פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1223

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באדר תשע"ז 27 בפברואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: שמאי גולן: "המעפיל האלמוני" בקרב האבוד. במלאת 70 שנה להילכדו בספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" וגירושו לקפריסין. //  אהוד בן עזר: המלך תפוז. // יוסי גמזו: עַל כְּלָבִים וּכְתַבְלַבִּים. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ל"ז. שנת הלימודים האחרונה. //  מנחם רהט: נרדמו בשמירה. // יהודה דרורי: 1. האפרטהייד הוא בבסיס האיסלאם. 2. שוודיה: הממשלה השוודית מסרבת לחשוף נתוני פשיעת מהגרים. 3. הטימטום מכה שוב... // משה כהן: נתניהו נכס יקר. // אהוד בן עזר: מתוך "50 שירי מתבגרים", 1986. // אורי הייטנר: 1. ביצים בסל הדמוקרטי. 2. צוק איתן – העצים והיער. 3. צרור הערות 26.2.17. // אהוד בן עזר: צהריים ל-3 ב"חנוך", אחת המסעדות הטובות ביותר בארץ, ב-328 שקלים כולל הטיפ. // אהוד בן עזר [טיוטה]: מרק סוֹלַנְקָה רוסי לחורף. // אילן בושם: תשעה שירים ל"חדשות בן עזר". // מרדכי בן חורין: במדינת ישראל, עדיף ליהודים שה"שמאל" יהיה בשלטון וה"ימין" יהיה באופוזיציה. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק י"ג. "אם רק אני וקיציס נתהפך – יהיה יותר שקט בתל-אביב!" // ממקורות הש"י.

* * *

שמאי גולן

"המעפיל האלמוני" בקרב האבוד

הפרק להלן מובא מתוך הרומן "אשמים" מאת הסופר שמאי גולן. הספר זכה בפרס אקו"ם (אגודת  קומפוזיטורים ומחברים) בעילום שם, והופיע בשנת 1968 בהוצאת מסדה.

הפרק מתפרסם במלאת 70 שנה לעלייתו ארצה של שמאי בספינה "המעפיל האלמוני", שנתפסה בפברואר 1947 על ידי הבריטים, אשר שילחו את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין. שם שהה שמאי הנער לאחר שנות הנדודים והרעב שעברו עליו במלחמת העולם השנייה, עד שהתאפשרה עלייתו מקפריסין ארצה, עוד בתקופת המאנדאט, ונקלט בקיבוץ רמת הכובש.

א

אמנון, מפקד  ספינת המעפילים, ראה את המטוסים הבריטים הקרבים במהירות. הוא רץ אל גשר הפיקוד וצפר את  אות האזעקה. אף ציווה על רב החובל האיטלקי לשנות את נתיב ההפלגה. להפנות את חרטום הספינה לכיוון מצרים. להסוות את הנוסעים. אם יצליח להוליך שולל את הבריטים. אם אמנם יאמינו שאנחנו ספינת מסחר מפנמה המפליגה עם סחורה למצרים. ואם  הבריטים יאמינו לנו אולי נגיע עוד הלילה לארץ-ישראל.

התוכנית מוכנה. עם רדת החשכה יצווה אמנון, מלוא הקיטור מזרחה. באורות כבויים ננעצת הספינה על חוף תל-אביב. אמנון יאותת בפנס. נחום המ"פ ישיב לו איתות מן החוף, ויבוא בסירה שלו.  החבר'ה של הפלוגה מחכים להם על החוף. נחום  מגיע  בסירה ומושך  אחריו חבל ימאים. החבר'ה מן הפלוגה מגיעים אלינו ומורידים  את הילדים אל החוף, בעזרת החבל כמובן, וגם את הנשים. הגברים ישחו בכוחות עצמם לאורך החבל. ועל החוף כבר מוכן צי המשאיות שיסיעו את המעפילים לקיבוצים. וגם יגאל, חברו הג'ינג'י, יבוא עם משאית ה'סופרווייט' מקיבוצנו, מעין השרון. אולי גם מיכל תבוא. כמה זמן לא התראינו, מיכלי?

אמנון שב והקיף בעיניו את הסיפון הריק מאדם. אולי יאמינו לנו הבריטים. הנה, התגייסנו לצבא שלהם. אנחנו ספינת סוחרים! אבל את הטייסים אי-אפשר לרמות. הם ודאי כבר דיווחו על המעפילים. השבים למולדת. אנחנו רק מובילים גרוטאות למצרים. כך יאמר להם והם יהיו  מוכרחים להאמין לנו.

אמנון ראה פתאום שהמטוסים  פונים מערבה. הוא שפשף את כפות ידיו בהנאת ניצחון. דימה אפילו לחוש את ריח התפוזים מן החוף. ואת ריח גופה של מיכל. הנה שב אמנון הגיבור הביתה, מיכלי. סוף-כל-סוף השלים את משימתו, כמו שהוותיקים אומרים, והבן שב הביתה.

ד"ר אייזנר  עצר פתאום לידו. הוא דיבר ספק עברית  ספק יידיש, ואמנון התקשה להבינו. קיפח היה הרופא ורזה כמו סגפן מירושלים. במשך ימי ההפלגה לחש הרופא, חישב ומצא, שמשיח צדקנו עתיד לבוא במהרה בימינו אמן, והוסיף "היולדת שלנו צריכה לשתות בירה שחורה כדי שיהיה לה חלב לתינוק." ועוד הוסיף ולחש "אולי התינוק הוא המשיח שנולד לנו בספינת המעפילים שלך."

אמנון בהה אל פניו של הרופא, "בירה," חזר  ואמר  בחוסר ביטחון והרים את כתפיו.

"כן, בי-רה",  איית  הרופא.

"הערב," התעשת אמנון בלחש.

"הערב," חזר הרופא כמבין סוד.

"הלילה. יגאל הג'ינג'י יביא."

"איזה יגאל?" שאל הרופא .

"יגאל מעין-השרון," אמר אמנון בביטחון.

"יגאל את עמנו וישיבנו לארץ אבותינו," מלמל הרופא ונשא את עיניו לשמיים.

אמנון הניע ראשו בהסכמה. עיניו המשיכו ועקבו בדריכות אחרי שתי הנקודות השחורות  בשמיים, שחזרו ברעם מנועים. צללים כהים מאיימים חלפו מעליו. הספינה ניטלטלה על הגלים שהתרוממו כמו בים סוער.

"אנחנו אניית-מיטען! סחורות!" קרא אמנון כאילו הטייסים יכלו לשמוע אותו. "מפליגים למצרים!" הוסיף , והצביע על דגל פנמה  שעל התורן.

אז ראה את שלוש המשחתות  של האוייב. מצפון היו קרבות ומתגלות לאיטן, התרנים הגבוהים, צלחות  ה"רדאר", גופי הפלדה האפורים.  ככרישים אילמים, נחושים, מאיימים. וכבר הבחין בתותחים, במכונות הירייה, בחיילים הערוכים על הסיפון של המשחתת הקרובה. והוא חש זעם אין-אונים המציף את כל-כולו.

לשווא היתה כל העבודה שלנו. שנה ארוכה. היציאה החשאית מן הארץ, הברחת הגבולות בשם בדוי: מצרים, לוב, מרוקו, צרפת. להסתתר מעיניהם הבולשות  של הבריטים בכל מקום. ואחר-כך הכנת קבוצת הפליטים לעלייה, התגברות על אובדן האמון שלהם בהפלגה, בו עצמו – בצעיר מקורזל השיער מן הפלמ"ח שאינו מבין את שפתם. וההפלגה הארורה הזאת, עשרה ימים בבטן האונייה. שמונה מאות  פליטים יהודים ניצולים, וילדים ותינוקות. חלוקת מים במשורה, צנימים יבשים, קופסאות שימורים. ועכשיו להסתתר בפני החיילים הבריטים, למטה, ובלבד שלא יגלו אותנו. רק בלילה הרשיתי להם לעלות לסיפון, שרים שירי ארצותיהם, ושירי ארץ-ישראל שלמדו: היי, היי, היי נעליים / בלי סוליות נעליים / והאבן צורבת את הרגליים / צורבת-צורבת-צור-א-בת. ולפעמים מוסיפים, אין דבר, אין  דבר / אין ד-בר / חלוץ! בנה ירושלים! / בנה-בנה- ב-נה!

אבל עתה עמד אמנון, הפלמ"חניק הצעיר, בירכתי הספינה, עיניו במשחתת המתקרב, והוא שוב תוהה בליבו, איך זה קיווה להצליח במקום שבו טובים ממנו  נכשלו. עלינו  לפרוץ אל החוף דרך מחסומי המשחתות. דרך ספינות המשמר שלהם, המטוסים.

הרי עוד בבוקר שידר אליו נחום המ"פ באלחוט את  האות  להתחיל, בתוספת איחולי הצלחה. וכשמסר את הפקודה לרב-החובל האיטלקי, הביט סביב-סביב, וגילה שהמשחתות באופק לא נראו עוד. אף  השמיים היו נקיים, ללא עננים בעונה זו של חודש פברואר 1947. לבסוף אמר רב-החובל, אולי בכל זאת נצליח.

עתה נתגלו פתאום המשחתות  פורצות אלינו במלוא הקיטור. "ערוות אמכם!" קרא אמנון וטלטל את אגרופו באיום, כאילו הוא לבדו יוכל  לצי הבריטי, והמשיך וצעק "גיבורים נגד נשים וילדים פליטים!"

הוא רץ אל ערימת קופסאות השימורים הריקות שהכינו לקרב, חטף אחת והטיל אותה בכל כוחו לעבר המשחתת. כדרך שלמד באימוני הפלמ"ח הטיל את הקופסא, רוכן על צידו השמאלי ומניף את מלוא גופו כנגד האונייה. אולם הקופסה נפלה סמוך לדופן הספינה, לתוך קצף המים. אפילו רוקו שהתיז בעקבות הקופסה שב ופגע  בפניו.

עתה שמע קול המולה מאחוריו. נשים עמדו שם עם ילדיהם הקטנים. אחת, בחצאית קפלים ארוכה, התפרצה מולו, "אתה לא סיפרת לנו שהאווירונים שלהם יפציצו אותנו!"  אגרופיה הוטחו  אל חזהו, ואמנון קלט בהנאה את החבטות, בבחינת עונש שמגיע לו. הוא לא הבין את שפתה אך חשב שכך יאה לו. מכל העברים נשמעו קריאות זעם:

"לא רוצים למות בים!"

"לא נשארנו בחיים  ש ם  כדי  למות  כ א ן!"

"גרמני!"

"נאצי!

"רוצח!"

הסיפון התמלא  נשים  זועקות,  מתנגשות  זו בזו, מנסות להבקיע אליו, דורשות שיוציא אותן מכאן תיכף ומיד, את ילדיהן יציל!

"חברים!" נשמע פתאום קולו של שץ. זה שץ הפרטיזן שהביא את קבוצת הנוער לטירת-קורנה בצרפת ומסר אותם בידי אמנון ללמדם קפא"פ – קרב פנים אל פנים, ונופי ארצנו היפים: הרי הגליל, וים כינרת, וים המלח, והיה מספר להם על העבודה החלוצית המצפה לנו כדי להכין  ארץ-מולדת לעמנו. "חברים," שב וביקש שץ בעברית, ובאידיש, ובפולנית, וברוסית, וברומנית, ובגרמנית. "הקשיבו לי, החברים שלכם, הבעלים, הגברים, כולם עכשיו  בעמדות  התנגדות נגד הבריטים. כן,  כדי שלא  יקרה לנו עוד  ממה עשו לנו  הגרמנים." בשקט דיבר  שץ, בסבלנות, שב ומתרגם את דבריו. כמו אל חבריו ביער דיבר. לפני היציאה לקרב.

ואף עתה הם נענו לו. היו מושכים ועולים מפתחי הסיפון עד שמילאו כל מקום פנוי. הם טיפסו על שרשראות העוגן, על ערימות קופסאות הפח הריקות. אף העזו והיפנו את גבם אל המשחתות. ושץ, בקולו השלו, דיבר על ארץ-ישראל, והסביר שלמען  המולדת חייבים להילחם. ואם המולדת דורשת צריך אפילו למות. "טוב למות בעד ארצנו, אמר הגיבור טרומפלדור. בפלוגת הפרטיזנים ידענו שאין ברירה,"  וסיים בחיוך, "אבל אנחנו עולים לארץ זבת חלב ודבש!"

ב

כל אותו לילה התכוננו לקרב. אמנון אסף את בני קבוצות הנוער המאומנים להגנה סביב גשר הפיקוד, וסביב התורן שעליו העלה את הדגל הכחול-לבן במקום זה של פנמה, וחיזק את עמדות הירכתיים הנמוכות, כי משם, מן המקום הזה, ציפה לפלישת החיילים הבריטיים. עתה ציווה על הנשים והילדים לרדת לבטן האנייה, אל הדרגשים שלהם. 

אז פנה אל גשר הפיקוד וציווה על רב החובל להפנות את החרטום אל החוף של הבתים הלבנים. אף ציווה לכבות את האורות. אולי נגיע, סיכם, וכשנגיע מיד נתערב בין החברים המצפים לנו על החוף. רבים ודאי באו לשם. תל-אביב עיר גדולה. ובבוקר  כבר לא יבחינו הבריטים בין תושבי העיר לבין המעפילים. עם אחד מאוחד נהיה על החוף, הבטיח אמנון לשץ. וגם נילחם שכם אחד, הבטיח נחום המ"פ, שוודאי מצפה לנו על החוף.

אך בסתר ליבו  ידע אמנון את מצבם  הקשה. המשחתות אורבות להם במים הטריטוריאליים. והקרב אבוד עוד לפני  שהתחיל. כי לא תמיד מנצח דויד את  גוליית. אמנון ידע שאף נחום על החוף יודע את האמת המרה. על כן הזהיר את אמנון: היישוב העברי לא רוצה קורבנות שווא. מוטב שילכדו אתכם באניות-הכלוב  שלהם ויעבירו אתכם למחנה מעצר בקפריסין. וזכור שלמדנו: קרב אחד אבוד עדיין לא  נקרא מפלה. ואמנון לא שאל את נחום, איך יילחם את הקרב האבוד עם ילדים, וזקנים, וחולים. ולנו אין אפילו רובה אחד ולא פיסת אדמה.

קלרה חיכתה לאמנון בקצה הסיפון, ומקל קפא"פ בידה.

"לא צריך  להגזים," ניסה אמנון להתבדח והצביע על האלה בידה.

 אך קלרה התכרבלה תחת זרועו. כמו בטירת-הסתר בצרפת בשעה שהיה מלמד אותה ביחידות, ואצבעותיו הרכות מסייעות לה להגות את המילים העבריות.

"כל-כך השתנית," לחשה. "מאז שעלינו על הספינה. פתאום זאב ביער. בחיי. אפילו האוזניים."

"ואת כיפה אדומה," השיב לה בלחש.

לא ידע מה יאמר לה. הרי לא יספר לה געגועיו הפתאומיים למיכל, ולעין-השרון, ולריח הפרדסים. והדשא ליד חדר-האוכל בלילות שבת, או ההליכה מלאת התקווה אל עץ הפיקוס המסתיר אותנו בענפיו. ומה מבינה קלרה, חניכת המנזר, בריח הפריחה של התפוזים.

"בארץ-ישראל יהיה טוב," אמר פתאום כמציב נקודה לכל הספקות.

"שקרן מתוק," חייכה אליו.

הוא נשק לה בשפתיה, וליווה אותה אל יהודה ושץ סביב גשר הפיקוד. "אנחנו יחד," הבטיח לה.

אבל עם שחר  נגח  חרטום הברזל של אחת המשחתות בדופן הספינה. הספינה הזדעזעה והחלה לנטות על צידה. שמן נשפך על הארץ.  נשמעו גם  זעקות-שבר, בכי ילדים. אך אמנון היה מוכן לקרב. והוא פתח בקול איטי, מרגיע, ושץ לידו, מתרגם את דבריו. ביקש שלא ייבהלו, אנחנו אמנם  ספינה קטנה, וחסרת נשק, אך נעמוד ונצליח על אפם ועל חמתם של הקלגסים הבריטים. אמנון נזכר במילים  שנחום מילא את ליבו, והוסיף, לא  ניתן לאוייב לכבוש את הספינה שלנו. כאן, מול חופי העיר היהודית הראשונה, נוכיח לאוייב ולעמי העולם. עלה נעלה ויכול נוכל, ואם לא היום אולי מחר ואם לא מחר אולי מחרתיים. חיזקו ואימצו, כי אחינו מצפים לנו על החוף. 

עתה אף הוא היפנה את מבטו אל החוף, כמו המעפילים שהאזינו לדבריו. למרות  קרני השמש  מן המזרח  שסינוורו את העיניים, הם טיפסו על מעקה הסיפון כדי להיטיב ולראות את עירם. אף טיפסו איש על כתפי רעהו ומלמלו, ברוך  שהחיינו וקיימנו  והגיענו לזמן הזה.

"הקשיבו! הקשיבו!" נשמע פתאום מעבר למים קול זר  וחזק. מסיפון המשחתת נשמע הקול, באנגלית דיבר, "הניחו לנו לעלות על ספינתכם. אל תתנגדו כי אין לכם סיכוי להצליח."

הוא נשתתק לרגע, מיד שב  ודיבר בעברית, ובאידיש, ובפולנית דיבר, ורומנית, וצרפתית. והרמקול שב והתריע, "הוטל  עלינו לאסור אתכם ולהביא אתכם לחיפה. ומשם לקפריסין. מוטב שתיכנעו מרצון, ואם לא, ייאלצו חייליי לכבוש את  ספינתכם."

בתשובה לקריאות הרמקול נשמעה בשקט שירת "התקווה". תחילה קולות בודדים, כמפזמים לעצמם שיר ערש עצוב לקצב נענועי הספינה: "עוד לא אבדה תקוותנו." אך ככל שהמשיכו  הרמקול והחיילים לאיים מן המשחתת הגבוהה, כן גברה  השירה: "ה-א-תק-ווה שנות אל-פ-יים." וקולות הצטרפו מלמטה, מתוך בטן האונייה, מן הדרגשים והפרוזדורים, קולות דקים של נשים, של ילדים, והשיר גאה ועלה והתחזק עד שהפך לקריאת קרב: "ארץ-ציון-ירושלים!"

ידיים אחזו בקופסאות השימורים הריקות, והטילו אותן  במלוא הכוח אל החרטום  הנוגח, אל מול התותחים, מכונות הירייה, חיילי-הקסדות. אך הקופסאות הריקות נחסמו ברוח ונפלו במים סמוך לספינתנו, כציפורים ירויות נפלו.

וכשגוועה "התקווה" פתח אמנון ב"תחזקנה ידי כל אחינו  המחוננים". המגאפון היה בידיו והוא ביקש לגבור על הרמקול של המשחתת. זכר היטב את  מילות השיר  שהיו מסיימים בו את הכינוסים החגיגיים בחדר-האוכל המואר. והוא לא השגיח עתה שהמעפילים על הסיפון כבר היו שרים : "זאג נישט קיינמול אז דו גייסט  דעם לעצטן וועג" – "אל-נא  תאמר הנה דרכי האחרונה," באידיש היו שרים, אך  אמנון המשיך  מתוך שיכחה עצמית, בעיניים עצומות: "עפרות  אר-צ-נו באשר הם שם."

הנה קלרה לצידו מחבקת את מותניו, והוא אוחז  בה בחשאי וממשיך: "אל ייפול רוחכם, עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם!" – וכשסיים, ועיניו עדיין נוצצות  ודומעות, עלה  על הגגון של תא הניווט, וגולל  בשתי ידיו את הכתובת  של אותיות תכלת עבריות ובאנגלית כמכריז כנגד כל העולם, "ספינת  ההגנה – המעפיל האלמוני."

עתה התנופפו הדגל והשם כמו קישוטי החג בקיבוצו.

אך אניית הפלדה שוב קרבה מול גשר-הפיקוד שלנו. פלוגת חיילים עמדה הכן על הסיפון הגבוה, ערוכים ריבועים-ריבועים, מוצקים כריבועי הגרמנים. קסדות ומדים ומסכות נגד גז מדמיע, ותת-מקלעים, ואלות,  הכול שוב כמו ש ם?

יהודה עקב בדריכות אחר גשר הפולשים המתמרן לנחות על סיפון הספינה. וידע ששעתו הגיעה. אם כי עדיין הסתיר את הגרזן מתחת לערימת החבלים. ממתין לרגע הנכון. קופסאות שימורים ריקות שבו והוטלו למעלה, על החיילים. הנה גם שברי בקבוקים, קריאות "בוז לפלנקס של  בווין!"

לרגע אף היה נדמה שהפולשים נסוגים. המשחתת התרחקה מעט, אך רק למראית-עין. הגשר נחת במפתיע ליד תא-הפיקוד  שלנו. החיילים זינקו אל סיפון הספינה ביריות  גז מדמיע, במטחים של תת-מקלעים, באלות מונפות, וכבר  מתקדמים אל תא-הפיקוד כמפלצת רבת-זרועות, במגינים, בקסדות, והאלות נוחתות על ראשיהם המגולים של המעפילים. ואמנון עמד שם, ליד גשר הפיקוד, וסביבו קבוצת הצעירים מטירת קורנה, והוא כאחד מהם. אבל החיילים קרבו  כגוש של מכונה מוצקה, מכים  במקלותיהם בראשי המעפילים,  בכתפיהם, בפניהם הדומעות מפצצות העשן. 

ויהודה ראה את האלות המונפות, ואת המדים השנואים ההולכים וקרבים ומכים. וראה את חבריו קורסים ונופלים כמו ש ם. הפעם הזאת לא ניתן להם, אמר בליבו. ורכן, ושלף את הגרזן, ומלוא כוחו הנחיתו על המדים שלפניו, וראה את החייל קורס לפניו, ושמע זעקת ממושכת מתוך המדים. לרגע היתה דממה, ובדממה נשמעה נביחת צרור של מקלע מלמעלה, מסיפון המשחתת. וידיו של יהודה נצמדו בפראות אל גבו. גרזנו נשמט מידיו. אך שתי נערות ענודות סרטי מגן דוד אדום רכנו עליו והחלו לחבוש את פצעו.

 ושוב היתה מהומת קרב, ואמנון בתווך, כאחד מחניכיו. אף הוא בנעליים כבדות, בכובע מצחייה, ורק אלתו זריזה  מן האחרות. ופקודותיו נשמעות היטב, "הך! הך!" וחניכיו מכים כדרך שלימדם בטירה, בדבקות, ללא מורא, מתקדמים והודפים את   החיילים, והלאה, הלאה, עד לקצה הסיפון עד לגשר הפולשים. והגשר הפגוע התרומם פתאום בחריקת שלשלאות, נושא עמו את אחרוני  החיילים הנסוגים.

על פניו של שץ התפשט חיוך.  הוא השתופף, שלף קופסת סיגריות והציע אחת. אמנון הניע את ראשו בשלילה. "אצל הפרטיזנים היו מעמידים אותך לדין, על סירוב לעשן סיגריה לאחר הקרב."

אמנון חייך, ושץ הוסיף ואמר שאולי בכל זאת נצרף את מקל הקפא"פ אל כלי הנשק של המאה העשרים. "נשקם  של החלשים," מחה אמנון בידו, והצביע על יהודה הפצוע, "ולמזלנו הם עוד לא פתחו באש מכל הכלים."

ושוב דיבר אמנון בליבו אל נחום מפקדו בעין-השרון: בכל זאת הצלחנו להדוף את ההתקפה שלהם , לא היית מאמין, שפליטים אלה, אודים מוצלים מאש כפי שכינית אותם, יגברו על חיילי צבא הוד מלכותו. ואני מילאתי  פקודתך, נחום, הבלגנו, ספגנו את המכות  והעמדנו פנים של כאב, אף על פי שכאב מאוד. ויהודה כבר  שוכב עם גב מרוסק. ואנחנו צריכים לשמור את הצעירים לקרב המכריע נגד הערבים, כפי שציווית עלוי.

ואמנון המשיך בליבו, אין דבר, נחצ'ה, אנחנו נמלא את פקודתך. לא ניתן להם להעביר אותנו לכלובים של אניית הגירוש לקפריסין, שם על הרציף בנמל חיפה. שם יהיה הקרב שלנו. מול מצלמות העיתונאים, כדי שמחר יכתבו בכל בעיתונים: כך לחמו המעפילים, יספרו לכל העולם, כן, לחמנו ילדים ונשים וזקנים ניצולים וחסרי מגן  נגד תותחי הצי המלכותי, נגד קלגסיו של  בווין הרוצה לסיים את מה שלא הספיק היטלר. אולי יתעורר כבר מצפון העולם!

 הכול אני זוכר, נחום. ואם אתה היית במקומי מה היית עושה?

בצעדים כבדים טיפס אמנון אל תא הפיקוד. הוא  שלף מן המגירה ניירות כתובים פנים ואחור, והציתם. אחר-כך נטל את מוט הברזל המשמש להזעיק את המשמרות, ובמכות מכוונות היה מנפץ את המצפן שבכן, ואת גלגל ההגה. הוא ראה את כתפיו של רב-החובל  האיטלקי מרעידות עם כל מכה.

למטה המתינו לו שץ וקבוצת  הנערים שלהם.

"היה נכון!" פקד עליהם שץ, והם השיבו: "תמיד נכון!" ואף השיקו את אלותיהם אל   מצחיהם במין הצדעה מאולתרת לכבוד אמנון מפקדם.

אך אמנון ציווה על שץ לפזר מיד את הקבוצה. לא  מלחמות  עם האנגלים. שץ ניסה להתווכח, להסביר  שצריך להגן  על הכבוד, על הדגל  שלנו המתנוסס על התורן עתה.

אז התחילו  שוב ליפול  פצצות גז מדמיע על   הסיפון.  כציפורים שחורות, והעשן צורב בעיניים, בנחירי האף, בגרון.

אמנון רכן, תפס אחת בכף ידו והטילה בחזרה. אך הפצצות רבו, והעשן גבר, והרעל חנק בגרון. והיתה לאמנון רווחה. אינו יכול עוד לעשות דבר. ועוד ניתזו עליהם סילוני מים אדירים מן המשחתת, מעל סיפונה הגבוה. והזרמים הפילו את  המעפילים, והכריחו אותם לזחול פנימה, מתחת לסיפון, אך מלמעלה רדפו אחריהם קולות הצחוק של החיילים.

ג

בקצה  האופק מזרחה ראה אמנון את בתי תל-אביב הקטנים, הלבנים, הצומחים ועולים מתוך חולות  הזהב. המשכימים לים ודאי כבר מתעמלים על החוף . אולי אפילו השגיחו בנו. אף הודיעו למי שצריך להודיע. ועכשיו יבואו החברים. כולם ילבשו בגדי ים ויבואו אלינו בסירות עץ של "הפועל" ויצילו אותנו בעזרת  גלגלי ההצלה. אלא שחרטום הספינה שלנו  כבר היה קשור אל ספינת הגרר שלהם. והמשחתות סביבנו ככלבי ציד  שומרים. רק שובל מים מקציף נשאר מאחור, ואף הוא ייעלם . וייוותרו רק הקופסאות הריקות שיפליגו  לארץ-ישראל.

והפליגו לאחור גם בתי העיר. ועל גשר הפיקוד עמד עתה קצין בריטי בעל זקנקן צהוב, וחיילים בריטיים נושאי "טומיגנים"  מקיפים אותו.

עתה הופיעו גם מעפילים מלמטה, מן הדרגשים, וילדיהם לידם. אך  הילדים התחילו להתרוצץ על פני הסיפון. לקרוא קריאות רמות, כמנסים את תגובתם של החיילים שזרמו מן הצדדים עוד ועוד. גברים ונשים התגודדו בקבוצות קטנות, התווכחו  ביניהם בתנועות ידיים. בנענועי ראש. ואמנון ביניהם, במעילו, בנעליים, בכובע מצחייה, מאזין לשיחותיהם מפי שץ המתרגם לו, שומע ושותק בכעס על נחום שלא באו אליהם בסירות. יהודי אחד גוץ, במגפיים, אמר שהבריטים הם עם של  טיפשים. הרי שמע במו אזניו שעכשיו מובילים אותנו לנמל חיפה, ואינם יודעים שמחכה לנו שם הישוב העברי, מסתתר למעלה ביערות הכרמל. וכשנגיע יגלשו אלינו מלמעלה ויתערבו בנו גם הם, ונהיה שוב עם אחד.  ומישהו במעיל צבאי קצר אמר בכעס, אם בחוף תל-אביב  העיר העברית הראשונה לא באו, גם לא יבואו מחיפה. 

אמנון שתק. רק היהודי הגוץ  המשיך להסביר לאוזניים הכרויות סביב, מזהיר אותם, שבחיפה  יעבירו אותנו כמו בעלי חיים לאניית הכלוב שלהם,  ויסגרו אותנו  במחנות בקפריסין. כמו את המעפילים לפנינו  מ"תיאודור הרצל", ומ"קיבוץ גלויות", ומ"עצמאות", ועכשיו גם מ"מעפיל אלמוני". הוא נשתתק והעביר את עיניו סביב עד שנעצר על פניהם של שץ ואמנון, אך הם המשיכו לשתוק.

מישהו אמר בקול ניחומים, אין דבר, קפריסין לא רחוקה מארץ-ישראל. מישהו הציע  שהיישוב בחיפה יכריז על יום שבתון וייצא בהפגנת מחאה, ובאמריקה ישמעו היהודים ויזעיקו את חברי הקונגרס שלהם והקונגרס יבוא אל הנשיא והנשיא מיד ינזוף בבווין שר החוץ הבריטי וגם יצווה לפתוח מיד את  שערי ארץ-ישראל הנעולים.

אך היהודי במעילו הקצר נדחק אל אמצע המעגל  ובקולו  הזועם פסק, שהאמריקנים לא יעשו בשבילנו  שום דבר, כפי שלא עשו במחנות של הגרמנים, הם  לא  הפציצו את  מחנות ההשמדה, ולא את תאי הגזים, ובכלל, יהודי אמריקה שתקו.

ד"ר אייזנר התקרב אל אמנון ושץ, וכמרגיע את הוויכוח אמר, "אם חיכינו אלפיים שנה בגולה נוכל לחכות עוד שנה-שנתיים בקפריסין." הוא הוסיף קריצת עין, כמוותר להם על המעצר במחנה בקפריסין. עתה עמדו שלושתם בחרטום, ליד המעקה, ועיניהם בכבל הגרירה הנמתח לפניהם נוטף מים.

"שוב מובילים אותנו," אמר פתאום שץ, ובקולו נימת מרירות, "ולא עזרו לנו השליח מארץ-ישראל ולא מקלות הקפא"פ שלו ולא הגרזן של יהודה." כמדבר אל הרוח, הושיט את צווארו מעבר למעקה. הוא טפח לאמנון על כתפו  , הצביע על כבל הגרירה, ואמר בקול  ספק רציני ספק מבודח: "עוד לא נותקה השלשלת." ואחרי דממה קצרה הוסיף, "רצינו להתנתק מ ש ם," קונן שץ.

"ארץ-ישראל נקנית בייסורים," נאחז אמנון בדברי נחום מפקדו.

"בכמה ייסורים?" לא הירפה שץ.

"אינסוף," התערב הרופא.

"אני  עייף," אמר פתאום אמנון.

קולות נרגנים הגיעו אליהם. מלמול מאיים. שלושתם כאחד היפנו את  פניהם וראו חייל  בריטי מטפס ועולה על תורן הדגל הכחול-לבן. גלוי ראש היה. מכנסיו קצרים, אקדח תלוי לו על מתניו. בזריזות  היה מטפס אל הדגל.

"אסור לכם!" קרא אל החייל אמנון. "הדגל  שלנו!"

"מנוולים!" קרא שץ, והביט אל המעפילים, כמבקש את עזרתם, "את מעט הכבוד שעוד נותר לנו לוקחים!"

"מה איכפת לנו הכבוד," אמר הרופא, "סתם פיסת בד, שיורידו, בסוף הרי ננצח אותם."

אך אמנון  כבר  התיר את נעליו. לא , הוא לא ייתן להם. שץ אחז בידו, "אסור שיגלו מי אתה."

 אך אמנון כבר היה רץ  ופורץ לעצמו דרך בין המעפילים. אף חיבק את מוט התורן בזרועותיו, אולם גופו כבד היה עם המעיל הארוך עליו. הוא קרא למעלה: "לא, לא להוריד!"

קבוצת חיילים חמושים הקיפה את שץ  שניסה  אף  הוא להתפרץ  אל התורן. שני צעירים, אשר ניסו מאחור  להתפרץ אף הם, הוכו בקתות התת-מקלעים. קולות הזעם של המעפילים גברו.  בינתיים השליך אמנון את מעילו ואת כובעו ובזינוק אחד חלף על פני החייל על התורן, הוסיף והמשיך והתפתל מעלה כנחש. החייל שלף את אקדחו. המעפילים  נעו פתאום כגוף אחד אל התורן, מאיימים לדרוס בדרכם את החיילים, ונהם עמום נע עימם כסערה מתקרבת.

שץ ניסה לעצור אותם, אך פתאום נשמעה פקודה באנגלית, מפי הקצין המזוקן באה  הפקודה. והחייל על התורן השיב את  האקדח אל נרתיקו, והתחיל לרדת. אך אמנון הקדים אותו בקפיצה  ונבלע בקרב המעפילים. אז נשמע כמו מלמול תפילה: "כל עוד בלבב פנימה..."

המנגינה גברה ופרצה מתוך מאות הגרונות, והחייל הרכין את ראשו ופנה אל גשר הפיקוד.

אחר-כך כינס אמנון בחשאי את מפקדי הצוותים והסביר להם את תוכנית ההתנגדות בעת ההעברה לאניית הגירוש. אף התנצל שכמעט הביא למרד ולשפיכות דמים בגלל הדגל. וכמה מכם היו נפגעים במרד זה? אנחנו זקוקים לכם בארץ-ישראל, חזר ואמר. שם נילחם על אדמתנו. והוסיף והזהיר שבעת ההעברה מן הספינה אל אניית  הגירוש לא להתנגד בכוח. התנגדות פאסיבית בלבד. לשכב על הדרגשים, על סיפון הספינה, להכביד להם על העברתנו לאוניית הגירוש. כך נסייע לצלמי העיתונות לבוא ולצלם, ולעיתונאים לכתוב. והוסיף בקול מהסס, "אולי בכל  זאת יגיעו אחינו מן הכרמל, ומן העמק, ומן הגליל, יפרצו את שרשרת 'הכלניות' הבריטית, יתערבו עימנו, עד שנהיה עם אחד, עם ישראל חי!"

וכשסיים את דבריו חש הקלה. תפקידו בכל זאת מסתיים עתה.  ולא נותר לו אלא לדאוג לעצמו.  להגיע אל אותו מחבוא בחדר המכונות למטה, שנחום סימן לו. ומחר-מחרתיים כבר יהיה שוב בביתו בעין השרון. הטרקטור מצפה לו שם, המחרשה. ומיכל. ואביו ואימו. אפילו ראה בדמיונו כיצד החברים עוצרים אותו על השביל המרוצף בדרך לחדר-האוכל, טופחים לו על השכם, מברכים אותו שוב אחרי הופעת עיתוני הבוקר למחרת. יאמרו, אתמול עוד ישבת על סיר הלילה בגן של לאה, והיום כבר פרצת את המצור של הבריטים והבאת את שארית הפליטה.

ועל רציף  הנמל  ראה  שורה ארוכה של צנחנים בריטיים. הכומתות האדומות לראשיהם, ואלות בידיהם. אף אלונקות מקופלות. וראה את אור הזרקורים, ושמע את הפקודות הרועמות באנגלית, וראה אמבולנסים צבאיים.  והבזקים רבים של מצלמות. הכול כמו שצריך להיות. אפילו נחום ישבע נחת כשיקרא בעיתון איך צבא אלביון המהולל נלחם כל היום וכל הלילה נגד הספינה שלנו הקטנה הגדושה בשארית הפליטה החותרת אל מולדתם.

סמוך לאוזנו שמע פתאום את קולו של ד"ר אייזנר, "אבל אתה הבטחת שהלילה ניסע לעין השרון ונביא בירה ליולדת." אף ראה את עיניו המחייכות בקריצה.

"יגאל עם משאית ה'סופרווייט' החדשה," השיב אמנון בחיוך, כממשיך ברוח נעימת קולו של הרופא. אך הרופא לא הירפה והמשיך וחקר בכעס, "ומה עם יהודה?"

"הבריטים הם ג'נטלמנים," ניסה אמנון להרגיע את הרופא, "יהודה הפצוע ייכנס ראשון לארץ-ישראל, אמנם על אלונקה אבל ייכנס ראשון."

מרחוק הבחין אמנון  בשערה הבהיר של קלרה. היא נדחקה  בתוך ההמון, חותרת אליו. והוא עמד והמתין לה. הרי לא יסתלק בלי להיפרד ממנה. והיא אמרה, "החברים שלך מן הכרמל לא באו לעזור לנו, מה?"

"נסתדר בלעדיהם," ניסה לפייס אותה, והוא ייחל לחוש את רכות אצבעותיה עוד פעם אחת. אך אמנון ליטף את שערה השחור, הרך, ושאל אותה בלחש, "מרגישה את ריח התפוזים?" והוסיף, כמקיים את הבטחתו, "התפוזים כאן על הרציף," הצביע על ערימות הארגזים, "אצלנו בקיבוץ מגייסים עכשיו את כולם לקטיף," ואחרי הפסקה של שתיקה הוסיף, "קטפת פעם תפוז מן העץ?"

אך היא חייכה לתוך החשכה היורדת מן ההר.

"אפילו קורנבליט מן הוועד הפועל מגוייס לקטיף התפוזים," ספק התבדח אמנון. ביקש לשמוע את קולה.

אך היא שתקה. רק נשמה עמוק את ניחוח הלילה. עוד מעט ייעלם גם אמנון, חשבה ושתקה. 

 "אפילו הפלמ"ח מתאמן עכשיו במזמרות," המשיך אמנון.

וקלרה, כמנחמת אותו, או מלגלגת, אמרה, "לכן לא הגיעו אלינו, אבל מחר ודאי יבואו."

אמנון זכר שעליו עוד להספיק ולהגיע למחבוא שלו, עד שיבואו מחר החברים המחופשים לעובדי הנמל ויוציאו אותו. הוא הניח את זרועו על כתפה, ולחש "כן-כן," שפתיו גיששו אחר שפתיה, "מחר תהיה לנו הפגנה גדולה."

אך קלרה הרכינה את פניה ושפתיו רפרפו על מצחה.

מלמטה  נשמעו קריאות הזירוז של החיילים, וקולות מקלותיהם המכים  על אצבעותיהם  של המעפילים, הנאחזות בעקשנות  בשלבי הסולם היורד אל הרציף.

* * *

לאהוד ידידי, שלום רב,

אני שולח לך את הפרק מתוך ספרי "אשָמים", ובו תיאור מאבק ההעפלה עם הבריטים, והבעייתיות של מאבק זה. גזר גורלי ואף אני הייתי שם, באותו פברואר 1947, על תקן "הנער המעפיל", לפני 70 שנה בדיוק.

אני גם שולח ברכות  לכנס "המעפיל האלמוני", שיתקיים  ב-ד' באדר תשע"ז, 2 במרץ 2017,  ב"בית העדוּת" שבמושב ניר גלים, לציון יובל ה-70.

ידידך,

שמאי גולן

* * *

אהוד בן עזר

המלך תפוז

א

לפני שנים רבות, כאשר נוסדה המושבה הראשונה, לא היה לאיכרים מה לאכול והיו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו: "חיטה, חיטה, תהיי המלכה שלנו."

אמרה החיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול."

קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה.

אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול.

ואז אמר סבא, האיכר: "אין דבר, ניטע גפנים."

ב

הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו: "גפן, גפן, תהיי המלכה שלנו."

אמרה הגפן: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש, שיתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם."

נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין.

אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי תות ונגדל זחלי משי."

ג

הלכו האיכרים אל התות ואמרו: "תות, תות, תהיה המלך שלנו."

אמר התות: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים."

התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי.

אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע שקדים."

ד

הלכו האיכרים אל השקד ואמרו: "שקד, שקד, תהיה המלך שלנו!"

אמר השקד: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים."

נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח טרי.

אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. ולא היה כסף לקנות די לחם, והאיכרים היו רעבים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי שיטים וניבנה בית-חרושת לבושם."

ה

הלכו האיכרים אל השיטה [האקציה] ואמרו: "שיטה, שיטה, תהיי המלכה שלנו!"

אמרה השיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם."

נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר.

אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות ופחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע פרדסים."

ו

הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו: "תפוז, תפוז, תהיה המלך שלנו!"

אמר התפוז: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ליפו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי. תגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם."

חרשו האיכרים חריש עמוק. חפרו בארות והכניסו בהן משאבות-מים. בנו תעלות להשקאה. התלהבות הנטיעות תפסה את כולם. בכל החצרות עלו ריחות שתילים של לימון-מתוק וחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו. בין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות. על הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, שם ישבו המבררות על מחצלאות, האורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ. מבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל הנמל. הסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות.

והמלך תפוז כבש את העולם, והארץ התמלאה פרדסים ובהם עצי שאמוטי, ולנסיה, לימון, אשכולית, טבורי, קלמנטינה, סצומה, אתרוג, תפוזינה, פומלו ופומלית. וכל חורף שואלים הרבה אנשים, בארצות רבות: "מתי כבר יהיה אפשר לקנות את התפוז הטעים ביותר בעולם, את השאמוטי?"

ומאז האיכרים, וגם סבא, לא היו רעבים אף פעם.

נכתב כהצעה לספר מצוייר, שלא מומשה, ונכלל כנאום דודי ב"בית האיכר" ברומאן "המושבה שלי". המקור, דברי אסתר ראב בראיון שערך עימה יואל רפל, ושודר ב"קול ישראל" ב-9.9.1977 בשם: "ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות", ונכלל ב"אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, בשם "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ".

* * *

יוסי גמזו

עַל כְּלָבִים וּכְתַבְלַבִּים

קוּרְיוֹז קָטָן, עַל כֶּלֶב וְעַל נַעַר

שֶלֹּא מִזְּמַן שֻדַּר בַּחֲדָשוֹת

עוֹרֵר בְּלֵב רַבִּים בֵּינֵינוּ צַעַר

עַל כָּךְ שֶעַד הַיּוֹם מִתְרַחֲשוֹת

בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ פַּרְשִיּוֹת כָּאֵלֶּה

בָּהֶן בִּמְקוֹם לִתְמֹךְ וּלְקָרֵב

נוֹקְטִים שוֹמְרֵי הַחֹק בְּרֹב אִוֶּלֶת

מִבְּלִי לִבְדֹק כְּלָל – בְּעֶלְבּוֹן צוֹרֵב.

לִיאוֹר, צָעִיר מִבְּנֵי עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה

נִרְדַּף קָשוֹת בִּידֵי שוֹטְרֵי רַאשְלָ"צ

כְּמוֹ בְּסִפּוּר-אֵימִים, כְּמוֹ בְּדִיסְטוֹפְּיָה

בָּה חַף מֵחֵטְא בְּקֹשִי רָב נֶחְלַץ

מֵאַשְמַת-שָוְא עַל גְּנֵבָתוֹ שֶל כֶּלֶב

שֶהוּא, כָּךְ נִתְבָּרֵר, כַּלְבּוֹ שֶלּוֹ,

וְגַם כְּשֶהֻפְרְכָה דִבַּת הַסֶּלֶף

וְהַשּוֹטְרִים קָלְטוּ סוֹפְסוֹף שֶלֹּא

תָפְסוּ בְּחֶפְזוֹנָם אֵיזֶה פּוֹשֵעַ

וְכָל הַבִּזָּיוֹן הַזֶּה נִגְמַר

בִּפְלוֹפּ שֶכְּלָל אֵינוֹ מְשַעֲשֵעַ

נוֹתַר לִיאוֹר הַחַף עִם טַעַם מַר.

אַךְ טַעַם מַר יוֹתֵר, שֶל אַנְטִיפַּתְיָה

כְּלַפֵּי רוֹדְפָיו שֶל כֶּלֶב שֶנֶּחְשַב

כְּכֶלֶב-הַשְּמִירָה שֶל דֵּמוֹקְרַטְיָה                                                                       

כְּפִי שֶכַּמָּה תְמִימִים פֹּה, עַד עַכְשָיו

קוֹרְאִים לְעִתּוֹנוּת חָפְשִית מֵרֶסֶן

הַבְּרִית הַלֹּא קְדוֹשָה, גַסַּת הַטּוֹן

שֶכָּל כֻּלָּה שֵרוּת לְאִינְטֶרֶסִים

אָנוֹכִיִּים שֶל הוֹן וְשֶל שִלְטוֹן, –

כֵּן, טַעַם מַר מְאֹד וְסִימְפְּטוֹמָטִי

לִסְתִימַת פִּיו שֶל חֹפֶש-הַדִּבּוּר

מֻרְגָּש יוֹם-יוֹם בְּאֹרַח סִיסְטֵמָתִי

בְּכָל נִימֵי חוּשָיו שֶל הַצִּבּוּר

הַמִּתְחַלְחֵל מוּל הֶרֶס הַמָּסֹרֶת

הַמִּתְכַּרְסֶמֶת בְּבוֹטוּת גְּלוּיָה

מִצַּד מִמְסָד עוֹיֵן לְכָל תִּקְשֹרֶת

הוֹגֶנֶת, עַצְמָאִית וְלֹא תְלוּיָה.

כִּי אֵין זֶה סוֹד שֶרֹב גּוּפֵי תִּקְשֹרֶת

כְּתוּבָה אוֹ מְשֻדֶּרֶת הֵם כַּיּוֹם

נִכְסֵי גְּבִירִים אֶצְלֵנוּ. קַל לִקְשֹר אֶת

שְמוֹת אֵילֵי-הוֹן מֵעֲשִׂירוֹן עֶלְיוֹן

עִם תַּחֲנוֹת-שִדּוּר שֶל טֶלֶוִיזְיָה

וְרַאדְיוֹ, יוֹמוֹנִים וְחִנָּמוֹן

שֶכְּפִי שֶמִּתְחַוֵּר בְּכָל רֶבִיזְיָה

בִּמְקוֹם אֱמֶת שוֹלֵט בָּהֶם מָמוֹן.

וְקֹמֶץ אַחְרוֹנֵי הַמּוֹהִיקָנִים

שֶל תַּחְקִירִים לְלֹא מַשּׂוֹא-פָּנִים

אוֹזֵל בְּצַו טַיְקוּנִים צִינִיקָנִים

כְּשֶעִנְיָנִים כְּרוּכִים בְּקִנְיָנִים

וְגַם לִפְנֵי קְנוּנְיוֹת רֹאהַ"מ עִם נוֹנִי

יָדַע כָּל הַצִּבּוּר כִּי דִווּחָם

לא בָּעֻבְדּוֹת תָּלוּי (זֶה אָנַכְרוֹנִי)

כִּי אִם לְפִי רוּחָם וּכְפִי רִוְחָם.

וְכָךְ, בְּנֶגַע זֶה שֶל בּוֹלְשֶבִיזְם

בּוֹ חֹפֶש-הַבִּטּוּי בְּסַכָּנָה

אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לִזְ'דָנוֹבִיזְם

בּוֹ "פְּרַאבְדָה" (בְּרוּסִית: אֱמֶת) אֵינָהּ

כְּלָל חֲדָשוֹת (זֶה בְּרוּסִית "אִיזְבֶסְטְיָה")

וַחֲדָשוֹת ("אִיזְבֶסְטְיָה") כְּלָל אֵינָן

"פְּרַאבְדָה"(כְּלוֹמַר: אֱמֶת) וְהַסּוּגֶסְטְיָה

שֶל יֹשֶר תֵּהָפֵךְ לְבַר-מִנַּן.

וְאִם בִּמְקוֹם לִהְיוֹת כֶּלֶב שְמִירַת הַדֵמוֹקְרַטְיָה

כְּבָר יִתְנַוֵּן הַדּוֹבֶּרְמַן לְפּוּדְל רַךְ כְּחֵלֶב

שֶל כְּתַבְלַבִּים מְלַחֲכֵי פִּנְכַּת הַפְּלוּטוֹקְרַטְיָה

נֹאמַר בְּצַעַר מַר כִּי פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב.

לָכֵן, לִפְנֵי הַבְּרוֹךְ בּוֹ תִתְרַחֵק הָאַמְפְּלִיטוּדָה

מִדֶּרֶךְ הַיָּשָר כָּאן תִּקּוּן דְּרַסְטִי יֵש לִדְרֹש

כְּפִי שֶשָּמַעְתִּי מִמּוֹכֵר דָּגִים בְּמַחְנֵה-יוּדָה:

"כְּמוֹ מוּשְט, גַּם שִלְטוֹן פּוּשְט תָּמִיד מַסְרִיח מִן הָרֹאש..."

אהוד: אוי כמה שאנחנו מתגעגעים לעיתונות שבתקופת שלטון מפא"י וליומונים המפלגתיים ולתקופה בה "קול ישראל" היה כפוף למשרד ראש הממשלה ושלא היה עדיין אינטרנט פרוע וחופשי מכל צנזורה!

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ז. שנת הלימודים האחרונה

בשנת הלימוד החמישית לא יכולתי להתלונן על בעיות פרנסה. היה לי טור קבוע ב"מעריב לנוער" (איה הג'ינג'ית), משרת הוראה חלקית בתיכון, אחזקת גינה בבית משותף וקבלת שכר סופרים מהוצאת "מסדה".

ההכנסה האחרונה היתה יכולה להיות הכנסה של ממש, כי  הספר "חבורה שכזאת"  הפך לרב מכר והמהדורות יצאו בזו אחר זו. לפי החוזה היה עלי לקבל 15% מכל ספר שנמכר, בניכוי עלות כפל הכריכה. הגברת ברכה פלאי נתנה לי הסבר ארוך מדוע כפל הכריכה, ואני לא כל כך קלטתי את ההסבר, כי ממילא לא היה לי מושג כמה עולה הכריכה. 

מי שבעיקר פגע בהכנסותיי היתה ההוצאה (תרתי משמע), שמרוב נדיבות נתנה לי כמה ספרים שביקשתי. הייתי זקוק להרבה ספרים כי כל החברים שלי, והיו לי הרבה כאלה, פנו אליי לקבל ספר, ואני  לא יכולתי לסרב. גם אבי היה זקוק להרבה ספרים, כדי לחלקם כשוחד סמוי למחלקת ההנדסה של העירייה. כמובן שגם המשפחה הגדולה שלי, כל האחים ובני הדודים של הוריי ושלי, היו גאים מאוד שיש להם סופר במשפחה, ובכל אירוע משפחתי ראו לנכון להזכיר לי שהספר שנתתי להם נעלם.

בחוזה עם "מסדה" היה סעיף  המאפשר לי לקבל  בחינם עשרה ספרים מכל מהדורה של אלף עותקים, ואם במקרה אקח יותר, אשלם רק 60 אחוז ממחיר הספר.

כמעט כל כמה שבועות הייתי נוסע עם הווספה למחסן הספרים של מסדה ומקבל ספרים ככל  שביקשתי. רק בסוף השנה, כשהגיע אליי דו"ח המכירות, הבנתי שלא רק שלא אקבל גרוש ממסדה, אני עוד חייב לה כמעט חמישים לירות.

היה זה בשבילי לקח לכל החיים, וכשיצא ספרי השני "איה הג'ינג'ית" לא הסכמתי לחתום על החוזה עד שלא ישנו את סעיף ספרי החינם למחבר, ויעמידו אותו על 2%  מכל מהדורה. מאז ועד היום אני לא חותם חוזה עם אף הוצאה, אלא אם כתוב בו שמכל מהדורה  של אלף עותקים אני מקבל 20 ספרים. מעניין שאף הוצאת ספרים לא נאבקה נגד הסעיף הזה, עובדה שעוררה בי חשד שאולי הדיווח על כמות הספרים הנמכרים, רחוק מלהיות מדויק.

כאן אני לא יכול שלא להזכיר את החבר שלי בומבה צור ז"ל, שהתלונן לפניי שכל אחד בא לבקש ממנו את התקליט שיצא מהמחזמר טוביה החולב, בו  כיכב.

כששאלתי אותו: "ואתה נותן?"

אמר לי: "השתגעת? אני אומר להם, כשאתם הולכים לאופה, אתם אומרים לו שייתן לכם לחם בחינם?"

כל זה לא הפריע לו להגיד לי בסוף השיחה שעוד לא נתתי לו את הספר "אולי תרדו שם". 

כשהתקרבה שנת הלימודים החמישית לסיומה וחשבתי על עתידי לאחר גמר הלימודים, החלטתי שעליי לעשות מה שהיה מקובל אז בין בני הנוער. לערוך מסע הרפתקאות לאמריקה, לקנות שם בזול מכונית משומשת ולנסוע מחוף לחוף. הבעייה היתה שלא היה אפשר לנסוע לאמריקה בלי ויזה, ולא היה אפשר לקבל ויזה בלי לקבל קודם אישור שנקרא "אפי דיוויד",  שאותו היה אפשר לקבל רק אם הוכחת לאמריקנים שיש לך קרוב משפחה עשיר, שיהיה מוכן לארח אותך על חשבונו.

החלה חליפת מכתבים עם רותי, בת דודתי שהתחתנה עם הרולד רובינסון , עו"ד יליד אמריקה. הדבר נמשך כמה חודשים, כי  לפקידות האמריקנית היו דברים יותר חשובים לעשות. יחד עם זאת גם לא לחצתי על בת דודתי, כי היה עליי לסיים את עבודת הגמר, ולשם כך היה עליי לחכות שהשתילים יגדלו עוד קצת.

באחת הפעמים, כשהגעתי אל ג'רי, שעזר לי בבדיקת התאדות המים מהעלים, מצאתי אצלו  נערה בלונדינית כמו שאני אוהב, שציחקוקיה העליזים חשפו טורי שיניים בוהקות וברק בעיניים. קצת הופתעתי לראות שג'רי, הנחשב לביישן יותר ממני, מצא  ילדונת חמודה כזאת ולא סיפר לי. עשינו הכרה והיא סיפרה לי ששמה נירה ואחיה, יאיר אהרוני, לומד בפקולטה במחזור אחד אחרינו. כמובן שהכרתי אותו וביקשתי שתמסור לו ד"ש.

אחיה היה מאלה החובבים טבע וחיות. הוא קנה את ליבי כשסיפר לי שבילדותו המומחיות שלו היתה גידול תולעי משי. היה משכיל להניח את ביצי הפרפרים בימי שמש במרפסת. על ידי כך הקדימו התולעים לבקוע מהביצים כבר בראשית האביב, כשעצי התות טרם הוציאו עלים. אבל הוא לא נואש, היה  מוציא מהענפים את פקעי העלים שבתוכם היו טמונים ניצנים ירקרקים. את אלה פיצח והגיש לתולעים הזעירות שהקדימו לגדול בתוך קופסאות קרטון שבנה עבורן במיוחד. את הקופסאות הללו נתן יאיר אהרוני לכמה בעלי חנויות צעצועים ואלה תלו על חלון הראווה  שלט: "תולעי משי למכירה!"

אני לא יודע מה הבחור הזה עושה היום, אבל אני מנחש שבעיות פרנסה אין לו.

נירה אחותו מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון, אבל לא העזתי להציע לה מפגשי תרבות, כי סברתי שהיא חברה של ג'רי. אחר כך, כשאחיה שרק לה מלמטה והיא יצאה, שאלתי את ג'רי למה לא סיפר לי שיש לו חברה כזאת נחמדה. הוא הכחיש, אמר שהוא מכיר אותה דרך אחיה, ששכר דירה באותו בניין, אבל אף פעם לא ניסה להתחיל איתה, כי לא האמין שיש לו סיכוי.

שמחתי לשמוע שחוץ ממני יש גם אחרים שהם חסרי ביטחון, וראיתי בצרת רבים חצי נחמה.

אותם ימים הייתי שרוי בתקופת בצורת שלאחר רותיק מכנרת ושרהל'ה מזרנוגה. עם רות הפריד המרחק ועם שרה – הצבא. עד כמה שאני זוכר היה לי  עד אז רק אירוע אחד  שעימו הצלחתי להשקיט לזמן מה את  טענות ההורמונים המודחקים שלי. היה זה בזכות שוקה החום  שבא לעזרתי שלא במתכוון.  

באחד הערבים כשעברתי  במקרה ליד קולנוע מקסים, נתקלתי בבחורה שפרשה לקראתי את זרועותיה ואני אוטומטית נכנסתי לתוכן. ברגע הראשון לא זכרתי מי היא המכוערת הזאת המתחבקת איתי, אבל למשמע קולה הבנתי שזאת היא נופר בעלת הארנבות, שעדיין מחכה לתשובה מהקאמרי. היא סיפרה לי שהיא הולכת עכשיו לסרט נהדר והציעה לי להצטרף.

הסתכלתי לכל עבר, וכשראיתי שאף אחד ממכריי לא נמצא בסביבה, נעתרתי לבקשתה וקניתי שני כרטיסים. אני לא זוכר מה היה הסרט, אני זוכר רק שעד שהוא התחיל, לא הפסיקה להשמיץ את שוקה. עיקר טענתה היה שכל מה שהוא רוצה זה להכניס אותה למיטה, בלי לצאת איתה אפילו לקולנוע.

כשיצאנו אחרי הסרט, לא יכולתי להתאפק מלהגיד לה שאני לא כמו שוקה, כי הנה לקחתי אותה לסרט.

היא אמרה לי שאני "מותק" וסיפרה לי שהיא גרה בחדר שכור לא רחוק. כמובן שליוויתי אותה לחדר ושם אפילו הסכמתי לשמוע את אחד  השירים של אלתרמן, שהיא לומדת עכשיו בעל פה, למקרה שיזמינו אותה לאודישן. 

ההמשך היה קצת צולע, כי הימים היו לפני המצאת הגלולה ואני חששתי שאם לא אצא בזמן עוד חס וחלילה היא תיכנס לי להריון. התנצלתי על זריזותי המופרזת, אבל הבטחתי לה שאם תהיה לה סבלנות, נוכל לתקן את המצב.

היא הסכימה לחכות והדבר עלה לי  בעוד איזה שלושה או ארבעה אלתרמנים. בערך בשתיים בלילה, כשנפרדתי ממנה בהרגשה משופרת, היא הזכירה לי שאמרתי לה שאני לא כמו שוקה ושבקולנוע מוגרבי יש סרט שמוכרחים לראות.

אמרתי לה שבעוד שלושה ימים יש לי מבחן בגידול בהמות, במועד השני, ואם לא אתכונן כראוי מי יודע אם לא אזדקק למועד השלישי.

היא הבינה את המצב ולא לחצה.

בשנים הבאות, כשנקלעתי שלא באשמתי לתקופת יובש מעיקה, הייתי אומר לעצמי שבעצם  אני יכול לקיים את הבטחתי, כי אני כבר אחרי המבחן (שהפעם עברתי), אבל כשנזכרתי במיספר השירים שאלתרמן כתב, החלטתי להחזיק מעמד ויהי מה.

הפגישה עם נירה אצל ג'רי חלה בימי היובש שלאחר תקופת שרהל'ה, ואני הרגשתי שהבלונדינית הזאת  נשלחה אלי ישר מהשמיים.

באותם ימים הצליח אבי לקבל טלפון, בפרוטקציה שהיתה לו דרך חבר, שהיה מיודד עם יוסף בורג, שר התקשורת. חיפשתי בספר הטלפונים את משפחת אהרוני שגרה בתל אביב. לשמחתי מצאתי משפחה כזאת והחלטתי שאין לי מה לחשוש, כי בטח זו משפחה אחרת ולכל היותר אבקש סליחה. בכל זאת לא מיהרתי לחייג, כי מה יהיה אם אחיה ירים את השפופרת? הרי אם ידע שאני רוצה להתחיל עם אחותו, בטח יזהיר אותה מפניי. אמנם כמארגן מסיבות היה לי שם טוב בפקולטה, אבל בכל השאר אני לא חושב שמישהו היה ממליץ עליי כבן זוג לאחותו.

בסוף אזרתי אומץ וחייגתי תוך החלטה שאם אשמע קול של גבר, אמהר להניח את השפופרת.

הקול היה קולה הנעים של נירה ואני קיוויתי שלא  שמעה את הלמות ליבי  המבוהל. כשהצלחתי להגיד לה שמדבר החבר של ג'רי, אמרה: "אתה בטח רוצה את יאיר, אבל הוא לא בבית..."

כאן חזר אלי אומץ ליבי ואמרתי בהיסוס: "אז אולי אחותו בבית?"

היא צחקה ואני הבנתי שהצלחתי להגיד משהו מצחיק. בהמשך סיפרה לי שהיא באמצע קריאת הספר שלי שאחיה קנה. 

אחרי בשורה כזאת, קיבלתי אומץ לב של אריה טורף ושאלתי אותה מה היא מתכוננת לעשות בערב יום העצמאות.

אמרה לי שקבעה עם חברה שלומדת איתה בסמינר, לבוא לבמה של כיכר מלכי ישראל. 

אמרתי שזה במקרה  לא רחוק מבית הוריי ברחוב יהודה הלוי והצעתי שיבואו אליי, אני גם אביא חבר ונלך ביחד.

היא הסכימה מיד ואני שאלתי את עצמי אם לא אקח סיכון, כשאבקש מציקה להצטרף אלינו.

בסופו של דבר, לא הזמנתי את ציקה, וגם החברה שלה לא יכלה לבוא. הלכנו  רק שנינו לעבר הבמה של כיכר מלכי ישראל ועוד לפני שהגענו לשם, כבר מצאנו את עצמנו צועדים יד ביד. אחר כך, כשהתחילו הריקודים, סחבה אותי למעגל והמשכנו לרקוד גם כשעברו לריקודי זוגות. למזלי זכרתי  עדיין כמה מריקודי העם שלמדתי עם דרורה חבקין, אצל מימי בירושלים, וכמעט שלא דרכתי לה על הרגליים.

לאחר הריקודים, כשהגענו חזרה לבית הוריי ואני הזמנתי אותה להיכנס למושב האחורי בפיאט  של אבי, היא נכנסה בלי בעיות ואני מיהרתי להיכנס אחריה לפני שתתחרט.

מתוך רצון להחמיא שאלתי אותה איך זה שבחורה מצודדת כמוה לא נתפסה על ידי זאבי  העיר.

אמרה שהכול בגלל אחיה, שפסל כל מי שניסה להתחיל איתה.

כששאלתי אם אותי לא פסל, אמרה שלא. אבל אמר שאין לה סיכוי מפני שיש לי חברה יפיפייה, שראה אותה פעם כשהבאתי אותה למנזה של הסטודנטים.

הרגעתי אותה כשאמרתי שאמנם היא יפה, אבל יש לה רגליים עבות וחוץ מזה, היא כבר עזבה אותי לטובת הקצין שלה בצבא.

אחרי הווידוי הזה, התמסמסו כל המעצורים שהיו לשנינו ואנו מצאנו את עצמנו לפותים זה בזו ומתפתלים על המושב הצר, תוך היצמדות חיכוכית, שהכניסה אותנו לעולם שכולו רטוב.

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

נרדמו בשמירה

הימין מעולם לא ידע לשלוט והפך עצמו לכלב המטאפורי שהזנב מכשכש בו

הקלישאה שהימין אינו יודע לשלוט, ושהמשילות היא הצד החלש שלו, אינה טעונה הוכחה. הוותיקים שבינינו זוכרים כיצד טיאטאו ממשלות השמאל במטאטא ברזל כל פקיד בכיר או זוטר, והיותר ותיקים לא ישכחו את הימים האפלים שבהם כל מי שלא החזיק פנקס אדום, לא קיבל שום מישרה ממשלתית או ציבורית.

ראש הממשלה הראשון מן הימין מנחם בגין, הפך את השיטה על פיה. הוא טען ברוב תמימותו כי הפקידות הינה משרתת ציבור נאמנה. למן אותו רגע איבד הימין את יכולת המשילות שלו. הפקידים הפכו עצמם לזנב שמכשכש בכלב  המטאפורי, כלומר בנבחרי ציבור.

בשל קוצר היריעה נניח הפעם למחדלי המשילות הצולעת של הליכוד, ונסתפק בהיעדר משילות בשדותיה של המפלגה שימינה ממנו, הבית היהודי. שרי המפלגה נפתלי בנט ואיילת שקד, הם היחידים בקרב כל שרי הממשלה, שלא החליפו את המנכ"לים שירשו עם העברת המשרדים לידיהם: במשרד החינוך המשיכה המנכ"לית הקודמת מיכל כהן (שרק השבוע הואילה להתפטר), ובמשרד המשפטים עדיין מכהנת אמי פלמור. שתיהן 'האיש החזק' במשרדים אלה. שתיהן מקרינות את 'רוח המפקד' כלפי מטה.

בהשפעת פלמור או בלעדיה, בשנתיים שחלפו מאז כניסתה של איילת שקד למשרד המשפטים, מפטירין כאשתקד. בעליון לא התחולל המהפך לטובת איזון בזהותם הפוליטית של השופטים. עדיין מתנהלת מלחמת חפירות על כל מינוי. האקטיביזם האגרסיבי לא רוסן. שיטת בחירת השופטים השערורייתית: ללא שקיפות, ללא פרוטוקולים, ללא קריטריונים, עם מתן עוצמה מועדפת לשופטים, עדיין חוגגת. נבחר יועמ"ש 'לעומתי' לממשלה ולמחנה הלאומי. עצם תפקיד היועמ"ש לא פוצל, כמתחייב משורת ההיגיון והיושר. הפרקליטות ממשיכה לנהוג איפה ואיפה, ורק בשבוע שעבר סגרה בשקט את תיק החקירה בעניין ההסתה הפושעת של סטודנטית ערבייה בבצלאל, לרצח ראש הממשלה, באמצעות כרזת שיסוי שהציגה את נתניהו כמי שדינו תלייה. ועדיין מסתובבת במשרד דינה זילבר, רודפת הימין (אף שמעט מסמכויותיה הופקעו, לאחר שגרמה נזקים עצומים).

במשרד החינוך המצב גרוע יותר. בימים אלה העניק המשרד מעמד של קביעות ל-30 השנים הבאות (!) למפמ"רית מקצוע האזרחות יעל גוראון, מראשי אגף השמאל במשרד, שנודעה בהובלתה קו לימודי בעייתי ביותר, הנוטה לפוסט ציונות. בכייה לדורות.

מיותר לומר שמקצוע האזרחות, הוא החשוב שבמקצועות הליבה, בכל הנוגע לעיצוב דמותם של אזרחי העתיד. רק בשיעורי האזרחות יכולים המורים והמפקחים ללוש את תודעת התלמידים, שמטבעה מצויה בימין, ולניידה בנימוקי זכויות אדם וצדק חברתי לחיק השמאל.

התבדה מי שציפה שתחת הנהגת שר מן הימין ייחשפו תלמידי ישראל לערכים כמו ציונות ודמוקרטיה במשמעות שלטון העם והפרדת הרשויות, עם ישראל ומסורת ישראל, ארץ ישראל והלאומיות היהודית, וכדומה. כל זה פאסה.

בהנהגת המפ"מרית יפטמו את מוחם במסרים פוסט ציוניים: מדינת כל אזרחיה, אקטיביזם שיפוטי, עליונות הבג"ץ על הכנסת תוך רמיסת עקרון הפרדת הרשויות, הגדרת ההתיישבות ביו"ש כמעשה גזל, שתי מדינות, השטחים הכבושים, דמוקרטיה של עריצות המיעוט, זכויות המסתננים – ושאר בלה-בלה שנועדו להעבירם שטיפת מוח ברוח השמאל הקיצוני, תוך הצגת הימין כחבורה חשוכה ופנאטית, שעדיין חושבת במונחים של לאום ומדינה יהודית.

אתר 'מידה' גילה כי גוראון "פועלת מזה כשנתיים לשנות את תוכנית הלימודים, בניגוד לנהלים, ולהחליש את המרכיב הציוני והשמרני שבה: באמצעות הפצת רשימות מושגים לבחינות, עקפה גוראון את ספרי הלימוד המאושרים, והחדירה הגדרות מוטות ומסולפות למושגי יסוד של המשטר הדמוקרטיה והמדינה הציונית. בנוסף, ישנן עדויות לכך שגוראון ניסתה להטות שמאלה את ספר לימוד האזרחות החדש."

מכשלה חינוכית אחרת הן המלצותיה השמאלניות של ועדת ביטון ששר החינוך אימץ את מסקנותיה. רבנים בכירים בציונות הדתית, ובהם הרב אורי שרקי והרב אברהם וסרמן, נדהמו למצוא בהמלצות הוועדה מגמה של הטמעת אידיאולוגיה של שמאלנות בתלמידי ישראל: "מדובר בערכים מפוקפקים כמו פוסט ציונות, אג'נדה שמאלנית ועיוות היסטורי שפוגע בזיכרון השואה, שיוחדרו מעתה, תודות לוועדת ביטון, למוחותיהם של תלמידי ישראל."

וכך הגענו לכך שההישג המרכזי של הימין במשרד החינוך, הוא 30 שנות קביעות לשמאל הקיצוני, ותכני לימוד פוסט ציוניים, שמאלניים ומעוותים ברוח ועדת ביטון.

איך קרה שנציגי הימין לא סיפקו את מלוא הסחורה (אף שבוודאי יש באמתחתם הישגים אחרים, שאין לזלזל בהם כלל)? איך חמקו סוגיות אידיאולוגיות מהותיות כמו הקביעות לגוראון וּועדת ביטון – שעלולות להיות בכייה לדורות – תחת הרדאר של השר הימני ביותר?

המצב מתסכל. מסתבר שאפילו בעידן בו הימין בשיא כוחו, לא מיצו נציגיו בממשלה את חובתם למשילות אמיתית, ורבה המכשלה.

חומר למחשבה.

* * *

יהודה דרורי

1. האפרטהייד הוא בבסיס האיסלם

אפרטהייד הוא מונח שנוצר בדרום אפריקה בו מיעוט לבן השולט בכוח יצר הפרדה, הפלייה מובנית ומוחלטת ודיכוי אלים כנגד רוב האוכלוסייה השחורה. ברור שהדבר הזה אינו קיים בכלל במדינת ישראל ואף לא בשטחי יהודה ושומרון או עזה.

למען האמת, הדיכוי היחידי המוכר במזרח התיכון הוא הדיכוי המוסלמי, הוא דיכוי נשים וילדים בשם הדת, זו שנחשבת אצל ה"רוב" הגברי השולט שם כחלק ממורשתם, ובבואם לבית משפט על רצח במשפחה, למשל, הם מתגוננים בטענה שזה חלק מתרבותם ודתם ולכן אינם אשמים....

לא ראיתי הרבה אירגוני נשים בעולם הרחב או מוסדות בינלאומיים שיצאו חוצץ ובהפגנות נגד דיכוי האישה המוסלמית, וגם לא ראיתי את יוניצ"ף מדבר על דיכוי הילדים במדינות האיסלאם. מדובר לבטח  על ה"אפרטהייד המודרני" הנמשך בכל העולם המוסלמי כיום, ולפיכך על אירגונים ישראלים (לא-ממשלתיים) לצאת למסע תעמולה מעמיק ברחבי עולם כדי לחשוף את האפרטהייד האמיתי, זה הערבי/המוסלמי, כל זאת בצד לחימה לביטול מוחלט לפרופגנדה המופצת ע"י BDS   ושאר שונאי ישראל כאילו יש אצלנו אפרטהייד כנגד הפלסטינים.

הגופים האנטישמיים והאנטי-ישראליים כיום מנסים להצביע על כך שהאפרטהייד קיים במחוזותינו כי אנחנו, הישראלים לא נותנים ביטוח בריאות וביטוח לאומי לסוגיו לאוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש ובעזה. ברור לכולנו שיש פה רשעות ושקר שחברו יחדיו במימון מוסלמי ואירופי כדי לפגוע במדינת ישראל. זו תעמולה שקובעת את הפלסטינים כאזרחי ישראל הזכאים לכל הזכויות של אזרח ישראלי. גישה שיקרית ומרושעת זו נותנת לכל ארגון פרטי, מצידנו, לגיטימציה מלאה לחשוף את חוליי האיסלאם ואת רשעותו ומורשתו השיקרית והרצחנית.

במערכה נגד ה-BDS  ודומיו עלינו להתרכז בהבהרת מעמדם של הפלסטינאים לעומת מעמדם של הערבים אזרחי ישראל, יש להדגיש את השחיתות והשוחד המאפיינים את ההנהגה הפלסטינית (700מיליון דולר של עראפת בבנקים שוויצריים), וההתנהגות הפרימיטיבית של הגברים המוסלמים כלפי נשים וילדים. בנושאים אלו ישנו חומר רב ודוגמאות אין ספור.

מצד שני על האירגונים הפרו-ישראליים היוצאים למסע תעמולה והסברה, להימנע ככל האפשר מלהיכנס לנושאים של "2 מדינות ל-2 עמים" (יש פשוט לומר כי זה כבר בוצע בחלוקת פלשתינה שניתנה ליהודים ע"י חבר הלאומים – למדינת ישראל ולמדינת ירדן...)

על התעמולה הישראלית להדגיש את הסלידה כיום של רוב מדינות ערב מהפלסטינים ואת העובדה שהם, הם אלו שהמציאו וטיפחו את הטרור המשתולל בעולם, ובהחלט יש להדגיש את העבר הנאצי של המורשת הפלסטינית (המופתי כיועץ הנאצים להשמדת יהודים...)

מערכה הסברתית-תעמולתית מצד אירגונים ישראליים, חייבת להתבסס על אמיתות ועובדות כדי לנפץ את ההשמצות והשקרים של הצד השני. לפיכך, לפני כל התכנסות שמארגן ה- BDS למשל, יש לחלק בכניסה לאולם, למתכנסים, דף עובדות עם שאלות מוכנות למרצים שלהם...

הם לא יכולים למנוע זאת אלא בכוח, לכן רצוי לדאוג לצילומים ותקשורת בעת חלוקת החומר בעיקר כדי לממש מעצרים נגד פעיליהם על אלימות ולהכין תביעות משפטיות אזרחיות מתישות נגד מתפרעים מצידם.

אנחנו נמצאים כיום במלחמה נגד אויב שבחר את נשק השקר והרשע כדי לפגוע בנו. אסור לנו לנטוש את שדה הקרב בטיעון שאין פה נזק כביכול... יש נזק והוא חמור! הפעילות נגדו הכרחית!

2. שוודיה: הממשלה מסרבת לחשוף

נתוני פשיעת מהגרים

הממסד השוודי מואשם בהסתרה מכוונת של הקשר בין הגירה לפשע במדינה. שר המשפטים: "אין צורך לבחון הנתונים. המצב הסוציו-אקונומי של המהגרים משפיע."

[ניר מועלם, ינואר 20, 2017, אקטואליה וחדשות].

ממשלת שוודיה חסמה בקשה לקבלת נתונים על הקשר בין הגירה לפשע במדינה, כך פורסם ב"ברייטברט". מחקר עדכני שנערך במדינה הראה כי גובר חוסר הביטחון ממנו סובלות הנשים השבדיות, שמהססות לצאת מביתן מהחשש שיעברו הטרדה מינית. לאור ממצאים אלה קראה המפלגה השוודית הדמוקרטית לחקירה בנושא.

משנת 2005, הנתונים על היקפי הפשיעה המבוצעים על ידי מהגרים בשוודיה אינם זמינים לציבור. בגלל העלייה הגדולה במיספר המהגרים בשנים האחרונות, חשבו במפלגה הדמוקרטית כי דו"ח בנושא יעזור בבחינת הקשר בין הירידה בתחושת הביטחון של נשים לבין העלייה במיספר המהגרים.

ממשלת שוודיה מכחישה דברי טראמפ על פשעי מהגרים ודורשת שיפרסם הוכחות (שהם מסרבים לפרסם ...)

3. הטימטום מכה שוב...

היועץ לביטחון לאומי החדש של טראמפ: "המונח 'טרור איסלאמי קיצוני' לא מועיל." Ynet], פורסם: 25.02.17]

הגנרל הרברט ריימונד מקמאסטר, שמונה על ידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לתפקיד היועץ לביטחון לאומי בעקבות התפטרות מייקל פלין, אמר לצוותו כי "השימוש במונח 'טרור איסאלמי קיצוני' אינו מועיל, משום שהטרוריסטים אינם פועלים בשם דת האיסלאם ומעוותים את דתם." כך דיווח ה"ניו יורק טיימס".

 במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, מתח טראמפ ביקורת חריפה על המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון וכן על הנשיא לשעבר ברק אובמה, שלדבריו סירבו לומר בפירוש את המילים "טרור איסלאמי קיצוני" כשהתייחסו לפיגועי טרור. אחת החובות של המפקד (וזה מאוד מועיל!) היא לזהות בבירור את האוייב, כוונותיו  ומטרותיו.

אנחנו מדברים פה על לוחמי האיסלאם הקיצוני הניזונים מעיקרי דתם (הלא מעוּותים אלא האמיתיים...) מה פתאום הקישקושים הללו? שלו או של הניו-יורק טיימס...

* * *

משה כהן

נתניהו נכס יקר

אתמול, 22 בפברואר, היה יום חשוב למדינת ישראל. ראש ממשלתנו בנימין נתניהו ערך ביקור ממלכתי באוסטרליה, המדינה הגדולה.

מפעים ומרגש לראות את היחסים החמים והאהדה למדינת ישראל. 

הוא קוסם, מיחס שלילי ועוין כלפינו מצליח נתניהו להפוך ליחס של תמיכה ואהדה. ראש ממשלת אוסטרליה אף הכריז בפירוש שממשלתו לעולם לא תתמוך בהחלטות אנטי ישראליות חד צדדיות באו"ם. 

זהו לדעתי הישג דיפלומטי חשוב מאוד שיש כמובן לזקוף לזכותו של ראש ממשלתנו. 

למרבה הצער לא מקובל במקומותינו לדבר בזכותו של ראש ממשלתנו. הנוהג אצלנו הוא להשתלח בו השכם והערב, ולא בצדק. 

בנימין נתניהו עושה ימים ולילות למען מדינת ישראל, והוא עושה זאת בכישרון רב.

הוא נכס יקר לעם ישראל. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: התקשורת שלנו, המנוולת בחלקה, עשתה כל אשר לאל ידה להצניע את הביקור ולא לתת לו כיסוי הולם, ובייחוד בהשוואה לכותרות להן זוכות במקביל כמעט מדי יום, גם בתקופת הביקור, חקירות ראש הממשלה ואשתו וכל דבר טינוף נגדם.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך "50 שירי מתבגרים"

1986

גָּנַבְתִּי אֶת הַגִּיר

שֶׁבּוֹ צִיַּרְתְּ קֹדֶם עַל הַלּוּחַ –

וְנָגַעְתִּי בּוֹ בְּהֵחָבֵא בִּשְׂפָתַי

שֶׁמָּלְאוּ טַעַם אַבְקַת סִיד

לְבָנָה –

כְּאִלּוּ נָשַׁקְתִּי לָאֶצְבַּע

שֶׁבָּהּ צִיַּרְתְּ עַל הַלּוּחַ

בְּכַוָּנָה אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלִּי

שֶׁיָּצָא הֲכִי שָׁמֵן וּמְחֻצְ'קָן בַּכִָּּתה

וְנָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ –

וְהִתְמַלֵּא לִי בַּפֶּה טַעַם שֶׁל גִּיר מַגְעִיל

כְּאִלּוּ אַתְּ כְּבָר מֵתָה

וְאֵלֶּה הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת שֶׁלָּךְ –

מְכַשֵּׁפָה!

* * *

אורי הייטנר

1. ביצים בסל הדמוקרטי

ב-69 שנות קיומה של ישראל, כיהנו בארה"ב 12 נשיאים. טראמפ הוא ה-13. שישה מבין הנשיאים היו רפובליקאים. שישה היו דמוקרטים. במשך 36 שנים, במצטבר, נשיאי ארה"ב היו רפובליקאים. במשך 33 שנים, היו נשיאים דמוקרטים. התחלופה בין המפלגות היא בדרך כלל אחרי 8 שנים, בחלק מן המקרים אחרי 4 שנים. זאת, למעט תקופה אחת שבה במשך 12 שנים כיהנו נשיאים רפובליקאים.

רבות דובר לאורך השנים על החשיבות האסטרטגית של הברית עם ארה"ב, שהיא אחד ממרכיבי עוצמתה של ישראל. אחד הגורמים להיות הברית הזאת אמיצה, הוא התמיכה הדו מפלגתית בישראל, הן בקרב חברי הקונגרס והן בקרב הנשיאים.

היחסים המיוחדים בין המדינות התקיימו עם הממשלים של שתי המפלגות. הם הלכו והתהדקו, נדבך על גבי נדבך, מממשל לממשל. היו ירידות, אך היו אלו ירידות בעלייה. עם כל הנשיאים, ללא יוצא מן הכלל, היו גם מתיחויות ומחלוקות, אך הם לא ערערו את הברית. על אף המחלוקות הרבות עם ממשל אובמה, היה זה הממשל שהעניק לישראל את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר. עם כל החומרה שבאי הטלת וטו אמריקאי על ההחלטה בנוגע להתנחלויות, בשלהי עידן אובמה, כדאי לזכור שהנשיא רייגן, הרפובליקאי, שנחשב לאחד מגדולי ידידיה של ישראל, לא זו בלבד שלא הטיל וטו, אלא הורה להצביע בעד החלטות אנטי ישראליות במועצת הביטחון. למשל, הגינוי של חוק הגולן, שלווה בסנקציות אמריקאיות על ישראל. 

כל הממשלים מאז מלחמת ששת הימים תומכים בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 עם תיקוני גבול קטנים. היחיד שחרג מקו זה היה בוש הבן, שקיבל חלק מן העמדות של ישראל בנושא הטריטוריאלי. ולמרות המחלוקות, מערכת היחסים הידידותית הלכה והתהדקה.

כל העובדות שציינתי נועדו להתריע מפני הסכנה שבזיהויה של ישראל עם המפלגה הרפובליקאית. מדיניות כזאת מסכנת את היחסים המיוחדים עם ארה"ב. מדיניות כזאת היא קצרת רואי, ועלולה להוות נזק חמור למדינת ישראל בעתיד.

הגישה על פיה ארה"ב אמורה לתמוך במדיניות הימין הישראלי, ואם עמדותיה הן כעמדות השמאל הישראלי – זו מדיניות עוינת לישראל, היא גם שקרית וחצופה, המטילה דופי בנאמנות למדינה של השמאל הציוני, וגם מזיקה לישראל. אך האשלייה כאילו הרפובליקאים תומכים בעמדות הימין הישראלי, אין לה על מה להתבסס. כאמור, אין כמעט הבדלים בהשקפות הממשלים האמריקאיים, והמחלוקות אינן מערערות את עוצמת הברית.

התמיכה של הימין הישראלי בראשות נתניהו ברפובליקאים, נובעת לעתים מהשקפות דומות בסוגיות שכלל אינן קשורות לישראל, אלא לתרגום, לעיתים שגוי, של עמדות הצדדים בארה"ב בסוגיות כמו בית המשפט, חופש העיתונות, הגירה וכו', למחלוקות הפנימיות בישראל בנושאים אלה.

המשחק הזה הוא משחק מסוכן. מדיניות של ויתור על המפלגה הדמוקרטית ודחיקתה מאיתנו והלאה היא הימור מסוכן על עתידה של ישראל; על ביטחונה, על מעמדה הבינלאומי ועל האינטרסים שלה. אם ישראל תהיה מזוהה עם מפלגה אחת, המפלגה השנייה לא תהיה מחויבת אליה, כאשר היא תהיה בשלטון. והנחת העבודה שלנו צריכה להיות שכמו בעבר, גם בעתיד שתי המפלגות תחלוקנה ביניהן את השלטון כמעט שווה בשווה.

הזדהות גורפת עם טראמפ, מסוכנת שבעתיים, כיוון שהוא גם אינו מייצג באמת את המפלגה הרפובליקאית. אדרבא, ערכי המפלגה הרפובליקאית אינם ערכיו, הוא שונא את המפלגה הרפובליקאית והיא שונאת אותו.

איני סבור שעל ישראל להתנכר לטראמפ. טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וחובתה של הנהגת ישראל לטפח עימו יחסים טובים וקרובים. ואם אכן הוא יהיה נשיא ידידותי, הוא יהיה ראוי להערכתה של ישראל, וראוי יהיה לשבח אותו על כך בפומבי.

אך אסור לנו להצטייר כטראמפיסטים, כמי שמצויים בכיסו, כמדינה והנהגה המעריצה אותו. התנהגות כזו תסב נזק חמור לישראל.

אל לישראל לשים את כל הביצים בסל אחד, הסל הרפובליקאי. היא חייבת לשמר ולטפח את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. על ישראל להזמין סנאטורים ומנהיגים דמוקרטיים אליה ולשלוח אליהם את נציגיה, כדי לחזק את הקשר עמם, ולהבטיח את המשך התמיכה שלהם בישראל.

ישראל כמדינת העם היהודי, חייבת לראות את מצבם וצרכיהם של יהודי הגולה כמרכיב משמעותי במדיניות החוץ שלה. כך ישראל נהגה תמיד. רוב יהודי ארה"ב, באופן מסורתי, תומכים במפלגה הדמוקרטית, מסיבות שונות ובראשם היחס הטוב שלה למיעוטים, ובהם היהודים. אל לישראל להפנות להם עורף. אם תפנה להם עורף, תבגוד בייעודה. אם תפנה להם עורף, היא תתקשה למצוא אותם כאשר תזדקק להם.

יהדות ארה"ב חווה ימים קשים, של התגברות האנטישמיות ושל אימה מפני התעצמותה, בחודשים האחרונים. מעבר לאמירות מן הסוג של "אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים" טראמפ כמעט ולא התייחס לכך, ונמנע מגינוי נמרץ של התופעה. את כל אלה עלינו לזכור.

ויתור ישראלי על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב יהווה פגיעה חמורה במדינת ישראל.

2. צוק איתן – העצים והיער

מאמר זה, העוסק במלחמת "צוק איתן", נכתב ימים אחדים טרם פרסום דו"ח מבקר המדינה, ולא בכדי. הסיבה לכך, היא שכל ביקורת שתכתב בדו"ח, תהיה חריפה כאשר תהיה, וגם אם אסכים עם כל מילה הכתובה בו – לא תשנה כהוא זה המסר של המאמר: מלחמת "צוק איתן" הסתיימה בניצחון ישראלי ששינה באופן משמעותי את מציאות החיים בדרום הארץ.

בתום מלחמת "צוק איתן" התקשורת הציגה מצג על פיו התושבים אינם רוצים לחזור ליישוביהם. הם תיארו תמונה של נטישה המונית והתרוקנות היישובים בתוך זמן קצר.

המציאות הפוכה. יישובי "עוטף עזה" נהנים בשנתיים האחרונות מצמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. משפחות רבות מאוד עזבו את בתיהן במרכז הארץ ועברו להתיישב ביישובי עוטף עזה. עירוי דם מסוג זה ליישובים קהילתיים קטנים, הוא מתנה שלא תסולא בפז, וזריקת מרץ ועידוד בלתי רגילים. כל זה לא היה קורה, לא יכול היה לקרות, אלמלא תוצאות "צוק איתן". המשפחות המתיישבות בקיבוצים ובמושבים על גבול עזה, הם תמונת הניצחון של המלחמה.

גם המוני בית ישראל המציפים מדי שבת, בשבועות אלו, את הנגב המערבי, במסגרת אירועי פסטיבל "דרום אדום", הם תמונת ניצחון של המלחמה. תחזיתו של הרמטכ"ל בני גנץ על כך שהצבע האדום בעבור תושבי הדרום יחזור להיות צבען של הכלניות והנוריות ולא עוד ה"צבע האדום" של מערכת ההתראה נגד טילים ופצמ"רים – הוגשמה אף היא.

גם זה לא קרה לפני "צוק איתן" ולא היה קורה היום אלמלא "צוק איתן". אני עוד זוכר, כיצד כמנהל מתנ"ס הגולן ארגנתי שיירות ואוטובוסים של הזדהות מהגולן לשדרות, כדי לקנות בחנויות ולאכול בבתי הקפה בעיר שעסקיה קורסים באין קונה. מדי שנה, בכנס שדרות לחברה, שכרתי צימר בקיבוץ ניר-עם המופגז, ושמעתי עד כמה הצימרים ריקים לאורך השנה. כל המציאות הזאת השתנתה ללא הכר לאחר "צוק איתן", בזכות "צוק איתן".

אנו לוקים לעיתים בזיכרון קצר. אנו  ממהרים להתרגל לטוב ולהדחיק את הזיכרונות הרעים. אך בל תשכח: במשך 14 שנים היתה רצועת עזה קן שיגור בלתי פוסק של טילים לעבר האוכלוסייה האזרחית בדרום. אינספור מבצעים קטנים לא הפסיקו את הירי. סיכולים ממוקדים רבים לא הפסיקו את הירי. הפסקות אש, הודנות ותהאדיות לרוב, החזיקו מעמד שעות ספורות, אם בכלל, ולכל היותר יום יומיים.

לאחר ההתנתקות, התופעה הזאת התעצמה בצורה דרסטית, הן מבחינה כמותית והן מבחינת איכות הטילים וטווח הירי. שני מבצעים גדולים – "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" לא שמו קץ למטחי הטילים. רק מבצע "צוק איתן" שינה את המציאות המחרידה הזאת. הוא שינה אותה מן הקצה אל הקצה.

במבצע היו ליקויים רבים, בכל הדרגים. אין לטייח אותם. יש לתחקר אותם, ללמוד אותם ולהפיק לקחים. גם במלחמה המוצלחת ביותר יש ליקויים שיש ללמוד מהם, ולא פחות חשוב ללמוד מן ההצלחות, כדי להפיק אף מהם את הלקחים.

דו"ח מבקר המדינה לבטח יצביע על ליקויים שראוי להתייחס אליהם ברצינות וללמוד מהם. אך אל ניתן לעצים להסתיר מאתנו את התמונה הכוללת של היער. התמונה הכוללת היא של ניצחון משמעותי, ששינה באופן מהותי את המצב והשיג את יעדי המלחמה.

[אהוד: שכחת לציין כי ההישג של "צוק איתן" בא גם בזכות ביבי ובזכות שרה שכנראה לא הפריעה לו].

3. צרור הערות 26.2.17

* עמדתי היתה נמהרת ופזיזה – פירסום מסקנות הביניים של מח"ש בפרשת אום-אל-חיראן, מחייבות חשבון נפש של משטרת ישראל, מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים. אולם בקוראי להם לבדוק את עצמם, עליי לנהוג על פי הכלל "קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים." גם אני לא נהגתי כשורה, כאשר התייצבתי באופן גורף לתמיכה בעמדתם. עמדתי היתה נמהרת ופזיזה. זו היתה טעות, אני מצר עליה ואנסה להפיק לקחים ממנה.

מהדלפת מסקנות הביניים כלל לא ברור שזה לא היה פיגוע, שזו לא היתה דריסה מכוונת, וכדאי שלא לתת לגורמים אינטרסנטיים להציג כך את הדברים. אולם האמירה הגורפת, הוודאית, שהיה זה פיגוע, בוודאי לא היתה במקום, לא היה לה על מה להסתמך, ולא הייתי צריך לתמוך בה באופן גורף.

ואחרי שאמרתי זאת, כדאי להיכנס לפרטים שמעבר לכותרות. יש דברים שלגביהם מח"ש אינו מטיל ספק (בהנחה שההדלפות אכן משקפות את החקירה). אין ספק שהשוטרים חשו בסכנה והאמינו שמדובר בפיגוע ולכן הם נהגו כפי שנהגו. חוקרי מח"ש מציינים ש"הכוחות בשטח העידו שלא יכלו לפרש אחרת את הסיטואציה, מלבד ניסיון לבצע פיגוע." אין ספק, על פי מסקנות החקירה, שלא היתה בהתנהגות השוטרים כל עבירה פלילית ואף לא משמעתית, אלא תקלה מבצעית.

אוסיף ואומר, שאין לשכוח שמדובר כאן בשוטרים שבאו להשליט את שלטון החוק, לממש את פסיקות בתי המשפט, ומולם עמדו מי שניסו באלימות למנוע את ביצוע החוק, כשהם מוסתים בידי חברי כנסת, שהגיעו למקום כדי ללבות את האש, לשלהב את היצרים ולהתסיס את ההמון.

מה שחמור בעיניי אינו עצם הירי, אלא האמירות הגורפות של המשטרה, של המפכ"ל והשר, שמדובר במחבל שביצע פיגוע והדיפת כל טענה אחרת. במיוחד לא היה מקום לשיוך של האיש לתנועה האסלאמית, לתומכי דאע"ש מחדר המורים, לגזרי העיתון על דאע"ש וכד'. גם אם הכוונה היתה מתן גיבוי לשוטרים בפעילות מבצעית, לא היתה הצדקה לאמירה הגורפת הזאת. מן הראוי שהשר והמפכ"ל יתנצלו על דבריהם.

כמובן, שיש להפיק לקח מהטעויות המבצעיות שהיו באירוע, כמו ירי דו-צדדי ועוד.

המסקנות של מח"ש, סותרות לחלוטין את הטענות של ירי מכוון ולא מוצדק, של "רצח". ואוסיף על כך, שהשמעת טיעונים כמו "הברך של הנהג ננעלה" וכו', רק פגעה באמינות של מותחי הביקורת על המשטרה, שנשמעה כמו חיפוש מתחת לאדמה של כל בדל טיעון להצדקת ביקורתם.

* פינת הצל"שים – לממשלת ישראל ושריה היו בשבוע שחלף כמה הישגים הראויים לשבח.

ראשית, ביקורו המוצלח של ראש הממשלה בסינגפור ובאוסטרליה. כל הניסיונות להלך עלינו אימים בבידוד מדיני, כביכול, מוכחים שוב ושוב כמשוללי יסוד. ישראל אינה מבודדת ויש לה ידידים בכל רחבי העולם. וגם אם יש חילוקי דעות בין ישראל לידידותיה, הם אינם מעיבים על מערכת היחסים הטובה. הביקור המוצלח הניב הישגים כלכליים ומדיניים, והוא ראוי לשבח.

השר להגנת הסביבה זאב אלקין ראוי לשבח על החלטתו לסגור סופית את מיכל האמוניה בחיפה. זו אחת ההחלטות החשובות והמועילות ביותר בשנים האחרונות להגנה על הסביבה, ויותר מכך – זו החלטה בעלת חשיבות רבה לחייהם וביטחונם של תושבי חיפה.

שרת התרבות והספורט מירי רגב ראויה לשבח על האופן שבו פתרה את משבר האבטחה של עירוני נהריה, שבעטיו כמעט לא יכלה לנסוע למשחק בטורקיה והיתה נענשת בידי איגוד הכדורסל האירופי. קפיצתה של השרה למים והצטרפותה לקבוצה עם מאבטחיה, היתה התערבות מהירה, נחושה ויצירתית של השרה – פתרון מחוץ לקופסה שפתר את הבעייה.

והשבח הגדול מכולם הוא לשרה איילת שקד, שניווטה את הוועדה למינוי שופטים, לבחירה בהסכמה של נבחרת ראויה לבית המשפט העליון.

* בהסכמה – ההרכב המאוזן של בית המשפט העליון, שיש בו ייצוג למגוון הקולות והזרמים בחברה הישראלית, הוא הישג גדול לחברה ולמערכת המשפט בישראל. כל השותפים להסכמה, ובראשם השרה איילת שקד והנשיאה מרים נאור, ראויים לשבח על הנחישות להגיע להסכמה.

זהו גם ניצחון של השיטה. עד לפני שנים אחדות, די היה ברוב רגיל בוועדה כדי לבחור שופטים. וכך, במשך שנים אחדות, הצבעה אוטומטית של נציגי השמאל בכנסת עם נציגי בית המשפט העליון, יצרו מאיוריזציה, רוב אוטומטי למועמדי בית המשפט. השינוי שקיבלה הכנסת, ביוזמתו של גדעון סער, שחייב רוב מיוחד, אינו מאפשר זאת עוד. תתכבד הוועדה לבחירת שופטים, תשב ותדון ותלבן ותישא ותיתן – עד שייצא עשן לבן. לא ברוב ומיעוט, לא בכיפופי ידיים, אלא בהסכמה. ולא בכדי איני כותב פשרה אלא הסכמה, כיוון שגם אם בעיני כל אחד מחברי הוועדה המועמדים שהוא הציע הם הטובים ביותר, בראייה לאומית כוללת, ההרכב המאוזן, הוא הטוב ביותר: הוא שלם הגדול מסכום חלקיו.

טוב שנבלם הניסיון להחזיר את הגלגל אחורה, ולחזור לשיטת הרוב הרגיל, שנבע מקוניוקטורה פוליטית שבה לנציגי הימין היה רוב, והם ניסו בדרך זו להשתלט על מינוי השופטים. השכל הישר ניצח, והשיטה הנכונה והראויה הוכיחה את עצמה.

* פוזלת לפריימריז – הדבר היפה והחשוב בתהליך בחירת השופטים החדשים, היה ההצלחה של כל הגורמים להגיע להסכמה ולבחור פה אחד את הרביעייה. על כך ראויה שרת המשפטים, שהובילה את המהלך החשוב, לכל שבח. כל כך חבל, שבמקום להתהדר בכך ולשים את הדגש על ההישג הזה, איילת שקד, הפוזלת לפריימריז בבית היהודי, מתהדרת דווקא ב"מהפכה", "שינוי כיוון" וכו', כאילו היה זה ניצחון הימין על ה"סססמול / אליטות / הקרן החד"שה / הבג"ץ" וכו'. היא הובילה מהלך כל כך חשוב ויפה, מהלך של אחדות, של מניעת קרע, ורצה לקבל "כפיים" בהצהרות פופוליסטיות מְפָלְגוֹת. בכך היא מגרה את ה"שמאל" להתנגד ולהתנגח בהרכב השופטים, וככל שהם יתקפו יותר, כך היא תוכל להציג את ההישג האמיתי, באופן הצר הזה. בכך היא, שהובילה מהלך לחיזוק בית המשפט ומעמדו בציבור, גורמת לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט.

* מקורננים – ברגע שהשופטים החדשים ייכנסו לתפקידם, יופתעו חלק מן המריעים למינוי מימין, שהשופטים הללו מחויבים לחוק, לחוקי היסוד ולדמוקרטיה, ויפסקו על פי דין. הם יופתעו שהמחויבות שלהם היא לחוקי מדינת ישראל ולא לפוליטיקה מגזרית ימנית קיצונית. ואז מהר מאוד הם יהפכו ל"מלקקים לססססמול", "מתחנפים לאליטה", "מקורננים" ו"סססמולנים". ע"ע גרוניס, רובינשטיין ומנדלבליט.

* האקטיביסט מכולם – ב-2011 דחה בית המשפט העליון את עתירתה של ח"כ זהבה גלאון נגד חוק האזרחות, האוסר כניסת פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בין שופטי המיעוט בהחלטה בלט השופט אדמונד לוי. היתה זו הכרעת הדין האחרונה שלו, טרם צאתו לגמלאות. לא זו בלבד שהוא פסק שיש לפסול את החוק, הוא אף גינה אותו בחריפות והגדיר אותו: "אובדן צלמה הדמוקרטי של מדינת ישראל," ולכן "חקיקתו היא אירוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית," שעלול לסמן את סופה. לא פחות.

אותו אדמונד לוי, היה השופט שהציג עמדת מיעוט להחלטת בית המשפט שאישרה את ההתנתקות.

איך הדברים מתיישבים? אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות המדינה. הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"ימנית" בענייני חוץ וביטחון, הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"שמאלית" בענייני חברה וכלכלה והוא היה אקטיביסט בפסיקות ליברליות בענייני זכויות האדם.

ללמדך, שהאבחנות בין שופטים אקטיביסטים לשמרנים כשיקוף של המחלוקת בין ימין ושמאל בפוליטיקה לא מדויקת.

נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, היה באמת שמרן משפטי, ומתנגד עקבי לאקטיביזם השיפוטי. בהשקפותיו הפוליטיות הוא דגל בעמדות "ימניות" ברורות. הביטוי לשמרנותו הוא העובדה שעד פרישתו איש לא ידע מהן עמדותיו.

ודווקא השמרן והימני הזה, הוא שפסק שיש להעתיק את אלון מורה ממקומה הקודם שהיתה על קרקע פרטית. אין בכך סתירה לשמרנותו, כיוון שאין זו התערבות במדיניות ההתיישבות של הממשלה, אלא הגנה על זכות הקניין של הפרט מול הרשות. אין בכך סתירה לעמדותיו המדיניות, כיוון שתמיכתו בהתיישבות יהודית רבתי בכל יהודה ושומרון ובריבונות ישראלית בין הים והירדן, אינה מחייבת אותו להשלים עם בנייה על קרקע פרטית.

ולכן, מוטב לחוגגים על כך שכבשו את בית המשפט להיות קצת יותר זהירים וצנועים בחגיגות. השופטים שנבחרו מחויבים לחוק ולצדק, ואינם נציגי פוליטיים של הימין.

* שפטליזם – כתבתי שמהר מאוד יתאכזבו אלה שמצפים מהשופטים החדשים שיהיו שליחיהם הפוליטיים ומחויבותם לא תהיה לחוק ולדמוקרטיה. אולם מתברר שיש קולות כאלה עוד לפני שהם נכנסו לתפקידם. דוגמה שהעתקתי מהפייסבוק. לא נגענו: "לא לחינם הובילה השקדיה עם נפתול את החוק לסגירת העיתון ישראל היום היא מפונקת ומתוגמלת על ידי כל עיתוני השמאל וכל הערוצים השמאלחניים ערוץ 10 וערוץ 2 ... על איזו הצלחה מדובר כשהשקדיה התקפלה לנוכח השופטת נאור והשאירה את השיטה הנלוזה של 'חבר מביא חבר' בבחירת השוטים."

עד שעוכרי הדין שפטל ואיתמר בן גביר יהיו שופטי בית המשפט העליון, שום דבר לא יספק אותם.

* אויבי שלטון החוק – כל כך צפוי. "הארץ" יוצא בקמפיין של דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון החדשים, עוד בטרם נכנסו לתפקידם. הכותרת הראשית: "שקד ונתניהו השיקו את המהפכה האנטי חוקתית."

למה אנטי חוקתית? כי בעיניהם "החוקה" היא מאמרי המערכת של דבוקת שוקן. אפשר לחשוב שעד היום הם תמכו בבית המשפט. לא ולא. שוב ושוב הם הציגו את בית המשפט כ"מכשירי אקיבוש", "פקידי אקיבוש", "מכשירי השרץ" והגרוע מכל – "ביטחוניסטים". אבל כעת הם משיקים קמפיין של דה לגיטימציה לבית המשפט, רדיפה אישית אחרי שופטים (בהמשך לציד המכשפות לשופט נועם סולברג, המוכנה בפיהם "השופט העבריין" כיוון שהוא חי ביישוב ביו"ש).

מלחמתו של "הארץ" בבית המשפט העליון, היא מלחמה נגד שלטון החוק ועליונות המשפט בישראל, מתוך רצון אנטי דמוקרטי שבית המשפט העליון יהיה סניף של שוקן.

* זילות בית המשפט – דוגמית למלחמת החורמה של "הארץ" נגד שלטון החוק ומערכת המשפט בישראל, היא המערכה שהם מנהלים נגד גזר דינו של אלאור אזריה. הם בזים לבית המשפט ולשופטים. בחוצפתם הם מכנים את בית המשפט "תיאטרון עממי" ש"מכשיר רצח" ואת פסיקתו כ"סוף לטוהר הנשק". אפשר לחשוב שאי פעם הם כיבדו את טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל. לא ולא. הרי לאורך שנים הם מובילי עלילת הדם על צה"ל, המציג אותו כצבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה נוראים.

גזר הדין במשפט אזריה הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראייה כוללת. פסק הדין מהווה מסר ערכי, חינוכי, חד משמעי, המבחין בין טוב ורע, בין מותר ואסור. המסר שלו יהדהד בראשו של כל חייל צה"ל, ויחזק את המסר שכל חייל מקבל בלאו הכי ממפקדיו, מסר של מוסר לחימה, טוהר הנשק וקדושת חיי אדם. בגזר הדין בית המשפט נהג בצדק כבית הלל, מתוך התחשבות בתנאים המבצעיים המיוחדים ובעברו של אזריה כלוחם וכחייל מצטיין. כך ראוי.

אבל השוקנים רוצים נקמה. הם אינם מבקשים אחריות, הם רוצים דם. בעולם המקביל שבו הם חיים, כך מתואר המשפט: "בית הדין שוב אמר לישראלים את מה שהכי רצו לשמוע: חיי הפלסטינים הם בזיל הזול, במכירת סוף עונה."

אין זו אלה הסתה נגד בית המשפט והשופטים ונגד שלטון החוק בישראל.

יוצא דופן ב"הארץ" הוא עמוס הראל, הפרשן לענייני ביטחון, שכתב על הנושא בשיקול דעת ובראייה אחראית ורחבה.

* בעקבות בריטניה – אוניברסיטאות בבריטניה חסמו את פעילות ה-BDS. יש לקוות שהאוניברסיטאות בישראל ילכו בעקבותיהם.

* הפתרון – ארמנד אזולאי, ראש הקהילה היהודית בבונדי שבפריס, שבניו הותקפו בפשע שנאה אנטישמי: "הפתרון הוא לא להוריד את הכיפה אלא להצליח לעצור את הגישה האנטישמית ושיפסיקו להעניק נסיבות מקלות למי שעושה את זה."

אני מציע פתרון אחר – לעלות לארץ ישראל. להיות יהודים חופשיים במולדתם ובמדינתם הלאומית.

* מינוי ממלכתי – ההחלטה של שר החינוך בנט למנות לתפקיד מנכ"ל משרדו את שמואל אבואב, היא בחירה מצוינת. בנט מינה לתפקיד איש ביצוע מעולה, עם רקורד מעולה בעיקר בתחום החינוך, כראש מועצת טבעון ולפני כן כמנהל מתנ"ס טבעון. בנט ראוי לשבח על מינוי ממלכתי של חבר מפלגת העבודה, על אף שידע איזו ביקורת תוטח בו ברשתות, בידי מי שבעיניהם כל מי שאינו ימין קיצוני הוא אוייב.

* לספור עד מיליון – מזכ"ל חיזבאללה השיח' נסראללה התרברב השבוע שישראל תצטרך לספור היטב עד מיליון, לפני שתצא למלחמה בלבנון. קודם כל הוא צודק – תמיד צריך לספור עד מיליון לפני שיוצאים למלחמה. מלחמה היא המוצא האחרון, רק כשאין ברירה. אולם ישראל אינה רוצה במלחמות. מי שמאיים במלחמות, וכל מהות קיומו ומטרת קיומו היא מלחמה בישראל במטרה להשמידה, הוא חיזבאללה. והעובדה שכבר למעלה מעשור חיזבאללה לא ירה כמעט אף ירייה לעבר ישראל, מעידה על מצבו הקשה, מאז המכה הקשה שחטף במלחמת לבנון השנייה.

[אהוד: וזאת גם תודות לאולמרט ולחלוץ המושמצים].

* ניצחון בזק – כותרת: "ניצחון בזק לדאע"ש בגולן הסורי." כדאי לזכור, לזכור ולא לשכוח, שממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי. או אז, ניצחונות הבזק של דאע"ש היו בגולן הישראלי ובחוף הכינרת.

* כאילו נערך אתמול – קטע מתוך ראיון עם יגאל אלון, שנשמע כאילו נערך אתמול. הוא סיפר על פגישה עם ז'אן פול סארטר, שנפגש עימו לאחר פגישה עם נשיא מצרים.

"כאשר הוא העלה את ההצעה, לא כהצעת מצרים אלא כהצעתו הוא, בדבר הצהרה ישראלית להחזרת כל הפליטים הרוצים לשוב, מתוך הנחה, שאולי לא כולם יבואו, אך כמחווה, שתקל על נאצר לעשות צעד לקראת שלום, אמרתי לו: מר סארטר, אתה בעצמך השבת על השאלה בציטוט מדברי נאצר, ש'ישראל תהיה אחרת'. ואם היא תהיה אחרת, היא לא תהיה ישראל, ותסכים איתי, שנקודת המוצא חייבת להיות  – זכות קיומה וכושר קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שיש בה גם מיעוט ערבי. על זה הוא השיב: אני מכיר בכך. אין ספק, שזכותה של ישראל היא להתקיים ולהיות בעלת כושר קיום. התעורר ויכוח מהו גודל המיעוט הערבי האפשרי בישראל ושמא לא כל הפליטים יחזרו. על כך עניתי בציטוט מראיון שנתן נאצר בשעתו לשבועות 'לייף' האמריקני. הוא נשאל אז, כמה פליטים יחזרו לדעתו לישראל, אם יורשו. והוא השיב במילה אחת: כולם."

הריאיון ניתן ב-14 במאי 1967. למחרת נאצר הכניס את צבאו לסיני ואיים במלחמה שבה "נזרוק את היהודים לים." החלה "תקופת ההמתנה". כעבור שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים.

* ביד הלשון: סבא שלי היה רב – השבוע לפני שנתיים הלך לעולמו העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך.

אחד מספריו של אורבך היה "סבא שלי היה רב" – לקסיקון דתי חילוני. לקסיקון שנון, "המתעד בקלילות את עולם המינוחים של סרוגי הכיפה, ואת השיח המתנהל בין דתיים לחילונים בישראל. באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, מנסה הלקסיקון להציב מראה בפני הקורא הדתי, ולפתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני" – מתוך הכתוב על גב הספר.

אציג כמה מן הערכים בלקסיקון:

אתה אל תקשיב – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב," הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.

אתה דווקא בסדר – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?

דתי ומשקר?! – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה."

דתי מחמד – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין." ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכול לפי הצורך.

חילול השם – דתי שמשתטה בתוכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות. תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות ממחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.

לקחתם לנו את ה... – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל," ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה." אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"

סבא שלי היה רב – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה." ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אימא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש."

קסבה – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעייה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח."

תראה לי איפה כתוב בתורה – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת."

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

א. "קריית ניקולאייב, חרושת שלצרפת"

בעבר הנהר ישבו אבותיי. הנהר – בוג הדרומי שמו. מקום מושבם – בשפך הבוג לים השחור, בווארווארובקה,    

לשעבר כפר קטן (היום פרוור יוקרתי של ניקולאייב), נחלתו של גראף לאמפרט, משכירי החוץ של הקיסרית יקאטרינה, צופה פני ניקולאייב, עיר של נמל מסחרי ונמל צבאי, הבסיס העורפי למבצרי אוטשאקוב וסבאסטופול. משגדלה העיר ונעשתה שער ראשי ליצוא הדגן הרוסי – ובייחוד לאחר שגזרה מלכות על ניקולאייב והוציאה אותה אל מחוץ ל"תחום המושב" – גדל גם הכפר עד שנהפך לעיירה, שיהודים רבים מצאו משכנם ופרנסתם בה.

רצועת מים של שני קילומטרים הפרידה בין העיר לכפר, וגשר דו-מסלולי צף מקשר את שתי הגדות. אך המרחק המהותי בין השניים היה רב יותר.

ניקולאייב היתה עיר של חרושת ומספנות הצי. "קריית חרושת שלצרפת" – פזמון זה היה מושר ברחבי רוסיה, מחופי הדניסטר ועד לחופי האמור. ב"בית-החרושת הצרפתי" בלבד עבדו בראשית המאה הזאת אלפי פועלים, רובם יוצאי הצפון, וגרעינם העיקרי נתלכד מקרב פועלי חרושת פוטילוב, שבעיר-הבירה פטרבורג. אף הנמל המסחרי הגדול משך אליו ממרחקי הצפון הדל והקר המוני יחפנים. מתוך המוני יחפנים אלה גייסה משטרת הצאר את כנופיות הפורעים, שקמו לעזרת "ברית העם הרוסי".

זכורני סיפורו של אבא, שבצעירותו עבד בנמל כלבלר באחת מחברות הייצוא. בבוקר בראשית הסתיו – פתיחת עונת המשלוח – היה בא אליו ראש קבוצת היחפנים, שעבדו בשירות החברה, ומבקש מקדמה לצורך "פת שחרית" לחבריה.משקיבל את המעות, היה משגר נער אל ה"מונופולקה" (חנות היי"ש הממשלתית) הקרובה, שיביא שני בקבוקי-ענק של יי"ש. לאחר שחילק את המשקה, אשר שותיו היו מקנחים אותו בהרחת פת קיבר בלבד, היה חוזר ומשגר את הנער לחנות, שיחליף את הבקבוקים ובשכרם ייטול קטנים מהם, וחוזר חלילה, עד שלבסוף כשנותר בקבוק אחד קטנטן, היה ראש-הקבוצה בעצמו מקנח בו את הסעודה, ולאחר שהיה מנפצו אל האבן, כמקובל, היה מצווה על חבריו להתחיל בעבודה.

העבודה היתה עונתית, כאמור, ועבודת-פרך היתה. מעלות השחר ועד צאת הכוכבים היו היחפנים נושאים שקי דגן של חמישה פודים (פוד = יחידת משקל רוסית – כ-16 ק"ג) מן המחסנים, על-גבי הכבש המתנודד, שבין המזח לאונייה. אם נכשל מי ונפל תחת סבלו, לא הפך איש פניו לעברו. שרשרת הסבלים לא הפסיקה מהלכה. אין לך אדם שאין לו שעת מיתה. "לעולם תחיה, לעולם תשנה, כטיפש תמות" – לא רק אמרת-בינה היא, הלכת חיים עימה. נפל אדם – ונקהלו סביבו ארחי-פרחי, צופים בגוף המתעוות לרגליהם ובקצף הדם הזב מפיו, ובעיניהם סקרנות קרה. ואחר-כך שריקת שוטר וגערתו האבהית, המנוסחת לפי כללי דקדוק משלו: "להתפזר – ר – ר... אשר!" ואחר – בדיקה חטופה של רופא המשטרה, ועגלת-משא רתומה לסוסה כושלת, וקץ.

קבוצת יחפנים שבאה לעבודה היתה קובעת כתנאי מפורש מראש, שבגמר העונה יקבל כל אחד מחבריה לא רק את מלוא שכרו במצלצלים, אלא גם זוג מגפיים חדשים לקראת החורף הממשמש ובא. על כלל זה הקפידו שני הצדדים, אף-על-פי שלכאורה מגוחך היה. זוג מגפיים עלה כחמישה רובלים, בה בשעה שכל סבל היה משתכר לעתים עד עשרה רובלים ליממה. אך עובדה היא, משחזרה קבוצת היחפנים כעבור שנה למקום עבודתה, והנה יחפים האנשים, רק כותנתם לעורם – משחלפו ימי הקור, היו ממירים מנעליהם ביי"ש.

המסחר בניקולאייב אף הוא היה בידי עם  הארץ. על שלטי החנויות הגדולות שבמרכז המסחרי וברחוב הראשי, רחוב סובורנאיה, התנוססו על הרוב שמות הבעלים עם הסיומת "אוב" הרוסית: אבראמוב, אלכסייב, גראסימוב. היה רק יוצא-מן-הכלל בולט אחד: בכיכר השוק, לא הרחק מן הכנסייה הפראבוסלאבית רחבת הידיים, היתה מאפייה ששלטה נשא באותיות מוזהבות את השם "גולובוב". אולם בעליה של המאפייה יהודי היה, ולא זו בלבד אלא גם חובב ציון, שהקדים לשלוח את בנו לגימנסיה העברית ביפו ולבסוף עלה בעצמו לארץ, השתקע בתל-אביב ופתח אף כאן מאפייה, ואילו בנו חבר קבוצת דגניה היה.

אם בתי-המסחר של גויים היו, כל-שכן הרוכלים והתגרים לסוגיהם, לרבות בני הכפרים הקרובים והרחוקים, שהיו מביאים תנובתם בוקר-בוקר אל כיכר השוק. בזיכרוני קמים פרצופיהן החרומאפיים של התגרניות הקולניות, מוכרות הדגים רחבות המותניים, עם עיניהן הקטנות והמימיות. חיבה מיוחדת היו רוחשות לבעלי-חיים, לחתלתול ולכלב ולכנרית מצייצת – אך היזהר לך ילד יהודי, מפגיעתן שרעה היא. עליך לא ירחמו. הה, יצחק בבל, כמו מליבי עקרת את סיפורך על שובך-היונים שלך. בשוקה של ניקולאייב התבוססת בדמיהן, ועיני התגרניות רואות וקרות. אולי משום כך, כשעקרה משפחתנו לאודיסה ונזדמנתי לראשונה בחיי לשוק שתגרניותיו יהודיות הן, אף-על-פי שפגיעתן אף היא קשה – כיוון שהקללות שבפיהן ביידיש היו, אורו עיניי.

רוב תושבי העיר היו פועלי החרושת הכבדה, אנשי צפון וזרים שנראו מרחוק כגוש אפור אחד. ארץ לא-נודעת היה ציבור זה. אפשר שהיו גם בעלי-הכרה בקרבו; ב"ספרייה הציבורית" – המקום היחיד למפגשי השכבה הדקה של בני האינטליגנציה, והיחיד שהיהודים הורשו להימנות כחברים שווי זכויות בו – היית נפגש לעתים באחד מן הפועלים האלה, והנה הוא מאיר פנים אליך. אך בוודאות אי אפשר היה לעמוד על טיבו של כל הציבור הזה: הלנו הוא אם לצרינו. בימים של מתיחות שמעתי בביתנו שיחות על נושא זה. יש שאמרו, שהפועלים לא יצטרפו בשום פנים לפורעים, ויש שטענו שכלל וכלל אין לסמוך על רחשיה של הנשמה הסלאבית.

עם שאר תושבי המקום הרוסיים נמנו פקידי ממשלה ומשטרה, בפועל ובפנסיה, זבנים ולבלרים, רופאים, מורים, שופטים, עורכי-דין, בעלי בתי-מלון ובתי-מרחץ, עגלונים ומוכרי קוואס, ועל כולם – ימאים ואנשי צבא, שבימות החורף ישבו בקסרקטינים, גושי בניינים גדולים ואפורים כבתי-כלא, ובימות החמה – במאהלים שבסביבות העיר.

והיה עוד מעמד חברתי אחד, האופייני לכרכי רוסיה הקיסרית: ה"דבורניקים", שוערי החצרות. אלה דמו ליחפנים, אלא שלא כאחרונים, היו תקועים במקומותיהם ונמנו עם נאמני המשטרה המוכרים. מתפקידם היה לא רק לשמור על ניקיון החצרות וחלקות הרחוב שלפני הבתים, אלא גם לעקוב אחרי אורחם-ורבעם של הדיירים. הם שמשו כעדים קרואים בשעת מאסרם של חשודים, וחברותם ב"ברית העם הרוסי", והשתתפותם בהפגנות פאטריוטיות, ובשעת הצורך בפרעות ביהודים, היתה להן גושפנקה כמעט רשמית.

שנאת ישראל איחדה את כל אלה, החל בהמונים של חותמי שמם בטביעת אגודל וסיים במשכילים. ברחוב הראשי היתה מדרכה אחת מוקצה ל"קהל הנקי" בלבד, ושוטרים היו משגיחים בשבע עיניים לבל ידחק לשם, חלילה, פלוני מפשוטי עם. אולם אף בן המדרכה שכנגד היה מפגין חשיבותו כלפי היהודי, גם אם זכה זה, בשל הדרת פניו ולבושו הנאה, לבוא בקהל הנבחרים. עליונות זו נבעה באופן טבעי, כנראה, מהכרת אדנות ובעלות. אני רוסי – כלומר בן הדת הפרבוסלאבית, בן האומה העצומה בעולם, נאמן בית אבא הצאר. אמנם עני מרוד אני, משכני דל ולחם צר אוכל כל ימי חיי, אף-על-פי-כן מי אתה לעומתי, יהודון, המטמא אדמתנו. מצוץ את דמי, עלוקה: אך חכה, עוד חזון למועד, הנה ייתן לנו אבינו את האות, ואז תדע את נחת זרוענו.

כך נכתב בעלונים ובספרונים, שהופצו לרבבות מטעם "הברית" הנ"ל, וכך הגו התקיפים שבצוררים, בין שידעו קרוא ובין שקיבלו תורתם בעל-פה או שלמדו אותה מליבם, אך גם הנמושות והוותרנים הביטו אל היהודי בזלזול ובשמץ של "רחמים". הראשונים היו מבטאים בפשטות "ז'יד", והאחרונים היו קוראים ליהודי בשם "יברייצ'יק", מעין כינוי של חיבה עם קורט של בוז לשם הרשמי "יבריי".

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

צהריים ל-3 ב"חנוך", אחת המסעדות הטובות ביותר בארץ, ב-328 שקלים כולל הטיפ

 אחת לשנה, ביום האזכרה השנתי להוריה של המיסתורית, שרה וברוך, אנחנו עולים לפקוד את קברותיהם בבית העלמין בצור שלום ואחר כך סועדים במסעדה הרוסית "חנוך" בקומה השנייה של תחנת הדלק בקריית חיים המערבית, שהיא, לפחות בעיניי, אחת המסעדות הטובות ביותר בארץ!

התפריט כלל:

1 צלחת חמוצים מעולים, מלפפונים, עגבניות וכרוב, מעשה ידי הבית. 12 שקל.

פרוסות לחם טרי שחור ולבן, על חשבון הבית וקנקן מים קרים.

1 מנה של רגל קרושה, 20 שקל. אני אישית לא אוהב רגל קרושה אבל שני הסועדים האחרים חיסלו אותה יחד עם הלחם וצלוחיות קטנות של חרדל וחזרת.

1 ממרח כבד אווז, 19 שקל. המנה הטובה ביותר שאני זוכה לאכול פעם בשנה במזרח התיכון, יחד עם קערית קטנה של בצל מטוגן חום-חום דק-דק, וכמובן חזרת ושאר חמוצים. מעולה. נימוח בפה. ממש נעים להיזכר.

3 קערות מרק סולנקה אדום מאוד, 72 שקל, עם חתיכות בשר, נקניקים, תפוחי אדמה, מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש ושמנת. אחד המרקים הטובים ביותר שאני זוכה לאכול מדי שנה. ממש פלא! ובשום מקום אחר לא מצאתי מרק סולנקה איכותי כמוהו.

1 בקבוק קולה קר גדול. 15 שקל.

1 מנה וחצי של קציצות קבב עם הרבה שום על מצע של בצל טרי, בטעם רומני. מנה 4 קבבים וחצי מנה 2 קבבים. מעולה.

1 סטייק עצם לבן, 49 שקל.

1 קערת צ'יפס בינונית. טעים וטרי. 20 שקל.

1 קפה. 8 שקל.

1 תה, שמסתבר אחר-כך ששכחו לכלול בחשבון.

סך הכול 288 שקל + 40 שקל טיפ שהם 328 שקל או כ-110 שקל לסועד.

מסעדת "חנוך", רח' דגניה 3, קריית חיים. טל. 04-8424466. כדאי לרשום את מיספר הטלפון באם מסתבכים ולא מוצאים את המקום. המסעדה קצת אפלולית. עולים אליה במדרגות ברזל חורקות, היא מלאה בדרך-כלל גברים מבוגרים לא-רזים שאוהבים לאכול וגם לא מדירים עצמם מן הטיפה המרה. האווירה עממית אבל עם הרבה פרטיות – וגם רוסית על פי התפריט והמיטבח. המלצרית אנג'ליקה נחמדה ויעילה מאוד. השירות מהיר. בנו הצעיר של חנוך מבשל ומכין במו-ידיו הכול.

בקיצור, אם אתם באיזור, אל תחמיצו את "חנוך", בייחוד לא את ממרח הכבד ואת מרק הסולנקה המופלא שלו.

* * *

אהוד בן עזר [טיוטה]

מרק סוֹלַנְקָה רוסי לחורף

מרק סולנקה רוסי הוא עשיר מאוד, אדום-כתום מאוד, מוגש במסעדות רוסיות טובות, וכל הלוגם ממנו לא במהרה ישכחנו. מומלץ מאוד המרק של המסעדה "חנוך", החבוייה בקומה השנייה של תחנת הדלק הנמצאת ממערב לכיכר הגדולה שאחרי מסילת הברזל, בקריית חיים המערבית.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-8 עד 10 מנות לערך. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. החומרים וכמויותיהם מובאים לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שני ליטר מים (10 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

6-7 תפוחי אדמה בגודל בינוני, מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות.

2-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר. אפשר גם בלי.

5-6 כפות קטשופ.

קופסית 100 גרם רסק עגבניות.

מביאים לידי הרתחה, מקטינים את הלהבה, מרתיחים כחצי שעה ובוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה כדי שהתחתית לא תיחרך.

במקביל מטגנים עם 3-4 כפות שמן במחבת 2 בצלים יבשים גדולים, חתוכים לריבועים קטנים כמו לסלט. באמצע הטיגון מוסיפים 300 עד 350 גרם נקניק מתובל וקבאנוס, כשהם פרוסים לקוביות ולעיגולים קטנים מאוד. ממשיכים לטגן יחד עד שהבצל משחים היטב.

שופכים קצת מים למחבת ובוחשים עם הבצל המטוגן. הצבע אמור להיות חום-אדמדם.

מוסיפים את תכולת המחבת לסיר המרק, בוחשים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.

חותכים לקוביות קטנות 8-10 מלפפונים חמוצים, ואפשר פחות מלפפונים, אך להוסיף כוס מלאה כרוב כבוש שהוכן לפני ימים אחדים בחומץ ובמלח, כשהוא חתוך לריבועים קטנים, ומוסיפים לסיר המרק.

טועמים ומוסיפים מלח ופלפל שחור לפי הטעם. רוב הסיכויים שהמרק די מתובל ואין צורך להוסיף.

ממשיכים לבשל עוד כשעה עד שעה וחצי ובוחשים מדי פעם כדי שתחתית הסיר לא תיחרך. אפשר להוסיף קצת מים אם המרק נעשה סמיך מדי. סך כל הבישול כשעתיים עד שעתיים וחצי.

המרק מוכן.

מגישים עם גבעה קטנה של שמנת חמוצה קרה במרכזה של כל צלחת מרק חם.

אפשר לאחסן במקרר למשך ימים אחדים. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל"חדשות בן עזר"

24 בפברואר 2017

מְשׁוֹרֵר

הָעוֹלָם וַאֲנִי אֲחוּזִים

זֶה בָּזֶה.

הוּא חָזָק מִמֶּנִּי,

אֲבָל מְנַצֵּחַ מִזֶּה

הוּא לֹא יֵצֵא

בִּגְלַל הַשִּׁירִים

שֶׁיִּוַתְּרוּ אַחֲרַי.

אדם שוכב

הַנִּפְטָר מֻדְחָק לְכוּךְ

מְהֻדָּק וְנִכְרָךְ

עַד שֶׁנִּגְמַר הַחִכּוּךְ

וְהוּא מְיַשֵּׁר קַו

עִם הַמַּצָּב.

*

אָדָם נִשְׁאָר בָּדָד

כְּשֶׁקְּרוֹבָיו אוֹ מַכָּרָיו

אוֹ כְּלָבָיו אוֹ חֲתוּלָיו

בָּזֶה אַחַר זֶה

הוֹלְכִים בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים

אֶחָד אֶחָד...

וְכָךְ אָדָם אֶל רִיק נִשְׁאַב.

*

זְקֵנָה זְקֵנָה

חוֹתֶרֶת וְחוֹתֶרֶת

בְּמַעֲבָר חֲצָיָה

כְּשַׂחְיָן הַנֶּאֱבָק בְּמַיִם סוֹעֲרִים.

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:

אִישׁ שֶׁחוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ

רוֹצֶה לְהַגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לַצָּד הַשֵּׁנִי

לְלֹא מַזָּל בִּישׁ.

המטופל

הָיָה לוֹ אֵיבַר מִין

שֶׁלֹּא עָמַד וְלֹא יָרַד,

הָיָה מַמְתִּין רַק לְהַשְׁתִּין,

אַף פַּעַם לֹא לוּטַף בְּיָד

לֹא שֶׁלּוֹ וְלֹא שֶׁלָּהּ,

לְלֹא שְׁפִיכָה תּוֹצֶרֶת עַצְמִית

אוֹ פְּלִיטַת זִרְמָה

לְתוֹךְ נִקְבָּהּ.

לזכרה של אודרי

כַּלְבָּתִי הָאֲהוּבָה מֵתָה,

מֵתָה כַּלְבָּתִי הָאֲהוּבָה.

מָה יִמְשֹׁךְ אוֹתִי עַתָּה

לָצֵאת מִבֵּיתִי

וּמִי יִמְשֹׁךְ אוֹתִי?

תּוֹהָהּ הקטנה

הַקְּטַנָּה "תָּפְסָה" אֶת אַבָּא

מַשְׁתִּין בָּאַסְלָה

וְהִיא כָּל כָּךְ נֶעֶלְבָה בִּשְׁבִילוֹ:

אִישׁ גָּדוֹל עוֹשֶׂה

בַּמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו שׁוֹלְחִים

אֶת הַקְּטַנִּים לַעֲשׂוֹת

דְּבָרִים לֹא יָפִים בְּהֶסְתֵּר,

לְהִסְתַּתֵּר –

מָה, הוּא יֶלֶד קָטָן?

לֹא מוּבָן, בְּהֶחְלֵט לֹא מוּבָן:

נִדְמֶה הָיָה לָהּ שֶׁזֶּה רַק עֵסֶק לִקְטַנִּים.

*

אָמַר קְלִיֶנְט וָתִיק מִקָּפֶה "עַנְתִּיק"

לִקְלִיֶנְט וָתִיק אַחֵר שֶׁנָּהַג לָשֶׁבֶת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם

וְעָבַר לְבֵית-קָפֶה אַחֵר:

"בֶּאֱמֶת? אַתָּה מַשְׁוֶה אֶת 'עַנְתִּיק' ל...?

אַתָּה חוֹטֵא לָאֱמֶת!"

בהופעה של זמרת יפהפייה וחושנית

הִיא שָׁרָה

פִּיהָ פָּעוּר

הַמִּיקְרוֹפוֹן צָמוּד אֶל פִּיהָ

זָקוּר;

הִיא שָׁרָה

פִּיהָ פָּעוּר,

הַמִּיקְרוֹפוֹן בְּיָדָהּ כְּפִין

זָקוּר.

* * *

מרדכי בן חורין

במדינת ישראל, עדיף ליהודים שה"שמאל" יהיה בשלטון וה"ימין" יהיה באופוזיציה

למה?

כי בהיותם באופוזיציה, השמאל, תאוות השלטון, מעבירה אותו על דעתו כלפי אלה שנבחרו ב"מקומו". אכול שנאה חסרת כל מעצורים תרבותיים. עוסק בהלבנת פני יריביו, לרוב, בשפת אשפתות ובהתנשאות נבובה. מתבייש בשורשיות בארץ ולעתים גם בציונות. (לפעמים ובחלקו, משתף פעולה עם שונאי ישראל ואנטישמים. אגוצנטרי, בוחל ביהודים, בדתיים, ובז ל"לאומיים"). משרה אווירת ייאוש ועיוורון כלפי ההישגים והחיוב בארץ הקטנה עם הצלחותיה הגדולות.

כל זאת, לעומת הימין שתמיד לויאלי עם האינטרס הלאומי הציוני, קשור בתקוות בעם היהודי באשר הוא. מושרש במדינת ישראל למרות שהוא מופלה לרעה כמעט בכל תחום בחיינו ובפעילותנו.

מאידך, בהיותם בשלטון: השמאל – תקיף במלחמה (אך מסוכן לעתידנו, בגלל פזיזותו ל"שלום" שאינו אמת). השמאל, לרוב, מאותרג בתקשורת ובהתבטאויות אחרות ולכן מקרין שלווה ושביעות רצון: "מעולם לא היה לנו טוב יותר."

הימין –  הססן במלחמה (אך תקיף ונחרץ בעמדתו לשלום אמת). מושמץ ומבוזה בתקשורת ובהתבטאויות של 'העדר' ולכן מקרין עלינו פאראנויה של אומללות ותחושות של: "מעולם לא היה מצבנו כה רע ואיום."

ואולם השמאל והימין כאחד זהים בניהול האזרחי הכושל, בביורוקראטיה ובפערים הכלכליים, ביוקר המחייה, בהתנשאות על האזרחים, בחוסר צניעות, ושניהם מתנהלים בתת תרבות בדיון הפוליטי, ובשחיתות אישית של אלה החייבים לשמש דוגמה אישית חיובית.

* * *

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"ג

"אם רק אני וקיציס נתהפך –

יהיה יותר שקט בתל-אביב!"

ברבות השנים איבדו זוהרם מקומות העבודה, שהיו בראש מאוויהם של פועלים עבריים באותה תקופה – להיות פועל בניין ומוטב בקבוצה קבלנית, להיות פועל קבוע בעירייה, בניקיון ובתברואה. משה אינו זוכר שהיתה הרגשת בושה כלשהי במקצועו של האב. היתה זו, לדבריו, "עבודה בטוחה, מסודרת, אף שלא מכובדת ביותר."

רינה זוכרת את גאוותה, כאשר היתה יכולה להשיב ש"אבא פועל" לשאלת מורתה רחל, בבית החינוך, שביקשה לדעת את מקצועו של האב כדי לכתוב את הפרטים במקום המתאים ביומן הכיתה. לימים, כאשר שרגא עלה בדרגה, הרגישה רינה שלא בנוח כאשר נאלצה להשיב: "אבא עכשיו פקיד."

"מדוע אבא עובד תמיד בלילות?" – נהגו לשאול בילדותם השניים.

"מפני שלאנשים שקמים בבוקר צריך שתהיה עיר נקייה. לכן אבא משכים קום." היו ההורים מסבירים להם.

שעות העבודה אכן היו מתחילות בין שלוש לארבע לפנות-בוקר. האב, עם המטאטא הגדול בידו, היה לוקח לעיתים את משה מוקדם בבוקר להראות לו את עבודתו. ניצב בקבוצה יחד עם חבורת תימנים, ואשכנזים אחדים, שאמנם נעשו מנהלי-עבודה כעבור זמן לא רב.

שרגא לא נהג במכונית מימיו. לימים, כשעבודתו כבר היתה פיקוח על קבוצות עובדים, הפכה מכונית-המים העירונית הירוקה, בעלת המיכל, שהילדים קראוה בשם "האוטו הַמַּשְׁפְּרִיץ" – לכלי-התחבורה בו היה מגיע, עם איצקוביץ' נהגהּ, שהיה לעוזרו הקבוע – לכל פינה, לכל פועל, לראות אם התייצב במקום עבודתו, ולומר לו מילה ובה.

"האוטו המשפריץ" הכניס מימד נוסף לחייהם של הילדים משה ורינה. לא רק שאבא גאה על עבודתו, שבזכותה העיר נקייה מדי בוקר, אלא שבזכות היחסים הטובים עם איצקוביץ' יכולים היו להצטרף אליו לנסיעה ואפילו לקחת בני-דודים וחברים לסיבובים באוטו הירוק, בעל שני המזלפים מצדדיו, שהיה מרביץ במים את הרחובות היבשים ומדיף ריח משכר של גשם ראשון גם בימים שחונים וחמים; תחושה שמי שזכה לחוש בה בילדותו, כשהמים המעלים ריח של אבק לח מרטיבים את רגליו היחפות, הנתונות במכנסיים קצרים – לא ישכחנה לעולם.

*

בין העגלונות קצרת-הימים, לתקופת איצקוביץ' שהסיעוֹ ב"אוטו המשפריץ", שימשו את שרגא כלי-רכב אחרים. כשהחל בעבודת הפיקוח, היו אלה אופניים, שעליהם גם היה מרכיב את דבורה ומסיעה לעבודתה בבית-ספר ערב של "הנוער העובד" או למרכז לתרבות של ההסתדרות, ששכן בצריף שברחוב נחמני 4. לאחר זמן, כשעלה שרגא לדרגת פיקוח גבוהה יותר בעירייה – קיבל אופנוע BSA.

מספר משה [נצר]: "אבא נהג באופנוע כמי שאין לו רישיון. אנחנו חשבנו שלעולם לא יוכל להוציא רישיון – לא בגלל איזה חוסר-בטיחות ברכיבתו אלא דווקא מפני בטיחות-היתר שאיפיינה אותה. כיום היה מקבל, ודאי, את אות הנהג הזהיר.

"כשהיה אבא מזמין מישהו לישיבה או לפגישה, והלה היה שואל אותו: 'באיזה בית קפה?' – היה אבא עונה לו: 'אין צורך. אני יוצא מהבית באופנוע בשעה זו וזו, ואתה יכול להתלוות אליי מפינת ארלוזורוב-דיזנגוף.' – 'אבל איפה נשב?' – היה הלה מתעקש. – 'אני אסע ואתה יכול ללכת לידי, על המדרכה, ולדבר איתי...'"

"ואם תתעייף בהליכה – פשוט תרים רגל ותשב מאחוריי, וכך נמשיך בשיחה..." – משלימה רינה את דברי אביה בסיפור.

בעקבות הסיפור הזה, רצה פעם משה לבדוק מהי באמת מהירות הנסיעה של אביו, והציע: "אבא, בוא נראה מי יגיע קודם, אתה תרכב על האופנוע ואני אצעד לידך ברגל."

השניים יצאו לדרך, אך בפינת דיזינגוף ושדרות קק"ל [כיום שדרות בן-גוריון] פגש אותם מישהו ואמר:

"שלום שרגא, יש עניין דחוף, אפשר ללוות אותך?"

כך נקטעה התחרות בין הבן לאב, עקב בעיות השעה הדוחקות. 

לדעת שרגא, כלי-התחבורה לא נוצר כדי להתהדר בו, אלא כדי להגיע באמצעותו למקום שנחוץ להיות בו. משום כך לא שאף מעודו להגיע למעמד של מי שברשותו מכונית, ולא למד נהיגה בה. רכיבתו האיטית על האופנוע, במהירות הקרובה להליכה, שהיתה לשם דבר ברחובות תל-אביב, מלמדת על תכונה אופיינית לשרגא – הזהירות היתירה.

   *

מה פירוש זהירות יתירה? – עם פרישתו לגמלאות בשנת 1963, נפרד משרגא, בשם ארגון עובדי עיריית תל-אביב, חברו מ. זילברמן, שציין, בין היתר, במעין בדיחותא, ששרגא לא התנדב לצבא כי: "פחד הרובה מלווה אותו מימי נעוריו והוא בורח לשמע הירייה הראשונה, אך על כל מאורע המתרחש בחברה ה'ציווילית', בו דרושה יד עוזרת לציבור, לתנועה, למדינה – הוא הראשון. תהיה זאת עבודה שחורה שאחרים סולדים ממנה, או בוחלים לזהם בה ידיהם – אין שרגא בוחל בה." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 45).

"אבא לא היה מפחד," אומר משה, "הוא היה 'סוּפֶּר-זהיר' מטבעו. היתה על כך הלצה הקשורה בזיאמה [ארן] חברו, שהיה נתון לפחדים ונטה להשפיע גם על אבא. זיאמה שואל את אבא: 'מה אתה עושה כשיש אזעקה?' – 'אצלי אין דבר כזה,' עונה אבא, 'אני נכנס למקלט עוד לפני האזעקה.' – 'ומתי אתה יוצא?' – 'באזעקה הבאה.'

"אצל אבא נבעה זהירות-היתר מתוך נטייתו החזקה לסדר, והקפדתו שלא ישתבש. יש מלחמה – יש מקלט – צריך לשבת בו..."

"למרות הצהרותיו של אבא על היותו 'זהיר' ו'פחדן' כביכול," אומרת רינה, "הנה במציאות התמונה היתה שונה. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה הוא הראשון שיצא מהמקלט בעת ההפצצות על תל-אביב, רץ למקומות שנפגעו על מנת לסייע בפינוי הפצועים וההריסות, ובהחזרת הרחוב לחייו הרגילים. התחושה של חשיכה במקלט, זמזום מטוס מתרחק, והחרדה לאב שיצא לעלטה בשעה שאחרים עודם חוסים בביטחה במקלטים, תלווה אותי עוד שנים רבות."

בשנים ששרגא עבד במחלקת הניקיון של העירייה חלו תקופות ממושכות של מתיחות ביטחונית ומאורעות דמים. מי שעבד בניקוי מדרכות בדרך תל-אביב-יפו או ברחובות שבזי והירקון, הה מסתכן בנפשו, שכן אירעו שם חילופי-יריות בין אנשי ההגנה לערבים.

שרגא: "כל נסיעה למגרשי אשפה מחוץ לעיר היתה אף היא בגדר סכנת-נפשות. אולם היינו, בכל זאת, יוצאים לנקות את הרחובות בגבולות העיר כשם שפועלי מפעל המים היו יוצאים לתקן את הצינורות באזורי הסכנה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 32).

"מדוע אמרו על שרגא שהוא פחדן?" – שואלת דבורה, ועונה: "זה הוא היה אומר על עצמו, אולי כי לא נרשם בהגנה. אבל בחצר הבית היה סליק. פעם יעשו חפירות – וימצאו. 'שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט! – אל תיבהלו!' זאת אימרה שלו, שחזר עליה תמיד, שצריך להאמין שיהיה טוב. ובכל זאת, איש שלא היה יכול לראות דם, היה נוסע כל יום עם מכונית האשפה, דרך יפו, לרוקן אותה."

רינה מספרת שבימי מלחמת השחרור היה אביה לוקח אותה בבוקר, במכונית העירונית, תוך בקרה של ניקוי הרחובות, כדי להביאה לעמדה שבה הוצבה, ואשר נמצאה בדרום העיר, ברחוב הנתון לצליפות הערבים, ממסגד חסן בק. שרגא היה יורד עימה, עומד ומחכה שתישמע צליפה אחת – ואז תחצה רינה את הרחוב. זה שרגא, כל בוקר, מלווה את בתו לעמדה.

   *

פחדנות? זהירות יתירה? חשאיות? עבודה שחורה? שאיפה לסדר? שלא תהיה פאניקה? סתם הומור עממי? שרקצאך נישט? לא להיבהל – אולי משקעי הרגעים שבהם כמעט שהוצא להורג, בינואר 1922, בסוסניצה? – יהודי צעיר, מהפכן, שנאסר, שהסתכן בדרכי המחתרת ברוסיה, שהיה שחיין מעולה, ובגלי הים התיכון אינו שוחה? – מה ההסבר?

שרגא לא היה איש ניגודים אלא אדם בעל שלמות עצמית ותואמות גמורה – מטבעו, מעקרונותיו, ומחוכמת חייו. מי שהכיר את אופיו והליכותיו היה יכול לשער כמעט בביטחה כיצד יתנהג בכל מצב. ענייני ביטחון לא היו מעולם התחום שלו.

לימים, כאשר מילא חלק מכריע בהתרחשויות שאירעו במפא"י בתקופת "הפרשה", העיד על עצמו: "ב-1960 החלה להתפרסם 'פרשת לבון' שאת מקורותיה הביטחוניים איני יודע עד עצם היום הזה. בדרך כלל לא עסקתי בענייני ביטחון." ("רשימות מפנקסי", עמ' 53). כל שעניין אותו אז היתה התגייסותו לתחום "העבודה השחורה" – כיצד להבטיח את המשך מנהיגותו של בן-גוריון, שמבלעדיו תתקשה מפא"י להנהיג את המדינה, ושמבלעדיה המדינה או החזון הציוני – נתונים בסכנה. הנושאים הביטחוניים נראו בעיניו שייכים, ללא ערעור, לסמכות המופקדת עליהם, בן-גוריון.

שרגא נהג לומר: "בחקלאות אני מבין? – לא. אני סומך על גבתי. בכלכלה אני מבין? – לא. אני סומך על אשכול. בביטחון אני מבין? – לא. אבל מדוע דווקא בתחום הזה כל אחד חושב שהוא מבין, אפילו יותר מבן-גוריון?"

כל שנותיו בארץ היתה פעילותו הציבורית מונחית בחושיו המחודדים – לדעת את מגבלותיו ולפעול רק בתחומיהן. לא אוראטור, לא מיניסטר, לא דיפלומאט וודאי וודאי שלא גנראל – שרגא נצר מעודו לא התיימר לעסוק בענייני ביטחון: לא כטוראי, לא כמפקד, ואפילו לא כעסקן מפלגתי בעל דיעה והשפעה.

*

איש קשה ותובעני כלפי פועליו היה דב גפן, מנהל מחלקת התברואה של עיריית תל-אביב, שתחת פיקוחו עבד שרגא במשך שנים רבות. בדברי פרידתו במסיבה משרגא, שיצא לגמלאות, אמר:

"ברצוני להזים את האגדה, בעיניי היא עלילה, כאילו עבודתו של נצר בעירייה היתה תחביב. עבדתי עם נצר כמה עשרות שנים ו'משטרו הצבאי' של גפן [עצמו] לא היה כל כך קל. ובכן זוהי עלילה ממש. נצר פעל והשתתף באופן פעיל ויעיל ומועיל בכל העבודה הקשה והמרובה של המחלקה לתברואה, בכל השכלולים ובכל השיפורים. הוא עשה את זה בשקט בלי התעוררות יתירה, בלי פרסומת כל כך רבה." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 44).

לדברי דבורה: "גפן, מנהל המחלקה הסניטארית בעירייה, מאנשי העלייה השנייה, מנהל-עבודה ו'בוס' של שרגא, היה אמנם אדם קשה שתבע עבודה, סדר וארגון, ואולם הדבר התאים לאופיו של שרגא: סדר צריך להיות."

שרגא, בדברו על אודות גפן, שהיה מורו ומדריכו בעבודה, מאשר: "אצלו למדתי כמה דברים הנחוצים לי אפילו בעסקנותי. קודם כל התכונה לשמור על סדר, לא תמיד אנשים מרוצים מזה. מר גפן שקד בקפדנות על משמעת בעבודה." (שם, עמ' 47).

גפן, שהיה איש-ספר, חיבב את שרגא, ולדברי דבורה שרגא חייב לו בהרבה את סגנונו העברי. גפן עזר לו בהסתגלות למעבר, שלא היה קל – מעברית של בחור-ישיבה לשפה חיה, מדוברת ונכתבת.

*

אחת הדמויות הססגוניות והדומינאנטיות בתל-אביב של שנות העשרים והשלושים היתה יוסף קִיצִיס, שעמד בראש מועצת הפועלים בעיר וריכז את האיגוד המקצועי ואת חלוקת מקומות העבודה. החבר קיציס עורר סביבו התנגדות לא-מעטה.

יצחק בן-אהרון מתאר את קיציס כאדם תקיף, אנוכי, בעל חריזמה. דמות של אדם טולסטויאני המהלך לבוש רובשקה רוסית קשורה בשרוך על מותניו, מקל בידו, ועם זאת מעורה מאוד בכל האינטריגות האפשריות של בניין כוח ופעילות כוחנית, מאחורי מסווה של קדוש או חצי-קדוש, ריכז איגוד מקצועי שחלש על מקומות-עבודה מבוססים, שהיתה להם עבודה להציע, שקבעו ונתנו את הטון.

עם יוסף קיציס אירגן שרגא את הקבוצה הראשונה של עשרים ושניים פועלי הניקיון בַּרחובות, ויחד איתו אירגן את הקבוצה השנייה של עשרים ושלושה פועלים שעבדו אצל הקבלן שפאק בפינוי אשפה. יחד הקימו את הארגון הכללי של הפועלים בעיריית תל-אביב, ששרגא עמד בראשו שבע שנים, מ-1925 עד 1932. לקיציס, לשרגא, ולוועדי הפועלים היה חלק רב בהישגים הרבים שהשיגו עבור פועלי העירייה ובתוכם ההישג הגדול של עבודת חמש שעות בלבד לעובדי לילה, שש שעות למתחילים בשעה שתיים בלילה, שבע שעות למתחילים בחמש לפנות-בוקר, ושמונה לעובדים ביום. מלבד זאת דאגו לבגדי עבודה לפועלים, וכדומה.

שרגא וראש עיריית תל-אביב משך שנים רבות, ישראל רוקח, נכנסו לעבודתם בעירייה באותו חודש ממש. למרות הבדלי השקפותיהם, והשתייכותם המפלגתית השונה, נרקמו ביניהם במשך השנים יחסים חבריים, שלא נעדרו מהם גם מעמדים קומיים-כמעט. מספר שרגא:

"אני נזכר, כאשר הופענו לפניו [לפני ישראל רוקח] למשא-ומתן, כנציגי ועד הפועלים, הוא ביקש ממני דבר אחד:

"'אני מוכן לגמור כל משא-ומתן אך אל תביא את קיציס!'

"בדרך כלל הייתי מופיע יחד עם אביגדורי או עם קרוון [אביו של דני קרוון], עם טייכמן או עם שומרוני. אבל ידעתי שאם איני יכול לקבל אצלו את המבוקש עבור העובדים, הייתי נוהג לומר לו:

"'אדוני, אני מצטער מאוד אבל אני מוכרח להביא את יוסף קיציס.'

"ואז היה מסיים: 'עזוב אותי.'

"זה היה מספיק. ואז ידעתי כי הישגתי כמה מתביעות הוועד. האיום הגדול בשבילו היה כאשר היה שומע את שמו של יוסף קיציס. הייתי עם מר רוקח ביחסים טובים אבל הוא היה אומר לי:

"'אדון נוסוביצקי, אני מבקש אותך, אינני יכול לדבר עם קיציס. הוא מתחיל לצעוק עם המקל ודופק עם המקל. למה לך כל זאת?'

"בצורה זו היה מסתיים גם המשא-ומתן עם דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב. יוסף קיציס לא היה מתבייש לבוא לישיבת הנהלת העירייה, היה פותח את הדלת, מתיישב ואומר:

"'עכשיו תחליטו, ששני הפקידים שקיבלתם לעבודה לא דרך ההסתדרות – יפוטרו!'

"וכמובן שברוב המקרים הוא היה המצליח. בדרך כלל היה קיציס שומע בקולי. שנינו היינו תמיד מסתדרים. ישראל רוקח ואני היינו מבחינה פוליטית מנוגדים, אבל זה לא הפריע לנו לקיים יחסים ידידותיים וטובים בינינו. בדרך כלל העניין המפלגתי לא היה גורם בין עובדי העירייה והיה לו יחס שווה לכל העובדים. תמיד היינו מוצאים הבנה מלאה בעבודתנו המשותפת." ("שערים", פברואר 1963. עמ' 47).

*

לקראת אחת ממערכות-הבחירות התקיימו אסיפות בשכונת הקווקאזים ובנווה-שאנן. שרגא, שכבר רכב על אופנוע ה-BSA שהועמד לרשותו על-ידי העירייה, נמנע מלהשתמש בו לצורך נסיעה לאסיפה המפלגתית. בסמוך לאסיפתו התקיימה האסיפה שבה נאם ראש-העיר, מר רוקח, מטעם המפלגה היריבה, הציונית-כללית, חוגי האזרחים, כפי שנקראו אז. בגמר אסיפתו התפלא שרגא לראות את רוקח מחכה לו, במכוניתו, להסיעו חזרה לביתו. שרגא היה גאה בדברי רוקח, שנאמרו, ונדפסו בחוברת "שערים", בטאון ארגון עובדי העירייה:

"שני הפועלים הראשונים, המוכשרים ביותר שהכרתי בימיי, הם אביגדור ויגדורזון ושרגא נצר."

*

ואולם, היריבויות המפלגתיות באותן שנים היו סוערות מאוד, בייחוד לאחר רצח ארלוזורוב. אחד מעובדיו של שרגא בעירייה היה רוויזיוניסט ואילו אשתו עבדה בארגון אימהות עובדות, שדבורה היתה אז מן העומדות בראשו. כשנולד לזוג בן, ב-1936, ביקשה האישה להזמין לברית גם את שרגא. האב הודיע שאם יבוא שרגא, יחרים הוא את הברית של בנו-בכורו. עד היום אין הבן יודע איך נגמר אותו קרע, אשר שנים דובּר בו בין הוריו.

*

בשעות הקטנות של הבוקר, שלוש או ארבע, לאחר גמר עבודתו הלילית בטיאטוא הרחובות, היה שרגא נוהג לבוא, יחד עם קיציס, למערכת עיתון "דבר". היו יושבים, שותים תה וקוראים בעיתון הטרי. לאחר מכן היו מלווים את ברל כצנלסון, עורך העיתון ושכנו של קיציס, בדרכו הביתה. ברל היה נוהג לשאול את האנשים שלידו מי הם, מה הם עושים בדרך-כלל, במה עבדו באותו יום. תחילה לא העז שרגא לפנות אליו בדברים, אולם: "גם משמיעת שיחתו עם האחרים היתה לי הרגשה של התרוממות-רוח." (רשימות מפנקסי", עמ' 146). השיחות שהיו לשרגא, בהזדמנויות אלו, עם ברל, היו מן החוויות היפות בחייו.

פעם יצא ברל מצריף ה"אהל" שנמצא ברחוב הירקון, מישיבה חשובה, ולא היה לו כלי-רכב כדי להגיע לביתו ברחוב מזא"ה. הוא ניגש אל שרגא, שברשותו כבר היה אז אופנוע, ואמר:

"אני רואה שפה יש לך איזה מכונה על שני גלגלים. תיקח אותי הביתה?"

אמר לו שרגא: "אותך, ברל, אני לא לוקח הביתה."

אותה שעה יצא גם קיציס מן הישיבה, ושאל את שרגא: "ואותי אתה לוקח?"

אמר שרגא: "ברצון."

שאל ברל: "אתה רוגז עליי?"

ענה שרגא: "לא. חס ושלום."

"אז מדוע אותו אתה לוקח ואותי לא?"

"תאר לעצמך מה יכול להתרחש אם אני אקח את ברל כצנלסון על האופנוע ויקרה לנו איזשהו דבר בדרך – תנועת הפועלים אבודה, המפלגה אבודה. אבל אם רק אני וקיציס נתהפך – פחות אנשים יקללו, יהיה קצת יותר שקט בתל-אביב ותיפסקנה הקללות הנמרצות במועצת פועלי תל-אביב."

*

לימים, בתקופה בה הפגינו מחוסרי-עבודה בעיר, וטענו שמקפחים אותם בחלוקת העבודה (זה הרקע שעליו צמחה סיעה ב' במפא"י), התקיימו במפלגה בחירות פנימיות, לרשימת המועמדים שיתמודדו מטעמה בבחירות למועצת פועלי תל-אביב.

קיציס זכה במקום שלישי, לאחר נמיר ובקר. למחרת קרא בעיתון "דבר" כי שובץ במקום שלפני האחרון, כשברל כצנלסון סוגר את הרשימה. קיציס היה אז כבר כבן שישים, אבל לא איבד דבר מהטמפראמנט שלו וערך סקאנדאל גדול:

"עכשיו אני צריך לשאול את שרגא נצר מי העביר אותי מראשית הרשימה לסופה. יפה ששמו אותי ליד ברל, ממילא אני גר בבית לידו ואנו ידידים טובים, אבל איך זה העבירו אותי מהמקום השלישי למקום שלפני האחרון?"

לדברי שרגא ההעברה לא היתה פעולה עצמאית שלו, אך כבר אז ראו דווקא בו אחראי לקביעת מקומו של כל מועמד. מה שאירע הוא שקיציס גרם להרבה סערות בציבור הפועלים בעיר, בתוקף תפקידו כאחראי על חלוקת העבודה, לכן סוכם בצמרת המפלגה שנחוץ להרגיע את הרוחות ולהרחיקו מן השורה הראשונה. שרגא, אז בראשית שנות השלושים שלו, לא היה מעז לעשות זאת על דעת עצמו.

ואולם, מה שהיה צריך לעשות – עשה.

*

וקיציס, ששם עין על שרגא שעה שעבד בקבוצת פועלי הניקיון הראשונה של הקבלן שפאק, היה מכנה אותו בשם "צ'קיסט", ומוסיף: "אף פעם אינך יכול לדעת מה הוא זומם."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום לאהוד בן עזר! הערותיו של אורי הייטנר ארוכות לא פעם, אבל הן אוצר בלום של היסטוריה, ספרות, שירה, אזרחות, פוליטיקה, ציונות ומה לא. אני משתדלת לקרוא את הערותיו כמעט תדיר, ותמיד לומדת עוד ועוד עובדות ופרטים שלא ידעתי. הפעם [גיליון 1222] התעלה אורי הייטנר, וכל הערה שלו, משקלה הסגולי לא יסולא בפז. תודה.

גם מדברי נעמן כהן, הידען, ניתן ללמוד כהנה וכהנה. הפעם, לאור הפיסקה שלו אודות הבגידה בשמשון, תפיסתו, עינוייו ומותו ביד פלישתים, אני מזמינה אותו לקרוא את ספרי:

"שמשון הלך אחר עיניו"

שיצא בהוצאת ראובן מס ב-2010

שם יתוודע לכל מסכת "עבודתם" של חכמינו ז"ל בתלמוד ובמדרש, אודות שמשון, ויכיר גם את שמשון האחר – שמשון של התלמוד – הנושא עמו "ריח" של משיחיות, וקשר למרד בר כוכבא.

תודות לנעמן כהן על רשימותיו.

עירית אמינוף

עפולה

* אהוד שלום, בכתבה "ישראלים בבירת הרייך – לא כצעקתה" טוען נעמן כהן שבין השנים 2000 ל-2015, 33,321 אזרחים ישראלים קיבלו אזרחות גרמנית.

השאלה איזה אחוז מ-33,321 האזרחים הישראלים האלה הם ערבים. אני מניח שכל אזרח ישראלי נספר, כולל הערבים.

מוטי הרכבי

* אהוד היקר, באשר למשפט של אלאור אזריה – צר לי, אינני חושב כמוך (וגם לא כמו יהודה דרורי ואלי מייזליש). אתה בוודאי לא אהבת כשחסידיו של דרעי צעקו ושרו "הוא זכאי!" – אסור שהעם ישפוט, אפילו הוא בטוח שהוא צודק. השופטים קיבלו את כל העובדות והנימוקים משני הצדדים, והגיעו למסקנה שאלאור אזריה ירה בלי הצדקה, ירה מתוך נקמה ("המחבל פגע בחבר שלו, לכן עליו למות"). היו באירוע מפקדים וקצינים, ומיד הבינו שמדובר במעשה אסור, לפני שהסרט של 'בצלם' פורסם. אלאור אזריה קיבל סיוע משפטי מוטעה לחלוטין, שסיבך אותו בשקרים גסים. אילו הודה שטעה, ומבקש את התחשבות בית המשפט – אני משוכנע שבית המשפט היה מקל עימו עוד יותר. עכשיו, במקום לבקש חנינה מאלוף הפיקוד, עו"ד יורם שפטל מאיץ בו לערער – שוב עצת אחיתופל. אני משוכנע שאזריה ראוי לחנינה, אבל בעיניי הוא רחוק מלהיות גיבור כפי שהוריו וחבריו אומרים. מי שיורה בראשו של מחבל גוסס שרוע על הקרקע – איננו גיבור.

שלך,

משה גרנות

אהוד: האם ייתכן כי כיום, אנשי צבא שעומדים בפני משפט ושומעים שאב בית הדין תהיה אל"מ נאוה הלר – מעדיפים להגיע לעסקת טיעון ובלבד שלא יישפטו אצלה?

אם ללכת לשיטתך, היה צריך לקבל ללא ערעור גם את משפטו הצבאי של אלפרד דרייפוס.

ואם להשוות, כדבריך, את סמל אלאור אזריה לעבריין אריה דרעי – הרי זו פגיעה בשכל הישר ובחפותו של אזריה, שנהג בדיוק לפי הדוקטרינה של צה"ל – שלא להשאיר מחבל בחיים.

מעניין מה הרמטכ"ל רפול היה אומר על כך.

* לאהוד בן עזר ולמרדכי בן חורין, אנא התעשתו. אני מוקיר מאוד אתכם ושותף לדעותיכם, אך עמדתכם בנושא אזריה נשגבה מבינתי. האם אתם באמת סבורים שאם הוצגה ראייה בבית המשפט ראוי להתעלם ממנה רק משום שהאיש שהביא אותה אינו מקובל עלינו או אפילו אוייבנו? אם הראייה קבילה מבחינת דיני הראיות יתן לה ביהמ"ש את המשקל הראוי לה. אם הראייה לא היתה קבילה, תוכלו להיות סמוכים ובטוחים שפרקליטיו של אזריה היו מתנגדים להגשתה וביהמ"ש לא היה מקבל אותה. היא נתקבלה כדין וזהו החוק, אז מה אתם נגד החוק?

מה פירוש המלים "שעדותו עזרה להפלילך!"? הפירוש היחיד הוא שאיש בצלם הוא המלשין ואלמלא הוא וסרטונו, היה אזריה יכול להלך בינינו חופשי ומאושר ולהמשיך ולירות בכל מחבל ודאי, או ספק מחבל. הרי זה מה שצריך לעשות למחבלים, לא כן? ובכן – התשובה היא לא ב"א" רבתי! אין בארץ דין מוות, למעט במקרים נדירים ביותר, אפילו לא למחבלים.

אינני מבין כיצד מר דרורי מכניס גירסה חדשה לפיו של אזריה, גירסת "וידוא הריגה". האם זה מה שאזריה טען? לא, ראשית הוא טען שמגיע למחבל למות, אז הוא נטל על עצמו את תפקיד מלאך המוות. אח"כ הוא טען, כמו שהפרקליטים אוהבים לטעון, במשפט אזרחי – לא בפלילי, שהוא חש בסכנה וחשש שהמחבל שהיה בשלבי התפגרות סופיים יסתער על סכינו שהיתה מרוחקת ממנו כשלושה מטרים וישוב ויסתער, הפעם כשסכינו בידו על החיילים וזו באמת סכנה גדולה שהוא ניסה למנוע ולבסוף הוא טען, לחילופי חילופין, שההרוג כבר ממילא היה פגר... אז אין הריגה. את גירסת וידוא ההריגה דווקא לא שמענו. אזריה לא פנה אל מפקדו ואמר שהוא חושב שצריך לעשות וידוא הריגה ולא אמר לחבריו שצריך לעשות וידוא הריגה ולא אמר לאף אחד. אך מכיוון שאזריה היה שקול מאוד במחשבותיו ובהגיונו, ונטוע עמוק במוסר הכללי בכלל והיהודי בפרט, נטל לעצמו חירות להתנהל כמו חבר מליציה מהלבנט הנאור.

רבותי הנכבדים, צר לי לכתוב זאת, אך שר הביטחון והרמטכ"ל צדקו גם צדקו. את המחבל צריך היה להרוג במהלך מניעת ההתנקשות בחיילים והוא היה צריך לצנוח מת על הכביש. משעה שהוא נשאר חי אך גוסס, אין לאף אחד רשות להרוג אותו. לאף אחד. זה לא רק החוק היבש, זה בעיקר המוסר היהודי. זה מסוג הדברים שלא עושים. It is not done. מי שיורה בפצועים ובגוססים הוא מתבהם. אינני זקוק לדוגמאות מההסטוריה להוכחה שגם יהודים עשו דברים נוראים או התבהמו. היו מקרים ולצערי עוד יהיו, אך אין בכל התקדימים הללו כדי להצדיק עשייה פלילית ובלתי מוסרית.

ראיתי אמש כתבה בטלוויזיה שבה ניתן פתחון פה לרבים בשוק של רמלה ואולי במקומות נוספים, להביע דעתם שאילו המצב היה הפוך, הערבים היו עושים בדיוק אותו דבר או אולי אפילו יותר גרוע. וזהו בדיוק הענין: אנחנו, או אם לדבר בשמי בלבד, אינני רוצה להיות ערבי! אתם רוצים? המוסר שלהם הוא המוסר שלכם? אתם רוצים להידמות להם?  ל"לה פמיליה"? להיכן אתם מתדרדרים?

צר לי על שהיה עליי להביע את הדברים דלעיל. אתם אנשים שבאמת יקרים בעיניי והרייני מתאבק בעפר רגליכם ולכן עמדתכם בענין אזריה פשוט בלתי מובנת בעיניי וראיתי חובה לנסות וליטול קורה מבין עיניכם, אך אם משום מה לא נראה לי שהצלחתי, לפחות ניסיתי.

בתודה על תשומת הלב,

רם סואן

אהוד: אכן לא הצלחת. המוסר היהודי שלי הוא כמו של מה שאתה מכנה "חבר מיליציה מהלבנט הנאור."

* שני אחים יהודים הותקפו ביום שלישי [21.2] על ידי כמה אנשים בפרברי פריז, שגם כרתו את אצבעו של אחד מהם – כך על פי הדיווח של סוכנות הידיעות JTA – האחים, שאביהם הוא מנהיג יהודי בבונדי, תיארו את התוקפים כ"בעלי חזות מזרח תיכונית". לאחר התקרית הם אושפזו במצב של הלם. על פי דו"ח של המשרד הלאומי נגד אנטישמיות, שני האחים אולצו לרדת מהכביש הראשי על ידי כלי רכב שארב בצד הכביש. בזמן שכלי הרכב היה בתנועה, הנהג והנוסע שלצידו קראו סיסמאות אנטישמיות לעבר האחים, כמו "יהודים מלוכלכים, אתם הולכים למות."

הנוסעים אילצו את האחים לעצור את המכונית, והם הוקפו בידי כמה גברים שאותם הם תיארו כ"בעלי חזות מזרח תיכונית". על פי הדיווח, התוקפים בעטו באחים והיכו אותם באגרופים תוך שהם מאיימים כי ירצחו אותם אם יזוזו. תוקף אחד כרת את אצבעו של אחד האחים [במשור, אך לא לגמרי הצליח].

["הארץ" באינטרנט, 24.2].

אהוד: זוהי במערומיה "הציונות האכזרית" – ככל שרע ומסוכן יותר ליהודים בגולה, כן יותר יהודים יעלו לישראל. לא נעים? מה לעשות, לא נעים מת.

* לאהוד בן עזר שלום, מכון ממרי החל לתרגם קליפים מן הערוצים הערביים והאסלאמיים לעברית (עד כה, רק לאנגלית).

בברכה,

עזרא דלומי

עורך אתר ממרי

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4361

https://www.facebook.com/ezra.dloomy/posts/10155244125981842?pnref=story

https://www.facebook.com/ezra.dloomy/posts/10155244119361842?pnref=story

* "נציבות זכויות האדם של האו"ם מתחה הבוקר (שישי, 24.2) ביקורת חריפה על גזר הדין שניתן השבוע לחייל אלאור אזריה. דוברת הנציבות רבינה שמדסאני אמרה כי 'אנחנו מוטרדים עמוקות מגזר הדין שניתן השבוע לחייל הישראלי שהורשע בהרג בלתי חוקי של פלסטיני פצוע, במה שנראה כמו הוצאה להורג של אדם בלתי חמוש, שבבירור לא היווה עוד איום.' שמדסאני הוסיפה כי אזריה הוא היחיד מכוחות הביטחון בישראל שהובא למשפט בנסיבות האלו, ואמרה כי 'אנחנו מדברים כאן על תרבות כרונית של פטירה מעונש.' את גזר הדין היא כינתה 'לא מקובל.'" ["הארץ" באינטרנט, 24.2].

מעניין מאיזו ארץ דמוקרטית שוחרת חופש וזכויות אדם באה רבינה שמדסאני. ניסינו למצוא על כך תשובה בגוגול ולא הצלחנו. אולי מעזה? אולי מסוריה? אולי מאיראן? אולי מסעודיה החברה ב"נציבות זכויות האדם" השוקדת להוקיענו?

אולי מי מהקוראים ישכיל אותנו בדבר מוצאה של הגברת המנוולת הזו?

יש לקוות מאוד כי ממשל טראמפ ישים קץ לפארסה של "נציבות זכויות האדם" – קודם כל בהסרת התמיכה הכספית האמריקאית ממנה. יש לפזר את הגוף האנטי-ישראלי המתועב הזה ולהחזיר את נציגיו למדינות הרשע, האלימות והפשע שמהן הם באו כדי לטנף אותנו – ואת שמו יש לשנות ל"נציבות זכויות הטרוריסט הרוצח".

* סופרים שיש להם רק ביצה אחת הם חביבי המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

* חבל שאין עונש מוות בישראל כי אז היה אפשר לתלות את הפושע תא"ל אופק בוכריס ודווקא בפורים תלייה כפולה בצווארו ובאשכיו עד צאת נשמתו של גיבור ישראל הטיפש שסיכן חייו עבורנו וגם נפצע קשה ובסופו של דבר אינו אלא המן הרשע.

* מה ההבדל בין אונס לאינוס? אונס זה שתוקעים באלימות ובניגוד גמור לרצונה של הנתקעת ולפעמים גם רוצחים אותה, ואילו אינוס זה שאתה רק משפשף מאחור את הכפופה לך כשהיא מתכופפת. וכידוע אינוס הרבה יותר חמור ותקשורתי מאונס, בעיקר בעיתון "הארץ" אך גם בשאר העיתונים.

* נשיא קהילת הנשים הצדיקות בישראל יעניק באופן רטרואקטיבי תעודות הוקרה לכל אותן נשים צרפתיות סורגות שהיו באות לחזות בהוצאות להורג הפומביות בגיליוטינה בפריס.

וחבל שלא זרקו בשעתו את משה דיין מהצבא בגלל נאפופיו כי כידוע אנחנו דורשים מחיילינו וממפקדי הצבא שלנו שייפצעו ושייהרגו על משמר ביטחוננו ורק שלא יהיה להם זין שעומד להם ברגעי גירוי מיני.

ובמטכ"ל עומדים לנסח פקודה בעלת תוקף רטרואקטיבי לפיה רק קצין בעל עין אחת וזין אחד לא יועמד לדין על תקיעות בכפופות לו.

* מיכל סנונית: אהוד ידידי שלום רב. למקהלת המזדעזעים מההתנהגות הפסיכופאטית של המטפלים בקשישים, הזדעזעות שכמובן אני שותפה לה, אני רוצה להושיט אצבע מאשימה לבנים שהוריהם מאושפזים במוסדות סעודיים כאלה ואחרים. לא ייתכן(!) שעצמו עיניהם מראות. ולא יתכן ש"לא חשו בדבר" ברמה כזו או אחרת.

אם יורשה לי דוגמא אישית: מיספר שנים ליוויתי את אימי בזקנתה בבית הסעודי בקיבוצי עין-החורש. פעמיים בשבוע הייתי באה לבקרה בבקרים, אולם אירע לא אחת ולא שתיים שהגעתי אליה בשעות לגמרי לא צפויות. בין אם לא חשה בטוב, או מסיבות אחרות. קרו גם מיספר פעמים שבאתי בשעת לילה מאוחרת, הן מפאת דאגה לבריאותה והן במקרים שנזקקה לעידוד ולעזרה. תמיד, אבל תמיד, הבית היה רגוע ושקט כמידת האפשר, המנהלת, האח המקצועי, המטפלות והמטפלים המסורים עמדו על המשמר והעניקו תמיכה ועזרה ביום ובליל. הניקיון המופתי, היחס החם והאמפאטי, הן לדיירים והן לבני המשפחות, לא יימחו מזיכרוני לעולם.

הורים מוכים וחבולים, מעונים ואומללים – וילדיהם אינם רואים? בושה וחרפה. חרפה ובושה! אותם אני מאשימה יותר מאשר את העובדים ואת המנהלים השותפים לא פחות למעשי העוולה.

וכמו שנהוג לומר, בעניין אחר. השיר שלך בגיליון האחרון, הלקוח מתוך "חמישים שירי מתבגרים", הוא ממש שיר נפלא. אולי אפילו הרבה יותר נוגע ללב ממה שאתה חושב... תבורך.

אהוד בן עזר

שיר מהספר "50 שירי מתבגרים"

1987

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

אהוד: מיכל יקרה, אני לא נחשב משורר, וכשהספר הופיע לפני 30 שנה איש לא השתין לעברו והוא לא הגיע לנוער ולצעירים שאליהם כּוּוַן. בינתיים הספר נעלם, והדרך היחידה לקרוא בו כיום היא באמצעות קובץ הוורד העברי שאני שולח חינם לכל מבקש, אך לצערי ללא האיורים השנונים של דני קרמן.

* * *

ראשית לכל, אני לא נזקקת להכרה של אחרים על מנת להחליט מי הוא משורר ומי לא. בעיניי אתה משורר, ולא מהיום ולא מעכשיו. השיר הזה, מתוך הספר "50 שירי מתבגרים" הוא שירה במיטבה גם אם, כלשונך, אף אחד לא השתין לעברה.

ספר שיריך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" הוא ספר שירים נפלא. אמרתי זאת לך לא אחת ואינני משנה את דעתי אם מנדהו חושב אחרת. לדידי, אותו מנדהו, לא מבין שירה אם ספר זה אינו שירה.

מדי פעם אתה חוזר באוזניי שאינך משורר. מהיכן לקחת את זה? לא אתה קובע ואותי לא תשכנע.

עד כאן להיום,

שלך,

מיכל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל