פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1225

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באדר תשע"ז 6 במרס 2017

עם צרופת השקית הצבעונית הרשמית של עיריית פתח-תקווה "פתח תקוה שלי" עם דיוקנאות יהודה ראב, דוד גוטמן, זרח ברנט, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, על רקע שורות רצופות דהויות מהבלדה השקרית של יורם טהר-לב, ומאחור סמלה החדש המטומטם של "פתח תקוה", ובקטן סמלה המקורי: עץ הדרים ומחרשה, שנעשה בשעתו לפי רישום של יהודה ראב בן עזר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מיכל סנונית: לעשות אהבה עם כירורג. // יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת 100, לְיוֹם הֻלֶדֶת הַ-100 שֶל רוּת דַּיָּן שֶחָל בְּיוֹם שְלִישִי הַשָּבוּעַ. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ל"ט. העלייה לחניתה. // חאלד אבו-טועמה: אשליית "הפתרון האזורי", ציטוט מתוך מגזין "מידה", 2.3.17. // יהודה דרורי: אפקט אלאור אזריה. // נעמן כהן: בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.3.17. // מוטי הרכבי: החלטת ועידת סאן רמו 1920. // אוריה באר: עוד על פרשת קסטנר. // תקוה וינשטוק: בעקבות "עצבים", פתח-תקווה וברנר. // דיויד סלע: לזכרם של יעקב גרוס ודוד רובינגר. [ציטוט]. // אלי מייזליש: לכבוד ראש אמ"ן – אלוף הרצי הלוי. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים, פרק י"ד, שרגא בונה שכונה. // ממקורות הש"י.

* * *

מיכל סנונית

לעשות אהבה עם כירורג

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה עִם כִירוּרְג

זֶה מְבַלְבֵּל.

אַתְּ מְבִיאָה אִיתָּךְ אֶת הַגּוּף, רָצוּי גַּם אֶת הַנֶּפֶשׁ,

אֶצְלִי זֶה תָּמִיד אֶת שְׁנֵיהֶם,

וְהוּא מַגִּיעַ עִם תִּיק הַמְּנַתְּחִים שֶׁלּוֹ,

מַנִּיחַ עַל הַסָּדִין בְּצוּרָה מְסוּדֶּרֶת סַכִּין,

פֶּדִים לִסְפִיגַת הַדָּם וְהַלֵּיחָה, כֵּלִים נוֹסָפִים

שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם וְחוּטֵי תְּפִירָה.

וְכָאן מַתְחִיל מַעֲשֶׂה הָאַהֲבָה:

אֶת מִתְמַסֶּרֶת הוּא חוֹתֵך

אֶת אוֹהֶבֶת הוּא פּוֹתֵחַ

אֵת  אוֹ הֶ בֶת  הוּא חוֹדֵר

אַתְּ אוֹ –הֶ – בֶת  הוּא סוֹפֵג אֶת הַדָּם וְהַלֵּיחָה,

מְתַקֵּן אֵת כָּל הַדָּרוּשׁ שֶׁלִּשְׁמוֹ הוּזְמַן,

מַזִּיעַ וְגוֹמֵר. יוֹצֵא תּוֹפֵר סוֹגֵר.

וּמִכֵּיוָון שֶׁכָּל זֶה נַעֲשָׂה בְּלֹא הַרְדָּמָה,

הוּא מַסְבִּיר לָךְ, גַּם אִם אֵינֵךְ רוֹצָה לִשְׁמוֹעַ,

כָּל פְּרָט וּפְרָט בְּהִתְקַדְּמוּת הַנִּיתּוּחַ.

הוּא נֶהֱנֶה מִכָּךְ, מְאוֹד נֶהֱנֶה – שֶׁלֹּא אֶטְעֶה –

שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית. הוּא רַק עוֹשֶׂה אֶת תַּפְקִידוֹ. מְתַקֵּן.

לֹא מְמַהֵר, אוֹמַר לִזְכוּתוֹ, גַּם אִם עוֹד הַרְבֵּה תִּיקּוּנִים לְפָנָיו.

הִיזָּהֲרוּ מִלַּעֲשׂוֹת אַהֲבָה עִם כִירוּרְג

זֶה מְבַלְבֵּל.

וַאֲפִילּוּ כּוֹאֵב.

*

אהוד יקר,

קראתי כרגע את שירו של יוסי גמזו "גניקולוג ומאהב". וראה זה פלא: בספר שיריי שיראה אור בקרוב בשם "טוהר", בהוצאת מודן, ישנו שיר בשם "לעשות אהבה עם כירורג".

באופן מוזר הם נושקים זה לזה, גם אם לאו דווקא מבחינה פואטית, אז מן מהסימבוליקה. בתור דו-שיח.

שלך

מיכל

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת 100

לְיוֹם הֻלֶדֶת הַ-100 שֶל רוּת דַּיָּן

 שֶחָל בְּיוֹם שְלִישִי הַשָּבוּעַ

אֲנִי, שֶחִבַּרְתִּי אֶת הַשְּלָגֵר הַיָּדוּעַ

"אַח, אֵיפֹה הֵן הַבַּחוּרוֹת הַהֵן?"

רוֹצֶה כָּאן לְהַקְדִּיש הַיּוֹם בְּלִי לָמָּה וּמַדּוּעַ

שִיר לְאַחַת מִן הַדְּגוּלוֹת בָּהֶן.

לְפִי מָה שֶאוֹמֵר לָנוּ הַקּוֹמוֹן-סֶנְס הַלּוֹגִי

מַדַּד הַצְּעִירוּת שֶבָּנוּ עִם הַגִּיל דּוֹעֵךְ,

אַךְ זֹאת שֶלָּהּ מֻקְדָּש שִיר זֶה הִיא פֶּלֶא בִּיוֹלוֹגִי

כִּי גַם בְּגִיל 100 הִיא צְעִירָה כָּאן (וְעוֹד אֵיךְ!)

וּכְבָר לִפְנֵי זְמַן רָב הַחוּש הַחֶבְרָתִי בָּעַר בָּהּ

וְהִיא, שֶלִּמְצוּקוֹת נָשִים הֵיטִיבָה לְהַסְכִּית

יִסְּדָה בְּאֶלֶף-תְּשַע-מֵאוֹת-וַחֲמִשִּים-וְאַרְבַּע

בְּמֶרֶץ יַזָּמִי פַנְטַסְטִי אֶת חֶבְרַת "מַשְׂכִּית"

שֶפַּרְנָסָה מִתּוֹךְ כָּבוֹד בְּאֹרַח לֹא רוּטִינִי

סִפְּקָה לִנְשוֹת עוֹלִים רַבּוֹת לָהֶן הִיא דָאֲגָה

וּלְנָשִים רַבּוֹת מִן הַמִּגְזָר הַפָּלֶסְטִינִי,

הַבֶּדְוִי וְהַדְּרוּזִי – בְּרִקְמָה וַאֲרִיגָה.

וּבִתְקוּפָה בָּהּ בֶּן-גֻּרְיוֹן, בְּלַחַץ אוּנִיפוֹרְמִי

נִסָּה בְּלִי הַצְלָחָה בְּשֵם סִסְמַת "כּוּר הַהִתּוּךְ"

עַל פִּי מוֹדֶל אָחִיד וּמוֹנוֹלִיטִי וְקוֹנְפוֹרְמִי

אֶת כָּל עֲדוֹת עַמֶּנוּ לְמַזֵּג בְּמִין רִתּוּךְ

לְדֶגֶם לְאֻמִּי אֶחָד – הֵבִינָה רוּת בְּטַעַם

שֶרַק פְּסֵיפָס שָלֵם וּמְגֻוָּן שֶל מָסוֹרוֹת

בּוֹ כָּל עֵדָה תִתְרֹם מִמּוֹרַשְתָּהּ שֶמֵּאֵי-פַּעַם

וּבוֹ תַרְבּוּת נִבְנֵית מִשְּלַל גְּוָנִים וּשְלַל צוּרוֹת

זֶה, דַוְקָא זֶה, הַקַּו שֶל רוּת, הַקַּו הַפְּלוּרָלִיסְטִי

יִצֹּר שָטִיחַ סַסְגּוֹנִי יָפֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר

וִיעוֹדֵד בִּמְאוֹר-פָּנִים מַמָּש מַקְסִימָלִיסְטִי

אֶת כָּל נָשֵינוּ עַל עַצְמִיּוּתָן לֹא לְוַתֵּר.

וּמוּל לְאֻמָּנוּת שֶבֵּין עַמִּים מַרְבָּה נִגּוּחַ

יָדְעָה אֵיךְ לַהֲפֹךְ כָּאן דּוּ-אִיּוּם לְדוּ-קִיּוּם

בַּהֲקִימָה מֶרְכָּז עַרְבִי וְיהוּדִי פָּתוּחַ

לְכָל פִּתּוּחַ כַּלְכָּלִי פּוֹרֶה – וּלְסִיּוּם

יֵש לְהַזְכִּיר כָּאן אֶת כְּתִיבַת סִפְרָהּ הַבִּיוֹגְרָפִי

שֶשְּמוֹ הוּא "וֱאוּלַי", אַךְ שֶוַּדַאי, בְּלִי שוּם אוּלַי

מַרְאֶה כַּמָּה לִבָּהּ הוּא לֵב רָגִיש וְסֵיסְמוֹגְרָפִי

שֶגַּם בְּגִיל מֻפְלָג אֵין הִסְתַּיְּדוּת בּוֹ וְאֵין בְּלַאי.

אָז מָה אֶפְשָר עוֹד לְאַחֵל לְרוּת בַּת הַמֵּאָה פֹּה

שֶהִיא רַבַּת אֶמְפַּתְיָה וְרַבַּת הַפְּעָלִים

וְהִיא צְלוּלָה כִּבְדֹלַח זַךְ וַחֲרִיפַת דֵּעָה פֹּה

אִם לֹא מָה שֶכֻּלָּנוּ לָהּ הַיּוֹם מְאַחֲלִים:

שֶתּוֹסִיף לְהַקְרִין מִמִּרְצָהּ וְחִנָּהּ

עַל כֻּלָּנוּ כָּאן, כָּל הַמּוֹסְרִים

לָהּ תּוֹדָה לְבָבִית עַל כָּל מָה שֶהִנָּהּ

וּבְרִיאוּת עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ט. העלייה לחניתה

התוכנית שלי להפליג לאמריקה נדחתה בגלל המתנה ממושכת לוויזה. לבל אבטל את זמני, התחלתי לחפש עבודה. בין המודעות שמצאתי בעיתון, משכה  את ליבי אחת המודיעה שקיבוץ חניתה מחפש תרבותניק לבית המרגוע שלו. הבעייה היתה שתחילת העבודה היתה אמורה  להיות בסוף חודש מאי ואני הייתי מרותק לעבודתי כמורה עד סוף יוני.

כדי לפתור את הבעיה פניתי לאיתן שנהאת, חברי ללהקה החקלאית, בהצעה שהוא יקבל את חודש יוני ואני את השאר. הוא קפץ על ההזדמנות ושנינו קמנו בוקר אחד ונסענו לחניתה. את פנינו קיבל יאשה, גבר רם קומה מהגרעין הרומני שהצטרף לחניתה בראשית שנות הארבעים. הוא הזמין אותנו למשרדו והחל לתהות על ניסיוננו כמנהלי תרבות.

איתן סיפר על עבודתו כמדריך נוער ועל השתתפותו ב"להקה החקלאית".

אני סיפרתי על היותי בוועדת התרבות של נתיב הל"ה ועל עבודתי החינוכית כמורה לטבע.

איתן חש  שניסיוננו כנושאי  תרבות לא כל כך שיכנע את יאשה ואז  זרק את הקלף המנצח, כשאמר שאני סופר שקיבל את פרס ברש ואני גם כותב בעיתון "מעריב".

אמר "מעריב" ולא ציין שמדובר ב"מעריב לנוער".

יאשה נשבר, לחץ את ידינו ונקב במחיר שנראה לי עצום לעומת שכרי כמורה. כשירדה עלינו שתיקה למשמע הסכום, הסביר לנו שהמחיר נמוך מפני שאין לנו כמעט מה לעשות. לפני הצהריים לוקחים את המבריאים פעמיים בשבוע לים בחוף אכזיב. פעם אחת הם נוסעים לטיול לסביבה באוטובוס בהדרכת מורה דרך, פעם בשבוע הארכיאולוג המקומי מרצה על עתיקות הגליל, ופעם  שייקה בלופר ממייסדי חניתה מספר על ההיסטוריה של הקיבוץ ועל וינגיט שהיה מפקדו. בערבים המבריאים אוהבים בעיקר לרקוד ויש  סרט פעמיים בשבוע. פעם אחת סרט  בקיבוץ, ואז המבריאים הולכים לשם, ופעם  על הדשא של בית ההבראה ואז הקיבוצניקים באים  אליהם.

שאלתי מה עושים בליל שבת? 

אמר: "מגיעים אמנים ונותנים ערב."

שאלתי: "האם יש תקציב להבאת אמנים?"

אמר: "אין. אבל תמיד יש שחקנים שבאים  לנפוש עם המשפחה ובמקום לשלם הם מופיעים עם תוכנית, בדרך כלל בשישי בערב."

אמרתי: "אז אני מבין שהתקציב היחיד שיש  לתרבות מיועד למורה הדרך."

אמר: "מה פתאום? את הנוף מסביר להם  אחד פרסטר, צלם מנהריה שמארגן את הנסיעה וכתמורה מוכר להם את התמונות שהוא מצלם."  

רצינו לשאול  עוד, אבל לא ידענו  על מה.

יאשה בא לעזרתנו ואמר שהארוחות שנקבל הן על חשבון בית המרגוע וגם את דירת החדר למגורים נקבל בחינם.

אחרי הדברים האלה כבר לא התווכחנו על  שאר התנאים ונפרדנו בהסכמה, שאיתן מגיע בראשון ליוני ואני אחליף אותו בתחילת יולי ואשאר עד אחרי חג הסוכות.

החודש שנותר לי עד היציאה לחניתה היה עמוס מאוד. המשכתי בעבודת ההוראה, הדפסתי את עבודת הגמר, הכנתי מלאי של סיפורים ל"מעריב לנוער" למקרה שבחניתה לא יהיה לי פנאי לכתוב, והמשכתי להתראות עם נירה, שהיחסים בינינו התהדקו מאוד, תרתי משמע.

כמעט כל שבת  בבוקר הייתי לוקח אותה על הווספה לחוף הרצלייה, כי נירה אהבה מאוד להתרחץ ולהשתזף. היה לה גוף הראוי להסתכלות ולא היתה לי שום סיבה להיות רחוק ממנו. מי שהצטרף אלינו באחת הפעמים היה חברי נורקה, הבן של עמנואל הרוסי, שגר עם הוריו בנוף ים  הקרובה לחוף והיה שחיין מעולה. ראיתי שנירה מצאה חן בעיניו, אבל היא מצאה חן בעיני רבים ולי זה לא הפריע. באותה תקופה הוא סיים את לימודיו בטכניון, עבד כמהנדס בתעשייה האווירית וחיפש חברים בתל-אביב. הצעתי לו, שכאשר אהיה בחניתה והוא יחפש עם מי ללכת לקולנוע, שייקח את נירה.

אמר: "אבל היא חברה שלך."

אמרתי: "אז מה, עוד לא התחתנתי איתה."

בסוף החודש, כשנפרדתי מנירה לפני נסיעתי לחניתה, שאלתי אותה אם תהיה מוכנה להקל על נורקה את תקופת ההסתגלות לתל-אביב, ולהכיר לו חברים.

אמרה: "בהחלט. למה לא."

נפרדנו בנשיקה ובהבטחה לשמור על קשר . 

אל חניתה הגעתי על גבי הווספה. יצאתי ביום שישי בבוקר והגעתי ישר לארוחת הצהריים. איתן קיבל אותי בשמחה, אבל הביע צער שלא באתי בעוד שלושה ימים, כי במחזור המבריאים האחרון הגיעה נערה שחרחורת, רחל, ששם עליה עין ולמענה היה מוכן להישאר עוד קצת. שאלתי איפה הפסיק איתה, כדי שאמשיך מאותו מקום, אבל הוא לא לקח אותי ברצינות.

אחרי הארוחה הוביל אותי לחדרו, שאמור היה להיות חדרי אחרי שיפנה אותו. היה זה חדר קטן  בצריף צדדי, שהזכיר לי את החדר בנתיב הל"ה, שבו היו ארבע מיטות וארבעה ארגזים אשר שימשו כארונות. היינו אז צעירים  ואחרי המגורים באוהלי עין חרוד, לא הרגשנו שצר לנו המקום. בחדר של חניתה היו  שתי מיטות  סוכנות עם מזרוני עשב ים,  ארון בגדים, ומה שהיה חשוב לי, גם שולחן כתיבה קטן עם כיסא מול החלון. הצריף היה צמוד לעוד שני חדרים, באחד גרה עובדת חוץ, עולה חדשה מרומניה, מחומצנת שיער, מלאת גוף וחיוך לבבי שחשף שן זהב אחת. היא היתה אחראית על  חדר האוכל, דואגת  שעגלות האוכל יגיעו בזמן ומשגיחה שימלאו שולחנות. בחדר האחר גר בחור צעיר מקורזל שיער, עזרא, שהיה הטבח הראשי של בית ההבראה. שאלתי את איתן אם יש לו יחסים עם  הרומנייה, והוא התנצל שהדבר נבצר ממנו, כי הטבח תפס אותה קודם.

"אבל אל תדאג," אמר לי, "כל שבוע מגיע מחזור חדש של מבריאים ותמיד יש ביניהם נשים שמחפשות איך לנצל את הזמן."  

שאלתי אם גם הצעירה השחרחורת מחפשת, אמר לי שאת זה הוא רוצה לבדוק הערב.

שאלתי אם הגיע שחקן שיופיע במסיבת שבת ונעניתי שהפעם לא, ונצטרך לערוך אותה בעצמנו.  

לא הוטרדתי, כי בארבע השנים שהייתי בקיבוץ, הייתי אחראי על ערבי שבת ולא היתה לי בעייה להכין כמה קטעי קריאה, למצוא מתנדבים שאהבו לקרוא, להזכיר למורדי שלא ישכח לבוא עם האקורדיון ומדי פעם גם להכין איזה מערכון על הווי הקיבוץ.

המסמר של הערב הראשון שלי בחניתה היה מערכון  בשם "מרצה בא לקיבוץ", שאותו נהגתי להציג עם איתן בימים שהתפרנסנו מעבודתנו בלהקה החקלאית. איתן הציג אותי לפני המבריאים כאגרונום שירצה על מחקר אקדמאי שנערך בפקולטה לחקלאות ואני קמתי לספר על אורחות חייו של הפשפש הירוק.

השילוב של הרצאה רצינית עם התנהגויות מוזרות של המרצה ושלומיאליות של המנחה, עורר צחוק רב והמערכון זכה להצלחה, בניגוד להצלחות המפוקפקות  שהיו לו ביישובי העולים, שלא הבינו על מה אנחנו מדברים ובדרך כלל הסתכלו עלינו ברחמים.

הערב הסתיים בריקודים סלוניים ברחבת ריקודים קטנה מאחורי חדר האוכל. איתן הסביר לי איך מחליפים תקליטים והלך לרקוד עם אותה שחרחורת, רחל שמה, שהיתה חמודה למראה והצדיקה את נכונותו להישאר בחניתה.

הפטפון עם התקליטים היה במשרד של יאשה, משם היה מחובר בכבל חשמלי לרמקול שהופעל מעל רחבת הריקודים. בחצות הודעתי ברמקול שהריקודים מסתיימים וכל אלה שנרשמו לטיול של מחר לפקיעין, מתבקשים לחכות בכניסה לחדר האוכל בשעה תשע וחצי בבוקר.

כשהלכתי לרחבת הריקודים לכבות  שם את האור, מצאתי אותה ריקה כשאף אחת לא מחכה לי. 

אל חדרי החדש הלכתי לבד, כי איתן הקדים לבשר לי שיש לו תוכניות אחרות ללילה ושלא אדאג לו אם לא יחזור.

אחרי שעה חזר. הדליק את האור והתנצל שהעיר אותי, כי שכח  שבאתי.

שאלתי למה חזר כל כך מהר?

אמר: "עזוב, היא סתם תינוקת."

לא מיהרתי לעזוב והמשכתי לשאול. אבל הוא אמר שהוא עייף ויספר לי הכול מחר.

שאלתי אם יצטרף מחר לטיול לפקיעין?

אמר שאין צורך, מפני שיבוא  מורה דרך מנהריה, הוא מטפל בכל הסידורים  וגם אני לא חייב לנסוע.

בכל זאת החלטתי להצטרף למטיילים,  גם מפני שעוד לא הייתי בפקיעין וגם מפני שרציתי לראות את השחרחורת היפה ולברר למה היא עוד תינוקת.

מורה הדרך, שהגיע במכונית פורד קטנה מצוקמקת, לא היה מורה דרך מוסמך אלא עובד דואר שחיפש עבודה נוספת להשלמת פרנסה. שנתיים קודם לכן, כאשר עובדי הדואר בנהריה קיבלו חופשה שנתית, נסע לבית המרגוע בחניתה והשתתף בכל הפעילויות החברתיות, כולל נסיעה לפקיעין, כשיאשה משמש כמסביר הנוף. בסוף השבוע כשפרסטר, איש הדואר, נפרד מיאשה, הציע לו שהוא ילווה את המטיילים בטיול לפקיעין.

 יאשה התנצל  שאין להם תקציב למורה דרך.

"אל תדאג," אמר לו פרסטר, "אני לא רוצה כסף, אני אצלם את המטיילים ואמכור להם את התמונות."

להצעה כל כך  מפתה יאשה לא היה יכול לסרב, ומאז הוא משמש כמורה דרך של המבריאים, ויאשה וגם התרבותניק יכולים לנוח קצת בשבת.

המשך  יבוא

* * *

חאלד אבו-טועמה

אשליית "הפתרון האזורי"

ציטוט מתוך מגזין "מידה", 2.3.17

תומכי הרעיון החדש-ישן של "שלום אזורי" מתעלמים מהאיבה והחשדנות ההדדית בין הפלסטינים לאחיהם הערבים. אבו-מאזן וחבורתו מעדיפים לראות לצידם את מדינות אירופה, בתקווה שהן יכפו על ישראל "פתרון".

הנה חוסר הבנה יסודי: מדינות ערב יכולות לסייע בהשגת שלום במזרח התיכון באמצעות שכנוע, או ליתר דיוק הפעלת לחץ על הפלסטינים לעשות ויתורים לישראל. רושם זה הוא מטעה ומופרך כאחד.

לאחרונה החלו גורמים בישראל ובוושינגטון לדבר על 'גישה אזורית' לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפי השקפה זו, מדינות ערביות רבות ככל האפשר יהיו מעורבות באופן ישיר במאמץ להגיע להסכם כולל ובר-קיימא בין ישראל לפלסטינים. תומכי 'הגישה האזורית' מאמינים כי למדינות ערביות כמו ירדן, מצרים, לבנון, קטאר וערב הסעודית יש די והותר מנופי לחץ על הפלסטינים כדי לכפות עליהם לקבל הסכם שלום עם ישראל.

הפלסטינים, לעומת זאת, מיהרו לפטור את הרעיון כעוד קונספירציה אמריקנית-ישראלית-ערבית לחסל את עניינם ולאלץ אותם לוויתורים בלתי מקובלים. חלק עיקרי מ"וויתורים בלתי מקובלים" אלה הוא הכרה בישראל כמדינה יהודית, וּויתור על זכות השיבה של מיליוני פליטים פלסטינים לישראל.

מה שהרעיון האמריקני-ישראלי ל'שלום אזורי' מחמיץ הוא העובדה שהפלסטינים פשוט אינם סומכים על אחיהם הערבים. הפלסטינים רואים ברוב המנהיגים והמשטרים הערביים 'בובות' בידי ארה"ב ובעלות בריתה 'הציוניות'. גרוע מכך, פלסטינים רבים מתייחסים לעיתים למנהיגים ולמשטרים ערביים כאילו היו אויביהם האמתיים. הם מעדיפים שצרפת, שוודיה, נורווגיה ובלגיה הן שיפקחו על תהליך שלום עם ישראל, ולא אף אחת ממדינות ערב.

באופן כללי, הפלסטינים בוטחים במדינות מערביות יותר מאשר באחיהם הערבים. זו הסיבה לכך שהרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן ממשיכה להתעקש על ועידה בינלאומית כדרך המועדפת מבחינתה להשגת שלום באזור, ולא על 'גישה אזורית' שתעניק למדינות ערב תפקיד מרכזי בפתרון הסכסוך. מעורבות ערבית בתהליך השלום עם ישראל היא למעשה הדבר האחרון שאבו-מאזן והפלסטינים מעוניינים בו.

הסיוט של מדינות ערב

האני אל-מסרי, פרשן פוליטי פלסטיני בולט, ביטא ספקנות זו ביחס לתפקידן הפוטנציאלי של מדינות ערב בתהליך השלום במזרח התיכון. הוא מאמין למעשה כי הערבים רוצים לעזור לישראל "לחסל" את העניין הפלסטיני, וצופה כי ההתקרבות האחרונה בין ישראל לחלק ממדינות ערב תיתן רוח גבית ל"כל קבוצות האופוזיציה והג'יהאד" הנלחמות במשטרים הערביים.

לדברי אל-מסרי, לא ברור גם אם יש בכלל מדינה ערבית, במיוחד כזו שגובלת עם ישראל, הנלהבת לנוכח 'הפתרון האזורי'. הירדנים, למשל, מודאגים מכך ש'פתרון אזורי' יקדם את הרעיון של החלפת המשטר ההאשמי במדינה פלסטינית. חשש זה הדהד בדבריו של שר ההסברה הירדני לשעבר, סאלח אל-קלאב, שגינה את השיח על 'ועידה אזורית' והתייחס אליו כ"מתנה רעילה" וכ"קונספירציה" נגד ירדן והפלסטינים.

המצרים מצידם חוששים כי 'גישה אזורית' פירושה ויתור על שטחים מסיני לטובת הפלסטינים שברצועת עזה – רעיון מאוד לא פופולרי במצרים. ויש להם, למצרים, סיבה טובה לדאגה: חלק ממנהיגי ערב וכמה מדינות הביעו עניין ברעיון זה.

הלבנונים מודאגים מכך ש'פתרון אזורי' יאלץ אותם להעניק אזרחות מלאה וזכויות שוות למאות אלפי פליטים פלסטינים החיים בלבנון. במשך עשרות שנים חלמו לבנונים על היום שבו יצליחו להיפטר ממחנות הפליטים הפלסטינים ותושביהם, הנתונים זה זמן רב לאפרטהייד ולחוקים מפלים.

מדינה סמוכה נוספת, סוריה, טרודה מדי בקריסתה שלה מכדי לתת את דעתה על שלום בין הפלסטינים לישראל. מלבד זאת, מתי אי-פעם הביעו הסורים דאגה לפלסטינים? מאז תחילת מלחמת האזרחים לפני חמש שנים נהרגו למעלה מ־3,400 פלסטינים, ואלפים נוספים נפצעו. בנוסף, יותר מ-150 אלף פלסטינים נאלצו להימלט מסוריה למדינות ערב השכנות או לאירופה. המשטר הסורי אדיש לגורל אזרחיו הנטבחים מדי יום במיספרים גדולים, למה שיהיה אכפת לו מפלסטינים? יהיה זה סיוט סורי ליישב מחדש פלסטינים ולהעניק להם זכויות מלאות ואזרחות. כמו רוב מדינות ערב האחרות, גם סוריה רק ​​רוצה שהפלסטינים שלה ייעלמו.

אם כן, ירדן, מצרים, לבנון וסוריה זהירות למדי בקשר ל'פתרון האזורי'. ואין זה פלא: הוא מהווה איום גדול על ביטחונן הלאומי. מי הן אפוא המדינות הערביות שיסייעו לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני – ערב הסעודית? קטאר? כוויית? עומאן? תוניסיה? מרוקו? נו, באמת.

מתנגדים לנורמליזציה עם ישראל

ישראל כמדינה יהודית היא לצנינים מבחינת שאיפותיהם של הפלסטינים. שום מנהיג ערבי בעולם לא יוכל לשכנע את הפלסטינים לוותר על זכות השיבה, או לקבל פתרון המאפשר לישראל להותיר בידיה את השליטה על חלקים מסוימים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. כל מנהיג ערבי או פלסטיני שמקדם פשרה כזו שם נפשו בכפו, וההיסטוריה הפלסטינית תזכור אותו כ"בוגד" שמכר את נשמתו ליהודים ונכנע ללחצים אמריקניים וישראליים.

יתרה מזאת, אבו-מאזן והרשות הפלסטינית רחוקים מלהיות מעוניינים בהתקרבות ערבית-ישראלית כלשהי. היו"ר הפלסטיני וחבורתו ברמאללה כבר מדירים שינה מעיניהם בגלל השיחות בין ישראל לכמה ממדינות ערב, בפרט סעודיה ומדינות המפרץ האחרות. זוהי 'נורמליזציה', פשוטו כמשמעו. בעיני הרשות הפלסטינית, 'נורמליזציה' כזו תשרור רק לאחר שישראל תיכנע לדרישותיה.

שר החוץ של הרשות, ריאד אל-מלקי, הבהיר השבוע כי הפלסטינים דוחים את רעיון 'הפתרון האזורי' שיעניק לערבים תפקיד בתהליך השלום. לדבריו, נתניהו טעה בחושבו שההתקרבות בין ישראל לחלק ממדינות ערב תפיק תוצאה חיובית כלשהי. אל-מלקי גינה את 'הגישה האזורית' של ראש ממשלת ישראל כ'מדיניות מעוותת', והוסיף: "נתניהו סבור כי יוכל לאלץ את הפלסטינים להיכנס למשא ומתן באמצעות יצירת קשרים עם ממשלות ערביות." לדבריו, הפלסטינים מעוניינים לראות לצידם, כשהם מנהלים משא ומתן עם ישראל, את האירופים, ולא את מדינות ערב.

שר החוץ הפלסטיני אומר בעצם שכאשר מדובר בניסיון לחסל את ישראל בהדרגה, הפלסטינים מעדיפים לראות במגרש שלהם את האירופים ולא את אחיהם הערבים. לפלסטינים נדמה שזהו הימור בטוח יותר.

כך או אחרת, כל 'פתרון אזורי' שיהיו מעורבות בו מדינות ערביות, נידון לכישלון, שכן הפלסטינים ואחיהם הערבים שונאים זה את זה. יתר על כן, גם אילו הסכים אבו-מאזן לתנאים שברית כזו היתה מכתיבה לו, אנשיו היו דוחים אותם. כל פתרון המוצע על ידי ממשלות ערב ייחשב תמיד כ'תכתיב אמריקני-ציוני'.

הנה מה שהפלסטינים רוצים באמת: להשתמש באירופים כדי לכפות 'פתרון' על ישראל. זו הסיבה לכך שאבו-מאזן דבק ברעיון הוועידה הבינלאומית כמו כלב הנאחז בעצם שלו בחירוף נפש.

חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי ירושלמי עטור פרסים. המאמר פורסם באתר מכון 'גייטסטון'. מאנגלית: שאול לילוב.

* * *

יהודה דרורי

אפקט אלאור אזריה

פורסם ב-y-net

תיעוד: פלסטינים רוגמים ג'יפ מג"ב באבנים

ג'יפ שהגיע לתחנת דלק בפאתי נבי סלאח בדרום השומרון הותקף על-ידי עשרות פלסטינים באבנים. במג"ב מציינים כי שהסרטונים שהציגו הפלסטינים ערוכים ומגמתיים. "המתפרעים יידו אבנים למשך שניות בודדות והלוחמים השתמשו באמצעים לפיזור הפגנות," מסרו במג"ב.

דרורי: מי שצפה בחדשות בערוץ 1 במוצ"ש מבין שהיה פה מחדל מביש. השוטרים המותקפים, שהג'יפ שלהם נתקע בתחנת הדלק, נתנו לחוליגנים לתקוף אותם ואת הג'יפ באבנים במשך דקות ארוכות, לגרום לנזק – וכלל לא פעלו נגדם...

פשוט התביישתי כשראיתי זאת וברור שהבנתי שאפקט אלאור אזריה הוא חלק מחוסר התגובה של השוטרים... שוב נשאלת השאלה: מדוע לא ניתן לירות במכוסי הפנים האלימים (לרגליהם לפחות)?

* * *

נעמן כהן

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

צוֹמְחִים הַפְּרָחִים בָּאָבִיב.

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

מַרְבַד אָדוֹם שֶׁל כַּלָּנִיוֹת פּוֹרֵחַ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עָם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנוּ

בְּמִנְהָרוֹת חַבָּלָה וּמָוֶת,

יֵשׁ לָנוּ אֶת הַצֶּדֶק הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה שֶּׁהֵם

העוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם וְהֵם

יַפְרִיחוּ הַשָּׂדוֹת בְּלַהֲבָה אֲדֻמָּה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

יִבַּנֵה הַבַּיִת שֶׁלּא יֵחַרֵב.

http://www.tasmc.org.il/Be-Well/InterestAreas/general/Pages/familyday-trek.aspx

מצעד האיוולת של איווט אביגדור לובוביץ ליברמן ממשיך (1)

כבר כתבתי כמה פעמים על מצעד האיוולת של איווט אביגדור ליברמן להחזרת גופות חללי  צה"ל מעזה:

ליאור לוטן סידר לעצמו משרה טובה ובטוחה לאורך זמן

מתאם השבויים והנעדרים, ליאור לוטן, חשף כי ישראל העבירה "כמה פעמים" הצעות לחמאס בנוגע להשבת גופות הדר גולדין ואורון שאול: "הצענו להשיב את כל השבויים והגופות שנתפסו בידי ישראל בצוק איתן, ובתמורה לקבל את חללינו. במקביל הצענו חילופי אזרחים שחצו את הגבול. הם השיבו בשלילה."

דומה שמאז דברי הרהב הריקים של שר הביטחון איווט-אביגדור לובוביץ ליברמן – שהוא יחזיר את הגופות והאזרחים מחמאסטן תוך 48 ("אני נותן לאדון איסמעיל הניה 48 שעות או שאתה מחזיר את הגופות או שאתה מת") לא נשמעה איוולת כזו.

זו לא הדרך להחזיר את הגופות. כבר כתבתי על הפתרון היחידי. בהתחשב בעובדה שמתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא: הומאניזם תמורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים. נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את אזרחיהם בפומבי. ליברמן עשה! אל תדבר!

במחשבה שנייה, דברי ליאור לוטן אינם איוולת, הרי מו"מ בסגנון שהציג יביא לו משרה בטוחה ומתגמלת מאוד, ולאורך זמן.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01178.php

משרד הביטחון ממשיך במאמצים ושולח את משפחת גולדין למסע שתדלנות באמריקה והם נפגשים עם שגרירת ארה"ב לאו"ם ניקי היילי.

יופי נסיעה מהנה וכבוד גדול. אבל במה היא תוכל לעזור? כאמור לא זה הדרך.

הדרך האחת היא: הומאניזם תמורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.

מסתבר שמאז שכתבתי את דבריי מיספר החולים מעזה גדל לאין שיעור. מסתבר שבשנת 2015 התקבלו בארץ 30,000 חולים מעזה. הרשות הפלישתינאית משלמת רק 10 אחוז מהוצאות האשפוז והשאר – משלמי מיסים ישראליים.

http://rotter.net/forum/scoops1/386189.shtml

שימו לב, תקדים היסטורי. ישראל מצילה חיים של אלו הנשבעים לחסלה ולרצוח את כל היהודים בעולם. האם זה עוזר לדימוי הישראלי או גורע? מכל מקום זה לא תורם להחזרת גופות החיילים. לכן ליברמן, הפסק דיבורים ועבור למעשים.

מצעד האיוולת של בנימין נתניהו,

איווט אביגדור לובוביץ ליברמן, וגלעד ארדן (2)

ולנטין מזלבסקי, בן 39 מהיישוב אום אל-גנם עלה לישראל בשנת 1996 מבלארוס והתאסלם בשנת 2000, תוך כדי שירותו הצבאי, ולאחר שהכיר את בת זוגו, תושבת שבלי. נשוי ואב לחמישה התכוון לחצות את הגבול לסוריה דרך טורקיה ולחבור לדאע"ש.

לאחר שיצר קשר ב"טלגרם" עם קבוצה של פעילי דאע"ש ממוצא רוסי. אחד הפעילים קנה לו כרטיס טיסה, והוא נעצר על ידי השב"כ והמשטרה לפני יציאתו.

אז תגידו אתם, לשם מה היה צריך לעצור אותו? למה לא לתת לו לצאת מהארץ ולאסור את חזרתו?

עכשיו משלם המיסים ישלם מיליונים על מימון שהייתו בכלא. לכל הפחות יש לבטל את אזרחותו ולשלחו אחר כבוד חזרה לבלארוס.

הרצל לוי – השג ידיעות ואל תהגה דעות.

בצה"ל חושבים: אבו מאזן לא מסית לטרור, פועל נגד אלימות

השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.

אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים.

אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.

את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1087 מיום 19.10.15.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01087.php

והנה השבוע שוב "חושבים" בצה"ל, כלומר אלוף הרצל (הרצי – נמאס משמות חיבה לאנשים מבוגרים) לוי מממשיך להגג מחשבות באותו הלך מחשבה מסוכן.

 בסקירה ביטחונית שערך אלוף הרצל לוי לחברי ועדת חוץ וביטחון ב-22.2.17, הוא אמר כי "המצב ההומניטארי ברצועה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל."

האלוף איש המודיעין לא הסביר מהי התובנה שלו מכך. האם יש לשלם לעזתים מס ג'יזיה? האם לממן להם את בניית המנהרות ותעשיית הטילים? שהרי ברור כי כל סיוע כלכלי מאפשר להם לממן את כל אלו. לכן יש להתנות כל סיוע כלכלי בתביעה לפירוז. האם אלוף המודיעין לא ער לכך?

אם הלך המחשבה של אלוף המודיעין הוא שאבא של מאזן הוא נגד טרור והלחימה של העזתים ביהודים אינה נובעת ממחויבותם כהצהרתם ללכת בעקבות נביאם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם, אלא רק ממצוקה כלכלית שנגרמת על ידי היהודים הרי אין תימה שמבקר המדינה מאשים גם הוא את ישראל בסיבה למבצע צוק איתן. הממשלה, להאשמתו, לא מנעה את המלחמה על ידי מימון החמאס.

כידוע היהודים תמיד אשמים. הרי מי אשם בכל המלחמות? היהודים.

באותה ישיבה אמרה ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר), חברת ועדת חוץ וביטחון: "ראש אמ"ן בסך הכול אומר את אותם דברים שאנחנו שומעות מראשי כל מערכת הביטחון כבר שנים – באין אופק מדיני יש סכנה להתגברות הטרור. זאת לא דעה פוליטית, זאת עמדה מקצועית, שמתבססת על המציאות. העובדה שנתניהו ושריו לא אוהבים את המציאות לא נותנת להם רשות להשתלח במפקדי צה"ל ובמערכת הביטחון."

האם חוסר אופק מדיני הוא שמניע את הטרור, או דווקא אופק מדיני הוא שמניע אותו?

תפקיד ראש אמ"ן אינו להיות "הוגה דעות" תפקיד ראש אמ"ן הוא להביא ידיעות. על הרצל לוי לחקור ולדעת היכן נמצאות מנהרות ההתקפה, היכן נמצאים פירי הרקטות והטילים ולא להביע דעות. ובכלל מניין לו לדעת אם מצוקה כלכלית תדחוף את הערבים למלחמה? ואולי דווקא הם יבקשו שלום? אולי דווקא המצוקה הכלכלית תביא אותם להשקיע פחות במנהרות  וטילים ולפתח יותר את כלכלתם? מנין לו הידיעה שהמצוקה תביא דווקא למלחמה?

אם אלו הם פני המודיעין של צה"ל היום, אנחנו נמצאים בבעיה קשה ביותר העולה על בעיית המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים.

ועוד על קסטנר

ואם הזכרנו את ח"כ מירב מיכאלי (קסטנר) אז נוסיף כמה מילים על ד"ר רודולף ישראל רֶזֶ'ה קסטנר בעקבות רשימתו המעניינת של ד"ר משה גרנות, "חידת חייו",  על ספרו של אלי ריכנטל "האומנם נרצח פעמיים?" פרשת קסטנר בראיה מחודשת", ("חדשות בן עזר" 1224)

מלכיאל גרינוולד בן ה-72 אספן בולים, חרדי, תומך אצ"ל, מנהל מלון בכיכר ציון וכותב תלונות כפייתי מפרסם מכתב באוגוסט 1952, כנגד ד"ר קסטנר, שהיה מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה: "ריח של פגר מגרד את נחיריי, תהיי זו הלוויה משופרא דשופרא, את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל."

גרינוולד הואשם בתביעת דיבה ומשפטו שהפך לכתב אישום כלפי קסטנר החל בינואר 1954 והסתיים ביוני 1955.

השופט הלוי קבע ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן" והדגיש את ממצאיו הבאים:

היהודים עלו בצייתנות לרכבות הגירוש, מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של נסיעתם, בהאמינם כי הם מועברים למחנות עבודה.

הנאצים איפשרו לקסטנר ולחברי ועד ההצלה להציל את קרוביהם, כדי להביאם לשיתוף פעולה.

עם הצלת המיוחסים ויתר קסטנר על פעולות הצלה נוספות ואף הפריע לפעולות ההצלה של משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפסט אשר בעזרתו של הקונסול השוויצרי קרל לוץ, מחסידי אומות העולם, השיג תעודות חסות שוויצריות ליהודים.

קסטנר גרם להסגרת צנחני הישוב והפקיר את חנה סנש למוות.

קסטנר עזר בעדותו לקורט בכר איש הס.ס. להינצל מעונשו.

 ב-3 במרס 1957 קסטנר נרצח. כך החלה הפרשה שנקראה פרשת קסטנר.

עד כאן הדברים ידועים. והנה סיפור קצר על מלכיאל גרינוולד:

ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע לגבת "הקבוצה על שם קדושי פינסק"  חבר חדש בשם אויגן הירשלר. לאחר לבטים רבים, שיכנעו אותו ארקה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, לבוא ולהתנחל עם אשתו בגבת.

אויגן הירשלר – בן למשפחת רבנים, נולד ב-1913 באוסטריה בעיירה אייזנשטדט. בהיותו בן שבע עשרה לאחר לימודים באייזנשטדט ובמטרסבורג, נסע לפרנקפורט דמיין ללמוד בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר, שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ". בנוסף לקח אויגן, שעורים כתלמיד שלא מן המניין, באוניברסיטת העיר. בראשית 1933 סיים את לימודיו וחזר לאייזנשטדט, שם הקים את הסניף המקומי של תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-וייס) ו"החלוץ", ועבד בהכשרה כרפתן.

האנטישמיות באוסטריה התגברה, לא רק אצל הנאצים. גם מפלגתו של ראש הממשלה – הקנצלר דולפוס, השיבה לעצמה את רוח שנאת היהודים שטבע בה אחד ממייסדיה עשרות שנים קודם לכן, ראש עיריית וינה – לואגר. שנאה זו גם ניזונה משנאה גדולה למפלגה הסוציאל-דימוקרטית, שכמה מראשיה הבולטים והפעילים היו יהודים. כיוון שכך הוגברה גם ההשגחה על תנועות הנוער הציוניות-חלוציות באוסטריה.

באותן השנים פרסם יהודי אחד בווינה עיתון דו-שבועי בגרמנית, בשם "מזרחי". תוכנו וסגנונו של העיתון הזה היו רוויים לשון-הרע, השמצות אישיות ותנועתיות, ואף הלשנות כלפי כל אדם ותנועה שהיו שנואים על העורך. מפלגת "המזרחי" הסתייגה בפומבי מהעיתון, והתייחסה אליו כאל דבר "מוקצה מחמת מיאוס". בסוף שנת 1933 כשכבר התגברה האנטישמיות ורדיפת הסוציאליסטים, הופיעה ב"מזרחי" רשימת הלשנה בזו הלשון: "בימים אלה, כשממשלתנו יודעת לטהר את המדינה מהרוח הקומוניסטית, עד מתי תרשה עוד את פעילותו הבולשביסטית של מרעיל הנוער – אויגן הירשלר, בנו של מנהיג "האגודה" באייזנשטדט, ותרשה לו להתהלך באופן חופשי..."

הרמז לשלטונות היה ברור... ראש המשטרה המקומית ביקש מאביו שישפיע עליו לחדול מפעילותו העלולה לסכן את ביטחונו.

עורך אותו עיתון מתועב הוא מלכיאל גרינוואלד, שלאחר שנאלץ לברוח מאוסטריה בשנת 1938 החל בקריירה של השמצות בארץ-ישראל, והפיץ כאן פמפלטים בעברית עילגת, רווי רעל ואיבה, שהניעו את פרשת קסטנר.

פרסום ההלשנה בעיתון ואזהרת מפקד המשטרה, החישו את עלית אויגן הירשלר לארץ.

באפריל 1933 הגיע העולה החדש לנמל חיפה. אויגן, תלמיד הישיבה לשעבר הבקיא בלשון המקרא והמשנה השתוקק מאד לשמוע את צליל השפה העברית מפי ילד עברי המדבר בשפת המקרא והמשנה כשפה טבעית – שפת אימו. כשיצא מהנמל החל לטייל בשכונה העברית "בת גלים" והנה בא לקראתו ילד כבן שש. מיד שאל אותו:

"אמור נא לי ילד, מה שמך?"

מניה וביה ענה לו הילד ב"לשון הקודש" בהברה ספרדית: "חמור! מה אכפת לך?!"

הסתבר לו מיד שזאת היא השפה העברית המדוברת מפיו של ילד עברי יליד הארץ שהעברית היא שפת אימו.

בכל מקרה, אויגן הירשלר עיברת את שמו לשם העברי: "מאיר איילי".

מאיר איילי היה מנהל בית הספר "העמק המערבי" והמורה שלי לתלמוד, השיעורים אצלו, שהיו חוויה אינטלקטואלית, התחילו מ"תנורו של עכנאי" והסתיימו בפאוסט ובפרויד.

איילי חידש את מנהג "תיקון ליל שבועות" בו ישבו כל ליל שבועות ולמדו סוגיות מהמקורות.

(הסיפור על מלכיאל גרינוולד מובא מהספר "מאיר איילי – כרביבים חינוך יהודי וחקר המקורות" ערך אברהם שפירא. הקיבוץ המאוחד אורנים ת"א, 1996, יצא לרגל הגיעו לגבורות).

בדברי איילי שהיה מפא"יניק אדוק ולכן גם עזב עם הפילוג בקיבוץ המאוחד את גבת ליפעת, ניכר שהתייחסותו השלילית לגרינוולד, שהיה כנראה יהודי מתועב, השליכה על דעתו החיובית, או על כל פנים לא השלילית, על קסטנר.

בינתיים מאז נחשפו עובדות חדשות על שואת יהודי הונגריה, על ניסיונות ההצלה, ועל שיתוף הפעולה של קסטנר עצמו עם הנאצים. והועלה מתהום השיכחה סיפור ההצלה של קרובו של מלכיאל גרינוולד משה (מיקלוש) קראוס (1908-1986) שהיה דמות מפתח בהצלת יהודי הונגריה שהציל רבבות של יהודים יותר מקסטנר.

קראוס האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים, והעיד במשפטו לטובת גרינוולד. אביו של קראוס היה בן דוד של מלכיאל גרינוואלד שהתניע את הפרשה.

מטעמים פוליטיים, היותו חבר "המזרחי", הושכחה  במשך השנים פעולתו.

קראוס היה מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט בירת הונגריה בין השנים 1935-1945. ובאמצעות קשריו עם השלטון ההונגרי והצירות השווייצרית הצליח להציל אלפים מיהודי הונגריה מידי הנאצים. שיטת ההצלה של קראוס התבססה על מתן חסות של מדינות נייטראליות לרבבות יהודים בבודפשט, כאשר הפעילים המרכזיים היו ראול ולנברג והקונסול השווייצרי קרל לוץ. כ-40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו בדרך זו ממוות.

בשנת 1939 התקיימו בחירות לקונגרס הציוני ה-21. במערך הכוחות של התנועה הציונית הקטנה בהונגריה זכתה תנועת "המזרחי" לתמיכת 43% מהקולות; תנועת "השומר הצעיר" זכתה לתמיכה של 27%, ואילו תנועת האיחוד (מפא"י) זכתה לתמיכה של 13% בלבד.

קראוס, איש "המזרחי", התמנה למנהל המשרד הארץ ישראלי, שבמשך כל תקופת המלחמה עסק בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי (דרך קונסטנצה ואיסטנבול) עבור יהודים מהונגריה.

בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, אך לא האמין כי סכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה.

ב-19 במרץ 1944 כבשו הנאצים את הונגריה והעמידו אותה תחת שלטונם הישיר, ושלחו את אדולף אייכמן לבודפשט. שלושה ימים קודם לכן קיבל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט הודעה שלפיה עומדים לרשותו 600 רישיונות עלייה. הגרמנים דרשו להציג את העלייה כגירוש, על מנת שלא ייתפסו כמצילי יהודים.

ב-15 במאי 1944 החלו הנאצים בגירוש היהודים מערי השדה שבהונגריה למחנות ההשמדה בפולין. באותם ימים עמד קצב השמדתם של יהודי הונגריה על כ-12 אלף בני אדם ביום.

באפריל 1944 ברחו חמישה אסירים ממחנה ההשמדה אושוויץ. שניים מהם – היהודים הסלובקים רודולף ורבה ואלפרד וצלר – סיפקו מידע מדויק על תהליך ההשמדה ועל היקפה, ואף המציאו את שרטוטי המחנה ועדות לתוכנית להשמדתם של יהודי הונגריה.

בסוף חודש מאי 1944 קיבל קראוס לידיו את הפרוטוקולים. אליהם צירף דו"ח על גירושם והשמדתם של היהודים בערי השדה בהונגריה, ושלח את המסמכים לשליט הונגריה דאז, מיקלוש הורטי, ולכל האישים הפוליטיים החשובים בהונגריה. כמו כן, העביר קראוס לשווייץ באמצעות דיפלומט רומני, ד"ר פלורין מנוליו (נספח המסחר של הצירות הרומנית בברן), נוסח מקוצר בתרגום לאנגלית של כל הפרוטוקולים. החומר שוכפל והועבר לסוכנות עיתונים בינלאומית על מנת שיפורסם. בעקבות העברת החומרים הופעל לחץ בינלאומי כבד על הורטי, וב-8 ביולי 1944 הורה להפסיק את גירוש היהודים.

קסטנר ניהל משא ומתן עם אנשי האס אס, ללא קשר למשרד הארץ-ישראלי. אדולף אייכמן הציע את עסקת "סחורה תמורת דם": הצלת יהודי הונגריה תמורת אלפי כלי רכב וטונות של מזון. יואל ברנד, עמיתו של קסטנר בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט, יצא לאיסטנבול כדי לשכנע את נציגי הסוכנות היהודית לקבל את העסקה. קסטנר, במקביל, עסק בארגון "רכבת ההצלה", שנוסעיה יעזבו בבטחה את הונגריה כחלק מהעסקה.

לקראוס עצמו הוצע מקום ברכבת אך הוא סירב. הוא היה אחד המנהיגים המעטים שנשארו בבודפשט להמשך פעולות ההצלה. עד ליציאתה של הרכבת ב-30 ביוני גורשו ונרצחו חצי מיליון מיהודי הונגריה.

קראוס הגה את הרעיון של חלוקת כתבי חסות ("שוץ-פאסים", Schutz-Pass) לכ-7,800 יהודים שהיו כלולים כביכול ברשימת המועמדים לעלייה מהונגריה לארץ-ישראל, ושהסרטיפיקטים שלהם לא נוצלו מאז תחילת המלחמה.

באמצעות קשריו עם הדיפלומט השווייצרי קרל לוץ, הממונה על המחלקה לאינטרסים זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, הצליחו השניים להנפיק תעודות חסות שווייצריות – לא רק ליהודים הכלולים ברשימת העלייה, אלא גם לכל בני משפחותיהם – והעמידו את מיספר היהודים בעלי החסות השווייצרית בבודפשט על עשרות אלפים. בכתבי החסות שהוציאה נציגות שווייץ ליהודים נכתב כי "המחלקה לאינטרסים זרים של השגרירות השווייצרית מאשרת בזה כי פלוני אלמוני מופיע בדרכון קולקטיבי שווייצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף." תעודות חסות אלו כובדו בהונגריה, והעניקו לבעליהן ביטחון אישי יחסי.

נמצא בבודפשט בניין משרדים שנידב יצרן זכוכית בשם ארתור וייס לטובת העניין. המקום, שזכה לכינוי "בית הזכוכית", הפך במהרה לכתובת לרבבות מתושבי בודפשט, אשר הגיעו לשעריו בתקווה להיכלל ברשימת היוצאים. קרל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שווייצרית, ובאוקטובר 1944 הפך בית הזכוכית למקום מחסה מוגן, ואיש לא העז לצאת ממנו לרחובות.

תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם ינצלו, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הניטראליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות.

הסדק הראשון ביחסי קראוס-קסטנר נוצר עם כניסת הנאצים להונגריה ודרישתם לטפל בעלייה המאושרת של היהודים כגירוש. קראוס טען בפני קסטנר כי טיפול בעליה בצורת גירוש עלולה להתפרש בעיני הציבור ההונגרי והיהודי כאחד כהסכמת היהודים מראש לגירושם. קסטנר לא קיבל את דעתו של קראוס, והמשיך במשא ומתן עם אנשי האס אס. 600 רישיונות העלייה שקיבל המשרד הארץ-ישראלי ערב הכיבוש הנאצי הפכו במהלך חודשי המשא ומתן לחלק מרשימת 1,684 נוסעי הרכבת שהציל קסטנר.

קראוס סבר שקסטנר טעה טעות בכך שנתן אמון רב מדי בגרמנים. לדעתו של קראוס, הפכה טעות זו לפשע של ממש, כפי שהגדיר זאת בעצמו:

כאשר אדם יודע שאין הוא יכול להשיג תוצאות לאינטרס שלו, זאת אומרת, לאינטרס הכלל, ואף על פי כן הוא עושה שיתוף פעולה. ד"ר קסטנר עבד בשירותם של הגרמנים. הוא ידע שהגרמנים משתמשים בו למען השגת תוכניתם להשמיד את היהודים. הוא ידע שהוא מכשיר לגירוש ונשאר מכשיר לגירוש. זה שיתוף פעולה בזדון וביודעין.

במשפט קסטנר היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה על מלכיאל גרינוולד.

במאמר של קראוס שפורסם בספר "בגלוי ובמחתרת" (הוצ' בית העדוּת, תל אביב תשנ"ב), כתב שהנאצים סירבו להכיר בכתבי החסות המשפחתיים, "עד שנודע לנו דבר מוזר מאוד: מישהו הודיע לצירות הגרמנית שמדובר ב-7,800 יחידים, ולא משפחות. האיש הזה היה אחד מתוכנו, ד"ר קסטנר..."

קסטנר ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין במשפטו בו נקבע כי "מכר את נפשו לשטן." על אף שרוב ערעורו התקבל והוא טוהר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ציין השופט משה זילברג, בדעת מיעוט, בפסק הדין את פעולתו של קראוס במילים אלה:

מה עלובה היתה פעולת ההצלה שלו [של קסטנר], לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השווייצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים בחודשי יולי-נובמבר 1944.

בשנת 1945 פוטר קראוס מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט.

קראוס עלה לישראל בשנת 1952, ונפטר בירושלים ב-1986 מבלי שפעילות ההצלה שלו זכתה להכרה. יש המסבירים את ההתעלמות מצד ישראל הרשמית נוכח מפעל ההצלה של קראוס, בזכותו ניצלו חייהם של עשרות אלפי יהודים, בכך שלא היה איש מפא"י אלא איש המזרחי, ללא קשרים פוליטיים חשובים וללא יחסי ציבור.

באוגוסט 2015, נקרא רחוב על שמו בירושלים, בשכונת פסגת זאב, בטקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר, ניר ברקת, מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי (אביו היה אחד מהניצולים בבית הזכוכית), וההיסטוריונית שחקרה לעומק את מפעלו של קראוס, ד"ר אילה נדיבי.

מחכים לברברים / קונסטנדינוס קוואפיס

לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?

לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?

כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?

לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל

 עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם

 וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.

הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ

 מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ

 בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?

לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת

 וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?

לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים

 גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם

 וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים

 לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם

 וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה

 וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)

לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ

 הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים

 וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים

 שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

[1898]

תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי

(מתוך קונסטנדינוס קוואפיס, כל השירים. הוצאת כרמל)

הערת המתרגם: השיר נכתב בנובמבר 1898, פורסם ב-1904 בקונטרס פרטי. זהו בלי ספק הידוע בשירי קוואפיס, שכותרתו היא מטבע מהלך בספרות ובעיתונות ימינו. אף שתמטית, וכמעט כרונולוגית, אפשר לראות בו שיר הפותח את שירת המאה העשרים, הנושא הוא בעצם אחד הנושאים המובהקים של השירה הדקדנטית, בעל זיקה לשירו של פול ורלן Langueur, שטור-הפתיחה שלו ("אני אימפריה גדולה התמה לשקוע...") נתן לתקופה את שמה: דקדאנס. גם אצל קוואפיס, כבשירים רבים אחרים על הנושא, המעמד הוא באיזו עיר שבאימפריה הרומית המאוחרת, המטה ליפול, שעומדים לפלוש אליה הברברים. בשנת 1983 פרסם יורגוס סאווידיס פתק מתוך הניירות המצויים ב"ארכיון קוואפיס", פתק הכתוב אנגלית, ובו נאמר: "היו לי גם ספקות מסוימים בנוגע ל'מחכים לברברים', והנה מצאתי אצל רנאן את הסברה שהופעתם החוזרת היא אפשרות".

http://readingmachine.co.il/home/articles/1200038896

על הדקדנס הצרפתי – מישו לבן לאדן –

החיים והמוות של המערב

אי אפשר שלא לדקלם את השיר הנפלא הזה של קוופיס כאשר קוראים את הראיון עם "איש הרוח" הצרפתי מישל אונפרה.

(גבי לוין, ראיון עם מישל אונפרה (Michel Onfray), (מוסף "הארץ" 3.3.17)

http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.3898631

מישל אונפרה "איש הרוח" הצרפתית המתנאה להיות פילוסוף (ודוק: בכוונה אני מכנה אותו "איש רוח" כי הוא מייצג במידה רבה את הרוח הצרפתית של ימינו) קובע שעל התרבות המערבית (בשביל צרפתים תרבות מערבית זו תרבות צרפתית) לשקוע באלגנטיות תחת האיסלאם הכובש והמנצח.

מישל אונפרה יליד העיר ארז'נטאן בנורמנדי, ובין גיל עשר ל-14 התחנך בבית ספר פרטי קתולי – מקום שהפך אותו לדבריו לאתאיסט מובהק. לאחר מכן למד עד דוקטורט בפילוסופיה.

בשנת 2002 הקים את האוניברסיטה העממית בעיר קאן שבה הוא מלמד בהתנדבות עד היום — מוסד פתוח לכל, שהוא יסד בתגובה להגעתו של ז'אן-מארי לה פן באותה שנה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת (שבהן זכה לבסוף ז'אק שיראק), והקורסים שלו משודרים בתחנת הרדיו "פראנס קולטור".

 ב-2015 הוא החל בכתיבת "אנציקלופדיה קצרה של העולם" (Breve Encyclopedie du Monde) שחלקה הראשון, "קוסמוס", עסק ב"פילוסופיה של הטבע", ולאחרונה הופיע החלק השני, "דקדנס העוסק בשקיעתה של הציוויליזציה מערבית, והמסר האפוקליפטי שלו הוא שהציוויליזציה המערבית, כדרכן של ציוויליזציות, נועדה למות, והאיסלאם השאפתני ומלא הלהט עומד להחליף אותה.

"מישו לבן לאדן החיים והמוות של המערב"

De Jésus à Ben Laden, vie et mort de l'Occident

בסקירה מקיפה שמתחילה בישו ומגיע עד דאע"ש, וכולל בין השאר את פאולוס, הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, המשורר הרומאי לוקרטיוס, כריסטופר קולומבוס, הפילוסוף הגרמני הגל וסמואל הנטינגטון האמריקאי עם ספרו "התנגשות הציוויליזציות", סוקר אונפרה את הציוויליזציה היהודית-נוצרית ופוסק: "אירופה ניתנת ל'לקיחה' אם לא למכירה ממש (...) הציוויליזציה היהודית-נוצרית איבדה את עוצמתה." "המערב במצב סופני" והאיסלאם, סמל לעוצמה ורעננות, ישתלט על המערב הניהיליסטי, והעתיד יהיה טראנס הומאני.

ומה נותר לנו? "לשקוע באלגנטיות."

"אין טעם להילחם באיסלאם," אומר איש "הרוח" הצרפתי, "אלא רק להבין את התהליך," בדיוק (הוא נותן דוגמה) כפי שאשתו מתה מסרטן ואין מה להילחם בו אלא רק לקבל את המוות.

"אני," מדגיש אונפרה, "מתייחס לפילוסופיה הרומית לא ליוונית, שהיתה אידיאליסטית מדי ומציע אתיקה מעשית של אלגנטיות בפני המוות. הרומאים ידעו למות באלגנטיות: בלי צעקות, בלי התייפחויות, בלי מריטת שיער, בלי היסטריה: למות בלי פאתוס כשמגיעה השעה למות."

עם חלק מניתוחיו של אונפרה ניתן גם להסכים. הוא טוען שהנצרות היתה פשיסטית מאז ימי הקיסר קונסטנטינוס במאה הרביעית ועד למהפכה הצרפתית במאה ה–18 –  כאשר הנצרות ניסתה לשעבד את כל האזרחים ל'מדינה הטוטליטרית הנוצרית'. בהקשר זה הוא מזכיר  ש"פרופ' שאול פרידלנדר הישראלי גילה כי האפיפיור פיוס ה-12 איפשר את גירוש יהודי רומא ממש מתחת לחלונות הוותיקן, והוא מעולם לא הכליל את 'מיין קאמפף' ברשימת הספרים האסורים של הוותיקן בעוד שפילוסופים כמו ברגסון, דקארט, וולטר ורוסו נאסרו לקריאה. הוותיקן נידה משורותיו את הקומוניסטים אך מעולם לא נידה נאצים. הוותיקן אף סיפק מקלט וגם ויזות לרוצחים נאצים וסייע להם להימלט לדרום אמריקה. הוותיקן גם שיתף פעולה עם כל המשטרים הפשיסטיים באירופה: איטליה של מוסוליני, צרפת של המרשל פטן וספרד של פרנקו.

"ובנוגע לאנטישמיות –  מאז הטקסטים הנוראיים של אבות הכנסייה, שבהם הואשמו היהודים ברצח ישו, חלפו שנים רבות מדי עד שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני פסק אחרת. וזה קרה יותר מ-50 שנה אחרי שנחשפו מחנות המוות.

אבל מה לזה ולאובדן הרצון להיאבק למען ערכי ההומניזם והמהפכה הצרפתית עד כדי "כניעה אלגנטית" למדינה הטוטליטארית המוסלמית?

עצוב.

בפעם האחרונה שביקרתי בצרפת חשתי את עומק השינוי בה והכותרת שנתתי אז לרשימתי היתה: France Perdu צרפת האבודה:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00988001.pdf

ובאמת ניכר שם הלך הרוח הדקדנטי-סופני של אובדן רצון חיים כפי שמבטא איש "הרוח" הצרפתי אונפרה, המעיד שכלו כל הקיצין.

אין ספק, שצרפת, הנמצאת כיום בעיצומה של מלחמת אזרחים מוכחשת עם תושביה המוסלמים – אבודה, גם אם בבחירות הקרובות תעלה מרי לה-פן לשלטון.

צרפת, המערב, ואנחנו היהודים

הגות העוסקת בשקיעת תרבויות בכלל, ותרבות המערב בפרט, אינה חדשה.

אוסוואלד שפנגלר (Oswald Spengler), בספרו המפורסם שקיעת המערב (Der Untergang des Abendlandes), שפורסם ב-1918 עסק ברעיון לפיו כל תרבות מקיימת תהליך מחזורי של צמיחה והתפתחות ולאחריו נסיגה ושקיעה.

שפנגלר, שהשפיע רבות על היטלר, ראה את מצבה של התרבות המערבית כנתונה בשלב אחרון של נסיגה.

ברעיון "גלגל החיים" של ציוויליזציה לידה, בגרות, בדבר הכוחות המניעים את בני האדם ובעיקר הרצון להשגת עוצמה, שליטה, וכסף, תוך ויתור על שיקולי מוסר, הושפע שפנגלר בעיקר מניטשה.

ההיסטוריון האנגלי ארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי (Arnold Joseph Toynbee;‏ 1889-1975) ניתח בספרו בן 12 הכרכים "מחקר של ההיסטוריה", 1961-1934, את עלייתן ונפילתן של תרבויות.

ההיסטוריה העולמית, לפיו, מבוססת על תהליך אוניברסאלי של עלייה, פריחה והידרדרות. בדומה לאוסוואלד שפנגלר בספרו "שקיעת המערב", טוינבי הציג את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות, בניגוד להיסטוריה של מדינות-לאום או של קבוצות אתניות אחרות. הוא זיהה את התרבויות על פי קריטריונים תרבותיים, ולא לאומיים. כך, ה"תרבות המערבית", שכללה את כל האומות שהתקיימו באירופה המערבית מאז נפילתה של האימפריה הרומית, נדונה כישות אחת, והובדלה מהתרבות ה"אורתודוקסית" ברוסיה ובבלקן, ומהתרבות היוונית-רומית שקדמה לה.

בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, נתקל טוינבי בבעייה חמורה. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות. טוינבי ניסה לנסח תיאוריה ייחודית ליהודים בכך שטען שהיהדות אינה אלא בגדר "מאובן" כמו תרבויות אחרות, למשל הפרסים של הודו המאמינים בדת זרתוסטרה, שממשיכים להתקיים גם כשלתרבותם אין שום מטרה חיובית שהיא. לדעתו של טוינבי שייכת היהדות לתרבות הסורית שהגיעה לשיא יצירתה 1100 שנה לפנה"ס ותגליותיה העיקריות היו המונותיאיזם, האלפבית והאוקיינוס האטלנטי (שהתגלה בידי הפיניקים) ומאז אבד עליה הכלח.

התפיסה האנטישמית של טוינבי התבססה על התיאולוגיה הנוצרית: "על-ידי דחייתה את ישו הובישה היהדות את עברה ואיבדה את עתידה." היהודים, ע"פ התיאוריה שלו, מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת תרבות זאת, וכעת הם מתקיימים ללא מטרה שהיא.

טוינבי סירב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של התרבות היהודית פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. למעשה חזר בכך טוינבי אל העמדה הנוצרית האנטישמית שרואה זכות קיום ליהדות רק בכך שיצרה את הנצרות ומעבר לכך שוב אין לה שום תפקיד.

הפגישה עם היטלר

במהלך ביקור בגרמניה הנאצית ב-1936 שכוון ל"חברת החוק הנאצי",

The Nazi Law Society

הוזמן טוינבי ביוזמה אישית של אדולף היטלר, לפגישה פרטית אישית עימו. היטלר ביקש את הבנת בריטניה לרצונו לבנות אומה גרמנית גדולה יותר, וביקש את שיתוף הפעולה של  האנגלים. טוינבי, שרחש להיטלר סימפטיה, התרשם מכנותו של היטלר, והעביר מסר ברוח זו לראש הממשלה ולמשרד החוץ.

הקמת מדינת ישראל

הקמת מדינת ישראל, פגעה ביתר שאת בתיאוריה של טוינבי על העם היהודי ה"מאובן", שקם לתחייה, והוא כבר לא "מאובן". לפי הסברו, בנוסף לכך שהיהודים הם "מאובנים" שאינם ראויים למדינה משלהם בארץ-ישראל, במלחמת העצמאות הם התייחסו לערבים בדיוק כפי שהנאצים התנהגו כלפיהם (אם כי סייג זאת בכך שההשוואה לנאצים היתה מוסרית ולא סטטיסטית). היהודים, טען, סיגלו לעצמם את האכזריות הנאצית ולמעשה המלחמה שלהם נגד הערבים היא מלחמת הנאצים בערבים דרך יהודים.

לאורך השנים הקצין טוינבי ללא הרף את טענותיו כנגד הציונות ומדינת ישראל והשווה את גירוש הערבים במלחמת העצמאות לפעולות הג'נוסייד של הנאצים.

הוויכוח טוינבי יעקב הרצוג

יעקב דוד הרצוג 1921-1972, נולד בשנת 1921 בדבלין שבאירלנד לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (לימים הרב הראשי האשכנזי השני לישראל) היה אחיו הצעיר של חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל.

הרצוג עלה לארץ ישראל בשנת 1937, והוסמך לרבנות, לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים משפטים והוסמך לעורך דין. לאחר הקמת המדינה הצטרף למשרד הדתות שם שימש כאחראי על הדתות הנוצריות בארץ. בשנים 1957 עד 1960 היה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ובשנים 1960 עד 1963 שירת כשגריר בקנדה.

משנת 1966 ועד מותו בשנת 1972 שימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בתקופת כהונתם של לוי אשכול וגולדה מאיר. היה בעל תואר דוקטור במשפט בינלאומי מאוניברסיטת אוטווה בקנדה.

בינואר 1961, כאשר שירת כשגריר ישראל בקנדה, הוא הזמין את טוינבי לוויכוח פומבי. הוא לא קיבל לכך אישור מאף אחד ואיש גם לא האמין שהדיפלומט יוכל לגבור על ההיסטוריון המקצועי המפורסם. היו רבים בשירות הדיפלומטי שהתנגדו בתוקף לדו-קרב זה גם בגלל חשש שנציג ישראל עלול להפסיד בוויכוח כנגד ההיסטוריון המפורסם. הם גם זכרו היטב את הוויכוחים בין נוצרים ויהודים מימי הביניים שללא קשר לתוצאותיהם תמיד הזיקו ליהודים.

הוויכוח עורר עניין עצום בישראל, הקלטות של הוויכוח נמכרו במספרים גדולים בקנדה ומעבר לה. תדפיס של הוויכוח אף יצא לאור במצרים באנגלית כמחזק את העמדה הערבית.

את ההשוואה שעשה טוינבי בין היהודים לנאצים בגלל מעשי טבח שנעשו בשעת מלחמה, הזים הרצוג כאשר הטיח בו את השאלה: "מדוע בחרת לייחדם לנו בלבד? מדוע אינך אומר, שבריטניה וכמעט כל מדינה בעולם – נופלת תחת הגדרה זו?"

שירה הרצוג – התגשמות החלום של טוינבי ואבא של מאזן

שירה הרצוג 1953-2014, בתו של יעקב הרצוג, נולדה למשפחה ציונית מפוארת אביה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושגריר בקנדה אימה, פנינה הרצוג, היתה סמנכ"לית במשרד הבריאות, ומנהיגת מועצת ארגוני הנשים בישראל. דודה חיים הרצוג היה הנשיא, בן דודה יצחק הרצוג הוא יו"ר מפלגת העבודה.

למרות החינוך הציוני שקיבלה החליטה שירה הרצוג לממש את החלום של טוינבי ושל אבא של מאזן, לוותר על הציונות, ולרדת מהארץ. היא ירדה לקנדה. שם נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, וכתבה מאמרים ברוח זו.

בקנדה היא הצטרפה כמנהלת בקרן כהנוף, ובנקרולוג לזיכרה בעיתון "הארץ" (24.10.14) נכתב שהיא תרמה 110 מיליון דולר לחיזוק החברה הערבית בישראל ולקירוב בין יהודים לפלסטינים.

בן דודה יצחק הרצוג (ששמר במשטרה על זכות השתיקה) פתח הפעם את פיו, ושיבח אותה על פעולתה זו בגולה, ואמר כי "שירת חייה התמקדה בהיותה ממנהיגות המאבק לחיזוק החברה האזרחית בישראל למען השוויון בין ערבים ויהודים."

לא נותר אלא להרהר במחשבה שאם כולם היו הולכים בעקבותיה (כפי שחלמו טוינבי ואבא של מאזן) לא היה נותר יותר למען מי להיאבק.

וכאן אנחנו רואים הבדל קטן בין מישל אונפרה לישראלים, בעוד שהוא מדגיש את הפסיביות הצרפתית "למות באופן אלגנטי," האקטיביסטים הישראלים אינם פאסיבים כלל. הם מאוד אקטיביים במאבקם הפרו-איסלאמי ובעד הכיבוש הערבי-מוסלמי.

הריקבון הצרפתי – נער הפוסטר המוסלמי של צרפת התגלה כאנטישמי. בשמאל הצרפתי לא ממהרים לגנות

מהדי מקלט, בלוגר מוסלמי בן 24 שטופח שנים על ידי התקשורת הצרפתית, התגלה לאחרונה כאנטישמי, הומופוב, ושונא נשים.

כבר בהיותו תלמיד תיכון החל מקלט בכתיבת בלוג על חיי המהגרים בפרברי צרפת. הוא הפך במהרה לכוכב תקשורתי ולנער הפוסטר של האסלאם המתון ושל הרב-תרבותיות המוצלחת. והנה לאחרונה נחשפו בצרפת ציוצים שכתב בטוויטר תחת שם בדוי בשנים 2015-2011:

"תחזירו לנו את היטלר, שישלים את המלאכה," כתב מקלט על היהודים.

על עיתונאי 'שרלי הבדו' כתב: "הם צריכים למות."

על בן-לאדן: "אני מתגעגע אליו."

על מוחמד מראח, הרוצח מטולוז: "יש בו יופי מרגש."

על "הלבנים": "תמותו כמה שיותר מהר."

על מרין לה-פן: "נשחט אותך על פי המסורת המוסלמית."

חלק מהעיתונאים שטיפחו את הגזען המוסלמי מקלט, נתפסו במבוכה, אך חלק יצאו להגנתו.

פסקל קלארק, שאירחה במשך שנים את מקלט בתוכנית הרדיו שלה, גיבתה אותו ושיבחה את "חוכמתו ואת אנושיותו."

העיתונאי הוותיק קלוד אסקולוביץ' ביקש שלא להתייחס ברצינות לציוצים הנחשפים: "אלה סתם בדיחות גרועות של נער מתבגר."

מגיש הרדיו קסאביה דה לה־פורט האשים את עצמו ואת שומעיו בבורות ובקטנוניות: "חייב להיות אצל מהדי מקלט משהו מורכב מדי עבורנו."

אתר 'מדיאפרט' ועיתון 'ליברסיון' לא רק מגינים על מקלט, אלא תוקפים את קטגוריו. לטענתם, מקלט הוא בעצם קורבן של שונאי מהגרים, שהלכו לחטט בחשבון הטוויטר האנונימי שלו כדי להסית נגד מוסלמים.

"פרשת מקלט" היא לא רק דוגמה נוספת לפשיטת הרגל המוסרית של השמאל הצרפתי. היא גם חושפת את סירובו להכיר בעובדה שיש דבר כזה אנטישמיות מוסלמית.

הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר כינה את פרשת מקלט "הטיטניק של השמאל העירוני."

ברוקנר מסביר, שהשמאל הצרפתי אינו מסוגל להשתחרר מן האקסיומה שלפיה כל מי שחי פעם תחת שלטון קולוניאלי הוא חף מפשע בהגדרה, וכי הוא פשוט לא יכול להיות גזען, אנטישמי או מדכא. השמאל הצרפתי, מוסיף ברוקנר, העניק לאסלאם סטאטוס מיוחד: זוהי הדת היחידה במדינה שמוגנת מפני ביקורת ולעג.

עמדות אלו הממחישות את הריקבון של השמאל הצרפתי רק מגבירות את כוחה של לה-פן. בסקר האחרון של העיתון 'לה פיגרו' מקבלת לה-פן 45% מול פיון בסיבוב השני, ו־42% מול מקרון. נראה שהיא תזכה בכל הקופה של החברה הצרפתית הרקובה.

הקרן לישראל חדשה בגרמניה

"הקרן לישראל חדשה" מתבססת בברלין בירת הרייך.

היורד, עופר ולדמן, "המתגרמן" כהגדרתו מצעירותו, (האם לפולק הגרמני או רק לתרבות?) לקח על עצמו את תפקיד ראש הקרן החדשה לישראל בגרמניה (NIF Deutschland).

״המוטיבציה שבגללה אני לוקח על עצמי את המחויבות הזאת," אומר ולדמן, "היא מחויבות כלפי המקום שבו אני חי, כלומר ברלין."

מובן שבמחויבות מסוג זה עליו להפוך לאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי. אגב גם של גרמניה.

http://rotter.net/forum/scoops1/385788.shtml

אבל ריקוד ה"מה יפית" של היורד "המתגרמן" ולדמן, בפני המוסלמים בבירת הרייך אינו מרשים אותם והם נשארים בשלהם וצועקים: : יודה, יודה החזיר, היטלר לא גמר את המלאכה שאנחנו נגמור:

https://twitter.com/JPY_Kurdish/status/836473614509748225?ref_src=twsrc%5Etfw

מה מחיר העלבון?

נהגים בחברת האוטובוסים מטרופולין דורשים לפטר את אחד הסדרנים בעקבות אמירה פוגענית שלו נגד מוחמד. הם מאיימים לשבש את העבודה אם דרישתם לא תתקבל, ובינתיים ההנהלה החליטה להשעות את הסדרן זמנית עד לשימוע ולסיום בירור המקרה.

הנהג ג'מיל אלחמאמדה, מספר ש"ביום חמישי שעבר ישבנו במשרד ואחד הנהגים אמר לסדרן 'אנחנו רוצים לעשות סולחה ביני לבין עוד עובד אחר.' הסדרן הגיב באמירה גזענית ופוגענית על מוחמד. אני ונהגים אחרים נפגענו מאוד. אנחנו דורשים לפטר אותו ולא רק להשעות אותו, כי דברים כאלה הם חמורים. אין צורך להשאיר עובדים שלא מכבדים את הדת."

בעקבות האירוע שלח מנ"כל מטרופולין מכתב לנהגים ולפיו: "תופעות הגזענות מוצאות ביטוי בחברה לעיתים תכופות, ואנו נגלה אפס סובלנות כלפי אמירה כזו או אחרת. כחברה נאורה, אשר בין עובדיה מצויים אזרחים מארצות מוצא שונות ובעלי לאום שונה, מאמינים כי זכות שווה ניתנת לכל אדם, ללא כל קשר לארץ מוצאו, דתו ומינו. כך אנו נוהגים הן כלפי עובדינו והן כלפי עשרות אלפי לקוחותינו שאותם אנו משרתים מידי יום בעלותם על האוטובוסים על מנת להגיע למחוז חפצם. אשר על כן הוחלט להפסיק את תפקידו הניהולי של העובד הנ"ל מיידית, עם השלמת בירור המקרה כמתחייב על פי חוק."

http://rotter.net/forum/scoops1/385927.shtml

אז ככה. אנחנו מתנגדים לכל אמירה גזענית מכל סוג. כולל אמירות גזעניות של אדם שאומר שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להשפיל אותם ולרצוח אותם כתנאי לגאולה.

האם דברי מוחמד אלו אינם בגדר גזענות כלפי היהודים ומהווים עלבון?

אז מה עושים עם זה? האם מפטרים את כל הערבים הדוגלים באמירות אלו של מוחמד?

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו רואה את דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס והמופתי של אש"פ לפיהם צריך לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם כמופת מוסרי אלא כגזענות. אז מה, נפטר את כולם בגלל העלבון?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.3.17

* אקטיביזם ביקורתי – בחוק יסוד מבקר המדינה נאמר: "מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמִנהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על פי חוק לביקורתו של מבקר המדינה. מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך."

לכאורה, כיוון שנוספו להגדרה המילים "וכל עניין אחר שיראה בו צורך," יכול המבקר לחקור את מדיניות הממשלה הנבחרת. הוא יכול לחקור, למשל, את השאלה האם הסכם אוסלו היה הסכם טוב, האם ההתנתקות הועילה למדינת ישראל ולביטחונה, האם הצעותיו המדיניות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד ואהוד אולמרט לאבו מאזן היו הצעות מוצדקות וראויות, האם נכון היה לחתום על עסקת שליט והאם היה צורך להתנצל בפני הטורקים על פיגוע "מרמרה"?

בעיניי, כל אלה אינם מעניינה של ביקורת המדינה. אלו החלטות מדיניות של הממשלה הנבחרת, והביקורת עליה צריכה להיות פרלמנטרית, תקשורתית, ציבורית ובקלפי.

אם ניקח, לדוגמה, את ההתנתקות – יש מקום לביקורת המדינה על הטיפול בעקורים לאחר עקירתם, אך לא על עצם ההחלטה. ואין לי ספק שכאשר נכתב בחוק "וכל עניין אחר שיראה בו צורך." כוונת המחוקק לא היתה להעמיד את מדיניות הממשלה לביקורת המדינה, אלא זה מעין "וכו'" וכדי לאפשר למבקר גמישות לבקר פעולה שלא צוינה בפירוש בחוק.

השאלה האם הקבינט קיבל דיווחים כראוי, היא סוגיה הנוגעת לתהליך קבלת ההחלטות, ולכן היא בקירה. אולם השאלה האם נכון היה להפציץ את המנהרות מן האוויר או לפעול באופן קרקעי היא סוגייה של שיקול דעת מבצעי, שהביקורת עליה היא של תחקיר צבאי מקצועי (ומלחמת "צוק איתן" תוחקרה בידי צה"ל באופן יסודי ביותר). ואילו הטענה שלא נבחנו חלופות מדיניות, גם אלמלא היתה שקרית – היא בלתי בקירה בעליל ודחיפת רגל גסה של המבקר לתחום שאינו מוסמך לו.

* מלחמת אין ברירה – הטענה של מבקר המדינה, שלא נבחנו חלופות מדיניות למלחמת "צוק איתן", לא רק אינה בסמכותו, לא רק חסרת שחר, אלא גם חמורה וחסרת אחריות.

איזו חלופה מדינית יש לישראל מול חמאס, השליט על רצועת עזה? הרי חמאס אפילו אינו מתחפש, כמו ערפאת, לגורם המוכן למהלכים מדיניים כלשהם עם המדינה שעצם קיומה הוא בעיניו החטא שיש להסיר.

מלחמת "צוק איתן" היתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. ישראל הותקפה. טילים נורו לעבר האוכלוסייה האזרחית הישראלית. ומדיניות הממשלה, שניתן לבקר אותה (ביקורת ציבורית, לא של מבקר המדינה), היתה לעשות הכול, כולל הכול ויותר, כדי למנוע את המלחמה. המחבלים ירו מיום ליום יותר ויותר טילים על אזרחי ישראל, והממשלה התחננה שוב ושוב לתוקפן: "שקט יענה בשקט," אך הדברים התפרשו כחולשה. לאחר שהחל המבצע, עשתה הממשלה הכול כדי להביא להפסקת אש שתמנע את המהלך הקרקעי. בכל פעם שמישהו צייץ את המילים "הפסקת אש", ישראל הפסיקה את האש. 12 הפסקות אש היו במלחמה. וכולן התנהלו באותו אופן: חלוקה צודקת בינינו לבין חמאס – אנחנו אחראים על ההפסקה והם על האש.

הרצון להימנע מהמלחמה פגע באופנסיבה והאריך את המלחמה, אבל היה לו יתרון חשוב – הוא יצר קונצנזוס לאומי כמעט מלא. הכול הבינו שאכן, אין כל ברירה. והקונצנזוס הזה הוא מכפיל כוח משמעותי. הגישה הזאת הביאה גם לתמיכה בינלאומית שנתנה לנו אורך רוח לפעולה. נכון, הגישה הזו גרמה להארכת המלחמה, אך התמיכה הרחבה של הציבור הישראלי והתמיכה הבינלאומית, הם שאיפשרו את המכה המוחצת שקיבל חמאס, שבזכותה אנו נהנים כבר שנתיים וחצי מגבול שקט, לאחר 14 שנות ירי טילים יומיומי על האוכלוסייה האזרחית בדרום.

הזיכרון קצר, ועכשיו יש מי שמנסים להפיץ את השקר הנתעב כאילו ניתן היה להימנע מהמלחמה. וחמור מאוד שמבקר המדינה נותן את ידו לשקר הזה. השקר הזה מערער את האמונה של הציבור הישראלי בצדקתנו, מערער את אמונת המשפחות השכולות שאובדנן הכבד היה למען מטרה צודקת במלחמת מגן מובהקת. ואם האויב יחוש בהתערערות האמונה בצדקתנו, הדבר עלול לעודד אותו לחידוש התוקפנות.

* טענה מופרכת והזויה – הטענה כאילו ניתן היה למנוע את "צוק איתן" באמצעות סיוע כלכלי לרצועת עזה, היא הבל ורעות רוח. הרי ישראל העניקה גם העניקה סיוע לרצועה, וזאת שעה שחמאס שיגר טילים לעבר אזרחיה.

ישראל נסוגה מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון, החריבה את יישוביה עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, החי והמת. אילו הפלשתינאים היו מנצלים זאת לפיתוח הרצועה, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל, היו עומדים בתור כדי להשקיע בהפיכתה של עזה לסינגפור של המזה"ת. אך הפלשתינאים – תחילה הרש"פ ואח"כ חמאס, הפכו את השטח שישראל נסוגה ממנו לקן שיגור טילים על אזרחים, בפשע המלחמה המתמשך. בסיטואציה כזאת, הגבול בין ישראל לרצועת עזה הוא גבול של מלחמה, כלומר גבול סגור הרמטית. אך לא כך היה. גם בימים הקשים ביותר של הירי הפלשתינאי, ישראל המשיכה להעביר מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועה. ישראל המשיכה להעביר מלט לצרכי בניית בתים, שהשימוש בהם היה לחפירות מנהרות תופת. ישראל המשיכה לספק חשמל לרצועה, מתחנת הכוח באשקלון שהם שוב ושוב ניסו לפגוע בה בירי הטילים.

אני בעד סיוע ואפילו סיוע מאסיבי של ישראל לשיפור מצבם של הפלשתינאים, הן ברש"פ והן ברצועת עזה. אולם כאשר הם יורים על אזרחינו, אין לסייע להם. אבל ישראל סייעה להם גם כאשר הם ירו. הטענה הזאת מופרכת והזויה.

* מאז שנת 2000 – מאמרו של עמוס גלבוע, על דו"ח המבקר בנושא "צוק איתן", הוא חשוב וצודק. רק תיקון אחד – גלבוע אומר שהתקופה שמאז "צוק איתן" היא השקטה והטובה ביותר מאז שחמאס השתלט על עזה. אולם יש לזכור שירי הטילים החל בתקופת הרש"פ, במתקפת הטרור של 2000, שבע שנים טרם השתלטות חמאס. "צוק איתן" שינה את המציאות המדממת בגבול עזה שעמה חיינו מאז שנת 2000.

* אכזבה – הדיל בין שלי יחימוביץ' לאיתן כבל והניסיון להסתירו ולהכחישו, הם אכזבה גדולה. למה אכזבה? למה התנהלות שהיא המיינסטרים של הפוליטיקה מאכזבת אותי? כיוון שבכל שנותיה בפוליטיקה, משדרת שלי יחימוביץ' התנהלות אחרת, ערכית יותר, נקייה יותר. מאיתן כבל אין לי ציפיות. אבל כפי שלא הייתי מצפה מבני בגין לעסקה מסוג זה, כך גם לא משלי יחימוביץ'. כן, יש אנשים, גם בפוליטיקה, שהציפיות מהם גבוהות יותר. הדיל הוא לגיטימי אבל משאיר טעם רע ומאכזב.

נכון, אין המדובר במפורש בתמיכה של שלי במועמדותו של כבל לראשות מפלגת העבודה, אך התמיכה הזאת בהחלט משתמעת מן הכתוב. מה שמפריע לי במיוחד, יותר מעצם העסקה, הוא חוסר השקיפות. מן הראוי היה שההסכם בין השניים יפורסם על ידיהם, ביוזמתם, מיד לאחר חתימתו.

* קרש קפיצה – הדברים שאמר איתן כבל לשותפיו לסיעה בהסתדרות, שהקלטתם פורסמה בערוץ 2, הם התגלמות המכוער בפוליטיקה; פוליטיקה שכל כולה מאבקי כוח לקידום אישי. הם גם מעידים על אובדן הבושה – האיש אומר בגלוי, בבירור, בצורה הבוטה ביותר, שההסתדרות שעל הנהגתה הוא התמודד כלל אינה מעניינת אותו, וכל המהלך היה אך ורק קרש קפיצה לקידומו לראשות מפלגת העבודה. גסות הרוח וניבולי הפה שלו מעוררים קבס, וגם בעידן טראמפ ראוי שלא יהיו לגיטימיים בשיח הציבורי הישראלי.

כאשר שמעתי את ההקלטה, לקחתי בערבון מוגבל את דברי כבל על הדיל עם שלי יחימוביץ'. הערכתי שהוא התרברב בדיל הזה, כדי לשכנע את חבריו. הערכתי שהוא העביר לשלי את סיעתו, כדי להוריד מתמודדת בולטת מהפריימריז על הנהגת המפלגה ואולי אף שהוא ראה בכך "שלח לחמך" – לעשות צעד למען שלי יחימוביץ', בתקווה שהיא תתמוך בו בעתיד.

מהיכרותי עם שלי יחימוביץ', התקשיתי להאמין שהיא עשתה דיל כזה עם איתן כבל. ולכן אני מאוכזב כל כך.

* מועמדים כמספר המנדטים – יצחק הרצוג, עמיר פרץ, אראל מרגלית, עומר בר לב, איתן כבל, יום טוב סמיה, אבי גבאי ואלדד יניב – כל אלה מתכוונים להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. חלקם הודיעו על כך רשמית. אחרים עוד טרם הודיעו, אולי טרם החליטו סופית. שמונה מועמדים לראשות מפלגה שצפויה לקבל כשמונה מנדטים בבחירות, על פי הסקרים. וכלל לא בטוח שבכך תסתכם הרשימה.

מבין המועמדים, אלדד יניב הוא בדיחה. אני מקווה מאוד שלא ייבחר לכנסת. די לנו שם באורן חזן אחד.

כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יצחק הרצוג, שהיה שותף לשערוריית שחיתות ונחלץ ממנה כיוון ששתק בחקירה ושיבש את היכולת להגיע לחקר האמת, אינו ראוי להיות איש ציבור. לא כל שכן, לאחר ששוב הסתבך בשחיתות, בפרשה שכנראה תניב כתבי אישום. אמנם לא היו די ראיות כדי להעמידו לדין פלילי, אך מבחינה ציבורית, הוא אחראי על עוד מקרה של שחיתות ציבורית.

בין שאר המועמדים, יש טובים יותר וטובים פחות, מתאימים יותר ומתאימים פחות, אך אין אחד שקורץ להנהגה לאומית. המתאימה מכולם בחרה להתמודד על הנהגת ההסתדרות. מי שמתאים, במפלגת העבודה, להנהגה לאומית, הוא ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון. אולם ייתכן שעליו לצבור קודם ניסיון במישור הארצי, כדי להיות מוכר בציבור הרחב.

* סנונית ראשונה – אני שמח על הודעתו של ח"כ אבי דיכטר שיתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד. זהו צעד חשוב ראשון בקעקוע האגדה שאין לנתניהו תחליף. יש לקוות שבעקבותיו ילכו גם אחרים, כדוגמת גדעון סער, ולבסוף יתלכדו מאחורי מועמד מוסכם אחד, שיתמודד נגד נתניהו ויפילו.

* עם הראש בקיר – עורכי דינו של אלאור אזריה התפטרו עקב החלטתו ללכת עם הקו המתלהם של שפטל, רודף הרייטינג בכל מחיר, וללכת עם הראש בקיר לערעור חסר סיכוי. הם התפטרו בצדק, כיוון שהם מבינים ששפטל מוביל לדרך ללא מוצא, שרק תסב למרשו ולמשפחתו עוד סבל, אך הוא ינצל בכיף כל דקת מיקרופון ומצלמה, להם הוא מכור כנרקומן.

הם התפטרו בצדק, אבל כדאי לזכור שגם הם ייצגו קו בעייתי מאוד: קו רצוף שקרים, האשמת כל העולם וחמותו וסתירות. אילו אזריה היה לוקח סניגור מטעם הסניגוריה הצבאית, ובוחר קו המכיר בטעות, מביע חרטה ומדגיש את סערת הנפש, חוסר הניסיון וכד', הכול היה נגמר במשפט בזק, וכעת הוא יכול היה להיות קרוב לשחרורו ולסיום הפרשה.

* עד דלא ידע – קראתי את הדברים שכתב אהוד בן עזר בחודשים האחרונים על אלאור אזריה והשתכנעתי. אני מציע שאביגדור קהלני יוותר על עיטור הגבורה ויעניק אותו במתנה לגיבור ישראל אלאור אזריה. כי באמת, איך בכלל אפשר להשוות? קהלני בסך הכול בלם בקרב נחוש ועקשני שנמשך שלושה ימים ולילות פלישה של כוחות עדיפים בכמותם פי כמה וכמה של הצבא הסורי. זאת גבורה? זה רציני? על קשקוש כזה מחנכים דורות? גיבור אמיתי הוא מי שירה בראשו של מחבל גוסס, זמן ממושך אחרי שחדל להוות סכנה. זאת גבורה! זה צה"ל במיטבו! על גבורתו של אזריה יש לחנך דורות! הנה, שמחתי לשמוע שיש כבר תחרויות תחפושות לאזריה, שנאמר "עד דלא ידע בין גיבור אלאור למוג לב קהלני."

[אהוד: אתה שם בפי דברים שלא אמרתי. ואולם כן אמרתי שאלאור אזריה לא צריך לבקש חנינה מפני שהוא אינו אשם. הוא לא הרג פצוע אלא וידא הריגה במחבל שבא להרוג אותו ואת חבריו, וכמעט כל חייל בצה"ל עלול לעמוד בסיטואציה כזו ולנהוג כמוהו, כי וידוא ההריגה הוא חלק בלתי-נפרד מהמלחמה במחבלים.

אני לא מחסידיו של עו"ד שפטל אבל לאור האטימות והצדקנות של התביעה ושל בית הדין הצבאי והעומדת בראשו, אני סבור שמגיע להם שאחד כמו שפטל ישתלח בהם ויפרום ויקעקע את הכרעת הדין ההזויה שלהם.]

* אין מחילה – השכר הנמוך והתנאים הירודים של עובדי מוסדות הסיעוד הגריאטריים, הם בעייה חברתית חמורה המחייבת פתרון. אולם בשום אופן אין בהם שמץ של הצדקה להתעללות בקשישים חסרי ישע. חבל שיש מי שעושים את ההקשר הזה. גם אם כוונתם טובה, להעלות את הבעייה על סדר היום הציבורי – בחיבור שהם עושים, הם נותנים לגיטימציה לפשעים בלתי אנושיים, שדבר אינו יכול להצדיקם ואין להם מחילה.

* מחשב מסלול מחדש? – נשיא ארה"ב נושא באחריות לא רק לשלומה של מעצמת העל החשובה בעולם, אלא גם לשלום העולם. לאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות, קיוו רבים שכובד האחריות שעל כתפיו יביאו אותו להיוולד מחדש; לא עוד טראמפ הדמגוג, המתלהם, הפופוליסט, המסית, הגזען והמיזוגן, כפי שהיה במערכת הבחירות, אלא דמות נשיאותית, ממלכתית, מלכדת. נאום ההכתרה שלו היה קטסטרופלי – כאילו הוא חש שהוא ניצב בעוד אסיפת בחירות. ומיד לאחר מכן, במשך חודש וחצי הוא המשיך להשתולל ולהתפרע.

לכן, נאומו על מצב האומה בפני בתי הנבחרים עורר תקווה רבה כל כך בקרב אזרחי ארה"ב והעולם. התקווה, ונקווה שלא האשלייה, היא שהשינוי המיוחל הגיע. שהנה, האיש מתחיל להבין שהוא נשיא ארה"ב ומה המשמעות של המעמד הזה.

ואולי בחודש וחצי הראשון לתפקידו, הוא החל להבין שאינו שליט יחיד, שהוא נשיא של דמוקרטיה חוקתית שיש בה איזונים ובלמים, ואם לא ייקח זאת בחשבון, לא יצליח למשול.

נאומו מעורר תקווה חדשה, שאולי האיש בחר לחשב מסלול מחדש.

כמה סיכויים אני נותן לתרחיש כזה? עזבו, לא נשבית את המסיבה.

* גם לי –– אין לי טוויטר, לכן אני מנצל את הבמה הזאת כדי להכריז: אובמה צותת גם לי.

* החלום של טיבי – לאחמד טיבי יש חלום. הוא רוצה להיות ראש הממשלה של המדינה שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל. ודבוקת שוקן מריצה אותו, ושלחה את קרולינה לנדסמן לראיין אותו. לראיין? לא היתה שם אף שאלה עיתונאית, רק הרמות להנחתה. ראיון לקקני ומתרפס.

מה, למשל, היא לא שאלה אותו? את השאלה הפשוטה, המתבקשת: מדוע אתה חושב שהעם היהודי אינו זכאי למדינה משלו? למה דווקא הוא, מכל העמים?

מראיין טוב היה יכול להשתמש במילותיו של עמוס עוז ("הבשורה על פי יהודה"): מדוע בעצם בעיניו היהודים הם העם היחיד בכל העולם כולו שאינו ראוי למדינה משלו, למולדת, להגדרה עצמית, ולו גם בחלק קטן מארץ אבותיו? האמנם נגזר על היהודים איזה עונש אפל עד סוף כל הדורות? מפני שהיהודים הם רוצחי האל? על היהודים ורק על היהודים רובצת קללה נצחית?

יבוא איזה קורא מיתמם, ויאמר: רגע, הוא דיבר על "המדינה האחת", שהיא הפתרון האידיאלי, אך אמר שהוא בכל זאת מעדיף את פתרון שתי המדינות, שהוא הפתרון הפוליטי, הריאלי. נכון, אבל אף אחת משתי המדינות הללו אינה אמורה להיות מדינתו של העם היהודי. הוא מדבר על מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים ולצדה "מדינת כל לאומיה", כלומר לא מדינה יהודית, אלא מדינה אחרת, על חורבותיה של ישראל.

[אהוד: מזל שמכל הוגי הדיעות הרציניים בעולם ובעמנו אפשר לצטט בעיקר את עמוס עוז, מה שמראה שהמצטט הוא אדם משכיל, ושאצל עמוס עוז כמעט כל דבר נכון אינו חדש וכמעט כל דבר חדש אינו נכון. מה היינו עושים בלעדי עמוס עוז? הלא בלעדיו זה היה כאילו פתאום גם התנ"ך היה נעלם?]

* הכרומוזומים של משפחת שלו – מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את כל ספריו – הרומנים, ספרי הילדים, הספרים בענייני תנ"ך וספרות, ואת כולם, ללא יוצא מן הכלל, אהבתי מאוד.

לעומת זאת, איני מעריך אותו כפובליציסט, ולא רק כיוון שעמדותינו הפוליטיות שונות, אלא גם כיוון שכתיבתו הפובליציסטית רדודה ומתחכמת, ורווייה שנאה למתנחלים.

ביום שישי הוא התראיין ל"7 ימים" לכבוד ספר למבוגרים עם סיפורים על הגינה שלו וספר חדש לילדים. חלק ניכר מן הריאיון הוקדש לענייני היום והשעה, שכאמור רחוקים מאוד מדעותיי. אבל דווקא עם הדברים הבאים הזדהיתי מאוד: "מי שמכתיב את מה שקורה ביחסים בין העדות זה פוליטיקאים שמפיקים מזה רווח. תראה, רוב המשפחות בישראל הן מעורבות. הנכדים שלי נושאים כרומוזומים טורקיים, רוסיים, בולגריים, פולניים, מרוקאיים וכורדיים, ביחסים שווים. אז על מה מדובר פה? הם לא שייכים לשום משבצת עדתית. אבל פוליטיקאים מחוכמים כמו אנשי ש"ס וכמו מירי רגב יודעים לעשות מזה רווח פוליטי, והם ממשיכים להחיות את העניין הזה."

* פרס הצטיינות לרב קקון – בשנים שבהן ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית בגליל העליון, אחד השותפים הקרובים שלי היה הרב יצחק קקון מקריית שמונה. אדם פתוח, פלורליסט, מתון, אמון על תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אני מודה, לבושתי, שמהרבנים בגולן, שאני מעריך ומכבד אותם, לא זכיתי לשיתוף פעולה כזה, לפתיחות כזו ולשותפות כזו בפעילות שאינה על פי דרכם, כפי שזכיתי בקריית שמונה, ובפרט מהרב קקון.

לצערי הרב, לכמה מן המפעלים התרבותיים שחוללנו בקריית שמונה, אין המשך.

הרב יצחק קקון הוא איש חינוך ותיק ובעבר ניהל בית ספר בקריית שמונה. בשנים האחרונות הוא ראש המועצה הדתית בק"ש.

השבוע זכה הרב קקון בפרס הצטיינות ארצי, של משרד החינוך, על קידום תרבות יהודית. הוא ראוי לכך!

* באיזה תאריך חל י"א באדר? – שאלה זו, שהיא חלק מן הסדרה של "כמה ימים נמשכה מלחמת ששת הימים?" – מתחילה להיות אקטואלית, כך נראה לי. במדור ההיסטורי "היו זמנים" ב"ישראל היום", הקרב בתל-חי צוין דווקא בתאריך הלועזי שלו, 1 במרץ. מילא שם, כך אפילו בדף הפייסבוק של מוזיאון תל-חי.

יש תאריכים עבריים שנכנסו למחזור הדם שלנו, וטוב שכך. את הקמת המדינה אנו חוגגים ביום העצמאות, ה"א באייר, ולא ב-14 במאי. גם את יום ירושלים אנו חוגגים בכ"ח באייר ולא ב-7 ביוני. קל וחומר כאשר מדובר ביום תל-חי, ששמו המוכר הוא התאריך העברי שלו.

* רגליים! – עיתוני השבת מלאים בצילומיו המקסימים של הצלם הנפלא דיוויד רובינגר, שהלך לעולמו. לכדה את עיניי במיוחד תמונה של שמעון פרס במכנסיים קצרים. מה שהפתיע אותי במיוחד, היה לדעת שמתחת לחליפה המחויטת היו לו רגליים!

בקצב הזה, אני עוד עלול להאמין שגם לבגין היו רגליים.

* איך נהרג דוד מרכוס? – לכבוד יום הולדתו המאה, קיבל שחקן הקולנוע היהודי אמריקאי קירק דאגלס את פרס טדי קולק על מפעל חיים, מטעם הקונגרס היהודי העולמי. לכבוד האירוע, פרסם הסופר, התסריטאי והבמאי עמוס קולק מאמר יפה, משעשע ומרגש במוסף הספרות והתרבות של "הארץ", שבו תיאר את סיפור החברות של אביו טדי קולק עם קירק דאגלס ובין משפחותיהם, שנמשכה במערכת יחסי החברות שלו עם השחקן מייקל דאגלס, בנו של קירק.

במאמר נפלה טעות היסטורית. כתב קולק: "ב-1964 שב קירק דאגלס לארץ כדי להכין את סרטו 'הטל צל ענק', שבו גילם את דמותו של הקולונל האמריקאי היהודי מיקי מרכוס שהתנדב לסייע לצבא הישראלי הצעיר ב-1948 ונהרג בקרב הפריצה לירושלים."

בתיאור זה יש מיספר אי דיוקים. שמו של הקצין היה דוד מרכוס וכינויו היה מיקי סטון. בצבא ארה"ב הוא היה קולונל, כלומר אלוף משנה, אולם בצה"ל הוא היה אלוף. הוא לא נפל בקרב הפריצה לירושלים, אלא נורה בשגגה בידי חייל ששמר על המטה שלו באבו גוש. הוא יצא לעשות את צרכיו והודיע על כך לשומר. השומר התחלף ושכח להודיע על כך למחליפו. המחליף ראה דמות מתקרבת למטה ושאל בעברית לזהותו. מרכוס השיב באנגלית והמשיך ללכת גם כשהשומר ירה באוויר. השומר ירה במרכוס והרגו.

* חוויה של איכות – למעלה משעתיים וחצי של איכות מוסיקלית יוצאת דופן, חווינו בליל שבת בפאב "לצ'ה" בקיבוץ אורטל, בהופעתם של אבי בללי וגליה חי (מ"נקמת הטרקטור"). אבי בגיטרה ובס, גליה בוויולה ושניהם בשירה. הם הציגו רפרטואר מגוון, החל מלחנים של אבי בללי לשירים של דליה רביקוביץ' ולשירים של משה בן עזרא, שירי "נקמת הטרקטור", מוסיקה שכתב בללי לסרטים כמו "כנפיים שבורות", פיוטים ועוד. נגינה מצוינת, שירה נהדרת ולא פחות חשוב – האמנים כל כך נהנו. נהרה של אושר הייתה נסוכה על פניה של גליה, לכל אורך המופע. גליה, שמלווה את הגדולים מכולם ובהם פוליקר, משינה, אהוד בנאי, ברי סחרוף ועוד, היא וויולנית מעולה. עונג שבת במלוא מובן המילה!

* ביד הלשון: ללא מורא, ללא משוא פנים – בכתבה ב"הארץ" על חברי קיבוץ שער הגולן, שבמלאת 80 שנה ליסוד הקיבוץ נאבקים לניקוי הכתם שדבק בהם כאשר נטשו את המקום במתקפה הסורית בתש"ח, במקום להעלות על נס את עמידתם בקרבות עד אותו רגע, ואת שובם לקיבוץ ההרוס לאחר שיחרורו כעבור ימים אחדים והקמתו מחדש לאחר שנהרס עד היסודות. אני הייתי מוסיף גם את עמידתו של היישוב במשך 19 שנים תחת איום האויב הסורי התוקפן, שלא חדל לתקוף ולהטריד את יישובי הגבול בימים שבהם הגולן היה בידיו, ולאחר מכן עוד שלוש שנים של מלחמת התשה עם המחבלים בגבול ירדן, עד סילוקם בידי חוסיין בספטמבר 1970.

משפט מתוך הכתבה: "ארזי סבור כי העובדה שהוא והמפיקה שלומית חפץ, אינם בני שער הגולן, עוזרת להם 'לספר את הסיפור ללא מורא וללא משוא פנים'."

המכתם "ללא מורא, ללא משוא פנים" נשמע רבות בשיח הישראלי, ודומה שהוא חלק מן השפה העברית מימים ימימה. אך האמת שמדובר בצירוף מילים צעיר למדי, בן פחות משבעים. "ללא מורא, ללא משוא פנים" היה הסלוגן של השבועון "העולם הזה" בארבעים השנים שבהן אורי אבנרי ערך אותו (1950-1990).

* * *

"ה-BDS הוא האנטישמיות החדשה" – הנאום המדהים של שר המשפטים הבריטי
https://m.youtube.com/watch?v=2WNcGOaATtc

* * *

מוטי הרכבי

החלטת ועידת סאן רמו 1920

אמנם רובנו כבר מכירים את הסרטון ורובנו גם מכירים את חוקיות זכותנו על כל ארץ ישראל. אבל בכ"ז חשוב מאוד להמשיך ולהפיץ סרטים והוכחות כדי לקעקע את "שקר הכיבוש" הכול כך נפוץ בעולם, "באו"מ המנוול", והחמור מכל בינינו ובעיקר בין צעירינו שאין להם מושג על כך! לכן אני ממשיך להפיץ סרט זה ומצפה מכל אחד מאיתנו להפיץ זאת עוד ועוד ועוד!

מנדט סאן רמו, 25 אפריל 1920. הסרטון שלא מראים לנו. החלטת ועידת סאן רמו נתנה ליהודים את כל ארץ ישראל (פאלסטיין – השם שהרומאים כינו את ארץ ישראל) והערבים קיבלו את סוריה לבנון ירדן ועיראק.  סרט (לא ישראלי) מוכיח כי ההתנחלויות של היהודים, על ארצם ההיסטורית, הן חוקיות מאז ותמיד!

The San Remo mandate 25 April, 1920. The video that they do not show us: The San Remo Mandate resolution gave the Jews all the land of Israel (Palestine – the name that the Romans called the land of Israel) and the Arabs took Syria Lebanon Jordan and Iraq. the film (not an Israeli) proves that the Jewish settlements, on their historical land, has always been legal!

PLEASE SEND THIS MAIL ALL OVER THE WORLD

 http://www.youtube.com/embed/BmMmJ46O-3Q?rel=0

* * *

הזמנה

הנכם מוזמנים לאירוע השקה

לספרה החדש של

הדסה מור

"יום הדין של ג'ני מרקוס"

שיתקיים בבית הסופר רח' קפלן 6 תל אביב

ביום  רביעי  15 במרץ 2017

בשעה 19:00 קבלת פנים וכיבוד קל

בשעה 19:30 התחלת הטקס

מנחה: ד"ר משה גרנות

סופר, מחנך ומבקר ספרות

בהשתתפות:

נתן וולוך סגן ראש העיר ויו"ר סיעת הגמלאים בעיריית תל אביב

הרצל חקק משורר ועיתונאי ויו"ר אגודת הסופרים לשעבר

בלפור חקק משורר, יו"ר אגודת הסופרים לשעבר

וים ון דן בוש, חוקר וסופר מהולנד שחקר את חייה של ג'ני מרקוס

אביתר נור מו"ל ירושלמי ש"גילה" את הבניין של ג'ני מרקוס

הדסה מור מחברת הספר "יום הדין של ג'ני מרקוס"

* * *

אוריה באר

עוד על פרשת קסטנר

טוב עשה  משה  גרנות כאשר  סיפר על הספר החדש שיצא לאחרונה על קסטנר, וכל הנלווה אליו. ואכן, פרשת ישראל קסטנר היא אחת הפרשות המרתקות, המעניינות ומאידך גיסא המזעזעות, בהיסטוריה של השואה.

אני זוכר את עצמי כנער צעיר, קורא את עיתון "דבר" עליו היו חתומים הוריי, וזאת בלהיטות רבה. ואני זוכר את עצמי מבקר פעם בבית המשפט המחוזי, מקשיב בעניין רב להתנצחות של שמואל תמיר עם חיים כהן.  ועוד אני זוכר את עצמי משוחח עם מלכיאל גרינוואלד, בהיותי כתב של " פי האתון", עיתון הסטודנטים בירושלים. ניסיתי  אז לשכנעו להתראיין ארוכות על ידי, וזאת לאחר שניתן פסק הדין הסופי  בפרשת  קסטנר. אך התייאשתי. גרינוואלד דיבר בתוקפנות, בגסות רוח ובחוסר נימוס מוחלט. הוא הוכיח בדיעבד שטענותיו הקשות היו אמנם נכונות ברובן, אך שהוא היה אדם בלתי נסבל.

פרשת קסטנר היא לדעתי מרתקת, גם אם רק חלק קטן מהטענות נגדו הן נכונות, הרי מתגלה לפנינו אדם קטן, שלא היה ראוי לשאת את אדרת המנהיגות אותה עת. קסטנר היה יכול לקנות את עולמו אילו היה פוצה את פיו, מזהיר את היהודים בהונגריה שלא יאמינו למילה אחת של אייכמן ומרעיו, ומייעץ להם לברוח. כן, לברוח לכל מקום בהונגריה הגדולה על יערותיה, כפריה הרבים וגם מאות אלפי ההונגרים שלא כולם היו אנטישמים, והיו רבים כאלה.

דוגמא טובה לכך היא חברתנו מרים נבו, שחקנית ובמאית ידועה בשעתו, שסיפרה לאשתי כיצד נמלטו היא ובני משפחתה לכפר ליד בודפסט, מיד לאחר  שהגיעו אליהן שמועות על כוונותיו של אייכמן. איש לא הלשין עליהן, והן שרדו את השואה. כך גם סיפרו לי חברים משירותי הצבאי, יוצאי הונגריה. ומסתבר כי ההונגרים היו הרבה פחות גרועים מהאוקראינים, שרצחו את שתי דודותיי על כל משפחותיהן.

ראוי גם לציין שגרמניה היתה בשנת 1944 בנסיגה מתמדת. לנאצים לא היו מספיק חיילים לביצוע משלוחי שואה מסודרים ומוקפדים. כל שיבוש קטן היה מזיק להם בתוכניותיהם השטניות. לכן, הודעה אחת של קסטנר על כוונותיהם, היתה משלחת מאות אלפי יהודים לכפרים וליערות.

קסטנר שתק. כך נוהג מנהיג פחדן וחסר אופי. התוצאה: כחצי מיליון מיהודי הונגריה נרצחו באושוויץ. השאר כמובן במחקרים ההיסטוריים.

* * *

תקוה וינשטוק

בעקבות "עצבים", פתח-תקווה וברנר

אהוד היקר,

ישבתי אתמול כל היום מבוקר עד ערב ליד המחשב וקראתי בלי הפסק (ובלי כל בעיות טכניות) את המאמר ששלחת לי. לא מאמר אלא חוברת שלמה. כמעט ספר ואכן באחת הכתבות הערת כי ברצונך לכתוב ספר על ברנרׂ. סיימתי בקריאת "עצבים". התחשק לי לכתוב רשמים מהמאמר שלך. אולי עוד אעשה זאת  אף שאני קצת חוששת. רבים וטובים כל כך עסקו ועדיין עוסקים בברנר ועוד אכשל בטעויות.

[אהוד: לשם הבהרה, מה שקראת הוא ספרי הנידח "ברנר והערבים", אסטרולוג 2001, שאותו את מכנה בשם "סדרה", והוא נשלח אלייך לבקשתך בקובץ מחשב אחד שבסופו נמצא הסיפור "עצבים"].

לפני שאכתוב על "עצבים" אדבר על סדרתך – הכתיבה על אודות ארץ ישראל בשתי המאות האחרונות, שהיתה ברובה רצופה משאת לב ציונית ורק מעטים, בעיקר ברנר, העזו לכתוב את האמת מהארץ.

מאוד התרשמתי מההגדרות והעמדות שלך על תקופות וספרותיהן. לצד הפרטים על סופר או מבקר זה או אחר, נתת השקפה כוללת על התקופה הספרותית בה חיו הסופרים ועל התקופות הספרותיות שלנו בכלל והכנסת סדר במחשבות שלי. כתבת על התקופה הרומנטית באשר לערבים, על הדור שאחרי מלחמת השחרור, וכן על הספרים אודות העלייה הראשונה, והעלייה השנייה שהעמידו במרכז את הקיבוצים והאפילו על העלייה הראשונה מחד ועל הקמת תל אביב מאידך. כבת פתח תקווה (אף שנולדתי בפריז) ליבי נוטה יותר מכל למושבות הוותיקות.

מאוד התרשמתי מדבריך על ברנר סופר ריאליסט נכזב, למעשה פסימסט, שעסק הרבה בבעיית הערבים, תושבי הארץ מדורות. במרוצת שנותיו בארץ שינה את דעתו ביחס לערבים. נוכח שכלל אינם אחים ואיתם אין לדבר אלא מתוך כוח. איתרע מזלו שהדבר האחרון שכתב כלל אהדה לערבי צעיר שפגש, בהיותו הסיפור האחרון, אחריו  נרצח ברנר, קשר הציבור את הרשימה לרצח. זה היה סמלי מאד: הנה הרגשות הטובים של הסופר והנה מה שעוללו לו – ונפוצה הדעה שברנר אהד ערבים – למעשה להד"ם! פשוט סירסו את דמותו.

ברנר הרבה לחשש שמנהגי הערבים ואורח חייהם ישפיעו על בני עמנו, בעיקר על הצעירים. אם כבר להתבולל – אז עם האירופים או האמריקנים, לא עם העם הלבנטיני הזה. היחס לערבים היה אחד מבעיות חייו של ברנר בארץ.

העיקרון השני הגדול שלו היה המלחמה לעבודה עברית.

עם השנים התעמעמה למעשה דמותו המורכבת הדיכאונית של ברנר. מאמריך [פרקי הספר – אב"ע] מבהירים את תשוקותיו והרגשת הנחיתות שלו, את עומק היצרים העזים שדיכא עקב רקע התקופה. היום, בדור המתירני שלנו, לא היה סובל כל כך מבעיותיו האישיות. הוא היה אדם חולני. לא ציינת שהיה מאושפז במוסד אלא בסוף המאמר, בסימן שאלה. שמעתי זאת כבר מזמן, דומני כשבקרתי בבית ברנר בפתח תקווה.

היכרתי כמה מהדמויות המופיעות בכתביך. את דודתך אסתר כמובן, אותה גם ראיינתי בטבעון. אני מלאה הערכה לחסד של אמת שגמלת לה. אתה העלית אותה על המפה הספרותית וממשיך להילחם לזכרה.

ירוחם [לוריא, בעלה של תקוה] העריך וחיבב את שמעון קושניר, הוציא את ספריו. לא פעם בשבתות התארחנו בגינתו הפורחת. בין היתר דיבר על כלתו לשעבר אביבה, שנישאה לחיים הזז.

לימים הכרתי את בתו של קושניר, שעמדה בראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ונישאה בשנית לחנוך ברטוב, שרעייתו יהודית נפטרה. שניהם, יהודית וחנוך, למדו בכיתה בה למדתי בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה.

וכמובן שהכרתי את המסאי שלום שטרייט, ממנהלי הגימנסיה, וכיבדתי מאוד את בתו אסתר וורצל שטרייט. הכרתיה כשלמדנו בגימנסיה. אני בשנת הלימודים האחרונה והיא באחת הכיתות הראשונות. הייתי הראשונה לכתוב עליה (היא מזכירה זאת בספרה הביוגראפי) ועד היום אני חשה חובה לכתוב על תערוכות הציור שמקיים בנה, אבי.

היכרתי את שושנה ברנר. היתה לנו ידידה משותפת, תחיה גלין ילידת עין גנים, כיום תחיה מוסל, תושבת שרונה שבגליל התחתון. אף היא למדה איתי ב"אחד העם" (אז – הגימנסיה היחידה בכל השרון). היא הציעה שאכתוב על ידידתה שושנה ברנר, שאמתחתה מלאה סיפורים מעבודתה כמורה. שושנה ברנר יסדה חוג נשים, בעיקר מורות בגמלאות, שהשתתפתי בו. היא הגיעה לחוג עד סוף ימיה כשכבר היתה מאוד מוזנחת. תמיד התגאתה בקרבה לברנר, והודות לסיפוריה גם ביקרתי בבית יצקר שבו נרצח.

מחברתי תחיה שמעתי על "בית ברנר" בפתח תקוה, הניצב על אדמת עין גנים לשעבר. ביקרתי בבית, בחדר בו התגורר ברנר ובו מיטה צרה ומתחתיה מזוודה, כיסא ושולחן כתיבה ועליו צילום של בנו אורי בילדותו. הבית נראה מאובק ומוזנח מאוד. מאז שופץ ומתקיימים בו חיי תרבות.

אחרי הביקור קראתי את "מכאן ומכאן" על האיכר פסילוב שבביתו התגורר ברנר, על הינריך [הניך] אחיו של בעל הבית, שאותו ביקר בבית החולים ובהלווייתו השתתף, ועל בנו של פסילוב עמרם, המופיע ב"מכאן ולכאן", נער אמיץ ונבון (לימים היה סגן אלוף בצה"ל) – הצבר האולטימטיבי, התקווה לדור אחר.

וגיליתי בספר גם חלק  מתחלואיו וכאביו של ברנר.

[אהוד: את מבלבלת כמה וכמה דברים. הינריך, הקרוי הניך, היה בנו של בעל הבית, אריה אברהם לייב פסילוב, יליד הומל ומתיישב בעין גנים. ואילו עמרם הוא שם ספרותי בסיפור "מכאן ומכאן" של ברנר, והוא נוצר בדמותו של דב-ברל פסילוב, אחיו הצעיר של אותו הניך-הינריך, ולימים אביו של נתי שרוני [פסילוב] שהגיע לדרגת אלוף בצבא.

לאסתר ראב היה קשר עם הניך פסילוב, כנראה בן-גילה, ואת מכתביו אליה היא מסרה לפני שנים רבות לארכיון העבודה, בתקופת מנהלו מרדכי קושניר, ולצערי אבדו עקבותיהם].

והכרתי גם את הסופר שתום העין יעקב רבינוביץ שהיה בא לבקר את רעיו בגימנסיה, שלום שטרייט, וגם את הסופר שלימדנו ספרות עברית נתן גרינבלט-גורן (פעם הראיתי לו את מחברת השירים שכתבתי אז, והוא הגיב: "למה לך לכתוב שירים? את בעצמך שיר!" מה שלא עודד במיוחד את שאיפותיי הפיוטיות) .

משה סמילנסקי הרבה לבוא לבית דודי, פרופסור ישראל רייכרט בתל-אביב. הייתי מנויה על עיתונו "בוסתנאי לנוער". כשהתחלתי לכתוב בעיתון באתי לביתו ברחובות לראיין אותו. שאלתי על ס. יזהר, ששמו כבר יצא אז, וסמילנסקי ענה כי דרכו הספרות של יזהר אינה דרכו (הפגישה התפרסמה במעריב").

כאן אפסיק סוף-סוף את מעיין הזיכרונות ואתרכז בסיפור "עצבים". סיפור מעניין, מלא הרפתקאות. היהודי הנודד מארץ לארץ, משפחות ענפות של דלפונים מתגלגלות גם לישראל בלי כל מושג על אודותיה, נתקלות מיד בספנים ערבים מפחידים וברמאים ובסרסורים עושקים מבני עמנו, ולמזלם זוכים לעזר ממספר הסיפור. כך מקבלת הארץ עולים באותה תקופה תורכית. יפה ומסקרן, רגשי מאוד (אולי מדי) אבל ספק אם הייתי זוכרת את הסיפור אלמלא ידעתי שהמחבר הוא ברנר. אגב יש בו דווקא הרבה תיאורי נוף, בניגוד למה שנאמר שברנר ממעיט בהם.

כל טוב לך ותודה,

תקוה

* * *

דיויד סלע

לזכרם של יעקב גרוס ודוד רובינגר

שלום אהוד,

ככל שעובר הזמן, ובמיוחד בשנתיים-שלוש האחרונות – הולכים ונעלמים מחיינו ענקי שימור המורשת הישראלית, ולצערי לא קמים לרובם יורשים/חליפים ראויים.

קצרה היריעה מלציין את כולם, אך בשבועיים האחרונים הלכו מאיתנו שניים שהיו ללא ספק מענקי דור הנצחת שימור המורשת הישראלית: יעקב גרוס ודוד רובינגר, שניהם זיכרונם לברכה.

הכרתי את שניהם, אחד מהם היה ממש חבר, השני – מכר, ואני מבקש להסביר מדוע דווקא לזכרם אני מבקש להקדיש גיליון זה:

יעקב גרוס ז"ל הקדיש את חייו להצלת המורשת הפילמוגראפית של ארץ ישראל ומדינת ישראל הצעירה. הוא עסק באיתור השבחה והנגשה לציבור הרחב של אלפי סרטים סרטונים וקטעי ארכיון מתולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל הצעירה. הוא החיה אוספי סרטים שאילולא הוא – הם היו נעלמים מרישום התרבות הישראלית,  עבודות קולנועיות מאוספים של ברוך אגדתי, סרטי "כרמל-פילם" (נתן אקסלרוד), סרטי "מולדת" ( ירושלים סגל), ועוד. הוא חקר ללא ליאות את תולדות הסרטים הקצרים שצולמו בארץ ישראל עוד מאמצע המאה ה-19 ופעל לשחזורם, תוך שאת רוב עבודתו הוא עושה על חשבונו, מבלה אלפי שעות בארכיונים בארץ ובעולם ובמקביל מידפק על כל דלת אפשרית כדי להשיג מעט אמצעים כדי לרכוש עוד ועוד סרטונים שנדדו מישראל לארכיונים ברחבי העולם, כדי להשיבם למקומם הראוי במדינת ישראל.

הוא היה חבר שלי, הכרתי אותו עוד בתחילת שנות ה-80 בירושלים עת אני הייתי סטודנט והוא היה הבעלים של "פרסום שיטה", וכשהתחלתי לפעול לפני כ-15 שנים בנושאי שימור המורשת מצאתי בו שותף, איש רעים להתרועע, מעיין בלתי נדלה של חוכמה, לצד חוש הומור נפלא. כשהקמתי את "המועצה לקידום המורשת הישראלית" הוא נידב עצמו והצטרף לוועדה האקדמית ולמליאת המועצה, ותרם לנו ללא הרף מהידע העצום שלו, וסייע רבות בפעילויות הרבות שלנו.

יעקב גרוס היה מפעל שימור של איש אחד, ולצערי עם לכתו בטרם עת, אינני רואה מי יוכל להמשיך את העבודה החשובה שלו לה הקדיש עשרות שנים, מפעל חיים שתרם כה רבות לשימור התרבות והמורשת שלנו!

השני שהלך לעולמו, ממש אתמול, היה הצלם דוד רובינגר. הוא לא היה חבר שלי אם כי מכר: בשנת 2014 ערכנו ב"אתר נוסטלגיה", יחד עם עשרות אלפי גולשים, סקר בשם "התמונה של המדינה", במגמה לאתר מתוך אלפי תמונות את התמונה מההיסטוריה הישראלית שהכי זכורה להמונים. תמונת "הצנחנים בוכים" נבחרה במקום הראשון, ומאז הייתי מתייעץ עם דוד מפעם לפעם בנושאים שונים הקשורים בצילומים היסטוריים של מדינת ישראל, ותמיד מצאתי אוזן קשובה ונכונות לסייע.

רובינגר היה ג'נטלמן וצלם, ללא ספק – גדול צלמי ישראל: עם מעל לחצי מיליון תמונות שצילם מהווי היום יומי של המדינה הוא יצר את הנרטיב הוויזואלי של ישראל לאורך עשרות שנים, אוצר המאפשר לנו כיום לראות את חיינו כאן בפרספקטיבה מעניינת ומיוחדת, רבות מתמונותיו הפכו להיות אבני הבניין של הזיכרון הצילומי של ההוויה הישראלית בארץ ובמדינת ישראל.

אנחנו ב"מועצה לקידום המורשת הישראלית" נמצא בקרוב את הדרך הנכונה להנציח את שני האישים המיוחדים הללו, נקווה שגם מוסדות המדינה לא יישכחו אותם, וידאגו להנצחה ראויה.

יהי זכרם ברוך!

דייויד סלע

יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית

עורך ראשי – אתר נוסטלגיה אונליין

* * *

אלי מייזליש

לכבוד ראש אמ"ן – אלוף הרצי הלוי

שלום רב,

קראתי בעיתון:  "הלוי הזהיר מהמצב הנפיץ שעשוי להתלקח ביהודה ושומרון אם הפלשתינים ירגישו תסכול בגלל העדר אופק מדיני." 

תסכול...

מה זה תסכול? ובעיקר מה זה אופק מדיני שחברת הכנסת ציפי לבני בזמנה היתה אומרת כל בוקר לטלוויזיה להלן: 'אני ממתינה לאופק מדיני... אנחנו זקוקים לאופק מדיני... המחנה הציוני זקוק לאופק ציוני... רב חובל שוכמכר זקוק למפרש לבן באופק...

איני יודע לאיזה אופק מאלה זקוק הגנרל שלנו אלוף הרצי הלוי. איני מסוגל להבין איך הוא יודע שהפלשתינים מתוסכלים.

משפט זה מפיו של אלוף ישראלי בחודש מרץ 2017, מאה שנים מהצהרת בלפור ו-70 שנה מאז הכ"ט בנובמבר ומלחמת השחרור, קצין בכיר זה עדיין מחפש את האופק? אין לך אופק?

הנה עצה מעשית גנרל, מעשית מאוד: קח את הטויוטה שלך, סע לרכס הכורכר ליד מלון בחוף ים הרצליה, קח משקפת ותכוון מערבה, היכן שהאופק נמצא. ותראה עשרות אוניות מפליגות מזרחה לכיוון נמל חיפה או אשדוד מלאות כל טוב: מרצדסים מגרמניה, גבינה צהובה משוויצריה, אגסים מפרובנס שבצרפת, תותים מספרד, ענבים מאיטליה, חלווה מיוון ולקרדה מטורקיה. ואם תיקח משקפת יותר גדולה תראה באופק 6 צוללות לכיוון אשדוד וחיפה.

או, כמו ששר ביטחון לרגע דל, לא הוריד את מכסה המשקפת. אז כנראה שאתה רואה חושך ולא אופק.

אני במקומך הייתי אומר לערבים "דיר בַּלְקוּם. פי גֶ'יישְ ופִי טַיַיאַרַט, ופי דַדַבַּאט, ופי קְתִּיר מן סיטַא מַליוּן יַהוּד – פַהַעַם? [תיזהרו. יש לנו צבא, ויש לנו טנקים ומטוסים ויותר מ-6 מיליון יהודים, אז דיר באלקום. הבנתם?].

מבחינתי אתה יכול לומר להם ביידיש: "הֶערט-צַאח אַיין בַּאנדֶע דְרעֶקֶעס, אונז קֶענַען אַייך הָאפְּווישן מיט אֵיין שְפַּאיי." [שמעו-שמעו יא חתיכות חרא, אנחנו מסוגלים למחוק אתכם ביריקה אחת].

אבל כנראה שכחת יידיש אז תאמר להם בצרפתית.

ונחזור לעברית. אמרת בשפה דקיקה משפט שקודמך האלוף עמרם מצנע אמר לפני עשרות שנים, נדמה לי ב-1982-3 כשהיה אלוף פיקוד מרכז [לאחר כמה פיגועים], "רק פתרון מדיני," ואותו דבר מדקלמת ציפי לבני.

ומכל אלה עדיין איני מבין מה זה "מדיני". רק אל תגידו חזרה לקווי 67', כי זה לא פתרון ולא מדיני אלא נסיגה פחדנית.

אז אתה אלוף כל כך פוחד? אין לך רק בפיקוד עשר או עשרים חטיבות? אפילו מ"מ בדרגת סגן היה אומר: "הייתי גומר אותם בוויש אחד." הרי אפילו ב"הגנה"  – כשערבים בזמן המנדט אנסו צעירה יהודית, פשטו על מאהל ערבי וחתכו לגבר שם את הביצים.

איני מוכן יותר לשמוע דברים בטלים מאנשי צמרת: לא שרים ובעיקר לא אלופים.                                                                                 

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"ד

שרגא בונה שכונה

הגם שהיה פועל ניקיון בעירייה, לא זנח שרגא את רעיון הקואופראציה, ובייחוד הצרכנית. הסיבות לכך מובנות: ניסיונו בן שבע השנים במוסדות קואופראטיביים במקומות שונים ברוסיה הסובייטית. המצב הכלכלי הרעוע של פועלי תל-אביב. תחושתו שביכולתו להוכיח כי ראוי הוא לתרום מניסיונו, ובהתנדבות, וזאת לאחר שלא קיבלוהו לעבודה כקואופראטור, כפי שביקש בבואו ארצה.

בשנת 1928 נבחר שרגא למועצת פועלי תל-אביב. יחד עם חברים נוספים במועצה החלו לחשוב כיצד לעזור לפועלים שתנאי חייהם היו קשים למדי באותה תקופה של חוסר עבודה ומאורעות, ואשר התלבטו בבעיות אשראי בחנויות המכולת. התגבשה אז דיעה שיש להקים צרכנייה לדוגמה בצופן תל-אביב, היכן שהוקמו אז שכונות פועלים.

סניף "המשביר" ברחוב בן-יהודה פינת מנדלי עמד אז לפני סגירה, והוא נרכש עבור הקמת הצרכנייה. עתה היה צורך לרכוש חברים לקואופראטיב הצרכני החדש. הוגי הרעיון לא התעצלו ללכת ברגל מבית לבית ולהסביר לכל פועל ועקרת-בית את עקרון הצרכנות השיתופית. בעיקר ברחוב בן-יהודה, שבסופו היתה שכונת פועלים.

באת השבתות באו שרגא ואברהם דיקנשטיין (לימים נשיא "אמפל"), למשפחה אחת, והציגו את רעיונם: הצרכנייה תיטיב את מצב החברים על-ידי הוזלת המצרכים והכנסת משקל נכון למכירות. היא גם תהיה שלב בהקמת חברה חדשה המושתתת על יסודות קואופראטיביים.

אבי-המשפחה, שהיה פקיד, השיב: "את הרעיון אני מבין, שכן גם אני חבר ההסתדרות. אבל תבינו, החנווני שגר לידנו שומר לנו על הילד, כשאנחנו הולכים לרחוץ בים."

שרגא לא איבד את שנינותו: "חבר יקר, אם נחוץ לשמור על הילד, אנחנו מוכנים לעשות גם זאת."

וה"ילד" נעשה לימים דמות בולטת בבוהמה התל-אביבית.

*

פעולת השיכנוע חייבה גישה מעשית, התמדה ומסירות. להציע כוס לֶבֶּן לילד כדי שאימו תשתכנע שכדאי להיות חברה באגודה הצרכנית, כי המחיר בה יהא זול יותר, והתוצרת טרייה. לא לבוז ל"יום קטנות". גישה זו היתה אופיינית לשרגא, כפי שניתן להיווכח מסיפור השייך לתקופה מאוחרת יותר, כאשר לצורך פעילותו במפא"י כבר הועמד לרשותו נהג מסור, פְרֵדִי נפתלי. פרדי הגיע ארצה מעיראק ב-1950, התגייס, לאחר שנה נפצע בפעולה בצפון, ומיום שהחל לעבוד היה לבן-בית במשפחת נצר.

פרדי מתאר כיצד הגיע פעם במכונית עם שרגא לאשדוד, חצי שעה לפני חצות, ביום בחירות לכנסת. שרגא, שנוכחותו היתה מפיחה בפעילים רוח חיים עד הערב האחרון, עד סגירת הקלפי, שאל:

"יש מי שעוד לא הצביע, מהחברים? מהאוהדים?"

אמרו לו שרשומה משפחה אחת, שראשה נחשב כאוהד. בתשע-וחצי בערב שלחו רכב להביא אותו לקלפי, ולא נמצא בביתו.

"יש לכם רכב להביא אותו עכשיו?" שאל שרגא.

התברר שאין. מיד שלח את פרדי, במכוניתו, להביא את האיש. שרגא לא התייאש לחפש עוד קול אחד ואמר, בהומור אופייני, שזה הקול המכריע.

ברבע לחצות הביאו את ראש-המשפחה לקלפי, בחמש דקות לחצות – הצביע, ולדברי פרדי, מבלי שקיבל שום תמורה על כך. אפילו קול בודד זה היה חשוב לשרגא, הגם שלא היה לו ביטחון במאה אחוז שהלה יצביע עבור מפא"י.

*

לבסוף הצליחו שרגא ואברהם לרשום שישים ואחד חברים לצרכנייה. כל אחד מהנרשמים שילם לירה מאנדאטורית שלמה, סכום נכבד בשנת 1929, וזה שימש בסיס להקמת הצרכנייה. בדירתו של זאב שפר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב (חבר קיבוץ איילת-השחר ולימים מראשי ארגון "ההגנה" בארץ), הוכרז על הקמת הצרכנייה, שהיתה ראשונה בארץ לשרת שכירים עירוניים. קדמה לה רק הצרכנייה בשכונת בורוכוב (לימים גבעתיים) שנפתחה עוד ב-1928, אך לא היתה אגודה של עובדים שכירים חופשיים, אלא קואופראציה צרכנית ששולבה בקואופראציה של שיכון. השקפתו של שרגא היתה שיש להתארגן באופן וולונטארי סביב הקואופראציה הצרכנית.

שרגא נבחר ליושב ראש הנהלת הצרכנייה. לאחר לילה של עבודה כפועל ניקיון, ושעות רבות של ישיבות במזכירות מועצת הפועלים, היה מקדיש שעתיים מדי ערב לבדיקת הקופה והחשבונות של הצרכנייה. שנה לאחר מכן נפתחה הצרכנייה השנייה בתל-אביב, בשכונת הפועלים א', ברחוב בן-יהודה פינת שדרות קק"ל. זו היתה ראשית צמיחתה של רשת הצרכניות השיתופיות הידועה כיום בשם: רשת קו-אופ.

בשנת 1930 השתתף שרגא במשלחת נציגי הצרכנות השיתופית, לוועידה הארצית של "המשביר", שנערכה בעפולה. בוועידה הוחלט, לאחר הרצאתו של יעקב אפטר (אז, מנהל "המשביר"), לערוך ריאורגאניזאציה ולהקים את "המשביר המרכזי". בתוך כמה שנים הוקמה "ברית הקואופראציה הצרכנית" בהנהלת ישראל שפאן, כששרגא דואג לצד הציבורי. שני המוסדות ההסתדרותיים חילקו ביניהם את הפעילות המשקית: "המשביר" בסיטונות, ו"ברית הקואופראציה" בקמעונות.

בשנת 1932 נבחר שרגא למזכירות מועצת פועלי תל-אביב, ובאותה שנה גם כחבר הנהלות "המשביר המרכזי" ו"ברית הפיקוח של הקואופראציה הצרכנית". מאז היה קשור כל ימיו, ולא בשכר, לפעילות בהנהלת הקואופראציה הצרכנית, נושא שבו מצא ביטוי פרודוקטיבי ועבודת יצירה שאינה חמקמקה וסיזיפית, כחברותו בוועדות מינויים ו"חלוקת כוח אדם" במפלגה.

דברי שרגא, במלאת 40 שנה לקואופראציה: "יורשה לי לומר שאני מאושר, שהיתה לי הזכות להגשים את אחד הרעיונות הנשגבים – הקואופראציה הצרכנית. ובכל זאת, יש משהו שאינני מרוצה בו. אותה אינטימיות ואותה חברות ואותה יסודיות שאיפיינה את פעולתנו בעבודה, כל אלה התרחקו מאיתנו. הקואופראציה, אחרי הכול, מושתתת על החברים, על האנשים, על הכרעה, על אסיפה ועל דימוקראטיה. זה, לצערנו, אינו קיים היום. חשוב לדון במוסדות המרכזיים, איך להחזיר את הרעיון המקורי ליושנו. הבעלות ההסתדרותית על החנויות אינה העיקר. צריך גם קצת נשמה."

"המשביר המרכזי", ששרגא כיהן כל השנים בהנהלתו, היה מכשיר רב-עוצמה להסדרת ענייניה הכלכליים של ההתיישבות העובדת לכל גווניה. רשת הצרכניות השיתופיות נעזרה בו. בימי חוסר-העבודה, בשנות השלושים, הקימה הקואופראציה הצרכנית מוסד מיוחד לאספקה במחירים מוזלים. בימי מלחמת תש"ח מילא "המשביר המרכזי" תפקיד חשוב באספקה ליישובי הספר, לצבא ולמקומות שהיו נתונים במצור.

עם הקמת המדינה הופנו המאמצים של "המשביר המרכזי", יחד עם הקואופראציה הצרכנית, להושטת עזרה לריכוזי העולים וליישוביהם החדשים, והוקם מוסד משותף בשם "המשביר לעולה". כאשר התפתחה הצרכנות הישראלית והשוק התרחב, הורגש צורך לחפש דרכים חדשות לאספקה גם בתחום ההלבשה וההנעלה. ואז הוקמה רשת "המשביר לצרכן". במקביל הקים וגם רכש "המשביר המרכזי" מפעלים תעשייתיים גדולים ופיתח את התעשייה הקואופראטיבית. לכל אלה היה שרגא שותף בפועל, אך העיתונות ודעת-הקהל, שעסקו בעיקר בתפקידיו המפלגתיים ובתרומתו לקלחת הפוליטית, כמעט שלא הבחינו בתחום המרכזי הזה של עשייתו, שהיה בבחינת נעלם מן הציבור.

פעילותו זו של שרגא, בתחום שחלש על משאבים ומקומות עבודה לא-מעטים, נעשתה כולה מתוך אותה הכרה מעמדית-מפלגתית קשוחה-ביסודה שממנה לא סטה כל שנותיו בארץ. נאמנותו למעמד-העובדים ולמפלגה היתה תבנית של נאמנות קנאית. חיזוק הקואופראציה הוא חיזוק הפועל, המפלגה, המנהיגות, העם, ולימים המדינה. דרכו העקבית, מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת, הביאה  אותו לעמדות-מפתח ולצבירת כוח שבעזרתם. כך האמינו הוא וחבריו, יעלה בידם להגשים את המפעל הציוני-סוציאליסטי.

*

למן השנים הראשונות בתל-אביב עקב שרגא אחר פעילותו של בן-גוריון, ששימש כמזכיר הכללי של ההסתדרות, ונרקמו ביניהם קשרים במישור האישי והמפלגתי. בשנת 1927 נסעו ברל כצנלסון ובן-גוריון עם משפחתו, לכנס "הבחרות הסוציאליסטית" בבן-שמן, מכוניתם התהפכה בדרך. ברל נפצע קשה, בן-גוריון ובתו רננה באופן בינוני, והם אושפזו בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב. קבוצת חברים, ושרגא בתוכם, היתה אז במגע הדוק עם הפצועים ובני-משפחותיהם, ושרגא היה יכול להרגיש את האהדה וההערצה של כל אלה שבאו לבקר את בן-גוריון.

משנת 1928 ואילך קיים בן-גוריון מיפגשים עם ועדי פועלים וסייר במקומות עבודה בערים ובמושבות, מתוקף תפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. יחד עם זלמן ארן השתתף שרגא בחלק מהמיפגשים, שנערכו עם תושבי השכונות והפרברים של תל-אביב.

באחד הביקורים הללו באו השלושה, ביוזמת שרגא, לבקר אצל פועל-ניקיון של עיריית תל-אביב, ששכב על ערש-דווי. שרגא, שהיה ראש ועד פועלי העירייה, ידע על מצבו של הפועל ועל הערצתו לבן-גוריון. ביקורו של בן-גוריון היה מאורע גדול בעיני הנוטה למות ובני משפחתו.

זו דוגמא לדרך העשייה של שרגא, שראה בעניין האנושי, הפרטי, חלק בלתי-נפרד מפעילות מפלגתית נכונה. בזיכרונותיו מספר שרגא כי בן-גוריון נהג להזמין באותה תקופה, מדי יום שישי, אותו ואת ארן, כדי לעמד מקרוב על הנעשה בקרב הפועלים בעיר.

בתפקיד לא-רשמי ו"דו-כיווני" זה שימש שרגא אצל בן-גוריון כל שנות עבודתם המשותפת.  ידו על הדופק אצל "עמך", פועלי העירייה שאותם הכיר מקרוב, במגע יומיומי; תושבי השכונות, שעל בעיותיהם עמד מתוך שכנות, כשגר בשכונת שפירא, וכן מסיוריו הליליים, ובשעות-הבוקר המוקדמות, כממונה על עבודת הניקיון – כך היה שרגא לבן-גוריון מעין סיסמוגרף למתרחש בקרב "העם": למעמד המפלגה וההסתדרות בשכבות אוכלוסייה שהיו מרוחקות מסביבתו הטבעית של בן-גוריון, לסיכויים בבחירות, וכדומה.

פגישות אלה, שחיזקו את מעמדו של שרגא (גם אם לא לכך התכוון), איפשרו לו להיות במגע קרוב עם המנהיג הנערץ עליו, לדעת מה כיוון פעולתו, להתווכח עימו במידת הצורך, לקבל תמיד את דעתו כפוסק אחרון, אך גם זאת בהומור אופייני, ולעיתים אף בהיתממות – לנסות לא פעם לתמרן את בן-גוריון לעמדות מפלגתיות, ובעיקר פרסונאליות, שנראו בעיני שרגא שהן לטובת בן-גוריון והמפלגה כאחד, אף שלצערו הללו לא תמיד מבינים זאת.

*

מנהג היה אז בתל-אביב, ובארץ כולה – "מוּחַארַם", להחליף דירה שכורה מדי שנה. כך נדדה גם משפחת נצר, ובין השנים 1925 ל-1933 החליפו יותר משש דירות. לאחר החדר בפינת בן-יהודה-מאפו עברו לגור בצריף בשכונת העובד, בדרום העיר, ליד שכונת שפירא. לשכונה זו, מספר שרגא, זרמו עולים רבים אשר חיפשו מקום מגורים זול, בני עדות שונות, עולי יוון, צפון-אפריקה, פרס, בוכרה, יוצאי תימן, מזרח-אירופה וכן ילידי הארץ. לא הרחק מהשכונה קמו שכונות נוספות כנווה-שאנן, שכונת צ'לנוב, הקווקאזים, פלורנטין ומכבי.

לימים, לאחר שנבחר צ'יץ לראש העיר תל-אביב, הופיע אצל שרגא.

"אמרו לי שאם אני רוצה להכיר היטב את תל-אביב, יש רק איש אחד שיכול להדריך אותי וזה אתה, שרגא. אז הנה אני כאן, אנא, למדני."

"מהיכן להתחיל?"

"אתה תחליט."

ושרגא: "בפינת רחוב [---] היכן שהביוב מקולקל, גרה משפחת [---], האב שיכור. לאם הצלחנו לסדר עבודה, ואת הבן הכנסנו לפנימייה. יש עדיין בעיות עם הבת הקטנה, צריך לדאוג לה. שני בתים משם, הלאה, לכיוון מערב, גרה משפחה המנהיגה למעשה את השכונה. כדאי שתבקר אותם בהקדם. קצת הלאה [---]."

וכך, במשך ערב שלם, שנמשך עמוק לתוך הלילה, ישבו שרגא וצ'יץ ו"סיירו" בכרם התימנים, בשכונת התקווה, בסלמה, בית אחר בית, שכונה אחר שכונה, כששרגא מספר על חינוך שיש לשפר, ביוב שיש לתקן, על קבוצת "שמשון" שיש לעודדה, על מסעדות הכרם ובעיותיהן, על תל-אביב של פעם ושל היום, על זו שאהב.

את הסיפור מביאה רינה, שפגשה את השניים שקועים בשיחה כאשר ירדה יום אחד, לפנות-ערב, מדירתה לקומת ההורים, לראות את שלומם. רינה ובעלה אורי שפירא בנו ביתם מעל קומת הנצרים, וחיו שם בעשרים וחמש השנים האחרונות "ביחד ולבד" עם ההורים, כפי שהיה אומר שרגא.

*

היכרותו של שרגא עם תושבי השכונות נבעה לא רק מעבודתו כפועל-ניקיון וכמפקח, אלא גם מיחסי שכנות קרובים עימם. לימים ריכז סביבו חברים מקומיים בשכונות, מפעילי ההסתדרות והמפלגה, משכונת התקווה וסביבותיה, כרם התימנים, פרברי יפו, שיח' מוניס, מחלול ועוד. כאשר הוקם, ב-1951, סניף מפלגת פועלי ארץ-ישראל בשכונת התקווה, נבחר שרגא, שכבר גר מזה שנים בצפון העיר – כחבר מועצת הסניף. בעיני שרגא היה הדבר טבעי וחשוב לא רק מבחינה מפלגתית אלא כחלק מתפיסה חברתית שבה ראה עצמו כחולייה מקשרת בין השכונות להנהגה, להעברת רחשי-לב, הערכות אלקטוריאליות וחברתיות, וטיפול בבעיות אישיות של תושביהן. שרגא היה גאה להיות נציגם הנבחר של אנשי השכונה, שאותה טיפח ואהב.

לאחר המגורים בצריף בשכונת העובד, התגוררה משפחת נוסוביצקי בחדר בשכונת צ'לנוב, ובשני חדרים, עם שכנים, שמונה נפשות יחדיו, ברחוב חברון פינת אידלסון. אותה תקופה נוסדו בעיר שכונות-פועלים. שרגא הלך למנהל בנק הפועלים א. זברסקי, שהיה מפעילי הצ"ס ברוסיה, ושרגא הכירו מתקופת הקואופרציה היהודית בחארקוב. עתה ביקש להירשם גם הוא לקבלת הלוואה  לשיכון. ענה זברסקי:

"פיביש, לטובתך – אינני יכול לרשום אותך. ממשכורת של שמונה-עשרה לא"י לחודש, לא תוכל להחזיר לנו את המשכנתא!"

אמר שרגא: "זברסקי, אל תעשה לי טובות. אני בעצמי אבנה שכונה."

שרגא פנה לראש העיר, ישראל רוקח, בטענה שדאג למגורים של אנשי הימין, ועכשיו הגיע גם תורם של הפועלים. כך השיג שרגא הלוואה של שבעים לא"י, וכשם שפעל בארגון חברי הצרכנייה, לקח עתה חלק בארגון קבוצת פועלים, ויחד רכשו בכסף זה כרם בצפון העיר, ליד הכפר הערבי סוּמֵייל. את השטח שקיבלו חילקו למגרשים, והעלו אותם ביניהם בגורל לבניין. לטכס הנחת אבן-הפינה לשכונה – הזמין שרגא את זברסקי.

השכונה החדשה, שכונת הפועלים ה', נקראה על-שם הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). מאז שנת 1933 גרה בה משפחת נצר, שסוף-סוף הפסיקה את נדודיה. עשרים השנים הראשונות כלל הבית (כיום ברחוב לוי-יצחק), רק שני חדרים קטנים, שימש גם מעין סניף לארגון קבוצות "הנוער העובד", ובין החניכים הצעירים נמצאו, לבד מהבן משה, נערים שחלקם שכנים, כיצחק רבין, שמעון פרס ומשה כרמל. בחצר הבית היה סליק נשק של "ההגנה".

תושבי סומייל ירו לא-פעם, בתקופת המאורעות, לעבר השכונה, ובימי שלום נהגו להגיע אליה, רכובים על חמוריהם, למכור עגבניות, ולדון עם ילדי השכונה על בעיות העומדות ברומו-של-עולם, כגון הקמת מדינה דו-לאומית.

בית משפחת נצר (אז עדיין נוסוביצקי) הפך לימים למרכז פוליטי-חברתי, והשכונה נעשתה לשם-דבר. בין בתיה לא חצו גדרות, בחצרותיה ניטעו עצי הארץ, שריחם, בעת פריחת ההדרים או הבשלת הגואיבות, נישא למרחוק. אלו, יחד עם קרקור התרנגולות שגדלו בחצרות, גירו את דימיונם של חניכים תנועות הנוער, שסניפיהם היו באיזור, והם היו פוקדים את החצרות מעת לעת ומורידים לעצמם "מעשר". בחצר משפחת נצר ניתן היה למצוא אפילו איילה, שטופחה על-ידי משה, בעידוד ההורים ולשמחת כל ילדי השכנים. בשכונה ניתנו הרצאות בתרבות ובפוליטיקה, התקיימו טיולים משותפים ומסיבות, כיאה לשכונת פועלים.

*

בתקופת בניינה של השכונה פגש שרגא פועל מובטל, שהיה גם קטן-קומה, ושיכנע אותו לקנות מגרש, כי היה מעוניין להרחיב את השכונה ולאכלסה. הפועל היסס. אין לו במה לשלם. שרגא הבטיח שימצא עבורו עבודה.

הביאו צריף והעמידוהו על המגרש. והנה שמע שרגא שבבנק הלוואה-וחיסכון, בפינת ארלוזורוב, מחפשים נער שליח. המשכורת היתה באותן שנים הסתדרותית, לפי גודל המשפחה. המליץ שרגא על הפועל לעבודת השליחות, ראהו מנהל הבנק, חשבו לנער, והסכים. אך בהגיע יום התשלום הראשון, בא אל שרגא , נזעם כולו:

"לא סיפרת לי כלל שלנער השליח שלך יש אישה ושלושה ילדים! מה לעשות עכשיו?"

"תשלם לו את המשכורת המגיעה לו." ענה שרגא.

וכך היה. השליח המשיך לעבוד, והמשפחה נשארה לגור בשכונה החדשה.

*

ברבות השנים שינתה השכונה את פניה. חלק מהוותיקים הרסו את בתיהם הקטנים ובנו בתי-קומות תחתם. שרגא ודבורה סירבו להרוס את ביתם והסתפקו בתוספת חדר, ומאוחר יותר – קומה למגורי הבת. דירתם שלהם נשארה עד היום כפי שהיתה, עם מרצפות מצויירות בחום ולבן, ותריסי-עץ הנפתחים לצדדים.

המקום נעשה – לא עוד כרם-לשעבר, רחוק בחולות, בצפון העיר, הגובל בכפר סומייל, אלא סביבה הנחשבת "מיוחסת". יום אחד, פועל שעבד בשעתו בניקיון עם שרגא, עלה דרגה ונעשה שליח, בא בשליחות כלשהי לבית המשפחה. למראה הבית פער פיו:

"אה, זה אתה שרגא נצר?"

"כן." השיב שרגא בנחת.

"הלא התחלנו לטאטא רחובות בלילות, אז אולי תגלה לי איך הצלחת להגיע לבית שכזה?"

שרגא: "הלכתי, הלכתי בשקט עד שהגעתי. והעיר... באה אחריי..."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, ההשתלחות של יואב גלנט בבוגי יעלון ובבני גנץ היא כל כך צפויה וכל כך שקופה – שזה ממש מביך. איך לא עלה על דעתו שכל אחד יבין את המניעים שלו? עמוס אריכא מתאר את הלוך הנפש הפתלתל של גלנט, והוא כל כך צודק!

 שלך,

 משה גרנות

* ואלה דברי הסופר העברי הגדול סייד קשוע, שכל השערים בישראל פתוחים בפני הפרוזה והתסריטים שלו, כפי שמעט מאוד סופרים עבריים אחרים היו יכולים לאחל לעצמם:

"ואולי אני מאשים את השפה [העברית] על לא עוול בכפה? הרי היא הפכה לשפת אם, גם אם היא חורגת, וגם אם ביקשה ממני להרחיק את אימי הביולוגית למחנה בגולה. לעיתים, כשאני כותב עברית, אני מקווה שהקוראים מרגישים את תחושת הזרות שלי, שהם מרגישים את הכעס, שאיכשהו אני מצליח להעמיס על המילים הכתובות את תחושת האשמה. לפעמים אני מקווה שהעברית שלי מרגישה את כובד המבטא, ושהיא יודעת את משקל העוול גם אם היא שומעת 'עפל', וכי הכופש יבין שהוא-הוא שהחריב את הבית. עד שיבין, אין לי ברירה אלא להמשיך לשיר יחד עם המורה, 'גשם גשם מיטפטף, גשם גשם איזי כיף'." ["הארץ", 3.3.17].

* אהוד: אני לא סובל את הופעותיה של עדי אשכנזי. כשאני רואה או שומע אותה בטלוויזיה אני מקבל חררה ומבקש לעבור לערוץ אחר או יוצא מהחדר. והנה מצאתי ב"גלריה" של "הארץ" מיום שישי האחרון, 3.3.17, קטע מעניין: "הקומיקאית עדי אשכנזי, שסולקה מבית הספר [בית צבי] בסוף שנה ב'..."

האומנם כבר אז גרמה הופעתה לחררה?

* ממקורות מוסמכים נודע לנו כי ההתגודדות של אלפי מסתננים זרים מסודאן ומאריתריאה סביב פסלו של יהודה ראב (בן עזר) בכיכר המייסדים בפתח-תקווה נובעות מן המחאה שלהם על כך שעד היום, קרוב לשנת ה-140 להיווסדה של המושבה שהוא חרש בה את התלם הראשון וחפר ממש בכיכר הזו את הבאר הראשונה – אין רחוב על שמו, והעיר פתח-תקווה גם מתנכרת לצאצאיו, אלה הזוכרים אותו עד היום ושגם כתבו עליו ועל אודותיה – כאילו אינם קיימים.

מאותם מקורות מוסמכים גם נודע לנו כי הפולשים השחורים הודיעו שאם לא ייקרא רחוב על שמו של יהודה ראב – הם יורידו את הפסל ויקחו אותו עימם, תחילה למתקן "חולות" בנגב, ואחר כך לדרום-סודאן ולאריתריאה, שם הם יקראו רחובות על שמו כי הוא בעיניהם כבר מעין חצי-אל שסוכך עליהם בכל התמונות בכתבות בעיתונים.

* דברי סיכום בכתבתו של חמי שלו, הכתב החצי-מופרע של עיתון "הארץ" בוושינגטון:

"אמריקאים רבים מייחלים למהפך נשיאותי, שטראמפ יהיה רגוע יותר ובוטה פחות, אבל אליה וקוץ גדול בה, לפחות מבחינת מתנגדיו. מה שגרם עד כה לירידה במניותיו של טראמפ, וכתוצאה מכך לקשייו המתרבים, אינו מדיניותו המופקרת אלא התנהגותו החצי-מופרעת. נאומו בקונגרס השבוע הוכיח כמה קל לטראמפ לשנות את רוע הגזירה ולהעביר לצידו את דעת הקהל, בכמה דברי נועם ובעזרת ג'סטות פשוטות. האפשרות שטראמפ יזכה לגיבוי דעת הקהל למדיניות שתפגע במהגרים, במוסלמים, בנשים, בעניים, וכן, גם ביהודים, מדיניות שתזיק לדמוקרטיה, תצמצם את חופש הדיבור ותעורר טינה וחרדה ברחבי העולם — למעט בישראל כמובן — צריכה להדיר שינה מעיני כל מי שארה"ב יקרה לליבו. למען הצדק, החירות, השלום העולמי והפרנסה של התקשורת, צריך לתבוע את חזרתו המיידית של טראמפ הנרקיסיסטי, הוולגרי, הבוטה והדוחה." ["הארץ", 3.4.17].

אתה הבנת את זה, ברוך?

* מה דעתה של פילוסופית-החצר ההזויה של "הארץ" על דונלד טראמפ? "בסופו של דבר, 'היפה והחיה', כמו לא מעט מהתרבות הפטריארכלית שהצמיחה מתוכה את דונלד טראמפ, הוא סיפור שאמור לעזור לנו להתרגל לחיה, ללמוד לקבל את כיעורו, להמעיט באכזריותו ולדמיין שהוא מסתיר נפש יפה. מצעדן ההמוני של נשות ארצות הברית והעולם נגד גירסה מודרנית של החיה, שהתקיים ב-21 בינואר, יכול להעניק תקווה שרבות מוכנות להתמודד כעת עם כיעורו של הכוח העירום בעיניים פקוחות לרווחה. השלב הבא הוא שוברי קופות שמגלמים פנטזיה של אהבה בין שווים." ["הארץ", 3.3.17].

* מה משותף לאהוד אולמרט, לבנימין נתניהו ולדונלד טראמפ? שלושתם נבחרו לעמוד בראש מדינותיהם אבל התקשורת, האופוזיציה והחקירות המשטרתיות והמשפטיות – עשו, עושות ויעשו כל שביכולתן כדי להדיח אותם. במקרה של אולמרט הן הצליחו. מה יהיה גורלם של נתניהו וטראמפ? – קשה לדעת.

* אהוד: שואלים אותי: "מדוע אתה ממשיך להיות מנוי על עיתון 'הארץ'?" – ובכן, כדי לדעת במדוייק כמעט בכל נושא מהי האמת, כי בדרך-כלל מה שכתוב בעיתון הוא ההפך מן האמת.

* אהוד, ראשית, אני קורא בשקיקה את הסיפורים של פוצ'ו, שאתה מפרסם מדי שבוע. על זה תבורך. אשמח אם תמסור לו שיש מי שקורא ונהנה מהפירסומים שלו. 

אם אפשר לשאול, האם הספר השני שלו מתפרסם כיחידה אחת באתר אחר?

והנה למה השאלה: אני חבר באתר "סימניה", ולאחר שכתבתי שם המלצה על הספר הראשון, ורמזתי שיש כבר ספר שני מפורסם ושלישי בהכנה, קיבלתי פניות ושאלות: היכן הספר מתפרסם?  

(דרך אגב, את הספר השני קיבצתי בקובץ אחד, אם זה מעניין. כך אני יכול לקרוא אותו מהטלפון הנייד). 

אליאב

אהוד: בינתיים התפרסם בדפוס רק הספר הראשון, "בחיי". בעתיד יודפס גם הספר השני, ואילו הספר השלישי הוא עדיין בכתיבה בהמשכים, כפי שאתה רואה במכתב העיתי, והוא לא מתפרסם בשום מקום אחר.

* גולי היקרה, בתשובה לטענותיך בגליון הקודם של "חדשות בן עזר", הרשי לי לכתוב לך בכל הנימוס והכבוד:

א. למרות תמיהותיך לְמָה בדיוק התכוונתי בהבטחת הפריץ שעד היום לא נתקיימה, מוכיחה תגובתך כי הנמשל במשל הצנוע שלי הוּבַן בהחלט, ועל כך אני שׂמח.

ב. לא זכוּר   לי כי הימין הקיצוני בישראל חגג כאשר קלינטון ובוש הבטיחו, כדבריך, להעביר את שגרירות ארצם לירושלים – כשם שלא מִכּבר חגגו חוגים שוביניסטיים אלה את הבטחתו הזהה של טראמפּ, בעוד שכיום הם אינם פּוצים פּה ומצפצפים, ולוא גם צפצוף חלוש, כאשר עד כה הוא טרם עמד בהבטחתו. גם לא זכוּר לי, לחילופין, כי חוגים אלה טענו שיש לתת לקלינטון ובוש עוד כמה חודשי חסד למילוי הבטחתם-הם.

ג. המדיה המכוּנה בפיך "שׂמאלנית" היא זו שהמימסד הישׂראלי הנוכחי עושׂה מאמצים בלתי פוסקים לסתום את פיה, כאשר אנשי ליכוד אמיצים והגונים כבני בגין, דן מרידור ומשה (בוגי) יעלון אומרים בריש גלי בדיוק מה שהיא אומרת, וכאשר מסתו המיתולוגית של זאב ז'בוטינסקי "קיר הברזל" אומרת לגבי נישול פּלשׂתינאים מאדמתם דברים חריפים לא פחות.

ד. השימוש שלך במילה "שׂמאלנים" כמילת-גנאי מתעלם ללא שמץ של יֶדַע ויושר היסטורי מן העובדה שתנועת הפועלים, ההתישבות העובדת ו"שמאלנים" כיצחק שׂדה, שמעון אבידן, אבא קובנר, רות דיין, חייקה גרוסמן ורבים אחרים תרמו להקמתה וקיומה של מדינת ישראל לא פחות מן הימין, העושׂה יום-יום פּלסתר את משנת ז'בוטינסקי ואת ליבראליותו והגינותו של האיש שהוא נושׂא את שמו לשווא.

בכל הכבוד הראוי ובתקווה כי הוויכוח הציבורי בישׂראל ובתפוצות ייחָלֵץ סוף-סוף מִ"קופסת" הדיכטומיה האנכרוניסטית "שׂמאל-ימין" ויתחיל לדבר לגופו של עניין.

פרופ' יוסי גמזו

אהוד: אישי השמאל שאתה מזכיר, ובהחלט צריך להזכיר בהם גם את בן-גוריון וברל, היו שמאליים, כלומר סוציאליסטים-ציונים אך לא שמאלנים, ולכן פגיעה אווילית בכבודם ובמעמדם ההיסטורי היא לשייך אותם לעוכרי ישראל מהסמול הפרו-פלסטיני של ימינו הנתמך בחלקו בידי הקרן לישראל חדשה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל