פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1224

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באדר תשע"ז 2 במרס 2017

עם צרופת אלגיה י"ח, השתלמות באהבה, מאת ג'ון דן, בתרגום אסי דגני.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: גינקולוג ומאהב. // עמוס גלבוע: המסר של מבקר המדינה: צה"ל נכשל במלחמה. הוא טועה. // נעמן כהן: בין חליסטקוב ליוסף שפירא, הדו"ח ההזוי של מבקר המדינה. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.3.17. // פוצ'ו:  "בחיי [3]", ל"ח. מחמאה מרגשת משופמן הסופר. // מתי דוד: קית אליסון, מוסלמי שתמך במנהיג אנטישמי ניבחר לסגן נשיא במפלגה הדמוקרטית. // אלי מייזליש: 1. שערוריית השנה: קפה בקופיקס מ-5 ל-6 שקלים. 2. "מה עשה לך השבוע?" // משה גרנות: חידת חייו. על ספרו של אלי ריכנטל "האומנם נרצח פעמיים? – פרשת קסטנר בראייה מחודשת". // יהודה דרורי: 1. האנטישמיות נגד מצבות. 2. מכתב האימהות הפוליטיות. 3. במבחן התוצאה – "צוק איתן" ניצחון! // משה כהן: תקשורת מאוזנת. // שירים מהספר החדש "רועדים ימים ותלויים" מאת יונתן גורל. // תקוה וינשטוק: 1. הסרט "נדיה-שם זמני". 2. ה"סוּפּ סלון" (סלון המרק) של דורותי קושניר. // מנחם רהט: פורים כל השנה. // עמוס אריכא: בין אומץ לאומץ, מכתב גלוי לאלוף (מיל.) יואב גלנט. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק שני. אני זוכר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

גינקולוג ומאהב

א. אישה

הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַאֲמִין, כְּשֶהוּא קוֹדֵחַ 

בְּכַף יָדוֹ הַנַּבְרָנִית, הָעֲטוּיָה

כְּפָפָה שֶל גּוּמִי דַק, סְטֶרִילִי, בִּנְבָכֶיהָ

אוֹתָם רִגֵּל שָנִים רַבּוֹת – שֶהִיא גְלוּיָה

לוֹ כָּל-כֻּלָּהּ, מִקְּווּצוֹתֶיהָ מֶשִי עַד בְּהוֹנוֹתֶיהָ

וְעַד לַדַּק בְּסוֹדוֹתֶיהָ הַכְּמוּסִים

כְּמוֹ מִסְתְּרֵי הָאֲדָמָה וְחִידוֹתֶיהָ

לַגֵּאוֹלוֹג הַמְּפַלֵּס בָּהּ מִפְלָסִים

אוֹ לְעֵינֵי אַרְכֵאוֹלוֹג הַמְּפַצֵּחַ

אֶת פַּאזְל סוֹד שְלֵמוּת שִבְרֵי הַחֲרָסִים.

הוּא מְיֻדָּע בָּהּ לְכָל גִּיד וּלְכָל אֵבֶר,

לְכָל רָמָ"ח וְכָל שְסָ"ה שֶבָּם חָלוֹת

תַּעֲלוּמוֹת זְרִימַת חַיֶּיהָ הַסּוֹבֶבֶת

עַל צִיר הַפֶּרַח וְהַפְּרִי וְהַנּוֹבְלוֹת

וְאֵין נִסְתָּר מֵעֵין-הַנֵּץ שֶלּוֹ, עוֹקֶבֶת וְנוֹקֶבֶת

בְּלִי לֵאוּת, כַּחֲפַרְפֶּרֶת בַּמְּחִלּוֹת

אַחַר כָּל פְּרָט, מִן הַחִיצוֹן וּגְלוּי-הַסֵּבֶר

עַד הַנַּרְתִּיק, הַחֲצוֹצְרוֹת וְהַשְּחָלוֹת.

אֲבָל עִם כָּל לַמְדָנוּתוֹ הַמֶּדִיצִינִית

הַמְּפָרֶקֶת אֶת סְתָרֶיהָ לְגוֹרְמִים,

תָּמִיד נִדְמֶה לוֹ שֶמִּבַּת-צְחוֹקָהּ הַצִּינִית

הוּא לְעוֹלָם לֹא יִמָּלֵט, גַּם הַתָּמִים

בְּגִלּוּיֵּי חֲשִׂיפוּתָהּ לוֹ לֹא יַצְלִיחַ

לְהַעֲלִים מֵחַיְשָנֵי רְגִישוּתוֹ

אֵיזוֹ סְגִירוּת שֶל גַּן נָעוּל שֶלֹּא יַבְטִיחַ

לוֹ לֹא תַפּוּחַ, לֹא אַגָּס. כָּל גְּמִישוּתוֹ

הָאַקְרוֹבָּטִית בְּאִבְחוּן וּבְנִתּוּחַ,

כָּל כִּשְרוֹנוֹ הַוִּירְטוּאוּזִי בְּיִשֹּוּם

כְּפוֹר שִפּוּטוֹ הַדִּיאַגְנוֹסְטִי קַר-הָרוּחַ

לַגּוּף הַחַי הַזֶּה, הַחַם וְהַבָּשֹוּם,

כָּל בִּטְחוֹנוֹ הָעַז בָּרַאצְיוֹ הַנָּטוּעַ

בַּ-cogito שֶמַּשְמָעוֹ הוּא ergo sum(1)

כְּמוֹ נִבְלָמִים פִּתְאֹם מוּל שַעַר לֹא פָּתוּחַ

שֶל הַקָּסוּם

שֶלְּעוֹלָם נוֹתָר חָסוּם...

וְדַוְקָא אָז, כְּשֶבְּעֵינוֹ הַמְּעַרְטֶלֶת

הִיא סַךְ הַכֹּל רַק מִקְרֶה קְלִינִי בֵּין רַבִּים

וְעוֹד דַּקּוֹת סְפוּרוֹת, כְּשֶתִּפָּתַח הַדֶּלֶת,

תָּבוֹא אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ וְהוּא יַבִּיט

גַּם בָּהּ בַּתּוֹר, בַּאֲדִישוּת הַ-take it easy

מִבְּלִי לִתְפֹּס אֶת הַסָּמוּי אֲבָל מוּכָח

שֶבּוֹ הַפִיזִי מִתְאַדֶּה לְמֶטָפִיזִי

וְהוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְּכוּם שֶל כָּךְ וְכָךְ

תָּאֵי נַרְתִּיק וּזְקִיקֵי גְּרָף וּרְצוּעוֹת רֶחֶם

הוּא חָש עַצְמוֹ פִּתְאֹם פָּתֶטִי וּמְגֻחָךְ

כְּמוֹ אַסְטְרוֹנוֹם הָעָט עַל סוֹד כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת

בְּטֶלֶסְקוֹפּ סְתוּם-עֲדָשוֹת אַךְ אֶרֶךְ-טְוָח.

וְהוּא מֵבִין פִּתְאֹם שֶאֵין יָדוֹ מַגַּעַת

בָּאוּלְטְרָא סַאוּנְד וּבַלֵּיזֶר אֶל סוֹדָהּ

שֶבּוֹ מֵמִיר עֵץ-הַחַיִּים אֶת עֵץ-הַדַּעַת

וְהַפִּתְרוֹן יָדָיו קְצָרוֹת מִן הַחִידָה,                

וְהוּא יוֹדֵעַ שֶיֵּש חַיִץ שֶאַף פַּעַם

הוּא לֹא יִפְרֹץ, יֵש אֵיזֶה "סֶזַם הִפָּתַח"

שֶלְעוֹלָם לֹא יִוָּדַע לוֹ כִּשּוּפוֹ, אֲבָל שֶרַעַם

לֹא-נִשְמָע אַךְ מְהַמֵּם מִכָּל מַטָּח

שוֹטֵף אוֹתָהּ מִקַּרְקַפְתָהּ עַד עֲקֵבֶיהָ

כְּשֶהִיא פְּרוּזָה לוֹ,  לָאַחֵר הַמְּשַלְהֵב,

כְּמוֹ יְרִיחוֹ לִצְבָא צָרֶיהָ,

כְּמוֹ שְמָמָה לְמַמְטִירֶיהָ,

כְּמוֹ אִשָּה

לְמַגָּעוֹ

שֶל מְאַהֵב...

וְהָאַחֵר הַהוּא, זֶה שֶמַּצִּית בּוֹ צֶבַע

בִּבְרַק עֵינֶיהָ, בִּלְחָיֶיהָ, בְּכֻלָּהּ

אֵינוֹ מֻמְחֶה בַּפִיזְיוֹלוֹגְיָה שֶלָּהּ, אֵיפֹה? אֵין לוֹ רֶבַע

מֵאוֹצְרוֹת בְּקִיאוּת הַדּוֹקְטוֹר, בִּמְחִילָה.

וְהוּא אַף פַּעַם לֹא נִסָּה לִטְעֹן כְּאִלּוּ

הוּא מִתְמַצֵּא בְּכָךְ, בִּכְתָב אוֹ בְּעַל פֶּה,

אֲבָל עֻבְדָּה – הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ אֲפִלּוּ

מֵחֳלָאִים שֶשּוּם רוֹפֵא עוֹד לֹא רִפֵּא:

מִן הַשִגְרָה, מִן הַבְּדִידוּת,

מִן הָרְאִי שֶהוּא עֵדוּת

לִשְׂעַר-שֵׂיבָה בּוֹגֵד, לְקֶמֶט חֲשָאִי

הַמִּתְנַחֵל בָּהּ בְּעָרְמָה

אַךְ הוּא נוֹשֵק לוֹ, לָמָּה מָה?

לָמָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ. זֶה לָמָּה. כְּמוֹ שֶהִיא.

וּכְמוֹ נַרְקִיס כְּפוּף-רֹאש בַּאֲגַרְטָל צָחִיחַ

שֶזֶּה עַתָּה הֻשְקָה בְּמַיִם – וְנִזְקָף

הִיא מִתְעוֹרֶרֶת לִתְחִיָּה מִן הַנָּדוֹש וְהַשָּכִיחַ,

מִן הַקַּר וְהֶעָקָר, מִן הַנִּשְקָף

מִפְּסַק-דִּינוֹ הַיּוֹמְיוֹמִי שֶל עוֹר פָּנֶיהָ,

(אוֹתוֹ בֵּית-דִּין-שָׂדֶה יָחֵף מֵרַחֲמִים)

אֶל הַמַּבְעִיר, אֶל הַמַּסְעִיר, אֶל הַגּוֹנֵחַ

מִדְּוַי לִרְוַי, מִן הַצּוֹנֵן אֶל הֶחָמִים,

כְּשֶהִיא כְּלוּאָה בִּזְרוֹעוֹתָיו הַלּוֹחֲכוֹת אוֹתָהּ כָּאֵש

אֶל אוֹתוֹ coito  יָחוּם שֶל ergo sum ,(2)

אֶל הַכְּבִילוּת הַמְּשַחְרֶרֶת, אֶל הַשֶּקֶט הַגּוֹעֵש

שֶנְּהָרוֹת לֹא יְכַבּוּם אוֹ יְכַסּוּם.

וְהוּא אוֹפֵף אוֹתָהּ כְּמִין קְטִיפָה לוֹטֶפֶת

וְהוּא אֵינוֹ חוֹשֵש אַף פַּעַם שֶמָּא רֹךְ                                        

פּוֹגֵם בְּאוֹן גַּבְרִיּוּתוֹ שֶלּוֹ, לְהֶפֶךְ:

רַק מְלַבֶּה בָּהּ אֶת חֻמָּהּ עָלָיו לִכְרֹךְ.

וְהוּא חוֹמֵד וּמַעֲרִיץ אוֹתָהּ גַם יַחַד

וְהִיא יַלְדָּה שֶלּוֹ, וְאִמָּא, וְאִשָּה

וְהוּא חוֹלֵק אִתָּהּ תִקְוָה, כְּאֵב וּפַחַד

וְאֶת סוֹדָם שֶל מִסְתּוֹרֵי הַהוֹרָשָה.

וְזֶה נוֹגֵן, נוֹגֵן בַּזֶּרַע וּבַדָּם

וְכָךְ נוֹלֶדֶת הַחִידָה שֶשְּמָהּ אָדָם.       

ב. שירה

הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַאֲמִין, כְּשֶהוּא בּוֹקֵעַ

בְּאִזְמְלֵי חַקְרָנוּתוֹ קְצֵה שַׂעֲרָה

מֵרֹאש נִזְרָהּ וְעָט עַל לוֹט מַחֲשַכֶּיהָ

בְּפָנָסוֹ שֶל דְיוֹגֶנֶס –  שֶהִיא פְּתוּרָה

וַחֲשֹוּפָה לוֹ כָּל-כֻּלָּהּ וּמְעֻרְטֶלֶת

וּמְפֻעְנַחַת לוֹ עַד קְטֹן הָאֶרְמָזִים

כְּמוֹ חִידוֹת שְבָא בִּפְנֵי חָכְמַת שְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

בָּהּ נִשְלָפִים הַפִּתְרוֹנוֹת מִן הָרָזִים.

וְהוּא כִּמְעַט תָּמִיד צוֹדֵק: לוּלֵא בַּחֶסֶד

שֶל הַתָּרַת חַרְצֻבּוֹתָיו שֶל הֶחָתוּם

בְּלַהֲטוֹ הַפַּרְשָנִי שֶבּוֹ נִפְרֶשֶׂת

תּוֹבָנָתָם שֶל הָאָטוּם וְהַסָּתוּם

הָיוּ תִשְעָה קַבִּין שֶלָּהּ חוֹמְקִים מִתְּשֹמֶת-

לִבּוֹ הֶחָש רַק בַּמֻּבְלָט וּבַדָּגוּש

וּמַחֲמִיץ אֶת הֶחָבוּי עָמֹק בַּצֹּמֶת

בּוֹ מִצְטַלְּבִים הַהַבְחָנָה וְהָרִגּוּש.                                                                                                          

אֲבָל עִם כָּל חֲרִיפוּתוֹ הָאֲנָלִיטִית

הַמְּפָרֶקֶת, כְּמוֹ בִּסְפֶּקְטְרוּם, אֶת גּוֹנֵי

יִפְעַת הַקֶּשֶת שֶל קִסְמָהּ הַמּוֹנוֹלִיתִי

הַמְּמַקֵּד בּוֹ, בּוֹ-זְמַנִּית, אֶת עֶרְגוֹנֵי

הַלֵּב, הַמֹּחַ וְהָאֹזֶן וְהָעַיִן

תָּמִיד נִדְמֶה לוֹ שֶרַגְלָיו כּוֹשְלוֹת עַל סַף

יָפְיָהּ הַחַד, חַד-פַּעֲמִי וְחַד כַּסַּיִף,

וְהַכִּסּוּף אֵינוֹ מַדְבִּיק אֶת הַנִּכְסָף.

וְדַוְקָא שָם, בְּאוֹתוֹ סְבַךְ מְתַעְתֵּעַ

שֶל אֲנָפוֹרוֹת, מֶטָפוֹרוֹת, מִשְקָלוֹת,

שֶל סִינֶקְדוֹכוֹת וְשֶל אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה

שֶבִּזְכוּתָן הִיא אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת,

כְּשֶהוּא נוֹבֵר בְּנַרְתִּיקָהּ, שַחֲלוֹתֶיהָ,

חֲצוֹצְרוֹתֶיהָ שֶאוֹתָן חָקַר עַד כְּלוֹת

וְאֵין בָּקִי בָּהֶן כָּמוֹהוּ, הַיּוֹדֵעַ

אֶת כָּל-כֻּלָּהּ, אֶת הַסְּמוּיוֹת וְהַנִּגְלוֹת – 

כֵּן, דַּוְקָא שָם, מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ

שֶכְּבָר שָנִים הוּא מְעַדְכֵּן בָּם, לֹא עַל רֵיק,

אֶת סְפִירוֹת מְלַאי הָאִינְוֶנְטָר שֶלָּהּ, שֶבּוֹ הוּא

שַמַּאי רָאשִי וְאַפְסְנַאי וּמְפָרֵק-

נִכְסֵי-צֹאנָהּ-וּבַרְזִלָּהּ לַאֲנָלִיזוֹת

שֶלֹּא תָמִיד אוּלַי עוֹלוֹת עַל מִדָּתָהּ

פִּתְאֹם נִדְמֶה לוֹ שֶצְּחוֹקָהּ הַקַּל מַלְעִיז עוֹד

עַל יֻמְרָתוֹ לִצְלֹל עַד חֵקֶר חִידָתָהּ...

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הָאַחֵר, הַלֹּא יוֹדֵעַ

אֶת אֲנָטוֹמְיַת פִּתְאֹמָהּ הָאַקְרָאִי

שֶבּוֹ הִיא צָצָה וּפוֹשֶטֶת אֶת בְּגָדֶיהָ

אֲבָל יוֹדֵעַ, בַּמּוּבָן הַמִּקְרָאִי,

אוֹתָהּ עַצְמָהּ, אֶת תְּשוּקָתָהּ הַדְּיוֹנִיסָאִית

אֶל הַלְמֻיּוֹת הָאִלְּמֻיּוֹת, שֶהַמִּלִּים

אֲפִלּוּ הֵן נִלְאוֹת לִרְדֹּף אוֹתָן בַּצַּיִד

הָאֵינְסוֹפִי וְהַסִּיזִיפִי כְּמוֹ גַלִּים

הַמִּתְנַפְּצִים בְּאַמְפִיבְּרָכִים וְדַקְטִילִים

אוֹ בְּחָרוּז לָבָן כַּקֶצֶף אֶל צוּקֵי

הַלֹּא-אָמוּר, הַלֹּא-גָמוּר, הָאִינְפַנְטִילִי

כִּבְכִי שֶל יֶלֶד הַבּוֹקֵעַ מִמְּצוּקֵי

לִבּוֹ שֶל מִי שֶכְּבָר מִזְּמַן אֵינֶנּוּ יֶלֶד

אַךְ רַק אֵלָיו הִיא מִתְמַסֶּרֶת, רַק אֵלָיו

אַף שֶמִּלָּיו תָּמִיד פְּחוּתוֹת הֵן מִן הָאֵלֶם

שֶבּוֹ דָמָהּ הַחַם מַכֶּה בּוֹ אֶת גַּלָּיו.                                    

וְזֶה נוֹגֵן בָּהּ, בַּדְּמָמָה הָעֲשִירָה,      

וְכָךְ נוֹלֶדֶת הַחִידָה שֶשְּמָהּ שִירָה...

_______            

(1) – קביעתו הנודעת של דֶקַארְט: "אני חושב  –  משמע,  אני קיים." 

(2) – "אני שוֹגֵל –  משמע, אני קיים."

* * *

עמוס גלבוע

המסר של מבקר המדינה:

צה"ל נכשל במלחמה

הוא טועה, צה"ל ניצח כי השיג את המטרה: שקט ממושך ככל האפשר. מלחמה נמדדת בתוצאה הסופית שלה ומאז עלה החמאס לשלטון עוד לא היתה לנו תקופת שקט כמו אחרי מבצע "צוק איתן".

שלוש נקודות בהקשר לדו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן":

הראשונה: התוצאה הסופית של המבצע. לפי דו"ח המבקר כמעט כל ההכנות וההתנהלות של צה"ל  והדרג המדיני היו לקויות וגבלו במחדל אחד גדול, ובמרכזו המנהרות. הוא אומנם יוצא ידי חובתו כשהוא מציין את עוז רוחם של החיילים והמפקדים, אך מבקר, למעשה, בחריפות את כל הדרג העליון של צה"ל, בכללו גם סגן הרמטכ"ל, שהוא כיום הרמטכ"ל.

המסר שלו לעם ישראל, לחמאס, לעולם הערבי ולכל העולם: צה"ל נכשל!

יכול מאוד להיות שבחלק מהדברים הצדק איתו, אבל לדעתי מה שקובע בסופו של דבר הוא התוצאה הסופית של המלחמה על פי המטרה המרכזית שנקבעה לה ע"י הדרג העליון המחליט. והמטרה היתה להכות קשות בחמאס על מנת להרתיעו למשך תקופת זמן ארוכה ככל האפשר. צה"ל השיג לפי שעה את המטרה הזאת. אנו מצויים מזה שנתיים וחצי בתקופת שקט  חסר תקדים מול רצועת עזה.  זאת התקופה הכי שקטה מול הרצועה מאז השתלט עליה החמאס לפני כעשור שנים. בעידן של המלחמות נגד ארגוני טרור / יישויות מדיניות של טרור, זאת המטרה הסבירה והאפשרית (עם שאיפה להישגים של גביית מחיר רבה ככל האפשר).

לא הכרעה סופית של האוייב, ואפילו לא הריסת יכולות השיקום שלו,  כי פירושו של דבר הוא אי שקט תמידי. כמובן שישנן מטרות אחרות, לדעתי לא ריאליות  או יקרות מאוד. ישנה מטרה של "חיסול החמאס".  יכול להיות שבסופו של יום  זאת תהיה המטרה מחוסר ברירה, אך המחירים הם גבוהים ביותר, ואולי החמור שבהם: הצורך להישאר בקן צרעות של שני מיליון פלסטינים. לא לחינם ויתרו המצרים על רצועת עזה והם "בורחים" ממנה כמו מאש. וישנם מה שמכנים "אופציות מדיניות" ו"שיקום". לדעתי חלומות באספמיה כל זמן שהחמאס לא שינה את עורו, ולא נראה שישנה. אם ישנה לפתע, אדע שיש ניסים בעולמנו.

 עולה הטעון שעד עכשיו לא נערך שום דיון אסטרטגי לגבי השאלה מה אנו רוצים מהרצועה ומהחמאס. נכון, צריך שיהיו דיונים כאלו. אבל, מישהו זוכר מתי מדינת ישראל, על כל ממשלותיה מאז 1967 , ערכה בכלל דיון אסטרטגי מפורט ומעמיק מה רוצה ישראל מול שכנותיה?  היה דיון לפני "אוסלו"? היה דיון לפני "ההתנתקות"? היה דיון לפני שפתחנו מלחמה בלבנון בגלל חטיפת חיילים? כנראה שמדובר במחלה כרונית.

השנייה: תפקיד הקבינט. הקבינט אצלנו הוא במהותו פוליטי, לא מקצועי; זאת לא מועצת מלחמה עם אנשים מנוסים ומקצועיים בסוגיות ביטחון, או שעיסוקם המיניסטריאלי הוא בכך.  כיוון שכך, ברור שהוא אינו צריך לעסוק בעניינים אופרטיביים וטקטיים, אלא בעניינים מדיניים  ברמה האסטרטגית, ולקבל את מיטב הסיוע מהמטה לביטחון לאומי. אבל, מה לעשות והעניינים הטקטיים והאופרטיביים הם הרבה יותר מעניינים. והעיקר: הם טובים להדלפות. וזאת הרעה החולה של קבינט שכולו פוליטי: ההדלפות.  מה הפלא שבמדינת ישראל דרג ההחלטות העליון כלל תמיד מספר מצומצם ביותר של גורמי צמרת שותפי סוד. במקרה שלפנינו: ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל

השלישית:  הרוע והפוליטיזציה. הנושא כולו ספוג פוליטיזציה ועל כן רוע. החמאס כל הזמן שוטף את מוח האוכלוסייה ברצועה כי הוא ניצח במלחמה. באים עכשיו מאצלנו וצורחים: נכון, אתה ניצחת במלחמה!

כולי זעם על כמה פוליטיקאים, אלופים בדרגתם הצבאית, שיורקים לבאר ממנה שתו. אבל, הם לפחות לחמו ותרמו רבות לביטחון ישראל.

איני יכול, מאידך, שלא לבוז עמוקות לגברת זהבה גלאון, עסקנית פוליטית, שאמרה על גנץ, בוגי וגם ביבי, שסיכנו את חייהם בצה"ל, שהם "חדלי אישים" שניהלו את המערכה ב"צוק איתן"". על כך נאמר "עבה קוטנם ממותנייך".

* * *

נעמן כהן

בין חליסטקוב ליוסף שפירא

הדו"ח ההזוי של מבקר המדינה

כשקוראים את ביקורת המבקר יוסף שפירא על מבצע צוק איתן אי אפשר שלא להיזכר במחזה הסטירי-קומי רביזור (המבקר) של המחזאי האוקראיני-רוסי האנטישמי ניקולאי גוגול. 

אל עיירה (שטעטעלע) פרובינציאלית שנשלטת בידי בעלי הון מושחתים מגיע פקיד פשוט בשם חליסטקוב, המתחזה למבקר המדינה (רביזור).

באווירת ההתחנפות, הצביעות והשוחד הכללית, מוצא עצמו המבקר בעמדת כוח עצומה, ברגע האחרון הוא מסתלק ומשאיר אחריו עיר המומה של אידיוטים שנתפסו עם המכנסיים למטה.

בדו"ח שפרסם מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, בנושא מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה בקיץ 2014, קובע המבקר שראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה יעלון ושרי הקבינט המדיני-ביטחוני לא בדקו בשנה שלפני פרוץ "צוק איתן" את האפשרות לבצע צעדים מדיניים מול עזה, בניסיון להביא לבלימת ההסלמה. הוא משער שניתן היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה נותנת מענה למצוקה ברצועה מבעוד מועד.

אז ככה. מדינת החמאס בעזה מחויבת על פי מצעה לחיסול מדינת היהודים ולהשמדת היהודים בעולם. 

נכון, המבקר שפירא צודק. יש לזכור כי לפי האיסלאם עד לרצח היהודים כתנאי לגאולה על היהודים להיות מושפלים תחת שלטון מוסלמי ולשלם להם מס גולגולת – ג'יזיה. לכן יש צדק בדברי המבקר שאולי תשלום מס ג'יזיה של כל היהודים לחמאס יכול היה אולי להביא להפסקת הלחימה, אבל עצם הקביעה ההזויה הזו רק מבליטה את האבסורד שבביקורת.

מי שם בכלל את המבקר בעמדה של ביקורת פוליטית? על המבקר לבדוק ליקויים בביצוע לא במדיניות. המדיניות היא תפקיד הפוליטיקאים והאזרחים הבוחרים בהם.

על המבקר היה לבדוק ליקוים בביצוע. מדוע התארך המבצע? מדוע לא יכול ההרס בעמדות האויב להתבצע בעשרה ימים במקום חמישים. וכן מדוע לא נהרסו המנהרות, אבל בשום פנים אין תפקידו לבקר מדיניות. ברגע שהמבקר נהפך לפוליטי כל ביקורתו נהפכת לחסרת עניין גם אם יש בה מן האמת.

ולאחר הביקורת הזו אנחנו נמצאים במצבם של אותם שוטים בשטעטעלע של רביזור.

ימים קשים לדמוקרטים ולנו

אנטישמים במפלגה הדמוקרטית

האם היינו מעלים על דעתנו שאנטישמי מוצהר ייבחר לסגן יו"ר המפלגה הדמוקרטית בארה"ב?

בבחירות ליו״ר הוועידה הדמוקרטית הלאומית (DNC) שנערכו ב-25 בפברואר 2017, ניצח תומאס פרז את המועמד המוסלמי קית' אליסון ביחס של 235-200 קולות ונבחר לתפקיד. לאחר שנבחר, מינה את אליסון לסגנו.

תומאס אדוארד "תום" פרז Thomas Edward "Tom" Perez, יליד 1961, בן למהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית כיהן כמזכיר העבודה של ארצות הברית מיולי 2013 ועד ינואר 2017, תחת הנשיא באראכ אובמה.

חבר הקונגרס של מינסוטה המוסלמי קית' אליסון, שהיה המתמודד המועדף על אגף ברני סנדרס, הגיע למקום השני עם 200 קולות בסיבוב השני.

אליסון ציין את הצורך להתאחד מאחורי פרז כדי שהמפלגה תמשיך קדימה, ובחר את קית' אליסון לסגנו . "אין לנו את המותרות לצאת מהחדר הזה מפולגים," אמר אליסון.

לפני הבחירות הכריז פרופסור אלן דרשוביץ (פרופסור אמריטוס למשפטים בהרווד) כי אם אליסון יבחר הוא ינטוש את המפלגה הדמוקרטית בה הוא חבר 60 שנה בגלל העבר של אליסון כתומך באנטישמיות וכמתנגד לישראל.

לואיס פרחאן מנהיג ארגון אומת האיסלם ,שאליסון היה מחסידיו, כינה את היהודים בכינויי גנאי אנטישמיים וטען שהיהודים היו כוח עיקרי בסחר העבדים באפריקה.

אליסון עצמו טען ש"ציונות מדינית היא מחוץ לתחום באוניברסיטה לא משנה מה היו הנסיבות המפוקפקות שהביאו לייסוד ישראל. העיקר הוא מה הציונים עשו לפלישתינאים. משטר הרשע של ישראל זהה לזה של בת בריתה דרום אפריקה."

אליסון היה אחד מתוך מספר קטן בלבד של אנשי הקונגרס שהצביעו נגד מימון כיפת ברזל, מערכת טילים בו השתמשה ישראל כדי להגן על אזרחיה מפני התקפות טילים של חמאס וחיזבאללה.

הסכנה אומר דרשוביץ שהמפלגה הדמוקרטית עם אליסון תיהפך לדומת הלייבור של ג'רמי Corbyn באנגליה.

http://thehill.com/blogs/pundits-blog/national-party-news/321040-i-will-leave-the-democrats-if-keith-ellison-is-elected

בינתיים לא שמענו מה אומר דרשוביץ על היבחרות אליסון כסגן יו"ר המפלגה.

הכיוון ברור ומסוכן, המפלגה הדמוקרטית הולכת בכיוון הלייבור באנגליה וליהודים ולישראל צפוי אצלה עתיד עגום.

מחבלת ערביה-מוסלמית-סונית-פלישתינאית

בשירות הדמוקרטים נגד טראמפ

והנה סיפור על עוד "דמוקרטית". מיליוני נשים בארה"ב צפויות להשתתף ב"שביתה כללית" במחאה כלפי דונאלד טראמפ, שתתקיים ב-8 למרץ, 2017.

אחת מהמארגנות העיקריות של המחאה הזו היא המחבלת המוסלמית-סונית ראסמה יוסף עודה (Rasmea Yousef Odeh), טרוריסטית שהורשעה ב-1970 על מעורבותה ברצח הסטודנטים בשנת 1969: ליאון כנר ואדוארד יפה ית"ד.

עודה ישבה 10 שנים בכלא בישראל, השתחררה בעסקה לחילופי שבויים, והיגרה לארה"ב, והפכה להיות אזרחית ארה"ב לאחר ששיקרה לרשויות ההגירה בנוגע לעברה. לאחר שהשקר שלה התגלה השנה, היא ביקשה וזכתה למשפט חוזר שיתקיים בהמשך השנה.

מסתבר ולא במפתיע שהמחבלת המוסלמית-סונית ראסמה, תהיה אורחת הכבוד ודוברת בכנס של 'קולות יהודיים למען השלום' שיתקיים בסוף מרץ בשיקאגו. הנושאים של הכנס יהיו: תפקידם של מזרחיים בתנועת הסולידריות הפלשתינאית, מלחמה בחקיקה נגד ה-BDS, שימוש באמצעי תקשורת להעברת המסר הפלשתינאי, והופעה קווירית אנטי-ציונית של יהודים ופלשתינאים.

מצאו מין את מינם.

http://rotter.net/forum/scoops1/385088.shtml

גלגולים לחתול עטלף שפן

הרוצח נדב סלע (מישהו יודע מהו השם המקורי?) מהמושבה מגדל, שרצח את אשתו, שני בניו, וילד שכן, חוזר ואומר בבית המשפט את המשפט הבא: "השם מלך, השם ימלוך לעולם ועד. הוא מלך הכבוד. אני חתול. חטאתי באשת איש ואני מעשן כל יום חשיש."

מה פתאום חתול? האם זו רק אמירה מודעת כדי שיימצא משוגע חסר אחריות משפטית וייצא לחופשי?

ואולי זה בהשראת רבו המת נחמן מברסלב וסיפורו על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, וישב ערום מתחת לשולחן:

http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=187

במצרים העתיקה החתול נתפס דווקא כקדוש. התגלו שם בתי קברות עם אלפי מומיות של חתולים שחורים. אם היה חתול נהרג, העונש ל"רוצח" היה מוות. המצרים התייחסו לחתול כאל יצור לילי אשר התהלך בחושך בביטחון רב ולכן נחשבו כחיות של "החיים שאחרי".

באירופה נתפס החתול כבעל חיים שלילי בעיקר אם צבעו היה שחור. חתול שחור נקשר בתודעה עם מעשי כישוף ומאגיה שחורה, מכשפות ועין הרע.

מה הביא אותו לתודעה עצמית של חתול דווקא?

באותה חבורת מתדתים שאליה שייך הרוצח מתעסקים בקבלה ובחסידות. בקבלה ובחסידות רב העיסוק בגלגול נשמות של בני אדם לחיות.

האמונה בגלגול נשמות החלה ביהדות רק בספרות הקבלה. לפני כן לא היתה ידועה כלל.

האמונה בגלגול נשמות שהחלה בהודו ומשם עברה לדרוזים בגליל  השפיעה רבות במיוחד על האר"י בצפת (ההשפעה הדתית הדרוזית נושא שטרם נחקר).

האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא בן שלמה 1534-1572) נותן הסבר מפורט על תפקיד הגלגול ועל פירוט הנשמות שהתגלגלו. לשיטתו רוב האנשים שנולדים בעולם הינם גלגולים של נשמות "ותיקות" ומיעוטן הן נשמות חדשות.

מבחינה תיאולוגית נותנת תורה הגלגול מענה לבעיות של שכר ועונש, ומסבירה אסונות המתרחשים לתינוקות שאינם בני עונשין, ואסונות המתרחשים לצדיקים. כך הסביר האר"י שגורלם של קורבנות האינקווזיציה בספרד נקבע בהתאם לגלגוליהם הקודמים.

כזכור הרב היהודי-עיראקי המתנאה לספרדי, עבדאללה (עובדיה) יוסף השתמש בתורת הגלגולים כשטען כדי להסביר את השואה שקורבנות השואה הם גלגולים של נשמות של חוטאים.

את תורת הגלגולים של האר"י אנחנו מכירים מכתביו של תלמידו חיים ויטאל.

הרב חיים ויטאל (1542-1620) נולד בצפת לרב יוסף קאלאבריס (או קלברזה) שעלה לארץ-ישראל מדרום איטליה. השם 'ויטאל' ניתן לו כתרגום לטיני של שמו 'חיים'.

ויטאל למד בבית מדרשו של הרב משה קורדובירו את תורת הקבלה ואלכימיה.

עלייתו של האר״י ממצרים בשנת 1569 הייתה נקודת מפנה קריטית עבורו. האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרב משה קורדובירו, וכשהוא נפטר זמן קיבל עליו הרב חיים ויטאל את האר״י כרב והעלה על הכתב את כתבי רבו, ולאחר פטירתו ראה עצמו כיורשו.

משנת 1595 התגורר בדמשק, בה כיהן כרבה של קהילת סיציליה.

ספרו המפורסם של ויטאל הוא הוא ספר החזיונות (ידוע גם בשם שבחי ר' חיים ויטאל) זהו מעין יומן אוטוביוגרפי הכתוב באווירה מיסטית.

בספר הוא גם מביא דברי גנאי וביקורת כנגד דמויות חשובות ומוכרות מאותה תקופה. כגון רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555– עזה, 1628) רב, פרשן, ומשורר שאותו האשים כי דיבוק שנכנסה לאישה אחת אמרה כי אמנם פזמוניו של נג'ארה טובים, אך הוא עצמו "פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור," ולפיכך "אסור מי שידבר עימו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר." וכן הוא ממשיך ומספר כי נג'ארה חילל את השבת, קיים משכב זכר וכן שכב עם גויה ולכן "אסור ליהנות לו ואסור לתת לו כתובה או גט לכתוב וכמעט שראוי לפוסלן."

ויטאל מביא בספר פירוט של תורת הגלגולים. הוא עצמו לטענתו גילגולו של המלך חזקיהו, ורבו האר"י – גלגולו של משיח בן יוסף.

והנה הגלגולים מי התגלגל למי ולמה:

"הבא על הבהמה, יתגלגל בעטלף. הבא על הנידה, יתגלגל בגויה. הבא על אשת איש, יתגלגל בחמור. הבא על אימו, יתגלגל באתון נקבה. הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל. הבא על כלתו, יתגלגל בפרדה. הבא על הגויה, יתגלגל בקדשה יהודית. הבא על אשת אביו, יתגלגל בגמל. הבא על אשת אחיו, יתגלגל בפרד זכר. הבא על אחותו בת אביו או בת אימו, יתגלגל בחסידה, השוכב עם בהמה חיה ועוף, יתגלגל בעורב.

"גם דע, כי לפעמים יתגלגל האיש בגוף נקבה, לסיבת איזה עוון, כמו משכב זכור וכיוצא בו."

רבי חיים ויטאל שער הגילגולים: הקדמה כ"ב:

http://www.hebrew.grimoar.cz/vital/saar_ha-gilgulim.htm

נכון בתורת הגלגולים לא מצאנו חתול ולפי ויטאל הבא אל אשת איש מתגלגל דווקא בחמור ולא בחתול, אז לא ברור למה הרוצח ממגדל רואה עצמו חתול דווקא, ואולי התשובה פשוטה יותר ונעוצה בסיפא של דבריו: "באתי אל אשת איש ואני מעשן כל יום חשיש."

לסיום, אם דיברנו על תורת הגלגולים והרוצח ממגדל אי אפשר שלא להזכיר שני מגדליים ידועים נוספים. מרים ממגדל – מרים המגדלית שהפכה מקדֵשה לקדושה – הלא היא מריה מגדלנה שהעניקה מחסדיה לישו, ואחרון חביב הרב הקדוש מרדכי אֵלון המגדלי שהעניק מחסדיו לתלמידיו.

לגבי האחרון אם נחזור לתורת הגלגולים של ר' חיים ויטאל הרי הוא לפי מעשיו יתגלגל בשפן או בארנבת.

הטעות ההסברתית של בנט

נפתלי בנט העניק ראיון לערוץ אל-ג'זירה באנגלית.

במענה לטענת המראיין הערבי-מוסלמי, מהדי חסן, כי כולם בעולם, כולל בית המשפט העליון של ישראל עצמה, מתייחסים אל השטחים ככבושים, ענה בנט: "מהדי, אני מניח שמה שאתה צריך לעשות זה ללכת אחורה ולשנות את התנ"ך. אתה צריך לשנות את הנראטיב התנ"כי, כי הכול שם."

"למה אתה מצטט לי את התנ"ך?" תמה חסן.

 "מיליארדי מוסלמים ונוצרים מאמינים בתנ"ך," ענה לו בנט והמשיך, "אני מניח שזה כולל אותך. אם אתה רוצה להגיד שאדמתנו לא שייכת לנו, אני מציע שתלך קודם לשנות את התנ"ך, תחזור ותראה לי תנ"ך חדש שאומר שארץ ישראל לא שייכת ליהודים."

טעות קשה. נכון בנט אינו מאמין בקוראן אבל כדי לסכור את פיו של המראיין הוא היה צריך לענות למראיין שלא רק התנ"ך אלא גם אללה-אלוהים הערבי-מוסלמי העניק את כל השטחים משתי גדות הירדן אך ורק לעם ישראל ולא לערבים, לפלישתים, או ליבוסים, ואותו אללה ואף אסר על הישראלים לוותר על שעל מאדמתם. (סורה 7 פסוק 132)

אללה-אלוהים הערבי-מוסלמי, צריך היה בנט להדגיש, אינו מכיר כלל במושג פלישתי או פלישתינאי.

לקראת סוף הראיון, מנחה התכנית ניסה להציג את בנט כגזען כשהזכיר לו את התבטאותו מלפני 7 שנים במהלך עימות טלוויזיוני עם אחמד טיבי שבו אמר: "כשאתם עוד טיפסתם על עצים היתה לנו פה מדינה יהודית," בתגובה לדברי טיבי שכינה אותו "גידול סרטני" ("אני בהחלט מתייחס אלייך כאל גידול סרטני שצריך להסיר אותו"), עובדה שהמראיין כמובן לא הזכיר.

המראיין שאל את בנט: "האין זאת גזענות פשוטו כמשמעו להשוות פלסטינים לקופים ועצים?"

במקום לגמגם בנט היה צריך לענות לו: "מר חסן מהדי הנכבד, בניגוד אליכם אני מעולם לא השוויתי אנשים לחיות, ובהקשר זה האם לדעתך קביעתו של מוחמד שהיהודים (והנוצרים) הם קופים וחזירים (סורה 5 פסוק 60) היא גזענות שאתה מגנה או מופת מוסרי? 

"האם אתה רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים גזענות או מופת מוסרי?"

מר בנט, וכל ישראלי, למדו זאת לוויכוח הבא.

ובהזדמנות זו אני מזכיר שלא התייאשנו מלמצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. ערבי-מוסלמי שאינו רואה את דברי מוחמד הנ"ל כמופת מוסרי אלא כגזענות.

מי שמכיר ערבי-מוסלמי כזה נשמח לשמוע אנא הודיענו.

באבי יאר הנצחת יהודים או נאצים?

ראש עיריית קייב, ויטאלי קליצ'קו, חנך את פסלה של יילנה טיילגה, פעילה אנטישמית אוקראינית, חברת OUN (אירגון אוקראיני לאומני) שפירסמה מאמרים אנטישמיים ושיתפה פעולה עם הנאצים, אשר לבסוף חיסלו אותה עקב תמיכתה בעצמאות אוקראינה.

http://rotter.net/forum/scoops1/385025.shtml

האמת זו לא הבושה הגדולה ביותר. בעת שביקרתי בקייב חזיתי במחזה המזעזע המבייש כל יהודי באשר הוא.

בכניסה לאתר גיא ההריגה "באבי יאר" בפאתי קייב, שבו רצחו הגרמנים הנאצים ועוזריהם האוקראיניים בין 100,000 ל-150,000 בני אדם, מתוכם 50,000 יהודים, יש אנדרטת זיכרון גדולה בדמות המנורה – סמל מדינת ישראל, ועליה אבן עם הכתובת:

"ומכאובי נגדי תמיד"

(תהילים ל"ח י"ח)

משה קצב נשיא מדינת ישראל

י"ז בטבת תשס"א 22.1.2001

 כל אחד מאיתנו בני העם היהודי שביקר שם נפגע עמוקות. זכר הקורבנות מוכתם בשמו של האנס משה קצב.

בינתיים נודע שקבוצת יהודים וישראלים ניפצו את האנדרטא של קצב.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/232/742.html

זה מה שיש לעשות גם על האנדרטא של הגזענית הנאצית האוקראינית שר"י.

הדם שלי פלישתי – פלישתי נוצרי, פלישתי ישראלי

או פלישתי אמריקאי?

המתמודד הערבי-ישראלי ממג'ד אל-כרום אמיר דנדן אשר ייצג בתוכנית את הרשות הפלסטינית לא היה היחיד מבין הערבים הפלישתינאים אזרחי ישראל בכפייה. מלבדו ייצגו את מדינת פלסטין גם שאדי דאקוור – בן ממעלות-תרשיחא, נאדין ח'טיב – בת מנצרת, מנאל מוסא מדיר אל-אסד, והמתמודד הייתם חלאילה ממג'ד אל-כרום, היישוב שממנו הגיע גם דנדן.

דנדן, בן 26, אמנם עזב את מג'ד אל-כרום וחי כיום בארצות הברית, אבל הוריו ובני משפחתו עדיין גרים ביישוב.

דנדן הנציג הערבי-פלישתינאי אזרח ישראל בכפייה ואמריקה מרצון שר בכוונה מרובה: "הדם שלי פלסטיני."  לצערו זה אך זה לא הספיק לו לזכייה. (אולי אם היה שר "ברוחנו ובדמנו נשחרר את פלסטין)."

אלפים הגיעו לאצטדיון הכדורגל במג'ד אל-כרום עם דגלי אש"פ וקיוו לניצחון, אבל הקהל הגדול התאכזב עם ההכרזה – יעקוב שאהין, ערבי-נוצרי אשורי מבית לחם, הוכרז כמנצח. העולם הערבי לא יכול היה לקבל מנצח מישראל גם אם הוא מוכרז כפלישתינאי.

גם הנוצרי האשורי מבית לחם (זן הולך ונכחד תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי) יעקב שאהין התנאה בפלישתיותו.

אז לכל המתנאים בפלישתיותם ונושאים ברמה את דגלי אש"פ נמליץ ללכת בעקבות מצפונם ולעבור למקום ששם יוכלו לשאת בגאווה את דגלם.

קחו דוגמא משתי דמויות מופת שהיו ישרות עם עצמן. הערבי-המוסלמי דרוויש, והערבי- נוצרי עזמי בשארה. שניהם עזבו את מדינת היהודים מרצון ועברו לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

לכל הנושאים את דגל ישראל נציע שוויון זכויות מוחלט. לכל הנושאים את דגל מדינות ערב נציע – לכו בעקבות דמויות המופת דרוויש ובשארה!

שיפוץ בתי קברות יהודיים

לא ברור עדיין מיהו המחבל בבתי קברות יהודיים בארה"ב, האם ימנים קיצוניים, שמאל קיצוני, או מוסלמים קיצוניים, אבל ערביה-מוסלמית-סונית המתנאה כפלישתינאית קפצה על עגלת התעמולה.

לאחר הרס המצבות בבית הקברות היהודי בסנט לואיס אורגן מסע תרומות של מוסלמים לשיפוץ בית הקברות בו נאספו למעלה ממאה אלף דולר.

הפעילה המארגנת היתה לינדה סרסור (ילידת 1980) אמריקאית ממוצא פלסטיני והמנכ"לית של האגודה הערבית אמריקנית של ניו-יורק. ארגון mpower change.

סרסור היא גזענית אנטי-ציונית קיצונית תומכת Black Lives Matter, ובעלת קשרים עם ארגונים מוסלמים תומכי חמאס, וכמובן תומכת בהשלטת השריעה באמריקה (למרות שארגונה השתתף בהפגנת הנשים נגד טראמפ).

אז כמובן יש להודות לה על פעילותה למימון שיפוץ המצבות ההרוסות בבית הקברות היהודי בסנט לואיס, אבל כדי להוכיח את כנותה יש לדרוש ממנה לפעול למען גיוס כספים לשיפוץ בית הקברות היהודי באל-מדינה, שם כידוע טבח מוחמד את כל הגברים היהודים, (את הנשים והילדים הוא מכר לעבדות מלבד שתי נשים שהשאיר בידיו כשלל), ושם כידוע אין גם מצבה אחת.

ואולי יותר קל שתתרום לשיפוץ לבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים שנהרס כליל בזמן הכיבוש העבר ירדני ומצבות בו מנותצות עד היום כמעשה יום יומי.

או רק אז, נוכל לומר שיש בה בגברת סרסור כנות כלשהי.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.3.17

* מבחן התוצאה – במאמר שפרסמתי ימים אחדים טרם פרסום דו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", כתבתי שתהיינה מסקנות הדו"ח אשר תהיינה, הן לא תשננה את דעתי, שמדובר במבצע מוצלח, שחולל שינוי דרמטי בביטחון ישראל, בביטחונם של יישובי הדרום, לעומת העשור וחצי שקדם למבצע.

ועכשיו, אחרי פרסום הדו"ח, האם עמדתי נותרה כשהיתה?

בהחלט כן. דעתי לא השתנתה כהוא זה. ואין בכך ולו שמץ של ביקורת על הדו"ח. אדרבא, לדעתי האמירות של נתניהו נגד הדו"ח, והניסיון ליצור דה-לגיטימציה לביקורת ולהטיל דופי בגיבוי של הדו"ח לצה"ל וכוחות הביטחון, הן אומללות, חמורות מאוד ומסוכנות. הדו"ח חשוב, יש ללמוד אותו ולהפיק ממנו לקחים. אך אין בו כדי לשנות את התמונה הכוללת.

המבצע נבחן בסופו של דבר במבחן התוצאה. המטרה היתה הפסקת ירי הטילים על אזרחי ישראל. התוצאה הושגה, כמעט באופן מלא.

מלחמה נבחנת בעמידה במטרה, בניצחון, לא בניהול נכון של הקבינט. ניתן לנהל היטב את הקבינט ולקבל החלטות שגויות ואפשר לקבל החלטות נכונות בהתנהלות בלתי תקינה של הקבינט. 

אין זה אומר שאין חשיבות להתנהלות תקינה. חזקה עלינו, שבתהליך מיטבי של קבלת החלטות, הסיכוי לקבל החלטות נכונות גבוה יותר מאשר בתהליך קלוקל. הדו"ח הצביע על תקלות חמורות בהתנהלות הקבינט, ויש לתקן אותן, כדי להיות מוכנים טוב יותר לכל מבחן ביטחוני בעתיד.

אך אסור לנו להתבלבל. המלחמה נבחנת בתוצאה ולא בתהליך. והתוצאה – טובה.

* לא על הפוליטיקה לבדה – ראשי הרשויות ב"עוטף עזה" יצאו ללמד סניגוריה על מקבלי ההחלטות במבצע "צוק איתן", לקראת פרסום דו"ח המבקר. אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב אמר: "לא היו ימים טובים לישראל כמו השנתיים וחצי מאז 'צוק איתן'." כיוון ששוסטר חבר במפלגת העבודה, קשה לחשוד בו בהטייה פוליטית, באמירת הדברים האלה. ראשי הרשויות זוכרים היטב את המציאות ב-14 השנים שקדמו ל"צוק איתן" ואת המהפך הדרמטי מאז "צוק איתן". זה מעניין יותר מהתחשבנות של מי שלא מונה לרמטכ"ל עם מי שמונה תחתיו, או עם מי שמרגיש שמשרד החינוך קטן עליו ומנסה להיבנות מדו"ח המבקר לצורכי שדרוג.

* איפה היה הקבינט? – סוגיית תפקוד הקבינט עולה בעוצמה בעקבות דו"ח המבקר. אני מציע לבחון את התנהלות הדרג המדיני בשלושת האירועים המדיניים החשובים ביותר בעשרים השנים האחרונות.

בהסכם אוסלו פקידים ניהלו מהלך מדיני היסטורי מאחורי גבו של הדרג המדיני וללא ידיעתו. בשלב מסוים הם שיתפו את שר החוץ פרס, שהמשיך למדר את ראש הממשלה רבין. וכששר החוץ שיתף את ראש הממשלה, רוה"מ לא שיתף את הקבינט. השרים שמעו על הסכם אוסלו מהתקשורת, לאחר מעשה.

בוועידת קמפ-דיוויד (שנת 2000), שינה ראש הממשלה אהוד ברק באופן דרסטי את תפיסתה המדינית ביטחונית של מדינת ישראל. הוא הציע לפלשתינאים הצעה המנוגדת לעמדות ממשלתו ומפלגתו – חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, "חילופי שטחים", קבלת העיקרון של נסיגה על בסיס קווי 4.6.67. על כל אלה החליט ברק על דעת עצמו, ללא כל דיון בקבינט.

את ההתנתקות הוביל אריק שרון תוך הפרת כל סדרי הממשל המקובלים בדמוקרטיה.

אילו המהלכים הללו היו מביאים לשלום ולביטחון – התהליך הקלוקל היה נסלח. כיוון שהם הביאו להידרדרות ביטחונית ולשפיכות דמים רבתי – התהליך הקלוקל שולי וחסר חשיבות לעומת העניין עצמו.

אלה הפרופורציות. המבחן האמיתי הוא מבחן התוצאה. במבחן התוצאה, אותם אירועים מדיניים חוללו את המצב שחייב אותנו לצאת למבצע "צוק איתן". במבחן התוצאה, מבצע "צוק איתן" תיקן את הנזק שאותם אירועים גרמו לו.

* מחנות ריכוז פסיכיאטריים – מתוך הפשקוויל התורן של רוגל אלפר: "מדינה שלמה צוללת לתהום שאין ממנה חזרה רק בגלל כמה מאות אלפי מתנחלים שמשוכנעים שהם מבצעים את צווי האל... ייאמר מיד, לו האמינו הישראלים כי המתנחלים המציאו את אלוהים, היו מפסיקים להקשיב להם. אנשים שמשוחחים עם ישויות שהם המציאו לא נקראים 'רוחניים', 'אמוניים' ו'ערכיים'. הם נקראים משוגעים. במקום לתת להם לגור בהתנחלויות, מכריחים אותם לגור בבתי משוגעים. במקום לחלק להם מיליארדים מכספי ציבור, מחלקים להם כדורים פסיכיאטריים."

כלומר, אם רוגל אלפר היה עולה לשלטון, מאות האלפים הללו היו מאושפזים מיד בבתי חולים פסיכיאטריים. נשמע מוכר? מזכיר משטרים מן המאה ה-20 שניסו למגר את האמונה באלוהים, והמיטו את האסונות הכבדים ביותר בתולדות האנושות.

* אשך טמיר – המוסף הספרותי של "הארץ" נחשב למותג של איכות. בגיליון האחרון, הוא ירד נמוך יותר מ"האח הגדול". רוב העמוד הראשון, עם המשך בעמוד האחרון, הוקדש למיצג אקסהיביציוניסטי מביך ופורנוגרפי של מנחם בן, ששיתף את הקורא בבעיות האשכים שלו ומתי עומד או לא עומד לו, איך הציץ מתחת לחצאית של הגננת ועל סצנה מינית עם אימא שלו. למה הוא כתב את זה? מאותה סיבה שהלך ל"אח הגדול". אבל למה לפרסם את זה? למה במוסף הספרותי? למה בראש המוסף הספרותי בהבלטה כזו?

[אהוד: בשעה שבעל הביצה האחת זוכה לחשיפת שיא, עשרות סופרות וסופרים, משוררות ומשוררים, מתים וגם חיים, שפירסמו מאות ספרים שהם ממיטב הספרות העברית – מוחרמים מלהיזכר במוסף "תרבות וספרות" המטורלל של עיתון "הארץ"].

* הספין של ברגמן – רונן ברגמן הוא עיתונאי רציני, בדרך כלל, אך מפעם בפעם יש לו נפילות. ספק אם היתה לו עוד נפילה, כמו נפיחה ששחרר השבוע בטוויטר. הוא סיפר שמישהו בפרקליטות הצבאית אמר לו שחבל שהם לא האשימו את אלאור אזריה ברצח. בטח מישהו מהפרקליטות אמר לו בחצי עצבים וחצי צחוק, והוא רץ לספר לחבר'ה. הרי גם על הריגה הם ביקשו עונש ברף הנמוך. עונש המקסימום על הריגה הוא 20 שנה. אם היתה איזו התלבטות בין הריגה לרצח, היו דורשים את עונש המקסימום. עובדה שהם אינם מערערים על קולת העונש. אין זה אלא ספין. ספין ברמת מעשייה של מישהו אמר למישהו משהו. זהו ספין חסר אחריות, השופך שמן למדורה. ואכן, הציוץ הזה היה לוויראלי, ורץ ברשתות כחלק ממסע ההסתה נגד צה"ל.

* לה-לה-לנד – לפני כשבועיים הקדיש המוסף "7 ימים" את כתבת השער שלו לראיון זוגי עם יקיר התקשורת אורן חזן ועב"לתו. בראיון זה אורן חזן כבר דיבר על עצמו כראש הממשלה העתידי של ישראל. השבוע הודיע אלדד יניב על כוונתו להתמודד על ראשות מפלגת העבודה.

וחשבתי שזה דווקא יכול להיות נחמד – אורן חזן ואלדד יניב יתמודדו ביניהם על ראשות הממשלה. אבל לפני כן יהיה על מדינת ישראל להחליף את שמה למוקיוניה.

* ביד הלשון: עפרה – היישוב עפרה בחבל בנימין עלה לכותרות עקב הריסת 9 מבנים מתוכו.

מה מקור שמו של היישוב? המקור הוא מקראי, מתקופת ההתנחלות. הוא מופיע בתיאור ההתנחלות של שבט בנימין, בספר יהושע (פרק יח כא-כח):

"וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ. וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית-אֵל. וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה. וּכְפַר הָעַמֹּנָה וְהָעָפְנִי וָגָבַע, עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת. וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה. וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה. וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם. גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם."

עפרה הוא יישוב קהילתי דתי בחבל בנימין, סמוך להר בעל חצור, שנוסד ב-1975.

* * *

אהוד בן עזר: אם ייכנס ביום ראשון הקרוב סמל אלאור אזריה לריצוי עונש של שנה וחצי מאסר בכלא 6 בעתלית – בעיניי הוא כמעט כמו סרן אלפרד דרייפוס שנשלח לאי השדים!

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ח. מחמאה מרגשת משופמן הסופר

על נירה יכולתי להגיד רק דברים טובים, אמנם טיפה שמנמונת, אבל חמודה למראה עם  מידות נכונות המשלימות את הזיות הדמיון. מה שציער אותי היתה העובדה שהייתי החבר הראשון שלה, כי אחרי  שלמדתי מרותיק  שנחמד יותר  להגיע לרקיעים הנכספים בדרך המקובלת, היה לי חבל להסתפק בהצמדות החיכוכית המתאימה יותר לתנועות נוער, תרתי משמע. בכל זאת לא ניסיתי להרחיק לכת, מטעמי מצפון חינוכי, והתנחמתי בתכונות הטובות האחרות שלה. אחת מהן היתה אהבת הספרים. היא אהבה לקרוא. היתה קוראת מהר וידעה לספר לי על כל ספר שיצא לשוק. במשך השנים למדתי מניסיוני וגם מפי סופרים אחרים, שלסופר חשוב לשמוע מילים טובות על מה שכתב ולא משנה אם הקורא הוא פרופסור באוניברסיטה או מוכר ירקות בשוק.

אחת ההערות שקיבלתי על "חבורה שכזאת" היתה של פועל תוניסאי שעבד אצל אבי וזכה גם הוא לקבל מאבי ספר במתנה. הפועל הזה, בריון טוב לב, התנצל לפני ואמר בגילוי לב שהתחיל לקרוא את הספר וההתחלה דווקא מצאה חן בעיניו, אבל אחר כך כשהגיע לשמות הגיבורים וראה ששמות כולם הם יוסף שנקראים גם יוסלה, ויוסקה ויוסיניו ויוספיקו, הוא התחיל להתבלבל וכבר לא יכול היה להמשיך לקרוא. המעניין הוא שאחת המחמאות על הספר שעליה חזרו כמעט כל המבקרים הנאורים, היתה קשורה להברקה הגאונית שלי (זה הם אמרו, לא אני)  לתת כינוי אחר לכל אחד מחמשת היוספים.

אחרי כמה שנים, כשכתבתי את ספר ההמשך "אני פחדן אני", לקחתי לתשומת ליבי דווקא את הערת הפועל התוניסאי, וכדי שהספר יתאים גם לפועלים של אבי, שיניתי את שמות הכינוי. ליוסי, קראתי 'הקצר' ליוסקה 'עוג' ליוסלה 'יוסלה איך זה קרה' ורק ליוסיניו לא הייתי צריך לשנות, כי עשיתי לי חיים קלים, כשהרגתי אותו כבר בתחילת המלחמה.

נירה דווקא אהבה את כל השמות הנגזרים מהיוסף, אבל היא לא נחשבת, כי היא אהבה את כל מה שכתבתי. אהבה וגם ידעה להגיד לי מה אהבה יותר ומה פחות, מה הצחיק אותה ומה צבט לה את הלב. אני שתיתי בצמא כל מילה שאמרה לי, כי מרבית החברים שקיבלו ממני ספרים, והיו הרבה כאלה, לא מצאו לנכון להרים אליי טלפון אחרי הקריאה ולהגיד איזו מילה טובה, דבר שעורר בי חשד שאולי לא קראו אותו בכלל.

כל מילה שנאמרה לי על "חבורה שכזאת" נחקקה בראשי, ואת הטובות שבהן אני זוכר עד היום. אחד הדברים ששימחו אותי באותם ימים היה מכתב ששלחה לי רות  ספיר מכנרת. במכתב היא סיפרה לי שנתנה לאימה לקרוא את "חבורה שכזאת", והאימא שלה, כך כתבה לי, שחורי המסננת הביקורתית שלה דקים מן הדק, לא יכלה להפסיק מקריאת הספר ולא חדלה מלדבר בשבחו. שאלתי אותה אם האימא, שנחשבה לאחת מנשות המוסר של הקיבוץ, קראה את ההקדשה שכתבתי לה, והיא אמרה "בטח" אבל היא לא ירדה למעמקיה, כי היא בטוחה שהילדה הקטנה שלה, טהורה כביום היוולדה. כזכור כתבתי בהקדשה: "לרותיק, רק השד יודע בזכות מה אני נותן לך את הספר הזה, אבל אני מקווה שהוא לא יספר את זה לאף אחד." 

מי שכן הבינה את  פשר הזכות היתה נעמי שמר, אחותה הבכורה של רות, שביניהן לא היו סודות, ואולי זאת הסיבה שהיא חיבבה אותי מאוד, וכל פעם כשרותיק הייתה באה אליה לביקור, היתה מטלפנת אלי להגיד שגם אני מוזמן. 

מחמאה מקורית באופן מיוחד קיבלתי מהסופר הנחשב גרשון שופמן. אני לא נתתי לו את הספר, אבל אימו של מיקי גיל, שלמד איתי בפקולטה, נתנה. אימו של מיקי היתה שייכת לאותן נשים הקוראות ספרים. פעם בשבועיים היא היתה באה עם עוד כמה נשים אל הסופר הנערץ שופמן כדי לספר לו על ספרים שקראו ולשמוע ממנו על הספרים שהוא כתב. בוקר אחד, לפני תחילת השיעורים, סיפר לי מיקי שאימו התפעלה מהספר שלי ונתנה לשופמן לקרוא אותו, למרות שהוא לא ביקש.

את שופמן הכירה כל הארץ בזכות הסיפורים הקצרים שהיה מפרסם בידיעות אחרונות" ובזכות הציזבאט שכתבו עליו "בילקוט הכזבים" של חפר ובן אמוץ. למי שלא זוכר אני אזכיר: 

"בזמן המאורעות הוזמן שופמן להרצות בעין חרוד. לאחר ההרצאה  לקח אותו חבר ועדת תרבות לחדר שהוכן בשבילו ושאל אם הוא זקוק למשהו. שופמן הציץ מתחת למיטה ולתוך הארון ולבסוף שאל: 'אולי אפשר לקבל כלי?' הבחור יצא ולאחר רגע חזר כשהוא מביא לו אקדח פראבלום."

כמעט כל החבר'ה בכיתה שמעו ש"חבורה שכזאת" הגיעה לידיו של שופמן, ומאחר שכולם היו בעדי, והרגישו שהספר שלי הוא גם שלהם, רצו לדעת מה שופמן יגיד עליו.

כל פעם כשמיקי  היה חוזר מחיפה, היו מתנפלים עליו ושואלים אם שופמן כבר קרא. עברו כמעט שלושה חודשים עד שמיקי חזר סוף סוף מחיפה בפנים מאירות ובישר לכל הכיתה ששופמן החזיר את הספר לאימו ואולי אפילו קרא אותו.

היתה התרגשות גדולה והכול רצו לדעת מה הוא אמר, אם בכלל אמר משהו.

מיקי לא הכזיב ואמר שהוא אמר גם אמר. היתה דממת מתח, מיקי בלע את רוקו והודה  ששופמן לא ממש אמר, אבל שאל שאלה.

מיד שאלנו כולנו מה היתה השאלה, ומיקי, שהקדים ואמר שאימא שלו אף פעם לא משקרת, נשם נשימה ארוכה ואמר: "הוא שאל את האימא האם פוצ'ו קרא את הספרים שלו..."    

כשסיפרתי לנירה את הסיפור הזה, נזכרה בכמה מסיפוריו של שופמן והזכירה לי אותם. מיד חרטתי אותם בליבי והייתי דרוך ומוכן לקראת אותו יום שבו אתקל בשופמן. דבר שאף פעם לא קרה.

איזה בזבוז. נירה, חברתי המלומדת, בדומה למאירה ושרהל'ה שתי חברותיי הקודמות, למדה גם  היא בסמינר למורים וגננות וגם אותה ליוויתי עד  שהגיע זמנה להתגייס לצבא. אחרי הטירונות, שלח אותה הצבא למושב העולים מנוחה הקרוב לגת, באזור לכיש. היה זה מושב צעיר בן חמש שמרבית תושביו יוצאי כורדיסטן, אנשים חמים ומכניסי אורחים. נירה שימשה שם כמורה לילדי היישוב וגם להוריהם. היא קיבלה חדר פרטי באחד הצריפים ומיהרה לבשר לי על כך. היתה זו  סיבה מספיקה כדי שאעלה ביום שישי אחד על הווספה ואסע אליה כדי לבלות את השבת ביחד.

כשהגעתי למושב מנוחה אחרי הצהריים קיבלה אותי נירה בחיבוק ממושך ואמרה שבערב תספר לי משהו חדש שקרה לה. שאלתי: "למה לא תספרי  עכשיו?"

אמרה: " מפני שאנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצל אחת המשפחות ועוד מעט צריך ללכת." 

לא האצתי בה, רק שאלתי אם זה דבר טוב או רע. אמרה לי: "תלוי איך מסתכלים על זה."  מיד הבנתי  שזה בטח משהו שקשור לתעודת הגמר שהיתה אמורה לקבל מהסמינר, ואם קיבלה במקצוע אחד רק "טוב" ולא "טוב מאוד" אז מה שבעיניי נחשב לציון נכסף, נראה  בעיניה כאסון לאומי. 

כשחזרנו בשעה די מאוחרת והתיישבנו בחדרה לחלוץ את הנעלים, שאלה אם אני לא סקרן לשמוע מה קרה.

אמרתי: "מה כבר יכול לקרות, הרי להריון לא הכנסתי אותך." 

אמרה: "כמעט." 

כמעט קפצתי ממקומי. איך זה יכול להיות הרי אנחנו נזהרים  תמיד להישאר בלבוש התחתון.

הזכירה לי שבשבת שעברה, כשהוריי נסעו לטבריה, היא באה לישון איתי בצהריים.

אמרתי נכון, אבל נזהרנו כרגיל.

אמרה: נכון, אבל בערב כשהלכה לישון מצאה כמה טיפות דם על תחתוניה והבינה שמה שהיה נדמה לה שאולי קרה, קרה באמת.

נזכרתי שפעם אירע לי דבר דומה עם הג'ינג'ית הקטנה מהפקולטה, כשבסערת ההתעלסות, לא הרגשתי שאני נכנס למחילה אסורה והדבר הובהר לי רק אחרי שקיבלתי מה שציקה קיבל כחודש לפניי, כשנכנס לאותה צנרת.

הייתי קצת המום ושאלתי מה יהיה עכשיו. אמרה: "כלום, עכשיו אנחנו לפחות יודעים שאין לנו כבר ממה לפחד." 

 לבשורה יותר מרנינה מזאת לא יכולתי לצפות ושנינו חגגנו את אותו לילה במנוחה, כשהמנוחה מאיתנו והלאה.

למחרת, לפני שנפרדתי מנירה בנשיקה ממושכת, שאלתי אותה מה היא חושבת על זה שתלוי איך מסתכלים עליו. האם זה טוב מה שקרה, או אסון?

אמרה: "מה אתה מדבר, זה מצוין, זהו. גמרתי לדאוג לחומת המגן הזאת, תמיד ידעתי שצריך לשמור עליה, עכשיו אני משוחררת. איזה כיף! אתה לא חושב?" 

במקום לענות, קירבתי אליה את שפתיי, גם היא קרבה את שלה, וזו היתה נדמה לי הנשיקה הכי ממושכת שזכיתי בה בחיי.  

היה לי טוב עם נירה, בייחוד אחרי שכבר לא היינו צריכים לפחד ואני בטוח שאם לא היתה מרחיקה לכת עד אזור לכיש והיינו נפגשים יותר מפעם בשבוע או שבועיים, לא הייתי מנסה לרעות בשדות זרים. לזכותי אגיד שלא  יצאתי לתור אחר אותן שדות, אבל  מכיוון  שגיליתי כל כך מאוחר את מה שהייתי יכול לדעת עשר שנים קודם, הרגשתי שמבחינה מצפונית מותר לי להתפתות לעלמות חן מזדמנות, העיקר שבלב אני שומר על מלוא הנאמנות.

אחד המקרים הזכורים לי קרה עם רעות (שם בדוי) מקריית חיים, שלמדה בפקולטה שנה אחת אחריי, ונחשבה לאחת הבנות המקסימות של כיתתה. כיתה שהיו בה רק שתי בנות.  אני לא יודע מתי רעות התחילה עם ציקה, וכשהוא לא היה חוזר לחדר בלילה, לא יכולתי לדעת אצל מי  נשאר. הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. רעות גרה עם בת אחרת מהפקולטה, רות, צחקנית יפת מראה שהגיעה מאנגליה. רות  הצטיינה בלימודים  וגם בטוב לב והתחשבות. כל פעם שרעות היתה מבקשת ממנה שלא תחזור בערב לחדר, היא היתה ממלאת את בקשתה, ומחפשת חברה שתסכים להלין אותה בלילה.

כשציקה בישר לי יום אחד שהוא מתחתן בקרוב, הייתי די מופתע, כי מה בוער לו. בכל זאת איחלתי לו מזל טוב ושאלתי: " עם מי? עם רעות?"

אמר: "לא, מה פתאום? עם רות."

מטעמי נימוס לא שאלתי איך התהפכו היוצרות, אך רשמתי את השאלה הזאת להזדמנות מתאימה. הצטערתי שהוא מתחתן משתי סיבות. האחת מפני שהבנתי שבזאת הסתיימו החגיגות שהייתי חוגג, כל פעם כשהיה מסיים את יחסיו עם מישהי. והשנייה, מפני שידעתי שעכשיו אין שום סיכוי שרות החמודה תגיע אליי יום אחד למפגש ניחומים.

רעות,  לעומתה,  כן הגיעה, אך זה היה מפגש חד פעמי, כי גיליתי לה  למחרת  בבוקר, שיש לי גם את  נירה שנמצאת במושב מנוחה, ואחר כך לא הצלחתי לשכנע אותה שטובות השתיים מן האחת...  

המשך  יבוא

* * *

מתי דוד

קית אליסון, מוסלמי שתמך במנהיג אנטישמי ניבחר לסגן נשיא במפלגה הדמוקרטית בארה"ב

קית אליסון הוא אחד משני המנהיגים החדשים שיובילו את הדמוקרטים בארה"ב. לפני שלושה חודשים פירסמתי מאמר זה, לאחר המפלה של קלינטון והדמוקרטים. במאמר הערכתי שזו תהיה התוצאה. עתה מתברר שצדקתי. קית אליסון וברני סנדרס הם מנהיגי השמאל החדש שיובילו את הדמוקרטים.

והנה המאמר:

אליסון הצביע נגד תוספת החרום לכיפת ברזל ונשמע אומר בזמנו בהקלטה שפורסמה משנת 2010: "מדינות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון, נשלטת על-ידי מה שטוב או רע למדינה (ישראל)."

לאחר שלוש המפלות שנחלה המפלגה הדמוקרטית בארה"ב בבחירות האחרונות (לנשיאות, לקונגרס, לסנאט), מסתבר שהדרך לשיקום המפלגה מובילה לקיצוניות באפשרות לבחירתו של מוסלמי שתמך במנהיג אנטישמי ליו"ר הוועדה הדמוקרטית הלאומי. השם שזוכה לתמיכת כל האגף השמאלני בהנהגת ברני סנדרס הוא קית אליסון. חבר בית הנבחרים ממינסוטה. הוא נולד נוצרי. בצעירותו התאסלם. בימים שהיה סטודנט כתב מאמרים שתמכו בלואיס פרחאן, "אומת האיסלאם", מנהיג אנטישמי. פרחאן צוטט שאמר: "הציונים היהודים והישראלים גילמו תפקיד מפתח באירועי 11.9 פיגוע במגדלי התאומים."

אליסון הצביע נגד תוספת החרום לכיפת ברזל. אליסון נישמע אומר בזמנו בהקלטה שפורסמה משנת 2010: "מדינות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון, נשלטת על-ידי מה שטוב או רע למדינה (ישראל) של 7 מיליון אנשים מול אזור של 350 מיליון אנשים שתלוי בשבעה מיליון אנשים."

אליסון זוכה לתמיכתם של סנטורים דמוקרטים בעלי השפעה רבה אצל הדמוקרטים כמו הארי ריד. צ'אק שומר (היהודי), אליזבט יוכן. המיליארדר היהודי אמריקני, חיים סבן, המקורב מאוד לאובמה ולקלינטון כינה את אליסון כ"אנטישמי ואנט ישראל."

חדשות מחלקה ראשונה, 26.2.17

* * *

אלי מייזליש

1. שערוריית השנה: קפה בקופיקס מ-5 ל-6 שקלים, ומי מינה את עורך הטלוויזיה למפקח על מחירי הקפה?

אין לך כמעט יום ששני ערוצי טלוויזיה, או שאיזה עיתון, או שני עיתונים במקביל, כותבים ומשדרים בשידור חי את סערת הצונאמי של סחרור עליית מחירי הקפה מ-5 שקלים עד לפסגת הסקנדל של ששת השקלים.

"אתה רציני?" – שואלת אותי שושנה, הדודה מפתח-תקווה: "מי המנוול הזה?"

אמרתי לה שאיני יודע, רק ראיתי ושמעתי את זה בטלוויזיה.

ושוב היא: "שישה שקלים? אין להם כבר בושה? מה הם חושבים שאנחנו הקוזין של רוטשילד?"

אז אמרתי לה: "שושנה מיידל'ה, כולו שש שקל*. מה קרה לך?"

וכך הלאה והלאה ולא יכולתי לעצור את סערת הרגשות שלה לגבי יוקר המחייה בארץ – אז הלכתי ממנה ונכנסתי לקניון.

את הקניון הראשון שלי ראיתי בשנות ה-60 בלונג-איילנד. והוא הזכיר לי במקצת את שוק תלפיות המקורי בחיפה בשנות ה-40. אבל כאן ועכשיו, הפך הקניון למזללות מלאות ריח של צ'יפס מטוגן מכל סוג שהוא. ומה אין בו אחרי שקונים 2 חולצות ב-20? גלידות, המבורגרים, פלאפל, צמחוני וחלבי, דוכני לחם ב-18 שקלים [כן. לחם]. לחם בריאות, הם אומרים. איזה יופי, אמרתי. קניתי לחם חצי קילו ב-18, רצתי הביתה וצילצלתי לאחי: "שמע," אני אומר לו, "עוד רגע אני מתפטר מכל המחלות, קניתי לחם בריאות ואחרי עשר דקות, גג רבע שעה ואני אדם בריא."   

אחרי פרוסה אחת בלבד הרגשתי שאני יותר חולה. ונתתי את הלחם לכלב של השכן.

ואז – נכנסתי למטבח, הדלקתי את הגז שמתי פינג'אן ועשיתי קפה שחור.

* בכוונת המכוון

2. "מה עשה לך השבוע?"

שאלה זו נשאלה בפתח מהדורת 'מבט' של שבת....

מס' 1; משפט אזריה

מס' 2 ; שופטי העליון החדשים מיהם?

מס' 3 ; משפט אזריה

שום דבר ממה שקורה בחוץ: בשטחים, בסוריה ועיראק שממשיכים להרוג ולהרוס ערים ולשסף גרונות.

שום דבר שהמשק שלנו צמח להכי גבוה בתולדות המדינה.

שום דבר על מהפכת הממשל של טראמפ [הרי הכול ייחלו כל הנ"ל שהוא יושפל ויפסיד להילארי קלינטון גברת החסד וענווה, אבל דווקא היא הושפלה, וכנראה לנצח]. ושום דבר על מאות האלפים שיצאו לשדות לראות פריחת הכלניות.

בארץ קורים דברים נפלאים: עגורנים ממלאים יותר ויותר כל פינה ולידם מתנשאים שלדי גורדי השחקים – ל-34 ול-42 קומות, ועדיין כל העיתונות מדבררת את 'משבר הדיור'. מה משבר? "אין לי מספיק כסף... עדיין." מתלוננים חסרי הדיור. כאילו מלאך משמיים שטס ארצה מתמהמה ולכשיגיע, ילחש על אוזנו או טו טו אלוהים שולח מעטפה וצ'ק 2 מיליון.

ומה קורה בשטח. בשטח? כמו בשטח: על כל שלט "כאן בונים דירות 3+4+5 ופנטהואזים" נמרח עליו 'ויש' באלכסון "נמכר". אין אפילו עם מי לדבר או את מי לשאול. סינים. בכל אופן אולי אחד ממאה מדבר אנגלית או עברית.

אז ניגשתי אל אחד שפירק ברזלים ממשאית: "ספיק אינגליש יו נו אזריה?"

תשובה: "נו זריה נו אינגליז."

ואני עושה בשתי אצבעות סימן ועוד סימן כמה כסף?

והוא עונה בעברית: "לא יודע... אני כסף כל שבוע הביתה... כפר שלי רחוק... אני עכשיו פיתה הומוס."  

כל שבוע הם יוצקים גג. כל חצי שנה בניין 24 קומות. 4 צוותים 4 בניינים. ועד אז אזריה כבר ישתחרר. וליד השולחן באולפנים יצעקו יותר חזק מאתמול, כי אתמול לא שמענו כלום.

* * *

באבל על מות זהבה קרמר לבית ראב

בתו של הסופר יצחק ראב

שהיה נכדו של יהודה ראב בן עזר

בעלה המנוח של זהבה היה עוזי קרמר

בנו של מבקר הספרות שלום קרמר

תנחומינו בשם כל משפחות ראב בן עזר

לבני-משפחתה של זהבה

אביה של זהבה, יצחק ראב, היה בנם של מנחם-שלמה וקונה ראב. מנחם-שלמה היה בנו-בכורו של יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה הרשלר [סית הודעס מן אל-טחונה] בירושלים. מנחם-שלמה נפטר שנים רבות בטרם נולדה נכדתו זהבה.

* * *

משה גרנות

חידת חייו

על ספרו של אלי ריכנטל "האומנם נרצח פעמיים? – פרשת קסטנר בראייה מחודשת", הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע, 149 עמ'

לפני הדיון בספר מן הראוי לומר מספר מילים על המחבר: אלי ריכנטל נולד ב1939 בחיפה, למד רפואה בווינה, שימש כרופא במיספר בתי חולים בארץ, וכיהן כמנהל המחלקה הנוירוכירורגיה בבית החולים סורוקה בדרגת פרופסור. עם יציאתו לגמלאות הוא למד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל עד לדרגת PhD (דוקטורט שני!). את עבודת הדוקטור, שהיתה הבסיס לספר שלפנינו, הוא הכין בהנחיית פרופ' חנה יבלונקה.

שתי סיבות עמדו לפני המחבר לכתוב על נושא שכתבו עשרות לפניו, הופקו עליו מחזה, סרט וסדרת טלוויזיה: במשך השנים התגלו תעודות נוספות בעניין הנדון, שלא היו ידועות בוודאות לשתי האינסטנציות השיפוטיות שנדרשו לנושא בשנות החמישים של המאה הקודמת; המחבר שולט בשתי השפות הרלוונטיות לתעודות אלו – הונגרית (משפחתו עלתה מהונגריה) וגרמנית (הוא למד רפואה בווינה).

הספר מקדיש חלק נכבד לתיאור סגולותיו של ישראל קסטנר, שכישרונותיו התגלו בנעוריו ובימי בחרותו: הוא שלט בשבע שפות, סיים דוקטורט במשפטים, כתב בעיתון הציוני בהונגרית "אוי-קלט" בקלוז' (שם נולד ב-1906), היה מזכיר הסיעה הפרלמנטארית של המפלגה היהודית בפרלמנט הרומני. קלוז', בירת טרנסילבניה, היתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ובסוף מלחמת העולם הראשונה עבר חבל ארץ זה לשליטת רומניה. ב-1940 מפצה גרמניה את הונגריה על אובדן חלקים משטחה במלחמת העולם הראשונה – על ידי קריעת טרנסילבניה הצפונית מרומניה, כולל קלוז', והענקתה להונגריה.

בשנה זאת עובר קסטנר לבודפשט, ובהיותו בעל עבר ציוני מוכר – הוא מתמנה לנציג קרן היסוד שם. ב-1942 הוא משמש כיושב ראש הוועדה לעזרה ולהצלה, כשמסייעים בידיו שפרינגמן וברנד. בימים אלה מתגלה קסטנר כמנהיג יעיל ואמיץ, הפועל לא אחת במחתרת, ובניגוד לחוקי המדינה שהצרה את צעדיהם של היהודים והטילה עליהם גזירות. הוא מארגן רשת רחבה של מבריחי גבול ובלדרים עבור ניצולים שהצליחו לברוח מגטאות וממחנות ריכוז. הוא מצליח לגייס כספים שהיו נחוצים לשכירת המבריחים ולסיוע עבור היהודים מסלובקיה, פולין, יוגוסלביה, גרמניה וצ'כיה. מסתבר שהונגריה היתה בימים ההם אי של שפיות יחסית: יהודים לא נדרשו לשאת טלאי צהוב, והורשו לקיים חיי חברה ותרבות נורמאליים .

פעילות חשובה זאת של קסטנר נמשכה עד 19.3.1944, כאשר הגרמנים החליטו לכבוש את הונגריה ("מבצע מרגריטה"), שעד אז הייתה חברה בציר, ואף שלחה חיילים לחזית הרוסית.

לכך היו שתי סיבות: החשש שעם הנסיגה הגרמנית – ההונגרים יחברו לבנות הברית, והשאיפה להשמיד את יהדות הונגריה שמנתה אז 800,000 נפש, שכאמור חיו עד אז באורח סביר יחסית לארצות שנכבשו על ידי גרמניה.

עם הכיבוש, שהעוצר הורטי נאלץ להסכים לו, הונהגו בהונגריה חוקים הדומים לחוקי נירנברג. מכאן ואילך, טוען מחבר הספר, מתגלות פנים אחרות לגמרי של קסטנר – לא מנהיג אמיץ, המוכן לפעול אף בניגוד לחוק, אלא איש כנוע וצייתן, השואף להאמין להבטחות הגרמנים עימם הוא בא במגע שוטף, הבטחות שהתבררו די מהר כהונאות שחרצו את גורלם של יהודי הונגריה. הספר מתאר בפרוטרוט את המפגשים והשיחות הסודיות של קסטנר ועוזריו עם אדולף אייכמן, קורט בכר, דיטר ויסליצני ואחרים. אלה מצליחים לסחוט מהיהודים כמויות אדירות של כספים, זהב והיהלומים על מנת לזכות בהיתר הגירה, כששום דבר מהבטחותיהם איננו מתגשם.

ידועה ההצעה של קורט בכר לסאלי מאיר, נציג הג'וינט בשווייץ, לקבל "סחורה תמורת דם" – 10,000 משאיות, וכן סחורות נוספות, תמורת הגירת יהודים מהונגריה. יואל ברנד נוסע לקושטא ונפגש בחאלב שבסוריה עם משה שרתוק, שהיה מעין שר חוץ של הסוכנות היהודית, אבל ברנד נעצר על ידי הבריטים ונחקר בקהיר, וכמובן העסקה חסרת הסיכוי הזאת (הגרמנים הרי לא התכוונו לממש את ההסכם הזה) לא יצאה אל הפועל.

אייכמן ופקודיו משקרים לחברי הוועדה לעזרה והצלה, ואלה מוכנים לספוג את השקרים בעיקר משום התקווה שהם ומקורביהם יינצלו מהגורל שנועד ליהדות הונגריה. לקסטנר היו למעשה רק שני הישגים: מתן רשות ל-600 יהודים בעלי סרטיפיקטים בריטיים להגר לפלסטינה, וכן רכבת ההצלה, המכונה "רכבת קסטנר", בה ניצלו מקורביו של קסטנר וכן ראשי ההנהגה הדתית של הקהילות היהודיות בהונגריה וטרנסילבניה. הגרמנים גם ידעו לסחוט את קסטנר שיתעלם מהגטואיזציה ההמונית שהתרחשה בערי השדה של הונגריה, ומהגירושים לאושוויץ – משום שבני משפחתו היו בני ערובה בידיהם. מסתבר שקסטנר האמין כי ניתן להציל את יהודי הונגריה באמצעות שוחד, וכשזה לא צלח, הוא נעשה מעין עושה דברם של הגרמנים. הוא עצמו וחבריו לוועדה זכו בחופש תנועה, ואף בזכות לעבור את הגבול, זכות שגובתה עבור קסטנר במכונית שתשרת אותו. קסטנר טען בקונגרס הציוני ב-1946, וכן במשפט הדיבה שנערך נגד מלכיאל גרינוולד, כי בזכותו ניצלו אלפי יהודים שהועברו לאוסטריה ("פרשת שטרסהוף"), אלא שמסתבר שאלה הועברו לשם כי חסרו ידיים עובדות, ואילולא הסתיימה המלחמה כמו שהסתיימה – היו גם הם נשלחים לאושוויץ. הגרמנים הצליחו להונות את היהודים גם בעניין זה ודרשו הון עתק עבור "הצלתם" של יהודים אלה.

על סף כיבוש הונגריה על ידי הצבא האדום, הוציאו אנשי "צלב החץ" הפאשיסטי 70,000 יהודים מבתיהם בבודפשט וסגרו אותם בגטו מסביב לבית הכנסת דוהאני. אנשי צלב החץ התכוונו לעשות שפטים ביהודים שבגטו כנקמה על פלישת הצבא האדום להונגריה. דווקא הגרמנים (הימלר וקלטנברונר) התערבו לטובת היהודים ומנעו את הטבח מהטעם שהם ראו את קיצה של גרמניה, ורצו להכין לעצמם אליבי. קסטנר טען טענת שווא שבזכותו הגטו לא הושמד. למעשה, הוא ושאר המנהיגים של יהדות הונגריה העלימו את הידיעות שהגיעו אליהם בדבר ההשמדה המיועדת לכל המגורשים. הם סמכו ידיהם על הונאת הנאצים שכביכול  אלה מיועדים ליישוב מחדש במקום טוב יותר בהונגריה. הגרמנים הכריחו את ההולכים למות לכתוב מכתבים מעודדים לקרוביהם.

בשנים 1947-1944 שהה קסטנר בשווייץ, והעיד לטובתם של פושעי המלחמה הנאצים קורט בכר, דיטר ויסליצני, הרמן קרומיי והנס יוטנד. הוא טען שהעיד כך כדי שיוכל לברר אצלם מה עלה בגורלו של האוצר היהודי הענק שהגרמנים שדדו, וגם להתחקות אחר עקבותיו של אדולף אייכמן. המחבר חושב שהיתה סיבה אחרת: הוא נסחט על ידי משפחותיהם של הפושעים הללו שאם לא יעיד לטובתם – הם יפרסמו שקסטנר היה בעצם סוכן נאצי (על כך בהמשך).

קסטנר עולה לארץ ב-1947, ועם קום המדינה הוא מתמנה לדובר משרד המסחר והתעשייה, בראשות השר דוב יוסף, ליד תפקידים נוספים: עורך העיתון ההונגרי של מפא"י "אוי-קלט" ומנהל שידורי הרדיו בהונגרית בקול ישראל.

בשנת 1952 יוצא יהודי דתי בשם מלכיאל גרינוולד בסדרת מאמרים המתארים את קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים, ומשום כך צריך לחסלו (מה שבאמת קורה בהמשך). כיוון שקסטנר היה פקיד מדינה, החליט היועץ המשפטי, חיים כהן, לתבוע את גרינוולד לדין על הוצאת דיבה (1954). עורך הדין של גרינוולד היה שמואל תמיר, שהצליח להפוך את הקערה על פיה – לא קסטנר תובע את גרינוולד על דיבה, אלא גרינוולד תובע את קסטנר על היותו סוכן נאצי.

השופט, בנימין הלוי, מזכה את גרינוולד כמעט מכל האישומים, וקובע שקסטנר מכר את נפשו לשטן. בעקבות המשפט הארץ היתה כמרקחה, וממשלת שרת נאלצה להתפטר. ב-1957 נפתח הערעור בבית המשפט העליון, שבו הרוב (השופטים יצחק אולשן, זלמן שניאור חשין, שמעון אגרנט) זיכו את קסטנר מהאשמות שהוטחו כלפיו, ואילו שופטי המיעוט (משה זילברג ודויד גויטיין) צידדו בעמדתו של בנימין הלוי.

נותרה אשמה אחת: העדות לטובת פושע המלחמה קורט בכר. קסטנר לא זכה לשמוע את פסק הדין כי ב-4.3.1957 התנקשו בחייו.

המחבר מונה את האשמות שהאשים שמואל תמיר במשפט באינסטנציה ראשונה, ומוסיף עליהן האשמות שהגיע אליהן תוך סיורים בארצות שונות ועיון במסמכים שהיו חסויים, כולל מסמכים שנמצאו בביתה של משפחת קסטנר; ואלו הן:

לקסטנר היו ידיעות ברורות על גורלם של היהודים המגורשים לאושוויץ ידיעות אלו הגיעו אליו מאוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם הידוע, שהגיע לבודפשט בסכנת נפשות וסיפר את הידוע לו; רודולף ורבה ואלפרד אדלר הצליחו לברוח מאושוויץ, הגיעו לבודפשט וחיברו דו"ח לוועדה של קסטנר על הזוועות שראו עיניהם. כן הגיעו לבודפשט שורדים מגטו קמיונקה שחוסל. היו שידורים מלונדון שחשפו את הזוועות שמעוללים הנאצים. הרב וייסמנדל מסלובקיה הזהיר את קסטנר שצריך להבריח את יהודי הונגריה מפני האסון המצפה להם. אבל ההנהגה, קסטנר ואנדרי באלאלז' מקלוז' בראשם, הטיפו לצייתנות, כביכול אסון כזה לא יכול להתרחש בהונגריה, שהרי היהודים היו אזרחים נאמנים. ההנהגה פשוט שיתפה פעולה עם ההונאה הנאצית. לולא כן, אולי חלק היה מצליח לברוח, להסתתר, לזייף תעודות, ולא לעלות בצייתנות כמו עדר לקרונות הרכבת. זאת ועוד, ההנהגה הבינה שאם הגירוש יואץ ללא התנגדות – יש סיכוי טוב שלהם ולמשפחותיהם לא יאונה כל רע. המחבר מגלה מסמך בו קסטנר עצמו מודה שהסתיר מידע מהקהילה היהודית, ומכה על חטא.

קסטנר מואשם בספר שמעל בכספי קהילת קלוז' כדי להציל את עצמו ואת יחידתו מעבודות כפייה, הוא ויחידתו הועדו להישלח לאוקראינה, שם היו אמורים לעבוד בעבודות פרך עד המוות. כן הוא מואשם שהסגיר את הצנחנים הישראלים יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, אבל באמת הוא הציע להם להופיע בפני הנאצים כנציגי הסוכנות.

מידע מדהים השיג המחבר מפיהם של הנאצים עצמם: אדולף אייכמן התראיין אצל הנאצי ההולנדי וילם סאסן ומספר כי קסטנר סייע לנאצים במניעת התנגדות של המובלים למוות. בעיני אייכמן התאים לקסטנר להיות קצין נאצי. אדוף אורבאן, סגן אלוף בSD-, מספר שקסטנר היה משתף פעולה ומודיע.

המחבר מביא גם סנגורים רבים לקסטנר: השופטים אגרנט וחשין, ההיסטוריונים יהודה באואר, דינה פורת, שלמה אהרונסון. הטענות העיקריות שלהם: היהודים ידעו, אך לא הפנימו, הידיעה לא היתה מועילה  אל מול המלכודת המתוחכמת הנאצית וכד'.

אבל באמת, אפילו חלק מהאשמות אלו שהובאו בספר מאוששות כדבעי, הרי מדובר באמת בכישלון מוסרי אדיר, אלא שבאמת מי שלא התנסה במלכודת המזוויעה שהנאצים הכינו ליהודים – אינו יכול לשפוט את אלה ששרדו בעור שיניהם. נותר להשאיר את פסק הדין להיסטוריה כפי שקבע פסק הדין בערעור בבית המשפט העליון.

אני מרשה לעצמי לשער שהספר המושקע הזה, המתכתב לפחות בשמו עם ספרו של יחיעם וייץ "האיש שנרצח פעמיים" – איננו המילה האחרונה בפרשת קסטנר.

* * *

ערב מחווה ליחיעם פדן 

ולספרו החדש לילות קסומים

ערב מחווה ליחיעם פדן ולספרו לילות קסומים

 יתקיים בחמישי (2/3) ב-20:00 בבית אריאלה בתל אביב.

דוברים:

הסופר יחיעם פדן

 המאיירת יונת קציר

  הסופרת חנה ליבנה.

ד"ר דניאל גוטליב ידבר על סוד ההתאהבות.

נגינה: פייר ואיילין.

יחיעם פדן הוא סופר, מתרגם ועורך. בין ספריו: אודיסאוס וספר הכלבים השלם.

בין תרגומיו מונה מספר לכוכבים (לויס לוורי).

* * *

יהודה דרורי

1. האנטישמיות נגד מצבות

כשאני רואה תמונות של בתי קברות יהודיים שחוללו על-ידי כנופייה אנטישמית, אני מבין מדוע הם עשו זאת. ראשית, החוליגנים הללו הינם פחדנים מלעשות משהו ליהודים חיים, שמא הם עצמם יפגעו, ושנית, המצבות מסמלות עבורם מאות יהודים שחיו חיים ארוכים ומאושרים, בעוד ילדותם שלהם היתה עם אבא שיכור ומכה, עם שינאה בתוך המשפחה וחיי עוני מרוד ומאסרים תכופים. (זהו מסתבר הפרופיל המצוי של מנתץ מצבות...)

כיהודים אסור לנו להתרגש מכך, להפך, בעיניי זה אומר שהצלחנו עד כדי כך – שכל מה שנותר לנבלים המתוסכלים ומוגי-הלב האלה לעשות, הוא: לבעוט באישון לילה, סתם בגושי אבן...

2. מכתב האימהות הפוליטיות

"מכתב האימהות" שנשלח השבוע לשרי הממשלה בנוגע לדו"ח המבקר על "צוק איתן" הינו לא יותר מנייר טואלט המביא את פילוסופיית השמאל הישראלי על כך שכאילו בגללנו אין שלום...

הטיפשות והרשעות חברו פה יחד להביא "עובדות" בצורה מעוותת ולנצל את השכול בעם ישראל בצורה צינית למטרות הפוליטיות הנבזות של האירגונים הניזונים מכספי האנטישמים באירופה או כסף ערבי ישיר.

אנחנו תמיד הלכנו לקראת שלום והצלחנו עם מצרים וירדן, אבל היום כבר כל ילד יודע שהפלסטינים הם אלה שנמנעים מכל שיחות על שלום, ובייחוד החמאס, כי מטרתם האחת והיחידה היא: השמדת או גירוש היהודים מארץ-ישראל ושליטה מוסלמית בשטח (על-פי דתם), ועל פי מורשתו של  מייסדם חאג' אמין אל-חוסייני, ששימש כיועץ להשמדת יהודים במלחמת העולם השנייה במטהו של היטלר.

3. במבחן התוצאה – "צוק איתן" ניצחון!

יקבע מה שיקבע מבקר המדינה ביחס למבצע "צוק איתן" – תוצאת המבצע מצביעה על ניצחון צה"ל! בהתחשב בכמות הכוחות שהשתתפו (משני הצדדים) וכמות האש לסוגיה שהופעלה בשטח, היו לנו מעט מאד קורבנות יחסית (והרבה מאוד להם). זרענו הרס רב, הרס שעדיין קיים ברובו, כזה שמביא חלחלה בלב כל אוייב (כמו הרס הדחייה בביירות במלחמת לבנון השנייה), פגענו בהם קשות בתשתית המנהרות (ובכל תשתית החמאס), וניסיונותיהם של אנשי החמאס לפעול מתוך המנהרות נבלמו.

לעצם העניין, כניצחון שוקלים את מטרות המלחמה שלנו (להחזיר את השקט לדרום) כנגד אלו של האוייב (לערער את ביטחון המדינה בכלל ושל תושבי האזור בפרט). אנו רואים כי מאז תום מבצע "צוק איתן", יש שקט יחסי בדרום, הרבה יותר מאשר לפני המבצע. הכי חשוב – למדנו הרבה על מעשיו ותוכניותיו לעתיד של האוייב במאבקו נגדנו, מה שאיפשר לנו בשלוש השנים האחרונות להכין את צה"ל לקראת העימות הבא.

כל שאנו מודעים לו שצה"ל אכן ערך מיספר רב של תחקירים על "צוק איתן" ולמד ולומד על השגיאות שנעשו, ונקווה שיוסקו מסקנות מתאימות וכשלים יתוקנו, אלא שמבקר המדינה אינו הסמכות המתאימה לבקר מהלכים צבאיים בשטח.

אני בכלל לא מתפלא על חילוקי הדעות בקבינט הביטחוני. טוב שיש כאלה כי מכך יוצאות החלטות יותר מאוזנות. העיקר בעיניי הוא שהיה קבינט ביטחוני שפעל ללא הרף. אם משווים זאת למלחמת לבנון השנייה, היה הפעם שיפור גדול במערכת הדיונים וההחלטות.

בסיכומו של דבר, צדק הדרג המדיני בכך שניסה להכיל את הלוחמה רק למיספר חזיתות ולא לנסות ולכבוש את הרצועה כולה – (כדרישת מספר פוליטיקאים) מה שהיה  מביא אסון על מדינת ישראל – דהיינו , מאות הרוגים מבחורינו בקרבות הכיבוש ועלות השליטה על מיליון וחצי עזתים רעבים ואלימים...

חשוב מאוד לכולנו לזכור שניצחון  הוא תמיד יחסי גם להישגים בתום הקרבות בפרספקטיבה של מיספר הנפגעים. מלחמת השחרור, למשל, ב-1948-49, נחשבת לניצחון כביר למרות 6,000 הקורבנות שלנו. ואף שלפי כל מדד צבאי, נחלנו ניצחון ברור במלחמת יום כיפור, רבים מאיתנו נוטים לראות במלחמה זו כישלון בגלל המחיר של כ-2,200 הרוגים מבנינו. מבצע "קדש" ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967  היו מלחמות עם מעט קורבנות יחסית והישגים כבירים ואנחנו תמיד לוקחים מלחמות אלו כ"תקן" נסבל של אבידות בכל התכתשות צבאית עם האוייב, במלחמות ישראל.

לא כל המלחמות דומות, והציבור נוטה לשפוט בחומרה כל חריגה מה"סטנדרטים" של הלחימה אליהם הורגל, לכן, אם לא ראינו ב"צוק איתן" הסתערויות של שיריון וכיבוש יעדים משמעותיים בשטח, זה לא מצביע על כשל אלא על הצורך לחסוך בחיי אדם כדי להשיג את השקט אשר שמה לעצמה ההנהגה המדינית כמטרה הסופית.

ומכאן, בשורה התחתונה – אין ספק שתוצאות מבצע "צוק-איתן" בהחלט מצביעות על הצלחה. הצהרה מסכמת זו אינה שוללת את הצורך בדו"ח של מבקר המדינה שיצביע על נקודות כשל במהלך קבלת ההחלטות של הקבינט המחייבות תיקון.

* * *

לחברות ולחברים

היום הגדול מגיע

השקה לספרי השירים החדשים שלנו

הרצל חקק / שחרית לנצח

בלפור חקק / רשות לתיקון עולם

האירוע יתקיים ביום שלישי, 7 במרס 2017

ט' באדר תשע"ז, בשעה 8 בערב

המקום: בית היוצר, האנגר 22, נמל ת"א

* * *

משה כהן

תקשורת מאוזנת

27 פברואר שעה 9 תוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל. סיבה למסיבה לרגל חלוקת פרסי האוסקר בהוליווד, פסטיבל של השתלחות בנשיא ארה"ב ובראש ממשלת ישראל.

רזי מזמין חברים לחגיגה: אברהם בורג, עודד קוטלר, רבקה מיכאלי, ברק רביד מעיתון "הארץ", שמעון שיפר מעיתון "ידיעות אחרונות".

איזו תמימות דעים היתה שם, איך עשו צחוק מטראמפ ונתניהו. 

היה איזון? תחליטו בעצמכם.

חתונת השנאה

התבשרנו שנפתח משפטם של נאשמי "חתונת השנאה". 

במגזר הערבי כל הלוויה הופכת למשא קריאות נקמה וכך בהזדמנויות חברתיות אחרות. 

נקמה איננה שנאה?

לא שמעתי שהועמד מישהו לדין על כך.

מועצת זכויות האדם

התבשרנו שממשל ארה"ב שוקל לפרוש מהמועצה לזכויות האדם של האו"ם בגלל ההטייה נגד ישראל. זהו הישג חשוב למשרד החוץ הישראלי ולעומד בראשו, נתניהו.

כמובן התקשורת המאוזנת שלנו אינה נותנת הד להישגים של נתניהו, היא עסוקה בחקירות על סיגרים. 

מי אמר שהיא מגוייסת?

שם המשחק

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הסכסוך הקשה ביותר לפיתרון בעולם. אין לאיש פיתרון מהיום למחר.

הערבים מבינים זאת היטב ומתאזרים בסבלנות ובאורך רוח. לדבריהם, לקח להם 200 שנה, זמן סביר לדעתם, לגרש את הצלבנים מהאזור ולכן עיתותיהם בידיהם. הם מבינים ששם המשחק הוא סבלנות ויש להם כל הזמן שבעולם.

לעומתם עם ישראל איבד את סבלנותו ואת כוח העמידה שלו וזה מסוכן. עם פזיז עם ישראל, אצה לו הדרך, הוא דורש פיתרון כאן ועכשיו. הדרישה כעת היא 'הבו לנו פיתרון מדיני כאן ועכשיו'. נקעה נפשנו במלחמות החוזרות ונשנות.

רגע, פיתרון מדיני עם מי? נסוגונו מלבנון, נסוגונו מעזה, אך בן שיח לשלום לא נראה באופק. בגיל מסוים צריכים אנשים להבין שלא לכל בעייה בחיים יש פיתרון מן המוכן. צריך לנשוך שפתיים ולהוסיף "לנהל" את הסכסוך. ברגע שאיבדנו את אורך הרוח שלנו, הפסדנו במערכה. 

אל תדון את חברך עד שתהיה במקומו

למה נדרש אני למאמר המפורסם הזה של חז"ל? כי ראיתי לאחרונה תושבי עוטף עזה, לרבות ח"כ חיים ילין, מתראיינים בתקשורת, מגוללים את מצוקתם נוכח ירי הטילים ומעלים דרישות לפתרון סופי של הסכסוך. עם כל ההתחשבות בסבלם, אי אפשר לקבל לדעתי את דרישתם. הם דורשים שיקום רצועת עזה. זהו לדעתי רעיון מופרך כי שלום איננו בראש מעייניהם של מנהיגי החמאס. אדרבה, הם משקיעים את רוב משאביהם הכספיים בהתחמשות ובהתעצמות. כל הבלגה שלנו מתפרשת על ידם כחולשה ומגבירה את תוקפנותם.

לא ברור מנין צריכה מדינת ישראל לגייס את המשאבים האדירים הנחוצים לשיקום רצועת עזה. יש תוכנית בינלאומית לכך.

דו"ח מבקר המדינה

תחושתי הלא מקצועית: גם המבקר בשר ודם וגם הוא רודף פרסומת.

יש להביא בחשבון שצה"ל נלחם ברצועה בתוך אוכלוסייה אזרחית והיה עליו לקחת על עצמו מגבלות קשות.

יש לי תחושה שלציבור בישראל יש דחף שאינו בר כיבוש להלקאה עצמית ולהשתלחות בנתניהו, וזה תפקידו העיקרי של הדו"ח.

חבל על הזמן.

[אהוד: אתה צודק. אנחנו מוקפים סכנות ואויבים צמאי דם. לולא צה"ל היו שוחטים את כולנו, כי זה מה שקורה במזרח התיכון. אבל התקשורת, העיתונות, מערכת המשפט, האופוזיציה ומבקרי המדינה שלנו – מביאים כל הזמן מצגי שווא כאילו האשמה היא בנו, במפקדים ובמנהיגים, שכשלו. איזה כשלו? הלא ניצחנו! ולא שהמלחמה נגמרה. היא לא תסתיים לעולם. היא גם עוברת לאירופה וכבר התרחשה באסון התאומים בארה"ב ועוד תמשיך ותתרחש שם.]

פינוי יישובים

פינוי יישובים כגון עמונה ועופרה מרתיחים את דמי. עם כל ההסברים.

יצא המרצע מן השק

עד אתמול, 28 בפברואר, עוד היתה מראית עין של הפקת לקחים מדו"ח המבקר. היום כבר יצא המרצע מן השק, התקשורת שכחה את שאר המבוקרים ומשתלחת בשצף קצף בנתניהו בלבד. 

וזה תמוה, האם תפקידו של ראש הממשלה לגלות מנהרות ולהפציץ אותן? לשם מה יש שר ביטחון, רמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש שב"כ?  אבל אלה רק תירוץ, מטרת התקשורת היא ניגוח ראש הממשלה. למטרה הזאת מותר לגייס גם הורים שכולים. מותר גם להעלות האשמות תמוהות, שנתניהו לא בחן חלופות מדיניות, כגון לסייע להנהגת עזה בפתרון המשבר הכספי שהיא עברה. 

תמוהה, תמוהה מאוד טענה זאת. אם היתה ישראל מזרימה כספים לעזה הם היו לבטח משמשים להתחמשות ולהתעצמות, כפי שקורה גם עכשיו. מלבד זה ישראל מעולם לא הפסיקה להעביר כספי מיסים, מים, חשמל, מוצרים חיוניים. אך מה לעשות, התקשורת מגויסת לגמרי לשמאל ואנו איננו מקבלים סיקור מאוזן. והשמאל נאחז בתקשורת בציפורניו מאז קום המדינה ואינו מרפה כהוא זה. אין כוח בארץ הזאת היכול לשחרר את התקשורת מגיוסה הטוטאלי לשמאל. וחבל.

משה כהן

ירושלים 

* * *

הזמנה

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

חינוך ילדים במקרא ובמסורת חז"ל

הרצאה שישית בסדרה (תשע"ז) של

ד"ר משה גרנות

נושא חינוך הילדים הוא מרכזי בכל תרבות אנושית. יש ראיות במקרא לשימוש שוטף בכתיבה ובקריאה, אך באילו דרכים נקנתה מיומנות זאת? בתעודות ממסופוטמיה, ממצרים, מיוון – מוזכרים בתי ספר, ודרכי החינוך. במקרא הם אינם מוזכרים. מה אומרות התעודות מימי חז"ל? בשאלות אלו ואחרות תדון ההרצאה שלפנינו.

ההרצאה מתקיימת

ביום ב', 13.3.2017  בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003

* * *

שירים מהספר החדש

"רועדים ימים ותלויים"

מאת יונתן גורל

עֲצֵי הַזַּיִת שֶׁל שְׁכֵנִי הָעֲרָבִי

עֲצֵי הַזַּיִת שֶׁל שְׁכֵנִי הָעֲרָבִי

נְטוּעִים אֶל מֵרָחוֹק

בְּאַדְמַת הַטֶּרָסוֹת הַמַּאֲדִימָה

וּבְצִלָּם, בִּקְצוֹתָם, בֵּית קְבָרוֹת זְעֵיר

מֻנָּח לְמַשְׁכֵּבָה

בִּדְמָמָה מוֹרִיקָה

וְאִלּוּ אֲנִי

אֲבוֹתַי וַאֲבוֹת אֲבוֹתַי

לְמַעֲצֵבָה

בְּהַר הַזֵּיתִים הַכְּרוּתִים

אֲבוֹתַי שֶׁסַחְרָם הִלֵּךְ

בִּימֵי הַטּוּרְקִי וְהַבְּרִיטִי

יְרוּשָׁלַיִם, יָפוֹ, בֵּירוּת, אָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה

מֶה הָיוּ אוֹמְרִים

לְנֹכַח הַזֵּיתִים הָעֲבוּתִים

לְשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ הַסּוֹאֵן נִצָּבִים

עֵדִים אִלְּמִים?

הֶהָיוּ יוֹצְאִים מִקִּבְרָם

וַעֲלֵה זַיִת טָרָף בְּיָדָם?

אִם אֶתֵּן אֶת חַיַּי

אִם אֶתֵּן אֶת חַיַּי

לִירוּשָׁלַיִם

שֶׁלִּי

יְחִידָתִי

דְּקוּר סַכִּין מִטְבָּח

שֶׁל עֲרָבִי מִתְעַרְגֵּל

בְּנַרְגִּילָתוֹ

אָחוּז בְּיָד צָעִיר

תְּזָזִית בְּלִבּוֹ

הַאִם אָבוֹא

לִהְיוֹת חֻלְיָה

בְּשַׁרְשֶׁרֶת מִתְמַשֶּׁכֶת

גַּם אִם נִסְדֶּקֶת?

וְחַיַּי

מִשְׁפַּחְתִּי

עֲבוֹדָתִי

יַעֲלוּ עוֹלָה

עַל מִזְבַּח אַהֲבָתִי

בְּלִי מִלִּים

בְּמִסְתָּרִים.

מַסָּע

עוֹזֵב בַּיִת, צְלָלִים, אֲבַק שְׁטִיחִים

נִיחוֹחַ יַסְמִין

תְּמוּנַת נוֹף שֶׁל בַּיִת

בִּזְמַן וּבְמָקוֹם אַחֵר

צוֹפֶה בְּמַעְגָּל זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת

צוֹבֵעַ בַּקַּיִץ בְּאָדֹם דָּם

תְּרִיסִים וְחַלּוֹנוֹת

מִתְעָרֵב עִם גְּסִיסַת עֲנָנִים

שֶׁנִּקְלְעוּ לַמַּעֲרָב

בְּטָעוּת

צוֹרֵר בְּגָדִים, כְּלֵי רַחְצָה, תְּרוּפוֹת

יוֹרֵד, עוֹלֶה בְּמַדְרֵגוֹת

נִפְתָּחוֹת לְשַׁעֲרֵי בַּיִת

כְּמוֹ לְשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם

שֶׁיָּרְדוּ לִרְעוֹת כְּעֵדֶר בַּכְּבִישׁ

שָׂם פְּעָמֶיךָ נוֹשֵׂא תְּפִלָּה

כְּמוֹ לַחַשׁ עֳפָאִים בְּרוּחַ נְמוּכָה

מִסְתּוֹדֵד עוֹד וָעוֹד

עִם עַצְמְךָ

כְּאִלּוּ הָיִיתָ מַקְהֵלָה

שְׁעַת רַחֲמִים

אֲנִי כּוֹתֵב אֶת דְּמִי הַלֵּיל

וּדְמִי הַלֵּיל לֹא נִכְתָּב

הוּא נִתְלָשׁ דַּף דַּף

וְרוֹעֵד כְּעָלֶה

דְּמִי הַלֵּיל נוֹסֵר כַּהֲלָכָה

מִנְסֶרֶת זְמַן

שְׁבָבִים שְׁבָבִים

שָׁבִים הוֹלְכִים

דְּמִי הַלֵּיל שָׁעָה רְהוּיָה

שְׁעַת רַחֲמִים

אֲנָשִׁים מִתְכַּנְּסִים

בְּבֵיתָם, לְמִטָּתָם אֲהִילִים

וּכְשֶׁתָּבוֹא שֵׁנָה כְּמוֹ חֻפָּה

לְכַסּוֹת עַל חֲגִיגַת דְּמוּמִים

הִיא תַּנְבִּיט שַׁלְוָה לֹא קְרוּאָה

שַׁלְוַת יְגֵעִים

אַהֲבָה

וְלוּ תָּהִינִי לִדְרֹך עַל סַף בֵּיתִי

יַכּוּךְ הַסְּעִיפִים בְּמַנְגִּינַת עִוְעִים

וּכְתָלִים יַנְמִיכוּ כְּמוֹ בִּנְחִיתָה

עַל רֹאשֵׁךְ זֵר קוֹצִים

וְלִבֵּךְ יִרְאָה

כִּי אָז אֲרַחֲמֵךְ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֵךְ

מִיָּם עַד יָם

לוּ תִּלְאֲטִי צְעָדַיִךְ

כְּמוֹ אִוְשַׁת עֵשֶׂב

בְּרוּחַ עֶרֶב נְמוּכָה

* * *

תקוה וינשטוק

1. הסרט "נדיה-שם זמני"

ישראל-בריטניה 2015, בימוי טובה אשר

אני צופה נאמנה של סרטים ישראליים, גם של הפקות ישראליות בשיתוף עם ארצות אחרות. הלכתי לסרט "נדיה שם זמני" בסינמטק, הפקה ישראלית-בריטית, בעברית ובערבית, בתרגום לעברית.

גבורת הסרט, נדיה קאביר, מוסלמית צעירה יפה החיה עם משפחתה במזרח ירושלים, מאוהבת בבחור מוסלמי, חבר קבוצת טרור הלוחמת בישראלים. כוחות הביטחון רודפים אחריו והוא נמלט לביתה של נדיה ומודיע לה על נסיעתו ללונדון שם ימשיך בפעילותו. נדיה מצטרפת אליו, חרף אזהרתו כי חייה יהיו קשים, אותו תראה רק מעט ואת אימה האהובה לא תראה כלל.

בלונדון עובדת נדיה במכבסה (צילומי המכבסה וכן בית הספר לריקודים הן שתי נקודות האור היפות בסרט, שחלקו סובל מאפלולית). היא מתגעגעת למשפחתה ומשיגה מ"מאכר" דרכון מזויף – דרכונה האמיתי יסגיר קשר לטרור – ומקבלת זהות חדשה: מאיה גולדווסר, יהודייה.

 כאן נפסק זרם הסרט ועל המרקע מופיע "אחרי 20 שנה". מאיה גולדווסר היא עתה כוריאוגרפית מצליחה, נשואה ליואב, בחור יהודי אמיד ולהם בן ובת. ליואב אין מושג על עברה של רעייתו. נדיה-מאיה חיה לה בנחת ואף מרבה להיפגש עם אימה. עד שאהובה הטרוריסט מגיע לירושלים במשלחת או"מ והיא מתחילה להתראות אתו ונעדרת תכופות מהבית.

יואב חושד, ומגלה סוף סוף כי רעייתו סובבה אותו עשרים שנה בכחש ומתגרש ממנה והילדים נשארים אצלו.

   כאן שוב נפסק רצף המאורעות. על המרקע מופיע "אחרי חמש שנים." עתה חיה נדיה-מאיה בלונדון ( כנראה עם מאהבה) – ובתה באה לראותה. קאט! הסרט מסתיים בהפי אנד יחסי.

"שם זמני נדיה" נקטע בדיוק במקומות המעניינים והמכריעים: כיצד מסתגלת נדיה לחייה כיהודייה? היא מתגוררת בירושלים השסועה שפיגועים הם מנת חלקה יומיום,  רואה את בני העם שבו נולדה רוצחים את בני עמה העכשווי – מה תגובותיה?

יוק.

אין שמץ פסיכולוגיה. שום הצצה לנבכי הנפש. ירושלים אליה חוזרת נדיה כמאיה הנה רקע חסר משמעות דתית, פוליטית או עכשווית, פלאנטה רחוקה מהמציאות. הסרט מסתפק  בתיאור האירועים החיצונים בלבד. אירועים הרחוקים  מאמינות. עשרים שנות  נישואין – ויואב אינו יודע מי בעצם אשתו. מעולם לא התעניין במשפחתה? משהו מהסוד לא זלג? איש מאנשי ירושלים אינו מזהה את נדיה במקרה ברחוב? ירושלים אינה טוקיו המונה מיליונים! לא מגלים אותה גם בסדנת הריקוד שהיא עמדת לפתע בראשה. היא נפגשת דרך קבע עם אימה הלבושה כמוסלמית ואין משגיח.

    הנושא שעשוי היה להפוך לסרט מעניין בידי במאי מוכשר משתמט מכל עמדה .שלא כ"לא פה לא שם" המעולה הוא "פרווה" (סתמי) לגמרי. מעוניין לשאת חן בעיני כל צופיו.  129 דקות הלכו לטמיון.

2. ה"סוּפּ סלון" (סלון המרק)

של דורותי קושניר

     מדי ערב שבת, בשעה ארבע, פותחת גברת דורותי קושניר את ה"סופ סלון" שלה  – "סלון מרק" חברתי חינם לידידים ולתיירים, בעיקר דוברי אנגלית, שפת האם שלה. שייהנו מבית פתוח וחם בליל השבת.

מספרת קושניר, תושבת תל אביב שעלתה בגפה מניו יורק לפני תריסר שנים: "ראיתי שערב שבת בתל אביב הוא ערב משפחתי. לי לא היה שום קרוב משפחה בישראל. אני חילונית, אבל לשבת יחידה בבית בערב שבת היה מאד לא נעים. לפעמים הזמינו אותי חברים לסעודת ערב שבת. גם אני הזמנתי אותם אלי בערבי שישי והיתה הרגשה טובה. עלה בדעתי שאינני יחידה. יש עוד אנשים רבים במצבי, בעיקר עולים חדשים ותיירים, והחלטתי לפתוח את ביתי בליל שבת לאנשים כאלה, דוברי אנגלית כמוני, שלא ירגישו בדידות.

"לא רציתי לבשל ארוחה שלמה, זה למעלה מכוחי ובעצם אינני אוהבת לבשל,- אבל אני יכולה להכין לכולם צלחת מרק. מרק מהביל מעלה תמיד את המוראל, גם מזכיר את הבית והמשפחה."

הרעיון  הוא הברקה מקורית שלה. קושניר לא שמעה ולא ראתה מעולם מסיבת מרק ביתית כזו. המכרים התלהבו והתחילו להביא גם את ידידיהם המבקרים בישראל. שמעו של  מרק השבת עבר מפה לאוזן ביו התיירים האנגלו-סכסים. התחילו להגיע אורחים מבריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניוזילנד, דרום אפריקה, מרחבי כל מה שנחשב בשעתו לאימפריה הבריטית. ובראש וראשונה –תיירים ועולים מארצות הברית, מתנדבים שבאו לסייע לארץ. יהודים וגם לא יהודים.

מכרה שלה, עיתונאית, הביאה אורח מטהרן. בא גם מוסלמי ממצרים. יש תיירים החוזרים אליה בביקורם הנוסף בישראל.

הבאים, רובם נשים, הם בדמי ימיהם. אבל באות בקביעות שתי בנות בגיל עשרים, הלומדות באוניברסיטת תל אביב, נכדות של ידידי דורותי עוד מניו-יורק, וגם  תל אביבי יליד אמריקה בן תשעים. כולם מטפסים 43 מדרגות, אין מעלית לדירה בקומה השלישית. מספרים סיפורים אישיים על מסעות ואנשים, מדסקסים פוליטיקה. הנשיא החדש של ארה"ב. המצב בארץ. לא חסרים ויכוחים. יש תומכי ימין ויש שמאלנים. אבל על הכול שורה רוח טובה.

כמה יגיעו למסיבת המרק דורותי אינה יודעת וגם אינה רוצה לדעת. לפעמים רק שניים ופעם באו  27. תלוי גם במזג האוויר.

"אני  שמה קערה גדולה של  מרק ותמיד מספיק לכולם."

המרקים – כולם צמחונים, ללא בשר, ומגוונים: מרק תפודים, מרק כרובית, מרק תרד בעגבניות, מרק פטריות וכמובן מרק מירקות שונים שהכנתו תובעת כמה שלבים – קילוף, תנור ובישול.

בקיץ זה מרק קר, מרק פירות, מרק מקסיקני (מעין סלט במיץ עגבניות), מרק יוגורט ומלפפונים. ההחלטה איזה מרק לבשל נופלת אצלה בחמישי, ולמחרת בשישי, קונה דורותי את הירקות החיים והקפואים. תמיד קערת המרק הגדולה שעל השולחן מספיקה לכולם ותמיד  יש מספיק מקומות ישיבה במטבח המרווח שלה שפעם שימש חדר מגורים, ובמרפסת .

את הכול היא מכינה בעצמה ומתעקשת גם לנקות את השולחן ולהדיח את הכלים ללא כל עזרה. לעיתים מביאים האורחים  שוקולד או חלבה ,סלסילת תותים, ענבים, גם לחם מיוחד, ובעלת הבית מציבה לידו קערית חמאה.

   דורותי קינדלר עלתה לארץ מניו-יורק בגיל 47, גרושה, אם לבן ובת שכבר למדו באוניברסיטה. איש ממשפחתה, גם לא מהמשפחה המורחבת, לא עלה לישראל. אימה נולדה ברומניה, אביה בפולין. לארצות הברית היגרו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. משפחה לא ציונית ולא דתית, לא התפללו בבית כנסת, לא אכלו כשר, לא צמו ביום כיפור. ערכו סעודות בחגים היהודים אך לא טרחו לדעת מה משמעותם.

"הדת שלהם היתה אמריקה," מבהירה הבת. היא למדה באוניברסיטה מתמטיקה ומצאה עבודת הייטק בחברת אי.בי.אם. במחשבים של היום אינה בקיאה. אז, בשנות השבעים של המאה שעברה, עבדה על מחשב שגודלו כחדר. "וכל הזמן הרגשתי שחסר לי משהו. חסר קשר עם עמי היהודי. בארץ כולם יהודים..."

  אחרי שהתגרשה והילדים בגרו, עוד בטרם פרשה לגמלאות, החליטה "לעשות עליה". "רציתי שינוי."

איך הגיבו  הצאצאים? "לא אמרו כלום. הם בכלל לא חושבים לעלות."

הבן עורך דין חי בפלורידה, חף מכל יחס ליהדות. הבת ספרנית בספריית ילדים. הם באים לבקר בארץ וכל שנה היא נוסעת אליהם. יש לה שלוש נכדות, שתיים בקנדה ואחת בארה"ב –ובחודש הבא תבקר אצלה בפעם הראשונה  נכדתה בת ה-16.

כשעלתה לפני תריסר שנים שכרה דירה בדמי מפתח ברחוב קטן ושקט בין שדרות רוטשילד ויהודה הלוי. "היה קשה." היא מודה. "הייתי לבד. האתגר (את המילה היא מוצאת במכשירה האלקטרוני) שלי היה ללמוד עברית. למדתי באולפן ארבע שנים ולא קלטתי את השפה. אני קשה בלימוד שפות."

בשנה החמישית באולפן התייאשה וחיפשה ללמוד משהו בלי מילים, ובחרה בציור. בניו-יורק מעולם לא ציירה. היא למדה אצל הציירת אסתר פרץ ארד ז"ל ציור ריאליסטי, עם דוגמניות, ועברה לאחר מכן למופשט והשתלמה בסדנאות.

"הציור הציל אותי בשנים הראשונות בארץ," זה ברור לדורותי... רכשה כמה ידידים."אבל בערבי שבת הייתי עצובה ומלאת געגועים, עד שפתחתי את ביתי לאורחים."

קינדלר, אישה צחקנית, תמירה, טובת גזרה, שערה המאפיר כרוך בצמה על ראשה,  מציירת גם כיום אבל עיקר הנאתה – קלוב המרק שיסדה. הוא מעניק לה חיזוקים לכל השבוע. שוב אינה בודדה. היא מכירה בלי הרף אנשים חדשים ותורמת את תרומתה הצנועה לארץ היהודים.

* * *

מנחם רהט

פורים כל השנה

עובדים עלינו בעיניים: שרים בממשלה הכי ימנית מתעקשים להציג מחדלים תחת מסכה של ניצחונות

מדהים להיווכח עד כמה משוכנעים שרי הממשלה הכי ימנית שקמה אי פעם בישראל, שהציבור שהצביע למענם, יושב על תקן של אידיוט וכסיל, שראוי לשווק לו כישלונות ומחדלים בעטיפת צלופן נוצצת של הישגים. שוב ושוב עובדים עלינו בעיניים, חוגגים לעינינו נשף מסכות אחד גדול, לאורך כל השנה.

קחו את ראש הממשלה נתניהו, שמצהיר על עצמו בכל הזדמנות שהוא בעד ההתיישבות, אבל תורם במעשה או מחדל, להרס ו/או להקפאה. זה החל בתמיכתו המתמשכת בהתנתקות, ונמשך עד עכשיו, כשחיבוק הדוב של הנשיא טראמפ הפך, באישורו, למתכון לחנק ההתיישבות, באמצעות מנגנון חדש, ושמו צוות ישראלי-אמריקאי לנושא הבניה ביו"ש.

השבוע הפכו תשעה בתים בעפרה לעיי חורבות ולאנדרטה כואבת לרשע ולאיוולת. בתחילת החודש שעבר נמחקה עמונה. לא שמענו ציוץ של כאב אמיתי מפי בכירי הקואליציה הכי ימנית. למעשה הם היו מסוגלים למנוע את הפשע האנטי ציוני והאנטי מוסרי, אילו נעמדו על רגליהם האחוריות לטובת סעיף 7 בחוק ההסדרה. אבל הם העדיפו להבריז. הליכוד לא כפה על שותפיו להתיישר על פי הרוב הקואליציוני. והיו להם מספיק כלים לכך. אבל ככה זה כשיש לנו שרים שאין להם אידיאולוגיה, פרט לאחיזה בכיסא, מול בג"ץ עריץ שיש לו אידיאולוגיה לעומתית שהוא מפעיל מול הרוב בציבור וממשלתו הנבחרת.

בין אם היה זה נתניהו שיזם את מלכודת הדבש, העטופה בקטיפה, להקפאה נוספת של ההתיישבות, כפי שטוענים נגדו, ובין אם רק נכפתה עליו, נראה שהמנגנון החדש עתיד להיות חונק והרמטי הרבה יותר מכל קודמיו, עד כדי סכנה, שעוד נתגעגע לאובמה. מעכשיו יאולץ נתניהו להתמסר לכל גחמה אמריקנית, שמצידה יכולה תמיד להסביר ביושר, שהיא אינה יכולה להתייצב ימינה מראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו.

גם שר החינוך נפתלי בנט אינו עומד בציפיות. השבוע הוא אמנם יצא גדול בדו"ח המנהרות, וכל הכבוד לשא-א-א-ר, כמאמר השיר, אבל לכשישקע האבק נגלה, שהמציאות בתחומי הליבה שבאחריותו המיידית, מאכזבת.

השבוע פירסם שר החינוך רשימה של הישגים במשרדו, אך למרבה הצער יש בה הרבה 'הישגים' שחלקם בנאלים: 'מינוי חדש של מועצה להשכלה גבוהה – בוצע'; 'מינוי חדש של יו״ר מזכירות פדגוגית – בוצע', וכדומה. איזה הישג יש במינויה של פרופ' פדיה, חברת מרצ, למועצה להשכלה גבוהה? אם זהו הישג, כי אז גם הישג דמיוני בעליל כמו 'דאגה לאספקה סדירה של קפה ותה לעובדי המשרד – בוצע', ייחשב להישג; וברשימה גם 'הישגים' שאינם על באמת: 'מינוי יועמ"ש לממשלה – בוצע'. באמת הישג? והרי מנדלבליט לא היה מועמדו של הבית היהודי אלא של רה"מ. אז איפה ההישג? ואיך בכלל אפשרות להתגאות ביועמ"ש לעומתי, שמתנגד לחוק ההסדרה ואיננו מוכן לייצג את הממשלה בביהמ"ש? אלמנטרי, ווטסון.

אבל כשמדובר במינויים אסטרטגיים במשרד, נרשמו כשלים. בשבוע שעבר התבשרנו על המינוי התמוה-להחריד של אשת שמאל קיצוני, יעל גוראון, לממונה על לימודי האזרחות בארץ כולה, באופן שתוכל לנצל מעמדה להטמעת ערכי השמאל הקיצוני בילדי ישראל; ועל כך שמסקנותיה של ועדת ביטון, שאימץ השר, מושתתים על "ערכים של פוסט ציונות, אג'נדת שמאל ועיוות היסטורי שפוגע בזיכרון השואה" (כפי שניסחו זאת רבנים בציונות הדתית).

השבוע נתבשרנו על נפילה נוספת: מינויו של שמואל אבואב, איש מפלגת העבודה, ומנכ"ל המשרד בעת כהונתה של אשת השמאל יולי תמיר כשרת החינוך, לתפקיד הכי בכיר, מנכ"ל החינוך בישראל. זה האיש שתקף במיספר פעמים בימי מנכ"לותו הקודמת את החינוך הממ"ד בטענה שהוא סובל מהקצנה בעייתית ומסוכנת, ובהזדמנות אחרת שיבח את שרת החינוך שולמית אלוני ממרצ, על אידיאולוגיית זכויות האדם והאזרח שהובילה. 'הישג'? לא בדיוק.

אבואב אינו האיש שמצביעי הבית היהודי חלמו על מינויו כמנכ"ל משרד החינוך. האם בקרב כל אנשי החינוך המעולים במגזר הסרוג, ובוודאי בקרב בעלי הכיפות השקופות שאינם שמאל, לא נמצאו מתאימים יותר, אידיאולוגית, מאבואב? האם היתה שרת התרבות מירי רגב מרשה לעצמה אפילו לחשוב על מינויו של מנכ"ל לעומתי שכזה?

לא נעים להשבית שמחות, אבל גם החגיגה של שרת המשפטים איילת שקד סביב בחירת שני שופטים 'סרוגים' לעליון, אינה מצליחה לשכנע. היא אמנם חסמה מינויים של מועמדי שמאל מובהקים, וכל הכבוד לשֹרה, אבל לא החדירה ל'מועדון רחביה' הסגור, אישיות עוצמתית שמסוגלת להסיט את הגה הספינה הבג"צית לעבר מדיניות שפויה, מנותקת ממורשתו האקטיביסטית של אהרון ברק.

בין המועמדים היו כאלה. למשל פרופ' גידי ספיר, מיריבי האקטיביזם השיפוטי. אבל שופטי הבג"ץ נלחמו בעוז לחסימתו, וידעו למה. הם אפילו העדיפו דיל שמינה שופטים שמרניים, שעם כל הכבוד, כנראה לא יעזו לפרוץ נתיבים חדשים במדיניות האימפריאליסטית של הנשיאה נאור ושל יורשתה האקטיביסטית אסתר חיות. אז על מה בדיוק החגיגה?

* * *

עמוס אריכא

בין אומץ לאומץ

מכתב גלוי לאלוף (מיל.) יואב גלנט

מזה ימים אזרחי ישראל מתמקדים באשר ייכתב בדו"ח מבקר המדינה, השופט המחוזי לשעבר מר שפירא בנוגע למבצע "צוק איתן". עוד בטרם הוצג הדו"ח כבר נחפזו אישי ציבור שונים, מחוץ לחוג המבוקרים, להשמיע דעתם על הצפוי להתפרסם. בין אלה נמצאו אנשי צבא לשעבר בדרגות נכבדות, ביניהם בלט שמך, מר יואב גלנט. בהיותי נמנה עם קוראי "ידיעות אחרונות" לא יכולתי שלא להתרשם ממידת נפיחות אומץ הלב שגילית בבואך להשמיע ביקורת קשה ונוקבת על שניים מבין עמיתיך בעבר, רב-אלוף במילואים ושר ביטחון בעברו, משה יעלון ורב-אלוף לשעבר, ראש המטה הכללי, מר בני גנץ.

שניים אלה כזכור ניתבו את צה"ל ועמדו בראשו במבצע זה, כפופים כמובן לראש הממשלה נתניהו. פרסום הדו"ח הוא שגרם לך כנראה ליישב חשבון ישן עם שני רבי-אלופים אלה שאחד מהם ירש את מושבך בלשכה הרמה של המטכ"ל עוד בטרם שזפת אותה בעיניך כבעל הבית החדש.

לא אכנס לפרטי הפרשה ההיא שבוודאי מייסרת אותך ועוד תכאיב שנים רבות, ואולי בצדק מבחינתך. אולם צורת התקיפה שלך לשסע כפיטבול [?] אכזרי את יעלון וגנץ עוררה אצלי תמיהה באשר לצד מסוים ומרתיע באופייך ובאישיותך. עד היום לא ייצבתי ביחס אליך דעה, לא לכאן ולא לכאן, אם כי תמהתי איך הסכמת לכהן כשר תחת ראש הממשלה נתניהו, שהוא ואהוד ברק כשר ביטחון התנערו ממך – גם הם בצורה בוטה. לתומי חשבתי שמצביא אמיץ כמותך יודע גם להפגין מידת אומץ ביומיום האזרחי שלו.

ובכן, נראה שלא תמיד אני עומד במבחן הערכה מדויקת ושוב טעיתי בך. אילו היית איש עקרונות כראוי לך כי אז היית אומר בזמנו למר כחלון, "ידידי, אני בממשלה שבראשה עומד בנימין נתניהו לא אהיה."

אבל התרפסת בפני נתניהו כמו יתר מתרפסי הממשלה הזאת (וזה כולל גם את בנט ואנשים שאוחזים כמותו וכמותה בכל מקל בשני קצוותיו), ולא צייצת אף לא ציוץ אחד מתריס לעברו מאז התמנותך לשר בממשלה הזאת. ולפתע, דווקא ביום הזה מכל הימים, יום פרסום הדו"ח של מבקר המדינה, התנערת לשפוך חמתך תוך השמעת שאגת-אימים על שני עמיתיך מתמול-שלשום. האשמת אותם כאחראים לכישלון, לא פחות לא יותר. עשית גרגורך, לטעמי, תוך שימוש בקול הגס ביותר שאתה מסוגל לחלץ ממיתרי גרונך, עד שבנקודה מסוימת התחלתי לחשוש שמא אבד לך קולך כאשר היית רק צריך לנקוב בשמו של אותו נתניהו, המכונה "הקדקוד", שהוא האחראי הראשי לטוב ולרע גם במבצע הנידון "צוק איתן". אלא לפי פרסום דבריך בעיתון, לקית בשיכחה כאשר עלבת בעמיתיך לשעבר כמו היו האחראים הבלעדיים לכישלון לעומת החיילים, ואני מצטט אותך כמופיע בעיתון: "הלוחמים בצוק איתן פעלו בגבורה, גנץ ויעלון נכשלו... כעת הם מסתתרים מתחת לסינר של הקבינט."

ואף לא מילת התייחסות אחת לנתניהו? היכן היית מציע לו להסתתר אילו היה בך אומץ, מתחת לסינר של שר'לה?

מסתבר כי אתה האלוף (במיל.) לא בורך כנראה באומץ אזרחי. לצערי לא נשכח ממני יום אחד בשנה שעברה. יום בו היה איש אמיץ כמותך יכול לחזור ולהוכיח כי למרות שגילית מורך-לב בהצטרפך לממשלת נתניהו, עדיין ניתן לסמוך עליך גם במצבים העלולים לתבוע ממך מחיר אישי. אני מתכוון ליום שלושים בחודש מאי בשנה שעברה, יום שמבחינתי הוא אחד השחורים בתולדות מדינת ישראל, כאשר ממשלת ישראל כולה שאתה נמנה עליה אישרה "פה אחד" את מינויו של אפסנאי בשירות חובה חלקי בצה"ל, מר אביגדור ליברמן, לשר הביטחון של מדינתנו.

שתקת אז בעוד שכלימה היתה צריכה לכסות קלסתרך, ולא הרמת אצבע כנגד המינוי של איש שעליו מרחפת עננה כבדה ככתוב במפורט ב"תיק ליברמן", אותו כתבה באומץ-לב נדיר המשפטנית שטיפלה שנים בחקירת התיק הזה כבכירה בפרקליטות המדינה, עו"ד אביה אלף.

כנראה שלא קראת גם עיתונים, אחרת לא היית נזקק לעוז-רוח להצביע נגד המינוי הזה של ליברמן, אותו כנראה מייעד נתניהו מסיבותיו השמורות עמו, לתפוש את מושבו. אני ממליץ לך לקרוא את הספר החשוב הזה הדן בליברמן, אשר מהמעט הידוע לנו על אודותיו הוא מטריד עד מאוד מבחינת איושו את התפקיד הביטחוני הרם ביותר.

תוך כדי קריאת הספר הנדיר הזה במדף הספרייה המשפטית שלנו, תלמד לקח ממשי מהו אומץ-לב אזרחי שלא הוכחת גם במקרה הזה. שכן אם היתה בך מקצת מידה של אופי נחוש כזה, ודאגה לגורלנו, היית זקוף-קומה אוסף רגליך מהממשלה המבישה הזאת, בה שר הביטחון הוא ליברמן, ואז לא היית  נתפש לצערי כמוג-לב (אזרחי) בהתקפתך הבוטה על יעלון וגנץ, כאילו לא היה די לך בביקורתו המושחזת של המבקר. לעתים בין אומץ אזרחי לאומץ צבאי פעורה תהום.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שני

אני זוכר

הבוקר האביבי שינה את פניו. תשחורת עננים שייטה בשמים והסתירה את זיו השמש. המדרחוב נעשה שומם ועזוב. לא היה לי מצב רוח. מחשבה עיקשת ניקרה בתוכי והטביעה אותי בשאט נפש: כיצד לא העליתי בדעתי תכנית יצירתית שתיכנס באבי אביו של הזבן היהיר? ידעתי שעד שלא אעשה תיקון על התנהגותי המבישה, לא תרפה ממני המחשבה שהתנהגתי כמו אידיוט.

טלפנתי לזוג הפנסיונרים שהייתי אמור להרכיב ארון בגדים בדירתם והתנצלתי שלא אגיע היום כי אינני חש בטוב. אחר הוצאתי את המפוחית שלי מתחתית מגירה וניגנתי להנאתי.

בגיל שמונה או תשע התברר שיש לי שמיעה מוזיקלית. אבא החליט שאנגן במפוחית, אבל אימא פסקה: "ילד יהודי לומד לנגן בכינור!" אבא שיחד את המורה למוזיקה, והוא קבע שהמפוחית מתאימה לי כמו כפפה ליד. כשלוש שנים למדתי אצלו. כאשר עליתי ארצה שכחתי ממנה. בצבא חידשנו את הקשר, והמפוחית הייתה צמודה אליי כמו הרובה. בערבי הוויי ובסתם מסיבות הייתי מבוקש מאוד. בשנים האחרונות שוב התרחקתי ממנה, אבל כעת הייתי במצב רוח מתאים.

בסופי השבוע מופצים בעירנו כמה מקומונים. במרביתם התראיינתי, ותמונותיי שזכו בפרסים ואותות הערכה התפרסמו בהם. תמונה שמציגה מטוס סילון רוכב על להק ציפורים נודדות הופיעה על שער אחד מהם. כך גם התמונה של כוכב מתפוצץ, שזכתה במקום ראשון בתחרות בין-לאומית.

עלה בדעתי שאשגר מכתב למקומוני העיר ואתאר בו את הדו-שיח בחנות התכשיטים בין הזבן לעולה החדשה, וגם אביע את דעתי.

אבן הוסרה מלבי. התיישבתי מול המחשב, זקפתי גו והתחלתי לנסח את המכתב במחשבותיי. אבל רוחי נעה למחוזות אחרים. ארבעים ושלוש שנים חלפו מאז עלייתי ארצה, והייתי משוכנע שהאירועים שחוויתי בשנות נעוריי כבר התפוגגו מחיי. וגם אם לא, אין לי עניין לשתף בהם אחרים. וכך במקום מכתב אל המקומונים הקלידו אצבעותיי את קורותיי בבית הספר היסודי בפתח תקווה.

בשיא ההתנכרות כלפיי נאשמתי בגניבת סכום כסף גדול מכספי מסיבת הסיום של שנת הלימודים. התלמידים ביקשו לעשות בי שפטים, והמורה הוסיפה שמן למדורה. בסופו של דבר התברר שהמעטפה עם הכסף לא נגנבה אלא הוסתרה במקום כלשהו.

כתבתי כשלוש שעות, צררתי את הדפים והנחתי אותם במגירה לצד אלבומי התמונות. כאשר יגדלו נכדיי, אתן להם לקרוא בתקווה שידעו להתייחס אל עולים החדשים בסבלנות ובכבוד.

כעבור שבועיים שיפצתי ארונות חשמל בחדר מדרגות בבניין רב-קומות בשכונת כפר גנים. איש בן גילי, כסוף שער, מרכיב משקפיים דקים על גשר אפו, לבוש בחליפה של איש עסקים, נעצר לידי והתבונן במעשיי.

"אני זוכר אותך," הפתיע אותי. "אתה למדת בכיתה שלי כאשר רק הגעת ארצה. אני יוסי אנגל," אמר והושיט לי את ידו. חיוך מסביר פנים נח על פניו.

יותר מארבעים שנה חלפו והוא זוכר אותי. מופלא. כמו לזכור את הצעצוע הראשון שקיבלת בגיל שנתיים או את הפגישה הראשונה עם המורה בכיתה אלף. ואולי השארתי רושם על תלמידי הכיתה והם העריכו אותי, ואני התבכיינתי ושקעתי במרה שחורה.

לא רק שפעמו בי רגשות כעס, שטנה ונקם כלפי תלמידי כיתתי. בסיומה של אותה שנת לימודים עזבתי את בית הספר. כמה חודשים ישבתי בבית, לאחר מכן עבדתי בשדות הסמוכים לכפר סירקין בקטיף ירקות, שנה ורבע הייתי שוליית צבע, ועד גיוסי לצבא הייתי שוליית נגרים. רק מעטים מתלמידי הכיתה מקובעים בזיכרוני, וגם הם הולכים ונמוגים. את השם יוסי אנגל זכרתי. הוא היה מן האדישים והלא אכפתיים.

"כן. אני זוכר אותך," התחייכו פניי ולחצתי את ידו.

למשמע תשובתי הוא הוסיף לשאול. "ואת מוטי, רותי, יעלה וצביקה אתה זוכר?" משכתי בכתפיי והנדתי בראשי לשלילה. "ואת גדעון הלוי אתה בטח זוכר," אמר והחסיר פעימה מלבי. הוא היה ראש וראשון לבנדיטים, וגם לאחר שעזבתי את בית הספר המשכתי לקללו 'הלוואי שתישרף'. "אבל כבר אינך צריך לכעוס עליו," הפטיר יוסי אנגל. "בטח שמעת ברדיו או ראית בטלוויזיה שהטנק שלו נפגע פגיעה ישירה מטיל פג'ר במלחמת יום הכיפורים. כל ארבעת הלוחמים שהיו בו נשרפו חיים ונקברו בקבר אחים."

יוסי פנה ללכת, ואני חיוור פנים ורעד קל בידיי שאלתי את אלוהים מדוע הקשיב לתפילותיי.

קנייה

גם למחרת בבוקר לא הלכתי להרכיב את ארון הבגדים. הודעתי ללקוחות שקבעתי תור לרופא, ואקווה להגיע בשעות הצהריים. התגלחתי במהירות ובחוסר סבלנות טרפתי שתי פרוסות עוגה. עמדה לפניי משימה חשובה. רציתי לספר לגברת הראשונה שקבעתי עם זוג חברינו לצאת למסעדה בערב לחגוג את יום הולדתה. אבל היא הייתה שקועה בשיחת טלפון ארוכה ואחריה מיהרה לצאת לעבודה בלי נשיקת פרדה ובטריקת דלת.

יצאתי בדרכי לחנות התכשיטים למרות שבועתי שכף רגלי לא תדרוך על מפתנה. צעדתי בצעדים חפוזים וחציתי את הרחובות הראשיים בלי לתת את הדעת לנעשה בהם. הרגשתי טוב עם עצמי ועל שיחת ההבהרה עם יוס בנושא אשמתו או אי אשמתו של רוזוולט בשואת יהודי אירופה עליו התווכחנו כמו שני תגרנים בשוק שקיימנו בשעת לילה מאוחרת. אפילו רוחות הקרות והעננים האפורים שהורידו גשם על ראשי לא הפריעו לי. הרגשתי טוב עם עצמי למרות מזג האוויר הסוער.

נכנסתי לחנות. פניו של הזבן – כהרגלו מן הסתם – לבשו חיוך מסביר פנים, ראשו נד קלות לעברי והוא בירך אותי בברוך הבא קולני. מיהרתי להביע את משאלתי בקול נחרץ - אני מבקש לקנות זוג עגילים... אך בטרם השלמתי את המשפט נעו רגליו בצעדים זריזים אל קצה הדלפק וידו הוציאה בתנועה מאומנת את מגש העגילים, כמו שעשה יום קודם לכן.

"לא, לא!" מחיתי בקול שנשמע גבוה וחד. "לא את העגילים האלה. אני רוצה לקנות את זוג העגילים שקנית אתמול מהעולה החדשה מרוסיה."

השתלטתי על קולי. רציתי להזכיר לו שהייתי נוכח אתמול במקום ושהוא הניח את זוג העגילים במגירה בדלפק הפנימי.

פניו התארכו בהבעה תמוהה. עיניו מצמצו מאחורי המשקפיים. ידו הימנית חצתה כמסרק את שפעת שערו ואחר נחה על לחיו, ככוח עזר להבהרת מחשבותיו. הוא זקף את חזהו, זקר את כתפיו ומתח את צווארו. "אתה אומר שקניתי אתמול זוג עגילים מעולה חדשה מרוסיה?" תהה בקול מהוסס. "אדוני הנכבד, טעות בידך, טעות גדולה!" וראשו נע בתנופה מימין לשמאל ומשמאל לימין. "אני לא קונה תכשיטים ודברי ערך אחרים מאדם שאין לו תעודה מזהה של עוסק מורשה או שאינו סוכן מוכר של מפעל תכשיטים. לא קניתי שום תכשיט משום עולה חדשה כפי שאתה אומר. כבר עשרים וחמש שנה אני מנהל עסק מכובד ולא איזו בסטה בשוק."

את פסק דינו סיים כמועמד מפלגתי באסיפת בחירות.

ידעתי שלא טעיתי. דבר לא השתנה מאתמול. השלט המבשר על הנחות גדולות של סוף השנה היה תלוי בחלון הראווה. כחכחתי בגרוני ודיברתי בתקיפות.

"סליחה, באמת סליחה. אבל הייתי כאן אתמול כאשר קנית את זוג העגילים מהעולה החדשה. ואת זוג העגילים הנחת כאן." הצבעתי על מקומה של המגירה שהזבן ניצב מאחוריה.

"רגע, חכה רגע, אדוני, כנראה שהצדק אתך," הצטדק בגמגום קל, הכה בידו במצחו, הסיר את משקפיו, ועיניו הירוקות כאזמרגד נפערו לרווחה. "בחיי התורה ששכחתי מהעגילים האלה. היה לי כאן אתמול בלגן שלם."

בתנועת יד משתהה משהו פתח את המגירה הפנימית בדלפק והוציא את זוג העגילים.

"אומר לך בכנות, עדיין לא הספקתי לבחון אותם," התנצל. "ועוד לא עמדתי על טיבם ואיכותם." הוא הביט בפניי במבט ממושך כבוחן את כוונותיי. "אתה באמת רוצה את העגילים האלה, דווקא את הזוג הזה?"

אתמול הוא בחן אותם ארוכות ונקב בשוויום. כעת נסוג מקביעתו.

"כן."

"תשמע אדוני, יש זוגות עגילים..."

"את הזוג הזה בלבד."

"כרצונך," משך בכתפיו וצקצק בלשונו בחוסר שביעות רצון.

"זה שבע מאות וחמישים שקל," אמר, ושריר לא נע בפניו המגולחים למשעי.

"שבע מאות וחמישים שקל?" חזרתי על דבריו בקול מצטווח. הכנתי את עצמי למשא ומתן שיתחיל במאתיים שקלים ויסתיים במאה וחמישים, וזאת בלי להביא בחשבון את ההנחות המובטחות על כל החנות.

"הייתי נוכח כאן אתמול כאשר קנית אותם במאה שקלים. אתה לא מגזים? לא נאה לאדם כמוך להפקיע מחירים. אינני מעוניין לעמוד אתך על המקח."

דיברתי בנחת, ומיד התנצלתי: "סליחה, לא התכוונתי להעליב או לפגוע. רק תעשה עוד פעם חושבים ותן לי מחיר הוגן שאני יכול לעמוד בו."

מראש החלטתי שאני קונה את זוג העגילים, אבל לא רציתי לקנות במחיר מופקע, לא בכל מחיר.

רגע ממושך התבונן בי הזבן ללא אומר.

"ידידי," פנה אליי בקול שכולו נופת צופים, "אתה נראה לי בן אדם מן היישוב, הגון ונחמד." אצבעותיו טופפו על זכוכית הדלפק, והוא המשיך: "המחיר האחרון שאני יכול לעשות בשבילך הוא חמש מאות שקלים. זה מחיר הוגן, ממש רצפה."

לא הגבתי. חמש מאות שקלים, רווח של חמש מאות אחוזים. ואתמול אמר שהעגילים לא שווים אפילו עשרים שקלים. אתמול אמר שאינו פראייר. גם אני לא. שלא יעבוד עליי.

ואף על פי כן תלשתי צ'ק מפנקס הצ'קים שלי, מילאתי את הפרטים, רשמתי חמש מאות שקלים, הנחתי את הצ'ק על הדלפק ולקחתי את זוג העגילים. משקלם בידי היה כמשקל נוצה. מן התפס שמתחבר אל האוזן השתלשלו ארבע שרשראות זהב דקות או מצופות זהב ובקצותיהן ארבעה יהלומים או זכוכיות מלוטשות.

לאריזת העגילים התכבדתי במעטפה משרדית חומה עם קבלה. הנחתי אותה בכיס חולצתי ויצאתי אל הרחוב. היה בדעתי לתור את העיר לאורכה ולרוחבה, למצוא את העולה החדשה ולהשיב לה את זוג העגילים. רציתי לעשות תיקון בנפשי ולמחוק מזיכרוני את הבוקר שבו נוכחתי במכירת העגילים והתנהגתי כמו אידיוט.

לימים הבאים קבעתי התנהלות שגרתית: אתור אחר הזקנה בכל מקום שיוליכו אותי רגליי או תסיע אותי מכוניתי. זוג העגילים יהיה מונח באורח קבע בכיס חולצתי.

לא שיתפתי במעשיי את הגבת הראשונה. די היה לי בוויכוחים אתה בשאלה כיצד לנהוג כלפי משפחת העולים שאימצנו בזמנו.

לפני קצת יותר מחמש שנים נעניתי לקריאה בכלי התקשורת לאמץ משפחת עולים. מיקה ואני נפגשנו עם זוג עולים ממינסק בשלהי שנות הארבעים לחייהם וילדה בת עשר. עזרנו להם ככל שיכולנו. ראשית בהשגת חוזה הגון בשכירת דירה בת שניים וחצי חדרים בפאתי העיר. לגבר, מהנדס מכונות, מצאנו עבודה במפעל מתכת באזור התעשייה, לאישה עבודה של לבורנטית בבית החולים השרון. הזמנו אותם לארוחות צהרים בשבתות ויצאנו אתם לקונצרטים של מוזיקה קלסית בתל אביב. הידידות בינינו נמשכה כשנתיים וחצי, עד שמיקה החלה לרטון שבכל ביקור שלהם דברים נעלמים מהדירה. "תעשה עליהם חיפוש," תבעה ממני. חיפוש על גופם לא עשיתי, לא עשיתי צחוק מעצמי. אבל את קשרי הידידות ניתקתי אט-אט ובשלבים. הפסקתי להתקשר אליהם ולשאול לשלומם, להזמינם לארוחות צהרים בשבתות.

העגילים שבכיסי יהיו הסוד שלי. ברגע שאפגוש בעולה החדשה מחנות התכשיטים אפנה אליה במילים ענייניות, לא גבוהות. אניח בידה את זוג העגילים ואסוב על עקבותיי עוד בטרם תתהה עליי. והיא תופתע. ודאי שתופתע. ודאי שתעריף עליי תודות ותשבחות, ואני לא אגיב. אהנהן בראשי לסימן מוסכם שקלטתי את דבריה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

המשך יבוא בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "בסוף השבוע שוב הסית [טראמפ] בגלוי נגד התקשורת לקול תרועותיהם של מעריציו השמרניים. כמה שעות לאחר מכן, דובר הבית הלבן נקט בגישת הפרד ומשול, כשהותיר את נציגיהם של כמה מהגופים הבכירים תקשורת מחוץ לאולם התדרוכים. כמה מנחם לדעת שבבית הלבן, תסלחו לי על הביטוי, משחקים בקקה."

אהוד: תמיכתו של טראמפ בישראל וביחס אליה באו"ם ובקונגרס מעבירה את הכותבים בעיתון "הארץ" על דעתם, ממש משגעת אותם עד כדי כך שכתבו המפוקפק היהיר והלא-אמין של העיתון בוואשינגון, חמי שלו, מרשה לעצמו לחרבן על הבית הלבן – "משחקים בקקה"!

מי שמשחק בקקה זה אתה, חמי שלו, ועיתונך "הארץ", אתם תת-רמה ומשעבדים את העובדות להשקפת העולם השקרית הפוליטית שלכם, כמו ברוסיה של סטאלין.

* בעיתונים מתפרסמת תמונה של מבקשי מקלט סודאנים ואריתראים שפלשו לפתח-תקווה, והם על רקע פסל לבן של פרש רוכב על סוס. אם אינני טועה זהו ה"פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר [אביה של המשוררת אסתר ראב], והוא אחד מחמשת פסלי הרוכבים המנציחים את הבלוף של ביקור חמשת הרוכבים בקיץ של שנת תרל"ח [1878], משירו של יורם טהר-לב, ביקור שמעולם לא התקיים ושסבי כלל לא היה קשור אליו.

אבל עיצוב ההיסטוריה של פתח-תקווה, שבשנה הבאה תימלאנה לה 140, היה והוא עדיין בחלקו בידי שרלטנים, שידיעתם על קורותיה אינה חורגת מהחרוזים הנחמדים בשירו הבדוי של יורם טהר-לב, וכך הם גם מלמדים בבתי-הספר, כי זה הדבר היחיד שהמורות יודעות על תולדות המושבה העברית הראשונה.

* לאור גישתו הלוחמנית של עו"ד אריה שפטל, המגיש ובצדק את הערעור על פסק-הדין והעונש במשפט סמל אלאור אזריה, יש להניח שהוא יקרע לגזרים את קביעותיו ההזויות של הרכב בית הדין בראשות אל"מ נאוה הלר, ויגרום לסערה תקשורתית גדולה שעלולה לפגוע גם באמונם של חיילי צה"ל במפקדיהם.

לכן ראוי לבקש, מיד, את מי שסמכותם מאפשרת זאת, לבטל כליל את הכרעת הדין ופסק הדין ולהשיב לסמל אלאור אזריה את דרגתו כדי שיוכל להמשיך בשקט את שירותו הצבאי, וסוף לכל הפרשה הזו שהפכה רעילה ושערורייתית בגלל שיקול דעתם המוטעה של התביעה והשופטים הצבאיים.

* קראנו שיצא ספר בשם "חיי מלחמה" מאת ניצה בן-דב, בהוצאת שוקן, מחקר על המלחמה בספרות העברית. הרומאן שלנו "לא לגיבורים המלמה" כמובן שאינו כלול בו כי אנחנו לא שייכים לספרות העברית החשובה, אף כי שלנו שם בכיס הקטן חלק ניכר מהספרים שהגברת עוסקת בהם בספרה אבל היא כנראה יודעת היטב לאן נושבת הרוח.

* אהוד היקר, אני מבקש להגיב על דבריו של פוצ'ו על יחס ההוצאות לסופרים: ובכן, ההוצאות אינן יכולות לרמות את המדפיס, את הכורך, את ספק הנייר, את המפיץ ואת חנויות הספרים, כי הכול רשום ומתועד. היחיד שאין לו שום סיכוי לדעת כמה ספרים נמכרו הוא הסופר עצמו, האיש שסביב יצירתו כל כך הרבה אנשים מתפרנסים.

 פוצ'ו מתאר את המצב בהומור (מפלטם של החלשים), אבל זה באמת המצב: ההוצאות פשוט מרמות את הסופר, ועל כך הצלחתי אפילו להשיג ראיות. הפתרון הוא חוק שלפיו כל דו"ח של הוצאת ספרים יהיה מגובה בחתימה של רואה חשבון. כשיש שניים שחולקים סוד – הסוד נחשף.

שלך,

משה גרנות

* יוסי גמזו יקר, מדי שישי אני מקשיבה לפינתך השירית בקשב רב. בדרך כלל אני נהנית מהעברית היפה ומהמסר החברתי. אך הפעם האחרונה השאירה אותי נבוכה: מה הוא בדיוק אמר? למה הוא התכוון ב"הבטחות השווא" של הפריץ הרשע? על איזה "חנות" הוא מדבר? השאלות עדין צפות לי מבלי מענה.

מה שכן הבנתי זה שאתה רואה את דונאלד טראמפ כ"משיח בלוף", כ"גוג, מגוג ודמגוג", כאחד שהבטיח (ליהודי ארצות הברית?)  ב"קמפיין בחירות ערום", כדי ל"הגדיל הכנסתו" מ"הון הגיד" (תסלח לי, אך אינני יודעת היכן ה-apostrophy בקלידים שברשותי). "טראמפ הבטיח אמנם אך לא חשב לקיים את הבטחתו."

על איזו הבטחה אתה מדבר? להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים? אם כן, הרי עוד לא עברו 50 יום מאז נשבע כנשיא! צריך לחכות לפני שמשפילים אדם. תן לו הזדמנות להוכיח את עצמו.  

אני ממשיכה:

האם כתבת שירים או מאמרים כנגד קלינטון ובוש כשהם הבטיחו להעביר את השגרירות לירושלים אך לא ביצעו זאת כלל? 

האם טראמפ זקוק להון היהודי? הרי זו בדיחה עצובה. הוא הנשיא אוהב ישראל ויהודים מכל נשיא אחר. אינני צריכה להוכיח דבר, רק להזכירך את מיספר היהודים באדמיניסטרציה שלו לעומת, נאמר, קלינטון, בוש ואובמה (ברוך שפטרנו מזה הפריץ האמיתי).

אתה בודאי מושפע מהמדיה השמאלנית בארץ ובעולם מבלי לדעת מה למעשה קרה כאן ב-8 השנים האחרונות, הסבל של מיליוני אזרחים: איבוד מקומות עבודה, עלייה משמעותית בעלות שירותי הבריאות (פי שלושה במקרה שלי), עלייה משמעותית בפגיעות הטרור האיסלאמי שאובמה סירב לקבל כעובדות, קל וחומר לבטא "טירור איסלאמי," עלייה משמעותית במספר המוסלמים שקיבלו אשרות כניסה, עלייה משמעותית במחירים בסיסיים של מזון ודלק, ועוד ועוד. האנטישמיות כאן חוגגת.

טראמפ אינו פריץ. הוא האדם הלא-פוליטי שאליו חכינו 8 שנים ארוכות, הוא האדם בעל המרץ להחזיר עטרה ליושנה, לשמור על הביטחון של המדינה מפני טרוריסטים, פושעים, וסוחרי סמים, שהשופטים השמאלניים פטרו שמא ייראו כאנטי זה ואנטי זו. הכפשת ישראל באו"ם נסתיימה. 

אשמח לשמוע תגובה מצידך.

בכבוד,

גולי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2291 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל