פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1229

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באדר תשע"ז 20 במרס 2017

עם צרופת יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל שוּרָא הַיָּפֶה [אלכסנדר פן], עַל לֵילוֹת בְּלִי גַג וְעַל הַבָּלָלַיְקָה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: נעמן כהן: פֶפיצ'ק הילד ללא שם הלך לעולמו. // יהודה דרורי: הבעייה של החרדלים. // עדינה בר-אל: דוקומנטרי ואמנותי –  על סרטו של אלון שוורץ "הסודות של איידה". // משה כהן: תקשורת מאוזנת. // ד"ר ישראל בר-ניר: בעולמו של דונאלד טראמפ, מאמר ראשון מתוך שניים. [ציטוט]. // זיוה שמיר: משחקי הכתר: הרהורים על "נורמן" – סרטו של יוסי סידר, מתוך: "אימאגו" מגזין מאמרים. // יוסי אחימאיר: זיכוי משפטי ומוסרי. // פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"ג. אחת לשבוע. // ד"ר יצחק קציר: קסטנר: "האיש שנרצח שלוש פעמים". // אורי הייטנר: צרור הערות 19.3.17. // עמנואל הרוסי: איש עברי בניקולאייב. ד. עברי דבר עברית. // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ט"ז, סכסוכי מפא"י בתל-אביב בשנת ה-30. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

נעמן כהן

פֶפיצ'ק הילד ללא שם הלך לעולמו

הילד שנולד ב-1940 הגיע בהיותו בן ארבע למחנה אושוויץ יחד עם ארבעת בני משפחתו, ביניהם אחותו התאומה. כל משפחתו נשלחה לתאי הגזים והושמדה. הוא לבדו  הועבר לבלוק התאומים שם ביצע בו מנגלה ניסויים רפואיים שכללו זריקות לגבו ולעיניו, עקירת כל שיניו ועוד "ניסויים" מזעזעים שגרמו לו לקשיים בריאותיים כל חייו. כל חייו הוא חיפש את אחותו התאומה ללא הצלחה.

ביציאה מהמחנה בהיותו בן חמש בלבד היה לבדו ונרדם על השלג.

הילד הקטן אומץ על ידי ניצול בשם שמואל גרינפלד שהעניק לו את השם פיטר גרינפלד כיוון שהוא לא זכר את שמו שנתנו לו הוריו, אלא רק את הכינוי שהעניקה לו אימו - "פפיצ'ק", וכמובן את השם שקיבל באושוויץ A2459.

קורות חייו שימשו בסיס לספרו של יוסף שניידר-שריד "פפיצ'ק – הוא לא ידע את שמו", ת"א 2006.

לימים גילה פפיצ'ק שהוא נולד בפראג כיוזף קליינמן. הוא נישא בהונגריה ועלה לארץ בשנת 1979 עם שלושת ילדיו.

במשך שנים רבות ליווה פפיצ'ק מסעות של בני נוער ומבוגרים למחנות ההשמדה בפולין כאיש עדוּת.

פפיצ'ק הלך לעולמו  ב-12 למרץ, שבעים ושלוש שנים אחרי שהגיע לאושוויץ.

הנה עדותו האישית על חייו כילד באושוויץ:

https://www.youtube.com/watch?v=ikrfvkLKzm4

עם שם אבל לא שואה ולא ניצול שואה

השבוע הגיע מטופל למרפאת קופת חולים כללית ברחוב קפלן בחולון, נכנס לחדר האחות טובה קררו, שפך עליה בקבוק בנזין, הצית אותה, וגרם למותה.

בהודעה ראשונה נמסר כי המצית הוא ניצול שואה שהתלונן על הרגשה לא טובה לאחר שקיבל זריקה נגד שפעת.

מיד החלו ספקולציות על ניצול שואה אומלל שעבר ודאי ניסויים רפואיים באושוויץ, והזריקה שקיבל מהאחות עשתה לו טראומה כאילו קיבל אותה ממנגלה.

מאוחר יותר התגלה שהרוצח אשר פאראג' בן 78 יליד עיראק מעולם לא היה במחנות.

הסיבה מדוע פורסם שהוא ניצול שואה היא פשוטה, הוא רשום ככזה בקופת חולים.

מסתבר שב-03.12.2015 התקבלה החלטה לפיה יוצאי עיראק שסבלו במהלך אירועי הפרהוד ממעשה אלימות שננקט נגדם או שחזו במעשה אלימות יוכרו כניצולי שואה ויהיו זכאים למענק הטבות שנתי ולפטור מלא מתשלום עבור תרופות-מרשם הכלולות בסל שירותי הבריאות. וכן יקבלו מענק שנתי החל מיום 01.01.2017 של 3,960 ש"ח בשנה. לצורך קבלת המענק יוכרו גם מי שהיו עוברים בתקופה זו, ונולדו בעיראק עד יום 29.3.1942.

זה בסדר לתת מענק כלשהו ליהודי עיראק אבל דומה כי ההחלטה להשוות את מעמדו של הילד פפיצ'ק כניצול שואה למעמדו של הילד אשר פאראג' כניצול שואה היא החלטה המתקרבת להכחשת שואה, ומוטב היה שלא לעשותה.

אבא של מאזן ממשיך בהסתה אנטישמית

ראש הרשות הפלישתינאית של הפת"ח, ההיסטוריון והתיאולוג הגזען ד"ר אבא של מאזן (ד"ר להיסטוריה מכחיש השואה, ותיאולוג מוסלמי "היהודים טמאים"), שחוזר ואומר שהוא לא מכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה ומכריז ש"במסגרת הסדר קבע לא תתאפשר נוכחות אף לא של ישראלי אחד על אדמתו," הכריז השבוע ע"פ מיטב המסורת האנטישמית ההיטלריסטית כי היהודים אשמים בכל המלחמות והבעיות בעולם.

"הסיבה לכל הטרוריסטים והקיצוניים בכל העולם," הצהיר ד"ר אבא של מאזן, "היא בגלל שהבעיה הפלישתינאית לא נפתרה."

לדברי הבלע השקריים של ההיסטוריון והתיאולוג הגזען שונא ישראל כבר התרגלנו אבל עדיין קשה לנו לקבל את ההיסטוריונית והתיאולוגית גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) שתומכת בו וחוזרת כתוכי אחרי עמדתו: "דעא"ש קיים בגלל הבעיה הפלישתינאית."

הזוג שטרנהל בין פרו-איסלמיות לנאציזם

האקטיביסטית הפרו-איסלמית, התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, זיוה שטרנהל, מפתחת תיאולוגיה פוליטית חדשה במטרה להצדיק את תורתה.

"האמונה המשיחית היהודית, הלאומנות, מקורה בתורה הלותרנית," קובעת שטרנהל. "ההוגים הגרמניים אימצו את התנ"ך בסוף המאה ה-18 כי היהדות התנ"כית סימלה עבורם אומה אותנטית קדמונית, שהוצגה כניגוד למודל הקלאסי האוניוורסאלי, שהיה מקובל בתרבות הצרפתית הדומיננטית. השבטים העבריים חדורי רוח הקרב, שבזכות הבטחה אלוהית הצליחו להשמיד עם אחר ולכבוש את ארצו, נתפשו כמודל לתחיית הלאומיות הגרמנית."

האידיאל הזה התממש הלכה למעשה ע"י הנאצים בגרמניה במאה ה–20, אך לדברי שטרנהל, "הלקח לא נלמד. המיתוס הגרמני של אומה נחושה הקרובה לאלוהים ולטבע, המשמרת את כוח הנעורים, שלא 'הושחתה' על ידי התרבות המערבית הליברלית, נשמר כיום באדיקות על ידי היהודים הגרים בגבעות יהודה ושומרון למרות שהם אינם מודעים לתשתית התיאולוגית הפרוטסטנטית המתקיימת בבסיס השקפת עולמם."

"הסכנה מתעצמת," קובעת התיאולוגית הפוליטית זיוה שטרנהל, "כשהתיאולוגיה הופכת לאידיאולוגיה פוליטית, ותחושת השליחות האלוהית הגוברת על נורמות אונוורסאליות, זולגת גם לכנסת ולצבא." (זיוה שטרנהל, "המיתוס הגרמני המתקיים ביהודה ושומרון", "הארץ", 16.3.17).

לאור תיאולוגיה פוליטית זו, המציגה את היהודים בגבעות יהודה ושומרון כנאצים וכסכנה לעולם, אין פלא אפוא שבעלה, האקטיביסט הפרו-איסלמי, פרופ' זביגנייב-אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, הפך בזמנו להיות יועץ הטרור של ערפאת, כאשר שלח לו מסר ובו אמר שהוא רואה את "ההתנגדות" (הטרור הפלשתינאי) כלגיטימית, אבל הוא מייעץ לו שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

מסתבר שתעמולה פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי הנעשית הן ע"י ערבים-מוסלמים והן ע"י תומכיהם היהודים חייבת לעשות להצדקתה דה-הומניזציה של היהודים. התעמולה הפרו-איסלמית אינה יכולה להצדיק את קיומה ללא הצגת היהודים כנאצים.

לזוג שטרנהל יש על מי להסתמך וממי ללמוד. מוחמד עשה ליהודים דה-הומניזציה כקופים וכחזירים לפני טיהורם מארץ ערב לאחר הכרזתו: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים."

בדומה לו גם היטלר, כהכשר לרציחתם, עשה ליהודים דה-הומניזציה כגזע נחות המביא לכל האסונות בעולם. זה כמובן לא מנע ממנו להכריז על עצמו כ"הומניסט גדול".

השטרנהלים גם הם עושים דה-הומניזציה ליהודי יו"ש כהכשר לחיסולם, וגם הם מציגים את עצמם ר"ל כהומניסטים גדולים.

מה פתאום הסדר טיעון למטביל השרץ?

הסדר טיעון, הוא הסכם שנערך במסגרת משפט פלילי, בין רשויות התביעה לנאשם. במסגרת ההסדר, הנאשם מודה בחלק מן האישומים המיוחסים לו, ובתמורה התביעה מסירה חלק מן האישומים מתוך כתב האישום.

הסדר טיעון מאפשר לתביעה ולנאשם להסכים על תוצאת המשפט הפלילי כאשר לתביעה יש קושי בהוכחות ברורות ובכך הוא חוסך את ניהול המשפט, או כאשר מדובר בעבירות מין, בוחרת התביעה בהסדר טיעון כדי למנוע מקורבן העבירה את הצורך להעיד בבית המשפט.

דומה שמעולם לא נעשה הסדר טיעון תמוה מזה שנעשה עם ח"כ באסל גטאס (בערבית מבטאים "רטאס" שפירושו "המטביל"), בשעה שההוכחות לאשמתו הן כה ברורות וחותכות.

https://www.youtube.com/watch?v=0p4bJrfF2aI

ח"כ באסל גטאס-המטביל, הנוצרי והאקטיביסט הפרו-איסלמי (העולה בהפגנתיות למסגד הקצה כנוצרי) נתפס כשהוא מעביר טלפונים למחבלים בכלא.

כמובן שהוא עצמו מדגיש שכל אשר עשה נובע ממניעים אישיים מצפוניים והומניטאריים כלפי האסירים, הרי לפי מצפונו והומאניותו (בדומה לבן דודו מרגל החיזבאללה עזמי בשארה) יש לחסל את מדינת היהודים ולהקים במקומה מדינה ערבית-מוסלמית, אבל האם הכרזה זו היא המקשה על הרשעתו לסיוע לטרור?

מדוע בכלל הסדר הטיעון שנעשה לו אינו כולל סעיפים הקשורים לפגיעה בביטחון המדינה או האזרחים או תמיכה בטרור?

חבר כנסת הבוגד במדינתו יש להחמיר עימו את הדין ולא לעשות לו הנחה בגין היותו חבר כנסת, אשר על כן באסל המטביל טובל ושרץ בידו ועליו להיכנס לכלא לשנים ארוכות כתומך טרור.

בין אל ג'זירה והטלוויזיה הישראלית

השבוע ביקר בארץ שר החוץ הבריטי בוריס ג'ונסון. עם הגיעו הוא התראיין לערוץ הטלוויזיה הערבי של קטאר-אל ג'זירה.

הנה תמלול הראיון:

בוריס ג'ונסון: "אנחנו יוצאים מהאיחוד אבל לא מאירופה. אנחנו רוצים יחסי סחר ובמיוחד עם ישראל."

(מראיין אל-ג'זירה אינו מעוניין כמובן לשמוע על יחסי הסחר של בריטניה עם ישראל הוא מעוניין רק בהיבט אחד).

מראיין: "אם מדברים על הסכמי סחר חופשי עם ישראל האם תבטל את סימון המוצרים הישראליים שיוצרו בהתנחלויות בגדה המערבית?"

בוריס ג'ונסון: "תמיד היתה לי דעה נחרצת נגד כל סוג של אפלייה, חרמות."

מראיין: (לא מרפה ומוכיח את שר החוץ) "אבל זו לא דעת ממשלתך על מוצרים ישראליים."

בוריס ג'ונסון: "אנחנו לא רואים שום הגיון בכך. אנחנו רוצים לחזק את הסחר עם ישראל."

(כתב אל ג'זירה לא מתעניין בסחר עם ישראל וחיזוקו, אלא רק באג'נדה הפוליטית שלו – החרם)

מראיין: "האם אין הבדל בין מוצרים ישראליים לבין מוצרים ישראליים שיוצרו בגדה המערבית על ידי המתנחלים?"

בוריס ג'ונסון: "אני חושב שהצרכנים יכולים להחליט בעצמם. אני תומך בישראל (רצה לומר בניגוד אליך המראיין) אל תשכח, כשהייתי בן 18 באתי לעבוד כאן, עבדתי בקיבוץ. לא הייתי אומר שתרמתי רבות לכלכלה הישראלית אבל עשיתי את חלקי."

(בוריס ג'ונסון משווע שיישאל על ידי המראיין על חוויותיו בישראל ובקיבוץ, אבל החווייה הישראלית שלו אינה מעניינת כלל את כתב אל-ג'זירה והוא מיד חוזר לאג'נדה שלו. וקוטע את שר החוץ).

מראיין: "האם אתה מתכוון לבטל את ההוראות האלה בבריטניה?"

בוריס ג'ונסון: "הצרכנים יכולים להחליט אבל אני לחלוטין ..."

מראיין: "אז זה יהיה תלוי בצרכנים והאנשים שמוכרים סחורות?"

בוריס גונסון: "אבל אני מאמין נלהב של ישראל ותומך בה, כמו גם בכלכלה הישראלית ובהעצמה."

מראיין: (חוזר ולא מרפה) "אתה לא שש להביע התחייבות בעניין."

בוריס ג'ונסון: "נתתי לך תשובה ברורה אבל אני חושב שנמשיך עם הסידור הנוכחי שלנו."

מראיין: "אתם בעד פתרון שתי המדינות או פתרון המדינה האחת?" (כמובן שכתב אל ג'זירה אינו שואל על "שלוש מדינות" ואם על ישראל לכבוש את מדינת החמאס בעזה ולתיתה לאבא של מאזן, או על הפרסום של הדיילי מייל באותו יום על כך שהבריטים מממנים ב-25 מיליון שטרלינג בתי ספר על שם מחבלים ורוצחים המסיתים נגד ישראל).

מראיין: "האם אתה קורא לממשלת ישראל להפסיק את ההתנחלויות והריסת הבתים?"

בוריס ג'ונסון: "כן."

מראיין: "כלומר פעילות ההתנחלויות היא מכשול לשלום? איך ממשלתך תגיב אם ישראל תספח התנחלויות העיקריות בגדה המערבית?"

בוריס ג'ונסון: "כפי שאמרתי אנחנו מודאגים ומוטרדים אבל זה טרם קרה. (המראיין מייחל  לתשובה ישירה בנוסח "נחרים אתכם") אני מדבר כתומך ישראל מאז שהתנדבתי לקיבוץ עשיתי שם כביסה. ואנחנו רוצים לראות את ישראל משגשגת."

מראיין: (כמובן שכתב אל-ג'זירה אינו מתעניין בחוויית הקיבוץ והכביסה של שר החוץ וקשה לו לשמוע שהוא רוצה בישראל משגשגת) "מה תגובתכם על חוק ההסדרה שנחקק בכנסת?"

בוריס ג'ונסון: (מנסה להתחמק מהשאלה) "ובכן זה טרם נחקק זה היפותטי."

מראיין: (לא מרפה) "ואם ממשלת ישראל תעשה זאת, איך ממשלתך תגיב?"

בוריס ג'ונסון: (במבוכה) "אני, אני, חושב עם כל הכבוד עוד פעם שאלת אותי שאלה היפותטית..."

מראיין: "ממשלת ישראל מקימה עוד ועוד התנחלויות ..."

בוריס ג'ונסון: "יש לנו חששות שהבענו פעמים רבות לגבי אי החוקיות של ההתנחלויות וחששות להאצת ההריסות. באותה מידה אנחנו מודאגים מהאלימות כלפי ישראלים. והטרור נגד ישראל".

מראיין: (באכזבה)  "ג'ונסון, בהחלט הפכת לדיפלומט מיספר אחד של ארצך..."

הנה תמלול הראיון ראו מדקה 12 ואילך:

http://www.mako.co.il/news-channel2/world-order-q1_2017/Article-b7c31c8f38eba51004.htm?sCh=2c87073e552cc110&pId=25483675

תיקון קטן. את הראיון לא עושה כתב אל ג'זירה אלא האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, כתב החוץ של הערוץ השני, ערד הלבר-ניר.

המסקנה למקימי תאגיד השידור החדש ברורה. על התאגיד החדש לשמור על איזון ולזכור שהוא אינו ערוץ אל ג'זירה, אלא ערוץ ישראלי.

על מנת שהדברים יהיו ברורים אדגיש כי בהחלט נחוץ גם עיתונאי אקטיביסט פרו-איסלמי כערד הלבר-ניר. אין לפטרו ואין לצנזרו, אבל יש לאזן את אותו עם כתב מראיין נוסף שייצג בכל ראיון, (בניגוד אליו), את האינטרס הישראלי.

ידידיי ומכריי שואלים אותי תמיד מדוע אני חתום על עיתון "הארץ"? התשובה שלי היא תמיד היא שיש חובה לדעת את דעות האוייב הערבי-מוסלמי אותן מייצג העיתון. יחד עם זה כמובן שאני מקפיד גם לקראו את "מקור ראשון", ו"ישראל היום". הוא הדבר בטלוויזיה יש לאזן את הדעות השונות ולא להציג דעה אחת בלבד.

החמאס: אנחנו אוהבים את המוות והישראלים את החיים

שמונה שנים אחרי מבצע "עופרת יצוקה", החליט ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, ששכל את בנותיו כשפגז צבאי נורה לעבר ביתו, להגיש תביעת פיצויים נגד ישראל בגין מה שהוא קורא: "פשעי מלחמה."

על מנת להגביר את אפקט התעמולה בתביעה נגד ישראל הצהיר עייש כי הכסף שיזכה בו ישמש לקרן הנצחה על שם בנותיו, שתממן לימודים גבוהים לנשים פלסטיניות וישראליות.

בניגוד למנהיג החמאס ישמעאל הנייה שהצהיר שבניגוד לישראלים: "אנחנו אוהבים את המוות":

https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8

השופט שלמה פרידלנדר פנה בתחילת הדיון לאל-עייש ואמר: "אני מבקש להביע את הצער והזעזוע העמוק על הטרגדיה שקרתה לך ולמשפחתך. על זאת לא יכולה להיות מחלוקת. הגרון נחנק למקרא ולמשמע האסון הזה. אני מביע את צערי. התכנסנו כאן לקיים דיון משפטי בשאלות העובדתיות השנויות במחלוקת. נקיים אותו מבלי לגרוע בהשתתפותנו בצער המשפחה."

בניגוד לחמאס ששמחים במוות, אין יהודי שאינו מתאבל על הרג בנותיו של אל עייש.

עמדת המדינה לתביעת הנזיקין של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, ששלוש בנותיו ואחייניתו נהרגו בהפגזה ב"עופרת יצוקה" בעזה – נסמכת על כך שמדובר בפעולה מלחמתית.

צה"ל פעל כראוי נגד תצפיתנים בבניין, שהיו בו מצבורי תחמושת. שהם שגרמו להרג הבנות, ולאו דווקא ירי פגזי צה"ל לעבר הבית שבו שהו.

ייאמר ברורות גם אם מדובר בטעות של צה"ל, הרי מדובר במלחמה ובמלחמה יש טעויות. האחריות לכל ההרוגים מוטלת על החמאס שהצהיר בריש גלי שהוא יוצא במלחמה במטרה לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים בולם.

דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש מעולם לא יצא נגד פעולות החמאס של עז א-דין אקסאם, ולא של יחיה עייש.

דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש תמיד תמך בחמאס ומעולם לא יצא נגדם ואמר כי לדעתו דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הם לדידו גזענות ולא מופת מוסרי.

אשר על כן לדוקטור עז א-דין אבו אל-עייש יש אחריות אישית מסוימת למות בנותיו.

מכל מקום עקב הטרגדיה הקשה. על ישראל לעזור לו לממן תביעת נזיקין נגד החמאס. עליו לפנות מיידית לניצה דרשן-לייטנר מארגון "שורת הדין" שתתבע בשמו את החמאס על האחריות למות בנותיו.

נפילת אימפריית הרשע ארה"ב ועימה מדינת עבר-הירדן

לכתב "הארץ" הערבי-מוסלמי-סוני עבד ל. עזב התגשם חלום. הוא מאושר. לאחר שחזה את נפילתה הקרובה של מה שהוא מכנה "מעצמת הרשע ארה"ב", הוא סבור קרובה גם נפילתה של ממלכת עבר-הירדן.

"אין בשורה גדולה יותר מזו עבור העמים המדוכאים על ידי ארה"ב וגרורותיה," טוען עבד ל. עזב. "ירדן, כמדינה, הומצאה על ידי הבריטים כדי לשמש בסיס לפעילות האימפריאליזם המערבי במזרח כולו. השושלת ההאשמית השולטת בירדן הובאה מסעודיה ואין לה כל נגיעה היסטורית או שורשים בירדן. זו שושלת שפועלת אך ורק לטובת האינטרסים של אדוניה במערב ונגד כל אינטרס ערבי אמיתי.

"שלטון הבגידה הירדני היה לטובת ישראל במלחמת יום הכיפורים וגיס חמישי לטובת מעצמת הרשע במלחמת המפרץ. אבל הפשע הנורא ביותר שלהם הוא ספטמבר השחור, שבו טבח ללא רחם בנשים, זקנים ותינוקות פלסטיניים בשנת 1970."

(עבד ל. עזב, "התגשמות חלום", "הארץ", 14.3.17).

הדברים האלו מעניינים מאוד. הנה ערבי-מוסלמי-סוני המסכים לטענה שהמלוכה ההאשמית אינה לגיטימית, ומדינת עבר-הירדן היא בעצם  פלסטין. זה מעלה מחדש את האקטואליות של פתרון מדיני ברוח תוכנית אלון.

מעניין לא פחות מאמר שפרסם עבד ל. עזב בו הוא כותב את הדברים הבאים:

"אני שב ואומר, מהו הרצון של הרוב המכריע של האוכלוסייה הערבית בישראל. יכולים אבירי 'הנרטיב הפלסטיני' לנופף בדגל פלסטין כרצונם, לשאת נאומים רושפי אש בעד המולדת פלסטין, שהיא גן עדן ממש, ונגד החיים בצל האפרטהייד כאן. העובדה היא שרוב ערביי ישראל רוצים לחיות בישראל." (עבד ל. עזב, "אנחנו ישראלים", "הארץ", 14.11.6)

על הומניזם סוציאליזם שוויון וזנות

הקיבוץ הסוציאליסטי-שיתופי של פעם היה בנוי על העיקרון – "כל אחד עובד לפי יכולתו וכל אחד מקבל לפי צרכיו." ודוק: בניגוד למקובל בשפה היום יומית, "עיקרון הקיבוץ" לא היה מבוסס על שוויון אלא להיפך, על חוסר שוויון בין בני האדם. לכל אחד יכולת שונה ולכל אחד צרכים שונים.

בקיבוץ הסוציאליסטי-שיתופי של פעם היו חברים שמסיבות שונות לא יכלו לממש את הליבידו שלהם. לאותם מוכי גורל ניתן תקציב מיוחד לנסוע לעיר הגדולה חיפה ולפרוק את הליבידו אצל זונות העיר. זה היה הנוהג וכולם קיבלו אותו כהגשמת העיקרון ההומניסטי-סוציאליסטי – "כל אחד מקבל לפי צרכיו".

אני זוכר שחבר מסוים הוזמן פעם לבירור ב"ועדת חברה" בקיבוץ על שום שלקח את "הקצבת הליבידו" ולא השתמש בה, אלא השאירה בכיסו. "לא קיבוצי," אמרו לו.

חברת הכנסת ההומניסטית גולדה-זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) היתה מכניסה את אותם מוכי גורל לכלא.

ביחד עם עוד נשים "צדקניות" כמותה, הן יוזמות חוק להפללת ההולכים (וההולכות?) לזונות.

החוק המוצע המפליל נזקקים לשירותי מין הוא אווילי ומנוגד לטבע האנושי ולכן חסר תועלת.

כל בר-בי-רב יודע שהזנות היא המקצוע העתיק בעולם. אין ילד יהודי שלא למד על רחב הזונה. אפילו ההלכה (בניגוד לרבנית הפוריטנית שניפיצקי-גלאון) מתירה אותה: "ר' אילעי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפהרסיא". (בבלי, מועד קטן, דף י"ז.)

החכמים תמיד הבינו כי עדיף שבן אדם ישיג את סיפוקו המיני אצל זונה משיבצע מעשים מגונים או מעשי אונס. מה חושבת המציעה? היכן ניתן יהיה לשכן את כל המורשעים (והמורשעות) החדשים? הרי יהיה הכרח לבנות בתי סוהר חדשים לכל העבריינים צרכני הזנות, ומבצעי האונס החדשים.

נכון, יש להילחם מלחמת חורמה בסחר הנשים ובניצולן המחפיר, אבל הדרך לכך איננה בהפללת צרכני הזנות אלא במיסוד חוקי וחברתי של מוסד הזנות. תבנה המדינה מוסדות מיוחדים בנוסח רחוב החלונות האדומים באמסטרדם, ותפקח עליהם.

רק העמדת הזנות על בסיס חוקי תחת פיקוח, תשים קץ לסוחרי הנשים ולניצולן. הזנות כשלעצמה לעולם לא תחוסל.

ברומן החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. דווקא סוניה הזונה (ע"פ דוגמת מרים ממגדל) היא המייצגת את החמלה האלוהית, המביאה את החוטא לגאולה. 

זנות יכולה להביא פשע ויכולה למנוע פשע. הכול תלוי במדינה.

* * *

יהודה דרורי

הבעייה של החרדלים

כל פעם שאני בשיחה פוליטית ומזכירים את מפלגת ה"בית היהודי", אני מנסה להיות הקטגור ולהסביר שהם אינם כה נאורים כמו שהם מנסים להרשים, ועכשיו בא נושא הרב המשמיץ לוינשטיין ומראה עד כמה אני צודק.

הדתיים הציונים שרובם הם חרדלי"ם (אין זה כינוי גנאי אלא בא להצביע על ציונים דתיים שהם קצת נשארו חרדים...) לא מסוגלים לקבל שרב יכול לטעות, לשגות או לפשוע. היכרתי בשעתו שני עורכי דין נאורים חובשי כיפות שאפילו אחרי שרבם האהוב מימי הישיבה הודה בפשעים מיניים והורשע בדין, הם טענו בלהט כי אינו אשם!

תופעה מבחילה זו מוצאים כיום בהתייחסותם של השרים בנט ואריאל לדרישת השר ליברמן מהרב הזה להתפטר בגלל השמצותיו על הבנות משרתות בצה"ל – דבר שהרב הלא-מכובד הזה אינו מכחיש.

שימו לב ששני ה"שרים הנאורים" הללו לא מתייחסים לדברי הרב, אלא שופכים קיתונות של רותחין על שר הביטחון על שהוא מעז בכלל לחלוק על דברי הבלע של רבם. "לא יהיה פה איראן" הם אומרים... אבל כולנו מבינים שאיראן היא כאן, והאייטולה לוינשטיין נישא על כתפי השרים אריאל ובנט (ומעניין מה תאמר השרה איילת שקד...)

מדוע כחלון כישלון?

כחלון הינו אכזבה קשה! אם מישהו קיווה, אחרי שנבחר, שיעזור בנושאי דיור ורווחה, קיבל אפס תוצאות. לדעתי, הבעייה הכי גדולה של כחלון נובעת מכך שהוא מקשיב לפקידי האוצר, אנשי נתניהו, הלוחשים באוזניו עצות אחיתופל, התואמות לכלכלה הקפיטליסטית הבומבסטית של נתניהו, זו שלא מתחשבת בצרכי חברה ורווחה, ובמיוחד לא בשכבות הביניים במדינה.

כחלון היה יכול לעשות הרבה, למשל, במקום להוריד את המע"מ מ-18% ל-17% (מה שלא עזר לאיש), לנצל את ה-4.5 מיליארד שקל שהוציא על כך כדי להביא הקלה אמיתית למאות אלפי אזרחים אם הם היו עוזר להורדת המע"מ ל-10% לתרופות מירשם, למוצרי מזון בסיסיים, למים ולחשמל...

זה לא הכול. אף אדם במדינה לא היה מתנגד אם 31 השקלים המצחיקים  שהוסיף  לקיצבאות השנה היו נכנסים כתשלום לביטוח סיעודי...  ולא היה קורה אסון גדול אם היה כחלון קובע מע"מ מדורג ברכישת דירה (דהיינו, 1% מע"מ על כל 100,000 שקל ברכישת דירה...)

אלו צעדים בונים ומקלים מתאימים להבטחותיו בנושא "הקלת בעייות הדיור" – ודווקא לא מכבידים על אוצר המדינה, אבל מה אנחנו כבר מצפים מכחלון? אפס! (בייחוד עכשיו, שקיבל כמה מיליארדים לקופת המדינה מעודפי מיסים וממכירת מובילאיי – האם יפנה חלק לרווחה?

ציוץ נוסף של עיתונאית התאגיד:

"הריגת נשאת מלחם – גזענות"

איציק וייס

אחרי שערוץ 20 חשף את פרצופה האמיתי של עיתונאית התאגיד ״כאן״, וותד סאמח, היא הכחישה שהיא תומכת טרור, אלא שיום לאחר יום מתגלים עוד ועוד ציוצים שלה.

ערוץ 20 פירסם הבוקר (שישי,17.3) ציוץ נוסף של העיתונאית, המקבלת משכורת מהציבור (מהכיס של כולנו), והפעם מה שכתבה לאחר חיסולו של המחבל נשאת מלחם, שביצע פיגוע ירי רצחני בתל אביב.

סמאח כתבה: ״הריגת נשאת מלחם – גזענות.״

בערוץ 20 ציינו כי ״שיטוט קצר בחשבון הטוויטר של וותד מגלה בין היתר כי תחקירנית תאגיד השידור הציבורי 'כאן' מתייצבת לצד תושבי עזה מול ה'אויב' הישראלי, מתקוממת על הריגת המחבל נשאת מלחם ומעודדת חרם על מוצרים ישראלים.״

האם עכשיו יחליטו סוף סוף להעיף מהתאגיד המיותר את העיתונאית תומכת הטרור?

דיר באלאק בשאר אל-אסד!

פושע המלחמה הגדול של המאה ה-21  (בינתיים...) הוא בשאר אסד שליט סוריה שהרג עד עתה יותר מחצי מיליון אזרחים מבני עמו. הוא מרגיש היום בטוח במעמדו מכיוון ששליט רוסיה, החסר כל עקרונות מוסריים, (כמו רוב הדיקטטורים), ואשר "גדולת רוסיה והצי הרוסי" מעניינים אותו יותר מכל, פרש עליו את חסותו... בעוד האיראנים רואים בו גשר למגלומניה האזורית שלהם.

לכן, הוא מרשה לעצמו להרים ראש, ואף לפתוח פיו עלינו. אסאד כנראה שכח שאביו המנוח למד לקח, ועד יום מותו שמר על שקט מוחלט עם ישראל! ואולי כדאי גם להזכיר לו משהו שהוא היה עד לו, בשנים 1954 עד 1974 ברית המועצות האדירה נתנה חסותה למצרים, מה שלא הפריע למדינת ישראל להביס את המצרים מיספר פעמים, ואפילו להפיל מטוסים שהוטסו ע"י טייסים סובייטים (בתמיכה בחיל האוויר המצרי).

גם נשיאי ארה"ב אז לא בדיוק עמדו לצידנו... אבל המצב כיום שונה לחלוטין. כל העולם הסוני נגד אסאד וגם כל העולם הנאור והאו"מ, אז למה הוא מחפש צרות גם עם ישראל? האם הוא חושב שלא נכה בו או בידידיו האיראנים ובמשרתיהם אם ינסו להתקרב אלינו ? דיר באלאק בשאר...

* * *

עדינה בר-אל

דוקומנטרי ואמנותי –

 על סרטו של אלון שוורץ "הסודות של איידה"

לפני שנים רבות, כאשר יצחק לבני ז"ל היה מפקד גלי צה"ל, הוא הציע למאזיניו באחת התוכניות להעלות על הכתב את הסיפור של ההורים, כיוון ש"כל יהודי הוא סיפור היסטוריה".

אני שמעתי בעצתו, הכנתי טייפ, הושבתי את אימי וביקשתי ממנה לספר את תולדותיה בגטו ובמחנה העבודה. אני הייתי אז כבר נשואה ואם לילדים. למרבה הפלא הייתי מדי פעם מזכירה לאימי פרטים שונים, אשר היא עצמה סיפרה לי בעבר, בילדותי. פרי הקלטה זו הוא ספרי "אני לוֹלה"  (רשפים, 1995).

בשנים לאחר מכן, כאשר לימדתי קורס בנושא השואה ולקחיה במכללה האקדמית "אחווה", עודדתי סטודנטים  לראיין את הורים ו/או סבים וסבתות על אירועים אישיים בגטאות ובמחנות הריכוז. במרוצת השנים טייפ ההקלטות הפך לפריט מוזיאוני, ועתה יכול כל אחד להכין סרטים וסרטונים  במגוון אמצעים.

הסרט הדוקומנטרי של אלון שוורץ, "הסודות של איידה", הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ וגם בעולם. עתה הוא מוקרן ב"בית ציוני אמריקה", ובקרוב גם ב"יס דוקו" בטלוויזיה.

הסיפור האישי והמשפחתי מתחיל אצל מושבניק בכפר-ידידיה, שאומץ בילדותו. בני משפחתו מצליחים לעלות על עקבות אחיו, ממנו הופרד בילדותו המוקדמת ולא ידע כלל על קיומו. השניים נפגשים לראשונה בהתקרבם לגיל שבעים. מסתבר שהאח, הצעיר ממנו בשנה וחצי, מתגורר במשך כל השנים בקנדה. הסרט מציג את יצחק החקלאי הישראלי ומשפחתו, את שֶפְּסֶל האח בקנדה, ואת האם איידה, אשר למרות מגוריה בקנדה, לא היתה כלל בקשר עם בנה הצעיר.

סרט זה, עם מוטיב ה"אבודים" בו, חורג מאופיו הדוקומנטרי והופך לסרט אמנותי, בלי לוותר על הריאליזם שבו. הוא תוצר אמנותי בזכות הצילומים והעריכה, וגם בזכות רובדי העומק והמסרים שיש בו. אך גם הדמויות הראשיות תורמות לכך. יש כאן שני אנשים מנוגדים לגמרי באורחות חייהם – יצחק המושבניק הישראלי, אדם חרוץ, ישר, מוקף במשפחה אוהבת, ממש סמל לישראלי המושרש, "מלח הארץ".  לעומתו אחיו שֶפְּסֶל הוא תושב עיר גדולה בקנדה, גרוש, אב לבת וסבא לנכדים. שפסל הוא אדם עיוור, חכם, חריף, בעל חוש הומור, ומלא אמביציות למרות נכותו. הוא אפילו הגיע בצעירותו לתחרויות אולימפיות בספורט לנכים.

ההבדל ביניהם הוא גם במשמעות שהם מייחסים לעובדה, שהם לא צמחו בקרבת הוריהם במשך כל השנים. בעוד שליצחק חשוב לדעת מי היה אביו, ובעיקר לגלות אם הוא היה דומה לו במראהו ובכישרון לתבונת כפיים; הרי אחיו שֶפּסל מבכה עובדה אחת: שהוא לא זכה מעולם באהבת אם ואב. וכמה מרגש לראות את שני האנשים שבעי הימים מבטאים את המילים "מאַמע" ו"מאַמי", ומנסים להתקרב פיסית אל אישה קשישה ביותר, כדי לקבל ממנה מעט חמימות.

חייה של האם איידה מלאי סודות. במשך השנים קשה היה לסובבים אותה לפענח את דמותה ורגשותיה. ובסופו של דבר רוב סודותיה מתפענחים בסרט זה.

בנוסף לסיפור המשפחתי המעניין, יש חשיבות היסטורית לסרט זה. הוא מעלה לפחות שתי עובדות בנושא מלחמת העולם השנייה, שלא הודגשו עד כה, ואולי לא ידועות לאנשים רבים.

האחת – הגרמנים לקחו מבתיהן גם ילדות-נערות לא יהודיות, פולניות ובנות עמים אחרים, והפכו אותן למשרתות בבתי גרמנים. חלק מהן הגיעו אחר-כך למחנות ריכוז.

ועובדה שנייה – מחנה ההשמדה ברגן-בלזן הפך בתום המלחמה למחנה של עקורים יהודים. ושם התפתח אורח-חיים מעניין ביותר – עם מועדונים, מסיבות, סרטים, וכמובן היו התאהבויות, היווצרות זוגות ואפילו בגידות. בסרט יש עדויות לחיים הסוערים, ניתן לומר, במחנה עקורים זה.

ומה היו "הסודות של איידה"?  זה כבר בגדר ספוילר. את זה תוכלו לגלות בסרט מצוין זה.

אהוד: ראינו את הסרט ואנחנו ממליצים עליו בכל לב. הוא ממש נחרת בזיכרון.

* * *

משה כהן

תקשורת מאוזנת

15 מרס, שעה 20:30, גלי צה"ל, "האוניברסיטה המשודרת": הרצאה "אקדמית" על הגירה. 

במשך חצי שעה מסבירה הפרופסור כמה מדיניות הממשלה כלפי המסתננים מאפריקה היא פסולה, ועד כמה מוטל עלינו לקלוט ולקבל את האפריקנים. 

אז מה אם החיים בדרום תל אביב הופכים לסיוט, הרובע הופך לג'ונגל, קשישות יהודיות נאנסות לאור היום, תושבים פוחדים לצאת לרחוב, דירות נפרצות ונבזזות. 

לדעת הפרופסור קודמות זכויותיהם של המסתננים מאפריקה לזכויותיהם של תושבי דרום תל אביב. 

רוב המסתננים הם מוסלמים, "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו" – שמות א'-10. 

תעזרו לי להבין למה עלינו לממן מכספנו תחנת שידור גלי שטיפת מוח לצה"ל.

מה שווה פרופסור?

למי שאינו יודע, שעות העבודה של פרופסור באוניברסיטה הן 6 שעות בשבוע שישה חודשים בשנה.

גם אם מדובר בגאון הדור שאין לו תחליף, נראית משכורת של 3 מיליון בשנה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן מוגזמת ברמות. 

האם הוא המציא תרופה לסרטן?

מי מפחד מ"שוברים שתיקה"?

תחילה התעוררה בי התנגדות לארגון "שוברים שתיקה" המוציא את דיבתנו רעה בעולם. 

אך עתה נראה לי ארגון זה צמחוני למדי, לעומת ערוץ 1 המשדר כל שבת בשעה 12 סדרה "הדוקומטריסטים" בבימוי איתי לנדסברג. "שוברים שתיקה" מחווירים לעומתה. אלו צילומים מהשטח עם פרשנות מילולית המדגישה את עוולות הכיבוש, הפשעים של צה"ל כלפי הפלסטינים, השתוללות המתנחלים וכיו"ב. 

אם זהו השידור הציבור, לא נתגעגע אליו אם ייסגר. אגב, מי מממן את תשדירי הפרסומת הבלתי פוסקים נגד פיטורי עובדי רשות השידור? די מימנו כל השנים את המנגנון המנופח והבזבזני של רשות השידור המגויסת לאג'נדה הפרו-ערבית. 

איזה מין שלום?

בתום מלחמת העולם השנייה כרתו צרפת ואנגליה הסכם שלום עם גרמניה, לאחר שנים רבות של מלחמות איומות, ואכן זהו שלום אמיתי, עם כל היחסים וללא עוינות. כך הסכם השלום בין ארה"ב ויפן. 

בעבר הלא רחוק עשתה ישראל הסכם שלום עם ממלכת ירדן, המעניק לה מים, סיוע כלכלי ומדעי, סיוע צבאי ועוד. 

אבל הסכם זה אינו מונע מממלכת ירדן להוסיף ולחתור תחת מדינת ישראל ולפעול נגדה. מלך ירדן מסית נגד היהודים המטמאים את הר הבית. משתדל לפני נשיא ארה"ב נגד העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. העם ברחוב מתייחס לרוצח 7 הנערות היהודיות הירדני כאל גיבור לאומי. ובין שאר המוסדות האנטישמיים באו"ם יש "מועצה לכלכלה וחברה באסיה", שכל פעילותה הכפשה וגינוי של ישראל (מדינת אפרטהיד). ומי עמד עד כה בראש המועצה הזאת... דיפלומאטית ירדנית, עד שהאובססיה שלה נגד ישראל הגדישה את הסאה והיא פוטרה מתפקידה.  

ללמדך שיש כל מיני הסכמי שלום. מבחינת הערבים "הסכם שלום" איננו קץ האיבה והעוינות אלא המשכן בדרך אחרת. 

תמוה בעיני איך עוברת ממשלת ישראל על כך לסדר היום מבלי למחות. והציבור בישראל מקבל את זה בטבעיות ובשוויון נפש. 

מה, התרגלנו להיות סמרטוטים?

משה כהן

ירושלים

 * * *

ספר חדש של

סם ש. רקובר

המוקד: מה שיש להעלות על

זהו ספר מתח מיוחד הכתוב בשפה שהקורא ירוץ בה בקלות רבה. לקורא מובאת אינפורמציה מפורטת על תעלול אכזרי בגיל ההתבגרות, מקרי רצח, מאבקי שליטה על נדל"ן בעיירה גלילית מתפתחת, ואהבת נעורים המתמשכת על כל החיים.

מה קורה לגיבורי הרומן? מי עשה את התעלול האכזרי? מיהו הרוצח (הרוצחים)?

גיבורי הסיפור עצמם מנסים לפענח את החידות האלו, גם המשטרה נכנסת לכאן ומנסה לפצח אותן בעזרת חוקריה המיומנים והמחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ); ובמיוחד אתה הקורא (קוראת) ההופך להיות הבלש האולטימטיבי תוך כדי הריצה בטקסט. עליך, לאמיתו של דבר, נופלות חידות הרומן. אין טעם לחכות לתשובת המחבר, משום שהוא עצמו אינו יודע יותר ממה שכתוב בטקסט. הוא מסר לך את כל מה שהוא יודע – כל מה שכתוב ברומן שאתה קורא אותו.

עליך הקורא למצוא פתרון. גם גיבורי הרומן וחוקרי המשטרה אינם יודעים יותר ממך. אתה לאמיתו של דבר יודע את הכול. לאחר שתסיים את קריאתו של רומן המתח הזה, הכול יהיה פרוש לפניך.

אין כאן איזשהו בלש-על שבעמוד האחרון יאסוף את כל גיבורי הרומן ובמשפט האחרון יבשר להם, "המשרת עשה את זה." אתה תחליט מהו הפתרון ואתה תצדיק את ההחלטה שלך.  

[דבר המפרסם]

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בעולמו של דונאלד טראמפ

מאמר ראשון מתוך שניים

16.03.2017 

טקס השבעתו של טראמפ כנשיאה ה-45 של ארה"ב ייזכר בהיסטוריה כמועד בו ירד המסך על עידן התקינות הפוליטית ששלטה בפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים. ארה"ב של טראמפ תהיה שונה מהותית מארה"ב בתקופה שקדמה לו. דונלד טראמפ, שניצח בבחירות בניגוד לכל הציפיות, נמצא בעמדת פתיחה טובה לשנות את המגמה עליה העלה אובמה את ארה"ב. המשימות העומדות בפניו הן בזירה הבינלאומית והן בחזית הבית נראות כאתגר שהוא מעבר ליכולתו של אדם אחד. רק הזמן יענה על השאלה עד כמה הוא יצליח לעמוד בהן.

המאמר שני יעסוק בשאלה האם שיטת הבחירות היא מה שהביא לניצחונו המפתיע של טראמפ וכן על ארה"ב לאחר טראמפ.  

1. מסע ארוך של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן (מאו טסה טונג)

מאו טסה טונג התחיל את מסעו ההיסטורי בצעד אחד קטן. דונלד טראמפ התחיל את מסעו הנשיאותי בצעד רועם שהדהד בכל קצווי תבל. מיד עם תום טקס-ההשבעה, הוא ניכנס לבית-הלבן בסערה והחל לעבוד בקצב שתפס את הממסד הוושינגטוני כשהוא בלתי מוכן.

פוליטיקאי ותיק ששירת בבית-הלבן בתקופתו של רונלד רייגן (לפני יותר מ-30 שנה), התבטא "אחרי שעזבתי את הבית הלבן זכיתי לראות ארבעה נשיאים שונים – בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובמה. אף אחד מהם אפילו לא מתקרב למה שטראמפ הספיק לעשות בעשרת הימים הראשונים לנשיאותו."

הדמוקרטים וגם חברי מפלגתו, מתקשים לעמוד בקצב שלו. כמו כל מפלגת אופוזיציה, הדמוקרטים מקשים עליו ומנסים כל תרגיל אפשרי לעכב את צעדיו השונים, בעיקר את הרכבת הממשלה. בזכות תקדימים שהם יצרו בתקופת אובמה, לדמוקרטים אין אפשרות למנוע את מהלכיו. כל מה שהם יכולים לעשות זה לבטא את התסכול שלהם באמצעות תכסיסי השהייה שלא נועדו אלא למטרת קנטרנות.  

סיפור נשיאותו של דונלד טראמפ הוא סיפורה של הפתעה מתמשכת. זכייתו נגד כל הסיכויים במועמדות מפלגתו לנשיאות היתה הפתעה. ניצחונו בבחירות בניגוד לכל התחזיות היה הפתעה יותר גדולה. עכשיו, בשבתו בבית-הלבן, הוא מפתיע שוב – הוא עומד בדיבורו ומקיים את הבטחותיו ממסע הבחירות. קיום הבטחות ממסע הבחירות הוא חידוש מרענן בפוליטיקה. בעבר היה נהוג להתייחס להבטחות האלו כאל רטוריקה לשעתה בלבד.

 הפתעה אחרת, הפתעה שתשאיר את חותמה על ההליכים הפוליטיים בעתיד, היא הסירוב המתמשך של הדמוקרטים לקבל את הדין ולהשלים תוצאות הבחירות. הצד המפסיד בבחירות אף פעם איננו מאושר מהתוצאות (זה בלשון המעטה), אבל בעבר, המפלגה שהפסידה, אחרי תקופת התאוששות קצרה, הייתה בולעת את הגלולה ומשתלבת בעשייה הפוליטית. הפעם זה לא קורה (נכון לעכשיו – סוף מרץ 2017). זה חסר תקדים. יותר מ-4 חודשים אחרי הבחירות, הדמוקרטים עדיין מסרבים להשלים עם המפלה האלקטוראלית והם משקיעים מאמץ יתר בניסיונות נואלים לשבש את העברת השלטון. ב"משחק" הזה כל האמצעים כשרים. ההתנהגות הזאת תותיר משקעים שלא ישכחו במהרה. 

קיומו לאורך זמן של משטר דמוקרטי מותנה בכך שכל המשתתפים שומרים על "כללי המשחק". "כללי המשחק" העיקריים ששומרים על יציבות הדמוקרטיה האמריקאית הם, בין השאר, חילופי שלטון באמצעות הקלפי ללא גילויי אלימות ושפיכות דמים. (בשלהי המאה ה-18, כשארה"ב נוסדה זה היה חידוש); השלמה עם דין הבוחר ע"י הצד המפסיד בבחירות; והעברה מסודרת של מוסדות השלטון כאשר המפלגה השלטת מתחלפת. ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב, אמר "מיבחנה של הדמוקרטיה האמריקאית יהיה טקס-ההשבעה של הנשיא השני, לא זה של הנשיא הראשון." 

וושינגטון פרש מרצון מהנשיאות בתום תקופת כהונה שנייה. אחריו נבחר, בבחירות דמוקרטיות, ג'ון אדמס, נשיאה השני של ארה"ב. הדמוקרטיה האמריקאית עלתה על המסלול. בניגוד לשתי המהפכות הגדולות האחרות שהתרחשו באלף הקודם – בצרפת וברוסיה, החברה האמריקאית הצליחה לשמור על אופייה הדמוקרטי ולא הסתאבה.

  אי-השלמה עם פסק דינו של הבוחר וניסיונות לשנות את תוצאות הבחירות שלא באמצעות הקלפי הם הסדקים הראשונים ביציבותו של ההליך דמוקרטי. השסע החברתי ואי הנכונות להשלים עם תוצאות הבחירות להם אנחנו עדים בימים אלה, מזכירים את המשבר שארה"ב עברה כשלינקולן נבחר לנשיאות ב-1860. אז זה הוביל למלחמת-אזרחים. נכון לעכשיו זו עוד לא מלחמה של ממש, אבל זה לא רחוק. גל של הפרות סדר, חבלות ברכוש פרטי וציבורי, הפגנות "מחאה" (הזכות להפגין היא זכות בסיסית במשטר דמוקרטי, אבל הפגנות נגד תוצאות של בחירות? למה בדיוק הן חותרות?) – גילויי אלימות מצד קבוצות מאורגנות של בריונים – כל אלה אינם מבשרים טובות ועדיין לא רואים את הסוף.

 הטקטיקה בה בחרו הדמוקרטים היא לשבש את סדרי השלטון ולמנוע מממשלתו של טראמפ לתפקד. יצירת אנרכיה שלטונית הייתה דרכו של הפאשיזם לתפוס את מוסרות השלטון באיטליה ובגרמניה במאה הקודמת. הדמוקרטים אימצו את השיטה ויש רק לקוות שהזמן יעשה את שלו, שהרוחות תרגענה במוקדם או במאוחר ושמה שקרה במאה הקודמת לא יחזור על עצמו.

 תופעה מוכרת היא ילד קטן הצורח בחמת זעם, רוקע ברגליו וזורק חפצים לכל עבר, בחנות כל-בו או במרכז קניות, כאשר אימו מסרבת לקנות לו איזה ממתק או צעצוע בו חשקה נפשו. תומכי הילארי קלינטון, שהם אנשים מבוגרים וברובם בעלי השכלה, מתנהגים כמו ילדים בגיל הגן שלקחו להם את הצעצוע. בעולם הרפואי מדברים על הפרעה נפשית הנגרמת ע"י כישלון בבחירותPost Election Stress Disorder – PESD . ההפרעה הזאת משמשת כתירוץ לסטודנטים באוניברסיטאות על מנת לקבל פטור או דחייה מהצורך לגשת לבחינות.

 במהלך מערכת-הבחירות, התקשורת תיפקדה כלשכת הסברה של המפלגה הדמוקרטית (מזכיר את הנעשה בארץ). זה לא השתנה. טראמפ כבר נכנס לחודש הרביעי לכהונתו והתקשורת עדיין לא החליפה את הדיסקט. אנשי התקשורת לא סולחים לציבור הבוחרים על כך שהוא העז לא לציית להם ולא הצביע עבור המועמדת שהם בחרו עבורו. המפלה הצורבת שהם ספגו בבחירות גרמה להם לאבד את העשתונות. את רגשות התסכול שלהם הם משחררים בכך שהם מסתערים בשצף קצף על נשיא שנבחר באורח דמוקרטי.

 במקום להנמיך קצת את הטון, לעשות חשבון-נפש ולנסות להבין היכן הם איבדו את הקשר עם המציאות, אנשי התקשורת ממשיכים את ההסתה, ההשמצות, הדיווחים המסולפים והתעמולה העוינת בעוצמה העולה על כל מה שהתרחש בתקופת מערכת הבחירות.

דוגמא לרמה אליה התקשורת הידרדרה אפשר למצוא אצל תום פרידמן, "כוכב" המערכת של הניו יורק טיימס. לדעתו ניצחונו של טראמפ בבחירות הוא "אסון" שווה ערך לאסונות של התקפת היפנים בפרל-הארבור והפיגוע במגדלי התאומים (!)

במאמר מערכת שהתפרסם ב-14 בפברואר 2017, פרידמן כותב: "הותקפנו ב-7 בדצמבר, 1941; הותקפנו שנית ב-11 בספטמבר, 2001; ולאחרונה הותקפנו שוב ב-8 בנובמבר, 2016. ההתקפה האחרונה לא היתה כרוכה במספר קורבנות נורא, אבל היא לא פחות חמורה."

בארבע השנים הבאות התקשורת תמשיך להזכיר לציבור ש"הילרי ניצחה בבחירות" (היא קיבלה יותר קולות בספירה הארצית), אולם טראמפ "גנב" את הנשיאות באמצעות טריק – טריק ששמו "קולג' האלקטורים". כמו דיווחים אחרים בתקשורת, זה סילוף, אבל קל מאוד למכור אותו. אדון בהרחבה בנקודה הזאת במאמר ההמשך.

 האגף הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית מארגן "התנגדות עממית" לטראמפ. הפעילות הזאת נתמכת ע"י הנשיא בדימוס, אובמה, ושר-המשפטים לשעבר, אריק הולדר, ממלא תפקיד מרכזי. ארגון בשם Organize for Action – OFA עוסק בהכשרת עשרות אלפי מתנדבים הנשלחים להפריע ולשבש אספות-עם של הרפובליקנים ולגרום להפרת הסדר הציבורי. הפעילים האלה אינם באים לאספות על מנת לשמוע או להשמיע דעות. הם לא באים על מנת לשאול שאלות והם גם לא מנסים לשכנע. הם באים מתוך מטרה אחת ויחידה – לגרום להפרת הסדר ולשבש את מהלך הדיון באמצעות צעקות,  קריאות ביניים ולעיתים גם הפעלת אלימות.

ארגון אחר, בשם MoveOn.org, שאורגן ומומן ע"י המיליארדר ג'ורג' סורוס, והיה פעיל מאוד בתקופת הנשיא בוש, מחדש גם הוא את פעילותו.

  ב-2009, אחרי השבעתו לנשיא, אובמה הכריז "לבחירות יש תוצאות, ואני ניצחתי." הוא צדק. מה שהיה נכון אז תקף גם היום. התקשורת, הדמוקרטים, תומכיה האחרים של הילארי וכן אובמה עצמו מסרבים לקבל את זה כאשר הדברים נאמרים ע"י טראמפ.

2. התמודדות עם מורשת אובמה – מטלה הרקוליאנית

הרקולס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית, נדרש לבצע עשר מטלות (שתים-עשרה לפי כמה גרסאות). המורשת שאובמה הותיר אחריו מציבה בפני יורשו משוכה הגבוהה עשרות מונים מזו שאותה הרקולס היה צריך לעבור. למשל, "ייבוש הביצה הוושינגטונית" אותו טראמפ הבטיח, היא משימה הרבה יותר מורכבת וקשה מאשר ניקוי האורוות (מטלה מס' 5) שהיה על הרקולס לבצע.   

דיון מלא במורשת אובמה הוא נושא למאמר בפני עצמו. אסתפק כאן במיספר הערות.

 זמן קצר אחרי בחירתו לנשיאות, לפני שמונה שנים, לפני שהוא הספיק לחמם את מושבו במשרד הסגלגל, הוענק לאובמה פרס נובל לשלום. על מה ניתן לו הפרס? אף אחד לא יודע. היו מקרים בעבר בהם הפרס הזה הוענק לדמויות השנויות במחלוקת, אבל אובמה הוא היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס בלי לעשות כלום. חזרה על ה"הישג" הזה היא משימה שאפילו הרקולס לא היה עומד בה, לא כל שכן דונלד טראמפ. 

יחסי ישראל-ארה"ב בתקופת אובמה הגיעו לשפל חסר תקדים. זה כולל את האמברגו שטרומן הטיל בתקופת מלחמת-העצמאות, את האיומים הבוטים של אייזנהאואר בתקופת מבצע-קדש ואת המחלוקות הקשות עם בוש האב בתקופת יצחק שמיר. התקשורת והאופוזיציה בישראל תולות את הקולר בהתנהגותו/מדיניותו של נתניהו. מרוב עיסוק בסיגרים של נתניהו או בחשבונות המכבסה של שרה, הם לא רוצים להבין שהרעת היחסים הייתה יזומה ולא מקרית, ושהיוזמה הייתה כולה של אובמה.  

ההחלטה הנקמנית שאובמה קיבל בשלהי כהונתו, כשהוא כבר במעמד של "ברווז צולע", להימנע מהטלת וטו על החלטת מועצת-הביטחון 2334, היתה חציית קו-אדום. זו היתה שבירת מסורת ארוכה בה ארה"ב נהגה באופן שיטתי למנוע מעורבות ישירה של ארגון האו"ם, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים אחרים בתהליך "השכנת השלום" במזרח התיכון. הווטו שארה"ב נהגה להטיל בעבר על החלטות כאלו לא נועד אף פעם להביע תמיכה בהתנחלויות. אדרבא, לאורך כל הדרך ארה"ב לא הסתירה את התנגדותה למדיניות ההתנחלויות של ישראל. הווטו נועד למנוע מצב בו ישראל תיוותר לבדה במאבק מול כל העולם על עצם מעמדה כמדינה ריבונית.

 מצקצקי השלום בישראל אינם מבינים, יותר נכון אינם רוצים להבין, את משמעות ההחלטה האחרונה של מועצת-הביטחון. יריב אופנהיימר, מזכ"ל ארגון "שלום עכשיו" לשעבר, הזדרז לפרסם מכתב "תודה לאובמה" על הצעד השערורייתי הזה. ספק אם מישהו בשמאל טרח לקרוא את הטקסט המלא של ההחלטה, על אחת כמה וכמה ניסה להבין את ההשלכות שלה על מעמדה הבינלאומי של ישראל.

 הנושא איננו ההתנחלויות. ההתנחלויות הן החלק הפחות רלוונטי בסיפור. כל הלהג על ה"חוק הבינלאומי" וההתנחלויות, הוא קשקוש שנועד לחפות על קריאת תגר על מעמדה של ישראל כמדינה ריבונית. הרעיון שגוף חיצוני יקבע את גבולותיה של מדינת-ישראל, היכן יהיה מותר ליהודים והיכן יהיה אסור ליהודים להתיישב, הוא רעיון מופרך שיש לדחותו על הסף. החלטה 2334 של מועצת-הביטחון היא בסיס לדה-לגיטימציה של מדינת-ישראל, בכך שהיא שוללת ממדינת-ישראל את הזכות שיש לכל מדינה ריבונית לקבוע בעצמה את גבולותיה ואת מערכת יחסיה עם שכניה. ההחלטה סותמת את הגולל על כל אפשרות של ניהול מו"מ רציונאלי עם הפלסטינים על הגבולות הסופיים והיחסים איתם.

בטווח הקצר אי הטלת הווטו ע"י ארה"ב היא צעד חסר משמעות, אבל בטווח הארוך התקדים הוא מסוכן, כי אף אחד לא יודע מי יחליף את טראמפ בבית-הלבן בעוד שמונה שנים ומה תהיינה דעותיו. 

ערב צאתו מהבית-הלבן אובמה הכריז שאין בכוונתו לפרוש מהפוליטיקה – "אם הוא ירגיש שביכולתו לתרום," הוא יעשה זאת. בניגוד למסורת שנשיאים לשעבר שומרים על פרופיל נמוך ואינם מתערבים בפוליטיקה או מותחים ביקורת על יורשיהם, לאובמה יש תוכניות אחרות. אובמה רואה כנראה את ג'ימי קרטר כמודל לחיקוי איך נשיא לשעבר צריך להתנהג. מידת ההשפעה שיש לנשיא לשעבר היא מצומצמת ביותר, אבל זה לא מונע ולא מנע בעבר מג'ימי קרטר להסתובב בעולם ולעשות הרבה רוח גם כשלא ביקשו זאת ממנו. אובמה הצהיר לאחרונה "ליבי עם מפגיני OFA ואני מבין את מניעיהם." אפשר להבין מזה שהוא אינו מתכוון להסתפק בביקורת בלבד.  

על ג'ימי קרטר נאמר "הוא מתאים מאוד לתפקיד של נשיא לשעבר, חבל שהוא לא הגיע ישירות למעמד הזה." את המשפט הזה אפשר יהיה לומר גם על אובמה.

3. פנים חדשות במראה

אחרי בחירתו לנשיאות של אובמה ב-2008, המומחים, ה"מייבינים", הפרשנים, ו"מעצבי" דעת-הקהל למיניהם, קבעו דיאגנוזה חד-משמעית – המפלגה הרפובליקנית סיימה את תפקידה בפוליטיקה האמריקאית. במקרה הטוב היא תישאר מפלגת מיעוט נצחית. לדיאגנוזה הזאת הם הגיעו על סמך קריאה "ריאלית" של המגמות בחברה האמריקאית. לדעתם, התמורות שחלו במבנה הדמוגרפי של החברה האמריקאית, בעיקר משקלם העולה של המיעוטים, גרמו לכך שהמפלגה הרפובליקנית חדלה לייצג את כלל הציבור האמריקאי. היא הפכה להיות מפלגה המייצגת את ה"מיעוט" הלבן שהוא שמרני וחי בעבר. משקלו של חלק זה באוכלוסייה הולך ופוחת ולכן הרפובליקנים נמצאים בעמדת נחיתות מול הדמוקרטים, מאחר ו"מוסכם" על כולם שתמיכת המיעוטים בדמוקרטים היא נתון שאין עליו ערעור.

 המומחים מצליחים תמיד לנבא את העבר, לפעמים הם גם יודעים להסביר את ההווה. אבל כשמדובר בעתיד זה כבר סיפור אחר. את העתיד קשה מאוד לנבא. תחזית של העתיד היא ניחוש שלפעמים קולע למטרה אבל בדרך כלל מפספס. המומחים מסתמכים על מוסכמות שאף אחד לא טורח לבדוק עד כמה הן מציאותיות, ואת התחזיות שלהם הם מבססים על תמהיל של ניתוח מצב שטחי, בסיס עובדתי לוקה בחסר ובעיקר מנה גדושה של הרהורי-לב אין זה מפליא לפיכך שהקשר בין התחזיות לבין מה שקורה בפועל הוא מקרי בלבד. 

 וגם הפעם, החדשות אודות גוויעתה של המפלגה הרפובליקנית היו מוגזמות. ניתוח מצב אובייקטיבי שאינו מוטה ע"י אג'נדה פוליטית מראה שבכל מה שקשור לייצוגיות ולהסתגלות לתמורות בחברה האמריקאית לדמוקרטים יש הרבה יותר בעיות מאשר לרפובליקנים.  

 להצלחתו האישית של אובמה בבחירות של 2008 ו-2012 לא היה מקביל במעמדה של המפלגה הדמוקרטית. אדרבא, במהלך שמונה שנות כהונתו של אובמה כנשיא מצבה הידרדר מדחי אל דחי. היא איבדה את השליטה בשני בתי הקונגרס, ברוב המדינות (33 מתוך 50), המושלים הם רפובליקנים והשליטה בבתי-המחוקקים היא בידי הרפובליקנים. עכשיו, בלי אובמה, עם מועמד אחר, המפלגה הדמוקרטית איבדה גם את הבית הלבן בניגוד לכל התחזיות והצפיות. 

הדמוקרטים מנסים לנחם את עצמם בטענה שלמעשה "הילארי לא הפסידה בבחירות כי היא זכתה ברוב הקולות בספירה הארצית." טכנית זה נכון כי פער הקולות בספירה הארצית הוא קרוב לשלושה מיליון לטובת הילארי. אבל זו למעשה הונאה עצמית. ארה"ב מורכבת מ-50 מדינות. אם מוציאים את קליפורניה מהספירה, בשאר 49 המדינות פער הקולות הוא כמיליון לטובת טראמפ!

 יש מידה לא מעטה של אמת בכך שהמפלגה הרפובליקנית איננה מייצגת באופן מלא את כל שכבות האוכלוסייה, אבל באותה מידה המפלגה הדמוקרטית אינה מייצגת את כל הארץ. זה הרבה יותר משמעותי לגבי סיכוייה לחזור ולתפוס את מוסרות השלטון. המפלגה הדמוקרטית של היום היא מפלגת קצוות – מפלגה המייצגת בעיקר את המדינות הגדולות במזרח ובמערב, וגם במדינות אלו בסיס הכוח שלה הוא בעיקר בקרב האליטות "הנאורות" ובאקדמיה. תמיכת האיגודים המקצועיים במפלגה הדמוקרטית איננה מה שהיתה בעבר, וגם תמיכת השכבות החלשות והמיעוטים איננה "בכיס". 

כרגע לא נראה שהדמוקרטים מודעים למצבם. את מירב מאמציהם הם משקיעים בכל מיני פעילויות שמביאות להם כותרות בתקשורת, אבל הן חסרות ערך מעשי. בשיטת הממשל האמריקאית אין שום אפשרות מעשית להדיח נשיא במהלך תקופת כהונתו, במיוחד כאשר מפלגתו של הנשיא שולטת בשני בתי הקונגרס. כך שכל הדיבורים על הדחה או השעייה הם קשקוש. הפגנות המחאה והשלטים הנישאים בהן "טראמפ הוא לא הנשיא שלי" הן בסך הכול אמצעי פרסום טוב לכוכבי הוליווד. נכון לעכשיו, המפלגה הדמוקרטית מקצינה לכיוון הרדיקאלי. ברחוב זה לא מוסיף לפופולאריות של הדמוקרטים. המניות של טראמפ גם הן אינן בשיאן, אבל בכל זאת, הוא בפנים והם בחוץ.

 התוהו ובוהו השורר בצמרת המפלגה מזכיר את מצבם של הרפובליקנים בתחילת המרוץ לנשיאות, כאשר טראמפ החליט להצטרף למערכה. האם יש סיכוי שעל הבמה יופיע "טראמפ דמוקרטי" שיוציא אותם מהבוץ? 

 מיבחנם של הדמוקרטים יהיה בבחירות הביניים של 2018. הם יצטרכו לעבוד קשה כדי להביא לשינוי של ממש. 22 סנאטורים דמוקרטיים עומדים לבחירה חוזרת ו-10 מהם מייצגים מדינות בהן טראמפ ניצח באופן גורף. הדמוקרטים יצטרכו לעבוד קשה כדי לשמור על מעמדם הנוכחי בסנאט. על מנת להפוך את היוצרות ולהחזיר לידם את השליטה בסנאט – הם חייבים לא להפסיד אף אחד מ-22 המקומות העומדים לבחירה ועוד לזכות בשלושה נוספים. הסיכוי שזה יקרה הוא מזערי. 

הקיטוב, ההקצנה והשימוש באלימות על מנת להשליט את האג'נדה ולמנוע מהיריב להשמיע את דעותיו הם חידושים לא לטובה בחיים הפוליטיים בארה"ב. הצלחת הליברלים "הנאורים" להשתלט על הדיון ולהקשות על היריבים, אם לא למנוע מהם לחלוטין את האפשרות לתת ביטוי לדעותיהם, מעודדת אותם להמשיך בדרך הפסולה. התיאבון בא עם האוכל.

התוצאה המיידית היא שרוב מוסדות ההשכלה הגבוהה הפכו למוקדים של חוסר סובלנות ודיכוי חופש הדיבור. קבוצות קיצוניות שולטות ביד רמה בשיח הציבורי ובין השאר גם האנטישמיות משגשגת. הקו הרשמי של הליברלים הוא שעלייתה מחדש של האנטישמיות נגרמה כתוצאה מניצחונו של טראמפ בבחירות, אבל זאת שטות.

זאת התעלמות מהעובדה שהאנטישמיות באקדמיה ובחוגים הליברליים היתה בעלייה הרבה לפני שטראמפ חשב להיכנס לפוליטיקה. היה נוח להסתתר מאחורי כינויים כמו אנטי-ציונות, או אנטי כיבוש, או צדק לפלסטינים. אלה נועדו לספק אליבי ליהודים שמגלים פעילות-יתר בתנועות האנטישמיות וכן ל"ארגוני זכויות אדם" בישראל שתומכים בהם. בוועידת המפלגה הדמוקרטית, בה הילארי נבחרה להיות המועמדת לנשיאות, שרפו את דגלי ישראל. הילארי וכן מנהיגים אחרים של המפלגה התעלמו מהתופעה. בעבר דבר כזה לא היה עולה על הדעת. אצל טראמפ זה לא קרה. מי שרוצה להאמין שזו היתה "רק" מחאה על "הכיבוש" שיבושם לו.

עידן טראמפ צופן בחובו שורה של שינויים מהותיים, בחלקם שינויים לטווח ארוך, בחברה האמריקאית.

 יש כרגע למעלה ממאה משרות פנויות של שופטים פדראליים נוסף על משרה פנויה אחת בבית-הדין העליון עם סיכוי טוב שלפחות עוד אחת תתפנה במהלך כהונתו של טראמפ. שופטים מתמנים לכל החיים. אם טראמפ ינצל את ההזדמנות וימלא את כל המשרות האלו בשופטים שמרניים זה יותיר את חותמו על מערכת המשפט לפחות לשלושים השנים הבאות.

 האובססיה האקלימית שאפיינה את אובמה וקרי תתמתן וכן תיעצר האינפלציה בתקנות איכות הסביבה שהנזק שהן גרמו לכלכלה עלה לעין שיעור על התועלת שהן הביאו.

 מבחנו העיקרי של טראמפ יהיה בביצוע – בתחומי ההגירה הלא חוקית, הבריאות, החינוך והמלחמה בפשע. 

תחום נוסף בו טראמפ הביא לשינוי הוא היחס לתקשורת. פוליטיקאים היו נמנעים מעימות עם התקשורת כי הם לא האמינו שביכולתם לנצח. טראמפ שבר את המסורת הזאת. עצם ניצחונו בבחירות הוא ראייה חותכת לכך שעברו הימים בהם התקשורת היתה מעין כוח עליון שעל פיו יישק דבר. מאז כניסתו לבית הלבן הוא מנצל את הרשתות החברתיות כדי לעקוף את התקשורת ולהביא את המסרים שלו ישירות לציבור. הוא מגזים, הוא לא מדייק, הוא איננו בודק את העובדות לעומק ולעתים הוא אף משקר במצח נחושה. התקשורת מגיבה בהתאם, אבל האמינות שלה היא בשפל המדרגה. לכן מעמדו של טראמפ לא נפגע גם כאשר הוא נתפס.

 לסיום שתי הערות.

האחת, כדאי לזכור את סיסמת הבחירות של טראמפ, America First. טראמפ "זכה" ללעג, גינויים והתקפות, גם מפי פרשנים ישראליים, בגלל הסיסמה הזאת. אבל זה בסך-הכול גירסה טראמפית של האמרה התלמודית:  עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.

 השנייה, בכל פעם שאני רואה בטלוויזיה הופעה של מנהיגי סיעות המיעוט בבית-הנבחרים ובסנאט אני נזכר בפסוק ממסכת אבות:   הֱוֵה זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים.

ד"ר ישראל בר-ניר, "בעולמו של דונלד טראמפ – מאמר ראשון מתוך שניים", מגזין המזרח התיכון, 16 במרץ 2017.

* * *

זיוה שמיר

משחקי הכתר: הרהורים על "נורמן" –

סרטו של יוסי סידר

מתוך: "אימאגו" מגזין מאמרים, 14.3.17

[לאהוד בוקר טוב, קצת התפלאתי על הקטילה רבתי של "נורמן" בגיליון 1228 והצטערתי על החלטתך שלא לראות את הסרט. קרא נא דעה אחרת. בברכה, זיוה שמיר]

סרטו של יוסי סידר "נורמן" (2016) הוא אנטומיה של התופעה הידועה בשם "קשרי הון-שלטון", הניצבת מול הציבור ומטרידה אותו בכל דור ודור. כידוע, מדינאים בכירים, הנושאים עיניהם אל השררה, אינם יכולים לנווט את דרכם בלי סיועם של אילי ממון, ואילו אילי הממון אינם יכולים לנהל את עסקיהם בלי עזרת הפוליטיקאים. הקשרים בין אלה לאלה נעשים בדרך-כלל באמצעות שתדלנים ("מאכערים"), שבסיועם מתאפשרים יחסים של "תן וקח" המתדרדרים במקרים רבים לשחיתות שלטונית. הסרט "נורמן" רומז כי מקור התופעה בטבע האדם: אותם פוליטיקאים תאבי-כוח המסוגלים לקבל החלטות אכזריות וציניות (כגון שליחתם של צעירים למלחמה כדי לבצר את כוחם השלטוני), זקוקים למקורות מימון לקידום טובתם האישית, ומגלים נכונות לתת בתמורתם פריבילגיות לאנשי עסקים המוכנים לפתוח את כיסם.

הקשר בין נורמן אופנהיימר ה"מאכער" היהודי הניו-יורקי (בגילומו של ריצ'רד גיר) לבין סגן השר הישראלי מיכה אשל (בגילומו של ליאור אשכנזי) מתחיל במחוות ידידות של נורמן הקונה לצעיר שוחר תאוות החיים זוג נעליים יקר. הנכונות של סגן השר ההֶדוניסטי – הקונה לעצמו שוקולדים יקרים ובולע בארוחת הערב צדפות יוקרתיות –  לקבל את זוג הנעליים הנוצץ הוא רמז מטרים למעשיו כראש ממשלה. עולות על הדעת שורות המחץ של טור אלתרמני נודע, שחשף מעשי עוולה ואיוולת וקרא לתיקונם המוסרי: "וְאַל תַּגִּידוּ הַמִּקְרֶה הוּא מִיקְרוֹסקוֹפִּי / בַּמִּיקְרוֹסקוֹפִּ, אֶחַי, נִגְלִים הַחַיְדָקִּים".

כבר בחנות היוקרה הניו-יורקית אומר המדינאי הצעיר המבטיח ל"חברו" הקשיש שהנעליים ישרדו יותר מן הממשלה, ואכן סגן השר עתיד עד מהרה להיכנס לנעליו של ראש הממשלה, ונורמן עתיד לציין באוזני קרובו שההתקרבות למיכה אשל הייתה מבחינתו ההשקעה המשתלמת של חייו. ואכן, גילוי של ידידות שמפגין ראש הממשלה החדש בטקס הכתרתו, שעה שהוא מחבק את נורמן לעיני כול, מַפנה את כל הזרקורים אל דמותו האנטי-כריזמטית של ה"מאכער", ההופך בִּן-לילה לחביבם  של אנשי התקשורת ושל ה"סלבריטאים" המסתופפים בחוגי הפוליטיקה.

כותרת המשנה של הסרט היא "תולדות עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקני". כותרת זו מרמזת כמדומה על הזיקה בין דמותו של המאכער בן-ימינו לדמותו ההיסטורית של "היהודי זיס" – יוזף זיסקינד אופנהיימר –  שהיה בנקאי יהודי שחי במפנה המאה השבע-עשרה שעלה לגדולה בחצר פטרונו, הדוכס קרל אלכסנדר מווירטנברג. אופנהיימר העצים בקשרי הון-שלטון את עושרו האישי, חי חיי רווחה מופלגים וקנה לעצמו שונאים רבים, עד שמצא את מותו על הגרדום. פרשת חייו ומותו פִּרנסה ספרים וסרטים לא מעטים, ובהם סרט תעמולה נאצי שיצא ב-1940 בהזמנת יוזף גבלס, ובו פרשנות אנטישמית לספר "היהודי זיס" מאת הסופר היהודי ליאון פויכטוונגר. שחזור תהליך ההכנה של  סרט התעמולה שימש ב-2010 בסיס לסרט גרמני אנטי-גזעני ששמו "היהודי זיס – סרט ללא מצפון", שכותרתו האנגלית היא:  Jew Suss   ודומה שיוסי סידר מנהל בסרטו דיאלוג סמוי עם הנושא לתקופותיו ולגלגוליו השונים. גם החלוקה לארבע מערכות עם כתוביות על מסך מלא, כמו בסרט ישן-נושן רומזת כמדומה לסרט התעמולה האנטישמי שנוצר ב-1939.

יוסי סידר הודה בריאיון במוסף "גלריה" (10.3.2017) של עיתון "הארץ" שמשה טלנסקי, ה"מאכער" של פרשת אולמרט, הוא קרוב רחוק שלו, וייתכן שזוהי הסיבה שגרמה לכך שה"מאכער" היהודי, שסביב דמותו נסב סרטו, מוצג  באור כה רך, אנושי ונוגע ללב. נורמן, גיבור סרטו של סידר,  אינו אדם הנהנה ממנעמי הקִרבה לשלטון, ואין לו מכל פעולותיו טובות הנאה פיננסיות של ממש. להפך, הוא סופג עלבונות לא מעטים (נזרק מביתו של איל הון יהודי, נכלא פעמיים בכעין "כלוב", נזרק ליד בית-הכנסת בין פחי הזבל). כל רצונו הוא להיתלות באילנות גבוהים ולהשפיע במידה מסוימת על מהלכיהם. גירסתו הארמית של הניב העברי "נתלה באילנות גבוהים" היא "תליא באשלי רברבי", ואכן נורמן תולה את יהבו באשל "מוּרם מעם", שכל דבריו הם דברי רהב ותעתועים. בעוד שנורמן מחובר לטלפון הנייד שלו כעולל בחיק אמו, המדינאי משליך את הטלפון הנייד שלו, שבו דיבר עם נורמן והבטיח לו הבטחות שובות-לב, אל מעמקי הברֵכה, שבהם יישאר המכשיר לנצח נצחים בין הדגים השותקים.

רמז לכך שלפנינו תופעה החוזרת ונשנית בכל דור ודור ניתן בדמותו הקומית של  שרול כץ, מאכער צעיר, העוקב אחר נורמן ומחקה את כל גינוניו ומנהגיו. הפגישה אתו מאפשרת לנורמן להביט במראה ולראות את דמותו הנכלולית הטראגי-קומית באספקלריה מעוקמת. בל נשכח שאבי האומה יעקב-ישראל נודע במעשי הרמייה שלו, מורשת אימו, בתו של לבן הארמי-הרמאי (אחד ממשמעיו של השורש עק"ב  עניינוֹ רמאות והונאה).  הפגישה של נורמן עם ה-simulacrum שלו  (עם שכפולוֹ החקייני) מעלה על הדעת סדרת מתח פוליטיות כדוגמת "מגדל הקלפים" בגירסתה האנגלית (1990) והאמריקנית (2013), המבוססת על מחזות שקספיריים כמו "מקבת" ו"ריצ'רד השלישי". 

בסדרה הבריטית, כשמפיל הפוליטיקאי חסר הלב אורקהרט את מטי (העיתונאית שהתאהבה בו עד כלות) מן הגג, מגיח מבין פחי האשפה אלמוני לבוש שחורים, דמוי עכברוש, המוצֵא את מכשיר ההקלטה של העיתונאית וטומן אותו בכיס בגדו. הוא יהיה מצליף הסיעה הבא, שיירש בבוא היום את כתרו של הפוליטיקאי המושחת. ככה זה בפוליטיקה! האם אך מקרה הוא שתג המחיר של הנעלים היוקרתיות הוא 1192 דולר? בשנת 1192 כבשו הנורמנים את אזורנו, והשליטו בו את מִנהגיהם: כוחנות, נהנתנות, חיסולם של מנהיגים פוליטיים וכיוצא באלה תכונות שמנהיגים פוליטיים מצטיינים בהם.

בסיפור מבריק הנעזר בביצועיהם המצוינים של ריצ'רד גיר ושל ליאור אשכנזי הצליח יוסי סידר "לגייר" את התופעה האוניברסלית והנצחית הזאת ולגעת באמצעותה בשורשי חיינו.  הייתכן שתיאורי האף הרגיש והמרחרח של נורמן ואוזניו הגדולות הקשורות כל הזמן לאוזניות הופכות את סרטו למסמך אוטו-אנטישמי? כזכור, הקריקטורות האנטישמיות הדגישו את ממדי האף והאוזניים של הקלסתר היהודי ה"טיפוסי". אולי במקצת, אך לפנינו כאמור תופעה אוניברסלית שימיה כימי האנושות. האם לא היה זה מלך סדום שהציע לאברהם את העסקה הראשונה של קשרי הון-שלטון?

 וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם אֶל-אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם-מִחוּט וְעַד  שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם (בראשית יד, כא-כג).

הסיפור שבמרכזו  מערכת-היחסים הבעייתית שיצר מיכה אשל, פוליטיקאי שאפתן שהפך ראש ממשלת ישראל, עם אילי הון אמריקנים, הלך והתעצם עם הזמן והפך לסיפורה של עסקת נפט עצומת ממדים בין ישראל לתורכיה. תחילתה של הפרשה בזוג נעליים שקנה לו נורמן המאכער, ללמדנו שדין פרוטה כדין מאה. סירובו של אברהם לעשות עסקה עם מלך סדום קדמה לברית בין הבתרים ולהבטחה האלוהית לאברהם שזרעו יירש את הארץ. אברהם שהוציא את העברים מאוּר כשֹדים והפכם לעם, ידע לעמוד בפיתוי. לא כולם יודעים לעשות כן, ועל כן סיפורי "המלך" וה"מאכער" שב"חצרו" יוסיפו מן הסתם להעסיק את החיים הציבוריים – בארץ ובעולם –  גם בדורות הבאים.

וארשה לעצמי הערת שוליים: מאחר שגם עולם הקולנוע תלוי בקשרי הון-שלטון, ובלעדיהם אין לו קיום, הרי שיוסי סידר (ששמו היהודי מקורו בסידור התפילה, ואילו גלגולו הנוכרי המערבי של שם זה – Cedar – פירושו "ארז") יודע מן הסתם את הסיכונים הכרוכים בהתחככות עם הרשות והשררה. כבר משל יותם המקראי היטיב לתאר את טיבם של הפוליטיקאים, ברמזו  שהאטדים הם הנושאים עיניהם לשלוט על אחרים, ואילו עצי הפרי המניבים מתרחקים מן השררה. גיבור סרטו הוא אחד מאזובי הקיר המנסה להתיידד עם הצמרת הפוליטית ולהתוודע אל הרשות, אך למד על בשרו ש"ידידו הטוב" אשל אינו אלא אילן סרק.

* * *

יוסי אחימאיר

יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל

זיכוי משפטי ומוסרי

על הוועדה הממלכתית שיזם לפני 35 שנה ראש הממשלה בגין לחקירת רצח ארלוזורוב פורסם לראשונה באתר האינטרנט של מרכז מורשת מנחם בגין.

מפקד האצ"ל בשנות המרד, מייסד תנועת החרות ומוביל האופוזיציה הלוחמת במשך 29 שנה, מחולל המהפך הדמוקרטי הראשון בישראל, המנהיג שהביא שלום עם מצרים, שהחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן וירושלים המאוחדת, שיזם את תוכנית "שיקום השכונות" ועוד – אלה הם כמה מציוני הדרך הבולטים בביוגרפיה של מנחם בגין, שבימים אלה מלאו 25 שנה לפטירתו.

כולם או חלקם מוזכרים תמיד, כשמדברים על הישגיו של ראש הממשלה השישי, בכיר תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. אני כמעט בטוח, שאם היתה אפשרות לשאול אותו עצמו אלו הישגים הוא היה מונה בפעילותו הציבורית-מנהיגותית, היה כולל בהם לפחות עוד אירוע אחד – כינונה של ועדת החקירה ממלכתית לפרשת רצח חיים ארלוזורוב בשנת 1933.

זה היה לפני 35 שנה בדיוק. בישיבת הממשלה ב-14.3.1982 נתקבלה הצעת ראש הממשלה מנחם בגין להקים "ועדת חקירה, שתחקור את האשמות  והטענות המחודשות, לפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט היו שותפים לרצח ד"ר חיים ארלוזורוב הי"ד."

המדובר היה בספרו של שבתי טבת "רצח ארלוזורוב" ובמכתב אישי בכתב ידו ששיגר אל דוד בן-גוריון, ובשניהם – גם בספר, גם במכתב – חוזרת עלילת הכזב בדבר "אשמתו" של סטבסקי.

זו היתה אולי פעם ראשונה ויחידה, שראש ממשלת ישראל הורה לפרסם ברבים פרוטוקול מלא של ישיבת ממשלה. מדובר באותה ישיבת הממשלה שדנה בנושא ועדת החקירה הממלכתית. ואכן, מרכז ההסברה פירסם את הפרוטוקול בחוברת מיוחדת. "כאן מדובר בעלילת דם," – אמר בדיון ראש הממשלה בגין – "דרייפוס, בייליס, סטבסקי ורוזנבלט. בלי שום היסוס אני אומר זאת, ולא גויים העלילו את עלילת הדם אלא יהודים נגד יהודים אחרים, וגורל האומה נחרץ על ידה. לנו יש מכשיר כדי לגלות את האמת, מכשיר חוקי, אובייקטיבי, ולא נשתמש בו? ניתן לכל זה להשתולל? מי יעלה על הדעת עוול כזה? מי יכול להשלים אתו ביום ובלילה?"

בגין המשיך בהתרגשות רבה: "אני הרי עומד לרדת מן הבמה הציבורית בעוד זמן קצר. אפשר לדרוש ממני שארד מהבמה ואשאיר עלילת דם על כנה, כאשר יש לי מכשיר לגילוי האמת?... אני שליוויתי את ז'בוטינסקי לליטא, יכול בשנת 1982 להודיע לממשלה, שאני עומד בראשה, הבה נקים ועדת חקירה, ואני לא אעשה זאת? או שאני אירתע מפני דברי-הבל ורעות-רוח, שאולי מחר יתפרסמו?  זה דבר מיוחד במינו, שקורה אולי פעם באלפי שנים, לא מאות בשנים, בקרב אומה... יגידו מה שיגידו, אך אנו מבקשים להבהיר את העניין, למען הילדים שלנו ושלהם גם יחד ולמען הדורות הבאים."

וכך, ברוב קולותיהם של 11 שרים, ללא מתנגדים ושני נמנעים, נתקבלה הצעת ראש הממשלה להקים את הוועדה, לחקור באופן ממלכתי-משפטי את עניין העלילה – דבר שלא עלה בידו של בגין בשנות האופוזיציה הארוכות, כשביקש לכונן ועדה פרלמנטרית לשם כך. וכפי שצפה, "דברי-ההבל ורעות-הרוח," מאמרי הלעג והבוז, לא איחרו להתפרסם. מעל דפי העיתונים – בגין ב"מעריב" ומחבר הספר "רצח ארלוזורוב ב"ידיעות אחרונות" – התנהל דו קרב פובליציסטי בין השניים, סביב עצם הקמת הוועדה וסביב הפרשה הטראגית עצמה.

באותם מאמרים ופולמוסים, באותו להט, באותו כוח שיכנוע, הזכיר ראש הממשלה בגין, בדברו על עלילת ארלוזורוב וההכרח לנקות את ה"נאשמים" מכל רבב, את מאבקו של מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי, כשנלחם לכל אורך שנת 1934 במעלילים מהשמאל.

כבנו של "הנאשם השלישי", אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר, שבו הוטחה העלילה כי הסית אידיאולוגית לרצח, הייתי בין הבודדים שעקבו מקרוב ובעקביות אחרי עבודת הוועדה – בראשות שופט בית המשפט העליון (בדימוס) דוד בכור ז"ל וחבריה השופט (בדימוס) מקס קנט ז"ל והפרופסור הרב אליעזר ברקוביץ ז"ל – ב"בית רומנו" בתל-אביב.

גלי בוז ליוו את ישיבותיה – גם מצידם של אלה שלא בהכרח האמינו שהרביזיוניסטים רצחו: מה לנו ומי לנו שנתעסק עכשיו בפרשה היסטורית מלפני 50 שנה ויותר? כלום חסרים אנו בעיות בוערות וכואבות בהווה, שפונים אנו אל מדוויי העבר הרחוק?

התשובה לכל אלה היתה אחת: אין ענייני ההווה עומדים בסתירה לאותו עבר ולאותה פרשה שפילגה את העם, ואין הטיפול בהם מתקפח אך ורק משום שוועדה ממלכתית יושבת על המדוכה בניסיון להגיע אל חקר האמת והצדק.

באולם הדיונים יכולתי לחוש בעליל באווירת האימים של שנות ה-30, מה עבר באותם ימי עלילה על אבי וחבריו, שהואשמו בפשע נורא על לא עוול בכפם. יכולתי לתפוס מדוע כה חשוב היה לשלושה, כמו גם לזאב ז'בוטינסקי ולמנחם בגין,  שבנוסף לפסיקת הזיכוי של בית המשפט הבריטי, תקום ועדת חקירה רשמית במדינת ישראל ותשים אחת ולתמיד קץ להתנצחות המרה בפרשה זו, למען יתר פיוס ואחדות בתוכנו.

רק ב-4 ביוני 1985 פירסמה ועדת בכור את הכרך עב הכרס של דיוניה ושל מסקנותיה – כשבשורה התחתונה היא משיבה על השאלה שנתבקשה על-ידי ממשלת בגין לחקור – לאמור: לא סטבסקי ולא רוזנבלט היו רוצחיו של חיים ארלוזורוב ז"ל. מי כן רצח? – על כך לא השיבה הוועדה, כי לא נתבקשה להשיב על שאלה זו בכתב המינוי שלה.

לעת מועד פירסום דו"ח ועדת בכור, עמד בראש הממשלה שמעון פרס, ראש מפלגת העבודה. הוא קיבל את הדו"ח בלשכתו כמי שכפאו שד, באי-שביעות רצון מופגנת, בלא אומר ובלא דברים. מנחם בגין כבר לא היה ראש הממשלה מאז ספטמבר 1983. בביתו הירושלמי הוא קרא בסיפוק עצום את הדו"ח ומסקנותיו. לא היה לו ספק מה יהיו תוצאות הוועדה המשפטית, האובייקטיבית, הגם שידע כי הימור גדול הוא נוטל בהטילו עליה את משימת הבדיקה של הפרשה ולשים בכך קץ לסאגה המתמשכת זה עשרות בשנים.

מנחם בגין היה ספון בדירתו, גזר על עצמו מאז הפרישה שתיקה בענייני המדינה והתנועה. שיגרנו לו בני משפחתנו מכתבי תודה והוקרה. הנה מה שהשיב לי במכתב שבראשו רק שלוש מילים: "מנחם בגין, ירושלים":

"יוסף היקר, הריני מאשר בתודה את קבלת מכתבך. כתבת לי דברים נרגשים ומרגשים (גם יעקב היפנה אלי דברים כאלה). כפי שכתבתי לאחיך הטוב, לא מגיעה לי שום תודה. הממשלה בשעתה קיבלה את ההחלטה והתברר שזכינו בדין וחשבון חיובי מעיקרו. כמובן, המשמיצים ממשיכים בדברי ההבל שלהם. אבל הרי לא השלינו את עצמנו שינהגו אחרת. העיקר הוא המסמך עצמו והקביעה המוסמכת, אחרי בדיקה וחקירה כה ממושכות, שהמואשמים לשווא ראויים לזיכוי מוסרי ולא רק משפטי. לכן, שמחתי בשמחת המשפחות ובסיפוק שניתן לכל דורשי הצדק."

מנחם בגין, המנהיג שעשה רק טוב לעמו בכל מפעלות חייו, שפעל ברוח זאב ז'בוטינסקי בכל דרכיו, תרם תרומה עצומה להוצאת הצדק הסופי אל האור בפרשה כה עגומה וכה אומללה, שיצרה שסעים ובקיעים בעם מאז שנות השלושים וכמו סירבה לרדת מסדר-היום. 35 שנה לאחר שיזם את הקמת ועדת החקירה הממלכתית, אפשר לומר בלא היסוס כי, על אף הצטנעותו ("לא מגיעה לי שום תודה") – מסקנות ועדת בכור היו ניצחונו, ניצחון האמת, ניצחון הצדק.

* * *

אל יהודיה – סרט גמר ויצו נהלל 2016

חייה של בת-תערובת בדואית-יהודייה

סרט גמר ויצו נהלל 2016 – לראות, לא לוותר  –https://www.youtube.com/watch?v=L9NkWfET9Xo

.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ"ג. אחת לשבוע

מהר מאוד הבנתי שהחיים בחניתה לא יהיו משעממים. מדי פעם היו מגיעים לאוזניי סיפורי אהבה שנרקמו  בין המבריאים ואני רשמתי אותם ביומני לבל אשכח. היומן לצערי אבד לי, אבל למזלי את הסיפורים המיוחדים אני זוכר גם בלעדיו, במיוחד את אלה שבהם גם אני הייתי מעורב.

לבית המרגוע כמעט לא הגיעו זוגות נשואים ביחד. רוב הבאים היו גברים או נשים שניצלו את החופשה השנתית שקיבלו ממקום עבודתם והגיעו לבית המרגוע בגפם, כשהם משאירים בבית את בן-בת הזוג שישמור על הילדים. שבוע אחד היה הבעל מגיע, ובשבוע הבא האישה. היו כאלה שהכירו בת זוג נשואה בשבוע ההבראה הנוכחי שבו אני שירתתי כתרבותניק והיו כאלה שהכירו את המועמדת  בשבוע ההבראה של השנה הקודמת, ותיאמו מראש את המועד שבו ייצאו להבראה בשנה הבאה וייפגשו כבר ביום ההבראה הראשון. 

יאשה, שניהל את בית המרגוע למעלה מחמש שנים, הכיר רבים מהזוגות הללו ושיתף איתם פעולה, כשהוא  נזהר שלא להפיץ את הידוע לו בין המבריאים. במשך הימים, כשנוצרה קירבה כמעט משפחתית ביני לבינו, הוא היה מגלה לי סודות פיקנטיים ואני שמחתי לגלות שהחטא הקדמון הוא חלק בלתי נפרד משגרת החיים של מרבית בני האדם, שכנראה גם אני נמנה עליהם.

לזכותו של יאשה יש לציין שלמרות שהיה גבר חסון ונאה, ורבות מהמבריאות פזלו לעברו, הוא לא ניצל את מעמדו ואפילו ביקש שגוסטה אשתו הנאה תעבוד בקרבתו  בבית המרגוע כאם בית. דבר שעזר לשניהם לחיות באושר ללא דופי.

אחד האירועים הראשונים שהפך לשיחת היום בין אנשי הצוות של בית המרגוע, קרה בין הטבח הראשי, שגר בחדר הקיצוני בצריף שלי, לבין אחת מנשות הקיבוץ שעבדו במטבח. אישה נחמדה, נשואה ואם לשני ילדים. ראיתי אותה פעם אחת חומקת מחדרו, כשהיא חושבת שאני לא רואה. בכל זאת לא  האמנתי שיש ביניהם משהו, כי ידעתי מהסיפורים של איתן, שהוא ביחסים קרובים עם הרומנייה המחומצנת שגרה בחדר האמצעי של הצריף שלנו.

כל זמן שהשמועות על הטבח והקיבוצניקית היו בגדר שמועות, המשיכו החיים  במטבח להתנהל כרגיל, אבל יום אחד, כשהטבח יצא לחופשה שהגיעה לו, והקיבוצניקית השאירה לבעלה פתק שהיא לא יודעת מתי תחזור ושלא ידאג לה, הבינו הכול שצריך לדאוג. הדאגה העיקרית היתה של יאשה, שחשש שהטבח לא יחזור מהחופשה, ואז  הוא יהיה בבעיות. מזכיר הקיבוץ, שנקרא לפתור את הצרה הזו, לקח איתו את אחד החברים, שייקה, שהיה בפלוגת הלילה של וינגייט [אהוד: בן-דודי יונה בן עזר היה חבר חניתה בתקופה שאתה מספר עליה, והוא גם השתתף בפלוגת הלילה של וינגייט], ויחד נסעו לביתו של הטבח בחיפה. דפקו על הדלת, אך לא זכו למענה עד שאיימו עליו בצעקה שהם קוראים למשטרה. כשנכנסו לבסוף לדירה התיישב המזכיר עם הטבח, בעוד שייקה הולך לשירותים ומוצא את חברת המשק בוכייה בחדר האמבטיה ומכריזה שהיא לא חוזרת לחניתה. בסופו של דבר היא חזרה אחרי שלושה ימים, אבל נשלחה לעבוד במטבח של הקיבוץ, ובמקומה שלחו  למטבח של בית המרגוע עובדת אחרת מכוערת במיוחד. מה שבטוח בטוח.

אני חייב להודות שבאותם ימים שהטבח היה בחופש, נכנסתי יום אחד לחדרה של שכנתי המחומצנת, שקיבלה אותי עם צלוחית עוגיות שהחרימה במטבח מארוחת ליל שבת האחרון. היא היתה מבוגרת ממני אולי בעשר שנים, אבל חשבתי שיכול להיות נוח ליצור איתה קשר קרוב ללא מחוייבות. כנראה שהיתה מודעת היטב לנטיות ליבם של בני הגיל שלי, כי כשתפסתי את ידה בעדינות מתחשבת, שמטה את שלה ואמרה לי במבטאה הרומני שהיא מחבבת אותי מאוד, אבל יש לה חבר והיא לא מעוניינת בעוד אחד.

לא ניסיתי להתווכח איתה, כיבדתי את מוסריותה ורק שאלתי אם החבר זה הטבח שגר איתנו באותו צריף ועכשיו הוא בחופשה.

אמרה לי מה פתאום, החבר שלה גר בטירת הכרמל וכל שבועיים היא נוסעת אליו לסוף שבוע.

התנצלתי  לפניה על פזיזותי, אמרתי שהתכוונתי רק לטובה ויותר לא דיברתי אתה על הנושא, גם  אחרי שהייתי רואה לפעמים איך הטבח  נכנס בלילה לחדרה ואחר כך שומע גניחות וחריקות קפיצים מבעד קיר העץ שחצץ בינינו.

מי שבאה אליי לביקור באותו שבוע של בריחת הטבח, הייתה קצינה אחת בהירת שיער, שבאה אליי לחניתה ביום שישי בצהרים. הייתה זו שרהל'ה שינדלר שקיבלה את הגלוייה שלי, והחליטה לבוא לבקרני למרות שהתחילה לצאת עם מפקדה סגן האלוף מנחם דיגלי. לפי זה שחדלה לענות על מכתביי, הבנתי שהיחסים ביניהם רציניים והופתעתי וגם שמחתי שהגיעה.

כשלושים שנה לאחר מכן, כששוחררתי מהמילואים והתנדבתי לשרת במל"ח (משק לשעת חירום) כנהג על משאית כבדה, פגשתי את אחותה הגדולה שגרה בניר גלים בקרבת הבסיס של מל"ח. ההיכרות ביני לבין האחות  התהדקה ברבות השנים כשעבדתי עם הבמאי שי לביא וכתבתי, בהזמנתו, מחזמר ליובל של ניר גלים. כששירתתי בבסיס מל"ח ובאתי לבקרה, גילתה לי שניסתה לשכנע את שרה שאיתי יהיה לה יותר טוב, מאשר עם איש צבא שמגיע הביתה רק יום אחד בשבוע. כנראה היה זה המניע ששיכנע את הקצינה שלי לבוא לבקר אותי, לפני שתיתן תשובה לדיגלי שהציע לה נישואין.

  שרהל'ה הגיעה קודם כל למשרד של יאשה, שהתפעל ממנה מאד וליווה אותה לצריפי, כשהוא משבח אותי, בנוכחותה, על טעמי הטוב. היתה לנו  יממה משותפת כשאני משתדל לשמור על תומתה ולא ליצור התפתחויות חדשות. למחרת בשבת, כשהמבריאים נסעו עם פרסטר להצטלם בפקיעין, לקחתי אותה על הווספה למערת הקשת בדרך לאדמית שליד הגבול הלבנוני. שם ישבנו חבוקים על אחד הסלעים כשאנו צופים על הנוף המרהיב של הגליל העליון. באותה ישיבה היא סיפרה לי על דיגלי, ששמו כמפקד סיירת מטכ"ל נודע לתהילה, ואני משתדל להצחיק אותה בסיפורים על כל מיני טיפוסים שמגיעים לנפוש, או להיפך לעשות חיים. סיפרה לי שדיגלי הציע לה חברות לתמיד והיא מושכת את תשובתה בגלל שהיא לא יודעת להחליט.

רק אחרי כמה חודשים, כשהזמינה אותי לחתונה, עלה על דעתי שביקורה אצלי נועד לעזור לה להחליט את מי היא רוצה, ואולי אם במקום לספר לה סיפורים מצחיקים הייתי מגלה לה כמה אני אוהב אותה ורוצה אותה, היתה אז משנה את החלטתה ואני הייתי זה שצריך להחליט.

מה שבלם אותי מלהביע לה את רגשותיי, היה מכתב שקיבלתי מבתיה ובו הודיעה לי שהיא רוצה לבוא אליי לשבת הקרובה ומבקשת שאטלפן אליה, כדי להגיד לה אם זה בסדר.

מצידי זה היה יותר מבסדר, כי כשראיתי אותה בפעם האחרונה כשבאה עם אימה להשקת ספרי בבית ציוני אמריקה, נראתה לי מצודדת מאוד וחשבתי שלא יזיק לבדוק מה קרה לאותן רגשות שעטפו אותנו כשהיינו ביחד כמעט שנתיים. כשליוויתי למחרת את הקצינה שלי לאוטובוס, ביקשתי ממנה שתחזור לבקר אותי, היא הבטיחה שתעשה זאת, אבל שנינו ידענו שזאת כנראה פגישתנו האחרונה במסגרת הנוכחית. 

בתיה הגיעה אליי כעבור שבוע ביום שישי בצהריים. היא שאלה איפה המזכירות והגיעה ישר לידיו של יאשה, שכמעט התעלף כשאמרה לו שהיא מחפשת את פוצ'ו. באותה שעה הייתי בסיור סיפורים עם המבריאים ביער חניתה ויאשה שאל אם היא רוצה לחכות לי במשרדו, או שיביא אותה לחדרי. היא העדיפה את חדרי ושם מצאתי אותה, כשהחזרתי את המבריאים מהסיור .

לפני שהגעתי לחדר פגשתי את יאשה ליד חדר האוכל, הוא הניח יד על שכמי ואמר לי: "מה זה פוצ'ו כל שבוע חברה חדשה?  וכל אחת יותר יפה מהשנייה?" 

ניסיתי להסביר לו שכולן חברות-לשעבר ואנחנו רק בידידות.

הוא אמר לי "בטח בטח!" ושאל כמה עוד כאלה "לשעברות" יש לי.

הבטחתי לו שלא הרבה ורובן כבר נשואות.

שאל – "כמה?" 

אמרתי: "שתיים," והתכוונתי למאירה ולעליזה.

אמר: "והן לא רוצות לבוא?"

הבטחתי לו שלא ושאני בכלל לא  כזה כמו שהוא חושב.

בשבוע שלאחר מכן, כשהגיעה אליי עוד צעירה אחת  ושאלה עליי הוא כבר לא ידע מה להגיד, ואני הייתי צריך להישבע לו בשבועה צופית, שזאת רק אחותי הקטנה אביבה.        

המשך יבוא

* * *

ד"ר יצחק קציר

קסטנר: "האיש שנרצח שלוש פעמים"

למקרא כתבתו של משה גרנות בגיליון 1124 ("חידת חייו"), חשבתי לעצמי: לא ייתכן לרדת נמוך מזה במסע רצח האופי של ד"ר ישראל קסטנר. אוריה באר (גיליון 1125) מוכיח שאפשר גם אפשר... "גם בורות וגם רשעות" – כבר כתבתי בתגובתי לכתבתו של גרנות.

להלן הערות אחדות ל"קביעות" שקבע אוריה באר בגיליון 1125:

1. "פרוטוקול אושוויץ": תהליך ההשמדה במלוא היקפו, גם אם לא על כל פרטיו, היה ידוע בבריטניה ובארה"ב (וגם בארץ ישראל) כבר ב-1942. הידיעה לא הניעה את בנות הברית לפעולה כלשהי. גם חשיפת פרטי ההשמדה באושוויץ "לא הזיזה להם," אבל, אם קראוס קיבל לידיו את "פרוטוקול אושוויץ", למה לא הפיץ אותו בין היהודים?  האם קסטנר אשם גם בזה?

2. ה"שוצפסים" – קראוס סירב (בניגוד לנאמר בכתבה) להעתיק את ה"פטנט" של קסטנר, דהיינו, להפוך את הסרטיפיקטים מאישיים למשפחתיים. כפקיד קפדן הוא "לא יפר את החוק."  הוא גם התעקש למלא בעצמו כל תעודה וסירב לקבל את עזרתם של פעילי תנועות הנוער בהעתקת התעודות, ואף איים עליהם שיסגירם לגרמנים, אם לא יסתלקו ממשרדו.

(Anna Porter "Kasztner's  Train", 2007)

למזלם של אלפי יהודים, אנשי המחתרת הציונית זייפו את תעודות החסות, הדפיסו אותן בדפוס המחתרתי וחילקו ליהודים.  רבים מאלה ניצלו – ולא בזכות קראוס. מי שראוי לכל שבח הוא לוץ, הקונסול השוויצרי, שהעניק חסות שוויצרית באמצעות אותם "שוצפסים" – שהחלוצים הפיצו באלפים.

3. קראוס ניסה ללא הצלחה לסכל את יציאת "רכבת קסטנר". אילו הצליח, מן הסתם 1684 ניצוליה ועשרות אלפי צאצאיהם הממלאים היום את רחובות ישראל, לא היו קיימים היום. (איילה נדיבי: "בין קראוס לקסטנר", 2014)

4. היריבות, אפילו השנאה של קראוס כלפי קסטנר, נבעה במידה רבה מהיריבות המפלגתית ההיסטורית בין "המזרחי" (קראוס) ומפא"י (קסטנר) ומהריב על כספי ועדת ההצלה היישובית שפעלה באיסטמבול.  לא פחות מזה, נראה שהשנאה של קראוס נבעה גם מתחושת נחיתות אישית עזה של קראוס, הפקיד המרובע והמוגבל, מול קסטנר המבריק, המקורי והנועז.

שנאתו של קראוס כלפי קסטנר עדיין מחלחלת ומשתקפת עד היום ביחסה של תנועת "המזרחי" (במסגרתה הפוליטית הנוכחית) אל קסטנר: מרוממים את קראוס כגדול המצילים, בעוד שלקסטנר עושים דמוניזציה מכוערת. אם רצח אופי גם הוא בבחינת רצח, הרי שקסטנר נרצח לא רק פעמיים... שונאי קסטנר אינם מסוגלים להעלות בדעתם, מתוך תסכולם המתמשך, שאולי, לפחות אולי, שניהם עשו כמיטב הבנתם ויכולתם להציל יהודים רבים, ואולי באמת שניהם הצילו אלפי יהודים?

5. קראוס ניסה את כוחו מול השלטונות ההונגריים, שאותם הכיר, בעוד שקסטנר הבין, שמיום כניסתם להונגריה, הגרמנים הם שקובעים את גורל היהודים, ואם רוצים להציל, צריך למצוא דרכים ופיתיונות להידבר איתם. צריך לזכור שהנאצים האמינו באמת ובתמים לתעמולה של עצמם, שהיהודים שולטים באמריקה (גבלס:"רוזוולט יהודי"!) – ולכן, אם הימלר שואף להגיע ל"שלום נפרד" עם האמריקאים, צריך לנצל את היהודים לצורך יצירת קשר איתם. אל קסטנר התייחסו כנציג היהדות העולמית, בעל כוח והשפעה, שכמובן לא היו לו, אלא בדמיונם בלבד.

6. קסטנר מעולם לא סבר כי מו"מ ישיר עם הנאצים היא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אלא הדרך האפשרית. אחרי הכול, הגרמנים הם ששלטו בפועל בהונגריה והם שניהלו את "המדיניות היהודית". הוא הבין, שכיוון שהנאצים באמת האמינו שהיהודים שולטים בעולם, הרי אם יופיע בפניהם כנציג "היהדות העולמית" אדירת הכוח, יוכל לנצל זאת לטובת מאמצי ההצלה שלו.  (כדוגמה משעשעת מעט: חיים ברלס, איש הוועדה באיסטמבול, שלח מברק לקסטנר וחתם "חיים". קסטנר הציג אותו בפני אייכמן כמברק שנשלח ע"י חיים ויצמן). 

באותו זמן, הימלר חיפש דרך ליצור קשר עם האמריקאים והיה סביר שינסה לנצל את "היהדות העולמית", באמצעות "נציגה" קסטנר, כדי לקשור קשר כזה. ואכן קשר התחלתי כזה נוצר. כאשר קולונל קורט בכר, בליווי קסטנר, נפגש בשוויצריה  מיספר פעמים, תחילה עם נציג הג'וינט ואח"כ עם נציג "ועדת פליטי המלחמה" של רוזוולט.

בכל שלב של המו"מ, הארוך והיגע, נדרש הימלר, בהמלצתו של בכר, "להראות רצון טוב" ולעשות מחוות כגון: שחרור נוסעי "רכבת קסטנר" מברגן-בלזן, מניעת גירוש אנשי "שטרסהוף" לאושוויץ, עצירת הגירושים מבודפשט ולבסוף גם עצירת ההשמדה בגז באושוויץ (הוראה ישירה של הימלר להס, מפקד המחנה). 

  באפריל 1945 אף מינה הימלר את בכר לקומיסר הראשי של מחנות הריכוז ברייך, כדי שיוכל לעבור ממחנה למחנה ולסכל את הוראת היטלר להשמיד את אחרוני השורדים, כדי שלא יישארו עדים לזוועות.

בכר אכן הגיע, בליווי קסטנר, למחנות אחדים (ברגן-בלזן עם 60,000 שורדים, מאוטהאוזן – 2000, טרזיינשטאדט – 30,000, פלוסנבורג, ועוד...) ומנע בתוקף המינוי שלו את חיסולם.           (דוב דינור:  "קסטנר" 1987)

7. קראוס האשים את קסטנר כי "ידע שהוא מכשיר לגירוש בידי הגרמנים ועל כן זהו שיתוף פעולה בזדון וביודעין," אבל,  בניגוד להאשמות של קראוס, קבע בית המשפט העליון בערעור: "...חובתו המוסרית (של קסטנר. י.ק.) כלפי כלל יהודי הונגריה, לנקוט את הדרכים שהעלו בעיניו את הסיכוי הגדול ביותר להשגת משימה זו."  (השופט אגרנט).  ומוסיף השופט חשין: "ההוכחות מורות כי קסטנר עשה מה שעשה משום שחשב שבדרך שבה הלך יעלה בידו להביא להצלה מכסימלית, וכי כל דרך אחרת נדונה לכישלון ותוביל להשמדה גמורה."                 

איש כבר אינו זוכר היום שגרינוולד נידון ע"י בית המשפט העליון לשנת מאסר על הוצאת דיבה נגד קסטנר – מאסר שהומר למאסר-על-תנאי בשל מצב בריאותו.

8. סיפור הצנחנים (יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש) היה כישלון ידוע מראש, שלא לומר טמטום גמור: וכי מה יכלו לעשות בהונגריה הכבושה? חנה סנש נתפסה כשחצתה את הגבול מיוגוסלביה, מבלי שאיש חיכה לבואה, כשמשדר צבאי בריטי על גבה – סימן אותה כמרגלת ובוגדת בארצה (הונגריה היתה במצב מלחמה עם בריטניה) ועל כן נידונה למוות.  התערבות גלויה של קסטנר בניסיון לשחררה, היתה מסכנת את ניסיונות ההצלה שבהם עסק.

הוא הדין בשני הצנחנים: הם הופיעו במפתיע במשרדו של קסטנר, כאשר המשטרה החשאית ההונגרית במעקב צמוד אחריהם. לאחר שנתפסו, עשו קסטנר ופעילים אחרים ניסיונות לשחררם, גם בעזרת שוחד. ברגע האחרון לפני שחרורם, תפס "צלב החץ" הפשיסטי את השלטון בחסות הנאצים , והקצינים הרלבנטיים, שאיתם ניהלו קסטנר וחבריו את המו"מ, נעצרו ע"י המשטר החדש. יואל פלגי ברח וניצל, פרץ גולדשטיין נתפס. חנה סנש, שסירבה לבקש חנינה, הוצאה להורג ע"י ההונגרים.

לסיכום: איני משלה את עצמי שתגובתי זו תסיים את הסאגה שנקראת "פרשת קסטנר". זרעי הפורענות שזרע מלכיאל גרינוולד והִשקה שמואל תמיר, ממשיכים, וכנראה ימשיכו, להניב את הפירות הרעילים של שנאת אחים, שמזינה את עולמנו הפוליטי וחוזרת וניזונה על ידו.

בכבוד רב,

ד"ר יצחק קציר

רחובות

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.3.17

* זנב הלטאה – במוצ"ש שיגר נתניהו את נער השליחויות שלו דוד ביטן, לספר שהוא עשה עוד פליק-פלאק וחוזר בו מן ההסכם עם כחלון בנושא תאגיד "כאן", אליו הגיעו השניים לפני 48 שעות בלבד.

מה הגורם לכך? אפשרות אחת, היא שכמו לפני שנתיים נתניהו החליט לגרור את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת ובזבזנית בגלל גחמה. והפעם – כדי להקדים כתב אישום אפשרי בפרשיות השחיתות עליהן הוא נחקר.

אולם אני מרשה לעצמי להמר על הערכה אחרת. אני סבור שזהו זנב הלטאה של המסע האובססיבי המטורף של נתניהו נגד תאגיד השידור הציבורי. עוד ניסיון אחרון, פרפורי הגסיסה של המסע. עוד ניסיון אחרון ודי.

אבל זה ניסיון אחרי אחרון. כחלון לא יתקפל. ב-30 באפריל יפתחו שידורי "כאן". נתניהו יישב על הכורסה מול הטלוויזיה ויתפלץ.

* כפיים – מלכתחילה, לא צריך היה להקים את תאגיד השידור "כאן". נכון היה לשקם את רשות השידור, בהתאם לתוכנית ההבראה שכבר התקבלה לא מכבר. אולם בדחיפתו של נתניהו, שרצה לרסק את רשות השידור, ארדן ולפיד הובילו לרפורמה של הקמת "כאן". לזכותו של ארדן, שר התקשורת באותם ימים, ייאמר, שמטרתו הייתה חיזוק השידור הציבורי, ולא ריסוק רשות השידור, כמו הבוס.

כאשר תאגיד "כאן" כבר היה לעובדה קיימת ורשות השידור כבר היתה במצב גסיסה בלתי הפיך, הבין נתניהו ש"כאן" עומד להיות תאגיד שידור עצמאי, רציני, מקצועי ולא תקשורת צייתנית מטעם, שסרה למרותו. הוא החליט למנוע את הקמתה, ומתוך הבנה שאת רשות השידור כבר אי אפשר יהיה לשקם, להציג זאת כ"שיקום רשות השידור", כביכול. לשם כך הוא רתם את נער השליחויות שלו דוד ביטן. ביטן הגיש הצעת חוק "פרטית" לביטול התאגיד. נתניהו שתק בקריצה. ביטן סיפר שהוא "מקווה שנתניהו ישתכנע." בשלב מסוים הוסרה המסכה, ונתניהו פתח במתקפה אובססיבית מטורפת נגד "כאן". ביטן התרברב שביטול התאגיד הוא בלתי הפיך.

מי שעמד מול נתניהו כצוק איתן, עמד על משמר הדמוקרטיה, חופש העיתונות והשידור הציבורי היה שר האוצר משה כחלון. בחיוכו הנצחי ובנועם הליכותיו, הוא הבהיר לנתניהו שהוא לא איזה דוד ביטן; שהוא מחויב לקופת הציבור ולא יזרוק לפח כשני מיליארד שקל בגלל גחמה מטורפת של נתניהו, שהוא מחויב ל-300,000 שלא בחרו בו כדי להיות פודל של ביבי או גרוע יותר – דוד ביטן, ומעל הכול – שהוא מחויב לציבור הישראלי, לאזרחי ישראל, לדמוקרטיה הישראלית, לטובת המדינה. הוא גילה נחישות וסיכל את המזימה של נתניהו.

נתניהו עשה עוד ניסיון ב"גיבושון" הפאתטי של הקואליציה, בנאומו ההיסטרי. מיד הוא נענה ב"כפיים" של מירי רגב שצווחה "תסגור אותו, תסגור אותו," בהתלהמות נוסח היציע המזרחי ב"טדי".

אך כחלון לא יכרע ולא ישתחווה, הבהיר לו מאיפה משתין הדג, וגרם לו להבין שאם הוא רוצה ממשלה, שירגיע.

נתניהו ימשיך לצייץ ציוצי הסתה מתלהמים בטוויטר נגד התאגיד, ישגר את הנגבי ביטן אמסלם להשתלח בשמו בתקשורת – אבל זה לא יעזור לו. התאגיד קום יקום, על אפו ועל חמתו.

ה"פשרה" עם כחלון היא כניעה של נתניהו. על פי הפשרה – התאגיד קום יקום ב-30 באפריל, ועקרונית מתישהו תעלה הצעת החוק שזומם נתניהו להפיכת התקשורת לצייתנית. ואולי בסוף יהיה מין חוק כזה, שיקשט את הנייר, אבל לא יצליח לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה מסוג פרסי הניחומים שאורי זוהר נהג לחלק למי שהפסידו בשעשועוני הטלוויזיה שהוא הנחה – גליל נייר טואלט.

מי שישלם את החשבון הוא ארדן. הוא יהיה השעיר לעזאזל. כמו כל שר שקצת מתחזק בליכוד, הוא יחווה את מה שחוו סער, ריבלין, כחלון, יעלון, ישראל כץ ובכירי הליכוד בקדנציה הראשונה של נתניהו – הוא ישסה בהם את נחילי חסידיו השוטים.

ולכן נצפה בתקופה הקרובה במיצגי התרפסות וליקוק מביכים ומשפילים של ארדן לנתניהו, מן הסוג של מיצג מחיאות הכפיים ה"ספונטניות" של ישראל כץ בישיבת הממשלה האחרונה.

* גורם שפוי – כאשר שתי המפלגות הגדולות רצו לבחירות תחת אותה סיסמה: "או אנחנו או הם," וכל המסר שלהם היה של שנאה, פלגנות והעמקת השסע בחברה הישראלית, הצבעתי למפלגה ששמה "כולנו". ידעתי שהיא תצטרף לממשלה שתיבחר, הן אם יעמוד בראשה נתניהו והן אם יעמוד בראשה הרצוג, ותשמש בה כגורם שקול, שפוי, מאוזן ומאזן.

יש לי לא מעט ביקורת על כחלון. למשל, על המתנה הפופוליסטית של הורדת מיסים, במקום השקעת העודפים ביעדים החברתיים שלשמם אנו משלמים את המסים, ומצבם מחייב השקעת משאבים ממלכתיים רבים.

אולם הוא בהחלט מהווה גורם שפוי, שקול, מאוזן ומאזן בממשלה, ומפגין עמידה איתנה מול הקפריזות של נתניהו כמו מסע הצלב שלו נגד התקשורת מתוך מגמה להפכה לתקשורת צייתנית בשליטתו.

* עימות – הראיון של יגאל סרנה לדנה וייס בחדשות ערוץ 2, היה עימות בין עיתונאית לשרלטן.

* חץ ההרתעה – ירי טיל החץ לעבר טיל הנ"מ הסורי ונפילתו בשטח ירדן, אילצו את ישראל להודות לראשונה בתקיפה בסוריה. זה לא נעים, זה לא רצוי, כמובן שלא היתה כוונה כזאת.

אבל אני מציע לראות גם את הצד החיובי שבדבר. הירי המוצלח של החץ עשוי לשרת היטב את ההרתעה הישראלית, ואת תובנת האוייב על עוצמתנו.

* דיפלומטיית האנטישמיות – הדיפלומטית הירדנית שעמדה בראש ועדת האו"ם שהפיקה את הדו"ח האנטישמי על ישראל, היא בת דמותו של האספסוף שהריע לרוצח שבע הילדות וקיבל אותו כגיבור לאומי. חבל שהיא התפטרה ולא התאבדה.

ועכשיו האנטישמית השקרנית הזאת עומדת לקבל עיטור כבוד ממכחיש השואה אבו מאזן.

* מקארתיזם – את דעתי על דבריו של יגאל לוינשטיין נגד חיילות צה"ל כבר הבעתי – שלילה מוחלטת של התוכן וסלידה עמוקה מן הסגנון. על הסגנון הוא התנצל. בתוכן הוא דבק, ואני חולק על עמדתו בכל ישותי. לא אזיל דמעה אם הוא יתפטר מתפקידו, וזאת בלשון המעטה.

ועם זאת, אני מתנגד לחלוטין להצהרתו של ליברמן על הפסקת התמיכה במכינת עלי אם הוא לא יתפטר. אמנם אני בספק אם יש לו בכלל סמכות כזאת, אך אני מתייחס לעיקרון. זאת, מארבעה טעמים.

א. זהו מקארתיזם. גם אם דבריו של לוינשטיין מקוממים בעיניי, לפני שסוגרים את התקציבים למוסד שהוא עומד בראשו, יש עוד לא מעט מוסדות שהעומדים בראשם או המלמדים בהם משמיעים עמדות מקוממות לא פחות ואיש אינו נוגע בהם לרעה. אני מכיר אישית דמות מרכזית לאורך שנים רבות באחת המכינות הקדם צבאיות הגדולות, שנוקט בעמדות שמאל קיצוני מקוממות יותר מעמדותיו של לוינשטיין, והוא מעולם לא חש מאוים. האם מדינת ישראל הפסיקה לתקצב את ביה"ס עירוני ה', שמנהלו מרבה להתראיין ולהשמיע עמדות פוליטיות קיצוניות ביותר? הדמוקרטיה יכולה להכיל זאת.

ב. תרומתה של מכינת עלי לביטחון המדינה, לצה"ל, להכנת אלפי בני נוער להיות לוחמים ומפקדים מהטובים ומהמסורים ביותר שיש, לאורך שנים רבות כל כך, לא תסולא בפז. העמדת דברי לוינשטיין מול עובדה זו בהחלטה על תקצוב מתקציב הביטחון, היא חסרת פרופורציות.

ג. הרוב המוחלט של הציונות הדתית אינו מזדהה עם דברי לוינשטיין ובטח לא עם סגנונו. לא בכדי, נמתחה עליו ביקורת חריפה בציבור הדתי לאומי. הצעד של ליברמן רק ילכד את הציבור הדתי לאומי מאחורי לוינשטיין, ובכך ישיג ליברמן תוצאה הפוכה.

ד. איני מאמין בכנותו של ליברמן. כשהוא התחפש ל"שאול" מ"ארץ נהדרת" תחפושתו אמינה יותר מהתחפושת הממלכתית שהוא עטה על עצמו מאז "הניתוח להארכת הפתיל." הרי הוא הפרובוקטור הציני והפופוליסט שחולל את המאבק הציבורי למען אלאור אזריה, כולל ההסתה נגד שר הביטחון לשעבר, הרמטכ"ל וצה"ל. שירגיע.

* המסע מתחיל – פורסמו שמותיהם של חברי ההרכב שידון בערעור של אלאור אזריה. ומרגע זה, יחל מסע הרדיפה, השמועות, ההשמצות וההכפשות כלפי כל אחד ואחד מחברי ההרכב.

* שערורייה – עסקת הטיעון שנחתמה עם ח"כ גטאס היא שערורייה. ראשית, כיוון שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כשמדובר בנבחרי ציבור, יש עניין לציבור במשפט שבו האמת תתברר. שנית, כאשר מדובר בח"כ הנאשם בפגיעה בביטחון המדינה – על אחת כמה וכמה. שלישית, עסקת טיעון, שבה גטאס, שהעביר למחבלים טלפונים סלולריים, לא יואשם בסיוע לארגון טרור היא בדיחה. ורביעית, גם העונש, שנתיים מאסר בפועל (שממנו לבטח ינוכה שליש), על עבירה כזאת, הוא בדיחה.

* מפעלי חיים ציוניים – כציוני וכחבר קיבוץ אני גאה בצביקה לוי, אבי החיילים הבודדים, המנוע של מיזם אימוץ החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה, על פרס ישראל למפעל חיים שקיבל. לוי הוא מופת של התמסרות בכל ישותו למשימה ציונית, המשלבת התיישבות, עליה וביטחון.

אני תומך גם בהענקת פרס ישראל לדוידלה בארי, האיש שהקים את המפעל הלאומי החשוב בעיר דוד שבירושלים. אלה שתקפו את הענקת הפרס, בטענה שמפעלו הוא מכשול לשלום, הם אלה שתומכים בחלוקת ירושלים ובוויתור על העיר העתיקה. עיר דוד אינה איזה כפר או שכונה שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, אלא היא הליבה  של ירושלים. ובמלאת יובל לשחרור ירושלים, ראוי דוידלה לפרס.

מבחינתי, דוידלה הוא גם שותף למיזם של חוק יסוד משאל עם – בדחיפה משותפת של ועד יישובי הגולן ועמותת אלע"ד.

* סמל בעל כורחו – באיחור של חצי שנה, קראתי את המסה של איילת שקד בגיליון הראשון של כתב העת האיכותי "השילוח" – "מסילוֹת אל המשילוּת". זוהי מסה מרתקת, עמוקה, שמזמן לא קראתי כמותה מאת פוליטיקאי, הנוסך עומק ותוכן הגותי לעשייתו.

יש פרקים במסה שהסכמתי איתם יותר, יש פרקים שפחות. אחד הפרקים שבהם הסכמתי אתה, הוא הצורך בהענקת משמעות ותוכן למהותה ולצביונה של ישראל כמדינה יהודית. אך דווקא הפרק הזה הכעיס אותי, כיוון ששקד חזרה שוב ושוב על גינוי "אליק", הסמל של הישראליות החילונית התלושה, ש"נולד מן הים". הכוונה לאליק שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר שנפל בתש"ח, ולאחר מותו כתב עליו שמיר את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)".

בשנות השישים והשבעים החל לפעול זרם ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית וחילוניות הישראלית. בקרב הזרם הזה, שאני חלק ממנו, הפך ספרו של שמיר לסמל התלישות החילונית, שנגדו יצא זרם ההתחדשות היהודית ובו הוא מרד. אלא שאין כל קשר אמיתי בין הסמל, לבין אליק ומשה שמיר.

משה שמיר מעולם לא התנכר לשורשיו היהודיים ולא ראה בצבריות התחלה חדשה מקו האפס. נהפוך הוא, הוא תמיד הבליט את שורשיו היהודיים. כידוע, במלחמת ששת הימים חל מהפך בעמדותיו של שמיר, ממרקסיסט, איש מפ"ם, לאיש ארץ ישראל השלמה המצוי בקוטב הימני של המפה הפוליטית. אולם גם טרם המהפך, שמיר לא היה כנעני ואף לא בעל נטייה כנענית כלשהי. נהפוך הוא – ב-1947 פירסמה קבוצת צעירים ארצישראליים בהנהגת אורי אבנרי כתב עת בעל נטייה כנענית, שנקרא "במאבק". משה שמיר כתב נגד הקבוצה, וכינה אותה "במת אבק". במאמרו לגלג על התלישות המבוטאת בדרך הכנענית והציג את הניסיון ליצור עם חדש, מנותק משורשי תרבותו, כאבק פורח, כהבל ורעות רוח.

מנין התדמית שהודבקה למשה שמיר כ"צבר המנותק משורשיו"? משורת הפתיחה של "במו ידיו (פרקי אליק)" – "אליק נולד מן הים". שורה זו היתה לסמל התלישות של דור צברי מנותק וחסר שורשים, שכאילו נולד מן הים.

 שמיר התקומם על הפרשנות הזו למשפט זה, וכתב שוב ושוב, שדבריו אודות אליק שנולד מן הים, אינם סמל אלא ביטוי לאהבתו של אליק את הים, ולכך שילדותו של אליק היתה ברובה בחוף הים.

הסמל הזה השתרש והתאזרח בתרבות הישראלית, ללא כל קשר למהותו והיום גם משה שמיר כבר אינו אתנו, כדי להעמיד דברים על דיוקם.

* הקלה וריענון – לא אחת אני נשאל מדוע אני קורא את הספרים ואת רוב העיתונים (בעיקר עיתוני השבת) במהדורה מודפסת ולא בספרים אלקטרוניים. יש לכך שתי סיבות. האחת, היא שזו קריאה איכותית יותר, מעמיקה יותר, יסודית יותר. לפחות למי שסיגל את הרגלי הקריאה בעידן הקדם דיגיטילי והתחבר למסכים כבר כאדם מבוגר.

השנייה, היא שמרבית שעות היממה, מרגע אחרי היקיצה ועד סמוך ללכתי לישון, אני מול צג המחשב. וכך, קריאת הספר או העיתון, על נייר מודפס, בכורסה הנוחה, היא זמן מנוחה לגוף ולנפש.

עד לפני שנים אחדות, תשובות אלו העידו על היותי שריד לעולם הולך ונעלם. לא עוד. בכתבה במוסף הספרותי של "ישראל השבוע", תחת הכותרת "הקאמבק של המאה" דווח שבניגוד לכל התחזיות, בשנים האחרונות מסתמנת התאוששות מרשימה במכירת ספרים מודפסים וצניחה דרמטית במכירת ספרים אלקטרוניים. וההפתעה הגדולה ביותר, היא שהשינוי הזה הוא בעיקר בקרב צעירים, כאלה שנולדו לעידן הדיגיטלי. ומה הסיבה לכך? בדיוק הסיבה שלי. "צעירים קוראים בספרים מודפסים כהפסקה מהסמרטפונים ומהמחשבים: הדור הצעיר כל כך עסוק דיגיטלית, שספרים מודפסים משמשים הקלה וריענון".

* מיהו קומיקאי – בעיניי, קומדיה היא פסגת התיאטרון. קומיקאי טוב חייב להיות שחקן מוכשר, אבל לא כל שחקן טוב מסוגל להיות קומיקאי. לעמוד על במה במערכון אינסופי, בניסיון כושל לחקות מבטא יידישיסטי ולצרוח בדיחות ישנות, מוכרות ולא מצחיקות על פולניות, זה לא קומיקאית.

זה מה שהיה במופע של אמירה פולן ודרור עפרון בפני מועדון 50+ באורטל. מיציתי אחרי כחצי שעה.

וכשעליתי הביתה ראיתי בטלוויזיה את מוני ובר-אבא. הם אינם צריכים לפתוח את הפה כדי שאהיה על הרצפה. אלה קומיקאים אמיתיים!

* ביד הלשון: היוצ"ר – אברהם בלבן הקדיש את טורו "רשימות תל אביביות" במוסף התרבות והספרות של הארץ לרחוב יוצ"ר הקרוי על שמו של המשורר יוסף צבי רימון. הוא שמח לגלות שרימון מונצח בעיר והביע את צערו על כך שהמשורר נדחק לשולי התודעה הציבורית. וכך סיים בלבן את מאמרו: "כשאני מסתובב לאורך הרחוב הקרוי על שמו בתל אביב אני מגלה שאפילו פקידי העירייה הוסיפו לאלמוניותו. ליד השלט המדווח כי 'יוצ"ר' הם ראשי התיבות של יוסף צבי רימון, מופיע שם הרחוב כ'שדרות היוצר', שם המעלה על הדעת את מתחם 'חוצות היוצר' בירושלים. במילים אחרות, הפקיד העירוני החרוץ לא הבין כלל שלפניו ראשי תיבות של שמו של אדם פרטי והוסיף את האות 'הא' לשם (בדומה לרחוב הביאליק? שדרות הח"ן?)

אני עובר לאורך הבתים הבאים ומגלה את עקביות הרשלנות: 'שדרות היוצ"ר' , 'שדרות היוצר', 'שדרות יוצר'. אני מרים טלפון לכמה ממכריי החדשים, ותיקי העיר: איש מהם אינו יודע כי בעיר רחוב על שם יוסף צבי רימון. מישהו צריך לכתוב על כך לעיריית התל-אביב.

השמש השקרנית נעלמת ומתחיל לטפטף. אני מסתיר את 'הנני' בתיקי וממהר הביתה דרך רחובות הסוקולוב והארלוזורוב.

קרוב לוודאי, שה"ה"א" נוספה כאן מתוך בורות ורשלנות, כטענת בלבן. אך אין הוא צודק באשר לתוספת ה"א הידיעה לשמות המופיעים בראשי תיבות או בכינויים. רשימה חלקית: הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"ג, הרמח"ל, הנצי"ב, הגר"א, האר"י, הראי"ה, החזון אי"ש, החפץ חיים, הרצב"י.

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

ד. עברי דבר עברית

אבא היה במקצועו רואה-חשבון, שהתמחה בהלכות מיסים וארנונות של המדינה, והיה עושה בשליחותם של בתי-חרושת ובתי-מסחר, להגנת ענייניהם בפני הרשות.

בעודי תינוק – מספרת אימא – היה אבא יושב ליד עריסתי  וקורא מן הספר בקול רם. "קראימית" (כלומר עברית בהברה הספרדית, בה נשאו תפילתם בני עדת הקראים שישבו בניקולאייב), "כדי שאוזניו של הרך תקלוטנה את הצליל העברי הנכון" – כדברי אבא.

כשהגיעה שעתי ללמוד אלף-בית, ניסתה אימא לשכנע את אבא, כי מוטב שאלמד ב"חדר של שלמה-לייזר", כדי שאדע "עברי" ותפילה, לפחות, שכן מובטח לה כי "גוי" אספיק תמיד להיות בניקולאייב. אולם אבי פסק כי רק לבית-הספר הציוני אלך ועברית תהא לשון דיבורי.

וכך היה. החילותי הולך לכיתה אל"ף של בית-ספר זה. אך דא עקא: אף-על-פי שיצאתי מן הבית בשעה מוקדמת, לא הייתי מגיע לבית-הספר אלא לשעת סיומם של שיעורי היום, כשמתוך החלונות בוקעת היתה שירת הילדים: "הפעמון מצלצל ציל-צליל צליל / הפעמון מצלצל ציל-צליל צליל / עתה הביתה, עתה הביתה, הביתה, הביתה."

אשמה בכך היתה תחנת ה"קונקה" (רכבת-הסוסים) שבמרכז השוק, אשר על-פניה עברתי בלכתי לבית-הספר. היתה זו נקודת-מצפה רבת עניין. רכבת יוצאת ורכבת באה, וכל אחת נוסעים חדשים עימה, איש-איש וצורתו ונוהגו, ורחבת השוק הגדולה על המונה ושלל צבעיה, והכנסייה בעלת הכיפה המקומרת, ככיפתו של החזן בבית-הכנסת הכוראלי, וצלב הזהב בראשה וצלילי הפעמונים המדביקים זה את זה במשובת משחק עליזה, והזקנות ובעלי המומין היושבים בפתחה. והברז העירוני, שספל עשת כבול בשרשרת ברזל אליו; והיחפן הבוחל בשתייה מן הספל הציבורי והיוצק מים מן הברז אל כובעו ושותה, ובשארית המים ירטיב שער ראשו כחום היום.

יושב לו הילד בניחותא על הספסל שבסוכת התחנה ומזין עיניו במראה שלפניו שעות ארוכות. כאשר ירעב, יוציא פתו מילקוטו וילעס במשנה הנאה, מבלי לגרוע עין מן המחזה המרהיב שלפניו.

וכך נקפו הימים, ימי ראשיתו של סתיו זהוב וחם, בהירים ושקטים, עד שפתאום רעם הרעם. יום אחד נסעה דודתי לאה, אחות אימי הבכירה, ברכבת-הסוסים, השגיחה בבן היקיר היושב לו בתחנה כאחד הצופה בתיאטרון של קיץ שמטעם החברה למלחמה בשכרות, ולועס פתו בהרחבת הדעת. הדבר הגיע, כמובן, לאוזני אבא. הוא אמנם לא הרים ידו עליי, אך דומני שמלקות היו בבחינת עונש קל כנגד אשדות הזעם שהטיל על ראשי הנבוך בנאום ארוך ונמלץ, תוך פסיעה משגעת הלוך ושוב בחדר, כשאני עומד שפוף ופניי כבושים בקרקע.

לבסוף נרגע. דמם רגע, ואחר הודיעני קצרות את פסק-דיני: מאסר-בית של יום תמים, מן הבוקר עד הערב.

כאסיר בכלא ישבתי בדד אותו יום ארוך, משמים ועצוב, כשבחוץ נישאים קולותיהם הצלולים של חבריי, ילדי החצר, במשחקיהם. והנה הגיעה שעת הערב, וקול רינה עלה לפתע מן הרחוב, מקהלת חיילים החוזרים בסך מבית-המרחץ. מיד נשתכח מליבי הכול. כרוח רצתי אל הפתח. אך בנגעי בכף-המנעול נזכרתי בפסק-הדין וחזרתי למקומי בבושת פנים.

וכאן זכורה לטוב אימא, שנהגה בי ברוחב-לב ולפנים משורת הדין. "שעת מאסרך נסתיימה בערוב היום," אמרה, כשגבה אלי, "מעתה בן-חורין אתה ורשאי לצאת החוצה."

אבן נגולה מעל ליבי. במשנה להיטות פרצתי החוצה לחזות במצעד החיילים השרים בעוז, כשכובעיהם שמוטים להם בצד ראשם וסגיניהם מקופלים וקשורים באלכסון על כתפיהם. מילדותי אהבתי חיילים. אהבה זו ירשתי מאבי, שמיטב חלומו היה לראות יהודים בני חיל זקופים ואמיצים.

הסתיו עבר וימי החורף ממשמשים ובאים. אימא עם המשרתת הנוצרייה אניוטה (זו המשננת עימי בוקר-בוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים על שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך") כבר טורחות בהדבקת החלונות הכפולים בפסי נייר דקים ובפרישת מוך על גבי הנסורת שביניהם; עוד מעט, עוד מעט "סבכי ברושים טעוני שלג, / דמות תימורות ובני אלון – / צפרא טבא, שתילי חורף! / הידד, כפור החלון" – וברכה בלימודיי אין.

בינתיים אני לומד לקרוא רוסית לפי השלטים שברחוב, אך עברית מאן דכר שמיה. אימא מתחילה רוטנת בחשאי ואבא נבוך. עד שבא היום – בשעת סעודת הצהריים היה הדבר – ואבא שאלני, כדרכו, על לימודיי בבית-הספר.

לפתע פתחתי בעברית רהוטה וחזרתי על סיפור ארוך שלמדנו אותו יום. בלמדי כעבור שנים את הפסוק "כי קרן עור פני משה," ראיתי לעיני את פני אבא בשעת גילוי פתאומי זה. אימא ניסתה להצניע בת-צחוקה, אך זו בגדה בה בעיניה ובזוויות פיה.

שכן עשיר היה לנו, בעל בית-מסחר סיטוני למצרכי רפואה, מר קוסודו שמו, שאבי עשה בשליחותו. קשריו עם היהדות ניתקו מכבר, ולבתו יחידתו העמיד אומנת-פדגוג אשכנזייה. יום אחד נכנס לביתנו ופנה אל אימי בזו הלשון:

"גברתי, עם בעלך שדבק בשיגעונו אינני מסוגל לדבר, אך את, אישה משכילה ונבונה, איכה תאמרי הן לתעתועיו ותסכימי עימו שיעוות נפש ילדיך! השמעתם כזאת, שפת קדומים ידבר אליהם, רומית עתיקה, ניסיונות הוא עורך בהם כבשפנים. כלום לא תחששי לעתידם?!"

כך נשא דברו בזעם וברתת שכננו הטוב. אין זה מן הנמנע שבסתר לבה הסכימה האם לתוכחתו, אך חזקה היתה עליה בריתה הכרותה לה עם אבא, וענתה לאיש מה שענתה בענווה וברוב דרך-ארץ, כדרכה.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

המאמר הוא משנת 2001

 ואינו כלול בסיפור חייה של אסתר ראב

"ימים של לענה ודבש", 1997.

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הִרצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

 "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר (1895-1986], ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים. ואלה דברי קושניר:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זיכרוני ולפי זיכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף דירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותימהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכישרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו.

[המאמר פורסם ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל אני מניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן. אב"ע].

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ט"ז

סכסוכי מפא"י בתל-אביב בשנת ה-30

שנים אחדות לאחר האיחוד בין "הפועל הצעיר" לבין "אחדות העבודה", שהניב את מפא"י, נבטו ניצני פילוג במפלגה החדשה. בסניף תל-אביב התארגנה סיעה אופוזיציונית להנהגת המפלגה, שלימים התכנתה בשם: סיעה ב'.

אחת ההתחלות לפילוג היתה בשנת 1937, בפולמוס החלוקה. בצל הפאשיזם והנאציזם המאיימים על אירופה, התקיים אותה שנה בציריך הקונגרס הציוני ה-20. הדיון המרכזי הקשה והמתוח, היה בהכרעה על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. בן-גוריון פעל בקונגרס בכל-כוחו על-מנת להביא להחלטה שתקבל את תוכנית החלוקה.

בימי הקונגרס שלח שרגא מתל-אביב לבן-גוריון בציריך, מכתב שעליו היו חתומים שלוש מאות פועלים, מפעילי המפלגה בעיר, ובו נאמר: "אנחנו איתך!" – כלומר, תומכים במדיניותו בעניין החלוקה. דבורה, שנסעה כצירה לקונגרס, סיפרה כי בן-גוריון התרשם מהתמיכה וסיפר עליה למקורביו.

בעמדה שחייבה את תוכנית החלוקה תמכו וייצמן וגולדה. דבורה נמנתה אף היא על תומכיו של בן-גוריון. מול בן-גוריון התייצבו אז אישים בולטים דוגמת אוסישקין וברל. בן-גוריון האמין שיש צורך דחוף במדינה עצמאית ובכוח-ביטחון עצמאי. הגבולות היו בעיניו עניין מישני, כי הם עשויים להשתנות ואינם סופיים. כאשר הופיע בן-גוריון בנאום הסיכום, ודיבר אידיש, למען יהדות אירופה, נדמה היה שקומתו גבהה מאוד, הוא נראה כנביא החוזה את גורל העם. המשפט שעשה על דבורה רושם בל-יימחה, בסוף דבריו, היה כשהרים ידו ואמר:

"אני מרגיש שלא תקבלו את הצעתי, אבל יבוא יום והיא תתקבל. לא תהיה ברירה. ואולם רבים מאיתנו, היושבים כאן, כבר לא יהיו אז בחיים כדי לזכות ולראות את התגשמותה."

דבורה הצביעה עם בן-גוריון בעד הצעת החלוקה, ואולם היה עליו להיכנע לרוב. ההכרעה היתה קשה. טבנקין נשא דברים חריפים נגד החלוקה ותמך בפרוטוקראט בין-לאומי. גם בקרב התומכים בחלוקה היה חוסר ביטחון ביחס לכוח העמידה שלהם. באוויר ריחפה סכנת פילוג, לא רק בתנועת העבודה אלא בתנועה הציונית כולה. בסוף הסתיים הקונגרס בפשרה, שהסתכמה בכך שלא ניסחו החלטה כלשהי.

בחוזרה סיפרה דבורה לשרגא על אווירה של חשאיות שפגשה בקרב צירים ממפלגתם בקונגרס. על פגישות סודיות, אליהן לא הוזמנה, ולימים התברר שהן היו תחילתה של סיעה ב' במפלגה.

בשנות השלושים המאוחרות נראה היה שהמפלגה מתפוררת. בן-גוריון הודיע שהוא רואה עצמו כמי שלא נבחר למרכז. ברל התפטר. טבנקין לא הופיע לישיבות. ההתרחשויות במפלגה בשנת 1937 בישרו את הפילוג שהתרחש בשנת 1942, בוועידת כפר-ויתקין. לחילוקי הדיעות האידיאולוגיים נוספה המתיחות החברתית בתל-אביב על רקע של חוסר-עבודה חמור וחילוקי-דיעות כיצד לטפל באבטלה בתקופת המשבר.

בסניף תל-אביב קמה קבוצה מיליטאנטית, שלא רצתה להתחשב בשיקולי המדיניות הארצית של ההנהגה, ודרשה להתייצב בראש גלי-הזעם וההתמרמרות של המובטלים, שהופנו מדרך הטבע כלפי "המוסדות הלאומיים" שכבר היו בשליטת מפא"י. הסופר והעיתונאי דוד שחם, שסקר לימים תקופה זו, קבע: "ניצני האישיות החצויה של מפא"י, השולטת גם במדינה וגם בהסתדרות, החלו להתגלות כבר אז." ("שרגא נצר: המיסתורין של הכוח", "מוניטין", 1980).

*

 מה היה מקור הסכסוכים במפא"י בתל-אביב בשנות השלושים וכיצד נולדה מהם סיעה ב'?

יצחק בן אהרון נשלח לתל-אביב בשנת 1933, מקיבוצו גבעת-חיים, שעלה שנה קודם לכן על הקרקע, כדי לשמש כמזכיר סניף מפא"י. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חזר משבי הגרמנים, הצטרף לסיעה ב' והיה לאחד מראשיה.

לדבריו, סניף מפא"י בתל-אביב היה מראשיתו פרובלמאטי. לא יכלו לבוא בו לידי הסכם על מועמד מתאים מן התל-אביביים עצמם. לא חסרו אנשים מתאימים אבל האספיראציות שלהם הזדהו יותר עם מועצת פועלי תל-אביב ועם פעילות במסגרת ההסתדרות. המשכורת במועצת פועלי תל-אביב ובהסתדרות, אף שהיתה זעומה, היתה בטוחה, ואילו במפלגה, פעם יש, פעם אין, ועל-פי-רוב – אין. קדם לבן-אהרון כמזכיר זיאמה אהרונוביץ (ארן), שהיה ישן בלילות על שולחן בסניף המפלגה האפל והמרוחק, שברחוב אלנבי, בחולות, ליד שפת הים, ומגיע לארוחה חמה בביתם של שרגא ודבורה. גם בן-אהרון היה אורח קבוע בביתם, לכוס תה ופרוסת לחם. אחד האנשים שקלטו אותו, בלב ונפש, היה שרגא.

במזכירות סניף מפא"י היתה אז חבורת פעילים מסורה, רובה עובדי עירייה, תבורי, נוסוביצקי [נצר], קזנצ'יי, נמירובסקי [נמיר], צבי לוביאניקר [לבון] ובקר. הסניף היה קטן, הסכסוכים רבים, וקשה היתה החדירה להתרחשויות שאירעו בו. תולים את הסכסוכים הללו בהיווצרות סיעה ב', אך הגרעינים של פירוד הלבבות החלו שנים לפני כן, ובן-אהרון הובא, לדבריו, כאיש מבחוץ, שהיה אמור לעמוד מעל ומעבר להתגודדויות המקומיות, ולהתפצלויות, ולנווט את הסניף, שהועבר עתה לסמטת בית-השואבה, בדרך הנכונה.

יש המסבירים את מהות הסכסוכים במפא"י התל-אביבית של אז במתח שהחל להתרקם בין פועלי העיר, שכוחם הולך ומתעצם, לבין אנשי ההתיישבות העובדת, ובעיקר הקיבוצית. אלה היו אמורים להיות חוד החנית של ההגשמה הציונית-הסוציאליסטית, והנה החלו מאבדים ממרכזיותם ומכוח השפעתם.

*

בן-אהרון דוחה את ההסבר הזה ואומר שהבעייה היתה מבית והתחלקה לשלושה נושאים מכריעים:

הנושא הראשון היה היחסים בין סניף מפא"י בתל-אביב לבין מרכז המפלגה. חיפה, לדוגמא, היתה במצב טוב יותר מן הבחינה המפלגתית. גיאוגראפית, ובתנאי החיים של אז, היתה מרוחקת, לכן בנתה לעמה עצמאות מסויימת כלפי מרכז המפלגה וכלפי הוועד הפועל של ההסתדרות, שאיפיינה אותה במשך שנים רבות.

לא כן היה הדבר בסניף המפלגה בתל-אביב, שהיה סמוך מדי לבן-גוריון, לברל, לרמז ולשאר חברי מרכז המפלגה. חברים אלה פסקו, על דעת עצמם, לא רק בענייני המפלגה אלא גם בענייני הוועד הפועל, מועצת הפועלים וארגוני-העובדים הגדולים, כגון העירייה. היתה להם סמכות להעמיד את הסניף בפני עובדות מוגמרות. כל נושא עקרוני, או טאקטי, הגיע מלמעלה, ואנשים בסניף המפלגה נעזרו, לצורך אופורטוניסטי, בפסיקת היושבים במרכז המפלגה.

מפא"י היתה מפוצלת, מיום היווסדה, לגופים תנועתיים, רעיוניים או סתם אינטרסאנטיים. הקיבוץ המאוחד היה גוף מאורגן. חבר הקבוצות, גורדוניה, בהנהגת לבון, היה גוף מאורגן. סניף חיפה של אבא חושי היה גוף מאורגן. ירושלים היתה יחידה בפני עצמה. ההסתדרות – יחידה בפני עצמה. והסתבר שדווקא להנהגת המפלגה, שמרכזה בתל-אביב, אין גוף מאורגן במפלגה.

לאנשים בעלי חוש מחודד, כשרגא, הסתבר במרוצת שנות השלושים שההנהגה, שעליה כאילו כולם סומכים – היא עצמה תלוייה בניסים. ברל ובן-גוריון, כדי להיבחר ולפעול – תלויים בבן-אהרון, בטבנקין, בלבון ובאבא חושי – וזה מצב בלתי-נסבל להנהגה. שאין אפשרות לסניף תל-אביב להיות כוח מרכזי לתמיכה בה.

האופציה היחידה שהיתה לסניף, אם ביקש להיות לכוח שכזה, היתה להתארגן ל"גוש". "הגוש" ותל-אביב נהפכו במרוצת השנים לשם זהה במפא"י. אמנם, התבססותם החלה לאחר פרישתה של סיעה ב' מהמפלגה, ומשעה שנוצר מרכז כוח בדמות הגוש – משך אליו את המהססים והמתנגדים מן הפריפריה, וברבות הימים נעשה לשליט על הנכסים של המפלגה, הרכוש, הפיננסים, העמדות והמשרות.

הנושא השני היה המתח ששרר, מראשית שנות השלושים, בין הסניף לבין מועצת הפועלים. זו בעצם בעיית הדימוקראטיה כנגד המנגנון, שהחלה כבר אז.

כל המנגנון של מועצת הפועלים היה אמנם רק כחמישה-עשר איש, אך השאלה היתה מי קובע? – סניף המפלגה, או שליחיו במועצת הפועלים, בראשותו של יוסף קיציס בעל המקל, ה"טולסטויאני", שעורר התנגדות עזה מהיותו, כאמור, אדם תקיף, אנוכי, בעל חריזמה, מעורה בכל האינטריגות של בניית כוח ופעילות כוחנית, וזאת מאחורי מסווה של קדוש או חצי-קדוש. הוא שימש רכז האיגוד המקצועי, חלש על מקומות העבודה המבוססים, על אלה שהיתה להם עבודה קבועה, והם שקבעו ונתנו את הטון.

מה היתה מידת ההכרעה של המפלגה כלפי שליחיה בהסתדרות? ברל טבע אז נוסחה: כל ההכוונה הרעיונית בידי המפלגה, כל הסמכות הביצועית בידי ההסתדרות. אך זו היתה נוסחה קצת מופשטת מדי. הדברים היו הרבה יותר סבוכים, והחברים בהסתדרות נאבקו על עצמאותם.

והנושא השלישי היה המתח הסוציאלי, פשוטו כמשמעו, בין עובדים לשאינם-עובדים. מכת האבטלה היתה כרונית בתל-אביב. העיר היתה מרכז הקליטה לרוב רובה של העלייה שלא הלכה להתיישבות. בתל-אביב, בשל אופייה הסוציאלי ומקומות העבודה האופייניים לה, התרכזו דווקא היסודות היותר חלשים מבחינה חברתית. חיפה היתה אז מרכז התעשייה הכבדה. בתל-אביב התרכזו תעשייה זעירה ובתי-מלאכה, וכן עבודת הבניין, אך זו התאימה לאנשים צעירים ובריאים. נוצר משקע של מקרים סוציאליים, של משפחות עם ילד אחד או יותר, של אנשי מבוגרים-יותר, והיתה בעייה קשה למצוא תעסוקה הולמת אותם.

היו עסקני מפלגה שלא היו כשירים לעבודה גופנית, לא מבחינת גילם ולא נפשית. היה צורך למצוא להם משרות, וכך נוצר תחום פרוטקציוניסטי, מורכב מאוד, שרובו פעל לא באמצעות לשכת העבודה.

מתח רב שרר בין מחוסרי-העבודה לבין אלו שהיו מועסקים. רבים מהם עד כדי שישה ימים בשבוע, חלקם הגדול במפעלי ההסתדרות, במשרד לעבודות ציבוריות ובקבוצות קבלניות לבניין. בתי המלאכה, התעשייה הזעירה, לא קלטו בנקל עובדים חדשים. העניין המרכזי היה – איך ליישם שיוויון מקסימאלי בין חברי ההסתדרות, בתנאים אלה? העיר היתה קטנה. לא היו בה סודות. היכן אפוא שיוויון ערך האדם? היכן עקרון הערבות ההדדית – כאשר אלה עובדים שישה ימים בשבוע, ושעות נוספות, ואלה נמקים ברעב ובאים בזעקות, עם נשיהם וטפם, למרתף של בית ברנר, ביתה של מועצת פועלי תל-אביב, שבו שכנה גם אגודת פועלי הבניין, ואין ללשכה, ואין לאגודה, מה לחלק ולהציע?

אגודת פועלי הבניין היתה מורכבת משני יסודות: אלה שהועסקו דרך לשכת העבודה, הפרולטריון, וכנגדם – הפועלים הקבועים, אנשי הקבוצות הקבלניות, שעבדו במשרד הקבלני. צמחו שם תופעות של קבלנות-מישנה, ושל קולאקיות. קבוצת אנשים לא גדולה אשר אכלה את כל שוק עבודת הבנייה.

אהדת בן-אהרון היתה נתונה למרתף, לא לקבוצות הקבלניות. לאגודת פועלי הבניין היה לכאורה ניגוד אינטרסים עם הקבוצות הקבלניות. עם זאת היו חברי קבוצות אלה נאמני ההנהגה ההסתדרותית. ביום בחירות נתנו שכם. מהם היה אפשר לגבות כסף לקרנות המפלגה. עם אלה היתה הזדהות כמעט מלאה של הנהגת ההסתדרות. אלה תמכו באלה, אהדדי, כמרכזי כוח.

הקו החוצה היה בין עליונים לתחתונים. בין מקבלי שכר גבוה, ועבודה קבועה, לבין עובדים זמניים, בשכר נמוך, בטקסטיל, בטבק, שרבים מהם פועלות. המצב נתן אותותיו בסניף. דווקא לשכבות החלשות היה בו ייצוג. עסקנים שלא היו, או לא הצליחו להיות, מיוצגים במועצת הפועלים, ורצו לעשות קאריירה ציבורית, ולאו-דווקא מטעמים אידיאולוגיים. השמיכה היתה קצרה, לא הספיקה לכולם – והללו ביקשו ליצור לעצמם את האלקטוראט מקרב המקופחים. בראש המקופחים עמדו אנשים כפנחס טובין, טריבון פולקיסטי, עממי, שהיה הבולט ביותר, דימגוג ממדרגה ראשונה. אנשים שרובם לא נקלט באליטה ההסתדרותית של הוועד הפועל ומועצת פועלי תל-אביב. והם שיצרו את האופוזיציה.

זה היה, לדעת בן-אהרון, המקור לסיעה ב'. היא צמחה מתוך מצוקת האבטלה של פועלי הבניין, הטקסטיל ודומיהם. לשכת העבודה היתה בסיס הכוח, כביכול, של היסודות החלשים מקרב הפועלים. הקיבוץ המאוחד נכנס לתמונה בשלב מאוחר יותר, שבו החלו הוויכוחים האידיאולוגיים, ואז נוספה לאנשי לשכת העבודה ואגודת פועלי הבניין, במרתף שברחוב ברנר, גם הילה תנועתית-רעיונית.

הילה זו בלטה בפולמוס החלוקה, במאבק נגד ממשלת המאנדאט ונגד הפסקת העלייה. להפגנות היו צריכים את הרחוב ומי הלך לרחוב? – המרתף. לדברי בן-אהרון לא נטו הקבוצות הקבלניות המאורגנות לוותר על שעת עבודה, על יום עבודה. וכך הבסיס לפעולה הפוליטית ברחוב היו קבוצות המקופחים על מנהיגיהן. היתה זו השחזה של נושא אופוזיציוני, שהתחיל על בסיס של קיפוח סוציאלי והתפתח לאוריינטאציה רעיונית, לעמדה לוחמת, נגד מי שניראו כ"מתפשרים ונכנעים", ולאט-לאט התפתח לקו של אקטיביזם פוליטי, שנשען על היסוד הסוציאלי החלש, והזמין פעולות מחאה. הדבר השפיע על הקיבוץ המאוחד. זו היתה בשבילו מתנה משמיים. יסוד עירוני שאליו אפשר לחבור באקטיביזם האנטי-מאנדאטורי, אנטי-סוכנותי, אנטי-וייצמני ואנטי-הנהגה – עוד מן התקופה שלפני היות בן-גוריון יושב-ראש ההנהגה הציונית.

את ההפגנות לא היתה מארגנת מועצת פועלי תל-אביב. גם למפלגה לא היה כוח לכך. להפגנות היו באים בני מרשק, איש גבעת השלושה, מפעילי הקיבוץ המאוחד ולימים פוליטרוק בפלמ"ח, ועימו חבורה מקיבוצו ומקיבוצים אחרים של הקיבוץ המאוחד, מסביבות תל-אביב. הם היו הגרעין של ההפגנות, ובהן פגשו את היסוד העירוני המקופח. למפגינים היו מחלקים, במרתף בית ברנר שנשלט בידי לשכת העבודה, כוס תה ופרוסת לחם, לאחר שעות של הפגנה.

*

דבורה, שהיתה חברת מזכירות מועצת הפועלים, מתארת כיצד אנשי סיעה ב' השתלטו על מרתף בית ברנר, ועל חלוקת פתקאות הסיוע למחוסרי-העבודה, שהתנהלה שם. פתקאות אלה היו אמורות להינתן כשהן חתומות, שמית. והנה נוכחה לדעת שהמזוהים עם סיעה ב', החלו לחלק פתקאות-סיוע בלתי-חתומות, לאנשיהם ולמזדהים עימם: "הם שלטו במרתף, בקיבוצים ובפתקאות."

בן-אהרון: "זה היה מאבק כוחני, וכל צד השתמש באמצעים שעמדו לרשותו."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לחיימקה שפינוזה המגעיל, קראתי את "השיר" שלך ורצתי מיד לבית שימוש וגחנתי על האסלה וממש היקאתי את נשמתי.

אני עוד זוכרת כיצד העורך שלך ביקש ממני ללקק לו את הביצים ועכשיו הוא משמיץ אותן כאילו לא ילדתי לו מזרעוניהן ה"אריסטוקראטיים" בת, שכבר הביאה לי נכדים שהוא כמובן מתעלם מהם.

אֲגָנָה וַגְנֵר

מושב יפתחים

סילחו לי ביצותיי השתיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

סילחו לי ביצותיי השתיים

על כי במרוצת השנים

לא הקדשתי לכן תשומת לב רבה

למרות שתמיד דגרתי

גם חיממתי

עליכן בישיבה

והקפדתי לשטוף

את שקכן

בעל העור המחוספס

סילחו לי

שניראתן לי פְּגם

בַּיצירה של הגבר

משתלשלות כל חיי

כמו פאשלה של בורא עולם

כמה טוב לנשים

ששם יש רק אוויר

שלא מפריע להן ללכת

לאיטליז וגם למכולת

* אנא להזכיר ליוסי גמזו, שזכות היוצרים ל"מפלגת/תנועת האבודה", שייכת לסילבי קשת. היא כתבה וחזרה זאת ב"חץ מסילבי קשת".

בברכות,

יצחק ר. דויטש

טורונטו, קנדה

* למר אהוד בן עזר, שלום רב. ראשית, יש לי מלוא ההערכה על הפרסום המהיר של תגובתי.

שנית, באמת השופט בנימין הלוי לא ידע את כל העובדות שידועות היום על פי המחקרים שהזכרתי (ורבים אחרים), במיוחד לא היה ידוע מה שמצאו ברי ואהרונסון על העדות לזכות בכר.

מה שמעניין ביותר הוא, שבית המשפט העליון, בשבתו בערעור, לא ידע יותר עובדות משידע הלוי, אלא שהוא פירש אותן אחרת.

כדאי לציין, שכאשר החוקרת שושנה ברי הראתה את ממצאיה לחיים כהן, אמר לה, שאילו ידעו זאת שופטי העליון, היו מטהרים את קסטנר גם מאשמת העדות הבלתי מוצדקת, לכאורה, לטובת בכר.

בכבוד רב

ד"ר יצחק קציר

רחובות

* אהוד היקר, גיליון 1228 הוא מעניין במיוחד: קראתי את שתי הרשימות על ריצ'רד גיר ועל "נורמאן", ואני מודה שלא חשתי נוח עם תוכן הסרט ועם "הידע" של גיר מה יפתור את הבעיות של מדינת ישראל, אבל חשבתי שאולי כדאי לראות את הסרט, ואחר כך לשפוט.

שתי הרשימות פתרו לי את הבעייה, וחסכו לי זמן – ובכן, לא אראה את הסרט.

בסוף הרשימה שלי על ספרו של פרופ' אלי ריכנטל ציינתי שבוודאי לא נאמרה המילה האחרונה בפרשת קסטנר, ואמנם למדתי הרבה מהרשימה של ד"ר יצחק קציר בנדון. אני רוצה לקוות שהוא לא כועס עליי, אלא על אלי ריכנטל – אני בסך הכול כתבתי רשימה על ספרו.

השאלות הקולעות שלך לישעיהו ליבוביץ' סחטו ממנו את כל משנתו על יהדות, אמונה, מדינה, דת ומדע וכו'. בזמנו כתבתי סדרת מאמרים על ליבוביץ' ב"משא", "מעלות", "מאזניים", ציינתי באחד מהם שאין עוד מאמין בעולם כמו ליבוביץ' (העיקר אצלו – קיום מצוות, אפילו בלי אלוהים כפי שהאל משתקף בכתבי הקודש!).

הוא כעס נורא, וכתב תגובה ב"מאזניים". אני השבתי וכו' פינג פונג!

בעקבות כך כתבתי את ספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של  ישעיהו ליבוביץ'" (מודן 1993). כשהספר יצא – ליבוביץ' היה כבר בעולם האמת.

לא הכול קראתי בגיליון זה, אבל מה שקראתי היה מרתק.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: לפעמים אני אומר לעצמי, ונניח שהיו פונים אליך ומבקשים שתהיה מרצה ופרופסור באוניברסיטה, כמו שיש היום פרופסורים שכלל לא למדו קודם באוניברסיטה, ואתה הרי למדת אצל פרופ' גרשם שלום, או שהיו מבקשים ממך לתת סדרת הרצאות בכל מסגרת אחרת, מה היית אומר?

האם לא היית אומר שכיום זה כבר מיותר לגמרי, בייחוד במדעי הרוח, בספרות, כי ממילא חומר עצום כבר מצוי בגוגול ובוויקיפדיה, וגם במחשב שלך, וכל מה שאתה צריך הוא לשלוח או לגלות אותו ל"תלמידים", ומה פתאום לשעמם אותם בהרצאות ובשיעורים, וללמוד למענם להרצות בעל-פה נושאים שכבר מזמן כתובים באופן מדוייק ביותר אצלך ואצל אחרים, וצריך רק לקרוא אותם?

מי צריך כיום לימוד פרונטאלי במדעי הרוח? והרי גם כל עבודה שתבקש מה"סטודנטים" שלך להכין, הם יוציאו את מרבית החומר מהגוגול מהווקיפדיה ויוסיפו קצת איפור מהפטפוטים שלהם ואתה אפילו לא תוכל לדעת את כל המקורות מהם הם גנבו את החומר ה"אקדמאי" הזה.

* האם זה מקרה שנשים בעלות שם ערבי או מוסלמי, שעומדות בראש "ועדות" של האו"ם, כמו הגברת רימא חלף הירדנית, מוציאות מתחת ידיהן פמפלטים של החלטות של שנאה לישראל ובראשן מתנוססת האשמתה ב"אפארטהייד"?

האם לא יותר טוב שהן תעסוקנה במצבן הנחות והמושפל של נשים בעולם המוסלמי ובמאבק נגד מילת נערות [כריתת דגדגניהן] הנהוגה בחלק מארצותיהן?

* סייד קשוע: "ואיך שני הילדים (אני לא מתייחס לילדה כי עוד ארבע שנים היא כבר תהיה בוגרת, אולי סטודנטית באוניברסיטה מקומית ואולי עבריינית שהצטרפה לכנופיית אופנוענים) יסתכלו עליי ועל אימם אחרי שהכרחנו אותם לשוב, בלי הכנה, למדינה ששונאת אותם [ישראל]. האם יראו בחזרה מעשה בגידה, האם ישנאו אותנו על הרפתקה שנטעה בלבם אשלייה, ולא יבינו כיצד עוללנו להם מעשה זה ביודענו כי הם עלולים להיזרק חזרה לתופת בלי שקיבלו את החיסונים הראויים?"

אהוד: יש לנו עצה בשבילך, סייד קשוע, הישאר בארה"ב, זו הארץ החפה מכל גזענות, שנאת ערבים ו"תופת" – כמו אלה שכידוע נפוצות מאוד בישראל, ואשר מהכתיבה עליהן אתה מתפרנס כל השנים, שאחרת לא היה לך מה לכתוב, והשלֵם, יחד עם הוותק המצטבר, את תהליכי קבלת האזרחות האמריקאית שלך ושל משפחתך.

אשתי אומרת שיותר טוב אולי שתעברו לגור בגרמניה.

* געגועים לבודאפשט. בשישי האחרון לפני-צהריים בילינו כשעתיים במידרחוב נחלת בנימין, מהן ישבנו שעה בקפה בחוץ. עברו על פנינו כמה מאות ואולי אלפים, נשים וגברים, זקנים וצעירים, מסודרים וזרוקים, וכהרגלנו ניסינו לספור את היפות. בקושי הגענו לעשר. מה קרה? פעם חשבנו שבתל-אביב נמצאות הבחורות הכי יפות בעולם!

ואז התגעגענו לרחוב Erzsebet Korut בבודאפשט, שבו שוכן מלון "קורינתיה" הנפלא והמומלץ, ואשר כל הליכה במדרכותיה של העיר הזו היתה גורמת לנו כמעט נקע בצוואר מרוב בחורות יפות וממש מהמממות שפסעו בהן מכל צד. וזה היה בספטמבר. עדיין חם.

* אהוד: סגירתם של רשות השידור וקול ישראל (שבא על מקומו של קול ירושלים ההיסטורי עוד מתקופת המנדאט), נראית לנו מעשה של איוולת וטמטום גם יחד. כאילו האנגלים היו סוגרים את הבי.בי.סי ומחליפים אותו באיזו יישות חדשה שאינה המשכו ההיסטורי. האם יש עדיין אפשרות לעצור את התהליך המטומטם והמיותר הזה?

את עמדתנו זו קבענו עוד בטרם התפרסמו דבריו של ראש הממשלה, אבל אנחנו תומכים בו בנושא הזה במאה אחוז.

בפוסט שפירסם נתניהו אתמול (שישי, 17.3) בפייסבוק כתב ראש הממשלה: "נפגשתי היום עם עובדי רשות השידור, פגישה קורעת לב: אנשים מנוסים ומסורים שנזרקים לרחוב עבור תאגיד שידור בזבזני ללא פיקוח ציבורי. עובדי רשות השידור הציעו לי הצעה: למזג חלקים מהתאגיד ברשות השידור. תוכנית זו תמנע פיטורי מאות עובדים. העובדים מוכנים להמשיך להתייעל, הן בהפחתת שכר והן בפיטורים ופרישה מוקדמת."

* ובהזדמנות זו אנחנו מאחלים לראש הממשלה הצלחה בביקורו בסין, זו אמנם מדינה קטנה לעומת מחלקת החקירות של משטרת ישראל ובהשוואה למפלגתה החשובה של גולדה-זהבה גלאון התובעת את הדחתו, ואשר עשוייה להיות ראש-הממשלה הבאה של ישראל כמו גולדה מאיר בשעתה – אבל בכל זאת כדאי לקשור עם סין קשרים, אולי בזכותה יסיימו עוד בימי-חיינו את כריית מנהרות הרכבת הקלה בגוש דן והן לא תשקענה במי-תהום.

* ראינו בטלוויזיה בפעם השלישית ואולי הרביעית בחיינו את הסרט "נוטינג היל" עם ג'וליה רוברטס היפה והנפלאה ועם יו גראנט המקסים. איזה סרט נהדר. מחמם את הלב. הכול בו עשוי למופת, גם כל השחקנים האחרים מצויינים ובעלי נוכחות עזה, כאילו נולדו כל אחד לתפקידו. נדמה לנו ש"אישה יפה" ו"נוטינג היל" הם שני הסרטים הטובים ביותר שלה ובזכותם תיזכר תמיד.

* הזקנים שבינינו אולי זוכרים את התקופה שבה הלחם המסובסד היה כל כך זול שהשתמשו בו להאכלת תרנגולות!

ואילו במצרים, כל פגיעה בסובסידיה לפיתות, שהן מזונן העיקרי של שכבות האוכלוסייה העניות, עלולה לגרום הפגנות רחוב אלימות שתסכנה את המישטר.

* פוצ'ו היקר, יש לנו חבר, יורם, שהוא קורא מתמיד של המכתב העיתי, והוא אחד הבודדים מבין כל חברינו וחברותינו, המשכילים והמשכילים-מאוד והמשכילים מאוד-מאוד, שקורא את המכתב העיתי – והוא טוען כי בכתיבת זיכרונותיך אתה מושפע ממני.

כמובן שזה לא נכון, מה עוד שספרך הראשון "חבורה שכזאת" יצא בשנת 1957 ואילו הראשון שלי, "המחצבה" רק ב-1963.

מה שכן, כנראה שאלמלא היה קיים המכתב העיתי, לא היתה במה ספרותית שהיתה מפרסמת את זיכרונותיך הארוטיים הפרועים, כמו גם את שיריו הגסים של חיימקה שפינוזה ואת הרומאנים הפורנוגראפיים שלי, ודבר זה ודאי יירשם יום אחד בתולדות התרבות הישראלית, אחרי שישקע האבק של הסופרים החשובים והמשעממים ושל רבי-המכר הפטפטניים.

* הקרן לישראל מפולסטנת רושמת לפניה כל הבעת תמיכה של סופר ומשורר עברי בהרשעתו של סמל אלאור אזריה שרצח שבוי-מלחמה פלסטיני פצוע, ותדע לתגמלם בהתאם, בייחוד את ה"חשובים" שבהם.

* לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו אם מיספר האנשים החיים בארץ נכון או שיש הרבה יותר? ומדוע? כי מצד אחד כותבים על מחסור בדירות ומצד שני באזורים שלמים בארץ עגורנים ומגדלי דירות מגרדים את קו הרקיע, ממש "פרוספריטי", כמו שהיו אומרים כאן בארץ בימי מלחמת העולם השנייה.

כשאתם נוסעים לחיפה הסתכלו ימינה לעבר מה שהיה פעם מעברת אור-עקיבא –  עיר מגדלי-מגורים חדשים צומחת שם. אז אולי אלפי יהודים שטרם עלו ארצה קונים אצלנו דירות? או שחברות הבנייה בונות סתם דירות ריקות כי אין לאנשים כסף לקנות אותן?

לא הגיוני.

ומנגד התקשורת מלאה נתונים על העוני הנורא השורר בישראל, שרואים אותו גם בהידלדלות תנועת המכוניות בכבישים, ובמסעדות הריקות מאדם.

אז מה קורה כאן? מישהו יכול להסביר לנו?

ואם לא היו בונים כל כך הרבה – איך היו נופלים כל כך הרבה עגורנים?

* תגידו מה שתגידו, אנחנו לא מאמינים במכונית האוטונומית, ללא נהג. זה חלום באספמיה. זה לא יכול להכיל את כל האנושות המוטורית. ראו למשל אלו כלי-רכב פרימיטיביים ומוזרים נעים עדיין בהמוניהם על הכבישים בסין. ומה על אפריקה?

הלא גם רשת הרכבות והמטרו, שכביכול היתה צריכה להיות ראשונה לוותר על נהגי הקטרים והרכבות, עדיין תלוייה בהם, חוץ מקו מטרו חדש אחד בפריס שפועל כבר שנים אחדות באופן אוטומאטי. אבל בכביש?

 זיכרו את ההתלהבות שהיתה כאן מחזון המכונית החשמלית, וכיצד כל זה הפך לפיאסקו.

* מי המטורף שאישר את זכייתו של הצלם מב'צלם' לפרס ישראל? רוח עיוועים. מתקשה להאמין. מה זה? אתנן לשמאל  הקיצוני?  ניטרולו?  מול הרשעת אלאור עזריה?  בשם האיזון הקדוש?

ח. ל.

[ואינני ימנית  בהכרח בהשקפותיי. הכול תלוי נסיבות]

אהוד: כנראה שאינך מבדילה בין סאטירה לבין עובדות במכתב העיתי. כמובן שזו סאטירה ולא אמת.

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, שחי על גדת הירקון הדרומית, אומר: "הצלקות תגלדנה אבל העלבונות יישארו לעד."

* אחרי צפייה בסרט "אמבולנס": תיאור מדהים. מזעזע. כואב. מרגש! חשוב לראות ולהבין מה נורא בעזה במלחמה. הם קיבלו מדינה קטנה אך במקום להפוך אותה לסינגפור הפכו אותה לגיהינום. והעם? שותק!

מנהיגיכם חיים בארמונות על חוף הים, ובמלחמה מתחת לאדמה, ואתכם מפקירים. טוב שהיהודים מעלימים עין משימוש באמבולנסים למטרות לא "לגיטימיות".

תמרדו, הוי מסכנים! מה המטומטמים הפלסטיניים משלים את עצמם, שינצחו אי פעם את ישראל?

תפסיקו לסמוך על מנהיגיכם השטניים, ועל יפי הנפש היהודיים הגורמים לכם לאילוזיות. הם טיפשים כמוכם אך בלהיפך.

האמת שאנו, הציונים האמיתיים, לא רוצים ברעתכם. אצלכם המנהיגים מנוולים, ואצלנו? מכל המינים. לרע ולטוב.

מרֶד!

אם אני הייתי ערבי כמוכם, הייתי מחסל את השליטים המנוולים ופוצח בחיים.

איכפתניק,

מוטי בן חורין

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2287 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל