פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1227

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באדר תשע"ז 13 במרס 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מְגִלַּת אֶסְתֵּרִיקָה. //. פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"א. שיגרת המרגוע. // אהוד בן עזר: פורים בפתח-תקווה לפני 131 שנים, מתוך "פרשים על הירקון" המיוסד על זיכרונות יהודה ראב בספרו "התלם הראשון". // הוא היה גבר לא רציני, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // יהודה דרורי: 1. חוק המואזין רק התחלה. 2. על "פסטיבל" הבודהיסט ריצ'ארד גיר. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.3.17. // קובי גיסין: ואנחנו ממשיכים לגמגם... // עמנואל הרוסי: איש עברי בניקולאייב. ב. אחיי בני עמי. // רסיסים מאת אלוני זמורה. // נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית, ממה חושש הרב וממה לא? מתוך "על צד שמאל", 9.3.17. // משה גרנות:  מי הרומנטיקן? על "הרומנטיקן", ספרו של מריו ורגס יוסה. // שמאי גולן על מריו ורגס יוסה. // נעמן כהן: אם דרג ב' אז דרג ב', אם לא אליזבט אז נחמה. // יואל נץ: אז מה – כן? // עמוס גורן: ריצת ערב. סיפור. // עמוס אריכא: רב-נבל ושבר לאומי. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים, פרק ט"ו, "חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

יוסי גמזו

מְגִלַּת אֶסְתֵּרִיקָה

כֵּיוָן שֶבְּדִיּוּק הַיּוֹם

זֶה זְמַן מַתְאִים לְסִפּוּרִים

בָּהֶם, בְּרַף מוֹרָל עֶלְיוֹן,

נָחֹג כָּאן חַג שוּשַן פּוּרִים

שֶיֵּש לוֹ מֶסֶר מְהֵימָן

לְמַמְשִיכָיו שֶל עֲמָלֵק

(מוֹשְלֵי אִירָאן יוֹרְשֵי-הָמָן)

כְּדַאי הַפַּעַם לְחַלֵּק

טִיפּ הַמַּקְפִּיץ אֶת פְיוּזֵיהֶם

שֶל אַנְטִישֵמִים פּוֹלָנִים

וּבְאִירָן –  אֶת יוֹרְשֵיהֶם

שֶגַּם לֶהֶם הוּא לִצְנִינִים.

וּבְכֵן, אִם אֵין פֹּה וְאִם יֵש

לְאַגָּדָה כֹּה יְשָנָה

אוֹדוֹת הַמֶּלֶךְ קָזִ'ימְיֶז'

לִפְנֵי כְּשֵש מְאוֹת שָנָה

בָּסִיס הִיסְטוֹרִי עַז וְחַד

אָז בֵּין קְרָבוֹת עִם צְבָא אוֹיֵב

יָצָא הַמֶּלֶךְ יוֹם אֶחָד

לָצוּד בְּיַעֲרוֹת סוֹלְיֶב

בְּפֶלֶךְ רָאדוֹם וְגִּלָּה

כֵּיצַד כְּנֵץ הָעָט עַל קֵן

חַיָּה טוֹרֶפֶת הִתְנַפְּלָה

עַל נַעֲרָה חַסְרַת-מָגֵן

אֲשֶר לִקְּטָה עִשְׂבֵי מַרְפֵּא

אַךְ מוּל זְוָעָה כֹּה מַחְרִידָה

לֹא אִיש כְּקָזִ'ימְיֶז' יַרְפֶּה

מֵחֲנִיתוֹ אוֹתָהּ יִדָּה

בְּלֵב חַיָּה זוֹ כְּשֶהִצִּיל

מֵאֵימַת-מָוֶת שֶחָלְפָה

בְּאֹמֶץ מַלְכוּתִי אָצִיל

אֶת נִצּוֹלְתּוֹ שֶהִתְעַלְּפָה.

אַךְ בְּתַקְרִית זוֹ, שֶהִוְּתָה

טֶלֶנוֹבֵלָה בָּהּ אוֹצְרוֹת

שְלַל נִפְלָאוֹת אֶת פְּתִיעָתָהּ

חִיש הִתְהַפְּכוּ כָּל הַיּוֹצְרוֹת

כִּי הַצַּיָּד הָפַךְ נִצּוֹד

וּבִמְקוֹם טֶרֶף הַחַיָּה

נִטְרַף לִבּוֹ מִנִּיצוֹצוֹת

בְּרַק מַבָּטֶיהָ וְיָפְיָהּ

שֶל נַעֲרָה זוֹ, שֶהָיְתָה

בַּת חַיָּט זִ'יד שֶבְּהֶסְתֵּר

שָמְרָה אֶת טִיב מַשְמָעוּתָהּ

שֶל עֻבְדַּת שְמָהּ (כְּשֵם אֶסְתֵּר  

שֶסּוֹבְבָה לוֹ אֶת הָרֹאש

לַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָהּ פְּגִישָה

עַד שֶנָּשָא אֲחַשְוֵרוֹש

אֶת הַזִּ'ידוּבְקָה לְאִשָּה...)

וְאִם לִקְּטָה זוֹ אֶל כִּלְיָהּ

עִשְׂבֵי מַרְפֵּא כְּהֶרְגֵּלָהּ

כְּבָר שוּם מַרְפֵּא לוֹ לֹא הָיָה

מֵאַהֲבָה מֻטְרֶפֶת לָהּ

אַף שֶנָּשוּי הָיָה רִשְמִית

לְמַלְכָּתוֹ אָדֶלָאִידָה

שֶבִּשְבִילָהּ קְשָרָיו הִשְמִיד

עִם רוֹקִיצָ'אנָה שֶהִפְסִידָה

בַּתַּחֲרוּת עַל הַתְּשוּקָה

שֶכָּאן, עַתָּה, כְּאֵש הִדְלִיקה

זוֹ שֶמַּלְכָּהּ פִּתְאֹם שִקַּע

אֶת כָּל לִבּוֹ בָּהּ, אֶסְתֵּרִיקָה.

שֶכֵּן בְּאֹרַח יְסוֹדִי

מוּל אַרְמוֹנוֹ בָּנָה כְשַי לָהּ

אַרְמוֹן עִם מַעֲבָר סוֹדִי

בֵּין זֶה לָזֶה וְכָךְ, כָּל לַיְלָה,

הָיָה חוֹמֵק בְּלִי הַתְרָאָה

אֶל אֶסְתֵּרִיקָה וּסְתָרֶיהָ

וְכָךְ נוֹלְדוּ שָם אַרְבָּעָה

צֶאֱצָאִים לְפִי דְבָרֶיהָ

שֶל אַגָּדָה פּוֹלָאקִית זוֹ

שֶיֵּש בָּהּ נֹפֶךְ פִילוֹשֵמִי

אוֹתוֹ גִנָּה בְּכָל עֻזּוֹ

כָּל הָעוֹלָם הָאַנְטִישֵמִי

וְאַף כִּי אִיש עוֹד לֹא כָּשַל

בֵּין רַבָּנֵינוּ לְשַבֵּחַ

זִוּוּג זֶה –  יֵש בּוֹ מִין מָשָל

לִטְרֶנְד מָאוּס זֶה הַפּוֹרֵחַ

בּעוֹלָמֵנוּ גַם  כַּיּוֹם

(חִלּוּל קְבָרִים וְהַכְחָשָה

שֶל עֶצֶם פַאקְט שוֹאָה אָיֹם

בֵּין עֲרֵלִים חַסְרֵי בּוּשָה

כִּשְאַר שׂוֹנְאֵי הַיְּהוּדִים

שֶעוֹיְנוּתָם מִזְּמַן הִדְבִּיקָה

אֶת כָּל שֶאָז הָיוּ עֵדִים

לְחִן יָפְיָהּ שֶל אֶסְתֵּרִיקָה).

וּמִכֵּיוָן שֶכָּל מָשָל

דְּבַר-מָה חָסֵר אוֹ מְרֻשָּל בּוֹ

אִם לֹא הֻפְשַל בּוֹ כְּמִין שָל

צְעִיף כְּסוּתוֹ שֶל הַנִּמְשָל בּוֹ

יֵש לְהַזְכִּיר אֱמֶת פְּשוּטָה

שֶאֵין שִׂנְאָה בָּהּ קִנְאָה אַיִן

וְאַנְטִישֵמִיּוּת עַתָּה

הִיא גַם תְּגוּבַת צָרֵי-הָעַיִן

לְהֶשֵּׂגֵי הַגַּאֲוָה

שֶל יִשְׂרָאֵל בְּטֶכְנוֹלוֹגְיָה,

בְּחַקְלָאוּת וּבְצָבָא

שֶאֵין בֵּינָם שוּם אָנָלוֹגְיָה

לִקְטֹן שִטְחָהּ עַל הַמַּפָּה

וְגֹדֶל מַשְׂטֵמַת שְכֵנֶיהָ

וְגַם אִם הִיא אֵינָהּ חַפָּה

מִטָעֻיּוֹת – אֵין אִיש מוֹנֵע

מִגִּיל שוּשַן פּוּרִים פּוֹעֵם

כָּאן לְהַזְכִּיר לָנוּ עֲדַיִן

אֶת אֶסְתֵּרִיקָה, שֶלָּהֶם

הוֹצִיאָה אָז אֶת הָעֵינַיִם...

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

    מ"א. שיגרת המרגוע 

אחד הדברים הראשונים שעשיתי ביום השני שלי בחניתה, היה לקחת ממשרדו של יאשה כמה גלויות דואר הנושאות את תמונת המגדל של חניתה, ולשלוח אותן לכל החברים והחברות שלי, בצירוף הזמנה שיבואו לבקר אם יהיו בסביבה.

האורחת הראשונה שהגיעה אליי, עוד לפני שהגלויה הגיעה אליה, היתה נירה חברתי. הופתעתי ושמחתי לבואה. היא הגיעה בהפסקת הצהריים ונכנסה למשרד של יאשה. כששמע ממנה  שהיא חברה שלי, קם לכבודה ויצא להראות לה את הדרך לצריפי. בדרך, כמארח מנומס, התנצל שארוחת הצהריים נגמרה, אבל הזמין אותה לארוחת הערב, וכתוספת נימוסית גם שאל אותה למה  פוצ'ו לא אמר לו שיש לו חברה כזאת יפה. היתה זו שאלה שבמשך השבועות הבאים נהג לשאול כל חברה שהגיעה אליי.

הצריף שלי היה מעבר לכביש הנכנס לקיבוץ, הוביל אליו שביל עפר שירד אל קבוצת צריפים שבהם גרו פעם ראשוני הקיבוץ ומחלקת הפו"שים (פלוגות שדה) של וינגייט. ברבות השנים, עם התבססות היישוב, עברו חברי הקיבוץ לבתי אבן, והצריפים הללו שימשו את עובדי החוץ וקבוצות הנוער שהגיעו מדי פעם. יאשה הצביע על החדר שלי, שלפניו כסימן הכר, ניצבה הווספה שלי.

פתיחת הדלת החורקת העירה אותי משנת הצהריים ולמראה האורחת הבלתי צפויה, קרעתי באחת את כל קורי השינה, והחיבוק ההדדי עם  הצניחה לעבר המיטה היו בלתי נמנעים. באותה הפסקת  צהריים כבר לא ישנתי, ואלמלא היה עליי לרוץ לחדר התרבות, יש להניח שהיינו נשארים במיטה עד ארוחת הערב.

כששאלתי את נירה איזו רוח טובה הביאה אותה פתאום, אמרה שזה סיפור ארוך והיא מעדיפה לדחות אותו לאחר כך.

לא לחצתי עליה, כי בחדר התרבות כבר התחילו להתאסף מבריאים משועממים ומתפקידי היה להעסיק אותם, כדי שלא יהיה להם זמן לרוץ אל המשרד ולבלבל ליאשה את הראש.

על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל היה רשום באותו יום שאחרי הצהריים בשעה ארבע יהיה קונצרט תקליטים של מוסיקה קלסית וכל המבריאים מוזמנים לבוא לשמוע. בחדר התרבות היו רדיו וגם פטיפון ישן  עם שלושה תקליטים ארוכי נגן. החמישית של בטהובן, הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט ואגם הברבורים של צ'ייקובסקי. את אלה הייתי משמיע לכל מחזור של מבריאים וזו גם היתה התוכנית של שעה חמש באותו יום. הגשת קונצרט תקליטים היתה תוכנית אהובה עליי במיוחד, כי לא הצריכה ממני מאמץ מיוחד.

יותר מאוחר בארוחת הערב, שאותה סעדתי יחד עם נירה, קמתי ממקומי והכרזתי, כמו בכל ארוחה, מה תהיה התוכנית התרבותית בשעה הבאה. התוכנית של אותו ערב כללה מפגש חברים המספרים בדיחות וחדים  חידות. את הערב הזה הכנתי מראש  עוד כשהייתי בתל-אביב בתקופה של לפני חניתה.

באותם ימים שבהם השלמתי את עבודת הגמר שלי וגם המשכתי ללמד בתיכון הרצליה, ערכתי מלאי של תוכניות שבהן אעסיק את  המבריאים שלי. היו לי בבית שלושה כרכי בדיחות של דרויאנוב, שקיבלתי לבר מצווה מהדוד הרש לפי הזמנתי, ובהם סימנתי את כל הבדיחות שנראו לי מצחיקות. רשמתי גם אוסף של חידות שזכרתי מ"דבר לילדים" או  ממסיבות הכיתה. היתרון של אותה תוכנית היה שאני רק הייתי צריך להתחיל אותה, כי תמיד נמצאו בין המבריאים כאלה שאהבו לספר סיפור או לָחוּד חידה, וכל מה שהייתי צריך בערב זה, היה להתחיל לספר, ואחר כך יכולתי לשבת בשקט בצד וכל עמלי היה להצביע על מי שמצביע.

נירה ישבה יחד עם כל הקהל, לא השתתפה בתוכנית, אבל צחקה בכל פה יחד עם כולם.

כל אותן שעות מאז בואה, הייתי סקרן לדעת מה היתה הסיבה שהמריצה אותה לבוא אליי לפתע וללא כל התרעה, אך היא העדיפה  לדחות את ההסבר עד לאחר שאסיים את יום העבודה, ונוכל לשבת בחדר בשקט ולדבר ללא הפרעה.

כשהגיע הרגע, היה לה קשה להתחיל. לא האצתי בה. שאלתי אם היא רוצה שאכין קפה או תה, אבל היא לא רצתה, שילבה את ידיה מתחת לשדיה המפוארים, נעצה בי את עיני הקטיפה שלה ושאלה: "תגיד לי, אתה הרשית לנורקה לשלוח אלי ידיים?" 

הרגשתי כאילו נופלת עלי פצצה, לבוא אליי עד חניתה הרחוקה בשביל שאלה טיפשית שכזאת?

"למה את שואלת?" שאלתי כדי להרוויח זמן.

"כי הוא הזמין אותי לקולנוע, ושם לא התבייש לשלוח אליי ידיים. כשאמרתי לו איך אתה לא מתבייש לעשות את זה לחבר שלך. אמר לי שאתה הרשית לו. זה נכון?"

השפלתי את עיניי והודיתי באשמה.

היא קפצה ממקומה ואמרה: "אני לא מאמינה! לא אכפת לך שאני אתמסר למישהו אחר?" 

התחלתי לגמגם והסברתי לה שאני לא מהקנאים ואני חושב ש"כל אחד יכול לעשות עם עצמו כרצונו ולכל הדעות היית מתנגדת."

היא הייתה מזועזעת: "אז בשביל מה הצעת לי חברות אם לא אכפת לך שאבגוד בך ועוד עם החבר הטוב שלך! איך אתה יכול?!" 

היא היתה ממש נסערת, ואני ברוב איוולתי, לא ניסיתי להתנצל ולהביע חרטה. מרוב כעס יצאה מהמיטה ועברה לישון במיטה השנייה בלי להגיד מילה נוספת.

היום אני יודע שההתעקשות שלי שלא לחזור בי מדבריי נובעת מבורג קטן שכנראה חסר לי במערכת המרכיבה לי את המוח. אני יכול למנות לפחות עוד פעמיים במהלך חיי, שבהם פנו אליי חברים בבקשת אישור להתחיל עם מי שעימה היה לי קשר, ואני, מתוך טוב לב דפוק, פיניתי להם  את הדרך.

לימים התיידדתי בחניתה עם עולה חדשה מצרפת. היא עמדה מיד על טבעי ואמרה לי שאני נמנה על סוג הגברים הדומים לפרי הרימון.

ישבנו על סלע בחוף אכזיב כשהגלים מלחכים את רגלינו ודיברנו על נפש האדם. לא הבנתי למה היא מתכוונת וביקשתי הסבר. הסבירה לי שבני האדם מתחלקים לשניים. כאלה שבנויים כאפרסק וכאלה המשתייכים  לרימון.

שאלתי מה ההבדל חוץ מהטעם?

הסבירה לי שיש גברים שיודעים לאהוב רק פעם אחת, וכל החיים אין להם שום אהבה אחרת, בדומה לאפרסק שיש בו רק גלעין אחד אבל גדול. לעומתו, לרימון יש הרבה מאד גרגרים, אבל כולם קטנים כאלה.

מיד הבנתי את הנמשל, הודיתי באשמה, אבל אמרתי שזה קורה רק מפני שעוד לא פגשתי את החברה הנכונה. אני בטוח שאם אמצא את אהבת חיי הגדולה, לא יהיה בולדוזר שיצליח להרחיק אותה ממני, ובאופן אוטומטי הסיווג שלי יתחלף ואשתייך למשפחת האפרסקים.

כאן עליי להודות שדבר זה אכן קרה לי, אבל הייתי צריך לחכות לגיל 82, ועד אז היו גרגרי הרימונים אבני הדרך של חיי.

את נירה המתוקה והצודקת יצא לי לפגוש  שוב, כשלוש שנים אחרי הפרידה בחניתה. עד אז לא ראיתיה, אבל פגשתי פעם את אחיה, שסיפר לי שהיא התחתנה עם בחור חיפאי וגרה באושר בחיפה, ויש להם כבר ילד ראשון. אני חייב להודות שבמשך עשרות השנים שחלפו מאז, בתקופות השפל שבין חברה לחברה, כשהייתי נתקף בגעגועים לאיזו שהיא נפש חיה, היתה דמותה של נירה עולה מול עיניי ואני הייתי שואל את עצמי, למה הייתי אידיוט כזה ונתתי לנערה המקסימה הזאת לחמוק מבין ידיי?

הפגישה היחידה שהיתה לי אתה התרחשה באחד מרחובות חיפה, כשהסתכלתי על בחורה צהובת שיער ויפת תואר, שפסעה לצדו של גבר הדור לבוש. היא חייכה אליי ואני הבנתי שזאת נירה. הייתי קצת מאופק, כי חשבתי שהיא עוד כועסת עליי, אבל היא להפך. התנפלה עליי בחיבוק סוער. לא ציפיתי לחום לב כזה, שאפילו כלל הגשת לחי. הייתי מופתע והמום ומתוך כך לא חדלתי מלחבקה, עד שהאיש שלצידה אמר: "נירה אנחנו מאחרים!" 

היא  התעוררה, חזרה לעצמה ואמרה: "תכיר את בעלי!"

הושטתי יד, הוא הושיט את שלו, ושנינו לחצנו יד באדיבות צוננת.

מאז לא ראיתיה יותר, למרות שכל פעם שהגעתי לחיפה, הייתי צועד ברחובותיה כשאני מפנה מבטים לכל עבר.   

המשך יבוא

* * *

ספר חדש

"כאלה היינו" מאת מרדכי נאור

בהוצאת הקיבוץ המאוחד רואה אור בימים אלה הספר

 כאלה היינו – נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון – סיפור אישי.

המחבר הוא ד"ר מרדכי נאור.

הספר הכתוב בנימה אישית, מתאר את חוויותיו של המחבר לאורכו כל עשור החמישים – מ-1950 עד 1959. פרקים גדולים בו עוסקים בשירות בנח"ל, חברות בקיבוץ נחל עוז בשנות המתיחות הגדולה בגבול עזה (1956-1953) ופעילות תקשורתית ותרבותית בתל אביב של המחצית השנייה של שנות החמישים.

בוגרי תנועות הנוער של אז, נחלאים ובעצם כל בני הדור ההוא ימצאו בספר, ללא ספק, את חוויותיהם מאז.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

פורים בפתח-תקווה לפני 131 שנים

מתוך "פרשים על הירקון" המיוסד על זיכרונות סבו יהודה ראב בן עזר בספרו "התלם הראשון"

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות.  חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה  והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

* * *

הוא היה גבר לא רציני

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

הוא היה גבר לא רציני

אבל היום הוא בעלי

ולמה כל כך נדלקתי עליו

בגלל יחסי המרוּת שבינינו

כל פעם שהוא זיין אותי

אפילו לא פשט את מדיו

אני הגעתי לאורגזם לא נורמאלי

בגלל יחסי המרוּת שבינינו

הייתי מגוּרָה בגלל הדרגות

הוא המפקד אני הפקידה

בזכותו כבר מזמן לא בתולה

מאוהבת בו ומשפיכה ממנו

רק בגלל יחסי המרוּת שבינינו

היה מזיין אותי גם בתחת

עשינו יחד כל מה שאסור בצבא

היום אני אשתו השנייה

היום אני המפקדת שלו

מפני שהוא גבר לא רציני

ובלי יחסי המרוּת בינינו

כבר כמעט שלא עומד לו

ויש לנו שני ילדים מוצלחים

9.4.16

פורסם בגיליון 1136 מיום 11.4.16.

* * *

פרס ישראל בצילום יוענק ביום העצמאות השנה לעימאד אבו שאמסייה פעיל "בצלם", ארגון הנתמך על ידי הקרן לישראל חדשה, שצילם את סמל אלאור אזריה יורה במחבל שרוע על הקרקע בחברון ובכך עזר להרשיע אותו, לגזור עליו עונש מאסר ולשמור על טוהר הנשק של צה"ל ולתפארת מדינת ישראל!

* * *

יהודה דרורי

חוק המואזין רק התחלה

המסגדים בכל רחבי ארץ-ישראל הפכו זה מכבר למרכזי הסתה וטרור נגד מדינת ישראל, לפיכך כל פעילות שלנו נגד המסגדים נתקלת בהתנגדות לאומנית חזקה (לאו דווקא דתית – ראו את המשת"פים שלהם צורחים בכנסת על שאנו מנסים למנוע רעש מהמסגדים ב-4 לפנות בוקר...)

בעזה, למשל, מצאנו מחסני נשק ופתחי מנהרות במסגדים (ולכן הרסנו לא מעט מסגדים) ויש לי הרגשה שאם כיום נחפש טוב נמצא נשק מוסתר ביותר ממסגד אחד בארצנו...

ההטפות התכופות במרבית המסגדים הינן הסתה פרועה נגד ישראל בכלל ונגד היהודים בפרט, משהו אשר יפי הנפש שלנו בפרקליטות רואים במסגרת "חופש הביטוי והדמוקרטיה."

אבל, הסתה מובילה לרצח, והסתת המסיתים במסגדים המסוכנת מכולם.

הממשל בישראל וזרועות הביטחון מודעים לבעייה זו אולם מפחד התגובות בעולם לא מנטרלים את המצב הזה. אנחנו במלחמה שהם כפו עלינו, ולכן עלינו לפעול נגדם בכל החזיתות, ולפיכך ובצעד הבא יש לחוקק בכנסת חוק נגד הסתות במסגדים.

על "פסטיבל" הבודהיסט ריצ'רד גיר

התקשורת השמאלנית הישראלית, הקדישה מקום נרחב לביקור בארצנו של השחקן ריצ'רד גיר שבא לקדם פרומו לסרט בו הוא מופיע ואשר הופק על-ידי במאי ישראלי. ריצ'רד גיר הוא שחקן הוליוודי כישרוני, בחור יפה ופשוט, ללא תואר אקדמאי אבל עם אג'נדה בודהיסטית והערצה לדלאי לאמה הגולה.

מסתבר שהוא החליט להחזיר טובה ל"תקשורת המפרגנת" פה וכינה בראיון (לשמאל של ערוץ 2), את נתניהו וטראמפ: "אנשים רעים..."

אז הוא אמר... (באידיש זה נשמע יותר טוב). לדעתי, כאשר מגיע הנה אורח לרגע, אתה מצפה שיתנהג כ"קצין וג'נטלמן" ולא כאיזה תועמלן חסר הבנה בסיסית בתחלואי המזרח התיכון... איכזבתני... סע לשלום ריצ'רד גיר ולא להתראות.

[אהוד: מעניין ממתי בודהיסט עוסק בהוצאת לשון הרע? ואיך אתה רוצה שהתקשורת תפרגן לו ולסרט אם הוא לא ישתין על נתניהו? הרי אנחנו חיים בבית משוגעים תקשורתי של טינוף עצמי! – והדבר תקף גם לגבי סופרים "חשובים"!]

גופות חיילינו תמורת תנאי מעצר

נראה שהממשלה חושבת שאין לה אפשרויות סבירות להביא לכך שהחמאס יעביר לנו את גופות חללינו. למרות שהוחלט לאחרונה שלא נרשה יותר שחולים בעזה יבואו לטיפול רפואי בישראל, הדבר לא ממומש בגלל פעילויות אירגוני רופאים שמאלנים ופרו-פלסטינים שונים בארץ ובעולם המאיימים בפנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג בטענה (שיקרית כמובן!) שכאילו אנחנו מבצעים פשע מלחמה.

אז ממשלתנו הרפוסה שוב מוותרת, אבל גרוע מכך, קשה להבין מדוע הממשל ומערכת הביטחון אינם מנצלים את הנשק הטוב ביותר שלהם שהוא: התנאים בהם חיים במעצר בישראל 5,000 טרוריסטים אנשי חמאס.

בחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, (תשס"ב-2002) נאמר מפורשות בסעיף 10 לגבי: "תנאי כליאה"  (א)  כלוא יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו. (ב)  תנאי הכליאה של כלואים ייקבעו על ידי שר הביטחון בתקנות.

אם אכן כך הדבר מדוע לא יוחזקו עצורי החמאס בכבוד רב באוהלים במחנה מבודד בלב הערבה, עם 2 ליטר מים ביום + שליש כיכר לחם ומיספר זיתים לעציר? האם דבר זה יפגע בכבודם? האם בריאותם תיפגע? (לא לפי חוקי השבי של ג'נבה), אבל לרוצחים הללו לא יהיו ביקורי קרובים וכמעט לא ביקורים של עורכי דין (לקבלת ולהעברת פקודות מבצעיות ו...פלפונים). לא יהיו להם טלוויזיות וגם לא עיתונים ואפילו לא מכשירי רדיו. ולבטח לא תואר אוניברסיטאי כלשהו.

מאותו רגע שמצב זה יקרה, תקום צעקה אדירה של 5,000 חמולות, לפיקוד החמאס, לשחרר מיד את גופות חיילי צה"ל תמורת "הטבת תנאי אסירינו."

אני לא מאמין שהחמאס יוכל לעמוד נגד 5,000 החמולות אבל אני שואל את עצמי האם מנהיגיו ושופטינו אכן יוכלו לעמוד ולא יתקפלו בגלל הסערה העולמית והאיומים לפנות לבית-הדין הבינלאומי בהאג (אף שאין סיכוי שבית-דין זה ידון בתנאי מעצר של טרוריסטים...)

הערך המוסף של שינוי תנאי הכליאה של הטרוריסטים הפלסטינים הוא בידיעה שטרוריסט בדרך כלל "משתגע" להגיע לכלא הישראלי מ-4 סיבות:

ראשית – הוא לא יצטרך להילחם יותר, להיפצע או ליהרג.

שנית – הוא יחיה עם החברים שלו בתנאים טובים יותר מאשר היו לו בביתו.

שלישית –הוא מקבל שכר חודשי מה"רשות", שמצטבר כאשר ייצא מהכלא, ובו זמנית משפחתו מקבלת תמיכה כספית מ"הרשות", כך שהוא לא צריך לעבוד כדי לפרנס את עצמו ומשפחתו.

ורביעית – הוא עובר קורסים בחתרנות ובחבלה, נהנה מטלוויזיה ומעיתונים מבלי לשלם עבורם ואפילו יכול להשיג תואר אקדמאי!

טוב להם, למנוולים – ואיזה מטומטמים מנהיגינו... בא לצעוק ואין מי שישמע...

על ההבדל בין דמוקרטיה לגזענות

(רץ ברשת)

ילד קטן ממשפחת מהגרים מוסלמים בארה״ב, שואל את אימו: "אימא, מה ההבדל בין דמוקרטיה לגזענות?"

האם, אישה אדוקה שבורקה לראשה, מסבירה לו: "דמוקרטיה בני, משמעותה, שמשלמי המיסים האמריקאיים, בדיוק כמו אלה הישראליים והאירופאיים, עובדים עכשיו מאוד מאוד קשה כדי שאנחנו, כמו כל אחינו הפלסטינים, נוכל לקבל ביטוח בריאות בחינם, חינוך בחינם, דיור בחינם, וגם שטחים בחינם, כדי שנוכל לבנות עליהם מסגדים ומרכזים קהילתיים מוסלמיים – זוהי דמוקרטיה."

"אבל אימא, האם משלמי המיסים האמריקאיים כמו הישראליים והאירופאיים, לא כועסים עלינו בגלל זה?"

מחבקת אותו אימו ואומרת: "כמובן בני, כמובן שהם כועסים ומתרגזים עלינו, ולזה אנחנו קוראים גזענות!"

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.3.17

* מתנה ל-BDS – אין תופעה נתעבת בעיניי יותר מתופעת ה-BDS, האנטישמיות של המאה ה-21. אין אנשים נתעבים בעיניי יותר מאנשי ה-BDS ועוזריהם, בעיקר עוזריהם הישראלים. לכן, אני סולד מכל דבר המקדם ומחזק את התופעה.

מסיבה זו אני מתנגד לחוק הפופוליסטי למניעת כניסתם לישראל; חוק שהוא מתנה ל-BDS. הנזק של הארגון הזה, הוא בעיקר תעמולתי – פגיעה בתדמיתה של ישראל, הוא בעיקר בעולם, לא בישראל. חוק המונע כניסתם לישראל, לא תורם למדינת ישראל במאומה, אך הוא פוגע בתדמיתה של ישראל ונותן למנוולים של BDS ועוזריהם להציג את עצמם כ"נרדפים", "דיסידנטים", "סתומי פיות" וכו', ובכך לזכות ליותר אוזן קשבת, ליותר אהדה וליותר תרומות.

האם קברניטי ישראל אינם מבינים זאת? הם מבינים. אז מה ההיגיון של החקיקה הזאת? פופוליזם לשמו. תחרות בין הח"כים מי מציע הצעות יותר פופוליסטיות, שתצגנה אותם כמי שנלחמים במנוולים, וחוסר מנהיגות של ראש הממשלה, שאינו נוהג כמבוגר האחראי ושם קץ לקרקס הזה.

* אנטישמית במסיכת פורים – לינדה סרסור הנה פעילה ומנהיגה איסלאמיסטית בארה"ב, ממובילות מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים. בעקבות גל חילול בתי קברות יהודיים בארה"ב, היא יצאה בקמפיין לגיוס כספים בקהילה המוסלמית בארה"ב לסיוע בשיפוץ בתי הקברות. אוהדיה בשמאל הרדיקלי הישראלי יצאו מגדרם כדי להציג זאת כהוכחה שאין היא אנטישמית.

כדאי לא להתבלבל. מי ששולל את זכות קיומו של בית לאומי ליהודים החיים הוא אנטישמי, גם אם הוא חובב בתי עלמין של יהודים מתים.

* הנציג שלי – הנציג שלי השבוע בכנסת, היה מי שלא זו בלבד שלא הצבעתי למפלגתו, אלא בדעה הקדומה שלי, הוא האיש האחרון שהיה גורם לי לתמוך במפלגתו. כוונתי ליהודה גליק, ח"כ הליכוד, שהצביע נגד חוק הכריזה הפופוליסטי. זהו חוק שנועד לגרום ליוזמיו למחיאות כפיים אספסופיות, לאחרים להצביע בעדו כי אין להם אומץ ציבורי להתנגד לו בגלוי; הוא לא ישנה דבר בשטח (מה שניתן בהחלט היה לשנות בהידברות) ורק יוסיף שנאה ופירוד והעמקת הקרעים בחברה הישראלית.

* מכחישת השואה קרולינה לנדסמן – כפי שכבר כתבתי בעבר, אני מתנגד לחוק המואזינים; חוק פופוליסטי שלא יועיל בכלום, אך נותן נשק בידי שונאי ישראל.

דוגמה לאופן שבו שונאי ישראל מנצלים את החוק כדי להסית נגד המדינה, סיפקה דבוקת שוקן בגיליון שבת של "הארץ". קרולינה לנדסמן פרסמה פשקוויל נאצה נגד ישראל, שכולו השוואה נואלת ובזויה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, בגין אותו חוק.

אין טעם להיגרר לדיון על ההשוואות המופרכות והמופרעות הללו, כיוון שעצם הכניסה לדיון כזה נותנת לגיטימציה להשוואה. די באמירה שהשוואות מהסוג הזה אינן אלא הכחשת שואה.

אגב, לתוך הפשקוויל שירבבה לנדסמן משפט מחוייך בקריצה: "אין כאן ולו רמיזה להשוואה בין פשעי הנאצים לחוק המואזין." כיוון שאין זו הפעם הראשונה ולא השנייה, שאני מוצא משפט כזה בפשקוויל השוואה בין ישראל לנאצים ב"הארץ", אני משער שיש איזו הנחייה גורפת של היועץ המשפט של העיתון, לסייג את הפשקווילים המתארים את ישראל כנאצית במשפט כסת"ח מסוג זה.

* הבל וריק – מאז התפרסמה הידיעה על הצטרפות שבעה ראשי מועצות אזוריות ל"יש עתיד", פנו אליי מיספר אנשים וביקשו לשמוע את תגובתי להצטרפותו של אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן.

מתוך היכרותי עם אלי, אין לי ספק שהצטרפותו ל"יש עתיד" נועדה לקדם אותו לפוליטיקה הארצית – לכנסת ולממשלה. ייתכן מאוד שהדבר אף הובטח לו, ולא בכדי מבין שבעת ראשי המועצות, הוא הוצב בפרונט.

אלי הוא ראש מועצה מצוין ואין לי ספק שבהצטרפותו לפוליטיקה הארצית כח"כ ואולי כשר, המערכת הזאת תתברך באדם איכותי, מוכשר, כריזמטי ובעל יכולת ביצוע נדירה.

"יש עתיד" היא מפלגה נעדרת זהות מדינית ברורה, והצטרפותו של אלי תחזק בה את הקו הניצי אקטיביסטי, וזה טוב וחשוב.

אלי יפעל ויתרום לחיזוק ההתיישבות, הפריפריה, הגליל המזרחי והגולן, בכל תפקיד שיבצע, וזה טוב וחשוב.

איני רואה סכנה ממשית לעתיד הגולן, אולם אם חלילה הדבר יקרה, אין לי ספק שנאמנותו של אלי לגולן תקדם לכל משמעת סיעתית או קואליציונית.

כך, שבסך הכול אני רואה בחיוב את החלטתו.

ואחרי שכתבתי כל זאת, אומר שאני תמה על צעדו של אלי. הרי שלוש פעמים ביום אנו אומרים: "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק."

* השוואה – אגב, אלי מלכה עבר ל"יש עתיד" מהליכוד. יש לציין, שבניגוד למנהיג הליכוד, מנהיג "יש עתיד" אף פעם לא ניסה למסור את הגולן לאסד.

* סיפור של הצלחה וכישלון – ב-9.3 מלאו 25 שנים להקמת מר"צ, מאיחוד של שלוש מפלגות: ר"צ (התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגתה ומייסודה של שולמית אלוני), מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת, אז בהנהגת יאיר צבן) ושינוי (מייסודו ובהנהגתו של אמנון רובינשטיין). המאזן היסטורי של מר"צ מצביע על סיפור של הצלחה וכישלון.

ההצלחה – עמדותיה של מר"צ, שבמשך שנים היו שולי השוליים של השמאל ההזוי, אומצו בהדרגה בידי המיינסטרים, הפכו לעמדות הרשמיות של ממשלות ישראל, ויושמו באופן מלא או חלקי בידי ממשלות העבודה, קדימה והליכוד. הצלחה כבירה.

הכישלון – ברגע שהרעיונות יושמו, הם התנפצו על סלע המציאות. התברר שאין לרעיונות הללו פרטנר בצד השני, ואין הן אלא שלום אך-שווא. צעדים שאמורים היו להביא לשלום, הביאו לשפיכות דמים רבתי ולמתקפות טרור רצחניות. ומה שעצר את המתקפות הללו ומנע את המשך שפיכות הדמים, היו צעדים צבאיים כוחניים, שמנוגדים במהותם לדרכה של מר"צ.

* המשותף – מה המשותף לזהבה גלאון ולבצלאל סמוטריץ'? לרעיונות של שניהם (ושל כל מי שבתווך ביניהם) אין פרטנר פלשתינאי.

* גאוות הציונות הדתית – חברי היקר, הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב בנטור, הוזמן לפני שנים אחדות לתת שיעור באחת האולפנות. כיוון באותה תקופה הוא היה ראש מדרשת עין הנצי"ב לבנות דתיות המתגייסות לצה"ל, שאלו אותו הבנות, איך הוא, רב אורתודוכסי, עומד בראש מדרשה שפועלת בניגוד גמור לפסיקת הרבנות הראשית.

שאל הרב את הבנות: "מי מכן קראה בעצמה את פסיקת הרבנות?"

אף יד לא התרוממה.

הוא הוציא את נוסח הפסיקה מכיסו וקרא באוזניהן. פסיקת הרבנות לא היתה רק נגד שירות בנות בצה"ל, אלא גם נגד יציאת בנות לשירות לאומי.

שאל אביה את הבנות: "מי מכן עומדת ללכת לשירות לאומי?"

ים של ידיים התרוממו.

"כן, גם אתן הולכות נגד פסיקת הרבנות." הוא אמר להן.

ואכן, עם קום המדינה הנהגת הציונות הדתית שללה את יציאת הבנות לשירות לאומי, אבל הבנות לא הסכימו להסתפק בתפקיד שאליו הן לוהקו, ורבבות בנות דתיות שירתו בשירות לאומי והיו לגאוות הציונות הדתית, עד שאיש אינו זוכר שפעם היתה התנגדות לשירות הזה.

בשנים האחרונות, יותר ויותר בנות דתיות מסרבות להמשיך ולהתבדל מכלל ישראל, במיוחד היום, כשצה"ל מציע תפקידים משמעותיים לבנות (פעם היתה סיסמה, שמה שהבנות הדתיות תורמות בשירות הלאומי, הרבה יותר משמעותי מהתרומה של חיילת שתפקידה להגיש קפה למפקד שלה. היום איש לא יכול עוד לטעון טענה כזאת).

משנה לשנה גובר זרם הבנות הדתיות המתנדבות לשירות בצה"ל והמהלך הזה הוא בלתי הפיך. לא רחוק היום שבו רובן המוחלט של הבנות הדתיות תתגייסנה לצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר שיש, והן תהיינה גאוות הציונות הדתית.

* מה אני מאחל ללוינשטיין? – אני מאחל לו מכל ליבי, שהנכדות שלו תתגייסנה לצה"ל, תבצענה שירות משמעותי והוא יהיה גאה בהן.

* טיימינג – איזה מזל יש לי, שאבא שלי לא שמע את דברי הבלע בשפת הביבים של לוינשטיין: "מי ירצה להתחתן עם בת ששירתה בצה"ל?". כיוון שהוא לא שמע את הדברים בזמן, אבא שלי התחתן עם אימא שלי ואני נולדתי. עניין של טיימינג.

* ליבת הפוסט-מודרניזם – "פוסט אמת", "פייק ניוז", "עובדות אלטרנטיביות" – אלה מושגים חדשים. אבל התופעה ישנה. קודם קראו לה רלטיביזם, נרטיביזם. זאת ליבת הפוסט-מודרניזם.

* במסגרת עקרונות היסוד – האם הכנסת רשאית, בהצבעת רוב, לבטל את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית? בנושא זה מעניינת עמדתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק, בספרו "פרשנות במשפט":

"יש מקום לתפיסה כי חוק או חוק-יסוד, אשר ישללו את אופייה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, אינו חוקתי. העם, הריבון, לא הסמיך לכך את הכנסת שלנו. זו הוסמכה לפעול במסגרת עקרונות היסוד של המשטר. היא לא הוסמכה לבטלם."

המדהים כאן הוא שברק טוען שאפילו חוק יסוד כזה אינו חוקתי.

אף שאני מתנגד לגישתו האקטיביסטית של ברק, במקרה זה אני מסכים. התנגדותי לאקטיביזם היא בעיקר כמותית. אני סבור שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין, שהשימוש בו צריך להיות נדיר שבנדירים; זה צריך להיות צעד כה חריג, שיזעזע את אמות הספים ויהדהד מקצה העולם ועד קצהו. ביטול אופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה הוא בהחלט כזה.

* פרשת תל-חי חיה ובועטת – החבר הצעיר ביותר בהנהלת הארגון הארצי של חברי ההגנה הוא בן 91. המבוגר ביותר הוא בן 102. אך כוחם במתניהם, לא נס ליחם, והם פעילים ופעלתנים ומתמידים במלאכת הקודש של הנחלת מורשת "ההגנה" (כשעימם אנשי ביצוע צעירים המוציאים לפועל את הפעילות).

לכבוד י"א באדר, 97 שנים לנפילת טרומפלדור וחבריו בקרב בתל-חי ויום ההגנה, ערך הארגון בשיתוף עם המכללה האקדמית תל-חי יום עיון מרתק במכללה. למרבה הצער, מיספר המשתתפים היה מועט מאוד, וכיוון שלאירוע הוקדש האולם הגדול ביותר במכללה, היה קצת עצוב לראות את השורות הרבות הריקות. אבל יום העיון עצמו היה מרתק, ולעתים אף סוער.

כאשר ד"ר עמיר בר-אור, שהרצה על השפעת מאורעות תל-חי על יסוד ההגנה, כינה את ארגון "השומר" בתואר "אספסוף", הוא לא שיער שבקהל יושב גדעון גלעדי מכפר גלעדי, גלעדי הנכד, נוצר חותם מורשת "השומר". התפתח ויכוח סוער, שגרם למרצה להתפתל ולחזור בו בצורה קצת מביכה.

ד"ר אמיר גולדשטיין, חוקר הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, דיבר על המקום האמביוולנטי של טרומפלדור בזרם זה, שאימץ כגיבור את טרומפלדור (בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור. הוא גם דיבר על תרומפלדור מול טרומפלדור) אף שהיה סוציאליסט, ולמרות שז'בוטינסקי התנגד להתעקשות להישאר בתל-חי ובאצבע הגליל וקרא להיות ריאליסטים ולפנות את היישובים מאזור זה.

פרופ' מוסטפא עבאסי הרצה על רוצחו של טרומפלדור, כמאל יוסף, שב-1949 חוסל בידי המודיעין הסורי וד"ר יעקב מרקובציקי סיפר על מבצע תל-חי של "ההגנה" ב-1947; עוד בטרם התקבלה תוכנית החלוקה היה ניסיון סורי לפלוש לא"י המנדטורית ולהשתלט על מקורות הירדן שסוכל בידי הבריטים ואח"כ פולשים מסוריה תקפו את יישובי הגליל העליון בשתי מתקפות בינואר 1948.

עופר גביש והגיטרה הנעימו ב"תל-חי בזמר העברי."

מרגשים במיוחד היו דברי הברכה והתודה של ד"ר ברוך לוי, יו"ר ארגון חברי ההגנה, שבעשור העשירי לחייו הוא כל כך רהוט, חיוני ושופע קסם אישי והומור.

כאמור, יום העיון היה מרתק. אני מקווה שיהיה לו המשך גם בשנים הבאות, אך יש לקוות שבפני קהל רב יותר.

* דוגמה אישית – מסמך:

ירושלים, כ"ד באלול תשי"ח

9 בספטמבר 1959

אל: הנהלת המכס, רח' ממילא ירושלים

מאת: לשכת שרת החוץ

ב-24 באוגוסט 1958 חזרה שרת החוץ, הגב' גולדה מאיר, מחו"ל והביאה עמה פטיפון ללא ארגז, בשווי של 14 ליש"ט, שנקנה בלונדון. הפטיפון העבר עם שאר חפציה האישיים של הגב' מאיר ולא עבר ביקורת פקיד המכס.

אודה לכם מאוד אם תואילו להודיענו מהו שיעור המכס שמוטל על הגב' מאיר לשלם.

בברכה,

ל. שרון

מזכירת שרת החוץ

יש שיאמרו "היו זמנים". ואילו אני אומר: היו אנשים. היו ועודם. ואין כל סיבה שמנהיגינו לא ינהגו כך גם היום. ואין כל סיבה שאנו לא נדרוש מהם לנהוג כך.

* מפלצות – המפלצת שהתעללה בבנה בן הארבע מואשמת בתקיפת קטין ובהתעללות בקטין חסר ישע. אך אין בכך די. יש להאשימה גם בניסיון לרצח. האם סיכנה את חייו בעליל ובמודע, כאשר הזריקה לעירוי שלו מים עם מלח שולחני ואמפולות של סודיום כלוריד. לא בכדי הוא אושפז בטיפול נמרץ.

אם אדם לוקח סכין ודוקר, עוד אפשר לראות זאת כהתקפת טירוף רגעית. אבל כאן מדובר בתכנון מפורט, בהשגת החומר, בפעולה מחושבת. זאת קשירת קשר לביצוע הפשע. ולכן, ראוי היה להעמיד אותה לדין על ניסיון רצח.

כתב האישום המקל הזה, יוביל לעונש מקל. ואילו היא ראויה לעונש המקסימלי. היא ובעלה המפלצת.

* מעצמת בייסבול – מסתמן – ישראל היא מעצמת בייסבול (ואולי יש גם כמה ישראלים שמבינים מה זה המשחק הזה).

* מכל החגים – החג האהוב עליי ביותר, מכל החגים, הוא פורים. למה? כי תמיד החג האהוב עליי ביותר הוא החג הקרוב.

* ביד הלשון: אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? – בעקבות פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום האישה הבינלאומי על מצב הנשים בישראל, העלתה עירית לינור פוסט בפייסבוק, הנפתח במילים: "אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?"

מה זה? מאיפה זה בא?

כך נפתחת הפואמה של יל"ג, המשורר יהודה לייב גורדון, "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד". יל"ג (1830-1892) היה מגדולי המשוררים והמנהיגים של תנועת ההשכלה היהודית. הפואמה, שהתפרסמה ב-1878, מבקרת בחריפות ובנימה סאטירית, את מעמד האישה היהודייה, דרך סיפורה הקשה של מסורבת גט.

* עמה – באחת הפרובוקציות הפופוליסטיות הזולות האופייניות לו, אמר אורן חזן מעל דוכן הכנסת: "הפלשתינאים הם לא עם, אפילו לא עמה."

עמה? עמה במלעיל ודגש במ' פירושה בסלנג, בהשפעת הערבית, טיפש. יש לה גם משמעות של עיוור (תודה לרוביק רוזנטל).

* * *

קובי גיסין

ואנחנו ממשיכים לגמגם...

שוב טעינו בהבנת הנקרא. כולנו נתפסנו לטעות החוזרת, כאילו, הפעם, הפגיעה היא בבנות הלוחמות של צה"ל. ולא היא. המחזה השיגעוני של הרב אינו אלא הדגמה בולטת של ההבדל בין התרבות שלנו לבין התרבות שלהם.

ואומר לרב, בלשונו, שיכול להיות, שעל פי ההלכה, הם יהודים, אבל "בקצה" הם אינם אחינו, וכי אנחנו חיים במחזה תעתועים משוגע: עוד הרבה לפני נאום הרב, הם כבר לא התחתנו איתנו, לא קברו את מתיהם איתנו, לא אכלו את מאכלינו על שולחנותינו, מאסו בחשיבתנו החופשית (ולא אהבו את השורה "להיות עם חופשי", בהימנוננו), ואילו היו יכולים, היו הופכים את צבאנו לצבא השם. אבל הם קרובים להגשמת מטרתם זו (בגלל קוצר הראות של מנהיגינו המדיניים והצבאיים).

לא. זה לא הבנות. וזה אינו מאבק "מגדרי". זה מאבק ליצור תדמית מדומה שקיים פה עם אחד. יכול להיות שהם רוצים שיהיה פה עם אחד, אבל שיתנהג על פי חוקיהם ותרבותם. ומי שלא יקבל דרך זאת – יורחק מן "העם". והם מומחים לעשות זאת. וכבר עשו זאת פעמים רבות בהיסטוריה. החל מניסיון ההרחקה של ישוע, שעלה לנו בפגיעה אנושה בעם, בעבר ועד ימים אלה, וכלה בכל ענקי הרוח שהעזו, כמו שפינוזה (בגלוי) והרמב"ם (בנסתר) להכניס אי אילו שינויים בחשיבה היהודית. ועד לא הזכרנו את אותם מבקשי עשיית תיקון ביהדות, כמו ה"שבתאים" למיניהם, שביקשו להחזיר לעם את ריבונותו הלאומית בארצו, וקראו להם "משיחי שקר".

ברור! כי הרי המשיחיים האמיתיים הם האנשים שאליהם משתייך הרב המשתגע. והיום  החילונים הם אלה בעלי "העגלה הריקה". (ריקה – עד כדי כך שהרב חרד שמא תצאנה הבנות לתרבות חילונית, לא עלינו,  באמצעות הגיוס לצבא, ולא תמצאנה חתן חרדלי...)

לא. עם כזה אינו העם הרצוי לנו.  ואם בפועל ישנם שני עמים – הבה ונדאג לעם "שלנו" בבליל הזה. נדאג לו על פי דרכו של הרצל חוזה המדינה, ועל פי ראשית דרכה של התנועה הציונית, אשר כל כולה הייתה מרד נגד השלטון הדתי בעם, והרצון לממש ריבונות יהודית חילונית בארץ ישראל.

הבה ונזכור כי המימסדים הדתיים למיניהם, כולם, היו והינם, ביחסם לציונות – מתחזים. הם הצטרפו לעגלה (הריקה? – איזו חוצפה) שלנו, כאילו הם הפכו לציונים או למשלימים עם הציונות (לה התנגדו בכל כוחם בראשיתה). אבל כל רצונם הוא להחזיר את הגלגל אחורנית. הם רוצים להפוך את המדינה למדינת הלכה. חד וחלק. אם אי אפשר בבת אחת, הם יעשו זאת בשלבים (מוכר וחביב).

אנחנו נמצאים עכשיו בשלב המסוכן, העלול להטות את הכף אחת ולתמיד. הבה ונקים מחדש את תנועת ההתגייסות וההצלה. שמא יהיה מאוחר מדי.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [87]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הרב שלא מחתן

זכיתי ולא הייתי מתלמידיו של הרב יגאל לוינשטיין, ואינני חי מפיו. כידוע, הרב נשא הרצאה לפני תלמידיו במכינה הצבאית בעלי, שבה השתלח בשצף-קצף נגד שירות בנות בצה"ל, ובנימה של לגלוג שאל: מי יתחתן איתן?

ובכן, אפשר להרגיע את הרב הדאגן: יימצאו די בחורים ראויים, שישמחו להתחתן עם בנות-גיבורות אלה.

אבל כאן רוצה אני לחזק את דבריו של הרב בכמה דוגמאות בולטות, הן במקרא והן בימינו, ובמאה הקודמת, של נשים מפורסמות, שלא התחתנו:

כידוע, דבורה הנביאה, ששפטה את ישראל ונלחמה כתף אל כתף עם ברק בן אבינועם, נגד צבא יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא בעמק יזרעאל ובנחל קישון, התנ"ך לא מציין שהיתה אשת-איש.

ומרים, אחותו של משה רבנו, לא נמנתה עם אוחזי החרב, אבל עצם הדבר שהעזה ויצאה בשירה ובמחולות למראה קריעת ים סוף, איש מבני ישראל, יוצאי מצרים לא התחתן איתה, [אולי לא העז לבקש את ידה], והיא מתה ברווקותה.

וקרוב יותר לימינו, במאה הקודמת, רחל המשוררת, שיצאה מפתח אוהלה מול הכינרת, ועבדה כתף אל כתף עם חבריה החלוצים, גם היא לא התחתנה ומתה רווקה וחולה. אך היא השאירה אחריה ספר-שירים מרשים, נוגע ללב, שירים המעוררים התרגשות, הזדהות ויופי נדיר.

וכך גם המשוררת לאה גולדברג. שהתראתה עם גברים וכן – שומו שמיים! – עמדה והרביצה תורה [תורת הספרות] על דוכן האוניברסיטה למאות תלמידיה הנלהבים, סטודנטים וסטודנטיות. גם היא לא נישאה לאיש. והיא השאירה אחריה ספרים לא מעטים, ובהם שירים ארוטיים, מרגשים ביופיים ובתיחכומם.

הרב הנכבד [?] הסביר שהוא מסתמך על המסורת וההלכה היהודית מלפני 4000 שנה. ואכן, אז לא היו בצבא ישראל, לא טייסות, לא טנקיסטיות ולא חיילות-רגלים המסתערות על האוייב בפנים מרוחות בצבע הסוואה.

ונשאלת השאלה: האם שום דבר לא נשתנה בעולמנו מאז? והרב הזה נשאר קפוא על עומדו כמו נציב מלח, שמביט כל הזמן אחורה. ויש להזכיר לרב, שמדינת ישראל בימינו אינה מדינת הלכה, ואזרחי ישראל אינם חיים לפי פסיקת רבנים, וצבא ישראל – צה"ל, נתון למרותו ולפיקודו של הרמטכ"ל וקציניו, ולא לשום רב או אדמו"ר.

ואל ידאג הרב [או שמא כן ידאג]: בנות ישראל, גם חרדיות שבהן,  ממשיכות להתגייס לצה"ל, להגנה על המולדת, והן ממשות את כל הפוטנציאל האישי שלהן, והן לא נחלשות באמונתן ובאורח-חייהן כמלוא הנימה.

ועוד דאגה אחת ודאי כוססת בליבו של הרב לוינשטיין ובלב חבריו-עמיתיו הרבנים, החושבים כמוהו: הולכת ונחלשת ואף נשמטת האחיזה שלהם בצאן מרעיתם, ובמיוחד הנשים והנערות. הן שואפות להשתחרר מכבלי המסורת וההלכה הקפואה ולהשתלב בעולם החדש, המודרני, התוסס. הפתוח לכל.

ובעניין העיקרי, אל תדאג הרב יגאל, יש ויש מי שיתחתן עם הבנות הלוחמות הללו, אולי אף מתלמידיך.

חוק הרעש

ייתכן ולא  היה צריך כלל לחוקק את החוק הזה, ואפשר היה להגיע להסכמות סבירות בעניין הקטנת עוצמת הרמקולים, הקוראים למאמינים המוסלמים – 5 פעמים ביום – לבוא לתפילה במסגד.

אבל אז לא היתה הזדמנות פז לאנשי הרשימה המשותפת הערבית בכנסת, שבה כידוע נמצאים לא רק מוסלמים דתיים, אלא גם ערבי-נוצרי, וגם יהודי – לצאת בשצף-קצף נגד הצעת החוק, תוך ציון שזו פגיעה בקודשי האיסלם.

ואני מבקש לשאול: במה יש בכך פגיעה בקודשי האיסלאם, באיסור קריאת המואזין ברמקול רב-עוצמה, באמצע הלילה, ומוקדם עם שחר? היום ישנם אמצעים טכנולוגיים המיושמים בארצות [נוצריות] רבות, ושום תו ותג של הדת המוסלמית לא נפגע.

זו לא הגנה על הדת המוסלמית, אלא השתלחות במדינת ישראל היהודית כדי לפגוע בה בכל הזדמנות. וטיפשים אלה שנתנו להם הזדמנות לכך.

מפלגה תוססת

אם-אִמָהּ של מפלגת העבודה של ימינו, מפלגת מפא"י, היתה תמיד מפלגה תוססת. תהיה דעתנו עליה כזו או אחרת, אי-אפשר להכחיש שהיא זו שהנהיגה את המדינה בשנותיה הראשונות, כאשר אבותינו בנו כאן מדינה ומשק וצבא וחקלאות ותעשיה ומחקר מדעי ואוכלוסייה – יש מאין, תוך קליטת מיליוני עולים, שלא היו בנמצא בתים בנויים לאכלס אותם, ובצד כל אלה, הגנה על המדינה מפני האויבים מסביב. הם הניחו את התשתית למדינת ישראל, למה שהיא כיום.

במשך כל השנים הללו התנהלה המפלגה תוך תסיסה מתמדת, מאבקים, ויכוחים ויריבויות, לפעמים אפילו מתוך מניעים אישיים, אך בעיקר, לשם שמיים, כלומר מתוך דאגה לטובת המדינה.

עד שהיא כשלה והפסידה את שלטונה רב-השנים למפלגות הימין, בראשותו של מנחם בגין.

ואילו בימינו, רסיס המפלגה שנותר מאז, ממשיך ותוסס וסוער, אך זאת רק ממניעים אישיים, אגו מנופח וחשבונות אישיים בעיקר, כאשר כל אחד מראשי מפלגה מצומקת זו רוצה לעמוד בראשה ולהובילה – אל עברי פי פחת...

לאחרונה ראינו את ה"דיל" האישי [יש אומרים דיל מלוכלך], בין איתן כבל לשלי יחימוביץ', כשזה יתמוך בזו במרוצה להנהגת ההסתדרות, ובתמורה, היא תתמוך בו בבחירות לראש המפלגה.

אינני רוצה להתנבא, אך לא אופתע אם שניים אלה יירדו בקרוב מבמת ההנהגה של מפלגת העבודה.

מפלגה תוססת.

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

ב. אחיי בני עמי

בילדותי מנה היישוב היהודי בניקולאייב כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר ועד ריבוא נפשות הגיע. תחילתו של היישוב במחצית הראשונה של המאה שעברה, כשהמוני יהודים מרוסיה הלבנה החלו מתיישבים – כטוב לב הצאר ניקולאי הראשון – בערבות הדרום, ומייסדים את כפריהם, שקצתם אף קראו בשמות עבריים: "יפה נהר", "נהרטוב", "שדה מנוחה". היהודי הראשון שתקע יתדו בניקולאייב היה "אזרח הכבוד לדורותיו", רפאלוביץ – קבלן ראשי לבניין הנמל הצבאי, שזכה ללחיצת ידו ולחיבוקו של הצאר בכבודו ובעצמו. כיוון שלא רק בעל נכסים היה אלא גם יהודי חרד, דאג להביא אליו "כלי-קודש", נוסף על שאר משרתיו ועושי דברו מבני-ברית, אף דאג להחזקתם של כל שאר המוסדות והאביזרים, שאין קהילה בישראל הראויה לשמה מתקיימת בלעדיהם.  

לאחר מלחמת קרים ועד ראשית שיקומו של צי הים השחור שניספה בה, עלתה חשיבותה של ניקולאייב. אותה שעה של טרם גזירת "התחום" החלו יהודים רבים נוהרים אליה מכל קצווי ארץ. ראשונים באו החיילים המשוחררים משארית מגיני סבסטופול, שהעילית שבהם חייטים היו. בעקבותיהם באו שאר בעלי-אומנויות. פרט זה השתקף בבתי-הכנסת הרבים בעיר. נוסף לבית-הכנסת הראשון, "העתיק" או "של החיילים", היו בתי-כנסת של חייטים, סנדלרים, כובענים, פרוונים, פחחים ועוד, כשלצידם בתי-כנסת של יוצאי גלויות – "בית-המדרש הפולני" (רוצה לומר, של יוצאי פלך קייב), בית-הכנסת הליטאי או "האשכנזי", בית-הכנסת של חסידי חב"ד  (ונוסף לזה חדר-מניין בשם "שפיץ-חב"ד", מעין "פלוגת המחץ" של מקורבי הרבי מליובאביץ'). ולאחרונה – בית-הכנסת הכוראלי, מוקדש מאת אחד גביר, בעליה של חברה ליצוא דגנים, אף כי שם משפחתו העיד על מוצאו הוואסאלי לכאורה – מעשארעס (משרת).

 "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" – על כלל זה הקפידו יהודי ניקולאייב עוד במאה שעברה, והיו נזהרים שלא להצטיין בין הסובבים אותם לא בלבושם אף לא בלשונם. ברחוב היה היהודי מסיח עם רעהו בשפת המדינה. לאט-לאט חדרה הרוסית גם אל-תוך הבית פנימה. תחילה כבשה לה מקום ניכר בתחומי היידיש, עד שהפכה את זו לשפת-עילגים, ל"ז'ארגון". ובמרוצת השנים נעשתה שלטת יחידה. הורים החלו מדברים עם ילדיהם רוסית, ומהדרין שבמהדרין החלו מכניסים לביתם מגינוני הגויים, לרבות עץ האשוח בחג-המולד.

זעיר-פה זעיר-שם החל גם ניתוק גמור מן היהדות. נוסף לכנסייה הפרבוסלאבית היו בעיר כנסיות קאתוליות ולותראניות. החסות בכנפי הכנסייה הפראבוסלאבית לא היתה כרוכה במאמצים יתרים, וכנגד זה העניקה זכויות-אזרח מלאות ופתחה שער להתקדמות אישית לכל מומר. ויתור קיצוני זה רווח בעיקר בחוגי המשכילים המתבוללים ובשכבה הדקה של האמידים. אשר לשאר העם – שרובו, כאמור, אומנים וסוחרים זעירים – נלחמה בקירבו המסורת על טהרתה בחירוף נפש, אך שוב, בסופו של דבר, נכנעה מפני גזירות השעה, ובעיקר מפני הילדים שהתביישו בחוץ בייחודם היהודי ובניבם הרוסי הצולע, כשהאות "ריש" מבוטאת בפיהם שלא כהלכה. 

היתה גם קבוצה של נאמני הרבי מליובאביץ, קטנה וקנאית, שהפגינה יהדותה ברמה, על ציציותיה ופיאותיה.

היתה קבוצה קטנה של חובבי-ציון, ולאחר-מכן של נאמני הרצל, שמועדונם היה בבית אבי. קבוצה זו פתחה בשלהי המאה שעברה את "החדרים המאוחדים", רוצה לומר: בית-ספר עברי, שהיה אולי אחד מבתי-הספר העבריים הראשונים בעולם. מוריו של בית-ספר זה – פנחסוביץ וקרישבסקי ופולסקי וגילביץ ועוד. עד לביגל-אביגל היו מראשוני המורים של בית-הספר העברי בארץ-ישראל. בית-ספר זה התלבט ונפתל על קיומו, ללא תמיכה, במשך כל עשרים שנות חייו.

אף הממשלה גזרה גזירות חדשים לבקרים, ובכלל זה על ביקור של בנות ב"חדרים המאוחדים". ציר ניקולאייב בקונגרסים הציוניים הראשונים, שוכמאן, מצא תרופה לזה: הלביש את בתו מכנסיים ושלחה לבית-הספר. בשעתו גבל המעשה ב"קלקול מידות" ממש, אף לא העיד על שפיות-דעתו של עושהו.

    כזאת היתה ניקולאייב היהודית – טלית קרועה, שכולה טלאים של גלויות, המאוסה על לובשיה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר על רואיה. על הטלית הדלה שמרו הפחדים: הפחד המסתורי מפני האבות – לשעת תפילת "יזכור" ביום-כפור היו בתי-הכנסיות מתמלאים מפה לפה, ולבית-הכנסת הכוראלי יש והיו מגיעים אף בכרכרות – והפחד מפני הפוגרום.

לולא שני פחדים אלה אפשר שהפרישה המוחלטת מן היהדות היתה רוהטת במדרון תלול. בעלי ההכרה הלאומית מועטים היו, וציונים אנשי מעשה – נער יספרם. כתמהונים נראו אלה בעיני אחיהם. ילדי החצר, חבריי למשחקים, היו מתקלסים בי וקוראים לי בשם "ציוניסט", ששמץ של זלזול וקמצוץ של רחמנות בו.

המשך יבוא

* * *

אהוד שלום רב,

השבוע יצאתי מבית החולים לאחר צינתור וסטנט חדש בעורק הלב. בלילה בו חזרתי הביתה בריא ומחודש נולד שיר חדש המצ"ב:

רסיסים

אלוני זמורה

8.3.17

רסיסים של מי מעיין פועם

בוהקים כפנינים בקרני שמש ראשונות.

רסיסי פגזים מנביא סמואל ניתזים

בשדה חרציות ובין סמטאות העיר.

רסיסי דמעות זולגות של אלמנה

צעירה עומדת מעל קבר בעלה.

רסיסים של פלדה לוהטת

ניתזים באוויר משרשרת של

טנק פגוע בתוך שאון הקרב.

רסיסים של אורות מרצדים

פורצים לחדרי מתוך נופי המפרץ.

רסיסים פולחים את ענני הבוקר

מתוך זריחה של יום חדש.

רסיסי זיכרונות מתאחדים

כאבני לגו לפסיפס צבעוני.

יוצרים מהות חדשה

של טבע האדם

שטוב הוא מנעוריו.

רסיסים של שמן זך נמזגים

מתוך עץ זית עתיק

מושחים את ליבי הפגוע,

כאן בארץ ישראל.

* * *

נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

ממה חושש הרב וממה לא?

מתוך "על צד שמאל", 9.3.17

פתאום נפתח עוד צוהר למערכת הערכים המעוותת שמקנה הרב המתנחל לוינשטיין לחניכיו, ולהווייה שבה מתחנכים רבים מבני "הציונות הדתית".  קצה הקרחון.

ממה חושש ראש המכינה הקדם-צבאית בהתנחלות עלי, הרב המתנחל המהולל לוינשטיין? זה שאחראי על חינוכם של אלפי – אם לא רבבות – בחורים צעירים, יהודים כשרים, לפני גיוסם לצבא היהודי של מדינת ישראל?

הוא חושש שהבנות ש"מגייסים לנו אותן לצבא" (חוטפים לנו בכוח. חוטפים לשבט שלנו, לגברים שלנו, את הבנות ששייכות לנו), הוא חושש ש"הבנות שנכנסות יהודיות לא יהיו יהודיות בקצה... כל מערכת הערכים שלהן תשתבש."

ומה ישתבש, לדעת המתנחל הגאון, אצל הבנות שנחטפו וגויסו בעל-כורחן לצבא ההגנה לישראל?

הן תאבדנה את צניעותן וקדושתן. הן כבר לא תהיינה "חמות", למען הבחורים הצדיקים שהוא מחנך: "...כשאתה חם מהתנור אתה בוחר אישה חמה... ודאי שהיא חמה כי היא אישה. אם היא לא שירתה בקרקל. אחרת, איך תהיה חמה?" אומר הרב המתנחל הצנוע, הירא-שמיים, לחניכיו הצעירים, "קחו בנות טובות, צנועות, קדושות." הוא אומר להם, אחרי ש"חימם" אותם. אכן, רב כהלכה.

הרב המתנחל הקדוש לא מוטרד במיוחד מהאפשרות שהבנות שמתגייסות לצבא תאבדנה ערכים של אנושיות ושל כבוד לאחר. הוא חושש ש"בנותיו" תהיינה "לא יהודיות בקצה" – שהן כבר לא תדבקנה בערכים החשוכים והכובלים של היהדות שהוא מקנה לצאן מרעיתו. והוא מודאג מכך שהבנות תהיינה פחות "חמות" עבור הבנים החסודים שהוא מחנך, בשפתו המזוהמת.

מילותיו של המתנחל הרב, העטופות בעטיפה של "קדושה" ושל מוסר, עוררו תגובות בקרב ציבורים רבים. מקרב נשים דתיות עולה הזעקה: ראה כמה יהודיות אנחנו. אישי ציבור ואנשי צבא הזדעקו על הפגיעה בנשים בכלל ועל דימוי הצבא בפרט. "אמירות לא ראויות," אמר ראש אכ"א ודובר צה"ל, האלוף מוטי אלמוז. לא ראויות? זהו? הביטוי ההולם הוא "אנדרסטייטמנט" באנגלית, ובעברית – לשון המעטה.

על מה נזעקו? על עביט השופכין ששפך המתנחל ראש המכינה הקדם-צבאית על ראשיהן של בנות שמתגייסות לצה"ל, ועל צה"ל עצמו. ובצדק נזעקו. אדם שאלה הדברים שהוא אומר, וזו היא השפה שבה הוא מתבטא, צריך לעוף מכל משרה חינוכית.

אבל ה"הילולה" הנוכחית רק משכיחה את העובדה הבולטת שהדור הצעיר הדתי מתחנך אצל אנשים חשוכים, רובם מתנחלים, ולא רק בהתייחסותם לנשים ולתפקידיהן החברתיים והמשפחתיים. רבים ממחנכי הדור הצעיר הדתי מטיפים ליהדות של "אתה בחרתנו", של דחיקת רגלי כל אחר ושל גזל אדמות ורכוש של הפלסטינים.

כמה מתאים למתנחל, ראש מכינה קדם-צבאית שממוקמת בלב האוכלוסייה הפלסטינית, להשמיע דברי תועבה כאלו גם ביחס לנשים. אפשר רק לדמיין, במידה רבה של ודאות, אלו דברי תועבה הוא ושכמותו משמיעים על גויים בכלל ועל פלסטינים בפרט. הרעה החולה הזו לא תיעלם גם אחרי ה"הילולה" הנוכחית. ואנחנו נמשיך לאכול את הפירות הבאושים של המנהיגות הזו.

* * *

בתל-אביב עומדת להיערך תחרות מיוחדת במינה. קבוצת זבי-חוטם של שונאי בנימין נתניהו תתחרה מול קבוצת זבי-חוטם של שונאי שרה נתניהו, ואלה שיצליחו להפיק יותר סמארק – ינצחו!

* * *

משה גרנות

מי הרומנטיקן?

על "הרומנטיקן", ספרו של מריו ורגס יוסה מספרדית – עינת טלמון, אחוזת בית 2016, 359 עמ'

בספר שלפנינו שתי עלילות מקבילות, שהסופר מדלג מהאחת לשנייה, מבלי שהקורא מבין מה מקשר ביניהן: העלילה האחת מתרכזת בפליסיטו יאנקה ומשפחתו; והשנייה – בריגוברטו ומשפחתו.

פליסיטו הוא בעל חברת הסעות (אוטובוסים ומשאיות) בשם "נביהואלה" בעיר פיורה, השוכנת כאלף קילומטרים צפונית מזרחית ללימה בירת פרו. הוא נשא לאישה את חרטרודיס, שהועסקה על ידי אימה "השתלטנית" (בעלת פנסיון זול) בזנות, ואשר כפתה על  פליסיטו (שהיה אז נהג משאית דלפון) נישואין עימה בהיותה בהריון. נולדו לה שני בנים: מיגל "הלבנבן", שנחשד על ידי פליסיטו (שהוא צ'ולו, כלומר בן תערובת בין לבן לאינדיאני) כממזר, והבן השני – טיבורסיו.  פליסיטו אינו אוהב את אשתו, המתוארת כרעיה טובה ואדוקה בדתה, אבל בעלת חיצוניות דוחה. יש לו פילגש "מוחזקת" (כבר שמונה שנים) בשם מאבל, שחומת עור יפהפייה, צעירה ממנו בהרבה שנים. הוא שכר לה דירה, העניק לה קצבה חודשית, מתנות לרוב ואהבה עזה המתאימה יותר לגיל הטיפש-עשרה מאשר לאיש הצועד אל גיל הזקנה. יש לו גם חברה מולאטית בשם אדלאידה, שהוא מתייעץ בה בכל מעקשי חייו, משום שפעם אחת היא הזהירה אותו מפני תאונה, אשר באמת קרתה, והוא ניצל בה בנס. מאז הוא שומע בקולה, ומבקש ממנה לקבל עבורו עצות מ"הישות" שמרעיפה עליה השראה.

הוא מעריץ את אביו המנוח, אליניו יאנקה, שהיה אמנם אנאלפבית, אבל שבר את גבו בעבודות הבזויות ביותר כדי שבנו יזכה בהשכלה. העצה של אביו שלא ייתן לאיש לרמוס אותו – הפכה עבור פליסיטו לצוואה מחייבת, וכאשר הוא החל לקבל מכתבים מאיימים הדורשים ממנו דמי חסות, הוא מסרב לכך בתוקף, אפילו כאשר המאיימים שורפים את משרדו. הוא מחציף פניו כנגד הסוחטים ומפרסם מודעה בעיתון "אל טיימפו", שבה הוא מביע סירוב מוחלט להיכנע למאפיה, אפילו יפגעו בנפשו. אלא שהסוחטים חוטפים את מאבל אהובתו, ואז בעצת המשטרה, הוא מפרסם בעיתון מעין כתב כניעה, המוביל לשחרורה של מאבל. מדהימה היא העובדה ששני שוטרים שלומיאלים, קפטן סילבה וסמל ליטומה, הנראים בתחילת עיסוקם בפרשת הסחיטה כאפאטיים ואימפוטנטים – מתגלים כבלשים וירטואוזיים שמצליחים לפענח את תעלומת הסחיטה והחטיפה (עמ' 170, 205-201, 209, 212, 215, 239, 244, 247).

העלילה השנייה מתרכזת, כאמור, בריגוברטו, עורך דין, מנהל חברת ביטוח בלימה הבירה, חברה השייכת לדון איסמאל קררה. ריגוברטו נשוי בשנית ללוקרסיה. אשתו הראשונה, אלואיסה, אם בנו אלפונסו (פונצ'יטו) נפטרה. בין ריגוברטו ובין לוקרסיה שוררת אהבה גדולה, ויחסי אישות סוערים. פונצ'יטו בן ה-15 הוא נער נבון המכבד את הוריו, ואוהב את אימו החורגת, נתון לאורך כל הספר למצבי רוח בעקבות מה שהוא מכנה הופעתו של אדם בשם אדילברטו טורס, שאיש מלבדו אינו רואה אותו, ואשר יודע כל פרט על מה שקורה במשפחתו, בקורות חייו ובנפשו של פונצ'יטו עצמו. אדילברטו מתוודה בפני פונצ'יטו וידויים אינטימיים ביותר, ומרבה לבכות במחיצתו. ההורים מביאים אותו לפסיכולוגית, לכומר וכו' כדי לגמול את הנער מההזיות האלו שמדרדרות את התנהגותו, אבל אדילברטו זה מופיע כל פעם מחדש במקומות בלתי צפויים לחלוטין.

הצרה הגדולה של ריגוברטו נובעת מכיוון בלתי צפוי: הוא התכוון לצאת לפנסיה מוקדמת, בגיל 62 כדי ליהנות מעולם האמנות, המוסיקה והספרות, שהוא כמה אליו כל חייו, ובשל עבודתו, הוא נאלץ להסתפק בפירורים של העולם המופלא אותו הוא מעריץ. הוא גם חשב לקחת את לורקרסיה לטיול באירופה, שאת אתריה ואת תרבותה הוא העריץ. אלא שאז נפלה עליו צרה גדולה: איסמאל קררה, בעל חברת הביטוח, שהתאלמן מאשתו קלוטילד, מחליט לשאת לאישה את עוזרת הבית שלו ארמידה, קריאולית, צעירה ממנו בכמעט ארבעים שנה; וכל כך למה? משום שהוא מבקש להדיר את שני בניו התאומים (בניה של קלוטילד), מיקי ואסקוביטה, מהירושה. הבנים ידועים כהוללים, גנבים, רמאים, שיכורים ומסוממים, שאביהם היה צריך להשקיע ממון רב כדי להצילם מהכלא (אנסו נערה, נהגו בשכרות ודרסו זקן וכו'). כשאיסמאל שכב בבית חולים בעטיו של התקף לב, הוא שמע את בניו מדברים בקרבתו (בחושבם שהוא ללא הכרה), עד כמה הם מתאווים שהזקן יתפגר,  כדי שיוכלו לרשת את הונו. איסמאל יודע שאחרי מותו התאומים ידרדרו את חברת הביטוח, ויבזבזו את ההון על הוללותם ומעלליהם. על כן הוא משאיר אצל עורך דינו צוואה המורישה את כל הונו לארמידה.

איסמאל מבקש מריגוברטו ומנרסיסו, נהגו, שישמשו עדים בפני ראש העיר לחתונתו עם ארמידה. ריגוברטו המום מהחלטת הזקן בן ה-82, ובטוח שהצעד הזה יגרום ללעג בעיני כל העיר, אבל איסמאל עומד על דעתו, ומיד אחרי החתונה הוא נוסע עם ארמידה לירח דבש באירופה. על ריגוברטו ועל נרסיסו נוחתת צרה גדולה, כי התאומים אינם מוכנים להסכין עם הגזירה של אביהם. הם דורשים מהשניים לחזור בהם מהעדות, ולהצהיר בפני שופט שהעדות נכפתה עליהם, כי אביהם הוא דמנטי, ולכן הנישואין אינם תקפים. כשהשניים מסרבים, התאומים מתחילים לאיים גם באלימות, וגם בהליכים משפטיים: טופלים על ריגוברטו כל מיני אשמות שווא, שבעטיין הוא מחויב להתייצב בפני שופט חוקר, הם מבטלים את יציאתו לגמלאות מוקדמות, ועוצרים את הפנסיה שלו וכו'. נרסיסו פשוט בורח מלימה מאימת התאומים. כל חלומו של ריגוברטו לפרישה נינוחה ולטיול חלומות באירופה – נגוז.

לבסוף חוזר איסמאל ללימה מאושר מהחופשה, וגם מעסקיו: הוא מצליח למכור את כל מניותיה של חברת הביטוח לחברת ביטוח איטלקית, כך שלתאומים לא תהיה שום גישה לכספים, ואם ירצו לפנות לערכאות, החברה האיטלקית פשוט תמעך אותם. הכול יכול היה להיות נפלא, אבל איסמאל הזקן מתעלף, ונפטר בבית החולים. לארמידה מציבים ארבעה שומרים כדי להגן עליה מפני התאומים, והיא בכל זאת נעלמת, באמצע המו"מ עימם על הפיצויים שהם דרשו מהאלמנה הצעירה. התאומים אובדי עצות – הם בזבזו את כספם על עורכי דין בכל מיני תביעות סרק, ועכשיו הם חסרי אונים, כי בלעדי ארמידה הם לא יראו פרוטה. הם מנסים להאשים את ריגוברטו בחטיפה, אבל מבינים שהוא בעצם קרש ההצלה היחיד שנותר להם.

סוף הספר "פותר" את כל הבעיות: השוטרים חושפים שהסחטן היה מיגל, בנו של פליסיטו, שגם ביים חטיפה של מאבל. בעקבות הגילוי מקיים פליסיטו שיחה אכזרית עם מיגל הממזר, שתמורת משיכת התלונה נגדו הוא נדרש לוותר על שם המשפחה (יאנקה), ולעזוב את פיורה; אחר כך הוא מקיים שיחת פירוד ממאבל.

ארמידה חיה בעושר אגדי באיטליה, ומזמינה אליה את ריגוברטו ומשפחתו, וכן את פליסיטו ומשפחתו, אלה שנתנו לה מקלט בעת היעלמותה מלימה. כל המעורבים זוכים למתנת ידה של האלמנה, ונרסיסו, הנהג הנאמן שחתם על עדות בעירייה, וגם סייע לארמידה לברוח, זכה במשרה בחברת הביטוח האיטלקית ובמכונית חדשה. אפילו פרשת ההזיות של פונצ'יטו מגיעה לכדי פתרון (לדעתי, פתרון הזוי בהחלט!) – סוף טוב!

הקורא איננו מבין לאורך רוב הספר מדוע הסופר קופץ מעלילות העיר פיורה לעלילות הבירה לימה. רק בעמ' 273 נודע לראשונה לקורא כי ארמידה, אלמנתו העשירה של איסמאל קררה, היא אחותה הצעירה של חרטרודיס, אשתו של פליסיטו מפיורה, וכי היא ברחה אליה מאימת שני התאומים ומאימת העיתונאים שלא נתנו לה מנוחה. בעצם יש רמז עמום לכך כבר בעמ' 250. מכל מקום במשך רוב הספר נבצר מהקורא להבין מדוע שתי עלילות במקומות רחוקים זו מזו כאלף קילומטרים – משולבות זו בזו. לא רק זאת, הסופר נוהג לשלב מחשבות או שיחות קודמות אל תוך שיחות "עכשוויות".

ריגוברטו, שמן הסתם מגלם בעצם את דמותו של הסופר עצמו, הוא אגנוסטיקן, אדם ספוג תרבות – הוא מצטט יצירות ספרות (בעיקר מזכיר את "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן), מקשיב ליצירות מוזיקליות קלאסיות, מביע התעניינות באמנות (בעיקר באמנות ארוטית – עמ' 235-234). השיחה ארוטית שלו עם לוקרסיה, בה הם מדמים מה קרה בין איסמאל הזקן וארמידה, ושבעקבותיה הם מתעלסים – נשמעת ממש לא טבעית (עמ' 65-60), כנ"ל השיחות "הבוגרות" בינו ובין בנו (ראו לדוגמה – עמ' 194).

כמעט כל מפגש בין הגיבורים נסב סביב שולחן אוכל ושתייה, וכל ארוחה מתוארת בפרוטרוט; כנ"ל פירוט התעמלות הצ'י קונג שפליסיטו מבצע כל בוקר – איך היא מתבצעת, מי הסיני שלימד אותו, ומה היה גורלו (ראו – 318-321).יש עוד סיפורי ביניים שקשה להולמם כמחויבים ללוז העלילה.

השאלה הנשאלת בסיום הקריאה: למי התכוון הסופר כשהעניק לספר את השם "הרומנטיקן"? – האם לאיסמאל הזקן שמתאהב בערוב ימיו בעוזרת הבית שלו? האם פליסיטו, שמתאהב נואשות במאבל המולאטית, שגורמת לו למפח נפש? האם ריגוברטו, שהוא בבואת הסופר עצמו, המאוהב באשתו השנייה, לוקרסיה, ובתרבות אירופה? הסופר לא פירש, אלא הרשה לקורא להמר על כוונתו.

הספר מעניין בהחלט, ולעיתים אפילו מותח, אבל לא הייתי מתייג אותו כיצירת מופת.

* * *

מתוך דברי ברכה של שמאי גולן למריו ורגס יוסה בביקורו בבית הסופר בירושלים בשנת 1976:

"בבואו אלינו, מסתכן יוסה בנידוי מצד אותם חוגים הנחשבים לשמאלנים, והרואים בישראל מדינה אימפריאליסטית. ההיפך הוא הנכון, טוען יוסה בשיחות ובראיונות שנתן לעיתונות: מדינת ישראל יכולה לשמש מופת למדינות המתפתחות, ובראש וראשונה במשטר הדמוקרטי שבה. ארץ קטנה עם בעיות גדולות ורבות, המצליחה להיאבק עימהן ואף לנצח במאבק זה. היא נאבקת עם בעיות הביטחון, עם קשיים כלכליים, עם בעיות תרבות שנוצרו כתוצאה מהתחדשות הלשון העברית, וכפועל יוצא של קליטת עלייה מארצות דוברות שפות רבות ושונות. דווקא משום כך יכולה מדינת ישראל לשמש מופת ודוגמה לכיוון בו צריכה לצעוד ארץ מתפתחת. הוא משבח את המשטר דמוקרטי בישראל, המאפשר קיומן של מפלגות והשקפות פוליטיות רב-גוניות, תוך שמירה קפדנית על חופש הפרט, העיתונות והביקורת. רק צעידה בדרך כזו יכולה להביא לצורת חיים וממשל הדואגים גם לעניים, ונזהרת מפני עלייתם של דיקטטורים."

* * *

נעמן כהן

אם דרג ב' אז דרג ב'

אם לא אליזבט אז נחמה

העיתון "טיימס" הבריטי פירסם שלראשונה מהקמת המדינה בן למשפחת המלוכה הבריטי עשוי לערוך ביקור ראשון היסטורי בישראל במהלך השנה הקרובה לציון מאה שנה להצהרת בלפור.

אליזבת-אלכסנדרה-מרי-וינדזור-מאונטבטן, (להלן אליזבט השנייה) המלכה של הממלכה המאוחדת, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה, ברבדוס, גרנדה, באהמה, פפואה ניו גינאה, איי שלמה, טובלו, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים – מקיימת שנים רבות חרם על ישראל, ומסרבת לבקר בה.

החרם אינו בגלל אי אהבתה לנסוע. מאז הוכתרה ב-1952 ערכה המלכה 261 ביקורים רשמיים ב-116 מדינות, ובמסעותיה הגיעה לא פעם למזרח התיכון, ובין היתר לעבר-הירדן, כווית, בחריין וסעודיה.

גם בני משפחת המלוכה אוהבים לנסוע ומקיימים עשרות ביקורים רשמיים בשנה. בנה הבכור של אליזבת, יורש העצר, הנסיך צ'ארלס, נוהג גם הוא לנחות באזורנו אחת לכמה שנים, לבדו או בליווי בנות זוגו. עם הנסיכה דיאנה סייר בשנות ה-80 בארמונות בחריין, קטאר וסעודיה, ועם רעייתו השנייה קמילה ביקר בעבר-הירדן, סעודיה, קטאר ועומאן.

החרם של משפחת המלוכה הבריטית הוא אך ורק על מדינת היהודים.

נציגים של המשפחה הגיעו לארץ רק לביקורים פרטיים או להלוויות, אולם מעולם לא נערך ביקור רשמי. ב-1994 הגיע הנסיך פיליפ, בעלה של המלכה אליזבת', לביקור פרטי בקברה של אימו, לאחר שהוענק לה תואר חסידת אומות העולם. בנוסף, הנסיך צ'ארלס השתתף בהלוויותיהם של יצחק רבין ושמעון פרס.

קשה להאמין אבל המלכה סירבה אפילו להיענות להזמנת שמעון פרסקי-פרס ולהגיע לאירוע הבינלאומי של יום הולדתו ה-90.

מהי הסיבה לחרם שמטילה המלכה על מדינת היהודים?

דוד לנדאו ,העורך המנוח של עיתון "הארץ" ובריטי במוצאו, טוען ש"האומרים שהחרמת המלכה היא בגלל משרד החוץ הבריטי טועים. המלכה, אינה בובה של אף אחד. לו היתה רוצה לבקר במדינה היהודית, היא היתה מתעקשת, והדברים היו נעשים כרצונה. משום כך המסקנה העגומה היא, שהמלכה עצמה היא חלק מהקנוניה הבריטית הקטנונית והנבזית למנוע מישראל את אותו שריד מרגיז של לגיטימציה שביכולתם להעניק או למנוע, כלומר ביקור מלכותי."

הוא ממשיך וקורא למלכה (מלכתו): "על המלכה אליזבת להשליך לפח את העכבות המבאישות הללו ולהביא את החרם אל קיצו." (דוד לנדאו, "החרם של המלכה אליזבט על ישראל", "הארץ" 5.6.12)

מהו אם כן הרקע לאנטישמיות של המלכה?

אבותיה של אליזבת השנייה מלכת בריטניה הם צאצאי בני ולאד המשפד, ולאד צפלוש ומיכניה הרע.

בשנת 1893 הצטרפה מרי מטק, מצאצאי ולאד המשפד, למשפחת המלוכה הבריטית בעת נישואיה לנסיך ג'ורג', דוכס יורק, שהוכתר בתור המלך ג'ורג' החמישי ב-1910.

ב-2011, הנסיך צ'ארלס הצהיר בפומבי כי אילן היוחסין מוכיח כי הוא צאצא של ולאד המשפד, ובשל כך הוא מתחייב לעזור לשמר את האזורים המיוערים של טרנסילבניה.‏

האם מוצאה של משפחת המלוכה הבריטית מדרקולה, ולאד המשפד, מסביר את היחס המתנכר שלהם למדינת היהודים והחרם שהטילו עליה?

כנראה שלא.

נראה יותר שהמוצא הגרמני של בית המלוכה והקשרים עם גרמניה הנאצית של בן המשפחה הם הרקע וההסבר לעוינות בית המלוכה למדינת היהודים.

בית המלוכה הבריטי הוא במקור בית מלוכה גרמני.

בית המלוכה נקרא כעת "בית וינדזור" House of Windsor, אבל במקור בית המלוכה נשא את השם הגרמני "בית סקסה-קובורג-גותה" Saxe-Coburg and Gotha. שם זה נקבע לאחר מותה של המלכה ויקטוריה בשנת 1901, על שם בית האצולה הגרמני של הנסיך אלברט, סקסה-קובורג-גותה.

ב-1917, במהלך תקופת שלטונו של המלך ג'ורג' החמישי בעת מלחמת העולם הראשונה, הוחלט לשנות את שם בית המלוכה לשם האנגלי "וינדזור", בגלל הרגשות האנטי-גרמניים בבריטניה במהלך המלחמה נגד גרמניה. שינוי השם לא מנע את המשך האוריינטציה הגרמנית של בית המלוכה.

לאחר מות המלך ג'ורג' החמישי, ב-20 בינואר 1936, עלה בנו הבכור אדוארד-אלברט- כריסטיאן-ג'ורג'-אנדרו-פטריק-דייוויד-וינדזור לכס המלוכה, וזכה לשם: "המלך אדוארד השמיני" Edward VIII .

אדוארד זיעזע את בריטניה כשהודיע על ויתורו על כס המלכות לאור רצונו להתחתן עם אהובתו האמריקאית ווליס סימפסון, שהיתה גרושה, ובשל כך נישואיהם נמנעו על פי החלטת הממשלה הבריטית. (בנוסף להיותו מלך אנגליה, המלך הוא גם ראש הכנסייה האנגליקנית, האוסרת על נישואיהן מחדש של גרושים בעוד בני הזוג הקודמים בחיים).

המשבר בממלכה הוחרף עקב שמועות בבריטניה על נטיות נאציות של סימפסון, ועל היותה סוכנת גרמנית, נטיות שתאמו את דעותיו הפוליטיות של אדוארד, שהביע סימפטיה למשטר הנאצי. סימפסון היתה בעלת קשרים הדוקים עם יואכים פון ריבנטרופ, באותה תקופה שגרירו של היטלר בלונדון, ובימי מלחמת העולם השנייה שר החוץ שלו.

עם עלותו לכס המלוכה, גילה אדוארד אהדה לנאצים, וראה בהיטלר בעל ברית אפשרי לאנגליה במאבק נגד התפשטות הקומוניזם של סטלין.

לאחר נישואיהם יצאו סימפסון ואדוארד לגרמניה לביקור אשר אורגן על ידי המרגלת של גרמניה הנאצית בבריטניה, שטפני פון הוהנלוהה. במהלך הביקור נפגשו בני הזוג עם אדולף היטלר במעונו, וכן עם בכירים במשטר הנאצי, וביניהם יוזף גבלס.

יואכים פון ריבנטרופ ואדולף היטלר תיכננו למנותו כמלך בובה מטעם גרמניה כאשר יסתיים כיבוש האי הבריטי.

במשך שנים רבות לא היו בני משפחת המלוכה בקשר עם אדוארד, כמעין חרם לא רשמי. רק סמוך למותו ביקרו אותו בביתו שבפריז אחייניתו המלכה אליזבת ובנה, הנסיך צ'ארלס ימים ספורים לאחר מכן נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1972.

מן הסתם אליזבט השנייה, בתו של אחיו ג'ורג' השישי, נושאת עדיין רקע רוחני גרמני עם יסודות אנטישמיים, והוא ההסבר לחרם שהטילה על ישראל.

ואם נחזור לביקור המתוכנן. ביקור רשמי של נציג בית המלוכה כתחליף לראש בית המלוכה מהווה עלבון. לכן במידה והביקור אכן יצא לפועל, ויבוא רק נציג של בית המלוכה, למשל הנסיך צ'רלס, על ישראל לקבלו בהכנסת אורחים יפה, אלא שאת פניו לא יקבל נשיא המדינה ראובן ריבלין, אלא בת משפחתו – אשתו.

את הנסיך צ'ארלס-פיליפ-ארתור-ג'ורג' תקבל נחמה-קיילה-שולמן-ריבלין.

כך יאה לו לבית המלוכה הבריטי. כבוד כנגד כבוד.

עצה לבריאות טובה

תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא מתלוננת על הנוהג שלי להביא את שמו המלא של אדם כאשר אני כותב עליו, וטוענת בחוסר סבלנות: "נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו." ("חדשות בן עזר" 1226)

אז יש לי עצה טובה. תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא, את לא חייבת לשמוע (התכוונת ודאי למילה לקרוא). את לא חייבת להתרגז. זה לא בריא. פשוט עברי הלאה. אל תקראי, עשי דליט.

למה לך לסבול אם נמאס לך? העיקר הבריאות!

ולהקורא המתעניין. כמה דל ומשעמם למשל השם "תקוה וינשטוק" וכמה מלא עניין ביוגרפיה והיסטוריה השם המלא – "תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A7

זהירות מקלחות

בניגוד לגרמנים הנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים והיסוו את תאי הגז למקלחות, לזכות הערבים יאמר שהם מכריזים בריש גלי על תוכניתם להשמדת היהודים על פי דברי נביאם, תכונית המפורטת באמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ המינוי האישי של אבא של מאזן.

והנה יש שינוי. סוכנות הידיעות הפלישתינאית "מען" מדווחת מפי בכיר חמאס – אחמד יוסף, שאמנה חדשה אמורה להיות מאושרת בחודשיים הקרובים בידי בכירי חמאס, ובה תופיע "הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'," שבירתה תהיה מזרח ירושלים, "אך בלי להכיר בישראל או לוותר על אף שעל מאדמת פלסטין."

ודוק: עד כאן אין כלל חידוש שהרי "הסכמה" דומה קיימת גם עכשיו. החמאס מצהיר תמיד שהוא מוכן ל"הודנה" (שביתת נשק) לעשר שנים שתופר עם התחזקותו בדוגמת הסכם ה"הודנה" "חודיביה" שעשה מוחמד עם שבט קורייש.

יוסף הדגיש עוד כי "זכות השיבה של הפליטים מובטחת באמנה החדשה."

"באמנה החדשה," הוא מוסיף, "תהיה הפרדה בין היהודים והשייכות הדתית שלהם מצד אחד לבין הכיבוש והפרויקט הציוני מצד אחר, שכן המאבק של התנועה יהיה נגד הכיבוש והתנועה הציונית בתוך פלסטין ולא נגד היהודים בכלל."

בגלל המאבק המצרי בארגון "האחים המוסלמים", שהחמאס היא תנועת בת שלו, ובגלל האשמת מצרים שלחמאס יש קשר עם ארגון "אנסאר בית אל־מקדס", השלוחה של ארגון דאע"ש בסיני, "האמנה החדשה תדגיש כי מדובר בתנועת חירות לאומית פלסטינית, שפועלת על האדמה הפלסטינית, ואין לה קשר חיצוני עם אף ארגון." כלומר, תיאורטית החמאס יתנתק מארגון "האחים המוסלמים".

אמנת חמאס החדשה אמורה להתפרסם מיד לאחר הרכבת הלשכה המדינית החדשה, שבראשה עומד ברצועת עזה המנהיג החדש האסיר המשוחרר (רוצח הערבים) יחיא סנוואר. 

אז ככה, ראשית יש בהודעה בשורה משמחת אחת. הערבים-המוסלמים חשים שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים הם גזענות שהעולם אינו יכול לקבל.

הבשורה הפחות משמחת שעכשיו יהיו שוטים רבים שיצהירו שהחמאס רוצה שלום.

לכן יש לשים לב היטב לנוסח החדש (אם יתקבל) ולבחון אותו בשבע עיניים. את התעמולה: "יהודים כנסו למקלחת!" אנחנו כבר מכירים.

בהזדמנות זאת אני מזכיר שאנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד על רצח היהודים, גזענות ולא מופת מוסרי.

אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

חוק עזמי בשארה אושר

"חוק עזמי בשארה" אושר בכנסת בקריאה שניה ושלישית ברוב של 51 מול 17.

החוק מאפשר לביהמ"ש לשלול אזרחות גם כאשר האזרח אינו בארץ.

תיקון החוק החדש סתם לקונה שהיתה בחוק האזרחות הקיים, ומנעה את שלילת אזרחותו של הפילוסוף הפוליטי, ד"ר עזמי בשארה, הערבי-נוצרי, (הקומוניסט לשעבר, שטוען שאין עם פלסטיני), ח"כ לשעבר ממפלגת בל"ד, שריגל במלחמת לבנון השנייה למען החיזבאללה וברח מהארץ לקטאר. החוק הקודם מנע שלילת אזרחות של אזרח השוהה בחו"ל.

באופן צפוי חברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומוסלמים ממפלגת העבודה וממר"צ התנגדו לתיקון החוק החדש מפני  תמיכתם בבשארה ובחיזבאללה, אבל באופן לא צפוי (ואולי כן) תמכו גם יהודים במרגל החיזבאללה.

גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), תמר זנדברג, פלורין-אילן-גולדשטיין-גילאון, ומיכל רוזין, האקטיביסטים הפרו-איסלמים, תומכי הפשיזם הגזעני הערבי, תמכו במרגל החיזבאללה, והצביעו נגד החוק.

מעתה אני מקווה לא תהיה מניעה לשלול את האזרחות הישראלית של כל ערבי המצטרף לדאע"ש או לחיזבאללה.

כך צריכה להתנהג דמוקרטיה מתגוננת.

דוגמה נוספת להפעלת חוק עזמי בשארה

ערבי-מוסלמי-סוני-פלישתינאי (אזרח ישראל בכפייה) בשם חאפז עבד אל-פתאח מוקבל, מחבל שריצה 15 שנות מאסר לאחר שביצע פיגוע במחסום מכבים בשנת ,2000 שוחרר מהכלא, ותנועת הפתח' אירגנה לו חגיגות שחרור בעיר מגוריו לוד.

באולם בו התקיימו החגיגות נתלו דגלי אש"ף, דגלי תנועת הפתח' וכרזות ברכה על השחרור מטעם תנועת הפתח', תנועתו של אבו מאזן.

לכבודו של המחבל המשתחרר שנישא על כתפי אוהדיו אורגנה תהלוכה בניצוחם של אנשי תנועת הצופים הערביים, בני משפחתו של האיש ותושבים מהעיר.

באירוע נכח חבר תנועת הפת"ח בירושלים, עאוד אל-סלאימה, שאמר במהלך הטקס: "נושא האסירים עומד בראש סדר העדיפויות של ההנהגה הלאומית הפלסטינית שלא תשקוט עד שישוחררו כל האסירים האמיצים." מנהל מועדון האסיר בירושלים נאצר קוס הצהיר כי "האסירים הם המשמעות האמתית של העמידה האיתנה וההקרבה למען חיים מכובדים במולדת שהכיבוש מנסה לייהד."

המחבל עבד אל-פתאח מוקבל עצמו, נשא דברים במהלך האירוע ובהם סיפר כי "שמחתי אינה שלמה משום שהשארתי מאחוריי בבתי הכלא של הכיבוש את אחיי האסירים בתנאים קשים."

הוא גם זכה לביקורים של בכירים בתנועת הפת"ח שהגיעו לביתו מרמאללה, ובהמשך אף התקיים טקס לכבודו גם ברמאללה.

במהלך קבלת הפנים ברמאללה הצטלמו עיסא קראקע, ראש רשות האסירים הפלסטיניים, וכדורה פארס, ראש מועדון האסירים הפלסטיניים, עם מוקבל, כשמאחוריהם כרזה בה נכתב: "רשות האסירים הפלסטיניים ומועדון האסיר הפלסטיני מקדמים בברכה את האסיר המשוחרר הלוחם חאפז מוקבל."

http://rotter.net/forum/scoops1/387252.shtml

הנה עוד דוגמה טובה למחבל שבדומה לעזמי בשארה יש לשלול את אזרחותו.

הברלינאי החדש – האקטיסיבט הפרו-איסלמי

 מאמץ סמלים נאציים

כתב "הארץ" יצחק לאופר-לאור, האקטיביסט הפרו-איסלמי הטהרני הפועל בברית הרייך – ברלין, יוצא למאבק נגד השמאל בארץ היהודים:

"הוויכוחים על אזריה אינם שייכים לתחום המשפט הפלילי," הוא כותב, "וגם לא לאתוס של הכיבוש, העולה מגרונות הזויי 'שמאל', שמציעים להעמיד לדין קודם כל את האחראים לכיבוש משום שהם 'אשמים', ובינתיים להתיר את דם הפלסטינים. מה בונה את הסמל הזה, אזריה? לא מדובר בהקרבה, אלא בהתקרבנות. היינו יכולים לשוב לפסקת הפתיחה: התקרבנות היא קרקע טובה לפשיזם. מותר לנער להרוג כי הוא מסכֵּן."

מברלין גם קל להיתפס לגזענות. ולאור מוסיף: "אין ספק שהעניין האתני ממלא תפקיד מרכזי. אזריה אינו 'הבן של כולנו'. הוא הבן של כל מי שמצליח לזהות בפניו את 'החזות המזרחית'."

כמובן, הוא, לאופר-לאור ה"אשכנזי" (גרמני) החי בבירת הרייך אינו יכול להכיר ביהודי שאינו "אשכנזי" (גרמני) כבנו.

לדידו של הברלינאי הפרו-איסלמי יצחק לאופר-לאור, "הבן של כולנו" (כלומר של היהודים שאינם "אשכנזים (גרמנים), אלאור אזריה, דומה על פי עולם המושגים הנאצי שלו דווקא להוֹרְסְט וֶסֶל. חבר פלוגות הסער הנאציות SA שנהרג בתגרה עם פעילים קומוניסטים, וגבלס הֲפָכוֹ לסמל, והשיר עליו הפך להמנון הנאצי:

https://www.youtube.com/watch?v=euC-xl494K0

לעומת "האיש הרע" "הנאצי" אזריה, הטרוריסט הערבי-מוסלמי מוגדר ע"י הברלינאי החדש כאיש "הטוב": "עבד אל־פתאח א־שריף, הנער שאותו הרג אזריה לצהלת האספסוף."

כי "היהודים" לפי הברלינאי החדש הם: "עם אדונים." (יצחק לאור, "הסמל של כולנו", "הארץ", 7.3.17)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3905775

הנה כך פועלת מכונת תעמולה. היפוך טוב לרע.

יש לומר בהקשר זה. משפטו של אזריה לא היה משפט אלא משפח, לא צדק אלא אי צדק. ההרשעה התבססה על כך שאזריה לא ירה במחבל מחשש שיפעל, אלא מרצון נקמה. אין שום אפשרות לשלול את דברי אזריה על ראייתו הסובייקטיבית שהוא נמצא בסכנה. והכלל הוא שאם יש ספק אז אין ספק – תקף כאן במלואו. ודוק: אין מדובר בהריגת אזרח או מחבל כבול.

אני מקווה שבערעור הוא יזכה למשפט צדק.

מצער מאד שהרמטכ"ל גד אייזנקוט, האחראי לפארסה המשפטית הזו, לא הבין זאת מלכתחילה ולא הורה להעמיד לדין את אזריה בדין משמעתי יחידתי, ולא במשפט פלילי. פעולה פשוטה זו היתה מונעת את כל הפרשה.

חוק המואזין

לאחרונה התקבלו שתי הצעות חוק בהצעות טרומיות העוסקות במניעת רעש המואזינים. שתי ההצעות החדשות הן טעות ואי אפשר יהיה לאוכפן. הן רק ילהיטו את הרוחות בקרב המוסלמים שיציגו זאת כרדיפה דתית של היהודים בני החזירים והקופים. שהרי המוסלמים מוכנים להעניש את עצמם ולסבול מרעש ובלבד שהיהודים יסבלו.

יאמר כאן ברורות מניעת רעש אינו פגיעה בדת. כידוע כל מוסלמי מקלל את היהודים חמש פעמים ביום בתפילת החובה שלו ולא עולה על דעת יהודי כלשהו להגבילו בתפילות ובקללות נגדו. את מניעת הרעש ניתן להשיג באמצעות החוק הקיים רק להעלות את שיעורי הקנס. החשוב יותר הוא רצון האכיפה.

אני מביא בשנית את מה שכתבתי בגיליון 701 שנת 2011. זה אקטואלי להיום.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00701.php

המאבק נגד הרעש (1)

לחזור אל "הסלפיה" – האבות המייסדים

יש ללמוד משהו מתנועת הסלפיה שזכתה בנתח כה גדול בבחירות האחרונות במצרים. סלפיה או סלפיזם היא תנועה אסלאמיסטית-סונית, המתייחסת אל "האבות הצדיקים" שחיו בשלושת הדורות הראשונים של האסלאם, כדוגמה וכמופת, שעל פיהם יש לפעול. זאת בניגוד להסתמכות על קביעות דתיות מאוחרות יותר.

הדברים אמורים בהצעת "חוק הרעש", הידוע יותר כחוק המסגדים. החוק הישראלי קובע מגבלות על עוצמת הרעש. בשעות הלילה – הרעש המקסימאלי המותר עד 30 דקות הוא 45dB. ולפרק זמן מעל 30 דקות 40dB. בשעות היום –  הרעש המקסימלי המותר עד 2 דקות הוא 80dB, ולפרק זמן עד 3 שעות 60dB.

לכאורה החוק הקיים מספיק, אבל המציאות היא שאין אוכפים אותו במגזר הערבי מחשש מאלימות המוסלמים, לכן יש לשכנע את המוסלמים ללכת בדרך "הסלפים" האבות המייסדים:

כידוע למוחמד היה עבד-כושי (בשפה הערבית המילה עבּד היא גם כושי) בשם בילאל איבן רבאח. בילאל היה בעל קול רם וחזק ולכן שימש למוחמד כמואזין הראשון. (אחת המסורות המוסלמיות קובעת את מקום קבורתו על הר כביר בתחום הישוב אלון מורה).

לכן, גם לטובת אותם מוסלמים הסובלים מעוצמת הרעש הנורא הבוקעת מהמסגדים בקרבתם, הייתי מציע להם (ולנו) להיאבק למען שינוי המצב כך שייקבע שעוצמת הרעש של כל מסגד בארץ לא תעלה על עוצמת קולו של עבד כושי. כך תחזור התהילה לאבות המייסדים ויבוא השקט לכולם.

המאבק נגד הרעש (2)

בית הכנסת של חסידי בעלז ברחוב אחד העם בתל אביב נמצא בקרבת רחוב שינקין, אחד מסמלי החילוניות. לפני כניסת השבת משמיעים החסידים את הניגון של השיר "לכה דודי". המנגינה, המנוגנת כדקה וחצי ברמקול ומבשרת את כניסת השבת – עוררה את החילונים באזור לצאת במאבק נגד השמעתה. הטענות היו שהמנגינה מפריעה וזו חדירה לפרטיות. ושיש בה השתלטות החרדים על השכונה, וכפייה דתית.

בעיריית תל אביב ציינו כי תקנות הרעש קובעות כי "לא יפעיל אדם ולא ירשה לאחר להפעיל רמקול, מגביר קול, מערכת כריזה, או מכשיר כיוצא באלה, באזור מגורים, באופן הנשמע בבית מגורים או תחת כיפת השמיים."

בעקבות המאבק הסכימו החסידים לבטל את השמעת השיר.

כאן יש פרדוקס. תושבי שינקין החילוניים נלחמים נגד החוק למניעת הרעש מהמסגדים. לדעתם זו גזענות למנוע מהמוסלמים לעשות רעש. באותה מידה לדעתם זו גזענות לאפשר ליהודים לעשות רעש!... מעניין איך תסביר זאת גולדה זלטה שניפיצקי? (זהבה גלאון)?

* * *

יואל נץ

אז מה – כן?

מָה רָבִים הַסּוֹגְדִים לֶאֱלֹהַּ    

    שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם!

עוֹד רַבִּים פִּי כַּמָּה

           הַדְּבֵקִים בַּהֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ

                              מִזֶּרַע אֱלֹהַּ!

אֲבָל, אוֹי,

    אִם אוֹמֵר דְּבַר בִּקֹּרֶת,

                    וְלוֹ אַף כְּקֹרֶט,

                       עַל דָּת הָאִסְלָם – 

פֶּן אָשִׂים אֶת נַפְשִׁי בְּכַפִי

             וּבִידֵי קִיצוֹנֵי הַזָּדוֹן וְהָרֹעַ.

אָז מָה – כֵּן?

        כִּבְרֵרַת הַמֶּחְדָּל

           כּוֹנְנָה אֱמוּנָה בְּמַפָּץ הַגָּדוֹל,

וּבְתוֹרַת

  צַ'ארְלְז דַארְוִין הַסָּב,

                       שֶׁהִסְבִּיר

                הִתְפַּתְּחוּת הַמִּינִים                         

                                 יֵשׁ מֵאַיִן,

עֵת אֲשֶׁר

   הִתְקָרֵר וְהָלַךְ כּוֹכַב לֶכֶת,

                       שְׁמוֹ "אֶרֶץ";

                          אוֹ אָז, כִּבְיַכוֹל,

קָמוּ וְהִתְפַּתְּחוּ יְצוּרִים

                 וּנְשָׁמָה בְּאַפָּם

                      בְּאוֹקיאַנוּס הַמַּיִם.

טְעָמֵי הַמַּדָּע

 לֹא פָּחוֹת מֻפְרַכִים;

             הֵם עוֹסְקִים,

                          אֲבוֹי,

                            כְּמוֹ לְהַכְעִיס,

בְּמוּטַצְיוֹת אַקְרָאִי,

             בְּרֵאַקְצְיוֹת

                 אֲשֶׁר נוֹצָרוֹת

                 בָּן חֻמְצוֹת שֶׁל אַמִינוֹ.

נוּ,

וּמָה לַעֲשׂוֹת וַאֲנִי,

       בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדְכֶם,

                   רַבּוֹתַי – אַתֵאִיסְט...                   

רַק שֶׁהָאַתֵאִיסְטִים,

        דָּתָם הִיא: אֵין-אֵל,

            וּבְדָתָם בְּעַל כָּרְחָם יַאֲמִינוּ.

* * *

עמוס גורן

ריצת ערב

הפלחית נשאה עיניה וסרקה את הגבעות. מן הבוקר היתה לבדה בתחתית הערוץ בישיבת שפיפה על עקביה בחלקה שליד המים ופילסה בידה מעברים קטנים באדמה בין ראשי הכרוב.  דווקא עכשיו, עם ערב, נע מישהו במהירות מעל המדרון ודירדר אבנים כלפי מטה.

אצבעותיה היו תחובות בעפר הלח, שדיה נחו בחופשיות בתוך הבד השחור של שמלתה הרקומה וכך, בלי לשנות תנוחה, צפתה באיש הרץ:  גבר גבוה, בעל בשר, אדום פנים ובהיר שיער.  הוא שעט, דרס את הסלעים, עיניו כמעט עצומות ובעקבותיו כלב אדמוני ויפה פרווה שתנועתו חומקת בין הסלעים בזרימה כתומה-זהובה. מחלקת הירק המבודדת שלה, שממנה והלאה אין עוד חלקות מעובדות, צפתה באיש ובכלב במנוחת נפש, כמי שצופה מחלון ביתו אל אנשים ברחוב.

חבטות רגליו של האיש הרץ על סלעים שטוחים הריצו זעזועים בגופו ששמן במשך החורף.  מתחת לחולצת הפלאנל עיקצצה הזיעה בזעם. לגימות האוויר הקר נתחבו אל גרונו כמו בכוח של אגרוף. כשנשם השמיע שריקות בלי בושה. הברכיים, הגרון, החזה, פיתו אותו לחדול – לעצור, לרקוק, להתגרד. אבל לא זה היה המקום המתאים, כאן, בשדה הראייה של הערבייה שוות הנפש.  מוטב לו לעשות עוד עשיריית צעדים ועוד עשירייה ולהיעלם ממנה בחורשת ארמון הנציב. 

   שכבת מחטי האורן נתנה קפיציות לצעדיו. עכשיו דימה לעצמו שהוא דורך על מזרון גמיש.  קצב הנשימה נעשה ארוך ואחיד יותר, כאילו לא הכיר הגוף מעולם קצב אחר, והשריקה נעלמה.  הכלב רץ עתה לצידו, אף הוא שבע רצון, מגחך בלשונו הגמישה, החדה ובזוויות פיו. גדר הארמון התמשכה בין העצים, ארוכה, גבוהה, אין סופית. המבצר הלבן עמד לו איתן ורענן קווים, בטוח בקיומו, בין חצרות נרחבות, נקיות. אנטנות של מכשירי קשר חזקים, משוכות בוגנוויליה שצמחו עשרות שנים בלא הפרעה ומגרשי טניס אדמדמים. הכול היה כאן חסון מדי, מאושש כמבצר של כובשים. מגרשי הטניס שבהם לא יורשה לעולם לשחק היו בעיני הרץ האות לאדישות השררה של הזרים. הם נהגו כצבא כובש המתקין לעצמו קודם כול את מגרשי המשחקים שלו.

חייל או"ם הוליך מריצה של פסולת ובא לרוקן אותה אל פחי אשפה גדולים ליד הגדר. אפילו הפסולת כאן נראתה מסודרת יותר. בקבוקי בירה ריקים, נקיים, עם תוויות יפות מארצות זרות. החייל היה מגולח, ורוד פנים, לבוש מדים בהירים מגוהצים וצעיף תכלכל על צווארו. הוא עבד במתינות, הניח בפח בקבוק אחרי בקבוק, משרקק לעצמו ואינו טורח להרים מבט אל האדם החולף כה סמוך אליו מעבר לגדר.

השביל יצא מן החורשה, התרחק מן הגדר ונמשך במורד של טרשים ועצי זית שנראו עקשנים ומרירים אחרי שגדלו חשופים לרוח. עכשיו לא חש הרץ שום רצון לעצור. רגליו וריאותיו עשו עכשיו את המלאכה בעצמן, בנפרד ממוחו, כאילו התנועה היא המצב היחיד הקיים בעבורו.  העיניים, אשר בקטע שלפני החורשה התקשו לראות, הבחינו עכשיו בכל מה שהיה מצוי מכאן ועד האופק.

הרוח התחזקה. מעבר לגיא העמוק של כפר השילוח נסחפו כתמי צל של עננים במהירות במעלה הר הזיתים. מעל לתהום, בגובה אחד עם האיש הרץ ובסמוך אליו חתר עורב בכל כוח כנפיו מול הרוח הקרה, טבל בה את חזהו מתוך התענגות והאריך את רגעי השהייה לפני שהניח לה לגרוף אותו לאחור. לרוץ כאן זה כמו לרוץ בשמיים, חשב האיש. הוא דימה שאם יבעט בעקביו חזק בשביל הקשה יוכל להתרומם אף הוא אל האוויר ולשכב על הרוח כמו בן הכנף.

בעיקול השביל הופיעו שמונה או עשרה ערבים. הם שבו בחבורה לכפר בתום יום עבודה. עפר ועייפות סתמו את הקמטים שבפניהם אך הם לא הלכו לאט. בראש הלך זקן חסון, לבוש מקטורן אפור ומלוכלך ששימש פעם מישהו כבגד לימים טובים. הוא דיבר בתנועות ידיים. מילותיו היו מדודות, תקיפות, בלי שנאמרו בקול רם מדי, והכול הקשיבו לו בכובד ראש תוך כדי הליכה. מן האיש הרץ מולם התעלמו מתוך הקפדה שלא להסגיר אף סימן קל של פתיעה. הקשיש לא הפסיק מדיבורו וכולם המשיכו להקשיב לו בעוד הרץ חולף ביניהם וכמעט נוגע בהם. כשהיה מאחוריהם רצה לפנות לרגע ולהסתכל אליהם כדי לראות אם מי מהם מסתכל אחריו. רגע התאפק ואז צידד את ראשו. רק אחד מהם, נער שהלך בגרירת רגליים מתריסה בסוף החבורה, הפנה באותו רגע לאחור פנים רזים מרובבים בסיד ושלח מבט של לעג. הרץ החזיר לו מבט והם שנאו זה את זה להנאתם.

בהרים התחיל הערב את טקסי השקיעה שלו. הגאיות שסביב העיר נפרדו ממגע השמש. הם ויתרו על כל צבע לבד מאפור-סלעים ובהעדר האור-צל נראה כל שרטוט בהם נראה דק וברור.  רק הרי מואב המשיכו להווריד וקיבלו את הערב על פי לוח הזמנים הפרטי שלהם.

בדואים ששתו תה ליד אוהלם שבמדרון ראו מעליהם דמויות כהות של איש וכלב הרצים דרומה על גב ההר. אל המקום הזה, הקרוב אל מוצבים נטושים, לא בא איש לטייל בו. בסביבה היו שמועות על מוקשים ישנים שלא כולם הוצאו מן השדות.

אורות העיר הודלקו וכך גם אורות הכפרים הסמוכים. אורות הכפרים המרוחקים שבמדבר נראו כקמצוצי גרגרים זוהרים שנתלשו ממאגר האור הגדול של העיר והוטלו אל המרחבים המאפילים. גב ההר היה ארוך. מימינו ומשמאלו השתפלו מדרונות תלולים. הרץ דימה כי הוא והכלב  רצים על גבו של לוויתן.

רגליו של הרץ בררו את הדרך בעצמן. בנקודה כלשהי בין ארמון הנציב לכאן חדל האיש להיות עושה הריצה והיא נעשתה מהות הנעה הלאה מכוח עצמה ולוקחת אותו עימה.  החשיכה נעשתה גמורה. הוא ידע כי יוכל להמשיך כך עוד ועוד אל תוך המדבר ותהה מתי ייעצר ואם ייעצר כל עיקר. אותו רגע נפח משהו מתחתיו נפיחה גדולה וחמה ומעין נשיכה עצומה סגרה על רגלו הימנית.  הכלב השתגע, חשב. הוא נשך אותי. אך זה היה יותר מנשיכה. האדמה הקשה, עם שברי הסלעים הקטנים שעליה, קפצה והתייצבה מולו מאונכת והצמידה עצמה בקשיחות  אל גופו ופניו.  ראשו היה עדיין מלא ריצה בעוד גופו היה מוטל קטוע רגל, חסר תנועה כזבוב חבוט, טועם גרגרי חול קשים בשיניו ושוקע במצולה שחורה של עילפון שאין בו מחשבות.

זמן רב העיק שק רך וכבד על חזהו.  האיש השוכב התאמץ ופקח את עיניו וראה כי הכלב הוא שרובץ עליו, מודאג ומסמיך את פניו אל פניו. מעולם לא ראה האיש ראש כלב מקרוב כל כך – גוש שחור וכביר עם שתי אוזניים מזדקרות. החיה נבהלה מלובן העיניים שנגלה לה פתאום באור הכוכבים, קפצה הצידה וחשפה את השמיים. שמיים של טרם שחר. שחור מוחלט עדיין שלט בהם אך חץ האוריון כבר נפל הרחק למערב. גם הרוח היתה אחרת,  כבר שייכת לבוקר הצעיר.

הצינה תקפה בקלות את הגוף המתרוקן מדמיו.  הרץ הרעיד מחולשה, כמו בשיאה של שפעת קשה. הרגל לא כאבה. למטה מן הברך לא חש בדבר חוץ מריקנות פעורה. הוא הבין:  זה לא היה שגעון של הכלב אלא מוקש נעל. נראה לו מוזר שהאבנים הקטנות הדוקרות אותו בגב מציקות לו ברגע זה יותר מאשר אובדן רגל. יותר מכל רצה להתגרד בגבו.

האבנים הקטנות הפריעו לו להתרכז במשהו חדש ההולך וגדל בגופו ועומד להבשיל בכל רגע.  הייתה לו תחושה שכל שנות חייו אינן ערוכות עוד זו אחר זו בטור אלא כולן קרובות אליו עכשיו באותה מידה,  או אולי רחוקות ממנו באותה מידה. ובעוד הוא מנסה להיאחז בשינוי מופלא זה בתפיסת הזמן שלו ראה את מגרש החול של בית הספר היסודי שלו באור המסנוור של צהרי יום בחופש הגדול כשהוא ריק מאדם ודרוס כולו באלפי עקבות ברורים של נעלי ילדים.

* * *

עמוס אריכא

רב-נבל ושבר לאומי

מכבר הגיעה רגע לנפץ שקרים בחיינו. מאז ארבעה דורות במדינה יהודית עצמאית (רק לכאורה), למדנו לחיות עם מסכת שקרים המפוררת אותנו בשקידה. השלמנו עם שקרים והרכנו ראש בהכנעה בפני מעמד נבלים הנקרא רבנים. היה זה דוד בן-גוריון שנתפש לשגיאה בעלת משמעות היסטורית הרסנית, כאשר הסכים להסגיר את המדינה הנושמת זה עתה נשימה ראשונה, בידי יהודים אורתודוכסים, קיצוניים שבקיצוניים והם ככת מתבדלת, שקמו לפקח על יהדותנו. כך הגענו עד שבר לאומי שסתר בכך את כוונתו העיקרית להקים בית לאומי מקלט לכל יהודי הרוצה לחיות בה כאדם חופשי, גם לפרש לעצמו את יהדותו מבלי שיקום מי להתנכל לו.

ההחמצה הזאת של הפרדת הדת מניהולה היומיומי של המדינה, היא אולי ההחמצה החריפה ביותר שהחמיצו בן-גוריון וחבריו בדרך להקמת גטו יהודי ענק לקרנותיו האפלות נדחקים כל אלה שאינם מוכנים להושטת צוואר וזכויותיהם הבסיסיות ביותר נרמסות ברגל גסה זה כשבעים שנה.

המציאות מוכיחה כי לא מדינה דמוקרטית השאיר אחריו אבי האומה, אלא מדינה נכה שהלכה והשתנתה תוך מאזן כוחות משחית ומשתנה לרעה בזירה הפוליטית, עד בלי הכר את פרצופנו הלאומי, בעוד רבנינו ומפקחינו מתעללים בנו כרצונם. אלה התגלו כשכבה רבנית מושחתת מוצצת דמים תרתי-משמע, שלא היתה דומה לה ברשעותה ובצרות אופקיה בתולדות עם ישראל.

במרוצת השנים התעמקה והתחפרה בנו שגיאתו המרה של בן-גוריון והפכה לגידול סרטני האוכל וממית בנו כמו בתוכנו כל חלקה טובה. פרשני היהדות שקמו לאתגר את קיומנו כאנשים חופשים ובאו מקרב חרדים לעילא וחרד"לים מוכי משיחיות דהיום, הפכו את מדינת ישראל עויינת ליהודים שאינם מוכנים לכוף ראשם בפני הרואים עצמם נציגי האל עלי-אדמות.  זו רבנות שמוציאה מקרבה את אלה המשתלחים בלשון ערלה גם במידת יהדותם של כל אותם חילוניים בארץ ויהודים החיים מחוץ לגבולותיה ומחפשים ביניהם חיבור אתנו אך לשוא, מהרפורמים ועד לקונסרבטיבים, ומאז השואה אין שבר לאומי גדול מזה.

בשנים האחרונות מחריפה גם השתלטותם של הרבנים על דביר הדבירים הלאומי שלנו, צה"ל, ולא נמצא רמטכ"ל אחד, כולל האחרון שבהם, להתייצב לבלימת הסחף המסוכן הזה מבחינת התקיימותנו הרוחנית.

הנה אתמול הופיע מגדף שמיים וארץ, רב מראשי המכינה הקדם-צבאית בעלי, אחד בשם יגאל לוינשטיין, וכדרכו מימים ימימה התגולל כבן-שווקים  מתפרע על כל מי שאינו חוט ארוג בגלימתו האמונית. שוב חזר זה להתנהל כשור-מועד לנגח בצה"ל שלטענתו משנה בעשור האחרון את "צביונו" (צבא עממי) – וזאת באמצעות התנגדותו הנחרצת של החוזר בתשובה הזה כנגד גיוס נשים. עד כדי כך הפליג בהתזת רעליו הרב המקבל משכורתו ממדינת ישראל, שרק המלה זונות לא עלתה במפורש על שפתיו הנוטפות שנאה במקום בו אמור היה לברך את חיילות צה"ל. 

אינני מתכוון לעסוק כעת ולפרט חולאים פליליים שפשטו בין רבני ישראל, ממעשי אינוסים מזעזעים, עד מרמה, שוד וגזל האחר, גניבה של דעת וגניבת כסף, ועוד ועוד. את שאני יודע על לא מעטים מהם יקצר מצע מלהשתרע. אך היו גם היו בודדים כאלה שיצאו בצעקה נואשת להעביר מתוכנו את האיש הרע הזה. אך לא שמעתי מלוינשטיין נימת-צער אפילו קלושה כעלה יבש ומתפורר שיעיד כי חזר בו ממערכות גידופיו וחירופיו הקודמים. תחת זאת חזר והתגלה כסמבטיון מצחין, כמסית נפשע לזילות בנותינו המתחיילות יותר ויותר לתפקידים נועזים בעוד הוא עצמו ראוי להרחיקו מהעדה,

הרמטכ"לים האחרונים כאשכנזי, גנץ ויותר מכולם, גדי אייזנקוט לא קלטו ולא הבינו כי מתפקידם היה לבלום חזית דתית מרושעת זאת שעשתה והתנהגה כרצון רבניה בכל מחנות צה"ל כבאחוזתם הפרטית. לא היה כדבר הזה באמת עד לאותו עשור אחרון אליו כיוון חיציו החשוכים לוינשטיין מוכה הרוח האלוהית עד ריר, המבזה בלשונו המתבהמת וקורע לקרעים יהדותן של כל אישה עבריה לובשת מדים. כמה נמוך ניתן לרב-שוטה לרדת ברגעי התקפיו?. 

לפני גדי אייזנקוט היתה אפשרות להכניס סדר בהתערבות הפרועה של רבני ישראל בניהול הצבא. הוא יכול היה בחילוף שני תפקידים להוריד מעלינו דבשת מסוכנת של חרדיות שאינה מכירה בפיקוד צה"ל כבסמכות עליונה. הכוונה לשני תפקידים שהתפנו בתוך תקופה קצרה. האחד, רב ראשי לצה"ל והשני קצין חינוך ראשי. במקום להושיב שם ידענים בני אקדמיה התגלה הרמטכ"ל במלוא חולשתנו שחזר והושיב שם מי שחרפו וגידפו יהודים שאינם לרוחם. במקום לסלקם זימן אותם הרמטכ"ל לספל קפה, כאילו לצורכי "שימוע". עשה ונהג כך ומינה אותם אחר כבוד-רב – והחמיץ שעה גדולה.

את תיקונו המתבקש בצה"ל לשבר הזה ימצא כעת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט בעקירתו של לוינשטיין מן השורש. ומנגד  מותר לנו לצפות כי שרת המשפטים, איילת שקד, תתעורר לקול התבונה בטרם תתאחר שעה, ובמקום לחוקק חוקים פסולים ומרבים-ריב ומדון, תתמקד בחקיקת חוק שייקרא אפילו על שמה, "החוק למניעת הדרת נשים", ודי יהיה לביזוי בנותינו  בלשון מצורעת מצדם של  נבלים שפלי-רוח כאותו לוינשטיין. אך עד שלא ינופנף עניין לנו עם הנבל לוינשטיין שמונה עצמו כראש וראשון לבני הזן הרבני החדש, רבנים אנטישמים.

* * *

חגיגה למוני אמריליו

כקורא ותיק של עיתונך, אני, מוני אמריליו, מתכבד להזמין את כל קוראי העיתון למופע שעושה לי התאטרון הקאמרי לכבוד יום הולדתי ה-85

ביום שישי, 17 במרץ, בשעה 11:00 באולם קאמרי 1

כרטיסים אחרונים במחיר 75 שקל ( לעלייה וליציע)

נא לציין בקופת הקאמרי או באתר: קוד הנחה 1946

להזמנת כרטיסים  1700-707-900

www.cameri.co.il

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ט"ו

"חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר

בשנת 1929 המשיכו בן-גוריון, וחבריו להנהגת "אחדות-העבודה", במשא-ומתן על איחוד עם "הפועל הצעיר". בדירת שרגא ודבורה, בת החדר האחד, שכל גודלו שלושה על שלושה מטר, התכנסו כשבעה-שמונה חברים. לא היו כסאות לכולם וחלקם ישב על הרצפה. היו שם אליהו גולומב. מרדכי נמיר. יהושע קזנצ'יי, זלמן ארן, צבי לבון (אחיו הבכור של פנחס לבון), דבורה ושרגא.

זלמן שז"ר (אז רובשוב), ניהל את הישיבה, הסביר את הצורך באיחוד תנועת הפועלים, וביקש להקל על פרידת החברים ממסגרתם הקודמת ב"אחדות העבודה". בייחוד היה קשה הדבר לחברי "הקבוצה הרוסית", צ"ס לשעבר, שלא התלהבו ביותר מן האיחוד.

הפגישה, מתאר שרגא, היתה מלווה בוויכוחים ובשירה. היתה בה כנראה איזו אווירה חגיגית של עצב, הרגשה של סיום תקופה וחששות מפני העתיד. "ידענו שאנו הולכים לקראת הקמת כוח מרכזי בארץ, ואכן, זו היתה התחלתה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. באותו זמן הרגשתי עצמי כמתלמד וכמשקיף, שכן הייתי עדיין חדש בארץ, פחות מחמש שנים, וטרם התעריתי ממש בעניינים המפלגתיים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 45).

בן-גוריון הקדיש באותה שנה את רוב זמנו למטרת האיחוד, ואולם הרוחות לא נרגעו. חברים רבים הביעו ספקות לגבי סעיפים בהסכם האיחוד המוצע, בעיקר מחשש לטשטוש האופי המעמדי במסגרת המפלגה החדשה. בסניף "אחדות העבודה" שבצריף ליד הים, ברחוב אלנבי 6, התאספה קבוצת חברים אשר החליטה לדרוש בתוקף מבן-גוריון, שלא לוותר במפלגה המאוחדת על חגיגות האחד במאי ועל ניסוחו של נושא "מלחמת המעמדות".

שנים אלה, 1925-1930, נראו בעיני שרגא כתקופת ההתגבשות של "הקבוצה הרוסית", ארן, נמיר והוא-עצמו, כשהדגש בפעילותם המפלגתית היה הסתדרותי ועירוני. תקופה זו ידעה שנים קשות של מאורעות-דמים, משבר כלכלי וחוסר-עבודה, לפיכך מובנת אותה מעמדיות מודגשת של שכבת פעילי "אחדות-העבודה" בסניף התל-אביבי הגדול, שחששו פן יוקהה המאבק המעמדי, והמפלגה תאבד את בסיסה הפרולטארי-העירוני הרחב.

על יוחנן קושניר ועל שרגא, כפעילי הסניף התל-אביבי, הוטל להביא דרישות אלה לפני בן-גוריון. על כתב-הדרישה חתמו שלוש מאות חברים בסניף. כאשר הגישו השניים לבן-גוריון את המכתב עם חתימות החברים, ביקש מהם לשבת ואמר:

"האיחוד קום יקום, והחתימות שהבאתם לא יפריעו לאיחוד תנועת הפועלים."

והחל לפרט בפניהם את חשיבות האיחוד לעם ולתנועה, תבע מהם שיסבירו זאת גם לחבריהם בסניף, ואמר שיהיה מוכן לבוא בעצמו לפגישה עם החברים, כדי לשכנעם בצדקת הדרך.

בסופו של דבר קם האיחוד ונוסדה מפא"י ב-1930. רבים מהחותמים השתתפו כצירים בוועידת האיחוד. שרגא: "במרוצת השנים נוכחתי לדעת עד כמה צדק בן-גוריון בדרישותיו לאיחוד." ("רשימות מפנקסי", עמ' 45).

בעקבות בן-גוריון, שטבע באותן שנים, מיד לאחר הקמת מפא"י, את הסיסמה "ממעמד לעם", בהבינו כי אם מעמד הפועלים רוצה להצליח בדרכו הציונית-סוציאליסטית עליו לכבוש את ההנהלה הציונית ולהגיע לעמדת הנהגה ביישוב העברי – עשה גם שרגא כברת-דרך והשתנה, בכורח הבנת הנסיבות. ממהפכן יהודי המעורר פועלים רוסיים למאבק המעמדי – לפעיל מפלגתי מסור ויעיל הרואה לעצמו תפקיד היסטורי בחיזוק המפלגה שעם מטרותיה הזדהה, ובהבטחת תמיכה רחבה ביותר שתאפשר למנהיגו, בן-גוריון, את הגשמת המטרה הלאומית.

הדבר בא לביטוי בהשתתפותו של שרגא כציר מטעם מפא"י בקונגרס הציוני הי"ט, שהתקיים בלוצרן שבשוויץ ב-1935. שרגא היה אחד מקבוצת צירים צעירים, שנשלחו כתוצאה ממרד שהכריזו, והוא בראשם, נגד ההנהגה, בטענה שאינה נותנת מדרך-רגל לצעירים בתפקידי-מפתח. לימים, כאשר ניסה לשלב פעילים צעירים שאותם החשיב כמתאימים, לתפקידים בכירים, יאמר שרגא כי המרד שלו בשנת 1935 הנחה אותו להבין את חשיבות הכנתה של עתודה צעירה ומתאימה.

באותו קונגרס היתה תנועת העבודה לסיעה הגדולה ביותר, דבר שאיפשר לבן-גוריון לקבל את השליטה בתנועה הציונית ולהיות בה הדמות הבכירה, יו"ר ההנהלה הציונית, בעוד וייצמן נותר נשיא התנועה. אותה תקופה כבר היה שרגא משוכנה לחלוטין בצדקת דרכו של בן-גוריון, שהתעקש על איחוד מפלגות הפועלים, אך רבים לא הבינו את מחשבתו המרחיקה-ראות של בן-גוריון, ראו בו איש מוזר, וכינוהו לא-פעם, באוזני שרגא שתמך בו – בשם "המשוגע שלך"!

"המוטיב של 'ממעמד לעם' היה במידה מסויימת מיפנה אידיאולוגי." אומר שרגא. "היה זה למעשה חידוש שהיה נחוץ להשרישו, וללא אב-טיפוס קודם בתנועה או בעם. בתחילה עוד היתה נטייה ללגלג על כל העניין, אולם לאחר שהופענו כסיעה הגדולה בקונגרס פינה היחס הלגלגני מקום ליחס רציני יותר. יחס זה השתפר עוד יותר כשבן-גוריון נבחר ליושב-ראש הנהלת הסוכנות, ליושב-ראש התנועה הציונית, ולאחר הקמת המדינה לראש הממשלה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 92).

*

בשנת 1929 עלו ארצה הוריה של דבורה, האב, הרב שמעון ליב דיסקין, והאם, הרבנית פסיה דיסקין. האב נפטר ב-1939. זמן לא רב לאחר-מכן עברה האם לגור עם שרגא ודבורה. פסיה היתה דמות בולטת בתל-אביב הקטנה, והשפיעה על אורח-החיים של המשפחה. בזכותה נשמרה השבת, עם חלה, נרות דולקים, וקולותיהם של שרגא ודבורה השרים בצוותא מדי ליל שישי, ובהרמוניה יפה, שירים של בית אבא יחד עם שירי ארץ-ישראל המתחדשת, ברוסית, באידיש ובעברית.

בזכות הרבנית פסיה נשמרה הכשרות ונחוגו החגים, ראש-השנה, ואפילו הסעודה המפסקת שלפני הצום ביום כיפור. בליל סדר פסח שלט שרגא ביד רמה, לראשו כיפה בוכרית שאותה קיבל מידיד באחת השכונות, והוא קורא בהגדה, מחלק תפקידים, "משוחח" בטלפון עם המשטרה בעת שנגנב האפיקומן, ומזכיר לאליהו הנביא שלא ישכח לבוא, לקול תרועות ולשמחת ליבם של הילדים כולם.

*

אבל כשחזר שרגא הביתה מן הקונגרס הי"ט, קידמה את פניו הרבנית פסיה ואמרה לו:

"נו, נסעת ועשית עבודה חשובה – גירשת את וייצמן! הוא מהשנתון שלי. אני, צ'רצ'יל ווייצמן מאותו שנתון. אז אתה נוסע במיוחד להורידו?! מי אתה שתוריד אנשים מהגיל שלי?"

לימים, כשהיו באים לשרגא בטענה שהוא דווקא מצר צעדיהם של "צעירי מפא"י" – היה מצטט בהנאה דבריה אלה של חותנתו פסיה כדי להראות שגם הוא נחשב, בשעתו, ל"צעיר המורד נגד זקנים."

*

ב-1930, בנאום פומבי באולם "הפועל" (אחר-כך מישכן התיאטרון הקאמרי) ברחוב נחמני, קרא בן-גוריון בתקיפות שיש הכרח לגרש את האנגלים מן הארץ ולהקים מדינה עברית.

שרגא, שישב בקהל ליד דוד רמז, הבחין בפינת האולם בשני שוטרים, אחד יהודי ואחד אנגלי, שעמדו ורשמו פרוטוקול מדברי הנואם. הוא החליט לפעול. ניגש אל השניים, שנראו כמי שאינם בתפקיד, ואמר להם שעוד מעט יעסקו כאן בעניינים פנימיים של המפלגה וההסתדרות, ובמקום להשתעמם בהם, אולי מוטב לגשת לקפה הס, לגלגל שיחה ולשתות משקה מרענן.

השניים הסכימו, ובשיחה הסביר להם שרגא, שמצד אחד אין להיבהל מדברי בן-גוריון, כי אין כוונה לגרש מישהו מארץ-ישראל, אך מצד שני – אם הדבר יפורסם, עלול להיגרם נזק חמור ליישוב העברי. השוטר היהודי השתכנע כי מוטב לגנוז את הפרוטוקול.

למחרת בבוקר פגש רמז את שרגא ברחוב ושאל אותו:

"נו פיביש, כבר הכנת מזוודה לנסיעה?"

"היתמם שרגא ואמר: "מה פתאום?"

"אם בן-גוריון אמר שצריך לגרש את האנגלים – מן הסתם זאת גם דעתך."

"נו?"

"נו, ואם הוא מגרש אותם – אז מי יודע מה יהיה פה, ומוטב להכין מזוודה."

שרגא הרגיע אותו: "אתה הגעת ארצה לפניי, בעלייה השנייה, ועברת כבר תקופה קשה, בימי התורכים, ואני מבטיח לך ­­­­– מה שאתה תעשה אעשה גם אני."

זה רמז, שכאשר בא שרגא לירושלים, בימיו הראשונים בארץ, לברר אצלו אפשרות להשתלב בעבודה ב"המשביר המרכזי", הציע לו להתחיל כפועל פשוט, שכן, לדבר רמז, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. "ואם יתברר שיש לך כישרון בתחום הקואופראציה, תוכל להשתלב באופן טבעי, בהתנדבות – גם בעבודה ציבורית."

  *

במסע באונייה "צ'צ'רין" לארץ-ישראל, באפריל 1925, התבלט בחור בשם אברמל, מראשי קבוצת ה"ימניים", בהתנגדותו החריפה לחגיגת האחד במאי על סיפון האונייה, בהפגנה שבה קרעו המתנגדים את הדגל האדום המאולתר, ואיימו על דבורה להשליכה לים – אם לא תחדל להרגיזם.

שבע שנים לאחר-מכן, בחורף ואביב 1932, שימש שרגא כאחד השופטים במשפט, שקיימה ההסתדרות בנס-ציונה, בעניינם של שמונה-עשר בחורים בעל אידיאולוגיה קומוניסטית. יחד עימו שפטו ישראל גורפינקל (אביו של המשורר חיים גורי) ועו"ד קרונגולד, שהיה אב בית-הדין. הקטגורים היו דוד בן-גוריון, אליהו גולומב ונטע הרפז. הסניגורים – ד"ר ניר-רפאלקס, אורנשטיין מקיבוץ מזרע, ואברמל דנן, שהגן בלהט על הנאשמים הקומוניסטים ונראה כי שהותו בארץ שינתה את השקפותיו באורח קיצוני.

היתה זו תקופת כיבוש העבודה העברית במושבות. נעשה ניסיון של קבוצת פועלים, חברי "הקיבוץ המאוחד", בראשות עובדיה פורת, להיכנס לנס-ציונה, שבה הועסקו, בעונת ההדרים, בעיקר פועלים ערבים. במאבק זה, שבן-גוריון כינהו "מאורעות נס-ציונה", נתקלו הפועלים חברי הקיבוץ, שנשלחו על-ידי לשכת העבודה של ההסתדרות, בהתנגדות מצד "משמרות" של קבוצה קומוניסטית שנמנתה על הפק"פ, המפלגה (פרטַיי) הקומוניסטית הפלשתינאית (שכונתה גם בשם ה"פרקציה"). בן-גוריון, המזכיר הכללי של ההסתדרות, תבע את הקבוצה למשפט, שימש בו כתובע ודרש להוציא את חברי הקבוצה משורות ההסתדרות.

בנאום הקטרוג טען בן-גוריון כי לא היתה זו התפרצות סטיכית של מחוסרי-עבודה נגד כניסת פועלים נוספים למושבה, כפי שטענו הסניגורים של ה"פרקציה", אלא מלחמה נגד עליית פועלים יהודים לארץ. מאבק אידיאולוגי, כשאנשי ה"פרקציה" טוענים בגלוי שהכנסת פועלים יהודים לארץ דינה בעיניהם כהפרת שביתה ויש ללחום נגדה בכל האמצעים. כל פועל יהודי שעולה לארץ דוחק, לדבריהם, רגלי פועל ערבי. אין ליהודי זכות לבוא לארץ-ישראל, לעבוד ולהתיישב על אדמה פנוייה, כי בכך הוא משמש את הבורגנות היהודית, המתכוונת לגזול את הארץ מהערבים ולהשתלט עליהם. רק לכן המעמד הבורגני מעוניין בקיום פועלים יהודיים בארץ.

המשפט בנס-ציונה נמשך כשלושה חודשים, ולכל ישיבה, אשר התקיימה מדי יום חמישי, היו נוסעים מתל-אביב באוטובוס אחד כל הנוגעים לעניין – הנאשמים, התובע, הסניגורים, העדים והשופטים. לאחר סיום כל ישיבה היה בן-גוריון מתווכח בלהט ובהתלהבות עם הנתבעים, ומנסה לשכנעם בצדקת דרכו ודרישתו. האנשים היו כבר עייפים ולא רצו להתעכב בדרכם הביתה. לשרגא חיכתה גם עבודת-הניקיון הלילית. לכן כמעט כולם טענו נגד בן-גוריון שאין טעם להתעכב, אך הוא בשלו:

"בכל זאת הם יהודים ועליי לנסות לשכנעם שאין הם צודקים."

פסק-הדין שקבעו השופטים, ושרגא בכללם, חייב את הוצאת הנתבעים מההסתדרות. רוב חברי אותה קבוצה, מספר שרגא, עזבו את הארץ, ולפי השמועה נאסרו כמעט כולם באודיסה, כאשר חזרו לרוסיה.

  *

בסוף שנות העשרים, עוד לפני האיחוד בין "הפועל-הצעיר" ל"אחדות-העבודה", כיהן שרגא יחד עם מרדכי נמיר ובבה אידלסון (לימים מזכירת מועצת הפועלות) בוועדת מינויים של "אחדות-העבודה", שנתמנתה לקביעת נציגי המפלגה לקונגרס הציוני הקרוב.

לאחר שסיימו את הרכבת הרשימה, הגיע לחדרם אחד מראשי התנועה הציונית (שרגא אינו מגלה מי היה האיש) ואמר להם:

"אתם צריכים לשנות את הסדר – במקום בן-גוריון, גולדה, שפרינצק, אני דורש שיהיה: בן-גוריון, שפרינצק, גולדה."

אמרו לו: "הסדר שקבענו יישאר. חשוב לתת לאישה מעמד מכובד במשלחת, וחוץ מזה, גולדה הלכה עם בן-גוריון דרך ארוכה מאוד יחד בתנועה הציונית, ומתאים שהיא תופיע מיד אחריו."

המשיך זה להתעקש: "רבותיי, איני יכול לבזבז עליהם זמן רב כיוון שעליי להכין את הרצאתי ליהדות הגולה ולסדר את המסמכים הקשורים לנסיעה."

בבה ונמיר איבדו את סבלנותם והשיבו לו: "לא ברור לנו מה יש לך להגיד ליהדות הגולה, וגם נדמה לנו שהוועדה הזו לא תאשר כלל את הופעתך בקונגרס."

וכך היה. האיש לא הומלץ על-ידי הוועדה.

ואולם בזאת לא הסתיים העניין. לאחר זמן-מה קיבל שרגא הזמנה לבוא לברל, "הזמנה מברל בנסיבות כאילו היתה נדירה מאוד, והיה ברור לי שהוא מתכוון לשנות את החלטות הוועדה. ובמקרה כזה היה מצבי חסר תקווה. אם את בן-גוריון היה קשה לשכנע, הרי שאת ברל על אחת כמה וכמה. ואמנם ברל שינה את הרכב הרשימה והחזיר את שם האיש שאותו 'הדחנו'. באותו רגע היה ברור לי שבן-גוריון יתמוך בו, וכאשר הזוג בן-גוריון-ברל יסכם את העניין, אין כוח שיבטל את ההחלטה.  ידוע לי שברל אף התלונן אחר-כך באוזני בן-גוריון על 'השתוללותם' של החבר'ה הצעירים בוועדה, המחליטים ככל העולם על רוחם." ("רשימות מפנקסי", עמ' 145-146).

  *

בתקופה מאוחרת יותר כיהן יוסף שפרינצק, לשעבר ממנהיגי "הפועל-הצעיר", בתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות. על שרגא, יחד עם אריה אופיר מאפיקים, הוטל, בתור חברי לשכת המפלגה, להציע לשפרינצק מועמד חדש לתפקיד מנהל חברת העובדים במקום שמואל יבניאלי.

שפרינצק ראה בשרגא מעין סוכן של בן-גוריון, וכאשר נכנסו השניים לחדרו שבוועד-הפועל הישן, ברחוב אלנבי, שאל שפירנצק את שרגא:

"נו, מה נשמע עם החבר שלנו?"

שרגא שתק.

שפרינצק שאל פעם נוספת. ושוב שתק שרגא.

אז שאל שפרינצק: "לשם מה באת?"

אמר שרגא: "באנו להציע לך שבקדנציה הבאה יהיה איש אחר במקום יבניאלי מנהל חברת העובדים."

שפרינצק קם, ובלי לומר מילה, ממש ברח מן החדר. שרגא ואופיר נשארו לשבת, המומים. אופיר מביט בשרגא, שרגא מביט בו, לשניהם פנים של סימן-שאלה. אופיר, אומר שרגא, בא מאפיקים. הוא לא מכיר "בעלי-חיים" כאלה. שרגא הרגיש צורך להרגיעו ואמר:

"חכה, תראה שהוא יחזור בעוד חצי שעה. לא צריך להיבהל. קודם כל שב בשקט. אני יכול להזמין לך תה, אם אתה רוצה."

אופיר הסכים וכך ישבו השניים חצי שעה עם כוסות התה, אז חזר שפרינצק לחדרו ושאל אותם: "מה אתם יושבים פה?"

אמר שרגא: "הלכת בלי להגיד שלום. אני מכיר אותך כאיש נימוסים."

"אני צריך להגיד לך שלום?" התפלא שפרינצק.

אמר שרגא: "אני חושב שאתה צריך להגיד לנו 'כן' או 'לא'. הרי באנו אליך בהצעה בשם הלשכה. לא הבאנו לך רשימה של שמות אלא ביקשנו שאתה, כמזכיר ההסתדרות, תציע למפלגה מועמד אחר במקום יבניאלי, שלא מצליח להתמודד עם עניין 'חברת העובדים' במשקי הפועלים."

על כך השיב שפירנצק: "כמה נשארו מהעלייה השנייה, אני שואל אתכם, אני, יבניאלי... אתם רוצים שכולנו נמות בבת-אחת?! אתם רוצים להיפטר מאיתנו שלא יישאר לנו זכר?"

שרגא מספר ששפרינצק מנה שישה שמות של אנשי העלייה השנייה, אבל לא הזכיר את בן-גוריון. הוא ידע שאם יזכיר את בן-גוריון, ויוסיף לו איזו מילת-תואר לא סימפאטית, יגיב שרגא בחריפות והיחסים ביניהם ייפגעו.

לאחר זמן, כשסיפר שרגא לבן-גוריון על הפגישה עם שפרינצק, אמר לו בן-גוריון: "הוא צודק! אתם לא יכולים לישון טוב בלילה אם יבניאלי נשאר בתפקיד?"

שרגא מסביר שזה היה סוג הקשרים בין אנשי העלייה השנייה. בן-גוריון לא ייחס, לדבריו, חשיבות קדושה ל"מוסד" זה, בין השאר מכיוון שכעס על האנשים הרבים מאותה עלייה שעזבו את הארץ: "בינם לבין עצמם הם יכלו להיות במתח ובפלוגתא מתמדת, אולם אם היית בא להטיל דופי באחד מהם מאחורי גבו ובנוכחותו של אחר – היית מוצא עצמך במצב מאוד לא נעים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 116).

שפרינצק היה ממנהיגי מפלגת "הפועל הצעיר", שהיתה יריבה למפלגתו של בן-גוריון, עד לאיחוד שתיהן והקמת מפא"י. לימים תלו את העדפת יצחק בן-צבי על פני שפרינצק, לתפקיד נשיא המדינה, ב"מוצאו" המפלגתי של שפרינצק, שהיה יושב-ראש הכנסת מטעם מפא"י אך נחשב עדיין, בעיני בן-גוריון וחבריו, כאיש "הפועל הצעיר".

יצחק טבנקין, אף הוא מאנשי העלייה השנייה, נעשה יריב קשה לבן-גוריון עם הקמת סיעה ב', הפילוג במפא"י והיווסדה של "אחדות העבודה" החדשה, שהתאחדה עם "השומר הצעיר" והתגלגלה לתקופת-זמן במפ"ם.

קווי פעולה והתייחסות דו-משמעית עתידים לאפיין פעמים רבות את "חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר. שרגא נוקט בקו שלדעתו מתחייב מטובת המפלגה ומנהיגותה, ושלמיטב הבנתו עולה בקנה-אחד עם רצונו המפורש או המשתמע של בן-גוריון.

בן-גוריון, מצידו, יש והוא רוגז, מתרעם, מעיר לשרגא על דרכי-פעולה שאינן נראות לו. זה נעשה לעיתים מעין "משחק" בין השניים, מלווה בהומור מצד שרגא. אבל בן-גוריון לעולם אינו "מפטר" את שרגא. הוא יודע היטב את חשיבותה של דרך פעולה "כפולה" זו, לשיתוף הקיים ביניהם ולנאמנות המוחלטת ששרגא רוחש כלפיו.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוטי הרכבי: לא צריך חקירה, כולנו יודעים שבנימין נתניהו שימש כנשיא של זקני ציון (ראה פרוטוקולים של זקני ציון), שרה משתמשת בדם ילדים לאפיית מצות (ראה עלילות הדם באירופה ובדמשק) והכלבה של משפחת נתניהו היא אחראית למגיפת הדבר והאבעבועות השחורות (ראה עלילות המגיפות באירופה).

* התיתכן כותרת אווילית מזו? האם הכותב הוא חולה-רוח? "אחרי אובמה, לא נותר מי שיגן על הדמוקרטיה הישראלית." [חמי שלו, "הארץ" 10.3.17].

* ומה נשמע עם הטורקים בהולנד? מי מגן שם על הדמוקרטיה "אחרי אובמה" ומונע כניסתם של שרים טורקיים למדינה? אבל, כמובן – הממשלה הימנית הקיצונית הפאשיסטית המתנכלת לדמוקרטיה – היא רק בישראל!

* חוק המואזין מבקש למנוע מהרמקולים להפריע למנוחת השכנים בשעות השינה בלבד. התגובה של נציג "המחנה הציוני", ח"כ זוהיר בהלול, שזו "הכרזת מלחמה על האיסלם" – הינה תעודת עניות לאן הידרדרה תנועת-העבודה-מפא"י.

כאשר המואזין בעבר קרא בקולו הטבעי למתפללים, ניחא. אבל היום הוא צורח עם 8 רמקולים בעוצמת 150 דציבלים, זה אבסורד, ומה יהיה אם בקרוב יותקנו בעוצמת מנועי סילון. ממש צונמי אקוסטי.

מרדכי בן חורין

הרובע היהודי בירושלים

* "ההפגנה היום היא צעד ראשון בסדרה של פעילויות מחאה המוניות נגד חוק גזעני ודראקוני זה," אמר בהפגנה ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת). לדבריו, "הנהגת הציבור הערבי החליטה בישיבתה לא לציית לחוק המואזין אם יאושר בכנסת. לא ניכנע לתכתיבים הגזעניים של ממשלת הימין הקיצוני."

ראש מועצת כאבול, סאלח ריאן, הוסיף כי קריאת המואזין היא סמל לנוכחות ולאחיזה של הציבור הערבי בישראל באדמתו ובמולדתו. ["הארץ", 11.3.17].

אהוד: והם עוד טוענים בחוצפה שקריאות המואזין המתריסות הללו הן בסך הכול טקס דתי ולא הפגנה לאומנית "פלסטינית" אנטי-ישראלית, שנועדה כביכול להוכיח למי שייכת הארץ!

* איך מרגיש היורד הערבי הישראלי שלנו ושל שוקן, הסופר העברי סייד קשוע, בארה"ב?  "עם זאת, עד אשר יוכח אחרת, מזג האוויר המקומי מדאיג אותי יותר מאשר בחירת שר האוצר ושר המשפטים [בארה"ב]. הסופות החליפו את הכיבוש, הטורנדו את ההתנחלויות והברד את החוקים הגזעניים [של ישראל, כמובן, לא של ארה"ב]. בינתיים האזעקות העולות והיורדות היחידות שנשמעות כאן הן אזעקות הטורנדו. ולמרות שעברו כבר שנתיים וחצי, ומדי יום שלישי הראשון בחודש יש ניסוי צופרים, אני עדיין נמלא חרדה ומחפש דרכי מילוט גם כשמדובר בתרגיל. ["הארץ", 17.3.17].

* שלום אהוד, ב-2014 יצא בהוצאת כרמל ספרה של החוקרת אילה נדיבי "בין קראוס לקסטנר". הכותבים בעיתון שלך כנראה לא יודעים עליו וחבל. זה ספר מקיף, מעולה ומרתק, מבוסס על עבודה לתואר דוקטור. שום ידע על האיש והתקופה כבר לא יכול להיות שלם בלי הספר הזה. לא קשה להבין למה הספר לא עורר את התהודה שהוא ראוי לה, כי כל הממסד הפוליטי והאוניברסיטאי יצא חוצץ נגד הספר והמסקנות המדכאות שלו.

משה (מיקלוש) קראוס שהציל הרבה עשרות אלפים בבודפשט נשכח לגמרי. אסור שהאמת המחרידה, בחודשים האחרונים למלחמת העולם נרצחו חצי מיליון יהודים בהונגריה, תישכח גם היא. אם לא היה יושב בהונגריה איש כמו קסטנר ששיתף פעולה עם אייכמן היה אפשר להציל רבים מהם.  

נעמי כרמל

אהוד: את טועה. נעמן כהן התייחס באריכות לחלקו של קראוס בהצלת יהודים בהונגריה. ואולם מביקור שערכתי בשעתו בבית העדוּת במושב ניר גלים התרשמתי שלפחות שם יש המגזימים בערכה החשוב של פעולת ההצלה של קראוס, וזאת לנוכח פעולות ההשמדה של יהודי הונגריה שהתרחשו במקביל ובמספרים שהם פי כמה וכמה יותר גדולים ממיספר היהודים שאותם הציל.

אני גם לא משוכנע שאם קסטנר היה זועק ומזהיר מעל כל גג בבודאפשט על סכנת ההשמדה באושוויץ, וכמובן נרצח על כך מיד בידי הנאצים – היה נמנע הגורל הנורא של מרבית יהודי הונגריה, שכבר נשלטה אז על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה ההונגריים שלהם כמו ביריוני "צלב החץ", המפלגה הפרו-נאצית, הגזענית והאנטישמית, שפעלה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

וכי לאן יכלו חצי מיליון יהודי הונגריה לברוח אז, והיכן להסתתר?

* חדי-עין יכולים לראות כי מגיליון לגיליון יש ומצטמצם מיספר נמענינו. מה הסיבה לכך? ובכן, ברשימת התפוצה שלנו, שהגיעה בשיאה לכ-2600 כתובות, הצטברו במרוצת השנים כמה מאות "נפשות מתות" – כתובות אי-מייל שכבר אינן בתוקף, ומזה כמה זמן אנחנו עוקבים אחריהן ומוחקים אותן. אבל אם מישהו נמחק בטעות, עליו לפנות אלינו ונחזיר אותו מיד לרשימה התפוצה.

* שלום אהוד, אני שולח ציטוט מ"אל ערבייה" שבו נאמר שארצות הברית מזהירה את הספנות הבין לאומית על מיקוש ימי של מיצר באב-אל מנדב על ידי החוטים, נציגיה של איראן בתימן. וזאת כתגובה למאמרו של יהודה דרורי שכתב כי ״איראן איננה חייבת להיות האוייב.״ לא ניכנס לפרטים כמו צוללות ונשק גרעיני שהכותב מתמחה בהם, וגם לא נזכיר את ההצהרות האיראניות על מחיקת ישראל (שווה פצצה אחת בקושי, נאמר כבר) אלא אני רוצה רק לשאול, אם איראן לא חייבת להיות האוייב, אז מי כן חייב להיות האוייב?

בברכה,

אשר תורן 

http://english.alarabiya.net/en/News/gulf/2017/03/06/US-warns-of-underwater-mines-planted-by-Houthis-in-Bab-al-Mandeb.html

* אגודת "עזיזה" לגידול עיזי בית לבנות והגנה על זכויות עיזים החליטה להעניק את הפרס על מפעל חיים בחליבת עטיני-צאן ורודים לאחד מחבריה הוותיקים ביותר, עוד מראשית שנות המדינה, לסופר אהוד בן עזר. הטקס ייערך באמפיתיאטרון החדש של אוניברסיטת בת שלמה רבתי.

* פגשנו מכירה שלנו, אישה עשירה ומבוגרת, אשר בקול צהלות צחוק בישרה לנו כי ישראל נכללת באחד הפרסומים כאחת מעשר הדיקטטורות הקיימות בעולם כיום! והמכירה שלנו כל כך שמחה על כך שסוף-סוף מישהו כותב את האמת על הדיקטטור ביבי! "אתם לא רואים מה קורה מסביב?" – והיא אישה שפוייה בדעתה, לא מטורפת.

* בנט סבור שהגישה הזו צריכה להיות עמדתה הרשמית של ישראל. "המוסדות הלבנוניים, התשתיות, שדה התעופה, תחנות הכוח, מחלפי התנועה, בסיסי צבא לבנון – כל אלה צריכים להיות מטרות לגיטימיות לתקיפה אם תפרוץ מלחמה. את זה אנחנו צריכים לומר להם ולעולם כבר עכשיו. אם חיזבאללה יורה טילים על העורף הישראלי, המשמעות חייבת להיות החזרתה של לבנון לימי הביניים," הוא מסביר. "החיים בלבנון היום אינם רעים, בוודאי ביחס למה שמתרחש בסוריה. צריך שאזרחי לבנון, ובתוכם גם האוכלוסייה השיעית, יבינו שזה מה שצפוי להם ושחיזבאללה מסבך אותם משיקולים שלו, או אפילו בשליחות איראנית." בצד זאת, הוא מבהיר כי זו אינה בהכרח התוכנית למלחמה קרבה ובאה, אלא דווקא ניסיון להימנע ממערכה נוספת. "אם נצהיר ונשווק את המסר הזה באופן אגרסיבי דיו כבר עתה, ייתכן שנוכל למנוע את המלחמה הבאה. הרי אין לנו שום כוונה התקפית בלבנון." לדעתו, אם תיפתח בכל זאת מלחמה, תקיפה מאסיבית של תשתיות אזרחיות, במקביל למהלכים אחרים של צה"ל באוויר ועל הקרקע, יזרזו התערבות בינלאומית ובהתאם את קיצור המלחמה. "זה יוביל אותם לעצור מהר מאוד – ולנו יש אינטרס שהמלחמה תהיה קצרה ככל האפשר. עד עכשיו לא אמרתי את הדברים הללו פומבית, אבל חשוב שנתחיל להעביר את המסר וניערך כבר כעת לטפל בהיבטים המשפטיים והדיפלומטיים. זו הדרך הכי טובה למנוע מלחמה." ["הארץ", 10.3.17].

* בתל-אביב הלכה לעולמה אישה רבת-פעלים, אהובה פנקס, אשתו של המשורר ישראל פנקס. אהובה היתה אשתו הראשונה של הכנר הראשי של התזמורת הקאמרית הישראלית, אלכס טל ז"ל, ובתם המשותפת היא הפסנתרנית מיכל טל. אבי בתה השנייה, דניאלה, הוא בעלה השני ישראל פנקס. אחותה היא השחקנית שולמית אדר. בין שאר מעשיה הטובים דאגה אהובה לסופר יצחק אוורבוך-אורפז ז"ל בשנותיו האחרונות, שיחד עם בעלה קיבל בשעתו את פרס ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2278 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל