פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1215

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בשבט תשע"ז, 30 בינואר 2017

עם הצרופה "פעילויות פברואר במוזיאון גוטמן"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

יוסי גמזו: אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי. // משה כהן: להוריד את גובה הלהבות. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ט. אלי בורג והזונות של יפו. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: הנשיא טראמפ, זהירות ממחלקת המדינה, "ישראל היום", 25 בינואר. // יהודה דרורי: למה טראמפ חוסם "פליטים"? // אהוד בן עזר: האם טראמפ הוא אדם שפוי? // אילן בושם: תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'. // אורי כרוך: בזכות החמלה ובגנות ה"רגביזם". // כל החשבון עוד לא נגמר, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אלוני זמורה: ההבטחה של מאדאם דה בְּרֵה. // באבל על מותו של אורי ברנשטיין, שני שירים שלו. // אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון, 1966, לפני יותר מ-50 שנה, מתוך היומן. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.1.17. // אוריה באר:  1. הטמטום הנאצי. 2. סודות ספרותיים. // משה גרנות: שלושה אנשים יפים, על הרומאן של יוסף כהן אלרן "שתי ימי חיי". // הדסה מור: על ספרים וסופרים נידחים, ספרו של אוריה באר "מול ההרים הסגולים". // פנינה אליאני-שורוק: הַשָּׁד הָעִיוֵר. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים, פרק ט. חבלי קליטתו של מישקה הקטן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי

ליום השואה הבינלאומי, שחל לפני שלושה ימים

"וַיֹּאמֶר יֵשוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם כִּי לֹא-יָדְעוּ מָה הֵם עֹשִׂים"

(הברית החדשה, הבשׂורה על פי לוקס, כ"ג: 34)

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם יָדְעוּ  יָפֶה מְאֹד     

מָה הֵם עוֹשִׂים וְיָדְעוּ זֹאת כְּבָר אָז, כְּשֶהָדְפוּ אוֹתוֹ יוֹם אֶת כֻּלָנוּ

בָּאוּמְשְלַגְפְּלָאץ אֶל תּוֹךְ קְרוֹנוֹת-אִכְסוּן-בָּקָר בְּהֹלֶם

קַתּוֹת הַשְּמַיְסֶרִים אֶל הַמַּסָּע לָאַרֻבּוֹת.

שוּם פַאשְלָה, שוּם טָעוּת מִקְרִית, לֹא לֹא, דִיּוּק טֶבְטוֹנִי

עַד רֶגַע שִלּוּחוֹ שֶל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט הָאַחֲרוֹן.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַתֹּפֶת רְצוּפָה הָיְתָה, כָּל מֶטֶר,

בְּכַוָּנוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַשָּטָן לְעֻמָּתָן

הוּא סֵמֶל הַתְּמִימוּת. אוֹתָהּ סִסְמָה מֵעַל לַשַּעַר

שֶל אַוּשְוִיץ נוּמֶר אַינְץ הָיוּ לָהּ כָּל הַקַּבָּלוֹת

שֶל חֶנֶק גַּז הַ"צִּקְלוֹן בֶּ", "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי" הוֹכִיחָה

כִּי עֲבוֹדַת S.S. בִּבְּלוֹק 11 אָמְנָם

הִצְלִיחָה לְשַחְרֵר (מִן הַחַיִּים) כְּהֶרֶף-אַיִן

אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶל מָה שֶכְּבָר תֻּכְנַן מֵרֹאש.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ

לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת-הַטֶּרֶף, גַּם לְךָ

שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְשָתַקְתָּ

בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלֹהִים. הַהַבְטָחָה

שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם

נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְׂרָפוֹת,

רַק הָעַיִט עָט עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש

מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה,

רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יִהְיֶה זַרְעֶךָ,

נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְּפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן).

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם כֻּלָּם יוֹדְעִים שָם

גַּם כַּיּוֹם מַמָּש אוֹתָהּ אֱמֶת גֵּיהִנּוֹמִית

שֶעָלֶיהָ מְכַסִּים הֵם כְּפִיָתִית בְּטִיחַ

כָּל מַסְווֹת-הַשֶּקֶר שֶל רִשְעוּת הַהַכְחָשָה

שֶגַּם הִיא, כְּמִנְהָגָם, סְדוּרָה וּמְתֻכְנֶנֶת

כְּמוֹ שֶתֻּכְנְנוּ אֶצְלָם זְמַנֵּי הָרַכָּבוֹת.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָז, תַּחַת קוֹנְטְרוֹל, הַשֵּד הָאַנְטִישֵמִי

אַף פַּעַם לֹא יָצָא מִן הַבַּקְבּוּק, כִּי מֵעוֹלָם

הוּא לֹא הָיָה כָּלוּא בּוֹ, מָה שֶאֵין כֵּן מְעֻנֵינוּ

בַּלָּאגֶרִים שֶל הַפְּלָנֵטָה הַתָּפְתִּית הַהִיא.

לֹא, הוּא לְרֶגַע לֹא חָדַל כְּבָר אָז מִשּוּט בָּאָרֶץ

כְּמוֹ הַשָּׂטָן בְּפֶרֶק א' שֶל "אִיּוֹב", לָסֹב

חָפְשִי בָּאֲוִירָהּ הַצַּח שֶל נְאוֹרוּת אֵירוֹפִּית

בָּהּ חֹפֶש הַכָּזָב מֵמִיר אֶת חֹפֶש הַבִּטּוּי.

כִּי מָה שֶלֹּא כֻּלָּם תּוֹפְסִים – וְזֹאת כָּל הָאִירוֹנְיָה –

הִיא הָעֻבְדָּה שֶהֵם, גַּם הֵם, אֵינָם סוֹלְחִים לָנוּ,

הֵם לֹא סוֹלְחִים לָנוּ, אָבִי, הֵם מִתְפַּלְּצִים לִרְאוֹת כָּאן

שֶעוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי הִצְמִיחַ מֵאֶפְרוֹ

אֶת אֹמֶץ הַ"מִּיר זַיְנֶען דֹא" שֶל שִיר הַפַּרְטִיזָנִים,

אֶת סְטָמִינַת הַגֶּנְיוּס הָעִקֵּש, הַלֹּא נִכְחָד

שֶל חַנָּה סֶנֶש, שֶל חֲבִיבָה רַיְק, שֶל פָּאוֶל פְרֶנְקֶל,

שֶל אָנִילֶבִיץ', אַבָּא קוֹבְנֶר, וִיטְקָה קֶמְפְנֶר, שֶל

שׂוּרִיקָה בְּרָוֶרְמַן, שֶל רוּזְ'קָה קוֹרְצָ'ק, וְכַיּוֹם כְּבָר

שֶל נֶכְדָּתוֹ שֶל אַנְטֶק צוּקֶרְמַן, טַיֶּסֶת-קְרָב.

הֵם מוּכָנִים שָם, מַכְּסִימוּם, אוּלַי לַחְמֹל עָלֵינוּ

אַךְ לֹא לִתְפֹּס שֶאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּחֶמְלָתָם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם כִּי הֵם יוֹדְעִים מַמָּש כָּמוֹנוּ

שֶאֲפִלּוּ שְתִיקָתָם שֶל מוֹלִידֵינוּ, זֹאת

בָּהּ נָקַב הַדִּין כִּכְתַב-אִשּוּם אֶת הַר הָאֵלֶם

שְנוֹת אֵינקוֹל רַבּוֹת, שְתִיקָה שֶרָעֲמָה יוֹתֵר

מִנִּפְצֵי מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיוֹת שֶל הַוֶּרְמַאכְט       

דַּוְקָא הִיא חָדְרֶה בָּנוּ אֶל תּוֹךְ הַ-D.N.A

שֶל מוֹרֶשֶת דּוֹר שֵנִי לִבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

שֶל אוֹתָם הַיִּצְחָקִים שֶלֹּא נִמְצָא לָהֶם

לֹא מִפְלָט, לֹא אַיִל מִסְתַּתֵּר בַּסְּבַךְ, לֹא קֶשֶב

בְּבוֹאם כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵש אֶל אֶרֶץ זֹאת

שֶקָּלְטָה אוֹתָם אַךְ לֹא אֶת הַנּוֹרָא מִשְּמֹעַ

הַמֻּחְנָק וְהַמֻּדְחָק עָמֹק בֵּין שִׂפְתֵיהֶם

שֶל אוֹתָם שֶבְּחֵיקָם הַחַם יָלְדוּ אוֹתֵנוּ

בְּתִקְוָה שֶלֹּא נֵדַע וְלֹא נוּכַל לִזְכֹּר

אֶת שֶהֵם עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יוּכְלוּ לִשְכֹּחַ

אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל אֲנַחְנוּ כֵּן זוֹכְרִים, מְאֹד,

כִּשְבוּעָה, כְּצַוָּאָה, כְּהִתְחַיְּבוּת לָנֶצַח

זוֹ שֶאָנוּ, יוֹרְשֵיהֶם, נוֹרִיש לְנֶכְדֵיהֶם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, דְּמֵיהֶם שֶל כָּל טְבוּחֵינוּ

צֹעֲקִים אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה הַהִיא

שֶרַבִּים, רַבִּים מְאֹד מֵהֶם אַף לֹא זָכוּ בָּהּ

לְצִיּוּן שֶל קֶבֶר חוּץ מִבְּלִבֵּנוּ זֶה

הַזּוֹכְרָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שוֹכֵחַ וּמַשְכִּיחַ

שֶכּוֹחוֹת הָרֶשַע וְצִבְאוֹת הַחֲשֵכָה

שוּב זוֹקְפִים בּוֹ יַעַר שֶל רָאשֵי נָחָש בָּרִיחַ,

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אֵין לָהֶם סְלִיחָה.

אהוד: את השיר המרגש הזה צריך לקרוא בכל בתי-הספר בישראל ועדיין לא מאוחר כי יום השואה והגבורה, החל בכ"ז בניסן, עודו לפנינו.

* * *

משה כהן

להוריד את גובה הלהבות

כאשר מפגינים מתיישבי יהודה ושומרון נגד הריסת בתים קמה זעקה צדקנית: "איך הם מעזים להרים יד על כוחות הביטחון?"

ואז ממצים את הדין איתם. 

והנה בזמן הריסת הבנייה הבלתי חוקית באום אל חיראן תקפו מפגינים את השוטרים ואף דרסו שניים מהם.

המשטרה הביאה שלושה מהם למעצר, אך שופטת דחתה את בקשת המשטרה ושיחררה אותם בנימוק "כדי להוריד את גובה הלהבות."

ממתי זה נימוק משפטי? באיזה חוק זה כתוב? 

אלו הסכמי שלום?

היום 27  בינואר, בחדשות: מלך ירדן יוצא לארה"ב כדי לפעול נגד העברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

זו דוגמה נוספת לחתירה הבלתי פוסקת של ירדן ומצרים תחת ישראל בזירה הבינלאומית בהקשר לסכסוך הפלסטיני, להתנחלויות, גם בהקשר להר הבית, לנשק גרעיני, ההחלטה במועצת הביטחון וכיו"ב... נראה שישראל אינה לגיטימית בעיניהם והן פועלות לדה לגיטימציה שלה.

אין נורמליזציה ביחסים, ברחוב ובציבור, בירדן ובמצרים. שוררת הסתה ושנאת ישראל.

לצורך ההשוואה אני בוחן את הסכם השלום בין בריטניה וגרמניה משנת 1945.

זה שלום לכל דבר, עם הכרה ויחסים הדדיים ללא ניסיונות חתירה. כנ"ל הסכם השלום בין ארה"ב ויפן.

ממה נובעים הבדלים אלה?

היטלר פנה שוב ושוב לצ'רצ'יל ואף שיגר נציג שצנח באנגליה כדי לכרות הסכם שלום עם בריטניה. צ'רצ'יל התנה כל הסכם שלום עם גרמניה בכניעה ללא תנאי. אלו עובדות היסטוריות. יסיק איש איש את מסקנותיו. 

מכאן ההבדלים המהותיים בין הסכמי השלום.

זו גם תשובתי לשאלת הקוראים.

אין מה לפחד!

ביבי מפחיד את העם כדי שיבחרו בו. 

מה יש לפחד?

איראן עושה הסכם שלום עם ישראל ומשמידה את הנשק האטומי שלה. 

חיזבאללה משמיד כמה מאות אלפי טילים ומפתח קשרי מסחר איתנו.

חמאס מפסיק להתחמש ועובר ליחסי שכנות טובים עם ישראל כמו בין איטליה לשווייץ.

אבו מאזן אוהב את התנחלויות והפלסטינים זונחים את דרך הטרור. 

אמנם צה"ל לא הכריע אף מלחמה בחמישים השנה האחרונות, אך הוא הצבא החזק ביותר.

קיצורו של דבר, אין מה לדאוג, אנחנו לוקסמבורג של המזרח התיכון, ביבי סתם מפחיד אותנו.    

משה כהן

ירושלים

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ט. אלי בורג והזונות של יפו

אליהו בורג (שם בדוי) היה אחד משלושת חובשי הכיפה בכיתה שלנו. בחור חביב, חייכן, מאלה התמימים, שמאמינים לכל מה שמספרים להם. אף פעם לא נלאה מלספר, שבן דודה של אימו היה לא אחר מאשר הרב גורן  בכבודו ובעצמו. הדבר חייב אותו לשמור על שמה הטוב של הדת ושלוי ואף פעם לא ראינו אותו מתקרב, או יושב ליד אחת מחמש מבנות הכיתה.

את שירותו הצבאי עבר ביחידה מובחרת של הצנחנים, בתפקיד אחראי של  משגיח כשרות. כשהיה יוצא למילואים, היה גאה מאד לבוא לבקר בפקולטה, כשכומתה אדומה רוכבת על הכיפה המונחת על ראשו. שאלתי אותו פעם אם הוא צנח, והוא עשה עצמו לא שומע. סימן שבכל זאת לא היה תמים כמו שנראה.

את עולמו הוא קנה אצלי, אחרי שהשכיל למצוא פירוש ערמומי לשלט שניצב מעל חנות הזרעים של איציק בית אריה, שלמד איתי בגימנסיה הרצליה. היה זה באותו יום שבו כל הכיתה,  בהנהגתו של  מורנו ד"ר שאול מונסיליזה, נסעה לנמל יפו, לעקוב אחרי משלוחי תפוזי יפו לרחבי העולם.

בערבו של אותו יום עמדה להיערך חתונתו של שמואליק גוטהילף עם יהודית היפה ואני התבקשתי לאסוף מכל תלמיד לירה אחת, כדי לקנות מתנה משותפת לחתן. שמוליק היה בחור נתנייתי, גבוה ורזה , בנו של חבר מועצת העיר נתניה. היו להם הרבה פרדסים בסמוך לכפר  יונה, ואני אהבתי לשמוע את סיפורי הילדות שלו בבית בודד באותו אזור. הוא היה גם דייג חובב וממנו למדתי שאין להשוות בין טעמם המעולה של דגי ים, לעומת דגי המים המתוקים חסרי הטעם. הלימודים לא היו הצד החזק שלו, כך בכל אופן טען, אבל כאלה הרי היינו כולנו.

בבקרו של ערב החתונה עמדתי ליד אחד מעצי החרוב שהצלו על הכניסה למתחם הפקולטה, ודאגתי שאיש לא יעלה על המשאית, לפני שישלשל לירה שלמה לכובעי. עצי החרוב הגבוהים, העניקו  לכניסה מראה  נופי  מעורר הרמת ראש, ובבוא עונת הפריחה גם ריח חריף של זרע.

יוסקה אסא, בחור עליז, חקלאי בדם, שלמומחיות שלו לעצי פרי לא היה מתחרה, הניח שטר של לירה בכובעי ובאותה הזדמנות סיפר לחבר'ה שעמדו סביבי, איך שמע את  זהבה, שומרת המצוות מפתח-תקווה, מושכת באפה ואומרת: "מאיפה הריח הזה מוכר  לי?..."

החבורה שעמדה סביבי פרצה בצחוק ואז הגיע למקום אלי בורג. הוא לא שאל למה צוחקים, לעומת זאת הסתכל על השטרות הממלאים את כובעי ושאל בשביל מה הכסף.  לכל אחד אחר הייתי אומר ללא בעיות ששמוליק מתחתן,  אבל לאלי בורג הצדיק, קרוב המשפחה של הרב גורן, לא יכולתי לענות תשובה ישירה, בייחוד אחרי האווירה הטובה שיוסקה השרה עלינו, ובלי לחשוב הרבה אמרתי, שבהזדמנות זאת שאנחנו נוסעים לנמל יפו, החלטנו ללכת לבקר בבית זונות. "אתה בא?" 

אלי לא האמין למשמע אוזניו, והפנה מבט שואל אל הקבוצה שעמדה סביבי.

מיכאל גיל, המכונה מיקי, אחד התלמידים הרציניים של הכיתה, הבין לליבו המהסס של הבחור הדתי ואמר לו: "אל תדאג, בחרנו את הזונות הכי נקיות של יפו, עם אישור של משרד הבריאות."

"ואם משלמים במרוכז," הוסיף ציקה, החתיך של הכיתה, "זה עולה רק חצי המחיר." 

"וכולם הולכים?" שאל אלי כשההתלבטות ניכרת על פניו. 

"רק מי שמשלם," אמרתי, "שלוש לירות במקום שש. אתה רוצה?" 

אלי עוד לא מיהר לענות לי, הסתכל על איתן ישראלי, שהיה סרן בצבא והיתה לו חברה, ושאל: "וגם אתה הולך?" 

"אני תמיד עם החבר'ה," אמר איתן, "חבל להחמיץ הזדמנות כזאת."  

הפור נפל.

אלי העיף מבט לצדדים וכשהבחין שאין בסביבה אף חובש כיפה, שלף מארנקו שלוש לירות, מסר לי ואמר: "תרשום גם אותי."    

ביד היה לי דף מחברת שבו רשמתי את כל אלה ששילמו לחתונה. הוספתי לרשימה את שמו של בורג ולפני שהתרחק, קראתי לו לחזור ואמרתי: "רגע, רגע, תן לי גם לירה לחתונה של שמוליק גוטהילף."

 "מצטער, לחתונה אני לא הולך."

"התשלום לא מחייב אותך ללכת."

 "נכון, אבל אני לא רוטשילד שאני יכול לבזבז כסף על חתונה שאני לא הולך אליה."

 "אז תוותר על הזונות של יפו, אם קשה לך." 

"אתם מוותרים?"

"אנחנו לא."

"אז למה שאני אוותר?"

כאן נגמרה השיחה. ד"ר שאול מונסיליזה הגיע למקום והאיץ בכולם לעלות על המשאית. הסיור בנמל יפו היה מעניין מאוד. הנמל היה אז בשיא פעילותו. מנופי ברזל כבדים העלו משטחי תיבות של עץ ברוס מלאות תפוזים עטופים בניירות דקיקים. ד"ר מונסיליזיה, לקח אותנו אחר כך למחסן אחר והצביע על הניסיון, שהיה אז חדשני. אריזה בקרטונים המהודקים היטב בניירות דבק עבים. בהזדמנות זאת, הוא דיבר סרה  בעסקני ההדרים, החוששים מאיבוד דמי תיווך עבור התפוזים הארוזים בתיבות עץ, ומונעים את שילוב האריזה החדשנית, הזולה בהרבה. 

בתום הסיור מיהרו הכול לעלות למשאית. ברגע האחרון גיליתי את אלי רבינא, שבא בפורד הגדול של אביו, ושאלתי אם יש מקום אצלו.

אלי רבינא הוא בן גבעת ברנר, שאביו הצליח לשכנע את הקיבוץ שכדאי לשלוח את הילד המוכשר שלו  ללמוד באוניברסיטה. הכרתי את אביו מהימים שהייתי מרכז המטעים בנתיב הל"ה, ושלחתי את פרי הבוסתנים הערביים לתנובה. הימים ימי צנע ומחסור בפירות טריים, לכן הייתי אורח רצוי במשרדי ההנהלה. אבא של אלי היה האיש שהתייעצתי עימו על האפשרות לשווק בשקיות פירות שנשרו מהעצים מאין קוטף והתייבשו על הארץ עם או בלי תולעים. הראיתי לו דוגמה של ערכה להכנת לפתן מפירות יבשים: שקית קטנה המכילה  צימוקים, דבלים, ומישמש מיובש . ושקית אחרת המכילה רק דבלים, כי זה הפרי שהיה לנו בשפע, ונשמר הכי טוב.

הוא קנה את הרעיון בשמחה והציע לי לנסוע לקיבוץ בית העמק, שהיה להם מפעל לייבוש תאנים והיו להם כבר שקיות מודפסות הנושאות תמונת ציור של תאנה עסיסית. קניתי את ההצעה, נסעתי כבר למחרת לבית העמק, וברגע שאמרתי להם שרבינא מתנובה הציע לי להשתמש בשקיות שלהם, הם מכרו לי חמש מאות שקיות במחיר העלות, ויומיים לאחר מכן כבר  היו הדבלים שלנו במחנה יהודה בירושלים ונחטפו עוד לפני שהורדו מהמשאית. 

כשראיתי את רבינא הבן בפורד של אביו, מיד שאלתי אותו אם נשארו לו מקומות. אמר: "יש עוד שניים."

ציקה מיד הצטרף אליי ואנחנו נדחקנו לרכב, שישבו בו כבר איתן ישראלי ואורי נהרי. רבינא  התניע את הפורד, כאשר בא אלינו בריצה אלי בורג וצעק: "ומה איתי?"    

ברגע הראשון לא הבנתי על מה הוא מדבר ושאלתי יחד עם כולם: "מה איתך?"     

"גם אני שילמתי. שכחת? אפילו רשמת אותי. תבדוק!"         

ברגע זה נזכרתי בתעלול הקטן והבנתי שהבחור לקח אותנו ברצינות. מיהרתי לעטות על פניי ארשת רצינית ואמרתי: "אני זוכר. בטח ששילמת. סע במשאית אחרינו. היא תעצור ליד הבית."

"אני לא יכול במשאית. יש שם בנות."

  "אל תדאג, הן לא תרדנה."

 "אבל גם זהבה ישנה שם. היא תראה."

 זהבה היתה  נכדתו  יראת השמיים של  שטמפפר ממייסדי פתח-תקווה. עצם הליכתה ללמוד חקלאות בכיתת בנים, המונה רק חמש בנות, היתה העזה רבה, אך היא ידעה לשמור על שמה הנקי, תוך תצפית זהירה והדדית לעבר המיעוט הדתי של הכיתה.

"אם זהבה בין הבנות זאת צרה צרורה," הודיתי, "אתה רוצה את הכסף בחזרה?"

 "לא. אבל אם תצטופפו קצת יהיה מקום גם בשבילי." 

 לא רצינו להצטופף, אבל הוא לא חיכה, עלה עלינו בכוח ונדחף ביני ובין ציקה. בדלית ברירה  הכניס רבינא את ידית הגיר למהלך והפורד שם את פניו לעבר תל אביב. בדרך חיפשנו בית שאיזו בחורה עומדת לפתחו, כדי שנוכל להוריד את אלי בורג שילך אליה. לדאבוננו  כל הבחורות היו כנראה עסוקות ושום בניין לא נראה לנו ככזה המתאים להיות בית זונות נקי.

בסוף מצאנו את עצמנו נכנסים לאזור התחנה המרכזית הישנה, כשאנחנו לא יודעים איך לצאת מהעניין בלי להעליב את הבחור. הפורד נסע לאיטו לצדן של חנויות לחומרי בניין וחלף ליד בניין קומתיים העשוי אבני כורכר. במרכזו היה תלוי שלט גדול המודיע על מכירת  שתילים וזרעים. ברגע זה נזכרתי שזאת החנות של אביו של איציק בית אריה, שישב לידי בגימנסיה הרצליה וצעקתי לרבינא שיעצור. 

"זה כאן?" שאל אלי בורג בהתרגשות.     

 "כן," אמרתי, "תיכנס פנימה. יש שם מדרגות לקומה השנייה. תיכנס ותגיד שבאת בעניין ההכנסות."

 "ומה אתכם?"

 "אנחנו נעלה אחריך. לא כדאי לעורר חשד."     

  אלי בורג  יצא מהרכב, הוריד את הכיפה שלו והחביאה בכיסו. צעד שלושה צעדים וחזר לרכב, כשליבו פועם בחוזקה. "שמישהו אחר יכנס ראשון," אמר, "אותי עוד לא מכירים כאן." 

הבנתי שיש לנו עסק עם חשדן מלידה, ובלית ברירה אמרתי: "בסדר, אני נכנס לברר אם השטח נקי."

בחנות מצאתי למזלי את איציק. לא חשבתי שאמצא אותו, כי ידעתי שהוא התחיל ללמוד ארכיאולוגיה ונמצא רוב הזמן באוניברסיטה. נפלנו זה על כתפי זה ואיציק התחיל לשאול מה נשמע. 

לא היה לי זמן  לפתיתי נוסטלגיה וניגשתי ישר לעניין. סיפרתי לו שנוסע איתנו סטודנט אחד שהבטחנו להביא אותו לבית זונות, ועכשיו אנחנו לא יודעים איך להפטר ממנו. "אז אולי," ביקשתי ממנו, "תבוא איתי למכונית ותגיד שהבוקר היתה כאן המשטרה ולקחה את כל הזונות."

"אין בעיות," אמר מי שיהיה בעוד כמה שנים פרופסור מכובד  לארכיאולוגיה "בשביל מה אני לומד באוניברסיטה?" 

לאיציק היה שפם יותר גדול משלי ואיש לא היה מטיל ספק  שהוא סרסור לכל דבר. הוא תכף זיהה שהקרבן המיועד הוא אלי בורג ופנה ישירות אליו: "אני נורא מצטער," אמר, "מישהו הלשין עלינו והמשטרה  באה  ולקחה את כל הזונות יחד עם שלושה קליינטים מירושלים. תבואו בשבוע הבא, אנחנו כבר נשלם משהו שיעזבו אותנו."

  "גם את הקליינטים לקחה?" נבהל בורג.

"מה אתה דואג," אמר לו איתן ישראלי "אותך הרב גורן היה משחרר, אבל מה היה קורה לנו?"

איציק התנצל שהוא ממהר לעבודה ואנחנו נשארנו ללחוץ ידיים ולהיפרד איש לדרכו.

מי שהעלה פתאום חיוך על פניו, היה אלי בורג, שהרים ראשו לעבר השלט  ומילמל: "איזה ממזרים. איזה יהודים ערמומיים..."

לרגע חשבתי שאכלנו אותה, ושאלי התמים הזה, קלט שהתלנו בו. ובכל זאת לא מיהרתי להרים ידיים. עטיתי פרצוף של אחד מהלמדווניקים ואמרתי: "למה אתה מדבר ככה? על איזה ערמומיים אתה מדבר?"  

"על איזה? על בעלי העסק הזה. תסתכלו על השלט ותצחקו בעצמכם. ראיתם כבר ערמומיות שכזאת?"   

כולנו הרמנו ראשינו וקראנו נפעמים את השלט שעליו היה כתוב  באותיות של קידוש לבנה:

 "חברת מרכז הזרעים." 

המשך יבוא

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הנשיא טראמפ, זהירות ממחלקת המדינה

"ישראל היום", 25 בינואר

כדי להימנע ממדיניות מזרח תיכונית כושלת של קודמיו לנשיאות, על הנשיא טראמפ להישמר מתקינות-פוליטית ותובנות מקובלות של מחלקת המדינה (מחמ"ד) שחיזרה אחר צדאם חוסיין עד פלישתו לכווית, תמכה בחומייני ובגדה בשאה הפרסי, הזדהתה עם "האחים המוסלמים" והיפנתה עורף למובארק, חיבקה את ערפאת, הביאה להשתלטות חמאס על עזה וקידמה את פני הצונאמי הערבי כשלב מעבר לדמוקרטיה.  מחמ"ד הקריבה 1,400 שנות מזרח תיכון וולקני ואלים על מזבח אשליות על מזרח תיכון מתמערב.

מחמ"ד מתעלמת מהכלל הערבי של "על מילים אין משלמים מכס," שנועד להטעות את "הכופר" הנוצרי, הבודהיסטי והיהודי, ולכן מתרשמת מהמלל הערבי הפרו-פלשתיני. אבל, מנהיגי ערב לא רואים בעניין הפלשתיני עדיפות עליונה, שורש זעזועים אזוריים ולב הסכסוך הערבי-ישראלי. הם שקועים באתגרי קיום פנימיים, אזוריים, בין-ערביים ובין-אסלאמיים, כגון המגלומניה של האייתולות, והטרור האסלאמי, שאינם קשורים לקיום ישראל ולעניין הפלשתיני. שלא כמו מחמ"ד, מנהיגי ערב ערים לחתרנות וטרור פלשתינים במצרים (שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (1990). לכן אינם מלווים את המלל הפרו-פלשתיני במעש פיננסי או צבאי.

בניגוד למחמ"ד המתמקדת בעניין הפלשתיני, האינטרס האמריקאי ויחסי ארה"ב עם ישראל והערבים חורגים בהרבה מההקשר הפלשתיני הצר. מנהיגי ערב אף לא רואים בסכסוך הערבי-ישראלי את "הסכסוך המזרח תיכוני". הם מבינים שהצונאמי הערבי האחראי לזעזועי האזור, אינו קשור לסכסוך עם ישראל, ואף מצדיק שיתופי פעולה חסרי-תקדים עם ישראל, הנתפסת כגורם מייצב בניגוד לפלשתינים המוסיפים שמן למדורה.

מחמ"ד משוכנעת שנסיגה לקווי 1967 תשכין שלום ישראלי-ערבי, למרות שאין עדיין שלום בינערבי מזה 1,400 שנים. האם הגיוני להניח שנסיגה ישראלית תשכנע את הערבי להעניק ל"כופר" היהודי את מה שאינו מעניק לאחיו "המאמינים" – דו-קיום בשלום – ולהסכים לריבונות יהודית במזרח התיכון, שהוא חלק מ"בית האסלאם" שנועד אך ורק ל"מאמינים!?"

מחמ"ד רואה בהתנחלויות מכשול מרכזי לשלום ומאיץ טרור, למרות שהטרור הפלשתיני פעיל משנות ה-20 של המאה הקודמת, והמלחמות פורצות מ-1948; הרבה לפני הקמת ההתנחלויות ב-1967. מחמ"ד מתעלמת מהמציאות המלמדת שהסכסוך אינו על גודלה – אלא על קיומה – של המדינה היהודית.

מחמ"ד הציגה יוזמות רבות ליישוב הסכסוך.  כולן כשלו, הקצינו את תביעות הערבים, ופגעו בסיכוי למו"מ ישיר, ביחסי ארה"ב עם ישראל והערבים, ובמעמדה האזורי של ארה"ב. לעומת זאת, שתי יוזמות ישראליות למו"מ ישיר הביאו להסכמי שלום עם מצרים וירדן. מעורבות ארה"ב חיונית בשלב מתקדם – ולא בשלב מוקדם – של המו"מ.

הנחת מחמ"ד כאילו הפיתרון הראוי הוא הקמת מדינה פלשתינית מתנפצת על צוקי מציאות המזרח התיכון הגועש, ובמיוחד על רקע הרקורד הפלשתיני, המבשר רעות ליציבות האזור, למשטר ההאשמי ולאינטרס האמריקאי: ההסתה והחינוך לשנאה, הטרור השיטתי משנות ה-20', שיתוף הפעולה עם הנאצים, ברה"מ, האייתולות, צפון קוריאה והטרור הבינלאומי.

אנטי-ממסדיות, נגד הממסד הרפובליקני והממשלתי, הביאה לניצחון טראמפ בבחירות. אנטי-ממסדיות, נגד ממסד מחמ"ד, היא תנאי להצלחתו בזירה הבינלאומית בכלל והמזרח התיכון בפרט.

* * *

יהודה דרורי

למה טראמפ חוסם "פליטים"?

אחד ממעשיו הראשונים של דונלד טראמפ, בתפקידו כנשיא ארה"ב ב-4 השנים הבאות, היה לעצור הגירה לארה"ב מארצות מוסלמיות בכלל (ומ-7 בפרט, שיש בהן פוטנציאל טרוריסטי). מכיוון אחר לגמרי, הוא פוקד על המשך מואץ של הקמת החומה לאורך הגבול עם מקסיקו, וכדי שצעדיו יובנו במשמעותם המלאה, הוא מורה גם על עצירה של הגירת פליטים לארה"ב בטיעון שרובם אינם פליטים, אלא כאלה ממדינות נחשלות המחפשים חיים טובים יותר לעצמם ולמשפחותיהם בארצות מפותחות – עובדה שאין עליה עוררין.

עם כל הגינויים של ה"כוחות ההומניטאריים" והשמאל הפוליטי בארה"ב ובכל רחבי העולם, אין ספק שהנחיותיו של טראמפ בנושא לא ישונו. הוא רואה ומבין את הנזק הגדול שגורמת ההגירה המוסלמית והאפריקאית הבלתי מבוקרת לכל החברות המערביות ברחבי אירופה, לרבות זו הבאה מסוריה. הוא כבר ציין שהבורחים מהמלחמה בסוריה אינם רק "פליטי חרב" אלא כאלה שלביטחונם האישי על האו"מ לדאוג, דהיינו שיהיו משוכנים זמנית במחנות פליטים, וכי יש להחזירם  לסוריה משיושגו שם הסדרי שלום.

טראמפ דוחה לחלוטין את כל ההסדרים שניסה לעשות קודמו, אובמה, דהיינו, לקליטת עשרות מיליוני "פליטים" מוסלמים על אדמת ארה"ב...

לפי הערכת השלטונות הפדראליים בארה"ב, ב-10 השנים האחרונות הסתננו מגבול מקסיקו לפחות 15 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, מה שגורם לבעיות חברתיות חמורות בשכונות מצוקה, ומטיל עומס כספי כבד על שלטונות המדינות הקולטות בארה"ב, ומביא גם לעלייה משמעותית בפשיעה. טראמפ רוצה לסלק בלתי-חוקיים אלו לארצות מוצאם (מקסיקו ומדינות מרכז ודרום אמריקה). אין ביטחון כלל שהוא יצליח בכך, על כל פנים, הפקודה הפדרלית החדשה שלו אומרת שכל מהגר בלתי-חוקי שייתפס בעבירה או בפשע, הוא ומשפחתו יגורשו מיד לארץ מוצאם.

לפיכך, ההפגנות שאנחנו חוזים בהם בערי ארה"ב בימים אלו, מאורגנות ברובן ע"י השמאל הליברלי האמריקאי והקהילות ההיספניות החוזות מראות קורעי לב של ניתוק משפחות בלתי-חוקיות, שנקלטו במגורים ובעבודה – בחזרה לפיגור של הארצות מהן הגיעו. (אגב, ההפגנות ההמוניות בארה"ב של נשים מאורגנות וממומנות ע"י המיליארדר ג'ורג' סורוס, הרואה בטראמפ אוייב עיסקי מסוכן... ואינו מסוגל לעכל את עובדת ההפסד שלו, של 100 מיליון דולר, שהשקיע במערכת הבחירות  של הילרי קלינטון).

אנו רואים שהתפישה העומדת מאחורי מדיניות ההגירה החדשה של טראמפ הינה פרגמטית ולבטח נעדרת "סממנים הומאניים..." טראמפ מאמין שעליו לפעול בראש ובראשונה לטובת ארה"ב ותושביה, ובעיניו, ללא ספק, קליטתם של מיליוני פליטים, והשלמה עם קיומם של מיליוני תושבים בלתי חוקיים בארה"ב אינה מתיישבת עם אמונתו ש"ארה"ב תחילה".

טראמפ מזהה מדינות תומכות טרור

בניגוד לרפיסות של הנשיאים הקודמים של ארה"ב ביחס לזיהוי טרור-מדינתי ונקיטת צעדים נגד מדינות-תומכות-טרור, הנשיא טראמפ פעל מיידית למניעת כניסת אזרחי מדינות כאלה לארה"ב. (לוב, סוריה, איראן, עיראק, תימן, סומליה וסודן).

כל הצעקה השמאלנית בעולם שקמה בנושא זה מקורה בצביעותם ובטמטומם של המוחים אשר ה"תקינות הפוליטית" והומאניות מזוייפת חשובות להם יותר מחיי אזרחים הנרצחים ע"י הטרור האיסלאמי. עדיין, מנהיגי אירופה מסרבים להפנים את הסכנות וזה עולה (ויעלה) להם ביוקר.  הנטייה המוסלמית בעיקר להגירה לארה"ב אף היא נחסמת על-ידי הממשל החדש הרואה בכל מוסלמי  שמגיע לארה"ב פוטנציאל להיות שוהה בלתי חוקי. איזה מזל לארה"ב שטראמפ זכה בנשיאות.

שתיקה שווה זהב...

חזיתי בתקשורת המשודרת באחד מראשי אש"פ שלא היה יכול להתאפק כמה ימים, וכינה לאחרונה את נשיאה החדש של ארה"ב, דונלד טראמפ – פאשיסט.

משום מה אני מוצא קשר ישיר בן הכינוי הזה לכך ש-225 מיליון דולר שבאראכ חוסיין אובמה החליט להעביר לרשות הפלסטינית (ממש שעות לפני שעזב את הבית הלבן...) שסכום זה לא הספיק לצאת מארה"ב – ועכשיו הוא כנראה מעוכב על-ידי איזה... פאשיסט...

גרמניה זו לא מרקל

אף כי הקנצלרית מרקל נחשבת למנהיגה נאורה, מידי פעם אנחנו שומעים ידיעות מגרמניה המראות על צמיחתה מחדש של  האנטישמיות הרדומה בעם הגרמני, ובנוסף, אנטישמיות מוסלמית המוכרת לנו היטב. התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה הביאה לכך, שכמו בצרפת, מסוכן ליהודי להלך ברחוב עם כיפה לראשו. בית משפט שם שיחרר לאחרונה 3 טרוריסטים מוסלמים שהציתו בית כנסת בטענה שזו היתה מצידם פעילות מחאה לגיטימית על הנעשה בפלסטין...

ועכשיו קם חבר פרלמנט ידוע מהימין והכריז שאנדרטת השואה בברלין זו "ממש בושה..."

לי היה ברור שאנדרטה הזו לא תחזיק מעמד אפילו 50 שנה אבל דווקא מצאה חן בעיניי המילה "בושה"... האם הוא מתבייש בשואה או בכך שתקעו אותה באמצע ברלין?

אגב, בעיניי, כל אנדרטה לשואה, גורמת לי הרגשה של בושה על כך שמיליוני יהודים הלכו כצאן לטבח מבלי שיתנגדו, ואני חושב לכן שכל אנדרטה כזו תפקידה לומר לכל יהודי: אסור שזה יקרה שוב!

* * *

אהוד בן עזר

האם טראמפ הוא אדם שפוי?

דברים אלה נכתבים בהרבה אכזבה ודאגה. תחילה נטיתי לתת קרדיט למהלכיו הראשונים של הנשיא טראמפ ואפילו להשוות אותו לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט וה"ניו דיל" שלו, שהציל את ארה"ב מבעיות קשות ביותר על ידי מתן תקווה ותוכנית כלכלית חדשה. מצאה חן בעיניי ההתנערות שלו מהתקינות הפוליטית הצבועה של ממשל אובמה.

ואולם הצו הנשיאותי האחרון שלו, האוסר בו-ביום כניסת אזרחים משבע מדינות מוסלמיות, לא כולל מצרים וסעודיה [שממנה באו הטרוריסטים שהפילו את מגדלי התאומים] – מעורר בי אי-נוחות רבה ואפילו תהייה לגבי מידת שפיותו. האם בכלל העלה על דעתו איזו אנדרלמוסיה הוא יוצר בצו שלו, הפוגע קודם-כל באותם מוסלמים שנאמנים לארה"ב? האם יש לטראמפ מושג וניסיון במשילות? האם יש לו מושג בחוקי ארה"ב? האם יש לו יועצים שאפשר לסמוך עליהם? האם הוא באמת חושב שצווים דרקוניים כאלה יעצרו את הטרור המוסלמי? האם הוא פועל באמצעות שליפות מהמותן? האם הוא שפוי?  מגלומן? האם אינו מבין שבצעדיו האחרונים הוא מקומם עליו את רוב העולם המוסלמי, זה שאינו קיצוני ואינו תומך בטרור?

מי שנוהג כפיל בחנות חרסינה עלול למצוא עצמו מודח על רקע של אי כשירות נפשית למילוי תפקידו. אין מה לקנא כיום באמריקאים. וראוי לראש ממשלת ישראל לשמור על מרחק ביטחון מהנשיא החדש ולא למהר לתמוך בכל צעד שלו.

מדיניות השליפות של טראמפ אינה דומה למדיניות הזהירה של ממשלות ישראל במרוצת השנים – ובייחוד כיום, כאשר המדיניות הלא-זהירה של טראמפ עלולה לעורר עליו את זעמו של מרבית העם האמריקאי, ולהביא להדחתו. אכן, ארה"ב בצרות צרורות.

על נתניהו לדעת כי גם כאשר המשוגע, או הביריון השכונתי, הוא לטובתך – עדיין כבדהו וחשדהו מאוד מאוד, ובעיקר היזהר ממנו!

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'

מְשׁוֹרֵר

בַּעֲרֹב יָמָיו

"עָשָׂה שְׁרִירִים"

וְכָתַב הַרְבֵּה שִׁירִים.

דיאלוגים בבית קפה

(א)

– "הַאִם אֲדוֹנִי מְקוֹמִי?"

שָׁאַל זָר אֶת אַחַד הַיּוֹשְׁבִים

בִּרְצוֹתוֹ לְבָרֵר כְּתֹבֶת מְסֻיֶּמֶת.

– "כֵּן, אֲנִי מְקוֹמִי, וְזֶהוּ מְקוֹמִי,"

עָנָה הַמְּקוֹמִי,

וְאַחֲרֵי שֶׁהִסְבִּיר לַלֹּא-מְקוֹמִי

אֵיךְ לְהַגִּיעַ, חָזַר וְהִתְרַוַּח בְּכִסְּאוֹ.

(ב)

חָבֵר א': תִּרְאֶה אֵיזֶה פַּרְצוּף יֵשׁ לָהּ!

חָבֵר ב': וְאֵיזֶה תַּחַת!

(אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַתַּחַת שֶׁלָּהּ

מַרְשִׁים יוֹתֵר מֵהַפַּרְצוּף)

חָבֵר א': מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד זֶה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ פַּרְצוּף תַּחַת...

*

הוּא נִקְרָא לַיְּשִׁיבָה

כִּי הָיָה אָדָם חָשׁוּב.

כְּשֶׁיִּתְבַּקֵּשׁ לִישִׁיבָה-שֶׁל-מַעֲלָה

כְּבָר לֹא יִהְיֶה נֶחְשָׁב.

*

אִישׁ פָּשׁוּט,

מַה תַּשְׁאִיר מֵאָחוֹר?

אֲפִלּוּ לֹא חוֹר

כִּי הַבּוֹר יִסָּתֵם.

אִם תִּקְווֹת תָּלִיתָ

צְחוֹק מֵעַצְמְךָ עָשִׂיתָ.

*

הִיא הָיְתָה אִשָּׁה

שֶׁרָאוּי לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ

כְּמוֹ מָנָה טוֹבָה

עַל הַצַּלַּחַת.

הַמְּרֻאיֶנֶת הַיְּפֵהפִיָּה

מִתְרַאֲיֶנֶת לָעִתּוֹן

עַל דָּא וְעַל הָא

דֻּגְמָנִית יְפֵהפִיָּה

בְּרַגְלַיִם פְּשׂוּקוֹת

וַאֲנִי מִתְעַלֵּם מִן הַדָּא וְהַהָא,

מִתְמַקֵּד בְּרַגְלֶיהָ הַפְּשׂוּקוֹת לִרְוָחָה.

אֲהָהּ אֲהָהּ

אֵינֶנִּי זוֹכֵר דָּבָר

מִכָּל הַדָּא וְהָא

רַק מְדַמְיֵן וּמְאוֹנֵן

וְ... הַא...אְ...אְ...אָ...ה...

*

הַמְּבֻגֶּרֶת שֶׁיָּשְׁבָה אֵצֶל הַסַּפָּרִית

הָיְתָה מִסְפָּרִית:

הִיא דִּבְּרָה בַּנַּיָּד

וְהִנְחֲתָה אֶת בֶּן-שִׂיחָהּ

אֵיךְ עוֹלִים אֵלֶיהָ.

כַּאֲשֶׁר הוּא בָּא חֲסַר נְשִׁימָה

יָשָׁר יָרַד עָלֶיהָ עַל הַמַּרְבָד.

זֵיתִים בְּקֻפְסָה

זַיִת מִקֻּפְסַת זֵיתִים

נִשְׁמַט מִמַּזְלֵגוֹ שֶׁל אוֹכֵל

הוּא לֹא רָצָה לְהֵאָכֵל,

הוּא רָצָה לְהַמְשִׁיךְ לְרָכֵל

עִם יֶתֶר הַזֵּיתִים בַּקֻּפְסָה.

וְעוֹד אֶחָד נִשְׁמַט

וְהָאוֹכֵל קִלֵּל "קִיבִּינִימַאט"

מָה שֶׁאֶת הַזַּיִת לֹא הִרְשִׁים

כִּי הוּא רָצָה לִהְיוֹת בִּפְנִים.

בֶּן אָדָם, בְּמָטוּתָא,

הָבֵן שֶׁאָנוּ מַעֲדִיפִים חַבְרוּתָא!

הצייקנית

כָּל הוֹצָאַת גְּרוּשׁ

הָיְתָה לָהּ כַּעֲקִיצַת יַתּוּשׁ.

* * *

אורי כרוך

בזכות החמלה ובגנות ה"רגביזם"

אהוד יקר,

אני תמה אם למדנו אותם דברים בשבתנו בסמוך, בכיתות י"א וי"ב, במגמה ההומנית בתיכון חדש. אני, מכל מקום, יצאתי מלימודיי אצל טוני הלה – זיכרה לברכה – אדם חומל, ונראה לי שבאלאור עזריה לא דבק ערך זה. לירות בראש אדם מנוטרל איננו גבורה, קל וחומר – חמלה, ערך שאותו אני מעביר, גם מעביר, לילדיי, לנכדיי ולסביבתי.

 אני תוהה גם – אם לא השכלת להבין שמערכת המשפט הצבאית איננה אלא מערכת משׂפח צבאית, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר, כאשר מדובר בלא-יהודים. לכן על מה אתה מלין? אתה מוצא, שמערכת המשפח הצבאית עשתה עוול לאלאור עזריה (ואינני חושב שכך הם פני הדברים) אז מה רבותא? סוף סוף התנהלה שלא כראוי גם כלפי יהודי ישראלי, ופלא בעיניי שלקח לה כל כך הרבה שנים. הרי כבר עשרות שנים מוזהרים אנו שהכיבוש משחית, וביטויו – איבוד צלם אנוש בהתנהגות כלפי הנכבשים ובדיעבד כלפי עצמנו.

ודבר כמעט אחרון. מדוע אתה מתגולל על הקרן החדשה לישראל. האם אינך רואה שהיא משתדלת לעשות את החברה בישראל יותר הומאנית, כפי שלמדנו והורו לנו הנביאים?

ולבסוף: סופרי ישראל יכתבו את אשר בדם ליבם. הז'דנוביזם מת, וניסיונך להחיותו כ"רגביזם" למען ימין סהרורי, ראוי למות גם כן – ומהר.

מוקירך

אורי כרוך 

לאורי היקר שלום,

אף אני נזכר עד היום בגעגועים בשנתיים של לימודינו בתיכון חדש בתל-אביב, לפני יותר מ-60 שנה, גם בחברינו שכבר אינם בין החיים, אנוש, איה לופט, רמי, פיצי, דליה כהנר-פרידמן, יצחק קליין, ובשעתו הקדשתי את אחד מספריי החשובים ביותר לזיכרה של טוני הלה, שהשפיעה רבות על חיי ודיעותיי:

אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. ההקדשה: "זכר למחנכת טוני הלה." ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון נקובי ראשית הגויים ובאו להם בית ישראל." [עמוס ו, א].

אתה כנראה לא עקבת במיוחד במשך עשרות השנים האחרונות אחר כתיבתי הספרותית והפובליציסטית, ואחר המכתב העיתי שלי, אם אתה המסוגל לכתוב שטויות כאלה ולהאשים אותי ב"ז'דנוביזם" וב"רגביזם". נדמה לי שבמקרה האומלל של סמל אלאור אזריה טוני היתה נוטה לדעתי ולא לדעתך, כי אכן היא היתה, כדבריך, הומאניסטית.

הקרן לישראל חדשה מממנת את ארגון "בצלם", שהצָלם-המרגל הפלסטיני מטעמו סיפק את אחת העדויות המרשיעות במשפטו של סמל אלאור אזריה. אני חושב שמממנים ומרגלים כאלה הם שונאי ישראל ושונאי צה"ל ולא הומאניסטים, וכי ההסתמכות המשפטית על סרטון פלסטיני היא שערורייה שפוגעת במוראל ובפעילות של חיילי צה"ל ושל מפקדיו, ולא בפעם הראשונה.

בברכה,

אהוד

* * *

כל החשבון עוד לא נגמר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר

כי היה מאוד חרא כאן בארץ

עוד לפני שהוא נרצח ב-21'

וגם הרבה אחר כך

חיים אנחנו היום בגן עדן

לעומת החיים שהיו אז

ואם אתם מתגעגעים למשהו

אז היו אז גם הרבה שנאת אחים

הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים

"שוק שחור" בצנע ועוד קודם

במלחמת השחרור הרבה משתמטים

לא אין אל מה להתגעגע

כי הפערים אז היו לא פחות גדולים

וכאשר האוהלים במעברות דלפו

היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע

ותראו לי אחד שכיום מתגעגע

לשנאה בין יריבים פוליטיים

"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים

וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"

ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י

ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים

תאמינו לי היו כאן ימים נוראים

אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים

וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים

ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו

"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים

היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח

ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים

והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת

אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים

ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים

פורסם בגיליון 181, אוקטובר 2006

* * *

לא ז. מוזס אלא א. שמורק

למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,

בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:

ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד

מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום

שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק.

בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות.

הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."

פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].

בכבוד רב

סופר נידח

פורסם בגיליון 182 של המכתב העיתי מיום 12 באוקטובר 2006

* * *

אלוני זמורה

ההבטחה של מאדאם דה בְּרֵה

Madame De Breh's Promise

לרגל ציון יום השואה הבינלאומי

האמת היא שאין לי הרבה מה לספר על מאדאם דה ברה, פרט לעובדה שהיא ניהלה מכון "ללימודי השלום", שנקרא על שמה. המכון הזה מצוי בשולי עיירה קטנה וציורית, בשם "בנדורף" ((Bendorf השוכנת בלב מה שהיה הרייך הגרמני. בנדורף היא עיר המחוז של "מיין -קובלנץ" וממוקמת על הגדה הימנית של נהר הריין. לא הרחק מהעיירה נפגשים שני הנהרות הגדולים של גרמניה, נהר הריין הזורם מדרום לצפון, ונהר המוזל שהוא אחד מיובליו של נהר הריין. במשולש היבשתי שנוצר, מתאחדים שניהם לנהר אחד רחב וגדול. במשולש יבשתי זה, בין שני הנהרות, ליד קובלנץ, נבנתה אנדרטה מגלומנית ומרשימה לכבודו של הקיסר וילהלם הידועה בשם:   "Deutsche Eck" "הפינה הגרמנית". בחלק העליון של האנדרטה, הבנויה מאבני גזית ענקיות, ניצב לו הקיסר וילהלם רכוב על סוסו. הוא היה זה שניהל מדיניות תוקפנית, והוביל את גרמניה למלחמת העולם הראשונה. וילהלם השני התפטר לאחר המלחמה שהסתיימה בהפסד גרמני.

כן, זהו אותו קיסר שביקר בארץ ישראל בשנת 1898 עם אשתו אוגוסטה ושהיה אמור, בין השאר, להיפגש עם הרצל. כאן בארצנו, ביקורו של הקיסר עורר התרגשות רבה, בקרב היישוב היהודי והלא יהודי. ביקור הקיסר הותיר מיספר עקבות, שנותרו עד עצם היום הזה:

נמל חיפה הורחב לכבוד הגעתו, והמזח הגיע קרוב למושבה הגרמנית של הטמפלרים. הרחבת המזח נעשתה בעיקר בשל נכותה של אוגוסטה רעייתו שהתלוותה לביקורו ההיסטורי.

בנקודת התצפית על הכרמל, בגן היפה שמעל רחוב פנוראמה, שם עמד והשקיף על חיפה ועל עכו, ניצב  היום תותח גדל מימדים ואובליסק המתאר את ביקורו.

לכבוד בואו לירושלים, פרצו בשער יפו חלק מהחומה, ומילאו את החפיר באדמה, על מנת שהקיסר לא יצטרך ללכת חלילה, ברגל דרך השער, אלא יוכל לעבור רכוב על סוסו עם כל הפמליה הנלווית אליו.

דוד ילין בספרו "ירושלים של תמול" מתאר את האירוע:

"קול המולה נשמע, מרכבות עוברות בהמון ובהן גדולי שרי אשכנז לבושי מחלצות, אחריהם עוברים בדווים רוכבים על סוסיהם ורומחיהם הארוכים בידיהם, וגדוד צ'רקסים צעירי ימים חמושים מכף רגל ועד ראש נושאים דגלים אדומים, ואחריהם הוד הקיסר רכוב על סוסו הלבן והוד מלכותה הקיסרית רוכבת במרכבתה בלוויית אחת משרות היכלה, וכל הכבודה פונה שמאלה לדרך המלך ללכת במסילה המובילה אל מחנה הקיסר. מנגינת [כלומר תזמורת] הצבא ניגנה את השיר הלאומי האשכנזי, ובדרוך רגלי הקיסר על הארץ, לפני מחנהו, השמיעו כלי התותח, אשר על מגדל דוד, אחד ועשרים קולות, ותדע כל העיר כי האורחים כבר באו."

סימן נוסף לביקורו הוא הבניין המרשים עם המגדל הריבועי שנבנה על הר הצופים בירושלים. הבניין  נבנה במקור כאכסניה לצליינים גרמנים שביקרו בארץ ישראל. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, מידי התורכים, הפך המקום לבית מגוריו הזמני של הנציב העליון הראשון. כיום בניין אוגוסטה ויקטוריה משמש כבית חולים לפלסטינים. גם כנסיית ה"דורמיציון" שעל הר ציון, שאדמתה ניתנה במתנה על ידי הסולטאן התורכי בזמן הביקור, נבנתה בהשראתו של הקיסר.

אירוע נוסף, לא פחות חשוב, הוא המפגש, שנמשך דקות ספורות, בדרך לירושלים ליד "מקווה ישראל", בין בנימין זאב הרצל לבין קיסר  פרוסיה ויקטור וילהלם השני.

 הרצל, חוזה מדינת היהודים, המתין על אם הדרך לפגישה עם הקיסר. הקיסר שהיה רכוב על סוסו, המתין דקה לברכת שלום והמשיך בדרכו לעבר ירושלים. הצלם, דוד וולפסון, שהמתין במקום לצילום ההיסטורי, כל כך התרגש, ומצלמתו לא קלטה את האירוע החשוב. על מנת להנציח את האירוע הוא מיזג את תמונת הקיסר רכוב על סוסו עם תמונתו של הרצל המושיט לו את ידו לברכה. כך יצאה לאור התמונה המבוימת והמפורסמת בתולדות הציונות המודרנית כ"פוטומונטז'" בין הרצל לבין הקיסר וילהלם. הרצל בצילום נראה גבוה כאולסי פרי, כשבמציאות גובהו היה כשל מנהיגים מפורסמים אחרים, כנפוליון בונפרטה, דוד בן גוריון ויצחק שמיר...

חשוב היה לי לתאר את המקום ואת המיקום של העיירה בנדורף, על מנת שגם המשך סיפורי יבליט את מעשיה של מאדאם דה ברה. בכניסה לעיירה מצויה כיכר גדולה שבמרכזה עמוד גבוה במיוחד עליו תלוי פעמון ענק, כמו זה שעל הכנסייה שמולו. אלא, שבניגוד לפעמון הכנסייה העשוי ברונזה, הפעמון שבכיכר עשוי כולו מאלפי ביצים, שיצרו את הפעמון המרשים. מהכיכר נמשכת הדרך בעמק לשולי העיירה, עד לאחוזה של מאדאם דה ברה. האחוזה מוקפת גדר רשת גבוהה עם שער כניסה לבניין המרכזי, סביבו ביתנים לבנים ששימשו כאכסניה לאורחים שהגיעו מכל רחבי תבל. מעל לאחוזה מתנשאים הרים גבוהים מכוסים ביערות עד ירוקים.

זה היה ביקורי הראשון בגרמניה, לאחר שנים רבות בהן נמנעתי מלדרוך על אדמתה. זה היה בקיץ 1980, כחצי שנה לאחר חתימת הסכם השלום בין מדינת ישראל לבין מצרים. קיבלנו את הסכם השלום באופטימיות זהירה, מתוך מחשבה שהינה הגיעה העת שהמדינות במזרח התיכון יגיעו לשפיות ויבינו שהדרך הטובה היא להימנע ממלחמות ולחתור להסכמי שלום יציבים.

חיפה העיר המעורבת, בה חיים יהודים ובני העדות השונות בשכנות טובה ובקיום משותף, החליטה להזמין את הנשיא המצרי אנואר אל סאדאת לביקור בעיר. ההתרגשות היתה גדולה וכולם נרתמו להצלחת האירוע. באותה עת הייתי מפקח מחוזי לחינוך חברתי בבתיה"ס העל יסודיים במחוז חיפה במשרד החינוך, והטילו עלי לארגן את הטכסים עם בני הנוער, שנערכו לכבודו. האירוע המרכזי התקיים ב"בית הגפן", מוסד תרבותי בו השתתפו בצוותא יהודים וערבים. ההתבטאויות  של נשיא המדינה יצחק נבון, של בני הנוער, יהודים וערבים, ביטאו כמיהה לשלום.

באותן שנים קיימתי ביוזמתי סדנאות משותפות של תלמידי תיכון יהודים וערבים, שהתבססו על החיים התרבותיים  והחברתיים שלהם. כמו כן, קיימתי ב"בית רוטנברג" סדנאות משותפות של מחנכים יהודים וערבים בנושאים שמעסיקים את מערכת החינוך. לא הייתי נאיבי וידעתי שהסדנאות האלו לא ישנו עמדות פוליטיות, אבל ייתכן שהן יעמיקו את הקשרים החברתיים של קיום משותף בעיר המעורבת.

באחת מהסדנאות האלו הגעתי למכון של מאדאם דה ברה בעיירה בנדורף בליבה של גרמניה. מאדאם דה ברה, גרמנייה, בשנות השישים המאוחרות, בעלת נוכחות מרשימה, ראשה עטור רעמה עגולה של שיער לבן, קבלה את פנינו באולם הכינוסים של המקום הפסטורלי הטבול בפרחים ובירק. היא סיפרה בשפה האנגלית שהייעוד של המכון שלה להפגיש ביו בני לאומים שונים שנמצאים במצב של קונפליקט מתמשך, כדי שכול צד יוכל להביע את דעתו ואת תחושותיו באופן גלוי ובאותה עת תהיה לו אוזן קשבת להאזין לדברי חבריו, גם אם הם סותרים את אמונותיו. היא מאמינה בכל לב, שאין כל דרך אחרת להגיע למצב, של הבנה הדדית, ולישוב חילוקי דעות, אלא על ידי הידברות משותפת. המנחים שלה אינם באים לשפוט או להביע דעה. הם באים לשקף את דברי החברים ולנסות למצוא את המשותף.

היא סיפרה על ניסיונה העשיר בגישור בין הלאומים השונים בדרום-אפריקה, ובגישור בין שבטים ביבשת אפריקה. אין לה כל כוונה להחליף את הפוליטיקאים. מטרתה להביא לעולם בו בני האדם יוכלו להבין טוב יותר איש את רעהו ולחיות חיי  אחווה ורעות. כמובן, שכולם הריעו לה בנימוס והיה לי מקום קטן בלב, שהאמין לרגע שהדבר אומנם בר הישג...

היא סיכמה את דברי הפתיחה שלה בכך, שדלתה פתוחה לכל אחד מבאי המקום ותשמח להאזין לבקשותיו.

בארוחת הערב של אותו יום גיליתי קבוצות נוספות, ביניהן חבורה של פרופסורים מאוניברסיטת בר אילן, שהגיעו למפגש עם עמיתים גרמניים. לקראת סיום הארוחה, פנה אליי בהיסוס מה, פרופסור נכבד מבר אילן ואמר לי:

"אנחנו תשעה גברים שומרי מסורת, ובתפילת שחרית חסר לנו העשירי למניין. אולי, אם לא יכבד עליך, תוכל להצטרף אלינו לתפילה?"

לא ביקשתי את רשותה של אשתי שישבה לידי ועניתי ללא היסוס, שהכבוד יהיה כולו שלי ושאשמח להצטרף אליהם.

הוא נענה לי בתודה, ואמר לי: "להתראות מחר בשש בבוקר."

ההתחייבות להצטרף במרוצת כל השבוע בשעת בוקר כל כך מוקדמת, לא מצאה כלל חן בעיני דליה אשתי, אבל אני עמדתי בדיבורי, והתקבלתי מידי בוקר על ידי המכובדים בקולות תרועה של תודה. מאז היותי בר מצווה לא השתתפתי בתפילות שחרית.

לאחר תפילת הבוקר, נותר לי זמן פנוי של כשעה עד למועד ארוחת הבוקר. בחלקו האחורי של המכון היה שער ברזל קטן פתוח אל שביל בתוך היער. חלפתי על פניו וצעדתי אל תוך היער הירוק. השמיים היו צחים וקרים, עלי העצים היו טבולים בטללי השחר העולה באלפי כדוריות מבהיקות בקרני השמש העולה. גם אני עליתי בשבילי היער ונמשכתי אל תוכו כבכבלי קסם. שבילים התפצלו ואני מטפס ועולה ונעלם אל תוך היער השחור.

תעיתי בדרכי. עוד קטע עלום ועוד שביל עולה, כאילו לא דרכו עליו שנים רבות. איבדתי את תחושת הזמן, אבל קסם המקום הלך והתחזק כאילו קרא לי לעלות במעלה ההר והיער. קולות היער המתעורר, ציוצים של ציפורים נעלמות ושריקות של ינשופים ומעליהם אוושת צמרות העצים הנעות ברוח הבוקר.

לפתע גיליתי בתוך גל הירק הענק גושי אבן נסתרים. התקרבתי אליהם, כשהם כמעט נעלמים בתוך הצמחייה העבותה המכסה עליהם. אבן אחת שבלטה מעל פני השטח גרמה ללבי להלום בקצב מוטרף, האם אני רואה נכון? ת.נ.צ.ב.ה. אותיות עבריות חרוטות על פני מצבת האבן. ועוד אחת ועוד אחת, כולן בני מאות בשנים. מתארות את החיים על המתים הטמונים באדמת היער.

גיליתי בית עלמין יהודי במעבה היער, כשהיער מכסה ומעלים אותו מעל פני האדמה. נעתי בין המצבות קורא בקול את הכתוב עליהן. לפתע גיליתי מצבה חדשה. היער טרם כיסה אותה ועליה שנת פטירתו של היהודי – 1943.

הייתכן? – שאלתי את עצמי. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשיהודים נלקחו מגרמניה למחנות ההשמדה, כאן בלב ליבה של גרמניה לא הרחק מסמל הרייך הגרמני ה - ,"Deutsche Eck" נקבר בכבוד יהודי בלב היער?

אין דברים מקריים – הפגישה עם הפרופסורים הדתיים מבר אילן, הסכמתי להיות "עשירי למניין", העובדה שבאותו בוקר התפללתי תפילת שחרית והנחתי תפילין, הם שהובילו אותי באותו בוקר ראשון שלי על אדמת גרמניה, למעבה היער ולבית הקברות היהודי שהצמחייה העבותה כמעט והעלימה אותו. גם גילוי המצבה של שנת 1943 העצימה את החידה.

אני חייב לשתף את מאדאם דה ברה בחידות, אולי היא תדע לתת לי פיתרונות.

לאחר ארוחת הבוקר הגענו לסדנה, בה השתתפו מחנכים יהודים וערבים בדיונים על מהות החיים המשותפים בין שני הלאומים. המנחה הגרמני הִשרה על הנוכחים אווירה רגועה והדגיש מדי פעם את המכנים המשותפים. אולם החווייה שחוויתי בשעות הבוקר המוקדמות, לא נתנה לי מנוח.

בהפסקה הראשונה פניתי למשרדה של מאדאם דה ברה, שקיבלה אותי במאור פנים. כן, אמרה לאחר שסיפרתי לה את קורותיי מהבוקר, בבנדורף חיה במשך שנים רבות קהילה יהודית. הם חיו בשכנות טובה עם שכניהם ונטמעו בחיי המקום. מלחמת העולם השנייה ניפצה באחת את החיים המשותפים, יהודי הקהילה נלקחו למחנות הכפייה וההשמדה ולא חזרו לאחר המלחמה.

שאלתי אותה על הקבר היהודי שתאריכו תועד לאמצע המלחמה, והיא סיפרה לי בלחש, כאילו גם היום מישהו מאזין לשיחתנו: כן, בבנדורף נותרו מיספר משפחות יהודיות, במרוצת המלחמה, שכניהם הגרמנים הסתירו אותם בבתיהם ולא הסגירו אותם. הם שרדו את המלחמה והרדיפות ולא נתגלו. היהודי האחרון שנקבר במקום מת מוות טבעי והשכנים הגרמנים קברו אותו בסתר, ביער בבית העלמין היהודי.

תוך כדי סיפורה אמרה לי, כאילו דיברה אל עצמה, שחלק מהסיבות שהביאו אותה להקמת המכון, היו האירועים שחוותה במלחמת העולם השנייה.

"היער מכסה ומעלים את בית הקברות הקטן, ובעוד מספר שנים לא יישאר ממנו כל זכר." אמרתי לה.

"אני מבטיחה לך, שאשתדל לטפל בכך," אמרה ולא יספה.

הסמינריון הסתיים בהצלחה, חזרנו לבתינו בישראל. האינתיפאדה פרצה בכול עוזה, אוטובוסים התפוצצו בערים הגדולות, בירושלים, בתל אביב ובחיפה, קטלו ילדים, נשים וגברים, ללא כל הבחנה והשלום המיוחל נבלע אל מעבר לאופק.

חלפו כעשר שנים, בן הזקונים שלנו חגג בר מצווה וכמו הורים רבים יצאנו איתו למסע משותף לגילוי שכיות החמדה של יבשת אירופה. מסענו החל ביוגוסלביה שלפני המהפכה, משם נסענו במכונית השכורה צפונה, דרך איטליה, שווייץ גרמניה כשהיעד שלנו בריסל, בירת בלגיה, שם ש,רת בעלה של בתנו הבכורה במשרד החוץ.

בנסיעה על כביש 9 לאורכו של נהר הריין, גיליתי על אם הדרך את השלט לבנדורף. נזכרתי בשיחה היוצאת דופן עם מאדאם דה ברה והחלטתי לסטות מהמסלול ולהראות לבני, איתי, את בית העלמין היהודי.

הגענו לכיכר המרכזית עם פעמון הביצים, שעדיין נותר בשלמותו, ומשם אל העמק לפאתי היער. דליה העדיפה להמתין במכונית, ואיתי ואני פילסנו דרכנו בשביל העולה אל ההר. כמו כיפה אדומה שטעתה ביער, כך גם אנו עברנו משביל אחד למשנהו כדי לחפש בית עלמין קטן. חלפה שעה ואנו מתייגעים ומחפשים בלב גרמניה קברים יהודיים עלומים. עוד שביל ועוד שביל ולא מוצאים דבר.

"היער בלע את בית הקברות." אמרתי לאיתי, "נתחיל לחזור כי אימא תדאג."

החילונו לרדת כשלפתע פתאום כמו בחלום, התנוסס שער ברזל גדול במיוחד צבוע בירוק, כצבעי היער עם כתובת בעברית ובגרמנית. כל בית העלמין היה מוקף ברשת ברזל צבועה גם היא בירוק, כל סבך הצמחים נוכש סביב לקברים העתיקים.

"מאדאם דה ברה קיימה את הבטחתה!" צעקתי בשמחה.

ירדנו כמרחפים אל המכונית והמשימה הבאה היתה להגיע למכון ולומר תודה למאדאם דה ברה על אצילות הנפש שגילתה.

הגענו לאחוזתה. בכניסה עמד צעיר גרמני שטיפל בצביעת הכניסה. שאלתי אותו:

"האם זה המכון של מאדאם ברה?"

"כן." ענה.

"הגענו הנה על מנת להיפגש איתה." אמרתי.

"איחרת." ענה לי הצעיר.

"מתי היא תגיע?" שאלתי.

"היא נפטרה לפני שנה." ענה לי הצעיר הגרמני והמשיך בעבודתו.

* * *

באבל על מותו של אורי ברנשטיין

משורר עדין, מעונב ורב-ערך

*

וְהָיָה חוֹזֵר רַק אֶל מְקוֹמוֹת שֶׁשָּׁם הָיָה

וְלֹא עָמַד בּוֹ לִבּוֹ לְגַלּוֹת

מְקוֹמוֹת חֲדָשִׁים.

וְשָׁעוּן עַל זִכְרוֹנוֹ, כְּעַל מַקֵּל,

דִּדָּה בְּתוֹךְ חַיָּיו מֵאָז

וְלֹא חָרַג מֵהֶם, שֶׁהֲלוֹא כְּבָר

נִצֵּל אֶת קִיּוּמוֹ עַד תֹּם.

וּבְדִידוּת גְּדוֹלָה עָטְפָה אוֹתוֹ בִּכְנָפֶיהָ,

אֲבָל הִשְׁמִיטָה אוֹתוֹ בִּמְעוּפָהּ

וְדָאֲתָה הָלְאָה, הָלְאָה, בִּלְעָדָיו.

*

וְיוֹם אֶחָד יָצָא בְּבַת אַחַת, מוֹתִיר

מֵאַחֲרָיו אִשָּׁה וְטַף וְאֶת סְפָרָיו,

וּבְלִי צֵידָה, יָחֵף, הָלַךְ

פִּתְאֹם, וְלֹא יָדַע לְאָן, אֲבָל

יָדַע כִּי עָלָיו לָלֶכֶת,

לָצֵאת מִדֹּחַק חַיָּיו, מִן הַמִּשְׁטָר

אֲשֶׁר קָבַע לוֹ לְמִחְיָה, לָנוּעַ הָלְאָה.

וְלֹא יָכוֹל הָיָה עוֹד לַעְצֹר.

נָתוּן בְּתוֹךְ הֵעָדְרוּתוֹ, כִּבְאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

הָלַךְ לְאָן שֶׁנְּשָׂאוּהוּ שְׁתֵּי רַגְלָיו,

נָע בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת שֶׁרַק הִיא

שָׁלְלָה לְהֶרֶף אֶת בְּדִידוּתו.

מתוך מחזור השירים "מי שהוא", הוצאת קשב לשירה, 2014.

הלווייתו תתקיים היום, יום שני, 30.1.17, בקריית שאול, בשעה 12.00.

* * *

אהוד בן עזר

ערב עם דוד בן גוריון, 1966

לפני יותר מ-50 שנה

מתוך היומן

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.

הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.

שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.

אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אופקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.

תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.

כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמאליזאציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.

שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.

על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.

לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.

על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.

כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוֹק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.

הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.

הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.

יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.

 "מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.

 "יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

 "יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."

 "ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."

לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.

בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה, השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:

 "אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."

לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966).

מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ. ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הרפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.

שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.

באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.

כאשר נתקיימה הישיבה בה הירצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.

 "הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.

בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת רַאבּ מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה."

[אני, מימיי לא שמעתי על כך, אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...]

וצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.

העז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"

 "טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."

וחוזר חלילה.

אחרי שבוע, המשיך וסיפר אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."

החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.

על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.

אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. [באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף].

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.

סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.

את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.

בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."

מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."

ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [בנימין, שנפטר ימים אחדים לפני כן] – בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

[היום אני בן 80, וכאשר פגשתי את ב"ג, לפני 50 שנה, הייתי בן 30. – א.ב.ע].

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.

על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.

ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.

יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.

המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.

דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"

פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.

בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.

לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.1.17

* הפתיל – שר הביטחון אביגדור ליברמן הצהיר שבעימות הבא לא נעצור עד שחמאס יניף דגל לבן. כמו כן הוא הבטיח, שאם הוא יהיה שר הביטחון, בתוך 48 שעות אסמאעיל הנייה ימות.

* איפה היה הקבינט – כיוון שמסקנות דו"ח המבקר על "צוק איתן" מתמקדות בתפקוד הקבינט, מעניין מה היה נכתב בדו"חות על תהליך אוסלו, על גיבוש מדיניותו של ברק לפני ועידת קמפ-דיוויד ועל ההתנתקות. שלא לדבר על הסכם לונדון.

* אופוזיציה למדינה – דו"ח מבקר המדינה על מבצע "צוק איתן" מסעיר את הציבוריות הישראלית. האם נערכנו נכון לאיומים? האם הגבנו נכון? האם פעלנו נכון? איך פעל הקבינט? מה הלקחים שיש להפיק?

כפי שכבר כתבתי, אני רואה ב"צוק איתן" ניצחון, שבזכותו 14 שנות ירי טילים בלתי פוסק לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית הסתיימו, ויישובי הגבול פרצו לצמיחה גדולה. עם זאת, אין ספק שהיו ליקויים במלחמה שיש ללמוד אותם ולהפיק לקחים.

ויש מי שהוויכוח הזה אינו מעניין אותם. למה? כי זה דיון ישראלי על הדרך להתמודד עם האיום ולנצח במלחמה. אך יש בתוכנו מי שהאג'נדה שלו הפוכה. מי שמצדד בצד הפלשתינאי, ולכן מבחינתו אנו האיום ומה שישמח אותו הוא אם אנחנו נפסיד במלחמה.

כוונתי לדבוקת שוקן. איך הדיון מצטייר ביקום המקביל שלהם?

גדעון לוי: "הדיון הציבורי המתקיים עכשיו בעקבותיו, גם הוא אינו אלא מסך עשן, המכסה על הפשעים האמתיים של ההתקפה... דו"ח המבקר מטייח על ההרג וההרס ההמוניים והמבעיתים בעזה... העיקר הוא, שישראל ביצעה התקפה פושעת וחסרת הצדקה על אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע בעזה, ועד היום איש לא קיבל אחריות לה ואיש לא הועמד לדין על פשעיה... ביצוע פשעי מלחמה... ברוטליות חסרת עכבות."

אורי משגב: "ישראל נגררה למלחמה במידה רבה בגלל הימין המתנחלי... את הלחץ להסלמת המצב, לניצולו ולהכבדת הלחץ על חמאס, הובילו המתנחלים ושליחיהם... יצאה ישראל למלחמת עונשין בעזה. לראשונה בתולדות המדינה ניתנו בה סימנים בולטים של מלחמת דת בשם אלוהי צבאות... ממדי ההרג וההרס חסרי התכלית והתוחלת."

זו תרבות ה"פוסט אמת", ה"עובדות אלטרנטיביות" המאפיין את עיתון "הארץ". הרי מה היה באמת במלחמת "צוק איתן"? פשע מלחמה מתמשך וברוטלי של מתקפת טילים על אזרחי ישראל שהלכה והסלימה. ממשלת ישראל הבליגה, שוב הבליגה ושוב הבליגה. ממשלת ישראל התחננה: "שקט ייענה בשקט," אולם האוייב ראה בכך חולשה והגביר את המתקפות. היתה זו מלחמת אין ברירה מובהקת. ובמלחמה – ישראל דחתה ושוב דחתה את הפעולה הקרקעית, בתקווה להפסקת אש, ורק בלית ברירה יצאה למתקפה הזאת. במהלך המלחמה ישראל הסכימה 12 פעם להפסקת אש, שהיתה בתוך דקות להפסקת אש חד-צדדית. במלחמה ישראל עשתה יותר מכל צבא אחר בעולם כל מאמץ למזער את הפגיעה באזרחים, אולם הפלשתינאים השתמשו באזרחים ובילדים במזיד כמגנים אנושיים, ולכן הם אחראים על כל אזרח שנהרג.

עיתון "הארץ" – תרבות של שקר.

* ז'דאנוב 2017 – בפשקוויל ביקורת טלוויזיה של רוגל אלפר על תוכניתו של גורי אלפי "היום בלילה", תחת הכותרת: "המדינה בוערת וגורי אלפי מתקרנף," הוא השתלח בו בארסיות אופיינית. לא על מה שיש בתוכנית, אלא על מה שאין בה. זו תוכנית בידור ולכן אין היא תוכנית מגויסת לקידום עמדותיו הפוליטיות של אלפר. ובעיניו של אלפר, אין זכות קיום לתוכנית טלוויזיה שאינה מגויסת לאג'נדה שלו. "ישראל טובעת בפאשיזציה, באפרטהייד, בכיבוש, בהידרדרות עיוורת והרסנית למדינה דו-לאומית ומלחמת אזרחים בלתי נמנעת, ברחמים עצמיים לאומניים רוויי קורבנות ספוגת רוחות רפאים שואתיות, בחשיבה דתית-משיחית לא רציונלית... אלפי קיבל במה להשמיע את קולו. אבל הוא מתקרנף. הוא אשכרה משחק בקקה בזמן שהמדינה בוערת... אלפי מתגלה ב'היום בלילה' כאידיוט שימושי. הוא קיבל הוראה להוריד פרופיל פוליטי, אז הוא מוריד פרופיל פוליטי."

אנדרי ז'דאנוב, קומיסר התרבות של סטלין, ספטמבר 1946: "אם באים אנשים חסרי אידיאה ומבקשים ליטול מאת פלוגת העובדים הספרותיים של לנינגרד את עצם יסודם; מבקשים לערער את הצד האידיאי של עבודתם, ליטול מיצירתם של סופרי לנינגרד את ערכה המשנה סדרי חברה – הרי הוועד המרכזי מקווה, כי סופרי לנינגרד ימצאו בקרבם כוח לשים קץ לכל הניסיונות הללו להטות את פלוגת הסופרים של לנינגרד, את כתבי העת שלה, אל ערוץ של חוסר אידיאה, חוסר עקרונות, של א-פוליטיות."

אני יודע, יש הבדל בין אלפר לז'דאנוב. אלפר אינו בשלטון. אבל לא צריך להפעיל דמיון יצירתי במיוחד כדי לשער איך הוא היה פועל אילו היה, חלילה, בשלטון.

* קריאה בוגדנית – העבריינית הסדרתית אילנה המרמרן, פירסמה ב"הארץ" פשקוויל בזוי שתמציתו הוא המשפט הבא: "פונה אל אזרחי ישראל, המשתייכים למחנה השלום, לצאת בקריאה לקהילה הבינלאומית להטיל חרם על מדינתם."

ההבדל בין הקריאה הזאת לבין המשפט: "פונה אל אזרחי ישראל, המשתייכים למחנה השלום, לצאת בקריאה לארגוני הטרור הפלשתינאים לחדש את פיגועי ההתאבדות בישראל," או "פונה אל אזרחי ישראל, המשתייכים למחנה השלום, לצאת בקריאה למדינות ערב לפלוש לישראל," הוא אינו הבדל מהותי. הוא הבדל כמותי.

זאת קריאה בוגדנית.

* עבריינית סדרתית – ולמי שאינו יודע למה כוונתי בהגדרה "עבריינית סדרתית" – אילנה המרמרן מתמחה בהברחת שב"חים פלשתינאים לישראל.

* סססמולן – בני בגין מתח ביקורת חריפה על החלטת הממשלה על הבנייה בהתנחלויות, כיוון ש-95% מהבתים ייבנו בגושים ורק 5% על גב ההר. בגין דורש בנייה מאסיבית דווקא על גב ההר.

אני מבין אותו, אף שאיני מסכים אתו. אני מבין אותו, כיוון שההתיישבות מעצבת את גבול המדינה, וכמי ששולל כל ויתור טריטוריאלי ודוגל במימוש זכותנו על ארץ ישראל השלמה, בצדק הוא דורש התיישבות בעיקר על גב ההר, כדי למנוע כל ויתור. איני מסכים אתו, כיוון שבדיוק מאותה סיבה, אני שולל התיישבות באזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כיוון שאני דוגל בוויתור על שטחים אלה.

איני מופתע כלל שזו עמדתו. בני בגין הוא אידיאולוג נוקשה, הדבק לאורך עשרות שנים באותה השקפת עולם עליה גדל בבית אביו מורו, ואין הוא מוכן לזוז ממנה כמלוא הנימה.

מבחינת הימננים שמשתלחים ומתגוללים בבני בגין, הוא נותר ססססמולן. למה? בדיוק מאותה סיבה – העובדה שבני בגין הוא אידיאולוג נוקשה, הדבק לאורך עשרות שנים באותה השקפת עולם עליה גדל בבית אביו מורו, ואין הוא מוכן לזוז ממנה כמלוא הנימה. בתור שכזה, הוא דוגל בהשקפת עולם ליברלית, בזכויות שוות לערבים, בשלטון החוק ועליונות המשפט. בעיני אותם ימננים, שנאת הערבים, שנאת השמאל, שנאת בתי המשפט ושנאת שלטון החוק, קודמת לשלמות הארץ. הם דוגלים בליכוד שפרצופו אינו פרצופו של בני בגין, אלא של "הצל".

* אוי לחרפה – התורה ונביאי ישראל יוצאים שוב ושוב נגד השוחד, ורואים בו את השחיתות הנתעבת ביותר, שחיתות המובילה לחורבן. כאשר מי שהיה הרב הראשי לישראל, "הרב" מצגר; אדם שישב על כסאו של הרב קוק זצ"ל ואמור היה להיות המנהיג הרוחני ומייצגה העיקרי של הדת בחברה הישראלית, מורשע בשוחד, הדבר אמור לטלטל את החברה הישראלית ולזעזע את אמות הסיפים, לא פחות מנשיא שהורשע באונס וראש ממשלה שהורשע בשוחד.

לא ראוי היה להגיע עימו לעסקת טיעון עם עונש מופחת של 3 שנים וחצי. כאשר אדם שאמור לשמש דוגמה ומופת לוקח שוחד, יש למצות עמו את הדין במלוא החומרה, ללא כל הנחות.

... הוא עוד עלול לחזור לתפקידו אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה". הרי יש תקדים.

* גיבוי ציבורי לשחיתות – לפני הבחירות האחרונות התארחו הרצוג ולבני לראיון זוגי בערוץ הראשון. יעקב אילון הפתיע אותם בקריאת דברים חריפים ביותר שלבני אמרה בעבר בגנות השמירה של הרצוג על זכות השתיקה, בחקירות השחיתות של עמותות ברק.

הרצוג השיב שאין לו שום בעייה עם האמירה הזאת. היא היתה אז באופוזיציה וזה היה תפקידה. לבני הנהנה.

הייתה זו אמירה חמורה ביותר, שהמחישה את הציניות של הפוליטיקאים. המסר היה שהשחיתות השלטונית היא בסדר, והביקורת עליה מצד האופוזיציה היא משחק. כדאי לזכור זאת, למשל כאשר הרצוג תוקף את נתניהו על שחיתותו. כשהוא התלהם השבוע מעל דוכן הכנסת על הסיגרים והשמפניה, הוא אמר זאת כי הוא באופוזיציה ולא כיוון שטוהר המידות מעניין אותו.

זה גם ההסבר לשתיקת הכבשים של הפוליטיקאים מן הליכוד. שהיו ראשי המתלהמים בפרשיות אולמרט.

אולם בפרשיות נתניהו קיימת תופעה שלא ראינו אותה מאז ימי דרעי "הוא זכאי". לא רק פוליטיקאים בעלי חשבון אישי מתאימים את עמדתם בפרשיות לזהות הפוליטית של החשוד, אלא גם הציבור הרחב. כאשר אזרחים נותנים גיבוי לשחיתות ומדקלמים כפתיים את כל סיסמאות ה"אין כלום" למיניהם – פוליטיקאים מושחתים מאבדים את מורא הציבור ואת מעט הבושה.

* אין בעייה – צודקים כל מי שטוענים שאין שום בעיה בסיגרים ושמפניה. נכון. אילו קנה אותם מכספו, זה היה בסדר גמור.

* בלי תיק – מה ההבדל בין נתניהו לאיוב קרא? איוב קרא בלי תיק.

* אז הוא הבטיח – חלפו עשרה ימים מאז נכנס טראמפ לתפקידו. הוא לא עצר לרגע ובמהלך השבוע חתם על צווים רבים לקידום דרכו ותכניותיו ההזויות והקיצוניות ביותר, בהתאם להבטחות הבחירות שלו. ומשום מה, התחייבותו המפורשת להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים טרם קוימה. גם לא נשמע מצדו כל איתות על כוונתו לכבד את הבטחתו. נהפוך הוא, הפלשתינאים טוענים שהוא אותת להם שבכוונתו להפר אותה ברגל גסה.

* חוק הג'ונגל – כאשר הגביר מחליט על דעת עצמו לבנות חומה בין הטירה שלו לצריף של שכנו הדלפון ומחליט שהשכן הדלפון יממן אותה, יש לזה שם אחד בלבד – בריונות.

ההצדקה היחידה לצעדו הבריוני של טראמפ, היא שהוא מאמין שהוא יכול.

* הגדרות מיושנות – המתנגדים העקביים לגלובליזציה הם אנשי השמאל, ובעיקר השמאל הרדיקלי. גדולי התומכים בגלובליזציה הם הליברטיאנים, שבנושא הכלכלי הם הימין של הימין. אז איך נגדיר את מדיניות האנטי גלובליזציה של טראמפ? מדיניות של שמאל או של ימין? מבולבלים? גם אנחנו. מסתבר שגם בענייני כלכלה, ההגדרות הללו מיושנות.

* אנטי מיתוס – אריאנה מלמד כתבה בטור שלה, במוסף "ספרים" של "הארץ", על קלטת האודיו של הספר "גיבור חידה", ספר הילדים הקלסי של אוריאל אופק על טרומפלדור. הביקורת היתה מאוד חיובית, מחמיאה ונרגשת, וזאת לאחר שנתנה לילד שלה לשמוע את הספר (היא לא ציינה את גילו). אני מודה שהופתעתי, כיוון שמדברים שלה שקראתי עד כה, לא הייתי מצפה שתמליץ לבנה דווקא על הספר הזה ותכתוב עליו שבחים כאלה. גם לא הייתי מצפה ממנה למשפט כמו: "אי אפשר לגדל את דור העתיד בחברה לוחמת בלי דמויות מופת של גיבורי מלחמה." אמנם היא הוסיפה "כך גורסת ההגמוניה, כל הגמוניה," אך עובדה שהיא המליצה על הספר לבנה.

ויש לי שתי הערות לדבריה.

א. היא כתבה: "עדיין מספרים להם בבית הספר שלפני שהשיב את נשמתו למי שהשיב, אמר יוסף טרומפלדור, טוב למות בעד ארצנו: עדיין לא מספרים להם שככל הנראה מדובר במיתוס לא באמת מבוסס, אבל מפעים."

 הפוך, מלמד, הפוך. היסטוריונים רציניים שחקרו את הנושא, בדקו את העדויות של מי שהיו לצידו, למדו דברים קודמים שאמר וכתב בדיוק ברוח זו, יודעים שהאנטי-מיתוס כאילו הוא קילל ברוסית וכו' הוא "עובדות אלטרנטיביות" כפי שנהוג לומר היום. ואני ממליץ לה על הביוגרפיה המעולה של טרומפלדור שכתבה ההיסטוריונית שולמית לסקוב (שהלכה השנה לעולמה בשנתה ה-101), שחקרה את הפרשה לעומק ומסקנותיה חד משמעיות.

ב. כתבה מלמד: "התרבות  הצעירה לא הקדישה בימיו [של אוריאל אופק] תשומת לב אוהבת מדי לילדים בראשית חיי הקריאה שלהם."

גם כאן, ההיפך הוא הנכון. מלמד הזכירה את "דבר לילדים". דפדוף בגיליונות "דבר לילדים", "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" מאותה תקופה, מעיד על היחס הרציני ביותר של התרבות באותה תקופה לקריאת הילדים. גדולי הסופרים והמשוררים כתבו לילדים, וראו בכתיבה זו מרכיב חשוב ביותר ביצירתם.

[אהוד: וראוי להזכיר גם את "הבוקר לילדים" שהופיע בראשית שנות ה-40 בעריכת הסופר יעקב חורגין, 1898-1990, יליד יפו].

* הניצחון הגדול – בליל שבת חגגנו באורטל יומולדת 60 של ג'וד נקש, חברה יקרה. בחוץ ירד שלג כבד, ובתוך "הבזיליקום", התכנסנו החברים הקרובים מאורטל, המשפחה וחבריה מכל הארץ. היה שמח מאוד. שמחת החיים והאופטימיות הבלתי נדלית של ג'וד, הדביקה את כולנו. עופר גביש הוביל ערב שירה נעים ושמח.

עם כל השמחה והאופטימיות, גם סיפור השואה היה נוכח בערב הזה. אביה של ג'וד היה ניצול שואה. כל חייו ידע שהוא הבן היחיד ממשפחתו ששרד. שנה לפני מותו נוצר הקשר עם האחייניות שלו. מסתבר שאחיו הצעיר נותר בחיים ברוסיה ובנותיו עלו בעליה הגדולה. הנוכחות של הסיפור הזה היתה חזקה מאוד. בת דודתה "החדשה" של ג'וד דיברה וסיפרה. הוקרן סרט מחתונת בנה של אחת מבנות הדוד, שבה נקש קרא את הסיפור, כפי שג'וד כתבה אותו.

האירוע התקיים בדיוק ביום ההולדת. הוא אורגן במשך חודשים, וסביר להניח שהמשפחה שתיכננה אותו לא היתה מודעת לכך שזהו יום השואה הבינלאומי. האם היתה בכך בעיה? בעיניי, לא היתה בכך שום בעייה. האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה היו קובעים מסיבה כזאת? ודאי שלא.

יש בישראל יום זיכרון ממלכתי אחד לזכר השואה – כ"ז בניסן. ביום זה אין מקיימים מסיבות, אירועים משמחים וכו'. השואה נוכחת מאוד בהווייה הישראלית לאורך כל השנה, אך די ביום זיכרון אחד. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יום חשוב מאוד, ועצם קביעתו היא הישג בינלאומי של ישראל. גם בישראל מציינים את היום הזה, אך אין זה יום אבל נוסף, וכך ראוי להיות.

אני רואה הרבה צביעות בהשתלחות בליכוד על קיום הליכודיאדה ביום זה. נכון, יש הבדל בין אירוע פרטי לאירוע של מפלגת שלטון. אני מניח, שאילו המארגנים היו מודעים לכך מראש, היו קובעים מועד אחר. סביר להניח שלהבא ישימו לב. אבל בצדק הם לא ביטלו אירוע מתוכנן אחרי שהיה מוכן, כי אין זה יום זיכרון ואבל בישראל. יש יותר מקורטוב של ציניות בביקורת – זהו שימוש ציני ופופוליסטי בזכר השואה לצורך ניגוח פוליטי.

ואם לחזור למסיבת יום ההולדת של ג'וד – לראות את השבט הענף והמופלא, עם כל הנכדים והנינים של יהושע אייזן; שבט שמגלם את החזון הציוני של קיבוץ גלויות: פולין, גרמניה, אלג'יר, תימן ועוד; שבט יהודי ישראלי בארץ-ישראל – זה הניצחון הגדול שלנו. ויודעים מה? דווקא מתאים לחגוג אותו ביום השואה הבינלאומי.

* המערכת הפוליטית (החורפית) – יש באורטל שתי מפלגות: אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי במפלגת אוהבי השלג.

* ביד הלשון: עובדות אלטרנטיביות – בראיון טלוויזיוני השמיעה קלילאן קונוויי, יועצת הנשיא טראמפ, הגדרה יצירתית לשקריו התכופים של הבוס שלה: "עובדות אלטרנטיביות". המראיין פרץ בצחוק, ועל קונוויי נמתחה ביקורת חריפה.

הביקורת מוצדקת, אולם אין זו המצאה של קונוויי. זוהי ליבת הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי על פיו אין אמת אלא "נראטיבים". ע"ע "נכבה".

ונדמה לי שלא אטעה, אם אומר שחובבי הרלטיביזם, המתבוססים עשרות שנים במדמנת ההבל והשקר הזאת, הם לאו דווקא מתומכיו של טראמפ. הוא בסך הכול משתמש בשיטותיהם, למטרות המנוגדות לשלהם. 

* * *

אוריה באר

 1. הטמטום הנאצי

לרגל "יום השואה", שבו המומחים למיניהם לחקר השואה, לכתוב מאמרים רבים על הסיבות   לרצח היהודים, הצוענים, השבויים הרוסים, וכמעט כל מי שלא היה גרמני. הכול נכון, הכול  מדוייק. אבל יש אספקט אחד שכמעט לא נגעו בו, והוא מאפיין את הרצח הנאצי, והוא הטמטום הנאצי. שכן, מסע הרצח נגד היהודים גבה מהנאצים מחיר כלכלי, פגע במאמץ המלחמתי שלהם, וגרם להם להעביר משאבים למטרה צדדית לגמרי להשגת ניצחון על בנות הברית ועל הרוסים. או אפילו להשגת שביתת נשק נחשקת.

דוגמא אחת בלבד. במרץ 1944, לאחר כבוש הונגריה, הוחל המסע להעברת יהודי המדינה להשמדה באושוויץ. הנאצים הקדישו לכך עשרות, אם לא מאות רכבות. דא עקא, שכל קרון רכבת שהוביל יהודים, היה דרוש ודחוף להעברת מזון לחיילים גרמניים שסבלו רעב וחוסר מזון במזרח ולהעברת טנקים לחזית במערב.

ולהשלמת התמונה: לפני כשלוש שנים היינו בצ'כיה. בזוטובוס בו נסענו לטיול בסודטים  ישב לידי גרמני קשיש בן תשעים ואחת. שוחחנו קצת בגרמנית והוא אמר לבסוף:

"במלחמה הייתי נהג משאית שהובילה מזון לחיילים. זה הכול. אבל כל הזמן היו חסרים לנו משאיות וקרונות רכבת וזאת להעברת אוכל בסיסי לחיילים בחזית. רק אחר כך הבנתי שאלה נלקחו מאיתנו לשם שילוח היהודים למחנות המוות. כן," סיים באנחה, "המשטר הנאצי היה הפרק הגרוע ביותר  בהיסטוריה של גרמניה, והתנהגות הנאצים היתה הטמטום בהתגלמותו. שלא לדבר על הרשעות עצמה."

הוא התכנס לתוך עצמו ולא דיבר איתי יותר עד סוף הטיול.

2. סודות ספרותיים

תודתי שלוחה לכל אלה אשר קראו את הסיפור פרי עטי: "המפתחות בפנים", ביחוד לאהוד בן עזר על דבריו הנלבבים.

אגלה לכם שני סודות. אבל רק בינינו. ראשית,  הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, ומשה גרנות צודק בדבריו. כן, כך נהגו בטירונים בשנות החמישים.

וסוד שני: הסיפור לא התקבל לפרסום ב"מאזניים" וגם לא ב"עיתון 77". למה? שאלו את העורכים הנכבדים. הם העדיפו על פניו מאמרים מלומדים של חבריהם.

ואגב כך אוסיף סוד שלישי מהעבר, המאפיין את המצב בבראנז'ה זה שנים רבות. בשעתו שלחתי לאהרון אמיר, עורך "קשת", את סיפורי "העשירי למניין", לדעתי אחד מטובי סיפוריי. אמיר דחה אותו  כמעט בבוז. כאשר מחיתי ודרשתי הסבר, השיב לי בקצור: "כן, ייתכן ויש שמץ של התנשאות  כלפיך בדבריי..."

ניחא. הסיפור פורסם, ואף נכלל בקובץ סיפוריי האחרון "שש מאות החלונות". כל מילה  נוספת מיותרת.

אהוד: לי היה ניסיון דומה עם אהרון אמיר, שמאוד הערכתי אותו בתוך עורך "קשת". במרוצת השנים פירסמתי אצלו מחקרים ספרותיים, בהם "פורצים ונצורים" בשנת 1968, ביקורות ספרים ואפילו שירים, ואולם אף לא אחד מהסיפורים שכתבתי באותן שנים (ואשר התפרסמו במרבית הבמות הספרותיות האחרות, כמו "תרבות וספרות" של "הארץ"  בעריכת ד"ר יעקב הורביץ ו"משא" של "למרחב" בעריכת אהרון מגד) – נמצא ראוי בעיניו ל"קשת", והיה מחזיר לי אותם תוך הערה בלשונו הציורית: "ותחסרהו מאלוהים אך מעט..." – מה שלא הפריע לו, בראיון עימו לאחר שנים רבות, לכלול אותי ברשימת הסופרים שעשו ב"קשת" את ראשית צעדיהם בפרוזה.

הוא היה העורך המקצועי הראשון שקרא את כתב-היד של "המחצבה" בשנת 1961 ויעץ לי לפנות ל"ספרייה לעם" של "עם עובד", ואכן במסגרתה פתח הספר את שנת 1963. על כך אני אסיר תודה לו עד היום.

* * *

משה גרנות

שלושה אנשים יפים

על הרומאן של יוסף כהן אלרן "שתי ימי חיי" צבעונים, 2017, 234 עמ'

לכאורה, עלילת הרומאן "שתי ימי חיי" היא עלילה בנאלית, מה שנהוג לכנות בקריצת עין בשם  Ménage à trois, או Love triangle – משולש אהבה, כשכל שלוש הצלעות מסכימות ל"הסדר המיני" הזה, אלא שיוסף כהן אלרן הצליח להפוך את התבנית הזאת, שהיא שגורה למדיי בספרות האירופית, לשכיית חמדה ספרותית, וכל זאת משום היכולת הייחודית שלו לעצב שלוש דמויות יפיפיות מלגו ומלבר.

לפני שאתאר את הסגולות הספרותיות של הספר, אביא סיכום קצר של סיפור המעשה:

הגורל מזמן את נתנאל הררי, נתי, בבית קפה בתל-אביב המשמש מקלט מפני הגשם, עם צעירה משובבת לב בשם חני. בעל המקום חושב אותם לזוג ומציע להם עוגת גבינה פירורים ותה חם. בין השניים מתהדקת חברות שמובילה למגורים משותפים ולחתונה. הוריה, ניצולי שואה מסלוניקי, מקווים שהנישואין האלה יובילו לצאצאים (כפיצוי על הנוראות שחוו), ואילו הוריו, יוצאי אלכסנדריה, מקווים שיקום דור חדש עם השם הררי.

נתי הוא מורה לביולוגיה בשני בתי ספר תיכון, ואילו חני היא גרפיקאית במשרד לפרסום. אהבה ענקית שוררת בין השניים – גם פיזית וגם נפשית, אלא שהציפייה שלהם ושל הוריהם כי ייוולד להם יורש – מתנפצת אל המציאות הטרגית: חני מפילה את העוברים שברחמה שבע פעמים במשך עשר השנים הראשונות לנישואיהם. הם מחליפים את הדירה "המקוללת" בדירה חדשה, אבל דבר אינו מועיל.

בשלב הזה אומרת חני לנתי שהוא רשאי לנטוש אותה. היא חשה שבגללה ניטלה ממנו הזכות להיות הורה. נתי נשבע לה שלעולם לא יעזוב אותה. המצב אליו נקלע הזוג גורם לנתי לנסות את כוחו בכתיבה – בסיפור הבדוי שלו האישה מסתירה מהבעל שהיא עקרה, והוא מקיים קשר עם חברתה הטובה. חני קוראת את הסיפור, ומבינה שאלו מחשבותיו הכמוסות של בעלה. היא מקבלת את זה באצילות, ומציעה לו להמשיך לכתוב, כי ללא ספק יש לו כישרון. היא גם מסייעת לו להתקשר להוצאת ספרים, ומעצבת את הכריכה.

הספר זוכה להצלחה, ושלושה ספרים נוספים שלו יוצאים לאור. בהשקת הספר הרביעי מתקשרת אליו קוראת מעריצה בשם מירה, וביניהם מתפתחת אהבה סודית. נתי בן 55, חני בת 48, ומירה בת 43. מירה היא זאת שיוזמת מגע מיני בין השניים, ובאיזה שהוא שלב היא  מכריזה שהיא מוכנה לעזוב את בעלה כדי לחיות עימו. היא מעריצה את כתיבתו, ונמשכת אליו נואשות פיזית ונפשית. מסתבר שמירה היא רופאה שמומחיותה – דיאליזה, ואילו בעלה הוא בסך הכול טכנאי הממונה על התחזוקה בבית החולים, שמשכורתו חצי ממשכורתה, ומשום האגו הגברי הפגוע, הוא נוהג בה באדנות ובזלזול.

נתי מבהיר למירה שהאושר שלהם אסור לו שיפגע במשפחות שלהם. אסור לה לפגוע בבעלה ובשלוש הבנות שלהם, והוא איננו מוכן להיפרד מחני, לה הוא הבטיח לאהוב לנצח. הוא מבטיח שאם הם יישארו בלי בני זוג – יזדקנו ביחד. הרומן הסודי ביניהם נמשך שנים, והוא מתממש במלונית המיועדת לאוהבים סודיים באחד המושבים הקרובים לעירם פתח-תקווה. וכשמירה כבר בת חמישים, היא מציעה לנתי להביא לו ילד, אלא שחלומה אינו מתגשם. לימים גם גרשון, בעלה של מירה וגם חני הולכים לעולמם: גרשון נופל מסולם ושובר את מפרקתו, ואילו חני חולה בניוון שרירים, והולכת ודועכת עד מותה (לדעתה, האל הוא ליצן – הורג את האיש הבריא, גרשון בעלה של מירה, ומאריך את ימיה, למרות שהיא מעדיפה למות).

חני יודעת שלנתי יש מאהבת, אבל היא אינה חדלה לאהוב אותו ולהעריץ את הדבקות שלו בה למרות שהיא "אשמה" על כך שאין לו צאצאים. מירה מלאת התפעלות מחני, ומהרומנטיקה שהייתה ביניהם, ומבקשת מנתי להעניק לה את כל החיבה האפשרית. והנה אחרי מותם של גרשון ושל חני, הזוג המאוהב יכול לממש את חלומותיהם להיות יחד, אבל היא רק בת 58, ועדיין יפה ומושכת, ואילו הוא בן 71, סובל מסכרת ומיתר לחץ דם, והתשוקה שלו אל גופה כבר איננה נענית כמו בעבר. כיוון שכך, הגיע התור שלו לומר לה שהיא חופשית לנטוש אותו, וזה מרתיח אותה – הרי שנים חיכו לאפשרות להיות יחד, ופתאום הוא בורח. גם חני וגם מירה מאיצות בנתי לכתוב, אבל האירועים הקשים מנעו ממנו את "הציפור", היא המוזה החסרה לו. הוא מחליט להתנתק מהכול (אפילו מהטלפון הנייד!) לנסוע ביום גשום לאחוזת מוריאל שליד ירושלים כדי לכתוב שם על האהבה שחווה בספרו החמישי.

בסיפור המעשה יש ליד העצב והכאב – הרבה רגעי קסם, בהם מתוארת האהבה הנפלאה שבין נתי לחני, ואחר כך למירה. ההתעלסויות מתוארות בכישרון ספרותי אדיר. הרבה סופרים גדולים אכזבו בתיאור אהבת הבשרים, ואילו יוסף כהן אלרן עשה כאן מלאכת מחשבת (עמ' 17, 24 30, 32, 39, 58, 62, 81, 116, 132, 140, 159, 200, 211). יכולת העיצוב של יוסף כהן אלרן מרשימה ביותר – איכשהו הוא הצליח לא לגלוש אל הקיטש, למרות שהוא מתאר שלוש דמויות יפיפיות, וזאת משום שעיצוב האופי של השלושה משכנע באמיתותו. הוא מתאר את גופן של שתי הנשים בהמון אהבה, ואף בהערצה. חמודות הגוף הנשי לפרטיו נשאבות אל העיניים היפות והחכמות – עיני דבש עם צל ירוק אצל חני, ועיני תכלת אצל מירה.

ערב מותה של חני קורה אירוע מדהים שאני מנוע מלספר כדי שלא אמנע הנאה אצל הקורא הפוטנציאלי. אזכיר רק שלפני מותה מבקשת חני שנתי יקנה עוגת גבינה פירורים, כמו זאת שקנו בבית הקפה בפגישתם הראשונה. עוגת הפירורים הופכת בספר לסמל על התפוררות החיים והזוגיות עקב העקרות ועקב במחלה הנוראה.

לאחר שגמרתי את ההלל על הכתיבה, אני מבקש להביע קצת תמיהות:

איך ייתכן שחני עברה שבע הפלות, ולא מוזכר ברומן שהיא עברה איזה טיפול מונע? כידוע, אחת הסיבות להפלה מוקדמת היא סוכרת סמויה. רופא מומחה היה בוודאי מגיע לשורש העניין.

לא ברור לי מדוע הסופר לא הביא אפילו קמצוץ חוויה של נתי משני בתי הספר שבהם לימד. הרי ידוע שמורה אינו מפסיק לדבר על מה שקרה לו בבית הספר – גם על הצלחות וגם על מפח נפש. העבודה של מורה היא כל כך אינטנסיבית, שלא ייתכן שהוא איננו חולק את חוויותיו עם בני משפחתו. אנו קוראים על חוויותיה של מירה בבית החולים, ואפילו על חוויותיה של חני הגרפיקאית, ולימים – רעיונית. אין בכל הספר אפילו חוויה אחת של נתי בבית הספר, וזה ממש לא סביר בכתיבה ריאליסטית.

וכן, נדמה לי שההערצה הענקית של חני ושל מירה לנתי הסופר מרמזת לכך שיוסף כהן אלרן מדבר בעצם על עצמו: סופר מצליח (כהן אלרן זכה בפרס קוגל היוקרתי), איש נאה בעל בלורית שיער מרשימה בגיל ששאר הגברים נפרדים משיערם (כהן אלרן עצמו איש נאה המתהדר בבלורית מרשימה). המחמאות של שתי הנשים נתפסות כמחמאה עצמית, והיא מגיעה לו, אבל לטעמי, מוטב שהייתה מוצנעת.

"שתי ימי חיי" – מתייחס לשתי האהבות של נתי, וכך מתפרשת "השגיאה" הדקדוקית שבשם הספר. למרות היצר הביקורתי המולד שלי (כפי שבא לידי ביטוי בפסקה הקודמת) – קראתי את הספר המרגש הזה בנשימה עצורה, אהבתי את הדמויות, והתפעלתי מיכולת העיצוב.

* * *

הדסה מור

על ספרים וסופרים נידחים

ספרו של אוריה באר "מול ההרים הסגולים"

הגיע  לידי ספר שיצא לאור לפני כעשר שנים, שמעולם לא שמעתי עליו ולא קראתי עליו, ובהתאם לא היו לי ציפיות גדולות ממנו, מה עוד שהעלילה מתרחשת באילת, ומה כבר יכול להיות מעניין באילת, רק ים ומדבר  ורוח שרבית ובעורף מתנשאים ההרים הסגולים.

למרבה הפתעתי, רותקתי לספר כבר מן העמוד הראשון.  במילה אחת – כיף. היה ממש כיף לקרוא את ספרו של אוריה באר "מול ההרים הסגולים"  המתאר את דרך החתחתים  העוברת על משפחה  הרוסה, ממש קרועה לגזרים,  שאט-אט אוספת את השברים  ואיכשהו מתגברת על המשברים. על חסרון הכיס, על הלם קרב, על אונס והתעללות,  על אב מכור להימורים שנטש את אשתו וילדיו,  על מלחמת קיום אכזרית. אפילו אילת, שבימיה הראשונים הפכה להיות מעין עיר מקלט לטיפוסים בעייתיים, לכל המדוכאים והמיואשים והמאוכזבים שברחו אליה "מהצפון",  הופכת להיות מקום מרתק כמו  היתה עיירה בלב נבדה שבארה"ב בסרטי המערב הפרוע. רק בלי אקדחים ובלי יריות.

אבל לא רק התוכן. מה שמושך את הקריאה המהנה עד סוף הספר היא איכות הכתיבה, כי ללא כתיבה איכותית, פחות או יותר, גם תוכן מעניין לא יחזיק מעמד.

והנה, למרות היותו ספר קריא עם סיפור מעניין, הספר לא זכה בזמנו לתהודה או לתגובה ספרותית כלשהי. למה?

כי הוא לא עבר את הרף ואת הסף של הקליקה הספרותית השלטת במדורי הספרות של העיתונים,  והספר לא יצא באחת ההוצאות הגדולות,  שהן קליקה בפני עצמה  שלא נותנות דריסת רגל לביקורת ספרותית על ספרים שיצאו בהוצאות קטנות או פרטיות.

כך יוצא שיכול להתפרסם ספר "טוב" אך משעמם עד מוות ויקבל ביקורות וראיונות נרחבים בכל המדורים, ויכולה גם לצאת לאור יצירת מופת ספרותית, בהוצאה פרטית, אך כל כמה שהסופר יכתת את רגליו בין מבקרי הספרות של העיתונים ויבקש או אפילו יתחנן למילת ביקורת כלשהי, הדלתות תיטרקנה בפניו בהבעת פנים אטומה.

לא לחינם מכנה עצמו אהוד בן עזר "סופר נידח", כי הוא לא שייך לקליקה בעלת הגלגלים המשומנים היטב השלטת במדורי הספרות. ספרו "והארץ תרעד" הוא לא רק ספר מעניין ומרתק וכתוב היטב, הוא ספר חשוב מבחינה היסטורית על ימיה הראשונים של ראשית ההתיישבות הציונית בארץ בכלל ובפתח-תקווה בפרט, על כל האירועים והדמויות הצבעוניות המאכלסות אותו. ממש להתענג על קריאתו  כספר טוב ומהנה.  אלא שהסיכוי שלו להיכנס לרשימת רבי המכר  היו אפסיים מלכתחילה, כי אנשים לא שמעו עליו, כי מדורי הספרות התעלמו ממנו.

ככל הנראה גם אוריה באר הנו סופר נידח, על פי הקריטריון הזה, וחוששתני שגם אני הנני סופרת נידחת, וארשה לעצמי להיות האופה שמעיד על עיסתו:  ספרי האחרון, שיצא ב-2011, "אהבות בצל האפר"  על נושא השואה  מכל היבטיה, כל מי שקרא אותו  הביע בפני את התפעלותו ממנו –  מבחינת התוכן, העניין ורמת הכתיבה. פרק מהספר אף נבחר להופיע באנתולוגיה לספרות ישראלית במאה ה-21 שתופיע בקרוב. אבל מה? אין  התייחסות ביקורתית במדורי הספרות של העיתונים, אז אין מספיק קוראים. אני רק מקווה שהספר החדש שלי, שייצא לאור בעוד פחות מחודש, יזכה לעדנה המגיעה לו. 

לאוריה באר יש יכולות ספרותיות בהחלט טובות. לא שאין בספר מוגבלויות ופגמים פה ושם, יותר מדי מרכאות כפולות שולטות בטקסט, אבל אולי זה טעם אישי (בכתיבתי אני כמעט שלא משתמשת במרכאות), אך אלו אינם יכולים להעיב על הקצב, על האווירה, על  הדרמה המשפחתית המתוארת, שככל הנראה התקיימה במציאות,  אותה משרטט באר ביד אמן.

הנה טיפוס כמו יוס, גבר בנוי לתפארה,  נשוי לטובה, ולהם שני בנים ובת, שירדו לאילת  עקב מצוקות העיתים, אך  עד מהרה הוא מאס בחיי המשפחה, נטש את אשתו וילדיו והתמכר לחיים הקלים, שהתבטאו בהתמכרות להימורי קלפים ולנשים מזדמנות שדירדרו אותו עד לאשפתות.  מהמר כפייתי אך עם לב זהב, שאסף יום אחד אישה צעירה, אורנה, שאותה מצא  מתגוללת ברחוב לאחר שעברה אונס והתעללות, והיא מכורה לסמים, אסף אותה לצריף העלוב בו התגורר, טיפל בה ימים רבים, גמל אותה מהסמים  והאלכוהול עד שהבריאה והפכה לאהובתו. 

אלא שקשר כזה ברור שאינו יכול להחזיק מעמד זמן רב. לאחר שנקעה נפשה מיוס והיא עזבה את מגוריה בצריף שלו, חשקה נפשה דווקא בבנו של יוס,  בחנן, בחור מסוגר בעצמו שסבל מהלם קרב קשה, שרק קירבתה של אורנה אליו פתחה את סגור ליבו ואט-אט שיחררה  מליבו את הסיוטים שרדפו אותו.

ואילו יואב, בנו השני של יוס, גבר שתיפקד כהלכה, היה יורד ים מאז נעוריו, שכמו בחר להסתלק מהבית לאחר נטישת אביו, שאותו למרות הכול אהב, קצין  ששירת  באוניית סוחר,  והגיע לחופשות באילת רק אחרי הפלגות ארוכות, שבמהלכן נאלץ לטפל בכל התחלואים  של בני משפחתו: באחיו המוכה הלם הקרב, באחותו שעמדה להתחתן וסמכה רק על הלוואה רצינית ממנו לכיסוי הוצאות החתונה, באימו הנטושה, ואף לפגוש באביו ולהאזין לכל בעיותיו.

מזלו שיחק לו כאשר בשל מחלתו של רב החובל של האונייה בה עבד, הוא התמנה במקומו  לרב החובל. יואב אהב את הים אך בעל בית הקפה השכונתי, מסייה רוז'ה, רצה אותו כחתן לבתו  תמרה. אולם ההזדמנות לפגוש בה, בעת חתונתה של אחותו לילי, הוחמצה, כי בו בערב הוא נקרא להפליג באונייה למשך  שישה חודשים,  ואילו תמרה התעכבה בדרך לחתונה ועד שהגיעה, יואב כבר יצא לדרכו.

הסוף בכל זאת מעודד ומראה שיש אור בקצה המנהרה. חנן ואורנה עוזבים את אילת ונוסעים על האופנוע שלו כדי להשתכן בתמנע, שם חנן קיבל עבודה קבועה, והחברות האמיצה ביניהם הופכת לאהבה  גדולה, ואילו יוס, שהגיע למסקנה שחיי ההימורים בקלפים לא יעשירו אותו ורק יהרסו את חייו, מוצא עבודה  כחשמלאי מדופלם בשרם-א-שיח', באופירה שהולכת ונבנית, מנסה לחזור לאשתו טובה, שעדיין לא נעתרת לו, אבל מי יודע, אולי אם יוכיח שהיטיב את דרכיו, הם יתאחדו שוב כזוג לכל דבר. ויואב, אף הוא יחזור ממסע ההפלגה וימצא את תמרה ממתינה לו וכך כל אחת מהדמויות  הפגועות תמצא את האושר הקטן הממתין לה בפינה שכוחת האל שלמרגלות ההרים הסגולים של אילת. אחלה ספר.

אהוד: כבר מזמן כתבתי שספר לא-חשוב של סופר חשוב חשוב יותר מספר חשוב של סופר לא-חשוב.

* * *

פנינה אליאני-שורוק

הַשָּׁד הָעִיוֵר

        הַשָּׁד הַיְּמַנִי שֶׁלִי – עִיוֵר. לֹא

        רוֹאֶהֶ לִלְבַבִי. פַּעַםָ הָיָה. הָיֹה

        הָיָה שָׁלֵם. מוּשְׁלַם.

        בָּשָׂר

        מִבְּשָׂרִי.

        עֲטַרָה בְּרֹאשוֹ. מַבְהִיקָה. חוּמָה.

        חָמָה.

        לָה פִּטְמָה זְקוּרָהַ בַּחוֹם. בַּקוֹר.

        עֵינָהּ צוֹפִיָה כְּנוֹטֵר בְּמִגְדָל.

        חָשָׁה.

        גַּאֲתָה לְמַגַע.

       סַעֲרָה לְהֶמְיַית

       לְחִישָׁה.

       הַיוֹם הוּא הָר קֵרֵחַ –

       קָר

       רָם

       וְנִישָׂא

       מוֹרְדוֹתָיו  מַחְליקוֹת

       לָרִיק.

        תְּהֹום קוֹרְאָה לְמַיִם.

        רָק הַכְּאֵבַ הַקַּמַאי עוֹרֵג

        לָאָיִן.

        מְאַז עָצַם עֵינוֹ –

        כָּמַהּ הוּא לְעַצְמוֹ

         בְּשָׂרֹו.

         וַאֲנִי לוֹ עֵינַיִים אֲפַּיִים –

         לַשַּׁד הָעִיוֵר שֶׁלִי.      

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

המשך בגיליון הבא

* * *

הודעה לעיתונות

ראה אור הכרך הרביעי בכתבי ז'בוטינסקי – מצב האומה

מה גרם לז'בוטינסקי ליהפך לציוני? התשובה לכך נמצאת בכרך החדש של כתביו המדעיים  'מצב האומה א' – שיצא עתה לאור, בהוצאה משותפת של מכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין. הכרך החדש מיתוסף אל שלושת קודמיו: לאומיות ליברלית, ארץ ישראל א, היהודים והמלחמה. כולם בעריכתו הראשית של פרופ' אריה נאור.

באחד המאמרים בכרך החדש מספר ז'בוטינסקי, בין היתר, מזיכרונותיו בעת מאסרו באביב 1902 בידי המשטרה החשאית הרוסית. הוא שהה שבעה שבועות במעצר בחשד לפעילות מהפכנית. ההפסקה הכפויה הזו בשגרת החיים והאפשרות להתבונן בחייו מבחוץ יצרו, ככל הנראה, תנאים לתמורה בזהותו.

במאמר 'על היהודים במלחמת רוסיה-יפן', סיפר על שיחתו עם אחד המהפכנים היהודים בכלא ועל התרשמותו מאומץ ליבם. השהות המשותפת והשיעורים באספות הפנימיות של העצורים הסוציאליסטיים לא קירבו אותו אל רעיונותיהם והוא הסתייג מהתיאוריה המרקסיסטית, 'וזה בעצם גרם בהחלט להפוך אותי לציוני.'

הכרך 'מצב האומה א' הוא הראשון בסדרת כרכי מאמרים, נאומים, שירים ומחזה מאת זאב ז'בוטינסקי, שעניינם מצבו של העם היהודי.

עורך המשנה של כרכי 'מצב האומה' הוא ד"ר אמיר גולדשטיין.

בכרך החדש מובאות יצירותיו בראשית המאה העשרים, והן עוסקות בזהות הלאומית היהודית, במאבק לשוויון זכויות ליהודים, בהתבוללות, באנטישמיות, ב'בונד', בהגנה העצמית מפני פרעות, ומעל לכל – בפתרון הציוני, באישיותו של הרצל ובהשפעתו.

אחד הנושאים בכרך זה הוא הפוגרום בקישינב (1903) והשפעתו. ז'בוטינסקי ביקר שם בשליחות עיתונו ולמד לקח כפול: מצד אחד – היהודים חייבים להתגונן: 'מי לי, מי, אם אין אני לי? התלכדו, אחים, לקרב!'

מצד אחר – אין תוחלת לקיום היהודי בגולה.

הכרך החדש כמו קודמיו מופץ על-ידי מוסד ביאליק וניתן לרכישה במזכירות מכון ז'בוטינסקי.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ט

חבלי קליטתו של מישקה הקטן

מבין שלושת הנוסוביצקים, דבורה דיברה עברית מנעוריה והמשיכה בארץ, שרגא דיבר רוסית ואידיש, ועתה היה עליו לסגל לעצמו את הדיבור העברי השוטף, ואילו מישקה דיבר רוסית בלבד. לידיעת השפה היו השלכות על תהליכי היקלטותם של השלושה.

באמצעות סיומה הקטין נפגשה דבורה כבר בימיה הראשונים בארץ, עם ברל כצנלסון, עורכו של "דבר", שנוסד ביוני 1925. היא חזרה בפניו בעל-פה, בעברית, על נוסח הברכה שהיתה כתובה על בד, ושאותה שלח הרציג, ראש הצ"ס במוסקבה בשעתו, לעיתון ההסתדרות, לרגל ייסודו, ואשר הוחרמה אצלה בעלייתה לאונייה באודיסה. ברל, לדבריה, שמר לה אמונים מאז.

יום אחד ירדה דבורה לשפת הים יחד עם בנה, ומזלה שיחק לה. על החוף פגש מישקה ילדה, רודלה שמה, שדיברה אף היא רוסית, ושני הקטנים מצאו שפה משותפת. ממשחק הילדים התקרבו גם האימהות והחלו משוחחות. דבורה כבר דיברה בהברה ספרדית, שאותה רכשה בסמינר "החלוץ" במוסקבה, והירשתה לעצמה לגלות מקצת געגועיה לרוסיה וגם סיפרה בהתלהבות על הסמינר המעולה בו למדה. הילדים התיידדו, כי למשה לא היו אז ילדים בני-גילו לדבר עימם בשפתו.

לא עברו ימים רבים ודבורה, בעומדה לי דוד הכביסה הרותחת, במרפסת הבית ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, קיבלה מכתב המזמינהּ לבוא לצריף שברחוב נחמני 4, באמצע החולות. עשתה דבורה את דרכה ברגל עד לצריף, פתחה את הדלת, ואת מי פגשה? – את האישה שעימה התיידדה בשפת-הים, ומתברר שזו רחל כצנלסון, מנהלת מרכז התרבות של ההסתדרות, ולימים ממנהיגות תנועת הפועלות ואשת נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר. ורחל אומרת לה:

"שמעי וֶרָה, הקמנו בית-ספר עממי לנערים עובדים. בראשו עומד המורה ביגל [לימים אביגל, מראש זרם העובדים]. אנו רוצים שגם את תלמדי בו כי העברית שבפיך רהוטה. הלימודים יתנהלו בערב ולכן העבודה לא תפריע לך לטפל במישקה."

דבורה לא הביאה עימה תעודות מלימודיה ברוסיה, רק פנקס סטודנט שאותו הצליחה להציל. עתה קיבלה את הצעתה של רחל כצנלסון בשתי ידיים, וכבר בסוף הקיץ. באוגוסט 1925, החלה ללמד בבית-ספר ערב של "הנוער העובד", ששכן אז במיבנה בית-הספר לבנות בנווה-צדק. מדי ערב היו הבחורים המגודלים, רחבי-הכתפיים, מלווים אותה לחדר בשכונת שפירא, לשם עברה להתגורר עתה המשפחה, ובדרך מתקנים לה את הדיאלקט הרוסי שנותר בעברית שלה. דבורה עבדה מאז בבית-הספר של "הנוער העובד", שבינתיים הותק מקומו ליד גן מאיר בתל-אביב, ואף התמנתה למנהלתו, עד שפרשה עם הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949.

*

חבלי קליטתו של מישקה הקטן לא היו קלים כלל וכלל. הילד התאקלם רע מאוד בארץ. המשיך לדבר רוסית בלבד, סבל מן החום, התגעגע למוסקבה והיה מדבר על כך בקול רם.

שרגא: "הילד היה חולה כל הזמן בעיניו וצעק ברוסית. הוא כתב פתקאות לסבתא שלו, אימא של דבורה, שפֹּה חולים, חולים בעיניים – ושתבוא מהר מרוסיה לקחת אותו אליה. הוא רצה להיות יורד, הקטן הזה!"

רופא-ילדים שעלה מרוסיה, ידיד של שרגא ודבורה, אמר להורים שאינו סבור כי הילד יוכל לחיות בארץ.

"מה אתה מייעץ לי?" אמרה דבורה במר-נפשה, "לזרוק אותו לים?!"

לים לא זרקו את מישקה אך הוא חלה כל כך בקיבתו, ובמיוחד בעיניו, שנזקק לאישפוז בבית-חולים. אותו זמן כבר החליפו דירה, גרו בצריף בשכונת שפירא, שהיו בו פשפשים ולכלוך. דבורה, שעבדה בערבים בהוראה, טיפלה בילד בשעות היום. יום אחד, בבואה לבית-החולים, השתנה כל  כך מראהו לרעה, שכאשר הוציאו אותו לבדיקה כמעט שלא הכירה אותו.

משה זוכר, משנתו הרביעית לערך, דיבורים של המבוגרים על כך שהילד לא יסתגל, מפני מחלתו, לחיים כאן – ואולי יהיה צורך לעזוב את הארץ, בגללו. הוא זוכר שגררו אותו מרופא לרופא, לאחר שנים הבין שהיה זה חשד לטיפוס או לדיזנטריה. זוכר שיחות בין ההורים, דאגה – הילד עלול לקלקל את התוכניות. ובעיקר הוא זוכר את עצמו מודאג על כך שהם מודאגים כל כך בגינו.

*

בתל-אביב הגיעה דבורה עד מהרה לאותה רמת פעילות שהיתה רגילה לה בחוץ-לארץ, התמסרה להוראה, ומ-1926, שנה בלבד מעלייתה, היא כבר חברת מועצת פועלי תל-אביב יחד עם רוזה כהן, אימו של יצחק רבין.

משה, לאחר תקופת התערות טבעית לילד במקומו החדש, שכח לגמרי את הרוסית. לאחר שעברו ההורים את המשבר הראשון בגללו – להישאר או לא להישאר בארץ, עשו, לדבריו, גם את הצעד השני ובבית החלה שלטת העברית בלבד, וזאת בעיקר כדי שבלכתו לגן-הילדים (בין חברותיו לגן היו פנינה זלצמן, לימים הפסנתרנית הנודעת, ועדה טל, לימים שחקנית "הבימה") וכשיגיע לכיתה א' – יוכל  לדבר עברית שוטפת.

שרגא היה היחיד מבין שלושתם שדרכו לא היתה בקו ישר או עולה, אלא לכאורה כלפי מטה. הוא, שהיה בעל מעמד חברתי נכבד ברוסיה, הן בעבודתו בקואופראציה, בנושאי אספקה וארגון, והן בפעילותו המפלגתית והציבורית – נעשה עתה, אמנם מתוך אידיאולוגיה וגאווה, לפועל בניין – או, לעיתים קרובות, למובטל, ללא אידיאולוגיה.

הוא מספר על כך בזיכרונותיו, בצורה לאקונית, כדרכו: "בתל-אביב הקטנה של אז היו כאלפיים פועלים, מהם אלף ושש מאות מובטלים. כעולים מחוסרי עבודה נרשמנו בשקט ובסבלנות בלשכת העבודה, וכל יום עבודה גרם לאושר במשפחה. היתה זו תקופה בה עבודה פיסית הביאה גאווה לעובד ולציבור בכלל. לאחר שישה חודשים של חוסר עבודה מוחלט כפועל בניין, נשלחתי על-ידי לשכת העבודה לרוקן פחי אשפה ולנקות רחובות."

ומכאן, מנקודה "ארכימדית" זו" "עם המטאטא ביד," שאמנם היה לה "ייחוס" פרולטארי וערך כלכלי באותה תקופה של חוסר-עבודה (שרגא: "נחשבה לעבודה חשובה המיועדת רק ל'מיוחסים', דהיינו בעלי משפחה.") – החל שרגא נוסוביצקי דרך חיים ברורה ועקבית, ללא תלונות וחרטות ומבלי ניסיון להיטיב את מצבו על-ידי בריחה מעבודת הניקיון, דרך ששילבה, במשך שנים רבות, מישרה קבועה בעירייה, לפרנסתו, יחד עם התנדבות לעסקנות ציבורית ומפלגתית, והובילה אותו לאחת מעמדות-ההשפעה המרכזיות במפלגה הגדולה ששלטה ביישוב ובמדינה.

האיש מעודו לא השתנה, אך באו ימים בהם פשטותו היתה לתעלומה, עממיותו לסוד של כוח, והשפעתו – מקור לאגדות ולסיפורי פולקלור על אודות האמיננציה האפורה, האיש המושך בחוטים מאחורי הקלעים, ממליך המלכים של מפא"י – שרגא נצר.

המשך יבוא

* * *

הזמנה

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

שיחות עם חוזר בתשובה *)

הרצאה חמישית בסדרה (תשע"ז) של

ד"ר משה גרנות

מה מניע אדם להפנות עורף לקדמה, למדע, לאמנות, לספרות, לחופש המחשבה, לדמוקרטיה – ולדבוק בצווים עתיקים, שרובם חסרי רלוונטיות לתקופתנו? מה מניע אדם לבחור בדרך חיים ארכאית?

ההרצאה מתארת אירוע שגרם לחזרה בתשובה, ואת הדיון שבעקבותיה.

ההרצאה מתקיימת

ביום ב', 13.2.2017  בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003

*) ראו חוברת "תרבות פלוס" לחודש פברואר 2017

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אחת ממארגנות צעדת הענק של הנשים בוושינגטון מותקפת באתרי ימין בארה"ב בטענה שהיא תומכת בארגון חמאס, בארגון המדינה האיסלאמית (דעאש) ובחוקי שריעה. מתנגדי המצעד ותומכי הנשיא מצטטים האשמות אלה כדי ללעוג למיליוני הנשים שצעדו ברחבי ארה"ב נגד דונלד טראמפ ולהציגן כ-'פמיניסטיות מבולבלות' שאינן מבינות מי מוביל אותן.

"העיתון הימני Daily Caller עורר את הסערה כשפרסם תמונה של המארגנת האמריקאית-פלסטינית, לינדה סרסור, באירוע התרמה בשיקאגו לצד סאלח סרסור, שתואר בעיתון כ-'פעיל חמאס לשעבר שישב בכלא הישראלי בשנות ה-90.' עוד נכתב כי למשפחתה של סרסור קשרים עם החמאס." ["הארץ", 26.1.17].

הגברת הפלסטינית סרסור קיבלה פרס מהבית הלבן, בתקופת אובמה, על היותה "שגרירה של שינוי", ב-2012.

זהו.

יצא מרצע מן השק.

* קרן קלינטון קיבלה תרומה של מיליון דולר מקטאר בתקופה שבה שימשה הילארי מזכירת המדינה של ארה"ב.

זהו.

כבר אז יצא מרצע מן השק.

* בתל-אביב ובירושלים נפתחה רשת מרפאות פסיכיאטריות להסבה נפשית משנאת ביבי ושרה לשנאת דונאלד. ההשלכה הנפשית של השנאה על טראמפ עובדת בהצלחה בעיקר בגמילת נשים תל-אביביות דעתניות ואמידות – משנאתן לשרה, שבגללה סובלות אחדות מהן מנדודי-שינה ורצון לשבור צלחות מרוב כעס.

אם איננו טועים, גל-השינאה נגד הפושע נתניהו עבר כבר את השיא של גל השינאה וההשמצה שהיה נגד הפושע ראש הממשלה הפושע אולמרט הפושע.

* אלן דרשוביץ: "חקירת המשטרה בעניין השיחות שהתנהלו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לארנון מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות", מציבה סכנות גדולות לחופש העיתונות ולמשילות הדמוקרטית. איני כותב את המאמר הזה כדי להגן על נתניהו. הייתי כותב אותו בלי קשר לזהות האיש המכהן בתפקיד. כבר שנים רבות אני אומר דברים דומים ומתנגד לחקירות פליליות נלהבות מדי של פוליטיקאים. הקרימינליזציה של חילוקי דעות פוליטיים מסכנת את הדמוקרטיה." ["הארץ", 27.1.17].

* יש להתיר לנשים חולות סרטן מעזה להיכנס לתחומי ישראל רק בתנאי שאינן מחביאות פצצות תחת מלבושיהן או בכליהן ושלא נשלחו על ידי בני משפחותיהן הרחמניים להתאבד במרפאות ובבתי-החולים של ישראל.

השמצה? לא. ניסיונות כאלה כבר נעשו.

* אהוד היקר, אתה מצטט את שפינוזה ב"לא לגיבורים המלחמה"– הטקסט שלו לא קל, אבל יש לאיש הזה זכויות על ראשוניות בהרבה תחומים, עיקר העיקרים: הוא היה הראשון שקבע מפורשות שאת התורה כתבו מאות שנים אחרי משה. לפניו רמז על כך ר' אברהם אבן עזרא, אבל הוא פחד לבטא במפורש את מחשבותיו, ולכן כתבם ברמז, וסיים במילים: "והמשכיל ידום".

שלך,

משה גרנות

נ"ב: באשר לאלאור עזריה – זה לא כל כך פשוט להיענות לקריאה הנמרצת שלך. הוא בהחלט ראוי לסליחה, כי הוא טעה, אבל הוא לא גיבור כפי שמבקשים לתאר אותו.

אהוד: בעיניי סמָל אלאור אזריה אינו גיבור אלא קורבן.

חוץ ממך, אף סופר עברי לא הגיב לקריאתי. אולי לא רוצים להיכלל ברשימה השחורה של הקרן לישראל חדשה התומכת בארגון "בצלם", שצלָמו הפלסטיני עזר בסרטונו להרשיע את סמל אלאור אזריה.

* שאפּוֹ להזדהותך האנושית עם אלאור אזריה ומשפחתו.

יוסי דה ליאון

פתח-תקווה

* אילנה המרמן: "...פונה אל אזרחי ישראל, המשתייכים למחנה השלום, לצאת בקריאה לקהילה הבינלאומית להטיל חרם על מדינתם." ["הארץ", 27.1.17].

האישה הצדקנית הזו, הפרו-פלסטינית, שמאחלת חרמות למדינתה, גם קבעה בשעתה אלו רומאנים עבריים יודפסו ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" ואלו יידחו.

* "הממשלה צפויה לאשר ביום ראשון את החזרת הסמכות להכריע בעניין פתיחת עסקים בשבת לשר הפנים אריה דרעי." ["הארץ" באינטנרט, 26.1].

כמה נחמד שהעבריין ממעשיהו יקבע לנו את דמות השבת בעיר. ואגב, כאשר חוקרי המשטרה יסעו לארה"ב כדי למצוא ראיות מרשיעות נוספות לפשעי ראש הממשלה שלנו, אולי יוכלו באותה הזדמנות לחקור פעם נוספת כיצד מתה שם בשעתה באופן מסתורי אישה, אם איננו טועים אסתר ורדרבר היה שמה, שדרעי טען שהיא זו ששלחה לו כספים שעליהם הועמד לדין.

* נראה שטראמפ הבין כי האיום להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים היא מקל חובלים גדול שמונף בידו ומשגע את הפלסטינים ואת המוסלמים הקיצוניים וכי כל זמן שהאיום לא מומש אפשר להשיג באמצעותו מהם הרבה דברים ולכן טראמפ אינו ממהר כי האיום חזק מן המימוש וכך אפשר לצלות את הערבים על אש קטנה במשך הרבה זמן. והאמת היא כי גם לנו, לישראלים, זה לא הנושא הכי בוער.

להערכתי, גם אם תועבר אי-פעם השגרירות של ארה"ב לירושלים, זה יהיה באופן סמלי למדי, לבניין לא גדול ובעיקר טקסי, לא תפעולי-ממש, ואילו עיקרה יישאר במבצר של השגרירות ברחוב הירקון בתל אביב, המוגן היטב מכל צדדיו, עם פתח רחב היורד היישר לחוף הים, כדי שאם תיפול ישראל תוכלנה המשחתות האמריקאיות לחלץ ברגע האחרון את סגל השגרירות כשם שההליקופטרים חילצו ברגעים האחרונים את העובדים האמריקאיים מגג השגרירות שלהם בסייגון בטרם נכבשה בידי הקומוניסטים הצפון-וייט-נאמיים, והספינות הצרפתיות – חילצו את אחרוני הלוחמים הארמניים ממוסה-דאג.

* אודי שלום, לא פעם ולא פעמיים, אתה מגיב מיידית בשולי דבריהם של אחרים.

איך הנחת לשטות/בורות כזאת לראות אור?

"גם וינסטון צ'רצ'יל עשה חוזה שלום עם גרמניה הנאצית, אך רק לאחר שהכריע אותה והוריד אותה על הברכיים." [ציטוט של משה כהן בגיליון הקודם].

בברכה

גרימי (צבי גלעד)

 עין-גדי

אודי: משה כהן התכוון לחוזה השלום עם גרמניה הנאצית רק לאחר שנכנעה ללא תנאי. מה כאן לא מובן?

* שלום אהוד, השיר הנפלא של יוסי גמזו על אבשלום פינברג הזכיר לי את השמועה הישנה שלורנס הקדיש את ספרו על מעלליו במלחמת העולם הראשונה לשרה אהרונסון. מה האמת בשמועה הזאת?

בברכה, 

אשר תורן

אהוד: למיטב ידיעתי אין בשמועה שמץ של אמת. יותר נכון, היא אמיתית כמו הקביעה שהסופרים י"ח ברנר ואורי גנסין היו צמד הומוסקסואלים.

* נמענים יקרים, חרף ציוד המיחשוב והתיכנות המשוכללים שלנו – קורות מדי פעם טעויות והגיליון נשלח יותר מפעם אחת, ולעיתים ללא הצרופות. אנא, פשוט מחקו את המיותר והשתדלו להשאיר תמיד רק את הקובץ עם הצרופות.

* * *

ראיון מעניין של יעקב אחימאיר עם ראש העיר ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני

https://www.facebook.com/565977266896952/videos/675994812561863/

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל