* * *

יוסי גמזו

מִמָּה חֲרֵדִים הַחֲרֵדִים מִתְנַגְּדֵי הַגִּיּוּס לְצַהַ"ל?

 כְּשֶבִּבְנֵי-בְּרָק, בִּירוּשָלַיִם, בְּאַשְדּוֹד וּבְאֵילַת

מִשְתּוֹלְלִים שְלַל חֲרֵדִים כְּחוּלִיגָנִים

וּבַר-מַזָּל הוּא הַשּוֹטֵר שֶמִּסְּקִילַת אַבְנָם נִמְלַט

וּמִצִּוְחוֹת הַ"נָּאצִים! נָאצִים!" בָּן מֻפְגָּן עִם

הִתְפָּרְעוּתָם רַף-תַּרְבּוּתָם וְאַהֲבַת עַם יִשְׂרָאֵל

בָּם מִצְטַיְּנִים הֵם בְּפוֹרְטִיסִימוֹ צָרוּחַ

וְהַצֵּרוּף "תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ-אֶרֶץ" פֶּתַע מִתְגָּעֵל

מַמָּש עַד שֵפֶל מַדְרֵגַת גַּסּוּת-הָרוּחַ –

רָאוּי לִשְאֹל אֶת שוֹלְחֵיהֶם, הָרַבָּנִים הַנִּכְבָּדִים 

הַמַּדְבִּיקִים בָּם אַלִּימוּת כְּמִין בַּקְטֶרְיָה

מִמָּה כָּל-כָּךְ הֵם חֲרֵדִים אוֹיְבֵי גִּיּוּס הַחֲרֵדִים

וּמָה גוֹרֵם לָהֶם בְּעֶצֶם לְהִיסְטֶרְיָה?

כְּלוּם חֲרֵדִים כָּל אֵלֶּה שֶשְּתַמְטָנוּתָם אֻמָּנוּתָם

מִכָּךְ שֶכָּל שֶלֹּא עוֹסְקִים בְּתוֹרָתָם כְּלָל

אַךְ מִשְתַּמְּטִים מִן הַגִּיּוּס מֵאָז שֶנִּרְשְמוּ שְמוֹתָם

כְּתַלְמִידִים שֶל יְשִיבוֹת שֶלִּרְאוֹתָם כְּלָל

אֵינָן זוֹכוֹת וְכָל רִשּוּם כּוֹזֵב כָּזֶה מַרְאֶה עַד מָה

סַפְרָא וְסַיְפָא כָּאן הוֹפְכִים לְמִין גְּרוֹטֶסְקָה

שֶבָּהּ הַסַּפְרָא וְהַסַּיְפָא מִתְגַּלִּים בְּרֹב עָרְמָה

כִּבְּלוֹף שֶשְּמוֹ סַפְרָא וְזַיְּפָא הָרוֹמֵס כָּאן

כְּבוֹד יְשִיבוֹת וּכְבוֹד תּוֹרָה? – אוֹ פּוֹחֲדִים הֵם מִמִּסְפַּר

הַחֲרֵדִים הַמִּתְנַדְּבִים בְּלִי בְּלוֹף וָמַעַל

כְּדָתִיִּים שֶלְּדִידָם חֵטְא שְתַמְטָנוּת לֹא יְכֻפַּר

וְדַוְקָא הֵם, כִּבְנֵי-תּוֹרָה, בָּאִים לְצַהַ"ל?

אוֹ שֶבְּעֶצֶם הָאֱמֶת הִיא שֶאוֹתָם הַמִּתְנַגְּדִים

לְשֻתָּפוּת בִּנְשִׂיאַת עֹל בִּטְחוֹן כֻּלָּנוּ 

הִיא שֶאוֹתָם הַחֲרֵדִים יוֹתֵר מִכֹּל פֹּה חֲרֵדִים

פֶּן יִתְגַּלֶּה מָה שֶתָּמִיד-תָּמִיד יָדַעְנוּ:

שֶהִשְתַּמְּטוּת-גִּיּוּס נוֹגֶדֶת גַּם תּוֹרָה גַם הֲלָכָה

וְשֶאֲפִלּוּ חִלּוֹנִים זוֹכְרִים עֲדַיִן

אֶת פְּסַק חָזָ"ל בִּדְבַר מִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה, כְּפִי שֶנֻּסְחָה 

שָם, בַּמַּסֶּכֶת הַקְּרוּיָה "סוֹטָה" (ח', ז')

כִּי בְּמִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה חוֹבַת גִּיּוּס לַכֹּל יֶשְנָהּ

 וּבָהּ "הַכֹּל יוֹצְאִין" לְשֵם הַצְלָחָתָהּ  

כְּפִי שֶאוֹמֵר סֵדֶר "נָשִים" שֶבַּתַּלְמוּד וּבַמִּשְנָה,

 "חָתָן מִתּוֹךְ חֶדְרוֹ, כַּלָּה מִחֻפָּתָהּ."

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי לְכָל נוֹשְׂאֵי שֵם הַתּוֹרָה לַשָּוְא

בְּהִתְחַסְּדוּת כֹּה צִדְקָנִית וְכֹה נִמְרֶצֶת  

דַּוְקָא תוֹרָה וַהֲלָכָה הֵן הַגְּדוֹלוֹת בְּמַכְחִישָיו

שֶל הַסִּלּוּף שֶל מָה שֶהֵן אוֹמְרוֹת בְּעֶצֶם...

* * *

עמוס גלבוע

מפגשי נתניהו עם אובמה וטראמפ

השוואה בין המפגש הראשון של נתניהו עם אובמה במאי 2009 למפגש הראשון שלו עם טראמפ מצביעה על שורת הבדלים, שכמעט כולם חיוביים מבחינת ישראל

שורות אלו נכתבו טרם המפגש הראשון בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארה"ב, טראמפ.  תהיינה ההצהרות על המפגש אשר תהיינה, על שלל הפרשנויות, דומני שכבר עכשיו אפשר לעשות השוואה בין מפגש זה לבין המפגש הראשון של נתניהו עם  הנשיא אובמה במאי 2009. 

במישור האסטרטגי, בולטים כמה הבדלים מהותיים, וכולם מצויים בצד החיובי מבחינת מדינת ישראל.

ראשית, המובן מאליו. אז, ב-2009, המזרח התיכון היה לפני הזעזועים במדינות ערב והתהפוכות המדיניות והדתיות שהוא עבר החל מ-2011. כל מה שהתרחש מאז באזור שלנו הקטין את האיומים הצבאיים על ישראל, והביא לכך שערב המפגש הנוכחי מצבה הביטחוני של ישראל  הוא הטוב ביותר שישראל חוותה מעודה. לא רק זאת, ישראל של היום בולטת הרבה יותר מאשר ב-2009 כמדינה היציבה ביותר באזור וכבעלת הברית המרכזית והנאמנה של ארה"ב.

שנית, אז לא היה מפגש אינטרסים בין ישראל לארה"ב במה שנוגע לאיראן. מעבר לסוגייה הגרעינית, ארה"ב ראתה באיראן גורם אזורי "מתקדם" ו"מתון" שיש לטפח עימו קשרים ולא לעמוד בדרכו לרכישת הגמוניה במזרח התיכון. אז, ארה"ב של אובמה הכריעה למעשה כי בסכסוך הענק בין הסונים לשיעים, היא מתייצבת לימין השיעים ומוכנה "לבגוד" בבעלות בריתה הסוניות.

היום, לפחות לפי שעה, נראה כי קיים מפגש אינטרסים בין ארה"ב לישראל. אומנם נראה כי מימשל טראמפ לא יבטל את הסכם הגרעין עם איראן, אך הוא מבליט ומבהיר כי איראן היא אוייב, שאיראן משתייכת ל"רעים" שאותם צריך לבלום, בראש ובראשונה בסוריה. התמיכה האמריקאית עוברת מתמיכה במרכיב השיעי לתמיכה במרכיב הסוני. איך זה ייעשה, מה תהיה המדיניות שתגובש, מול שיפעת הקשיים, צריך להמתין ולראות.

שלישית, כאשר נתניהו נפגש עם אובמה במאי 2009, זה היה ממש ערב "נאום קהיר" המפורסם של אובמה בו הוא הצהיר כי היעד המרכזי של מדיניות החוץ האמריקאית הוא להתקרב לכל מדינות האסלאם, מכיוון שהאסלאם מהווה, בין השאר, חלק מהמורשת האמריקאית וההיסטוריה שלה. עכשיו, התמונה הפוכה לגמרי. האסלאם, ככזה, חשוד למפרע בכוונות רעות של טרור.   היוצאים מהכלל: בעלות הברית הסוניות המסורתיות של ארה"ב. עם שתיים מהן (מצרים וירדן) יש לישראל קשרי שלום.

במישור הסיכסוך עם הפלסטינים בולטים הדברים הבאים:

ראשית, מהרגע הראשון, וכתפיסת עולם,  ראה מימשל אובמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני את המקור לכל בעיות האזור, וחלם שאם יימצא לו פתרון, אזיי כבמטה קסמים יפתרו כל בעיות האזור. לא רק זאת, תפיסת המישנה שלו היתה כי מה שמעכב את הפתרון, ולפחות מהווה מכשול רציני לקידומו, הן ההתנחלויות.

כיוון שכך, מהמפגש הראשון עם אובמה, נושא ההתנחלויות היה מרכזי, והמשיך כך עד לרגע האחרון.

עכשיו המצב שונה לחלוטין. טראמפ אומנם כנראה רוצה  לראות בסיום הסכסוך, אך ברור שאין הוא רואה את הסכסוך כדבר המרכזי. האזור מלא בבעיות ובכאבי ראש, כאשר לזירה נכנסו הרוסים, והסכסוך עם הפלסטינים קיבל את המימד הטבעי המתאים לו: עוד סכסוך קטן בים של סכסוכים ואלימות  משתוללת.

שנית, במאי 2009 נתניהו טרם דיבר על פתרון של "שתי מדינות". הוא דיבר מאוחר יותר כתוצאה מלחץ אמריקאי, עכשיו הוא מחויב לכך, והלחץ עליו הוא פנימי ובכיוון של נסיגה מהמחויבות שלו.  ומה לגבי ממשל טראמפ?

ואי אפשר כמובן מבלי להזכיר את המימד האישי: מפגש מאי 2009 עמד בסימן תחילתה של עוינות  בין אובמה לנתניהו, כאשר היה ברור מראש כי בבית הלבן לא השתכן ידיד חם לישראל. עכשיו המצב שונה. וגם זה כמובן לטובה.

* * *

אהוד בן עזר

טראמפ נשיא רציני

צפיתי בכל רגע ורגע במסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו אתמול בערב ואני מוכרח לומר שההפתעה הגדולה שלי היתה שטראמפ מדבר ומתנהל כנשיא משופשף ומנוסה, רהוט ומעורר אמון, אף לא שמץ של טירוף, טירונות, מופרעות ובורות. האיש הזה באמת מתכוון לכל מילה שהוא אומר, יודע מה שהוא אומר, והוא אופטימיסט, שלא לדבר על אהדתו העצומה לישראל ועל הבנתו את מצבה הביטחוני.

הוא לא יודח, והוא ינהל את ארה"ב בארבע ואולי גם בשמונה השנים הבאות. אין מה ללגלג עליו. למרות שהעיתונות אצלנו כבר החלה לעשות ממנו ומנתניהו קציצות ולהיטפל לנושאים בלתי-חשובים לחלוטין.

נתניהו, כרגיל, ייצג אותנו בצורה הטובה ביותר ובטיעונים נחרצים ומובנים לכול: הכרת הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית ושליטה ישראלית בכל מערב הירדן כדי שלא תקום שם מדינת טרור חדשה.

לא נותר לנו אלא לאחל בושה וחרפה ושאר מרעין בישין לכל אותם אנשים בישראל העושים לילות כימים כדי להכפיש ולהפליל את נתניהו ואת אשתו ולסלק אותו מראשות הממשלה כמו שהצליחו לסלק את אולמרט!

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ד. עם שושנה דמארי בחדר השינה

ערב אחד, כשאני יושב בבית הוריי ומתכונן לבחינה באנטומולוגיה, מצלצל הטלפון ולייזר הג'ינג'י מכפר הס שואל מה נשמע. לייזר הוא פלמחניק ותיק, לוחם אמיץ שנפצע בחוליקאת כשזרק רימון לעבר עמדות המצרים, ולפי השמועות רסיס אחד התבלבל וחזר אליו לכתף.  חוץ מזה הוא בחור אדיב ונעים, חברותי מאוד והיה יכול להיות כליל המעלות, לו לא היה נודניק ללא תקנה. מאלה שבאים אליך ומפחדים ללכת הביתה, פן תיעלב. 

כששמעתי את קולו בטלפון ידעתי שהערב אבוד והחלטתי שהפעם לא אתן לו להגיע אליי, שיילך ליענקלה חי, או לחקה, שאשתו תמיד מקבלת אותו בסבר פנים יפות. בכל זאת לא טרקתי את המכשיר, כי קיוויתי שאולי הוא מטלפן מכפר הס כדי לשאול מה השעה ואני סתם ככה רואה שחורות. היתה זו תקוות שווא. לייזר כבר בתל אביב וכל מה שהוא מבקש שאבוא איתו לראות דירה שהוא רוצה לקנות ואחר כך הוא יזמין אותי לפלאפל על חשבונו.

לג'ינג'י מכפר הס היתה שיטה מיוחדת להשגת כסף לרכישת דירה.  קודם כל היה קונה אופנוע משומש בזול, אחר כך היה עושה איתו תאונה  ואחר כך, עם הכסף שהיה מקבל כפיצויים, היה הולך לקנות את הדירה. 

הפעם היה מדובר בתאונה מכובדת שהאופנוע שלו עשה עם אופנוע אחר בסיבוב תל מונד. עורך הדין  שביקר אותו בבית החולים שמע מהרופא את פרטי הנזק, ובישר לג'ינג'י בשמחה, שהוא כבר יכול להתחיל לחפש דירה חדשה. 

הג'ינג'י הגיע לתל אביב אחרי שהורידו לו את הגבס, וכל מה שרצה ממני בתור תל אביבי שאגיד לו אם הדירה נמצאת באזור טוב ואעזור לו להוריד את המחיר. 

רק זה היה חסר לי. ידעתי שאחרי הפלאפל הוא ירצה לשתות קפה עם העוגיות של אימי האהובות עליו מאוד. אמרתי ללייזר שעם כל רצוני לעזור לו, אני חושב שבענייני מיקוח, יענקלה  הרבה יותר טוב ממני, שלא לדבר על כך שיש לי מחר בחינה באנטומולוגיה ואין לי זמן לנשום. ואני כבר לא מדבר על עבודת הגמר שכולם כבר הגישו ורק אצלי היא נמשכת בלי סוף, כי אין לי רגע פנאי.

כנראה שקולי היה הפעם נחרץ יותר מהרגיל, לייזר נכנע בדלית ברירה ואמר לי בקול עצוב משהו, שהוא מבין את הרמז, וינסה את יענקלה חי למרות שהוא חשב שאשמח לבוא איתו, כי זו הדירה של שושנה דמארי.

ברגע זה נעצרה נשימתי, ואחרי שהיא חזרה צעקתי על הג'ינג'י: "מה אתה רץ מה!?  מה חשבת שאתן לך לרוץ ליענקלה חי מהבית, עכשיו כשהוא יושב יום ולילה ומתכונן לבחינות של הטכניון? רצית שאבוא איתך לראות דירה? בסדר, אני אבוא. לא אתן לך ללכת לבד, איפה אתה רוצה שניפגש?"

כאן המקום להסביר ששושנה דמארי, למרות שהיתה אהובה על כל המדינה, היתה אהובה באופן מיוחד על אנשי הפלמח. יצחק שדה, מפקד הפלמח, ידע ליצור עימה קשרים מיוחדים ולא היה כנס פלמח שהיא לא הוזמנה לבוא אליו ולשיר לנו, כפיצוי על הנאומים שנאלצנו לשמוע. 

לוחמי הפלמח, שהוכיחו אומץ לב רב, כשהיו צריכים להסתער על האוייב, הוכיחו מולה פיק ברכיים מוחלט, ורק מעטים העזו להתקרב אליה ולעמוד מולה פנים אל פנים. עכשיו תוכלו להבין מדוע התרגשתי כל כך, כשלייזר סיפר לי מי היא המחכה לנו, ולמה שכחתי ברגע אחד את הבחינה באנטומולוגיה ואת עבודת הגמר. 

לייזר מסר לי שהוא נמצא עכשיו בבית מרקחת הקרוב לבית הזמרת. הוא התכונן לבוא אליה לבדו, אבל ברגע האחרון, כשהתחיל לעלות במדרגות, קפאו רגליו והחליט לקרוא לי לעזרה.

אמרתי לו לחזור מהר לבית הזמרת, לשמור שאף אחד לא ייכנס לפנינו ואני כבר עולה על הווספה ומגיע.

הוא אמר "סמוך עליי!" ואני מיהרתי לצאת מהבית. נדמה לי שאף פעם הווספה שלי לא טסה כל כך מהר כמו באותה פעם, שהובילה אותי אל מלכת הזמר שלנו. היה לי מזל שאז עוד לא היו רמזורים ברחובות, כי בטח הייתי נתפס כמה פעמים נוסע באור אדום.

 את הג'ינג'י תפסתי הולך הלוך וחזור לפני הבית ובידו מחזיק, לצורך הגנה, ענף זרוק שמצא על המדרכה.

"כמה זמן צריך לחכות לך!" – נזף בי בקוצר רוח. 

לא עניתי לו. החניתי את הרכב ליד עמוד חשמל  ואחר כך במשך שתי דקות עבר המסרק של לייזר מהראש שלו אל הראש שלי וחוזר חלילה.  במשך דקה נוספת הרמנו את המכנסים ומתחנו לתוכם את החולצות שלא ניראה כמו פרחחים. כשהרגשנו מסודרים ומוכנים, נשמנו נשימה עמוקה ופנינו לעבר הכניסה.

אם הייתי סופר המתמחה בתיאורי נפש, הייתי מנסח את המשך קורותינו, אחרי שנכנסנו אל מתחת לקורת הבית, במלים אלו:

מפוחדים ונרגשים עלו שני הלוחמים האמיצים במדרגות וצלצלו ביד רועדת בפעמון שלצידו היה כתוב בכתב יד רשלני: "דמארי".

"אתה בטוח שהיא בבית?" שאלתי את הג'ינג'י, כשהצלצול נשאר ללא מענה.

"בטוח מאה אחוז. היא אמרה לי שהיא לא יוצאת מהבית."

"ואיך בכלל הגעת אליה? דרך משרד תיווך?"

"השתגעת? להוציא כסף על מתווך? ראיתי מודעה בעיתון וטילפנתי. לפי הקול היכרתי תיכף שזאת  היא."

"ואולי זו אחרת שיש לה קול דומה?"

"תראה פוצ'ו אם אתה מפחד, אני יכול להיכנס לבד."

"מי מפחד מי, אני רק חושב שאחרי הרימון שזרקת בחוליקאת, אתה כבר לא שומע כל כך טוב וזה קול של מישהי אחרת."

לייזר לא הגיב, וגם אני לא המשכתי לטעון, כי ברגע זה הבחנו  בצללית החולפת על פני העינית שבדלת ואחריה שמענו את רשרוש המנעול ובעקבותיו את חריקת הדלת הנפתחת.

עמדנו קפואים ודוממים כשליבנו פועם בקצב השיר "ההיית או חלמנו חלום."

בפתח ראינו במו עינינו הפקוחות את הוד רוממותה המלכה, עטויה חלוק פרחוני רחב מידות, עם חיוך מקסים החושף טור שניים לבנות מבהיקות. מרוב התרגשות לא הצלחנו להוציא הגה מפינו, אבל נענינו לתנועת ידה המעודנת, שרמזה לנו בתנועת מחול להיכנס פנימה. 

נכנסנו בצעדי היסוס, כשאנו משאירים בחדר המדרגות את הדי הלמות פעימות לבנו.  עד מהרה שמענו מאחורינו את נקישת הדלת הנסגרת והבנו שהגיע הרגע הגדול של חיינו, שבו אנו שנינו נמצאים לבד עם  נסיכת החלומות המהוללת. זו, בלי לאבד זמן מיותר, העלתה מאור חייכני על פניה היפות ובקולה החם, שובר הלבבות, אמרה בלי גינונים מיוחדים:

"בואו אחריי. זה המטבח! זאת פינת האוכל, כאן המסדרון, זה חדר העבודה, פה השירותים, הנה הסלון וזה חדר השינה."

כשהגענו לחדר השינה ונעצרנו מול מיטה כפולה המכוסה בבד ירקרק, נשם הג'ינג'י נשימה ארוכה, שלח מבט ביישני אל מלכת ישראל ובקול צרוד מרוב התרגשות, שאל "כמה זה עולה?"

המהוללת, ללא התנצלות או היסוס, נקבה בסכום שכיסה בחיוורון את פניו של הג'ינג'י. משהתאושש מעט, כיחכח כדי לחדד את קולו , אמר לה שהוא עוד יחשוב. היא הנידה ראש בהבנה וליוותה אותנו לדלת, כשלייזר לוחש לי בקול שבור:

 "בשביל לקנות דירה משושנה דמארי תאונה אחת לא מספיקה."

  ליד הדלת נפרדנו מהמלכה בברכת להתראות, ובהבטחה  שאולי עוד נחזור ונתראה, אם לא כאן, אז באחת ההופעות שלה בהיכל התרבות. 

היא הנידה ראש עם אותו חיוך אדיב, ואחר כך שמענו את הדלת הנטרקת אחרינו ואת רשרושי המנעול המסתובב כמה פעמים.

בשנים הבאות, כל פעם כשההכשרה היתה נפגשת, והיינו מדברים על שושנה דמארי, היה הג'ינג'י מעלה על פניו מבט מסתורי רב משמעות, ואומר בטון חשאי מרתק: 

"בפעם האחרונה כשהייתי אצלה בחדר השינה שלה, היא רצתה ממני 30 אלף לירות. מעניין כמה תרצה היום..." 

מה שאני לא מבין עד היום, איזה נס קרה לי למחרת, שהצלחתי לעבור בשלום את המבחן אצל פרופ' אבידוב בלי להתבקש לבוא להיבחן במועד נוסף.

* * *

משה גרנות

אם לא נתעשת – הדיסטופיה של נגה מרון תיהפך למציאות

על ספרה של נגה מרון "יש מישהו אחר"

אוריון 2017, 238 עמ'

דיסטופיה איננה מנבאה את העתיד, היא מזהירה מפני מעקשיו. שני כותבי הדיסטופיות הגדולים אלדוס האקסלי וג'ורג' אורוול לא ניבאו את התופעות האלמנטאריות של "העתיד" – המחשב האישי, האינטרנט, הסמארטפון, אבל הם הזהירו מפני דה-הומניזציה ומפני משטרת

ריי ברדבורי בדיסטופיה המפלצתית שלו "פרנהייט 451" הזהיר מפני שריפת ספרים, ויליאם גולדינג ב"בעל זבוב" הזהיר מפני האלימות הטבועה באדם. גם אצלנו נכתבו דיסטופיות לא מעטות, אזכיר את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, המזהיר מפני התגברות המיליטריזם הישראלי, ו"2023" של יגאל סרנה, שמראה כיצד החלום הציוני עלול להתהפך בשל השחיתות שתגרום לנטישת ארץ ישראל.

כל כותב דיסטופיה מבקש לשכנע את הקוראים שאמנם כך ייראה העתיד, ועל כן משתדלים להעניק לתיאורים "העתידיים" מידה מסוימת של היגיון פנימי. היחיד שההיגיון היה ממנו והלאה הוא ישי שריד, בעל הדיסטופיה "השלישי", המתארת חורבן המלכות השלישית, זאת שהושתתה על ההלכה האפלה: הרס מסגד אל-אקצא, עונשי סקילה, קורבן אדם (!), ובהמות שמדברות (!) לפני שמעלים אותן לקורבן. על הרומן ההזוי הזה כתבתי בזמנו ב"מאזנים"*)

הדיסטופיה של נגה מרון איננה מסתכנת בתיאור רחוק מדי, היא מסתפקת בעתיד קרוב – 2027, ובאמת משום כך המאורעות המתוארים בעתיד ההוא נראים סבירים לנוכח מה שקורה בימינו אלה. הגיבורה הראשית של הרומן הזה היא איה ברנר, רווקה בת 38, שבגיל 18 (2007) ביקרה בישראל במסגרת "תגלית", והתאהבה בבן קיבוץ בשם הראל גונן, יפה בלורית ובעל עיניים כחולות. הם נפרדים משום שעליו להתגייס, והיחסים ביניהם דועכים, בעיקר משום שהוא מתקשר לצעירה אחרת בשם אורנה. הנישואין עם אורנה מסתיימים בגירושין, והראל הוא מהנדס מובטל, ולכן מוכן לשמש כמורה למתמטיקה בשכר רעב. חבר שלו, אבשלום בן דויד "בנדה", משכן אותו בדירתו, והוא מזמין את איה (נכדה של חלוץ שירד מהארץ בשנות החמישים) שתבוא ארצה. לאיה היו בינתיים מספר התקשרויות עם גברים – זמר קאנטרי פליי-בוי, סטודנט שדמה לוודי אלן, הפרופסור שלה באוניברסיטה (אצלו היא מכינה דוקטורט על המצב במזרח התיכון), נשוי ואב לילדים. היא מואסת בחיים הבורגניים חסרי התכלית באמריקה, ומחליטה להיענות להזמנתו של הראל.

הטיסה ארצה והשהייה בה מזמנות לה אינספור חוויות מפחידות למדיי: במטוס היא מקבלת מסר מערבייה שקרוב-משפחתה מבקש לפוצץ את המטוס. אנשי שב"כ משתלטים על המחבל ופוקדים להנחית את המטוס ללונדון לצורך בדיקות. בנמל התעופה בן-גוריון אין מוניות בשבת, ולכן היא נאלצת לנסוע בטרמפ עם משפחה ערבית. איש שב"כ מזהיר אותה, שעליה לצאת באיזו אמתלה מהרכב, כי יש סכנה שאלה חורשי רעה. כשהיא מבלה עם הראל בחוף ימה של יפו, ואף מתעלסת עימו, מחבל גונב את תיקה (דרכון, טלפון נייד, כרטיס אשראי וכו') ואת האקדח של הראל. הוא רודף אחרי המחבל, וזה יורה בו ופוצע אותו. איה שכבר התכוונה לחזור לארצות הברית כי התאכזבה מהראל (מקיבוצניק גאה הפך לנמושה שמכופף גוו תחת גזירות המשטר) ומהמצב בארץ (על כך להלן), מטפלת בהראל במסירות בבית החולים ובבית הוריו בקיבוץ. ישראל יוצאת למבצע ענישה כנגד חיזבאללה וחמאס, אבל אלה מצליחים לחדור לארץ במנהרות, להרוג מספר אזרחים, ביניהם את הוריו של הראל, ולחטוף מספר נשים, ביניהן – את איה. איך היא משתחררת, ובאילו נסיבות – הקורא הסקרן ימצא תשובה בספר.

הבאתי את הסקירה המרפרפת הזאת של עלילת הספר כדי להראות שבאמת שום דבר במסגרת העלילתית איננו הזוי, כלומר, נגה מרון לא התפתתה להביא עלילה הזויה, כפי שהביא ישי שריד המוזכר לעיל, על כן תיאור השלטון הקלריקאלי המשתקף לעיניה של איה, ומהסבריהם של הישראלים (הראל, בנדה, אברום ושר'קה, הוריו של הראל, יוסי, הגיס של הראל, ואחרים) מתקבל בהחלט כאמין. הקורא מאמין לנגה מרון כי מצב מבהיל, כפי שמתגלה בספר, עלול בהחלט להתארע – המדינה היקרה שלנו, שכל כך הרבה טובים ומסורים הקריבו את חייהם לקוממה ולקיימה, עומדת לרדת לטמיון: ראש הממשלה, עוזי שם-טוב (לשעבר – שמוקלר)  נכנע לחרדים כי בלעדיהם אין לו ממשלה (כל כך מוכר!), ומאפשר לחוקק חוקים מבהילים:

בכל בתי הספר הכלליים חובה ללמד לימודי דת, והמורים חייבים ללבוש ציצית ולחבוש כיפה. מי שמסרב – איננו מקבל תקציב מהממשלה. התקשורת נמצאת תחת מעקב ותחת שרביט הצנזורה. החוק קובע שראש ממשלה יכול להיות רק מי שנבדק אילן היוחסין שלו, והתברר שהוא יהודי טהור. זאת הסיבה שראש הממשלה הנבחר הקודם, שאול גבעון, שהפיל את שלטונו של בנימין נתניהו, מת מוות מסתורי (הדתיים מצאו שיש ממזרות במשפחה! – מכאן המסקנה המתבקשת).

מדינת ישראל הפכה לגן עדן עבור דתיים, שאינם עובדים ואינם מתגייסים לצה"ל, אך מקבלים קצבה מהמדינה. צה"ל הפך מצבא העם לצבא מקצועי, ואליו מתגייסים גדודים של עובדים זרים (אפריקאים, הודים, סינים). כיוון שהעול על החילוניים, שחייבים לפרנס את הדתיים, נעשה בלתי נסבל – החלה בריחת מוחות של אלה שיכולים לנטוש את הארץ. כיוון שהימין והדתיים שולטים – אין כל כוונה להגיע להסכם שלום עם הפלסטינאים, ועל כן כל העולם מגנה אותנו ומחרים אותנו חרם כלכלי ומדעי, וארצות הברית הפסיקה את הסיוע הנדיב שלה. חלקי חילוף לא מגיעים ארצה, ולכן כיפת הברזל מחלידה. מפעלים, שהיו פעם גאוות הארץ, עוברים לארצות אחרות. החקלאות נפגעת על ידי ייבוא זול של תוצרת חקלאית מירדן ומטורקיה.

לא רק באוטובוסים יש הפרדה בין גברים לנשים, אפילו במעליות בבתי החולים, ואפילו בסיעוד: אחים מטפלים בחולים, ואחיות מטפלות בחולות. כיוון שההלכה היא החוק הדומיננטי – מתירים לגבר לשאת שתי נשים, בעיקר כשמדובר בחובת הייבום (נועה, אחותו של הראל, התאלמנה מבעלה הטייס אבנר, שלא השאיר צאצא, לכן יוסי, אחיו הצעיר של אבנר, שהיה בתקופה הזאת  חבר של שלומית, חייב לייבם את נועה, וכך נאלץ להיות נשוי לשתי נשים).

גם עונש המוות חודש, וראש הממשלה מוציא להורג מחבלים אסורים משום שהחמאס וחיזבאללה אינם משחררים חטופים. האינפלציה דוהרת – כיוון שאין תחבורה ציבורית בשבת (גם לא מוניות!), איה נאלצת, כאמור, לנסוע בטרמפ עם משפחה ערבית, והנהג דורש 3000 שקל עבור נסיעה מנתב"ג לתל אביב! מתנכלים לחנויות שאינן מוכנות לקבל את השגחת הכשרות היקרה, ולא די בפיגועים של הפלסטינים, גם החרדים מעלים באש בארים שפתוחים בשבת. מסעדות נסגרות, חנויות ננטשות, גורדי שחקים מפוארים לשעבר עומדים נטושים, שבורי חלונות, אליהם פולשים מהגרי עבודה החיים בתנאים לא תנאים.

רחוב דיזנגוף, שהיה פעם ליבה של תל-אביב ללא הפסקה, דומה עכשיו לרחוב בבני ברק, וגם קוראים לו רחוב אבו-חצירא. הראל גר ברחוב רגב פינת רחוב דרעי. מתכננים ברצינות להקים את בית המקדש השלישי (עמ' 46, 85, 179). מרכז פרס לשלום עומד ליהפך לישיבה. העבודה על הרכבת הקלה הופסקה, כי נמצאו קברים בחפירות. החברה שהועסקה בעבודות תובעת את המדינה בסכום עתק. הרשות להתחתן בחו"ל בנישואין אזרחיים בוטלה, ולכן איה, שאימה איננה יהודייה, לא תוכל להתחתן עם הראל. המוסדות היחידים שפועלים כהלכה הם השב"כ והמשטרה, האחרונה מוצאת במהירות את המחבל שירה בהראל, מחזירה את אקדחו של הראל ואת תיקה של איה, ואף דואגת לשלומה אחרי ההלם שעברה.

צחוק הגורל: דווקא כשישראל מתחרדת, באיראן מתחוללת מהפיכה חילונית. וכן, משום בריחת המוחות היצירתיים  מהארץ – לערבים יש הסיעה השנייה בגודלה בכנסת.

לאורך כל הספר מרומז זיק של תקווה, שהופך למאור גדול בסופו: בנדה, אבשלום בן דויד, שזכה בסכום דמיוני ממכירת מיזם, מקדיש את כל כספו להקמת מפלגה חדשה בשם "ישראל שפויה", המאגדת שמאלנים וימניים גם יחד, אשר מאסו בשלטון המושחת והקלריקאלי השורר בישראל. הוא חורש את כל הארץ, כולל יישובים מעבר לקו הירוק, והוא מביע אופטימיות שגם בין המתנחלים יש המבקשים לצאת מגטו הפחד שבו הם נמצאים בשטחים (בין השאר – מתואר פיגוע נורא של ארבעה ילדים מקריית ארבע, שנרצחו כשהוריהם נמצאו בעבודה). לדעתו, גם לרבים מהפלסטינאים נמאס מהפיגועים ומנקמת היהודים שבאה בעקבותיהם. הוא מכיר את יורשו של אבו-מאזן, הלא הוא נביל אל-שריף, עמו הוא למד יחד באוניברסיטה בקליפורניה, ומאמין שיוכל להידבר עימו. בסוף הרומאן ממשלתו של עוזי שם-טוב קורסת, ומסתמן סיכוי שרשימתו השפויה של אבשלום בן דויד (בנדה) תזכה בבחירות.

מכל הדיסטופיות שקראתי, וקראתי לא מעט, וגם התנסיתי בחיבור  בסוגה הזאת**), נראה לי ש"יש מישהו אחר" של נגה מרון היא הכי משכנעת. כשאנו רואים כיצד החרדים משתקים את המדינה על כך שהעזה לעצור תלמיד ישיבה שלא טרח להתייצב בלשכת הגיוס כדי לבקש פטור משירות צבאי; כשאנו רואים את חוק ההסדרה, שאפילו היועץ המשפטי, בעל הכיפה השחורה, מסתייג ממנו, ואיננו מוכן לייצג את המדינה בפני הבג"ץ בנדון, כשנוער הגבעות זורק רהיטים, אקונומיקה ומטפי כיבוי על השוטרים – אתה שואל כמה זמן יידרש כדי שהכתוב בספר של נגה מרון יתגשם?

יש בספר קצת מעידות: בנדה מביא להראל הפצוע ערימה של מעטפות של מכתבי התלמידים המאחלים לו החלמה (עמ' 224-223) – והרי כבר היום אין ילד קטן שאין לו סמארטפון שבאמצעותו הוא מתכתב בציוצים, במסרונים ובאימוז'ים לכל העולם.

המחברת מציינת שהפגנה של מיליון אזרחים מול טירתו של ראש הממשלה הושתקה על ידי הצנזורה, ולכן לא נודעה בציבור (עמ' 225), והרי בעידן של רשתות חברתיות אין לצנזורה שום סיכוי להשתיק מאורע כזה.

איה מוצגת לאורך כל הספר בגוף שלישי (מצד מספרת כל יודעת), ומדי פעם היא מוצגת בגוף ראשון, ולא בדיבור ישיר (עמ' 47, 104).

וכן, יש לא מעט חזרות על דברים שכבר נאמרו, למשל, גבורתו של הראל שהציל את בנדה בנפאל ואת צביקה בקרב, מוזכרת על ידי בנדה, ואחר כך על ידי שר'קה, אימו של הראל.

אך כל זה מינורי בהתחשב בתרומה האדירה שספר זה תורם למי שמדינה זאת יקרה לו, וליבו נקרע לאילו תהומות היא עלולה לשקוע.

*)  "מאזנים, גיליון פברואר 2016, עמ' 59-56.

**) "האי", מעיין 2016 – נובלה דיסטופית על רפובליקה המנוהלת על ידי פמיניסטיות רדיקליות.

* * *

שיר אהבה ליום האהבה

אהוד בן עזר

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

מתוך ספר השירים הנידח "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", 2005. הכותב אינו נחשב משורר.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.2.17

* משיח שקר – אנשי הימין שהאמינו במשיח השקר טראמפ, ופינטזו שהוא עומד להגשים את חזון ארץ ישראל השלמה, מתחילים להתפכח. מהי תגובתם? הם מאשימים את ... נתניהו. כביכול, נתניהו שיבש לטראמפ את התוכנה. למה הם מאשימים את נתניהו? וכי מה יעשו? יודו בטעותם? זה הרבה יותר קשה.

וכך נתניהו, שמזה שנתיים עושה הכול כדי לרצות אותם, מועלה בידיהם על השיפוד.

* הרוויזיוניסט האחרון – רובי ריבלין הוא המוהיקני האחרון של הציונות הרוויזיוניסטית, שמשמעותה: דבקות חסרת פשרות בארץ ישראל השלמה ודבקות חסרת פשרות בשוויון זכויות מלא לכל תושבי הארץ. לכן, לא הופתעתי כאשר הוא הציג את משנתו בכנס ירושלים, וקרא להחיל את ריבונות ישראל על כל יהודה ושומרון, ולהעניק אזרחות מלאה לפלשתינאים החיים שם.

אם יהדות ארה"ב תעלה לארץ בהמוניה, גם אני אתמוך בכך. אולם כיוון שהחזון הזה אינו נראה בר מימוש, משמעות הצעתו של ריבלין היא איום משמעותי על היותנו מדינה יהודית, בעלת רוב יהודי ברור לדורות. הצעתו של ריבלין היא הדרך להפיכתנו למדינה דו-לאומית.

כריבלין, גם אני מאמין בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה, אולם אני מבין שאין מנוס מפשרה טריטוריאלית, כדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית.

* מוכי שנאה – ספק אם יש אמת בידיעות על מינויה של ציפי לבני לתפקיד בכיר באו"ם, אולם הרשת רועשת, ומלאה בפוסטים ימננים דוחים, המציגים את מינויה כמינוי אנטי ישראלי, מינוי של אויב.

איזה אנשים עלובים, מוכי שנאה.

ציפי לבני היא מבחינתי יריבה פוליטית ואידיאולוגית, אולם היא פטריוטית ישראלית לעילא ולעילא, ואם תהיה הישראלית הראשונה שתמונה לתפקיד בכיר באו"ם, אהיה גאה בה, בהיותי ישראלי.

טוב, אני לא דוגמה, אני פטריוט של מדינת ישראל, לא של "מחנה הימין".

* אין כלום – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מוגדרות התכונות הנדרשות מן השרים ונושאי משרות ציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע."

* יש כלום – מסתמן: התיק נגד שמעון בטאט, מקורבו של הרצוג, בנושא הקמפיין הנגטיבי נגד שלי יחימוביץ' במימון בלתי חוקי ובתרומה אסורה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, יבשיל לכתב אישום (בכפוף לשימוע). כזכור, לפני ימים אחדים הודיע היועץ המשפט לממשלה מנדלבליט על החלטתו שלא להעמיד לדין את הרצוג, באותה פרשה, בשל העדר ראיות מספיקות.

מהודעת מנדלבליט ברור ששחיתות היתה גם היתה. וכנראה שהיא אף תניב בקרוב כתבי אישום.

ישראל היא מדינת חוק, ואם אין תשתית ראייתית להעמיד אדם לדין, אין להגיש נגדו כתב אישום. אולם מן הבחינה הציבורית, איש ציבור בכיר ומועמד לראשות הממשלה אינו יכול לתפוס מחסה מאחורי היעדר ראיות מספיקות בפרשת שחיתות ועבירות על החוק שנעשו למענו, בקמפיין שלו, והעמרי שרון או השולה זקן שלו יעמדו לדין, מבלי שהוא יינזק. קל וחומר, כאשר מדובר במי שהגיע למנהיגות בזכות השתיקה. הוא לא יוכל להישאר טפלון לנצח.

* קומיסר התקשורת – אם אכן המובן מאליו יקרה, ונתניהו ייאלץ להיפרד סוף סוף מתפקידו כשר התקשורת, הוא ימנה לתפקיד שליח שישרת אותו ללא עכבות, בלי לשאול שאלות; את מי שהכי קל לגנוב איתו סוסים. להערכתי, המועמד המוביל הוא צחי הנגבי. אין מתאים ממנו לתנאי המכרז. מבין כל המועמדים האפשריים, בעלת הסיכוי הנמוך ביותר היא גילה גמליאל, שאם תהיה בתפקיד, היא עוד עלולה לראות עצמה מחויבת לטובת הציבור.

* עיר מקלט – הידיעות על כך שאלחנדרו טולדו, נשיאה לשעבר של פרו, המבוקש בחשד לשוחד, עשה דרכו לישראל, שלה אין הסכם הסגרה עם פרו, התבררו כשגויות, או לפחות מוקדמות. אני שמח על תגובתה המהירה והנחרצת של ישראל, על פיה לא יורשה טולדו להיכנס לישראל ויוחזר לארצו. אסור שישראל תהפוך לעיר מקלט לפוליטיקאים מושחתים מן העולם, וטוב שהמסר הזה הובהר לעולם כולו מיד, ללא כל היסוס. אם לא ננהג כך, עוד תפתח רכבת אווירית של פוליטיקאים מושחתים בדרך לישראל.

* מופרעות נפשית – סוגיית האלוהות – קיומו של אלוהים, מהותו ומשמעותו, מלווה את האנושות מתחילתה ותלווה אותה כל עוד היא קיימת. גדולי הפילוסופים ואנשי הרוח בכל הדורות עסקו בכך. תשובה לשאלה זו לא תהיה לעולם, כיוון שאמונה, מעצם מהותה, אינה אמפירית. האלוהים, אם קיים או איננו – עצם מהותו היא כזו, שהוא בלתי ניתן להוכחה ולא להפרכה.

רוגל אלפר: "האמונה באל כזה היא משגה כה נבער, עד שיש בו מן הטמטום ומן המופרעות הנפשית."

כל הוגי הדעות בכל הדורות מטומטמים ומופרעים נפשית, על פי אלפר.

ובכלל, בכל הקשור ליציבות נפשית, אי אפשר לחשוד באלפר ולו בקורטוב של מודעות עצמית.

* טמטום – הפשקוויל של אלפר הוא תגובה לסדרת מאמרים של חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, שבהם יצא נגד חילוניות חלולה (ובין השאר הדגים זאת באיזכור הפשקווילים של אלפר). ועל כך הגיב אלפר: "עם הדת האורתודוקסית צריך להתעמת בנחרצות ובנחישות, בלי הפוליטיקלי קורקט המתייפייף, שנודף מגישתו של אבינרי... אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום."

מאמריו של פרופ' אבינרי ב"הארץ", כולל אלה שאיני מסכים כמעט עם אף מילה בהם, הם קרן אור באפילה. בכל פיסקה מכל מאמר של אבינרי יש יותר עומק ויותר תוכן מבכל הפשקווילים המטומטמים, המופרעים והנבערים שכתב אלפר מימיו.

* חג האהבה– איזו קפיצת הדרך. רק בשבת חגגנו את ט"ו בשבט וכבר ביום שלישי – את ט"ו באב.

* ביד הלשון: יפתח – בפינה שהוקדשה לשם משפחתו של יגאל אלון, סיפרתי שיש יישוב וחצי המנציחים את שמו. קודם כל – טעיתי, משום מה שכחתי דווקא יישוב שהייתי חייב לזכור, אך עליו אכתוב את הפינה הבאה.

על היישוב אלון שבמדבר יהודה כבר כתבתי, ומהו החצי? אולי אפילו רבע. קיבוץ יפתח משמֵר בעקיפין את שמו של יגאל אלון, אך דווקא את שמו המקורי, פייקוביץ'.

איך הגעתי מיפתח לפייקוביץ'?

קיבוץ יפתח יושב בגליל העליון, ברכס נפתלי, ליד מצודת ישע, בקרבת גבול לבנון. הקיבוץ עלה לקרקע כיישוב משלט ב-1948 בעיצומה של מלחמת השחרור, בידי לוחמי הפלמ"ח שלחמו בקרבות הקשים לשחרור הגליל, איבדו בהם רבים מחבריהם, וראו לנכון להיאחז באדמה ששיחררו, להכות בה שורשים ולהקים בה את ביתם.

הפלמ"חניקים, שייסדו את הקיבוץ, נתנו לו את שם חטיבתם – חטיבת יפתח. החטיבה נקראה כך, כיוון שהוקמה מאיחוד שלושה גדודי פלמ"ח לצורך מבצע יפתח – המבצע לשחרור הגליל העליון ובתוכו העיר צפת, בחודשים אפריל-מאי 1948.

על המבצע פיקד יגאל אלון. על פי החלטת ראש אג"ם יגאל ידין, נקרא המבצע "מבצע יפתח", כשמו המחתרתי של המפקד – יפתח. אלון קיבל את שמו המחתרתי, מראשי התיבות: יגאל פייקוביץ' תל חי.

ובמיתולוגיה הפלמ"חניקית ראשי התיבות קצת שונים: יגאל פייקוביץ' תן חופש.

ויגאל אלון היה משיב: פלמ"ח! פה לא מקבלים חופש!

* * *

אסי דגני

שיר לזכר אבא

הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה עוֹבֶרֶת אֶת קִרְיַת מֹשֶׁה

וּבִי עוֹלֶה צַעַר עַל אַבָּא

שֶׁלִּפְנֵי 50 שָׁנָה נָתַתִּי יָד לִנְשִׂיאָתוֹ חוֹלֶה

בַּאֲלֻנְקָה מִבֵּיתֵנוּ שֶׁבְּשִׁכּוּן וָתִיקֵי הַהִסְתַּדְּרוּת

אֶל הָאַמְבּוּלַנְס.

בַּיּוֹם שֶׁנִּפְטַר גָּזְזָה אִמָּא תַּלְתַּל מִשְּׂעָרוֹ לְמַזְכֶּרֶת

וּבַחֲדַר הַמֵּתִים הִסְתּוֹבֵב מֹשֶׁה דַּיָּן, שֶׁגַּם אָבִיו

נִפְטַר בַּהֲדַסָּה עֵין כֶּרֶם בַּמּוֹעֵד הַהוּא.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת אַבָּא עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ בַּבַּיִת

תַּרְגִּילֵי סֵדֶר. הוּא הָיָה חָבֵר בַּ'הֲגַנָּה',

קָשׁוּר עִם 'מָגֵן דָּוִד אָדֹם', וְכָפוּף לד"ר נִיסֶל.

הָרְאִיָּה שֶׁלּוֹ הָיְתָה חַלָּשָׁה מְאֹד,

חֲצִי עִוֵּר הָיָה, לְמַעֲשֶׂה.

שֵׁם הַמַּחֲלָה שֶׁפָּגְעָה בְּעֵינָיו הָיָה

Choreo-retinitis Centralis.

בַּמֶּה לֹא נִסּוּ לְתַקֵּן אֶת רְאִיָּתוֹ? הָיוּ לוֹ מִשְׁקָפַיִם

שֶׁהֵם חֲצִי מִשְׁקֶפֶת, שֶׁיָּרַשְׁתִּי אוֹתָם

לְמַזְכֶּרֶת בְּקֻפְסָתָם הַמְּקוֹרִית,

מִבְּלִי שֶׁרְאִיתִיו אֵי פַּעַם מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.

עִתּוֹן הָיָה קוֹרֵא עִם זוּג עֲדָשׁוֹת עָבוֹת,

בַּמֶּרְחָק שֶׁל כַּעֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטֶר מִן הָעֵינַיִם.

הָיָה טֶלֶפוֹנַאי וּמַחְסְנַאי; בַּטֶּלֶפוֹנִים שֶׁל אָז

עוֹד לֹא הָיוּ לַחְצָנִים, הָיְתָה חוּגָה –

וְנָהַג לִסְפֹּר אֶת הַחוֹרִים בְּמִשּׁוּשׁ אֶצְבָּעוֹת, מ-1 קָדִימָה

אוֹ מ-0 אֲחוֹרָה, כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַסִּפְרָה הַדְּרוּשָׁה...

ד"ר פְלַיישֶׁר, רוֹפֵא עֵינַיִם שֶׁהָיָה מְנַהֵל קֻפַּת חוֹלִים בִּשְׁעָתוֹ,

אָמַר לִי עָלָיו שֶׁאִם הוּא עִם עֵינַיִם כָּאֵלֶּה

הִגִּיעַ לְמָה שֶׁהִגִּיעַ, סִימָן שֶׁהָיָה אָדָם מְאֹד אִינְטֶלִיגֶנְטִי...

בֹּקֶר חָרְפִּי אֶחָד, כְּשֶׁפָּתַח אֶת תְּרִיסֵי חַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה

שֶׁל הַיְּלָדִים נִשְׁמַע פִּצּוּץ גָּדוֹל בָּעִיר.

מִיָּד רָץ לְמַלֵּא תַּפְקִידוֹ בְּמָדָ"א; זֶה הָיָה פִּצּוּץ רְחוֹב בֶּן-יְהוּדָה,

גְּמוּל בְּרִיטִי עַל פִּצּוּצֵי הַמַּחְתֶּרֶת אֶת מוֹעֲדוֹן הַקְּצִינִים הַבְּרִיטִים,

וּמְלוֹן 'הַמֶּלֶךְ דָּוִד' וְעוֹד בִּירוּשָׁלַיִם. הַמִּשְׂרָד שֶׁל הַדּוֹד, אָז בְּפִנַּת

רְחוֹב מָרְדְּכַי בֶּן-הַלֵּל נֶהֱרַס כָּלִיל, בֵּין הַשְּׁאָר.

אֲנִי עוֹבֵר מוּל הַבְּלוֹק בַּשִּׁכּוּן שֶׁבּוֹ גַּרְנוּ וּלְפֶתַע

עוֹלֶה בִּי הַצַּעַר עַל אַבָּא...

* * *

ד"ר נתן ברון

מי הוא "החצוף הארצישראלי"?

מאמר ביקורת על הספר: איתמר בן אב"י, "החצוף הארצישראלי, פרקים מחייו של הילד העברי הראשון", הוצאת ידיעות ספרים, תל-אביב, 2016, 334 עמ'. המאמר פורסם לראשונה בגיליון החדש של כתב העת "האומה", מס' 204.

איתמר בן אב"י, בנו של מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה, היה דמות מסקרנת ומרתקת מאין כמוה. בשיא פירסומו ומעמדו הציבורי, הוא היה עורך עיתון חשוב, "דואר היום", ותפס מקום בולט בציבוריות הארץ-ישראלית. נסיעותיו בעולם, פגישותיו עם מנהיגי העולם והצעותיו ה"דמיוניות" להקים צבא עברי וצי-מלחמה יהודי – כל אלה גרמו לכך שחוגים רחבים בארץ התייחסו אליו בהערצה ובחיבה רבה.

אבל אחריתו של איתמר בן אב"י היתה מרה, אפילו טראגית. הוא נפלט מן הפוליטיקה והעיתונות הארץ-ישראלית ונאלץ לנדוד בעולם עד שעצר בארה"ב, שם חי כמה שנים בעוני, בבדידות ובשברון-לב. הוא נפטר בניו-יורק בשנת 1943, והוא בן 68. בשנת 1947 הובאו עצמותיו לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

לכאורה, הוא נשכח מלב וירד לחלוטין מבמת ההיסטוריה. אבל נראה שאישיותו המיוחדת  המשיכה לחיות בלב ידידים ומעריצים. הוקם "ועד ציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י", ו-14 שנים אחרי מותו, בשנת 1961,  הוציא ה"ועד" לאור את  האוטוביוגרפיה שלו, אותה השלים לפני מותו. היה זה ספר עב-מידות (575 עמ') בשם "עם שחר עצמאותנו, זיכרונות-חייו של הילד העברי הראשון". הספר מהווה  מצבה ראויה בהחלט  לזיכרו של איתמר בן אב"י,  שסיפור חייו נפרש על דפי הספר בשפתו העברית המיוחדת במינה.

הספר המקורי "עם שחר עצמאותנו"  יכול להוות דוגמא לספר מכובד ומושקע. כריכה קשה, עימוד נאה, הרבה תמונות מעניינות מכל תקופות-חייו של איתמר, תוכן עניינים מפורט מאוד, ומפתח (אינדקס) משוכלל המקל על הקריאה ועל העיון. "הועד הציבורי" לא נח ולא שקט, ו-17 שנים אחרי האוטוביוגרפיה הוציא לאור ספר נוסף – "חלומות ומלחמות" – ובו כמה עשרות מאמרים חשובים שפירסם בן אב"י במהלך חייו. בפתח ספר זה הופיע "מבוא" מחכים ומעניין של ההיסטוריון פרופ' יוסף נדבה, שהיטיב לתאר את דמותו של איתמר בן אב"י על רקע ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בארץ ובעולם.

במשך כ-15 שנה אני מחזיק את הכרך הזה על שולחני ומשתמש בו כמקור היסטורי מצויין. נעזרתי בו רבות במחקריי השונים, ומצאתי שאיתמר בן אב"י מיטיב לתאר תיאורים פלסטיים ממש אישים, מקומות והתרחשויות. אומנם, יש כמובן לזכור שהוא כתב הכול מנקודת הראות האישית שלו, וכל חוקר רציני ייטיב לעשות אם יבדוק את העובדות ויצליב ראיות. אבל ניתנת האמת להיאמר שבדרך כלל בן אב"י מדייק בדבריו, אם כי קשה לערוב לדיוק המוחלט בציטוטים הרבים מספור שהוא מביא בשמו ובשם המוני האישים ששוחח אתם במהלך חייו.

למה שונה שם הספר?

עתה יצאה (בהוצאת "ידיעות אחרונות")  האוטוביוגרפיה הזו בהוצאה חדשה לחלוטין – וכמעט שאין שום דמיון בין שתי ההוצאות, זו מלפני 55 שנים וזו החדשה. אפילו שם הספר שונה לחלוטין: במקום "עם שחר עצמאותנו" קרוי הספר "החצוף הארצישראלי".

קשה להבין את הסיבה לכך, ועוד יותר קשה להצדיק זאת. ממתי מותר להחליף שמות של ספרים? האם מותר לקרוא להוצאה חדשה של "אנה קרנינה" של טולסטוי בשם מודרני ואולי מושך כמו "אהבה ברכבת"? והאם מותר לקרוא לספרו של עגנון "שירה"  בשם קליט יותר, משהו כמו "אהבה בסימטאות ירושלים"? כנראה מישהו חשב שהשם המקורי  "ירחמיאלי" ו"ציוני" מדי, וכדאי לתת שם חדש, מודרני קליט ו"עכשווי".

לדעתי, שינוי השם המקורי של הספר מהווה פגיעה ברורה בזכרו של בן אב"י. לא רק אני חושב כך. נכדו של בן אבי (ונינו של אליעזר בן יהודה), פרופ' איתמר רז, רופא ידוע ויו"ר המועצה הלאומית למלחמה בסכרת, אמר לי (והרשה לפרסם): "אני לא אוהב את השם החדש. זה נעשה לא על דעתי, ולא ידעתי על כך כלל עד שראיתי את הספר המודפס. כאב לי ששינו את השם המקורי."

הצירוף "החצוף הארצישראלי" אולי היה מתאים אם מישהו – ירון לונדון? – היה כותב ביוגרפיה רצינית של איתמר בן אב"י. אין ספק שסיפור חייו של איתמר מצדיק ביוגרפיה כזו, ואולי אפילו סרט. ומי יודע, אולי גם חלום זה יתגשם פעם.

גם כותרת-המשנה של הספר שונתה: את "זיכרונות-חייו של הילד העברי הראשון" החליפו ל"פרקים מחייו של הילד העברי הראשון". בשער הספר החדש מופיעה הכותרת באנגלית בנוסח "episodes in the life of…", בעוד שהספר המקורי כונה בכותרת האנגלית בפשטות memoirs כמקובל באוטוביוגרפיות. נראה שהמוציאים לאור החליטו להנמיך ציפיות, ובמקום סיפור חיים שלם העדיפו לדבר על "פרקים" או "אפיזודות".

באיזו סמכות ובאיזו רשות?

האמת היא, שברגע שראיתי את הכותרת החדשה, התחלתי לחשוד במשהו – ומהר מאוד התברר לי שלחששותיי היה בסיס רציני ביותר.

חתכו את ארץ-ישראל

אכן, מדובר ב"פרקים" בלבד, ולא באוטוביוגרפיה השלמה. ההוצאה החדשה שונה לחלוטין מההוצאה המקורית, כי  נחתכו באכזריות חלקים ענקיים מן החומר שהופיע בספר המקורי. ככל שניסיתי להבין מה ההיגיון או המחשבה שעמדו מאחורי קיצוץ ענקי כזה – לא עלה בידי להבין זאת.

חייבים לעסוק כאן במתמטיקה. הספר המקורי כלל 575 עמודים. הספר החדש כולל 334 עמודים. כלומר: נעשה כאן קיצוץ של 42 אחוזים. אבל הספר החדש הוא בפורמט יותר קטן מהמקורי, ויש בכל עמוד כ-30 שורות, ואילו בספר המקורי העמוד גדול קצת יותר, ויש בו כ-36 שורות. לכן, בחישוב מהיר אפשר לומר שקוצצה מהספר המקורי כמחצית (!) החומר שהופיע בו. זה כבר לא קיצוץ או "עריכה", אלא טבח ממשי.

אין טעם לעשות השוואה מדוקדקת ולבדוק מה נחתך ונזרק. בדיקה שלי בחלקים שונים של הספר החדש מוכיחה לדעתי, שהקיצוצים אינם מובנים (לפחות לי) וקשה להסביר אותם. דומה שפשוט לקחו מספריים, וחתכו, חתכו וחתכו.

אבל יש שני קיצוצים אשר לדעתי ממש מכאיבים ופוגעים בזכרו של איתמר בן אב"י.

הראשון, הקדשה מרגשת שכתב בן אב"י בשער הספר המקורי. כדי להבהיר את חומרת הקיצוץ, אביא כאן את ההקדשה המקורית במלואה:

"ספר זיכרונותיי זה מוקדש

לרעייתי לאה לבית אבושדיד

ולבנותיי שלושתן – דרור הראשונה

(אשר נקטפה בהיותה בת ארבע)

דרור ורינה, אשר להן –

אחרי אבי ואימי –

אני חייב את כל ישותי."

איך אפשר להצדיק השלכה לפח האשפה של הקדשה כה אינטימית, שברור כי היא מבטאת את אישיותו הפנימית של המחבר בן אב"י ?

הקיצוץ השני גם הוא מעורר תהייה רבה. בסוף הספר המקורי מופיע פרק שלם, כשבעה עמודים, מנוקדים כראוי, בשם "ארצָתי". זהו, בפשטות, שיר אהבה לוהט לארץ-ישראל, שבן אב"י חיבר בהיותו צעיר לימים ונכלל בספר כנראה בשל הלהט הארוטי-כמעט בו הוא כותב על ארץ מולדתו. בעבורו הארץ היא "האצילה בעלמות", זו "ארצי הטובה, היפה", והוא אינו מהסס לומר: "מה אהבתיך, ארצי, ומה איוויתיך". הוא מתייחס לארץ-ישראל כאל "היפהפייה בעלמות תבל.... הנסיכה העטורה, מלכת המדינות, גברת המושלות בגעגועי לבבי."

מדוע קוצץ ונזרק פרק כה נאה ונלהב? אינני רוצה אפילו להעלות על דעתי שאולי זה נחתך כי איתמר בן אב"י, בהתלהבותו הרבה, כותב כי "ארצתי", היא ארץ-ישראל, "אין תחילה לה כמעט ואין קץ לה כמעט – כל כך היא גדולה." נראה שהוא כולל בה – לא יאומן! – את שכם, ואת הליטני, ואת "שלגי החרמון הזקן עד דמשק", וכנראה שהוא דואה על כנפי הדמיון והפנטזיה כשהוא מדבר גם שניתן להגיע  "עד הפרת כנחש... עד למולה של בגדד הלבנה, ודרומה עד שודדי הים הפרסי..."

זה איתמר בן אב"י במיטב חזונותיו שלעתים נראים רחוקים מן המציאות. אבל למי ניתנה הרשות להעלים זאת מעינו של הקורא בן ימינו?

אהבה ומוות

אביע כאן את דעתי האישית: כאשר מוציאים לאור מהדורה חדשה של ספר "ישן" אסור לשנות באופן מהותי את הספר ואת אופיו. אביא כדוגמא את "מלחמה ושלום" של טולסטוי.

בארון הספרים שלי ניצבים ארבעה כרכים קטנים, שיצאו בהוצאת "מעריב" במתכונת של ספרי כיס (פוקט-בוקס), באותיות קטנות,  המכילים את כל הספר הענקי הזה של טולסטוי. המשוררת  לאה גולדברג תירגמה את "מלחמה ושלום", אפוס אדיר על הפלישה של נפוליון לרוסיה ועל תבוסתו הגדולה והנסיגה העקובה מדם של הצבא הצרפתי האדיר כשהוא מדמם למוות ומשאיר אחרי המוני גוויות של חיילים שקפאו בקור.

בשער הספר מופיעה הערה רבת-משמעות: "ספר כיס זה כולל את כל הנוסח המלא של המהדורה המקורית."

לאה גולדברג הבינה דבר או שניים בספרות. אני לא למדתי ספרות באוניברסיטה (אלא משפטים), אבל אני עוד זוכר את ההרצאות המופלאות  של פרופ' לאה גולדברג על ספרות העולם באולם הגדול, המלא מפה לפה,  של האוניברסיטה העברית בגבעת-רם, כאשר הייתי צריך להגיע לאולם שעתיים לפני המועד כדי לתפוס מקום.

והנה, לאה גולדברג תירגמה את כל הספר הענקי, על קרבו ועל כרעיו, מאמץ אדיר של המתרגמת ושל ההוצאה. מי שקרא את כל ארבעת הכרכים יודע, שיש חלקים רבים בספר שניתן לכנותם "מייגעים". קטעים שלמים בצרפתית, הגיגים שונים וארוכים, ואפילו אפילוג של כ-40 עמודים בן 12 פרקים, שהראשון בהם הוא: "הרהורי המחבר על ההיסטוריונים וחקירתם את חיי האנושות." קראתי שוב ושוב – משעמם ביותר. אבל לאה גולדברג תירגמה כל מילה ומילה בלי להשמיט כלום.

הספר האדיר הזה של טולסטוי, על כל הקטעים המייגעים שבו, נחשב עד היום לאחד הספרים הנקראים ביותר בתולדות הספרות בעולם. אבל, בנימה של אירוניה מסויימת, אי אפשר להתחמק מן המחשבה, שאם הספר "מלחמה ושלום" היה מגיע לידי מי שטיפל בספרו של איתמר בן אב"י, ניתן להניח שהיו מקצצים בו חצי לפחות, על מנת "להנגיש" אותו לקהל בן ימינו. וסביר שגם היו משנים את שמו ל"אהבה ומוות בשדה הקרב"...

היכן הצילומים?

יש עוד לפחות שני שינויים משמעותיים בין הספר המקורי לזה החדש.

בשער הספר כתוב כי "המערכת עשתה ככל יכולתה על מנת לאתר את בעלי הזכויות של כל החומר (לרבות צילומים)."

צילומים? איזה צילומים? והיכן הצילומים? בספר המקורי הופיעו כ-25 צילומים מעניינים ביותר מתחנות-חייו של בן אב"י, יחד עם צילומים של כותרות עיתונים ואפילו מכתב של זאב ז'בוטינסקי כתוב עברית בכתב לטיני, נושא שהיה קרוב מאוד לליבם של בן אב"י וז'בוטינסקי.

בספר החדש לא מופיעה אף תמונה. האם היה כאן שיקול ענייני או כלכלי?

ועוד משהו מרגיז: בספר המקורי נכלל בסוף מפתח (אינדקס) מפורט, המקל מאוד על העיון. בספר החדש כנראה חסכו קצת, והחליטו להוציא לאור בלי מפתח. איך עושים דבר כזה לספר שאפילו במתכונתו ה"רזה" כולל עשרות ומאות שמות, מקומות ונושאים?

בכל הנושאים הללו, ניתן לומר, שקשה מאוד לרדת לסוף דעתם של  האחראים לספר החדש. אבל אל מי ניתן לבוא בטענות בקשר לכל הליקויים הקיימים – לעניות דעתי –  בספר החדש  של איתמר בן אב"י? בשער הספר מופיע לפחות פעמיים איזכור של "המערכת", שאחראית על ההוצאה לאור של הספר החדש. המערכת? מי זו המערכת של הספר?

מסתבר, שהרבה טבחים עסקו בתבשיל הזה. בשער הספר מופיעה נבחרת נכבדה: עורך אחראי (דב איכנולד); עורכת (נוית בראל); מי ש"ערכה וכתבה הערות" (מיכל זמיר); מי ש"הגיש את כתב היד למערכת וכתב פתח דבר" (ירון לונדון); ועורכת הלשון (רֹתם כסלו). אבל כמאמר הפתגם הידוע: יותר מדי טבחים מקדיחים את התבשיל. 

 לעצם העניין, דומה שירון לונדון הוא האיש המרכזי בכל הפרוייקט הזה. ואכן, מי כירון לונדון מתאים לעסוק בדמותו של איתמר בן אב"י. הרי הוא האיש שכתב את הפזמון המפורסם "אליעזר בן יהודה" (הלחין ושר: מתי כספי), שבסופו קטע יפה המוקדש לאיתמר בן אב"י: "איתמר – אכן היה לגבר, קומת תמר ויפי צורה וסבר, והלשון בפיו היתה שפת עבר. איתמר בן אבי, שאביו היה נביא , גבר כלבבי."

ולכן נשאלת השאלה במשנה תוקף: איך נתן ירון לונדון את ידו ל"טיפול" כזה בספרו המקורי של איתמר בן אב"י"? (לתגובת ירון לונדון – ראו בסוף המאמר).

אבל, מול כל הפגמים שמניתי לעיל, חובה לציין לשבח את המפעל האדיר של מיכל זמיר, שאחרי חקירה ודרישה צירפה לספר 440  (!) הערות שוליים מפורטות ומחכימות. אכן, פעולה חשובה מאוד התורמת לספר רבות, ומבהירה לקורא בעיקר מיהן כל אותן דמויות נשכחות המופיעות  בספר. אני רק יכול לדמיין את ההנאה שהיתה יכולה להיות בקריאת הספר המלא, על כל עמודיו הרבים, אם היו מצורפות אליו הערות השוליים המשובחות הללו.

מעז יצא מתוק

לספר נוספו שתי הקדמות שכתבו ירון לונדון ומאיר שלו.

 ההקדמה של מאיר שלו – "על העברית של איתמר בן אב"י" – כתובה כמובן בסגנון המבריק והידעני שלו, וכולה נוטפת אהבה וחיבה לשפה העברית. ביד אמן הוא משרטט את מה שמסתתר מאחורי מילים כמו "בולס" או "אקדח". אהבתי את הרוח הסלחנית שהוא מגלה כלפי שיבושים נפוצים: נראה שהוא לא מודאג מתלמיד שיפלוט לפעמים "שתי שקל", אם בצד זאת יאמר לפעמים גם "מעז יצא מתוק."

לעומת זאת, ההקדמה של ירון לונדון, גם הוא יודע עברית ובקי בתולדות ארץ ישראל, שטחית  למדי. אין בה שום דבר חדש, ומירון לונדון הייתי מצפה לדיון יותר מעמיק וממצה ברקע החברתי והתרבותי ממנו צמח ובו חי איתמר בן אב"י. כך, רק כמשל, היה ראוי לדעתי שההקדמה תכיל משהו על בני-דורו של איתמר בן אב"י, שצר היה להם המקום במסגרת "היישוב הישן" בארץ-ישראל של ראשית המאה העשרים, ולכן, כמו איתמר,  נשאו כנפיים והחלו לשוטט בעולם, כל אחד בתחומו ועל פי נטיית ליבו. אני מתכוון, למשל, לאהרון אהרונסון ולאחיו אלכסנדר.

[אהוד: שטויות מלוּוֹת בבורות].

אם מזכירים את אלכסנדר אהרונסון, אחיהם של אהרון ושל שרה, יש לציין שלאורך כל הספר ניתן להבין ששני אנשים שיחקו תפקיד מכריע בחייו של בן אב"י, ובשני המקרים זה לא נגמר בטוב. מדובר באלכסנדר אהרונסון ובזאב ז'בוטינסקי.

אלכסנדר ואיתמר היו ידידי-נפש, ופעלו יחד בהקמת "בני בנימין", גוף שניתן לקרוא לו ברוח ימינו אלה – "ימני". הגוף הוקם, בין השאר כדי לנסות ולהילחם מול הכוח העולה של  ה"שמאל", הלא היא "תנועת הפועלים" שהחלה לכבוש עמדות בציבוריות הארצישראלית, על חשבונם של "בני המושבות", האיכרים ממקומות כמו גדרה, חדרה, זיכרון-יעקב, ראשון-לציון, פתח-תקווה ועוד.

אפשר לתאר את המאבק כמלחמה אידיאולוגית בין ימין ושמאל, אבל ניתן גם לומר שזעמם של "בני המושבות" גבר כי זמן רב הם נהנו, בין השאר, מעבודה ערבית זולה, ועתה ניצבו בפני דרישה נמרצת ל"עבודה עברית" שהיתה כמובן יקרה יותר והיתה כרוכה גם בעלות כספית בשל הזכויות הרבות של "הפועלים".

הספר של בן אב"י עוסק רבות באלכסנדר וגם במריבה הגדולה והסוערת שלהם. אלכסנדר חי במשך שנים רבות עם מרי פלס, אלמנה עשירה מאוד מפילדלפיה, שירשה מבעלה אימפריה כלכלית של ממש, ומימנה ברוחב לב את כל שיגיונותיו של אלכסנדר, בעיקר רכש קרקעות בארץ-ישראל, אבל גם אפילו מחזה כושל בלונדון. בשלב מסויים איתמר חשד שאלכסנדר רוכש אדמות בסביבות חדרה כאילו בשם "בני בנימין", אבל למעשה לטובת עצמו ובני משפחתו. הפיצוץ לא אחר לבוא.

הערצה לז'בוטינסקי

הסיפור עם ז'בוטינסקי היה שונה לחלוטין. איתמר מדבר על "חיבה" ו"הערצה" לז'בוטינסקי, ומתאר את "אהבתי לזאב, שהיתה כאהבת יהונתן לדוד, אהבת קטן לגדול, החייל למצביא, מציית למפקד." בין השניים פרצה מריבה גדולה כאשר בן אב"י מסר למעשה את "דואר היום" לז'בוטינסקי, ולאחר מכן לא היה שבע רצון מעריכת העיתון, וגם היו לו טענות בתחום הכספי.

גם מי שמעריץ את ז'בוטינסקי (כמוני), יכול לתמוה אם אכן גילה רגישות מספקת למצוקתו של בן אב"י שראה כיצד מפעל חייו – "דואר היום" – נלקח ממנו. למרות זאת, בן אב"י טוען כי הערכתו האישית לז'בוטינסקי לא פסקה עד מותו של ז'בוטינסקי ב-1940 בניו יורק.

נביא דוגמא טובה לדרך של טיפול נכון בספר "ישן" שהוליד ספר חדש, אפילו מוצלח ומשופר, מזה הקודם. מדובר בספר "מלחמת הימים" של מרדכי בן הלל הכהן, אישיות ידועה בארץ בתחילת  המאה הקודמת, ואבי משפחה ידועה מאוד בתולדות הישוב: בנו היה דוד הכהן, בתו חנה נישאה לארתור רופין ובת שנייה, רוזה גינוסר-גינזבורג,  היתה עורכת הדין הראשונה שהורשתה להופיע בבתי המשפט בימי המנדט. בת אחיו היתה אימו של יצחק רבין, רוזה.

הוצאת "יד בן צבי" רצתה להוציא את הספר במהדורה חדשה, והחליטה לדעתי לעשות את הדבר הנכון: הספר המקורי כולו צולם והודפס בשני כרכים גדולים, כ-500 עמודים כל אחד. כלומר, צורת הספר המקורי נשמרה, כולל העימוד והכותרות – אבל הוכנס שינוי חשוב ביותר: בכל עמוד הוסיפו מספרים במקומות המתאימים כהפניות להערות שוליים רבות מאוד, אותן חיבר ההיסטוריון שמעון רובינשטיין.  

בכך הושגו שתי מטרות:   נשמר אופיו המקורי של הספר, אבל בוצע בו עידכון מושלם לטובת הקורא המודרני. מדוע אי אפשר היה לעשות בדיוק אותו דבר עם "החצוף הארצישראלי"?

אני עוקב בזמן האחרון אחרי מסע יחסי הציבור האגרסיבי (ויש להודות, המוצלח), שמנהלים ה"טבחים" שבישלו את  הספר "החצוף הארצישראלי". כבר הופיעו כמה מאמרי ביקורת נלהבים, וכנראה שהמסע בעיצומו, כי ראיתי בסוף נובמבר שהספר החדש נכנס לרשימת רבי המכר. זה כמובן דבר משמח, כיוון שבסך הכול, למרות כל הטענות שלי לגבי עריכת הספר, אני שמח שאנשים יקראו על איתמר בן אב"י ויכירו אותו ואת פועלו.

בשום מאמר ביקורת לא ראיתי (בינתיים) התייחסות לספר המקורי ולשינויים שהוכנסו בו. הייתי מאוד רוצה לדעת אם כותבי הביקורות ראו אי פעם את הכרך המקורי. מאוד מסקרן אותי לדעת אם היו כותבים אותו דבר אם היו יודעים מה עוללו ל"עם שחר עצמאותנו" החבול והמוכה.

לסיכום: עצם הרעיון והמאמץ להוציא מחדש את "עם שחר עצמאותנו" של איתמר בן אב"י – ראוי להערכה רבה. חבל שדרך הביצוע לא נותנת כבוד  לספר המקורי ולמחברו.

תגובות לונדון וזמיר:

להלן יובאו תגובותיהם של ירון לונדון ושל מיכל זמיר בקשר לטענות העיקריות שהעליתי כאן. מאז ומעולם, גם כאשר הייתי עיתונאי פעיל לפני שנים רבות, סברתי  שצריך תמיד לתת את זכות "המילה האחרונה" למי שמגיב על ביקורת כלשהי, ולא להוסיף איזו שהיא העווייה או מילה של ביטול, כפי שקורה היום בתקשורת המודפסת ואלקטרונית.

פניתי לירון לונדון בשורה של שאלות באשר לשינויים שהוכנסו בספר החדש. בתשובתו הוא תיאר את הקשיים שהיו לו בביצוע פרוייקט זה. באשר לשינויים הוא כותב לי:

"נוית (בראל), עורכת ספרי המקור בהוצאה ("ידיעות אחרונות"), החליטה לקצץ בספר ופה ושם גם לעדכן את לשונו. היא ביקשה את רשותי לעשות זאת ואף כי חשבתי שמוטב להשאירו כפי שהוא, לא התנגדתי לכך בתוקף כי הבנתי את מניעיה וסברתי שהם לגיטימיים. אם רצוננו שהספר הנפלא הזה לא יישאר על המדפים וייקרא רק ע"י למדנים, אולי מוטב כך." 

גם מיכל זמיר, שלדבריה ערכה את הספר עריכה ראשונה והוסיפה את הערות השוליים, שלחה לי תגובה, בה כתבה בין השאר על שינוי השם של הספר:

"גם אני תמכתי בשינוי השם, אם כי לא בהכרח שם זה. אולם לענייננו, 'עם שחר עצמאותנו' נראה לי אנכרוניסטי, דידקטי ולא מזמין."

אהוד: איך אתה יכול לערער על חוכמתם ומקצועניותם של פרופ' דב איכנולד ופרופ' ירון לונדון מהוצאת הספרים האקדמית "ידיעות אחרונות"?

* * *

עמי דור-און

יותר ממיליארד שקל – לתעמולה אנטי-ישראלית

הקרן החדשה לישראל הזרימה מאז הקמתה לעמותות שונות יותר ממיליארד שקלים המאפשרים קיום ויצירת תעמולה מצד גופים יהודים וערבים הפועלים ללא הרף לפגיעה במעמדה של ישראל בעולם.

מדינת ישראל חולה במחלה קשה השולחת גרורות מרעילות לכול רבדי גופה ואינה דואגת להענקת טיפול מונע, שלא לדבר על ריפוי יסודי. למחלה נסתרת זו קוראים הקרן החדשה לישראל אשר מאז הקמתה הזרימה לעמותות שונות יותר ממיליארד שקלים (300 מיליון דולר) המאפשרים קיום ויצירת תעמולה מצד גופים יהודים וערבים הפועלים ללא הרף לפגיעה במעמדה של ישראל בעולם ותיאורה כישות אנטי מוסרית הפוגעת בזכויות האדם בכול "השטחים הכבושים".

הקרן החדשה לישראל היא מלכ"ר אמריקני שמטרתו המוצהרת היא "קידום השוויון והדמוקרטיה בישראל." הקרן מעניקה תמיכה כספית ל-900 ארגונים (חלקם הגדול ערבים ישראלים ובדואים) שאת פעילותם היא רואה כמקדמת זכויות אדם, פלורליזם דתי, צדק חברתי, דו-קיום בין יהודים לערבים, העצמה נשית ונושאים סביבתיים. נשיאת הקרן היא עו"ד טליה ששון, לשעבר ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה ומחברת חוות הדעת מעוררת המחלוקת הציבורית בנושא המאחזים הבלתי מורשים.

אחד הגורמים המעודדים את פעילות הקרן הוא מו"ל עיתון הארץ עמוס שוקן, אשר פירסם בעיתונו מודעת תמיכה גדולה בקרן ובה מופיעים שמות כל הארגונים שלהם תורמת הקרן לצד סכומי התמיכה המדויקים לשנה החולפת. המודעה התפרסמה ביום שישי 10.2 תחת הכותרת: "הקרן החדשה לישראל – לתפארת מדינת ישראל."

להלן רשימת חלק קטן מן הגופים הידועים ביותר הנתמכים על-ידי הקרן ולידם סכום התמיכה בדולרים לשנה החולפת:

שוברים שתיקה 32,000.00 דולר. גוף זה הוא ארגון המאוגד כחברה לתועלת הציבור, האוסף עדויות על שירות חיילי צה"ל בשטחים מאז האינתיפאדה השנייה. הארגון מצהיר כי מטרתו "להעלות את המודעות למציאות היומיומית בשטחים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה על אוכלוסייה אזרחית, זאת על-מנת להביא לסיום הכיבוש." הארגון הוקם בשנת 2004 על-ידי מיספר לוחמי צה"ל משוחררים ששירתו בשטחים, בעיקר בחברון, וחוו לדבריהם חוויות קשות בעת שירותם הצבאי, במיוחד במהלך האינתיפאדה השנייה. הארגון גובה עדויות ומציג מקרים שבהם לטענתו חיילים או מתנחלים נהגו שלא כשורה, ביצעו עוול או התעללו  בפלשתינים, בדרך של ביזה, השחתת רכוש, ירי לא חוקי או פעולות לא מוסריות אחרות. כול העדויות הן אנונימיות.

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל 21,000.00 דולר – הגוף הזה הוא עמותה שנוסדה  במהלך האינתיפאדה הראשונה, במטרה להיאבק בשימוש בעינויים בחקירות על-ידי כוחות הביטחון הישראלים. הוועד פועל למניעת עינויים והתעללות של רשויות האכיפה והחקירה הישראליות: משטרת ישראל, שירות הביטחון הכללי (שב"כ), שירות בתי הסוהר וצה"ל. הארגון פועל בדרכים משפטיות, באמצעות שדלנות לקידום חקיקה, ועל-ידי מערך הסברה וחינוך, במטרה להעלות את המודעות הציבורית לנושא. כמו-כן עוסק הוועד בתיעוד של מקרי עינויים והתעללות ומפרסם דוחות תקופתיים וניירות עמדה.

בצלם 35,000.00 דולר– גוף זה ששמו המדויק הוא "בְּצֶלֶם– מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים" הינו עמותה ישראלית שהוקמה בשנת 1989. מטרות העמותה, לפי פרסומיה, הן: מאבק בהפרת זכויות האדם ביהודה, שומרון וחבל עזה ובמה שהיא מגדירה כתופעת הדחקה והכחשה בחברה הישראלית ביחס לזכויות האדם בשטחים, ותמיכה ביצירת תרבות של זכויות אדם בישראל. לדברי הארגון, מרבית מאמציו מושקעים בניסיון לשנות את מדיניות ממשלת ישראל ביחס לשטחים, להעמיד את הממשלה על חובתה לשמור על זכויות האדם של תושביהם, ועל חובתה לקיים בקפדנות את הוראות המשפט הבינלאומי.

עיר עמים 35,000.00 דולר – במקרה זה מדובר בעמותה המזוהה עם השמאל הפוליטי בישראל, שמטרותיה, על-פי פרסומיה, הן "יציבות, שוויון ועתיד מדיני מוסכם בירושלים." העמותה חותרת לקידום הסדר פוליטי-מדיני, שעיקרו העברת חלקים מירושלים, שסופחו לישראל ב-1967, לשליטת הרשות הפלשתינית.

יש דין 20,000.00 דולר גוף זה הינו ארגון מתנדבים לזכויות אדם הפועל בישראל וביהודה ושומרון. הארגון הוקם ב-20055 על-ידי קבוצת נשים שפעלו קודם במסגרת ארגון מחסום ווטש. מטרת הארגון, כעולה מפרסומיו, היא לפעול "להשגת שיפור מבני ארוך-טווח במצב זכויות האדם (הפלשתיני) בשטחים הכבושים." שמו של הארגון "משקף את התפיסה שלפיה כיבוד של המשפט המקומי והמשפט הבינלאומי הוא מרכיב מרכזי בשמירה על זכויות אדם." "יש דין" אוסף ומפיץ מידע על-אודות פגיעות הקיימות לדעתו בזכויות האדם של הפלשתינים ביהודה ושומרון, מפעיל לחץ ציבורי ומשפטי על הרשויות ומנסה להעלות את המודעות הציבורית לנושאים אלו.

מחסום ווטש 25,000.00 דולר ארגון זה הוא תנועת נשים ישראליות שהוקמה ב-2001, המתנגדת לשליטה  הישראלית ביהודה ושומרון, ולפגיעה בחופש התנועה של הפלשתינים באזור זה, הנגרמת באמצעות מחסומי צה"ל. הנשים פעילות הארגון צופות בהתנהגות החיילים והשוטרים במחסומים ומתעדות אותה, וכן את הנעשה בבתי המשפט הצבאיים, והן מנסות לסייע לפלשתינים במעבר במחסומי צה"ל.

עדאלה 50,000.00 דולר (בערבית: "צדק" או "שוויון") או בשמו המלא – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. גוף זה הוא ארגון זכויות אדם המגדיר את מטרותיו כ"השגת זכויות אישיות וקולקטיביות למיעוט הערבי הפלשתיני בישראל" ובהגנה "על זכויות האדם של הפלשתינים החיים תחת הכיבוש, בהתבסס על המשפט הבינלאומי ההומניטרי והמשפט הבינלאומי לזכויות אדם.

בישראל קיים חוק לפיקוח על פעילות עמותות ציבוריות. הגוף שאמור לפקח נקרא "רשם העמותות" והוא פועל במסגרת משרד המשפטים. בדברי ההסבר על פעילות הרשם הזה נאמר כך:

פעילות העמותות השונות ממומנת מתרומות, נכסים וכספי ציבור בהיקפים עצומים. בנוסף, עמותות רבות זוכות גם לתמיכה ממשלתית  מגוונת בדמות הקצבה ישירה, הקלות ופטורים ממס או ייעוד קרקע ציבורית. היות שהעמותות מתחייבות לפעול אך ורק לשם מטרותיהן המוצהרות, יש לוודא כי זו אכן המציאות בפועל. אם פעילות העמותה סוטה ממטרותיה, מחויבים הגורמים המופקדים על פיקוח ובקרת העמותות לזהות פעילות זאת, לעצור אותה ולמנוע את הישנותה. על רשם העמותות לבחון גם האם כל עמותה עומדת בכל דרישות החוק והאם הכנסות העמותה ונכסיה משמשים לא "לקיום הארגון" (ולתשלום שכר והוצאות לפעיליו) אלא אך ורק לקיום מטרותיו המוצהרות.

למרבה הצער נראה כי הפיקוח הקיים לוקה בחסר ולמרות שהחוק קיים – אין לגביו יד אוכפת של ממש. נראה כי טובת המדינה דורשת להרחיב ולהעמיק את הפיקוח ואת התנאים הקיימים בחוק לבל ייצא החוטא נשכר. ראוי ששרת המשפטים איילת שקד תטפל בנושא הזה ביד רמה ובזרוע נטויה. זה הרבה יותר חשוב מאשר התעסקות בנושא שולי כמו מיספר הצעות החוק שמעלים חברי הכנסת.

* * *

מנחם רהט

להחזיר את הבג"ץ לבקבוק

לאחר 22 שנות הפיכה שיפוטית פיראטית,

הגיע הזמן להחזיר את הבג"ץ למסגרת החוק

בלכסיקון הפוליטי מוגדר מהלך של השתלטות עויינת שכזו, במונח המכובס מחטף. משהו מעודן שכזה, על משקל ממתק, מעדן. בעולם הפלילי קוראים לילד בשמו: פיראטיות. בעולם האקדמי מעדיפים את ההגדרה הקולעת הפיכה, לא פחות.

ההפיכה היא כה גדולה, שוד לאור היום, עד שגם האקדמיה ובעולם המשפט יש שגלשו להגדרות חריפות, דוגמת התבטאותו של השופט ריצ'ארד פוזנר, מערכאת העירעורים בארה"ב, שטען כי המהפיכה שביצע ב-1995 נשיא העליון אהרון ברק, הוא פיראטיות משפטית.

לביקורת, בניסוחים אחרים, הצטרפו מלומדים אחרים: פרופ' רות גביזון, פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' מני מאוטנר ועוד.

במאמר מוסגר ייאמר כאן, שלמרות 22 שנות עריצות משפטית, תחת המטריה השערורייתית: 'הכול שפיט,' קיימים עדיין תמימים – אוהבי המדינה ומוסדותיה – שרואים בבג"ץ את מקדש הצדק. מסוּנוורי בג"ץ לא ישתכנעו, גם כשיוכח בתיעוד מפורט, שהבג"ץ הפך עצמו למוסד פוליטי, לזרוע ביצועית של השמאל הקיצוני. 'ידידי בית המשפט' לא יתנו לעובדות לקלקל להם.

"החוק זה לא הכול," פסק אמנם השופט מזוז, כשיהודי שערבים פלשו לאדמתו, הציג מסמכי בעלות חד משמעיים, ולבסוף נזרק מכל המדרגות, למרות שהחוק לצידו, וזאת כי הוא יהודי. ועוד המליץ השופט מזוז, שכזכור איתרג בזמנו את תעלולי שרון וסיכל העמדתו לדין, להפקיע (!)  את הקרקע מידי היהודי לטובת הערבים. הרעיון הזה, מיותר לומר, לא עלה על דעת הבג"ץ בדיונים שבהם התובעים ערבים והנתבעים יהודים. ע"ע עמונה (פעמיים), מיגרון, בתי דריינוף, בתי האולפנה, עפרה, נתיב האבות ועוד.

אבל כשעסקינן בבנייה בתום לב של יהודים על קרקע מפוקפקת, שערבים טוענים לבעלות עליה, פוסקים עמיתיו, ובהם גם אחד שצמח בשדות 'שלום עכשיו', שייקוב הדין את ההר, ולמרות שמדובר ביהודים שכבר עשרות שנים יושבים על הקרקע, הם יגורשו לכל הרוחות, ובתיהם ייהרסו. מין נירון קיסר'יות שכזו.

ב-22 השנים האחרונות, כמעט לא היה פח יקוש שהבג"ץ לא נכנס לתוכו שלא כדין, מכוח התחושה שהוא רשות-על, שמתנשאת מעל לרשות המחוקקת, שנבחרת בידי העם.

כך למשל (א) ביטל הבג"ץ את מחסום 'זכות העמידה', ומאפשר לאירגונים ערביים עויינים, יחד עם אירגוני שמאל אנארכיסטיים, לגייס את כבודם למאבק פוליטי שאמור היה להיות מוכרע בקלפי.

(ב) נטל לעצמו, לא בסמכות ולא ברשות, זכות פסילת חוקים של הכנסת.

(ג) הפך את שופטי העליון ל'משפחה' ('לה-פמילייה') שמשכפלת יורשים בצלמה כדמותה, ללא שום שקיפות ואיזון בהליך בחירה המתרחש במחתרת, הרחק מאור השמש המחטא, ללא שום פרוטוקול.

(ד) קיבע את הבלוף, שחוקים ו/או מהלכים  מסויימים הינם "בלתי חוקתיים", וזאת כשאין בכלל חוקה לישראל.

(ה) מאמץ מושגים בלתי ניתנים להגדרה משפטית אובייקטיבית: לא מידתי, האדם הסביר, הנאור או הלא נאור – והכל כדי לאפשר לשופטים ללוש הכרעתם כפלסטלינה, בהתאם לגחמות אישיות.

(ו) משליט את תמנון המשפטיזציה בכל מערכות המדינה, עד כדי הפקעת זכות וחובת ניהול ענייני המדינה, לרבות חוץ וביטחון, מידי השרים, לטובת יועציהם המשפטיים.

וזו רשימה חלקית.

והמסקנה: הדיקטטורה של הבג"ץ, שמדי פעם מציגה סטנדרטים כפולה – אחד לערבים, שני ליהודים – היא זו שמונעת מנבחרי הציבור להוביל את המדיניות שבשמה נבחרו לבית המחוקקים: תושבי דרום תל אביב שסובלים מעריצות המסתננים ואין להם מושיע. המתיישבים ביו"ש שמוצאים עצמם שוב ושוב בסכנת גירוש וחורבן בשל איזו רצועת קרקע זניחה ברוחב של מטר שחוצה את הסלון שלהם, ובגללה מרחפת על ביתם חרב ההרס. הציבור החרדי שמוצא עצמו על תקן ילד הכאפות של הבג"ץ. וקבוצות אוכלוסייה אחרות, שידה של הכנסת קצרה מלהושיעם מידי בני האלים שנטלו לעצמם זכויות עודפות.      

בימים אלה התארגנה קבוצת ח"כים בימין להעברת הצעת חוק המבטלת את המהפכה המשפטית, ושוללת מידי בג"ץ את היכולת לבטל חוקים, כמו למשל חוק ההסמכה שמחזיר את השפיות למציאות הישראלית, או למנוע פסקי דין שערורייתיים של הרס לשם הרס המתיימרים לתקן עוול על ידי עוול חמור יותר.

הגיע זמנה של הקואליציה הכי ימנית להרים את הכפפה, ברוח דברים שאמרו השבוע השרה איילת שקד: "חשוב שממשלת ימין תקדם את האידיאולוגיה שבשמה נבחרה." והשר צחי הנגבי: "אנחנו מדינת חוק ואף אחד לא מעל לחוק."

עם ישראל, שלא זכור לו שבחר בקלפי בבג"ץ, ודאי שלא העניק לו מנדט של שליט-על, לא יסלח לכחלונים ולליברמנים ולמתחסדים שבליכוד, אם ישתמטו מחובתם להחזיר לבקבוק את האימפריאליזם השיפוטי, שעוד יוביל, אם לא ירוסן, את המדינה היהודית-דמוקרטית, ל'מדינת כל אזרחיה', ע"פ מיטב החזון של הקרן לישראל חדשה. 

* * *

מתי דוד

סידור עבודה למנהיגת "התנועה" ציפי לבני

לפני כשלושה שבועות ציפי לבני נפגשה לבקשתה עם מזכ"ל האו"ם החדש, וביקשה ממנו לקבל משרה בכירה בארגון. הנסיעה שלה לניו יורק נשמרה בסוד. היא הכחישה את הדבר לאחר שהוא פורסם וטענה שהיתה זו שליחות מדינית.

יוזמתה זו, להבטיח לעצמה סידור עבודה יוקרתי בינלאומי באו"ם, היא תוצאה ישירה של הייאוש שלה מ"המחנה הציוני" מהתנועה ומהסיכוי של האופוזיציה לחזור לשלטון.

ציפי לבני היתה תמיד בתנועה... מתנועת החרות לליכוד. מהליכוד לקדימה. מקדימה ל"תנועה". מ"התנועה" לעבודה ול"מחנה הציוני". ומ"המחנה הציוני" כנראה לאו"ם.

המחוייבות שלנו במפלגת העבודה לציפי לבני ולחבריה בכנסת תגיע כנראה לסיומה אם וכאשר היא אמנם תמונה לתפקיד הבכיר באו"ם.

* * *

אלי מייזליש

"ידיעות אחרונות" כאחרון הסכסכנים

מלבה את 'גסיסת' נתניהו

כשהיינו בבית הספר או בצבא, תמיד נמצאו אי-שם בפינה נשמות טובות שהמקצוע שלהם היה לסכסך. ולא חשוב מי נגד מי, העיקר היה העיסוק המבוזה. ככה גם הם היו נראים: מכוערים, עם צלקות [מרוב מכות] ומנודים.

גם הקשר שלהם עם בנות היה מועט ונעדר נשמה. כלבים, כך כינו אותם; יא חתיכת כלב.

אם חשבתם כי התופעה הזו היא ילדותית הרי זו טעות. זו מחלה של מבוגרים: קמצנים עלובים, לא נותנים טיפ. ואפילו לא מפרגנים לעצמם קינוח במסעדה.

וכשזה קורה בתקשורת, כלומר כשעיתונאית [אורלי אזולאי] מגלה את צפונת ליבה הקמצנית והעלובה כלפי מפלגה או אישיות פוליטית או חברתית ויש ים של דוגמאות, הציבור מגיב. אם תוכלו להיכנס אל המיילים שלהם תגלו 99% של העלבות. פשוט מאוד: הציבור אינו זקוק למחלה עיתונאית זו.

המבוא הלא קצר זה, בא להסביר תופעה שרבים מאיתנו מסיחים דעתנו ממנה. הציבור מעוניין בעיקר בחדשות טובות, ולא בדרעק שממלאים בזה עיתון.

אז מה עושה היום [15.2] בבוקר עיתון ושמו "ידיעות אחרונות". יעני כאילו שאלה ידיעות ולא רכילות מרעילה – ככה בדיוק:

"הבית הלבן הזמין דו"ח על פרשת נתניהו." והיכן ממשיכה העיתונאית הנ"ל את הפרטים? בעמ' 2? לא. אולי בעמ' 3? גם לא. אז בקצה למטה בעמ' 4 ממשיכים. פונט יותר קטן וסגנון מרושע ומעוות:

"על פי מידע שהגיע ל'ידיעות אחרונות', אנשי הבית הלבן הזמינו לאחרונה דו"ח מפורט על כל החקירות המתנהלות בישראל סביב ראש-הממשלה נתניהו, וזאת כדי לדעת, אם בפני הנשיא נמצא מנהיג במצב של גסיסה פוליטית או שאפשר לעשות איתו עסקים."    

א. 'גסיסה פוליטית'. מי קבע? מי אמר? אַת אזולאי הרי 'יושבת' בוושינגטון, לא. אז איך? מישהו הרים לך טלפון? כלומר "הרוצה לשקר מרחיק עדותו'" כך בגמרא. מגמה זו היא עלילה בזויה, שקרית, ואין שום סיכוי לאורלי אזולאי לראות את ביבי גוסס פוליטית. לא מחר ולא עוד ארבע שנים.

ב. 'דו"ח מפורט'. כאילו שבדו"חות אין פרטים. סתם נייר 4 Aעם כותרת דו"ח. ומהיכן יודעים אנשי הבית הלבן פרטים על החקירות. האם רב-ניצב רוני אלשייך הוא האיש שהדליף?

ג. 'כל חקירות נתניהו'. לא חלק, לא מהמעט, לא ראשי פרקים. לא. כל החקירות. מאז 1993? ממתי? ובכלל: יש מישהו במדינה שזוכר שמץ מהדו"חות הללו? על מי ועל מה? למה אין אצלה מילה אחת על כך – רק בהכללה "כל חקירות". לך לארכיון בית אלישבע במדף עיתונות וחפש. עד כמה שזיפזפתי בערוצי החדשות מחו"ל, כולם-כולם מדווחים על רוסיה ורק על רוסיה ועל פסגת פוטין-טראמפ.

וזה העניין גברת אזולאי. זה כל העניין בוושינגטון. פוטין ועוד פעם פוטין. חוץ מזה, העיתונים משתיקים בגסות רוח את הרוח החדשה הנושבת מוושינגטון ואת עצימת העיניים מהבנייה בשטחים ובירושלים שאובמה צרח ונבח על נתניהו בגלל 223 דירות בירושלים [בגילה] ולא בעמונה ולא באמנונה ולא בהר תבור. בירושלים.

אז מה תעשי ב-4 או ב-8 השנים הבאות? גברת אזולאי. מה?

הרי טראמפ יעשה לך את המוות עם ההתייחסות שלו למוסלמים ולערבים ולפלסטינים, ומה תעשי אז?

אולי תסעי לבקר את אובמה.         

* * *

אהוד בן עזר

עסקית נהדרת ב-100 שקל לסועד

ב"ויקי קריסטינה" במיתחם התחנה

שמענו המלצה מחברים ובאנו לעסקית בצהריים. היה יום גשם ומיתחם תחנת הרכבת של יפו לא המה אדם. מדי פעם גם ירדו מטרות עזים והקישו על גג המסעדה. השירות של סהר המלצר היה מצויין, אף כי לדעת המיסתורית המקום נראה קצת מוזנח. אנחנו לא התרשמנו כך.

באנו בשלושה. על השולחן הונחו שלוש קעריות גדושות: רסק עגבניות טרי ומתובל, כמו לג'חנון, סלט כרוב וצנון חמוץ-מתוק בסגנון סיני, וגבעה של זיתים שחורים וירוקים בטעם אמיתי, עם פרוסות זעירות של לימון ופלפל חריף, וזה בא יחד עם לחם-באגט טרי וחם מהתנור וכד מים קרים. והכול על חשבון הבית.

עודנו עסוקים בקדימונים האלה – הגיע קנקן סנגריה מצויינת. המחיר 42 שקל ואפשר לקבל באותו מחיר עוד ועוד מילוי. אנחנו שתינו שני קנקנים, שהירוו אותנו עד כדי כך שלא היה כמעט צורך לשתות מים.

המנות הראשונות האלה כלולות במחיר, ולקחנו, לפי בחירה, כרובית מטוגנת. סלט עגבניות שרי ובצל ובראשו גבעת טאפנד ­­– ממרח זיתים שחורים. סלט חסה ברוטב עם פתיתי שקדים ושני עלי אנדיב עסיסיים, מעולה. תפריט העסקית בצהריים אינו כולל מרק.

אחר כך העיקריות:

1 מנה עיקרית פאייה ים עם פרי-ים למינהו בצלחת גדולה, 80 שקל.

1 מנה ספר-ריבס ברוטב תפוזים עם צ'יפס, מנה יוצאת מן הכלל וגדולה, 72 שקל.

1 מנה 4 המבורגים קטנים עם דגלוני המסעדה וצ'יפס, טעימים מאוד. 65 שקל. חבל רק שבלעיסה גילינו כמה חלקי סחוס קשים שלא אמורים להימצא בבשר הטחון. לידיעת השף.

השולחן היה מלא אוכל. המלצר הביא לנו, על חשבון הבית, מבלי שביקשנו, עוד שתי קעריות של המנות הראשונות, סלט וכרובית. קערות הצ'יפס הפריך היו ענקיות. על השולחן התרוצצו מיטבלים טעימים אחדים. בקיצור, בקושי התגברנו על כל השפע ועוד לקחנו הביתה שתי שקיות של שאריות מהפאייה וההמבורגרים.

לאחר שני קנקני הסנגריה עם קוביות תפוחי העץ הערבות אף הן לחך, כבר לא הרגשנו צורך במנה אחרונה כי היינו מלאים מאוד.

החשבון לשלוש ארוחות היה 264 שקלים בלבד, והשלמנו ל-300 עם הטיפ.

"ויקי כריסטינה". מיתחם התחנה יפו. 03-7367272. מומלץ בכל לב. תמורה ענקית למחיר לא גבוה ובאיכות מעולה. השם ניתן בעקבות סרטו הנחמד של וודי אלן "ויקי כריסטינה ברצלונה", ואכן תפריט הערב של המסעדה הוא יותר ספרדי וכולל מנות של טאפאס. מגרש החנייה ענק.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שני

כוח עליון

הזכרונות המו בתוכי. בשוך הקרבות של מלחמת ששת הימים חנתה הפלוגה שלי בקרבת ירושלים. תפסתי טרמפ לשער יפו ומשם צעדתי ברגל בסמטאות העיר העתיקה לעבר הכותל המערבי. חייל של הלגיון הירדני הסתתר במבנה נטוש וירה צרורות לעבר המזדמנים למקום באקראי. הכדורים השורקים חלפו סנטימטרים מעל לראשי, אך בזכות ריצתי המזוגזגת ואימוני חי"ר המפרכים הצלחתי לתפוס מחסה. התפתח בינינו קרב יריות קצר, ובסופו פגעתי בחייל הירדני. קולות ההתרגשות שבקעו מגרוני נשמעו בכל העיר העתיקה.

באימון חורף ברמת הגולן כעבור כמה שנים נסעתי בדרכים מכוסות בוץ ושלוליות. נהג הקומנדקר חצה בטעות גדר נפולה שסימנה שדה מוקשים. ירדתי מהרכב, אחזתי דקר הנדסה ובעזרתו פילסתי שביל מבטחים. להפתעתי השמיע חוד הדקר קול נקישה במתכת הקרה שמתחת לרגליי. אינני יודע איזה אלמנט מנע מהמוקש להתפוצץ. אולי היה ישן, אולי החליד מנגננו, אולי נדרש משקל כבד ממשקל גופי כדי להפעילו. אולי ואולי. אבל קולות ההתרגשות שהשתחררו מפי נשמעו בכל רחבי רמת הגולן.

אבל כאן ועכשיו לא בקעה מפי אפילו בת קול חלושה. אבל ביני לביני תהיתי האם כוח עליון הפגיש אותי באותו בוקר חורפי שטוף שמש עם העולה החדשה? והאם יהיו עוד פגישות? אבל בגלל שטף הגידופים והעלבונות שנורו מפי הזבן התנערתי מהמחשבה הנואלת וחשתי מבוכה וכעס.

ואז הכה בי זיכרון רחוק, ששנים ארוכות לא התארח במחוזי.

ארבעים ושלוש שנים קודם לכן ואני בן שתים-עשרה. לפני כחודשיים וחצי עליתי ארצה. עמדתי לפני חבורת תלמידים, רובם בנים של פרדסנים וחקלאים מן האליטה של פתח תקווה. הם היו לבושים בגדי חאקי קצרים, והצביעו עליי, צחקקו וגיחכו על בגדיי האלגנטיים. בלוריתי הבהירה גלשה על מצחי ודבקה לגבות עיניי, ולהם היה שער אסוף לאחור עם שביל בצד. נעליי הגבוהות סגרו על שוקיי והצרו את צעדיי, והם נעלו סנדלים קלים וקיפצו ודילגו כאיילות. עמדתי עמידה מהוססת, והם הטיחו בי עלבונות וצחקקו על אוד מוצל מאש שהלך כצאן לטבח. להם, לצברים האמיצים זה לא היה קורה. הם היו נלחמים בנאצים המסריחים, ובתכסיסים ותחבולות מכסחים להם את הצורה, כמו שעשו הוריהם לערבים במלחמת השחרור. ושוב ושוב חזרו על המילים שהלכתי כמו צאן לטבח. ואני בכלל נולדתי אחרי המלחמה, אחרי השואה.

לא הבנתי את המילים, אבל את משמועתן הבנתי היטב.

מי פילל ומי מילל באותם הימים שלא כל היהודים הלכו כמו צאן לטבח. ולאחר שנים, לאחר שהתוועדתי לסיפורים המשפחתיים למדתי על איש יקר ללבי שנשא מטעני חבלה וחיבל ברכבות שהובילו גיסות של צבא גרמני אל החזית המזרחית.

בזלוטי סטוק לא הבנתי את קריאות הילדים הגויים המופרעים ברחובותיה של העיר: "יהודי מסריח, סע לפלשתינה. הרגת את ישו והלוואי שתישרף באש הגיהינום!" כאן הבנתי את המילים, אבל לא את משמעותן. הם היו אוחזים במותניהם, מוציאים לשון ארוכה ופורצים בצחוק פרוע. ואחר מזעיפים פנים וקרבים לעשות בי שפטים: להפילני ארצה ולבעוט בי ברגליהם כאילו הייתי כדורגל, או להפשיטני כדי להשוות את הבולבול שלי לשלהם. וכל מה שהיה עליי לעשות זה לנוס מהמקום. אבל לא תמיד הייתי זריז מספיק. לפעמים הייתי חוזר הביתה בבגדים מטונפים ועם חבלות ושריטות. לשאלותיה של אמי הייתי עונה שהחלקתי ונפלתי, והיא לא התעניינה בפרטים.

בגיל צעיר שאלתי את אמי אם, כיצד ומתי הרגתי את ישו. ומי זה ישו הזה שבימי ראשון ממלאים הגויים לכבודו עד אפס מקום את הכנסייה הגדולה. רק פעם אחת הייתי בתוכה והקשבתי לניגונם של עוגב ואורגן. זה קרה לאחר שזוג שכנים נוצרים קטפו פטריות ביער ובישלו אותן עם בשר. שעות אחדות אחרי שאכלו לשובע חשו כאבי תופת, הובהלו לבית החולים העירוני, והתברר שאכלו פטריות רעילות. עוד באותו הלילה נפטרו. אנחנו, הילדים, היינו נוכחים בטקס האשכבה רב הרושם בכנסייה.

אמי לא ענתה על שאלתי. הכי טוב שתתרחק מהילדים הגויים ואל תחליף אתם מילה מטוב ועד רע, אמרה לי. גם אילו הצמידו קנה אקדח לרקתי, גם אז לא הייתי מחליף מילה עם ילדי הגויים המופרעים.

מנצרת לפתח תקווה

"יש לנו גולם במעגל."

בראש מורכן, כתפיים שמוטות ועיניים מושפלות עמדתי באמצע הכיתה. הילדים רקדו ושרו סביבי, אבל הריקוד והשירה לא מצאו חן בעיניי. את המילה "גולם" לא הכרתי אף על פי שבאנייה שהעלתה אותנו ארצה היה איש שקראו לו "השליח", ובכל שבעת ימי ההפלגה הוא לימד אותנו עברית. חודשיים למדתי עברית גם בבית הספר בנצרת, אליה נשלחנו עם עלייתנו ארצה .

"היי, ג'ירפה, מה מזג האוויר שם למעלה?" היו הנערים חולפים על פניי, טופחים על שכמי ושואגים לי לתוך האוזן: "עמוד חשמל, אנטנה, הלכת כצאן לטבח."

כשהייתי נתקל בילדים גויים, הייתי נמלט הביתה. אבל מתלמידי כיתתי בפתח תקווה לא היה לי לאן להימלט. בוודאי לא אל חצי החנות המצומקת שעמדה לרשות המשפחה. רציתי להיעלם. באפס קול קיללתי את גדעון הלוי, ראש כנופיית התלמידים: "שתישרף, שתישרף באש!" קללה זו הייתה שגורה בפי אמי בכל פעם שלא ביצעתי מטלה לשביעות רצונה וכיוונה גם לזרים שגרמו לה נזק או אי-צדק או הפרו לה הבטחה. אבל בעיקר גידפה בה אמי את אבא כאשר השליך את צלחת המרק שלטעמו היה קר או חם מדיי או כאשר חזר הביתה קודר פנים מפגישה שלא צלחה. במקום להרגיע ליבתה אימא את הגחלים: "בשביל מה בכלל הלכת? הרי אמרתי לך שלא יצליח לך." ואבא היה אוחז בנעל מזדמנת ומטילה לעברה. שנים רבות – עד שנישאתי ועזבתי את בית הוריי – התקשיתי לסלוח לאבא. ולא רק בגין הנעליים המושלכות ופניו העגמומיים.

חודשיים גרנו בנצרת, אחר כך עברנו לפתח תקווה. שם התיידדתי עם יוס, שעלה שבועיים קודם לכן מקרקוב. כמה חודשים לאחר מכן קיבל אבא הצעת עבודה במתפרה של קיבוץ גבעת חיים וגם חברות בקיבוץ. שהינו שם יומיים ונהנינו כל יום משלוש ארוחות משביעות ומגוונות בחדר האוכל המשותף. שיחקתי עם ילדים בני גילי על כרי הדשא, השתכשתי בברכת השחייה – אבל אבא דחה את ההצעה. ייתכן משום שהחיים בברית המועצות במלחמת העולם השנייה ועוד שתיים-עשרה שנות חיים בפולין האדומה לאחר המלחמה הטביעו בו סלידה מחיים משותפים שוויוניים. אבל אבא לא שוחח אתי ולא שיתף אותי בעניינים כאלה, גם לא על החיים בגטו ורשה. הוא לא סיפר כיצד נמלט מהאקציות וצלח את הצעידה מרובת הקילומטרים לברית המועצות בהתחמקות ממחסומי ביקורת של חיילים גרמנים וחבורות אנטישמיות. לא סיפר גם למה הגיע לסברדלובסק שבמעמקי אורל ולא לאחת הערים הגדולות בקזחסטן או באוזבקיסטן. לא אחת מנקרת בי המחשבה שלו נשארנו בשכונת העולים בנצרת או בקיבוץ המבוסס היו חיי מתנהלים אחרת ולא הייתי נגר. הייתי עושה תעודת בגרות ולומד ראיית חשבון.

אני מצלם צילומי נישה בלבד. אני מצלם שחקים ואירועים שמרתקים אותי: תנועת עננים, חופת כוכבים, מטוסים, עפיפונים, רוחות, נדידת ציפורים, עצמים זרים. אני נוכח במפגנים ובתצוגות של כדורים פורחים, מטסי אווירונים, הפרחת עפיפונים. את נסיעותיי לחוץ לארץ אני מתכנן על פי מפגני שמים למיניהם.

במילואים הראשונים שלי השתתפה הפלגה שלי בתרגיל רב-חילי. כל הלילה החלפנו מקומות ושיפרנו עמדות ירי בשטחי אש. באור הראשון של הבוקר הפגזנו יעד מבוצר, ובתום ההפגזה בתזמון מושלם צנחו לתוכו הצנחנים. לפתע הרעיד קולו של יוס את חלל האוויר: "נר, הביטו, נר!"

צנחן במצנח סגור צלל במהירות רבה ארצה.

"יש למישהו מצלמה?!" נזעק יוס.

"כן, אבל בבית."

באותו הרגע החלטתי שאני לא זז בלי מצלמה. במילואים הבאים הצטיידתי במצלמת ניקון פוקט וצילמתי את החברֶה. כעבור חמש שנים שוב היינו עדים לצניחה על יעד אויב מדומה. הפעם עברה הצניחה ללא תקלות, אבל כאשר פיתחתי את הפילם חשכו עיניי. קניתי מצלמה מקצועית משוכללת ותמונה של ליקוי חמה זכתה במקום הראשון בתערוכה הראשונה שבה נטלתי חלק. החלטתי: אני מצלם רק אירועים שמתרחשים מעליי.

בנצרת התגוררנו בדירת שני חדרים עם מטבחון, מרפסת, שירותים ומקלחת. הכול בזעיר אנפין ובדוחק. בפתח תקווה גם זה לא היה. התגוררנו בחנות קטנה שאבא שכר בשורה של שלוש חנויות בחזיתו של בניין קומתיים ברחוב צדדי. החנויות השכנות היו מרפדייה ותפירת תיקים. אבא חילק את החנות לשני חלקים שווים באמצעות מחיצה של שמיכות סוכנות קשורות זו לזו. בחלק הפונה אל החזית העמיד את מכונת התפירה החשמלית שהביא מפולין. במכונה זו תפר בגדים מבדים גזורים שסיפקו לו בתי חרושת. הוא השתכר על פי מספר הבגדים שתפר, ושכרו הספיק בדוחק לכלכלת הבית. אבל אט-אט רכש לקוחות מוותיקי העיר ותפר להם חליפות. באין מקום לנשים להתפשט לצורך מדידה, היינו צריכים לצאת מחצי החנות העורפית אל הרחוב.

בחלק הקדמי של החנות ניצב שולחן רחב לגיהוץ. בדרך כלל היה אבא תופר ומגהץ בשתיקה, בפנים חתומים עגמומיים ומלנכוליים. אני מתקשה לזכור מתי ואם בכלל ראיתי אותו מחייך או צוחק. אולי בהצגות של דזיגאן ושומכר, שבהן התלוויתי אליו.

פניו הענוגים עם הצלקת על לחיו הימנית ועיניו הכחולות עשו אותו סקסי בעיני הנשים. הן חיזרו אחריו כאשר מדד בגדים על גופן, והיו שעשו לו עיניים כשהתהלך לתומו ברחוב. בגין העיניים המרמזות האלה לא אחת ניצתו מריבות בין אמי לאבי. אבל גם בלעדיהן לא חסרו סיבות ועילות לוויכוחים ולמריבות ביניהם.

בחלק האחורי של החנות התגוררה המשפחה: אימא, אבא, שלושת הילדים והחתולה מיצה. אימא ואבא ישנו בגלריה, ששתים-עשרה מדרגות עץ צרות וחורקות הובילו אליה. בחצי החנות העורפית ישנו, אכלו, שיחקו והכינו שיעורי בית שלושת הילדים. לקראת השינה היו פותחים מיטות וסוגרים אותן בהשכמה. בהשכמה פתחו שולחן וקיפלו אותו לקראת השינה.

מטר וחצי של אדמה בוצית בחורף ומאובקת בקיץ הפרידו בין הדלת האחורית מברזל המנוקדת חלודה לבין גדר הרשת שתחמה בניין מגורים סמוך. המשטח הזה היה ממלכתה של אימא. כאן בישלה תבשילים זולים ומזינים על פרימוס מעלה ריחות נפט ועשן. הרבה עשן. וכאן עשתה כביסה בגיגית אלומיניום, הרבה כביסות. ובתוך הגיגית הזאת על פי התור התרחצנו בימי שישי.

בסמוך לדלת האחורית היה תקוע ברז מים עם כיור קטן מחרס מצהיב, וזה היה מקור השתייה היחידי. השירותים נמצאו בכוך אפל בחוץ, משותפים לשלוש החנויות, והדיפו ריח ליזול. על מקלחת טובה, על פרטיות ונוחות או אירוח חברים יכולנו לחלום. פתח תקווה הייתה נפילה מתנאי מגורינו בשכונת העולים בנצרת, וצניחה תהומית לעומת דירתנו המרווחת בזלוטי סטוק.

בחנות ההיא התגוררנו כשלוש שנים, ולאחר שתפילתנו נענתה עברנו לדירת שני חדרים בפרוורי העיר.

היום כשאני וילדיי עוברים על פני החנות בשעת קניות או סידורים, אינני מצביע על אותה החנות ולא מדהים אותם בסיפורים עגמומיים על המשפחה בת חמש הנפשות שהתגוררה בה. בארבעת העשורים שחלפו מאז היא שינתה פניה כמה וכמה פעמים. היום היא משמשת משרד של מתווכי דירות ומגרשים.

שוליית נגרים

הזבן נראה לי בן גילי. אולי גם למדנו יחד באותה הכיתה. אם כך לא למד דבר ולא שכח דבר. הוא גידף את האישה האומללה וקילל את העלייה הרוסית. גופו התמתח עם כל מילה שפלט פיו. דיבר בשטף. השמיץ וקילל. ומולו עמדה העולה החדשה מביעה תחנונים. בשפה עילגת ומשובשת חזרה והסבירה שאין ברצונה למכור את זוג העגילים, שהעגילים יקרים ללבה, אבל היא נאלצת לעשות זאת בגלל מחלתו הסופנית של בעלה. בצוק העתים כבר מכרה את כל חפציה, וזוג העגילים הזה הוא החפץ האחרון שנותר לה לסחור בו. עם כל מילה שפלטו שפתיה התקפל גופה ונראתה כפרח שתמה עונתו.

ואני החרשתי. מילה לא יצאה מפי, אבל זיכרונות הכו בי וטלטלו את מעיי.

בגיל חמש-עשרה הועסקתי כשוליית צבע. אילן, בעל הבית היה איש קשה, מחוספס דיבור, והיה מתעמר בי בשל טעויות זניחות של משיחת מברשת או ליטוש לא מושלם בנייר זכוכית. בנו מוטי, המבוגר ממני בשנתיים, היה פרחח עולז שנהנה לעשות תעלולים, בייחוד על חשבוני. אחד משיאי תעלוליו התרחש כאשר צבענו דירת יוקרה מרוהטת. אביו צבע את חדר האמבטיה ושנינו צבענו את חדר האורחים הגדול. עמדתי על הסולם מושח צבע על המשטחים העליונים של הקירות, ומוטי צובע את המשטחים התחתונים. אבל מוטי לא היה מסוגל לעבוד ברצף חמש דקות בלי להציק לי או לאלתר תעלול. שוב ושוב העמיד את פח הצבע שלו לרגלי הסולם, ואני בתנועות אקרובטיות נאלצתי לעקפו. בפעם השישית או השביעית בהתקדמותי עם הסולם פגעה אחת מרגליו בפח הצבע והפכה אותו על פניו. הצבע הירוק דשא יצר שלולית מאיימת על הרצפה וטינף את בסיסי הרהיטים ואת השטיח הפרסי. אילן ציווה עליי קודם לכן לכסותו היטב ביריעות ניילון, אבל נותרו בו כמה מקומות חשופים.

"אבא! אבא!" צווח מוטי כבהמה המובלת לשחיטה ונפנף בידיו כטחנת רוח, "בוא, בוא תראה מה הוא עשה! הוא הפך בכוונה את פח הצבע שלי וכל הצבע נשפך על הרצפה! אבא, אבא! בוא מהר ותראה!"

קפצתי מהסולם והתבוננתי בגיהינום. כאן היה המקום לקלל את מוטי, הלוואי שתישרף! אבל הוכיתי אלם והלם. רקותיי הלמו בקצב טם-טם, פניי החליפו את כל צבעי הקשת. אגרפתי את ידיי לעמעם את הרעד שחצה את אצבעותיי, אבל כשלתי לעצור את הרעד בכתפיי ובגבי.

"אידיוט, דגנרט!" ירד עליי אילן בצעקות מחרישות אוזניים. "אתה תשלם עד לפרוטה האחרונה על הנזקים שגרמת בטמטומך! חתיכת סמרטוט, אפס מאופס!"

מוטי עמד בצד, נסתר מעיני אביו, סובב אצבעו על רקתו, הוציא לי לשון וגיחך.

"קח את הדברים שלך ולך הביתה. עוף לי מהעיניים!" צווח אילן.

בגלל התנהגותם המתנשאת של תלמידי כיתתי עזבתי את בית הספר, ועכשיו בגלל התנהגותו המופרעת של מוטי אני נאלץ לעזוב את מקום העבודה שלי. מה יש בפניי, בהופעתי, בבגדיי, שגורם לכולם להתנשא עליי ולהשפיל אותי? למה אני דחוי וממודר? בזלוטי סטוק הייתי מנהיג. הובלתי את כנופיית ילדי היהודים בתחרויות ובמאבקים מול כנופיית ילדי הגויים. הילדים ביקשו לשמוע את חוות דעתי בנושאים שהעסיקו את עולמנו. בזלוטי סטוק שידרתי ביטחון וכבוד. הייתי משוכנע שאוכל להתמודד גם כאן.

למשמע הצעקות נכנסה אל החדר אישה גוררת רגל שחגרה סינר צבעוני על מותניה. מצחה גבוה, שערה מדובלל ופניה מחורצים אבל הבעה טובה נשקפת מהם. היא קיבלה את פנינו הבוקר בדלת הכניסה כאשר הגענו עם הכלים והצבעים, הציגה עצמה כעוזרת הבית ואמרה שבעלי הדירה כבר יצאו לעבודתם.

"על מה הצעקות?" נפנתה אל אילן.

אילן סער ורגש. "תראי מה עשה הדגנרט!"

הוא התהלך בחדר כאחוז תזזית, בדק נזקים והעריך עלויות. אחר נפנה אליי וצעק: "אתה מפוטר! קח את הדברים שלך ולך הביתה!"

רציתי לספר לו על מעלליו של מוטי, אבל ידעתי שזה רק יחמיר את המצב. הייתי אחוז חרדה. דמעות עמדו בעיניי וחנקו את גרוני. הבטחתי להוריי לעזור בכלכלת הבית, ומתברר שאני כישלון חרוץ. אימא תמשוך בכתפיה וחיוך לועג יעלה על פניה. "אמרתי לך שהוא לא יוצלח," תאמר לאבא. ואבא יזעיף פנים ויסכים עם אימא.

"הצבע שנשפך הוא צבע סיד?"

"כן!" ענה אילן בעיוות פנים וקולו הרקיע שחקים, "צבע סיד איכותי. בזבוז של צבע יקר. אבל לא על בזבוז הצבע אני מתרעם, אלא על הנזק שהדגנרט גרם לרהיטים ובעיקר לשטיח הפרסי..."

"בסדר, שמעתי," קטעה אותו העוזרת בחוסר סבלנות, "ודי לרדת על הילד. אתה לא רואה שהוא רועד? ישנם תכשירי ניקיון יעילים, ואת הדאגה לרהיטים ולשטיח תשאיר לי. היי בחורצ'יק," קראה אחריי כאשר עשיתי את דרכי החוצה כסומא ומצחי התנגש בוו המקובע על דלת היציאה. "אתה לא הבן הגדול של מלכה? תמיד היא מרעיפה עליך שבחים ומספרת על הבן המוצלח שלה."

שפשפתי את מצחי החבול והסתובבתי. "את מכירה את אימא שלי?" שאלתי בפליאה. אימא שלי מרעיפה עליי שבחים?

"מכירה?" צחקה קלות. "אימא שלך היא אישה פעלתנית בארגון יוצאי לומזה. היא שלחה את קורות חיי לכל העולם, ובזכותה זכיתי להתוודע לאחי הבכור שחי באמריקה, לאחר שהייתי משוכנעת שנספה בשואה."

ממתי לאמי יש זמן להתפנות ממלאכת הבית לטובת ארגון כלשהו? ממתי היא משגרת בשמם של אחרים מכתבים לכל העולם? וכיצד זה אינה מספרת דבר על כל זה? ומה היא כן מספרת? רק תלונות וטרוניות בפיה. שמחלקת הגבייה העירונית דחתה את בקשתה להנחה בארנונה, שנדחפה בתור במכולת ובחנות הירקות, שדרכו על רגליה כשעלתה לאוטובוס ושאף אחד לא קם לכבודה אף על פי שחזרה מהשוק עם ידיים עמוסות סלים.

אילן קרא לי לחזור, אבל מיאנתי לשמוע. רק לאחר שלמחרת בערב בא אל ביתנו, דיבר מילים חלקות בשבחי והתנצל לפניי ולפני הוריי חזרתי לעבודה. אבל כבר התחלנו בצביעת דירה אחרת, ולצערי לא הודיתי לאותה עוזרת הבית.

אחד הימים המאושרים בחיי היה כשבועיים לאחר אותה תקרית. צבעתי עם מוטי את חדרן של שתי נערות בגיל העשרה בצבע ורוד בהיר. לפתע החליקו רגליו של מוטי על נוזל שמנוני שהבנות שפכו על הרצפה ולא ניקו אחריהן. ידיו נאחזו בסולם כדי לייצב את רגליו, אבל בכובד גופו טולטל הסולם והצבע מהפח שלי נשפך על ראשו, על בגדיו ועל נעליו. הצרחות שהשמיע מוטי היו כשאגות של פיל במצוקה.

ומעז יצא מתוק. התקריות עם מוטי השניאו עליי את המקצוע, ובתום תעלול נוסף שהייתי קרבנו עזבתי את אילן. התחלתי פרק חדש בחיי כשוליית נגרים באחת הנגריות בכיכר סטרומה.

המשך יבוא

* * *

שולמית אלוני

לעבור את תקופת המשבר

מבלי להיות פאנאטיים

 [השיחה נערכה בחודש מאי 1970, לפני כ-47 שנים]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית בישראל ממלאה כיום תפקיד חיובי?

שולמית אלוני: הפוליטיזציה של הדת מביאה למצב חמור. למדינת ישראל אין חוקה ואין קביעה ברורה בדבר הסייגים להתערבות הרשות בתחום האמונות והדעות; בו בזמן משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון. אחד מנימוקיו של בן-גוריון נגד קבלת חוקה היה שאינו רוצה במלחמת-תרבות, ומקווה שבעיות-יסוד ביחסי דת ומדינה, כמו שאלת נישואין וגירושין, תידחה הכרעתן. הוא חשב שבאמצעות מאניפולאציות פוליטיות יוכל להקטין את השפעת הדתיים. אך לא כך קרה. כושר-הסחיטה של המפלגות הדתיות עלה מפני שאין נורמות קונסטיטוציוניות ואין מפלגת-רוב היכולה או הרוצה להביא לידי הכרעה. והתוצאה היא שיש בישראל כפייה דתית באמצעות כנסת חילונית. מצב זה יצר תיאבון עצום אצל הציבור הדתי, וגם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי.

ביטוי לתיאבון הכפייה המתגבר אפשר היה לראות בשעתו בניסיונה של הממשלה, בלחץ המפלגות הדתיות, למנוע את פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית בלילות שישי; הניסיון סוכל לאחר פנייה של אזרח ישראלי לבית-הדין הגבוה לצדק. לחצים דומים הופעלו לשם קבלת חוק "מיהו יהודי?" בכנסת. שמירת הכשרות בישראל משמשת אמצעי-פרנסה ל"אנשי שלומנו" מטעם המפלגות הדתיות: הפיקוח על הכשרות כמקור למשרות רבות, והתקנות המוזרות, הפיאודאליות, לפיהן אין אטליז בעיר אחת רשאי למכור בשר משחיטה כשרה בעיר אחרת, משום שכל מועצה דתית עומדת על כך שאישור הכשרות לאזורה יבוא ממנה בלבד, וברור שלא השיקול של ההלכה הדתית קובע כאן.

 אפשר להוסיף על כך את השימוש בתקציב הממלכתי למטרות מפלגתיות על-ידי מינויים של "כלי-קודש" למיניהם בממסד הדתי. העובדה שלמעלה מ-80% של מצביעי המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל) הם גם חבריה, אחוז העולה בהרבה על היחס הקיים במפלגות אחרות בין מיספר חברי-המפלגה למיספר הקולות שהיא מקבלת בבחירות, ומוכיח על תלות הבוחר במפלגה. אדם הקונה דירה בשיכון "הפועל-המזרחי", הנבנה על אדמת הלאום ובכספי-ציבור בחלקו הגדול – חייב להביא אישור מרב שהוא אדם דתי, ואישור מן המפד"ל על חברותו במפלגה, וגם לתרום כסף למפלגתו. תופעות אלה הסלידו את הדת על הציבור הרחב.

הצלחותיהם של הדתיים גרמו לכך שגמישותם קטנה ודרישותיהם גדלו. וכך נעשתה הדת בישראל למשהו שאינו קשור ליחסים שבין אדם לאלוהיו או בין אדם לחברו, גם לא לשאלות מוסר – אלא למכלול עניינים פולחניים וממסדיים, כשההקפדה היא על הקליפה ולא על התוך.

אהוד בן עזר: יש האומרים כי כיום פונה הדת לפסים מסוכנים כמו קידוש הכוח הצבאי ומתן הצדקה אלוהית לקיומה של ישראל הגדולה.

שולמית אלוני: לאחר מלחמת ששת הימים ניסו חוגים דתיים וחילוניים כאחד לנצל את המשקעים הסנטימנטאליים המיסטיים והמשיחיים של היהדות, וכן את ה"היסטוריה" היהודית, לצורך מתן ביסוס אידיאולוגי לדעות לאומניות קיצוניות. הצלחתם של חוגים אלה התבטאה בעיקר בקרב הציבור המבוגר והנחשל, ופחות בקרב הציבור המשכיל וכן בקרב ציבור ילידי-הארץ הצעירים. וזאת מפני שבני הדור המבוגר גדלו על מסורת יהודית בגולה וחסרה להם תחושה של ביטחון עצמי, ואילו מי שנולד כאן יש לו יותר הרגשת שייכות ופחות הרגשת פחד.

ארבעים אחוז של החינוך היסודי בבתי-הספר שלנו הוא ממלכתי-דתי, ושם יש אינדוקטרינאציה מוחלטת בכל הנוגע לביסוס זכויותינו ההיסטוריות על הארץ על-יסוד הבטחה אלוהית, תוך עוינות לעמי הארץ וליושביה הזרים. אין לך בתוכנית-הלימודים של בתי-ספר אלו יסודות הומאניסטיים כלליים, היכולים לשמש משקל-שכנגד למגמות הלאומניות. אינך מוצא שם אפילו את מגילת העצמאות המבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחי הארץ ללא הבדל דת, גזע ומין.

גם בבית-הספר הממלכתי-כללי מלמדים את ספר יהושע, את ההבטחה האלוהית להתנחלות בארץ – מתוך הדגשה רבה יותר מאשר זו המוקדשת לשוויון הזכויות של כל אזרח בארץ, ונוצרת השפעה שלילית. גם הלימודים המספרים על שוויון האדם מנותקים לפעמים ממציאות ריאלית וממוסר השכל המעשי המחייב לגבי כל אדם במציאות שלנו.

כאשר גילה המלך יאשיהו את ספר-התורה, בימי בת ראשון – ביטל את כל הבמות בארץ, ואילו בזמן האחרון אנו עדים לעניין חמור ביותר והוא חידוש הבמות, כמובן לצרכים פוליטיים. קח לדוגמה את מערת-המכפלה בחברון, קבר-רחל בבית-לחם, הדיבורים על בית-אל, השימוש הזה בקדושה ביחס למקומות ולקברים הוא למעשה יצירת במות, תוך פנייה מסוכנת לציבור הפרימיטיבי שהגיע מארצות-האיסלאם, ותוך ניצול אמונות טפלות.

החוק שנתקל בכנסת בפרשת "מיהו יהודי?" קובע כיום שאב וילדיו בישראל, באם האם לא התגיירה – שייכים לשתי קבוצות אתניות-דתיות-לאומיות שונות, בניגוד לרצונם, להשקפת-עולמם ולאורח-חייהם. האבסורד בחוק, שהוא קובע לך במפורש חובת היזקקות לממסד דתי במדינה דמוקראטית, לצורך הגיור של האם, כדי ליישב את האבסורד ביחסים שבין האב לבנו.

גם נישואי כוהן וגרושה אסורים עד היום בישראל, ואין שום אפשרות לעקוף את האיסור אלא על-ידי נסיעה לחוץ-לארץ לשם נישואים אזרחיים (שאינם קיימים בישראל). ההיזקקות לחליצה קיימת עד היום בתור דין וחוק, אשר אליו כפופה האישה היהודייה בישראל.

אתה רואה כיצד משתמשים בהיסטוריה ובדת היהודית לשם כפיית מצוות פולחניות הגובלות בהתערבות ברשות-היחיד, כמו בשאלות של השבתת עבודה, אפילו חיונית, והשבתת תחבורה – בשבת. ומאידך קיימת התעלמות מוחלטת מכל שאלות המוסר והפילוסופיה שביהדות, שהם אוניברסאליים במהותם, וגם מתעלמים מהלכות-היסוד שנקבעו במגילת העצמאות של המדינה, ברוח חזון הנביאים ועקרונות הדימוקראטיה המערבית.

אהוד בן עזר: מה השפעת התופעות שהזכרת על דיוקנה העתיד של החברה הישראלית?

שולמית אלוני: אנו עומדים על פרשת-דרכים. בעיני ראשוני התנועה הציונית שבאו לארץ, בייחוד הללו שהשתייכו לתנועת-הפועלים, קדמו טיב ומהות החברה שנו עומדים להקים – אפילו לעצם הקמת המדינה. היום חל שינוי, למרות שהערכים הקודמים עדיין ישנם, ויש נהייה באנשים צעירים לחזור אליהם. באיזו מידה תקבל נטייה זו עידוד מספיק, כדי שנוכל לעבור את תקופת המשבר הריאקציוני מבלי להיות פאנאטיים – זו שאלה פתוחה.

אם מנהל בית-ספר תיכון מכובד בתל-אביב אומר לתלמידיו, בתשובה לקושיות המתעוררות אצלם בקשר לבעיית הפליטים, כי הסבל של הערבים הוא הרבה יותר קטן מסבלם ההיסטורי של היהודים, ואם דברים ברוח דומה אומר גם נציג נבחר של הסטודנטים בישראל – מראים דבריהם על התעוררותו של הלך רוח מסוכן. מצער לראות כי דווקא אנו, היהודים, שהיינו תמיד נרדפים ומעונים, אין לנו מספיק עכבות ברגע שאנו חזקים.

בספרו של לורנץ "טבעת המלך שלמה" יש תיאור של עד-ראייה למלחמה אכזרית בין שני זאבים. כאשר מתגבר החזק מביניהם על החלש, ועומד עליו לכלותו, מפנה החלש לעברו את צווארו מצד העורק הראשי – ומול אפשרות קלה זו של חיסול האויב נרתע החזק ומרפה מקורבנו. הסופר, שהוא חוקר חיות, מסכם ומראה כי דווקא לחזקים יש עכבות. הוא ממשיך ומספר על חיות הנחשבות לחלשות ולנטרפות, כמו צבאים, או יונים, שהושמו יחד בכלוב ונלחמו כל אחד בבן-מינו באכזריות שאינה יודעת גבול. ומכאן המסקנה שאולי דווקא לחלשים אין עכבות, מפני היותם רגילים לחיות במצב של נרדפים.

הפסיכולוגיה של היותנו תמיד נרדפים מונעת מאתנו לראות היכן אנו משתמשים בכוח שלא כדין. יש מבינינו התומכים היום ביישוב חברון או שכם בידי יהודים, ולהצדקתם אומרים, שאם דבר זה אסור עלינו – הרי שאסור לנו גם לשבת בערים ערביות-לשעבר כמו לוד או יפו, שננטשו לאחר מלחמת 48'.

אך האמת היא שאם הערבים לא היו בורחים מן הערים הללו – לא היינו מגרשים אותם משם. טיעוננו הוא שהתיישבותנו בערים כמו אלה באה בעקבות המלחמה. תושביהן עזבו בהשפעת מנהיגיהם הערבים, ונעשו פליטים, ואילו אנו שיכנו בהן חלק רב מן הפליטים היהודים שעזבו את מדינות-ערב, והיה כאן חילוף אוכלוסין; אך יותר מכך היו כאן תוצאות ריאליות של מלחמה שאנו לא יזמנו. במלחמת ששת הימים לא ברחו תושבי חברון ושכם.

אלה שאומרים היום שזכותנו להתיישב בליבה של חברון משום שהיא חלק ממולדתנו העתיקה – שוכחים את הזכות של תושביה הגרים בה דורות רבים, ושוכחים את טיעונם שיישוב דו-לאומי יוצר מתח, התנגשויות ושנאת-חינם. קל-וחומר כיום, שעה שכל פצעי המלחמה והאיבה פתוחים.

כך, בסיסמאות ובמליצות, הולכת ונוצרת אידיאולוגיה סביב לדברים שהם כורח המציאות והמלחמה, ונוטים לעשות אידיאליזאציה של מטרות לאומיות במקום להיות ריאליסטיים. הקריטריונים בהם אנו מודדים את עצמנו נעשים שונים לגמרי מהללו בהם אנו מודדים את הערבים. ולצידוק כל זה אנו נעזרים בהבטחה האלוהית ובסבל הנורא שעבר על יהדות אירופה.

מדוע אינני פסימית? – כל עוד יש בינינו אנשים שמוטרדים בגלל תופעות אלו, ופונים אל הראציו, יש תקווה. השאלה היא איך תפעל מערכת הכוחות, ומה תהא התוצאה. הוויכוח עם החלק הלאומני בציבור קשה מאוד, כי תשובתם אינה עניינית אלא נעשית בשיטת ה"מו!" – כאשר פרופסור מסויים מנסה לדבר דברי היגיון, הוא נאשם בכך שהוא דפיטיסט, ומפסיקים אותו בהפרעות ובנהמה.

ויש גם שיטה של פגיעה מתחת לחגורה. למשל, בעיתון "הארץ", לפני כמה שבועות, נתפרסמה מודעה, בתשלום, האומרת: גם אלה מתנגדים ליישוב חברון – המן, עמלק, בלעם, וכו', רשימת כל שונאי ישראל מן התורה. והחתום: אב ששיכל את שני בניו במלחמה, ושמו המלא. אילו חתם רק את שמו – זוהי מלחמת דעות. תוספת השכול מעבירה את הוויכוח לפסים לא-רציונאליים, ללא-ויכוח. גם הוויכוח עם ד"ר נחום גולדמן, שבא בהצעה להיפגש עם נאצר נשיא מצרים – התנהל לא בצורה עניינית אלא תוך פגיעה אישית במהימנותו מצד ישראלים שעבדו עימו ונתנו בו אמון כל השנים.

אהוד בן עזר: ג'ורג' סטיינר טוען כי שליחותה ובשורתה של היהדות כיום מיוצגות בעמדתנו האוניברסאלית של היהודי במערב, בעוד הישראלים משתקעים יותר ויותר בבעיות של מדינה לאומית. כלום אין גם בכך משום מחיר הציונות?

שולמית אלוני: אם אנחנו נאמנים לרעיונות שזכותו של כל אדם לחיות בחירות בכל מקום בו הוא נמצא – המסקנה שאנחנו יכולים להציע בפני הבחור היהודי-אמריקאי, המוטרד בנגעים בארצו – אינה לברוח ממדינתו ולעלות אלינו, אלא להילחם על מימוש זכויותיו ותיקון החברה במקום בו הוא חי. אם הוא מודע על יהדותו ומוטרד על ידה – אציע לו לבוא לכאן. אם סטיינר חושב שתפקידו לתקן את החברה במקום שם הוא נמצא – איני יכולה לערער על כך ולומר לו – עלה לישראל. אבל נדמה לי כי היהודים כקולקטיב עצמאי, בעת ובמקום שאינם נתונים במצוקה אישית, בשל מעמד של זרים, אלא כשיש להם זהות עצמית, עוגן ונמל-בית משלהם – יכולים לתרום יותר לעצמם ולזולתם.

אני חושבת שהסיבה להערכה השונה של תפקיד היהדות בישראל ובין-גויים נעוצה בעובדה שאצלנו הדת ממוסדת, ובכל מקום בו קיימת פוליטיזציה של הדת – ערכה המוסרי יורד. מאז שיש הפרדה בין דת ומדינה בצרפת, מגיעה שם הקתוליות להישגים בתחום הפילוסופיה הדתית. לכן, איבוד תוכנה האוניברסאלי של היהדות אינו מחיר שנדרש מאיתנו עבור הגשמת הציונות, אלא פשוט מחיר השותפות הפוליטית והכניעה הפוליטית למפלגות הדתיות.

הוויכוח שלי עם סטיינר הוא לא עם רעיונותיו המוסריים הקוסמופוליטיים, שאני מסכימה עימם, אלא אני חושבת שנקודת-מוצא נוחה יותר, חזקה ומשכנעת יותר, למאבק שהוא מציע, ולתפקיד היהודי בעיניו – היא כשיש לי מדינה ריבונית משלי. זו גם הערובה שכוחות רוחניים אלה יוכלו להמשיך ולהתקיים. בעוד שלושה דורות אולי לא תהיה באנגליה תופעה כמו סטיינר היהודי, תיעלם הזרות. מאידך במדינה יהודית, שם הלשון, התרבות ועולם האסוציאציות הם עבריים – אפשר להמשיך ולפתח ערכים אלה. האוניברסיטה העברית היא שצריכה להיות מדגרה לאותם רעיונות אוניברסאליים של ג'ורג' סטיינר.

אהוד בן עזר:  הופעתו של ד"ר נחום גולדמן פוצצה זה לא מכבר דווקא בנסותו לדבר בפני סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התיאטרון הקאמרי בתל-אביב נאלץ החודש (מאי 1970) להוריד מן הבמה את "מלכת-האמבטיה", סאטירה פוליטית חריפה ומכאבת, עקב הלחצים, ההפרעות, ואווירת ההיסטריה הלאומנית שיצרו נגדה עיתוני-הערב בציבור הישראלי. שר הביטחון, משה דיין, שהלך לראות את ההצגה, אמר עליה בריאיון ב"קול ישראל":

"בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא, והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצריים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון הקאמרי של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור... אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דימגוגיה... אינני מתאר לעצמי איזה שהוא דבר יותר מעודד, עצום, שיכול היה להיות לצבא המצרי לומר: זו מדינת ישראל כפי שמראים אותה, כמובן בתור סאטירה (אבל ההנחה היא שסאטירה יש לה במה להיאחז). זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם, שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העויינת את מדינת ישראל, מאשר ההצגה הזו... כאשר אני נקלע להצגה הזאת של הקאמרי אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת."

הצגת המחזה באוניברסיטה העברית בירושלים פוצצה אף היא באמצעים ברוטאליים. יכולים אולי לומר שהמפגינים והמפריעים באוניברסיטה, בשני המקרים, הם קבוצה קטנה שאופייה לאומני-דתי-קיצוני. אך העובדה שבידם לקבוע עובדות בלב הקאמפוס האוניברסיטאי הגדול במדינה, ואשר אמור להיות, כדברייך, מדגרה לרעיונות האוניברסאליים של סטיינר, – עובדה זו מדאיגה מאוד, כי היא מראה על תחילת תהליך של אי-סובלנות, תהליך העומד בסימן הגבלת חופש הדיבור וחופש הביטוי האמנותי, וליבוי יצרי הרחוב.

שולמית אלוני: אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. אם יצליחו ויתחזקו הכוחות הדתיים והכוחות הקיצוניים של "ארץ-ישראל השלמה", אין לי ספק שיותר משנצטרך לעסוק אז בפיתרון בעיותינו כיהודים, נצטרך לעסוק בפיתרון בעיית הערבים, לא כבעייה מוסרית בלבד המעיקה עלינו, אלא שנושא זה יעסיק אותנו יום-יום וייעשה לתכלית חיינו היחידה. יש המדברים גם על כיבוש הגלעד, במקרה שחוסיין ייפול, ויש האומרים כי עלינו לספח את דרום-לבנון, עם התגברות פעולת המחבלים משם. במצב זה תיעשה הבעייה הערבית לא רק שאלה מוסרית בשבילנו אלא הלחם והמים שלנו.

אם נתעשת ונחזור לתפיסה הציונית הקודמת של "עוד דונם ועוד עז" – ונפסיק עם פולחן הבמות והקדושה, ונהיה ריאליסטיים, ונזכור שעלינו לחיות עם וליד הערבים לעד, כפי שהיתה גישתה של מפא"י במשך כל השנים – אז אפשר עדיין להתייחס למשבר שאנו נתונים בו כאל תקופת-מעבר בלבד. אבל אני מסכימה ששאלות של תרבות, מוסר וזיקה לעולם – נדחקות היום הצידה בישראל. והן נדחקות בצורה מדאיגה. והסיבות לכך הן התחזקותם של שני אלמנטים:

הדעה שאנחנו חזקים ונוכל לדאוג לעצמנו בלא עזרת אחרים; והדעה שתמיד שנאו אותנו ואין לנו בכלל מה לסמוך על אחרים. והדעה השנייה חוזרת לנקודה הקודמת של איבוד חוש-המידה.

אהוד בן עזר: מעמדתך משתמע שאת מאמינה כי בכוחנו לשנות את הסיטואציה בה אנו נתונים. לי יש לעיתים הרגשה פאטאליסטית כי איבדנו את האמונה בקשר אשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו, ונכונותם לכרות עימנו ברית שלום.

שולמית אלוני: אני חושבת שאנחנו יכולנו לכוון הרבה דברים. היום זה הרבה יותר קשה – כי על משגים פוליטיים יש לשלם. אך גם היום אפשר עדיין לעשות ולשנות. הרי כל הדברים שתבענו לעצמנו, או שאנו חוזרים ותובעים באוזני העולם בשם יהודי רוסיה – איננו תובעים מעצמנו.

למשל: הכרה בזכות הפלשתינאים להגדרה עצמית. עלינו להצביע על פתח לפיתרון. דבר דומה אמור בנושא הפליטים. ולא חשוב הוויכוח אם אנחנו אשמים בהיווצרות הבעייה ואם לא. חשובה העובדה כי בעיית הפליטים קיימת כמורסה מלאת מוגלה, והיא עקב אכילס שלנו.

מה הם מעשינו הטובים? – לאמיתו של דבר לא גילינו התחשבות לא במנטאליות הערבית ולא בצורכי הערבים. היום הפלשתינאים הם עם בהתהוות, ואין לנו רבותא עליהם בכך שאנחנו רואים עצמנו כצאצאי עם עתיק. אנחנו גירינו בהם, בעצם נוכחותנו והתעצמותנו כחברה לאומית, את ההתקוממות נגדנו ואת התגבשותם הלאומית. לפני מלחמת יוני 67' יכול להיות שהערבים חשבו שעם עוד דחיפה אחת יצליחו לגרש אותנו. אחרי יוני 67' היה ברור להם שלא ייתכן הדבר. אבל אנחנו לא ניצלנו במידה מספקת את הפסיכולוגיה ואת הטראומה של הרגשתם אחר המפלה, מבחינת טיפולנו וההסברה שלנו, בייחוד לא בתחום התייחסותנו לערביי הגדה והפליטים, שהם-הם סיבת הקונפליקט באזור, ולא כלפי מדינות-ערב השכנות.

אני לא פאטאליסטית. אם יש אחוז אחד של סיכוי, שעל-ידי פעולה אחרת נוכל להגיע לשלום – עלינו להיאחז בו, כי לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו מבחינה מוסרית אם לא נדע יום-יום ושעה-שעה שאנו נוהגים כפי שאנו נוהגים ביחסנו לערבים, במדיניות הלוחמה שלנו, ובמאמצים הדיפלומאטיים – רק מחוסר ברירה. וכשאני אומרת – יחס לערבים, אני מתכוונת לא למשהו אבסטראקטי אלא לאיש ואישה ובית ועץ ותרבות ורצונות וחלומות של היחיד ושל סביבתו הקבוצתית האתנית.

פניית ראש-הממשלה גולדה מאיר בוועידת-הסופרים האחרונה, לפי כחודש, אל הסופרים שישתייכו לממסד – היא סימפטום מדאיג ומדהים. אפשר לבקש מן הסופרים שלא יהיו, בתקופה כזו שלנו, נגד הממסד, או שיצליפו בו בשבט אוהב, בחסד – אך להשתייך? להיות אומרי-הן בחברה בה אין אופוזיציה ובה אין דיאלוג מפרה בחיים הפוליטיים? למנוע ביקורת מאנשי-רוח וסופרים – זו משאלה מסוכנת.

אהוד בן עזר: נדמה לי כי פניית ראש-הממשלה היתה מיותרת. מרבית הסופרים אליהם פנתה בדבריה בערב פתיחת הוועידה שייכים ממילא לממסד, ולרוב נזעקים להרים את קולם המאורגן רק בנושאים שהם חלק מן המדיניות הממשלתית, וברוח אותה מדיניות. רב חפצם להוכיח כי גם הם מועילים לממשל. חלק גדול מן הסופרים הצעירים או הבלתי-מרוצים לא הראה ממילא את פניו בוועידה. אולי מתוך ייאוש, ומפני חוסר האמונה באפשרות של שינוי. הסכנה היא שתופעה דומה תחזור גם בקרב הדור היותר צעיר.

שולמית אלוני: מזלם של בני הנוער שלנו שהיום אתה לא יכול להחזיק ציבור בבידוד גמור. העולם נעשה קטן בגלל אמצעי-התקשורת, סרטים, תיאטרון וטלוויזיה. אנשים צעירים נוסעים ורואים, והם פתוחים לא רק לאופנת לבוש ושיער ולמוסיקת פופ – אלא גם לרעיונות חדשים. רעיונות אלה מגיעים אצלנו אל בני-נוער, אשר המלה דמוקראטיה היא חלק מן החינוך הבסיסי שלהם, שהרי חוזרים ושונים באוזניהם שאנחנו חברה דמוקראטית שמוסדותיה דמוקראטיים, (לא חשוב מה הגברת גולדה מאיר מבינה במושג זה; החשוב הוא הלגיטימאציה של מושג הדמוקראטיה בישראל). לכן – פתיחות זו מאפשרת לבני-הנוער לקלוט דברים חדשים ולהביע דעתם מתוך חופש. כל עוד "היותנו חברה דמוקראטית" הוא חלק מן הצידוק העצמי שלנו, וחוזרים עליו אפילו האנשים בעלי המגמות האנטי-דמוקראטיות ביותר שבקירבנו – אזי מי שאכפת לו יכול להיאבק ללא-חשש, ויש רבים כאלה.

אהוד בן עזר: נוער יהודי בארצות המערב חדל לראות בישראל אתגר. יש הנוטים אחר השמאל החדש לפלגיו, או בכיוון ראדיקאלי אחר, או להתבוללות. מה יש לנו להציע לצעירים אלו כאתגר ציוני הנוגע לגורלם האישי ולעולמם הרוחני?

שולמית אלוני: אני לא יכולה לפנות לנוער יהודי בתביעה לבוא לכאן רק מפני שביולוגית הוא יהודי. זכותו של כל אדם להשתייך לכל מקום שהוא מרגיש כי הינו שייך אליו, והפסיכולוגיה שלנו כאן – לבוא בתביעה לעלייה, ולבזות את אלה שאינם רוצים לעלות – מקוממת אותי.

אני יכולה לפנות רק אל האדם היהודי המרגיש אי-נחת במקום בו הוא נמצא בשל יהדותו. ובשבילו יש לי אתגר, והוא להשתחרר מאותה אי-נחת ולהפוך אותה למנוף, כי כאן בישראל יש לו הזדמנות להקים חברה חדשה. נפגשתי עם קבוצות מבין ה"היפיס" ואנשי התנועה לשוויון זכויות בארה"ב, והם תמיד אומרים על חברתם – "חברה רקובה". ולדעתי ההזדמנות שלהם לחברה חדשה היא עדיין כאן. סטודנט צעיר הרוצה לתרום מיכולתו ולבנות עצמו במקצועו, יכול להתחיל פה מבראשית. יהודים צעירים שאינם דתיים מוטרדים מעובדת יהדותם, הם אינם יכולים להתכחש לאני הקולקטיבי היוצר בקרבם הרגשת שייכות, אך גם תסביכים רבים, ובישראל הם יכולים למצוא תשובה.

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. כיום יש השואלים – במה עדיף גטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על-פני קיום יהודי בפזורה, עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך ללא סכנה פיסית נראית לעין.

שולמית אלוני: נכון שכיום בארה"ב, ואפילו ברוסיה – יש יותר ביטחון פיסי ליהודי. אולם ההערכה נובעת מנקודת-המוצא. אני לא מאמינה שאנו נהיה גטו מזוין תקופה ארוכה. אני חושבת כי שנאת העולם כלפינו היא תסביך שלנו. עד מלחמת יוני 67' הבדילו אנגלים או צרפתים בין ישראלים לבין יהודים היושבים בארצותיהם; אל הישראלי התייחסו כאל בן עם וארץ נורמאליים, כאל אירי או איטלקי, ולא כאל ה"יהודי" שלהם, במובן הגלותי.

אהוד בן עזר: כיום, שלוש שנים לאחר מלחמת יוני 67', קיימת הרגשה כי שוב ניטשטשה בעיני העולם ההבחנה בין "ישראלי" לבין "יהודי". יהודי ישראל משלמים בחייהם את מחיר מלחמת-הקיום היהודית, ואילו יהודי התפוצה מזוהים יותר ויותר עם ישראל ומוחזקים בעיני העולם אחראים למעשיה. בעתות מצוקה, בייחוד ערב מלחמת ששת הימים, נוכחו הישראלים לדעת כי יהודי העולם הם בני בריתם היחידים התומכים בהם בלא כל תנאי.

שולמית אלוני: גם היום לא נכון לומר שהעולם כולו נגדנו. אמנם נכון, כי אפילו הצעירים בישראל אינם מסוגלים לשמוע ביקורת על עצמנו מבלי ללקות בתסביך האנטישמי. אם יהודי מבקר אותנו – באים עליו בטענות של שנאה עצמית יהודית, ואם גוי – הריהו אנטישמי. גם ידידינו מבין הגויים אומרים כי קשה ביותר להשמיע שאוזנינו דברי ביקורת. והרי אפשר להיות ידידים – ולא להסכים עם כל צעד של ממשלת ישראל.

כאשר גולדה מאיר מזכירה בנאומיה את ימי ילדותה ואת אווירת הפוגרום בעיירה, אין פלא בכך שאינה מגלה אמון בגויים, שהרי היא נושאת עימה את שכבת הפחד ואי-האמון בגוי, ואולי בעולם כולו; וכך בני-דורה, ניצולי הגטאות והשואה. אבל לנו, לדור הצעיר יותר, אין משקעים רגשיים כאלה. וגם העולם לא כך מתייחס אלינו. אני חושבת כי הביקורת הנמתחת על מדיניות ישראל מצד חוגים ומדינות רבים בעולם, היתה נמתחת על מדיניותה של כל מדינה אחרת הנמצאת במצבנו. אני יכולה לא להסכים לביקורת, אך אני יכולה להבין את מניעיה באופן רציונאלי ולא לתלות את הקולר באנטישמיות של העולם.

גם הקונפליקט שלנו עם הערבים אינו על רקע אנטישמי, אלא הוא טראגדיה של התנגשות בין שתי קבוצות אתניות. מלחמה על הקיום אינה ערך אלא כורח (וזאת בתנאי שהיא באמת מלחמה של קיום) – ועל-כן אין למוד אותה בקנה-מידה של ערכים חברתיים ומוסריים. אצל איוב נאמר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו." אני רואה בצבא ובמדינה רק כלים ומסגרות העוזרים לפיתוח ערכים. מבחינה זו נתנו אנחנו, באופן עובדתי, תשובה לנושא של הקיום היהודי כערך. פה הקיום היהודי אינו רק מילים וקשר בין אנשים בעלי מוצא משותף, אלא עובדת חיים, השקפת עולם ושפה ותרבות וכל היתר. כאן יש מכלול של חינוך עברי ותרבות ישראלית המאפשר לאנשים לחיות מתוך הרגשה של שלמות ושייכות. יהודי בישראל הוא כאדם בביתו, היכול להסתובב בנעלי-בית, בעוד אשר בכל מקום אחר עליו ללכת תמיד כאילו בהרגשה שעליו לענוד עניבה, ולהסתיר חלק מן האינטימיות שלו.

האינדיקאטור הטוב ביותר להרגשת היהודי בישראל היא לעקוב אחר תגובות של תיירים יהודים הבאים לכאן מארצות אחרות, כעבור כמה שעות הם אומרים: "הלוא אלה אנשים שלנו, אונזרע מענטשן, איך בין אין הוים, אני בבית." סימן שאכן יש בישראל הרגשת שייכות ובית לכל יהודי. אינך צריך להתאמץ ולהסתגף כאן כדי להיות אתה. אתה פשוט אתה.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך, מבחינה היסטורית, במבט לאחור, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, אשר בזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם הפאטאליסטי והפסימי, המתכונן לגרוע ביותר, למלחמה, הוכח כצודק ונכון מבחינתנו.

שולמית אלוני: אני מסכימה שלא היינו ערים מספיק לנושא הערבי. חשוב להוסיף שהאנגלים עזרו מאוד לחדד את היחסים בין שני העמים, כמו שעשו גם בהודו. אבל, שוב – אינני מקבלת את הגישה הפאטאליסטית שלך. אחד הדברים שמטרידים מאוד את הערבים, מבחינה מילולית, הוא חוק-השבות הישראלי, המעניק באופן אוטומאטי אזרחות ישראלית לכל יהודי העולה לארץ. זוהי בעצם הריפאטריאציה של העם היהודי לארצו. כמו גישתם של הרוסים לארמנים, או של גרמניה לגרמנים. מכאן הצידוק למדינה יהודית, ויחד עם זאת למתן עצמאות לפלשתינאים והכרה בזכותם להגדרה עצמית בחלק מהארץ. הישארותנו בגבולות ארץ-ישראל השלמה תחייב אותנו להכיר בשבות הפליטים, או שנקבל על עצמנו כתר כובשים ומנשלים. אין אפשרות לשחרר שטחים כאשר חיים בהם אנשים השייכים לקבוצה אתנית שונה משלנו. כאשר נכיר בכך יבוא הקונפליקט לידי ראשית פיתרון. זה ייקח זמן, אך גם אנו, במדיניות שלנו, לא מקצרים את הזמן. קיימת גם אפשרות אחרת: אולי המעצמות הגדולות תכפינה עלינו הסדר, אשר יחלק שוב את הארץ, וכך תוצא קבוצה אתנית ערבית החיה בגדה המערבית אל מחוץ לשלטון הישראלי, ואולי כפייה כזו תביא לנורמליזאציה.

אין לי ספק שהציונות המדינית לא טעתה בעיקרה. מדינת ישראל מגשימה את הציונות ונותנת את התשובות שחיפשנו מבחינת הקיום האישי והקולקטיבי, למרות מצב המלחמה. עם זאת עשינו הרבה שגיאות, וזה קורה לכל אלה הפועלים בהיסטוריה. כיום עלינו לעשות הכול כדי שגם אם אנו צודקים – לא תיפגענה זכויות הערבים כבני-אדם, וזכותם כקבוצה להגדרה עצמית תינתן להם.

כשם שאירופה עברה את אביב-העמים במאה ה-19, ואנחנו עברנו שלב זה בסוף המאה ההיא ובראשית המאה הנוכחית – כך עוברים הערבים אותו שלב כיום. בכל מעבר מן החברה הפיאודאלית והדתית לחברה לאומית – יש גילויים לאומיים קיצוניים. למזרח התיכון הגיע כל התהליך במאוחר. לכן יש גילויים שוביניסטיים משני הצדדים, כמו באירופה לפני שנים. היום, כאשר לכל אחד מעמי אירופה יש מדינה לאומית משלו – נעשים הצעירים שם בעלי השקפות אוניברסאליות ואומרים שלאומיות היא מלה ריאקציונית.

אם מטרת הציונות הייתה להקים מדינה יהודית ריבונית – הרי שהיא הצליחה, וישראל אינה צריכה עוד להצדיק את קיומה, היא פשוט קיימת. אבל ויתור על כמה סיסמאות קיצוניות, וחזרה לערכי ראשית הציונות – יכול לעשות הרבה כדי לקרב את השלום עם הערבים.

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי הגניוס היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופיות העשירות. כלום אין מחירה של הציונות קיים גם בסכנת ירידת פוריותו של הגניוס היהודי בישראל, מפני סכנת ההצטמצמות במלחמת הקיום הלאומי? את יכולה לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות כלפי ישראל.

שולמית אלוני: בימי-הביניים, בתקופות בהן היהדות שיבחה את גזעה, צימצמה הנצרות את גזעה. הדרך להשכלה בנצרות היתה מטרתם היחידה, ולאחרים ניתנה ההשכלה רק באמצעות הכנסייה ומוסד הנזירות. ואילו בציבור היהודי היתה קיימת החשבה עצומה של הפעילות הרוחנית ושל הלימוד. את בת העשיר היו משיאים ל"עילוי", ומברכים אותם במצוות "פרו-ורבו". במובן זה אפשר לומר שהיהדות עסקה בהשבחת גזעה. ואילו כיום יש דמוקראטיזאציה של ההשכלה והקידום בכל העולם, ולכל השכבות, וכך המצב גם בחברה הישראלית, וטבעי הדבר שתוך כמה דורות תהיה הגאונות היהודית פחות יוצאת-דופן.

עם זאת כיום, בכל מישורי היצירה האינטלקטואלית והמדעית, שאינם קשורים לפוליטיקה, נשארה יוקרת ישראל ברמה גבוהה.

איפה נוצר הקושי? באותם תחומים של הגות ושל ספרות יפה, תחומי יצירה המושפעים בכל מדינה מן הקונפליקט בין מצבים חברתיים ופוליטיים שונים, וכנראה שהמצוקה הפוליטית של ישראל משפיעה על יכולת סופריה ואנשי-הרוח שלה להשמיע את קולם בעולם. וקיים כמובן הקושי הלשוני של מדינה קטנה. סופר עברי יכול לשאול עצמו – למי אני עמל? אבל בתחום המדע גבוהה יוקרתה של ישראל, דוגמה לכך מכון וייצמן למדע ברחובות, הטכניון בחיפה; יש ייצוא ידע ולמומחים שלנו יש יוקרה רבה בעולם. אותם אינטלקטואלים, בחלקם הגדול יהודים, המתייחסים בביטול לישראל – מבססים את כל טיעוניהם על התחום הפוליטי, שהוא תוצאה מובהקת של מציאות מסוימת בה אנו מצויים עתה.

בתי-המשפט שלנו, מקום בו מתמודדים עם בעייה מוסרית מבלי להיות כבולים על-ידי קבוצות-לחץ פוליטיות – מוכיחים עצמם ועומדים על רמה גבוהה. ובתחום הטכנולוגיה אנחנו מצליחים לאמץ ולסגל המצאות טכניות, לפתח ולשכלל אותן. זוהי פעילותו של הגניוס היהודי בישראל כיום. וכל יתר הדברים שמוטחים נגדנו הם בגדר של ביקורת והערכה פוליטית, שכמובן יש לה השלכות בתחום ההגות והמוסר.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעינייך השפעת מלחמת ששת הימים ושלוש השנים שבאו אחריה על החניך הישראלי, העומד לפני שירותו בצבא, ועל הצעיר הישראלי אשר מצב-המלחמה נעשה אצלו לפרספקטיבה כמעט יחידה של כל חייו?

שולמית אלוני: אני חושבת שהשלטון לא מציע התמודדות עם בעיות רוחניות לצעיר הישראלי. החינוך הוא יותר מדי ממוסד. הדוגמה הקלאסית היתה החתמת תלמידי השמיניות על מכתב עצומה לראש-הממשלה. לפני כחודש ימים שלחה קבוצת תלמידי הכיתה האחרונה בבית-ספר תיכון בירושלים מכתב לראש-הממשלה, גולדה מאיר, ובו כתבו:

"אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים לפני גיוסנו לצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת במשך שלוש שנים כיוון שאין בררה. לאחר פרשה זו – הוכח שגם כאשר יש בררה, ולו גם הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה. לאור זאת אנו, ורבים אחרים, חושבים כיצד להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים. אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום."

המכתב עורר הד שלילי חזק במימסד, ובחלק גדול של הציבור, אשר התקומם בעיקר על הצעירים שהעזו להתנות את יכולתם ונכונותם להילחם – באמונתם במדיניות הממשלה. בתור תשובה החתימו מורים באופן "ספונטאני" מאות תלמידי שמיניות בבתי-ספר רבים בארץ על מכתב עצומה לראש-הממשלה, המוקיעים את מכתבה של קבוצת התלמידים מירושלים, ומצהירים על נאמנותם ועל נכונותם להילחם בכל תנאי. ההחתמה ההמונית המאורגנת הזאת זעזעה אותי. ראש-הממשלה היתה מרוצה והיא אפילו ציטטה בגאווה את העצומות ה"ספונטאניות" הללו בפגישה עם העיתונות.

פרופ' חיים אדלר, מן האוניברסיטה העברית, ערך עבודת-מחקר על החינוך לערכים בבתי-הספר בישראל, ומשרד החינוך גנז את המחקר מני תוצאותיו המדכאות, שהראו כי בנוער הישראלי יש מגמות שוביניסטיות, בייחוד בחינוך הממלכתי-דתי. וכי קיימת נטייה חזקה לדון את עצמך ואת עמך בקני-מידה אחרים מהללו שבהם אתה דן את עמו של הזולת. לדעתי נמצא החינוך שלנו בסימן לאומני מדי, ויש לשנותו. בילדותנו היה הדגש בלימוד התנ"ך, על דברי הנביאים, כיום – ספר יהושע ותקופת ההתנחלות, והזכויות ההיסטוריות הן העיקר. אני מקווה כי משרד החינוך ער לבעיות האלה, וכי מכינים תכנית רחבה יותר לחינוך לערכים אוניברסאליים.

אהוד בן עזר: האם אין סכנה לצביון הדימוקראטיה הישראלית בתופעה שאנשי-צבא ואנשי-צבא-לשעבר הם הקובעים את גורל המדינה והם המגיעים לעמדות של מנהיגות פוליטית בכירה?

שולמית אלוני: אותם אנשי-צבא שהיום נכנסים לעמדות פוליטיות ומשקיות, רובם הם חניכי תנועות-הנוער הפועליות, ומשקע הערכים הדימוקראטיים שעומד ברקע חינוכם מבדיל אותם מאנשי צבא מקצועיים במובן המקובל בעולם. הטראגדיה שלנו היא אחרת, ומקורה, בכך שהצבא הוכיח עצמו כגורם היעיל ביותר בישראל, שעה שאין בתחום הפוליטי מעוף, עשייה ומחשבה – שישוו לתנופת ההעזה הצבאית. מצב מדאיג הוא שאנשים בעלי-יכולת לא נכנסים לחיים הפוליטיים בגלל המבנה הסגור של המפלגות, המבוצרות על-ידי מנגנונים של אנשים בינוניים. רק הצבא נעשה כמין קרש-קפיצה שעוקף את דרך-הייסורים הארוכה, ומאפשר לקצינים בכירים לעבור מיד לתפקיד פוליטי רם מעלה. אנשים הבאים מן התחום האזרחי נרתעים מלעבור את הדרך הפוליטית הארוכה והאפורה, להיתקל במציאות של קבוצות-לחץ פוליטיות ושל שיטת בחירות יחסיות, בה המינויים נעשים בידי מרכזי המפלגות, ולבוחר אין השפעה על קביעת מועמדיו. בייחוד היום, עם ממשלת הליכוד הלאומי, כשאין בכנסת אופוזיציה ראויה לשמה, קיים מצב מסוכן בו הדיאלוג, במקום שיתנהל בכנסת, מתנהל בין הממסד לבין הרחוב.

אהוד בן עזר: האם את חשה מגבלות כלשהן להתפתחותה של האישה בישראל? האם החרדה אשר במצבנו הקיומי משפיעה באופן מיוחד עליה?

שולמית אלוני: נשים ממוצא מערב-אירופי יודעות לנצל את זכויותיהן. אבל יש אוכלוסייה עצומה של נשים שהגיעו מארצות-המזרח, ארצות בהן האישה היתה במצב נחות, והמסורת והדת טיפחו שמירת מעמד נחות זה. בייחוד בכל הנוגע לחוקים של חיי-משפחה. ברגישות למצב הביטחוני אין כל הבדל בין המינים. בחלק גדול מן המשפחות הצעירות האישה גם היא שירתה בצבא כמו הבעל, והנושא משותף להם במידה שווה. ואילו מבחינת אפשרויות ההתקדמות, המצב כך הוא: בשלבים הגבוהים בסולם הדרגות והמקצועות – כל הדרכים פתוחות בפני האישה. אך במשרות הבינוניות ובשכבות החלשות – התקדמות האישה היא הרבה יותר קשה. מידת החירות של האישה עולה עם מידת האינטליגנציה.

הציפיות של החברה היהודית מן האישה הן קודם כל שתהיה אם ותגדל ילדים. היום, עקב הבעיה הדמוגראפית והמצב הביטחוני – מופנות הדרישות האלה בישראל ביתר שאת אל האישה. לכן אישה שרוצה כיום לבנות לעצמה קאריירה נתונה כולה בסבך של רגשי-אשם. כמו-כן, בשל חוקים דתיים רבים, בייחוד בתחום המשפחה, נשאר יחס דו-ערכי אל האישה. סוף-סוף רבים עדיין מתפללים יום-יום "ברוך שלא עשאני אישה," ובבתי-ספר רבים, דתיים, בהם לומדים "שולחן ערוך", עדיין משננים ש"לא ילך אדם בין שתי נשים, שני כלבים ושני חזירים, ולא ישב ביניהם." זה ודאי מקשה להכיר בשוויון האישה ובזכויותיה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, יוסף כהן אלרן, הנלבב, שלאחרונה פירסם רומאן מעניין ("שתי ימי חיי", עליו כתבתי רשימה בחב"ע) כותב באהדה רבה על תרגומיו של מנחם פאלק לשירה הרומנית. לי יש "שריטה" בנדון בעקבות הזוועות שהעם הרומני ביצע במלחמת העולם השנייה – רומניה לא נכבשה על ידי הגרמנים כמו צ'כוסלובקיה, פולין וכו'. היא היתה בברית עם גרמניה, וכל הזוועות שהיא ביצעה ביהודים ביאשי, בדורוחוי, בטרנסניסטריה, ובאודסה שנכבשה על ידם – הם ביצעו באכזריות שהגרמנים יכלו רק ללמוד מהם, והכול ביוזמתם. אני יודע שזאת "שריטה", אבל באמת קשה לי. בפרוזה שלי אני מזכיר את עלילותיהם, ואני חוכך בדעתי אם יש בכלל טעם לתרגם אותה לרומנית. כנראה שאין טעם.

רק מי שהתנסה בראיונות, יכול להעריך את ההשקעה הגדולה שלך בראיונות של ענקים במדיניות, בספרות ובהגות (אני מתכוון עתה, כמובן, לראיון עם ב"ג).

אינני מחסידיו של נתניהו, כמוך, אבל אני מסכים בהחלט שאין טעם להציע לפלסטינאים תוכניות נסיגה. עד שלא יירדו מהתכניות המבהילות שלהם – אין שום טעם להתבזות. אי העשייה של נתניהו בנדון איננה מחדל.

שלך,

משה גרנות

אהוד: ראשיתם של הראיונות, שלימים קובצו בספרי "אין שאננים בציון", בסדרה שערכתי ביוזמתי בשם "מחיר הציונות" ואותה פירסמתי ב"מאזניים" בשנת 1966, וזאת בעיקר בעקבות מאמרו של ג'ורג' סטיינר "מעין ניצול" שהתפרסם באותה תקופה בדו-ירחון המעולה "אמות" שבעריכת שלמה גרודז'נסקי ואברהם יבין.

כאשר הגיע תורו של הראיון עם בועז עברון, סירב עורך "מאזניים" עזריאל אוכמני, לפרסמו, וטען כי הוא "מחוץ לגדר". לפיכך הפסקתי את הסידרה. הראיון התפרסם לימים במלואו בדו-שבועון "אתגר". בינתיים כתב אורי [רוברט] אלטר בירחון "קומנטרי" בארה"ב על הסידרה ועל הסיבות להפסקתה. מאמרו עורר עניין אצל רפאל פטאי, שהיה אז עורך סניף הוצאת הספרים של הניו-יורק טיימס "קוואדראגל" בשיקאגו, והוא פנה אליי להשלים את הסדרה והתנה רק תנאי אחד, שתהיה גם מרואיינת אחת, ובחרתי בשולמית אלוני.

כל אותן שנים הסתובב כתב-היד העברי בהוצאות שונות וכולן סירבו להוציאו לאור. הוצאת שוקן, משום שקורצווייל לא אישר את השתתפותו בראיון שערכתי עימו. הוצאת "עם עובד", משום שלדברי עורך סדרת "אופקים" אהוביה מלכין "גרשם שלום לא מתמודד עם השאלות שהעלית בפניו והראיון עם רטוש לא שווה את הנייר שנכתב עליו."

היו גם בעיות במציאת מתרגמים אמינים וכך, רק בשנת 1974, הופיע הספר באנגלית בשם  Unease in Zion בהוצאה האמריקאית, עם מאמרו של אלטר ששימש כהקדמה לקורא האמריקאי.

בשנת 1986 יצא סוף-סוף הספר, 12 שנה אחרי המהדורה האמריקאית – גם בעברית, באותה סדרת "אופקים" של "עם עובד" [עם הקדמה משלי], בהשתדלותו של הצדיק הכפרי מיזרעאל אברהם שפירא, שהיתה לו אז השפעה בהוצאה. כעבור שנים אחדות אזל הספר כליל והוצאת "עם עובד" מסרבת לפרסם הדפסה חדשה שלו למרות שיש עד היום ביקוש מתמיד לספר.

בינתיים, בעזרת אחותי לאה שורצמן, השלמנו את הקלדת כל "אין שאננים בציון" והקובץ נשלח חינם לכל דורש.

ישפטוני הדורות הבאים: כבר עברו יותר מ-50 שנה מאז שפתחתי בסדרת הראיונות האלה ומילה לא שיניתי בהם מאז ונדמה לי שהם עדיין אקטואליים. לא מכבר התקיים באוניברסיטה בארה"ב כנס על מפעלו של גרשם שלום ואחד המושבים שם הוקדש לראיון שערכתי איתו.

* אוריה  באר: שיחות עם בן גוריון. יפה עשה אהוד בן עזר, כאשר שב והביא בפני קוראי המכתב העיתי את שיחותיו עם דוד בן גוריון בשנים 1966, 1970. גם כיום, כיובל שנים לאחר שנתקיימו, מרתקים הראיונות ומעניינים דברי המנהיג הגדול וסיפוריו.

כמה דברים משכו  בעיקר את ליבי. ראשית, הדברים על משמעות הציונות ודבריהם של ראשי מחוללי הציונות, כמו הס, הרצל ואחרים. שנית, הדברים בדבר האישיות המפוצלת של יהודי הגלות. היהודי בחוץ לארץ, אומר בן גוריון, הוא בעל אישיות מפוצלת. מחד הוא בחלקו יהודי, ומן הצד השני הוא משתייך וחי בתוך קבוצה לא יהודית, עובדה המשפיעה מאד על גישתו הכוללת ליהדותו. רק כאן,  בישראל, יהודי הוא מאה אחוז יהודי. כאן קם עם יהודי חדש, שאינו צריך לחשוב יום יום, כיצד יגיב שכנו הנוצרי, או המוסלמי.

קטע מעניין אחר הוא בדברים על יחסים עם הערבים. כאן אין לבן גוריון אשליות. הערבים אינם רוצים אותנו כאן, וזאת אומר ראש הממשלה הראשון, כשהוא מצטט את דברי מוסא עלמי, חברו כביכול. גם אם נביא אליהם מכל טוב הארץ, ימשיכו בעוינות כלפינו.

דברי בן גוריון  מזכירים את פגישתו של הרצל עם השולטן התורכי עבדול אל חמיד, בשנת 1897. הרצל הרצה לפניו ארוכות על העשירים היהודים בעולם, שיהפכו את פלשתינה לארץ חלב ודבש. ישקיעו כאן מיליונים, יבנו ארץ יפה ומשגשגת. "רק תן להם לעלות אליה, תן להם זכויות, הקל עליהם." כך  ביקש הרצל מהשליט התורכי ירום הודו.

הלה הביט בו בחיוך של זלזול. "עזוב. תשאיר את הארץ כפי שהיא." פסק. "אפילו אם היא שוממת. אין צורך בשגשוג הכלכלי ובפריחה שלכם... עזוב..." ולדבריו  נוספה תנועת יד מזלזלת.

אכן, יישר כוח גדול על הבאת השיחות עם בן גוריון, לידיעת קוראי  שנת 2017.

* בוקר טוב אהוד היקר, מתפלאת על תגובתך. הספר מצא חן בעיניי מאוד וחשבתי שהעברתי את הנאתי ממנו. מכרות שקראו את "אחותו של הנגר" התפעלו אף הן ממנו. אמנם ייתכן שהספר קוסם יותר לנשים, בעיקר מבוגרות, מאשר לגברים, ופחות לצעירים.

סימן שאתה צעיר.

בברכה,

תקוה וינשטוק

אהוד: ייתכן מאוד שהספר "קוסם יותר לנשים" כדברייך. מנגד, יש פרופסורית אחת לספרות שטוענת כי הספרות שלי היא "ספרות של בנים", עם הרבה גסויות, ולכן נשים, גם היא, לא אוהבות אותה. היא לא קוּסמת להם.

פעם קראו לספרות המכוּוֶנֶת לנשים "רומאנים למשרתות" וראו בה סוגה נחותה. היום ספרות הנשים הישראלית נמצאת במרומי הדירוג והעניין הספרותי, ומי אני, סופר נידח שכותב רומאנים לְבִָּנִים עם סצינות פורנוגראפיות שמגרות כנראה רק זכרים בעלי חוש הומור – שאביע דעתי עליה.

* כדאי לזכור: עד היום אין בתל אביב רחוב על שם אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה שאביה, יהודה ראב, היה במייסדי פתח-תקווה, שבשנה הבאה תימלאנה לה 140 שנה. גם על שמו של יהודה ראב אין רחוב בפתח-תקווה.

* יואב יצחק, חדשות מחלקה ראשונה, 12.2.17: "הכספים שקיבל נתניהו במזומנים: תמיכה – מבן משפחת מיליקובסקי. בעדותו במשטרה מסר נתניהו כי הוא מימן רכישת סיגרים מכספים שקיבל במזומן  עתה אנו חושפים: כספים בגובה של אלפי דולרים ניתנו בכמה הזדמנויות מאחד מבני דודו (משפחת מיליקובסקי), מסורת התמיכה שניתנה במקור לאב בן-ציון נתניהו הועברה לאחר פטירתו ב-2012 לבנימין נתניהו. הכספים שהועברו הוסתרו משרה נתניהו כדי שלא תשים ידה גם על כספים אלה."

ובכן, מי שתפרו חליפות יכולים בינתים לאחסן אותן בנפטלין בארון. מה שעצוב הוא מערכת היחסים העכורה כנראה של נתניהו עם אשתו. ועכשיו היא ודאי תיתן לו על הראש! אין מה לקנא בו.

וההתאכזרות של התקשורת, לפשפש בכל פרט מחייהם הפרטיים של השניים. כך גמרו את אהוד אולמרט בשעתו והכפישו גם את אשתו.

* ב"צרור הערות" של גיליון 1219 כתבתי: סניף "בצלאל" בטהרן – בהפגנות האספסוף האיראני בטהרן, בראשות המנהיג ה"מתון" רוחאני, הוצגו תמונות של טראמפ ועל צווארו כרוך חבל תלייה, במסגרת חופש הביטוי.

ועל כך הגיב אהוד: "סליחה על בורותי, מה עניין בצלאל לכך?"

כוונתי כמובן לרמוז לכרזת ההסתה שנתלתה ב"בצלאל" ובה תמונה של נתניהו עם חבל תלייה, שראשי "בצלאל", דבוקת שוקן ואחרים ראו בה את התגלמות "חופש הביטוי", כביכול.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: לא העליתי זאת על דעתי, כי בגילי, ובהשכלתי המיושנת – "בצלאל" שייך עדיין לבוריס ש"ץ, לנחום גוטמן וחבריו, ולתולדות האמנות בארץ-ישראל ולא לאיזה קוריוז של ציור אידיוטי של "ציירת" ערבייה רודפת פרסום ממזרח-ירושלים.

* בגליון האחרון מאתמול (גיליון מס' 1219) של "חדשות בן עזר", הביא אהוד שיר נפלא על ט"ו בשבט שכתב המשורר יוסי גמזו, שהתמקד באהבתו לגבעת עצי השקמים שנמצאה בצד הצפוני של בית הבימה – שקמים מדהימים (!) שכנראה היתה  לו יד בהצלתם.

אירע וימים אחדים לפני-כן גיליתי רישום שרשמתי בפחם טבעי של עץ שקמה – לפני חמש-עשרה שנים – בגודל של מחצית גיליון – והוא תלוי כעת בין עבודותיי בביתי.

אני משתף אתכם בו – מתוך אותה אהבת השקמה שעולה ומחבקת אותנו מבין שורותיו המלוטשות של יוסי גמזו. [ראו צרופה].

היו ברוכים!

עמוס אריכא

* בית המשפט המחוזי בירושלים החמיר היום (שני, 14.2) בעונשו של איש דת מוסלמי שהסית לאלימות בדרשה באל-אקצא. מאסרו הוארך ל-14 חודשים. הנאשם, שיח' עומר אבו סארא, הורשע בעבירות של הסתה לאלימות או טרור ופרסום הסתה לגזענות בעקבות דרשה שנשא בהר הבית בקיץ 2014, בעת מבצע "צוק איתן". הדרשה תועדה והועלתה ליוטיוב, וח"כ יהודה גליק הוא שהגיש את התלונה נגד אבו סארא. בין היתר הוא אמר:

"יהודים, הגרועים מבין הבריות של אללה... בגידה היא מהתכונות הכי גדולות שלהם. הם אומה של שחצנים יהירים, הם אומה שרוצחת נביאים." בהמשך הוא קרא מפורשות: "היום אנו חיים בזמן שהתקרבה בו הלחימה ביהודים... ואני אומר את זה ליהודים במפורש: הגיע הזמן לשחוט אתכם, הגיע הזמן להילחם בכם, הגיע הזמן להרוג אתכם." הוא גם הביע תמיכה בארגון המדינה האיסלאמית (דאעש): "חיילי מדינת החליפות האיסלאמית, שתגיע לארץ זו לשחרר אותה מהטינוף שלכם, היום הזה קרוב... היום לשחוט אתכם, אז נשחט ולא נרחם."

אפשר לתאר מה יכתוב על החמרת העונש רוגל אלפר או עיתונאי מטומטם אחר ב"הארץ".

* שומה על כל מי שיכול – לתמוך במאבק של בתי המלון והמסעדות נגד מונופול הכשרות הפאראזיטי ויש אומרים גם המסואב – של הרבנות הראשית בישראל, באמצעות שלל "רבנויות" אינטרסנטיות ביישובים בכל רחבי הארץ.

יש לעודד את הקנייה ברשתות הלא-כשרות דוגמת "טיב טעם" ולקוות שבעקבותיהן יהיו יותר רשתות וחנויות לא-כשרות, מסעדות לא-כשרות ואפילו בתי מלון שלא שמים קצוץ על הכשרות, כפי שהיו פעם כפרי הנופש של מועדון הים התיכון באילת ובאכזיב.

תכלית הציונות לא היתה לגדל דור פאראזיטי של "משגיחי כשרות" ולהעשיר באמצעותם את בתי-המלון שבהם נופשים ישראלים בכל מקום, קרוב ורחוק – מחוץ לישראל.

* אחת הסיבות להתרשמותנו החיובית מטראמפ במסיבת העיתונאים אתמול היתה שהוא הצטייר לנו עד כה, מבעד לתקשורת, ולמחקה שלו אלק בולדווין – כאדם גס, מופרע, על גבול השפיות, כמין תאונה היסטורית בכך שהגיע להיות נשיא.

אגב, הכותרת היחידה (והשגוייה כמובן) שמצא לנכון להביא העיתון התבוסתני "הארץ" במהדורת האינטרנט שלו אחר מסיבת העיתונאים היא: "טראמפ לנתניהו: לרסן את הבנייה בהתנחלויות." אכן, רק בקרב שונאי ישראל בעולם, ובחלקים מנוונים בתקשורת הישראלית, יש עדיין המאמינים, כמו הנשיא אובמה הסכל בשעתו – שההתנחלויות הן שעוצרות את השגת השלום בין ישראל לפלסטינים, וכתוצאה מכך גם באיזור המסוכסך ורווי הדמים כולו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל