פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1218

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בשבט תשע"ז, 9 בפברואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל נוֹפְלֵי אֲסוֹן הַמַּסּוֹקִים, במלאות 20 שנה לנפילתם. // עמוס גלבוע: הטרור הפלסטיני בשנת 2016. // הפזמונאי הבדרן יורם טהר-לב מספר בלי בושה על הצ'יזבאט ההיסטורי שלו "בבוקר לח בשנת תרל"ח". // אהוד בן עזר: 1. מהי מידת האמת ההיסטורית  בבלדה של יורם טהר-לב? 2. מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון". 3. פרק מתוך ספרו של אהוד בן עזר "פרשים על הירקון", הוצאת שרברק, 1989. //  יהודה דרורי: מומחי המשפט השקרנים! // פוצ'ו: "בחיי [3]", ל"ב. הבת של שינדלר הולכת לצבא. // משה גרנות: ידע עם – במה לפולקלור יהודי, כרך מ"ב-מ"ג. // אשר מעוז: מעשה באבן. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, קידוש השם עמונה. // נעמן כהן: השקרים המוסכמים של "האנושיות התרבותית" בארץ. // ד"ר ארנה גולן: על ספרה של רחל אשכר "סבתא רחל מספרת איזופוס". // דניה מיכלין עמיחי: אליהו הכהן – מרדכי זעירא. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.2.17. // אלי מייזליש: סאיב עריקאת – הערבי שעושה צחוק מאיתנו. // מנחם רהט: מקיאווליזם? // בת-שבע אריאלי: מתוך ספרה "מהפרדס למושבה", סיפורים על לפני 100 שנה. // תקוה וינשטוק: היו ימים של צנע ... // אלי רוה: זוג עגילים, חלק שני, משבר נישואים, טבעת או שרשרת? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל נוֹפְלֵי אֲסוֹן הַמַּסּוֹקִים

במלאות 20 שנה לנפילתם

אֱלוֹהַי הַשּוֹכֵן בַּשָּמַיִם,

אֱלוֹהַי הַצּוֹפֶה מִמְּרוֹמִים

אֵיךְ שָעָה שֶצּוֹנֵחַ כּוֹכָב לְעֵת לַיִל

מִיָּד נֶחְפָּזִים הַתְּמִימִים

לְבַקֵּש בַּקָּשָה עוֹד בְּטֶרֶם

נֶעֱלַם הַכּוֹכָב וְכָבָה –

מָה תֹאמַר לְאֻמָּה הַזּוֹכֶרֶת

בְּכָל-כָּךְ הַרְבֵּה חֹם-אַהֲבָה

אֶת שִבְעִים וּשְלוֹשָה לוֹחֲמֶיהָ

שֶזִּכְרָם לְעוֹלָם לֹא יִכְבֶּה

כִּי הָיוּ בְּצָנְחָם מִשָּמֶיהָ

לֹא כּוֹכָב אֶחָד אֶלָּא הַרְבֵּה?

              כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

              אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

              לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

              הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

              *

הֵם יָצְאוּ בְּלֵיל סַעַר וָחֹרֶף

מוּל חוֹמַת חֲשֵכָה חֲסוּמָה

כְּשֶמַּדְחֵף כְּלֵי-הַטַּיִס סוֹבֵב כִּסְחַרְחֹרֶת,

דְּרוּכִים לְמַלֵּא מְשִׂימָה

שֶבַּלַּיְלָה הַהוּא לֹא זָכוּ לָהּ

כְּשֶפָּגְעוּ מַסּוֹקֵי הַ"יַּסְעוּר"

זֶה בָּזֶה מֵעַל עֵמֶק הַחוּלָה

וְהוֹתִירוּ כְּפֶצַע פָּעוּר

אֶת זִכְרָם הַשָּמוּר כְּקָמֵעַ

בְּלִבָּהּ שֶל מִשְפַּחַת הַשְּכוֹל

בָּהּ כָּלוּל עַם שָלֵם, עַם דּוֹמֵעַ

שֶלִּשְכֹּחַ אוֹתָם לֹא יָכוֹל.

              כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

              אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

              לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

              הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

             *

וְכַיּוֹם, אֱלוֹהַי, אִם חָדַרְתָּ

אֶל לִבּוֹת מִשְפְּחוֹת הַנּוֹפְלִים

הָעוֹמְדוֹת כָּל שְנַת-אֵבֶל בְּצֵל הָאַנְדַּרְטָה

בִּכְאֵב אֲשֶר אֵין לוֹ מִלִּים

תֵּן לִבְּךָ לָעֻבְדָּה הַנִּצַּחַת

שֶבַּקְּרָב הַסִּיזִיפִי הַזֶּה                             

מוּל תּוּגָה שֶאֵינֶנָּה נִשְכַּחַת

מִן הַלֵּב הַנִּשְבָּר בֶּחָזֶה

הֵן עוֹמְדוֹת יוֹם וַלַיְלָה כְּפֶלֶא

שֶאוֹתוֹ הֵן בְּאֹמֶץ כָּפְלוּ

בִּגְבוּרָה שֶאֵינֶנָּה נוֹפֶלֶת

מִגְּבוּרַת יַלְדֵיהֶן שָנָּפְלוּ.

              כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

              אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

              לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

              הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

* * *

עמוס גלבוע

הטרור הפלסטיני בשנת 2016

זהו "טרור עממי", הנתמך ע"י הרשות הפלסטינית, ואשר הביא לרציחת 17 איש בשנת 2016, בו בזמן נכשל ניסיון החמאס לתעל את "הטרור העממי" לאינתיפאדה מזויינת.

בימים אלו יצא  "מרכז המידע  למודיעין וטרור", של המרכז למורשת המודיעין,  בדו"ח מחקרי על "הטרור הפלסטיני נגד ישראל בשנת 2016". בתמונה הכוללת של הטרור נגד מדינת ישראל ותושביה בולטת נקודה מרכזית: גזרת הטרור הפעילה היחידה היא ביהודה, שומרון,  ירושלים. בו בזמן, נכון לתחילת 2017, הגבול הצפוני שלנו שקט; הגבול שלנו עם ירדן שקט; הגבול עם מצרים שקט; ירי הרקטות מרצועת עזה מאז מבצע "צוק איתן" הוא ברמה הנמוכה ביותר מאז ההתנתקות (2005) ומאז השתלט החמאס על הרצועה (2007). בישראל גופה בוצעו כמה מעשי טרור שרובם יצאו משטחי יהודה ושומרון.

מה מאפיין את הטרור הזה?

ראשית, זהו טרור המוגדר ע"י הרשות הפלסטינית כ"התנגדות עממית". במילים אחרות זהו "טרור עממי", להבדיל מטרור ממוסד המבוצע ע"י ארגוני טרור. 

שנית, שיאו של "הטרור העממי" היה באוקטובר-דצמבר 2015. מאז דעך, ובמהלך 2016  הגיע להיקף של 5 עד 12 פיגועים כל חודש. זהו ממוצע הגבוה מה"טרור העממי" בשנים עברו.

שלישית,  פיגועי דקירת סכין מהווים את המרכיב העיקרי של "הטרור העממי" (61 אחוזים); בפיגועי דריסה חלה ירידה,  אך הוּכחה הקטלניות שבהם בשימוש ברכב כבד; חלה עלייה בפיגועי ירי (רובם דווקא בישראל); חלה ירידה משמעותית במיספר המשתתפים בהפרות סדר אלימות.

רביעית, למרות הדעיכה בכמות הפיגועים , הרי שמיספר ההרוגים ב"טרור העממי" בשנת 2016 היה 17 איש ואישה.

חמישית, רוב מבצעי ה"טרור העממי" הם גברים צעירים, ללא עבר של פעילות אלימה וללא השתייכות לארגון טרור.

שישית, מוקדי הפעילות של ה"הטרור העממי" הם בירושלים וחברון, ולאחריהם בגוש עציון. מעניין שבאזורי שכם וצפון השומרון,  האזורים ש"כיכבו" באינתיפאדות, ה"טרור העממי" כמעט ואינו קיים.

היכן עומדת הרשות הפלסטינית ואבו מאזן בראשה? 

היא ניצבת בצורה הגלויה והברורה ביותר מאחורי "הטרור העממי". זהו כלי הנשק שלה בשטח. לא רק זאת, מחקר עומק שנעשה בימים אלו ב"מכון ירושלים" ע"י תא"ל (מיל.) יוסי קופרווסר, מראה כי התמיכה הכספית הישירה של הרשות בטרור בשנת 2016 הסתכמה ב-מיליארד, מאה חמישים ושניים מיליון שקל: 484 מיליון שקל משכורות לאסירים טרוריסטים ולמשוחררים; 663 מיליון שקל למשפחות "שאהידים".  על מנת לסבר את האוזן:  הסכום הכולל הנ"ל מהווה כמעט 7 אחוזים מתקציב הרשות וכמעט 30 אחוזים מסיוע החוץ שמקבלת הרשות; והמשכורת החודשית לאסיר טרור גבוהה פי 5 מהמשכורת החודשית בשירות הציבורי הפלסטיני!

כדי לקבל את התמונה המלאה, נוסיף לכך את  הפעילות הציבורית  הענפה של הרשות לרומם, לשבח ולהנציח בצורות שונות את הטרור ומחולליו.

בו בזמן, חובה לציין כי הרשות מקצה סכומי כסף גדולים לכוחות הביטחון שלה ללחימה  נגד ארגון החמאס ודומיו, ומשתפת פעולה הדוקה עם ישראל. זה, בדגש על המאמץ הסיכולי הישראלי הרצוף,  מה שהכשיל את הניסיון של החמאס לתעל את  ה"טרור העממי" לאינתיפאדה מזויינת. הסיבה המרכזית, לדעתי, שהרשות פועלת כך, היא היריבות הקיומית מול החמאס, וההכרה כי באינתיפאדה מזויינת היא תאבד שליטה ותיפול.

ומילה לסיום: ההסברה שלנו, מראש הממשלה ודרומה, מבליטה כל הזמן רק  את "ההסתה" של הרשות. זה אומנם נכון, אך לא ההסתה היא העיקר . העיקר הוא מדיניות הטרור המיוחדת של הרשות , ה"טרור העממי".

* * *

הפזמונאי הבדרן יורם טהר-לב

 מספר בלי בושה על הצ'יזבאט ההיסטורי שלו

 "בבוקר לח בשנת תרל"ח"

https://www.youtube.com/watch?v=VEb-6HFOf3A&sns=em

ואחר-כך בא הסיפור האמיתי:

 אהוד בן עזר

מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

מה מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו* של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

[בן-דודי עמנואל בן עזר מוסיף כי לכתוב על "בציר הענבים" בארץ-ישראל המוסלמית של 1878 ובייחוד באיזור יפו – זוהי בורות גמורה שבאה לשרת רק את החרוז של "שלושת הרוכבים"!]

* הערה: הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו [?] של סלומון. לא יודע מה עניין נכדו כאן. למיטב ידיעתי (כפי שציינת) זה נכתב על ידי בנו טוביה סלומון בספר היובל (ואחר כך בתוך "זיכרונות ארץ ישראל" של יערי) ומשם ב"שלושה דורות בישוב" של הבן מרדכי. ורק אציין שבמשפחת אשתי (צאצאי הרי"מ סלמון) מתייחסים לבלדה של טהר-לב כאילו ניתנה למשה מסיני.

שלום פוקס

* * *

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגרפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן. דומה כי רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של "התלם הראשון", עם המחקרים הנילווים לה, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות פתח-תקווה].

אהוד: וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-135 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שלא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו סיור הזוי, שלא היה ולא נברא...

* * *

פרק מתוך ספרו של אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

הוצאת שרברק, 1989

בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה –  אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.

ר' דוד, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.

וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שיעלו ממנו ברשת או בחכה.

כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלוּת על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.

בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד מאיר גוטמן ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.

"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ'ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!

"רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.

[הערה לקוראים: כך רואים שהבלדה היפה על הרוכבים יואל משה סלומון ושלושת רעיו, ועל הרופא ד"ר מזוריקה, בקיץ תרל"ח – שאותה רקם יורם טהר-לב, ושעל פיה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה, גם המורות – אינה אלא ציז'באט! – ד"ר מזוריקה דווקא צדק, אבל שנתיים מאוחר יותר, כאשר הובא למקום לראשונה כדי ליירא את הירקונים!]

לקראת החורף השלישי, שנת תרמ"א, 1880/1881 – פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מנתה בקושי כמה עשרות מתיישבים – כבר התפלגה לשני יישובים עוינים, הגבעה,  והירקונים.

התוצאות היו רעות ומרוֹת: גם באותה שנה היה החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים הציפו את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבּין הירקון לבין ואדי אבו-לִגֶּ'ה, שנעשו כאגם אחד (כיום השטח שבין פסי הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא). הירקונים רעבו, הצטננו, חלו, קדחו ומתו בזה אחר זה. היו ימים שבהם תושבי הגבעה אף לא יכלו לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם –  בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד אז במושבה, והירקונים – חלקם נקברו ביפו, אחדים מקום קבורתם לא נודע ונתקיימה בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהָפכו לקבריהם; ואחרים, שהובאו חולים לירושלים ומתו – נקברו בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני שנתיים בערך לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – ראתה עתה מחזות קשים. אחד-אחד הובאו הירקונים החולים העירה ועול הטיפול בהם נפל על הירושלמים, שהיו עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה היו מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שהתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם אמנם התפרנסו לא-רע מהיותם הממונים על החלוקה, פירסמו הודעה ברבים:

"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"

כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבּין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה היתה פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵׁן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.

כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

[על כך תוכלו לקרוא בספר "פרשים על הירקון", שאזל, כמרבית ספריו של הסופר הנידח, אך הוא נשלח בקובץ מחשב לכל דורש].

* * *

יהודה דרורי

1. מומחי המשפט השקרנים!

בימים האחרונים התקשורת מצטטת פרופסורים למשפטים, שרי משפטים לשעבר ואנשי פרקליטות מהעבר הטוענים מול המצלמות והמיקרופונים שחוק ההסדרה אינו חוקתי בעליל,  ונוגד את החוק הבינלאומי.

ראשית נזכור כי כל חוק שחוקק הוא: חוקתי  אולי לא לטעמם של פיינשמעקרס, אבל חוק הוא חוק.

עכשיו מגיע השקר הגדול הטוען שכאילו חוק ההסדרה נוגד את החוק הבינלאומי. טענות אלו בבסיסן הינם שקרים מוסכמים בבראנז'ה השיפוטית הסופר-ליברלית שלנו, פשוט כי אין אף חוק בינלאומי נגד הנאמר בחוק ההסדרה... ואילו "חוק כבוד האדם וחירותו" נועד הן למתנחלים והן לערבים! לא הורסים בית משפחת מתנחל, ומצד שני דואגים שהפלאח הפלסטיני, שקיבל פעם מתנה מהמלך עבדאללה (חלקת אדמה בשטח הכבוש של ארץ ישראל, ולא בשטח ירדן) יקבל תמורה נאותה עבור אדמתו (מכיוון שכיום איום ברצח עומד על ראשו אם יקבל תמורה מיהודי...).

אז למען השיטה הנאצית הרצחנית הזו נזעקו שופטינו החסודים והצדקנים, מה שמעורר גועל וסלידה כלפי כל מערכת המשפט הישראלית! ההתקפלות והרפיסות של שופטינו (חלקם הגדול) בפני הערבים בארץ, ביו"ש, והבדואים, לעומת היד החזקה שהם מפגינים כנגד כל מתיישב יהודי, אומרת דרשני!...

מערכת משפט המוטה לאוייב הינה מכת מדינה, מסוכנת וכבר עולה לנו ביוקר רב. חוק ההסדרה הוא חוק חשוב שבא ברגע האחרון לנסות ולהציל אותנו מפסיקות של מערכת משפט מעוותת.

2. לתמוך בקבוצות קיצוניות באירופה...

ישנן כיום במערב אירופה שבע מדינות התומכות כספית בארגונים פלסטיניים אנטי-ישראליים וגם בקבוצות אנרכיסטיות ישראליות התומכות בצד הפלסטיני, וככאלה פועלות נגד המדינה.

מאחר שמדינות אלו התבקשו רשמית ע"י ממשלת ישראל לחדול מהתמיכה הכספית הזו באויבי המדינה, והן סירבו – הרי הדרך לפנינו פתוחה לתמוך בקבוצות אנרכיסטיות באותן מדינות, קבוצות קיצוניות, הממררות את החיים לשלטון בארצם...

ניתן לעשות זאת בצורה לא ישירה אבל להבהיר למדינות אלו שאין לנו כל עניין לעצור הזרמת כספים לקיצונים שלהם, אם הם לא יחדלו מלתמוך באנרכיסטים הקיצונים השמאלנים הישראלים.

מתי נקבל "ביצים" לפעול מידה כנגד מידה, בהתאם לכוחנו, שבהחלט אינו נופל כיום מכוחן של השבע?

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ב. הבת של שינדלר הולכת לצבא

ר' יואל  הוא לא סתם יהודי דתי המכבד את המסורת, ר' יואל הוא התגשמות המצוות עצמן. נקל לו לאדם להיכנס לביתו ללא ראש, מאשר ללא כובע. בניו של ר' יואל, שמיספרם מגיע למניין, קיבלו את חינוכם הנכון לפי מיטב המסורת. הבנים ב"ישיבה" והבנות בבית  ספר הזורם עם הזרם המתאים. הנה כי כן היתה זו משפחה שלווה ומאושרת אשר עתידה הבטוח בגן עדן חף מכל ספק.

גדלה הבת הבכורה, הצהירה כיאות, נישאה לאיש, והחלה במצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ". גדלה הבת השנייה, הצהירה כיאות, נישאה לאיש והחלה להתחרות באחותה. גדלה הבת השלישית הצהירה כיאות ו...  ונראה היה כאילו שום סערה לא עלולה להטריד את המושב  הדתי זרנוגה, הידוע לשבח בכל מוסדות התורה. ואז, כאשר נראה היה שהחיים זורמים על מי מנוחות, החלו להסתנן שמועות של רכילות רעת לב, בדבר צרות שיש בבית עם שרהל'ה, הבת הקטנה של משפחת שינדלר, היוצאת עם בחור הרחוק מדבר תורה. הייתכן כי הילדונת הטובה הזאת, העוזרת תמיד לאביה ולאימה בכול, החלה לסור מדרך הישר? מה הם הצעקות והוויכוחים שהחלו בוקעים מדי ערב מחלונות ביתה הסגורים של המשפחה השלווה הזאת?

"היה לא תהיה!" – הכריז האב השולט במשפחתו ביד רמה, "לא תקום הנבלה הזאת! יהודי אני, את בניי שלחתי ואשלח לצבא היהודי, אך בנותיי, בנות  העם היהודי, תשבנה בבית ותשמורנה על צניעותן. היוצאת מבית זה והולכת לצבא לא בת היא לי! אף בת מבנותיו של יואל שינדלר, לא תקום ותלך לצבא!"

האם שומעת ובוכה. באמת למה להרגיז את אבא? יש הצהרה, יש עדים, הכול בסדר. למה ללכת לצבא,  אם אפשר באותו זמן  לעבוד ולחסוך כסף? מכל המושב הגדול זרנוגה לא הלכה אף בת אחת לצבא, אז למה דווקא הבת של שינדלר חייבת?

והאחים, אף אלה שמילאו את חובתם לצבא, מזעימים מבט  ואומרים: "לא ניתן! לא נרשה לאחותנו להמיט קלון על המשפחה!"

בייאושה פונה שרהל'ה אל האח הבכור, הוא הגר בחיפה, ואשר חרג במקצת ממסגרת המשפחה. רק הוא יכול לעזור לה. האח הקרוב לשרהל'ה במיוחד, רוצה לעזור לה, אך עד מהרה משתכנע מהאווירה השוררת בבית ומשביע את אחותו הקטנה לבל תקום ותהרוס את חיי המשפחה השלווים.

לשרה אין מה לענות. הדמעות חונקות את גרונה, מי לה יקר יותר מאביה ומאימה? בכמה עמל ומאמצים גידלוה וטרחו להביא אוכל ובית לה ולאחיה. כמה תקוות וחלומות טוו בה, ומי היא שתעז לשבור את לבם ולהרוס את אמונתם?

נראה היה כי הלך הרוחות בבית הצליח לשכנע את שרה, וכשהיא צריכה לנסוע ליפו ללשכת הגיוס, היא לוקחת עמה את ההצהרה, המשחררת אותה משירות הצבא. ההורים נרגעים, אכן שרהל'ה בתם נשארה בתם. לא אבדה להם אף בת.

ורק כעבור חודש, בהגיע צו ההתייצבות, מתבררת האמת. ההצהרה לא הובאה כלל לידי שימוש. האב כבר מחריש, שותק. אינו מכיר יותר את שרה, אינו יודע מי היא. אין לו בת כזאת בכלל. האם עוד מנסה להשפיע. עדיין לא מאוחר, עוד אפשר ללכת לקבל דחייה. והאחים, בחלקם עוד מעיזים להרתיעה, והאחרים כבר מתפללים על נשמתה. מחר היא נוסעת לצבא. בארוחת הערב אין משיחין בשעת הסעודה, ואף לא אחריה. אלם ירד על הבית.

למחרת  השכם בבוקר קם האב לעבודתו.

שרה מציצה מבעד לעפעפיה, היגש לנשקה? היברכנה? היעיף בה מבט? לא. אין הוא מביט לעברה. אין לו יותר בת.     

 וכך יצאה לה בבוקר אחד נערה קטנה, בהירת שיער וצנומת גו, מתוך מושב עולים הסמוך לרחובות. והכניסה לראשונה מזה אלפיים שנה לכרטיסיית  בנות צה"ל, את שם המושבה הקרויה זרנוגה.

בקלט מתחילים חיי מחנה. ריצת בוקר, התעמלות, מטווחים, אימוני שדה, אימוני לילה ומסדרים בלי סוף. עברו שלושה שבועות, הכול יוצאים לחופשה מאושרים במדיהם, הביתה. שרה לא נוסעת הביתה. אחותה הגדולה הגרה בניר גלים כתבה לה שבבית לא מזכירים את שמה. לא סלחו לה ולא יסלחו לעולם.

כמה טוב שיש אחות כזאת, השומרת עימה על קשר. שרה נוסעת אליה, ועושה אצלה גם את החופש השני.

ימי האימונים מתקרבים לסופם. לסיום  יוצאים למסע הליכה גדול. יומיים קודם לכן התבשרה שרה כי נכללה בין אותן בנות מצטיינות שנבחרו להשתתף בקורס מפקדות כיתה. לשמחתה אין גבול. אולי חיילת אבא לא רוצה בבית, אבל מפקדת בצבא זה בכל זאת משהו. אחרי הכול היא מכירה אותו. חולשתו למדינה ורגשותיו החמים לצבא היהודי ידועים לה.

המסע אינו קל. תוך הליכה הן מקבלות פקודות התחפרות ותפיסת עמדות. באחד התרגילים האלה היא חוטפת עקיצת עקרב בירכה. לחבר שלה היא כותבת אחר כך מבית החולים:

"חשבתי שאני הולכת למות, אבל כמובן שלא צעקתי. הרטבתי ממחטה והדבקתי אותה היטב  מתחת למקום העקיצה והמשכתי במסע עם כולן.  בחמש וחצי חזרנו והתרכזנו כל הכתות לארוחת ערב, וכאן כל המאמץ והגבורה התנדפו. תקפו אותי כאבים איומים, החוורתי ותקפה אותי חולשה כללית. נשארתי לנוח מעט בתקווה שהכאב יחלוף  והשתדלתי שלא לחרוג מהמסגרת. כשהבנות ראו שאני מתייסרת ובקושי קמה, הלכו והלשינו עלי לפני המפקדת. והיא דרשה ממני לחזור לבסיס.  כמובן שלא רציתי והתעקשתי כפרד. שום שידולים לא עזרו עד שבאה אלי הסמ"פ, לקחה אותי הצידה והיא היתה כל כך נחמדה. מה להגיד לך, איך אפשר לדרוש מבן אדם ועוד קצינה, לעשות יותר ממה שהיא עשתה לי? ואז קרה המשבר. פרצתי בבכי וכל הכאבים  עם המרירות שהצטברה בי עוד מהבית , התלכדו ביחד ופרצו  ויצאו  בשטף  עם כל הדמעות.  היתה שם בדיוק מפקדת המחנה עם טנדר. היא לקחה אותי לאסף הרופא, שם חבשו לי את הרגל ודחפו לי כמה כדורים..."

למחרת שרה כבר קמה ומצטרפת לחברותיה המתאמנות לקראת טכס הסיום. והנה מגיע יום הסיום. הכול מסתדרים על רחבת המסדרים. אורחים נכבדים וקצינים גבוהים באים לחזות במסדר. אומרים שאת החניכה המצטיינת לא בוחרים  בזכות הכישרון או הכושר הפיזי, אלא בוחרים  בזו המראה כוח רצון ולא יותר, ובכלל אין  בכך שום סימן ואות להצטיינות מיוחדת במינה. אך כאשר נקרא פתאום שמה של שרה, והיא יוצאת המומה וכושלת רגליים לקבל את לחיצת ידיהם של מפקדי המחנה, מפירה מחלקתה את המשמעת והסדר, והבנות פורצות בקריאות "כיפאק" אשר מאז מבצע סיני, לא נשמעו חזקות כמותן.

עם תעודת ההצטיינות חוזרת שרה לביתה בזרנוגה. את המדים היא מסתירה בתוך תיקה, שחס וחלילה לא יראו אותה כך במושבה. אל הבית היא תיכננה להתגנב בעשר בבוקר, כשהאם יוצאת לשוק ואבא בעבודה. היא תעלה על מיטתה ותישן, לא יודעת מכלום. יזרקוה – יזרקו. עכשיו היא חיילת, לא תלך לאיבוד.

הדברים מסתדרים לפי התוכנית. הבית ריק, המפתח במקום. את תעודת ההצטיינות היא פורשת על השולחן. אולי... מי יודע, אולי היא תהרוס את הסכרים. מי כמוה מכיר את אביה. הגאוותן הזה ידוע לה היטב. הבת שלו קיבלה תעודת הצטיינות. הבת שלו קיבלה מכתב הערכה מצה"ל. מהצבא של מדינת ישראל, מהצבא שלו.

לפני שהיא נרדמת, היא שולחת תפילה לאלוהים, תפילה ראשונה מזה חודשיים.

בשעות הצהרים היא מתעוררת למשמע קול צעדים. אבא ואימא מסתובבים בבית על קצה אצבעות. היא פוזלת לעבר השולחן ורואה שהמכתב הוזז. כן, הם קראו בו.  מה יהיה עתה?  מישהו דופק בדלת. לייבל השכן. הוא שמע ששרה חזרה מהצבא. האם זה נכון? מה שלומה? האם עוד תשוב לשם? גם לו יש בנות והוא חושש. מתוך דבריו נשמעת נימת תוכחה.

ואז מתפרצת האם: "אז מה אם היא בצבא? זה לא הצבא שלנו? זה לא יהודים? זה לא צבא של יהודים? איפה אנחנו, לא בארץ שלנו?"

לייבל כמעט נדהם. בעיניים תוהות הוא מביט בר' יואל. גם יואל רוצה לייסר את אשתו, אך אינו יכול. קולו מתלעלע בגרונו ומשמיע המהום בלתי ברור. כנגד זה הוא רץ לחדר השני וחוזר עם גיליון נייר עטור כותרת של צבא הגנה לישראל.

"אתה יודע מה דעתי על כל העניין," – הוא אומר בהתאפקות גדולה – "ואני לא חוזר בי מכל מה שאמרתי, אבל תסתכל בחתיכת הנייר הזאת. תסתכל ותראה מה שאתה רואה! אתה מבין , אם כבר הבת של יואל שינדלר הולכת לאיזה מקום, אפילו אם זה  הצבא, היא לא תעשה בושות. בכל מקום היא תישאר הבת של שינדלר. תסתכל, תסתכל בנייר הזה, מה אתה מביט בי בעיניים כאלה?..."   

כיום כבר נרגעו הרוחות בזרנוגה. התושבים השלימו עם "אסונו"  של שינדלר וחדלו לנוד לו. רק מפה לאוזן עוברות שמועות חדשות, ואחד מוסר שני, כי יש כבר קורבן  חדש במושבה. מחלונו של ר' לייבל, בוקעים מדי פעם הדי ויכוחים וצעקות.  רבקהל'ה  בתו, רבקהל'ה  הילדה השקטה והטובה הזאת, מה קרה לה פתאום?

והנה מתקרב ובא  יום העצמאות, חג העשור, ושוב נצטופף לראות את יום המצעד. ושוב יציגו לפנינו את מיטב הפלדה והעשת. אך אתם העומדים וצופים בם, אנא, אל תסתכלו במתכת, הסתכלו באדם. הסתכלו בפני ההולכים. בייחוד העמיקו מבטכם לתוך מחלקת הבנות. הבנות שנבחרו מתוך קורס מפקדי הכיתות. אולי תבחינו בין הבנות בחיילת אחת בהירת שיער ומבט. צועדת זקופת גוו ומניפה את זרועותיה הכחושות בעוז בלתי מצוי.

התבוננו גם לצדדים, אולי תראו גם את המשפחה. יהודי עם זקן ומגבעת, העומד ליד אשתו המסורה. השכימו קום ונסעו במיוחד לירושלים. הם ובניהם ונכדיהם כדי לראות את אותה נערה קטנטונת, את בתם הסוררת, הצועדת יפה וזקופת לב בתווך בין שאר בנות הקורס.

"שרה!  שרהל'ה!" – תצעק האם בסערת פתאום.

אך שרה לא תענה, גם לא תפנה מבט, אסור להסתכל לצדדים תוך הליכה, גם לא להפנות עיניים, מותר אולי להזיל מתוכן, משהו לחלוחי הזורם לאטו וממליח את השפתיים. אותה לחלוחית תזרום גם מתוך עיניו של יהודי דתי העומד בצד לגרוף את חוטמו מן הצד בחשאי.  מחאו כף ליהודי זה, מחאו כף לאשתו, מחאו כף לבתם, לנערה הכי אמיצה בצה"ל. מחאו לה כף, מה אכפת לכם, הן ממילא אתם חוזים במצעד ואין לכם משהו אחר לעשות...

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

ידע עם – במה לפולקלור יהודי

כרך מ"ב-מ"ג – מס' 78-77, 283 עמ'

התמהמהתי מעט עם קריאת גיליון זה של "ידע עם" משום העומס שאיכשהו תמיד מוטל עליי. השארתי את המטלה לשעה שאוכל להתמסר לקריאה מתוך ידיעה, על פי ניסיון העבר, שמחכה לי הנאה צרופה כפי שאפרט להלן:

יצחק גנוז, העורך המסור של כתב העת, מקדיש רשימה מלבבת למייסדו ועורכו הראשון – ד"ר יום טוב לוינסקי. הוא מזכיר את הפגישה בין השניים, בין גנוז, חייל גח"ל, ובין העורך הנערץ. זה האחרון מקדיש לו תשומת לב, ואף מפרסם את רשימתו "זוטות מן הפולקלור היהודי". יש רשימות נוספות של העורך בגיליון: דמותו של רוטשילד בהומור היהודי, רשימה על שיר משלוח מנות ביידיש; רשימה על ההווי בגולג הסובייטי ("את ניקרסוב אתה מכיר?"), רשימה על ספר של זאב אובינסקי, שיר הומוריסטי על משלוח מנות ביידיש.

בכלל, ההומור תופס מקום של כבוד בגיליון: אהרן צייטלין המנוח מביא ניתוחים של ההומור היהודי אצל זיגמונד פרויד, ואצל תלמידו תיאודור רייק (מאמר שתורגם מיידיש על ידי רננה ציון), ושמחה סיאני מתארת בהומור כיצד היו ההכנות לפסח בימי ילדותה, "ימי  מתושלח". נוגע ללב הוא תיאור חייו העלובים של יצחוק, ניצול שואה, כשסביבו עניים טובי לב.

פרופ' יחיאל שיינטוך, המומחה לתרבות היידיש, קובע במאמר שחיים גראדה ראוי להיחשב לקלסיקון היידי הרביעי אחרי י"ל פרץ, מנדלי מו"ס ושלום עליכם. מי אני שאתווכח עימו, אבל בזמנו דובר על שלום אש כעל קלסיקון בתרבות היידיש.

מאמר מלבב ביותר הוא של ניצה פרילוק על חגי ישראל ביצירות שאול טשרניחובסקי. בעיקר אהבתי את אזכור הסיפור "ערב יום הכיפורים", שבו הגיבור הוא רופא מתמחה בהיידלברג, בן דמותו של טשרניחובסקי עצמו.

אריה צורף מפרט במאמרו את מוצאם (היהודי בדרך כלל) של שמות הכפרים הערביים בשומרון ובצפון יהודה.

מ"ל ליליינבלום היה, כידוע, משכיל שנטה בסוף ימיו לציונות. במאמרו של פרופ' ישראל רוזנסון הוא מתאר את ביקורו של ליליינבלום בבית הכנסת קורח בעיירה הליטאית וילקומיר.

ד"ר יעל לוין קובעת ברשימתה שדבריו של אלי ויזל המנוח על מרים, אחותם של משה ואהרן, אינם ראויים לשמש חומר חינוכי.

עדי שרצר מזכיר תופעה מדהימה מתולדות פולין המחולקת: יהודים התנדבו להיות לוחמים במרד של קושצ'יושקו (1794), וברק יוסלביץ' הגיבור הצליח לגייס גדוד שלם של יהודים לוחמים במרד זה.

שלמה רייסקין עוקב אחרי המנהג הנלוז אצל העמים, ובחלק מעדות ישראל, לחטוף את הכלה, לעיתים מתחת לחופה; ברשימה אחרת הוא מתאר את הלבטים של קובעי ההלכה באשר לאפשרות למנות רב רווק.

הרצל ובלפור חקק מתארים את המנהגים הייחודיים של העדה הבבלית בכל שלבי החיים, והעימות שלהם עם המודרנה והגישה הרציונאלית.

יש עוד רשימות על מקום המלח במקורות, על "הקיטל" ושימושיו, וכן איזכור פיוטים וזמירות מן העבר.

פרופ' הלל ויס, מצטרף לפרופ' דן לאור בתמיהה על מיעוט התייחסותו של ש"י עגנון לשואה. אם יורשה לי, הסיבה העיקרית להיעדר תשומת לב מצידו של הסופר הגדול לאירוע הנורא ביותר שחווה עם ישראל, ולמעשה, גם העולם כולו, והיעדר תשומת לב מצידו לתחיית האומה בארץ ישראל ולגל העלייה הענק שהגיע לארץ מיד אחרי קום המדינה – הרי שלדעתי, זה נובע  מהשקפת עולמו הדתית "האינסטרומנטלית". בניגוד להשקפת עולמו של י' ליבוביץ' – עגנון סבר שהאל הוא כן "פונקציונר" של האדם, וכל אירוע בעם ישראל נובע מתשומת לב של האל. אם ירד אסון כל כך נורא על העם – מן הסתם העם חטא, והאל העניש אותו בחומרה.

עגנון הזכיר את השואה במפורש בשלושה סיפורים: בסיפור "כיסוי הדם" מוטלת האשמה על עם ישראל – שהוא התערב בין הגויים, ובני ישראל התחתנו עם גויות (דעה דומה הייתה לחסידות סאטמר ולחזון אי"ש!).

בסיפור "לילה מן הלילות" מגיעה רוחו של מוישלה שנספה באושוויץ, והמספר מסלק אותו מחדרו (המספר אינו מעוניין לזכור!)

ובסיפור "הסימן" משבח עגנון את עצמו על כך שהצליח לשמוח בחג השבועות על מתן תורה, והשמחה הזאת התגברה על האבל שהתאבל על העיירה שלו שהושמדה על יד הנאצים.

אני מודה שהזדעזעתי כשקראתי סיפורים אלה.

ובאשר לתקומת עם ישראל בארצו – כיוון שזה לא קרה כפי שהמסורת קבעה (לחכות עד בוא המשיח), הוא פשוט התעלם, ורק כתב סאטירה על המדינה שרק עכשיו קמה ("ספר המדינה"), ואילו על העלייה ההמונית, הוא כמעט לא כתב דבר.

אני מלא הערכה ותודה ליצחק גנוז הנלבב והמסור על העבודה הענקית שהשקיע.

* * *

ברכת יום הולדת החל היום

למסתורית

שתמשיך לעשות גם הלאה כל מה שהיא עושה

כל כך נהדר

אבל הגיל שלה נותר מסתורי

* * *

אשר מעוז

מעשה באבן

דומה כי מאז שיחקנו ב"חמש אבנים" בילדותנו לא היתה אבן שזכתה לכבוד רב כאבן מוורשה.

לפני ימים אחדים ביקר בארץ נשיא פולין אנדז'יי דודה. במסגרת ביקורו בהר הרצל פקד, בחברת בנימין נתניהו, את קברו של אחיו יוני ז"ל והניח עליו זר פרחים וכן אבן קטנה.

בפייסבוק שלו העלה ראש הממשלה תצלום שלו בחברת נשיא פולין למרגלות קברו של יוני והוסיף: 

"נשיא פולין אנדז'יי דודה שמבקר בישראל, ביקש לעלות היום לקברו של אחי יוני ז״ל. כשעלינו יחד לקבר בהר הרצל, הניח הנשיא זר זיכרון ואבן שהביא עמו ממתחם גטו ורשה. יוני היה גיבור של כל האנושות, הוא אמר לי, ואני לא יכולתי להסתיר את גודל ההתרגשות ועומק הגעגוע."

פוסט קצר זה העלה את חמתו של אורי משגב שהגיב עליו בבלוג ב"הארץ", נושא הכותרת היומרנית "משגב לעם", תחת הכותרת "מסיט ומצית: נתניהו מסוכן לישראל." וכל כך למה? בכותרת המישנה קובע משגב נחרצות: "מאירועי הדמים באום אל חיראן ועד לעלייה עם נשיא פולין לקברו של יוני, ראש הממשלה הוכיח ביממה האחרונה שהוא אינו כשיר להמשיך לכהן בתפקידו."

מילא אירועי אום אל חיראן אך מדוע מוכיחה עלייתו של נשיא פולין לקברו של יוני שנתניהו "אינו כשיר להמשיך לכהן בתפקידו"?

ובכן המדובר, לדידו של משגב במסר "מביש" וב"גילויי גרוטסקה בתוך הטרגדיה" ש"דווקא הם מעידים טוב מכל על מצבו הנפשי הנוכחי של נתניהו."

וכל כך למה?

"פעם," כך משגב, "היו לוקחים מנהיגים זרים לביקור ביד ושם. במדינות אחרות נהוג לכבד את המדינה המארחת בהנחת זר על אנדרטת החייל האלמוני. הנחקר הסדרתי נתניהו גורר את האורח שלו, כמובן 'לבקשתו,' להר הרצל. לא לקברו של הרצל חלילה. לקברו של החלל הלאומי, יוני נתניהו. והנשיא הפולני מגדיר אותו גיבור של האנושות ומניח על קברו אבן מגטו ורשה. הנה הציר ההיסטורי של תקומת העם היהודי בארצו: שואה לנצח, אנטבה לנצח, נתניהו לנצח. איזה שימוש מחפיר. איזו זילות. איזה זלזול מתמשך במשפחות של שאר חללי מערכות ישראל."

אילו היה מר משגב הנכבד עושה מאמץ מינימלי לבדוק את העובדות לפני שהתפנה לכתוב את מאמרו הארסי היה מגלה שדודה אכן ביקר ב"יד ושם". הדבר לא היה מצריך השקעה מרובה. די היה שיעיין בעיתונים, כן אף בקריאת "הארץ" היה די. הוא אף היה מגלה לשמחתו שנשיא פולין לא זו בלבד שביקר ב"יד ושם", אלא גם בכותל המערבי ובחלקת גדולי האומה בהר הרצל. הוא אף היה מגלה שביקורו בקבר יוני נעשה אכן לבקשתו (ללא מירכאות) וכי נתניהו לא נאלץ לגרור "את האורח שלו" לקבר אחיו. אבל למה לשבש השמצה טובה רק בגלל עובדות?

לעומת משגב עשה מיכאל הנדלזלץ עבודת תחקיר מרשימה.

לאחר שהוא מצהיר כי "כאזרח ישראלי ופולני חשתי כאילו מנהיגי שתי המדינות שלי מבזים בבת אחת את הזיכרון הפולני, היהודי והישראלי," שהן "שלוש הזהויות שלי," הוא נפנה לבדוק את העובדות ועשה כן ביסודיות.

לאחר בדיקה מעמיקה, הן בשגרירות פולין והן במשרד ראש הממשלה, גילה הנדלזלץ, כי "בניגוד לפקפוק שהביע עמיתי אורי משגב, נשיא פולין אכן ביקש ביוזמתו לפקוד את קברו של יוני נתניהו, במהלך ביקורו הטקסי בהר הרצל, אחרי הנחת זרים על קבריהם של רבין ופרס."

"משרד החוץ הישראלי," מוסיף הנדלזלץ, "הודיע על כך ביום שני למשרד ראש הממשלה, ונתניהו, שהתרגש מהמחווה, מיהר למחרת בצהריים להר הרצל."

אך בכך לא היה כדי להשקיט את זעזועו של הנדלזלץ. "כאזרח ישראלי ופולני מודאג," הוא מבהיר, "הטרידה אותי השאלה למה נשיא פולין החליט להניח על קברו של יוני נתניהו דווקא 'אבן שהביא עמו ממתחם גטו ורשה'." מבלי לחסוך במאמצים אץ הנדלזלץ לברר "מהיכן באמת הגיעה האבן שהניח נשיא פולין על קבר יוני נתניהו?" את בדיקותיו הוא עשה "במוזיאון ליהדות פולין בוורשה, הנמצא במתחם הגטו, ביד ושם ובמשרד החוץ הפולני," זאת בנוסף לבירור בשגרירות פולין ולצפייה בסרטון של האירוע שהועלה באתר משרד ראש הממשלה.

ואכן ראה הנדלזלץ ברכה בעמלו. לאחר תחקיר מדוקדק הגיע הנדלזלץ ל"עובדות כהווייתן בעניין האבן." והעובדות הן – "זאת לא היתה אבן שנשיא פולין הביא אותה עימו ממתחם גטו ורשה."

אמנם למסקנה זו ניתן היה להגיע תוך צפייה בסרטון של משרד ראש הממשלה. הנדלזלץ עצמו מאשר, כי "בסרטון הוא נראה מוציא אבן קטנה מאוד מכיס מכנסיו הימני, ואומר לנתניהו, באנגלית, שזאת 'אבן מוורשה'."

ככל שניתן לשמוע, הנשיא דודה אינו משמיע כלל את המלה 'גטו'. אך לא איש כהנדלזלץ יסתפק בכך. העיתונאי החרוץ הגיע עד ללשכת נשיא פולין ושם אישרו "שהאבן היא מוורשה, ולא ממתחם הגטו, ואף לא הוצגה ככזאת."

וכיצד התרחשה הטעות הטרגית בזיהויה של האבן? – "נתניהו עשה 'אינטרפרטציית-יתר' והבין את המלה 'ורשה', שנאמרה על ידי הנשיא דודה, כ'גטו ורשה'."

טעות די סבירה בשים לב לעובדה שנשיא פולין נשא עמו את האבן בכיסו כל הדרך מוורשה ובהתחשב בכך, שכפי שמציין הנדלזלץ עצמו, "ביקורו בישראל נסב בחלקו הגדול סביב השמדת יהודי פולין על ידי הגרמנים על  אדמת פולין."

אם כך אתם סבורים, קלי-דעת אתם. נסער כולו מדבר הנדלזלץ על "פוסט-אמת" ואת הגיגיו הוא מכתיר במילים "אבן מוורשה כעובדה אלטרנטיבית." לא פחות. וכך, בעוד הממצאים שגילה הנדלזלץ הועילו לשכך את עלבונו "כפולני ויהודי," הרי "כישראלי, אני עדיין חש אי-נוחות רבה, בלשון המעטה."

גם ב"הארץ" חוגגים. הם לא הסתפקו בכלילת מאמרו הסנסציוני של הנדלזלץ בעמוד הדעות אלא הציבו אותו, בנוסף לכך, בראש עמוד החדשות באתר העיתון. ובכדי שאיש לא יפספס חלילה יצירה חשובה זו הם מפנים אליה בפינה הימנית בראש הגיליון האינטרנטי, זו הפינה השמורה לאייטם החשוב של אותו יום, בשני צבעים ובהכרזה דרמטית ומתחלפת – "כך בונה נתניהו את השואה באמצעות האבן שלא היתה מגטו ורשה" ו"מהיכן באמת הגיעה האבן שהניח נשיא פולין על קבר יוני נתניהו?"

ומשגב?

הוא פונה לנתניהו ודוחק בו – "אחיך יוני היה מתבייש בך. לך הביתה ופטור אותנו מעונשך ומסכנותיך."

ולתמה האם בגלל אבן קטנה אחת צריך יוני להתבייש וביבי להתפטר יש להוסיף שבמקור היתה להגיגיו של משגב פסקה נוספת. מסתבר שלפוסט שהועלה בפייסבוק של נתניהו היו תגובות שהזכירו את השתתפותו של יוני במבצע "אביב נעורים" בביירות. העיתונאי החוקר אורי משגב לא יניח לתגובות כוזבות אלה לעבור ללא תגובה, וכך הוא כותב:

"בשרשור הפייסבוק המביש הזה של נתניהו כתבו כמה וכמה מתומכיו שהם זוכרים איך הוביל יוני את מבצע 'אביב נעורים'. טוב שלא כתבו איך יוני פיקד בגבורה על מרד גטו ורשה... אז מה עם יוני בכלל לא לקח חלק בפשיטה ההיא בבירות..."

אך מה לעשות ויוני אכן לקח חלק בפשיטה ההיא בביירות?

משעומת עם כך על-ידי מנהלי אתר "פרספקטיבה", שמוקדש לדיוק ולאחריות בתקשורת הישראלית, ניפק משגב תגובה אופיינית:

"הטעות תוקנה כבר אתמול. תודה על תשומת הלב. מקווה שתמשיכו לקרוא בקפידה את 'הארץ'. אין עוד עיתון כזה."

מה יש לומר? – צודק!

המאמר פורסם ב"עין השביעית". נוסח אנגלי פורסם ב"ג'רוסלם פוסט". פרופ' מעוז הוא דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר ועדת ההיגוי של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי משפט ודת.

אהוד: "הארץ" נקרא לעיתים כאילו נכתב בידי דרי בית מקלט למשוגעים המתמחים בשנאת  ישראל ומופעלים על ידי במאי המעסיק אותם כמו במחזה "מארה-סאד".

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [86]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

קידוש השם עמונה

אמנם לא נולדתי בעמונה וגם אינני מתגורר בה, אך ליבי בעמונה וגופי עם תושבי עמונה התמימים והצדיקים, ששוטרים וחיילים קלגסים באו באלפיהם, בפקודת הממשלה הציונית הפושעת הזאת, ובג"ץ השמאלני הבזוי, וגירשו אותם מעל אדמתם, מביתם ומנחלתם.

מה לנו בני ישראל, החלטות בג"ץ, שופטים שנתמנו בידי בני-אדם סתם, בשר-ודם, קצרי רואי וקצרי יד.

אנחנו פועלים בשם בני ישראל מימים קדמונים, שבאו לממש את כיבוש נחלתם, שהבטיח  הקב"ה אלוהי ישראל לאבות-אבותינו, מאז ימי אברהם אבינו. המנהיג שלנו הוא יהושע בן-נון והשופטים והשוטרים שלנו הם אלה שנבחרו ונתמנו מכל שבט ושבט משבטי ישראל, בשם האלוהים ובהוראתו של המנהיג יהושע, שהוא בעצם השופט העליון שלנו.

"העמונים" שבאנו לרשת אותם, כמוהם ככנענים, כאמוֹרים, פריזים, יבוסים, גרגשים ופלשתים, שחיים במחוזות אלה בימינו, אין להם כל "קייס" והצדקה משפטית ומוסרית לשבת על האדמה הקדושה הזאת. לפי דין התורה, אחד דינם: להיעלם מעל פני האדמה הזאת. זהו צו אלוהי! ואם לא יעשה זאת אלוהים ביד חזקה ובזרוע נטויה, נעשה זאת אנחנו, "נערי הגבעות", נאמני ארץ ישראל האמיתיים.

ואני הייתי שם, בעמונה, יחד עם מאות צעירים נלהבים כמוני, שבאו לקדש שם שמיים, כלומר שמה של עמונה, ונלחמנו בשוטרים הקלגסים בכל הבא ליד: מקלות וקרשים וריסוס חומרים חריפים על פניהם, וכדומה. רבים מהם נפצעו ונלקחו לטיפול בבית-חולים. ארבעה שוטרים נדרשו כדי להוציא אותי מבית הכנסת, כשאני חבול [קלות], ללא כיפה על הראש וציציותיי קרועות.

אני גאה שהשתתפתי במסירות-נפש זו על הגנת שעל מאדמת ארץ-ישראל, עמונה תובב"א.

בבית הוריי, בלילה, בא אליי מלאך מן השמיים, כנראה המלאך גבריאל, והיתרה בי באצבע נוזפת: כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים...

מה, גם הוא, המלאך גבריאל, הוא שמאלני?

אהוד: ולא באה אליך בקרי לילה גם לילית להקיז ממך זרע בחלומך על שדיה הזקורים כדי להוליד לך ממנה עוד שדונים דמתקרי "נוער הגבעות"?

אמוניה

ובעוד כל ההתעניינות הציבורית והתקשורתית מרוכזת בפרשת עמונה, נשכח מהלב עניין מְכַל האמוניה במפרץ חיפה, והסכנות הטמונות בו למאות אלפי תושבים שם.

יש להעביר – מיידית! – את האמוניה לשטח ריק או דל-אוכלוסין ולשחרר את תושבי מפרץ חיפה מסכנה איומה.

טבח המוני

לכבוד מינויו לשר [בלי תיק], מתכוון ח"כ איוב קרא לשחוט 68 כבשים, כמניין שנותיה של מדינת ישראל.

אכן, הצהרת נאמנות פטריוטית של דרוזי גאה במדינתו – ישראל.

היכונו בני עמי – דרוזים ובדואים, מוסלמים ויהודים לכֵּרה הגדולה. השחיזו מאכלות, חדדו סכינים, הכינו דוודים עמוקים, שיפודים על האש, פחמים בבורות, מחבתות וסירים וקערות. חאפלה שעוד לא הייתה כמוה!

אמנם מדינת ישראל שוכנת במזרח התיכון ומסַגלת לעצמה מנהגים והליכות של בני המקום, אך דומה שמחווה זו של שחיטת עשרות כבשים לתפארת מדינת ישראל, מנהג ברברי מלפני מאות שנים במחוזותינו, ובמדבריות הלוהטים שסביבנו, לכך ישראל עוד לא הגיעה, ויש להניח ולקוות שה"השתלבות במרחב" הזאת לא תתרחש אצלנו.

מה אשמתם של 68 כבשים תמימים, שעליהם להיות קורבן לשמחה האישית של אדם שנתמנה לשר בממשלת ישראל? מֶה! מֶה!

כיבוד

       מהדלפה ממקור אמין במשטרה נודע לנו, כי הנחקר בתיק 1000 הביא איתו קופסת סיגרים ובקבוק שמפניה, לחוקרים בתיק 2000.

* * *

נעמן כהן

השקרים המוסכמים של "האנושיות התרבותית" בארץ

הרופא-פסיכיאטר והסופר, שהיה יד ימינו של הרצל בתנועה הציונית, שמעון שמחה מאיר זִידְפֶלְד, הידוע יותר בשמו מקסימיליאן (בקיצור מאכס) נורדאו, נולד בבודפשט, למשפחה יהודית אורתודוקסית מצאצאי יהדות פורטוגל. (בטוחני שהגזען האנטי-אשכנזי ארז ביטון לא יודע שהרצל ונורדאו ספרדים).

נורדאו והתפרסם בעולם בספרו "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית". בגרמנית: Die conventionellen Lügen der Kulturmenschheit. הספר יצא לאור ב-1883, ותורגם ל-15 שפות, בהן סינית ויפנית. נורדאו חשף את השקרים בחיי המשפחה, בדת ובאמונה, בחיי הנישואים ובקניין היחיד ואת התהפוכות אשר בהם. וכלל גם ביקורת חריפה על ספרי הקודש.

בפּרק האחרון של "השקרים המוסכמים" אומר נורדאו: "עתידה האנושות להתרומם ולעלות מעלה-מעלה ולא לרדת מַטה-מטה;  ההתפתחות מביאה את חברת האדם לידי השתלמות המידות הטובות ולידי נדיבות הרוח, ולא לידי שפלות ופחיתוּת, כאשר יחליטו המוציאים עליה דיבּה... קצרי-הראות וטובי-הלב המאמינים, כי האנושות מתקרבת והולכת אל מצב של חיי הבהמה, כי היא הולכת ונסוגה אָחור אל הפראות והבערות – יהיו-נא בטוחים, כי היה לא תהיה כזאת."

 והוא מסיים את ספרו הנזכר בדברים הבאים: "האנושות, שהיא כיום מושג מופשט, מילה ריקה, עתידה להיות עובדה ממשית. מה מאושרים יהיו בני הדורות הבאים, כי באחרית הימים תזרח שמש צדקה על כל בני-האדם, אשר יהיו כאחים וייהנו מזיו האמת והדעת, החופש והטוב!"

הדור ההוא היה אופטימי יותר מדורנו, אופטימי ללא תקנה.

בהשראתו אני רוצה להראות כמה שקרים מוסכמים קיימים בארץ בקרב "האנושיות התרבותית":

השקר: יש עם פלשתינאי. ה"שקרנית" גולדה אמרה "אין עם פלשתינאי" והרי יש עם כזה...

https://www.youtube.com/watch?v=6uFwOy5atQs

האמת: גולדה צודקת. באמת אין עם פלשתינאי. בהנחה ש"עם" זו קבוצת אנשים שמגדירה את עצמה כעם אז לכל היותר יש עם ערבי-פלשתינאי ולא עם פלשתינאי. האמנה הפלשתינאית קובעת בסעיף הראשון שהפלשתינאים הם חלק מהאומה הערבית ולא אומה נפרדת. (ודוק הם לא מאמינים בדגון ובנביאו גוליית)

מדען המדינה, הערבי-נוצרי מרגל החיזבאללה, עזמי בשארה, מוכיח כי אין עם פלשתינאי:

https://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

אגב גם אין עם "עיראקי", "סורי", לבנוני" ו"עבר ירדני".

השקר: "הערבים לא נהרו לקלפיות." "השקרן" נתניהו אמר: "הערבים נוהרים לקלפי!"

https://www.youtube.com/watch?v=Q2cUoglR1yk

האמת: הערבים באמת נהרו לקלפי. 446,583 ערבים (המיספר כולל גם מיספר זעום של יהודים פרו-איסלמיים) הצביעו לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

כתב "הארץ" שירד לגרמניה כתב מבירת הרייך השלישי, ברלין: "הנחמה היחידה היא הרשימה המשותפת. היא מציעה דמוקרטיה מתרחבת..." (יצחק לאור, "אנחנו המסכנים", "הארץ", 7.2.17).

השקרים שמפרסם שר החינוך נפתלי בנט בעקבות ועדת ארז ביטון: (מוטב יהיה אם בנט יורה ללמד את תלמידי ישראל שהרצל ונורדאו היו ספרדים, ואילו עבדאללה (עובדיה) יוסוף, ומכלוף אריה דרעי – לא).

https://www.youtube.com/watch?v=6e_SWhCJoJs

השקר: ("עובדה ראשונה"): "אלפי יהודים ממדינות האיסלאם נרצחו במחנות ההשמדה."

האמת: 350 יהודים מלוב נשלחו לברגן בלזן. 100 יהודים מלוב נשלחו למחנה "אינסברוק-רייכנאו".  300 יהודים ממרוקו נשלחו לאושוויץ.

השקר: ("עובדה שנייה"): ארז ביטון: "היהודים והמוסלמים חיו רוב הזמן בשלום אבל עם הקמת מדינת ישראל פרצו פרעות שבהם נרצחו 42 יהודים."

האמת: ארז ביטון כמובן מעוות את העובדות. הוא "שכח" לציין שהוא מתכוון למרוקו תחת שלטון צרפת, ושפרעות במרוקו לא פרצו בעקבות הקמת מדינת ישראל, אלא בלי קשר אליה. לכן הוא בכוונת מכוון פוליטית אינו מזכיר למשל את טבח מקנס.

ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.

מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.

[אהוד: ההיסטוריון ארז ביטון הוא בור ועם הארץ!]

השקר: דניאל בלטמן: "הפולנים רצחו יהודים בגלל הרגשת הקורבניות (victimization) שלהם, ורצון הנקם ביהודים." (דניאל בלטמן, "בחזרה לפרשה שטילטלה את פולין" "הארץ", מוסף ספרים 1.2.17)

ההיסטוריון פרופ' יאן גרבובסקי מונה את מיספר היהודים שנרצחו ע"י הפולנים בזמן השואה בכ-200 אלף יהודים (לעומת כ-37 אלף גרמנים).

האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, דניאל בלטמן, הופך את מחקר השואה שלו לכלי להפצת דעותיו הפוליטיות.

ברצנזיה על ספרה של אנה ביקונט, "אנחנו מיֶדְוָובְּנֶה: הפשע וההשתקה האמת", הוא מעלה את התיאוריה שהסיבה לרצח היהודים ע"י הפולנים היא רצון נקמה. (בדיוק כסיבת הערבים המוצדקת למלחמה ביהודים, הנקם...).

האמת: נקם על מה? על מה נקמו הפולנים? האם היהודים לחמו בפולנים והיו אויביהם?

החוקרים מונים שלוש סיבות אמיתיות לרצח היהודים ע"י הפולנים:

1. אנטישמיות נוצרית דתית, וראיית היהודים כאנטי-כריסט.

2. האשמת חלק מהיהודים בתמיכה בברית המועצות ובקומוניזם בזמן השלטון הסובייטי.

[אהוד: בחלק המזרחי של פולין, בין הסכם מולוטוב-ריבנטרופ לבין הפלישה הנאצית לרוסיה].

3. תאוות ממון ורדיפת בצע. רצון לתפוס את רכוש היהודים.

השקרים של בלטמן הם מעין הכחשת שואה.

השקר: אריה מכלוף דרעי מתאבל על רבו עבדאללה (עובדיה) יוסוף.

האמת: שום אבל ושום צער. הוא פשוט שם בצל בעיניים.

אריה מכלוף דרעי במקום "דמעות תנין" "דמעות בצל":

https://www.youtube.com/watch?v=ytIH1lrByhw

השקר: ארצות הברית היא "מדינה של אנשים אלימים ובורים", "מעצמת רשע", ו"הגיע הזמן שהיא תתפורר ותימחק". (כתב "הארץ" עבד עזב, "הארץ" 6.2.17)

האמת:  בעוד שיש 23 דיקטטורות ערביות על שטחים כבושים של 13 מיליון קמ"ר שבהם לא יכולים לחיות יהודים, נוצרים, יזידים, ואחמדים (האמת, גם לא מוסלמים). ועוד לא הזכרתי את 57 המדינות המוסלמיות, כתב "הארץ", עבד עזב, שקורא לארצות הברית "מעצמת רשע" ו"הגיע הזמן שהיא תתפורר ותימחק" ו"מדינה של אנשים אלימים ובורים", מאפיין בעצם במדוייק לא את ארה"ב אלא את כל המדינות הערביות. וכמובן את עצמו.

ברוג-ברק חוזר לזירה הפוליטית

לאחר שעשה לביתו מיליונים רבים, חוזר אהוד ברוג-ברק, ראש הממשלה לשעבר, לזירה הפוליטית. בינתיים רק בפעילות מצוייצת.

מעבר לתפקודו הכושל של ברוג-ברק כראש ממשלה, יש מבחינה מוסרית לפסול את חזרתו לפוליטיקה.

הסיבה לפסילה היא אחת. ברוג-ברק מזדהה עם ארגוני הטרור הרוצחים יהודים.

בראיון שנתן ב-1998לאקטיביבסט הפרו-איסלמי הלוחם למען כיבוש ערבי-מוסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לוי, אמר ברוג-ברק כי לו היה ערבי היה מצטרף לאירגוני הטרור (אירגוני הסירוב) ורוצח יהודים.

נכון, הוא הוסיף, "אירגוני הטרור פועלים בצורה לא הומאנית, חמורה ושפלה ועוסקים בהריגת אזרחים, נשים וילדים חפים מפשע, דבר שיש לגנותו ולפעול נגדו," אבל עצם ההוספה הזו רק מדגישה את הסכמתו המוסרית להתגייס לארגוני טרור ולרצוח יהודים.

אדם המזדהה עם האוייב במטרתו: השמדת היהודים, ואפילו היה חייל נועז (כגנרל פטן למשל) אינו ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל.

מדליין אולברייט משתמדת בשנית

מאריֶה יאנה קורבֶּלוֹבה הידועה יותר בשמה מדליין אולברייט, מזכירת המדינה לשעבר תחת הנשיא ביל קלינטון, היתה בת למשפחה יהודית שהשתמדה, וחלק ממנה, סבה וסבתה, הושמד בשואה.

אולברייט הכריזה שהיא מוכנה לרשום את עצמה כשייכת לדת המוסלמית במשרד הפנים, כאקט של התנגדות לתוכנית ההגירה של דונאלד טראמפ.

מדליין המשומדת צייצה: "גידלו אותי כקאתולית, הפכתי לאפיסקופלית ולאחר מכן גיליתי שמשפחתי יהודייה. אני מוכנה ומזומנת להירשם כמוסלמית, כאקט של סולידריות."

http://rotter.net/forum/scoops1/378114.shtml

מרים חנה קורבלובה לא ציינה מהי בדיוק הסולידריות שלה עם האיסלאם שהביאה אותה לרצון להירשם כמוסלמית. ואולי על מנת שלא תיקרא קופה וחזירה על ידי המוסלמים?...

משרד החוץ הגרמני ממשיך את המסורת הגרמנית-הנאצית

משרד החוץ הגרמני פירסם הודעה רשמית לפיה: "בנייה בהתנחלויות היהודיות ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, היא הפרה של החוק הבינלאומי."

http://rotter.net/forum/scoops1/377570.shtml

הגרמנים ממשיכים לשמור על המסורת המשפטית שלהם, מיסודה של תורת המשפטן הנאצי קרל שמיט: שטחי "יהודה ושומרון", קובעת גרמניה, "חייבים להישאר "יודן-ריין".

רוח בלהות מרחפת על הארץ, ריח הבלהות של הקנאביס

בכל רחוב בתל אביב כבר עולה ריח מתקתק של עשן הקנאביס.

ריח הסכנה עולה באף. הנה ימים באים וכולנו נעמוד בפני מציאות חדשה: כל חולה שיגיע לבית חולים לניתוח ייתקל במנתח מעשן. כל נוסע באוטובוס ייתקל בנהג מעשן. כל תלמיד יגיע לכיתה וייתקל במורה מעשנת.

כל העולם ריח עשן מתקתק ריח המוות.

משוגע מאמא משוגע פאפא, משוגע די גאנצע משפוחה

עו"ד יעקב ויינרוט פנה ליועץ המשפטי בבקשה לא לחקור את שרה האן-ארצי-נתניהו, בשל מצבה הנפשי.

בלי קשר לסיפור ולמצבה של שרה פנו אליי בשאלה האם אני מכיר את השיר הבא, ומי ביצע אותו:

"משוגע מאמא

משוגע פאפא

משוגע די גאנצע משפוחה...

 איא יאי יאיא אי יאי יאהההה..."

אני זוכר את השיר בתור ילד, אבל לא מצליח להיזכר או למצוא בגוגל – מי כתב את המילים העבריות? ומי היה הזמר?

אולי מישהו מקוראי העיתון יודע?

הנה המקור האיטלקי לשיר Cielito Lindo בביצוע פאברוטי ואנריקו אגלסיאס:

https://www.youtube.com/watch?v=tD3mr2d-khg

* * *

ד"ר ארנה גולן

מה גדולה השמחה כשסבתא רחל

מספרת איזופוס

על ספרה של רחל אשכר

"סבתא רחל מספרת איזופוס"

איורים מאת טניה איטקין, הוצאה פרטית, 2016

ובאמת, איך תספר סבתא רחל לנכדיה, היום, בזמננו, את משלי איזופוס? לא מעט הכרעות עומדות לפניה. חלקן בהתאמה לגילם של שומעיה וחלקן בעצם הבחירה בתוכם מתוך השפע המרהיב. אך קשות מהן הן ההכרעות הספרותיות. באיזה ז'אנר תספר, בסיפור או בסיפור מחורז? האם תוסיף על המקור  או אפילו תשנה בו או שמא תהיה נאמנה לו בכול? ואם תשנה – האם לרוח תקופתנו? וכי לא תפגע באוניברסליות ובעל-זמניות של המשלים? ובפי מי תשים את הדברים? כלומר – מי יספר ומי יסכם את מוסר ההשכל, ואם בכלל יש צורך בו? האם יהיה זה מספר יודע כל (אולי הסבתא...) או אחת הדמויות, ומהו תפקידה של הסבתא המספרת? ושל האיורים? ומה תהיה רמת העברית והאם ניתן ל"הקריבה" לעתים, על "מזבח" החריזה? ואורך השורות מה יהא עליו? בקיצור, שפע של ההכרעות.

ובכן, "סבתא רחל" שלנו, שכך מציגה את עצמה, רומזת לפני הכול לקוראיה כי אין היא סופרת מקצועית אלא דמות קרובה ואוהבת, ורגעי הסיפור אין בהם מן הפורמליות אלא הם רגעי קירבה והנאה. ומה תספר להם? מהו עקרון הבחירה שלה? נקל לגלותו. היא בחרה בארבעה מן הידועים במשלים (חלקם גם אצל קרילוב) כיוון שעניינם בניגודים (האנושיים בתכלית) שבין חזק לחלש, בין איטי למהיר, בין מצטיין (בקולו או ביופיו) לבין זה שהוא "רגיל" או אף נחשב נחות, או בין כאלה שאופן קיומם (אכילתם) מנוגד. והיא מובילה אותם, את החזקים והבטוחים בעצמם, להכיר במגבלותיהם ולחוש כבוד לזולת, לשונה. וכל זאת בסיפורים רבי הומור, קצביים, קלילים למקרא ומחורזים, המפרטים את הדברים הרבה מעבר למקור.

לכל אלה אף  קדמה הכרעה רבת עניין להקדים מבוא, שבו תוצג סיטואציה אידאלית מבחינה חברתית ומוסרית, עולם אידיאלי של שלום ושלווה, שבו כל בעלי החיים (מייצגי בני אדם, כמובן) חיים במעין שלום עולמי. זה יהיה כעין חזון מודרני של תיבת נוח שאין בה טורפים ונטרפים, חזקים וחלשים, אלא כולם שוחרי טוב לזולת, ואשר בה יסופרו המשלים הללו. והם לא יסופרו כמשלים אלא כאירועים שאירעו ממש ובפי גיבוריהם, אלה שבהם אירעו הדברים.

הכיצד?

בסיפור המבוא, שהוא יצירה מחורזת וקיצבית, ששורותיה קצרות והיא רוויה הומור וחיוך טוב, מסופר כי האריה "גדל הרעמה והלביאה החביבה" שלחו הזמנה לכל שוכני היער לבוא למסיבה שבה לא פוגעים האחד בשני ולא טורפים איש את רעהו, ממש כעין "וגר זאב עם כבש". לשם כך מבטיחים השניים להכין לכל חיה וחיה כיבוד מיוחד לה ובשפע, מזון התואם את צרכיה כך שלא ייווצרו כלל תנאים לפגיעה בזולת. יותר מזה, כתודה מתבקשים כולם להביא מתנה רוחנית ומחכימה, סיפור, משל או שיר על מנת לשעשע את כולם ולהחכימם, ובנוסף, הינשוף,  הנודע במסורות העממיות כחכם אבל כאן כל הזמן מתנמנם לו, מתמנה לשופט ערך האמת של כל סיפור וסיפור. כלומר, עליו להעיד "האם היה או לא היה," ולמרבה ההומור הוא עתיד לאשר את אמיתות הסיפורים הבדיוניים ולקבוע חד משמעית כי אכן כך אירעו הדברים.

באופן זה נוסף מימד חדש לסיפור, משחק שבין הבידיון למציאות, כשהקורא הקטן עתיד להבין אינטואיטיבית שיש אמת עובדתית, אבל יש גם אמת ייצוגית ומוסרית. וכל זאת תוך חיזוק האידיאל של חיים בצוותא של השונים, כל אחד עם טבעו ומוצאו, מעלותיו ויתרונותיו וחולשותיו. והכל נמסר בעברית זורמת ותקנית על אף המגבלות המחייבות של הטורים הקצרים ואילוצי המשקל (לרוב ימב או טרוכי לחילופין). המלים אף מנוקדות, שהרי הטקסט מיועד לילדי הגן ולכיתות הראשונות ביסודי, האיורים הנאים מלווים את טקסט, מונחים בצידו כהשלמה, והתוצאה מהנה ומחכימה.

ומהם המשלים שנבחרו? ראשון הוא  "האריה והעכבר", והוא מסופר דווקא מפי האריה הגדול והחזק שבין השניים, ולא מפיו של העכבר הקטן שיכול היה להתגאות בהצלחתו בעוד האריה פיקפק בכוחו. אין ספק, ההכרעה למסור את הדברים בפי זה שלמד את הלקח, שהבין שלפעמים גם החלש מסוגל לסייע לחזק, ולא שכן לגמול על חסד שנעשה עימו, היא הכרעה טובה. וכשהינשוף שלנו מאשר שממש שכך היה ומסתמך על... איזופוס שכתב את זאת מפי האריה, מצטרף ההומור העדין ליידע ולמוסר ההשכל.

ומה עשתה סבתא רחל במשל השני, הלא הוא "האריה והצב"?

כאן נתגלתה יכולת ההמצאה והגיוון וההפרזה המבודחת בתוספת של שנת הארנב הבוטח בעצמו, ובמהירות ריצתו ובניצחונו, והיא אפילו הפקידה את הסיפור בפיו, שהרי הוא זה שלמד את הלקח שלא להתרברב והוא אף מפרטו לפרטי פרטים. ולינשוף, המאשר את אמיתות הדברים, לא נותר אלא להבליט את ערך הענווה.

ו"השועל ובת העורב"? כאן נוסף עקרון משפט הצדק, התביעה של הדמות שרומתה לגינוי מפורש של השועל שהוליך אותה שולל. יותר מזה, בולטת גם ההשמטה של החנופה המופרזת של השועל לבת העורב, שכאילו קולה יפה ונהדר על מנת שיזכה בגבינה, והיא מתוארת כאן כאחת שפשוט נענתה מתוך רצון טוב לבקשתו לשיר, כשבתמימותה אין לה ביקורת על קולה הצווחני, ואף אינה חושדת בשועל ובמזימתו.  ולכן, לינשוף לא נותר אלא לרמוז לה בעדינות כי "את התפקיד לשיר / השאירי לזמיר."

הוא אף מנחם אותה בסיפור האחרון על "השועל והחסידה" שאף עניינו במאכלים , אבל מוסר ההשכל שלו אינו בצורך להכיר במגבלותיך כמו גם לנהוג בהגינות, אלא בגינוי הניצול של השוני שבין החיות (בני האדם, כמובן) ובהכרח לכבד זה את נתוניו של זולתו. ולכן, הפעם כל אחת מן הדמויות מספרת על עלבונה, כיצד הוגש לה מאכל תאווה בכלי שאין ביכולתה לאכול ממנו –לחסידה בצלחת שטוחה ולשועל בכד עמוק. אבל הפעם בסיום הינשוף דווקא מתלבט ומפנה שאלה לשומעיו הילדים: "איך תכינו מאכל / ותגישו סעודה / הטובה / גם לפיו של השועל / גם למקור החסידה? / חידה!" ובכך מובלט הצורך להתאמץ ולקחת אחריות, אם יש הכרח, על מנת למצוא התאמה או מכנה משותף בין השונים מעצם טבעם. ובוודאי יש דרך.

לסיום המציאה "סבתא רחל" נאום פרידה של הינשוף, וכך, הספר מסתיים בפרק שכותרתו המבודחת היא "הינשוף מאוד עייף". ואכן, הינשוף, השופט החשוב, מודה לכל משתתף ובעייפות גדולה כל כך עד שהוא נרדם לתדהמת כולם, והמספרת עוד מוסיפה שגם זו אמת, שהרי זה כתוב (כביכול) אצל איזופוס.

ואכן, הספר המחורז והקיצבי הזה אינו ביטוי לתמימות, אלא מעביר בדרך תמימה לכאורה את המסר המקורי של המשלים עם גיוונים קלים, ומוסיף עליהם מסר של אחווה, כבוד הדדי ושלום והכרה בשונות, כמו גם  במיגבלות וביתרונות של כל אחד ואחד, ובנוסף גם מסר של ענווה. בקיצור – מטמיע אידיאלים שיש לשאוף אליהם גם אם אינם מתגשמים תמיד בעולם שבו חיים הילדים, וכל זאת בהתאמה לגיל הרך ובספר מאוייר ונאה לעין.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

אליהו הכהן – מרדכי זעירא

בתחילת השבוע היה לנו העונג הצרוף להשתתף בערב שהוקדש למלחין מרדכי זעירא. את הערב הגיש אליהו הכהן, שאין צורך להציגו, הוא המחייה הגדול של הזמר העברי לדורותיו, שאינו מניח לו לשקוע ולהישכח מלב. הוא בעל ידע בלתי נדלה, בקיא בפרטי הפרטים של שירי הזמר העברי, על מלחיניו, מחבריו וסגנונותיו. את הרצאותיו, או יותר נכון להגיד את הופעותיו, מגיש הכהן כסיפור מרתק, שאינו חסר גם הומור, ומפיח בשירי הזמר העברי לא רק צלילים, אלא גם מראות, זיכרונות ופרקי היסטוריה של ארץ ישראל. לכל שיר יש סיפור מאחוריו.

אליהו הכהן ישב על הבמה באודיטוריום של הסמינר, מוקף במקהלת תלמידי הפקולטה לחינוך מוסיקלי (בהדרכת רון זרחי) והאולם היה מלא מפה אל פה באנשים ששכחו אולי את ימי נעוריהם אבל מכירים וזוכרים את לחניו של מרדכי זעירא, ואוהבים את מי שמגיש להם אותם מתובלים במטעמים.

הכהן תיאר את תולדותיו של זעירא, שחי בעוני ובדלות ולא הפסיק להלחין עד ימיו האחרונים. השיר שהקפיץ אותו לקדמת הבמה של הזמר העברי היה 'הבו לבנים', שהפך להיות המנון החלוצים והושר בפי פועלי בניין בתל אביב על הפיגומים. את השיר חיבר אלכסנדר פן, אחד המשוררים שזעירא שיתף איתו פעולה, שיתוף שהוליד בין השאר שירים כמו 'כנרת' ו'על גבעות שייח אבריק', שהעניקו לאלכסנדר פן את פירסומו. המעשה מאחורי שיר זה כך היה: ליד פסלו של אלכסנדר זייד פגשה ציפורה, אלמנתו של זייד, את זעירא, הגישה לו מגש ביצים וסלסלת פירות, וביקשה ממנו לחבר לשיר מנגינה בקצב הדבקה, כאשר אהב זייד, ולהכניס בו אהבת מולדת. זעירא מילא את שתי בקשותיה: "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי."

השירים המוכרים והאהובים האלה הושרו בפי מקהלת הסמינר, צעירים וצעירות שריגשו את הקהל: "עמוק עמוק העצב בעיניים", "לילה לילה", "שני שושנים", "עד אור הבוקר", "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר", "מה אומרות עינייך", הקולות הצעירים, ביניהם סולניות וסולן, שימשו הד מוסיקלי לדברי אליהו הכהן, ועיני הקהל דומעות.

אלכסנדר פן לא היה המשורר היחידי איתו שיתף זעירא פעולה, הוא עבד בצוותא חדא עם גדולי המשוררים, ביניהם יעקב אורלנד, נתן אלתרמן ואברהם חלפי. עם יעקב אורלנד שיתף פעולה שישים שנים. יחד התגייסו לצבא הבריטי וזעירא הלחין למתגייסים את 'שיר החי"ל' ואת 'שיר הלגיונות'. הם ישבו בבתי הקפה של תל אביב וחיברו את השירים המוכרים והאהובים כמו 'היו לילות', 'שני שושנים', 'שיר אלייך' ועוד רבים אחרים. בשיחה עם אליהו הכהן אמר אורלנד: "לולא זעירא לא הייתי מה שאני."

הכהן דיבר על הסגנונות שזעירא שאף להטמיע בשיריו, כמו הסגנון התימני והפיוט הספרדי, כן דיבר על כלי הנגינה שהיו אופייניים  לכל דור, לעלייה הראשונה בללייקה, לעלייה השנייה קונצרטינה, לעלייה השלישית מנדולינה ואחר כך חלילי רועים וחליליות, אקורדיונים וגיטרה. כן דיבר על לחנים שחיבר זעירא לרוקדי ההורה, כאשר מנגן הגרמושקה בתווך וסביבו מעגל הרוקדים.

בעת מלחמת השחרור, כשהתאושש מאירוע מוחי, סובב זעירא בין המשלטים בחזית הדרום, ובאחד מהם נתן לו חייל צעיר בשם אורי אבנרי פיסת נייר ועליה השיר 'שועלי שמשון'.

כן הלחין זעירא את שירו של עודד אבישר, שגיסו, יודקה, נהרג שעות ספורות לפני הכרזת המדינה: "לפתע הבקיע ניגון מפוחית / בזמר בזמר בזמר יחיד."

אחרי קום המדינה קמה משמרת חדשה של מלחינים, קם סגנון חדש של שירים, אבל זעירא המשיך בסגנונו והלחין את היפים בשיריו. בין חמשת התקפי הלב בהם לקה, כתב כמאה שירים חדשים.

כשאנשים באולם החל לזמזם את השירים המוכרים אמר אליהו הכהן כי אין דבריו מופנים אליהם, ידוע לו שכולם מכירים ואוהבים את השירים האלה. את דבריו הוא מפנה לאלה העומדים מאחוריו, חברי המקהלה הרעננה, שתפקידם להעביר הלאה לדור הבא את השירים, שייזכרו, שלא יאבדו.

חשבתי לעצמי: לו יהי. נכדתי, שעומדת בפני נסיעת בת-מצווה לאמריקה, צייצה לי בהתרגשות ובאנגלית צחה את שמות הלהקות, הזמרים והזמרות שביניהם היא צריכה לבחור את מי תשמע. כשהקראתי לה את שמות השירים ששמענו מפי אליהו הכהן, היא לא הכירה אף אחד מהם. דור שלא ידע את יוסף.

הבאתי פה מעט מזעיר מהערב הארוך והמרגש. בסיומו סיפר אליהו את סיפורו של 'שיר שמח': בשנת 1954, ימים אחדים לאחר הפיגוע הרצחני במעלה העקרבים בו נהרגו אחד עשר מנוסעי אוטובוס הדמים, נערך ערב במועדון 'מילוא', בו נוכחו גם זעירא ואורלנד. משה שרת נעל אותם בחדר ואמר להם כי לא ייצאו ממנו עד שלא יחברו שיר שמח להעלאת מצב הרוח. כעבור שעה קלה למדו הנוכחים באולם את השיר שמתחיל במילים "אם גם ראשנו לא שח" ומסתיים במילים: "אבוי למתייאש, הלילה יש לשמוח."

תודה לאליהו הכהן על פועלו ארוך השנים, בתקווה שימשיך להחזיק למעלה את הזמר העברי, כי הלילה יש לשמוח.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.2.17

* נתניהו צודק – אני תומך בדעתו של נתניהו על חוק ההסדרה.

נתניהו מתנגד לחוק ההסדרה. לכן הוא סיכל אותו לפני ארבע שנים. לכן הוא ניסה למנוע את ההצבעה עליו. לכן הוא ניסה שוב ושוב לשכנע את בנט ו"הבית היהודי" לא להעלות אותו להצבעה. לכן הוא ניסה להלך אימים על חבריו לקואליציה באיומי בית הדין בהאג ובטענה שכתוצאה מאישור החוק בקריאה ראשונה התקבלה ההחלטה נגד ההתנחלויות במועה"ב (אף שהוא יודע שזה לא נכון). לכן הוא שלח יום לפני ההצבעה את צחי הנגבי לדבר נגד החוק. לכן הוא התרברב יום לפני ההצבעה שהוא לא מתרגש מאולטימטומים, בהקשר של הודעת בנט שהחוק יעלה להצבעה.

אם כך, למה הוא נתן לחוק לעבור?

כי הוא חלש. כי הוא נגרר. כי הוא נעדר אומץ. כי הוא לא מנהיג.

* חוק לגיטימי– כפי שכתבתי בעבר אני מתנגד לחוק. אך אין זה נכון שהחוק הוא סיפוח דה-פקטו כפי שטען הרצוג. ואיני מקבל את הטענה שהחוק הוא לא חוקתי. אין סיבה לבג"צ להתערב בו ולפסול אותו. העובדה שבעיניי החוק הוא טעות, כמו לא מעט חוקים אחרים, אינה הופכת אותו לבלתי לגיטימי.

* לנקודת הקבע – מרום גולן, בכור יישובי הגולן, החל את דרכו בעלייקה, עבר לקונייטרה ומשם לנקודת הקבע שלו בלוע הבנטל. מבוא חמה, היישוב השני בגולן, החל את דרכו בתחנת הרכבת של אל חמה ומשם עבר לנקודת הקבע. היישוב השלישי, עין זיוון, החל בקונייטרה ועבר למקומו הקבוע. וכך מרבית יישובי הגולן, קיבוצים ומושבים, חילונים ודתיים, התיישבו בנקודה זמנית ועברו לנקודת הקבע. וכך קמו גם רבים מיישובי יש"ע.

כאשר התברר לתושבי עמונה שהם יושבים על קרקע פרטית, הם יכלו להגיע במהרה להסכמה עם המדינה, על מעבר לנקודת הקבע ובניית יישובם על אדמת מדינה באופן חוקי, מוסדר ומכובד. ההתעקשות שלהם להישאר בכל מחיר דווקא באותה גבעה, על קרקע פרטית, תיקוב הגבעה את הדין, יצרה טראומה להם ולילדיהם, נזק להתיישבות, פגיעה בחברה הישראלית, וכל זאת כדי שבסוף יעברו לנקודת קבע חוקית ומוסדרת על אדמת מדינה.

לשם מה זה היה נחוץ?

* את מי הם רוצים להרוג – כתובות הנאצה שבהן חיללו החוליגנים האנרכיסטים את בית הכנסת בעמונה, היו: "מוות לציונים" ו"ציונאצים".

למי הם מאחלים מוות? הם לא מאחלים מוות לדב חנין, למשל. גם לא לגדעון לוי או לרוגל אלפר. הרי הללו, בדומה אליהם, אנטי ציונים.

הם מאחלים מוות לי. ולמשפחתי. ולחבריי. ולךָ הקורא. ולךְ הקוראת. ולרוב הגדול של הישראלים.

הם מאחלים מוות לרוב המוחלט של תושבי יש"ע. הם מאחלים מוות לתושבי עמונה, שכביכול באו להיאבק למענם. תושבי עמונה הם ציונים, שבאו לעמונה מתוך ציונות וכדי להגשים את הציונות. לדעתי הם שגו כשהתעקשו להישאר דווקא בנקודה הזאת ולא לעבור לאתר אחר, על אדמות מדינה, ולחסוך מעם ישראל את המראות שחווינו. אולם אין ספק שמדובר בציונים לעילא ולעילא.

אלה שבאו "לעזור" להם, מאחלים להם מוות. אלה שבאו "לעזור להם" הם אויביהם בנפש המייחלים למותם.

לפני 23 שנים, אחרי הטבח במערת המכפלה, פירסמתי ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע, מאמר תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם,"

הדברים נכונים היום ביתר שאת. אין ליש"ע אויב קשה יותר, מסוכן יותר ומאיים יותר מאשר פורעי הגבעות, המחבלים שמבצעים את פשעי השנאה המכונים בכיבוסית "תג מחיר" והכהניסטים ועוזריהם.

חובתה הקיומית של ההתיישבות ביש"ע לנהל מלחמת חורמה בתופעה הזאת. בראש ובראשונה – חינוכית ותודעתית, ולא פחות מכך, בשיתוף פעולה ללא סייג עם השב"כ, ובלי ההססנות הגלותית של "הלשנה", "מסירה" וכד'. יצאנו מהגלות, אנו מדינה ריבונית וחובתו הלאומית של האזרח לתרום ככל יכולתו במלחמה נגד הגיס החמישי. 

* אנחנו – איך זה קורה שציונים לעילא ולעילא משתפים פעולה עם אנרכיסטים אנטי-ציונים כפי שקרה בעמונה? הגורם לכך הוא אובדן ה"אנחנו". את ה"אנחנו" הישראלי הציוני, החליף "אנחנו" מחנאי. אנחנו – הימין. אנחנו – השמאל. וכאשר ה"אנחנו" הוא מחנה, מי שאינו במחנה הוא "הם". וכך, יש יותר סולידריות כלפי המוטציות, הסוטים והמטורפים שבשולי המחנה מאשר כלפי הרוב הנורמטיבי המוחלט שאינו שייך למחנה, כי הוא "הם". וכך כל מחנה נגרר אחרי שוליו המטורפים והזנב מכשכש בכלב.

הדבר בא לידי ביטוי מוחשי בפרשת המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבאח. התלמידה היא כהניסטית, מעריצה של בן גביר, בן ארי וחבר מרעיהם שה"אידיאולוגיה" שלה היא "מוות לערבים". ורטה הוא אנטי-ישראלי, המתהדר בכך שהוא מפגין יחד עם פלשתינאים בקמפיין הדה-לגיטמיציה לישראל באירופה ושותף לפיצוץ הרצאות של נציגי ישראל. בדיון הציבורי. היתה התיישרות כמעט גורפת של מחנה ה"שמאל" לצד ורטה ושל מחנה ה"ימין" לצד סבאח, במקום שהמיינסטרים הציוני הדמוקרטי ייצא נגד שתי התופעות המזינות זו את זו ומסכנות את הדמוקרטיה הישראלית.

התופעה הזאת מסלימה עקב התנהגותו הבלתי ממלכתית של נתניהו, שחושב שהוא נבנה מהפלגנות המחנאית הזאת ולכן הוא מעודד אותה ומסלים אותה בחוסר אחריות.

הגיע הזמן לשבור את משטר המחנות המסוכן והמזיק הזה ולחדש את ה"אנחנו", את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, שיתעלה מעל השמאל/ימין, מעל החילוניים/דתיים. ובעיקר, יש צורך במנהיגות אחראית, ממלכתית, המחויבת למיינסטרים הזה ותיקח על עצמה לגבש אותו.

* הצל של חצרוני – אמיר חצרוני הוא שונא ישראל קיצוני, שלידו גדעון לוי הוא כמעט ציוני. בתחום הכלכלי הוא הימין החזירי הקיצוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובנוסף לכך הוא גזען שפל ושונא מזרחיים מובהק. אבל מעל הכול הוא אוהב פרובוקציות. מאוהב בפרובוקציות של עצמו. הפרובוקציה האחרונה – הוא הודיע שהוא מתפקד למפלגת העבודה.

יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג לא התלבט הרבה והודיע מיד על החלטתו לפעול בדרך משפטית כדי לחסום את דרכו של חצרוני למפלגת העבודה. כל הכבוד!

ועכשיו על נתניהו ללכת בעקבותיו ולבצע מהלך דומה לחסימת הבריון הפשיסט "הצל", שהודיע על כוונתו להתפקד לליכוד.

* מועצת הצביעות – אמנסטי: משטר אסד הוציא להורג אלפי אסירים בשנים 2011-2015. באותן שנים היה משטר זה גורם מרכזי במועצת זכויות האדם של האו"ם, שמורכבת ברובה הגדול מדיקטטורות, וכמעט כל מעשיה היו תעשיית גינויים לדמוקרטיה הישראלית על מימוש זכות ההגנה העצמית שלה, וזכותה להגן על אזרחיה מפני פשע המלחמה המתמשך של ירי טילים על אוכלוסייה אזרחית.

* קטנו עבה ממותני אביו – ממי למד בשאר אסד לטבוח באסירים? מאבא שלו. או שמא הוא קיבל זאת בגֶנים. גם חאפז אסד ערך טבח דומה, "רק" במאות אסירים פוליטיים, מתנגדי המשטר. מה שלא הפריע לראש ממשלת ישראל באותם ימים, אהוד ברק, היום אלוף הציוצים והמשיח התורן, שניסה בכל מאודו, באובססיה חולנית, למסור את הגולן לאסד, לדקלם השכם והערב את המנטרה "חאפז אסד, מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית."

סוריה המודרנית... זה אותו ברק, שכשר הביטחון הכריז לפני שש שנים בכושר הניתוח המפורסם שלו, שהפלתו של בשאר אסד היא שאלה של ימים או לכל היותר שבועות.

* לעולם לא עוד – האהדה שלה זוכה מנהיגת הפשיזם הגזעני בצרפת מישראלים, אך ורק מהסיבה שכעת הגזענות והקסנופוביה של הימין הקיצוני האירופי מתמקדות במוסלמים יותר מאשר ביהודים, מעוררת פלצות, ומנוגדת לצו המוסרי והיהודי העליון, שאנו נשבעים לו זה 72 שנים: לעולם לא עוד.

* יחי ההבדל – מה ההבדל הקריטי בין אובמה לצ'מברליין? את צ'מברליין החליף צ'רצ'יל.

* מנהיגת העובדים – כל תגובות הלעג: "מה זה הארגון האנכרוניסטי הזה, ההסתדרות? את מי הוא מעניין? הוא לא רלוונטי" וכו', לא תשמענה עוד אם וכאשר שלי יחימוביץ' תעמוד בראשו.

* קל וחומר – לזכותו של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ניתן לזקוף שני הישגים משמעותיים: העלאת שכר המינימום וקליטת עובדי קבלן כעובדים במגזר הציבורי. אם להישגים כאלה הגענו עם ניסנקורן, ניתן רק לדמיין לאלו הישגים נגיע עם מנהיגה כשלי יחימוביץ' בראש ההסתדרות.

* מעצר שווא? – שופט בית המשפט השלום בפ"ת נזף במשטרה על מעצר שווא של כמעט 24 שעות, של צעיר שלא הוגשה נגדו תלונה ולא היו סימנים מספקים לכך שעבר על החוק. חירות האדם היא ערך מקודש, ומעצר שווא הוא פגיעה נוראה בערך זה. למרבה הצער, יש בישראל יותר מדי מעצרי שווא, ופחות מדי שופטים עומדים מול המשטרה בהגנה על זכותו של האזרח לחירות.

ועם זאת, דווקא במקרה הזה, ספק בידי אם השופט צדק. זאת אני מסיק דווקא מן המידע שנמסר בכתבה ב"קול ישראל", שהיתה חד משמעית נגד המשטרה ובעד השופט. סופר שם על משטרה שהוזעקה לבית בקלנסווה בשל דיווח על אלימות במשפחה. בהגיעה לבית, אמרה האישה שהיה ויכוח בין בני הזוג והיו דחיפות והיא אינה רוצה להגיש תלונה.

לכאורה, בכך צריך היה להסתיים העניין. אלא שהניסיון מלמד על פחד של נשים מוכות מפני בעליהן המכים, ועל אווירה של טרור במשפחה. ודווקא במקרים כאלה, על השוטרים להגדיל ראש מעבר לפרוצדורה היבשה של הגשת תלונה.

כאמור, הכתבה ביומן הבוקר ברשת ב' היתה מאוד חד-צדדית נגד המשטרה. אותם שדרים הם הראשונים לדקלם את הקלישאה ש"הכתובת היתה על הקיר," כשזה מסתיים בטרגדיה.

* תבשיל מסריח – מחאה רבתי, שהוציאה לרחובות מאות אלפי אזרחים רומנים, הביאה לביטולו של צו ממשלתי – חוק לעידוד השחיתות, המונע הפללת פוליטיקאים על לקיחת שוחד עד סכום מסוים.

אמנם הניסיון הנואל הזה נכשל, אולם יש מה ללמוד ממנו. אם הוא היה מתקבל, השוחד היה לגאלי. ואף על פי כן הוא לא היה לגיטימי. אולי הוא לא היה מעשה עברייני, על פי החוק היבש, אך הוא לא היה פחות מושחת ופחות בלתי מוסרי כהוא זה.

גם אם מישהו יחליט שגניבה ושוחד הם חוקיים, זה לא יהפוך אותם למוסריים, לנורמטיביים. זה רק יעיד על חולי מוסרי של המערכת הפוליטית הקובעת את החוקים.

ואם אדם היה נתפס כלוקח שוחד, אך לא היה מוגש נגדו כתב אישום כי זה לא פלילי, הוא לא יכול היה להיתמם ב"אין כלום".

על האזרחים להציב בפני המנהיגות רף מוסרי וציבורי גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי. לא כל מה שאינו חוקי, כשר, ולא כל מה שאינו בשל לכתב אישום, הוא תבשיל שהציבור צריך להסכים לאכול.

* שאלה של גיל – ביקורת נמתחה על מינויו של רונן מנליס לדובר צה"ל. הביקורת לא היתה על מקצועיותו והתאמתו, אלא על גילו. הוא רק בן 38.

הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין התמנה לתפקידו בגיל 31. זאת, אחרי שניהל בפועל את מלחמת השחרור בהיותו בן 30. המצביא הגדול של מלחמת השחרור, יגאל אלון, היה בן 30. שדרת הפיקוד הבכיר היתה בשלהי שנות העשרים שלה.

קצת עובדות, למען הפרופורציה.

* ביד הלשון: כנסו – בווצאפים ובפייסבוק הופצה תמונה של שלט ועליו כתוב בגדול "מבצע ענק של פירות יבשים – טובי שבט הגיע."

נכון, אני יודע שזו "טעות" מכוונת, אך זה חביב. אהבתי את ההומור. בקטן, בצד, אפילו נכתב ש"המבצע ימשך גם באסרו חג."

אבל לצד הטעויות המכוונות היתה גם טעות שלהערכתי היא בלתי מודעת, והיא נפוצה  מאוד. "כנסו לא תתאכזבו."

כאשר אני קורא את המילה "כנסו" (ובטוקבקית מצויה: "כנסו כנסו") אני תמה. את מי רוצים ממני שאֲכנס. לכנס את העדר? לכנס כֶּנֶס? כנסו הוא הציווי ברבים של כינס, בבניין פיעל. כינסתי, כינסתם, כנסו.

אבל אם לא רוצים מאיתנו לכנס אלא להיכנס, יש לומר: היכנסו. היכנסו הוא ציווי רבים של נכנס, בבניין נפעל.

* * *

אלי מייזליש

סאיב עריקאת – הערבי שעושה צחוק מאיתנו

לקראת סוף השבוע שעבר, הופיעה זו בצד זו בשני ערוצי טלוויזיה, המצגת הפלסטינית עם דוברה הרהוט סאיב עריקאת באנגלית. "סופכם להגיע אל בית-הדין הבינלאומי בהאג..." גיחך הרמאי המדופלם ["יש כבר בג'נין אלף הרוגים ...", אמר לכתב ה-BBC בזמן 'חומת מגן' בחצר ביתו ביריחו ליד עץ מנדרינות מסוג 'יוּסוּף אַפֶנְדִי'*].

הערבי גיחך כי הוא עשה צחוק מאיתנו. בעוד הוא יושב חנוט בחליפה בצל עץ המנדרינות ומקלף ואוכל, נראה הכתב שהביא את המצגת לאולפן חיוור כאילו הוא בעצמו הולך להאג. האג, הוא מנפנף באיום.

טוב. אבל אני יכול להבטיח לך ערבי טיפש, כי אתה הראשון מהאזור שתלך להאג. צריך רק לקרוא את דברי ההסתה שלך. אתה לא צריך לשחוט יהודים. אתה מסית ומדיח מיספר אחד. ואת זה העורכים בטלוויזיה לא מבינים. ואני שואל את המגישים, שאוכלים חתולים צלויים ואומרים איזה כיף: סטייק פילה. אנטריקוט דלישס. השתגעתם? למה להביא למרקע בליל שבת ערבי פלסטיני אסייתי? נגמרו הבולגרים מהרי החושך באירופה? הרומנים מרובע הזונות דיפְּייטרה? 

כאן נעדרי השֶכֶל ברוממה חושבים שזה "אייטם" נורמטיבי, כמו למשל הריסת עמונה. כי מה קרה? מישהו מת? מה זה האג בכלל? הייתי שם לא מזמן. ההולנדים מבטאים אותה "דֶה-אַח", אפילו שקַר להם הם שותים בירה. סתם ככה מהבקבוק. אבל הרי לערבים אסור לשתות בירה – לא? אז מה יעשו בדה-אַח ולא ישתו בירה – מה? אני מציע לך יא חאוואג'ה עריקאת: סְטֶנִי שְוֹויֶיה [או אולי סְטֶנֶה]. אולי בכלל יעיפו אותך מכל המדרגות שם. 

ואנו עוברים לנושא אחר שהוא לא ידוע; צמיחת המשק ב-2016.

*  יוסוף אפנדי הוא שם נוסף לסוג של מנדרינה – יותר גדולה וקליפה.

צמיחת המשק ב-2016

מהגבוהות בעולם

שורה לקונית בעיתונים, ליד מודעת אבל משפחתית, נמצא מקום לכותרת שולית שהנה סוף סוף פלא: המשק הישראלי דווקא ממשיך לצמוח. וכל העיתונאים במערכת התחילו לבכות ולהתפלש בבוץ: למה? למה הוא הרס לנו את התחזית? למה בלתי אפשרי להמשיך עם כותרות זוועה כמו: חרם עליך ישראל, ישראל הולכת לקנוסה – להאג! לדין פלילי בינלאומי, וישראל בכלל טובעת בים. סוף הסיפור של המדינה.

וככה עם נבואות שחורות שמעולם לא בדקו ששום נבואה לא נבראה, והמשק רק צומח למגינת ליבם. כמו אורי זוהר באותו מערכון עם הפטיש שמנפץ את הטלוויזיה. ובלי בדיחות. ככה הם חושבים. למה? מפני שככה הרי מוכרח להיות. הרי כתבנו את זה כל השנה. לא? הייתי חונק אותם.

כשטראמפ נבחר, 99% מהדברים שלו לאמריקנים היו שהוא ידאג לצמיחת המשק, לפתוח מחדש בתי חרושת שנסגרו ולהחזיר לעבודה מאות אלפי מובטלים. כל שאר התיקים: יחסיו עם רוסיה ואירופה, עם המהגרים המוסלמים ובכלל ועם הטרוריסטים הערביים וענייני המזה"ת, כולל ישראל והפלסטינים, זרק מהשולחן. 

AMERICA FIRST היה העניין.

ואילו כאן בארץ המשיכו בתקשורת המטורללת לקלל ולגדף אותו כאילו הוא הספיק כבר להטביע את הצוללות שלנו ולחסל את השגריר. אין לך מילת גנאי כולל כל חיות השדה והיער שלא נאמרו עליו. למה? רק מפני שהוא ניצח בבחירות ולא הם.

כבר נכתב מאות פעמים בעיתונות כאן ובשיחות סלון, בכל פעם לפני בחירות בארה"ב: "הוא טוב ליהודים? הוא מגנה את ה'כיבוש'? הוא לא יעביר את השגרירות לירושלים? הוא יפסיק את המענק?" וככה עד סוף הלילה.

והנה, מתברר שהדוב הוא לא דוב, הוא בכלל חתול. מטפס על חלון ועל פח לוהט והחתול הזה טוב ליהודים. תראו כבר. 

וכמה פעמים יכולים הרצוג והשמאל להגיד בדקה נתניהו.

* * *

מנחם רהט

מקיאווליזם?

קשה להשתכנע מזגזגנותו של נתניהו בפרשת חוק ההסדרה

שטובת ההתיישבות באמת עומדת לנגד עיניו

לא מחיקת יישוב יהודי שלם ששכן במרומי גבעת עמונה סחופת הרוח, ולא החרב המתהפכת מעל תשעה בתים ברחובה הראשי של עופרה; לא ההרס במיגרון ולא ניתוץ בתי גבעת האולפנה; לא עשיית חבל קטיף לעיי חורבות ולעמדות ירי של החמאס, ולא הקפאת הבנייה בירושלים וביו"ש – כולם פרי הנהגתו ו/או תמיכתו של בנימין נתניהו, שהשבוע נלחם בכל כוחו נגד חוק ההסדרה, כפי שגם נהג ב-2012 – הם שיפילו בסופו של דבר את הליכוד מהשלטון.

כל תעשיית ההרס הזו, הרשומה על שם נתניהו ושותפיו, אמורה אמנם להיחשב פשע חמור כלפי עם ישראל ומצוות שיבת ציון, אבל לא זה מה שיוביל את הגרעין הקשה של תומכי נתניהו, להענשתו בקלפי. מוכי הסנוורים, זועקי ולבלרי 'ביבי מלך ישראל', לא יתרשמו גם אם יחליט למסור לערבים אפילו את הכותל המערבי.

הפשע היחיד שעליו ייפול או יקום נתניהו, הוא פשע הכניעה וההתבטלות מול הפוטש שחולל הבג"ץ בראשות הנשיא ברק מאז 1995, שעיקרו תפיסת השלטון בכוח, אף כי ללא שפיכות דמים.

נתניהו וממשלותיו, מאז חזר לשלטון ב-2009, נכנעים מאז ללא קרב. את המחיר משלם הציבור הישראלי, שמתבונן בכאב לעבר מצב של מעשה ידיהם של המתיישבים טובעים בים, והבג"ץ אומר שירה. כל הסקרים מוכחים שוב ושוב, רוב רובו של הציבור מבין את חשיבות מפעל ההתיישבות מבחינה ביטחונית ולאומית, רוצה לראות בפריחתו ובשגשוגו. אבל לא זה מה שימנע מן החונטה, גזירות של הרס למען הרס, נוסח נירון קיסר, אף שברור לכל, ששום תועלת לא תצמח לאף אחד מן ההרס האכזרי השיטתי.

צר לגלות, שהמהפכה המשפטית הלא לגיטימית, שאינה מעוגנת בשום חוק, אשר חולל ומחולל הבג"ץ, בניגוד לעקרון הפרדת הרשויות ותורת האיזונים והבלמים, שהם מאפייניה הבסיסיים של חברה דמוקרטית אמיתית – עבר את כל ממשלות נתניהו בשתיקה גמורה, בהכנעה ובכפיפת הראש. הם עדיין מאמצים את האיוולת ששמה 'יש שופטים בירושלים' (שהמציא מנחם בגין ברוב תמימותו, בימים שהבג"ץ עדיין הציב לנגד עיניו את טובת עם ישראל).

כל מי שעקב אחר התנהלותו הזגזגנית של נתניהו בפרשת חוק ההסדרה, עלול לחשוד, שראש הממשלה הפך עצמו לתלמידו של מקיאוולי. לסוג של אישיות רבת אנפין. כן ולא גם יחד. בעד ההתיישבות וגם נגדה, אולי ברוח 'שתי מדינות לשני עמים'. שכן מצד אחד הוא התיימר להתחזות כמי שתומך בחוק ההסדרה שיפסיק את ההרס שגוזרת עלינו האוליגרכיה המשפטית, ומצד שני עשה הכול, בגלוי ובמיסתרים, למען טירפוד החוק, כולל אמירות משונות על אולטימטומים ולחצים נוספים שהופעלו עליו.

מאז החלה כהונתו השנייה, ב-2009, הוא לא עשה את המאמצים הנדרשים לפתור את סוגיות ההתיישבות על קרקע שטוענים לגביה כי היא בבעלות ערבית. נתניהו, למרות ש'דו"ח לוי'  היה בידיו, לא פעל לקעקע טענה שיקרית זו, ומכלל לאו אתה שומע הן; לא פעל לחקיקה להכשרת בנייה והתיישבות, לצד מתן פיצוי נדיב למי שיוכיח בעלות על הקרקע; לא בנה שום יישוב חלופי למיועדים לגירוש, גם לא על קרקעות מדינה; וגם – כנגזר מהתנהלות זו – לא החיל את החוק הישראלי לפחות על אזורי C.

כל זה מעלה את הסברה, שלראש הממשלה נוח עם הסידור הזה: מצד אחד להפגין תמיכה בהסדרה ובהתיישבות, ומצד שני לתת לבג"ץ יד חופשית, ללא שום הגבלה באמצעות חקיקה לגיטימית בכנסת, לכרסם בה. זהו מבחינתו המצב הנוח ביותר, של כן ולא, בעד ונגד גם יחד. נתניהו כנראה מחשיב עצמו כצדיק, שהרי חכמים כבר אמרו שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, ובמקרה דנן – בידי הבג"ץ, שמוציא למענו, אם נכונה הערכה הזו, את הערמונים מן האש.

האם נכונה הערכה זו? – נראה כי היא נחזית כנכונה. שהרי במצב הבינארי שלפנינו: או שאתה בעד ההתיישבות או שאתה נגדה. עצם הסירוב לעצור את עריצות המיעוט, מעידה שהוא בעצם בעדה. עם רקורד כזה, והשבוע גם ניסיונות זיגזגיים לטרפד את חוק ההסדרה, לא קשה להבין שיש חושדים בו במקיאווליזם. 

מול מהפכת הבג"ץ, שלכאורה משחקת לידיו של נתניהו, יוכל נתניהו למרק את הכתם שדבק בו, רק אם יצטרף ליוזמות של שרת המשפטים איילת שקד למהפכת נגד, שתפקיע מידי האוליגרכיה המשפטית את היכולת לחבל במסע הגדול של שיבת עם ישראל למולדתו. מול רבולוציה לא לגיטימית, שאינה לרצון העם, ראוי להציב קונטרה-רבולוציה שרוב העם תומך בה, אם לבחון זאת על פי תוצאות הבחירות לכנסת.

דרך המלך במסע השיבה למולדת היא כמובן הטלת הריבונות הישראלית לפחות על שטחי C. מאז ימי בלעם למדנו, שלפעמים קללה נהפכת לברכה. ייתכן באמת שהמוצא הצודק ביותר מן ההתנכלויות לחוק ההסדרה הוא הטלת ריבונות חלקית ביו"ש.

אבל יש דרך למנוע את הפלת חוק ההסדרה, ע"י חקיקת חוק המשך לחוק ההסדרה: פיסקת ההתגברות. חוק ההתגברות יקבע, שבכל מקרה של חילוקי דעות בין עריצות המיעוט הבג"צי לעמדת הרוב הדמוקרטי בכנסת, תהיה ידה של הכנסת על העליונה. ניתן גם להגדיר את פיסקת ההתגברות כחוק יסוד, הגדרה שתמנע מן הבג"ץ לפסול אותו (שכן הבג"ץ מונע עצמו מפסילת חוקי יסוד).

ישנן עוד דרכים לעצור את הרודנות, ולא נפרט את כולן. נסתפק בעוד אחת בלבד: מינוי עוד 10-15 שופטים עליונים, שיאזנו את החד צדדיות של החונטה; יהפכו את ההרכב האנושי של העליון למאוזן הרבה יותר, למשקף אל נכון את הזרמים השונים בציבור.

הכול תלוי בנתניהו. ירצה, יוכל להציל את ההתיישבות. לא ירצה, יצטרך העם לחפש לו מחליף, שלא יתקע מקלות בגלגלי מרכבת שיבת ציון המודרנית. על חטא זה, כמדומה, לא יסלחו לו גם מוכי הסנוורים צועקי 'ביבי המלך'.

* * *

בת-שבע אריאלי

מתוך ספרה "מהפרדס למושבה", סיפורים

בהוצאת גוונים 2006

המתנחלים בפרדס

אלוקים נטע גן בעדן ובו התנחלו השניים, אדם וחווה.

אבא נטע פרדס בפתח-תקווה ובו התנחלו עשרה: אבא, אימא ושמונת ילדיהם, ארבעה אחים: גרשון, הלל, ראובן ויהודה, וארבע אחיות: שושנה, רבקה, מלכה ובת-שבע.

אמר אבא: "מכל פירות הפרדס אכול תאכלו, ומפרי עץ ההדר אכול תאכלו כפליים, כי טוב הוא למראה וטעים למאכל."

בפרדסנו צמחו עצים מכל המינים. כשנטע אבא את הפרדס ראה לפניו פרדסים בהם נטעו עצי הדר בלבד. דגם נוסף של פרדסים היו ה"בוסתנים", בהם נטעו עצים מכל המינים והזנים, זה ליד זה ללא אבחנה: הגפן, התאנה, הרימון והשקד, ליד עצי ההדר. האחרונים אהבו הרבה מים, הראשונים סבלו מעודף מים, לכן הקפיד אבא לטעת בפרדס כל עץ לצרכיו.

מכאן גדלו בפרדסנו עצים מכל פירות הארץ: תאנים כחולות קטנות וחמצמצות, תאנים ירוקות גדולות נוטפות מיץ מתוק כדבש, תפוחי עץ שכמותם לא נראו במשקי האיכרים, רימונים וענבים אותם שתל בחלקה מיוחדת וחולית, בירכתי הפרדס, על מנת לא להפריע לצרכים של העצים האחרים.

לאורך הצלע הדרומית בריבוע הפרדס צמחה גדר חיה של סָבְּרֶס (שיחי צבר). בימי הקיץ החמים הקדימו הבנים לקום בבוקר וללקט סברס מהגדר מלוא הפח. הפח הורד לבאר העמוקה, 42 מטר, שם שררה קרירות מתמדת. סברס קרים היה מאכל תאווה בכל שעות היום.

בחלקה אחרת קרובה לבית צמחה גינת הירק. גינה זו סיפקה למיטבח של אימא את ירקות העונה. כך הפך פרדסנו לגן העדן שלנו.

בשלווה וברווחה התנהלו חיינו בפרדס, הבאר הפיקה מים לצומח ולחי כאחד, "פוקס" הסוס הסיע את הילדים יום-יום לגן-הילדים ולבית-הספר במושבה. אימא היתה טרודה כל היום בהנהלת משק הבית. החצר הומה פועלים ובעלי חיים. המוטור (המנוע) משמיע שריקות קצובות מפי הבקבוק שבראש הצינור: "טו-טו-טו," סימן לזרימת מים חיים מתוך הבאר, להרוות כל החי והצומח מסביב.

אבא מנהל את תעשיית תעלות הבטון להשקייה בפרדסים. המצאה זו של אבא הביאה רווח וחיסכון במים, בכסף ובטירחה לתיקון תמידי של צינורות ההשקייה שהחלידו. כשצינור כזה נשבר, המים מתפרצים ושוטפים הכול מסביב, מיד היו נשמעות צעקות הפועלים מלב הפרדס:

"אִינְקַסרְט אִל מוֹיֶה!"

המים "נשברו!" – כלומר: המים נשפכים החוצה.

לשמע קריאות אלו היה רץ מנהל העבודה לסגור את השִׁיבֶּר (הברז הראשי) המעביר מים מהבריכה אל צינורות ההשקייה. מכאן מתחילה מלאכת התיקון, כשבינתיים צמאים העצים למים. על ידי המצאתו של אבא בבניית תעלות בטון לאורך ולרוחב הפרדס, נפתרה בעיית ההשקייה הסדירה – הקיימת עד היום הזה.

בחריצות ובעבודה קשה זרמו להם החיים בשנים הראשונות להתנחלות משפחתנו בפרדס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפך אבא לנתין עות'מני וגוייס לצבא השׂוּלטן התורכי. כאיש-מקצוע נשלח אבא לבית המלאכה שבדמשק, שם רוכזו כלי-הנשק שהתקלקלו בשדה הקרב. מדי פעם היה אבא מקבל חופשת מולדת ומופיע, מחמר אחרי חמור עמוס כל טוב: דבש חרובים, שמן זית, זיתים, קָמָרְדִין (רסק מישמש מיובש בשמש, וממעדן זה היתה אימא מכינה מרקים חמים ומתוקים), וגם כמות גדולה של חינין (תרופה נגד הקדחת, כלומר המלריה) ארוזה בקופסת פח מבריקה. על כל אחד מאיתנו חובה היתה לבלוע כפית חינין מידי יום.

מאחיי הגדולים למדתי כיצד לבלוע מהר את האבקה, המרה כלענה, שעצרה את נשימתי: ביד אחת החזקתי ספל מים, בשנייה כפית מלאה אבקה, בתנועה מהירה וזריזה כיוונתי את שתי ידיי לפה וכהרף-עין בלעתי את השניים. בספל נשארו עוד מים לשטיפת המרירות שבפה.

נטישת הפרדס, ליל הבלהות

והימים ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, שנת 1917.

האנגלים ובני-בריתם מתקרבים לגבולות הארץ. התורכים מובסים, בורחים מהמערכה צפונה ללא סדר, בבהלה. חיילים רעבים ופצועים שודדים כל הנקרה בדרכם במנוסתם.

על ביתנו, בפרדס המבודד והמרוחק מכל יישוב, התנפלו  חיילים רעבים לשדוד את המעט שנשאר לנו מימי המלחמה הארוכים.

ניצלנו תודות לאחותי רבקה, שזינקה החוצה, קפצה מעל גדרות ועלי סברס להזעיק עזרה והגיעה למפקדת הקצינים הגרמנים שחנתה בסמוך לפרדסנו. בינתיים התעללו החיילים באחי הלל המסכן, שיגלה את מחבוא הלחם שאפינו באותו יום. ריח הלחם שנאפה בתנור הגיע לאפם מבעוד יום – לכן ביצעו את השוד, כדי לזכות בלחם. אך עזרת הקצינים הגיעה מהר, קול משרוקית מבחוץ הבריח את החיילים.

עוד אנו עומדים המומים ומפוחדים, קיבלנו פקודה מהקצינים לאסוף את חפצינו האישיים ולעבור למושבה.

ערמות בגדים נאספו בחדרים. הגדולים שבנו אספו את ערמות הבגדים וקשרו אותן לחבילות עטופות בסדינים. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה בהתאם לגילו. ההכנות ליציאה למושבה נגמרו – בית משפחת גולומב הוא היעד. כה ברור היה לנו שזהו הבית בו נמצא מקלט לאחר ליל הבלהות.

מסירותה של גברת גולומב נתגלתה לנו לאחר מותה של אימנו. למרות המרחק בין המושבה לביתנו בפרדס, הצליחה לסעוד אותנו יום-יום בנוכחותה.

בבוקר אותו לילה נעזב הפרדס. שמונה ילדים: ארבעה אחים וארבע אחיות צועדים בשקט לעבר המושבה פתח-תקווה.

כך גורשנו מגן העדן שלנו, הוא הפרדס.

לא בפקודת האלוקים גורשנו, כי לא חטאנו.

מסע הלילה

הבוקר האיר והלך, אנו ממשיכים לצעוד לעבר המושבה. צמרות הברושים שבפרדס קְרוֹל מעידות על סוף המסע. אני עייפה, בקושי צועדת בחול העמוק.

מה היה לי? פתאום נפלתי, ההליכה בקצב אחיי הגדולים לא התאימה לפסיעותיי הקטנות. נאלצתי לרוץ אחריהם עד שאזלו כוחותיי. ללא אומר ודברים הרים אותי הלל והושיבני על כתפיו. שם ישבתי עד סוף הדרך.

יהודה הקטן רכב על כתפי גרשון עוד מתחילת המסע. כמה נעים לי לשבת כשהאחר צועד במקומי.

קטע אחרון של פרדס גיסין ווייס. אנו עולים במעלה רחוב ביל"ו אל בית גולומב. ליד שער ירוק אנו נעצרים, לפניו מונחת אבן שטוחה – כדי להקל על הנכנסים לתוך שדרת הברושים האפלולית. השדרה מוליכה אותנו עד למרפסת ענקית המרוצפת באריחים אדומים מבריקים. מיד ניכרו סימני האבק שטבעו כפות רגלינו היחפות.

פרץ הנשיקות והחיבוקים של הגברת גולומב ובתה הגדולה שושנה לא פסקו לרגע. עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד לטיפה. שושנה זכורה לי מאז עד היום – קולה המלטף וחיוכה התמידי ששפוך על פניה.

עוד הכול נע מסביבי, אני כהרגלי מתחילה להביט, לבדוק ולהבחין בדברים. אריחים אדומים חלקים בכל אשר תפנה, חדרים גדולים, הרבה רהיטים וכיסאות, אבל אין ילדים. כל זאת למדתי מיד.

בינתיים ערכה שושנה שולחן לאורחים הרעבים. למזלנו, בבית גולומב נשארו מוצרי מזון בהיחבא. באותה ארוחה טעמתי לראשונה לחם לבן, כמעט לא צריך ללעוס אותו. הוא נמס בפה מיד, לא כלחם הדורה המצוי, שטעמו חמצמץ ומריר והוא מתפורר בפה לפירורים קשים כאבני חצץ.

אציין בקפיצת דרך קדימה, את הידידוֹת הנאמנות – גברת גולומב (לימים אייזנברג) וגברת ליכטנשטיין במותן לא נפרדו, הנינה של הראשונה: סמדר פלד, נישאה לנין של השנייה: דניאל לידאי. כך נמשכת השרשרת.

אהוד: בת-שבע אריאלי לבית ליכטנשטיין, מפתח תקווה, היתה בת דוד של אימי דורה-דבורה. סבתי שרה-גאולה ליפסקי היתה אחותו של דניאל ליכטנשטיין, אביה של בת-שבע. כולם יהודים ציוניים מלודג' שעלו ארצה. בשעתו ערכתי את ספרה של בת-שבע והבאתיו לדפוס.

בת-שבע ובעלה הראשון עקיבא ורדימון, הוריו של בנה היחיד דן, המתגורר בארה"ב, היו ממייסדי ומבעלי בית הקפה, המפורסם עוד מימי הבריטים, "הציפור הכחולה", ברחוב רוטשילד, שגבל מצפון בבית ינובסקי ומדרום בבית פסקל. שותפיהם לבעלות היו ברל ושושנה מכנס, אחותה של בת-שבע.

שושנה גולומב הנזכרת בסיפור היתה לימים אימו של האלוף מוסה פלד מנהלל. בית גולומב ברחוב ביל"ו גבל ממזרח עם בית סבי יהודה ראב בן עזר, אביה של אסתר.

* * *

לסמל אלאור אזריה

חזק ואמץ אל מול האווילות והרִשעוּת

של מערכת המשפט הצבאית בישראל

שמהלכיה הורסים לא רק אותך

אלא גם את בני-משפחתך ההמומים

אהוד בן עזר

* * *

תקוה וינשטוק

היו ימים של צנע ...

שוטטתי במוזיאון לאתנולוגיה ופולקלור בעכו, מוזיאון מעניין של עתיקות ואוספים למיניהם. בין השולחנות הדמשקאיים, כלי הפחחות הישנים ואוסף של קופסאות גפרורי "נור" שיוצרו בעכו, נצנצו לפתע מודעות רשמיות מתקופת הצנע. המודעות הללו, שכל כך הרגיזו וקוממו, כבר נראות כמעט כממצאים היסטוריים (אם לא פרה-היסטוריים...) ומי שטרם נולד אז לא יאמין כי רק לפני כשבעים שנה הסעירו ההודעות הללו את כל הארץ וכמעט הפכוה על פיה.

מה אכלנו, בעצם לא אכלנו... בשנים הראשונות למדינה?

רוב המזונות ניתנו רק לפי פנקסי מזון, תלושים והכרזות. דב יוסף היה האיש השנוא במדינה. לא מתנו מרעב חלילה, אבל גם  לא אכלנו לשובע.

להלן כמה הודעות ממשלתיות מטעם הפיקוח על המזונות"

5.7. 1948

מודיעים בזה לציבור כי בשבוע המתחיל ביום 4 ביוני 1948 וגומר ב-9 ביולי 1948 מחולקות  3 (שלוש) ביצים תורקיות לכל מבוגר (כך נכתב: "תורקיות"). ולכל ילד עד גיל 12 3 (שלוש) ביצי תנובה. ביצי תנובה מקבל כל צרכן בחנות בה קיבל סוכר בחודש הקודם (הציבור  צריך גם לנהל פנקסים...)

  כל צרכן קיבל: 60 ג' תירס.  58 ג' סוכר (בדיוק...).  60 ג' קמח. 17 ג' אורז. 20 ג' קטניות.   250 ג' שעועית. 250 ג' גבינה רזה. דגים מלוחים 150 ג'. 600 ג' בצל (איזה רוחב לב!) 5 ג' ביסקויטים. בשר 75 ג' לחודש.      

חלב וביצים בכמויות קצובות (לרוב אבקות). נשים הרות קיבלו תוספת גבינה צהובה יבשה. לתינוקות, תוספת סוכר וקורנפלור.

ובפקודה: על החנונים להציע את הרשימה במקום בולט.

מנות אוקטובר 1950 (מנות מיוחדות)

סוכר לבן. פירות מיובאים. סבון כביסה. חלב משומר קפה/תה למבוגרים.

בנוסף היו  מצרכים במחירים קבועים, מהם 16 מחירים זולים: לחם אחיד 65 פרוטות, לחם לבן 85 פרוטות, חלה לשבת 80 פרוטות, מרגרינה 32 פר', חלב 112פרוטות.

כרטיסי המצרכים בתצוגה כוללים אפילו "כרטיס ל-1 מנת מים" מחברת אספקת המים של עיריית ירושלים (כנראה עוד מימי המצור במלחמת העצמאות).

כרטיס למנת קרח בתוספת אזהרה: עם רכישת מקרר חשמלי עליך להחזירו (את הכרטיס) לסניף משרד המבקר על המזונות מטעם משרד המסחר והתעשייה.

   כרטיס לחמאה אוסטרלית.

   פנקס מזון מיוחד לחייל בשירות.

   כרטיס מזון לפועל בפרדס.

  כרטיס מזון לתייר מזדמן. וגם: כרטיס מזון (גבינה, ירקות וכו') לשבוע לנופש בחמי טבריה המתגורר בבית פרטי. טבריה היתה פסגת הנופש באותם ימים. 

  יצאה גם חוברת קיצוב להלבשה והנעלה וסחורות אחרות: חלב 119 פרוטות.

  תווי קנייה לפועל: נעל עבודה (בצנע נתנו רק נעל אחת?) 40 נקודות. תו קנייה לפועל(ת)  מכנסיים ארוכים: 13 נקודות. תו קנייה לפועל(ת) חולצת עבודה: 7  נקודות.

 נוסף לצנע עודדו בממשלה ייצור מוצרים מתורת הארץ (הכוונה כמובן ל"תוצרת הארץ") כדי לחסוך הוצאות על יבוא. המוצרים נמכרו במחירים עממיים והיו חתומים בדרך כלל בחותם "לכל". מקרר תעשיית מקררים לויט 15.300 לא"י. נייר טואלט משקל נטו 150 ג' בממוצע, 45 פרוטה.

[אהוד: על בחורה שהיא לא-כל-כך נהגו אז לומר ש"יש לה פרצוף צנע וגוף לכול!"]

הודעות ממשלתיות רבות לחמו ב"שוק השחור", במיטב הסגנון של אותם ימים: תן ידך לחיזוק כלכלי – אל [?] המורמת עליך! אל תקנה בשוק השחור! ציור של כף יד מוכתמת בשחור אוחזת בנחש: חסל את השוק השחור – ולא יחסל הוא אותך!

ובנוסח כמעט תנ"כי: התרחק מעוולה! אל תהיה לשנינה! היזהר מהיגרר "בזרם העכור"! תן ידך לחיזוק כלכלת-המדינה!

גם מודעות בחירות התגייסו למלחמה: נגד משטר השוק השחור הצביעו ח'!

 היו ימים... הם לא ישובו עוד!

* * *

ספר חדש להדסה מור

"יום הדין של ג'ני מרקוס"

תלאותיה של אישה נוצרייה הולנדית

שבאה לירושלים לבנות מלון למשיח

הנוצרי במאה התשע עשרה, לכשיירד עלי

אדמות אחרי יום הדין; מלחמותיה בבלקן;

גורלו המר של הבניין וסופה העצוב.

ספר ביוגרפי, היסטורי, פוליטי,

עם הרפתקת אהבה  פיזית  עם אישה

ואהבה עזה  לגבר שלא התממשה.

ספר סוחף, מרתק  ומרגש.

למכירה בהנחה לקוראי "חדשות בן עזר"

במחיר שקל במקום 88 שקל בחנויות,

כולל משלוח והקדשה אישית.

לפנות ל -hadassa060@gmail.com

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שני

משבר נישואים

פתח תקווה, דצמבר 1999

טבעת או שרשרת?

נעמדתי בשורת החנויות ולרגע קט התלבטתי באיזו דלת להיכנס. בצמוד לדלת הסגורה של חנות התכשיטים הייתה חנות פתוחה של כלי בית, ובה יכולתי לקנות גביע יין מוכסף לקידוש שבת, פמוטים לנרות על מגש מעוצב, סט צלחות פורצלן מקושט בפסים זהובים, מארז סכו"ם מוכסף. אלה עדיפים בעיניה של הגברת הראשונה שלי  על כל תכשיט. אבל חששתי לשנות תכניות ברגע האחרון, שמא יביא השינוי מזל רע.

נכנסתי לחנות התכשיטים ונדתי בראשי כלפי הזבן. הוא לבש ארשת מסבירת פנים וקידם אותי ב"בוקר טוב, אדוני, במה אוכל לעזור לך?"

"היום אשתי חוגגת יום הולדת עגול וחשבתי להפתיע אותה בתכשיט יפה. אבל בינינו, האמת היא שלא חסר לה כלום. יש לה מכל טוב ארצנו." חייכתי.

"אין מצב שלאישה יש הכול," הטיף לי הזבן, "לנשים תמיד חסר משהו."

"אתה כנראה צודק," עניתי והנדתי בראשי.

הוא הביט בי בחדוות ניצחון, כאילו על הבוקר לכד דג שמן במכמורת.

"טבעת על האצבע או שרשרת עם עדי על הצוואר או זוג עגילים על האוזניים הם מתנה שכל אישה תשמח לקבל. אני יכול להבטיח לך," הוסיף, "שבעקבות מתנה כזאת צפויים לך כמה לילות מענגים. תסמוך על המילה שלי." הוא נע בזריזות אל קצהו השמאלי של הדלפק, הוציא מגש עמוס זוגות עגילים, ובקידת ראש תאטרלית הניחו לפניי.

הייתי משוכנע שימליץ לי על זוג העגילים היקר ביותר או הגדול והמרשים ביותר, אבל הוא זז הצידה ופינה לי את הזירה. לכל זוג עגילים הוצמד חוט דקיק עם תווית המחיר. מובן שהמחיר הוא שיקול חשוב ביותר, אבל אני מכיר את טעמה של מיקה בבגדים, בנעליים ובכלי מטבח, גם בחברים, במאכלים, בספרים, במקומות בילוי. אבל לא את טעמה בעגילים.

יצאתי מהבית בלי הכנה. הרצון לפצות את הגברת הראשונה על שנים רעות הסיט את דעתי מהעיקר. רק לא לקנות תכשיט שישכון בתחתית קופסת התכשיטים שלה. בכל מקרה עליי להתנות את הקנייה בפתק החלפה ולקוות שאראה את העגילים ענודים על אוזניה של מיקה.

אבל עוד לפני שבחרתי בזוג העגילים המיוחד הגיע לאוזניי צליל מדלת הכניסה. אישה מבוגרת קרטעה פנימה, נשענת על מקל הליכה מעוצב ומנצנץ.

מקל הליכה מעוצב

היא הייתה רחבת גרם ורבועת גוף, בגדיה מהוהים, שערה מדובלל חום דהוי ואפור שיבה. פניה מחורצים, זוויות שפתיה רוטטות, רגלה השמאלית נשרכת אחר הימנית. עלובת חיים. נראתה לי נתמכת סעד או קבצנית. לו פגשתיה מדדה ברחוב לא הייתי מקדיש לה שנייה מזמני. אבל אולי הייתי תוהה מאין לה מקל ההליכה המרשים.

המוכר הבליט את סנטרו וחשק את שפתיו. בארשת פנים מעוותת ובקול תקיף התריס: "מה את רוצה?"

הזקנה התעלמה משאלתו. היא השעינה את מקל ההליכה על דופן הדלפק, הכניסה את ידה לכיס בשמלתה והשתהתה. אחר כך בתנועת יד מהירה הוציאה מטפחת מקופלת ומהודקת.

שלא כחזותה המוזנחת, תנועותיה היו תאטרליות ומרתקות. נשביתי בקסמה כמי שמתבונן בסצנה דרמטית מבוימת היטב. שקט עוצר נשימה השתרר בחנות. בתנועות אטיות של אצבעות ידה המגוידת הסיטה את קצות המטפחת לצדדים, וכמו במופע קוסמות חשפה זוג עגילים.

השתררה דממה. אני אינני מבדיל בין זכוכית מעוצבת לבין יהלום מלוטש, ובודאי לא בין שרשרת נחושת לבין שרשרת זהב, ואין ביכולתי לדעת מהו ערכו האמיתי של תכשיט.

לפני שנים אחדות השתתפתי בטיול מאורגן לטורקיה. בשוק המקורה של איסטנבול פשטנו כלהק ארבה על חנויות התכשיטים בקריאות התפעמות ובעיניים מצועפות מהתרגשות. לאחר שעמדנו על המקח בנוסח הבזאר האוריינטלי קנינו תכשיטים במחירים מצחיקים, אבל כאשר חזרנו הביתה והראינו את המציאות שלנו למביני דבר, התברר שהתכשיטים היו מצופים אבקת זהב והיהלומים היו מסוג גרוע.

באוצר מילים דל, בשפה משובשת, במילים שבורות במבטא רוסי פנתה האישה אל הזבן. "אני רוצה למכור. אתה לקנות?"

בשתי אצבעותיו לקח הזבן את העגילים מכף ידה, ובתנועה מאומנת ומקצועית קירבם אל עיניו ובחן אותם כארכאולוג האוחז מטבע עתיק יומין ומבקש לקבוע את זמנו. אחר הניח אותם על המאזניים שלצד הקופה הרושמת, קרא את משקלם בקול, ושוב קירבם אל עיניו. הפעם לרגע קצר. הוא השליכם על הדלפק בתנועה מזלזלת, ובשפה מתומצתת נקב בסכום: "חמישים שקלים."

הרגשתי טיק בלב. במגש העגילים המונח לפניי צוינו מחירי העגילים מאלף שקל ומעלה. הידקתי את שפתיי לבל ישמיעו מילת התרסה והצמדתי את ידיי אל מותניי לבל יעשו תנועה של מחאה. סוחר ממולח, חשבתי לעצמי, וזו עמדת הפתיחה שלו.

"צריך יותר," בקע קול חלשלוש מבין שפתיה, "ככה לא למכור."

שוב אחז הזבן בעגילים וקירבם לעיניו, ושוב בתנועה מזלזלת השליכם על הדלפק. "תגידי תודה על חמישים שקלים," אמר, "הם לא שווים אפילו עשרים."

"מה עשרים? למה חמישים? צריך יותר." הגיבה בדיבורה האטי, "לא לקנות תרופה לבעל חולה. לא מוכרת."

לפתע צפה לנגד עיניי דמותה של מרישה קישטה. כן. זו היא. היא עמדה לצדי באחת משעותיי החשוכות, ועכשיו עליי להתייצב לימינה. אבל לא מתקבל על הדעת שזוהי מרישה, אמר הקול השפוי בתוכי. כבר בזלוטי סטוק היא הייתה זקנה, ואילו חיה היום, הייתה בת מאה. אבל קול אחר, מפייס ומשכין שלום ענה כנגדו: היית בן שתיים-עשרה, ובגיל הזה כל מבוגר מעל שלושים נראה בעיניך זקן. ככה היום רואים אותי הילדים שלי, ואני עוד לא בן חמישים וחמש. למה אני מתמהה ומושך זמן? התלבטתי והתקשיתי להחליט. לא חשוב אם זו מרישה או זקנה אחרת, הרהרתי. הגיע זמני לפרוע את החשבון. הקולות הוסיפו להתנצח בתוכי.

ואז נכונה לי הפתעה. "הו, הו, הו," הצטלצל באוזניי קולו של הזבן, "אני מכיר את השטיקים והקומבינות של העולים החדשים מרוסיה. ואת בדיוק כמו כולם. גנבת, רמאית ושקרנית. הו, הו, מיידעלע, אתי זה לא ילך לך!" אמר לה נחרצות. "אתם הבאתם סחורות פגומות, מזויפות וחסרות ערך, ואתם חושבים שאנחנו כאן פראיירים. כאן זה לא מזרח אירופה שם הייתם מסדרים את הגויים.  אתי זה לא ילך לך," גיחך ולגלג וצחקק, בטוח בדבריו בעצמו ובקביעתו. "העגילים שלך לא שווים אפילו עשרים שקלים. תגידי תודה שאני נותן לך חמישים. ושתדעי לך שזה מהלב הרחום שלי." הוא טפח על לוח לבו וקירב את פניו אל פני האישה העלובה. "בחנות אחרת היו זורקים אותך מכל המדרגות ולכל הרוחות או מזמינים משטרה וכבר היית יושבת בקלבוש, אבל לבי רחום וחנון ואינני נוהג כך."

מילותיו הדביקו את רגליי לרצפה.

האישה לא ממש הבינה את דבריו. "טעות גדולה שאתה אומר עליי," אמרה לו. "אני הולכת סרגל, לא ימין ולא שמאל. לא יודעת קונצים. העגילים אוהבת מאוד ולא רוצה למכור. אבל צריך תרופה לבעל חולה קשה כל היום במיטה. סוכנות וממשלה הבטיחו, אבל לא נותנים."

"מיידעלע, חפשי את הפראייר התורן במקומות אחרים."

בקושי רב החנקתי את קולות ההתרגשות שהמו בתוכי.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מרדכי בן חורין: חוק ההסדרה: "אינו חוקי". החוק הפלסטיני שהמוכר קרקע ליהודי, דינו: מוות, הוא כן חוקי! החוק הנאצי שכל יהודי דינו: השמדה, היה כן חוקי!

'העולם', המתעלם מאז 1915 ועד היום, 2017, מרצח עמים, מתנכל למימוש הזכות בת אלפי שנים, של שארית (!) העם היהודי לחזור לארצו ולחיות בשלום במדינתו היחידה והקטנטנה בינות למאות מיליוני בני השבטים הערביים ועשרות "מדינות ערביות" הרוויות בטרור ובמדון.

'העולם' עוד ייחרב על כך.

זה לא חזון בלהות, זו התפתחות טבעית של שקר, רשע וצביעות.

* גיליון 1217. כרגיל, עיתון מאוד מעניין, ויוסי גמזו כישרון נדיר! ואף שאיני מסכימה עם כולם, יש רק כותב אחד שאני מדלגת עליו. יישר כוח אהוד.

איילה זמרוני

(מוותיקי התקשורת)

* אהוד: יש כותבים, בעיקר אקדמאים, חוקרים, מגלי ארצות ונראטיבים, סנובים בנשמתם – אשר למטה מכבודם לפרסם מדבריהם במכתב העיתי. אנחנו מסתדרים לא רע בלעדיהם, וההפסד הוא כולו שלהם – הפסד קהל של קרוב ל-2300 קוראי עברית משכילים ומגיבים, וגם אתר קבוע שמחזיק עבורנו יוסי גלרון-גולדשלגר ב"אוהיו סטייט יוניברסיטי", ובו מצויים בהישג יד כל הגיליונות שלנו החל מחודש פברואר 2005 http://benezer.notlong.com ונכנסים אליו יום-יום קוראי עברית מעשרות מדינות.

ספק אם יש קוראים כשלנו בקהל הסטודנטים של האקדמאים הנ"ל, שלא לדבר על עמיתיהם שבקושי קוראים אותם, בעיקר כדי למצוא אצלם שגיאות. 

* הופיע גיליון חדש של ירחון אגודת הסופרים "מאזניים" בעריכתו של העורך האורח חיים פסח. יש בגיליון דברים מעניינים רבים, כמו הפואמה התל-אביבית המקסימה של אהרון אלמוג "אין קולנוע שדרות".

הבעייה היא האותיות, לא של השירה – של הפרוזה. מאז מופיע "מאזניים" במתכונת המוזרה החדשה, הפרוזה ניתנת בו באותיות זערוריות שבקושי אפשר לקרוא אותן, מה עוד שהדפים גדושים, דחוסים וצפופים, והעין הולכת בהם לאיבוד. זה לא מקצועי. זה כמעט בלתי קריא.

* למה אף סופר עברי לא הואשם עד כה בקבלת שוחד? דווקא היה עוזר לנו לא מעט אם היינו מקבלים.

* בעוד שנה תימלאנה 140 שנה למושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, פתח-תקווה. אני זכיתי לגדול על ברכי סבי יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון, חופר הבאר הראשונה וגם השומר הראשון של המושבה, וגם לכתוב על אודותיה – בבידיון ובביוגראפיות, אבל זה לא משהו מיוחד, בטח יש עוד מאה סופרים כמוני.

אהוד בן עזר

* במרשתת הופיע שיר חדש, לא מוכר כביכול, של אסתר ראב, תחת הכותרת "חסד חדש". גילתה אותו הסופרת כנרת מעיין מכפר סבא, אך לא ידעה לומר מאין בא לשם.

חסד חדש

רעפו עליי שמיים

הרבה שמיים...

ללא ענן.

עצים

עדוֹת שלמות

כל ידידַיי

ברושים מהורהרים

אלונים זקנים

בשלכת.

שמיים טהורים

שטופי גשם

תמימים –

כעיני תינוקות.

ואני איילה שלוחה

על פני תבל חדשה

גפיים קלות

ככנפיים צעירות

אין משקל לגוף

אני שטה על פני תבל

צפה ללא כובד

חונה על פסגות הרים

במרומי הברושים

שלוחה, דוהרת.

בבירור שערכנו ראובן שהם ואני התגלה, וזאת הפעם בזכות המנקדת החרוצה מרים אהרוני, כי מדובר בשיר משנת 1975 בשם "אחר הגשם", מן העיזבון, המופיע בכרך "אסתר ראב / כל השירים" בעמוד 399, אך בכמה הבדלים. השיר במרשתת הועתק לא נכון מבחינת סימני הפיסוק, ונשמט חלקו האחרון:

עוֹד רֶגָע,

יִפְתַּח הַמַּלְאָךְ

זְרוֹעוֹתָיו

לִקְרָאתִי – – –

1975

* הי אודי, על פי זיכרוני, עודד רייקין היה שר את "יא טרומפטה".

בנדלה

אודי: בזיכרוני התקבע השיר דווקא עם יצחק קרקעי ז"ל, מחברי הגרעין שלנו מכפר סבא, שיכון קפלן, שהיה מכונה בפינו שׁוֹנְדָא, ושם משפחתו המקורי קרקשון, ועליו חשבתי הרבה כאשר ביקרנו בשעתו בעיר המוקפת חומה קרקשון יחד עם עוזי ואביבה שטרן.

אגב, האיש הנחמד עזריאל רייקין, אבא של עודד, היה יחד עם אימא שלי, דורה-דבורה ליפסקי, בשבט הצופים בפתח-תקווה, ויש אפילו תמונה שלהם עם כל השכבה.

* לחובבי שוק הפשפשים בתל אביב! השוק, שהיה מתקיים בימי שלישי ושישי לפני הצהריים בכיכר דיזינגוף, העתיק את מקומו עקב העבודות בכיכר. כיום הוא מתנהל באותם ימים ושעות ברחבה הפנימית החדשה בין רחובות הארבעה וחשמונאים, ממש ליד הסינימטק, היכן שהיה פעם מגרש חנייה, שעכשיו היא באותו מקום למטה, במעמקים.

השוק מרהיב ביופיו, מרווח, עשיר ומלא מציאות. חלקו המערבי מוקדש לחפצים וחלקו המזרחי לבגדים. מומלץ לבקר בו. ואם רעבים, הסביבה מלאה מסעדות.

תל-אביב מדהימה כל פעם מחדש.

* אביבה קם: לסעודת ט"ו בשבט (ברשימתה של תקווה וינשטוק בגיליון הקודם) – אכלתי אצל גיסתי צלי עוף עם ליקר רימונים שאחי רקח... טעם יוצא מן הכלל!

* הסנאט של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר החליט להעניק לסופר הנידח פרס בסך חצי מיליון בישליקים על תרומתו לספרות העברית הפורנוגראפית המרתקת היצרית הלא חשובה והלא משעממת. זהו הפרס הספרותי הראשון שקיבל אי-פעם בחייו הסופר בן השמונים, שהוא גם חבר ותיק באגודת "עזיזה" לגידול עיזי-בית לבנות ומשמש בה תיש לשם כבוד, ומתפרנס ברווחה מקצבת הזיקנה של המוסד לביטוח לאומי ומהתשלום השנתי לסופרים עבריים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות.

* כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו!

מעז אני להעלות בפניך את האפשרות, כי תשקול להציע באוזני הנשיא דונלד טרמפ, שארה"ב תחדל מלממן את חלקה בפעילותו של הארגון אונר"א, ותחת זאת היא תייחד כספים אלה כמענקים נדיבים ל"פליטים" פלסטיניים, אשר יסכימו להתנתק ממחנות הפליטים ולבסס את חייהם כאזרחים חופשיים ושווי זכויות.

יהיה בכך, לעניות דעתי, צעד חשוב בדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

באיחולי הצלחה מירבית בפגישתך הצפויה עם נשיא ארה"ב,

ובכל הכבוד,

יואל נץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2291 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל