האנטישמיות בימינו זו מארת ה-BDS, שאותה שוקן מקפיד לפנק בעיתונו.

* חומה מגוננת – בתש"י (1950) הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן"; ספר המתאר את עמידת הקבוצה בקרבות תש"ח. הספר מתאר את המלחמה ואת חיי המשק, עדויות של הלוחמים ודברים לזכר הנופלים.

מצאתי עותק של ספר זה בארכיון הגולן, עם הקדשה שכתבה, בשם קבוצת כנרת, זיוה ליש. אין תאריך להקדשה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם נפתחה הרעה בימי ראשית המדינה. היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד."

* יחס הסיקור – השבוע מתקיים בראשל"צ כנס ראש הממשלה העשירי לשפה העברית "לשון ראשון". במהלך הטקס יוענק הפרס ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל לפזמונאי דודו ברק ולזמרת והיוצרת רונה קינן. מעניין מה יהיה היחס בין הסיקור של האירוע לסיקור קרב הבוץ הדוחה בין אביב גפן ואיל גולן.

* רגשות מעורבים – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי מחקר – עבודת תזה שכתבה מאסטרנטית במדעי המדינה לפני 13 שנים, על השינויים בעמדת מפלגת העבודה בנושא הגולן. מצאתי שם דברים מעניינים שלבטח ישרתו את המחקר שלי. וכשעיינתי ברשימת המקורות, מצאתי שם: ראיון עם אורי הייטנר.

מצד אחד, ממש שמחתי לפגוש מכר ותיק. ומצד שני... קצת נבהלתי מהסניליות. שמא אני מתחיל לפתח אלצהיימר-נעורים?

אגב, דבר שגרם לי לקורת רוח רבה. מוסיקולוג הכותב מחקר על יאיר רוזנבלום התקשר אליי, כדי לקבל כמה פרטים ביביליוגרפיים על אודות מחקר שכתבתי פעם על התפילה בשירתו של אברהם שלונסקי, ובה פרק נרחב על "שיר שבת" ("עטוף נא אל שדי"), שאותו הלחין רוזנבלום. סוג של דרישת שלום, מעין "שלח לחמך", כעבור שבע שנים.

* ביד הלשון:  החדר הסגלגל – ביום שישי הקרוב, עיני העולם כולו תהיינה נשואות לחדר הסגלגל, לשכת נשיא ארה"ב, באגף המערבי של הבית הלבן, עם היכנסו של טראמפ לתפקידו, במקום אובמה.

מה פירוש סגלגל? האם בתוך הבית שכולו לבן, יש חדר אחד שצבעו סגול בהיר?

אין כל קשר לצבעו של החדר, אלא לצורתו. החדר הוא בצורת אליפסה. סגלגל הוא בעברית – אליפטי. החדר הסגלגל, הוא תרגום של Oval Office (תרגום מדויק יותר הוא המשרד הסגלגל).

המעניין הוא, שבעוד המילה החז"לית סגלגל לא נקלטה בעברית המדוברת, דווקא "החדר הסגלגל" נקלט.

אגב – בעקבות פרשת קלינטון / מוניקה לוינסקי קיבל המקום את הכינוי "החדר השגלגל".

* * *

מדוע היהודים תמיד אשמים?

שיר בעקבות העיתונים

 מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

העיתונאית מלאני פיליפס דיברה על

העוינות לישראל בתקשורת הבריטית

כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית

משבר של ביטחון עצמי בגלל

תחושת החרטה הפוסט-קולוניאליסטית

והמלחמה הקרה שגרמו להתמוססות ערכה

של עצם ההזדהות הלאומית והתוצאה היא

אווירה הדומה לימי ויימאר והתכחשות

לסכנה האורבת למערב במאורעות 1936-

1939 הקימו הבריטים משטרת רכבות אשר

אנשיה הגנו על המסילות מפני מחבלים

ערבים אברהם כהן (1919-2006) נקרא

להדריכם במורס ובאיתות-ראייה הוא

התרשם אז משיטת הבריטים להרתיע

מחבלים: שניים מנכבדי כפר סמוך למסילה

היו נקשרים אל קדמת הקטר.

נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר" בשנת  2006.

* * *

גנזים יוצא לעיר –

שתי תערוכות מאוצרות גנזים בעיר תל אביב

ב-9 בינואר התקיים טקס פתיחת התערוכה "גנזים בעיר" במבואה של עיריית תל אביב.

בפעם הראשונה בתולדות ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העברים – נחשפים מעט מהאוצרות הספרותיים השמורים בה בפני הקהל הרחב, זה שבא לשלם חשבונות מים וארנונה בעיריית תל אביב.

במקביל לתערוכה במבואה של בניין עיריית תל אביב, מתקיימת תצוגה מרתקת מאוצרות גנזים, ובה מכתבים, כתבי יד ומסמכים שונים, במוזיאון ארץ ישראל שברמת אביב. בשתי התערוכות מוצגים כתבי יד ותצלומים של סופרים ומשוררים ובהם שאול טשרניחובסקי, רחל, זלדה, דליה רביקוביץ', יונה וולך, יהודה בורלא וז'קלין כהנוב, יהודה בורלא, רפאל ספורטה ועוד.

טקס הפתיחה החגיגי התקיים במעמד ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ראש מנהל התרבות גלית ווהבה שאשו, מנהל מוזיאון ארץ ישראל מר אילן כהן והאוצר הראשי מר צחי בקר, יו"ר אגודת הסופרים מר צביקה ניר, מ"מ מקום יו"ר האגודה מר עצמון יניב, אביחי קמחי, וקהל רב ביניהם סופרים, אנשי רוח ותקשורת.

ראש העירייה רון חולדאי ציין בדברי הברכה שנשא כי בין "המעשים הטובים" שעשה, ושאותו הוא זוכר לטובה במיוחד  לטובה במיוחד, הוא הזמנת מכון גנזים להתארח בתנאים מתאימים בבית אריאלה, משכנו הנוכחי של ארכיון גנזים.

בין המשתתפים בתוכנית היתה הלית ישורון, בתו של אבות ישורון, שקראה שיר של אביה שבו תיאר כיצד העביר את ארכיונו לגנזים. אלכס אנסקי קרא קטע מספרו של יהודה בורלא "אשתו השנואה" ושיר של יוסי שריד שארכיונו הגיע זה עתה לגנזים. הסופרת נאווה סמל קראה שיר ילדים מקסים של לאה גולדברג, "פילי הקטן", ועצמון יניב קרא שיר ששלח החייל יהודה עמיחי למשוררת החביבה עליו לאה גוטלדברג.

בניין העירייה לבש חג.

[דבר המפרסם, שנשלח אלינו עם לא מעט שגיאות במקור]

* * *

תקוה וינשטוק

פרנסות בישראל: פרופסור לנעליים

מה גילו כבר אינו זוכר בדיוק. אולי 88, אולי 90, בלי עין הרע. על כל פנים קרוב לשמונים שנה שעיסוקו בסנדלרות. את המקצוע התחיל נתן ללמוד בילדותו. שלושה מורים היו לו: הראשון – בעל מלאכה פשוט בעירו, סקיריניביץ שבפולין, אחריו – אומן לודזאי, ולבסוף למד אצל מומחה בווארשה. כולם ניבאו לו גדולות ונצורות.

כשסיים ללמוד את כל תורת הסנדלרות חזר לעירו עם דוגמאות והמצאות חדישות ועד מהרה יצא  שמו בשער בית רבים. כל קציני הצבא בעיר באו להזמין אצלו מגפיים. מגפיו היו ללא אוזניות ואף על פי כן ננעלו בלי עזרת משרתים.

יום אחד עבר הצאר ניקולאי השני דרך העיירה, וגם אליו הגיע שמע הסנדלר היהודי. הוא קרא לר' נתן והזמין אצלו מגפיים. היה עליו להתקין אותם בלי לקחת מידות – לא ככל האדם הצאר. לפי טביעת  עין בלבד תפר להוד מלכותו זוג מגפיים שנחו ככסיות על הרגליים, קלים מיני קל, כל מגף מאה גרם סך הכל. הצאר העניק לו מאה רובל, מכתב תודה וכן תואר "פרופסור". מאז הינו  "פרופסור לנעליים".

הצאר הציע לנתן לעבוד בסנדלרייה המלכותית בצארסקיה סילו, אך ר' נתן סירב לעזוב את עיר הולדתו ואת לקוחותיו. שרים וקצינים הזמינו אצלנו נעליים ולא היה סנדלר כמותו בכל רחבי המדינה.לא יצא זמן רב ו"הפרופסור" המציא זוג נעלי פלא אותן הציג בסנדלרייתו. נעליים מחודדות כמנהג הימים ההם, סגורות לחלוטין ללא כל פתח. ניכר שנעשו לפי אימום, אולם האימום הוצא בדרך מסתורית וכל חכמי עולם שברו ראשיהם ולא גילו כיצד הוצא. "אפילו פרופסור איינשטיין אינו יודע."

פלא שני: נתן היה יכול להפריד את הסולייה מהמגף ולחברה מחדש תוך דקה-דקותיים.  כיצד הוא עושה זאת לא ראה אדם, אפילו לא בניו, נכדיו ונכדי נכדיו. בשעת המעשה הוא מגיף את התריסים ומבקש מכל הנוכחים לצאת. בזמנו הראה את הפלא לסיר הרברט סמואל, הנציב הראשון ליהודה. לא נעם לו לבקש מהנציב לצאת והוא ביקש שיסב את פניו לקיר – ואפילו סמואל לא ראה את "הקונץ". זה הסוד שלו בלבד.

עם זוג הנעליים שהמציא הלך לתערוכה בצ'נסטחוב שבפולין. "תחילה דחו אותי, הרי אני יהודי, טענו  שאין מקום... אז אמרתי להם 'אם תשלחו אותי ריקם תצטערו עד סוף כל הדורות!'"

כשהוציא את הנעליים לא האמינו מארגני התערוכה למראה עיניהם והנעליים זכו בשלוש מדליות. המארשל פילסודסקי, ראש ממשלת פולין, ביקש שישתתף בתערוכה בווארשה. שם הוצגו הנעליים שלושה שבועות רצופים. עד היום עולה ברק בעיני הסנדלר הזקן בהיזכרו באותה תערוכה.

הוא הקים מפעל גדול לנעליים, העסיק מאות פועלים ועשה הון. והכול הלך לטימיון. שותפו הגוי רימה אותו ויתר הפליטה אכל הפוגרום.

בשנת 1933 לקח  ר' נתן את עשרת בניו ואת מעט מטלטליו ועלה ארצה. העיתונות בישרה על בואו וגזרי עיתונים מאז, בלים מיושן, שמורים עימו בקופסת נעליים מיוחדת. תל-אביב היתה משטח חולות. ביתו, כיום בלב רחוב אלנבי, היה גבולה של  העיר. "אם ישקיעו בנגב אותה העבודה שהשקיעו כאן בעיר, יהפוך אף הוא לתל אביב." אומר התושב הוותיק.

"הסנדלרים בעיר היו אז פארטאצ'ים. לא הבינו כלום במקצוע. אני קיבלתי את כל העבודות והם מתו ברעב," מציין הזקן ללא עגמת נפש יתרה. "בתי חרושת לנעליים לא היו, ואנשים שרצו נעליים טובות שילמו לי כל מחיר." הוא תפר נעליים לנציב העליון, לאמיר עבדאללה. לכל האישים.

אולם זה עשר שנים שאינו עוסק יותר בנעליים חדשות. שוב אין לו סבלנות לכך. עתה הוא מתמסר לתיקונים. לא סתם תיקונים. תיקונים אמנותיים מיוחדים. גם בשטח זה אין לו מתחרה. מפעלים לנעליים שולחים אליו נעליים שנפגמו תוך כדי עבודה, והוא מתקין תיקונים סמויים מן העין, שאפילו סנדלר בקי כמעט שאינו מבחין בהם, לא כל שכן הקונה.

נשים מביאות אליו נעליים תוצרת פריז ואמריקה, מסובכות, לתיקון והוא גוזר ותופר, מוסיף וקורע – והנעליים נראות כחדשות. על שולחן עבודתו ניצב זוג נעליים. אחת קרועה ושסועה והשנייה כאלו יצאה זה עתה מחלון הראווה. למעשה גם היא היתה קרועה לגזרים ותוקנה על ידו. נעליים בעלות היסטוריה: הן נחתכו במזיד במספריים  בידי בעל שטען כי אשתו מבזבזת כספים רבים מדי על נעליים חדשות...

"הפרופסור" דורש מחיר גבוה עבור מלאכתו. לוח המחירים של "הצנע" אינו קיים לגביו – הרי הוא יחיד במינו בעיר, אף על פי כן הנו עמוס עבודה. הוא גוער בנשים שתרפנה ממנו, ולא פעם משלחן: "אין לי זמן!" והן רצות אחריו עד בית הכנסת. אפילו אינן מניחות לו לסיים את התפילה – יש להן תיקונים...

בצהריים, ברצותו לנמנם, בא קהל ודופק על דלתו. וכולם ממהרים "ומוכרחים את הנעליים מיד!"

הקשיש כולו זעם: "אם לא  ארצה לא אעבוד!" הוא מטיח בלקוחות. "מה תעשו לי? הרי אין לי שלט של סנדלר!... "הן יודעות כי איש אינו מוכן להשקיע כל כך הרבה עבודה בנעל ישנה, ולמי יש לכך כישרון כמו שלי?"

צר לו מאד כי כבר אינו צעיר דיו כדי לנסוע לאמריקה. בארצות הברית, שמע, ישנו מומחה גדול לנעליים והוא בטוח כי "אילו באתי לשם הייתי עולה עליו!..."

ר' נתן מתעניין בדברים רבים מלבד סנדלרות. שחמט, למשל. הוא אוהב חידודים ואגדות, מתעניין גם בפוליטיקה וחתום על העיתון "אמריקאנער" באידיש.

אופנת ההנעלה כיום נראית לו מאוד. בכלל אינו סבור שבעבר היתה יותר יפה. אדרבא, הנעליים שמייצרים עתה נאות הרבה יותר משהיו פעם. אמנם נעליים שנתפרו ביד חזקות יותר, "אולם האם כדאי לשבת יומיים על זוג נעליים כשיש מכונות משוכללות כל כך?"

לדעתו גם החינוך יותר טוב כיום משהיה פעם בצעירותו. והיום יש כמובן קולנוע. מדי ערב הוא מבקר בקולנוע, מכניסים אותו בלי כרטיס. הוא אמנם מנמנם  בהקרנה,  וגם בכך תועלת רבה: בבית קשה לו להירדם. הרעש מהרחוב גדול מדי. ואילו  המוסיקה בקולנוע מסייעת לו לשינה. עצתו לכל האנשים העצבניים – לכו לראות סרטים. אחרי הקולנוע (לרוב הוא צופה בשני סרטים יחד) הרחוב כבר שקט והוא הולך הביתה. מתעורר בשלוש לפנות בוקר, אומר תהילים, ומתחיל לתקן נעליים. נוח לו לעבוד באין עין צופה. הוא מכין לעצמו את ארוחת הבוקר. לנשים שבלקוחותיו הוא נותן עצות בבישול. עודו מפרנס את עצמו וברוך השם! אינו נזקק לעזרת הבנים.

עד לפני שנים מיספר רחץ יומיום בים, בקיץ ובחורף, ורכב על אופניו בחוצות העיר. עתה אוסרת עליו המשפחה את הספורט הזה. הוא עצמו אינו חש שום חולשה. אמנם, מפה לאוזן, לאחרונה אינו בקו הבריאות ולא פעם נופל למשכב. ("בעצם  איני יודע מה הסיבה,") – בכל אופן החליט לגלות את סודות המקצוע: "סוף סוף חבל שירדו איתי לקבר..."

אבל הוא מוכן לגלותם רק לאדם  אחד בעולם: לפרופסור חיים ויצמן. "הוא איש מלומד, גם הוא פרופסור. אני לנעליים, הוא לכימיה – ודאי יתפוש את הסוד."

הוא מנהל חליפת מכתבים עם לשכת הנשיא ומקווה כי הראיון איתו יצא אל הפועל – הרי כבר דיבר עם קיסרים ושליטים.

   "ככה זה." אומר ר' נתן "לפעמים אדם לומד סנדלרות, ונעשה פרופסור ואדם אחר לומד רפואה ונעשה שוסטער (סנדלר)..."

אהוד: הנשיא חיים ויצמן נפטר בנובמבר 1952, כך שהרשימה המקורית התפרסמה בסידרה "פרנסות בישראל" ב"מעריב" עוד בחייו, ואלה גם היו שנות ה"צנע".  

* * *

ש. שפרה

"יעזרהָ אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר

דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05

למען הסדר הטוב – אהוד ואני ידידים מזה שנים רבות; יתרה מזו, שנינו חברים באגודת סתרים אחת שמספר הנמנים עליה הולך ומתמעט כחלוף השנים, הלא היא: "אגודת האזרחים העות'מנית של פלשתינה א"י".

אבל כל מה שייאמר להלן אין בו משוא פנים.

מה שנפלא בעיניי בשורות של שירה, ואולי הוא חלק ממהותה, הם השוליים הפרומים של המילים, שאיננו יכולים להגיע לסוף משמעותן, שמותירים בין המילים ובין השורות חידות, לא תמיד מתפענחות, אבל מחזירות אותי כקוראת אל השיר שוב ושוב. ושמתי לב שהמילים שמותירות שוליים פרומים הן לרוב מטבעות לשון וצירופים חד-פעמיים – חדים ועמומים גם יחד, ככל שיישמע הדבר פארודכסאלי.

ואולי מה שאמר ט.ס. אליוט במאמרו על השירה, על התרגום של שירה משפה לשפה: "שירה היא בחינת איזכור מתמיד של כל הדברים העשויים להיאמר בשפה אחת ואינם ניתנים לתרגום," – תופש ביחס לשירה בכלל, לקריאה של שירה ולפיענוחה: שירה אינה ניתנת לתרגום אפילו בשפתה שלה, היא אינה ניתנת לפרפראזה. בעיניי שיר מובן עד סופו הוא שיר מת. גם באוזני תלמידיי טענתי תמיד: "לא צריך להבין שיר, צריך לשמוע ולקלוט בכל החושים."

  ב"סוף דבר" לספרו מספר לנו אהוד כי לאחר שגילה כי דודתו המשוררת אסתר ראב כתבה במשך ארבעים שנה רק כשמונים שירים אמר לעצמו: "אבל מה אעשה ביתר הזמן אם אהיה משורר?" – וכך החליט לעבור לכתיבת פרוזה בלבד, למזלו. ואף על פי כן חיידק השירה הוא כנראה איזה נגיף נצחי. והספר הזה הוא הוכחה ניצחת.

משוררים הם עם מקולל. אני מתקנאה לפעמים בציירים, ובעיקר במוסיקאים. לשון העשייה שלהם מתייחדת רק להם. אחרי ככלות הכול אינך משמיע באוזני הקופאית בסופר סונָטה וגם אינך מצייר לה את רשימת הקניות שלך. השפה שמשמשת אותנו בחיי יום-יום לצרכים הנמוכים ביותר – משמשת אותנו גם בספירות הגבוהות ביותר. אותן מילים ממש. מה שעושה את השירה לשירה הוא לדעתי החד-פעמיות של הצירוף, בין השאר. ונדמה לי שחד-פעמיות של צירופי לשון מאפיינת את הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

כבר שמו של הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", חלק מפסוק מקראי שכאשר אתה תולש אותו מהקשרו בתהילים פרק מ"ו, שבו מושא המשפט היא "עיר האלוהים, קְדֹש משְכְני עליון, אלוהים בקִרבה בל תִמוט, יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – משאיר אחריו תהיות. חזרתי עליו פעמים רבות תוך כדי היכרות עם הספר, ולמען האמת גם לפני כן, כשאהוד סיפר לי כי זה שמו. המשפט התיישב בתוכי כמו אותם פסוקים מתוך שירים ופזמונים שבאופן כפייתי אינם מניחים לי, ואפילו איני יודעת מדוע הם מתנגנים בי. כמובן הייתי כולי אחוזת סקרנות, וכרגיל כשאנחנו עומדים בפני קריאה של ספר שכתב ידיד וחבר, אחוזת חששות – אחרי ככלות הכול ראיתי תמיד באהוד כותב פרוזה מובהק, והנה לפתע משורר – וכשקראתי בפעם הראשונה נעלם החשש, פגשתי שירים מרתקים ובשלים, נתפשתי בחכתם של השוליים הפרומים, של החידות הבלתי פתורות.

שיריו של אהוד בשני השערים הראשונים, ואני אתייחס אליהם בעיקר, עומדים בסימן של ניגודים פרדוכסאליים. כשם שהפרוזה של אהוד היא מזג של ריאליה ובדייה עד כדי כך שלפעמים קשה מאוד להבחין מתי מתחילה האחת ומסתיימת האחרת, כך השירים עומדים בסימן הכפילות בין הקונקרטי לפנטאסטי – הדובר (ואני יכולה לראות איך אהוד מעקם את שפתיו לשמע המינוח מלשון ביקורת הספרות – אבל מה לעשות אינני רוצה בשום פנים לזהות את מי שקולו נשמע בשיר עם אהוד האיש) – הדובר וגם הנמענת הם מוחשיים מאוד וגם הזויים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42): "...יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים, / כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה."

המבט של הדובר בשירים הוא גם תם, ילדותי, וגם מפוקח; יתירה מזו, ה"ילד הנצחי" שומר במודע על היסוד התם במבטו; יש בו אמונה בנצח האהבה שלא ישקר, מתוך ידיעה ברורה שהנצח הזה ישקר, ועוד איך ישקר! כך בשיר "חפרפרת" (עמ' 26):

יֶלֶד שֶׁלָּךְ, חֲפַרְפֶּרֶת

תּוֹעָה. סוּמָא שֶׁרָצָה

בְּחֵיקֵךְ שֶׁחָפַץ

לְפַנְקֵךְ בְּרִיסָיו –

בֶּעָפָר הֶחָפוּר

אַתְּ חוֹפֶפֶת

רֹאשׁוֹ – יֶלֶד, אָמַרְתְּ –

תִּהְיֶה חֲפַרְפֶּרֶת

טוֹבָה.

אִם יִפְקְחוּ

אֶת עֵינָיו –

יָמוּת.

הפקחון, ההתפכחות, הם מעין גזר דין של מוות. הוא מעמיד את מבטו העיוור-מדעת מול מבטם של הפקחים, שהם הסומים באמת, ומוכן לשלם את המחיר של הלגלוג, שלו הוא זוכה מאותם פקחים-סומים. הוא תופש את עצמו כמעט נבחר על שום התום בדעת. החיים במלוא מלאותם ייתכנו רק מתוך עיוורון מודע לעצמו, ויש בכך כמעט תחושה של נבחרות ושל קורבן גם יחד (בשיר "ולפסוע מלוגלג ותמים", עמ' 20):

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

הכפילות האוקסימורונית מאפיינת את שירי האהבה, את מערכת היחסים הנשית-גברית. והיא חוזרת בשירים רבים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42):

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי.

כך שואל האוהב באחד משירי הספר: לצמוח ולנשור גם יחד, למות ולחיות גם יחד באהבה. ואל תצפו לשמוע תשובות לשאלה: הקיום הנשי-גברי, נגזר עליו מבראשית להתקיים מתוך כפילות; כמו סיפור גן העדן בבראשית: האישה שפקחה את עיניו של אדם לראות היא גם שגזרה עליו להיות אנושי, להיות בן מוות.

שני השערים הראשונים, שיש בהם שירי אהבה מן החושיים והמסתוריים ביותר שאני מכירה בשירה העברית, שונים זה מזה בדרכי הביטוי הפואטי, אבל מבחינה תימאטית הם מעמידים מערכת נשית-גברית טעונה, פרדוכסאלית, לא ניתנת לגישור. ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 49):

...אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

הארוס, שפת הגוף – אינה מאחדת בין הפרודים, ורק החִסָרון, ההיעדר, הוא באופן פרדוכסאלי – היש, המלא. האהבה היא מחוז געגועים בידיעה שהיא בלתי מושגת, ממש כמו המסע ההזוי הילדותי להודו. או אל אטלנטיס הממלכה האבודה, "עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ / וְטַבַּעַת זָהָב." ("אטלנטיס", עמ' 37).

האישה האהובה, וכמוה הגבר האוהב – הם ספציפיים, קונקרטיים ויחידאיים, אבל אולי דווקא משום כך הם כל אישה וכל גבר, הם הזוג הקדמון שנגזר עליו מבראשית לא להגיע. שיא הקירבה הוא להיות שני אגרטלים סדוקים עומדים זה בצד זה. כדי להגיע, להתאחד, הם חייבים להתפורר, להיות לאבק, ("שני אגרטלים", עמ' 31):

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

...וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

או בשיר אחר: "נִפְגָּשִׁים וְלֹא / נוֹגְעִים, נוֹגְעִים / וְאֵין לוֹמְדִים דָּבָר – " ("אם ניפגש", עמ' 40). האישה היא: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם – " ("וככה אנשקך", עמ' 60); הגבר הוא תינוק והוא אב, גם כאשר הוא אוהב, או אולי איש יעוד, כפי שאנסה לרמוז אחר כך: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." (שם, עמ' 60).

התחושה שגיבורי או אנטי-גיבורֵי שירי האהבה האלה הם כל גבר וכל אישה באשר הם, שאי האפשרות להתממש באהבה, שהאהבה היא אטלנטיס בלתי מושגת – מתחזקת למקרא שירים אחדים בשער הראשון, שירי משפחה הייתי קוראת להם. ההורים, האב, האם, אינם משלמים בזמן את חובותיהם לאהבה; האב "חָדַל לְדַבֵּר / וּפָסַק לֶאֱהֹב." ואפילו מותו של האב וחילופי הגברים בחיי האם אינם מצילים את האם מן הכישלון. לפחות האחד אהב את תבשיליה, השני גם את תבשיליה לא אהב, כך אומר שיר אירוני אחד, "אבל הוא אהב את תבשיליה" (עמ' 46):

וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.

אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ

טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה

וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.

הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית

שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.

אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.

לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,

שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ

וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.

עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם

שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת

הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל

לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

תחושת האשם על הכישלון האנושי להיות לאחד, לאהוב, היא מורשת המין האנושי באשר הוא אנושי; היא מוטבעת באדם באשר הוא אדם, היא מהותית לאנושיותו, כמעט אפשר לאמר תורשתית. בנים נושאים בחטא אבותם, בחטא המלכות הריקה: "כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ." ("אבא מָלך", עמ' 18), "אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת / בָּנוּ." ("הורים", עמ' 19), ובשיר אחר: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48).

 וכך גם באשר לדמות הנשית ("אופליה", עמ' 38):

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

 הזרות היא מולדת כמעט מוּרשת. לי נראה, אם כי הדברים מרומזים כיאה לשירה שהיא שירה, האפשרות היחידה של קירבה היא בתוך המשפחה. "רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48) או: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." (שם. עמ' 48).

אולי זה מה שמשתמע גם מהשיר "אופליה", שהוא היחיד בספר שבו הדוברת היא אישה:

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

ונשארים כמובן כל סימני השאלה, השוליים הפרומים, כפי שאני קוראת להם: האם זה האב הביולוגי, האם זה האהוב שהוא גם אב? הכול פתוח. וזה מה שאני אוהבת בשירים האלה. הארוטיקה הכבושה, הכמעט אסורה – היא שכובשת אותי.

במבט מפוקח יודע הגבר שהזמן הוא האויב הגדול של האוהבים: "עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52), ו"אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ / וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ." ("יחף יחף בלילה לבדך", עמ' 54).

אבל שוב, בסימן הפרדוכסאליות המאפיינת שירים אלה, הזמן אינו יכול לאוהבים, וגם כחלוף עשרים שנה, כשמו של אחד השירים ("אחרי עשרים שנה", עמ' 51) אומר האוהב:

...וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ

וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ

שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

ו"כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ / אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ." ("וככה אנשקך", עמ' 60). נדמה לי שדמות האישה באשר היא אישה – ולא במקרה ניקד אהוד את המוטו של הספר "לָאישה בחיי" – (בקמץ) כל הנשים באישה אחת (אני משערת שנשים רבות ראו את עצמן באישה הזאת), היא אחת הדמויות הנשיות המורכבות בשירי אהבה שאני מכירה. ואגב השירה העברית אינה משופעת בשירי אהבה, אם כי אפשר למצוא בה שירים שמתייחסים בחרות מוחלטת לאברי הגוף, של האישה בעיקר, ובעיניי הם שירים על גבול הפורנוגרפיה, אם לא עברו את הגבול הזה.

השירים מעמידים אותה בסימן של הדואליות הפרדוכסאלית שהזכרתי: היא מצד אחד פַאם פאטאל, טורפת גברים ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 52): "הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל / מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ / לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי – // ...אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה / טַרְפֵּךְ..." – ו"יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת." ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52).

אישה שגוררת את גורלה לבדידות שיש בה מן הקסם של חרות נוראת-הוד: "הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ." ("זר כאש בעורקיה", עמ' 47); ומצד שני כמעט דמות אגדית, בלתי מושגת, כמעט אוורירית, מחוז חפץ לא מושג: "וּלְרֶגַע קָט / מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא / כְּאַגָּדָה: / שָׁם אַתְּ, / שָׁם, אַתְּ." ("צל הפנינה לשפתייך", עמ' 24). אישה חלושה, שברירית, אבודה בתוך עצמה, טרופת חלומות, טרופת פחדים, בודדה. היא חידה שהדובר הגבר מנסה לפתור שוב ושוב גם כחלוף עשרים שנה ללא הצלחה: "סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52); ואולי, כפי שמיטיב להגדיר אותה אחד השירים: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם" ("וככה אנשקך", עמ' 60); היא מחליפה צבעים כמו זיקית: "אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים / מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ." ("ערב בירושלים", עמ' 28). היא אשמה, מייסרת ומיוסרת, שפלת ברך וגאה, זרה וקרובה, היא נולדה זרה (אופליה), מפני שהיא אישה. היא אולי "האחר האולטימטיבי".

לאן נמלט הדובר הגבר מן המפגש לא-מפגש הזה חסר התוחלת? המקלט הוא הבדידות של איש הייעוד. שוב רבים כאן סימני השאלה: האם המילים, הכתיבה – היא הייעוד? שכן הייעוד הנזכר אינו מפורש. "בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּו" ("לשווא הן מחכות", עמ' 45), וכל הנשים, אשר כולן מתגלמות באהובה היחידה, מחכות לשווא. כאשר הדובר נוסע לביקור אצל משוררת זקנה וחולה הוא מזכיר לעצמו כי בבדידות יכיר האדם את עצמו, כפי שרמזתי קודם לכן: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." ("וככה אנשקך", עמ' 60).

אולי מן הנסיעה הזו אל המשוררת, המסתיים ב"לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת" תוך כדי קריאה ב"סידהארתא", אולי משתמע מכאן שבמקום שמסתיים המסע הארוטי מתחיל המסע אל המילים והכתיבה. ואולי גם המפלט בפרוזה והבחירה בה ולא בשירה אינה בחירה כל כך פשטנית, כפי שהציג אותה אהוד ב"אחרית דבר". וקריאה מעין זו זוכה לתמיכה בשער "בפתח תקווה אחרת", שמעמיד אל מול המקום החושי, האיכרי, את איש המילים: "...פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר. / מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים."

המבט המפוקח במסע האהבה, שאין לה מחוז חפץ, מעוצב ברבים מן השירים לא בלשון רומנטית מתפייטת, אלא בעולם מונחים הלקוח מתחום המסחר והמקח והממכר, וכך מעניק לשירים את הגוון האירוני המושחז. כך תמצאו כאן שיר שכולו רצוף מונחים מתחום הביטוח, ("באחריות גמורה וערירית", עמ' 59):

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף

אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,

אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת

פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ

עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים...

וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר

שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים...

ושיר שכולו רצוף ביטויים מתחום המסחר ("בדיחה", עמ' 56): "הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ / ...אַַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ / ...הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ / לְפֵרָעוֹן / אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב / בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ..."

וכמה מילים על המקום והלשון. אלה שירים שכתובים במקום ולא על המקום, על משקל דברים שכתב אלתרמן: לכתוב את ולא על. החיבור אל המחזוריות של הטבע – היא מקומית ולא מזרח-אירופית, שרווחת בשירים עבריים וישראליים רבים. ואני מצטטת תמיד את מאיר ויזלטיר שכתב: "אביב אין בארץ הזאת" ("שרטוטים תל-אביביים"). הסתיו, ובראשו חודש חשוון, אינו חודש נכאים, אלא מבשר התחדשות ולידה מחדש. "חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת / אַהֲבָה עַתִּיקָה / ...וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו / עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים." ("אהבה עתיקה", עמ' 12); אל החורף נמלטים ולא נמלטים ממנו: "סתיו מתפורר בתוך ההמון", (עמ' 42). וכמובן השיר "בפתח תקווה אחרת" – אל מלא רחמים על עולם שחרב, על ארץ ששינתה פניה, מוכרת לי כל כך מילדותי שלי.

אחד הדברים שהפתיעו אותי, אחרי שעות רבות של קריאה בספר, היתה העובדה שלמרות המצופה מן השם, שהוא ציטוט מקראי, לא מצאתי ארמזים כלשונם מתוך לשון המקרא. וזהו בעיני הישג נפלא. אהוד משתמש בלשון המקרא אבל מצליח לעקוף את הצירופים המקראיים, שהפכו לעיתים קרובות להיות "צירופים כבולים", זאת אומרת שחוקים עד דק – ללוש ולברוא אותם מחדש.

ואסיים במה שהתחלתי. כוחם של השירים הוא בלשון המתייחדת בצירופי לשון מפתיעים, לא שחוקים. לשון מקרא אבל גם לשון דיבור, והכול מותך ומהודק ללשון אחת עברית על כל רבדיה. לפעמים זכרי שירת ימי הביניים בחרוז מבריח, לפעמים זכר אלתרמן, שמיד נשבר אל תבנית חדשה ושונה.

אני מקווה שהטעמתי אתכם מעט מזעיר מן החידתיות והיחידאיות של השירים האלה, וכל מה שנותר הוא לקרוא בהם שוב ושוב, לפענח ואולי להתפענח ואולי גם לא.

[פורסם בחוברת "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל, סיון תשס"ו, יוני 2006, במדור "ביקורת ספרים", ש' שפרה,  "הזמן אינו יכול לאוהבים", אהוד בן עזר, יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995].

* * *

יואל נץ

הכרח בל יגונה

את סיפור הריגתו של שבוי מצרי עלום שם במלחמת קדש, כקטע מתוך הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים" – העליתי ל"מכתב העיתי" במטרה להצביע על מוסר, משפט ופרופורציות. כבר חלפו מאז שישים שנה, ועדיין לא זומנתי לחקירה בגין היותי שותף לרצח.

כי חשבתי לתומי, ששעה שאני מעלה באוב את הסיפור ההוא, אני מציב אותו אל מול פני סיפור הפסטיבל התקשורתי, הציבורי והמשפטי, אשר מתחולל מזה כבר חודשים ארוכים לנגד עינינו – הוא סאגת הירייה הבודדת במחבל-רוצח מנשקו של אלאור אזריה. איתרע מזלו של אלאור, שלא היה די בהם בחמשת הכדורים "הכשרים" מקני רוביהם של חבריו להמית את המנוול הזה תכף ומיד, כפי שאכן אירע למחבלים-הרוצחים שלפניו וגם לאלה שלאחריו. שכן, הריגתם מקובלת על הכול כהכרח בל יגונה, לבד מאשר על הקיצוניים, ההזויים והמעטים מבני עמנו.

אל הקשר האסוציאטיבי בין שני הסיפורים ולתובנה המתבקשת מן הקשר – אמורה היתה להוביל הכותרת האירונית: "איפה הם צלמי 'בצלם' כשצריכים אותם?" – עשרות שנים בטרם קם והיה הארגון הנקלה הזה. 

* * *

מנחם רהט

אהבה מקלקלת את השורה

אזרחים תמימים, ברוב אהבתם את צה"ל, מתקשים לעכל את מחדליו, ומוכנים לקנות גם סיפורי 'פוסט אמת'

זה שאזרחי ישראל אוהבים את צה"ל, זה ממש לא חדש. זה שצה"ל הוא בעצם עַם ישראל, ועַם ישראל הוא-הוא צה"ל, גם זה אינו חדש. אבל מסתבר שהאהבה הזו, מקלקלת את השורה, ומסמאת את עיני רבים בציבור, שברוב אהבתם ותמימותם –  הוֹ, התמימות הקדושה! – מאמצים בלי מחשבה שנייה את תפוקות תעשיית הספינים, שמפעיל צה"ל מאז הפיגוע בארמון הנציב, אשר למרבה הביזיון נוהל בשלומיאליות גמורה. מבחינם, העיקר שדידן [?] ניצח.

לשיא הגיעה תעשיית הספינים ביום ב' השבוע: 'ידיעות' פירסם כותרת ראשית מניפולטיבית: "המחבל במשאית חוסל מידי החיילים." ישראלים רבים, שהבחינו בכותרת, חיככו ידיהם בהנאה: סוף סוף התברר שצה"ל הוא המנצח. גם חברים שלי, אוהבי צה"ל והמדינה עד כלות, שמחו לשמוע, שהצוערים, על פי ה'פוסט אמת' המומצאת של 'ידיעות', הם שחיסלו את הרוצח במשאית. לא האזרח איתן רונד, מורה הדרך, שגילה גבורה עילאית כשניצב לבד, עם אקדח ביד, מול המשאית, ירה בחזיתה 13 כדורים, וניהל את המלחמה לבלימת הרוצח בכוחות עצמו, לאורך שניות  ארוכות, מבלי שמי מהצוערים או הקצינים יתערב בשלב זה של האירוע.

מי שלא הבין את היעד הספינולוגי, ה'פוסט אמת', של הכותרת, קיבל מתחתיה הסבר מלא: "בדיקת המכון לרפואה משפטית: קליע M-16 שפגע בראשו של המחבל הוא שעצר את מסע ההרג, ולא כדורי אקדחו של האזרח שטען שהסתער לבד."

הבנתם איזו רוע, איזו כפיות טובה, מייצרת הכותרת התמימה לכאורה כנגד "האזרח שטען שהסתער לבד," וכל חטאו בכך שהוא הסתער לבד, לאחר שנפצע והתעופף באוויר, ובכך ניטרל את המחבל והציל את הצוערים? יש גמילת רעה תחת טובה בזויה מזו? 

מי שחיבר את הכותרת השיקרית הזו ב'ידיעות', בטוח שכולנו מטומטמים. אז מה אם הכדור בראשו של המחבל הוא של M-16? איזה משמעות צבאית-מיבצעית-מעשית, היתה לקליע M-16 שפגע בראשו של המחבל, לאחר שכבר נוטרל בידי רונד??? על מי אתם עובדים פה?

וכאן, אגב, צצה שאלה מוסרית 'נוקבת', על בסיס הנורמות החדשות בצה"ל: הרי זה בדיוק מה שעשה אלאור אזריה. גם הוא ירה במחבל מנוטרל. אם אכן מדובר בקליע שהגיע לראשו של המחבל אחרי שהוא נוטרל – וכך מראות העובדות היבשות – הרי שמדובר בפרשת אזריה 2: חיילים ירו – אוי ואבוי!!! – במחבל מנוטרל, חסר ישע. למה שצה"ל לא יחוייב ע"י ביה"ד הצבאי, אביר ה'מוּסר' הצבאי המתחסד, לאתר את העבריין-לכאורה, כדי להעמידו לדין נוסח אזריה? הרי ברור שבשלב ההוא המשאית כבר נבלמה, ונהגה כבר היה מנוטרל. לתשומת לבך, עו"ד נדב וייסמן.

מי שיעיין באותיות הקטנות של הידיעה המניפולטיבית הזו, יבחין מיד מדוע בכלל היא באה לעולם: לא רק כדי לכפר על מחדלי צה"ל בפיגוע המכאיב בארמון הנציב: היעדר אבטחה מינימלית, מנוסה מפוחדת של הצוערים, נצירת הנשק מול המחבל, ועוד; אלא גם כדי להפריך את טענתו של רונד, שהחיילים ברחו מחמת אפקט אזריה. על פי ההגיון הזה, אם המחבל חוסל בירי הצוערים, כי אז הכל בסדר, ורונד יוצא קטן מאוד מהפרשה. שתי ציפורים בשקר מניפולטיבי אחד.

הבה נבחן בעין מיקצועית את הפתיח של הידיעה, שמגלה מה באמת עמד מאחורי המניפולציה של 'ידיעות'. הידיעה נפתח במלים אלה: "'איזה אפקט אלאור אזריה? סיכם גורם צבאי בכיר את המימצאים שעלו בבדיקה הראשונים של גופת המחבל..."

הבנתם למה באה הידיעה המתחכמת לעולם? לא צריך להיות מנתח מערכות מדופלם כדי להבין את ה'סאב טקסט' הסמוי המסתתר בין השורות, ואת היעד האמיתי של הידיעה המתחכמת הזו: לרומם את תדמית הצוערים שנרמסה על הדשא של טיילת ארמון הנציב, ובאותה הזדמנות ממש, גם  להפריך את טענת האזרח רונד, כי אפקט אזריה שיתק את הצוערים. 

המערכת המשומנת שהופעלה לגימוד תעוזתו של האזרח רונד, כללה שלבים שקדמו לידיעה הספינולוגית ב'ידיעות'. צוערים שאינם מורשים להפיץ הגיגיהם בפייסבוק, פירסנו עדויות אישיות על כך שהם כן ירו לעבר המחבל במשאית, אף שבחזית המשאית לא אובחנו פגיעות כה רבות. צוערת אחת אף הרחיקה לכת, וגידפה בפוסט שלה את האזרח איתן רונד, שבסך הכל תרם תרומה מכרעת כנראה גם להצלת חייה.

שנית, המערכת מצאה קצינה חביבה, זהובת שיער, שטענה כי ירתה ממדרגות האוטובוס, לעבר המשאית, אף שלפי כל מומחי הבליסטיקה היא היתה יכולה לירות ממדרגות האוטובוס רק לעבר חלקה האחורי של המשאית, מבלי לגרום לשום אפקט ממשי, פרט לפגיעה אקראית בציפורים. אבל את הראיון עימה פימפמה התיקשורת שוב ושוב, ואגב כך התעלמה במכוון מהבלטת גבורתו ודבריו של רונד. אימה של הקצינה הצטרפה למסע שיפור התדמית: "היא תפסה את הנשק וממדרגות האוטובוס ירתה 15 כדורים לעבר המחבל והמשאית." כל הכבוד. אבל למי הועילו היריות הללו?

מהלך ספינולוגי שלישי: לנוכח הבריחה המשפילה, שכבר הוצגה ועוד תוצג פעמים רבות על אקרני הטלוויזיה של האוייב, על מנת ללעוג לרכרכיותו של הצבא הציוני, ולעודד את הטרוריסטים לעמוד איתן מולו, הועלתה טענה חדשה: הבריחה היתה מתוכננת, על פי פקודה שניתנה לצוערים לתפוס מחסה, כדי להימנע ממצב של ירי של כולם,  כך שהנמלטים רק מילאו פקודה. אולי הם בכלל ראויים לצל"ש... לך ספר את זה לאוייב.

הזעם כלפי דבריו של רונד בעניין הקשר בין אפקט אזריה למנוסת הצוערים, שיבש את שיקול הדעת של כל הקברניטים. בכל מדינה מתוקנת בעולם הנאור, היה האזרח רונד זוכה בכבוד מלכים. לפחות צל"ש עם התואר גיבור לאומי בדרגה ראשונה.

אבל במדינת הספינים שלנו, ניסתה המערכת לגמד ולהקטין את גבורתו של רונד ככל שרק אפשר, להרחיקו מהתקשורת באמצעות הקצינה שנדחפה קדימה בפקודה, ולהאשימו באמירות הבל.

למרבה הצער הצטרפו מרצון או שלא מרצון, גם ראש הממשלה (טוב, אפשר להבין את האיש הטרוד בצרות משלו) וכמובן שר הביטחון (שנסחף כעלה נידף ברוח אחר הקברניטים, ללא דיעה משלו), למסע מחיקת חלקו של האזרח בהצלת 300 הצוערים.

מישהו שמע את נתניהו ו/או ליברמן משגרים לעברו איזה זר פרחים? איזו מילה טובה? שכחו את גבורתו המופלאה, את נכונותו להשליך נפשו מנגד, מול המשאית הדוהרת מולו. לא מגיעה לו לפחות מילה טובה, על עוז הרוח שגילה ועל מעשה ההצלה שחולל?

אצלנו הכול נשכח לטובת הספין המקודש. הכול אפשרי. גם להפוך בהבל פה ספינולוגי שחור ללבן ולבן לשחור, רע לטוב וטוב לרע. מדינת הספינים.

* * *

יהודה דרורי

לסלק מפה בדואים אלימים

לפי מכר בדואי, הבדואים בישראל מעוולם לא היו פה תושבי קבע אלא נדדו במרחבי המזרח התיכון עם עדריהם, לרבות בירדן, בסיני ובסעודיה. לפיכך ברור שבדואי מעולם לא היה בעל אדמות!

משום מה אנחנו התעקשנו בישראל  ליישב אותם אצלנו ו"לתרבֵּת" אותם. ההצלחה עד היום הינה חלקית ביותר בגלל המסורת המידברים של נודדים, המסרבת לקבל חוקים שהם פגיעה ב"כבודם" (כפולשי קרקעות ועברייני בנייה), שכמובן הינה חשובה בעיניהם יותר מכל חוקי המדינה.

במידה וההשתלטות האלימה שלהם על אדמות תימשך, נצטרך לחשוב על כך שנאלץ לדאוג שאותו חלק מקירבם מהם המסרב להישמע לחוקי המדינה יוחזר לחלקים האחרים של המזרח התיכון (מהם באו לכאן) או לרשויות הפלסטיניות בעזה וביו"ש (שהם מניפים את דגליהם בכל הפגנה...)

הגיע הזמן שהכנסת תעגן בחוק את הטיפול בסרבנותם של הבדואים שאינם נשמעים לחוקי המדינה.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון

פרצה בגדר

במפתן הכניסה ישבו דמומים גדעון וילד בגילו, חבוש כובע קסקט גדול שהסתיר חלק מפניו. היא הכירה אותו במעורפל מימים אחרים. אמה שהתה במטבח ועיניה אדומות. לא תהתה על גורלו של יעקב ולא נזפה בה על שהפרה את העוצר. "למה לי חיים? מוטב מותי תחת בני," דיברה אל עצמה בקול טבעי, שגרתי. לא ייללה, לא צרחה ולא שפכה חמתה על בורא עולם. כאילו דיברה אל מכרה ותיקה שנכחה במטבח או מעבר לדלת פתוחה. "למה אתה מתמהה? מה פשר העיכוב הזה? קח אותי אל אריה שלי."

"אימא, מה קרה?"

סאלי לא הפנימה את מצב הדברים. התעלמה. הדחיקה את הקולות ואת המראות. מחשבותיה טוו את מספר הימים שבהם יעמדו ליעקב כוחותיו. גם אם הוא קוריוז וגחמה בחייה, אינה רוצה ברעתו. מאחלת לו שיחשוק שפתיים, יחרוק שיניים, יאגרף כפות ידיים ויצלח בכל מטלה ואתגר. אבל ידעה שכושרו הגופני ירוד ומחשבתו תמימה. כל בעל זרוע ורע לב ינצלו לצרכיו, ירכב על גבו השחוח ויגזול את פת לחמו האחרונה.

התנאים במחנות העבודה הם הוגנים ונוחים. אם אין מפרים את הוראות המשמעת החמורות והקפדניות, שורדים בהם. ונראה שלאחר פרק זמן כלשהו משתחררים וחוזרים הביתה. אחרת לא היה הוועד היהודי ממליץ לצעירים להתנדב מרצונם החופשי למחנות העבודה.  אבל גם נפוצו שמעות אחרות, אבל היא סבורה שעל פי המלצותיו של הוועד היהודי יישק דבר.

לקחה מגבת וניגבה פנים וקווצות שער רטובות. "אימא, מה קרה לשמעון?"

הגשם המכה בתריסים הבליע את המילים של אמה: "הלוואי שייקח אותי האופל ואצטרף אל אריה ושמעון שלי."

"סאלי," קרא גדעון ממפתן הבית, "שיניק היה עם שמעון כשירו בו."

הגשם בלע את המילים. "במי ירו?"

שיניק תיאר את השתלשלות העניינים כסיפור של סרט שראה בקולנוע. הוא דיבר בשפה קולחת:

"היינו חמישה חברים. כל יומיים שלושה, לפעמים פעם בשבוע, היינו מתגנבים מהגטו דרך הפרצה שחצבנו בחומה במקום שהפטרולים ממעטים לעבור. בחסות החשכה חומקים לרחובות העיר. מחכים במחבוא שהכנו מבעוד מועד לשעות הצהריים ההומות, ואז מחפשים גביר עם כיסים תפוחים או חנות רועשת והומה לקוחות. שניים מאתנו מעסיקים את הזבן בשאלות על טיב הסחורה ומחירה ועוד שאלות כמו מיהו היצרן וכמה זמן הסחורה בחנות. שניים מסתובבים בחנות וכאילו בודקים את ההיצע. כך אנו פועלים. אני בדרך כלל עומד במרחק כמה צעדים מחוץ לחנות וצופה על הנעשה בתוכה וברחוב. כאשר אני מניד בראשי מעלה מטה ומניף למעלה יד ימין מאוגרפת, זה סימן שהשטח נקי ויש לפעול מיד. השניים שמעסיקים את המוכר מסיטים את תשומת לבו בדיבורים על המצב הקשה בעיר ובשטויות אחרות, והשניים האחרים תוחבים לכיסים במהירות כל מה שאפשר לקחת וחומקים בשקט החוצה. עד עתה העסק שלנו התנהל ללא הפרעות. הבאנו למשפחות שלנו מזון, ולפעמים נשאר ממנו גם לשכנים ומכרים. אבל בחנות הממתקים, דווקא בחנות הממתקים – כי עד עכשיו לא התעסקנו בחנויות כאלה, מפני שביקשנו אוכל מזין, ודווקא התפתינו בגלל ביטחון עצמי מופרז... ואני יכול להבטיח לך..." הרים את עיניו ולשבריר שנייה הביט בפניה של סאלי. "התנהלנו על פי הקודים הבטוחים שהפנמנו בשבועות האחרונים. אלא שהפעם קרה מה שלא קרה קודם לכן. לקוחה אחת מסריחה שמה לב שאליק הניח חבילת סוכריות בכיסו ושאלה למעשיו. אליק הוא קר רוח כדג וערמומי כנחש, ולא מתרגש משאלות כאלה. בפיו תמיד יש תשובה משביעת רצון. אבל השאלה עוררה את חשדו של הזבן, והוא מיהר אל אליק, אחז באוזנו, משכו אל הדלפק והורה לו לרוקן את הכיסים. ברגע שהתרופפה מעט אחיזתו, ניצל אליק את ההזדמנות וברח משם. הלקוחה המסריחה הצביעה על שמעון, שעשה את עצמו מסתכל במדף העוגיות, וצעקה: הוא היה אתו, הוא השותף של הגנב! שמעון לא השתהה לרגע ונס מהחנות. 'גנב, גנבים, גנבים'! קרא הזבן בקולי קולות, והלקוחה הצטרפה אליו בקולה הבס מנפנפת ידיים לצדדים וצורחת 'יהודים מסריחים, יהודים גנבים!' לרוע המזל, באותה השעה עבר ברחוב פטרול גרמני, וכשראה את שמעון רץ ולא שועה לצעקת 'עצור', ירה לעברו צרור יריות ממכונת ירייה. אנחנו פנינו בצעד שקול ומדוד לכיוון הנגדי. התחבאנו במקום המסתור שלנו עד לרדת החשכה. שמעון נהרג."

סאלי עשתה ספירת מלאי של הקרובים שלה. זה לא היה כמו למנות עדר פילים שועט ביער אפריקאי. הספירה באה לה בקלות:

יעקב נחטף בידי הצבא הגרמני ואין ידיעה ממנו. אם לא עבר עבֵרת משמעת חמורה, אז בידיו העדינות שהעלו יבלות הוא חופר תעלה או עמדת ביצורים או מושך חוטי חשמל וטלפון בין עמודים.

אבא נהרג בהפצצת מטוסי שטוקה על המשרד המרכזי של הרכבות הבין-עירוניות ונקבר כאלמוני בבית עלמין ארעי. גופתו לא נמצאה.

שולמית מתה ונקברה בבית העלמין היהודי לצד בעלה ושלושת ילדיה.

שמעון נהרג מירי פטרול צבאי, וגופתו הושלכה לתעלה פתוחה.

גדעון נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ואינה יודעת מה עלה בגורלו.

מבני משפחתה הענפה שמרביתה מתגוררת בלודז' אין כל ידיעה. אפילו לא בדל שמועה.

רק אימא וסאלי. רק סאלי ואמה בעולם מנוכר.

משנעלם יעקב, היא דואגת לו שבעתיים. לבה מתאווה למגע ידו, להבל פיו על פניה. למבט עיניו הענוג והמלטף. שנה ארוכה כיובל חייתה חיי אישות במחיצתו. אמנם מאסה בו בזמן האחרון, אבל זה קורה למרבית הזוגות. רוצים לחוות עולמות חדשים וקצים בשגרה. יעקב פרנס אותה והאכיל אותה. זה מה שנחשב בימים האלה. היא לא נושאת עיניה אל אמה, שאיבדה בעל ובן וכנראה גם עוד בן, והיא קופצת שפתיים ושותקת. מונעת מעצמה אוכל. לא שיש אוכל. אין. שתיהן אינן יודעות כיצד הן מעבירות את הימים בשתיית מים מהברז.

החליטה לגשת אל המפעל שהסב את ייעודו לתפירת מדים, דגלים, כובעים ואוהלים לשימוש הצבא הגרמני ויחידות הגסטפו. היא חייבת להשיג עבודה. כורח החיים. אין לה אישור מהוועד היהודי לשהות ברבעים מחוץ לגטו, אך היא מכירה את הסמטאות העוקפות, את מוקדי השמירה והמחסומים. היא תגיע לשערי המפעל בלי שתיעצר ולא תואשם בהפרת כללים שדינם מוות.

יצאה מהבית. חלפה על פני נשים עטופות במטפחות ראש מלוכלכות וגברים בכובעים מרופטים. הבגדים הסמרטוטיים הבליטו כרסים נפוחות. כולם נעלו נעלים בלויות עם חורים, התהלכו בגב כפוף וברגליים רועדות. נוזל שקוף נטף מהאף ולא הוסר.

התעלמה מהמראות הללו, אבלו הם התקבעו בתוכה.

ציוותה על עצמה שלא להיראות כמותם. לזקוף ראש, לחדד חושים כנץ בשמים הצולל אחר טרפו. פסעה בצעדים מהירים, בטוחים, אמיצים. היה עליה להתגבר על מכשול בדמותה של הפרצה בחומה. לאור היום. מקום הפרצה היה ידוע לה מתיאורו של שיניק. רגע ממושך ניצבה בחדר המדרגות, וממנו השקיפה על הפרצה. האם הפרצה הפעורה היא פיתיון ומלכודת מוות? הנאצים אינם זקוקים לעילה כדי לירות במפרי החוק. מול יהודי לחיצתם על ההדק קלה ומהירה. תהתה אם היא נראית כמו העלובים שעל פניהם חלפה. אם כך, אין לה סיכוי לקבל עבודה, ומוטב לה לשוב על עקבותיה. היא תגווע ברעב בין כותלי ביתה ותיקבר בבית העלמין היהודי. צקצקה בלשונה, לחלחה את שפתיה, ורגליה נשאו אותה כרוח הסערה.

היא מחוץ לגטו. לבה הולם כתזמורת תופים.

התעשתה. היא תפנה למנהל כוח האדם ותדרוש בקול שלֵו אך תקיף להתקבל לעבודה. תבקש עבודה מנהלתית, אבל תסתפק בכל מלאכה שתוצע לה. היא סיימה גימנסיה בהצטיינות, למדה שנה באוניברסיטה, היא דוברת פולנית על בורייה, מבינה גרמנית, בעלת מראה סלבי. אם לא תדע, היא תלמד. תהיה זיקית שמתמזגת בטבע. היא בת מזל. עוד ועוד דיברה אל עצמה מטפחת את ביטחונה העצמי.

התעלמה ממחוסרי העבודה שהמתינו בשערי המפעל להזדמנות שלהם ופנתה אל השוער. הזדהתה בשמה, אמרה שעבדה במקום וביקשה להיפגש עם הממונה על כוח אדם. התקבלה לריאיון כעבור שעה וחצי מורטות עצבים, שבה כיבדו אותה בספל מים. לא היה גבול לאושרה כאשר זיהתה מאחורי השולחן העמוס ניירת וכלי כתיבה את יורק, בעל הפנים המחוטטים, ששיחק בהצגת סיום המחזור את תפקיד נושא הכלים של רומאו. יורק הוא בחור טוב, מסביר פנים, זכרה. לא התבטא אמירה אנטישמית כלשהי. החמיא לה על הופעתה בהצגה ועל המראה הנאה שלה וחיזר אחריה בדרכו השקטה, המנומסת והביישנית. בהצגה הוא נעץ בה מבטים עורגים כאשר היה נדמה לו שעיניה מופנות ממנו לצדדים. נגע בה או התחכך בגופה כאילו במקרה. הוא הגיש לה את הפרח, נשק ממושכות לכף ידה, מעשה שלא התבקש מצורך התפקיד. אילו ביקש, האם הייתה מאפשרת לו לנשק את שפתיה? מה פתאום עלתה בה תהייה מופרכת כזאת? עליה להיות מרוכזת ועניינית בדרישתה להשיג מקום עבודה. בעדיפות הראשונה עבודה מנהלתית.

עוד רגע תהתה כיצד התמנה לתפקיד הרם של הממונה על כוח האדם במפעל יצרני גדול בלי לימודים ובלי הכשרה לתפקיד. נזכרה שאביו בכיר במועצה העירונית. חיוך מכיר תודה הפציע על פניה בתקווה שגורלה עומד להשתפר. יורק חיבב אותה בגימנסיה, והוא לא יפנה לה עורף, לא ישבור את לבה. יקבל אותה לעבודה ההולמת את כישוריה.

זיק שמחה הצית אותה למראה האור שנדלק בעיניו למראה.

"סאלי, סאלי, מצטער, לרגע לא זיהיתי אותך בבגדים האלה," לחשו שפתיו הבשרניות.

קלה להתאהב עד קצות האוזניים. כמעופו של פרפר לרקום יחסי רעות. יורק המצליחן ישמש מחליף אולטימטיבי ליעקב המפסידן. תאיר לו פנים ותעשה כרצונו וגחמנותו. לא ולא. תאלפו כמו כלב רחוב, כמו אריה קרקסים. רק שייתן לה הזדמנות. זה מה שהיא מבקשת מריבונו של עולם.

לפני המלחמה עבדה במפעל במשך שני קיצים, אבל כף רגלה לא דרכה במשרד הזה. מדפים רבים נקבעו לאורך קירותיו, והם היו עמוסים בדים לתפירת בגדי ייצוג לנשות הקצונה הגרמנית ולפקידים רמי המעלה. עיניה חלפו בערגה על בדי הפשתן האפרוריים, על אריגי הקרפ השקופים ועל סריגי המשי המודפסים. על המתלים ראתה שמלות עם מחשופים וחשקה בכולן. חשקה לחבק את יורק חיבוק ידידותי מכיר תודה. אבל עוד לפני שהוציאה את כוונתה אל הפועל הורה לה בקול נמוך, ביישני ומסויג הזכור לה משכבר הימים:

"פשטי את כל בגדייך ושבי על השולחן."

לא ירדה לסוף דעתו, אבל פעלה כאוטומט. צייתה מיד.

בשנה האחרונה רק יעקב ראה אותה במערומיה. וגם זאת לא ממש. הם היו מתעלסים בבגדיהם בחושך מתחת לשמיכה. תמיד במצבי הקְשב והיכון. מטים אוזן ליריות מכלי נשק אוטומטי. נכונים לפשיטת חוליות חמושות על דירתם באמתלה זו או אחרת. ממהרים להימלט אל חדר המסתור הקטן שבנה הנגר זלמן לוינסון בהוראתו של אביה החכם באדם. זה היה מעשהו האחרון של אביה לפני מותו.

פעלה כאוטומט, אבל בראשה הנצה מחשבה שיורק ירד לסוף דעתה, ובדרכו הביישנית והעצורה ילבישה בשמלה הכחולה עם המחשוף העמוק שנתנה בה מבט עורג ומתגעגע. בשמלה הזאת תהיה ראויה להיכלל בצוות המנהלתי.

לא האמינה לאיזה נומך ושפלות רוח הייתה מסוגלת לרדת בלי שיאחז בה הגועל והקבס, בלי לזעוק חמס, שוד ושבר. אבל היא לא תגווע ברעב. כדורי עופרת או רסיסי פגז לא יפגעו בה, וגופה לא יושלך כלאחר יד לתעלה פתוחה בצדי הרחוב. היא בת מזל ולא תיראה כאותם הדוויים הסובבים ברחובות הגטו. ברגע שזיהתה את הפנים שהוארו לקראתה, החליטה לזרום אחר רצונותיו וגחמותיו.

חוותה רגעים של אין אונים, ריק עמוק.

"חיזרתי אחריך בגימנסיה, אבל הפנית לי עורף. עכשיו עליי לגמול לך מידה כנגד מידה. עין תחת עין. כמו שכתוב בספרים שלכם. עליי לצוות עלייך לקחת את חפצייך ולהסתלק מכאן." עשה אתנחתה קצרה בדבריו והמשיך: "אבל אני נוצרי אדוק והבטחתי בווידוי לכומר שלי שהיום אעשה מעשה חיובי. אמרת שעבדת כאן בתפירה בחופשות הקיץ? איך זה שלא ראיתי את שמך ברשומות? אכלת כבר היום?"

עוד לפני שענתה שלא בא פירור אל פיה, כי הייתה עסוקה בכיסוי מערומיה, צצה באורח פלא על אותו השולחן שממנו גלשה צלחת עם שתי פרוסות לחם ריחניות וכמה חתיכות נקניק ורודות. "אכלי את הארוחה שלי. זה כריך עם שינקן. אמצא לי משהו חלופי במטבח."

בעיני רוחה ראתה את עצמה מנגנת במפוחית פה יצירות של מנדלסון ומוצרט על בימותיה של ורשה. מהלכיה על לוח השחמט מובילים אותה להכניע יריבים מהשורה הראשונה. ליקקה את האצבעות.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נודע לי שחיים ינקיל עומד להוציא מכתב עיתי דומה לשלי בשם "חדשות חיים ינקיל", פעמיים בשבוע, והתמלאתי חרדה נוכח התחרות הצפוייה למכתב העיתי שלי והנזקים שייגרמו לי. הצעתי לו את בתי למרות שכבר אינה בתולה (אם כי יש שמועות שהיא מקבלת רק מאחור כדי לשמור על תומתה) והוא לא קיבל את הצעתי. היו לנו כמה פגישות קשות בהן הזכיר את הביקורות הקשות שנמתחו עליו במכתב העיתי שלי ומצד שני הבטיח לי כי במכתב העיתי שלו הוא יפנק אותי ויכתוב עליי רק טובות. סופו של דבר שלא יצא כלום מהמגעים המסחריים בינינו, שאומרים עליהם שהיו ברמה של גנבי סוסים, אבל זובין איינהורן, שהחל להוציא פעמיים בשבוע מכתב עיתי בשם "חדשות זובין איינהורן", פירסם את פרשת המגעים ביני לבין חיים ינקיל, ושנינו נקראנו למשרדי "להב 433" של משטרת ישראל ומיד הדליפו משם למכתבים העיתיים "חדשות זובין איינהורן" ו"חדשות מרגלית זובין-כהן", שהחלו אף הם להופיע פעמיים בשבוע, כי שנינו נאשמים במתן שוחד הדדי וייתכן כי בשנה הקרובה נחבור, חיים ינקיל ואני, לאהוד אולמרט ולבנימין נתניהו בכלא מעשיהו.

את זובין איינהורן אינני מכיר אבל מרגלית זובין שכבה איתי בלילה בין השיחים מאחורי מגרש המיסדרים כשהיינו בבסיס הטירונים של הנח"ל בבית דרס אך לא הסכמתי להתחתן איתה.

* הדו"ח המדוייק של המועצה לשלום הילד: "בסוף שנת 2015 חיו בישראל 2,768,700 ילדים המהווים 33% מכלל האוכלוסייה. מתוכם 839,377 חיים בעוני. אין ספק שתמונת המצב דורשת חשיבה יסודית כדי להקל את הבעייה ואף למצוא לה פתרונות." ["הארץ", 17.1.17].

אכן, אנחנו מאשרים את הדו"ח. כל ילד שלישי שאנחנו פוגשים, בייחוד במאה שערים, בבני-ברק, במיגזר הערבי ואצל הבידואים בנגב אך גם בתל-אביב (ובייחוד בצפון העיר, אך רק כל ילד רביעי!) – לבוש קרעים, רועד מקור, נועל סנדלים בחורף, רעב, משתין בחוץ ובדרך כלל גם מבקש נדבות כמו הילדים בהודו, שם, אגב, אחוז העוני של הילדים פחוּת מבישראל.

שאלה: מי מתפרנס מהעיסוק האובססיבי בעוני שאינו קיים בישראל בממדים מוגזמים כאלה? אולי הוא קיים בעיקר בשני מגזרים ידועים שבהם ממליטים ילדים בלי חשבון, חיים על חשבון הביטוח הלאומי, והגברים, במקום לפרנס את משפחותיהם, יושבים בבתי-קפה ומוצצים נרגילות או סגורים בישיבות, מעשנים סיגריות ושונים תלמוד גם כאשר הם בורים ועמי-ארצות.

* בכירי האו"ם הודיעו היום (שני, 16.1) כי 700 אלף בני אדם חיים ב-15 אזורים נצורים ברחבי סוריה, זאת על אף הפסקת האש שהוכרזה במדינה בסוף החודש שעבר. [---] בהודעתם קראו בכירי האו"ם לאפשר העברת סיוע הומניטארי לילדים ולמשפחות הזקוקות לו בסוריה. עוד נכתב בהודעה כי יש לאפשר באופן מיידי "גישה בטוחה וללא תנאים" לסיוע הומניטארי, וכי לעולם "אסור לעולם לעמוד בשקט," אפילו לאחר סיום המצור על העיר חאלב בצפון-מערב סוריה, שקיבל תהודה בתקשורת ברחבי העולם. כמו כן נכתב כי לרבים מאותם אזרחים נצורים חסרים "האמצעים הבסיסיים ביותר כדי לתמוך בעצמם." ראשי האו"ם ציינו כי בנוסף לנצורים, כחמישה מיליון בני אדם, בהם יותר משני מיליון ילדים, חיים באזורים שקשה להעביר אליהם סיוע הומניטארי באופן קיצוני.

הערה: חבל ששכחו להזכיר את הילדים העניים, הפצועים, הקופאים והרעבים האלה בוועידת השלום האחרונה בפאריס ובישיבה האחרונה של מועצת הביטחון של האו"ם, שעסקו בהקבלה בין ההתנחלויות והכותל המערבי – לבין הטרור הפלסטיני הרצחני, שלמרבה הצער טבוע כנראה בנפשם של חלק מערביי ארץ-ישראל, גם תושבי ירושלים.

* לפעמים אנחנו נזכרים בחברתנו הדסה שבעלה יגאל היה מדפיס עבורה כל בוקר שני וחמישי את המכתב העיתי ומביא לה אותו למיטה עם כוס קפה חם. עם הדסה ויגאל וישליצקי עשינו את הטיול לפולין, ויחד איתה כתבנו חלק מהיומן של אותו מסע. הדסה היתה מורה לספרות וציירת-חובבת והקימה עם יגאל משפחה למופת. לפעמים אנחנו מתגעגעים אליה. מה יהיה אם כל קוראינו יילכו בדרכה? למי נשלח את המכתב העיתי? ועוד עם כוס קפה חם בבוקר?

* למשרדי "להב 433" של משטרת ישראל נקראו לחקירה יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, לחקירה על החשד לקבלת שוחד בצורה של טובת הנאה שביצע בעצם התארחותו אצל המיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר, ידידו של אביו, וכן זומן לחקירה או-נו, ראש ממשלת בורמה, בחשד שאירח בארצו בשנת 1961 את ראש-הממשלה דוד בן-גוריון, וזאת בתמורה להזמנתו של או-נו לביקור בישראל בשנת 1955, שעתה נראית על פניה כמעשה שוחד פוליטי מובהק שלו יחד עם בן-גוריון; השניים שיחדו זה את זה כמו במקרים של נוני וביבי, יאיר וג'יימס.

* משטרת תל-אביב תזמן לחקירה באזהרה את כל הזונות בעיר בחשד שהן מקבלות שוחד, כלומר כסף, עבור שירותיהן. לא תוזמנה נימפומניות שנותנות את שירותיהן בחינם.

* אחד האינטרסים העיתונאיים של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" הוא לא לפגוע באוכלי תפוזים ואשכוליות ולא להזכיר שפרי הדר גורם צרבות ושלשולים, אחרת תיפגענה ההכנסות שלנו מהפרדסים.

* צוות קוראים: מר בן עזר הנכבד, אנחנו מבקשים ממך שתחסוך מאיתנו את חוויותיך המביכות עם הזונות במוסקבה ותשאיר אותן לרומאנים המזורגגים שלך.

* "בדמוקרטיה [הודו] שבה מספר התושבים האנאלפביתים מגיע ל-287 מיליון, סמלי המפלגות, המופיעים על פתקי ההצבעה, קובעים בעיני הבוחרים לפעמים יותר מאשר שמות המועמדים." ["הארץ" 18.1.17].

מה המיספר והאחוז של האנאלפאבתים בישראל כיום? ומה הוא היה בראשית שנות המדינה?

* כדאי לפעמים לחזור ולהזכיר לחברותינו ולחברינו הדואגים לפלסטינים והקוראים בשקיקה ובאמון מלא כל מילה של גנאי לישראל ולהנהגתה המתפרסמת בעיתון "הארץ" – כי אלמלא כוחו של צה"ל לא היה לאף אחד מאיתנו קיום במזרח התיכון, וגורלנו היה כשל הנוצרים במדינות ערב בימינו ושל הארמנים במוסה-דאג לפני יותר ממאה שנים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל