פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1230

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באדר תשע"ז 23 במרס 2017

עם הצרופות "אהבת ציון וציונות בקרב יהודי אפגניסטן" מאת בן-ציון יהושע, ואנא אחמטובה מאת קוזמה פטרוב יודקין משנת 1922 מהתערוכה ברויאל אקדמי בלונדון, שאלבומה הענק בן 326 העמודים הגיע אלינו אתמול בדואר:  Revolution, Russian Art 1917-1932

 מומלץ מאוד. המחיר: 40 פאונד + 16 פאונד בדואר אוויר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יְמֵי-הַבֵּינַיִם כְּבָר כָּאן. // זיוה שמיר: להצית מחדש את האש תחת כור ההיתוך. [ציטוט]. // אומרים יש ביאליק בעולם, מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // עמוס גלבוע: ברית צבאית עם סעודיה וגרורותיה הסוניות נגד איראן? // גלעד צוויק: דרום תל אביב קורֵס: המסתננים הפכו לרוב. [ציטוט]. // פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"ד. אי (תרתי משמע) המטמון על העץ. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.3.17. // ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה [שיחה מלפני 51 שנים], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון". // משה כהן: תחנת הרדיו של צה"ל: השנאה לביבי מעבירה את אנשי התקשורת על דעתם. // נתן וולוך בערב ההשקה של ספרה החדש של הדסה מור: "יום הדין של ג'ני מרקוס". // יהודה דרורי: ארה"ב נגד דיון באו"ם על מצב זכויות האדם בגדה. // עמנואל הרוסי: איש עברי בניקולאייב. ה. אבא. // תקוה וינשטוק: לחודש האישה הבינלאומי: עקרת הבית ב"צנע". // אלי רוה: זוג עגילים. חייט הכפר. // ממקורות הש"י. // שימו לב לטבלה בסוף הגיליון: מרדכי הרכבי: מצבנו טוב!
 

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

יוסי גמזו

יְמֵי-הַבֵּינַיִם כְּבָר כָּאן

"יְמֵי-הַבֵּינַיִם מִתְקָרְבִים... הֲשָמַע לְבַבְכֶם בַּלַּיְלָה

הֵד-מַתְמִיד וְרָחוֹק וָרָע – צִפָּרְנַיִם מְגָרְדוֹת בַּמַּחֲשָךְ? –

זֶה דְרָקוֹן יְמֵי-הַבֵּינַיִם מְגָרֵד לְנַשֵּל קְלִפָּתוֹ - - - "

 (זלמן שניאור: "ימי-הביניים מתקרבים")

כַּמָּה תָמִים נִרְאֶה הַיּוֹם שִירוֹ שֶל שְנֵיאוּר שֶהִקְדִּים

אֶת הַשּוֹאָה שֶשּוּם שִירָה לֹא תְכִילֶנָּה

וְעַד כַּמָּה הוּא אַקְטוּאָלִי גַם הַיּוֹם כְּשֶשּוּב שוֹקְדִים

הָאַנְטִישֵמִים שֶשָּׂרְדוּ מֵאָז עַד הֵנָּה

עַל חִלּוּלֵי בָּתֵּי-קְבָרוֹת יְהוּדִיִּים, עַל פִּגּוּעִים

בְּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בַּתְּפוּצוֹת וּבָתֵּי-סֵפֶר

וְעַל בִּיבֵי מַשְׂטֵמָתָם שֶל הַגְּרוּעִים שֶבַּגּוֹיִּים

מוּל עוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי שֶקָּם מֵאֵפֶר

וְעַל אַפָּם וַחֲמָתָם, כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּנִים

כָּאן מְדִינָה הֵקִים לְעֹז וּלְתִפְאֶרֶת

כְּשֶהַקִּנְאָה וְהַשִֹּנְאָה גוֹבְרוֹת בָּהֶם אֵינְסְפוֹר מוֹנִים

וּבֵין רִשְעָם וְשִׂגְשׂוּגָהּ תְּהוֹם נִפְעֶרֶת.

הֵם מוּכָנִים הָיוּ בְּרֹב חַסְדָּם, בְּעוֹד תִּמְרוֹת עֲשַן

הַמִּשְׂרָפוֹת תִּמְּרוּ לַשַּחַק הָאֵירוֹפִּי

לַחְמֹל עָלֵינוּ כְּשֶאוֹתוֹ חֲזוֹן-שִיבַת-צִיּוֹן יָשָן

פִּתְאֹם מֻמַּש בִּמְקוֹם לִהְיוֹת חֲלוֹם אוּטוֹפִּי

אוּלָם כְּכָל שֶהַחֲלוֹם הַזֶּה הָפַךְ לִהְיוֹת עֻבְדָּה

וְהִתְעַקֵּש לֹא לְבַקֵּש רְשוּת לִצְמֹחַ

כִּי כָּךְ אוֹ כָּךְ הוּכַח שֶאִם רָצִינוּ אֵין זוֹ אַגָּדָה

צֹרְפוּ סוֹפְסוֹף קִנְאָה, שִׂנְאָה וְצָרוּת-מוֹחַ

גַּם בַּנַּצְרוּת גַּם בָּאִיסְלָאם וְהַצֵּרוּף הַזֶּה הֻסְלַם

בָּאַנְטִישֵמִיּוּת שֶל פּוֹסְט שוֹאָה – שֶמָּה הִיא

אִם לֹא הֵדָם וּבְנֵי-הֵדָם שֶל אֹפֶל עֲלִילוֹת-הַדָּם

וּזְדוֹן שוּבָם שֶל מַחְשַכֵּי יְמֵי-בֵּינַיִם.

אַךְ לֹא רַק בֵּין אוֹתָם עוֹכְרֵי עַמֵּנוּ לֹא חָלְפוּ עֲדַיִן

יְמֵי-בֵּינַיִם אֵלֶּה אֶלָּא, לְבָשְתֵּנוּ, גַם בֵּינוֹת

מִעוּט חָשוּךְ שֶל חֲרֵדִים שְטוּפֵי-מוֹחוֹת וְצָרֵי-עַיִן

הַלְּהוּטִים אֶת הַטּוֹבִים שֶבְּמִגְזָר זֶה לְגַנּוֹת

וְשֶבְּחַג פּוּרִים הָאַחֲרוֹן, בְּמַשְׂטֵמָה פָנָאטִית

תָּלוּ בֻּבּוֹת בִּדְמוּת חַיָּלֵי צַהַ"ל בְּנֵי אוֹׂתָהּ עֵדָה

שֶדַּוְקָא הֵם, הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם, הִנָּם דֻּגְמָה סִימְפָּאטִית

הַמְּעוֹרֶרֶת כָּאן כָּבוֹד וְהִזְדַּהוּת וְאַהֲדָה.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ צָץ רַב יְמֵי-בֵּינַיְמִי וְצָרוּחַ

שֶפֶּתַע גָח כְּשוֹר נַגָּח בְּאַשְמוֹת-הֶבֶל שִקְרִיּוֹת

בּהַמְחִישוֹ כֵּיצַד יִגְאָל הוֹפֵךְ כָּאן לְיִגְעָל גַּס-רוּחַ

שֶלֹּא מַחְמִיץ צַ'אנְס לְהַשְמִיץ צִבּוּר בָּנוֹת חֲרֵדִיּוֹת

הַמִּתְגַּיְּסוֹת אִם לַשֵּרוּת הַלְּאֻמִּי וְאִם לְצַהַ"ל

דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַכָּרָתָן אֶת צִוּוּיֵי הַהֲלָכָה

הַמְּחַיְּבִים לֹא רַק כָּל אִיש, גַּם כָּל אִשָּה, בְּצַו מִמַּעַל

לִתְרֹם חֶלְקָהּ לִמְדִינָתָהּ בְּלֵב שָלֵם וּבְשִׂמְחָה

כִּי בְּלִי סְמִיכָה לְרַבָּנוּת אוֹתָן בָּנוֹת זוֹכְרוֹת עֲדַיִן

אֶת שֶאוֹמֵר סֵדֶר נָשִים שֶבַּתַּלְמוּד וּבַגְּמָרָא

שָם, בַּמַּסֶּכֶת בָּהּ כָּתוּב בְּרוּרוֹת ("סוֹטָה", פסוקים ח', ז')

הֵן בְּלָשוֹן חַד-מַשְמָעִית וְהֵן בְּהַדְגָּשָה בְּרוּרָה

כִּי בְּמִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה חוֹבַת גִּיּוּס לַכֹּל יֶשְנָהּ

 וּבָהּ "הַכֹּל יוֹצְאִין" לְשֵם הַצְלָחָתָהּ  

כְּפִי שֶאוֹמֵר סֵדֶר "נָשִים" שֶבַּתַּלְמוּד וּבַמִּשְנָה,

"חָתָן מִתּוֹךְ חֶדְרוֹ, כַּלָּה מִחֻפָּתָהּ."

כָּךְ שֶאוֹתָם הַמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת דּוֹבְרָיו שֶל אֵל עֶלְיוֹן

בְּשֵם בּוּרוּת יְמֵי-בֵּינַיְמִית חֲשוּכָה

לֹא רַק עוֹשִׂים פְּלַסְתֵּר גָּמוּר כָּאן אֶת מִצְוַת הַהִגָּיוֹן

כִּי אִם סוֹף-סוֹף גַּם אֶת מִצְוַת הַהֲלָכָה.

* * *

זיוה שמיר

להצית מחדש את האש

תחת כור ההיתוך

בשירו "ויהי מי האיש", שאותו חיבר ביאליק כשנה-שנתיים לאחר ביקורו הראשון בארץ-ישראל, ניבא "המשורר הלאומי" כי הדור החדש שעתיד לקום בארץ יבוז אולי לגולה וליהודיה, אך יֵדע גם להזיל דמעה לנוכח העבר – המפואר והבזוי כאחד – שהיה מנת חלקו של העם בשנות גלותו הממושכות. כשעלה ארצה, לפני מאה שנים כמעט, ניבא שהסכנה האמִתית הטמונה ב"שיבת ציון" המודרנית היא שנהפוך מעם אחד (שחרף פיזורו היה בכל-זאת עַם אחד שחגג בו-בזמן בכל התפוצות את שַׁבָּתו ומועדיו ושינן אותם פסוקים  עצמם), לשנים-עשר שבטים שאין ביניהם כל דבק מלכד. הוא הביע את תקוותו, שלכל הפחות תדע כל עדה להרים תרומה ייחודית מִשלהּ לסימפוניה האדירה שתבקע כאן בעת תהליך קיבוץ גָלויות – סימפוניה שתתנגן מתוך הרמוניה מֶלוֹדית נעימה, ולא מתוך דיסהרמוניה מחרישת-אוזניים.

בשנותיה הראשונות של המדינה התחוללה כידוע בארץ מלחמת תרבות: רטוש וה"כנענים" ביקשו להשליט את התרבות ה"ילידית", זו שנתהוותה כאן בימי ה"יישוב" וקבעה את דמות-דיוקנו של הצבר המיתולוגי. אלתרמן האמין שההפך הוא הנכון: שיש להניח לתרבות הישראלית להבשיל לאט-לאט ולקבל את עיצובה המלא בתהליך ארוך וממושך, ללא תכתיבים  ואינדוקטרינציה ("שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהָצִיץ דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל"). לדעתו, תכתיבי "כור ההיתוך" הבן-גוריוני גילו עריצות יתֵרה, והוא המליץ לרכך את התהליך ולהאט במקצת את הקצב המואץ שלו. הוא עצמו לא נענה לדרישותיו החוזרות ונִשנות של בן-גוריון להמיר את שמו הגלותי והישָׁן ("אלתרמן" פירושו איש זקֵן) בשם עברי רענן.

בשירו "שיר צלמי פנים"  (עיר היונה) הִמליץ אלתרמן שלא להשליך את כל קנייני התרבות מאלפיים שנות גולה ככלי אין-חפץ בו, ומתוך שירו "מריבת קיץ" (שם) ניכָּר שהאמין כי השינוי המתחולל לנגד עיניו הוא חלק מתהליך אֶבולוציוני שיארך דורות רבים.

דומה שבמרוצת השנים הוכיחה גישתו המתונה והאנטי-רֶבוֹלוציונית של אלתרמן  את צדקתה: במשך השנים הלכו וצמחו כאן דורות צעירים שרוב בניהם הם פרי נישואים בין-עדתיים, ששמעו בראשונה את המילים האָנַכרוניסטיות "אשכנזי" ו"ספרדי", שכבר היו צריכות להיזרק מזמן לפח-האשפה של ההיסטוריה, רק מפי עסקנים – דתיים וחילוניים כאחד – שמרוויחים היטב מן הפילוג  (בצבא, למשל, אין "רב צבאי ספרדי" ו"רב צבאי אשכנזי", וכזאת צריכה הייתה להיות גם תמונת-המצב בחיים האזרחיים).

המפלגות והפילוג מאותו שורש נגזרו, ואין ספק שאסטרטגיית "הַפְרד ומשול" אהובה על עסקני הפוליטיקה הבטוחים שהם משַׁמרים את כוחם באמצעות החלשתו של הציבור (כבר בספרו מלחמות היהודים תיאר יוסף בן-מתתיהו את החלטת המושל הרומי לחלק את העם לחמישה בתי-דין). הפוליטיקאים, שכנראה אינם יודעים לאמוד את הנזק הלאומי העצום וארוך-הטווח של צעדיהם הנמהרים, רוצים להבטיח את כיסאותיהם, גם אם יחלישו את "צאן מרעיתם" עד דַכָּא, מבלי להבין שבסופו של דבר ייטרף הצאן ולא יהיה להם על מי לשלוט. גם כיום עוסקים הם בפילוג, ולא באינטגרציה, והפעם מתבטאת התופעה בהקצאת תקציבים נדיבים לצורך "העדפה מתקנת", הגורמת לדֶה-לגיטימציה של קבוצות שלמות באוכלוסייה שאסור להן לפצות פה ולומר את האמת על מצבן. איך יצביעו המדוכאים והמקופחים החדשים בקלפי? ימים יגידו.

חוקֶיהָ הלא כתובים של "התַקינוּת הפוליטית"  – אלה שנחקקו כידוע כדי למנוע אפלייה ולִבנות שוויון ואחווה – אינם מאפשרים לומר את הדברים הנאמרים כאן, שכּן מותר להשמיע רק אמת אחת – האמת של אלה המשימים עצמם בעֶמדת קיפוח, עמדה שמציאוּת והמצאה משמשים בה בערבוביה.

רוב אנשי הרוח בימינו נוקטים במדיניות של "והמשכיל בעת ההיא יידום", ביודעם היטב כי אנו חיים בתקופה חשוכה שאינה מעודדת פלורליזם אלא לכאורה, ולמעשה חותרת להשלטת אוריינטציה תרבותית אחת ויחידה. רוב אנשי הרוח חוששים שכל מה שיאמרו נגד הזרם ייזקף לחובתם ביום פקודה; הם אף רואים ומבינים שאותם מתקרנפים, המשתפים פעולה עם האינטרסים המִמסדיים, מתוגמלים היטב וזוכים למינֵי פריווילגיות, תפקידים וכיבודים.

תקופתנו כפתה אותנו באזִקי "התקינות הפוליטית" וכפתה עלינו את חוקיה הצבוּעים, שמקורם בהתנשאות של "פטרונים" שכבר מזמן איבדו את כוחם על אותם "מיעוטים מקופחים", שכבר מזמן הפכו לרוב שאינו חושש או מתבייש לקפח את מקפחיו מלפָנים.

מאחר שאיני נושאת את עיניי לתפקידים ולתקציבים ממלכתיים, אך בעיקר משום שעבודתי המחקרית הכשירה אותי לבקש אמת ולצאת נגד סילופים הקוראים ליום "לילה", איני חוששת לִמנות כמה אמִתות ולשאול כמה שאלות ש"לא כדאי" להשמיע בקול רם.

הנה רשימה (חלקית) שלהן:

* כידוע, אחרי המהפכה הצרפתית החל להתחולל בקרב יהודי מערב אירופה (ואחר-כך גם במרכז אירופה ובמזרחה) תהליך הדרגתי של חילוּן, שאִיפשר להם לקלוט השפעות חיצוניות ואף להטביע את חותמם על תרבות אירופה, יהודי ארצות המגרב, לעומתם, שהרימו ב"תור הזהב" שלהם תרומה משמעותית לפיתוח המדעים ולביסוסם של מקצועות כדוגמת האלגבּרה והכימיה, הפכו ברוּבּם בדורות האחרונים חנוונים, סוחרים וכל-קודש בשירות הקהילה.

תחיית השירה העברית, שהתאפשרה בארצות אירופה בתקופת ההשכלה תודות לביטול מעמדה הבלעדי של הלשון העברית כ"לשון קודש", פסחה עליהם אף היא, ויצירתם הבֶּלֶטריסטית, שעיקרה כמיהה לגאולה ולביאת המשיח, מצאה את ביטויה בדל"ת אמות של בית-הכנסת, בית-המדרש וה"ישיבה", בשירים ובפיוטים שנסבו סביב חגי ישראל וטקסי משפחה.

* עובדה היא כי באותו זמן שבּוֹ חיבר ביאליק את "מֵתי מִדבּר", את "הבְּרֵכה" ואת "בעיר ההרֵגה" כתב הפייטן ר' דוד אלקיים פיוטים נוגעים ללב אך כאלה המחזירים את גלגל השירה העברית עשרות דורות לאחור, כגון: "עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה / שָׂפָה בַּת-הַשָּׂפוֹת, מַה לָּךְ נִרְדֶּמֶת / שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ, הֲדוּרָה / הִתְנוֹסְסִי וְאַל תִּהְיִי נִכְלֶמֶת."

מחמת הנתק ששרר בין הגָלויות לא ידע הפייטן שבאותו זמן שבו נשא קינה על מצבה הרדום של השפה העברית, כבר התחולל נס "התחייה", והעברית שהתעוררה בתפוצות אחרות, כבר נשאה פרי הילולים. ואף זאת: בזמן שחיבר אלתרמן את "כוכבים בחוץ" ואת "שמחת עניים", חיבר הפייטן-החזן ר' דוד בוזגלו, גדול משוררי יהדות מרוקו ופייטניה במאה העשרים, פיוטים המחזירים את השירה העברית לתקופתו של אלעזר הקליר: "אָז בְּשׁוּבָה שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם בַּשְֹׁבִי יוֹשְׁבִים / וּבֶן פַּרְצִי יִגְדּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִיצִים / וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים / וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׂלֵמִים."

*  ועוד עובדה שאין מעלים אותה בקול רם: רבים מן הפְּרסים הספרותיים מוענקים כיום לפי מפתח של "העדפה מתקנת", ולא לפי משקלה הסגולי האמִתי של היצירה; שהמיעוטים המקופחים אינם בהכרח אלה שמכריזים על עצמם כ"מקופחים"; שקיפוח הוא state of mind שאי-אפשר "לבלבל" אותו בעזרת עובדות.

ראוי לזכור ולהזכיר שהעלייה, שנתקבלה עם בואה לארץ בקבלת הפנים הצוננת והמבזה ביותר, היתה דווקא היהדות של מרחב התרבות הגרמני (ה"יֶקים"), שבָּנֶיהָ הרימו לעולם תרומה בל תשוער שהתגלמה בתורותיהם של איינשטיין, מרקס ופרויד.  קשים הם חיי הפליט, ותפקידם של המדינאים של ימינו הוא לדאוג שילדינו ונכדינו לא ייאלצו לחוות את חוויית הפליטות. את ההֶשֵּׂג הזה לא ישיגו באמצעות פילוג העם לשבטים-שבטים.

* יש לזכור ולהזכיר שהמשורר ארז ביטון, שהדו"ח הנושא את שמו דורש תקציבים לביקור בקברי צדיקים, זכה בנעוריו ובעלומיו לחינוך ראוי במערכת-חינוך אָ-פוליטית שהעניקה לו כל מה שאדם נאור צריך לדעת. גם בני הדורות הבאים זכותם להיפגש במערכת החינוך עם פסגותיה של השירה העברית החדשה – עם שירי ביאליק, אלתרמן ועמיחי – כדי שגם מתוכם יֵצאו בבוא הזמן אחדים שבכוחם לכתוב שירה שיש בה משמעות וערך. הדרמה האנגלית אינה גרועה כלל וכלל, ובכל זאת לא קם בה בארבע מאות השנים שחלפו מיום מותו של שקספיר, מחזאי שיעלה עליו בגדולתו, ושום אדם בר-דעת לא יסיט את יצירתו מן המרכז אל השוליים. כך צריך לנהוג גם  בסופרים גדולים כמו ביאליק ועגנון, שחובה עלינו להעמידם במרכז ולטפח את מורשתם כנכסי צאן ברזל של עם-ישראל כולו, ולא כ"גיבורי תרבות" השייכים  לעדה זו או אחרת.

 תחת זאת, מעמדם במערכת החינוך הישראלית הולך כיום ומתערער עקב רצונם של מהפכנים אחדים להמיר הדרה מדומה בהדרה אמִתית.

* המחאה העדתית הנשמעת כיום ברמה היא חיקוי מאוחר של אופנה שפשטה ופשתה במערב מזה יובֵל שנים, וכבר נשברו קולמוסים רבים על כישלונה. באמריקה, כראקציה למדיניות הרודנית של "כור ההיתוך", הסתמנו בעשורים האחרונים כיווּני דיפרנציאציה ודיסאינטגרציה ("איטליה הקטנה", "הרובע הסיני", "ישראל שלנו" וכו'), שהצביעו על שאיפתם של המיעוטים שלא להיטמע ושלא לאבד את פרצופם הייחודי ואת שורשיהם.

מנהיגי המחאה העדתית בארץ, המְחַקִּים את המגמה המערבית הזאת "חיקוי של התבוללות", שוכחים שאנחנו עדיין מדינת לאום ושעדיין לא גמרנו את תפקידנו כמדינת עלייה; שאצלנו הבידול עלול לקרוע את הרִקמה החברתית הרופפת למדיי שהושגה כאן ברוב עמל, ולהוליד מחאות חדשות לבקרים שיחלישו את המדינה ואת החברה ויהרסו אותן מבפנים (וכבר שמענו שיוצאי אתיופיה הדורשים תקציבים לשימור התרבות האמהרית).

* יהודי צפון אפריקה שהגיעו לפריז לא יצאו נגד תרבות צרפת. להפך, הם למדו ב"אליאנס" וב"סורבון", ולימים הפכו להוגי דעות חשובים כמו ז'ק דרידה, ולסופרים חשובים כמו אלבר ממי. המהפכה הטובה ביותר היא זו האֶבולוציונית, המשלבת ישָׁן וחדש, פמיליארי וזָר, ולא זו המנסה לברוא מציאוּת "יש מאין".  טעות גדולה היא  להשליך את הקיים או לדחוק אותו לקרן זווית כדי לרשת את מקומו במקום ליצור סינתזה ססגונית ופוליפונית.

* כרגע מקובל, שהמנדט של קברניטי החינוך והתרבות להתערב בתכנים ולוותר על נכסי צאן ברזל של התרבות העברית על-ידי הטיית כל מרכז הכובד לכיווּן המועדף בעיניהם (התחיל בכך שר החינוך יוסי שריד שהכניס לתוכנית הלימודים את שירי מחמוד דרוויש).

אבל מה יעשו קברניטי המדינה אם בגלל אילוצים קואליציוניים יקבלו בדור הבא ערביי ישראל את תיקי החינוך והתרבות? האם יתאפשר להם להכניס למערכת את לימודי הקוראן במקום את לימודי התנ"ך? האם עסקני התרבות שלנו (גם אלה מביניהם המופקדים על קתדראות ומתהדרים בתארים רמים) אינם רואים את ההשלכות ארוכות-הטווח של המהפכה המסוכנת שהם מנסים לערוך בהדרתם של נכסי צאן ברזל של התרבות העברית החדשה – או שמא ברק המטבע מסנוור את עיניהם? האם אין ברצונם לִבנות מציאוּת מדינית ולאומית איתנה שגם נכדיהם יוכלו לחיות בה?

* ולבסוף, ראוי לשים לב לכך, שיוצאי ארצות האיסלאם אינם מקופחים לא בכנסת, לא ברשויות המקומיות, לא בצבא ובמשטרה, אף לא בתחומי התרבות והאמנות. לכל המקומות האלה הם הגיעו בכוחות עצמם, ואלתרמן ניבּא זאת כשכָּתב שהשבטים השונים שהגיעו ארצה מקצוֹת תבל ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע) במלחמה שבסיומה תושג סינתזה בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין, כי האש תחת כור ההיתוך עדיין משַׁנה את טיב הבלילה המתבשלת בתוכו.

כמו־כן כתב באחד מטוריו את מילות האזהרה: "אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית!" – ביודעו כי הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית תעשה את שלה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האיסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות שלטוניות רמות.

האם אין מה לתקן?! בוודאי שיש. בתוכנית "מדעני וממציאי העתיד" באוניברסיטאות הגדולות ובטכניון אין למרבה הצער ייצוג הולם לבניהם ולנכדיהם של אנשים שהגיעו ארצה מארצות האיסלאם (המכוּנים בטעות "עדות המזרח"). באוניברסיטת תל-אביב, מכל מקום, כך שמעתי מפי אחד הסטודנטים המשתתפים בתוכנית יוקרתית זו, מיספרם בטל בשישים. עובדה זו צריכה להדאיג את מנהיגי המחאה החברתית, אם אין מחאתם אך תירוץ ואמתלה להשגת עמדות-כוח ותקציבים, ותוּ לא.

ואולם, ואף זאת ראוי להטעים, שום ביקור בקברי צדיקים, ואחת היא אם מדובר בקבר רבי נחמן או בקבר של צדיק ספרדי מטבריה (האם אך מקרה הוא שקבר הצדיק היחיד הנזכר בדו"ח ביטון בשמו המלא הוא קבר הרמב"ם, שחי כידוע לפני גירוש ספרד, בעת שכל היהודים חיו "בקצה מערב", למעט יהודי בבל ותימן) – לא יובילו את הנוער הישראלי אל התוכנית החשובה הזאת הבונה את הנבחרת המדעית-טכנולוגית שלנו, זו המבטיחה את קיומנו במזרח התיכון ואת יכולתנו להתמודד עם האתגרים הלא-קלים המצפים לנו בעתיד.

לפיכך, אל הדו"ח המונח על שולחנם של קברניטי החינוך והתרבות שלנו ואל המלצותיו יש לצרף את דברי אחד-העם: "לא זה הדרך!" – במקום ההמלצות הכלולות בו, שלהלכה מתקנות ולמעשה גורמות שלא מדעת לאפלייה ולפירוד, יש להצית את האש שכבתה מתחת כור ההיתוך. יש להכניס לתוך התבשיל את מיטב קנייני הרוח של עם ישראל, מבלי לוותר על אותם מנכסי צאן ברזל של עמנו, שמורכבותם עולה לפעמים בהרבה על קנייני הרוח של עמים אחרים, ואחר-כך לתת למרכיביו להתבשל לאט, הפעם "על אש קטנה", כזו שאינה מקדיחה את התבשיל ואינה חורכת אותו.

פורסם לראשונה בחוברת "גג", כתב-עת לספרות, ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, בעריכת ד"ר חיים נגיד. גיליון מס' 40, 2016.

* * *

אומרים יש ביאליק בעולם

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני משורר מזרחוני

ואני אומר

שיישרפו כל האשכנזים

שבגללם יצא לי שם

שאני חסר כישרון

ליבי במערב

ואני תקוע במזרח

אם הייתי ילד חטוף

לא היו אומרים עליי

שאני גרפומן

אומרים יש ביאליק בעולם

מה זה ביאליק

אני מנגב את התחת

עם השירים שלו

יש לכם בשבילי

אשכנזייה פנוייה

אני רוצה לדפוק אותה

עד הטשרניחובסקי שלה

ולא איכפת לי

אם היא כבר לא בתולה

אני יכול להפוך אותה

בתוכניות הלימודים

אומרים יש ביאליק בעולם

מה זה ביאליק

אם תכניסיני תחת כנפך

אני מוצץ את הטשרניחובסקי שלך

פורסם לראשונה בגיליון 1171 מיום 22 באוגוסט 2016

* * *

עמוס גלבוע

ברית צבאית עם סעודיה וגרורותיה הסוניות

נגד איראן? זאת אשלייה.

 צריך להסתפק בקשרים מתחת לשולחן.  האיומים האיראניים על סעודיה שונים מאלו שעלינו. ואנחנו עדיין לא מדינה סונית.

בכוונתי   להרחיב את התמונה  שהצגתי במאמרי בשבוע שעבר. במאמר הצגתי את תפיסתי כי  מי שחושב שמדינות ערב הסוניות ה"המתונות" ילחצו על הפלסטינים להגמיש עמדות יסוד שלהם על מנת להביא להסדר שלום עם ישראל– חי באשלייה. או להיפך, מי שחושב שניתן להגיע להסדרי שלום עם המדינות הסוניות כמו סעודיה ובחרין, למשל, בלי הסדר שלום עם הפלסטינים, חי גם הוא באשליה מתוקה.

אני מעוניין הפעם לדון ברעיון אזורי נוסף שקנה לו לבבות ומעריצים בישראל:  ברית/הסדרי ביטחון עם המדינות הסוניות "המתונות" מול האיום האיראני המשותף. רוֹוחת  גם הגישה המשולבת, דהיינו: נעשה שלום עם הפלסטינים בעזרת המדינות הסוניות ה"מתונות", ואז לא רק שנגיע להסדרי שלום עם סעודיה ומדינות המפרץ (כי עם מצרים וירדן יש לנו כבר שלום), אלא נוכל ליצור עימן ברית צבאית נגד האוייב האיראני.

ובכן, ברור שאיראן היא האוייב העיקרי שלנו, וברור שאיראן היא האויב העיקרי של סעודיה ומדינות המפרץ, ובנושא זה  האינטרס שלנו זהה לשלהם: לבלום את איראן וגרורותיה. כל הקצף של סעודיה על מימשל אובמה יצא בשל תמיכת אובמה באיראן. וגם כאן נמצאה זהות אינטרסים בינה לבין ישראל. זה שלישראל צריך להיות אינטרס לקיים דיאלוג ביטחוני שקט עם סעודיה וגרורותיה, זה ברור, ודומני שגם לסעודים צריך להיות אינטרס להסתייע בישראל בצורות שונות, מתחת לשולחן.

אבל, להערכתי צריך להבין שמצויים פערים מהותיים בין המציאות הביטחונית בה מצויה סעודיה, לבין המציאות בה מצויה ישראל בהקשר לאיראן, ואלה פערים המציבים, לדעתי, מגבלות על שיתוף פעולה ביטחוני מקיף, ובוודאי על שיתוף גלוי, בינינו לבין סעודיה.

במה מדובר?

ראשית, האיום האיראני הנוכחי על סעודיה הוא בעיקרו איום של חתרנות פנימית להפלת המשטר הסעודי, בעיקר במזרח סעודיה לחופי המפרץ הפרסי, שם מצויה אוכלוסייה שיעית גדולה. ובמקביל לחץ צבאי מתימן  בעיקר ע"י הגורם החוטי השיעי.  איום הגרעין האיראני הוא לטווח ארוך.

מבחינת מדינת ישראל, אין שום איום חתרנות איראני. האיום הקרוב האפשרי הוא איום צבאי של טרור וירי אש מרמת הגולן באמצעות גרורותיה, והאיום הרחוק יותר הוא כמובן האיום הגרעיני. חיזבאללה מלבנון הוא למעשה  האיום האיראני הקבוע.

 שנית, ההתמודדות בין סעודיה (מצרים, ירדן, נסיכויות המפרץ) לבין איראן היא התמודדות  מדינית ודתית באחד, מאבק עתיק-יומין בין הסונים לשיעים, מאבק בו איראן, מאז תחילת המאה ה-16, הפכה למדינה השיעית הגדולה, שניהלה במשך כמעט 300 שנה מאבקי כוח מול האימפריה העות'מאנית הסונית. המאבק הדתי-תרבותי-מדיני הזה הוא כיום הצרה הגדולה של האזור. האם ישראל צריכה להכניס עצמה למאבק הזה בגלוי? מה, היא מדינה סונית?

שלישית, לפי שעה אין באזור שום ברית סונית. הסונים מפוצלים. לעומת זה יש ברית שיעית ברורה בהנהגת איראן. זה הכי בולט בזירת הלחימה המרכזית בסוריה. אז מה, ישראל תאחד את סעודיה ותורכיה, למשל, בברית משותפת נגד הציר השיעי? שטויות!

אם כך, מה כן?

להמשיך ולקיים מתחת לרדאר את כל הקשרים הביטחוניים והאחרים האפשריים עם  מדינות ערב היריבות לאיראן ולשתף בכך את מימשל טראמפ. "לא להכניס אצבע" לעיניים של ה"מתונות" ע"י צעדים חסרי אחריות כמו סיפוח שטחים ביהודה ושומרון, לא להצטייר כסרבן לדיאלוגים מדיניים עם אבו מאזן, אם טראמפ ייזום זאת, והעיקר: לא לשגות באשליות על ברית צבאית עם סעודיה, למשל, ואכילת חומוס בריאד.

* * *

גלעד צוויק

מתוך אתר "מידה", 13/03/2017

דרום תל אביב קורֵס: המסתננים הפכו לרוב,

62 אחוז מהישראלים פוחדים לצאת מהבית

נתונים חדשים חושפים את עומק המחדל: מערכות החינוך והרווחה קורסות, אזרחים ישראלים עוזבים, והאזור כולו הופך לאקס-טריטוריה עוינת. "המשטרה זה דאע"ש, זו לא מדינה שלכם."

חבית אבק השריפה של דרום תל-אביב קרובה מתמיד להתלקח ולהגיע לפיצוץ. אתמול (ראשון, 12.3) הוגש כתב אישום נגד מסתנן מאריתריאה בן 29 החשוד בביצוע ניסיון אונס בקשישה בת 80 בשדרות הר ציון שבדרום העיר.

"הוא ניסה לאנוס אותי. החזקתי את המכנסיים והוא נתן לי מכות רצח וגרר אותי על הרצפה," העידה הקשישה, אסתר נחמן, שהותקפה על ידי המסתנן בשעת לילה מאוחרת.

ביום רביעי האחרון התרחש מקרה מזעזע נוסף, כאשר אישה כבת 40 נאנסה באכזריות באזור התחנה המרכזית הישנה. התוקף טרם נתפס.

בשבוע שעבר נחשפו תושבי דרום תל אביב לאלימות פיזית ומילולית מצד מסתננים אפריקנים, במהלך עימותים שהחלו בעקבות תגרה בין קבוצות יריבות של זרים. "המשטרה זה דאעש"; "המדינה שלך חרא"; "זה לא מדינה שלך"; "אתה לא יהודי" – אלה חלק מהקללות והנאצות שספגו התושבים הישראלים מצד המסתננים. האמירות הקשות, שתועדו בסרטון המופיע בהמשך הכתבה, לוו ביריקות, ולקראת סוף הסרטון ניתן להבחין גם באלימות פיזית שננקטה כלפי התושבים הישראלים שתיעדו את האירוע. כוחות יס"מ שהגיעו למקום כדי להשליט סדר במהומה ספגו מטחי אבנים מצד המתפרעים האפריקנים, כפי שניתן לראות בתיעוד.

מקרי האונס האכזריים, ההתגרויות ההמוניות, הקללות והנאצות מגבירים את התחושה כי חלקה הדרומי של העיר העברית הראשונה מאבד את צביונו הישראלי והופך לביתם של המסתננים הזרים. מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ), תחת הכותרת "שהיית מסתננים בשכונות דרום תל-אביב", מבהיר כי לא מדובר בתחושות בטן בלבד אלא בעובדות מוצקות ומדאיגות. לפי המסמך, שחובר ביוני האחרון, מיספר המסתננים בשכונות דרום תל-אביב עולה כבר היום על מיספרם של התושבים הישראלים באותן שכונות. "על פי כמה אומדנים שהוצגו," נכתב במסמך, "אפשר להניח שאוכלוסיית הזרים גדולה יותר מאוכלוסיית הישראלים" בשכונות דרום תל-אביב. הקביעה הדרמטית נסמכת על נתונים שסיפקו אגפים שונים בעיריית תל-אביב למרכז המידע והמחקר של הכנסת. לפי הנתונים, המתייחסים לתחילת שנת 2016, מיספר המסתננים בחמש שכונות דרום העיר – שפירא, התקווה, נווה שאנן, קריית שלום ופלורנטין – נע בין 48 אלף איש (הערכת המרכז החברתי-כלכלי של עיריית תל-אביב) ל-60 אלף (הערכת מנהל השירותים החברתיים של העירייה).

מנגד, מספר הישראלים באותן חמש שכונות עומד לפי נתוני העירייה על 39,150 איש בלבד, נכון לסוף שנת 2014. מדובר על פער דמוגרפי משמעותי לטובת המסתננים, הנע בין עשרת אלפים לעשרים אלף איש.

"כאילו לא מדובר במדינת ישראל"

לנוכח הסטטיסטיקות השונות ניתן להניח כי הפערים הדמוגרפיים לא הצטמצמו עם הזמן אלא הלכו וגדלו, לרעת הישראלים. בעיריית תל-אביב, למשל, מודים כי קיים סיכוי סביר שמיספר המסתננים בפועל גבוה יותר מהנתונים המצויים בידי העירייה. "חסרים נתונים רשמיים על ילדי הזרים," מסרו בעירייה בתגובה לפניית מרכז המחקר של הכנסת, והוסיפו כי נתונים מדויקים חסרים גם בנוגע למספר הנולדים והנפטרים בקרב אוכלוסיית המסתננים. כמו כן, בעיריית ת"א הבהירו כי לנתונים הקיימים "יש להוסיף כמובן את רבבות העובדים הזרים והפליטים המגיעים לעיר בסופי שבוע – ברור שמדובר במספר משמעותי מאוד, אך קשה מאוד לאמוד אותו".

במרכז המידע והמחקר של הכנסת ביקשו לגשר על פערי המידע במטרה לקבל הערכה מדויקת ככל הניתן גם בנוגע למספר ילדי הזרים בשכונות דרום תל אביב. מחברי המסמך הצליבו נתונים שנמסרו להם מטעם עיריית ת"א ומשרד הבריאות, ומנתונים אלו עולה כי ככל שהסטטוס-קוו הנוכחי יישאר על כנו, הרוב המוצק של אוכלוסיית הזרים בדרום תל אביב רק ילך ויתרחב בשנים הקרובות.

"מיספר הילדים הזרים עד גיל שש בשכונות דרום תל-אביב גדול ממיספרם של הילדים הישראלים בשכונות אלו," נכתב במסמך של הממ"מ. לפי נתוני העירייה, מספר הילדים הישראלים עד גיל שש בארבע שכונות דרום העיר (ללא פלורנטין) עמד בסוף שנת 2014 על 2,960. במקביל, נתוני תחנות טיפת חלב שמפעיל משרד הבריאות בדרום העיר מלמדים כי באותה תקופה מיספר הילדים הזרים עד גיל שש עמד על כ-3,600. מדובר על פער של למעלה מ-600 ילדים זרים על פני הישראלים. רוב מוחלט, למעלה מ־80 אחוזים, מהמשפחות הזרות המטופלות בטיפת חלב מגיעות ממדינות אפריקה – בעיקר מאריתראה ומסודן.

הרוב המכריע של אוכלוסיית המסתננים בתל-אביב מרוכז בדרום העיר, כפי שמלמדים גם נתוני משרד הבריאות. מיספר משפחות הזרים שטופלו במהלך שנת 2016 בתחנות טיפת חלב בתל אביב הוא 3,512, שהם 12 אחוזים מכלל המשפחות שטופלו בשנה שעברה באחת מתחנות טיפת חלב הפרושות בעיר. מתוכן, רק 111 משפחות זרים, 3.1 אחוז, לא טופלו בתחנת טיפת חלב בדרום העיר.

בנווה אליעזר ובשיכון ל' בצפון העיר טופלו ביחד 33 משפחות זרים, בדיזנגוף 24, בעוד שבנאות אפקה, נווה שרת וביצרון לא טופלה אף לא משפחה אחת של זרים במהלך 2016. מנגד, 1,698 ילדי המסתננים שטופלו בתחנת טיפת חלב בתחנה המרכזית מהווים לא פחות מ־94 אחוז מכלל המטופלים בתחנה זו. כך, בזמן שהנטל נופל כולו על הדרום, במרכז ובצפון תל-אביב, אזורים מהם מגיעים פעילים רבים למען המסתננים, המוני האריתראים והסודאנים הם בגדר שמועה בלבד.

הנתונים המצביעים על נחיתות מיספרית של ילדים ישראליים לעומת ילדי מסתננים בדרום תל אביב משקפים גם מגמה של הגירה שלילית מסיבית מצד התושבים הוותיקים. בשנים 2014-2010 איבדו ארבע שכונות הדרום (שוב, ללא פלורנטין) כמעט 3,000 מתושביהן הישראלים. ב-2014, השנה העדכנית ביותר שלגביה קיימים נתונים, הפער השלילי בין מיספר הישראלים שעזבו את שכונות דרום תל-אביב לבין אלו שעברו להתגורר בהן עמד על 510 איש.

במסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת נכתב כי "אין בידינו מידע על הסיבות להגירה שלילית זו," אך משיחות שניהלנו עם ישראלים שעזבו את דרום תל-אביב עולה כי הסיבה המרכזית להעתקת מגוריהם היא המסתננים.

"הכריחו אותי לעזוב את הבית שגדלתי בו," אומרת נ', אם לנערה בתיכון שעזבה לאחרונה את ביתה בשכונת התקווה, אותה נטשו 400 ישראלים בשנת 2014. נ', שסירבה להיחשף בשמה המלא, מספרת כי עזבה את שכונת מגוריה מכיוון ש"בשכונת התקווה אין דין ואין דיין. כאילו לא מדובר במדינת ישראל. הבת שלי חוותה הטרדות מיניות מהמסתננים על בסיס יומי. חברות שלה מבית הספר לא העזו לבוא אליה. משבע בערב היינו נתונות בעוצר, ואם בכל זאת יצאתי מהבית בערב רעדו לי הידיים מרוב פחד. אני בכלל לא מדברת על ההשתלטות שלהם על המרחב הציבורי, כמו לקלל אותי, לעשות תנועות מגונות לבת שלי ולעשות על האש בשבת באמצע הרחוב ליד מתפללים שהולכים לבתי כנסת. מאז שעזבנו את שכונת התקווה הילדה שלי פורחת ושמחה. היה לי עצוב לעזוב, אבל זו כבר לא השכונה שגדלתי בה."

איומים ברצח על פעילים ישראלים

נ' בהחלט לא בודדה בתחושותיה. התקריות האלימות שצוינו בתחילת הכתבה מצטרפות לתיעודים מטרידים נוספים, בהם של נערי מסתננים המביעים אהדה להיטלר וצועקים "תודה לנאצים," ומסתננת שחובטת באמצעות קרש עץ בישראלית מבוגרת. האלימות מצד המסתננים זולגת גם לרשתות החברתיות.

בימים האחרונים קיבלה שפי פז, מובילת המאבק נגד המסתננים, איומים מפורשים על חייה בהודעה לחשבון הפייסבוק הפרטי שלה. פז ספגה איומים על חייה גם לפני כחודש, כאשר תיעדה שוטרים מעכבים לבדיקה מסתננים באזור התחנה המרכזית הישנה. "מזל גדול שהייתה שם משטרה," העידה פז.

בניגוד לסוגייה הדמוגרפית שלגביה קיימים נתונים, בהיבט של פשיעת מסתננים אין בנמצא סטטיסטיקה רלוונטית שניתן לגבות או להפריך בעזרתה את התחושות של נ' ושל רבים מתושבי דרום תל-אביב. בעבר העיד מפקד מרחב יפתח, החולש בין היתר על שכונות דרום תל-אביב, כי בשנת 2012 היו המסתננים מעורבים בכ-60 אחוזים מסך מקרי השוד במרחב, ובלמעלה מ-60 אחוזים מעברות האונס ומעשי סדום. מדובר בנתונים מדהימים, בוודאי כשזוכרים שבאותה תקופה היוו המסתננים פחות מ-0.3 אחוז מכלל אוכלוסיית המדינה.

מאז עדותו של מפקד מרחב יפתח חלפו חמש שנים, אך המשטרה ממאנת לספק נתונים עדכניים המלמדים על שיעור הפשיעה מצד מסתננים. כפי שכתבנו בהרחבה ב'מידה' בהקשר של עברות מין, המשטרה מפלחת ברמה הארצית פשעים מצד לא-יהודים כלפי יהודיות, אך לא עורכת פילוח נוסף, המבהיר מי הם אותם "לא-יהודים" (פלסטינים? תיירים? מסתננים? עובדים זרים?)

בנוסף, נתוני עבירות המין בתל אביב אינם מפולחים לפי זהות הקורבן – יהודייה/לא יהודייה.

האינדיקציה היחידה והבלתי מספקת בעליל להשפעה הדרמטית של אוכלוסיות זרות על הירידה בביטחונם האישי של תושבי דרום תל-אביב מופיעה בשנתוני המשטרה המתפרסמים מדי שנה. באופן תמוה, במקום לייצר מאגר סטטיסטי רשמי על פשיעת זרים, המשטרה החלה לפרסם בשני השנתונים האחרונים שלה את 'סקר דרום תל-אביב' שנערך בין תושבי שכונות הדרום, ובו הם נשאלים בנוגע לתחושת הביטחון האישי שלהם. הסקר לא מתבצע בידי שוטרים אלא בידי סוקרים של חברת 'דיאלוג'. המשטרה איננה מציינת במפורש כי הנשאלים בסקר הם ישראלים, אך מדגישה כי הוא נערך בשפה העברית. בנוסף, המשטרה איננה מדווחת על מיספר האנשים שהשתתפו בסקר, ונמסר רק כי טווח טעות הדגימה שלו עומד על 3.8 אחוז, ברמת מובהקות של 95 אחוז.

כפי שלמדנו ממערכות הבחירות האחרונות בישראל ובארה"ב או ממשאל העם על הברקזיט בבריטניה, הסקרים לא תמיד משקפים, בלשון המעטה, את המציאות הממשית בשטח. עם זאת, מדובר במסמך היחיד שעומד לרשותנו כדי לספק אינדיקציה כלשהי על תחושת הביטחון השוררת בקרב תושבי דרום תל-אביב. מנתוני 'סקר דרום תל-אביב' העדכני ביותר, המספק נתונים על שנת 2015, עולה תמונה מדאיגה ביותר שלפיה 62 אחוז מהישראלים בדרום תל אביב חוששים לצאת לרחוב בשעות החשיכה. 40 אחוז מהתושבים אינם חשים בטוחים אפילו בין כתלי בתיהם מרגע שקיעת החמה, ו-34 אחוז הביעו חשש כי ייפלו קורבן לאלימות, בין אם בתקיפה פיזית ובין אם באיומים.

הסיבה המרכזית לפחד האוחז בתושבי דרום תל-אביב היא האוכלוסייה הלא-ישראלית המתגוררת באזור. לפי נתוני הסקר, הקהילות הזרות מהוות 64 אחוז ממקורות הטִרדה של הישראלים בשכונות דרום תל-אביב. במשטרה מפלחים את האוכלוסיות הזרות לשתי קבוצות – "עובדים זרים", בהם גם המסתננים; ו"פלסטינים", שהם תושבי יהודה ושומרון ערבים בעלי אישור עבודה בישראל ושוהים בלתי חוקיים (שב"חים).

מהנתונים עולה כי העובדים הזרים אחראים ל־38 אחוז מתחושות הטרדה של תושבי דרום תל אביב הישראלים (ירידה לעומת 2014) בעוד הפלסטינים ל-26 אחוז (מגמת עלייה).

 שתי קבוצות נוספות שלפי המשטרה מערערות את ביטחון התושבים הן "מסוממים" ו"חסרי דיור", אך מנתוני הסקר לא ניתן לדעת מהו שיעור הזרים / הפלסטינים מקרב אותם צרכני סמים קשים וחסרי הבית.

יצוין כי במרבית הקטגוריות הנבחנות בסקר מציגה המשטרה שיפור קל לעומת 2014, השנה הראשונה בה נערך הסקר. מנגד, במהלך 2015 חלה עלייה במיספר האנשים שנפלו קורבן לעבירה ובחרו שלא להגיש תלונה במשטרה. לפי הנתונים, כחמישית מתושבי דרום תל-אביב שנפגעו ציינו כי לא הגישו תלונה, בעיקר מכיוון שאינם מאמינים ביכולתה של המשטרה לטפל בבעייה.

העירייה משקיעה בילדי המסתננים על חשבון הישראלים

מלבד ירידה חדה בביטחון האישי, נוכחותם המסיבית של הזרים משפיעה לשלילה על תושבי דרום תל-אביב הוותיקים גם במישור החברתי-כלכלי. בשנת 2015, לדוגמא, הקצתה עיריית תל-אביב סכום כולל של למעלה מ-64 מיליון שקלים לטיפול באוכלוסיית הזרים בדרום תל-אביב. זוהי עלייה של קרוב ל-40 אחוזים לעומת התקציב העירוני שהוקצה לזרים בשנת 2013. לפי הערכה של חבר מועצת העיר חיים גורן, תקציב עיריית ת"א לטיפול באוכלוסיית הזרים בשנת 2017 צפוי לעלות על 100 מיליון שקלים.

עיקר ההשקעה העירונית הנוכחית מנותב להקמת ולהכשרת עשרות מיבנים בדרום העיר שישמשו כגנים עבור אלפי ילדי המסתננים. "בשבועיים הראשונים של ההרשמה לגנים, מיספר הילדים הזרים שנרשמו היה מדהים בהיקפו, הרבה מעבר למה שהעירייה ציפתה," מעיד גורן, ומבהיר כי "זה בא על חשבון התושבים הוותיקים." חבר המועצה מספר כי לאחרונה ביקש לסייע בהקמת מועדונית עבור ילדים בסיכון מקרב תושבי דרום ת"א הוותיקים, אך לא הצליח למצוא מיבנה פנוי לאכלס בו את הילדים הישראליים. "אין מקומות, הכול נתפס, בדרכים כאלו ואחרות, כדי לעמוד בביקוש להקמת גנים לילדי זרים. לעירייה אין ברירה והיא חייבת להקים את הגנים, אבל מי שנפגעים הם הישראלים."

גורן אינו היחיד שטוען כי השקעה באוכלוסייה אחת בדרום תל-אביב באה בהכרח על חשבון אוכלוסייה אחרת. כבר בשנת 2013 הבהיר אריה שוע, מנהל אגף שכונות ורבעים בעיריית תל-אביב, כי ההשקעה הכספית ההולכת וגדלה בקהילה הזרה מונעת מהעירייה להשקיע בשכונות דרום העיר ובתושבים הוותיקים, לשם פיתוח השכונות ומשיכת אוכלוסייה חזקה אליהן.

"הדבר יוצר תסכול אצל תושבי העיר שבאים ואומרים: 'אותם משאבים היו אמורים להגיע אלינו, הם עכשיו בורחים מאתנו'," אמר שוע במהלך דיון בכנסת על התמודדות הרשויות המקומיות עם אוכלוסיית העובדים הזרים והמהגרים מאפריקה. הבכיר בעיריית תל-אביב הוסיף כי "זה מאוד קשה להוכיח את זה, אבל אפשר להראות את היקף המשאבים שמושקע בשכונות, ואפשר להגיע לאיזושהי נקודה שבה אתה מייצר חזון ואתה מייצר עתיד בהשקעה בתשתיות, והכול יורד לטמיון כי אתה מתחיל את התהליך מההתחלה."

סוגיית המסתננים רחוקה מלהיות בעייה פרטנית של דרום תל-אביב. גם בפתח-תקווה, לדוגמה, החלו לאחרונה לסבול מההשלכות של השתכנות מסה גדולה של מסתננים בעיר. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה המעודכנים, מיספרם של חסרי המעמד בישראל (מסתננים, עובדים זרים לא חוקיים ותיירים שאשרת השהייה שלהם פגה) הגיע בסוף 2016 ליותר מ־130 אלף איש. נתון זה לוקה כנראה בהערכת חסר, מכיוון שאינו כולל בתוכו את אלפי הילדים שנולדו למשפחות המסתננים.

רבים מאותם זרים בלתי חוקיים השוהים בישראל הגיעו רק לאחרונה מגאורגיה ומאוקראינה. בתגובה גיבש משרד הפנים נוהל חדש שיאפשר להחזיר את הגאורגים והאוקראינים למדינות המוצא שלהם. מנגד, בסוגיית המסתננים האפריקנים, כמעט כל פתרון שמציעה הממשלה נתקל בחומה בצורה של ארגוני שמאל קיצוני העותרים לבג"ץ.

שופטי העליון, בתורם, מקבלים את מרבית העתירות, ובכך מקבעים את נוכחותם של המסתננים בישראל.

בקרוב צפוי בג"ץ להכריע בעתירה שהגישו ארגוני השמאל נגד החלטת הממשלה להעביר את המסתננים למדינה שלישית. פסילה של פתרון המדינה השלישית, על ידי השופטים בירושלים, יסמן את האות להקמתה של אקס טריטוריה אריתראית-סודנית, במרחק 15 דקות הליכה בלבד מבית העצמאות שבשדרות רוטשילד.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ"ד. אי (תרתי משמע) המטמון על העץ

בבוקרו של אותו יום שישי שבו בתיה באה אליי לביקור, לקחתי את המבריאים לסיור ביער חניתה. על לוח המודעות של חדר האוכל  נעצתי דף עם מודעה שנכתבה באותיות של קידוש לבנה וכותרתה

"בעקבות האוצר האבוד!!!"

מתחת לכותרת כתבתי שבשעה תשע וחצי בבוקר נצא לסיור טבע ביער חניתה, וכל אוהבי הטבע מוזמנים להצטרף. כששאלו אותי מה הקשר בין  הכותרת והסיור, עטיתי פנים חתומות ואמרתי שהכול יתברר במהלך הטיול, ומי שיצטרף לא יצטער.

את הטיול הזה תיכננתי שבוע קודם לכן, כאשר חבר הקיבוץ המכונה שייקה בלופר, סיפר למבריאים בערב הקבוע שלו, על ההיסטוריה של חניתה. סיפר על העלייה, על פלוגת הלילה של וינגייט שבה שירת ועל המצור והחיפושים שהבריטים ערכו בקיבוץ לאחר ליל הגשרים הידוע.

בין השאר סיפר שעם התחלת החיפושים, היה חשש שהבריטים יגלו את ארכיון ההגנה שבו היו רשימות אנשי הפלמח ועוד מסמכים חשאיים, שהיו יכולים להוות סכנה אם יפלו לידי הבריטים. כדי למנוע זאת הכניסו את כל הניירת לתוך ילקוט גב צבאי ושלחו ילד אחד מהקיבוץ שירוץ ליער ויחביא את הילקוט במקום סודי על אחד העצים.

הילד ביצע את המשימה בהצלחה מלאה. הוא חמק בשלום בין המשמרות הבריטיים והצליח להסתיר את  "האוצר" כל כך טוב, עד שאחר כך הוא בעצמו לא ידע איפה למצוא אותו. מאז היו אנשי חניתה יוצאים מדי פעם ליער לחפש את הילקוט, אך עד היום ללא הצלחה.

למשמע הסיפור של שייקה, היה רק טבעי שמוחי הקודח ימציא תעלול מתבקש כשיגיע מחזור חדש של מבריאים.

באותו יום שישי המיועד לטיול הקדמתי קום, לקחתי את ילקוט הגב הצבאי שלי, רוקנתי אותו מהכביסה המלוכלכת שהתכוננתי להביא לאימי בחופשה הקרובה, ועליתי עימו על הווספה. נסעתי בדרך עפר שהתפתלה בין עצי היער עד שהגעתי לעץ חרוב ענק, שהיכרתי מסיור קודם. עצרתי את הקטנוע על הדרך בקרבת החרוב, הורדתי את הילקוט ומילאתי אותו בעלים יבשים שאספתי מתחת לעץ. לפני שסגרתי את הילקוט הכנסתי לתוכו דף נייר מקופל שעליו רשמתי בחדרי לפני היציאה לדרך:

"למוריד הילקוט האלמוני. אני מודה לך על שחסכת ממני את הטיפוס הקשה על העץ, כדי להחזיר לי את הילקוט.  בברכה! פוצ'ו." 

בתשע וחצי לקחתי את המבריאים חובבי הטבע והובלתי אותם אל שביל העפר הנכנס לתוך היער ביצדו המזרחי של הקיבוץ. עצי היער היו בעיקר אורנים שניטעו על ידי הקרן הקיימת עוד בראשית ההתיישבות, אך פה ושם נותרו גם עצי אלון, אלה, ושיחי עצבונית החורש. למזלנו היינו  כבר בעיצומו של הקיץ, וכמעט לא נותרו  פרחים שהייתי צריך להקדים ולעקרם, כדי שהמבריאים לא יבואו אלי בשאלות לשמם.

לפני  שהשביל הוצר והכריח אותנו  להתחיל ללכת בשורה אחת ארוכה, גרמתי להתרגשות גדולה כשאמרתי למטיילים  שיפקחו היטב-היטב את העיניים, כי אם יהיה לנו מזל , נצליח  אולי לראות חיות יער כמו שפני סלע או לטאות. לצערי שפנים לא ראינו וגם לא לטאות, אבל היו שני פרפרים צהובים שריחפו מעלינו ומי שהיתה לו מצלמה מיהר לצלמם. 

אחרי הליכה של כחצי שעה הגענו לעץ החרוב הגדול ושם הכרזתי על הפסקת מנוחה, כדי להתאושש  ולנשום אוויר פסגות אחרי המסע המפרך. הכול התיישבו  על האדמה הנוקשה ומיד קלחה שיחת רעים תוססת, שבה  סיפרו  זה לזה על החוויות העמוקות שעברנו עד כה במסע המפרך.

בין המטיילים בלטו שניים שהכול חלקו להם כבוד רב, כי בניגוד למרבית המבריאים, שהיו ברובם  פקידים או עובדי מפעלים, היה אחד מהשניים השופט אברהם פרידמן מבית המשפט המחוזי בחיפה, שהיה מוכר לחלק מהמבריאים. השני היה עורך הדין  יעקב סלומון, נצר למשפחת סלומון הידועה, שאחד מאבותיה נמנה על מייסדי פתח-תקווה. שני אלה, האחד דל בשר וזריז תנועה והשני מוצק וכבד גוף, היו הדוברים העיקריים  של הקבוצה והיו מוּדעים לכבוד שהכול רחשו להם.

ברגע מסוים ניצלתי הפוגה בשיח הכללי ונטלתי את רשות הסיפור, שבה "גנבתי" משייקה בלופר את המעשייה על הילד שהחביא בחורש את ילקוט המסמכים. (הקבוצה הזאת עוד לא הספיקה לשמוע אותו). למעשייה הוספתי תוספת משלי, לפיה ראש הממשלה, משה שרת, ביקר בחניתה לפני כחודש – עד כאן הכל נכון – וביקש מאוד מחברי המשק לא להרפות מהחיפושים אחרי הארכיון האבוד, כי יש בו ניירות החשובים לו באופן אישי. על דעת עצמי גם ציינתי שהוא הבטיח פרס למי שיגלה את התרמיל.

כפי שתיארתי לעצמי, עוד לפני שסיימתי לספר, הכול הרימו ראשם מעלה ובלשו ביסודיות את צמרת החרוב.

 הראשון שצעק: "אני רואה אותו!" היה  כבוד השופט פרידמן. עורך הדין סלומון, שהבחין  גם הוא בתרמיל, לא איבד שנייה וזינק ראשון על גזע החרוב, כשהשופט  קל הגוף תופס את  רגליו ומנסה להשיגו.

הראשון שנגע בתיק היה סלומון, אך השופט לא ויתר, תפס בתרמיל גם הוא והכריז: "אני ראיתי אותו ראשון!" 

עורך הדין לא התרשם ואמר: "אבל אני תפסתי אותו ראשון!"

השניים התחילו למשוך את התרמיל זה מזה, עד שכמעט נפלו מהעץ.

כשהגיעו למטה התחילו לריב כמו שני ילדים קטנים, כשחלק מהמטיילים מנסים להפריד וחלקם האחר פונים אליי שאפסוק.

אני דווקא אהבתי את הריב בין השניים ולא נטיתי להפסיק אותו, אבל הם עצמם כנראה התייגעו בסוף ופנו אליי לעזרה.

כאן חזרו אליי באורח פלא שיעורי התלמוד שקיבלתי בגימנסיה הרצליה מד"ר יוסף בורג, ודקלמתי מתוכם את: "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי..."

את ההמשך עזרו לי להגיד שני המלומדים ומסרו לי את התיק, שאני אפתח.

אמרתי: "לא! הכבוד הזה מגיע לאחד מכם."

אחת המבריאות צעקה לי: "תעשה הגרלה!" 

הרעיון מצא חן בעיניי, הרמתי  בלוט אלון שהתגלגל על הארץ ושאלתי את השניים: "איזו יד?" 

מי שניצח היה העורך-דין, שקפץ משמחה. 

השופט אמר: "זה לא צודק! " אבל קיבל את הדין.

ביקשתי מכל המטיילים להרחיב את המעגל, שכולם יראו, וכשהמרווח נוצר  נשף יעקב סלומון על כפות ידיו, התכופף לעבר התרמיל שהונח על האדמה, ובזהירות, כשהוא מודע למהלך  ההיסטורי שנפל בחלקו, פתח את הילקוט ובהתחלה לא הבין מה הוא רואה. הזיז הצידה את הדף המקופל ששמתי מעל העלים הדחוסים ונבר בתוכם כדי להגיע למצבור המסמכים האמורים בטח להסתתר בתחתית התיק.

מי שהבין ראשון שכל התיק מלא רק בעלים, היה השופט, שחטף את הדף שנדחף לצידי התרמיל, והתחיל לצחוק עוד לפני שקרא את הכתוב. סלומון משך ממנו את הדף, ואני כחוזה עתידות, מיהרתי לעמוד על רגלי והתחלתי לרוץ מסביב לחבורת המטיילים כשעורך-הדין הנכבד רודף אחרי ומכריז: "אני אהרוג אותך!"

בסוף הוא כמובן לא הרג אותי , ונדמה לי שאפילו טפח על שכמי  בנוסח אחוות לוחמים. 

בדרך חזרה שאל אם אני מתכונן לעשות את אותו תרגיל גם למחזור המבריאים שיגיע בשבוע הבא, כי אם כן הוא רוצה להישאר ולראות מי יהיה האידיוט  שיטפס על העץ. 

בסופו של דבר עו"ד יעקב סלומון לא נשאר בחניתה, כי פחד שאשתו תתחיל לחשוד בו, אבל הוא לא הפסיד הרבה. אמנם ביצעתי את התרגיל הזה עוד כמה פעמים ותמיד נמצא איזה שוויצר שקפץ ראשון על העץ, אך אף אחד מהם לא היה מוצלח כמו בפעם הראשונה, שבה נלחמו שני  אנשי מעלה זה בזה כדי לזכות בתואר "האידיוט המטפס."

באותם צהרי שישי שבה הביא יאשה את בתיה לחדרי הייתי במצב רוח מרומם, גם בזכות הטיול המוצלח, שהפך לשיחת היום בארוחת הצהריים, וגם  בזכות האורחת  המתוקה שלי, שלא ידעה שהפעם אני זומם לעשות עימה מה שנזהרתי מלעשות במשך השנתיים של חברות מאופקת. זכרתי כמה אהבתי אותה  באותו ערב כשהודיעה לי על ניתוק החברות, וחשבתי שאולי, מי יודע, תהיה לי  התחלה מחודשת, אחרי שנעזבתי על ידי כל החברות האחרונות שלי. הפעם, חשבתי, תהיה זו  התחלה בין שני אנשים מבוגרים יחסית, שצלחו כבר את התקופה של "תנועת הנוער" ופניהם אל השלב הבא.

אחרי הצהריים הייתי פנוי מעבודה והצעתי לבתיה שניסע ביחד על הקטנוע להתרחץ בחוף אכזיב. שנינו היינו זקוקים לתעסוקה ניטראלית, שבה נחזיר לעצמנו אט אט בהדרגה את החברות המחודשת ונהיה מוכנים לקראת הלילה העומד לקבל אותנו בפעם הראשונה, כשאנו ישנים בחדר אחד על מיטה אחת, בלי ששום אח קטן מנסה להציץ. עד כה, במשך שנתיים של חברות, לא זימן לנו הגורל הזדמנות שכזאת. רוב הזמן הייתי סטודנט בירושלים, והיא תלמידת כיתה י"ב ואחר כך חיילת. המפגשים שלנו היו קצרי מועד, שבסופם היינו צריכים לחזור איש איש לביתו.

 הגענו בשלום לחוף אכזיב, לבשנו בגדי ים וקפצנו למים כשאנו מתיזים רסיסים זה על זה וצוחקים כמו ילדים קטנים. הרבה זמן לא נשארנו בחוף, כי בחניתה חיכתה לי עבודה. הייתי צריך להנחות ערב של שירה בהשתתפות זמרת ישראלית, אשר באה להנעים את זמננו ושכרה היה  נופש של סוף שבוע בבית המרגוע.

הזמרת היתה שולמית לבנת, שהגיעה לפוש  עם בעלה עזריאל איש אצ"ל לשעבר. שולמית היתה בנעוריה פלמחניקית, עד שהכירה את עזריאל והעבירה את משנתה הפוליטית לצידו. את בתה לימור לבנת היכרתי שנים רבות אחר כך, כשלמדתי  בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב וישבתי לצידה בזכות היכרותי המוקדמת עם הוריה. היא היתה נחמדה, אבל פטפטנית בלתי נלאית, ואם מישהו היה אומר לי שהיא תהיה יום אחד שרת החינוך שלנו, הייתי בטח מסתכל עליו כמו על טמבל. 

בדרך חזרה מהים חיבקה אותי בתיה כשהיא משעינה את ראשה על גבי ואני נוסע בזהירות כדרכי, כשעד סיבוב כברי אני חושב על הלילה הטוב המחכה לשנינו. בסיבוב כברי היה כתם של שמן גדול על הכביש וכל מה שהייתי צריך לעשות  כדי להתהפך עם בתיה, זה לעלות עליו...

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.3.17

* אויבו הגדול של נתניהו – לבנימין נתניהו יש אוייב. אויב עקשן, מתמיד, המלווה אותו לכל אורך הקריירה, חותר תחתיו, מפריע לו, מזיק לו, הורס לו. ולמעשה – הורס אותנו. לאויב הזה קוראים בנימין נתניהו.

אירועי השבוע מיטיבים להמחיש זאת. נתניהו יצא לשליחות לאומית חשובה בסין. שליחות המעידה על הישגיה המדיניים והכלכליים של ישראל, המשפרת בהדרגה את מעמדה הבינלאומי, למגינת ליבו של האויב המנסה לבודד אותה, כולל סייעניו הישראלים. ביקור זה הוא חלק מתמונה גדולה, של הידוק קשריה של ישראל עם מדינות העולם והגברת השפעתה כמעט בכל מקום.

ובמה מתעסק נתניהו? ערב הנסיעה לסין הוא כינס ישיבה בהולה בעיצומה של השבת, כאילו הסורים על הגדרות, ואיים לפרק את ממשלתו ולטלטל את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, בזבזנית והזויה בגלל האובססיה המטורפת שלו לתקשורת, במקרה זה לחסל את השידור הציבורי. וכשהוא יחזור, הוא יתבכיין שביקורו לא סוקר מספיק...

כך הוא נוהג לכל אורך הדרך. מצד אחד, מוביל מדיניות חכמה ונכונה בתחומים רבים, כמו למשל בהתמודדותו השקולה והנבונה מול קריסת מדינות ערב ועוד. והוא יכול בהחלט להצביע על הישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים ניכרים. אך האויב שבתוכו הורס אותו. אותו ואותנו. דוחף אותו לאנטי ממלכתיות, לפלגנות, ל"הפרד ומשול", לשנאת אחים – דברים ההורסים את החברה הישראלית ושומטים ממנה את תשתיתה. גישת "המדינה זה אני" ו"לי הכול מותר" גורמת לו לאובדן שיקול דעת בסיסי, כמו בפרשיות המתנות המושחתות לרעייתו ובן זוגה. כן, התנהלותו היא מושחתת. זו שחיתות. לא צריך להידרדר לרמת פשיעה חמורה מן הסוג של דרעי ואולמרט, לצורך ההגדרה שחיתות. וגם אם לא יוגש כתב אישום – יש כלום, והכלום הזה הוא שחיתות.

שנתיים אחרי שטילטל את המדינה לבחירות מיותרות בשל גחמה, בחירות מלאות שנאה שהעמיקו את השסעים בעם ועלו מיליארדים למשק הישראלי, הוא מאיים שוב בבחירות, ושום בשל גחמה הזויה. הוא גודע כל מי שמגלה מעט מנהיגות ויכולת סביבו, מתוך פרנויה חסרת שחר – זה החל בארנס, מרדכי, מרידור ובני בגין בקדנציה הראשונה ונמשך בגדעון סער, כחלון, יעלון, ריבלין ועכשיו ישראל כץ וארדן. הוא לא ממנה שר חוץ, כדי לא לתת לאף מנהיג אחר בליכוד להתבלט. יומיים אחרי שהוא גילה מנהיגות בראשית פרשת אזריה הוא נסחף אחרי ההמון בזרם העכור, וכדי לבדל את עצמו משותפו לגילוי המנהיגות בראשית הדרך, הוא מדיח אותו ומחליף אותו בראש המסיתים, ואח"כ נותן יד להסתה נוראית נגד הרמטכ"ל, שדרת הפיקוד וצה"ל. הוא אישית עומד מאחורי ההסתה המתמשכת נגד נשיא המדינה.

האובססיה שלו לתקשורת היא תופעה חולנית. ראשי ממשלות בחרו לכהן לצד תפקידם כשרי הביטחון, מתוך תפיסה שאחריותו העליונה של ראש הממשלה היא ביטחון המדינה. אבל ראש ממשלה שבוחר להיות דווקא שר התקשורת, לצד תפקידו כראש הממשלה? ולשם מה? כדי להרוס את התקשורת, להפוך אותה למאולפת וצייתנית. זה אבסורד. ראש ממשלה שעושה לילות כימים במו"מ על נוני מוזס על עסקה מושחתת, כדי שעיתונו יפנק אותו... זה מנהיג לאומי?

נשווה לנפשנו את בנימין נתניהו נטול האוייב – בנימין נתניהו. את נתניהו, ברוך הכישרונות, בעל הכריזמה, היודע להלך קסם על רבים, בעל היכולות הדיפלומטיות המוכחות, רותם את כל כישרונותיו ויכולותיו אך ורק למטרות שלשמן נבחר. הוא יכול היה להיות אחד מראשי הממשלה הטובים בתולדות המדינה. הוא היה זוכה להערכה לאומית רבה, גם מצד יריביו ומתנגדיו האידיאולוגיים. ישראל היתה מתברכת במנהיג מצוין. אבל בנימין נתניהו הורס לו הכול. לו ולנו.

* מיהו ססססמולני – מינויה של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית בחדשות תאגיד "כאן", היא עדות למקצועיות של התאגיד, שקיבל את ההחלטה הנכונה ביותר והראויה ביותר. ראיית מינוי זה כ"אצבע בעין" של נתניהו, מעידה אך ורק על נתניהו עצמו. היא מעידה על רצונו בשליטה אישית בתקשורת צייתנית. היא מעידה למה מתכוון נתניהו כאשר הוא מלהג על "תאגיד השמאל" (הכולל בין השאר את קלמן ליבסקינד, יעקב אחימאיר ועוד "שמאלנים" רבים) – מבחינתו "שמאל" היא מילה שנועדה להתסיס אספסוף, אבל היא כוללת כל מה שהפרנויה האובססיבית שלו ממתגת כאיום. גדעון סער, שהיה נאמן הנאמנים שלו, הפך לאיום כיוון שזכה לתמיכה ולאהדה בציבור, ומכאן שהוא "סססמולני" ולכן אשתו אינה ראויה להיות שדרנית.

* יש פתי בקהל? – יש בקהל פתי אחד המאמין שנתניהו רוצה להציל את רשות השידור? ההתנפלות שלו על תאגיד "כאן" החלה רק אחרי שביצע וידוא הריגה לרשות השידור. יש בקהל פתי אחד המאמין שאיכפת לנתניהו מעובדי רשות השידור, שבמערכת הבחירות הוא השווה אותם למחבלי חמאס? אם היה אכפת לו, הוא היה פועל לכך שרובם יועסקו ב"כאן" והשאר יפוצו כראוי.

* מבחנו של כחלון – רגע לפני נסיעתו לסין זרק נתניהו את פצצת המשבר הממשלתי על הגחמה של סגירת תאגיד השידור הציבורי. נסע, ומרגע זה, כל העיניים הופנו אל כחלון. מיד החלו משלחות, מתווכים, משאים ומתנים. טוב היה עושה כחלון, אילו הבהיר חד משמעית: ביום חמישי נתניהו והוא הגיעו להסכמה, וההסכמה הזו היא סופית. אין הוא מוכן לפגוש מתווכים, אין הוא מוכן לפגוש משלחות, אין הוא מוכן עוד לשום פשרות נוספות. למרבה הצער, הוא לא נהג כך וחשף את עצמו למסע של לחצים.

אולם דווקא בשל כך, יהיה עליו לגלות יתר נחישות. אם יתקפל וייכנע לגחמותיו של נתניהו, הוא יאבד את כל עולמו.

[אהוד: יורשה לי לומר שנתניהו צודק במאה אחוז בהתקוממו נגד השנאה שרוחשת כלפיו וכלפי אשתו מרבית התקשורת, כך גם ההתעלמות הכמעט כללית מביקורו החשוב בסין – וצר לי שגם אתה לוקח חלק בפסטיבל הטינוף הזה].

* שלום שלום ואין שלום – רוצח שבע הילדות בנהריים התקבל בחוצות ירדן כגיבור לאומי, עם שחרורו המוקדם מן הכלא. מבחינה אנושית, קשה לתאר את גודל הזוועה מגילוי חוסר האנושיות הזה. אבל אני רוצה להתייחס לכך דווקא מן הבחינה המדינית.

האירוע הזה ממחיש לנו את משמעותו של השלום בינינו לבין ירדן ומצרים. אין זה שלום. זהו הסכם מדיני, תועלתני ופרגמטי, שמקויים במינימום שבמינימום, כאשר הדבר משרת את האינטרס של ההנהגה המצרית או הירדנית, אבל אין הוא סותר את המצב הבסיסי והמהותי – אי הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. וחמור יותר – אין זה עומד להשתנות בעתיד.

ואם חשבנו שעצם קיומו של הסכם שלום יביא בהדרגה לשינוי בתודעה, הרי המציאות בחלוף 38 שנים מהסכם השלום עם מצרים ו-23 שנים מהסכם השלום עם ירדן, מפריכה גם את התקווה הזאת.

אין זה אומר שאל לנו לחתור להסכמי שלום, ואל לנו לנצל סיטואציות מדיניות כדי לחזק את קשרינו עם מדינות ערב, כמו בשנים אלו, לנוכח האוייב האיראני המשותף, כיוון שהדבר מחזק את האינטרסים שלנו ואת מעמדנו באזור ובעולם. אולם כדאי שלא נתבלבל, שלא נשקר לעצמנו, שלא נשגה באשליות.

* התנצלות – נציגו של ארדואן לסיוע ה"הומניטרי" של טורקיה ברצועת עזה הוא מחבל, שפעל במסגרת הזרוע הצבאית של חמאס. אין ברירה. ישראל תצטרך להתנצל בפני טורקיה על פעולתו הטרוריסטית של האיש.

* קוסמופוליטיות? בעצם למה לא? – כשאני שומע רעיונות קוסמופוליטיים על ביטול מדינות הלאום, דעתי היא ש... בעצם למה לא? דווקא נחמד. כן, גם המדינה היהודית. מתי?

אני מציע שתי חלופות. מה שיבוא קודם:

א. אלפיים שנה לעם היהודי לא היתה מדינה ריבונית? עכשיו – שאלפיים שנה תהיה לו מדינה, ורק אח"כ.

ב. יום אחד אחרי שכל שאר מדינות הלאום בעולם תתפרקנה. הפעם אנחנו נהיה האחרונים.

ובאשר לפציפיזם? כמובן שאני בעד. אבל אני מאמץ את דבריו של בן-גוריון: "כל עוד לא תִּתָּם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי יישא חרב, יהיה שומה עלינו להבטיח שלום המדינה בכֹחַ הנשק הישראלי."

* מדד האושר – ישראל מצויה במקום ה-11 במדד האושר של אזרחיה, מבין כל מדינות העולם, על פי דו"ח של האו"ם. המיקום הזה מדהים במיוחד לנוכח המצב היסודי של ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית מערבית בודדת, בתום ים של דיקטטורות ערביות מוסלמיות חורשות רעתה, שמסרבות להשלים עם זכות קיומה ועם עובדת קיומה. מדינה שמיום הקמתה נלחמת על עצם קיומה, שמדי שנים אחדות נאלצת לצאת למלחמה ובכל יום מתמודדת עם טרור רצחני נגד אזרחיה ושחלק ניכר ממשאביה נשאבים לצורכי הביטחון ולא לצרכי איכות החיים, החינוך, הרווחה, התרבות ואיכות הסביבה – באופן אובייקטיבי נקודת הזינוק שלה נחותה לאין ערוך משל מדינות אחרות במרוץ אחרי האושר.

 ואם למרות הכול, הצלחנו ליצור כאן מדינה וחברה שאזרחיה מאושרים, זהו הישג עצום של הציונות, ניצחון גדול של הציונות. להישג הזה הגענו בזכות כל ממשלות ישראל לאורך שבעים שנותיה ולמרות כל ממשלות ישראל לאורך שבעים שנותיה.

יש לנו עוד הרבה לאן לשאוף, הרבה לאן להתקדם, הרבה על מה להיאבק, הרבה מה לשנות, הרבה מה לתקן. ואני מאמין שדווקא חוסר שביעות הרצון הגורם לנו לתקן ולהתקדם, הוא מרכיב באופי האופטימי שהוא המתכון לאושר. ולכן, המסקנה מהתוצאות הללו אינה צריכה להיות עודף שביעות רצון עצמית, אלא המשך המסע האינסופי להתקדם ולהשתפר. אבל אנו יכולים להביט בסיפוק ובגאווה על התלם שחרשנו בכמעט 150 שנות ציונות ולשאוב את עוצמות הנפש להמשך הדרך. 

* המוסרי ביותר – אורי אבנרי סיים מאמר ל"הארץ" שעסק בסוגיית מוסר הלחימה, במשפט הבא: "אילו היה עליי לדרג צבאות, הייתי אומר שצה"ל מוסרי יותר מהצבא הרוסי, אך פחות מהצבא השווייצי. הצבא המוסרי היחיד שיש הוא צבא שאינו לוחם."

הוא צודק. בצבא שאינו לוחם ואינו נאלץ להתמודד עם מוראות המלחמה, אין פשעי מלחמה ואין הפרות של חוקי המלחמה ומוסר המלחמה. לצבא כזה אין דילמות מוסריות. אולם מבין הצבאות הלוחמים – צה"ל הוא המוסרי ביותר, והוא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות. וההשוואה אינה לצבא הרוסי, שהוא צבא של דיקטטורה, אלא לצבא האמריקאי והצבאות של הדמוקרטיות האירופאיות המערביות. כל מחקר השוואתי שנעשה בין ההקפדה על חוקי המלחמה בצה"ל, למשל במבצעים בעזה, להקפדה של אותם צבאות, במלחמותיהן בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה, הוכיח זאת בעליל. זאת, למרות שככל הזכור לי, שעה שמטוסי ארה"ב הפציצו את פלוג'ה שבעיראק, לא נחתו טילים עיראקיים על האוכלוסייה האזרחית בניו-יורק, ושעה שכוחות נאט"ו פעלו בבוסניה, לא נורו טילים לעבר שדות התעופה של מדינות אירופה.

* הרגישות לחיי החיילים– בפרק הראשון של הסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, סיפר אלוף (מיל') שלמה גזית על ישיבה שבה שיכנע דיין את בן גוריון לאשר את היציאה למבצע סיני, בהבטחה שיהיו פחות מ-250 הרוגים. ואכן, מספר ההרוגים במלחמה היה 177.

רוגל אלפר, בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה" שלו, הציג זאת כהוכחה לכך שלא איכפת למנהיגי ישראל לדורותיהם להרוג חיילים. "מות 250 חיילים ישראלים אינו בגדר טרגדיה כלל ועיקר. האבל והאובדן של נשותיהם, הוריהם וילדיהם – גם הוא נחשב כקליפת השום בתמונה האסטרטגית הגדולה. אפשר להקריב אותם. חייהם הם אך אמצעי בידי ההנהגה הישראלית להשגת מטרות התקפיות אימפריאליסטיות" בלה בלה בלה."

כמובן שהדבר מוכיח את ההיפך הגמור. הוא מוכיח את הרגישות הרבה לחיי חיילי צה"ל, ואת העובדה שגם כאשר יש הסכמה מלאה על היעד, השיקול של מיספר האבדות הוא שיקול מרכזי, ובמקרה הזה השיקול המכריע, בהחלטה האם לבצע את הפעולה או לא.

עם זאת, נכון שלדיין הייתה נטייה לספסרות צינית במיספרי הרוגים, ככלי לשכנע את המנהיגים בעד או נגד פעולה צבאית. כאשר דיין, כשר הביטחון, התנגד לשחרור הגולן, בניגוד לדחיפתם של ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין, הוא איים באלפי הרוגים... הוא ידע שזה איום סרק, אבל לא היה אכפת לו. הוא אף הציע לעקור את יישובי הגבול עם סוריה ולהעביר אותם 20 ק"מ מהגבול. (וכעבור שעות אחדות שינה את דעתו, ובלי למצמץ, לפחות באחת מעיניו, הורה לאלוף הפיקוד לפעול, ולא טרח לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל).

* חיים בטיול – "אתם חיים בטיול!" אומרים לנו תדיר אורחינו מהמרכז. טוב, זה די ברור שמי שבא לטייל בגולן אינו יכול שלא להתפעם מהנוף הגולני עוצר הנשימה. אבל אנחנו?! הרי אנחנו רגילים. אנו חיים כאן. זאת השגרה. אפשר להתפעל מן השגרה? תתפלאו, אבל כן. גם אחרי 33 שנים, 365 יום בשנה, העין אינה שבעה מן הנוף הגולני המשכר, במיוחד לנוכח העובדה שאחד המאפיינים שלו הוא ההשתנות לאורך עונות השנה.

* ביד הלשון: אקוויוולנט – זכויות היוצרים להברקה הזאת שייכות לעוזי דיין: "אין כל סיבה להשתמש במילים לועזיות, כי לכל מילה לועזית יש חלופה אקוויוולנטית בעברית."

* * *

ברוך קורצווייל

הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה

 [השיחה נערכה בחודש יוני 1966, לפני 51 שנים]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

[הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת בגלל מדיניות ההוצאה]

אהוד בן עזר: האם ניתן לשער דרך אלטרנטיבית לציונות מראשיתה שהייתה מונעת את קשייה כיום?

ברוך קורצווייל: החטא הקדום של הציונות שהיא השלתה את עצמה שאפשר לפתור את בעיית היהודים  והיהדות כאחד בעזרת המנגנון האידיאי של הלאומנות והלאומיות האירופאית המודרנית. הציונות סברה שתוכל לעשות זאת מבלי להסתבך בסבך כל הבעיות של הלאומיות והלאומנות המודרנית, וזאת היתה אוטופיה. לא תיתכן שום ציונות בלא רצון לממלכתיות. כל ההפרדות בין ציונות לממלכתיות היו בלתי-מעשיות. משחק עגבים עם רעיונות לאומיים אין משחקים מבלי להביא בחשבון שזה יביא למלחמה ולשפיכות דמים. זאת אני אומר כהיסטוריון וכאדם שחשב על דרכי התרבות האנושית.

מכאן האופי האוטופי של כל מה שקרוי אצלנו בשם ציונות רוחנית. הרי זה כמי שרוצה לחלוב את העז ולשחטה גם יחד. ואם בתקופת הרצל עוד היתה אשליה זו בגדר חלום שמותר לחלום אותו, הנה אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בוודאי נפקחו עיני החולמים ואסור היה כבר לחלום. הווה אומר, כל פעולה ציונית בארץ ולמען ארץ זו מאז הכרזת בלפור הייתה צריכה להביא בחשבון מלחמה עם כל האימפליקאציות, משום שכל תנועה לאומית מודרנית מובילה למלחמה.

אתה שואל איך היינו יכולים לעשות את הדבר בצורה אחרת? על כך אינני עונה כי אינני אלוהים ולא הגורל. אני רק יכול להבין תופעות או להיות פתי. משום כך כל מאמצי אנשי ברית-שלום ובכללם מורי ורבי המנוח בובר נראים לי כאוטופיים בהחלט.

השתלשלותה של המגמה האוטופיסטית היא תוצאה של העדר מחשבה עקבית. אצל בובר וסימון היה לזה לפחות כיסוי של מחשבה הומאניסטית עצמאית. האוטופיזם של בובר וסימון לפחות עומד עוד בצל של משהו נשגב, של אידיאה הומאניסטית נעלה. אך אם "סברס" וחצי-"סברס" ממשיכים בזה הרי זה הופך לפסוידו-הומאניזם ליבאנטיני, כי אינם יודעים מהו הומאניזם אמיתי. יודעים אותו מתוך הפינגווין-בוקס אך לא מתוך שנים של חיים-בצוותא ואינטגראציה נפשית בתוך עילית אינטלקטואלית של אוטופיסטים, על שפתם, תרבותם, נימוסיהם, גישתם האסתיטית ואפילו הטרקלינית-סאלונית. ואילו כאן, בטווח מכונות-ירייה של ערבים, הרי זה מצחיק. לא שאני אומר שטוב ככה אבל ככה זה.

אהוד בן עזר: במסתך "על העברים הצעירים" (שהופיעה בספרך "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?") אמרת כי "מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בליבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית, ולהיבהל מפני תוצאותיה?   

"הציונות היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי." – ואתה מצטט את "הדרשה" להזז – "הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה... על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם... הציונות לא המשך, לא רפואה שם למכה... היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף... אני מאמין שארץ-ישראל זה כבר לא יהדות. כבר אפילו עכשיו, כל שכן לעתיד לבוא" ("אבנים רותחות" 242-240).

 ומכאן אתה מסיק כי "הדור הצעיר בארץ מרחיק עוד לכת וחש במרחק האמוציונאלי הגדול בלבד שבינו ובין דור מחנכיו, ומזהה את הציונות עם היהדות, משום שאינו תופס את המתח הפנימי שבין גילגוליה השונים של היהדות במשך השנים האחרונות. מה איכפת להם שיש הבדלים וניגודים עמוקים בין ציונות ויהדות במובן המקובל? הם רואים את עצמם בלבד, את ההווה הזה ומה שנראה להם כעתידם, והרי זה לפי דעתם רחוק כל כך ושונה כל כך מציונות זו! ואין הם יודעים שציונות זו היא שיצרה להם, שלא מדעתה, את נשקם, בו הם לוחמים ביהדות." (עמ' 292-291).

האם ניתן אפוא לומר כי הציונות אשמה במתרחש בנפש הדור הצעיד בארץ, ובדחייתו אותה ואת היהדות כאחד?

ברוך קורצווייל: השאלה אינה אם הציונות "אשמה" אלא צריך רק לבדוק לאן זה מוביל. הציונות היא בת מאוחרת מאוד של הרעיון הלאומי האירופי. אין עם בעולם שעזב את הקרקע עליה הוא יושב מבלי ללחום.

הציונות מפרשת בצורה מאד פשטנית גם את היהדות. ומשום כך אמר הזז כי "כאשר אדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני." אחד הניתוחים הטובים ביותר של הציונות נכתב בידי המנוח יצחק ברויער. השתיקו אותו כי כתב דברים שאינם פופולאריים. הוא עשה זאת בשביל אגודת-ישראל. אגו"י אינה מעניינת אותי אלא הגישה לגבי הציונות, שנשארה נכונה.

תהליכים היסטוריים הם מעין פאטום ואנו לא נוכל לבחור לנו תהליכים אלו על-פי נוחיותנו, אלא הם מוטלים עלינו כעל כל הגויים. משום כך, ריוויזיה פשטנית לגבי הציונות, גם היא אווילית, כי אנו לא נוכל לשנות את ההיסטוריה, אם בכלל אפשר לשנותה. לעתים אני חושב, כדבריו של תיאודור לסינג, כי ההיסטוריה היא ניסיון להעניק משמעות לדבר נטול כל משמעות. וזה מתקרב להשקפה שכל ההיסטוריה היא אבסורדית.

אהוד בן עזר: בזכות אידיאליזם ומיתוס ציוני קמה המדינה. הציונות הושמה במרכאות, מבלי שהובן גודל המפולת שבכך, ואילו המיתוס התמים והחד-צדדי שלנו איבד את תוקפו. שום גישה אחרת לא קנתה לעצמה הגמוניה רוחנית או פוליטית. האומנם אנו נתונים עתה בסיטואציה טראגית שאין מוצא הימנה, או שמא תיתכן מטאמורפוזה בציונות, התחדשות רעיונית שיש עימה תשובה לבעיות ההווה?

ברוך קורצווייל: מאז 1930, ואין מה לדבר – מאז 1940 או 1942, מתחסל המיתוס הציוני התמים, ומי שעוד ממשיך הוא פתי או שקרן.

משום כך אני רואה בבסיס הדתי המוסרי של היהדות ערובה יחידה ואחרונה לקיומנו. אם אנו נוטשים את הבסיס הזה – אנו אבודים לחלוטין. אם אנו שמים את כל יהבנו על אינטרפרטאציה חילונית-ליבאנטינית של הלאומיות – אנו אבודים. ולא משנה מאומה אם האינטרפרטאציה מתלבשת באיצטלה סוציאלית, חצי-סוציאלית או אנטי-סוציאלית, או שהיא מתלבשת בלבוש כנעני או מופיעה כפירוש אנארכיסטי-דתי – סופה כיליון רוחני ופיסי כאחד של העם היושב כאן. כך אי-אפשר לחיות.

לצערי הרב אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פאראזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר – אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג. אך בסיטואציה איומה זו – הבא להרגך מותר לך להרגו לפי שהוא מבקש את נפשך.

מי אשם בזה? אלוהים הוא האל הנורא. ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל הרחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטאליזאציה של אלוהים. אני מסרב לגשת גישה סנטימנטאלית לשאלה הזו. האלוהי הוא במידה רבה השונה, הלא-אנושי. בזה אינני רוצה לומר שאין גם מקום למפגש בין האנושי לאלוהי, אך האלוהי אינו חופף את האנושי, ואנושי אינו חופף את האלוהי.

הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע אם חס-ושלום יהא צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול. מדוע? אני זוכר את סוף שנות השלושים, כאשר הנאצים כבשו את כל צ'כוסלובקיה. לא היה נשק ביד. לא אשכח, ראש השנה 1939, מלחמה כבר היתה בפולין, ואני שימשתי סגנו של הרב הראשי בברן שבצ'כיה, נאמתי תחת השגחתו של הגסטאפו, לא ידענו כי פולין נכבשה כבר, לא ידעתי שאין מה לפחד מאפשרות הפצצת-העיר – אך העדפתי אותו רגע שישמידו את העיר כולה מאשר להיות תחת שלטון הגרמנים.

תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי. והלוואי שלא תהא צרה ולא אפילוג. אינני רואה שום כבוד שמובילים אותנו כעדר.

אהוד בן עזר:  גישה כשלך, הרואה חרפה בעם שמובילים אותו כ"צאן לטבח", עלולה להביא לאותה תגובה נוראה של בני הדור הצעיר בארץ המתבטאה בבוז לאותם יהודים "חלשים" ו"פחדנים" שנספו באירופה, וקיצוניותה האחרת, מסולפת אף היא, נעוצה בהערכת-עצמנו הנפרזת משום שאנחנו עמדנו על נפשנו "עם הנשק ביד".

ברוך קורצווייל:  טועים הצברים. לא היה ליהודים נשק ולא כלום, ולא ידעו מה עומדים לעשות בהם. ואילו על גילויים אלה של וולגאריות ישראלית בקרב הצברים אוכל לומר לך – הם אינם מבינים ולא כלום. ואשמה בכך גם תוכנית הלימודים. מי שסבור שהביטחון הפיסי הוא חזות הכול, וכי כאילו פתרנו את שאלת הביטחון הפיסי של בעיית היהודים – אינו אלא טועה. כאן רק הרע במיעוטו. בעיניי, מבחינה ביטחונית, למרות האנטישמיות – ארה"ב בטוחה יותר. אמנם לא הייתי רוצה לחיות בניו-יורק, אך טעות לחשוב כי המדינה פתרה את בעיית ביטחון העם.

כבר שנים אני טוען שהישראלי הצעיר הוא הרבה יותר גלותי מבחינה רוחנית מאשר יהודי-גלותי עם פאות ושטריימל בנידח שבגיטאות אירופה. כי הצבר חי ב"קלוזד-סיסטם" ואינו רואה דבר. אותו יהודי לפחות ידע איפה הוא נמצא ומהי הסביבה האחרת, ואילו הצבר כבר אינו יודע דבר. אך שוב, אינני מאשים את הישראלי הצעיר אלא בעיקר את החינוך הפיידוצנטרי של הדורות הקודמים – שיצר את מיתוס נוער הזהב שלנו. הנוער אינו טוב ואינו רע, הוא בדיוק הנוער שהדור הקודם ראוי לו. והם אשמים בכך במידה רבה, גם אין פלא שהם נבהלים למראה התוצאות.

קח למשל את פולחן הילד אצלנו. אף הוא תוצאה של מצפון רע, כי בתוך-תוכם הרגישו ההורים שאין להם שום מטען רוחני בר-קיימא לתת לדור הבא אחריהם, אך במקום מטען רוחני, אפילו חמור, הם נתנו להם את הפינוק של הבננ'לה ואת עטרת התהילה של גיבורי האומה וכל הקיטש הלאומי שהוא תוצאת המצפון הרע. כאשר קוראים בגמרא, אולי הדברים לא ימצאו חן בעיניכם, אבל קיטש סנטימנטאלי ודאי לא תמצאו בה.

גישתי הוא, שלעמנו הזקן יאה ללכת בדרך התואמת לו, ואם חס-ושלום הגורל הטיל עלינו שהגיע סוף דרכנו, טוב שנסיימה בכבוד, במלחמה. ועמידתנו קשורה בשאלת הרמה הרוחנית והאנושית שנחזיק בה. אני לא רוצה לסיים את חיי כאקסיסטנציאליסט ישראלי. זו שאלה של השתייכות עמוקה למשהו, לא רק של אמונה, אלא של השתייכות למסגרת המתאימה לנו.

אהוד בן עזר: נוכח ספקנותך לגבי אפשרות המשכיותה של היהדות, ובשורתה, בתודעת הישראלים הצעירים – האם אתה רואה עתיד "ורוד" יותר לסופרים היהודים בארה"ב כמבטאיה הלגיטימיים של היהדות בדור זה?

ברוך קורצווייל: אינני נותן לפאזה זו של ספרות יהודים בארה"ב יותר מחמש-עשרה שנה. זה ייגמר, מתוך ההתבוללות, ולא יהא להם מטען להמשיך, בתור יהודים. הם מקנאים בנו. הם נתונים בשלב האחרון לפני התבוללות סופית. אני סובר שמבחינה ביולוגית ורוחנית, דווקא המוזיאון של "מאה-שערים" בברוקלין יש לו עתיד גדול, אבל כתנועה רוחנית – גם זו התאבנות. אינני רואה דרך מעשית אחרת לחנך אלא מתוך חינוך למצוותיה המעשיות של היהדות מתוך עין נאורה לבעיות הדור.

אהוד בן עזר: אולי יהדות רפורמית היתה ממלאה בהצלחה פונקציה זו במדינת ישראל.

ברוך קורצווייל: אין לנו אפשרות לרפורמות. אין לנו כאן סיכוי לתנועה חדשה. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשותו הוא להרחיב את הגבולות בתוך העולם המסורתי, אך ללא העסקנות, שהיא בעוכרי הבעייה וסימפטום לניוון.

אהוד בן עזר:  במסתך "על העברים הצעירים" אתה מצטט חלק מן הפרוגראמה של תנועה זו – "ההיסטוריה של הארץ הזאת, הן כשלעצמה, הן כחלק מארץ הקדם כולה, הריהי בחינת חלל ריק מאז בר-כוכבא... עד יסוד פתח-תקווה." – ואומר, כי – "לדעתם טמונה הצרה העיקרית בעובדה, שיהדות הגולה נתנה להיסטוריה היהודית אינטרפרטציה דתית. מתוך כך סולפה אפילו משמעות אותה תקופה, שהיה לה אופי היסטורי ממשי. אחרי בר-כוכבא היה כאן 'חלל-ריק' היסטורי. ליהודים, שם בארצות הגולה, לא היתה היסטוריה כלל ועיקר. הם היו אובייקט בדרך עיצוב ההיסטוריה של אחרים. כאן, בארץ, מתחיל להתמלא החלל הריק לא עם הופעתם של הרצל והס, אלא 'עם יסוד פתח-תקווה,' היינו – הציונות היא עצמה חלק של היהדות, חלק של אי-ההיסטוריה לגבי ארץ זו. רק עם ילודי פתח-תקווה, בא המשך להיסטוריה האמיתית של ארץ זו. הישובים היהודיים שבכל הדורות לאחר בר-כוכבא היו יישובי ניוון, יישובי היהדות המתנוונת היו, ללא משמעות היסטורית." (עמ' 281).

המסה נתפרסמה לראשונה דומני לפני ארבע-עשרה שנה. כיצד נראים הדברים בעיניך היום?

ברוך קורצווייל: מסה זו רק מדגימה בצורה קיצונית את האמת שהדעה הרווחת אצלנו על "ההמשכיות" היא דעה מסולפת ומגמתית, הוראת-שעה של הציונות למען האינטרסים הזולים שלה. ואני כן ציוני, אלא מנקודת ראייתי הציונות היא הוראת שעה היסטורית בלבד. היא היתה הכרחית, והיה הרבה יותר לברכה לה לו השכילה לראות מראש את מגבלותיה. המשגה החמור נעשה מתוך האינטרפרטאציה שראתה בציונות המשך ותחליף ליהדות. וכאן דרכי כבר אינה כזו של הציונות. כמובן ששעה היסטורית זו יכולה להימשך חמישים-שישים שנה או מאה, אך הציונות תמיד צריכה לדעת שהיא אינה יכולה לרכוש את כל הפריבילגיות של היהדות ולהתהדר בהן.

מדוע התעניינתי ב"כנעניות"? חלק מאנשי מגמה זו ראו בהתעניינותי כמין "תמיכה" בהם. אך לא כן הדבר. הכימאי מתעניין במיוחד בחומרים המראים לו את הריאקציות החריפות ביותר. הכנענים הראו בצורה קיצונית את פירות הציונות שהתיימרה להיות תחליף ליהדות. וזה רק אימת את גישתי בקשר לציונות, שאינה מסתפקת להיות הוראת-שעה.

אהוד בן עזר: היה זה פראנץ רוזנצווייג שאמר כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זו ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד, ערכה בהבטיחה את קיומנו לעוד דור, וחשב כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו, מתוך מציאת פיתרון ספציפי לכל תקופה. זו ודאי אינה השקפה ציונית.

ברוך קורצווייל: ההבדל בין דעה זו לדעתי הוא בכך שאני ראיתי את עליית ההיטלריות מהתחלותיה ואת הפולאריות של אובדן ותחייה, ובתחייה זו – חלק הארי לציונות. זאת לא יכול היה רוזנצווייג לראות משום שחי בתקופה קודמת. יחסי לציונות היה ונשאר ביקורתי. דומני כי הציונות טרם השתחררה מסנטימנטים יהודיים, וזה מה שמכנים כאן בארץ בשם "המשכיות" או "תודעה יהודית".

אהוד בן עזר: חלק ניכר מן הפרוגנוזות במסתך "על העברים הצעירים" מצא הצדקה, ישירה או עקיפה, בכיווני התפתחותה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות.

מהן כיום השלכותיך-לעתיד בנושא בו עוסקת המסה?

ברוך קורצווייל: המסה נכתבה, כאמור, לפני ארבע-עשרה שנה, אך חשבתי ועקבתי אחר הנושא קרוב לעשרים שנה מהתחלותיהם של "העברים הצעירים". היום אני רואה יסודות כנעניים בכל המחנות אצלנו: לגבי התפתחות המדינה, שימשה היהדות, ועודנה משמשת, כקלף במשחק שלעיתים קרובות אינו טהור כלל וכלל. ואנשים יודעים היטב שלפעמים משחקים בקלף זה של היהדות.

אם אתה שואל על הפרוגנוזה שלי לגבי העתיד, דומני כי יש להבחין בכמה דברים:

א. תופעת הכנעניות רק מאמתת לדידי דעה המנחה אותי, ואפשר לקראה בגלוי ובין השיטין ברוב מאמריי על ענייני ספרות – לגבי תהליך כללי ומקיף יותר והוא שהיהדות מצויה בשלב משבר אנוש. שיש התנוונות. אנחנו בתוך תקופה של התנוונות היהדות. היהדות לא מיוצגת כיום בעולם על-ידי מנהיגים רוחניים גדולים. קיים משבר ביהדות מבחינת הפוזיציה האמונתית.

כל זמן שהציונות היתה רק חלום ולא עמדה בפני מבחן המציאות, ובעיקר המבחן המדיני, אזיי כמו כל אידיאה היא היתה יותר מוגנת מפני ההתפוררות הפנימית ויכלה להופיע כאילו היא באמת המשך ליהדות. אך בו ברגע שנכנסה לשיח-ושיג פרמאננטי עם המציאות, הוכיחה את חולשתה. ככל שהצליחה יותר כהוראת-שעה, נתבררה יותר חולשתה כאידיאה אלטרנטיבית ליהדות. כי היא הוציאה את היהדות מתוך הפרספקטיבה של הנצח אל תוך המימד של הכאן והעתה.

ב. דווקא הפיתוי המדיני, שמבחינת התהליך ההיסטורי היה הכרחי – הוא-הוא שהחריף את המשבר הרוחני. אפילו לפני אלפי שנה היה הניסיון המדיני אתגר מסוכן לאידיאה הטהורה של היהדות. על אחת כמה וכמה בתקופה שנתיבה הוא חוסר אמונה דתית.

ג. כאן בארץ, ולא בגולה, הוברר עד מהמסוכנת היא התביעה לנורמליזציה ללא סייג של חיינו; והכנעניות רק מפתחת באופן עקבי את הנורמליזאציה עד לכדי התאבדות. סוף הפרוגנוזה שלי הוא שהכנעניות מובילה לאובדן מוחלט של היהדות. אובדן רוחני ופיסי כאחד, כאן במדינה ישראל. נורמליזאציה בגולה לא היתה כה מסוכנת כי הוקמו לה מחיצות טבעיות על-ידי העמים, ולו גם טולרנטיים ביותר, בקירבם ישבו יהודים – בעוד שאצלנו אין עדיין מחיצות לנורמליזאציה.

ד. מנקודת-ראות ספרותית, הכנעניות היא הוכחה לחוקיות המצטיירת בתוך ספרותנו, ביודעין ושלא-ביודעין, על-פי שני הקטבים של אובדן ותחייה. וברור כי המגמה של הכנעניות היא לצד האובדן.

ה. תהליך זה הוא שבאופן טראגי מצדיק את נקודות הבידוד העצמי בתוך היישוב – הגיטואיזאציה הוולונטארית של "מאה-שערים", בני-ברק וחוגים אחרים. הם באופן אינסטינקטיבי מסתגרים כאיים המפחדים מפני השיטפון הזה. כמובן שזו תהיה אצלם יהדות מאובנת לגמרי, אך אולי שם יהיו שרידי היהדות. הם מרגישים שהמדינה מסוכנת מאוד. הם מרגישים שהיא מעמידה עצמה כמוחלט אשר אין למעלה הימנו, והם יודעים שיש מוחלט שהוא למעלה מן המדינה.

את שורשיו של הקונפליקט אתה מוצא כבר בספר שמואל א' (פרק ח'). בני ישראל מבקשים להם מלך: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו."

שמואל אומר להם – השם הוא מלככם, וקובל על כך שהם מבקשים להם מלך. מלך – זו היתה הוראת-שעה. ישנו מלך שהוא למעלה ממלך בשר-ודם. אך הם ביקשו להם מלך ככל הגויים. זה פרק שיש לו אקטואליות עצומה. כל אדם שרוצה להבין את מציאותנו מוטב לו שיקרא בו.

  אהוד בן עזר:  במאמרך "סאטירה ומציאות בסיפור הישראלי" ("הארץ" 4.4.66) אמרת, בין היתר, כי עם אובדן האוטוריטה של הטכסטים הקדושים והעברתה הארעית לטכסטים חילוניים של "התחייה הלאומית", התחילו הישראלים הצעירים, אחרי עשרות שנים בלבד, להתייחס בזלזול גלוי לכל הספרות הציונית, העמידו במקומה את ספרותם הם, פיתחו פיתוח נרקיסטי את הליטראריזאציה של החיים ויחד עם זה התפכחו ממנה. ספרים כ"חיי אליקום" לתמוז יודעים חיים רק בכוח הקונטרסט שבין מציאותם לבין המציאויות הספרותיות שקדמו להם, בדיוק כמו שהטכסט של "החי על המת" למגד מקבל את כתב-האמנה שלו בכוח הספרות הציונית, אותה הוא מביא אד-אבסורדום. וכולם חיים "על המת" תרתי-משמע, מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. חיי דוידוב – זהו העבר הציוני, עבר "התחייה העברית הלאומית", שצלו מטיל אי-נחת על הישראלים. הם שונאים את הצל ואין הם מסוגלים להשתחרר ממנו, כמו שהם שונאים את היהדות ואין הם יכולים להשתחרר ממנה.

  עוד אתה מוסיף ואומר, כי הסיפור העכשווי מעיד כמאה עדים על פשיטת הרגל של הניסיון לתרגם את שפת הקודש כולה על ערכיה ומשמעויותיה ללשון האקטואליזאציה החילונית, והתוצאה היא קריקטורה, זיוף קרתני, שכבת טיח מעוררת גיחוך, של הנשגב כביכול, מעל הנמוך והשפל.

  ונשאלת השאלה מדוע אין "הספרות הציונית" והמפעל הציוני עשויים לשמש אובייקט לגיטימי ומפרה להתמודדות (אפילו דרך הבאתם אד-אבסורדום) לספרות ישראלית צעירה, כשם ששימשו הטכסטים הקדושים (או המרד בדת היהודית) לסופרי הדור הקודם?

ברוך קורצווייל: צריכה להיות התמודדות עם מימד עומק ההיסטוריה היהודית ולא עם ההיסטוריה שבשטח. לא התמודדות עם תקופה אחת בעבר הרחוק, שאחר-כך אני דולג ומגיע להרצל.  הצרה של רוב הסופרים, שאם בכלל יש להם היסטוריה והתמודדות, אזי הדבר מתרחש בשטח ולא לעומק. ואם רוצים או לא רוצים, גם המרד בעבר מוביל דרך צינורות של אמונה דתית, והם לא יכולים לעקוף את המעבר הזה או להזניחו.

 אהוד בן עזר:  הבדלת לא-פעם בין סופרי הדור הקודם, מביאליק ועגנון עד לאלתרמן והזז, להם היתה חוויה דתית או חוויה של דחייה והתמודדות עם צורת-חיים דתית מוכרת להם באופן בלתי-אמצעי – לבין סופרים ישראליים צעירים להם אין לא מזה ולא מזה, וניתן לומר שהם אדישים לגמרי לפרובלמאטיקה של הדת היהודית, ומכירים אותה, במקרה הטוב, מכלי שני ושלישי (מכל כתבי עגנון). עד כמה שידוע לי אתה גם שולל את הכרתה של היהדות באמצעות לימוד "מדעי-היהדות" באוניברסיטה, בראותך בכך גישה של "פוסט-מורטם"; כיצד אפוא יוכל לדעתך הישראלי הצעיר להתמודד עם יהדותו ההיסטורית לעומקה מבלי לעשות שקר בנפשו?

 ברוך קורצווייל: אין דרך אחרת. גם לחילוניים, אלא ללמוד. והייתי אומר אפילו ללכת, מתוך הליכה חילונית, לכמה שנים לישיבות, וללמוד. צריכים להכיר את הדברים מבפנים. תנ"ך ותפילות. הם לא יכולים להסתפק בפרקי תנ"ך שבבחינת-הבגרות, ואחר כך ללמוד מקרא או תלמוד באוניברסיטה, או אם הם מאוד אינטליגנטים, לטפל בקבלה. כך באה הסנוביות של מחקר הקבלה וכולם הם שבתאים-בכוח. כאן משהו קוסם להם. אין פלא שהחוקר החשוב ביותר של התנועה הזו הוא יהודי שבא מאווירה מתבוללת. הדור הצעיר חי מתוך הנאה את התפוררותה של היהדות. אני יודע, זה קוסם. יש קשר והשלכות בין התעסקות אינטלקטואלית לבין מציאויות חברתיות ופוליטיות.

 בשבתאות יש הרבה נרקיסיזם, כמו בכל התנועות המיסטיות הללו, והרבה השתוללות סקסואלית. והעמדה ה"דתית" האחרונה של ה"יהדות" הזו היא הפאן-סכסואליות של אבידן הלובשת אופי של התגלות מיסטית-דתית, או בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל".

 דבר דומה אמור לגבי  ה"פלירט" האינטלקטואלי עם החסידות. מה הם לקחו מן החסידות? גם החסידות מובילה בסופו של דבר לכנעניות. מה יש בחסידות הזו, הישראלית, בפלירט של האינטלקטואלים הישראלים עם החסידות? הדבר הראשון שהיה אצל החסידים שהם פרקו את עול המצוות. ומי שפרק – פוקר ונכנס לאנארכיה, ומגיע לעמדה פאן-סכסואלית כעמדה "דתית".

יכול להיות שפרק מפואר זה בתחייה היהודית יהיה הפרק האחרון של התרבות העברית בארץ-ישראל. שאחרי הישראלים הללו – אין מקום כבר ליהדות. ואם אין יהדות לא תהיה עוד תרבות עברית. היא יכולה להיות כתובה בלשון עברית, אך לא תהיה עברית ברוחה. הפרק המפואר של הספרות העברית החדישה הוא הפרק האחרון בתולדות התרבות היהודית והעברית כאחת בארץ-ישראל – להוציא אנקלאוות של ישיבות ו"מאה-שערים". ומה שהיה נראה כתחייה הוא למעשה אובדן. ואם כך – גם האובדן הפיסי לא יבושש לבוא. כי אינני מאמין שעם יכול להתקיים באופן פיסי ללא ערכי רוח ואמונה. כל כך אנו מתרשמים מן התחייה שאיננו רואים את התהום. והדבר נאמר כבר על-ידי ביאליק:

"וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶה."

("דבר", אלול תרס"ד)

אהוד בן עזר: בדו-שיח הישראלי-צרפתי שנערך זה לא מכבר אמרת כי "סופרינו, במידה שהם סופרים גדולים, מעלים ביצירותיהם אסוציאציות ספרותיות של אלפי שנים, מהמקרא, מהתלמוד, מהמדרשים, מהפוסקים, מהתפילות ומהמחזור, מהזוהר, מספרות הקבלה והחסידות. אבל לעושר המחייב הזה שתי פנים: פני גדולה והוד-קדומים ופני סכנה והגבלה מסוכנת. על הפן הראשון אין צורך להרבות במלים. אבל מה קורה, כשיסתתמו המעיינות התודעתיים של העושר הזה? מה תהיה גורלה של ספרות ישראלית, שנציגיה חדלו לינוק מירושת הדורות? ספרי העבר חתומים לפניהם, בעוד שהפולקלור, או השיר העממי החדש, של מציאותנו – מפרה את שירתם. אפילו ספרותנו שמלפני חמישים עד מאה שנים לא תהיה מובנת להם. נוגע אני כאן בבעייה כאובה מאוד, בבעיית התרגום: איך אפשר לדובב את האינטגראציה המופלאה אליה הגיעה ספרותנו בכתבי ביאליק, עגנון, גרינברג, שלום, שלונסקי, אלתרמן או הזז? הייתכן לתת מושג מרקמת הפלאים בשפה זרה? ספק רב אם הניסיון יצליח, את שלום-עליכם, ובכלל את הספרות היידית, קל יותר לתרגם, משום שרוב יסודותיה של יידיש כלולים בשפה אירופית, היינו הגרמנית מימי-הביניים בצירוף יסודות סלאביים ועבריים. מר הוא גורלה של ספרותנו החדשה הגדולה, ומאידך, שפת הישראלים נוחה יותר לתרגום, אבל אין לה מה לבשר, אין לה מה לחדש לעמי אירופה דבר שכבר לא היה ידוע להם. מכאן שספרותנו, במידה שהיא גדולה ושיש לה מה לבשר, כמעט ולא נתונה לתרגום. והספרות הישראלית, שקל באופן יחסי לתרגמה, משום שהיא אינה פונה לאמנות, היא בחינת אמנות פחותה שאינה מחדשת הרבה."

מפני מה אתה סבור כי הסיבה לכך שאין "בשורה" לספרות הצעירה בארץ היא ביחסה למקורות הלשוניים והתרבותיים, ולא מפני היקפה הרחב יותר של הבעייה, היווצרות אותה סטרוקטורה נפשית חדשה בה מאבד האינטלקטואל הישראלי, עקב תודעת האחריות וההשתייכות המשתקות אותו, את מעמדו כ"אאוטסיידר" לחברה בה הוא חי. ואם זרות פירושה ריחוק, פרספקטיבה ויכולת-ראייה, כי אז, מי שאינו רואה – או גרוע מכך: אינו רוצה לראות – הריהו עיוור, ולעתים גם אטום וחסר רגישויות אלמנטאריות.

ברוך קורצווייל:  אתה שואל על מקורות; מה אופייני יותר מכך שהיום בישראל מקורות היא חברת מים? אין לנו מה לומר. האם מקרה הוא שהיורדים העיקריים באמריקה הם אלה שנולדו בארץ? הם לא רגישים לאנטישמיות. עורם עבה יותר. ומי חוזר? אלה שנולדו בגולה. התלושים ביותר הם הישראליים.

אנשים מסתכלים בכול מפרספקטיבה של ארבעים-חמישים שנה. אני מביט מפרספקטיבה של אלפי שנים. ליהדות פרספקטיבה אוניברסאלית. עד עתה הצדיקה ההתפתחות בארץ כל מה שאמרתי – וזו הסיבה שאני חש עצמי כאן כ"אאוטסיידר" רוחני.

אינני יודע אם היהודי באירופה היה תמיד "אאוטסיידר". התקרבות תרבותית מכסימלית היתה בגרמניה. היתה קיימת במידה מרובה אינטגראציה מדומה ששני הצדדים האמינו בה בכנות עד שהמציאות הוכיחה את ההפך. מעולם לא הרגשתי עצמי כ"אאוטסיידר", אף לא באוניברסיטה גרמנית, ולא בין האינטלקטואלים הצ'כיים. הרגשתי בשוני. אך השוני לא היה זהה עם מה שהיום רואים במושג "אאוטסיידר". לא תמיד היינו "אאוטסיידרים". ידעתי רק כי שם, בקרב הלא-יהודים, עליי להוכיח עצמי יותר מהם.

בל יטעו במשמעות דבריי. אינני מאשים את בני הדור הצעיר, כאן ועתה. הם נאמנים לעצמם בכך שהם כותבים על הארץ, על הקרוב והמוכר להם. אם יש בכך "בשורה" – זו שאלה אחרת, עליה ניסיתי לעמוד באותו דו-שיח שהזכרת. שני תפקידים עיקריים אני רואה לפני הספרות הישראלית: שהיא תדע להעריך כדבעי את חובותיה כלפי ירושתה הרוחנית הכבירה והמחייבת; ושהיא תקבל מתוך ענווה וחיבה את מגבלותיה הטבעיות העשויות ליהפך למקור של עושר אמיתי ולגיטימי. ואז, אם נקשיב לקולה של ארצנו הקטנה וללשונה, אפשר שהארץ ושפתה יעניקו לנו שוב ספר גדול.

* * *

משה כהן

תחנת הרדיו של צה"ל: השנאה לביבי מעבירה את אנשי התקשורת על דעתם

ביום 21 במרס בשעה 8 בגלי צה"ל מראיין ניב רסקין כמנהגו את כתב "הארץ" ברק רביד, שכל משימתו בחיים היא להכפיש את ראש הממשלה. אבל היום הם שברו את כל שיאי השיפלות. בשעה שראש הממשלה נמצא בביקור ממלכתי בסין ומסכם עסקאות חשובות ביותר למדינה, אומר ברק רביד "נתניהו עוסק "בפיפי ובקקי," הייתם מאמינים שניתן לרדת כה נמוך? והמנחה אינו קורא אותו לסדר.

 בשעה 9 מצרף רזי ברקאי את רינה מצליח המגחכת על ראש הממשלה וגם מערבת את אשתו ואת בנו, מראיינים את ירון לונדון וכולם מיתממים, אינם מבינים כביכול על מה המשבר ותוהים אולי יצא נתניהו מדעתו. 

השנאה לביבי מעבירה אותם על דעתם והם איבדו כל מעצור. 

זו הסיבה שנתניהו חושש מהתקשורת, וזו סיבה טובה.

לשקם את עזה

אנשים נאורים מבינינו באים בטענות לממשלה על שהיא אדישה למצב ההומניטארי הקשה ברצועת עזה המביא לפיצוץ צבאי. 

לטענתם צריכה הממשלה לפעול לשיקום המצב הכלכלי בעזה. 

והנה דווח היום [21.3] בתקשורת שמנהל ארגון הומניטארי בעזה מעביר את כל כספי התרומות שקיבל, לחמאס לצרכי התחמשות והתעצמות. 

אז מה רוצים האנשים הנאורים וההומאניים, שנזרים עוד כספים לעזה למטרות סיוע, שימצאו לבסוף את דרכם לצורכי התחמשות והתעצמות? את זה הם מציעים?

תמהני. 

משה כהן

ירושלים 

* * *

נתן וולוך

סגן ראש העיר תל אביב

 בערב ההשקה

של ספרה החדש של הדסה מור

"יום הדין של ג'ני מרקוס"

קריאת ספרה של הסופרת הדסה מור "יום הדין של ג'ני מרקוס" הסבה לי הנאה רבה.

דמותה של גיבורת הרומן, ג'ני, היא דמות מיוחדת יוצאת דופן שבחרה להתנזר מקירבה אינטימית לגברים ולנשים כאחד, עם תפיסת עולם ואמונה דתית עמוקה וקיצונית, המביאה אותה להרפתקה של רצון וניסיון להקים משכן רב ממדים בירושלים עבור ישו כאשר ירד מהשמיים אל האדמה עם מאמיניו.

ג'ני ההולנדית התייתמה משני הוריה בהיותה בת תשע. היתה אישה עשירה, אך כל הכספים יועדו לסיוע לנזקקים, אם ע"י בניית בתי חולים בפריז, חלוקת כסף לנצרכים, רכישת נשק למורדים הנוצרים במלחמתם נגד השלטון העותומני ששלט במדינות רבות במשך מאות שנים, ורשימה נוספת של מטלות שנטלה על עצמה ואשר דילדלו את משאביה הכספיים.

הספר מלווה בתיאורים היסטוריים מרתקים שהתרחשו במאה ה-19, יחסי יהודים-ערבים בפלשתינה, דמויות שהשפיעו על ההיסטוריה של אותה תקופה ועוד.

הספר כתוב בשפה עברית עשירה הכוללת תיאורים מעוררי השראה, לדוגמה, תיאור הכנרת וסביבתה ע"י הסופרת.  הכנרת הכחולה, הקסומה שנחה לה בעצלתיים בין הכתפיים העגולות של הגליל התחתון לבין מרומי ההרים של הגולן, כשבמרכזם מתנשא בלובן הדרו הר החרמון, ומולו מתנשא צוק הררי של הארבל כשלמרגלותיו בקעת גינוסר המשתרעת למלוא רוחב העין.

הדסה מור היא סופרת מחוננת, ילידת ירושלים,  שפירסמה שבעה ספרים. התרשמתי מאד גם מספרה הקודם "אהבות בצל האפר", על מאורעות השואה, שיצא לאור בשנת 2011 ולא היה אפשר להישאר שווה נפש לאחר קריאתו.

אני מצטרף למברכים אותך, הדסה, על ספרך החדש, על השנים שהקדשת ללמוד וללקט את העובדות מעמיתים שחקרו את תולדות חייה של ג'ני מרקוס ועל התוספות ההיסטוריות והפוליטיות המופיעות בספר מיוחד זה.

* * *

חברות וחברים יקרים

אשמח לראותכם בערב לכבוד ספרי

'יונים מעל החומה' (סיפורים)

שייערך בהנחייתה של המשוררת דליס

בבית הסופר, רחוב קפלן 6, תל-אביב

ביום שני, ז' בניסן תשע"ז (3 באפריל 2017) בשעה 19.30.

הספר יוצע לבאי הערב בהנחה גדולה ובחתימת הסופר.

שלכם כתמיד

בן-ציון יהושע

* * *

יהודה דרורי

ארה"ב נגד דיון באו"ם על מצב זכויות האדם בגדה: "מוטים נגד ישראל."

פורסם: 20.03.17, YNET

נכון שארה"ב צודקת אבל היינו אולי מעדיפים שאכן יתקיים דיון בנושא חשוב זה אבל – לגבי כל המדינות במזרח התיכון...

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

ה. אבא

תמיד היה אבא מרוכז במחשבותיו, ומשום כך נראה כמפוזר ביותר. לאתגר פתאומי מבחוץ יש שלא היה מגיב כלל, אלא אם כן חזר זה במשנה תוקף, ויש שתגובתו היתה מהירה וקולנית מדי לגבי הנושא – פרט ששימש חומר לבדיחות אין קץ.

זכורני אחד לץ מבאי ביתנו, שחקן חובב וקריין מצוין של שלום עליכם, שהיה חוזר ומציג לבקשתם החוזרת של הקרואים, כאחד מ"מיספריו" המצחיקים ביותר, את אבא המטייל ביום א' בשבוע ברחוב סובורנאיה, שקוע בקריאת עיתון, וכלבלב פעוט נטפל אליו ומתלבט בין כפות רגליו, ואיך אבא מגלה אותו לפתע וזועק: "פושול וון!" – ברמה כזאת, שהכלבלב המסכן מתהפך באוויר ביבבה ונמלט כל עוד נפשו בו, והעוברים-ושבים קופאים במקומם בפחד, ואילו השוטר שבפינת הרחוב תופס את חרבו וממהר אל מקום התקרית. 

אגב, תמהוניות משעשעת זו היא שמשכה את לב אימא לאהוב את אבא. "הוא היה כל-כך מצחיק," היתה מספרת. "כשהיה מכניס ידו האחת לשרוול מעילו, שכח להכניס גם את השנייה, וכך היה מהלך כשמעילו נתון עליו בשרוול אחד בלבד." והיתה מסיימת סיפורה: "...וכשביקש ממני שאהיה אשתו – אותו רגע פחדתי שליבי יתפוצץ משמחה."

הקדמתי זאת כדי להטעים את פליאתי לעובדת השתייכותו של אבא ל"הגנה העצמית". בילדותי לא ידעתי על כך דבר וחצי דבר. אמנם נזכר אני שבעצם ימי המשפט של בייליס בא פעם אחת לביתנו בחור אחד זר, לבוש חולצה רוסית, שהציג עצמו בשם ראסקין מיקאטרינוסלאב ודיבר עברית. ישבתי בחדר הסמוך ובמקרה הגיעו אליי דברי המשוחחים. הימים היו ימי חירום, ואווירת פוגרום הילכה ברחוב היהודי, נושא השיחה היה אקדחים והתחמושת להם. לימים נפגשתי עם אותו בחור פלאי בארץ-ישראל, ומסתבר שהיה זה הסופר בן-אברהם.

אף-על-פי-כן תמוה היה סיפורה של אימא, לעת זקנתה, שאגב דברי ביקורתה על אבא, שלא ידע לשמור על כבודו ולסייג עצמו מן הנחותים ממנו, הזכירה אף פרט זה, שהיה מתחבר אל "העולם התחתון", וכל מיני חשודים ופחותים היו באים לביתנו כדי להירשם אצלו ב"סאמואובורונה".

ברור שאבא חי לו בעולמו שלו, שהיה רחוק מן המעגל המצומצם של החברה שבתוכה ישב. תוך כדי עמידה בבית-הכנסת בימים נוראים היה אבא מסיח דעתו מן הבכי וההשתפכות של קהל המתפללים, והיה מסב ליבי לתיבה משונה זו או זו שבפיוטי המחזור ומבקשני למצוא את שורשיהן הדקדוקיים. אף בשוכבו על מיטתו ללינת לילה היה מעיין על הרוב במילונים ובקונקורדנציות.

אשר לפיתוח הגוף, ביקש לראות בי אחד גיבור מושלם בחילוץ-עצמות, אף עמד לרשמני לאגודת הספורט הרוסית "סוקול" ("המכבי" עדיין לא הוקם אז). פעם אחרת הזמינני, לשמחתי, לצאת עימו על-מנת לקנות לי מחליקיים לספורט החורף. אך אימא הכשילה את כל הניסיונות האלה, תוך הודעה נמרצת, שכל עוד תחיה לא תיאות לכך ש"הילד שלה ישבור את מפרקתו."

אבא השתוקק כל ימיו לעלות לארץ-ישראל – ולא נסתייע הדבר. כלל היה שמור עימו: יהודי עולה לארץ-ישראל, כזר, כמכר – היה מלווהו לנמל. כמה פעמים ניסה וחזר וניסה לבוא בדברים עם אנשים ומוסדות בדבר העסקתו בכל משרה ובכל תפקיד שהוא, והעלה חרס בידו.

יום אחד הודיע שאיננו מוכן עוד לחכות ועלה יעלה.

"ומה תעשה שם?" הקשתה אימא בבת-צחוק קטלנית.

לשאלה זו לא היה מוכן כל-עיקר.

"מה אעשה?" ובאמת מה יעשה שם הוא, שאמתחתו ריקה וידיו אינן אמונות לשום מלאכת-עבודה ולשום עמל מפרך. לפתע אורו עיניו והוא קרא בקול: "אהיה שומר!"

ושוב שאלה אירונית: "ועל מה תשמור?..."

כאן נתגמגמה התשובה, אך ההשראה לא איחרה להציל את האיש ממבוכה: "על מה אשמור?... על מה?... על מקשאות של אבטיחים!"

מן המקשאות לא יצא דבר, אבל בערב פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, כשעסקיו של אבי נשתפרו, כנראה, עמד לשלחני אל בית-הספר הריאלי, שעמד להיפתח אז בחיפה. הוא בא בחליפת מכתבים עם מנהלו הצעיר של המוסד החדש, הד"ר בירם. אני צריך הייתי לשמש בבחינת יתד, שאליה תקושר בעתיד סירת המשפחה. ושוב תקלה: המלחמה שיבשה את התוכנית.

הניסיון האחרון, והמעשי ביותר, נעשה בשנת תרע"ט [1919]. בעקבות הסנונית הראשונה, האונייה "רוסלאן", התעתדה לצאת מאודיסה אוניית עולים שנייה. הפעם לא היתה, לכאורה, כל מניעה לעלייתנו. אף אימא בירכה על כך, וגם כסף לא חסר. אך לא שיחקה לה השעה לאונייה השנייה. נגזר על אבא לשיר שירי ציון אהובתו בניכר, ובניכר, לבוא אל קברו.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

לחודש האישה הבינלאומי: עקרת הבית ב"צנע".

    רשימה זו, "עקרת הבית", לא נכללה בסדרת "פרנסות בישראל" שכתבתי בשעתה ב"מעריב". היא לא התאימה כי אז, בשנות החמישים של המאה שעברה, לא נחשבה עקרת הבית למביאת פרנסה אלא בעיקר כמוציאת כספי הפרנסה.

וזה המונולוג שהשמיעה לי עקרת הבית מרים צ. בימי הצנע:

"אני לא עובדת בחוץ. אני עקרת בית, אימא לשניים, בן ארבע ובן שנה חצי. בעלי פקיד, מרוויח שבעים ל"י לחודש. אני עוזרת, מטפלת, כובסת ורופאה בשעת הצורך. לא עובדת עד שעה שתיים כמו מורה ולא עד ארבע כפועלת בבית חרושת ואפילו לא עד שש בערב כזבנית. אני עובדת 14 עד 16 שעות ביממה בלי הפסקת צהריים. אם לא אקום בשש ורבע בבוקר ייהפכו כל סדרי הבית. בוקר-בוקר מתנגן אצלי אותו תקליט: להלביש את דן ולהנעילו, לצחצח את נעליו החומות (וככל שאצחצח תמיד תחזורנה מהגן לבנות כסיד). אני צועקת: 'רחץ את הפנים והצוואר!' והסברה מחזיר לי: 'אם כבר אמרת, דווקא לא ארחץ!'

"נרגזת אני מתחילה להכין ארוחת בוקר. הילדים מקבלים ביצה ודייסה מבושלת באבקת חלב. לחלבן יש תמיד סיפור ישן-חדש שקיצצו לו את המכסה... בעלי ואני מסתפקים בתה, לחם וגבינה.

"כל בוקר אני שומעת במטבח: 'מרים בואי הנה!' מבינה שזו שוב העניבה. אני משיבה: 'החלב רותח!' והוא: 'דחוף מאוד!'

"אני אצה. כמובן. השאלה: 'האם העניבה הזאת (הכחולה) מתאימה לכתונת (הירוקה)?' ואז שריקה ופעפוע, הפרימוס כבה ואשר יגורתי בא לי, החלב גלש. ובעלי עוד מתגרה בי: 'מה הריח הזה?'

הוא עושה איתי חסד ומוביל לגן את דן ואת הילדה של השכנים. אני מאכילה את עמירם ויוצאת איתו לתור היומיומי בצרכנייה. פעם תור לבשר, פעם לדגים, לירקות, לממתקים... בסופי שבוע מבלים שם קרוב לשלוש שעות. זה הוויקאנד שלי... הילד מושך בשרוולי, והנשים בתור מעירות כיד החוכמה הטובה עליהן: 'איך לוקחים קטן כזה לתור? הוא מתלבט בין הרגליים!'

"כשחוזרים הביתה מתחיל הסיוט: מה לבשל?... הייתי רוצה לראות את מומחי התזונה במקומי! עם כל המצאותיהם גם הם לא ירכיבו תפריט ראוי לשמו!

"אני תמהה: בשנים הראשונות לנישואיי, כשלא היו לי ילדים ולא היה צנע, במה מילאתי את יומי? אז עברתי לתומי ברחוב וקניתי בשר, והנה ארוחה ליומיים!

"לעומת מציאת התפריט, סידור החדרים טפל בעיניי. כמובן, אם הילד לא מפריע. כשמתחיל עמירם בקונצים שלו, היום כבר אינו מספיק לי לעבודה. הצרות באות אז בצרורות – הפרימוס אינו נדלק, הקרח מאחר והמטבח מתמלא נמלים. בשתים-עשרה עליי כבר להאכיל את הקטן ואז מביאה השכנה את דן מהגן ואני אוכלת יחד איתו. בשלוש מופיע בעלי ואני עורכת את השולחן פעם שלישית. אחר כך מסדרת הכול לבל יורגש שאכלנו כי זה טבעו של "המקצוע" – אין רואים מה שעשית אלא מה שלא עשית... כעבור שעה קלה מה שבישלתי כאילו לא בישלתי. פרי עמלך נבלע ואיש אינו יודע כמה טורח מושקע אפילו בסלט. כל עלה חסה נשטף וכדי להשיג צברים ללפתן יש לכתת רגליים לשוק הכרמל.

  אחרי הצהריים אני מתקנת ומגהצת או מכבסת כביסה קטנה, שגם היא גדולה למדי. אוזניי נטויות לחדר הילדים. שם 'שמח'. עמירם צבט ודן הרביץ, זה לקח את הכדור וזה סתם 'מפונדרק'.  בפרינציפ איני חולקת מכות לילדים. אולם יש לי גם חוקים של שעת חירום, בדומה לראש הממשלה... והצעקות שהילדים מקימים בארוחת הערב! שוב ארוחה לנו לחוד ולעמירם לחוד. שוב שטיפת צלחות. כשהילדים נרדמים, כאילו כבו עשרה פרימוסים, ואחרי כל זאת אומר בעלי: 'את עובדת? את רק מוציאה את הכספים!'

"איני מטיילת עם הילדים אחרי הצהריים. אחרת לא אסיים את עבודתי לעולם. גם בערב איננו מרבים לצאת. לכל היותר פעמיים בשבוע. אז באים סבא וסבתא לשמור על הילדים. לקחת ישבנית (כך נקראה אז הבייבי סיטר. – ת.ו.)אין בכוחנו. רק בשבת אני זוכה למנוחה. סוגרת את הילדים בחדרם ויושבת לקרוא את גל העיתונים של השבוע. לקרוא ספר איני מגיעה לעולם. פרט לספרים מסוג 'מה אבשל מחר?' או 'מאה מתכונים של תפוחי אדמה'...

"תסביכים שאיני עובדת בחוץ אין לי. בתנאים רגילים עבודתי בבית אהובה עליי. כמה מחברותיי, אימהות לילדים, מבכרות לעבוד כפקידות ולמסור את משכורתן לעוזרת ולמס הכנסה. איני מבינה אותן. הטובה שבמטפלות אינה תחליף לאם. אני נהנית מהעיסוק בדירה, נכנסת פעמיים-שלוש לחדר המסודר רק כדי ליהנות מזיוו. אבל בתנאים השוררים כיום עקרת הבית היא עבד כנעני.

"רוצים ודאי לדעת אם אני קונה אוכל בשוק השחור. אינני קונה! לא מצדקנות. אי האם שתראה את ילדי השכונה בריאים ושמנים (שגעון הרזון טרם שלט אז בכיפה. – ת.ו.) ולא תערוג לשוק השחור? אלא שבהתחלה התביישתי לקנות שחור. גם המקורות שלו נעלמו ממני. עתה מאוחר מדי, והחנווני חושש למכור לי. אני ובעלי מוסרים את מנת הבשר שלנו לילדים. שנינו אוכלים בשר פעם בשתי שבתות ואף אז כזית. ל'אושרי' אני סובלת מאבני מרה ומקבלת תוספת מזון. כמובן שגם מנה זו נמסרת לילדים כולה. תוספת לילדים? כבר איני זוכרת מתי חילקו להם בשר תרנגולת. פעמיים שלוש נתנו בננות בשביל הקטן ומסרתי אותן בגניבה לגדול. הקטן הוא ילד צנע. כמעט ולא ראה צורת בננה ואינו חש בחסרונה. דן נולד בתקופה יותר שופעת והוא להוט אחרי פרי. אומרים כאילו מצב האספקה שופר לאחרונה. מה השתפר? משקלו של בעלי פחת. שעה אחרי הארוחה אנו כבר רעבים וראשנו סחרחר. אני יושבת בית וחוטפת תפוז או פרוסת לחם אבל בעלי אינו טועם יתר מכוס תה וכריך עד שעה שלוש וחוזר הביתה רעב, בולע אוכל מבלי ללעוס וסובל ממחושי קיבה. לי אין ספק כי לצנע חלק גם בחולשת הילדים. דן היה תינוק הרבה יותר חזק מעמירם. שומנים ודאי חסרים להם. מדוע, אם לא עקב הצנע, רגישים הילדים כל כך למחלות? מסתיימת מחלת האחד, נדבק השני. מבריא דן, חולה עמירם וחוזר חלילה.

"נחזור לשוק השחור. בגדים אני קונה בשחור. אני מתקינה את בגדי הגדול לקטן אך לגדול כבר מוכרחים לחפש הלבשה ונראה אם תמצאו מספיק נקודות! מוכרחים לקנות נעליים לילדים. רגליהם  צומחות במהירות וגם אם תחפשו לא תמצאו שנקודות ההנעלה מספיקות להם!

"אנו חיים בצמצום. פקידים מקבלים חשבונות של ניכויים, לא משכורת. התוספת לילד 4 ל"י. התשלום החודשי לגן בלבד גדול מזה! ילד צריך לקבל לפחות אותו מענק שמקבלת האישה ממס הכנסה. שני ילדים אינם כלל "כמעט כמו ילד אחד..." שניים הם: פעמיים אוכל, פעמיים רופא, פעמיים גן, פעמיים בגדים ופעמיים טיפול. פעמיים לרחוץ אותם, להשכיבם לישון. ההתרוצצות קשה מהעבודה. אני מתרוצצת בדירה עשרות קילומטרים וזוכרת אלף זוטות ועושה חמש עבודות בבת אחת. אם מישהו ראוי לאות כבוד-עקרת הבית היא זאת!

   "ריבון העולמים, אני מדברת ובינתיים ודאי נשרף הכול בבית. על בעלי אין לסמוך. חבל, אין לי זמן. אפילו את החצי ממה שיש לספר לא סיפרתי!..."

מאז חלפו עשרות שנים. רק ותיקי ותיקים זוכרים את ימי הצנע. לשפע אין כיום סייג, פרט לצורך בכסף, כמובן. בהרבה משפחות כבר רואה הבעל חובה להשתתף במטלות הבית ולהקל על עמלה האין סופי של עקרת הבית. אבל עדיין לא חסרים הגברים הרואים בעבודות הבית פחיתות כבוד לעצמם, הרי מאז ומעולם היתה החזקת הבית עניינן של הנשים!...

"מה כבר עושה אשתי בבית כל היום?" תוהים בעלים כאלה. "איזה עבודות עוד נשאר לה לעשות? קניתי לה תנור וטוסטר אוֹוֶן, גם מיקרוגל ומיקסר ובלנדר שעושים בשבילה את כל העבודה. יש בבית שואב אבק לשטיחים ורובוט לרצפה והכול מתנקה מאליו בלי שתתכופף אפילו. מכונת הכביסה והמייבש מטפלים בבגדים, והילדים מטופלים בגן ובבית הספר ובקייטנה... היא אינה צריכה למהר למשרד בבוקר, אין לה בוס על הראש ולא חתירה של חברים לעבודה והיא עוד מתלוננת שהיא עובדת כל היום ואין לה מנוחה!"

ובאמת מה יש לעקרת הבית ("אישה העובדת רק במשק ביתה ואינה עובדת כשכירה או עצמאית") לעשות פרט לדאגה לשלום המשפחה ולאחזקת הבית ואחריות לכל עניין מענייניו 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, בלי חופשות ובלי הנחות – ובלי כל תשלום?

הצנע נשמע כיום כסיפור בלהות. כל שטחי החיים התהפכו מן הקצה אל הקצה, ואולי המהפך הגדול ביותר חל במעמד האישה. נשים חדרו לכל ממלכות הגברים, לכל המקצועות. יוניסקס. אסטרונאוטיות הן תופעה מוכרת, וגברים עובדים כגננים בגני ילדים. אמנם נשים רבות משתכרות פחות מגברים בתפקידים דומים, אבל כל הסיכויים שהשיוויון יושלם.

העלייה התלולה במעמד האישה העלתה גם את המודעות לגבי עקרת הבית (השם לקוח מתהילים: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה") – עמוד התווך של המשפחה, העמלה עליו ועל יושביו בכל השטחים ובכל השעות. הרבה בעלים רואים כיום כחובתם לסייע בתחזוקת הבית והמשפחה.

כל השנים לא נחשבה עקרת הבית כעובדת. בקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי היה בעלה זכאי לתוספת עבור אשתו, אך עקרת הבית עצמה לא קיבלה מאומה ולא היה לה שום מעמד בביטוח הלאומי.

ביוני 1996 חל מהפך: מאז נחשבת עקְרות למקצוע, ועקרת הבית ("אישה העובדת במשק ביתה הפרטי שאינה עובדת כשכירה או עצמאית מחוצה לו") – לעובדת, וסעיף מיוחד בביטוח הלאומי מקנה לה זכות לקבל קצבת זקנה, קצבת נכות וכולי, ככל עובדת.

הפנסיה הזו מינימלית ביותר – 1531 שקל לחודש. בשעתה הוגשה הצעה לשר הכלכלה, אז  יאיר לפיד: עקרת בית תוכל להפריש מדי חודש סכום מזערי לביטוח הלאומי וכך תצבור קצבת זקנה משופרת – 2253 ש"ח לחודש. עד כה נותרה ההצעה בגדר הצעה בלבד והפנסיה-לא-פנסיה העלובה – לא צמחה.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חייט הכפר

לאחר שהוכיח את מהימנותו במכונת התפירה התחבב יעקב על הפרטיזנים שהתגוררו בכפר. הוא הוכשר לפעולה מבצעית והשתייך לחבורה מצומצמת בפיקודו של מיטק שחיבלה במסילות רכבת. הוא היה מחבר מטעני חבלה למסילות כאילו היה זה עיסוקו מאז ומעולם. חמוש ברובה על כתפו, בשתי מחסניות מלאות כדורים וברימון רסס בתוך פאוצ'ים היה יוצא בלילות לפעולות חבלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל חרישית.

שלושה חודשים וחצי שהה יעקוב בכפר והתגורר בחדר מרווח שהוקצה למגוריו ולעבודתו העיקרית. הוא אמד את מידות גופם של הכפריים ותפר להם בגדי עבודה ובגדי פנאי. הוא תפר פאוצ'ים לנשיאת מחסניות, כובעים עם כיסויי אוזניים, אך ברגעים של שקט ומנוחה היה מתכנס בתוך עצמו ומזיל דמעות געגוע.

בדידותו ועצבותו נגעו ללבם של חבריו החדשים, והם השפיעו עליו מחוות של רצון טוב. הם ניסו לשדך לו צעירות רווקות מבנות הכפר. אלה הופיעו בחדרו למדידת שמלות ונקטו תכסיסים במטרה לשבות את לבו. הן בישלו בשבילו מעדנים בקדרות עמוקות והרעיפו מחמאות על מלאכתו. יעקב לא דחה אותן, אבל גם לא נעתר להן. בסבלנות אין קץ ובאורח רוח, במילים מקושטות הבטיח להן עתיד מבטיח בחברת צעירי הכפר ועתיד מעורפל בחברתו. בגין התנהגותו המוסרית וכנות מילותיו לא רק שלא עלב ברגשותיהן אלא התחבב עליהן עוד יותר. אלא שכומר הכפר עיוות את הדברים, ובדרשותיו לפני הקהל המאמין שגדש את הכנסייה הביע אפשרות שיעקב חובב גברים וסטייתו מסכנת את המרקם המקומי העדין. יעקב השכיל לדעת שברגע שייעתר לאחת הצעירות תתגלה זהותו ויופץ קלונו בפני הכפריים הקתולים האדוקים. למרות מראהו המסגיר לא שיערו הכפריים שהוא נימול, בן לעם היהודי. אמנם הם לחמו בכיבוש הגרמני ושנאו את הגרמנים, אבל היו שותפים לדעה שהמלחמה פרצה ביזמתם של היהודים, שרק היהודים מתעשרים מהמלחמה, ולאחר תבוסת הגרמנים הם יכלו את זעמם ביהודים.

יעקב הבהיר שהוא דוחה את בנות הכפר רק משום שבוורשה מחכה לו ארוסה, והוא אף ביקש את רשותו של מפקד הפרטיזנים להביאה אל הכפר. מאחר שכבר השתמש בכל גלילי הבדים שהיו ברשותם, הבטיח שיכשיר את אחד האנשים לגזור את הפתילים הרועמים ולחברם אל מטעני החבלה.

בכפר חששו שיעקב ינצל את שובו לוורשה לחבור למפקדת הגסטפו, וגם ידווח שם על מעשי החבלה במסילות של אנשי הכפר כדי לזכות בטובות הנאה ובמעמד מיוחס ומוגן. ואף על פי כן לאחר התייעצות עם חבריו והבטחתו בהן צדק של מיטק, ציווה המפקד לציידו בבגדים כאפנת האצילים הפולנים, בתרמיל גב גדוש במזון, בתרופות, בכסף, ובתעודה מזויפת המעידה עליו שהוא בעל בית מלאכה לחייטות הפועל למען הצבא הגרמני ומבקש לגייס עוד עובדים. התעודה הזאת תאפשר לו ולעובדיו תנועה חופשית בדרכים.

אנשי הכפר אמרו לו שעליו לשוב אל הכפר בתוך חודש ימים עם ארוסתו או בלעדיה, ויעקב נתן את מילתו.

שלושה ימי הליכה נמרצים נדרשו לו לשוב לוורשה.

וכך שלושה חודשים וחצי לאחר חטיפתו חזר אל הגטו, אל הגיהינום עלי אדמות.

ארבעה ימי צעידה

סאלי התאוששה. משקלה היה כמשקל ציפור ששהתה בארצות הקור. נשימתה הייתה כשל חולה סופני מטופל בכדורים, פניה פני בר-מינן, אבל היא הצליחה להתהלך כמה צעדים בדירה בלי למעוד.

הם יצאו לדרך למרות מצבה הגופני הירוד, למרות המחלה שהוסיפה לתת בגופה את אותותיה ולמרות הדרך הפתלתלה המצפה להם.

אם עד אביב 1941 היו החיים בגטו בלתי נסבלים ובלתי אפשריים, הרי עתה הם היו גיהינום. הסלקציות והחטיפות נעשו על בסיס יום-יומי. לא היה מזון, לא קרום של לחם, לא קליפת תפוח אדמה, לא שארית מרקיבה של ירק.

לבה של סאלי פעם בהתרגשות מהולה בתקווה לחיים. קיוותה שיחיו כזוג שגרתי בלי פרדות ומשברים לכשייטמעו בין הכפריים. היא תלמד לזרוע שתילי ירקות, לקטוף פרות במטעים, לגדל בעלי חיים. היא לא תחווה עוד השפלה, מחסור ורעב. לעולם לא תחווה עוד רעב. אבל מחשבותיה רקמו גם תרחישים אחרים: יעקב מועד ומחליק לתוך באר מים עמוקה, מידרדר לתהום ונדרס, נטרף, נפגע מפליטת כדור. אבל ידעה שתנהג כלביאה המגנה על גוריה, תתייצב לימינו ותדבק בו. וכך ברגליים רועדות ובעיניים יוקדות יצאה לדרך.

הם פסעו ברחובותיה האריים של העיר. סאלי נשמה את האוויר מחוץ לחומות, וריאותיה כמהו לשאוב ממנו עוד ולא ידעו שובע. המזרקה בכיכר המרכזית התיזה מים, והיא זכרה כיצד בימי קיץ בילדותה דילגה בין הנתזים וצחקה צחוק מתגלגל. מתי בפעם האחרונה צחקה? מתי עלה חיוך דק על פניה? עם הרגשתה המשתפרת השתפר מצבה הגופני, והיא התאימה את פסיעותיה לפסיעותיו של יעקב. הם התקדמו בהליכה אטית ובפנים חתומים בתוך הקהל שהסכין עם הכיבוש הגרמני: קשר עם הגרמנים קשרי מסחר, שירת אותם במסעדות ובבתי קפה, שיתף אותם בחיי החברה והתרבות, או לחילופין התכנס בתוך עצמו והיה אדיש לנעשה סביבו.

כעשרים חודשים לא התהלכה ברחובות האלה, חוץ משלושת השבועות שבהם עבדה במפעל. אבל אז צעדה בצעדים חפוזים עם תלאי צהוב על בגדה ובגפה. אז הייתה מרימה את עיניה אל העוברים ושבים ומשתעשעת במחשבה שאילו היה יורק צועד לצדה, הייתה יוצאת במחול, רוקדת קרקוביאק.

לפתע הוטרדה מהמחשבה שעליה להתוודות בפני יעקב על מה שאירע במשרדו של הממונה על כוח אדם או לחכות עם הווידוי עד להגעתם לכפר הפרטיזנים, או אולי עליה לנצור את סודה לעד.

בשבעת השבועות שבהם סעד אותה יעקב במחלתה נטמנה ההתרחשות בחדרו של יורק במעמקי זיכרונה. אבל עכשיו האיר הזיכרון שבתוכה כעשרה פרוז'קטורים המאירים בימת תיאטרון. זכרה סיפורים על נשים משכבות נמוכות שהתמסרו לנושאי תפקידים מהשכבות העליונות כדי להיטיב את מצבן ולהגשים את חלומן. חשבה על שחקניות טירוניות שהתמסרו לבמאים כדי לזכות בתפקידים ראשיים, על נשים צעירות שנישאו לגברים זקנים בעלי ממון. הן היו בעלות אמביציה, ולבה המה סימפטיה לנשים אלו. האם הייתה מתמסרת לבעל הפנים המחוטטים בסיטואציה שאיננה תקופת רעב כבד מנשוא, חיים של השפלה וזלזול?

השניים נעצרו בנקודת ביקורת מוקפת גדרות תיל, ואחד החיילים עיין זמן-מה בתעודה שהגיש לו יעקב. לבה של סאלי כמעט פרח ממקומו וכתפיה רעדו ללא שליטה. החייל סקר את פניה, התרשם מהמראה הסלאבי שלהן, אחר קרץ לה בעינו, העיר הערה בגנותם של היהודים מחרחרי המלחמה והורה להם להמשיך בדרכם.

יעקב נשך את שפתיו, אבל פניו נותרו חתומים. אחר כך לא עיכב בעדם איש, ואיש לא תהה על מעשיהם, לא שאל לאן פניהם מועדים. הם היו ככל הבריות שגדשו את הרחובות, מי לעיסוקיהם הדחופים ומי לענייני בטלה. מפעם לפעם חלפו על פניהם מכוניות ומשאיות עמוסות חיילים נושאים נשק. פעם אחת נאלצו להימלט אל פתחו של חדר מדרגות מאיומו של אופנוע עם סירה שנהגו הדהירו בתוך הקהל, לא עקף, לא בלם, לא עצר, והחייל שישב בסירה ירה צרורות בפנסי הרחוב לשם שעשוע ובידור.

בשעת צהריים מאוחרת השאירו את הבית האחרון של ורשה מאחוריהם, וסאלי הרגישה משוחררת וקלה. הם נעצרו בצדי הדרך בסמוך למטע אגסים בשלים, ושם החליקה לתוך זרועותיו של יעקב הפתוחות לרווחה. שבועות ארוכים לא הרגישה חיה ומחובקת, לא חוותה נשיקות ענוגות על שפתיה. לרגע קט וקסום הייתה המלחמה כלא הייתה, ואפילו טושטש זיכרונה של אמה שנותרה מאחור וגורלה נחרץ.

חבוקה בזרועותיו הייתה אפופת אושר ועונג. כדור הארץ עצר מלכת. הלוואי שלא ייתם הרגע.

"סאלי, אנחנו צריכים להמשיך ללכת. במצבך שלושה-ארבעה ימי צעידה לכל הפחות לפנינו," אמר לה.

מה הדחיפות? מה בוער?

לבה בוער והבעיר את חושיה. לאחר חודשים ארוכים של הדי יריות ברחובות, צעדים שועטים בחדרי מדרגות, כתות רובים מתנפצות על דלתות, אנטישמים מכים ביהודים - מכל עבר חיבקה אותה שלווה פסטורלית מענגת. אילו הייתה מפוחית בידה, הייתה משתרעת בתוך העשב הירוק או מתיישבת על אבן ומנגנת. מנגינות נפלאות היו יוצאות מפיה ומתפזרות בחיק הטבע. ציפורים ובעלי חיים היו נאספים סביבה ומתיישבים על כתפיה ועל ראשה.

יעקב ניתק ממנה והותיר בה תחושה של ריק ועלבון. היא יודעת מסיפורו שהיה נערץ על הכפריים ובמיוחד על הכפריות שלא נותרו אדישות כלפיו. אין ספק שצעירה מדושנת עונג מצפה לו בכפר, ואולי יותר מאחת. יש דברים שאינה יורדת לפשרם. מה היו מניעיו לשובו אל הגיהינום עלי אדמות? ואולי הצלתה והבאתה אל הכפר משמשים לו רק הסוואה.

בן רגע התעשתה וקבעה שמחשבותיה מופרכות וחולניות. יעקב איש תמים, וריגול או פעולה מתוחכמת אחרת אינם הוא, והצעירות מדושנות העונג בכפר קיימות רק במוחה.

הם הלכו בדרכים צדדיות, בשבילים אפלוליים, ומדי פעם וידאו קשר עין עם מסילת הרכבת. למשמע הרעש הקל ביותר – מנוע של מכונית, נביחת כלב, דהירת סוס, קולות אנשים – מיהרו לסטות אל היער או לשדות החמניות והתירס שעל פניהם חלפו. למרות תעודת המעבר בכיסו של יעקב חששו שמא ביקורת קפדנית תגלה את הזיוף. נס גדול שעד עתה עבר מסעם בשלום. איך אפשר לטעות פעם ועוד פעם ולא לעמוד על זהותו של יעקב? ייתכן שבגדי האציל שלו מרמים את העולם.

בשעת צהריים מאוחרת נתנו העייפות והמחלה בסאלי את אותותיהן והיא קרסה.

"רגליי לא נשמעות לי עוד," אמרה והשתטחה על האדמה. "לא יכולה ללכת."

"סאלי, עוד מאמץ קטן. איננו יכולים לעצור על אם הדרך. אסור לנו להיכשל כאן ולהיתפס."

"לא יכולה."

יעקב רכן מעליה, אסף את ידיה בידיו והרימה על כתפו. בצעדים קטנים, נושף ומתנשף נשא אותה אל תוך היער, ושם במסתור העצים הם עשו הפסקה ארוכה. כשירדה החשכה מצאו מחסה באסם גדוש חבילות קש ואגרו כוחות. באור ראשון של היום השני ליציאתם מהגטו המשיכו בדרכם. סאלי נראתה מאוששת ורעננה. יעקב ניער את בגדיו משאריות הקש ורחץ את פניו וידיו בברז שבחצר.

בשעת צהרים מוקדמת בשביל שומם נתנה סאלי דרור לגופה ורגליה קיפצו וטופפו לצדו של יעקב.

קול קורא

לפתע שמעה קול קורא בשמה. גבה התקשח ונרעד, לבה החסיר פעימה, אך מיד אמרה לעצמה שהקריאה מכוונת לכתובת אחרת. סאלי הוא שם נפוץ. וכאן בחלקת האדמה הזאת איש לא יקרא בשמה.

"הו, זה אתם? אתם?" נפלט קול חנוק מבין שפתיה וידה נצמדה בכוח רב אל לבה. "אלוהים ישמור. כמעט עשיתם לי שבץ לב. זה באמת אתם, יאצק ודוד משה. מה אתם עושים כאן?"

"הסתתרנו בין העצים וראינו אתכם חולפים על פנינו," ענה יאצק. "ברגע הראשון לא זיהיתי אתכם. לאן מועדות פניכם?"

"ואולי תספרי לי איזה תרופה לקחת או מה אכלת שאת מרקדת ביער ומנותקת מהמלחמה?" שאל דוד משה.

סאלי שמחה שגם במצבי ייאוש ותסכול יש בפיו של דוד משה מהתלות. מאז פרוץ המלחמה אבד הקשר עם בני משפחתה בלודז' ובמקומות אחרים במדינה, ולמראה דודה ובן דודה בגפם הבינה מה עלה בגורלם של האחרים. סומק הציף את פניה, והיא כבשה את עיניה באדמה שלפניה. מדוע מכל בני משפחתה היה עליה לפגוש בדרכה אל החיים החדשים דווקא בדוד משה, הדוד הנבזה והתחמן. רצתה למשוך בזרועו של יעקב ולהתרחק מהדוד הזה הכי רחוק שאפשר ומיד. אסור לה להימצא בחברתו של האיש שמסובב את ראשה על אצבעו הקטנה. אסור לה.

בכל קיץ הייתה משפחתה של סאלי מתנתקת מכל עיסוקיה ושבוע ימים מתארחת בלודז' בביתו של הדוד משה, אחיה הצעיר של אמה. הדוד היה הבעלים של אטליז מצליח, גבר שנון ומאיר פנים, אב לשלושה בנים. הוא דאג לסאלי כלבבת עינו. כשהייתה תינוקת התנדב לרחוץ אותה בגיגית, לחתלה ולהביאה לאמה לבושה בשמלות פרחוניות. מגיל עשר במשך שלושה קיצים רצופים היה מעקם את פניו ובמילים מבודחות אומר להוריה כמה היא שדופה, וכמעשה קונדס משחיל את ידו בין חולצתה לחצאיתה, טופח על בטנה השטוחה ומתלונן: "למה אתם לא מאכילים אותה בנתחי בשר? פעם בחודש אעשה משלוח מיוחד של בשר לביתכם. ואם יהיה צורך גם אבוא לוורשה להאכילה במו ידיי."

הלוואי שעכשיו היה מגיש לה מנה אחת כזאת.

יש שלהרף עין היה הדוד דוחף את אצבעותיו מטה מטה ומשחק בשער ערוותה. מגע אצבעותיו בשער ערוותה נעם לה, אבל כאשר תנועתן נעשתה מחוצפת יותר הייתה מוחה: "דוד משה!" והוא היה מיתמם ותוהה: "מה, מתוקה שלי, מה ילדתי?"

לפני פרוץ המלחמה, כאשר כבר הייתה מאורסת ליעקב, כהרגלם בכל קיץ הם התארחו בלודז' שבוע ימים. בערב האחרון לחופשתם, כמו בכל השנים, עמדו שני זוגות ההורים לצאת להצגה של שני כוכבי תאטרון היידיש דז'יגאן ושומכר. אבל בסמוך לשעת היציאה נשכב דוד משה במיטתו, התכסה בסדין עד גובה עיניו, התלונן שגופו בוער מחום ומיד הציע שיאצק ילך במקומו. שעה קלה לאחר שהבנים הצעירים שכבו לישון בחדרם וסאלי התרחצה באמבטיה, קרא לה הדוד וביקש שתביא לו בדחיפות כדור נגד כאב ראש וכוס מים. סאלי לבשה חלוק, קשרה את החגורה סביב מותניה ומילאה את בקשתו. בשבוע הזה היה דוד משה גדוש כרימון במחמאות על גזרתה המושלמת, על פניה הנאות ועל עיניה הטובות. "סאלי, יעקב עושה לך רק טוב. בטוחני שתהיי הכלה הכי יפה בוורשה," חזר ואמר לה והעלה כעס ורוגזה על פניה של אמה.

לאחר שבלע את הגלולה ביקש שתניח יד על מצחו ותגיד אם יש לו חום. אחר כך ביקש שתבדוק את חזהו, שתבדוק אם לבו הולם. נוכח רתיעתה אחז בידה והסיעה ממצחו אל חזהו.

"דוד משה, די עם המשחקים האלה," אמרה בתקיפות, "בעוד שישה שבועות אני מתחתנת."

שתי ידיו השריריות אחזו במותניה והושיבו אותה על שרביטו. היא לא ממש התנגדה לו. הוא הניד אותה קדימה ואחורה והיא ידעה שהיא בוגדת בעצמה, בוגדת ביעקב, בוגדת בחייה וזרמה עם תנודות גופה.

כעת עמד מולה דוד משה חיוור פנים ואוחז בידו מקל הליכה. זקן.

לברית המועצות

יעקב סיפר להם: "במרחק של יומיים-שלושה ימי הליכה שוכן מקום שבו מתגוררים לוחמים שהכריזו מלחמת חרמה בגרמנים. כיצד הגעתי לשם זה סיפור ארוך. נלכדתי לעבודות כפייה ברחובותיה של ורשה ואחר כך קפצתי מהרכבת וכך הגעתי אל אותו המקום. התושבים אימצו אותי כאחד משלהם. השתתפתי בפעולות חבלה נגד הצבא הגרמני ותפרתי לאנשיהם בגדים ודברים שימושיים אחרים. השתמשתי בכל המלאי של גלילי הבדים שהיו במקום, ומפקדם הבטיח להשיג חדשים עד אשר אשוב אליהם עם סאלי."

"אני שמח לדעת שיש פולנים אוהבי יהודים," הביע משה את דעתו הצינית, "אבל עד כמה שנוכחתי לדעת וחוויתי את התנהגותם בעירי, אין חיה כזאת." הוא זקף את גופו ונתן מבט חודר בפניה של סאלי. "את מאמינה שיש חיה כזאת?"

יעקב מיהר לענות. "כמוכם גם אנחנו הסרנו מבגדינו את הטלאי הצהוב. ולעניין עצמו, תושבי המקום לא יודעים שאני יהודי, ואני לא מצאתי סיבה ליידעם בכך. אבל בשלושת החודשים שחייתי ביניהם למדתי שהם יושיטו יד לכל אדם בלי קשר לדתו ולמוצאו, אם וכאשר יצטרף למאבקם הבלתי מתפשר בצבא הגרמני."

"אולי אתה צודק," משך משה בכתפיו, "אבל ברגע שלא יהיו זקוקים לך וידעו מי אתה, אין לי בדל של ספק שינעצו לך סכין בגב."

אף על פי שסאלי ניחשה מה עלה בגורלם של בני משפחתה בלודז' קיוותה לשמוע את ההפך הגמור וגם רצתה לשתף את משה ובנו במותו של אביה, שנהרג בהפצצת מטוסים על מקום עבודתו, במותו של אחיה שנורה והושלך לתעלה פתוחה. רצתה לספר על הצעיר שנעלם ואין יודעים מה עלה בגורלו, על אמה שנותרה בגטו וגורלה נחרץ. אבל בשל נימת דבריו המלגלגים והמזלזלים של דודה החרישה. לא זה המקום ולא זה הזמן להיכנס לוויכוחים ברומו של עולם.

גם יעקב גילה איפוק ראוי לציון ולא הגיב על המילים שכוונו לפגוע בו ולהעליבו. הוא היה נחוש בדעתו שלא למסור פרטים על זהות מאמציו ועל מקומם. "ואתם, לאן מועדות פניכם?" שאל.

"לברית המועצות. כל יהודי ולא רק יהודי שחש סכנה מוחשית לחייו ויש ביכולתו למלט את עצמו משטחי פולין הכבושה שם מבטחו בברית המועצות. העם הרוסי הוא עם חם, אוהד ומספק לנמלטים ולנרדפים עבודה ומזון. לא די בזה? אמנם העבודה המוצעת היא במחוזות פנימיים נידחים, אבל אין זה חיסרון אלא יתרון מוכח."

משה הניף את ידו בהתלהבות והסביר: "הכול יודעים זאת, ואני תוהה מדוע לא שמעתם על כך. והכי חשוב לנו, שככל שמעמיקים לתוך ברית המועצות כך מתרחקים מהמלחמה ומזוועותיה. אנחנו אמורים לחבור לקבוצת פליטים, ובאחד הלילות הקרובים נחצה את הגבול. אלה ימי מלחמה, ימים של אי-ודאות. יעקב, תגיד לי בכנות מה ידוע לך על מצב העניינים היום במקום שאליו אתה הולך?"

המילים נפלו על אוזניה של סאלי כמו אותה פצצה שהחריבה את בית הכנסת שבו עמדה להינשא וריסקה את תכניותיה. חודשים ארוכים דרשה מיעקב שימלטו את עצמם לברית המועצות, והוא עמד בסירובו. "לא אפקיר את אמך ואת אחייך הקטנים," תירץ והתחמק. מהרגע שיצאו מהגטו הייתה חייבת לתבוע ממנו שישימו פעמיהם לעבר הגבול. חיים כפריים לא מתאימים לה. היא עירונית ונולדה בת מזל. האם המחלה הכהתה את יכולתה לנתח את המציאות בצלילות דעת ובאורך רוח? הצבא הגרמני מדכא ביד חזקה ובזרוע נטויה כל התקוממות, מרד וקשר הנרקם נגדו. הצבא הגרמני משמיד את כל העומד בדרכו. ההשגחה העליונה הפגישה אותם עם יאצק ומשה.

"לא יודע," ענה יעקב.

עווית פשטה על פניו של משה וקול מלגלג בקע מגרונו. "אני לא יכול לקבוע בוודאות שבתקופה הזאת כבר איתרו הגרמנים את המקום שאתה הולך אליו, טבחו בתושביו עד האחרון שבהם והעלו את בתיהם באש. אבל אני משוכנע שאם זה לא מה שקרה, אז זה מה שיקרה מחר או מחרתיים. התמזל מזלנו שנחתמה אמנת ידידות בין גרמניה לבין ברית המועצות והגבול הזה שקט ורגוע."

עיניו של יעקב שקעו בארובותיהן, רעד חצה את פניו, והצלקת לאורך לחיו הימנית האדימה.

"נתתי מילת כבוד למפקד הפרטיזנים ואינני חוזר בי."

פחות מחודש ימים נדרש לצבא הגרמני לכבוש את פולין. את כל ארצות השפלה הכניע. כלאחר יד כבש את צרפת ומדינות בצפון אפריקה. אז מהו כפר נידח המאוכלס בקומץ פרטיזנים, חשבה סאלי. אין לה על מי להלין אלא על עצמה. אילו לאחר מותה של שולמית הייתה עומדת על דעתה ביתר נחישות, הם כבר היו מתהלכים בראש מורם בארץ החופש. בחברתו של יעקב הלוזר היא מנמיכה ציפיות.

"דוד משה צודק. יעקב," אמרה. היא אחזה בזרועו ומשכה אותה. "נצטרף אליהם, שיביאו אותנו..."

אבל יעקב ניער את ידה ופסק: "לא. בשום פנים ואופן. קודם נגיע למקום ונראה במו עינינו מה עלה בגורלו. אינני מפר מילת כבוד. הם ציידו אותי במסמכים, במזון ובתרופות שהצילו את חייך. לא אאכזב אותם."

הרוח רשרשה בין העלים וקולותיהן של חיות בר הדהדו במעמקי היער. קול של סוסים דוהרים ושקשוק גלגלי עגלה על השביל קטעו את שיחתם. ארבעתם מיהרו למצוא מחסה מאחורי קבוצת עצים עבותה. איכר הצליף בסוסים. על המושב לצדו בעגלה עמוסה חבילות חציר ישב נער צעיר ופיזר מבטים לצדדים.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, אשמח מאד אם סומליון ייתן דעתו ויביע אותה בהקדם בקשר לשערוריות מצעד הספרים (אני מניח שחברי סומליון יודעים בדיוק מהו מצעד הספרים וחשיבותו) והנה העובדות:

1. משרד החינוך הקצה 2,000,000 ש"ח לעידוד הקריאה במוסדות חינוך בשנת הלימודים תשע"ז,

2. 1,500 מוסדות נרשמו. 

3. בספטמבר 2016 יצא משרד החינוך במכרז לבחירת זכיין שיפיץ את הספרים לבתי הספר ולאחר כשלשה חודשים (!!!!) נבחר מרכז הספר והספריות כזכיין – זאת לאחר שהצעת מתחרה נוסף, סטימצקי, נפסלה על הסף!

4. ב-28.12.2016 הגישה סטימצקי עתירה נגד זכיית מרכז הספר והספריות במכרז להפצת ספרי מצעד הספרים. 

5. ב-13.1.20177 נסגרה העתירה כאשר בית המשפט שלח את משרד החינוך לבחון החלטתו מחדש.

6. חודשיים נוספים  לקח למשרד החינוך להחליט שוב על מרכז הספר והספריות והפעם בתואנה ש"סטימצקי" אין ניסיון בהפצת ספרים.

7. "סטימצקי" כמובן הגישה עתירה מחודשת (עת"מ 28780-03-17), שמשמעותה: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה לך!"

8. הדיון בעתירה נקבע ל-5.4.2017 ופירוש הדבר שעד אשר תידון העתירה תסתיים שנת הלימודים ובתי ספר לא יקבלו את הספרים.

9. אשמח מאד עם סומליון יפעל בעניין – לפחות בהבעת מחאה ו\או הודעה לעיתונות או כל דרך אחרת שתעלה את הנושא על סדר היום.

10. אודה לך מאוד באם תפיץ מכתבי זה לידיעת כל חברי סומליון.

בברכה,

אלכס פז-גולדמן

* שלום אהוד, אם ניתן להוסיף לשערורייה את עובדת אי תשלום תמלוגי הספריות לסופרים. מאז 2015 לא קיבלנו תמלוגים עבור השאלות בספריות.

כמו כן אנו מבקשים להשוות את התמלוגים לחישוב התמלוגים לסופרי ספרי מבוגרים.

בברכה,

זוהר אביב

סופרת

אהוד: תסכימי עימי שלא יכול להיות דינו של ספר לילדים בן 24 או 48 עמודים, בדרך כלל – דומה לדינו  של  רומאן למבוגרים המחזיק  בין מאתיים לחמש מאות עמודים.

דבר נוסף, התשלומים מהספריות הם תשלומי עידוד לסופרים ולא תמלוגים. אילו היו קרויים תמלוגים היו המו"לים דורשים את חלקם בהם, ולנו הסופרים היתה נשארת קדחת.

* והמנוולים ממשיכים: "ביום שישי [24.3.17] תצביע מועצת זכויות האדם על חמש החלטות אנטי-ישראליות וארה"ב כבר החרימה דיון מקדים בנושא היום [20.3]. לפי פקיד ישראלי, לפלסטינים יש רוב אוטומטי."

ועם המנוולים האלה אתם חולמים לעשות שלום!

* מיום ליום אנו חשים יותר הגזמה בטיפשות השוקנית של חלק מהכותבים המרכזיים בעיתון "הארץ", כאילו נדבקו באיזו כלבת של טמטום שהולכת ומחמירה, ובייחוד שהם מריחים את נתניהו שרה.

* מתי דוד: "נגד התוכנית 'סגירה ופתיחה' של רשות השידור", זו כותרת מאמר שפירסמתי ביולי 2014 נגד התוכנית המופקרת שיזמו בזמנו השרים ארדן ולפיד!

מסתבר שצדקתי בהתנגדותי לתוכנית "סגירה ופתיחה" של רשות השידור, לאור התסבוכת שמתחוללת. הערוץ הראשון מתפקד! מדוע צריך לפטר 1000 איש ולמסור נכס ציבורי לידי ה"תאגיד"?

ממליץ לקרוא את המאמר. מסרו נכס ציבורי לידי חבורת עיתונאים, כולל 700 מיליון שקל שיעשו בהם מה שהם רוצים.

 http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=94235&subjectID=3

* לסופר סייד קשוע,  שלום והשתתפות בלבטים! למרות שהעולם נראה לי ישר ולעיתים שטוח, מישהו חכם טען, ומחוסר ברירה אני מסכים, שהעולם הוא עגול, ואנשים ותרחישים בו, חוזרים על עצמם וגם נתקלים אחד בשני.

גם אנחנו עברנו את לבטי חינוך הילדים, וכך, לשהייה בארה"ב יש יתרון מסויים ברכישת שפה נוספת, אבל גם סכנה שאתה רומז עליה בעניין 'כנופיית האופנוענים'.

אולם, הבעייה העיקרית העומדת לפניכם היא השתייכותכם לחבורה מבין ערביי ישראל, שאינם משלימים עם עובדת חלוקת המזרח התיכון בין טורקיה, לבנון, סוריה, עיראק, מצרים, ירדן וישראל, ובהן 'נתקעו' לפתע כמאה  מיליון בני מיעוטים, טורקי ויווני, כורדי וארמני, קופטי ושיעי, ערבי ויהודי, תחת שלטון עויין ועריץ, ואיש לא שעה לשוועת מצוקתם שנחשבה סבירה במסגרת שידוד המערכות המדיני דאז.

רק תסכול ערביי הארץ עורר מחדש את המשטמה הישנה והוביל לשפיכות דמים ולנכבא בלתי הפיכה עליהם. לכן, אל תמשיכו בשיגיונות של חג' אמין ושוקיירי, אל תאמללו את ילדיכם בסיפורי  פלסטין, ובהתפרעויות אחמד טיבי וחנין זועבי. אימרו להם את האמת, שלא הייתם ואינכם פלסטינים, אתם ערביי ישראל כמו שהקופטים הם מצריים, הכורדים בטורקיה הינם טורקיים והיהודים ביוון הינם יווניים, ובאיטליה הינם יהודים איטלקים. בכל מדינות הלאום מצויים בני מיעוט והם אינם מבכים את גורלם, ואינם מכפישים וחותרים תחת אושיות המדינה, וכמובן לא מסכנים את המעמד המרשים של בני קהילתם.

רק לידיעתך, לא לעולם חוסן, ולסרבנות הנהגת ערביי ישראל ואלימותה יימצא פיתרון.

בברכה לרגיעה בעוד מועד.

ברוך תירוש  

* שלח לנו יוסף רות רותם: "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד – מה שקוראים לו אביו ואימו: ואחד – מה שקוראין לו בני אדם: ואחד – מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן – מה שקונה הוא לעצמו. תדע לך – שהרי בצלאל על ידי שקנה שם טוב (לעצמו) זכה שיעשה מלאכת המשכן.

מדרש תנחומא פרשת ויקהל. 

הערות: נקראו לו לאדם – לכל אדם באשר הוא אדם. מדרש זה מלמד אותנו שחייב אדם לדאוג לעצמו לשם טוב שכן אף אחד אינו יכול לעשות זאת.

ועוד באותו עניין: טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו (קוהלת ז' 1) ...ולמה לא אמר טוב שם מיין הטוב ומדבש הטוב? והניח כל המשקין ואמר משמן טוב? אלא מה, השמן אתה נותן לתוכו מים  שהוא עולה וצף למעלה, אבל שאר המשקין אתה נותן לתוכן מים והן בולעין כך בעל שם טוב. מדרש תנחומא שם, שם.

שבת שלום.

אהוד: המדרש הזה הוא המקור לשיר הכי מפורסם של זלדה.

* כל פעם שאני נתקל במאמר טינוף חדש על ישראל מאת אילנה המרמן ["כן, להפר את החרם", "הארץ", 21.3.17] אינני יכול לשכוח שהגברת הזו פסלה את הרומאן שלי "המושבה שלי" מלהתפרסם בסדרה "ספרייה לעם" של "עם עובד" שהיתה אז בעריכתה ובעריכת גברת נילי מירסקי.

מאז גם לא הגשתי שום רומאן חדש ל"עם עובד" והם התפרסמו כולם בהוצאה אחרת שעורכות ועורכים מסוג שתי הגברות האלה אינם שולטים בה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

מרדכי הרכבי: מצבנו טוב!

שואלים אותי שוב ושוב מה עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדי להגיד שמצבנו טוב ושישראל הגיע לרמות שמעולם לא הגיע אליהן, ושזה נשמע כמו תעמולת בחירות.

אינני סטטיסטיקאי אבל קיבלתי במייל טבלה שמסכמת את הישגי ראש הממשלה ועם ישראל ב-8 שנים אחרונות:

[נא להמשיך לטבלה]