פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1214

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בטבת תשע"ז, 26 בינואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל אַבְשָלוֹם פַיְנְבֶּרְג, במלאות 100 שנה להֵרצחו. // עמוס גלבוע: מה יהיה עכשיו בסוריה? // משה כהן: פרטנרים לשלום. // יהודה דרורי: טימטום דמוקרטי. // פנייה ל"מימון המונים", לכתיבת ספר על כתריאל יפה. // מ. שמואלי: דרוש שינוי מהותי ב"חוק הלאום" המוצע. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ח. מלחמת סיני שלי. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.1.17. // אלי מייזליש: הכמיהה הנואלת להפלת נתניהו. // אדיר כהן: מכתבי אהבה בדואר אלקטרוני, בעקבות יום העיון על ספרי "מכתבי אהבה – יצר, יוצר, יצירה", שנערך בבית טשרניחובסקי ב-5.1.2017. // אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה, נכתב בתל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015. // מנחם רהט: "אחים לנו בבית המלך". // משה גרנות: שתי מנחות של שלום ואהבה. // בן-ציון יהושע: דיאלוג פואטי עם יוצרי הספרות העברית החדשה מסע לשימור הזיכרון התרבותי. // המדינה הישראלית על פי הפילוסופים המזרחיים-הספרדיים ברוך שפינוזה ואזולאי עוזי משולם בתוכנית החדשה לספרות של משרד החינוך. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק ראשון [המשך], הממונה על כוח אדם. // ממקורות הש"י.

* * *

מכתב גלוי לְסוֹפרים בישראל

סמל אלאור אזריה

היה עלול להיות בן או נכד של כל אחד מכם

איפה קולכם המוסרי

שאתם כה מיטיבים להרימו כל פעם

שנעשה "עוול" לפלסטיני?

האם אתם פועלים ומופעלים

רק על פי הנחיות הקרן לישראל חדשה?

האם גם אתם "אידיוטים מוסריים"

ולא איכפת לכם

שמערכת המשפט הצבאית שלנו

הורסת את סמל אלאור אזריה

ואת בני-משפחתו?

תתביישו לכם!

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל אַבְשָלוֹם פַיְנְבֶּרְג

במלאות 100 שנה להֵרצחו

זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר, כְּבָר פּוֹרֵחַ

הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט

בְּלֵילוֹת שִכּוֹרִים מִיָּרֵחַ

בַּמִּבְצָר הַיָּשָן שֶל עַתְלִית.

הוּא דָהַר מוּל הַיָּם הַגּוֹנֵחַ

בְּכָּפִיָּה צְחוֹרָה כְּטַלִּית.

זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר, כְּבָר פּוֹרֵחַ

הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט  - - -

הוּא עָצַר אֶת סוּסוֹ מוּל הַמַּיִם

וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה

וְנָשַק לָהּ עַל שְתֵּי הָעֵינַיִם

הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר בַּסְּבִיבָה

וְתָסַס בָּהּ, כִּבְיֶקֶב הַיַּיִן,

אֵיזֶה בְּכִי שֶלָּעַד לֹא כָּבָה.

הוּא עָצַר אֶת סוּסוֹ מוּל הַמַּיִם

וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה - - -

שָׂרָה, שָׂרָה,

אַל תֹּאמְרִי, אַל תֹּאמְרִי לִי שָלוֹם

כִּי הַלַּיְלָה אֶדְהַר הַמִּדְבָּרָה

וְהַלַּיְלָה יָפֶה כַּחֲלוֹם,

אַךְ אֲנִי עוֹד אָשוּב, שָׂרָה, שָׂרָה,

כִּי לָנֶצַח יָשוּב אַבְשָלוֹם.

הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ

עִם כְּתַב-סֵתֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר

בֵּין שִירִים שֶכָּתַב – וְהִבְטִיחַ

שֶיַּקְרִיא לָהּ בַּיּוֹם שֶיַּחְזֹר

וְהַבֶּדְוִּי יָרָה וְהִצְנִיחַ

אֶת רוֹכְבוֹ שֶל הַסּוּס לְאָחוֹר.

הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ

עִם כְּתַב-סֵתֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר - - -

הִיא חִכְּתָה לוֹ דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת

בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ עַד תּוֹם

וְאֶקְדָּח כְּשֶהָיְתָה מְהַדֶּקֶת

אֶל מִצְחָהּ, עוֹד הָגְתָה: "אַבְשָלוֹם."

וְכַפּוֹ וּבָהּ פְּרִי שֶל עֵץ דֶּקֶל

נִקְבְּרָה בַּחוֹלוֹת – וַתִּדֹם.

הִיא חִכְּתָה לוֹ דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת

בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ עַד תּוֹם - - -

זֶה הָיָה יוֹם שֶל יוּנִי, רַב מֶתַח

וְעֵץ דֶּקֶל, דַּחְפּוֹר חֲפָרוֹ

וְנִעֵר מִשָּרְשוֹ כָּךְ לְפֶתַע

סוֹד כָּמוּס כְּשֶסֻּלַּק עֲפָרוֹ

וְצָעַק הַחוֹפֵר שָם: "זֶה בֶּטַח

שֶלֶד-אִיש שֶהַבֶּדְוִּי קְבָרוֹ

וְהָעֵץ מִשִּלְדוֹ, כְּמוֹ מִפֶּתַח

סְלִיק חָבוּי נִצְטַמַּח אֲמִירוֹ."

הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים מוּל הַדֶּרֶךְ

בְּצִלּוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר

וְהָרוּחַ עָלִים מְבַדֶּרֶת

כִּבְלוֹרִית אַבְשָלוֹם – וּמוּזָר,

הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים מוּל הַדֶּרֶךְ

בְּצִלּוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר

וְשָמְעוּ אֶת הָרוּחַ אוֹמֶרֶת:

"הוּא הִבְטִיחַ לַחְזֹר–  וְחָזַר..."

וַאֲנִי, שֶשָּאַלְתִּי תָמֵהַּ

אֶת רִבְקָה אֲחוֹתָהּ שֶהָיְתָה

יְעוּדָה לוֹ, כֵּיצַד כָּל יָמֶיהָ

מִתִּשְחֹרֶת עַד צְחוֹר שֵׂיבָתָהּ

לֹא נִשְּׂאָה מֵעוֹלָם – לֹא אֶשְכָּחָה

אֵיךְ גָּרְמָה לְלִבִּי לַהֲלֹם

בְּחָזְקָה כְּשֶהֵשִיבָה לִי כָּכָה:

"אֵין שוּם אִיש לִי אַחַר אַבְשָלוֹם

כִּי הָאֵל בִּמְרוֹמָיו מוּל כֻּלָּם בִּי

לֹא יִבְרָא לוֹ תַחְלִיף וְכָפִיל

וְזִכְרוֹ הַמֻּפְלָא לְעוֹלָם בִּי

עַל כָּל גֶּבֶר אַחֵר יַאֲפִיל."

רִבְקָתִי, רִבְקָתִי הָעוֹצֶרֶת

אֶת הַזְּמַן מֵאָז מוֹת אֲהוּבֵךְ

עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה, וְנוֹצֶרֶת

אֶת דְּמוּתוֹ בִּבְדִידוּת מַכְאוֹבֵךְ,

כָּל חַיַּיִךְ בְּלִי אִיש וּבְלִי יֶלֶד

אַתְּ יָדַעְתְּ כִּמְכֻשֶּפֶת חֲלוֹם

כִּי נָעַלְתְּ לוֹ לָאֹשֶר כָּל דֶּלֶת

אֲבָל לֹא אֶת זִכְרוֹן אַבְשָלוֹם.

* * *

עמוס גלבוע

מה יהיה עכשיו בסוריה?

האם טראמפ יוותר לפוטין וסוריה תיפול  בידי "ציר הרשע" החדש-ישן? אני מפקפק בכך. האינטרס העליון הישראלי: שלא יווצר מצב כזה.

לא עוברות שעות מאז אובמה אינו יותר נשיא ואנו עדים לניפוץ כמה מ"מורשות" אובמה. לפי שעה מדובר ב"מורשות" שעיקרן נושאי פנים אמריקאים. החידה הגדולה בעיניי היא מה יהיה עם "המורשת" של הסכם הגרעין  עם איראן. אבל, דוחקת ומיידית יותר, לדעתי, היא החידה של "המורשת" הסורית. איך יטפל בה ממשל טראמפ? ממשל אובמה  השאיר כאן  ירושה של אנרכיה, טבח עם, אסלאם קיצוני משגשג, ומעל לכל הגמוניה רוסית וגם איראנית. הנושא הסורי הוא למעשה כיום  הנושא הבינלאומי החם  ביותר, והוא נקודת המפתח, לדעתי, ליחסים העתידיים בין אובמה לפוטין.

רווחת מאוד גישה הגורסת כי טראמפ יפנה את הבמה  הסורית לרוסים, והם יהיו אלו שיקבעו  את העתיד שם. אם גישה זאת נכונה, הרי פירושו של דבר ניצחון לנשיא אסד הרוצח, ולְמה שנקרא בזמנו "ציר הרשע" שכלל את איראן, חיזבאללה וסוריה של אסד.

יתר על כן, משמעות ה"ויתור האמריקאי" היא גם ניצחון לזרם השיעי  על הזרם הסוני; ניצחון לאיראן שתיהפך לכוח האזורי השולט בסהר הפורה מעיראק דרך סוריה ועד לבנון והים התיכון; ובו בזמן, זאת תהיה מפלה למדינות הסוניות ובראשן סעודיה. 

 איני מקבל את הגרסה הזאת, ומתקשה לראות את הממשל האמריקאי החדש מוכן לוותר בצורה גורפת לפוטין ולהפקיר את סוריה בידיו וביד  ציר הרשע.

מדוע?

ראשית, לפי כל הידוע ממשל טראמפ רואה באיראן אוייב. איראן שולטת כבר למעשה בעיראק, ודומני שארה"ב לא תוכל לעשות דבר בעניין זה. ברגע שצבא ארה"ב  עזב את עיראק,  היה ברור לכל בר דעת כי היא תיפול בסופו של דבר כפרי בשל בידי האיראנים. כיום, הכוח היבשתי החזק והגדול ביותר בסוריה, במחנה של בשאר אסד, הוא של איראן: כוחות איראניים ישירים מ"משמרות המהפכה"; כוחות של מליציות שיעיות מעיראק ומאפגניסטאן, וחיזבאללה. הם כיום בשר התותחים העיקרי של המשטר האיראני.

האם ממשל טראמפ יתן ידו לשליטה איראנית בסוריה?

שנית, מדינות ערב הסוניות, ובראשן סעודיה ומצרים, מצפות מממשל טראמפ שיתמוך בהן מול איראן. אז , כמו אובמה, הוא יזניח אותן?

שלישית, ישנה ישראל, בעלת הברית.

לדעתי האינטרס העליון של מדינת ישראל מצוי קודם כל במרכיב השלילי: כללית, שבסוריה לא יהיה שלטון של ציר הרשע, וקונקרטית: שרמת הגולן לא תהיה בידי ציר הרשע; שכוחות חיזבאללה וכוחות משמרות המהפכה האיראניים לא יהיו שם!

זאת, לדעתי, צריכה להיות העמדה הישראלית שתוצג בפני ממשל טראמפ. להערכתי העמדה הזאת והעמידה עליה הן קריטיות ועדיפות בהרבה על השגת הסכמות אמריקאיות  כאלו או אחרות להתנחלויות ולבנייה בהתנחלויות. זהו נושא ביטחוני מהמעלה הראשונה, ולכן יש חשיבות יתרה להבנות שתושגנה בין פוטין לטראמפ בנושא הסורי.

וכמה מילים על המצב בשטח להבנת הדילמות ומורכבות הנושא. כיבוש מזרח חאלב חיזק את אסד וציר הרשע, אבל, בסך הכול המצב בשטח בכל סוריה לא השתנה. רוב שטחה של סוריה נמצא בידי המורדים, וחלקו הגדול עדיין בידי דאע"ש. העובדה המכרעת היא שבלי חיל האוויר הרוסי, כוחות ציר הרשע לא מסוגלים בשום אופן להכניע את המורדים לכל סוגיהם.

אז מה  יהיה? כמאמר השחוּק: צריך לחכות ולראות!

* * *

משה כהן

פרטנרים לשלום

התקשורת מדווחת על הקמת חזית חדשה, של אבו מאזן ומלך ירדן למאבק... בהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. 

לגבי אבו מאזן אין זה מפתיע, שהרי אין הוא מכיר כלל במדינה יהודית. 

אבל ביחס למלך ירדן אין זה מובן מאליו, שהרי כרתנו חוזה שלום עם ממלכת ירדן, שהרי מזרימה ישראל לירדן מים, חשמל, סיוע צבאי, רפואי, חקלאי...

חוזה שלום שכזה, פרטנרים לשלום שכאלה...

אבל זה בסדר, שהרי מלמדים אותנו האנשים הנאורים  ששלום עושים עם אויבים...

השאלה מאיזו עמדה, מעמדה של כוח או מעמדה של חולשה. נראה ששלום של סמרטוטים לא שווה הרבה. 

גם וינסטון צ'רצ'יל עשה חוזה שלום עם גרמניה הנאצית, אך רק לאחר שהכריע אותה והוריד אותה על הברכיים. 

יחי ההבדל הקטן.

מה עניין שמיטה להר סיני?

מן הראוי שלאחר כל מלחמה ייערך תחקיר על ידי גופים מקצועיים, יופקו לקחים, ומי שכשל ייקח אחריות. וכך אכן נעשה. 

עברתי בהצלחה את בחינת הבגרות באזרחות, ובין השאר למדתי שתפקידו של מבקר המדינה הוא לפקח על מנהל תקין. 

לא ברור לי למה מבקר המדינה מפרסם דו"ח על ניהול מבצע "חומת מגן". מה עניין מנהל תקין לניהול מלחמה? 

אפשר למצוא בדיעבד טעויות רבות בכל מלחמה, וזו סוגייה פוליטית. הרי לא מדובר על ליקויים מנהליים. 

מה עניין מבקר המדינה למלחמה? 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

טימטום דמוקרטי

אסירים ברוב מדינות המערב ובארה"ב נחשבים כפושעים ועבריינים שהחברה ניתקה אותם ממנה עד סיום עונשם. רק במדינתנו הנאורה (והמטומטמת לפעמים) מרשים לרוצחים, למחבלים, לאנסים  לגנבים ולנוכלים להצביע בבחירות לכנסת.

ועכשיו מחליטה הכנסת לאפשר לאסירים להצביע גם בבחירות מוניציפליות! קשה לי להבין, כיצד חברי הכנסת מרשים שתעלה חקיקה שכזו (הצביעו ללא מתנגדים...) הבאה לשתף פושעים ועבריינים בפרוצדורה שקובעת את עתידנו החברתי-פוליטי.

צרפת: ירושלים המזרחית צריכה להיות

בירת המדינה הפלסטינית

 YNET24.01.17   

שר החוץ הצרפתי, ז'אן-מארק איירו, התייחס לנושא השלום במזרח התיכון והצהיר כי ירושלים המזרחית צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית.

ואני חושב ש-ווישי נשארה בירת צרפת...

מה לערבי וליום השואה?

נערך השבוע דיון בכנסת לכבוד יום השואה הבינלאומי ואיזה ח"כ ערבי (עיסאווי פריג') עלה לנאום במליאה. הוא כמובן כרך את השואה עם המצב הנוכחי – מה שגרם לרוגז רב ולסערה והיו גם שנעלבו מדבריו.

ואני שואל מדוע? הרי הקשר הערבי-פלסטיני לשואה הוא הדוק וברור, מכיוון שמנהיגם המיתולוגי והנערץ של ערביי ארץ ישראל (עד היום...) הינו חאג' אמין אל-חוסייני (המופתי הירושלמי), אשר בילה את השנים 1939-45 במטהו של אדולף היטלר בברלין כיועץ מיוחד להשמדת יהודים. לפיכך, יום השואה הבינלאומי מעורר כנראה אצל רבים מערביי ארץ-ישראל  שפע זיכרונות ורגשות של שמחת על השמדת יהודים, וגם בכייה של געגועים לזמנים שלא יחזרו...

מועצת אירופה: "ישראל אשמה בהרג שיטתי בעזה"

YNETפורסם:  24.01.17

האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה אישרה דו"ח המאשים את ישראל במצב ההומניטרי בעזה. בדו"ח נכתב כי ישראל אחראית "למקרים שבהם נהרגו במכוון יחידים שלא היוו סכנה מיידית לחיי אדם, מה שהמהווה דפוס פעולה מזעזע של הרג שיטתי ובלתי-חוקי לכאורה." האסיפה קראה למדינות האיחוד האירופי לתמוך באפשרות של חקירה רשמית מטעם בית הדין הפלילי הבינלאומי, במידה והממצאים יראו שיש תשתית סבירה לפעול כך.

מיועד לכל מי שאמר לי שאני מגזים כאשר אני טוען שאירופה אנטישמית...

הביליונר היהודי המסואב ג'ורג' סורוס

The Anti-Semite Who Organized the 'Women's March on Washington'

And the half-million lemmings who showed up in “solidarity.”

הפגנות הנשים בארה"ב ממומנות ומאורגנות ע"י הביליונר היהודי המסואב ג'ורג'  סורוס

Billionaire George Soros has ties to more than 50 ‘partners’ of the Women’s March…

NYTLIVE.NYTIMES.COM

* * *

פנייה ל"מימון המונים"

לכתיבת ספר על כתריאל יפה

שלום אהוד,

השיר שכתב יוסי גמזו בגיליון 1145 של "חדשות בן עזר" הבשיל לפרויקט של כתיבת ספר על פרשת הכ"ג על ידי יוסי.

לאחר תרומה כספית של המשפחות לפרוייקט נשאר סכום כסף אותו אני מבקש לגייס באמצעות מימון המונים.

להלן הקישור לפרויקט שלי:

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21805

אודה לך אם תפרסם את מכתבי זה בגיליון הבא של "חדשות בן עזר".

בתודה,

דן יפה

* * *

מ. שמואלי

דרוש שינוי מהותי ב"חוק הלאום" המוצע

בממשלה ובכנסת עומד לאישור "חוק הלאום" כפי שנוסח כ"נוסח מתון" על-ידי ח"כ בני בגין  .

תהיה זו בכייה לדורות, אני בטוח שהחרדים והערבים ישמחו למצוא שאין להם שום חובות... וכך גם אחרים  .

 הרי זאת גם הבעייה הראשית במדינות רבות בהן דורשים ההמונים בדרך-כלל  זכויות, ובצדק,  מבלי שיבינו  שדמוקרטיה תתקיים רק במילוי החובות של כל האזרחים.

ייתכן שיש נוסחים עדיפים על הצעותיי, אבל אני בטוח שהנושא ראוי לדיון ציבורי לאור היבטו האסטרטגי. הנוסח שפורסם ראוי לתוספת מהותית שתדגיש כי הדמוקרטיה  אינה רק  זכויות  אלא גם חובות, וזה  חלק מהותי החשוב במיוחד במדינת ישראל. הרי כל תושב ישאף ליותר זכויות,  אבל לצערנו רבים מדי, ובהיבטים מגוונים, לא חושבים כלל  על חובותיהם, קל וחומר  על  הצורך לממשם, כולל כקבוצה שאליה הוא מייחס את עצמו.

 מוצע לדוגמא להוסיף את השיוויון בחובות בניסוחים הבאים:

"מקיימת  שוויון זכויות וחובות לכל  אזרחיה" או "מקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה ומצפה  לשוויון בחובות מצד כל אזרחיה." או שינויים בעלי אופי דומה למשפט הנוסף הקיים שמנוסח כיום: "מדינת ישראל היא דמוקרטיה."

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ח. מלחמת סיני שלי 

 מלחמת סיני תפסה אותי  בשנת הלימודים השלישית בפקולטה לחקלאות. שנה לפני כן יצאתי למילואים בנגב לחודש משעמם וקשה של הטמנת מוקשים באזור ניצנה. הפעם  המילואים היו יותר מעניינים.

קראו לי כשבוע אחרי תחילת המלחמה, כשחצי האי סיני היה בידינו  וכוחותינו, שכבשו את המיתלה, נעצרו בדרך לתעלת סואץ. יחד איתי התקבצו בנקודת האיסוף  עוד כמה עשרות אנשים בוגרים שלא הכרתי בהם איש. אף אחד לא ידע מה אנו עתידים לעשות והשמועות התחלפו כל חצי שעה. בינתיים נרשמנו, קיבלנו ציוד  ונשק ואמרו לנו לחכות.

חיכינו, ואז נכנס קצין ושאל למי יש רישיון נהיגה במשאית?

הייתי בין הראשונים שהצביעו ונבחרתי עם עוד שניים. הלכנו  אחרי הקצין  למגרש  חנייה ושם חתם כל אחד על משאית אזרחית. קיבלתי מכונית פורד מאובקת עם סולמות  גבוהים. את רישיון הנהיגה עשיתי עוד כשהייתי בקיבוץ. אז היה מקובל לעשות רישיון על משאית, כי רישיון כזה כולל אוטומטית גם אישור לנהיגה  על טנדר ורכב פרטי.

הפעם היחידה שנהגתי במשאית עוד לפני שהיה לי רישיון, היתה כשעבדתי בגבעת ברנר והוטל עליי ועל עוד שניים, לפרוק משאית עמוסה בשקי תערובת לרפת. הנהג הלך לחדר האוכל, והשאיר אותנו  לפרוק לבד. בשלב מסוים  רציתי להזיז את המשאית קדימה. המפתח היה נעוץ בתוך הסטרטר, הפעלתי את המנוע ולא שמתי לב, או יותר נכון, לא הבנתי שהרכב נמצא במהלך הראשון, רק סובבתי את המפתח ומיד נשמע זמזום המנוע כשהמשאית נעה קדימה בכוח המצבר. מיהרתי להרפות מהמפתח והמשאית נעצרה, לא לפני שהפילה כמה כדי חלב ריקים שעמדו לפניה.

עכשיו, במילואים, כשקיבלתי את המשאית בתור נהג בעל רישיון, הייתי יותר זהיר. דאגתי להעביר את המהלכים לסרק, לחצתי על הברקס  ואז הנעתי בהצלחה את המנוע שהשמיע חריקה צורמת והודיע שהוא מוכן לתזוזה.

כל ניסיונות הנהיגה שלי נרכשו כשהייתי נוהג במכוניות הקטנות של אבי. תחילה בפורד 10 שגנבתי ממנו  עוד כשהייתי תלמיד, ואחר כך בפיאט הכחולה, כשגרנו בשיכון דן. למזלי אמרו לי לחכות במשאית עד שיקראו לנו וזה נתן לי הזדמנות לנסוע קדימה ואחורה ולתרגל החלפת המהלכים.

השמועה אמרה שניסע לסיני, ואני שמחתי שאזכה לראות ארץ חדשה ועוד מתוך קבינת הנהג. אותו לילה עבר עליי ועל שני הנהגים האחרים, בשינה בתוך המשאית, אבל למחרת בבוקר הגיע אלינו  רב סמל מצבא הקבע, נכנס למשאית שעמדה לפניי ואמר: "נוסעים."

להפתעתי נסענו לצפון. רציתי לשאול את הרב סמל אם לא התבלבל, אבל את זאת יכולתי לעשות רק כשעצרנו בתחנת הדלק בבית-ליד. שם נודע לי שאנחנו נוסעים לעתלית, לאותו מחנה שבו היו הבריטים מחזיקים את פליטי אוניות המעפילים, שרידי מחנות המוות של היטלר.

המחנה היה עזוב וכמעט ריק. רק למחרת הוא התעורר לחיים. היה זה בשעות הצהריים המאוחרות, כשחזינו בשיירה ענקית של אוטובוסי אגד המתקרבת אלינו  ונעצרת לפני שערי המחנה. חלונות האוטובוסים, שהיו  אטומים בממרח בוץ, הורדו מטה ועד מהרה ראינו אותם מתמלאים בראשים שחורים מקורזלי שיער.

אוטובוס ראשון נכנס לחניון של המחנה ונעצר לא רחוק מהמשאית שלי. נהג מתמתח גח מתוכה כשהוא מסיים פיהוק ארוך שתחילתו מי יודע. אחריו יורד חייל עם סטן החגור לכתפו ואחריו מתחילים לרדת הנוסעים. טיפוסים כהי עור ומבט – שבויים מצריים. אחד, שניים, שלושה... בחורים צעירים מוצקים. שבעה, שמונה, תשעה, עשרה... חלקם לבושים במדי חורף כבדים, חלקם בגדי לובן קלים. ספק פיז'מות, ספק תחתונים וגופיות. חמישה עשר, שישה עשר, שבעה עשר... תחת מעטה הראש המושפל  וההבעה המטומטמת אתה מוצא לפעמים פנים יפות, בניגוד לאחרים  שעורם בהיר יותר, אך  דל ומקומט.

חמישים ושישה ושבעה ושמונה ... אין ביניהם  רחבי כתפיים או גבוהי קומה, אך גם לא כאלה ננסים, או בעלי כרס. שבעים ושניים, ושלושה וארבעה... אכן מבנה גוף אחיד, חסון, כנראה מבנה המותאם לסבילות גבוהה. שמונים ותשעה, תשעים, תשעים ואחד... די מספיק. נמאס לעמוד ולספור בלי סוף. כנראה הכניסו בדיוק מאה כדי שיהיה קל לספור. 

למחרת, היום מתחיל במפקד ספירה. מי שפוקד על השבויים, הם שבויים הנושאים דרגות. הם מרבים לצעוק על החיילים הפשוטים ולא פעם להפליק להם סטירות או בעיטות, עד שהרב-סמל שלנו, שידע ערבית, אמר להם בכעס להפסיק עם המכות. 

לאט לאט החיים מתארגנים, כמחנה שבויים לכל דבר. מאפשרים למי שרוצה לבחור בעבודה או בטלה. הרוב מעדיף לצאת לעבודה, כי זה טוב יותר מישיבה משעממת כשהיום לא עובר. כל קבוצת עובדים  מונה עשרה שבויים, שעליהם שומר עם רובה אחד משלנו. עיקר העבודה היא ביעור קוצים והכנת שטחי המחנה לקליטת שבויים נוספים. קיימות גם עבודות נכספות, כגון עבודת המטבח.

אני עם המשאית מגויס למטבח  ועיקר נסיעותיי הן ממחסן הפרודוקטים אל המטבח הכללי. לרשותי עומדים חמישה שבויים ומילואימניק עם סטן, המצטרף אליי כשאנחנו יוצאים אחרי הצהריים לרוקן את חביות האשפה על מצבור זבל. המצבור נמצא במרחק קילומטר מהמחנה כשדרך עפר מתפתלת מובילה אליו.  

אחרי שלושה שבועות זכיתי בנסיעה אחת ארוכה עד לתל אביב. זה קרה אחרי שיצאנו סוף סוף לחופש, ויכולנו לחזור לתל אביב כגיבורי האומה. לפני הנסיעה  הורתי לשבויים לנקות היטב את המשאית מכל שרידי האשפה, וכאשר עשרים הנוסעים שלי עלו לנסיעת החופשה, הם יכלו לשבת או לעמוד על רצפה נקייה. הייתי חדור הרגשת אחריות ונהגתי בזהירות רבה. כנראה בזהירות מוגזמת, כי החבר'ה התחילו לצעוק לי לנסוע יותר מהר, ובחור אחד גברתן, שהיה נהג אגד, כמעט רצה להוציא אותי בכוח מהקבינה ולתפוס את ההגה. 

לא ויתרתי, אמרתי שהחיים  שלהם  יקרים  יותר מאשר להיות עוד  שעה בבית.  בדרך חזרה מהחופשה כבר הייתי בטוח יותר בנהיגה והרשתי לעצמי להגיע למהירות של 80 קילומטר בשעה. גם מזה הם לא היו מרוצים: "מה אתה ממהר לחזור למחנה!" – צעקו לי. 

עבדתי עוד שבוע עם חמשת השבויים שלי במטבח, והצטערתי כאשר קיבלתי הודעה שצריך להחזיר את המשאית לבעלים, ואני יכול לצאת לחופשת שחרור.

היתרון היחיד שבו זיכתה אותי מלחמת סיני , היה שיכולתי – כאשר נשאלתי מה עשיתי באותה מלחמה – לזקוף את גווי ולהגיד: "הייתי נהג  של אוטו זבל!" 

כמה עוד יכלו להתהדר במשימה שכזאת... 

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 25.1.17

* צוק איתן: העצים והיער – במשך 14 שנים היתה רצועת עזה קן שיגור בלתי פוסק של טילים לעבר האוכלוסייה האזרחית בישראל. לאחר ההתנתקות, התופעה הזאת התעצמה בצורה דרסטית, הן מבחינה כמותית והן מבחינת איכות הטילים וטווח הירי. שני מבצעים גדולים – "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" לא הפסיקו את הירי. אינספור מבצעים קטנים לא הפסיקו את הירי. סיכולים ממוקדים רבים לא הפסיקו את הירי. הפסקות אש, הודנות ותהאדיות לרוב, החזיקו מעמד שעות ספורות, אם בכלל, ולכל היותר יום יומיים.

מבצע "צוק איתן" גרם לשינוי אסטרטגי דרסטי במצב הביטחון של מדינת ישראל בכלל, ושל יישובי הדרום בפרט. מיד לאחר המבצע התקשורת הציגה צפי של בריחה המונית והתרוקנות יישובי הנגב המערבי. בפועל, דווקא אותם יישובים שכונו "עוטף עזה" נהנים היום מתנופה רבתי, חסרת תקדים, של צמיחה דמוגרפית. זאת תמונת הניצחון האמתית של "צוק איתן".

במבצע היו ליקויים רבים, בכל הדרגים. אין לטייח אותם. יש לתחקר אותם, ללמוד אותם ולהפיק לקחים. אך אל ניתן לעצים להסתיר מאתנו את התמונה הכוללת של היער. התמונה הכוללת היא של ניצחון משמעותי, ששינה באופן מהותי את המצב והשיג את יעדי המלחמה.

* מבחנו של טראמפ – אחת הסיסמאות המובילות בקמפיין הבחירות של טראמפ, היתה "להחזיר את אמריקה לגדולתה". איני יודע איך הדברים מתיישבים בדיוק עם מסריו הבדלניים, אולם אני מאמין שכל מי שרואה עצמו חלק מן העולם החופשי, ירצה לראות את אמריקה חוזרת לגדולתה.

העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, היא מבחנו הראשון של טראמפ – האם סיסמת גדולתה של אמריקה היא סיסמת שווא, או הצהרת כוונות אמתית.

לכאורה, זהו עניין של מה בכך. אך טבעי שארה"ב תציב את שגרירותה בעיר הבירה של בעלת בריתה הקרובה ביותר. אך עובדה היא, שכל הנשיאים שהתחייבו לכך במערכת הבחירות הפרו את התחייבותם, למרות שבתי הנבחרים חוקקו חוק המחייב זאת. למה הם נהגו כך? כי נפל עליהם פחדם של הערבים.

ושוב הערבים מפעילים לחץ כבד על נשיא ארה"ב ומהלכים עליו אימים, לבל יקיים את התחייבותו. בכך, מיד עם כניסתו לתפקידו, הם מעמידים אותו למבחן. האם הוא נשיא של מעצמת על או סמרטוט.

* לא תאמינו מה שמעתי – שמעתי על מישהו שאשכרה מאמין לסיפור על הרגל שננעלה על הגז. בחיי. לא עובד עליכם.

* אם ננעלו – הנראטיב עדיין בהתהוות. זו לא רק הרגל שננעלה על הגז. גם הידיים שלו ננעלו על ההגה בכיוון המבט בעיניים, שננעלו על השוטר.

* בין פרשת אזריה לפרשת חורה – תגידו שאני מיושן. תגידו שאיני מעודכן. תאמרו שאני "ממסדי", או חלילה "ממלכתי", רחמנא לצלן. בסדר. אבל יש לי אמון בסיסי בצה"ל, במשטרת ישראל ובבתי המשפט. לא שהם אינם טועים. לא שהם תמיד דבקים באמת. אבל באופן בסיסי אני מאמין בהם, כל עוד לא הוכח אחרת. וכאשר עומדת גרסתם מול גרסה של בעלי אינטרס פוליטי, הנטייה הראשונית שלי היא להאמין להם, אלא אם בעלי האינטרס מוכיחים לי את טעותי בעובדות מוצקות.

וכאשר בעלי האינטרס ממציאים "ראיות" מן הגורן ומן היקב, וכאשר ה"ראיות" שלהם מגיעות לרמת גיחוך כמו סיפור הרגל שננעלה על הגז ולגמרי במקרה גרמה לרכב לדהור דווקא על השוטרים, ברור לי שתופרים כאן נראטיב.

* נער השליחויות – מי שמאמין שח"כ אמסלם התגולל על מילצ'ן לא בשליחותו של נתניהו, מסוגל להאמין שח"כ אמסלם השתלח בראש אגף החקירות לא בשליחותו של נתניהו, ובסוף הוא אפילו יאמין שח"כ אמסלם הציע את החוק לעידוד השחיתות השלטונית (איסור חקירת ראש ממשלה מכהן) שלא בשליחותו של נתניהו.

* יוזם השדולה – ביקרתי במשכן הכנסת, שם ראיינתי את ח"כ איתן ברושי בעבור העיתון "ידיעות הקיבוץ". בצאתי החוצה, פגשתי שני אנשים שאני אוהב ומעריך מאוד, שהיו בדרכם אל הכנסת. האחד הוא הרב אביה הכהן והשני הוא המשורר אליעז כהן. שני אנשים שהדבר שאני מעריך אצלם, הוא העצמאות האינטלקטואלית, המבדלת אותם מהאוטומט המחנאי של שמאל / ימין; אוטומטיות הגורמת לפלקטיות שטחית בעמדות הנוגעות למציאות חיינו המורכבת כל כך. ויותר מכך, אני מעריך אצלם את המקום של המוסר בגיבוש עמדותיהם.

מה לכוהנים בבית מחוקקים? מסתבר שהם כתתו רגליהם כדי ליטול חלק במפגש של שדולה יהודית-ערבית חדשה.

כשאני שומע "שדולה יהודית-ערבית", הדבר גורם לי לרגשות מעורבים. מצד אחד, חשובה לי מאוד ההידברות, החיבור והקשר בין יהודים וערבים בישראל, ולא אחת אני שותף ליוזמות כאלו. מצד שני, אני מודע שלרוב זו הידברות, שהערבים באים אליה כמאשימים והיהודים באים אליה כמתנצלים, מתוך נמיכות קומה.

ברור לי, שכאשר בין הבאים אליעז ואביה, אין זו הידברות מן הסוג שמעוררת בי סלידה. ברור לי שהם באים אליה כיהודים ישראלים ציונים גאים. איני יודע הרבה על השדולה, ולא שמעתי דבר על המפגש לאחר קיומו. אולם הדבר המעניין הוא, שמקים השדולה הוא ח"כ יהודה גליק. כבר כתבתי כאן על הערכתי לגליק, השובר את תבניות השמאל / ימין הקונבנציונליות. איני שותף לנושא המרכזי המוליך אותו, המאבק על הר הבית, אך אני אוהב את הרעיון שמי שמוביל את המאבק הזה אינו ימנן אוטומטי שונא ערבים, אלא להיפך, אוהב אדם, איש מתון ופתוח.

* כבוד לאויב – היתה לי אתמול פגישה יוצאת דופן. נפגשתי עם בכיר בפת"ח. האיש הוא הישאם עבד אל ראזק, חבר הנהגת פת"ח זה עשרות שנים ולשעבר השר לענייני אסירים ברש"פ. ראיינתי אותו לספר שאני כותב.

כאשר אני עורך ראיון מחקרי, איני בא לוויכוח פוליטי. איני בא לריב. אני בא להקשיב, להבין, ללמוד. בראיון כזה אני שואל, מדובב ומקשיב. את עמדותיי אני משאיר בצד.

אולם את רגשותיי איני יכול להשאיר בצד. לפני הראיון, במהלכו ואחריו, העסיקה אותי השאלה, מהן רגשותיי כלפיו. הרי מדובר באוייב, באויב מר. מדובר באדם שבילה 21 משנות חייו בבתי הכלא הישראליים, ולא בעוון היותו האם תרזה.

אני חייב לציין, שלא חשתי כלפיו כל רגש של שנאה. הפגישה היתה לבבית ונעימה, ברוח מצוינת. חשתי אליו כבוד; לא רק כבוד כאדם, אלא גם כבוד כפטריוט לאומי, של העם שלו. בתור פטריוט לאומי, אני יכול להזדהות עם פטריוטיות של האחר, אפילו הוא אוייב. עם אוייב אנו נדרשים לעיתים להילחם. עם האוייב רצוי להגיע לשלום. לצערי, איני רואה סיכוי לשלום בדורנו. אולם כאדם, אין לי כל סיבה לשנוא את האוייב.

אילו הפגישה לא היתה עם הישאם, אלא, למשל, עם גדעון לוי, אני בטוח שלא הייתי חש כבוד מסוג זה. להיפך, הייתי מתקשה להתגבר על רגש התיעוב העמוק שלי ממנו וממה שהוא מייצג.

...והאמת היא, שעמדותיו של הישאם עבד אל-ראזק מתונות יותר מעמדות דבוקת שוקן.

* זו אינה אגדה – זו אינה אגדה! נסעתי אתמול מירושלים עד רמת גן ב-34 דקות! אני עוד זוכר שבילדותי נסיעה מר"ג לירושלים הייתה יום טיול. אם זיכרוני אינו מתעתע בי הדרך ארכה אז כשעתיים.

* שגיעה – בתכתובת שהיתה לי עם מוסד מסוים, היתה אי הבנה באשר לשם מסוים. הם כתבו לי השערה: אולי העיות שגוי.

כן, העיות שגוי. צריך להיות אִיוּט.

* ביד הלשון: מעלה אדוּמים – מעלה אדוּמים הוא מקום בחדשות, בזכות הצעת השר בנט לספח את העיר לריבונות ישראל.

מה מקור השם מעלה אדומים?

ראשית, יש לתקן שגיאה נפוצה בהגיית שמה של העיר. אין היא נקראת מַעֲלֵה אֶדוֹמִים, אלא מַעֲלֵה אֲדֻמִּים.

בשמה, מנציחה העיר את היישוב המקראי הנושא שם זה, המופיע בספר יהושע, בתיאור גבולות שבט יהודה: "וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל, אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל, וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל" (יהושע טו, ז).

שמה של דרך מַעֲלֵה אֲדֻמִּים והיישוב מַעֲלֵה אֲדֻמִּים ניתנה להם עקב הגוון האדמדם של הסלעים בסביבה.

הגוון האדום מופיע בשמות אתרים בסביבה גם בשפות אחרות. בערבית: טַלְעַת אֶ-דַּם, מעלה הדם, בשל הגוון האדום וחאן אל אחמר – החאן האדום. בצרפתית: המצודה הצלבנית שאסטל רוז'.

העיר מַעֲלֵה אֲדֻמִּים נמצאת ממזרח לירושלים, בצפון מדבר יהודה. היא נוסדה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, ב-1975, והוכרזה כעיר ב-1991.

המילה אֲדֻמִּים מופיעה גם בשם היישוב הקהילתי המשותף לחילונים ודתיים כפר אֲדֻמִּים ובאזור התעשייה מישור אֲדֻמִּים.

* * *

אלי מייזליש

הכמיהה הנואלת להפלת נתניהו

מושרשת עד העצם אצל כל שונאיו האישיים ואצל כל יריביו האישיים והפוליטיים הן מבפנים [ר"ל] – ובפרט אצל 'מקורביו' [ל"ע], ואין לך דבר כמעט נפשע כשכמיהה זו פורצת בתקשורת ממנהיגי מעצמות וראשי מדינות זרות.

ניתן לומר כי נתניהו 'פופולרי' מחוף אל חוף ומקצה היבשות ועד קצה החלל.

הנחמה פורתא היא שאין סיכוי שמישהו או קבוצה כלשהי ולו תהיה זו כל הנהגת השמאל בארץ, או נשיא צרפת וחבורתו, המסוגלים לתקוע אותו עם מסמר 12 על שער פולמבו. גם לא עם מכשיר התכה. הוא בעצמו לא יתנדב ללכת כשֶה לעקדה  עם שוחט מוסמך.

אתמול קראתי כי הרמטכ"ל אושפז לניתוח הפרוסטטה והרופא המנתח עם חלוק לבן [בלי איזמל ביד] הסביר בהרחבה מדוקדקת מהי סביבתה של אותה פרוסטטה ולמה אנשים מבוגרים חולים בה ולמה צריך לחתוך אותה בניתוח.

כל העסק הזה היה מיותר לחלוטין. מי מעוניין לדעת מה קורה אצל הבן אדם הפשוט בכלל ואצל הרמטכ"ל בפרט, מה קורה לגבר כלשהו בין הרגליים זולת אשתו בגיל העוסק בסקס. אולי נקום בכל בוקר ונטלפן לגדי ונשאל: נו? עשית את זה טוב הלילה? נו? ספר. בחיים שלי אפילו בתקופת הרווקות לא שאלתי אף חבר: נו? כמה פעמים? כי אני יודע שיש [בעיקר במילואים] אידיוטים המפרטים לפרוטות כל דחיקה ודחקה עד כדי מיאוס. אז משתמע מכאן שכל ענייני פרוסטטות [ערמונית] יישאר תקוע בגרוננו לנצח.

אז מה שייך כל זה לעניינו של נתניהו; סיגרים, שמפניה וורודה – מה שייך? אז אכן שייך. כי כמו שלא מתעסקים עם פרוסטטות לא מתעסקים עם הפרוסטטוציה סביב המצרכים בביתו הפרטי של נתניהו.

ובעיקר, אלה הצעקנים מבין חברי הכנסת של המחנה הציוני. לא ספרתי. אולי שניים אולי שלושה שצורחים מלוא גרונם" תתפטר. תתפטר. אז שיצעקו.

כמיהה היא על פי רוב משאלה שאינה ממומשת. ככה כתוב במקורות. יש כמיהה אצל ילד גדול להיות טייס. ואחרי 30 שנות מילואים באפסנאי הוא ממשיך בכמיהתו. שכל? אין. כמיהה יש. ככה אותם חכמי המחנה הציוני.

והנה החדשות לסיכום שנת 2016

אמר הכלכלן סבר פלוצקר [איש "ידיעות אחרונות"]: "עוד לא היתה שנה טובה כל כך לישראל מאז הקמתה" – בכול, בכלכלה ובייצור, בהיעדר אבטלה, בביטחון, בפוליטיקה [טראמפ וסילוק אובמה], בבנייה, בכבישים, ייצוא, מט"ח [עודפים שמעלים כבר עשן] – ובעיקר שאין שום פריט בסופר שאינו נמצא כולל מלפפונים מוברחים מעזה ללא מנגנון נפץ. ועכשיו גם ענבים יש.

עוד דבר, לישראל עולים יהודים בעלי מקצוע נדרשים המעשירים את קופת המדינה בעליית התמ"ג. לעומת זאת כל מדינות אירופה המערבית חווים פלישת פליטים חסרי מקצוע וחומסים את קופות המדינה מבלי לתרום חצי גרוש לכלכלה, נניח של איטליה הסובלת בימים אלה ממכות טבע איומות, רעידות אדמה ומאות הרוגים, שיטפונות ההורסים וקוברים בית מלון על כל אורחיו, כבישים וגשרים נשטפים ועשרות אלפי דונם חקלאיים מוצפים. אז בנוסף על כל אלה הם צריכים גם את העול לספק שמיכות ופיצות לפליטים?

ומה אצלנו? כל בוקר החזאי שולח אותנו לטייל לגליל המופלא. אז כל מנהיג צרפתי הקורא לנו להחזיר את השטחים ואם לא הוא יחרים את המלפפונים מעזה, אני אשלח אותו לשכן הקשיש שלנו שהיה עגלון יותר מ-50 שנה ועדיין רק יידיש גליציאנית יודע בתיבול כמה מילים בעברית, בערך ככה: "איז ווּעֶס ווילְן זַאיי די אַרַאבֶּר? אַמדינֶה? נוּאר המדינה? פַאר-ווּס ווילֶנְזַאי נישט אקדוחעס אין טוחעס?"

שיטת המיטה החמה במעשיהו אצל הרבנים

הנה זה יוצא ושמו הרב פינטו, וזה ששמו הרב מצגר נכנס.

הרב מצגר, שנראה יותר כמדינאי אוסטרי במאה ה-18 עם פראק ומגבעת שחורה וגבוהה, נראה אוחז שני תיקים [טלית, תפילין, סידור, חמשת-חומשי-תורה. שולחן-ערוך, פנקס צ'קים, פנקס קבלות, בקבוק יין לקידוש, תפוח עץ, אולר כחול קטן לקילוף, וכן חלוק ביתי סגול כהה].

מתייצב הרב עם הכלאי הבכיר המורה לו את הדרך לתאו. שואל הרב את הסוהר: "יש עבורי מיטה נוחה וארוכה?"

עונה הכלאי: "איני בטוח שהיא ארוכה אבל היא חמה. לפני רגע ישן כאן רב אחר, זה עם הגבות השחורות."

"אולי שמו פונטו?" מתקן אותו הרב.

"לא לא לא אני מריח אותו, זה פינטו. הריח שלו מוכר כמו הגבות. פינטו פינטו פינטו."

וכאמור, צריך להרוס את קרתגו.

אהוד: הרב פינטו שוחרר מכלא ניצן ולא מכלא מעשיהו, ובקרוב הוא יערוך טקס אפריים ברכה לכל ראשי המשטרה.

* * *

אדיר כהן

מכתבי אהבה בדואר אלקטרוני

בעקבות יום העיון על ספרי "מכתבי אהבה – יצר, יוצר, יצירה",

שנערך בבית טשרניחובסקי ב-5.1.2017.

בהרצאתי בפתח יום העיון על ספרי הבאתי מדבריה של המשוררת אמילי לואל:

אני עייף אהובתי

מלמוץ את ליבי

בתשוקתי לך,

מלדחוס אותו

לטיפות דיו קטנטנות

ולשלוח אותו אלייך.

בסיומה של ההרצאה פנה אליי אחד הנוכחים ואמר: "היום שוב לא נכתבים מכתבי אהבה בטיפות דיו, הם מוקלדים ונשלחים בדואר אלקטרוני."

נעניתי לאתגר שהציב לפניי.

ניתן, כמובן, לשאול מה ההבדל בין ההתכתבות בדואר אלקטרוני ובין ההתכתבות במכתבים שנשלחים בדואר הרגיל? האם זה רק השוני במדיה? האם ההתערבות של "המכונה" יוצרת את השוני? האם העניין רק במהירות מעבר הדואר והאפשרות של מיידיות התשובה? האם זה רק הנוחות הפיזית של העברת הדואר?

למעשה התשובה לכל השאלות הללו היא חיובית, אכן המדיה של ההתכתבות, עירובה של "המכונה" מסייעים ליצור את האופי הפחות אישי של חילופי המכתבים. המכתב המוקלד הנקרא מן המסך, מול המגע הפיזי עם הנייר, המעטפה, אותיות כתב היד (אמת, ניתן לשלוח גם בדואר הרגיל מכתב מודפס, אך הרומאנטיקנים ימשכו כתף מול הבעה מודפסת של רגשות, אהבה וכיו"ב); שמירתו הפרטית של המכתב, הצפנתו, האפשרות להזיל דמעה עליו, לנשקו, לאתר בשורותיו ריגושי לב, מצב-רוח, לברך במבט את שורותיו (פוי, שוב רומאנטיקה, אך לא ניתן להתעלם ממנה לגבי חלק מן המשתתפים בהתכתבויות), כל אלה ניתנים לפחות בחלקם להיות מיושמים גם במכתב האלקטרוני, הן לגבי השיבה אליו, הן לגבי שמירתו וכיו"ב, אך המעורבות הטכנולוגית משאירה מימד ריחוק וניכור מסויים.

גם עצם תהליך ההתכתבות שונה מן המכתב הכתוב והנשלח בדואר, והמכתב האלקטרוני. המכתב הכתוב כרוך בתהליך שלם, החל בהכנה לכתיבה, בבחירת השעה המתאימה, כלי הכתיבה, מקום הכתיבה, המשך בקיפולו, הכנסתו למעטפה, כתיבת הכתובת, הדבקת הבול (ולעתים אף בחירתו ממיגוון הבולים הקיימים), ההליכה אל תיבת הדואר, השארתו בתוכה, הידיעה כי הכרחי פסק זמן עד קבלת התשובה, ההליכה החוזרת ונשנית, תיבת הדואר הביתית, הריגוש כשמכתב התשובה נמצא, האכזבה כשתיבת הדואר ריקה וכיו"ב. אמנם מרבית הדברים האלה עשויים להימצא בהתכתבות האלקטרונית המושהית, אך דומה, על פי עדויותיהם של מתראיינים רבים, כי עוצמתם שונה.

המהירות של התקשורת האלקטרונית, האפשרות של מענה מיידי ל"מייל" שנשלח, האפשרות של צימצום ההשהייה וכך, לעתים, אף הקטנת ההתבשלות בתוך הדברים, צימצום המתח הכרוך בזמן החולף, וכתוצאה מכך ההתפכחות המהירה או ההיגרפות המהירה להמשך יחסים וכיו"ב, אף הם מסימני השוני בין הדואר האלקטרוני לדואר המכתבים.

גם התנאים הפיזיים של ההתכתבויות יש להם השפעה. הכתיבה האלקטרונית יכולה להיות זמינה בכל שעה, ההקלדה במחשב היא היום חלק משגרת החיים, היא פחות מעוררת תשומת לב של בני הבית. היא נתפסת בנקל כפעולה שיגרתית שלא מעוררת התייחסות מיוחדת, לעומת זאת ההתפנות לכתיבה, ההסתגרות בחדר, הכנת המכתב, ההליכה לשלוח אותו וכיו"ב מושכים יותר את תשומת לב הסביבה, מעוררים יותר את סקרנותה, הם פחות שיגרתיים ומכאן פחות חסויים.

המחקרים מצביעים גם על הדחף ההתמכרותי לכתיבה ולקבלת דואר שבולט הרבה יותר בדואר האלקטרוני מאשר בדואר הרגיל. מרובות מאוד העדויות על קימה בחצות לילה או בהשכמת הבוקר כדי לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני, הגבה מיידית סוערת כשנמצא מכתב אלקטרוני כזה, ביקורים חוזרים ונשנים לאורך כל שעות היום והלילה בתיבת הדואר האלקטרוני, הצפנתו המיידית או מחיקתו המיידית וכדומה.

דוגמה מעניינת נוספת נמצא בעדותה של קרן, בת ארבעים ושמונה, נשואה ואם לשתי בנות. היא כותבת במיסמך שמסרה לנו:

"חלפתי על פניו במכוניתי בדרך חיפה תל-אביב. הוא נהג במיני-וואן מפואר שעל הדפנות שלו היה כתוב באותיות גדולות: "סנונית – הוצאת ספרים והפצת ספרים ומשחקים", ומתחת לכתוב הופיעה כתובת מייל. כשמכוניותינו כמעט נשקו זה לזה חייך אלי חיוך קוסם ונעץ בי את עיניו החומות הגדולות. מבטו כמו חיבק את כולי ונפרד ממני לשלום כשהחזרתי מכוניתי למסלול הימני. לא חלפו רגעים רבים והוא עקף אותי, נופף לי בידו, כשחיוכו עדיין מלווה אותי. לאורך הדרך ידענו כמה וכמה עקיפות כאלה ובהן דיבור במבטי עיניים, חיוכים שולחי הזמנה, שיח ללא מילים. שיננתי לעצמי את כתובת המייל שעל המכונית וכשהגעתי למחוז חפצי מיהרתי לרשום אותה לעצמי.

"אותו ערב שלחתי לו מייל ראשון: 'שלום לזר המחייך. אני מכורה לקריאת ספרים והייתי שמחה אם תשלח לי רשימת ספרים שאתם מוציאים לאור בהוצאתכם. צרף גם רשימת משחקים כי אני עובדת כגננת בגן ילדים פרטי. שלח לי את הרשימות לדואר האלקטרוני שלי ... בתודה ממני שעדיין מחייכת.'

"לרגע רציתי למחוק את הסיומת המרמזת ואולי אף מזמינה, התחבטתי לא מעט לפני שלחצתי על 'שלח'. אך בהחלטה של רגע שלחתי. האם החיוך כבש אותי, האם אלה שערותיו המאפירות, מצחו הגבוה שקמטים החלו להסתמן בו ועיניו הענקיות שהקיפו אותי כולי במבט מלטף, האם הם הציתו את סקרנותי, מילאו את גופי עקצוצים של גירוי ודחפו אותי לגלות את סודו? אינני יודעת, אך כל אותו ערב לא הייתי שקטה וחזרתי מדי פעם אל המחשב לראות אם נכנסה הודעת מייל לתא הדואר שלי. אחרי חצות בדקתי פעם אחרונה והלכתי לישון מותשת ומאוכזבת.

"למחרת, בשובי מעבודתי בגן הילדים, מיהרתי אל המחשב ומצאתי את הודעתו המוזרה: 'למחייכת הנועזת, גם אני ראיתי והתחייך לי בפנים, ומשם נשלחו אותותיו בחיוך שעל שפתיי. אולי זה יהיה הספר הראשון שייכתב ושאוציא לאור בהוצאת "סנונית", שזה עתה הקמתי. זה יהיה בוודאי גם הספר הראשון שאפיץ. בינתיים יש לי משחקים לא לילדי הגן אלא לילדי גן העדן. אינני יכול לומר על עצמי שאני "האדם החושב", אך אולי נכון יהיה לומר שאני "האדם המשחק". אם תרצי לשחק, שובי וכתבי לי לתא האלקטרוני שלי. חשמל בוודאי שיהיה שם, בברכה אני.'

"חזרתי והקלדתי לו מכתב תשובה: 'מה הם מישחקיך?'

"השיב לי: 'אנחנו יוצרים אותם.'

"חזרתי ושלחתי לו מייל נוסף: 'איך משחקים אותם?'

"השיב לי: 'בואי וניצור אותם ונקבע את הכללים.'

"חזרתי ושלחתי לו שאלה נוספת: 'איך ניצור אותם ונקבע את הכללים?' חזרתי ושלחתי לו שאלה נוספת: 'איך ניצור אותם יחד?'

"השיב לי: 'בואי נתחיל לדמיין ונכתוב זה לזה דימיונותינו ונבנה האחד על דימיונו של רעותו.'

"מיהרתי להריץ לו דוא"ל נוסף: 'האם אינך חושב שכדאי שניפגש ויקל עלינו ליצור יחד את המשחק?'

השיב לי: 'בשום אופן, לא. זה כבר לא יהיה משחק זאת תהיה מציאות.'

"'אולי נכניס את המשחק לתוך המציאות? ומה רע במשחקי מציאות?" שאלתי.

"'כל ההנאה תהייה בעולם הדימיון שלנו. לא רק את המשחק ניצור אלא גם את העולם בו יתקיימו משחקינו.'

"לא אאריך בתיאורים ולא אביא את כל המיילים המרובים מאד שהחלפנו בינינו, כי לכך יידרשו עשרות עמודים, אך אספר כי נגרפתי לתוך המישחק הדימיוני הזה. בראנו עולם שבו היינו רוצים לחיות. איכלסנו אותו בדמויות שהיינו רוצים להיפגש איתן; יצאנו יחד למסעות בעולם הדימיוני, תיכננו יחד את המסעות שהיינו רוצים לעשות בעולם הארצי ואכן היינו בהם בדימיוננו; בראנו יחד את הדמויות של שנינו ורקמנו יחד את היחסים שבינינו. פעמים רבות ביקשתי ממנו במיילים לתאר את עצמו, הן ראיתי אותו רק בחטף דרך חלון המכונית, וכך אף הוא ראה אותי להרף עין. אך הוא סירב וחזר והדגיש במיילים שלו: 'אני רוצה לראות אותך כפי שאני מדמיין אותך ורוצה שתבראי אותי בדימיונך.'

"סיפרנו זה לזה את חלומותינו ומשאלותינו, אך הוא סירב לשמוע על קורות חיי הממשיים. ניסיתי לספר לו על יחסיי עם בעלי, על נישואיי המידרדרים והולכים, אך הוא סירב שאכתוב עליהם כשם שסירב לספר לי על חייו שלו. הקשרים בינינו הלכו והתהדקו. סיפרנו זה לזה על רגשות, על כמיהות, על יצרים שהתעוררו. בראנו לנו במכתבים האלקטרוניים מקומות סתר להתבודד בהם ולהתייחד בהם. לכאורה חיינו בפיקציה של העולמות הבידיוניים שנוצרים במכתבינו האלקטרוניים, אך הפיקציה הזאת היתה לנו ממשות. אהבנו בתוכה, התגרינו בתוכה, ליטפנו וחיבקנו בתוכה ואפילו חלמנו בכתיבתנו את היותנו לגוף אחד.

"הרגשתי את עצמי מתאהבת בו, לא יכולה בלעדיו, חיה כל היום את המיילים שהוא שולח לי ושאני כותבת לו. ככל שהייתי מעורבת יותר ביחסים הווירטואליים איתו כך נתרבה הניכור שביני ובין בעלי ואפילו הריחוק שלי מבנותיי. הם חשו בכך ואף סבלו. אני עשיתי ככל יכולתי להיות איתם ולמלא את כל החובות הארציים עד תום, אך בנפשי ואפילו בגופי לא הייתי איתם אלא איתו, עמוק בתוך המיילים העוברים בינינ,ו כשהפיקציה שיצרנו כבר אינה פיקציה אלא עולמי האמיתי.

"ככל שחלפו הימים וככל שהתעמקו היחסים בינינו, החל גופי להתמרד עליי, הוא לא היה יכול להמשיך לחיות רק במציאות המדומה. הוא זעק לממשות, למציאות, לנגיעה, לליטוף, לחיבוק ולאורגאזמה. מכתביי האלקטרוניים אליו החלו להיות מוקצנים יותר, תובעים יותר, דורשים פגישה.

"מכתביו האלקטרוניים, שהיו פתוחים תמיד ותכופים (לעיתים היה שולח תשובות למכתביי האלקטרוניים דקות ספורות אחרי שהתקבלו), החלו להיסגר, התדירות שלהם נעצרה והסרבנות שבהם גברה. הוא סירב לקיים פגישה וטען כי ברגע שנקיימה 'הסיפור שלנו כבר לא יתקיים.'

"אולם אני לא הרפיתי ממנו. מכתביי האלקטרוניים אליו לא חדלו להסתער עליו ולנסות לערער את סירובו. אך הוא נשאר סגור ומבוצר בעמדתו שלא להיפגש. החלטתי לעשות מעשה שלא יעשה וללכת לפגוש אותו במקום עבודתו בהוצאת הספרים 'סנונית'. שבועות התחבטתי לפני שעשיתי זאת. חשתי עצמי כמועלת באמון, כמפרה הבטחות, שקרנית, כחטטנית. חששתי כי במעשה הנחפז הזה אהרוס את הכול. אך לא התגברתי ויצאתי אל מקום עבודתו. כשהגעתי לשם לא ידעתי על מי לשאול. מעולם לא גילינו זה לזה את שמנו האמיתי. כשהתבקשתי להציג פרטים על המבוקש, על כתובתו, על טיב עיסוקו, לא ידעתי דבר. כל מה שיכולתי לומר שפגשתי אותו נוהג במיני-וואן של הוצאת "סנונית". הם צחקו לי ואמרו כי עשרות נהגים שונים נהגו במכוניתם. חזרתי מתוסכלת הביתה. בכרטיס הביקור של ההוצאה שלקחתי בדוכן הקבלה היתה כתובת המייל שונה.

"במיילים הבאים שלי אליו, חשתי כי אינני יכולה לכבוש את מעשי המכוער וסיפרתי לו על ביקורי בהוצאת 'סנונית'. ימים אחדים לא הגיב ואני חשתי כי עולמי מתמוטט ואז הגיע המייל האחרון שלו בו קבע לנו מקום פגישה בתל אביב בבית מלון וכתב: 'הסנונית לא תעופף, החלום יזחל על גחון, הדרך תתקפל ותתכנס לתוך עצמה, נבקש ללכת ושוב לא נוכל.'

"בשעת הפגישה חיכיתי לו בלובי של בית המלון, כשעיניי מבקשות לראות אותו מתקרב וסוקרות נרגשות את הכביש המוליך למלון. מונית נעצרה סמוך לכניסה למלון, לרגע דומה היה לי שאני רואה את 'האיש המשחק". החיוך היה שם, המבט המחבק. מן המונית נשלחו קדימה קביים ובעקבותיהם מישהו שנשען עליהם. יצא אדם נכה, סקר את בית המלון ונשא עצמו בקושי במורד הדרך המובילה אל הים.

"האם היה זה הוא? האם ראיתי אותו? האם גם סיפורנו נישא איתו והיה לאחד עם הקצף שעל פני המים?"

לא כאן המקום להביא את מאות מכתבי האהבה במייל המצויים בידי לצורך כתיבתי בנושא זה אך אדגיש כי מרבים מהם עולה עולם עשיר של יחסים שאינם בהכרח פרשות קצרות מועד, שטחיות, מבקשות פורקן, כפי שהם מוצגים ברבים מהספרים והמאמרים על האהבה האינטרנטית והמין בעידן ה"סייברספייס", אלא אף עשויים להיות דיאלוג אנושי מופלא, עמוק ועשיר של אהבה וקשר.

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבה

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹׁר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי  

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

* * *

מנחם רהט

"אחים לנו בבית המלך"

התנהלות הבית הלבן בשבוע הראשון לכהונת טראמפ,

מעידה כי הנשיא החדש צפוי להיות 'טוב ליהודים'

כבר דובר רבות על דמותו הססגונית של הנשיא טראמפ, על אישיותו ("בלתי יציב"), על אופיו ("בלתי צפוי") ועוד הבלי הבלים, שמייצרים מאוכזבי השמאל בארץ, במזה"ת, בארה"ב ובעולם, שלתדהמתם נרדמו במוצאי יום הבחירות עם הידיעה המרנינה, שקלינטון יקירתם היא הנשיאה הבאה, והתעוררו למחרת בבוקר עם שנוא נפשם בבית הלבן.

מהלומת טראמפ, שניחתה עליהם כסופת צונאמי ביום בהיר, לאחר שטימטמו עצמם לדעת בדבר ניצחונה הבטוח של קלינטון 'בהליכה', אינה נותנת להם מנוח. הליברלים הללו, שבזים לדמוקרטיה ולהכרעותיה בקלפי, ממשיכים ברוב תיסכולם לבוז להכרעתה הדמוקרטית של אמריקה, ונתגלו כדמוקרטים קטנים מאוד, שמעלים אותה על ראש שמחתם רק כשהיא עובדת לטובתם.

רבים בארה"ב ובארץ מזהירים מפני הסיכונים לעולם, לישראל, למערכת השמש, לקוסמוס ולְמה לא, בארבע שנות כהונתו (הראשונות) של טראמפ. אלא שקשה לסמוך על נבואות הזעם של כל המומחים לענייני קלינטון/טראמפ, לאחר שכל הערכותיהם הלא-מלומדות נתבדו. לא שווה להכביר מילים על כל אותם פרשנים בגרוש, מומחים מטעם עצמם, שכל פרשנויותיהם המדומיינות, התהפכו על פניהם.

הואיל ולא נביאים או בני נביאים אנו, נוכל לנסות לנבא את התנהגותו העתידית של הנשיא החדש, באמצעות בחינת מעשיו ומחדליו עד כה, אמירותיו ושתיקותיו.

לא נחזור כמובן אל התבטאויותיו של טראמפ במערכת הבחירות ולפניה. יש להתייחס לאמירות של ערב הבחירות, בערבון מאוד מאוד מוגבל. נתניהו למשל הבטיח ערב הבחירות, שהוא ישמש נציג בכיר של הציונות הדתית, וימנע עקירת יישובים, ועוד כיוצא באלה הבטחות, שנרשמו על הקרח אך סייעו לו לגרוף קולותיהם של אידיוטים שימושיים שקפצו ברגע האחרון לטובת נתניהו. מה הם מקבלים לאחר שהלכו שבי אחר דברי החלקלקות הללו? אצבע משולשת.

עכשיו נערך נתניהו, 'המושיע הגדול' של הציונות הדתית וההתיישבות, למחיקת עמונה מעל פני האדמה, לאחר הסכם השולָל שהיה לו (בשותפת עם השר בנט) להונאת המתיישבים. גם היום, כשעוד ניתן להציל את עמונה, באמצעות חקיקת בזק של חוק ההסדרה, שהוא הפתרון היחיד שעל המדף לפתרון עוולות עמונה שמקורן בפסיקה עריצה, לא עושה הקואליציה דבר למניעת החרפה.

מצד שני, כן אפשר לבחון את האיש ולהעריך את פעילותו העתידית, על פי התנהלותו לאחר הבחירות, כשהוא כבר לא מחוייב לאף אחד: לא לקמפיין שלו ולא לתדמיתנים, לא לאסטרטגים ולא ליועצי התקשורת. 

אז בואו נראה מה היה לנו בשבוע היחיד שחלף מאז ההכתרה.

נתחיל מהסוף – שיחתו הטלפונית עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ביום א' השבוע. מה בדיוק נאמר בהודעה הרשמית של הבית הלבן, לסיכום הפגישה?

לשכת ראש הממשלה פירסמה כי הנשיא טראמפ אמר שיש לתאם עמדות ולפעול בשיתוף פעולה בנוגע ליו"ש, ולא לנקוט בצעדים חד צדדיים. אך הבית הלבן פירסם לאחר השיחה, הודעה אחרת לגמרי: "הנשיא, אשר מחוייב באופן חסר תקדים לביטחון ישראל, הדגיש, כי ההתמודדות עם דאע"ש וקבוצות טרור איסלאמיות רדיקליות יעמדו בראש סדר העדיפויות שלו."

 שום נשיא אמריקני לא התבטא כך. קודמו האיסלאמיסטי אפילו סירב להכיר בעצם צירוף המלים הכל-כך מציאותי, שלא היה קיים כלל מבחינתו – 'טרור איסלמי'.

נלך אחורה. התקשורת הסתירה מידיעתנו, שבטקס השבעתו של טראמפ, מיד לאחר ההשבעה ונאום ההכתרה, התייצב בקידמת האירוע הרב האורתודוקסי מרווין הייר, ונשא תפילה באנגלית ובעברית להצלחתו של טראמפ שכללה את המלים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני," ותפילה "שיברך א-לוהים את הנשיא טראמפ ואת אמריקה ואת האומה הגדולה הזו."

היתה זו ההכתרה הנשיאותית הראשונה מאז ומעולם, שרב אורתודוקסי השתתף בפועל בטקס ההשבעה הנשיאותי.

אין שום ספק, שבישראל זה לא היה עובר בשקט. רב בטקס ממלכתי? אורתודוקסי? ולמה לא רבנית? איפה השיוויון? הליברליסטים שלנו היו מוחים מן הסתם כנגד ה'הדתה' של הטקס הממלכתי. והציבור הרחב, שעל פי כל הסימנים אין לו דבר נגד ה'הדתה', היה נכנע להם. כמו תמיד.

ועוד מטקס ההשבעה: לראשונה הוזמנו להשתתף בטקס נציגים של 'המתנחלים', שבימי הממשלים הקודמים, לא חשוב איזה, נחשבו למוקצה מחמת מיאוס ולמחרחרי מלחמה. לא עוד. הפעם הם קיבלו את מלוא הכבוד וההערכה הראויים. וזה בהחלט מנבא משהו לגבי העתיד.

ועוד: למרות האיומים, הודיע הבית הלבן כי הממשל החל לדון בצעדים מעשיים להעברת השגרירות האמריקנית בישראל לירושלים. אם למרות רצונו של טראמפ, השגרירות לא תעבור, לא יהיה זה בגלל טראמפ, אלא בגלל שועלים קטנים מחבלי כרמים מתוצרת הארץ. דיפלומט ישראלי אמר השבוע ל'הארץ' כי "הפיטפוטים והקישקושים של פוליטיקאים בארץ, גורמים לעיכובים בהעברת השגרירות לירושלים."

טראמפ לא יכול להיות יותר ישראלי מן הישראלים עצמם.

טראמפ מקדם מינוי יהודים אורתודוקסיים דווקא, ובעליל לא רפורמים, לתפקידים בכירים: השגריר דייוויד פרידמן, חובש כיפה סרוגה, שומר שבת, שמתפלל שלוש תפילות ביום (בצהריים הוא מארגן מניין למנחה במשרדו); השליח המיוחד למזה"ת, שהוא חתנו ג'ארד קושנר, נשוי לבתו היהודייה איוונקה-יעל, שניהם אורתודוקסים; ג'ייסון גרינוולט חובש הכיפה; ויש עוד. "אחים לנו בבית המלך" (על משקל האימרה התלמודית, המתייחסת לאסתר המלכה: "אחות לנו בבית המלך").

מאמציו של טראמפ להקיף עצמו ביהודים אורתודוקסים, אינו מקרי. לא שאינו יודע, שמרבית היהודים בארה"ב הם רפורמים וקונסרבטיבים. אבל הוא גם יודע, שהיהודים הלא אורתודוקסים, התייצבו כחומה בצורה לטובת קלינטון, לא בשל אהבת קלינטון, אלא מחמת איבתם כלפיו.

ידיד יליד ארה"ב, שחזר בימים אלה משהייה ממושכת בארה"ב, סיפר לי כי נדהם לשמוע בימי הבחירות, מפי יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, ליברלים על פי השקפתם, שהם תומכי קלינטון. רק יהודים אורתודוקסים, חרדים ו'סרוגים', הודו בפניו שהם מצביעי טראמפ. (היוצאים מן הכלל הם הסאטמארים בניו יורק, שהצביעו קלינטון, בניגוד לעמדת שאר היהדות החרדית). עוד התברר השבוע, שבהפגנות ההמונים האמריקאים נגד טראמפ, בלט מאוד מספרם של היהודים הרפורמים, שוחרי קלינטון.

תהה ידידי באוזניהם, כיצד ניתן לתמוך בממשיכת מורשתו האנטי ישראלית של אובמה, וקיבל תשובות מבהילות. "אנחנו יותר ליברלים משהננו יהודים," אמרו לו. אחרים אמרו: "ישראל כבר לא כל כך מעניינת אותנו."

חומת הסולידריות היהודית בארה"ב, נפרצה מזמן.   

הנשיא החדש טראמפ מודע היטב לעובדה שמקרב המצביעים היהודים, רק האורתודוקסים, תומכי ישראל, הצביעו בעדו. הרפורמים והקונסרבטיבים התייחסו למועמדותו בבוז ובזעם. לא פלא שהותיר אותם בצד.  

* * *

משה גרנות

שתי מנחות של שלום ואהבה

על ספרי השירה של הרצל חקק, שחרית לנצח, 322 עמ' (להלן – הרצל), ובלפור חקק, רשות לתיקון עולם, 318 עמ' (להלן – בלפור). שני הספרים בהוצאת צור-אות, 2016.

אני חייב בגילוי נאות: אני מעריך ואוהב מאוד את האחים התאומים הרצל ובלפור, מעריך – משום שהם אנשים ספוגים בתרבות ישראל והעולם, בעלי בקיאות חובקת עולם במקורות ישראל, בלשון ישראל ובספרות העמים; ואוהב – משום שהם אנשי שלום, וגם כאשר כיהנו כיושבי ראש אגודת הסופרים – מעולם לא הרימו קולם, מעולם לא החזירו עלבון למי שהעליב אותם, הם הנהיגו את האגודה בשובה ונחת והשתדלו לא לפגוע באיש; וכן, הם בקיאים גדולים בטופוגרפיה של ספרות ישראל, ומאלף מאוד לטייל בהדרכתם בין מגוריהם של סופרי ירושלים ובין מגוריהם של סופרי נווה צדק בתל-אביב, ובאמת הבאתי כאן רק מעט מהשבח שהם ראויים לו.

ועתה יצפה הקורא, מן הסתם, שאני ארעיף שבחים על פרי רוחם הבא לידי ביטוי בשני הספרים הנ"ל, אם מגיע ואם לאו. במידה מסוימת אולי צודק הקורא האלמוני, אבל בכל זאת אני מקווה שהוא יתאכזב לטובה כשייווכח שהשתדלתי להיות אובייקטיבי ככל יכולתי.

בתחילת הדברים צריך לציין ששני המשוררים חוזרים על מוטיבים שפגשנו בספריהם הקודמים: נוסטלגיה אל ימי הילדות, כשהמודרנה טרם חדרה עם מגדליה אל אתר בית הספר ואל שכונת בתי סיידוף, כשעדיין שאבו מים מבורות, כשצלם עם צלמוניה היה אטרקציה, כשלאגדות היה תוקף של אמת, כשקמיעות עדיין סייעו למי שנזקק להם (למשל, ילד שאינו חדל לצעוק בלילות), כשהמשוררים שימשו כילדי תהילים בבית הכנסת; והכי מפליא ומפעים – כשהמורים היו אהובים (בלפור 29, 32, 34; הרצל 239, 244).

שניהם מבכים על דלתות הילדות שנשארו חתומות לעד. וכן, געגועים גדולים למראות ולהווי שבשכונת סיידוף: עץ הערבה, עץ התות, יום הכביסה (בפתילייה או בפרימוס; ראו הרצל 206), אפיית החלות, שמן זית שמורחים על לחם בהיעדר חמאה. הפלאים שחוללו הנשים במטבח בימי הצנע, והאחווה הגדולה בין השכנות (השמועות המהלכות בשכונה על אשת הספר שברחה עם בן זוגה לטנגו, על שמלת כלה שנתפרה משאריות בד). הערצה גדולה לאם ולסבתא, שלא היו נשות קריירה, אבל השקיעו נשמה בכל מאכל ומאכל, עד כי בעיניהם היו כמו פיוט, כמו סרנדה; תיאור הצבעים והריחות של שוק מחנה יהודה, החנויות בירושלים – הפוטו, חנות הנעליים, הסנדלר שבונה סוליות מצמיגים, סנדלים שחותכים בחזית כשאין די מקום לכפות הרגליים, קולנוע אדיסון וקולנוע עדן שמכרו אשליות – עם ראג' קאפור, צ'רלי צ'פלין, טיירון פאוואר; מוכר הקרח הקורא ללקוחות בפעמון, מוכר החלב בכדים; הילדה ששני האחים רצו בה, ולא ידעו במי היא תבחר.

ושוב, למרות שקראתי דברים דומים בספריהם הקודמים, אני מתפעל כל פעם מחדש מההערצה הגדולה של שני האחים המשוררים להוריהם ולסביהם. התחושה היא של פגישה מחודשת עם מכר רצוי. העלייה החלוצית לארץ התאפיינה הרי במרד כלפי ההורים וכלפי אלוהים. כשהגיעה העלייה הגדולה לארץ בתחילת שנות החמישים, הילדים, שקלטו מהר את השפה, הביטו אל החלוצים בהערצה רבה, והתביישו בהוריהם העילגים בעברית, דוברי היידיש והערבית, והנה, בלפור והרצל מתייחסים לדורות הקודמים ביראת כבוד, ואפילו בקדושה: האם והסבתא המבשלות בעצם הופכות פיוט לבישול, להבות הפתילייה הן סרנדה – "כל החיים בהבל הסירים" (הרצל 175). הרצל מקדיש מחזורי שירים לאב עזרא בן כאתון, לסבא מוראד (הרצל 178 ואילך, 183 ואילך; בלפור 78, 80, 86, 91 ואילך; 114, 120) מקום מיוחד תופסת האם שבנערותה ראתה את שני אחיה הגדולים שנרצחו בפרהוד בשבועות תש"א (טעה הרצל כשכינה את הפוגרום הנורא ההוא בשם "שואת בגדד" – 200). הרצל כותב ששבועות באותה שנה היתה "חג מתן, והכול נלקח" (203). אחותם הקטנה של הנרצחים, היא אימם של בלפור והרצל, התחתנה בעקבות האסון וילדה שבע שנים מאוחר יותר את שני התאומים, שהם מעין פיצוי על מות אחיהָ (הרצל 184 ואילך; בלפור 120 ואילך). שני הספרים מזכירים, כמו בקבצים הקודמים, את סיפור כותנות הפסים שנתפרו לשני התאומים בינקותם (הרצל 180; בלפור 112). בלפור מביא בספרו צילום של שתי הכותנות (113). אגב, בלפור מביא בספרו סדרה של צילומים (בתי סיידוף, ההורים בחתונתם, הדודים שנרצחו בפרהוד – נורי ואברהם חבשה, ועוד. בספר של הרצל אין אף תמונה, להוציא תמונת בתי סיידוף בעטיפה האחורית.

ההתרפקות של שני המשוררים על העבר, על ההורים, על המורים של הילדות, על הווי השכונה – אינה מובילה, אפילו ברמז, אל הסתגרות עדתית, שהיא כל כך אופנתית בימים אלה. ההיפך הוא הנכון. בלפור מחבר סונטה לכבוד חמיו, וכן שיר לחמותו, שממש לא נולדו בבגדד (128 ואילך), ובאחד השירים הוא מצהיר: "ארשום כל הגלויות מן הכספי עד הפרת" (עמ' 132). הרצל מקדיש שיר לזכרה של מרים ז'יטלני, שהיתה מורה ב"בית יעקב", ונשרפה חיים עם ספר תורה בידה (274), וכן שירים מפעימי לב על אושוויץ, וגיבוריו של שלום עליכם העולים באש המשרפות, ועל  הזוועה המוסווית בגטו לודג' (68 ואילך).

עוד מוטיב חוזר בקובצי השירים של שני המשוררים הוא ההומאז' שהם חולקים לאושיות התרבות שהשפיעו עליהם. הרצל מקדיש שירים ומחזורי שירים (אותם הוא מכנה משום מה בשם "דו-שיח") לאורי ניסן גנסין, לביאליק ולאירה יאן, לטשרניחובסקי, נתן אלתרמן (שם הוא מעיר ההערה נכונה לגבי נוסח "מגש הכסף" – "הארץ לא שקטה" – 110), זלדה, ברנר (כאן הוא מרמז על המעשה האציל של ברנר שהחזיר חגורה שקנה כדי שיוכל להפיק במחירה ספר לעגנון הצעיר – 116), מ"י ברדיצ'בסקי (עליו כתבו שני האחים מחקר מקיף), ש"י עגנון, א"צ גרינברג, יהודה בורלא, פנחס שדה, ק' צטניק, יצחק שמי, שושנה שבבו, שלמה אלקבץ ואלעזר הקליר, עזה צבי, פרנץ קפקא, דון יצחק אברבנאל, דונה גרציה, אמנון ממגנצא, וכן מוזכרות דמויות מקראיות כגון בת יפתח, אם סיסרא.

בלפור כותב הומאז'ים לדבורה בארון, אסתרליין ועגנון, אלישבע, שלומית פלאום, עזה צבי, ברנר ושופמן, א"צ גריברג, יצחק שמי, טשרניחובסקי, דויד שחר (בלפור פגש אותו כשבא לבשר לו שמוענק לו פרס ברנר), שקספיר, בנימין מטודלה, ר' שלמה אבן גבירול, ר' נחמן מברסלב, ר' מרדכי שרעבי, ר' שלמה אלקבץ, הבעל שם טוב, ר' אמנון ממגנצא (החוזה כביכול ב'נתנה תוקף' שלו את מוראות השואה – 190), חכם יוסף חיים מבגדד, יהודה איש קריות (החף מעוון).

בלפור מזכיר גם דמויות מקראיות, כמו אשת נוח, שהמקרא העלים את שמה, הגם שהיא טרחה עם כל חיות התיבה, שרה, יצחק הנעקד בכל דור, שאול אצל בעלת האוב, שמשון ודלילה, אם סיסרא. שני המשוררים מביעים הערצה לזמרתה של אום כולת'ום (הרצל 173; בלפור 144, 225).

גם הרצל (108) וגם בלפור (156) כתבו על "הכף השבורה" מאת טשרניחובסקי. שניהם כתבו על יצחק שמי (הרצל 108; בלפור 152).

בשני הקבצים מובעת אהבה גדולה לעם ולארץ, ובעיקר לירושלים, לשעריה, לנקבת השילוח, לשוק שהוזכר לעיל (געגועים לחברי הילדות שבילו שם). הרצל מעלה על נס את ירושלים האצילית, הקדושה, הענווה, וגם... העלובה (255). האהבה לעם ישראל באה לידי ביטוי גם בשירים כואבים על הנופלים במערכות ישראל, שירים הכואבים את ההתנתקות (בשנת 2005), זעם על חטיפת שלושת הנערים (אייל, גלעד ונפתלי) ורציחתם, וכן התפעמות הלב על גבורתו של אלעד ריבן בן ה-16 שנספה באסון הכרמל (בלפור 59 ואילך). בלפור מקדיש שיר גם לאחֵינו שעלו מחבש (197)

שיריו של בלפור קומוניקטיביים ובהירים מאוד. הוא אפילו טורח לציין בהערות שוליים את המקורות עליהם הוא מסתמך בציטוטים ובארמזים השונים. לעומתו, הרצל קשה מאוד לפיענוח בחלק גדול מהשירים. הוא פחות תיאורי, ויותר הגותי-לירי. שירים רבים שלו ארוכים מאוד, ורובם משובצים במחזורי שירים. הוא מרבה בארמזים מספרות קלאסית, אך שלא כמו אחיו – איננו טורח לציין את המקור.

הרי דוגמאות של קטעי שירה של הרצל שצריך לטרוח כדי לפענח:

... הגליד צפד המחזה. לא ראינו

זה את זה. פירורי בצק שנאפו

בנו לתומם. הכול החמיץ. ילדים

בשנתם התבגרו לאיטם. שתינו

קפה, תה, ביקשנו גזוז. תמצית

רוטטת. העולם נרדם....                                  (23)

ודוגמה אחרת:

ליד המים חלוקים. אבן עזה ונפשם.

פליטים מחכים לשחר. שפתם איוושה.

עד מים ונפש. החיים מנגבים, מאחים

שברים. שאריות וצופן. שיר חרס חסרים...                   (98)

גם שמות השירים של הרצל נעים בסקאלה שבין מוזר ללא מובן:

"היופי בוער, הקמח משורר"                          (149)

"רעידה באופל. והיכן הצופן"             (199)

"הנזיר נשבה, העולם כבה"                            (211)

שני המשוררים מתייחסים לשירה בחרדת קודש, ובכך הם כאילו ממשיכיו של שאול טשרניחובסקי אשר הצהיר: "הרודים בשירה ומסתרי חינה...יגאלו העולם בשיר ומנגינה" ("הדם", סונטה י"ג), ולא רק זאת, השניים רואים עצמם ככוהני השירה שהתפקיד הנ"ל רובץ על כתפיהם (הרצל 95, 160, 162, 164; בלפור 239 ואילך). הם העמיסו על עצמם משא זה כבר בילדותם, כשהמציאו סוג של דפוס, שבו יוכלו להביא את דבר שכונתם אל העולם (הרצל 249-244), ובאיזה שהוא מקום יש בליבם ביטחון שכתיבתם נועדה גם לדורות הבאים (הרצל 243). בלפור מקצין עוד יותר בעניין הזה – הוא כמעט מחקה את שירי ההתפארות של ימי הביניים (ראו גם : "ליבי בירושלים / ואנוכי בסוף תל-אביב" – 254):

אני נוהג לכתוב

בשקט בישוב הדעת

בתוך הקופסה הפנימית

השירים לי נתינים

ואני שליט                            (239)

את הגביש

הקפוא משתיקות

שעינו כעין הזהב

יצרור המשורר בשיר

וייתן לקוראיו.                       (240)

כל פעם שאני כותב

שירים נוצצים מזהב               (257)

כידוע, השירה המודרנית הסירה מעצמה את עול הפרוסודיה, וגם השפה משתדלת להיות "רזה". למעשה, הדבר היחיד המייחד אותה מבחינה צורנית הוא השורות הקצרות. שני המשוררים שלפנינו, ששולטים במקורות ישראל ובמכמני השפה העברית – רחוקים מלכוף רוחם לאופנת החדשה הזאת – שפתם מותאמת להפליא לנושאים הנעלים בהם הם עוסקים: שירה, מסורת ישראל, אהבה לעם ולארץ, הומאז' לאנשי הרוח. אני חש בשיריהם נטייה חזקה לנגינה ולמקצב, וגם פה ושם הם "מעיזים" להגניב חרוזים:

...הסתתר

בשק קמח שלא הקיץ. הבצק

החמיץ, השתנה והועם, נחרכו

דברי ימי עולמם...                             (הרצל 41)

מדוע היופי שברוח גז. מדוע

העולם זז, לאין דרך נחפז.                  (הרצל 166)

איוושת עלי מנתה בעציץ הפח

חלום גדול נרקם ביניהם

חלום לא מפוענח

צפנת חלום לו, ולא נח.                      (בלפור 80)

בוא, אומר לי סבי

עזוב כל מה שחדש

אתן לך נחלתי

אתן לך עיר מקדש                             (בלפור 84)

בלפור "מעז" אפילו להתמודד עם תבנית הסונטה (81, 128).

תשומת לב הקורא נמשכת גם אל שמות הספרים: כיוון ששני המשוררים רואים עצמם כמשרתים בקודש (השירה), הם העניקו שמות לספריהם בהתאם: "שחרית לנצח" של הרצל מזכיר את תפילת הבוקר של המאמין, ואילו "רשות לתיקון עולם" של בלפור מזכיר את הפיוט ששליח הציבור מבקש באמצעותו מציבור המתפללים לפתוח בתפילה – "רשות", ו"התיקון" מזכיר את התפילות והלימוד בלילות. יש בשמות רמז ליחס רליגיוזי אל השירה ואל דברי ימי ישראל ותרבותו, והתכנים הם בבחינת מנחות של שלום ואהבה.

* * *

בן-ציון יהושע

דיאלוג פואטי עם יוצרי הספרות העברית החדשה מסע לשימור הזיכרון התרבותי

בלפור חקק, רְשות לתיקון עולם (שירים), צור-אות-שלהבת, ירושלים תשע"ו, 318 עמ'

הרצל חקק, שחרית לנצח (שירים), צור-אות-שלהבת, ירושלים תשע"ו, 322 עמ'.

שירתם של התאומים הרצל ובלפור חקק מנהלת כבר למעלה מיובל שנים דיאלוג מרתק עם מכמניה של הלשון העברית. השליטה המעמיקה שלהם באוצרות הלשון העברית לדורותיה מצאה ביטויה כבר בימי נעוריהם, כשזכו להיות חתני התנ"ך העולמי לנוער. השכלתם הנרחבת במקורות העבריים: מדרשים, קבלה, שירת ימי הביניים, התמחות בלשון העברית ובספרות העברית החדשה, יצרו מזיגה וחיבור של ישן עם חדש, התורמים לארומה הלשונית הייחודית שלהם. עולם רב-אנפין נחשף בספרי השירה שלהם ובמיוחד בספריהם החדשים. במאמרנו נתמקד בעיקר במפגשים הרוחניים והפואטיים שלהם עם סופרים ומשוררים עבריים מן העבר.  הדיאלוג בין דור הקלסיקונים, יוצרי הספרות העברית החדשה, עם משוררי ימינו לא רק מפיח חיים ביצירותיהם של הקלסיקונים שנשכחו מלב אלא גם מלמדת על רצף של דורות בספרות העברית.

כשני תרמילאים פואטיים הם משוטטים בשדות הספרות העברית, הנהירים להם, כדי למצוא פשר לקיומנו ומזור לזהותנו. הסיירת הספרותית של התאומים מנסה לגלות סימני דרך, פירורי לחם¹ המובילים למרכז ההוויה הרוחנית שלנו. יש במסע של התאומים אחר צפונות נפשם של משוררי העבר סוג של מאבק רוחני למלא את חיינו בתוכן, לשדר לנו שיש לזכור. זהו מאבק נגד השִכחה. אם לא נזכור את אלה שהיו, מי יערוב לנו שיזכרו גם את חיינו ואת עולמנו. זו מעין הרפתקת מסע מחודשת אחר המשמעות, מעין מהדורה פואטית של הספר האגדי 'הסיפור שאינו נגמר'². עושר הדיאלוגים מעורר את התודעה, את הכוח הרוחני שבנו, נותן עוצמה לחיינו לנוכח הפחד מן ה"לא כלום". דו-שיח עם יוצרי העבר אומר לנו שיש המשֵׁכיות, שיש סיכוי לחיבור רוחני בין הדורות. שירה אינה נוצרת בחלל ריק. יש רקע תרבותי, יש שורשים שיונקים מן העבר, יש רובדי לשון ואסוציאציות ספרותיות, שספוגים במי תהום קדומים. אנו דורכים על האדמה, וכל צעד נושם צעדים מן העבר, חש רחשים שמחלחלים עמוק לזמנים קדומים, לביטויים ולשפה שהיו לפנינו.

במסע במנהרת הזמן, שבתה את ליבנו דמותה של שלומית פלאום, אותה 'נוסעת אלמונית' שזכתה להארה במחקריה של פרופסור נורית גוברין.³ בלפור חקק העמיק ביצירתה הנשכחת של המשוררת שלומית פלאום, בכתביה ובמה שנכתב עליה. השיר סוחף אותנו למסע אגדי אחר דמות קסומה, והסיפור המסתורי הזה אינו  נגמר:

מֵחֵיק הַיַּעַר הִיא יָצְאָה אֵלַי

כְּמוֹ הָיְתָה אֶשֶׁד עֲנָפִים קְלוּעִים:

אֲנִי בַּת יִשְׂרָאֵל נוֹדֶדֶת

מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי מַעְיָן נִצְחִי

שֶׁל חַיִּים - - -

אַלְמוֹנִית בָּאָה וְהוֹתִירָה סְעָרָה.

אוּלַי עוֹד נִסְתֶּרֶת הִיא

בֵּין קִפְלֵי גְּלִימָתוֹ

אוּלַי עוֹד חָיָה הִיא

בַּכְּתוּבִים וּבָאוֹתוֹת.

(בלפור, עמ' 142)

הרצל, כמו בלפור אחיו, תר אחר צפונות נפשה של זלדה – משוררת שכל כולה סוד ומסתורין. ביתה ברחוב צפניה בירושלים מושך את הרצל אל הצופן הגנוז:

צֶבַע הַשָּׁמַיִם נוֹטֶה.

זֶה הַזְּמָן לְכַפִּית שֶׁל קְדֻשָּׁה

וּלְסֵפֶל צָנוּעַ שֶׁל תֵּה.

בִּלְבַב הַבַּיִת הַפָּשׁוּט 

אֱמוּנָה צְפוּנָה רָחֲשָׁה.

הַקִּירוֹת חָשׁוּ אֶת הַכַּרְמֶל

שֶׁבְּנַפְשָׁהּ. בִּרְחוֹב צְפַנְיָה

גָּמְעָה הֶחָצֵר אוֹרוֹת כְּמוּסִים

(הרצל, עמ' 114).

הקדושה והחיים הכמוסים ביצירתה כמו קרבים אל חיינו, שותים עמנו ספל תה, גומעים אורות. אכן היטיב המשורר להפנים בשירו את החתירה של זלדה לקדושה, לשגב, ולספר לנו עד כמה ביקשה נפשה למצוא כל זאת בקירות הפשוטים, בחצר הבית, בחיי היומיום. בשירו דולה הרצל מוטיבים משירתה ומעניק לנו תחושה שאנו מהלכים בשבילי הסיפור החסידי, בשבילי עולמה הנפשי – אותו 'כרמל אי נראה' – אותה דלת בית שיודעת לטפטף קדושה. כך הוא כותב:

- - - שִׁירָה מְטַפְטֶפֶת מְזוּזוֹת.

בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה, הַבָּתִּים וְהָאֲנָשִׁים

חִכּוּ נוֹאָשִׁים. לְעוֹד צְלִיל. לִצְפוּנוֹת

כְּמוֹ "קִדּוּשׁ", "הַדְלִיקוּ נֵר". וּלְיַד טוֹטָפוֹת

וּבָתֵּי עֲרָפֶל לֹא נִשְׁכָּח. שִׁיר זַךְ:

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנַ"ךְ." קְלַף הַמַּשְקוֹף

נִפְתַּח: שְׁמַע שִׁירָה מוּאֶרֶת

מְגִלָּתָהּ עַל חַיַּי, עַל הַבַּיִת. שׁוֹמֶרֶת - - -

(הרצל,  עמ'  115)

בפרק שירי זה מצטט הרצל פסוקי שיר של זלדה והופך אותם למגילת קודש, למזוזה חדשה השומרת על הבית. מה פלא שהוא כותב בפתח השיר: "שירה מטפטפת מזוזות," הרומזת גם לטוטפות. חיי המשורר מבקשים מחסה, הגנה – ובשירה הרוחנית והקדושה של זלדה מצאה נפשו אור, אמונה. שניהם נאחזים בדמות שאינה מהלכת בגדולות, ושניהם מנסים לדלות את היופי הנשגב בתוך חצרות של פשטות. דומה כי שניהם מבקשים אותן נשמות של אישה שהקדימה את זמנה, שידעה לחפש את הסוד והנסתר.

הרצל ידע לחפש את הסֵפל הפשוט של התה בחצרה של זלדה, בלפור מבקש את הכוֹס הקטנה של הקפה בביתה של המשוררת אלישבע, שעלתה לארץ כּלֹא-יהודייה וחיפשה את זהותה העברית כמשוררת. השפה הנשגבה שלה היתה בעיניה דרך לדלות יופי מתוך הצניעות והיומיום:

הִגַּשְׁתְּ לָנוּ שִׁירִיִךְ בִּשְׂפַת עֵבֵר

"כּוֹס קְטַנָּה" קָרָאת לַמִּלִּים

שֶׁהִנַּחְתְ עַל סַף הַשָּׂפָה.

הָיִית לָנוּ הַחֲלוֹם וְהַשֵּׁבֶר

וְהַגָּדֵר שֶׁרָאִית הָיְתָה גְּבוֹהָה

וּשְׁקוּפָה - - -

וַאֲנִי שֶׁקְּרָאתִיךְ בִּשְׂפַת הַלֵּב

הָעִבְרִי שׁוֹתֶה שׁוּב הַכּוֹס הַקְּטַנָּה

וְהַקָּפֶה הַמַּר נָמֵס בִּי לְאַט.

אֱלִישֶׁבַע, מְשׁוֹרֶרֶת עִבְרִיָּה

אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ   

(בלפור, עמ' 141-140 .(

אלישבע הלכה לעולמה בטבריה וחברה קדישא הערימה קשיים על קבורתה. מאותם קשיים צמחה בשורה: אלישבע נקברה בבית הקברות כינרת כמשוררת עברייה, לצדה של רחל המשוררת.

המסע אל רציף הזמן

ככל שאנו צוללים לשירה הדיאלוגית של התאומים עם משוררי העבר וסופריו, אנו חשים שזו דרך של מסע, רצון לבטא חיפוש עצמי באמצעות היכרות עם אותם משוררים ומשוררות על רצף הזמן הספרותי-עִברי, הזמן היהודי. הרצל הולך בעקבות 'הכף השבורה'⁴ של שאול טשרניחובסקי ומנסה דרכה להגיע אל הזהות השלמה, אל השלמות שחיכתה לצד השברים.

זוֹ הָיְתָה הַכַּף הַשְּׁבוּרָה

שֶׁהִצִּילָה עוֹלָם שָׁלֵם

מֵחֲשֵׁכָה אַדִּירָה.

כָּךְ נָטַשְׁנוּ מְחוֹזוֹת יַלְדוּת

כִּמְנַתְּקִים מֵחַיֵּינוּ

אֶת הַשִּׁלְיָה הַפְּרוּמָה.

(הרצל, עמ' 108).

כמו אחיו התאום, גם בלפור מנסה לפצח את סוד הכף השבורה של שאול  טשרניחובסקי.  שירת הכף השבורה הופכת להיות סיפור של אהבה המנסה להתגבר על הייסורים. ובלפור המשורר מסיים את דבריו במגילת מילים מפוכחת:

הֵם נִשְׁבְּעוּ נֶאֱמָנוּת לָנֶצַח כַּף אֶל כַּף

וְהָלְכוּ שָׁנִים דְּבוּקִים יַחַד בָּעֲרָבָה הַשְּׁחוֹרָה.

 הֵם נָשְׂאוּ צְלוּבָם עַל שִׁכְמָם בַּשָּׁרָב

אָמְרוּ יַחַד תְּפִלָּה וְשִׁירָה

וְהַכַּף שֶׁשּׁוֹרְרָה

נוֹתְרָה שְׁבוּרָה.

 (בלפור,  עמ' 157).

הדיאלוגים עם השירה העברית ועם הספרות העברית מובילים אותנו בשבילי סוד, לוקחים אותנו בקסם רב אל המגע הבלתי אמצעי עם הזמן, עם המקום ועם הנפש. לשירת התאומים יש שאיפה להמריא מעבר למקום, להתחבר לציר ההיסטורי של הספרות העברית: לגעת בתחנות שונות בחיי הספרות העברית, לנסות לבקש את הפשר שמעבר לחיינו, למצוא מרפא באותו מסע ללא מנוח של שירת דורות.

כולנו זוכרים את 'תהילה' של ש'י עגנון, והנה בא הרצל המשורר ומנסה לחבר את חיי תהילה הגיבורה הפלאית לצופן הכתיבה של הסופר – וכך הוא כותב:

יָפִים הַחַיִּים כַּחֲתוּנָה. זֶה סִפּוּרֵנוּ.

וְהוֹלֵךְ הַסּוֹפֵר אֶל חַיֵּינוּ.

עֵטוֹ חוֹשֵׂף בּוֹר וּשְׁבוּעָה וְלוֹחֵשׁ

צַוָּאָה נֶעֱלֶמֶת, עֲנַן אִגֶּרֶת קְסוּמָה.

מַהִי הַתְּהִלָּה הַפֶּלִאית שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם,

מַהִי אוֹתָהּ חֲוָיָה קִיּוּמִית.

(הרצל, עמ'  123).

סיפור הבור והחולדה שהוא המוטיב המרכזי בסיפורה של תהילה, נקשר בשירתו של הרצל לאגדה שהיא חוויה קיומית, לגעגועים שאינם חולפים ל'תהילה הפלאית של ירושלים'. סיומו של השיר מותיר שברים של חידה בלתי פתורה:

עֵט קָדוֹשׁ לִשְׁבָרִים. וְשָׁתַת

צֹפֶן בְּרִית מֵעוֹלַם הַמִּסְתּוֹרִין.

(הרצל, שם)

להעשיר את הרוח, לנצח את הריקנות

שירי התאומים משוטטים בשדות השירה של משוררי העבר כמבקשים צופן לעולם משתנה, עולם שמחפש נתיב רוחני – שכה מייחלת נפשו למלֵאוּת של תוכן, לעושר אמיתי, לספרות עשירה שתמלא את הריקנות.

מה הפלא ששירתו המשלהבת של אורי צבי גרינברג ממלאת את שירת התאומים. שירתם צמאה לאותם כיסופים, לאותו צופן פלאים. התכתבות עם אצ"ג פגשנו גם בספריהם הקודמים. וגם כאן נמשך הדו-שיח. כך שר הרצל בשירו על 'הנביא וקערת הפלא':

כִּסּוּפִים בּוֹעֲרִים כָּאֵלֶּה.

וּמֶה הָיְתָה אוֹתָהּ קַעֲרַת פֶּלֶא.

כַּחֲלוֹף יָמִים וְלֵילוֹת וּלְהָבִים

הָעֵינַיִם אֲדֻמּוֹת:

גַּחֲלֵי נְבוּאָה וְאֵשׁ, וְקָשֶׁה לְהָבִין.

בָּעוֹלָם הַצּוֹנֵן, בַּיְּקוּם הָרֵיק, הַנּוֹטֵשׁ.

קָשֶׁה לוֹ לֶחָזוֹן, קָשֶׁה לַלֶּהָבָה.

  (הרצל, עמ' 126).

שני פרקי השירה של הרצל מנסים לרדת לחקר המֵמד הנבואי בשירת אצ"ג, ליכולת של המשורר-הנביא להשיב לחיינו 'תכלת כיסופים' מבעד לחיי החולין:

שָׁבוּ חַיֵּינוּ שְׁפוּפִים יְמֵי קְטַנּוֹת

וְנָשְׁפוּ בָּהֶם הַבִּיבִים הַקּוֹצְפִים.

אֵיךְ נָבִין דִּבְרֵי טֹהַר,

אוֹתָהּ תְּכֵלֶת כִּסּוּפִים.

(הרצל, עמ' 127).

בשירתו של בלפור חקק, יש כיסופים לאותו סולם נבואי של אצ"ג, שאיפה לגעת במזבח שירתו, באמות הסִפִּים – והמשאלה היא שניתן דרך שבילי שיריו של אצ"ג להגיע אל הגאולה האישית, הגאולה הלאומית:

בְּסֻלַּם הַזְּמָן נָדְדוּ שִׁירַי אֶל קֶדֶם.

אֲנִי הַקָּרוֹב

לְרִצְפָּתו, לְשֻׁלְחָנוֹ הַמֻּזְהָב

בָּאתִי לִקְרֹא שִׁירָיו

בְּיִתְרָה גְּדוֹלָה

כְּקוֹרֵא אֶל נְבוֹ

נִקְדָּשׁ, מְחַכֶּה לִגְאֻלָּה

כִּלְבָבוֹ.

(בלפור,  עמ' 151).

באותה נשמה הומיה מצפה בלפור חקק ליד היכל הכלים השבורים של דויד שחר, מחכה לשפע הגדול, לחזות בבריאה החדשה מתוך השבר הגדול. הדו-שיח עם דויד שחר הוא מיסטי:

בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁאָמַר הַסּוֹפֵר

לְהַשְׁלִים כְּתִיבַת הַלּוּרְיַאן

הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית.

וּבָאוּ אֵלָיו  הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים

וְאָמְרוּ לוֹ: אִם גְּזֵרָתְךָ

גְּזֵרַת בָּשָׂר וָדָם

יָצִיף הַשֶּׁפַע אֶת הָעוֹלָם.

פִּי הַבּוֹר שֶׁל הַלּוּרְיַאן

יְסוֹדוֹ מִתְּהוֹם רַבָּה

וְאַל יִשְׁקְעוּ מֵעַתָּה הַשְּׁעָרִים.

פְּתַח מֵהֵיכַל הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים

אֶת הַלּוּרְיַאן הַבָּא.

(בלפור, עמ' 160).

התחושה היא, כי המסע הרוחני אחר משנתם של הסופרים והמשוררים היא לדלות את רגעי הקודש הגדולים, להתעלות באותה רוחניות עמוקה המכילה שפע גדול. רק באמצעות הצופן הנפשי העולה משורות הספרות העברית יש יכולת להגיע לאותה נשמה יתרה.

כך חש בלפור כי יצירתו של יצחק שָמי מעשירה את עולמו, גואלת אותו מן הישימון:

וַאֲנִי שֶׁבָּאתִי אֶל כַּדַּיו

לָקַחְתִּי חוּטִים מֵאַדַּרְתּוֹ וַחֲרוּזִים מִמַּחֲרֹזְתוֹ

גַּם מִלֵּאתִי דְּלִי שֶׁל מִלִּים מִסִּפּוּרָיו

לָתֵת לִי בְּשָׁעוֹת שֶׁל יְשִׁימוֹן לֵבָב

מָזוֹר לְנַפְשִׁי, דְּבָשׁ וְחָלָב.

(בלפור, עמ' 153).

יש במגע עם הספרות העברית חיפוש של דרך סתרים לשאוב חיים מגנזי הרוח הנצחיים של הקלסיקונים שהיו. הנה כמה שורות משירו של הרצל המתכתב עם אורי ניסן גנסין:

וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ

כֵּיצַד אֶפְשָׁר בְּאֶמְצָעוּת

הַסִּפְרוּת לְהִנָּצֵל.

לְהַחֲזִיק בִּרְגָעִים נְדִירִים

יָפִים בְּנִצְחָם.

הֵן הַדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת

נִפְחֶדֶת בַּחֲשֵׁכָה. כְּאִילוּ הִיא סְגוּרָה

לְלֹא סוֹף. כַּמָּה קָשֶׁה לַחֹלִי לִכְתֹּב.

לִבְנוֹת פֵּשֶׁר קִיּוּמִי מָלֵא

מִן הַצַּעַר וְהַחֲלוֹף.

(הרצל, עמ' 101)

תיאטרון רוחני ואוצר גנוז

הנה כי כן, המפגשים עם משוררי העבר הם תיאטרון רוחני שנוגע באוצרות גנוזים, שמציג בפני הכותבים מראה רוחנית שבהם הם בוחנים את עולמם לנוכח התמורות שסערו בחיי משוררי העבר וסופריו.

כתיבת המשוררים בהווה מחברת את הזמנים: וכך כותב הרצל לגנסין:

יָשַׁבְתִּי לִכְתֹּב לוֹ מִכְתָּב

בְּמִנְהֶרֶת הַנְּשָׁמָה.

מִלִּים שֶׁתֶּחֱצֵינָה מֶרְחַקִּים הוֹזִים

בִמְהִירוּת הַדְּמָמָה. זְמָן בִּזְמָן.

מַשְׁמָעוּת וְצֵל.  

(הרצל, עמוד 101).

וראו נא כיצד בלפור מבקש לזכות בשביבים של אור מעולם הכתיבה של מבקרת הספרות עזה צבי, שבמסותיה הספרותיות, ניתן היה להרגיש את ניצוץ השירה והפיוט.

כותב בלפור:

כָּתַבְנוּ שְׁמֵךְ בִּנְקֻדַּת הָאוֹר הַפְּנִימִית

שָׁם הַמַּעְגָּל מִתְרַחֵב

לְקַבֵּל אֶת הַהֶאָרָה אֶל כֻּלָּנוּ

אֶל עֹמֶק הַלֵּב

לְהָאִיר בְּעַנְוָתֵךְ וּבַשֶּׁקֶט  שֶׁלָּךְ

אוֹתָנוּ גַּם מִמֶּרְחַקַּיִךְ הַנִּסְתָּרִים

רוּחַ עַזָּה בָּנוּ, רוּחַ שִׁירִים.

(בלפור, עמוד 148).

הרצל ובלפור חקק יוצאים במסע לשימור הזיכרון התרבותי ונגד השִכְחה התרבותית של הקלסיקה העברית. הם כותבים בשנתון "ידע עם"⁵: בלפור: "לאורך השירים ... ולעומקם אפשר למצוא אותה התחברות, אותם געגועים  להוויה רציפה. געגועים להמשכיות, לרצון להתפקד על רצף הנדבכים של העבר. למדנו באליאנס, למדנו בכּוּתַאבּ, למדנו מדעי היהדות... קראנו מדרשים ורובדי יצירה יהודיים. מילדות ומנעורים חשנו רצון להתחבר לשירה העברית ולספרות העברית – וכל הזמן חיפשנו את הקשר לדורות קודמים."

הרצל: "שירה מתחברת לשירה... לב אל לב. שירה שמנותקת מנופים ומזמן ומשייכות ומדפי הֶעבר היא שירה תלושה. עלים תלושים. שלכת רוחנית. ממש ניתוק. אני לא עלה נידף, אלא עלה שמחובר לענף ולעץ."

ברוח זו יש לקבל את הרב-שיח של התאומים בשירתם עם העברית, עם המדרשים, עם משוררי העבר. הדיאלוגים של השניים הם ניסיון לחדש את הזהות הרוחנית של אומתם, ניסיון לפרוש רוח בכנפיה של הרוח היהודית, להתמלא, להעשיר את הנפש, לא לעמוד אילמים לנוכח 'הלא כלום', המוחק דפי עבר, גווילי קדומים, יצירות מופת. ככל שקראתי בשיריהם על משוררים וסופרים מן העבר התחזקה בי התחושה, שיש בשני האחים רצון להגשים את משנתם לתת כבוד לציר הזמן, לא רק לציר המקום. בעבר כתבו על כך השניים מאמרים – ונראה כי שירתם באה לבטא בפיוט ובמצלול את תפיסתם הרוחנית.

שיריהם כמו מעניקים לנו מבט ממעוף הציפור על שלל הזהויות הספרותיות שמלוות אותנו במשך שנים, וניתן לראות בהתכתבות זו, לא רק רצון לשַמר את הנצח הספרותי, אלא גם דרך של חיפוש עצמי, דרך של חשבון נפש, מסע לבנות מחדש זהות תוססת באמצעות התמודדות עם הזהות הקודמת. עיצוב זהות מחודש מחייב אותנו לגעת במורשת, לגעת בייחוד הספרותי של יוצרים קודמים, ומבחינה זו ראויה שירתם לכבוד הראוי לה. למדנו, שזיכרון וכיסופים הם כוחות שאסור לנו לוותר עליהם.

--------

1. מאגדת 'הנזל וגרטל'.

2. מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר. מגרמנית חוה פלץ ושלומית קדם, תל-אביב 1983. תורגם מחדש על-ידי חנה לבנת, 2015.

3. נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ה, 375 עמ'.

4. שאול טשרניחובסקי, שירים, הוצאת שוקן, תש"י, עמ' 232-227.

5. בלפור והרצל חקק, 'השירה כנכס של אוצרות התרבות', ידע-עם, כרך 74-73 (תשע"ג), עמ' 81-79. 

* * *

המדינה הישראלית על פי הפילוסופים המזרחיים-הספרדיים ברוך שפינוזה ואזולאי עוזי משולם – בתוכנית החדשה של משרד החינוך

במסגרת עידוד מורשת עדות המזרח יכניס משרד החינוך לתוכנית הלימודים קטע על "מאמר תיאולוגי-מדיני" של ברוך שפינוזה, הפעם מתוך הרומאן של אהוד הן עזר "לא לגיבורים המלחמה", וכן תלמדנה המורות את סיפור החטיפה של ילדי תימן על פי בית מדרשו של "הרב" ה"תימני"-ה"מרוקאי" אזולאי עוזי משולם זצוק"ל, כי אסור לנו להתכחש למורשת היהדות הספרדית-המזרחית-הבֶּרְבֶּרִית-הבבלית-התימנית אשר את ילדיה חטפו האשכנזים ומכרו.

שפינוזה. ההרצאות בתורת המידות והמדינה. האולם בבניין לאוטרמן למטה, עם העמודים בתוכו. עפרה, שלפעמים מתגנבת לשמוע הרצאה בפילוסופיה, למרות שמתחילה כבר להתייאש מלימודיה ומדברת על כך שבסוף השנה תעזוב את ירושלים. כל לילה הוא חולם שמריצים אותו על פני גבעות, מאמנים אותו, מלבישים אותו מדי-עבודה של חייל-מילואים, נותנים בידו רובה ו'מסטינג', צועקים עליו, מענישים אותו, מוליכים אותו במסע מפרך בנוף הרים זר הדומה להרי ירושלים אך ירוק מהם, מטיפים לו מוסר כאילו הוא ילד מפגר, או עבד, והוא מתעורר שטוף זיעה קרה, וכעבור זמן לא רב קורה לו כל זה במציאות, מאחר שהוא חייל פשוט כל השנים, חובש מחלקתי.

"הללו, שמנהיגים או שמחזיקים בידם את הממשלה, משתדלים לחפות תמיד חיפוי של חוקיות על כל מעשה רע שהם עושים, ולהוכיח לו לעם שהמעשה נעשה בהגינות. מה שעולה אמנם בידם על נקלה, כשכל פירושם של הדינים תלוי בהם בלבד." לא, זה רק על הערבים, כל מה שאומר שפינוזה שם, בפרק "על מדינת העברים".

בעת שיצאו העברים ממצרים הם מסרו את זכותם הטבעית להנהגתו של משה, ובכך יצרו תיאוקרטיה בה לא התבונה מושלת בכיפה, אלא מצוות הדת ותועלתם של אלה הנושאים את דבר האל. לכן אין שלטונו של משה השלטון הטוב ביותר, והחברה העברית העתיקה לא היתה כלל וכלל אידאלית, כפי שחושבים הרמב"ם ובן-גוריון, אלא להיפך – העם, בגלל בערותו ובורותו, האמין יותר במזל מאשר בחוקיות, ושיעבד עצמו ביד המנהיגות החריזמתית של משה, אשר ראה עצמו שלוחו של האל, ואשר כך גם באו אלינו תיאוריו על פי סיפורי העם.

על רקע זה מצטיירת דמותו של משה ושל מדינת העברים העתיקה כתיאוקרטיה, אשר השתמשה בתורה כאמצעי כדי לשלוט בעם באמצעות הפחד והתקווה, כלומר בדרך של ליבוי ההיפעלויות הרגשיות והיצרים, ולא באמצעות החופש והתבונה. אז משה זה נאצר? או בן-גוריון? בן-גוריון יצא לחופשה ארוכה לאחר שהממשלה אישרה את מסקנות ועדת שבעת השרים, שהן לטובת לבון. העיתונים כותבים שהמדינה תתפורר אם בן-גוריון יתפטר ויילך. מי יגן עלינו? מי ילכד אותנו? נאצר?

בשירותו האחרון, בקיץ, היה עליו לתרגל בערב, עם כל המחלקה, אחר יום אימונים קשה ומפרך של סופות חול בנגב, משך שעה ארוכה, הלוך וחזור, תרגיל של יציאה מן המאהל למיסדר תוך חמש-עשרה שניות, מאחר שהמחלקה (שהיו בה חיילים מבוגרים ממנו בעשר שנים כמעט) לא היתה די זריזה, לדעת הסמל.

מה עליו לעשות?

האדם, אומר שפינוזה, הוא אופן סופי של הטבע. הוא חופשי רק כאשר הוא נקבע על פי הטבע, ורק אז אין סתירה בין שמירתו על קיומו העצמי, חופשו ואושרו – לבין הבנתו הרציונאלית את הטבע ואת מעמדו בו. המעבר מן המצב הטבעי לאמנה החברתית צריך לקום בצורת השלטון הדמוקרטי, ויש לקוות כי שלטון זה ינוהל עלפי התבונה.

לעומת זאת, בעת שהפחד והתקווה, כהיפעלויות הנפש, או רוח העריצות, או התעמולה האידיאולוגית – הם שקובעים את דרכה של החברה, באה שעתן של התיאוקרטיה ושל המונרכיה מן הסוג הגרוע. כן, ושל העמדת הפנים ושל הזיוף. מה היה עושה שפינוזה אם היה עליו להשתפשף בבסיס-טירונים במקום ללטש זכוכיות אופטיות באמסטרדם? האם היה יכול לכתוב "מאמר תיאולוגי-מדיני" בתור חייל-מילואים, בצל קריאות-פתע והשפלות מצד טיפשים ופחותים ממנו במעלה? מזלה של הדימוקרטיה ושל התרבות הישראלית שנחלצים להגנתה בחורים דגולים כאורי בן-עמי, להם אין, כנראה, בעיות עם הצבא.

מה עליו לעשות? עומדות בפניו כמה ברירות, שהאחת גרועה מן האחרת.

הוא יכול לסרב לצאת למילואים ולהכריז על עצמו כעל סרבן-מלחמה. ואז יישפט ויישלח מיד לבית-סוהר צבאי, וייעשה למנודה בעיני חבריו ומוריו, ששופטים אותו לא רק על פי בקיאותו בשפינוזה ותגליותיו בפילוסופיה היוונית, אלא גם על פי מידת הפטריוטיות שלו. מן התועלת היא לחרוק שיניים בשקט ולהידום, להיות "בחור טוב", כך עושים כולם. אחרת, שום עיתון לא ידפיס את מאמריו ואת סיפוריו, ושום הוצאה ישראלית לא תוציא את הספר שהוא מתכוון לכתוב על הפילוסופיה היוונית, אלא אם כן יהיו לו קשרים כמו שיש לאורי בן-עמי, אשר גם בהיותו מתנגד כביכול למשטר, יודע לומר מילה טובה היכן שצריך, להיות "יריב הוגן", כלומר, יריב שמגדיל את המוניטין של מתנגדיו בהתפלמסו עימם. מתכבד בפירסומו המוסרי הגדל והולך בתור נון-קונפורמיסט, והופכו לעמדה של כוח שיש עימה טובות הנאה רבות על חשבון הציבור. הוא הפיץ שמועה כי כדי ל"נטרל" אותו באמצע מאבקו להצלת הדימוקרטיה, הציעו לו משרת שליח לענייני תרבות והסברה באחת מבירות אירופה, הצעה שהוא כמובן דחה בשאט-נפש. לא איש כמוהו יעמוד למכירה. דחה! בעוד שנתיים, מי אם לא הוא, יקבל! והלא כבר נסע פעם.

עם ישראל, אומר בן-גוריון, הוא העם הנבחר ומטרתו להיות "לאור גויים". אור? איזה אור? בגידת אנשי-הרוח?

 שפינוזה, בפרק "על בחירת העברים", אומר: "העם העברי לא נבחר על-ידי אלוהים מיתר העמים מבחינת השכל, ולא מבחינת שלוות-הנפש, כי אם מבחינת החברה והמזל שעל-ידו השיג את ממלכתו והחזיק בה במשך שנים כה רבות. ודבר זה ברור בתכלית מן המקרא עצמו: שכן אם יחזור אדם על המקרא אפילו ברפרוף, יראה בבירור כי העברים לא הצטיינו על פני שאר העמים אלא במה שהצליחו במעשיהם השייכים לביטחון החיים והתגברו על סכנות גדולות, וזאת בייחוד רק בעזרתו החיצונית של אלוהים. ואילו בשאר הדברים היו שווים ליתר העמים, ואלוהים נטה חסד לכולם במידה שווה."

מה לעשות? להמשיך במצב כמו שהוא, ואז – מה יהיה בסופו? יגיע לבית-משוגעים, או שיחליט ללמוד יוונית ולהיות בן-חורין לעסוק בפילוסופיה רק לאחר שיבוא השלום עם הערבים? ובינתיים אולי בכלל מוטב לו שיתגייס לצבא, כי אז, לפחות, אחרי עשרים שנה, יוכל לקבל פנסיה, בעוד אשר בתור פילוסוף-מתחיל (הוא אכן ראה עצמו כמי שעתיד לקשור את גורלו בפילוסופיה) לא יגיע לעולם אפילו לידי כך.

עכשיו? לצבא? לתמיד? כשהשבוע האחד ממרר לו את חייו? ומה יהיה על הלימודים, ועפרה, ועל המדינה ופרשת לבון? והלא הטבעת מתהדקת סביבו, כל הזמן היא מתהדקת. אין חוכמות. כל זמן שאני לא חופשי, אני עבד. הצבא והמילואים הם הצלב הפרטי אשר כל אחד מאיתנו נושא על גבו: נידון, כפוף לפקודות, ושותק, ואחדים יוצאים מדעתם.

"אך במדינה ובממשלה, שבה שלום כל העם כולו, ולא שלום השליט, הוא החוק העליון, הרי כל מי שמציית בכול לרשות העליונה לא ייקרא עבד שאינו מועיל לעצמו, כי אם נתין. על כן החופשית שבמדינות היא זו שחוקיה הושתתו על התבונה הבריאה, כי שם עשוי כל אחד, לכשירצה, להיות חופשי, כלומר לחיות בלב שלם על פי הנהגת התבונה."

יעזור לי הרבה – אם גם בתור נתין אני משתגע, בין אם יש בכך מן ההנהגה על פי התבונה הבריאה, בין אם לא, אני לא יכול יותר.

הוא ירד מן האוטובוס בתחנת השוק של מחנה-יהודה. אני צריך לפצות את עצמי במשהו על כל הצרות של היום, אמר אל נפשו. האוויר הירושלמי החורפי והקר היה לו כמשיב נפש, שמש צוננת האירה שמיים כחולים וצלולים, נקיים מענן, רחובות העיר היו רחוצים בגשם אשר ירד בבוקר. והוא השתרך לאיטו בסימטאות השוק ההומות והלך לאכול ארוחת-צהריים אצל מנטלו.

---

ומה אני עושה כל היום? אמר אל נפשו. כל יום? האם אני בסדר שאינני מוכן לצאת למילואים מפני שאני מרגיש שם כמו עבד? –  "מי שנמשך אחר תאוותו עד שאין בידו לראות ולעשות שום דבר שמועיל לו, הוא בייחוד עבד," אומר שפינוזה, "ובן-חורין אינו אלא מי שחי בלב שלם לפי הנהגת התבונה בלבד. אמנם פעולה לפי פקודה, כלומר ציות, מבטלת במידת-מה את החופש, אך לא היא עושה מיניה-וביה עבד, אלא טעם הפעולה. אם תכלית הפעולה אינה תועלתו של הפועל גופו, כי אם תועלתו של המצוֶוה, הרי הפועל הוא עבד, ואינו מועיל לעצמו."

תכלית הפעולה אשר לשמה קוראים לי כל פעם היא טובת המדינה כולה, ובתוכה גם טובתי שלי כאזרח, אך מה לעשות אם בינתיים אני עצמי הולך ומשתגע גם בתור אדם פרטי וגם בתור חלק של המדינה?

---

מאוחר יותר צלצל שוב אל עפרה. הפעם הרימו את השפופרת. ליבו המה. אך לא. בעלת הבית ענתה. היא איננה. נסעה. לאן? אינה יודעת. כנראה לשבת, אל ביתה. תחזור ליום העצמאות? אינה יודעת. טרקה את הטלפון. מה יש לה נגדי? האם דיברתי לא בסדר? הוא ייגש מחר אל משרד קצין העיר ויגיש ערעור. יש לו בחינות בקיץ. הם לא יכולים לקחת אותו שוב למילואים. הוא יביא להם הוכחה משפינוזה: "תכליתה האחרונה של המדינה אינה לנהוג שררה ואף לא לרסן את הבריות בכוח האימה ולהביאם אל תחת מרות הזולת, אלא לשחרר כל אדם מאימה, כדי שיחיה בביטחון ככל האפשר, כלומר שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו. תכלית המדינה, אומר אני, איננה לעשות אנשים בעלי תבונה לחיות או למכונות, אלא אדרבה, להביאם לכך, שרוחם וגופם ימלאו את תפקידיהם בביטחון, ושיהיו הבריות משתמשים בתבונה חופשית, ושלא יריבו בשנאה, כעס או מירמה, ושלא יהיו נוטרים איבה בליבם זה לזה. לאמר, תכלית המדינה היא, לאמיתו-של-דבר, החירות."

אלא, האדם בימינו רגיל לציית.

* * *

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון

הממונה על כוח אדם

ישבה באולם רחב ידיים בחברת נשים שעסקו בתפירה. בכל פעם שנפתחה הדלת והממונה על כוח האדם ניצב בפתחה, אמרה לעצמה שעליה להנמיך ציפיות, אבל רעד בלתי רצוני של ציפייה חלף בגווה. בכל שלושה-ארבעה ימים נקראה אחת הנשים אל חדרו של יורק, ולאחר שעה קלה שבה משם בפנים אפורים כשק ועיניים דומעות. בכל פעם שנפתחה הדלת ויורק או שליחו עמדו בפתחה, כבשו התופרות את פניהן במכונות התפירה וידיהן הומרצו ביתר שאת. רק סאלי זקפה את ראשה ויישרה את מבטה בציפייה שייקרא שמה. קיוותה להתענג על כריך עם נקניק, ולא היה אכפת לה גובה המחיר שתשלם. הייתה משוכנעת שיורק אוהב אותה כמו שאהבה בגימנסיה, ואת רגשותיו הוא ביטא בדרכו הייחודית. חד-פעמית. כעת יתייחס אליה כאל אישה כבודה, מלכה. אם אין תוחלת בלבה, למה לה חיים? היו גברים שחיזרו אחריה בדרכים ביישניות והיו שחיזרו בדרכים חייתיות. יורק נמנה עם האחרונים. בפעם הזאת בלבד. טוב. לא טוב. כן. לא. כן. אינה יודעת. גם לא משנה לה.

הימים נקפו לאטם ללא אירועים יוצאי דופן. התנחמה בתפירה שגרתית ולא מסובכת. פעולה שחוזרת על עצמה. תפרה כפתורים במכנסיים ובחולצות. סמלים נאציים, אותות ודרגות. זאת הייתה פעולה שדרשה דיוק רב ונעשתה בריכוז ובדממה.

אף לא אחת מהתופרות לא דיברה דברי טעם ולא נשאה דברי רכיל, לא פנתה אל רעותה. שלטים מאירי עיניים על הקירות הזהירו והתריעו שמי שתיתפס בעבֵרת משמעת, מי שתפירתה תהיה מרושלת או לא תעמוד במכסה או תפטפט פטפוטי סרק – תעבור לעבודות בזבל, בביוב, או במלאכה בזויה אחרת. ואם נזקפה לחובת העבריינית עברה שנייה, יגרעו ממנה שלוש ארוחות צהרים, ובשלישית תגורש מהמפעל בבושת פנים. מחוסרי עבודה ציפו בקוצר רוח בסמוך לשערי המפעל להזדמנות שלהם. בהפסקות צהריים ניתנה להן רשות לשוחח ביניהן בעת שאכלו מרקים של כרוב או תפוחי אדמה או שעועית, פירה עם חמיצת סלק ושתיים שלוש פרוסת לחם עבות.

דלת האולם נפתחה בידי השליח, והוא סקר במשך דקות ארוכות את פניהן של התופרות הכובשות את עיניהן במכונות התפירה ואחר קרא: "סאלי, את מתבקשת לחדרו של יורק."

יצאה מהאולם בצעדים אטיים ומדודים, בלי להביט בנשים שעל פניהן חלפה. הסיכוי לחיים טובים עומד להתממש. היא בת מזל. אפילו המלחמה לא תגרע ממנה את גורלה הטוב.

בחדר המדרגות שבירידה אל חדרי ההנהלה ניכרה תכונה רבה. שני פקידים פקדו בקולות בהלה על המאבטח הגברתן לאחוז ברומק הגזרן ולקשור את ידיו. רומק הוא בעלה של בסיה שעובדת עם סאלי באולם. לפני ארבעה ימים נקראה בסיה למשרדו של יורק, ובשובה דמעו עיניה שעה ארוכה והיא התייפחה בכי חרישי. בקנאתו העיוורת ובעלבונו שלא ידע גבולות התפרץ רומק לחדרו של יורק והכה אותו מכות נמרצות. יורק בפנים נפוחים ובאף זב דם הובל במכונית לבית החולים. סאלי הייתה משוכנעת שהביט בפניה ונד לה בראשו בתנועה של הבטחה.

ביום העשרים ושניים לעבודתה במפעל התקשתה סאלי לקום ממיטתה ונשימתה עלתה וירדה כמפוח. החום עלה במהירות וגופה רעד כקפיץ. למרות הרגליים שהתקשחו והראש שהמה בעשרות קולות יצאה מהבית. הייתה משוכנעת שלא מחלה מרתקת אותה ומחלישה את כוחותיה, כדברי אמה, אלא שהיא בהיריון. נענשה על אכילת כריך שינקן, והיא נושאת ברחמה קוף שעיר עם זנב ארוך או תמנון מרבה זרועות. לא היה אכפת לה. לא שינה לה כהוא זה. יורק אוהב אותה, ולצדו תחיה כנסיכה. אתמול, לאחר ששב למפעל בתום שלושת ימי היעדרות האיר לה פנים. בצהרי היום נכנס אל האולם בזמן שתפרה צלבי קרס על חולצות חומות ושעה ארוכה השתהה בסמוך לשולחנה.

לאחר כמה צעדים ברחוב התמוטטה. אחד השכנים ראה אותה משתטחת, ובכוחותיו הדלים גרר אותה לביתה. אמה הוכיחה אותה על התעקשותה ועל חוסר הבינה בקדקודה. "אמרתי לך לשכב שלושה ימים במיטה כדי שגופך יתאושש. שלוש פעמים אמרתי. עכשיו מי יודע עוד כמה זמן תצטרכי לשכב עד שתחלימי. מה היה לך כל כך דחוף ללכת לעבודה?"

אטמה את אוזניה וביכתה את ההזדמנות שהחמיצה. קדחה מחום גבוה, וההזיות שיבשו את דעתה. הייתה משוכנעת שפשפשים מתהלכים בתוכה, נושכים בבשרה, וחתיכות חתיכות נושרות מגופה. לפני יומיים בארוחת הצהריים שמעה שתי תופרות מתלחשות שרומק הכה את יורק מפני שהדביק את אשתו בעגבת. אבל תהתה אם שמעה את השיחה בין התופרות או הזתה אותה. אמה מצאה את רופא המשפחה מהימים שלפני המלחמה. והרופא טפח על גבה, הכניס מקל לגרונה ובדק בסטטוסקופ את נשימתה, ואז קבע נחרצות: "טיפוס, סאלי, את חלית בטיפוס." משך בכתפיו מתוך השתתפות בצער ורשם מרשם של שלוש מנות נסיוב, שעדיין אפשר להשיג בבית המרקחת היחידי הפועל בגטו. הורה לתת לה מנת אחת ביום.

שלוש מנות עלו הון תועפות. אמה דידתה אל בית המרקחת ושבה בידיים ריקות. אחר כך מתוך החלטה נחושה להציל את בתה מציפורני המוות ניסתה להסיר מאוזניה את זוג העגילים שבהם אירס אותה יעקב.

ידיה של סאלי פעלו כזרועות עכביש, וראשה נד מצד לצד בהתנגדות עיקשת. עיניה נתנו באמה מבט מצמית "יעקב השביע אותי. את העגילים האלה קיבלה אמו מאביו בטקס אירוסיה והם שריד רב ערך אחרון מהימים שהמשפחה שלו הייתה בעלת מעמד. הם ניתנו לי כפיקדון להעביר לדורות הבאים במשפחה." השתעלה והקיאה דם. מיתרי גרונה התקשחו להגות את מילותיה. "העגילים אינם למכירה ולא למשכון."

היא לא הצליחה לבלוע אפילו את המרק הדלוח שבישלה לה אמה. רזתה מאוד ונראתה כשלד אדם. ואפילו כך הצליחה לשאוב כוח להדוף את היד שרצתה בטובתה. עדיף לה למות מלתת את העגילים לידיים זרות.

מדוע אמה אינה משגרת מכתבי עזרה ותחינה אל אחיה באמריקה? בתחילת המלחמה הבטיחו ברל ורובין להושיט להם עזרה ושלחו ניירות חתומים, שעלו הון תועפות, שאפשרו את הגירתם לארצות הברית. אבל הם חיפשו אחר קברו של אריה. התחייבו להביאו לקבר ישראל, להניח מצבה ולומר עליו קדיש. נוסף על כך ליעקב לא היו מסמכים, ובלעדיו סירבה סאלי לעזוב את פולין. ברל ורובין השקיעו מאמצים נוספים וממון נוסף להחליף את תעודת ההגירה של אביה המת בזו של אהובה החי. אבל בסופו של דבר התברר שאיחרו את המועד שבו עוד היה אפשר לעזוב את המדינה.

העדיפה את המוות הנכסף על פני החיים חסרי התוחלת. המזל שלה נגמר מאז הייתה לבת זוגו של האיש התמים, הלא מתאים, הלוּזר. העגילים העלו מוגלה באוזניה, והיא זכרה שלפני המלחמה היה שווים תפירת ארבע חליפות מהודרות, כולל הבדים ושרשרת זהב עם יהלום לקישוט, לאחת הגבירות העשירות של ורשה. היום להערכתה הם שווים שתיים-שלוש כיכרות לחם. חודש ימים של נעיצת ציפורניים ותקווה לחיים מאוששים. שלוש כיכרות לחם שווים שלוש מנות נסיוב שיקימו אותה על רגליה. לאחר שתחזור לעצמה ותבריא תיכנס בזקיפות קומה למשרדו של הממונה על כוח האדם, ומשם הדרך פתוחה לחיי רווחה.

היא בת מזל. שום מלחמה לא תחבל במתת האל שהתברכה בה. אבל למי מתושבי הגטו יש די כסף לקנות את זוג העגילים? והיציאה מחוץ לשעריו כרוכה בעונש מוות.

המזל שלה נגמר. תמו חייה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אני מבקש להסיר את שמי מרשימת התפוצה של העיתון. הסיבה – תמיכתך באלאור אזריה.

מרדכי מירון

אהוד: שמך הוסר, ותודה על רוחב אופקיך.

* אהוד בן עזר, אלאור אזריה אינו אלא פחדן עלוב – גיבור על...

בתקופתי כמפקד חיל הים – ועד עצם היום הזה (38 שנים) – חוסלו חדירות המחבלים מהים לאחר כישלונות של עשור שנים – שמרנו על טוהר הנשק! 

זאב אלמוג

אלוף (מיל') 

* אהוד היקר, נעמן כהן הידען מציין ששם משפחתו של אביב גפן נובע מהשם צ'רקסקי. שם המשפחה של סבא וסבתא של רעייתי, נורית, שנרצחו במאורעות תרפ"א בבית החלוץ ביפו, היה צ'רקסקי. הם קבורים בקבר האחים של הרוגי המאורעות בבית העלמין טרומפלדור. יכול להיות קשר? משפחת צ'רקסקי מכפר אז"ר, כנראה קשורה באיזשהו אופן, אבל הם לא הראו רצון לברר.

שלך,

משה גרנות

* "ממשלו של נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה – העביר 221 מיליון דולרים לרשות הפלסטינית בשעות האחרונות לכהונתו."

מעניין כמה עשרות מיליוני דולרים מההעברה הזו ישמשו לשיקום משפחותיהם של פלסטינים רוצחי יהודים ולמימון תעשיית נשק הטרור במחרטות שבגדה המערבית. ומעניין עוד יותר לאיזה כיוון יופנו עתה פעילויותיו הציבוריות של אובמה. היילך בעקבות קארטר, שכירם ושופרם של מוסלמים אויבי ישראל?

* חשיפת הפרוטוקולים של הקבינט הביטחוני בתקופת מבצע "צוק איתן" היא שערורייה בלתי-מובנת. מלחמה היא מלחמה בבלתי-צפוי, ורק אידיוטים כמו הציבור הישראלי ותקשורתו סבורים שיש נוסחת קסם לפיה הכול היה יכול להתנהל ללא תקלות וכי האשמה בשנאה וברצון להכחידנו של החמאס בעזה – נובעת מכישלון פעולותיה ויכולותיה של ממשלת ישראל להילחם בטרור.

מי שביקשו לדחות ככל האפשר כניסה קרקעית לרצועת עזה, ולחסוך בדם חיילינו, ונהגו במתינות שלב-שלב תוך המשך ההפצות האוויריות של הרצועה – הם ממשיכי דרכו הנכונה של הרמטכ"ל לשעבר, המושמץ שלא בצדק, דן חלוץ, שבהריסת רובע דחלה בביירות השיג לנו בינתיים שנים ארוכות של שקט בגבולנו הצפוני, שאם יתחמם, שוב יהיה זה חיל האוויר שייתן את המכה האנושה אולי גם לחלק ניכר מהתשתית של לבנון, ועצם האיום בכך נותן לנו בינתיים שנים של שקט.

* איך זה שטרם שמענו את קולו של ההיסטוריון הדמגוג העדתי ארז ביטון בפרשת משפטו של הסמל אלאור אזריה?

* תהילים פרק א פסוק א: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב."

הרב יאשיהו פינטו השתחרר הבוקר (רביעי, 25.1) מכלא ניצן לאחר שריצה שנת מאסר בגין מתן שוחד.

בעולם התחתון כבר עומדים בתור לקבל ממנו אפריים ברכה.

* אהוד היקר! מאמריו של נעמן כהן בעיתון הם מעניינים מאוד, מחכימים ולרוב גם משכנעים. ניכר עליו, שהאיש בקי עד לכדי עומקם של נושאים רבים ומגוונים. אלא שמפליאה מאוד ומסקרנת היא האובססיה שלו לנבירה בשמותיהם בעבר ובהווה של כל מי שהם נשואי כתיבתו. בהתייחסו למריבה המילולית הבנלית והאווילית שהתחוללה בין הזמרים אייל גולן ואביב גפן – עולה נעמן כהן על עצמו, ויורד עד אל חקר אטימולוגי של שמות ילדי הזמרים! אינני יודע לשפוט בעניין מקורם של השמות הערביים והגאליים, אבל בעניין השמות שמקורם הוא רוסי – יכול אני להעיד בהתפעלות, עד כמה קרוב כהן לאמת, למעט כמה אי-דיוקים קלים:

"יאן", שמקורו הוא ביוחנן העברי, איננו שם בילורוסי דווקא, כי אם גם רוסי, פולני ואולי הוא אף מקובל בשפות סלביות אחרות. ברוסיה הוא היה ברבות הזמן לשם הנפוץ ביותר – "איבן". הוא קיים אפילו בלשון האנגלית והם מבטאים אותו "אַיֶן".

בעניין "רוסלנה", "נטשה"  ו"אלינה" (אלין) – לא התעצלתי, ומצאתי בגוגל

http://kakzovut.ru/russkie-imena.html

את מקורם: רוסלנה היא "לביאה" (אצל כהן: אריה), שמקורה הוא טורקי. "נטשה" שהוא, כמובן, שם חיבה של נטליה, ומקורה הלטיני הוא "Natalis Domini" , הוא, אכן, "יום המולד". ורק בפירושו של השם "אלינה" כהן לא דייק: אין פירושו "יפה" – מקורו הוא, כנראה,  "אלבינה" בלטינית, דהיינו לבנה, בהירה, בהירת שיער.

 בברכה,

יואל נץ (יולק ווליניץ)

* שמענו על הקמת ארגון חדש בשם בשו"ד – ר"ת ביבי, שרה ודונאלד, למאבק בהשמצות עליהם מצד התקשורת בישראל.

* בקרוב ייפתח בית ספר נהיגה נכונה לנהגים דורסי יהודים.

* הייתם מאמינים שבילדותנו לא ראינו, בין הסתיו לאביב, שום מלפפון וגם לא עגבנייה?

* איזה אסון! – "'מראלי טראמפ', [מדד] העליות שנרשמו בשוק המניות בארה"ב מאז נצחון טראמפ בבחירות לנשיאות, דוחף היום [25.1] את מדד המניות דאו ג'ונס מעל לרמה של 20,000 נקודות, לראשונה מעולם." ["הארץ" באינטרנט. 25.1].

ואתם זוכרים את הימים, בראשית שנות המדינה, שבהם קיבוצי "השומר הצעיר" סירבו לקבל טרקטורים חקלאיים תוצרת ג'ון דיר, פרגוסון וקאטארפילר – מפני שיובאו מהמדינה הקאפיטאליסטית אמריקה?

* "בשבוע שעבר מסר משרד הביטחון  הישראלי, יחד עם הסוכנות האמריקאית להגנה מפני טילים, את טילי היירוט הראשונים של מערכת 'חץ 3' לידי חיל האוויר." [שם].

עכשיו אתם מבינים מדוע אובמה לא הצליח לפגוע בשיתוף הפעולה הביטחוני של ישראל עם ארה"ב.

* משה גרנות: "ב-1986 ראה אור ספרי 'התנ"ך – כף החובה', שעליו קיבלתי איומים מחסידי גור. מרשת ב' הזמינו אותי להתעמת עם יונה מצגר (המואשם עכשיו בקבלת שוחד), שהיה אז רב בצפון תל-אביב. 

ערב לפני העימות, הוא מטלפן אליי: 

"על מה תדבר?"

"ברור שעל הספר שלי."

"מה כתוב בספר?"

"רצוי שתקרא."

"אתה לא יכול לסכם לי?"

"לא." 

בזה הסתיימה השיחה.

למחרת, בעימות, הוא סתם בירבר, כי לא ידע מה הנושא.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,284 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל