פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1217

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בשבט תשע"ז, 6 בפברואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: שערוריית פינוי עמונה. // יוסי גמזו: קִצּוּר תּוֹלְדוֹת הַזְּמַן שֶל הַפְּצָצָה הַמְּתַקְתֶּקֶת אֶת קָטַסְטְרוֹפַת-הָעֲנָק שֶלְּאַיֵּם אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת. // אהוד בן עזר: מנפלאותיה של ההבנה החגבית. בעקבות מתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לפרופ' יהודה ליבס, פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 994 מיום 17.11.2014. // יהודה דרורי: 1. איזה רוב היה להילרי? 2. לחדד קצת את ההיגיון העקום של הצדק הישראלי. 3. הכנֶסת חולה וזקוקה לריפוי. // יואב יצחק: אולמרט התחצף לאיש סגל בכלא. העונש – נשללו ביקורים לחודשיים! [ציטוט]. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ל"א. טיול שבת שהסתיים ללא עונש מהשמיים. // אורי הייטנר: 1. שלא תשכח ימיני. 2. צרור הערות 5.2.17. // תקוה וינשטוק: 1. על פריחה צהובה ועל גורלו של רשע. 2. סעודת ט"ו בשבט. // אסי דגני: שני שירי חתולים. // אוריה באר: אלקה. // אהוד בן עזר: פרק מתוך הרומאן הפורנוגראפי "מסעותיי עם נשים", מתרחש בעין-גדי לפני כ-60 שנה. // אלי מייזליש: ביג דיל: "הושלם פינוי עמונה." // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק י. חבורת אנשי צ"ס בתל-אביב. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

שערוריית פינוי עמונה

הנערים חובשי הכיפות וארוכי הפיאות, שאינם גרים בעמונה, והתקבצו לשם כדי לחלל שם שמיים בפומבי, לפרוע חוק ולפצוע שוטרים ואנשי ביטחון של מדינת ישראל, הפועלים על פי חוק – מנוולים צעירים אלה הם עבריינים חסרי אלוהים שהביצים שלהם בוערות ללא תכלית והם מַפְנים את האגרסיות שלהם לעבר שליחיה של מדינת ישראל. כדאי לברר מי זן ומפרנס אותם? כמה מהם יילכו לשרת בצבא? ואם ישרתו, למי יישמעו – למפקדיהם או לרבנים שלהם, שחלקם גרועים ופורעי חוק ממש כמותם?! – אין אלוהים ואין אהבת ישראל במחנה המטורלל של החוליגנים האלה, הפסיכים, הנבערים מדעת, שונאי המדינה והציונות!

אם הם היו פלסטינים היה כל אחד מהם מקבל עונש של שנות מאסר אחדות על מעלליו!

* * *

יוסי גמזו

קִצּוּר תּוֹלְדוֹת הַזְּמַן שֶל הַפְּצָצָה הַמְּתַקְתֶּקֶת

אֶת קָטַסְטְרוֹפַת-הָעֲנָק שֶלְּאַיֵּם אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת

בְּבּוּנְקֵרוֹ הַמְּאֻבְטָח מִפְּנֵי דְּרִישַת שָלוֹם מִצַּהַ"ל

כִּנֵּס הַלַּיְלָה הַגַּ'בָּאר נַסְרָאללָהּ אֶת קַבִּינֵטוֹ

וְסָח לָהֶם כְּשֶהַמּוֹרָאל שֶלּוֹ מַרְקִיעַ לִשְמֵי מַעַל

דּוּ"חַ מַרְנִין שֶכְּמוֹ שַבְּרִיָּה חִיש נִשְלַף מֵאַבְנֵטוֹ.

"רֵעַי לַנֶּשֶק," הוּא אָמַר, "אִם עַד הַיּוֹם רַבּוֹת תֻּסְכַּלְנוּ

מִחִסּוּלֵי שַיְּרוֹת אַמְלָ"ח שֶנִּשְלְחוּ בְּמוֹעֲדָן

יָשָר אֵלֶינוּ מֵאִירָאן, אַךְ הַיָּאהוּד בָּהֶם הֻתְקַלְנוּ

הָרְסוּ לָהֶן אֶת הַצּוּרָה בְּבּוֹמְבּוֹת-טַיִס, אַבָּאדָאן –   

הֲרֵי כַּיּוֹם לְשִׂמְחָתֵנוּ, אִם אֶת הַמַּצָּב בּוֹדְקִים פֹּה

כְּשֶכָּל טְוָחֵי טִילֵינוּ כָּאן גְּדֵלִים כָּל יוֹם בְּהִתְעַצְּמָם,

גַּם אִם לְדַעַת הַסַּאיּוּנִים כְּלָל אֵינֶנּוּ צַדִּיקִים פֹּה–  

עֻבְדָּה, מְלַאכְתֵּנוּ נַעֲשֵׂית בִּידֵי הַצִּיּוֹנִים עַצְמָם.

אָמְנָם אוֹמְרִים, רֵעַי, שֶהַיָּאהוּד הֵם חֲכָמִים לְאַללָהּ

אַךְ אִם רוֹאִים אֵיךְ מְכִינִים הֵם שָם מֶגָה-אָסוֹן אָיֹם

לְרִבְבוֹת אֶזְרְחֵיהֶם – אִסְמְעוּ מִנִּי, מִנַּסְרָאללָהּ –

הֵם כְּלָל וּכְלָל לֹא חֲכָמִים כִּי הֵם עוֹזְרִים לָנוּ כָּל יוֹם.

אֵיךְ הֵם עוֹזְרִים? פָּשוּט מְאֹד: מִזֶּה שְמוֹנִים שָנִים בְּעֶצֶם

הֵם לֹא בָּדְקוּ אֶת מַצָּבוֹ הַמִּתְדַּרְדֵּר וְהַנִּסְדָּק

שֶל כָּל אוֹתוֹ מְכַל-אָמוֹנְיָה שֶפְּגִיעָה אַחַת נִמְרֶצֶת

מִטִּיל שֶלָּנוּ מִבֵּירוּת סוֹפָהּ לִכְתֹּש אוֹתָם עַד דַּק.

הִנֵּה, פְּרוֹפֶסוֹר מִן הַטֶּכְנִיוֹן, אֵהוּד קֵינָן, קוֹבֵעַ

שֶהַמְּכָל הַזֶּה, כְּמוֹ כָּל חִיתְיָאר, הוּא כְּבָר בְּסוֹף יָמָיו

וְיִשְׂרָאֵל שֶלֹּא סִלְּקָה אוֹתוֹ עוֹזֶרֶת לְאוֹיְבֶיהָ

יוֹ­תֵר מִמָּה שֶכָּל אוֹיְבֶיהָ עוֹלְלוּ לָהּ עַד עַכְשָיו.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ הֲרֵי כָּל אֳנִיָּה שֶמּוֹבִילָה שָם

אֶת הָאָמוֹנְיָה לְמִפְרַץ חֵיפָה יֵש בָּהּ יוֹתֵר סִכּוּן

מִפִּצּוּצוֹ שֶל הַמְּכָל עַצְמוֹ, כִּי טִיל שֶחִיזְבָּאללַהּ שָם

יַנְחִית עָלֶיהָ – יְחוֹלֵל מִיָּד אָסוֹן לְלֹא תִקּוּן.

כִּי כָּל מִפְגָּש בֵּין הָאָמוֹנְיָה וּמְלִיחוּת הַיָּם גּוֹרֶמֶת

אֶפֶקְט כָּזֶה שֶיְּכָלְתּוֹ שֶל שוּם דִּמְיוֹן לֹא מַגִּיעָה

לִמְמַדֵּי רַצְחָנוּתוֹ – וּבְאִינֶרְצְיָה מְטֻמְטֶמֶת

כְּבָר אֳנִיָּה כָּזֹאת שְלוֹשִים שָנִים כָּל חֹדֶש מְבִיאָה

אֶל הַמְּכָל שְנֵים-עָשָׂר אֶלֶף טוֹן אָמוֹנְיָה, וְכָרֶגַע

יֵש בַּמְּכָל חֲמֶשֶת נְקוּדוֹת-תֻּרְפָּה מְסֻכָּנוֹת

שֶבְּכָל יוֹם וְכָל שָעָה הֵן עֲלוּלוֹת לִגְרֹם לְפֶגַע

שֶיְּחַסֵּל, מִלְּבַד אוֹתוֹ, גַם רְבָבוֹת שֶל קָרְבָּנוֹת.

לֹא שֶבְּיַחַס לַמֶּחְדָּל הַזֶּה יֵש הִתְעַלְּמוּת גּוֹרֶפֶת

בְּמֶמְשְלוֹת הַצִּיּוֹנִים מוּל הַרְעָלָה כֹּה הֶקֵפִית

אַךְ כְּבָר שְמוֹנִים שָנִים תְּמִימוֹת שוּם מֶמְשָלָה אֵינָה נוֹקֶפֶת

אֲפִלּוּ אֶצְבַּע לִמְנִיעַת הַסַּכָּנָה הַזֹּאת סוֹפִית.

וּמוּל אִיּוּם זֶה בְּפּוֹטֶנְצְיָה מְגַלִּים הֵם אִימְפּוֹטֶנְצְיָה

וְתַפּוּחַ-אֲדָמָה לוֹהֵט כָּזֶה מְגַלְגְּלִים

מִשַּׂר אֶחָד לְשַׂר שֵנִי וּמִקָּדֶנְצְיָה לְקָדֶנְצְיָה

כְּשֶדְּפָנָיו שֶל הַמְּכָל הַזֶּה כָּלִים וּמִתְבַּלִּים.

וְאָז, כְּמִנְהָגָם תָּמִיד אַחַר שֶאֲסוֹנוֹת קָשִים

גּוֹבִים עַל כָּל מֶחְדָּל וּפְיַאסְקוֹ חוֹב-דָּמִים אַכְזָר שָם

הֵם חִיש יָקִימוּ וַעֲדָה, אִם יִוָּתְרוּ דֵּי אֲנָשִים

לְהֶרְכֵּבָהּ שֶל וַעֲדָה כָּזֹאת בֶּהּ לֹא יֻחְזַר שָם

אֲפִלּוּ מֵת אֶחָד בִּלְבַד מִן הַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים

מֵרִבְבוֹת הֲרוּגֵיהֶם שֶאֶת זַוְעַת מוֹתָם

יָכְלוּ לִמְנֹעַ לוּא עָסְקוּ בְּפִתְרוֹנוֹת מַעֲשִׂיִּים

בִּמְקוֹם בְּגִלְגּוּלֵי הָאַחְרָיוּת עַל זוּלָתָם.  

"אִלְחַאסְלוֹ," כָּךְ לַאֲנָשָיו הוֹדִיעַ שָם חַסַן נַסְרָאללָהּ

בַּאֲסֵפַת הַקַּבִּינֶט שֶלּוֹ שֶבָּהּ הוּא לֹא קִמֵּץ

בְּתֵאוּרֵי הֶקֶף פְּגִיעַת מְכַל אָמוֹנְיָה זֶה, "אִינְשְאַללַהּ,

בָּרוּר שֶאֵין לָנוּ כְּבָר צֹרֶךְ מְיֻחָד לְהִתְאַמֵּץ

בִּקְטִילָתָם שֶל אֶזְרָחִים יָאהוּדִים בִּקְרָבוֹת גֶּרִילָה

וְסִכּוּנָם שֶל לוֹחֲמֵינוּ  מוּל צְבָאָהּ שֶל אִישְׂרָאִיל

כְּשֶהַסִּכְלוּת הַצִּיּוֹנִית חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ חֲלִילָה

שָנִים רַבּוֹת, אִם רַק נַצְלִיחַ טְרִיק בָּלִיסְטִי לְהַפְעִיל

וְטִיל לוּבְּנָאנִי לְטַוֵּחַ לַמְּכָל הַזֶּה נַשְׂכִּילָה

שֶיְּבַצֵּעַ לָנוּ גֶ'נוֹסַיְד יָעִיל בְּגָאז רָעִיל."

* * *

אהוד בן עזר

מנפלאותיה של ההבנה החגבית

בעקבות מתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לפרופ' יהודה ליבס

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 994

מיום 17.11.2014

במאמרו "מטאפיסיקה של פרשנות" (הארץ, 15.10.93), קובע פרופ' יהודה ליבס כי האידאולוגיה שבתשתית מחקריו של גרשם שלום היתה קשורה לציונות, בעוד אשר חוקרים כמוהו, וכמו משה אידל, שרויים כבר בעידן המחקר הפוסט-ציוני, ומכאן, לדברי ליבס: "נובעת בחינת נתוני הדת וההיסטוריה היהודית בשלימותם, בלא הדגשת כיוון מסויים מטעמי אידיאולוגיה או אפולוגטיקה. (אמנם, יש להודות שהלחצים האידיאולוגיים עדיין חזקים למדי גם היום). דומני שכיוון זה איפשר לאידל (ולאחרים) לראות אפשרויות נוספות שלא ניראו בימי שלום, ואפילו (כפי שניראה) משיחיות שתוכנה איננו פוליטי או לאומי."

דומני כי מאז התקפותיו הפרועות של פרופ' ברוך קורצווייל על האידיאולוגיה הדימונית ("פוליטית ולאומית"), המונחת כביכול ביסוד מחקריו של שלום, לא נכתבו דברים בלתי-סבירים כאלה על גדול חוקריה של הקבלה והמשיחיות היהודית.

גרשם שלום סבר כי רק כאשר יקום בישראל אותו מרכז רוחני, במובן האחד-העמי, שהוא אחת מתכליותיה החשובות ביותר של הציונות – ניתן יהיה לקיים כאן מחקר מדעי היסטורי של היהדות, שיהיה משוחרר מאפולוגטיקה כלפי הגויים וממליצה לאומית כלפי עצמנו, משום שכאן אנחנו חופשיים ואין לנו צורך ליפות את היהדות ותולדותיה כדי למצוא חן בעיני הגויים, כפי שנהגו גדולי חוכמת ישראל בגרמניה, וכפי שנוהגים כיום דבריה הרוחניים של היהדות בארה"ב (וכמובן גם בארץ, וגם על כך הזהיר שלום).

לפיכך ליבס ואידל אינם "פוסט-ציוניים" אלא הם חיים באותו חופש מדעי ורוחני, שהוא תכליתה התרבותית והלאומית של הציונות; ואם מידת הבנתם את מפעלו של גרשם שלום היא חגבית, אין זאת אלא משום שבעיניהם חופש מדעי הוא כניראה אנארכיה שבה משתוללות ספקולציות שאין להן בסיס, וטיבן שתעשינה רושם על דילטנטים.

מי שבא לקעקע את היריעה ההיסטורית הרחבה שפרש בפנינו גרשם שלום במחקריו, חייב להיות קודם כל היסטוריון מובהק, אשר יוכיח, בין היתר, שאין קשר בין גירוש ספרד לקבלת האר"י, ובין קבלת האר"י לשבתאות, ובין השבתאות לחסידות ולהשכלה.

אבל מי שמנסה למצוא בקבלה "היבטים חדשים" (כשם ספרו של משה אידל) לא על פי גישה היסטורית, דיאלקטית, שמסבירה את תפקיד הפרשנות הדתית בתהליך של רציפות תוך השתנות מדור לדור, תוך ניגודים רבים ולעיתים קוטביים – אלא חורז את תולדות הקבלה על דיון במוטיבים, כאילו מדובר בתמונה מונוליטית של היהדות לדורותיה – הוא יכול להוכיח הרבה דברים, אך גם את היפוכם, כיד הפלפול הטובה עליו, ובכך הוא מחזיר את חקר הקבלה שניים-שלושה דורות לאחור, בטרם החל שלום במפעלו המונומנטאלי.

* * *

יהודה דרורי

1. איזה רוב היה להילרי?

הילרי קלינטון ותומכיה טוענים שבסיכום כלל הקולות בבחירות לנשיאות בארה"ב, היא קיבלה 3.5 מיליון יותר קולות מטראמפ (זה בעצם לא משנה את עצם בחירתו של דונלד טראמפ לפי החוקה האמריקאית...)

מצד שני, טראמפ טוען שיש פה הונאת בחירות ענקית וביקש שהנושא אכן ייבדק לעומקו.

הבדיקה שהחלה מיד העלתה נתון מדהים! ישנן מדינות, שבניגוד מוחלט לחוק, מתירות למסתננים בלתי חוקיים במדינתם להצביע לנשיאות...

אם כך הדבר לא פלא שהרוב המכריע באספסוף הבלתי חוקיים בארה"ב (שמספרם נאמד ב-15 מיליון) הצביעו להילרי קלינטון, מפני שטראמפ טען מלכתחילה שיש לגרשם חזרה לארצותיהם – והם גם אלו (ברובם) המבלים בצעדות המחאה ברחבי ארה"ב.

אז מי מתרגש מכך?

2. לחדד קצת את ההיגיון העקום

של הצדק הישראלי

מרבית האדמות המוכרות כפרטיות של ערביי יהודה ושומרון ניתנו להם בשעתו כמתנה ע"י "שליטים הנדיבים" מבית המלוכה ההאשימי. הם אגב לא נתנו מתנות של חלקות אדמה בצד המזרחי לירדן (רכוש המלך...) אלא רק מערבית לירדן... ואתם יודעים למה? כי זו היתה אז אדמה שהם כבשו, אדמות שלא שייכות להם אלא ליישות יהודית לפי החוק הבינלאומי.

להזכירכם, כל שטח ארץ ישראל מערבית לנהר הירדן, ניתן פה אחד ע"י חבר הלאומים בשנת 1924 להקמת יישות יהודית (אשר קמה ב-1948). המלך גם נתן מתנות "כיבושיו" של בתי יהודים ועסקיהם בירושלים, ואפילו שבית המשפט העליון לצדק של מדינת ישראל מכיר בכך, הוא לא ממהר להחזירם לבעליהם החוקיים – היהודים...! פשוט לא להאמין לחלמאות, לבורות ולשחצנות השיפוטית של כמה משופטינו העליונים, שאינם מבינים שהטאבו בירדן נכתב ע"י פקידי המלך שהיו יכולים לרשום בתים ואפילו את כל אדמות תל-אביב ע"ש איזה אבו עלי אחד...

לפיכך חוק ההסדרה בא לטרפד את השקר הגדול מבית המלוכה ההאשימי, לא לאפשר לנשל אותנו מאדמתנו ומבלי חלילה להרגיז יותר מדי את העולם – שכמובן יתמוך בזכויות המלך הירדני המנוח לחלק כרצונו אדמות כבושות ומבנים...

כשאני רואה את השרה איילת שקד מנסה בצורה נואשת ממש לשנות את הרכב בתי הדין העליונים שלנו, אני איתה ומבין אותה. ראו למשל קטע זה שפורסם בעיתון באחד הימים האחרונים :

"...נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים אהרון פרקש קבע בפסק דין קודם כי קרקעות בשכונת בית חנינא במזרח ירושלים שייכות ליהודים, אשר בניהם ביקשו באחרונה להשיב אותם לידיהם. נשיא בית המשפט המחוזי הוציא אף צו פינוי המורה לערבים להתנות ולהשיב את הקרקע לבעליה היהודים. הערבים היושבים בקרקע הגישו ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי אם יתפנו יושלכו לרחוב מאחר ואין להם עוד בתים ובטענות נוספות לגבי טיב המסמכים אשר בידי היהודים, טענות אותן דחה המחוזי. עוד ביקשו הערבים אשר יושבים בנכס שלא כדין לעצור את ביצוע צו הפינוי עד להחלטת בית המשט העליון בעניין הערעור.

למרות הדמיון לכאורה של המקרה המדובר לפינוי היישוב עמונה, קיבל בית המשפט העליון את בקשתם, ובהחלטה של השופט דנציגר הורה לעצור את הפינוי עד לקבלת פסק דין. החלטתו של דנציגר התקבלה בטענה כי משמעות הריסת המבנים 'צעד בלתי הפיך שיגרום להם נזק אדיר.'

"אין חולק כי למשיבים (היהודים) הזכות לממש את זכותם הקניינית כפי שנקבעה בפסק הדין וכי ככלל הצד הזוכה בפסק הדין רשאי ליהנות מזכייתו אף אם הוגש ערעור," קבע השופט דנציגר בהחלטתו. "עם זאת, שעה שמדובר בנזק בלתי הפיך, מאזן הנוחות נוטה לטובתם."

השופט אף דחה את דרישת היהודים לתשלום עבור השימוש באדמותיהם.

גם אם אתה "שמאלני" אתה יכול להבין מה משמעותו של עוול שיפוטי סופר-הומניסטי מזוייף, וכי צריך לעקור אותו מהשורש, אנו עוסקים בעולם מוסלמי, ששם שקר ומירמה הם נורמה, כולל גזל אדמות של ה"כופרים היהודים"...

3. הכנסת חולה וזקוקה לריפוי

במשך כ-20 שנה סיקרתי את הכנסת יום יום ושבוע שבוע, ראיתי את התהליך הדמוקרטי מתגשם לאט, בגשמיות וגם בטימטום לא קטן. בעצם מה אתם מצפים מקבוצת פוליטיקאים בינוניים? שיציעו חוקים? או שיחוקקו חוקים?

אינפלציה מפלצתית בהצעות חוק – כל שנה 80 חברי כנסת פעילים מנסים לחוקק חוקים (כ-40 אינם פעילים. כי הם שרים או סגני שרים, לרבות יו"ר הכנסת וכמה יושבי ראש של ועדות מסויימות). ה-80 הנ"ל מגישים למעלה מ-1500 הצעות חוק (חוץ מכמה מאות הצעות חוק שמעלה הממשלה). רוב הצעות החוק לא מגיעות כלל לדיון ולבטח לא להחלטה ואפילו... אם יש כאלו שאושרו, לא בטוח שיבוצעו!

אנחנו חייבים להבין שכל מנגנון הכנסת, אף שהוא נופח בשנים האחרונות,לא מסוגל למיין ולעבור על כל הצעות החוק המוגשות ולהכינן לדיונים והצבעות, ולאחר מכן לוועדות. תזכרו שיש 15 ועדות בכנסת, ולכן רק מעט חברי כנסת נוכחים בפגישת ועדה, הוועדות נפגשות בד"כ פעם בשבוע, ויש הרבה עניינים שוטפים לדון בהם. בקיצור, לא נשאר הרבה זמן לחוקק חוקים.

הגבלת מספר הצעות החוק שחבר כנסת יכול להגיש מדי כינוס מליאה, הוצעה במשך השנים האחרונות מסיפר פעמים וללא תוצאות. היו כמה ניסיונות עקרים לחשוב שחיוב כל חבר כנסת שלפחות 5 ח"כים יתמכו בכתב בהצעתו, (ח"כים שאינם מסיעתו...) אולי יפחית את האינפלציה בהצעות חוק, אבל זו היתה הצעה יעילה מדי וטובה מדי מכדי שתתקבל והיא נדחתה ממש פה אחד על הסף (הרי מה יספר חבר כנסת לבוחריו ביום הדין אם לא על אותן עשרות הצעות החוק שהוא הגיש, כדי להצדיק משכורתו ומישרתו).

כיום השרה החכמה איילת שקד עלתה על המהמורה האבסורדית הזו של מאות הצעות חוק המונחות כערימת זבל, והיא זו שמנסה לשכנע חברי כנסת בחשיבות ההקצבה של מיספר הצעות חוק לכל חבר כנסת ואפילו לכל סיעה – אז חבל על זמנך, איילת, זה לא יעבור את האגו הנפוח והפגוע של כותבי הצעות החוק הבלתי נילאים האלו, שבסיומו של יום אינם יכולים להראות דבר חוץ מניירת, ועוד ניירת.

הכנסת קטנה מדי על המדינה. לדעתי יותר חשוב אם יו"ר הכנסת יכנס ועדה מיוחדת של ראשי הסיעות לדון, על לקראת הבחירות, על הגדלה משמעותית של הכנסת – לפחות 180 ח"כים!

עלינו לזכור שכאשר הוקמה הכנסת עם 120 ח"כים, היו במדינה פחות מ-800,000 תושבים לדאוג להם, וכיום אנחנו עם  יותר מ-8 מיליון תושבים. בהתחשב בניירות עמדה של הקהילייה האירופית, הרי כמות כזו של תושבים באיזו ארץ שהיא מחייבת יותר מ-300 חברים בפרלמנט! אז עם כל הבדיחות הלא מצחיקות שיש אצלנו לכל ציניקן עלוב על אפסותם כביכול של הח"כים, אנחנו צריכים להבין  שכנסת מצומצמת איננה בהכרח משרתת כראוי מדינה החפצה בדמוקרטיה פעילה, והגיע הזמן לטפל החולי הזה שנקרא חולשת החקיקה.

* * *

יואב יצחק

אולמרט התחצף לאיש סגל בכלא.

העונש – נשללו ביקורים לחודשיים!

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט התערב בענישה נגד אסיר-עמית הכלוא עימו והתריס נגד איש הסגל בחוצפה וביהירות, בין היתר: "אתם השתגעתם". הנהלת הכלא פעלה במהירות ובתקיפות: בשל עבירת המשמעת נשללו מאולמרט כמה פריבילגיות, ובראשן: שלילת ביקורים בכלא למשך כחודשיים. אירוע זה עלול להקשות על שחרורו המוקדם של אולמרט בניכוי שליש.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הכלוא בכלא מעשיהו, נענש על-ידי הנהלת שירות בתי הסוהר בגלל שביצע עבירת משמעת. הסנקציה שננקטה נגדו: שלילת ביקורים למשך כחודשיים. האירוע התקיים לפני כשלושה חודשים ועונשו מוצה (אולמרט שוהה עתה בביתו בחופשה למשך השבת, 4.2).

האירוע האמור עלול לעמוד לאולמרט לרועץ בעת שתדון ועדת השחרורים בבקשתו לשחרור מוקדם (ניכוי שליש); ובדיונים האמורים להתקיים בקרוב אצל נשיא המדינה ראובן ריבלין ובפרקליטות בבקשת החנינה שהגיש. ברי, כי התנהגות טובה בכלא הינה תנאי יסוד למתן הקלות לאסיר ובמיוחד לניכוי שליש ו/או חנינה.

ל News1-נודע, כי אולמרט התערב בהליך משמעתי שננקט נגד אסיר הכלוא עימו באגף 10 בכלא מעשיהו ברמלה ומתח על איש הסגל ביקורת מחוצפת, דיבר בשפה לא נאותה, והתריס, בין היתר: "אתם השתגעתם," "אתם נפלתם על הראש," "איבדתם את הראש."

נודע, כי אולמרט התנהג כפי שהתנהג לא מתוך כוונה להגן על עמיתו לאגף, אלא מחשש שמדיניות הענישה נגד אותו אסיר תופעל גם נגדו.

בהנהלת שירות בתי הסוהר ראו זאת בחומרה, במיוחד נוכח ההטבות המיוחדות הניתנות לאסירים באגף 10 בזכות מעמדו לשעבר של אולמרט. לכן, כאמור, וכדי לכפות התנהלות ראויה מצד כל האסירים באגף, הגיבו במה שמכונה: שלילת פריבילגיות. בין היתר: שלילת ביקורים למשך כחודשיים אצל אולמרט בכלאו מצד ידידיו והגבלת ביקורים מצד בני משפחתו.

ענישת אולמרט נשמרה בסוד כמוס בשירות בתי הסוהר, נוכח מעמדו של אולמרט כראש הממשלה לשעבר וההתחשבות בו לאחר שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עם זאת ניתן לקבוע, כי הנהלת הכלא הקפידה הפעם למצות את הדין המשמעתי עם אולמרט, וזאת מחמת אירועים קודמים שבעיצומם לא הקפיד להתנהל לפי הנחיות סגל הכלא.

[מתוך: "חדשות מחלקה 1", 3.2.17].

מומלץ לביבי לקרוא זאת כדי שאם יבוא זמנו לבלות במעשיהו יידע לא להתחצף לסוהרים.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"א. טיול שבת שהסתיים ללא עונש מהשמיים

החברוּת עם שרה, שהכול קראו לה שרהל'ה, התקדמה בעצלתיים, כי אף פעם לא היתה לי חברה שומרת מצוות. היינו צריכים לראות שני סרטים, עד שהעזתי לשים יד על כתפה, ולנסוע שלוש פעמים במכונית של אבי , עד שהיה לי אומץ להציע לה לעבור לשבת יחד במושב האחורי. הייתי ממש מאוהב בנערה היפה הזו ונזהרתי שלא לעשות שגיאות שיבריחו אותה ממני.

ערב אחד, כשהחזרתי אותה מוקדם הביתה, הציעה לי להיכנס לשתות קפה. היתה לה כיפה בתיקה והיא ביקשה ממני לחבוש אותה לפני שאכנס. לא הסכמתי, אמרתי  שאני לא מוכן לשקר להוריה כבר בהתחלה. היא ניסתה לשכנע אבל התעקשתי ונכנסתי גלוי ראש.

לעומת זאת, כשראיתי אותה מנשקת למזוזה, נישקתי גם, אבל אף אחד לא ראה.

אחר כך, כשהאבא עטור הזקן נכנס לחדר ואני ראיתי את עיניו שנראו לי זועמות, כמעט עשיתי במכנסיים. בכל זאת הושטתי יד והוא הושיט לי, אך חוץ  משלום לא אמרנו דבר. היא הושיבה אותי ליד השולחן הגדול, הניחה צלחת עם עוגות ופנתה להרתיח מים. אחר כך, לפני שנגסתי מהעוגה, חבשתי כיפה שהיתה מונחת על השולחן ומילמלתי בשקט: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ,"  ברכה  שאבי היה מברך כל יום שישי אחרי שקידש על היין ולפני שבצע את החלה.

כנראה שבזאת קניתי את עולמי אצל הזקן, כי  למחרת שרה אמרה לי שדווקא מצאתי חן בעיני אביה על שהתעקשתי שלא להיכנס עם כיפה על הראש.  כשסיפרה לו שהייתי בפלמח,  כמעט העריץ אותי, כי מהיותו ציוני עוד בחו"ל, עקב אחרי הקורה במלחמת העצמאות, ואנשי הפלמח היו בעיניו כחיילי בר-כוכבא. 

לשיא החברות הגעתי עם שרה, כאשר הצעתי לה לעשות טיול בווספה לגליל. אז היא עוד למדה בסמינר, והיתה פנויה רק בשבת. היתה לה בעייה מה לומר בבית. עד כה מעולם לא נסעה בשבת. הצעתי לה שנצא בשישי בבוקר ובבית תגיד שאנחנו נוסעים לחברים שלי בקיבוץ הדתי טירת צבי ושם נעשה את השבת. האבא שמע טירת צבי, וכל התנגדותו גזה.

הגענו בטיול עד לעכו, שם הראיתי לה את התותחים של נפוליון וסיפרתי לה על התקופה בפלמח שבה שמרנו שם על שני אנשי אצ"ל, אחרי רצח ברנדוט.

אני לא יודע אם הסיפורים שלי עניינו אותה, אבל שמחתי שהיא לא נרתעת ממני והסכימה בלי בעיות לסיים את הטיול בדירה הריקה של בת דודתי. היתה זו אותה דירת חדר אשר חודשיים קודם לכן עשינו את המתיחה הגדולה לשוקה החום, וזה נתן לי הזדמנות להצחיק אותה, כשסיפרתי לה את כל הסיפור לפרטי פרטיו.

מה שהרשים אותי בה, שלא עברו חמש דקות מאז שנכנסנו לחדר, והיא כבר מצאה במרפסת המטבח את המטאטא והתחילה לטאטא את כל האבק שהספיק להצטבר על הרצפה, מאז היינו שם בפעם האחרונה. אם חשבתי שתסתפק בזאת, טעיתי טעות גדולה.  היא מצאה  גם סמרטוט אבק  וניגבה את האבק מכל הרהיטים והחלונות. אחר כך, כשרציתי להרשים אותה ולקחת דלי מים עם סמרטוט רצפה, לקחה את  הדברים ממני ונתנה לי שיעור יסודי איך צריך לשטוף רצפה כמו שצריך. בסופו של דבר ישבתי על קצה המיטה עם רגליים באוויר, והסתכלתי בהתפעלות על הזריזות והמקצועיות שלה. בליבי  אמרתי , אישה כזאת אני צריך, ואם תעזור לי גם לעשות שמונה ילדים, כמו שהיא רגילה מהבית שלה,  גם זה לא יזיק.

בלילה, לפני שנכנסנו למיטה הכפולה, היא חיפשה בארונות ובמגירות סדינים חדשים ונקיים  וכשלא מצאה, הפכה את אלה הקיימים על צידם השני ולתוכם הזדחלנו, כשמטעמי מוסר אנחנו נשארים בלבושינו התחתונים.  לא ניסיתי לעשות איתה מה שלמדתי מהקיבוצניקית מכנרת, אבל לתנועת הנוער, היה גם כן טעם מתוק ולא הזדקקנו ליותר. 

אחד הוויכוחים שליוו אותנו במהלך הטיול, נסב על הליכתה לצבא. היא קיבלה צו התייצבות ומאוד רצתה להתגייס עם תום הלימודים, אך בבית כולם היו נגד. שתי אחיותיה הבכירות הצהירו בשעתן על היותן דתיות וקיבלו שחרור. גם לה הייתה הצהרה מוכנה עם  חתימת הרב הראשי של זרנוגה והיה ברור לה, שחרף רצונה, היא לא תוכל להפר את רצונם של הוריה.

ניסיתי לשכנע אותה שלמען המולדת  ולמען משאלות ליבה, היא חייבת להתגייס. לפני חודש מלאו לה 18 שנים, היא כבר  לא  בחסות ההורים, עצמאית לגמרי וחייבת לעשות מה שאומר לה ליבה. נדמה לי שהצלחתי לשכנע אותה, אבל ידעתי שבבוא הרגע, לא תוכל הפר את דרישתו של אביה, שמשל במשפחה ביד רמה והכל היו סרים למילותיו.

ביום ראשון  בבוקר, אחרי שישנו כמו הרוגים, קמנו  במצב רוח טוב מלא צחוקים. סיימנו את אחרון הכריכים ששרהל'ה הכינה לקראת הטיול ושתינו תה עם סוכר, שנשאר עוד מהיום שבו התארח בדירה שוקה החום הזכור לטוב.

הבחור הטוב הזה שוקה, נפטר כשלושים שנה אחרי האירוע בארון, ובני משפחתו מצאו לנכון לטלפן אליי ולהודיע לי על כך. אשתו, ששמה היה ידידה, אם אני לא טועה, היתה אחותו של שמעון אלפסי ז"ל, שהיה אחד מגיבורי הפלמח וזכה להירשם בקורות מלחמת העצמאות, כשהכריז בקרב הנורא של הקסטל: "הטוראים נסוגים! המפקדים נשארים לחפות!"

כשהבן של שוקה טילפן אליי להודיע על האבדה,  אמרתי שלהלווייה לצערי לא אוכל להגיע, אבל הבטחתי לבוא לשבעה. הוא הודה לי והוסיף שישמחו לשמוע  על אביהם, כי הוא לא נהג לספר על עצמו כלום.

כשהגעתי לביתם, מצאתי רק את האלמנה והילדים שהיו בגילו של אביהם כשהכרתי אותו. סיפרתי להם על  ערבי ההצטופפות שהיו לנו בפקולטה בזכות שחקנית הקאמרי ששוקה הביא. סיפרתי להם איך היינו נוסעים ביחד על הווספה ללמד בהרצליה. וכמה אני אסיר תודה לו, על ששיכנע אותי להיות מורה לטבע, כי היה זה  סוג של תעסוקה שהעשירה אותי, לא בכסף, אבל בהרבה חוויות. 

הם לא נתנו לי ללכת וביקשו לשמוע עוד, בסוף לא יכולתי להתאפק, וסיפרתי על התעלולים שהיינו נוהגים לעשות בפקולטה, כמו הסיפור על אלי בורג וההברקה שלו למקרא השלט של "חברת מרכז הזרעים". סיפרתי שגם שוקה החום היה איתנו בפורד של רבינא, למרות שזה לא היה מדויק, אבל חיפשתי לספר עליו דברים עליזים ושמחתי לראות שהסיפורים שלי משעשעים  ומעניינים אותם. כל הזמן  הם חזרו ואמרו ששוקה לא סיפר להם שום דבר ושלא ידעו עליו כלום וביקשו לשמוע עוד ועוד.

בסוף לא יכולתי להתאפק וסיפרתי להם  איך הכנסנו אותו לארון , כשאני משתדל לא להיכנס לפרטים מפלילים ולהתמקד בצד המצחיק של הסיפור.

הם היו המומים, במיוחד האלמנה, שמשום מה הדבר לא הצחיק אותה כלל. גם לא את הבן הבכור, שאחר כך נודע לי שהוא עורך דין. נרגעתי רק אחרי שעשיתי חשבון ומצאתי שחוק ההתיישנות עומד לצדי.

לשרה היו תוכניות לגשת ביום ראשון בבוקר לספרייה של הסמינר, להשלים  חומר שהיה חסר לה לעבודת הגמר. התנדבתי להביא אותה לשם עם הקטנוע וישבתי בצד לבל אפריע. יותר מאוחר, כאשר עברנו ברחובות בדרך לזרנוגה, היתה כבר שעת צהריים ואני הצעתי לה להיכנס למנזה לארוחת סטודנטים. כנראה שהיתה רעבה, כי הסכימה בלי בעיות. כשעמדנו בתור עם הצלחות, ראיתי איך כולם מסתכלים עליי, אחר כך הבנתי שהם לא עליי מסתכלים, אלא עליה. בפקולטה היה נדיר לראות מישהי הבולטת ביופייה. גם כשהתיישבנו אחר כך ואכלנו, ראיתי  את המבטים המופנים אליה, והרגשתי שבזכותה אני מתחיל לצבור נקודות. 

יותר מאוחר, כשעצרתי את הווספה בחצר ביתה ועזרתי לה לרדת, היא הפנתה מבט לצדדים, וכשראתה שאין איש הצופה בנו, נתנה לי נשיקה וחיבוק. הייתי די מופתע, כי תמיד אני הייתי יוזם  גילויים מעין אלה.

"מה השמחה הזאת?" שאלתי. 

"אתה לא תבין," אמרה לי, "פעם ראשונה בחיים שנסעתי בשבת ולא קרה לי כלום. אפילו לא נסרטתי. כל הזמן  כשאתה נסעת בין המכוניות, הייתי בטוחה שעוד מעט אנחנו מתהפכים."

הייתי צריך לנשום עמוקות כדי לעכל את דבריה. לרגע לא חשבתי שהחברה האמיצה שלי יצאה לטיול כשהיא מפחדת כל רגע מהעונש המגיע לה מהשמיים.

"יופי." אמרתי לה  אחרי שהתאוששתי, "אם סוף סוף הגעת למסקנה נכונה, אז אולי תסיקי מסקנות ותתגייסי לצבא?" 

"לא," אמרה, "זה לא. אני לא יכולה לעשות את זה לאבא שלי." 

את אשר קרה בהמשך אני מעדיף לצטט מתוך דפי העיתון, כי בזמנו חשבתי שמן הראוי לחשוף את הסיפור לפני הציבור הרחב והעליתי אותו, תחילה בעיתון "מעריב לנוער" ולאחר כמה שנים גם בעיתון "במחנה". קראתי לכתבה "הבת של שינדלר הולכת לצבא".

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. שלא תשכח ימיני

אחד המיתוסים הנפוצים על מאיר אריאל, הוא ששירו "ירושלים של ברזל" הוא שיר מחאה – קונטרה ל"ירושלים של זהב". בעוד "ירושלים של זהב" מסמל את הערגה לשלמות ירושלים, "ירושלים של ברזל" חותר תחת הקונצנזוס הזה.

מזה שנים רבות אני יוצא נגד המיתוס הזה. במאמרים רבים ובהרצאות רבות הוכחתי שאין שחר לטענה הזאת. "ירושלים של זהב" היה קינה שכתבה נעמי שמר על העיר המחולקת ובליבה חומה. "ירושלים של ברזל" הוא גרסת הלוחמים, משחררי ירושלים, שמאיר אריאל נמנה עליהם; גרסה משלימה, שבה הוא משיב לה שהנה, ירושלים שוחררה, המציאות השתנתה.

"הלא לחומותייך קראנו דרור," מצהיר אריאל, ומספר ש"באנו להרחיב גבולייך" ומצאנו בך, בירושלים, "לב אוהב." ובתשובה ל"איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה // ובמערות אשר בסלע / מייללות רוחות / ואין פוקד את ים המלח / בדרך יריחו." כתב אריאל למחרת שחרור העיר: "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו // עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב."

שירו של מאיר אריאל דומה מאוד במסריו לבית שהוסיפה נעמי שמר לאחר השחרור: "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וגו'.

יש המנמקים את מיתוס שיר המחאה בהתייחסותו של מאיר אריאל למחיר הדמים של השחרור, ובעיקר לשורה "כמעט כולך זהב" שכביכול חותרת תחת "אשר כולה זהב." ולא היא. ודאי שהוא מתייחס למחיר שחבריו והוא שילמו. כן, "כמעט כולך זהב," בשל האובדן והאבל. אך אין בכך כל מחאה.

תגובות שקיבלתי מלוחמים שלחמו כתף אל כתף עם מאיר אריאל בקרבות, אוששו את טענתי ללא סייג.

כשקראתי את הביוגרפיה של מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, עניין אותי מאוד איזו גירסה הוא יציג בנדון – גירסת המחאה החתרנית או גרסת השיר המשלים. כיוון שאני מודע להשקפותיו הפוליטיות של קלדרון, חששתי מפני הצגת מיתוס המחאה כמסר המרכזי.

קלדרון הציג את שתי הגירסאות. הוא בפירוש ניתח בהגינות את השיר כשיר משלים ל"ירושלים של זהב". הוא הציג זאת לא רק באמצעות מילות השיר, אלא גם בציטוט ראיונות עם מאיר אריאל מאותה תקופה, המחזקות זאת. "המילים שנתנו לי את הדחף לזֶמֶר הן המילים של נעמי שמר על הר הבית שאין פוקדו," הוא אמר במפגש עם שולי נתן במשמרות. שולי נתן אמרה לו: "כששמעתי את המילים שלך, הייתי נרגשת. המעמד שבו הושמעו לראשונה נתן להם עוצמה של הרגשה משותפת אחת." העיתונאית שסיקרה את המפגש היטיבה לתארו בכותרת: "שולי נשאה תפילה – הצנחן אריאל הגשימה." ועוד ציטוטים ברוח זו.

מצד שני, קלדרון סבור שיש בשיר גם התרסה – לא התרסה נגד שחרור העיר, והוא מדגיש שלא במקרה אין מדובר בו על "כיבוש", אלא על ההתעלמות מן החללים, ממחיר הדמים. כאמור, איני מקבל זאת. בכלל, הנראטיב לפיו שירי מלחמת ששת הימים התעלמו ממחיר הדמים הוא "עובדות אלטרנטיביות" במלוא מובן המילה, ובכוונתי להוכיח זאת במאמר נפרד.

אולם למדתי מן הספר, שמאיר אריאל עצמו, בסוף שנות ה-80, התבטא כלפי השיר באופן שהציג אותו כשיר מחאה. "ניסיתי לזרוק על 'ירושלים של זהב' קצת בוץ. אנשים שמו הצידה את העובדה שהמסר היה הפוך ואימצו אותו כחלק מההתלהבות שאחזה בעם. האקסטזה הזאת מסוכנת בעיני. אני חושב שהיא אפשרה את הבלגן שאנחנו תקועים בו היום," ועוד ביטויים מסוג זה.

אז מה האמת? האמת היא שיש הבדל בין מאיר אריאל שכתב את השיר הזה ב-67' למאיר אריאל שהתייחס אליו ב-89'. ובעיקר ניתן ללמוד מכך על מה שמאיר אריאל עצמו הגדיר, בשיר אחר, בנושא אחר: "לכל הכיוונים נפתח / והתשוקה לכל כיוון / אותי הורסת."

כל ניסיון למצב את מאיר אריאל כמבטא צד מובהק של המפה הפוליטית, מחמיץ את ייחודיותו, מורכבותו וגישתו האינדיבידואליסטית של מאיר אריאל. גישתו היתה ייחודית ושונה מכל דוֹגמה, וגם לא תמיד עקבית, כיוון שהיא מבטאת את התשוקה לכל כיוון. וכשמדובר על "תשוקה לכל כיוון," אין הכוונה למין אמצע משמים, שאין בו מזה ולא מזה, אלא עמדה שיש בה הן את התשוקה לחבלי ארץ ישראל ולהכאת שורשים בהם, והן את המחאה על עוולות וצעדים בלתי מוסריים הנעשים בשם אותה תשוקה.

את מאיר אריאל אי אפשר למסגר בשום קופסה פוליטית. אם יש דבר שהוא סלד ממנו, הוא עֶדְריות, אמירת "מה שצריך," כי זאת מצוות הברנז'ה. בשירו "דאווין של שיר מחאה," לועג מאיר אריאל לזמרי המחאה האוטומטיים. הוא מתאר חבורה הדוניסטית דקדנטית של הבוהמה, ובפזמון הוא מביע את דעתו על ערכם של שירי המחאה האוטומטיים של אותה קבוצה. "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים" וברור למה הוא מדמה את אותם השירים. "אז מה הדאווין של שירי מחאה / כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה / המים יורדים."

קלדרון מפרש את השיר הזה הפוך לגמרי ממני. לטענתו "זה שיר מבריק על מחאה שאיבדה את אופייה כמחאה, שנעשתה לדאווין של שיחת סלון נואשת, לנוכח הכיבוש שהולך ומעמיק." והוא מדגים זאת בהערה: "הוא יצר סימפוניה של שובביות התודעה, שפוגשת מציאות פוליטית, שאין בה שום שובבות. הלץ שבמאיר אריאל שאל בשיר הזה מה מצחיק, ומה מצחיק עד בכי ["כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים" א.ה.], במציאות שבה התנחלויות הולכות ומתרבות תחת שמות מכובסים כמו 'היאחזות הנח"ל מלכישוע'."

אילו טרח קלדרון לבדוק, היה מגלה שהיאחזות הנח"ל מלכישוע היתה בכלל בתוך הקו הירוק, על הגלבוע, כך שכל הטענה הזאת מופרכת. אולם דוגמה זו ממחישה את מה שאני רואה כבעייה המרכזית בביוגרפיה המצוינת שכתב קלדרון, "ארול אחד": הוא החמיץ את הבנת דרכו הפוליטית המורכבת של מאיר אריאל, והציג אותה דרך המשקפים הפוליטיים שלו.

קלדרון מספר על השתתפותו של מאיר אריאל בכנס "השמאל עם הגולן" (אם כי הוא טעה בתיארוך האירוע, שהתקיים באחד במאי 1995 ולא בספטמבר 1994 כפי שהוא כתב בספר). בנאומו בכנס הוא הביע התנגדות נחרצת לכל הסכם שיכלול פינוי יישובים. בהמשך דבריו, במשפט שלא צוטט בספר, הוא הסביר זאת בכך שעקירת יישובים היא מעשה בלתי מוסרי המנוגד לערך השלום. הוא אף אמר, שהריבונות אינה מעניינת אותו, ואם ישאירו את היישובים, אין לו כל בעייה בכך שהריבונות תעבור לידי סוריה.

אם הוא התנגד לעקירת יישובים בהסכם עם סוריה, האם הוא היה נותן ידו להסכם עם הפלשתינאים, שיכלול עקירת יישובי יהודה ושומרון, שכבר אז מנו למעלה ממאה אלף איש? פעמים רבות הגדיר אותו קלדרון כמתנגד לכיבוש וכאיש שמאל, אך הוא עצמו מציין שהוא התבטא בתמיכה מנסיגה מכל השטחים, אך ללא פינוי יישובים. "כשם שיש אזרחים ערבים בישראל, הציע, יהיו אזרחים יהודים במדינה הפלשתינאית." ואילו היתה עומדת על הפרק נסיגה הכוללת עקירת יישובים, האם הוא היה תומך בה? להערכתי, הוא היה מתנגד לה, כפי שהביע התנגדות להסכם שלום עם סוריה שכרוך בעקירת יישובים. הוא היה מתנגד לכך מסיבות מוסריות, הומניסטיות.

הגישה ההומניסטית, המוסרית, הביאה אותו לכתיבת השיר הפוליטי הבוטה ביותר שלו, "מדרש יונתי". בשיר זה הוא מחה בחריפות נגד עוולות שלטענתו ישראל מבצעת כלפי הפלשתינאים ביהודה, שומרון וירושלים.

מה לך כל כך נמרץ שלוח

להתגרד על הסכין?

די כבר תן גם לסכין לנוח –

כן, רד מהסכין.

ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות

שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?

בספק מרמה, בחשד גזל,

בחסות חשיכה בחסינות מושל?

הזו גאולה? הזה כבודה?

כגנב במחתרת יהודה?

ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה

או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?

ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית

בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?

בעיני מי זה מוצא חן?

אדמה אתה לוקח – גאולה לא נותן?

או אולי אצבעותיך

הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד –

מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר?

מתורגלות לשמוט?

שיר קשה ובוטה, שיר עצוב וכועס; גם המנגינה הכעוסה שלו וגם המילים הבוטות שלו אינם אופייניות למאיר אריאל. ניכר בו שהוא נכתב מתוך כעס עצום.

אולם גם בשיר הזה, אין הוא מציע פתרון מדיני, אלא הוא דורש יחס מוסרי, הוגן והומניסטי לבני האדם. בדיוק כמו בהתנגדותו לעקירת יישובים. גם בשיר הזה לא מופיעה המילה "כיבוש", ובטח לא "נסיגה". להיפך, יש כאן מוטיב חשוב נוסף, אופייני מאוד למאיר אריאל: הוא הכניס אל תוך השיר שורות משירו של אלכסנדר פן "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי." אין לזלזל בשורה הזאת, כי בלעדיה אי אפשר להבין את המסר המורכב של השיר. המסר הוא שמאיר אריאל רואה באותם שטחים, בירושלים המוזכרת בשיר בשמה, כ"אדמה אדמתי". איננו זרים בה. איננו כובשים בה. ודווקא לכן, עלינו להתייחס בהגינות ליושביה, מתוך אחריות שלנו כלפי ארצנו. אחריות לנהל אותה בדרכי אמת וצדק, כפי שהוא מסיים את השיר:

לו רק הראיני את מראייך,

השמיעני קולך.

אמת וצדק בשערייך,

– זה נאווה מראך!

– זה ערב קולך!

– חן בעיני דודך!

המסר הזה מופיע גם בשירו "דרך ארץ", שנכתב באותה תקופה. גם לשיר זה הוא הכניס את "אדמה אדמתי".

"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דרך גבר בעלמה, עלמתי." הדרך הראויה לגבר בעלמה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ" מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ", פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.

 "דרך ארץ, אדמה אדמתי." גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של א"י לעם ישראל. "אדמה, אדמתי." מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם", ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

 צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיח' אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאוּרְשָׂה בדם, "שאדם ונדם." הברית היא נצחית – "אורי שמש – לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי." אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט." המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ אין תורה.  

ב-1997 כתב מאיר אריאל שיר פוליטי מובהק, "על ארץ מוותרים רק בלב." גם שיר זה, מבטא את ה"לכל הכיוונים נפתח." מצד אחד, יש בו מסר ברור של אהבת מולדת, של קשר עם ארץ ישראל, כאשר ברור שאין המדובר בכיבוש.

ומצד שני, הוא מסביר שאת התשוקה הזאת, לא חייבים לבטא באמצעות ריבונות מדינית, וויתור של המדינה על חלקי הארץ, אינה ויתור על הארץ, כל עוד לא חדלה האהבה אליה. על ארץ מוותרים רק בלב, ואם לא נוותר עליה בלב, היא תהיה שלנו, גם ללא ריבונות על כולה.

על ארץ מוותרים רק בלב

ארץ שוכחים רק בלב

על ארץ מוותרים רק בלב.

הארץ הזאת כבר החליפה

עמים ואומות כשמלה

כמו תכשיטים רק שומרת

על השמות שקיבלה.

החליפה אותי פעמיים

כמעט שהייתי אחר

אך זה לי אלף שנים ועוד אלף

שלא מוותר על גרגר –

על ארץ מוותרים רק בלב.

ובהמשך השיר הוא כותב:

ורק מידי נשמטה לי

מיד נלכדה בליבי

ובליבי אחזתיה

שלא תשכח ימיני.

את השיר פרסם מאיר אריאל בטור שהיה לו באותם ימים ב"מקור ראשון". הוא פירסם אותו במתכונת של דף גמרא. במרכז – השיר עצמו. מצדו האחד – פירוש לשיר. ומצידו האחר – "פירוש לפירוש". כך שלפחות בשיר הזה, לא הותיר אריאל מקום לפרשנויות. הפירוש נפתח במשפט: "כל ויתור על ריבונות של ישראל על חלקי ארץ אין בו כדי ויתור של עם ישראל על ארץ ישראל. כי ארץ היא יותר ממדינה." מבחינתו, ניתן לוותר על הריבונות המדינית, אך לא על הזיקה לארץ ישראל, שביטויה הוא התיישבות. ולכן, נכונותו לוויתורים מדיניים, מותנית בכך שלא ייעקרו יישובים.

קלדרון מסביר בספרו, שמאיר אריאל הקפיד לתת את השיר הזה דווקא לביצועו של יהורם גאון, שכמוהו "שלא כמו רוב האמנים בישראל, סירב להגדיר את השליטה בשטחים כמצב של כיבוש." יתר על כן, גאון סיפר לקלדרון, שאף שהדברים היו ברורים לו, "ליתר ביטחון הוא שאל אותו [את אריאל א.ה] והוא אישר לו שאכן לכך התכוון." וכאן אני מתחבר מאוד למשפט שכתב על כך קלדרון: "הוא רצה שהביצוע לשיר יתגרה בדיכוטומיה השגורה שבין ימין ושמאל." מדויק.

אך בהתייחסו לשיר, נהג קלדרון, לטעמי, בחוסר הגינות כלפי מאיר אריאל. באותה תקופה, השמיע מאיר אריאל כמה התבטאויות מוזרות, בעייתיות, פרובוקטיביות. ובכלל, מצבו הנפשי לא היה במיטבו והוא הלך והסתגר. קלדרון משייך את השיר הזה, ברמיזה, לאותן התבטאויות ופרובוקציות.

והרי קלדרון עצמו הפריד בין אותן פרובוקציות לבין יצירתו באותם ימים. "היצירתיות לא נטשה את מאיר אריאל האמן, גם כאשר מאיר אריאל האיש הלך והסתבך, הלך ונחנק." והן השיר הזה הוא שיר עמוק, שהושקע בו עמל רב, הושקעה בו מחשבה רבה.

יתר על כן, גם באשר להתבטאויותיו הפוליטיות באותה תקופה כתב קלדרון: "יהיה זה מוגזם ומעוות לומר שמאיר אריאל עסק רק בפרובוקציות בשנותיו האחרונות. ב-9 במאי הוא השתתף עם מוזיקאים נוספים בעצרת בכיכר רבין בתל אביב נגד הכפייה הדתית." האם הגדרת הפרובוקציה שמורה לעמדות שאינן עמדותיו של קלדרון?

בעיניי, השתתפותו באותה עצרת מבהירה היטב את מורכבותו. באותה תקופה היה אריאל עמוק באמונה, בדת, בשיאו של תהליך "התחזקות" ממושך. ודווקא אז הוא השתתף בהפגנה הזאת, כיוון שהוא הפריד בין האמונה הדתית, לבין הריבונות המדינית. כפי שהוא הפריד בין התיישבות וריבונות. כפי שהוא הפריד בין ויתור על ריבונות לוויתור על הארץ.

ב-1990, לאחר "התרגיל המסריח", השתתפתי בהפגנה בגן הוורדים בירושלים נגד הסיאוב בפוליטיקה הישראלית, תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם." מאיר אריאל השתתף בהפגנה, ושר בה את שירו "נרקומן ציבור". זהו שיר חריף ומושחז נגד הפוליטיקאים והפוליטיקה. אבל, האם ניתן לקיים דמוקרטיה בלי פוליטיקה?

בראיונות רבים יצא מאיר אריאל נגד המפלגות, ואמר שכבר שְׁמָן מעיד על הבעייתיות שבהן, כי הן מבטאות פלגנות במקום אחדות. האם יש דמוקרטיה בלי פלגים, בלי מפלגות?

ובשירו "דמוקראסי" הוא יורד קשות על הדמוקרטיה, מציג אותה כחשפנית גסה ובהמית.

האם הוא התנגד לדמוקרטיה? האם הוא העדיף דיקטטורה? חלילה. הוא היה מעדיף לראות את החיים מתנהלים בדמוקרטיה ישירה, וולונטרית, כמו באסיפת קיבוץ. היה בו מרכיב אנרכיסטי מובהק, של סלידה מממסד, מפוליטיקה, ממדינה, מריבונות. זהו מרכיב מרכזי באישיותו, משחר נעוריו, בהשפעת אחד משני הפלגים שייסדו את קיבוצו, משמרות – אנשי תנועת גורדוניה.

כותב קלדרון: "מכאן גם ההסתייגות שהיתה להם ממבנים ארגוניים סדורים מדי, רציונליים מדי. היה בגורדוניה יותר מזיק אנרכיסטי שחשד במפלגות, בבתי נבחרים, בלחצים ארגוניים שמצמיתים את הנפש ואת כוחה של הנפש לעשות גדולות. מאיר אריאל הקשיב לנימה ההווייתית הזאת, ולנימה האנרכיסטית הזאת, מתוך צורך פנימי חזק, והביא אותה אחר כך אל שיריו הבשלים."

ההסבר הזה מבהיר את תפיסתו הייחודית, שאינה ימין ואינה שמאל, אינה מתאימה עצמה לקופסאות ודוגמות, כשהוא קרוע ב"תשוקה לכל כיוון."

היתה בספר התייחסות נוספת לגולן. מאיר אריאל השתתף בשיחה במשמרות שתועדה בקובץ "בין צעירים". הדיון בה נסוב סביב השאלה מה המשימה החשובה יותר לדור הצעיר בקיבוץ – להקים יישובים חדשים בגולן, או להישאר ביישובים שהקימו ההורים כדי להמשיך את מפעלם, שלא ייפול?

בכך אגע במאמרי בשבוע הבא. כאן אסיים בציטוט הערה ביקורתית של נסים קלדרון, על אותה שיחה, המעידה על הטייתו, שפגעה בניתוח השקפתו של מאיר אריאל: "שאלת הגולן כשטח כבוש כלל לא עלתה כאן."

2. צרור הערות 5.2.17

* התנגדות אנרכיסטית – טענה נפוצה בהקשר של פינוי עמונה, היא: הנה, כרגיל, ממשלת "ימין" עוקרת יישובים. כך היה בסיני, כך היה בגוש קטיף ועכשיו בעמונה. הטענה הזאת נאמרת בכאב ובמחאה בפי אנשי "ימין" מאוכזבים ומתוסכלים, והיא נאמרת בשמחה לאיד בפי אנשי "שמאל". אולם היא אינה אמת.

האמת היא שאין כל דמיון וכל קשר בין עקירת היישובים בסיני ובגוש קטיף (בלי קשר לעמדתי האישית בנושא. גילוי נאות – אני התנגדתי לעקירות הללו, אולם זה לא קשור) לבין פינוי עמונה.

עקירת יישובי סיני ועקירת גוש קטיף, היו החלטות מדיניות על נסיגה משטחים ועקירת היישובים בתוכם. ואכן, היו אלה ממשלות הליכוד שקיבלו את ההחלטות המדיניות וביצעו אותן. ההתנגדות לעקירה הייתה אף היא מדינית ואידיאולוגית, מצד הציבור שהתנגד לאותה מדיניות ושלל אותה.

עמונה היא סיפור אחר לגמרי וכלל אינו קשור. אין כאן נסיגה מיהודה ושומרון. אין זו נסיגה מחֶבֶל בנימין. אין זה מימוש של תפיסה מדינית. מדובר כאן במימוש שלטון החוק – ביצוע פסיקת בג"צ לפנות ממקומם בתים שנבנו על קרקע פרטית בניגוד לחוק. כל ממשלה, ממשלת שמאל או ימין, כפופה לחוק, אינה רשאית לאפשר עבירה על החוק ומחויבת לקיים את פסיקות בית המשפט העליון. בלי העיקרון הזה, לא תתקיים מדינה. ולכן, ההתנגדות לפינוי עמונה, אינה מבטאת השקפה פוליטית ואידיאולוגית לגיטימית, אלא גישה אנרכיסטית.

במקרה זה, ההתנגדות מבטאת גם ביזיון בית המשפט, כיוון שכל אחד ואחד מתושבי עמונה חתם על תצהיר בו התחייב משפטית לא להתנגד, וההתחייבות הזאת הייתה בלתי מותנית.

* בוגד – כל מי שמרים יד, לא כל שכן מיידה אבן או מוט ברזל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר משפריץ אקונומיקה בפניו של איש כוחות הביטחון, הוא בוגד.

* טעיתי – בפוסט שהעליתי בפייסבוק במהלך פינוי עמונה, קראתי לפטר לאלתר את עידו, המג"בניק הסרבן, כפי שראוי לנהוג בכל סרבן. זמן לא רב לאחר מכן, העליתי פוסט שבו חזרתי בי. כנראה הושפעתי מתעמולת האנרכיסטים שהציגו אותו כסרבן וניסו להציגו כגיבור. אחרי שצפיתי בטלוויזיה, השתכנעתי שמדובר בסך הכול בשוטר חלש שנשבר. אפשר לבחון האם הוא כשיר לתפקידו, האם יש בו החוסן הנפשי הנדרש כדי להיות מג"בניק, אך אין להתייחס אליו כאל סרבן.

* אויב – כתובות "מוות לציונים" ו"ציונאצים" של החוליגנים המטורפים שתקפו את אנשי כוחות הביטחון ופצעו עשרות מהם, מבהירה למה התכוונתי כאשר כיניתי כל מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על איש כוחות הביטחון – בוגד. מדובר באוייב.

אין לי ספק שתושבי עמונה סולדים מהם, אך מה הם חשבו שיקרה, כאשר הם קראו לכל מי שיכול לבוא להצטרף אליהם?

* חוסר מנהיגות – ראש ממשלה שמפחד להוקיע את החוליגנים שפצעו עשרות אנשי כוחות הביטחון באלימות ברוטלית, שובר שוב ושוב את שיאי חוסר המנהיגות של עצמו.

* מחדל משטרתי – בפינוי עמונה נעצרו 13 אנרכיסטים חוליגנים. משמעות הדבר, היא שעשרות פורעים מסתובבים חופשי ויכולים להמשיך לפגע. זהו מחדל משטרתי חמור.

* פסוקו של יום – הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו (פרקי אבות).

* להקים את עמונה מחדש – החלטתו של נתניהו להקים את עמונה מחדש באתר חדש, על אדמת מדינה, נכונה ומוצדקת. ראוי היה להגיע לפתרון הזה מראש, ולא להידרדר למראות המיותרים כל כך, שראינו בימים האחרונים.

הביקורת על החלטתו, היא ש... אוי אוי אוי, שוד ושבר, לראשונה אחרי שנים רבות מקימים התנחלות חדשה. נו, מה הבעייה? אין כל פסול בהקמת יישובים חדשים. אני יכול לחלוק על החלטה זו או אחרת, להקים יישוב במיקום ספציפי, אך בעיקרון – יש להקים יישובים חדשים. אולם במקרה זה, כלל אין המדובר ביישוב חדש, אלא בהעתקת עמונה לאתר חדש.

* ציטוט – "הדבר מחייב לשוב ולהידרש לדמותו של ג'ובראן, עם כל אי הנוחות שבדיון הפרסונאלי... זה המקום לשאול: האם היותו של שופט ערבי מחייבת אותו לפסוק תמיד נגד מערכת הביטחון ובעד ערבים... עצם היותו של ג'ובראן ערבי, פירושה שהוא בחזקת עבריין... מבחינתי זו נותרה האמת, ואין בלתה... אין מנוס מלהזכיר: יש בעיה עם ג'ובראן. חייבים לדבר על ג'ובראן... מאמצי השמאל ונשיאת בית המשפט מרים נאור נועדו להכניס לבית המשפט העליון עוד ג'ובראנים... עלול ג'יבראן להתמנות לנשיא בית המשפט העליון."

איך תגדירו את הציטוטים הללו? נכון. צודקים. אני חותם על ההגדרה המדויקת.

הציטוטים הללו הם מתוך פשקוויל נאצה והסתה של אורי משגב נגד שופט בית המשפט העליון, בשינויים קלים. השינויים: במקום ג'ובראן – סולברג. במקום ערבי – מתנחל. במקום שמאל – ימין. במקום נשיאת בית המשפט מרים נאור – שרת המשפטים איילת שקד.

היטבתם להגדיר את הזוועה.

* למען המדינה – כל מי שיש לו הבנה מינימלית בפוליטיקה ובמדינאות מבין, ששיחת הפיוס שניהל ריבלין עם נשיא מקסיקו היתה בשליחותו של נתניהו וכל מילה שנאמרה בה, תואמה מראש וסוכמה לפרטי פרטיה בין הנשיא ורוה"מ.

כשריבלין נטל על עצמו את המשימה המדינית הזאת, הוא ידע שהיא תחריף את ההסתה הימננית נגדו, והוא ידע שנתניהו לא יגבה אותו אלא ישמור על שתיקה בקריצה, שתעודד את ההסתה. הוא ידע שביצוע השליחות המדינית מטעם נתניהו, תוצג כחתירה של הססססמולן תחת ראש הממשלה הגבר-גבר שצייץ באומץ את האמת. ריבלין ידע, אך למען טובת המדינה היה מוכן לשלם את המחיר.

* צו נשיאותי – ממשל טראמפ יצא נגד הרחבת ההתנחלויות. טוב שלא חתם על צו נשיאותי.

* השולף הכי פזיז במערב – כאשר אני קורא את דברי ההערצה בימין הישראלי למשיח השקר טראמפ, אני מצטמרר.

* אם תיקח מהם את השנאה – כשאני קורא את פוסטי הבוז, הלעג והשנאה להרצוג, עם אישפוזו, אני מקלל את היום שהמציאו את פייסבוק. כל כך טוב היה להיות תמימים, ולא להכיר את התופעה הזאת; את אותם אנשים שאם תיקח מהם את השנאה לא יישאר מהם כלום (כי אין כלום).

* בתמימותנו – בלי הפייסבוק, בתמימותנו לא היינו מודעים לתופעה מעוררת החלחלה, של ישראלים יהודים, יהודים! (ששכחו מה זה להיות יהודים) המייחלים לכך שמנהיגה ניאו נאצית תהיה נשיאת צרפת.

* חנינה – למרות שהוא יצא בזול, אני בעד חנינה לאולמרט. אבל רק אחרי שהוא יפסיק לשקר ולהכחיש, יודה ויתנצל בפני הציבור הישראלי על פשעיו.

* בחזרה לקיבוץ – לפני 12 שנים החליט קיבוץ בית העמק בגליל המערבי להפוך מקיבוץ למושב עובדים. ביום שישי האחרון החליט מושב בית העמק להפוך בחזרה לקיבוץ. שינוי מסוג זה מחייב רוב של לפחות 2/3 בקלפי.

בית העמק לא יהיה קיבוץ שיתופי, אלא קיבוץ מופרט, או כפי שהדבר מכונה בתנועה הקיבוצית "קיבוץ מתחדש", בדומה לכ-3/4 מן הקיבוצים.

החשיבות הרבה של המהלך, היא המסר שתהליכי ההפרטה ופירוק הקיבוץ אינם בלתי הפיכים, כפי שלעתים נדמה. יש היום בתנועה הקיבוצית מגמה חזקה של הידוק היחד, הקהילתיות והערבות ההדדית בקיבוצים שהופרטו. ברבים מהם יש מגמות של חיפוש דרך אמצע בין הקיבוץ השיתופי שהיו לבין הקיבוץ המופרט אליו הפכו. ברבים מן הקיבוצים המופרטים יש תחושה שהשינוי הרחיק לכת מעבר לרצוי, שהחברה איבדה הרבה מיופייה, ממשמעותה ומהותה וחיפוש דרך לתקן חלק מן הנזק.

כנראה שהידיעות על מותו של הקיבוץ היו מוקדמות מדי ומוגזמות מדי.

אגב, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, הוא קיבוץ שיתופי, והוא נמצא בתנופת צמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. מספר הפונים לקליטה הוא גדול מאוד, פי כמה וכמה מיכולת הקליטה שלנו, ואנו בוחרים מבין הפונים את המתאימים ביותר לאורח החיים ההתיישבותי שיתופי.

* עסקני הטישו – ביום שישי בבוקר, התראיינתי לתוכנית התרבות של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, בנושא התרבות בפריפריה. מאזיני גל"צ, שרגילים לשמוע את עסקני הטישו שבכיינותם אומנותם, הופתעו לשמוע נציג פריפריה שמשדר גאוות יחידה.

* ארץ ישראל היפה – במלאת שלושים למותו של רס"ן חגי בן ארי, מפקד סיירת צנחנים שנפצע פציעה אנושה ב"צוק איתן" ונפטר אחרי שנתיים וחצי, נערך במדרשת הגולן בחספין ערב שירה וסיפורים עליו ולזכרו. בני משפחה, חבריו ממושב נוב, חבר לצוות שלו בסיירת ומפקדיו, ובהם ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי סיפרו על האיש המיוחד הזה. היה זה ערב עצוב ומצחיק, קשה ומרגש. חגי היה התגלמות המושג מלח הארץ – הוא ומשפחתו שהינה התגלמות המושג ארץ ישראל היפה.

אחה"צ נערך טקס אזכרה וגילוי מצבה. אביו ובנו של חגי אמרו "קדיש". "קדיש" מפיו של ילד בן תשע, זה דבר שהלב אינו יכול להכיל.

* ביד הלשון: גוש עציון – לאחר נפילתו של הצוער ארז אוריאל בפיגוע הדריסה בירושלים, הקדשתי את הפינה ליישובו אלון שבות. הפעם ארחיב את היריעה לגוש היישובים שאלון שבות הוא חלק ממנו – גוש עציון.

מה מקור השם? הצליל נשמע תנ"כי. עציון. אכן, בתנ"ך מופיע השם עציון, אך ללא כל קשר לאזור יהודה, אלא דווקא למפרץ אילת. עֶצְיוֹן גֶּבֶר הייתה עיר נמל, כנראה סמוך לעקבה. לכן, שדה התעופה הצבאי שפעל בבקעת הירח שבסיני, סמוך לאילת, עד הנסיגה מסיני, נקרא עציון (סיבה נוספת לשמו של שדה התעופה היא ש"עציון" היה הקוד העברי לשדה התעופה בצ'כיה, שממנו המריאו המטוסים הראשונים של חיל האוויר במלחמת השחרור).

אז איך זה מתקשר לגוש עציון? לא מתקשר. העציון של גוש עציון הוא תרגום מגרמנית והוא שם של אדם.

עציון הוא שמו העברי של שמואל צבי הולצמן, שרכש מערביי הר חברון אדמות רבות ובהן האדמות שמדרום לירושלים, בין בית לחם לחברון, באזור הקרוי על שמו גוש עציון. הוא הקים את חברת "אל ההר" והחל ליישב את האזור, אולם הניסיון נגדע במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). הגוש הוקם ב-1943 בידי תנועת הקיבוץ הדתי שהקימה את כפר עציון ובשנים הבאות את משואות יצחק ועין צורים ותנועת "השומר הצעיר" שהקימה את קיבוץ רבדים.

גוש עציון נפל בתש"ח, אולם לאחר שיחרורו במלחמת ששת הימים, לפני יובל שנים, הוקם מחדש כגוש התיישבות לתפארת. היום חיים בגוש עציון 70,000 יהודים, ביישובי המועצה האזורית גוש עציון ובמועצות המקומיות ביתר עילית ואפרת.

* * *

אהוד בן עזר: אני לא הייתי מתומכיו וממעריציו של נתניהו, ובתקופת הדחתו של אולמרט הייתי אפילו מאוד נגדו, אבל כשאני שופט כיום את התקופה שבה הוא מכהן כראש ממשלה – בדרך אחראית ונבונה, וכאשר מנגד אני רואה את הצרות שיש לו מבית ומחוץ, ואולי בעיקר מבית, אני חש חובה להביע בו את אמוני ולחזק את ידיו בקשיים הנוראים שעימם הוא נאלץ להתמודד.

אני חושב שאזרחים רבים חושבים ומרגישים כמוני אלא שלא ניתן לכך ביטוי בעיתונות ובתקשורת הטלוויזיונית כי הרבה יותר קל לשנוא את נתניהו בכל מפגש חברתי ולהתעלם מכל הישגיו, אלא שאנחנו עוד נתגעגע אליו.

* * *

תקוה וינשטוק

1. על פריחה צהובה ועל גורלו של רשע

ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

רשע וטוב לו – צדיק ורע לו... עוד בילדותי התמרמרתי מאד על העוול הזה. מלמדים אותנו להיות אנשים טובים, מוסריים, והנה לא פעם אנו רואים סביבנו שדווקא הרעים, הרשעים, מצליחים וחווים חיים טובים, ואילו גורל הצדיקים עוני וסבל... איפה הצדק והיושר? איפה שכר ועונש? איך מרשה אלוהים עוול כזה?

ברשימתה על "פריחה צהובה" מספרת ד"ר שרה'לה אורן  כיצד התמודדו חכמים בשאלה פילוסופית זו ומדוע דומה גורל הרשע לגורלו של צמח הקידה השעירה שפריחתו צהובה.

משורר תהילים מנסה להתמודד עם קושייה זו של הרשע והצדיק. בפרק ל"ז, פסוקים א, ב, נאמר: "אל תתחר במרעים. אל תקנא בעושי עוולה כי כחציר מהרה ימלו. וכירק דשא יבולו."

הצלחת הרשעים אמנם גדולה אולם כמוה כדשא הירוק העשיר בעונת הגשמים, עם בוא השרבים הראשונים בחודש ניסן הוא קמל, מתייבש ונעלם. הצלחת הרשעים זמנית בלבד ועתידה להיעלם כלא היתה. באותו פרק תהילים נמצא גם: "ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו. אבקשהו ולא נמצא." פסוקים ל"ה, ל"ו.

רוב המפרשים פירשו "מתערה כאזרח רענן" – הרשע מתערה בארץ, בחברה, כאזרח שכולו רעננות וחיות, אבל לא לזמן רב, כי הנה הוא עבר ונעלם וגם אם נבקש אותו יהיה זה לשווא. ורש"י הסביר: "'מתערה' – משריש... 'כאזרח רענן' – כאחד מאזרחי הארץ הנשרשים וממולאים בנכסים."

משפחת הראובני –  ההורים אפרים וחנה, בתם אילת השחר ובנם נוגה, מייסד "נאות קדומים" – השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל – ראתה ב"אזרח" בבוּאה לצמח המוכר כ"קדה שעירה", מצמחי הארץהריחניים האהובים והמוכרים ביותר. באשר לצירוף "אזרח רענן", טענו כי בכל מקום בו נזכר התואר "רענן" מדובר בצמח: "תחת כל עץ רענן" (דברים י"ב, ב) "והיה עליהו רענן" (ירמיהו י"ז ח)", "כברוש רענן" (הושע י"ד ט) ועוד. בנוסף ניתן לזהות בכינוי "אזרח" לשון "זריחה": מוטיב זריחת השמש והאור מאפיינים את שפע הפרחים הצהובים שעוטה שיח הקידה השעירה בעונה זו. כל הנוסע בדרכים ומביט במדרונות מגלה מעין "מדורות" בצהוב בולט ש"זריחתו" מלווה בריח משכר.

מוטיב האור במראה הקידה השעירה מתחזק נוכח שמותיה בערבית: "קנדול" או "קונדל", הנגזרים כנראה מ candle-מנורה.

הראובנים הסבירו "מתערה" כמתגלה" – לא "נטמע" ולא "משתרש" אלא מהשורש "ער"ה" שעניינו חשיפה, כמו "ערווה" או "עירום וערייה" (יחזקאל ט"ז, ל"ט).

את "האזרח" פרשו לפי המשקל בעברית של האות אלף + מילה, כמו א + זרח, היינו "אזרח", כנהוג "באפרוח" (א+פרוח, היינו "אפרוח") או "אתרוג" (א+תרוג).

"האזרח", קידה שעירה, יוצא בפריחה בוערת אך ל-7-10 ימים בלבד. אחר הבשלת התרמילים הוא חוזר לאפרורית, ממש כמו הרשעים בפרק ל"ז בתהילים שהצלחתם וגאוותם עומדת להם רק לזמן קצר. כך תיאר זאת נגה הראובני: "הוא היחידי אשר לפתע מופיע בזוהר וזורח על פני כולם וכעבר עת קצרה עובר זוהרו והוא שב ואובד ברקע הכללי."

הקידה השעירה היא שיח ים תיכוני קוצני ממשפחת הפרפרניים. גובהה מגיע ל-1.5 מטר. הקידה מקיימת "שלכת קיץ": בחורף היא עטויה עלי תלתן קטנים. הם נושרים בבוא האביב והשיח נותר עם ענפים ירוקים עטויים בשיער מכסיף המקנים לו גוון אפרפר. הפריחה הצהובה הבולטת מתקיימת בחורף, בדצמבר-מאי. הפרח הפרפרני מתאים לנחיתה של חרק ואז מתפוצצים אבקני הקידה, והחרק מתכסה גרגרי אבקה, אותם יעביר לפרח אחר. הפרי הוא תרמיל סרגלי שעיר ומאורך (כ-4 ס"מ) ובו זרעים כדוריים צהובים. עם ההבשלה נפתח התרמיל והזרעים מתפזרים.

קידה צהובה נפוצה בחבל הים תיכוני. בארץ בצפון ובמרכז, היא מרכיב חשוב בחורש הים תיכוני. הקידה נזכרת במקרא בין מרכיבי שמן המשחה: "וידבר ה' אל משה לאמור ואתה קח-לך בשמים  ראש, מר-דרור... וקידה ושמן זית. הין ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח." (שמות ל, כ"ח).

במשנה ובגמרא הוא בושם בו השתמשו בבית המקדש. אולם לדעת חוקרים אין מקור הבושם בקידה השעירה. ערביי הארץ משתמשים בפרחי קידה ברפואה העממית לטיפול בכאב בטן, צהבת ועוד.

אומרת ד"ר אורן: ט"ו בשבט, אמצע החודש, מציין גם את יום הולדתו של נגה הראובני, שככל משפחת הראובני הקדיש את חייו לחקר צמחי ארץ ישראל בראי המקורות. "עם שובנו לחדש את חיינו כאן," אמרו הראובנים, "עלינו לחשוף את אוצרות העבר ולקבל את הירושה הגדולה מאת אבותינו אשר הורישו לנו על ידי צמחי ארץ שרבים מהם נשארו כאן וציפו לבואנו. בדרך זו נוכל להמשיך ולבנות את תרבות הצמחים שלנו ולקשור פעם בפעם קשרים חדשים עם צמחינו העתיקים."

   אין דומה לימוד מקורות הארץ בגולה ללמוד המתאפשר בארץ ישראל. הרבי מקוצק (עיירה במזרח פולין, ליד לובלין) ר' מנחם מנדל מורגנשטרן (1854-1787), שהיה מייסד חסידות קוצק ומהמיוחדים באדמו"רי החסידות, נודע בחריפותו, בחידוד אימרותיו ובהנהגתו התקיפה. כי "פעם אחת, בסעודת פירות ארץ ישראל בחמשה עשר בשבט, ביקש ר' מנדל מקוצק מתלמידו, ר' יצחק  לדרוש מענייני דיומא. פצח ר' יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל, תרץ, הקשה ופירק. אמר לו ר' מנחם מנדל: לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו."

וד"ר אורן מסיימת: "חודש שבט השופע מיפי צמחי הארץ מזמין אותנו לקשור את הטבע למורשת העתיקה של עם ישראל שנגזרה מנופי הארץ."

2. סעודת ט"ו בשבט

כמו לכל חגי ישראל, גם לט"ו בשבט סעודה משלו.

כבר במאה ה-17 נהגו המקובלים בעיר הקודש צפת ובראשם האר"י (האלוהי רבי יצחק") –יצחק לוריא – לערוך סדר ט"ו בשבט, מעין סדר פסח של שבעת המינים, תוך אמירת דברי תורה וברכת הנהנין מפירות הארץ ותנובת השדה.

יהודים רבים בגולה היו משמרים את מנהג הקדמונים ועורכים בבתיהם ביום זה סעודה חגיגית ונושאים דברי תורה. הסעודה היתה רצופה בעיקר בפירות מתוקים, דבלים ותמרים וצימוקים ורימונים מארצות המזרח, כולם מיובשים, אולי משום שבעונה זו של השנה לא צמחו בארצותיהם באירופה פירות על העצים. ואם הגיע פרי כלשהו מארץ-ישראל היתה השמחה גדולה.

כיום, בארץ, ט"ו בשבט הינו מעין חג טבע המצוין בנטיעות, ובבתים רבים – גם בעריכת סעודה. אבל במקום פירות מיובשים תוצרת טורקיה, ארץ שיחסיה עם ישראל בעייתיים, ובמקום פירות יבשים עתירי סוכר, ראוי ומתאים לאכול פירות חיים, ומשבעת המינים שישראל התברכה בהם.

ולא רק חגיגת  ט"ו בשבט מפירות הארץ. ניתן לערוך משבעת המינים ארוחה מלאה, סדר ט"ו בשבט בריא, טרי ומשביע וגם ולא מסובך לביצוע. הרי התפריט שמציעה התזונאית הטבעית שרה בן אשר:

מנה ראשונה: מרק של גריסי פנינה מלאים  (לא גריסים לבנים) שהם שעורה שלא עברה קילוף.

מנה עיקרית: עוף אפוי ברכז רימונים (לא תרכיז רימונים המכיל רכז רימונים וחומרים נוספים), וכמובן, סלט ירקות מתובל בשמן זית כתית מעולה וזיתים.

לקינוח: סלסלה מפירות העונה או פירות בפלחים או אם רוצים דווקא – פירות מיובאים אורגניים.

וכן חלה, לחמניות, פיתות, קרם, לחם מחיטה מלאה או מקמח כוסמין (הרכבו דומה לאם החיטה), מרוחים בממרחי שבעת המינים: ממרח שמן – מכניסים שמן זית לצנצנת, סוגרים ומאפסנים במקרר עד שהשמן מתקשה והופך ממרח. או ריבת תאנים ללא סוכר או ממתיק אחר.

משקאות – מיץ ענבים או יין ענבים, בירה שחורה (המכילה לתת המופק משעורה) או ליקר ענבים או יין ענבים.

בתיאבון ב"סדר" ט"ו בשבט!

* * *

בימים טרופים אלה

תוחזר ספרד למוסלמים!

* * *

אסי דגני

שני שירי חתולים

[א] החתול של הבנק

אֵין חָתוּל כָּזֶה!

לַבַּנְק יֵשׁ כֶּסֶף

אֲבָל לְשׁוֹמֵר הַסַּף

יֵשׁ חָתוּל שֶׁאִמֵּץ אוֹתוֹ

וּבְיוֹם חֹרֶף סוֹעֵר וְקַר

נִמְלָט הַשּׁוֹמֵר פְּנִימָה

לְתוֹךְ הַסְּנִיף

(לַמְרוֹת שֶׁהַכְּנִיסָה מְקֹרָה).

נִשְׁאַר הַכִּסֵּא הַגָּבוֹהַּ שֶׁלּוֹ

בַּעַל הַמּוֹשָׁב הֶעָגֹל רֵיק מִיּוֹשְׁבוֹ

מוּל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה

וְהֶחָתוּל רַךְ הַפַּרְוָה

מִתְכַּרְבֵּל לוֹ עַל הַמּוֹשָׁב

סוֹגֵר בְּגוּפוֹ מַעְגָּל מְדֻיָּק

מַקִּיף אוֹתוֹ כָּלִיל

וְנִרְדָּם.

[ב] חתול יָשֵׁן (שיר בנאלי)

"עוֹד לֹא רָאִיתִי חָתוּל יָשֵׁן שֶׁבָּא

אֶל פִּיו עַכְבָּר," כָּךְ נֶאֱמַר

וַאֲנִי רָאִיתִי הַבֹּקֶר חָתוּל

יָשֵׁן בְּצֵל מְכַל הַזֶּבֶל עַל

מַעֲקֶה אֶבֶן שֶׁל גֶּדֶר בַּיִת.

אָז אוּלַי הוּא צָד כָּל הַלַּיְלָה לְמִחְיָתוֹ

וְהִגִּיעוּ לוֹ כַּמָּה שְׁעוֹת שֵׁנָה עַל בֶּטֶן מְלֵאָה?

הִנַּחְתִּי לוֹ וְהִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי.

* * *

אוריה באר

אלקה

הכול החל בימי ילדותי הרחוקה. גרנו אז בצפון הישן של תל-אביב. גן הילדים של חדווה, שאליו נשלחתי על ידי הוריי, שכן בשדרה הגדולה סמוך לירקון. הייתי אז ילד כבן חמש, קטן, כחוש וחולני. מדי פעם בפעם נדבקתי במחלת ילדים זו או אחרת, וכמעט בכל שנות חיי הראשונות נשארתי בבית, בשל דלקות חוזרות ונשנות, חום גבוה ושאר בעיות בריאות שהחלישו את גופי הקטן.

בגיל חמש התאוששתי מעט עד שהוריי החליטו לנסות: "נשלח בכל זאת את רוביק לגן." אמרו, "הגיע הזמן." וכך הגעתי לגן חדווה והצטרפתי לשאר הילדים.

הימים הראשונים עברו עליי בדיכאון. הסתגרתי בשל חולשתי הרבה. החולי שלי והשיעול הבלתי פוסק הרתיעו ילדים אחרים. שיחקתי בצד בקוביות ובגולות ורק חדווה ומלכה, עוזרת הגננת, באו אלי מפעם לפעם.

ואז הגיעה אלקה. היא הייתה ילדה בעלת שיער שטיני, גבוהה ממני ומלאה יותר. היתה לה חזות של ילדה בריאה, חזקה ובטוחה בעצמה.  ההיפך הגמור ממני. היא קרבה אליי, החלה לשחק איתי בקוביות, התעלמה מביישנותי ומשיעולי ועודדה אותי כאילו היתה אחותי הגדולה.

"נשחק ביחד, טוב, רוביק?" אמרה, גוחנת כלפיי, בקול ילדותי וחביב.

 נענעתי בראשי, והיא נפנתה לשחק איתי, ולא נותנת דעתה לחברות אחרות שלה. היא אספה את הקוביות שפיזרתי, לימדה אותי להקים מגדל ובית קטן, ושבה מפעם לפעם כמו ילדה גדולה, לתקן את מה שלא ידעתי לבנות. שעות ארוכות ישבה רק לידי, כמו ריתקתי אותה אליה בחבלי קסם, כשהיא מתעלמת בעקשנות מחברותיה ששבו וקראו לה לשחק עימן.

"לא, אני משחקת רק עם רוביק," חזרה וטענה בעקשנות ילדותית. "עכשיו הוא החבר שלי."

לימים, דומה שהשתלטה עליי כליל. היא מנעה מילדים אחרים לשחק איתי, דחתה אותם כמעט בפראות, ורקעה ברגליה הקטנות כאשר מישהו ביקש ממני לשחק איתו. אם בא אליה ילד חזק ממנה, שלא היתה יכולה להתמודד איתו, הייתה פורצת בבכי קורע לב  ומצהירה: "רוביק הוא החבר שלי. רק שלי. לך מכאן ..."

בהפסקה של ארוחת עשר, כשנתנו לנו כריך קטן ופרי לאכול, היתה אלקה דוחקת בי שאקח את האוכל לפי, ולא משה ממני, עד שסיימתי את ארוחתי.

שבועות מיספר לאחר שהחלה ידידותנו, שלטה בי כבר  שליטה ללא מצרים. היא היתה גוחנת כלפיי ואומרת חרש:

"רוביק, אתה חבר שלי, נכון? ואנחנו נהיה חברים לעולמים. ואתה תתחתן איתי כשנהיה גדולים. טוב? כי אתה אוהב אותי. ואני אוהבת אותך."

קרבתה  היתרה העיקה עליי והיתה לעיתים ללא נשוא. אך מצד שני החמיאה לי. מה גם שהייתי ילד  חלשלוש וזקוק לעידוד. וכך, בסיומו של כל יום, בשעות הצהריים, כשאימא באה לאסוף אותי הביתה, היתה אלקה מביטה בי בגעגועים ואומרת: "אז מחר רוביק, טוב? אל תשכח. אני כאן, על יד הקוביות."

הייתי מנענע לאות חיוב בראשי, והולך עם אימי, שהיתה מביטה באלקה בחיוך ובפנים משתאות.

אלא שתקופה יפה זו לא נמשכה זמן רב. חולשת גופי הרבה, ורגישותי הקיצונית למחלות ילדות, עשו את שלהן. ואולי היה זה אותו ילד חדש ובלתי מוכר, שהוריו צירפו אותו לגן, ושהדביק אותי במחלותיו.

 וכך, יום אחד עלה חומי בצורה מדאיגה. הפסקתי לשחק עם  אלקה. הגננת שחשה בכך, נזעקה אליי, ועד שבאה אימי, כבר איבדתי את הכרתי. רופא שבדק אותי, פסק שיש להעביר אותי מיד לבית חולים. אימי המודאגת הזמינה מיד מונית חבוטה של אותם ימים וכשאני שוכב, מעולף כמעט, בין ידיה, הגעתי לבית חולים הדסה לחדר המיון.

רופא חמור סבר בדק אותי שעה ארוכה ביסודיות ואחר פלט כשהוא מניע ראשו  בחומרה:

"תשאירי אותו פה גברתי. יש לו טיפוס וכנראה גם צהבת."

"שתי המחלות יחד?" שאלה אימי בחרדה גדולה.

"כן, שתיהן גברתי." ענה הרופא. "המצב לא טוב.הוא נשאר כאן. בבית החולים."

הובלתי מיד לחדר חולים גדול של ילדים, והושארתי בפינתו, כשאני עוצם את עיניי וכמעט ללא הכרה.

מצבי הלך והחמיר. מיספר ימים הייתי על סף המוות. בעיניי, הסגורות למחצה, הייתי מבחין בזווית עיני, באימי החרדה, המביטה בי, ועומדת שעות בפתח החדר הגדול, וכמעט לא משה ממנו.

מעשה ניסים, ואיני יודע איך ומה אירע. לאחר כשבועיים  של אימה, פקחתי את עיני הקטנות לרווחה. אימי התבשרה שגופי הצליח להדביר את מחלת הצהבת, וכעת נותר לי להילחם  בטיפוס בלבד.

אבי שעמד לידה, בכובע הנהגים השמוט תדיר על מצחו, חייך בהרגשת רווחה. והרופא שעמד לידו אישר בהנעת ראש:

"כן, הוא יצא מזה. לכו הביתה."

שהיתי עוד כחדשיים בבית החולים, ליתר ביטחון, ולבסוף התבשר אבי:

"כן, הקטן החלים. הגוף שלו התגבר על שתי המחלות. הוא חלש מאד, אבל בריא."

אבא הלביש אותי בטרנינג הירוק שקנה, והוביל אותי במכונית הקטנה, ששאל ממקום עבודתו, הביתה. שם פרשה אימא את זרועותיה ובחיבוק שנמשך כמו נצח, חיבקה אותי באהבה, והובילה אותי לפינת החדר ממש מול החלון. לנוח ולהירגע.

האם החלמתי? כן, אך רק לימים ספורים.

כעבור פחות משבוע, וכבר לקיתי בשעלת ובחזרת. ושוב שכבתי אין אונים במיטתי הקטנה, ושוב עלה חומי וירד חליפות, עד שגם ממחלות ילדות אלה  החלמתי. נשארתי בחיים. רציתי מאוד לחזור לגן הילדים, לחבריי שם ובמיוחד לאלקה, אך אימי גזרה שאשאר בבית.

נותרתי בבית, מאוכזב ומדוכא.

ימים שלמים הייתי עומד ליד החלון ומשקיף דרכו החוצה. מביט בציפורים העפות בשמיים, בוחן את קיני הציפורים, שהיו מאכילות את הגוזלים ונוהמות כדי לעודדם, מביט בהרי אפריים הרחוקים, של אותם ימים רחוקים, כשגורדי שחקים עוד לא הסתירו את הנוף, והיה אפשר לראותם למרחוק, וחולם. כן, חולם כל הזמן על אלקה חברתי מהגן: מתי אחזור  לגן? מתי אשוב ואשחק עם אלקה?

לבסוף הגיע היום הגדול. אימא הלבישה אותי בלבוש חם, הובילה אותי בשדרה הרחבה עד לגן, והפקידה אותי בידי הגננת חדווה. אך אני לא שעיתי לגננת החביבה.

" איפה אלקה?" שאלתי בקול בוכים,"תגידו איפה אלקה?"

התחלתי לרוץ בכל רחבי הגן, בוכה ללא הפוגות, מביט כה וכה בעיניי הקטנות, ובולש ללא הרף בכל אחד מחדרי הגן רחב הידיים והמרפסת.

"איפה אלקה?" המשכתי לזעוק," איפה היא מתחבאת?"

חדווה הגננת החביבה, ניגשה אליי, אחזה בידי וניסתה להרגיע אותי.

"די, רוביק. חכה רגע. תירגע, טוב? אלקה כבר לא בגן שלנו. ההורים שלה כבר לא גרים כאן  הם עברו לעיר אחרת."

" לא!" פרצתי שוב בבכי חסר מעצורים. "אלקה חברה שלי. אתם לקחתם את אלקה, תביאו אותה."

חדווה שבה וליטפה את ידי.

"רוביק היא כבר לא פה. באמת. די חמוד. יש כאן ילדים אחרים. נחמדים. בוא, תכיר אותם..."

הנעתי בראשי לאות סירוב, ורקעתי ברגליי הקטנות: "לא, אני רוצה את אלקה. רק את אלקה. היא החברה שלי."

ושוב פרצתי בבכי עז. הצטנפתי בפינת חדר המשחקים, וסירבתי לשחק עם הילדים האחרים.

ימים ארוכים ישבתי שם בפינה מובדל, מסרב לדבר עם הגננת או מי מהסייעות האחרות, ושקוע במחשבה אחת בלבד: "איפה אלקה? מתי היא תחזור לשחק איתי?"

מצב הרוח העגום שלי נמשך שבועות ארוכים. רק לאחר שידולים רבים, של הגננת ושל הסייעות, ושל אימי, התאוששתי אט אט והחלתי לשחק גם עם הילדים האחרים.

ברבות הימים נודע לי, שמשפחתה של אלקה נאלצה לעזוב את תל-אביב הקטנה, בשל קשיי פרנסה של אביה, ולעבור, עד שיכסה את חובות העסק שלו, למושבה פתח תקווה. שם היו הוצאות המחיה כנראה נמוכות יותר.

סיימתי לאחר מיספר חודשים את שהותי בגן של חדווה. נפרדתי מחברי הקטנים שנשארו בגן, אך הבטתי בתוגה. אלקה לא היתה ביניהם. "איפה אלקה?" שבתי ושאלתי חרש. הגננת לא ענתה.

כעבור שבוע ימים, התחלתי את לימודיי בכיתה אל"ף של בית ספר עממי בצפון תל-אביב. בחנתי את חבריי הקטנים בכיתה, הסתכלתי כה וכה, אך אלקה לא היתה ביניהם. במקומה היו כמה ילדים חביבים אחרים, שעד מהרה הפכו להיות חבריי. זיכרונה של אלקה החל להתפוגג וכמעט נעלם. וכך עברו  בנעימים שמונה שנים ארוכות, סיימתי את למודי, באותו בית ספר ועברתי ללמוד בבית ספר תיכון ידוע – אף הוא בצפון העיר.

ואז להפתעתי זה קרה. ביום הראשון. הלכתי במסדרון הארוך של קומת הקרקע, כאשר מולי  צעדה נערה בלבוש קל. ובחולצה כחולה בהירה. הכרתי אותה מיד.

"אלקה," קראתי  בשמחה, "אלקה," התפרצתי." זה אני. זוכרת?"

היא עצרה לרגע, נעצה בי מבט תמה, והפטירה כלאחר יד, "לא, לא זוכרת. תגיד שוב."

" אבל... אלקה, זה אני רוביק. מגן חדווה. אז בגן שלה, בשדרות נורדאו. נו, באמת?"

היא שבה והביטה בי שניות ארוכות שנדמו לי כמו נצח.

"אה כן, זוכרת. אתה רוביק, קטן ורזה. תמיד חולה. כן, זוכרת. היינו משחקים בקוביות. לקחו אותך ביום אחד לבית החולים, נכון? פשוט נעלמת."

"נעלמתי? כן, נעלמתי. כי הייתי חודשיים בבית חולים. על סף המוות. אבל כשחזרתי, לא מצאתי אותך. את נעלמת."

"כן, נעלמתי," חייכה חיוך של ביטול. "לא, פשוט עברנו דירה. עברנו לפתח-תקווה. היו בעיות עם החנות של אבא שלי. אז..."

"אבל אלקה," התעקשתי, "אני בכיתי. חודש שלם. אולי יותר. התגעגעתי אלייך..."

היא חייכה שוב את החיוך המלגלג שלה.

"מה כן? באמת?"

"כן, באמת," השבתי בהתרסה. "אהבת אותי. אמרת אפילו שנתחתן כשנהיה גדולים."

"מה כן?" הצטחקה. "טוב אל תיקח את זה ברצינות. היינו ילדים. ובכלל, אם אהבת אותי, למה לא חיפשת אותי? למה?"

דומני שהחוורתי. פערתי פי בתדהמה, ורציתי להשיב, אך אלקה חייכה במלאכותיות, והטיחה בי:

" טוב, תסלח לי. קבעתי עם חברה בקשר לשיעורים שנתנו לנו. אז שלום..."

היא רצה לעבר מעלה המדרגות לקומה העליונה, והשאירה אותי נבוך ומושפל. חשתי כאילו מישהו סטר על פרצופי. כמי שדחפו אותו מהדרך ככלי שאין חפץ בו. צעדתי נוגות לעבר כיתתי.

ראיתי אותה לאחר מכן מיספר פעמים בחצר בית הספר, אך לא דיברתי איתה ולא החלפנו מילה או חצי מילה. בבוטות ואפילו בצורה מופגנת כלשהי, נמנעתי אפילו מלומר לה שלום. היא כנראה הבחינה בכך, ובחיוך של שוויון נפש, נמנעה  אף היא מלגשת  אליי.

וכך עברו ארבע שנות לימודיי בבית הספר התיכון. אלקה סיימה אותו שנה לפניי, שכן היתה מבוגרת ממני מיספר חדשים. היא התגייסה לצבא, ואני שנה לאחר מכן.

חודשי שירותי האחרונים עברו עליי ביחידת שריון קטנה, שבסיסה היה באותה עת בצריפין. יום אחד, בעודי עולה לאוטובוס באחת מחופשותיי, ראיתי באחד הספסלים האחרונים דמות מוכרת. כן, אלקה... היא היתה חיילת במדים: חולצה ירוקה מעומלנת, חצאית קצרה, וענדה דרגת סמלת. היא היתה יפת תואר, וכל חזותה הביעה חן ושמחת חיים. חשתי בין רגע, שכל הטינה הקודמת אליה, היתה כלא היתה.

מיהרתי לתפוס את המושב הפנוי לידה.

"אלקה,"  קראתי, "אלקה זה אני."

גל של שמחה הציף אותי.

היא חייכה חיוך רחב.

"כן, בוא, שב  על ידי רוביק," הצטחקה." טוב לראות אותך."

"גם אותך, אלקה. שנים לא דיברנו. בגן של חדווה, היינו כל כך קרובים זה לזה."

היא הצטחקה קלות.

"כן, היו ימים," הסבה אליי ראשה והרחיבה חיוכה.

"אז בואי נצא עכשיו," כמעט התפרצתי. "נכיר טוב יותר אחד את השני. נגיד, כבר הערב. מסכימה?"

ניסיתי להתקרב אליה, להתחכך בה אפילו, היא התרחקה ודחפה קלות את ידי.

"עכשיו? מאוחר מדי," אמרה בשמץ עצב. "יש לי בחור. כבר התארסתי איתו. בחודש הבא, אחרי שאשתחרר אנחנו מתחתנים."

"מה?..."

"כן, מתחתנת. עם בחור אוסטרלי. נוסעת איתו ועוזבת את הארץ."

"אבל אלקה," הגבתי בתדהמה. "את עוד לא בת עשרים ואחת. ילדונת. כמוני. את מכירה אותו היטב? את יודעת לקראת מה את הולכת?"

"כן, אני יודעת. הוא בחור טוב. ממשפחה עשירה. יהיה לי טוב איתו. כך לפחות אני מקווה."

"אבל אלקה," שבתי וכמעט תקפתי במילים, "את אוהבת אותו?  בטוחה שאת אוהבת אותו. מאוד?"

"לא, לא מאוד," הודתה. "אבל נמאס לי מהחיים הקשים שהיו לי. מאבא חסר פרנסה קבועה, שהפסיד כספים כל הזמן. מהנדודים הרבים שהיו לי. כל הילדות שלי. מהכול. אני רוצה ביטחון כלכלי. הוא בחור חביב. בן למשפחה עשירה. הרבה נכסים שם. היכרנו באיזה מסיבה, והוא ישר הציע לי נישואין... אז... לא ניפגש הערב. מצטערת. ובשבוע הבא אני כבר במלבורן..."

ושוב התפשט על פניה אותו חיוך של צער, ואני חשתי את הדמעה שעומדת בקצות עיני.

 נפרדנו בלחיצת יד רפה בתחנת האוטובוסים הישנה של תל-אביב. צעדתי לביתי כהלום רעם.

חלפו כעשר שנים תמימות. סיימתי את שירותי בצבא, סיימתי את לימודיי בפקולטה למשפטים בירושלים, עברתי בהצלחה את בחינות ההתמחות,  ופתחתי משרד קטן לעריכת דין בתל-אביב. ואז זה שוב קרה.

הוזמנתי למסיבת רעים של אחד מחבריי הטובים לצבא, שסיים בינתיים את לימודי ההנדסה. שורה של חברים  וידידים, שלמדו עימו, הוזמנו אף הם, לווילה של הוריו, בפרברי  העיר.

סקרתי בעניין את הנוכחים, שמא אמצא ביניהם ידידים משותפים מוכרים. בקצה החדר הגדול, לפני שולחן  שהיה שרוי קמעא באפלה, הבחנתי בה, באלקה. היא ישבה לבדה, פניה עצובות, עיניה מצומצמות ושפתיה קפוצות. האם הבחנתי בקווצת שערות שיבה, ברעמת השיער היפה שלה? הבטתי בה ארוכות חרש, בעוד היא כובשת מבטה ברצפת האולם, שקועה בהרהורים?

קרבתי אל שולחנה ואמרתי חרש: "אלקה שלום..."

היא הרימה ראשה חייכה חיוך עצוב ופלטה: "אה רוביק, זה אתה?"

"כן, זה אני," השבתי בהתעוררות. "מה את עושה כאן? עזבת את אוסטרליה?"

"לא," השיבה בשמץ לאות." באתי לבקר את הוריי. אגב כך הוזמנתי למסיבה של ידיד. למדנו יחד בבית הספר העממי. הוא שמע שהגעתי והזמין אותי."

"אה, טוב... ואיך החיים שם באוסטרליה. והבעל שלך. בטח מאושרת?"

היא נאלמה דום לרגע ארוך. אחר נעצה בי את עיניה הגדולות.

"לא, בכלל לא," הניעה ראשה לאות שלילה. "הוא בגדר אכזבה קשה. כן, תראה, יש לי הכול. המון כסף, רכוש, בית גדול יפה, גינה גדולה. גם ילד חמוד. אבל אין לי בעל..."

"מה? תסבירי," הרהבתי עוז ושאלתי.

"כמו שאמרתי," חזרה. "אין לי בעל. כי הוא גבר הולל. רץ ממסיבה למסיבה, שותה לשוכרה ללא הרף. רודף אחרי בחורות צעירות והוללות כמוהו. אף לילה לא בבית. כן, הוא מנסה להשתיק אותי עם הכסף שלו. אבל אני בודדה שם נורא."

היא הליטה פניה בידיה ושתקה רגע ארוך.

אחר כך, הרימה ראשה והביטה בי נוגות.

 "עשיתי טעות איומה," נשכה שפתיה. "התעלמתי ממך אחרי שהיינו יחד בגן. ואחר כך, שם באוטובוס מצריפין. כשהיינו חיילים. כשהצעת שנצא יחד. כשהתחתנתי עם ההולל הזה. הרסתי לעצמי את החיים."

 ושוב השתררה שתיקה ארוכה. ציפיתי למוצא פיה.

"רוביק," אמרה לבסוף. "בוא איתי למלון שלי. נהיה הלילה ביחד." היא אחזה בעווית בידי. "רוביק בוא," הפצירה בי. "אני אישה עשירה. יש לי המון כסף. לא תצטרך לעבוד כל החיים שלך. אתה בא?"

קמתי ממקומי והושטתי לה את ידי.

"מאוחר מדי אלקה." הפלטתי." ממש מאוחר. לילה טוב, אלקה."

היא נענעה בראשה לאות הבנה.

"אז תן לי את כרטיס הביקור שלך," כמעט לחשה. "אולי אזדקק לו פעם."

הוצאת את ארנקי והושטתי לה את כרטיס הביקור הקטן. היא נטלה אותו, התרוממה ממושבה ונשקה את לחיי. קמתי ופסעתי לעבר חברים אחרים במסיבה. יותר לא ראיתי אותה...

ושוב חלפו כחמש שנים. הייתי כבר עורך דין בעל משרד מבוסס. יום אחד, בעודי יושב במשרדי, כשערמת מסמכים לפניי, נכנסה אלי מזכירתי והושיטה מעטפה לבנה גדולה, ועליה כתוב באנגלית: "רשום. בהול."

מיהרתי לקרוע את המעטפה העבה, שנשלחה ממשרד עורך דין גדול במלבורן, אוסטרליה. היו בו שני מכתבים. אחד בעברית, כתוב ביד רועדת, והשני מכתב רשמי של עורך הדין.

במכתב העברי, היה כתוב לאמור:

רוביק יקר שלי,

אני כותבת לך מבית חולים גדול באוסטרליה. יש  לי  מחלת סרטן ריאות קשה. כנראה ממיליוני הסיגריות שעישנתי בשנים האחרונות, מרוב אכזבה וייאוש. כן, אני נוטה למות. זה יקרה כנראה באחד השבועות הקרובים. אני אישה עשירה. ידעתי לשמור  על זכויותיי. אבל מה יצא לי מזה? בעלי נהרג בתאונת אופנוע, כשחזר מאחד ממסעות הבילויים שלו, עם נערה צעירה. הוא הוריש לי הכול. אז מה? אני בודדה כאן.

כל חיי היו בגדר טעות אחת גדולה. אז, בגן איתך, הייתי מאושרת. ואחר כך, זנחתי אותך. זוכר? אז, בצבא. כשהצעת שנצא ביחד? איזה  טיפשה הייתי... ממש מגעילה...

רוביק. כשאמות, דאג להביא את גופתי לישראל. קבור אותי לא רחוק מ"גן חדווה" שלנו. דאג לסידורי הלוויה. שיהיה מניין. שיגידו "קדיש". אל תחסוך. ודאג לגדל את הבן שלי. שם, בישראל.

שלך באהבה – 

אלקה

 המכתב השני היה מודפס כהלכה, קר אדיב, ומנוסח כיאות, נכתב כשבועיים לאחר תאריך מכתבה של אלקה.

חבר נכבד,

אלקה נפטרה אמש בבית החולים היהודי במלבורן. גופתה תועבר בימים הקרובים לישראל. ביקרתי אותה יומיים לפני מותה וקיבלתי ממנה הוראות מפורטות. היא עמדה על כך, שאתה תטפל בכל עניני הקבורה  וההלוויה בישראל. דאג גם לבן שלה. היא מינתה אותך לטפל עימי בכל ענייני הירושה. מדובר ברכוש רב. לוטה שיק על סך 25,000 דולר עבור הוצאות ראשונות ועל חשבון שכר טרחתך. נא הוצא כל מה שצריך. אל תחסוך. הגש חשבונות. הכול ישולם.

בכבוד רב,

אמיל ג'ונסון

עורך דין

שבתי ואחזתי בקצה מכתבה של אלקה. קראתי אותו שוב ושוב. ידיי רעדו.

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך הרומאן הפורנוגראפי

"מסעותיי עם נשים"

מתרחש בעין-גדי לפני כ-60 שנה

הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים*:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

-----------

* חברנו יצחק קרקעי ז"ל. הסיפור כמובן בדוי.

* * *

אלי מייזליש

ביג דיל: "הושלם פינוי עמונה."

מעבר לכותרת בעיתון, זו גם אמירתו של מפקד המשטרה הממונה על הפינוי ניצב [מקביל לאלוף בצה"ל] משה ברקת. ביג דיל.

לקחת 3,000 מגבניקים, הגברים הכי-הכי איתנים בגופם במדינה, והעמדת אותם : שלושה גולייתניקים מול פוצ'ו-מוצ'ו אחד.

איני כלל בטוח כי המגבניקים ינצחו את הנערים הללו במבחן בגרות בתנ"ך בשאלה: מי אמר ולמי נאמר "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה..." כי לא קיימת שאלה: האם עמונה נמצאת שם באותה ארץ שאברהם הלך בה לאורכה ולרוחבה, כי היא ממש שם.

ואם יבואו ברי פלוגתא ויטענו כי התנ"ך אינו קושאן והמילים הן פואטיקה גרידא כמו למשל שיר השירים, שהרי גם שם מדובר על אתרים רבים בארץ והלבנון והחרמון דרך חבצלת השרון ועד 'דודי לי בכרמי עין-גדי',,אז שירה זו אינה פוסלת את העובדה כי נערה ונער בני העם העברי מלפני כ-2,900 שנה ידעו לטעת כרמים וגם לעשות שם אהבה. ודווקא היום מצאו ארכיאולוגים סימנים לחיים של ימי בית ראשון שהמלך שלמה בנה ואפילו שלפי דעת השמאל לא היה ולא נברא, ואלה חרסים פלסטינים מימי הסוס הלבן של מוחמד.

אז אהבה מותר ולהתנחל אסור?

לו הייתי שמאלן לא הייתי מעז להתייצב עם קושאן טורקי מול הקושאן המקראי, אבל השמאלן דווקא חושב אחרת והוא על בטוח כי הבג"ץ דווקא מריע לו: הידד הידד הידד טוב עשית. אני בג"ץ ואני אומר: יו"ש הוא אדמה ערבית. לבריאות לכם שופטים. תאכלו תאכלו.

אבל מה עושים הערבים עם אדמות הטרשים שמאז יהושע בן-נון איש לא הרים שם אבן לסקלה, כי האדמה היא אכן סלע טרשי שאינו שדה מרעה ולא היה מעולם מיועד לערבי כלשהו [למרות טענות שקריות כמו תמיד: האדא בלדנא]   

"עמונה זו לא מצדה," אומר יהודה דרורי בגיליון 1216, וממשיך: "אני כאיש ארץ-ישראל השלמה, לא יכול להשלים עם גזל [הדגש שלי] אדמות פרטיות בחצר האחורית שלי ..." [זו] קבוצת קנאים שעתידה לגרום לנזק משמעותי לכל יישוב ארץ-ישראל... אני חוזה באספסוף הרואה עצמו מעל החוק בזכות אמונה עיוורת ובעירה דתית פנימית, הפועל לפילוג העם...  האם נצליח אי פעם לקיים ממשל תקין וצדק המובן ומקובל על הכול?... "

רגע רגע רגע דרורי: "גזל אדמות פרטיות..." – גזל? האם המילה גזל חלה על אדמות או כנאמר בתלמוד: "קרקע אינה נגזלת..." [מסכת סוכה ל"א א'].

אתה יכול לגזול חמור או סוס או ארנק של קשישה. אבל קרקע לא. תקרא לזה גנב שודד רוצח פושע רק לא גזלן כשבקרקעין עסקינן. וכלל לא מעניין אותי מה עשו "הנערים" בקרקע הערבית או הפלסטינית ואו העות'מנית ואו המנדטורית של עמונה, כל עוד יש מתנחלים המתיישבים שם, כפי שעשו בתרצ"ח בחניתה או הסבא רבא רבא רבא שלי בחברון ב-1812.

אתה דרורי, יכול להביע כל מה שתרצה אפילו שאט נפש מהעניין. והרי לולי גוף שמאלני קיקיוני שעתר לבג"ץ עם כסף של אנטישמים, לא היה לנו בעמונה כלום ממה שהמתנחלים והמשטרה והצבא חוו, או אנחנו על הספה מול הטלוויזיה [אני טועה אם שמעתי שם בשולי הדברים איזה צחוק קטן?]

כבר כתבו רבים וגם אני אוסיף: מה זה יעזור לעותרים בעמונה? מה? הרי יש כבר יותר מ-200 התנחלויות ומאחזים – רובם לא חוקיים. אז מה? ולכל הבדווים יש קושאן? או לאף אחד אין. למה לא תלך לנגב להפגין נגד אי חוקיות שם? על עשרות אם לא מאות אלפי דונמים. למה לא תלך לנגב? אז לך.

נ"ב – במצדה כל המתגוננים התאבדו. תחפש לי בעמונה מישהו שיתאבד. 

"ידיעות אחרונות"  – המפחיד הלאומי סידרתי.

אין לך יום שעיתון זה אינו בא להפחיד את העם הזה. פעם זה אוי אוי הדירות מתייקרות ... אינפלציה בדרך. פעם אוי אוי מי זה טראמפ לך ותדע מה הוא יעשה לנו... האיש אוהב כסף... הוא לא ייתן לנו... וככה הלאה בכל עניין. ושום דבר אינו טוב כאן. אפילו הכלניות נובלות אחרי שבוע. הים קרררררר 22 מעלות. המנהרות לירושלים ייפתחו רק בעוד חצי שנה.

היום הכותרת באדום: "אחרי עמונה: השבוע הגורלי של תושבי עפרה."

אבל בכתבה עצמה מדברים רק על 9 בתים המיועדים להריסה. בעפרה יש 600 וילות, אחדות מהן מהגדולות והיפות בארץ. אז למי התכוון העיתון הזה? ל-600 או רק ל-9. אז למה להבהיל זקנים שקוראים רק כותרת? הרי "זהו-זה" יכולים לעשות כאן מערכון הכי מצחיק. ככה:

א – שמעת?

ב – מה שמעתי?

א – אומרים בעיתון שהורסים את עפרה?

ב – אתה מתכוון שהורסים שם את הכול? שש מאות?

א – ככה כתוב. הורסים את עפרה.

וכו'... וכו'.... עד סוף העמוד.

על הטיפשים בבג"ץ כבר כתבתי כאן. עכשיו מתברר שגם העותרים טיפשים. אני מודה שמעולם לא הייתי בבית הדין העליון לשמוע איזה בג"ץ. עכשיו? עם הישמע הגונג: בג"ץ. אני רץ.

ועכשיו שאלה: מדוע לובשים השופטים גלימה שחורה? מישהו יודע? אני יכול להיזכר מהתלמוד רק לגבי מקרה אחד בו מתבקש חרמן שאינו יכול להתאפק וחייב לזיין מיד-מיד. אומרים לו שם בגמרא ככה:

 "רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שליבו חפץ, ואל יחלל שם שמיים בפרהסיא." תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף י"ז עמוד א.

ועכשיו לענייני כסף

בחודש דצמבר עלו על הכבישים 44 אלף מכוניות חדשות. קרי: חצי מיליון בשנה. תעשו חשבון, בערך כל מכונית 100 אלף. אז זה 4 מיליארד, לא?

אז מי אמר שאין לאנשים כסף? 

אהוד: אומרים זאת, למשל, מכרים עשירים שלנו, ששונאים את ביבי ושרה ושטוענים במצח נחושה שמעולם לא היה המצב בארץ כל כך גרוע ויש בישראל יותר ממיליון ילדים רעבים.

* * *

בימים טרופים אלה

יוחזר הכותל המערבי

לעם הפלסטיני העתיק

בן אלפי השנים!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י

חבורת אנשי צ"ס בתל-אביב

בשנה הראשונה לבואם ארצה הצטרפו שרגא ודבורה למפלגת אחדות-העבודה שבהנהגת ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, מפלגה שהיתה עמוד-השידרה של ההסתדרות ושממנה צמחה, בתוך שנים מעטות, מפא"י ההיסטורית.

ואולם, כבר בשנתיים הראשונות לעלייתם נקלעו למציאות סוערת ורבת גוונים ותהפוכות. שנת 1927 החלה במשבר כלכלי קשה ביותר, שגרם לחוסר-עבודה, בעיקר בקרב פועלי העיר. בספרו "אחדות העבודה ההיסטורית" (עם עובד, תל-אביב, 1975) מסביר הסוציולוג יונתן שפירא את התהליכים שהתרחשו בארץ באותן שנים – כתוצאה מאותו משבר. שנת 1927 היתה השנה היחידה בין שתי מלחמות-העולם בה ירדו מן הארץ יותר יהודים מאשר עלו אליה. בשנה הזו פשט סולל-בונה את הרגל. התמוטטותו החריפה עוד יותר את חוסר-העבודה בתל-אביב, סמכותה של ההסתדרות נפגעה, ומנהיגיה חיפשו פתרונות למשבר הכלכלי.

העלייה הרביעית, שהחלה באותן שנים, הביאה ארצה מעמד בינוני של בעלי-אמצעים והגדילה במהירות את כוחו של הסקטור הפרטי. ראשי ההסתדרות נאלצו לוותר על חלומם להקים משק כלכלי עצמאי חזק בשליטתם הבלעדית, ולהשלים עם העובדה שרוב חברי ההסתדרות יועסקו כשכירים בסקטור הפרטי.

לדברי שפירא, נקודת-הכובד של תנועת-העבודה התחילה לעבור מצורת החיים השיתופית-הקיבוצית ומההתיישבות החקלאית – אל העיר, ובעיקר תל-אביב שבה התגבשה הנהגת ההסתדרות. בעקבות המשבר הכלכלי החליטו ראשי ההסתדרות לארגן קואופראטיבים בקנה-מידה מקומי, במקום סולל-בונה. "במקום קיבוצים עירוניים הוקמו קואופראטיבים המבוססים על שיקולים כלכליים טהורים." (שם. עמ' 124).

מדיניות כלכלית זו של ההסתדרות עוצבה בהשפעת קבוצה חדשה של פעילים שבאו מברית-המועצות מאז 1923. שפירא: "פוליטיקאים אלה התבצרו במנגנון המפלגתי המחודש של אחדות-העבודה שהם החלו בהקמתו ב-1925. בברית-המועצות היו פעילים במפלגת צ"ס. הם החלו לעזוב את ברית-המועצות רק בשנת 1923 ואחרוני הקבוצה הגיעו ארצה בשנת 1926. הם עסקו בפעילות פוליטית בברית-המועצות בתקופת התבססותו של המנגנון הבולשביקי והשתלטותו על המדינה כולה, ובזמן ביצוע המדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ). מדיניות כלכלית זו שאישר קונגרס המפלגה הבולשביקית במארס 1921, באה כתגובה לסירובם של האיכרים לעבד את אדמתם שהולאמה, והמשבר הכלכלי הקשה שפקד את ברית-המועצות. כדי להתגבר על המשבר ולעודד פעילות כלכלית החליטו הבולשביקים להחזיר חלק מהאדמות שהולאמו לאיכרים וכן לאפשר חידוש חלקי של יוזמה פרטית בכלכלה הרוסית [---] בעזרת המנגנון המפלגתי שהקימה, חזרה המפלגה והלאימה, לאחר שנים מיספר, את הקרקעות, וביטלה סופית את שרידי המשק הפרטי בברית-המועצות. אך התפתחויות אלה התרחשו כבר לאחר שפעילי צ"ס עזבו את ברית-המועצות [---] מאורעות אלה הם שעיצבו את התרבות הפוליטית שלהם, והשפעתם ניכרה בצעדיה הראשונים של הקבוצה בארץ." (שם. עמ' 124).

לדעת שפירא, אחדות-העבודה הציבה לבאים "אלטרנטיבה ארצישראלית לקומוניזם." ההשפעה היתה הדדית. "הרדיקליזציה שעברה על ראשי אחדות-העבודה הושפעה גם מכך שרבים מהעולים החדשים נהרו לערים והיו לפועלים שכירים בסקטור הפרטי. הרעיונות של מלחמת-מעמדות, והשאיפה להקמת חברה סוציאליסטית שבה הם יהיו משוחררים מניצול של בעלי הרכוש, רעיונות שהם הביאו מארצות-מוצאם, נשארו בעלי משמעות בשבילם במציאות הכלכלית והחברתית החדשה. [---] כאשר החליטו ראשי אחדות-העבודה להחיות את מפלגתם, חייבים היו אותם רעיונות חברתיים, שהשפיעו על חברי הסניפים ההולכים וגדלים בערים הגדולות, להשפיע גם על העקרונות האידאולוגיים המוצהרים של המנהיגים." (שם. עמ' 128).

ההתעוררות בסניפי אחדות-העבודה בשנים 1924-1925 לא כוונה מלמעלה, אלא היתה תוצאה של עלייתם ארצה של חברים פעילים רבים מחוץ-לארץ. ואולם, לדברי שפירא, היתה עוד תכונה שאיפיינה פעילי-מפלגה אלה והיא שכמעט כולם הגיעו ישר לערים וכמעט כולם חיפשו עבודה לא-גופנית בארץ, בדומה לזו שהורגלו בחוץ-לארץ.

מחוסר ברירה החלו רבים את חייהם המקצועיים בעיר כפועלים. הם ידעו מקודמיהם כי מעבודה גופנית סלולה דרך הקידום לעבודות פקידות וניהול במנגנון ההסתדרותי, אך רבים מהם שאפו עתה לקיצור-דרך, זאת שלא כקודמיהם שבילו שנים רבות כפועלים חקלאיים עוד בתקופת העלייה השנייה, בטרם הגיעו לעבודה ציבורית בהסתדרות.

"כפי הנראה סיפקה הפקידות ההסתדרותית ואורח-חייה את הדגם לרמת השאיפות של העולים החדשים ועודדה רבים מהם לשאוף לעמדה דומה. תפקידים אלה בהסתדרות היו חסומים בפניהם. הוותיקים שלטו בהסתדרות והתבצרו בעמדותיהם. לכן מצאו החדשים את מקומם במנגנון המפלגתי. פעילי המפלגות באותה תקופה היו ידועים בכינויים 'הַאלְבֵּע אִינְטֵילִיגֵענְטֵן." (שם. עמ' 137).

*

הקמת המנגנון המפלגתי של אחדות-העבודה, שהוטלה על קבוצה של כמה עשרות חברים מראשי צ"ס שעלו ארצה בשנים 1923-1926, מוסיפה גוון חשוב לאיפיונה של מפא"י-לעתיד. "הם," אומר שפירא, "כמו ההנהגה הוותיקה של אחדות-העבודה, הביעו את התפעלותם מכושר-הביצוע של הבולשביקים. מההעזה והתנופה שגילו במעשיהם. הם העדיפו את גישתם הפרגמטית על פני ההססנות של מתנגדיהם, בעלי התיאוריה." (שם. עמ' 145-146).

לדעתו גם קיבלו רבים מהעקרונות הארגוניים המרכזיים של הבולשביקים, לרבות הצורך בריכוזיות ובמשמעת מוחלטת. אם מקימי גדוד-העבודה ב-1921 קיבלו מהמפלגה הבולשביקית של שנת 1920 את רעיון ההפרדה בין המפלגה לסובייטים, למועצות, זו המדיניות ששלטה בעת שעזבו את רוסיה – הנה אנשי הקבוצה החדשה, המאוחרת-יחסית, חזו בהשתלטות המנגנון המפלגתי על הסובייטים ובהתעצמותו בכל תחומי החברה והכלכלה.

"הפגישה בין הצמרת הוותיקה של אחדות-העבודה לפעילי צ"ס, אלה שנמלטו משלטון הדיקטאטורה הבולשביקית בברית-המועצות, הביא לשיתוף-פעולה הדוק בין שתי הקבוצות, במאמציהן המשותפים לבסס את כוחן הפוליטי בארץ. המנהיגות הוותיקה נזקקה למנגנון מפלגתי. לחדשים היו כישורים מתאימים לקבל תפקיד זה על עצמם. הם מצידם היו נכונים לקבל את מרותה של ההנהגה הוותיקה. נראה שבואם ארצה כפליטים שנמלטו מברית-המועצות תרם לחיזוק יראת-הכבוד שלהם בפני ההנהגה הוותיקה ולנכונותם למלא את תפקיד הקבוצה השנייה – העילית הנמוכה – של פוליטקאים בארגון." (שם. עמ' 146).

חבורת אנשי צ"ס אלה היו קבוצה קטנה ומגובשת של עסקנים שהסולידריות ביניהם חושלה בעבודה פוליטית משותפת, בפעילות מחתרתית ובבתי-הסוהר ברוסיה. "שנות המאבק הקשות שלהם בברית-המועצות יצרו הבנה פוליטית בסיסית כה עמוקה ביניהם עד שאידיאולוגיה מוצהרת לא היתה נחוצה. הקשרים ההדוקים ביניהם וההבנה כמעט אינסטינקטיבית שלהם את תכונותיו וכוחו של מנגנון פוליטי הביאו לידי כך שלא ראו צורך להגדיל את ייצוגם ולהשתלט על הגופים המרכזיים של המפלגה. הם ראו את ייעודם בארגון והשאירו ברצון את המדיניות להנהגה הוותיקה. על הסכמה זו, להשאיר את ההנהגה בידי המנהיגים הוותיקים, חזר לא מזמן שרגא נצר, חבר אחר של אותה קבוצה. אחת התכונות החשובות של חבר-מפלגה פעיל, אמר נצר, היא חובתו 'לראות במניחי-היסוד של התנועה מורי-דרך, אנשים שלאורם יתחנך." (שם. עמ' 147).

החברים החדשים שהצטרפו לשורות פעילי אחדות-העבודה, בחקותם את הדגם הרוסי, שאפו, לדעת שפירא, להקים מנגנון מפלגתי נפרד מן ההסתדרות, שייקח על עצמו את הריכוז האמיתי והקולקטיבי של מוסדות ההסתדרות בהנהגתם של ראשי המפלגה, שהיו גם ראשי ההסתדרות. לאחדות-העבודה לא היה באותן שנים רוב יציב בהסתדרות. הקרע שגרם אלקינד בגדוד העבודה כירסם אף הוא בכוחה של המפלגה מבפנים, ומנהיגיה מצאו עצמם נזקקים להרכיב רוב בוועידת ההסתדרות השנייה באמצעות צירים עצמאיים. כל אלה הביאו אותם לכלל מסקנה כי הדרך לחיזוק שליטתה של המפלגה בהסתדרות, ומכאן גם להסתדרות הציונית ולהנהגת היישוב כולו – היא באיחוד עם מפלגת "הפועל הצעיר", שמנהיגיה היו חבריהם של ברל, בן-גוריון וטבנקין עוד מתקופת העלייה השנייה, ואשר היתה אחד המרכיבים החשובים של ההסתדרות.

*

ההשפעות שספג ברוסיה ועיצבו את עולמו, החובה לראות במניחי-היסוד של התנועה מורי-דרך, אנשים שלאורם יתחנך, שלהי שנת 1925, תל-אביב: זה הרקע, זה היסוד, לתחילת עבודתו של שרגא נוסוביצקי, בן העשרים-ושבע, כפועל-ניקיון עירוני, מטאטא רחובות, מפנה פחי-זבל, פעיל מוכשר ומסור במאבק המקצועי, ועד מהרה גם בזירה בציבורית והמפלגתית בארץ.

המשך יבוא

* * *

בימים טרופים אלה

יוחזרו כל משפחות ה"פלסטינים"

שהיגרו לארץ-ישראל

 במאתיים השנים האחרונות

לארצות מוצאם במזרח הקרוב!

וזאת בתגובה לדרישתם החצופה

להחזיר אותנו לארצות מוצאנו!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא בגיליון הבא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אינני מחמיץ אף פעם את המאמרים החכמים של נעמן כהן – אהבתי את שאלתו באשר לגורלם של היהודים המתאסלמים – האם הם מפסיקים להיות קופים וחזירים?

באשר לטמטום של שונאי ישראל מתוכנו (גדעון לוי, אילנה המרמן וכו'), על כך אמר ישעיהו ליבוביץ' שהטמטום והרשעות הם אחים תאומים. זה אחד הדברים הבודדים שאמר ליבוביץ' והם מקובלים עליי.

באשר להשוואה שבין שנאת היהודים של הנאצים, לזו שבאיסלאם, ירשה לי נעמן כהן להוסיף שאפרים קישון המנוח טען שמבחינה אחת האיסלאם גרוע מהנאציזם – הנאצים ידעו שהם עושים מעשי זוועה, וניסו בכל כוחם להכחיש את מעשיהם. האיסלאם מכריז קבל עולם שמטרתו להשמיד את ישראל ואת היהודים כולם, והמערב המטומטם עושה את עצמו לא מבין.

ההשוואה שהשווה נעמן כהן בין הזוועות שערכו בעלות הברית במונטה קסינו לבין המוסריות הנחשפת ב"פצעי בגרות" של חנוך ברטוב – היא מאלפת.

נעמן היקר: מאמר מרתק!

שלך,

משה גרנות

* בשפע הביקורות והלגלוגים על טראמפ, שזולגים לרוב גם לביקורות ארסיות על נתניהו, בעיקר בעיתון "הארץ", שמענו גם דיעה אחרת, לפיה לנו, לישראלים, הדבר החשוב ביותר בצעדיו של טראמפ הוא יחסו הבלתי-מתפשר כלפי איראן. וזו לא נראית גחמה שהולכת להשתנות.

* למר אהוד בן עזר, חג ט"ו בשבט החל בקרוב הוא חג לעצים, ראש השנה לאילנות. זהו חג חשוב ובעל משמעויות רבות הקושרות את עם ישראל אל הארץ אל האדמה ואל פרייה. בשנים האחרונות מתחדשת משמעות נוספת של החג והוא הקשר שבין ט"ו בשבט לאיכות הסביבה, לשמירה על הארץ בה אנו חיים ועל הצומח בה.

אני מאחל חג שמח וטעים!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* כותב מארה"ב סייד קשוע, הסובל מהרוחות החדשות שמנשבות, להרגשתו, מכיוונו של מימשל טראמפ: "...אני מפחד מאלה הסבורים שאמריקה היא המדינה הכי מוסרית בעולם, אף שהרג מיליונים בעיראק הוא אצלה בבחינת דיון פנימי הנסוב סביב השאלה מי תמך ומי התנגד. אני מפחד ממדינה שהביאה להרג של ארבעה מיליון וייטנאמים, בשעה שבתודעה הציבורית נצרבו כמה סרטים שלפיהם חיל הנחתים היה הקורבן הבלעדי. מדינה שתמכה בדיקטטורים במזרח התיכון לפי חישובים אינטרסנטיים, שעמדה ועומדת מאחורי כל ממשלות ישראל." ["הארץ", 3.2].

הנרדף קשוע, שם וכאן, שכח להזכיר, למשל, את העזרה האווירית שהגישה לנו ארה"ב במלחמת יום כיפור, וזאת אולי כי אנחנו שייכים בעיניו, אז והיום – לְכוחות הדיקטטורים במזרח התיכון!

לא נותר לנו אלא לאחל לו שחששותיו בארצו החדשה יתגשמו ויום אחד ייאלץ להגר חזרה מארה"ב לישראל מולדתו כדי ליהנות ממנעמי החיים של ערבי נרדף תחת הדיקטטורה בישראל.

* כותבים רבים ודאי מתפלאים מדוע אין מאמרי הדיעה שלהם מתפרסמים במכתב העיתי. ובכן, הסיבה, ברוב המקרים, היא רמה ירודה של כתיבה, כלומר [ולא כל המגרעות נמצאות ברשימה אחת] – כתיבה מבולבלת, שחצנית, צדקנית, נבערת, טרחנית, גרועה, נלעגת, מלכלכלת, רוויית שנאה, חסרת אחריות, מטופשת ולעיתים פשוט לא מובנת. המכתב העיתי אינו פח אשפה וגם לא סדנה למי שאינם מסוגלים לכתוב מאמר דיעה בעברית בסגנון וברמה מתקבלים על הדעת.

* יואב יצחק: "ל News1-נודע, כי חיקורי דין שנערכו בארה"ב על-ידי משטרת ישראל, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, וכן מידע מוכמן שהגיע לישראל, הציפו מידע שעלול להפליל את נתניהו וכמה מאנשיו. מסתמן כי 'יד נעלמה' מקרב אנשי ממשלו לשעבר של ברק אובמה היא-היא הבוחשת ומציפה את המידע, וזאת במטרה להביא לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה בישראל." [4.2].

הייתכן?

* * *

חילופי גברי במכון ז'בוטינסקי

המנכ"ל נבחר ליו"ר

מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי ב-12 השנים האחרונות יוסי אחימאיר סיים את תפקידו עם פרישתו לגימלאות, ונבחר על-ידי הנהלת המכון לכהן כיו"ר ההנהלה. קודם לכן בחרה בו האסיפה הכללית כחבר הנהלה.

מאז פרש היו"ר הקודם מרדכי שריג, מילא את מקומו חבר ההנהלה עו"ד ליאור חימוביץ, שימשיך לכהן כמ"מ יו"ר ההנהלה.

ועדת האיתור של המכון בחרה, מבין עשרות מועמדים, את סא"ל (מיל) גדעון מיטשניק לכהן כמנכ"ל הבא של מכון ז'בוטינסקי. מיטשניק שירת בצה"ל 26 שנה במגוון תפקידי מטה, הדרכה, תוכן וניהול, כשתפקידו האחרון היה סגן רמ"ח להיסטוריה.

האמרכלית אירית סיון פרשה לאחר 28 שנים שבהן מילאה את התפקיד בהצלחה ובמקצועיות ראויות לכל שבח. את מקומה ימלא הסמנכ"ל משה שיטרית, שיהיה אחראי גם על הפרוייקטים המיוחדים של המכון.

מנהלת משרד המכון סוניה חזן פרשה אף היא, לאחר כעשר שנים. במקומה נבחרה מבין עשרות מועמדים – חנה אלרם.

[דבר המפרסם]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל