פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1228

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באדר תשע"ז 16 במרס 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיךְ מֻשְפָּל יוֹם-יוֹם כְּבוֹדָהּ שֶל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה. // יוסי אחימאיר: מכתב גלוי ל"נורמן". // הדסה  מור: ה"מעכֵר" היהודי והקולנוע הישראלי, "נורמן" סרט ישראלי-אמריקאי. // עמוס גלבוע: "הֶסדר אזורי" – משאת נפש. // ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית, מתוך "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. // ד"ר יצחק קציר: קסטנר: בורות או רשעות או שניהם גם יחד? // פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"ב. "עכשיו כן." // אהוד בן עזר: פרק מתוך הרומאן "שלוש אהבות" [אסטרולוג, 2000]. // יהודה דרורי: 1. המומחה לנאציזם ולפאשיזם. 2. מי מהלל את רוצח הילדות? // עמנואל הרוסי:  איש עברי בניקולאייב. ג. ביאת "המשיח". // אורי הייטנר: 1. עיתונות או פפראצי? 2. צרור הערות 15.3.17. // אלי מייזליש: המונה ליזה מחדרה. // סילחו לי ביצותיי השתיים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה כהן: הסכם שלום שכזה. // אלי רוה: זוג עגילים, חלק שלישי, אל הגבול הרוסי, ינואר 1941. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ מֻשְפָּל יוֹם-יוֹם כְּבוֹדָהּ שֶל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה

לוּא בֶּן-גֻּרְיוֹן וּבֶּרְל וְגוֹלְדָּה וְאֶשְכּוֹל

הָיוּ רוֹאִים הַיּוֹם פֹּה גַם שֶמֶץ קָט מִכָּל 

הַפְיַאסְקוֹ בּוֹ שְרוּיִים כָּרֶגַע כָּל שְׂרִידֵי כְּבוֹדָהּ

שֶל זֹאת שֶבִּמְקוֹם רֹב כַּיּוֹם מִעוּט הִיא כַּנּוֹדָע 

וְשֶבִּמְקוֹם לְהִקָּרֵא כְּמוֹ אָז, בִּימֵי הוֹדָהּ,

תְּנוּעַת הַעֲבוֹדָה הִיא הַתְּנוּעָה הָאֲבוּדָה, – 

לוּא דּוֹר זֶה רַק רָאָה לְמִי הִשְאִיר הוּא יְרוּשָה

הָיָה הוּא מֵת פַּעַם שְנִיָה, הַפַּעַם – מִבּוּשָה

שֶכֵּן, מֵרֹב הַבְּרוֹכִים

שֶל אוֹתָם הַדִּיאָדוֹכִים 

שֶרַק יִצְרֵי-שְׂרָרָה חוֹשֵׂף אָפְיָם הַתַּחְמָנִי

בְּגָרְרָם מוּל מִתְחָרָם

אֶת עַכּוּזָם לַכֵּס הָרָם

בַּהִסְתַּדְּרוּת וְגַם בַּמַּחֲנֶה הַצִּיּוֹנִי

בְּכָל אוֹתָן שִטּוֹת בּוֹטוֹת

שֶהִתְגַּלּוּ בַּהַקְלָטוֹת

שֶל בַּחַש קוֹמְבִּינוֹתֵיהֶם אוֹתָן רָקְמוּ הֵם חֶרֶש

מָה שֶהִזְכִּיר בִּימֵי פּוּרִים

אֶת הַכָּתוּב בַּסִּפּוּרִים

עַל מְזִמּוֹת בִּגְתָן וָתֶרֶש וְאִינְטְרִיגוֹת זֶרֶש

כְְְְּשֶאֵין חָלִילָה הֵעָדְרוּת

שֶל פַאשְלוֹת גַּם בַּהִסְתַּדְּרוּת

בָּהּ בְּחֶבְיוֹן דִּגְלֵי שִוְיוֹן תְּלוּיִים עַל רֹאש הַתֹּרֶן

כְּמִין אֶתְרוֹג שָם מֻחְזָקִים

הַוְּעָדִים הַחֲזָקִים

תּוֹךְ קִפּוּחָם שֶל חַלָּשִים בִּרְשוּת מַר נִיסָן-קוֹרֶן, –

אָז הַצִּבּוּר כֻּלּוֹ חוֹזֶה

אֵיךְ מִתְבַּזִּים בַּפַיְט הַזֶּה

שְנֵי הַצְּדָדִים הַמּוֹעֲדִים מִשִּׂיחַ לֶגִיטִימִי

לְשֵפֶל-מַדְרֵגָה שֶל בֹּץ

בּוֹ מַמְשִיכִים שְנֵיהֶם לִרְבֹּץ

כְּשֶהַקָּהָל בְּלֵב נִגְעָל צוֹפֶה בָּהֶם פֵּסִימִי.

כִּי אִם מֵנִיף כָּל כַּבֶּל אִם לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה 

כָּל מַעֲלִית תִּקְנִית מִגֹּבַהּ רָם וְעַד תַּחְתִּית

עוֹד לֹא כָּל כַּבֶּל הַסָּבוּר כִּי הוּא פֶּרְסוֹנָה גְרָאטָה

בְּתֶקֶן מַנְכָּ"לוּת הִסְתַּדְּרוּתִית אוֹ מִפְלַגְתִּית

רָאוּי לָרַף הַזֶּה גַם אִם לוֹקֶה הוּא בְּאוֹטִיזְם 

הַמִּתְעַלֵּם מִכָּל מִנְהָל תָּקִין כְּשֶהוּא מַרְחִיב

בְּרֶגֶל שֶל דְּרִיסָה גַסָּה אֶת חֵטְא הַנֶּפּוֹטִיזְם

וְג'וֹבּ מַסְדִּיר לְדַאבֶּל כַּבֶּל, לוֹ וּלְאָחִיו...

וּכְבָר בְּסֵפֶר שְמוּאֵל ב (לִזְכֹּר זֹאת לֹא קָשֶה לִי)

כָּתוּב כֵּיצַד הִטָּה יוֹאָב בְּשֶקֶט אֶת אַבְנֵר  

לַשַּעַר בְּחֶבְרוֹן וַיְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּלִי

(דְהַיְנוּoff  the record  , מִין קוֹמְבִּינָה בְּהֶסְתֵּר)

כְּמוֹ זֹאת שֶנִּרְקְמָה עִם עָמִיר פֶּרֶץ שֶתִּחְמֵן לָהּ

לְשֶלִי נֹהַל בְּרוּטוּס כְּפִי שֶכַּבֶּל זֶה, כָּעֵת,

עוֹשֶה לָהּ בְּתַרְגִּיל מַסְרִיחַ זֶה שֶהִזְדַּמֵּן לָהּ 

בְּהַבְטִיחוֹ לָהּ אֶת יוֹ"רוּת הַהִסְתַּדְּרוּת לָתֵת

אִם תַּמְלִיכוֹ כְְּרֹאש הַמִּפְלָגָה, כְּשֶאוֹתוֹ יוּזֶר

מֵבִין כִּי עַל תְּמִיכָה כָּזֹאת שֶהִיא תְמִיכָה שֶל סְרָק

יִצְחַק לָהּ יִצְחָק הֶרְצוֹג שֶהָפַךְ אוֹתָהּ לְלוּזֶר

מוּל הַשּוֹמַר עַל זְכוּת שְתִיקָה עַל עֲמוּתוֹת בָּרָק.

כָּךְ שֶבִּמְקוֹם דּוֹר נְפִילִים עִם אֵתוֹס אָנַכְרוֹנִי

שֶל אֲנָשִים גְּדוֹלִים אַךְ עִם אִינְטְרִיגוֹת לֹא קְטַנּוֹת

יֵש מַַחֲנֶה צִיּוֹנִי שֶתְּכָכִים פְּנִימִיִּים הֵם אֶצְלוֹ נֶגַע כְּרוֹנִי

שֶל אֲנָשִים קְטַנִּים שֶזֶּה לָזֶה לוֹפְתִים גְּרוֹנוֹת

וְאֵין לָהֶם, בְּמַצָּבָם הַקְּרִיטִי הַלָּחוּץ,

שוּם צֹרֶךְ לְהַכּוֹת כָּאן בְּאוֹיְבִים שֶמִּבַּחוּץ

שֶכֵּן בְּיֵצֶר-הִתְבַּזוּת עַצְמִית זֶה שֶלָּהֶם פֹּה

וּבְאִינְטְרִיגוֹת שְלַל קְטָטוֹתֵיהֶם וְרִיבֵיהֶם פֹּה

בִּטְרַאנְס שֶל כִּסְאוֹלוֹגְיָה בְּמַסְוֵה אִידֵיאוֹלוֹגְיָה

הֵם מוֹסִיפִים יוֹם-יוֹם לִצְנֹחַ מַטָּה, בְּעָצְמָם

אֶת עֵינֵיהֶם מִגּוֹלִים עַצְמִיִּים שֶל תְּכָכֵיהֶם פֹּה

וְאוֹיְבֵיהֶם הֲכִי הַרְסָנִיִּּים זֶה הֵם עַצְמָם...

* * *

יוסי אחימאיר

מכתב גלוי ל"נורמן"

היי ריצ'רד,

אני מניח כי בעת כתיבת מילים אלה חזרת כבר למקום מבטחך, לניו-יורק שלך. קפצת אלינו, עשית יחסי ציבור מעולים ל"נורמן" שלך, נשים בגיל העמידה החסירו פעימה למראך המצודד, וגם זרקת לחלל האוויר שלנו כמה הכרזות פוליטיות.

צר לי לומר לך, ריצ'רד, אך בהצהרות השאבלוניות הללו הוכחת את רדידותך. יש לחלק את ירושלים בין שני העמים – אמרת. רק שכחת להזכיר שגם ניו-יורק עירך היתה פעם מחולקת ללבנים ולשחורים והיום היא מאוחדת ואין חשש לנסוע להארלם.

אבל נעזוב את רובע השחורים בניו-יורק. תקן אותי אם תרצה, אני מניח כי היו מי שהינחו אותך – זה טוב ליחסי הציבור – להצהיר כמה מילים על  "ירושלים בירת שני העמים", על "הכיבוש  שחייב להסתיים", על ש"ישראל מאבדת את דרכה" וש"ההתנחלויות פרובוקטיביות וצריכות להיעצר..."

למען האמת לא חידשת לנו הרבה, ריצ'רד, רק הוכחת שאתה באמת חי בסרט. ואם כך – יש לי רעיון בשבילך: בוא (עם יוסף סידר או בלעדיו) תעשה סרט לא רק על טלנסקי, אלא גם על ההתקפה על אוטובוס "אגד" במעלה עקרבים.

אתה לא מכיר את הסיפור? אין לי אליך טענות על כך. גם אצלנו לא רבים זוכרים את הטבח שנעשה בחוגגי חמש שנים לשיחרור העיר אילת (אילת שנכבשה ושוחררה והיתה לחלק ממדינת ישראל) בשובם צפונה, בעת שהאוטובוס קירטע במעלה ההר, הותקפו מן המארב על-ידי טרוריסטים ערביים (אז קראו להם מסתננים) ו-11 מבין הנוסעים נרצחו.

נכון בהחלט, ריצ'רד: מאז היו אין-ספור מלחמות ופעולות טרור, אלפי ישראלים נפלו בקרבות ונרצחו – אז מה המיוחד דווקא בפעולת טרור זאת? למה צריך לזכור דווקא אותה? באמת למה?

אז ככה: ראשית, ממש בעת ביקורך כובש-הלבבות בישראל, בעת שהצהרותיך הפוליטיות עשו כותרות, נערכה בבית העלמין נחלת-יצחק בתל-אביב (העיר שחוברה לה יחדיו עם יפו הכבושה) אזכרה לנרצחי ההתקפה הפושעת ההיא, מלפני 63 שנה. בין המשתתפים היתה גם הניצולה היחידה – אז ילדה בת 5. הוריה ואחיה נרצחו. היא ניצלה בדרך נס.

שנית, השנה היא 1954. זה אומר לך משהו? נכון, שלוש-עשרה שנים לפני ה"כיבוש" הנורא של חבלי יהודה ושומרון, רצועת עזה ורמת הגולן – מידי הכובשים הקודמים: ירדן, מצרים וסוריה. פלסטינים? מי ספר אותם אז כשהיו תחת שלטון אחיהם? אבל ישראל כבר היתה קיימת מזה 19 שנה. כן, כן – היא התקיימה באותם גבולות חנק שאליהם רוצים להחזירנו, אתה ושועי עולם, "היוזמה הערבית" וגם כמה אזרחים שלנו, תמימים ומיתממים.

אותה התקפת טרור נוראית ועוד נוספות שלא אזכירן פה –  נערכו נגד ישראל הקטנה ואזרחיה. לא "כיבוש" ולא "אפארטהייד". אבל כאז כן היום: ברמאללה ובעזה אין מסתירים כמה מהדוברים של אש"ף וחיזבאללה את תוכנית השלבים שלהם. הם אומרים בגלוי, כי הכוונה לשחרר את כל "פלסטין".

ישראל, לדידם, אין לה בכלל זכות קיום (ואומר זאת לא רק רוצח שבע הנערות מבית-שמש, ששוחרר ממאסרו ממש בעת ביקורך אצלנו, חגיגות נערכו לכבודו, ופיו שיחרר נאצות על ישראל והיהודים). לעם היהודי אין שורשים היסטוריים באזור הזה – זהו הנראטיב שעליו מחנכים שם את בני הדור הצעיר. ועוד: על היהודים לשוב ל"ארצות מוצאם" – לאירופה, או לצפון אפריקה.

ולבסוף, אני חוזר לרעיון דלעיל: באחרונה יצא לאור ספרה של אותה ילדה ניצולת הטבח במעלה עקרבים. מירי שמה. מציע לך בכנות לקרוא את הספר המרתק הזה (תדאג שמישהו יתרגם אותו לאנגלית), זיכרונותיה וגילגוליה מאז האסון שניחת עליה ואינו מרפה ממנה, וכבר להזמין תסריט לסרט הבא שלך ובכיכובך.

אני בטוח, ריצ'רד, כי זה יהיה סרט כובש. כובש לבבות.

* * *

הדסה  מור

ה"מעכֵר" היהודי והקולנוע הישראלי

"נורמן" סרט ישראלי-אמריקאי

למרות כל הפרסומים המחמיאים והבומבסטיים שהומטרו על הסרט החדש של הבמאי יוסף סידר על סרטו "נורמן" בכיכובו של ריצ'רד גיר, אני הלכתי לראותו בהנחה הברורה שלא אוהב אותו. הייתי מוכנה לסבול את, לא אגזים לומר "העינוי", אבל את אי הנוחות והמבוכה שיגרום לי. ואכן, לא טעיתי. זה מה שהרגשתי במהלך הצפייה בו: אי נוחות, מבוכה, וכל העת היתה מרחפת מעליו השאלה: למה, למה, למה?

כאילו לא די היה לנו בסרטיו של  וודי אלן  על האם היהודייה האמריקאית הנלעגת, וכאילו לא סבלנו די מההשפלה של הסוחר מוונציה של שייקספיר, הנה בא יוסף סידר ומציג לנו את היהודי האמריקאי בדמותו  של "מאעכר".  סליחה, לא יהודי אמריקאי כי אם יהודי ניו-יורקי.  כאילו ניו יורק אינה אמריקה. לניו-יורק יש איפיון  מיוחד לגבי יהודים, מסתמא. לשלילה, כמובן:  מעכרים. ומי הוא המעכר הזה? ריצ'רד גיר!  

בפרסומים על הרקע לסרט נכתב שסידר, שאף כתב את התסריט, עבד עם גיר שנה תמימה לפני תחילת הצילומים, כדי להכין  אותו לגילום דמותו של נורמן. התוצאה היתה, שכשם שנמר לא ימיר את חברבורותיו, כך גיר,  הגוי השרמנטי, לא יוכל להמיר את חברבורות קסמו האישי בדמות של יהודי תימהוני, נווד, נודניק, שתופש אנשים ברחוב כדי לשדך אותם לרמי מעלה שאף אותם  הוא בקושי מכיר, כדי להפיק מהם עיסקאות, אך הוא נתפס ונדחה בהלוך ושוב ובעצם קשה מאוד להבין, מה בסך הכול אותו יהודי,  עם מופרעות דו קוטבית מסוימת, רוצה להשיג בחייו. 

 מהפרסומים מסתבר, שאת "ההשראה" לסרט ספג סידר מפרשת אולמרט וטלנסקי. אילולא הפרסום היחצ"ני הזה אי אפשר כמובן לנחש בסרט  כי אכן  זהו הסיפור עליו מבוסס הסרט. ולמה טלנסקי? מסתבר שהבמאי-תסריטאי של הסרט, יוסף סידר, הוא קרוב משפחה שלו. אכן, כבוד גדול.

 אז הנה, נורמן, בהיותו משוטט ברחובות ניו יורק, פוגש במקרה ישראלי, שמטייל אף הוא ברחוב ואף זולל איזה חטיף שקנה, שעד מהרה הוא פותח איתו בשיחה ומתברר לו שלפניו עומד, לא פחות ולא יותר, סגן שר התעשייה הישראלי, אותו מגלם השחקן ליאור אשכנזי, ואז מיד המאכריות שלו מתחילה לפעול והוא מעמיד פנים של איש רב פעלים בעל קשרים טובים עם עשירים ואנשים רבי השפעה, והאריגה הזאת  עם סגן השר נראית מוצלחת, כי כעבור שלוש שנים סגן השר  נבחר להיות ראש ממשלת ישראל, ואותו נורמן  מתקבל על ידיו בחום ובידידות. אלא שטובות ההנאה שהוא רוצה להפיק מקשריו הטובים, מסבכים אותו בכמעט פלילים ועומדים להפיל ברשת הזאת גם את ראש הממשלה, שבשיחה טלפונית עם נורמן מנתק את קשריו איתו. 

ונשאלת השאלה: החסרים לעם היהודי בתפוצות, ובמדינת ישראל, דמויות  שלא נדבק בידיהם ובאישיותם נגע התיחמון, העסקנות הנכלולית, הולכת השולל, השאיפה לרווחים קלים הנגועים במתן שלמונים וכיוצא באלה לכלוכים, כדי לבנות עליהם סרט?

למה איש קולנוע ישראלי,  בהחלט מוכשר, כי הסרט בסך הכול עשוי בצורה מקצועית טובה,   בוחר לעמול ולהשקיע כישרון וכסף וזמן ואנרגיה, כדי להנציח את דמות היהודי הניו יורקי  באור השלילי של טיפוס ממש לא מעניין, אפילו הוא מסתופף בצילם של כביכול אנשים חשובים? איזה מסר יש כאן? וודי אלן לפחות מציג את דמות האם היהודייה הנלעגת עם  פרצי חוש הומור  והתבטאויות מושחזות. לסידר אין  את חוש ההומור הזה.

 משום מה מאפיינים את "נורמן" כקומדיה. ממש אין פה קומדיה. אפילו המימד הדרמטי בא לידי ביטוי רק פה ושם. כן, יש פה דרמה עצובה. אבל לכנות אותה עלייתו ונפילתו? המושג הזה של עלייתו ונפילתו  מכוון לאירועים היסטוריים רבי עוצמה. כמו עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית או של הרייך השלישי. אבל מה זה חשוב? שיהיה גם עלייתו "המתונה" ונפילתו  "התלולה" של מאעכר יהודי. מה שרק לא נאמר לצופים הוא, מאיזה ביב  שופכין הוא עלה, ולאיזו תהום תלולה הוא נפל.    

מה שנותר מההתרשמות מהסרט בכל זאת היא  לא דמותו  המעכרית של נורמן, כי אם  הופעתו  השופעת קסם של ריצ'רד  גיר, שעם כל מאמציו לשחק אותה מאעכר יהודי, הוא נשאר ריצ'רד גיר מ"אישה יפה" ומ"שיקגו", רק עם שיער מלבין ויותר קמטים על הפנים. 

ואם כבר ליהוק, אני הייתי מחליפה את מי ששיחק את ראש הממשלה, ליאור אשכנזי, שגם בו יש מטען מכובד של קסם אישי וכישרון משחק ראוי לציון,  לשחק את המעכר  הניו-יורקי, ואת גיר – לשחק את ראש הממשלה.

 הבעייה היא ששחקנים, או סוג אחר של אמנים המגיעים לארצנו, בסדר גודל של גיר, מרשים לעצמם לבקר ולהתערב בפוליטיקה  המקומית שלנו, מה שמאלץ אותנו להאזין לדברי ביקורת  נוקבים על הכיבוש שצריך לחסלו, על חלוקת ירושלים בין "שני העמים" ועוד מיני הטפות מוסר מתחסדות הנובעות הן מבורות והן מנטייה לתמוך באינטרס הערבי, כפי ששמענו מפיו של גיר בביקורו אצלנו לרגל הקרנת הבכורה של  הסרט.

 מכל מקום, הרעיון  שמרחף מעל הסרט, כביכול בהשראת פרשת אולמרט-טלנסקי, יש בו כדי לפגוע לא רק בראש ממשלה לשעבר שהורשע בפלילים, כי אם בכולנו, היהודים הישראלים, שבעיני כל  בני העמים הגויים שייצפו בסרט, נקבל שוב עוד  סטיגמה. שלילית כמובן. ההרס העצמי, ההפללה העצמית, ההכאה על חטא,  אינם קיימים רק בחברה ובפוליטיקה. אלה קיימים גם באמנות. בספרות, בשירה, במחזאות ובקולנוע.

אהוד: תחילה חשבתי ללכת לראות את הסרט הזה, מתוך הערכה להישגיו הקולנועיים של יוסף סידר ב"הערת שוליים", אבל לאחר קריאת שני המאמרים האלה החלטתי שלא אלך. לא מעניין אותי.

* * *

עמוס גלבוע

"הֶסדר אזורי" – משאת נפש

השמחה בה התקבל החייל הירדני שרצח שבע תלמידות ישראליות  לפני 20 שנה, משקפת את הלכי הרוח ב"רחוב" הערבי. אחת המשמעויות: המשטרים "הסוניים המתונים" לא יעזו ללחוץ על הפלסטינים לוויתורים בהסדר שלום. מי שמאמין בכך חי באשלייה נעימה.

השבוע שוחרר מכלאו בירדן החייל הירדני אחמד דקמסה שלפני 20 שנה רצח ב"אי השלום" שבנהריים שבע תלמידות ישראליות מבית שמש מכיוון ש"הפריעו לו להתפלל," כפי שטען להגנתו, ובגלל שהיה עליו "למלא את חובתו הדתית והלאומית". 

לא מה שקרה לפני 20 שנה הוא עניינו של מאמר זה. גם לא  עצם השמחה האדירה בה קיבלו אותו הציבור הירדני, והתקשורת במדינות ערב, ושירי ההלל שזכה מהעם כגיבור מנצח השב משדה הקרב; אפילו לא דבריו לתקשורת כי הנערות היו פסולת יהודית שיש לסלקה מאדמת פלסטין הקדושה; גם לא דברי ההסבר של רשת "אלג'זירה" כי המדובר היה בשבע "מתנחלות", ומכאן ברור שהחייל הירדני אכן קיים חובה קדושה. אין בכל אלו כל חדש. הורגלנו כבר לחיבוקים אצל הפלסטינים להם זוכים רוצצי גולגולות של תינוקות; ולמטר הסוכריות המועפות באוויר בציבור הפלסטיני  רק למשמע ה"בשורה" כי נרצח ילד יהודי.  עניין של שגרה.

מה שאני מעוניין הוא להפנות את תשומת הלב להקשר של התופעה "השגרתית" הזו  לעניין, לכאורה, אחר לגמרי, והוא "ההסדר האזורי".

הגישה של ראש ממשלת ישראל, ולמעשה של כמעט כל פוליטיקאי שאץ להציג תוכנית להסדר עם הפלסטינים (ומיספרם רב ממספר האצבעות בשתי הידיים), היא שהסדר עם הפלסטינים חייב להיות חלק מהסדר אזורי עם מדינות ערב הסוניות "המתונות". הטיעון המרכזי הוא שהפלסטינים יהיו מוכנים לפשרות אם מדינות ערב ילחצו עליהם, ויתנו לגיטימיות לוויתורים שלהם.

גישתי היא שמדובר  בחזיונות שווא. מי שחושב, למשל, שהסעודים יעודדו את הפלסטינים להכיר במדינת לאום יהודית, או שירדן תדחק בהם לוותר על "זכות השיבה" של הפליטים –  חי בעולם של אשליות מתוקות. אם כבר, אז המדינות "הסוניות המתונות" רק "יסנדלו" לדעתי את הפלסטינים ולא יזוזו מילימטר  מהעקרונות שקבעו בזמנו לפלסטינים בתוכנית הסעודית.

מדוע?

ראשית,  בבקשה לראות את המודל של החייל הירדני כמשקף נאמנה את "הרחוב הערבי" בירדן, במצרים, בסעודיה, בקטאר, בכווית, ועוד. זה לא רק "הרחוב" של השוק, של פשוטי עם; זה "הרחוב" של האליטות במדינות ערב: עורכי הדין, הרופאים, המהנדסים. מישהו מדמיין לעצמו את "חכמי הדת" בסעודיה נותנים יד לוויתורים ליהודים על אדמת פלסטין?

כיום, כל המשטרים הסוניים נתונים במאבק של הישרדות, ומצויים בעמדות חולשה מול ה"רחוב". אז לבוא לעזרת "היהודים" ולקומם  עליהם את ה"רחוב " הערבי, שצבר עוצמה בשנים האחרונות – זה כמעט מהלך של התאבדות. 

יתר על כן, המשטרים הסוניים נתונים במאבק דתי אכזרי מול השיעים בהנהגת איראן. הדעת נותנת שיהיה זה שיגעון מצידם לתת תחמושת לאיראן וגרורותיה בעזרת לחץ על הפלסטינים לוויתורים על "זכויותיהם".

שנית, בתחום המעשה, לא ראיתי עד עכשיו שום התבטאות ערבית פומבית שיש בה משום ריכוך בעמדות הערביות ונכונות ללחוץ על הפלסטינים. להיפך, הליגה הערבית היא זו שתומכת בכל מהלך פלסטיני נגד ישראל ובהחרמתה בארגונים הבינלאומיים, והיא זו שנותנת את ידה לכל ההחלטות האבסורדיות של הוועדה לזכויות אדם של האו"ם נגד ישראל. 

ייתכן מאוד ובמגעים סמויים עם נציגים סעודים ואחרים ישנן הבטחות חיוביות מכאן ועד להודעה חדשה. יש לי ניסיון אישי מלבנון. מילים שלא מחזיקות אפילו כוס של מים  בשעת מבחן. ובכלל, מי שמאמין שמדינות ערב "המתונות" יתחילו לנרמל איתנו את היחסים לפני שיש הסדר עם הפלסטינים על פי מלוא הדרישות הפלסטיניות – חי לדעתי בעולם של שוטים.

הלוואי שאני טועה, ושהחזון של הֶסדר אזורי ייכון לבטח. תמיד טוב להציב חזון ולקוות לעתיד טוב יותר.

אהוד: דודי ה"גזען" ברוך בן עזר רַאבּ, בן זכר ראשון של פתח-תקווה בשנת 1888, דובר ערבית שוטפת, היה אומר: "ערבי מתעורר בבוקר ומתחיל לדבֵּר, ערבי מתחיל לשקֵר."

* * *

ישעיהו ליבוביץ

הזהות היהודית והשתיקה הישראלית

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

[הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת בגלל מדיניות ההוצאה]

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: כיצד היית מגדיר את האידאולוגיה הציונית?

ישעיהו ליבוביץ: הציונות אינה אידאולוגיה, אלא היא מכלול הפעולות שנעשו להחזרת העצמאות של עם-ישראל בארצו. קיימות רק אידאולוגיות אנטי-ציוניות האומרות שעם- ישראל אינו עם. אך טועה הוא מי שסבור כי הציונות משמשת כפיתרון לבעיית העם היהודי; אין היא אלא המכלול של אותן הפעולות שהביאו להשגה-מחדש של העצמאות הממלכתית של עם-ישראל בארצו.ואילו הבעיות הגדולות של העם היהודי אינן אלו של הציונות.

אהוד בן עזר: מבחינת יהודית נתאכזבת אפוא מן הציונות?

ישעיהו ליבוביץ: אין לי שום אכזבה מן הציונות, כי מעולם לא עלה על דעתי, כי היא תשמש פיתרון לבעיות העם היהודי. זאת ועוד, הבעיות המהותיות של האדם אינן פוליטיות. כל פיתרון של בעיות חברתיות ופוליטיות אינו פותר אלא את אותן הבעיות שבהן עסק, אך לא את בעיותיו של האדם מבחינת מהותו.

אהוד בן עזר: הנכון להסיק מכך שעיקר עניינך הוא בעם היהודי ובמהותו של האדם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: אתה שואל, אם יש לי עניין בעם היהודי? יש לי עניין רק בעם היהודי! המדינה אינה מעניינת אותי אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי, שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראה, המדינה כשלעצמה היא מעמסה והכבדה על הבעיות הבינלאומיות; אנחנו מהווים אלמנט של אי-שקט ושל גרימת קונפליקטים בעולם. ובכן, אם מדינת-ישראל היא סתם מדינת-ישראל – היא גורם מזיק; אך אם היא מדינתו של העם היהודי – לא איכפת לי שהיא גורם מעורר אי-שקט. בשביל מי שאינו יהודי – עצם מציאותו של עם ישראל היא בגדר גורם מפריע. אם היטלר היה מצליח – היה, מבחינתם, משחרר את האנושות מהרבה קשיים. עצם הפזורה והגולה נוצרו על-ידי הייחוד של העם היהודי. ואם אין לו ייחוד – לא יוסיף להתקיים. והדבר אמור גם לגבי העם היהודי במדינת-ישראל.

ובאשר לאכזבות, ניקח לדוגמה את הקיבוץ. מי התאכזב ממנו? מי שהקיבוץ לא הביא לו מה שהוא ציפה ממנו – את גאולת האדם. אם לכך ציפה מישהו, הריהו שוטה ואין מה להתווכח עימו. ערכים אפשר להשיג רק במישרין. אם מישהו שואף לתיקון המוסרי של האדם – צריך לעסוק בו במישרין ולא לחשוב שהתיקון יושג על-ידי יצירת משטר חברתי מסויים. הקיבוץ מילא את משימתו: ביצע אותה צורת-התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. ואין חשיבות לדבר אם היתה זאת גם כוונתם המודעת והמקורית של יוצרי הקיבוץ. ברור שלא זו היתה כוונתם המודעת; לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא – לא נתכוונו לכך. רטרוספקטיבית בולט הדבר בבהירות מפתיעה, ואני מודה שבזמנו גם לי לא היה הדבר ברור כפי שהוא ברור היום: היתה זו האפשרות היחידה להשתלט על הארץ בצורה של התיישבות כמעט-צבאית, בדומה למושבות שהרומאים היו מקימים שעה שהרפובליקה הרומאית הקטנה השתלטה על איטליה כולה.

מכאן צפה ועולה השאלה, אם גם היום יש עוד זכות-קיום להתיישבות הקיבוצית, או שמא הפכה לגידול פאראזיטי בגוף המדינה והעם? ומכאן הלקח – שאסור לייחס לאיזו תנועה חברתית ומדינית שהיא – תכנים שאינם נובעים מעצם פעילותה. אין חשיבות לשאלה מה חשבו האנשים בעלי הרמה הגבוהה באותה תנועה – אלא מה היתה הפעולה בפועל; במקרה שלנו – הקמת משטר המאפשר שהאדם יהא איכר וחייל גם יחד. היתה מידה רבה של תמימות, הקרובה לשטות, באמונה כי שינוי היחסים החברתיים ישנה גם את מהות האדם. סברה זו הריהי איוולת שאין הדעת סובלתה.

בדומה לכך אנו יכולים לומר, כי בעייתו המהותית של העם היהודי היא בעיית היהדות; ואילו הציונות אינה הפיתרון לבעיית היהדות אלא היא הדבר שהגדרנוהו בתחילה – החזרת העצמאות הממלכתית לעם היהודי.

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך היחס בין מדינת-ישראל לבין העם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: העם היהודי בכללותו, כמות-שהוא, לא יתרכז במדינת-ישראל. הוא יכול להתרכז בה רק עקב הגורם היהדותי. אמנם הגורם היהדותי נעשה עתה תלוי במציאותה של המדינה, אך רק תוכן יהודי מהותי יכול להביא את היהודים לכך שיחזרו לארץ-ישראל. הציונות אינה אלא חלק ממכלול רחב יותר – היהדות.

הסיטואציה של העם היהודי כיום היא כזאת, שאצל רובו הגדול הלכה המהות היהודית לאיבוד; ואסור להתעלם מכך שלמעשה העם היהודי כיום הוא כולו עם של שרידים, שהרי אף-על-פי שרובו קיים, עיקרו הושמד. השאלה המרכזית היא באיזו מידה מדינת-ישראל היא אמצעי להביא לידי התחדשות המהות היהודית בין היהודים – ועל-ידי-כך לגרום להם להתרכז בארצם. וזוהי מעין צבת בצבת עשוייה.

למען התחדשות זו לא עשתה המדינה כלום; היא לא תרמה שום תרומה ליהדות. ואני רחוק מכל תמימות הסוברת, כי המדינה תיתן את התשובה לבעיות היהדות; אך כנגד זה ברור לי, כי המדינה היתה צריכה להיות הזירה שבה מתנהל המאבק על היהדות. דומני, כי בכך טמונה כיום האפשרות היחידה היכולה להביא לידי התעוררות יהודית בין יהודים בגולה. לצערנו, המאבק האמיתי על היהדות לא קיים במדינת ישראל. המדינה היא מנגנון ממלכתי-שלטוני ללא כל תוכן.

אהוד בן עזר: האם לא כך הדבר אצל כל מדינה?

ישעיהו ליבוביץ: ייתכן כי זהו תוכנה של כל מדינה – ולגבי מדינות אחרות הדבר אף אפשרי, כי סתם מדינה מזדהית עם העם היושב בה, מה שאין כן במדינת-ישראל, אם אנו רואים אותה מתוך האספקט של מדינת העם היהודי. ראיית המדינה כיישות בפני עצמה, אשר בעיות קיומה והסדר היחסים השלטוניים והממלכתיים בה הם ערכים כשהם-לעצמם – זוהי מהות הכנעניות. ואין חשיבות לדבר אם בני-אדם אינם משתמשים במונח המפורש הזה. ברור כי כל הכוחות והגופים הציבוריים השולטים במדינה ידחו בכל תוקף את שייכותם לכנעניות; רובם אף יעשו זאת מתוך כנות סובייקטיבית גמורה, אך אין זה משנה את העובדה שלמעשה לא העם היהודי, כמיוצג על-ידי ההיסטוריה של שלושת-אלפים שנות קיומו, מצוי לנגד עיניהם – אלא המסגרת הטריטוריאלית השלטונית שהקימונו בדור האחרון. לי עצמי אין שום עניין במסגרת זו כשהיא-לעצמה, ואני רואה את כל הצגתה כערך – כביטוי מובהק של לאומניות ספק-תמימה ספק-ברוטאלית, ואם להשתמש במילה חריפה יותר – כביטוי של מנטאליות פאשיסטית.

אהוד בן עזר: האין קיימת סכנה כי גם האינטרסים האובייקטיביים שהם ממהותה היהודית של המדינה, יביאו לידי גילויים קיצוניים ממין אלו שהזכרת?

ישעיהו ליבוביץ: השאלה היא מה אני רוצה כיהודי, ולא מהם "האינטרסים האובייקטיביים" של העם היהודי. אין אינטרסים אובייקטיביים, שהרי "אינטרסים" אינם אלא הדברים שבעל האינטרסים רוצה בהם. עשינו מלחמה, שפכנו דם, גירשנו עשרות אלפי פליטים מן הארץ; אף אחד מן הדברים האלה אינו משמח. אך זו היתה מלחמתו של העם היהודי. אני יודע, זו אינה הצדקה – שום אדם שאינו יהודי לא יראה בכך הצדקה. אך זו הצדקה בשביל האדם היהודי.

אהוד בן עזר: קיומה של ההצדקה, אפילו מהות יהודית לה, עדיין אינו משנה את תודעת- המצור בה אנו מצויים ואת המחיר הכבד שאנו משלמים, מבחינה נפשית ומוסרית, תמורת הסיטואציה הפוליטית שלנו.

ישעיהו ליבוביץ: תודעת-מצור? להפך, דומני שקיימת הרגשה כללית של "מבסוטיות", של שביעות-רצון עצמית. ואפילו אלה הרואים את הסכנה שבדבר מושפעים מן הנוחות המצויה במצב עד-כדי-כך – שאין ראייתם מביאה אותם לשנות משהו, גם אם הבינו כי המצב ביסודו הוא קאטאסטרופאלי. מצבנו למעשה הוא קאטאסטרופאלי, אך יחד עם זאת אפשר בשעה זו ליהנות ממנו הנאה רבה מאוד, לכן גם המבינים את הקאטאסטרופאליות חסרים את הדחף לעשות משהו לשינוי.

אפשר להביא דוגמה ממערכת-הבחירות האחרונה. השר פנחס ספיר הכריז, כי הפער שלנו יגיע ב-1969 ל-800 מיליון דולר. מה פירושו של הפער? לדעתי הריהו המודד הלאומי של האופי הפאראזיטי של העם במדינת-ישראל, ושל קיומו – כפילגש מוחזקת של אינטרסאנטים בעולם, כגון באנדיטים גרמניים, פוליטיקאנים אמריקניים ויהודים הרוצים להישאר בגולה ולהתבולל בין הגויים.

אך את מי מעניינת העובדה שהפער, שהוא עכשיו בין ארבע לחמש מאות מיליון דולרים – יוכפל תוך ארבע שנים? ולא עוד אלא שהכרת העובדה האיומה הזאת – שפירושה השחתה טוטאלית של העם – אינ מונעת ממר ספיר להמשיך להיות אחד מעמודי-התווך של השלטון והמשטר שהם אחראים למצב האמור?

ודוגמה מתחום אחר: יגאל אלון קבע לפני חמש שנים בפומבי, כי שילוח הטיל הישראלי "שביט 2" היה חבלה באינטרסים של ביטחון המדינה לצורכי תעמולת בחירות של מפלגה מסויימת, אך דבר זה לא מנע ממנו להצטרף אחר כך לממשלה המורכבת, לפי דבריו, מאנשים אשר לא ביטחון המולדת היה בראש דאגתם; ואופייני הדבר, כי הללו לא נמנעו מלשתף עימם בממשלה אדם המאשים אותם בהאשמות כאלו ואף חמורות מהן. ודוגמה אחרונה הוא מבצע סואץ בשנת 1956 – אולי היה בשעה שקדמה למבצע אומלל זה שמץ של סיכוי להידברות בינינו לבין הערבים, ואנו הרסנו זאת למשך תקופה ארוכה משום תאוות השלטון שכיוונה את כל מעשי מנהיגותנו.

אהוד בן עזר: נחזור לשאלה העקרונית האם ה"תוכן היהודי" ומהותה היהודית של המדינה יבטיחו אותנו מפני סכנות אלו?

ישעיהו ליבוביץ: התוכן היהודי מבטיח רק תוכן יהודי ואינו מבטיח שום דבר אחר. כשם שעל-ידי פיתרון בעייה של חוקה לא נפתור שום בעייה רוחנית או מוסרית, כך על-ידי פיתרון בעייה רוחנית או מוסרית לא נפתור בעייה אסטראטגית, ופיתרון האחרונה לא יפתור בעייה כלכלית. רק השארלטאנים סבורים, שיש תשובה לשאלה מסויימת שעל-ידיה נפתרות כל השאלות האחרות. זוהי, למשל, הטעות הנפשית הגדולה המצוייה במארכסיזם. הרעיון, כי פיתרון בעייה חברתית מגלם בקירבו את הפיתרון לכל הקונפליקטים האנושיים – הוא טעות נפשית חמורה.

אהוד בן עזר: "טעות נפשית" ממין זה – שבניין חברה צודקת ומודרנית בארץ-ישראל יקרב אותנו אל הערבים – היתה אחת מאמונותיה של ההשקפה הציונית וחלק בלתי-נפרד מן המיתוס שלה.

ישעיהו ליבוביץ: לא הכול האמינו בכך. וייצמן ובראנדייס ודאי שלא האמינו בזה, ייתכן שא"ד גורדון האמין בדבר – וזה רק מראה שלא עמד על רמה אינטלקטואלית גבוהה. אפשר לומר, ככלל – שהשגת ערך כלשהו גוררת עימה תמיד קונפליקטים חדשים ועזים יותר.

אהוד בן עזר: כלומר, שהציונות לא פתרה את בעיית ביטחון קיומו של העם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום. אולי יש ביטחון לאומה הסינית, כי פשוט כמעט בלתי-אפשרי להשמידה. אבל כלום יש לפולנים ביטחון? עוד לפני דור לא העלה איש על הדעת שאפשר להשמיד עם. אך במלחמת-עולם שלישית – מי יודע? וייתכן שבעוד דור, בחלק הדרומי של אפריקה, בדרום-אפריקה וברודזיה החדשה – יעשו "אֶנדליזוּנג" ("פיתרון סופי") של הבעייה הלבנה, השמדתם הפיסית על נשיהם וטפם, באותו מובן שהיטלר הבינו. ומצד שני ייתכן שהאפריקאנרים הלבנים יקדימו, כל זמן שבידיהם מצוייה עדיפות-כוח מכרעת, וישמידו את האוכלוסייה האפריקאית, כשם שהספרדים באיים האנטיליים השמידו את כל האוכלוסייה האינדיאנית. באכסיסטנציה האנושית היום אין ביטחון, לכן כל הבעייה הזו היא בעייה ריקה.

תביעתה של הציונות להבטחת הביטחון – נובעת מאופי המאה התשע-עשרה אשר ראתה בביטחון אחד מקווי האופי הנורמאלי של הקיום האנושי. אך בימינו אפשר לראות, ולוא רק מספרות ה"סאיינס פיקשן" – שמרבית האנושות שרוייה בהרגשה שחיינו תלויים מנגד. לכן מגמות ושאיפות כיום אינן נמדדות על-פי הקריטריון האם זה מוסיף ביטחון או לא. ייתכן שקיומו של יהודי במדינת-ישראל הוא יותר מסוכן מאשר קיומו של יהודי בברוקלין ובניו-יורק; אך אני רוצה להיות יהודי בישראל ולא בברוקלין, בקרב האומה האמריקנית, לכן כל הבעייה של עדיפות ביטחון היום אינה קיימת בשבילי ואינה משמשת בידי קריטריון.

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך יחסה של הציונות אל השאלה הערבית מראשיתה?

ישעיהו ליבוביץ: כאן ניתן לומר שהיה קיים איזה מיתוס – אשלייה כמעט מיתולוגית בקרב הציונות, אצל הרצל ואפילו ז'בוטינסקי, ואין צורך לומר אצל יוצרי הציונות הסוציאליסטית – שאפשר להביא לידי מיזוג את האינטרס הלאומי של העם היהודי ושל הערבי. ואם השקפה זו נראית בעינינו כיום אבסורדית, הרי זה לא מפני שאנחנו פיקחים יותר מבני הדור הראשון של הציונות, אלא שהללו – מסיבות פסיכולוגיות מובנות מאוד – לא רצו לראות את האמת ולא הרגישו בכך שהם מרמים את עצמם ואת זולתם.

הקונפליקט היהודי-ערבי לא נוצר על-ידי טאקטיקה בלתי-נכונה או אפילו מדיניות לא-נכונה, אלא הוא מבטא את מהות הטראגיקה של ההיסטוריה של העם היהודי. העובדה שהארץ, שהיא מולדתנו וארצנו, היתה למולדתו ולארצו של עם אחר; ואף אחד משני הצדדים אינו יכול ולא יוכל – ומבחינתו אף אינו רשאי – לוותר על תביעתו. לא בעיית הפליטים עומדת כחיץ בינינו לבינם אלא עצם העובדה שקיומה של מדינת ישראל פירושו פגיעה בנכס היסטורי של האומה הערבית.

ישנם עמים שחיים בקונפליקטים פרמאננטיים עם שכניהם; וייתכן שאנו נצטרך לחיות דורות על גבי דורות בקונפליקט פרמאננטי. כנגד זה ייתכן גם כי תיווצר סיטואציה שבה יתגלו אינטרסים משותפים אשר מפניהם יידחה הניגוד המהותי ההיסטורי. אולי באמצע שנות החמישים – מחמישים-וארבע עד חמישים-ושש – כבר היה רגע ממין זה, ואנחנו החמצנו אותו בזדון. לא הכול נתון בידינו, ולא פיתרון הבעייה המוסרית יפתור את הבעייה המדינית, אך ברור כי אם בינתיים קרה מעשה כמו כפר-קאסם, הריהו מכביד על הדברים הקשים בלא-הכי.

וכן עליי לעשות שתי הבחנות: מבחינה מהותית – ייתכן כי גם השלטון האידיאלי לא היה פותר את הקונפליקט ומשכין שלום. אך שכל מה שנעשה על-ידי השלטון הקיים נוגד את המטרה של השכנת שלום – דבר זה אינו מוטל אצלי בספק. ברור הוא, כי כל הקו שנקטה בו מדינת-ישראל, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, מתוך האינטרסים השלטוניים של מנהיגיה, גרם רק להחמרת המצב ולהחרפתו.

אשלייה היא, כי הוויתורים שנעשה למיעוט הערבי יביאו לקירוב-לבבות. אין שום הצדקה לדרוש מהם שלא להיות גיס-חמישי במדינה. ואף-על-פי-כן ברור שהממשל הצבאי רק מוסיף להרגיז ולהקניט. הוא לא נועד לשרת את ביטחון המדינה אלא להבטיח לשליטים בה בחירת ארבעה עד חמישה קוויזלינגים ערביים בכל כנסת וכנסת, שיסייעו להם לקיים רוב, אולי גם נגד רצונם של רוב היהודים.

היו מקרים בהם ניצלה הממשלה בזכות הקולות הללו. האפשר לשער דבר מחפיר מזה? הממשלה היהודית של מדינת-ישראל קיימה את הקו שהיא נוקטת בו – על-ידי קולות ערבים קנויים ונגד רובו של העם היהודי המיוצג בכנסת ישראל.

ולדוגמה, מבחינת המושגים הביולוגיים: אדם שבגופו נמצא נגע אשר לא ניתן לעקרו – מוכרח לחיות עם הנגע, אם אין אפשרות רפואית לעקרו, הדבר מכביד על החיים – אך אין ברירה. העובדה שיש לנו מיעוט ערבי בארצנו, אשר מטבעו היה-ויהיה אוייב-המדינה – עובדה זו היא חלק ממדינתנו. כמוה כעובדת מיעוט המים: אין ברירה – לא יכולנו לברור לנו ארץ אחרת שיש בה הרבה מים. וכיוצא בו גם לגבי שנים-עשר האחוז של אזרחים שאין אנו יכולים לייחס להם נאמנות בכל-תנאי למדינה.

הסכנה תגדל אם לאחר דור ייהפכו שנים-עשר האחוז לעשרים אחוז, וכעבור שני דורות לפחות לשליש מן האוכלוסייה, אם לא יותר. והתפתחות זו אינה נובעת מאופי היחסים היהודיים-ערביים, אלא מאותו אורח-חיים שהאדם היהודי בארצנו מסגל לעצמו, ואשר הופך אותנו לאחד מן האיים של אנושות מתנוונת מבחינה ביולוגית, שבהם שיעור הילודה נמוך; תוך שלושה דורות עשוי המיעוט הערבי ליהפך לרוב בארץ.

אהוד בן עזר: כיצד מצטייר לעיניך, מבחינה אידיאלית, דיוקנה של מדינת-ישראל כמדינה שעיקר תוכנה הוא השאלה של הזהות היהודית?

ישעיהו ליבוביץ: אינני אומר שהמדינה תיתן תשובה זאת וזאת, אלא שכל הצדקתה (לא מבחינה מוסרית ופוליטית), היתה נובעת מתוך כך שהיא היתה נעשית למסגרת שבה מתנהל המאבק על הזהות היהודית, וכך היתה מעוררת דבר-מה בליבם של אותם יהודים בעולם שיש להם עניין בעובדת היותם יהודים. וטענתי על מחדל זה מכוונת כלפי כל הזרמים הקיימים בקירבנו, למכונה "ימין" ולמכונה "שמאל", למכונה "דתי" ולמכונה "חילוני" כאחד. במקום מאבק על הדת קיימת הסכמה של כל הצדדים שלא יהיה מאבק מהותי על הדת – על-ידי קיום מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית, ועל-ידי קואליציה קלריקאלית-אתיאיסטית – כשם שאין מאבק על שום דבר מהותי אחר. אם מישהו היה מטריח את עצמו לקרוא את כל מצעי המפלגות לקראת הבחירות האחרונות, היה רואה שלולא קריאת הכותרת – לא היה יכול לדעת איזו מפלגה היא זו; ותופעה דומה אנחנו רואים גם אחרי הבחירות: כל צורות הקואליציה אפשריות. אין שום מניעה עקרונית לגבי מפלגה כלשהי להימצא בקואליציה עם כל מפלגה אחרת, ובלבד שתושג הסכמה על המפתח לחלוקת השלטון.

אהוד בן עזר: מהו אם כן המאבק הרצוי?

ישעיהו ליבוביץ: קיים ניגוד תהומי בין תפיסת היהדות לפי מהותה ההיסטורית לבין התפיסה הכנענית. ניקח לדוגמא את פרשת הילד יוסלה וחטיפתו. החוק ובתי-המשפט במדינה, בהתאם למושגי הצדק השולטים בחברתנו, מקבלים את הזכות האלמנטארית של האדם לחנך את ילדו לפי רוחו. לעומת זאת, מבחינת כל מה שמתגלם ביהדות, אין בכלל זכות להורים לחנך את ילדיהם אלא מוטלת עליהם החובה לחנכם לתורה ולמצוות. ובמסורת ההיסטורית של העם היהודי המגלמת את ייחודו, נחשבת קהילת מגנצה לקהילה קדושה בגלל ההורים ששחטו את ילדיהם כדי למנוע שיוצאו לשמד. לפי כל המושגים הרווחים בחברה הקיימת במדינת-ישראל – היה זה מעשה פשע וטירוף. ובין שתי העמדות הללו אי-אפשר לגשר. אילו על כך היה מתנהל הוויכוח, ואילו היתה קיימת יהדות דתית שהיא באופוזיציה למשטר כולו (ולא לקואליציה מקרית מסוימת) – זה היה משווה תוכן למדינה: המאבק בין הערכים של עולם התורה והמצוות לערכים של הצהרת זכויות האדם והאזרח.

עוד לא פס בכל העם היהודי בגולה הרצון להיות חלק מן היהדות. אמנם בחלק גדול הרצון כבר פס, והוא אבוד ליהדות, ובפרט בקיבוצים היהודיים הקטנים אשר ייעלמו על-ידי נישואי-תערובת בעוד דור אחד. אך עדיין קיימת שכבה גדולה בה רצון זה טרם פס, אלא מבקשים למלאותו תוכן יהודי ספציפי שיש להתלבט בו ולהתחבט בו. מדינה יהודית בתור שכזו, בתור ערך לעצמה – אינה מעניינת אותם. כי זה לא מעניין כיום אדם מודרני בעולם המערבי. זה מעניין את הזאמבזים והטאנגאנייקים, ואין הדברים אמורים לגנותם של אלה, אלא שהללו מצויים בתקופת הלאומיות שלהם, אך זה לא מעניין כיום את הצרפתי ואת ההולאנדי המשכילים ודומיהם. הללו ויתרו בקלות על האימפריות שלהם, ושוב אין מפעמת בהם תשוקה שחלק גדול מן העולם יהיה צבוע על גבי המפה בצבע מדינתם. העם היהודי נעשה במערב לעם של משכילים, שהלאומיות אינה מלהיבה אותם; היא מטבעה אינה יכולה לעניין כיום את השכבה הזו של האינטליגנציה במערב אשר עליה נמנית מרבית עמנו.

לפני זמן לא רב נפגשתי לשיחות עם קבוצות של אינטלקטואלים יהודיים צעירים מצרפת, ונוכחתי לדעת עד כמה מרוחק הוא המשכיל היהודי הצעיר – מכל גווני הקשת הפוליטית וההשקפתית – מן הדברים הנראים כאן בארץ כחשובים, ועד כמה מרוחקים הם הנושאים, החשובים בעיניו, מתודעתנו הציבורית.

אין זה מלהיב אותו ששגרירנו יתקבל גם הוא בטקס ממלכתי על-ידי הנשיא דה-גול, ואילו את מה שהוא מחפש, את בעיית ה"זהות היהודית" (Identite' Juive) שלו, לא ימצא בדגלה של מדינת-ישראל. לא זה מה שמעניין אותו. ואם אומרים לו שאנו יוצרים כאן משטר חברתי הוגן (דבר שהוא שקר לעצמו) – אין ההישג המוצהר הזה מעניין אותו, כי דבר זה עשו ועושים גם הרפובליקה הרביעית והחמישית בצרפת, הנשיאים רוזוולט, קנדי וג'ונסון בארה"ב, והלייבור באנגליה, ואין בכך שום עניין יהודי ספציפי. אך אם יש לו הרגשה עמומה שהוא שייך או רוצה להשתייך לעם היהודי, הרי צריך להראות לו כי השייכות לעם היהודי מתבטאת במאבקים על עניינים יהודיים ספציפיים שאינם חלק של המציאות של העולם הלא-יהודי. ואני לא אומר תורה ומצוות כדרך שייכות יחידה ובלעדית, אלא מציאות חברתית ומדינית שבמרכזה המאבק על עניינים יהודיים ספציפיים, מאבק ממש ולא הסכמים קואליציוניים על חיובם או שלילתם של תורה ומצוות.

כי מה הרבותא בנושאים הכלליים שבהם אנו עסוקים? כל התנועה הקיבוצית שלנו עשתה למען הצדק הסוציאלי פחות מהנשיא ג'ונסון, המיליונר מטכסאס. התנועה הקיבוצית היתה הרבה יותר אגואיסטית, ואחד הגורמים שפעלו בה, מדעת ושלא-מדעת – הוא השאיפה להשתמט מאחריות למצבם הריאלי של יהודים בעולם.

ושאלה נכבדה יותר היא, באיזו מידה באה לביטוי בציונות בכלל המגמה (שהיתה בהחלט לא-מודעת) לברוח מן העם היהודי הריאלי, במסווה של לאומיות יהודית. אפילו בהחייאת השפה העברית היה מעורב הגורם של בריחה מן היידיש, אשר היא-היא היתה לשונם של היהודים הריאליים.

אפשר לומר שמר אורי אבנרי, בגישתו האנטי-יהודית והאנטי-דתית הקיצונית – הוא המבטא בפירוש את מה שקיים בנפשם של רוב מנהיגי הציבור שלנו, אלא שהם בחלקם משתדלים לרמות את עצמם מבחינת התרחקותם המוחלטת מההיסטוריה של העם היהודי ומן העם היהודי עצמו, ואילו אחרים מתכוונים לרמות את האחרים מאותה הבחינה – הם יודעים שאין להם שום קשר עם היהדות ועם העם היהודי, אך רוצים לרמות את היהודים בעניין זה. הם מעוניינים במגבית, כתופעה קבועה, שהיא מונעת התקשרות נפשית של יהודי הגולה עם מדינת-ישראל, כי היא מרגיעה את מצפונם במקום לעורר את הפרובלמאטיקה היהודית שלהם.

ואם לחזור לדוגמת הקיבוץ כבריחה מן העם היהודי, הרי הוכח הדבר בצורה בולטת בכך שהקיבוץ אינו מסוגל לקלוט המוני יהודים, שבשבילם הוא נשאר דבר זר לגמרי. כל בר-דעת יכול היה לדעת מראש, כי זו לא תהא צורת-החיים שתפתור את בעיות העם היהודי. אולם אלה שיזמו צורת-חיים זו – יצרו את החומה הזאת, הקיימת עד היום, והם-הם שרצו בכך. ודומני כי אחת הבחינות ממנה יש לדון בזכות קיומו של הקיבוץ היא – שאינו קולט כיום יהודים. מהי אפוא ההצדקה לקיים צורה זו כנכס לאומי לאחר שפסקה לקלוט יהודים?

אך דומה כי בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה ביותר בשחרור האדם שהושגה עד עכשיו, הושגה על ידי הפועל השבדי, הנורבגי, האנגלי, האמריקני, ההולאנדי, השוויצי, בארצות המשטר ה"קאפיטאליסטי", ולא נמצאה קורלאציה בין קולקטיביות ובין חירות-האדם. להפך – מתגלה שדווקא במשטר קולקטיבי האדם פחות חופשי. ואני חוזר ומדגיש – שום תיקון סוציאלי אין בו תוכן יהודי ספציפי, לכן במה ימשוך אליו את היהודי בגולה?

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך עמדתו של האינטלקטואל היהודי בישראל, היכול הוא להיות במעמד של "זר", של אאוט-סיידר? היש באפשרותו לגבש מהות יהודית אשר תעמוד כאתגר בפני המשכיל היהודי בגולה?

ישעיהו ליבוביץ: פרשת כפר-קאסם יכולה לקרות בכל מקום בעולם; "שפיכות-דמים דזיל" – זוהי תופעה אנושית-כללית היום. אך המחריד הוא, שהציבור שלנו השלים עם זה והאחראים לכך נשארו כולם על מכונם. בכל מדינה מתוקנת היה שר-הביטחון מתפטר מיד אחרי מעשה ממין זה, והרמטכ"ל היה מתפטר, ואף הממונים בדרגים הנמוכים יותר, וכל העם היה מקבל את התפטרות זו, אפילו לא היה מטיל בהם דופי – אלא מפני שהדבר קרה תחת שלטונם. כאן הציבור לא דרש זאת.

יש סימני שפלות באינטליגנציה שלנו יותר מאשר בארצות אחרות. סטאלין יכול היה להשתלט רק על-ידי הוצאת מיליוני אנשים להורג ולמחנות-הסגר, רק כך יכול היה להשתיק את אנשי-הרוח הרוסיים. ואילו אצלנו מספיק האיום שסופר, פרופסור, או חבר-אקדמיה מסוים לא יקבל הזמנה לארוחת-צהריים בבית-הנשיא, או למתן כבוד חגיגי ממין אחר – כדי להביאו לכך שהוא ישתיק את מצפונו ולא יאמר את האמת שבליבו.

אהוד בן עזר: מבחינה פוליטית ומעשית, כיצד נראית לעיניך האפשרות של קיום מדינת-ישראל כמדינה יהודית בעיקרה ובתוכנה.

ישעיהו ליבוביץ: אני משוכנע, כי המגבית דרושה לא כדי לקיים את המדינה אלא כדי לקיימה במשטר מסוים. אין לי ספק כי המגבית ורוב המענקים (חוץ מהעזרה לצרכים ביטחוניים מארה"ב) וכן רוב הכספים מגרמניה – אינם באים לסיפוק צורכי המדינה אלא לסיפוק צרכיה כשהיא נמצאת בשלטון מסוים. לצרכים חיוניים משיגה היום כל מדינה תמיכה; עזרה בפיתוח החקלאות והתעשייה, ואפילו עזרה צבאית. אך אנו מקבלים תמיכה כדי לקיים את רמת-החיים אשר בזכותה יכול השלטון הקיים ליהנות מתמיכת העם. טובי הכלכלנים אצלנו מחזיקים בדעה, כי זרם כספי-החינם מונע את האפשרות של הבראת המשק, וכהדיוט, הדבר מתקבל על דעתי – שכספי החינם מעוותים את המהלך הנורמאלי של הפיתוח, שלא לדבר על תופעות שליליות נוספות שמביאים עימם כספי-חינם, כגון הרחבת התהום בין ישראל הראשונה והשנייה, שההבדלים ביניהן הולכים ומעמיקים לעינינו.

ההשפעה השלילית אינה מתמצית בבעיות-פנים אלא הורסת את כלל יחסינו עם העם היהודי בגולה. הנתיב בו אנו מהלכים אינו יוצר את הקשר של בני עם אחד, אלא קשר של נותני-תרומות ומקבלי-תרומות, וזה לא קשר אלא תהום המפרידה מבחינה נפשית יותר מכל דבר אחר. זהו הניגוד הגמור לשותפות הגורל.

כמה שבועות אחר מבצע סואץ 56' יצא הרמטכ"ל של אותם ימים, משה דיין, לביקור מטעם המגבית היהודית בדרום-אפריקה. אפשר להתווכח על נחיצותו של המבצע, אך עובדה היא שנהרגו בו עשרות בחורים יהודים, עשרות קצינים צעירים; ומה תבע הרמטכ"ל הישראלי מיהודי דרום-אפריקה, האם ביקש מהם כך וכך צעירים יהודים במקום אלו שנפלו? לא! הוא ביקש מהם ממון! תרומות נוספות למגבית. זו היתה התביעה!

במקום להמריד את הצעיר היהודי בגולה נגד הוריו, במקום לגרום לו שיעמוד בקונפליקט עימם ועם עצמו ועם זהותו היהודית – אנו באים כמבקשי תרומה אל הוריו ומקבלים את הכסף מהם בדיוק כדי שלא לעשות את כל הדברים העשויים לקומם את בניהם עליהם, לנתקם להביאם ארצה. אלה הנותנים את הכסף יודעים מדוע הם נותנים אותו – כדי לשמור את הנפש, את נפשם של הבנים בגולה. וכך, מתנועה הממרידה בנים נגד הוריהם הפכה הציונות ומדינת-ישראל עימה לתנועה הנסמכת על דור הורים ולוקחת מהם תרומות כדי שלא לעשות את מה שמוטל עליה. המגבית, כביטוי לדרכה של מדינת-ישראל בקרב יהודי הגולה, עומדת בניגוד למהות היהודית של המדינה ובניגוד לאפשרות או לתביעה שמהות זו תוכל אי-פעם למשוך צעירים יהודים לעלות ארצה.

ואילו נשאלתי, מבחינה פוליטית כללית, כיצד היה על מדינת-ישראל להדגיש את עובדת היותה מדינתו של העם היהודי, הייתי אומר – כדי לחדד ולהבליט את ההשקפה – שמראשיתה לא היה עליה להיכנס כחברה בארגון האומות-המאוחדות. שווייץ, דרך-משל, לא הצטרפה לאו"ם בגלל המסורת ההיסטורית-פוליטית של נייטראליות, שנקבעה גם בחוקתה ושמונעת אותה מלהשתתף בהחלטות או בהצבעות שיש בהן משום נקיטת-עמדה בסכסוכים בינלאומיים ומשום הכרעה לצידם של מדינה פלונית או גוש פלוני נגד מדינה אחרת או גוש אחר. עמדה זו של שווייץ זכתה להבנה ולהערכה בעולם כולו, באשר היא מבטאה את המהות ההיסטורית והמדינית המיוחדת של שווייץ, ואין איש מטיל דופי בשווייץ בגלל "בדלנות" או בגלל גישה של "אני את נפשי היצלתי."

אילו היתה למדינת ישראל "תודעה יהודית" אמיתית, אילו ראתה עצמה כמייצגת את העם היהודי ואת גורלו ההיסטורי המיוחד-במינו, אילו היתה קובעת – לעצמה וגם כלפי העולם כולו – שבהתאם לייחוד ההיסטורי-הלאומי הזה היא אינה מדינתם של כל תושביה בלבד אלא רואה עצמה אחראית לגורלם של כלל היהודים בעולם, אפילו של אלה שאינם מכירים בה כמייצגת אותם – היתה מדינת-ישראל מודיעה מיד עם הקמתה שאינו יכולה להצטרף לאו"ם, כדי שלא תיאלץ בהזדמנויות שונות להצביע באופן שעשוי להזיק ליהודים במקום כלשהו.

עמדה כזאת היתה מחזקת את תודעת הייחוד היהודי בקרב היהודים בעולם כולו, והיא היתה זוכה ליחס של הבנה וכבוד גם מצד העולם הגויי, שחש בשעת הקמת המדינה את המיוחד שיש במאורע הזה. גם מבחינת האינטרס הפוליטי של המדינה ושל העם היהודי היה דבר זה מסייע לנו מאוד: כי בהיותנו באו"ם אנו על-כרחנו גרורה של המערב, ואילו היינו נייטראליים מחוץ לאו"ם אפשר שזה היה מרכך את עמדת ברית-המועצות כלפינו וכלפי יהודיה; ייתכן שבתנאים אלה גם היה קל יותר להגיע להתפייסות עם העולם הערבי.

כל האפשרויות הללו הוחמצו וחוסלו מתוך תאוותנו שמדינתנו תהיה מדינה ככל המדינות והעם היושב בה עם טריטוריאלי ככל העמים, ולא מרכזו של העם היהודי ההיסטורי.

ההינתקות מן ההיסטוריה של העם היהודי ומכל שיקול על משמעותה של מדינת-ישראל לגבי ההמשך של היסטוריה זו, מתגלית ביחסינו עם גרמניה. אילו היה שמץ של תחושה יהודית-היסטורית ושל התחשבות בעיצוב התודעה היהודית הלאומית בעתיד – פועל בלב שליטינו, לא היה שום שיקול של רווחיות בשעה זו מביא אותם לקבל אתנן-זונה מגרמניה, לקיים עימה יחסים דיפלומאטיים תקינים בדור הזה ולטהר אותה על-ידי כך לפני האנושות ולפני ההיסטוריה. מדינת ישראל בגדה בהיסטוריה היהודית ובעם היהודי למען טובת-הנאה של שליטיה, המשחדים את תושבי המדינה באמצעים שהם רוכשים על-ידי הבגידה הזו.

אהוד בן עזר: כאיש מדע-הטבע וכיהודי מאמין, מהי עמדתך בין שני העולמות הללו? האין אתה בא לידי סתירות מהותיות בתחומו הפנימי של עולמך – בתור אדם דתי השרוי בתוך-תוכה של עשייה מדעית בתקופתנו?

ישעיהו ליבוביץ: התפיסה האמונתית-דתית של התורה מחסלת את כל הבעייה של הניגוד בין התורה ובין הידיעות וההכרות שרכשנו לנו מן המדע – בלי כל תירוצים דחוקים ובלי כל ויכוחי-סרק.

כל העיסוק בעימות (קונפרונטאציה) המדע והאמונה, וכל ההשתדלות לאמת את התורה על פי ההכרות של המחקר המדעי (מדעי-הטבע או המחקר הפילולוגי-היסטורי) ובייחוד ההשתדלות המגוחכת "להציל" (כביכול) את אמיתת התורה על-ידי הטלת ספק בוודאות של תוצאות השימוש במתודה המדעית, או על-ידי ההסברה ש"אמת מדעית" אינה עניין של ודאות אלא של הסתברות בלבד, ואילו האמת של התורה היא מוחלטת – כל אלה הן טעויות גמורות בהבנת מהות המדע, ומשגים חמורים מבחינה דתית-אמונתית.

כל העוסק בעימות הזה מעיד על עצמו, שהוא מתייחס לתורה הקדושה כשם שהוא מתייחס לספר-לימוד בפיסיקה, בגיאולוגיה, בביולוגיה וכדומה. זאת אומרת, הוא דן בה מבחינת הערכתה כמקור של אינפורמציה לאדם; ואם הוא אדם המוחזק בעיני עצמו דתי, אין לגביו בין התורה ובין ספר-לימוד מדעי אלא שהאינפורמאציה שהתורה מספקת מהימנה יותר.

לאמיתו של דבר, גישה זו היא חילונית מובהקת, גישה של אדם שאינו מכיר כלל את המשמעות של המושג כתבי-הקודש, שהוא קטגוריה דתית טהורה. כל עניין של אספקת אינפורמאציה לאדם – ככל עניין של סיפוק צורך אנושי או מימוש ערך אנושי – חולין הוא ולא קודש, ובנידון זה אין שום הבדל בין אינפורמאציה על מזג-האוויר, או אינפורמאציה על העולם ומלואו ועל מהותם של הטבע ושל האדם; כשם שמבחינה דתית אין שום הבדל בין סיפוק צורך הגוף, כגון: מאכל ומשקה, ובין סיפוק צורך הנפש, כגון: ידיעה והשכלה.

עניינה של הדת – הקטגוריה של הקדושה – הוא מעבר לכל אלה, ובמובן ידוע אף זר להם לגמרי, לכל הצרכים, האינטרסים והערכים האנושיים. עניינה של התורה ושל כל כתבי-הקודש הוא הכרת מעמדו של האדם לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד") והדרישה היא שהאדם יעבוד את ה' – ולא הקניית ידיעות על העולם, על הטבע, על ההיסטוריה, ואפילו על האדם עצמו.

כשם שמצוות התורה הן התוכנית של עבודת ה', ולא התוכנית של תיקון חברתי, מוסרי או אינטלקטואלי של האדם או של האנושות, כך היגדי התורה אינם תיאורי-טבע או סיפורי-היסטוריה, אלא אחת הצורות המרובות של הביטוי "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; והוא הדין בהלכה ובתורה-שבעל-פה. הסעיף הראשון של "שולחן ערוך, אורח חיים" הוא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת ה'." לא לעמוד בבוקר כדי להכיר משהו על-אודות העולם, הטבע או האדם. לדעת איך ומתי מתהווה העולם, ואם בכלל נתהווה – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של המחקר המדעי; לדעת את טיבו ואת טבעו של האדם – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של האנתרופולוגיה הפילוסופית; ושתי הידיעות הללו כאחת הן אי-רלוואנטיות מבחינת האמונה והדת.

מעמדו של האדם לפני ה' אינו מוגדר מצד המציאות הטבעית, וחובת עבודת ה' – והכרת חובה זו – אינן תלויות ואינן מותנות בכך אם העולם קדמון או מחודש, אם נברא ומתי נברא ואיך נברא, ומה היו תולדותיו ותולדות האנושות. השאיפה לדעת דברים אלה היא מן הדאגות של האדם – דאגות אנושיות, אינטרסים של ידיעתו והכרתו, ובהם עוסק המדע, ואילו לדת ולאמונה, לתורה ולמצוותיה, יש "דאגות" אחרות לגמרי – "דאגות" מסוג מה שנוסח באותו סעיף א' של ה"שולחן-ערוך". ממש מגוחך הוא הרעיון שהתורה ניתנה כדי ללמד את האדם פרק במדעי-הטבע או בהיסטוריה, ושהשכינה ירדה על הר-סיני כדי למלא פונקציה של מורה לפיסיקה, לביולוגיה, לאסטרונומיה וכדומה; וכי השם-יתברך הוא רק פרופסור טוב יותר מאשר הפרופסור באוניברסיטה! רעיון זה אינו מגוחך בלבד אלא יש בו משום חירוף וגידוף.

הניגש לתורה מבחינת האינפורמציה המדעית שהיא מספקת (או אינה מספקת), מעיד על עצמו שאין כוונתו לעבוד את ה' אלא שה' (כביכול) יעבוד אותו וישרת את צרכיו מבחינת סיפוק-ידע; לשון אחרת: אדם זה ניגש לתורה ולנותן-התורה לא מבחינת אמונה-לשמה אלא מבחינת אמונה-שלא-שמה, אמונה לצורכי עצמו. האדם המאמין באמת (ברוח האמונה של יהדות ההלכה, התורה והמצוות) אינו מצפה שהתורה תלמד אותו משהו על-אודות העולם, הטבע, האדם וההיסטוריה; אם הוא מתעניין בבעיות הללו – הוא מטריח את עצמו כדי לברר רותן, עד כמה שהמדע מאפשר לו דבר זה, ואין הוא מתחצף להטריח בכך את השם-יתברך.

מן התורה האדם המאמין מצפה לדבר אחד בלבד: להדרכה בדרכי עבודת ה'. לפיכך הוא מבין, שכל מה שאמרה תורה על-אודות העולם וההיסטוריה – לא נאמר לשם הקניית ידיעות לאדם – דבר שהוא עניין של חול ולא עניין של קודש – אלא נאמר מתוך מגמה דתית, שדבר אין לה ולאינטרס המדעי.

השם-יתברך אינו פונקציונר של העולם ולא הדמיורגוס של אפלטון, ואין מקשים ממה שאנו יודעים מן המדע על העולם – על מה שהתורה מצאה לנחוץ להגידו.

[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

אהוד בן עזר: כיצד נראים בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין ישראל לערבים לאחר מלחמת יוני 67'?

ישעיהו ליבוביץ: לגבי העתיד הנראה לעין אין שלום ערבי-ישראלי נראה כאפשרות ריאלית. אנחנו נידונים להתקיים תקופה שאורכה אי-אפשר לדעת מראש – ללא שלום וממילא גם ללא ביטחון. האלטרנאטיבה שנוהגים להציג בקשר לבעיית השטחים שנכבשו במלחמת 67': שלום (כלומר, ויתור על השטחים) או ביטחון (החזקה בשטחים) – איננה ממצה את כל האפשרויות. הרבה יותר מתקבלת על הדעת האלטרנאטיבה של לא שלום ולא ביטחון.

אנחנו נמצאים במצב של מלחמה לאטנטית, העשוייה בכל יום לקבל ממדים חמורים ביותר. ונידרש לשלם בעד קיומנו באופן מתמיד מחיר בנפש אדם ובוויתור בתחום הכלכלי ובהרבה שטחים אחרים, שאי-אפשר לפתחם אלא על בסיס של כלכלה פורחת. ואין שום ספק שמחיר זה ילך ויעלה משנה לשנה, ואולי אפילו מחודש לחודש. ובסופו של דבר אין ערובה כמה זמן נוכל להחזיק מעמד בתנאים אלה. אלא שהחלטתנו נחושה וברורה להחזיק מעמד עד קצה גבול יכולתנו.

אהוד בן עזר: האם איננו חייבים משום כך לשקול בדעתנו – למען מה אנו מוכנים לקבל עלינו את העתיד הזה?

ישעיהו ליבוביץ: התשובה היחידה המאפשרת לנו את ההשלמה עם העתיד הזה היא שאנו עושים את זה למען מדינתנו היהודית אשר בה ובמסגרתה יוכרעו בעיות ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ושל היהדות. אם לא תשמש המדינה מסגרת למשימה זו – זאת אומרת, אם המדינה לא תהיה מדינה יהודית, אז אין כל טעם לקיים אותה. מדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט. אינסטרומנט הנחוץ להגשמתם ולקיומם של דברים שיש להם ערך. ולגבינו הערך הוא העם היהודי ויהדותו.

מדינה הכוללת ארבעים או חמישים אחוז אוכלוסייה לא-יהודית, ואשר כל בעיותיה לא יהיו אלא כיצד לקיים את שלטונה על אוכלוסייה זאת – לא תהיה מדינה יהודית, אלא סתם מנגנון שלטוני הנמצא בידי יהודים. העלאת המדינה לדרגת ערך – זוהי תמצית הרעיון הפאשיסטי. לקיומה של מדינת ישראל אין טעם אלא אם היא ממשיכה את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אין היא ממשיכה אותה – אין טעם לקיומה, ואף אין לה זכות קיום.

אהוד בן עזר: אך אין כל סימנים לכך שהסיטואציה בה אנו מצויים עשוייה להשתנות בעתיד הנראה לעין.

ישעיהו ליבוביץ: אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי מיליון ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית – חורבן מדינת ישראל; שנית – הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית – ערעור כל המיבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב., והן על-ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על-ידי מנהלי-עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו לעשות?

ישעיהו ליבוביץ: מאחר שאין סיכוי להשיג שלום, עלינו להסתלק מיד, עוד הלילה, מן השטחים המיושבים על-ידי מיליון וחצי ערבים, ולהתבצר במדינתנו היהודית, ולהשקיע את כל כוחנו בהחזקה בה. קיימת עוד אפשרות אחת, רחוקה, שיכפו עלינו סידור מטעם המעצמות הגדולות, אמריקה ורוסיה, הוא אולי יגרום לשקט יחסי לתקופה קצרה. מה שיבוא אחריה – אי-אפשר לצפות מראש.

אהוד בן עזר: נקודת המוצא שלך היא דתית. אך יש חוגים דתיים בישראל הרואים את מלחמת ששת הימים, כיבוש הכותל המערבי וירושלים העתיקה, ושאר מקומות קדושים ליהדות – כאקט של תחילת הגאולה. הם רואים את הדת היהודית באור משיחי. נוטים לקדש את הכוח הצבאי. נוטים למתן ערך יהודי-דתי לישראל הגדולה ולשלמות הארץ, כלומר, להשתלטות יהודית על כל השטחים שנכבשו במלחמה האחרונה. [יוני 67'].

ישעיהו ליבוביץ: זוהי השבתאות המודרנית. הגלגול המודרני של נביאי השקר, הפרוסטיטוציה של דת ישראל לאינטרסים של קאניבאליזם לאומני וליצר השלטון. זוהי דתם של אנשים אשר להם הלאום נעשה אלוהים, המולדת – תורה, והריבונות הלאומית, כלומר השלטון – לדבר שבקדושה.

לניצחונות צבאיים ולכיבושים כשהם-לעצמם אין שום משמעות דתית. דין מלחמת ששת הימים כדין מלחמותיו של המלך ירבעם בן יואש, אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה," ודבר זה לא מנע את נביא-ה' מן החזות הקשה שחזה למלך הרשע ולעמו: "בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו."

ההשוואה הרווחת של מלחמת ששת הימים למלחמת החשמונאים – שהיתה ביסודה מלחמת-אזרחים בעם היהודי בין שומרי-תורה ובין המתייוונים – היא סילוף גמור: הפעם שוחרר הר-הבית לא בידי החשמונאים אלא בידי המתייוונים.

אשר לחזון המשיחי – הרי הוא חזון שאינו ניתן לאקטואליזאציה. מקרי האקטואליזאציה של המשיחיות הם הנצרות והשבתאות. כשפקעה בועת הסבון השבתאית בשעתה, נפגעה היהדות, שנתפסה ל"בלוף" המשיחי ההוא, ונפצעה פצע אשר ממנו לא נרפאה. וכשתתפוצץ הבועה השבתאית המודרנית – יגרום הדבר למפולת רוחנית ונפשית העשוייה לחסל את היהדות כולה.

אהוד בן עזר: האם חל שינוי מהותי ביחסים בין ישראל ליהודי התפוצות אחר מלחמת 67'?

ישעיהו ליבוביץ: לדעתי לא חל שינוי מהותי. ההיגררות של חלקים גדולים של הנוער היהודי אחר השמאל-החדש אינה אלא המשך של תהליך ההתרחקות מן היהדות, ההתבוללות בעולמם של הגויים, וההיגררות אחרי הלכי הרוח והערכים המקובלים שם. תהליך שהתחיל כבר לפני כמה דורות, ואשר מדינת-ישראל מעולם לא הצליחה לעצור אותו. למעשה, העם החי במדינת-ישראל כיום לא היה מעוניין להציל את ההמשכיות של ההיסטוריה של העם היהודי. ולכן המדינה גם לא השפיעה על תהליך ההתמוטטות, ההתפוררות וההתבוללות של העם היהודי.

ההתלהבות של היהודים בחוץ-לארץ ממדינת-ישראל היא כמין חיפוי על המציאות תוך היעדר כל רצון אמיתי לשנות את המציאות של ההתבוללות מעיקרה. מחפים על המציאות באירועים הפגנתיים שאינם משנים את מהותה של המציאות. ההתעוררות הסנטימנטאלית בעקבות המלחמה האחרונה לא הפכה להתעוררות אכסיסטנציאלית, ואין להתפלא על כך, כי מהתעוררות סנטימנטאלית אף פעם לא תוכל לצמוח מהפכה אכסיסטנציאלית.

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל?

ישעיהו ליבוביץ: דת אינה קיימת כדי "למלא תפקיד". הדת היהודית – או שהיא תכלית לעצמה או שהיא פסולה. וזוהי ההבחנה שהמחשבה הדתית המסורתית בישראל מבחינה בין תורה-לשמה ובין תורה-שלא-לשמה; וכבר נאמר ש"תורה לשמה נעשית סם-חיים, ואילו תורה שלא-לשמה נעשית סם-המוות." (מסכת תענית, דף ז').

אהוד בן עזר: מה דעתך על החלטת הכנסת בשאלת "מיהו יהודי?" – החלטה המבוססת בחלקה הגדול על ההלכה היהודית?

ישעיהו ליבוביץ: מיהו יהודי? כל הפרשה הזאת היא אי רלוואנטית לחלוטין. מדינת ישראל אינה מייצגת את היהדות ואינה מחליטה על אודות היהדות. שום מדינה בעבר, בהווה או בעתיד לא ייצגה ואינה מייצגת ולא תייצג את היהדות.

לפיכך החלטות הכנסת רלוואנטיות רק לגבי סדרי המדינה ולא לגבי סדרי היהדות. לגבי היהדות רלוואנטית רק העובדה, שאדם אשר מבחינת מושגי-היסוד והקביעות החוקיות של היהדות הוא מפר-ברית, משומד-להכעיס ופושע-ישראל – זכאי במדינת ישראל להיות קצין בצבא ההגנה לישראל, ולפקד על חיילים יהודים. וזכותו זו היא בלתי-מעורערת מבחינת מהותה של המדינה הזאת, כמוסכם בין דתיים וחילוניים כאחד.

אני אינני יהודי לפי מובן המילה הזאת בחוק של מדינת ישראל. ולכן לא איכפת לי מי נרשם ומי לא נרשם כיהודי בערכאות של המדינה. אין קופירייט על השימוש בשם "יהודי", וכל הרוצה להשתמש בו יכול להשתמש בו כרצונו. המשמעות המהותית של השם הזה ידועה לי ולכל השותפים איתי להשקפה ולדעה, והיא אינה מושפעת מחוקיה או תקנותיה של המדינה.

אם הכנסת תחליט מחר ברוב של שישים ואחד קולות שכל מי שמורח את חוטמו בצבע ירוק נקרא יהודי, זה יהיה חוק של המדינה. אך הוא אינו רלוואנטי בשבילי. מי שמשלים עם דימוקראטיה משלים גם עם האפשרות שאיוולת תתקבל ברוב-דעות.

אהוד בן עזר: מה בעיניך הדמות האידיאלית או האוטופית, של מדינת-ישראל? האם אתה בעד "מדינת הלכה", אילו היתה לך אפשרות לקבוע עובדות?

ישעיהו ליבוביץ: אינני יכול לענות לך על שאלה זו. לא אני קובע את העובדות. רוב העם בישראל נמצא בכיוון אחר לגמרי. זו שאלה היפותיטית, ואי-אפשר לענות עליה.

מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה "מדינת ההלכה". המאבק בין הדת ובין חילוניותה של המדינה הוא נצחי.

אינני סוגד ל"פרה הקדושה" הקרויה "אחדות העם". לא ידוע לי שום דבר בעל ערך שהושג על-ידי אחדות. כל דבר ערך הושג רק על-ידי מאבקים פנימיים קשים ביותר, עד כדי מלחמות-אזרחים עקובות מדם. גם היום דת ישראל זה דבר המפלג את העם. כל דבר בעל ערך מפלג את בני-האדם. על ערכים צריך להיאבק, צריך להילחם, אי-אפשר להתאחד. על שותפות לשלול שלל ולבוז בז – על זה אפשר להתאחד.

אהוד בן עזר: כלומר שההלכה היהודית והמדינה היהודית הן כמו שני קווים מקבילים אשר אינם נפגשים לעולם? שחייב לשרור ביניהן תמיד אנטאגוניזם?

ישעיהו ליבוביץ: לאדם הדתי הדת היא ערך, זאת אומרת – תכלית לעצמה. אך שום מדינה אינה ערך בפני עצמה. למדינה, כפי שאמרתי, יש משמעות אינסטרומנטאלית בלבד. השאלה על משמעותו של העם היהודי לא התעוררה מעולם לפני שקמה הציונות, והעובדה שהיא מתעוררת היום מעוררת ספקות אם יש עוד המשך לעם היהודי. ואם אין המשך, אז המדינה היא לא רק מיותרת אלא אין לה זכות קיום. ואין היא אלא מנגנון של כפייה ואלימות, הקיים לצורך עצמו.

לשם מה ליצור "עם עברי" חדש? – כלומר, גוש בעל כוח ללחום, להרוג, וליהרג? לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים? ייתכן שתקום כאן אומה חדשה, סינתטית, המוגדרת על-ידי מדינתה, כמו האומה הניקאראגואית. אבל אומה כזו אינה מעניינת אותי; אני איני צריך להשתייך לקונסטרוקציה מלאכותית.

היום קיים תהליך של התפוררות, התמוטטות והתבוללות של העם היהודי, תהליך המתקדם בצעדי-ענק. אני חושב שאנחנו הולכים לקראת פילוג בעם היהודי. מהותה של הדת שהיא נגד המדינה, נגד כל מדינה; היא הביקורת הנצחית על המדינה – על הלאומנות, על הריבונות, על השלטון ועל השליטים, ולעולם אין היא מזדהית עם המדינה ועם מוסדותיה. כיום, בישראל, במצב הקיים, בו היהדות הדתית משתלבת במשטר החילוני – אין היהדות הדתית מייצגת שום ערכים, אלא משמשת רק גורם מפריע לערכים שהמדינה החילונית היתה עשויה אולי לפתח אותם.

אהוד בן עזר: אנשים צעירים בישראל כיום, ההולכים לשרת בצבא, מדברים על תחושה של "עקדה חילונית". יש להם הרגשה כי דור ההורים, והמדינה – מקריבים אותם, אך בלא כל פיצוי או ניחומים של אמונה דתית בהישארות הנפש, במשמעותם הנצחית והאלוהית של החיים.

ישעיהו ליבוביץ: עקדה? אני מכיר רק אחת – ניסיונו של אברהם אבינו. עקדה היא ביטול ערכי האדם למען יראת-השם ואהבת-השם. ואילו ה"צעירים" מתכוונים לוויתור על החיים למען ערך אנושי מובהק, אחר, הנקרא פאטריוטיזם. ויתור זה – העדפת אינטרס אנושי אחד על האחר – הוא הניגוד לעקדת יצחק. זו תופעה נפוצה מאוד. גם הנאצים דגלו בדעה שהמולדת והעם עדיפים מחיי האדם, ושהאדם חייב להקריב את חייו למען העם והמולדת. "טוב למות בעד ארצנו" – זאת אינה עקדה. יש אדם הדבק בארצו יותר מאשר בחייו, ויש דבק בחייו יותר מאשר בארצו.

בן-אדם צריך לדעת ללחום כשם שהוא צריך לדעת לעבוד. הגנה על המולדת ולחימה אינן ערך, כשם שגם עבודה אינה ערך. הן רק בגדר של סיפוק צרכים.

אהוד בן עזר: היש לדעתך הבדל בהרגשתו של חייל יהודי חילוני לעומת חייל יהודי דתי, הנמצאים שנים על קו הגבול עם האוייב הערבי ומעמידים את חייהם בסכנה למען קיום המדינה?

ישעיהו ליבוביץ: אין שום הבדל. ההבדל ביניהם הוא בכך שאחד מהם רואה חובה לעצמו לעבוד את השם בחייו, והשני אינו מכיר בחובה זו. לגבי הגנת המולדת שניהם שווים.

* * *

ד"ר יצחק קציר

קסטנר: בורות או רשעות או שניהם גם יחד?

         13.3.2017   

לכבוד העורך,                                            

אבקש להגיב על הכתבה של משה גרנות ("חידת חייו", גיליון 1124) בכמה הערות, שבתוקף הנסיבות אינן קצרות:

* יו"ר ועדת העזרה וההצלה הציונית בבודפשט היה ד"ר אוטו קומוי. ד"ר קסטנר היה סגנו. היו בה חברים נוספים, בהם הנזי ברנד, סילגי, פרץ רבס, אנדריאס ביס.

* רייכנטל עושה כאן, ללא הסבר, פליק-פלאק ביחסו אל קסטנר: בתחילה "...קסטנר היה מנהיג יעיל ואמיץ, הפועל במחתרת, ...מארגן רשת רחבה של מבריחי גבול, מגייס כספים..." וכו'. ולפתע, ביום אחד, משתנה אופיו, לפי רייכנטל, מן הקצה אל הקצה והוא נהפך ל"איש כנוע וצייתן" וכו'. רייכנטל אינו מסביר את המהפך, כיון שאי אפשר להסביר מה שלא קרה. עדיין, וביתר שאת לאחר הכיבוש הגרמני, תפקיד חייו, כפי שהוא ראה אותו, היה להציל יהודים רבים ככל האפשר.

רייכנטל לא הסתפק במהפך הבלתי מוסבר באישיותו של קסטנר, אלא אף קבע שקסטנר היה, לא פחות ולא יותר "סוכן של הגסטפו". ועל סמך מה קבע זאת? על סמך דברי אייכמן ואורבן, שני נאצים מושבעים, ששמחו להתנער מאחריותם להשמדת היהודים ולהטילה על היהודים עצמם – זה הגיוני ואמיתי כמו המהפך שלא היה.

יורשה לי לצטט מדברי פרופ' משה צימרמן: "עוד בשלב מוקדם מאוד התפתח מנגנון מדהים: האשמה במאורעות, גם במה שאירע ליהודים, גולגלה על היהודים עצמם. טקטיקה מוכרת היא, שפושע מטיל את האחריות למעשהו על הקורבן. כחלק ממדיניות הרייך השלישי כלפי היהודים הובאה הטקטיקה הזו לידי אבסורד מסמר שער." (מתוך "גרמנים נגד גרמנים").

* אייכמן ופקודיו אכן שיקרו לחברי הועדה – ואלה שיקרו בחזרה. לדוגמה: קסטנר שיכנע את אייכמן כי 600 הסרטיפיקטים היו מיועדים למשפחות ולא ליחידים (שקר), ואז שיכנע משפחות "לאמץ" יתומים, כדי להגדיל את מספר היוצאים ברכבת. כך, בין השאר, הגיע מספרם ל-1684. 

* הטענה כאילו קסטנר "לקח לעצמו תפקיד של אלוהים, לקבוע מי יצא ברכבת ומי יישאר ויומת," שגויה לחלוטין: ד"ר אוטו קומוי, יו"ר הועדה, הוא שחילק את הסרטיפיקטים לפי הסקטורים בקהילה היהודית: לאורתודוקסים (במכסתם הם כללו את הרבי מסטמר האנטי ציוני וכל פמלייתו), לניאולוגים, לציונים הוותיקים, לחלוצים ול"סתם" עמך. כל סקטור קבע את רשימת אנשיו בהתאם למכסה שקיבל. לאחר כחצי שנה במחנה ברגן-בלזן, הגיעה לבסוף הקבוצה לשוויצריה.

* הטענה שקסטנר הציל את קרוביו מרושעת ואף שגויה. אמנם, שלח ברכבת את אימו, אשתו ואחיו, שאלמלא כן לא היה איש מעז לעלות לרכבת. אבל, דודים, דודות, בני דודים, נשארו מאחור ונרצחו באושוויץ. גורלם של שנים עשר מהם ידוע בוודאות (בידי רשימה שמית שלהם). גורלם של קרוביו האחרים שנעלמו, נותר עלום.

* לעניין "פרשת שטרסהוף": בלאשקה, ראש עיריית וינה הנאצי, פנה אל ידידו קלטנברונר, סגנו של הימלר (והממונה על ביצוע "הפתרון הסופי") וביקש 30,000 פועלים לעבודות ביצורים סביב וינה לפינוי הריסות ההפצצות בעיר ולעבודות חקלאיות במקום האוסטרים המקומיים שגוייסו. זה אכן היה הבסיס ל"פרשת שטרסהוף" (תחנת רכבת ליד וינה, שאליה הגיעו הרכבות עם היהודים מהונגריה), אלא שכאן נכנס קסטנר לתמונה: הוא שיכנע את חברי הועדה, שעליהם הוטל לגייס את העובדים, כדי שייצאו לווינה משפחות עם שלושה ילדים לפחות. הרציונל שלו היה זה: זקנים, נשים וילדים שיגיעו לאושוויץ, יושמדו ביום הגיעם. לצעירים היה סיכוי של הישרדות לכמה שבועות לפחות, כעובדי כפיה במחנות אושוויץ.

התוצאה היתה שלשטרסהוף הגיעו שש רכבות, עם כ-3,000 איש כל אחת, בס"ה כ-18,000 נפש, שמהם רק כ-30% היו ראויים, איך שהוא, להיקרא "פועלים". כל האחרים היו זקנים, נשים וילדים. ועדת העזרה וההצלה שלחה לאנשי שטרסהוף ביגוד ונעליים לחורף ואף החזיקה בית חולים בווינה, לטיפול בחולים ובפצועים מקרב אנשי השיירה. כמו שאר האוכלוסייה האזרחית בווינה, היו גם מ"אנשי שטרסהוף" שנפגעו בהפצצות, אבל רובם המכריע שרד את השואה.

* אלו בני משפחה היו "בני ערובה" בידי הגרמנים? מי שיודע-שיקום.

* ב-1944 היה כבר ברור לקסטנר, שהמלחמה עומדת להסתיים בקרוב בתבוסה טוטאלית של גרמניה. מתוך הבנה זו, מטרתו של קסטנר היתה להרוויח זמן, לעכב שילוחים כדי להציל כמה שיותר יהודים. זאת, באמצעות הקמה ותיחזוק מו"מ מתמשך בין נציג ה-ס.ס. בכר, ובין נציג הג'וינט בשוויצריה ואח"כ גם עם נציג "ועדת פליטי המלחמה" של הנשיא רוזוולט בשוויצריה. מטרתו של הימלר באותו זמן היתה לנסות ליצור קשר עם האמריקנים, כדי לשכנעם לעשות "שלום נפרד" עם גרמניה ולצאת בכוחות משותפים נגד "הסכנה הבולשביקית". כאן נכנס לתמונה קולונל ה-ס.ס. קורט בכר. הוא היה ממונה מטעם הימלר על "הצד הכלכלי" של הכיבוש הגרמני בהונגריה, דהיינו, תפקידו היה "לרכוש" בעבור ה-ס.ס. מפעלי נשק, מתכת, ארמונות, חפצי אמנות בהונגריה (גם סוסים לצבא הגרמני!) ולהוציא כספים ככל יכולתו מן היהודים. על רקע זה נוצר קרע (ותחרות על אוזנו של הימלר) בינו לבין אייכמן, שכל ששאף אליו היה לרצוח כמה שיותר יהודים, בלי שיקולים כלכליים, מדיניים או אחרים, בעוד בכר שלח יהודים עשירים בעלי תעשיה לפורטוגל, לאחר ש"רכש" את מפעליהם וארמונותיהם בנזיד עדשים.

אייכמן היה אידיאליסט נאצי, שהאמין ב"שליחותו" – השמדה מלאה וסופית של הגזע היהודי. בכר, לעומתו, היה אופורטוניסט, שהבין גם הוא, כמו קסטנר, שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה ואם חפץ חיים הוא, כדאי לו להכין לעצמו אליבי לימים שאחריה. כאן התחברו האינטרסים של קסטנר ובכר.

יש לזכור, שהיתה הוראה של היטלר, שלא להשאיר בחיים עדים חיים במחנות, כאשר התקרבו אליהם צבאות בנות הברית. כאשר לא הספיקו הנאצים להשמיד את השורדים במחנות, הוציאום ל"צעדות מוות" לכיוון גרמניה. לנוכח סכנה מיידית זו, הוציא בכר מהימלר (שרצה "להראות רצון טוב" כלפי האמריקנים), מינוי ל"קומיסר הראשי של כל מחנות הרכוז ברייך". בסמכות זו השתמש בכר, כשנסע יחד עם קסטנר ממחנה למחנה ועצר, ברגע האחרון ממש, את החיסול הסופי. בברגן-בלזן, למשל (שאליו הגיעו שורדי מצעד המוות מאושוויץ), כבר שפכו הנאצים נפט על הצריפים עם האסירים בתוכם, וכבר עמדו להציתם על יושביהם. בכר ניהל מו"מ עקשני עם האחראים במקום, עד שניאותו למסור את המחנה לבריטים ללא קרב וללא ביצוע פקודת הרצח.

ביום שחרור ברגן-בלזן היו במחנה כ-60,000 אסירים. הצלות דומות אירעו במאוטהאוזן (כ-2,000 איש) בטרזיינשטאדט (כ-30,000 ניצולים), בפלוסנבורג ובעוד מחנות. הקורא מוזמן לסכם – סיכום חלקי.

* בכתבה נאמר: "קסטנר טען טענת שווא שבזכותו הגטו (בבודפשט) לא הושמד." האמת היא, שלא היתה זו טענת שווא. המו"מ שניהלו בכר וקסטנר בשוויצריה גרם לדחיות חוזרות ונשנות של גירוש יהודים מהגטו, מה שאיפשר לגורמים נוספים להתערב, עד שהצבא האדום הטיל מצור על בודפשט. בגטו נותרו בחיים כ-120,000 איש ואישה.

* "הגרמנים הכריחו את ההולכים למות לכתוב מכתבים מעודדים לקרוביהם." זה נכון, אבל הכותב מבלבל את ההקשר: הם עשו זאת כאשר רק התחילו בשילוחים לאושוויץ ולא בהקשר של גטו בודפשט.

* הטענה החמורה ביותר נגד קסטנר היתה כאילו "הסתיר" מפני היהודים את הסכנה הנשקפת להם מן הנאצים. על טענה זו יש להציג תשובה כפולה:

 א. שלושה ימים לפני כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נודע לוועדה על העומד להתרחש. קסטנר כינס את מדריכי תנועות הנוער החלוציות  שפעלו במחתרת, וצייד אותם בכספים ותעודות מזוייפות והם נשלחו לרחבי "הונגריה הגדולה" כדי להיפגש עם מנהיגי הקהילות, להזהירם על העומד לקרות, כדי שימריצו את חברי הקהילות לברוח לבודפשט העיר הגדולה, שבה יותר קל להסתתר. לשם כך הביאו איתם את הכספים והתעודות.

בכל המקומות סירבו ראשי הקהילות לקבל את הכספים והתעודות וגירשו את השליחים הצעירים כ"מעוררי פאניקה מיותרת." הם אמרו: "אנחנו בהונגריה, לא בפולין. אנחנו הונגרים והורטי לא ייתן שיפגעו בנו."

ב. היהודים ידעו גם ידעו: קרוב לעשרים אלף פליטים יהודים מפולין וסלובקיה הגיעו  להונגריה. רבים מהם הסתתרו אצל משפחות וסיפרו את האמת על מחנות המוות. הקושי של השומעים היה להפנים את המשמעות של הזוועה עבורם. עובדה: כאשר רכבת ברגן-בלזן עצרה ליד תחנה קטנה בשם "אושפיץ", קמה פאניקה נוראה בקרב הנוסעים, רבים ברחו לשדות ורק בקושי הרגיעו אותם. אם באמת לא ידעו, מה הפחיד אותם בשם "אושפיץ"?

זאת ועוד: כאשר עצרה הרכבת, לאחר כשבוע בדרך, במחנה ליד לינץ שבאוסטריה, נשלחו הנוסעים להתרחץ במקלחות. הם קיבלו זאת כ"סוף הדרך", הדתיים התפללו, האחרים נפרדו מבני משפחותיהם וזה מזה, כמשלימים עם גורלם. אלא שהפעם המקלחות היו אמיתיות.

* ה"עדות" לטובת בכר: קסטנר אכן הבטיח לבכר שיעיד לזכותו אחרי המלחמה אם ישתף איתו פעולה בהצלת יהודים. בכר עמד בהתחייבותו, הן במשיכת המו"מ בשוויצריה והן בהצלת השורדים במחנות. אבל, לא זו היתה הסיבה שקסטנר העיד (למעשה, היה זה מכתב בן שורה וחצי שבו נאמר, שבכר עשה ככל יכולתו, כאשר יכול היה, לעזור לקסטנר להציל יהודים) לזכותו של בכר.

פרופ' שלמה אהרונסון וההיסטוריונית שושנה ברי מצאו סיבות הרבה יותר מעשיות, מאשר הבטחה בעל פה בשעת מצוקה: הקונגרס היהודי העולמי רצה שיהיה לעם היהודי נציג במשפטי נירנברג, אשר יעלה שם, (בניגוד לעמדת בעלות הברית), את אסונו הייחודי של העם היהודי. קסטנר רצה שבכר יעיד במשפט על חלקו המרכזי והמכריע של קלטנברונר במימוש "הפתרון הסופי". הסוכנות היהודית ביקשה להסתייע בבכר באיתור הכספים שנגזלו מיהודי הונגריה וגם לרכוש עבור "ההגנה" מכונות לייצור תחמושת לקראת מלחמת העצמאות שכבר נרמזה באופק. זו היתה עיסקה טובה לשני הצדדים: בכר באמת העיד נגד קלטנברונר וזה אכן ניתלה בעקבות עדות בכר. (עוד אגב חשוב: בכר לא היה צפוי להיות מוצא להורג ע"י האמריקנים. הוא לא היה די בכיר מבחינתם). הוא גם התחקה, בהצלחה חלקית בלבד, אחר מסלול הכספים האבודים, שחלקם, לפחות, מצאו דרכם בידי קצינים נאצים אל הבנקים השוויצריים, והפרשה ידועה.

* ה"מטבע" האפקטיבי היחידי שהיה בידי קסטנר בזמן המלחמה, היה הבטחתו להעיד לזכות בכר אחרי המלחמה. ב"מטבע" הזה קנה קסטנר את חייהם של עשרות אלפי יהודים (שרובם אינם יודעים בזכות מי ניצלו), ובשליחות הקונגרס היהודי העולמי והסוכנות גם שילם לו במטבע זה, כדי להשיג מטרות נוספות.

יקצר המצע מלפרט את כל פיתולי העלילה – יקרא המתעניין את ספריהם של דב דינור, שלמה אהרונסון, יחיעם ויץ, אנה פורטר, לדיסלב לב, יהודה באואר ועוד רבים וטובים.

לסיכום: למחזר היום, אחרי כל כך הרבה מחקרים וממצאים המוכיחים את ההיפך, את הדיבה של מלכיאל גרינוולד, זה או בורות, או רשעות, או שניהם גם יחד.

בכבוד רב,

ד"ר יצחק קציר

רחובות

אהוד: האם העובדות הללו היו ידועות לשופט בנימין הלוי ביוני 1955, כאשר זיכה את מלכיאל גרינוולד מרוב ההאשמות וקבע בפסק דינו כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן"?

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ"ב. "עכשיו כן."

בשבוע השני או השלישי שלי בחניתה, תליתי על לוח המודעות את הבשורה המרנינה, שמחר, אחרי ארוחת הבוקר, יעמוד לרשות המבריאים אוטובוס שייקח אותם לרחצה בחוף אכזיב.

כשהתמלא האוטובוס עליתי גם אני, וכשחיפשתי מקום לשבת, רמזה לי אחת המבריאות, שושנה שמה הבדוי, שלידה יש מקום פנוי.

הייתה זו אישה מלאת גוף עם פנים עגלגלות וחיוך של שיניים לבנות ויפות. היא היתה  בחניתה כמעט שבוע, אבל לא  התעניינתי בה באופן מיוחד. בכלל השתדלתי להתייחס באופן שווה לכל המבריאים והמבריאות לבל אעורר טענות של קיפוח.

בערב שלפני הנסיעה לים, הייתה הקרנת סרט בקיבוץ, ואחריו כמעט כמו בכל ערב, ריקודים סלוניים ברחבת הריקודים הקטנה. כל מי שחלם לצוד לו איזו מבריאה, וכל מבריאה שחלמה להיצוד, היו באים לקוות ולרקוד.  אני כתרבותניק חשתי  כי מוטל עלי להשתתף בריקודים אלה, ולהזמין בעיקר נשים שישבו זנוחות בצד וחיכו לישועה. מדי פעם, אחרי שהנחתי על פלטת הפטפון תקליט ארוך נגן של עשרים דקות, ירדתי אל הרחבה כדי למלא את החסר, הכמעט תמידי, בגברים הבאים לרקוד. זכרתי שעם אותה עגולת הפנים שהזמינה אותי לשבת לצידה באוטובוס.  רקדתי בערב הקודם ואפילו אמרתי לה שהיא גורמת לי לרחף כמו ציפור. למה אמרתי לה זאת, לא יודע. יצא לי בלי כוונות מיוחדות. 

כאשר כל הנוסעים לים התקבצו ליד האוטובוס, היא אמרה לי בוקר טוב עם חיוך מלא שיניים, ואני אמרתי לה שהכובע שלה מתאים לה מאוד. היתה לה מגבעת קש צהובה, ארוגה ברפייה אדמדמה שהעניקה לה מראה של גבירה מכובדת. כנראה שהמחמאה הנבכית הזאת נסכה בה עוז ולכל מי שרצה לשבת לידה אמרה שהמקום תפוס, עד שאני הגעתי והיא הציעה לי לשבת. רציתי דווקא לשבת ליד צעירונת אחת שנראתה לי תוססת, אבל לא יכולתי להעליב את הגבירה והתיישבתי לצדה.

מתוך נימוס שאלתי איך ישנה בלילה?

אמרה לי שהיה לה קשה להירדם, כי חשבה על מה שאמרתי לה.

לא זכרתי מה אמרתי, אבל היא הזכירה לי.

כיוון שכך הוספתי מחמאה נוספת כשאמרתי שהיא רוקדת בחן רב.

היא אמרה לי חן-חן והודתה שאף אחד לא אמר לה את זה אף פעם.

כמובן שהבנתי למה, אבל העדפתי להשמיע איזה משפט נבוב על הקנאה שרוב בני האדם לוקים בה. מכאן שאלתי במה היא עוסקת והיא סיפרה לי שהיא סייעת בגן ילדים ובעלה עובד בעירייה ועוד שנתיים יוצא לפנסייה.

מכאן הבנתי שבעלה כבר לא צעיר, אך לא מצאתי לנכון לדבר על כך. היא דווקא כן ובלי ששאלתי סיפרה  לי בגלוי לב, שהוא מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה והמשפחה הכריחה אותה להתחתן איתו, כי לא כל אחד מתקבל לעבודה בעירייה ויש לה ממנו שלושה ילדים והיא לא רוצה יותר.

לא ידעתי מה עונים על גילוי לב שכזה והעברתי את הנושא למזג האוויר ולחוף היפה המצפה לנו. היא לא הגיבה ואני קיוויתי שלא פגעתי בה שלא במתכוון.

המשכנו לשבת  ללא אומר ופתאום הרגשתי את כף ידה נוחתת על ירכי. אף פעם לא קרה לי דבר כזה. תמיד אני הייתי זה היוזם תנועות אלה, מתוך תקווה לשיתוף פעולה. כדי להיות בטוח שלא נדמה לי מה שאני חושב, הצצתי למטה ואכן ראיתי את אצבעותיה העבות מונחת איפה שחשבתי. המבט הבא שלי היה לכל עבר, לראות אם מישהו יכול להבחין במה שנעשה מעל המושב שלנו. כשהבחנתי שכל הנוסעים עסוקים בהסתכלות על  חוף הים המתקרב אלינו, הבנתי שבתור תרבותניק האחראי לענג את המבריאים, אסור לי להישאר חייב ועד מהרה נמצאה כף ידי בתוך זו שלה ושנינו מחליפים לחיצות עדינות. 

באותם ימים היה חוף אכזיב, עם החורשה הצמודה אליו, בלתי מוכר בארץ ורק מעטים היו מגיעים אליו. הנהג הרשה לעצמו להתקרב עם האוטובוס ממש קרוב למים, ולפני שפתח את הדלתות, קמתי והצעתי למבריאים להשאיר את הבגדים באוטובוס  ולרוץ עם בגד ים ישר למים, או לשכב להשתזף על החוף.

אני עצמי לא רצתי לים, אמנם הורדתי את בגדיי ונשארתי רק עם בגד הים, אבל העדפתי לקרוא ספר בצל החורש הסמוך ולחכות עד שהים יתחמם.

הספקתי לקרוא אולי שלושה עמודים, כאשר נבהלתי למשמע קול השואל:

"אתה לא נכנס למים?" 

הרמתי את ראשי וראיתי אותה בבגד ים לבן הבולט על עורה השחום.  לקח לי רגע להירגע עד שהצלחתי לענות לה שאני מחכה שהמים יתחממו, כי אני רגיש לקור.

היא אמרה לי שאני צודק והתיישבה לצידי, כשגופה  המדושן מתחכך בצלעותיי. לרמז יותר ברור מזה לא הייתי זקוק. עד מהרה נמצאנו  שרועים על החול במעמקי החורש, שנינו בבגדי ים ואני מגלה בפעם הראשונה בחיי, שניתן להסית הצידה את חלקם הצר ולקיים את המחקר החודרני בלי צורך להוריד את הבגד.

היתה זו הפעם הראשונה בחיי שאני מקיים מצווה שכזאת עם אחת שאני בקושי מכיר. עד היום אני מתקשה להאמין שדבר כזה קרה לי ככה סתם פתאום, ללא שמץ של מאמץ, או חיזור. עשינו זאת רק פעם אחת, כי חששתי שמי מהמבריאים  ינסה לחפש אותי. אני זוכר גם שאחרי שקמנו כבר לא היה לי קר, ורצתי וזינקתי לתוך המים הצוננים בלי שום מעצורים.

אחר כך, כשישבתי לצידה בדרך חזרה, לא דיברנו הרבה. הנוסעים היו במצב רוח מרומם, פרצו בשירה ושנינו הצטרפנו אליהם כשאני כתמיד, משתדל שלא להרים את קולי הזייפני.

לפני שירדנו מהרכב סיפרה לי שזה יומה האחרון בחניתה, ואני, מתוך אדיבות, הבעתי צער על שלא נסענו לים כבר ביום הראשון כשהגיעה.

היא הסכימה איתי לגמרי והתנצלה שמתוך ביישנות לא ניסתה  להתקרב אלי קודם.

הודיתי שגם אני מפסיד הרבה בחיים בגלל הביישנות וחוסר הביטחון שלי.

אם הייתי יותר חכם, הייתי מסתפק במה שאמרתי עד כה ולא מוסיף דבר, אבל הרצון להיות מארח מושלם גרר אותי הלאה, וכשהיא אמרה שחבל לה שהיא צריכה כבר לנסוע הביתה, אמרתי שהיא יכולה תמיד לחזור ולבקר. 

אמרתי ולא העליתי על דעתי שהיא תיקח אותי כל כך ברצינות.

הדבר קרה באמצע השבוע הבא, כשנכנסתי לחדרי  בהפסקת הצהריים ומצאתי אותה קמה לקראתי. החיבוק היה בלתי נמנע, הבעייה היתה  שמתוך פזיזות יתר, הוספתי ואמרתי שאם הייתי יודע שהיא מחכה לי בחדר,  הייתי מוותר על ארוחת הצהריים.

יותר לא הייתי צריך להגיד כלום, היא ישר תפסה בשולי חולצת הטריקו שלי והרימה אותה למעלה. כשנחלצתי מהחולצה שלי, התחלתי לטפל בחולצה שלה וכשהסתבכתי, מיהרה לבוא לעזרתי. אף פעם לא ידעתי שאפשר להתפשט במהירות העולה על מהירות הקול. לא הספקנו להוציא הגה וכבר  היינו זו עם זה וזה בתוך זו ועל כל השאר כבר כתבו בכל הספרים האחרים. כתבו, אבל לא התייחסו לאותו מלל שנמלל מפי, כששכבנו אחר כך נינוחים ורגועים מול התקרה, שבטח לא חידשנו לה כלום.

היא ניצלה את הדממה שירדה עליי ושאלה אותי בקול גרוני מתפנק אם אני אוהב אותה.  

על זה לא חשבתי. מתי בכלל דיברנו על אהבה? ועכשיו אחרי שבאה אלי במיוחד מתל אביב ועוד עזרה לי להיחלץ ממחלצותיי, איך אני יכול להגיד לה  שהנושא הזה אפילו לא עלה דעתי? הייתי במצוקה שוברת לב, עד שנזכרתי מה שסיפרה לי פעם רותיק מכנרת בעיניים בוהקות מחדווה נוסטלגית.

זה היה בימים הראשונים לקירבתנו האינטימית, כשהיא גילתה לי באחד הבקרים  שהיתה, כמו הרבה בנות אחרות, מאוהבת בחבר הטוב שלי ציקה.

"ופעם אחת," כך גילתה לי, אחרי שירדה על שניהם השלווה בתוך המיטה שלה בירושלים, לא יכלה להתאפק ושאלה אותו אם הוא אוהב אותה.

את הדבר הזה סיפרה לי כשישבתי מולה בפינת האוכל בווילה ברחובות ולגמנו יחד כוס קפה חם של בוקר. למשמע הסיפור נפלה עלי שתיקה וליבי היה עם ציקה המסכן, כי הוא עם ליבו הרחום בטח לא היה יכול להתמודד עם שאלה נוראית כזאת.

הבנתי שרותיק מחכה שאשאל אותה, ומה הוא אמר? ואני אכן שאלתי וחיכיתי לשמוע מילות גמגום. במקום זה עלתה על פניה הבעת ניצחון ובעיניים יורות זיקוקים אמרה לי בגאווה שאמר לה:

"עכשיו כן!" 

מוכרח להודות שבאותו רגע ערכו של ציקה עלה בעיניי פלאים, כי אני לעולם לא הייתי יכול להמציא תשובה כל כך מפולפלת ודו-משמעית. כמובן שניצלתי את התשובה הזאת (בשביל מה יש חברים?)  ואחרי חצי דקה של הפנמת זיכרונות, כחכחתי בגרוני ואמרתי:

"כן. עכשיו כן."

התגובה שלה היתה לגמרי בלתי צפויה. במקום לשמוח כמו רותיק, קפצה מהמיטה, שלחה אלי עיניים מזרות אימה ואמרה בזעם :

"רק עכשיו!? אחרי שקיבלת את מה שרצית! שלום!"

 עכשיו לא ידעתי מה להגיד. הסתכלתי בפה פעור על המהירות שבה נכנסה חזרה לתוך השמלה שלה ולא קמתי מהמיטה גם כשיצאה מהחדר בטריקת דלת.

מאז לא ראיתי אותה יותר, ולמרות שתקופת הכרתנו היתה קצרה ביותר, הרשתי לעצמי להכניס אותה לרשימה הארוכה של  חברות  שעזבו אותי. הפעם זו היתה עזיבה שליוויתי אותה עם אנחת רווחה, ועל כך אני חייב תודה לרותיק, שלא עזבה אותי אף פעם עד היום, אולי מפני שבשביל זה הייתי צריך לנסוע עד כנרת הרחוקה. 

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך הרומאן

"שלוש אהבות"

[אסטרולוג, 2000]

אותה שנה היתה משוגעת. לא רק ירד שלג בחורף אלא גשם כבד באביב. הטיפות היכו ופיזרו את פריחת הזיתים הלבנבנה על פני האדמה כפתיתי-שלג. בקיץ עבדתי בתור שומר-לילה בבית-ההבראה של קריית-ענבים. קיבלתי את העבודה דרך הסתדרות הסטודנטים. פגשתי בקרב המבריאים אישה בשם לבנה, אם לשניים, פקידה במשרד העבודה, קצת עצובה, קצת דתייה, נשואה לאשכנזי וכותבת שירים. בתקופה ההיא קיבלו השכירים שבועיים הבראה בשנה ממקומות-העבודה, שלא היה אפשר להמיר אותם בכסף, היו חייבים לצאת להבראה ממש אבל בגלל הילדים קרה לא פעם שקודם האישה היתה יוצאת לשבוע ואחר-כך הבעל, או להיפך.

נתקשרה בינינו שיחה ולבנה הראתה לי אחדים משיריה. אני מצאתי שאינם נועזים דיים מפני שסירבה לחשוף את עצמה, וזאת חרף המרירות הנשית שחשתי בה כשציטטה את גסות בעלה האומר לה בהנאה: "א-פרענק אס א-חייה אובר א-פרענקינה אס א-מחייה!"

ואכן בסוף השיחה היא התנצלה: "יש בני-אדם שחוטאים ויש בני אדם שחוטאים פחות אבל אני חוטאת בהיעדר חטאים..." ועוד אמרה שבלילה אינה סוגרת את דלת חדרה אבל מה שלא יקרה לה, היא לעולם לא תדליק את האור, כדי שתוכל "להישאר במחוזות החלום," ככה התפייטה.

הרגשתי שעשיתי עליה רושם רב. בלילה, בסבב השמירה שלי חמקתי לחדרה, שמתי את הרובה בצד, לבנה לא זזה גם כשהתפשטתי ונכנסתי ערום כביום היוולדי אל מתחת לשמיכתה. היא היתה מאוד שעירה ולבושה כתונת-לילה עבה שהרמתי מאחור ובאתי עליה שלוש פעמים בזו אחר זו בלי שהתעוררה, כביכול, אף כי המיצים, האנחות והתכווצויות התאווה חגגו בה בגדול.

המשכתי לבקר בה לילה-לילה מבלי לראות את פניה, ובשעות היום היינו נפגשים כאילו דבר לא קרה. היא משוחחת איתי בחדר-האוכל או שאני ניגש אליה בחדר-התרבות ואנחנו מתווכחים על שירה ואני משתדל להתאים את עצמי לרמתה.

לילה אחד נכנסתי כמנהגי לחדרה והפשלתי את השמיכה. שלא כדרכה, הפעם היתה ערומה וגם נחרה כשקועה בשינה עמוקה. כניראה עייפתי אותה מאוד במשך השבוע. לא חיכיתי הרבה ונדחקתי אליה, ובחושך, מאחור, לא תמיד הייתי מבחין באיזה מדור אני מבקר אצלה, אבל הפעם, רק התחלתי לחדור, נשמע פתאום קול זעקה של גבר: "אוי גוואלד!... א-שוואנץ!" – תחילה חשבתי שבעלה הוא שנודע לו על בגידתה, ועקב אחריי ונכנס לחדר החשוך, עד שהבנתי שבעלה הוא השוכב במיטה בין זרועותיי... גבו אליי, איזו זוועה...

הצלחתי לברוח עם הבגדים והרובה ולחזור למשמרתי כאילו דבר לא קרה. בטעות לקחתי גם בגדים שלו. כשהבחנתי בדבר זרקתי אותם ליד חדר אחר, מה שהגביר את הבילבול. צעקותיו העירו אנשים וגרמו למהומה רבתי. הוא טען שערבי ניסה לאנוס אותו בשנתו, לפי הריח. אותו אחר-הצהריים קפצתי לאבו-גוש לקנות פיתות טריות שנאפו בטאבון לעיניי. נתתי עדות שראיתי דמות גבר נמלט בחשיכה. בבית-ההבראה העדיפו להשתיק את המקרה כדי שלא להפחיד את המבריאים בעיצומה של העונה ואילו אני ביקשתי למוחרת לסיים את עבודתי בטענה שעליי לחזור על בחינת-גמר חשובה בחוג לספרות, מועד ב'.

במאורע המביך שקרה לי השתמשתי לימים בספרי "הנאהבים והנעימים". עלִי, מלצר ערבי צעיר העובד במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, חודר בלילה בעד הדלת הלא-נעולה אל חדרו של המרצה ד"ר פלטיאל שמהוריש מאוניברסיטת גורנותיים-צופים, השוהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות לחוזרים בתשובה. עלי זוחל למיטתו ומתחיל לחבק ולנשק אותו בחושבו שהוא לילך, גיבורת הרומאן, אשר לחדרה התגנב ערום בלילות הקודמים. הוא לא ידע שעזבה במפתיע. כאשר מתעורר המרצה בצעקות, בורח עלי אך נתפס בידי אנשי השירות של המלון ומועמד לדין באשמת תקיפה על רקע מיני. הכותרת באחד הצהרונים: "רגזה עפולה: תחת מרצה כי ייבעל?"

[ניתן להשיג את הרומאן בקובץ וורד עברי בפנייה במייל למערכת המכתב העיתי]

* * *

יהודה דרורי

המומחה לנאציזם ולפאשיזם

כאשר ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, קורא להולנדים "נאצים", אולי הוא בעצם מחבב אותם... אחרי הכול, משפחתו של ארדואן תמכה בנאצים במלחמת העולם ה-2, וגברי החמולה אף התגייסו לשורות הגסטאפו שעסק בטיהור אתני במדינות הבלקן (התיזה של ארדואן באוניברסיטה שלו עסקה בין היתר גם בהכחשת השואה).

גם כשהוא מדבר על פאשיזם, הוא מדבר כמומחה גדול, כי כיום הוא מוליך בעורמה, בכוח ובכחש את טורקיה לשלטון דיקטטורי וטוטליטרי, למעשה שלטון פאשיסטי קלאסי בראשותו, כאשר כבר עשרות אלפי מתנגדים נמצאים במחנות מעצר, ובנוסף לרמיסת האינטליגנציה הוא פיטר אלפי שופטים, מורים ופרופסורים.

שנים אני טוען שיש לשמור מרחק מהאיש הזה, אבל למען הביזנס ממשלתנו שילמה לו פיצויים עבור הטרוריסטים ששלח אלינו ב"מרמרה" ואשר חוסלו בדרכם לארץ. הטורקים השלימו איתנו כי הם אוהבים חוסר כבוד לאומי אצל אחרים... לכן כיום הם כועסים על ההולנדים המפגינים נגדם נחישות ובוז.

מי מהלל את רוצח הילדות?

"אחמד דקמסה שרצח ב'אי השלום' 7 נערות ישראליות שוחרר אחרי 20 שנה בכלא. הוא התקבל בקריאות שמחה בעיר מגוריו בצפון ירדן. אתר חדשות במדינה פירסם את תמונותיו עם שיחרורו. בעבר סירבו השלטונות לתת לו חנינה" ( YNET 12/3/2017)

הפסטיבל העממי הפופולרי בירדן לכבוד שיחרורו של רוצח הילדות המתועב מנהריים שוב מצביעה לנו על השינאה העזה בעולם הערבי נגד ישראל, הנובעת מסיבות דתיות בעיקר (הרי אנחנו יהודים וכופרים הבסנו את פראי המדבר של מוחמד...)

ההערצה הזו לרוצח ילדות מבהירה לנו את ההערצה הפלסטינית ליאסר עראפת שהיה הומו-פדופיל... וגם את השמחה הגדולה במחנה הערבי על כל יהודי שנדקר וכל תינוק יהודי שנורה.

אני משער שמר עודה והגברת חנין עוד ידאגו לעצרת שמחה וחאפלה למען דקמסה באיזה ישוב ערבי בגליל – שם תמיד יימצאו כמה מאות לחגוג איתם...

ככל שמדברים יותר על אפשרות הסדר עם הפלסטינים, ברור לנו כיום שהרבה מאד ערבים ישראלים. התומכים באג'נדה הרצחנית נגדנו, יחוייבו, בעת הסדר, לעזוב את ישראל ולגור עם בני מינם...

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

ג. ביאת "המשיח"

שמיים וארץ. הארץ היתה אימא, והשמיים – אבא. אימא – כולה מעשה ומציאות, ואילו אבא מרחף מעל לראשך, פעם בדמות עב-ענן מבשר סערה ופעם עטוף טלית תכלת חייכנית. אך תמיד גבוה-גבוה. נרחבים ורחוקים היו אופקיו, וספק אם היתה מסוגלת אימא, על אף פקחותה הרבה, לטפס ולעלות לסוף מצפה ראייתו.

אף-על-פי-כן השלימו זה את זה ומעין ברית שבלב כרתו ביניהם לחלוקת ההשפעה בבית. בהלכות חולין שלטה האם שלטון בלי מצרים, ואילו בקדשים היתה מקבלת את פסק-דינו של האב, עד כדי העלמת עין מזרויותיו, שהבריות נדו להן.

"רבי ירמיה ציווה: הלבישוני כלי לבן חפותים, הלבישוני דרדסים, תנו סנדלים ברגלי ומקל בידי, והשכיבוני על-יד הדרך. אם יבוא משיח – הריני מוכן."

גם על אחד מאבות אבותיו של אבא היו מספרים, שמעולם לא פשט בגדיו ללינת לילה, רק נעליו חלץ ובאנפילאותיו שכב, כדי שלא יתמהמה בקומו לקול שופרו של משיח. תכונה זו של צפייה מתמדת לנס הוריש לאבא. אבי לא היה איש דתי, מעולם לא ראיתיו מניח תפילין או מברך ברכת המזון, רק על קדושת השבת הקפיד, בשבת לא עישן ולא עשה מלאכה.

לא ולדנית היתה אימא, ולאחר שילדה את שתי אחיותיי הבכירות גזרו עליה הרופאים לבל תלד עוד, שכל הריון נוסף סכנת-מוות בו. לאחר שנים, כשנולדתי אני – בן זקונים ויחיד – היה אבא כגבר עברו יין. "בעיים רוחו" קם והודיע ברבים שיקראני בשם עברי כזה אשר יכה בתדהמה עולם ומלואו. נולדתי ברחוב פושקין מספר עשרים, בדירת ביתו של גביר יהודי, "חסיד פולני" (שמוצאו מפלך קייב, כאמור), שהקים לו בביתו בית-כנסת בזעיר-אנפין. טקס הברית נועד להיערך בבית-הכנסת הזה, והחגיגה המפוארת – בגן הגדול שבחצר. והימים ימי אלול לוהטים.

"אז," מספרת אימא, "קראתי את אבא למיטתי ואמרתי לו במפורש: אם תקרא לרך בשם יהודי נורמאלי, הריני מסכימה, אך הואיל ויודעת אני את שיגעונותיך, שעלול אתה לכנותו כינוי משונה, שהבריות ילעיגו עליו – דע לך מראש שאקרא לו כשם שקראו את אבי, פנחס."

אבא נבוך. זו הפעם הראשונה שהאם הפרה את הברית הכרותה עימו והתפרצה לתחום שאינו שלה. אך מאחר ששמחתו רבה היתה, ומאחר ששקל דבריה ולימד זכות עליהם – הרי סוף-סוף על-פני אדמות עתיד בנו להלך, בתחום שלטונה של האם – נענה לה והבטיחה שכל רע לא יאונה לתינוק.

לא היתה לו, אפוא ברירה אלא לגנוז את ברק השם הראשון (אותו שמר כסוד כמוס כל ימי חייו) ולתת לבנו שם אחר. בגמר הטקס נכנסו הקרובים אל אמי ובירכוה למזל –טוב עם בנה עמנואל. אמנם לא היה זה שם מקובל בניקולאייב של אותם ימים, שיהודיה רגילים היו לקרוא לבניהם הנולדים בשם אבות שנפטרו בלבד, אך אימא בירכה על שם זה, שצלילו ערב לאוזניה. רק לימים נודע לה כי לא שם אחד אלא שני שמות נצמדו לבנה יחידה: עמנואל-ינון.

כתום ימי השמחה, יצא אבי לחרסון הסמוכה (בבתי הדפוס של ניקולאייב לא היו אותיות עבריות) והזמין שם כרטיס-ביקור בשביל בנו. בראש הכרטיס התנוסס מגן-דוד והתיבה "ציון" במרכזו, ומתחתיו, באותיות מאירות-עיניים: "עמנואל-ינון נובוגרבלסקי, ניקולאייב, רוסיה."

בהזדמנות זו הזמין כרטיסי-ביקור גם לכל שאר בני המשפחה. אך בה בשעה שבכרטיסו ובכרטיסי אחיותיי הציב את סמל המגן-דוד, השמיטו מכרטיסה של אימא, כאות לכך "שאינה ציונית."

המצחיק בדבר, שעל אף רוח-ההומור של אימא ולגלוגה לעצם מעשה-ילדות זה של אבא, נעלבה קשה בגלל הפלייה זו.

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. עיתונות או פפראצי?

בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 92 הצלם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לתקשורת, בתחום הצילום. רובינגר היה בכל מקום ותיעד במצלמתו את ההיסטוריה של מדינת ישראל מיום הקמתה, בעצם עוד טרם הקמתה, ועד ימיו האחרונים. תמונתו המפורסמת ביותר, שהיתה לסמל תרבות ישראלי, היא תמונת הצנחנים בכותל לאחר שיחרורו במלחמת ששת הימים, לפני חמישים שנה. הוא דווקא הצביע על פגמים מקצועיים באיכות התמונה, אם כי לא הטיל ספק בחשיבותה ההיסטורית. רובינגר תיעד לאורך השנים את כל מנהיגי ישראל, את ראשי הממשלה, הנשיאים, רמטכ"לים ושרים וכמה מצילומים אלה זכו לבולטות ששרדה לאורך שנים, כמו תמונתו של מנחם בגין מסייע לעליזה אשתו לנעול את נעלה בטיסה, התמונה היחידה של גולדה במטבח ביתה ועוד.

בהספד לרובינגר בעיתון "הארץ", כתב הצלם אלכס ליבק, חברו של רובינגר ואף הוא חתן פרס ישראל לצילום:

"לדוד רובינגר היתה תכונה אחד שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הוא מעולם לא פירסם תצלום בו המצולם נראה 'לא טוב'. בעוד שצלמים אחרים לא שקלו אפילו אפשרות בה המצולם עלול להיפגע – דוד הקפיד לפרסם תמונות בהן המצולם ייראה מכובד. לא פעם ויתר על כבודו כצלם ובחר לאו דווקא את התצלום המרשים ביותר. כמה אגו צריך להכניע בבחירת התמונה, כל צלם יודע. 'כל חיי אני משתדל לא לעשות צילומי פפראצי. הצלמים האלה מצלמים רגעים בחיים של אנשים שהציבור לא צריך לראות,' אמר בראיון."

בצדק הגדיר זאת ליבק כתכונה שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הרי בנורמה התקשורתית המקובלת, אין זה תפקידו של צלם להוציא טוב את הפוליטיקאי. אנסח זאת ביתר הקפדה: בנורמה התקשורתית המקובלת תפקידו של צלם הוא להוציא רע את הפוליטיקאי. למה? כי אחרת הוא ייחשב ל"עיתונאי מטעם", ל"עיתונאות חיובית" או רחמנא לצלן ל"ממלכתי" או "ממסדי". כנראה שצלם צריך להיות בעל ביטחון עצמי רב כשל רובינגר, כדי שירשה לעצמו ללכת נגד הזרם.

מי אמר שתפקידו של צלם עיתונות הוא לתפוס את הפוליטיקאי מחטט באף או מגרד באחוריו ולעשות לו שיימינג מעל דפי העיתון? למה? מי אמר שזאת התגלמות זכות הציבור לדעת? מי אמר שחובתו של צלם להביך את המצולם?

נכון, לעיתים נכון להציג תמונות מביכות, כאשר יש בכך באמת עניין ציבורי. אם עדשתו של צלם תתפוס איש ציבור מקבל מעטפה מטייקון – חובתו לפרסם את התמונה. אך למה עליו לארוב לו כדי לתפוס אותו בפיהוק המביך ביותר, עם כתם על חולצתו או פירורי עוגה על זקנו? איזה שירות יש בכך לציבור? מה רע בכך, שהתמונה של הפוליטיקאי המוצגת לציבור תהיה מכובדת, תהיה של הפוליטיקאי המצולם, מכל צד במפה הפוליטית, במיטבו?

בעיניי, זה ההבדל בין עיתונות לפפראצי. פפראצי אינה עיתונות במיטבה. לארוב לרונה רמון סביב ביתה כדי לתפוס אותה ברגע שקיבלה את ההודעה על מות בנה, כי היא "מפורסמת", זו לא עיתונות טובה, זו גסות רוח ופולשנות.

הביטוי פפראצי הוא בשפה האיטלקית, מבוסס על שמה של דמות בסרט האיטלקי "לה דולצ'ה ויטה", דמות של צלם העיתונות "סניור פפראצו". ה"פפראצי" הם צלמי עיתונות האורבים לידוענים וחודרים לפרטיותם.

בימים בהם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי רבים מצלמי העיתונות בישראל, ואת כל הצלמים בצפון. לא אחת שאלתי צלמים על התופעה, והתשובה שקיבלתי היתה: "אין לי ברירה. אחרת לא אשרוד במקצוע."

דוד רובינגר הוא ההוכחה שניתן לא רק לשרוד אלא להצליח, להיות מוערך על הכול ואף לזכות בפרס ישראל בלי לרדת לרמה הזאת.

הביטוי פפראצי ייחודי לצלמים, אך האמת היא שיש גם מראיינים פפראצי. כזה הוא ניר גונטז', ממוסף "הארץ". בכל שבוע הוא מראיין פוליטיקאי, בראיון פפראצי. מה הכוונה? הוא מתקשר אליו ללא הכנה וללא תיאום, שואל אותו שאלות מביכות, ומביא את הקלטת הראיון כלשונה, ללא כל עריכה. המרואיין אומר "אֶה" – הוא מכניס את ה"אֶה". מגמגם? את הגמגום. טועה בעברית – את הטעות. ובעיקר, הוא "מוכיח" איך כל המרואיינים תמיד מתחמקים מלהשיב לשאלותיו הקשות.

יש הרואים בכך עיתונות נשכנית במיטבה. כך צריך להיראות ראיון. ראיון אינו תשדיר שירות של המרואיין. הראיון צריך להיות נשכני. הרי העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אני מסכים שראיון אינו צריך להיות תשדיר שירות. ראיונות שהם תשדירי שרות – מביכים, והם עלבון לקורא. למשל, לפני חודשים אחדים נמרח על פני מחצית מוסף "גלריה" של "הארץ" "ראיון" של גדעון לוי עם גדול המטיפים האנטישמים מאז מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס. זה לא היה ראיון. זאת היתה התרפסות. זה נשמע יותר כמו התוועדות של חסיד שוטה אצל אדמו"רו או של גרופי בת 12 עם הזמר שהיא מעריצה. זה היה מביך.

בראיון יש להציג למרואיין את השאלות הקשות ביותר, גם שאלות מביכות. המראיין צריך לראות עצמו כשליח ציבור, להציג בפני המרואיין את השאלות שהציבור רוצה וצריך לדעת את התשובה עליהם. אבל העיתונאי צריך להיות הוגן כלפי המרואיין, ולתת לו באמת להשיב, ולהעביר לציבור את המסרים שהוא רוצה להעביר להם. הראיונות נוסח גונטז', הם בריונות לשמה – מפגן של שכרון כוח של מראיין המנסה להפיל ולהביך את המרואיין, ולזכות במחיאות כפיים פופוליסטיות.

אילו הייתי יועץ של פוליטיקאי, הייתי מייעץ לו להשיב לגונטז' ברגע שהוא מחייג: "איני מוכן להתראיין אצלך, כי לא ארד לרמה כזו של ראיון," ובכך לסיים את השיחה. כמובן שהתשובה תפורסם, אך אחרי ששניים שלושה מרואיינים ינהגו כך, התופעה תפסק.

אגב גונטז' אינו הראשון. קדמו לו הצמד שי ודרור, שי גולדשטיין ודרור רפאל, בראיונות דומים ברדיו.

דבריו של אלכס ליבק על רובינגר, לא היו ייחודיים. כל מספידיו דיברו ברוח זו. וכולם שיבחו תכונה זו, כי משהו בתוכנו מבין שכן, דווקא הדרך שלו, הדרך המכבדת והמכובדת, היא העיתונות במיטבה.

כך כתב נחום ברנע: "צלם עיתונות גדול הוא אמן הפיתוי. צריך היה לראות את רובינגר בעבודה כדי להבין. קחו למשל, צילום סטנדרטי של פוליטיקאי. המצולם חשדן, כמעט מבוהל. אלמלא היה חשדן, לא היה שורד בפוליטיקה. החשש העיקרי שלו הוא מהצלם. תנועה לא זהירה שלו, והמצלמה תחשוף ברבים את כרסו המתנדנדת; יראו אותו זולל; יראו אותו מעשן סיגר; יראו את כריכות הספרים שמעולם לא קרא. הוא מסתכל בעיניים מבועתות בצלם: מה הוא זומם? תן לרובינגר חמש דקות והחשד נמס. בשלב הראשון הוא נמוג: כמו הקוסם הגדול הודיני, הוא יודע את חוכמה ההיעלמות. אין לו עמוד תאורה שנופל ברעש, הוא לא מבקש קפה ולא מייחל לסנדוויץ', הסלולרי שלו לא מנגן. על נוכחותו מעיד רק צקצוק דק, כמעט בלתי נשמע, של מצלמה ביד של מקצוען. המרואיין משתכנע שהצלם הוא חלק מנוף חייו. הוא נרגע."

וכך ספדה לו יעל דיין: "הוא מעולם לא ניסה לתפוס מצולם ברגע של חולשה, אלא תמיד במשהו טוב ומשמעותי. האנטיתזה לפפראצי."

יהיה זכרו ברוך!

2. צרור הערות 15.3.17

* להחזיר לאזרח – הרצח המזוויע של האחות טובה קררו מאיר בזרקור ענק על תופעת האלימות נגד צוותים רפואיים במוסדות הבריאות בישראל. ההתמודדות עם התופעה, מחייבת השקעת משאבים רבים במערכת הבריאות – למאבטחים ולהגדלת תקני הצוותים, לשם הורדת העומס מן הרופאים והאחיות ויכולת ליתר קשב לכל חולה וחולה.

שירותי הבריאות, כמו שירותי החינוך והרווחה, הם התשתית החברתית שהמדינה מחויבת לספק לאזרחיה. לשם כך אנו משלמים מיסים. וכאשר יש למדינה עודפי כספים, במקום מתנות פופוליסטיות כמו הקטנת מיסים, יש להשקיע את הסכומים לשיפור השירותים שלשמם אנו משלמים את המס.

* המדינה ה-51? – אילו ראש הממשלה לוי אשכול ביקש רשות מהאמריקאים לאחר מלחמת ששת הימים, לא היה קם יישוב ישראלי אחד בגולן, בגוש עציון, בבקעת הירדן וגם הרובע היהודי בירושלים לא היה מיושב. אילו ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים היו מבקשות את רשות ארה"ב, לא היתה קיימת ההתיישבות ביו"ש וכל התיישבות מעבר לקו הירוק. ואילו ישראל ביקשה רשות להקים את ההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל בשנות החמישים, גם אותה היא לא היתה מקבלת. וכל ההתיישבות הציונית לא הייתה קמה, אילו ביקשנו רשות ממישהו.

פניה של ישראל מעולם לא היו לעימות עם ארה"ב, וככל שניתן לפעול בתאום עם ארה"ב, יש לעשות כן. אולם ישראל היא מדינה עצמאית, לא מדינת וסאלים, ועליה לפעול על פי האינטרס הלאומי שלה.

יש מחלוקת בתוכנו על מדיניות ההתיישבות, היכן להתיישב והיכן לא. זו סוגייה ישראלית ועל ישראל להכריע בה, או עדיף – להגיע להסכמות בנושא. אולם לא להיכנע לתכתיב של טראמפ.

הקפאת ההתיישבות בצו נשיאותי (בלתי חתום) של טראמפ, היא אובדן העצמאות הישראלית. אסור לנתניהו לקבל זאת.

... וגם אם הוא מקבל זאת, בוודאי שאין הוא צריך לבקש את אישורו של טראמפ לבנות את אתר הקבע של עמונה, כי אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעתקת יישוב קיים למקום אחר.

ועוד שתי הערות בשולי הסוגיה.

א. עמונה כבר היתה יכולה להיות היום יישוב פורח וחוקי על אדמת מדינה, אלמלא התעקשה לדבוק בבתים שבית המשפט פסק שיש להרסם.

ב. מסתבר שטראמפ הוא היפוכו המוחלט של אובמה... חוץ בסוגיה הפלשתינאית, שבה הוא ממשיך דרכו של אובמה. אבל יש שממשיכים להאמין במשיח השקר.

* המקור ההיסטורי של עודה בשאראת – חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי כותב לעיתים קרובות ב"הארץ", יוצא נגד הקו האנטי ציוני השוקניסטי, ומעמיד עובדות היסטוריות על דיוקן.

כך עשה לאחרונה, בעקבות פשקוויל אנטי ציוני של עודה בשאראת. בתגובה פרסם בשאראת פשקוויל המזלזל באבינרי, מגדיר אותו "הממונה על טוהר הנרטיב הציוני" (הנרטיב הציוני = שם גנאי שהאנטי ציונים מעניקים לאמת), ומול העובדות ההיסטוריות היצוקות של אבינרי, הוא מעמיד איזה סיפור שאיזו דודה שלו סיפרה לו. בפשקווילו, הוא אף מכחיש את פלישת מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה! והוא אינו שוכח לציין, שבשנה שבה נולדה הדודה על הכרמל, אבינרי נולד בפולין... הרמז ברור, הוא יליד ואילו הציוני הוא פולש.

* הגדרה מעניינת לבגידה – רוצח שבע הילדות בנהריים שוחרר והתקבל ברחוב הירדני כגיבור לאומי. למחרת, התפרסם מאמר ב"הארץ" שבכותרתו ובתוכנו כונתה ירדן "מעצמת הרשע", תוך הבעת תקווה לנפילתה.

יפה. אבל... במאמר הזה לא הוזכרה הפרשה ולו ברמז. כנראה לכותב המאמר, עבד ל. עזב, מהמשמרת הצעירה של דבוקת שוקן, אין שום בעייה עם חגיגות לרוצח ילדות ישראליות. אבל למה הוא מחרף ומגדף את ירדן. כי היא מדינה בוגדת. בין פשעיה הוא מונה את "האזהרה שהעביר לישראל בדבר כוונות מלחמתיות של סוריה ומצרים." אכן, מי שניסה להזהיר את מדינתו מפני פלישתן אליה של שתי אויבות, הוא בעיני אותו אזרח ישראלי בוגד. הגדרה מעניינת לבגידה. על המעשה הזה, שבו "נהג שלטון הבגידה הירדני כאילו לטובת הערבים, במלחמת יום הכיפורים," הוא מגדיר את חוסיין "גיס חמישי לטובת מעצמת הרשע." חוסיין היה בוגד, גם בשל "ביקוריו החשאיים בישראל." טוב, ברור ששלום עם היישות הציונית היא מעשה בוגדני. ובעיקר בשל גירוש המחבלים מירדן בספטמבר 1970, ששם קץ למתקפות הטרור נגד יישובי העמק בשנים שקדמו לסילוק. זה "הפשע הנורא ביותר שלו הוא ספטמבר השחור."

עזב חוגג. הוא קרא ידיעה על דיווח של שגרירת ישראל בעמאן על פיו "שלטון המלוכה בירדן איננו יציב כפי שהיה." איזו שמחה. אפשר להיפטר מהבוגדים האלה, שערקו מן הפלישה המבורכת לישראל ועוד חתמו עימה על הסכם שלום. על כך הוא חוגג, ומבהיר שאמנם "בנפול אויבך אל תשמח, כתוב בתורה" אבל, הוא מתוודה: "אין שמחה גדולה מזו!"

* את צה"ל הם שונאים יותר – בעוד השמאל הציוני יצא בשצף קצף נגד דברי הבלע של לוינשטיין על חיילות צה"ל, השמאל הרדיקלי נכנס למבוכה. את מי הוא שונא יותר, את הדת היהודית, שלכאורה לוינשטיין מייצג, או את צה"ל? לקח להם יומיים להתלבט, והם עשו את הבחירה. מצד אחד לנאץ את לוינשטיין, כדי שיהיה ברור שהם אינם משחקים באותה קבוצה, אך ברור שהם בראש ובראשונה נגד צה"ל, וכחלק מזה נגד חיילות צה"ל.

רוגל אלפר, "הארץ": "צה"ל לא סובל גדרות וגבולות. זה גוף שלכאורה שייך למדינה ומשרת אותה, אבל בעצם נוהג כלפי המדינה כנגיף כלפי פונדקאי. נגיף קניבלי, שאוכל את המדינה... לפי דת צה"ל, ההתגייסות תוך הפגנת נכונות להקריב את החיים בקרב היא פסגת המימוש העצמי של הפרט היהודי אזרח מדינת ישראל... הדת הצה"לית פועלת למחיקת ההבחנות המגדריות, כי הן מונעות מהחילות הקרביים שלו גישה למשאב חשוב מדי: מחצית מהאוכלוסייה היהודית. דת צה"ל חדלה להפריד בין גברים לנשים... הדת הצה"לית חובקת כל. בולעת כל מה שנקרה בדרכה. ואפילו את הדמוקרטיה היא בולעת."

קובי ניב, "הארץ": "אז כל הללו, וכל הנוהים והנוהרים אחריהם, וזה לא חדש, הם ריאקציונרים שמרנים מפגרים — אז מה? השאלה היותר חשובה היא, האם בגלל שהאווילים הללו חושבים ככה, צריכים עכשיו האנשים והנשים התופשים עצמם נאורים ומתקדמים, להילחם, בשם הפמיניזם, בשם ערכי השוויון לנשים, על כך שהן ישרתו בצבא כטנקיסטיות או כלוחמות חי"ר בגולני ובכפיר?... השאלה היא, אם מהות הפמיניזם היא אכן, שנשים יעשו כל מה שגברים עושים, כולל הרג ורצח. או שמא מהות הפמיניזם היא לא לשרת את העולם הגברי השליט שבו אנו חיים, זה שיוצר צבאות ומלחמות והרג ורצח ואונס ואין סוף דיכוי ואלימות... אם זהו ההיגיון הפמיניסטי – לעשות כל מה שהגברים עושים, ולא, כמו שצריך היה להיות, להפוך את העולם לעולם נשי יותר, כלומר אלים פחות – אז למה לפעול רק בתחום המלחמה? למה לא לפעול באותו כיוון גם בתחום הפשע, למשל?... אז למה שלא תתגייסו בהמוניכן לרצוח ולשדוד ולאנוס ולפרוץ ולגנוב, ותוכיחו כי אתן יכולות לעשות הכל כמו גברים, אה?"

ובכן, התשובה ברורה, את צה"ל הם שונאים יותר. קנאים אנטי ישראליים חרדים במאה שערים, תולים בובות של חיילי צה"ל על חבל כביסה במרפסת ביתם, וקנאים אנטי ישראליים חילונים עושים זאת מעל עמודי "הארץ".

אלה ואלה חיים ויכולים להמשיך לנאץ ולגדף את צה"ל – חייליו וחיילותיו, בזכות חיילות וחיילי צה"ל המגִנים עליהם.

* אמנות – במאה שערים נעשה פשע שנאה נתעב. נתלתה בובה של חייל צה"ל על חבל תלייה ועליה נכתב "חרד"ק החוצה". אילו המיצג המבחיל הזה לא היה נתלה במאה שערים אלא ב"בצלאל", הוא היה מוגדר "אמנות", וכל ביקורת עליו היתה מוגדרת כ"פגיעה בחופש הביטוי."

* הצעד הבא – ארודאן ישלח להולנד משט של טרוריסטים ג'יהאדיסטים ואח"כ ידרוש מהולנד להתנצל על כך.

* אני מאמין לנתניהו – אני מאמין לנתניהו, בתביעת הדיבה שלו נגד יגאל סרנה, שכתב על מקרה שבו נעצרה שיירת ראש הממשלה בפקודתה של שרה נתניהו, שגירשה ממכוניתה את רוה"מ. למה אני מאמין לו?

נתניהו הוא איש חכם והוא הפוליטיקאי המתוחכם, המשופשף והמנוסה ביותר בישראל. הוא יודע עד כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, בוודאי לפוליטיקאי בכיר, לנצח בתביעת דיבה.  התקשורת מלאה בסיפורים קשים על נתניהו, למשל ב"עובדה" ו"המקור", בחשיפה גדולה הרבה יותר משל פוסט של סרנה בפייסבוק. עובדה, שנתניהו אינו תובע אותם, ואת סרנה כן. כנראה שהוא יודע, שבמקרה הזה אין כל תחום אפור, אין גרסאות שונות, אין ספק. זהו פשוט שקר, מתחילתו ועד סופו, והכותב אינו יכול לטעון שלא היה בכוונתו לפגוע בשמו הטוב של נתניהו.

נתניהו מאמין שיש סיכוי רב שהוא יזכה בתביעה, וינפנף בה כנגד כל טענה וביקורת נגד התנהלותו.

כך נהג גם אריק שרון אחרי מלחמת לבנון. הוא לא תבע את אהוד יערי וזאב שיף על ספרם "מלחמת שולל". מכל הספרים, הכתבות והראיונות, הוא בחר לתבוע דווקא את ה"טיים", על כתבה שבה נטען שלאחר רצח באשיר ג'מאייל הוא נפגש עם משפחת ג'מאייל ושמע מפיהם שהם מתכננים טבח בנקמה על הרצח, בטרם אישר להכניס את הפלנגות למחנות סברה ושתילה, ושהשיחה הזאת מופיעה בנספח הסודי של דו"ח ועדת כהן על אירועי סברה ושתילה.

שרון ידע שבמקרה זה השקר הוא מוחלט, תבע את העיתון וניצח. ועד יומו האחרון הוא נופף בתביעה הזאת כדי להרחיק מעליו את כל מבקריו על מלחמת לבנון (הוא רק עשה שגיאה, כשתבע גם את עוזי בנזימן והפסיד).

* כשחזן עקף את בגין מ"ימין" – המאבק של תושבי הגולן, שהוביל להחלת ריבונות ישראל על הגולן, החל בעקבות נאום של שר החוץ דיין בביקור בבקעת הירדן (16.4.79), שבו הצהיר שעתיד הגולן עתיד להיות כעתיד סיני. דברי דיין עוררו סערה רבתי בישראל. בין המבקרים היה יעקב חזן, המנהיג ההיסטורי של מפ"ם, השומר הארצי והקיבוץ הארצי (לצד מאיר יערי). בראיון ל"דבר" (4.5.79) הוא אמר: "בעניין הגולן גילה משה דיין בהכרזותיו האחרונות את צפונות ליבו, וכי לא היו אלה פליטות פה בעלמא, שכן לגבי בגין ולגביו הסכם סיני הוא דגם להסכם על רמת הגולן, בגלל הדמיון בנתוני הפתיחה (כאן טריטוריה סורית, שם – מצרית), וראוי שנהיה מוכנים למאבק נגד הקונצפציה הזאת, כדי שלא נפסיד את הגולן ולא נסכן את הגליל."

מפ"ם היא המ"ם של מרצ.

* ועידת טורט – "הנשיא המקלל", נשיא הפיליפינים רודריגו (בנזונה) דוטרטה, יבקר בישראל. צפויה לו פגישה מעניינית עם איתן (קושילאמאמאמאשלה) כבל ואראל (קיבינימט) מרגלית.

* ביד הלשון: ללכת עם ולהרגיש בלי – השר בנט, בראיון לעמוס הראל ב"הארץ", על חיזבאללה: "הארגון איבד את זכותו להתחזות לארגון סורר, ללכת עם ולהרגיש בלי."

ומה מקור הביטוי השגור "ללכת עם ולהרגיש בלי"?

פרסומת לחזיות משנות ה-80.

* * *

אלי מייזליש

המונה ליזה מחדרה

איני זוכר את השנה המדוייקת בה הלכתי ברגל על החול הרך של חוף הים, מחוף נתניה עד חוף חדרה, אבל בטח זה היה לפני כ-70 שנה.

בכיס היתה לי פיסת חלווה עטופה בניר פרגמנט מהמכולת של פוזנר בפינת גבע, והתאפקתי לא לנגוס בה ולו ביס אחד קטן עד בואי אל מחוז חפצי – ברז מים.

ראיתי אותו מרחוק, ליד מזח האבטיחים המנדטורי העזוב והמוזנח, שעמודי העץ שלו היו כבר רקובים.

בעצם היתה זו צעדת מחאה נגד אבי או בריחה, שניסה לאלץ אותי לחזור לישיבה בבני-ברק המאוסה שנשבעתי לא לחזור אליה או אל כל ישיבה אחרת.

בריחה של נער בודד במצב כזה, היום אני יודע – היתה מסוכנת כאל-חזור, כמכונית ללא רוורס. אז הלכתי הלאה עד ברז המים 2 צול ושתיתי אולי 20 ליטר ללא הפוגה.

התבוננתי סביבי ולא היתה נפש חיה. רק חלק ממשאית עם גג אדום נראה מהחוף כשהוא כמעט צמוד לצוק. לא ידעתי באותה שנייה אם זו גרוטאה או ממש משאית והחלטתי לשנות כיוון. במקום להמשיך צפונה עד חדרה, אגש לראות מה יש במשאית. להפתעתי, ישב ליד ההגה איש מבוגר עם בקבוק בירה ביד, נופש לבדו ונראה לי קצת שיכור.

גם מסקרנות, וגם ללא שום מטרה אחרת, התקרבתי אליו והוא מיד זיהה אותי כ"מייזליש הקטן", והושיט לי את המעט מהבקבוק שנשאר.

"לא שותה בירה," אמרתי מבלי לנקוב בשמו. ואז השליך את הבקבוק על החול.

הוא החל מניע, אבל המנוע דמם. הוא ניסה עוד כמה פעמים ושוב ושוב כשל. מעט באופק לכיוון צפון היה טרקטור מוציא זיפזיף מהים ומעמיס על משאית. אמר לי כי הולך לנהג ההוא שיביא את המשאית לעזור לו להניע.

כשהנהג התרחק ונעלם מאחורי רכס כורכר שהתנשא לפתע, הופיעה בחוף נערה עם מכנסיים קצרים וחולצת גולף לבנה שהבליטה שדיים צעירים ותוססים. ולא עברה שנייה ובשתי תנועות ידיים מהירות הורידה מעל ראשה את החולצה ונותרה עם בגד ים עשוי בשני חלקים. גם החלק התחתון היה מלבב, התבוננה פה ושם והתיישבה על המגבת מול האופק שעדיין לא צרב את האף. היתה ללא כובע על הראש ושפעת שערה התעופפה ברוח ומדי פעם הסיטה ראשה אנה ואנה.

ככה עמדתי דומם מספר דקות מנסה להבין לשם מה באה בודדה לים שומם מאיש. ואז אזרתי מעט אומץ והתחלתי ללכת אל כיוונה, מנסה לצעוד ברעש שלא להפתיעה ממש, ואכן היא הסתובבה ומבטנו נלכד באחת ולא עשיתי שום תנועה בראשי עד שהגעתי אליה ופשוט התיישבתי לא רחוק ממנה – אולי חצי מטר. היא ידעה והבינה כי יכולתי להתיישב חצי ק"מ מכאן, והעלתה לשפתיה מעין חצי חיוך, למזלי נראיתי די טוב, הנהנתי קלות בראשי ובקול פחות מלחישה 'שלום' מלמלתי.

גם היא העלתה והורידה ראשה ומשום מה המשיכה להתבונן בי כדי להחיות מהאדמה שיחה בלתי צפויה. ומיד החלה, "תראה," וגוללה נייר שנראה בריסטול, "תראה, הם ניסו לעשות ממני מונה ליזה, תראה מה עשו."

לפתע הפכתי בעולמה למומחה למוזיאון הלובר או לפחות לשאגאל או מודליאני. באו שני צרפתים עם ציטרואן שחורה וארוכה עם כובעי קש ושפמים. האחד אמר שהוא צייר ועל השני אמר "הוא עוזר לי."

"אמרו להם," סיפרה לי, כי יש בחדרה נערה דומה למונה ליזה ורצו לצייר אותי ולקרוא לציור 'המונה ליזה מחדרה' כאילו שמישהו בצרפת יודע מה זה חדרה. "תראה," גוללה ויישרה את כל הבריסטול על החול ו... ו... נפלה עליי ופרצה בצחוק. "כל פעם אני נופלת על בחורים..."

לא היתה לי ברירה אלא לחבק אותה כדי לייצב את ישיבתה ובאותו רגע התפרק החלק העליון של הביקיני וכל תכולתו, השד השמאלי כולו, נדבק אליי.

כשעשיתי את התנועה להחזיר את עצמי למצב ישיבה והתאזנתי, עדיין היתה הלומת קרב, וכשהיא ניסתה לזוז עוד פעם, נפרם לגמרי רוכסן המכנסיים. אז כבר לא התאפקה ופרצה בבכי וכאילו אני אליהו הנביא והמושיע. נצמדה אליי בחוזקה ורטטה מבושה.

אמרתי לעצמי כולי בן 17 ילד שלא מתגלח עדיין, ואף פעם לא חוויתי דבר כזה. ריבוינו של עוילם רגזתי בתוכי, מה אני עושה עכשיו? זיין אותה אמר לי בחשאי הריבוינו של עוילם. עכשיו. וכמו שהצצתי פעם בין הערביים בין הסלעים של תל ארזה, התחלתי להוריד פיסת בד אחת אחר השנייה, החולצה וכל השאר. וכמו באותו סרט, עזרתי להגיע לתנוחה עם ירכיים פסוקות. אוי, אמרתי, מה זה טוב שיש לי אי-שם למעלה ריבוינו של עוילם שהוא בעצמו עכשיו מפכה גלים זעירים מהים הגדול שאינם משמיעים ולו רחש. סתם. מגיע גל קטן וחוזר פנימה בלי בושה. בלאט בלאט גל אחרי גל ואני כבר עמוק בפנים ויורה חיצים עד כלות.

לאחר מיספר דקות, בין אנחת רווחה לגניחה, התרוממה ואמרה: "קח אותי הביתה – על האופניים, אראה לך עוד כמה מונה ליזות שציירו. לא הסכמתי שייקחו אפילו ציור אחד."

רק כשעמדה מולי, ראיתי יופי שהיה מוסתר כל אותה העת. "את יפה," אמרתי בקולי הטבעי שהיה אז בריטון מתנגן נוסח אַלֶן לֶד או מאמן מכבי נתניה שהיה שואג ללא הרף: "תן כבר פס... תן כבר!"

האופניים הכחולים תוצרת אנגליה היו חדשים לגמרי, והיה כיף להרכיב אותה על הרמה. שקעתי בתוך צווארה וליחכתי את העור לכל האורך. וכשהסתובבה אליי, תרמה חיוך אדיר עם חצי פה פתוח ושפתי דובדבן על גבול הפריצות.

מהשביל הקשוח עליתי על כביש פנימי שהוביל לפרוור המזרחי, הנחתה אותי: " כאן. בחצר הזו."

סרקתי את ראשי באצבעות ידיי. היה זה הפתח האחורי ונכנסו דרך המטבח. אביה ישב וגחן על עיתון, הפנה לי מבט: "שלום," רך שנאמר בקושי, ואני בעקבותיה. תפסתי אותה בחיבוק מותניים ולחשתי: "לא אמרת לי מה שמך אפילו."

"המונה ליזה מחדרה," אמרה. 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

סילחו לי ביצותיי השתיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

סילחו לי ביצותיי השתיים

על כי במרוצת השנים

לא הקדשתי לכן תשומת לב רבה

למרות שתמיד דגרתי

גם חיממתי

עליכן בישיבה

והקפדתי לשטוף

את שקכן

בעל העור המחוספס

סילחו לי

שניראתן לי פְּגם

בַּיצירה של הגבר

משתלשלות כל חיי

כמו פאשלה של בורא עולם

כמה טוב לנשים

ששם יש רק אוויר

שלא מפריע להן ללכת

לאיטליז וגם למכולת

* * *

משה כהן

הסכם שלום שכזה

מזה שנים יש לנו הסכם שלום עם ירדן, המקנה לה הספקת מים, סיוע חקלאי ומדעי, שיתוף פעולה עסקי ועוד.

מאכזב, על כן, לראות את החגיגות בירדן לכבוד רוצח 7 הילדות הישראליות. 

זה איננו סימן ליחס ידידותי לישראל. 

חסידי המדינה הפלסטינית מבטיחים לנו יחסי שלום וידידות. המציאות לא נראית כך. האיבה והשנאה נמשכות גם לאחר הסכם שלום. 

חוק המואזין

קריאות המואזין הן קריאת תגר על הריבונות הישראלית. 

המהומות בכנסת בעקבות העברת החוק גם כן. 

אלה אזרחי ישראל. 

משה כהן

ירושלים

* * *

הזמנה להשקה של שני ספרים חדשים

מאת פנינה פרנקל

שתתקיים בבית היוצר בנמל תל אביב, האנגר 22

ביום שישי 31.3 בשעה 14.30

שני הספרים החדשים שיושקו באירוע זה הם:

הספר "לכודה בפקעות של זיכרון"

ספר שירים בעריכת ליאת קפלן. הספר עוסק בפרידה מאדם אהוב.

הספר "על פחדים ועל סטיות קלות"

ספר פרוזה, ספורים קצרים המסתיימים בשיר, בעריכת דבורה חיץ.

הספר עוסק בזעקת נשים, בדילמות ומצבי התמודדות של נשים במהלך חייהן.

אשרו בבקשה את בואכם במייל pnina@macam.ac.il

תודה ולהתראות

* כניסה חופשית *

פתיחת דלתות 14:30 / תחילת מופע 15:00

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שלישי

אל הגבול הרוסי

ינואר 1941

אני כאן

נולדתי בת מזל ושום מלאך שטני לא ישנה את גורלי, לחשה סאלי לעצמה ברגעי השפיות ההולכים ופוחתים על ערש דוויי. צלצולי פעמונים מהכנסייה בעיר שהחיים בה מתנהלים כסדרם העמיק את אמונה בבורא עולם אך סתר את תחושתה. אלוהים קורא לי, אבל כל עוד נשמה באפי לא אכנע. המאמין מנצח.

הנשימה באפה הלכה והתמעטה. אבל העגילים לא נמכרו בעבור מנות נסיוב.

סאלי ניצלה.

משב רוח ליטף את פניה ומכת חשמל הכתה בקצות אצבעותיה כאשר הבחינה בעיניה שדוק דק כיסה עליהן באיש עטור זיפי זקן ניצב למרגלות מיטתה. הבחינה או הזתה? ואז הגיע קולו לאוזניה: "סאלי, מתוקה שלי, חזרתי. אני כאן, מתוקה שלי. חזרתי להוציא אותך מכאן. סאלי, את שומעת אותי?"

הייתכן שהקול הוא קולו של האיש הנרפה וביש המזל? האם לאחר שהצליחה להיפטר ממנו על פני האדמה הוא שב ממחנה העבודה להטרידה?

"לא רוצה לצאת, אני בגן עדן."

"תבלעי את התרופה ותאגרי כוחות. מצפה לנו דרך ארוכה."

מה עושה כאן אמה? גם היא שוהה בגן העדן? גם אביה כאן ושני אחיה? ראשה הורם ברכות, גלולה הונחה בין שפתיה, ומישהו השקה אותה מים.

עוד יומיים בלעה גלולות ומעט אוכל נוזלי ונוכחה לדעת שהיא בארץ החיים, בדלת אמות דירתה שבגטו המקולל. עיניה נמלאו דמעות, דמעות של תקווה. שוב ושוב חשה בידו של יעקב המנגב את מצחה ושמעה את קולו לוחש לה: "סאלי, אהובה שלי, את תחלימי ואוציא אותך מכאן. ועכשיו תישני בשקט."

התפללה לגן עדן של יורק והנה היא זוכה בגיהינום של יעקב.

לא ידעה כמה ימים הייתה שרויה בין שינה לערות, בין טשטוש חושים למציאות, עד שהפנימה במעמקי נשמתה את הקלחת הבלתי האפשרית שבתוכה נבלעה. היא שאפה להחלים, להתייצב בחדר ההנהלה של המפעל לחייטות וללגום מקרן השפע המבטיחה. והנה הולמת בה המחשבה שהיא חבה את חייה לאיש חסר עמוד השדרה, האיש שהציל אותה מאבדון ועכשיו עליה לתגמלו במסירות נפש. רצתה להסיר את רגשות הנאמנות וההתמסרות מסדר היום. היא לא תשים את מבטחה באיש שאינה אוהבת והיא לא תחיה את חייה במחיצתו.

ואת יורק היא אוהבת? אין לכך חשיבות. יורק יכול להציבה במרכז העניינים של ורשה. בזכות מעמדו של אביו היא תתמודד על אליפות השחמט. תשחק תפקיד ראשי באחת ההצגות בתאטרון העירוני, תנגן במפוחית בתזמורת הפילהרמונית. היא בת מזל. היא תדבק בגורלה.

חום גופה עלה וירד חליפות ונמשכו הזיותיה. האכילו אותה פירה ומרק עוף עם אטריות, השקו אותה מיץ ממותק. כאילו התפוגגה המלחמה ותמו ימי המחסור. כאילו הכלבים האחוזים בידי חיילים עם סמלים נאציים על חולצותיהם – סמלים שתפרה במו ידיה – לא רדפו אחר היהודים המסתתרים והתעמרו בהם. כמעט מדי יום רוכזו עשרות משפחות עם מיטלטליהן הדלים ברחבה הסמוכה לתחנת הרכבת והוסעו אל הבלתי נודע. שמועות מקוטעות סיפרו על הנעשה במחנות, והצטלצלו האוזניים. זוג צעיר עם שני תינוקות בני שלוש וארבע וחצי נלכדו בדירה הסמוכה והושלכו מחלון הקומה השלישית. את גופותיהם הטילו על עגלה עמוסת גופות שפניה למגרש המשרפות.

כפפות שחורות

כל דיירי גטו ורשה היו קשובים ודרוכים לרגליים השועטות ברחובות הסמוכים ומטפסות בשעטה בחדרי המדרגות. חוליות גרמניות במעילים ירוקים וכפות ידיים עטויות כפפות שחורות היו דופקים על הדלתות הנעולות בצעקות "לפתוח, לפתוח, מהר, מהר!" באיומי נשק הצטוו המגורשים לארוז חפצים בתרמילים ומזוודות בתוך עשר דקות ולהתייצב במגרש הסמוך לתחנת הרכבת. לפעמים אצה הדרך לחיילים והיו מקצרים את עשר הדקות לשתיים-שלוש. ומי שהתעכב והשתהה נורה במקום.

כבר חלפו שנה ושישה חודשים מאז חגו מטוסי האויב לראשונה מעל שמי ורשה וזרעו בה הרס ומוות. אביה החכם באדם קרא אז לזלמן הנגר וביקשו להתקין מאחורי הספרייה תא שיכיל את המשפחה בזמני חרום. התא שימש עתה טריטוריה מוגנת לשניים-שלושה אנשים בפני הסכנות האורבות בחוץ.

סאלי שכבה במיטת ברזל, שמילאה את מרבית התא, מנסה לשכנע את עצמה שאין זו היא אלא כפילתה. בשעות שבהן לא נשמעו רגליים שועטות בחדר המדרגות ודפיקות על דלתות הייתה נשבעת בינה לבינה להיות פרח דובדבן שמקשט את חלון הנסיכה. אמה אחזה במחט הסריגה והרבתה להתלונן על מר גורלה.

יעקב טיפל בשתי הנשים במסירות נפש. בקולו השקט שחזר באוזניהן את עלילותיו בשלושת חודשי היעדרו. אמה התעלמה מסיפורו. סאלי הייתה מקיצה משרעפיה בלחיים מכווצות ומקשיבה חליפות בעיניים עצומות. שומעת ושוקעת. שוקעת ושומעת.

זינוק

יעקב היה עייף. הוא התנהל ברחובות העיר בכבדות ובלי תשומת לב לנעשה מסביבו. מחשבותיו הציקו לו. הוא לא עמד במכסה הגבוהה ביותר, שהייתה מקנה לו מנת אוכל נוספת. לפתע גופו נדרך, לבו הלם ועיניו התרוצצו בארובותיהן. הוא וצעירים אחרים שהתהלכו לתומם ברחובות הסמוכים נלכדו בידי חוליית חיילים נושאי נשק. הם הועמסו על משאית ואחר שעה קלה הועברו אל תחנת הרכבת, הועלו על קרונות המשא, ולמחרת בבוקר נעו צפונה ומזרחה. לחוליית החיילים הוקצבה מכסת אנשים, והם לא שעו לתחנונים ולבכי של נושאי התעודות המקנות לבעליהן מעבר חופשי, לצעירים שעבודתם חיונית לצבא הגרמני.

בקרון המשא הדחוס עם החלונות המכוסים בלוחות עץ כהים נמצאו שני בעלי מלאכה שנשאו בידיהם ארגזי כלים. בתום שהות של לילה ברציף ולאחר כשעתיים של נסיעה על המסילה הצליחו בעלי המלאכה להסיר את לוחות העץ מהחלון ולהשליכם החוצה. הנוסעים הדחוסים בקרון יכלו סוף סוף לנשום אוויר צח, אבל נותרו רעבים, מותשים וחסרי ידיעה בדבר גורלם.

משעה שנעצרו לא בא מזון אל פיהם ולא ניתנו להם כלים לעשות את צורכיהם. בקרון של יעקב התפתח ויכוח בטונים גבוהים על השאלה לאן הם מובלים בתנאים תת-אנושיים כאלה. היו שטענו שהם מיועדים לבצר עמדות ולבנות בונקרים במתחם הצבאי "מאורת הזאבים" שבצפון מזרח פרוסיה. אחרים אמרו שהם מובלים אל בית החרושת לתחמושת בגדנסק. והיו שאמרו שהם מובלים לשמד, למוות, ואלה הושתקו מיד.

"אינני מוכן לקבל עליי את הסיכון," צעק הצעיר שטען שהם מובלים לשמד, טיפס על החלון הפרוץ וקפץ החוצה. מיד אחריו קפץ בחור שתקן שלא הביע דעה. השומרים הגרמנים שהוצבו בקרון האחורי עם מקלעים טעונים לא השגיחו בשני הנמלטים, והרכבת המשיכה בדרכה.

יעקב זינק גם הוא. זאת הייתה גחמה, פעולה ספונטנית שאינה אופיינית לו. אם בדל של הרהור חלף באותו הרגע בראשו, זה היה הרצון שלא לאכזב את בני המשפחה בגטו המצפים בכליון עיניים לבואו עם שיירי מזון.

למזלו קפץ כאשר הרכבת האטה בעיקול הדרך. הוא נעזר בשיח בעל ענפים ארוכים, התייצב על רגליו ואמד את נזקיו. מלבד חבטה חזקה בישבן וברגל הימנית לא היו עוד פגיעות. הוא הניע את הרגל הפגועה קדימה ואחורה והביט ברכבת המתרחקת. עוד דמויות קפצו מהחלון והרכבת החלה לבלום, ולאחר כמה מאות מטרים נעצרה. נשמעו פקודות זעופות בשפה הגרמנית וצרורות אש נורו מן המקלעונים.

באינסטינקט של חיה השתטח יעקב ארצה והתגלגל מהסוללה אל תוך השיחים המקיפים את קדמת היער. ענפים שבורים ועשבים שוטים שרטו את חלקי גופו החשופים. הכאב ברגלו הימנית התעצם, אבל המיחושים היו נסבלים.

ההחלטה הראשונה שקיבל הייתה להתרחק מפסי הרכבת. שתי חוליות בנות שלושה חיילים חמושים התקדמו בריצה מהירה אל המקום שבו שהה והמטירו אש אוטומטית בלתי פוסקת. הכדורים טווחו בכל מה שנע וזע על פני האדמה הגועשת. יער עבות השתרע לפניו, ובגרירת רגלו הימנית הוא שם פעמיו פנימה ועוד פנימה במטרה להסתתר עד שתאזל תחמושתם של החיילים והרכבת תמשיך בדרכה על המסילה. בעוד שעות אחדות, בחסות החשכה, ישוב אל המסילה וינוע לאורכה מערבה ודרומה. בעוד יומיים-שלושה, כך פילל, ישוב אל הגטו, אל אהוביו ויקיריו, אשר מזונם וחייהם תלויים בו. אחריות רבה רובצת על שכמו, והוא לא יאכזב אותם.

הכאב ברגלו פחת, והוא נע בין עצי המחט בשבילים חסומים בצמחייה פראית. מדי פעם נזף בעצמו - כיצד זה התהלך באדישות ברחובות ורשה, כיצד לא היה ער דיו לנעשה סביבו. אבל עד מהרה התעשת. במהרה ישוב אל הגטו, ואז ישובו לקדמותם הסדר והשגרה. שובו המהיר ימנע את מותו הוודאי של שמעון מכדורי החיילים, ובני המשפחה לא ימותו ברעב. ניער את מעילו מעשבים ולכלוך אחר שדבקו בו ועיניו כמעט נקרעו לרווחה כאשר הבחין שהטלאי הצהוב אבד. בוודאי נתלש כאשר התגלגל מעל הסוללה אל תוך סבך השיחים ופילס את דרכו בתוכה.

לאוזניו הגיעו הד של צרורות מנשק אוטומטי וקריאות זועמות של חיילים גרמניים, אבל ככל שהרחיק לחדור לתוך מעבה היער הלכו הקולות והתעמעמו. העצים השפיעו עליו קרירות נעימה. רגליו דשדשו על מצעי העלים וידיו קטפו תותי בר ואוכמניות. מצהרי יום אתמול לא בא אל פיו כל מזון, ופרות היער אף שהיו טעימים לא השביעו את רעבנו. ככל שהעמיק לחדור פנימה גדש היער עצי אדר, אלון ולבנה. קרני שמש יחידות הסתננו פנימה וריצדו בפסים דקים. סנאים ששיחקו באצטרובלים השרו עליו ביטחון ושלווה.

לאחר כעשרים דקות עלה על שביל עפר. דממה מבשרת טוב עטפה את היער. הוא נעצר להסדיר את נשימתו, את בגדיו ולאכול עוד פרות יער, ואחר נפנה לשוב על עקבותיו.

לפתע משום מקום, במרחק חמישה מטר ממנו, הגיח חזיר בר גדול ממדים ונחיריו נחרו בקול מבשר רע. עוד לפני שהחליט מה עליו לעשות, אם לנוס לאחור, לטפס על עץ או לאחוז במקל ולהסתער על החזיר – הסתער זה לעברו בלסת פעורה. ברגע האחרון ובעור שיניו הצליח בעזרת מקל שאסף בידו להדוף את המסתער, אבל חטיו החדים קרעו את מכנסיו.

חזיר הבר נחר לעברו והתכונן להסתערות נוספת. הפעם ידע יעקב שהמזל לא ישחק לו. להיהרג בידי חזיר בר או להיפצע ולדמם למוות במעמקי יער שאיש אינו עובר בו - זה הדבר הכי מטופש שזימן לו הגורל. אם נקבע שעליו למות בגיל צעיר ורווק, אזי מוטב להיהרג ברובע אָרי של ורשה מאגרופן אנטישמי, מצרור יריות של חייל גרמני או בתאונת דרכים.

בעוד חזיר הבר בוטש באדמה התחוחה ברגליו האחוריות ומתכונן להסתערות, נשמעו שתי יריות. ולפני שקלט יעקב מי היורה ומהי המטרה צנח חזיר הבר והתמוטט תחתיו, משמיע נחירה צרודה וארוכה.

אני חייט

"מאין באת לכאן? לאן אתה הולך?" הדהד קול גברי עמוק שהגיח מבין העצים.

צעיר בשנות השלושים המוקדמות לחייו - שערו שחור, עיניו אפורות, סנטרו מחודד, נועל מגפיים גבוהים – התקדם לעברו בצעדים מדודים, רובהו במצב הכן ומכוון אל חזהו. אחריו פסעו בצעדים קלילים שני נערים חמושים שסכינים ארוכים מעוקלים תקועים בחגורות מכנסיהם.

הם לא גרמנים, הסיק יעקב לפי הבגדים הבלויים והמשופשפים. הם פנו אליו בפולנית. ציידים כפריים, קבע.

"נמלטתי מרכבת משא דחוסה צעירים רבים שנלכדו ברחובות ורשה והוסעו לעבודת ביצורים במחנה צבאי גרמני," אמר יעקב, שמא יחשדו בו שהוא יהודי מגטו ורשה.

הצייד אמד את פניו, שקל את דבריו רגע ממושך וכנראה התרשם מהם לחיוב.

"אם נמלטת מרכבת גרמנית תחת משמר מזוין, אז כנראה אתה אדם אמיץ," קבע ואחר שאל: "ולאן אתה רוצה להגיע? לחזור לורשה זו אופציה גרועה." הוא הטה את קנה הרובה כלפי מעלה והניחו על הכתף.

"אינני יודע," ענה יעקב. "עוד לא עיכלתי את מצבי." הוא משך בכתפיו בחוסר אונים ומבטו נמשך אחר להק ציפורים שזימר מעל אחד העצים.  דווקא ידע. לחזור לורשה. לגטו. לבני המשפחה שמזונם וחייהם תלויים בו.

"אתה יודע לירות ברובה? אתה שירתָ בצבא? אתה השתתפת במלחמה? אתה למדת להילחם?"

השאלות נחתו על יעקב. השמים התקדרו. רעמים נשמעו מעל צמרות העצים וברקים האירו את היום. גשם ניתך בחזקה, והאדמה השמיעה קולות של מחבת רוחשת. בתוך שניות נספגו בגדיו ונעליו מים רבים ושיניו נקשו. רגליו וכפות ידיו השרוטות הציקו לו ביתר שאת, והוא ניסה למצוא מסתור תחת ענפים סבוכים של עץ בעל גזע עבה, אבל בצעדו הראשון מעד והשתטח אפיים ארצה. שריטות חדשות עיטרו את רגליו.

"שמעת אותי?" תהה הקול העמוק.

במאמץ ניכר התרומם יעקב על רגליו ונאחז בענף איתן לייצב את עמידתו. ידיו החליקו על מעילו, יישרו אותו וניסו להסיר כמה עיסות בוץ שדבקו בו, אבל רק העצימו את כתמי הלכלוך. משך בכתפיו והפטיר בחוסר שביעות רצון, "לא. לא השתתפתי במלחמה ואינני יודע לירות ברובה."

"ומה אתה יודע?"

לרגע שקל באם לטבול את ידיו בשלולית המים שנקוותה בין רגליו ולהתנקות מהבוץ, אבל החליט שהמעשה אינו יעיל. מה הוא כן יודע? אינו מוצלח לעבודות בית, גינה או משק חקלאי. גם לא מעורב בפולמוסים פוליטיים או בקטטות רחוב. אז מה כן? הוא אמן במלאכת התפירה, אבל מה לתפירה ולכפריים? ומדוע השאלות האלה?

"אני חייט. מאז ילדותי תפרתי בגדים."

"איזה בגדים אתה תופר?"

הגשם הניתך לא עשה רושם על השואל.

לשם מה ההתעניינות הזאת? יעקב ניער את שערות ראשו מהגשם.

"בגדי נשים, גברים וילדים. כל מה שמכונת תפירה מסוגלת ליצור. אני טוב בעבודת תפירה."

בעל הקול העמוק שקל את דבריו. אחרי שתיקה ארוכה הודיע: "בכפר שלנו זקוקים לבעל מקצוע כזה. אם תבוא אתנו מרצונך החופשי, נגמול לך בעין יפה."

מדוע זקוקים בכפר לבעל מקצוע שלו? ומי זה אנחנו, ואיזה מין כפר הוא זה? על פי הרובה התלוי על כתפו של הגבר והנערים החמושים בסכינים מעוקלים נראה שהשלושה יצאו לצוד ארנבות, חזירי בר ואיילים. הוא ישים פעמיו אל הכפר עד יעבור זעם השמים. ולאחר שישביע את סקרנותם של הכפריים בסיפורים על הנעשה בוורשה הכבושה ועל עלילותיו ברכבת המשא, ילך לדרכו. הוא פנה בעקבות הצייד. שני הנערים, החסון שבהם הטיל על כתפיו את חזיר הבר, הלכו מאחור.

מלכודת

הסערה התפוגגה במפתיע. הם צעדו במהירות, ובתוך דקות אחדות נמצאו מחוץ ליער. משמאלם נגלה כפר תוסס עם ניחוח של פרות, תרנגולות ובוסתנים. עיניו של יעקב עקבו אחר המראות: שדה חיטה טרם הקציר, אווזים מהדסים בשבילים, חזירים ורודים הפוערים עיניים על השיירה, כלבים נובחים מתרוצצים בחצרות הבתים, ולפתע הכה באפו ריח מהול של לחם טרי במתיקות של גשם.

תחילה חשב שזה הרעב המתעתע בו, שאולי בגדו בו חושיו. אבל ככל שקרבו אל הכפר גבר ריח האפייה והיה מוחשי ומשכר. כאילו הריח חלה מתוקה בקידוש שבת.

קרני שמש חדרו מבין העננים, והאדמה נראתה רגועה. בתי הכפר כאילו תוכננו ונבנו בידי אותו בעל מקצוע: לכולם קירות אפורים, גגות נמוכים וחצרות רחבות ידיים המשמשות למשק חי.

הכניסו את יעקב לאחד הבתים. הנערים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. קול עבה כאילו בקע מתחתית החבית קידם את הבאים.

"מיטק, מי זה האיש המוזנח שהבאת אלינו?"

"אבא, קרה לי מקרה מוזר. פגשתי אותו בדרך חזרה. לדבריו הוא חייט מעולה. האיש לא ידע לאן ללכת לאחר שנמלט מרכבת משא שהובילה עובדי כפייה עירוניים אל בסיס צבאי של המנוולים. אבא, האיש הוא חייט. הוא יודע לתפור במכונת תפירה. הוא בא אתי מרצונו החופשי."

"הוי מיטק, מיטק, מה אעשה אתך? לא למדת דבר ונותרת תמים ופתי גמור," נזף הקול הקשה מתוך החדר הפנימי, "שלחתי אותך לבדוק עמדות שמירה של מחסני תחמושת ולא להביא אלינו איזה חייט עובר אורח. בני, הטה אוזן והפנם את דברי אביך אחת ולתמיד. עד היום לא שמענו על עובדי כפייה בני מזל שהצליחו להימלט מרכבות המשא. אחרת היינו פוגשים בהם. המסקנה המתבקשת היא שהעלית בחכתך מרגל גרמני ששתלו המנוולים ביערות הסביבה בתחפושות של עובדי כפייה ששפר גורלם להימלט מהרכבת. ערכת עליו חיפוש? בדקת את כיסיו ואת מעילו? כמובן, לא. אבל גם אין צורך בכך. כנראה הסתיר המנוול בקרבת הכפר מכשיר קשר או איתות כלשהו לתקשר עם הממונים עליו. בני, כמה פעמים עוד תיפול במלכודת פתאים עד שתלמד לקח? הענקנו למנוולים כמה מכות כואבות, והיה צפוי שינסו לגמול לנו מכה אחת אפיים. מיטק, הגרמנים הם מנוולים, אבל לא טיפשים, לא ולא. זה הדבר האחרון שאומר עליהם. בשנה אחת בלבד כבשו את רוב ארצות אירופה ותיאבונם לא יודע שובע."

יעקב האזין לנזיפה במצילו, גופו רעד ושיניו נקשו. בגדיו הרטובים לא היו כיסוי הולם לקור ששרר בחדר האפלולי, והקול המוכיח הגביר את החשש בלבו. בעל הקול המוכיח חושד בו שהוא סוכן גרמני עוין, וזה גזר דין מוות עבורו. כל מה שיש בכיסיו כדי להוכיח את חפותו היא תעודה המאפשרת לנושאיה מעבר חופשי ברחובות ורשה. אבל התעודה תשמש הוכחה ניצחת לחשדו של האיש. מהפח אל הפחת. עלה בראשו הרעיון להימלט אל תוך היער ולהיבלע בו. אבל התאווה לבגד יבש ולפרוסת לחם להשביע את רעבונו הרחיקו את הרעיון.

"אבא, ולדק ורומק צעדו מאחורי האיש, והיו רואים אילו הטמין דבר מה בקרבת הכפר. ובכלל, האיש חב לי את חייו. אבא, לו ראית כיצד התנהג בחוסר אונים משווע מול חזיר הבר, היית מבין שאין לו הכשרה צבאית. וככה מתלבש חייל גרמני או סוכן מוסווה?"

נימת קולו הפכה למשועשעת. "אבא, האיש אומר שהוא חייט, אז עלינו להעמידו במבחן. בגדינו מרופטים ומכונת התפירה עומדת בפינה לאחר מותה של סוניה. אבא, ניתן לו להוכיח את דבריו, ואם שיקר..."

"מיטק, שים אותו ליומיים-שלושה בתא חשוך בלי מזון ומים עד שאסיים לתחקר אותו. ואם יהיה צורך לא אהסס להצליף בו בשוט עד שאעמוד על מטרותיו האמתיות. אם איווכח שדבריו אמת, אאפשר לו לתפור את בגדינו, אחרת יתפלל אל ישו המשיח ומריה הבתולה שיושיעו אותו מידיי."

וכך היה. יעקוב הושם בחדר חשוך עם מזרן על הרצפה, אבל מיטק הפר את הוראת אביו וסיפק לו פרוסות לחם וכד מים לשלושת הימים הבאים.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מצעד השקרים חוזר למזרח התיכון כמו בימי אובמה וקרי: "נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אמר לשליח האמריקאי ג'ייסון גרינבלט בפגישתם ברמאללה היום (שלישי, 14.3) כי הוא מחויב להילחם באלימות ובטרור וכן לפעול נגד התבטאויות מתסיסות והסתה מהצד הפלסטיני. כך נמסר היום בהודעה שפירסמה הקונסוליה הכללית של ארה"ב בירושלים." ["הארץ", 15.4.17].

* יהודה דרורי : צר לי לקרוא שהקורא אשר תורן לא הבין את מהותו של המאמר שלי "איראן לא חייבת להיות אוייב", מאמר שלא הכחיש לרגע שאיראן היא אכן האוייב אבל טען שהגיונית זה לא היה חייב להיות כך, ואין לזה כל קשר למיקוש באב-אל-מנדב.

* שלום אהוד! ברשימתו של מר יהודה גור אריה מופיע המשפט הבא: "כידוע, דבורה הנביאה, ששפטה את ישראל ונלחמה כתף אל כתף עם ברק בן אבינועם, נגד צבא יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא בעמק יזרעאל ובנחל קישון, התנ"ך לא מציין שהיתה אשת-איש."

תיקון קל לדבריו: התנ"ך מציין אף מציין: "ודבורה אישה נביאה אשת לפידות, היא שופטה את ישראל בעת ההיא." (שופטים ד' ד').

אשת לפידות הוא ציון העובדה שהיתה אשת איש ושמו לפידות. הציון אשת לפידות אינו מטפורה לאש ולהבה ולאישה פעילה, זה מדרש על שמה והוא מאוחר הרבה יותר. הידיעה הפשוטה מסבירה שבעלה של דבורה, היה קרוי לפידות, וברור שהיתה אשת איש. ויחד עם זאת היתה אישה פעילה ביותר ומשכמה ומעלה: גם שופטת, גם אסטרטגית של הקרב, וגם בעלת כריזמה אשר סחפה אחריה את ההולכים למלחמה.

ואם למדרשים נפנה, למדרשים הרבים אודות דבורה, הן אלה המפוזרים בתלמוד, הן אלה בספרות המדרשים של אמוראי ארץ ישראל, ניווכח במבוכתם הגדולה של חכמינו ז"ל, מן העובדה שאשת איש עמדה בראש המערכה ביחד עם גבר אחר, איש צבא ולוחם.

"ואידך זיל גמור."

עירית אמינוף

* אהוד היקר! מה חבל שמן הגיליון מס' 1127 נשמט המשפט הנלווה: "השיר 'אז מה – כן?' הוא כעין תגובה לשיחתך המרתקת עם פנחס שדה שבספרך 'אין שאננים בציון'."

בתודה מראש,

יואל נץ

* לאהוד, בוקר טוב והערכה! כרגיל תודה לך על משלוח מנות חב"ע, וברשותך שתי הארות לגבי האמור בחב"ע 1227.

בענין 'פסטיבל הבודהיסט ריצ'רד גיר', ראוי לציין שלפני כינויו את נתניהו וטראמפ כ'אנשים רעים', הוא ביקר לפני שנה אצל הפלסטינים ושיבח אותם על חתירתם לשלום, לעומת תופי המלחמה המהדהדים בצד הישראלי.  ובשבוע שעבר בירושלים, כאשר נשאל בשידור לגבי העיר, הוא ענה בערך כך: "אנחנו נמצאים כאן בשטחים הנחשבים כיום בישראל, אך בעתיד הם יועברו לרשות הפלסטינים."

בקשר לתיאורי נעמן כהן את התנכרות המשפחה המלכותית מבריטניה לישראל, ראוי לבדוק באם הוא טועה בקביעה שהנסיך פיליפ, בעל המלכה, הגיע לירושלים בראשית שנות ה-90, לביקור בקבר אימו אליס, חסידת אומות העולם. ייתכן שיתברר שבשנת 1988 הוא הגיע בחשאי, באיחור של 19 שנה, למילוי צוואת אימו שביקשה להיקבר בכנסייה הרוסית לרגלי הר הזיתים בירושלים, ליד קברה של חברתה הנסיכה הרוסית אליזבתה פיודורובנה.

ומעניין שלאחרונה, במהלך צפייה בשידור לוויית שמעון פרס, הערתי לידידים כי קיוויתי שהנסיך צ'ארלס לא יתכחש, ויעלה לביקור לקברה של סבתו אליס. ואכן, תוך דקה בשידור הוא פנה לסובבים אותו והציע לעלות במשותף ובגלוי לקבר סבתו.

בידידות,

ברוך תירוש

* כדי להשיב למה שכתבת צריך הרבה מקום ורצוי גם לקרוא את הספר של אילה נדיבי. צריך בעצם ספר שלם. אבל רק לדוגמה: כשקסטנר כבר ידע שאת יהודי ערי השדה (שהיו רוב הנרצחים. ניצלו רק יהודי בודפשט במקום שקראוס פעל) רוצחים באושוויץ, הוא נסע לעיר מולדתו, קלוז', הרגיע את היהודים שלא יקרה להם כלום ולקח איתו לבודפשט את מנהיגי הקהילה ואת בני משפחתו שנסעו אחר כך ברכבת המיוחסים.

כן, ועוד דבר: הגרמנים הכריחו את היהודים באושוויץ לפני הכניסה לתאי הגז לכתוב מכתבים מרגיעים למשפחותיהם. קסטנר ידע שכותבי המכתבים כולם בין המתים (הוא קיבל דיווח מלא על מה שנעשה באושוויץ) ובכל זאת הורה להעביר את המכתבים למשפחות.

נעמי כרמל

אהוד: כדאי לך לקרוא את דבריו של ד"ר יצחק קציר בגיליון הזה, המזימים כמעט לחלוטין כל מה שאת אומרת כאן.

* הטורים של ביקורות הטלוויזיה של רוגל אלפר ב"הארץ" מוכיחים שגם לרמת-כתיבה של חולי-רוח יש מקום בפובליציסטיקה הישראלית אם היא מתפרסמת בחור התחת של העיתון לאנשים חושבים.

* בן-דרור ימיני: "מאז הקמת המועצה לזכויות אדם ב-2006, ועד סוף שנת 2015, פורסמו 117 החלטות גינוי לכל מדינות העולם גם יחד. אפס לסעודיה. אפס לטורקיה. אפס לסין. 17 לסוריה. 12 למיאנמר. 5 לאיראן. וישראל? היא זכתה ל-62 הודעות גינוי, יותר מכל מדינות העולם גם יחד. זו המועצה לזכויות אדם וזו הנציבות שפועלת מטעמה." ["ידיעות אחרונות", 10.3.17].

* מגעיל אותי: ההתעניינות הנלהבת של אנשים עם זוגיות גרועה להחריד, ביחסי בני הזוג נתניהו, גם אם הוא ראש ממשלה. ומגעיל אותי לקרוא לזאת עיתונאות טובה.

ומגעיל אותי השופט המגדיר את זמן בית המשפט כיקר מפז לנוכח המציאות שבה, לפעמים, נדרס זמנו של האזרח בבתי המשפט.

מרדכי בן חורין

אהוד: כידוע לך האיש שהוזמן לעמוד בפני שופט בית משפט השלום בתל-אביב, כבוד מר עזריה אלקלעי – הוא הדיקטטור שלנו [הנתון לחקירות המשטרה] בנימין נתניהו, שהרי ישראל נחשבת כיום לאחת מעשר הדיקטטורות הקיימות בעולם, כפי שנכתב בפרסום חדש הגורם בין השאר לנשים אמידות בתל-אביב לעלוז ולהזיל ריר שמאלני משפתותיהן, כמעט אורגזמה פוליטית.

* נודע לנו כי סטודנטית למ"א בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בת שלמה רבתי, מכינה עבודת דוקטורט בהדרכת הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר שנושאה:

"ספרות של בנים: זיון מבריאוֹת בשנות החמישים למאה הקודמת בבתי ההבראה של קופת חולים על פי ספריהם של ישראל וייסלר ואהוד בן עזר."

זוהי עבודה נועזת כי היא מנוגדת לקודים המיגדריים [פמיניסטיים] והעדתיים [ארז ביטון] השולטים כיום בספרות העברית, בחוקריה ובתוכניות לימודיה.

* שמענו שגברת אווה אילוז גילתה מדוע ה"מזרחיים" בישראל [כולל אלה מהמגרב, כמוה] –  מפגרים.

* לצעירת המחבלות-הרוצחות, הנהגת הפלסטינית פאטמה ג'בריל טקאטקה בת ה-16 מהעיירה בית פג'אר הסמוכה לבית לחם – כל הכבוד לך על ניסיונך לדרוס אתמול בצומת הגוש בגדה המערבית אזרחים וחיילים ישראליים, בהם אישה כבת 28 בחודשי היריון מתקדמים שלקתה בהתקף חרדה! – לוחמת אמיצה את לזכויות הבתולות והנשים בחברה הערבית, ומעניין אם גם עלייך תכתוב שיר הזדהות ותהילה המשוררת הלאומית שלנו אגנס-אגי משעול ותקרא אותו באחת ההתכנסויות הספרותיות החשובות שאליהן תוזמן למען השלום תחת שער ברנדנבורג בברלין.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל