פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1213

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בטבת תשע"ז, 23 בינואר 2017

עם צרופות תמונה של אבשלום פיינברג מעובדת לצבע ושל ברוך בן עזר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

יוסי גמזו: הוֹן, שִלְטוֹן וְעִתּוֹן בּוֹ מֻצָּע שִנּוּי טוֹן בִּתְמוּרָה לְאֶתְנָן חִנָּמִי לֹא קָטֹן... // עדינה בר-אל: פגישות עם יוסל ברגנר. // תקוה וינשטוק: בביתו של יוסל ברגנר. // אהוד בן עזר: אסתר ראב על אבשלום פיינברג במלאת 100 שנים להריגתו. // ברוך בן עזר (ראבּ): ברוך ואבשלום, הלילה האחרון, מתוך "שרה", על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. // יהודה ראבּ (בן עזר): "גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין ניל"י", מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי" בספרו "התלם הראשון". // אבשלום פינברג: גם בעברית אפשר..... // אהוד בן עזר: טראמפ ועתידנו. // אורי הייטנר: 1. כלב שמירה עם שיניים רקובות. 2. צרור הערות 22.1.17. // משה כהן: אמצעים לפיזור הפגנות. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ז. שמענו שאתה חתיך. // מתי דוד: 1. מה אומר בן דרור ימיני? 2. הלאומיות הפטריוטית חוזרת. // אהוד בן עזר: מוצ"ש נהדר בפילהרמונית עם הקלרניתן הגאון מרטין פרסט. // יהודה דרורי: 1. כל השמאל בעולם נגד טראמפ. 2. עשר סיבות להתנתק מפתרון "שתי המדינות". // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין, אפריל 2003, והפעם לכבוד השבעתו של דונאלד טראמפ. // בלפור חקק: כהונת אובמה תיזכר כעוינת לישראל. // נעמן כהן: האם המהפכה העברית בסכנה? // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים, פרק ח. דבורה כובסת ושרגא פועל-בניין. // ממקורות הש"י.
 

* * *

לסמל אלאור אזריה

חזק ואמץ אל מול האווילות והרִשעוּת

של מערכת המשפט הצבאית בישראל

שמהלכיה הורסים לא רק אותך

אלא גם את בני-משפחתך ההמומים

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

הוֹן, שִלְטוֹן וְעִתּוֹן בּוֹ מֻצָּע שִנּוּי טוֹן

בִּתְמוּרָה לְאֶתְנָן חִנָּמִי לֹא קָטֹן...

– מָה לָמַדְתָּ, יֶלֶד תְּכֹל-עַיִן שֶלִּי, בְּנִי הַטּוֹב בַּעַל חוּש-הַבִּקֹּרֶת

 שֶאֵינֶנּוּ סוֹבֵל אֶת הַטְּרִיקִים, הַשְּטִיקִים, הַבְּלוֹף וּמַשּׂוֹא-הַפָּנִים?

מָה לָמַדְתָּ, בְּנִי, כְּשֶהָיִיתָּ סְטוּדֶנְט שָנָה א' בַּחוּג לְתִקְשֹרֶת

עַל אוֹתָהּ עִתּוֹנוּת מְקוֹמִית שֶמִּמֶּנָּה כֻּלָּנוּ כַּיּוֹם נִזוֹנִים?

– לָמַדְתִי, אָבִי הַטּוֹב וְהַכָּל-כָּךְ נָאִיבִי,

שֶעִתּוֹנוּת כָּזֹאת כּוֹתֶבֶת רַק אֶת הָאֱמֶת

וְשֶבְּשוּם מָקוֹם אֵין  לָהּ תַחְלִיף אַלְטֶרְנָטִיבִי,

אֲבָל מִזְּמַן נוֹכַחְתִּי שֶהָאֶתוֹס הַזֶּה מֵת.

– אֵיךְ וּמָתַי הוּא מֵת, בְּנִי שֶאַף פַּעַם לֹא יָזִיז נֵס

אוֹתְךָ מֵיָּשְרַתְךָ בָּהּ לְעוֹלָם לֹא תִתְפַּשֵּר?

– מֵאָז שֶקּוֹמְבִּינְיָהוּ עָט  עַל מוֹנְקִי-נוֹנִי-בִּיזְנֶס

וְסַחֶר-מַאכֶער בֵּין שְנֵי מַאכֶערִים פֹּה מִתְאַפְשֵר.

– וּמָה אַתָּה יוֹדֵעַ כְּבָר הַיּוֹם שֶלֹּא יָדַעְתָּ

בְּטֶרֶם הְיוֹתְךָ סְטוּדֶנְט תִּקְשֹרֶת שָנָה ב'?

– שֶטַּיְקוּנֵי הָעִתּוֹנוּת שָׂמִים פֹּה עַלַא פַּאטָה

אֶת כָּל מָה שֶמַּרְצֶה בְּשָנָה א' מְחַרְתֵּת

עַל יֹשֶר ז'וּרְנָלִיסְטִי

וּמַצְפּוּן אִידֵאָלִיסְטִי

וּכְשֶשִּחוּד עִתּוֹנָאִי בְּאִיש-שְׂרָרָה כָּרוּךְ

הֲרֵי שֶהָאֶתְנָן מַזְכִּיר בְּאֹפֶן רֵאָלִיסְטִי

אֶת אֲגֻדַת שוֹמְרוֹת מִשְגָּל בַּחוֹף שֶל תֵּל-בָּרוּךְ

(מִלְּבַד הֶבְדֵּל נֶחְרָץ: שֶבַּעֲלוֹת אוֹתוֹ מִקְצוֹעַ

הֲכִי עַתִּיק בַּחֶלֶד לֹֹא עוֹשׂוֹת שָם שוּם נִסּוּי

לִמְכֹּר כִּסּוּי עִתּוֹנָאִי שֶבּוֹ נִפְתָּח הַצֹּהַר

אֶל הָאֱמֶת, לְהֶפֶךְ: הֵן עוֹבְדוֹת בְּלִי שוּם כִּסּוּי...)

– מָה זֶה אוֹמֵר עַל טִיב הָעִתּוֹנוּת, בְּנִי תְּכֹל-הָעַיִן?

– שֶלֹּא נוּכַל, אָבִי, עִתּוֹן עִם הֲגִינוּת לִכְרֹךְ

וְשֶזְּנוּנִית אַחַת לֹא מְבִיאָה אָבִיב עֲדַיִן

אַךְ הַזְנָיַּת הָעִתּוֹנוּת כָּאן מְבַשֶּׂרֶת בְּרוֹךְ.

– נוּ וְכַיּוֹם שֶכְּבָר בְּשָנָה ג' אַתָּה, בֵּן, כָּאן

מָה הוּא הַלֶּקַח שֶמִּכָּךְ אֶת מַצְפּוּנְךָ מַטְרִיף?

– שֶהַקּוֹמְבִּינָה הוֹן-שִלְטוֹן-עִתּוֹן רַק תְּדַרְבֵּן כָּאן

אֶת אִי-אֵמוּן הָעָם בָּעִתּוֹנוּת, שֶרַק מַחְרִיף.

– וּמָה תֹאמַר אִם הַיּוֹעֵץ הַמִּשְפָּטִי יַבְטִיחַ

שֶאֵין בָּהּ בַּקְּנוּנְיָה הַזֹּאת שוּם אֶלֶמֶנְט שְלִילִי?

 – אֹמַר שֶדִּיל מֻשְחָת גַּם אֵם כָּשֵר הוּא – הוּא מַסְרִיחַ

גַּם אִם חוֹתַם בָּדָ"ץ קָבַע שֶהוּא אֵינוֹ פְּלִילִי.

* * *

עדינה בר-אל

פגישות עם יוסל ברגנר

איך הגעתי ליוסל ברגנר?

לפני מיספר שנים אירחתי בביתי אישה אוסטרלית נחמדה מאוד – פמלה, שעובדת בבית-אבות יהודי במלבורן כמרפאה בעיסוק. בוקר אחד אמרה לי פמלה:

"אני צריכה לנסוע לתל-אביב כדי לפגוש מישהו, ולמסור לו דרישת שלום מחבר שלו באוסטרליה, שהוא אחד המטופלים שלי."

שאלתי את מי היא צריכה לפגוש, ואז היא שלפה פתק עם השם: "יוסל ברגנר."

לא היה לה מושג שהוא אמן מפורסם. סיפרתי לה מיהו, ומובן שהצטרפתי אליה בביקורה אצלו. היה ברור לי שלא אפסיד הזדמנות כזו. כי יוסל ברגנר, נוסף על היותו צייר מחונן, היה גם בנו של מלך ראוויטש, סופר ומשורר ביידיש.

הגענו לרחוב ביל"ו בתל-אביב, לבית שקנה ברגנר לאחר זכייתו בפרס הגדול בפיס. הסטודיו שלו נמצא בקומה התחתונה, וממנו יש עלייה לדירה שלו ושל אודרי רעייתו, שנמצאת בקומה השנייה.

בפגישתנו זו נתתי לו את המאמר שכתבתי על אביו, מלך ראוויטש, שהתפרסם הן בכתב העת "חוליות" של אוניברסיטת חיפה, והן בספרי על המשורר שמואל צסלר, שראוויטש פגש בארגנטינה.

בעת ביקורי השני בסטודיו שלו, יחד עם בעלי משה, הענקתי לו את ספרי "בין העצים הירקרקים". ברגנר התרגש ביותר, כי הוא נזכר שצייר פעם את הנושא – ילדים יהודים מתחת לעצים ירקרקים, בהשראת שירו של ביאליק. בקיצור, הוא הבטיח לי שימצא את הציור. ובינתיים העניק לי חתימה שלו על ספרו הביוגראפי "עיקר שכחתי" (רשמה: רות בונדי, 1996), שמספר על מסעותיו, ביניהם גם באוסטרליה. וכן זכיתי לקבל ממנו מתנה – רפרודוקציה של ציורו "החלוץ", אחד מסדרת הציורים בהם הנציח את דודו, עם הקדשה עבורי בחתימתו (!)  

וכך בביקורי השלישי קיבלתי צילום של ציורו "בין העצים הירקרקים". בפגישתנו נכחה אודרי רעייתו, שהיא ציירת וגם סופרת. היא העניקה לי שני ספרים שלה, עליהם כתבתי במרוצת הזמן רשימה בעיתון "הארץ". ("נרקיסים פורחים בבת אחת", "הארץ" "ספרים", 4.2.2011). לאחר פרסומה זכיתי לקבל מאודרי שיחת טלפון נרגשת, בה היא מודה לי על כך.

בביקורים אלו נהניתי מן האווירה בסטודיו שלו ומכל מה שהיה מצוי בו: מן התמונות והציורים על הקירות, ואלו שנערמו בפינות שונות; מן הכרזות להצגות עם התפאורות שלו; מן הכלים והחפצים ששימשו מקור השראה לציוריו, ביניהם בובות וליצנים; וכמובן היו שם פלטת הצבעים, שפופרות הצבעים וכן כַּן הציור – עליו היה באותה עת אחד מן הסדרה עם ברזי הכיבוי. אבל במיוחד נהנינו, בעלי ואני, מאישיותו הקורנת, חביבותו וחוש ההומור שלו. כמובן שהשיחה בינינו עם הוספת תבלין – מילים בשפת היידיש – גרמה הנאה לכולנו.

יוסל ברגנר, האמן המוכשר, השאיר אחריו יצירות נפלאות וזיכרונות מאישיותו הכובשת אצל כל מי שפגש בו. יהי זכרו ברוך.

אהוד: משום מה, בדברי ההספד על אודותיו, חזרה האמירה שהוא לא היה שייך לציור הארצישראלי או הישראלי. שטויות. אפילו אותה סדרה על דודו החלוץ שמה בכיס הישראלי הקטן רבים מציירינו הישראליים שאין שום ישראליות או מקומיות ביצירותיהם.

* * *

תקוה וינשטוק

בביתו של יוסל ברגנר

בעיתון הלילי הזה כבר כתבתי על ביתו  של הצייר יוסל ברגנר, אותה רשימה נסבה בעיקר על  המיספרים הזוגיים המוזרים של הבתים ברחוב ביל"ו.

הרשימה הפעם מתרכזת ביוסל ואודרי ברגנר, לזכר הצייר והאמן חתן פרס ישראל. איש חברה מקסים ואהוב שכולם – למן הספר ברחוב שזכה יחד איתו במפעל הפיס, ועד לצעיר המעריצים – קראו לו סתם "יוסל" כמו לחבר.

יוסל נפרד מאיתנו בימים אלה, בן 96. ו-59 שנים, יותר מדור, התגורר יוסל עם רעייתו הציירת אודרי ברגנר בקוטג' חלומי בביל"ו, מעין שמורת טבע בלב העיר.

לפני כעשור הייתי בבית הזה וריאיינתי את אודרי, ילידת אוסטרליה, הארץ שממנה עלו האמן ואשתו לארץ והתיישבו בקריית האמנים בצפת.

"הגענו מצפת לתל-אביב בשנת 1957," סיפרה לי אודרי. "בצפת היה לנו בית יפה עם גינה. בעיר הציעו לנו אחד מהקוטג'ים ברחוב ביל"ו. הוא נראה לנו  גדול מדי ויקר  מדי, אבל חשבנו שמעבר אל קוטג' כפרי כזה יהיה פחות אכזרי מאשר לגור בקומה שלישית של בית שהציעו לנו. לווינו 600 לירות ושכרנו את הקוטג' בדמי מפתח."

הקוטג'ים בביל"ו נבנו בשנת 1925, כשהרחוב היה עדיין חולות. בנה אותם יהודי עשיר בשם נסטיסין. הוא היה יליד ויטבסק והכיר את הצייר מארק שאגאל אף הוא יליד ויטבסק. לכל הקוטג'ים היה מבנה אחיד: שתי קומות וחצר אחורית. לא היו גדרות בין הבתים, וכולם חלקו חצר גדולה משותפת. בשנים הראשונות שוטטו בחצר תרנגולות, ברווזים ושאר בעלי חיים. כבר אז היו הקוטג'ים מיוחדים במינם בעיר.

בחירתו של הזוג ברגנר נתגלתה כמצוינת. הקוטג' הכיל שתי קומות, שני חדרים בכל קומה, מחוברים במעקה מדרגות מעץ מגולף, מרשים עד היום. שטח הדירה היה מאה מטר. בקומה הראשונה מיקם יוסל את הסטודיו שלו ובשנייה הקימה אודרי את הסטודיו שלה. מאחורי הבית, לאורך רחוב לונץ הסמוך, השתרעה גינה עזובה. אודרי טיפחה את הגינה, עדרה וגרפה, ויוסל נתן לה "תמיכה מוסרית", כדבריה. הדשא ששתלה בין העצים לא צמח והם ריצפו את הגינה ואודרי התרווחה בה בכיסא נוח.

דיירי הקוטג'ים זכורים לה היטב. מימינם התגוררה משפחת נסטיסין, בונה השכונה. אודרי היתה משוחחת עם גברת נסטיסין באידיש, שלמדה מיוסל, ובשעת הצורך גם טיפטפה לה תרופה לעיניים. בקוטג' משמאלם חיתה משפחת מכבי התימנית. בימי שישי אחר הצהריים היה רפאל מכבי סובב ברחובות העיר בטנדר של הרבנות הראשית בתל-אביב ומכריז ברמקול על מועדי כניסת השבת ויציאתה. בעקבות אודרי ריצף מכבי את הגינה שלו ואף התקין בה פנסי תאורה. הוא גידל אפרוחים וציפורים והשכונה כמו חזרה לימי נעוריה.

לידם גר משגיח כשרות שהציב מחיצה על מרפסת הקוטג' שלו לבל יראה חלילה את שכנתו, אודרי, לבושה בחלוק.

בסמוך עמדה המכבסה של גברת שפינט. מר ברקו, ששימש מעין מוכתר שכונתי, היה בא לבתים ונוטל את הכביסה המלוכלכת (למי היתה אז מכונת כביסה?) ומחזיר אותה נקייה ומקופלת וגם מתוקנת. רעייתו הייתה תופרת, ותקנה כל כפתור תלוש.

לימים, בשלהי  שנות השבעים למאה שעברה, העמיד מר ניסטיסין למכירה את הקוטג'ים שלו (לכמה קוטג'ים היו בעלים אחרים).יוסל ואודרי רכשו לעצמם את הקוטג' בו התגוררו ואף קנו קוטג' קרוב נוסף. גם מכבי רכש את הקוטג' שלו.

אחר המכירה התפוררה השכונה. שישה קוטג'ים, שניצבו בפתחה, נהרסו ובמקומם נבנה בית גדול בן ארבע קומות. נהרסו גם קוטג'ים בקצה השכונה, שם הולך ומוקם עתה בית גדול המתחיל ברחוב לונץ. מעשרת הקוטג'ים נותרו ארבעה והם כלואים בין הבתים הגבוהים. שניים מהקוטג'ים שנותרו, המיספרים 30 ו-32, שייכים לזוג האמנים ברגנר.

הרחוב השתנה ומיספורו השתנה ומספרי הבתים הזוגיים הפכו לאנדרלמוסיה. לא רק שהמספרים אינם עוקבים – חלקם אינו קיים כלל. לבית הגדול, החדש יחסית, שני מספרים: 14 ו-16. אחריהם, מרוחק קמעה מהכביש, מופיע  מספר 18, קוטג'. ואחריו בא מיספר... 30. המיספרים 20, 22, 24 ו-26, ו-28 כלל אינם בנמצא. יוק. אחרי מספר 30 מופיע 32 ואחריו... מיספר 38, בפינת רחוב לונץ. גם  34 ו-36 נעדרים.

רחוב שמספריו מבולבלים! ספק אם יש למוזרותו אח ורע בעיר. תעלומה. עוברי אורח אינם מבינים מה מתרחש כאן.

מסתבר שבמיספור הרחוב החזיקה העירייה בשני הקצוות: גם השאירה את המיספרים הישנים של הקוטג'ים וגם ניסתה לשלבם במערך המספרי העכשווי. הבתים החדשים בביל"ו גדולים בהרבה בשטחם מהקוטג'ים, ומועטים מהם במספריהם. בקום המדינה זכה רחוב ביל"ו באדמה משרונה והתארך מאוד. אילו נמשך המיספור הישן של הקוטג'ים, צריך היה לשנות את כל המספרים הזוגיים ברחוב, ממיספר  32 עד 72. במקום זאת הושמט חלק מהמספרים הישנים ונעלם, וממיספר 38 נמשכים המיספרים הזוגיים בביל"ו בסדר נורמאלי.

המיספרים האחרונים שנותרו מהספירה הישנה הם הקוטג'ים  30 ו-32 – מיספריהם המקוריים  חקוקים לא רק בחזית הבתים. ניתן לראותם גם על התקרה המבדילה בין הקומה הראשונה לקומה השנייה של הקוטג'ים. הקוטג'ים הללו, השייכים ליוסל ולאודרי ברגנר, נותרו  כפי שהיו – אותה דלת זכוכית, אותה ידית ישנה, אותו חריץ למכתבים. העצים הוותיקים  ליד הבית הסתעפו אל על והם סוככים כיום על הקוטג'ים הקטנים.

הברגנרים נותרו למעשה יחידים מכל התושבים הוותיקים של הקוטג'ים. שאר התושבים עקרו לבתים אחרים או לעולם שכולו טוב. גברת בנדה עברה לבית הגדול. מר מכבי נפטר. גם מר נסטיסין עקר מכאן והשאיר לזוג האמנים במתנה שיח יסמין הפורח עד היום. יוסל ואודרי הם המוהיקנים האחרונים של הקוטג'ים.

לפני כשנה, כששוטטתי בחלק הישן של רחוב ביל"ו, נפתחה דלת הבית מיספר 30 ובפתח הופיעה דמותו הגבוהה, הזקופה עדיין, של יוסל, לבוש מכנסי ג'ינס וסינר מלא כתמי צבע מעל לכותנתו. עימו יצא גם המטפל הפיליפיני שלו. שכנה שעברה ברחוב מיהרה אל האמן ושאלה לשלומו, והשניים שוחחו בנעימות. גם אני הצטרפתי ויוסל זיהה אותי. עדיין הוא יוצא מדי בוקר לטיול עם המטפל עד לשדרות רוטשילד ו"הבימה".

יוסל רמז למטפל וזה הוציא חבילת נייר והאמן נתן לנו הזמנות לפתיחת תערוכה בגלריה "דן", הנערכת לכבוד יום הולדתן ה-95.

"תערוכה לא חדשנית," העיר בחיוך רחב. "אני לא חדשני. אני מאתמול."

ועכשיו גם האתמול חלף – ויוסל ברגנר איננו.

* * *

אהוד בן עזר

אסתר רַאבּ על אבשלום פיינברג

במלאת 100 שנים להריגתו במידבר

פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד, 1998

על שובה הביתה, לאחר השהות בפרדס בנס-ציונה, מספרת אסתר:

אנחנו עניים מאוד, מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ. אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד בעתלית, בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל"הבראה". אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.

איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.

הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.

על אותה תקופה בחייה שואלת אותה ש. שפרה: "האם נקטת עמדה במאבק שבין אנשי ניל"י לבין היישוב?" ואסתר משיבה:

הייתי בת שבע-עשרה, חייתי כולי באידאלים שלי. ראיתי רק פירורים מן התנועה הזאת. הם חלפו לידי בלי שהייתי מעורבת ממש. שרה אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור [ברוך]. אני זוכרת שביקרה בביתנו וניראתה לי קצת באנאלית; לא התרשמתי במיוחד, אבל היא הבחינה בי והסתכלה בי במבט חודר.

פעם הוזמנתי לתחנת-הניסיונות בעתלית, שוב כמובן ביוזמתו של אחי [ברוך] ושהיתי שם שבוע. כתבתי לאחי: "איני יודעת איך נפלתי לחבורה הבורגנית הזאת, והרי אנחנו בניגוד גדול. אינני רוצה להישאר פה."

בעתלית פגשתי באבשלום פיינברג. לעומת אנשי דגניה הוא ניראה לי חצוף, פוזיור גדול, בעל זקן ותספורת של היפי, בדיוק כמו עכשיו. הוא היה יפהפה. אני זוכרת שערב אחד ניגן למעני בכינור את "מחול האש" של דה-פאליה. הוא שלח לי שירים כתובים צרפתית, שלא הרשימו אותי במיוחד.

בימים ההם סבלתי מן הקדחת. כתבתי מעתלית לחברתי סוניה [בלוך] בדגניה, והיא הציעה שנבלה חופשה בחיפה בצוותא. היא הבטיחה להביא פרודוקטים מן הקיבוץ, עדשים ובורגול ואפילו בד לשמלה. שכרנו חדר על גג, אצל ערבי.

ערב קיץ אחד, בשעה שמונה בערך, אני שומעת צעדים על המדרגות ומופיע אבשלום.

 "מה אתן עושות שם למעלה?" הוא שואל.

ואנחנו מספרות על רחצה בים, על טיולים. אינני יודעת איך נודע לו, כי אנחנו יושבות בחיפה. מכל מקום, כשנתברר לו שכל המעשה תמים ואין קונספיראציה, הלך לדרכו.

על אבשלום פיינברג מספרת אסתר לנעמי גוטקינד (גולן):

אבשלום היה יפהפה, כהה, פניו מהוקצעות, שערו גולש. הוא היה מרגיש טוב מאוד בימינו. ניראה ממש כמו ביטניק. אבל ביטניק מהודר, עם עניבה רחבה ופרטנזיות של משורר. אני זוכרת איך זרק את שערו לאחור בתנועה גאה, היה יהיר, ניגן להפליא בכינור, דיבר בסרקזם. היה מקריא לי את שיריו בצרפתית ובעברית. זיכרונות דגניה והרעיונות החדשים שקלטתי שם היו טריים בתוכי, והבורגני החלקלק הזה לא מצא חן בעיניי. הוא הסתובב בטל – לא ידעתי שעסק בסתר בריגול. פעם שלחתי מכתב מעתלית לחברה בזיכרון, והמכתב הגיע אליה פתוח. התפלאתי למה פתחו אותו – בכל זאת לא ניחשתי מה מתרקם סביבי.

התייחסותה הביקורתית של אסתר לאנשי ניל"י אינה בגלל פעילותם החשאית, שעדיין אינה ידועה לה – אלא מפני הווייתם הזרה לה. פתח-תקוה האיכרית, ה"גלותית"-משהו, שונה באופייה תכלית שינוי מזיכרון-יעקב ומראשון-לציון, הספוגות השפעה צרפתית של בתי-הספר ופקידות הברון. כבת-איכרים, שחונכה על כך שעבודת-הכפיים בחקלאות היא עיקר-העיקרים, קל לה יותר להזדהות עם חבריה בדגניה, אנשי העלייה השנייה, מאשר עם הדור הראשון, ה"בורגני", של בני-האיכרים מסוגם של בני משפחת אהרונסון ושל אבשלום פיינברג; זאת למרות שאביו ישראל (לוליק) פיינברג היה ידיד-בנפש של אביה.

 "במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי," מסכם אביה יהודה את חייו בספרו "התלם הראשון", בשבתו בפרדסו בקיץ 1930, שמונה-עשרה שנים לפני מותו, "מישאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן."

על ה"אני מאמין" של חייו, שאותו הוא מגשים גם בחינוך ילדיו לעבודת-כפיים ולא ללימודים גבוהים – יכול לחתום כל חלוץ. החינוך האיכרי בביתו הוא בעל אופי "אנטי-בורגני" אם כי לגמרי לא סוציאליסטי. האידאל הוא, בין השאר – החריצות של האיכר הגרמני כפי שבאה לביטוי אצל שכניו וידידיו במושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה.

ביקורו של אבשלום פיינברג אצל אסתר וחברתה סוניה בחיפה, אם אינו נובע מסיבות רומנטיות, יש בו ודאי מידה של חשד. ברוך ראב משמש כמנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות של אהרונסון בעתלית, ואף כי אינו חבר ברשת הריגול, הוא עוזר לה במידה מסויימת. האם אחותו הצעירה ו"המהפכנית" של ברוך עלולה להסגיר את סודות חברי הרשת לידי מתנגדיהם הנחרצים מן השמאל, אנשי "השומר" וחבריה בדגניה?

השהות של אסתר בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית, במחיצת אבשלום פיינברג, יכולה להתרחש רק בשלהי 1915 או במהלך שנת 1916, כי בינואר 1917 כבר יוצא אבשלום יחד עם יוסף לישאנסקי למסעו האחרון, שבו הוא עתיד להיהרג, ואילו אחיה ברוך ראב פורש מעבודתו בחווה בעתלית ומעזרתו לחברי ניל"י בערב פסח תרע"ז, אביב 1917, כי הוא שולל את אישיותו והנהגתו של יוסף לישאנסקי.

סיבה נוספת לפרישת ברוך היא שאביו יהודה אוסר עליו את פעילות הריגול וזאת מטעמים של לויאליות לאוסטרים. אסתר זוכרת כיצד בילדותה, בלילות שבת, לאחר הארוחה, היו בני-המשפחה שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. כאשר בערב פסח 1917 חל הגירוש של יהודי יפו ותל-אביב, ורבים מהם מתיישבים זמנית בפתח-תקוה – מתמנה יהודה ראב לשמש מזכיר הוועד של הנתינים האוסטרים, שנוסד ביוזמת הקונסול האוסטרי הכללי קראוזה בירושלים – לשם חלוקת תמיכה כספית של הממשלה האוסטרית במהגרים היהודים בעלי הנתינות האוסטרו-הונגארית.

לאחר שאסתר בת ה-22 שבה לביתה מנס-ציונה ומעתלית, היא נעשית מורה לעברית ולצרפתית וספרנית בספריית ספיר, ובלבד שתרוויח לירות אחדות לחודש. היא מלמדת עברית את בנות קרול ואת הגברת מרים פסקל, אימה של לורט. יום אחד אומרת לה גברת פסקל:

 "ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים."

והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג'רסי ירוק חדש – ואסתר חושבת: "מהיכן לקחה את המעיל הזה?" – הלא אין להשיגו בחנויות בארץ המנותקת, בגלל המלחמה, והיא רומזת לכך שהיה ידוע כי משפחת פסקל מקבלת דברים מאבי המשפחה, השוהה בקאהיר, כניראה באמצעות רשת הריגול של ניל"י.

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

ברוך ואבשלום, הלילה האחרון

מתוך "שרה"

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

מארכיון משפחת בן עזר ראב

אבשלום התחיל לספר מעשיות בדבר המידבר, גמלי רכיבה או אדם המחופש כערבי מחזר על הפתחים, ותרמילו בידו, וכדומה...

יום אחד של חודש דצמבר 1916 הגיע בנסיעה לעטלית אל אבשלום אדם צעיר מסויים, בשם יוסף לישנסקי. הוא היה חבר באירגון "השומר", ולאחר מכן נטש אותו ויסד את "המגין" [המגן] (גם כן אירגון שמירה). הוא עזר לאבשלום בהעברת דואר בזמן שהאחרון היה אסור בבאר-שבע בחודש דצמבר 1915. הוא היה בחור פשוט למדי, נמוך ובלונדיני. צעיר ובעל השכלה מעטה. אבל בעל אופי קשה, עם פנים מחייכים. הוא אכל עימנו יחד ארוחת הצהריים.

לאחר האורחה אומרת לי שרה: "לא נעמה לחיכי ארוחת הצהריים של היום. אין אני סובלת את האיש הזה לישנסקי, אדם עם שערות בצבע הלימון ועם עיניו המימיות."

אבשלום עלה עימו אל חדרו וזמן רב ישבו שם ושוחחו. הרגשתי באופן אינסטינקטיבי כי אבלום שוגה, והוא נופל בפח עם האיש הצעיר, שהיה מאוד אנטיפטי לגביי. לא יכולתי לחכות שהם ירחיקו לכת בדרכים נלוזות. נכנסתי אל חדרם ואמרתי:

"שמעו נא ילדים, בפרט אתה, לישנסקי. אבשלום הרחיק עתה לכת בדרכים עקלקלות והוא רוצה בעזרתך בכיוון הזה. יפה מאוד מצידך שאתה מוכן להושיט את עזרתך לאבשלום. אבל עליי להגיד לך שמיותר הוא הדבר לטפס מעל עליית הגג ולהסתכן בנסיעה דרך המידבר, שבו כבר היה פעם לאבשלום ריסוק-אברים. אבשלום אינו רוצה להודות כי הינהו טועה בפיענוחו של מכתב מסויים. עליך ועל כל אדם נבון מוטלת עתה החובה להפריע לנסיעה כזו במקום לעזור לבצעה. כמובן, כל זה בתנאי שאמת הוא הדבר שאתה ידידו הטוב של אבשלום."

לישנסקי הזדקף ואמר: "ראשית, ייתכן שאבשלום כלל לא ייסע. שנית, במקרה שירצה לנסוע לא אניח לו לנסוע לבדו. אנוכי אסע עימו ביחד, והרי לך את ידי כי אתן את ראשי לפני שתיפול שערה משערות אבשלום ארצה."

אבשלום התרוצץ בחדר הלוך ושוב, ופונה אליי: "הרי יודע אתה כי לא תעזור במאומה על ידי ראשך הגרמני הקר, שרוצה להבין אך ורק כי אהרון לא נסע לאמריקה. אני מבין אחרת – כי הוא כבר נמצא באמריקה, ואעשה כפי שאני מבין."

שרה היתה שרוייה בעצבות בחודשי נובמבר ודצמבר 1916. היא היתה מחרפת את האנגלים על כך שאוניות היאכטה שלהם עוברות במעט בכל שבוע על ידינו, גם מאותתות בלילות, ובכל זאת אף פעם אינן שולחות את הסירה אל החוף. כבר נמאס לשכב לילה-לילה בתקופת החורף, בגשם ובסערה, על חוף הים, ולחכות שמא בכל זאת תישלח הסירה לחוף אי-פעם. היא היתה מאיימת מול האונייה שהיתה חולפת, וחורקת בשיניה וצוערת בצרפתית: "לַאש!" (מוגי-לב).

ביום 25 לדצמבר 1916 עברת אוניית יאכטה אנגלית עם דגל גדול על חלקה האחורי. בפעם זו האונייה אותתה במידה רבה מן הרגיל מול התחנה, היא עשתה סיבובים בצורת 0 כשמונה עד עשר פעמים. היא התרחקה כחמישה קילומטר ושוב עשתה סימנים. נעשינו בטוחים כי הטעות של התיאום שבינינו וביניהם, אשר נמשכה שנה, תוקנה עתה. אותו לילה היה סגרירי ביותר, ואפילו אנוכי, שאף פעם לא רציתי להיות אקטיבי בעבודה הזאת (לגביי זה היה ניראה בלתי ישר) – ירדתי באותו לילה עם אבשלום ביחד אל הים. שם שכבנו עד אור הבוקר ואותתנו בגפרורים. אך גם בפעם הזו זה היה ללא הועיל. לשווא קיוויתי כי עבור אבשלום תהיה הלילה הדרך הפתוחה שלו, ולא יהיה צורך שיזדחל דרך המידבר.

לפני שהאיר היום אומר לי אבשלום: "בוא ונחזור הביתה. אני מכיר כבר את אנשיי. חבל על טירחתנו, ואני מוכרח לחפש דרך אחרת."

עונה אנוכי לו ש"אני אחסום את הדרך הזו בפניך ולא אניח לך לזרוק את עצמך אל תוך האש. אין זו גבורה, זהו מעשה הפקר של מופקר חסר-אחריות. זה עסק מתאים עבור לישנסקי. אני אגלה את אוזן דודך ודודתך. במילה אחת: אעשה כל מה שבידי בכדי להפריע לך. אפילו לאחותך ואולי גם לאימך אגלה את הדבר."

לזאת הוא ענה: "נו, נו. עוד ניראה מי יתגבר על מי. שמע נא, אין אני יכול להניח לך להחניקני בזרועותיך, יהא זה אפילו מתוך אהבה. אתה רק עלול לגרום צער וכאב לכל אלה שאיימת עליי לגלות להם את הדבר, את הדבר עצמו לא תשנה כמלוא הנימה."

 לחצתי על אבשלום בכל כוחותיי, אבל הוא היה נוקשה ביותר, וככה היינו נאבקים בידידות, אולם לפעמים היה הדבר מקבל צורה רצינית, עד כדי שהתגלעו ניגודים בינינו גם בעניינים אחרים. ניסיתי להפנות את שרה אל הדרך שלי כדי שתעזור לי במאבקי, אבל היא היתה מושפעת בשלימות על ידי אבשלום, והיא היתה אפילו מוכנה להשתתף במסע הרה הסכנות.

[התנגדותו של ברוך ראב בן עזר לעבודת הריגול של חבורת אהרונסון נבעה משתי סיבות עיקריות:

האחת, הערכת מצב מפוכחת כי הסיכון גדול מהסיכוי להיטיב בכך את מצבו של היישוב העברי הקטן, וחרדתו לגורלו של אבשלום הנמהר, היוצא להערכתו לשווא אל המידבר.

והשנייה – בני-משפחתו היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בת-בריתה של תורכיה, יחד עם גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הקונסולים האוסטריים הגנו על נתיניהם בארץ, ואביו של ברוך, יהודה ראב, אף היה ראש ועד העזרה בכספים שקיבל מהם – לנתינים האוסטרו-הונגריים מקרב תושבי פתח-תקווה. יהודה התנגד בכל תוקף להשתתפותו של בנו ברוך, גם הוא בעל נתינות אוסטרו-הונגרית, אף שנולד בארץ – במה שניראה בעיניו כבגידה במלכות שהגנה ומגינה על משפחת ראב כל השנים. זה פגע בכבוד ובנאמנות ה"הונגרית" שלו, שעליהם חונך. ברוך היה גם בעל משפחה בפתח-תקווה, אישה ושתי בנות.

ברוך ראב צדק באזהרותיו ובהשערתו – ב-12 בדצמבר 1916 אהרון אהרנסון כבר הגיע לקהיר דרך אנגליה, ומשם החל לעבוד בשיתוף עם הבריטים ולנסות לחדש את הקשר הימי עם עתלית, אך בעתלית טרם ידעו על כך; וכל הסיפור שכתב אהרנסון על נסיעתו לארה"ב "להבראה" – בא כדי שהתורכים לא יֵדעו שהוא "חוצה את הקווים" ונוסע לארצות האוייב. ארה"ב היתה עדיין "כשרה" כיעד, ניטראלית, ואינה ביחסי מלחמה עם תורכיה. – אב"ע].

באחד הימים בתחילת ינואר 1917 שוב חזר ובא אלינו לישנסקי. כפי הניראה הוא הרגיש מהי דעתי עליו ועל העניין כולו בכלל. יותר לא התווכחנו על הדבר. ליד השולחן, בארוחת הערב, אומר לי אבשלום, כי למחרת בבוקר הוא נוסע לירושלים ולחברון.

לאחר הארוחה הלכו הכול לישון. אני נחפזתי להראות ללישנסקי את חדרו, כדי שכבר ילך לישון. שרה היתה אותו ערב עצובה במקצת, וגם היא נכנסה לחדרה מיד לאחר הארוחה, ואנוכי – נכנסתי עם אבשלום לחדרו. העניין התחיל מחדש. מרוב התרגזות לא הרגשנו היאך חלף ליל ינואר הארוך. רבנו בינינו עד אור הבוקר. הבאתי את המתח עד לידי כך, עד שהוא חטף את [אקדח] הבראונינג שלו והגישו לי. –

"נא! ירה בי, או אם ניחא לך, יקויים דו-קרב! אני לא איכנע לך ואתה לא תחסום את דרכי."

בחיוך הקר שלי הרגעתי אותו במקצת, ולאחר זאת אמרתי: "יכול אתה לגנוז את הבראונינג שלך למטרות יותר חשובות, כיוון שבראונינג הוא אמצעי הגנה עבור חלשים, ואין אני מרגיש את עצמי חלש עד כדי כך שאשתמש בנשק, ובסופו של דבר, אל אלוהים שלי, נגד עצמי ובשרי, נגד חברי האהוב ביותר בחיים? לך לך, זה טיפשי! אבל – זהו סוף כל הסופים."

ולפני שגמרתי הפסקתי, פעמון הבוקר החל לצלצל את צלצול התחלת העבודה לפועלים. – "באם אתה, אבשלום, תעשה את הצעד הזה, את מפקיר את ראשך באופן טיפשי עבור דיעה מוטעית על אהרון, ועוד פעם, וזאת היא האחרונה, הנני אומר לך כי באם לא תשנה את תוכניתך, אבשלום פיינברג איננו קיים יותר בשבילי!"

חבטתי בדלת הזכוכית עד שלא נישארה אף שמשה שלימה, וירדתי אל סידור עבודת הפועלים.

סידרתי את העבודה בחיפזון ועליתי שוב אל חדרי. בעלותי במדרגות פגשתי את שרה ועיניה אדמדמות.

"שלום שרה," אמרתי, "מה פתאום השכמת קום כל כך?"

"אני כלל לא שכבתי עדיין לישון. במשך כל הלילה נמצאתי בין שני הרים שהתנגשו זה בזה ואני בתווך, וככה נתמעכתי ונטחנתי. כל מילה ממאבקכם שמעתי בחדרי, כל התקפה של האחד כלפי רעהו הלמה את ראשי. כמה פעמים רציתי להיכנס אליכם ולהתחנן בפניכם שתחדלו כבר שניכם, אבל לא יכולתי לעשות כך כי לא רציתי להפריע במאבקכם, מבלי לדעת מי משניכם הוא הצודק, ומה טוב יותר."

נכנסתי לחדרי וארחץ. נערת החדרים דפקה בדלת ומסרה לי פתק מאת אבשלום שהכיל מילים מיספר: "אני זקוק לשני סוסים ועגלה."

[הפרטים האלה בתאריך הזה רשומים בהעתק של יומני העבודה של התחנה שנישארו בידי ברוך.– אב"ע].

קראתי לעגלון וציוויתי עליו לרתום את הסוסים, וירדתי לחדר האוכל לאכול את ארוחת הבוקר. אבשלום לא ירד. גם שרה לא. רק יוסף לישנסקי היה והתלוצץ במשך ארוחת הבוקר, מה שעלה לי על עצביי לאחר לילה שכזה. העגלה עמדה רתומה באמצע החצר. אבשלום יצא מחדרו וניגש ישירות אל העגלה.

"יוסף!" הוא פלט צעקה אל לישנסקי, "היכנס לעגלה!"

גם שרה ירדה מחדרה ועמדה על ידי.

"שלום שרה," הוא אמר וציווה להאיץ בסוסים.

יותר כבר לא ראיתיו. הוא נסע מאיתי ואפילו שלום לא אמר לי.

לאחר מכן עלתה שרה לחדרה ביחד עימי והתחילה להתייפח, לאחר שאני ליוויתי במבטי את העגלה המתרחקת, ובדמעות בעיניי קראתי: "אך! אבשלום בני! בני אבשלום!"

שרה לא יכלה להתאפק זמן רב, ובשבוע השני נסעה אחרי אבשלום ליהודה בתקווה עוד לפגוש בו. לאבשלום היתה דרך תלאות קשות ביותר עד יפו. ירדו אז גשמים שוטפים ביותר והיו שיטפונות גדולים.* אף על פי כן, בעברו דרך פתח-תקווה, הוא נכנס לבקר את משפחתי. הוא התאונן עליי בפני אבי [יהודה ראב] כי הנני עקשן גדול, ואבי שאלו בחזרה: "ומה עם העקשנות שלך? כפי הניראה לא עלה בידך לשברו."

"לא," ענה אבשלום, "הוא יותר מדי נאיבי לזאת, ואינו רוצה להכיר את העולם בצורה אחרת."

לאחר ויכוחים ארוכים על העניינים הפוליטיים, אשר גם אבי לא היה תמים דעים עימהם, אמר אבשלום: "נו, אתה בדיוק האבא של בנך!"

[יהודה ראב, שידע היטב את מטרת נסיעתו של אבשלום, לחצות את המידבר בדרך לקווי האנגלים, ניסה להניאו מכך. ישראל לוליק פיינברג, אביו המנוח של אבשלום, היה ידיד-נפש של יהודה ראב, וליבו של יהודה לא מלאו להניח לבן לסכן את נפשו במשימה שגם בעיניו ניראתה מיותרת. – אב"ע].

זמן קצר הוא [אבשלום] בילה ביפו ובירושלים, וביחד עם יוסף לישנסקי נסע, כשהם לבושים תלבושות בידואיות, אל המידבר, דרך עזה. הצבא האנגלי היה כבר אז בשלב מתקדם בחזית, וכבש את אל-עריש, קו האש היה אז בין חאן-יונס לבין אל-עריש, החל מהים ועבור ישר מזרחה, עד נקודה דרומית לבאר-שבע, ומשם אל תוך המידבר.

* * *

יהודה רַאבּ (בן עזר)

"גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין ניל"י"

מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי"

בספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

הספריה הציונית והוצאת מ. ניומן, 1956

מהדורה חדשה הספריה הציונית 1988

אולם לפני בוא הגאולה [כיבוש הארץ עד קו הירקון בידי הבריטים ב-1917. – אב"ע] ניטל עלינו לעבור את הפרשה הקשה ביותר של שנות המלחמה. מזה חודשים רבים ידוע היה כי קיים אירגון של מרגלים עברים, הפועל לטובת הבריטים, ומרכזו בזיכרון יעקב ובעטלית. בראשו עמד אהרון אהרנסון, בני-משפחתו וחבריו הקרובים. ובמשך הימים נודע גם בשמו: "ניל"י" ("נצח ישראל לא ישקר"). הדבר לא היה בגדר סוד, כיוון שכמה מחברי אירגון זה לא היו זהירים כל צרכם, ובעיקר בגלל שהיו מעבירים כספים במטבעות זהב ממצרים למוסדות היישוב ואף לאנשים פרטיים. כמו כן נודע כי בחורף החולף [1916] נהרג אבשלום פיינברג, מראשי אירגון זה בדרכו למצרים בלב המדבר.

בסוף קיץ 1917 נתגלה לתורכים עניין הריגול היהודי. הם לא הסתפקו בכך, שתפשו את רוב חברי האירגון ועינו אותה עינויי שאול, עד ששרה אהרנסון איבדה את עצמה לדעת ומתה מות גיבורים, אלא שהחלו בשורה של נגישות על יהודי כל הארץ, שמנו כבר אז כשמונים אלף נפש. יוסף לישנסקי, אחד מחברי האירגון, הצליח להימלט לדרום הארץ ולבסוף נתפס שם ולאחר זמן נתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד.

גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין ניל"י, וכך היה מעשה: בני ברוך היה משך שנים אחדות משנות המלחמה מנהל תחנת הניסיונות החקלאית בעטלית (של אהרנסון). כשנה ומעלה לפני המאורעות דלעיל [שלהי קיץ 1917. – אב"ע] סיפר לי בסודי סודות על פעולות הריגול המתנהלות שם וכי גם הוא עומד להשתתף בהן.

אני השתדלתי בכל כוחי למנוע אותו מן הדבר, עד שהגיע רגע שנאלצתי להשתמש בסמכותי האבהית וב"גזירת אב" גזרתי עליו שיעזוב את המקום. הוא עזבו אז, נתגלגל הרבה גלגולים, ובעת גילוי המרגלים הוצרך להתחבא, כי היה בגדר חשוד. בעת החיפושים בפתח-תקווה וביתר המושבות, הוא היה מתחבא בהרי הלבנון אצל... ג'מאל פחה עצמו, כשהוא מגודל זקן עד לבלי הכירו. הוא שימש אז בתפקיד צייד אצל י. אהרוני הזואולוג, אשר היה ממונה מטעם הפחה על מוזיאון זואולוגי ממשלתי.

הנני מודה ומתוודה כי עמדתי לעניין זה באותו זמן נבעה מתוך כמה גורמים: ראשית לא רציתי שבני ייתלה כמרגל בעת שה"סוד" יתגלה, והרי ברי היה לי שסופו להתגלות. אכן ידעתי את השאיפות האידיאליסטיות שעליהם מבוסס האירגון הזה, וכי אין אלה מרגלים סתם, אלא אנשים המקריבים את עצמם (ואולי גם את האחרים) על מזבח מטרות מדיניות מרחיקות-לכת. ואולם דווקא את המטרות המדיניות חשבתי אז למתקדמות לפחות בחמישים שנה, ואפילו את עניין הגדוד העברי בגליפולי לא גרסתי בזמנו מאותה סיבה. ביסודו של דבר הייתי אז ציוני של "עוד דונם ועוד עז" ותו לא.

היה עוד גורם אחד, לא בלתי חשוב: כל היהודים אשר היו נתיני הקיסר פרנץ-יוסף, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה למלך חסד זה, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. סנטימנט זה לא פג אצלי אף במשך כל שנות היעדרי מאותה מדינה. אדרבא, במובן ידוע נתחזק עוד במשך השנים שחייתי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות זו, שדאגה לנתיניה היהודים בצורה שהיתה למעלה מכל ביקורות. מלבד זה הייתי, במובן ידוע, גם פקיד של מלכות זו, בעת חלוקת כספי העזרה שהקציבה למגורשי יפו תל-אביב.

רבים מתושבי המושבה נאסרו אז, אלה בתור משתמטים מן הצבא ואלה בתור חשודים בריגול. ברובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות. מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים מהמושבה אל ה"מודיר פוליס" התורכי שהתיישב בה. שם היו "נחקרים" אגב פלקות ומכות רצח, ואחר-כך נשלחים בשיירות לגלות דמשק, או במקרה הטוב ביותר – לבתי-הסוהר בירושלים.

היישוב כולו, לא רק בפתח-תקווה, היה נתון עתה למדרס שלטון מתנוון, אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פטריוטיזם תוקפני. היה הכרח להשמיד או להטמין כל מסמך, שעלול היה להוכיח את בגידת היהודים ורצונם לכבוש את הארץ כביכול. תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, הבולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה, כל אלה היו בגדר בל ייראה ובל יימצא. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לו היה סיפק בידי התורכים, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה כשהכול מחכים להם כאל מושיעים.

[שם. עמ' 160-162]

* * *

אבשלום פינברג

גם בעברית אפשר.....

ללוי שניאורסון.

לוא שבע שמשות במרום תליתי

נפשי סובאת האור לא יכולת רוית

ח.נ. ביליק

לוא עשר בחורות לי נתת

נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת

לוא מאה לבבות בחזי שמת

תאותי ברגשות עוד לא ספקת.

לוא באלפי עיני כוכבים ילדות חמד חמדת

תאות אוד ואהבה, עוד לא השתקת

ולבי ירחש חלום-מרד חלום פלאים

להעלות ולהבקיע עד לב השמים

שמימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקות עזוזינו

והיו רחב שבע רקיעי ספיר מלכותיו

ופתחו שם כל מעינות זוהר ואור

ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקר

ולא גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור המקונן בהר חורב

ולעגנו לכעסך אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב

לוא גם יאכלו ויכרסמו לב ומעים

אבל לנו הן יהיו, שמים! שמים!

ומתנו בשחוק לעג בנשיקה מלאת זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב

אבשלום פינברג.

נמצא בין ניירותיו של ברוך ראב בן עזר, מודפס במכונת-כתיבה עתיקה שהיתה כנראה בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וזאת באותה צורה בדיוק, ובכתיב חסר, בה מסודר דף השיר המוצג בארכיון בית אהרונסון בזיכרון-יעקב. לברוך ראב ניתן כנראה מידי אבשלום פיינברג העתק אחד, שהודפס במכונת הכתיבה עם כמה ניירות קופי בין שאר העותקים, ורק הראשון היה נחשב לאוריגינל. בניגוד לסברה המקובלת, אין זה שיר אהבה אלא שיר גאווה לאומי על התחדשות השפה העברית ועל התחדשות הארץ במפעל הציוני, והשיר הוקדש לגבר, ידידו של אבשלום, ולא לאישה כלשהי. – אב"ע.

* * *

אהוד בן עזר

טראמפ ועתידנו

שמעתי וראיתי את נאום ההשבעה של טראמפ, ואילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי חותם על כל משפט ומשפט שבו. האיש יודע מה הוא רוצה והוא נשמע נחוש לבצע זאת. זה היה אולי דומה לבשורה שהביא הנשיא רוזוולט לעמו עם ה"ניו דיל".

אבל מיד החלו הגמדים הפרשנים ברשתות השידור שלנו ובמהדורות האינטרנט של העיתונים – להתגולל עליו ולקבוע שזה "נאום בחירות" ר"ל, והטמטום אצלנו חגג.

עזבתי את הצפייה בשידור והשיטוט באינטרנט כדי שלא לשמוע ולקרוא שטויות. עכשיו נראה איך וכיצד יממש טראמפ את מדיניותו, שהיא בהחלט סטירת-לחי לנשיא-לשעבר אובמה שישב שם על הבמה.

יש לי הרגשה כי לנו, לישראלים, אין מה לדאוג. סוף-סוף נשיא אמריקאי העז להתבטא בגלוי נגד הטרור האיסלאמי, ולהבין בשכל ישר מה קורה במזרח התיכון ובעולם כולו.

דבריו של טראמפ על חיזוק עוצמתה הצבאית של ארה"ב רומזים דומני להצלחתו של הרמטכ"ל המושמץ שלנו, דן חלוץ, בכתישת רובע דאחלה של החיזבאללה בביירות באמצעות חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה, וזאת מתוך תפיסה נכונה – שעלינו להפעיל בעיקר את הזרוע הצבאית שבה אנו חזקים וגם צפויים להכי מעט אבידות בנפש. כך אמור לנהוג וגם נוהג הצבא האמריקאי, בהפצצות ובחיסולים ממוקדים. לא נראה שטראמפ יסתבך בהפעלות קרקעיות.

דבריו על חיזוק מערך הטילים של ארה"ב הם בשורה טובה לכל העוסקים בתחומים האלה בישראל מתוך שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב וחלקם גם במימונה.

השימוש החכם והמשוכלל שלנו במטוסי החמקן יעשיר את יכולותיו של חיל האוויר האמריקאי.

כך שהבעייה הרצינית היחידה שבפניה אנו ניצבים כיום היא גורל חשבונות הסיגרים והשמפניה של בני הזוג נתניהו, שכידוע רוב הזמן הם שיכורים או סתם מסריחים מעשן הסיגרים.

* * *

אורי הייטנר

1. כלב שמירה עם שיניים רקובות

פרשת נתניהו/מוזס אינה פרשה שיש בה צדיק ורשע, מציע שוחד ומסרב להצעה, סחטן ומסרב להיסחט, כפי שהדבר מצטייר בנראטיב של חסידי נתניהו. לא. בפרשה הזאת אין צדיקים. מדובר בשני בעלי כוח מתוחכמים, ערמומיים, ציניים, מנוסים, שרקחו יחד עסקה אפלה, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. ספק אם נחצה בפרשה הזאת הסף הפלילי, אולם אין ספק שמבחינה ציבורית, מוסרית, אתית – מדובר בפצצת סירחון בלתי קונבנציונלית.

קשרי הון-שלטון משחיתים הן את השלטון והן את ההון. קשרי הון-שלטון-עיתון, משחיתים את ההון, את השלטון ואת העיתון. במאמר זה אתמקד בהשחתת העיתון, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו של האיש החזק בתקשורת הישראלית, נוני מוזס.

בפתח השיעור הראשון במבוא למדע המדינה (לפני שנות אלף...) למדתי את המכתם האלמותי של ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון (1834-1902): "כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." כאשר הלורד אקטון דיבר על כוח, הוא התכוון לשלטון.

הטענה ששלטון משחית היא אקסיומה. איני חושב שעלינו כאזרחים להשלים עימה, אך זאת ההנחה המקובלת. היא מבוססת על ניסיון רב דורות בכל העולם, בכל שיטות הממשל. הממשל הדמוקרטי רצוף עסקאות ופשרות שנועדו לאפשר להנהגה להישאר בשלטון. השאיפה להישאר בשלטון אינה מגונה, בהנחה שהמנהיג מאמין שהדרך שלו היא הטובה למדינה. אולם אותן פשרות ועסקאות נושאות עימן לא אחת רקב ושחיתות, סחר סוסים ושימוש בלתי ראוי ובזבזני בכספי ציבור. כמובן שהאלטרנטיבה – שלטון בלתי דמוקרטי, גרועה הרבה יותר, כיוון ששלטון מוחלט משחית באופן מוחלט.

מהותה של הדמוקרטיה, היא איזון ובלימת כוחו של השלטון בדרכים שונות: הגבלת הקדנציה, תחרות על השלטון בבחירות, קיומה של אופוזיציה, כפיפות השלטון לחוק, בתי משפט חזקים ועוד. מרכיב משמעותי ביותר באיזונים ובבלמים הללו הוא התקשורת. עיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לא בכדי היא קיבלה את התואר "כלב השמירה של הדמוקרטיה." תפקידה הוא לבקר, לחקור, לחשוף, להגן על האזרחים מפני כוחו של השלטון ולאפשר ויכוח חופשי וביטוי לכל העמדות בציבור.

מה שמעניק לעיתונות את השיניים, המאפשרות לה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הוא אמון הציבור. תקשורת שתאבד את אמון הציבור, לא תוכל למלא את תפקידה. אמון הציבור בתקשורת הישראלית הולך ונשחק לאורך שנים, וחבל שהתקשורת אינה בוחנת את עצמה ועורכת את חשבון הנפש – מה גרם לכך. אולם ספק אם אי פעם, בתולדות התקשורת הישראלית, נגרם לאמון הציבור בה נזק כה חמור, כזה שגרם לה נוני מוזס במו"מ עם נתניהו על העסקה האפלה. במו"מ התגלתה התקשורת ככלב שמירה עם שיניים רקובות; רקובות ברקב השחיתות.

הנה מסתבר, שכל הקמפיין הבוטה להפלת נתניהו, שהוביל מוזס, לא נועד אלא לקדם חוק לסגירת העיתון המתחרה, כדי להבטיח לעצמו מונופול. החוק המושחת הזו הוצג כחוק ל... הגנת התקשורת החופשית, להגנת ה... תחרות. הפוליטיקאים שקידמו אותו ותמכו בו, ולמעשה היו שליחיו של מוזס לחקיקת חוק שיבטיח לו מונופול עסקי, זכו בתמורה ל"פינוק" תקשורתי, בלשונו המאפיוזית של מוזס. 

במו"מ עם נתניהו, הציע לו מוזס, תמורת החוק להפלת המתחרה, הצעה שאי אפשר לסרב לה – המשפחה תבטיח את שלטונו של נתניהו לעוד שנים רבות.

אלו שיטות מובהקות של מאפיה.

מוזס מפריז בעוצמתו, אם הוא מאמין שבכוחו להעלות ולהוריד את השלטון. אך אין לזלזל בעוצמתה של התקשורת. "כוח משחית," לימד אותנו הלורד אקטון, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". ניסיונו של מוזס למחוק את המתחרה ולהפוך למונופול תקשורתי באמצעות החוק שדחף, הוא ניסיון לצבור כוח מוחלט.

הכוח המוחלט אליו חותר מוזס, לא נועד למטרות הנעלות לשמן נועדה תקשורת במדינה דמוקרטית, אלא למען בצע כסף. האלוהים של מוזס הוא הכסף. ומעשיו הם הזניית התקשורת.

צרור הערות 22.1.17

* פופוליזם רדיקלי – נאום ההכתרה של טראמפ הוא נאום רדיקלי, במובן הבסיסי של המושג רדיקליזם – עקירה מן השורש של הסדר הקיים.

לא היה זה נאום של ימין רדיקלי, דווקא. במובנים רבים הוא דווקא היה נאום של שמאל רדיקלי, א-לה צ'אווס; הפניה הישירה לשכבות החלשות בחברה והצגת עצמו כמגן שלהם מול הממסד הישן, האליטות, הסדר הקיים שדפק אותם.

זה לא היה נאום ימין רדיקלי או שמאל רדיקלי. היה זה נאום של פופוליזם רדיקלי.

האם מישהו הבין, בעקבות הנאום, מהן תוכניותיו של טראמפ?

* הגדרת האוייב – השימוש של טראמפ בביטוי "טרור איסלמי רדיקלי" והגדרתו כאויב שיש להילחם בו, זו הבשורה החיובית החשובה ביותר בנאום. היא חשובה בעיקר לנוכח הקפדתו של אובמה להימנע מלקרוא לילד בשמו. אי אפשר להילחם באמת באויב בלתי מוגדר; אם מסרבים להגדירו, איך אפשר להילחם בו?

עם זאת, ראוי היה שידבר על מלחמה חסרת פשרות בטרור האיסלאמי הרדיקאלי, בלי ההתרברבות חסר הכיסוי על מחיקתו מעל פני האדמה. ההתחייבות הזאת עלולה להיות קליפ שיריביו יציגו כנגדו בבחירות הבאות. 

* מדינת חוק – ישראל היא מדינת חוק. ככזאת, עליה לפעול נגד ההשתלטות הפרועה של בדואים בנגב על אדמות המדינה, השתלטות שהפכה לבעיה אסטרטגית המסכנת את ריבונות ישראל בנגב. ישראל היא מדינת חוק, וככזאת היא מחויבת להחלטות בית המשפט העליון, שהורה לפנות חלק מן המבנים הבלתי חוקיים על אדמות מדינה.

מדינת חוק אינה בהכרח מדינה של "ייקוב הדין את ההר." ואכן, ממשלת ישראל, הקודמת והנוכחית, הלכו כברת דרך מרחיקת לכת לקראת הבדואים, מתוך הבנה למצוקתם ורצון למצוא פתרון סביר, שייתן מענה הוגן לצרכי הבדואים, אך לא באמצעות הלבנת ההשתלטות הפרועה על הנגב. אלא שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל לצד גורמי שמאל רדיקלי מסיתים את הבדואים לדחות את ההצעות הנדיבות, ממניעים שטובת הבדואים אינה חלק מהם.

הח"כים מהרשימה המשותפת, רשימת דב חנין זועבי, רשימת גטאס עודה, עומדים בראש ההסתה וההתפרעות, שהגיעה לשיאה בפיגוע הדריסה הרצחני של ארז לוי, בידי מחבל איסלמיסט.

* מילון עברי שוקני –  עברית: מחבל רצח שוטר בפיגוע דריסה ונהרג בידי השוטרים. שוקנית: "שוטר ואזרח נהרגו בעימותים בעת פינוי היישוב."

* המסית הראשי – תפקידה של מנהיגות אמיתית הוא להיות המבוגר האחראי, הגורם השקול, המתון, הממתן, המרגיע, המנמיך את הלהבות. אבל הרבה יותר קל ופופולרי לשלהב יצרים ולהתסיס. זה מה שעשו הח"כים מן הרשימה המשותפת באירועי אום-אל-חירן. ובראש המסיתים – ח"כ עודה. והתוצאה – פיגוע דריסה שבו נרצח שוטר. והמסית הראשי נפצע בעצמו מאבן שיידה אחד המוסתים (וכך זכה לצילומי גבורה א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים).

* חוצפתה של התומכת ברצח – השדרנית חן אלמליח פוטרה מגל"צ לאחר שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל בפיגוע הדריסה. בצדק – פוטרה. החצופה הזאת עוד מעזה להאשים את מפקד גל"צ שפיטר אותה, ירון דקל, שהוא... התיר את דמה. איזו עזות מצח. תומכת ברצח שוטר, ומתלוננת שדמה מותר. 

טוב, הרי תמיכתה ברצח השוטר היא בגדר... "חופש הביטוי."

* לכבוד הוא לי – בפשקוויל הנאצה השני של חן אלמליח, השדרנית המפוטרת מגל"צ, שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל, היא כתבה: "יש אוכלוסיות אחרות שיושבות על אדמות ששייכות למדינה ועושות בהן כרצונן כי אף אחד לא יזיז אותם משם, כי יש להם מנגנון חזק, הרבה כוח והם מאוגדים תחת שמות כמו 'התנועה הקיבוצית' ושאר גופים כלכליים ופוליטיים חזקים, שבחסות החוק מאפשרים להם לגזול מכולנו."

כחבר קיבוץ, אני גאה להיות חלק מן התנועה המגשימה את הציונות והקימה מאות יישובים יהודיים ברחבי הארץ ועיצבה את גבולות המדינה. לכבוד הוא לי להיות חלק מתנועה, שגורמים רדיקליים אנטי ציונים מסיתים נגדה ושונאים אותה. לכבוד הוא לי להיות מגונה מצד מי שתומכת ברצח שוטר בידי מחבל איסלמיסט.

* אחות יקרה – רועי חסן, ההוא שכתב שיר בו התגאה ששרף את ספרי נתן זך ה"אשכנזי" (וכידוע, במקום שבו שורפים ספרים וגו'), כתב בעזות מצח שחן אלמליח פוטרה כי היא... "מזרחית". לבהמה הזאת, שהביעה תמיכה ברצח שוטר בידי מחבל, הוא קרא "אחות יקרה."

* עולם מקביל – חן אלמליח פוטרה כיוון שהביעה תמיכה ברצח שוטר. ואיך הדבר מוגדר במציאות הווירטואלית של רחוב שוקן? רוגל אלפר בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה": "אלמליח פוטרה כי עשתה משהו הרבה יותר מסוכן וחתרני: העזה לא להבחין בין יהודי לערבי." וסיבה נוספת: "הקומיסר הנאלח ירון דקל... יקבל איזו משרה מפנקת מטעם ממשלת הימין." אנשים קוראים את זה, בארץ ובעיקר בחו"ל, ומאמינים.

כלומר, זה הנראטיב: שדרנית כתבה פוסט ובו נאמר: "אין להבחין בין יהודי לערבי" (או במילותיה: "גם אני הייתי דורסת שוטר") ולכן "הקומיסר הנאלח" פיטר אותה כדי לקבל תפקיד מפנק מהימין.

פוסט אמת.

* סוג של "חופש ביטוי" – אין כל הבדל בין מי שתומך במי שמטיפה לרצוח שוטרים, למי שתומך במי שקוראים לרצוח את אייזנקוט. ובשני המקרים מדובר באותו סוג של "חופש ביטוי".

* אותן שיטות – אלה שבמשך עשרה חודשים אינם חדלים להכפיש את צה"ל, להשמיץ את מפקדיו, לקעקע את אמון הציבור בו ובדוברות שלו ואינם מכבדים גם את פסיקת בית המשפט, אל יתפלאו כאשר בדיוק אותן שיטות מופעלות היום נגד משטרת ישראל, בעקבות רצח השוטר.

* התנצלות – אני מתנצל בפני ציבור הבהמות על כך שבעידנא דריתחא כיניתי את המנוולת חן אלמליח שתומכת ברצח השוטר "בהמה".

* מנת יתר – פרופ' שמואל טריגנו הוא אינטלקטואל יהודי צרפתי מבריק, יליד אלג'יריה – פילוסוף, סוציולוג והיסטוריון חשוב. טריגנו הוא אינטלקטואל מעורב, מנושאי דגל המאבק נגד מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ובעל דעה ביקורתית על הפוליטיקה הישראלית – מתנגד חריף להסכמי אוסלו, להתנתקות ולמדינה פלשתינאית.

טריגנו הוא בין הראשונים שניתח את האנטישמיות החדשה – ניתוב האנטישמיות מהתמקדות ביהודי הבודד אל הקולקטיב היהודי ואל ביטויו הריבוני, מדינת ישראל. הוא זיהה את השימוש הציני בתודעת השואה בקרב האירופאים, כהיטהרות מהפשע נגד היהודים כאינדיבידואלים תוך הכחשת הקולקטיביות היהודית, ותוך שלילת זכותו של היהודי לצאת מעמדת הקורבן לעמדת קולקטיב ריבוני. בעצם יציאתו של היהודי מהמסגרת הקורבנית המותרת, הוא הופך ל"תליין" והפלשתינאים הופכים ל"קורבנותיו", ובכך בעצם הם קורבנות הנאציזם. לא בכדי, תודעת ה"נכבה" וסמליה מעוצבים כתעתיק מושלם של תודעת השואה וסמליה.

קראתי ולמדתי מסות של טריגנו בנושא. אפשר לחלוק על חלק ממסקנותיו אך אי אפשר לבטל אותן כלאחר יד, כיוון שהן מוכחות באינספור דוגמאות, לא רק בכתביו, אלא גם בכתבי חוקרים אחרים ובהם פרופ' אלחנן יקירה, פרופ' אפרים קארש ובן דרור ימיני.

לאחרונה תורגם לעברית ספרו של טריגנו "גבולות אושוויץ: נזקי חובת הזיכרון", שיצא בצרפת בראשית המאה. מוסף הספרים של "הארץ", השבוע, נפתח במאמר ביקורת של קרולינה לנדסמן, מהבולטות בדבוקת שוקן. בשני עמודי המאמר, אין ולו תחילתו של ניסיון להתמודד עם טיעוניו של טריגנו. כנראה שהאתגר האינטלקטואלי הזה קצת גדול עליה. הרבה יותר קל לפעול בדרך המוכרת של הגחכה. היא מגחיכה את הספר ואת מחברו.

המסר של לנדסמן היא שטריגנו הסניף מנת יתר של אנטישמיות. "טריגנו הוא נרקומן של אנטישמיות. הספר כתוב תחת השפעה. אנטישמיות פועלת על התודעה כמו סם: היא 'חושפת' את המשתמש בה לרובד רחב תת-קרקעי של התרחשות... מה שהוא מציע לקוראיו זה להזריק מנה של אנטישמיות. אם הקורא מתפתה וממשיך לקרוא, הוא למעשה נותן את הסכמתו לצאת למסע הזייה, שבו יחווה את ההיסטוריה המוכרת של מדינת ישראל כאשלייה. מי ששומר נפשו מסמים, או מחוויית אקסטרים, יסרב לקחת את הסם ויניח לספר... כל מי שלקח סמים או תרופות בחייו יודע שיש רגע שבאמת לא ברור מה המציאות: האם המציאות היא מה שאנו קוראים תחת השפעת הסם או זו שבלעדיה" וכו' וכו' וכו', זו רוח המאמר.

יש מקומות בעולם שבהם מתנגדי המשטר מושלכים למוסדות לחולי נפש. כשקראתי את מאמרה של לנדסמן, לא הייתי צריך להתאמץ בהפעלת הדמיון, כדי לראות מה היה קורה אילו, חלילה, השלטון בישראל היה נופל בידי השמאל הרדיקלי שלנדסמן משתייכת אליו.

* מלחמת אוסלו – לנדסמן ממליצה לקורא להשליך את הספר בעמ' 79. הסיבה לכך, היא שטריגנו מגדיר בעמוד זה את מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים, הנהנית משם החיבה "האינתיפאדה השנייה", בשם: "מלחמת אוסלו". "הוא יודע שהוא משקר," היא כותבת, ומוסיפה: "אין עוררין שאוסלו היה ניסיון לפיוס בין העמים."

באמת? אין עוררין? נכון, מצידה של ישראל היה זה ניסיון כן ואימתי לפיוס בן העמים. אלו היו כוונותיהם של רבין ופרס. אבל ערפאת? האם זו היתה כוונת חתן פרס נובל לשלום (!) ערפאת בהסכם אוסלו? ערפאת התחייב בהסכם לשים קץ למאבק המזוין והטרור. אולם במסוק שעמו הגיע לרמאללה הבריח אמל"ח לפעילות טרור. הרי בנאום שנשא במסגד ביוהנסבורג זמן קצר לאחר שחתם על ההסכם, הוא עצמו הגדיר אותו כ"הסכם חודייבה", הסכם שחתם מוחמד עם שבט קורייב בטרם טבח בו, והסביר שההסכם הוא בסך הכול שלב בג'יהאד. הרי הגעת ערפאת ואלפי המחבלים שבאו עימו ליו"ש ועזה בעקבות ההסכם, הפכו את השטח שישראל העבירה לידיהם לבסיס טרור, שממנו יצאו פיגועי התאבדות רבים ונרצחו 1,500 ישראלים. זה ה"פיוס בין העמים"? באמת? אין עוררין?

אם לנקוט בשיטותיה ובסגנונה של לנדסמן, כדאי לשאול אילו סמי הזיה היא נטלה, שמחקו את המציאות מתודעתה?

* שמחתי לשמוע – שמחתי לשמוע שטריגנו עלה לארץ. מה יש לו לחפש באירופה? מקומו איתנו.

* חוק מרוכך – השבוע תעלה בפני ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק הלאום שניסח ח"כ בני בגין. זו הצעה מרוככת, רכה יותר מהצעת החוק המקורית.

אני מזדהה יותר עם הצעת החוק המקורית, ה"קיצונית", כביכול. יתר על כן, גם ההצעה ה"קיצונית" היא כשלעצמה הצעה מרוככת. הכרתי את ההצעה המקורית באמת, שנוסחה במכון לאסטרטגיה ציונית. מי שהיתה שותפה לניסוחו ואמורה היתה להעלות אותו להצבעה בכנסת, היתה לא אחרת מאשר ציפי לבני, אז ח"כית ב"קדימה". אולם היא קיבלה רגלים קרות, ועמדה בראש התוקפים אותו ומציגים אותו כ... "לאומני", רחמנא לצלן.

ובכל זאת אני תומך בחוק המרוכך. בדימוי השקרי שעשו לחוק המקורי, לא היה לו סיכוי לעבור ברוב גדול. כיוון שעיקר משמעותו של החוק היא סמלית, הצהרתית – הנזק מכך שהוא היה מתקבל מתוך מחלוקת כבדה, היה גדול יותר מתועלתו. עדיף חוק לאום פחות טוב שיתקבל בהסכמה רחבה, על פני חוק טוב יותר שיתקבל על חודו של קול.

* חוק מהותה של מדינת ישראל – החוק שמציע בגין נקרא "חוק מהותה של מדינת ישראל", וזה לשונו: "מהות המדינה – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה.

"משטר מדינת ישראל – מדינת ישראל היא דמוקרטיה".

כמובן שאני מזדהה בכל ליבי עם המחויבות לשיוויון זכויות לכל אזרחיה של המדינה. עם זאת, לא היתה סיבה להכניס את המחויבות הזאת לחוק זה. הרי היא מצויה בחוקי יסוד אחרים, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מה שהיה חסר בחוקה המתגבשת, בחוקי היסוד, הוא היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

אולם במחול השדים ובתעשיית השקרים שהציגה את חוק הלאום כסותר, כביכול, את הזכויות השוות של כל האזרחים, לא היה מנוס מלהכניס גם לכאן את המשפט המיותר, כדי להבטיח שהחוק יתקבל בהסכמה רחבה.

ובאשר לנושאים האחרים שהיו בחוק המקורי ונשמטו מהחוק הזה – ניתן יהיה לחוקק אותם בהדרגה בעתיד.

מה שמפריע לי יותר מריכוך הנוסח, הוא העובדה שאין זה חוק יסוד. הסיבה לכך, היא חששו של ח"כ בגין, שכמו במקרים קודמים בעבר, ההתחייבות להסכמה של כל השותפים הקואליציוניים לחוקי יסוד תקבור את החוק.

למרות החשש, היה עליו לעמוד על כך שיהיה זה חוק יסוד ולהיאבק עליו, כי עיקר משמעות המהלך, היא הכנסת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לחוקה. חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת, להבדיל מחוקים רגילים.

יש לתמוך בחוק של בגין ולהעבירו, אך אין זה פוטר את הכנסת ממחויבותה לחוקק את חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* סתירה מהותית – מנדלבליט דוחה את הטענה שהיותו מזכיר הממשלה לשעבר פוסלת אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה. הוא צודק. מה שצריך לפסול אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה הוא היותו היועץ הממשלתי לממשלה. הגיע הזמן להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. יש סתירה מהותית בין התפקידים, מלבד הבעייתיות שבריכוז עוצמה רבה כל כך בידי אדם אחד, בחברה דמוקרטית. איילת שקד תומכת בהפרדת התפקידים, ומן הראוי שתקדם את הרפורמה הזאת, בתפקידה כשרת המשפטים.

* תאווה שלוחת רסן – מה המשותף לשידור הסדרה השרלטנית על רצח תאיר ראדה בשעת שיא בערוץ השני ולמעללי נוני מוזס? בשני המקרים תאוות הבצע והרייטינג שלוחת הרסן מכפיפה אליה כל שיקול של אתיקה ואחריות.

* שחיתות מבאישה – הערכתי: כיוון שהעסקה האפלה שרקחו נתניהו ומוזס לא הבשילה ולא יצאה לפועל, היא תסתיים ללא כתבי אישום. אני משער שלא נחצה הסף הפלילי. אולם מבחינה מוסרית, ציבורית, נורמטיבית, אתית – זאת שחיתות מבאישה יותר מעבריינות פלילית.

* סיפור ישן שמשום מה נזכרתי בו דווקא השבוע – זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד מנהל מתנ"ס הגולן (2001), נסעתי בשבת עם משפחתי ואורחים, באופן פרטי, לאתר תיירות בגולן. שעה שעמדתי בתור בקופה, עבר הבעלים של המקום, ראה אותי, ניגש אליי בשמחה וקרא לי להיכנס, "אתה לא צריך לשלם."

מדובר בחבר, פעיל בוועד יישובי הגולן, שפעלנו יחד במשך שנות המאבק.

"אורי, אתה מעליב אותי. מה קרה? אסור לי להכניס חבר לעסק שלי בלי תשלום?! יש בזה איזו בעייה?"

הוא אמר זאת בכנות תמימה. ואני השבתי: "אין בזה שום בעייה. ואילו הייתי היום אדם פרטי, הייתי נענה בכיף להזמנה. אבל כיוון שאני נושא בתפקיד ציבורי בגולן, איני יכול להיכנס ללא תשלום לאתר בגולן בביקור פרטי."

כעבור כשנה ערכנו ערב שירה של המתנ"ס באותו אתר. לא הייתי מרשה לעצמי לעשות כן אילו נכנסתי לשם באופן פרטי, אפילו פעם אחת, ללא תשלום.

הערה – איני מדבר על אירוח מפנק וממושך לבן שלי במלון פאר. אני מדבר על כניסה לאתר, שבטח עולה 20-30 שקל.

* חיבוק דוב – במגזין התרבות החדש של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, יש פינה העוסקת בתרבות בפריפריה. בכל שבוע לוקחים יישוב אחד בפריפריה, ומציגים את המרחק והזמן ממנו עד מוסדות התרבות הקרובים אליו, על פי הווייז. השבוע היישוב היה בני יהודה בדרום הגולן. נאמר שם שהאולם הקרוב ביותר הוא בית גבריאל, שהמרחק אליו הוא 29 ק"מ ואח"כ בית שטרית בטבריה שהמרחק אליו הוא 49 ק"מ.

במשך 9 שנים ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהוא בעצם רשת מתנ"סים. השלוחה הדרומית שלו היא בבני יהודה. בבני יהודה היו לרשותנו אולם ספורט, בית גיל הזהב, מועדון גדול של היישוב, ספרייה ציבורית (שספק אם בכל הארץ יש עוד כמוה באיכותה וביופייה) ובריכת שחייה. אף אחד מהמתקנים הללו אינו אולם תרבות נוח, זה נכון. אולם כמעט כל המופעים שרצו בארץ באותה תקופה, וכך גם היום, הגיעו גם לשם, ושובצו על פי התאמתם למתקן. טובי האמנים הופיעו שם, וכן בשלוחת חספין, השלוחה הדתית שמרחקה כעשרים דקות נסיעה בלבד.

סמוך לבני יהודה נמצא קיבוץ גשור שבו פועל הפאב "בית בירה פס" שאף הוא מארח מופעים קטנים. במרחק עשר דקות נסיעה מבני יהודה, ליד קיבוץ אפיק, נמצא אמפי-גולן – קיסריה של הצפון, שמארח מדי שנה את מופעי החוץ הגדולים ביותר ומזמן אליו קהל רב מכל אזור הגליל והעמקים.

איני חושד בכוונותיהן הטובות של גזית וליברמן. הרי גל"צ מסומנת כתחנת הבועה התל-אביבית ומקובל שכל התרבות מצויה בגוש דן, והן רוצות לנפץ את התדמית, לחבק את הפריפריה, להפגין אכפתיות ואמפתיה ולזעוק את זעקת תושביה. אולם החיבוק הזה הוא חיבוק דב. שום דבר טוב לא ייצא לפריפריה מהצגתה כאזור נחשל, במיוחד כשהצגה כזאת  פשוט אינה נכונה. וחבל שתושבים ועסקנים בפריפריה משתפים עם זה פעולה.

אגב, גם בקיבוץ הקטן שלי, קיבוץ אורטל בצפון הגולן, פועל פאב קהילתי קטן, "לצ'ה", וגם אליו מגיעים אמנים מן השורה הראשונה. רק לאחרונה הופיע אצלנו אסף אמדורסקי ובעוד שבועיים יופיעו גרייניק ואלתרמן. וכאשר יש הופעה כזאת בפאב של היישוב, זה כאילו האמן מגיע אליך הביתה, לסלון.

* מה עדיף? – אני עוסק בקליטה לאורטל, ובשיחותיי עם המועמדים לקליטה אני מכין אותם לחוויית הנסיעות הארוכות והמרחקים הארוכים, המאפיינת אזור מרוחק ודל אוכלוסין כמונו. אני מספר להם שבמשך ארבע שנים שבהן עבדתי במכללת תל-חי, נסעתי מדי בוקר 45 דקות לעבודה ועוד 45 דקות בערב בחזרה הביתה. ולא פעם ולא פעמיים שמעתי מפיהם, שלהם זה לוקח זמן רב יותר. ההבדל הוא, שהמרחק בין ביתם לעבודה הוא אולי חמישית המרחק בין אורטל לתל-חי.

עם יד על הלב – איך עדיף לבלות 45 דקות בבוקר: בפקק תנועה אפוף עשן לקול צפירות נהגים עצבניים, או בנוף הקסום של מורדות הגולן לעמק החולה?

* בשביל השירים – בבית העצמאות בתל אביב נערך ערב ההשקה לספרו של חברי עופר גביש "בשביל השירים" – ספר בן שני כרכים, המלווה את שביל ישראל בשירים; שיר לכל מקטע, עם הסיפור שמאחורי השיר ואזכור שירים נוספים על האזור, כשהכול מלווה בצילומי אוויר מרהיבים של המסלולים, שצילם דובי טל. עופר והגיטרה הנצחית שלו הנחו את האירוע והובילו את השירה. בין השירים סופרו סיפורים. בין המספרים יורם טהרלב, מרדכי נאור וללי – בתה של נעמי שמר. בין השרים גבי ברלין וזמרת צעירה ומבטיחה, שירן הוברמן.

האירוע היה יפה ומרגש. הדבר המרגש ביותר היה לראות את עופר מתחת לתמונתו הגדולה של הרצל, ליד הדוכן עליו הכריז בן גוריון על המדינה. וכל הזמן היתה לי תחושה שפתאום ב"ג יקפוץ, ידחוף קלות את עופר ויקרא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

* ביד הלשון: סמרטוטון – לחושך פרשת נתניהו/מוזס המושחתת, פירסם רוביק רוזנטל באתר שלו, "הזירה הלשונית" רשימת מונחים הנוגעים לעולם העיתונות. אחד מהם הוא "סמרטוטון", וכך הגדיר אותו רוביק: "כינוי זלזול לעיתונים דלי עמודים ואיכות."

מה מקור הביטוי ומתי הוא נפוץ? העדות המוקדמת ביותר שהיכרתי, היא משנת 1970. הביטוי מופיע בשירו של דן אלמגור (ללחנו של מתי כספי, בביצועו של ששי קשת, מתוך המחזמר "עיר הגברים") "פנקס הקטן". אלא ששם הוא כתוב: "סמרטעיתון".

הציטוט המלא: "למחרת היום כתבו פתאום בסמרטעיתון / משהו מוזר / פנקס הקטן נכנס לפתע למלון / והיכה תייר..

כתבתי על כך בקבוצת פייסבוק בה אני חבר, "העברית שלנו", ולמדתי מחבר הקבוצה דב לבנה, שיש מקור ישן יותר, אך הוא קשור מאוד ל"פנקס הקטן".

המחזמר שכתב דן אלמגור "עיר הגברים", ש"פנקס הקטן" הוא הבולט בין שיריו, מבוסס על סיפוריו של הסופר והעיתונאי האמריקאי דיימון ראניון. המתרגם אליעזר כרמי תרגם לעברית רבים מספריו ובין השאר – את הסיפור "פנקס קטינא". בערך הוויקיפידיה – דיימון ראניון, מופיעה רשימת מילות סלנג של ראניון, שכרמי תירגם לסלנג עברי. בין המילים מופיע "סמרטעיתון".

* * *

ברוך שפטרנו!

ברוך שפטרנו מעונשו של אובמה

שהתגלח על זקננו במשך שמונה שנים

ולא החכים במאום

* * *

משה כהן

אמצעים לפיזור הפגנות

בין שאר האמצעים לפיזור הפגנות משתמשת המשטרה באלות. 

האלות היו אמצעי יעיל מאד בפינוי היישוב עמונה בשנת 2006. בעזרת האלות נשברו עצמות של מפגינים, פוצפצו ראשים, בין השאר של שני חברי כנסת, תת אלוף מיל' אפי איתם, פרופ' אריה אלדד, שנזקקו לטיפול בבית חולים. וזה מקובל כדרכו של עולם. 

והנה ביום 18 בינואר, במשך פינוי יישוב בדואי בלתי חוקי, אירעו התפרעויות קשות נגד המשטרה, לרבות דריסת שוטר, והמשטרה לא השתמשה באמצעים לפיזור הפגנות והתמודדה עם המתפרעים בידיים ריקות. 

לעניות דעתי חסינות לפורעים ערבים נגד אמצעי פיזור נוגדת את עיקרון השיוויון בפני החוק.

לא מתרגשים

אישה יהודייה מתאהבת אנושות בגבר ערבי אלים ושומרת לו אמונים על אף התנגדות בני משפחתה.

הוא נהג להכות אותה ואף השאיר בה סימנים. והיא בכל זאת שמרה לו אמונים. ואיך הוא גמל על נאמנותה, לקח אותה במכוניתו, גרר אותה בשדה ופיצפץ את ראשה באבן. 

אז מה בכך, עוד מעשה פלילי של יומיום.

לא כך לדעתי, במעשה זה יש אכזריות ורשעות יוצאות דופן. 

ולמה אני נדרש לנושא, כי למרבה הפליאה הציבור והתקשורת אדישים ולא מתרגשים מהרצח המתועב של תהילה נגר על ידי ראיד רושרוש. 

בתקשורת זו מדיניות לא להביע דעה שלילית ולא למתוח ביקורת על ערבים כדי לא להפריע לדו-קיום בין העמים. כשמדובר בסיבות לסכסוך השאלה הנשאלת היא: "איפה טעינו, ואיפה לא?"

והערבים הם קורבן תמים. 

אז ניחא, אלה הפרטנרים שלנו לדו-קיום ועלינו לקבל אותם. 

ואותם פרטנרים דורסים למוות שוטר שבא לבצע פסק דין של בית משפט להריסת בנייה לא חוקית. גם כאן טוענים האנשים הנאורים שאין הוכחה שערבי דרס את השוטר, שהרי גם בהצתות לא הוגשו כתבי אישום.

נראה לי שהמשל אינו דומה לנמשל, כי אם לא ניתן להוכיח פשע הצתה מחוסר ראיות, הרי  פשע דריסה ניתן להוכחה. 

ומה בדבר הח"כים הערבים המסיתים כל הזמן נגד מדינת ישראל, וגורמים למעשי איבה וחבלה. גם אלה פרטנרים שלנו. 

אבל הדו-קיום בין העמים, מה יהיה עליו? 

פיתרון הזוי

אנשים נאורים במקומותינו, לרבות גנרלים בדימוס, מודאגים שלערבים יהיה רוב בארץ וגם מניפים שלטי חוצות בעניין זה. כל הכבוד לדאגתם, סוגייה זו מכונה לפעמים מאזן דמוגרפי. מן הראוי לתת עליה את הדעת. אך מה הפתרון המוצע על ידי האזרחים המודאגים – להקים מדינה ערבית לצידה של מדינת ישראל. יש להניח שהמדינה הערבית תקלוט מיליוני "פליטים" ערבים שייצרו רוב מוחץ של ערבים בארץ-ישראל בין הים לירדן, שבמוקדם או מאוחר יסתערו על גבולות מדינת ישראל. 

איזה מין "פיתרון" זה?

פרטנרים לשלום

הח"כים הערבים הסיתו את הבדואים להתנגד בכוח להריסת בנייה בלתי חוקית ולהתפרע עד לדריסה למוות של אחד השוטרים.

והיום מתקיימות הפגנות הזדהות עם הבדואים. ראיתי שבהפגנות אלו מונפים דגלים, רגע, איזה דגלים אלה? דגלי אש"ף. 

חשבתי לתומי שהבדואים הם אזרחי מדינת ישראל, ואם רוצים הח"כים הערבים להפוך אותם לפלסטינים, אין זאת כי אם מטרתם לעשות דה-לגיטימציה של מדינת ישראל. 

פרטנרים כאלה אינם מבשרים טובות ל"תהליך השלום".

תקשורת מאוזנת

כמו כל בית ישראל צפיתי אף אני בטקס ההשבעה המרשים של הנשיא טראמפ בערוץ 1. 

בתום הטקס השמיעו חברי הפאנל דברי פרשנות: יש תנועת מחאה גדולה נגד טראמפ. לדוגמה הביאו הפגנה סוערת בהשתתפות 400 מפגינים. אוי ואבוי!

אבל רגע, האם לא ראינו בשידור מיליוני אנשים שבאו להשתתף בטקס, עמדו שעות תחת הגשם והריעו לו בהתלהבות. מימי לא ראיתי מיספר גדול כזה של אנשים. 

האין זה שווה התייחסות כמו הפגנה של 400 איש? מה הם בינינו כמה מיליונים של תומכים בטראמפ. זה לא מעניין. 

מי אמר שאין איזון בשידור הציבורי. 

רזי בתבהלה (פניקה)

האזנתי הבוקר, 22 בינואר, לתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל ותמהתי. הייתי מצפה משדרן ותיק ומנוסה לקצת יותר איפוק ואיזון. האיש הפגין פניקה גמורה, ראיין אנשי שמאל (תמר זנדברג) וישראלים יורדים השותפים לפניקה שלו, ולטענתו נשא טראמפ נאום כוחני, בוטה, פופוליסטי וכו'. אחד הטעונים ההזויים נגדו "יש לו גישה עסקית," שאני לא יודע מה זה. 

טוענים נגד טראמפ שהוא "בלתי צפוי". סליחה, שמעתי גם אני את נאומו ובדרך כלל אני מבין את הנשמע. טראמפ דיבר בקול צלול וברור ואמר דבר דבור על אופניו, בלי למצמץ ובלי לקרוץ. לא היה בו שום דבר עמום או בלתי צפוי.

רבים האנשים המתגעגעים ל"פוליטיקלי קורקט" של אובמה, אך אני כישראלי איני מתגעגע אליו, שיעביר החלטות נגדנו באו"ם, שיאשר נשק גרעיני לאיראן, שיטיל את האשמה לכל האסונות בעולם על הבנייה בשטחים...לא. 

מה הקשר

יכול אדם להיות ראש ממשלה טוב ולהיכשל בקבלת מתנות. זה לא קשור. אם עבר עבירה שישלם קנס, אבל זו איננה סיבה להדחתו, כל עוד העם בוחר בו ורוצה אותו.

אם מעיינים בתנ"ך רואים שהיו מנהיגים דגולים, שהושיעו את העם מבלי להיות נזיר סגפן. דוד המלך לא התנזר, יפתח הגלעדי היה "בן אישה זונה" שהוביל כנופיות שודדים. שמשון היה זנאי.... בלי להשוות. 

משה כהן

ירושלים 

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ז. שמענו שאתה חתיך

עבודתי כמורה בתיכון של הרצליה, העניקה לי חווייה נוספת, שעליה אני בטוח שלא מלמדים בשום סמינר למורים.

מה עושים עם מכתבי אהבה הנשלחים למורה? 

למזלי לא היו אלה מכתבי תלמידותיי מהתיכון, שנגדן אולי היצר הטוב שלי  היה מתקשה להתמודד, אלא תלמידות מכיתה ח' של בית ספר ברנדיס הסמוך לתיכון שלי.

יום אחד, עם גמר שעות ההוראה, אני חוזר לקטנוע שלי ומוצא בכיס מגן הרוח דף תלוש ממחברת, שבו כתוב: 

"שמענו שאתה זה שכותב ב'מעריב לנוער' את יומנה של איה הג'ינג'ית. תגיד לנו אם זה נכון.."

כמורה בישראל מצאתי לנכון שלא לענות על המכתב המתגרה, אבל בשבוע הבא, כשהחניתי את הווספה ברחוב, דאגתי להעמיד אותה במקום שניתן לראותה מחלון הכיתה שלי. התכנון התגלה כמוצדק ואכן בשיעור האחרון הבחנתי בקבוצת תלמידים החולפים ליד הקטנוע ובכמה בנות הפורשות מהחבורה ומכניסות פתקים לכיס המגן. הפעם מצאתי יותר ממכתב אחד, ובו היו כמה מכתבים נועזים של בנות המציעות לי חברות.

בשבוע שלאחר מכן גדל מיספר המכתבים והדבר החל לשעשע אותי. למזלי כתבתי על הפרשה בעיתון "מעריב לנוער" ולכן אני יכול להעתיק לכאן קומץ מזערי מהמכתבים שקיבלתי:

"...כולן כותבות לך, אני כנראה גם כן מאוהבת ואני מקווה שתענה לי. אנחנו כבר מבוגרות, בכיתה ח' תאר לך, כדאי לך להתחיל איתנו."

"...סיפר לי אחד מתלמידיך שאתה חברמן וכולם אוהבים אותך, לכן אל תאכזב אותי וענה לי."                               

 "...אני הכותבת הוותיקה שלך. אין לי חשק לכתוב הרבה, כי אני הולכת כעת עם גבס, בשבוע הבא אכתוב יותר."

 "אני כותבת לך פעם ראשונה. שמעתי שאתה חתיך ואני רוצה להיפגש איתך יום אחד."

"...מדוע אתה לא עונה, מה אתה חושב את עצמך יותר מדי. יש לי אחות בשמינית, נורא חתיכה, אני סיפרתי לה את כל זה באחד הערבים וסיפרתי לה שאני מאוהבת בך, למחרת היא סיפרה לי כי צעקתי את שמך מתוך שינה."                                                       

"...אנחנו נורא כועסות עליך שאתה לא עונה. אנחנו הבנות (8) ראינוך פעם אחת ובמבט ראשון התאהבנו בך, האם רוצה אתה להתחיל איתנו? אני שואלת אותך את זה על יסוד שאמרו לנו שאתה לא נשוי..."

בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק, בייחוד אחרי שהן התחילו להאשים אותי בגבהות לבב, וכתבתי להן מכתב תשובה חינוכי.

את קפיצות השמחה שליוו את הנערה הראשונה שמצאה את המכתב שלי, קשה לתאר. היא רצה על הכביש, עם יד מורמת  האוחזת  במכתב שלי, כשכל הנערות האחרות רצות אחריה ומנסות לחטוף ממנה את הדף. התחילה חליפת מכתבים, שבו אני כמורה מתקן להן את השגיאות בעברית ומטיף להן מוסר שעליהן להקדיש את זמנן ללימודים ולא לשטויות כמו התכתבות עם מורה, שיכול להיות הסבא שלהן.

כשסיפרתי את הדבר לראובן ינאי, העורך של "מעריב לנוער", נדלק מיד חושו העיתונאי והוא הציע לשלוח צלם, שיצלם את המפגש שלי עם התלמידות. מובן שהסכמתי, (מתי התנגדתי אם מישהו הציע לי לכתוב לעיתון?) 

כתבתי לבנות  (שכיניתי אותן נכדותיי) שצריך לעשות סוף לשעשוע והצעתי להן להיפגש לפגישה ראשונה ואחרונה. הוספתי שייקחו בחשבון שיבוא גם  צלם והדבר יפורסם ב"מעריב לנוער".

הפעם ראיתי מהחלון רק ארבע בנות, אבל לפי קפיצות השמחה שלהן ידעתי שבשבוע הבא הן תגענה.

ואכן זה קרה. נפגשתי עם ארבע הבנות שחיכו עד שאגמור ללמד, ודאגו לא להפיץ את הסוד לאחרים לבל תהיה להן תחרות. בפגישה, שני הצדדים הפגינו ביישנות, במיוחד אני, אך כבוגר הרציני לחצתי יד לכל אחת מהן, והוספתי בחצי הומור, שאם הן תרצינה לחזור ולהתכתב איתי, אז רק אחרי שיגיעו לגיל 18. הרשתי לבנות לכתוב לי רק עוד מכתב אחד, בתנאי שבו הן תספרנה לי על ההתכתבות מנקודת המבט שלהן.

בין הילדות התבלטה ילדה אחת, עליזה שמה, חמודה אמיתית  שידה הייתה חבושה בגבס, והיא הבטיחה לי שתכתוב. 

בשבוע שלאחר מכן  מצאתי בכיס המגן את המכתב האחרון, והריהו כפי שנדפס במעריב לנוער, בהמשך לסיפור שלי.

שלום הדוד של איה,

...זה היה באחד הימים, מבחנים לא היו באותו יום וראינו את הווספה. רעיון צץ במוחי, מאחר שידעתי שבעל הווספה כותב את "איה הג'ינג'ית", וידעתי כי היה גם פלמחניק, וכנראה איננו מאותו סוג של אנשים בעלי אף ארוך, לכן חשבתי שלא יהיה נורא אם קצת נשגע ונמתח אותו. מלאת התלהבות ישבתי בשיעור וכתבתי מכתב אהבה (אם אפשר לקרוא לזה כך, כי ניסיון לא היה לי). שמנו את המכתב על הווספה וכולנו היינו מתוחות, רצינו שהשבוע יחלוף ואולי נמצא תשובה.

בשבוע הבא הצטרפה אליי אחת החברות שקראה לעצמה "הנכדה האוהבת חתיכים" ואני "הנכדה הוותיקה עם הגבס" וכתבנו שני מכתבים.

בשבוע הבא שוב הצטרפה אחת שנשארה בלי שם, לכן נקרא לה "הנכדה בלי שם", אחריה הצטרפה עוד אחת "הנכדה החולה בשפעת אהבה". לאט לאט הגענו לשבע בנות כותבות. 

השבועות חלפו, תשובות לא קיבלנו. חלק נטשו את המערכה ונשארנו רק ארבע. הרביעית גם רצתה לעזוב, אבל בדיוק באותו יום קיבלנו תשובה. כשסיפרנו ליתר על התשובה, היינו מלאות התלהבות, הן רצו לחזור אלינו בחזרה, אולם לא קיבלנו אותן. נשארנו ארבע.

בתשובות שקיבלנו, כל אחת קיבלה כינוי לפי מכתביה. לפעמים נשאנו גם עלבונות מהמכתבים שקיבלנו. לעצמו הוא קרא בשם "סבא"  ולנו בשם זאטוטות, או פספוסיות ונכדות. בקיצור הווספה מילאה את תפקידה ב99%. לא שמנו מכתבים רק בתום הלימודים. היינו גם בלשיות. נודע לנו על אסיפת מורים באחד הערבים וגם על מסיבה, ושמנו גם אז מכתבים.

יום אחד קרתה לנו תקלה, נודע לנו על  סוחב מכתבים, ועד שהצלחנו לסחוב ממנו את המכתב בחזרה, כמעט קרה רצח. מזל שהמורה הפרידה בינינו, והחזירה לנו את המכתב, בלי שידעה בכלל אל מי הוא נכתב. 

אחר כך מצאנו את המכתב של אותו "אהוב" המודיע לנו על סיום הפרשה, והסוף הוא כפי שאתם רואים.

בשם כל הנכדות,

עליזה

הנכדה עם הגבס (כבר הורידו לי).

לסיפור הזה היה המשך  אחרי ארבע שנים.

יומיים לפני שעמדתי להתחתן עם אשתי דיצה, נשמעה דפיקה בדלת הסטודיו שלי ושתי נערות חמד הופיעו בפתח ובישרו לי שהן בנות שמונה עשרה ובשבוע הבא הן מתגייסות לצבא. אחת מהשתיים, עליזה, היתה יפהפייה מלאת שמחת חיים, ואם היתה מגיעה חודשיים קודם לכן, אולי, מי יודע אם לא הייתי מהסס לפני שהצעתי לאשתי את הצעת הנישואין הגורלית... 

המשך יבוא

* * *

חיי היהודים בארץ ישראל (1913)

https://www.youtube.com/watch?v=ZWeIvZprmTY

מומלץ!

* * *

מתי דוד

1. מה אומר בן דרור ימיני?

העיתונאי האמין והרציני ביותר לדעתי כותב היום [19.1] ב"ידיעות אחרונות" מאמר על מה שהתחולל בפינוי אום אל-חיראן. "רוב בני השבט חשבו שמדובר בהצעה הוגנת ומספקת ועבר ליישוב חורה. הצעה שכללה מגרש של דונם, כולל תשתיות. צעירים מעל גיל 24 קיבלו גם הם יחידה עצמאית. פיצוי כספי של 100 אלף שקל. רק המיעוט שבמיעוט חש שיש לו גיבוי אדיר של פעילי גופי שמאל קיצוני במימון הקרן החדשה לישראל ביחד עם פעילי בל"ד והתנועה האיסלאמית, ובסיוע הון רב שהגיע מאירופה, הם הפכו את המאבק נגד ישראל ולא נגד פינוי.

"זו הקואליציה האדומה-ירוקה של השמאל הקיצוני והאיסלאם הקיצוני שבחשה נגד כל הסדר למען הפזורה. גופי שמאל קיצוני הפעילו מכונת תעמולה אנטי-ישראלית חובקת עולם יחד עם מאמרים ב'הארץ'." ראוי לקרוא המאמר המלא בעיתון ולהפיצו.

2. הלאומיות הפטריוטית חוזרת

"התקינות הפוליטית" יורדת. הפטריוטיזם הלאומי חוזר למוקד השיח הציבורי.  תחושת אובדן הזהות וניתוק מערכים לאומיים מול העולם הפלורליסטי, על-פי המודל של אובמה, גרמו להתפרצות של זרמי העומק ששטפו את ארה"ב לטובת חזרה ללאומיות.

המהפך הפוליטי בארה"ב, על-רקע בחירתו של טראמפ לנשיא, יוביל לתהליכים רבי חשיבות בהתנהלות הפוליטית, החברתית, התקשורתית והכלכלית בארה"ב ובעולם. "התקינות הפוליטית" שהובילו האליטות באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה כשלו והגיעו לקיצן. האליטות שהובילו לגלובליזציה, לרב-תרבותיות ולחברה פתוחה, גרמו למשבר פנימי עמוק שיחייב שינוי.

בוויכוח בין הליברלים הקוסמופוליטיים, שרוצים לתקן את העולם, לבין הפטריוטים הלאומיים המקומיים, שרוצים קודם כל לתקן לעצמם את עולמם, ניצחו כבר האחרונים. בכל המערכות השלטוניות והחברתיות, יתעצם בקרוב תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי, על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי.

"התקינות הפוליטית", אותה הוביל הנשיא הפורש אובמה, בשיח הציבורי, התקשורתי והדיפלומטי בעולם, במהלך שמונה שנות כהונתו, התנפצה סופית על-רקע ניצחונו של טראמפ וכישלונה של קלינטון. הכישלון הגדול ביותר של אובמה ושל "התקינות הפוליטית" היה סירובו להגדיר ולקרוא לטרור של האיסלאם המשתולל – "טרור אסלמי". הוא נכשל בכך שנימנע לקרוא כך לתופעה הבלתי נסבלת הזו, שקורבנותיה היו מדינות בכל העולם, בשם "התקינות הפוליטית" המנותקת מהמציאות.

תהליכים אלה של חזרת הלאומיות הפטריוטית למרכז הבמה במקום "התקינות הפוליטית" היורדת בארה"ב, בעקבות ניצחונו של טראמפ, ישפיעו בוודאות על מהלכים דומים גם במדינות אירופה. סימנים ברורים להשפעה זו קיימים כבר בחלק ממדינות אירופה שבשנה הקרובה יערכו בהן בחירות.

מדוע הרגשת הלאומיות חוזרת?

כפי שהדברים נראים כיום, בארה"ב וגם באירופה, הרגשת הלאומיות חוזרת בגדול למרכז הבמה, במקום הפלורליזם, הרב תרבותיות, הליברליות ו"התקינות הפוליטית". הצורך האנושי הבסיסי של השתייכות לזהות אתנית, תרבותית והיסטורית הוא המנוע של חזרה ללאומיות הפטריוטית.

תחושות אובדן הזהות וניתוק מערכים לאומיים מול העולם הפלורליסטי, על-פי המודל של אובמה, גרמו להתפרצות של זרמי העומק ששטפו את ארה"ב לטובת חזרה ללאומיות. שמונה שנות ממשלו של אובמה, שבהן שלטה הרוח הליברלית של "תקינות פוליטית" שקודמה על ידו באופן אגרסיבי בתקשורת ובאקדמיה, לטובת זהות גלובלית, גרמו למהפך חברתי ופוליטי באמצעות בחירתו של טראמפ.

הגל ההיסטורי העובר על החברה האמריקנית, שכולל משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, שנובעים גם מדעיכתה של ההגמוניה העולמית האמריקנית, כולל שרשרת כישלונות צבאיים ומדיניים של ארה"ב בשנות כהונתו של אובמה.

אובמה היה אדריכל הכניעה של העולם החופשי והתרבותי בפני האיסלאם הקיצוני. אובמה הנהיג מושג פוליטי חדש, "הנהגה מאחור". הוא הפגין עייפות מתפקידו כמנהיג העולם החופשי ובכך סלל את הדרך להצלחת המעורבות התוקפנית של רוסיה באוקראינה ובסוריה.

הלאומיות חוזרת למרכז הבמה גם במדינות אירופה. תהליכים דומים לאלה שהתחוללו לאחרונה במערכת הבחירות בארה"ב ובחירתו של טראמפ, מתעצמים וגוברים בבריטניה, בצרפת, בגרמניה ובמדינות מזרח אירופה. תהליכים של חזרה לפטריוטיזם לאומי והינתקות מה"תקינות הפוליטית" הקוסמופוליטית.

בבריטניה: משאל העם שבו ניצחו התומכים בהיפרדות מהאיחוד האירופי היה ביטוי לרצונם של הבריטים לחזור לסיסמה ולשאיפה הלאומית "בריטניה קודם" והינתקות מה"פוליטיקל קורקט".

בצרפת: ניצחונו של פרנסואה פיון בבחירות המקדימות במפלגת המרכז ימין, וכישלונו של סרקוזיי נבעו מהעובדות הבאות: פיון לא היסס להאשים את המוסלמים בטוטליטריזם אסלאמי, שמנוגד לעקרונות הרפובליקה. הוא קרא להטיל "פיקוח אדמיניסטרטיבי" על האחים המוסלמים. תמך בהטלת איסור מוחלט של פעילות פוליטית במימון מדינות זרות שנקב בשמן, סעודיה וקטאר. פיון יתמודד מול מרי לה פאן על נשיאות "צרפת החדשה"גם בגרמניה, בהונגריה, ביוון, בפולניה ובספרד, גוברים הקולות של הרצון להחזיר את הלאומיות למרכז השיח הציבורי.

קולות אלה מגבירים את המשבר באיחוד האירופי. בכל המערכות השלטוניות והחברתיות במדינות אירופה, הולך ומתעצם תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי של "התקינות הפוליטית".

* * *

אהוד בן עזר

מוצ"ש נהדר בפילהרמונית עם הקלרניתן הגאון הצעיר מרטין פרסט

הפתיחה לאופרטה "קנדיד" של לאונרד ברנשטיין [1918-1990], שנמשכה רק כ-5 דקות, בניצוחו של אוסמו ונסקה, היתה מסעירה ומהנה בצורה בלתי רגילה עם טעם של עוד.

הקונצ'רטו לקלרנית [קלרינט] ולתזמורת כלי קשת עם פסנתר ונבל, של המלחין היהודי-אמריקאי אהרון קופלנד  [1900-1990], שאותו כתב ב-1947לבקשת הקלרניתן בני גודמן, היה מדהים לא רק בזכות המוסיקה והתזמורת אלא בעיקר בזכות הקלרניתן הגאון הצעיר, מרטין פרסט, בעל הבלורית הצהובה, שהפליא לחלל בקלרניתו, בייחוד בקדנצה הממושכת שבין הפרק הראשון לאחרון, שנשמעה היטב בחללו הענק של ההיכל. הקהל הקשיב כמוקסם לשמע הפלא המנוגן באוזניו והגיב במחיאות כפיים ממושכות. פרסט נחשב כיום לאחד הקלרניתנים הטובים בעולם. והפלא לא נגמר. הוא המשיך עם התזמורת בקונצ'רטו לקלרנית ולתזמורת של ארטי שו [1910-2004]. שו היהודי [ארשבסקי] היה מלחין וקלרניתן בניו יורק והיה אחד ממייצגיו הבולטים של הביג בנד סווינג. הקונצ'רטו שלו היא חגיגה לאוזניים. יש בו לא רק מאפיינים של ג'ז [גם בתוספת תזמורת ג'ז קטנה בשולי הבמה] אלא גם הד לנעימות יהודיות של כליזמרים, ועל הכול הגאונות של מרטין פרסט, ששבה את לב הקהל כולו וגם העניק שני הדרנים. באחד הקטעים המעניינים לקראת סוף יצירתו של ארטי שו מתנהל דיאלוג מקסים בין שתי מערכות תופים משני צידי הבמה למעלה. בקיצור, עולם חדש מופלא מתגלה למאזין, והביצוע הוא ממדרגה ראשונה, כולל האקוסטיקה של ההיכל שמשמרת כל ניואנס קטן של הקלרנית. 

בחלק השני נוגנה הסימפוניה מס' 4 אופ' 29 ["הבלתי נכחדת"] של המלחין הדני קרל נילסן (1865-1931] משנת 1916, אשר דומה כי חלק ניכר, אם לא רוב הקהל, שמע אותה לראשונה. הביצוע היה מרהיב וסוחף, והכניס, לפחות אותי, להלך-רוח של שקיעה בתוך המוסיקה מתוך עונג מתמשך והולך. כמין בריחה מוחלטת מן המציאות על עולם אחר, מפעים.

זה היה אחד הקונצרטים הטובים של העונה, למרות שלמראית-עין לא היו בו יצירות מסעירות, והקהל גם לא ידע מראש על גאוניותו של הקלרניתן הצעיר.

* * *

יהודה דרורי

1. כל השמאל בעולם נגד טראמפ

חלום הבלהות של השמאל האמריקאי והעולמי (המעדיף להיקרא "ניאו-ליברלי"... יאעני...) התממש לעיני מאות מיליוני אנשים בכל העולם, כאשר אדם חזק ופראגמטי עמד לפני המיקרופונים ואמר לכל הניאו-ליברלים האמריקאים והשמאל העולמי, ששילטונם הסתיים והוא לא יאפשר להם יותר להיות האליטות שיכתיבו לציבור ולעם מה לעשות.

ב-8 השנים האחרונות הייתה לשמאל האמריקאי עדנה – ננבחר מועמד שחור וכריזמטי שהם יכלו לעשות בו מה שרצו בניצול חוסר ניסיונו. (כמו הגירה בלתי מבוקרת של מסכני העולם לארה"ב.). דבר לא נעשה בארה"ב עצמה למען המובטלים ודלת העם (כי הם "החיילים" של צבא השמאל ויש להשאירם בעוניים). כמעט שכחתי, נעשה ניסוי כושל לזרוק פירורים לציבור בצורת איזה ביטוח בריאות יקר וחלקי.

כתקוות השמאל עם היבחרו של אובמה, הוא נכנע לאיסלאם העולמי, ניתק את ארה"ב מטיפול בקיני טרור ואפילו שיחרר מאות טרוריסטים לחופשי מכלא גוואנטנמו. ובעיקר, לפי סמכותו,  אובמה מינה בסביבתו אלפי משרות רק ל"ניאו-ליברלים", ורוב המנויים לתפקידים באדמיניסטרציה שלו הובאו מהקליקה הניאו-ליברלית לרבות... מוסלמים קיצוניים שהיו יועציו הקרובים.

מיליארדי דולרים מכספי משלם המיסים האמריקאי מועברים כל שנה לתמיכה בארגונים שונים של השמאל, התומכים כביכול בדמוקרטיה ובזכויות אדם, ואפילו ב...טרור איסלאמי (דרך אונרר"א...) – אין בדיקה מעמיקה ואין בקרה. אבל יש לצפות שכל זה ייפסק עכשיו ועל כך השמאל מוציא לרחובות את גדודי החלכאים והנדכאים שטיפח במשך שנים להפגין נגד האדם שיש להם יותר סיכוי להתקדם בעזרתו מאשר עם צבועי השמאל והניאו-ליברליזם.

יש להם הוצאות כספיות רבות להפגנות אלו, אבל יש מי שיממן אותם (קרן קלינטון למשל...) ראינו כיצד מועמדת זוטרה לנשיאות בשם ג'יל שטיין שילמה עשרות מיליוני דולרים לספירה מחדש של הקולות במיספר מדינות (לבטח בשליחות הילרי קלינטון והשמאל האמריקאי). ההפגנות של הנשים בכל העולם הינן חלק מטקטיקה בולשביקית ידועה, וכיום פשוט מגוחכות. אבל אחר כך הם יארגנו הפגנות של השחורים, וכשזה ייגמר, הפגנות של היספנים, וכשזה יגמר הפגנות של... נרקומנים. הם ינסו להבעיר את הרחובות אבל הם ייכשלו כי נושא החוק והסדר לא נמצא בידם... והנשיא הנבחר החדש מאוד מאמין בחוק וסדר – בניגוד מוחלט לאמונה הניאו-ליברלית. ואצלנו? השמאל הישראלי כבר מזהיר אותנו (כמו הפלסטינים) על "ההשלכות הנוראות והאיומות" אם טראמפ יורה על העברת שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. הכי גרוע, מבחינתם, שהם מניחים שלא יקבלו יותר תמיכות ממשרד החוץ האמריקאי לכל האירגונים הקיקיוניים שלהם, התומכים רק בזכויות הפלסטינים... אולי יעשו לנו הפגנות גם פה (למען הסולידריות השמאלנית הבינלאומית...) אז אנחנו נשב מול הטלוויזיה, נביט בהם הולכים לחסום צמתים וחוטפים מכות מהשוטרים ונהנה מהיללות שלהם על פאשיזם ושאר המארות והקללות המוכרות לכולנו.

2. עשר סיבות להתנתק מפתרון "שתי המדינות"

נתחיל מסיפור מימי נפוליון. הקיסר הגיע במסגרת ביקור לעיר קטנה בצרפת ומיד הוזעק אליו ראש העיר לנזיפה: "מדוע לא צילצלו בפעמונים לכבודי?" דרש העריץ הקטן.

ראש העיר הצנוע אמר לו  בנחת: "כבוד הקיסר, יש לי עשר סיבות לכך.  הראשונה: אין לנו פעמונים.."

קטע אותו נפוליון ואמר לו: "אני מוותר על שאר הסיבות."

ישנן כיום 10 סיבות מדוע "2 מדינות ל-2 עמים" אינו פתרון ישים, הוגן או מקובל, מכיוון  שגם הפלסטינים וגם ישראל אינן רוצות בו... לכאורה היה המאמר הזה יכול להסתיים כבר פה אבל העולם והאו"מ עדיין מקשקשים לכל בקופסת המסכנים המכילה את המילים "2 מדינות.."  וכיו"ב ומתעלמים לחלוטין מכך, מנסים ברוב איוולתם (או בורותם) לכפות משהו שאף אחד לא רוצה. על כל אחד מהצדדים, אבל נמשיך:

הסיבה הראשונה – שטח פלשתינה כולה, משני עברי הירדן, ניתנו ע"י חבר הלאומים (מה שקדם לאו"מ) ליישות יהודית, פה אחד בהצבעה בהתכנסות ובדיון בסן-רמו בשנת 1922 (אימצו למעשה את הצהרת בלפור).

הסיבה השנייה – בשנת 1924 ממשלת בריטניה החרימה את השטח של פלסטינה בצד המזרחי של הירדן לטובת הקמת מדינה ערבית (הנקראת כיום ירדן). והשאירה את כל שטח ארץ-ישראל מערבית לירדן לטובת יישות יהודית וכאן כבר בוצעה למעשה הסיסמה: "שתי מדינות לשני עמים" !

הסיבה השלישית – ב-1924 התכנס "חבר הלאומים" ושוב, בהצבעה פה אחד קבע (מה שמהווה את החוק הבינלאומי כיום) זה המגדיר  שייכותו של שטח פלשתינה ממערב לירדן  כשטח ששייך ליהודים בלבד, דהיינו, למדינת-ישראל , ואין לפיכך זכות לאף אחד לחלק אותו או לקרוע ממנו שטח לטובת מישהו אחר. לפיכך, כל "ההתנחלויות" נמצאות בשטח יהודי חוקי ממש כמו... תל-אביב...

הסיבה הרביעית – הריאקציה המוסלמית להחלטת חבר הלאומים על שייכות השטח ממערב לירדן ליהודים, הביאה להחלטה דתית חמורה מצידם (פתוואה) המגדירה את ארץ ישראל כולה כאדמה ערבית קדושה שאין לכופרים  (היהודים) כל חלק בה (לכן  עד היום קיים עונש מוות למי שמוכר שטח בארץ ישראל ליהודי, עונש המוכר והמבוצע ע"י הרשות הפלסטינית).התרבות הפלסטינית הינה מוסלמית קיצונית!

הסיבה החמישית – לפיכך, החלטת האומות המאוחדות משנת 1947 לקבל את המלצת הוועדה המיוחדת לחלק את ארץ ישראל בין היהודים והערבים נדחתה טוטאלית ע"י הערבים ואף הביאה לכך שצבאות מ-7 מדינות ערביות שכנות פלשו לארץ ישראל במטרה לגרש את היהודים ולממש את כל השטח לערבים. הן הפסידו בגדול... רוב השטח נשאר בידי היהודים והוקמה מדינת ישראל.

הסיבה הששית – חלק משטחי יהודה ושומרון נכבשו ב-1948 ע"י הצבא הירדני וזה היה הכיבוש! לפיכך אנחנו לא יכולים להיחשב ככוח כובש ביהודה ושומרון אלא הכוח המשחרר מהכיבוש הירדני (עם אינו כובש בארצו!) והאוכלוסיה הערבית שם אינה חיה תחת כיבוש אלא בחסות ישראלית.

הסיבה השביעית – כל גורם מוסמך ואקדמאי עומד על כך שמבחינה כלכלית וגיאוגרפית, שטחי יהודה ושומרון אינם מהוים יחידה המסוגלת להוות מדינה תוססת ועצמאית. התלות העתידית בנושאי אנרגיה ומים בישראל, והעובדה שהשטח הפלסטיני יהיה ללא יציאה לים וללא גבול משותף עם אף מדינה ידידותית! (ירדן איננה מוכנה לגבול משותף עם הפלסטינים כפי שנאמר במפורש ע"י הדרישה הירדנית  ב"הסכם השלום" שבין ישראל לירדן).

הסיבה השמינית – לא רק שהשטח של יהודה ושומרון אינו מראה שום תקווה לעצמאות כלכלית ואקולוגית, אלא גם שתושבי יהודה ושומרון מפולגים בין חמולות השומרות על איבה הדדית בנות מאות בשנים, ומכאן שאין סיכוי לשלטון יציב ובר-קיימא... ואם גם יורשו לחזור מאות אלפי פליטים פלסטינים, ייווצר תוהו-ובוהו, ומתחים חברתיים מסוכנים יקרעו את החברה הפלסטינית לגזרים.

הסיבה התשיעית – הרשות הפלסטינית הודיעה מראש שלא תאפשר לאף יהודי להתגורר בשטחה! הגישה הנאצית הזו (יודנריין) לא מקובלת על ישראל, ומכאן שלא תורשה מדינה עם אידאולוגיה כזו של שינאה להיבנות או להתקיים לצד ישראל, בייחוד אם יהיו ישובים יהודים בשטחי הרשות.

הסיבה העשירית – כל הסכם שהוא ליישות פלסטינית עצמאית לצד ישראל יהיה בתנאי מפורש של פירוז היישות הפלסטינית. הפלסטינים מצידם הודיעו מיספר פעמים שהם רואים בדרישה זו עלבון לכבודם ולא יסכימו איתה. אין בישראל מנהיג קיים או עתידי שיסכים לוותר על דרישה זו.

מניתי פה אחד לאחד מדוע סיסמת "2 המדינות" אינה רלבנטית לנושא ההסדרים עם הפלסטינים, אבל כל אחד יגלה בעצמו איזה נימוקים הזויים ממציאים "דורשי טובתנו".

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי!

והפעם מובא לכבוד השבעתו של דונאלד טראמפ כנשיא ארה"ב

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

* * *

יוסף דוריאל

POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY

אהוד בן עזר היקר,

כל הכבוד על מאמרך "בעתיד הנראה לעין" ["חדשות בן עזר", 10.2.11, גיליון 616], בו בנית פרדיגמה מדוייקת על עתיד האנושות בטווח "הנראה לעין".

חבל שאינך יכול להעביר סמינר מתאים למימסד המודיעיני שלנו, שהוכיח בוּרוּת מוחלטת במישור זה, החל מכישלונו המונומנטאלי במלחמת יום הכיפורים ועד לפיגור של שבע שנים בפיענוח פרדיגמת ההתנהלות של יאסר ערפאת, שכל בר-דעת יכול היה לחשוף תוך שנה מהסכמי אוסלו.

מה שנעלם מעיניך (כמו מעיני רבים אחרים) זה – תהליך התפתחות הדת החדשה באמריקה, שעומדת להרוס את מעמד מנהיגותה בהגנת  העולם החופשי. זוהי דת ה-PC שאני קורא לה – POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY – התקינות הפוליטית הצבועה, שמפיצה אידיאולוגיה חולנית המטיפה לשנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית לטובת העמים "המקופחים".

הייתי עד להתחלת צמיחתה באקדמיה האמריקאית, עם פרופסורים ודוקטורנטים שהתמסרו להפצתה – עד שהשתלטה על ציבור גדול של בוחרים נאורים במפלגה הדמוקרטית. הופעת הנשיא האנטי-אמריקאי חוסיין אובמה היא רק תוצאה מהצלחת הדת החדשה. בספרי "ללמוד מהחיים" ניסיתי לתאר את תופעת אובמה לא כהצלחתו של כסיל להגיע לפסגת השלטון אלא – כתוצאת אובדן שיקול הדעת הרציונאלי של אוכלוסייה גדולה שבחרה בו. כך, שגם אם אובמה לא ייבחר מחדש, יש לנו עניין עם סכנה של מפולת תרבותית בעולם המערבי, שאם לא יקום כוח לעצור אותה נראה יותר ויותר מנהיגים מסוגו של אובמה וחבורתו מובילים את תרבות המערב לאבדון.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

בלפור חקק

כהונת אובמה תיזכר כעוינת לישראל

 וכפגיעה בצדקת דרכה

שמונה שנים רעות חלפו, וברק חוסיין אובמה יורד מן הבמה. שמונה שנים רצופות הוא היה עויין  לנו, והמטרה שלו היתה, מאז כניסתו לבית הלבן, לערער את הלגיטימציה של ישראל בעולם ולחזק את המגמה של גורמים אנטישמים ושל האיסלאם נגדנו. צעדו של אובמה חיזק ממילא גם  את חוגי ה"חרם" העולמי (B.D.S)  הטוענים, שישראל אשמה בהמשך הסכסוך עם הפלשתינאים והיא פועלת כ"כוח דיכוי מול לוחמי חירות."

התפיסה של ברק אובמה: פגיעה בלגיטימציה

 בריאיון שנתן פעם, אמר אובמה ששמו ברק אינו השם ברק מן התנ"ך, אלא זהו שם מוסלמי בָּארַאכְּ ( שמשמעותו: מבורך). לדעת פרשנים רבים, החינוך המוסלמי שינק בילדותו עד גיל 10 הטביע בו חותם עז, ולא פלא שאת ראשית כהונתו פתח ב"נאום קהיר",  שבו קרא לאיתחול כל התפיסות של המערב כלפי האיסלאם. שמונה שנים חלפו והגיעה העת לסכם את מעשיו את חזונו כלפינו ולהביע את עצמת הפגיעה שחוותה ישראל ממדינה ידידותית בתקופת כהונתו של ברק חוסיין אובמה.

בעת כתיבת מאמרי, אני מודע לכך שברק חוסיין אובמה שופע קסם אישי, כריזמה, וכושר דיבור רהוט ומהפנט. לא פעם עולה בי המחשבה שהוא עומד להקים בית ספר לנואמים. בקסם נאומיו נפלו רבים, וגם בחוגי השמאל הישראלי רבים נשבו בקסמיו, ואף ציפו שיכפה עלינו פתרון מדיני רהוט ושופע קסם. דא עקא, שכבר מראשית כהונתו הוא איבד את מעמדו כ"מתווך הוגן", כי באופן עקבי הציג את ישראל כאשמה בסכסוך, בדיכוי, בהתנחלויות... מי שידע להגדיר את אובמה בשש מילים היה פרשן "פוקס ניוז", רלף פיטרס, שניסח את מדיניות אובמה: "לשבח מוסלמים, להתעלם מנוצרים, ולהאשים יהודים." שש מילים שאומרות הכול בקליפת אגוז.

בחודשים האחרונים לכהונתו היה חשש כל הזמן ממכת מחץ לישראל בתום כהונתו. היה חשש שיעשה מהלך מזיק כדי להותיר מוקש להמשך המשא ומתן בינינו ובין הפלשתינאים, וכדי לפגוע באופן אנוש בלגיטימציה של ישראל ובצדקת הציונות.

ההחלטה במועצת הביטחון (דצמבר 2016) היתה אכן מכת נקם בישראל ממדינה ידידה לישראל שהיא (אם ירצה אובמה או לא) הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא גם בעלת ברית של ארצות הברית. ניסוח ההחלטה באו"ם (החלטה 2334) העיד על כוונת זדון לפגוע פגיעה קשה בישראל: הניסוח אינו עוסק רק בהתנחלויות, הוא מציג את ירושלים ואת המקומות הקדושים ליהודים כטריטוריה לא ישראלית (הכוונה גם לכותל, שם הניח אובמה פתק לקב"ה או לאללה). זו החלטה קשה, וגם אם תרצה ארה"ב לבטל אותה, ויהיה לכך רוב, סין תטיל וטו. אובמה קשר  לרגליה של ישראל משקולת כבדה, פגע במעמדה והזדהה עם העמדה המוסלמית שאנו בשטח כבוש. החלטה זו תקשה על המשך המשא ומתן עם הפלשתינאים ותקשיח את עמדתם. ההיסטוריון והמשפטן פרופ' אלן דרשוביץ, שהיה ידידו ויועצו לא פעם של אובמה, הביע שאט נפש מאובמה והתבטא: "כהונת אובמה תושלך לפח הזבל של ההיסטוריה." אובמה יצא מדלתות הבית הלבן והשאיר אחריו אדמה חרוכה.

ההתחלה: נאום קהיר היה הסימן

ההתחלה של אובמה כנשיא היתה ב"נאום קהיר" (3 ביוני 2009), שם הוא שירטט את תפיסתו וקרא לפיוס של המערב עם האיסלאם. הוא תיאר את האיסלאם בצורה אידילית והסתיר את התפיסה הבסיסית של האיסלאם על חלוקת העולם ל"דאר אל איסלאם" ול"דאר אל חרב". הוא הסתיר את הקריאה של האיסלאם לנהל ג'יהאד מתמיד נגד הכופרים באיסלאם, והקוד של הניצחון העתידי הוא "דין מוחמד בסיף." יהודים ונוצרים אכן חיו במדינות מוסלמיות, אך כ"כבני חסות", כמושפלים (סורה 9 פסוק 29).. כאדם שגדל בחינוך מוסלמי, ידע חוסיין אובמה להסתיר עובדות אלה בנאום קהיר. אך מכאן הוא התחיל וכך המשיך כשהוא מסרב למאבק נחוש באיסלאם הרדיקלי.

החלטת מועצת הביטחון תרחיק את המשא ומתן

הנשיא אובמה בחר לסיים כהונתו באי הטלת וטו, ובכך חיזק את התפיסה של ישראל ככוח כובש. מבחינה משפטית, המעמד של ארץ ישראל כולה מבוסס על  "המנדט של פלשתיין" – זה כולל אכן את יהודה ושומרון – אך זו טריטוריה ולא מדינת לאום. הסיפוח הירדני של שטחים אלה (1948) היה לא חוקי ולא מוכָּר. הערבים דחו את תוכנית "החלוקה", ולכן אינה מחייבת עוד. ישראל הביעה נכונות תמיד לקיים משא ומתן, ואין ספק שרק במשא ומתן ייפתר הסכסוך. על פי אמנת ז'נבה, העובדה ששטחי יהודה ושומרון חזרו אלינו לאחר לחימה, מתירה לנו  כמדינה בסיום לחימה להקים התיישבות ולהעביר אליה אוכלוסייה לצרכי ביטחונה. ההחלטה שקידם אובמה  (ויזם אותה) במועצת הביטחון רק תקשיח את העמדה הפלשתינית ותרחיק אותם משולחן המשא ומתן. אובמה חיזק את תפיסת אבו מאזן שהוא ישיג מדינה באמצעות האו"ם ולא באמצעות משא ומתן. מעשהו של אובמה חיזק את חוגי האנטישמים בעולם. משך דורות התקיימה אנטישמיות שלבשה ופשטה צורה. הציונות השיבה את היהודים למולדת הקדומה, כדי שייקחו  גורלם בידיהם. אך האנטישמיות לא נמוגה מאז הקמת המדינה: ישראל כיום היא "היהודי של העולם."

אל נשכח את העבר: ברק (באראכְּ) חוסיין אובמה ביטל מיד בראשית כהונתו את התפיסה של ג'ורג' בוש שיש לבנות בגושי התיישבות, ולא שכחנו את הקפאת הבנייה שנכפתה על רה"מ נתניהו. אובמה שידר כל הזמן שהתביעה הפלשתינאית לנסיגה היא מוצדקת. באמצעות החלטה 2334 בודד אובמה את ישראל בזירה הבינ"ל, וכל מעשה של ישראל  בשטחי יו"ש יכול להיחשב מעתה כהפרה של החלטה זו וכפשע מלחמה. אובמה הותיר אחריו פתיחה של מלחמה דיפלומטית ציבורית להחזירנו לקווי 1967. בכך קיבע אובמה את מעמדו כנשיא העויין ביותר עבורנו שהיה אי פעם בארה"ב. מתברר, שבעולם כה כאוטי, האו"ם עוסק בשנים האחרונות  בצורה אובססיבית בישראל ולא בשפיכות הדמים ברחבי הגלובוס. כמה קשה לשאת את המחשבה שנשיא של מדינה ידידותית  חיזק את כוחות הרשע בגישתם האובססיבית כלפי ישראל. לא נותר אלא להיאנח אנחת רווחה כשהוא יורד היום  מן הבמה.

בתקופת כהונתו איבדה ארה"ב את ההגמוניה

כבר בראשית כהונתו, בינואר 2009, קיבל אובמה פרס נובל לשלום, עוד בטרם עשה דבר. הוועדה נימקה שהפרס הוא  על "תרומתו המיוחדת למאמצים לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ואת שיתוף הפעולה בין העמים." כלומר: הוא קיבל פרס על משאלות לב של חברי הוועדה ועל הציפיות ממנו. בפועל, הפרס החליש את פעולתו כנשיא, ובתום תקופתו כנשיא, ארה"ב נתפסת כמעצמה רופסת, שאינה מובילה מהלכים במצבים של מלחמה וכאוס בעולם. ארה"ב איבדה מעמדה כמעצמה הגמונית בעולם, ובאי הטלת וטו במועצת הביטחון הוא בחר להקשות על יורשו בבית הלבן.  את העילה לפרס נובל הוא מצא בכריתת ההסכם עם משטר האייטולות באיראן (14 ביולי 2015). איראן לא הסתירה מעולם את כוונתה הגלויה להוביל ל"חיסול ישראל": לא הוצג אפילו תנאי מוקדם למו"מ עימה, שתודיע על ביטול כוונה זו.  למרות ניסיונות ישראל לעצור את חתימת ההסכם עם איראן, ראה זאת אובמה כהישג שלו, ואולי אף כמענה לוועדה שהעניקה לו פרס נובל לשלום.

מאמר בלפור חקק על ההסכם עם איראן:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-101193-00.html

הוא פעל באופן עקבי למסלול של התרחקות מישראל, החל מ"נאום קהיר" בראשית כהונתו ב-2009.עם היבחרו, היה עליו לבחור אם להיות צ'רצ'יל או צ'מברליין והוא בחר להיות צ'מברליין. לא פלא שמעשהו הראשון בכניסתו לבית הלבן היה להסיר את פסלו של צ'רצ'יל... מול איומי העולם המוסלמי הוא בחר בקו פייסני. באחד מנאומיו, בהיותו בגרמניה, באפריל  2016, הוא אמר שאנו חיים ב"תקופה השלווה ביותר בהיסטוריה." בימים שהעולם מלקק את פצעי המלחמות בשנים האחרונות,  שהטרור האיסלמי הגיע לאירופה, אובמה חי בעולם מפויס ושלֵו תוך ריצוי של הכוחנים והעלמת עין מן התוקפנים.

מציינים לא פעם לזכותו שגילה הבנה לצרכים הביטחוניים של ישראל ושמר על הסיוע הביטחוני. אל נשכח שאובמה הוא פוליטיקאי ולא רק מדינאי שמעצב מדיניות. כנשיא ידע אובמה בשתי כהונותיו שאינו פועל לבדו. הוא קרב אליו אמנם מדינאים פרו-איסלמיים, אך ידע שלא ניתן לבטל לחלוטין את המסורת של תמיכת הממשל האמריקאי בישראל כבעלת ברית במזרח התיכון. בתקופת כהונתו הראשונה  בוודאי היה חייב להיות זהיר, כי רצה להיבחר לכהונה שנייה. אין פלא שאת המוקש הכי קשה טמן לנו טרם צאתו מן הבית הלבן, ובהיותו "ברווז צולע" (התנהגות שאינה אופיינית לנשיאים אמריקאיים). התפיסה הבסיסית שלו, לפגוע בתקופת כהונתו בלגיטימציה של ישראל בעולם, העבירה אותו על דעתו והוא עשה את המהלך נגדנו בתיאום עם הפלשתינאים.

הכיעור במעשהו הוא בכך, שזו היתה הפרה של ידידות בין המדינות והפקרה של ידידה ובעלת ברית. היתה זו תקופה קשה לישראל. שמונה שנים חשנו את נחת זרועו של בַּאראכְּ חוסיין אובמה, ואנו נאנחים בהקלה שהוא ירד מבמת ההיסטוריה.

* * *

נעמן כהן

האם המהפכה העברית בסכנה?

נפש יהודי, נפש ערבי, ורוסקאיה דושה –

נפש רוסי

המאבק התרבותי בין התרבות המערבית לתרבות היהודית-ערבית הניטש בין היהודים-הערבים לאשכנזים עלה מדרגה לתחום המוזיקה.

 במאבק איתנים רווי אמוציות בין הזמרים אייל ביטון-גולן, ואביב צ'רקסקי-גפן טינפו שניהם האחד על משנהו.

אביב צ'רקסקי-גפן התחיל במעשה כאשר בראיון שנתן ל"ידיעות" אמר שמה שמפריד בין אייל גולן למחמוד דרוויש זה ברית מילה ורני רהב. הוא הוסיף שפעם ראה את התוכנית 'אייל גולן קורא לך,' והיה בטוח שזה ערוץ קהילתי... "הייתי שמח," הוא הוסיף, "שגולן יבוא לצילומים של 'דה ווייס', חבל שזה נפל לו באותה תקופה של עבודות השירות... אייל הוא בדיוק מאלה שמנסים לשפוך בנזין על השד העדתי כי זה משרת אותם."

אייל ביטון-גולן לא טמן את ידו בצלחת והשיב לו כדבעי: "אביבוש חמוד, אתה בן אדם מתוסכל ולא קשה להבין מאיפה זה נובע, גם אני הייתי מתנהל כנראה כמוך אם הייתי רואה את זמרי המוזיקה המזרחית ואני בראשם ממלאים את קיסריה, מנורה מבטחים (היכל נוקיה), בלומפילד ועוד ועוד בעוד אתה אוסף אנשים מהבתים לבוא לראות אותך מופיע בכל מיני מקומות שהסלון שלי בבית יותר גדול מהם. כתבת שאני ומוחמד דרוויש אותו דבר ורק ברית מילה מבדילה בינינו? אז המקבילה שלך מבחינתי היא חנין זועבי!!! שניכם עוכרי ישראל שונאי צה"ל והדבר שמבדיל ביניכם זה הרווח שיש לך בשיניים. אה, שניכם גם מכוערים!... יא מגעיל... מעולם לא היה לך קול! הרבה פעמים מעריצים שלי שולחים לי תן לנו נטפל בו נעשה לו ככה וככה. אז אני מפה קורא להם אל תעשו כלום תנו לו לחיות במיץ של עצמו בזבל של עצמו. תנו לו להמשיך לחיות ולסבול לממורמר הזה. יש לך ילדים אביב ואני מקווה מאוד שלא יקחו ממך לא את האופי ולא את היופי שאין בך. המוזיקה המזרחית זו המוזיקה השולטת בארץ תחיה ותסבול דביל."

בעצם כל הסטראוטיפים הוצגו בריב המכוער הזה. ההתנשאות של אביב צ'רקסקי-גפן לוותה בבורות, מחמוד דרוויש (המשורר הקניבל) הוא מוסלמי (אמנם לדבריו לא פלישתי) שעבר ברית מילה בדיוק כמו אייל והוא עצמו.

גם אייל ביטון-גולן בתגובתו שיקף את הסטראוטיפ של היהודים-הערבים, האלימים באיום ובמעשה, המדברים בשפת רחוב גסה.

במבט יותר לעומק מסתבר שיש בין שני הזמרים גם משהו משותף והסטראוטיפ של מלחמת תרבות בין אשכנזים ליהודים-ערבים כלל אינו מדויק.

המשותף ביניהם הוא שלילת התרבות העברית.

אייל ביטון-גולן, נושא נס התרבות היהודית-ערבית, היה לכאורה אמור לקרא לבניו בשמות יהודים ערביים, למשל ג'מיל, או ג'מילה (בערבית יָפָה כשם אימו) אבל הוא בחר לילדיו מאשתו לשעבר אילנית לוי דווקא שמות אשכנזיים של גויים: לבנו הוא העניק את השם הגאלי "ליאם" (הצורה הגאלית של וילהלם), ולבתו במקום השם ג'מילה כשם אימו, את השם יָפָה ברוסית – "אלין". ולבנו הצעיר מהרוסיה רוסלנה (אריה ברוסית) הוא קרא "יאן" - יוחנן בבלורוסית. (בארץ אופנתי משום מה יותר השם "שון" שהוא יוחנן בגאלית).

אביב צ'רקסקי-גפן, כבן למהפכה הציונית-עברית, בחר לתת לבניו דווקא שמות אנגליים: דילן ואליוט.

ראוי לציין שעוד אביו בעל השם העברי יהונתן גפן, העניק לאחותו את השם הרוסי-מיתולוגי שיהודים מעולם לא העלו על הדעת לתת לבנותיהם, "נטשה" משום פירושו ברוסית - חג המולד.

אין תימה אפוא שבנו של אדם המתנאה בהיותו משורר עברי ונותן לבתו את השם "חג המולד" ייתן לבניו את השמות הלועזיים דילן ואליוט.

החלוצים עולי העלייה השנייה מייסדי דגניה ותל חי, שיצאו מבית העבדים של "תחום המושב" באימפריה הרוסית ודאי מזדעזעים בקברם למשמע השם של נינתם נטשה – חג המולד.

לסיכום, שני הזמרים המייצגים כאילו שתי תרבויות שונות זהים באובדנה של התרבות העברית.

מאבק הזמרים והגזענות הערבית-מוסלמית

כמיטב המסורת האנטישמית רבת השנים המשליכה מעשה של יהודי על כלל היהודים מאמץ כתב הארץ הערבי-מוסלמי-סוני עבד ל. עזב מסורת זו וקובע שגפן ואייל גולן הם פרצופה האמיתי של ישראל הגזענית: "ישראל גילתה את פרצופה האמיתי. הפרצוף שגורם לאנשים כמוני, שפעלו כל חייהם למען השלום, להתחיל להרהר בחרטה: זה היה לשווא? קראתי את המאמר שבו מתוארת ההתכשות המילולית בין הזמרים אביב גפן ואייל גולן כפי שהובאה על ידי 'הארץ'. שתי מסקנות עולות מהרפש המכוער שהטיחו שני הזמרים זה בזה: ראשית, שניהם גזענים מהסוג השפל ביותר, ושנית, נכון לימינו, ישראל לא רוצה ולא ראויה לשלום." (עבד. ל. עזב, "אביב גפן ואייל גולן הם פרצופה האמיתי של ישראל המכוערת", "הארץ", 17.1.17)

אין סיכוי לשלום בגלל הגזענות הישראלית, קובע "הצדיק" עבד. ולא בגלל דברי מוחמד באמנת החמאס ובציטוט המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את מדינת ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם. ברור, הרי דברים אלו אינם כלל גזענות, אלא רק מופת מוסרי...

ז'אן מארק ארו והגזענות האנטישמית הצרפתית

כמיטב המסורת האנטישמית רבת השנים קובע שר החוץ הצרפתי שהיהודים אשמים בהכול. במאמר בעיתון "הארץ" בשם: "מדוע כינסנו את ועידת השלום בפריז?" ("הארץ" 13.1.17) קובע שר החוץ הצרפתי כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מקור כל האלימות באזור.

כבר במשפט הפתיחה קבע ארו כי "תהליך השלום במזרח התיכון לא יכול לחכות." ומה הדחיפות? (מלבד החלפת נשיא ארה"ב?) ארו מסביר: בגלל המשברים הרבים שמשסעים את האזור – מסוריה ועד לוב, מתימן ועד עיראק. אלה יצרו איומים חדשים על היציבות במזרח התיכון. ומה הקשר בין האיומים החדשים ליהודים?

משיב ארו: "אי אפשר להפריד את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מהאזור שבו הוא מתחולל. תהיה זו אשלייה לחשוב, שהמזרח התיכון יוכל להגיע ליציבות בלי שיימצא פתרון לסכסוך הוותיק ביותר מבין כל הסכסוכים המתנהלים בו היום."

עכשיו הכול ברור. לפי ארו הסכסוך עם היהודים הוא הוותיק ביותר והוא המקור לשאר הסכסוכים.

זו כמובן קביעה אנטישמית שקרית שאין לה דבר עם המציאות.

ומהי האמת? אין כל קשר בין הסכסוכים במזרח התיכון לבין היהודים.

1. הסכסוך בין הסונים לשיעים מגבולות איראן עד לעיראק, סוריה לבנון ותימן שגבה מיליוני הרוגים ופליטים קיים כבר מראשית האיסלם לפני למעלה מ-1300 שנה, ואין לו כלל קשר למדינת היהודים.

2. הסכסוך הדתי בין הערבים-המוסלמים לנוצרים ששכנו בכל השטחים הכבושים על ידי הערבים (היום למעלה מ-13 מיליון קמ"ר) שראשיתו עם תחילת הכיבוש הערבי במאה ה-6 לספירה, כאשר בכל השטחים הכבושים נרדפו הנוצרים כ"בני חסות" מושפלים בכל ארצות האסלאם ועברו מעשי טבח והגליות ובריחה עד שנהפכו כמעט לנקיים מנוצרים. לסכסוך זה אין כל קשר ליהודים והוא קיים מראשית הכיבוש הערב-מוסלמי.

3. הסכסוך הלאומי בין הכורדים לטורקים, שבמסגרתו הטורקים מסרבים להעניק עצמאות וחופש לכורדים ובמסגרתו טובחים הטורקים בכורדים. סכסוך הקיים  מאז ייסד מוסטפא כמאל אטאטורק את טורקיה המודרנית וכפה על מיליוני הכורדים היטמעות בלאום הטורקי. לסכסוך זה שגבה את חייהם של עשרות אלפים אין כל קשר ליהודים.

4. הסכסוך הפוליטי הפנים-ערבי בין האסלמיסטים הסונים למשל "האחים המוסלמים" ללאומנים, המיוצגים על ידי המשטרים הדיקטטורים של ארצות ערב למשל טבח אל חמה, במסגרתו טבח הנשיא הסורי הבעת'יסטי חאפז אל אסד ביום אחד בפברואר 1982 הרבה יותר מוסלמים מכל היהודים והישראלים שנהרגו לכל אורך הסכסוך הישראלי ערבי. לסכסוך זה אין כל קשר ליהודים.

5. הסכסוך בין הכובשים הערבים של מרוקו, לוב, אלג'יריה ותוניסיה, לבין תושבי המקום המקוריים בני העם הבֶּרְבֶּרִי, המדוכאים עד עפר ע"י המשטרים הערביים. הסכסוך שראשיתו במאות השביעית אין כל קשר עם היהודים. מלבד זה שחלקם רוצה בברית עם היהודים.

ונניח, ונניח שחלומו של שר החוץ הצרפתי יתגשם ומדינת היהודים תיעלם, האם כל הסכסוכים הללו ייעלמו גם הם? האם אז יבוא השלום? ברור לחלוטין שלא. אבל המסורת האנטישמית חזקה מכל. היהודים כמובן אשמים בכל.

האנטישמיות הנוצרית כל כך מושרשת בעולם הנוצרי עד שהיא מעוורת את עיני האנטישמים מראות את המציאות.

המלחין הביזנטי הנודע מיקיס תיאודורקיס הכריז לאחרונה שהוא גאה להיות אנטישמי ואנטי ציוני כי היהודים הם שורש הרע. הם אחראים לכל המלחמות בעולם, וגם למשבר הבנקים ביוון. מעניין מי אחראי לדעתו לכיבושי אלכסנדר הגדול?

"תשעים אחוז מהצלחה זו הבנת השאלה."

תמיד תמיד אני משנן לתלמידיי: "תשעים אחוז מהצלחה זו הבנת השאלה."

שמונה שנים סירב באראכ חוסיין אובמה להכיר בבעייה איתה מתמודד העולם כולו.

בעקביות רבה הוא התעלם ממנה ולא העלה אותה על דל שפתותיו. הבעייה  יוק, איננה. אם לא ננקוב בשם הבעייה, סבר אובמה, היא תיעלם.

והנה בנאומו הראשון נקב דונלד ג'ון טראמפ בשם המפורש: "נמחה את הטרור האיסלאמי מעל פני האדמה." 

עכשיו כשהדיאגנוזה ברורה ניתן לתת פרוגנוזה וניתן להיאבק במחלה – הטרור האיסלאמי.

הפרוון – מנובוגרודק לבית הלבן

העיר נובהרדוק (נובוגרודק (Nowogródek) בבלארוס נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבת נובהרדוק, מהישיבות הבולטות של "תנועת המוסר". הישיבה נוסדה בשנת 1896 על ידי הרב יוסף יוזל הורוביץ (הסבא מנובהרדוק), תלמיד הרב ישראל סלנטר.

ומתנועת המוסר לשואה. באביב 1942 ובספטמבר 1942, לאחר חיסול רוב היהודים בעיר, החלה להתארגן בגטו נובוגרודק מחתרת יהודית. הוקם ועד מחתרתי של 42 חברים ממפלגות שונות בראשותו של ד"ר יעקב כהן. כמה מתושבי הגטו הצליחו לברוח, בעיקר בעזרת שליחים יהודים מגדוד הפרטיזנים היהודי של האחים ביילסקי. המחתרת תיכננה בריחה מאורגנת, ובמשך שלושה חודשים נחפרה לשם כך מנהרה באורך של 250 מטרים. ב-26 בספטמבר 1943 ניסו לברוח דרכה 233 היהודים שנשארו בגטו שליד בית המשפט. כ-170 מהם הצליחו להגיע ליערות והצטרפו לגדוד האחים ביילסקי; האחרים נורו בזמן הבריחה או נתפסו בידי הגרמנים ביערות.

לפני כשנה וחצי הייתי במקום. פולניה סימפטית בשם תמרה וירשצקיה יסדה מוזיאון קטן המנציח את תושבי הגטו ואת הבריחה ההירואית, בפנים נראה פתח הכניסה למנהרה, אנחנו יצאנו ועקבנו אחרי מסלולה הארוך של המנהרה.

יוסף קושנר היה צעיר שהצליח לברוח במנהרה ולהימלט ליער. גם אשתו לעתיד ריי הצליחה לברוח ליער ושניהם הצטרפו לקבוצת הפרטיזנים של האחים ביילסקי.

ב-1949 הם היגרו לאמריקה.

קושנר (פרוון בבלרוסית) הצליח להתקדם מפועל בניין לבעל חברת נדל"ן. בנו צ'רלס הצליח למנף את החברה למרות שהואשם בעבירות מס וישב בכלא.

נכדו ג'ראד קורי קושנר, בנו של צ'ארלס, שהוא בנם של יוסף וריי, התחתן עם איוונקה טראמפ והיה יד ימינו של דונלד ג'ון טרמפ במירוץ לנשיאות. הנשיא דונלד ג'ון טראמפ מייעד אותו להיות נציגו במו"מ בין ישראל לפלישתינאים. זה לא ייגמר בטוב. אפילו ג'ראד קושנר יהודי אורתודוכסי. יהודי המתווך למען הגויים חייב לבוא על חשבון היהודים.

מוטב לישראל שלא יהודי הוא שינהל את מלאכת התיווך.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא בגיליון הבא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ח

דבורה כובסת ושרגא פועל-בניין

המחנה של פלוגת עין-חרוד, בפתח-תקווה, שכן במקום שעליו היה עתיד להיווסד, באותה שנה ממש, קיבוץ גבעת-השלושה, בגלגולו הראשון. מבחינת העבודה היתה לשרגא ולדבורה אפשרות להשתלב במקום, אך גם כאן לא היו תנאים להיקלטותו של הילד. דבורה היתה במצב-רוח קשה. הילד לא הסתגל לחום הארצישראלי. לא אכל, בריאותו החלה להתערער. לאחר ימים אחדים לקחו שרגא ודבורה את הילד וחזרו עימו, ברגל, לתל-אביב.

שרגא החליט לפעול באורח עצמאי, והחל לחפש עבודה. אמנם הידהדו באוזניו עצותיהם-אזהרותיהם של הזוג הקטין, לדבורה – "לא תצליחי להיות כאן מורה." ולו – "מי יקבל אותך לעבוד ככלכלן בקואופראציה?" – אך הוא ודבורה לא התייאשו.

דבורה מספרת כי בטרם יצאו את רוסיה, מכרו כמעט כל מה שהיה ברשותם, כדי לרכוש את כרטיסי ההפלגה. לשרגא היתה חליפה נאה, ואחיה של דבורה הציע לקנותה תמורת חמישה רובל זהב. הכסף שימשם לנסיעה. אך כאשר פתחו את המזוודה, בארץ-ישראל, מצאו בה את החליפה!

נוסף לסכום הזה, הקאפיטאל היחיד שהביאו עימם היה "הקאפיטאל" של מארקס, ברוסית.

שרגא ודבורה נפגשו בתל-אביב עם חיים הלפרין, ששימש אז כמרכז מחלקת העלייה בהסתדרות, ואחר-כך – מראשי הכלכלה החקלאית. הם סיפרו לו על תלאותיהם, בניסיונם להיכנס לאחת מקבוצות העבודה, וכל קשיי ההסתגלות של בנם הקטן. הלפרין העניק להם הלוואה, שאיפשרה את קיום משפחה במשך חודש ימים, ויעץ להם להקים את ביתם בתל-אביב.

"וָרֶצְ'קָה," אמר לדבורה, "אל תשאלי עצמך – מה לעשות? תהיי כמו כולם. אנו בונים גם עיר עברית! תקחי שלוש לא"י של הסוכנות, תסתדרו במקום עם הילד, תירשמו אצל ברקאי ותהיו פועלים בעיר העברית!"

בירושלים נפגש שרגא עם דוד רמז, ממנהיגי תנועת העבודה, ולימים מזכיר ההסתדרות הכללית ושר בישראל. רמז הכיר את שרגא מתקופת מוסקבה וידע שניהל קואופראטיב צרכני באוקראינה. שרגא ניסה עתה לברר אפשרות השתלבות במסגרת "המשביר המרכזי", ככלכלן-קואופראטור. רמז הציע לו להתחיל לעבוד כפועל פשוט, שכן, לדבריו, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. "אם יתברר שכישרונותיך בתחום הקואופרציה מתאימים גם לארץ," אמר לו רמז, "תוכל להשתלב באופן טבעי גם בעבודה ציבורית התנדבותית."

"הצעתו נראתה לי," אמר לימים שרגא. "מה גם שזו היתה דרכי ברוסיה – שילוב של עבודה בשכר עם פעילות ציבורית. נרשמתי בלשכת-העבודה כמחוסר-עבודה ונהגתי לבוא מדי יום לבקש עבודה. בסופו-של-דבר, כיוון שהיה לי ילד, זכיתי לקבל עבודה בבניין."

*

שרגא ודבורה שכרו דירה ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, לא רחוק משפת הים, יחד עם קבוצה של שמונה חלוצים, כולם רווקים. רחוב בן-יהודה לא היה אז אלא הבניין האחד, שעליו התנוסס שלט האומר: "פה יהיה רחוב בן-יהודה".  הדירה נמצאה במרתף, אך הבניין, לדברי דבורה, היה כארמון שבעליו עזבוהו, ולו מרפסת זכוכית רחבה צופה אל מול הים. תל-אביב היתה בת שש-עשרה, יפה כנערה צעירה עם הינומה לבנה – אלה אוהלי החלוצים על שפת הים, והחוף – בזהוב. עיר של זהב ולבנים. הפועלים הצעירים בנו את האיזור שנקרא "לב תל-אביב", סביבת הרחובות שינקין ומזא"ה. היו עומדים על הפיגומים, או במדרגות שבבתים הנבנים, מעלים מיד ליד את הלבנים לבניין ושרים:

"הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף רגע,

בנו הבנאים, אל פחד ואל יגע – "

ואלה שלא קיבלו יום עבודה, שרו על ברקאי, שהיה מחלק את ימי העבודה בלשכה:

"ברקאי, ברקאי, למה ומדוע?

לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע!"

על משקל הפזמון החוזר בשירו של עמנואל הרוסי, "סבא תשרי", שכתב אותו באותה שנה, 1926, בהיותו פועל מחוסר-עבודה בירושלים, ואשר, לדברי אמיתי נאמן – סָפָּר ירושלמי אוהב זמירות בשם יהושע חיבר לו מנגינה והיה שר אותו באוזני לקוחותיו בשעת התספורת, וכך נפוץ השיר מפה לפה ונעשה עד מהרה להיט בקרב הפועלים, מחפשי יום-עבודה, בכל רחבי הארץ:

"ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע?

לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע?"

זה גם היה אחד השירים שאותו הירבו לשיר בבית הנוסוביצקים – בקרב חברים, ולילדים בטרם שינה.

מרוסיה הביאה עימה דבורה פרימוס גדול, עתה הפשילה שרווליה, גילגלה מהרחוב חבית, העלתה אותה למרפסת והעמידה ככן, הציבה עליה את הפרימוס, הרתיחה מים בכלי גדול, ואמרה לפועלים שגרו עימם בקבוצה:

"מעתה אני אכבס לכם!"

וכך תרמה את חלקה לפרנסתם. הקבוצה התקיימה אז במעין קומונה קטנה.

בדרך כלל לא היתה העבודה מצוייה לדורשיה יותר מיומיים בשבוע. לשרגא, פועל-בניין צעיר, כבן עשרים-ושבע, היה עתה זמן ללכת לשפת הים, שנשקפה קרובה כל כך, ממרפסת הבניין שברחוב מאפו, פינת בן-יהודה. ברוסיה אהב לשחות. הלא כך הכיר את דבורה, כשהציל אותה מטביעה בנהר.

באחד מימי חודש יולי, 1925, ירד שרגא לים פעם ראשונה בחייו. מימיו לא טבל קודם בים, רק בנהרות. הוא נכנס למים, פגש בגלים הגדולים, הסוערים, של תחילת הקיץ, שטילטלו אותו ללא מידרך לכף-רגלו, השקיף אל מרחביהם הרוטטים, חסרי-המנוחה, ונתקף פחד עמוק. מימיו לא אהב דברים בלתי-ברורים. לא בעבודה, לא בחיי יום-יום, לא בבית ולא – במים. הוא היה אדם זהיר מאוד. לכן נמלט מהגלים הגועשים לחוף, ישב שעה קלה לנוח בחול, כדי להתאושש, והתוצאה היתה שעורו צבה בשמש. הביתה הגיע כשגופו מלא כוויות גדולות, במצב ממש מסוכן, וזכר הגלים הבוגדניים רודף אותו.

זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששרגא נוסוביצקי, השחיין המעולה מסוסניצה, ניסה להציב כף-רגלו בים. מעודו לא שב לשחות בו, אך לימים חזר אליו והיה אוהב לצפות בגלים ולהשתעשע עם בתו רינה בבניית מגדלים בחול.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה באשר לזכות השתיקה בחקירה בקשר לעמותות שניהל ח"כ בוז'י הרצוג לקראת בחירות לטובת אהוד ברק – זכות שעליה הוא שומר בקנאות כה רבה? במה הוא עדיף על נתניהו, שדווקא מדבר בחקירותיו, הוא אשתו ובנו? ואפילו את הכלבים שלהם היו חוקרים, אילו ידעו לדבר עברית.

* אהוד היקר, קראתי את סיפורו של אוריה באר "המפתחות בפנים", ואני מאשר כי אמנם אכזריות כזאת שררה בבסיסי הטירונות בשנות החמישים של המאה הקודמת. היום היו המפקדים, שהירשו את הלינץ' בטירון שנכשל – מורשעים, נענשים ומודחים מצה"ל.

שלך,

משה גרנות

אהוד: גם אני עברתי, בחורף 1954-5, בסיס טירונים קשה ואפילו משפיל בבסיס הנח"ל בבית דרס, ומה שעזר לנו באותה תקופה מבחינה מוראלית היתה העובדה שהיינו כולנו חברי גרעין "שדמות" של הנוער העובד [לימים מייסדי קיבוץ עין-גדי], מגובשים היטב מבחינה חברית, ולא היה אפשר לשבור אותנו בשום "בולשיט" צבאי.

אוריה באר הוא סופר ריאליסטי מצויין, וכמוך וכמוני, הוא לא מוערך בחוגים הפלצניים הקובעים מהי ספרות עברית "חשובה" (ובדרך כלל משעממת).

עד היום לא טרחו להעניק לו את מלגת ההתפנות לכתיבה על שם ראש הממשלה לוי אשכול, למרות שהעניקו אותה לסופרים ולמשוררים שאיש לא שמע את שמם עד כה, ואולי גם לגרפומנים שהקימו רעש מיגדרי.

* מוזר, מעולם לא ראינו צילום של נתניהו מעשן סיגר. מה הוא עושה איתם? אולי אוגר לקראת פרישתו מראשות הממשלה – ואז, להשלמת הכנסה, יפתח עם שרה קיוסק למימכר קופסאות סיגרים ואולי גם בקבוקי שמפניה. אלה שני מוצרים בעלי זמן תפוגה ארוך ואפשר לאחסן אותם בבוידעם.

תמונות של צ'רצ'יל מעשן סיגר דווקא ראינו בשעתו בכל מקום.

* העיתונות, המשטרה והמערכת המשפטית – שעושות היום קציצות מנתניהו, הן אלה ששיפדו את אולמרט והדיחוהו, בעידודם של  תומכי נתניהו, כמו שלדון אדלסון, ומעניין מה תעוללנה העיתונות, המשטרה ומערכת המשפט – ליורשם של שני אלה, שלפי שוק הפוליטיקאים הקיים הוא יהיה הרבה פחות מוכשר ומוצלח; בוז'י הרצוג למשל; או יהיה מסובך בחקירות קשות שתצוצנה מחדש, אביגדור ליברמן למשל. רק לזהבה גלאון יש סיכוי טוב לרשת את נתניהו מבלי שהתקשורת תעשה ממנה קציצות ותשפד אותה, כי היא פרו-פלסטינית.

* כמה מצחיק וגם מחליא שעיתונאים ובעלי טור-דעה בעיתון "הארץ" שמשובטים לדעות הפרו-פלסטיניות של עמוס שוקן, ואם לא היו מנגנים על פי חלילו לא היו מפרסמים את דבריהם בעיתון – יוצאים בהתקפות צדקניות על היעדר מוסר עיתונאי אצל עיתונאים ובעלי טור-דעה בעיתון "ידיעות אחרונות", שמנגנים על פי חלילו של הבעלים ארנון מוזס! 

על כך יש אימרה בערבית: "כַּלְבּ אֶ-שֵיח' – שֵיח'!" כלומר, כלומר, כלבו של השיח' סבור שגם הוא שיח' ונוהג כמוהו.

* לפי סקר חדש של "מעריב", לבנימין נתניהו היה סיכוי טוב להיבחר לנשיא ארה"ב אילו היה נולד בה, ולבאראכ אובמה יש סיכוי טוב להיות ראש ממשלת ישראל אם הסמול יעלה לשלטון. לנפתלי בנט יש סיכוי טוב להיות שר התרבות והאחראי על הקשרים עם הרבנים הקונסרבטיביים, ולמירי רגב יש סיכוי טובה להיות שרת החינוך והאחראית על ההקצבות לישיבות החרדיות ולדבוקת הגאונים של ארז ביטון.

* אהוד שלום רב, שמתי לב שסימנת את הסימן ? בסוגריים מרובעים [?] אחרי המילים "דידן ניצח" שבפתח רשימתי 'אהבה מקלקלת את השורה' שפורסמה לקראת סוף השבוע האחרון.

אם הסימן בסוגרים נועד להביע הסתייגות מן השימוש בעצם המונח הארמי הזה, המשמש בשפת חכמי המדרש, כי אז אין כל בעייה. ראה למשל: "לדידי..." שמשמעותו משהו כמו 'מבחינתי', וכך גם הביטוי "לדידו" שמשמעותו במקרה זה: לדעתו של פלוני.

אגב, תמוה בעיני שהמילה הזו אינה מופיע במילון הענק 'רב מילים' של פרופ' יעקב שוויקה.

אבל אם הסימן בסוגריים נועד לבטא איזושהי אי הבנה לגבי עצם המונח הזה, הרי אני שמח להעמיד עצמי לרשות כל מי שתוהה על משמעות מונח זה.

המילה 'דידן' משמש בשפת חכמי המדרש כמקבילה למונחי העברי 'שלנו', ובהשאלה – אנחנו. לכן '"דידן ניצח", משמעותו – אנחנו ניצחנו.

בכוונת מכוון השתמשתי בביטוי זה, כדי למתוח ביקורת עקיפה על כל אלה שאימצו לליבם את הודעת דובר צה"ל, הספינולוג הראשי וכזבן לא קטן בעת האחרונה, ושופרו המניפולטיבי 'ידיעות', והפכו את הכותרת של 'ידיעות' לסוג של אמת מוחלטת שאין בילתה, וטענו כי מן הכותרת מוכח שמי שחיסל את המחבל במשאית בארמון הנציב היה ירי של חייל.

לגבי תמימותם, נכונותם להסתמא והכל כדי להצדיק את התיזה של דו"צ, השתמשתי, בסוג של לעג ובוז, באמירה: "העיקר שדידן ניצח", לאמור: הנה סוף סוף הוכח (מן הספין של דוצ"צ...) שצדקנו.

ולהשומע ינעם...

בברכה

מנחם רהט

אהוד: אני באמת לא הבנתי את הביטוי שלך.

* שלום אהוד, לפני הרבה יותר ממאה שנים נמאס לתיאודור הרצל מהאנטישמיות של אנשי אירופה ואז נפל לו האסימון.

אפשר להיות לאור גויים גם במדינה יהודית הוא אמר, ועם ישראל הקים במהירות את מדינת ישראל, מדינה לתפארת.

הלאומנות האירופאית הביאה מלחמות עולם ורצח עמים בקנה מידה אסטרונומי לעולם.

מטרתו של האיחוד האירופאי היתה להפוך את אומות אירופה לעם אחד בלי גבולות ובעיקר בלי לאומנות. סירסו אותם כל כך טוב שהם לא הבחינו שמי שהרוויח מביטול הגבולות היה האיסלאם שהשתלט להם על הרחוב והתחיל לרצוח אותם כהרגלו. לפני כשנה נפל לאנגלים האסימון והם החליטו לעזוב את האיחוד האירופאי הכושל.

במשך שמונה שנים האחרונות קם באמריקה משטר שראה בביטול הלאומנות האמריקאית דבר טוב לאמריקה. היום, העשרים בינואר 2017, נפל האסימון גם באמריקה, והנשיא החדש הכריז, כדרכו בשמונה עשרה החודשים האחרונים, שמהיום אמריקה מתפטרת מתפקידה כשוטר העולם וחוזרת לבנות את גדולתה הכלכלית ועוצמתה הצבאית. לא נותר לי אלא לומר, אמן.

בברכה,

אשר תורן

אהוד: גם לי יש הרגשה שטראמפ עוד יפתיע לטובה, וכמה נחמד שבהפגנות בניו יורק נגד נשיאותו נישאו דגלי אש"ף פלסטין, ושעיתון "הארץ" עושה כל אשר ביכולתו כדי לגמד אותו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,283 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל