פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1222

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בשבט תשע"ז 23 בפברואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן. // אהוד בן עזר: סמל אלאור אזריה, בעיניי אתה זכאי. // מרדכי בן חורין: הכול מעוות ושיקרי בפרשת ה"חייל היורה". // יהודה דרורי: פוליטיקה ביטחוניסטית מטומטמת... // אלי מייזליש: משפט אזריה: לא משפט, לא רצח לא הריגה. ממש כלום. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.2.17. // אהוד בן עזר: שיר מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987. // עמוס גלבוע: המזרח התיכון, המשבר הגדול מאז מוחמד. // נעמן כהן: ישראלים בבירת הרייך – לא כצעקתה. // משה כהן: איך הוא מעז? // אריק גרינשטיין: נאום שגרירת ארה"ב באו"ם התוקפת בחריפות את ההטייה האנטי-ישראלית. // פוצ'ו: "בחיי [3]": ל"ו. איך כמעט הייתי יכול להיות מיליונר. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: מדינה פלשתינית – גול עצמי אמריקאי! // תקוה וינשטוק: סופרים ומשוררים במבחן הגרפולוגיה. // משה גרנות: על הרומאן של הדסה מור "יום הדין של ג'ני מרקוס". // משׁה שַׁפריר: כְּאִלּוּ. // עדינה בר-אל: כל דבר יכול לשמש השראה לשיר (יהודה עמיחי). // אילנה שטוטלנד: בזכות זוג עגילים, מעריב, 5.5.2016. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק שני. תמה ההצגה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן

הַשֵּׂיבָה הַצְּעִירָה הַזֹּאת לָעַד שֶל צְחוֹר הַשֶּלֶג,

הַשְּׂרָרָה שֶאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּצִוּוּי כִּי הָעָצְמָה

שְאוּגָה מִכָּל שְתִיקָה שֶלָּהּ, חוֹלֶשֶת וּמוֹשֶלֶת

עַל הַנּוֹף שֶלְּרַגְלֶיהָ, עַל הַזְּמַן וְעַל עַצְמָהּ.

הַבִּטְחָה בָּהּ הַצִּנָּה קוֹרֵאת תִּגָר עַל חֹם הַשֶּמֶש

וְהַגֹּבַהּ –  עַל יֻמְרוֹת עֵין-הָאָדָם לְהָכִילוֹ

וְאַדְנוּת פַּטְרִיאַרְכָלִית זוֹ שֶבְּלִי מִלִּים רוֹשֶמֶת

בָּרָדוּם אֶת הַקָּדוּם וּבַדּוֹמֵם אֶת הֵד קוֹלוֹ.

וַהֲדַר-הָעֲנָקִים הַזֶּה שֶבּוֹ אֵינְסוֹף-הַנֵּצַח

מְתָעֵד אֶת גַּדְלוּתוֹ מוּל אַפְסוּתוֹ שֶל הֶחָלוֹף

שֶאוֹתָהּ הוּא מְבַטֵּל מִמְּרוֹם פִּסְגוֹת מְעוּף הַנֵּץ, אַךְ

בְּאִלְּמוּת יוֹדַעַת-כֹּל, לֹא בְּזִלְזוּל מָהִיר לִצְלֹף.

זֶה הָרֶגַע, לֹא אַחֵר, בּוֹ הַנָּדוֹש הוֹפֵךְ לְקֶסֶם

וְהַפְּרוֹזָה לְשִירָה וְהַנִּגְלוֹת לְאַגָּדוֹת

וְהַיֶּלֶד שֶבְּךָ עוֹשֶׂה אָזְנָיו כַּאֲפַרְכֶּסֶת

לְמִלְמוּל פַּלְגֵי הָרֶכֶס

הַגּוֹלְשִים

בַּמּוֹרָדוֹת.

כִּי מוּזָר, דַּוְקָא הַשֶּלֶג שֶכְּפוֹרוֹ מַפְשִיר לְמַיִם

הַשּוֹטְפִים אֶת חַמּוּקֵי עֲנַק-הַלֹּבֶן כַּשִׂמְחָה

אֶת הַלֵּב שֶלֹּא צִפָּהּ לָהּ,

שֶהֻפְתַּע לָהּ,

הוּא עֲדַיִן

מְסַפֵּר-הַסִּפּוּרִים הֲכִי קָסוּם בְּעוֹלַמְךָ.

וּמִלְמוּל אוֹתוֹ גְלִיסַנְדּוֹ שֶל גַּלִּים צוֹנְחִים בְּסַאלְטָה

מִן הָרָם אֶל הַנָּמוּךְ וּמִפִּסְגָּה אֶל הַמִּדְרוֹן

מִצְטַלְצֵל יוֹתֵר מִכָּל מִלּוֹת שִירֶיךָ שֶסִּלְסַלְתָּ

וּמִכָּל שֶתְּסַלְסֵל עוֹד עַד יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן.

וְהַהוּא, אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שֶלֹּא בָּגַר בְּךָ אַף פַּעַם

מֵעֶבְרוֹ שֶל גִּיל-הַלָּמָּה כְּמוֹ שוֹאֵל אֶת הַמִּלְמוּל

הַתּוֹזֵז וְהַפּוֹזֵז הַזֶּה: מַה פֵּשֶר וּמַה טַעַם

יֵש לוֹ שֵם כָּזֶה, "חֶרְמוֹן", לִנְפִיל-הַכְּפוֹר הַזֶּה מִמּוּל?

אָז הַסְכֵּת, הַסְכֵּת וּשְמַע לְלַחֲשֵי סוֹדוֹת הַפֶּלֶג

הַסּוֹרְקִים בִּצנִיחָתָם בַּעֲרוּצֵי הַוָּאדִיּוֹת

אֶת סִבְכָם שֶל קְנֵי הַגֹּמֶא הַקְּפוּאִים מִמֵּי הַשֶּלֶג

בָּם טוֹבְלוֹת צַמּוֹתֵיהֶן הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת.

וְנַסֵּה לְפַעֲנֵחַ כְּמִין צֹפֶן שֶל כְּתַב-סֵתֶר

בִּצְלִילֵי הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַצָּלוּל הַזֶּה, הַקַּר

שֶל זְרָמִים הַמַּלְחִיתִים לְךָ כְּעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

אֵיזֶה סוֹד עַתִּיק-יוֹמִין שֶהוּא תַמְצִית כָּל הָעִקָּר.

הֵם אוֹמְרִים לְךָ דְבַר-מָה, הֵם מְסַפְּרִים בִּשְׂפַת הַמַּיִם

הַשּוֹצְפִים בְּלַבִּירִינְתְּ מַחְזוֹר דָּמוֹ שֶל הָעוֹלָם

כְּמוֹ הַזְּמַן בִּמְבוֹךְ אַלְפֵי שְנוֹתָיו בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם –

עַל תְּשוּקָה אֶל הָאָסוּר,

עַל יֵצֶר-פֶּרֶא לֹא נִבְלָם.

הֵם שָרִים לְךָ בַּלָּדָה עַתִּיקָה כַּאֲבָנֶיהָ

שֶל בַּזֶּלֶת אֶרֶץ זוֹ שֶהוֹד קְדוּמֶיהָ טֶרֶם סָר,

הֵם חוֹשְׂפִים לְךָ אֶת נֶפֶש הָאָדָם וְאֶת צְפוּנֶיהָ

הַקְּרוּעִים מֵאָז עַד הֵנָּה בֵּין הָרוּחַ לַבָּשָׂר.

בֵּין עֻמְקֵי הַגֵּיאָיוֹת לְהַר נִשָּׂא זֶה הַחוֹבֵש לוֹ

אֶת מִצְנֶפֶת עַנְנֵי כְּבוֹדוֹ כְּמִין כֹּהֵן גָּדוֹל

שֶזְּקָנוֹ הַמַּלְכוּתִי כִּצְחוֹר אַדֶּרֶת-מוֹךְ גּוֹלֵש לוֹ

וְיוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו בְּלִי לַעֲצֹר וּבְלִי לַחְדֹּל.

וְעַל כֵּן נִקְרָא הָהָר "גַּ'אבֶּל אַ-תַלְג'", הוּא הַר-הַשֶּלֶג

וּמִשּוּם שֶצְּחוֹר כִּפַּת שִלְגּוֹ עָמִיד וּמִתְמַשֵּךְ

גַּם בַּקַּיִץ הַלּוֹהֵט וְהַכִּפָּה הַזֹּאת נִמְשֶלֶת

לִצְנִיפוֹ שֶל שֵיח', נוֹסַף לוֹ גַם הַשֵּם "גַּ'אבֶּל אַ-שֵיח'".

וּמַמָּש כְּמוֹ הַתְּשוּקָה אֶל מַדּוּחָיו שֶל עֵץ-הַדַּעַת

כָּךְ שָרְשָם שֶל הַסִּפּוּר וְשֵם הָהָר הַזֶּה, חֶרְמוֹן,

שֶזִּקְנֵי שִבְטֵי הַדְּרוּזִים, כְּמַסֹּרֶת לֹא נִגְדַּעַת

מַנְחִילִים מִסָּב לְנֶכֶד כְּהַנְחֵל אוֹצָר קַדְמוֹן.

"כֵּן," אוֹמֵר אָז כְּבוֹד הַשֵּיח' אֶל מוּל אִשָּהּ הַמְּרַקֶּדֶת

שֶל שַלְהֶבֶת מְדוּרַת-הַשֵּבֶט בְּלֵילוֹת אֵין סְפוֹר,

"בְּשֶכְּבָר, בִּימֵי עָבָר, קָאן יָא מָא קָאן יָא נָאס, מִקֶּדֶם

רִחֲפוּ שַׂרְפֵי-עֶלְיוֹן סְבִיב פִּסְגָּתוֹ שֶל הַר-הַכְּפוֹר.

רִחֲפוּ וְעוֹפְפוּ, כְּנַף כָּל מַלְאָךְ עַל שְכֶם רֵעֵהוּ

כְּרוֹקְעִים בִּמְחוֹל הַדֶּבְּקָה עַל גַּגּוֹת בָּמֳתֵי-עָב

עַד כִּי פֶּתַע, עַל פְּנֵי אָרֶץ, נִתְגַּלָּה לָהֶם מַרְאֵהוּ

שֶל פִּתּוּי שֶלֹּא עָמַד בּוֹ מֵעוֹלָם שוּם לֵב מֻרְעָב.

כִּי בָּעֵת הַהִיא הֵחֵל אָדָם לָרֹב כִּרְבוֹת דְּשָאֶיהָ

שֶל אַדְמַת מַרְגְּלוֹתָיו שֶל הַר-הַשֶּלֶג הַלָּבָן

וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם לִבְנֵי-אֱנוֹש, שֶלֵּב כָּמֵהַּ –

וַאֲפִלּוּ לֵב מַלְאָךְ הוּא – לֹא יִשְׂבַּע מִיפִי גֵוָן.

וְכֵיוָן שֶמִּצְוַת אַלְלָּה הִיא כִּי דִין נִדּוּי וָחֵרֶם

יִגָּזֵר עַל כָּל מַלְאָךְ אֲשֶר יַחְמֹד לוֹ בַּת-אֱנוֹש

וְיִדְבַּק בָּהּ כַּשּוּעָל בְּאֶשְכּוֹלוֹת גְּנוּבִים בַּכֶּרֶם

וְעַל חֵטְא כָּזֶה צָפוּי הָאֵל לִקְנֹס וְלַעֲנֹש –

נִדְבְּרוּ הַמַּלְאָכִים לִמְרֹד, כְּחֵרֶם-שֶכְּנֶגֶד,

בָּאִסּוּר הָאֱלֹהִי וְנַעֲנוּ לְקוֹל-הַדָּם

ַיֵּרְדוּ לְמַרְגְּלוֹת הָהָר בִּמְעוּף חֶמְדָּה חוֹגֶגֶת

וַיּוֹלִידוּ נְפִלִים מִנְּשוֹתֵיהֶם, בְּנוֹת-הָאָדָם.

וְהָהֵם, הַגִּבֹּרִים אַנְשֵי הַשֵּם בְּנֵי-הַכִּלְאַיִם

אֲשֶר שְלֹשֶת אֲלָפִים אַמָּה גָבְהָם, אָכְלוּ עַד כְּלוֹת

אֶת יְגִיעַ בְּנֵי-אֱנוֹש שֶכָּל עָשְרָם הָיָה לְאַיִן

וְהַחַג הָפַךְ חָגָּא וְהַכְּלוּלוֹת הָפְכוּ קְלָלוֹת.

וּמֵאָז," יֹאמַר הַשֵּיח' מוּל מְדוּרַת-זְרָדִים עוֹמֶמֶת,

"מְפֻלָּג לֵב-הָאָדָם כְּמוֹ בְּאִבְחַת שַבְּרִיָּה בֵּין

הַמַּלְאָךְ וְהָאִשָּה, הַתָּם וְזוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת

אַךְ צוֹדָה אֶת לְבָבוֹ (וְאִם נֵיטִיב זֹאת לְלַבֵּן

יִתְגַּלֶּה לָנוּ כִּי לֹא רַק הַחֶרְמוֹן, הוּא הַר הַחֵרֶם

הַנֶּחְרָץ הַהוּא, נִמְתָּח בֵּין שְמֵי אֱלֹהַּ לֶעָפָר

אֶלָּא כָּךְ, יָא נָאס, אַף אָנוּ שֶחֻלְשַת הַגּוּף עוֹכֶרֶת

בִּבְשָׂרֵנוּ אֶת הַנֵּדֶר הַחוֹזֵר וְהַמּוּפָר

לְאוֹתָהּ הַהִתְעַלּוּת אֶל מְרוֹמִים שֶכֻּלָּם רוּחַ

כִּי הַהִיא, חַוָּה אִמֵּנוּ, עוֹד מֵאָז אָדָם אִישָהּ

מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ, מַלְכֹּדֶת וּמַדּוּחַ

לְכָל זְבּוּן הַמִּתְפַּתֶּה לָהּ וְנִכְוֶה בִּיקוֹד אִשָּהּ."

...אָז יָשְלַךְ לְפֶתַע הַס בְּחוּג שוֹמְעָיו יוֹשְבֵי הַשֵּבֶט

הַכְּרוּכִים כְּמִין עָקָאל סְבִיב הַכָּפִיָּה, הִיא הָאֵש

וּדְבָרִים כַּדָּרְבוֹנוֹת תָּשִיב זְקֵנָה אַחַת, תּוֹשֶבֶת

אוֹתוֹ כְּפָר, לִכְבוֹד הַשֵּיח' שֶיִּתְקַשֶּה לְהִתְאוֹשֵש:

"הַמַּלְכֹּדֶת, יָא אוּסְתָּאד, כְּלוּם לֹא תִלְכֹּד אִם לֹא יַחְדֹּר בָּהּ

 הַלָּכוּד, שֶשּוּם פִּתּוּי לֹא יַסְגִּירוֹ לְשָם כָּל עוֹד

הוּא חָזָק דַּיּוֹ לִכְבֹּש יִצְרוֹ וּבִתְבוּנָה לִגְדֹּר בָּהּ

בַּתְּשוּקָה גְדֵרוֹת מוּל סַחַף כַּטֶּרָאסוֹת הַכּוֹלְאוֹת

אֶת אַדְמַת הָהָר בְּכָל חֶלְקוֹת שְׂדוֹתֵינוּ מִלִּגְלֹש כָּאן

עִם הַשֶּלֶג הַמַּפְשִיר שֶשּוּם מִדְרוֹן לֹא יַעַצְרוֹ

וְהָאִיש, מוּל הָאִשָּה, לֹא אֶת יִצְרָהּ בִּלְבַד לִכְבֹּש כָּאן

הוּא אָמוּר, כִּכְסִיל גָּמוּר, כִּי אִם סוֹפְסוֹף גַּם אֶת יִצְרוֹ.

כָּךְ שֶקַּל מְאֹד לִטְפֹּל עַל בְּנוֹת חַוָּה אֶת כָּל מוּמֶיהָ

שֶל הַנֶּפֶש הַגַּבְרִית שֶכָּל עָווֹן שֶלָּהּ נִמְחָה

 וְנִזְקַף עַל הָאִשָּה (וְזֹאת, יָא שֵיח', אַתָּה שוֹמֵעַ

מֵאַחַת הַמַּכִּירָה אוֹתְךָ,

 הֲרֵי אֲנִי אִמְּךָ...)"

כֹּה אָמְרָה אוֹתָהּ זְקֵנָה וּפְנֵי הַשֵּיח', כְּאֵש לוֹהֶטֶת,

נִתְאַדְּמוּ שָם כַּמְּדוּרָה שֶשַּלְהֲבוֹת אוֹרָהּ יוֹצְרוֹת

אֶת אוֹתָם פִּתּוּלֵי-פֶּתֶן שֶל רַקְדָנִיּוֹת-הַבֶּטֶן

הַמַּטּוֹת לֵב אִיש מִכְּנַף מַלְאַךְ-יּוֹצְרוֹ אֶל שְׂטַן-יִצְרוֹ.

וְאֶת זֹאת לָחַש הַפֶּלֶג הַגּוֹלֵש מֵהַר-הַשֶּלֶג

לְשִפְעַת הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת שֶהֵן הַרְמוֹן

 נְשוֹתָיו שֶכָּל צַמַּת-עַלְוָה שֶמֵּרֹאשָן מֻפְשֶלֶת

מְמִסָּה אֶת לֵב שְלָגָיו קְפוּאֵי הַקֹּר שֶל הַחֶרְמוֹן...

(מתוך "שירים מן האֶפּוֹס הדרוּזי")

* * *

אהוד בן עזר:

סמל אלאור אזריה

בעיניי אתה זכאי

וכלל לא היה צריך להעמידך למשפט

מי שהיה צריך להישפט ולהיאסר

הוא צלם בצֶלם בחסות הקרן לישראל חדשה

שעדותו עזרה להפלילך!

משפטך הוא בושה וכלימה

 למערכת המשפט הצה"לית!

* * *

מרדכי בן חורין:

הכול מעוות ושיקרי בפרשת ה"חייל היורה".

מצילומי "בצלם" ברור:

שוכב על הכביש במשך 7 דקות סכינאי רוצח

 בלי לקבל עזרה. למה? הוא מת!

אז מגיע אלאור עזריה ויורה בו.

למה? לא ידוע!

במשפט טען כי חשב שהסכינאי זז ולכן מסוכן.

אם כך, מגיע לו צל"ש.

פסה"ד: "הרג פצוע."

אם פצוע, למה לא טופל?

אם כך, יש להעמיד לדין את המפקד על אי מתן עזרה,

ואת צה"ל על התנהלותו.

* * *

יהודה דרורי

פוליטיקה ביטחוניסטית מטומטמת...

מחבל אינו חייל וחוקי ג'נבה לגבי שבויי מלחמה לא חלים עליו! זאת עובדה הידועה בכל העולם (ראו מה עשו האמריקאים ל-460 מחבלים שהם חטפו ועינו בגוואנטנמו, עד שחלק מהם מת...) ואם הדבר הזה מובן בכל העולם, רק אצלנו פרקליטים "הומאניים ויפי-נפש"  חושבים אחרת... הרי דמו של המחבל בחברון היה מותר אפילו לאחר 10 דקות ולכן לא היה כל מקום להאשים את החייל שירה בו בהריגה (בייחוד שהיה חשש סביר שיש עליו חגורת נפץ).

בשנה האחרונה, באינתיפאדת הסכינים, היו לא מעט מחבלים שעשינו עליהם וידוא הריגה כאשר התקרית נגמרה, אך מכיוון שהדברים לא צולמו... לא הוגשו כתבי אישום... רבים בארץ (ובתקשורת!) ידעו זאת ולא התקוממו.

גם אלאור עזריה וחבריו ידעו שמותר לחסל מחבל בכל מצב... מי שגרם לפארסה הזו שהביאה להרשעת החייל היה השר יעלון, והחרה אחריו הרמטכ"ל בגינוי המעשה כ...רצח, וזאת – למען יידע העולם איזה יפי-נפש מנהיגינו... ממש מחליא... הרמטכ"ל יכול להתנצל על שגיאתו בחנינת החייל מיד, ואילו לגבי יעלון, כולנו נזכור לו זאת בקלפי כשינסה לחזור בבחירות הבאות.

אייזנקוט כשקרן!

אייזנקוט בהופעתו היום בוועדת החוץ והביטחון בכנסת, היפנה אצבע מאשימה לגורמים בוועדת החוץ והביטחון שלדבריו נטלו חלק בהתקפות עליו. "הדביקו לי דברים שלא עשיתי, נתנו לי כינויים שונים והשוו אותי בכל מיני השוואות," אמר. הרמטכ"ל טען כי בניגוד לטענות של פוליטיקאים, לפיהן מיהר להתבטא בעניין אזריה, הוא התייחס לראשונה לפרשה במהלך שיחה בתוכנית  "קולה של אימא" בגלי צה"ל, רק כחמישה שבועות לאחר התפוצצות הפרשה.

לפי כל מה שמצאנו בארכיוני התקשורת  ובוויקיפדיה, אייזנקוט התבטא עוד באותו יום של התקרית ולא לאחר חמישה שבועות... כולנו זוכרים זאת... אז למה הוא משקר?...

ערך "קדושת החיים" של מחבל?

המחבל שדקר חיילים ושכב מתבוסס בדמו על הכביש בחברון, האם עומדת לו זכות הערך שנקרא: "קדושת החיים" – ערך עליו מפמפמים באוזנינו כל יפי נפש והצבועים למיניהם?...

לפנינו מוסלמי קיצוני, טרוריסט רצחני, שבא להרוג את אנשינו כי זו מצוות דתו, כי המוות מקודש אצלו ולא החיים (ע"פ האיסלם), הוא אינו חייל ולפי כל סטאנדארד וערך בינלאומי אין לו כל זכויות, ולכן כרוצח רק לשם רצח – דמו מותר! (ומה עוד שיש חשש סביר שהוא חגור בחגורת נפץ), ומכאן, שכל הקישקושים הסופר-ליברליים על "קדושת החיים" הופכים להיות ריקים מתוכן, וכל ה"ערך" הזה מבוזה ע"י כל מי שנושא אותו על שפתיו בניסיון להסביר את "אשמתו" (כביכול) של אלאור אזריה.

* * *

אלי מייזליש

משפט אזריה: לא משפט, לא רצח לא הריגה. ממש כלום.

הבה נחזור אל אותו חג הפורים בשנה שעברה. ב-8 בבוקר, הגיעו שני מחבלים בני 21 מחברון אל עמדת בידוק של הצבא, והסתערו על החיילים עם סכינים. מאותו רגע היה ברור לשני הערבים וכן לחיילים במקום כי בני מוות הם שני הערבים. אז ככה בדיוק נהגו החיילים וירו. אחד המחבלים נהרג מיד, והשני נפצע קשה, נשכב ולא זז, אבל לא מת [עדיין].

החיילים דיווחו בקשר על התקרית ותוך רבע שעה הגיעה קבוצת חיילים וחובש לעזרה. החובש היה הסמל אלאור אזריה, ולאחר שטיפול בפצוע הישראלי, שמע מחייל אחר שאחד משני הערבים עדיין חי. אלאור אזריה דרך את נשקו וירה בו ממרחק קצר – אולי כ-10 מטר. ורק אז מת סופית.

מי שצילם את האירוע היה צלם 'שטינקר' של ארגון ב"צלם", וזה העביר את הקטע המצולם לידי התקשורת, ומאותו רגע עניין זה אינו יורד וגם לא יירד בקרוב מכותרות העיתונים ושידורי הרדיו והטלוויזיה כאן ובחו"ל – כמו ר"ל ענן סמיך של מגיפת טיפוס או חולירע על פני כל ארצנו והעולם כולו.

סמל אלאור נעצר, ולבסוף נשפט. התוצאה: מאסר שנה וחצי. והיות שהוא כבר 'שילם' עם מעצר ממושך, כנראה שהוא יוכל בקרוב מאוד ללכת חופשי. אני מעריך כי הוא ישוחרר מצה"ל.

התקשורת האוהדת חיוותה את דעתה כי הוא יהיה מסכן, ואיש לא ייתן לו עבודה. ממש. ועל כך צהלו ושמחו בשמאל: 'יהיה מנודה' עכשיו.

באמת? לי ברור שרוב רובו של העם ישמח לקבל אותו לעבודה ואפילו ייצ'פרו אותו עם מכונית צמודה, כי ככה ייעשה לאיש וחייל שנשלח למלא תפקיד בזוי ונקלה באחד מקיני הרוצחים בני חברון הערבים, עושי מעשי העוולה הארסיים בחיינו, מאז תרפ"ט עם טבח חברון.

וצריך להעיף לכל הרוחות את מי שיזם בתקשורת שלנו בכלל ובטלוויזיה בפרט, ללכת ולדברר את משפחות המחבלים ימש"ו. שיירקבו בביתם ושאיש מישראל לא יתעניין בגורלם.

אין פה חוכמות ואין כאן להתרברב שאנו "העם הנבחר" ו"אתה בחרתנו" [המצאה מאוחרת של 'פרשנים' דמיקולו] שאוי ואבוי אם אחד מבנינו הורג רוצח שפל ולכן מקיימים אצלנו את הפסוק "הבא להרגך השכם והרגו." הרי זה הכלל הכי פשוט של כל המשטרות בעולם, ששוטר מרוקן מחסנית על מי ששולף מולו אקדח. והיו דברים מעולם גם במשטרת ישראל.

הצרמוניה המשפטית כביכול, למנוע לעז מפי הגויים או לחתום פרוטוקול משפטי, הוא לעג לרש. אלפי לוחמים ישראלים הרגו ערבים ובני עוולה אחרים מעבר לגבול ובתוככי גבולנו ללא עו"ד וללא 'בצלם'. שיספרו לנו טייסי חיל האוויר אם בדקו כל איש ברחוב לפני שהטילו פצצות, ושיספרו לנו הגנרלים של צבא ארה"ב: כמה אזרחים הרגתם בגרמניה, בעיראק, באפגניסטן, בווייטנאם ובקוריאה ובעוד עשרות יעדים במהלכי כל מלחמותיכם.

המחבל שסמל אלאור אזריה חיסל סופית היה בן מוות וכך זה נגמר.

אני רוצה לראות בעיתון את המחבל הבא שימות מכדורי צה"ל. האם יפורסם שמו של מי שלחץ על ההדק?

קדחת. 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.2.17

* חסרי ישע – אבא שלי הוא אדם זקן, חולה וסיעודי, שמצבו הפיסי והמנטלי הוא כמצבם של החוסים באותו בית אבות ארור בחיפה, שבו נחשפו ההתעללויות בקשישים. דרך מצבו של אבי, למדתי להבין לא רק ברמה התיאורטית, אלא באופן מעשי ומוחשי, את משמעות המושג: חסר ישע. אבי, שהיה התגלמות המושג "פריק קונטרול"; אדם אסרטיבי, פרו-אקטיבי, פעיל, יעיל, יוזם, חרוץ, נחוש, אכפתניק, דעתן, חכם – איבד את כל אלה בשנים האחרונות, והיה לאדם שבקושי מסוגל להגיב לגירויי הסביבה; אדם כמעט חסר רצון. איך אפשר לפגוע באדם כזה? באנשים כאלה? לאלו תהומות נפש מסוגל לרדת אדם, כדי לפגוע בחסר ישע שכזה? לאיזה שפל מוסרי יכול להידרדר אדם, כדי להתעלל באדם, שלא זו בלבד שאינו יכול להשיב מלחמה שערה, הוא אף אינו מסוגל להתגונן ולעתים גם לא להתלונן. זו התגלמות הרוע.

ניתן לצפות שהאנשים הבוחרים במקצוע הקשה של עבודה עם קשישים, יהיו אנשים ערכיים ומוסריים, אנשים מלאי אהבת אדם וחמלה, אנשים מלאי אמפתיה והזדהות עם הזולת. אין לי ספק שרובם אכן כאלה. אבל איך אנשים המסוגלים להתעלל בחסרי ישע מגיעים דווקא למקצוע הזה?

חוששני שאין זה מקרה. שיש סדיסטים הבוחרים במקצוע הזה, דווקא כיוון שהוא מזמן להם אובייקטים חסרי ישע, שניתן להתעלל בהם מבלי להיפגע.

* אחריות ושיקול דעת – גזר הדין במשפט הסמל אלאור אזריה, הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. השופטים לקחו בחשבון הן את חומרת המעשה ואת הפגיעה בערכי צה"ל ומדינת ישראל והן את הנסיבות האישיות והמבצעיות המיוחדות, ופסקו לקולא, כבית הלל.

זה בדיוק העונש שהערכתי שסמל אזריה יקבל, אולי כיוון שזה העונש שסברתי שהוא ראוי לו.

אני מאמין, שלמרות קולת העונש, יעבור לחיילי צה"ל היום ובעתיד הן המסר הערכי והחינוכי והן המסר המרתיע.

קולת העונש אינה בזכות עורכי דינו של סמל אזריה, אלא על אף עורכי הדין, שרק הזיקו לו.

בית המשפט טעה, לדעתי, בביקורת המרומזת על דבריהם של רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל לאחר האירוע. היו אלה דברים מחויבי המציאות – מסר ערכי, מנהיגותי ופיקודי שהיה חייב להיאמר, ולא היה לו כל קשר לתהליך החקירה.

ובאשר לחנינה – אם סמל אזריה יביע חרטה כנה על מעשהו ויבין את טעותו, ראוי לחון אותו.

[אהוד: סמל אלאור אזריה לא צריך להביע שום חרטה כי הוא פעל כשורה, ודווקא על כך שפעל כשורה – יש לחון אותו, ומיד!]

* אמנות בשירות השקר – הקליפ על פרשת סמל אזריה ב"ארץ נהדרת" הוא הישג אמנותי מרשים. אבל אם האמנות אמורה לבטא אמת, במקרה הזה מדובר באמנות מגויסת לשירות השקר.

כל הקליפ הזה, מן התו הראשון שלו ומן המילה הראשונה בטקסט, הובילו לשורה התחתונה, שהיא המסר של השיר: "יש כמוני אלף, רק אותי צילמו."

זהו שקר נתעב, השקר המשותף של השמאלימין הקיצוני. זה השקר של "בצלם" ו"שוברים שתיקה", שמעלילים על צה"ל עלילת דם קולקטיבית, וזה השקר של תומכי סמל אזריה שמוכנים לשתף פעולה עם עלילת הדם ולהקריב את צה"ל על מזבח סמל אזריה.

אין שחר לטענות הללו. הנה העובדות. א. התחקיר המבצעי וההחלטה לשלוח את סמל אזריה לחקירת מצ"ח, נעשו בטרם היה למישהו מושג שהאירוע צולם. ב. ההגנה ניסתה להשתמש בטיעון הזה, אך היא לא הצליחה להוכיח ולו בדל טענה שכביכול היה ולו מקרה נוסף דומה לו. ג. במשך שנים רבות שותלים פעילי "בצלם" אלפי מצלמות בקרב הפלשתינאים והללו אף עושים פרובוקציות רבות כדי למשוך את חיילי צה"ל להתנהגות בלתי נורמטיבית, ומעולם הם לא הצליחו להביא ולו חלקיק הוכחה לעלילותיהם.

אבל כשהאמנות מגויסת בשירות השקר, מה הבעייה לזרוק "אלף כמוני"?

* אלימות כלפי הצוות הרפואי – מחבל פצוע שנורה בידי חיילי צה"ל, אושפז בבית החולים שיבא. במשך שלושה חדשים, עשה הצוות הרפואי לילות כימים להצלת חייו, וטיפל בו במסירות כפי שהוא נוהג בכל חולה, ללא הבדל דת, לאום, מגדר; בלי להבחין אם הוא צדיק או רשע, פושע או נפגע פשע, מחבל או פצוע בפיגוע.

הפצוע, שגם היה חולה סרטן, מת אחרי שלושה חודשים, שבהם קיבל את הטיפול המסור והמקצועי ביותר. וכפי שלעיתים משפחות של חולים שנפטרו נוקטות באלימות כלפי הצוות הרפואי, כך נהג במקרה זה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. הוא פירסם פשקוויל הסתה אלים במיוחד נגד הרופאים, שניסו להציל את חיי הפצוע, באשמות שווא חמורות. "טיפלתם בו לפי הספר," סנט התועמלן האנטי ישראלי השקרן. "איפה היו מנהל המחלקה ומנהל בית החולים? האם גם הם מסכימים שזוועה כזאת תתרחש אצלם? שבועת היפוקרטס, זוכרים?"

כן, שבועת היפוקרטס. זוכרים גם זוכרים. הרופאים העניקו למחבל שניסה לדקור חיילים בדיוק אותו הטיפול שהיה מקבל החייל, אילו המחבל הצליח לדקור אותו והוא היה מאושפז פצוע.

כאשר גירש המלך חוסיין בכוח את הפת"ח מארצו בספטמבר 1970, המוני מחבלים, מנופפים בדגלים לבנים, חצו את הירדן והסגירו את עצמם לישראל, מתוך הכרה בנורמות ההומניטריות שלנו, ובלבד שלא יפלו בידי הירדנים, שותפיהם עד אתמול. וכך זה תמיד – ובוודאי כאשר מדובר בחולים ופצועים. כנראה שהמחבלים אינם קוראים את גדעון לוי. ידוע שהוא אינו דובר ערבית, אך כנראה שפשקוויליו אינם מתורגמים בעבורם.

התועמלן האנטי ישראלי התייחס גם לעיכוב במסירת גופתו של המחבל למשפחתו. "וכשהצבא או המשטרה לקחו את גופתו, עניין אתכם לדעת שמדינתכם החזיקה אותה לצרכיה הברבריים עוד עשרה ימים, אך ורק לשם ההתעללות?"

כדאי לזכור, שרק בשבוע שעבר, הצדיק ראש הדבוקה, עמוס שוקן, את הפשקוויל של יקיר הדבוקה רוגל אלפר, שכינה את רצון משפחות גולדין ושאול שגופות בניהם יוחזרו אחרי שנתיים וחצי כ"שגעון גדלות".

* סחר בגופות – עמדתי העקרונית באשר להחזרת גופות מחבלים, היא שאין מקום למשחקים הללו בגופות. יש למסור מיד כל גופה של מחבל למשפחתו, לקבורה, ללא תנאי. אולם כל עוד המחבלים מחזיקים ברשותם גופות של חללי צה"ל כדי להתעלל במשפחותיהם ובניסיון סחיטה לשחרור מחבלים פעילים ולהחזירם למעגל הטרור, על ישראל להודיע, שדקה אחרי החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו למשפחותיהם גופות כל המחבלים ההרוגים. ועד אז – אף גופה.

יש להבהיר – אף מחבל חי לא יוחזר תמורת גופות. בעיקרון זה יש לעמוד על קוצו של יו"ד. אפילו לא להקדים ביום אחד שחרורו של מחבל תמורת גופה. את הסחטנות הזאת יש להפסיק.

* הכישלון הוא ההצלחה – כתבתו של ברק רביד ב"הארץ" על כישלון היוזמה האזורית, עוררה חילופי האשמות, בשאלה מי אחראי לכישלון. אולם כיוון שעל פי הכתבה, מטרת היוזמה היתה להביא למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") – העובדה שהיוזמה כשלה היא דווקא הצלחה, ואילו הצליחה היה זה כישלון חרוץ.

הרעיון של הסדר אזורי הוא רעיון נכון, דווקא כיוון שהוא מאפשר פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה, ולא חזרה כתקליט שרוט על אותה מנטרה שחוקה של מדינה פלשתינאית בקווי 49'. אולי הדרך לכך היא במגע ישיר של ישראל עם מדינות האזור, ללא מעורבות אמריקאית.

* מזדהה עם תושבי עמונה – ללא קשר לסוגיית הצוות הישראלי האמריקאי המשותף בנושא ההתיישבות ביו"ש, את עמונה יש להקים מחדש ללא תנאי. ראשית, כי זו התחייבות ממשלתית ויש לכבדהּ. שנית, כי זו מחויבות מוסרית כלפי המתיישבים, שהמדינה העלתה אותם על אדמה פרטית, המדינה הורידה אותם משם, ועל המדינה להקים את היישוב על אדמת מדינה. שלישית, כיוון שגם אם נתניהו יסכם עם האמריקאים שלא יוקמו יישובים חדשים – אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעברת יישוב קיים לנקודת הקבע שלו.

עם כל הביקורת שלי על תושבי עמונה, שהיו צריכים מזמן להגיע לפתרון מוסכם של הקמת נקודת הקבע על אדמת מדינה, בלי לגרור את המדינה למשבר הקשה והמיותר, כעת אני מזדהה עם דרישתם ומאבקם (ומקווה שהם גם עושים את חשבון הנפש על שגיאות העבר).888

* המחרים יוחרם – אני מתנגד עקרונית לחרמות. לא יעלה על דעתי להחרים יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, מרים ככל שיהיו. אבל המחרים מחרים – פטור. בהחלט יתכן שאראה לנכון להחרים את מי שמחרימים התנחלויות. לכן, החוק המחייב סימון עסקים שמחרימים אחרים הוא חוק ראוי והגון, המאפשר לאזרח הנורמטיבי להתגונן מפני המחרימים. הוא נועד לסמן: "אני מחרים – החרם אותי. מגיע לי. אני התחלתי."

* אילו הייתי מורה לאזרחות – אילו הייתי מורה לאזרחות, הייתי מצפצף על הרוח הרעה והפוסט ציונית, המוכתבת בידי הגורמים ה"מקצועיים" כביכול, שהשתלטו על הענף, בראשות המפמ"רית יעל גוארון. ההשתלטות הגיעה לשיאה במשמרת של נפתלי בנט, שמבחינתו משרד החינוך הוא קרש קפיצה לתפקידים שלאמונתו – להם נועד והם נועדו לו, להבדיל ממשחקי ילדים כמו חינוך. אני מקווה שיותר ויותר מורים לאזרחות יצפצפו על הקו המוכתב, יזכרו את תפקידם האמיתי כמחנכים, יזכרו שהם מחנכים לאזרחות במדינת הלאום של העם היהודי, שייעודה הוא הגשמת הציונות. יזכרו שהטקסט המכונן של האזרחות הישראלית הוא מגילת העצמאות על כל חלקיה, ויחנכו על ערכיה כשלמות אחת, ולא יתנו יד לאינדוקטרינציה באמצעות הוצאה דמגוגית של שברי פסוקים מתוכה, והנגדתם למהותה. יזכרו ששוויון הזכויות המלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, מופיע במגילת העצמאות, שליבתה היא ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל," והמדינה היהודית בארץ ישראל, היא שתבטיח את שוויון הזכויות למיעוטים. יזכרו שמגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת שבה דבר נובע מדבר, והבסיס הוא החלק הראשון, המסביר מהי זכותנו הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יזכרו שהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית אינה "איזון" להיותה יהודית, אלא אין כל סתירה בין יהדותה והיותה דמוקרטית. רק מורה לאזרחות שייקח את הסיכון ויצפצף על הקו של המשרד, יהיה ראוי לתפקידו ונאמן לשליחותו החינוכית.

* מתגעגע לשלטון העות'מני – סדרת הטלוויזיה "והארץ היתה תוהו ובוהו", ששודרה בחודשים האחרונים בערוץ הראשון, הייתה אי של איכות בים ההבל והזבל הטלוויזיוני האופף אותנו. היתה זו תוכנית מושקעת מאוד, שתיארה את תולדות ארץ ישראל מן התקופה הפרה-היסטורית עד תום התקופה העות'מנית.

עם זאת, הסדרה ממש אינה חפה מפגמים. יתר על כן – עיקר איכותה הוא בעצם קיומה; עצם הבחירה לעסוק בהיסטוריה של ארץ ישראל, יותר מאשר מה שהיה בה בפועל.

היו בה פרקים איכותיים יותר ופחות, אך היא היתה נגועה ברלטיביזם ונראטיביזים – מוטה לרעיונות פוליטיים של יוצריה, שגייסו את הארכיאולוגיה להצגת השקפותיהם.

אמחיש זאת בשלוש דוגמאות.

כאשר עסקה הסדרה במצדה, קפץ הפרק לימינו והציג בצורה נלעגת את מקומה של מצדה באתוס הציוני. היה זה ניסיון פופוליסטי להתחנף להלך הרוח הפוסט ציוני הבז לאתוס הזה. והמכעיס מכל, הוא האופן הרדוד, הירוד והשקרי שבו הוצג אתוס מצדה, כפיאור ההתאבדות, כביכול, ולא כסמל לנחישות ולמסירות נפש במלחמה על הקיום ועל החירות האנושית והלאומית. 

דוגמה שנייה, מן הפרק האחרון, היתה האמירה שבניגוד לסיפור הציוני, העלייה הציונית לא הגיעה לארץ ריקה. היו כאן אנשים והיתה היסטוריה. השקר באמירה הזאת, אינו שהיו אנשים בארץ הזאת טרם העלייה הציונית, אלא הנראטיב כאילו הציונות התעלמה מכך. אין לכך שחר. כל מנהיגי וראשי הציונות, ללא יוצא מן הכלל, התמודדו עם הבעייה הערבית והבינו שקיים פוטנציאל עימות בין הערבים לבין היהודים השבים לארצם. הביטוי שטבע זנגוויל על "עם ללא ארץ לארץ ללא עם," שאותו אוהבים הפוסט ציונים לנגח כאילו הוא מאיין את הערבים שחיו כאן, כלל לא טען זאת. הרי זנגוויל לא ייחשד שכאשר הוא אמר "עם ללא ארץ" הוא כפר בכך שלעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. האמירה שלו הייתה שהעם היהודי שאינו יושב בארצו, יחזור לארץ שאינה מיושבת בבני העם שלו היא שייכת.

דוגמה שלישית, היא אולי המביכה ביותר. הפרק שעסק בשלטון העות'מני פיאר והילל את השלטון הזה ואת המורשת שהוא השאיר בארץ. לא היתה אף מילה על השמדת יערות הארץ וכמעט אף מילה על השחיתות והבקשיש שאיפיינו את השלטון העריץ. מה תואר? שזה השלטון שהנחיל לנו את הקפה והגזוז. וואו!

ובשיח שלאחר הסדרה, בהשתתפות כמה מיוצריה, קרא במאי הפרק נפתלי גליקסברג, "בצחוק", להחזיר את השלטון העות'מני. לא, הוא לא ממש מתכוון לזה ברצינות, אבל... צחוק, צחוק צחוק. הוא לא ממש לא מתכוון לזה ברצינות. הוא בוודאי מתקנא בגעגוע של הפוסט היסטוריון תום שגב למנדט הבריטי.

הייתי שמח אילו כעת, עם תום הקרנת הסדרה, תוקרן בשנית סדרת המופת "עמוד האש", העוסקת בהיסטוריה הציונית, ומתחילה בנקודה ההיסטורית בה הסתיימה "והארץ היתה תוהו ובוהו".

* אתה מופרע – "אתם נאצים". כך הטיח בנו אייל מגד במאמר שפירסם ב"הארץ". מי זה "אתם"? כל אוכלי הבשר. ובמאמר עצמו הוא מתקן את עצמו. אנחנו יותר גרועים מהנאצים, כי מאושוויץ היו ניצולים, ואילו מבין בעלי החיים המובלים לבית מטבחיים אין ניצולים.

איני רוצה לחזור על הקלישאה המוכרת, שהיטלר היה צמחוני. לכן, לא אחזור עליה, ולא אציין את העובדה שהיטלר היה צמחוני.

אומר רק, שקנאים פנאטים כמו מגד יש לכל אידיאולוגיה, ולו היפה ביותר. והקנאים האלה המיטו על האנושות את האסונות הגדולים ביותר.

הוא מזכיר לי את מתנגדי ההפלות בארה"ב, שבשל התנגדותם ל"רצח עוברים" נכנסו למרפאות המבצעות הפלות, ובנשק אוטומטי שקנו במכולת עם הלחם והחלב ירו לכל עבר וערכו טבח המוני. הם צודקים, הרי הם נגד "רצח עוברים".

מן הסתם, מגד מציע להחיל על אוכלי הבשר בעולם את החוק לעשיית דין לנאצים ועוזריהם, שיאפשר גזר דין מוות על אוכלי הבשר באשר הם שם, כיאה להומניסט כמוהו.

ברוח כותרת מאמרו, אגיב: אייל מגד. כן, אתה מופרע.

* השראה – באופן בלתי מפתיע, מגד הסביר שאת ההשראה למאמרו הוא שאב מהפשקווילים של רוגל אלפר. מוטב שיקבל השראה מאביו ז"ל, הסופר הדגול אהרון מגד, ולא מן האיש הרע הזה.

* רחוב היטלר – יוסי אחימאיר העלה בדף הפייסבוק שלו תמונה שצילם בכפר ג'ת שבמשולש; שלט המורה על רחוב יאסר ערפאת. אני מציע להחזיר את הטמפלרים לווילהלמה, ואולי נזכה בשעה טובה ומוצלחת גם לרחוב היטלר במדינת ישראל.

* תגובה – טראמפ בעקבות גל האנטישמיות בארה"ב: אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים.

* הידיעות היו מוקדמות – הסנטור הרפובליקאי הבכיר והוותיק, בן ה-80, ג'ון מקיין, מי שהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2008, הוא היום גורם אופוזיציוני משמעותי ביותר לטראמפ, היוצא בגלוי נגד הסתערותו על הדמוקרטיה האמריקאית. מקיין הוא ההוכחה שהידיעות על מותה של המפלגה הרפובליקאית היו מוקדמות ומוגזמות. סביר להניח שאם טראמפ ימשיך בדרך שבה החל, חלק ניכר מן הסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקאים יבכרו דבקות באידיאולוגיה של מפלגתם, מפלגתו של לינקולן, על נאמנות לטראמפ. הוא ייאלץ ללמוד בדרך הקשה מהם איזונים ובלמים, שהוא אינו שליט יחיד כפי שהוא מפנטז, ואם ימשיך לפעול כשליט יחיד, יתגבש רוב ברור נגדו בבתי הנבחרים.

* ביד הלשון: אור יקרות – במאמרה "אחרי שהתפזרו ענני הסוכר", בגיליון ליל שבת של "הארץ", כתבה איריס לעאל: "לראשונה מאז ימיו הנהדרים והמסעירים באו"ם שוב זהר נתניהו, הפעם באור היקרות שהפיץ דונלד טראמפ."

מהו אוֹר יְקָרוֹת? איזה מין אור הוא?

צירוף המילים "אוֹר יְקָרוֹת" מתאר אור בהיר, או אור נעים. זהו מושג שחודש בידי סופרי תקופת ההשכלה ונפוץ בספרות התקופה.

הביטוי הזה לקוח מפרק י"ד בזכריה. קריאתו בטעמי המקרא, מעידה על הפרדה בין האור והיקרות. "וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת וְקִפָּאוֹן."

אם נפסק את הפסוק על פי הטעמים, כך ייראה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא יִהְיֶה אוֹר; יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן". משמעות הדבר, היא שביום ההוא באחרית הימים, שעליו גם נאמר שהוא יום "אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה" – פסוק שהיווה השראה לפיוט שאנו שרים בליל הסדר, לא יהיה אור במובן שאנו רגילים אליו, והוא מפרט: "יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן," שהם שני סוגים של אור, או אולי אור וחושך. האור ביום ההוא יהיה שונה. אולי יהיה זה האור הגנוז – אותו אור של בריאת העולם, שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ביום הגאולה?

סופרי ההשכלה לקחו את שתי המילים הצמודות, הוציאו מתוכן את הזקף קטון (או הנקודה-פסיק) והלחימו אותן לצירוף מילים אחד, המתאר אור בהיר ונעים.

* * *

אהוד בן עזר

שיר מהספר "50 שירי מתבגרים"

1987

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

* * *

עמוס גלבוע

המזרח התיכון, המשבר הגדול מאז מוחמד

ספר חדש של פרופסור חגי ארליך מתמצת את תהפוכות האזור מאז מוחמד על מנת להבין יותר טוב את ההווה. ספר קריאה חובה לטראמפ וצוותו. חבל שאובמה לא הספיק לקרוא אותו בהיותו נשיא.

לפני זמן קצר הצהירה ראש ממשלת גרמניה, הגברת מרקל, מנהיגת אירופה למעשה, כי  מקורו  של הטרור אינו באיסלאם, אלא באיסלאם שאינו מובן. רוצה כנראה לומר שישנם כאלו בעולמנו שאינם מבינים מה הוא האיסלאם, ומתוך אי הבנה זאת מיחסים את הטרור לדת האיסלאם.

גם אובמה החזיק בדעה דומה, כאשר לפי תפיסתו דאע"ש אינו מייצג את האיסלאם, והוא ראה משום חילול השם לייחס לאיסלאם כוונות טרור.

ישנם רבים, בכללם האפיפיור הנוכחי, המהללים את האיסלאם כשוחר שלום באמונותיו ובדרכיו. רבים אחרים נוטים לגישה הפוכה ומצביעים על העובדה הפשוטה שאכן לא כל המוסלמים הם חורשי רע ואנשי טרור, אבל כל אנשי הטרור של ימינו הם מוסלמים, וטרם מצאנו בעלי דתות אחרות, מדוכאים ועניים ככל שיהיו, שיצאו במעשי טרור (דומני שלמעט טרור הינדי נגד המוסלמים).

נניח לוויכוח הזה, אבל דבר אחד, לדעתי, בולט: מקורו של מרבית הטרור הוא מהמזרח התיכון. והשאלה הגדולה העולה היא: עד כמה אנו מיטיבים להכיר ולהבין את המזרח התיכון  המוסלמי? עד כמה אנו מבינים את מה שמתחולל בו מאז 2011? ובהקשר זה: האם טראמפ וצוותו מבינים? איני יודע. אבל, אני יכול להמליץ לנשיא, ולכל איש מדינה  ושוחר דעת, לקרוא ספר חדש שראה אור ממש בימים אלו. שם הספר הוא: "המזרח התיכון, המשבר הגדול מאז מוחמד".  כתב אותו הפרופסור חגי ארליך, מגדולי המזרחנים שלנו, לדעתי.

נקודת המוצא היא שעל מנת להבין טוב יותר מה קורה באזורנו מאז 2011, צריך להכיר את העבר הרחוק ואת התהפוכות שעברו על מה שנקרא כיום המזרח התיכון. העבר הרחוק של האזור הוא רלוונטי עתה, כאשר רעיון מדינת האיסלאם והחליפות מניע ארגונים כמו דע"ש, ומרכיבי החברה המוסלמית המסורתית, כמו השבט, המשפחה, הכת הדתית, העדה, שבו לשחק תפקידים ראשיים. מאז החלה האימפריה העות'מאנית (מדינת העל המוסלמית עם חליף בראשה) לרדת מגדולתה במאה ה-18, עברו על המזרח התיכון וסביבתו 12 משברים/תפניות גדולים לפני 2011.   שני האחרונים שבהם התרחשו בעקבות מלחמת "ששת הימים" ב-1967: עלו משטרים ערביים דיקטטוריים שהיקנו לאזור יציבות במחיר דיכוי; במקביל  נכנסו לזירה הערבית שתי מעצמות אזוריות לא ערביות בעלות גוון דתי אסלאמי: איראן ותורכיה.

המשבר הנוכחי הוא ה-13 במספר, והוא הקשה ביותר, העמוק ביותר והאלים ביותר מכל 12 משברי העבר של האזור. זהו משבר של התפוררות מדינות הלאום הערביות, שנוצרו בראשית המאה ה-20; זהו משבר דתי בו האיסלאם הפוליטי מנסה לתפוס את מקום מדינת הלאום, כאשר הוא עצמו מפולג ומסוכסך במאבקי דמים; זהו משבר הערביות מול כוחות שאינם ערבים: תורכים ואיראנים. ואל המשבר הגדול הזה ניתן להוסיף שני "משברים" נוספים, היכולים לשמש מצפן חשיבה לעתיד:

האחד, המערב שכבש את האזור בזמנו, טעה בשני דברים מרכזיים בחשיבה: שניתן להקים מדינות לאום בארצות ערב, כמו באירופה, ולשרטט להן גבולות, ושהן תתפקדנה כמו באירופה; ושניתן להקים משטרים דמוקרטיים, שהחברה והשלטון יאמצו אותם לחיקם, כאילו היו משטרים במדינות מערביות. לזכור: האמריקאים הם שלחצו עלינו לתת לחמאס להשתתף בבחירות  לרשות הפלסטינית, בשם הדמוקרטיה.

השני, לא  המודיעין, לא האקדמיה, לא התקשורת, לא המדינאים והפוליטיקאים (אולי למעט פרטים בודדים) חזו את המשבר הזה. כפי שבעבר לא חזו את המשברים השונים שהאזור עבר.   כפי שלא חזו את המשבר הגדול של נפילת ברית המועצות. כנראה שענן האבק המסתיר בפנינו את העתיד הוא סמיך, ועדין אין טכנולוגיה שיכולה לחדור דרכו ולראות את העתיד.

אבל, אי אפשר לה למדינה בלי לנסות לפחות לשרטט את תרחישי העתיד, חרף המודעות שמה שיתרחש יהיה התרחיש שלא נצפה. דבר אחד מרכזי, אני חושב, צריך להנחות את קובעי המדיניות אצלנו, יהיו אשר יהיו:

חוסר היציבות, האנרכיה והאלימות של המשבר ימשיכו לאפיין את האזור, עם אי ודאות קשה מה יילד יום. כל מי שחולם על מצב של שלום ורגיעה, צריך לדעתי לאפסן אותו. זהו זמן לזהירות, לשיקול דעת, להימנעות מהרפתקאות או סיסמאות  מתלהמות מימין ומשמאל. ושוב: בשום אופן לא לדחוף את האף שלנו לקלחת האזורית, וגם לא לפלסטינית הפנימית, אלא אם כן ממש אין ברירה.

* * *

נעמן כהן

ישראלים בבירת הרייך – לא כצעקתה

בשנים האחרונות אין פוסקים מלדבר על הירידה של עשרות אלפי ישראלים צעירים לבירת הרייך ברלין. אלפי מילים הושחתו על התופעה של הנהייה היהודית לברלין של היהודים ,שבניגוד לפחדו של היטלר, אינם מייצגים עוד את הבולשביזם הבינלאומי או את יהדות הממון הבינלאומית, אלא נטפלים כפרזיטים לפולק הגרמני רק בגלל השאיפה למילקי זול.

והנה המיספרים מראים אחרת. בגרמניה, נכון ל-30 בנובמבר 2016, שוהים רק 13,289 בעלי אזרחות ישראלית.

בין השנים 2015-2000 קיבלו 33,321 ישראלים אזרחות גרמנית. 31,722 מהם שמרו גם על אזרחותם הישראלית ואילו 1,599 מהם ויתרו עליה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4920847,00.html

בהנחה שבין היורדים יש רבים מבין המהגרים הרוסיים שעלו לארץ בעלייה הגדולה, אין התופעה מדאיגה כי אין בה הפסד גדול, וייתכן אף שיש בה אפילו רווח מסויים.

כאשר אנשים מסוגו של האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, יצחק לאור, משחרר אותנו מנוכחותו ויורד לבירת הרייך, או האקטיביסט האנטי-אשכנזי (וגם הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי) מתי שמואלוף ירד לאשכנז במטרה להפוך ל"אשכנזי". אין בכך הפסד אלא רווח.

עקרונית אנחנו תמיד נגד ירידת יהודים מהארץ בכלל, ולגרמניה בפרט, אבל בקשר לירידה זו נאמר: "לא כל רע בא להזיק."

שישבו להם בבירת הרייך ויאבקו שם למען כיבוש-מוסלמי שלה.

חשיבות הדת – הלקונה ההשכלתית של בן גוריון

למקרא הראיון שערך אהוד בן עזר עם בן גוריון ("אין שאננים בציון") אי אפשר שלא לתמוה על לקונה השכלתית אדירה של בן גוריון.

הנער הצעיר דוד יוסף גרין, שהשכלתו היתה לימוד ב"חדר" המסורתי, התפתח לאדם בעל השכלה רחבה בתחומים רבים כאוטודידקט. (תמורת בקשיש השיג תעודת בגרות מזוייפת והתקבל ללימודי משפטים בקושטא אותם לא סיים).

בעולמו הרוחני של בן גוריון כאיש פוליטי, חבר מפלגת "פועלי ציון" המרקסיסטית-בורכוביסטית, נתפסה הדת רק כ"אופיום לעמים", ו"ההוויה היא שיוצרת את התודעה." ככזה בן גוריון התעלם לגמרי מחשיבות הדת.

מכל התובנות שלו לגבי התודעה הערבית כלפי הציונות נעדרת לחלוטין ההבנה שהמקור לעויינות נגד היהודים הוא האיסלאם הקובע שהיהודים שייכים לדת מושפלת שעליה להיות תחת ריבונות האיסלאם כ"בני חסות" מושפלים. הן אמנת אש"פ הכאילו חילונית, והן אמנת החמאס מבוססים על ערכים אלו.

בן גוריון לא השכיל להבין שכל התפיסה הלאומית של הערבים מבוססת על האיסלאם ולא על אידיאות לאומיות מערביות.

 באותה מידה שלא הבין את חשיבות האיסלאם ללאומיות הערבית כך לא הבין בן גוריון את חשיבות הדת לעם היהודי.

הנה מה שאומר בן גוריון בראיון לאהוד בן עזר לגבי הישרדות היהודים בעולם:

דוד בן-גוריון: יהדות התפוצה, הרוצה להימנע מסכנת התבוללות וטמיעה, לא תשיג מטרתה אלא בקיום שלוש "מצוות" אלה:

אל"ף – הקניית הלשון העברית לבניה ולבנותיה עד כדי אפשרות של קריאת ספר עברי או עיתון.

בי"ת – הקניית ידיעת התנ"ך במקורו. התנ"ך הוא המעיין הנאמן והפורה ביותר של היהדות, ויהודי שאינו קורא התנ"ך – ועל קריאת תנ"ך בתרגום אמר ביאליק בצדק שזוהי נשיקת האהובה דרך מטפחת, – אין לו מושג אמיתי מהיהדות, רוחה, עושרה, גדלותה היהודית והאנושית.

גימ"ל – הקניית ידיעת ההיסטוריה היהודית במקורה, כלומר ביקור בישראל וראיית הנעשה והנוצר והמשתנה בישראל.

באותה תקופה בה אמר בן גוריון את דבריו שמעתי את נבואתו של ישעיהו ליבוביץ, שאמר שכל יהודֵי אמריקה יתבוללו מלבד הדתיים, כי אין שום תוכן יהודי מלבד הדת.

ובאמת יהודי באמריקה שאינו דתי מדוע שילמד בכלל את התנ"ך או ילמד עברית?

במקרה הזה דווקא האידיאולוגיה היא הקובעת את ההוויה. ללא תפיסה דתית (לאו דווקא אורתודוכסית) לא תהיה הוויה יהודית, ולא יהיה עם יהודי בגולה.

כן לפתרון שלוש מדינות

תילי תילים של פרשנות נבנו על דבריו של דונלד ג'ון טראמפ בפגישתו עם נתניהו בסוגיית "פתרון שתי המדינות" האם הוא בעד מדינה אחת או שתיים.

כל הדיבורים הללו נראים מגוחכים כאשר כבר היום עובדתית יש שתי מדינות פלישתינאיות (ערביות מוסלמיות-סוניות) חמסטאן בפלשת, ומדינת עבר הירדן בעבר הירדן.

השאלה שעל הפרק היא מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון. האם מקימים שם מדינה שלישית?

אם כך הוא, הרי מדובר ב"פתרון ארבע מדינות". אחת יהודית, ושלוש ערביות מוסלמיות- סוניות-פלישתינאיות.

יש לשים לב שהמצב הנוכחי, בו יש תיאום אינטרסים זמני בין ישראל, סעודיה, ועבר-הירדן נגד האויב האיראני-מוסלמי-שיעי – מאפשר אולי להגיע להסדר כלשהו.

אסור לשגות באשליות. המשטר הסעודי המוסלמי-ווהאבי הגזעני, מעולם לא יכיר במדינת היהודים, אבל ברגעי חולשה אלו הוא עשוי להסכים להסדר (שלום סופי לעולם לא יתאפשר) שיבוא בקנה אחד עם האינטרס העבר-ירדני שלא להקים מדינה ערבית-מוסלמית-סונית פלישתינאית נוספת ביהודה ושומרון אלא לחזור למה שהיה קרוי בעבר "האופציה הירדנית" כלומר תוכנית אלון או תוכנית אלון המורחבת בהגדרת יצחק רבין.

ישראל תספח את שטחי C, ושטחי A ו-B יסופחו קונפדראטיבית לממלכת עבר-הירדן. (לא בכדי מדינת ירדן לא שינתה בשנית את שמה, לשמה המקורי מדינת עבר-הירדן, וממשיכה להיקרא ירדן בשאיפה לשוב למה שנקרא על ידה "הגדה המערבית").

על ישראל לפעול ברוח זו אבל לזכור תמיד: ללא שליטה על בקעת הירדן אין המדינה הערבית ביו"ש יכולה להיות מפורזת, וללא התיישבות בבקעת הירדן לא יהיה צבא ישראלי בבקעת הירדן ולא יהיה פירוז.

חבל מאד שבלהט הוויכוחים ומכוח כספים אירופאים אנחנו הולכים ומאבדים את בקעת הירדן.

http://rotter.net/forum/scoops1/383451.shtml

פתחו את השער פתחוהו רחב – נרד מן הארץ לארץ זהב

בילדותי בקיבוץ גבת היה לי את ספר השירים של המשוררת קדיה מולודובסקי "פתחו את השער". שם הספר ניתן לו על שם השיר "פתחו את השער פתחוהו רחב, עבור תעבור פה שרשרת זהב" שיר שתורגם ע"י חברת הקיבוץ, המשוררת פניה ברגשטיין. חלק מהשירים ידעתי בעל פה ועד היום אני עדיין אותם.

שיריה של קדיה מולודובסקי תורגמו מיידיש על ידי מיטב המשוררים העבריים, אלתרמן לאה גולדברג, אברהם לוינסון, ושמשון מלצר.

מלבד שמה לא ידעתי עליה דבר. מסתבר שקדיה מולודובסקי עלתה לארץ והעובדה שירדה ממנה לאחר שלוש שנים הביאה למעין חרם תרבותי עליה והיא לא הוזכרה יותר ע"י חוגי הספרות המובילים.

עתה יש שינוי. בקרב החוגים הספרותיים המקובלים ירידה היא אופציה מכובדת והנה עלתה קרנה מחדש של המשוררת הנשכחת.

מולודובסקי 1894-1975 נולדה בקרטוז-ברזה שבצפון פולין (כיום בבלארוס). למדה גננות עברית אצל יחיאל היילפרין בוורשה, ולאחר מכן עברה לאודסה, שם פירסמה את שיריה הראשונים ועבדה עם ילדים יהודיים, ניצולי הפרעות בקייב. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה לוורשה ולימדה שם בבתי ספר יהודיים. ב-1916 עברה בעקבות היילפרין לאודסה, בניסיון לברוח מחזית המלחמה, שם לימדה בגן ילדים ובבית ספר יסודי.

ב-1917, כאשר ניסתה לחזור לעיר הולדתה, נלכדה בקייב, שם נותרה מיספר שנים. בזמן שהותה בקייב, היתה מקורבת לדוד ברגלסון, וב-1920 פרסמה את השירים הראשונים שלה, בכתב העת היידי Eygns.

ב-1921 נישאה לחוקר והעיתונאי שמחה לב, וביחד התגוררו בוורשה. בוורשה פירסמה מולודובסקי את ספר השירים הראשון שלה חשוונדיקע נעכט [יידיש: לילות חשוון] בשנת 1927. במהלך שנותיה בוורשה לימדה יידיש בבתי ספר יסודיים ועברית במרכזים קהילתיים.

היא היתה ממקימי ועורכי היומון "פריינד" ("חבר"), שתמך במפלגה הקומוניסטית שהוצאה מחוץ לחוק. משום כך, ב-1935, עקרה לניו יורק, ושלוש שנים אחר כך הצטרף אליה בעלה.

ב-1949 לאחר הקמת המדינה עלתה מולודובסקי עם בעלה לארץ והתקבלה יפה.

 למרות מאבקו של בן גוריון בשפת היידיש נמצאה לה משרה הסתדרותית מכובדת מטעם מועצת הפועלות באחריות בבה אדלסון, והוקם עבורה במיוחד בטאון ביידיש "היים" בית.

ב- 1952 הוזמנה המשוררת קדיה מולודובסקי לשאת דברים בטקס האזכרה של ידידה יחיאל היילפרין, שמת עשר שנים קודם לכן. שניהם ניהלו בוורשה סמינר עברי להכשרת גננות עבריות. (חנה רובינא למדה במוסד זה).

מולודובסקי עלתה לדבר ובחרה לספר על המנוח ביידיש, בשל כך היא סולקה בכעס על ידי אשתו ושני בניו, מקים תנועת הכנענים, המשורר יונתן רטוש, והבלשן לימים פרופ' עוזי אורנן (שבדומה לבלשנים הגרמנים שהפכו את הבלשנות לתורת גזע אנטישמית גם הוא הלך בעקבותיהם ונהפך לגזען אנטישמי השולל את קיומו של העם היהודי).  

המאבק למען העברית לא היה יכול להכיל באותה עת סובלנות לדוברי שפת היידיש – וקדיה, למרות שידעה עברית, החליטה לדבוק ביידיש, עובדה שהגבילה את הפצת כתביה.

אבל המאבק נגד היידיש לא היה הסיבה העיקרית לירידתה מהארץ. (מרקס: ההוויה קובעת את התודעה), בעלה השקיע כספים רבים בהקמת בית דפוס כושל והפסיד שם את כל כספו, מה שהביאו להיות תלוי כלכלית באשתו. המצב הכלכלי הביא להחלטתם לרדת מהארץ חזרה לאמריקע "די גאלדענע מדינה".

לאחרונה, כאשר באה האופנה לתקוף את הציונות ולהלל את הירידה מהארץ, עלתה בשנית קרנה של קדיה מולודובסקי. תיאטרון היידיששפיל מעלה הצגה בשם "אין ישראל און צוריק" (בישראל ובחזרה) עפ"י כתיבתה של קדיה מולודובסקי, ביימה חגית רכבי ניקוליבסקי. במרכז המחזה עומד הדיכוי התרבותי שהנהיגה הציונות כלפי מי שביקשו לשמר את שפת האבות, והוא מדגיש את מקומה של מולודובסקי בתרבות הזאת, ואת אכזבתה מהציונות.

נחזור לבן גוריון. דוד יוסף גרין, שעיברת את שמו לבן גוריון ודרש מכולם ללכת בדרכיו, נלחם כמהפכן עברי למען העברית. (מפורסמת הערתו לאחר נאומה המזעזע של רוזקה קורצ'אק המתארת את אימי השואה: "היא מדברת בשפה זרה וצורמנית.") בן גוריון הבין שכדי ליצור עם אחד ואומה אחת מיהודים שבאים משבעים לשונות יש לדבר בשפה אחת – העברית.

תארו לכם באילו גידופים היה נתקל היום בן גוריון מצידם של הגזענים האנטי-אשכנזים לו היה תומך ביידיש כשפת המדינה.

קדיה תישאר בתודעה רק בזכות תירגומי שיריה לעברית, שירים הקיימים רק בזכות הציונות בה היא בגדה. כל כתביה ביידיש ייעלמו לתהום הנשייה.

על ההתאבדות

בספרו המפורסם "המיתוס של סיזיפוס" (בצרפתית: Le Mythe de Sisyphe) שואל אלבר קאמי: "האם להתאבד?"

בספר שהתפרסם ב-1942 (בעיצומה של השמדת היהודים באירופה) קאמי מתאר את התיאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת ספרו "הזר", אשר יצא לאור כמה חודשים קודם לכן.

הספר נפתח בדיון בשאלה "האם ההבנה של חוסר חשיבות החיים צריכה להוביל להתאבדות?"

את הדיון הוא מנהל סביב מה שהוא מכנה כשל לוגי אצל בני האדם, ששואפים תמיד להגיע ל'מחר', למרות שה'מחר' רק מקרב באופן ודאי את המוות.

לאחר הצגת השאלה הוא עובר לדון בתשובות שונות שניתנו לשאלה, בין היתר על ידי היידגר, (הנאצי שהכין את המוות ליהודים) יאספרס, קירקגור והוסרל. לאחר דיון מעמיק באבסורד של הקיום, קאמי מגיע למסקנה שישנם שלושה צרכים הנובעים מתוך רעיון זה – מרד, חופש ודבקות במטרה כלשהי.

בהמשך לקאמי הנה כמה מקרים העוסקים בשאלה: האם להתאבד?

הנסיך הקטן – התאבדות מאכזבה ואהבה נכזבת

ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים, כותב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי (1900-1944) את ספרו המפורסם "הנסיך הקטן" ומקדישו לידידו היהודי לאון וורת המצוי בסכנה תחת שלטון וישי.

"הנסיך הקטן"*, גיבור ספרו הנפלא של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי, מתייאש מהמבוגרים – בני האדם, ומאהבה נכזבת ומחליט להתאבד בהכשת נחש.

* קראו את הספר בתרגום אריה לרנר, שכיבד את השפה העברית וכל הילדים של אותו דור ידעו שתוכן זה אסטרונום בעברית, עד שבאה האקטיביסטית הפרו-איסלאמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, אילנה המרמן, והעלימה את המילה העברית הזו מתרגומה.

[אהוד: הגברת הזו, יחד עם שותפתה נילי מירסקי, דחו בשעתו את הרומאן שלי "המושבה שלי" מלהתפרסם ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", שהם היו עורכותיה.

 הרומאן הופיע לאחר זמן לא רב בהוצאת "אסטרולוג", שבה הוציא סופר נידח כמוני כמה וכמה מספריו הנשכחים וגם את "כל הפרוזה" של אסתר ראב].

אושוויץ: "מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה

יוכל לשאת כמעט כל איך!"

בדיוק בזמן שאלבר קאמי העלה את הדילמה שלו "האם להתאבד"? – תפסו הנאצים את היהודי האוסטרי ויקטור פראנקל, (1905-1997) פסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותרפיסט, ממציא שיטת הלוגותרפיה, ובשל יהדותו הוא נשלח לגטו טרזיינשטט ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ.

בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות", או בשמו המלא "מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם", תיאר פרנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותראפית למציאת משמעות החיים.

פראנקל מסביר כי בנסיבות הקיום האכזריות של מחנה ההשמדה, שאסיריו מנוצלים ככוח עבודה עד כלות כוחותיהם, ללא תזונה או תנאי חיים בסיסיים, עד שהם קורסים ומושלכים אל תאי הגזים ואל המשרפות, "כל מטרות החיים הרגילות מתערערות. נשארה רק "האחרונה בחירויות האדם" – היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות."

עבור פראנקל "לחיות – פירושו לסבול, להתקיים – פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות. אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח – יוסיף לגדול חרף כל צרותיו."

מתוך ניסיון החיים כאסיר באושוויץ ביסס פראנקל את תורת הלוגותראפיה שלו על ציטוט מניטשה: "מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך" ("אדם מחפש משמעות", עמ' 97). משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית: לפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם הקשיים.

אסירים שחיו למען מטרה כלשהי הצליחו טוב יותר לשרוד בתופת.

פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה.

תמות נפשי עם פלישתים

שמשון (הגיבור) בן מנוח והצֶלְלפֹּוני (על שמה מושב צלפון) התאהב בנערה פלישתית מנחל שורק ושמה דלילה. הפלישתים, שפחדו מכוחו הרב של שמשון, הפצירו בדלילה לפתות את שמשון כדי שיגלה מהו סוד כוחו, ותמורת מידע זה הציעו לה אלף ומאה כסף.

שמשון התל בה מספר פעמים עד שלבסוף, משגברו הצקותיה, גילה לה שמשון שכוחו טמון בשיער ראשו שלא גולח מעולם, וכך נלכד. דלילה גזזה את מחלפות ראשו, והפלישתים ניקרו את שתי עיניו ושמוהו כטוחן בבית האסורים. (חז"ל פרשו "טוחן" כלומר מזיין את נשות הפלישתים. בבלי, סוטה י' ע"א)

לכידתו של שמשון נחגגה על ידי הפלישתים ברוב עם בעזה במקדש דגון.

 שמשון מנוקר העיניים והמושפל שהוצב במרכז האולם ביקש מהנער שהוליך אותו להציבו בין עמודי התווך של המבנה, נשא תפילה לאלוהים שיחזקהו, ואמר: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים, ט"ז, כ"ח), לפת את העמודים וקרא: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים, ט"ז, ל'), והמבנה קרס על כל החוגגים. "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו."

מילותיו של שמשון: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים," הפכו לשיר פופולרי בקרב קיצוני נוער הגבעות כשיר נקמה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%A0%D7%99_%D7%A0%D7%90

המסר הציוני: "ברירת שמשון". הקמת כוח גרעיני יהודי. שום אוייב לא יוכל לנצח יותר את ישראל מבלי שיושמד.

סוקרטס – התאבדות עקב ערכים ואמונה בנצחיות הנפש

סוקרטס, הפילוסוף היווני הואשם בגין שתי עבירות. פגיעה באלים (הוא עדיין האמין באלים האולימפיים, אפלטון כבר לא) והשחתת הנוער.

במשפט, סוקרטס העליב את שופטיו כאשר טען שהגמול המגיע לו הוא קצבה מטעם המדינה, וכאשר הורשע סירב להימלט (מה שהכול ציפו שיעשה, ומה שהיה עולה בידו בנקל). הוא שתה את כוס התרעלה בעודו טוען באוזני תלמידיו כי הציות לחוקי המדינה חשוב מגורלו של היחיד, וכי גם כאשר נעשה לזה עוול אל לו להפר את החוק.

בעצם סוקרטס התאבד למען ערכיו.

ככל הנראה ההתאבדות היתה קלה לו מפני שהוא האמין בנצחיות הנשמה. בסוגיה זו הוא עסק בדיאלוג פיידון. (הוא לא מצליח להוכיחה כמו אי הצלחתו בשאר הדיאלוגים).

המאמין בחיים שלאחר המוות קל לו יותר לוותר על החיים בעולם הזה.

אלעזר בן יאיר – לִמְדו מההודים עדיף מוות מחיי עבדות

ב-73 למניינם, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש וירושלים, נפרצה חומת מצדה על ידי הרומאים.

מנהיג המורדים על ההר, אלעזר בן יאיר, (אברהם שטרן ראש הלח"י לקח על שמו את שמו המחתרתי יאיר), הבין כי נגזר דינו של המבצר ליפול. הוא אסף את אנשיו, וניסה לשכנעם להתאבד במקום לחיות חיי עבדות בשבי.

נאומו, כפי שהושם בפיו על ידי יוסף בן מתתיהו, החל בקריאה לשמור על הכבוד ועל החירות ולהעדיף את המוות על פני עבדות ואונס, אבל חלק מהנוכחים לא השתכנעו וסרבו להרוג את נשיהם וילדיהם. התאבדות היא נגד התורה אמרו לו.

כדי לשכנעם הרחיק אלעזר את עדותו להודו. ההודים, אמר להם, מאמינים בנצחיות הנפש: "תתבוננו אל דרכי אנשי הודו, השוקדים על דרכי החוכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה כל חפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוף. הם מאמינים בלב שלם כי הנשמה חיה לנצח. וההולכים למות נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המוות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני-עירם לדרך רחוקה. ואיך לא נבוש וניכלם," הוסיף אלעזר, "אם ניפול ברוחנו מההודים, ובמורך-ליבנו נעטה חרפה רבה על חוקי תורתנו, אשר קינאו בהם כל בני-האדם? כי החיים הם תכלית הטוב לאדם והמוות הוא אסון נורא, הנה השעה מצווה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המוות בלב נכון, כי רצון אלוהים הוא, ולא נוכל להימלט מן הגזרה."

הפעם הם השתכנעו. מלבד שתי נשים וחמישה ילדים שניצלו כשהסתתרו בצינורות המים.

המסר הציוני מסיפור ההתאבדות במצדה

 מנוסח בלשונו של יצחק למדן:

אמצו רגל,

חזקו ברך

סביב סביב

ביתר שאת!

עלי שלשלת המחול

שנית מסדה לא תיפול!

כושלה רגל? עלה נעלה!

בן-יאיר שוב יתגלה

הוא לא מת, לא מת.

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1136&artist=1215

בַּ"שומר הצעיר" אין אמונה בעולם הבא

ב"שומר הצעיר" לא האמינו בעולם הבא אך הדבר לא מנע התאבדות המונית.

ב-8.5.1943, בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18, ששימש כמפקדת "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, בידי הגרמנים, החליטו רוב יושביו כ-300 במיספר להיכנע, אולם מפקדי האי"ל, ובהם מרדכי אנילביץ', מנהיג המרד, המשיכו בלחימה.

כוחות גרמנים ואוקראיניים זרקו גז מדמיע למקלט כדי לאלץ את שוכניו לצאת החוצה.

מיספר לוחמים, ובהם סגנו של אנילביץ', מארק אדלמן, ועוד כמה עשרות לוחמים, הצליחו לצאת מיציאה אחורית ולאחר מכן להימלט אל רחוב פרוסטה בצד הארי בעזרת לוחם אי"ל שמחה רותם (קאז'יק). המפקד מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרר, ורבים מאנשיו, ביצעו התאבדות המונית על ידי בליעת גלולות ציאניד.

המסר הציוני: לא ללמד על ההתאבדות הזו כמורשת קרב.

התאבדות מחוסר סבלנות

ב-22 בפרואר 1942, בעיר הנופש פטרופוליס ליד ריו דה ז'ניירו, נטלו הסופר היהודי-אוסטרי שטפן צווייג Stefan Zweig (בעבר נקרא בעברית סטפן) ואשתו שרלוטה אליזבת (לוטה) שתי כמוסות רעל ורונאל, בלעו אותן והלכו אל מותם.

צווייג בן ה-61 הסביר בצוואתו את מעשהו: "בטרם אפרוש מהחיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת, אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי יותר לאהוב ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה איבדה את עצמה לדעת. אולם כדי להתחיל הכול מחדש, אחרי שנת ה-60 בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחירות האישית המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת."

את מכתבו הוא חותם במילים: "אני מברך את כל ידידיי: הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."

צווייג, שהחל את הקריירה הספרותית שלו בעזרת הרצל, לא נמשך לציונות. כפליט קיבל דרכון בריטי אך האמין כי הנאצים יגיעו גם לברזיל ולא היתה לו סבלנות לחכות לניצחון עליהם.

שנה אחר כך, ב-1943, פירסמה אהובתו של הפילוסוף הנאצי היידיגר (שהכין את המוות ליהודים) היהודייה-הגרמנייה חנה ארנדט, בבטאון המהגרים Aufbau (הֲקָמָה) שיצא לאור בניו יורק את המסה "שטפן צווייג: יהודים בעולם של אתמול."

במסה זו, היא באה חשבון עם שטפן צווייג כנציגהּ של אליטה אינטלקטואלית יהודית מרכז אירופית. לטענת ארנדט, אליטה זו קנתה את הצלחתה בהתמקדות בורגנית בעולמו של הפרט, התמקדות שהיתה יסוד הצלחתו של "הליטראט" צווייג במולדתו ומחוצה לה כאחד.

התמקדות זו היא שהיתה לו לרועץ כאשר נדרש להתמודד עם ה"חרפה" שהטילו עליו הנאצים כשהוצא מחוץ לחוק בתור יהודי.

לטענת ארנדט, אין מפלט מה"חרפה" של להיות יהודי אלא באמצעות "המאבק הפוליטי למען כבוד העם היהודי בכללותו," מאבק שהאינדיווידואליסט צווייג סירב להכיר בו כאשר מֵאן לחבור אל בני עמו אפילו בשעה הקשה של הרדיפות. זו הסיבה, לדעתה, שצווייג, משהקיף את חצי כדור הארץ במנוסתו, מושפל עד עפר, "לא ידע עוד לשאת את חייו."

"המאבק הפוליטי למען כבוד העם היהודי" לא מנע מארנדט את חידוש יחסיה עם הנאצי היידיגר אחרי השואה, ולא מנע ממנע לראות את שנאת היהודים של אדולף אייכמן במלוא עוצמתה אלא רק עניין בנאלי.

החיים והמוות למען השמדת היהודים

ב-30 באפריל 1945, בשעת הצהריים, לקח אדולף היטלר את אקדחו האישי מסוג וַלטר בקוטר 7.65 מילימטרים וירה ברקתו הימנית.

אשתו אווה בראון, אותה נשא בחצות הלילה, התאבדה עם כמוסת רעל של חומצה פרוסית, אותו הרעל בו חוסלו כלבתו האהובה בלונדי עם חמשת גוריה. זמן קצר לפני התאבדותו אמר לשפאר, כאשר הורה לו לשרוף את גופתו: "יהיה לי קל לסיים את חיי, רגע קצר ואהיה חופשי מהכול, משוחרר מן הקיום האומלל הזה."

היטלר חי כדי להשמיד את היהודים, התחיל מלחמה בשל כך, ומת בשל כך.

זמן קצר לפני נישואיו, ב-11.30, בלילה הכתיב היטלר למזכירתו טראודל יונגה את צוואתו:

"היהדות הבינלאומית אחראית למלחמה, ויש להמשיך במלאכת ההשמדה באמצעים ההומאניים שלי (גז)."

מפלגת העבודה בדרך לניצחון

מפלגת העבודה מיסודם של דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, יגאל אלון – קיבלה לאחרונה חיזוק מפתיע. הגזען האשכנזי האנטי-מרוקאי, אמיר שצגובסקי-חצרוני, הצטרף למפלגת העבודה. והנה נימוקיו: "למה התפקדתי היום למפלגת העבודה, ומדוע אני תומך בעמיר פרץ? שלא תהיה אשלייה שיש לי הערכה כלשהי לעמיר. מה יש להעריך בחובב קבבונים עם אנגלית של בית ספר יסודי, שאין לו אפילו תואר ראשון ממכללה? אילו זה היה תלוי בי, עמיר פרץ ודומיו היו נשארים להירקב בביטחה במרוקו, אך את המציאות הדמוגרפית אי אפשר לשנות. עדיף היה שהמנטליות הלבנטינית תישאר בלבנט, ושבמקום אנשים שצועקים קו-לו-לו ודופקים בהתלהבות על דרבוקה שירים של מעלימי מס ששם משפחתם מתחרז עם מרץ, יחיו פה רק אנשים שמדברים בנימוס, משלמים מס כחוק ומנגנים את שופן – אבל זה כבר לא יקרה."

https://www.professoramirhetsroni.com/

שצגובסקי-חצרוני, האַס המנצח של מפלגת העבודה? אני מקווה שהמפלגה תוותר עליו.

גדעון לואי (לוי) לא היהודי היחיד

ג'ון אמרי John Amery), 1912-1945), היה בוגד בריטי בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה.

ג'ון אמרי נולד בשנת 1912, בן לליאופולד אמרי, מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית, ממנסחי הצהרת בלפור ולימים חבר הפרלמנט הבריטי ושר לענייני הודו ובורמה.

אמרי למד בבית הספר רב-הייחוס הארו, ובגיל צעיר נכנס לעסקים, אך בשנת 1936 נאלץ להכריז על פשיטת רגל. באותה שנה נסע לספרד ונלחם במסגרת כוחותיו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, ואף שימש כקצין מודיעין בכוחות האיטלקיים שנלחמו בספרד.

בספרד הכיר אמרי את ז'אק דרואה, המנהיג הפשיסטי הצרפתי, וביחד נסעו שניהם לאוסטריה, לצ'כוסלובקיה, לאיטליה ולגרמניה. לבסוף התיישב אמרי בצרפת שתחת שלטון וישי. עד מהרה מצא כי שלטון זה מתון מדי בעיניו ועשה מאמצים, שלא נשאו פרי, לעזוב את צרפת.

הגרמנים פנו אליו בהצעה שיותר לו לעזוב את צרפת ולבוא לגרמניה כדי לשרת את מנגנון התעמולה הנאצי. רק ב-1942 הצליחו הגרמנים לקבל היתר משלטונות וישי ליציאתו מצרפת.

בהגיעו לברלין החל לשדר שידורי תעמולה נאציים באנגלית. בשנת 1943 הקים בחסות הנאצים יחידה שנקראה "הלגיון הבריטי של סנט ג'ורג'".

אמרי ניסה לשכנע שבויי מלחמה בריטים להצטרף ליחידתו על מנת לצאת ולהילחם בברית המועצות. למעשה נוצרה היחידה לא בגין צורך צבאי אמיתי, אלא על מנת שתשמש כלי תעמולה בידי הנאצים. היחידה לא כללה יותר מעשרות אנשים. היחידה שולבה במסגרת הוואפן אס אס תחת השם "החיל הבריטי החופשי" (British Free Corps).

בחודשי המלחמה האחרונים עבר אמרי לאיטליה, שם שידר נאומי תעמולה ברדיו האיטלקי. בחודש אפריל 1945 נתפס בידי פרטיזנים איטלקים והוסגר לידי הבריטים. בנובמבר 1945 הועמד לדין באשמת בגידה, הודה בכל סעיפי האישום, והוצא להורג בתלייה בכלא וונדסוורת' (Wandsworth) בלונדון ב-19 בדצמבר 1945.

בעת שג'ון אמרי ביצע את מעשי הבגידה שלו ועד למותו, הוא כנראה לא ידע, כי אביו ליאופולד אמרי הוא בנה של אם יהודייה, ועל פי ההלכה הוא יהודי. האב ליאופולד אמרי נולד בהודו לאב אנגלי בשם צ'ארלס פרדריק אמרי ולאם יהודייה בשם אליזבט לייטנר, בת לגולים יהודים מהונגריה. ליאופולד אמרי הסתיר כל ימיו את דבר מוצאו היהודי, שהיה עלול לפגוע במעמדו כמדינאי בריטי שמרני, בעיני עמיתיו מן הממסד הבריטי. הוא הסתיר עובדה זו משני ילדיו, ג'ון אמרי הבכור ואחיו הצעיר ממנו ג'וליאן אמרי, כדי שלא יהיו חשופים לאנטישמיות. באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור זמן קצר לפני מותו, ב-1955, כתב ליאופולד אמרי כי אימו היתה בת לגולים הונגריים. רק בשנת 1999 התפרסם מחקר של ההיסטוריון ויליאם רובינשטיין מאוניברסיטת ויילס, שבו נחשפה עובדת מוצאו היהודי של ליאופולד אמרי.

בניגוד לאנגליה הדמוקרטית שהוציאה להורג את התעמלנים שבגדו בה כג'ון אמרי או ויליאם ג'ויס (לורד האו האו) ישראל "הפאשיסטית" לעולם לא תעשה כך, ובדין.

בשום פנים ואופן אסור לפגוע פיזית בתעמלן הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, גדעון לואי (לוי), לורד האו האו הישראלי, ואפילו אסור לנקוט בלשונו של המשורר ח"נ ביאליק שיצא נגד שיתוף הפעולה של הסופר ראובן בריינין עם השלטונות האנטישמיים הרוסיים ואמר: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה... ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום, כי לא באמת ובתמים הוא עושה את מעשהו... כי נמכר לעקר (=לגויים) בכסף ובטובת הנאה." (אב"ב, ביאליק אל א"ל יפה, 15.5.1929).

אבל היות ואותו תעמלן תומך באוייב וקורא לחרם על ישראל, יש להתייחס אליו על פי שלושת העקרונות:

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא.

האוחזים בחרם בחרם יאבדו.

למשתפי"ם ולמלשינים אל תהיי תקווה.

מתנה לאוייב

ממשלת ישראל החליטה להעניק לרשות הפלישתינאית מענק של 560 מיליון שקל עבור חשבון חשמל. בכסף היה אפשר לבנות בית חולים. האם בכל ההיסטוריה היה עוד כובש כזה?

ודוק: בניגוד לערבים המכריזים שמטרתם לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את היהודים בעולם כולו, הגרמנים לא הכריזו שמטרתם להשמיד את אנגליה או אמריקה אבל מעולם לא עלה דעת האנגלים או האמריקאים לספק לאויב בעת מלחמה מזון, דלק, תרופות, או לממן להם חשמל בחינם. אין בכל ההיסטוריה עוד כובש כמונו.

* * *

משה כהן

איך הוא מעז?

התקשורת גועשת, איך מעז נשיא ארה"ב לתקוף אותה? 

אז מה אם לא נתנו לו אפילו יום אחד של חסד ויורדים לחייו בצורה אובססיבית? הצביעות וההתחסדות התקשורתית שוברות את כל השיאים. מתבקשת כאן המטפורה של הקוזק הנגזל. 

אגב, זה נכון גם לגבי התקשורת שלנו ביחסה לנתניהו. 

התנגשות ציוויליזציות

לפני שנים (1992) טבע הנטינגטון את המושג של "התנגשות ציוויליזציות" כדי להביע את הדעה שהזהות התרבותית והדתית של בני אדם תהווה מקור עיקרי לסכסוכים בינלאומיים. 

והנה ביום 18 בפברואר מתראיין הפרופ' הנודע זאב שטרנהל ברשת ב' בשעה 10 ופורש את משנתו לגבי הסכנות לדמוקרטיה בימינו כגון לאומנות, שנאת זרים, אנטישמיות וכיו"ב, וכדוגמה הוא מביא התפתחויות בארה"ב ובמערב אירופה. 

תמיהה – כיצד מתעלם הפרופסור מדוקטרינת התנגשות הציוויליזציות המתחוללת לנגד עינינו? איך אין הוא מזכיר את הסכסוכים ואת הטרור בגין האסלאם הפונדמנטליסטי, וגם לא בהקשר האנטישמיות המודרנית המונעת בעיקר על ייד האיסלאם הקיצוני. 

הכיצד מוסר לנו פרופסור נודע תמונה מקוטעת  ומטעה? 

לפרופ' שטרנהל פתרונים. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אריק גרינשטיין

משנים כיוון: נאום שגרירת ארה"ב באו"ם התוקפת בחריפות את ההטייה האנטי-ישראלית

מפתיע שההצהרה הקצרה שהשמיעה שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי ביום חמישי [16.2] האחרון כמעט ולא זכתה לאיזכור בתקשורת הישראלית. היילי, בעבר מושלת דרום־קרוליינה, יישרה קו באופן מובהק עם מדיניות ממשלת הימין בישראל ותקפה בחריפות את האו"ם ומועצת הביטחון.

לאחר הדיון הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם על המזרח התיכון יצאה היילי אל הכתבים, והבהירה באופן חד-משמעי היכן ממוקם הממשל החדש בנוגע לאו"ם.

"מועצת הביטחון אמורה לדון בדרכים לשמור על השלום והביטחון הבינלאומי," פתחה היילי, והסבירה שהמועצה רחוקה ממילוי תפקידה זה: "אבל בפגישה שלנו על המזרח התיכון, הדיון לא עסק בהתחמשות הלא-חוקית בטילים של חיזבאללה בלבנון; הוא לא עסק בנשק ובמימון שאיראן מעניקה לטרוריסטים; הוא לא עסק בדרכים להביס את דאע"ש; הוא לא עסק באופן שבו נטיל על בשאר אל-אסד אחריות לטבח של מאות אלפי אזרחים; לא – במקום זאת, הפגישה התמקדה בביקורת על ישראל, הדמוקרטיה האמתית היחידה במזרח התיכון."

"אני אמנם חדשה כאן, אבל אני מבינה שכך פועלת המועצה חודש אחר חודש, במשך עשורים," המשיכה היילי, והבהירה שהדברים עומדים להשתנות. "אני כאן כדי לומר כי מכאן והלאה ארה"ב לא תעלים עין מכך. אני כאן כדי להדגיש את התמיכה הבלתי מתפשרת של ארה"ב בישראל. אני כאן כדי להדגיש שארה"ב נחושה לעמוד בפני ההטיה האנטי-ישראלית של האו"ם. לעולם לא נחזור על הטעות האיומה של החלטה 2334, ונרשה החלטת גינוי חד-צדדית של מועצת הביטחון נגד ישראל. במקום זאת, נדחף לפעולה נגד האיומים האמיתיים במזרח התיכון."

לדברי היילי, אף שהנשיא טראמפ תומך בשלום, התנהלות האו"ם היא שמרחיקה אותו. "ההחלטות המוטות והמקוממות של מועצת הביטחון והעצרת הכללית רק מקשות על השגת השלום, בכך שהן מרחיקות אחד מן הצדדים משולחן המשא ומתן. באופן מדהים, למחלקה ליחסים פוליטיים של האו"ם יש מחלקה שלמה שמוקדשת לענייני הפלסטינים, דמיינו לעצמכם. אין מחלקה שמוקדשת לשיגור טילים לא חוקי בצפון קוריאה; אין מחלקה שמוקדשת למדינה המובילה במימון טרור – איראן.

"הדעות הקדומות כלפי העניין הישראלי-פלסטיני אינן תורמות לשלום, והן מבטאות ניתוק מוחלט מהעולם שסביבנו. הסטנדרט הכפול עוצר נשימה," הבהירה השגרירה, והדגימה את טענתה: "רק לפני כמה ימים ניסתה ארה"ב, ללא הצלחה, להביא את מועצת הביטחון לגנות התקפת טרור נגד ישראל, שבה הטרוריסט ירה לעבר תחנת אוטובוס שבה המתינו אזרח, ואז דקר אחרים. מועצת הביטחון לא תהסס לגנות התקפה כזו בכל מדינה אחרת, אבל לא בישראל. ההצעה נדחתה, וזה ממש מביש."

להיילי יש חזון לאו"ם אחר: "ישראל מתקיימת באזור שבו אחרים קוראים להשמדתה המוחלטת, ובעולם שבו האנטישמיות נמצאת בעלייה. אלו איומים שעלינו לדון עליהם באו"ם, תוך שאנו מתקדמים לקראת הסכם מקיף שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

"מחוץ לאו"ם," אמרה היילי, "יש גם חדשות טובות: מקומה של ישראל בעולם משתנה – ישראל בונה קשרים דיפלומטיים חדשים, עוד ועוד מדינות מזהות כמה ישראל תורמת לעולם, הן מכירות בכך שישראל היא מגדלור של יציבות באזור בעייתי, ושישראל נמצאת בחזית החדשנות, היזמות והגילויים הטכנולוגיים."

לדבריה, הגיע הזמן שגם האו"ם יתאים את עצמו למצב החדש: "ההטייה האנטי-ישראלית בעולם כבר מזמן היתה צריכה להשתנות. ארה"ב לא תהסס להתבטא נגד ההטיות הללו, ולהגן על חברתנו ובעלת בריתנו ישראל."

הניגוד החד בין עמדת הממשל האמריקני הנוכחי לקודמו ניכר בייחוד בשל הימנעות אובמה מהטלת וטו על החלטה 2334 האנטי-ישראלית במועצת הביטחון של האו"ם, והסנגוריה שלימדה עליו שגרירת ארה"ב באו"ם דאז, סמנתה פאואר: "לא הצבענו בעד כי אנחנו לא מסכימים עם כל מילה," אמרה אז פאואר, "אבל ההחלטה הזו משקפת את המציאות בשטח ואת מדיניות ארה"ב רבת השנים ולכן לא הטלנו וטו."

ממשל טראמפ מציג שינוי חד ממדיניות זו, ושואף להחזיר את ההגינות והיושר לגוף שמזמן הפך לסמל של צביעות הקהילה הבינלאומית ושיח זכויות האדם.

* * *

יהודה דרורי

הבטחת ביטוח סיעודי ממלכתי

העלייה בתוחלת החיים אצלנו, יחד עם העלות הגדלה בטיפול במקרים סיעודיים, מצביעות על משבר עתידי חמור שעלול להיות נחלתו של כל אחד מאיתנו. 

כדי לקדם משבר זה, מציע השר הנבון ליצמן שהמדינה תבטיח ביטוח סיעודי לכל אזרחיה! שואלים אנשי האוצר (ובצדק) ומהיכן יבוא הכסף לכך?

התשובה היא פשוטה: להעלות בחצי אחוז את תשלומי הביטוח הלאומי!

סכום זה לא יהיה מורגש כמעט בחסרונו במשכורת החודשית, ומצד שני ייתן ביטחון לכל אזרח לעת זיקנה.

אז יירדו נא אנשי האוצר מהעץ הגבוה שעלו עליו ("לא יהיו העלאות במיסים") ויבינו כי יש פה מענה חשוב לבעייה חברתית ורפואית חשובה לטובת כל הציבור, וכי אזרחי המדינה יקבלו העלאה מזערית כזו ברצון אם רק יחשבו לרגע מה עלול לקרות להם וליקיריהם, וכמה עולה ביטוח סיעודי פרטי...

ניטרול 15-V ודומיו

הכנסת החליטה השבוע לחוקק חוק למען ניטרול "תחמני בחירות". להזכירכם שבבחירות 2015 הוקם  ארגון "על מפלגתי" אבל הוא פעל מטעם מיספר מפלגות נגד רוה"מ נתניהו מבלי לומר למי כן להצביע... כך הם עקפו את חוק הבחירות שלנו השולט על שקיפות הן בתורמים והן בסכומים הנתרמים. הם קראו לעצמם 15-V וצברו סכומים גדולים למאבקם בביבי בעזרת כספים שהוזרמו אליהם, בעיקר מחוץ לישראל, מגורמים ממשלתיים עויינים בחו"ל(!) ומעשירים יהודיים בחו"ל (בעלי נטיות שמאלניות...)

התרגיל הזה היה ברור, ואנטי דמוקרטי ביסודו. השבוע חברי הכנסת נדרשו למצב זה וקבעו שלא ניתן לקיים כל תעמולת בחירות מכל סוג ללא שקיפות מוחלטת לתורמים ולסכומים בהתאם לחוק הבחירות, ונקבעה תקרת השתתפות בבחירות לעמותה בסך 100,000 שקל.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ו. איך כמעט הייתי יכול להיות מיליונר

עבודת הגמר לקבלת תואר  של אגרונום מוסמך, היא צרה צרורה. צריך לדעת סטטיסטיקה, לקרוא חומר רב באנגלית, ורצוי  לשלב כימיה רבת נוסחאות ודיאגרמות. כשראיתי את רשימת הנושאים שהוצעו לי במקצוע המטעים שבו התמחיתי, ידעתי שאני אבוד ואם לא אמצא לי נושא כלבבי – אשאר תקוע.

מי שהובילה אותי אל  הבחירה הנכונה, היתה נטייתי לצוד שתי ציפורים במכה אחת. הציפור השנייה היתה חלקת המטע שנשארה לי בשיכון דן ואילצה אותי כל שבוע לנסוע אליה ולהשקות את העצים. (הראשונה היתה –למי שלא הבין – עבודת הגמר.)

אותה שנה גילתה התעשייה את האפשרויות הגלומות בפלסטיק מסוג פי.וי.סי. ובנוסף ליריעות פלסטיק וכלים מפלסטיק נוקשה, החלו גם לייצר צינורות השקייה. לא היה צריך להיות חכם גדול, כדי להבין שאם  אפרוש צינור שכזה בשטח, ואנקוב חור ליד כל עץ, שישקה אותו באפן רצוף, אחסוך לעצמי את הנסיעה השבועית לשיכון דן.

עם הרעיון הזה באתי אל פרופ' הנס אופנהיימר, שאהב מאד את הרעיון, אך לא ידע איך אפשר להפוך אותו למחקר מדעי. הוא הפנה אותי לאסיסטנט שלו  ד"ר שאול מונסיליזה ואמר לי  לבנות יחד א,תו את תהליך המחקר.

אל מונסילייזה באתי עם הצעה מגובשת: במקביל להשקייה המתמדת בעזרת צינור מנוקב, אשתול כעשרים שתילי הדר בפחים שמחיצה מחלקת אותם לשניים. בשלב מסוים, אחרי שהשתילים יתבססו בפחים ויתפתחו, אמשיך להשקות את השתילים רק במחצית האחת של הפחית. התיאוריה שלי היתה שמאחר שלעץ יהיו מים  קבועים בצידו האחד, הוא ישכיל לפתח בגזע ובענפים צינורות פנימיים שיעבירו את המים  לשאר חלקי העץ. 

מטרת המחקר היתה להוכיח שלא צריך לפרוש רשת צינורות צפופה בכל שטח המטע וכי די  שליד כל עץ תהיה נקודה אחת של ברז מטפטף באופן קבוע, והעץ יתפתח כאילו כל השטח מושקה. את המסקנה הזאת  ביססתי על המשפט התנ"כי האומר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול."

ד"ר מונסיליזה קנה גם הוא את הרעיון ובו ביום לקח אותי למשתלה הניסיונית של הפקולטה ונידב לי עשרים שתילי הדר השתולים בפחיות קטנות.

עם הרעיון של השקיית טפטופים באתי גם אל מהנדס המים דן גולדברג, שלימד אותנו על משק המים בארץ. גולדברג נמנה על המרצים הבודדים שידעו לתבל את הרצאותיהם בהומור ולכן שיעוריו היו אהובים עליי ביותר. בסיום אחד השיעורים באתי אליו וסיפרתי לו על הרעיון שלי, למתוח  צינור פלסטיק במטע ולהשקות את העצים באופן קבוע על ידי כך שאנקב חור אחד בצינור ליד כל עץ. אמרתי לו שמטע קטן לביצוע הניסיון כבר השגתי, חסר לי רק הצינור.

הוא הציע לי לכתוב על כך למפעל הפלסטיק של קיבוץ העוגן המייצר צינורות, ולציין שהוא ממליץ.

עשיתי זאת, כתבתי מכתב נוגע ללב על מחקר השקייה שאני עורך בפקולטה לחקלאות. הרהבתי לנבא ששיטת ההשקייה הזו  עלולה להביא לצריכת צינורות פלסטיק בסדר גודל של מאות אלפי מטרים. כל מה שאני צריך הוא צינור חצי צול באורך של 250 מטרים לעריכת המחקר. 

להפתעתי קיבוץ העוגן קנה את הסיפור בלי לשאול הרבה שאלות והזמין אותי לבוא לקחת את הצינור הנדרש ללא תמורה.

מה שקרה אחר כך היה בלתי צפוי מבחינתי. חיברתי את הצינור לברז ופרשתי אותו לאורך כל שורות העצים. ליד כל עץ ניקבתי חור בעזרת מחט מלובנת ופתחתי את הברז. מכל החורים בקעו סילוני מים ואני הרגשתי כצדיק שמלאכתו נעשית על ידי ראשו הגאוני. 

עליתי על האופנוע וחזרתי לרחובות בלב מלא התרוממות רוח.

אחרי שבוע  של שקט נפשי, חזרתי לתל אביב ובדרך החלטתי לסור לשיכון דן ולהתענג על סילוני המים הזורמים ליד כל עץ. כשהגעתי למטע הקטן שלי, חשכו עיניי. לאסוני נוכחתי שלמעלה ממחצית החורים היו סתומים. לא היתה לי ברירה, אלא לעבור עם המחט ולנקות את כל החורים הסתומים. 

מה שקרה אחר כך היה די מדכא. כי אם עד כה הייתי צריך לנסוע לשיכון דן רק פעם בשבוע כדי להשקות את העצים, עכשיו נאלצתי לנסוע לפחות פעמיים כדי לנקות את החורים. ניסיתי לסנן את המים בדרך פרימיטיבית על ידי דחיסת צמר גפן לראש הצינור, אך זה לא עזר. נדמה לי שהסתימות אפילו התרבו בגלל חוטי הצמר שהשתחררו ושטו עם הזרם.

מה עושים? הרי כבר קיבלתי אישור לעבודת המסטר. בדלית ברירה החלטתי להתמקד יותר  בטיפול  בשתילים המתפתחים בפחיות המחוייצות ולעקוב אחרי השתילים המקבלים מים רק בצידם האחד. 

בינתיים  הגענו לסוף שנת הלימודים החמישית. מפעם לפעם היו לנו שיעורי השלמה, אבל עיקר הנסיעות לרחובות היו כדי לעסוק איש-איש בעבודת המאסטר שלו. 

הרגשתי שאין טעם להמשיך לשלם שכר דירה חודשי וחזרתי לגור בבית הוריי בתל אביב. כשהבנתי שעכשיו עיקר הנסיעות שלי לרחובות הן כדי להשקות את עשרים הפחים, החלטתי לבקש את גיסי שיסיע איתי לרחובות עם רכב העבודה שברשותו, כדי להעביר את הפחים לתל אביב להניח אותם בחצר הבית הקטן ברחוב יהודה הלוי. הבעייה היתה שבחצר התל-אביבית שלי כמעט שלא היתה שמש,  ואותם שתילים, שמלכתחילה לא התפתחו יפה, התחילו  להתנוון כאשר קיבלו מים רק בצד אחד של השורשים. מכל 20 השתילים, רק ארבעה השכילו להחזיק מעמד והתפתחו יפה מאוד. מה שהרגיז אותי היה, שבניגוד לתיאוריה שלי, שהעץ ישכיל להעביר את המים לכל נופו בצורה שווה, הוכיחו ארבעת השתילים המפותחים, שהנוף שמעל למחצית המושקית, הוא הרבה יותר מפותח לעומת הצד הבלתי מושקה.

כדי שהעבודה תיראה יותר מדעית, רציתי לבדוק גם את מידת התאדות המים  בין הצדדים השונים של העץ. ד"ר מונסיליזה לא ידע לייעץ לי איך לעשות זאת, אך  מי שבא לעזרתי היה יעקב (טננבוים) קלי, בן כיתתי, שהתמחה בגידול בהמות ועשה עבודה על תכולת המים בגוף הפרה. לפרות, בניגוד לסוסים, אין בלוטות הזעה, אך בכל זאת הן מדיפות מים מתאי עורן, ואת זאת  טננבוים מדד בעזרת חומר היגרוסקופי הסופח אליו מים.

גנבתי ממנו את הרעיון, אך במקום לבדוק את המים המתנדפים מעור הפרה, מדדתי את אלה המתנדפים מעלעלי השתילים בכל צדדיהם. הבדיקה העלתה שהפעילות המימית מעל הצד המושקה עולה על זו שמעל החצי הבלתי מושקה, וזה היה בניגוד לתיאוריה שלי, שהיתה אמורה להוכיח שהעץ יודע לפזר את המים בתוכו בצורה שווה.

קרוב לשנה עסקתי במעקב אחרי התפתחות השתילים. לא היה צורך להרבות במחקרים ובבדיקות כדי להבחין שהצד המושקה הוא הצד המפותח.

בסוף המחקר  עקרתי את השתילים מהפחים, שטפתי את השורשים, וניתן היה להבחין בבירור בהבדל בין אלו שגדלו באדמה מושקית והתפתחו יפה לעומת אלה של האדמה היבשה שכמעט לא התפתחו. שקלתי גם את העלים של כל צד וגם כאן היה הבדל ברור לטובת הצד המושקה.

המחקר חייב אותי לבחון הכול מבחינה סטטיסטית, מהלך שלא היה לי מושג איך עושים אותו, אבל ד"ר מונסליזה הטוב, עשה זאת בשבילי. ולא פלא שהציון שקיבלתי נמנה על  הגבוהים שהיו לי בתעודה.

בסופו של דבר הוכחתי את ההפך ממה שהתכוונתי להוכיח, ואם הייתי רוצה שהמטע הקטן שלי בשיכון דן יתפתח בצורה אידיאלית, (והייתי מצליח להתגבר על בעיית הסתימות) הייתי צריך להזמין מקיבוץ העוגן עוד כמה מאות מטרים של צנרת, וספק אם  הפעם היו נותנים לי אותם בחינם.

לעבודת הגמר שלי היתה גם תוספת סיפורית. מסתבר  שלא הייתי היחיד שחשב על אפשרות ההשקייה בעזרת צינור מנוקב. כמה חדשים אחרי שגמרתי את עבודת המאסטר שלי, התפרסמה בעיתונות ידיעה כי מהנדס המים שמחה בלאס המציא שיטת השקייה בטפטוף, ויצר שותפות עם קיבוץ חצרים. שיטת ההשקייה החדשה  פילסה דרך לכל העולם , עוד קיבוצים  הצטרפו לשותפות ומיספר המיליונרים  בארץ  גדל.

על מעמדו של שמחה בלאס כממציא הראשון של השיטה קם מתחרה, יעקב מוטס תושב ראשון לציון, שגילה עוד בשנת 1956 שאחד השיחים בגן הירק שלו התפתח וגדל בצורה יוצאת מהכלל,  בזכות צנרת דולפת. הדבר  הביא לו רעיון להשקות את הגן בעזרת צינור גומי עם חורים מטפטפים. בשנים הבאות פיתח את השיטה, אך המהנדס  בלאס, שהיה יועץ המים של הממשלה, הצליח להקדים  אותו ואותי עם  פרסום הרעיון ברבים.

שיטת ההשקייה בנטפים הופצה בתבל כולה, פורסמה בעיתונות בשנת 1959 וזכתה להדים רבים.

שנה או שנתיים אחר כך פורסמה בירחון 'נוף הארץ' כתבתו של פרופ' אשל ברסלר (שלמד איתי באותה כיתה), אשר סיפר בה בין השאר על המחקר שלי, אך רשימה זו לא זכתה להדים בכלל, למרות  שהיה זה מקרה יחידי בעולם שבו נערכה עבודת מחקר על  שיטת השקייה לפני שהמציאו אותה.   

המשך יבוא

אהוד: נדמה לי שגם ליעקב גוטרמן, לימים פרופסור, אז בעין-גדי, יש זכות ראשונים בשיטת ההשקייה בטפטפות באותן שנים, בעין-גדי.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מדינה פלשתינית – גול עצמי אמריקאי!

"חדשות מחלקה ראשונה", 21 פברואר 2017

לפי התובנה המקובלת ב-2017, מדינה פלשתינית היא חלק בלתי-נפרד מפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שיוריד את סף האלימות במזרח התיכון, ויקדם אינטרסים אמריקאים.

ההערכה מתרסקת על צוקי המציאות הגועשת במזרח התיכון; היעדר דו-קיום בשלום בינערבי; "משחק שסיכומו אפס" בין ירדן האשמית לבין ישות מדינית פלשתינית עצמאית; הפער בין המלל הערבי הפרו-פלשתיני לבין המעש הערבי האנטי-פלשתיני; והרקורד הפלשתיני מאז שנות ה-20'.

כל מאמצי השלום הבינערבי כשלו כתוצאה מעוצמת ערכים אסלאמיים מהמאה השביעית, ומפיצול, אי-סובלנות אלימה, אי-יציבות וחוסר-וודאות במישור הבינערבי, לצד משטרים, מדיניות והסכמים המאופיינים על ידי ארעיות, ללא שום קשר לישראל לסכסוך הערבי-ישראלי והעניין הפלשתיני .

בעוד ארה"ב משקיעה מיליארדי דולרים לביצור המשטר ההאשמי, הקמת מדינה פלשתינית תחריף את האיום הקיומי על ההאשמים, כפי שמלמדת מערכת היחסים בין ההנהגות הפלשתיניות – הטוענות לייצוג כל הפלשתינים וכל פלשתין משני צידי נהר הירדן – לבין ההאשמים שמחצית מתושביהם פלשתינים, המהווים את הקיבוץ הפלשתיני הגדול ביותר. וזאת על רקע עימות הדמים בין המלך עבדאללה (שנרצח ב-1951 ע"י פלשתיני) לבין ההנהגה הפלשתינית; גירוש אש"פ מירדן בקרבות "ספטמבר השחור" מ-1970-71; העימותים הקשים בירדן ב-1985-87; והמגבלות הנוקשות והשיטתיות נגד פעילות פלשתינית מדינית בירדן.

הפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן למוקד טרור אסלאמי, שיגלוש לסעודיה ולמדינות המפרץ הפרו-אמריקאיות, ויקדם את שאיפת האייתולות להגמוניה במפרץ הפרסי, בחצי האי ערב, באוקינוס ההודי, מיצרי הורמוז ובאב אל-מנדב, והקמת גוש אנטי-אמריקאי מאיראן, דרך חצי האי ערב, עיראק וירדן עד רכסי יו"ש.

אמנם זה התרחיש הגרוע ביותר, אך במזרח התיכון התרחיש הגרוע ביותר הוא לעיתים קרובות הצפוי ביותר.

באוקטובר 1994, בטקס חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, הזהירו ראשי הצבא והמודיעין הירדני את עמיתיהם הישראלים: "הקמת מדינה פלשתינית מערבית לירדן תביא לקץ המשטר ההאשמי מזרחית לירדן... את אשר הפלשתינים חותמים בבוקר, הם נוטים להפר בערב..."

החשש ממדינה פלשתינית מאפיין את עמדת מנהיגי ערב – מעשית ולא מילולית – המודעים לרקורד הפלשתיני החתרני משנות ה-50' וה-60', כאשר מחמוד עבאס וערפאת נמלטו ממצרים ומסוריה עקב מעורבותם בטרור ובחתרנות נגד מארחיהם; ב-1970-71 גורשו מירדן לאחר שהציתו מלחמת אזרחים במטרה למוטט את המשטר ההאשמי; בשנות ה-70' השליטו משטר אימים בדרום לבנון וניסו להפיל את השלטון הנוצרי בבירות; ב-1990 השתתפו בפלישת צדאם חוסיין לכווית, ולכן גורשו מכווית כ-300,000 פלשתינים עם שחרורה ב-1991. 200,000 פלשתינים שסייעו למשטר אסד עקרו מסוריה עם התפשטות מלחמת האזרחים, ו-50,000 פלשתינים שסייעו לצדאם חוסיין ברחו מעיראק לאחר הפלתו.

על ההשפעה השלילית של מדינה פלשתינית על האזור ולכן על האינטרס האמריקאי אפשר ללמוד מהטרור הפלשתיני בשנות ה-20', ה-30' וה-40'; שיתוף הפעולה הפלשתיני עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ועם הגוש הסובייטי לאחר המלחמה; הכשרת טרוריסטים מאפריקה, אסיה, אירופה ואמריקה הלטינית במחנות אש"פ בלבנון; שיתוף פעולה עם האייתולות וצפון קוריאה; וקשר הדוק עם רוסיה וסין, שיעניק להן זכויות שימוש בבסיסי ים וקרקע במזרח הים התיכון.

על תפישת העולם הפלשתינית האנטי-אמריקאית אפשר גם ללמוד משלטון הדיכוי הרש"פי וממערכת החינוך לשנאה וההסתה של הרשות הפלשתינית, שהיא הביטוי האותנטי ביותר לערכיה ומדיניותה הצפויה.

מדוע תבקיע ארה"ב גול עצמי על ידי הקמת מדינה פלשתינית!?

* * *

תקוה וינשטוק

סופרים ומשוררים במבחן הגרפולוגיה

אגודת הסופרים בתל אביב הקדישה לאחרונה ערב לגרפולוגיה ספרותית: פרופילים של סופרים ומשוררים לפי כתב ידם. כתבי היד הופיעו על המסך ופירשה אותם המשוררת מיכל דורון (בתה של הסופרת וחוקרת שירת ספרד אביבה דורון), גרפולוגית מזה 30 שנה, המוגדרת בגוגול כ"אחת מגדולות המומחים כיום בניתוח אישיותו של אדם כפי שהוא מתבטא בכתב ידו."

לא כולם מתייחסים ברצינות לגרפולוגיה. רואים בה רק מעין פסבדו מדע, לא עדות כשירה בבית דין. אבל זה נושא מסקרן. אולי נשמע משהו נוסף על מי שקראנו את פרי רוחו. רבים רוצים לדעת גם מה אומר כתב היד שלהם, האם הוא מסגיר את  אישיותם או עברם (גרפולוגיה אינה מתנבאת על העתיד. היא מסתמכת על כתב היד, לא על כף היד), ויש המקווים בסתר ליבם כי הגרפולוגיה תסייע להם בהכרת עצמם.

מיכל דורון התחילה במשורר הרופא ד"ר שאול טשרניחובסקי. כתב יד מהיר, הרבה קישורי אותיות המעידים, לדבריה, על אישיות מורכבת, מלאת ניגודים, אדם לא קל, נהנתן. (האם היותו משורר עשתה אותו לרופא יותר טוב? שואל מנחה הערב).

לרחל המשוררת, אומרת הגרפולוגית, כתב יד המראה שקשה לה, היא כאילו חוצבת את האותיות בסלע. ליונה וולך בצעירותה כתב יד שברירי, כמעט נופל, ואילו כתב ידו של יורם קניוק מאוד מקורי, כתב של מהפכן ומרדן.

המשוררת לאה גולדברג השאירה כתבי יד רבים וכן ציורים. אפשר לראות מה היה כתב ידה בגיל 8, כתב יד ללא גמישות, ואת כתב ידה בגיל 17-18 כתב מבולבל הממשיך בבלבול גם בגיל  28. בגיל 43 הכתב מתייצב ונעשה נוקשה.

כתב היד של הצייר והסופר נחום גוטמן דייקן, קפדני וחף מכל מניפולציות. כמו כתב של ילד.

ליונה ולך בצעירותה כתב יד מאוד שברירי, כמעט נופל.

כתב ידו של נתן אלתרמן חד כתער אבל כשהוא כותב לבתו היחידה המשוררת תרצה אתר נעלמת החדות והכתב נשטף באהבה.

מכתב ידו של יוסי שריד  מתרשמת הגרפולוגית שהיה חרוץ וחכם, כשהוא מחליט – זו החלטה. ואילו כתב היד של חנוך לוין קטן, צפוף, מופנם מחפש את האמת, לא פרובוקטיבי. לא כתב יד שעלולים  לייחס למחבר "מלכת האמבטיה".

אותי הרשים ביותר כתב ידו הייחודי של המשורר אלכסנדר פן: אותיות ברורות וגדולות בקו ישר, נוטה ימינה (דווקא לימין...) ניצבות זקופות כאלומות בשדה. כתב המעיד על דמות ססגונית מרתקת, אומרת מיכל דורון.

הגרפולוגית שהחלה בטשרניחובסקי סיימה בביאליק. לבקשות מעריצים חתם על ספריו והחתימות שונות. לצד החתימה הידועה עם אות קוף מתארכת, היתה לו גם חתימה קצרה, כאילו מכונסת בעצמה, שקשה לזהות בה את "ביאליק" – אך גם היא שייכת למשורר הלאומי.

כתבי היד עליהם מתבססת הגרפולוגית הם מארכיון "גנזים", אחד הארכיונים החשובים ביותר שלנו, בו גנוזים היצירות וכתבי היד של 500 סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות, גם מחזאים, מאז ימי יל"ג, צילומיהם, קורות חייהם, התקוות, האהבות, האכזבות. מכתבים ששיגרו וקיבלו. לעיתים מוסרים בני המשפחה לגנזים ארכיון שלם של היוצר שנפטר, לעיתים עושה זאת היוצר עצמו, משוכנע ש"גנזים" ע"ש אשר ברש ישמור כראוי על פרי רוחו ואליו יגיע כל המתעניין בו.

עד לאחרונה, במשך שנים, ניהל את "גנזים" במיומנות הארכיונאי ד"ר משה מוֹסֵק. הוא פוטר בטענה שמשכורתו גבוהה מדי. במקומו מונתה סופרת ואשת יחסי ציבור. חברים רבים  באגודת הסופרים טוענים שאין לה ידע בארכיונאות ומוחים על סילוקו של מוסק ודורשים את החזרתו.

 [אהוד: חברים אלה טוענים כי בכספים שמבזבזים כיום על יחסי ציבור ופרסומת ראוותניים לגנזים היה אפשר להמשיך את כהונתו המקצועית של מוסֵק].

היו מאזינים שהעירו כי הגרפולוגית, שידעה מראש מי הסופרים והמשוררים שאת כתב ידם חקרה, הושפעה בקביעותיה מן המידע המקובל אודות אותם אישים. לעומתם העידה בהתרגשות אחת הסופרות כי הגרפולוגית, שכלל לא הכירה אותה, קלעה בול לנבכי נשמתה.

על דבר אחד אין ויכוח: כתבי היד של משוררים וסופרים למן דורנו והלאה לא יהוו יותר נושא לגרפולוגים: יוצרים שוב לא ישאירו יצירות בכתב יד. אנשי רוח הכותבים  עדיין ביד, לא במחשב, כמוהם כמוהיקנים האחרונים... העט ניצח את הנוצה, והטכניקה את תרבות כתב היד. פעם שלחו יוצרים כתבים שנכתבו ביד או במכונת כתיבה. כיום "כתב יד" אינו אלא מטפורה. הוצאות ספרים ומערכות עיתונים מקבלות רק הדפסות וקובצי מחשב. בעתיד יוכלו גרפולוגים לחקור לכל היותר באיזו גופן נכתבה היצירה... המחשב מציג את המוצר המוגמר-בלי טיוטות, בלי מחיקות, תיקונים ותוספות. תהליך הכתיבה עלום. גם המכתבים האינטימיים בכתב יד שייכים כבר להיסטוריה. הרומנטיקה הספרותית הגלומה בכתב היד הסתיימה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה גרנות

כיצד יוצרים אמפתיה כלפי גיבורה הזויה?

על הרומאן של הדסה מור

"יום הדין של ג'ני מרקוס"

ספרי צמרת 2017, 364 עמ'

גיבורת הרומאן שלפנינו, ז'אן (ג'ני) מרקוס, יכלה למלא בקורות חייה עשר ביוגרפיות – אחת יותר מרתקת מהשנייה. ניסיתי להתחקות אחרי זירות פעילותה, ואני מודה כי באיזה שהוא שלב התבלבלתי: היא נולדה באי יאווה (אז איי הודו המזרחית, היום אינדונזיה), גדלה והתחנכה בהולנד, פעלה בפריז, בברלין, באיטליה, בוותיקן, בדוברובניק, בבוסניה הרצגובינה, סרביה, רומניה, חזרה לבקר ביאווה, עלתה לרגל והתגוררה  בארץ ישראל חמש פעמים, חזרה להולנד (קשה לספור כמה פעמים היא עשתה זאת), ושוב למרסיי ולפאריז, שם חלתה ומתה, ונקברה באוטרכט.

אני משוכנע שבסקירה הלא מחייבת הזאת החמצתי אתרים, והרי מדובר בתקופה שאמצעי התחבורה לא דמו לאלה של ימינו – וכאילוסטרציה מהספר אציין שכדי להגיע לארץ ישראל מאירופה היה צריך לשוט באונייה ממרסיי לאלכסנדריה, ומשם באונייה קטנה יותר – ליפו, כשזאת נאלצת לעגון במרחק מהנמל הרדוד והזרוע בסלעים, וספנים ערבים לבושי שרוואל וחובשי תרבוש משיטים את הנוסעים בסירות. וכן, רק חלק מהדרך לירושלים היה סלול, ואילו שאר הדרך היה בעצם שביל שבקושי יכלו לעבור בו עגלות, כשהן מסכנות את חיי עולי הרגל שבצידי השביל. האילוסטרציה הזאת יכולה להשליך על שאר המסעות שלה הרבים מספור.

אבל הרי המסעות האלה לא נועדו לבילוי – ג'ני הציבה לעצמה מטרות, שלמענן היתה מוכנה להקדיש את חייה, ואף להקריב אותם. הביוגרפיה שלה מדהימה, והסופרת הצליחה  להעביר לקוראים את רבגוניותה, שתודלקה על ידי אידיאולוגיה נוצרית קיצונית ותמימה גם יחד.

היא נולדה, כאמור, ביאווה, לאביה, נצר לאחד הענפים של בית המלכות ההולנדי, אשר שימש כמושל האי. כשהייתה בת חמש, התייתמה מאביה, ואימה, שירשה מבעלה הון עתק, חזרה עם שמונת ילדיה לאוטרכט שהולנד. מסיבה לא ברורה לילדה בת השבע, היא הועברה להתחנך בביתו של הדוד, כומר פרוטסטנטי אדוק מאוד, שהשפעתו עליה ניכרה בכל מפעלות חייה. בהיותה בת תשע מתה עליה גם אימה ובגיל 21 היא מקבלת חלקה בירושה הגדולה, וקונה אחוזה  בעיירה ברמן. בין הסופרים והמוסיקאים המוזמנים לאחוזה, מגיעה גם קתרין ון-ריס (קאטו), מוסיקאית וסופרת פמיניסטית ולסבית. הפמיניזם של קאטו מתאים לג'ני כמו כפפה ליד, שכן היא איננה מוכנה להתמסר לגבר, שבעיניה הוא ייצור אגוצנטרי – שיחדור לגופה ולנשמתה, הגם שהיא נענית לענג במזמוטים את קאטו, שמקבלת אביונה מעצם מגעיה, השתיים נוסעות לגרמניה ולאיטליה, והופכות להיות גרופיות של תנועת השחרור והאיחוד של איטליה, דרכיהן נפרדות, וג'ני נוסעת לפריז ללמוד בסורבון דת ושפות.

כשאוטו פון ביסמרק מכריז מלחמה על צרפת, ג'ני מאמינה שנפוליאון השלישי ינצח, ויחזור על מעשיו של נפוליאון בונפרטה לכבוש את ארץ ישראל כדי לקרב את בואו של ישו המשיח, אלא שפרוסיה מנצחת, עורכת טבח נורא בפריז ומטילה עליה פיצויי מלחמה ענקיים. ג'ני מצטרפת לצלב האדום, שנוסד לא מכבר, וסועדת פצועים וחולים. אחר כך היא מצטרפת לקומונה המחתרתית שעולה על בריקאדות נגד ממשלתו של לואי מרשל. היא אפילו משתתפת בהתנקשות בארכיבישוף של פריז. בהשפעת הברית החדשה, המועידה את מלכות השמיים לעניים, ג'ני מפזרת את הונה העצום לקלושרים ולעניים של פריז ומקימה עבורם עשרה בתי חולים. היא נוסעת שוב לאיטליה, ומבקרת בוותיקן, שם, ליד הקבר של פטרוס שעיצב ברניני, היא חווה חוויה דתית אקסטאטית – היא שומעת קול הדורש ממנה לממש את חזון יוחנן מהברית החדשה, לפיו ייאספו 144,000 איש, 12,000 מכל שבט משבטי ישראל, עם בואו של המשיח באחרית הימים, ואלה, כמובן, יתנצרו.

ב-1873 היא מגיעה לירושלים ושוכרת את המהנדס והאדריכל הצבאי ברנרד גוזף ג'ימו לבנות את הבית הענק הזה שייקרא "גאולה". ג'ימו גם מנווט בתסבוכת החוקית העות'מאנית שאינה מאפשרת רכישת קרקעות לזרים. נאלצים, על כן, להחתים על המסמכים איש קש מוסלמי. לפי עצתו של ג'ימו, יוצאת ג'ני לסייר בארץ, רוב סיוריה ברגל – בכל התחנות בהן עבר ישו (טבילה בירדן, ים הכנרת, כפר כנא, נצרת, הר האושר, מגדל).

ג'ני חוזרת להולנד ומזמינה אליה את קאטו, הנהנית ממנעמי החיים והפרסום (היא סופרת ומלחינה), ומעריצה גדולה של הקאנצלר הגרמני. ג'ני נוסעת שוב לפריז, ומשם, דרך טריאסט ורגוזה (לימים – דוברובניק), היא מצטרפת למרד של עמי יוגוסלביה לעתיד כנגד השלטון המזוויע של הטורקים. היא מצטרפת ללוחמיו של מיקו לוביברטיץ', ומתגלה כלוחמת עשויה ללא חת. היא רוכשת לעצמה בגדי לוחם, וסוס, ויוצאת בראש הלוחמים אל מול האש והחרבות של הטורקים, ללא כל פחד. היא מעריצה את מיקו כאליל, ואפילו מתאהבת בו, אך רווח לה כשנודע לה שהוא נשוי, כך שהאהבה תהיה אהבה נוצרית ללא מגע גופני.

הטורקים אמנם מענישים את המורדים בשריפה, אונס וכריתת ראשים, אבל המורדים נוהגים בדיוק באותן זוועת כלפי כפרי הטורקים וכלפי חייליהם. מיקו וקבוצת קציניו, וגם ג'ני, נשבים על ידי האוסטרים, המבקשים ליהנות מדמם השפוך של הסרבים, ומובאים לספליט. את ג'ני משחררים, ודורשים ממנה לחזור לירושלים דרך טריאסט, אבל היא מגיעה בדרך עוקפת לבלגרד, שם היא זוכה לכבוד של גיבורים. מכנים אותה ז'אן ד'ארק של הסרבים. משוררים כותבים עליה פואמות, משווים אותה ללורד ביירון שסייע למרד היוונים בטורקים לפני חמישים שנה. העירייה רוצה להכין פורטרט שלה עבור פנתיאון הגיבורים של סרביה, והיא ממאנת.

לאחר שהיא מתאוששת ממחלה קשה בבלגרד, היא שוב מצטרפת למורדים, ובעקבות הביזיון של המורדים בעיירה בוז'ילינה (נכבשה אמנם על ידי המורדים, אבל ננטשה על ידיהם, ואז הטורקים חזרו וטבחו בכל התושבים הנוצרים של העיירה), ג'ני מחציפה פנים אל מול הגנרל אלימפיק, שהיה אחראי על המחדל, וזה היה תירוץ להיפטר ממנה, למרות שהיא קנתה בכספה תותחים, נשק ותחמושת, ואף בנתה בית חולים שדה עבור יחידות המורדים. היא איננה מוכנה לקבל את הגזירה, מגיעה לגאלאץ שברומניה, ומשם היא שטה בסירה על הדנובה עד בלגרד. הפעם ראשי היחידות הרוסיות מתנגדים לקבל אותה בין שורות הלוחמים בטענה (המופרכת!) שהיא קומוניסטית. אחיה, קיס (שסעד אותה במחלתה בבלגרד) מזמין אותה להולנד, וכל המשפחה עורכת מסע שורשים ליאווה.

כשהיא חוזרת לירושלים, כעבור שלוש שנים – העולם חרב עליה: חוק נכלולי, כמו שרק העות'מאנים יכולים להמציא, דורש ממנה מיסים, למרות שמדובר בקניין פילנטרופי, וגם מאפשר להחזיר את הקניין למושל. ראזק, איש הקש, מנצל את היעדרותה כדי לתבוע סכום עתק, שכביכול מגיע לו, ושני אחים בשם כיאט טוענים שלא קיבלו כסף על חומרי הבניין, וגם הם נטפלים לג'ני, שאפילו היתה מוכנה לשלם – אין לה מניין, כי היא הוציאה את כל הונה על בתי החולים בפאריז, על רכישת נשק למורדים בסרביה, על הסכומים הענקיים שהיא השקיעה במיזם המשיחי שלה – "הגאולה".

ג'ימו מציע לה למכור את הבניין הלא גמור, אבל ג'ני מסרבת (הקונות הפוטנציאליות הן קתוליות). היא חוזרת לאירופה, פונה לבארון אדמונד דה רוטשילד (איזו תמימות! – לפנות לבארון יהודי, שמסייע ליישוב העברי בארץ ישראל, לתמוך במיזם מיסיונרי נוצרי!), למלך הולנד, לממשלת הולנד, ולמשפחתה העשירה, אבל אף אחד איננו מוכן לסייע למיזם ההזוי שלה. בינתיים שלטונות המס הגיעו למקום ואספו את כל חומרי הבניין בתמורה למס, שכביכול ג'ני חייבת. כשג'ימו מבקש מהמעקלים להראות לו צו בית משפט, הם מכים אותו עד שהוא מאבד את ההכרה, וכבקשיש הם זורעים חורבן בבניין: שוברים חלונות, עוקרים דלתות ושוברים כלי סניטציה. הסופרת מתארת בכישרון בלתי רגיל את התסבוכת המשפטית שאליה נקלעים ג'ני וג'ימו במערכת המשפט הנכלולית של השלטון העות'מאני. כל הספר מעניין, ומושקע בו המון מסירות וידע, אבל תיאור המשפטים הוא ממש מלאכת מחשבת.

סופה של ג'ני מכמיר לב: היא, ששלטה על הון עתק, ונידבה מכספה לכל העולם, נאלצת בסוף ימיה לשכון במעון לצדקה, ולהתאשפז באחד מבתי החולים שהיא הקימה עבור עניים שאין ביכולתם לשלם עבור אשפוז. הסופרת מלינה על כך שאישה כל כך מדהימה, שתרמה כל כך הרבה, לא זכתה שסרביה תנציח את זכרה כלוחמת לחירות הנוצרים ביוגוסלביה, שפאריז לא השכילה להנציח את זכרה של זאת שתרמה את הונה להקמת בתי חולים בעיר, שבעלי מלון ליאונרדו פלאזה לא מצא לנכון לציין בלוח על הקיר שהמלון נבנה במקום שבו היה אמור להיבנות בית "הגאולה" של ז'אן מרקוס.

בסוף ימיה של ג'ני היא שקעה לדמנציה, ולא נודע לה שהשלטון העות'מאני העניק לראזק, איש הקש, את הקרקע, עליו נבנה הבניין, ואילו את הבניין עצמו רכשו האחים כיאט בתמורה לחוב שכביכול ג'ני היתה חייבת להם. גם תביעתו של קיס, אחיה המסור של ג'ני, שכיורש היחיד שלה הוא זכאי לקבל בעלות על הקרקע והבניין, התבררה לאחר הרבה שנים כחסרת סיכוי. יורשותיו של אסאד כיאט (שקיבל לבסוף חזקה על הקרקע ועל הבניין) מכרו את הרכוש לקרן קיימת ולעוד משקיעים, הבניין נהרס (קרוב לתשעים שנה לאחר שהחלה בנייתו), ובאתר נבנה מלון כמוזכר לעיל.

הבאתי את הסקירה (הלא ממצה!) דלעיל למפעלותיה של ז'אן מרקוס, כי סברתי שבלעדיה לא אוכל להעביר לקוראים את התפעלותי מהאישה המדהימה הזאת, שצוירה במסירות ובכישרון על ידי הדסה מור. ברור שכמי שדוגל ברציונליזם – נראית המשימה האמונית שז'אן מרקוס לקחה על עצמה הזויה לגמרי כמו כל הסיפור חסר השחר של ישו, וכמו כל סיפור אמוני חסר שחר אחר, אבל לא ניתן להתעלם מתעצומות הנפש הכבירות שלה ומהאלטרואיזם המוחלט שניחנה אישיותה.

אני מבקש להתעכב על עוד שלושה נושאים שהספר הזה מעלה:

ג'ני וקאטו הן פמיניסטיות מוצהרות: הן נמנעות מלהקים משפחה, ויחסן אל המגדר הגברי עוין למדי, ואפילו סולד. אצל ג'ני יחס זה מתיישב יפה עם אמונתה הנוצרית הרואה במין חטא (היא מתחברת אל משפחת ספפורד האמריקאית, שבעקבות שורה של אסונות שחוו – הקימו קומונה בירושלים, שאחד מחוקיה הוא הימנעות מיחסי מין). יחד עם זה, שתיהן מעריצות גברים עזי מבע ומעש: קאטו מעריצה את ביסמרק, וג'ני מעריצה את גריבלדי, ואת מיקו, מפקדה במרד הסרבי, אליו היא מתייחסת כאל אליל. ולא רק זאת, היא נהנית להתגנדר בתלבושת של לוחם סרבי, ועושה כל מאמץ להצטיין בתחום הגברי כל כך – התלהבות של יציאה לקרב כדי לשפוך דם. את הפרדוקס הפמיניסטי הזה (השייך לא רק לשתי גיבורות הספר) נבצר ממני להבין.

יש שסופרים נוקטים באחת משתי הדרכים, הנראות בעיניי לא ראויות: לכמון בטקסט חידות וסמלים ולהטיל על הקוראים "למצוא את המטמון", כביכול, אם ייפתרו החידות – יתגלה כבשונו של עולם; והקיצוניות השנייה – כאשר הסופר "מרצה" לקוראים ידיעות מתוך תחושת שליחות ורצון דידקטי.

אני מודה שהרושם הראשוני שלי בקריאת הספר היה שהדסה מור נוקטת בדרך הקיצונית השנייה – הספר מלא "הרצאות", והרי מבחר: קורות כנסיית פטרוס ביפו, קורות אמאוס, קורות מנזר השתקנים, קורות סוכנות הנסיעות "תומס קוק", קורות ההתיישבות האמריקאית ביפו, קורות הקישלה, קורותיו של המומר אהרן בורנשטיין, בעל המלון "מדיטרניאן", קורות בית המלוכה ההולנדי, קורות השתלטות חברה מסחרית על איי אינדונזיה, קורות אוטרכט, סיפור יהודית והולפורנס, קורות הקפיטול ציות, קורות כיבושה של ארץ ישראל מידי הממלוכים בידי סלים הראשון, תיאור מסעו של נפוליאון בונפרטה במצרים ובארץ ישראל, קורות שני חורבנות ירושלים, קורות טיטוס וברניקה, תיאור נדודי הסנהדרין אחרי החורבן, קורות האיסלאם וכיבושיו, קורות ההתיישבות הערבית בארץ ישראל, סקירת בתי הספר והמוסדות הנוצרים הנוסדים בסוף המאה ה-19, סיפור חייו של ישו, תולדות הצליינות, תולדות הבעלות על מפתחות כנסיית הקבר, פירוט הדמוגרפיה בירושלים בשנים 1880-1870, סיפור יעקב לאה ורחל, הרצאה מפי שמש קבר רחל על המוסלמים המשתלטים על אתרים קדושים ליהודים, קורות הבזיליקה בבית לחם, קורות מלחמת קרים, סיפור דונה גרציה ודון יוסף נשיא, קורות מלחמת מאה השנים בין צרפת לבריטניה ומעשי גבורתה של ז'אן ד'ארק, קורותיה של דוברובניק.

אני מודה שהשפע הזה גרם לי בתחילת הקריאה לרתיעה, אבל הרומאן כל כך מרתק, שעם כל עמוד השתכנעתי יותר ויותר כי רומאן היסטורי איננו יכול לנקוט דרך אחרת, ובהמשך אני מודה שנהניתי מהמידע שקיבלתי בספר מבלי שהסופרת תשלח אותי לכל מיני ספרי יען כדי שאבין למה היא מתכוונת.

ובאשר לנושא השלישי, ירשה לי אפרים קישון המנוח להשתמש בפרפראזה לאמרה שלו – בסכסוך במזרח התיכון הדסה מור לצד ישראל – יש בספר סדרה של הערות כיצד העולם המערבי הנאור דורש מישראל סטנדרטים מוסריים שהוא מעולם לא עמד בהם, שהיישות הפלסטינית היא המצאה נכלולית חסרת בסיס היסטורי, שהנוסעים שהגיעו ארצה במאה ה-19 ומשלחת הסקר הבריטית (1880-1979) מצאו כאן עזובה ואוכלוסייה דלה ביותר, שרבתה רק לאחר העליות היהודיות, שירושלים איננה מוזכרת כלל בקוראן, והמוסלמים מצאו עילה להשתלט אפילו על הכותל המערבי, שם כביכול קשר מוחמד את סוסו אלבוראק (עמ' 80, 122, 124, 164, 181-180).

לסיום, מדובר בספר מושקע מאוד, כשהמחברת חושפת בו ידע חובק עולם בהיסטוריה, בטופוגרפיה, בדתות (תנ"ך, הברית החדשה, הקוראן), בפסיכולוגיה (בעיקר בתיאור התופעות הסכיזופרניות של הצליינים האקסטאטיים). העלילה מרתקת ביותר, ומיוסדת על אדנים עובדתיים, שליקטה הסופרת מהמקורות המוזכרים בתודות שבסוף הספר.

הסופרת מצליחה לגרום לקורא להיות אמפאתי כלפי אישה יוצאת דופן זאת למרות האידיאל חסר השחר שניתב את חייה.

מומלץ מאוד.

* * *

משׁה שַׁפריר

כְּאִלּוּ

אֲנִי חַי

כְּאִלּוּ אֵין מָחָר,

כְּאִלּוּ אֵין לְכָךְ מְחִיר.

אֲנִי חַי

וְלֹא חַיָּב דָּבָר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם,

כְּאִלּוּ לֹא יָצָאתִי מִמִּצְרַיִם.

אֲנִי חַי

וּמִתַּמֵּם תָּמִיד עַד תֹּם,

כְּאִלּוּ לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יָתוֹם

מֵהוֹרַי וּמֵאַנְשֵׁי הַדּוֹר הַקּוֹדֵם.

אֲנִי חַי

חַי עַתָּה עַד-בְּלִי-דַי,

כְּאִלּוּ לֹא יָדַעְתִּי מַה קָּרָה בֶּעָבָר

וְשֶׁאֶהְיֶה בְּעָתִיד יוֹרֵד עָפָר.

אֲנִי חַי מְאֹד עַתָּה,

כְּאִלּוּ אָכַלְתִּי מִפְּרִי עֵץ הַחַיִים,

כְּאִלּוּ אֵין בִּכְלָל תְּמוּתָה,

כְּאִלּוּ אֵין לִי סוֹף וְקֵץ הַיָּמִים.

* * *

עדינה בר-אל

כל דבר יכול לשמש השראה לשיר (יהודה עמיחי)

על הספר: בין מלחמה לאהבה: המשורר יהודה עמיחי, עריכה: רנטה אייכמאייר ואדית ריים, תרגום מגרמנית: חנה לבנת, רימונים, תשע"ז 2016

הספר הוא קובץ שראה אור בגרמנית על יהודה עמיחי ויצירתו, ועתה תורגם גם לעברית בצירוף הקדמה מאת המשורר רוני סומק ודברי סיום, "פרדה", מאת הסופר מאיר שלו. סומק, שהשתתף בעבר בסדנת כתיבה של עמיחי, מצטט את מורהו, כאשר שניהם טיילו פעם בשוק: "אין דבר מכל אלו [...] שאינו יכול להיות השראה לשיר. אבן זרוקה, זוג גרביים, מים זורמים, גלי ים." נראה שמגמתו של קובץ זה להתחקות על שורשי ההשראה של עמיחי.

ציר הספר הוא תולדות חייו של עמיחי (שנקרא בילדותו לודוויג פפויפר, וירצבורג 1934 – ירושלים 2000). בספר יש שני סוגים של טקסטים. האחד – ביוגרפיות על עמיחי ומשפחתו, תוך כדי סיפור הקהילה היהודית בווירצבורג. והשני – מאמרים של חוקרים, שבודקים את יצירתו לאור קשריה עם המציאות בה חי עמיחי מילדותו ועד בגרותו. כלומר: מחפשים ביצירותיו את הקשר בין אירועים, דמויות ומקומות מעברו של עמיחי. עקב השתתפותם של כותבים שונים, יש פה ושם חזרות על פרטים ביוגרפיים.

החלק הראשון, שכותרתו "ילדות בווירצבורג", מספר על משפחתו של עמיחי, משפחת פפויפר, ובמקביל על משפחת האנובר, משפחתה של רות, ידידתו הקרובה של עמיחי בילדותו. במבט-על ניתן לומר, שתולדות שתי המשפחות הללו, שחיו זו לצד זו באותה קהילה בגרמניה, מדגימות בעצם גורלות של יהודים באירופה שלפני השואה. מצד אחד היתה משפחת פפויפר, כאשר אבי המשפחה – פרידריך מוריץ פפויפר (יליד 1888) – ראה נכוחה את המציאות ופירשה כמאיימת ביותר ליהודים, והוא החליט להעלות ארצה את כל השבט שלו בשנת 1936. ומצד שני – משפחת האנובר שהשתהתה, איחרה את המועד, ובעקבות כך בני המשפחה נפרדו זה מזה והתפזרו בעולם, וכמובן שכל רכושם אבד.

תחת הכותרת "היהדות שלי", נפתח הספר באוטוביוגרפיה שכתב עמיחי עצמו. הוא מעלה בה הן פרטים ביוגראפיים והן את יחסו ליהדות בשלבים שונים של חייו. וזאת בשילוב ציטוטים משיריו המבטאים את גישותיו. (אגב, הפרק הזה פורסם במלואו בעיתון הארץ במדור "תרבות וספרות", ביום שישי, י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017).

"היהדות היתה לי ממלכה וסיפור של אהבה עזה," מעיד עמיחי. ומספר על התפעלותו כילד מן התקיעה בשופר, מהוצאת מגילות הקלף של התורה מהארון, ונשיאתן ברחבי בית הכנסת עם כיסויי הקטיפה הרקומים וכתרי הזהב עם הפעמונים הקטנים. ושם, במחוזות ילדותו בגרמניה, דמיין הילד לראות את הר סיני, וכן את עמק האלה, בו נלחמו דוד וגוליית. "היהדות וההיסטוריה היהודית התרחשו בעיני על קרקע גרמנית. כל העולם היה יהודי, בלי לדעת זאת. אני ידעתי." (לי זה מזכיר את הפרק "פרבר הזפתים ומעשה אבות" בסיפור "ספיח" של ביאליק, בו הילד רואה בפרבר את כל סיפורי החומש שלמד בחדרו של רבי מאיר, את מכירת יוסף, את בת פרעה יורדת במשעול אל היאור, ועוד ועוד).

אולם יחד עם החמימות של הקהילה היהודית בווירצבורג, היה הילד לודוויג מודע לעולם הלא-יהודי שהקיף אותו. הוא זוכר משנת 1933 קריאות כמו "יהודים מלוכלכים" ו"יצחק, לך לפלשתינה!" והוא מסכם ואומר: "ולפיכך חייתי באופן טבעי לגמרי בשני עולמות, שניהם מציאותיים לחלוטין. הרגשתי זר, אחר ושונה, אבל גם הרגשתי טוב מאוד בעיר היפה וירצבורג."

לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור, כך מספר עמיחי, "חילוקי דעות אינסופיים נתגלעו בתקופה זו ביני לבין אבי, כלומר ביני לבין היהדות, כלומר ביני לבין אלוהים. אבי האמין שקיומן של המצוות הוא שאִיפשר את המשך קיומו בפועל של העם היהודי, [...] בעיניי נגע העניין הזה בשאלה הישנה-נושנה: 'מדוע הצדיקים, הישרים והטובים סובלים, ואילו דרך רשעים צלֵחה?'"

וזהו המקור, מגלה לנו עמיחי, לשירו "אל מלא רחמים". בו מתריס הדובר בשיר: "אלמלא האל מלא רחמים / היו הרחמים בעולם ולא רק בו. [...] אני שהבאתי גוויות מן הגבעות, / יודע לספר שהעולם ריק מרחמים." (עמ' 29-30).

כריסטיאן ליאו כתב פרק על "השורשים היהודיים-גרמניים של יהודה עמיחי". הוא חקר ובדק במסמכים ומספר בהרחבה על תולדות משפחת פפויפר וסביבתה. הכותב ערך תחקיר נרחב, וניכרת פה עבודת נמלים. הוא מכביר בפרטים, מציין שמות של אנשים, רחובות, בניינים ואפילו עצים, ומציין היכן נזכרו כל אלו ביצירתו של עמיחי. לדברי ליאו, השילוב בין המוטיבים אהבה ומלחמה ביצירתו של עמיחי מצויים כבר  בילדותו, כאשר עולמו הקרוב, העולם היהודי, היה תומך ואוהב, לעומת המעגל הרחב, הנוצרי, שהיה עוין.

אדית ריים כתבה על "רדיפה וגלות של משפחת האנובר היהודית מווירצבורג". היא מציינת שברומן של עמיחי לא מעכשיו לא מכאן (הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1986), הדמויות הראשיות – הרב דוקטור מנהיים ובתו רות מנהיים – מבוססות על דמויות היסטוריות אמיתיות: ד"ר זיגמונד האנובר ורות האנובר, היא רות הנזכרת לעיל, חברת ילדות של עמיחי, אשר איבדה רגל בילדותה עקב תאונה. ריים מפרטת את קורות המשפחה הזו, בעיקר על סמך התכתבויות בין בני המשפחה שהתפזרו בארצות שונות בגלל האנטישמיות, וכן על פי מסמכי הגסטפו בהם נזכרת משפחת האנובר.

מאמר מעניין זה מציג גם הוא תמונה של הקהילה היהודית בווירצבורג, הפעם, כאמור, תוך התמקדות במשפחת האנובר. שתי בנות-דוד הצליחו להקדים את הרעה ולהגיע לפלשתינה. אולם רוב בני המשפחה הפכו לאנשים שנעקרו בעל כורחם משורשיהם, משכניהם, מסביבתם התרבותית, ועתידם הפך לוט בערפל. כשהמצב הוחמר, איבדה המשפחה בווירצבורג את כל הונה עקב הגזרות של הרייך.  הרב האנובר ורעייתו הגיעו לאמסטרדם, משם ללונדון ולניו-יורק. בתם רות נשארה באמסטרדם, כנראה לא קיבלה אשרת כניסה לבריטניה. בשנת 1943 היא נשלחה לסוביבור ושם נרצחה. לדעת החוקרים המשתתפים בספר, ניתן למצוא במקומות רבים ביצירתו של עמיחי אזכורים גלויים וסמויים לדמותה ולגורלה של רות.

חנה סוקולוב-עמיחי, רעייתו השנייה של המשורר, כתבה על עשר שנים בחייו, מעלייתו ארצה בשנת 1936 ועד התגייסותו לפלמ"ח ב- 1948. בין השאר היא מספרת על נוהג נאה שהיה בבית ספר "מעלה" בירושלים, בו למד. והנוהג הוא: "יומן הכיתה". הווה אומר: תלמידים כותבים אחת לשבוע ביומן כיתתי מהווי הכיתה ובית הספר, וגם את המתרחש בארץ. מסתבר שעמיחי החל לכתוב במסגרת זו שירים, חיבורים ומחזות החל מגיל 14, וכבר אז הוא עשה זאת בשיטה שאיפיינה את תהליכי כתיבתו ברבות הימים: בתחילה רשם על פתקים אירועים ואנקדוטות, ואחר כך עיבד אותם. בראיונות שונים העיד עמיחי שהוא כתב אז דברים כדי להצחיק את הכיתה, אבל זה חידד את הסתכלותו על אנשים, לשים לב לפרטים, דבר שתרם לכתיבתו בהמשך.

היא מספרת על החלטת האב להעלות ארצה את כל המשפחה, בעזרת סרטיפיקטים שנקנו בכספי ירושה של דוד עשיר מאמריקה. ההשתלבות של יהודה הצעיר בארץ החדשה היתה טובה. בזכות הכרת התפילות הוא רכש במהירות את השפה העברית. עוד אנקדוטות מוזכרות בדבריה, המתבססים על מה שסיפר לה בעלה, כגון: הוא למד אגרוף אצל מורה, שאהב לשוחח עמו על תרבות ואמנות. היא מציינת את אהבותיו הראשונות ומונה בפירוט את חברותיו. במבט ראשון יש פרטים שנראים בגדר רכילות, ולא מחויבים להיכלל בביוגרפיה. כגון, חברה לשעבר שנשואה לסוחר תבלינים בניו-יורק. אולם מסתבר שעמיחי כתב שיר גם על זה.

סוקולוב-עמיחי מסתמכת גם על ראיונות שנערכו עם עמיחי. קטע על התחלת התעניינותו בשירה, מובא מתוך דבריו לאיילת נגב, בראיון שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בשנת 1994. עמיחי מספר בו על התקופה בה שהה במצרים במסגרת הצבא הבריטי (ועסק בהברחת נשק עבור ה"הגנה"): 

"לבריטים היו ספריות ניידות, ובאחת מסופות החול התהפך הקרון והספרים נבלעו. התחלתי לחפור ונתקלתי באנתולוגיה של שירה אנגלית בהוצאת פאבר: אליוט, אודן, הופקינס, דילן תומס. עד אז לא כתבתי מעולם שירה. כשקראתי בספר, היתה לי הרגשה של אדם שהולך למסעדה משובחת וחושב, אני יכול לעשות את זה לא פחות טוב מהם." (עמ' 146).

בהמשך הוא מספר על התגייסותו לפלמ"ח, ואחר-כך: "מרגע שהשתחררתי ב- 1949 עם פירוק הפלמ"ח התחלתי לכתוב שירים. [...] לכתוב שירה היה בשבילי דרך להשתחרר ממועקות המלחמה, האהבות, הקשיים, החלומות." (עמ' 147-148).

גלנדה אברמזון כתבה מאמר מצוין תחת הכותרת "עמיחי ואוטוביוגרפיה". בחלק הראשון היא מעלה לדיון את השאלה: האם זה נכון לתאר את חיי האמן על פי דוגמאות מיצירותיו, כפי שנעשה לעיתים בביוגרפיות? ותשובתה היא: "הביוגרף נדרש לזהירות מרבית כדי להימנע מלבלבל בין אמנות להוכחה, כי האמנות יכולה להיות תגובה מדומיינת, מהרהורי לבו של האמן או פשוט זיכרון כוזב."

אצל עמיחי יש תחושה של אוטוביוגרפיה, באשר אלמנטים רבים מחייו נמצאים בשיריו, והוא משתמש בגוף ראשון יחיד. אולם "שיר הוא יצירת אמנות: האמן מתחשב באילוציה או בצרכיה של הצורה האמנותית יותר מאשר באמת. אם האמן היה רוצה לכתוב זיכרונות אמיתיים, היה עושה זאת. אבל עלינו להפנים שגם אם עובדות אוטוביוגרפיות רבות מופיעות ביצירת אמנות, האמן שולט באופני ההופעה שלהן ובפרישתן, במבנה שלהן ובגוונים שהוא מעניק להן. לפיכך, שירתו של עמיחי אוטוביוגרפית בהופעתה ובאווירתה  יותר מאשר במהותה." (עמ' 158).

זאת ועוד "עמיחי משתמש באירועים חיצוניים כמטאפורות לחיי הנפש, אך לעתים קרובות קורה גם ההיפך מזה: החוויה האישית מתרחבת לכדי חוויה קולקטיבית." (עמ' 159). בהמשך עוסקת אברמסון בעיון מדוקדק ביצירתו של עמיחי, תוך הדגמת שירים רבים. והיא מצטטת את חוקרת הספרות חנה קרונפלד ש"סיפור החיים הגלוי של הפרט, הביוגרפיה הזאת אינה אלא כרוניקה של השתתפות קבוצתית [הדגשה במקור – ע.ב.] בייסודה של אומה, במלחמה, בעיבודו של העבר לאחר המלחמה, ובהלם הקולקטיבי שנוצר בעקבות חשיפתה של השואה ובעקבות המלחמה." (עמ' 162).

דוגמא טובה מאוד לתפיסתו של עמיחי את תפקידו של הסופר בחברה הישראלית – לנסח את החוויה המשותפת, ולהיות גם מעורב וגם מנותק בו בזמן – היא בשורות אלו: "משלושה או ארבעה בחדר / תמיד יש אחד העומד ליד החלון. / מוכרח לראות את העוול בין הקוצים / ואת השרפות בגבעה." (עמ' 162).

דוגמא לאירוע מרכזי בחייו של הגיבור וגם בחיי הדובר שלו, היא מותו של אביו. "העצב והאשמה של הבן הפרטי," כותבת אברמזון, "נהפכים למטפורה קולקטיבית למסורת שאבדה לבניה המורדים של האומה." (עמ' 171).                     

במבט ראשון הספר נראה לא מגובש ולא אחיד, ולא ברור מי קהל היעד של קובץ זה, באשר יש בו מגוון חומרים: זיכרונות אישיים, זיכרונות של אחרים, מאמרים מאת חוקרי ספרות , ראיונות עם המשורר ברדיו ומן העיתונות.

בסופו של דבר ימצאו בו עניין גם קוראי שירה להנאתם, חובבי ספרות, וגם חוקרים, באשר יש בו שני יתרונות מרכזיים: האחד, בעצם העלאת זיכרונות אישיים ומשפחתיים, עולה סיפורה של קהילה יהודית מבוססת בווירצבורג לפני השואה. גורלות שתי המשפחות – פפויפר והאנובר – מייצגים, כאמור, את גורלם של יהודי אירופה כולה: המעטים שקראו נכוחה את המפה בתחילת שנות השלושים ועזבו את היבשת לפני השתלטות הנאציזם, והרבים שסמכו על עמדתם החברתית-תרבותית-כלכלית ועל תרומתם למדינה הזרה, וכל אלו נרדפו ו/או נכחדו בסופו של דבר.

היתרון השני – המאמרים שעוסקים ביצירתו של עמיחי, מעלים לדיון שאלות מעניינות בעניין מי הוא משורר, מהו שיר, ומה עושה משורר עם החומרים האוטוביוגרפיים שלו. ומובן שהם מפנים זרקור אל המשורר יהודה עמיחי, הוא שעמד ליד החלון וסיפר את סיפורו של דור בארץ.

* * *

אילנה שטוטלנד

בזכות זוג עגילים

מעריב, 5.5.2016

זוג האוהבים שהופרד בשואה נפגש במקרה 50 שנה אחרי. אהבתם של סאלי ואברהם נקטעה כשברחו מהגטו. היא היתה בטוחה שהוא נהרג מירי והוא חשב שרעייתו אינה עוד בין החיים. אך הגורל הפגיש ביניהם שוב. בנו חושף את המקרה המדהים.

אברהם, אביו של הסופר אלי רוה, מעולם לא דיבר ולא סיפר דבר על התקופה הנוראה ההיא. אבל הגורל כנראה רצה אחרת. מפגש מקרי ובלתי ייאמן בין אלי רוה לבין אישה זרה בחנות תכשיטים בפתח-תקווה פתח לו צוהר קטן לגבי עברו של אביו. הסיפור ששמע מפי אותה אישה, וההתגלגלות המפתיעה של העניינים לאחר אותו מפגש, הולידו את ספרו החדש "זוג עגילים" (הוצאת צבעונים).

הספר מתאר את סיפורם של סאלי ויעקב, זוג צעיר בתחילת נישואיהם, שניסו לברוח לרוסיה אחרי שנמלטו מגטו ורשה. רגע לפני שהצליחו לחצות את הגבול, התפתחה במקום תקרית ירי. האישה רצה לצד אחד ונפצעה ברגל, ואילו בעלה רץ עם קבוצה אחרת לצד האחר. לפני שאיבדה האישה את הכרתה, היא ראתה שכל הקבוצה שרצה לצד האחר, כולל בעלה, נקצרה ונהרגה. המזכרת היחידה שנותרה לה ממנו היה זוג עגילים שקיבלה ממנו כמתנת אירוסים.

האישה חולצה על ידי הצבא הרוסי, חייתה ברוסיה, התחתנה שוב ונולד לה ילד. בשלהי שנות ה-90, בהיותה כבת 75, היא עלתה ארצה והשתקעה בפתח-תקווה. בעלה השני היה חולה מאוד, מבחינה כלכלית לא היה לה קל, ובאחד הימים היא נאלצה למכור את אותו זוג עגילים נוסטלגי כדי לקנות לו תרופה. היא ניגשה לחנות תכשיטים בעיר, שם פגשה במקרה את אבינועם, גבר בשנות ה-50 לחייו, אף הוא תושב פתח-תקווה. ומכאן מתחיל סיפור מטלטל שאפילו למיטב התסריטאים יהיה קשה להעלות על דעתם.

בספר, המבוסס על אירועים אמיתיים, שינה רוה את התאריכים והשמות. רק את שמה של סאלי שכח משום מה לשנות, ואולי היתה זו יד אלוהים שכיוונה לכך ששמה האמיתי יישאר בספר. "רק בזכות האישה הזאת הבנתי את כל מה שלא הבנתי בילדותי," הוא אומר בחיוך עצוב.

ספר איך הכול בעצם התחיל.

"אבי, אברהם רדושיצקי ז"ל, נולד בשנת 1916 בוורשה, וכאמור, עד היום לא ברור לי כמה אחים היו לו ואיזו משפחה היתה לו. בזמן המלחמה הוא הצליח לחצות את הגבול לרוסיה והגיע לעיר קמינסק-אורלסקי כחייט עני חסר כל. שם הוא פגש את אימי, פסיה, והשניים התחתנו. אני נולדתי כבר אחרי המלחמה, ואחריי נולדו להם עוד שלושה ילדים. ב-1946 הורי חזרו לפולין, ובשנת 1957 עלינו ארצה."

רוה (70, נשוי, אב לשלושה וסב לשבעה), עוסק במשך שנים רבות בכתיבת ספרים במקביל לעבודתו כצבע. עד עתה הוציא כ-40 ספרי ילדים ונוער. "זוג עגילים", שיצא לפני חודשים אחדים, הוא ספרו השלישי למבוגרים.

"בשנת 1995 החלטתי לקנות מתנה לאשתי לכבוד יום הולדתה," הוא מספר את תחילת התגלגלותו של הסיפור. "נכנסתי לחנות תכשיטים בפתח-תקווה ופגשתי שם אישה מבוגרת עם מקל הליכה, עולה חדשה בשם סאלי. האישה באה למכור זוג עגילים כדי לקנות תרופה לבעלה, שהיה חולה סופני. הייתי עד לשיחה לא יפה בינה לבין הזבן. הוא אמר לה שזוג העגילים הזה לא שווה כלום, היה אנטיפט כלפיה, אך בסוף קנה ממנה את העגילים. ריחמתי על האישה, וכשהגעתי הביתה, החלטתי שיום למחרת אחזור לאותה חנות, אקנה את העגילים האלה, ואולי יום אחד אפגוש אותה שוב ואחזיר לה אותם."

באמת האמנת שתפגוש שוב את סאלי?

"פתח-תקווה היתה אז עיר קטנה, והייתי בטוח שתוך כמה ימים בטח אתקל בה באחד הרחובות. אבל הסתובבתי והסתובבתי ולא פגשתי אותה. רק שנה לאחר מכן, בערב פסח, פגשתי אותה במקרה בקופת חולים. היא סיפרה לי שבעלה נפטר, והזמנתי אותה לערב פסח אצלנו בבית. היינו באותה שנה בהרכב מצומצם: רק אני, אשתי והילדים. בליל הסדר הזה סאלי בעצם סיפרה בפעם הראשונה על עצמה. היא סיפרה שאת זוג העגילים האלה קיבלה מבעלה הראשון, סיפרה איך הוא נהרג בגבול הרוסי, ואיך היא נפצעה וניצלה. היא לא הזכירה שמות, רק סיפרה את הסיפור."

מה הרגשת כששמעת את סיפורה?

"עבורי זה היה עוד סיפור ששמעתי. אבל היה במבטים שלה משהו שלא הבנתי. היא הביטה בי במבטים מוזרים. אחר כך חשבתי שאולי אני מזכיר לה מישהו."

אחרי המפגש הזה רוה וסאלי לא התראו, עד שנפגשו שוב במקרה לאחר שנה, שוב בערב פסח, ושוב בקופת חולים.

"שוב הזמנתי אותה לליל הסדר," מחייך רוה. "הפעם זה כבר היה ליל סדר מורחב יותר עם כל המשפחה, כולל ההורים שלי. אבא שלי היה באותה תקופה בן 81, מאוד חולה, וידעתי שסופו קרב. סאלי קצת איחרה, התחלנו לקרוא בהגדה, ואז נשמעה דפיקה בדלת. הרגשתי פתאום כמו חשמל באוויר, התחלתי פתאום לרעוד, ואמרתי לה 'בואי תיכנסי.'"

ומה קרה כשהיא נכנסה לבית?

"סאלי הלכה אחרי, עברתי אחד-אחד, הצגתי אותה בפני יושבי השולחן, וכשהגעתי לאבא שלי אמרתי לה 'הנה אבא שלי.' עוד לפני שאמרתי לו 'זאת סאלי,' היא תפסה חזק בידי וראיתי שהיא מסתכלת באבא שלי במבט מאוד מוזר. הראש של אבי היה אז בכלל בתוך ההגדה. אחרי רגע או שניים היא אמרה בלחישה: 'אברהם, זה אתה?'

"הוא הרים את ראשו, העיניים שלו פשוט נפקחו לרווחה והוא אמר: 'סאלי, זאת באמת את?'

"היא אמרה: 'חשבתי שנהרגת, חיפשתי אותך.' הוא אמר שחשב שהיא נהרגה. הם החליפו עוד כמה משפטים, ואחרי כמה דקות היא ברחה. היא אפילו לא התיישבה לשולחן, אלא יצאה מהבית בסערת רגשות. כל הנוכחים בבית היו בהלם. אני כמובן הייתי בהלם יותר מכולם, כי הכרתי את סיפורה וברגע אחד פשוט הבנתי שהיא היתה אשתו הראשונה של אבא שלי. מעולם לא ידעתי שאבי היה נשוי לפני שנישא לאימי. כל השאר בכלל לא ידעו על מה מדובר ולא הבינו מי זאת בכלל. הם שאלו את אבא מי זאת, אבל הוא לא הסכים לגלות."

היית בהלם כשהבנת את כל הסיטואציה?

"התפוצצתי מבפנים, בעיקר כי אבא מעולם לא סיפר שהוא היה גיבור, לא סיפר איך הוא ברח מהגטו, איך לחם עם הפרטיזנים. כאב לי שאף פעם לא שמעתי ממנו כלום. כל מה שאני יודע עליו זה רק בזכות האישה הזאת. רציתי בהתחלה לרדוף אחריה, אבל כשיצאתי לחדר המדרגות היא כבר לא היתה. מאז לא ראיתי אותה יותר."

רוה מספר את סיפורו ולא מפסיק לבכות. "אבא שלי נפטר כחמישה שבועות לאחר אותו ליל סדר. בזמן השבעה חשבתי שאולי סאלי תבוא, כל הזמן הסתכלתי בדלת וציפיתי לה, אך היא לא באה. שנה לאחר מכן, בערב פסח שוב הלכתי לקופת חולים וציפיתי לה יותר מהרגיל, אך היא לא הגיעה. כעבור כמה חודשים התקשר אליי הבן שלה ואמר שאימא שלו נפטרה."

סיפרת את הסיפור האמיתי לאחיך?

"ברור. הם נדהמו, ואפילו היה להם קשה להאמין שזה אמיתי. אף אחד לא ידע שאבא שלי היה נשוי לפני אימא שלי. את אימא לא העזתי לשאול על האישה הזאת."

את המפגש הבלתי ייאמן בינו ובין סאלי זוקף רוה לגורל, אבל לא רק. "אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין בשכר ועונש, אף על פי שזה לא מתקיים בעולמנו. אני בן אדם טוב, ולכן זכיתי לפגוש את האישה הזאת, כדי שתסיר ולו בקצת את הערפל לגבי אבא שלי. רק בזכותה הצלחתי להבין במעט מה עבר עליו בזמן השואה, ובעקבות כך גם להבין את ההתנהגות שלו כלפינו לאורך השנים. הבנתי את כל הכעס שלו על החיים, את העצבים. זה גרם לי להבין את הדברים טוב יותר ולסגור מעגל."

את הספר "זוג עגילים" רוה התחיל לכתוב רק כ-13 שנים לאחר אותו מפגש. "לקח לי זמן לעכל את הסיפור הזה," הוא מבהיר. "כמו כן, במשך שנים סיפרתי את הסיפור הזה בפני תלמידי בתי ספר. התלמידים, כולל המורים, היו ממש פעורי פה, המומים ומרוגשים. בסופו של דבר החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את הספר."

מתברר שרוה רצה לכתוב את הספר לא רק כדי לספר את הסיפור המיוחד הזה. עבורו היה זה גם מעין ניסיון לרפא פצע ישן ומאוד כואב.

"אחרי שעלינו ארצה, הגעתי לכיתה ו' בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה," הוא מספר ועיניו שוב דומעות. "שמי היה אז אליהו רדושיצקי, והייתי בין העולים החדשים הבודדים באותו בית ספר. סבלתי מאוד מהצקות של תלמידים שנחשבו אז ל'אליטה' של פתח תקווה, כאלה שהיו בנים של פרדסנים. הם כל הזמן לעגו לי בקריאות של 'אתם הלכתם כמו צאן לטבח, ואילו ההורים שלנו נלחמו פה וניצחו את צבאות ערב.' זה כאב שליווה אותי עשרות שנים. עד עכשיו אני יכול לבכות כשאני נזכר בקריאות שלהם. הייתי מתכנס אז בתוך עצמי, לא פעם חשבתי שאני צריך להתאבד או להיעלם בגלל העלבונות והחרם שעשו עליי. זו היתה בעצם הסיבה המרכזית שבגללה כתבתי את הספר. רציתי להנציח את אבי שנלחם עם הפרטיזנים, ולהראות שאנשים כן נלחמו ולא הלכו כמו צאן לטבח."

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שני

תמה ההצגה

בתוך הלופט שהיטלטל שבועות אחדים באניית מסע יוונית דחס אבא רהיטים וגם חפצים שתכנן למכור בארץ. הוא התכתב עם מוטקה, חבר ילדות שעלה לישראל לפני המלחמה, ולמד ממנו מה דרוש לתושבי המדינה בתקופת הצנע. אבל את עניין המכירה השאיר לי, ילד בן שתים-עשרה, ולאחי בועז בן העשר. שנינו הסתובבנו ברחובות נצרת ופתח תקווה ומכרנו בהצלחה פקטים של סיגריות זולות תוצרת פולין, אבל נכשלנו  עם מצלמת לייקה. בחנות צילום הסמוכה לבניין ההסתדרות לקח אותה צלם נפוח מחשיבות עצמית, בדק היטב, הניח אותה על מדף מאחוריו, אחר כך איים עליי שאם לא אסתלק משם, יקרא לשוטר ויאשים אותי בניסיון גנבה. עיניי נמלאו דמעות. פחדתי שאחטוף מאבא, והדמעות נגעו ללבה של אשת הצלם. ברגע של היסח הדעת דחקה לעברי את המצלמה בלוויית אזהרה לבל תדרוך כף רגלי על מפתן חנותם לעולם.

כעבור עשר שנים הכרתי את בתם יעלה. הוריה לא זכרו את העולה החדש שביקש למכור להם מצלמת לייקה, והייתי אורח רצוי הן בביתם הן בחנותם.

"טוב, אתן לך מאה שקלים..."

התנתקתי מן השרעפים, הזיכרונות והחלומות והסתכלתי בפניה המחורצים של הזקנה. שיניה הטביעו סימן חיוור בשפתה התחתונה. קצה חותמה רעד. ידה השמאלית לפתה את סנטרה, כאילו חששה שמגודל החרפה יתנתק מפניה ויצנח ארצה. קולה כמעט לא נשמע כשלחשה: "טוב..."

טוב שנשמע באוזניי לא טוב.

כלאחר יד אסף הזבן את השלל בידו, פתח מגירה נסתרת מהצד הפנימי של הדלפק והשליכו פנימה. אחר נפנה לקופה הרושמת, הוציא מתוכה שטר של חמישים שקלים והניחו על המטפחת הפרושה בכף ידה המושטת. ואז שילב ידיים על החזה בעמידה זקופה כאומר: תמה ההצגה, זמן ללכת הביתה.

חשבתי על שני ילדיי הבוגרים שכבר עזבו את הבית. בכל ליל שבת הם באים לארוחת הערב - בתי עם בעלה ותינוקם ובני עם חברתו - ובלכתם הם מצוידים במאכלים ותבשילים שאמם מכינה להם מבעוד מועד. בתום ארוחת הערב בליל השבת האחרון שאלתי את הגברת הראשונה מה היא רוצה ליום הולדתה העגול, היא הביטה בי בעיניים כלות. "מה הייתי רוצה באמת? ניתוח פלסטי שאחריו אפילו הוריי יתקשו לזהות אותי. אתה רואה את הקמטים מתחת לעיניי? והכי נמאס לי מהאף. אתה יודע שכמעט כל אישה שלישית באמריקה עושה ניתוח אף. זה ניתוח שעולה חמישים-שישים אלף שקלים. אבל אסתפק בטיול קצר לחו"ל. אפשר לתפוס דיל."

טיול קצר אומר סוף שבוע ארוך באחת מארצות אירופה. ובעונה הזאת שם קור כלבים, גשם זלעפות וערפילים שמסתירים נופי הוד עוצרי נשימה. כל מה שיש לעשות זה לרבוץ בקניונים, וכמה קניונים כבר יש גם בארץ. ואני בלי החוץ, כלומר בלי המצלמה אינני אני.

"אז סוף שבוע ארוך בצימר גלילי," מיהרה מיקה להביע את דעתה בהכירה את הארשת שלבשו פניי. ומה נעשה בצימר גלילי בסוף השבוע? נבהה בטלוויזיה? נקרא ספרים ונפתור תשבצים? נמות משעמום, וזו תהיה הזדמנות פז להתכסח. מיקה כהרגלה תאשים אותי שאינני נותן מעצמי למשפחה, ואני אתלונן שאינה נותנת לי מעצמה. כהרגלה תתגונן שגופי מסריח מדבק מגע ומנסורת, ולכן קשה לה. תירוצי זבל. יש נשים שמתות על הריחות האלה. וכנראה, לא בוודאות, אשאל אותה אם יש לה מישהו בצד, מחשבה שעולה לאחרונה בתכיפות יתר בתוכי. אינני יכול אפילו לעצמי להסביר את המחשבה הזו, אבל התחושה אינה מרפה מתוכי. אולי זה הגיל ואולי הקנאה, מיקה ביציאתה מהבית דופקת הופעה אלף-בית. אילו נסענו עם החבורה או עם חלק ממנה לא היה לנו זמן לשאלות כאלה. היינו עושים על האש, משחקים קלפים ושש-בש ומקטרים על הנעשה במדינה. אבל רק שנינו? נכון, היינו יכולים לערוך טיולים בסביבה. אבל כמה פעמים עוד נבקר באגם החולה, בחורשת טל, במפל התנור? ואם ירד גשם? אמנם פה זה לא אירופה, אבל יש ימי חורף גשומים. אילו הסכימה מיקה שאקח אתי מצלמה, הכול היה אחרת. לא כל כך מזמן הייתה מצטרפת אליי בכיף לימי צילומים ברחבי הארץ.

עכשיו הכיתי על חטא. אני מעדיף את הערפל בלונדון, את הגשם בפריז, את קור הכלבים בפרנקפורט, ואפילו מריבה הגונה בצימר גלילי... על פני עמידה חסרת אונים מול תיאטרון האבסורד שמתנהל מול עיניי. אבל איכשהו ידעתי שזה לא סוף פסוק. שפגישות נוספות ביני לבין העלובה יקרמו עור וגידים, ובאחת הפגישות הללו ברק ורעם יתנפצו על ראשי.

האישה העלובה עמדה בתנוחת גוף מוטה קדימה וידה מוגבהת ופרושה לפנים. היא אחזה במטפחת שבה שכן בבדידות מזהרת שטר של חמישים שקלים וציפתה לעוד. ואני עמדתי מימינה. פעם אמדתי את פניו ופעם את פניה. מצמצתי בעיניי ואגרפתי את אצבעותיי. מילים אין-ספור התרוצצו בתוכי.

שתקתי כמי שאוגר כוחות לקראת עוד סיבוב במאבק מתיש. מבטיי חלפו בין השניים, ומחשבותיי עוררו תהיות. מה מעשיי כאן? הרי באתי לקנות תכשיט. קנה או צא, אמרתי לעצמי, תתייצב לצד העלובה ותוכיח את המוכר היהיר, אל תעמוד כמו גולם.

"אמרת מאה, ופה יש חמישים," אמרה.

האיש ניתר ממקומו ועמד להתנפל עליה כחיית טרף. "אני אמרתי שאולי בחנות אחרת יקנו את העגילים העלובים האלה וייתנו לך מאה שקלים. אבל זה רעיון רע. עם העגילים האלה לא תצליחי לעבוד על איש מקצוע שמכבד את עצמו. ובעיר שלנו כל בעלי החנויות מכבדים את עצמם. קחי חמישים שקלים ותגידי תודה. ושתדעי לך, מיידעלע, שזה מהלב הרחום שלי. רק אל תשכחי לקנות את התרופה לבעלך."

ומיד הוסיף בשצף קצף שהעגילים עשויים מחומרים זולים, שהם מזויפים ולא שווים אפילו עשרים שקל. ושכל העולים מרוסיה גנבים ורמאים, וכאן זה לא רוסיה ולא מזרח אירופה, ושלא יעבדו עליו ועל חבריו למקצוע.

ושוב טענה האישה שהעגילים עשויים מחומרים משובחים, שהם בעלי ערך רב ויקרים ללבה, ואלמלא מחלתו הסופנית של בעלה לא הייתה מוכרת.

רציתי להתערב במחלוקת, אבל דבר מה עצר בעדי. אף אחד לא מינה אותי לשפוט בין הנצים. במקרה נקלעתי לוויכוח המטופש שיצא מכל פרופורציה.

פתאום שמעתי את הזבן פונה אליי.

"תגיד, אני אמרתי מאה שקלים? ברוך השם עוד יש לי כבוד והמילה שלי מילה בסלע," אמר ושלח אליי מבט נוקב.

"כן, אמרת מאה שקלים."

חששתי שיגדף גם אותי, אבל פיו רק נקפץ. ידו הונפה מלמעלה למטה בתנועת נזיפה, וללא פחיתות כבוד או הערת תוכחה פנה אל הקופה הרושמת, הוציא מתוכה כמה מטבעות והניחם על השטר הפרוס של חמישים שקלים.

בתנועות אטיות עטפה האישה את כספה במטפחת, טמנה את המטפחת בכיס שמלתה, אחזה במקל ההליכה המנצנץ, ובצליעה אטית עשתה דרכה החוצה.

אפילו פעם אחת היא לא הפנתה את ראשה לעברי.

"נו, אדוני, כבר בחרת עגילים לאשתך?" שאל הזבן.

גב שחוח

תוגה כבדה העיקה על לבי, והתאוויתי למשקה. קוניאק חריף או ברנדי שישרפו את מעיי. רציתי להשתכר, לאבד שליטה.

בפעם הראשונה זה קרה לי במלחמת יום הכיפורים. הפסקת האש מיקמה את היחידה שלי בסמוך לתעלת סואץ. נשלחתי עם שישה חיליים לשמור על מתקן מבוטן בסמוך לתעלה. איש לא ידע למה הוא משמש, אבל ניחשנו שזהו אחד המתקנים שאמור היה להבעיר את התעלה ביום פקודה. החיילים שנותרו בבסיס החלו לצאת לחופשות מאורגנות בנות שלושה ימים, ורק אנחנו נדפקנו בשמירה מסביב לשעון על המבנה המבוטן. מושיקו הוציא ממעמקי תרמילו בקבוק קוניאק 777 ורוקנו אותו כבנות לוט. היינו מדוכאים ומצוברחים, ועד מהרה חשתי את ראשי סחרחר עליי. יצאתי מהאוהל הדחוס באדי אלכוהול, טענתי שתי מחסניות באֵם 16 ופתחתי באש על חיילים מצרים שחלפו במרחק מה מהמתקן. עדיין הייתי שרוי בטראומת ההפגזה שנחתה על יחידתי שעות אחדות לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה. הכדורים שרקו סביבנו, והפגזים הלמו ופלטו אבוקות אש. היו לנו שני הרוגים, כמה פצועים בינוני ואחד קשה. סובבתי את הנצרה למצב אוטומטי ויריתי צרורות לעבר הדמויות החומקות. לא יודע אם פגעתי או החטאתי. למשמע היריות רצו פקודיי לעברי ולקחו מידי את הרובה. התכופפתי והקאתי את נשמתי.

בפעם השנייה זה קרה בחתונה משפחתית. על רחבת הריקודים תקעתי בפי אינפוזיות טקילה וראשי היה סחרחר עליי. גררתי את מיכלי החוצה בטענה שיש לי משהו חשוב לספר לה. התרחקנו מדלתות האולם ומהמוזיקה, ובחשכה שעטפה אותנו אחזתי במותניה והצמדתי נשיקה ארוכה לשפתיה. רק הדיפת ידיה בחזי והצעקה שהדהדה באוזניי "עזוב אותי, מפגר אחד!" העירה אותי משכרותי. התכופפתי והקאתי את נשמתי.

עכשיו לא רציתי להשתכר כדי לנשק את הזבן או לתקוע בו צרור כדורים. בפעם הזאת שפכתי את מילותיי: "לא, לא רוצה את העגילים שלך." ונמלטתי מהחנות.

עמדתי ברחוב. התנשפתי ושחררתי את המועקה מלבי. סוככתי על עיניי ובחנתי את הרחוב. תרתי אחר האישה, ומיד ראיתי את גבה השחוח ואת רגליה המתקשות לעלות במדרגות האוטובוס שעצר בתחנה שמול לחנות. המקל המעוצב התחכך במדרגות הברזל והשמיע קול.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "חברת השבבים אינטל פירסמה היום את נתוני פעילותה בישראל בשנת 2016. על פי הדו"ח, היצוא הכללי של אינטל הסתכם בשנה שחלפה ב-3.3 מיליארד דולר – 8% מסך יצוא ההיי-טק  [כ-41 מיליארד דולר] של מדינת ישראל – נמוך מבשנת 2015 אז ייצאה החברה 4.1 מיליארד דולר. לדברי אינטל, הסיבה היא בעיקר שדרוג המפעל בקרית גת שאחראי ל-56% מהיצוא של החברה. מאינטל נמסר כי היקף הייצוא של החברה צפוי לזנק בשנים הקרובות כשיושלמו כל העבודות והמפעל ייכנס לפעילות מלאה." ["הארץ" באינטרנט, 20.2.17].

אהוד:  ושכחו לציין כי הירידה בייצוא היא בגלל שרה נתניהו.

* תקוה וינשטוק: אהוד היקר, איזה מאמר מבריק ומעמיק כתבת על ברנר! הקפת אותו מכל עבר, את הריאליות של כתביו, את מצוקותיו האישיות וייאושו מעתיד הארץ, הכול על רקע הדור שבו חי, ודבריך על סופרים ומבקרים ועל הכתיבה בכלל.

עם זאת אני מודה כי כמי שגדלה בפתח-תקווה בצד הקשור לפרדסנים, היכרתי אישית את משה סמילנסקי ואהבתי את סיפוריו. את ברנר קראתי רק מעט וכשעיינתי בו כעת התקשיתי מאוד להסתגל לסגנונו.

אהוד: המאמר התפרסם כבר לפני 16 שנים בספרי "ברנר והערבים" שיצא לאור בשנת 2001 במלאת 80 לרצח ברנר וחבריו, אבל אף אחד לא השתין לעברו של הספר, וב"תרבות וספרות" של "הארץ", למשל, הספר לא נזכר כלל, למרות מועד ה-80 לרצח – כי מי אני, סופר נידח, שיפנו אליי לכתוב על ברנר או יכתבו על מה שכתבתי עליו?

מעטים הבינו כמוני את נפשו של ברנר, אבל סופרים סוג זי"ן קיבלו את פרס ברנר ורק לא אהוד בן עזר.

אני ממליץ לךְ לקרוא את סיפורו "עצבים" המתרחש בחלקו בפתח-תקווה, כפי שהבאתי אותו  עם הארותיי בספרי "ברנר והערבים". כל נפשו של ברנר נמצאת שם.

אוכל לשלוח את הספר כולו בקובץ מחשב בתוכנת וורד עברי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל