פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1226

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב, יום חמישי, י"א באדר [ותענית אסתר שהוקדמה] תשע"ז 9 במרס 2017

עם צרופת סיפורו של יוסי גמזו: "פּוּרִים שְפִּיל".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות [1970], מתוך "אין שאננים בציון". // אהוד בן עזר: טרומפלדור מרים את אסתר ראב בדגניה בידו האחת [ליום י"א באדר]. // אורי הייטנר: 1. ללא שורשים. 2. צרור הערות 8.3.17. // עמוס גלבוע: "חדשות מזויפות", לא דבר חדש. // מתי דוד: שתי דיפלומטיות אמריקאיות תוקפות את האו"מ ותומכות בישראל. // יהודה דרורי: איראן איננה חייבת להיות האוייב. // פוצ'ו: "בחיי [3]", פרק מ'. תרבות בחניתה. // תקוה וינשטוק: 1. לקראת פורים: צמח מתחפש. 2. "הנאות קטנות": פו הדֹב חוגג 90. // נעמן כהן: שינוי טרמינולוגיה – לא "שמאל" אלא פעילות פרו-איסאלמית. // אלי רוה: זוג עגילים, חלק שני, איפה יוס. // זעקת הקוֹפאים בחוץ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

פנחס שדה

אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות

[השיחה נערכה בחודש יוני 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

[הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת בגלל מדיניות ההוצאה]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: מה אתה רואה במלחמה בין ישראל לערבים?

פנחס שדה: מלחמה אינה דבר טוב או רע. גם שלום איננו דבר רע או טוב. יש לבחון כל דבר לגופו. באשר למלחמה כשלעצמה, הרי היא בטבעם של האנושות ושל הטבע, לא אנחנו בראנו אותה ולא אנחנו נחסל אותה. ההיסטוריה והטבע אינם מסיבת קוקטייל, אלא מאבק מתמיד ואפל המבטא את מצבו המהותי של האדם; ובמצב המהותי כלול המוות, שיבוא על כולנו במוקדם או במאוחר, והוא חלק מתעלומת הקיום. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: המילה האחת היא אהבה, והמילה השנייה היא מוות. ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות. ובעצם ככל שאני חושב על זה יותר, כן קשה לי להניח שאלוהים זקוק לשתי מילים; וייתכן אפוא ששתי המילים הללו, הניראות לנו כשתי מילים, באמת אינן אלא מילה אחת.

ובאשר למלחמה היהודית, הרי אם עלה בגורלו ההיסטורי של העם היהודי שהוא הגיע חזרה לארץ-ישראל, והיה מוכרח להילחם עליה, על חייו, ועל האדמה (והאדמה היא דבר חשוב מאוד, היא אימנו) – הרי שצריך להילחם. ומה שנוגע למוות – נמות בין כה וכה, במלחמות ובלעדיהן.

אך השאלה היא אולי זאת: אם נילחמים – על מה נילחמים? ואם חיים בשלום – איך חיים את החיים האלה? שמעתי כי לפני זמן-מה שאלו את הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב: "האם זה בסדר שהחיים בתל-אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?"

והוא ענה: "הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם."

עם כל הערכתי לרמטכ"ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ"ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם "הרחום והרחמן".

אלא מה, אנשים גם רוצים להחזיק בכל הארץ הגדולה והיפה הזאת, בבית-לחם, בשכם, בחברון ובירושלים. ורצונם אינו שונה באופן מהותי מן ההתנחלות הראשונה בארץ-ישראל, מימי פתח-תקווה ודגניה. יפה מאוד. אבל אז צריך לזכור כי הדחיפה וההצדקה לבוא לארץ ולהתנחל בה מושרשות בתנ"ך ובדברי הנביאים. הצדקה אחרת אין, כי כאן ישב עם אחר, אנושי בדיוק כמו היהודים. אבל עכשיו אני מסתכל סביבי, ורואה את מציאות-החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים. ומה בצע אם כן בניצחון על מצרים שמחוצה לנו, אם אנו עבדים חרופים למצרים שבתוכנו, לארץ הבצלים והקישואים, סיר-הבשר, עגל-הזהב, ואלילי הכסף, המיסחור והריקנות? – ואם כן, הרי אנשים עושים פלסתר את הצדקתם למלחמה. ובטווח רחוק הם משמיטים את הבסיס מתחת לרגליהם. שהרי אם האדמה הזאת היא אדמת הנביאים, והאנשים אינם נאמנים לאדמה, היא תישמט מתחת לרגליהם.

אהוד בן עזר: הנכון יהיה לומר, לאור דבריך האחרונים, שאתה רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כתופעה אבסורדית?

פנחס שדה: אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה.

מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. (וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית). בכל אופן, באשר למדינת ישראל, הרי זה כמובן נחוץ שליהודים יהיה מקום בו יוכלו להתקיים ולחיות, סוף-סוף, אבל לאחר שזה בא על תיקונו, אין יותר במדינה כשלעצמה שום דבר נשגב, היא לא אידאל. כל המדינות הן משהו מטומטם ומטמטם את האדם, והמדינה המודרנית אפילו גרועה מזו של ימי-קדם או ימי-הביניים, היות והיא מסחרית, כלכלית, במהותה: האידאל הוא, מצד אחד, לייצר יותר, להפיק יותר, לייצא יותר, ומצד שני לצרוך יותר (גם ה"תרבות" הפכה למיצרך וערכה נמדד בהתאם לביקוש בשוק), מה שמכונה היום – להעלות את "רמת-החיים" (אם אפשר לקרוא לזה חיים). המדינה מגדלת טיפוס של אדם שבע-רצון, זחוח, וזה מעורר בי סלידה. האידאל של מדינת ישראל הוא להיות אמריקה קטנה, וזכותם של תושביה לרצות בזה, אבל זאת בדיחה לחשוב כי זה חזון הנביאים. אני חושב שנגעתי בנושא זה בשיר שלי "ירושלים". ואני חושב כי המעשה האמיתי ביותר שהאנשים כאן, בעם הזה, יכולים לעשות ביחס לתנ"ך וביחס לעצמם הוא לשרוף את התנ"ך. לחפש, להחרים ולשרוף את כל הטפסים, עד האחרון. למחוק לגמרי.

אהוד בן עזר: בספר "החיים כמשל" אתה מתאר את היום בו התגייסת למלחמת העצמאות בשנת 1948, וברצוני לצטט קטע זה:

"ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא-נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במיסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר, לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי-הדואר, ומערכות-העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 125-124).

ובכן השאלה שלי היא, האם גם עכשיו אתה עומד מאחורי דברים אלה?

פנחס שדה: אינני מייחס ערך רב לתשובה אפשרית שלי עכשיו, היות ומה שחשוב הוא מה שהרגשתי וביטאתי ברגע האקטואלי של החיים, ולא חוות-דעתי עכשיו על מה שהרגשתי ומה שחייתי. החיים, ההרגשה, הם-הם האמת, והאמת אינה תלוייה בחוות-דעת, גם לא שלי. ולעצם העניין: האוניברסיטאות, למשל, הן חוכמת-אנשים-מלומדה (מה שירמיהו מכנה בשם "חוכמת-מה"), ולא השתוקקתי למות להגנתן. (רציתי לחיות עוד קצת כי הרגשתי צורך לכתוב שיר, אשר לפי הרגשתי היה יותר חשוב מבחינת מורשת רוח התנ"ך מאשר מה שנלמד באוניברסיטאות, ובאמת כתבתי באותו יום את "משלי בתולות", ואחרי-כן יצאתי מהחדר והלכתי להתגייס). ובאשר לשרי המדינה, מוסדותיה ותרבותה: [חיים] וייצמן אמר פעם (כמדומני שאמר זאת לבלפור) ש"אמנם אולי אנו בני סמרטוטרים אך נכדי הנביאים." זה מחניף כאן לכולם, אך אני שואל: אם אנו נכדי הנביאים, להיכן נעלמו נכדיהם של הורגי ורודפי הנביאים, שהיו, ככלות הכול, הרוב? האם היו הללו מעשרת השבטים שנעלמו? תחושת הזרות וההתבטלות שאני חש כרוכה בהרגשתי כי נכדיהם של הורגי-הנביאים, אם להשתמש בביטויו של אליהו, רצחו וגם ירשו.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-16 ביוני 1970, במאמר מאת סופרו הפארלמנטארי של העיתון, מובאים דבריו של חבר-כנסת חילוני מסויים שציטט, בנימה של מרירות, הערה של האדמו"ר מלובאביץ' – כי ביום אחד נהרגו חיילי ישראל במיספר גדול יחסית, בחזית תעלת סואץ, בשל פריצה בחומת הלכות הגיור, כלומר, בשל הפרת אחד מחוקי-התורה בימינו במדינת ישראל. על כך ענה אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהוא גם רב, כי האדמו"ר רק חזר על אימרת ישעיהו הנביא – "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו," ולא, "חרב תאכלו."

מה אתה אומר על דעתם של הרבנים הללו?

פנחס שדה: דעתם של החולקים על האדמו"ר מלובאביץ' מבוטלת בעיניי, ודעת האדמו"ר מלובאביץ' רחוקה מדעתי, אבל את דברי ישעיהו אני מקבל ככתבם וכלשונם. אולי הדבר נשמע פאנטאסטי ולא-ריאלי – במהלך החשיבה המודרני-כביכול שלנו, לאחר שהפסיכולוגיה, האקדמאיזם והז'ורנאליזם אכלו כאגזמה את אורח-החשיבה הטבעי, אבל אני מחזיק בדיעה התנ"כית של הנביאים (שהרי מי אני שאחלוק על דבריהם?) שאכן אם האדם לא יהיה ראוי לארץ הזאת – הארץ תקיא אותו מתוכה. ואם הוא יפר את חוקי ה' – אלוהים יעורר עליו את שבט זעמו. הדבר לא יקרה מהיום למחר. לא על-ידי נס חד-פעמי. אבל המצב, כפי שהוא היום, לא יוכל להימשך זמן רב.

מצד שני, וזה דבר אכזרי לאומרו, אם נסתכל במבט לא-הומאניסטי (ואני יכול לבכות למראה כאבו של ילד קטן; אינני מדבר על רגשותיי, אלא על ניסיוני להבין את הקיום, את כדור-האדמה, במשך הרף-העין הקצר הזה הקרוי חיים) – הרי כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה"רוחניים" כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.

אהוד בן עזר: במה, לדעתך, מתבטא חטאה של הספרות כאן?

פנחס שדה: מאז למדתי לקרוא טימטמה הספרות העברית (להוציא שלושה-ארבעה שמות בודדים מאוד) – שני דורות צעירים, ונתנה להם מושג מזוייף של החיים. הספרות עסקה בעיקר בשאלות חברתיות במובן המצומצם והפרובינציאלי ביותר של המילה, וניכרו בה כל הגילויים המושחתים של שביעות-רצון עצמית ויחסים המתרקמים בין אנשי שלומנו בחברה קטנה וממוסדת. כשהשתלם, מבחינה חברתית לפחות, לכתוב על הפלמ"ח, כתבו על הפלמ"ח. אחר-כך על המדינה, או על מלחמת העצמאות, או על קיבוץ, או על מלחמת ששת הימים, וכן הלאה.

כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית; ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי, והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה. בעיניי משתייכת לתחום זה גם כל כתיבה אופנתית אחרת הבאה לספק את צורכי הציבור. למשל, אחרי שאותו ציבור נעשה קצת יותר אנין-טעם הוא גם מרגיש צורך להחליף את הכתבנות הפלמ"חאית במשהו ההולם יותר את אורח-החיים החדש, כלומר – בכתיבה יותר אינטלקטואלית, המאפשרת לחטט קצת ב"סימבולים" וב"מוטיבים" ובשאר החידודים שבתוכה, תוך כדי ישיבה נוחה בנעלי-בית, וכמובן שיש ספקים גם לזה. הכתיבה הזאת הולמת את נעלי-הבית, בדיוק כמו שהכתיבה מלפני עשר ועשרים שנה הלמה את הסנדלים. ולכתוב כל זאת בשפתם של נביאי התנ"ך! הרי כל זה רחוק מהחיים, מאהבה, מסבל, מרחמים, משאיפות רוחניות אמיתיות, ממצבו המהותי של האדם; כל זה אינו דורש כלום, אינו מעורר למאומה, חוץ מאשר לחידוד-מוחין קל אצל כמה מבקרים וקוראים. ובדומה לזה רוּבה – אף כי לא כולה – של השירה, שאיננה עכשיו אלא פיליטונים מחוכמים בחרוזים, ולמעשה אף לא טורחים המחברים לחרוז, כי זה עכשיו לא באופנה.

וכך אנשים חיו ומתו במיטתם, או במלחמות, בלי שום הבנה, ולא רק שהם לא ידעו את התשובות, הם אפילו לא ידעו על קיומן של השאלות! ספרות כזו היא ספרות בוגדת. ולבגוד באדם זה הרבה יותר נורא מאשר לבגוד במדינה: כי האדם הוא נציגו של אלוהים עלי-אדמות, ומדינה היא מושג מופשט. הספרות אשר טחה בוץ על עיני אנשים, כדי להסתיר מהם את אלוהים, היא ספרות אנטי-דתית במהותה. אך את אלוהים אי-אפשר להסתיר, כי הוא מתגלה לא במילים אלא בהווייתו ובעשייתו, בכך שהאדם חי ומת. ולא יצא שום ריווח לסופרים מחרפי שם-שמיים אלה, לנביאי השקר, מכיוון שאין שום ריווח בחטא. חטא במהותו זהה עם הפסד, לא עם ריווח. חטא הוא האינות.

מאחר שהרוח לא דיברה אל האדם, וגם אלה שהשתמשו באיצטלת הרוח לא דיברו אליו – לכן מדברים החיים עצמם אל האדם, ללא תיווך. והם מדברים עכשיו באמצעות המלחמה. המלחמה היא הספר שהאדם, הנוער, קורא אותו. ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות, אהבה, מוות, מוות.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-14 ביוני 1970 נתפרסמה ידיעה מאת סופרו הצבאי של העיתון, בעקבות פשיטת צה"ל על מוצבי הצבא המצרי בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ, פשיטה בה נהרגו ארבעה מחיילינו.

 "כאשר חזרו חיילי צה"ל מפשיטתם על בונקרים של הצבא המצרי בתעלה, אור ליום שישי, היתה שאלתם הראשונה ברידתם אל החוף: 'כמה-כמה?'

 "הפושטים, שהחמיצו את שידור המשחק בין נבחרות הכדורגל של איטליה וישראל במכסיקו [במסגרת המשחקים על הגביע העולמי בכדורגל], ביקשו לשמוע פרטים רבים ככל האפשר על ההופעה הישראלית.

 "בשעות הבוקר, כאשר נערך התחקיר על הפעולה, ביקשו החיילים לשמוע את התוצאות ברדיו. הובא למקום טרנזיסטור שלא נשמע בעוצמה מספיקה. הובא למקום רמקול שהוצב לפני מכשיר הרדיו הקטן, כדי שיוכלו כל החיילים לשמוע את התוצאות ממכסיקו. התחקיר הופסק לדקות מיספר, עד ששמעו החיילים הפושטים את התוצאות, ואחר-כך נמשך כרגיל."

לדעתי מאשרים דברי החיילים את מה שאמר הרמטכ"ל. הצעירים האלה נאחזים בחיים הרגילים כמפלט מן האימה אשר במלחמה. הם נלחמים למען יימשכו החיים כרגיל, וההתעניינות בכדורגל היא בעיניהם ההיאחזות, או החזרה, לעולם שקט ונורמאלי.

פנחס שדה: בעיניי לא דומה אמירתו של הרמטכ"ל לאמירתם של האנשים האלה, אך אני עדיין לא מוכן לפרש בדיוק את משמעות דבריהם, אף כי אני רואה בהם אותות למשהו שיבוא.

אמרתי שהמלחמה היא הספר שהאדם הישראלי הצעיר קורא אותו, ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות ואהבה (היעדר-האהבה והריחוק ממנה הם, לפעמים, התגלות האהבה). אבל מכיוון שהמציאות היא מצב של זרימה והשתנות מתמדת, צמיחה מתמדת של חיים מתוך המוות, השאלה היא מה יבוא בעתיד? וזוהי חידה. ידוע שהמשיח מוכרח לשבת בין העניים ברומא, עטוף סמרטוטים ומסריח ממוגלה. הקדוש יכול לצמוח רק מתוך תחתיות החושך. בעניין זה כתב נתן העזתי ב"דרוש התנינים" שלו, והבאתי את דבריו בספרי "החיים כמשל", בסוף הפרק על היהדות:

 "דע כי נשמת מלך המשיח היא בגולם התחתון, כי כמו שנתהווה נחש הקדמוני בטהירו בבחינת גולם, כך נוצרה ונתהווית נשמת מלך המשיח ברצון אין-סוף והיא קדמה לבריאת העולם והיא עומדת בתוך התהום הגדול..." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181).

ייתכן שדווקא מתוך מציאות מעיקה ושחורה מאוד – אולי דווקא בתוך התהום של השלילה הזאת, התחסלותה של הדת המסורתית, פשיטת-הרגל של התרבות והליטראטורה – אולי דווקא כאן צפון, כמו זרע קטן מאוד, העץ והפרי של העתיד. דבר כזה לא בא בדרכי נועם. ולא רוכב בשום פנים על סוס-העץ של דברי האינטלקטואלים והז'ורנאליסטים, אלא הוא מוכרח לצמוח מתוך חבלי לידה נוראים, אולי מתוך קאטאסטרופה חמורה. משום שהזרע האלוהי הוא אמנם זרע של חסד, אך פריצתו מתוך האדמה קשורה במאבק איום, הניראה כחסר-תקווה. התקווה אפשרית, אך אין לי כרגע הארה לדעת כך או כך, היו בעבר כמה רגעים בודדים שבהם אמנם ניראה לי הדבר כך. מיקרה מסויים במציאות, (ולדעתי חייב כל אדם להתייחס ולדון רק על סמך הדברים שנודעים לו, ולא על סמך חוכמת אנשים מלומדה) – וברגעים אלה אמנם היה ניראה לי שהאפשרות של החיוב קיימת. אך קיימת גם האפשרות השנייה, הנוראה, והשאלה איזו אפשרות תנצח. הכוחות הגנוזים בגזע היהודי ודאי שאינם מבוטאים כיום על-ידי שום דבר ספרותי ואמנותי שמעל לפני השטח, אלא אולי רק על-ידי עובדות החיים עצמן, כולל המלחמה.

אהוד בן עזר: מה אתה קורא בספר אשר שמו המלחמה?

פנחס שדה: אני רוצה לקרוא בפניך קטע מן התנ"ך: "וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יוכל לו וייגע בכף ירכו ותיקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני. ויאמר מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי. ויזרח לו השמש." (בראשית ל"ב, 31-25).

ועתה אגיד לך מה אני קורא בדברים האלה: "וייוותר יעקב לבדו" – ההישארות לבדו היא עניין מהותי מאוד, הכרחי. "וייאבק עד עלות השחר" – המאבק היה אפל, ממושך, אכזרי. "ותֵקע כף רגל יעקב בהיאבקו" – המאבק היה כרוך בסבל ובייסורים גדולים. "ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני" – יעקב איננו רוצה לחדול ממאבקו רק כדי לזכות בשלום לשם שלום. הוא רוצה את הברכה העשוייה לצמוח מתוך המאבק, ברכה שהיא פרי הסבל והמלחמה. ועכשיו המלאך אומר לו "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים" – צריך להבין שהמאבק עם האנשים איננו דבר לעצמו, אלא הוא בעל שתי פנים, המאבק הוא תמיד גם עם האלוהים. המאבק החיצוני הוא עם אנשים, ובתוך המלחמה החיצונית מתרחש המאבק עם מלאך האלוהים. "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך" – כאן טועה יעקב בגלל קוצר הבנתו האנושית. הוא רוצה לדעת את השם, הוא רוצה את הכינוי החיצוני, השכלי. אבל המלאך מסרב לענות לו מפני שהמשמעות הפנימית איננה ואיננה צריכה להיות בתחום המושגים השכליים, התרבות, וחוכמת אנשים מלומדה. "ויברך אותו שם" – המלאך אמנם את השם אינו רוצה לומר לו אך את הברכה הוא מעניק לו כתוצאה מליל המאבק והאימים. ואז כתוב "ויקרא יעקב שם המקום פניאל" – רק לאחר שיעקב עבר את המאבק, הוא יכול היה לקרוא לאדמה בשם, הוא התייחס אל האדמה לא כאל משהו סתמי אלא כאל מקום המגלם את הנוכחות האלוהית, כפי שגם הוא עצמו נקרא אז בשם חדש.

ואחר-כך כתוב "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי" – וכאן ניראה לי שההסבר צריך להיות הפוך מן ההבנה השכלית המקובלת: לא שנפשו ניצלה למרות שהוא ראה אלוהים פנים-אל-פנים, אלא אך ורק לאחר שהוא ראה את אלוהים היתה לנפשו הצלה אמיתית. ואז כתוב "ויזרח לו השמש". אין הצלה אמיתית אחרת.

אהוד בן עזר: אתה מנסה להעניק משמעות אפוקאליפטית לעניינים מאוד-מאוד חילוניים ועצובים של מלחמה, מוות, וחיי יום-יום הנמשכים איכשהו תמיד.

פנחס שדה: לפני זמן קצר ישבתי בגינואה, בחדר-אוכל במלון קטן ועני. ישבו שם כחצי תריסר בחורים ובחורות, ושוחחו, ובאותו רגע הראו בטלוויזייה סרט על גיטו וארשה. הנוכחים כלל לא הסתכלו, כי זה לא שיעשע אותם. והנה ניראה יהודי זקן מתהלך עם טלאי צהוב, וחייל גרמני ניגש אליו ויורה בו באקדח בראשו. ופתאום אמרתי בליבי: "לא, זה לא צריך לקרות שנית, אף פעם לא. אפילו אם יהיה צורך להחריב את כל המזרח התיכון, ואפילו לחולל מלחמה גרעינית. אדרבא."

(אתה יודע שאני מעולם לא כתבתי אף ספר, אף שיר, אף מילה, של פאטריוטיזם לאומי או יהודי. חייתי וכתבתי תמיד בהתנגדות גמורה לחברה שבה אני מתגורר).

ידידה שלי, אישה צעירה שאני מעריך את האינטואיציה הנשית העמוקה שלה, אמרה לי פעם כי ההתרגשות שאחזה בכל העולם הנוצרי ערב מלחמת ששת הימים היתה באמת מסווה לרגש הרבה יותר עמוק ובלתי-מודע של ציפייה נלהבת, שהנה, סוף-סוף ובאופן סופי, הולכים לחסל את היהודים.

לפני שבועיים הייתי בבארצלונה ונוכחתי בטכס של "קורפוס קריסטי", וראיתי עד כמה זוהי חווייה חיה לאנשים שהצטלבו וזימרו ברחובות. ואז הבנתי עד כמה פוגעת בהם עצם העובדה שקיימים בעולם אנשים יהודים, ועוד מאורגנים כעם, שאפשר לומר עליהם, שהם יכולים לומר על עצמם, כי הם השכנים של ישו – בעוד שישו הוא התקווה האחרונה של האנשים הנוצרים הללו, גאולתם בעולם הבא מתוך מצוקת העולם הזה. ובשביל היהודים הוא השכן שלהם לשעבר מנצרת. זה הרבה יותר חמור מעצם הצליבה, כי הצליבה הרי היתה כלולה בדרך-חייו ובהתגלותו של ישו, "הכוס שהיה עליו לשתות." לעומת זה, הקיום של היהודים כיהודים הוא עובדה חמורה באופן תהומי בשביל העולם הנוצרי, בשביל האדם הנוצרי. ומבחינה מהותית כל נוצרי הוא נוצרי, גם אם הוא מארכסיסט וכדומה, כשם שכל יהודי הוא יהודי. כי כאן מדובר על גזע ורוח, על אינסטינקטים, ועל הרגע האחרון שלפני המוות (והלא כל רגע הוא, במהותו, רגע אחרון לפני המוות).

אהוד בן עזר: מה המסקנה שלך?

פנחס שדה: לאור זה אולי אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים והערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפאנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקאטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת-הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמארכסיזם (שלאמיתו-של-דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי-פראבוסלאבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפאנטאסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

לי היתה תמיד תחושה של החשיבות המוקדית, הקיצונית, של ישו, שהוא נקודת-המוקד אבסולוטית, נקודת מפתח, בהיסטוריה היהודית. הניסיון היהודי ההיסטורי, הן החד-פעמי והן הממושך, להתעלם מישו ולהוציאו אל מחוץ לתולדות העם – לא הצליח ולא היה ממשי. ההתייחסות לישו נשאה אצלי תמיד אופי של חווייה אישית חיה ואינטנסיבית בכתיבתי, וכמובן, בחיי, בשעות קשות ומופלאות. אבל, עכשיו, כשאני דן בשאלה שהעלית בפניי מבחינת ההיסטוריה – גם כאן אני רואה כיצד מגיחה, ודווקא מזוויות שאותי עצמי מפתיעות – דמותו של ישו, שהיא במובן מסויים, מנקודת ראות אולי יהודית – סימן-השאלה הגדול ביותר, אבל אולי גם, מי יודע, אולי גם סימן-הקריאה הגדול ביותר.

אהוד בן עזר: אני נזכר כי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (שערך עימך יוסף מונדי) אמרת: "ישו הוא בעיניי בן-אדם, בחור ישראלי, שחי בנצרת או בבית-לחם, סבל, אהב, אמר את מה שאמר, לפעמים גם התלוצץ." אולי תסביר את יחסך לישו?

פנחס שדה: אני מתפלא שלא עמדו על חוש ההומור הפראי שלו, לפעמים: למשל, כשבאה אליו פעם אישה יפה (אולי היתה זאת מרים המגדלית), יצקה שמן-בושם יקר על רגליו וניגבה בשערותיה. יהודה איש-קריות, שהיה הגזבר של החבורה, התרגז ואמר שמוטב היה למכור את השמן ולחלק את הכסף לאביונים. על כך ענה לו ישו: חביבי, העניים לא יברחו, הם יהיו תמיד, אבל אני – היום כאן ומחר מי יודע איפה. הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו, אבל זה היה המובן. יש מקומות אחרים עם הומור תהומי ומסובך, אך לא איכנס כאן לזה. ולבסוף הוא נצלב ומת.

מצד שני, ישו הנהו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות. כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי. ברגעים מסויימים בחיים אני מזדהה איתו, במידה שאני מזדהה עם עצמי. במידה שאני שוכח את עצמי, אני שוכח אותו. ואני שוכח את עצמי כאשר המהומה של העולם החיצוני, המזוייף והחולף, מבלבלת אותי, מפחידה אותי ומתנכלת לי. אני מנסה לענות לישו על מה שהוא דיבר אליי. לא רק לו, אלא גם לכל אותם שחיו בדורות קודמים, שדיברו אליי. הם השומעים האמיתיים שלי, השופטים שלי, ואפילו המבקרים שלי. בכל אדם חוזר המיתוס של ישו. הרי כל אדם עובר דרך העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם.

אהוד בן עזר: מדוע אמרת קודם: "ואפילו לחולל מלחמה גרעינית"? אתה כאילו אוהב את הקאטאסטרופה.

פנחס שדה: לפני חודשים אחדים ביקר אצלי בחור אנגלי שלא היכרתיו קודם לכן, ושחזר ממסע בהודו. בעבר הוא היה משורר, וויתר על כך. לדעתו כבר מתו לחלוטין ישו, בטהובן, הנצרות, כל התרבות והדתות הקודמות. לדעתו אנו מצויים עתה בעידן חדש. הוא אינו מאמין ביצירת יחיד, במילה הכתובה, אלא רק בפגישות חיות עם אנשים, ואפילו באמצעות כלי-התקשורת ההמוניים. אותו בחור אנגלי הצטרף לכת דתית חדשה, אשר לה כוהן עליון בניו-יורק, בו הם רואים את התגשמות האל עלי-אדמות. הוא בא לישראל, לדבריו, כדי להבין את המשמעות האמיתית של מה שמתרחש פה. לדעתו שתי נקודות-המוקד של העולם בעתיד תהיינה סין וישראל, ומשום-מה הגיע למסקנה תחושתית כי אם ברצונו להבין באמת את המתרחש פה עליו לבוא אליי. זה אולי מוזר במקצת, שהרי אני לא מייצג כלום במדינה, אין לי שום עמדה. אך כזאת היתה תחושתו, והוא בא, וישבנו כל הלילה.

בין השאר הוא אמר שאינו מאמין כי תפרוץ מלחמה עולמית וכי פצצת-המימן תתפוצץ אי-פעם. לדבריו, על האנושות פשוט לדחות את הפצצה מתודעתה ולא להאמין באפשרותה, ואז הפצצה תהיה כאילו איננה.

אמרתי לו כי לדעתי כל מה שעשו אנשים אי-פעם, סופם שהשתמשו בו, ואם יש פצצות-מימן, הדעת נותנת שלבסוף הן תתפוצצנה.

לשמע דבריי התעצב מאוד. ואז אמרתי שהרי שנינו אנשים רליגיוזיים, ואם-כן הרי חשובה בעינינו רק נקודת-ראותו של אלוהים, ואם-כן מה הוא חושש – שאם תאבד האנושות יהיה אלוהים "out of business"? – "הלא אתה אדם דתי, ובכן לגבי אדם דתי חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך ולהתקיים גם בלי בני-אדם."

למשמע דברים אלה, ואולי דווקא בגלל נימת-ההתבדחות (השעה היתה אז ארבע לפנות-בוקר, ובשעה זו יש לי מצב-רוח פראי ומיטאפיזי במקצת) – ממש החווירו פניו, והוא הביט בי בחרדה אמיתית. הרגשתי שהוא ראה בדבריי מבע אינסטינקטיבי למה שהיהודים בישראל יעשו אם יגיעו מים עד נפש, כלומר אם תהא נשקפת להם כלייה, וכי יראו כמוצדק לסחוב איתם את כל העולם כולו להשמדה כללית. אם אושוויץ – אז לכולם יחד. חוש הצדק דורש זאת, והצדק הוא חשוב מאוד.

אהוד בן עזר: אמרת שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא שטחי מאוד. מה יחסך לערבים?

פנחס שדה: אני אוהב את סיפורי "אלף לילה ולילה", את הישיבה השקטה והסובלנית של הערבי עם נרגילה או ספל קפה, את הסגנון של הקוראן, את קריאות המואזין, את האוטוביוגראפיה של אל-גזאלי, את השווקים והכפרים הערביים. זמן-מה לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי באוטובוס ערבי מירושלים לבית-לחם. הנהג היה קשיש. בקצה העיר ירושלים ביקשה ממנו נוסעת ערבייה צעירה שייקח איזה נוסע שאינו יכול כניראה להגיע לתחנה. לתימהוני הרב סטה הנהג מהמסלול, עשה סיבוב גדול והגיע אל הבית אשר לשם הינחתה אותו הבחורה. לא נמצא שם שום אדם, והנהג חזר לדרך בית-לחם, ושוב התחילה הנוסעת החיננית להתווכח איתו, וכניראה ששיכנעה אותו כי אם ינסה עוד פעם אין ספק שיצליח. התקשיתי להאמין למראה עיניי, אבל עובדה היא שהנהג החזיר עוד פעם את האוטובוס שלו לאותו מקום, ושוב לא מצא איש. אף אחד מן הנוסעים הערביים לא התלונן ולא אמר כלום.

משהגענו למבואות בית-לחם התברר שהבחורה הערבייה מחפשת איזו כתובת אך איננה מתמצאת ברחובות העיר. שוב הופתעתי כשהנהג עצר את האוטובוס, ירד עם הבחורה ועזר לה למצוא את מבוקשה, אחר-כך חזר והסיע אותנו סוף-סוף לתחנה.

ואז חשבתי שאמנם הערבי הזה הוא נהג-אוטובוס בלתי-יעיל, ובוודאי גם נהג טאנק בלתי-יעיל, אבל הוא הולם את נוף הארץ יותר מאשר נהג ישראלי יעיל. הוא לא נוסע בין ירושלים לבית-לחם כמו בין שתי נקודות שעל המפה, אלא כמו בין ירושלים לבית-לחם. וחשבתי גם שדומה כי ככל שמדינת ישראל מתרחבת כך גם מתכווצת ארץ-ישראל. בכל אופן, עכשיו שוררת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה.

אהוד בן עזר: דבריך אינם דומים להערכות הפוליטיות, החברתיות והלאומיות השגורות בדרך-כלל בישראל. מהי נקודת המוצא שלך?

פנחס שדה: אינני סבור שהאדם הוא חיה פוליטית, כדעת אריסטו, ולא חיה כלכלית, כדעת פרויד. אני חושב שהאדם הוא חיה דתית, שרובצת על כדור-האדמה, המרחף בחלל. לרוב שותקת, לפעמים ממלמלת משהו, מייללת מול הכוכבים. לפעמים נושכת את עצמה. (לפני שבועות אחדים, בלונדון, ראיתי הופעה נפלאה, מהפנטת, של רקדנית-עירום כושית, ואז הבינותי כי, לפעמים, האדם הוא גם חיה רוקדת. חשוב מאוד להוסיף גם פרט זה).

מצבו של האדם הוא מצב דתי, על כן לכל התייחסות יש ערך רק במידה שהיא דתית. ועל כן דת איננה יכולה, בסופו של דבר, להיות מוסד מקובל, כי דת פירושה ניסיון מתחדש שוב ושוב לבוא במגע עם החיים, מהותם ומשמעותם. הדרך אינה יכולה להיות קלה ונוחה. לפעמים צריך לעבור דרך חור-המחט כדי להגיע למלכות-השמיים, ולפעמים – כמו שאמר יעקב פראנק, מוכרחים לעבור דרך תעלות-הביוב כדי להגיע לעיר-הקודש ירושלים.

לאור כל זה אני לא מייחס ערך לליטראטורה, לתרבות, לתיאוריות ולגישה האקדמית אל הדברים, מפני שהן אינן עומדות ביחס אמיתי לחיים. אני חושב שהדרך היחידה, והקשה ביותר, היא לנסות ללמוד ולהסיק מסקנות מן הרגעים שבהם אנו זוכים להיפתח לרגע אל החיים, אל העולם, אל הטבע והמציאות. החיים הם רק משל, הם ההשתקפות האלוהית, והנמשל שלהם הוא אלוהים. מפני כך קראתי לספרי העיקרי "החיים כמשל".

כל מילה שכתבתי היתה פרי חווייה, מחשבה או דרך דתית, ובמיקרה שלא היתה כך הריהי חסרת כל ערך. אני משוכנע כי כל מילה בלתי-דתית היא חסרת קיום. פעם שאלו אותי סטודנטים בירושלים שאלה פרובוקאטיבית, האם גם התנועה הנאצית היתה תנועה דתית, ועניתי: האם תוכלו להראות לי תנועה כלשהי שאיננה דתית? הרי במיקרה זה היא תהיה, כביכול, מחוץ לאלוהים, באיזה איזור אכסטריטוריאלי. כשלטאה מנענעת את הזנב שלה זו תנועה דתית. כשגנב מטפס על צינור זו תנועה דתית. כשעולים לרגל לירושלים זו תנועה דתית.

אהוד בן עזר: מה היחס שלך ליהדות?

פנחס שדה: לפעמים עולה בדעתי – ואולי זה ביטוי מוזר – שאני היהודי של היהודים. הביטוי הזה נשמע לי בחלום אחד, לפני שנים. תיארתי את החלום בפרק האחרון של "החיים כמשל". לפעמים נידמה לי שיש בי, באופיי, וממילא בכתיבתי, איזה ריכוז קיצוני ביותר של תכונות הגזע היהודי, משהו שמגיע עד למקורות הקדומים ממש, עד לתקופת התנ"ך. באופן כזה אולי מצבי בתוך היהודים של היום הוא כמצב היהודים בתוך העולם הגויי. אני מרגיש קירבה בעבודתי לאופי עבודתם של נביאי הכתב, ולא שאני סבור שקירבה זו הינה זכות שלי, אלא שאני משוכנע שזוהי הדרך היחידה שבה כל סופר או משורר יכול ללכת, בנסותו לפרש את החוקיות האלוהית כפי שהיא מתבטאת בחיינו עלי אדמות. כל דבר אחר הוא בעיניי עבודת אלילים. השכלתנות היא האלילות האמיתית, היא עקרות-החיים, שנגדה לחמו הנביאים, ולא, כפי שסוברים בטעות – שהסגידה לטבע היא האלילות. האדמה איננה אוייב האלוהים. היא האימא שלנו, ואלוהים הוא האבא שלנו.

אהוד בן עזר: האם מקורות ההשפעה שלך היו יהודיים?

פנחס שדה: מקורות ההשפעה האישיים שלי לא היו יהודיים מקובלים. אמרתי לך שאני מתייחס רק למצבי השראה, לכן אענה לך ממה באמת ינקתי באופן חי, מה השפיע על חיי. מקורותיי הדתיים כללו בעיקר את הברית החדשה, התנ"ך, ספרים דתיים (ולאו-דווקא במובן המקובל) כגון "כה אמר זרתוסתרא", "פאוסט", שירי הלדרלין, הקוראן, דוסטוייבסקי, קנוט המסון. (אני אוהב את הטבע שבסיפורי קנוט המסון. אני בכלל אוהב טבע. אדמה. עשבים. עצים. נהרות ונחלים. בייחוד דברים ירוקים. הרים ומידבר פחות).

באשר לתנ"ך, הנה ההשפעה והקריאה החיונית בו הלכו וגברו אצלי משנה לשנה רק בשנים האחרונות. התנ"ך כמעט לגמרי לא השפיע עליי בנעוריי, משום שהלימוד המקובל שכפו עליי בבית-הספר (ואני למדתי דווקא בבית-ספר דתי) המאיס אותו עליי לגמרי. לגביי הוא היה ספר מת לגמרי. היום ספר תהילים ניראה לי כגילוי אלוהי, וקשה לי לתפוס כיצד לפני חמש-עשרה שנים עדיין היה משעמם ומאוס עליי. כאשר לימדו אותי את הספר הוא היה מנותק לגמרי מכל משמעות אישית. לא התייחס לחיי שלי. הבכי של דוד לא הזדהה עם הבכי שלי כשהייתי נער. הספר פורש בפניי רק כעניין לאומי. והייתי זקוק להרבה שנים כדי לחזור אל התנ"ך ולגלותו לעצמי.

היהדות עצמה, לפי מה שאני מרגיש כל השנים מאז שאני כותב, חושב וחי (ואלה שאלות של חיים ומוות בשבילי, כי אני משוחח איתך קרוב לחצות לילה, ואינני בטוח שלא אמות הלילה, ואינני יודע מה יהיה מחר – ) היהדות, כפי שהיא עד היום, לא אמרה לי שום דבר חיוני. במילים אחרות, הדת היהודית המקובלת אינה ניראית לי כדבר חי. אמנם, יש יסודות, לאורך ההיסטוריה של היהדות, אשר למרות שהם שייכים לעבר, הם בשבילי חיים לחלוטין: הנביאים יותר חיים בשבילי מן הרבנים. ובניגוד לקוהלת אני חושב כי טוב הארי המת מן הכלב החי.

אחרי-כן אני עובר לישו, שהוא עניין לעצמו. ולאחריו הייתי מזכיר גילויים, ניסיונות של הרוח הגזעית האמיתית הקדומה, שאני מרגיש אותה גם בתוכי, והיא ממלאת את הכתיבה שלי. הניסיונות להתפרץ ולבוא במגע עם החיים, כמו אצל שבתאי צבי. אפילו יעקב פראנק, אשר הניסיונות שלו, של התפרצות וביאה במגע עם החיים – היו מאוד מעורבים במיניות. אותי אין הניגודים מפחידים. היות וברור לי כי הניגודים יוצרים את השלמות, היות ואלוהים מאחד את כל הניגודים.

אהוד בן עזר: ברצוני לשאול אותך שאלה המתייחסת לקטע קונטרוברסאלי מאוד שבספר "החיים כמשל", קטע שעורר מהומות, לפחות בין המבקרים, עם פירסומו וגם במשך השנים. וקודם-כל אצטט קטע זה:

 "היהודי הנהו לא-דתי ביסודו. מה מובנו של ההיות לא-דתי? הרי זה לבלתי התייחס לדברים החשובים של החיים אלא באופן מתראה, בדחני, ערמומי, ציני, בהמי ביותר; לבלתי דעת אפילו על אפשרות קיומו של היחיד השואל למובן הכול, הסובל את סבל הכול, הנוטל חלק באשמת הכול, הנושא באחריות לקיום כולו, התובע את עצמו להכרעה ולהגשמה של הרעיון האלוהי. כי איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלא החיים, שהם המילה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי-הדת היהודיים איזו הכרה ביחיד? האם יש שם איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה?

"היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה אלא במובן של גאולה חברתית, וזאת משום שלא הבינה את מושג האשמה אלא במובן של אשמה חברתית, פלילית; היהדות לא הקימה (שאלמלא כן היתה סותרת את טבעה) אף גאון אחד אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות, אלא אם כן חרג הלה, במיקרה או עקב רדיפות, אל מחוץ לתחומה, או שעמד, על כל פנים, בהתנגדות מרה כלפיה; היא שברה את נביאיה ומשורריה, או ששחטתם בין ההיכל למזבח, אם שהורידתם לבור הטיט, אם שצלבתם, אם שלעגה להם, ואם ששיקעתם אט-אט בטיט-היוון האזרחי, הפיקחי, הפחדני, הנואש, היהודי; היא מציצה מבין החרכים, בעיניים קרות ואויבות, בכל הנלהב, התמים, הגדול, הרציני, הפיוטי, וכדי לחסן את עצמה מפניו היא מטפחת בתוכה תרבות של חיידקים משכיליים, צבועים, העושים בעצם קיומם וכתבנותם חוכא ואיטלולא מכל שירת-אמת; היהדות היא אירוניה, פוליטיקה, המוניות, אפסות, מדע, חומרניות, כלומר, כל מה שסותם את פי מעיין-החיים, שמקפיא את הלב וחוסם את הפתח למלכות-השמיים; היא אוייבת את הגדלות, את האהבה, את הגעגועים, את החן, את החטא האמיתי, את האמת עצמה; היא יודעת רק להתלוצץ, להתלוצץ באופן מפלצתי, ולכן אין גורל אכזרי יותר מאשר להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות, אבל, מצד שני, אין גם גורל נעלה וגיבורי יותר, אין כפרה וקורבן גדולים יותר; היא מתהפכת, שטופת זיעה, בשנתה הארוכה, שמוראותיה אינן הפורענויות החיצוניות (אף כי באיזה ייסורים נוראים התייסרה במשך אלפיים שנה! ייסורים אשר דיים היה להפוך אפילו את נבוכאדנצר, לעבד-יה; אבל הייסורים יש להם משמעות דתית רק בשביל היחיד, בעוד אשר ביחס להמון אין הם אלא שואות חומריות, מקריות) – אלא חלום-ביעותים של נפילה מתמדת תהומה; ואף-על-פי-כן, מי יודע? אולי דווקא מתוך הזוהמה והליצנות והאובדן הארורים ביותר, אולי דווקא מתוך הייאוש והייסורים הקשים ביותר, אולי דווקא מתוכם – זאת אומרת דרכם – צפויים לבוא החסד והגאולה." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181-180).

האם אתה מוכן לחתום על דברים אלה, שנכתבו לראשונה ב-1957, גם כיום?

פנחס שדה: אינני מסיר את חתימתי משום דבר שאי-פעם כתבתי בכלל, כי מה שכתבתי נבע מתוך חיי. ובאשר לעצם העניין, הרי לפעמים אני חושב שהיהדות היא אנטי-דת. האלילות שהיתה קיימת קודם בכנען היתה דת אמיתית, כלומר, בני-האדם הכירו במהות האלוהית של המציאות, של כל עץ ונחל, פרח והר. אחר-כך באה היהדות וצימצמה את מושג האלוהים לדמות של מפקח עליון על החוק, הסדר והמוסר החברתי. זה לא ייתכן. אני חושב כי ישו ביקש להחזיר את הדת ליהודים, ולבני-אדם בכלל, על-ידי זה שהוא שב והכניס את דיוקן אלוהים לעולם, לאדם ולטבע. אני חושב שאפילו הנביאים, אשר קדמו לישו, גם הם שאפו למשהו כזה, וכשהם דיברו נגד האלילים, הם התכוונו לאמיתו-של-דבר נגד הקיפאון, השחיתות והמוות של החברה הבלתי-דתית ונעדרת האלוהים. הם היו מבטאי הנעורים הנצחיים, המהפכה הנצחית, ההתלהבות הדתית הנצחית. למעשה, אני מוכן לומר כי כל דת מקובלת, ולא רק היהדות, היא אנטי-דת, היות ודת היא הניגוד למקובל, – דת היא הדחף האנושי הנצחי לבוא במגע מתחדש תמיד עם מהות ההווייה, לחקור אותה, לחיות אותה, לפרוץ אותה.

מבחינה היסטורית היהדות נשתחקה במשך הדורות, ונקודת-המשבר המהותית שלה היתה עם הופעתו של ישו. ומבחינה מהותית לא פתרה היהדות עד היום את השאלה הזאת. אגב, הנה צירוף-מאורעות מוזר ורב-משמעות: בעת ובעונה עם חתימת התורה על-ידי עזרא הסופר נסתתמה ופסקה הנבואה. כלומר, חדל הקשר האישי עם האל. המגע עם האלוהי, ואפילו להרף-עין, הוא מפחיד מאוד, והיהודים איבדו את הכוח והחיוניות לעמוד במגע כזה, ועל כן כשהופיע ישו נתקפו בפחד היסטרי ושינאה.

לאדם כפי שהוא, בחולשתו ובריפיונו, קשה מאוד לבוא במגע, אפילו רגעי, עם החיים, עם ההווייה, עם אלוהים. זאת אולי משמעותו של השיגעון. אפילו בחלום זה קשה ומפחיד. למשל, כשיעקב היה בדרך לחרן, התגלה אליו אלוהים בחלום, ובירך אותו, והיה נחמד אליו, ובכל זאת כאשר הקיץ יעקב הוא אמר: "מה נורא המקום הה, אין זה כי אם בית אלוהים!"

אהוד בן עזר: האם יש קשר בין הציונות לבין אותה התרסה חמורה שלך נגד היהדות?

פנחס שדה: הציונות הרסה את מה שנישאר מן היהדות, כלומר את הציפייה, במידה שעוד היתה, למשיח-אלוהים, ממש כפי שמדינת ישראל הרסה וירשה את הציונות. מבחינה יהודית, נותרה אולי רק בתופעה הפאתטית של "נטורי-קרתא" המצפים למשיח ומסרבים לקבל את התחליף הנוכחי, איזו שארית פליטה. כל היתר הוא, במיקרה הטוב, חסר משמעות, ובמיקרה הגרוע – נגאטיבי. כיום יש ביהדות חוסר חיוניות, חוסר כל קשר ליצירה חיה. היא התפוררה לאלמנטים זעירים ומנוונים של עסקנות ומלל, בדומה לשימוש שנעשה אצלנו בתנ"ך לשם ציטטות לאומיות, פזמונים וקריאה ברדיו. והלא החיים הממשיים כאן עומדים בניגוד מוחלט לחזון הנביאים! ובהשוואה להם כל המתרחש כאן הוא בהחלט קאריקאטורה של דת.

אבל, היות ואני אינני פרופסור או פובליציסט, שמקונן על המצב הציבורי או המוראל הירוד של החברה, הרי שאותי לא מפחיד כלל מצבה של היהדות. אינני חושב שאלוהים נפגע ממחסור בקליינטים. כל זמן שאני חי, הרי בשבילי (ואני חושב שכך צריכה ומוכרחה להיות הרגשתו של כל אדם לגבי עצמו), בשבילי – אני הוא ההתגלמות של ההתייחסות הדתית. וכאשר אני תוהה ונאבק על משמעות חיי ומנסה להביעה, וחותר להבנת החיים – הרי זו פעילות דתית מתמדת, שהיא גם התגלות של הדת היהודית. בעיניי עומד האדם לבדו מול אלוהים. לכן אינני סובל ואינני מודאג ממצבה של הדת היהודית המאורגנת. התרבות איננה מעניינת אותי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שהפרדת הדת מהמדינה, בנוסח שמציע פרופ' ליבוביץ, היתה מחזירה את החיוניות לדת היהודית?

פנחס שדה: בן-אדם, אתה מצחיק אותי. הדת שייכת לאלוהים ולא לנו. לומר שהפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת המדינה מהדת, או הפרדת הדת מתעשיית הפלאסטיק – מתייחסת באיזשהו אופן מהותי למצבו של האדם בעולם ולשאלת מותו – זה מגוחך. אלוהים לא נמצא במצב קשה משום שלא מפרידים את הדת מהמדינה. כל המושגים האלה שייכים לתחום התרבות. אך הדת היא אנטי-תרבות, והתרבות היא אנטי-דתית. הדת היא אנטי-פסיכולוגית.

אהוד בן עזר: למה אתה מתכוון באומרך ש"הדת היא אנטי-פסיכולוגית"?

פנחס שדה: הפסיכולוגיה היא משהו שטני, במובן הגרוע של המילה שטני. לשטן יש כישרון להציג את עצמו כמשרת ובדרך כזאת להשתלט ולהיות אדון. זה מה שקורה היום לתרבות ולספרות, ועל כן, כריאקציה, באות התפרצויות של אלימות פראית, שעוד תלכנה ותתגברנה. אולי אפילו עד כדי אפוקאליפסה אטומית-מימנית.

ועכשיו אסביר לך למה אני מתכוון: מטרת הפסיכולוגיה היא אנושית, הומאניטארית, לעשות את האדם מתאים לחברה, לסגל אותו, לסרס את הרוחני, המיסתורי, האידיאלי, הדתי, הפראי שבתוכו. לדעתי, זה עושהו לתת-אדם. לעומת זאת מטרת הספרות היא אלוהית, כלומר לתת ביטוי לאופי הדתי של המציאות, לחלום, לאהבה, לטבע, למוות, לחידת-הקיום. הפסיכולוגיה טועה והספרות צודקת, מפני שהקיום שלנו איננו אנושי, איננו חברתי, איננו שכלי, איננו מסודר. כשהטעות מנסה להחניק את האמת מוכרחה לבסוף להתחולל רעידת-אדמה. הדת פירושה: "החיים הם משל – ואלוהים הוא הנמשל," ואילו הפסיכולוגיה פירושה: "אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל." ועל הניגוד הזה יש הצדקה להרוג וליהרג. אני בדיעה, אם כן, שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע-גידול לפטריות-רעל כאלה.

אהוד בן עזר: אם הבינותי נכון את משמעות דבריך, הרי כוונתך לומר שהמציאות העומדת בפני האמן, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הממשות היחידה והאמיתית; נקודת-המוצא שלך להבנת האדם איננה האדם אלא אלוהים. לדעתך, האדם הוא רק מאניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (המייצגים בתפיסתך גם את מהות הגישות האחרות, החברתית, הכלכלית, הפוליטית, הלאומית והמדעית) – רואים את חייו של האדם, מלידה ועד מוות, כממשות היחידה, כמציאות האמיתית היחידה, שהיא הנמשל, ואילו אלוהים בעיניהם הוא רק משל שהמציאו האדם לצרכיו, כדי להסביר את העולם או את המתרחש בנפש האדם. אלוהים, לדעתם, הוא השלכה פסיכולוגית, או צורת הטלה נפשית אחרת, שהמציא האדם לצרכיו. עכשיו אשאל אותך – מניין לך שאתה צודק והם הטועים?

פנחס שדה: מה אתה מדבר, בן-אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. אם, נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי שאני טועה, הרי הייתי מוכרח – הייתי מיד קם וקופץ מהגג. יותר קל לי לתאר את האלוהים בלי עולם, מאשר את העולם בלי אלוהים, וזאת מפני שהעולם הוא רק משל ואלוהים הוא הנמשל, כלומר, אלוהים (מבלי שיש לי שמץ של הבנה לגבי מה שהוא) הוא האמת המוחשית של ההווייה שמאחורי העולם, שכשלעצמו איננו אלא חלום חולף. אין זה כל-כך נורא אם אדם שוכח את אלוהים (זאת כמובן לא מעלה גדולה, אך ככלות הכל זה לא יכול לשנות לאלוהים ולא כלום) אך זה נורא מכל נורא אם אלוהים שוכח את האדם. שוכח את קיומו, את שמו, לא רוצה לדעת ממנו יותר. שהרי זו תכלית האימה, האובדן והאפס, – וכניראה שזהו המובן האמיתי של הגיהינום. אני גם כתבתי בסיפור על אבימלך מלך שכם כי "אמנם יש אשר בני-אדם, בטימטומם, שוכחים את אלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח אלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה." ("מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", 1969, עמ' 9).

כך גם באמנות. החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו מפעולתו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה אתה יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית. אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר – מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור, ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג'ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום.

אהוד בן עזר: מה היא השפעתם של האמן, של הספרות, על המציאות?

פנחס שדה: ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב-עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור-הארץ, הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלאסקה ועד ארץ-האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם "הרכוש" שכתב מלומד אלמוני ורעב-ללחם, בספריית ה"בריטיש מוזיאום", ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני-אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת.

היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג'ינגיס-חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. אביא רק דוגמה אחת מיני רבות: לפי פלוטארך נהרגו קרוב לרבע מיליון גרמאנים בתבוסה שנחלו במלחמתם עם הרומאים: חלק נהרג בקרב, הבורחים נהרגו בידי נשותיהם ואימהותיהם, ולבסוף התאבדו הללו, וכל זה התרחש תוך שעות מעטות בלבד. באשר לעצם השאלה, הרי, כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר – או במילה אחרת: משל – המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם.

אהוד בן עזר: נידמה לי שאתה מבקש לקבוע עמדה חד-משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה וקשה – שאלת הסתירה בין כל-יכולתו של האל לבין טובו: אם האל הוא כל-יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו; ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל-יכולתו של האל. אתה בוחר באורח חד-משמעי באמונה על דבר כל-יכולתו של אלוהים, ומפני כך אתה מוכרח לוותר לגמרי על משמעותם המוסרית וההומאנית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. אלוהיך הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו," כפי שאתה כותב על אודותיו בספרך "על מצבו של האדם" (1967). אין בהשקפתך מקום להשגחה פרטית, לשכר ועונש, אין מגע בין אלוהים ואדם.

משום כך נידמה כי אין כל הבדל בין מציאות האל, כפי שאתה מבין אותו, לבין ההשקפה האתיאיסטית המכחישה את קיומו מכל וכל. אלוהיך כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי-אנושי ובלתי-אישי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה, ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם והעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי.

אבשלום, גיבור ספרך "על מצבו של האדם", אומר שהוא "מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי," כלומר הוא שואף להתייחס אל העולם ואל החברה, ולפעול בהם, לא מנקודת-הראות האנושית, אלא מנקודת-מבט על-אנושית, כלומר אלוהית, לפי מה שהוא מבין את האל ואת הנהגתו בעולם. אין צורך לומר שזוהי נקודת-מבט אנטי-הומאניסטית לחלוטין. אלוהים קודר ונואש ש"התגרש" מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, אדם שנסתתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו מלוא אימת התהום של התחליפים הריקים: מדינה ולאומיות, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עיתונות וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים אחיזה מיסטית, אך זה אלוהים שאין עימו תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל-זמני, החורץ גזר-דין מוות על האשמים והחפים-מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום.

מה פלא אפוא שאבשלום, ברצותו להידמות לאלוהים, בוחר ברע, או, כפי שאתה אומר עליו ש"הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." דומה שאבשלום (כמו שבתאי צבי ומיסטיקאים דומים שביקשו "לרדת לתוך קליפות הטומאה" מתוך הרגשה שזוהי הדרך לגאול את "ניצוצות הקדושה" הכלואים בתוכן) מבקש לבוא במגע עם כוחו של השטן, אשר לפי ביטויו שלו, או למעשה הביטוי שלך, הוא "כוח חיוני ומפרה"?

פנחס שדה: אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיוני ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל. אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך לכבוש את "העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין"... מי יוכל לומר איזוהי תעלת השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לעיתים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה. איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי צבי, כשאמר, שצריך לרדת אל הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות-הקדושה.

כדי להגיע אל מחוז חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי תופת, התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: "אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב" (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.

אהוד בן עזר: אם אנחנו מדברים על השטן, הרי באופן טבעי צף ועולה שמו של היטלר, שהוא התגלות השטן בתקופתנו. מה, בהקשר זה, אומר לך השם היטלר?

פנחס שדה: השם היטלר אומר לי הרבה. יותר מכפי שאפשר להבהיר בתשובה על השאלה. הוא אומר דברים מנוגדים, תהומיים, דברים אשר כבר נמצאים על הגבול שבין האנושי לבין הטבע ותעלומת-הקיום, כלומר, דברים אשר הופכים כבר לשאלה תיאולוגית. היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו.

אהוד בן עזר: התוכל לנסח מהי, בדיוק, השאלה הזאת?

פנחס שדה: השאלה במיקרה זה היא פשוטה ואכזרית: איך הניח אלוהים לדבר כזה כי יקרה? שהרי האחריות הסופית היא שלו. שהרי לא אוכל לקבל אף לרגע כי משהו מתרחש מחוצה לו. הרי אין להעלות על הדעת שהיטלר, או ג'ינגיס-חאן, או איזה ילוד-אישה אחר, נטל לידיו את הגורל ויצא מתחום הווייתו של אלוהים. ובכן השאלה הפשוטה והאכזרית היא: מדוע נתן אלוהים לדבר כזה כי יתרחש? מדוע נתן אלוהים לרוצח את האפשרות, יותר מאשר לכל אדם אחר, להתבטא, להגשים את חלומותיו וסיוטיו, להשתולל; מדוע?

אהוד בן עזר: והאם יש לך תשובה אפשרית על שאלה זו?

פנחס שדה: הייתי אומר שמושגיו של אלוהים לא מושגינו; הטוב והרע בעינינו בטלים בעיניו.

אהוד בן עזר: האם מתוך הדברים האלה לא נשמע שכאילו מצבו של האדם הוא חשוך-תקווה?

פנחס שדה: לא. נשמע משהו אחר לגמרי.

אהוד בן עזר: מה?

פנחס שדה: אני אגיד לך מהו שאני שומע. ואגיד לך זאת לא במילים השכלתניות שאני יכול למצוא כרגע, בשיחה זו, אלא במילים של השיר שכתבתי – "שש שורות: החליל הערבי":

פתאום שמעתי את קול החליל הצלול.

בא מפאת המידבר. בא מסוריה.

והודיעני שהאֵל רואה בחשיכה.

והשביעני להסיר מלב את דלות-הערך.

ואמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא.

ואמר, שיְקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור.

* * *

אהוד בן עזר

טרומפלדור מרים את אסתר ראב בדגניה

בידו האחת

[ליום י"א באדר]

מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הצברית הראשונה אסתר ראב

על עוצמתה המהממת של פריצת צעירי העלייה השנייה אל עולמה הסגור והצר של המושבה, התחומה עדיין בגבולות הערוב, מספרת אסתר למראיינה משה דור:

יהודים בעלי זקנים, אדוקים, – ופתאום: רוח פרצים של נוער שמביא ריח של אדמה אחרת, עם טוז'ורקות וקאסקטים בצד, בלוריות, בני-טובים, סטודנטים, משכילים ופועלים. דת-העבודה של העלייה השנייה – מעורבת בסוציאליזם ובכובד-ראש גדול. וקצת הפקרות, קצת "היפיות". חלק באו מהישיבות וחלק מהגימנסיות ומהאוניברסיטאות. ידעו את הספרות העולמית. הם הביאו את האמסון. את הספרות השוודית בתרגום רוסי, ואני הושפעתי מזאת. רוסית לא ידעתי, אבל שמעתי אותה מפיהם. תאר בנפשך איזו התנגשות היתה זו עם אותם יהודים של פתח-תקוה, שומרי-השבת, עם הערוב מסביב למושבה, ואוי ואבוי לאותו בן-איכרים שיצא מן הערוב – בדיוק עיירה קטנה מן הגולה.

ובפני רבקה מגן היא מתארת:

אני זוכרת יום חורף נאה, אחרי ט"ו בשבט, שטחים נרחבים של עצי שקד פורחים בשלג נפלא, ולנו הצעירים – אסור לצאת מחוץ לערוב ולהינות מהפריחה. ביום שישי, לפני כניסת השבת, היה נשמע קולו של מוישה חודורוב הקורא: "צינדן ליכט (להדליק נרות)!" – והאדוקים שבמושבה ממהרים להדליק נר של שבת. ואילו חלוצי העלייה השנייה – מחממים באותה שעה דוד מלא במים על גבי אש הזרדים כדי להתרחץ לאחר עבודת השבוע הקשה.

*

בשלהי קיץ תרע"ג, 1913, בהיותה בת תשע-עשרה וחצי, מחליטה אסתר לעזוב את פתח-תקוה ולנסוע לדגניה, הקבוצה הראשונה בארץ, שנוסדה כארבע שנים לפני-כן בעמק הירדן.

מאם המושבות – לאם הקבוצות.

בשיחתה עם אסתר הגר היא מספרת שהוריה שלחו לה מכתב וביקשו שתחזור, והיא ענתה להם תשובה, שממרחק השנים ניראית פאתטית בעיניה, אך בשעתה היתה כנה ותמימה: "אבא! השאל לי את רובך. אתה הגנת בו על פתח-תקוה. עכשיו תורי להגן על דגניה!"

אסתר רואה בנות מבוגרות ממנה אך מעט, בנות העלייה השנייה, שעזבו בית והורים ובאו לארץ, והיא שואלת את עצמה: "היכולתי גם אני לעשות זאת?" – ואינה בטוחה בתשובה, אבל היא מושפעת מאנשי העלייה השנייה שמתגוררים ועובדים פרקי-זמן במושב עין-גנים הסמוך למושבה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מרדכי קושניר, ב. שווייגר, שמואל דיין ואחרים; מהם היא מקבלת לקריאה את "הפועל הצעיר" ואת הספרות הפועלית. היא אפילו מחזירה את הלירות התורכיות ששולחים לה הוריה לדגניה, כמו שמחזירים הפועלים את התמיכה ששולחים הוריהם מחוץ-לארץ, כי הסיסמה היא: "סמאסטיאלוסי!" – שפירושה לעמוד ברשות עצמו. דברים אלה מספרת אסתר בשיחתה עם הלית ישורון.

גירסה נוספת עולה מראיון שמקיים עימה ישראל הראל: לדבריה היא מושפעת מהחלוצים הצעירים שממלאים את המושבה, מחליטה תחילה שאת לימודיה לא תמשיך בפאריס, כמינהג רבות מבנות-גילה, כי-אם בבית-הספר החקלאי, אך אינה מסיימת את לימודיה, כי בטיול של בית-הספר היא מגיעה, לראשונה בחייה, לגליל ולכינרת. "היתה זו אהבה ממבט ראשון" – והיא מחליטה להיות חלוצה בגליל.

לחלוצים, היא מספרת, מתייחסים בבוז מסויים בפתח-תקוה, כי כולם "באים מהגולה". פחיתות-כבוד היא לבת-המושבה להתערב ולחיות בין אלה, הפורקים-כל-עול. מלבד זאת – היא כה צעירה, ענוגה וחלשה וחולה במאלאריה. כיצד תחזיק מעמד בעבודה הקשה בעמק-הירדן?

ערב הטיול, כניראה בתחילת תשרי תרע"ד, מתנהל ויכוח בבית, אולי מסוג הוויכוחים שהיא מתארת ביומניה. היא מציצה לעבר האב, והוא, לדבריה – משפיל את עיניו.

למחרת היא אורזת את חפציה ושמה פעמיה לדגניה א'.

 "מה זה היה לגבי אנשי פתח-תקוה? זה היה כשמד," היא אומרת לרות בונדי, "ברחתי לדגניה, והמושבה היתה כמרקחה. בתו של יהודה ראב יצאה לתרבות רעה! הלכה אל הפועלים! צריך לדעת, איזו אטמוספירה היתה שוררת אז. כמו עיירה קטנה בגלות."

ול-ש. שפרה היא מספרת: "כשהצטרפתי לדגניה היתה כמובן התנגדות לכך במושבה. אני הייתי בת איכרים ראשונה; המושבה היתה אדוקה, קטנה ושחורה והיהודים בה גלותיים. אחי [ברוך] אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי. אבי היה בין הפטיש והסדן. אמרו עליי שיצאתי אל היחפנים; ובאמת, אנשי דגניה היו קצת 'היפים' באורח-חייהם. היה לחם ותה והיתה שמחה. הרגשנו חזון. אמרתי לאבי: 'אתה באת לארץ כדי לעבוד ולי אינך מניח לחיות את החווייה הזאת? אני לא מסתפקת במה שהשגת אתה! אני רוצה ראשית חדשה!'"

*

כיצד ומתי בדיוק מגיעה אסתר לדגניה? כפי שסיפרה לי, בחורף 1981, כשברחה לדגניה היתה בת תשע-עשרה, שהתה בה כשלושת-רבעי שנה, בחורף ובראשית הקיץ, וכאשר עזבה היתה כבר בת עשרים.

ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מספרת כי בהיותה בכיתה השביעית בבית-הספר החקלאי, בחופש הגדול, נסעה לטייל לגליל ונישארה בדגניה א': "אז כבר הייתי תחת השפעת גורדון וברנר ואנשי העלייה השנייה. ההשפעה החלה באותה שנת הפסקת הלימודים [1911] – ונמשכה והתפתחה עד 1914, זו היתה שנת ההכרעה הגדולה בחיי."

אבל על פי יומנה משנת 1913 מסתבר כי בערב יום כיפור תרע"ד, ימים אחדים טרם צאתה אל "המרחקים הכחולים" – היא עדיין נמצאת בפתח-תקוה:

כל נדרי – – –

יש את נפשי עכשיו לאמר דבר – – – האמצא פעם את ביטויי, לא, אני לא אכתוב, לא אומר כלום –

ליבי יכתוב מעצמו על המפה הגדולה הפרושה לפניי ישיר לו את כל הנפתולים הדקיקים והתמונות החיוורות, ישיר לו מעצמו על המרחקים הכחולים והמושכים – – ועל ים גווניו – כך מזהיבים כרמים וגבעות מכחילות בתוך ערפילי סתיו. נוגים שטים צעיפי עננים ארוכים ארוכים – – וחיוורים – – –

זיתים מוצאים כבר – עוטפים גדלי חלומותיהם היפים, היום שוקע ונבלע אט אט בחשכה רק צמרות חשופות אחדות עודן מלאות בעלות צל תוך הצללים הכחולים האלה נמחקות גם הן – עטלפים מפרפרים סודות ורועדים תחת סבל ונושאים סודם שחור הרחק הרחק לאיזה עולם כהה –

כך תועות נשמות ערטילאיות, שני עצים נדבקים גלמודים על האופק –

לא, אין שפה לנפש, לא, לא, שפת הנפש אינה נכתבת בעיפרון על גבי נייר –

עוד, עוד זמן מה – מה, עוד ימים אחדים אני עוזבת כל זאת, אני הולכת לרוות צמאוני, אני הולכת אל המרחקים הכחולים הקוראים לי להטביע את עצמי בתוכם בתוך האי ידוע הזה – גלי אהבתי שטים עכשיו באוויר, הו, מה אוהב הוא אותי כך יש!

ילד חיוור אתה תישרף תישרף עזבני אני אני בת המרחקים והשיגעון –

כוכבי יביט אלי, מכר ישן נושן, על דרכי ילווני כוכבי זה, איה המערה האפלה וכוכב זה בקצהו, כבר עברו כה הרבה אביבים ועוד הרבה לפניי –

לפיכך ייתכן שטיול בית-הספר החקלאי התקיים בימי חול-המועד סוכות תרע"ד, ספטמבר-אוקטובר 1913, ובמהלכו נישארה אסתר בדגניה במקום להמשיך וללמוד שנה נוספת בבית-הספר. ואולי בעקבות הטיול שבה למושבה ויצאה לגליל ביוזמתה.

בארכיונה מצוי מכתב מדגניה, ללא תאריך, שנמען ל-Laurette, לורט פסקל, בפתח-תקוה. הוא כתוב בדיו חום, עתיק, שאולי היה שחור במקורו, והנייר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. אסתר מתארת את נסיעתה ברכבת, כניראה מתחנת עפולה, או חיפה, דרך בית-שאן – לצמח, שהיא התחנה שבה יורדים לדגניה. מאחר שהמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. ברור שנכתב זמן קצר לאחר בואה של אסתר לדגניה.

לורט, כפי שסופר לעיל, היא חברתה הטובה ובתו של פרץ פסקל מפתח-תקוה. לורט כבר הספיקה לבקר בפאריס, והביאה לאסתר, המבוגרת ממנה בשנה, מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות. לדברי אסתר היא סיפרה לה על איזדורה דונקן, ובחלומותיה התלכדו יחדיו הרקדנית האגדית, אהבת הריקוד וההליכה הגלילה לירדניה.

כותבת אסתר ללורט:

אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת – –

אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –

וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –

אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מתנה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –

בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –

לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –

*

 "העלייה השנייה – היתה האוניברסיטה שלי," היא מספרת לראובן שהם, "נאום של ברל העביר אותי למחנה הפועלים. ברחתי לדגניה – מקדש העבודה. אך לא נקלטתי שם. הם היו מבוגרים ממני. אהב אותי שם תנחום."

ברשימה "בדגניה", שנכתבה כיובל שנים לאחר-מכן, ולא נסתיימה, מתארת אסתר את תקופת שהותה בקבוצה הצעירה:

מצאתי את הקיבוץ במלואו – כולם עבדו. לפעמים היה [יוסף] ברץ נעדר ואמרו שהוא נושא ונותן עם "המשרד הארצישראלי". יצחק בן יעקב, שהגיעה אליו כלתו ליובה. ירוחם קלבנקב הג'ינג'י והמחזר והשר רומאנסים רוסיים בקול עמוק ויפה; בתיה קסטילניץ הכנרית הבלונדית חריפת הסבר; מרים ברץ ושלטונה הבלעדי על הרפת, חלבנית בחסד עליון; תנחום [תנפילוב] – כבד ורציני כמו אפוסטול דתי; יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש-עשרה [צ"ל תשע עשרה וחצי], אכולת מאלאריה, ופועלת בסימן שאלה, כי בפנקסים קטנים רשומים ספרים צרפתיים שעלי לקרוא – Moliere, Taine , Rousseau,Lamartine ואני קוראת וחושבת הרבה, ו"כיבוש העבודה" צולע, ואיני עושה מאמץ לכובשה, וזה קובע את יחס הקבוצה אלי, חוץ מזה אני ילדה תמימה מאוד, וכולי עוד גולם, פקעת. אני נושאת בקושי את דליי המים לקומה השנייה, בשביל לרחוץ את הרצפות, כי אין ברז בקומה השנייה, וליובה אינה אוהבת אותי, היא אומרת שאיני "פרודוקטיבית" והיא ודאי צודקת, וגם יצחק מסתכל בי יותר מדי, אם כי ליובה יפהפיה –

פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אליי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:

 "דרישת שלום לך ממנו."

תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. [קושניר] – שהיה כרוך אחרי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.

לימים באה סוניה והיא אימצה אותי, מבוגרת ממני בעשר שנים, מיד נכנסה לחדרי, היתה לבושה בטעם. בואה היה ככה: עמדתי על מרפסת המיטבח ולפניי גיגית מלאה מגבות מיטבח שכיבסתי אותן, ומרחוק הולכים ומתקרבים בחורה קטנטונת – – –

סוניה הנזכרת כאן כחברתה הטובה של אסתר היא סוניה בלוך. בעדות אוטוביוגראפית שרשם מפיה ראובן שהם מספרת אסתר על קשי החיים במושבה במלחמה העולמית, ומוסיפה שדגניה שמרה לה חיבה מיוחדת: "ומדי פעם אני מקבלת שק חיטה במתנה, חבילת-בדים לשמלות מחברתי סוניה בלוך יהא זכרה ברוך." אם איני טועה סוניה היתה אשתו של ישראל בלוך, ממקימי דגניה, ולימים הם נימנו על מייסדי נהלל.

ואילו על ברקוביץ מספרת אסתר לש. שפרה: "הם [אנשי דגניה] היו מורים שלי; יעקב ברקוביץ היה חורש ואני זרעתי אחריו פולים, אבל הבדלי הגיל היו חריפים מאוד."

קבוצת דגניה, שנוסדה בדצמבר 1909, שוכנת כבר במגורי קבע – חצר ושני בתים. החצר מוגנת, סגורה בגדר אבנים משלושה צדדים. הצד הרביעי, ממזרח, מגודר בסורג-ברזל, הנתון בין עמודי בטון יצוקים. בנייני המשק שבחצר הם רפת, אורווה גדולה, ממגורות לתבואה, מחסן מכונות חקלאיות ובנייני-עץ לעופות. שני בנייני המגורים בנויים במרחק-מה מחצר המשק וצופים אל מוצא הירדן מן הכינרת. בבית בן שתי הקומות יש שמונה חדרי מגורים ומשרד. הבית השני בן קומה אחת, שנקרא "המיטבח", משמש לצורכי ציבור ובו חדר-אוכל, חדר בישול, חדר אפייה, מחסן וחדר-רחצה.

האיש המרכזי בדגניה הוא יוסף בוסל, מרכז המשק, אחראי לסידור העבודה, מנהל החשבונות והנציג כלפי חוץ, הוא שמתווה את דרך החיים לחברה החדשה ומטפח את רעיון הקומונה.

מטרות הקבוצה: התיישבות, כיבוש העבודה וגאולת הארץ בלי בעלים ומשגיחים, חקלאות מודרנית, שיתוף מלא, עבודה לפי היכולת ותמורה שווה לפי הצרכים, ויתור על רכוש פרטי, שיחרור האישה וחינוך משותף של הילדים. זוהי קבוצה קטנה למדי, המונה פחות מעשרים איש, רובם בחורים, המבוגרים שבחבורה הם כבר בני עשרים וחמש.

יוסף בוסל עתיד לטבוע בכינרת, בדרכו בסירה מטבריה לדגניה, בשנת 1919.

את אשר עבר על אסתר בדגניה ניתן לשחזר על-פי הראיונות שנתנה לאסתר הגר, לרות בונדי, לנעמי גוטקינד (גולן) ולישראל הראל, הקטעים הביוגראפיים ששלחה לראובן שהם, וממה שסיפרה לי בשנותיה האחרונות.

היא הולכת לעבוד בדגניה א', זה ה"קוינט אסנס" (התמצית) של העלייה השנייה: טרומפלדור, תנחום תנפילוב, יוסף ברץ שני האחים יפה – אליעזר ודוד, והיא נתונה כבחלום, משתדלת להיות פועלת, רעיון הקיבוץ בולע אותה. הגיל הממוצע של חלוצי דגניה הוא מעל עשרים, ואילו היא, הדקה, בעלת הצמות הארוכות, בת 19 בלבד, והבדל הגיל מקשה על קליטתה.

תרבות החלוצים היא מזרח-אירופאית, במיוחד רוסית. הם מנסים, אמנם, להיצמד לעברית, אך כשיש צורך להביע מחשבה מופשטת – מביעים אותה ברוסית. וגם כשהם מדברים איש עם רעהו, לא בחבורות, הם מדברים רוסית, ואסתר אינה מבינה, למרות שבאותה תקופה נחרתות בזכרונה גם מעט מילים רוסיות.

הבחורים והבחורות בדגניה הם "מהפכנים". הלהט המהפכני נותן בהם כוחות, גם הנשים עובדות עבודה פיזית קשה. ואילו אסתר, בת-טובים רכה וענוגה, גבוהה, רזה ויפה, רואה עצמה מהפכנית בנפשה. אולי משום שהוריה הם-הם שעשו את המהפכה – מהפכה אחרת – והיא כבר נולדה וגדלה בארץ.

היא מגייסת את כל משאביה, את כל כוח רצונה, אך אינה מצליחה להיות פועלת טובה כפועלות-החלוצות מרוסיה, החזקות ממנה, ואינן מותשות ממאלאריה, כמוה. מה היא לא עושה כדי להיות כמותן – אפילו את צמותיה היא גוזזת – אך ללא הועיל. אומרים עליה, שאינה פרודוקטיבית, והדיבורים האלה פוצעים את נשמתה.

במכתב שנשלח מירושלים לתל-אביב, באוקטובר 1927 לערך, עתיד הסופר א. ראובני, שאסתר מיודדת עימו ועם אשתו שרה, להעיר לה: "אסתר החביבה, שמעי: למה ברחת בשעתך לכנרת – למנזר נשברי-לבב?"

בנובמבר 1913, בכ"ד חשוון תרע"ד, שבועות לא רבים לאחר בואה לדגניה, חל בה זעזוע: נרצח חבר צעיר, משה ברסקי, שעימו הספיקה להתיידד, כי שניהם צעירים משאר חברי הקבוצה.

על נסיבות מותו של משה ברסקי מספר משה דיין בספרו "אבני דרך":

משה ברסקי עלה לארץ כבן שמונה-עשרה ומיד בא לדגניה. הוא היה בן כפר ברוסיה, הכיר את הטבע ואת עבודת האדמה והסתגל בקלות לחיי הקבוצה. באחת השבתות, 22 בנובמבר 1913, לפנות-ערב, היה לאבא [שמואל דיין] שטף-דם קשה באפו. משה ברסקי התנדב לרכוב על פרדה למנחמיה להביא תרופה כדי לעצור את הדם. עם שקיעה שבה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. החברים חיכו שעה קלה. הרגשתם ניבאה רעות. אחר-כך סגרו את שערי הברזל. בחצר נישארו הנשים; הילד האחד, גדעון ברץ; ושלושה גברים. שאר החברים התחלקו לקבוצות חיפוש.

רוכבים האירו בפנסים בשדה הקרוב לירדן. הנהר, המפכה במקום בעוצמה, ורוח מזרחית חזקה, הטביעו את קולות הקוראים. לאחר שעות רבות נתגלתה גופתו של משה ברסקי, מוטלת על שפת הירדן. לצידו – נעל, מקל ועקאל. שישה ערבים התקיפוהו וניסו לגזול את בהמתו. כדור פגע בגבו. הוא הספיק להניס את הפרדה והיא חזרה למשק.

אבא שיגר למשפחת ברסקי בסווירה שליד קייב מכתב ניחומים. האב, נפתלי הרץ ברסקי, השיב בשם משפחתו: "איננו מבכים ואיננו מספידים. בנים יקרים, עיבדו במרץ ובתקוה שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים לכם את בננו השני למלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה."

כעבור זמן קצר הגיע לארץ בנם השני – שלום. אחריו באו בזה אחר זה אחותו חנה, האם עם שאר הבנים ולבסוף האב. המשפחה הצטרפה ברבות הימים למושבים חקלאיים – כפר-יחזקאל וכפר-ויתקין.

ועל יחסיה עם משה ברסקי מספרת אסתר:

בדגניה היכרתי את תנחום ואת יעקב ברקוביץ. הם עשו עליי רושם כביר. אבל חבלי ההסתגלות היו קשים. הם היו בני שלושים ומעלה, ואני בת שש-עשרה [תשע-עשרה וחצי]. המטען הרוחני שלהם הכביד עליי. היה בי צימאון עצום לידע. הייתי ככלי-קיבול גדול שביקש עוד ועוד. ראיתי כי המשך חיי בדגניה עלול לשתק בי משהו, והחלטתי לעזוב.

ייתכן שאילו היו צעירים יותר הייתי מסתגלת, נישאת לאחד מהם ונשארת. כן, בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עלי רושם קשה מאוד.

גם על אליהו גולומב הטביע מותו של משה רושם קשה, ודבריו מובאים בקובץ "דרכה של דגניה":

בחור צעיר, בן שמונה-עשרה, כמעט ילד, תמיד עליז, הצחוק כמעט לא סר מעל שפתיו, תמיד שכן בעיניו האפורות. ולעומתו – פגר מוטל על אם הדרך. העיניים קפאו, והגוף הערום-למחצה מלא פצעים וחבורות. הרקות התבלטו, השערות סמרו ומסביב דם קרוש. גופתו של משה ברסקי.

תקופת זמן הייתי סבור כי לאחר הרצח הנורא עזבה אסתר את דגניה. אך בארכיונה מצוייה גלוייה מדב רייזמן לפי הכתובת: "אסתר ראב, כנרת", כניראה כך נשלחו אז המכתבים לדגניה; והתאריך: ט"ז אדר תרע"ד, 1914. כלומר, בשלהי חורף 1914 היא עדיין מצוייה בדגניה.

כאשר אני שואל אותה, בחורף 1981, על רייזמן, היא מספרת שמת צעיר, ומאשרת שנישארה עוד כמה חודשים בדגניה לאחר מותו של ברסקי. בארכיונה מצוייה תמונה ישנה של יוסף ומרים ברץ, ובנם הפעוט גדעון, הבן הראשון של דגניה. מאחור רשמה מרים הקדשה: "לאסתר הטובה, לזכרון מאת מרים יוסף וגדעון, יום השביעי של חנוכה" [תרע"ד].

חרף ציפיותיה לפני הנסיעה – אסתר אינה מזכירה כלל את שמואל דיין בסיפוריה על שהייתה בדגניה. סיבה אחת לכך היא שבדצמבר 1913, כחודש לאחר רצח משה ברסקי, נסע דיין לווינה כדי שרופאים מנוסים ינתחו את אוזנו החולה, לאחר שרופאי ביירות נכשלו לרפאה; וכאשר חזר לדגניה באוגוסט 1914, ממש לפני פרוץ המלחמה, אסתר כבר לא נמצאה שם.

זאת ועוד, כאשר אסתר פגשה בו בדגניה בספטמבר-אוקטובר 1913, ליבו היה כבר נתון זה כמה חודשים לדבורה זטולובסקי, חלוצה חדשה שהגיעה לדגניה בפברואר 1913, ושבועות מעטים לאחר מכן עברה לחוות יק"א בסג'רה, אך היא עתידה לחזור עימו לדגניה ולהינשא לו בסתיו 1914. שניהם מבוגרים מאסתר בארבע שנים לערך. דבורה בת ה-23 עלתה ארצה לאחר שהספיקה להיות "נרודניקית" ברוסיה, להזדהות עם סבל העם הרוסי, לבקר ביסנאיה פוליאנה מיד לאחר מותו של טולסטוי הנערץ עליה, להיות אחות רוסית בחזית הבולגרית, להתאכזב מהעם הרוסי ומאהבתה לפרופיסור רוסי, לגלות את הציונות, לנסוע לבד לארץ-ישראל בינואר 1913, ולהתבלט גם בדגניה עד כדי כך שהיא נאלצה לעוזבה.

 "דבורה היתה יותר יפה, לה יופי כה עמוק וכה עדין," מספרת מרים ברץ, "אז שמואל דיין, 'צדיק' גדול, אמר שצריך להוציא את היפהפיה מדגניה, מפני שחדלו לעבוד ולשים לב למשק." לדברי מרים ברץ (בספרו של טבת על דיין) נקט שמואל תכסיס זה "כדי להרחיקה ממתחריו ולשומרה לעצמו."

 "כשנה וחצי אחרי רצח משה ברסקי, ב-20 במאי, 1915, נולדתי בדגניה ונקרא שמי משה," חותם משה דיין את הפרשה בספרו.

*

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

 "ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקִיבה כואבת לי," או – "אני פֶּרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

 * * *

במלאת 6 שנים

לפטירתה של מינה גוטרמן ז"ל

נעלה לקברה

בבית העלמין שליד מדרשת בן גוריון

ביום שישי 17.3.2017 בשעה 15:00

יצחק גוטרמן ובני המשפחה

* * *

אורי הייטנר

1. ללא שורשים

מיספר המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה מתחרה עם מיספר המנדטים שמעניקים לה הסקרים. אני ספרתי תשעה מועמדים (גם אם לא כולם הודיעו על כך רשמית) ועוד היד נטויה. לצד בכירי המפלגה, צצים גם מועמדים בלתי מוכרים בציבור הרחב. אחד מהם הוא פרופ' אבנר בן זקן. בערב-שבת הוא הכריז על מועמדותו בראיון ל"מעריב".

כאשר אדם ללא הכרה ציבורית מכריז על מועמדותו לראשות מפלגה גדולה, הוא מקרין בעייה של מודעות עצמית. אולם למקרא הריאיון התרשמתי מכך שאין המדובר בעוד איזה איתן כבל שהמסר שלו הוא "אני אני ואני," אלא אדם המדבר על רעיונות ודרך.

משפט אחד בראיון עורר בי תקווה: "בן 48, נשוי לעטר, בת קיבוץ בית השיטה, אב לשלוש בנות. 'אני דומה ברעיונות שלי לסבא שלה, מנחם אורן, שהיה אינטלקטואל ידוע בתנועה הקיבוצית,' הוא אומר."

לא הייחוס המשפחתי הרשים אותי, אלא הכרזתו על כך שהוא דומה ברעיונותיו למנחם אורן.

הכרתי את מנחם אורן, שלפני 32 נספה בתאונת דרכים. בית השיטה היתה הקיבוץ המאמץ של אורטל בראשיתה. בנו של מנחם, שאול אורן ז"ל, היה המלווה החברתי של אורטל הצעירה, וממעצבי דרכה ורוחה עד היום. וגם מנחם היה קשור מאוד לאורטל. כאיש חינוך ורוח, הוא ייצג בעיניי את לוז הקיבוץ המאוחד: אקטיביזם ציוני, סוציאליסטי, התיישבותי, משימתי. מפלגת העבודה כל כך רחקה מן הדרך הזו, וכה שמחתי על מועמד המכריז על עצמו כמי שרעיונותיו הם ברוח הקיבוץ המאוחד.

הנה כמה ציטוטים מפיו של מנחם אורן. "הקיבוץ המאוחד קם מתוך יצרים עזים לעשות את הנקודה ההתיישבותית למשען אדיר לכל פעולת כיבוש בארץ... המשימות יפעילו את הכימיה של הליכוד הרעיוני של הרבים והשונים. כאשר נצמדו אל האדמה הזאת היה זה 'בבריתך' – בברית העפלה, בקדשנו אח, אחות." (1978).

במועצת הקבה"מ במרום גולן, לציון עשור להקמת מרום גולן, בכור יישובי הגולן, ולקבלתו לתנועה של קיבוץ אורטל (1978) אמר מנחם: "אנו מקיימים את דיוני המרכז בלב יישוב גדול ויפה ובוטח. מרום גולן הוא הגדול ביישובי הרמה. יוזמותיו החלוציות משפיעות לא במופת בלבד, אלא בהדדיות הממשית יום יום. באותה מועצה לפני עשר שנים אמר יגאל אלון: גדות מכאן וקיבוץ גולן מכאן מסמלים את עוצמת המפנה, לא יחזרו יישובי הגליל החולה ועמק הירדן להיות ברווזים נחים לעומת רמת הגולן עוינת. ... הקיבוץ המאוחד קיבל את ההחלטה, כי קו אזורי ההתיישבות יהיה קו הגבול... בקולנוע בקונייטרה לפני עשר שנים קיבלה מרום גולן את ברכת הקיבוץ. בצורה נחפזת נמסרה קונייטרה לסורים, אבל היישובים שלנו ברמה התחזקו והתבצרו וישנו המשך להתיישבות בצפון הרמה. הערב יקבל הקיבוץ את אורטל. מרום גולן, החוגגת עשר שנים להתיישבותה, תשלב את כוחה וערכה ההתיישבותי עם התנועה."

בשיחה עם חברי אורטל (1981) אמר מנחם: "הרצון שלכם להיצמד לגולן, הרעיון לקבוע עובדה התיישבותית, ההחלטה לחיות כאן – קדמה לבניין המשק. אבל צריך לזכור, כי בניין קהילייה שיתופית עם ערכי חיים הלכה למעשה, שתהיה אורטל בטוחה בכוח החיים שלה – היא לא יכולה להישאר בשגרת המשק. צריך שתהיה בה רוח מחיה, אותה רוח שבלעדיה אין התמד, הרוח המאפשרת לגבור על הקשיים, להיות מחוסנים בפני משבר, שעם כל הישג תתעורר יוזמה מחודשת ושיצטבר ביטחון בשורשים."

ולאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני (1979) הביע אורן חשש: "עומדת להישמט מידינו הרמה המגינה על הגליל, עומד להישמט מידינו הגליל מתוכו עצמו וכן הביטחון על הירדן. סכנה אורבת לצומת המדינה בין צפונה לדרומה – ירושלים. האדמה רועדת תחת כפות רגלינו. זו נפש הציונות, זו ממשות ריבונותנו כאן. מפעלנו הקיבוצי מרותק אל העיקר, עלינו להחזיר לעם את חוש ההתמצאות, את כושר ההבחנה."

ואם אדם שרעיונותיו כשל מנחם אורן מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, הוא בוודאי רוצה להחזיר לעם את חוש ההתמצאות. זו בשורה מרעננת ומעודדת.

... אלא, שכאשר קראתי את רעיונותיו של פרופ' בן זקן, לא מצאתי בהם ולו הד קלוש לרעיונותיו של אורן. ההיפך הוא הנכון. המנהיג שהפנה עורף לדרכה המדינית של תנועת העבודה ועקף את מרצ משמאל, היה אהוד ברק. בן זקן אכן מגנה את ברק, אך על כך ש"ב-99' ברק ריסק את תהליך השלום." לא יאומן!

בן זקן תוקף בחריפות את חוק הלאום, שמבטא את הקונצנזוס הציוני. בעקבות החוק הוא הציע להרצוג "לנסוע לכפר קאסם ולערוך שם מסיבת עיתונאים, להכריז שאין צורך בחוק הלאום, כולנו ישראלים – ערבים, דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים. אמרתי לו שבאותה הזדמנות עליו לפנות לציבור הערבי ולומר להם שעליהם לקבל את העובדה שאנחנו מדינת הפליטים היהודים ובתמורה הצעתי להרצוג להבטיח לערבים שיפעל לשוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים."

למה צריך להבטיח לערבים שוויון זכויות מלא – הרי הם נהנים משוויון זכויות כזה, וחוק הלאום אינו פוגע בכך כהוא זה. האמירה, בהקשר הזה, ש"כולנו ישראלים" נועדה לחתור תחת זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לא "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" כפי שהוכרז במגילת העצמאות "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," אלא "מדינת הפליטים היהודים." פליטים? ישראל היא מדינת לאום יהודית בזכות, ואין היא צריכה לבקש מהערבים להכיר בהיותה מדינת הפליטים. איזו אמירה אומללה.

אסופת כתביו של מנחם אורן נקראת "שורשים וכנפיים". ללא כנפיים, ללא מעוף וחזון, עם שורשים בלבד – במה מותר האדם מן העץ? אולם ללא שורשים, ללא דבקות במולדת, ללא התיישבות, מה שייוותר זו תלישות גלותית, כאילו לא טעמנו די מהתענוג הזה.

למרבה הצער, בראיון עם בן זקן, לא מצאתי שורשים.

2. צרור הערות 8.3.17

* אל מול גל האנטישמיות בארה"ב – כאשר יהודים נתקלים באנטישמיות באירופה ובאמריקה, אנטישמיות מימין ומשמאל, הפתרון היחיד הוא הפתרון הציוני – עלייה לארץ.

אמנם הציונות, העלייה לארץ ישראל וקיומה של מדינת ישראל, הם בראש ובראשונה ייעוד ולא מקלט. אך הם גם התשובה היחידה לאנטישמיות. יהודי בניכר תמיד יהיה זר, תמיד יהיה האחר. רק בארץ ישראל, במדינה היהודית, הוא ה"אנחנו", הוא בן בית ובעל הבית.

* טלו עמכם את מתיכם – מה עומד מאחורי חילול בתי קברות יהודיים? זוהי אמירה, שהמחיקה של היהודי צריכה להיות מוחלטת. לא זו בלבד שאין בתוכנו מקום ליהודי חי, אין מקום אפילו ליהודי מת. כלומר, אפילו יהודי מת אינו יהודי טוב.

זה הרעיון של המשורר הלאומי הפלשתינאי הנערץ מחמוד דרוויש:

"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו

בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו

שתמותו היכן שתרצו

אבל לא בינינו

צאו מכל דבר

צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה, מהים, מהכול

וטלו עמכם את מתיכם."

ולא בכדי, כאשר נעקרו יישובי גוש קטיף, נעקרו גם בתי הקברות היהודיים, מתוך הבנה שאלמלא כן, ייעשה בהם מה שנעשה לבית הקברות היהודי בהר הזיתים תחת הכיבוש הירדני.

* עזות מצח – בעוד שבועיים יתקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון ביוזמתו של ח"כ גפני, המוחה על הכנסת "תכנים רפורמיים", רחמנא לצלן, למערכת החינוך. איזה איש חצוף, גס רוח ועז מצח. במערכות החינוך שלו אין דריסת רגל לכל תוכן שאינו חרדי והוא מנסה להשתלט גם על החינוך הממלכתי.

אין המדובר בתכנים רפורמיים, אלא בתכנים יהודיים, חלק ממגוון הקולות הקיימים בעם היהודי. בדיוק כפי שאני שולל את מסעות הצלב של "הפורום החילוני" עם מסרי ה"אויאויאוי" מכניסים "לימודי דת" למערכת החינוך, כך אני שולל את מסעות הצלב החרדים המאיימים מפני "תכנים רפורמיים". אלה ואלה חולקים אותה רוח קנאית, בלתי סובלנית ופרנואידית.

דרכה של היהדות היא שביל הזהב. היהדות אינה שביל עזים צר, אלא אוטוסטרדה רבת נתיבים.

* הלוויינשטיין באטרף –  דברי הבלע של הלווינשטיין נגד הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל, כל כך נמוכים, כל כך עלובים, כל כך בזויים... זה מקומם. אבל... אני דווקא שמחתי. למה? כי ברור לי מאיפה זה הגיע. זו מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד המגמה ההולכת וצומחת בקצב מרשים, משנה לשנה, של בנות דתיות המתנדבות לשירות בצה"ל; הבנות הטובות ביותר הולכות לשירות המשמעותי והקרבי ביותר. הלווינשטיין באטרף. הוא ושכמותו הפסידו במערכה. התופעה הזאת תלך ותגבר, ודברי הבלע רק יחזקו אותה.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.

* ערעור מיותר – החלטת הפרקליטות הצבאית לערער על קולת עונשו של אלאור אזריה היא שגיאה. גזר הדין היה מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת מושכל וראיה רחבה. הוא לקח מצד אחד את חומרת המעשה והפגיעה בערכי צה"ל, כפי שבאו לידי ביטוי באופן מובהק בפסק הדין, ומצד שני את מורכבות הנושא לנוכח הנסיבות המבצעיות והאישיות שפורטו בגזר הדין.

הנטייה האוטומטית להגיש ערעור נגדי כאשר הנאשם מערער, כאילו יש צורך באיזון כאשר מגיעים לערכאת הערעור, אינה מתאימה למקרה זה. נהפוך הוא. אני מאמין שכוחה של הפרקליטות מול הערעור, הוא ההסתמכות על גזר הדין, שהלך לקראת הנאשם, וקריאה להשאיר את פסק הדין ואת גזר הדין על כנם.

חוששני שיש סיכוי לא רע לערעורה של הפרקליטות להתקבל, כיוון שאכן יש פער משמעותי בין העובדות המוצקות של פסק הדין לבין קולת העונש, וספק אם ערכאת הערעור תבחר לגזור כבית הלל, כפי שעשה הרכב השופטים המקורי. אם כך יהיה, תהיה זו החלטה מזיקה.

אם כך יהיה, כמובן שהאשמה בכך היא על מי שהתנדבו להיות החמורים שנושאים את שפטל לדקות התהילה שאליהן הוא נושא את עיניו, והלכו שבי אחרי מקסם השווא שהוא מכר להם.

* עיר ישראלית בקונייטרה – במאמר שפרסמתי השבוע, "ללא שורשים", ציטטתי את מנחם אורן, מאנשי החינוך והרוח הבולטים בקיבוץ המאוחד, שדיבר נגד "הנסיגה החפוזה" מקונייטרה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הדברים הזכירו לי את תוכניתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, שלאחר מלחמת ששת הימים הציע להפוך את קונייטרה החרבה לעיר ישראלית. הוא סבר שזה זול יותר ונכון יותר מאשר פיזור יישובים כפריים רבים בגולן, וגם אותם הוא הציע להקים בכפרים הסוריים הנטושים. צה"ל התנגד להקמת עיר סמוכה כל כך לגבול. המתכננים סברו, בצדק, שעיר הגולן צריכה להיות ממוקמת במרכז הגולן, במרחק נסיעה של עד חצי שעה מכל נקודה בגולן, ואכן, כזו היא קצרין. אך אשכול חזר פעמים אחדות על עמדתו, ואף ניסה לשכנע בכך את תושבי הגולן.

ב-2 בספטמבר 1967 הוא אמר: "כל הזמן אמרתי ואיני מתנגד לזה, אלא להיפך, שברמה אנחנו חורשים, וזורעים וקוצרים ושטוב היה להכין מפה של קרקעות עם בניינים שישנם, ואם אפשר לשבת בבתים, הייתי בוחר יותר בזה מאשר להקים היאחזויות."

כעבור חודשים אחדים הוא ביקר בקונייטרה, שם ישבה הנקודה הזמנית השנייה של מרום גולן. הוא תמה למה הבתים בקונייטרה נטושים, ואיננו מאכלסים אותם. בשיחה עם יהודה הראל, מזכיר הקיבוץ (שהיה אז היישוב היחיד בגולן ועוד נקרא קיבוץ גולן), הוא ניסה לשכנע אותו לוותר על חיפוש נקודת קבע, ולהתיישב בקונייטרה.

* ערובה לביטחון ולשלום – כמה ממנהיגי תנועת העבודה ראויים להירשם בספר הזהב של ההתיישבות הגולן, בזכות תרומתם האדירה להתיישבות. בראש ובראשונה לוי אשכול, שכראש הממשלה החליט על ההתיישבות, דחף אותה ועודד אותה והיה מעורב מאוד, וכן יגאל אלון, גלילי, חיים גבתי, טבנקין, גולדה מאיר, יצחק רבין (בקדנציה הראשונה) ואפילו פנחס ספיר, שהיה מהיונים במפלגת העבודה, אך כשר האוצר סייע רבות להתיישבות בגולן ועמד מאחורי ההחלטה על הקמת קצרין.

שמעון פרס ממש אינו נמצא ברשימה הזאת. רחוק מכך. ועם זאת, מצאתי מכתב שהוא שלח בתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה ליישובי הגולן, ב-23.6.84, בדיוק חודש לפני הבחירות לכנסת ה-11: "עמדתנו בנושא רמת הגולן: הממשלה בהנהגת המערך תעשה לביסוס האחיזה הישראלית בגולן ותעמוד על כך שלעת השלום הגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן והמערך הביטחוני התיישבותי בגולן יהיה בריבונות ישראלית, כחלק בלתי נפרד מישראל, ערובה לביטחון ולשלום.

* ביד הלשון: ורצוי לרוב אחיו – מגילת אסתר מסתיימת בתיאור עלייתו לגדולה של מרדכי: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו. דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ."

למה הכוונה ב"ְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו"? האם הכוונה שהוא מקובל על רוב היהודים, אך יש מיעוט המתנגד לו?

לא פעם שמעתי הסבר כזה. זהו למעשה מדרש, שמשתמש בטקסט כדי להביע רעיון. אולם מן הבחינה הלשונית, זו ממש לא כוונת הפסוק.

אמחיש זאת באמצעות פסוק אחר מן המגילה. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ." למה הכוונה ב"וְרֹב בָּנָיו"? האם כאשר המן הציג בפני מקורביו את ספירת המלאי של הצלחותיו, הוא סיפר להם רק על 8 מעשרת בניו, כלומר על רובם, לא על כולם? זה לא כל כך מתקבל על הדעת.

כאשר כתוב שהמן סיפר על "רֹב בָּנָיו" הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכאשר כתוב שמרדכי "רָצוּי לְרֹב אֶחָיו", הכוונה היא שמרדכי מקובל על אחיו הרבים.

במחזמר "אסתר המלכה" שכתב אלתרמן, שר ליצן החצר שיר ערש למלך, בלילה שבו נדדה שנתו. בשיר, הנפתח במילים "היכל ועיר נדמו פתע / ונשתתקו שוקי פרס" והולחן בידי סשה ארגוב, כתב אלתרמן:

"רוב נגינות יש וצלילים

אך שיר הערש שידענו

ושנחבא אל הכלים

רק הוא בסוף נשאר אתנו."

"רוב נגינות יש וצלילים" – יש מנגינות רבות.

* * *

עמוס גלבוע

"חדשות מזויפות", לא דבר חדש

זה דבר ישן שאנו רגילים אליו מקדמת דנא,

 והוא לחם חוק במזרח התיכון.

המושג "חדשות מזויפות" חדר בפתאומיות לעולם הפוליטי-תקשורתי שלנו, בעקבות דבריו של טראמפ במלחמתו נגד מרבית התקשורת הממוסדת בארה"ב. מכיוון שמדובר כאן בנושא עקרוני, אני מעוניין להציג את דעתי בו, מתוך מודעות ברורה שזאת דעה צנועה אחת מתוך אוקיאנוס של דעות וגישות.

ראשית, הנושא ישן נושן, אפילו עם זקן. כבר המרגלים הראשונים שלנו  בתנ"ך הביאו ידיעות "מזויפות" (או שקריות ) על ארץ-ישראל, כשהן מלוות גם בידיעות נכונות ואמיתיות  (ידיעות על ענקים עם המסקנה המבצעית שהם יביסו אותנו בצד החדשות על ארץ זבת חלב ודבש). כי מאז ועד היום חדשות/ידיעות שקריות, תמיד מלוּות בגרעיני אמת רבים, על מנת להסתיר את השקר והזיוף. 

הנושא, תחת השם "דיסאינפורמציה", הפך לאומנות במשטר הקומוניסטי בברה"מ. מחלקה מיוחדת בשירות מודיעין החוץ הרוסי עסקה בכך, והציפה את עיתונות המערב בחדשות מזויפות  שתכליתן היתה לקדם את האינטרסים של ברה"מ ולהכפיש ולאיים על המערב. מדינת ישראל היתה אחת מה"קורבנות" של המחלקה הזאת. השיטה המתוחכמת היתה בדרך כלל, שמידע על הכנות צבאיות רוסיות מסוימות נגד ישראל "הודלף" לעיתון מערבי מכובד, והועתק ע"י עיתון "הארץ", למשל. לקח שנים על מנת ללמוד את שיטות הדיסאינפורמציה הסובייטיות, וגם אז כמובן קשה להיות חסין מפני ידיעות מזויפות.

שנית, אנחנו כיהודים סבלנו מקדמת דנא מידיעות מזויפות על אודות מנהגינו ומעשי ידינו. חדשות לבקרים מופצות עלינו ידיעות מזוייפות על כך שאנו מרעילים בארות, גורמים לאיידס, וכמובן "רוצחים עם". מרוב עמים שנרצחו על ידינו על פי החדשות המזויפות, כבר לא נשארו שם אנשים.

שלישית, בעולם הערבי, במזרח התיכון, החדשות המזויפות הם לחם חוק. זה כמעט חלק מתרבות הדיווח, מבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים".  מי כמונו מכיר את זה. כאשר פרצה מלחמת "ששת הימים" ביוני 1967, החדשות בתקשורת הערבית מלאו ביום הראשון בסיפורי ניצחון וגבורה,  עד שאנשי אמ"ן שעסקו בהאזנה לחדשות בערבית, ולא ידעו מה המצב האמיתי בחזית, התמלאו פחד אימים והתקשו לעבוד עד שצמרת אמ"ן נזעקה להרגיע אותם. ואז, כאשר לנאצר, השליט המצרי, התגלתה התבוסה האווירית האיומה של חיל האוויר המצרי, הוא מתקשר לקראת בוקר 6 ביוני, היום השני למלחמה, למלך חוסיין, מלך ירדן ואומר לו לערך כך: אתה ואני נפרסם ידיעות  שמטוסים אמריקאים ואנגלים הם שתקפו את המטוסים שלנו. חוסיין מסכים. למחרתו כל התקשורת הערבית מלאה ב"חדשות המזוייפות" על כך שארה"ב ואנגליה הן שתקפו את חיל האוויר המצרי. מהומות בכל בירות ערב, ומרביתן מנתקות את היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית.

רביעית, אני מחזיק באמירה שחצי אמת חמורה משקר. במילים אחרות, חדשה שמעלימה דברים, או מעוותת אותם, או לא מציגה אותם בהיקשר הנכון, דינה כ"חדשה מזויפת". אמחיש זאת  בנושא אקטואלי ביותר. אנו עדים בימים אלו ל"גל" אנטישמי בארה"ב.  זה נכון, וזה מדאיג. אבל, הקורא עלול להתרשם שלפתע פתאום, מכלום, פרץ גל אנטישמי בעקבות הבחירות של טראמפ. כאילו נשמעה שריקת משרוקית והחלו לחלל בתי קברות יהודים ולשלוח מכתבי איום לקהילות.

 וזה לא נכון! על פי נתוני "הליגה נגד השמצה" היו בשנים 2009-2015 (דהיינו, תקופת אובמה כנשיא) למעלה מ-7000 אירועים אנטישמיים: 210 של התנפלות פיזית על יהודים, 2900 של מעשי ונדליזם, 3900 איומים. ממוצע של 84 אירועים לחודש ב-10 השנים שחלפו. בחודשים האחרונים היו 95 אירועים בחודש. דהיינו, עלייה של 10 אחוז. מה יהיה במהלך כל השנה הנוכחית? נחכה ונראה.

ובכלל, כאשר תקשורת פשוט מעלימה מידע, ביודעין, על פי האג'נדה שלה,  איך נקרא לזה? ברור שלא מדובר בחדשות מזויפות, כי אין חדשות! אך אני הייתי קורא לכך: תמונה מזויפת!

* * *

מתי דוד

שתי דיפלומטיות אמריקאיות תוקפות את האו"מ ותומכות בישראל

המהפך השלטוני בנשיאות האמריקאית עם בחירתו של טראמפ לנשיא ופרישתו של אובמה, נותן את ביטויו המעשי גם במסדרונות האו"מ. שתי דיפלומטיות בכירות של ארה"ב במוסדות האו"מ, יצאו בביקורות פומביות חריפות נגד ההטיה והצביעות של האו"מ כלפי ישראל.

ניקי היילי שגרירת ארה"ב באו"מ

בנאומה הראשון באו"מ, כשגרירה החדשה של ממשל טראמפ, הפתיעה ניקי היילי בנאום תמיכה נלהב בישראל, שלא היה מבייש את ציפי חוטובלי או מירי רגב, בחשיפת הצביעות וההטייה של האו"מ נגד ישראל. היה זה "נאום ציוני" של הצהרה פורצת דרך של ביקורת נגד האו"מ בגל האפליה וההטיה הנמשכת נגד ישראל. מצער ולא מפתיע שנאומה הזה, כמעט ולא זכה לאזכור ולהבלטה בתקשורת הישראלית.

קטעים מנאומה באו"מ

"ארה"ב נחושה לעמוד נגד ההטייה של האו"מ נגד ישראל. לא נחזור על הטעות הנוראית של החלטת מועצת הביטחון 2334 נגד ישראל. את ההטייה האנטי ישראלית של האו"מ הגיע הזמן לשנות. ארה"ב לא תהסס להתנגד להטיות הללו ולעמוד לצידה של בת בריתנו – ישראל. מקומה של ישראל משתנה בעולם. היא בונה קשרים דיפלומטים עם יותר ויותר מדינות, המזהות עד כמה ישראל תורמת לעולם כאי דמוקרטי של יציבות באזור ובפיתוחים טכנולוגים. אני נמצאת כאן כדי להצהיר על תמיכתה החזקה של ארה"ב בישראל.

"החלטת מועצת הביטחון השערורייתית 2334 עסקה רק בישראל. ואולם מועצת הביטחון לא דנה בהפסקת בניית טילים בלבנון. לא דנה על הכסף והנשק שאיראן מספקת לכל ארגוני הטרור. לא דנה כיצד יש להביס את דעא"ש ואת האסלאם הקיצוני. לא דנה כיצד מונעים מהנשיא הסורי אסד להמשיך לטבוח אלפי אזרחים.

"למחלקה הפוליטית של האו"מ יש מחלקה שלימה שמוקדשת רק לפלסטינים. אין מחלקה שמוקדשת לנשק הגרעיני של צפון קוריאה. אין מחלקה שעוסקת באיום הטרור מספר אחד בעולם – איראן."

ארין ברקליי, נציגת ארה"ב במועצת זכויות האדם

הצהירה שארה"ב שוקלת את המשך חברותה במועצת זכויות האדם של האו"מ בגלל "האובססיה של הארגון נגד ישראל. ארה"ב מודאגת ביותר לנוכח יחסה הבלתי הוגן של המועצה כלפי ישראל והתמקדותה באופן בלתי מאוזן כלפי המדינה הדמוקרטית היחידה באזור."

כל בכירי ממשל טראמפ החרימו כנס של ג'יי-סטריט

סגן הנשיא פנס, מזכיר המדינה טילרסון, מזכיר ההגנה מאטיס, כולם דחו את ההזמנה להשתתף בכנס של הארגון השמאלני היהודי ג'יי-סטריט בארה"ב. ג'יי-סטריט ניהל מאבקים נגד ממשלת ישראל ונגד הארגון היהודי הגדול ובעל ההשפעה בארה"ב. ג'יי-סטריט היה שותף, מתואם ומזדהה עם מדיניותו של אובמה כלפי ישראל.

* * *

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

יואל נץ

לְכָאן אוֹ לְכָאן

מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי זוּג

           אוֹהֲבִים עַד מְאֹד,

                               צֶמֶד-חֶמֶד–

כְּמוֹ נִבְלַם לְדִידָם הָעוֹלָם,

                          וְהַזְּמַן לֹא אוֹזֵל.

אֵין עוֹד אִישׁ הַקַּיָּם,

                  כִּבְיָכוֹל,

                      מִלְּבַדָּם עוֹד בַּחֶלֶד;

הִתְהַלְּכוּ יָד בְּיָד,

               בְּפַרְהֶסְיָה נָשְׁקוּ זֶה לְזֶה.

שׁוטְטוּ

         שִׁכּוֹרִים לֹא מִיַּיִן

                              בָּהָר וּבַגֶּבַע,

לֹא פּוֹסְקִים

         מִלַּחֲגֹג יוֹם וְלֵיל...

                        עַד שֶׁפֶּתַע פִּתְאֹם

מְגַלִּים –

           לֹא,

               הַזְּמַן לֹא עָצַר,

                            וּכְדֶרֶךְ הַטֶּבַע,

גַּם שִׁכְרוֹן חוּשֵׁיהֶם

               כְּבָר הֵחֵל מִתְפּוֹגֵג לְאִטּוֹ.

לוֹאָטוֹת וְהוֹלְכוֹת

         הַלֶּהָבוֹת בֵּין בְּנֵי צֶמֶד הַחֶמֶד;

חִבּוּקִים לוֹהֲטִים וּנְשִׁיקוֹת –

                     כְּבָר לֹא מַה שֶׁהָיוּ...

יוֹם אֶחָד

     הֵם הֶחֱלִיפוּ דְּבָרִים

                        בְּנִימָה מְתְלַהֶמֶת,

וּפָרְצָה מְרִיבָה

                עַל נוֹשֵׂא אֱוִילִי כָּלְשֶׁהוּ.

חִישׁ מַהֵר הִתְפַּיְּסוּ,

                הִתְחַבְּקוּ,

                   הִתְנַשְּׁקוּ שׁוּב בְּלַהַט;

אַךְ יְמֵי הַפִּיּוּס הַמָּתוֹק

                 לֹא אָרְכוּ עוֹד זְמַן רַב...

הַגַּלְגַּל הִתְהַפֵּך שׁוּב וְשׁוּב.

           אָז נִמְנוּ וְגָמְרוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד:

"נִפָּרֵד נָא וְדַי,

                 וְהַקֵּץ לַמָּחוֹל הַמְּטֹרָף!"

הַפְּרֵידָה בֵּינֵיהֶם

         הִתְבַּטְּלָה עוֹד בְּטֶרֶם הֵחֵלָּה...

כָּךְ הִרְבּוּ לַהֲרֹס,

             וּשְׁבָרִים שׁוּב וְשׁוּב לֶאֱסֹף.

"עַד מָתַי

        תִּתְהוֹלֵל

                נַדְנֵדַת יְחָסִים שֶׁכָּאֵלֶּה?

תַּשׁ כֹּחֵנוּ,

        וְדַי כְּבָר לְרִיב

               וּלְהַשְׁלִים עַד אֵינְסוֹף! –

אָז נַטִּיל עַל מַטְבֵּעַ

                 אֶת צַו הַגּוֹרָל לְהַכְרִיעַ,

אִם לְכָאן אוֹ לְכָאן,

           וְנַחְלִיט כְּבָר אַחַת וּלְתָמִיד."

...עַל פְּרֵידָה זֶה מִזֶּה

                    לְאַלְתַּר

                        הַמַּטְבֵּעַ הִצְּבִּיעָה.

"אִם כֵּן,

   תָּם וְנִשְׁלָם... "

          "לֹא וְלֹא!

              בֹּא נָשׁוּב וְנַטִּיל בַּשֵּׁנִית!"

* * *

יהודה דרורי

1. איראן איננה חייבת להיות האוייב

מה שמועלה פה על הכתב הינם "הרהורים אסטרטגיים" אשר מעלים יותר שאלות מאשר תשובות. כגון : מדוע הופכת איראן להיות האוייב מיספר 1 של ישראל? האם זהו האינטרס של איראן שהמדינה הכי חזקה במזרח התיכון, ישראל, תהיה האוייב שלה? האם זהו האינטרס של איראן שהמדינות הסוניות במזרח התיכון יתלכדו צבאית נגדה בהנהגת ישראל? האם כדאי לאיראן להיות האוייב של ישראל, שהיא בעלת הברית הביטחונית החשובה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון? האם לא יהיה יותר כדאי שחיזבאללה, במקום להשקיע את משאביו בהגנה על הסקטור השיעי בלבנון והגנה על שלטון אסד, יתכונן למלחמה נגד ישראל (בה לבטח יפסיד)?  האם זה בכלל הגיוני שמדינה ענקית ופגיעה כאיראן, בראשית "התגרענותה", תסתבך עם מעצמה מתקדמת גרעינית  כישראל? ולבסוף, האם 6 הצוללות "החצי-גרעיניות" נושאות טילי שיוט רבי עוצמה שבידי ישראל אינן אומרות לאיראן שכל הפתעה שהיא תתכנן כנגד ישראל תתקל בתגובה מאסיבית הרסנית?

אם רוסיה רואה באיראן פרטנר עתידי ובן ברית להגנה על בסיסיה בסוריה, היא צריכה להיות זו המעוניינת שאיראן לא תסתבך באזור בעימותים מיותרים.  הסיכסוך, כביכול, בין איראן לישראל אינו תורם לאסטרטגיה האזורית של רוסיה, ולהפך, יש בו פוטנציאל  מזיק עבורם. יהיה זה לכן חכם מצד נתניהו בשיחותיו ברוסיה להדגיש בפני פוטין את האספקט הזה ולהעמידו על סימני השאלה שהועלו בתחילת המאמר, יחד עם בקשה למתן תשובות מתאימות.

מכיוון אחר לגמרי על מדינת ישראל להקשיח עמדה כלפי איראן ולפגוע צבאית בכל ניסיון של משמרות המהפכה ושלוחותיהם הלבנוניות (חיזבאללה) לתפוס עמדות בשטח סוריה בין דמשק וגבול ישראל. בנוסף, על מדינת  ישראל להבהיר לאיראן ולמדינות העולם, שכל פעילות של חיזבאללה נגד ישראל, היא בהכרח פעילות המוכתבת ע"י אירן, ומכאן שפעילות צבאית מצידם כנגד ישראל תיענה בפעילות צבאית שלנו נגד איראן, על אדמתה.       

ולבסוף חשוב להבין, שבעייתה העיקרית והיסודית של איראן היא מאבקה לשרידות כנגד המדינות הסוניות! ייתכן ובמוקדם (יותר מאשר במאוחר) יבינו האיראנים את האבסורד והסכנות שהם יצרו בבניית הסיכסוך שלהם עם ישראל. ייתכן אפילו שבעזרת הרוסים הם ינסו באופן עקיף להגיע איתנו להבנות, ואנחנו  צריכים להיות מוכנים לצעד ראשוני כזה מצד איראן ולהכין מצע לדיונים ולהבנות.

הכותב השתלם בארה"ב במדעים אסטרטגיים

2. טראמפ: "122 אסירים שממשל אובמה שיחרר מגואנטנמו שבו לשדה הקרב."

פורסם YNET:  07.03.17

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, כתב בחשבון הטוויטר שלו: "122 אסירים אכזריים, ששוחררו על ידי ממשל אובמה מכלא גואנטנמו, חזרו לשדה הקרב. פשוט עוד החלטה נוראית!"

 דרורי: לכל מי שהיה לו ספק... אובמה תמך בטרור האיסלאמי הקיצוני (ב"צוק איתן" הוא תמך בחמאס... זוכרים?)

3. אוי... ויי... נשים בצה"ל

מדי פעם קופייץ אצלנו האייטולה התורן (בן דת משה...) לפגוע בערכים קדושים של הרוב היהודי, דהיינו, בחילונים ובמסורתיים. השתלחותו של הרב לוינשטיין בשירות הבנות בצה"ל רק מבהירה לנו שנגע הבערות החשוכה עדיין קיים בעמנו בדרגים האמורים להיות מכובדים. זה מכבר צה"ל הפך בעיני החרדים (והחרדלים) לגלימה אדומה שהם מנסים לנגחה שוב ושוב, והתקיפות של חיילים וחיילות ברחובותינו ע"י צעירים חרדים מצביעות על תופעה מבישה זו.

על מה ולמה? כי צה"ל הוא כור היתוך בין ספרדים לאשכנזים, בין דתיות לחילוניות, בין בנות הקשורות לסינר של אימא לנשים עצמאיות ובוטחותי ובין צעירים שיצאו בביטחון לחיים במקום לשבת בישיבות ולהיות פרזיט על חשבון המדינה. צה"ל לפיכך הפך להיות האוייב מיספר 1 של החרדיוּת (הוא אגב גם האוייב מספר 1 לפי החמאס ולפי נסראללה).

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ'. תרבות בחניתה

בשבת בבוקר השארתי את איתן, שהמשיך לישון כמו תינוק, והלכתי לחדר האוכל של בית המרגוע. בדרך הבחנתי במכונית קטנה מצ'וקמקת הגונחת נואשות כשהיא מתאמצת להתגבר על שיפוע הכביש העולה לחניתה. כשעצרה במגרש החנייה יצא ממנה גבר כחוש זריז תנועות, כשעל כתפו  רצועת עור הנושאת תיק עם מצלמה. ניחשתי שזהו פרסטר , עובד הדואר מנהריה.  ניגשתי אליו והצגתי את עצמי, הוא לחץ את ידי תוך חיוך מבויש ושאל אם אני מצטרף.

שאלתי אם זה לא יפריע.

והוא אמר: "להפך, טוב שתשמע מה שאני מסביר ואם יהיה יום שלא אוכל לבוא תסביר במקומי."

היתה זו השערה שלא מומשה, כי בכל התקופה שהייתי בחניתה, לא היתה אפילו פעם אחת שהוא החמיץ טיול.

במהלך הנסיעה לקח את המיקרופון  ונקב בשמו של כל יישוב שנראה מבעד לחלונות. כשירדנו בפקיעין והלכנו אחריו בסמטאות הכפר פתח את המצלמה והתחיל לעבוד, כשהוא משתדל שלא לדלג על אף מטייל.

מטרת הטיול היתה להיפגש עם משפחת זינאתי, השריד היהודי אשר שושלת אבותיו לא נטשה את הישוב מאז חורבן הבית השני ובזכותה – כך למדנו עוד בבית הספר – יכולנו להוכיח לעולם את זיקתנו לארץ ישראל במשך כל הדורות. הביקור הסתיים כשכל המבריאים מתקבצים להצטלם יחד עם אֵם המשפחה העומדת במרכז החבורה בפנים נסוכות רצינות, כיאות למי שנושאת על כתפיה את תולדות עם ישראל. 

כשחזרנו לחניתה לקראת הצהריים, מיהר לעלות על מכוניתו המצ'וקמקת, שהפליאה לרדת במורד הכביש ללא גניחה אחת. בערב, כשהמבריאים נכנסו לחדר האוכל, הם כבר ראו את כל התמונות מודבקות וממוספרות על לוח המודעות. פרסטר ישב בסמוך ליד שולחן קטן עם דף נייר וקופסת בונבוניירה ריקה, ששימשה לו כקופה.

הזמנתי אותו שיצטרף לארוחת הערב, אך הוא סירב, חשש פן יבוא מבריא והוא יחמיץ אותו. מי שדאגה לו היתה הרומנייה המחומצנת, אחראית חדר אוכל, שהביאה לו כריך של חביתה, שאותו אכל כשהיה כבר בדרכו חזרה לנהריה עם רשימת ההזמנות הממוספרת.

עם שחר, כשהמבריאים קמו לארוחת הבוקר, מצאו את פרסטר מחכה להם ליד השולחן הקטן  עם התמונות הטמונות בתוך מעטפות  הנושאות את שם המזמין, כשהן מסודרות לפי האלף-בית בתוך קופסת נעליים. 

 התיידדתי מאוד עם הצלם החרוץ הזה ואחרי שתי נסיעות לפקיעין, הבנתי שאיתן צדק, כי פרסטר לוקח עליו את כל עבודת הארגון וההסברה ואני אולי אפילו מפריע לו, כשאני נאלץ לשמוע שוב ושוב את הבדיחות הקבועות של מורי הדרך.

כארבעים שנה לאחר ימי חניתה, קיבלתי  יום אחד טלפון מאיש שהציג את עצמו  בתור פרסטר הצלם מנהריה ושאל אם אני זוכר אותו.

זכרתי ועוד איך, וכי איך אפשר לשכוח איש שקדן ורב תושייה כמותו?

הוא ביקש טובה קטנה. שמע שעומדים  להפיק סרט לפי ספרי "יוסלה איך זה קרה?"  ובנו משה, שסיים  את לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטה, היה בין אלה שעשו אודישן לסרט. אז אם במקרה הוא מתאים – שאקח אותו.

אני מודה שקצת התרגשתי, גם מזה שזכר אותי אחרי כל כך הרבה שנים וגם מזה שאותו שחקן, משה פרסטר, שממילא החלטנו לקבל אותו, הוא הבן שלו. 

שאלתי למה משה לא אמר לי מי אבא שלו, ענה לי שהוא ביישן ואמר לאביו שאני ממילא לא אזכור אותו.

כמובן שהרגעתי את האב הדואג, אמרתי לו שהילד שלו  מוכשר ביותר והוא יתקבל לסרט  גם ללא פרוטקציה.

אחרי כמה חודשים, כשנפגשנו בסינמטק בהצגת הבכורה, נפלנו זה על כתפי זה וכמעט בכינו מהתרגשות. השנים עשו את שלהן, בפניו הצרים  עם הלחיים השקועות, כבר התגלו כמה חריצים, גם השיער החליף צבע, אבל התנועות החדות עם הצעידה הנחפזת עדיין שרדו בו ואני שמחתי יחד איתו בהצלחת בנו וניבאתי  שיביא לשנינו כבוד רב.

מי שאיכזבה אותי באותה בנסיעה לפקיעין היתה רחל, אותה שחרחורת יפה שבגללה איתן רצה להישאר בחניתה. היא לא נרשמה לטיול ומנעה ממני את האפשרות לשאול למה איתן אמר עליה שהיא סתם תינוקת.

את איתן לא מצאתי בחדר כשחזרתי מפקיעין, במקומו מצאתי פתק שבו כתב שהצליח להשיג טרמפ לתל אביב והחליט להקדים לחזור.

עכשיו הדרך אל ליבה של רחל היתה פנויה לפניי, אך אני לא ניצלתי אותה. אולי  בגלל חוסר ביטחון או מפני שטעם הפרידה המתוקה מנירה עדיין  זרם בעורקיי. בכל זאת הצלחתי להתיידד עימה ואולי אפילו להצחיק אותה פעם או פעמיים, אך לקירבה של ממש לא הגענו.

רצה הגורל ויום אחד, כחודש אחרי גמר עבודתי בחניתה, נתקלתי בה ברחוב השופטים בתל אביב. היא זכרה אותי ונדמה לי שאפילו התחבקנו באופן ספונטני. הצעתי לה לצאת לקולנוע, זה כל מה שידעתי אז להציע. היא אמרה שהיא לא יכולה, אבל אם אני רוצה, שאבוא ביום שישי לערב שירה של "חבורת האש" וגם היא תהיה שם. כמובן שרציתי וישבתי לצידה כל אותו ערב, כשאני משתדל לא לשיר בקול, שלא תדע כמה אני מזייף.

הפגישה הבאה בינינו היתה בבית משפחת גוב ברחוב בארי. כשהצעתי לה להיפגש שוב אמרה שהיא עובדת כשמרטפית באותו ערב, אבל אני מוזמן להצטרף. היה זה בביתה של אלמנה תוססת ומלאת מרץ  שבעלה נהרג בתאונת דרכים והשאיר אותה עם שני יתומים קטנים.

כשהגעתי למקום, כבר לא מצאתי את בעלת הבית, ורחל הזמינה אותי לשבת בסלון המואר, ולחכות עד שתצליח להרדים  את  שני השובבים. היתה בסלון ספת ישיבה ומולה, מעבר לשולחן קצר רגליים, שני כסאות מרופדים.

תחילה התיישבתי על הספה, אבל אחר כך עשיתי חשבון שאם רחל תחזור היא בטח תתבייש לשבת לצידי על הספה ותשב על אחד הכיסאות. לפיכך  עברתי לשבת על אחד מהם והשארתי לה את הספה. 

התיאוריה שלי הצדיקה את עצמה וכשרחל חזרה אחרי רבע שעה, עברה באמת לשבת על הספה, לא לפני שהניחה שני ספלי קפה על השולחן הנמוך.

אחרי שגמרתי לשתות, חשבתי שהגיע הזמן לעבור לשבת על הספה והיא, מתוך נימוס,  עשתה את עצמה כאילו לא קרה שום דבר יוצא דופן. יכול להיות שמתוך אותו נימוס גם לא זזה ממקומה כשאני העזתי להתמתח עם ידיים פרושות לצדדים, אבל אז אוזניה החדות קלטו רשרוש חשוד ליד הדלת והיא רצה לשם כשהיא צועקת: "מי הרשה לכם לרדת מהמיטה!"

כשחזרה מחדר הילדים כבר התיישבה על אחד הכיסאות ואני כעסתי על עצמי שלא היה לי שכל לעבור לכיסא לפני שתחזור.

אותו לילה כבר איבדה התשוקה את המומנטום שלה, ולפני שהלכתי השארתי לה את מיספר הטלפון שלי, כדי שתצלצל אליי ונקבע פגישה נוספת. הצלצול הזה לא הגיע עד היום, אבל תזכורת ממנה קיבלתי אחרי הרבה שנים כשדני ליטאי ביים את להקת הנח"ל בתוכנית על הפלמח  והזמין אותי לצפות בה.

מי שצד את ליבי היה עלם כחוש עם שיער ערמוני וקול נעים הקרוב לקול בס מתרפק המהווה ניגוד לדמותו השברירית. היה זה  הזמר גידי גוב, שלא העז להתקרב אליי מתוך יראת כבוד מפוקפקת. לעומת זאת זכיתי להתקרב אליו כאשר הגיש בטלוויזיה סידרת ראיונות והזמין אותי להשתתף בתוכנית עם צאת ספרי "אהבה בליל הפשפשים".

בשיחה המקדימה הודה בפניי שהוא כבר נפגש עימי לפני עשרים שנה.

שאלתי מתי, כי לא זכרתי פגישה כל כך מוקדמת, ואז גילה לי שהיתה להם פעם שמרטפית, רחל, שבאתי אליה ערב אחד וישבתי איתה על הספה בסלון. מסתבר שהוא היה אחד משני האחים שקלקלו לי את אותו לילה אבוד בבית משפחת גוב.

באותו  יום הקלטה, לפני שנפרדנו, שאל אותי, ספק בליצנות ספק ברצינות, מדוע ישבתי על הספה עם בחורה כזאת יפה ולא עשיתי כלום.

"איך יכולתי לעשות משהו," אמרתי בטון דמוי נזיפה בכיינית, "אם אתה ואחיך הצעיר כל הזמן הצצתם דרך הדלת?" 

עברו שנים ואני נפגשתי עם ציפה אימו של גידי גוב כשהתקרבה כבר לגיל תשעים. היא סיפרה לי שהיתה בקשר עם רחל הרבה שנים והוזמנה כמובן לחתונתה. סיפרתי לה שבשעתו נמשכתי אליה מאוד, אבל היא לא שמה עליי. 

אמרה לי ציפה: "למה אתה מדבר ככה? דווקא דיברתי איתה עליך, אבל היא הורידה אותי ממך כשאמרה לי: 'עזבי, איזה סיכוי יש לי עם סופר כזה מפורסם...'"

מי יודע איך היו משתנים חיי  אם היא וגם אני, ביחד או לחוד, לא היינו כאלה חסרי בטחון.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

1. לקראת פורים: צמח מתחפש

צמח חודש אדר: דבורנית דינסמור.

בעקבות מאמרן של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

"מגילת אסתר" עוסקת הרבה בענייני לבוש: "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר" (מגילת אסתר ד, א). "ותשלח בגדים להלביש  את מרדכי ולהסיר שקו מעליו." "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות." הבגד יכול לייצג את נפשו ומצבו של אדם – ומאידך גם להסתיר ולהרחיק מהמציאות. כך למשל, כשלא רצה שבעלת האוב תכיר אותו, "ויתחפש שאול וילבש בגדים אחרים."

פורים קרב וילדים ובני נוער – גם מבוגרים – כבר דואגים לתלבושת ולתחפושת. למה יתחפשו השנה? לסינדלרה או לשפנפנה, לפוקימן או אולי לביבי?

מסתבר שלא רק בני אדם, גם צמחים מתחפשים.

מספרות ד"ר שרה'לה  אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית, במאמר לחודש אדר: "על 'לבוש'  שבכוחו להשפיע."

  צמח מתחפש –בכל חודש אדר לא רק בפורים – הוא דבורנית דינסמור, ממשפחת הסחלבים (בערבית: נחלה דינסמור).

הדבורנית, שכבר שמה מסגיר את הידמותה, היא צמח המחופש לדבורה, בעיקר לצורך צאצאים. הצמח ממש דומה לדבורה בצורתו, בצבעיו, בכיסויו השעיר ואפילו בריח האופייני לדבורה מיוחמת המפרישה פרומון (מעין הורמון שאחד מתפקידיו ליצור ריח אופייני המושך זכר לנקבה).

זכר הדבורה – הדָבּור (דל"ת בקמץ) בלשון העם­, [אהוד: נדמה לי שאת טועה בגדול, הדבּור אינו הזכר של הדבורה אלא הוא שם ערבי לצרעה] מגיע לצמח המתחזה, מאמין שזו דבורה ומנסה להזדווג איתה, לשווא כמובן... נעלב עד עמקי עקיצותיו נוטש הזכר המתוסכל את הדבורנית הרמאית ועט על "הדבורה" הסמוכה, רק כדי לגלות ששוב נפל בפח המושך של  דבורנית מושכת מחופשת! בכלל, למחזר הזה אין מזל. אפילו שם משלו אין לו: מכנים אותו "דָבּוּר" אך שמו המדעי הינו "זכר הדבורה". לא רק שהנקבה אינה נקראת בשמו, כנהוג בכל משפחה הגונה – הוא נקרא דווקא על שמה: "זכר הדבורה!" למרבה העלבון הגברי!

אבל בינתיים כבר נמרח גופו השעיר של הדבור בגרגרי אבקה מ"הדבורה"-הדבורנית הראשונה וגם הדבורנית החדשה זוכה למנת האבקה הדרושה להפרייתה, וכך יכול  הזכר להפרות בלי משים עוד ועוד דבורניות מתחזות! רגיל שצמחים מופרים על ידי חרקים למיניהם בצורה ישירה כאן נופל הזכר הדבור קרבן לנוכחות כפולה ומשולשת ואף יותר של דבורניות הסובבות  אותו בכחש!

בשירה "הדבורנית" מיטיבה המשוררת נורית יובל  לתאר את הטרגיקומדיה:

"הדבור מגיע ממרחק / לרקוד ריקוד כלולות./ כוס צוף מרים ברוב שמחה / וחיש – למחולות! / עד מהרה הדבור מרגיש / שזו טעות מרה / אין זו דבורה, אוי! עסק ביש! / רק צמח, לא דבורה! / אבל רגליו כבר מכוסות / אבקה של דבורנית./ והוא פורח לנסות /לפגוש דבורה,  שנית / הוא מעופף ושוב נוחת /על שמלת קטיפה./ אולי הפעם, באמת./ מצא כלה..."

דבורנית דינסמור היא גיאופיט (נגזר מגאה, אלת האדמה היונית) שהפקעת שלה מתחדשת מדי שנה. הפקעת הוותיקה מתרוקנת בעונת הצמיחה והפריחה בחורף, ובד בבד פקעת חדשה הולכת ומתמלאת. העלים – הערוכים כשושנה – מאורכים, דמויי אזמל. במרכזם עולה לקראת האביב גבעול זקוף המגיע עד 30 ס"מ ונושא פרחים ערוכים כשיבולת. לכל פרח שישה עלי עטיף. העטיף התחתון גדול בהשוואה לאחרים. הוא צבעוני וקטיפתי עם ציורי דגמים ובמרכזו כתם המכונה "כתם הראי".  לפרח אבקן יחיד ושני שקי אבקה הקשורים לבלוטה דביקה. כשנכנס חרק לפרח נדבקת לראשו "אבקית", אותה הוא מעביר בלי משים לדבורנית מושכת אחרת.

זה תחכום ייחודי בעולם הפלורה. התחפושת חוסכת לצמח את האנרגיה העצומה שעליו להשקיע בייצור הצוף, שהוא גורם המשיכה החשוב ביותר לחרקים המאביקים. עיצובה המיוחד של הדבורנית מבטא יצירתיות הגורמת לנו להעריך את הטבע בגבולות חדשים: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית" (תהילים ק"ד כ"ד).

מסכמת ד"ר  אורן: "משורר התהילים רומז שתמיד יש דרכים מקוריות לשנות מצבים הנקרים בדרכנו. גם לאסתר במגילת אסתר יש רעיון דומה. בזכות חוכמתה והיצירתיות שלה נמנע אסון לעם היהודי. והחודש [הזה אדר] אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב."

2. "הנאות קטנות": פו הדֹב חוגג 90

פו הדב, גיבור הספר המקסים שחיבר א.א. מילן וצייר א.ה. שפרד, כבר בן תשעים. לקראת יום ההולדת הנכבד הזה קיבל פו – וכולנו – מתנה נהדרת: חברת דיסני העניקה לו ולחבריו סיורים בארצות אירופה, אנגליה, בלגיה, צרפת ועוד – וגם ביקור בישראל. איורי "הביקור" בארץ מוצגים עתה ב"בית אריאלה", הספרייה העירונית של תל-אביב, תחת הכותרת "הנאות קטנות", ונועדו לחוג גם את "יום המשפחה".

בתערוכה נראים פו – וחזרזיר, נמרון, שפן וכל החבריה – מסיירים בחצי תריסר נקודות בארץ. הביקור הראשון נערך בתל דן בצפון, שם למד הדב התמים והחמוד פרק בארכיאולוגיה. אחר כך הם מבקרים בשוק מחנה יהודה בירושלים (שם יכול פו למלא את כרסו בדבש...) מתרחצים בים המלח, משוטטים להנאתם בשדרות רוטשילד בתל-אביב, מתארחים במלון היוקרה "יערות הכרמל", צופים במקדש הבהאי וגם קוטפים תפוחים בקיבוץ נצר סירני. לעיתים מתלווה אליהם כריסטופור רובין, במכנסיים קצרים וחולצה משובצת כפי שציירו שפר. אכן תעמולת חינם גדולה למדינת ישראל.

התערוכה מיועדת כמובן בעיקר לילדים (ולמבוגרים שהתאהבו בדב בילדותם). לפתיחה הגיעו המוני ילדים עם אימא או סבתא. בכניסה לבית אריאלה ניצבו  שולחנות מלאים כיבוד אהוב על ילדים – פודינגים צבעוניים, סוכריות גומי כחולות וורודות וגם עוגת שוקולד. כל האירוע באדיבות חברת דיסני, אלא שהמטעמים נשמרו בהקפדה והיו נגישים רק בתום טכס הפתיחה. הטכס החל באיחור ונמשך לא מעט, ועיני הילדים כלות.

בינתיים התנחמו בבלונים. לתקרת האולם הודבקו עשרות, אם לא מאות, בלונים אדומים, שדה של בלונים צמודים לתקרה ומכל בלון משתלשל חוט המגיע עד כדי כמטר מהרצפה.

הילדים מיהרו למשוך ולתפוש את הבלונים. הקטנטנים שלא הגיעו לקצה החוט, באו גם פעוטות בעגלות טיול, הורמו בידי האימהות, כדי שיגיעו לקצה המיוחל. כולם נראו מאושרים, בלונים מעוררים תמיד הרגשה חגיגית, במיוחד בלונים אדומים.

משיכת הבלונים רמזה על אופיים של הילדים. מרביתם היו מצניעי לכת והסתפקו בבלון או שניים, אבל היו גם חמדנים שלקחו ולקחו בלונים ועדיין לא השביעו את תאבונם. היו שנכנסו לטראנס, מי יחטוף יותר בלונים ויזכה בעוד בלון חינם. מכולם בלטה ילדה שמנמונת כבת שמונה-תשע בעלת שיער חום ארוך, שהתרוצצה מקצה האולם עד קצהו והחרימה לעצמה כל בלון שנקרה בדרך, כאילו הייתה כאן בת יחידה. אוצר הבלונים שלה כבר היה גדול כל כך עד שלא יכלה גם להחזיק את כולו בידיה וגם להוסיף עליו בלונים חדשים. היא מסרה את המלאי למשמרת (זמנית ודאי) לאחיה הצעיר והתפנתה לאיסוף חדש.

"מה תעשי בכל זה?" שאלתי.

הילדה לא השיבה, התרחקה מהר, חבל על כל רגע שעובר ללא קטיפת בלונים.

לא נשארתי עד תום הטכס ואיני יודעת אם החמדנית הזו השאירה בלון אחד לרפואה לילדים שאיחרו לבוא, וחשבתי בליבי מה ייצא מהילדה הזו – אישה חמדנית, לא מתחשבת בזולת, שמשוכנעת שהכול מגיע לה ורק לה, או אולי דווקא אישה בטוחה בעצמה, נועזת, יוצאת דופן. ואולי אין ללמוד מזה מאומה וחטאת הילדוּת תחלוף כלא היתה.

התערוכה מוצגת עד 26.5 ותלמידי כיתות ג-ה מוזמנים למפגשי כתיבה (כולל התכתבות עם פו הדב), סדנאות לדיבור רהוט ועוד. באדיבות חברת דיסני.

* ברשימתי "סוּפּ סלון" חלה טעות: גב' דורוטי קושניר עלתה לארץ ב-1988 בגיל 51 ולא כפי שנכתב.

* * *

נעמן כהן

שינוי טרמינולוגיה – לא "שמאל"

אלא פעילות פרו-איסלאמית

מושג ה"שמאל" מרובספייר להלמוט אויסטרמן – אורי אבנרי

פרופסור יוסי גמזו מזכיר כי השמאלנים תרמו להקמת המדינה ואהוד בן עזר מתקן אותו באומרו שמייסדי המדינה היו שמאליים ולא שמאלנים. (גיליון 1225).

זה מזכיר לי את אמרתו הישנה של יעקב חזן, שאמר פעם באחד הוויכוחים במפ"ם: "מהו ההבדל בין שמאלי לשמאלני? שמאלני הוא אדם האומר שמאל אני..."

לעומת חזן, הימין הבורגני-קפיטליסטי בארץ שיצא בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזו!" לא הגדיר עצמו "ימין" אלא "החוגים האזרחיים" כאילו שאנשי השמאל הם חיילים והם אזרחים.

הגיעה העת לנטוש את ההגדרות הללו. כל הטרמינולוגיה "שמאל" "ימין" כפי שהיא קיימת היום בארץ היא אווילית.

הנה סקירה קצרה של מקור המושגים:

מקור המושגים "שמאל"-"ימין" הוא במהפכה הצרפתית.

מקסימיליאן רובספייר, מנהיג היעקובינים במהפכה הצרפתית, ישב באולם הפרלמנט המהפכני, ה"קונבנציון", בצד שמאל של האולם.

רובספייר ייצג את הבורגנות הזעירה והשכבות היותר עממיות לכן מאוחר יותר, למרות שרובספייר עצמו היה בורגני ורחוק מכל מחשבה סוציאליסטית, אימצו פעילי התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות את המונח "שמאל" לעומת המושג "ימין" שציין את בעלי ההון והבורגנות.

השינוי במושג "שמאל" בארץ הוא ייחודי לישראל. המונח "שמאל"-"ימין" שהיה מקובל בכל העולם כביטוי למעמד חברתי כלכלי שינה בשנות השישים של המאה העשרים את משמעותו. ממושג כלכלי-מעמדי הפך למושג פוליטי המבטא את היחס לבעייה הערבית.

את השינוי במשמעות המושג בארץ הוביל הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי).

אויסטרמן-אבנרי היה בורגני-קפיטליסט שלחם כל ימיו כקפיטליסט בורגני איש ימין נגד ההסתדרות, מפלגות הפועלים, זכויות הפועלים, אבל הוא קרא לעצמו "שמאל" בגלל תמיכתו בערפאת, ובכיבוש ערבי של יו"ש.

אויסטרמן-אבנרי התנאה בעיתונו "העולם הזה" במוטו: "ללא מורא ללא משוא פנים" אבל הצהיר כי הוא נשבע לעראפת שמעולם לא יציג אותו בצורה שלילית לכן הציג אותו בעיתונו לא כאיסלמו-נאצי אלא כאיש "שמאל".

קרל הלוי-מארקס היה ודאי מכנה את הלמוט אויסטרמן-אבנרי, בכינוי הגנאי שחילק לכל מתנגדיו: "פיליסטיני (בגרמנית פיליסטר) – זעיר בורגני". ואכן אבנרי היה "פיליסטיני זעיר בורגני." פיליסטיני לא ע"פ המובן המקורי של בוּר חסר השכלה, אלא כנביא הפיליסטיניות הערפאתית.

ברור שע"פ דיכוטומיה זו עולם המושגים "שמאל"-"ימין" נהפך לאבסורדי.

סטלין, מנהיג ס.ס.ס.ר – "ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות" היה מוגדר כאיש שמאל.

היטלר, שעמד בראש מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונאל-סוציאליסטית היה מוגדר גם הוא "שמאל".

מפא"י היתה מפלגת שמאל. ברל כצנלסון ונתן אלתרמן שתמכו ב"ארץ ישראל השלמה" היו אנשי שמאל.

האם אהוד אולמרט איש ההון והשלטון, בעל מעטפות טלנסקי, הוא איש "ימין", או בשל עמדותיו המדיניות הוא איש "שמאל" קיצוני?

האם יצחק רבין היה איש "שמאל" או איש "ימין"?

במפלגת העבודה של היום, קל וחומר במרצ, וברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) נתפס רבין כאיש ימין בגלל תמיכתו בתוכנית אלון המורחבת.

האם אחמד טיבי המייצג מפלגה של "האחים המוסלמים" ומפלגת הבת שלה החמאס, עם המצע האיסלמו-נאצי, הוא איש שמאל?

המושגים "ימין" ו"שמאל" אין להם מקום בפוליטיקה של היום.

ובכן, מהיום יש להשתמש במונחים חדשים:

סוציאליסט ייקרא סוציאליסט,

בורגני-קפיטליסט יקרא בורגני קפיטליסט.

אחמד טיבי יקרא אקטיביסט איסלמו-נאצי (בגין תמיכתו באמנת החמאס).

התומך בגזענות המוסלמית ובכיבוש ערבי-מוסלמי לא יקרא יותר איש "שמאל" אלא אקטיביסט פרו-איסלאמי. למשל: האקטיביסט הפרו-איסלאמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, גדעון לוי,  וכדומה.

לסיכום: "לא שמאל" אלא "אקטיביזם פרו-איסלאמי".

האוחזים בחרם בחרם יאבדו

סוף סוף אישרה מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את החוק שיאסור הענקת אשרת כניסה או רישיון שהייה בישראל לאזרחים זרים שקראו לחרם על ישראל. לשר הפנים תינתן הסמכות ושיקול הדעת להתיר כניסת אדם שהכניסה שלו נאסרה על ידי החוק החדש.

ומי במתנגדים לחוק החדש, כלומר מי בתומכי החרם? מפלגת העבודה, המפלגה שמתנאה בשם: "המחנה הציוני".

אין תימה אפוא שלמפלגה זו יש יותר מועמדים להנהגה מאשר חברי כנסת. אם מפלגת העבודה תמשיך בדרך זו היא תימחק ותיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.

ח"כ פולקמן (כולנו) הגדיר בדיוק את הבעייה של מפלגת העבודה. בדיון על החוק הוא אמר כי "אפשר להרגיש גאווה לאומית וגם להאמין בזכויות אדם. אפשר להגן גם על השם והכבוד של מדינת ישראל וזו לא בושה." לדבריו, "החוק הזה מייצג את מפלגת כולנו כמפלגה לאומית חברתית שמאמינה באיזון בין גאווה לאומית לזכויות אדם."

מפלגת העבודה אינה מסוגלת לייצג את שני הכובעים גאווה לאומית וזכויות אדם, לכן דינה להיעלם.

באופן צפוי האחמדי הגזען, ח"כ איימן עודה, ראש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), התנגד לחוק בגלל תמיכתו בחרם על ישראל. "הייתי לפני שבועיים בארה"ב," הוא אמר, "וראיתי שם אלפי יהודים שתומכים בחרם נגד ההתנחלויות, אלה אנשים שפועלים לא נגד המדינה אלא נגד הכיבוש. אני נגד הכיבוש ובעד חרם על התנחלויות שהם פשע מלחמה וגניבת אדמה של אנשים פרטיים. הכיבוש עוד יעשה מהמדינה מדינה מצורעת בכל העולם."

הגזען האחמדי-עודה שכח לרגע שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר) האחמדים אינם יכולים בכלל לחיות. לחיות הם יכולים רק תחת הכיבוש היהודי.

לסיכום יש לברך את הכנסת על קבלת החוק, ולהמשיך במאבק נגד האקטיביסטים הפרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי. כלומר בכל התומכים בחרם על ישראל.

האוחזים בחרם בחרם יאבדו!

היהודים אשמים באנטישמיות

עוד טרם ידוע מי האחראי לגל האנטישמיות בארה"ב. בינתיים נתפש אשם רק שחור אחד תומך אובמה, בדומה לטענת היטלר ברייכסטג כי היהודים אחראים לאנטישמיות ולמלחמה. שתי חברות כנסת, יעל כהן-פארן (המחנה הציוני), ותמר זנדברג (מרצ, המתנאה במסוממותה), טוענות כי המהלכים המדיניים של ישראל הם האחראים לאנטישמיות.

ח"כ זנדברג טענה כי "אנטישמיות היא נגד כל העמים השמים." כנראה שמרוב סמים והזייה היא שכחה שהערבים לא הוגדרו ע"י היטלר "שמים", ומוחמד אל-חוסייני מנהיגם, היה ידידו הטוב ביותר של היטלר ותיכנן עימו את השמדת היהודים.

ח"כ "הציונית" (המחנה הציוני) כהן-פארן, טענה ש"גל האנטישמיות הכי גדול היה בשנים אחרי 'צוק איתן'. חרם על ישראל ואנטישמיות חדשה. אם אנחנו לא נתמודד עם הקונפליקט שישראל נמצאת בו – זה יבוא אלינו מבחוץ."

משמע הדברים מביא לייאוש גדול. אי אפשר לשכנע אנטישמים. לא את היטלר ולא את החושבים כמוהו. אנטישמיות (גם אנטישמיות עצמית) היא מחלה ללא מרפא.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שני

איפה יוס

קבענו להיפגש בבית קפה אקסקלוסיבי בתל אביב לשיחת פרדה מידידינו יוס ויולי. בעוד יומיים הם טסים לבוסטון לשנה וחצי עד שנתיים. יוס הוזמן על-ידי האוניברסיטה המקומית להשלים את פוסט הדוקטורט. שיתפתי את יוס בכוונותיי לערוך בהזדמנות הזו מסיבת יום הולדת לגברת הראשונה. "הארוחה על חשבוני ואתם לא צריכים להביא מתנה למיקה," הודעתי נחרצות. "רק תביאו את עצמכם ותשמרו את עניין החגיגה בסוד. אני רוצה הפתעה רבתי."

"מיקה," הזכרתי לה לקראת שבע בערב, "בשמונה אנחנו זזים, ואת עדיין לא מוכנה. "

"מה מוכנה, לאן הולכים?" שאלה.

"מה, שכחת? את עם הזיכרון הפנומנלי שלך שכחת שקבענו עם יוס ויולי?"

מיקה המשיכה בהדחת כלים.

"מה, אתה לא יודע? יוס לא סיפר לך? בגלל עניינים רישום ילדיהם בבית הספר בבוסטון הם הקדימו את הטיסה בעשרים וארבע שעות ויולי והילדים טסו כבר אחר הצהריים. זה התברר להם ברגע האחרון ממש. יולי טלפנה בבוקר לספר לי, והייתי משוכנעת ששמעת את השיחה. יוס טס בטיסה המקורית מחר בערב, והוא יגיע לפגישה אתך בבית הקפה. הוא חבר שלך, ואני משוכנעת שאתם לא זקוקים לגלגל חמישי."

"דיברת בבוקר עם יולי? הייתי משוכנע שדיברת עם אדווה. אִתה את מדברת שעות."

"כן. דיברתי עם יולי. דיברנו על פחד הטיסה שלה."

ידעתי שמיקה כועסת עליי. לא הענקתי לה שום מתנה ולא ערכתי לה שום מחווה בתאריך המקורי של יום ההולדת. אבל חשבתי שבעצם אין לה עילה לפתח בינינו משבר, כי לא נהגתי בשונה משנים עברו. רק הקצנתי באדישותי, אבל היה בדעתי לפצותה הערב בגדול. אם אספר לה עכשיו על כוונותיי תחשוב שאני מאלתר או נכנע לקפריזות שלה. וזה הדבר האחרון שהייתי רוצה בו. כבר עברנו משברים, אבל הפעם זהו משבר מתגלגל.

לפני כשבועיים עשינו קניות במחסני מזון בצומת ירקונים. זוג צעיר הסיע לפנינו עגלת קניות. ולא יכולתי להתעלם מהם. שמעתי את קולה של הצעירה אומרת. "חבל שבאת אתי לעשות קניות", ואת תשובתו הכועסת "באמת חבל שבאתי". הוא פנה במהירות אל דלת היציאה, ומיקה ואני החלפנו מבטים שאמרו אצלנו זה לא יכול לקרות.

המשבר שלנו הוא משבר גיל החמישים, אופקים חדשים, בעיות בעבודתה כמנהלת חשבונות בחברה לקידוחי מים, גבר חדש בחייה. יש שני זוגות בין מכרינו שהתגרשו לאחרונה. אבל אני אינני חושש. הגירושים יפתחו לפניי מראות וחוויות מסעירות.

יצאתי לפגישה עם יוס לבדי. מיקה התעקשה להישאר בבית.  ברגע שנכנסתי לבית הקפה שמעתי רעש שקרע את עור התוף באוזניי, רעש עז שדמה להתפוצצות פצצה רבת עצמה, וההדף הפיל אותי ארצה. שכבתי על הרצפה ומבעד לצלצולים באוזניי שמעתי קולות בכי מתחננים לעזרה. ניסיתי להתרומם לתנוחת ישיבה, אבל פצוע ששכב בצמוד אליי לא אפשר לי כל תזוזה. גושי אבנים ושברי זכוכיות נערמו על אחת מרגליי וידי השמאלית נלכדה מתחת לגופו של פצוע נוסף. ברגלי החופשית בעטתי בגושי האבנים שנערמו על רגלי הלכודה, אבל המאמץ כילה את כוחותיי. האם חוויתי פיגוע חבלני, פיצוץ של בלוני גז, קצר חשמלי?

הודיתי לאלוהים הטוב על שמיקה סירבה להתלוות אליי לפגישה עם יוס.

יוס? איפה יוס? גם הוא שוכב אין אונים בין ההריסות ומדמם? אני הקדמתי להגיע, לכן סביר שהיה עדיין בדרכו כאשר אירע הפיצוץ.

אינני יודע כמה זמן שכבתי על הרצפה הזרועה שברי זכוכיות, חלקי רהיטים ואבנים מנופצות, עד שחשתי בדמות נשית רוכנת מעליי. "תחזיק מעמד, כוחות ההצלה בדרך." קולה ליטף והרגיע. ואמנם צפירות אמבולנסים ורכבי חירום נשמעו ברמה. צוותי רפואה פרצו פנימה נושאים בידיהם ציוד עזרה ראשונה ואלונקות. פרמדיק התקרב אליי, הדף ממני את הפצוע שגופו נצמד אליי ושחרר את ידיי הכבולות. אחר קשר תחבושות על גופי והידק אותן. פרמדיק אחר פינה את גושי האבנים ואת שברי הזכוכיות שכיסו את רגליי.

"יוס, מה מצבו של יוס?" שאלתי. "הוא פצוע?"

"אנחנו מפנים את הנפגעים. לא יודע מי זה יוס, אבל אבקש מהצוות לבדוק."

רציתי לשאול מה מצבי, אבל חשתי יובש בפה, ואלומות הפנסים של כוחות ההצלה סנוורו את עיניי. איש העזרה הראשונה הידק לפי מסכת חמצן, והתחושה בידיי שבה.

הנעתי את שתי ידיי ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, ולפתע נעצו בי הייאוש והתסכול שיניים מכרסמות. זוג העגילים נעלם. פעם ועוד פעם תחבתי את ידי לכיס החולצה ומיששתי את הריק. הרגשתי כיצד הדם אוזל מגופי. ידיי היו מוכתמות בדם. עצמתי את עיניי וחיכיתי לסוף הבלתי נמנע.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

זעקת הקוֹפאים בחוץ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כמה נעים לשבת בבית חמים ומוסק

ולכתוב את זעקת הקוֹפאים בחוץ

כמה מוסרי להתפרסם כל הדרך אל הבנק

בתור מגינם של החלשים

כמה נחמד לדקלם שירי מחאה

כדי למצוא חן

יש פתגם ערבי

מַסְכִּין אַלְלָה יַחְרַבְּ בֵּיתוֹ

מסכן אלוהים יחריב את ביתו

חס ושלום שלא נהיה אנחנו מסכנים

אלא רק אלה שעומדים לצידם בְּמרחק

בטוח וזועקים

פורסם לראשונה בגיליון 722 בחודש מרס 2012.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום וברכה אהוד, בגיליונך חב"ע מס' 1224 נקבת בטעות בשמה הפרטי של נשיאת בית הדין הצבאי במשפט אלאור אזריה – צ"ל מאיה הלר, במקום נאווה.

וכן, היכן ניתן להשיג את שקיות יהודה ראב בפ"ת?

תודה ויום טוב,

בברכה,

יוסי דה ליאון

אהוד: צדקת, טעיתי. טוב שתיקנת. באשר להשגת השקיות, אינני יודע היכן. אולי צריך לשאול את המסתננים המתגודדים סביב פסלו של יהודה ראב בכיכר המייסדים.

* אהוד היקר, חשבתי לעצמי שיש לי ידע סביר בכל הנוגע לפרשת קסטנר, אבל נעמן כהן, שהגיב על הרשימה שלי, הראה לי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, וכמובן, נשכרתי מהידע האישי בנדון של אוריה באר. תודה לשניהם.

 שלך,

 משה גרנות

* בהוצאת שוקן הופיע ספרה של ניצה בן-דב "חיי מלחמה" הנושק את אחוריהם של סופרים "חשובים" גם אם חלקם אין לספריהם קשר למלחמה אבל "לא לגיבורים המלחמה" של אהוד בן עזר אינו נזכר בו ועוד יותר מכך, "מחר תזרח השמש" של ישראל זמיר, אחד הרומאנים החזקים והמזעזעים ביותר על מלחמת השחרור, ששם בכיס הקטן הרבה סופרים "חשובים" – אינו נזכר כנראה בספרה של ניצה בן-דב אפילו במילה אחת. ככה זה כשמחפשים את המטבע תחת הפנס שלאורו קיימים רק סופרים "חשובים" שכך גם כנראה קל יותר ללקק להם.

* "ל- News1נודע, כי [נורית] ליטמן, המכהנת בתפקיד פרקליטת מחוז ירושלים משנת 2012, נמנעה מדיווח המידע המפליל נגד עו"ד קוֹרב, וזאת במיוחד נוכח קשריה האישיים עימו. בין השניים נקשרה מערכת יחסים חמה ותומכת במסגרת עבודתם המשותפת על כמה תיקים גדולים, בראשם נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ובשנים האחרונות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. קורב וליטמן גוננו זה על זה והם חולקים מידע נפיץ בעניינים רבים, כולל מידע בעייתי ו/או עבירות מצד פרקליטים בכירים בפרקליטות. בידם הכוח להטיל אימה על מקבלי ההחלטות  ולחייבם לנהוג עימם באופן מקל." [יואב יצחק. חדשות מחלקה ראשונה, 7.3.17].

אהוד: הייתכן שגם קוֹרב יֵשב בקרוב במעשיהו יחד עם אולמרט ונתניהו?

* אני קוראת את מאמריו של  נעמן כהן. בלי להתייחס לדעותיו אני תוהה מה התעקשותו המתמדת לציין את שמם הקודם של האישים שעליהם הוא כותב.

בגיליון האחרון 1225 מטפל מר כהן בשר הביטחון ומכנה אותו "איווט אביגדור לובוביץ ליברמן." מדי הזכירו את ליברמן הוא מקפיד  להזכיר את שמו הישן, לבל יישכח חלילה.

עודי זוכרת שליברמן ביקש מכל הכתבים לחדול מה"איווט" ולכנותו "אביגדור" בלבד. אדם רוצה שם עברי, מה רע בכך? מה אשמתו שנולד איווט לובוביץ? השם המפורט מוסיף לנו משהו? אולי לרמז על מוצאו העדתי? מדי פעם, כאשר שמו של אדם מפורט בדברי כהן, ברור לי מראש שהכוונה לגנותו. כך למשל כשהוא מזכיר את השם ד"ר רודולף ישראל רז'ה קסטנר, טובות כבר לא יכתוב עליו.

באותו מאמר נזכר שמו של האלוף הרצל הלוי המכונה "הרצי" בתוספת ההערה: "נמאס לי לשמוע את שם החיבה של אנשים מבוגרים."

בנדון זה אולי הצדק עם נעמן כהן, אבל נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו.

תקוה וינשטוק 

אהוד: הדייקנות של נעמן כהן בהזכרת השמות הקודמים נובעת מהחוש והידע ההיסטוריים שלו ומלמדת לא פעם רבות על האדם המסתתר מאחורי שם עברי סתמי וחדש כאילו אתמול נולד. לפעמים זו ביוגראפיה שלימה בשני שמות, הקודם והעכשווי.

* זה יותר מחמישים שנה, מאז 1966, שאני גר בתל-אביב, ונדמה לי שמעולם לא ראיתי בה תנופת בנייה ענקית כמו בשנים האחרונות, ובימים אלה ממש. עגורנים ומגדלי-בתים צצים בזה אחר זה, קו הרקיע מתחדש ללא הרף, ומתחת לפני הקרקע עובדת מכונת הכרייה של הרכבת הקלה. בקיצור, לא רק הרצל, אפילו דיזנגוף ונחום גוטמן לא היו מאמינים למראה עיניהם.

אכן, אם ישראל היתה מדינה של עוני, כפי שמציירים אותה בתקשורת ובאופוזיציה, כל זה לא היה מתרחש ורק קבצנים ומזי-רעב היו מסתובבים ברחובותיה הריקים של העיר ונוברים באשפתות.

* * *

IMRA - Monday, March 6, 2017 VIDEO: FATHER GABRIEL NADDAF: "AS ONE OF THE FEW SURVIVING CHRISTIANS IN THE MIDDLE-EAST, I PRAISE GOD DAILY FOR THE BLESSING OF CALLING MYSELF AN ISRAELI"

WATCH THE FULL SPEECH HERE: https://vimeo.com/206421547

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל