פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1219

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בשבט תשע"ז, 13 בפברואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: 1. סִפּוּר אֶקוֹלוֹגִי קָטָן שֶצָּבַט, אֶת לֵב הַקְּשוּרִים בּוֹ, לְיוֹם ט"וּ בִּשְבָט. 2. תְּשוּקָה לְצֵל הָאִילָנוֹת.// משה גרנות: בלי נכבה ובלי כיבוש, על ספרו של איימן סיכסק "תשרין". // משה כהן: שנאת ישראל מעבירה אותם על דעתם. // יהודה דרורי: 1. כשנתניהו יפגוש את טראמפ... 2. להדביר את השחורים. // מור כרמי: שני שירים. // עמוס אריכא: מדיימון ראניון ועד סיפורי אריה הירש.  // יוסף כהן אלרן: הו, רומניה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ל"ג. טוראי פשוט נגד סגן אלוף מהולל. // נעמן כהן: חגי אלעד בין "משת"פ" ל"עובדות בעידן פוסט אמת". // מתי דוד: מי הם בעלי ההון ששולטים בתקשורת? // אורי הייטנר: 1. לקראת פגישת נתניהו טראמפ. 2. צרור הערות 12.2.17. // דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם. החלק הראשון של ראיון אהוד בן עזר עימו נדפס ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1966, והראיון המלא מובא כאן מתוך הספר [שאזל] "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, עם עובד 1986. // תקוה וינשטוק: "אחותו של הנגר" מאת מירה מגן, הוצאת זמורה ביתן 2015. // אלי מייזליש: חוק ההסדרה ע"פ העיתון "הארץ". // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק י"א. בקבוצה הקבלנית של מטאטאי-הרחובות. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּר אֶקוֹלוֹגִי קָטָן שֶצָּבַט

אֶת לֵב הַקְּשוּרִים בּוֹ, לְיוֹם ט"וּ בִּשְבָט

בְּט"וּ בִּשְבָט אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל תָּמִיד תּוֹקֵף פֹּה

טְרֶנְד שֶל פֵּרוֹת מְיֻבָּשִים שֶאֶת הַלֵּב כּוֹבֵש,

אָז בּוֹאוּ וּבְחַג הָאִילָנוֹת נִטְעַם בְּכֵּף פֹּה

נוֹסָף לִפְרִי יָבֵש סִפּוּר לְגַמְרֵי לֹא יָבֵש.

סִפּוּר עַל אִילָנוֹת זְקֵנִים אֲשֶר חָמְקוּ מִפֶּגַע

שֶל מַלְתְּעוֹת הַדַּחְפּוֹרִים, כִּי כְּשֶהֻפַּל הַפּוּר

הֵם אוֹטוֹטוֹ כִּמְעַט הָלְכוּ כָּאן פַיְפְן – אַךְ בָּרֶגַע

הָאַחֲרוֹן נִצְּלוּ, וְכָךְ מַתְחִיל אוֹתוֹ סִפּוּר:

בִּזְמַן שֶשּוּם תִּזְמֹרֶת פִילְהַרְמוֹנִית לֹא הִרְעִימָה

כָּאן שוּם קוֹנְצֶרְט מִלְּבַד יְלֵל תַּנִּים בְּקוֹל רָצוּץ  

וְשוּם הֵיכַל-תַּרְבּוּת כָּאן לֹא עָמַד וְלֹא "הַבִּימָה"

וְשוּם מוּזֵיאוֹן רוּבִּינְשְטֵיְן עוֹד לֹא חָלַם לָצוּץ, –

בִּזְמַן שֶשּוּם רוֹעֶה עַרְבִי עִם שוּם כִּבְשָׂה וְשוּם עֵז

עוֹד לֹא רָעָה כָּאן אֶת צֹאנוֹ וּבַּחוֹלוֹת טָבַע

עָמְדָה כָּאן חֲבוּרַת עֲצֵי שִקְמָה (בְּלַעַ"ז "גּ'וּמֶז")

עַל הַגִּבְעָה שֶנִּקְרְאָה "גִבְעַת הָאַהֲבָה".

גִּבְעַת הָאַהֲבָה שֶל תֵּל-אָבִיב שֶרַק נוֹלְדָה אָז,  

שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)

מִקְלָט לֵילִי רוֹמַנְטִי לְכָל זוּג צָמֵא לְמַעַשׂ

שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם.

שָם שָר כָּל דּוֹן ז'וּאָן לְכָל קְרָסָבִיצָה נִרְגֶּשֶת    

אֶת "סֶרְצֶה", "הַכְנִיסִינִי" וּפְסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים

וְאַהֲבוֹת פָּרְחוּ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶם

וְאֻכְלוּסְיָה גָדְלָה מִמִּסְפָּרִים לְמִסְפָּרִים...

אֲבָל בְּיוֹם בָּהִיר, כְּשֶרֹאש-הָעִיר הָיָה נָמִיר

נָפְלָה עַל הַשִּקְמִים הַהֵם, מִגֶּזַע עַד אָמִיר,

צָרָה, כִּי הָעִירְיָה, לְשֵם גִּנּוּן "גַּן יַעֲקֹב"

עָמְדָה לִכְרֹת אוֹתָם (כְּמוֹ שֶכָּתוּב שָם כִּי "יִקֹּב

הַדִּין" אֶת הָעֵצִים הַהֵם) וְהָעִירְיָה לֹא חָסָה

עַל כָּךְ שֶהֵם זְקֵנִים יוֹתֵר מִתֵּל-אָבִיב עַצְמָהּ

וְכָל מְהַנְדְּסֵי-הָעִיר שָלְחוּ לְשָם בְּכַּאסַאח

גַּם סְקְרַיְפֶּרִים וְגַם בּוּלְדּוֹזֶרִים רַבֵּי-עָצְמָה

וְזַעֲקוֹת הַ"לּוֹבִּי הַיָּרֹק", כִּמְיֻתָּמוֹת

נָפְלוּ אַחַת-אַחַת שָם עַל אָזְנַיִם אֲטוּמוֹת

כְּשֵם שֶשּוּם שִמּוּר אֲתָר הִיסְטוֹרִי לֹא הִצְלִיחַ

לִמְנֹע אֶת חֻרְבַּן בִּנְיַן "גִּימְנַסְיָה הֶרְצֶלִיָּה",

כִּי עִיר שֶלּא שוֹמֶרֶת בִּדְבֵקוּת כִּמְעַט דָּתִית

אֶת זֵכֶר עֲבָרָהּ – מָה כְּבָר צוֹפֵן לָהּ הֶעָתִיד?

וְאָז, לֹא יְאֻמַּן, אַךְ בָּעִתּוֹן שֶשְּמוֹ "דָבָר"

פִּרְסֵם בְּשִיר פַּיְטָן צָעִיר קְרִיאַת-חֵרוּם נִרְגֶּשֶת

אֶל רֹאש-הָעִיר, שֶבּוֹ הִפְצִיר לִשְמֹר מִכָּל מִשְמָר

אֶת הַגּ'וּמֶזִים הַזְּקֵנִים וְלֹא לָתֵת לָגֶשֶת

אֶל שָרְשֵיהֶם לְשוּם דַּחְפּוֹר אֶלָּא לִבְנוֹת שָם גַּן

שֶיַּקִּיפֵם וְיַעַטְפֵם בְּאֹרַח מְהֻגָּן

כִּי כָּאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, בִּפְרָט אִילָן עַתִּיק

שֶחָל עָלָיו הַנֹּהַג "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי וָתִיק".

וְתִתְפַּלְּאוּ, אַךְ רֹאש-הָעִיר קָרָא שָם אֶת הַשִּיר

וְהִתְקַשֵּר בְּגֶ'סְטַת-פֶּתַע שֶל חִיּוּג יָשִיר

אֶל בֵּית אָבִיו שֶל הַפַּיְטַנְצִ'יק וְאָמַר בְּרוּרוֹת

כִּי הוּא שֻכְנַע וְלֹא יִתֵּן אֶת הַשִּקְמִים לִכְרֹת...

אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב סְטוּצִים הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

וְשֶגִּבְעַת הָאַהֲבָה הַיּוֹם הִיא כְּבָר passé,

אוֹמְרִים הַרְבֵּה שְטֻיּוֹת אֲבָל בְּט"וּ בִּשְבָט, לְפֶתַע,

כְּשֶזּוּג שֶל אוֹהֲבִים בְּצֵל אוֹתָם שִקְמִים חוֹסֶה

אָז כָּל מִי שֶהֶחְלִיף פֹּה אִילָנוֹת וְסֶנְטִימֶנְטִים

בְּג'וּנְגֶּל-הַבֵּטוֹן יוֹצֵא קֵרֵחַ כְּמוֹ שְמָמָה

כִּי כָּל הַצִּינִיקָנִים מִתְגַּלִּים כְּאִימְפּוֹטֶנְטִים

אִם לֹא שֶל הָאַגָּן

אָז שֶל הַלֵּב

וְהַנְּשָמָה...

תְּשוּקָה לְצֵל הָאִילָנוֹת

("דבר" – 6.4.1962)

"עם השלמת תוכניותיהם של האדריכלים התל-אביביים לפיתוחו של המִגרש העירוני שבין היכל-התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין ובית-"הבימה" – עתיד להקיץ הקץ על קיומן של שלוש השיקמים העבותות, שעמדו על מרחב החולות של העיר זה מאות-בשנים והקשורות בזיכרונם של ראשוניה ובוניה." (בעיתונים)

הָרוּחַ פָּג.

וְהָרְעָשִׁים צוֹנְחִים כְּשֹׁבֶל

ותֵל-אָבִיב שֶׁלִי גוֹהֶרֶת עַל עַרְשָׂהּ

וְאִישׁ הוֹלֵךְ אַחַר מַקְלוֹ,

הָלוֹךְ-וָשׁוֹב, אֶל –

יְמֵי תְּמוֹלָיו

עַל מִרְצָפוֹת

שְׂדֵרוֹת-תַּרְסַ"ט.

הָרְחוֹב שׁוֹקֵט

וּפָנַסָיו בְּשֵׁלִים הָעֶרֶב

(כַּאַגָסִים – בְּבֻסְתָּנֵי הַחֲשֵּׁכָה).

אֲבָל הָאִיש שֶלִי סוֹבֵב,

סוֹבֵב בְּלִי הֶרֶף,

וְהָעֲצֶבֶת בּוֹ מַקְצֶפֶת כְּשֵׁכָר.

וְהוּא אוֹמֵר לִי: חוּלִיגָן צָעִיר,

הַבִּיטָה –

שָׁלֹש שִׁקְמִים,

וכָל-כֻּלָן: אֶתְגַר שָׁלֵו

שֶל אֲנַרְכִיזְם טוֹב

בְּלֵב הָאוֹטוֹרִיטָה

הַהַנְדָסִית

שֶׁל אֲגֻדַת חַסְרֵי-הַלֵב...

שָׁלֹש שִׁקְמִים, בַּנְדִיט.

לא-כְלוּם יוֹתֵר!

וּבְכָל-זֹאת –

כַּמָה חֵמוֹת הֵן מַרְתִיחוֹת

בְּהַזְכִּירָן

אֶת עֲבָרָה הַפְּרוֹלֶטָרִי

(מִי יִמְחֹל זֹאת?)

שֶל הַקוּזִינָה הַמְיֻחֶסֶת,

שֶל עִירָן...

הֶלֶנָה רוּבִּינְשְׁטֵין

תָּקְעָה לָהֶן מוּזֵיאוּם

וּפְרֶדְרִיק מָן –

אֶת הַתַּרְבּוּת עִם הַהֵיכָל.

אַךְ אִם מוּזֵיאוּם לא הֵזִיז אוֹתָן

אָז זֶהוּ

סִמָן בָּרוּר כִּי שׁוּם בּוּלְדוֹזֶר

לא יוּכַל...

לא, אַל תֹּאמַר לִי כִּי זָקַנְתִּי

וְנִמְאַסְתִּי!

אַ-נוּ תִּרְאֶה: שְׁחוֹחוֹת כָּמוֹנִי הֵן,

אֲבָל –

הֵן כְּמוֹ גוּמָה טִבְעִית

בְּלֵב נִתּוּחַ פְּלַסְטִי

שֶׁל קִשׁוּטֵי בֶּטוֹן וָמֶלֶט וְאַסְפַלְט.

כִּי עֲגוּמוֹת הֵן כְּאַחְרוֹן הַמוֹהִיקָנִים

וְזִכְרוֹנוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כֹּה יָפֶה

שֶזֶה מַזְכִּיר כָּל-כָּךְ

צַמוּת...

וְסַרָפָנִים...

שֶמֻכְרָחִים מַמָשׁ לָרוּץ אֶל הָרוֹפֵא...

וּכְשֶׁשׁוֹאֵל אוֹתִּי הַדוֹקְטוֹר

(וּמַחְלִיק לוֹ

עַל הַקָרַחַת הַפּוֹרַחַת לא-מִתְּמוֹל)

– כֵּן, מַה כּוֹאֵב לַאֲדוֹנִי?

וּמַה מֵצִיק לוֹ?

אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: תֵּל-אָבִיב

(נוּ, כָּאן – מִשְּׂמֹאל...)

כִּי לְעוֹלָם – אַתָּה מַבִין? –

אֵינִי מַצְלִיחַ

לַחְלֹף בָּרְחוֹב מִבְּלִי לָחוּש

– גַם פֹּה, גַם שָׁם –

מִין הִתְכַּוְצוּת שְׁרִירֵי

גִּימְנַסְיָה "הֶרְצֶלִיָה"

עִם הַתְקָפוֹת קָשׁוֹת

שֶׁל זֵכֶר בֵּית-הָעָם...

וְזֶה מַזְכִּיר לִי שְׁנוֹת-שָׁאטַארָה

וּשְׁנוֹת-יֶזַע

וְזֶה מַזְכִּיר אֶת שַׁחֲרַנוּ הַנָלוֹש.

אַי אַי ג'וּמָזִים מְגֻיְּדֵי פֹּארוֹת וָגֶזַע!

אַי, צִיוֹנוּת מְסֻקָסָה

כָּפוּל שָׁלֹש!

טְרִיוּמְוִירָט יָרֹק

בְּעִיר צְחֹרָה, מוּמֶרֶת.

מִסְדָר פַּטְרִיצִי

שֶׁל רָאשִׁים שֶׁלא סְרָקוּם.

יֵש אֵיזֶה הוֹד פַּטְרִיאַרְכָאלִי

בְּצַמֶרֶת

הַמַזְכִּירָה לְךָ:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם!..

יֵשׁ אֵיזֶה סוֹד נִצָּת

כְּרֶמֶץ מִתְלַבֶּה עִם

זִכְרֵי-עָבָר שֶׁאֵין גּוֹלֵל עָלָיו לִסְתֹּם,

רַק הֵן, יַלְדִי, וְלֹא בָּתֶּיהָ הַפְּלֶבֶּאִים

עוֹדָן זוֹכְרוֹת אוֹתָהּ בָּעֹנִי וּבַתֹּם.

עוֹדָן זוֹכְרוֹת אוֹתָהּ

מַמָשׁ כְּפִי שֶׁסִפַּרְתִּי,

וּמַכִּירוֹת אֶת חָכְמוֹתֶיהָ עַל בֻּרְיָן.

הִנֵה עַל כֵּן הִיא מַזְמִינָה

לְקוֹקְטֵיל-פַּרְטִי

אֶת הַבֶּטוֹן (וְהַצִינִיזְם) הַמְּשֻׁרְיָן...

הִנֵה עַל כֵּן הִיא מַגְבִּיהָה וּמִתְיַמֶרֶת

אֲבָל עֵדִים קִמְטֵי גִזְעָן הַמַחְרִישִים

כִּי יֵשׁ גְבֹהִים הַמַּגִּיעִים אֶל הַצַמֶרֶת

עַל חֶשְׁבּוֹנָן שֶׁל הַזִקּוֹת לַשֳּׁרָשִׁים...

כֵּן, יֵשׁ גְבֹהִים...

אֲבָל מָתַי, סוֹפְסוֹף, יִסְטֹר יָהּ

עַל דַּל-לֶחְיַן שֶׁל הַ"קִדְמָה" וְגַסוּתָהּ

בָּעִיר הַזאֹת

שֶׁבָּהּ הוֹרְסִים, יַלְדִי, הִיסְטוֹרְיָה

כִּמְעַט לִפְנֵי

שֶׁמַסְפִּיקִים לַעֲשׂוֹתָהּ?!

לוּא נִשְׁמְרֵן, עַל כֵּן,

מִמְחִי תִּכְנוּן פָּרוּעַ

וּמִמִּרְצֵנוּ הַשָּׁלוּחַ לְיַעֵל.

מִכָּל הַשְׁאָר (כּוֹלֵל הַסַחַף וְהָרוּחַ)

כְּבָר תִּשְׁמָרְנָה בְּעַצְמָן, תּוֹדָה לָאֵל!

* * *

משה גרנות

בלי נכבה ובלי כיבוש

על ספרו של איימן סיכסק "תשרין"

אחוזת בית 2016, 224 עמ'

הספר "תשרין" מתאר קורותיה של משפחה ערבית שמקורה ביפו, אבל שלוחותיה מתפרשות לעילבון, לחיפה ולעזה.

"ההווה" של העלילה מתרחש בתקופה של חודשיים ושבוע  (20.10.2009-28.11.2009), אבל המניע לכל המתרחש בתקופה קצרה זאת הוא אירוע טראומטי מלפני ארבעים שנה – נובמבר 1969 (חודש תשרין), כאשר נידאל, לאומן ערבי מעזה, רוצח את אשתו נדיה וזורק את גופתה לתוך באר ישנה שבה היו שופכים את הנוזלים המלוחים והחומציים של מפעל שימורים.

אבל אני מקדים את המאוחר: הגיבור הראשי של הרומאן הוא וואחיד עטאף, מרצה לכימיה באוניברסיטת חיפה, הנשוי לרנין, עובדת סוציאלית. הם מעורים מאוד בחברה הישראלית: רנין מעניקה לוואחיד מתנת יום הולדת את ספר שיריו של אברהם סוצקובר, והם מביעים הזדהות עם משורר שלשונו גוועת. הודא, הגיסה שלהם, רושמת את תאומיה במתנ"ס יהודי-ערבי, והם רוצים להירשם לגדנ"ע... רנין לימדה ברווקותה ערבית מדוברת ליהודים וגם ערבים ששכחו את שפתם. וואחיד ורנין גרים בבית מידות (קיבלו מגרש בחיפה מהוריה של רנין הגרים בעילבון).

לאורך כל הספר מבקש וואחיד (פירוש השם – יחיד ומיוחד) להתוודע אל תעלומת מותה של נדיה, האחות הגדולה של אימו נוואל, שנרצחה על ידי בעלה לפני ארבעים שנה. הכול יודעים חלקי דברים על האירוע הטראומטי הזה, ורק לו, משום מה, הם נמנעים מלספר. התירוץ המשתמע מהשיחות של שאר הגיבורים בינם ובין עצמם – הוא שלוואחיד יש איזה "רומאן" עם המוות, וצריך למנוע ממנו היגדים הקשורים בכך.

בסופו של דבר, הוא קורא מכתב שאחיו, הגדול ממנו בשש שנים, זוהיר (המבלה רוב חייו בבתי סוהר), שולח מהכלא לרנין, מכתב שוואחיד קורא בהיעדר אשתו בבית. מסתבר שההכרזה של נידאל במשטרה, כאילו רצח אותה משום שחשד שהתעברה לגבר אחר, מה שנהוג לכנות בשם "רצח על כבוד המשפחה" – היא שקר – נידאל הרג את נדיה משום שנודע לה כי הוא הרג קודם מתווך קרקעות ערבי שעמד לתווך במכירת הפרדס היפואי שבו הוא עבד. נדיה איימה שתלשין עליו אם לא יפסיק את פעילותו הלאומנית המחתרתית, ובעקבות כך "הגיבורים" הלאומנים החליטו שהיא חייבת מיתה.

אגב, בכל הספר לא ברור מדוע זוהיר בכלא. אנחנו מתוודעים אל המעצר הראשון שלו כשהוא ניפץ את חלון המעבדה בבית הספר כנקמה במורה לכימיה שאיים לזרוק אותו מהחלון. אנו מתוודעים לכך שהוא נמצא בתהליך גמילה מסמים, אבל לא ברור מדוע הוא מצוי ב"הווה" בכלא.

גם זוהיר, הנשוי להודא, בתה של נדיה, הגדולה ממנו בשלוש שנים, וגם וואחיד, מפלרטטים עם המוות – זוהיר חותך לעצמו מדי פעם את פרק היד, והוא מספר באחד ממכתביו שבגיל שש-עשרה עבד במשחטה של יהודים, ותיאר את כל שלבי הכליאה וההמתה של התרנגולות; ואילו על וואחיד מסופר שבילדותו המוקדמת ריסס גוזל שנפל מהקן, כדי לסלק את הנמלים שרחשו עליו, והגוזל שבק חיים. ייסורי המצפון גרמו לו לכך שחשף מדי יום את הקבר של הגוזל, תוך בכי מר, בתקווה להחזיר את הגלגל אחורנית. תאונת הדרכים בה היה מעורב לאחר התקף אסטמה, נחשבת גם היא מעין רצון סמוי לסיים את החיים. כך גם מתפרשת האפאתיות שלו בקשר לעבודתו באוניברסיטה, שגורמת לבסוף להשעיית מלגת המחקר ולהשעייתו ממשרתו.

 יש עוד סוד, שלא ברור מדוע הוא נשמר מפני וואחיד: רנין נכנסת להריון לאחר חמש שנות נישואין, והיא מספרת את זה להודא, אשתו של זוהיר, ולהוריה בעילבון, לרינה מ"יד שרה", עימה יש לה קשרי עבודה, אבל נמנעת מלספר את הבשורה הטובה לבעלה. אני מודה שלא הבנתי מדוע. ייתכן שיש רמז לשמה שמשמעותו הוא "שיר עצב, קינה."

לוואחיד יש הרפתקה מחוץ לנישואין: הוא פוגש מדריכה של בנות "תגלית" ששמה עידית. הוא מציג עצמו בפניה בשם זוהיר, שכביכול שירת בצה"ל במודיעין, והוא כביכול דוקטורנט ללימודים קלאסיים. עידית, שבעברה היתה לה פרשת אהבים עם אדם מבוגר ונשוי, מזמינה אותו לחדרה, אבל וואחיד משתמט ממנה. הוא מבקש ממנה להפסיק להתקשר בטלפון כי הוא נשוי. אבל כעבור ימים הוא מבקר אצלה, חושף את שמו האמיתי, ובלי כל הקדמה שוכב עמה, ונרמז שהמשכב היה אלים. כשהוא יוצא מדירתה בפעם הראשונה, הוא חווה התקף אסטמה שגרם להתעלפות ולתאונה. יש רמז שתלונה של עידית בפני מוסדות האוניברסיטה על התנהגותו של וואחיד היתה גם כן סיבה להשעייתו.

דמות דומיננטית בספר היא דמותה של נוואל, אימם של זוהיר ושל וואחיד, ואחותה של נדיה הנרצחת. היא מקיימת את צוואתה של נדיה, ומשיאה את זוהיר להודא, הבת היתומה של נדיה. אחרי מותה של זו, לנוואל יש מערכת שיחות שלימה עמה: נדיה המתה דורשת ממנה לא להעניק לבתה את השם שלה. נוואל רוצה להנציח את שם אחותה, אבל נדיה הקטנה מתה בעריסה בגיל חצי שנה, משום שלא שמעה בקול המתה (כך נוואל מאמינה). נוואל חושבת שאסור לדבר על המתים, כי זה  מטריד את מנוחתם. אדרבה, צריך להפנות את הגב אל המת, ולהמשיך בחיים. החיים מתחדשים כל הזמן ומתגברים על המוות. יחד עם זאת, היא מבקרת אינספור פעמים בקבר של אחותה, אבל מסרבת לדבר על שתי הנדיות המתות, כדי שהמוות שלהן לא יידבק בחיים.

וואחיד, שאולי נרמז דבר מה בשמו (יחיד ומיוחד), הוא דמות מאוד לא יציבה – זה מתבטא בנסיעות המפתיעות שלו ובתשוקה שלו בגלוי ובסתר לשנות את נתיב מחקריו. הוא מתפעל מכך שכימאים הצליחו לפענח את רצח רחבעם זאבי על פי ה-DNA שנשאר על בדל סיגריה שהרוצח השליך לרצפה. וואחיד מחליט לעבור לכימיה פורנזית (הקשורה בהיבטים משפטיים). הוא מקבל מלגת מחקר (אותה הוא מאבד, כאמור) ע"ש לוחם אצ"ל ששחרר את יפו מהאוייב הערבי...

חלק גדול מהרומאן מורכב ממכתבים שכותבים זוהיר, וואחיד ורנין – חלקם נשלחים לתעודתם, וחלקם נשארים אצל הכותב. כן יש ברומאן שיחות טלפון רבות, והודעות ארוכות במשיבונים. הספר משובץ גם בחלומות שחולמים נוואל, וואחיד וזוהיר, ואמורה להיות להם משמעות לגבי אופיים ועלילותיהם.

כאמור, וואחיד ורנין מעורבים מאוד בישראליות, ספיחים להווי הערבי ימצא הקורא אצל הוריהם: רמזי, אביהם של נדיה ונוואל, שמח כשמצאו את גופתה של בתו, כביכול כך ייסכר פיהם של המלעיזים עליה שהתרועע עם גברים (עמ' 90), ועל הקיר בביתם של הורי רנין יש תמונה של המשורר הלאומן סמיח אל-קאסם, הדרוזי הראשון שסירב לשרת בצה"ל. נכבה וכיבוש אינם מוזכרים אפילו ברמז.

"תשרין" איננו רומאן גדול, אבל מעניק אפשרות להציץ לעולמם של הערבים הישראלים שאינם מזדהים בהכרח עם האג'נדה של חנין זועבי.

* * *

משה כהן

שנאת ישראל מעבירה אותם על דעתם

חיזיון הזוי לא מן העולם הזה. העולם מאוים על ידי טרור מוסלמי, משבר כלכלי, מרחץ דמים בסוריה, אלפי פליטים עושים דרכם במים סוערים אל חופי אירופה...

ומה מעסיק יותר מכול את הקהילה הבינלאומית...

ההתנחלויות... 

מדהים!

שפל המדרגה

רוצחים ערביים דוקרים יהודים חרדים בדרכם לכותל המערבי. 

פורעים ערבים תוקפים את העולים לבית העלמין בהר הזיתים. 

האספסוף הערבי מנתץ את מצבות הקברים בהר הזיתים. 

הציבור החרדי מעולם לא הגיב לפשעים האלה, לא בדיבור ולא במעשה. אף הפגנה, אף מילת גינוי, לא יעזו להתגרות בערבים. 

מוגי לב שכמותם.

לעומת זה הם מפגינים הפגנות פרועות ואלימות נגד... הגיוס לצה"ל. וכדי להוסיף חטא על פשע הם מבצעים לינץ' בחיילי צה"ל בקרבם. 

היש שפל נמוך מזה? נבזים שכמותם. 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

1. כשנתניהו יפגוש את טראמפ...

ניתן להניח בברור, שהפגישה הקרובה בין נתניהו לטראמפ תהיה גורלית לעתיד מדינת ישראל, לפחות בעשור הנוכחי. נתניהו יפגוש אדמיניסטרציה אמריקאית אוהדת יותר, ועליו לנצל זאת בצורה גלוית-לב ולהגיע לסיכומים ברורים, דהיינו, לא לדחות דברים, לא לעבור על סדר היום לנושאים נוחים יותר אלא – להתמקד בעיקר ולסגור דברים.

ביחס לסכסוך הפלסטיני.  עליו להסביר מיידית לדונלד טראמפ ש"הפתרון" של בוש-ואובמה של "2 מדינות ל-2 עמים" אינו ישים מבחינתה של ישראל! – ולבטח גם לא מבחינתם של הפלסטינים, שפסלו אותו מכל וכול (ורק אבו-מאזן מזמר אותו עדיין לאוזני האירופאים באנגלית בלבד).

מצד שני אנחנו חייבים להציע את הפתרון היחידי שיש לו סיכוי כל שהוא למימוש והוא:  סיפוח שטחי  A ו- B(וחלקים משטחC ) לירדן, הן כחלק אינטגרלי של ממלכת ירדן (או לשליטה של מנדט ירדני). לשם כך נתניהו יהיה חייב להדגיש בפני טראמפ את הצורך שארה"ב תגייס את מירב השפעתה על המלך הירדני, ובו זמנית יהיה צורך להשקיע גם בשכנוען של מצרים וסעודיה ללחוץ על ירדן בכוון פתרון זה. והיה, אם הנשיא טראמפ יקבל גישה זו של פתרון, על נתניהו להבטיח לו: הקפאה מוחלטת של כל פעילות התיישבותית ביו"ש למשך שנה.

לגבי הבעיה האירנית, נתניהו חייב לעמוד על כך שלא יהיו כוחות איראניים או חיזבאללה  ליד הגבול הצפוני עם ישראל ולהבהיר כי ישראל  רואה עצמה חופשית לפעול צבאית נגד כל היערכות עויינת מסוג זה. יותר מכך, נתניהו יצטרך לשכנע את טראמפ  בכך שחיזבאללה הינה זרוע מבצעית של משמרות המהפיכה האיראניים, ולפיכך כל פעילות צבאית נגד מדינת ישראל מצד חיזבאללה תחייב פעילות נגד ישראלית ישירות על איראן בתמיכת ארה"ב.

שלא כדרכו בימים אלו, כאשר נתניהו תחת לחץ ומותקף מכל עבר במערכת הפוליטית והחברתית בישראל, דווקא עכשיו הוא חייב להתעלות על עצמו ולהתמקד בנחישות בפעילות השכנוע בשני הנושאים הנ"ל ולנצל את כל כישרון הרטוריקה שהוא מבורך בו.

2. להדביר את השחורים

אין גוף יותר מתועב בקירבנו כיום מאותם ליטאים חרדים, שונאי ישראל, שלא רק שאינם תורמים למדינה אלא חיים כפרזיטים על חשבוננו. לאחרונה הם פועלים באלימות בצמתי הדרכים כתוצאה מריב על שליטה בין רבניהם (ובתירוץ של מעצר עריק).

יש למדינת ישראל מספיק בעיות קיומיות חשובות יותר ואין להשלים בשום פנים ואופן עם ההתנהגות החצופה והברוטלית של בוגדי הדת הללו, הקנאים האנטי ציונים, שבמלחמת רבניהם נגד הציונות והעלייה לארץ ישראל גרמו בשנות העשרים והשלושים למאות אלפי יהודים, להישאר באירופה ולהיכחד במשרפות הנאצים. דמם על ראשם של רבנים אלו ואם רק ניתן היה להחזירם לאירופה, היינו צריכים לעשות זאת מזמן.

עכשיו הגיע הזמן שהמשטרה ובתי המשפט ידבירו את המרד המתועב הזה שלהם בכוח ובמהירות.

3. למה צריך 3 כשרויות לסודה?

מאת ניצן רביב (הועתק מהפייסבוק שלו)

היכנסו רגע למטבח. קחו קפה, קופסת שימורים או בקבוק שתייה ותבדקו כמה כשרויות יש על המוצר. מצאתם יותר מכשרות אחת? זה הסיפור: בוועדת הכלכלה הוצג נתון מדהים: מתוך 356 מוצרי מזון שנבדקו, 91% היו בעלי 2 כשרויות ומעלה. כלומר הכשרות של הרבנות בישראל איבדה את הרלוונטיות. היא שם, פשוט כי החוק מחייב לקחת כשרות של הרבנות בשביל שתהיה כשרות פרטית. יש כאן מונופול ששולט בשוק הכשרות וכולנו משלמים עליו יותר מדי כסף. 600 מיליון שקל ליתר דיוק. וזה בנוסף לעלות הכשרות, הבנתם ?

זה לא נגמר שם, הכשרות שמנוהלת על ידי הרבנות הראשות אינה שקופה, לא במחירים ולא בסטנדרטים. מועצות דתיות ברחבי הארץ מתנהלות בניגוד עניינים, בעלי משרה ברבנות מאיימים על בעלי עסקים בלקיחת תעודת כשרות ללא סיבה, כספים של משגיחים אינם מדווחים לרשויות המס וכל העלויות מגולגלות עלינו הצרכנים.

אז כמו כל מונופול, גם את המונופול הזה צריך לפרק. הרבנות צריכה להיות רגולטור של גופי כשרות שונים שיתחרו ביניהם. התחרות תגביר את השקיפות וכמובן תוזיל את עלויות המזון של כולנו, עם ישראל רוצה כשרות אבל כבר לא מוכן לשלם על מונופול

* * *

מור כרמי / שני שירים

"אני מלכה כנענית אבודה, עם שורשים פניקיים. 

כנען שלי היפה נהרסת מיום ליום, ואני מוקפת גדרות."

גמלי דמשק

בשמלת הכלולות מחברון

אני יכולה להיזכר שוב

בשרשראות הדבלים,

בערמות הבקלוואה והחלווה

שהגיעו צרורות בצרור החיים

מדמשק

בעת ההיא טרם נהגתה רכבת העמק

ומלכי הדרכים הגדולות הם הגמלים

פוסעים רחב ובטוח

מבטם גבוה ורואה למרחקים

מיפו לעזה לעקבה

מדמשק לרמאללה לחברון

מנווטים בבטחה בחולות המזרח

באבן הקשה

בוואדיות הצרים

פעם אחת וגם אני חוברת עימם

זקופה כמלכה וגבוהה

יוצאת למסע לדמשק.

מרחבים על מרחבים של מדבר המנוקד ביצות או נחלים

ביניהם ההרים המשכרים, צבועים סגלגל-תכול לעת ערב

ומתוכם עולה דמות השיח' הארוג זהב בראשית

כעת נותרה בי רק שמלת הכלולות

וניחוח הסחורות שנשאו הגמלים

זכר לגן העדן שחרב

וכוסה בבטון ובאספלט

חולות

ג'אלביית האירוסין מכסה אותי

מכף רגל עד צוואר

כפות רגלי דורכות בחולות קידמת באב אל הווא,

היא אם האבנים המסותתות,

בדרכי הארוכה אלייך.

לא על גמל באתי

ולא רכובה על חמור

ברגלי גמעתי את המרחקים

בלשוני הצמאה למים קרים מן הכד

בגרוני הניחר מן השמש

בגופי המאובק מן הדרך.

בלילות הייתי מוצאת מחסה במאהלי בדואים

או תחת אלון עתיק בצד הדרך

מבין ענפיו שמי כנען זרועי הכוכבים

ויללות התנים מסמרות השיער

פחדתי

רעדתי מצינת הלילה

נעקצתי ללא רחם מיתושי ביצת אל-ג'רישה

מבכרת אותם על פני  כנופיית השודדים מהכפר

והדרך ארוכה, השמש אינה יודעת רחם

והגמלים החוצים את דרכי מביאים לאפי ריח שעורה

ולנפשי את געגועי המדבר

עם התקרב מסעי בחולות לקיצו

ואני באה בימים

שערי אפור ודהוי

שפתי סדוקות

ליבי שבור

* * *

עמוס אריכא

מדיימון ראניון ועד סיפורי אריה הירש

במחצית הראשונה של המאה העשרים כמעט כל נער תל-אביבי התוודע לסיפוריו של המספר והעיתונאי האמריקני אלפרד דיימון ראניון (1946-1880),  שנולד בקנזס והפך בגיל שמונה-עשרה לחייל קרבי במלחמת ארצות-הברית בספרד (1898). לאחר שחרורו חזר לעיר הולדתו להמשיך במסורת אבותיו שנודעו כעיתונאים.

כבר שם התחיל ראניון לגבש לעצמו נוסח כתיבה ייחודי בכיסוי נושאים שונים, עד שצר לו המקום והעתיק מושבו למנהטן, הלב הפועם של ניו-יורק. שם פרח לא רק כעיתונאי שהתמחה בכיסוי עולם הספורט, מכדור בסיס ועד לזירת האיגרוף. במחוזות אלה יצא לו שם של עיתונאי שהצליח להפוך דיווחים שלו לעלילות מרתקות. כך נולד מספר סיפורים רעננים על העולם הניו-יורקי התוסס והצבעוני.

לא היה בנמצא בעל עין חדה כראניון בבואו לתאר כאמן סיפור קצר מצבים, דמויות ועלילות לכאורה לא נחשבים, נושאים שנמצאו לו בשפע ומהם עיצב  סיפורים מרגשים שגרמו לו להמציא גם מילון מושגים משלו. בדרך זו הוא צימח וטיפח סגנון כתיבה חדש שהתנער מכל מחויבות למושגים ספרותיים מוכרים.

סיפורי דיימון ראניון כבשו את העולם וגם למזרח התיכון הגיעו, בעיקר לישוב העברי בארץ-ישראל (היה פעם מושג נדיר כזה...). אצלנו נמצאו קוראים רבים באותם ימים בהם האמצעים הטכנולוגיים אפילו לא היו אלא בגדר המצאות דמיוניות. הספריות הקטנות הן שקיימו את תאוות הקריאה של בני הארץ. אחד התורמים המרכזיים להפגשת קוראינו עם יצירותיו של דיימון ראניון היה המתרגם הנפלא אליעזר כרמי (1991-1918), שהצליח ביכולת רבה לתרגם גם את שפתו המיוחדת של הסופר האמריקני, ובעיקר את מטבעות לשונו שחידש באנגלית והומרו לעברית.

ספק אם היה בכוונתו של דיימון ראניון לזכות בהכרה כמספר. ייתכן והתכוון רק להעמיק לחפור בשטחי הכיסוי שלו כעיתונאי. אך יכולתו לשרטט היטב דמויות שוליות מעולם התיאטרון של ברודוויי, מחזית הפשע של פושעים גדולים וקטנים (אז כבר המאפייה התעצמה לרמת מפלצת), גברים ונשים ממועדוני הלילה והבארים השכונתיים, מסרסורים ועד זונות רמוסות-גורל, יכולת זאת חשפה אמן-סיפור בעל הומור, חמלה וציניות. תערובת מרתקת.

והנה זכתה תל-אביב וזכו תל-אביבים שמאי-שם יפציע בן עירם שדווקא בגבורותיו הצליח לחלץ מתוכו סיפורים תל-אביביים מובהקים, מבלי לדרוש לעצמו כתר של סופר. לבן תל-אביב זה קוראים אריה הירש, שלפני שנים אחדות פרסם אוטוביוגרפיה בשם "ברזל ודבש", בה סקר את חייו מנעוריו ועד סף ישישות (בעודו נראה ככוכב קולנוע), מזווית ראייה של בית הוריו שנמצא במרחק צעדים ספורים מכיכר דיזינגוף ההיסטורית, צבר זיכרונות עשירים עוד מלפני "דור האספרסו" ודור "העוגה המסתובבת" של האמן הישראלי, יעקב אגם.

אריה הירש מנעוריו התכוון לקנות לעצמו דרך חיים של איש תיאטרון. הוא התברך בכישרון תיאטרלי ועל-כך העידו גם מוריו למשחק מצבי פרידלנד ועד אברהם ניניו. אלא שלחיים כוחות משל עצמם לשבש תוכניות ולקבוע מהלכי גורל. וכך מי שייעד עצמו לתיאטרון סיים פרשייתו כמהנדס, מומחה בעל-שם בתחום העורות. תוך פרישת מחוזות חייו בספרו הראשון, חשף פרקים עשירים ממערכותיו, ולא הסתיר בקפלי ספרו גם פגעי גורל ששיבשו את עולמו – ואף על-פי-כן המשיך באומץ בנתיבו שנשזרו בו פרקים שהתחככו בביטחון המדינה, וכדרכו כאמן בקשירת קשרים חברתיים נעזר בחיוכו הנצחי שהפך לסימן היכר שלו.

מי שסבר לתומו כי אריה הירש יסתפק בספר אחד המעיד על נפתוליו של תל-אביבי מלידה בארץ וברחבי העולם הגדול, טעה. הוכחה לכך נמצאת בספרו החדש שהופיע בימים אלה בהוצאת "גוונים" בשם "לארוג סיפור באצבעות", ובכותרת משנה נאמר: "סיפורי בוהמה תל-אביביים". זהו קובץ סיפורים הנקראים כבליעת ליפתן מענג בסופה של ארוחת שף מדופלם.

בקובץ זה חוברו יחדיו שמונה-עשר סיפורים היונקים מעשורים שונים, משנות השלושים ועד ימינו והם מושפעים בדרך כתיבתם מקלילותו המיוחדת של דיימון ראניון, אותו מוקיר הירש, שאחדות מתכונותיו מצדיקות בהחלט את הקשר שהוא חש עם סיפוריו של המספר האמריקני.

אריה הירש מכיר תל-אביב מיוחדת של תערובת בוהמה עם קלי-דעת שונים ויוצאי דופן מיוחדים בחברה הישראלית. מאהרון מסקין וחנה רובינא ועד מלכי ונסיכי עולם הבידור הלילי של תל-אביב כמו רפי שאולי ורעייתו האנגלייה מנדי רייס-דייויס, ששמה השתרבב בזמנו לשערוריית שר הביטחון האנגלי ג'ון פרפיומו, שהתבררה כפרשה  שהתמזגו בה לתערובת עסיסית צהובה מין, סמים, ריגול וזנות.

באחד מסיפוריו "גבר מן הגברים של דיימון ראניון", פותח הירש בעלילה רחוקה מתל-אביב, אך דמויותיה תל-אביביות משולי הבוהמה. הסיפור נפתח בתימהוני בשם אלי אביבי שהתאהב בפינת-טבע השוכנת לחוף הים בצפון הארץ וקבע אותה לעצמו כממלכה פרטית בשם "אכזיב". כך מתחיל הסיפור כמבוא להציג לפנינו גבר מגברים, שהתברך בקסם אישי, ושימש פרק זמן כקצין בידור של הממלכה הפרטית הזאת.

אותו גבר נולד כנצר למשפחה ירושלמית דתית ושמו נודע ברבים כמשה ינוקא, הוא-הוא רב העלילות שהפך בגיל שש-עשרה ללוחם נועז בפלמ"ח ולאחר מכן התפרסם כאחד מראשוני המפקדים הנועזים של הצנחנים. ינוקא, כפי שקראו כל מיודעיו של הצעיר יפה התואר, היה גם מאלה שלא חששו להעביר ביקורת על מפקדיו  ובשל עזות-לשונו נחתכה דרכו הצבאית והוא פרש מצה"ל בדרגת רב-סרן.

במרוצת השנים הפך ינוקא לאושיית בידור צבעונית מאילת בדרום ועד לממלכת אכזיב בצפון. אך עיקר בסיסו היתה תל-אביב בה פתח בפרק מענין כאמן, צייר שבעיקר הסתייע בקשת גוונים שהכחול העז מושל בהם. גם בסיפור זה בולטת גישתו של המספר שאינו מסתיר אהדתו לגיבורו המסיים חייו בבדידות מעיקה בעיר הלבנה.

אין ספור דמויות מרצדות בעמודי הקובץ הזה, שהקריאה בהם בולענית מטבע כתיבתם ברוח קלילה, מרחפת כמלטפת את הזיכרונות שעניין להיזכר בהם וחלקם צמחו בבתי הקפה המפורסמים כמו "כסית", "רוול", "פינתי", אולימפיה" ועוד, שהיוו בסיס ההיסטורי משנות השלושים של הבוהמה התל-אביבית.

 אסיים באשר פתח אריה הירש, באותן שורות של נתן אלתרמן שנלקחו משירו "אור בחדרים:

הרקיע הזה צעיר

וכאילו כולו פליאה.

אין לדעת מה בעיר

יתרחש בעוד שנייה.

למציאות יש דימיון עשיר,

וגם היא עצמה לא ענייה.

* * *

אנחנו מברכים את ראש-הממשלה

שיצליח במפגש עם נשיא ארה"ב טראמפ

ואם במהלך השיחה

טראמפ יניח את רגליו בנעליו על שולחן

ששלנו יעשה מיד כמוהו!

* * *

יוסף כהן אלרן

הו, רומניה

זהו ספר מפתיע: אנתולוגיה של תרגומי שירה מרומנית לעברית שתרגם מנחם מ. פאלק בספר גדוש, "מלאכים עם כנפי קרח" שמו, וכותרת המשנה שלו היא "מבחר מן השירה הרומנית העכשווית", שעַרך יחד עימו ד"ר אביב עקרוני, והוא מוסיף כי זהו "כרך ראשון", ללמדנו שידו נטויה ואחרי כל אלה יבוא שירים נוספים שיתורגמו על ידו מרומנית לעברית.

דבר ראשון, זוהי אנתולוגיה מושקעת, ערוכה היטב, מוקפדת, ומופקת בהתנדבות עצמית ובלי תמיכה של מוסד כלשהו אלא מאהבת העניין, ועל כך תבוא הברכה. ואביא את המצוין בספר, שם נאמר כי כותרתו היא שורה הלקוחה משירה של המשוררת ורוניקה בלאז', ששיריה מובאים בו. ועוד: גם המתרגם וגם שותף-העריכה הם ילידי רומניה כך שהם מבינים היטב, לעניות דעתי לפחות, גם בהיותם משוררים בעצמם, את נפש השירה שתרגמו עבורנו.

"באנתולוגיה של מנחם פאלק," כותב בהקדמה לספר מִיחַאי בַּרְבּוּ, דוקטור לפילולוגיה ואחד המשוררים המתורגמים בספר,  "כל משורר התפלל בפני עצמו עבור שיריו הוא, אך כולם התפללו יחד למען השירה הרומנית. העובדה ששיר הנכתב ברומנית נקרא על-ידי מישהו ומתורגם לשפת ספר הספרים, היא למעשה נס חד פעמי, וכדי שנהיה כנים עד הסוף נאמר, שיש סיכוי סביר שזה לא יקרה שוב לעולם. מבחינה זו אנו שמחים באופן מיוחד שהכרנו את מנחם, ומעריכים במידה בלתי רגילה את העובדה שהוא 'בחר' להיוולד דווקא ברומניה ולא שכח את שפת ילדותו." (שם, עמ' 7)

ואילו העורך ד"ר אביב עקרוני כותב כי "המשורר והעורך, מנחם פאלק, נשבה ביופייה של השירה הרומנית. הוא נפגש עם משוררים רבים והחל לתרגם את שירתם... בעבודתנו המשותפת גיליתי את העושר הפיוטי הרב ואת הגיוון המרתק – בצד התמטי ובצד הצורני – של שירה זו, שיַנקה מן המסורת הלאומית והעממית, ממכמניה של השירה האירופית על שלוחותיה השונות ומן השירה האמריקאית המודרנית. בחירת השירים אינה אקדמית או תחרותית, הם אינם מייצגים את כל מחוזות רומניה או את כל השירה הרומנית. הם נבחרו לפי טעמו האישי של המתרגם מבין עשרות משוררים שאיתם נפגש."

איש מן המושררים אינו אלמוני מבחינתו של מנחם פאלק. כמו שכתוב בספר, את כולם הוא מכיר או פגש אישית מקשריו ומביקוריו המרובים ברומניה ופעילותו בעקבות השירה שלהם ובעקבות שירתו שלו, שכבר תורגמה בחלקה לרומנית, בהיותו יליד רומניה ומשורר פורה מאוד בשפה העברית. זהו, אפוא, מפעל אישי לחלוטין ומבורך, והתרגומים מכילים משיריהם של ארבעים משוררים שנגעו בטעמו האישי וזכו בעקבות זאת להיות מתורגמים לשפתנו.

טוב היה לצטט מִסְפר שורות משירתו של כל משורר שבספר, אך רבים הם. והיות ולא הוגן לצטט חלק אחד ולזנוח את החלק האחר, הרי לנו לפחות שמותיהם, החל במיכאלה אלבו, ואחר כך קורנליו אנטוניו, רומן אסטראטי, ורוניקה בלאז', מיחאי ברבו, אדון גאאל, מריוס דומיטרסקו, יון דרגושנו, אוקסנה סילביו דקין, ניו הרישנו, דן (דניאל) הרצ'ו, ג'ורג'יה וולטורסקו, אלקסנדרו אובידיו וינטילה, סופיה וינקובינקה, אנדרי וליה, דומיטרו וליה, לוציאן וסילסקו, סימונה טומה, יון מורשן, מגדה מיראה, אלינה נאיו, קונסטנטין סברין, אדריאו סוצ'י, אמליה סטנסקו, כרמו ורוניקה סטיצ'יוק, ניקולאה סילדה, ג'ורג'יה וי. פרקופ, סילביו ויורל  פקאלה, דן מירצ'ה צ'יפריו, רוקסנדרה צ'סריאנו, יון קוקורא, דניאל קורבו, צ'יפריאן קירוסיו, מריוס קלארו, דורין ליביו קלמנט, יואנה קרצ'ונסקו, ליוביצה ראיצ'יצ'י, ויקטור טי רוסו, ואחרון חביב, המשורר הארבעים במספר, רוברט שרבן.

יפה עשו העורכים שהוסיפו שער נפרד שיוחד לתמונותיהם הצבעוניות וכנראה העדכניות של המשוררים, כאשר לצִידן קורות חיים של כל אחד ואחד בקצרה, מה שמוסיף נופך של הכרות עימם וקירבה מזערית לעומדים מאחורי השורות, כמו כן שמות יצירותיהם  שפירסמו.

ואילו על מנחם מ. פאלק ועל אביב עקרני, כותב עוד מיחאי בּרבּוּ כך: "...האנתולוגיה שלהם היא המקום הרוחני של מפגש משוררים, שהיום הם יורשיהם של תושבים שחיו באותן ממלכות עבר..." ודברים אלה מדגישים את חשיבות התרגום שנעשה עבור המשוררים ברומניה.

אני משוכנע עכשיו שהמשוררים האחרים ברשימתו של פאלק מצפים בכיליון עיניים ונפש לראות את הכרך הבא, שבו יוכלו לראות את שיריהם המתורגמים לעברית, גם מבלי שיוכלו כנראה לקרוא את השירים.

קטונתי מלומר באיזו מידת דיוק נעשתה ההעתקה לעברית, ובאיזו מידה נשמרו קצב השירים וזרימתם, דבר שאינו קל להיעשות בתרגום בכלל ובשירה בפרט. עבודת תרגום מחייבת כמובן יכולת כתיבה של המתרגם עצמו, כמוה כבריאת יצירה חדשה בשפה חדשה, כל שכן כאשר מדובר בשירה. לעתים נדרש אפילו לבוש כמעט חדש לכַּתוּב בשפה אחת בהעתקתו של שיר לשפה אחרת, ולפי ניסוח המילים העבריות נראה בוודאות כי עבודת התרגום נעשתה בשאר רוח וּבָּיכולת הראויה. היות וכך, איני עומד בפיתוי ואביא בכל זאת מתוך הספר שיר קצר אחד, "קמטים" שמו שכבש אותי, אך מתוך הגינות כאמור, כלפי אחרים, לא אביא את שם המשורר:

אַף אִם הִכַּרְתָּ אֶת צֶבַע הָאֹשֶׁר

וְהָרוּחַ דַּרְכְּךָ עָבְרָה

יֶשְׁנָם דְּבָרִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ

מְלֵאֵי קְמָטִים יוֹתֵר.

לבסוף, אני מאמין כי רשימתי זו היא רק חשיפה קצרה וראשונה של העבודה החשובה, וראוי לה לעבודת התרגום שלפנינו, שמביאה את ליבה של ארץ אחרת על תרבותה אלינו, שתזכה להתייחסות המתאימה היכן שהיא צריכה לזכות.

וכך כותב עוד ד"ר אביב עקרוני, בגב הספר: "אנו סבורים – במידת הענווה הראויה – שעשינו כמיטב יכולתנו להעניק לקורא מנחת פיוט רומנית מעוררת עניין, השראה ובעיקר אהבה."

ואכן ניתנה המִנְחה, באהבה הוענקה ומתוך כבוד גדול לשירה, גם ניכר כי באהבה התקבלה היכן שהיא צריכה להתקבל במקום ראשון, ובתודה גדולה.

מנחם מ. פאלק: "מלאכים עם כנפי קרח", מבחר מן השירה הרומנית העכשווית, כרך ראשון, הוצאת "עקד, 2017, 220 עמודים.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ג. טוראי פשוט נגד סגן אלוף מהולל

השמחה שלי שהצלחתי לחזק את  כוחות צה"ל בחיילת מצטיינת, שהביאה לי כבוד וסיפוק, היתה  מוקדמת מדי . ראשית, מפני שרוב הזמן היתה  כבולה למסגרת הצבא ונבצר ממני לראותה, והדבר היותר גרוע, שעליו לא חשבתי, זה  שבצה"ל הסתובבו הרבה זאבי טרף בדמות קצינים מורמים מעם, ואלה לא התקשו לפתות כבשות תמימות שהסתכלו עליהם בהערצה עיוורת. 

לזכותו של הקצין שלא הניח לה, ייאמר שלפחות לא היה נשוי, וכשהתאהב בה, וניסה לגזול אותה ממני, עשה זאת  בכוונה טהורה להציע לה שותפות לנצח. שלא כמוני, הוא הגיע לביתה בג'יפ צבאי וחבש כיפה כשנכנס לביתה, למרות שהיה דתי כמוני.

שרה לא סיפרה לי שיש בצבא מפקד אחד שמנסה להתחיל איתה. אבל  פעם, כשישבנו על ספסל בשדרות רוטשילד, שאלה אותי למה אף פעם אני לא אמרתי לה שאני אוהב אותה.

הייתי מופתע מהשאלה ואמרתי לה שיש דברים שרואים  ומרגישים  ולא צריך להגיד. אמרתי זאת כי לכל החברות שהיו לי לפניה, אף פעם לא אמרתי כמה אני אוהב אותן. היה זה משפט שמשום מה התקשה לצאת מפי. הפעם היחידה שהמילים האלה נפלטו מפי, היתה באותו ערב שבו בתיה, הגימנזיסטית החמודה שלי, הודיעה לי שהחליטה לנתק את החברות בינינו. דווקא אז  תליתי בה את עיניי העצובות ובקול מעורר רחמים אמרתי לה: "אבל אני אוהב אותך!"

מובן שהמילים הנוקבות האלה לא שינו דבר. ליבה היה נתון כבר למישהו אחר ואני הבנתי שגם אם אשפיל עצמי בתחנונים, יהיה קולי כקול קורא במדבר.

רציתי לשאול את שרה למה היא אף פעם לא אמרה שהיא אוהבת אותי, אבל פחדתי שתגיד שהיא לא אוהבת לשקר, והעדפתי שלא לשאול.

המשכתי להתכתב עם שרהל'ה ולהתראות פחות ופחות, ויום אחד, כשהבנתי מתוך מכתבה שיש לה חבר חדש, כבר לא נפלתי מהכיסא.  היא לא רצתה לפגוע בי  וכתבה לי את הבשורה בצורה  מעורפלת כאילו דרך אגב:

"... סיימנו 5 שבועות של קורס ומחר יוצאים לסדרה בעין הוד. נקווה שהיא תצליח כי אחריה מחכה לנו מסדר סילוקים. נראה מי תהיה בין הקורבנות שיצמיחו להן כנפיים.  וכעת נעבור לפסים קצת אחרים. החלטתי לכתוב לך בכנות. איני חושבת שיש טעם להמשיך בצורה כזאת וסתם לסחוב את כל העניין שהוא ממילא נמצא בתהליך גסיסה. מוטב שנפסיק סופית. לא איכפת לי להישאר בקשרי ידידות ואם יעניין אותך הודיעני במכתב הקרוב. אנצל עכשיו את הזמן לשינה, כי אין לי רצון לצאת לסדרה עייפה.  בידידות,  שרה."

אחר כך, כשהמשכנו להיפגש במסגרת הידידות, הבנתי שאין לי שום סיכויים מול המתחרה שלי. היה זה מנחם דיגלי, הלוחם האגדי, שעלה בסולם הדרגות והיה בין השאר מפקד סיירת מטכ"ל, שבין פיקודיו נמצאו אהוד ברק ובנימין נתניהו. נוסף לכך היה גבוה ויפה ולא היתה בת שהיתה מסוגלת לסרב להצעותיו. שרה מעולם לא סיפרה לי איפה פגשה אותו לראשונה ואיך הצליח לפתות אותה.

המשכנו לשמור על קשר מכתבים בלי להיפגש, עד שיום אחד קיבלתי מכתב במעטפה ורודה ובה הזמנה לחתונה. על גבי ההזמנה היא הוסיפה בכתב יד: "אני אמנם לא בן אדם, אבל אנא בוא לחתונה...  שרה (החיילת הקטנה)." 

בחתונה לחצתי את ידו של החתן, והוא הרגיש חובה להודות לי על שבזכותי שרהל'ה התגייסה לצה"ל והכירה אותו.

 באותה חתונה הכרתי גם את האחות הבכורה של המשפחה, זו שילדתה מנעה משרה ללכת איתי לקרקס מדראנו. האחות לחצה את ידי בחמימות, למרות שהייתה דתייה,  אמרה לי שקיבלה משרהל'ה את "חבורה שכזאת" וקראה אותו  ומאוד התרשמה. עוד הוסיפה ואמרה שהיא בכלל לא אוהבת את החתן, הוא נראה לה גאוותן. היא ניסתה לשכנע את אחותה שלא תעזוב אותי, אבל לא הצליחה. 

הקשרים עם שרהל'ה נשמרו  גם אחרי שאני התחתנתי, ויום אחד אפילו באתי לביתם עם אשתי הטרייה. היה זה ביקור לצורך עבודה. עבדתי אז בעיתון "במחנה" והצעתי ליצחק לבני, העורך, לכתוב כתבה על אשתו של דיגלי, שהתגייסה לצה"ל למורת רוחם של הוריה החרדים. מאז ומתמיד אהבתי לגנוב מעצמי סיפורים שכבר כתבתי פעם. את הסיפור הזה כתבתי לראשונה ב"מעריב לנוער", אבל מי יידע על זה ולמי זה היה אכפת?

לזוג הצעיר והיפה הזה לא נולדו ילדים, ואחרי כעשר שנים הם התגרשו. מנחם התחתן שוב ונולדה לו בת, ושרה גם היא לא חיכתה הרבה ונפלה לידיו של רוקח צעיר שפיתה אותה לנסוע עימו לקנדה.

לפני כשלושים שנה התבקשתי לכתוב חג יובל למושב ניר גלים. בלהקת המושב השתתפה גם אחותה הבכורה של שרה, ששמחה לראות אותי ואני אותה. ממנה נודע לי ששרה לא בזבזה זמן עם בעלה החדש ונכון להיום  כבר יש להם חמישה ילדים. בעוד בעלה  עושה חיל בעסקי רוקחות, היא גילתה בתוכה כישרונות יצירתיים ובזמנה הפנוי היא מפסלת פסלים, הזוכים למחמאות מפי  מביני דבר. האחות סיפרה לי שאחת לכמה שנים שרה מגיעה ארצה לביקור משפחתי, והבטיחה לי שכשתגיע לביקור הבא, תגיע גם אליי.

מאז אני מחכה לביקור הזה משנה לשנה, אבל לא יודע אם זה כדאי, כי מה יהיה אם תבוא ותראה שאותו עלם קל רגליים שהכירה לפני כך וכך שנים, הוא היום קשיש בא בימים, שבקושי מצליח לעלות על האופנוע שלו.

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

חגי אלעד בין "משת"פ"

ל"עובדות בעידן פוסט אמת" (1)

לאחרונה פורסם שלאחר הבחירות האחרונות ובחירת טראמפ לנשיא עלתה מאד בארה"ב הפופולאריות של הסופר ג'ורג' אורוול.

מתנגדי הנשיא הנבחר זוקפים זאת לחובתו ולחובת הממשל החדש אבל, בחינה לעומק מגלה שהסופר האנגלי שטבע את המושג  "שיחדש" – Newspeak ניבא דווקא את דברני הממשל הקודם.

ההתעלמות מהעובדות, ההימנעות מלומר את המילה "טרור איסלמי" והענקת פרס נובל לשלום לבאראכ חוסיין אובמה (כמו לעראפאת) היא הגשמת עקרון ה"שיחדש" של אורוול: "מלחמה היא שלום..."

אי אפשר שלא לזכור מהספר גם את טקסי השנאה לארכי-אוייב האדם שכולם מחונכים לשנוא "עמנואל גולדשטיין" (במקור הכוונה ליהודי ליאון ברונשטיין טרוצקי) והיום ברור מיהו היהודי הזה שאותו יש לשנוא...

לאור זאת ממש מדהימה הכותרת שנתנה כתבת "הארץ", המהגרת הבלתי חוקית מארגנטינה (לדעת הערבים), ובעצמה אקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, קרולינה לנדסמן – לראיון שערכה עם האבטיפוס של האקטיביסט הפרו-איסלמי, הלוחם למען כיבוש ערבי-מוסלמי, חגי אלעד מנכ"ל ב"צלם".

כותרת הראיון בעיתון המודפס היא: "לא משת"פ" (מוסף "הארץ", 10.2.17) ואילו הכותרת באתר העיתון היא: "חגי אלעד הוא שגריר של עובדות בעידן הפוסט אמת."

ואכן העובדות בפיו אינן עובדות, והוא, חגי אלעד, אכן משת"פ של האוייב.

אורוול נודע גם באמרתו המפורסמת: "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם." אבל קשה לראות את חגי אלעד בכלל כאינטלקטואל.

בלשון מתחמקת ומתחכמת (כאילו לא אומר, אבל בעצם כן) אומר חגי אלעד בראיון שנתניהו הוא פושע מלחמה ואיתו גם הרמטכ"ל ואלופים בדרגים בכירים, ואת כולם יש להעמיד לדין בהאג כפושעי מלחמה.

בפעילותו הוא מצהיר שהוא נאבק למען חרם על ישראל, ביטול ויזות כניסה לאירופה, ניתוק קשרי כלכלה, וכיו"ב.

ומה להגדרתו הוא "הכיבוש"? כלומר, מה נמצא תחת הכיבוש הישראלי?

על כך עונה אלעד ברורות: "הכול. עזה, שטחי B A C – ירושלים המזרחית, וכמובן כל השטח בתוך הקו הירוק."

כלומר ה"עובדות" של אלעד בעידן ה"פוסט אמת" הן שעזה אינה מדינה עצמאית תחת ריבונות החמאס, וכל המדינה היהודית היא בעצם "כיבוש" שיש לבטלו.

כאשר מבינים שכל הכיבוש הערבי (שהוא נאבק למענו) הוא לדידו "שחרור". אי אפשר שלא להיזכר ב"שיחדש" של אורוול: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח..."

אלעד מתנאה שארגונו ב"צלם" הפסיק לשתף פעולה עם מדינת ישראל ולהפנות אליה תלונות על הפרת זכויות אדם של ערבים (מה שמכעיס מאד דווקא את הערבים) כי מה שמעניין אותו אינו "זכויות אדם", אלא כיבוש-ערבי-מוסלמי.

אלעד מספר שבשירות הצבאי הוא הפעיל משת"פים ערבים אבל מתרעם על סיווגו כמשת"פ איתם.

הוא מתנאה בהיותו הומו מוצהר, שבעבר היה המנכ"ל הראשון של "הבית הפתוח" בירושלים, אבל למעשה הוא לוחם למען דיכוי להט"בים שיבוא בהכרח עם הכיבוש הערבי-מוסלמי, בדיוק כפי שהוא קיים בכל 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים.

היחס לאנשים מסוגו של חגי אלעד ראוי להיות ע"פ העקרונות הבאים:

"למשתפ"ים ולמלשינים אל תהיי תקווה."

"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא"!

"האוחזים בחרם בחרם יאבדו."

דניאל בלטמן בין "משת"פ" ל"עובדות בעידן פוסט אמת" (2)

לפני שבוע הראיתי כיצד האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, דניאל בלטמן הופך את חקר השואה לכלי לקידום מאבקו, והנה השבוע בלטמן התעלה על עצמו כאשר הוא משווה את "חוק ההסדרה" ל"חוק ההסמכה" הנאצי. (דניאל בלטמן, "כמו החוק לסילוק מצוקת העם והרייך", "הארץ", 10.2.17)

מובן שהמסקנה של אותו פרופסור גמור היא: "לשכנע אחרים בחו"ל להחרים את המדינה המידרדרת לתהום שאין ממנה חזרה."

חוק ההסמכה הנאצי הפקיע כידוע את הזכויות הפוליטיות של העם הגרמני. ודוק, החוק לא הפקיע את זכויות המיעוט היהודי למשל, אלא את זכות הרוב הגרמני-הארי.

החוק קבע שהחקיקה תהיה בידי הממשלה בלבד. (אגב די דומה לשלטון אש"פ והחמאס):

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%94_(%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94)

דומה שעצם ההשוואה שעשה הפרופסור הגמור היא-היא העדות הטובה ביותר למה שקרוי "עובדות בעידן פוסט אמת."

ודוק: אם פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית הופך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה (כפי שעשה המשטר הנאצי והקומוניסטי בשעתו) ואין יותר "אמת ההיסטורית" אלא רק פוסט אמת, כפרופוגנדה פוליטית, אז בהחלט יש מקום לדאגה גדולה לגבי גורלם של מדעי הרוח בארץ.

ברוב בורותו עוד כותב הפרופסור הגמור לגבי "חוק ההסדרה": "מעניין אם את הסטנדרט הזה היתה מוכנה ממשלת ישראל ליישם גם לגבי פולני שחזר לעירו ב-1945 מברית המועצות לשם הוגלה, נכנס לגור בבית נטוש של יהודי שגורש לאושוויץ, וכעת הוא מסרב להחזיר את הבית לצאצאיו של אותו יהודי. והרי הוא בכלל לא היה זה שסילק את היהודי מביתו."

שכני היקר פאן קנטורוביץ בן המאה (כמו גם שאר היהודים ששרדו מפולניה) היה מאושר לו החזירה לו ממשלת פולניה את רכושו (שהיא מסרבת להחזיר) או לפצות אותו "לפי בחירתו לדמי שימוש שנתיים בשיעור של 125% מערכם הראוי של דמי השימוש כפי שתקבע ועדת שומה, או לדמי שימוש מהוונים לתקופות של 20 שנה כל פעם בשיעור של 125% מערכם הראוי, או לקרקע חלופית ככל שהדבר אפשרי בנסיבות העניין." (כנקבע בחוק).

הלוואי וגם כל מדינות ערב היו מחזירות את רכוש היהודים בכל השטחים הכבושים על ידיהם, 13 מיליון קמ"ר, על פי אותה הנוסחה שהוצעה בחוק ההסרדה.

(נ.ב. אין הדבר אומר שאני תומך בחוק ההסדרה).

אומר פעם נוספת. מעבר לכך שיש לשלוח את הפרופסור הנכבד להשתלמות היסטורית כתנאי להמשך העסקתו בהוראה יש לנהוג גם בו על פי העקרונות הבאים:

"למשתפ"ים ולמלשינים אל תהיי תקווה."

"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא"!

"האוחזים בחרם בחרם יאבדו."

[אהוד: עידן הפוסט-אמת קיים כבר שנים רבות, בעיקר במדעי הרוח, ושמו – הנראטיב, שבעזרתו יכולים כל חוקר וחוקרת לרמות על פי דיעותיהם הקדומות ורמת הבורות שלהם, ואפילו להיחשב כמומחים בתחום הנארטיב המדומיין שלהם].

"אני לא היסטוריון אני האמת"

ונעבור מן ההיסטוריה לספרות.

הגזען האנטי-אשכנזי, (המערבי-מוגרבי) רועי חסון השיק ספר שירים חדש. בהשקה הוא קרא את שירו:

אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן

אֲנִי הָאֱמֶת...

אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן

אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת אַבָּא שֶׁלָּהֶם

אֲנִי לֵב הָעִנְיָן

הֵם לֹא יְכוֹלִים לִהְיוֹת אַבָּא שֶׁלִּי

הֵם לֹא יְכוֹלִים לִהְיוֹת הַנַּעַל שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי

אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן

פָּחוֹת מְשַׁנֶּה לִי מִי הִתְחִיל

אֲנִי תָּמִיד צוֹדֵק

גַּם כְּשֶׁאֲנִי מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם אַחֲרֵי הַקָּפֶה

אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן

אַל תִּתְוַכְּחוּ אִתִּי.

מבקר הספרות אילן ברקוביץ (כנראה אשכנזי) אומר כך: "היה הדור של ביאליק וטשרניחובסקי, אחר דור אלתרמן, שלונסקי, ולאה גולדברג. אחר דור תש"ח, חיים גורי, דור המדינה, נתן זך ויהודה עמיחי, והנה סוף סוף קם לנו דור משוררים חדש, דור ערספואטי בהנהגת חתוכה וחסן. בפעם הראשונה שני משוררים מזרחיים (אחד מערבי והשני דרומי) צעירים שהופכים קאנוניים. "החיינו והגיענו לזמן הזה." (אילן ברקוביץ, "מי זה נתן זך", "הארץ", "תרבות וספרות", 10.2.17).

לעומתו כתב המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו: "על ערס פואטיקה אני לא יכול לקרוא לזה שירה. זו לא שירה זה פלקטים. אין לזה שום ערך מוסף. בני ציפר פירסם אותם בהפוך על הפוך, קטע ציני לחלוטין. החבורה הזו אפילו לסדנת שירה לא היו מתקבלים אצלי." ("הוליווד של העת העתיקה", נטע הלפרין, "ישראל היום" 21.11.14).

[אהוד: רועי חסן הוא לא רק גרפומן אלא גם דמגוג].

חוכמת מסכן אכן בזויה

כתבתי כבר לא אחת על כתב "הארץ" המסכן והמרושע, רוגל אלפר, שכל פעם עולה על עצמו ברשעותו.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01105.php

והנה התקפתו האחרונה על משפחתו של חלל צה"ל סגן הדר גולדין:

"חמי גולדין מפגין תסמינים מתקדמים של מצב שאפשר לכנות 'תסמונת גולדין', על שם אחיו, סגן הדר גולדין, שנהרג ב'צוק איתן' וגופתו מוחזקת בידי החמאס בעזה. מדובר בדיסוננס קוגניטיבי שמתאפיין בכך שהדובר חדל להבחין בין המתים לחיים ומתרעם על כך שאין המת זוכה ליחס של חי."

אלפר מוסיף: "היבט נוסף ב'תסמונת גולדין' הוא שיגעון גדלות, שמאפיין הרבה משיח 'משפחת השכול' הישראלית. מעמד השכול מעניק לו בעיניו סמכות ופריווילגיה לקבוע סדר יום וסדרי עדיפויות לאומיים." ("הארץ" 9.2.17).

על רשעותו של אלפר למשפחה השכולה והימנעותו מלומר אפילו את המילה ז"ל, אין צורך להכביר מילים. זה המסכן המרושע וזה סגנונו.

אבל כאן נכנס לתמונה עורך העיתון עמוס שוקן.

בתגובה לדברי אלפר כתבו לאה ושמחה גולדין, הוריו של סגן הדר גולדין, למו"ל עיתון 'הארץ' עמוס שוקן, ושאלו אותו:

"האם לדעתך לרצות בקבורה ראויה לבננו זו ההגדרה ל'שיגעון גדלות'?"

שוקן הגיב באופן שלא משתמע לשתי פנים, וענה: "בהחלט."

לאחר שהתשובה החד משמעית שלו עוררה את זעם הגולשים, הבין שוקן את טעותו ומחק את אמרתו, וכתב: "מחקתי את הציוץ הבאמת מטורלל, שכתבתי מבלי שקראתי עד הסוף את השאלה של גולדין. השאיפה להביא לקבר ישראל את הדר ואת אורון מוצדקת לחלוטין ואני תומך בה."

גולדין הוסיפו לצייץ בטוויטר כי המאמר הינו "מופע מביך של דמגוגיה. (אלפר) אינו מכיר את ערכי צה"ל לערבות הדדית, לא מפקירים חיילים בשטח. שלושת הדתות חותרות להבאת המת לקבורה ראויה. אנחנו מאמינים שאם הדר גולדין היה פלסטיני, עמירה הס וגדעון לוי היו נאבקים להחזרתו לקבורה גם מעל גבי עיתון 'הארץ'."

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/862/980.html?hp=1&cat=402&loc=3

מעבר לגסות הרוח של אלפר, למרבה הצער יש צדק מסוים בדבריו, אסור להתייחס לגופות כאנשים חיים. התייחסות כזו רק מקשה על החזרת הגופות.

לפני כמה ימים נמסר מטעם החמאס שהוא דוחה את הצעות הישראליות להחזרת הגופות של הדר גולדין ואורון שאול, והחזרת אברה מנגיסטו, בן 29 מאשקלון, שחצה את הגבול בספטמבר 2014. ושני הבדואים שעברו מרצון לעזה: הישאם א-סייד, וג'ומעה אבראהים אבו ענימה.

"חמאס רוצה עסקת שליט 2 עם שחרור של מאות אסירים, ודורש גם 'דמי כניסה': שחרור 50 אסירים ביטחוניים שנעצרו לאחר חטיפת הנערים במבצע 'שובו אחים' – רק כדי לשבת ולדבר".

לא ברור לי כלל למה ממשלת ישראל ממשיכה במו"מ מסוג זה. ועוד על ידי איווט אביגדור לובוביץ ליברמן, שהתרברב עם פיו הגדול שאם יהיה שר הביטחון יושבו הגופות תוך 48 שעות.

אני חוזר על מה שכבר כתבתי:

הדרך להחזרת גופות חיילי צה"ל

במאמר חריף שכתב פרופסור שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין ית"ד (ישראל תיקום דמו), דורש גולדין כיאה ליהודי דתי לקחת דוגמה מהתנ"ך: "שתיקתה של ההנהגה הישראלית לנוכח החזקת גופות בנינו בשבי חמאס," הוא כותב, "מעידה על כשל ערכי עמוק. כדוד המלך בשעתו, הנהגה אמורה להעז ולקחת אחריות חסד יבש גלעד."

לאחר מות שאול, כשגופתו מוקעת ע"י הפלישתים על חומות בית שאן, באו אנשי יבש גלעד, כמסופר בשמואל א י"א-י"ג: "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוויית שאול ואת גוויות בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים." (שמחה גולדין, "חרפה מרחפת עלינו", "מקור ראשון", מוסף שבת לתורה הגות ספרות ואמנות. 18.12.16)

יש לומר ברורות לא זה הדרך. בשביל גופות אין להקריב חיילי צה"ל ואין לשחרר ח"ו מחבלים שיביאו לשפיכת דם של אזרחים.

יש דרך אחרת להחזיר את גופות חללי צה"ל משבי החמאס והיא פשוטה:

הומאניזם תמורת הומאניזם

חולה תמורת גופה

מתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים.

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1040290296066654&substory_index=0&id=724192144343139&__tn__=%2As

אז ככה. ראשית, יש להפסיק את הדיבור השקרי על החזרת ה"בנים", ולדבר על החזרת גופות הבנים בלבד. אין להקריב חיים תמורת המתים. זכורה לטובה בתיה ארד ז"ל, אימו של רון ארד, שכתבה באצילות שלא להחזיר מחבלים חיים תמורת גופתו של בנה.

את החזרת הגופות מעזה יש להשיג ע"י המעשה הבא:

ראשית, תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה אלא עזה הטילה מצור על ישראל. בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משת"פים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל.

האֶמירוֹת המוסלמית של עזה היא-היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, ואת כל יהודי העולם, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.

ובכן, בהתחשב בעובדה שצוינה לעיל, לפיה מתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא:

הומאניזם תורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.

נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את בריאות אזרחיהם בפומבי.

* * *

"יום הדין של ג'ני מרקוס"

ספר חדש מאת

הדסה מור

ספר מותח, מעניין, מרתק, חשוב

הנחה לקוראי חדשות בן עזר 70 שקל במקום 88 שקל בחנויות.

לפנות ישירות להדסה מור: hadassa060@gmail.com

* * *

מתי דוד

מי הם בעלי ההון ששולטים בתקשורת?

דודי ורטהיים ובתו של יצחק תשובה, הם הבעלים ששולטים על שידורי "קשת" בערוץ 2.

משפחת עופר ומשפחת שטראוס, הם הבעלים ששולטים על שידורי "רשת" בערוץ 2.

האוליגרך הרוסי בלווטניק, יוסי מימן וארנון מילצן, הם הבעלים ששולטים בערוץ 10.

ארנון מוזס ופישמן, הם הבעלים ששולטים על עיתון "ידיעות אחרונות".

האוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, משפחת דומונט הגרמנית ועמוס שוקן הם הבעלים של עיתון "הארץ".

 מדוע כל המיליונרים, בעלי ההון והאוליגרכים האלה, נחשבים כראויים, מקובלים ולגיטימיים? ואילו המיליארדר היהודי-האמריקאי, שלדון אדלסון, אינו מקובל ואינו לגיטימי?

האם אך ורק מפני שהוא הבעלים של העיתון "ישראל היום"?

האם אך ורק בגלל שהעיתון תומך בנתניהו?

כל אנשי האמת והמופת, הלוחמים נגד השליטה של בעלי ההון על התקשורת, חייבים להשיב על השאלות האלה!

* * *

אורי הייטנר

1. לקראת פגישת נתניהו טראמפ

מיד לאחר כניסת נשיא חדש לבית הלבן או ראש ממשלה ישראלי חדש לתפקידו, נערך מפגש פסגה בין הנשיא האמריקאי וראש ממשלת ישראל. זהו מפגש חשוב מאוד, שיש בו פוטנציאל לקביעת סדר היום המשותף ומערכת היחסים בין מעצמת העל ובעלת בריתה הקרובה לשנים הקרובות.

מה יציג נתניהו לטראמפ בפגישתם השבוע?

אלה הדברים שבעיניי ראוי שיציג.

העברת השגרירות האמריקאית לירושלים – לאחרונה אני מרבה לשמוע מפי אנשי ימין, ממעריצי טראמפ, שמתרשמים (להערכתי ולצערי בצדק) שטראמפ אינו נוטה לממש את התחייבותו בנדון, שבעצם זה לא כל כך חשוב. זה בסך הכול עניין הצהרתי.

איני מקבל זאת. א"ב של ריבונות היא ריבונותה של מדינה לקבוע את בירתה. בוודאי כאשר מדובר בירושלים כבירתה של המדינה היהודית, עם כל השורשים, הערכים והסמליות הכרוכים בכך.

69 שנים, ידידתנו הקרובה והחשובה מסרבת להכיר בכך. בעיניי, זהו פצע פתוח ביחסים המדינות.

נשיאים אמריקאיים רבים התחייבו ערב הבחירות להעביר את השגרירות לירושלים, ונבהלו מאיומי הערבים.

טראמפ טוען שהוא שונה, שהוא יחזיר את אמריקה לגדולתה. אדרבא, שלא ייבהל ויעשה את המתבקש, אפילו על ידי חוק מיוחד שקיבלו בתי הנבחרים בנדון כבר בשנות ה-80.

טראמפ התחייב לפני הבחירות לעשות כן, וזה היה הסמל של התחייבותו לשינוי כיוון. על נתניהו לדרוש ממנו בתקיפות לעמוד בהתחייבות.

בחזרה למסמך בוש – כמעט כל הנשיאים האמריקאיים מאז מלחמת ששת הימים, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, מצדדים באותה גישה: דרישה לנסיגה ישראלית מלאה מן השטחים ששחררה במלחמת ששת הימים, למעט תיקוני גבול זעירים. 

החריג היחיד היה בוש הבן. במסמך בוש, שכתב לשרון, הוא הכיר למעשה בדרישות הטריטוריאליות של ישראל – לשמור בידיה על גושי ההתיישבות ועל זכותה לגבולות בני הגנה (שם קוד לבקעת הירדן) וזאת מבלי להזכיר "חילופי שטחים".

אובמה התנכר למסמך בוש, וקדם לו אולמרט שהציע לפלשתינאים נסיגה מלאה, ובכך הפך את ההישג של שרון לאות מתה.

מתוך הבנה שכל אלה המצפים שטראמפ יצדד בארץ ישראל השלמה שוגים באשליות, על נתניהו להציג תביעה ריאלית – חזרה למסמך בוש. אם ישיג זאת, יהיה זה הישג מדיני אדיר לישראל.

מתוך הבנה שכל אלה המצפים שטראמפ יצדד בארץ ישראל השלמה שוגים באשליות, על נתניהו להציג תביעה ריאלית – חזרה למסמך בוש. אם ישיג זאת, יהיה זה הישג מדיני אדיר לישראל.

הכרה בריבונות ישראל על הגולן – בתמורה להסכם הביניים עם מצרים ב-1975, השיג רבין התחייבות מן הנשיא פורד, שארה"ב תכבד את עמדת ישראל בנושא הגולן. מאז נשיאים אמריקאיים ניסו להוביל הסכם על נסיגה ישראלית מהגולן, וראשי ממשלה ישראליים, כולל רבין עצמו (בקדנציה השנייה) וכולל נתניהו (בקדנציה הראשונה) הסכימו לכך.

היום, במלאת יובל להתיישבות הישראלית בגולן, במלאת 35 שנים לריבונות ישראל על הגולן, לנוכח הסירוב הסורי לכל הצעות הנסיגה ובעקבות התפוררותה של סוריה, הגיעה השעה שארה"ב תכיר בריבונות ישראל על הגולן.

אמנם איני תולה תקוות רבות בכך שטראמפ יקבל תביעה זו, אך על נתניהו לדרוש אותה.

רוויזיה במדיניות כלפי איראן – נושא שבו אני מעריך שייקל על נתניהו להגיע להסכמות עם טראמפ, הוא הנושא האיראני. שניהם חולקים עמדה משותפת, השוללת את הסכם הגרעין עם איראן.

ארה"ב אינה יכולה ואינה צריכה לבטל באופן חד-צדדי הסכם שהיא התחייבה לו, וישראל אינה צריכה לדרוש זאת.

אולם על נתניהו להגיע עם טראמפ להסכמה ולהצהרה פומבית, שכל הפרה של ההסכם, תביא לביטולו.

על ישראל לספק לארה"ב את המודיעין שיוכיח את העובדה שאיראן מפרה את ההסכם.

על סמך מה אני כותב בנחרצות כזו שאיראן מפרה את ההסכם? על סמך ההבנה של כל ילד, שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום." ברור מה מטרת מיזם הגרעין האיראני, וכל עוד המיזם לא בוטל באופן מוחלט, אין ספק שאיראן ממשיכה לחתור ולפעול לפצצת גרעין.

2. צרור הערות 12.2.17

* תקציר החדשות – רקטה נורתה מרצועת עזה לעבר ישראל. שורת התקפות של צה"ל ברצועה. פגז סורי נפל בגולן. צה"ל הגיב בסוריה. ירי רקטות מסיני לעבר אילת. פיגוע טרור בשוק בפתח תקווה. תקיפת חיילות וחיילי צה"ל בידי פורעים חרדים. חוליגנים חרדים משתוללים בהפגנות נגד גיוס לצה"ל.

* הרהורים בשבת שירה – ב"שבת שירה" אנו קוראים בפרשת השבוע את שירת הים ובהפטרה – את שירת דבורה.

על רקע הפגנות החרדים נגד השירות בצה"ל ובעד ההשתמטות והעריקה בחסות בנינו המחרפים נפשם כדי שהפארזיטים האלה ימשיכו להשתמט, לערוק ולהתפרע, כדאי להיזכר באירוע המונצח בשירת דבורה.

יש בתוכנו מי שטרם יצאו מהגלות, טרם השתחררו מן העבדות. ההשתמטות משירות בצה"ל היא ביטוי מובהק לכך. וגם ככאלה הם אינם הראשונים. היו תקדימים להשתמטות, כבר בתקופת המקרא.

 ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

 "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים."

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

 על מי מדובר? יש פרשנות מיסטית המדברת על חוצנים וגורמים שמימיים שלא התגייסו לסייע לאלוהים, אך בעיניי היא סותרת את רוח היהדות. וכיוון שאיננו יכולים להפיק כל לקח מהפרשנות הזאת, היא חסרת משמעות. לעומת זאת, גרסה אחרת היא בעלת משמעות רבה.

 על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא."

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.

* עבדים נרצעים – בשבת שעברה, שבת פרשת "בא", קראנו על יציאת מצרים. לא חלף שבוע מהתרוממות הרוח של היציאה מבית עבדים, מעבדות לחירות, וכבר השבת, פרשת "בשלח", קראנו את הפסוקים הבאים: "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם, לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם. כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."

אנו קוראים זאת, ואותם בני ישראל נראים כל כך עלובים ובזויים בעינינו, עבדים נרצעים בנשמתם.

והיום? כתבה ב-ynet מלמדת על העובדה המצמררת, שמאז שנת 2000 יותר מ-33 אלף ישראלים ביקשו דרכון של גרמניה, ארץ המרצחים, וחלקם אף ויתרו לשם כך על הדרכון הישראלי. איזו עליבות! עבדים נרצעים בנשמתם.

* שיימינג לדרעי – כל מי שקרא דברים שכתבתי ב-27 השנים האחרונות, מאז החלו להתפרסם מעללי השחיתות של דרעי (הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה זולת אולמרט), לא יחשוד בי באהדה לאיש הזה, אם לנקוט לשון המעטה. אולם הפעם, אני רחוק מלהתפעל מהשיימינג שעשה לו בני אלבז, ואיני שותף לחגיגת השמחה לאיד.

אפשר לחשוב. מה קרה? הוא מרח קצת בצל על העיניים כדי לזייף בכי? מדובר בתשדיר בחירות. עם במאי ומשחק, כמו כל תשדיר בחירות. וכי מישהו חושד בצערו הכן על מותו של הרב עובדיה? אז נכון, זה לא סימפטי. אבל האמת היא שמה שאינו סימפטי הוא שהדבר נחשף בצורה מביכה כל כך. אני בטוח שבאותה מידה יכלו להיחשף קטעים מביכים מסוג זה אצל כל המועמדים בכל המפלגות.

הדבר המכוער באמת הוא השיימינג שעשה אלבז. זכרו מיהו אלבז. אלבז הוא "זמר הבית" שהדהד את "הוא זכאי" בקרב רבבות מעריצי דרעי. דרעי גנב ולקח שוחד? מה אכפת לאלבז. כל בתי המשפט בכל הערכאות פסקו פה אחד להרשעתו, על פי ראיות? אז מה? הוא זכאי! למה? ככה.

אבל כאשר יש ביניהם סכסוך כספי – אין זכאי. אין חברות. אין אלוהים. זה זמן השיימינג, והשיימינג הכי מכוער והכי מבייש שיש.

ועל מה הסכסוך? אלבז קיבל מאות אלפים, אבל טוען שהובטחה לו גם משרה ציבורית וההבטחה הופרה. לכן הוא ירד מהארץ ומשם מכפיש את דרעי.

בא לי להקיא. אבל לשם כך אני צריך לדחוף אצבע ללוע, ואז יאמרו שזייפתי הקאה.

* מדע בדיוני – מועצת הנוער של הגולן נפגשה עם מועצת הנוער של הכפר הדרוזי מסעדה, והם בנו תכנית של מפגשים ושיתופי פעולה בין בני הנוער משני המגזרים.

מי היה מאמין? עד לפני שנים ספורות עצם המחשבה שנמצא פרטנר למפגש כזה היתה מדע בדיוני.

* מחוות סרק מפוקפקות – ככל שממשל טראמפ מרעיף עלינו מחוות סרק מפוקפקות, כמו סיכול מינויו של סלאם פיאד כשליח האו"ם ללוב, "למען ישראל", גדל חשדי שזהו תחליף למימוש הצהרות הבחירות הפרו-ישראליות האמיתיות שלו, כמו הכרה בריבונות ישראל על בירתה והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

* סניף "בצלאל" בטהרן – בהפגנות האספסוף האיראני בטהרן, בראשות המנהיג ה"מתון" רוחאני, הוצגו תמונות של טראמפ ועל צווארו כרוך חבל תלייה, במסגרת חופש הביטוי.

[אהוד: סליחה על בורותי, מה עניין בצלאל לכך?]

* תסמונת אלפר – עיתון "הארץ" מקפיד בעקביות לתמוך בהשבת גופות מחבלים למשפחותיהם. ומה באשר להשבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, המצויים בידי חמאס? זה כבר משהו אחר.

רוגל אלפר, מהגרועים בדבוקת שוקן, שואב את ההנאות הגדולות של חייו, משמחה לאידן של משפחות שכולות ישראליות, מגילוי בוז לאבלן ומהתגוללות גסה עליהן. בפשקוויל שפרסם השבוע הוא בז למשפחת גולדין על מאבקה לקבורת בנה בקבר ישראל, ובעיקר לעג לאחיו של הדר, חמי. "חמי מפגין תסמינים מתקדמים של מצב שאפשר לכנות 'תסמונת גולדין', על שם אחיו... מדובר בדיסוננס קוגניטיבי שמתאפיין בכך שהדובר חדל להבחין בין המתים לחיים ומתרעם על כך שאין המת זוכה ליחס של חי... היבט נוסף ב'תסמונת גולדין' הוא שיגעון גדלות, שמאפיין הרבה משיח 'משפחת השכול' הישראלית. מעמד השכול מעניק לו בעיניו סמכות ופריבילגיה לקבוע סדר יום וסדרי עדיפויות לאומיים."

בעקבות פשקוויל הנאצה, כתבו הוריו של הדר למו"ל שוקן שאלה קצרה: "האם לדעתך לרצות בקבורה ראויה לבננו זו ההגדרה ל'שגעון גדלות'?"

מה לדעתכם היתה תשובתו הבזויה של שוקן? "בהחלט."

נכון, מאוחר יותר הוא מחק את התשובה וחזר בו. אך במקרה זה איני אומר "עוזב ומודה ירוחם." את האמת שלו הוא כתב בתגובה הספונטנית, האותנטית, לפני שהתייעץ עם יועציו המשפטיים.

על סמך מה אני כותב זאת? על סמך העובדה שבמקום לרמוז לרוגל אלפר שרצוי היה שיתייעץ עם גורמים מקצועיים שיכולים לסייע לו, הוא הפך אותו לחלון הראווה של עיתונו.

לא תהיה זו הגזמה להגדיר את השוקניזם כ"תסמונת אלפר".

* פקה פקה – מה ההבדל בין אוטו ויינינגר לרוגל אלפר? ויינינגר הגשים את האוטו-אנטישמיות שלו. אלפר סתם פקה-פקה.

* איזה צהוב – בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו מכתב וגלויה ששלחתי להוריי ממוצב צה"ל ליד אגם קרעון בלבנון, בראשית 1984. מתוך המכתב, למחרת יום הולדתי ה-21:

"ב-19.1 אחה"צ יתקיים טקס סיום בכותל. אני מבקש שכבר תשריינו לעצמכם את התאריך, ושתגיעו כולכם. לאחר הטקס יש לנו מסיבת סיום. קבעו אותי לצוות המכין את המסיבה, ורצו שאכתוב לה את הטקסט. הייתי אמור להישאר עם כל הצוות בארץ, בקיבוץ משמר דוד, כל היום להסתובב על בגדים אזרחיים, ולצאת כל לילה הביתה. צ'ופר מאוד רציני ומאוד קורץ, אך לא רציתי להישאר שם, כשכל החבר'ה נמצאים פה. פשוט לא הייתי מרגיש בנוח. אני מקווה שהמסיבה תהיה מוצלחת ושלא ארגיש שהייתי חסר בצוות."

ועל כך הגיבו הבנים שלי: "איזה צהוב!"

צהוב?! מתוך "שירת הפזמניק" של רוביק רוזנטל: "חייל צייתן וממושמע, בעל סממני התנהגות המוגדרים 'אשכנזיים'... הגדרה במילון פזמוזואורוס:  'צבע מהגוון הבהיר, כצבעה של השמש. משמש בסלנג החפ"ש בתור מילת גנאי לקצינים וחיילים בעלי ראש גדול ואחריות.' על פי ההגדרות המקובלות, חטיבת הצנחנים וכן חטיבת הנח"ל נחשבות חטיבות צהובות...'."

 טוב, הייתי נח"לאי בגדוד 50 – הנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים. שילוב צהוב קטלני.

אגב, השהות שלנו בלבנון הוארכה, הטקס בכותל בוטל ומה שאני זוכר ממסיבת הסיום זו את ההופעה הבלתי נשכחת (עובדה!) של דני סנדרסון בליווי של חיים רומנו.

* ביד הלשון: אחר כבוד – הודעה שנשלחה לכל חברי אורטל: "ליד הספרייה מונחים ספרים רבים, שאינם מתאימים או מיועדים לספרייה... אני מזמינה את כל מי שרוצה לקחת משם ספרים... מחר בבוקר הם יפונו אחר כבוד למקום אחר."

מה פירוש "אחר כבוד"? בצורה מכובדת. תוך שמירת כבודו ומעמדו של פלוני. אולם פעמים רבות הדבר נאמר באירוניה – "סולק אחר כבוד מ..." וכד'.

המקור לצירוף המילים הוא מקראי. הוא מופיע בשני מקומות. בזכריה ב': "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל-הַגּוֹיִם, הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ."

ובתהילים ע"ג: "בַּעֲצָתְךָ תַּנְחֵנִי, וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי."

ובאשר לספרים... באותו ערב שכחתי, ולמחרת כשנזכרתי כבר היה מאוחר מדי.

* * *

דוד בן-גוריון

באין חזון ייפרע עם

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1966,

ב"ג אז בן 80 ואב"ע בן 30]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר, במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: לפני שנים אחדות אמרת:

במונח "ציונות" חלו גלגולים ותמורות בתוקף השינויים והחליפות שחלו בתולדות העם היהודי במחצית המאה האחרונה; ומאז טביעת המונח, לפי הולדת הציונות המדינית של הרצל ועד אחרי קום מדינת ישראל, – הפסיד השם "ציונות" משמעותו העיקרית והמפרה, נתרוקן מכל תוכן מחייב וממשי, ואינו אומר עוד לדורנו הצעיר בארץ (וגם בגולה) מה שאמר לממציאיו ולנושאיו לפני שישים שנה ועד קום המדינה. "באין חזון ייפרע עם". בספרותנו לא נתמצה עדיין מלוא הערך והתפקיד של החזון המשיחי בתולדות עם ישראל, למן הימים הקדומים ועד ימינו אלה. ודאי שחוקי הטבע, החוקים הפיסיים, הביולוגיים (והסוציאליים, אם ישנם כאלה) חלים עלינו בדיוק כמו כל עם אחר. אך כשם שאין אדם בעולם המשוחרר מהחוקים הטבעיים החלים על כל המין האנושי, ואף-על-פי-כן אין אדם אחד דומה לחברו, וכוחם האינטולקטואלי המוסרי של הלל הזקן והגאון מווילנה, ליאונרדו דא-וינצ'י, ניוטון ואיינשטיין – הם יחידים במינם, כך גם עמים מצטיינים בתקופות ידועות או לאורך כל חייהם בתכונות ובסגולות שאינן מצויות ברוב העמים האחרים. ... יהודי תימן, מארוקו ובבל – עלו ארצה מתוך תודעה היסטורית וחזון משיחי, ולא מתוך אידאולוגיה "ציונית". ברור שפעלה כאן המצוקה הגלותית, אך לא אידאולוגיה ציונית. הם לא קנו שקל ולא שמעו נאומים "ציוניים" ולא קראו קונטרסים "ציוניים". ... העבר הרחוק יותר קרוב מהעבר של אלפיים השנים האחרונות, ולא רק של 60 השנים של קיום המונח "ציונות". אברהם אבינו, בנו ונכדו; משה ואהרן; דוד המלך וצאצאיו; נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמר רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו, ובזמן החדש – כל "האידאולוגים" הציונים. יש קפיצה בהיסטוריה: אנו יושבים במולדת, וכל חפירה בבית שערים בחצור – מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת.

ועוד, דומני, אמרת בהזדמנות אחרת, כי הציונות היא פרי מצוקה נוראה ותקווה משיחית.

האם חדלה, לדעתך, הציונות מלהתקיים?

דוד בן-גוריון: אי-אפשר לברר שום שאלה הכרוכה במונח "ציונות" מבלי לברר ולהבהיר תחילה המשמעויות השונות שמונח זה קיבל בפיות ובזמנים שונים. מונח זה הומצא על-ידי בירנבוים (שכינה עצמו "מתתיהו אחר") כחמישים שנים לפני הופעת מחברתו של ד"ר הרצל בשם "מדינת היהודים" ויצירת ההסתדרות הציונית. הרצל נתן למונח זה הגדה ברורה ונכונה: "העם היהודי בדרך", כי בשנים הראשונות לפעולתו הציונית המדינית האמין, או קיווה, להשיג מעין צ'ארטר על ארץ-ישראל ולהעביר שמה רוב יהודי אירופה, שהיו אז רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בעולם.

בשביל רוב הציונים בימים ההם פירושה של "ציונות" היה – חברות ועסקנות בהסתדרות הציונית וב"עבודת ההווה" – כלומר טיפול בצורכי היהודים בארצות מושבם באירופה, בעיקר באירופה המזרחית והדרומית. היה רק מיעוט קטן שבשבילו פירושה של ציונות היה – צורך ורצון אישי לעלות לארץ ולהקדיש חייו לבניינה ולפיתוחה המשקי, התרבותי והמדיני של הארץ.

לפני קום המדינה היה הבדל אחד בין ציונים מכל המינים ובין לא-ציונים או אנטי-ציונים. כמעט כל הציונים רצו בהקמת מדינה יהודית. רובם של הלא-ציונים התנגדו לכך. לאחר הקמת המדינה נתבטל הבדל זה. מלבד מיעוט מבוטל היו כמעט כל היהודים, ציונים ולא-ציונים, חובבי המדינה היהודית.

אולם חל שינוי גדול עוד לפני הקמת המדינה, והשינוי חל בגורל העם היהודי. במחצית הראשונה למאה העשרים חלו שתי תמורות טראגיות בחיי העם היהודי באירופה, שנשא בליבו חלום המדינה היהודית וגם הניח יסודותיה הראשונים. לפני גמר מלחמת-העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מהפכה שנייה, המהפכה הבולשביסטית, שהביא בשנים אחדות לידי ניתוק יהדות רוסיה (כשלושה מיליון יהודים) מיהדות העולם ומארץ-ישראל וגם מחינוך יהודי. תוך כדי מלחמת העולם השנייה השמידה גרמניה הנאצית שישה מיליון יהודי אירופה. נחרבו מרכזי היהדות שפירנסו במאה ה-19 את כל היהדות העולמית: בקרב יהדות אירופה נוצרה תנועת-ההשכלה, הספרות העברית החדשה והספרות האידית, התנועה הציונית, תנועת הפועלים היהודית, התנועה החלוצית – שרק היא הניחה היסודות למדינה היהודית. השואה הנאצית החריבה כל זה.

המרכז הכמותי והאיכותי של יהדות התפוצות עבר מאירופה לאמריקה. בארצות-הברית של אמריקה הצפונית הוקם המרכז היהודי הגדול שלא היה כמותו אף פעם בגולה: לא בכמותו, לא בעושרו החומרי והרוחני, לא במעמדו והשפעתו וכוחו המדיני.

אהוד בן עזר: אני מבין שאתה מבחין בין אידאולוגיה ציונית לבין גאולה לאומית.

דוד בן-גוריון: האידאולוגיה הציונית, כפי שנוסחה על-ידי שלושת ההוגים הראשונים במאה התשע-עשרה – משה הס ב"רומא וירושלים", ד"ר ליאון פינסקר ב"אבטואמאנציפאציה" וד"ר הרצל ב"מדינת היהודים" – היתה פרי המציאות האירופאית ופרי תנאי-החיים של יהודי אירופה. אני מבחין בין האידאולוגיה הציונית – ילידת המאה ה-19 באירופה – ובין הכיסופים המשיחיים של העם יהודי לגאולה לאומית בארץ האבות, שהם פרי נביאי ישראל והיו בעם היהודי כל השנים.

באירופה היו מדינות היסטוריות בעלות לאום אחד ומדינות בעלות לאומים מרובים, כגון צרפת, איטליה ובריטניה מצד אחד, אוסטריה-הונגריה ורוסיה מצד שני. היהודים בארצות אלה, בין שהיו שווי-זכויות על הנייר בין לא – לא נחשבו בכל הארצות האירופאיות כבני העמים השליטים, ביחידות או בצוותא. כל עמי אירופה היתה להם היסטוריה מדינית ותרבותית למעלה מאלף שנים, והיהודים לא נחשבו אף פעם כבני העמים האלה, אלא כזרים, נסבלים או שנואים. כוחה של האנטישמיות היה גדול וחזק ברוב ארצות אירופה, ובכמה ארצות היו היהודים גם משוללי זכויות שוות אפילו על הנייר.

בשנות השמונים של המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודי אירופה, ורובה הגדול של ההגירה זרם לארצות-הברית – וארץ זו מונה עכשיו קרוב לשישה מיליונים יהודים. התנועה הציונית אמנם חדרה לארצות-הברית מראשית היותה, אבל האידאולוגיה הציונית שנולדה באירופה לא הלמה את המציאות האמריקנית. מדינה זו – של ארצות-הברית – היתה שונה ביסודה מכל מדינות אירופה. לא יישובה הוותיק הרבה מאות ואולי אלפי שנים הטביע חותמו ועיצב דמותו של העם האמריקני, אלא מהגרים חדשים שהיגרו לאמריקה במאות השנים האחרונות, ובעיקר במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים עד מלחמת-העולם השנייה – הם שקבעו דמותה של אמריקה.

ככל בני העם האמריקני – פרט לאינדיאנים המקוריים תושבי אמריקה מאז ומעולם, שהשפעתם באמריקה לא ניכרה כלל, לא בלשונה, לא בתרבותה ולא בחייה המדיניים והכלכליים – היו גם יהודי-אמריקה מהגרים, או בני מהגרים ובני-בניהם של מהגרים. נשיא אמריקה, קנדי המנוח, היה נכדו של מהגר אירלאנדי. כשאר המהגרים ובני המהגרים מהולאנד, מגרמניה, מאיטליה, משוודיה, מפולין ומשאר הארצות, החליפו גם המהגרים היהודים, או בניהם, שפת-דיבורם, שהביאו איתם מארץ-מוצאם, ללשון האנגלית, שנעשתה להלכה ולמעשה לשון העם האמריקני.

לא נעדרה לגמרי אנטישמיות באמריקה (אמריקה כאן פירושה – ארצות-הברית), אבל היו בה גם תנועות עוינות לגזעים לא-יהודיים. היסוד שהונח בחוקה האמריקנית – שוויון-זכויות לכל האזרחים, חל גם על היהודים. התקיימה גם אפלייה חברתית, אבל זו לא פגעה במעמדם הכלכלי והמדיני של יהודי אמריקה. והתנועה הציונית, שחדרה גם לאמריקה, היתה מלכתחילה רק תנועת עזרה ליהדות אירופה וליהדות שאר הארצות שמחוץ לארצות-הברית. ורק יחידי-סגולה, כד"ר י.ל. מאגנס והנרייטה סולד, היו ציונים להלכה ולמעשה ועלו ארצה.

לאחר הקמת המדינה כמעט שאין כל הבדל רעיוני בארצות-הברית בין ציוני ובין לא-ציוני. כאלה כן גם אלה אינם מתכוונים לעלות לארץ, וכאלה כן אלה הם חובבי המדינה היהודית ומסייעים לפיתוחה ולמעמדה בעמים. השם ציוני עכשיו משמש לדברים שונים שאין ביניהם כל קשר, וכל דיבור על ציונות סתם – אין בו שום תוכן ממשי.

אהוד בן עזר: יש הטוענים, כי עמדתך מביאה בסופו-של-דבר להתנשאות הצעיר הישראלי (ה"צבר") על-פני היהודי הגלותי, על כל התוצאות החמורות הנובעות מכך. מצד שני, כלום אין לראות סימפטום מדאיג בכך, שהאינטלקטואל היהודי בפזורה מתחיל לאבד את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות בפני מדינת ישראל – ונוקט לשון הפוכה עד כדי הטלת ספק בערכה ובדוגמתה המוסרית של מדינת היהודית – כמו, למשל, בגינוי שחוזר ונשנה בשעתו מפי אינטלקטואלים יהודיים בעולם כלפי מבצע סואץ 56', ויתר הערכותיהם הביקורתיות לגבי המדינה. מצויים לא מעט אינטלקטואלים יהודיים במערב, המביטים עלינו כעל "נורמאליים"-לגנאי ושומרים לעצמם את כל מידת הרגישות, השליחות וה"בשורה" של היהודי בעולם כיום, את "חוסר השקט". מה יכולה להיות תשובתנו למגמה זו המביטה אלינו מגבוה, בביטול, ושופטת אותנו לצד החומרה? כיצד אתה רואה את היחסים בין יהודים בישראל ובתפוצה בדו זה?

דוד בן-גוריון: יש זיקה בל-תינתק בין היהדות הישראלית ובין יהדות התפוצות, ויש בין שתיהן גם הבדל יסודי. יהודי התפוצות בארצות שונות שונים זה מזה. לא כיהדות אמריקה – יהדות צרפת, יהדות מארוקו, יהדות דרום-אמריקה או דרום-אפריקה, לא בהווייתם, לא בתנאי חייהם ולא בצביונם היהודי. אבל בהשוואה ליהדות ישראל יש הבדל יסודי אחד המאפיין את כל יהדות התפוצה, ללא הבדל בין ארץ לארץ. יהודִי התפוצות, בין שהוא מכיר ובין שאינו מכיר בכך, הוא אישיות מפוצלת. בחלקו הוא יהודי (ובחלק זה יש הבדלים רבים ועמוקים בין יהודים שונים באותה הארץ ובארצות שונות), ובחלקו הוא משתייך לגמרי לסביבה הבלתי-יהודית שבתוכה הוא גר. יש ארצות שהשתייכות זו לסביבה הבלתי-יהודית היא גדולה מאוד ומקיפה כמעט כל חיי היהודי והרגשתו, ויש ארצות שהשתייכות זו היא פחותה. גם באותה הארץ יש הבדלים בהשתייכות זו בקרב יהודים שונים. בלשון, במעשי יום-יום, בחיים הכלכליים, המדיניים וכמעט בכל החיים התרבותיים – היהודי דומה לשאר האזרחים (המדובר הוא בארצות שאין בהן אפלייה חוקית).

בישראל – היהודי הוא במאה אחוזים יהודי ובמאה אחוזים בן-אדם, כלומר בן המין האנושי, כי הוא בן לעם עצמאי שהוא חבר שווה-זכויות במשפחת העמים. בקרב יהודי ישראל יש הבדלים בתפיסה "דתית", במעמד הכלכלי, בחינוך, בהשקפות-עולם – כהבדלים שישנם בכל עם עצמאי ובן-חורין. אבל אין הבדלים אלה נובעים מסביבה זרה. ביהודי התפוצות יש קרע – לאו דווקא סתירה – בין היהודי שבהם ובין האזרח שבהם, כל עוד לא התבולל לגמרי והסתלק מיהדותו. בישראל הסתלקות זו לא תיתכן. אפילו לפי ההלכה היהודית – "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא."

אהוד בן עזר: האם ההתבוללות היא גזרה בלתי-נמנעת?

דוד בן-גוריון: יהדות התפוצה, הרוצה להימנע מסכנת התבוללות וטמיעה, לא תשיג מטרתה אלא בקיום שלוש "מצוות" אלה:

אל"ף – הקניית הלשון העברית לבניה ולבנותיה עד כדי אפשרות של קריאת ספר עברי או עיתון.

בי"ת – הקניית ידיעת התנ"ך במקורו. התנ"ך הוא המעיין הנאמן והפורה ביותר של היהדות, ויהודי שאינו קורא התנ"ך – ועל קריאת תנ"ך בתרגום אמר ביאליק בצדק שזוהי נשיקת האהובה דרך מטפחת, – אין לו מושג אמיתי מהיהדות, רוחה, עושרה, גדלותה היהודית והאנושית.

גימ"ל – הקניית ידיעת ההיסטוריה היהודית במקורה, כלומר ביקור בישראל וראיית הנעשה והנוצר והמשתנה בישראל.

אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?

דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.

היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.

ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.

ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).

היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.

אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?

דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."

אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.

עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."

כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.

אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?

ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?

דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.

"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.

נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.

יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.

ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:

"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."

אהוד בן עזר: מהי עמדתך לגבי ה"כנעניות"? אחר דבריך על הקפיצה בהיסטוריה היהודית והגדרתך את עצמת שאינך ציוני – יש הרואים בעמדתך עמדה "כנענית" מובהקת. האם גם אתה סבור שייתכן שיקום דור יהודי בישראל החסר כל עניין בהיסטוריה של העם היהודי? האם ייתכן שלא יהא בעתיד כל קשר בין האינטלקטואל (וכמעט כל יהודי) בארץ לבין בן-עמו בתפוצה? היקומו שני עמים שונים? האם ניתן לומר, כי נוצר "עם עברי" חדש בארץ-ישראל ובישראל, אשר קיומו וצרכיו מחייבים מערכת מושגים חדשה שאינה קשורה עוד עם העם היהודי? דרך-משל, בשאלת היחסים עם גרמניה, עם המרחב הערבי, ובהעדפה חוזרת ונשנית של האינטרס הישראלי בכל מקום, על-פני האינטרס של יהודי התפוצה? שלא לדבר על המומנט התרבותי בו קיימת תביעה "עברית" לאוטונומיות ול"התחלה חדשה". האם מוליכה, לדעתך, התפתחות החיים בישראל בכיוון זה?

דוד בן-גוריון: לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג הערכים העליונים, היהודיים והכלל אנושיים (כי אין להפריד ביניהם בישראל) של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים יבואו. ואין עכשיו כוח שיגביר ויעמיק זיקת יהודי התפוצות למורשה ההיסטורית היהודית ולישראל – כישראל המחודשת; ולזאת יש להוסיף: ישראל המחודשת ספק אם תתקיים ותמלא ייעודה ההיסטורי מבלי שתעמיק ותחזק את קשריה עם העם היהודי באשר הוא. איש לא הגדיר ביתר אמונה, ביתר הבנה וביתר ראייה מעמיקה את ייעודה של ישראל כישעיהו הנביא באמרו: "אני ה' – קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים" (ישעיהו פרק מ"ב, פסוק 6).

שני הייעודים הללו, התלויים זה בזה, להיות ל"ברית עם" ו"לאור גויים" הם ייעודים הקובעים את עתידה של מדינת ישראל המחודשת.

אנו עומדים בפני שתי סכנות, ורק מוכה-סנוורים לא רואה אותן: יהדות התפוצות עומדת בפני סכנה חמורה ומחמירה של התבוללות וטמיעה בקרב העמים בתוכם היא שוכנת. וארץ קטנה זו – מוקפת מכל עבריה שונאים הזוממים לכלותה, ואנו כמו בימי-קדם הננו "המעט מכל העמים"; ובלי שנהיה ל"ברית עם" – בלי שנעמיק הקשרים בין ישראל ליהדות התפוצות על-ידי משיכת העידית הדגולה שביהדות הגולה לארץ, ובלי העמקת הזיקה ההדדית של ישראל ליהדות והיהדות לישראל, תלך סכנת ההתבוללות ותגדל. ומבלי שישראל תגביר את עליונותה המוסרית והאינטלקטואלית עד שיא יכולתה, ותהיה על-ידי-כך "לאור גויים", לא נבטיח שלומנו, קיומנו ומעמדנו במשפחת העמים. כאמור, בכוח בלבד לא נעשה זאת.

כמעט כל העמים שישבו איתנו יחד בחלק זה של העולם, שקוראים לו עכשיו המזרח התיכון – נכחדו ונעלמו מעל-פני האדמה; ואם העם היהודי, שעצמאותו נעשקה ונמחתה זה כאלפיים שנה, ארצו היתה לזרים, הוא בעצמו נדד מארץ לארץ שנוא ונרדף בכל ארץ וארץ, שמר למרות הכול על אמונתו, מורשתו, תוחלתו; ואחרי שנות אלפיים הצליח לשוב לארצו העזובה וההרוסה והקים מחדש עצמאותו וריבונותו, למרות ניסיונות שכניו להכחיד המדינה הצעירה והקטנה, – אין זאת אלא באשר עלה בידו לשמור כבימי-קדם ובכל מאות שנות גלותו על עליונותו הרוחנית.

אולם לא הגענו עדיין אל המנוחה והנחלה. ועלינו לדעת ולזכור כי אנו רחוקים מאוד משתי אלה, גם מהמנוחה וגם מהנחלה. בשמונה-עשרה שנות קיומה של מדינת ישראל קמו בעולם – כמעט בכל היבשות – עשרות מדינת חדשות, ורבות מהן גדולות מאיתנו פי עשרה ופי מאה ויותר, ואף אחת מהן לא הצליחה לעשות מה שעשינו אנחנו בתקופה קצרה זו. עמדנו בגבורה מעטים מול מרובים; הפכנו אבק-אדם, שנתקבץ מכל רחבי תבל, לאומה עצמאית וריבונית התופסת מקום מכובד במשפחת העמים; הקנינו למאות אלפים בלילי-שפה מכל הארצות ששבו למולדתם ההיסטורית, את לשונם הלאומית; הבטחנו חינוך יסודי חינם לכל נער ונערה בישראל מגיל שש עד גיל ארבע-עשרה; הקימונו צבא שאינו רק מבטח-עוז לשלום העם וריבונותו אלא גם בית-היוצר לחלוצי אומה ומכשיר למיזוג גלויות; בנינו בזמן קצר מאות כפרים ועשרות ערים ועיירות-פיתוח; הפכנו הארץ העזובה והמפגרת מאות בשנים לאחד ממרכזי החוכמה והמדע והמחקר הראשונים בעולם; ואומה קטנה ודלה זו היתה לעזר רב ומבורך לעמים חדשים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלאטינית – ועשינו כל אלה אך ורק בעליונות-הרוח הגנוזה בתוכנו, ורק אם נדע גם להבא לצרף גבורה וצדק, עוז ואמת ונגביר ונעלה, בלי הרף, יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, נהיה לעם-סגולה, למשען נאמן לתפוצה, דוגמה מחנכת לעמים ושותף רצוי לשכנינו על בסיס של שיתוף-פעולה למען פיתוח המזרח התיכון כולו והגברת השלום באזור ובעולם.

אהוד בן עזר: עלית לארץ-ישראל ב-1906. האם שינתה עלייתך לארץ את גישתך לציונות?

דוד בן גוריון: עלייתי לארץ שינתה את כל תפיסתי בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבנתי שכל מה שחשבתי שזה ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשבתי כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ואי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט. וכאן, רק כאן, הבינותי את משמעותה של הציונות. אם בכלל צריך להשתמש בביטוי הזה, ציונות, כי הלוא בימי עזרא ונחמיה עלו לארץ בלי המילה ציונות. ורק פה הבנתי את התנ"ך, וראיתי שכל מה שאני דוגל בו ומאמין בו נמצא בביטויו העמוק ביותר בתנ"ך.

אהוד בן עזר: אמרת, "יחסים עם הערבים". מתי התחלת לעמוד על טיבם של יחסים אלה ועל סכנתם?

דוד בן גוריון: הבנתי הבעייה הערבית לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבדתי כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1907-1909, ראיתי בפעם הראשונה חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. יצאנו למקום וראינו כתמי-דם. ידענו, שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

ידענו, שאחד מאיתנו ייפול. נזהרנו. לא התרחקנו מסג'רה. הלכנו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

ידענו: הערבים נקמו, לא ידענו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאנו למעלה ראינו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ואני רצנו לקראתם. צעקו לנו: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

התחלנו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור ישר בלב. והבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה.

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקלתי מאוחר יותר, באביב 1915, לאחר שתורכיה נצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. יחד עם יצחק בן-צבי הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לי חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכים והערבים, אבל מעולם לא דיברנו על עניינים יהודיים. היה לי חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, בירושלים. הינו ידידים – בלי פוליטיקה.

חזרנו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותינו – של בן-צבי ושמי, בין צירי הקונגרס הציוני, נחקרנו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותנו מהקיסרות העותומאנית.

נאסרנו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיינו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתנו בנעימות, ובשעות-היום הירשו לנו להתהלך במגרש הסַראיה, (בנייני הממשלה, שכללו גם בית-סוהר). בימים היינו מתהלכים חופשיים בחצר הסראייה, ובלילות היו סוגרים אותנו.

יום אחד אני הולך בסראייה והנה אני רואה את ידידי יחיא אפנדי.

"מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו.

"יש לי עניינים עם הממשלה," הוא משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

"יש לממשלה עניינים איתי," – אני משיב. ומספר לו, כי אנחנו אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שנינו, (את בן-צבי ואותי), מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הוא ענה לי: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי – אני שמח."

 ואני יודע ששני הדברים היו כנים. אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק חזק.

כשחזרתי לכאן מארה"ב, לשם הגעתי בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפשתי את יחיא אפנדי. חיפשתי אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרקתי כל רחוב, שאלתי הרבה ערבים. לא מצאתי אותו.

כאשר נבחרתי להנהלה הציונית ב-1933, אמרתי שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. חילקתי את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החלטתי לא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפשתי נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד משרה, וגם אינו שונא-ישראל. גילו את אוזני שיש כזה. שמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה מקובלת בתנועה הציונית היא שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם יסוד להתנגד לנו. את השיחה הראשונה קיימתי עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת (אז קראו לו עוד שרתוק) בירושלים.

אני התחלתי בפזמון הישן שהכנתי לי: "תראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת," וכל הסיפור הזה.

הערבי הפסיק אותי: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון, אני בוחר שתהיה פה שממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים, עד שאנחנו נוכל להפריח אותה ולגאול אותה."

ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת. והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, נראו לי מגוחכים מתמיד.

[חלק זה של הראיון נערך בחודש אפריל 1970]

אהוד בן עזר: מה הם לדעתך סיכויי השלום בין ישראל לערבים?

דוד בן גוריון: השלום בינינו ובין הערבים לא יבוא במהרה. שני גורמים יביאו לדעתי את השלום. הגורם הראשון – תוספת של שישה עד שבעה מיליוני יהודים לארץ-ישראל. והגורם השני – עמידת האינטליגנציה המצרית על צורכי העם המצרי. רוב העם המצרי הם פלאחים, ומצבם הולך ורע משנה לשנה. העוני הולך וגדל. החינוך לא משתפר. הבריאות של רוב העם היא לא בסדר. ולא ייתכן כי לפחות חלק של האינטליגנציה המצרית לא יעמוד במשך שמונה עד שתים-עשרה השנים הקרובות, על הצרכים החיוניים של עמם, ולא יתמכר לשכלול מצבו של רוב העם. ובלי שלום לא יוכלו לעשות זאת.

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל בימינו אלה?

דוד בן גוריון: הסכנה אינה כל כך באנשי-הדת – אלא בהתנוונות המפלגות. רוב העם אינו אדוק ואינו רוצה בשלטון הדת. הסכנה היא הסתאבות השלטון, והאפאראט של השלטון ההולך ורע משנה לשנה.

אהוד בן עזר: אולם כאשר החליטה הכנסת כי יהדותו של אדם בישראל תיקבע על-פי ההלכה היהודית, זו היתה לא רק הכרעה מפלגתית, אלא גם קבלת עול ההלכה היהודית על-ידי מדינה חילונית.

דוד בן גוריון: לא פעם הוכרז בכנסת, שמדינת ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת ההלכה. יש בלי ספק לכבד כל יהודי שהוא נאמן להלכה, אבל אין ההלכה מחייבת כל יהודי. ורק מי שלא למד בעיון בספרות ההלכה, אינו יודע שההלכה היתה משתנה לפי רוח הזמנים. בספר התורה נאמר "עין תחת עין", וברור מאוד, ללא כל ספק, מה משמעות עין תחת עין. אבל בתקופה מאוחרת באו החכמים לידי מסקנה, ומסקנה נכונה, שיש אכזריות בעין תחת עין ואמרו "עין תחת עין זה ממון" (מסכת בבא קמא, עמ' פ"ג). וכל מי שמעיין בפרק זה רואה כיצד החכמים התחבטו בחמישה-שישה עמודים, להתאים פירוש זה למקור שבתורה; כי בתורה נאמר בפירוש "כאשר ייתן מום באדם – כן יינתן בו" (ויקרא, כ"ד). ובמקור שני נאמר: "ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל" (דברים, י"ט). ואין כל ספק במובן שיש לדברים בספר התורה. אבל התנאים עמדו על האכזריות שבעונש זה, ואמרו: "עין תחת עין – זה ממון," כאילו זה שכתב את התורה, אם כוונתו היתה לעונש כספי, – לא ידע להגיד זאת בעברית.

אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.

דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.

אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?

דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.

יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.

בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?

דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?

והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?

למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?

אהוד בן עזר: אולי חששו כי מבלי הקריטריון ההלכתי יתבוללו בעם היהודי יסודות בלתי-יהודים. והשם "יהודי" יאבד את הוראתו היהודית, ממש כשם ש"ישראלי" אינו בהכרח יהודי, כיום במדינת ישראל.

דוד בן גוריון: על הכרזת המדינה, בחודש מאי 1948, חתמו כל המפלגות היהודיות בישראל, ופה אחד הוחלט כי "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." באותה הכרזה אמרנו גם כי המדינה "תקיים שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," וכל אזרח במדינה זו הוא אזרח ישראלי, אבל לא כל אזרח "ישראלי" הוא דווקא יהודי. אזרח ישראלי, יכול להיות ערבי (מוסלמי או נוצרי) או בן עם אחר שהשתקע כאזרח בארץ. ומטעם זה פקפקו אז חברים אחדים של "מועצת-המדינה הזמנית" אם אין צורך לתת למדינה בלשונות אחרות שם אחר ולא "ישראל", באשר "ישראלי" אפשר לפרש כשם נרדף של "יהודי". אולם מועצת-המדינה החליטה להשאיר את התואר "ישראלי" לכל אזרח, בין יהודי ובין לא-יהודי. והחליטה שהמדינה תיקרא בכל הלשונות "ישראל". ומכאן ברור שישראלי אינו מחוייב להיות יהודי, ואין משמעותו יהודי, כי ההכרזה נתקבלה פה אחד. ואיני מניח שמישהו בישראל רוצה לשנות ולבטל הפסוק רב-המשמעות בהכרזה, כי המדינה "תקיים שיוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע מין," וכן שהיא "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" לכל נתיניה; ולכן אזרח ישראלי אינו מוכרח להיות זהה ואינו יכול להיות זהה בישראל דווקא עם יהודי: כי גם נוצרי, מוסלמי או בודהיסט, שיהיה אזרח במדינה היהודית – הוא ישראלי. ואין "ישראלי" לפי ההכרזה זהה עם השם "יהודי".

אבל בוודאי שההכרזה לא התכוונה למעט על-ידי-כך את היות המדינה – "מדינה יהודית", כמו שבריטניה היא מדינה בריטית לא רק לאנגלים אלא גם לסקוטים, לוולשים, לאירלאנדים, ליהודים או לאזרחים אחרים, בלי לחדול להיות על-ידי-כך מדינה בריטית. כל המפלגות בכנסת אחראיות להכרזה זו וחתמו עליה, ובה נאמר באופן מיוחד: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – ( היום היינו אומרים "זה שנים") – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על-יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל-יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

* * *

תקוה וינשטוק

"אחותו של הנגר" מאת מירה מגן

הוצאת זמורה ביתן 2015

את שמה של הסופרת מירה מגן שמעתי, אבל עד כה לא קראתי אף אחד מספריה. מפרינציפ מטופש: רבקה מגן, הסופרת המעולה לילדים, היא חברתי, ולא רציתי לקלקל את השם "מגן" בסופרת שמי יודע איך היא כותבת...

ידידה שאני סומכת על טעמה השאילה לי את ספרה של מירה מגן "אחותו של הנגר" – "נהדר!" הגדירה אותו. בדיוק לפני כן קראתי ספר מקסים "אשתו של הסנדלר" שחיברה אדרינה בריג'אני, סופרת אמריקאית ממוצא איטלקי. הספרות החלה כנראה להתעניין לא רק בסופרים, משוררים ואנשי הצווארון הלבן. זו עונת בעלי המלאכה.

"אחותו של הנגר" התגלה כספר מקורי ומעניין מאוד. נאווה, אחותו של "הנגר", בסך הכול בת 39, מספרת בגוף ראשון על כניסתה לדיור מוגן (שנקרא פעם "בית אבות", "בית הורים" ולפני כן פשוט "מושב זקנים"). בעלה ובנה הקטן נספו בתאונת דרכים ונאווה איבדה כל טעם לחיים ומבקשת להתבודד עם יגונה הרחק מעולמה הישן, הרחק מהעולם כולו.

בעליו של הדיור המוגן מקבל את העוף המוזר לתקופת ניסיון. "ספק אם הקשישים יסכימו לקבל אותך," אמר, "אנשים מרגישים נוח בחברת הדומים להם ואת תבלטי."

 ואכן, ציפקה מדירה 23 מנסחת עצומה נגדה: "בדיירת צעירה אנו רואים פגיעה באיכות חיינו!"

נאווה נושאת נאום הגנה מרשים – ומתקבלת. הצעירה היפה עושה רושם עז. כבר בעמוד 7 בספר מתדפק  על דלתה זקן חובש כיפה נשען על מקל ושופך את ליבו:

"אשתי מתה לפני שלושים שנה. מאז לא ראיתי גוף של אישה, שזה לדעתי היצירה בה"א הידיעה שהקדוש ברוך הוא ברא. עכשיו, כשימיי קרובים, אמרתי – אלכה ואראנו בטרם אמות..."

הוא מבקש לראותה עירומה.

"אין בעייה," אומרת נאווה, נותנת לזקן להפשיטה וניצבת לפניו עירומה ושוות נפש.

הוא מתבונן בה רגעים מיספר, ממלמל בגרון ניחר "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם," מודה לה ויוצא מהחדר.

היא אומרת "אמן" ומהרהרת: "אני לא הפסדתי כלום ואלוהים הרוויח תודה שאינה מגיע לו."

יש לה חשבון ארוך עם אלוהים.

  נאווה נקלטת בסביבתה החדשה, מתיידדת עם התאומות הזהות בנות השמונים ושלוש, צילי ובילי (זוכרים את צילי וגילי משירו של ביאליק?) התוססות, המקיימות בימי שלישי מועדון של "קרושה ומאפה" – דירותיהן מלאות רקמת קרושה, מתיידדת עם חברתה החדשה לשולחן האוכל, בת שמונים זוהרת הנראית כבת שישים, עוטה צעיפים ססגוניים. פסלת.

אבל מכולם קרובים לנאווה אחיה הנגר ומשפחתו. ההורים הועידו לאח מקצוע אחר אך "חנן בחר לעבוד עם עצים שסיימו את חייהם ואין להם גחמות פתע ושאיפות גדולות. חוץ מאש ותולעי עץ שום סכנה לא נשקפת להם."

משמו של הספר ניתן לדמות כי הנגר הנו הדמות הדומיננטית בו. למעשה חנן שולי למדי. אולי סיבת השם נעוצה בעובדה כי לנאווה נותר רק האח כמשפחה ואולי משום ששלומי העובד בנגריה הוא המחזר הראשון שלה מאז אסונה ושמא פשוט מפני שהשם "אחותו של הנגר" תופס את העין.

   נאווה, המתנתקת ממגוריה הרגילים, ממירה גם את מקצועה, אדריכלות פנים, וכדי "להרוג את הזמן," עובדת כקופאית במרכול. ומופיעה גלריה של קופאיות על נפתולי חייהן. כרגיל עוברים הלקוחות על פני הקופאיות בלי משים, כאילו היו שקופות. אחרי קריאת הספר הן  מתחילות לעורר עניין. נאווה מתיידדת עם אולה, הקופאית היפה (גם נאווה וגם הפסלת יפות תואר), גרושה אם ליוחאי הקטן, המחפשת באובססיביות חתן. בשעת לילה מאוחרת, כשהשתיים נכנסות לבית קפה, רואה אולה את הגרוש שלה במסיבת חברים ולידו יוחאי, ישן על כיסא. אותו יום היה אצל אבא. בין ההורים פורצת מלחמת גידופים ומכות. אולה מבקשת מנאווה להוציא את הילד מזירת הקרב. נאווה לוקחת אותו ובמין אובדן-חושים נוסעת עמיו לדירה הישנה שעודה ברשותה ומשכיבה את יוחאי המתמוטט מעייפות במיטת הלל בנה המת.

"אימא!" ממלמל הילד. "כן, כן, אימא," משיבה נאווה, מריחה את שערו ומנשקת את אבריו. שוב יש לה ילד קטן...  עד שמגיעה המשטרה ואוזקת אותה באשמת חטיפה.

עדיין שקועה באבלה הקודר מתחילה נאווה לראות סביבה את הזולת שגם אותו ייסר האלוהים. רואה את התאומים (שוב תאומים...) שהפסלת מגדלת בגפה. בן ובת בני 35 ברמת משכל של גיל ארבע, הנקראים – כמה אירוני! –"הוד" ו"הדר", שנולדו לה ממאהב שבו התאהבה בטרוף. מבעלה יש לה בן בכור מוצלח, אך לו אין כל קשר עם אימו, הוא לא סלח ולא יסלח לה על יחסה כלפיו בילדותו. 

   שלומי הנגר, המחזר אחרי נאווה, מתוודה כי ישב שלוש שנים בכלא על רצח. רצח את אחותו הצעירה שחלתה במחלה ניוונית סופנית ואיבדה צלם אנוש. רצח, כי חש שאימם עומדת לעשות את המעשה ולקח אותו על עצמו. וכך מתואר חיזורו: "בשערו המאפיר ובפניו המאובקים נראה כאלו הוא מתאמץ להסתוות ולהיטמע באפרוריתם של החיים... ואז הרצין ואמר לי בפשטות של עץ לא מעובד: 'אני יודע מה קרה. שנינו לבד אנחנו יכולים להתיידד אם זה מתאים לך'."

ובינתיים הטבע עושה את שלו. מופיע בנה של שכנתה, צילי התאומה, גיאולוג, ובאחד הלילות הנדירים  כשהיא שתויה, חורגת נאווה מנזירותה ומתמסרת לו. היחסים נמשכים עד נסיעתו לשבתון ואז היא מגלה לזוועתה שנכנסה להריון.

"אני הדיירת הראשונה וככל הנראה גם האחרונה שהרתה תוך מגוריה במקום הזה," היא אומרת לעצמה ומחליטה להיפטר מהעובר. ממש רגע לפני ההפלה מגלה נאווה שיש לה  עוברית, בת, ומבטלת את ההפלה. בת אינה תחליף לבן שאיבדה. היא עולם אחר. מי שהיתה בטוחה: "אני עם ילדים גמרתי. לא רוצה יותר שום עסק עם צוואר דקיק וקרסול קטן" עומדת   להיות שוב אימא.  

כוחו של "אחותו של הנגר" אינו בתוכן גרידא. הספר קוסם גם בסגנונו. דימויים מקוריים, תיאורים מדויקים ומעניינים של קלסתרי פנים, תנועות גוף, פעולות. חילופי המראות של עונות השנה ושעות היממה ותיאורי טבע מרהיבים:

"מיום ליום השלכת היתה מובהקת ועזה יותר. התפשטה כמו אש בקיסוס. עלים אדומים חלודים וצהובים נימרו את החומה. לא היה מנוס מלהקיש ממעללי הזמן בקיסוס על מעלליו באדם, למשל הקמילה והריקון של מוחו של הדייר פנחס דורפמן." או: "זאת בתי תמר" הצביעה צילי על אישה צמוקה כדבלה וזקופה כתורן לבושה לבן מצוואר ועד סנדל ועדר תלתלים שחור יורד עד מתניה. היא נתנה בי עין בוחנת כמו רופא האומד את חומרת רפיסותו של הקליינט שלו."

בחודש החמישי להריונה עוברת נאווה לדירה ליד שיכון האוניברסיטה. גם הגיאולוג אבי העוברית  מתגורר שם וכן עשהאל, בכורה של הפסלת, אף הוא מרצה באוניברסיטה, המעורר בה תשוקה עזה. סוף הספר פתוח: נאווה יכולה לבחור בין השניים. גם הקוראים יכולים. אני מקוה שהשכל הישר וזכות התינוקת לחיות עם אביה יכריעו את הכף.

אהוד: צר לי לומר שהרשימה אינה מעוררת כלל חשק לקרוא את הספר.

* * *

אלי מייזליש

חוק ההסדרה ע"פ העיתון "הארץ"

על שאול המלך יום לפני המלכתו אמרו שם העם  – "הגם שאול בנביאים," ולא ידעו כי אלוהים כבר הסדיר את העניין עם שמואל. או התעלמו מדבר ה'.

אין לי שום עניין לשכנע אנשים שלא מאמינים בסיפור שהוא אמת ולא רק שהסיפור מיתולוגי. עצם העובדה כי בימים אלה נמצאו חלקי חרסים מתקופת בית המקדש עם כתוביות בעברית, מחזק את הסיפור של המקדש שהוא לא אגדה. ואם הכותל קיים אז למה יש עדיין ספקניים, ולא מעניין אותי בכלל אם יש אנשים שמדברים עם אלוהים ומבקשים ממנו "רפואה שלמה". במו עיניי ראיתי בכיכר הוותיקן מאה אלף נוצרים אומרים ל"פדרה ומדרה ואיל פיליו" לאבא ולאימא ולתינוק הקטן ישו שלהם אותו דבר.

 אני רק מסתכל על הפוסטמות שעל כל עניין שולי אומרים באנגלית O MY GOD  וביידיש "אוי וואי גוט אין הימל." אי-שם בשמיים.

עכשיו נשאל ונחקור את נביאי הארץ: מי שם בפי עיתון "הארץ: מילה זו: 'הפקעה', כשמדובר להתנחל על אדמת ארץ-ישראל?

אנשי "הארץ" בדור הזה אינם אוהבים ולו בקצת את המתנחלים, ולא את היישובים ביו"ש המכונים התנחלויות. רע להם עם זה. רע עד כדי להקיא. אז האם הם גם כמו הנוצרים בכיכר הוותיקן מתפללים ליום שבו ניסוג מהשטחים ואז יהיה .... שלום? הרי את האדמות שהופקעו ע"פ חוק הנקרא חוק ההסדרה, הם מכנים "חוק ההפקעה", כאילו בתוככי המדינה הפקעת קרקעות החלה רק עכשיו בעמונה. ומי בנה את תל-אביב? הרי בכסף קנו, ואת עמונה לא. הרי שילמו לערבים עבור עמונה טבין ותקילין בשטרות ירוקים עובר לסוחר בניו יורק. אז הכותרת היום מספרת לנו "חוק ההפקעה", 'פְּרָאסטְ און פָּאשֶט'.

הרי בערבים עסקינן, ולפי כל הספרים אין בהם ולו צדיק אחד בחברון או בג'אבל מוכַּבֶּר וככה גם לא סביב עמונה, חוץ מזה הרי כבר אמרנו כי בארץ-ישראל עסקינן, ובארץ ישראל קיים דין וחוק תלמודי הנקרא "סיקריקון". קרי: כשבא שודד קרקעות ומנסה למכור אותם, הקרקע אינה עוברת לסוחר. כי בארצנו ובהתאם לדרכי שלום ולפנים משורת הדין, נותנים כסף לערבים תמורת קרקע שברשותם והנה יש מכירה. ואם הקרקע אינה ברשותם עם קושאן, הרי היא אדמת מדינה, ואז היא אדמת א"י בכל מקרה ואין צורך באישור ערבי ואפילו אם הוא קוטף שם חובייזה בחורף לאחר הגשם. 

עכשיו בא "הארץ" לעזרת קוטפי החובייזה ורוצה לתת להם גם את האדמה שמצמיחה את החובייזה. מי עושה דבר כזה בכלל?

נניח שאתה נכנס למסעדה ומזמין מרק. וכשאתה מסיים ושילמת עבור המרק את לוקח את הצלחת הביתה? [נכון שיש גונב מזלגות ומאפרות. צריך לשבור לו את הידיים].

הערבים ואנשי "הארץ" חייבים לדעת כי ארץ-ישראל היא ארצו של העם היהודי ולא משנה אם היו כאן כובשים זרים שהלכו חזרה לארצותיהם מי ברגל ומי ברכב ומי בספינות.

לפני זמן קצר קניתי לנכדי צבעי מים איכותיים, וכדי להוכיח לו ולהמחיש את טיבו, לקחתי את המכחול עם צבע ירוק וצבעתי על מפת א"י את הקו הירוק ללמד אותו את סיפור מלחמת תש"ח. ענה לי שבבית הספר לא יודעים ולא מלמדים מה זה "קו ירוק" על מפת ארצנו. פשוט לא, וזהו.

שאלה: האם יש למישהו מושג אם בניין "הארץ" ברח' שוקן הוא בתוככי קווי החלוקה מ-47'? או שדרום תל אביב החל רק צפונית לרחוב סלמה?

כמה שאלות

א' – למה לא הרגו את המחבל בשוק פ"ת שנמלט אחרי שנלכד?

ב' – למה כל יום [שואלים את הציבור]: "האם טראמפ יהיה טוב ליהודים"? האם.... וכל הקלוץ קאשעס: יעביר או לא את השגרירות לירושלים? יסגור עיניים אם המרגלים בקונסוליה שלו בירושלים ידווחו כי בונים בהתנחלויות בכלל ובירושלים המזרחית בעיקר – למשל: מה גודל מצבה בהר הזיתים? האם יפסיק את השנור של הדולרים [מי צריך את זה כיום]?

ג' – מי צריך כיום צוללות? 

ובכל מקרה צריך להרוס את קרתגו.

* * *

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"א

בקבוצה הקבלנית של מטאטאי-הרחובות

שני איפיונים הביא עימו שרגא נצר מרוסיה: היותו קואופראטור והיותו קונספיראטור.

הראשון – היה ידיעתו להתמיד בעבודה עם בני-אדם בחיי היום-יום, להתייחס לאדם כאדם ללא הבדל רמה, לשמש אוזן קשבת למצוקות הזולת תוך ניסיון לסייע לו; ליצור מסגרת משותפת – בארגון המקצועי, בקואופראציה הצרכנית ובמסגרת המפלגתית והציבורית – התנסות שנרכשה ברוסיה ונמשכה כל ימיו בארץ.

והאיפיון השני היה החשאיות, שלא עמדה מעודה בסתירה לעממיותו, ואשר ליוותה אותו באדיקות כה רבה עד שגרמה לכך שנותרה דמותו כאדם שסודותיו נשארו עלומים, וזאת מכמה וכמה סיבות.

האחת, שחלק ניכר מ"סודותיו" היו בנושאים פרסונאליים "אד-הוק", שחשיבותם היתה לשעתם, בעיקר ב"איוש" מועמדים, ומשעה שאלה נקבעו, נבחרו או נתמנו – נעלמה חשיבותה של החשאיות.

סיבה שנייה: דברים שלא רצה שייוודעו ויישמרו, לא רשם ולא הותיר להם זכר, וכנראה גם לא סיפר לאחרים, ובעיקר לא לעיתונאים. יומניו גדושים פרטי פגישות, שמות אנשים, מוסדות מקומות, אך מעט מאוד גילויים כמוסים על התוכן. גם זיכרונותיו, המבוססים בחלקם על היומנים ועל ראיונות עימו, אינם מגלים פרשיות נעלמות מסעירות.

ושלישית: הוא עצמו היה אדם דיסקרטי מאוד, וחשאיות זו, שהיתה טבועה באופיו, גרמה שאנשים אשר באו עימו בקשרים חשו כלפיו אמון וידעו שלא יילך רכיל אודותיהם ולא יסגיר סודותיהם סתם, אלא בפני מי שצריך, ולכן סמכו עליו, לטוב ולרע. החשאיות גם הביאה לכך שאנשים, ששוחחו עימו פנים-אל-פנים, ולימים גם בטלפון, שהירבה להשתמש בו, חשו שמעודו לא "נידב" אינפורמציה לגבי מה הוא יודע ומה לא בנושא המדובר, וכך נוצר אצלם לא-פעם הרושם שהוא יודע יותר אולי מכפי שידע.

*

תנאי העבודה של פועלי הניקיון בתל-אביב של אז לא היו מזהירים. השכר היה אחת-עשרה וחצי לא"י לחודש. מדי שבוע, ביום חמישי, נהג קבלן עבודות הניקיון, מר שְׁפַּאק, לשלם את השכר. באחד מימי חמישי אלה גילה שחסרות לו חמש לירות בקופת המשכורות. מיד פתח פיו והחל מגדף ומחרף את הפועלים, שהתרכזו בחדר כדי לקבל את שכרם. שרגא, שקיבל ראשון את שכרו, נוכח לדעת בדרכו הביתה כי שפאק שילם לו בטעות חמש לירות נוספות, ומיד שב להחזיר לו את הכסף. לדברי שרגא, לא היה גבול להפתעת הפועלים. מי שמע על פועל המחזיר כסף לקבלן? – מאחורי גבו שמע אותם מכנים אותו בכינויי גנאי: "חלוץ-טיפש!" – "חמור!" – ואחדים אף הציעו שלא לאפשר לו להמשיך בעבודתו עימם.

אך יחסם אליו השתנה עד מהרה. הוא ארגן את חבריו-לעבודה בתור קבוצה קבלנית העוסקת בניקיון, ובתור שכאלה התקבלו ישירות לעבודה בעיריית תל-אביב והשתחררו מאפוטרופסותו של הקבלן שפאק.

על חלקו בהקמת קבוצה קבלנית של מטאטאי-הרחובות, כתב שרגא: "תוכניתי היתה להיות בלתי-תלוי בכל המנגנונים. ניסיון החיים שלי ברוסיה, שם נמצא השלטון בידי המנגנון הטוטאלי, השפיע עליי לבחור בדרך זו." ("רשימות מפנקסי", עם עובד, תל-אביב, 1980, עמ' 190).

זו הכרזה מעניינת מפי אדם שלימים יזוהה, יותר מכל עסקן אחר, עם עוצמת המנגנון של המפלגה השלטת מפא"י. אך איש ממבקריו הרבים לא יטיל ספק בעובדה הנחרצת והיא – שרגא עצמו אכן נשאר בלתי-תלוי באחרים במשך כל ימיו.

*

האיש ש"גילה" את שרגא והכניסו לעבודה ולפעילות מקצועית היה יוסף קיציס. קיציס, לבוש תמיד ברובשקה שהפכה לסמלו בתל-אביב של אז, עמד בראש מועצת הפועלים והיה המוציא-והמביא בנושא חלוקת מקומות העבודה בעיר. לאחר זמן לא רב החליט לשלוח לעבודת הניקיון שבעה פועלים נוספים, בעלי משפחות, על אף חוסר הרצון והיכולת של הנהלת העירייה לקולטם. הדבר היה עשוי לגרום להפחתת מכסת ימי העבודה של הפועלים הקבועים. כדי להתגבר על בעייה זו, הצליח שרגא להביא את עשרים ושניים פועלי הניקיון, חבריו לקבוצה הקבלנית, לידי החלטה שיחלקו את עבודתם עם שבעה פועלים נוספים, שהתחילו לעבוד בקביעות, ויסתפקו במשכורת של שמונה לא"י ושישים גרוש לחודש במקום שתים-עשרה וחצי לא"י לחודש. בשכר מופחת זה עבדו ארבע שנים, עד שחזרו למשכורתם הקודמת וקבעו בכך דוגמה, אולי יחידה בעיר, לקבוצת פועלים שהסכימה להתחלק במקום עבודתם עם אחרים, על מנת למנוע פיטורים וחוסר-עבודה.

שרגא: "הסכמנו ברצון, ללא ויכוח, כי ידענו שהעירייה אינה יכולה לקבל יותר פועלים חדשים. ידענו שלהסתדרות יש עומס של מחוסרי-עבודה, ראינו בזאת דרך של עזרה הדדית בקרב ציבור הפועלים." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 48).

מאבק זה, על עבודה במקומות קבועים, בעיקר בבניין, לעומת עבודה במקומות מזדמנים ובלתי-מקצועיים – עתיד להיות אחד ממוקדי הסכסוך שהביא להיווצרות סיעה ב' במפא"י ולקרע שהוביל לפילוגה.

*

תנאי העבודה היו קשים. כלי העבודה לא התאימו לניקוי הרחובות ולפינוי הפסולת. בחצרות נמצאו חביות אשפה ופחים גדולים, ואמצעי ההובלה היו עגלות-אשפה רתומות לפרדות. העובדים "אכלו" אבק בטיאטוא הרחובות, וקשה היה להסתגל לכך.

ביום הראשון לעבודתו הציבו את שרגא עם הפועל התימני יוסף קהלני, אשר לימד אותו לסדר מטאטא, ותמורת עבודתו זו היה מקבל משרגא מדי שבוע גרוש אחד. המטאטא היה עשוי קוצים, כמו סיכות, משיח מיובש של סירה קוצנית, ונקרא בשם "נֶצֶ'ה".

לדברי שרגא: "יוסף קהלני היה דמות אצילה, זו היתה הפעם הראשונה שחלוץ רוסי כמוני, כלכלן וקואופראטור, נפגש עם פועל יהודי בארץ-ישראל. הגעתי ארצה לאחר עבודה של שמונה שנים בעבודה מינהלית כלכלית, משקית וקואופראטיבית ברוסיה. וכאן נפגשתי עם תימני בפעם הראשונה בחיי."

ביום השני לעבודתם טיאטאו את רחוב הרצל, על-יד הגימנסיה "הרצליה". בעומדם עם המטאטאים ביד, הופיע פתאום לפניהם יהודי מרכיב משקפיים עם מצלמה בידו. הוא ניגש אל שרגא ואמר לו:

"אדוני, אני רוצה לצלם אותך."

שרגא ענה: "אינני רוצה להצטלם."

הוא חשש מצילומים ומפרסומת, זאת מתוך הרגל-חיים של אנשי המחתרת ברוסיה, וכן חשש שמא יופיע הצילום בעיתון רוסי. הרגל זה, אגב, עתיד לאפיין אותו במשך כל שנות פעילותו בארץ. הפרסומת לא נחשבה בעיניו – לא כמטרה ולא כאמצעי. הוא לא ניסה לתמרן ולנהל מאבקים על-ידי שימוש באמצעי התקשורת. דרך עבודתו היתה במפגשי פנים-אל-פנים, בשיחות ובישיבות לאין-ספור.

עמד שרגא אם מטאטא-הקוצים בידיו ברחוב הרצל, מתווכח עם היהודי, באידיש, ומסרב להצטלם.

שאל קהלני את שרגא: "מה רוצה ממך היהודי?"

שרגא סיפר לו והסביר שהוא מסרב להצטלם.

אמר קהלני: "שיצלם אותי."

צילם היהודי את קהלני ואף נתן לו שילינג. הוסיף קהלני ואמר:

"תשאל אצלו אם מחר הוא גם כן יבוא."

לאחר מכן התברר שהיהודי שצילם היה הסופר הידוע ראובן בריינין.

ידידותו של שרגא עם קהלני נמשכה שנים רבות. לימים נעשו קהלני ובני-משפחתו מבאי-ביתם של שרגא ודבורה. משפחותיהם נהגו לבקר זו את זו, ולימדו אלה את אלה סגנונות לבוש, מאכלים ולחנים.

*

אחת מעבודותיו הראשונות של שרגא, בשלהי שנת 1925, היתה לטאטא, יחד עם עוד פועלים, את החול מרחוב גרוזנברג, לקראת ביקורו של הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל, בתל-אביב.

לפי גירסה אחת, עוד הוא עומד ומטאטא, והנה אחדים מבין הפועלים, צעירים כמוהו, יוצאי-רוסיה ובעלי חינוך פוליטי המציג כל אנגלי כ"אוכל אדם", החלו מדברים ביניהם על משמעות עבודתם ומיד החליטו, בעצה אחת עם שרגא, להפסיק את העבודה כדי שלא ימצאו עצמם משרתים את הנציב העליון, שהוא, כידוע, נציג האימפריאליזם הבריטי. היה בזה אולי גם משקע מתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, בה תמכו האנגלים בצבא ה"לבנים", שלחם כנגד המהפכה. וייתכן כי עמדתם נבעה, כדברי שרגא, מתוך "מושגים של אסירי ציון ולאו דווקא של קומוניסטים."

בסופו של דבר שיכנעו אותם הפועלים האחרים להמשיך בעבודה, בהוכיחם להם שהנציב, שהוא עצמו יהודי, הינו גם פרו-יהודי.

לסיפורים כאלה מתווסף כנראה במרוצת השנים נופך של אגדה. משפרש שרגא לגמלאות, לאחר שלושים-ושבע שנות עבודה בעירייה, נערכה לו מסיבה בבית תבורי, ב-3 בינואר 1963. ועל אותו מאורע סיפר גירסה קצת אחרת:

"שלחו אותי לנקות את רחוב גרוזנברג. היה זה ביום בואו של לורד הרברט סמואל. אמרתי שלא אלך לשרת את האימפריאליזם האנגלי – זה נשאר לי מהחינוך הרוסי, שכל אנגלי אוכל בני אדם. אמרתי למנהל לשכת העבודה כי לא אלך. רק לאחר הסברה שקיבלתי, בכל זאת הלכתי גם לעבודה זו, כי עבדתי רק פעמיים בשבוע, והייתי זקוק למשכורת לקיום המשפחה, אבל עזבתי את העבודה באמצע וחזרתי ללישכה. קשה היתה דרכי כמחוסר עבודה וכפועל ניקיון. כאן ישנם הרבה ותיקים אשר איתם עברתי דרך זו. עבודה מפרכת ומלכלכת הקשורה בהליכה מרובה." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 46).

*

בתחילת עבודתו נתנו לשרגא, לראשונה בחייו, לנהוג בעגלת-אשפה בת שני גלגלים, רתומה לפרד. העגלון הטרי רתם את הפרד שלא כהלכה, והתוצאה היתה שבאמצע הנסיעה החל הפרד משתולל, חולל רעש ומהומה ברחוב, ולא נחה דעתו עד שסיים את המסע, יחד עם עגלונו, בתוך החנות למימכר יינות של סגלוביץ, ברחוב המשביר (כיום – השוק), כשהוא מותיר סביבם עשרות בקבוקי-יין מתגוללים ומנופצים.

הופיעה משטרה, ושרגא עם הפרד – בפנים. הוא קיבל נזיפה משפאק, שהיה אז עדיין הקבלן לעבודות הניקיון מטעם העירייה, ואת כל הנזק היה על שרגא לשלם, כמובן-מאליו, מכיסו. נראה שטרם היה נהוג אז ביטוח צד שלישי לנהגים בכלל ולעגלוני השירות הציבורי בפרט. שרגא המשיך להיות עגלון רק עוד זמן קצר, וגם אז – רק עם פרד אחד בלבד, ולא בזוג פרדות.

*

יום אחד ראה שרגא פועל מעמיתיו יוצא מאחת החצרות ובידו נעל. בתשובה למבטו השואל, השיב לו הפועל כי בדיוק עכשיו הוא נזקק לנעליים כאלה, ומכיוון שלגנוב אסור, לקח רק נעל אחת מן הזוג שמצא. והשנייה כבר תבוא מחר, בעצמה.

*

בפעם אחרת נשלח לנקות את המדרכה ברחוב ביאליק, יחד עם פועל צעיר ממנו, גבה-קומה, שעלה אף הוא ב-1925, פסח בר-אדון. עוד הם עומדים ומטאטאים, והנה יצאה לקראתם, מחצר אחד הבתים, אישה שדרשה כי ינקו גם את החצר שלה. שרגא, המתון בדרך-כלל, ואוהב הסדר, הקשיב בשקט לדבריה, שנאמרו באידיש, והסביר לה שאין הדבר מתפקידם, כיוון שמוטל עליהם לנקות את המדרכה בלבד. בר-אדון היה פחות מנומס ממנו. הוא השליך לעבר הגברת את המטאטא הקצר שהיה בידו, ברח מהמקום, ומאז לא חזר לעבודה בעירייה. זה לא התאים לאופיו הסוער.

לא עבר זמן רב ובר-אדון עזב את העיר והלך לחיות עם הבידואים כרועה כבשים בחורן, העלה את רשמיו בעיתון "דבר" וקיבצם בספרו הראשון, "באוהלי מדבר", שיצא לאור בשנת 1934. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, העלה סיפורים מקסימים, מהווי השומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים, בספרו "סוסים מספרים". ולבסוף פנה לארכיאולוגיה ונעשה לאחד מחוקריו המובהקים של מדבר יהודה. אלמלא התרגז על אותה גברת, ואילו נשאר לעבוד עם שרגא, אולי היה מסלול חייו אחר.

*

שרגא ודבורה דיברו ביניהם רוסית בארץ תקופת זמן עד אשר הפכה שפת הדיבור בבית עברית – מתוך אידיאולוגיה של תחיית השפה העברית עם תחיית העם השב לארצו, וגם – כדי להרגיל בה את משה, שהתחיל ללכת לגן. ואולם לשרגא, שמעודו לא למד עברית בצורה מסודרת מחוץ ל"לשון קודש" ב"חדר" ובישיבה, היה המעבר לעברית היומיומית, ולהברה הספרדית – קשה יותר. ההתבטאות בעברית הפריעה לסגנונו העממי, שצמח מן האידיש. לדיבור עברי מלא עבר בהדרגה.

שרגא אהב מאוד אידיש. הוא לא דיבר עברית ברוסיה, רק רוסית ואידיש, ובארץ היתה עתה מציאות חדשה של מלחמה למען הדיבור העברי. אנשים סברו ששרגא יודע עברית אבל מעדיף לדבר אידיש. שרגא סבל מכך. הוא אהב מאוד את האידיש. כתב באידיש. היה חוק פנימי של המפלגה שאיפשר לעולה חדש להמשיך לדבר בה אידיש רק שנתיים מיום עלייתו. דבורה מספרת שכאשר ניסה שרגא לנאום באידיש, באחת האסיפות, לא התקבל הדבר בעין יפה, הורידו אותו מהבמה בצעקות: "עברית! עברית!"

שרגא לא היה לנואם בארץ-ישראל, ולא ניסה להלהיב המונים באותה רוח מהפכנית-אוראטורית שבה ניצב שנים לא רבות קודם לכן בפני פועלי הרכבת הרוסיים בקונוטופ. הדרך המיוחדת, האופיינית לו, היתה השיחה בחוג מצומצם, היכולת להקשיב, לסכם ולכוון אל התכלית. בוועידות ובאסיפות נהג אמנם לפתוח דיון ולהציב את עיקריו, אך דומה כי בפעילותו המפלגתית הרגיש "בבית" בעיקר בחברת האנשים הקרובים לו, מן החוג שנקרא לימים – "הגוש", ואשר הצירוף של העברית המתחדשת עם הנימה הרוסית (ולעיתים גם האידישית) והרקע המשותף – איפיינו את הפאמיליאריות של משתתפיו. עם זאת, הסביבה החברתית שהכיר בארץ התרחבה עד להדהים במשך השנים והקיפה אנשים מכל השכבות והעדות, עימם עמד בקשר שוטף וקבוע.

מי שמבקש להוציא מכך מסקנה מחכימה או מורה-דרך של עבודה מעשית לעסקן ציבורי – יכול ללמוד משרגא כיצד ראוי לאדם לדעת את מגבלותיו, לפעול במסגרתן, ולעשותן מקור להשפעה ומנוף להגשמת מטרותיו. אך בעיני שרגא לא היתה מעולם עוצמתו מטרה-לעצמה, ואף שוודאי נהנה מכוח-השפעתו, באותה דרך אירונית-עממית של הסתכלות בסובבים אותו, ראה בה, ככל שנקפו השנים, רק מכשיר לקידום ולביצוע הדברים שבהם האמין.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברנר אהב נשים. ברנר היה משוגע על נשים. ברנר היה משוגע. ברנר היה גדול הסופרים שלנו. ריח רע עלה מפיו. אילו היו שינניות בתקופתו היה אולי מצב חיי האהבה שלו טוב יותר והיה לו את מי לזיין. אבל גם אם לא היה לו בחיים אישה לזיין אותה, את התחת הענוג של מנחם פרי הוא לא היה מזיין!

* נודע לנו כי ספריו של יצחק קרונזון [קוֹקוֹ] אזלו מן החנויות. אנחנו פונים אל הוצאות הספרים שהוציאו אותם לאור, לחזור ולהדפיסם, כי קרונזון הוא אחד מגדולי הפרוזאיקאנים ומספרי הסיפורים בספרות העברית, וכאשר חלק לא מבוטל מן הסופרים החשובים והמשעממים שלנו יישכח, עדיין סיפוריו המשעשעים יגרמו הנאה בלתי רגילה לקוראיהם, וכך יהיה דורות על גבי דורות.

הספרים הם: "אימא, שמש ומולדת". "מי מקבל את בלגיה". "צנתור הלב". "מסע ארוך אל תוך הלב". "כי מנגד תראה".

* מסימני האריסטוקרטיה החדשה, על שער "7 ימים" מיום 10.2.17 ב"ידיעות אחרונות": תמונותיהם של "חזן וכלה" וציטוט מדברי הכלה רינת קוטקובסקי: "מה לא אמרו לי עליו, שהוא סרסור, שהוא ארכי-נוכל, שהוא עבריין. אני יודעת את האמת: הוא פשוט חנון!" ובגוף הכתבה: "תפקיד של חבר כנסת קטן עליו. גם ראש ממשלה קטן עליו. אמרתי לאורן, כאשר תהיה ראש ממשלה כבר לא יוכלו להמציא עליך כלום, הכול כבר ממילא בחוץ. לא יכול להיות שאורן השתמש בסמים. אפילו אם אני מעשנת לידו, הוא משתעל עד שהוא נחנק."

מזל טוב!

וגם מודל חיקוי נחשק לקוראי "ידיעות אחרונות", בעיקר לצעירים שבהם, כמובן אלה שאינם מבלים את זמנם בבתי קזינו ובבתי זונות.

* אהוד היקר, אתה הרי יודע שמיטב השיר כזבו – זה נכון גם לגבי הבלדה של יורם טהרלב.

נעמן כהן מפרט שורה של שקרים, ביניהם שקריהם של עסקני הקיפוח, ובראשם – ארז ביטון. נעמן כהן מתאר את הטבח שערכו המרוקאים ביהודים ב-1912 (כלומר, לא הקמת המדינה אשמה בהפרת ה"אידיליה" ששררה בין יהודים לערבים) ומציין שלא היה אצלם משורר כמו ביאליק שיתעד בשיר קורע לב את הזוועה.

ובכן, עד 1912 לא היה בכלל דפוס עברי במרוקו.

שלך,

משה גרנות

אהוד: בכל העולם המוסלמי ודובר הערבית היה פיגור עצום בהכנסת הדפוס אבל לגבי מרוקו אתה טועה. במשך אלפי שנים הדפיסו שם באותיות עבריות את התנ"ך, את התלמוד, את קמא סוטרא ואת בבא זוטרא, והמגיהים הנימולים היו פרופסורים יודעי קרוא וכתוב משבטי הַבֶּרְבֶּרִים שהתגיירו. שאל את ההיסטוריון ארז ביטון ויגדך, וזאת כי בימינו בישראל אין בקיא וקובע טוב ממנו ובעל סמכות גדולה ממנו בתולדות עם ישראל.

* כמויות הארס שנשפכות בעיתונות על נתניהו ודוחקות נושאים אחרים לקרן זווית, הביאו חבורה של יזמים לייצר ולהציע למכירה תמצית חדשה של ארס חזק במיוחד שתיקרא בשם "ארס נתניהו" ויהיה אפשר לחסל בעזרתה ג'וקים וכמובן גם אנשי ציבור בישראל.

* ככל שהנשיא דונלד טראמפ מצהיר פחות לטובתנו, כן זה יותר לטובתנו, כפי שאמר ר' יצחק: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין." [מסכת בבא מציעא, דף מ"ב].

* אהוד: גם מי שמרוצה מתיפקודו של ראש הממשלה נתניהו, כמוני, לא יכול שלא לחייך כשהוא נזכר בצמד המילים מימי ילדותו – "עונש משמיים", וזאת בקשר לכך שהתקשורת והמשטרה עושות כיום לנתניהו בדיוק מה שהן עשו בעזרת המקורבים שלו ושלדון אדלסון והחינמון "ישראל היום" –  לאהוד אולמרט, שהיה גם הוא ראש ממשלה שתיפקד היטב, עד שהצליחו להדיחו בשיטות שמופעלות נגד נתניהו כיום.

* אהוד יקר, אילן ואני נהנים מאוד לקרוא את תוכן חדשותיך! תודה על המשלוחים!

ריקה ברקוביץ

* זה כשלושה שבועות או יותר שהידיעה ה"חדשותית" על התכשיט של שרה, עם תמונתה, אינה חדלה להופיע, כל פעם במקום אחר, באתר האינטרנט של עיתון "הארץ". לפני יום הופיעה שוב התמונה אך כבר בהקשר משמיץ אחר.

האם אין חוק בארץ נגד פירסומי תועבה? הרי התועבה שגורם לה כאן העיתון היא תועבה של ממש ולא ידיעה חדשותית, והתועבה כוללת גם קריקטורה שחוזרת ומתפרסמת באתר ובה שרה נתניהו מצויירת בדמות החזירה מיס פיגי מ"החבובות".

* רקטור אוניברסיטת בת-שלמה רבתי הודיע כי חוקרת הספרות העברית ד"ר גילי שפשפוני קיבלה מענק מחקר בסך חצי מיליון שקלים להשלמת ספרה: "א' בן עזר הוא הסופר היחיד מרחוב י"ל גורדון [לאחר מותו של אברהם שלונסקי] שכתב ופירסם כל מה שרצה, מתי שרצה ואיך שרצה ללא התערבות של שום שמוק זר."

נודע כי א' בן עזר לא שיתף פעולה עם ד"ר שפשפוני וסירב להתראיין אצלה וזאת לאחר שלא הרשתה לו לשפשפה בנראטיבהּ הפמיניסטי.

* אודי שלום, ראה מה כתבתי על השיר "טה טרומפטה" ב'זמרשת':

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=5127

בברכה,

גרימי

[צבי גלעד]

עין-גדי

לגרימי היקר, תודה, אם יש לך עוד טורים כאלה אנא שלח לנו מפעם לפעם, ורצוי במתכונת קובץ וורד עברי ולא רק כהפנייה לאתר באינטרנט.

ובאשר ל"לָבֶּס בּוּרְנֶטָה," אני חושב שהכוונה יכולה להיות רק לאשכנזי וליהודי, שהיה מכונה גם פרנג'י, אך לא לערבי, שאינו מזוהה עם כובע אירופי.

אודי

* תחזיות לעתיד הקרוב בדמוקרטיה הישראלית: כמו אהוד אולמרט, כך גם בנימין נתניהו יסתבך בפלילים ויודח וימצא עצמו במעשיהו.

ראש הממשלה שיִרש אותו יהיה האיש החזק אביגדור ליברמן. מיד עם התמנותו לראש הממשלה יחל מחול השדים סביבו, וכול התיקים שלו שנסגרו ייפתחו מחדש בעזרת העיתונות והטלוויזייה, ועד מהרה ימצא גם הוא את עצמו במעשיהו או חזרה בעיר הולדתו קישינב שבמולדבה.

ומה יהיה הלאה? אי אפשר לדעת. יש חשש למחסור בעבריינים למשרת ראש הממשלה.

אריה מחלוף דרעי אמנם החל לשפר את האנגלית שלו לקראת הופעותיו באו"ם, וכמה ראשי ערים חרמנים ומשכילים-למחצה, שטרם נשפטו על זיון כפופות וזיוף כספי ציבור, התחילו ללמוד אנגלית כדי לקחת חלק במרוץ לראשות הממשלה.

גם ג'וחא מועמד, מטעם הרשימה המשותפת.

בוז'י הרצוג קורא את הביוגראפיות של נאפוליון ומשפר את טיעוני השתיקה שלו בפרשת העמותות של אהוד ברק.

מי זה אהוד ברק? ההוא עם הזקן של מחלוף דרעי.

ואם נאזין לתחזיות הכלה הטרייה רינת קוטקובסקי ב"ידיעות אחרונות", ראש הממשלה יהיה בעלה אורן חזן.

* למר אהוד בן עזר, לגבי ההרעלה במסעדת ג'ירף, ואשר לטענת הנהלת המסעדה שמסיר השומנים דומה בצורתו לכלי שבו אוכסנה הלימונדה. העניין תמוה מאוד בעיניי?! הייתכן? שזה מקרי ולא טעות אנוש? אין סיכוי להתבלבל בין מסיר שומנים לבין לימונדה. גם במרקם של הנוזל וגם בצבע של הנוזל, שהוא ממש לא צהוב כמו לימונדה. רשום על הבקבוק בגדול "מסיר שומנים" ועל לימונדה רשום בגדול "לימונדה". את הלימונדה שמים במקרר של השתייה הטבעית, איך מסיר שומנים הגיע למקרר? וגם מי שסידר אותו במקרר, וגם מי שהוציאו למזוג –באף אחד מהשלבים לא שם לב שזה מסיר שומנים?

כולי תקווה שמשטרת ישראל תחקור זאת בהקדם  לעומק ותגיע לחקר האמת.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* מזכ"ל ארגון החיזבאללה, חסן נסראללה, אמר שהעולם ירוויח מאידיוט בבית הלבן. "אנחנו מאוד אופטימיים, כשאידיוט מתיישב בבית הלבן ומתרברב בטיפשות שלו – זו התחלה של הקלה עבור המדוכאים ברחבי העולם." ["הארץ" באינטרנט, 12.2.17].

* מעוללות אובמה לאחר סיום כהונתו:

http://nypost.com/2017/02/11/how-obama-is-scheming-to-sabotage-trumps-presidency/

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2287 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל