פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1216

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בשבט תשע"ז, 2 בפברואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

יוסי גמזו: כַּמָּה מִלִּים עַל פַּחַד וּכְלִמָּה שֶל מִי שֶחַי בְּאֶרֶץ אַלִּימָה. // עמוס גלבוע: הדמוקרטיה הישראלית בתהליך של עלייה. // יהודה דרורי: הצעה פשוטה לדונלד טראמפ. // נעמן כהן: הגאון(ית) מווילנה – בין אפס לאפסה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ל. אהבה שהתחילה באוטובוס. // משה גרנות: מניעיה של הגבורה, על ספרו של פוצ'ו "אני פחדן אני", מסדה 1966. // אורי הייטנר: 1. מאיר אריאל, צל עלי בננה. 2. צרור הערות 1.2.17. –  3. עמונה – זה היה יכול להיגמר אחרת. // אלי מייזליש: בג"ץ טיפש. // אלוני זמורה: בני עמונה: הרי הגליל היפים והשוממים  מחכים לכם! // איליה בר-זאב: בעקבות הזמן השרוף, 3 שירים. // ד"ר ארנה גולן: לפעמים המציאות גם מתקנת את מה שלא עלה יפה, על סיפרה של אורה רענן "בשפתיי סיפרתי", סיפורים, הוצאת "אדר", תל אביב, 2016. // אריה פרי [איש מודיעין לשעבר]: משפט אלאור אזריה – משפט דרייפוס לכל דבר! // עדינה בר-אל: משהו על אספנות – ממכונות-תפירה ועד סביבונים, מהו אוסף? // אלי רוה: זוג עגילים. חלק שני, משבר נישואים. פתח תקווה, דצמבר 1999. בוקר של סוף דצמבר. זלוטי סטוק. // שבתי לראות. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: תהיו קצת טראמפ. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

כַּמָּה מִלִּים עַל פַּחַד וּכְלִמָּה

 שֶל מִי שֶחַי בְּאֶרֶץ אַלִּימָה

קָשֶה לוֹמַר זֹאת בְּעִתּוֹן אוֹ עַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

וְאֶת הַלֵּב זֶה מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה                           

אֲבָל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הָפַכְנוּ בֵּין הַיֶּתֶר

לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

וְאִם בְּהֶפְקֵרוּת שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח שֶל כְּבִישֵינוּ

שֶבָּהּ סְטָטִיסְטִית יֵש לָנוּ מִמָּה לְהִבָּהֵל

כִּי סַךְ הַהֲרוּגִים בָּהֶן, לְגֹדֶל יֵאוּשֵנוּ,

רָב מִנּוֹפְלֵי מִלְחֲמוֹתֵינוּ כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל

לַמְרוֹת סְכוּם הַקְּנָסוֹת הַמֻּטָּלִים כַּיּוֹם עַל קֶטֶל

זֶה הַגּוֹבֶה לַאֲסוֹנֵנוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית

שֶסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בַּבַּאנְק אוֹ בָּרְחוֹבוֹת.

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים לָמוּת וּלְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶהַמְּדִינָה הִיא גּ'וּנְגֶּל בָּהּ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר

וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?

* * *

עמוס גלבוע

הדמוקרטיה הישראלית בתהליך של עלייה

כך קובעת יחידת המחקר של ה"אקונומיסט" במדד הדמוקרטיה לשנת 2016.

תהליך העלייה בכל הפרמטרים בולט מול הירידה במדדי ארה"ב וצרפת.

בימים אלו פורסם דו"ח יחידת המודיעין (מחקר) של השבועון הבריטי היוקרתי  ה"אקונומיסט" על מדד הדמוקרטיה בעולם בשנת 2016. הדו"ח  הזה, התשיעי במיספר, יוצא אחת לשנתיים  ומוערך כאחד מבעלי האיכויות הטובים ביותר בעולם.  אצלנו, המכון לדמוקרטיה, מוציא מזה מיספר שנים דו"ח שנתי, להערכתי איכותי מאוד, על מדד הדמוקרטיה  בישראל, ומקדיש פרק מיוחד להשוואת המדד הישראלי  עם מדדים בינלאומיים.

דו"ח 2016 של ה"אקונומיסט" זכה אצלנו לאיזכורים קצרים בחלק מהתקשורת, אך הוא לא תפס כותרות, ולא  זכה ל"אייטם" מיוחד בערוצי הטלוויזיה, לפי מיטב ידיעתי. להבדיל, למשל, מכל סקר חברתי/כלכלי/פוליטי, שאיכותו מפוקפקת מאוד, הזוכה אצלנו לכותרות זועקות ולפרשנויות מלומדות.

מדוע?

השערתי היא שהסיבה העמוקה לכך היא שהמדד  האיכותי של ה"אקונומיסט" מראה כי בעשור האחרון ישראל ממשיכה לעלות בכל הפרמטרים של מדדי הדמוקרטיה. והפרמטרים  המרכזיים (המתחלקים בתוכם לפרמטרים משניים) הם חמישה:

תהליך הבחירות והפלורליזם; חירויות האזרח; תפקוד הממשלה; השתתפות פוליטית; תרבות פוליטית.

כן,  יש עלייה! אין ירידה, אין נפילה!

למה זה כל כך חשוב?

כי לפי זעקות השבר הנשמעות אצלנו מזה כמה שנים ישראל אינה יותר מדינה דמוקרטית. ממלא מקום הרמטכ"ל שלנו הכריז קבל עם ועדה כי בישראל מתרחשים תהליכים המזכירים את אלו שבאירופה בשנות השלושים של המאה שעברה.  היה ברור לכל שאין הוא מכוון לתהליכי הפאציפיזם שאחזו במדינות המערב, אלא לתהליכים האנטי-דמוקראטיים שהתרחשו בגרמניה מאז ינואר 1933; וראש ממשלה לשעבר אצלנו דיבר לא מכבר על ניצני פאשיזם הנראים בארצנו. כלומר, מתחילים  מצעדים של חולצות שחורות  ברחובות תל אביב, מתחילים לסגור עיתונים, מתחילים להשליך לכלא כל מי שמעז להשמיע ביקורת על "המנהיג", ועוד עשרות צעדים  של ניצנים לקראת הפריחה המלאה של משטר דיקטטורי פאשיסטי בישראל.

זה בארזים. באזובי הקיר, בפרשנויות, במאמרים, בהטפות היום-יומיות – הפכנו זה מכבר למדינה פאשיסטית.

בא אחד ממוסדות המחקר האמינים והאיכותיים ביותר בעולם, ואומר לכל העולם: זה קשקוש! ישראל היא דמוקרטיה שיש לה ציון "טוב" ( 7.85) בציון המשוקלל  של כל הפרמטרים, וציון של "טוב מאוד" (9.17) בפרמטר של תהליך בחירות ופלורליזם מפלגתי; היא עלתה מהמקום ה-36 בעולם בשנת 2014 למקום ה-29 בעולם בשנת 2016.

ולא רק זה, במדינות כמו ארה"ב וצרפת  יש ירידה בולטת במדד הדמוקרטיה בשנים האחרונות  (כן, כן, בתקופת אובמה היא ירדה מציון של 8.18 לציון של  7.92 ב-2016! ייתכן ובגלל  הצעדים הננקטים שם, כמו בצרפת, בהתמודדות מול הטרור).

ודרך אגב, גם ה"מכון לדמוקרטיה" אצלנו נתן לישראל, במדד הדמוקרטיה  השנתי שלו , ציון  של "מקום טוב באמצע" בהשוואה למדדים בינלאומיים. ללמדנו שהדמוקרטיה בישראל, הנתונה למעשה במצב חרום תמידי מול טרור, איתנה וחזקה.

לא אורבות לה סכנות, אין כאלו בתוכנו, מימין ומשמאל, הרוצים לחבל בה ולפגוע במוסדותיה הדמוקרטים? בוודאי שיש, בוודאי שצריך לקטול  בעודן באיבן הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות הבאות מצד הימין. אבל, קצת פרופורציה ופחות דמגוגיה זולה; קצת להביט ימינה ושמאלה ולראות איזה חופש דיבור יש אצלנו; איזה פלורליזם; איך יכולים להביע בכל דרך התנגדות לממשלה, אפילו לקרוא למרי אזרחי ולהפיכה צבאית בלי כל חשש ופחד; להסית מימין ומשמאל. לא לחינם אוהבים לחיות כאן!

* * *

יהודה דרורי

הצעה פשוטה לדונלד טראמפ

כבוד הנשיא דונאלד טראמפ,

כדי ל"התחשבן" עם האו"מ שזו כוונתך המוצהרת, וכדי לתרום לדיכוי הטרור במזרח התיכון,  אני מציע בזאת למימשלך לקצץ לחלוטין בכספים המועברים לאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים. מוסד זה, הנושא לשווא את שם האו"ם, נועד לפגוע בישראל, ובפעילויותיו הוא פוגע קשות בפלסטינים הנאלצים להישאר במחנות פליטים. בנוסף, אונר"א נשלטת כיום למעשה ע"י החמאס ואירגוני טרור איסלאמי קיצוני אחרים, ומשתפת פעולה בצורה מעשית עם פעילויות טרור.

הנשיא טראמפ, אני מניח שישנם לידך מספר יועצים המתמצאים בכך והיכולים להעיד שכל מה שנאמר כאן הוא אמת!

נציב זכויות האדם של האו"ם על איסור כניסת מוסלמים לארה"ב: "בלתי חוקי ומרושע"

נציב זכויות האדם של האו"ם תקף את הצו הנשיאותי של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ שאוסר על כניסת תושבי שבע מדינות מוסלמיות לארצות הברית. אל-חוסיין צייץ בטוויטר:

"אפלייה של אדם על בסיס רקע לאומי בלבד אסורה על פי חוקי זכויות האדם. הצו האמריקני הוא מרושע ומבזבז משאבים הדרושים ללחימה בטרור." 

תראו,  תראו  מי מדבר...

לא שמענו אותו מדבר על זכויות אדם בסוריה, בתימן או בסומליה (ובעוד 50 ארצות), האג'נדה שלו זו רק ישראל. ואם עדיין לא קלטתם מדוע הוא ממציא חוק כנגד מדינה אשר עושה להגנתה מפני טרור – תבינו מיד – שמו... זייד ראאד אל-חוסיין.

זו רק דוגמא אחת לפעילות המנוול האנטישמי הזה. בניגוד חריף לתגובתו הרשמית של מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, הנציב העליון של הגוף העולמי לזכויות אדם, הנסיך זייד ראאד זייד אל-חוסיין, מירדן, סירב באופן גלוי לכנות את הירי שבוצע על ידי שני פלסטינים בתל אביב, פיגוע, בו נהרגו ארבעה בני אדם ו-16 נפצעו, וסירב לציין כי התוקפים היו פלסטינים. יתר על כן, בניגוד לבאן קי-מון, בהצהרתו זייד סירב לגנות את מנהיגי חמאס שחגגו את הרצח. במקום זאת, אל-חוסיין הקדיש את עיקר דבריו לגינוי תגובת ישראל למעשי הרצח, והואיל להצדיק את התוקפים כי התקיפה לכאורה בוצעה על רקע "תחושת העוול והתסכול שחשים פלסטינים בזמן מתוח מאוד זה."

נתניהו אל תתנצל בפני מקסיקו

החוצפה המקסיקנית במקרה זה עוברת כל גבול. אתם יודעים כמה פעמים הצביעה מקסיקו בעצרת האו"ם ובמוסדות האחרים של האו"ם נגד מדינת ישראל? (כולל: שהציונות הינה גזענות). האם היא התנצלה אי-פעם?

ראש הממשלה שלנו לא צריך להתנצל בפני מדינה, שמדיניות ההגירה שלה מעודדת הגירה בלתי חוקית לארה"ב. לארה"ב נמאס ממדיניות סופר-ליברלית זו המפילה מאות אלפי משפחות עניות על משלם המיסים האמריקני. להזכירכם, לא מדובר בפליטים אלא בכאלה המחפשים את "החיים הטובים" בארה"ב, ומקסיקו שמחה להפטר מהם.

לידיעת העולם והשמאל הליברלי הפלצני והצבוע

במכה אשר בסעודיה קיימת עיר אוהלים היכולה לקלוט עד 3 מיליון פליטים מסוריה (יש שם סניטציה, מים, חשמל ומיזוג אוויר). העיר הוקמה כדי לשכן את העולים לרגל אליה.

מדוע אירופה או אמריקה חייבים לקלוט פליטים אלו?

עמונה זו לא מצדה

"שנית עמונה לא תיפול" הניפו כרזות צעירים בורים שאינם מבינים את הטרגדיה באתוס הלאומי סביב מתאבדי מצדה. קבוצת קנאים דאז, אשר היתה אחד הגורמים לקרע הפנימי ולתבוסה בעם בעת המצור הרומאי על ירושלים, הצליחה לברוח ולהתבצר במצדה. אין דבר בינה ובין עמונה, למעט קבוצת קנאים בעם הבאה כיום לפלג אותנו, קבוצת קנאים שעתידה לגרום לנזק משמעותי לכל יישוב ארץ-ישראל.

ישנם מצבים בחיי עם שאמוציות חייבות להיות נדחות בפני גורמים עתידיים חשובים יותר. אני כאיש ארץ-ישראל השלמה לא יכול להשלים עם גזל אדמות פרטיות בחצר האחורית שלי. וגם בתי המשפט לא מקבלים זאת. אבל אני חוזה באספסוף הרואה עצמו מעל החוק בזכות אמונה עיוורת ובעירה דתית פנימית, הפועל לפילוג העם בשל חשיבות הרגע, וגם אי החשיבות של השוטר שיפגעו בו ובמשפחתו... היו לנו בעבר שגיאות רבות בהתיישבות ארץ-ישראל, לרבות גוש עציון וגוש קטיף ועוד 2 או 3 קיבוצים שכשלו. נשאלת השאלה האם כבר כל כולה של ארץ ישראל מיושבת? והאם עמונה היא המבצר האחרון שלנו? האם נצליח אי פעם לקיים ממשל תקין וצדק המובן ומקובל על הכול?...     

טרור בקוויבק

כמה חמושים נכנסו למסגד בקוויבק סיטי בזמן תפילת הערב, צעקו "אללה אכבר", וירו במתפללים. לפי העדויות, החמושים דיברו במבטא צרפתי מקומי. במקום היו כ-40 איש, בהם ילדים. שני חשודים נעצרו. ראש ממשלת קנדה: "מתקפת טרור נגד מוסלמים. תנחומיי למשפחות הקורבנות."

האם זה לא מוזר בעיניכם שאף ששני הרוצחים נתפסו מיד, כבר עברו 14 שעות ועדיין לא מפרסמים את שמותיהם.... פולטיקל קורקט יאעני... אולי "פשע שינאה"? אולי המדובר פה הוא בעייה איסלאמית פנימית של שליטה בקהילה המוסלמית בעיר ? אולי סוני-שיעי

[כתבתי זאת לפני שפורסם שהשניים מוסלמים ועשיתי זאת להראות את הצביעות הרשמית של השלטונות הליברליים-שמאלניים בקוויבק. – י.ד.]

אהוד: בינתיים התברר שהיורה היה רק אחד מהשניים.

* * *

נעמן כהן

הגאון(ית) מווילנה – בין אפס לאפסה

המתמטיקה של היוונים הקדמונים היתה בעצם רק גאומטריה מפני שלא היו להם סימנים למיספרים. בדומה לאבותינו (שלמדו מהיוונים) הם השתמשו בשיטת הגימטריה, מתן ערך מיספרי לאותיות. בגיאומטריה הם הגיעו להישגים גדולים ממשפט פיתגורס עד לגיאומטריה הכללית של אוקלידס.

הרומאים כבר המציאו סימנים למספרים (סִפְרוֹת רומאיות) אבל גם הם לא פיתחו יותר את המתמטיקה כי לא היה להם סימון לאפס.

במאה השישית לספירה המציאו ההודים סימן מיוחד לאפס וקראו לו במקור "סוּניה" – מילה הינדית שפירושה "ריק" – ה-0 ייצג את העמודה הריקה בחשבונייה.

ההכרה באפשרות לסמן עמודה ריקה איפשרה להודים להמציא את השיטה העשרונית, שבה האפס מבדיל בין מיספר כגון שלושים ואחת (31) ושלושת-אלפים ועשר (3010).

מן ההודים הגיע האפס לכתביו של המתמטיקאי והפילוסוף הפרסי בן המאה התשיעית, אל ח'ואריזמי, ורק במאה ה-11 הגיע דרך אנדלוסיה לאירופה.

הערבים סימנו את הספרה הזו באמצעות עיגול ריק וקראו לו "סיפְר" (בערבית "ריק"). עם הזמן הפך ה"סיפר" הערבי ל-"zero" המערבי, וכך הוא נקרא עד היום.

המילה העברית 'אפס' מופיעה כבר בתנ"ך, במובן של "אַיִן" כמו בפסוק "ויאמר המלך, האפס עוד איש לבית שאול, ואעשה עמו, חסד אלוהים." (ספר שמואל ב', פרק ט', פסוק ג').

 בימי הביניים השתמשו המתמטיקאים היהודים במילה סיפרא לציון האפס.

רבי אליהו בן שלמה זלמן "הגאון מווילנה" עסק במתמטיקה והקדים הקדמה לתרגום עברי של ספר הגיאומטריה של אוקלידס וכתב ספר מקורי בשם "איל משולש" (הודפס בדפוס וילנא הורדנה בשנת 1833, מתוך כתב ידו של הגר"א) העוסק בהנדסה וטריגונומטריה.

והנה הפתעה. הפציעה במחוזותינו עוד גאון (ית) מווילנה.

המהגרת הבלתי חוקית מווילנה (לדעת הערבים), והמלומדת במדע המדינה ובמזרחנות (דאע"ש קיים בגלל הכיבוש היהודי) התגלתה גם כמומחית במתמטיקה.

 גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) אומרת לנתניהו בהתנשאות: "לך כבר הביתה אפס!"

http://rotter.net/forum/scoops1/378418.shtml#49

אז מי שקורא לזולתו אפס מן הסתם חושב שהוא עצמו שקול למספר רציונלי מעל האפס.

פיתגורס ותלמידיו גילו את המספרים האי-רציונליים אך שמרו אותם בסוד כי לשיטתם העולם כולו ניתן לתיאור כיחסים בין מספרים טבעיים.

לפי הסיפור הפילוסוף היפאסוס ,שהיה אחראי על הגילוי, סולק מהאסכולה הפיתגוראית ונענש בטביעה ע"י האלים או הוטבע בכוונה תחילה על ידי מתנגדיו.

לא הייתי מגדיר את המתמטיקאית שניפיצקי-גלאון כאפס או כאפסה, וגם לא כמיספר לא רציונלי, אלא רק כמתנשאת החושבת באופן לא רציונלי.

על תרנגול הודו וסופו של העם היהודי

כשבגין עלה לשלטון הוא מינה את שמחה ארליך לתפקיד שר האוצר.

ארליך, בהכשרתו כסוחר זעיר, לא היה מסוגל לתפקד במשרה הרמה והביא את המשק לאינפלציה גדולה. מכיוון שכך העביר אותו בגין מתפקיד שר האוצר לתפקיד שר החקלאות, תפקיד אותו הבין ארליך עוד הרבה פחות.

הקשר בין ארליך לחקלאות היה מקרי בהחלט. אם כסוחר זעיר הוא עוד חשב שהוא כלכלן המבין בכלכלה, בחקלאות לא היה לו כלל מושג כי הוא מעולם הוא לא עסק בחקלאות.

יום אחד במסגרת תפקידו כשר החקלאות הוא ביקר באחד המושבים בגליל.

"מה יש לכם במושב?" הוא שאל את מארחיו, "יש לכם הודים?"

"לא." ענו לו, "יש לנו רק מרוקאים?..."

אצלנו במשק היה נהוג לומר שההודים הם אינטליגנטים יותר מהתרנגולות. וההוכחה היתה כזו: לכו ללול תרנגולות ושאלו אותם את השאלה: "מתי פורים?" לא תקבלו תשובה.

לכו ללול תרנגולי הודו ושאלו אותם את השאלה: "מתי פורים?" ומיד כל הלהקה עונה בקול גדול: "אדרדררר אדרררר אדררר."

לכו, נסו פעם, ותיהנו.

 אינטליגנציה פחותה מתרנגולי הודו הפגין לאחרונה מרטין שון אינדיק (ביידיש תרנגול הודו), שגריר אמריקה לשעבר בישראל, המשמש מאז 2006 כחבר דירקטוריון ב"קרן לישראל חדשה", הקרן התומכת בארגונים הלוחמים למען דה-לגיטימציה של ישראל, והכרזת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה.

בעקבות היבחרו של טראמפ לנשיא הוא אמר: "בפעם הראשונה בחיי, אני מודאג בקשר לעצם עתידו של העם היהודי בכללותו, בארה"ב ובישראל כאחד. פריחתם, שגשוגם ועצמאותם של היהודים מאז מלחמת העולם השנייה היו מבוססים על ההסדרים הכלכליים, המדיניים והביטחוניים האיתנים של העולם המערבי, ומותנים במערכת הערכים שנהוגה בו. טראמפ מגיע לבית הלבן ברגע קריטי, כשיסודות המבנה מתערערים גם כך, והוא עלול למוטטו לחלוטין."

אמר והוסיף: "אבל מה זה חשוב אם העם היהודי ישרוד או לא, חשבתי לעצמי, כל עוד טראמפ מרשה לנו לבנות עוד כמה דירות בבית אל?"

שימו לב. פשוט לא יאומן. לא האיראנים הנשבעים לחסל את מדינת היהודים, או לוחמי החיזבאללה ההולכים בעקבותיהם. לא החמאס והפת"ח הנשבעים לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים בעולם, ולא דעא"ש ההולך בעקבותיהם הם הסכנה לעם היהודי!

הסכנה לעם היהודי היא טראמפ שנשבע לתמוך במדינת היהודים והצהיר כי בכוונתו להעביר את שגרירות אמריקה ל"ירושלים בירת הנצח של העם היהודי."

לדידו של אינדיק דווקא תומך ישראל הוא הסכנה לקיום העם היהודי, ולא אויבי ישראל הנשבעים להכחידו.

אימרו בעצמכם, האם אין תרנגול הודו אינטליגנטי יותר? האם יש שיטה בשיגעון ההמוני הזה שאומר "טראמפ טראמפ טראמפ טראמפ?"

השיגעון של אינדיק מזכיר את הסיפור היפה של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, וישב ערום מתחת לשולחן:

http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=187

מרב מיכאלי (קסטנר) חצי צודקת

בפעם הראשונה אני חצי מסכים לדבריה של חברת הכנסת מרב מיכאלי (קסטנר) מ"המחנה הציוני" האומרת: "הרצוג לא מתאים להיות ראש האופוזיציה כמו שנתניהו לא מתאים להיות ראש הממשלה".

http://rotter.net/forum/scoops1/378459.shtml

ח"כ מיכאלי (קסטנר), אם הרצוג לא מתאים לתפקיד מדוע זה הצבעת בעדו, ולמה הרצת אותו לתפקיד?

אין גבול לצביעות

‏בתגובה לפרשת המתנות למשפחת נתניהו אמר המתפקד החדש לליכוד גלעד שרון: "רה"מ צריך לנהוג לפי חוק. אבא שלי לא קיבל מתנות. הוא סירב גם לסוס שרצה המלך עבדאללה לתת לו."

http://rotter.net/forum/scoops1/378469.shtml

מן הסתם שכח גלעד את החווה שהעניק המיליונר משולם ריקליס לאביו אריק שיינרמן-שרון, או את 640,000 הדולר שניתנו לו על ידי דוד אפל תמורת גלישה באינטרנט... ועוד...

האם שרון ג'וניור חושב שכולנו סקלרוטיים או לוקים באלצהיימר?

היהודים תמיד אשמים

בספרו המפורסם "הנסיך" המליץ מקיאבלי לכל פוליטיקאי את הכלל הבא: "לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו." (הנסיך, פרק 15). כלומר, לא חשוב מה עשית. הפרת חוזה, או התחלת מלחמה, תמיד תייפה את זה בטעמי חוק ומשפט. תציג זאת כך שלא אתה הפרת את החוזה אלא הצד השני. לא אתה התחלת במלחמה אלא הצד השני.

היטלר ושר התעמולה שלו גבלס (מזכירתו מתה היום בשיבה טובה בת 106) למדו את התורה המקיאבליסטית בכישרון רב. "יהדות הממון הבינלאומית," טען היטלר, היא-היא שגרמה למלחמה, והפולנים הם שהתחילו בה בהתקפתם את גרמניה."

כדי להוכיח את טיעונו היטלר יזם התקפה מדומה על גרמניה וביים אותה היטב.

ב-31 באוגוסט 1939, בשעה שמונה בערב, נכנסו אנשי אס. אס. חמושים, לבושים במדים של חיילים פולנים, לתחנת הרדיו בעיר גלייביץ בשלזיה שבגרמניה, בסמוך לגבול הפולני, ודאגו שצוות התחנה ישדר משדר קצר בפולנית לפיו "תחנת הרדיו בגלייביץ היא עתה בידיים פולניות."

לאחר מכן הם הביאו למקום אזרח פולני-למחצה בשם פרנצ'ישק הוניוק (Franciszek Honiok), שהורעל לפני כן, והוצג כגרמני שנרצח.

ההתקפה בוצעה בהוראת ריינהרד היידריך, וראש הגסטפו היינריך מילר, שבצעו את ההתקפה הפולנית על תחנת הרדיו הגרמנית בגלייביץ, במטרה שתשמש תואנה לפלישה גרמנית לפולניה. מיד לאחר האירוע המבויים הזמינו הגרמנים למקום נספחים אמריקאים להראות להם את "התוקפנות הפולנית".

למחרת ב-1 בספטמבר, בנאום שנשא ברייכסטאג, הודיע היטלר כי ביום הקודם היו 21 תקריות גבול, מהן שלוש "חמורות". וכדי להגן על גרמניה הוא מתחיל במלחמה נגד פולניה.

מסתבר שאת שיטת התעמולה ההיטלריסטית-הגבלסית למדו היטב האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, שכירי העט של עמוס שוקן.

בעוד שבניגוד לגרמניה הנאצית ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, החמאס מפרסם בריש גלי את תוכניתו לחיסול מדינת היהודים, ולהשמדת היהודים בעולם כולו, ופותח במתקפת טילים על ישראל, בדיון על פרסום ממצאי ועדת החקירה של מבקר המדינה על מבצע "צוק איתן" עוסקים שכירי העט של שוקן בעשיית דמוניזציה של ישראל כאשר הם קובעים שישראל היא האחראית למלחמה, היא יזמה אותה, והיא ביצעה בה פשעי מלחמה.

אותה מסורת גבלסית ישנה שלפיה, באופן לא מפתיע, האשמים במלחמה הם כמובן תמיד המותקפים היהודים.

כתב "הארץ" אורי משגב טוען שהמלחמה בעזה נגרמה בגלל "בגלל הימין המתנחלי שבגללם נחטפו ונרצחו ב-12 ביוני 2014 תלמידי הישיבה גלעד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. במסגרת מבצע החיפושים "שובו אחים" עצרו כוחות הביטחון יותר מ-400 פלסטינים, בהם 50 ממשוחררי עסקת שליט וגם חברים בפרלמנט הפלסטיני. ובגלל זה כתגובה (מוצדקת) 'ארגונים בעזה שיגרו רקטות.' וכדי להעניש את החמאס, יצאה ישראל למלחמה. (אורי משגב, "במה אתה מתגאה", "הארץ" 26.1.17).

תלמידו הרוחני של גבלס, הלורד האו האו הישראלי, התעמלן הפרו-אסלאמי גדעון לוי, לא מפגר אחריו.

"ישראל," הוא כותב, "ביצעה התקפה פושעת וחסרת הצדקה על אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע בעזה, ועד היום איש לא קיבל אחריות לה ואיש לא הועמד לדין על פשעיה... צה"ל הרג 366 ילדים, 180 פעוטות ותינוקות, 247 נשים ו-117 זקנים." (גדעון לוי, דו"ח ההסחה, (באינטרנט) דו"ח שמסתיר פשעים ודם, "הארץ", 26.1.17)

אין ספק שהיטלר וגבלס היו גאים בתלמידיהם, שהרי להם היה ידוע תמיד שהיהודים אשמים בכול.

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!

האוחזים בחרם בחרם יאבדו!

האקטיביסטית הפרו-אסלאמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, והמתנאה תמיד בכך שהיא מבריחה מסתננים ערבים-מוסלמים באופן בלתי חוקי לישראל, פעילת הב.ד.ס.מ. אילנה המרמן, מעריצתו של האנטישמי פרדינן סלין (בלעדיו לא תיתכן תרבות בישראל) פונה לאזרחי ישראל לצאת בקריאה לקהילה הבינלאומית להטיל חרם על מדינתם. (אילנה המרמן, "הטילו עלינו חרם!" "הארץ", 27.1.17)

מצטרף אליה (איך לא) לורד האו האו הישראלי, האקטיביסט הפרו-אסלאמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, גדעון לוי, הקובע שכשם שהטלת תשלום של 10 אגורות על שקית ניילון שלאחריו כדבריו "הופ – ואין שקיות" כך "היום שבו יידע הרוב שהוא נאלץ לשלם בעבור ההתנחלויות, יהיה היום של תחילת קיצן. היום שבו הנזק יוצג כנזק ישיר, באמצעות נידוי וסנקציות כלכליות, יהיה יום ההתפכחות. לכן החרם והסנקציות כה חיוניים לישראל. לכן תנועת ה-BDS עוד עשויה להציל את ישראל." (גדעון לוי, "ההתנחלויות כשקיות חד פעמיות", "הארץ", 29.1.17)

 גדעון לוי רק שכח להסביר לקוראיו שכל ירי ספוראדי מנק"ל על נתב"ג משטחי הכיבוש הערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון יפגע בכלכלה הישראלית עשר מונים יותר מחרם הב.ד.ס.

מה צריך להיות היחס לקולבורטורים-משת"פים עם האוייב בהחרמתנו? כיצד להתייחס למשל לפעולתה של גברת איש פטיש (המרמן)?

למרות המוטו היפה והשיוויוני של המהפכה הצרפתית: חופש, שוויון, אחווה, הנשים בצרפת זכו לשיוויון זכויות רק ב-1945 בסיום מלחמת העולם השנייה. רק אז ניתנה לאישה הצרפתית זכות בחירה.

לחופש מיני אולי זכו נשות צרפת עוד קודם לכן אבל לא עם כל פרטנר. מיד לאחר סיום המלחמה, המימשל הצרפתי אסר עשרות אלפי נשים צרפתיות, ששיתפו פעולה עם הגרמנים – הנשים הובלו עירומות לכיכרות הערים וכאות קלון שער ראשן גולח, למען תהיה הקרחת אות לשיתוף הפעולה עם האוייב.

האם בארץ היה מהין מישהו לגרור למשל את אילנה המרמן עירומה לכיכר העיר, ולגלח את שערה?  חס וחלילה. הרי איננו צרפתים. אנחנו יהודים רחמנים בני רחמנים.

למרות שבניגוד לפלשתינאים, הגרמנים הנאצים מעולם לא הכריזו שמטרתם להשמיד את כל הצרפתים, את החשבון עם הקולברוטורים-המשתפ"ים עם האוייב פרעו הצרפתים בכמה שלבים:

"הטיהור הפראי" (épuration sauvage) – הצרפתים הוציאו להורג באכזריות ללא משפט כ-10,842 משתפי הפעולה.

"הטיהור החוקי" (épuration légale) – משפטם של משתפי הפעולה באמצעות בתי דין מיוחדים. כבר ב-24 ביוני 1944 הוציא דה גול צו המורה על משפטם של משתפי הפעולה. בתי דין בצרפת דנו בכ-120,000 מקרים, מתוכם הוצאו להורג 779 איש.‏

השלב השלישי היה משפטם של ראשי וישי: פטן, לאוואל ודרנאן. שלב זה נחשב לרחום יותר כלפי משתפי הפעולה. המרשל פטן לא הוצא להורג, וכמותו גם אישים אחרים כסופר האנטישמי הנערץ ע"י (המשת"פית לדבריה) גברת עץ איש פטיש (אילנה המרמן) – לואי פרדינן סלין.

אז ככה, אסור בתכלית האיסור לפגוע פיזית בקולבורטורים-המשת"פים עם האוייב אבל מן הצדק הוא לפעול ע"פ העיקרון: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!" והאוחזים בחרם בחרם יאבדו! את כל המחרים יש להחרים!

בקשה לעורך אהוד בן עזר. אנא אל תצנזר את דבריי. בקריאה: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!" ו"האוחזים בחרם בחרם יאבדו!" אין כל עילה לתביעת דיבה. נהפוך הוא אין תביעה מוצדקת ממנה. ואנא פעל גם אתה לפי העיקרון: החרם את המחרים!

מילה טובה על התעמלנים הפרו-אסלאמים של "הארץ"

מילה טובה אחת יש לי בכל זאת לומר על התעמלנים הפרו-אסלאמים של "הארץ" התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי. לזכותם ייאמר שהם אמנם פרו-אסלאמים אבל בכל זאת הם לא הפכו למשומדים. הם לא התאסלמו.

הנה ראו אתר מוסלמי המתנאה במשומדים יהודים לאסלאם. יהודים מכל שדרות החברה והעדות כולל רבנים. ביניהם האקטיביסט הפרו-אסלאמי שנהפך למוסלמי אורי דייוויס.

שימו לב במיוחד לסרטון המתאר את ההתאסלמות של המשומדת טלי פחימה עם השיח' סאלח ראאד.

לעומתם, יש לציין, אילנה המרמן, גדעון לוי, אמירה הס, אורי משגב עדיין לא התאסלמו.

הנה האתר "ישראלים שמתאסלמים":

https://islam4jews.wordpress.com/%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%9D/488-2/%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%A1%D7%9C%D7%9E%D7%95/

שאלה תיאולוגית-ביולוגית האם יהודי שהתאסלם מפסיק להיות חזיר וקוף?

לאור הסרטים על המשומדים היהודים שהתאסלמו עלתה בי שאלה תיאולוגית-ביולוגית מרתקת.

בניגוד לדרווין, שקבע שמוצא האדם מהקוף, מוחמד נביא המוסלמים קבע שהקופים והחזירים מוצאם מהיהודים והנוצרים.

תורת מוחמד זו מעלה שאלה ביולוגית-תיאולוגית קשה. האם יהודי שהתאסלם (למשל טלי פחימה) מפסיק להיות קוף וחזיר בעת ההתאסלמות? וכיצד זה קורה ביולוגית?

אם מישהו יודע מה אומרת התיאולוגיה המוסלמית בסוגיה זו? אשמח לשמוע.

סרסורית הנשים – לינדה סרסור

אחת ממנהיגות מצעד הנשים בוושינגטון היא ערבייה-מוסלמית-סונית המתנאה בהיותה פיליסטינית בשם לינדה סרסור.

כמוסלמית סונית אדוקה תומכת גברת סרסור ביישום חוקי השריעה על נשים. היא תומכת באפליית נשים בפוליגמיה המוסלמית (בניגוד למוחמד שהתיר לעצמו לקחת מספר בלתי מוגבל של נשים (כולל השבויות היהודיות שלקח כשפחות מין), הוא התיר לכל גבר מוסלמי לקחת ארבע נשים קבועות ובנוסף מספר בלתי מוגבל של נשים במסגרת נישואי זיון. (התחתן, זיין, והיפרד).

כמוסלמית סונית אדוקה היא כמובן רואה בדברי מוחמד לפיהם יש להכות את האישה אם אינה מצייתת לבעלה (סורה 4 פסוק 34) כמופת מוסרי.

כמובן שהסרסורית לינדה סרסור הציגה עצמה בהפגנה כתומכת זכויות נשים. וקהל הפמיניסטיות האידיוטיות השוטות הריעו לה בלי להבין את שקריה ומבלי להבין שככל שיהיו באמריקה יותר נשים מסוגה כך תפחתנה שם זכויות הנשים.

ועוד על זכויות נשים

בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי הגרמנים במרכז איטליה. במשך חמישה חודשים לא הצליחו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים.

מ-17 בינואר עד 18 במאי הסתערו בעלות הברית ארבע פעמים על מונטה קסינו.

הקרב של בנות הברית על סביבות המנזר מונטה קסינו היה קשה. בקרבות השתתפו גם חיילים מארצות שונות ביניהם גם מהבריגדה היהודית.

בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית, גנרל מארק קלארק, הועלה הרעיון לשלב בלחימה יחידת חיילים מרוקנים שהיו תחת הפיקוד של הצבא הצרפתי בפיקודו הישיר של המרשל אלפונס ז'ואן.

כדי לעודד אותם לקרב נאמר לצבא המשלוח המרוקאי כי בתום הכיבוש, הנשים האיטלקיות יעמדו לרשותם במשך שלושה ימים.

אמנם אין עדות ישירה או רישום של הפקודה אבל לדברי החיילים המרוקנים, המפקד הצרפתי הבטיח להם: "אם תנצחו, תוכלו לקחת בידיכם את האויב: את הנשים, את הבתים ואת היין הטוב בעולם... במשך 50 שעות תהיו האדונים לכל מה שתמצאו... אף אחד מכם לא ייענש ולא יבוא חשבון על מה שיעשה..."

את הקרב הכריע הצבא הפולני של גנרל ולדיסלב אנדרס Armia Andersa שהגיע מארץ ישראל (מנחם בגין, השלם הגדודי, ערק בתל אביב מהצבא הפולני ונשאר בארץ) והצליח לכבוש  את המקום. בית קברות של החיילים הפולנים הכולל יהודים נמצא למרגלות המנזר.

לאחר סיום הקרב והניצחון, נערכה במקום ההשתוללות של חיילים מרוקאים ששירתו בצבא הצרפתי השתוללות שכונתה Marocchinate.

נאנסו כ-2,000 נשים, כאשר 90% מהן נדבקו בזיבה ו-20% מהן נדבקו בעגבת, ו-800 גברים נרצחו בהגנתם על בני המשפחה. בנוסף, 40% מבני הזוג נדבקו במחלות אלו אף הם, נולדו להם ילדים לא רצויים, 81% מאמצעי הייצור נבזזו, 90% מהבהמות נלקחו, וכמוהם תכשיטים, בגדים וכסף.

חודשים ספורים לפני האונס ההמוני, במרץ 1944, ביקר הגנרל שארל דה גול בחזית האיטלקית. הוא ביקש להחזיר את החיילים המרוקאים למדינתם ולהעסיק אותם רק בשמירת הסדר הציבורי. הקצינים הצרפתיים ביקשו ממנו להביא זונות מצפון-אפריקה, ואכן סופקו להם קרוב ל-600 נשים.

השלטונות הצרפתים נטלו אחריות חלקית לאירוע. רק ב-15 במרץ 2004 הוכרו הנשים הנפגעות, המכונות מרוקינאטה (Marocchinate) כקורבנות מלחמה.

האירוע שימש השראה לספרו של הסופר האיטלקי אלברטו מוראביה "שתי נשים", שעליו התבסס סרטו של ויטוריו דה סיקה "לה צ'וצ'ארה" בכיכובה של סופיה לורן.

יום 14 באוקטובר נקבע ליום זיכרון נגד אלימות כלפי נשים לזכרם של נפגעות האונס ה"מרוקינאטה".

בניגוד לסיפור המרוקינאטה (Marocchinate) אי אפשר שלא להיזכר בפרק מתוך הרומן "פצעי בגרות" המבוסס על זיכרון המלחמה של הסופר חנוך ברטוב שהלך לעולמו זה מכבר.

במרכז העלילה בספר עומד אלישע קרוק, צבר צעיר המלא באידיאלים של הצבריות, בעל הרצון להיות לוחם אמיץ, ובזה הוא עולה על היהודים הגלותיים, המזכירים לו את אביו שבו הוא מתבייש. אולם בהדרגה הוא מזדהה עם יהודי הגולה הניצולים כי הם מייצגים את היהדות יותר מאשר התרבות הצברית הצעירה.

נושא נוסף ואולי מרכזי בספר הוא בעיית הנקמה בגרמנים. הגיבור מתכנן ברצינות לבצע פעולות של נקמה בגרמנים, אך נכשל בכולן, הוא מגלה שכיהודי הוא אינו מסוגל לבצען.

 בחיילים היהודים עולה רצון עז לנקום אולם המפקד בבריגדה, תמרי, מזהיר מפני כל ניסיון נקמה, ועומד כחומה בצורה בפני כל ניסיונות הנקמה.

הגיבור, אלישע קרוק נחלץ להציל את בתו של נאצי, איש אס-אס, מאונס מידי שלושה חיילים יהודיים, שפרצו לביתה ומנסים לאנסה לעיני אימה. (מעשה שבשגרה עבור החיילים הרוסיים, או אף האמריקאיים. הוא מבריח את חבריו ביריות אזהרה: "עכשיו אני יודע כי אנחנו נידונים להתהלך עם צלם ה' על מצחנו כאות קין. לא יכול לא מסוגל לראות ילדה נאנסת לא מסוגל, נשמה יהודית זכה.״ בפרק הסיום הוא מוסיף ואומר: "אוי לי מרוחי הרפה שאינה יכולה לשפוך דם נקי ולעולם לא תנוח לי מרתיעתה."

ל"חוקרת" טל ניצן, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית, יש הסבר אחר מדוע חיילים יהודים לא אונסים ערביות. לפי דבריה אין מדובר כלל במוסר יהודי, נהפוך הוא. החיילים היהודים לא אונסים ערביות בגלל גזענותם.

http://zeevgalili.com/wp-content/uploads/2008/01/military-rape2.pdf

קנאה

"קשה כשאול קנאה" אמר שלמה המלך. הקנאה invidia היא גם אחד משבעת החטאים בנצרות אותם מנה תומס אקווינס. אני מודה בחטאי, אני מקנא.

השבוע התפרסם ששכרו של כותב הנאומים של נתניהו זינק ב-655 אחוז מאז 2014.

חגי חריף כותב הנאומים המועסק מאז 2014 ללא מכרז, ישתכר השנה 165 אלף שקל.

אני מודה. אני מקנא. הייתי רוצה בעצמי לכתוב את נאומי נתניהו ולזכות בסכומים הגדולים שמקבל כותב נאומיו. בינתיים אציע לו את שירותיי חינם.

שר החוץ הצרפתי ז'אן מארק איירו אמר השבוע שמזרח ירושלים צריכה להיות הבירה של המדינה הפלישתינאית.

מה צריך היה להגיב לו נתניהו? הנה כתבתי לו נאום:

"כבוד שר החוץ הצרפתי. ירושלים היתה בירת ישראל אלפיים שנה לפני שפריס נהייתה בירת צרפת. עליי להזכירך כבוד שר החוץ כי בחזית הנוטרדם דה פריס מוצבים 29 מלכי ישראל, ולא פסלים של מלכי צרפת, וגם לא של גוליית הפלישתי.

"כבוד שר החוץ, היות והיום כשליש מתושבי פריס הם ערבים-מוסלמים אז קשוט את עצמך תחילה. חלק את העיר פריס ומסור את חציה לערביים לפני שאתה מחלק את ירושלים ומוסר את חציה לערבים על חשבוננו.

"בנוסף, כבוד שר החוץ בוודאי ידוע לך שכל שטחי צרפת דרומה לפואטייה היו תחת שלטון ערבי-מוסלמי ונחשבים על כן לאדמת ווקף מוסלמית קדושה. מן הדין שתמסור אותם לכיבוש ערבי-מוסלמי."

טראמפ ירושלים

מה שלא עושים מיד ספק אם ייעשה.

העובדות ברורות. יש 57 מדינות מוסלמיות ורק מדינה יהודית אחת. היהודים לא יודעים לכבוש, ולכן טראמפ לא יעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים.

ההיבריס של נתניהו

שנים רבות בשלטון מביאות לידי חטא ההיבריס. נתניהו ידע שרודפים אותו ואת משפחתו והיה צריך להיזהר מאד במעשיו אבל ההיבריס עיוור אותו. הסיגרים והשמפניה הוורודה סיממו ושיכרו את שיקול דעתו.

ולא פחות ואולי יותר מזעזע, האם משלם המיסים צריך לשלם עבור נהג צמוד המסיע את בניו של ראש הממשלה לבילויים ליליים?

שראש הממשלה יממן את הבילויים הללו של בניו מכיסו. ואם יש סיכון בטחוני בבילוי שיישבו בבית.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4913004,00.html

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל. אהבה שהתחילה באוטובוס

ביום שבו ביקרנו בנמל יפו, לא חזרתי לרחובות, כי הזדמן לי טרמפ לתל-אביב בפורד של אלי רבינא, ואני החלטתי שלא יקרה אסון אם אשאיר את הקטנוע בפקולטה ואגיע יותר מוקדם לבית הוריי. הייתה זו החלטה גורלית, כי אלמלא היא, לא הייתי חווה את אחת האהבות הגדולות של חיי.

עליתי על אוטובוס מס. 12 וראיתי אותה יושבת לבדה על מושב הצמוד לחלון. נערה בלונדינית יפה מאוד שחולצתה הצמודה יודעת אל מה להיצמד. לצידה היה מקום פנוי, חלפתי לידו בצעדים אמיצים  וכגיבור מלחמה המשכתי ללכת הלאה כדי לשבת על ספסל ריק במרחק שלושה מושבים מהמושב שלה. אחר כך, כל הנסיעה עד לתחנה המרכזית, לא הסרתי את עיניי ממנה ולא חדלתי ללגלג על פחדנותי, שהובילה אותי אל מקום ישיבה רחוק.

תוך כך נזכרתי איך בתרגיל מעפילים שערכנו בחוף קיסריה נשלחתי לשבת בסירת הבנות. לא רציתי לעבור לשם, אמרתי: "למה דווקא אני?" אבל לא התעקשתי כי ראיתי שיש מקום ליד רות מוריץ היפה. בסופו של דבר, כשעליתי על הסירה, עברתי ליד המקום הפנוי והתיישבתי ליד החרטום. הדבר קרה כשהייתי בן חמש עשרה בקורס מפקדי כיתות. כלומר הייתי ילד, אבל עכשיו, כשאני בן 23, אחרי מלחמת העצמאות ומלחמת סיני, איך אני יכול להסביר את פחדנותי?

כך אמרתי לעצמי כשאני לא מסיר את עיניי משערה הזהוב של העלמה היושבת שלושה מושבים לפניי. הגעתי למסקנה שכנראה אין לי תקנה ולעולם לא אהיה גבר היודע להגיד את המילים הנכונות בזמן  הנכון...

כשהגענו לתחנה המרכזית היא מיהרה לרדת ונעלמה מעיניי. כנראה שהרגשת האומללות שירדה עלי היתה כל כך חזקה, עד שאותה ישות  הקובעת מהשמיים  את מי למי, לא יכלה לראות בסבלי, ואחרי רבע שעה, כאשר עליתי על האוטובוס הנוסע לרחובות, לא האמנתי למראה עיניי. אותה עלמת חן יושבת במרכז האוטו ולידה מושב ריק.

הפעם לא היססתי, בצעדים אמיצים מאין כמותם צעדתי קדימה ובעוז נפש של מי שיש לו ביצים של פיל, שאלתי בקול חלשלוש אם "אולי אפשר לשבת?"

אמרה לי: "בבקשה" וזזה לקרבת החלון, כדי שמכנסי לא ירפרפו על שמלתה.

הפעם לא איבדתי זמן ועוד לפני שהרכב התחיל לנוע שאלתי את שאלת כל השאלות: "מאיפה אני מכיר אותך?" 

היא הסתכלה עלי כשנצנוץ קונדסי בעיניה הירוקות  ואמרה: "אולי מאוטובוס 12?" 

שמעתי זאת ורווח לי .  אם היא שמה לב אליי עוד באוטו הקודם, סימן שאולי יש סיכוי שתרצה לשים אליי לב גם בעתיד הקרוב.

"צרוף מקרים," אמרתי, "תכף תגידי שאת נוסעת לרחובות." 

"נכון," אמרה, "לרחובות ומשם לזרנוגה." כשהבנתי שהיא מנדבת גם אינפורמציה שעליה לא שאלתי, קיבלתי אומץ שקיבל תעוזה  כאשר גילתה לי שהכירה אותי לפי התמונה בעיתון וכי היא יודעת שקיבלתי פרס על ספר שכתבתי.

יותר לא הייתי צריך. הביטחון העצמי שלי זינק עד לתקרת האוטובוס ומכאן התפתחה שיחה של שאלות (שלי) ותשובות (שלה), שמהן למדתי שהיא תלמידת השנה האחרונה בסמינר לוינסקי, שהיא הבת הקטנה למשפחת עולים שעלתה מהונגריה ויש לה עוד חמישה אחים ושתי אחיות, והיא האחות הקטנה. האחים הגדולים הלכו לצבא, אבל האחיות לא, כי הם ממשפחה דתית והאבא לא מרשה.

כשהגענו לרחובות כבר ידענו כמעט הכול אחד על השנייה , ואני אזרתי עוז להציע לה להיפגש בערב. עברה עליי דקה שלמה של הלמות לב, עד ששמעתי אותה אומרת בקול ענות חלושה: "בסדר." 

קבענו להיפגש בשמונה ליד בנק הפועלים.

כרגיל  הגעתי לשם  רבע שעה לפני הזמן. היא לעומתי  הגיעה באיחור של רבע שעה וגרמה לי לייסורי מצפון, על שלא שאלתי לכתובתה המדויקת ועכשיו אם לא תגיע, אצטרך לחפש אותה  בכל זרנוגה בלי לדעת אפילו את שם משפחתה.

בשמונה ורבע ראיתי אותה צועדת לקראתי עם חיוך מתנצל ואני רצתי לעברה כשאני מתאפק  מלהושיט לה יד, כי זכרתי שהיא ממשפחה מסורתית. עמדנו ליד הבנק ולא ידענו מה עושים עכשיו. היום הדבר הכי פשוט ומובן מאליו שבמפגש ראשון מציעים  לבת לשבת בבית קפה, ושוברים את קרח המבוכה מול התפריט, אבל איזה קיבוצניק, או סטודנט, היה הולך אז  לשבת בבית קפה? 

הצעתי לה לבוא אליי לחדר להכיר את ציקה  השכן שלי ולהתכבד בקפה עם וופלות. כשהצעתי לה לעלות על הווספה שעימה הגעתי, הודתה שמעולם לא רכבה על קטנוע. הבטחתי לה שאני נהג זהיר והראיתי לה איפה שמים את הרגליים ואיפה את הידיים. רציתי להגיד לה שמותר לה לתפוס במותניי, במקום בידיות, אבל חששתי שאולי תראה בזאת הצעה מגונה, ולא אמרתי.

היה סיכון מסוים להביאה לחדרי, שבו היא יכלה לפגוש את ציקה יפה התואר, ואז אפסיד במבחן ההשוואה. אבל לא היה לי שום רעיון אחר לאן לקחתה וגם הייתי בטוח שציקה הביישן לא ינסה לקחתה ממני, כי הבחור הזה לא ידע לחזר. וכי איך יכול היה ללמוד לעשות את הדבר הקשה הזה, אם תמיד הבנות היו אלה שהציעו לו את עצמן וכל מה שהיה צריך זה רק להחליט ולבחור? חוץ מזה, כל הסיכויים היו שהוא  לא יהיה בחדר.

לאחרונה נלכד ברשתה  של תלמידה שלמדה  שנה אחרינו, תמרה מקריית חיים. היא היתה משכנעת אותו להישאר לישון בחדרה, ולו לא היה נעים לסרב. תמרה היתה  חלקת שיער, נאה למראה, מאלה שבאופן כללי קלקלו את התיאוריה שלפקולטה מתקבלות רק בנות גבריות. היא גרה עם  סטודנטית אחת ,ילידת אנגליה, רותי, אבל הדבר לא הפריע לה, כי הרותי הזאת, שהיתה צחקנית טובת לב, אף פעם לא השיבה ריקם את פניה כשביקשה ממנה ללכת לישון אצל חברה אחרת.

הראיתי לשרה את החדר, והצטערתי שלא מילאתי את  הצנצנת של מברשות השיניים בפרחי שדה כדי ששולחן העבודה שלי יראה יותר מלבב. שנינו היינו די מבויישים ולא ידענו על מה לדבר. הרתחתי מים בקומקום החשמלי ולא סיפרתי לה שבאותו קומקום אנחנו גם מבשלים את הביצים בבוקר. על השולחן, דאגתי בעוד מועד, להניח את ספרי "חבורה שכזאת", ושמחתי  לשמוע אותה מבקשת לשאול אותו.  כמובן שנתתי לה אותו עם הקדשה שגרתית,  ואחר כך הצטערתי שלא כתבתי משהו יותר חכם.  עוד לא הייתי רגיל עם כתיבת הקדשות ותמיד הרגשתי צורך לכתוב משהו אוריגינלי, שלקח ממני הרבה זמן. לא פעם היה נדמה לי שכתיבת ההקדשה נמשכת יותר זמן מאשר כתיבת הספר.  

את הקפה שתינו עם הוופלות שקניתי ואחר כך לא ידענו מה לעשות. שאלתי אותה אם יש לה חבר, והיא הודתה שאצלם, בזרנוגה, כל הבנים דתיים ולא מעיזים לצאת עם בנות. חיכיתי שתשאל אם לי יש חברה, אבל היא לא שאלה. חבל, כי התכוננתי להגיד לה שעכשיו אין לי, אבל אני מקווה שמהר מאוד תהיה לי.

במקום לשאול את השאלה המתבקשת הזו, היא שאלה אותי מה השעה ואמרה שהיא מפחדת שתאחר את האוטובוס האחרון. מיד הרגעתי אותה והצעתי שאסיע אותה על הווספה. חשבתי שתבין שאני רוצה להגיד שכל הלילה לפנינו, אבל היא הבינה שאני רוצה שהיא תיסע כבר וקמה לצאת. הפעם העזתי להגיד לה שתרגיש יותר בטוחה אם תחזיק אותי במותניים. היא אכן החזיקה, אבל מיהרה להסיר אותם כשנכנסנו אחרי כעשרים דקות למבואות זרנוגה.

היה זה כפר ערבי מבוסס עם בתי אבן, שתושביו  הקודמים נטשו אותו במלחמת העצמאות. היא  כיוונה אותי אל בית בודד עם חצר גדולה ואמרה: "הגענו."

ניסיתי לקבוע איתה פגישה כבר למחרת, אבל היא אמרה  שהיא צריכה להתכונן לבחינה. לעומת זאת הסכימה שאבוא לקחתה במוצאי שבת לסרט בתל-אביב, אבל שלא אעז להגיע לפני שיהיו שלושה כוכבים בשמיים.

הייתי  בחור ממושמע והגעתי  בזמן סביר אחרי צאת השבת.

מאחר שלא ידעתי לאיזה סרט לקנות כרטיסים, החלטתי לעשות עליה רושם תרבותי וקניתי כרטיסים לקרקס מדראנו, שלוחות המודעות היו מלאים בפרסומות עליו. 

דפקתי בדלת והיא פתחה אותה  עם חיוך רחב כשהיא לבושה בשמלה חגיגית מוכנה ליציאה. אל שמלתה היתה דבוקה ילדה קטנה שהסתכלה עליי בעיניים גדולות. היתה זאת בת אחותה שבאה להתארח. שרה  הרימה אותה על ידיה, נתנה לה נשיקה וכשהורידה אותה לארץ, התחילה הקטנה לבכות ונדבקה מחדש לשמלה. עמדתי בפתח הכניסה לפינת האוכל, שניצב בו שולחן  גדול וארוך, כיאות למשפחה שגדלו בה שמונה ילדים. שאלתי את שרה איפה אימא של הילדה הבוכייה, והיא אמרה שיצאה ותחזור תוך שעה.

שאלתי: "אז מה נעשה?"

  אמרה: "חכה, אני אביא אותה לאימי."

לקחה את הקטנה הבוכייה ונעלמה איתה בחדר הסמוך. הבכי לא פסק, להפך, גבר. אחרי רגע שרה יצאה אליי לבדה, ואני התכוננתי לצאת, אבל שרה לא היתה מוכנה ללכת עד שהבכי בחדר השני לא ייפסק. הבכי  נמשך, ועד מהרה הקטנה הגיעה בריצה ונדבקה שוב לדודה שלה. אחרי רגע יצאה אישה גוצה בחלוק בית, הניעה לי ראש לשלום וניסתה לקחת את  הנכדה, שנדבקה ביתר עוז אל השמלה ולא היה ניתן לנתק אותה ממנה. 

הסתכלתי על השעון והבנתי שאם לא נצא עכשיו נאחר לקרקס. שתי הנשים ניסו להרגיע את  הילדונת, אך זו לא חדלה מלפעות. בסופו של דבר שרה ליוותה אותי אל האופנוע כשהילדה בזרועותיה, ורק כשהתחלתי לנוע, פסק הבכי כבמטה קסם. הפניתי ראשי אחורה וראיתי את שתי הבנות מנפנפות לי יד לשלום. 

הגעתי לתל-אביב ממש ברגע האחרון, והצעתי להוריי לבוא איתי לקרקס. הם לא אהבו קרקסים באופן מיוחד (גם אני לא), אבל מה לא עושים בשביל הילד הקטן...

* * *

משה גרנות

מניעיה של הגבורה

על ספרו של פוצ'ו "אני פחדן אני"

מסדה 1966, 207 עמ'

בסופו של הרומן הגדול "מלחמה ושלום" מצויים קטעים מסאיים, בהם מתלבט לב טולסטוי עם שאלות שונות, בעיקר מטרידה אותו השאלה, מה גורם למאסות של חיילים לצאת לקרב בהתלהבות, כאשר רבים הסיכויים להיהרג, או להיפצע אנושות.

נדמה לי שפוצ'ו ב"אני פחדן אני" מציע תשובה מפתיעה לטולסטוי הגדול: הסיבה לנכונות הזאת לצאת לקרב היא – מה יגידו החבר'ה על איך תפקדתי ברגעים הנוראים – כל כך פשוט!

יורם, גיבור הספר, המדבר בגוף ראשון, מעיד על עצמו כבר במשפט הראשון שהוא פחדן, וחוזר על הצהרה זאת גם בהמשך, אם לא במילים אלו, הרי במחוות הגוף (רעד, דמעות), אבל הוא מתנדב לפלמ"ח, כשהוא למעשה עורק מיחידתו הקודמת (בחיל הקשר), ונאלץ להציג שם משפחה בדוי.

הוא נקלע אל תוך יחידה שעברה מספר טבילות אש, וחש צורך לשקר שגם לו יש ניסיון קרבי, כביכול נלחם בדגניה. באמת הוא רק ביקר שם עם אחיו אחרי הקרב, ופרץ בבכי כשראה את גופות הלוחמים בדגניה ובצמח, ואת הגופות הנפוחות של הפרות שנהרגו בהפגזה הסורית.

בהמשך יורם מתפקד למופת בשעות הרעות של ההפגזה, ושל עליית כוחות האוייב במשוריינים למשלט, והוא מקווה שהקרדיט שלו על התנהגותו בקרבות יגיע לאחיו התאום שוקה, ולחברי השכבה שלו. כשהמפקדים משבחים בטעות מישהו אחר על הישגיו של יורם – הוא כמעט פורץ בבכי. הוא בטוח ששוקה (אחיו התאום המשמש כנהג במטה) יקנא כשישמע על עלילותיו (עמ' 112), ומקווה שיענקלה הסייר, זה שלמד איתו בגימנסיה הרצליה, יספר לחבר'ה על גבורותיו (עמ' 124).

אבל לא אקדים את המאוחר – הספר מתאר את חוויותיהם של יורם וחבריו בקרבות על חרבת מחאז, אחד האירועים המרים במלחמת השחרור (30.9.1948 – 6.10.1948) וברור שההשוואה המתבקשת מאליה היא לספרו הענק של ס' יזהר "ימי צקלג". בספר של יזהר לא מוזכר השם "חרבת מחאז", אלא "גבעה 244", ואחד הלוחמים (ברזילי הידען) קובע שהגבעה היא כנראה צקלג המקראית (עיר המקלט של דויד בתקופה הפלשתית שלו). הוא אמנם חוזר בו בהמשך, אבל השם הזה נקלט אצל הלוחמים והמפקדים. יזהר מעניק לכל הגיבורים של הספר שמות בדויים, הגם שחלק מהם ניתן לנחש במי מדובר כי הקרב היה מתועד.

הגיבור היחיד שמוזכר בכינויו האמיתי הוא פוצ'ו, מחבר הספר שלנו ("ימי צקלג" עמ' 766, 767, 953, 954, 955). אני מודה שקיוויתי למצוא בספר של פוצ'ו את אותם הגיבורים כמו בספר של יזהר, הרי מדובר באותם קרבות שנמשכו שמונה ימים, כששלוש פעמים נכבשת הגבעה, ופעמיים נאלצים המגינים לסגת ולברוח. מדובר, כמובן באותן יחידות (המח"ט היה מולה כהן, המג"ד – אסף שמחוני, המ"פ יצחק חופי); והנה, יש רק הלימה חלקית בין שתי היצירות באשר לזיהוי הגיבורים ואיפיונם: המג"ד, אסף (שמחוני), מוזכר בשמו האמיתי אצל פוצ'ו, והלוחמים אף זוכים לביקורו ולשבחיו. יזהר מעניק לו שם בדוי – שרוליק. מוטה המ"מ בספר של יזהר נקרא מוטול אצל פוצ'ו – בשני הספרים מתואר איך ברח משדה הקרב, בטענה שמיהר להביא תחמושת. גידי, המ"כ הקפדן והאמיץ מספרו של יזהר, מופיע גם אצל פוצ'ו, אבל כאן הוא מצטייר בצורה מגוחכת למדיי: הוא, בוגר קורס המ"כים הטרי, רוצה להרביץ מוטיבציה אצל הלוחמים הוותיקים והציניים שהשתתפו בקרבות רבים. הכיתה פורצת בצחוק כשגידי (שמו המלא – גדליה) ממולל בהיסח הדעת גוש של צואת כלבים.

אורי הסמל מופיע בשם זה בשני הספרים. הוא נפגע מפגז ישיר, ובבהלת הבריחה נוטשים את גופתו על הגבעה. בספר של יזהר הערבים מתעללים בגופה ושוחטים שלושה פצועים שננטשו שם. פוצ'ו אינו מזכיר זאת.

אחת הדמויות היפות ביותר בספר של יזהר הוא עמיחי החובש (זוהה בטעות עם יחיעם ויץ): הוא חובב מוסיקה קלאסית וספרות, ואוהב אהבה נאצלת את חברתו לילך.

החובש אצל פוצ'ו הוא יוסי פס "הקצר" (והשמן, שכולו "ריבועים"), להבדיל אותו מיוסלה "איך זה קרה?" (הארוך והדק) ומיוסי "עוג" (הגבוה והיפה). השלישייה הזאת היא בוודאי חלק מתוך חמשת היוסעלעך שבספר "חבורה שכזאת" (1957; הסיפור הופיע גם עם הערות ופירושים במהדורת 2009 בשם "חבורה שכזאת היינו"). ובכן, יוסי פס "הקצר" הוא דמות קוטבית לגמרי לעמיחי של יזהר: הוא תחמן ללא הפוגה, בעיקר הוא מתעלל ביוסלה "איך זה קרה?", משום היותו אדם מסודר (ישן על סדין בפיז'מה במשלט, אוכל שעועית מקופסת שימורים בכפית, כותב יומן וכו'). הרי קצת דוגמאות: הוא מורח על בגדיו של יוסלה "איך זה קרה?" ריח של כלבה מיוחמת, ומכאן – התוצאות המתחייבות, הוא גורם לו לקבל שלשול באמצע מסע, קורא בפני הבנות מהיומן שיוסלה "איך זה קרה?" כתב עליהן.  אבל זה מצליח לסדר אותו בחזרה: ממציא בחורה שכותבת לו מכתב אהבה ומחכה לו כביכול בחיפה. "הקצר" מתפתה להאמין, מבקש חופשה, ומקבל (המפקדים השתתפו בתעלול), ומודיע לכולם שפגש את הנערה ובילו יחד, כשכולם יודעים שלא היה ולא נברא, וכל "ההכשרה" צוחקת עליו. למרות המוניטין שלו כמי שאיש לא מצליח לסדר אותו, הוא מודה בסופו של דבר בפני יורם כי אמנם צחקו עליו בצדק. האיש הציני הזה מתוודה בפני יורם, באמצע ההפגזות, שהוא סתם מתרברב, והוא בעצם בתול, ומשתוקק בליבו לנערה בשם דליה, שהראתה לו סימנים של חיבה (אבל בסופו של דבר נישאת לאחר).

השמות הנ"ל, וכן אחרים כגון לייזר נם, שמוליק כלום ומוסה דק, מצביעים על הכיוון ההומוריסטי של היצירה, למרות האירועים הנוראים אליהם נקלעים הגיבורים. בספרים של פוצ'ו יש תמיד הומור טוב, להבדיל מס' יזהר, אשר לשם ראיון עמו (13.7.2000*) קראתי את כל הפרוזה שלו, והסתבר שסופר זה חף לחלוטין מלחלוחית של הומור.

מקבילו של תובל החבלן אצל פוצ'ו הוא קובי אצל יזהר. קובי הוא גיבור, שעמודים רבים מוקדשים ביצירה להגותו. הוא מניח מוקשים עם שניים שלושה עוזרים בכל לילה, וביום הוא איננו יכול לישון משום ההפגזות והצליפות. הוא כורע מעייפות, ובלילה השישי ללא שינה הוא צונח בעייפות על מוקש ומתרסק. את קובי עיצב יזהר על פי דמותו של חבלן שהיה אמנם על חרבת מחאז, ונהרג כמוהו, ושמו היה יוסף שקדי. תובל של פוצ'ו הוא דמות שונה לחלוטין: הוא הרפתקן ללא גבולות, שאיננו נשמע לפקודות. הוא טס באווירון כנוסע סמוי, הורג ערבים שנקרים בדרכו, מבצע מעשי גבורה בקרבות שונים. הוא נעלם, כשכולם בורחים מהגבעה, ופתאום מופיע בהלוויה של אורי במשמר הנגב (שלושים קילומטרים ממשלט העץ). מסופר שלפחות פעמיים ישן לילה שלם – פעם במערה, ופעם בשדה, אבל גורלו זהה לגורלו של קובי. אצל יזהר קובי הוא דמות המלטית טראגית, ואילו תובל של פוצ'ו מתואר כנודניק לא קטן: הוא מכריח את חבריו לשמוע אותו מחלל את הלחנים שחיבר, ומבטיח להלחין סימפוניה שלימה על הקרב במלכיה, כשכלי הנגינה יהיו כלי נשק...

הקשר ב"ימי צקלג" הוא שייקה, המכונה "קילומטר", כי הוא נמוך בגובה מטר ושוקל קילו. שייקה הוא לוחם מיומן שקט ויעיל, לעולם לא מתלונן על התפקיד הקשה שלו לשאת על גבו את מכשיר הקשר הכבד (גם בבריחה המבוהלת). מקבילו אצל פוצ'ו הוא מוסה דק (השם מזכיר כמובן את שם הרומאן המפורסם של פרנץ ורפל "ארבעים יום של מוסה דאג"), קיצור השם האמיתי – מוישה דקל. מה שמאפיין אותו בסיפור הוא תלונותיו על כך שאין לו נעליים, והוא נאלץ ללכת בנעלי התעמלות, לכן הוא דורש מקום באווירון המטיס חלק מהלוחמים אל מקום ההתכנסות. המקום במטוס היה מיועד ליורם, שנאלץ לוותר ולעשות את הדרך ברגל.

אצל יזהר מסופר שבהתקפה השנייה על גבעה 244 (היא חרבת מחאז) יצא מ"כ אחר בראש כיתה של "צעירים", שמו יאקוש. באחת ההפגזות הוא נהרג. מקבילו בסיפור של פוצ'ו הוא יגאל, שאיננו נוחל גורל דומה.

הפוגות קומיות פזורות לאורך כל היצירה, אחת מהן מתארת מתנדב יהודי-צרפתי, שנכנס לבקתה של יורם ו"הקצר" באמצע ההפגזה הנוראית. מסתבר שהוא נשוי בפעם השנייה בצרפת, והוא אב לילדים. הוא מציע להם לשחק בקלפים (באמצע ההפגזה!) וכשזה לא מתאפשר, הוא מראה להם תמונה של בחורה ערומה (חברה של אשתו...)

גידי (גדליה) המ"כ הוא אש וגופרית על הבורחים מהמערכה, שבגללם הוא נאלץ בעצמו לברוח עם שארית כיתתו. כשבמקומו עולה יגאל המ"כ לכבוש את הגבעה בפעם השנייה – לוחמיו של גידי, למרבה התמיהה, שמחים שגם כיתתו של יגאל, אלה שלעגו על בריחתם שלהם, סופגים הפגזות כבדות, ונאלצים גם הם ולברוח.

משלט המוצא בשני הספרים הוא "משלט העץ". יזהר מקדיש לו מעט תשומת לב, כי הוא מתרכז בעיקר באירועים שעל גבעה 244. פוצ'ו מתאר את עץ האשל הגדול, שם נאספים הלוחמים כדי להינצל מהשמש הקופחת, והוא גם מציין ששם המקום הוא תל נג'ילה. במקום מתקיים בלגן נורא – אין ציוד, מי שרוצה שמיכות – חייב לסחוב ממי שיש לו, כי לאפסנאי אין כלום. איש לא דואג ממש לארוחות, ועל מקלחות אין מה לדבר – הלוחמים מתרחצים בביצה שבתחתית הגבעה, ביצה מלאה בירוקת וברמשים.

הכי מדהים הוא שמלמדים את יורם להפעיל מקלע ופיאט, תוך כדי קרב. כלומר, המ"כ מחליט ש"עוג", "הקצר" ויורם יהיו מקלענים ופיאטיסטים, כי מי שהופקדו על תפקידים אלה נפגעו. המצב לא היה שונה בבסיס המוצא בסרפנד (לשם הגיע יורם כדי להתגייס לפלמ"ח): ישנים על דלתות עקורות המונחות על ארגזים, בהיעדר ציוד – סוחבים זה מזה.

תבנית היצירה דומה אצל שני הסופרים – גם יזהר וגם פוצ'ו מציינים תאריכים בתחילת הפרקים, אלא שפוצ'ו מצרף מוטו מהעיתונות, מפרוטוקול המלחמה, מדיווחיו של גמאל עבד אל נאצר על הצלחתו לסלק את כיתת הלוחמים (בשבעים חיילים, משוריינים ותותחים!), את פקודת היום של יגאל אלון מפקד הגזרה ועוד. בסוף הספר של פוצ'ו יש  סצינות החסרות אצל יזהר: איזכור מעשי הגבורה של יורם בזירות אחרות (הביא תחת אש את גופתו של אלחוטאי הרוג, יצא בפיאט אל מול שריון אוייב). יורם מגיע הביתה וקורא את המכתבים שהוא עצמו כתב לאימו ולשוקה אחיו התאום (האח הגדול שלהם, גבריאל, נהרג בהתפוצצות בית מלאכה מחתרתי לתחמושת). הוא מספיק לקרוא גם קטעים מהיומן של שוקה, ממנו הסתבר לו שאמנם אחיו קיבל הדים על גבורתו בקרב, והוא מעריץ את יורם משום כך. אימו איננה מתרשמת מעברו הקרבי, מצווה עליו להתפשט ומקרצפת את גופו בסבון ובליפה.

יורם מבקר את חבריו הפצועים – "הקצר", "איך זה קרה?" ו"עוג" בבית ההבראה בנען. הם מגיעים לתל-אביב לדפוק על דלתה של דליה, ש"הקצר" מאמין כי היא עדיין חברתו (יורם השמיד את המכתב שבו היא מבקשת להיפרד ממנו). דלתה של דליה נעולה, והם מחליטים להיכנס לחתונה כלשהי כדי שאפשר יהיה ליהנות מארוחה – הם נקלעים לחתונה של דליה עם מנוח, בנו של אופנהיימר הייקה, אותו אופנהיימר ש"הקצר" הצליח לתחמן, כפי שתחמן את המורים, וכל מי שבא עמו במגע לפני ואחרי הגיוס.

העברית אצל יזהר מדהימה, ולא פעם נזקקתי למילון כדי להבין במה מדובר, והמילון לא תמיד הספיק. העברית של פוצ'ו היא עברית של החבר'ה, הרבה יותר קל להתמודד עימה, ואף עם השגיאות (מכוונות?): "גרביים ארוכות" (עמ' 59), "מספר שניים" (עמ' 152), "מכנסיים נקיות" (עמ' 155), "מכנסיים כחולות" (עמ' 201).

שני הספרים מתארים אירוע טראומטי מימי מלחמת השחרור, כשחיילים מעטים נלחמו נגד מאסות של חיילי האויב, המצוידים בטנקים, תותחים, ואפילו במטוסי קרב. מתפעלים מיצירתו הענקית של יזהר, אבל נדמה לי שהלב נוטה לספרו של פוצ'ו.

*) משה גרנות, שיחות עם סופרים, קווים 2007, עמ' 84-71

* * *

באבל על מות דודתנו האחרונה

לוצי ליפסקי

בגיל מאה וארבע וחצי שנים

לוצי היתה אשתו הראשונה של דודנו

המהנדס יהודה ליפסקי ז"ל

הלווייתה התקיימה ביום שני, 30.1.17 בקריית שאול

לוצי היתה סבתו של סמל גד ליפסקי

הנני לציין לשבח את סמל גד ליפסקי ז"ל על גילוי אומץ לב ודבקות במשימה. להלן תיאור המעשה: ביום 22 יולי 1993, שהה סמל גד ליפסקי ז"ל, חובש קרבי בגדוד 66 של מערך הנ"מ, במצב "ריחן" ברצועת הביטחון בלבנון כחלק מהכוח הרפואי של המוצב. ביום זה הותקפו מוצבי 888צה"ל בגיזרה בירי נ"ט ומקלעים. כוח החילוץ יצא לסייע למוצבים שהותקפו. בכוח הרפואי המחלץ היו רופא ושני חובשים. אחד מהם סמל גד ליפסקי ז"ל. במהלך התקיפה נפצע חיל מחטיבת גולני והרופא המחלץ חש לטפל בו, סמל גד ליפסקי ז"ל יצא ביוזמתו מהנגמ"חון בו שהה, והצטרף לרופא בלא שנדרש לעשות כן, במטרה לסייע לחייל הפצוע. בדרכו להגשת העזרה הרפואית ספג פגיעה ישירה ונהרג. במעשה זה גילה סמל גד ליפסקי ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה תחת אש אוייב, ועל כך מוענק לו ציון לשבח.

הרצל בודינגר, אלוף

מפקד חיל האוויר

ינואר 1995

* * *

אהוד היקר,

תנחומינו על פטירת הדודה האהובה גב' לוצי ליפסקי ז"ל.

אני קורא כי נכדה גדי ז"ל נפל בקרב.

בזיכרה הטוב תנוחמו.

תנחומים לכל משפחות ליפסקי.

בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

נ.ב.

אני קורא כי הגב' לוצי ליפסקי ע"ה הלכה לעולמה בגיל 104. היא קרובת משפחה, נכון? האם היא קשורה למורתנו תמר ליפסקי ז"ל?

שנשמע רק בשורות טובות .

אהוד: לאימי דורה [דבורה] לבית ליפסקי היו שלושה אחים: יחיאל, גרשון ויהודה. יחיאל נשא לאישה את תמר, היא תמר ליפסקי שהיתה מורתך, מורתי, וגם מורתו של יהושע קנז בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה. צעיר האחים, יהודה, נישא ללוצי, שהיתה אשתו הראשונה ואם בנם היחיד אבי. המשכנו להחשיב אותה כדודה גם לאחר שהתגרשו, והיא האריכה ימים יותר מכל בני דורה.

* * *

אהוד בן עזר

כל עונש מאסר שנגזר על סמל אלאור אזריה

הוא בגדר שערורייה!

מפגן של צביעות, אטימות, והפקרת חיילים שלנו לגורלם!

* * *

אורי הייטנר

1. מאיר אריאל: צל עלי בננה

זמן רב ציפיתי ללדת הספר הזה. לאחרונה יצאה הביוגרפיה של מאיר אריאל, המשורר הזמר, פרי עטו של פרופ' נסים קלדרון, "ארול אחד".

ציפיתי, קראתי בשקיקה, ולא התאכזבתי. ספר מרתק, המתאר באופן מרתק את סיפור חייו המרתק של אדם מרתק, של אמן מרתק.

סיפור חיים, שמצד אחד הוא סיפור על אדם אהוב, שכל ימיו היה אהוב, שחיוכו ומבטו וההומור שלו, הומור "הליצן המשתומם", כבש לבבות, וכיסה על חולשותיו בעיני הסובבים אותו ובעיני עצמו, מילדותו ועד בגרותו. זהו סיפור של גאון, משורר דגול, על התפתחות יצירתו, על אופן היצירה, על ההשפעות עליו – בעיקר של אלתרמן ובוב דילן, ואף של חברו הצעיר שלום חנוך. וזהו סיפור חיים טראגי של אמן מוכשר שיצירתו היתה מוערכת מאוד בקרב האמנים והמבקרים, אך לא פרצה לקהל הרחב; על התסכול העמוק של האמן מן העובדה הזאת, וכיצד היא השפיעה על נטיותיו הדיכאוניות, ולעתים אף האובדניות, וכיצד היא הביאה אותו בשנותיו האחרונות לדעיכה אישית (אם כי ממש לא לדעיכה יצירתית, נהפוך הוא – אלו ימי שיאה של יצירתו), להסתגרות, לעיתים להתנהגות מוזרה והתבטאויות הזויות, עד מותו הטראגי, בגיל צעיר כל כך, פחות מ-58. (חסר היה לי פרק נוסף, על הפריצה הגדולה שלו לקהל הרחב מיד אחרי מותו; אני יכול להעיד על הופעה שלו שהחלה בפני עשרה אנשים ורובה היתה בפני ארבעה אנשים, ופתאום החל למלא שנה אחרי שנה את קיסריה, רק אחרי מותו. אחרי מותו היתה לו עדנה).

התיאור שתיארתי על הדעיכה שהביאה אל מותו, סותר את הפרק על מותו, המסיים את הספר (מלבד האפילוג של שלום חנוך). מאיר אריאל מת מקדחת הבהרות ומאי זיהוי רשלני של המחלה, כיוון שכמה מסממניה לא הופיעו אצלו. הוא לא הזניח את עצמו, הוא טיפל בעצמו וכך גם משפחתו. המוות היה לגמרי במקרה, ללא כל קשר למצבו הנפשי. איני בטוח שכל העוסקים בקשרי גוף ונפש יחתמו על המסקנה, ומלבד זאת, למה לתת לעובדות לקלקל מיתוס טוב?

נקודה חשובה מרכזית בדמותו של אריאל, החמיץ קלדרון, לטעמי. הוא החמיץ את המורכבות והמקוריות של השקפתו הפוליטית, ש"אמנם הוא לא הולך בתלם" גם בנושא זה, וגם בו הוא "לכל הכיוונים נפתח." לסוגיה זו אקדיש מאמר נוסף, בשבוע הבא.

ניסים קלדרון הוא מחוקרי הספרות החשובים בישראל, וטוב שאת הביוגרפיה של מאיר אריאל כתב חוקר שירה. כך, סיפור חייו של האמן הולך בד בבד עם ניתוח ספרותי של יצירתו. שירתו של מאיר אריאל מורכבת מאוד, עמוקה מאוד, עמוסה ברמזים, ברבדים רבים, בפשט ודרש, בדרש על הדרש, ברמז ובסוד. לעתים אני מדמה אותה למעין מזוודה עם תחתית כפולה, ולתחתית הכפולה עוד תחתית כפולה, או לתל שיש בו כמה שכבות ארכיאולוגיות. ולכן, גם אם פתרתי ופענחתי שיר שלו, תמיד אחזור אליו לחפש מה עוד מסתתר בתחתית שמתחת לתחתית.

וכך, לצד תיאור סיפור חייו של מאיר אריאל, קלדרון מתאר את סיפור יצירתו דרך ניתוחה ביד של כירורג מיומן וחכם. לספרו של קלדרון שותף גם המוסיקולוג פרופ' עודד זהבי, שמעניק לספר את הניתוח המוסיקלי של יצירתו של מאיר אריאל, ואת דמותו כמלחין.

לאורך השנים עסקתי הרבה ביצירתו של מאיר אריאל, ניתחתי שירים רבים שלו, כתבתי מאמרים על שיריו, שידרתי ברדיו פינות ותכניות על יצירתו, ערכתי ערבים על שירתו באורטל, רצתי במופע על יצירתו היהודית עם עופר גביש וכעת אני רץ (בעצלתיים, לצערי) במופע עם בנו אהוד אריאל – "מאיר לעולם כולו".

חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי, מגדיר אותי "מאירולוג מדופלם". ולכן, מבחינתי, קריאת הספר, הגם שהיתה בראש ובראשונה קריאה של רומן מרתק, הייתה גם עיון בספרות מקצועית. קראתי על אדם שאת יצירתו חקרתי, את סיפור חייו אני מכיר, ומה עוד יש לי ללמוד? ובכן, למדתי המון. למדתי על אודותיו דברים שאותם הבנתי באינטואיציה מתוך ניתוח שירתו, והמחקר של קלדרון אושש אותם בעבורי. ולמדתי דברים שכלל לא ידעתי.

בניתוח הספרותי של שיריו, נגע קלדרון בשירים שאף אני עסקתי בהם. שמחתי לקרוא ניתוחים שלו המאוששים ניתוחים שלי, שמחתי לא פחות מניתוחים שלו שפתחו לי צוהר לרובד נוסף של שיר ושמחתי גם לפגוש ניתוחים שונים משלי, כי זו משמעותה של שירה גדולה – מרגע כתיבתה היא עוברת לאחריות הקורא, וניצוץ המפגש בין הקורא והכותב יוצר אותה מחדש. אך טבעי ששני קוראים המתעמקים בשיר, מזוויות שונות, מוצאים בו דברים אחרים.

בספרו, הפנה נסים קלדרון את הקורא, בהערת שוליים, למאמר שכתבתי בטור זה לפני למעלה מעשור, ובו ניתחתי את שירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג". במאמר, "צופן אריאל" שמו, הצעתי לראות בשיר דיאלוג עם שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" ("האמנם"). דומני שבאותו מאמר הוכחתי את התזה. מכל מקום, היום הניתוח הזה מקובל כאקסיומה.

קריאת הביוגרפיה, הביאה אותי לידי תובנה חדשה על השיר. תובנה שאינה מופיעה בספר, אך נובעת מהעמקת היכרותי עם אריאל בעקבות קריאת הספר. תובנה שאינה סותרת את הבנתי את השיר עד כה, אלא חושפת שכבת קרקע, המעניקה לו משמעות נוספת.

תובנה הנותנת מענה לשתי שאלות הנוגעות לשיר. האחד הוא מיהי "ילדתי שלי", שאותה מזהיר מאיר אריאל לבל תצא לשדה המוזהב, לבל תתפתה למקסמי השווא?

כך כתבתי ב"צופן אריאל": "לאה גולדברג כותבת כנערה תמה השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו 'לב נודד אל מבוע, אל שלחייך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים' (התכתבות עם שיר השירים), אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר.

'את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות,' כותבת גולדברג, ואריאל משיב לה: 'ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב.' לאה גולדברג הולכת 'כהלך התם' ושרה על ימים שיבואו 'בסליחה ובחסד' ואריאל מזהיר מפני ה'כזב' וה'אכזב'. היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני 'הוא יקסום לך אלף גוון.' היא שרה על 'שלפי – שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם' והוא מזהיר מפני שריטת הלב 'רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ.' היא נפעמת מהשמש הנראית 'בראי השלולית הזהוב' והוא מזהיר מפני קסם הזהב 'הוא ימכור לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום לבו אוון.' היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים 'הוא יביא לך מטר רץ.' היא רוצה ללכת 'כהלך התם' שהרי 'פשוטים הדברים... ומותר בם לנגוע.' הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת 'הוא ימכור לך מרחב... הוא ימכור אם ואב.'

האם כתב אריאל את השיר לנערה ספציפית, אותה דימה למשוררת השרה את 'את תלכי לבדך'?"

את השאלה הזאת השארתי פתוחה.

ושאלה נוספת: מה פירוש "צל עלי בננה", בפסוק "פרדס חנה כרכור צל עלי בננה." פרדס חנה וכרכור זה ברור. זאת תבנית נוף מולדתו של מאיר אריאל, בן קיבוץ משמרות. זה המקום בו חי ב-44 השנים הראשונות לחייו, ושוב – בשנה האחרונה של חייו בפרדס חנה. אבל מה זה "צל עלי בננה"?

פעמים רבות סיפר יואב קוטנר שכאשר הוא הפנה את השאלה למאיר אריאל, הפנה אותו אריאל חזרה ל"הוא ייתן לך רעננה... פרדס חנה... צל עלי בננה."

"מה אתה שומע בסוף כל שורה?" הוא שאל את קוטנר והשיב בעצמו: "נה."

קוטנר מספר שהוא ליווה את התשובה בתנועת אצבע מגונה, ואמר: "נה. זה מה שהוא ייתן לה."

התשובה הזו של מאיר אריאל היא ברובד "הליצן המשתומם", אך הליצן המשתומם נוהג לכסות על רובד עמוק יותר, ליצני פחות.

את הרובד הזה אנסה להציע מתוך רעיון שעלה בי עם קריאת הביוגרפיה, והוא מעניק משמעות נוספת לשיר כולו.

בספר, מתוארים משברים רבים ועמוקים שחווה מאיר אריאל; דיכאונות, בריחות, הרס עצמי. על אחד המשברים הקשים ביותר, אולי הקשה מכולם, סיפרה אשתו, תרצה אריאל:

"מאיר יצא למילואים וחזר מחופף לגמרי. זה לא היה אותו מאיר, הוא ירד מהפסים. אני לא ידעתי על המשבר הזה שמתגבש בו, תמיד הוא היה מסוגר עם הכתיבה שלו, ואני עצמי הייתי שקועה בלחפש את עצמי ולחפור בעלבונות שלי. בדיעבד, אני יודעת שהוא היה שקוע אז ברומן, שאסור היה שיתרחש. הוא בא ואמר לי, 'תרצה, בואי נפסיק את ההצגה. אני לא אוהב אותך ואת לא אהבת אותי אף פעם.' לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתי מוכנה לקבל את הכול ולא הצהרה כזו. אמרתי לו 'אין לי מושג על מה אתה מדבר, אתה צריך ללכת לראות בעל מקצוע, אבל מהר כי אני בהריון.' למרות שמאיר לא מאמין בפסיכולוגים, שיכנעתי אותו שיילך. אמרתי לו, 'יש לנו שני ילדים, הם עברו מספיק. אני הייתי בשנת חופש, אתה היית בשנת חופש, הילד הבא בדרך.' הוא התרצה והלך לפסיכולוג. אחרי כמה פגישות הפסיכולוג הזמין אותי ואמר לי שמאיר במצב נפשי קשה, ולא ברור מה הגורמים ואיך יוצאים מזה, וזה לא הזמן להוסיף ילד למשפחה. ולמרות שרציתי את הילד ורציתי את מאיר, חזרתי הביתה נסערת, כמו שאני יודעת להיות, ואמרתי לו שחשבתי על הנושא, ואם הוא מתכוון אחרי הכול גם לאבד את השפיות ולהיהפך לי לבננה, אני לוקחת תיק ומסתלקת. זה היה לילה עם הרבה צעקות והרבה דמעות והרבה דיבורים קשים. לא עברו כמה ימים והוא התעשת. ירד מכל השיגעון וחזרנו לתפקד. רק כעבור שנים הוא הודה לי שה'בננה' שלי ניערה אותו. אז הוא קיבל את ההחלטה שהוא לא עוזב אותי לעולם."

בום!!! היכתה התובנה בראשי. אאוריקה! סוף סוף מצאתי את הבננה שחיפשתי כל השנים, הבננה מ"צל עלי בננה." והתובנה הזו פערה באחת תחתית כפולה נוספת בהבנת "שדות גולדברג".

מיהי הנערה שמאיר אריאל שר לה "אל תלכי לבדך בשדה המוזהב"? מיהי "ילדתי שלי" שהוא מזהיר אותה מפני מקסם השווא של השדה המוזהב?

הוא ימכור לך מרחב

השדה המוזהב.

הוא יקסום לך אלף גוון

בחידת מרחקיו

אך בכל מקום ליבו אוון

הוא לעינייך זב כזב

זב אכזב.

...

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

הוא ימכור אם ואב

השדה המוזהב.

ילדתי שלי היא... מאיר אריאל עצמו. הוא שר את השיר לנפשו הסוערת, המפוזרת, מחפשת הריגושים... לנפשו הקרועה, שלכל הכיוונים נפתחת, והתשוקה לכל כיוון אותה הורסת, כפי שכתב ב"נשל הנחש". "רק ליבך הנמרץ נמרט נשרט / ונמחץ" – הוא שר לנפשו. כמו ב"נשל הנחש", גם כאן נפשו הסוערת קרועה בין השאיפה לבית, לשורשים, לנוף ילדות, למשפחה, לאישה, לילדים, לבין השאיפה אל המרחב, אל ההרפתקה, אל הסערה, אל השדה המוזהב.

לב נודד אל מבוע,

אל שלחייך – פרדס רימונים

כפרים עם נרדים.

ב"שדות גולדברג", עת הוא מתכתב עם שירה של לאה גולדברג, הוא מזהיר את נפשו הסוערת מפני יצר ההרס שבהיקסמות מפיתויי הכזב של השדה המוזהב. כי הקסם הזה עלול למכור את אבהותו, את אימהותה של אשתו ואם ילדיו, "הוא ימכור אם ואב." בסופו של דבר, הקסם הזה עלול להפוך אותו ל... בננה. הוא בוחר בעוגנים של החיים – בבית, במשפחה, באישה, בקיבוץ, בנוף הילדות, ב"פרדס חנה כרכור", המגוננים עליו ומעניקים לו צל עלים השומר עליו מפני "הבננה" שבתוכו. התובנה הזו פירשה לי שורה נוספת בשיר, שאותה התקשיתי לפענח עד כה.

כל השיר הוא בגוף שני, הוא פונה אל "ילדתי שלי" ופתאום, ללא כל הקשר, הוא שתל רמז בשורה אחת המופיעה בגוף ראשון: "לא, אינני הולך בשדה המוזהב."

2. צרור הערות 1.2.17

* הכחשת השואה – ההודעה הנשיאותית של טראמפ ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שבה הוא לא הזכיר את היהודים; יותר מכך – ההתבצרות שלו ושל אנשיו להצדקת ההודעה, כלומר זו לא היתה מעידה של חסר ניסיון ועוד יותר מכך – הנימוק, שלא רק יהודים נרצחו בשואה, היא בדיוק, אבל בדיוק, התגלמות התופעה ההרסנית של הכחשת השואה.

* גזור ושמור – בליץ הטירוף של טראמפ בשבוע וחצי הראשונים שלו בתפקיד, מביאים אותי לידי תחזית נחרצת – אם האיש ישלים את הקדנציה, לא זו בלבד שהוא לא ייבחר לקדנציה שנייה, אלא שהוא גם לא יהיה שוב מועמד המפלגה הרפובליקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר את קוראיי: כותב שורות אלה לא האמין שטראמפ ייבחר למועמד המפלגה הרפובליקאית ובוודאי לא שהוא ייבחר לנשיאות. לכן, אני ממליץ להם לקחת את תחזיותיו בערבון מוגבל.

ואף על פי כן, אני ממליץ – גזור ושמור!

* לפטר לאלתר – על ראש הממשלה לפטר לאלתר את שר החוץ, בעקבות הציוץ הנמהר שיצר משבר ביחסי ישראל-מקסיקו, יחסי ישראל עם הקהילה היהודית במקסיקו, ויחסי הקהילה היהודית במקסיקו עם החברה המקסיקנית. אם ראש הממשלה לא יפטר את שר החוץ הנמהר, הדבר עלול להתפרש, חלילה, כהסכמה שבשתיקה של ראש הממשלה עם שר החוץ המצייץ.

* השמועה של פייגלין – משה פייגלין, מי שכשל בניסיונו העקבי להשתלטות עוינת על הליכוד, בונה עצמו היום כמנהיג אלטרנטיבה של הימין הרדיקלי לימין הישראלי. פייגלין וחוגו הפיצו בימים האחרונים שמועה ("הערכה") כאילו ראש הממשלה הוא שביקש מטראמפ להימנע מהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, מחשש שצעד זה יבעיר את השטח. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב חוגי הימין ברשתות החברתיות. זו הסיבה לכך שנתניהו נזעק להכריז בפתח ישיבת הממשלה על מחויבותו להעברת השגרירות לבירה.

אני מתקשה להאמין שיש אמת בדברים. איזה מקורות מידע פנימיים כל כך יש לפייגלין? אך אם יש ולו שמץ של אמת בדברים, זו חרפה לאומית.

* חכמת העיתוי – החלטתו של ליברמן לאשר בניית 3,000 יחידות דיור ביו"ש היא החלטה נכונה. היא נכונה, כיוון שרובן המכריע של יחידות הדיור הן באזורים שיש לחזק את האחיזה הישראלית בהם. היא נכונה, כיוון שאחרי שנים של האטה, כמעט הקפאה, חשוב לקדם את ההתיישבות.

החלטה נכונה, היא נכונה בכל עת, ובכל זאת, יש חשיבות לעיתוי. לעיתים, החלטה נכונה בעיתוי גרוע גורמת לנזק, גם לעניין עצמו. כזו, למשל, היתה ההכרזה על בנייה ברמות שלמה בירושלים דווקא בעת ביקורו של סגן נשיא ארה"ב ביידן. הרי היה אפשר להמתין שבועיים ולא להביך את האורח ולגרום לנזק מדיני. לכן, חשוב למצוא את העיתוי הנכון לכל החלטה.

ממה מורכבים השיקולים של עיתוי נכון? משיקולים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים. כן, גם שיקולים פוליטיים הם לגיטימיים, לקביעת עיתוי של החלטה נכונה.

ההחלטה על 3,000 יחידות הדיור דווקא ערב העתקתה של עמונה ממקומה הנוכחי, התקבלה בעיתוי לא מקרי. חשוב לממשלה להפגין את מחויבותה להתיישבות, דווקא ביום כזה. חשוב לה, באמצעות החלטה זו, להנמיך את האש, לצמצם התנגדויות. אלה שיקולים לגיטימיים. זו חוכמת העיתוי.

* מלחמת מאסף – ארגון "חותם" החרד"לי פירסם סרטון נמוך, ירוד, עלוב וסקסיסטי, שנועד להפחיד את הבנות הדתיות מפני צה"ל ולהסית אותן לא להתגייס.

זאת תופעה בזויה ונפסדת, אבל אני מעדיף לראות את הצד החיובי שבדבר. זאת מלחמת מאסף נגד המגמה ההולכת ועולה משנה לשנה, של התנדבות יותר ויותר בנות דתיות לשירות בצה"ל, שירות משמעותי ככל הניתן, על אף הפטור שהחוק מעניק להן, וחוסר היכולת של הרבנים והשמרנים לעצור את התופעה. הסרטון העלוב יצליח אולי להשפיע על כמה בנות חלשות וחסרות דעת ועמוד שדרה, אך אני מאמין שהוא רק ידרבן את הטובות והרציניות בין הבנות הדתיות להתגייס יותר.

* חוק הרדיקלים השלובים – "נערות אל תתגייסו לצה"ל" – תחת כותרת זו ב"הארץ", התחברה יעל פלוסר, כוכבת עולה בדבוקת שוקן, לסרטון הבזוי של "חותם", תוך הצהרה ש"ארגון חותם ואני ככל הנראה לא מסכימים על שום דבר, בטח לא על הטון הלאומני בו נחתם הסרטון" בלה בלה בלה, אבל... וכאן אנו נתקלים כרגיל בחוק הרדיקלים השלובים. תמיד הפנאטיות מתחברת; במקרה הזה הפנאטיות החרד"לית יחד עם הפנאטיות הפמיניסטית. המסר הפמיניסטי של פלוסר המסית נערות (לאו דווקא דתיות) לא להתגייס לצה"ל המוצג כארגון להטרדות מיניות, הוא המסר הגלוי.

המסר הסמוי הוא התנגדות מהותית לצה"ל, בשל היותו הגוף המגן על קיומה של המדינה שאותה היא מתעבת כל כך. 

רמזים לכך מופיעים בפשקוויל: "נשאיר למועד אחר את השאלה אם בנים צריכים להתגייס לצבא החובה הזה... צבא לא משנה רק את החיילות... הוא משנה גם את הגברים. גבר סביר לחלוטין שנכנס לצבא בגיל 18 ונשאר שם עד גיל 30 מצוי בסכנה להפוך לעיוור משכרון כוח."

ובפשקוויל שהיא כתבה לאחר פיגוע הדריסה בירושלים, סביב הוויכוח הציבורי האם החיילים ברחו, היא הטיפה עקרונית לבריחה ואף לבגידה. "אלה ואלה משחקים לתוך אותה תבנית: אסור לברוח, ואם ברחו זה אסון. אבל אני לא הייתי פוסלת את העובדה שזה בדיוק מה שהם עשו. ברחו ובגדו. שהם סירבו לגלם בגופם את הנכונות התמידית למות למען המולדת. ובאמת, המשמעות של הסירוב הפיזי להקריב את החיים בשביל אידיאל שאף אחד כבר לא יודע מה הוא, היא סיבה אמתית לדאגה עבור אלה שמתכוונים להמשיך להשליט משטר לא דמוקרטי על שישה וחצי מיליון פלסטינים בין הירדן והים... צריך להכיר במשמעות הגדולה שיש  בסירוב למות עבור המטרה הזאת, ואולי גם לסירוב להמית למענה."

החיבור בין הפנאטים של ארגון "חותם" לבין הפנאטית השמאל-רדיקלית יעל פלוסר, ממש אינו מפתיע.

* החלום הרטוב של גדעון לוי – "היום שבו יידע הרוב שהוא נאלץ לשלם בעבור ההתנחלויות, יהיה היום של תחילת קצן. היום שבו הנזק יוצג כנזק ישיר, באמצעות נידוי וסנקציות כלכליות, יהיה יום ההתפכחות. לכן החרם והסנקציות כה חיוניים לישראל... חישבו מה יקרה כשידובר בסנקציות של ממש, שכל ישראלי ירגיש בהן היטב. מה יקרה כשנמלי התעופה שארל דה גול, קנדי והיתרו יהיו סגורים לישראלים ללא אשרה, ואיקאה, ZARA ומקדונלדס יסגרו את סניפיהן. מה יקרה כשיונדאי וקאיה לא יימכרו בישראל."

חלומו הרטוב של גדעון לוי, מבוסס על האמונה האנטישמית של "הכה את היהודי בכיס," והשאיפה האנטישמית לשבור את היהודי באמצעות פגיעה בכיסו. כזכור, זה מעולם לא הסתיים בכיס.

* המטרה האמיתית – בשני גיליונות רצופים של השוקנתון כתבו מבריחת השב"חים אילנה המרמן והתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פשקווילֵי תמיכה ב-BDS וקריאה בוגדנית לחרם על מדינתם.

היטיב לתאר את משמעות ה-BDS ח"כ חיליק בר (המחנ"צ), בנאום שנשא השבוע בפרלמנט האירופי:

"ה-BDS איננה תנועת מחאה כנגד ישראל. התנועה הזו פונה בתחכום לצעירים רבים, חלקם אנשים טובים, עם סיסמאות על צדק, שלום ואהבה. אך זו דרך מתוחכמת להסתיר את המטרה האמתית: השמדת והרס מדינת ישראל, וקיום מסע דה לגיטימציה כנגד זכותה של ישראל להתקיים."

לוי והמרמן אינם חלק מן הצעירים שנפלו בפיתיון המתוחכם. הם בין הגרועים במניחי הפיתיון. הם אינם תמימים. הם יודעים בדיוק מה מהותה ומה מטרתה של ה-BDS. הרי זו בדיוק גם מטרתם.

* רדיפת שופט – "הארץ" מקיים מסע רדיפה מקרתיסטי נגד שופט בית המשפט העליון נועם סולברג, מיום כניסתו לתפקיד, בשל מקום מגוריו. הוא "השופט המתנחל". השבוע עשה זאת בארסיות אורי משגב, בפשקוויל נאצה, שאינו רק בזיון בית המשפט העליון, אלא רדיפה אישית של שופט.

העילה התורנית הייתה העובדה שסולברג היה בדעת מיעוט שקיבלה את עמדת המשטרה שאין לשחרר את גופת המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בכפר חורה.

אני מצדד בפסיקת הרוב ולא בעמדתו של סולברג, אך עמדתו של סולברג לגיטימית לחלוטין. הניסיון של דבוקת שוקן לסתום פיות של שופטים, ולהפחיד מפני עמדת מיעוט בהרכב משפטי, הוא מעשה נואל.

* רדיפת עיתונאי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל רדיפה נגד הפרשן של ערוץ 10 לענייני ערבים צבי יחזקאלי. יחזקאלי אינו לגיטימי ואינו יכול להיות פרשן לענייני ערבים כיוון שהוא אינו אתאיסט. בתור שכזה "הוא מיסיונר. חיוני להילחם בו."

בשבוע שעבר השוויתי בין אלפר לז'דאנוב, קומיסר התרבות של סטלין. אני שוקל לבקש סליחה מז'דאנוב.

* ליברטיאניות – "כל אחד ידאג לעצמו ואלוהים ידאג לכולנו," אמר הפיל כשהוא רוקד בין הצפרדעים (אימרה בריטית מהמאה ה-18).

* תהילת עולם – שאלתי את בתי בת העשר אם היא יודעת מי זאת ריטה. היא השיבה: "זמרת יְשָׁנָה". כך חולפת לה תהילת עולם.

* ביד הלשון: תקליט – לפני למעלה משנתיים, הקדשתי את הפינה לנושא שאותו הגדרתי "קומפקט דיסק בעברית". וזו היתה לשון הפינה:

איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?

המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדיין בלע"ז – דיסק.

הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ לחיינו, אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום בעיקר פריט לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, שבהן מוקלט מידע מוסיקלי. הן משמשות לאותה מטרה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן לדיסק.

עד כאן פינתי מאז. מסתבר שקלעתי לדעת גדולים. ומי לנו גדול בעברית כאבשלום קור, שמתנגד להגדרה "אלבום".

וכך הוא מציע: "אלבום היא בריחה של עורכי המוסיקה, שלא רציתי שיגידו דיסק. תקליטור – הם לא רצו. אלבום היא מילה בינלאומית. באקדמיה, כשנתנו את השם תקליטור, היה מי שאמר: צריך לקרוא לזה תקליט, כי מעכשיו כך נראֶה תקליט. פעם תקליט נראָה כך והיום תקליט נראֶה כך. זה כמו 'לחייג', אף על פי שאין חוגה. פעם חייגו בחיוג והיום מחייגים בהקשה. אני בעד תקליט."

3. עמונה – זה היה יכול להיגמר אחרת

מראות העימותים בעמונה קשים וכואבים. ומה שקשה וכואב במיוחד, הוא שהם מיותרים. ניתן היה לפתור את הבעייה בדרך אחרת, הרבה יותר מוקדם. מזמן ניתן היה להגיע לפתרון בהסכמה, שבו היתה מוקמת עמונה כפולה ומכופלת, מוסדרת וחוקית, באתר אחר על גב ההר, לא רחוק מהמיקום הקיים. ניתן היה למנוע את הפינוי והמראות שהתלוו אליו, אילו המתיישבים היו פועלים באחריות, ובעיקר – אלמלא פוליטיקאים פופוליסטיים עשו עליהם סיבוב והשלו אותם שניתן להימנע מביצוע פסיקת בית המשפט העליון.

אי אפשר להימנע מביצוע פסק הדין, כיוון שישראל היא מדינת חוק. אם ישראל לא תהיה מדינת חוק, אם היא תיגרר לאנרכיה, היא פשוט לא תהיה.

יש המטפטפים את הנראטיב, לפיו אפשר לצפצף על פסיקת בג"ץ, כיוון שפסיקתו היא פסיקה פוליטית של מיעוט שמאלני ששולט בו, ושבג"ץ הוא אוייב ההתיישבות ביו"ש. עובדה – הוא פסק נגד עמונה.

הנראטיב הזה מבטא "עובדות אלטרנטיביות", משוללות יסוד. בית המשפט אינו נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון ופסיקתו בסוגיית עמונה אינה פוליטית ואינה אקטיביסטית.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי בהתערבות מיותרת של בית המשפט העליון בסוגיות מדיניות ופוליטיות, שראוי היה להימנע מהתערבותו בהם. אולם בנושא ההתיישבות ביש"ע בית המשפט העליון מעולם לא נהג באקטיביזם. ההיפך הוא הנכון. במשך כמעט 50 שנה מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג"ץ, ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא קיבל את העמדה הזאת. בית המשפט העליון מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל – נושא שהיה ונשאר בסמכותן של ממשלות ישראל. כאשר מאמרי המערכת של "הארץ" תוקפים את בית המשפט העליון ומגדירים אותו כ"משת"פ של הכיבוש" וכ"מכשיר ההתנחלויות" – לשיטתם הם צודקים, לבטח יותר מאלה שטוענים שבית המשפט העליון הוא נגד ההתיישבות.

 רוצים הוכחה? לא הוכחה אחת בידי, גם לא שתיים. יש 700,000 הוכחות לטענתי. 700,000 ישראלים החיים מעבר ל"קו הירוק", הם ההוכחה הניצחת שבית המשפט העליון מעולם לא פסק שההתיישבות בלתי חוקית. לא בכדי הכללתי במספר זה גם את התושבים היהודים בשכונות הירושלמיות שמעבר ל"קו הירוק", אף שירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, כיוון שהטוענים נגד חוקיות ההתיישבות טוענים גם נגד חוקיות הסיפוח.

 אם כן, במה בית המשפט העליון התערב? בהתיישבות על קרקע פרטית. כלומר, בית המשפט אינו מתערב במדיניות ההתיישבות, כי היא באחריות הממשלה. אולם בית המשפט מגן על הפרט וזכויותיו מפני פגיעת הרשות. בית המשפט מגן על הפרט, שנגרם לו עוול בידי הרשות. בדיוק לשם כך הוא קיים. התיישבות על קרקע פרטית של אדם, היא בלתי חוקית ומנוגדת לצדק, ובדין – בית המשפט פסק נגדה.

ממשלת ישראל בראשות בגין קיבלה ב-1979, החלטה היסטורית שקבעה את אופי ההתיישבות ביהודה ושומרון: לא תהיה התיישבות על אדמות פרטיות, אלא רק על אדמות מדינה. יש ביהודה ושומרון מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן להקים בהם יישובים רבים ורחבים, בהתאם למדיניות הממשלות. אין כל סיבה וכל הצדקה להתיישב על קרקע פרטית. זאת המדיניות הראויה, לא רק כיוון שהיא המדיניות החוקית, אלא כי זה הצדק הטבעי.

 אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלות על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית – ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

את הטעות של התיישבות על קרקע פרטית בעמונה ניתן היה לתקן בהסכמה, באופן שייטיב עם המתיישבים, עם רעיון ההתיישבות ועם החברה הישראלית כולה. רק דבר אחד חסר כדי להגיע לכך: אחריות.

* * *

אלי מייזליש

בג"ץ טיפש

לו הייתי תושב עמונה ומתנגד בכוח לפינוי ועצר שוטר בידיים שלי ונעצר בשל כך, הייתי אומר לשופט: "מה תעשה לי? האם אני נראה לך גנב? שודד? גזלן? ממי גנבתי? ממי שדדתי? את מי גזלתי? את מי רימיתי?" ואם השוטר יאמר לי: "הפרת צו בג"ץ," אומר לו כי הבג"ץ טיפש לכן גם אתה רוצה להיות טיפש? הרי כבר מחר בבוקר, כשהשוטרים יתפנו לעריהם לתפוס את הגנבים האמיתיים שפורצים באישון ליל לבית שליו ושקט אך ורק כדי לגנוב כסף לקנות סמים, את אלה כבר עצרתם? כולם כלואים כבר? או שאלפי פושעים מסתובבים עם חליפות חופשי-חופשי ושותים קפה הפוך בהילטון ובשרתון, אז מה לכם לבא לגבעות טרשים לעיר לא לכם ולעשות מעשה טיפשי כזה? האם אתם יכולים לפנות את 200 ההתנחלויות הקיימות? תוכלו לפנות למשל את עפרה? האם היא חוקית? האם אפרת על 5000 תושביה חוקית? האם פתח-תקווה חוקית, או שרימו את השייח' של השבט אבו-קישק או אפנדי אחר, ואפילו ששילמו לו עשרות אלפי פרנקים?

[טעות. לא קנו את האדמות מאבו-קישק אלא מקסאר וטאיאן. – אב"ע].

אני בספק אם שופטי בג"ץ אלה אכלו באותו יום מנה פאלאפל בצהריים כמו עשרות אלפי אנשים רעבים. אני בטוח שהם אכלו או סטייק או דג וכוס יין וכרסם דשן. מתי הייתה מרים נאור בפעם האחרונה בשוק מחנה יודה קונה עשר פיתות ב"תשע" [יללה עשר בתשע יללה]. אני בספק אם היא בעשרים השנים האחרונות לקחה אוהל סיירים לשכב על סלע בשומרון ולראות כוכבים ממעל בשמיים. ותאמר לי כבודה וכבודם של שני האחרים, לפי איזה סעיף ובאיזה ספר חוקים ומי חיבר אותו והיכן הוא הודפס הספר – היא והם הוציאו פסק דין? כולל הבג"ץ מאפרת לפני חצי שנה. או ששופט אחר בשם יהושע בן-נון כבר חילק את הארץ לשבטי ישראל, והרי לפי דין סיקריקין קרקע ישראלית אינה נגזלת אינה נגנבת ואינה נשדדת וזו לעולם מאז קרקע ישראלית מאז הפכו השבטים לעם כנאמר מאות פעמים בתנ"ך: עם ישראל.

זה מעשה נואל הסותר כל היגיון. ונעשה בידי בג"ץ אך ורק בשל "מה ייאמר בגת" ותו לא. ולא בשל מעשה לא חוקי.

* * *

אלוני זמורה

בני עמונה: הרי הגליל היפים והשוממים

 מחכים לכם!

זו הפעם הראשונה שליבי שלם עם הפינוי הזה. המשפחות בעמונה משמשות כלי משחק בידי פוליטיקאים ציניים ואכזריים. התושבים קיבלו הצעות דה-לוקס מהמדינה על מנת להישמע לחוקי המדינה. הם לא נענו ובטוחים כי בורא עולם ציווה עליהם לא לפנות את אדמת הקודש.

כלי התקשורת משחקים לידי המפונים, בשמחה ובששון, מבקשים מהכתבים להגיש את המיקרופון לילדים הקטנים, על מנת שישמעו את בכיים וצעקותיהם, והמראיינת מגיעה לסיפוקה ודורשת מהכתב להמשיך להשמיע את בכי הילדים.

אסור שילדים יהיו כלי משחק! הסבתות והאימהות יכלו לקחת את הילדים לתל-אביב ולבני-ברק ולהשאיר את ההורים למחות. כי בסופו של דבר המשטרה תיאלץ לפנות את הגבעה.

גם ידיהם של אנשי ונשות השמאל הקיצוני אינן נקיות. הם אלו שהגישו את התביעות המשפטיות לבתי המשפט. התושבים יכלו להגיע להסכמה עם בעלי הקרקע.

אנשי עמונה מתחו את החבל עד שהוא נקרע וחבל. יפה היו עושים התושבים, אם באופן הפגנתי, היו מפנים את הישוב לילה לפני שהמשטרה הגיעה. הקדוש ברוך הוא היה גם הוא מברך אותם על כך...

תמונות קשות, בהן רואים שוטרים יהודים גוררים נשים וילדים יהודיים משמנות היטב את גלי האנטישמיות. אני שוב מציע לתושבי עמונה לעשות מעשה ציוני וליישב את הגליל. ליבי דואב שהגענו למצבים כאלו.

* * *

לפרופ' מלכה מרגלית היקרה

ברכות לזכייתך בפרס ישראל לחקר החינוך

על תרומתך לחקר החינוך המיוחד ותחום ליקויי הלמידה והובלת שינויים תפיסתיים ומערכתיים בתחומים אלו בחינוך בישראל

מאחלים לך מוקירייך חברייך וידידייך

* * *

איליה בר-זאב

בעקבות הזמן השרוף

שופן – פרלוד מס. 2 בלה מינור, איטי –         Lento

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁקְטוּ הַחֲפִירוֹת וְעָלְתָה

בִּתָּהּ שֶׁל צִירִיל*

מֵהַבּוֹר,

מְדַדָּה אֶל הָרוּחַ הַחֲמִישִׁית,

אֶל לְשׁוֹן

הָאֵשׁ,

וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

צְלִילֵי הַמַּגָּף צָלְבוּ כְּסַנְדָּל מְסֻמָּר –

וְלֹא הָיָה יוֹם שְׁמִינִי.

* בִּתָּהּ של ציריל (וולפנהאוט) נרצחה יחד עם כל המשפחה בשנת 1942 ע"י הנאצים ועוזריהם בבלזץ בהיותה בת שנה וללא שֵׁם. בבלזץ נרצחו קרוב לחצי מיליון יהודים (ואחרים). שיטות רצח שהתייעלו אח"כ באושוויץ. (ע"פ דפי עד באתר "יד ושם").

פרלוד מס. 8 – בפה דיאז מינור – מאוד נרגש, Molto agitato

וְשׁוּב מַסָּע בְּחֶשְׁכַת עֵמֶק הַפְּגָרִים מִתַּחַת

לַעֲצֵי הַיַּעַר.

אַוּשְׁוִויץ-בִּירְקֵנָאוּ,

טְרֶבְּלִינְקָה,

דִּמְמַת צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר בְבֶרְגֶן בֶּלְזֶן –

רוּחוֹת עִוְעִים, אָבָק

בָּרוּחַ הַכֵּהָה.

יְלָדִים מְשַׂחֲקִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים אֶל שָׁמַיִם

שֶׁל אֲחֵרִים.

בּוֹר וְעוֹד בּוֹר, גַּיְא וְעוֹד גַּיְא –

פִּרְחֵי בַּר בַּאֵפֶר.

הַבָּאִים בַּשַּׁעַר יֶחְווּ אֶת יְפִי אֲרִיחֵי הַנּוֹי בַּדֶּרֶךְ

אֶל בַּלְהוֹת הַבֶּלַע.

פרלוד מס.  9 – במי מז'ור, איטי ורחב, Largo

בְּמֵאָה קוֹדֶמֶת רַכָּבוֹת הֶעֱלוּ עָשָׁן –

אַהֲבוֹת, פְּרֵדוֹת, נִפְנוּף

מִטְפַּחַת.

רַכָּבוֹת מִתְרַחֲקוֹת תָּמִיד מוֹלִידוֹת בְּדִידוּת חֲדָשָׁה –

סֶרֶט מִלְחָמָה יָשָׁן.

הָיוּ עוֹד רַכָּבוֹת וְלֹא רָחוֹק מִשָּׁם. קֹר הַחֹרֶף,

שְׁרִיקוֹת צוֹרְמוֹת,

רַעַד אַדְנֵי מְסִלּוֹת הַבַּרְזֶל.

* * *

ד"ר ארנה גולן

לפעמים המציאות גם מתקנת את מה שלא עלה יפה

על סיפרה של אורה רענן

"בשפתיי סיפרתי", סיפורים

הוצאת "אדר", תל אביב, 2016, 185 עמ'.

על העטיפה האחורית מקפידה המחברת לציין, כי "כל המסופר בסיפורים אינו פרי דמיוני, אלא שאוב מן המציאות שאותה חוויתי, בין אם בעוגמת-מה ובין אם בהשתאות ובשעשוע." ובהקדמה היא אפילו מטעימה:  "אבל באמת, הכול אמת!"

ואם כך, על שום מה קרויים הקטעים המכונסים בספר בשם "סיפורים"? והרי מקובל לחשוב שסיפורת היא בגדר "בידיון" (fiction), שהרי המציאות עצמה שוטפת ללא סדר ואירגון, יש בה מקריות או חוקיות הנעלמת מן העין, נסתר, ומעבר להבנתנו, ואילו הסיפורת היא תוצר של אירגון מהודק ומחושב, רווי משמעות, הנוטל מן המציאות אך משמיט, מוסיף, משלב פרקי בדיון או אף בודה את הסיפור מעיקרו ו"מבשל תבשיל" ראוי.

האומנם? ובכן, אף שאורה רענן מצטנעת  ומצהירה כי נושאי סיפוריה "אינם  נמצאים ברומו של עולם" ואף אינם "הרי גורל" – כביכול זה תנאי יסוד לסיפור – מתברר לקורא שאכן לפניו "סיפורים". ניתן להבחין בהם באירגון ספרותי ברור ואף הבחירה של האירועים וסידרם אינה מקרית, אלא ניתן להבחין בה בקווים אופייניים, שנקבעו על פי תפיסת עולם מעניינת (ואפשר לציין זאת כבר כאן, שהיא שוחרת טוב ומחפשת אחר הטוב!) שהנחתה גם את ההכרעה מה ייכנס בתוכם ומה לא, ועשתה אותם לסיפורים של ממש. 

בראש וראשונה ניתן להבחין כי הסיפורים מושכי הלב שבספר, רובם ככולם עוסקים באירועים שבהם התקיים מפגש של המחברת עם העולם שמחוץ למשפחה ולזוגיות, וכל נגיעה בעולם הפרטי, האישי והמשפחתי, נעשית אך לצורך הבהרת הרקע לעניינים אחרים לכאורה (כמו חיפוש הבית שאבא בנה בתל אביב) או כביטוי לחוב של כבוד והערכה עמוקה (כמו למחותנים מצד הבעל הראשון, הנקראים סבתא חווה וסבא פרץ) ואשר יש בהם גם כדי לתרום להבנת המציאות הישראלית לפני עשרות שנים.

המפגש עם העולם אף הוא מתוחם בתחומים מעניינים, רבים מהם באירועים שחוותה עם בעלה, מרדכי רענן ז"ל, שבכינוי החיבה שלו "נני" היא מקדישה את הספר לזיכרו, כמו היו הסיפורים בגדר מפגש מחודש עימו,  כמילותיו של ר' יהודה הלוי, "לקראתי מצאתיך."

רבות מן החוויות נחוו במסעותיהם בעולם, שכן רענן יסד הוצאת ספרים שהוציאה אלבומים מתחומי תרבות ודתות, ורבות מן הנסיעות, כולל מפגש עם האפיפיור, היו בענייני ההוצאה ובמיוחד בעניין האלבום המפואר והמדעי "בעקבות ישו".

בצד המפגשים הללו מתוארות גם חוויות שחוותה  לבדה אם בטיולים בעולם ואם במפגשים ובהתנסויות בארץ, וניכר בהן יחס מיוחד לילדוּת הירושלמית, לשורשים המשפחתיים והציוניים, עם עניין רב בגילויים של קיום יהודי בארצות אחרות, ואף באמנות בכלל ובמקומות זרים ובאנשים מעולם אחר. כל אלה מסופרים בעברית משובחת ותיקנית , אך עם זאת הלשון קריאה ומזמינה ואינה מכבידה, כיאה למחברת, שהיא מומחית ללשון העברית ואף ריכזה את הקורס לבלשנות באוניברסיטה הפתוחה במשך שנים.

מאפיין נוסף הוא האירוניה העצמית הקלה שמתוך צניעות, ובמקביל ניכרת גישה סלחנית כלפי הזולת, גישה שאינה נוטרת, מלאת סקרנות וזיכרון טוב, ואפילו כאשר מקשים עליה היא מחפשת את הטוב (כמו בלימודי התואר השני, כאשר לאחר השלמתו, פתאום דורש ראש  החוג לספרות לימודי שפה שנייה, אבל היא מדגישה ואף מפרטת כיצד בכל זאת עזר לה אחד המרצים בלימודי היידיש).

היא גם קשוחה עם עצמה, מרסנת ביטויים של מבע ריגשי, נוטה למסור עובדות ונזהרת שלא להשתפך על הנייר ולא לתת ביטוי "פתטי" לצער ולכאב.  אך מתברר, שדווקא בכך לא פעם כוחם של הסיפורים ,אפילו כשהיא עצמה חושבת שלא די במה שסיפרה ומוסיפה כמתנצלת, "וזהו כל הסיפור" (52) או כשהיא מתארת מעין חוויה כמו מיסטית ומוסיפה: "מוזר, אבל זו עובדה" (134). הריסון הזה ניכר בכל, אם בהשלמה עם מה שקיבלה מלידתה, למשל (52), אם בהעדר גאווה על פרסום שיר שלה בעתון ילדים בילדותה (51) ואם אפילו בתיאור העובדתי של מיפגש בעלה עם האפיפיור (40).

תופעה מעניינת במיוחד היא שרבים מן הסיפורים הם, בעומקם, "סיפורי תיקון". לא מדובר באיזה תיקון ענק של סידרי עולם. לא ולא. אלא זה הוא, לכאורה, תיקון "קטן", פרטי ואנושי, שבין בני אדם ובמעשה קטן שבא לתקן את שפעם, לעתים אף לפני שנים רבות, התקלקל או לא נעשה נכון וטוב, ובהחלט לא בגלל רצון רע או כוונת זדון. עתה מגיעה ההזדמנות, ההבנה או ההרגשה או אפילו מקרה כלשהו, והעניין זוכה לתיקונו, לעשייתו או השלמתו באופן הראוי, הנכון והטוב. כך גם מתבהרת השקפת העולם המונחת ביסוד הסיפורים והיא רבת עניין.

כבר  הסיפור הראשון על הטיול במרוקו, שראשיתו בזלזול בקברי הצדיקים ובאמונה בהם ובמסורות העממיות למיניהן, סופו מעיד על תפיסת העולם: מתגלה בו לפתע הזדהות וזהות  כלל יהודית ותפילה של חילוניים מתוך מחוות כבוד לדורות הקודמים.

כך בסיפור השני, על המורה "אסתר חננית" – רק דרך אגב נזכר שהיא אימה של נורית זרחי – שהעניקה כה הרבה לתלמידתה אורה, וזו נזכרה בה מדי פעם אבל לא עשתה מעשה וכך החמיצה פגישה עימה. אולם בכל זאת היה "תיקון" כלשהו בביקור מלא הכרת התודה אצל בנותיה ב"שבעה".

בסיפור "מתנה של חורף", לעומת זאת, כבר תלמידתה של אורה עצמה מקיימת את "התיקון", כשהיא מוצאת אותה לאחר שנים ומודה לה על שמנעה בשעתה את ירידת משפחתה מן הארץ. "תיקון" מתקיים אפילו ביחסה של המחברת לחתולים, בעקבות מעשהו של החתול שגירש את העכברוש המבהיל מחלונה בלילה. (22).

 האדם נבחן, כך משתמע, בכל מימדי קיומו וגם דבר פעוט לכאורה מהווה שינוי משמעותי בתפיסת העולם. נכון, לעתים כוונות טובות עולות בתוהו, כמו בהכנת הבלינצעס הממולאים בדג למחותנים החדשים שאינם אוכלים מאכל זה (25), אבל כוונות טובות היו. נכון, אין אלה מעשים חורצי גורל, אבל אלה יסודות מוסריים ואנושיים, כמו שלא הבינה בצעירותה את עומק קשריה הנפשיים של אימה עם חברתה מהעיירה, שבאה לביקור מארצות הברית. אבל בסוף, לאחר שנים, מגיעה הפואנטה המתקנת והמובילה להכרה הנכונה כמו ברוב הסיפורים: לא רק פגישה עם בנה של החברה שכבר נפטרה, אלא גם גילוי תמונותיה של אורה עצמה בביתו של הבן, והבנה כי במשך כל השנים נשמרו בין שתי חברות הילדות מהעיירה הקשרים הנפשיים העמוקים. "התיקון", אפוא, אינו רק בחשיפת עובדות לאחר חיפוש כעין בלשי, אלא בחשיפת עולם שלם של משמעות שהחמיצה (39).

סיפור זה אף מדגים כי ברוב הסיפורים קיים יסוד בלשי כלשהו. לרוב נפתחים הסיפורים בזמן עבר דווקא ולא באיזו תעלומה בהווה התובעת פיתרון כמו בתבניות הקלסיות של הסיפור הבלשי. כאן נפתחים רוב הסיפורים דווקא בפרישת הרקע לאירועים המרכזיים, בפרישת אורחות החיים של פעם ובנסיבות חייהן בעבר של הדמויות המרכזיות (כמו, למשל, בסיפור, "היה היה עיתון ילדים"). ובכל זאת, למרות הפירוט, הקורא חש כי משהו עתיד לקרות. ואז אכן בא איזה אירוע מפתיע, מהלך בלתי צפוי או איזה חיטוט פנימי או חיפוש, ואלה מוליכים את העלילה אל הפואנטה, אל שיא שנובע מן העבר. המעניין הוא שכל זאת נמסר תוך הבלטה שקטה של החיוב שבאדם או במעשה, של גדולת הנפש או הכוח הנפשי, ודווקא על רקע של מצוקות וקשיים, עוולות או אבלות. אלא שלא הכאב יובלט, אלא הגילוי החיובי שבמעשה או באדם.

יובלט, למשל, המעשה של אימא, שהיא  נוסעת לניו יורק בקשיים כלכליים עצומים כדי להציל אח אחד מנושהו שהוא בן דוד עשיר, והעוול "מתוקן", אך המעשה החיובי הוא שיובלט ולא העוול (43). וכשרענן, בעלה החולה, מובל באמבולנס לבדיקות בקשיים עצומים ובסבל לא יתואר, לא הכאב הנורא שלה עצמה הוא שיובלט אלא העובדה ש"סיימון ואני", המטפל הזר והיא, בוכים יחדיו כגילוי אנושי החוצה זרות (45). וניכר, המחברת נמנעת ככלל ממבע של רגש משתפך, זועק. הכול נאמר ברמז, באיפוק ואפילו, כאמור, באירוניה עצמית (למשל, על הגרביים, 60).

ומעניין שאפילו בסיפור האחרון, שהוא כבר ממש סיפור בלשי מפותח שעניינו "הסיפור על דודי האבוד", וסופו בכישלון לגלות מה אירע לדוד שחזר לגולה לפני עשרות שנים וכנראה נספה בשואה, אפילו כאן בא תיקון ולו רק בחלום, שבו היא פוגשת בדוד באחד הטיולים וברוב שמחה מטלפנת לאביה, שכבר נפטר מזמן כמובן, ומבשרת שנמצא אחיו האובד, ואז מתעוררת (185). 

אפילו לגבי מלחמת השוורים, שהיא סולדת ממנה, בא לבסוף מעין "תיקון", כשספרדי מעיר לה שהיא זרה ועל כן אינה מבינה שזו למעשה גם אמנות (49). וכך גם החיפוש אחרי הבניין שבנה אביה בשדרות רוטשילד ואשר שנים לא התעניינה בו ועתה קשה למוצאו, ובכל זאת מתרחש  המיפנה, הלא גדול, המוביל לזיהויו.

וכך, עם הקריאה, עולה התחושה שבעולם, יש ודווקא הדברים משתפרים, או שלפחות ניתן לסגור בו מעגלי חיים. הנה הנכד מתגייס ליחידה מובחרת (86), והנה נמצאת דווקא בשוויצריה קופסת קרן קיימת כמו זו שהיתה לה בילדותה (90), הגדת סרייבו נמצאת במקום לא צפוי וגורמת לה אושר (121) או שנמצא פיתרון לחידה שהעסיקה אותה, מי נתן לה בילדותה במתנה את "ספר הבדיחה לילדים" (51), ואפילו הבת שיצאה למסע ולא שמעה בעצת ידידתה של אימה, מינה עפרון, מגלה לבסוף כמה חכמה היתה העצה (96). והכול מתארגן בתבניות בלשיות מתונות ובאיפוק ובצניעות.

וכמובן, מתרחש "תיקון" של ממש בביקור בעיר ההולדת של הוריה, בסלונים, ובייחוד כאשר זקן המטיילים ויליד העיר , קופץ לנהר הקפוא וכך סוגר מעגל כאוב. וגם אם החמיצה את הפרידה מאביה ברגעיו האחרונים, מתרכך רגש ההחמצה בידיעה שנסעה אז לניחום אבלים ולא שיערה מה תחמיץ (125). ניכרת גם הסליחה החבוייה לדלאי-למה, שעימו נפגשה עם בעלה אף שלא ביטא יחס חיובי מפורש לישראל (144). שלא לדבר על "התיקון" בפואבלו אספניול או במוזיאון הספינות בברצלונה, שם היתה עם רענן, ועתה באה שנית לבדה (126).

לציון מיוחד ראוי הסיפור הארוך יחסית ורב העניין "אולגה", המספר על המפגשים בקייב עם בתו של פרץ מרקיש, שאמנית היתה בעצמה, ולאחר מכן עם עלייתה ארצה וסיפור תולדותיה. מאלפת גם העובדה שאשה מיוחדת זו, כאשר חלתה בפרקינסון והתאשפזה בארץ, השלימה עם מחלתה, ואף אורה מוסיפה ואומרת כי "יש להשלים עם מה שלא ניתן לשנותו," ואינה מעלה אפשרות של זעקה.

ואשר לסדר הסיפורים בספר. לפי המחברת אין לחפש איזה עיקרון או שיטה לפיזורם. הם הובאו בסדר מיקרי ותוך עירוב זמנים ודמויות. ייתכן. מכל מקום, עירוב הזמנים בהחלט תורם לעניין בקריאה. אמנם, יש לציין, כי שם הספר הנטול מתהלים, קצת קשה להגייה. אבל השיקול בדבר משמעותו  גברה על שיקולי קריאותו. וכך הובלט כי אכן בלשונה שלה סיפרה, את שאירע לה או לקרוביה, ובראייתה שלה.

גם אם לא עלה בידי לחשוף חוקיות בסדר הסיפורים, לבד מעירוב הזמנים, הרי מכולם יחדיו נבנה מכלול מרתק, מחכים ונעים לקריאה, המציג תפיסת עולם אופטימית על אף הכאבים שבקיום. וכך נושאים קשים וסבוכים נמסרים בצורה אנושית וסלחנית ומתוך צניעות ויחס חם למשפחה, להורים, לשורשים, לארץ ולציונות ("נולדתי ציונית", היא אומרת באחד מסיפוריה) ומתוך כבוד למסורות ולעמדות שונות ומגוונות.

* * *

אריה פרי

[איש מודיעין לשעבר]

משפט אלאור אזריה –

משפט דרייפוס לכל דבר!

שוו בנפשכם לו היה מתקיים משפט צבאי במדינה כלשהי, משפט כנגד חייל בן 19, שוו בנפשכם כי הצבא יחד עם הפרקליטות הצבאית באותה המדינה היו משקיעים כ-20 מיליון שקל במשפט הראווה הזה, מגייסים פרקליט צמרת בצו 8, שר הביטחון והרמטכ"ל היו מכנים את החייל: "חייל שסרח, מתבהם, שייך לכנופיה של אספסוף," והתשקורת היתה מדגישה את היותו מזרחי מרמלה "אוהד בית'ר וחבר של ברוך מרזל".

מה הייתם חושבים אז!?

בוודאי הייתם סבורים כי המדובר בבוגד מהסוג השפל והנאלח ביותר.

והרי לו היה מבקר כאן תייר שאיננו בקיא בענייני הכסת"ח וענייני הנפש – היה וודאי חושב לעצמו כי נקלע כאן למדינה השופטת "פושע מלחמה אשר לכל הפחות אנס, שדד, רצח, ושרף בחייהם אנשים תמימים וצדיקים"!

אלא שלא כך הם פני הדברים.

 לא מדובר כאן בבוגדת ענת קם, לא מדובר כאן במתאסלמת טלי פחימה, לא בבוגד והעבריין אורי בלאו, ובוודאי שאין מדובר כאן באודי אדיב, נחום מנבר, מרקוס קלינברג או ישראל בר.

למרבה הבושה והאבסורד מדובר כאן בחייל אשר ירה במחבל!

מחבל אשר אך לפני רגע ביצע פיגוע דקירה כנגד חייל אחר!

אז לשם מה כל משפט הראווה הזה תשאלו?

ובכן לשם כך יש לרדת לרזולוציות הדקות ביותר של הקשר בין ארגוני הבגידה של השמאל לבין סייעניהם מתוככי מערכת הביטחון ככלל וצה"ל בפרט.

קו ישיר מחבר בין השניים.

קו ישיר מחבר בין החונטה הצבאית והמשפטית אשר הרשיעה את החייל לבין ארגוני הבגידה מהשמאל אשר זו היתה מטרתם מלכתחילה.

על האמת להיאמר – למרבה הביזיון בכירי צה"ל מעדיפים להפקיר כיום את החיילים והקצינים וכל זאת כדי לשמור על 'המוסר' המזוייף הזה שלהם מול ארגוני השמאל ומול האנטישמים בעולם

זו המציאות הקשה ואין בלתה.

והמסקנה עגומה אף יותר – תדע כל אם עבריה כי הפקידה את בניה ובנותיה בידי מפקדים בלתי ראויים בעליל!

מדוע בלתי ראויים?

תיכף תבינו.

כיצד הכול החל?

אנחנו מדברים כאן על ימי הפיגועים הקשים של פורים, ימים גדושים בפיגועי דקירות, דריסות, ירי על כוחותינו, מטעני צד, בקת"בים ואבנים, וכל הבא ליד.

גזרת חברון, עליה מדובר, היא גזרה קשה אשר שבעה פיגועים במשך כל חודשי השנה המדוברת. החיילים ששירתו באיזור תודרכו כי 'ישנו חשש לפיגועים מסוגים שונים כולל חגורות נפץ ומטענים ממולכדים ולכן עליהם להיות בשיא הכוננות והדריכות!'

הסמל אלאור אזריה, אשר שירת כחובש וכלוחם מצטיין בחטיבת כפיר, נקלע גם הוא יחד עם חבריו לסיטואציה דומה – מחבל הגיע לאיזור ודקר חייל אשר שירת עם אלאור באותה הפלוגה.

אלאור אשר תפקידו היה חובש קרבי קם והגיש טיפול לחברו.

באותו הזמן המ"פ תום נעמן, אשר היה אמור לטפל ולנהל את זירת האירוע, העדיף במקום זאת לשוחח בטלפון. המ"פ הזה, במקום לתפקד כמצופה ולנהל את הזירה כמתבקש, הוכיח כי אינו יודע לנהל זירת קרב.

המ"פ הזה לא הרחיק את האנשים מהאירוע!

המ"פ הזה לא ניסה לבודד את הזירה!

המ"פ הזה לא הבין שכל עוד המחבל חי – האירוע לא הסתיים!

יש להדגיש כי המחבל היה לבוש במעיל וזאת אע"פ שהיה מדובר ביום חם!

והרי על כך בדיוק דובר – חגורות נפץ, מטעני צד, רימונים ונשק.

במקום לדאוג לניהול תקין של הזירה, במקום לתפקד כנדרש וכמצופה מקצין קרבי – המ"פ הזה, תום נעמן, אשר היה הקצין הבכיר בשטח – כשל בצורה מבישה ומחפירה!

עקב אי תפקודו של המ"פ נוצרה באיזור אנדרלמוסיה מוחלטת – צוות הרופאים והחובשים מקריית ארבע, כמו גם החיילים, שמו לב כי המחבל זז. החלו קריאות: "הוא זז תעשו משהו."

על כך השיבו חלק מהחיילים כי "אנחנו מחכים שיגיע חבלן..."

אלא שזו בדיוק הבעיה – מה עושים עד שיגיע החבלן?! והרי כאשר מחבל חי עדיין זז בזירת האירוע – משמע שהאירוע עדיין לא הסתיים!

חובה היתה על המ"פ להרחיק את כל האנשים והחיילים מהאיזור!

חובה היתה על המ"פ לבודד את הזירה!

חובה היתה לפעול מהר ובנחישות!

כאמור המ"פ הכושל לא עשה זאת.

יתר על כן – גם הקצונה הבכירה יותר, אשר על אפסותה נדבר מאוחר יותר, העדיפה כלל לא להגיע לזירת ההתרחשות. המדובר על המג"ד דוד שפירא ועל המח"ט בן עזרא.

הם לא היו בשטח!

הם לא ידעו מה התרחש בשטח!

הם העדיפו לקבל דיווחים עמומים מהמ"פ נעמן דרך הטלפון...

אכן דוגמא אישית להתנהלות ולאחריות!

בנוסף לכך, ראוי לציין ולהדגיש כי המ"מ, שהיה אף הוא בזירה, אמר לחייליו: 'תשגיחו על המלוכלך (מחבל בעגה הצבאית) ובמידה והוא יזוז תירו בו!"

וכאן נכנס לתמונה אלאור אזריה – כאשר הגיע אזריה לזירה וכאשר ראה ושמע את כל הקריאות על כך כי 'המחבל זז וכי יש לעשות משהו,' וזאת כאשר רק זה אך לפני רגע ראה כיצד חברו נדקר מאותו מחבל עצמו, כאשר נזכר בכל האזהרות שקיבל יחד עם חבריו על 'מטעני צד, חגורות נפץ, רימונים ונשק,' כאשר נזכר בתדריכים של המג"ד והמח"ט אשר אמרו לחיילים להיות בכוננות ובדריכות – הוא כחייל קרבי העדיף לא לקחת סיכונים מיותרים – שהרי לכל חייל וקצין קרבי ידועה האימרה –  'כאשר יש ספק אין ספק' – ולכן אזריה פעל כחייל קרבי, לקח אחריות וירה בראשו של המחבל!

אלאור פעל נכון וכמצופה מלוחם, ואלאור פעל נכון!

מה היה קורה לו היה מתברר בדיעבד כי המחבל אכן ממולכד?!

מה היה קורה לו היה מתפוצץ והיו הרוגים בקרב האזרחים והחיילים?!

מי היה לוקח אז את 'מחיר הטהרנות' המעוותת והמזוייפת הזו אשר חסה על חיי מחבלים וזאת על חשבון חייהם של חיילי צה"ל ואזרחי המדינה!?

והאם חסרים מקרים דומים מהעבר?

בשנת 90' לוחם הימ"מ צ'רלי שלוש התעורר בביתו שבשכונת בקעה בירושלים וזאת נוכח זעקות וצעקות שבאו מבחוץ. צ'רלי יצא מביתו וירה ברגליו של המחבל אשר כבר חיסל 2 אזרחים.

כבר אז, בימי ראשית האינתיפאדה הראשונה, היתה טהרנות מעוותת אשר במסגרתה אסור היה לחסל מחבלים. כאשר ראה צ'רלי כי 'המחבל מנוטרל' התקרב אליו, ולפתע שלף המחבל סכין מטבח גדולה ודקר את צ'רלי למוות!

צ'רלי שילם בחייו את מחיר הטהרנות המעוותת הזו!

במקרה אחר אך דומה – הגיע השוטר רס"ר סלים ברכאת לזירה פלילית באיזור ת"א בסמוך לבית מעריב, השוטר אשר פצע את העבריינים, סבר לתומו כי 'האירוע הסתיים' ואמר בקשר כי אין צורך בכוחות גיבוי... כאשר התקרב ברכאת לפצוע בכדי לבדוק שאין עליו חגורת נפץ – קם אחד מהם ודקר את ברכאת באבי העורקים!

שוב, ברכאת שילם בחייו את מחיר הניטרול והטהרנות המזוייפת העקומה והמעוותת הזו!

מקרה נוסף – החייל זכרוביץ חשש לירות באיזור עזה, וזאת במהלך התקהלות של 'בלתי מעורבים' בסמוך לכוחות צה"ל, למרות שראה כי מפקדו היה באיזור המסוכן, ולמרות שהיה כאן סיכון ממשי ביחס לשאר כוחות צה"ל – העדיף לא לירות ואף חשש להרחיק את 'הבלתי מעורבים' מהאיזור. בסופו של דבר, עקב ההססנות והחשש של זכרוביץ, הגיע מחבל 'לא מעורב' ופוצץ עצמו בסמוך למפקדו של זכרוביץ!

המפקד נהרג במקום ואחרים נפצעו!

"עד היום זה מייסר אותי," טוען זכרוביץ. "לו הייתי יורה, הכול היה נראה אחרת, ומפקדי היה נשאר בחיים! כאשר אני רואה כיצד פעל אזריה, אני מצדיע לו, הוא עשה את מה שאני חששתי לעשות!"

מפקדו של זכרוביץ' שילם בחייו את מחיר הטהרנות המעוותת בה לקה זכרוביץ!

כאשר יש ספק – אין ספק! ההצלחה תלוייה בדברים הקטנים, וזה בעיקר עניין של טיימינג! רק המעז מנצח ואילו ההססן תמיד ייפגע ויפסיד!

ולכן אלאור פעל נכון!

מעבר לכך, מהי הטהרנות המעוותת הזו לחוס על חיי מחבלים? הרי המחבל הזה יקבל טיפול רפואי של אח"מ, ואח"כ ישוקם בבתי ההבראה של הכלא הישראלי, יעשה 2 תארים אקדמיים על חשבוננו, משפחתו והוא יקבלו כספים מאבו מאזן, ואח"כ אותו 'מחבל מנוטרל וצדיק' ישוחרר בעיסקה כלשהי ויחזור לפגע ולכוון טרור!

ונשאלת השאלה – על ידם של מי יהיה הדם שיישפך? על ידיו של מי יהיה דם הקורבנות העתידיים של אותו מחבל? אולי על ידי כל מרחמיו ומשקמיו?! האם זהו מוסר צה"ל?! האם אלו הם ערכי צה"ל –  לרחם על אכזרים ולהתאכזר כלפי רחמנים?

האם על-פי ערכי צה"ל הפוסט-מודרניסטיים והמעוותים אלאור אזריה הוא 'רוצח' ואילו המחבל הוא בסה"כ 'לוחם חופש'?!

אם לשפוט על-פי השתלשלות העניינים במשפט הראווה שהתנהל כנגדו – התשובה לכך, למרבה הביזיון והבושה, היא חיובית!!

* * *

עדינה בר-אל

משהו על אספנות – ממכונות-תפירה ועד סביבונים, מהו אוסף?

אוסף הוא כל מה שיש לך ממנו שלושה פריטים ויותר, כך למדתי בקורס לאספנות ועתיקות בגלריית "שורשים". אם כך, לפי הגדרה זו אני מכירה מישהי שיש לה אוספים רבים בביתה: מכונות תפירה – ממיניאטוריות ועד מכונה של סנדלר הקיבוץ; תמונות גובלן בעבודות יד ובאריגת מכונה; אצבעונים ומחזיקי סיכות למיניהם; דגמי אופנועים; צלחות מאויירות – בעיקר עם נופי כפר ועבודות חקלאיות; פעמונים; פריטים של "קוקה קולה"; קופסאות פח מאויירות; תיבות נגינה; כלי חרסינה ועוד ועוד.

מתוך הצצה על תחילתה של  רשימה זו ברור שהאספנית מחבבת את תחום התפירה והרקימה. (ובן-זוגה, אגב, חובב אופנועים). זהו אחד היתרונות של האספנות: היא מלמדת משהו על אישיותו של האספן. לעתים הוא לא מודע לסיבות הבחירה בתחום, ורק לאחר שהאוסף נבנה הוא מקבל תובנות לגבי עצמו. מובן שמדובר פה על אספנות שלא חצתה את הגבול לאגרנות, זו שעלולה להתפתח ל"מחלה" שתפריע לחיי היום יום של האספן ומשפחתו.

מדוע אוספים?

ראשית כול, לצורך הנאה. אנשים אוהבים חפצים מעניינים, ואצל חלק גדול מהם הנטייה היא לאסוף מה שמעורר בהם נוסטלגיה. האספנים גאים באוספים שלהם, נהנים להיות מוקפים בחפצים מיוחדים ונאים, ובדרך כלל גם להוטים לספר לאחרים על כל פריט ופריט.

יש שרואים בכך דרך להתעשרות – פריט שנקנה בזול עשוי להיות ברבות הימים יקר ביותר. ומי לא שמע על מקרים כאלו כגון: רישום שנקנה בפרוטות בשוק והסתבר שהוא יצירת אמנות קלאסית של אמן בעל שם עולמי; או פריט שנמצא בעליית הגג וכמעט נזרק, עד שהסתבר שהוא יקר ערך. אבל איסוף לצורך התעשרות הוא כמו הימור בבורסה. זה קורה לעתים רחוקות ודווקא לאנשים אחרים, לא לך. מובן שיש מומחים בתחום העתיקות והאמנות, ובבתי המכירות הפומביות מתגלגל הון רב, אבל אנחנו מדברים על האספן החובב.

יתרון גדול יש באספנות והוא לימוד על מסורות בעבר ובהווה ועל התפתחות תרבותית. האספן יכול ללמוד על עצמו, על משפחתו, על תרבותו הלאומית ועל התפתחות אוניברסאלית של רוח האדם ומעשי ידיו.

עוד משמש האוסף לבילוי שעות הפנאי, שמתרבות עתה עקב ההתפתחות הטכנולוגית. וגם אמצעי לקשר בין-דורי, עליו נרחיב בהמשך.

מה אספנו? האם יש אופנה באספנות?

כשהיינו ילדים בשנות החמישים והשישים, אספנו פרסים (במלעיל), "שָנוֹת טובות" (כרטיסי ברכה לשנה החדשה), עטיפות של מסטיקים ו"זהבים" – עטיפות מוזהבות של סוכריות ופיסות שוקולד קטנות, פרחים מיובשים. אספנו גם מטבעות מארצות שונות, ובעיקר היה נפוץ איסוף הבולים. כמה ציפינו למכתבים, בעיקר מחו"ל, ואיך התחרינו למי יש הבול הכי נדיר, מהארץ הכי רחוקה והנידחת.

אבל היום הדברים שונים. אין כמעט "פרסים" חדשים, כי עולם הצעצועים של הילדים והילדות הפך טכנולוגי ומתוחכם. מטבעות מארצות שונות הולכות ונעשות נדירות יותר ויותר, עקב איחוד המטבע האירופי. והבולים – כמה מכתבים כבר שולחים היום? במקום דואר עם בולים, כולל אגרות ברכה, שולחים הודעות טקסט "במכה אחת" לכל מיודעינו, שולחים אי-מיילים לחברים ובמסגרת העבודה, ובתיבת הדואר שלנו יש מעט מאוד מכתבים עם בולים.

תאמרו, דווקא בגלל הנדירות הופכים האוספים של פעם – של מטבעות, "שנות טובות" ובולים – ליקרים יותר. זה נכון. אבל גם קצב החיים השתנה. ומעטים מאוד האנשים שיש להם סבלנות לשבת ולבחון כל בול וכל מטבע בזכוכית מגדלת.

אבל כאן נכנס אלמנט של הקשר הבין-דורי הנזכר לעיל – של הורים, סבים וסבתות שיושבים עם צעירי המשפחה, עוברים על האוסף הישן שהם אספו בילדותם, ומספרים להם על הפריטים השונים. בעניין הבולים אפשר לספר לצאצאים שלנו כמה ציפינו למכתבים, בעיקר מחו"ל, איך הפרדנו בעדינות את הבול מן המעטפה, כדי ש"השיניים" של הבול לא ייפגעו, (זוכרים את הכנסת הבול וחלק מן המעטפה שקרענו לתוך מים, חיכינו עד שייפרדו, ואז ייבשנו את הבול?) נוכל לספר להם איך מיינו את הבולים לפי ארצות או לפי נושאים – ענפי ספורט, אישים מתחומים שונים ועוד.

בכל מקרה, מי שיש לו אוסף מן העבר, גם אם נראה שאף אחד לא מתעניין בו עתה, לא כדאי להיפטר ממנו, כי בכל זאת, אולי זה יהיה פעם שווה יותר...

אוסף הסביבונים של רחל ברלב

הזדמן לי לבקר בביתה של רחל ברלב, תושבת תל-אביב, שאוספת סביבונים. קיימנו שיחה מרתקת על אספנות בכלל ועל סביבונים בפרט. רחל הדגישה את יתרונות האספנות כפיתרון לשעות הפנאי, וגם כאמצעי לקשר בין-דורי בין האספנים לצאצאיהם הצעירים.

אוסף הסביבונים של רחל גדול ויפה ביותר. אבל היא לא מסתפקת רק בהם. רחל אוספת כל מה שקשור לסביבונים. יש לה ספרים עם איורים, סיפורים ושירים על סביבונים, גלויות, בולים, חוברות קומיקס, כרטיסי טלקרד, מפיות ועוד ועוד.  כך שרחל היא "אנציקלופדיה חיה" אודות סביבונים וכל הקשור בהם. היא מפרסמת מאמרים בנושא וממשיכה לחוקרו ללא לאות.

בחודשים נובמבר-דצמבר 2016 התקיימה תערוכה עם מוצגיה בגלריה העירונית ב"בית יד לבנים" ברעננה. האוצרת היתה אורנה פיכמן. לקראת תערוכה זו יצא לאור הקטלוג "סביבון סובב עולם", שניתן לרכשו גם עתה בגלריה זו.

הקטלוג הזה הוא כלי מפואר המחזיק את המרובה. בצד צילומים של סביבונים מכל קצוות העולם, איורים ממקורות שונים, אגרות ברכה וגלויות בהם נראים סביבונים, יש בו מאמר  של ברלב. המאמר הוא פרי מחקר, הכולל ציטוטים ומראי מקום לאישוש הכתוב בו. היא מונה בו את סוגי הסביבון, ביניהם: סביבון הימורים, שהיה השלב הראשון לפני המצאת הרולטה; פורפרה, שבירושלים נקראת פוררה או פורראס; סביבון שוט, שהובא לארץ כנראה על-ידי הבריטים; סביבון משאבה, עם ידית הפעלה ספירלית; סביבון חנוכה המוכר לכולנו ועוד ועוד.

מן הסקירה ההיסטורית ניתן ללמוד על תולדותיו של הסביבון אצל עמים שונים. דוגמאות: בתבאי המצרית מצאו סביבוני שוט מעץ בצמוד לקברים משושלת המלוכה המצרית ששלטה בשנים 2000-400 לפנה"ס. תבליט חיתי מכרכמיש מן המאה ה-8 לפני הספירה מתאר נסיכים, בניו של המלך אררס, מחזיקים בסביבון שוט. בחפירות ארכיאולוגיות בתבאי שביוון נמצאו סביבוני חרס (טרה-קוטה) מהמאה ה-5 לפנה"ס. וכך ממשיכה הסקירה על הימצאות הסביבון בתקופות קדומות אצל הרומאים, ביפן, במלזיה, בהודו וביבשת אמריקה.

ומה עם סביבון החנוכה שלנו? מסתבר שהוא נוכס ויוהד לאחר ימי הביניים. יש הטוענים שהמשחק בסביבון החל בעת הבילוי של ידידים ובני משפחה בערבי חג החנוכה, ויש שמסבירים את המשחק כאמצעי לשעשע את הילדים, כיוון שיש לשהות בסביבות החנוכייה כחצי שעה לפחות לאחר הדלקתה.

ברלב סוקרת את השמות השונים שניתנו לסביבון, שנקרא ביידיש דריידל ((dreydl.  הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "סביבון" בכתב היא בעיתון "הצפירה" בכסלו תרנ"ח, 1897. ברלב מצאה כי ב-1918, בעיתון "הצבי", שעורכו היה אליעזר בן-יהודה, מופיע עדיין השם "סַבְסַב". לדעתה ייחוס המצאת המילה "סביבון" לאיתמר (בן-ציון) בן-אב"י (בנו של אליעזר בן-יהודה), כפי שעשתה דבורה עומר, לדוגמא, אינו נכון. שכן, אילו היתה המילה מוכרת אז לאליעזר בן-יהודה מבנו, בוודאי היתה מופיעה ב"הצבי".

בהמשך מציינת-טוענת ברלב כי החיפוש אחר מילה עברית ל-דריידל הינו עדות למאבק להטמעת מילים חדשות בשפה העברית. היא מביאה מקורות בהם נזכר שם הצעצוע כ"מגדל עוז" (1890), "חזרזר" (1897), "עגלגל" (1903), "גַלְגְּלוֹן"  (1907), ובשיריו של ביאליק הוא נקרא "כִּרְכָּר" (1925).

הסביבון משובץ ביצירות ספרות ברחבי העולם. בסיפורו של פרנץ קפקא "הסביבון" מסופר על פילוסוף התר אחרי האושר, והוא רץ אחרי סביבון מסתובב. הנס כריסטיאן אנדרסן הדני כתב על סביבון השוט, ואניד בלייטון – הסופרת הבריטית – כתבה ספרון, אחד מתוך סדרה, על נָדִי שביקר בארץ הסביבונים. ומובן שרבים רבים הם השירים והסיפורים של יוצרים לילדים בארץ, שכתבו על הסביבון.

ניתן למצוא במאמר קטעי הווי חביבים, כגון זה: בשנת 1926 במקווה ישראל השתמשו עדיין בסביבון הנושא את האותיות נגה"ש. בעלון מחנוכה שנת תרפ"ז נכתב תחת הכותרת "בהשתדלות המטבח": "נתקבלה החלטה להכין בשביל תלמידי מקווה סביבון מיוחד במינו, שיכיל את התקנות שלפיהן על התלמידים להתנהג: נ – נרות שבת אל תסחב! ג – גם בקציצות אל תחשק! ה – הס מלהזכיר הוספה. ש – שמן זית אל תרצה, זיתים תאכל ומהם תשבע!"

עוד דוגמא: מתוך "הארץ שלנו" מדצמבר 1952 ניתן ללמוד כי אצל דוברי היידיש פירשו את אותיות הסביבון [כנראה לצורך משחק – ע.ב.] כך: נ – נאָך אַמאָל (עוד פעם, עוד סיבוב), ג – גאַנץ  (הכול),  ה – האַלב (חצי), פ – פאַרפאַלן (אבוד). 

הנה כי כן, האספנית רחל ברלב מוכיחה, שאספנות גורמת להנאה מחפצים, וכן להנצחת תרבויות ומסורות.

* * *

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שני

משבר נישואים

פתח תקווה, דצמבר 1999

בוקר של סוף דצמבר

הלילה, הלילה, שמחה גדולה הלילה. זמר התנגן על שפתיי, ורגליי יצאו בצעדי מחול. צעד תימני, וקדימה אל היעד. הלילה אבעיר עלי קטורת ריחניים, אניח עץ תפוזים גמדי בחדר השינה ותכשיט בוהק בידה של הגברת הראשונה שלי. אפתיע אותה בהפתעת המאה שעוד מעט מסתיימת ואפייס אותה על התקופה השחונה.

הייתי בדרכי אל חנות תכשיטים, שעל חלון הראווה שלה נתלה שלט מזמין: 'לרגל סוף השנה שבוע הנחות על כל החנות'. אקנה תכשיט מעורך למיקה ביום הולדתה ואחר כך אסיים להרכיב ארון בגדים בחדר השינה של זוג לקוחות. לקראת הערב על רקע השקיעה בחוף ימה של הרצליה אצלם סדרת תמונות של כובעים מתעופפים. בתא האחורי של מכוניתי כבר ערמתי עשרה כובעים: כומתה אדומה וכומתה ירוקה, שתי מגבעות שחורות, שני כובעי טמבל, שלושה ברטים צבעוניים, כובע ליצנים וכובע סטנדרטי. יש בדעתי להעיף את כולם באוויר ולצלמם. הדבר דורש זריזות ידיים ומיומנות. פעמים אחדות כבר עשיתי זאת, ואהבתי את התוצאה. פעם צילמתי זאת בסיום קורס טיס, כשפרחי הטייסים הפריחו את כומתותיהם, וגם בסיום קורס החובלים. יום מלא וגדוש יסתיים בחגיגה גדולה הלילה.

בוקר של סוף דצמבר, והרחובות הומים אדם. בדרך כלל בשעות האלה אני כבר מגיר זיעה בנגרייה או בביתו של לקוח. אלא שהיום יום מיוחד, וסטיתי מהשגרה. מיקה חוגגת יום הולדת עגול.

פלקט מודבק על לוח מודעות בישר על סרט שואה עטור כוכבים עורר בי סערת רגשות. לא מכבר שודר בטלוויזיה סרט תעודה על שואת יהודי אירופה, וגיבוריו האשימו את רוזוולט וממשלתו באנטישמיות - מדוע לא פקד על מטוסיו להפציץ לפחות פעם אחת את הרכבות שהובילו את היהודים לשמד, מדוע לא הטיל פצצות על בתי המגורים של שומרי המחנות. מחלוקת נוקבת פרצה ביני לבין יוס בנושא. יוס הצדיק את התיאוריה שרוזבלט היה אנטישני ואילו אני טענתי בתוקף שרוזבלט לא ראה ממטר כל מי או מה שהפריע לצבא האמריקאי למגר את המשטר הנאצי. יוס סיכם את התיאוריה שלו שהצרות חוזרות כבומרנג אל מי שמתנכל לעם היהודי. וכעבודה, בערוב ימיו לקה רוזוולט בשיתוק ונזקק לכיסא גלגלים. אלוהים נוטר ונוקם. גם בכך הייתה בינינו מחלוקת ונפרדנו בכעס.

בבוקר מאיר הפנים של החורף ההולך ונגוז המו בתי הקפה הפתוחים אל הרחוב. היריעות היו מגולגלות והשולחנות עמוסים ספלי קפה ועוגות. קולות נשיים שוחחו בהתרגשות על מקומות משתלמים לקניית מוצרים יוקרתיים, קולות גבריים שוחחו על המסחר בבורסה.

"בבקשה, אדוני, תראה, אדוני." רוכלת בכובע קסקט הפנתה את תשומת לבי לדוכן גדוש פריטי קוסמטיקה. נתתי בה מבט והנדתי בראשי לשלילה. מוצרי קוסמטיקה הם עניינה של הגברת הראשונה. לאחר שלושים שנות נישואים יש בינינו חלוקת תפקידים ברורה. "אדוני, שיהיה לך יום נעים," אמרה לי הרוכלת. "גם לך, גברתי."

זלוטי סטוק

אני עובד שמונה-תשע שעות ביום בבניית ארונות על פי הזמנת לקוחות. לאחר שעות העבודה ובימי חופשה ופגרה אני מצלם מצבים ואירועים שמתרחשים בשחקים בלבד ומעוררים את תשומת לבי. את התמונות המוצלחות אני שולח לתערוכות במוזאונים ולמגזינים ברחבי העולם. עד היום זכיתי בשני פרסים נחשבים ולכמה ציונים לשבח.

היום הגברת הראשונה שלי חוגגת יום הולדת עגול. בדרך כלל אינני מחשיב תאריכים מעין אלה ומשתדל להימנע ממסיבות הפתעה. בשלושים שנות נישואינו השלמתי את רכישת הנגרייה מהבעלים הקודמים, כיסיתי את המשכנתה המכבידה, חסכתי בתכניות חיסכון ללימודים אקדמיים לשלושת ילדינו, חסכתי בתכניות שיבטיחו את הזדקנותנו בלי תלות, וקניתי מצלמות מקצועיות שעונות על התחביב היקר שלי. בימי ההולדת הסתפקנו בזרי פרחים עם כרטיסי ברכה ויציאה למסעדות גורמה. אבל לרגל חג היובל החלטתי לקנות לגברת הראשונה תכשיט שישמח את לבה.

לא שחסרים לה תכשיטים. הוריה מפנקים אותה בכל הזדמנות, ומדי פעם היא גם קונה לעצמה עדי, ענק או זוג עגילים. אבל לזכותה ייאמר שאינה נלהבת לסייר בחנויות תכשיטים ולבזבז עליהן את כספנו. חנויות לבגדי עור ממותגים מאיטליה או לכלי בית ייחודיים מגרמניה - זאת כבר אופרה אחרת. שם היא שוכחת את עצמה.

שמש כתומה הכתה בראשי ואגלי זיעה הציקו לצווארי. נצמדתי לצל קירות הבניינים. המדרכות היו מזוהמות בפיח, זפת ופסולת של חנויות. מדוע פרנסי העיר אינם שוקדים לעשות את עירנו אטרקטיבית לתיירים? אבל האמירה הנפוצה בעירינו היא, שהדבר הכי טוב בה הוא הכביש לתל אביב.

10 לחמניות לבנות מחיטה מלאה ב-12 שקלים התנוסס שלט בכתב יד מעוגל בפתחה של מאפייה אפופת ריחות מגרים. נזכרתי שמלבד נס קפה פושר לא בא דבר אל פי מהבוקר. נעמדתי בתור וחשבתי להזמין כמה בורקסים עם גבינה. הטיתי את ראשי אל טלוויזיה, שמרקעה פנה אל הרחוב. צפיתי בחלקו האחרון של ריאיון עם נער נורמטיבי שנעצר בידי זוג שוטרים כחשוד בפריצה למכונית בשכונת אפקה בתל אביב. הנער סיפר שהושם במעצר לילה עד שהובא בבוקר להתייצב לפני שופט נוער. בתא הצפוף והמדיף ריחות שתן וליזול שהו גם ארבעה בריונים מסוממים. הלילה היה ליל ביעותים ובלהות, ומאז חייו אינם חיים. כשאני שומע ידיעות מעין אלה מכה בתוכי הוריקן של זיכרונות מיומי האחרון על אדמת פולין בטרם עליתי ארצה.

ברגשות מעורבים נפרדתי מהמקומות בזלוטי סטוק שבהם שיחקתי והעברתי את תריסר שנות חיי הראשונות. באחת הסמטאות צצו לפניי לפתע שני צעירים, דרשו תשלום תמורת מעבר חופשי והוסיפו צרור קללות בגנותם של היהודים המסריחים.

"אין לי כסף," התגוננתי.

"תשלם בגופך," להגו וצחקו, וקולותיהם הצרודים לא בישרו טובות.

"תעזבו אותי. בבקשה, תנו לי ללכת." הסתובבתי לאחור כדי לנוס הביתה כל עוד נפשי בי. הייתי למוד ניסיון במקרי היתקלות עם צעירים פולנים מופרעים.

כמו יש מאין צצו מולי עוד שני צעירים וחסמו בפניי את דרך המילוט.

"היהודי המסריח לא רוצה לשלם כדי לעבור ברחוב שלנו," צחקק הגבוה מבין הארבעה, בעל אף הנשרי ושער בלונדי קיפודי.

"שישלם בגופו," ענה בעל הפנים הסמוקים והעיניים הכחולות.

"קדימה. קדימה, אל הבניין."

יד חזקה דחקה בגבי וכמעט הפילה אותי ארצה. לא היה צורך בהסברים. מולנו, תחום בחומת לבנים אדומות, ניצב בניין נטוש הרוס למחצה. מספר בניינים הרוסים למחצה ונטושים היוו מזכרות מהמלחמה הגדולה שהתחוללה בעיר. הארבעה הורו לי בדחיפות ידיים וקללות להתקדם לעברו.

"בבקשה, תנו לי ללכת," התחננתי בקול בוכים, "ארוץ הביתה ואביא כמה כסף שאתם רוצים. נשבע באימא ואבא שלי."

בתגובה זכיתי לקיטונות של לעג ובסטירה מהירה על פניי.

בלחי שמאלית לוהטת ובדחיפות בגבי הובלתי לתוך הפרצה בחומה. נעצרנו באמצע חצר זרועת עשבים שוטים, פסולת רהיטים שבורים, כלי אוכל חלודים, ניירות ישנים, שאריות אוכל וצואה. בעל האף הנשרי נבח כלפיי "תתפשט!" ושילב את זרועותיו על חזהו. שלושת האחרים סגרו עליי מסביב.

הכרתי את המשחק: הם לוכדים קרבן ומכריחים אותו לפשוט מכנסיים ותחתונים ואז בודקים לו את הבולבול. וכשנוכחים שהקרבן יהודי מאשימים אותו במותו של ישו. אחר כך הם מנבלים את פיהם ומענישים אותו בכמה מכות וסטירות. לאחר שהם באים על סיפוקם הסדיסטי הם מאפשרים לו לנוס מהמקום. רוב הילדים בשכונה היהודית התנסו במשחק הזה. אבל הפעם המצב היה שונה בעליל. קולותיהם הצרודים וקריצות העיניים שהחליפו ביניהם בישרו על משחק חדש. משחק שלא הכרתי את משמעותו.

עוד סטירה מהירה עפה לצד השני של פניי. בעל העיניים הכחולות קרב אליי עד שחזהו נגע בחזי והרעים בקולו: "יהודי מסריח, אתה לא מבין מה אומרים לך? תתפשט! תוריד מכנסיים ותחתונים!"

"בבקשה, תנו לי ללכת. אני נשבע שאביא לכם כסף כמה שאתם רוצים," התחננתי בקול בוכים. עיניי זלגו דמעות, ומבעד לדמעות הבחנתי ביד מונפת ונסוגותי לאחור. מיהרתי לפתוח את כפתורי מכנסיי ולהורידם עם התחתונים.

"יפה," התלהבו קולותיהם הצרודים של הארבעה. הם בחנו אותי מקרוב ופניהם סמוקים כסלק.

"תשכב על הבטן!"

"אבל למה?"

"תשכב!" ציווה הצעיר בעל היד הזריזה והאף הנשרי. חשבתי שעומדים להלקות אותי בחגורות שהסירו ממכנסיהם ולבעוט בי ברגליהם כאילו הייתי כדורגל. אבל בזווית עיניי ראיתי את הסוטר משלשל את מכנסיו ותחתוניו וכורע על ברכיו מאחוריי. בחלומותיי הפרועים לא ניחשתי את מהות כוונותיו. עדיין לא התוודעתי לסיפוקים המיניים של המבוגרים. עודני תוהה על מהות העונש שאני עומד לספוג והרגשתי את כובד גופו של הנער רוכן מעל גבי.

באבחה חדה חדרה אליי התובנה.

ניסיתי להתהפך על הבטן, אבל השניים שאחזו ברגליי הצמידו את גופי אל האדמה. סובבתי את ראשי כלפי מעלה בתהייה, שהשמים ירחמו עליי ויעלימו את המנוולים. להק זרזירים התעופף מעלינו. אולי מהם תבוא ישועתי. התבדיתי.

לפתע הדהד באוזניי קול נשי. "מנוולים! בנדיטים! חולירע! תעזבו את הילד ותסתלקו מכאן תכף ומיד!"

קולה של האישה במבטא רוסי נשמע באוזניי כשירת הזמיר הצבעוני בכלובו של השרת בבית ספרי. היא הייתה אחת מאותם יהודים שהגיעו לזלוטי סטוק בחודשים האחרונים מברית המועצות והשתכנו בדירותיהם הפנויות של יהודים מקומיים שהיגרו לישראל. לא כולם מצאו דירה ופרנסה, והיו שהסתובבו ברחובות. זו הייתה מרישה קישטה – ככה כינינו אותה – והיינו עושים לה תנועות בידיים ומצחקקים בקולי קולות. בעינינו, הילדים, היא הייתה זקנה בלה, גוררת רגל שמאל, שערה חום מדובלל, פניה מחורצים, לובשת שמלות ישנות פרחוניות. בכל פעם שהופיעה בשכונתנו הייתה דוחפת עגלת תינוקות ונוברת בפחי האשפה לחפש בקבוקים ריקים, בגדים ישנים, עיתונים וספרים. היא הייתה מתעלמת מקריאותינו המלגלגות ומתנועות ידינו המגונות, ממשיכה לנבור בפחי האשפה ומלקטת חפצים. והנה עכשיו הדהד קולה ברחבי החצר: "בנדיטים! מנוולים! תעזבו את הילד או שאני קוראת למשטרה!" פניה האדימו, עיניה רשפו זעם וטינה. בצעדים נחושים קרבה אל החבורה מניפה בידה מקל מטאטא מחודד ששלפה מעגלתה. בשמלתה האדומה נראתה ששה אלי קרב, זקופת גו, גיבורת על. ידה נפנפה במקל המחודד מול הארבעה וקולה רעם: "למדתי אצל סטלין מלחמה בקרבות רחוב. תכף אשפוך לכם את המעיים. תסתלקו מכאן. מנוולים!"

הארבעה נסוגו, מטיחים קללות ועלבונות ביהודים, ברוסים ובאחרים ורוכסים חלקי לבוש תחתונים.

"ילד," פנתה אליי, "תתלבש מהר ורוץ הביתה!"

מיד התרוממתי על רגליי ובהפניית גב לבשתי את מכנסיי. את התחתונים תחבתי לאחד הכיסים.

"הו, זה אתה? אתה הילד של החייט," שמעתי את קולה - פולנית במבטא רוסי - בסמוך לפרצה בחומה. "ראיתי אותך עם אביך. אבא שלך אדם טוב. תגיד לו שמרישה אמרה שהוא אדם טוב ומסביר פנים. לפני כמה ימים הוא נתן לי כמה שמלות. אמך לא תצטרך אותן בארץ אליה אתם נוסעים. גם אני בבוא הזמן אסע לארץ ישראל."

חוויית הביעותים בחצר הבניין הנטוש היא סוד כמוס בלבי, ובכל פעם שאני נזכר בה עיניי דומעות ותרות אחר מרישה, שבדוחק הזמן לא נפרדתי ממנה ולא הודיתי לה. אלמלא אומץ לבה מול ארבעת החוליגנים לא הייתי האיש שאני היום.

"אדוני, מה בשבילך?" העירה אותי הזבנית משרעפיי.

כמעט הושטתי את ידי להצביע על בורקסים, אבל הזיכרונות שהציפו אותי דחקו את תיאבוני. רגליי נשאו אותי בידיים ריקות מפתח המאפייה. חשבתי על אימא שלי, שתמיד אצה לה הדרך. תמיד חיה בהרגשה של החמצה. חשבתי על מה שחוותה במלחמה, ועל מה שחוותה לא מדברים עם ילדים אפילו אם מלאו להם חמישים. וגם אבא חי בהרגשה של החמצה. אמנם חייהם המשותפים של הוריי היו משופעים מחלוקות ומריבות, שכן אבי נולד בעיר גדולה ואמי בעיירה קטנה, וכך הם חוו תרבויות שונות זו מזו, אבל גישתם לחיים הייתה אחידה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

שבתי לראות

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שבתי לראות את הזין שלי

אמר השמן

שרזה

ורזה

ורזה

ורזה

עד שגווע

* * *

מנחם רהט

תהיו קצת טראמפ

הנשיא טראמפ הוכיח בשבועיים הראשונים, שהעולם הדמוקרטי נחלק לשניים: אלה שעושים ואלה שמדברים

איש מוזר הוא הנשיא טראמפ. רק נכנס לכהונתו הרמה, וכבר חתם בסיטונות, ללא היסוס וללא גימגום, על לא מעט צווים נשיאותיים, שתכליתם למממש 'כאן ועכשיו' את התחייבויותיו במערכת הבחירות. והתקשורת בישראל ובעולם גועשת: הנשמע כזאת? מי ראה כאלה? הייתכן שנבחר ציבור יתייחס בכזו רצינות תהומית להתחייבויותיו? והרי, כידוע, דברים שרואים משם לא רואים מכאן, כמאמרו של גדול הבדאים אריאל שרון. אז איך זה  שהנשיא טראמפ רואה עין בעין אותם דברים 'מכאן' ו'משם'? אכן, איש מוזר.

בארץ זה עובד כמובן לגמרי אחרת.

מנהיגים מבטיחים דבר אחד, ועושים בדיוק להיפך. הכול דיבורים. מהפך של 180 מעלות. הופכים את השקר לכלי עבודה לגיטימי. משה דיין, למשל, הכריז כי "מוטב שארם א-שייח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח'," אבל היה שושבין ראשי בהחזרת סיני למצרים. יצחק רבין הצהיר ש"מי שיירד מהגולן יפקיר את בטחון מדינת ישראל," אבל בהמשך ניהל מו"מ עם אסד להסגרת הגולן לסוריה.

הליכוד, מבחינה זו, אינו טוב יותר. ראש הממשלה מנחם בגין הבטיח, שאחרי צאתו לגימלאות יעקור מדירתו בתל אביב לנאות סיני – ולבסוף אץ להיפטר מסיני והעניק לסאדאת הרבה יותר ממה שהוא ציפה לקבל מבגין (על פי זיכרונות סאדאת. ורק חבל שהוא לא השכיל להיפטר בהזדמנות חגיגית זו גם מקן הצרעות העזתי).  

הלך בדרך הנוכלות הפוליטית אריאל שרון. הוא גרף מאות אלפי קולות שנסחפו אחר הצהרתו, ש"דין נצרים כדין תל-אביב," ולבסוף צחק להם בפרצוף וגירש את כל מתיישבי הגוש, שהפך לחמאסלנד שמשלח לעברנו מידי פעם טילי מוות.

הגדיל מכולם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא  נבחר על מצע של שלימות הארץ ועשה קריירה ספרותית בספריו על אודות האיסור המוחלט להיכנע לטרור. אבל הוא זה שאימץ את  פרדיגמת 'שתי מדינות לשני עמים', הסגיר את חברון-רבתי לערבים, נכנע לטרור האבו-מאזני בפרשת הקפאת הבניה האכזרית ביו"ש ובירושלים, ולטרור החמאסי בשיחרור 1,027 מחבלים שחלקם חזרו לרצוח יהודים ברחובותינו. הוא גם מכר לנו את דאגתו להתיישבות, אבל טירפד בשיטתיות כל ניסיון לחוקק את החוק להצלת עמונה.

זהו אותו נתניהו שהבטיח משילות, אך לא רק שלא עשה דבר כנגד המערכת המשפטית המכשילה אותו חדשות לבקרים (דינה זילבר, כבר אמרנו?), אלא אף תמך במו ידיו, במידה שלא תיאמן, במינויים של מועמדים שלגביהם הוזהר מראש כי יחתרו תחתיו, כמו למשל מינויו של רודף ההתיישבות שי ניצן, לכהונת פרקליט המדינה. 

ולא נתייחס כמובן לזיגזוגיו הבוגדניים של אלוף הצבועים ליברמן, שפעם אחת מעמיד פנים כמי שנמצא עמוק בימין האידיאולוגי, ופעם אחרת נוחת במיתחמי השמאל היותר רדיקלי שמשמאל למרצ. זהו אותו רברבן שהצהיר כי 24 שעות אחר מינויו לא יימצא איסמעאיל הניה, מנהיג החמאס בעזה, בין החיים.

מן הפגם הגנטי הזה שבו לוקה המנהיגות הישראלית לגווניה, לא נמלטו שרי הבית היהודי. שר החינוך נפתלי בנט מממן מתקציב משרדו את ההסתה הנוראה כנגד היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט, בכל מוסדות מערכת החינוך במזרח ירושלים. "אנחנו מממנים את תליינינו," זעקה בדם ליבה ח"כ ענת ברקו השבוע, בישיבת ועדת החינוך בכנסת, והוכיחה כיצד בנט מממן את שטיפת המוח החינוכית לשנאה ולאלימות, באמצעות מורים שהם אסירים ביטחוניים לשעבר, ואישי דת כמו עכרמה צבארי, לשעבר המופתי של פלשתין, שליבו פועם בחזהו רק בזכות מאמציה של מערכת הרפואה הישראלית.

גם במשרד המשפטים עולם השקר כמנהגו נוהג: כנופיית שלטון החוק השמאלנית, שנוקטת באמצעים לא כשרים כדי למנוע מנציגי הימין שנבחרו ברוב דמוקרטי ברור, למלא תפקידם, וסיכלה שוב ושוב מינויים של אנשי ימין לתפקידים בכירים, עדיין שלטת.

המשפטנים שהובילו לפסק הדין האכזרי בבג"ץ בפרשת עמונה, בניגוד לעמדתה המוצהרת של הממשלה, נותרו על כיסאותיהם.

דינה זילבר ממשיכה להיטפל לכל מעשה לאומי, ציוני (אך הודרה סוף סוף מטיפול בנושאי יו"ש). המערכת המשפטית כולה עדיין מתבלבלת, בתפיסתה המעוותת שדמוקרטיה פירושה עריצות המיעוט. וכך מסכלת החונטה המשפטית שוב ושוב את הכרעות הרוב היהודי בארץ בסוגיות כמו עמונה, תשעת הבתים בעופרה ועוד, ומאיימת שלא להגן על חוק ההסדרה המקוצץ, ומה לא עושה עוד, כנגד הכרעות הבוחר בקלפי? הכוח עדיין בידיה.

למה ששרת המשפטים לא תהיה קצת טראמפ, ותשלח הביתה ללא מצמוץ כל פקיד שהתבלבל וחושב שהוא הנשיא או ראש הממשלה, או מינימום שר המשפטים?

למה שלא להוריד אותם מן האולימפוס לקרקע המציאות ולהבהיר להם שהם חסרי סמכות להכתיב מדיניות לנבחרי ציבור, כאילו עמדו מעל לריבון ולממשלה הנבחרת?

רבותי נבחרי הציבור, עשו טובה: תהיו קצת טראמפ. 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה לא לבד בדאגה המתעוררת לגבי ממשלו של טראמפ. שמחנו שיש לנו ידיד בבית הלבן, והנה, הוא יורה מהמותן לא בחוכמה רבה.

אוריה באר צודק שהנאצים היו לא רק בעלי רשעות מבהילה, אלא גם מטומטמים.

משה גרנות

* אהוד: מתברר שהיום חלק ניכר מגורלו של העולם נתון בידי השלפן מהבית הלבן.

* יהודה דרורי כותב בגיליון האחרון ש-15 מיליון בלתי ליגלים הסתננו ממקסיקו לארה"ב בעשר השנים האחרונות, לפי נתוני הממשלה הפדראלית.

איני יודע מאין דרורי לקח את נתוניו, אך אלה בהחלט אינם נתוני הממשלה. הנתונים האמיתיים הם שנמצאים היום בארה"ב 11.3 מיליון מהגרים בלתי חוקיים – 400 אלף פחות מאשר לפני 10 שנים. ראה:

http://immigration.procon.org/view.resource.php?resourceID=000844.

בברכה,

גדי יערי

* לאחר סוף מלחמת העולם השניה נישארו כוחות הברית בגרמניה המערבית עד לאיחוד עם גרמניה המזרחית ב-1991. רק אז זכתה גרמניה המאוחדת בעצמאות מלאה. צ'רצ'יל נפטר שנים רבות לפני כן וכמובן שלא יכל לחתום על הסכם שלום עם גרמניה.

גדי יערי

* אודי שלום. זה מה שאני יודע: ב-1945 נכנעה גרמניה ללא תנאי. היא חולקה ל-4 אזורי שליטה: רוסי אמריקני בריטי וצרפתי, שהיו תחת ממשל צבאי.

הרפובליקה הפדרלית וה'רפובליקה' של מזרח גרמניה נוסדו ב-1949.

מצב המלחמה עם גרמניה בוטל רשמית ב-1950.

אם משה כהן ואתה מכירים 'חוזה שלום בין בריטניה לגרמניה הנאצית' (אחרי כניעתה), תואילו להראות אותו והיכן מצאתם אותו.

כבר למדתי – אפילו ציטוט פשוט של פסוק מהתנ"ך, שאתה בטוח שאתה זוכר, אסור לפרסם בלי לבדוק. צפה להפתעות.

בברכה,

גרימי [צבי גלעד]

עין גדי

אהוד: בפרטים ההיסטוריים שניכם צודקים ואולם הכוונה של משה כהן ושלי היתה ששלום הושג עם גרמניה [וגם עם יפן] רק אחרי הכניעה הגמורה ללא תנאי.

* נילי מירסקי ואילנה המרמן היו שתי העורכות של "הספרייה לעם" של "עם עובד" שפסלו לפרסום בסדרה את הרומאן של אהוד בן עזר "המושבה שלי". תיזכר גם העובדה המחפירה הזו בתולדות נידחיה של הספרות העברית בארץ-ישראל.

* לקראת חג פורים הקרב ובא כדאי לזכור שהמלך אחשוורוש נזכר במגילה כטיפש די גדול, ולאור צוויו האחרונים נראה כי השפעתו של גארד [יואל חיים] קושנר, חתנו היהודי, הולכת ופוחתת, ומצד שני – בגלל הצווים האלה, שנאת היהודים בממלכה, מהודו ועד כוש, עלולה להתגבר – יאשימו אותם בארה"ב כמו שלעגו ליהודים שרקדו בפני הפריץ בפולין, ולכן האנטישמיות עלולה אפילו לזרז עליית יהודים אמריקאיים לישראל, ואולי יבואו אלינו גם גָ'רֵד המתוסכל והרזה קוּשְׁנֵר ואיוונקה עם שלושת ילדיהם, שחוק השבות חל עליהם, בתנאי שהגיור שלה תקף ברבנות האורתודוכסית בישראל, אחרת הבת שלה, נכדתו של אחשוורוש, לא תוכל בבוא היום להתחתן כאן ברבנות.

* מומלץ לקרוא על ג'רד קושנר: Were Is Jared Kushner? – The New York Times

https://www.nytimes.com/2017/02/01/opinion/where-is-jared-kushner.html?em_pos=small&emc=edit_ty_20170201&nl=opinion-today&nl_art=3&nlid=65122717&ref=headline&te=1

* אורי הייטנר: הסיפור על השיחה עם ב"ג – מרתק.

אהוד: חבל רק שהסופר ששוחח עם בן-גוריון לפני 50 שנה אינו סופר חשוב, לכן גם השיחה אינה חשובה בדיוק כמו שלא חשוב היום ספרו "אין שאננים בציון" שבו נדפס הראיון עם בן-גוריון, ואשר הוצאת "עם עובד" מסרבת להדפיסו מחדש למרות שאזל מזה שנים רבות.

* והיה אם המדיניות החדשה של טראמפ תקשה על ישראלים, בעיקר צעירים, לרדת לארה"ב כאילו שם נמצאת ציון החדשה – האם זה טוב או רע לישראל?

* מה דעתם של אבירי המוסר והצדק הציבורי על בקשת החנינה שהגיש הפושע ראש ממשלת ישראל בעבר הפושע אהוד אולמרט לנשיא המדינה הזך ראובן ריבלין – האם לקבל אותה ולחון את הפושע או להשאירו בכלא עד שיצטרף אליו הפושע ראש ממשלת ישראל בהווה בנימין נתניהו הפושע ויוכלו שני הפושעים לחמם לסירוגין מיטה אחת בתא הכלא לַפושעים המיוחסים במעשיהו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל