פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1231

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו באדר תשע"ז, 27 במרס 2017

תיקון טעות: התמונה של אנה אחמטובה בצרופה היא מאת קוזמה פטרוב ווֹדקין, משנת 1922, מהתערוכה ברויאל אקדמי בלונדון,  Revolution, Russian Art 1917-1932

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל שְבִיתַת-הָרָעָב שֶל צִבּוּר הַנָּכִים. // עמוס גלבוע: ראש המוסד לשעבר מחפש "דרך" למדינת ישראל. // פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"ה. סיפור גן העדן. // עמי עתיר: סיפור מעניין ב-3 פרקים. // משה כהן: טרור איסלאמי. // נעמן כהן: ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן במחקר היסטורי. // ד"ר אילה נדיבי: תשובה לד"ר קציר. // ד"ר יצחק קציר: תשובה לד"ר אילה נדיבי. // אורי הייטנר: 1. תפארת ההתיישבות הקיבוצית. 2. צרור הערות 26.3.17. // מנחם רהט: ילד הכאפות. // עמנואל הרוסי: ו. אמנות הבמה. // יהודה דרורי: בהצלחה מפוטין: לה פן נפגשה עם הנשיא הרוסי. // הרצל חקק: על ספרה של הדסה מור "יום הדין של ג'ני מרקוס". // אהוד בן עזר: 4 מתוך "50 שירי מתבגרים". // פרופ' אלון בן-מאיר: מלחמה ב-3 חזיתות או שלום? [ציטוט]. // עמוס אריכא: רב-נבל ושבר לאומי. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים, פרק י"ז, פילוג 1942: טבנקין "גנב" את הדור הצעיר. // ממקורות הש"י.

האוניברסיטאות בבריטניה הלוקחות חלק בהחרמת ישראל

מתאבלות מרה על מותו של השאהיד חאליד מסעוד

יליד אנגליה שנהרג בשערי הפרלמנט הבריטי

* * *

רשתות השיווק והחנויות בבריטניה

המחרימות את תוצרת ההתנחלויות בארץ-ישראל

מתאבלות מרה על מותו של השאהיד חאליד מסעוד

יליד אנגליה שנהרג בשערי הפרלמנט הבריטי

* * *

הארגונים הבריטיים העוסקים בהפללת מפקדי צה"ל

בביקוריהם בבריטניה

מתאבלים מרה על מותו של השאהיד חאליד מסעוד

יליד אנגליה שנהרג בשערי הפרלמנט הבריטי

* * *

ותיקי החיילים הבריטיים

שחסמו בפני שרידי השואה את שערי ארץ-ישראל בתקופת ההעפלה כאשר הגבולות היו פרוצים בפני כל ערביי המזרח התיכון

מתאבלים מרה על מותו של השאהיד חאליד מסעוד

יליד אנגליה שנהרג בשערי הפרלמנט הבריטי

* * *

גֵ'רמי קורבּין מנהיג מפלגת הלייבור

מתאבל מרה על מותו של השאהיד חאליד מסעוד

יליד אנגליה שנהרג בשערי הפרלמנט הבריטי

 "בשנאת ישראל והיהודים ננוחם"

* * *

המלכה אליזבט שלא טרחה מעולם לבקר בישראל

מתאבלת מרה על מותו של השאהיד חאליד מסעוד

יליד אנגליה שנהרג בשערי הפרלמנט הבריטי

* * *

יוסי גמזו

עַל שְבִיתַת-הָרָעָב שֶל צִבּוּר הַנָּכִים

שְבִיתַת-רָעָב הִיא עֵסֶק מְסֻכָּן

לְעֶצֶם הַקִּיּוּם, כִּלְחִיצַת הֶדֶק

שֶל נֶשֶק-הִתְאַבְּדוּת, שֶכֵּן יוֹדְעִים כֻּלָּנוּ כָּאן

כִּי הָרָעָב לַהֲגִינוּּת וָצֶדֶק

אֵינוֹ קָטָן מֵרְעַב נָכֵינוּ לְמָזוֹן                                                                      

וְלִתְרוּפוֹת וּלְדִיּוּר הוֹלֵם, הוּמָנִי

וּמְשָרְתֵי-צִבּוּר עִם יֹשֶר וְחָזוֹן

וְלֹא זִלְזוּל קַר-לֵב וְיַחַס צִינִיקָנִי

לִמְצוּקָתָם שֶל בַּעֲלֵי מֻגְבָּלֻיּוֹת

יוֹדְעִים שֶסֵּבֶל הַנָּכִים מָלֵא עַד גֹּדֶש

וְשוּם אֶזְרָח אֵינוֹ יָכוֹל כַּיּוֹם לִחְיוֹת

מִמְּנַת-הָעֹנִי שֶל אַלְפַּיִם שָ"ח בְּחֹדֶש.

עַל פִּי הַצֶּדֶק וְעַל פִּי הַהִגָּיוֹן

זַכַּאי נָכֶה שֶגּוֹרָלוֹ מִיְּדֵי שָמַיִם                                                                                      

קִפַּח אוֹתוֹ, לְיִשֻּׂמוֹ שֶל קְרִיטֶרְיוֹן

הַמַּעֲנִיק לוֹ הִתְחַשְּבוּת טוֹבָה פִּי שְנַיִם,                                                                 

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּשִטַּת לַעַג לָרָש

שֶבָּהּ רוֹמְסִים הוֹגְנוּת בְּחִשּוּבֵי-עָלוּת פֹּה

צִבּוּר נָכֵינוּ פַּעֲמַיִם נֶעֱנָש:

פַּעַם בְּמֻגְבָּלוּת וּפַעַם בְּדַלּוּת פֹּה

וְכָל עוֹד חֹלִי זֶה נִכָּר בַּדִּיאַגְנוֹזָה

בָּהּ מְבֻזֶּה כָּךְ הַנָּכֶה וְהַנָּגוּף

כְּשֶבַּשְּמִירָה נִרְדָּם מִמְסָד כִּתְקוּף נַרְקוֹזָה

הֲרֵי יוֹתֵר מִמִֻּגְבָּלוּת פְּגוּעֵי הַגּוּף

כָּאן פָּתוֹלוֹגִי הוּא מַצַּב פְּגוּעֵי הַנֶּפֶש    

אֲשֶר יָדָם קְפוּצָה עַל שִיבֶּר-ַתַּקְצִיב

מִתּוֹךְ שִלּוּב שֶל חֹסֶר-רְגִישוּת וָטֶפֶש

שֶבְּדַרְגַּת אוֹטִיזְם מַר אוֹתָם מַצִּיב

כִּי סוֹף-כָּל-סוֹף מִן הַבְּחִינָה הַצִּבּוּרִית כָּאן

הֵם, דַּוְקָא הֵם נָכִים עִם נֶפֶש קַמְצָנִית   

שֶאֲחוּזֵי רַף נָכוּתָם הַמּוּסָרִית כָּאן

גְּבוֹהִים מִמִּי שָנָּכוּתוֹ הִיא גוּפָנִית.

 וְאִם זֶה עַד הַיּוֹם טֻיַּח וְגַםסֻיַּד

יֵש לְתַקֵּן פֹּה עָוֶל זֶה – אֲבָל מִיָּד!!!

* * *

עמוס גלבוע

ראש המוסד לשעבר מחפש "דרך"

למדינת ישראל

אבל, הוא לא מצביע על שום דרך אפשרית,  הוא מפחיד ב"פצצת זמן דמוגרפית מתקתקת," ולצורך כך מוסיף את 2 מיליון תושבי עזה לבעייה הדמוגרפית ביהודה ושומרון. זאת, למרות שברצועה אין אפילו מתנחל יהודי אחד לרפואה.

קראתי, קצת באיחור, את הנוסח המלא של הרצאת ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו,  ביום עיון לזכרו של מאיר דגן במכללה האקדמית בנתניה, ב-21 במרץ, הרצאה שזכתה לתגובות רבות.

האמת שהתאכזבתי. שום דבר חדש, שום רעיון מקורי, שום ניתוח מבריק ויוצא דופן. ליבתו היא: "הגיע הזמן שנבחר בדרך." למגינת הלב, המרצה המכובד לא הראה את הדרך, ורק חזר על הגישה שאם נפתור את הסוגייה הפלסטינית, אזיי נוכל להשתלב במרחב הערבי הסוני.

כמה אמירות  שלו הרימו גבה: למשל, הקביעה כי "הסיכון שלקח בן גוריון על היישוב (היהודי) בהכרזת המדינה קטן עשרות מונים מהסיכונים העומדים לפתחינו בהחלטות הנדרשות" בימים אלו. הייתי מצמיד כמה סימני שאלה לקביעה תמוהה זאת.

או למשל האמירה המצטטת "חבר  במזרח התיכון" הקובע כי הערבים התפכחו מהחלום שהיהודים ייעלמו בין הים לירדן, אבל היהודים לא התפכחו מהחלום שהערבים ייעלמו. המרצה מסכים ככל הנראה לקביעה הזאת, והיא עבורו נקודת מוצא. על זה נאמר "אשרי המאמין".

אפשר להתווכח בלי סוף על "הדרך" והצורך בבחירה שלה. עניין של השקפות ודעות. אני רוצה להתמקד  במה שנקרא "נתונים", שהמרצה נוגע בהן בתחום הדמוגרפי.

הוא מסביר שאנו עומדים בפני בעייה דמוגרפית, שהיא בבחינת "פצצת זמן מתקתקת" אך אנו טומנים ראשינו בחול. הוא מביא את הנתונים הבאים: מספר היהודים בין הים לירדן זהה כמעט למספר המוסלמים שהם: 1.7 מיליון ערביי ישראל, 2-2.5 מיליון ערבים ביהודה ושומרון  ועוד כ-2 מיליון ברצועת עזה.

וכאן אני אומר: אם מדובר רק במיספרים גרידא, צודק ראש המוסד לשעבר (אם כי, יש ויכוח גדול לגבי מיספר הערבים ביהודה ושומרון, ולפי אסכולה אחת מיספרם פחות משני מיליון).

אבל, הוא טועה ומטעה אם מדובר בבעייה הדמוגרפית שהוא כל כך חרד לה.

מדוע?

כי הוא מוסיף את תושבי עזה לבעיה הדמוגרפית, ולא היא! אנחנו לא נמצאים יותר בעזה, אף יהודי לא מתגורר שם, אין שם עשירית של התנחלות, אין שם "כיבוש" ו"קלגסים" של צה"ל. בקיצור: אין שם כלל וכלל בעייה של "מדינה אחת, דו לאומית," כפי שקיימת ביהודה ושומרון. ברגע שהתנתקנו (וזה אולי אחד היתרונות הגדולים של ההתנתקות) שינינו את המשוואה הדמוגרפית והורדנו ממנה כמעט 2 מיליון פלסטינים החיים ברצועת עזה!

לכן, לבוא ולחבר את האוכלוסייה הפלסטינית שביהודה ושומרון עם האוכלוסייה הפלסטינית בעזה על מנת להציג "פצצה מתקתקת של בעיה דמוגרפית," זה עיוות המציאות והצגת מצג שווא. גם אם ישראל עדיין אחראית לחשמל ולמים בעזה, אין לזה שום קשר לפצצה הדמוגרפית. למה לבוא וסתם ליצור פאניקה והפחדה  מהפצצה הדמוגרפית?  מבחינת השקפתי, מספיקים שני מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון על מנת לפסול כל רעיון של סיפוח עם זכויות אזרח או בלי זכויות אזרח לפלסטינים!

ושתי הערות לסיום:

האחת, דווקא מדינת ישראל נמצאת בעלייה דמוגרפית, בין השאר בגלל פיריון גבוה של האישה (3 לידות) ומאזן הגירה חיובי. זהו מרכיב חשוב בעוצמה הכוללת של המדינה. ביהודה ושומרון (לא בעזה!) הפיריון הגבוה של האישה ירד מ-5 לידות ב-1969 ל-3 ב-2016, בשל תהליכי מודרניזציה.

השנייה, אם "מחר" קמה מדינה פלסטינית, הקולטת את הפליטים הפלסטינים בכמויות גדולות, אז באמת תיווצר במדינת פלסטין ביהודה ובשומרון בעייה דמוגרפית חריפה ביותר, שלבטח תהיינה לה השפעות  על מדינת ישראל.  נושא למחקר רציני.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ"ה. סיפור גן העדן

קורות חיי מלאים תפניות שנגרמו בגלל מקרים בלתי צפויים, שהיו יכולים לשנות את חיי אלמלא אירעו.

המקרה הבלתי צפוי שחיכה לי על הכביש המוביל לחניתה מחוף אכזיב, היה כתם שמן שנזל מאחד מכלי הרכב, שעבר לפניי בהצטלבות כברי.

נסעתי על הווספה כשבתיה מחבקת אותי מאחור ושנינו במצב רוח מרומם. אני עם חזה מלא שירה לקראת הלילה הנפלא המחכה לנו והיא, חזה המלא סתם ככה כהרגלו. לא נהגתי במהירות מופרזת, להפך, החיבוק של בתיה עם ראשה המונח על עורפי ועם ליבה המחמם את גבי, גרמו לי לרצות שהנסיעה הזאת תימשך עוד ועוד, וככה בזהירות  עליתי על הכתם המסוכן.

כלל ידוע הוא, שכאשר אופנוע עולה על שלולית שמן אין כוח בעולם שיצליח להשאירו מיוצב. ההחלקה היתה בלתי נמנעת, שלושתנו השתטחנו על האספלט ומזלנו היחיד היה שאף מכונית דוהרת לא עברה אז על הכביש. 

מצאנו את עצמנו שרוטים וזבי דם, אך בלי שום עצם שבורה. אחרי שעזרתי לבתיה לקום, מיהרתי להרים את הקטנוע שהבנזין כבר החל לנזול ממכלו. עמדנו כמה דקות לצידי הכביש, כשאני מקריב את המגבת שלי ומחליק בה על השריטות של  בתיה ואחר כך שלי. התנעתי מחדש את הווספה, שנפגעה פחות מאיתנו ונשארה במצב ראוי לנסיעה. בתיה הוכיחה אומץ לב ועלתה אחריי על הכלי. נסעתי בזהירות מופרזת  כשעיניי נעוצות בכביש, לבל אתקל בעוד כתם.

ידעתי שבמשרד של יאשה יש ציוד עזרה ראשונה ולשם כיוונתי את צעדינו. יאשה לא היה, ונחסך ממני הצורך לספר לו מה קרה. קרסולה השמאלי של בתיה היה שחוק וגם בזרועה ניכרו נקודות חיכוך. ניקיתי בצמר גפן טבול באלכוהול את השטחים האדומים, וליד הברך, במקום שנראה חתך עדין, שמתי פיסת גזה עם פלסטר.

המצב שלי היה גרוע הרבה יותר. דם המשיך  לקלוח מהמשטח שמעל הקרסול, ובתיה עזרה לי לחבוש אותו בתחבושת כדי לעצור אותו. אחר ביקשה ממני רשות לטלפן לאביה. כמובן שנתתי, והיא סיפרה לו על התאונה וביקשה שלא יתרגש מפני שהכול בסדר.

אחרי בשורה כזו, הודיע לה האב נחרצות שתזמין מונית ותיסע לנהריה ומשם תעלה על אוטובוס הביתה (כחבר דן היתה לו  ולבני משפחתו זכות לנסוע באוטובוסים חינם).

בתיה ניסתה להרגיע אותו, אבל הוא לא נרגע והזהיר אותה שאם לא תגיע, הוא עצמו יבוא להחזיר אותה, כי היא חייבת ללכת לרופא שייתן לה זריקת אנטי טטנוס. פציעה על הכביש – כך טען – אין כמוה מסוכנת.

ליוויתי אותה אל כביש היציאה מחניתה ושם חיכינו לטרמפ. משזה התמהמה הצעתי להוביל אותה על הוספה לנהריה, אבל היא פחדה מאביה והעדיפה לחכות לטרמפ, שאכן הגיע לבסוף והביא אותה בשלום עד תל-אביב.

יותר לא יצא לי להתראות עם בתיה בנסיבות היכולות להפגיש אותנו  ליד איזושהי מיטה. אותו מפגש מתוכנן בחניתה, שהיה יכול להחזיר אותנו  לימי האהבה הישנים, לא חזר על עצמו. אני הפלגתי לאמריקה והיא הכירה בחור נחמד העובד בתעשייה האווירית וחיה אתו באושר עד היום.

בשבוע שלאחר מכן, כשאחותי אביבה באה לביקור, לקחתי אותה לארוחת בוקר בחדר האוכל. הקדמנו לצאת והגענו לשם לפני שהשולחנות היו ערוכים. הצעתי לה לצאת לטיול בסביבה הקרובה, כי חיפשתי מקום מתאים שאליו אוכל לקחת את המבריאים למפגש סיפורים שקראתי לו "אלף לילה ולילה", למרות שהוא היה אמור להתקיים באור היום אחרי הפסקת הצהריים.

הלכנו בחורש גדוש ערב רב של סוגי עצים מטופחים ונעזרתי באחותי, שהיתה אז סטודנטית לביולוגיה וידעה להבחין בין אלון מצוי לאלון התבור ובין אלה ארצישראלית לאלה אטלנטית.

פתאום הבחנתי על השביל בנחש בינוני החוצה אותו. זכרתי משהו מהשיעורים של  פרופסור שולוב, הכרתי מיד  שזה לא נחש ארסי, ובעוז נפש של מי שאין לו מה להפסיד, הורדתי עליו רגל מסונדלת והצמדתי אותו לקרקע.

אחותי זיהתה אותו  כנחש השייך למשפחת הזעמנים הבלתי ארסיים ולא פרצה בזעקות היסטריות. לבקשתי רצה למטבח והביאה לי צנצנת זכוכית עם מכסה. היה זה זעמן צעיר ודק באורך של כמעט ארבעים סנטימטר. תחילה  ניסה להתפתל תחת הסנדל, אך אחר כך כשהבין שאני לא הולך להרוג אותו נרגע, ונתן לי להכניס אותו לצנצנת שאביבה הביאה. 

הזעמן הזה, שהתגלה כנחש נינוח בלי חשיפת שיניים ולחישות מאיימות , חדל להיבהל מזרועי הנכנסת לצנצנת וכאשר לפתתי אותו בעדינות, התפתל סביב זרועי וטיפס עליה לעבר בית השחי. לא נתתי לו להרחיק לכת, כי פחדתי שלבסוף ייעלם בתוך מכנסיי, והקדמתי לתפוס אותו בידי השנייה ולהחזירו לצנצנת. הכנסתי לתוכה, לפי הנחיות אחותי, מיני חרקים שכללו חיפושיות שונות ומקק אחד שתפשתי, כדי שישמשו לו כחברים למשחק או כדבר מאכל.

באותו טיול קצר עם אביבה בחרתי גם מקום בו נוכל להצטופף בישיבה על הארץ תוך השמעת סיפורים בסגנון אלף לילה ולילה. היה זה למרגלות עץ תות זכרי, שלא סיכן אותנו בנשירת תותים מכתימים.

בהתחלה בחרתי מקום יותר יפה שנשקף ממנו נוף הגליל בואכה הים הכחול שאחרי ראש הנקרה, אך אחרי תפיסת הנחש צץ במוחי הקודח רעיון חדש ובחרתי בעץ התות, בזכות הנחל העכור שמימיו זרמו  בקרבתו. לא היה זה נחל טבעי, אלא תעלה שבה זרמו המים העודפים של המטבח. תחילת התעלה צינור בטון הקבור באדמה והמשכה זרמי מים הבוקעים מפי הצינור ומפלסים לעצמם דרך מתפתלת  במורד החורש.

למחרת הצטרפותו של הזעמן לחדרי, תליתי בערב הודעה ש"מחר, אחרי ארוחת הבוקר, מוזמנים כל המבריאים לבוא יחד אתי 'לגן העדן' של חניתה, לתוכנית סיפורי 'אלף לילה ולילה'."

לאף אחד לא הפריע שהסיפורים סופרו ביום והתפוסה מתחת לעץ התות היתה מלאה. במודעה גם ביקשתי  מהנופשים להכין סיפורים על  אירועים מיוחדים שקרו להם בחיים והבטחתי שיהיה לי גם סיפור משלי.

בארוחת הבוקר חזרתי והזכרתי לכולם שבשעה עשר נפגשים בכניסה לחדר-האוכל, ובשעה  הנקובה היו שם כל  הנופשים, סקרנים לגלות את גן העדן של חניתה.

הובלתי את כולם אחריי לתוך החורשה, כשאף אחד מההולכים לא מנחש שבתוך כף-ידי הטמונה בכיס, חבוי נחש מצוי, שאין לו מושג  איזה תפקיד הוא עומד למלא בקרוב. כשהגעתי לעץ התות ביקשתי מכולם לשבת, והתעלמתי מאלה שעיקמו את אפם ושאלו למה דווקא ליד הביוב.

אחרי שהכול התיישבו ונרגעו, כעכעתי כמה פעמים כסימן להתחלה ואמרתי:

"אתם בטח מתפלאים למה קוראים למקום 'גן עדן'? אז אם תתנו לי לדבר אני אסביר. מה היה לנו בגן עדן? היו אדם וחוה, אז הנה יש לנו כאן גם אדמים וגם חוות, היה נחל פישון, אז הנה הוא מתפתל כאן לצידנו וכשמו כן הוא – גיחון, כלומר פישון. מה עוד היה? היה עץ הדעת, אז כאן כל עץ הוא בבחינת עץ הדעת, כי איפה ידע אדם את חוה אשתו אם לא תחת עץ הדעת, ולכם  המבריאים אני לא צריך לספר שכל עץ בחורש הזה הוא עץ שהדעת הנותנת, נותנת להבין שחווה אמנו היא שנתנה לנו את קין והבל  למרגלות כל עץ שכזה. אז מה  בכל זאת חסר לנו כדי שיהיה גן העדן מושלם?..." 

כאן חיכיתי שמישהו מהמבריאים יצעק: "הנחש! איפה הנחש?"

אבל אף אחד לא צעק. אם הייתי יותר חכם, הייתי שותל מישהו שיצעק זאת, אבל כאופטימיסט הרגיל לטעות, הייתי בטוח שמישהו כבר ימלא את המשימה המתבקשת, ולא היא. 

בדלית ברירה אמרתי לנופשים שיסתכלו מסביב ואולי יגלו מה עוד חסר בגן העדן שלנו, וכאשר כולם הפנו מבט לכל עבר, הוצאתי בזריזות את ידי מתוך הכיס, ונאחזתי באחד מענפי התות. כאן עשה עימי הזעפן חסד והחל לזחול במורד היד.

היתה זו רבקה, מבריאה נודניקית, חרדת כל תרבותניק, דווקא היא הצילה אותי באותו רגע כשצרחה בהיסטריה "נחש!"

ברגע הבא כל הנופשים קמו על רגליהם למצב של היכון לבריחה תוך צריחת "נחש!" כדי להסב את תשומת ליבי למה שזוחל לי על היד...

בהתחלה עשיתי  עצמי כלא רואה ובלי להוריד ידי מהענף צעקתי "איפה?"

וכשכולם הצביעו לעבר זרועי, ניערתי בבהלה את היד, שניתקה ממנה את הזעמן, וזה הבריח  כמה  נשים שלכיוונן הוא עף.

עכשיו הגיע תורי להוכיח את אומץ ליבי, רדפתי אחרי הזוחל המנסה להתחמק, תפשתי אותו בכפי והרמתיו כמו שמרימים גור חתולים. מישהו שמבין בנחשים הרגיע את  הנופשים כשהכריז שזה לא נחש ארסי. גם אני הרגעתי את כולם, כשסיפרתי שהכול היה מתוכנן כדי לתת הרגשה מלאה שאנחנו באמת נמצאים בעולם התורה וביקשתי רשות לחזור לחדרי, כדי להחזיר את הנחש ל"ביתו".

שלוש פעמים, יחד עם שלושת המחזורים הבאים של מבריאים, שימש אותי הנחש בהצלחה, ובפעם  הרביעית, כשהתכוננתי להוציא אותו מהצנצנת, ראיתי שהמכסה מוסת והזוחל איננו. הוא וגם המקק, שמשום מה לא נאכל.

חיפשתי בכל החדר ולא מצאתי אותו. לעומת זאת מצאתי מתחת המיטה שלושה מקקים אחרים, פחדנים, שברחו ממני כל עוד רוחם בם. 

התוכניות של אלף לילה ולילה  נמשכו בהצלחה גם ללא הנחש, ואני התעשרתי בהרבה סיפורים, שאחר כך הרשיתי לעצמי להשתמש בהם כאילו קרו לי.

על אחד מהם, שאותו חזרתי וסיפרתי כמעט בכל מפגש,  אספר בפרק הבא.

המשך יבוא  

* * *

אהוד בן עזר:

מדוע לא יינתן פרס ישראל לציור

לצייר הנפלא דוד שריר

אחד מגדולי ציירינו בעל ייחוד וסגנון משלו

שמעולם לא הלך בזרם המתעתע או השמאלני?

ושהוא גם חבר שלנו

* * *

עמי עתיר

סיפור מעניין בשלושה פרקים

זה לא הפרק הראשון. זה רק המבוא

יום ב' 12/8/2013

יום ג' 21/3/2017

לאהוד שלום,

זהו סיפור ישן מאוד (סיפור אמיתי!) שסיפרתי מזמן לאשתי, אלדה. נזכרנו בו באחד מימי השנה שעברה, (ראה התאריך הראשון למעלה), כשישבנו עם עוד כמה אנשים בקפטריה כאן, ב"מגדלי הים התיכון" בכפר סבא.

נזכרנו בסיפור כשהשיחה סביב שולחננו נסבה גם על מנהגם של כמה חשודים/נאשמים במעשי שחיתות או מעשי נבלה אחרים, אם הם בני עדות המזרח, להתלונן על כך שהם מואשמים, נרדפים ומקופחים בגלל מוצאם המזרחי.

אלדה אמרה שראוי לכתוב את הסיפור, אולי יעניין גם אנשים אחרים. ובכן, ישבתי וכתבתי.

וכיוון שאז, בטלוויזיה וברדיו, עוררו מחדש את "השד העדתי", אמרה אלדה שאפשר וכדאי להפיץ את הסיפור בדואר האלקטרוני לדיירים כאן, ב'מגדלים'. גם זאת עשיתי כמצוותה.

מאז עבר "קצת" זמן (ראה התאריך השני למעלה) ושוב התעורר השד העדתי (ואולי בכלל לא נרדם?) וחשבתי שכדאי לנסות להרחיב את תפוצתו של הסיפור. ובכן, קרא ותחליט אם הוא ראוי לפרסום.

פרק ראשון

איני זוכר תאריך מדויק, אך זה קרה אי-אז לקראת סוף שנת 1955, או אולי מיד בתחילת 1956. הייתי אז רב"ט, מ"כ בבסיס טירונים של הנח"ל, בגדוד נח"ל 906 בבית דראס (על יד באר טוביה). הדרכנו אז את מחזור הטירונים שכלל את "גרעין שדה בוקר" (זה הגרעין של אלדה).

אפילו איני זוכר אם זה קרה לפני סיום מחזור הטירונות ההוא, או מעט אחריו. באחד הימים נשלחנו, אני ועוד שניים או שלושה מ"כים, לאתר הקידוח בחלץ, לאחר שהתגלה שם הנפט. זה היה גם בימי ה"פידאיון". שדה חלץ אינו רחוק מגבול רצועת עזה. כיוון שהיה חשש שינסו לחבל בשדה, היה צריך לאבטח אותו.

כיוון שכך, קיבלנו מחלקת חיילי נח"ל מאחד הקיבוצים (כבר שכחתי מאיזה). גם החיילים וגם אנחנו המ"כים גרנו באוהלים באתר הקידוח שהיה מגודר. החיילים האלה, בפיקודנו, עסקו בשמירת האתר וגם יצאו מדי ערב למארבים על דרכי הגישה לאתר. החבר'ה האלה היו מאוד מאוד נחמדים.

לא הייתי טורח להזכיר שהם היו בני עדות המזרח, לולא היה זה חשוב להמשך הסיפור.

מדי ערב הייתי יוצא עם חולייה בת ארבעה אנשים למארב. הנוהל היה ששניים ישנים ושניים ערים, ומדי כשעתיים מעירים השניים הערים את השניים הישנים ומתחלפים בתפקידים.  רק אחד, אני, הייתי ער כל הזמן, כי מאוד חששתי שגם אלה שאמורים להיות ערים יירדמו, וכך ימצאו אותנו הפדאינים. כך. לילה אחרי לילה, עד שלילה אחד נכנעתי לעייפות המצטברת, ונרדמתי גם אני.

טפיחות כף-יד על כתפי העירו אותי.

"המפקד, הגיע הזמן להתחלף, אבל מוישה לא רוצה להתעורר ולהחליף אותנו."

(מוישה אינו השם האמיתי. את השם האמיתי כבר שכחתי מזמן, אבל השם אינו חשוב).

ניסיתי גם אני להעיר את מוישה. הוא כמובן התעורר, אך דרש שיעזבו אותו במנוחה כדי שיוכל להמשיך לישון. לא סתם דרש. דרש בצעקות רמות. חששתי שצעקותיו נשמעות לפחות עד גבול רצועת עזה, כך שאם יש חוליית פדאינים בדרכם לחבלה בקידוח, הם יידעו כיצד לעקוף אותנו, או כיצד לתקוף אותנו.

ניסיתי להסות אותו אבל לא הצלחתי. להיפך, הצעקות הלכו וגברו.

הוויכוח נמשך והתלהט, עד שמוישה הרים את הכידון שלו ונע אליי בתנועה מאיימת, כאילו עומד לדקור אותי. תפסתי את ידו, כופפתי אותה בכוח עד שהכידון נשמט ממנה, פקדתי עליו לאסוף את הציוד שלו ולחזור למאהל.

לשמחתי הוא ציית והסתלק. לא היה חשש שמא יתעה בדרך, כיוון שאנו ארבנו בחורשת אקליפטוס דלילה, על יד "קולי" שהגיע לשם ממש מקירבה לשער הכניסה לאתר הקידוח.

נשארתי עם שלושת החיילים הנותרים להמשיך במארב, למרות שהיה די ברור שהפדאינים כבר לא יגיעו בלילה ההוא בדרך שעליה שמרנו...

בבוקר חזרנו ארבעתנו למאהל באתר הקידוח. סיפרתי את הסיפור למ"מ, וכמעט שכחתי מהעניין.

אפשר להגיד שכאן מסתיים הפרק הראשון של הסיפור.

פרק שני

עברו כמה חודשים. בחודש מרץ 1956 כבר הייתי צוער, חניך בקורס קציני חי"ר.

למען ההיסטוריה אזכיר שאז היה בה"ד 1, בית הספר לקצינים, בכפר סירקין על יד פתח תקווה.

מפקד בית הספר היה "טליק". אז, דומני היה עדיין אל"מ. אחר כך היה "האלוף טל".

מפקד הקורס שלנו, מפקד הפלוגה, היה "מוטקה" – מרדכי ציפורי. אם אני זוכר נכון, הוא היה אז רק סרן וקיבל את דרגת הרס"ן בסיום הקורס שלנו.

באחד הימים, כבר "עמוק" במהלך הקורס, הצטוויתי "לקחת את הרגליים" ולהגיע לבית הדין הצבאי, שהיה אז, למיטב זיכרוני, במחנה של פיקוד המרכז על יד רמלה.

לא ידעתי, וגם לא הסבירו לי מה עלי לחפש שם בבית הדין הצבאי. העניין התברר רק כשהגעתי לשם.

התברר שבאחד הימים, כשהיינו בחלץ, הגיע לשם מפקד הפלוגה לביקור. המ"מ סיפר לו את מה שקרה במארב שלנו, והמ"פ הורה למ"מ להגיש תלונה נגד החייל. ובכן, אותי זימנו לבית הדין הצבאי כדי להעיד במשפטו של החייל.

ישבתי באולם. נכנסו שלושה השופטים. בערך "כמו שכתוב בספר": אחד היה רב סרן, אב בית הדין, קצין משפטן. השני היה קצין שאינו משפטן, דומני שהיה סרן. השלישי היה "חייל שופט בדרגת הנאשם", לא בדיוק אבל בערך כנדרש, כי הוא היה למיטב זיכרוני טר"ש או רב"ט. הנאשם היה עדיין טוראי.

לפניהם נכנס גם הסניגור, עורך הדין ק., דומני שכבר אז היה קצת מפורסם. כנראה בא לשמש כסניגור במסגרת שירות המילואים שלו. התרשמתי ממנו מאוד, כיוון שהקפיד להופיע כשהוא עוטה גלימה מעל המדים שלו, ממש כמו שרואים בסרטים על משפטים המתנהלים בבתי דין באנגליה.

אדלג על רוב פרטי המשפט (הרי את רובם איני זוכר). אבל באחד השלבים החל עו"ד ק. לחקור אותי. אחת השאלות ששאל אותי היתה: "מה דעתך על הנאשם?"

טענתי שכמעט איני מכיר אותו ואיני יודע עליו דבר. עורך הדין המשיך ללחוץ ושאל "אבל כיצד התרשמת ממנו כאדם, כחייל?"

אני, הטמבל, נפלתי למלכודת שהוא טמן לי. עניתי שהתרשמתי ממנו שהוא אדם ברמה נמוכה וחייל גרוע. מה יכולתי לחשוב על אדם שמסרב לחלוק את עומס השמירה עם חבריו?  ומה יכולתי לחשוב על חייל שתוקף את מפקדו בכידון שלוף?

עו"ד ק. הסתער על דבריי בשמחה כמוצא שלל רב. בנאום הסיכום שלו, נאום ההגנה, ממש "נאום חוצב להבות", הוא פירש את דבריי כהוכחה לכך שאני גזען שמתנשא על בני עדות המזרח, בז להם ומפלה אותם, וכל התקרית ההיא עם החייל מקורה בגזענות שלי.

אותי הוא לא הצליח לשכנע, כי אני מכיר את עצמי. לא כך חינכו אותי בבית. לא כך חינכו אותי בתנועת הנוער. אבל לא ניתנה לי הזדמנות להגיב על פרשנותו של עורך הדין, וחששתי מאוד שיצליח לשכנע את בית הדין. כמעט שהתחלתי לחשוש שאחרי המשפט אִשלח אני עצמי ל"כלא 4" בעוון גזענות והתעמרות ואפליית חיילים בני עדות המזרח.

לשמחתי, לא נשלחתי לכלא. השופטים יצאו להתייעצות וכשחזרו הודיעו שהחייל נמצא אשם, ועכשיו צריך לדון בשאלה מה העונש שיושת עליו.

אחרי שדנו בעניין הזה, שוב יצאו השופטים להתייעצות, וכשחזרו הודיעו שעל החייל נגזר עונש של מאסר בפועל. הוא קיבל "שישה חודשים בפנים."

אז קם עו"ד ק. וביקש בשם הנאשם לדחות את ביצוע העונש. זאת מכיוון שהחייל מבקש לצאת יחד עם חבריו בגרעין הנח"ל ל"אימון המתקדם", שהוא שלב האימונים הבא של חיילי הנח"ל. בית הדין אישר את בקשתו של עו"ד ק., ונקבע שהחייל ייכנס לכלא אחרי שיסיים את האימון המתקדם.

אני, כמובן, חזרתי מיד אחרי המשפט לכפר סירקין להמשך קורס הקצינים שלי, וכמעט שכחתי מכל העניין.

פרק שלישי

עברו עוד כמה וכמה שנים. בינתיים הספקתי להשתחרר משירות החובה, להתחיל ולסיים את לימודיי בטכניון, להתגייס שוב לצה"ל, הפעם לשירות קבע בחיל האוויר, לשרת באיזור חיפה, לגור בכרמל ב"סטלה מאריס" ואחר כך בקרית מוצקין, ואחר כך לעבור ולשרת במפקדת חיל האוויר בתל-אביב.

אני חושב שזה קרה אחרי שכבר נולדה בתנו גילי, כלומר במחצית השנייה של 1964 או אפילו מעט  אחריה, ממש בתחילת 1965. גרנו אז בתל אביב בקצהו הדרומי של רחוב הירקון. נהגתי אז ללכת הרבה ברגל ברחובות תל אביב.

באחד הימים ההם, כשהלכתי ברגל ברחוב אלנבי, בא מולי בחור מאוד נחמד, חייך אלי חיוך רחב ואמר לי:

"שלום המפקד!!"

אני, מנומס כבדרך כלל, עניתי לו בשלום.

נראה שהוא קרא ופירש נכון את ארשת פניי ואמר: "אתה בטח לא זוכר אותי, נכון ?"

"מצטער," אמרתי לו, "היו לי הרבה חיילים, ולא את כולם אני זוכר."

אמר לי: "אבל אני לא הייתי חייל שלך."

"אם כן," שאלתי, "מאיין אתה מכיר אותי ?"

"אתה זוכר את המשפט של החייל ששלף עליך את הכידון?"

"בוודאי שאני זוכר," אמרתי, "ומי אתה?"

"אני הייתי השופט בדרגת הנאשם!"

כאן התחילה שיחה מעניינת. הנה עיקר הדברים שסיפר לי. אני מקווה שאני מצטט אותו בצורה די נאמנה, כך, למיטב זכרוני אחרי כל כך הרבה שנים.

"אתה לא תאמין איזה טמבלים היו שני השופטים האחרים. הם רצו להוציא אותו זכאי מחמת הספק. ואני צעקתי: 'מה פתאום זכאי?  איזה ספק? אין כל ספק!! הוא אשם!! בוודאי אשם!!' התווכחנו והתווכחנו עד שהם השתכנעו והחלטנו פה אחד שהוא אשם.

"אחר כך היה לנו ויכוח על מידת העונש. הם רצו לתת לו מאסר על תנאי. ואני צעקתי, 'מה פתאום על תנאי? איזה תנאי? שלא ישלוף עוד פעם כידון על המפקד? לפחות שנה מאסר בפועל!' –  התווכחנו והתווכחנו עד שהתפשרנו על שישה חודשים בפנים."

עד כאן קיצור עיקר הדברים שסיפר לי.

ועכשיו, לפני סיום, עוד פרט ממש קטן ש"שכחתי" לספר קודם :

גם הבחור הנחמד הזה היה בן עדות המזרח.

זהו סוף הפרק השלישי.

* * *

המוזיאון "א-גרוייסע מציאה" של דרור ברק מקבוץ יפעת שבעמק

פריטי יומיום מהבתים בארץ משנות הארבעים ועד השישים, מחנות המכולת השכונתית ועוד

https://www.youtube.com/watch?v=-lqBVRvBwc0&feature=youtu.be

* * *

משה כהן

היגיון הפוך

24 במרס, שעה 8, גלי צה"ל, משה שלונסקי: אין עלינו איומים קיומיים (?) אנחנו חזקים אז... אנחנו יכולים לעמוד על זכויותינו, זו המסקנה ההגיונית המתבקשת – אך לשלונסקי מסקנה אחרת: אנחנו חזקים אז... אנחנו צריכים ללכת לוויתורים. 

ממציא תורת ההיגיון, אריסטו, מתהפך בקברו נוכח ההיגיון של שלונסקי ודומיו. 

גם קריאת המציאות שלהם תמוהה... אין עלינו איומים קיומיים? 

האם נסיגה מהשטחים מצדיקה כל תעלול וטיעון אבסורדי? 

טרור איסלאמי
הטרור האיסלאמי מכה באירופה ומפיל חללים. אתמול [22.3] היה פיגוע רצחני בלונדון.

ישראל נפגעת שוב ושוב מהטרור האיסלאמי. 

ניתן היה לצפות שנקבל קצת הבנה ותמיכה, אך לא, הקהילה הבינלאומית תומכת בפלסטינים. 

דם יהודי הוא הפקר. 

מזעזע!

משה כהן

ירושלים

אהוד: הגיע הזמן שתבין כי טרור איסלאמי באירופה זה לא בסדר ואילו טרור פלסטיני נגד ישראל ויהודים זה בסדר ואפילו בסדר גמור כי אלה הם לוחמי חופש נגד אקיבוש הציוני.

* * *

המועצה לזכויות אדם של האו"ם

[שקיבלה בין שאר החלטותיה נגד ישראל החלטה המגנה אותה על פגיעה בזכויות האדם של התושבים הדרוזים ברמת הגולן כי זה מה שחשוב כיום בכל הקשור לסוריה המדממת]

מתאבלת מרה על מותו של השאהיד חאליד מסעוד

יליד אנגליה שנהרג בשערי הפרלמנט הבריטי

* * *

נעמן כהן

ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן

במחקר היסטורי פורץ דרך

‏ההיסטוריון (מכחיש השואה) והגזען המוסלמי (היהודים טמאים ומטמאים, ובכלל אין דבר כזה עם יהודי) ד"ר אבא של מאזן, חשף בברלין בירת הרייך את מסקנות מחקרו ההיסטורי האחרון.

"העם הפלישתינאי," אמר ד"ר אבא של מאזן, "הוא המשך של העם והציביליזציה הכנענית מלפני 3,500 שנה."

http://rotter.net/forum/scoops1/390816.shtml#1

מדהים. ד"ר אבא של מאזן אינו ערבי ואינו מאמין עוד ב"אללה" אלוהים הערבי, ובנביאו מוחמד הערבי, אלא הוא כנעני המדבר כנענית ומאמין באל הכנעני בעל.

ודוק: ד"ר אבא של מאזן מתנער משמו הפלישתי. הוא אינו פלישתי אלא כנעני. האם מעתה יש להחליף את שם עמו מפלישתי לכנעני?

מעניין מה חושבת על כך ההיסטוריונית ואשת מדע המדינה, (ישראל אחראית לדע"אש) גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון).

הצעה – ארגון מחדש של צה"ל לפי יחידות מיגדריות

מארגן מצעד הבהמות, הבהמה בצלאל סמוטריץ', פנה בקריאה לנוער הדתי לא להתגייס לצה"ל בגלל שילוב בנות במערך הלוחם.

כדי לפתור את בעיית השירות המשותף בצבא באופן כזה שיאפשר גם לדתיים להשתתף בו, יש לעשות ארגון מחדש של היחידות הלוחמות בצבא לפי מיגדר. והנה ההצעה הגואלת:

ניקח למשל את חטיבת הצנחנים. נחלק את הגדודים לפי המגדרים השונים לפי הדוגמה ההיסטורית היוונית.

גדוד 890: בגדוד ישרתו רק גברים סטרייטים דתיים.

גדוד 101 (לשעבר 50 של הנח"ל): בגדוד ישרתו רק נשים. גדוד הנשים ייקרא כמובן "גדוד האמזונות". האמזונות, הנשים הלוחמות היו פרשיות אמיצות, ובעלות מיומנות גבוהה בקשתות. כדי להיטיב לירות בקשת היו האמזונות כורתות את השד הימיני. מכאן גם פירוש שמן ביוונית – א-מזונה – חסרת שד.

כמובן כריתת שד אסורה על פי ההלכה. "בל תשחית". ולא ייעשה כזאת אצלנו. בצה"ל למרות המגבלות כל הלוחמות תהיינה בעלות זוג שדיים.

האמזונות נחשבו כנשים בעלות כבוד, יושר והגינות שהיו מוכנות לסכן את חייהן כדי להציל בשעת צרה את חברותיהן, אבל יחסן לגברים היה משפיל ואדנותי: הגברים שימשו להם כעבדים, משרתים ומרביעים. כל הילדים הזכרים שנולדו לאמזונות ננטשו למוות, והבנות גודלו להיות לוחמות. לפי גרסה אחרת, לבנים שנולדו שברו האמזונות את הידיים והרגליים, על מנת למנוע מהם אפשרות להילחם או לטייל בעולם בעתיד.

כדי למנוע זאת ייאסר בצה"ל כל מגע של גדוד האמזונות עם המין הגברי.

דוגמה ליחידה צבאית כזו תשמש יחידת העילית שאיבטחה את שליט לוב לשעבר, מועמר קדאפי, שהייתה מורכבת כולה רק מנקבות שומרות ראש, וזכתה לכינוי "האמזונות של קדאפי."

גדוד 202 "הגדוד הקדוש": בגדוד ישרתו רק הומואים ע"פ הדוגמה של "הגדוד הקדוש" של תבאי (ביוונית: ἱερὸς λόχος – הִיֶרוֹס לוֹכוֹס – הגדוד הקדוש).

הגדוד הקדוש היה יחידת עילית של הופליטים בצבא תבאי ביוון העתיקה. הוא הורכב מ-150 זוגות גברים-נאהבים, שצוותו יחדיו מתוך אמונה שנאהבים יילחמו בעוז ובגיבוש רב יותר, זה לצד זה, מאשר זרים שאין ביניהם יחסי חיבה מיוחדים.

עם הקמתו גויסו אל הגדוד זוגות משורות צבא תבאי. כלומר, מערכת היחסים היתה על בסיס חונך ונחנך. הזוגות הורכבו מ"הֵנְיוֹכוֹי" (נהגי מרכבה) – הבוגרים, ו"פַרַאיבַטַאי" (בני-לוויה). מקור כוחם של לוחמי הגדוד היתה הנכונות למות למען אהובם ולא להביך את עצמם מולו בשדה הקרב. באחד התיאורים סופר על מקרה שבו אחד מחיילי היחידה הבין כי מותו קרב, וביקש מן הבא להורגו כי יפלח את חזהו רק כדי לחסוך מאהובו את הבושה של לראותו מדמם מאחור. (בהשראת המקרה אומר תמיד יהונתן צ'רקסקי-גפן שהוא לא נלחם למען המדינה אלא רק למען הפלוגה).

בשנת 375 לפנה"ס זכה הגדוד ל"טבילת האש" שלו תחת פיקודו של פילופדס, בקרב טגירה, בו הצליח להביס כוח ספרטני גדול פי שלושה.

בשנת 371 לפנה"ס השתתף הגדוד בפיקודו של אפמינונדס בקרב לאוקטרה ונחל ניצחון על כוח ספרטני עדיף ב-4,000 איש. בקרב נהרג קלאומברוטוס הראשון מלך ספרטה. יש המחשיבים את הניצחון הזה "כניצחון המכריע ביותר במלחמת יוונים כנגד יוונים." הגדוד היה ל"כלב השמירה" של ההגמוניה התבאית על יוון.

רק פיליפוס ובנו אלכסנדר מוקדון הצליחו לנצח ולפזר את הגדוד. (מה שכמובן לא יצליחו לעשות הערבים).

הנה הארגון מחדש של חטיבת הצנחנים כדוגמה לכל החטיבות הלוחמות של צה"ל. כל גדוד יהיה בעל אזור מגודרים נפרד ולא יהיו כל מגורים משותפים, ומגע משותף. ארגון כזה יאפשר כמובן לכל הסמוטריץ'ים להמשיך ולשרת בו.

האקטיביסטים הפרו-איסלאמים – מה בין סאסא לגולן?

קיבוץ "השומר הצעיר" סאסא הוקם ב-1949 על חורבות הכפר הערבי-מוסלמי-סוני, סאסע (שהוקם על חורבות הכפר היהודי סאסא). במלחמת השחרור שימש הכפר סעסע כמפקדת "חטיבת ירמוכ השנייה" של צבא ההצלה הערבי של פאוזי אלקאוקג'י. ב-15 בפברואר 1948 פשט כוח מהגדוד השלישי של הפלמ"ח על הכפר. לוחמי הפלמ"ח פוצצו מטעני נפץ במספר בתים, מה שגרם להרס מלא או חלקי של עשרה בתים, לפי ה'ניו יורק טיימס', הפיצוצים גרמו להרג של 11 תושבים, מהם חמישה ילדים קטנים, שלושה פצועים, שלושה בתים הרוסים כליל ו-11 בתים שנפגעו קשה. ב-30 באוקטובר 1948 הושלם כיבוש סעסע במהלך מבצע חירם.

כיבוש סעסע הביא לנסיגה כוללת של צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י מהגליל ללבנון. תושבי הכפר, כ-1311 ערבים-מוסלמים-סונים, נמלטו ללבנון, ואדמות הכפר 14,796 דונם, הולאמו (בצדק יש לומר) לטובת קיבוץ "השומר הצעיר".

והנה חבר קיבוץ סאסא הצבוע, האקטיביסט הפרו-איסלאמי (התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי) אלי ספרן, אינו תומך בחיסול קיבוצו והשבתת אדמותיו לערבים, אלא כאקטיביסט פרו-איסלאמי (וכחבר מר"צ) הוא מצדד בכיבוש ערבי של הגולן.

בתגובה לכנס של התנועה הקיבוצית העתיד לציין חמישים שנה להתיישבות בגולן  פנו מיספר חברי קיבוצים במכתב פתוח בו דרשו לא לקיים את הוועידה בגולן, משום שהוא שטח "כבוש".

"הטענה שלנו היא שרמת הגולן היא מבחינתנו שטח כבוש," קובע אלי ספרן, (חבר הקיבוץ סאסא הכבוש מהערבים) מנציגי מפלגת מרצ בתנועה הקיבוצית, "לכן יש להעביר את הוועידה לתחום הקו הירוק."

לפי חכמי ההלכה של מפ"ם-מר"צ ו"השומר הצעיר", כיבוש סעסע הערבית-מוסלמית הוא "גלאט כשר". סאסא של ה"שומר הצעיר" היא "משוחררת". כיבוש הגולן הוא טרפה.

למזלה של סאסא היהודית, הגולן לא נמסר לכיבוש ערבי-מוסלמי-עלאווי.

מה צריכה לעשות המהגרת הבלתי חוקית (לדעת הערבים)

והמתנחלת הבלתי חוקית בגדה המערבית (גוש דן)

 קרולינה לנדסמן

המהגרת הבלתי חוקית מארגנטינה (לדעת הערבים) והמתנחלת הבלתי חוקית במרכז הגדה המערבית של א"י (גוש דן), כתבת "הארץ" קרולינה לנדסמן, לא רוצה יותר להיות יהודייה ולא רוצה יותר במדינת היהודים. במאמר תגובה לגלעד ארדן שכתב:

"עיתון 'הארץ' מנותק מהמציאות בארץ. עיתון שקורא לישראלים להתנגד למאבק שאני מוביל כנגד פעילי החרם על ישראל וה-bds –  כנראה שלא באמת מבין מה קורה כאן. במקום ש'הארץ' יודו בפשטות שהם תומכים בחרם על ישראל, הם פתחו במתקפה עליי. זה כמובן לא ירתיע אותי גם אם הם ימשיכו לכתוב שקרים על אופן הפעילות שלי. אני אמשיך לפעול כדי שאלה שרוצים להביא לסופה של ישראל כמדינה יהודית ישלמו מחיר על מעשיהם. ומי שיעקם את האף, אתם כבר יודעים מה יקרה לו..."

 היא כותבת: "טוב עשה ארדן כשהזכיר לנו כמה הוא נאלח ... כיצד נופלות חברות? בגלל טיפוסים כמו גלעד ארדן ... השקרן, המסית, הגזען והלאומן הזה ממשיך לכהן כשר במדינת ישראל. זה לא ייאמן שלא התארגנו אפילו שני ח"כים יהודים בדרישה לשלוח את הפושע הפוליטי הזה ל'סיביר', או לפחות הביתה ... אם בנימין נתניהו וגלעד ארדן הם יהודים, האם אנחנו עוד רוצים להיות יהודים? ... האם אנחנו עוד רוצים מדינה יהודית?"

(קרולינה לנדסמן, "טוב עשה ארדן כשהזכיר לנו כמה הוא נאלח", בעיתון המודפס, הכותרת: "הפושעים של כולנו", "הארץ" 24.3.17).

ההתנכרות לעם היהודי ואהבת האוייב היישועית שמציגה המהגרת הארגנטינאית קרולינה היא מחלה מוכרת ולא מהיום.

אז גברת קרולינה ללא ארץ (לא לנדסמן), באמת לא ראוי לך להיות יהודייה ולחיות במדינת היהודים. כמהגרת בלתי חוקית (על פי הערבים). אז במקום לתפוס בארץ מקום של ערבים, חזרי לארגנטינה וחיי שם כארגנטינאית לא יהודייה. או תישארי בארץ ותפסיקי להיות יהודייה, התאסלמי!

בשני המקרים תהא זו הפגנה נגד "הכיבוש היהודי" שתראה לכולם שאת בעינייך צדקת גמורה. מובטח לך גם שהערבים יהיו מאושרים. כך תגשימי את חלומם כמפורט באמנה הפלישתינאית בכלל, ובפרט את חלומו של ד"ר אבא של מאזן בכך שלא תטמאי יותר את אדמת פלסטין. אמנם מצער, את אמנת החמאס זה לא יספק.

ייסורי ורתר הזקן

ייסורי ורתר הצעיר: Die Leiden des jungen Werthers הוא רומן מאת יוהאן וולפגנג פון גתה, שנכתב 1774. זהו הרומן הראשון שכתב גתה, אחת היצירות הייצוגיות של זרם הסער והפרץ (Sturm und Drang).

ורתר, בחור צעיר שעוד לא מצא את ייעודו בחיים, נמלט מהחיים הבורגניים לעיר קטנה  שם הוא מבלה את זמנו בנעימים בסיורים בטבע ובציור. באחד הימים הוא מוזמן לנשף, שם הוא פוגש בלוטֶה, בתו של פקיד המטפלת בשמונת אחיה מאז מות אימה. ורתר יודע מראש כי היא מאורסת, ועם זאת מתכחש לעובדה זו ומתאהב בה במהירות.

רגשותיו של ורתר משתנים כאשר שב אלברט, ארוסה של לוטה, ממסע העסקים שלו. נוכחותו של הארוס מבהירה לו את חוסר התקווה שבאהבה שהוא רוחש ללוטה. על אף שאלברט הוא אדם חברותי ומסביר פנים, היחסים בינו לבין ורתר נותרים מתוחים. כאשר מבין ורתר כי אהבתו החזקה וחסרת התקווה ללוטה מסכנת אותו, הוא עוזב את העיר. לאחר שהוא מנסה את ידו בעבודה פקידותית, הוא מתייאש מהקטנוניות והקפדנות הכרוכה בבירוקרטיה, ושב מאוכזב לעיר.

בזמן היעדרו נישאו לוטה ואלברט. ורתר מבקר את לוטה באחד הערבים, קורא לה שירה עתיקה, וסופו של דבר כשהרגש גובר על שניהם והם מתנשקים לוטה נמלטת מהמקום ומבטיחה לא להיפגש עם ורתר שוב לעולם. ורתר שוקע בייאוש מוחלט. הוא כותב מכתב פרידה, לוקח מאלברט שני אקדחים, ויורה בעצמו למוות.

עם פרסומו של הספר, פרצה בקרב הצעירים "היסטריית-ורתר" ודמותו הפכה למודל לחיקוי. נוצרה אפנת לבוש בהשראתו (מכנסיים צהובים, וֶסט צהוב, מעיל כחול), וצעירים רבים הלכו בעקבותיו, חיקו אותו והתאבדו.

ורתר הזקן הלא הוא יוסף ורטר (כותב בעברית ורטר), כתב "הארץ" בן 57, גם הוא מלא ייסורים בעקבות אהבה נכזבת. רע רע רע רע רע רע רע רע רע רע רע רע רע רע רע הוא כותב. לאחר שהוא שופך בפנינו את סאת ייסוריו (רמז, הסבל שגורם לו ביבי) הוא מסיים את דבריו:

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים," כתב צ'רלס דיקנס. את הרע אנו מקבלים במנות גדושות, הישר לגרון, שבא להקיא. מתי כבר יגיע הטוב? "

(יוסף ורטר, "לביבי חוקים משלו", "הארץ", 24.3.17)

אז ורטר הזקן, אם באמת המצב כל כך רע לך, אין מנוס, לך בעקבות ורתר הצעיר...

מזל טוב! התמנה שונא ישראל חדש!

מייסדי הדת הדרוזית – מוחמד בן ישמעאל אל-דרזי, וחמזה בן עלי, פרסים במוצאם, הכריזו על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אל-מנצור בן אל-עזיז –  כהתגלמות אלוהים עלי אדמות.

לאחר שהוכר כהתגלמות אלוהים הוא קיבל את הכינוי אל-חאכם באמר-אללה (מילולית המושל מטעם האל). כתוצאה מכך הוכרזה הדת החדשה על-ידי האיסלם כדת כפירה סוג א', שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלם.

הערבים-המוסלמים נתנו להם את כינוי גנאי – "דרוזים", ואילו הם, על אף שקראו לעצמם "אלמווחידין" – המייחדים את האל (מונותאיסטים), ומטעמי ביטחון שמרו את עקרונות דתם האמיתית בסוד, לא עזרו להם כל אלו למנוע את רדיפתם ע"י האיסלאם, שהרי הכרזת ערבי-מוסלמי כאל, נוגדת את  אמונת הייחוד (מונותיאיזם) ואין כפירה גדולה ממנה.

לפני האלהתו כ"אלוהים הדרוזי", נודע אל-חאכם אל-מנצור, כערבי-כמוסלמי קנאי ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. ב-1009 הוא הרס עד היסוד את כנסיית הקבר בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. הוא ציווה גם להרוס את בתי הכנסת של היהודים וגזר שעליהם להתאסלם או לצאת מהמדינה, או להסתמן ע"י סימנים בולטים – ראשי עגל שיישאו על הצוואר כרמז לעגל הזהב.

לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל-חאכם רדוף פחד רדיפה, חשד בסובבים אותו והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו איסור על אכילת מלוח'יה, המאכל המצרי המסורתי, ואיסור על משחק שחמט. אל-חאכם נעלם באופן מסתורי ועם היעלמו פחתו לזמן מה גם הרדיפות.

בניגוד לאלוהיהם – אל חאכם, הדרוזים מאמיניו, אינם מיסיונריים (אי אפשר בכלל להתדרז) ואינם תובעים לרדוף ולהרוג בני דתות אחרות. הדרוזים לא צעקו מעולם: "אטבח אליאהוד."

לכן קצת מוזרה הפניה של מנהיג הדרוזים בלבנון וליד (ילד) ג'ונבלט, שאביו כמאל נרצח ע"י חאפז אל אסאד, אל בנו כאשר הכתיר אותו השבוע כיורשו:

"תיימור, לך בראש מורם," אמר ג'ונבלט האב לבנו. "שא את מורשתו של סבך הדגול כמאל ג'ונבלאט והרם גבוה את הכאפייה של פלסטין הערבית הכבושה, הכאפייה של לבנון הפרוגרסיבית, הכאפייה של בני החורין והמהפכנים, הכאפייה של הנאבקים בישראל יהיו אשר יהיו, הכאפייה של הפיוס והדיאלוג, הכאפייה של הצניעות והאצילות."

יחי המנהיג הדרוזי האנטישמי החדש!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4937471,00.html

המסיתים ודין מסית

בעקבות ביקורת בינלאומית על הסתה מוסלמית גזענית של מערכת החינוך הפלסטינית עקב הדיווח על המחקר של "מבט לתקשורת פלסטינית" שהתפרסם בעיתון הבריטי Mail on Sunday, ערך משרד החינוך הפלישתינאי כנס עם חברי כנסת מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), ואישים בכירים מערביי ישראל.

ח"כ הערבי-מוסלמי-סוני המתנחל מעבר לקו הירוק, הגזען, אחמד טיבי, אמר בכנס כי זכותו של הפלישתינאי הנמצא תחת כיבוש (יהודי) להסית נגד הכיבוש. ההסתה אליבא דטיבי, היא דווקא של היהודים המסיתים נגד העם הפלישתינאי ומערכת החינוך שלו...

ח"כ הכנסת הערבייה-מוסלמית-סונית הגזענית, חנין זועבי, הדגישה כי ההסתה נגד הכיבוש (היהודי) ופשעיו אינה רק זכות אלא חובה אנושית, וקראה לעשות שימוש בצדק על מנת להתנגד לכל סוגי ההסתה הישראלית.

לפי התורה דין המסית הוא סקילה. אצלנו הכול הפוך. ההסתה של הגזענים הערבים-מוסלמים מביאה לסקילת יהודים.

http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=20649

מאל קפונה לברגותי – ישראל מדינה מטורפת

אלפונס "אל" גבריאל קפונה, Alphonse "Al" Gabriel Capone;‏ 1899-1947), שהיה מראשי המאפיה בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. הצהיר שעיסוקו הוא סוחר רהיטים משומשים.

בשנות העשרים הפך ליעד מרכזי של ה-FBI. אבל לא הצליחו להביא אותו להרשעה. לבסוף נמצא פטנט. בשנת 1931 הוא נעצר, הואשם והורשע בהעלמת מס הכנסה, ונידון לאחת עשרה שנות מאסר.

בעוד שבאמריקה הרשעת אל קפונה בגין אי תשלום מס הכנסה במקום בפשעי המאפיה נבע ממחדל משטרתי ומשפטי, בארץ האשמת פושע באי תשלום מס הכנסה במקום בפשע האמיתי נובע רק מחולשת הדרג המדיני.

עומאר ברגותי (53) ערבי-מוסלמי-סוני נולד בקטאר, גדל במצרים, חי בארה"ב במשך 11 שנים, ועבר להתגורר בעכו ב-1993 לאחר שנישא לערביה מוסלמית-סונית אזרחית המדינה, וקיבל אזרחות ישראלית.

ב-2004 ייסד ברגותי יחד עם אחרים, את ארגון PACBI – "הוועד הפלסטיני למען חרם אקדמי ותרבותי של ישראל", ובשנת 2005 הקים הארגון, יחד עם ארגונים נוספים, את תנועת ה-BDS העולמית, כאשר הוא חוזר ומדגיש כי מטרתו אינה חרם על תוצרת היישובים היהודים ביהודה ושומרון בלבד, אלא חיסול המדינה היהודית כולה.

במקום לשלול את אזרחותו הישראלית ולשלוח אותו לאחר כבוד לקטאר או לעזה או רמאללה הוחלט לפעול לפי תקדים אל קפונה.

ברגותי מואשם שכמנהל חברת "National Computing Resources" הרשומה ברמאללה הוא העלים בין השנים 2017-2007 הכנסות בסכום כולל של כ-700 אלף דולר, שאותם הפיק כמנהל החברה.

בבקשת המעצר נטען כי ברגותי הפקיד את הכנסותיו בחשבון בנק ברמאללה. לצד עיסוקו כמנהל החברה כך נטען,  הפיק הכנסות נוספות ממתן הרצאות ברחבי העולם ומכספי תמלוגים מספר שפירסם. הכנסות אלה, הוסתרו ולא דווחו לרשות המסים.

 כאדבוקטו דיאבולי, עו"ד ניר אלי, סנגורו של ברגותי, ביקש לצמצם את צו איסור היציאה מהארץ שהוצא לברגותי בטענה שהוא אמור לצאת מהארץ בחודש הבא פעמיים, כדי לקבל את 'פרס גנדי לשלום' באוניברסיטת ייל בארה"ב. (אכן גנדי היה אנטישמי-אנטי-ציוני כמותו, למרות יחסיו האירוטיים עם היהודי קלנבך).

מרשות המסים נמסר כי היא מתנגדת בשלב זה למתן צו המתיר יציאה מן הארץ לברגותי, וכי הבקשה תישקל בסמוך למועד היציאה מן הארץ.

בשנה שעברה התפרסם כי שר הפנים אריה דרעי, שקל את שלילת אזרחותו של ברגותי, דרעי אמר אז על האפשרות כי: "התברר לי שהאיש הזה, שנלחם בישראל בכל דרך, קיבל את אזרחותו ברמייה. הוא סיפר שמרכז חייו בישראל כאשר האמת היא שמרכז חייו ברמאללה. הוא יוצא ונכנס מישראל באופן חופשי ומכפיש את ישראל בקטאר. הוא ניצל את הנאורות של המדינה כדי לפגוע בה."

אריה מכלוף דרעי, הפסק לשקול. יש לשלול את אזרחותו הישראלית מיידית! האוחזים בחרם בחרם יאבדו.

http://rotter.net/forum/scoops1/390105.shtml

* * *

הזמנה

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

סופרים בנעלי בית

הרצאה שביעית בסדרה (תשע"ז) של

ד"ר משה גרנות

המרצה ראיין 28 סופרים ומשוררים בסביבתם: ס' יזהר במכנסיים קצרים בביתו במישר, עמוס עוז בחדר עם ריהוט מינימליסטי, מאיר שלו עם קולקציה של שוורים על הקיר, דויד גרוסמן הכועס, אפרים קישון שמתפאר בקיר מלא בספריו שתורגמו לעשרות שפות, חיים גורי וכוס המים שלא הוגשה, משה שמיר המלבב – ההתרשמויות מאישיות המרואיינים ומתגובותיהם לשאלות המראיין.

ההרצאה מתקיימת

ביום ב', 3.4.2017  בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003

* * *

ד"ר אילה נדיבי

תשובה לד"ר קציר

הגבתי בעבר על דברי ד"ר קציר, וגם עתה אני נאלצת לחזור ולהעמיד דברים על דיוקם כדי שהקורא שאינו מצוי בסיפור המורכב של שואת יהודי הונגריה לא יקבלם כעובדות כהווייתן.

א. ד"ר אוטו קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה, שנהרג סמוך לשחרור פשט, לא היה יו"ר ועדת ההצלה בבודפשט! קסטנר כתב בדו"ח לאחר המלחמה (דו"ח קסטנר)  על ייסודה של ועדת הצלה בהרכב ייצוגי של התנועות הציוניות, שבראשה עמד קומוי והוא היה סגנו. הוא חזר על כך בעדותו הראשית במשפט קסטנר. בכך רצה לומר שאם היו כישלונות במהלך פעולות ההצלה בהונגריה, הם הכישלונות של הוועדה כולה שבראשה עמד קומוי.

אבל בחקירה הנגדית חזר בו ואמר שקומוי כינס את נציגי המפלגות הציוניות לצורך הקמת הוועדה, אבל מקימיה היו רק חברי מפא"י (קסטנר, ברנד ושפרינגמן) מכיוון האחרים לא היו מוכנים לקבל על עצמם את הסיכון.

חברי ועדת ההצלה של היישוב באיסטנבול רצו מאד לצרף את קומוי לוועדה בהיותו דמות על-פוליטית ואמינה, אך הוא סירב. רק ב-2 במאי 1944, כשנה וחצי לאחר שהוועדה נוסדה ובשיא העברת יהודי ערי השדה לגטאות וכמה ימים לפני התחלת השילוח לתאי הגזים באושוויץ (15 במאי), צירף קומוי את חתימתו למכתבי הוועדה לצד קסטנר וברנד, ומאז התמיד בכך ותמך בניסיונו של קסטנר להציל את יהודי הונגריה בשיתוף עם הגרמנים. הוועדה התרחבה מעט אך שמרה על הרכבה המונוליטי. חבריה היו אך ורק אנשי השמאל הציוני, בלי לתת דריסת רגל לתנועות אחרות בתנועה הציונית. 

ראו על כך ביתר פירוט בספרי בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה, עמ' 39-40.

ב. פרופ' רייכנטל  לא עשה פליק פלאק ביחסו אל קסטנר. הוא מעריך את פועלו לפני כיבוש הונגריה. לאחר הכיבוש השתנו הדברים, ורייכנטל חשף את השינוי שנוצר בעקבות מגעיו של קסטנר עם הגרמנים שמלכתחילה נועדו להציל את יהודי הונגריה, אבל הלכו והתעוותו. הקשר המעוות הזה מתברר עוד יותר בספרו החדש של PUAL BOGDANOR: KASZTNER'S CRIME (הפשע של קסטנר) שהופיע בארצות הברית בהוצאת TRANSACTION PUBLISHERS.

ג. אין בסיס לאמירה שקסטנר שיכנע את אייכמן כי 600 הסרטיפיקטים היו מיועדים למשפחות וכך הגיע מספר האנשים שנסעו ברכבת המיוחסים ל-1684. הבסיס הראשוני לרכבת קסטנר היה 600 סרטיפיקטים מאושרים שהיו ברשות המשרד הארץ ישראל בבודפשט, בראשות משה קראוס.

כאשר קסטנר הודיע שהגרמנים אינם מתירים לרכבת לנסוע דרך קונסטנצה אלא דרך גרמניה וספרד, בקרונות חתומים של בקר, במסווה של גירוש מפני שלטונות הונגריה, קראוס התנגד לכך. הוא טען שהסכמה לדרישה הגרמנית תוכיח לממשלה ההונגרית שאפשר לגרש יהודים ללא התנגדותם, ולכן לא ייתן את הסרטיפיקטים שבמשרדו לצורך היציאה. קסטנר הודיע כעבור זמן כי הגרמנים מוותרים על הסרטיפיקטים ואף העלו את מספר היוצאים. ואמנם כל היוצאים ברכבת יצאו ללא כל אישורים. ועוד על כך בספרי עמ' 142-138.

ד. פרשת שטרסהוף היא עוד אחד מהעניינים המסובכים, וקצר המצע מלהקיף את הפרשה בכל היבטיה. רק נאמר כאן שקציר לא מזכיר את ההוראה שניתנה לראש עיריית וינה ש"נשות וילדי יהודים אלה, שבעצמם אינם עובדים, צריכים להיות מוחזקים לאיזו פעולה מיוחדת [כינוי לגירוש להשמדה] שלשמה יוצאו משם באחד הימים, ועל כן עליהם להימצא במחנה השמור במשך היום." למעשה, רק חלק קטן מהם גורש בסופו של דבר.

יתר על כן, היהודים שנסעו לשטרסהוף לא שילמו עבור הצלתם, והרי אין הצלה ללא תשלומי עתק לגרמנים, בוודאי לא כשמדובר ב-15-12 אלף יהודים. גם הנזי ברנד, שהעבירה את התשלומים של היוצאים ברכבת קסטנר לגרמנים (2 מיליון דולר), הודתה במשפט שלא ידעה שהכסף שהעבירה היווה תשלום גם עבור היוצאים לשטרסהוף, כפי שקסטנר טען. (בספר שכתבה לאחר המשפט שינתה מעט את גרסתה.)

באמצע יוני 1944, בעיצומו של השילוח של יהודי ערי השדה לאושוויץ ורציחתם שם בקצב של 12 אלף ליום, הציע קסטנר לאייכמן, יחד עם ועדת ההצלה החרדית, להציל יהודים תמורת כסף שישלם הג'וינט (שלא שולם), ואייכמן הסכים, אבל הסכמתו היתה למעשה היענות לדרישתו של קלטנברונר לשלוח עובדי כפייה לצורכי ראש עיריית וינה. על יסוד ההתפתחות הזאת, קסטנר ייחס לעצמו את הגעתם של יהודים מהונגריה לשטרסהוף כמפעל הצלה שהוא יזם ואייכמן הסכים לו. וזאת אף על פי שלקסטנר לא היתה כל שליטה ברכבות שיצאו מגטאות שונים לשטרסהוף, והוא בכלל לא ידע לאן הן הגיעו ומתי, והדבר נודע לו רק מאוחר יותר מפי קרומיי, עוזרו של אייכמן.

לזכותו של קסטנר ייאמר שתודות לו, הקהילה בבודפשט שלחה למגורשים עזרה. גם הג'וינט שלח עזרה, ורוב המגורשים ניצלו. 

ה. רכבת קסטנר לא הגיעה לאושפיץ שבצ'כיה, גם לדבריו של קסטנר, וגם על פי מכתבו של יוסף בלום, נציג הג'וינט ומראשי הנוסעים. בלום כתב מכתב במהלך נסיעת הרכבת וממנו ניתן ללמוד על מהלכה, עד שהגיעה לברגן בלזן תשעה ימים לאחר שיצאה מבודפשט. המכתב מצטרף לעדויות נוספות שאומרות שרכבת קסטנר היתה ככל הנראה רכבת גירוש,  שנוסעיה הצילו אותה בנס, ורק לאחר שהחל משא ומתן חדש על תשלום נוסף (על 2 המיליון דולר ששולמו ביציאתה מבודפשט) למען שחרורם מברגן בלזן. (בספרי עמ' 163-159).

ההיתלות באושפיץ (מחנה מועדפים בצ'כיה שנשלחו לשם יהודים לשם החלפה בשבויי מלחמה גרמנים ושרכבת קסטנר בכלל לא הגיעה אליו) ובלינץ (שבאוסטריה שאליה הגיעה הרכבת ביום השביעי או השמיני של המסע והיהודים הצטוו שם להתקלח ונוצרה פניקה גדולה כי היהודים חשבו ששולחים אותם לתאי גזים) כהוכחה לכך שיהודי הונגריה ידעו על הרצח השיטתי של העם היהודי ועל אושוויץ אבל התקשו להפנים, היא היתממות בלשון עדינה. מה גם שאי אפשר להשוות את מצבם של יהודים שיצאו מלב בודפשט ברכבת ב-30 ביוני למצבם של יהודי ערי השדה בחודשים מרס-יוני 1944.

 לבודפשט התנקזו רוב הפליטים שנמלטו להונגריה ונטמעו בעיר בת מיליון התושבים. דו"ח אושוויץ הופץ בקרב יהודים רבים בבודפשט באמצע יוני (אף שהיה אצל חברי ועדת ההצלה והיודנרט בסוף אפריל), וממשלת הונגריה החליטה כבר ב-26 ביוני להפסיק את הגירושים בעקבות הגינויים הרבים בעולם החופשי.

השאלה היא מדוע המוני היהודים לא ידעו על האסון המתקרב לפחות 10-9 ימים לפני הכיבוש, כאשר ראשי הגרמנים, שחברי ועדת ההצלה עמדו אתם בקשר, הודיעו להם על הכיבוש הצפוי, וגם מנכ"ל משרד החוץ ההונגרי הודיע אז לראשי היהודים על כך; ומדוע לא נעשה דבר עם הכסף הרב שנשלח מוועדת ההצלה באיסטנבול לוועדה בבודפשט לפני הכיבוש, ומדוע ההוראה להכין את השטח לקראת הכיבוש לא התבצעה.

ו. אף שאיני מסכימה עם התיאור וההערכה של תפקידו של קורט בכר, אשאל: ומה על ההצהרות שהעניק קסטנר לאחר המלחמה לטובת הארכי-רוצחים, ויסליצני וקרומיי, סגניו של אייכמן, ולטובת הנס יוטנר, ראש הוואפן ס.ס, הממונה הראשי על כל מחנות הריכוז, וקטליץ, עוזרו של בכר, הצהרות שהצילו אותם מעמוד התלייה? (מזל שהסלובקים תלו את ויסליצני למרות ההצהרה של קסטנר).

ז. לא אוכל להכריע בין שלל הגורמים המייחסים לעצמם את הצלת יהודי בודפשט: הצבא האדום, הצירויות הנייטרליות, הגנרל הגרמני פפר וילדנברוך, המשטרה ההונגרית. קסטנר לא נמצא כמעט בבודפשט מאז סוף אוגוסט. רק אתקן כי לפי דו"ח הצלב האדום הבינלאומי (שנציגיו שהו בגטו הגדול) לחודש דצמבר, מספר היהודים בגטו עמד על 60.000 אלף. בימים הבאים עד 18 בינואר, בעת שהצבא האדום שיחרר את פשט, יהודים רבים נרצחו ומתו ברעב, כך שהמספר מן הסתם היה נמוך יותר, ורחוק מהמספר של 120,000 ניצולים מהגטו שנקב ד"ר קציר, ואולי כוונתו לסך הכול של יהודי בודפשט שניצלו?

ח. באשר להצלת אלפי היהודים במחנות הריכוז, שנזקפת לזכותו של קסטנר, יש לומר תחילה שאיננו יודעים בדיוק כמה יהודים ניצלו בגין פעולותיהם של קסטנר, בכר, וחבריהם אלא מפי קסטנר עצמו. נזכיר כאן גם את דברי קסטנר עצמו בהצהרה בשבועה שנתן בלונדון ב- 11.4.60 (מוצג כ"ט במשפט קסטנר) שבה הודה כי פושעי המלחמה חיזרו אחריו לצורך יצירת אליבי: "ס"ס [...]  קורט בכר נטלני תחת כנפיו כדי לבסס בסופו של דבר אליבי לעצמו. הוא היה חרד להפגין [...]  שהוא מתנגד לגרושים ולהשמדות והשתדל בעקביות לספק לי ראיות לכך שהוא מנסה להציל את היהודים. ס"ס [...] ויסליצני [...] האמין שעל ידי כך [ש] השאירו אותי בחיים ועל ידי עשיית כמה ויתורים במערכה נגד היהודים אוכל להיות לו עד הגנה כאשר הוא והארגון שלו יצטרכו לתת את הדין על מעשי הזוועה שלהם."

אלמלא קסטנר, פושעי המלחמה הלהוטים למצוא סנגור שיצילם ממשפט ומחבל התלייה, היו מוצאים מישהו אחר שיעיד על האליבי שלהם. אם קסטנר הציל אפילו יהודי אחד, הוא ראוי להערכה על כך, אבל יש להבין זאת על רקע הצורך הנואש של קסטנר מזה, ושל פושעי המלחמה מזה, למצוא לעצמם נקודות זכות לקראת מתן דין וחשבון/העמדה לדין.

אפשר איכשהו להבין למה קסטנר עזר להם בזמן המלחמה, אבל בשום אופן אי אפשר להבין  למה הוא שיחרר אותם מחבל התלייה לאחר המלחמה, כאשר לכאורה לא היה לו עוד מה לחשוש מפניהם. האם חשש שאם לא יעזור להם, הם יחשפו את שיתוף הפעולה המעוות והלא-מוסרי שלו עם המנגנון הנאצי כפי שעולה ממחקרים רבים?

* * *

ד"ר יצחק קציר

תשובה לד"ר אילה נדיבי

                                                                     25.3.2017

לכבוד מר בן עזר,

להלן תגובתי לדבריה של ד"ר נדיבי: אודה ואתוודה, זה די מעייף, אפילו מתסכל, לחזור ולהזים טענות ממוחזרות, פעם אחר פעם. אבל, מצד שני, פטור בלא כלום, אי אפשר.

1. ד"ר נדיבי תוקפת אותי על שכתבתי, שד"ר אוטו קומוי היה יו"ר "ועדת העזרה וההצלה" הציונית וקסטנר היה סגנו. היא מוכיחה באותות ובמופתים, שתחילה היה ד"ר קסטנר היו"ר, ורק אח"כ ד"ר קומוי התרצה לקבל את התפקיד.

ואני שואל: אז מה? האם פרט טפל זה מפחית כהוא זה את החשיבות העצומה של עבודת הוועדה בקליטת פליטים מפולין וסלובקיה, בהברחתם אל מעבר לגבול, ובפעולות ההצלה הנועזות לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים?

האם נדיבי מטילה דופי בוועדה רק משום שקראוס, הנערץ עליה, לא היה חבר בה?

להלן כמה ציטוטים מיומנו של ד"ר אוטו קומוי:

3.1.1944. "שעה 8.00: סילגי, כהן, איזק, קסטנר."

7.1.1944. "שעה 12.00: משרד הפנים. פשקנדי (ד"ר מרטון, ד"ר ברגר, ד"ר קסטנר)."

10.1.1944. "שעה 5.00: אצל ד"ר קסטנר, סרגי."

24.1.1944. "בצהריים: רודולף אנדורקה עם ד"ר קסטנר".

12.4.1944. "דו"ח קסטנר וברנד על שיחות עם קרומאי."

2.5.1944. "אחה"צ ד"ר קסטנר מוסר כי הגרמנים נתנו את האישור לטרנספורט של ה-600... התפקיד להרכבת הרשימה אנוכי וסילגי (התקפה איומה), אינני יכול לסבול את ההתקפה המתמדת של האנשים ואת ההחלטות הבלתי צודקות שאי אפשר להימנע מהן."

הקורא הנבון מוזמן להסיק בעצמו את המסקנות על תפקידו של אוטו קומוי בוועדה... יתרה מזו: הציטטה מיום 2.5.1944 אמורה להזים סופית את ההאשמה כלפי קסטנר, כאילו הוא "שיחק את אלוהים" וקבע מי יעלה לרכבת ויזכה לחיים, ומי לא.

2. אחרי הדיון חסר החשיבות בשאלה: מי קדם למי בתפקיד יו"ר הוועדה, עדיין לא ענתה ד"ר נדיבי על שאלתי בתגובתי הקודמת: אם קראוס קיבל לידיו את "פרוטוקול אושוויץ", מדוע לא הפיץ אותו ליהודים?  האם קסטנר אשם גם בזה?

3. טענתי שרייכנטל "עשה פליק-פלאק" ביחסו אל קסטנר. נדיבי טוענת שלא עשה. טוענת ואינה מוכיחה.

4. מיומנו של ד"ר קומוי אפשר ללמוד, שקסטנר הביא אישור מהגרמנים ליציאה של 600 איש. העובדה היא, שבסופו של דבר, ב"רכבת קסטנר" יצאו 1684 איש, אישה וילד. ומאחר ולא סביר להניח, שבימים מעת קבלת האישור הנ"ל ועד ליציאת הרכבת, נולדו כל כך הרבה נפשות נוספות, מסתבר, שקסטנר הצליח, בכל-זאת, לשכנע את הגרמנים שהסרטיפיקטים מיועדים למשפחות.

5. נדיבי עצמה מודה שקראוס ניסה לסכל את יציאת הרכבת, ואף מנע מנוסעיה את הסרטיפיקטים שהיו ברשותו. נראה שאצבע אלוהים התערבה נגד איש "המזרחי"...

6. "פרשת שטרסהוף": האם צריך להזכיר לד"ר נדיבי שכול יהודי אירופה, והדגש על כול, היו בחזקת נידונים למוות? אם כך, מה רבותא בכך, שאת "שיירת שטרסהוף" ליוותה ההוראה "לשמור את נוסעיה לטיפול מיוחד בבוא הזמן"? העובדה היא, שהם לא נשלחו ל"טיפול מיוחד" ורובם הגדול שרדו את המלחמה.

נדיבי קובעת שקסטנר "בכלל לא ידע לאן הן (הרכבות לשטרסהוף) הגיעו ומתי."  ובכן, לקסטנר נודע, שרכבת אחת, מתוך 6 הרכבות שנועדו לשטרסהוף, הופנתה בטעות לאושוויץ. הוא פנה לאייכמן בתלונה, והרכבת הוחזרה מהנתיב לאושוויץ ונשלחה לשטרסהוף.  אני יכול להפגיש את ד"ר נדיבי עם שתי נשים שהיו, הן עצמן, על הרכבת הזו.

7. את הסיפור על אושפיץ (שנחשבה בטעות לאושוויץ)  שמעתי מפיה של נעמי הרשקוביץ (אימו של הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, שר המדע לשעבר), שהיתה בעצמה על הרכבת, אבל אותה לא אוכל להפגיש עם ד"ר נדיבי, כיוון שלצערי, היא כבר איננה בין החיים, זיכרונה לברכה.  

ד"ר נדיבי כותבת: "רכבת קסטנר" היתה ככל הנראה רכבת גירוש (?!), שנוסעיה הצילו אותה בדרך נס..."

אכן ה"נס" היה שהוועדה שילמה עוד שוחד לגרמנים, אבל מה לזה ול"נוסעיה הצילו אותה...?"

8. אינני יכול לדבר בשם "יהודי הונגריה", אבל גם ד"ר נדיבי איננה יכולה לעשות זאת.  הפאניקה בקרב נוסעי הרכבת בדרכם למקלחות בלינץ, אכן מוכיחה שהם לא רק ידעו, אלא גם הפנימו. רבים בקהילות היהודיות, שבאו במגע עם פליטים מפולין וסלובקיה, שמעו מהם על הזוועות, אבל סירבו להאמין.     

אם אפשר להאשים מישהו, או מישהם, בהכחשת הסכנה, הרי אלה הם הרבנים האורתודוקסים, ביניהם האחים רוקח, האדמו"ר מבעלז ואחיו, שכינסו (ינואר 1944) רבנים מרחבי הונגריה והרגיעו אותם, שלא יאונה כל רע ליהודים בהונגריה. (הם עצמם נסעו לארץ ישראל בעיצומה של השואה).

9. איש לא ידע (מלבד אולי היטלר) 9-10 ימים לפני הכיבוש, שזה עומד להתרחש. קצין של ה"אבווהר" (שרות הביון הצבאי הגרמני), שעבד גם עבור הוועדה (תמורת תשלום), סיפר לברנד שלושה ימים לפני הכיבוש על העומד להתרחש. על שליחת פעילי תנועות הנוער לקהילות בפרובינציות, עם כסף, תעודות ואזהרה מפורשת ועל תוצאותיה המתסכלות, כבר כתבתי ולא ארחיב כאן.

10. אי הסכמתה של ד"ר נדיבי עם התיאור וההערכה של תפקידו של קורט בכר בזמן המלחמה ולאחריה, מתנגשת עם מחקרה הרחב והמפורט של החוקרת שושנה ברי.

הסיפור של ויסליצני היה יוצא דופן: הפושע נתפס בידי האמריקנים, שהסגירו אותו לסלובקים. היה ברור שהם יתלו אותו על פשעיו בסלובקיה. אבל לוויסליצני היה "קלף חזק": הוא טען שהוא יודע היכן מחבואו של אייכמן, ויהיה מוכן להסגירו, אם יחזירו אותו לידי האמריקנים (שלא תלו "דגי רקק", כלומר, פחותים מראשי המערכת הנאצית). כ"דמי קדימה" גילה את מקום מחבואם של הורי אייכמן.   

גדעון ורפל, איש המחלקה המדינית של הסוכנות (לימים גדעון רפאל, מנכ"ל משרד החוץ), היה מעוניין בגילויו של אייכמן והוא פנה לקסטנר, שיכתוב מכתב לטובתו של ויסליצני, כדי שיוחזר לאמריקנים.

בסופו של דבר, הסלובקים תלו את ויסליצני.

קסטנר הבטיח לקרומיי ויוטנר, שיעיד לטובתם אחרי המלחמה אם "ילכו לקראתו" בנושאים החשובים לו: קרומיי איפשר לוועדה בבודפשט לשלוח ביגוד ונעליים לאנשי שטרסהוף (שאמנם גנב קצת מהצד...) וברגע הקריטי נעתר לדרישתו של קסטנר שלא לפגוע בשורדי טרייזנשטאדט (וזאת בניגוד לפקודתו של אייכמן) אלא למסור את המחנה לצבא האדום, באמצעות הצלב האדום.

יוטנר שיחרר, על פי ה"עיסקה" עם קסטנר, כ-5000 איש במהלך "צעידת המוות" מבודפשט לווינה. בתום המלחמה היה יוטנר חולייה חשובה בחיפוש אחרי הכספים הגזולים של יהודי הונגריה. כאמור, חוץ מוויסליצני, שפעל בסלובקיה לפני הפלישה להונגריה, האחרים אף לא היו צפויים לתלייה.

11. אכן, קשה להכריע בין שלל הגורמים המייחסים לעצמם את הצלת יהודי בודפשט. ד"ר נדיבי מנתה אחדים מהם. עליהם חייבים להוסיף את המו"מ שניהלו קסטנר ובכר בשוויצריה, באישורו של הימלר, ואשר בגינו נשלח מברק לבודפשט לעצור את הגירושים. (ראו בספרו של דוב דינור את נוסח המברק).

12. הצלת השורדים במחנות הריכוז: בספרו של דוב דינור מובאות עדויות צולבות לגבי שני מחנות לפחות: ברגן-בלזן וטרזיינשטאדט.

אכן, הקצינים האלה רצו ליצור לעצמם אליבי, והיו מוכנים לסייע בהצלת יהודים לשם כך.        ד"ר נדיבי, אילו עמדה במקומו של קסטנר, היתה בוודאי מסרבת להצעות העזרה שלהם ושולחת עוד אלפי יהודים אל מותם. העיקר, שמצפונה יישאר נקי...

13. לבסוף:  אחרי כל הנאמר על הצלת אלפים, כותבת נדיבי: "אם קסטנר הציל אפילו יהודי אחד..."

בושה!

* * *

אורי הייטנר

1. תפארת ההתיישבות הקיבוצית

הופתעתי לקרוא את גילוי הדעת של חברים, רובם מקיבוצי הקבה"א לשעבר, נגד קיום ועידת התנועה בגולן. יותר מכל נדהמתי מהאנכרוניזם, מחוסר הרלוונטיות של החותמים. הם כל כך מנותקים מן המציאות, שאין להם אפילו מודעות עצמית מינימלית להבחין עד כמה מכתבם פאתטי.

החותמים מנסים לכפות את עמדת המיעוט השמאלי הקיצוני בקבה"א על התנועה הקיבוצית כולה. את מה שהם לא הצליחו למנוע בתנועתם בזמן אמיתי, הם מנסים להחיל רטרואקטיבית על התנועה הקיבוצית כולה.

ההתיישבות בגולן היא מפעל ההתיישבות המרכזי של התנועה הקיבוצית בחמישים השנים האחרונות. מפעל זה הוקם לאחר כמעט עשרים שנות קיפאון, שבהן התנועה הקיבוצית לא הקימה כמעט אף יישוב. מלחמת ששת הימים חוללה שינוי, שבא לידי ביטוי בהתיישבות בבקעת הירדן, צפון ים המלח ובעיקר בגולן. נכון, יש פער גדול בין הכוונות להקמת עשרות קיבוצים גדולים לבין ההצלחה להגשימן בפועל. אולם מה שהוקם, הוא פאר ההתיישבות הקיבוצית מאז הקמת המדינה.

ההתיישבות בגולן נועדה לעצב את גבולותיה של מדינת ישראל באמצעות התיישבות, כמיטב מסורת הציונות המעשית, שהתנועה הקיבוצית היתה נושאת הדגל שלו. 12 יום לאחר מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הקיבוץ המאוחד על "ההכרח הדחוף בהקמת היאחזויות התיישבות במרחבים המוחזקים בידי צה"ל, החיוניים לביטחונה ולחיזוק מעמדה של ישראל במאבקים המדיניים הנשקפים לה." גם איחוד הקבוצות והקיבוצים נרתם למפעל ההתיישבות. בעוד הקבה"מ הקים גוש קיבוצים בצפון הגולן, הקים האיחוד גוש בדרום הגולן.

כתב על כך מוקי צור בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם": "ההתיישבות בדרום הרמה נבעה משיקולים גיאו-פוליטיים שביקשו לקבוע יתד במקום, למקרה של תביעה לפשרה טריטוריאלית עתידית." עם איחוד התנועות, אימץ התק"ם את הדרך הזאת, וכך החליטה מועצת התק"ם בנצר סירני בדצמבר 1980: "הגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ריבונות ישראל בגולן היא ערובה לביטחון ושלום. ... מועצת התנועה הקיבוצית המאוחדת תובעת פעילות מצד הממשלה ומוסדות התנועה הציונית להמשך הפיתוח והאכלוס של רמת הגולן... התנועה הקיבוצית המאוחדת תומכת ותפעל להחלת החוק, המנהל והמשפט הישראלי בגולן."

והקיבוץ הארצי? גם הקיבוץ הארצי התיישב בגולן, והקים את גשור ונטור. חותמי המכתב נאחזים ב"נוסחת גשור" על פיה "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום." לכאורה, ניתן להבין זאת כהקמת יישובים בגולן ובעת ובעונה אחת תמיכה בנסיגה מהגולן. אבל כל מי שמבין משהו בהתיישבות, יודע שאין לכך שחר. אף אחד לא מקים יישובים כדי לעקור אותם. עובדה – מתנגדי הקמתם של שני הקיבוצים, התנגדו להחלטה על אף אותה נוסחה. עובדה, גם תומכי הקמתם של גשור ונטור לא התיישבו ביו"ש ובבקעת הירדן. אבל הם יזמו הקמת קיבוצים בגולן, כדי לעצב באמצעותם את גבול הקבע של ישראל, שיכלול את הגולן בשטחה, בהתאם להשקפת עולמם.

 אז מה היא אותה נוסחה? בסך הכול גשר של מילים בין תומכים למתנגדים כדי להשקיט רעשים ולמען שלום בית. מה אומרת הנוסחה? שום דבר. אפשר לפרש אותה כנכונות לנסיגה. אפשר לפרש אותה כהתיישבות למניעת נסיגה, למאבק נגד נסיגה, אך התחייבות לכבד כל החלטה של המדינה על נסיגה (ויש לזכור שעל פי חוק יסוד משאל עם, רק במשאל עם ניתן להחליט על נסיגה מהגולן). ואני מפרש אותה, כאמירה שההתיישבות היא מעשה של שלום, בעוד עקירת יישובים היא מעשה איבה ואלימות, ולכן מובן מאליו שההתיישבות אינה ולא תהיה מכשול לשלום.

אבל האמת היא שאין שום משמעות לאיזו נוסחה ישנה ועבשה, שכבר מזמן אבד עליה כלח, ובוודאי שאין היא עומדת מול מפעל התיישבות קיבוצי חי ותוסס, שחיים בו כבר בני שלושה דורות והוא נמצא בעשור החמישי שלו.

מאז שהקבה"א קיבל את נוסחת גשור, קרו כמה דברים במדינת ישראל. הגולן סופח לריבונות ישראל. חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסוריה, וסוריה סירבה להצעה. סוריה התפרקה והתפוררה ואינה קיימת עוד. ואפילו שינוי גלובלי אסטרטגי – הקיבוץ הארצי התאחד עם התק"ם והוקמה התק"צ. ממש מגוחך לנופף היום בנוסחה הזאת.

 אגב, הקיבוץ הארצי לא הקים רק את גשור ונטור, אלא גם את שניר. נכון, רמת הבניאס עליה הוקם הקיבוץ היתה חלק משטח א"י המנדטורית ולכן חלק בצד הישראלי של "הקו הירוק", אולם הסורים השתלטו על השטח באלימות בשנות החמישים. לאחר מלחמת ששת הימים הקיבוץ הארצי הקים את שניר, תחילה כהיאחזות נח"ל, כבר בספטמבר 1967. נכון, בעיני הקבה"א זאת היתה התיישבות כשרה מבחינה פוליטית, אך לא כן מבחינת הסורים. עמדתם של הסורים במו"מ הייתה נחרצת – קווי 4 ביוני 1967, כלומר עקירת שניר.

 הגולן הוא ישראלי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהעובדה הזאת בלתי הפיכה. יש קומץ סרבני התפכחות, או כאלה שאוצר המילים שלהם אינו כולל את המילה "טעיתי", שעוד מתכחשים לה. חבל.

 במלאת יובל להתיישבות בגולן, אך טבעי שוועידת התנועה הקיבוצית תעלה לגולן ותחגוג יובל שנות התיישבות. אני שמח במיוחד על החיבור בוועידה, בין עין גב והגולן, ובין ציון 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. אלה שני מפעלי התיישבות ציונית שעיצבה את גבולה של ישראל. חלוצי עין גב הקימו את קיבוצם בקדמת כינרת, במטרה להיות חלוצי ההתיישבות בגולן, אך לאורך שנים התקיימו בבדידות מזהרת, ובשנות השליטה הסורית בגולן הם היו, כמו כל יישובי הגליל והעמקים, יעד לתוקפנות הסורית. עם שחרור הגולן, שוחררו גם עין גב ושאר יישובי העמק מאימת לועי התותחים הסוריים. היום, בהביטם מעלה, הם רואים לנגד עיניהם את אורות יישובי הגולן, ובהם הקיבוצים, הממשיכים האמתיים של מפעל חייהם.

2. צרור הערות 26.3.17

* האובססיה חזקה ממנו – כל ניסיון לפרש באופן רציונלי את המשבר המלאכותי שיצר נתניהו בניסיונו לחסל את תאגיד "כאן" נידון לכישלון. אין שום פירוש רציונלי. מדובר כאן בגחמה, באובססיה מטורפת של האיש הזה לתקשורת.

על פי כל שיקול רציונלי, הסיכוי בין אחד לאלף שנתניהו יטלטל שוב מדינת ישראל לבחירות מיותרות ובזבזניות על הגחמה הזאת, הוא אפס. מה הוא יכול להרוויח? הוא עלול להפסיד בבחירות, ואם ינצח, כוחו ייחלש, ואם כוחו לא ייחלש ואפילו אם הוא יתחזק, אין מצב שהליכוד יקבל 61 מנדטים. בכל מקרה הוא יצטרך להקים קואליציה. יכולה להיות לו קואליציה נוחה וטובה יותר מהנוכחית? ובכל מקרה, אין סיכוי ששותפותיו הקואליציוניות תסכמנה שוב לחתום על הסעיף השערורייתי לפיו הן מקבלות מראש כל "רפורמה" שהוא ינסה להוביל בתקשורת. יתר על כן, אני מאמין שכל השותפות הפוטנציאליות תתאחדנה בדרישה שתיק התקשורת לא יהיה בידי נתניהו ואולי אף לא בידי הליכוד.

אבל העובדה שאין כל תסריט רציונלי על פיו נתניהו ילך לבחירות על הגחמה הזאת, אינה אומרת שהוא לא יעשה כן, כיוון שהאובססיה המטורפת שלו בנושא התקשורת כנראה חזקה ממנו.

* פיגוע חינוכי – תרחיש א. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. הוא נכנס לירושלים, החנה את מכוניתו ועטה על עצמו חגורת נפץ. הוא צעד למסעדה הומת אדם ופוצץ את עצמו. 12 סועדים נהרגו ו-34 נפצעו, מתוכם 2 במצב אנוש וששה במצב קשה.

תרחיש ב. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. בכניסה לירושלים הוא נעצר במחסום. בחיפוש במכוניתו התגלתה חגורת הנפץ. המחבל נעצר.

החייל העירני במחסום הציל חייהם של 12 בני אדם ואת שלמות גופם של עוד 34.

חיילים כמותו כבר הצילו חייהם של מאות, אולי אלפי בני אדם, כאשר עצרו מחבלים, ואת חייהם של אלפי בני אדם שניצלו כי המחבלים ויתרו מראש, בגלל המחסומים.

כל המקיים נפש אחד כאילו קיים עולם מלא.

על פי הסעיף הראשון בחוק החינוך הממלכתי, אמורה מערכת החינוך הישראלית לחנך את התלמיד להיות "אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו."

מערכת חינוך כזו, תראה זכות וחובה לחנך את הנוער לשירות משמעותי בצה"ל. בין השאר, היא תדגים את חשיבותו של השירות, באמצעות המחסומים. העבודה במחסום היא עבודה מחורבנת, מתישה, שוחקת, לא נעימה, מעצבנת. אבל די בכך שאחת ל... נתפס מחבל וחייהם של אזרחים וילדים ישראליים ניצלים, כדי שכל חייל יבין איזו חשיבות יש למשימה הזאת: לשליחות הזאת.

גם בגימנסיה הרצליה מחנכים את הנוער ערב גיוסו לצה"ל. בבית הספר הנושא את שמו של הרצל, מוסד שחינך דורות של ציונים, מוסד שממחזור א' שלו יצאה שדרת הפיקוד של "ההגנה", מוסד שבתש"ח כל תלמידי י"ב שבו ויתרו על תעודות הבגרות והתגייסו להגן על המדינה הצעירה, נערך השבוע פיגוע חינוכי המוני.

התלמידים התבקשו להשתתף במיצג מבחיל, המדמה כביכול את פעילותם של המחסומים הישראליים ביו"ש. בימים האחרונים רוססו ברחבי בית הספר כתובות גרפיטי, שלשונן "כמה זמן לוקח לך להגיע לבית החולים?" ו"כמה זמן לוקח לך להגיע לבית הספר?"  וביום רביעי הופתעו תלמידי כיתות י"א וי"ב לגלות את ה"מחסומים" שהוצבו בכניסה לקומה שלהם.

בשתי הכניסות לקומה הוצבו שולחנות וביניהם סרט סימון אדום, ושלטים "מחסום". במחסום עמדו כמה תלמידים שדימו חיילים, ושאר תלמידי המגמה ליחסים בינלאומיים בשכבה י"א עמדו בתורים ארוכים לפני המחסומים, כדי להיכנס לשכבה.

ה"חיילים" התעמרו ב"פלשתינאים" ואף סירבו להכניס את חלקם. לדברי התלמידים, הם חויבו להשתתף במיצג על מנת לקבל ציון במגמה.

הפיגוע החינוכי, שנועד "ללמוד את הנרטיב הפלסטיני ולחוות את מה שהפלסטינים חווים ביומיום," כפי שהסבירה אחת המורות לתלמידים, הוא חלק משיעורי יחסים בינלאומיים, שעליו אחראית המורה אדווה זלצר. זלצר היא פעילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות", הנלחם למען מימוש "זכות" השיבה ונגד קיומה של מדינת ישראל. גימנסיה הרצליה מעסיקה פעילה בארגון הזה כמורה, ומאפשרת לה להשתולל ולהתפרע כאוות נפשה בבית הספר.

במסגרת הפיגוע החינוכי, המורה המנוולת חילקה לתלמידים, שדימו פלשתינאים, תעודות זהות ואישורי מעבר מנומקים, כמו למשל אב לחמישה ילדים שצריך להגיע ליום עבודתו או אדם מבוגר שזקוק לעבור לבית החולים בירושלים.

אחד מהתלמידים סיפר: "ילדה אחת היתה פלשתינאית, החייל אומר לה 'האישור מזויף' וקורע אותו. היא צורחת והיא אומרת 'הוא קרע לי את האישור'."

עשרות תלמידים נטלו חלק בפיגוע, ואחד מהם סיפר כי מורה במגמה אמרה שמטרת המיצג הוא ללמוד על צדק, אחרי שלמדו על רצח העם ברואנדה.

איזו זוועה. וזאת, בבית ספר ממלכתי במדינת ישראל.

האשם הראשי בחרפה הזאת הוא מנהל בית הספר. כמובן אותה פעילה אנטי ישראלית שאירגנה את הפיגוע. כך גם שאר המורים שהשתתפו. וכן, כל המורים ששתקו. לא היה אפילו צדיק אחד ששבר את השתיקה ומנע את הפיגוע.

כן, וגם התלמידים, שלא התמרדו ושיתפו פעולה. מנערות ונערים בני 17 ו-18 ניתן לצפות לראש גדול ולזכות הסירוב. היה עליהם לסרב להשתתף בפיגוע ולהשבית את הלימודים.

הפיגוע התרחש ביום רביעי. נכון למוצ"ש, המנהל טרם הושעה מתפקידו ולא זומן לשימוע לפני פיטורין.

* אנטישמי או אנטי מערבי? – איך מגדיר גדעון לוי, למחרת הפיגוע הרצחני בלונדון, את מתקפת הטרור של הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית נגד המערב וערכיו?

"העולם אוסר מלחמה על המוסלמים."

כלומר, טעיתי בו, כאשר חשבתי שהוא סתם אוטו-אנטישמי, הנוקט אמת מידה אחת כלפי מדינת היהודים ואחרת כלפי שאר מדינות העולם. מסתבר שהשנאה שלו היא למערב כולו, והתמיכה שלו היא באויבי המערב כולו.

לא, לא טעיתי. נכון, הוא אנטי מערבי, אך הוא בראש ובראשונה אוטו-אנטישמי, כי הוא אינו מתנגד לעצם קיומן של מדינות עצמאיות לעם הצרפתי, לעם האיטלקי, לעם הספרדי ולעם הרוסי. הוא מתנגד אך ורק לקיומה של מדינת לאום לעם היהודי.

* מסית למרד – ח"כ בצלאל סמוטריץ' מסית את הנוער הדתי למרד. הוא קורא לו לערוק מצה"ל ומההגנה על קיומה של מדינת ישראל (או בשפתו המכובסת "לדחות את הגיוס בשלושה חודשים"). אפס מאופס! אין שמץ של הבדל בינו לבין תמונת הראי שלו – השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הם קורצו מאותה שקית אשפה. ברור שהנוער הדתי לאומי יצפצף עליו בבוז.

* אבולוציה – ב-1955 ניצחה גולדה מאיר, מועמדת מפא"י לראשות העיר תל-אביב, בבחירות המוניציפליות. היה זה בטרם הונהגה בחירה ישירה לראשות העיר, והיה צורך בקואליציה. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה, כיוון שהמפד"ל (!) שהיתה אז בעלת בריתה של מפא"י, סירבה לתמוך באישה לראשות העיר, ומישהו שם מצא איזה פסוק לפיו אסור, כביכול, לאישה להנהיג.

14 שנה מאוחר יותר, המפד"ל, אותה מפד"ל, הצטרפה לממשלה בראשות מנהיגה, אותה מנהיגה, גולדה מאיר.

והנה, חלפו עוד 48 שנים, וש"ס החרדית (!) תומכת בשלי יחימוביץ' לראשות ההסתדרות.

לאט לאט, אבל לא דורכים במקום.

* הפרעת קשב – ח"כ מרב מיכאלי התארחה בתוכנית הבוקר של ערוץ 2. היה לי חשוב לשמוע מה שיש לה לומר – הרי היא יו"ר הסיעה האופוזיציונית הראשית, וחשוב לשמוע באמצעותה את דבר האופוזיציה באשר למשבר הקואליציוני.

ניסיתי להאזין לראיון עימה, וכרגיל, התקשיתי להקשיב לתוכן דבריה, בשל הרעשים שהיא יוצרת בלהגה, המקשים על הקשב של המאזין. כוונתי, כמובן, להתעקשותה לדבוק בשפתה הטרחנית והפאתטית, ולניסיונה לאנוס על השפה העברית את האג'נדה הפוליטית-מגדרית שלה.

טוב/ה, די/ה, הבנו/נו.

(אגב, יו"ר או יו"רית? יו"ר = יושבת ראש. יו"רית = יושבת ראשה).

* למשל ולשנינה – אברהם "אברשה" שריר, מי שכיהן כשר התיירות והמשפטים בשנות השמונים מטעם המפלגה הליברלית בליכוד, הלך לעולמו בגיל 84. כיוון שבמשך 25 שנים הוא היה מחוץ לחיים הציבוריים, סביר היה שיישכח כמו רבים אחרים מן התודעה הציבורית. אולם כל מי שעמד על דעתו בראשית שנות ה-90, דווקא זוכר אותו כסמל לפוליטיקה צינית ומכוערת. שריר היה לסמל התרגיל המסריח, למשל ולשנינה.

ב-1988 הרכיב יצחק שמיר את ממשלתו ולא צירף את שריר לממשלה. במשך שנתיים הסתובב שריר ממורמר ומלא רגשות נקם. ב-1990 רקח שמעון פרס את התרגיל המסריח. בהיותו מ"מ ראש הממשלה, הוא חתר תחת ראש הממשלה והממשלה. במשך חודשים הוא רקם תוכנית חתרנית, שבה המפלגות החרדיות יחברו אליו, תמורת הבטחות מפליגות וחסרות תקדים בתחומי דת ומדינה ומשאבים, ואז הוא יפיל את הממשלה ויתמנה בתמיכתן לראשות הממשלה. לאחר מו"מ ממושך, כאשר הצליח לשכנע את ש"ס ויהדות התורה, הוא ביים משבר קואליציוני מלאכותי על סוגיית קש מדינית, והפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, יחד עם החרדים.

הנשיא הטיל עליו להרכיב ממשלה, אך הכול השתבש כאשר הרב ש"ך ובעקבותיו הרב עובדיה עצרו את המהלך. וכאן נקט פרס בתרגיל חדש – הוא שיחד את שריר הממורמר, וחתם עימו על הסכם על פיו תמורת עריקתו מהליכוד, הוא ימונה לשר האחראי על שני תיקים, ישוריין מקומו ברשימת "העבודה" לכנסת הבאה, מטעם מפלגה שיקים מכספי מפלגת העבודה, ו-13 ממקורביו ימונו לתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות.

אחריו, התמסרו עוד 3 ח"כים מהמפלגה הליברלית בליכוד, בראשות השר מודעי, לפיתויים דומים אך חזרו בהם. בסוף גם שריר חזר בו, לאחר הקריאה המפורסמת של יצחק שמיר "אברשה חזור הביתה!" (אגב, שמיר לא אמר אברשה, אלא "אברהם שריר חזור הביתה").

ואם האירוע הזה מאפיל על כל מעשיו של שריר בפוליטיקה, מן הראוי שיהיה זה לקח לפוליטיקאים בימינו.

* סגירת מעגל – במשך השנים שמו היישוב קלע אלון בצפון הגולן עבר גלגולים רבים: קלע, קלע אלון, קלע גולן, ברוכים, מצוק עורבים. לא אתאר כאן את הגורם לגלגולים ולשינויים, שחלקם נבע מגלגולי היישוב והאוכלוסיות שהתחלפו בו.

לאחרונה החליטו התושבים לעשות סדר, ולהבטיח שליישוב יהיה שם אחד ויחיד, ושכך יהיה בכל הרשומות הפורמליות. והם החליטו לחזור לשם עליו החליטה ועדת השמות הממשלתית – קלע אלון.

כחלק מהליך הרישום הפורמלי של המדינה, ביום רביעי אישררנו במליאת המועצה האזורית גולן את השם קלע אלון.

זו סגירת מעגל. בדיוק השבוע לפני 37 שנים עלתה היוזמה לשם הזה, חודש בדיוק לאחר פטירתו של יגאל אלון. מתוך פרוטוקול ועד יישובי הגולן 30 במרץ 1980: "אנו תובעים להקים בדחיפות את 4 היישובים שהוחלט עליהם בשנה שעברה. אנו מציעים לקרוא את שם היישוב הצפוני (קלעה) ע"ש יגאל אלון ז"ל – נאמן ההתיישבות בגולן."

ארבעת היישובים המדוברים הם נמרוד, קלע אלון, אלוני הבשן ומיצר.

* בדיחה רצינית – כבכל חצי שנה, רצה הבדיחה על כך ש"אני מכוון את השעון ל-2:00 כדי לקום ולהזיז את השעון שעה קדימה/אחורה." ותמיד מישהו מגיב ברצינות: אבל אתה יכול לכוון מראש וללכת לישון.

* ביד הלשון: אצבע בעין – כותרת ב"מעריב": "גורמים בסביבת נתניהו: 'המינוי של אבן הוא תקיעת אצבע בעין'." ובאותו יום, בידיעה ב"ישראל היום", צוטטה הודעה של מירי רגב, ובה המשפט: "ההחלטה של מפקד גל"צ וגלגלצ היא אצבע בעין והכרזת מלחמה על כל מה שנתפס בעיניהם כתרבות האחרת."

אז מה פירוש הביטוי "אצבע בעין"?

זהו ביטוי להתגרות בוטה, שנועדה להכעיס ולהכאיב.

* * *

מנחם רהט

ילד הכאפות

הציונות הדתית, שמזדהה בכל נימי נפשה עם המדינה, מוסיפה להיבעט בגסות

חופש הדיבור הוא כידוע ערך מקודש. לכן מדינת ישראל לא חלמה להוציא צו סגירה נגד האקדמיה לאמנות בצלאל, שאחת הסטודנטיות בה, חמאסניקית ממזרח ירושלים, פירסמה כרזת הסתה לרצח ראש הממשלה. גם את אוניברסיטת ב"ג לא חשב איש לסגור, למרות שסטודנטים בה קיימו טקס הוקרה לאירגון השמאל הקיצוני 'שוברים שתיקה', וסטודנטים בה טענו כי המחלקה לממשל ופוליטיקה בה עוסקת בהסתה שמאלנית קיצונית.

את תיכון אורט אבין ברמת גן איש לא העז לסגור בשל השתתפותו של המורה להיסטוריה הרצל שוברט, פעיל שמאל, בהפרות סדר בכפר הפלשתיני נבי סאלח (31.8.15). גם בתיכון בקרית טבעון, שבו האשימה התלמידה ספיר סבח את פעיל השמאל אדם ורטה, מורה בביה"ס, בהטייה שמאלנית קיצונית עד כדי תיעוב המדינה, לא נגעו לרעה.  

וכך תיאטרון 'אל מידאן' החיפאי, שהעלה מחזה המהלל את המחבל וליד דקה, אשר פיקד על חוליית המחבלים שחטפה, עינתה ורצחה, את החייל משה תמם ב-1984. לא רק שתיאטרון האבסורד הזה לא נסגר, אלא אפילו ממשיך להיות מתוקצב מקופת הציבור, בהוראת היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שכל כך חרד לקדושת חופש הדיבור.

זו גם דרכה של גימנסיה הרצליה בת"א. מנהלה ד"ר זאב דגני, המזוהה עם השמאל הלא-פטריוטי, מתעקש, מטעמים של אידיאולוגיה רדיקלית, שלא לפתוח את שערי המוסד להופעות קציני צה"ל בפני התלמידים. שערה בראשו לא נפגעה. וכך גם המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שאחד ממרציה, ד"ר עופר כסיף, כינה את שרת המשפטים "חלאה ניאו-נאצית". לזכות כל אלה ועמיתיהם מן השמאל הקיצוני, אשר גולש לעיתים לעויינות מטורפת, עומדת תמיד טענת חופש הדיבור.

יש רק מוסד אחד בישראל, שמדינת ישראל מאיימת לסגור, מבלי להכיר בזכות חופש הדיבור. זוהי המכינה הציונית דתית הקדם צבאית 'בני דוד', ביישוב עלי בשומרון, שהפכה עצמה לפס הייצור היעיל ביותר להכשרת חיילים וקצינים איכותיים לצה"ל.

לא עומדת לזכותה העובדה, שמבית היוצר הזה לגיבורי האומה יצאו קצינים וחיילים מעוטרים, כמו סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, מעוטר צל"ש אלוף, והקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה. בעל עיטור העוז רס"ן רועי קליין הי"ד. רס"ן אלירז פרץ, שנפל ברצועת עזה. סגן הדר גולדין. סרן יוני נתנאל, סמ"פ צנחנים שנפל במבצע 'עופרת יצוקה'. ולהבדיל, טפו-טפו, בין המתים לחיים, אישי מופת כמו תא"ל עופר וינטר, מעוטר צל"ש אלוף. אל"מ אליעד מאור, מפקד עוצבת ברעם. אל"מ אבי בלוט, מפקד עוצבת חיצי האש. אל"מ חזי נחמה, מפקד חטיבת מנשה. אל"מ אילן דיקשטיין, מפקד חטיבת עציוני. סרן איתן פונד, מעוטר עיטור המופת. ועוד אזרחֵי מופת במישור האזרחי.

איך זה שהמוסדות  האנטי לאומיים, המייצרים בוגרים לטובת מחנה השמאל הרדיקלי, מרשים לעצמם למתוח את גבולות חופש הדיבור, כאילו היו אדוני הארץ, ועוד נהנים מתמיכה כספית של המדינה המתועבת בעיניהם, ודווקא המוסד הכי פטריוטי שקיים בסביבה, ומזוהה עם הציונות הדתית, זוכה לאיומי סגירה?

מה מקור הזילזול המוחלט של המדינה במכינת עלי, עד כדי רמיסתה והשפלתה באיומי סגירה, בשל התבטאות בלתי ראויה אחת? הרי התבטאויות חמורות פי כמה, נענות כאן בחיוך של הבנה, ובצקצוקי לשון בדבר חשיבות חופש הביטוי.

התשובה, כך נראה, טמונה בשני מישורים.

האחד, מעמדה הפוליטי הנחות של הציונות הדתית, אשר הפכה לילד הכאפות של המדינה. אילו היתה לציונות הדתית נציגות פוליטית זקופת קומה, דוגמת זו החרדית, היו הפוליטיקאים הסרוגים מזעזעים את אמות הסיפים. בדיוק כפי ש'יהדות התורה' וש"ס יודעות, כשרק מראים להן קצה של איום לפגוע בהזרמה התקציבית הגואה לישיבות שמחנכות במודע נגד שירות בצה"ל. מישהו העז לפגוע בכל המסיתים? בישיבות שמהן יוצא קמפיין החרד"קים? – נאדה. להיפך. התקציבים רק גדלים.

לעומת זאת מעדיפה הציונות הדתית להתקפד. לחיות במנטליות של מיגננה. ככל שיבעטו בה (ע"ע גוש קטיף, עמונה, עפרה. וע"ע ההתנכלות השיטתית בצה"ל לחיילים ולקצינים הסרוגים, למן השפלת הרבנות הצבאית עד דכא, דרך גזירת הזקנים, ועד לגזירת השיוויוניות בבה"ד 1, בחילות האוויר, הים, והשיריון), היא תבלע את הרוק ותושיט לחי שנייה. עושה קולות של דשא, ומתגוננת בהתחסדות: "בשביל זה שווה לעזוב את משרדי החינוך והמשפטים? נו, באמת!"

מה עוד צריכים להבין שר הביטחון ליברמן, וראש הממשלה נתניהו, שמעניק לו יד חופשית בהתעמרותו בציונות הדתית, מהתנהלות צינית שכזו? שאפשר לבעוט ולעלוב. ששום פוליטיקאי לא ישכב על הגדר למען מכינת עלי.

המישור השני הוא איווט ליברמן. חידה בלתי פתורה, שמעולם ולעולם לא נדע אם הוא ימין קיצוני או שמאל רדיקלי. הציניקן שרוקד על כל החתונות, מכה בכל החזיתות, וכל מהלכיו נועדו לשרת מטרה אחת, ושמה הישרדות פוליטית.

את חוכמת הבייגלה הבזויה הזו, הוא למד ממי שהיה בעבר המנטור הבכיר שלו בפוליטיקה הישראלית, בנימין נתניהו (שגם על אודות האידיאולוגיה שלו אין אנו יודעים מספיק, כשהיא נעה משתי מדינות לשני העמים עד להתנגדות נמרצת למדינה פלשתינית). שניהם מבינים את מה שהיטיבה לנסח ביושר סימה קדמון בטור הפוליטי שלה לפני כשבוע וחצי:

"הרי הציונות הדתית היא חבורה של פראיירים. אתה דורך עליהם ארבע שנים, וחודש לפני הבחירות מתחנף אליהם, והמצביעים מסתערים בהמוניהם."

כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך מצער.

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

ו. אמנות הבמה

כרגיל אנו קוראים בשם שחקן למי שאמנות הבמה בידו, המופיע לעיני הקהל לאור הרמפה. לאמיתו של דבר, כל אדם הוא שחקן, שכן יצר הוא בו "לשחק", כלומר להערים ולשנות טעמו על-מנת להיות אחר משבראו יוצרו.

גם הוריי היו שחקנים, ומעיד אני עליהם ששחקנים טובים היו. אימא היתה שחקנית קומית, בעלת כישרון-חיקוי נדיר. כשהיתה מספרת מה, בחן ובציוריות כדרכה, לבשה מיניה וביה דמויות מדמויות שונות של הנפשות הפועלות בסיפורה – לתרועת שומעיה. אף קול צלול ונאה היה לה. תמיד היתה שרה – אגב טרחתה בבית ובלכתה ברחוב. אהבתי שירתה זו, אף-על-פי שרגזתי לעיתים על זיופיה, שכן רגילה היתה "לתאם" כל לחן, ולו גם המפורסם ביותר, לטעמה שלה. ובעלת רגש היתה, נוחה להתלהב.

זכורני, בוקר פברואר אפור בשנת 1917 יצאה אימא אל השוק ונשתהתה שם שעות ארוכות. דאגנו לה. לבסוף, לפנות ערב, הופיעה בפתח, כשהסל הריק בידה ובפיה שירת המרסלייזה. מסתבר, שבהגיעה לשוק ראתה התקהלות. משניגשה, שמעה את הבריות מסיחים זה עם זה בדבר הצאר שהודח בפטרוגרד. עוד הם מדברים, ואי משם הופיע בידי פלוני דגל אדום, ועברה השמועה שהקוזקים באים. והנה אמנם קרבו ובאו, וההמון נבוך. כי קוזאק, כידוע, פירושו הצלפה במגלב ודריסה בפרסות הסוס. וראה זה פלא: משקרבו הקוזאקים, העלו אף הם על ראש הרומח מטלית אדומה – והשמחה רבתה. איש נפל על צווארי רעהו בדמעות גיל ובנשיקות, ויצאו יחדיו, אזרחים וקוזאקים, לחפגנה ברחובות העיר. לאן? לכבוש את "הבסטיליה", לשחרר את האסירים הפוליטיים. ואימא בשורות המפגינים, צועדת ושרה, כשידה האחת על כתפו של פלוני ברנש מרופט, ובשנייה מתנופף בקצב הסל הריק.

אף-על פי כן מצומצמים היו תחומי משחקה של אימא. היא אמנם ידעה, כאמור, לחקות את הזולת לצורך בידור שהזמן גרמו, אמנם ידעה להשתלהב באופן נאה ומשכנע, אך בתוך-תוכה ריאלית היתה ואמיתית היתה עד כדי סלידה מכל העמדת-פנים.

לא כן היה אבא. הוא השתייך לשחקנים הטראגי-קומיים המעולים מסוגו של צ'ארלס לוטון, המשחקים תמיד את עצמם – תהא הדמות שיגלמוה אשר תהיה. בוודאי לא לשם אחיזת-עיניים שיחק את הדמויות הרבות שהכרתין בו. הוא היה איש כן, ישר ותמים עד כדי ילדותיות. אלא שיצר-הדמיון שבו היה מתאהב כפעם בפעם באיזו דמות, ומיד היה נוטלה לעצמו וחי בה זמן-מה.

ראיתי את אבא ככפיר אריות, כבר-כוכבא, בשעה שהוא משליך ממדרגות ביתנו פקיד של בית-המשפט, גוי גס רוח, שתבע ממנו שיחתום על הזמנה בעצם יום השבת, ומשסירב אבא לחתום, קראו בשם "חרטום של ז'יד".

ראיתי את אבא בדמותו של "היהודי הנצחי", כשגזרה מלכות על גירוש משפחתנו מניקולאייב כ"אלמנט בלתי-רצוי לאוכלוסייה המקומית".

ראיתיו כאב רחום ורך מספר הפיליטונים של הרצל. ראיתיו כילד מגודל המשתעשע עם ילדים כאחד מהם. ראיתיו מתלהב וקר-רוח, טוב-לב ואכזר, עירני ואדיש. אך בכל הדמויות הרבות האלה היה אבא. כשחקן-אמת הוא חי את הדמויות האלה לא מלבר אלא מלגו. ואילו כשהוא לעצמו – אדם צנוע היה, ביישן ואף פלגמאטי במקצת.

 אימא, בלגלגה עליו, היתה מספרת, שפעם אחת ביקרה עימו בהצגת-תיאטרון, ולאחר-מכן שבוע ימים פחדה מפניו, שכן כל-כך נתלהב ממשחקו של הגיבור הראשי, עד שבלי משים החל מדבר וצועד כמוהו.

אף אני ראיתי את אבא בקלקלתו. ילד הייתי כשנטלני עימו להצגת "הנודד הנצחי" של אוסיפ דימוב. באחת הסצינות של מחזה עצוב זה שמעתי את נשימתו הכבדה והמקוטעת של אבא. זקפתי פניי אליו וראיתי דמעות נושרות מעיניו. המראה הזה זיעזעני יותר מן ההצגה עצמה.

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

בהצלחה מפוטין: לה פן נפגשה עם הנשיא הרוסי

סוכנויות הידיעות, פורסם: 24.03.17

כשהסקרים מראים עלייה לסיבוב השני אבל הפסד בבחירות, מנהיגת הימין הקיצוני הגיעה לביקור במוסקבה ונפגשה עם הנשיא הרוסי המשפיע, שמתמודד עם הטענות שהתערב לטובת בחירת טראמפ בארה"ב: "אנחנו לא משפיעים בשום צורה," אמר פוטין. לה פן הצהירה: "אשקול הסרת סנקציות."

מי שחשב שפוטין הוא אפילו רבע קומוניסט – טעה! הוא כבר יותר מחצי פשיסט וזה מה שהיא באה לבקש – תמיכה (מפשיסט לפשיסט...)

על מה בנט ונתניהו נאבקים?

כל הסיפורים בתקשורת על קונספירציות כביכול המהונדסות ע"י נתניהו להפיל את בנט בנויות על הגיון מסוים הטוען ש"הבית היהודי" בבחירות הבאות ייקח מהליכוד לפחות 6 מנדטים (שהליכוד, לפי הערכות שונות, "גנב" מ"הבית-היהודי" בבחירות לפני שנתיים).

אני לא כל כך בטוח שששת המנדטים האלה יחזרו ל"בית היהודי" בגלל הקצנת עמדותיו הלאומיות והדתיות. גם ניסיונו של בנט להשיג תומכים חילוניים מתרסק בגלל הקיצוניות אצלו מצד חברי כנסת כמו אורי אריאל וסמוטריץ (ורבנים כמו יגאל לוינשטיין).

יותר סביר להניח שהפלג היותר קיצוני ירגיש בקרוב מספיק חזק לעבור את אחוז החסימה, יתפלג מ"הבית היהודי" ויילך עצמאית לבחירות כאשר הוא צפוי להשיג 3-4 מנדטים ולהשאיר את "הבית היהודי" במיספר המנדטים הקיים, ומאד מוחלש למעשה.

מכאן שהטענה שמפלגה זו ששה לקראת בחירות מוקדמות היא אולי נכונה, אבל אם זה באמת כך, יש פה מהלך מוטעה מצידה, ולכן אין כל השפעה על מה שיאמר או יעשה נתניהו בנדון, למעט קבלת מנדט או שניים של מסורתיים-מתונים שיישארו בליכוד ולא יחזרו לזרועות בנט, ואם על אלה נלחם נתניהו, הוא צודק.

* * *

  הרצל חקק

ז'אן מרקוס לוחמת נשית, מחוללת היסטוריה!

על ספרה של הדסה מור

"יום הדין של ג'ני מרקוס"

הוצאת 'ספרי צמרת', 2017, 364 עמודים.

הדסה מור אוהבת להסתובב במגרשים הסוערים של ההיסטוריה, וראינו זאת כבר ברומן הקודם שלה 'אהבה בצֵל האפר'. הדסה מור ידעה להציג את האֵימה והייסורים שבשואה וליצוק לתוך היוֹרה הרותחת מֵמד של עולמות אישיים, חיים מקודשים שצרבו בדמעה את הזמן. כבר אז נוכחנו שלהדסה חשוב הסיפור האנושי – ולרגעים זכרתי את הפסוק המקראי על משה, שליבו נצבט לנוכח מכאובי אֶחיו: "וירא אותם בסִבְלותם."

כבר אז הבינותי, שהיא סופגת הכול וחיה בתוך המסופר. בבואה לכתוב על השואה הנוראה, היה בהדסה רצון עז לכתוב אפוס, שיבטא את השבר והתחייה הלאומיים. היא מספרת ובה בעת כותבת היסטוריה – וכך רשמה באותיות של אש, בספרה הקודם:

"דפי ההיסטוריה אינם פוסקים מלדפדף את עצמם לדעת, אינם שואלים איש מתי להחיש את האירועים ומתי להאט. הזמן אדיש לאירועים ולצרכים של בני האדם ואינו מתאים עצמו לפרט הזה או האחר…הוא מאוד דייקן כבר מיליוני שנים ולעולם אינו מאכזב…דפי ההיסטוריה מתהפכים כמו מאליהם…"

ספרה החדש "יום הדין של ג'ני מרקוס" הוא אתגר מיוחד – הדסה מור מנסה להבין חזונות משיחיים של גיבורה נוצרית, מנסה ללכת עימה למקומות המקודשים לנו, ללב ירושלים. כך היא פותחת את הרומן החדש שלה:

"אוניית הקיטור שבה הפליגה ז'אן מרקוס ההולנדית בדרכה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לארץ הקודש בשנת 1873, החלה לקרטע ולהתנודד על פני הגלים, כמו היתה אחוזת בהלה נוכח המשוכות הצפויות לנוסעיה בנמל יפו, שאליו היו פניה מועדות, בסיומה של הפלגה ממושכת רבת תלאות."

הפתיחה היא רגע של שיא, זמן התעלות: ז'אן מרקוס נושאת את פניה לארץ ישראל כדי למלא שליחות היוקדת בעצמותיה: לבנות בית, משכן לישו המשיח, שבו יוכל לשכון כאשר יירד אלי אדמות, אחרי שיתחולל יום הדין, תתרחש מלחמת גוג ומגוג ועולם חדש נקי וטהור ישרור עלי אדמות.

דמותה  של ז'אן מרקוס נָלושה בידיים אוהבות, והלב יוצא אליה, אל אישיותה הקורנת אור: ז'אן, שכבר בילדותה זכתה בכינוי החיבה ג'ני,  מוצגת כאישה שממלאת את חייה באהבה לבני אדם, ברצון לעזור ולסעוד אנשים חלשים וחסרי אונים, להילחם בָּרוע, להיאבק בכל יישותה למען עולם צודק יותר. האירוניה היא, שדווקא תכונות אלה היו בסופו של דבר בעוכריה.

כבר ברומאן על ימי השואה, "אהבות ואפר", הוכיחה הדסה מור את כוחה בהקמת מיבנה של עלילה מורכבת, שבה שלובים אירועים היסטוריים: בלבה גועשת, שם נפתלו גורלות של  יחידים, ידעה הדסה להציג עלילה לאומית. בכישרון רב מזגה קוקטייל של מוטיבים מתפתחים, רגשות עזים, עלילות משנה. מי שנסחף אחר ספרה הקודם, נוכח כיצד היא יוצקת יחדיו חיים של משמעות וצמיחה וחיפוש אושר בנפתולי הייסורים. דפי הספר "אהבה בצל האפר" לקחו אותנו בנתיבי אש אל  ימים חרוכים, זמני חורבן, קץ תקוות, סבל של בית שנהרס, עם שעומד נרעש נוכח התופת.

ברומן החדש שלה יודעת הדסה מור להוכיח שוב את כוחה בשזירת כמה עלילות לעלילה מרכזית: ג'ני מרקוס גיבורת הסיפור, כולה חזון וחלומות. זה סיפורה של אישה לוחמת, שגורלה נקשר בכמה דמויות משנֶה, עלילה חובקת עולם, חוצה זמנים – מאירה באור יקרות את המאה התשע עשרה, את ארץ ישראל בהבזקי אור לאורך הדורות.

בתיאור דמותה של ז'אן אנו נחשפים לַשניוּת ולדיאלקטיקה שבאופייה: בליבּה מפעֵם רצון עז לסעוד חולים, עניים ונדכאים, ובד בבד היא חולמת על משימות גדולות, שיש בהן ניצוצות של משיחיות וציפייה לאחרית הימים. הדסה מור יוצרת בעט של אהבה דמות שכל כולה קודש וחול: כל זה בא לידי ביטוי בהתנדבותה, בהצטרפותה למֶרד  שפרץ בארצות הבלקן למיגור השלטון העות'מאני בארצותיהם, והיא יודעת לתרום באומץ: לא רק בתפקידי סיעוד – גם כחיילת לוחמת בקרב.

אכן מדובר בדמות מיוחדת, והקורא  חש, שהוא דוהר איתה על סוסה האציל – וכל זאת בתמונות מסעירות: בראש  פלוגת המתנדבים, לוחמת ללא חת, מול האוייב, לקראת החיילים התורכיים. ז'אן גיבורה חסרת מנוח, שיודעת להפיח רוּח אחרת, רובֶה בידה והיא זועקת לחיילים לבוא אחריה כדי לנצח את האוייב. קשה שלא להתרגש, שלא לחוש את האופוריה ושיכרון החושים האוחזים בה, תוך כדי סערת הקרבות.

אכן מדובר בגיבורה נוצרית, רוחה ספונה בכתבי הקודש, והמשיכה לירושלים סוחפת את המחברת אחריה בנתיבי היעדים הקדושים שלה. שתי המשימות האלה, בניית המשכן לישו המשיח בירושלים והלחימה במרד הבלקן, שהתרחשו בחייה והיוו את שני פרקי החיים המשמעותיים בחייה, ירדו בסופו של דבר לטמיון. היא איבדה את שניהם. אך המחבּרת אינה  רואה בכך החמצה או כישלון: "הפסידה? לא בהכרח. אם רק היתה בונה את המלון שלה ומנהלת אותו במשך שנים רבות, או אם רק היתה יוצאת להילחם כמתנדבת, כמו רבים אחרים, במרידה הגדולה בבלקן, היא לא היתה מעצבת לעצמה את האישיות  המיוחדת שכֹּה קסמה ליוצרים, שכה משכה ביוגראפים, סופרים ומשוררים, להעלות על הכתב את סיפור חייה."

הגעתה של ג'ני לארץ הקודש חושפת אותנו לדברי ימיה של ארץ-ישראל החל מחורבנם של הבית הראשון והבית השני, דרך  שלטון הרומאים  והביזאנטים, הכיבוש הערבי, טביעת רגלם של הממלוכים, של הצלבנים, הכיבוש של הסולטאן התורכי, מסעו של נפוליאון בונפרטה. פרקים מסעירים, שלוקחים אותנו לסמטאות נשכחות בעבר שלנו.

אך לא רק היסטוריה יהודית. המחברת מוליכה אותנו בכל שבילי ההיסטוריה, שבהם ג'ני צעדה במהלך הרפתקאותיה, החל מאיי הודו המזרחית, אינדונזיה, שם ג'ני נולדה, כשאביה שימש כמושל האי יאווה, שם חיו בעושר רב; ובהמשך, ההיסטוריה של אוטרכט בהולנד, שם ג'ני  גדלה בביתו של דודה הכומר האדוק, ולאחר מכן בתחנות  נוספות  בזו אחר זו – פריז, רומא  סרביה, בוסניה הרצגובינה, בלגרד וירושלים.   

 לרגע נדמה שסקירות הרקע ההיסטורי ותיאור האירועים ההיסטוריים, מרחיקים את הקורא מהעלילה המרכזית, אולם  יותר ויותר במהלך הקריאה הופכת ההיסטוריה לסיפורים מקסימים  ומרתקים העומדים בזכות עצמם, כי המחברת מלווה אותם בדימויים ובהערות, לעיתים פילוסופיות לעיתים פסיכולוגיות. כך למשל, בתיאור מסע הכיבוש של נפוליאון, כאשר הוא שיחרר את חיילי אל עריש, שלחמו נגדו, בתנאי שיישאו רגליהם ויסתלקו מהאזור, אך  הם בגדו בו  והמשיכו להילחם נגדו, היא כותבת:

 "לא כל אדם הוא גם בן-אדם. בייחוד אם אותו אדם היה דקה קודם לכן אויבך המוצהר."

במהלך העלילה המפותלת והמותחת אנו מגלים דמות נשית לוחמת, שיודעת להוכיח לכל הגברים שאינה נופלת מהם, יודעת להיאבק על מטרותיה – אבל בה בעת ספוגה באהבה ובחמלה, בהרבה תמימות ונאיביות, שיהיו לה למכשול בהשגת החלום המשיחי הנשגב: הקמת הבית לישו המשיח בירושלים, שאליו ינהרו מאה ארבעים וארבעה אלף מאמינים, שיקבלו את פניו.

את חזון הקמתו של הבניין לישו חוותה ג'ני  במעמד ביקורה בוותיקן ברומא, שם הוטלה עליה המשימה  לבנות את המשכן לישו  בירושלים. עם הגעתה לעיר, הקורא מתחיל לצעוד אחורה אל המציאות של אותם ימים: ארץ דלה ומוזנחת, שלטון עותומאני מושחת בערוב ימיו,  חוקי קרקעות מפלים שאסרו מכירת קרקעות למי שאינו מוסלמי, וסיפורי האפנדים הערביים, שניכסו לעצמם את אדמות הסולטאן מבלי ששילמו עבורן בישליק אחד, ושמחו למכור אותן למוסדות היהודים שרכשו אותן עבור העולים שהגיעו לפלשתינה, החל מהעלייה הראשונה, תמורת  כסף רב.

המחברת מפריכה כאן את התיאוריה המסולפת כאילו אנשי העליות קנו את האדמות מהפלאחים העניים בשנות בצורת במעט כסף, שהרי הפלאחים מעולם לא היו בעלי האדמה שאותה הם עיבדו. הם נאלצו לחכור אותה מהסולטאן לשנה אחת בלבד עם אופציה להארכה.

אנו מטיילים ברומן זה בקרונות החוצים דורות ויבשות וימים: המחברת שוזרת בפנינו את קורות ג'ני, החל ממקום הולדתה באינדונזיה, כבתו של מושל האי יאווה.

חוטי העלילה נטווים ממקום למקום, וג'ני מגיעה עם המשפחה להולנד, לפרשת הדרכים בחייה: ג'ני הורחקה מהמשפחה ונשלחה לגור ולגדול בבית דודה הכומר בעיירה אוטרכט, שם ספגה חינוך דתי אדוק.  

הירושה הענקית שקיבלה  לאחר מות אימה, כשהגיעה לבגרות,  השפיעה על כל מהלך חייה בעתיד. היא ניהלה רומן  מרתק  עם  מוזיקאית וסופרת מפורסמת באותם ימים,  באחוזה הגדולה שרכשה; ז'אן נסעה לפריז ללמוד בסורבון, שם החליטה לבנות  מכספה הפרטי עשרה בתי חולים לעניי העיר, ומיד עם השלמתם, היא השתתפה במלחמה שפרצה בין גרמניה לצרפת. באותה מלחמה התנדבה לטפל בפצועים תחת מטחי הכדורים, עד שצרפת הובסה ונכנעה לגרמניה וחויבה לשלם פיצויים גדולים.

מעבר לנתיבי המאבק השונים הפרושים במרחבים גיאוגרפיים שונים – אנו חוזרים ומגלים פרקי היסטוריה עלומים, המתארים את פלשתינה במאה התשע עשרה תחת השלטון העות'מאני, את פרקי ההוויה שיש בהם נגיעה ליחסי יהודים-ערבים, את הסיפורים המרתקים על הקמת בית הספר אוולינה דה רוטשילד, ובוודאי שנתרגש לגלות דמויות מיסתוריות: הנה הסיפורים על ג'ון ניקולייסון המיסיונר האנגליקני,  את סיפורו של האדריכל ג'ימו שבנה מבנים היסטוריים גדולים (מנזר הכרמליטיות, המנזר הפרנציסקני בבית לחם) שאותו ג'ני שכרה כדי שייבנה עבורה את משכן המשיח, את סיפור הקמתה של המושבה האמריקאית ביפו, סיפורה של סוכנות הנסיעות תומס קוק הבריטית, וגם סיפורו של אהרון הורנשטיין היהודי המומר, מנהל המלון, שובה את ליבנו, ולקראת פרקי הסיום מתוודעת ז'אן-ג'ני למשפחת ספפורד, שהקימה את מלון ה"אמריקן קולוני", העומד על תילו עד היום בעיר העתיקה.

מי שקרא את ההיסטוריה של ירושלים, אינו יכול להבין אותה בלי אותן דמויות שחיו בה והסעירו אותה, דפי הזמן הישנים קמים לחיים.

קצרה היריעה בסקירה מלתאר את המאבקים של ג'ני בביורוקרטיה המושחתת של השלטון התורכי: תלאות רבות עברו עליה בשל העיקולים שהטילו  השלטונות התורכיים על הנכס, ומשלא היתה מסוגלת עוד לשלם להם מיסים מופקעים, הופסקה הבנייה והיא נאלצת להסתבך במעגל של תביעות סרק מושחתות.

לוחמת גדולה ונאיבית, שידעה לחולל מהפכה בפריס בהקמת בתי חולים לעניים, שידעה להניף נס מרד בבלקן, נותרת חסרת כוחות למול הרשעות של התורכים ושל סוחרים נוכלים.

בית המשיח לא זכה לקום, משום שאת כל שארית כספה ביזבזה ג'ני על רכישת נשק למורדים בבלקן, בהשפעתו של מפקד המרד מיקו. ז'אן עושה הכול למענו והוא הגיבור שאותו אהבה והעריצה, עד שנותרה חסרת פרוטה. הבניין המיוחל הפך בחלוף השנים לחורבה, ומכל חייה של ג'ני המסעירים נותרו רק חורבות. הבניין, שנותר בנוי רק עד מחציתו, קומה וחצי בלבד, נשאר עומד נטוש במשך תשעים שנה, עד שראש העיר טדי קולק ציווה להרוס  אותו ב-1970. סופה העצוב של  ג'ני בא לידי ביטוי  באמירה  אופיינית לסופם של חולמים ומאמינים לנוכח המציאות האכזרית:

"האמונה הטוטלית שאפפה אותה מכל עבר, אמונה גם בבני האדם וגם באלוהים וגם במשיחו, גבתה מג'ני מחיר כבד. אדם שאין בו אף שמץ של רשעות, אף לא קמצוץ של שמחה לאיד, שבז לחומריות שהוא עצמו בורך בה בשפע, נידון בסופו של דבר לאומללות."

לאורך העלילה יודעת המחברת לצייר את הקשרים של ג'ני עם משפחתה, את הקשר המיוחד עם האח הבכור, קיס, הוא האח שבו בחרה ליורש היחידי של רכושה מבין יתר אחיה ואחיותיה, ואת היותה של ג'ני לוחמת נשית לשחרור האישה.

בתחילת הרומן מתואר רומן בינה לבין מוסיקאית וסופרת ידועה, קתרין ואן-ריס. הן מנהלות יחד חיי חברה תוססים, רוכבות על סוסים, וג'ני היתה מוכנה להנעים את מאווייה המיניים של קתרין, אך היא עצמה אינה נסחפת אחר המגע הגופני.

יש בג'ני  עוצמה פנימית כנגד כל תשוקת בשרים, הן בקשר עם נשים והן עם גברים. במהלך המלחמה בבלקן נוצרים קשרי אהבה בינה לבין מפקד המרד מיקו, אבל אלו נשארים בגדר אהבה וירטואלית  ללא מגע  פיזי ביניהם.

"יכולה להתקיים בין גבר לאשה אהבה עזה ומענגת שאינה מלווה במגע פיזי, כשם שיכול להתקיים  בין בני זוג  סקס סוחף וסוער ללא שמץ מעורבות של רגשי אהבה,"  כותבת המספרת.

דומה, שהמחברת נסחפת  ונמשכת אחר  המסתורין והאמונות של הדתות השונות. היא מתארת ברגשות עזים כיצד ג'ני נסערת מסיפור חייו של ישו. תיאור צעידתה בוויה דולורוזה בנתיב צעידתו של ישו ותיאור כל הדמויות שצעדו סביבה, המשולב בתופעת  'סינדרום ירושלים' –  הינה מלאכת מחשבת.

אני זוכר כילד, כיצד היינו רצים לקולנוע 'אדיסון' לצפות בסרטים בעקבות רומנים היסטוריים. כילדים התרגשנו מאד לראות עולמות ישנים קמים לחיים, ודפי ספרה של הדסה משיבים חלומות ילדות. הלב מתאווה להפקתו של סרט גדול שייתן חיים לדמות הנפלאה של ז'אן מרקוס, שחיכתה ליום הדין הגדול, ליום הגאולה, ונותרה בודדה ונבגדת. "בן חור" ו"ארמגדון" מחכים לסרט ההיסטורי הזה..

באמצעות סיפור חייה של ז'אן מרקוס למדנו להכיר פרקים בחיי הארץ, פרקים של אמונה עזה שיודעת לחצות אוקיינוסים ולנצח קרבות.

הדסה מור יודעת לרקום רומנים כואבים ולוהטים, עלילות סיפוריות שחושפות לפנינו גְבוּרה רוחנית, חיי נפש סוערים. היא רושמת כמה שורות עצובות לקראת סוף הסיפור:

"אבל אין טעם לקונן. החמצות הנן חלק בלתי נפרד ממהלך חייו של כל אדם... דווקא ההפסד, או הכישלון שלה בשני מפעלי חייה, הפך להיות ההישג הגדול שלה. אישה גדולה, מיוחדת במינה, שהפכה להיות חלק מההיסטוריה. הסימפוניה הבלתי גמורה של חייה של ג'ני מרקוס באה אל קצָה באקורד עצוב, אך היא ממשיכה, ותמשיך להתנגן בליבותיהם של כל מי שיאזינו לצלילֶיה."

תודה להדסה מור ששקדה ולמדה ועמלה על הקמת מצֵבה ספרותית לסיפור חיים כה יוקד, כה דומע, כה מרגש. דפי ההיסטוריה לובשים חיים, והמאה התשע-עשרה נחשפת במכחול רגיש, מאבקים לאומיים, זרמים משיחיים, ירושלים בפרקי חיים שלצערנו נשכחו מלב רבּים. הדסה מור יודעת לכתוב בלשון קולחת, בעיצוב מרשים של עלילה חובקת עולם – והכול בכישרון סיפורי סוחף ומרתק.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך "50 שירי מתבגרים"

ספר שיצא לאור בשנת 1987

עם ציורים של דני קרמן

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן

אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

גַּם בָּרַגְלַיִם –

אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב

אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת

וְהַיַּבָּלוֹת –

אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת

אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת

אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –

מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

* * *

אלון בן-מאיר

פרופ' למדע המדינה

מלחמה ב-3 חזיתות או שלום?

תסריט סיוטי? סיכוי לשלום? נתניהו מזעיק מהסכנה מאיראן, אך יכול דווקא עכשיו לנצל את ההזדמנות לשלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי.

חששו העיקרי של נתניהו הוא שאיראן תתעקש על שמירת דריסת רגל בסוריה, כפיצוי לתמיכתה באסד. החלטת נתניהו לעדיפות נמוכה לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שגיאה איומה. דווקא בגלל האיום האיראני הגובר, נתניהו צריך לעשות הכול כדי לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים על הסכם שלום בהקשר לשלום ערבי-ישראל מקיף. בכך הוא ינטרל את האיום הפלסטיני ויחליש את האיום האיראני. טהראן נחושה בדעתה לפתוח בנוסף לחמאס ולחיזבאללה חזית שלישית בסוריה נגד ישראל.

 בצה"ל מודאגים שבפעולות איבה של החמאס, חיזבאללה ואיראן עלולות להצטרף, לאלץ את ישראל להילחם ב-3 חזיתות ולהעניק לפלסטינים בגדה הזדמנות להתקומם נגד הכיבוש. נתניהו מבין שאין  ביכולתו לשכנע את טראמפ לבטל את העסקה הגרעינית עם איראן, וברצונו להבטיח שוושינגטון תשים לב להתנהלות איראן המזעזעת את היציבות באזור ולסכנה בנוכחותה הצבאית בסוריה. לכן הוא גם אמר לנשיא הרוסי פוטין, במפגשם, שישראל לא תסבול תוצאה כזו עם הניצחון על דאע"ש. הניצחון על דאע"ש כמעט ודאי, אך ייארך עוד 6 חודשים לפחות, ובינתיים איראן מגבשת את נוכחותה בסוריה ללא התנגדות מצד אסד, שתופס את נוכחות איראן כחיונית לאחיזתו בשלטון.

לפי ההערכות, לחמאס ולחיזבאללה יש כמעט 200,000 רקטות, שרבות מהן יכולות להגיע לכל מטרה בישראל. לנוכח המתחים הגוברים בין ישראל לחמאס ולחיזבאללה, צה"ל חושב על התפרצות פעולות איבה, ומתמודד עם תסריט סיוטי: ישראל לא תצליח ליירט את כל הרקטות הנכנסות. עשרות רקטות עלולות ליפול בה על מרכזים עירוניים ולגרום למאות אבדות, לנזק מבני כבד, לסגירת עסקים לשבועות, להידלדלות מזון ותרופות, לסגירת בתי-ספר ולהצפת בתי-חולים. ישראל עלולה להגיע לפלישה לעזה וללבנון, בהפצצת מתקנים איראניים בסוריה, בדיכוי התקוממות פלסטינית, ובהגנת המתנחלים בגדה המערבית.

כדי להימנע מתסריט סיוטי כזה, ממשלת ישראל עלולה להפציץ בהרחבה ב-3 החזיתות: רבות מהרקטות של חיזבאללה והחמאס משוגרות מאזורים אזרחיים צפופים וסביר שיהיו רבבות אבדות אזרחיות, והתקפות נגד ישראל על-ידי כוחות איראניים בסוריה עלולות לאלץ את ישראל להפציץ באיראן מתקני גרעין.

קשה לחזות כיצד יגיבו העולם הערבי, אירופה, ארה"ב ורוסיה. חלק ניכר מהמזרח התיכון יבער. ישראל תנצח במלחמה, אלא שניצחון זה יבוא במחיר הכבד ביותר בתולדות הלוחמה בעידן המודרני. התסריט נראה אולי לא סביר, אך ההסתברות שיתרחש עולה מיום ליום. אם נתניהו מודאג מהבסיס האיראני בסוריה, אסור שישלול אפשרות מבעיתה כזו.

רצינות נתניהו מהאיום האיראני תיבחן בפעולתו בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אין עיתוי טוב יותר מעכשיו לבחון את פתרון שתי המדינות לשני העמים שימומש בהקשר שלום ישראלי-ערבי כולל – כשמדינות ערב חוששות כישראל מהאיום האיראני. יותר מאי-פעם מדינות ערב – ובראשן מצרים, סעודיה, ירדן, מרוקו וקטאר – נמצאות בעמדה להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית וחמאס להיכנס ברצינות למשא-ומתן, בתנאי שישראל תגלה תיאבון אמיתי לשלום אמיתי: נתניהו וחלק משריו עשויים להפגין זאת בהצהרות על אי-כוונה לספח שטחים פלסטיניים נוספים, ועל הקפאת הבנייה בהתנחלויות לשנה לפחות.

אם שותפיו לקואליציה לא יתמכו ביוזמה כזו, נתניהו יצטרך לפטר אותם ולהקים ממשלה חדשה עם מפלגות המרכז והשמאל התומכות במשא-ומתן לשלום עם הפלסטינים. עד-כה נתניהו רק שילם מס שפתיים לרעיון המדינה פלסטינית. אם קיומה של מדינת ישראל עומד על הכף מחמת האיום האיראני, כטענת נתניהו, יש לו יכולת ותמיכה ציבורית לקדם מטרה זו, ועומדת בפניו הזדמנות פז להביא לשלום ולעתיד מבטיח, שיהודים וערבים בישראל ומחוץ לה משתוקקים לו.

מתוך "על צד שמאל", המגזין של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז, 23.3.17.

* * *

עמוס אריכא

רב-נבל ושֶבר לאומי

מכבר הגיעה רגע לנפץ שקרים בחיינו. מאז ארבעה דורות במדינה יהודית עצמאית (רק לכאורה), למדנו לחיות עם מסכת שקרים המפוררת אותנו בשקידה. השלמנו עם שקרים והרכנו ראש בהכנעה בפני מעמד נבלים הנקרא רבנים. היה זה דוד בן-גוריון שנתפש לשגיאה בעלת משמעות היסטורית הרסנית, כאשר הסכים להסגיר את המדינה הנושמת זה עתה נשימה ראשונה, בידי יהודים אורתודוכסים, קיצוניים שבקיצוניים והם ככת מתבדלת, שקמו לפקח על יהדותנו. כך הגענו עד שבר לאומי שסתר בכך את כוונתו העיקרית להקים בית לאומי מקלט לכל יהודי הרוצה לחיות בה כאדם חופשי, גם לפרש לעצמו את יהדותו מבלי שיקום מי להתנכל לו.

ההחמצה הזאת של הפרדת הדת מניהולה היומיומי של המדינה, היא אולי ההחמצה החריפה ביותר שהחמיצו בן-גוריון וחבריו בדרך להקמת גטו יהודי ענק לקרנותיו האפלות נדחקים כל אלה שאינם מוכנים להושטת צוואר וזכויותיהם הבסיסיות ביותר נרמסות ברגל גסה זה כשבעים שנה.

המציאות מוכיחה כי לא מדינה דמוקרטית השאיר אחריו אבי האומה, אלא מדינה נכה שהלכה והשתנתה תוך מאזן כוחות משחית ומשתנה לרעה בזירה הפוליטית, עד בלי הכר את פרצופנו הלאומי, בעוד רבנינו ומפקחינו מתעללים בנו כרצונם. אלה התגלו כשכבה רבנית מושחתת מוצצת דמים תרתי-משמע, שלא היתה דומה לה ברשעותה ובצרות אופקיה בתולדות עם ישראל.

במרוצת השנים התעמקה והתחפרה בנו שגיאתו המרה של בן-גוריון והפכה לגידול סרטני האוכל וממית בנו כמו בתוכנו כל חלקה טובה. פרשני היהדות שקמו לאתגר את קיומנו כאנשים חופשים ובאו מקרב חרדים לעילא וחרד"לים מוכי משיחיות דהיום, הפכו את מדינת ישראל עויינת ליהודים שאינם מוכנים לכוף ראשם בפני הרואים עצמם נציגי האל עלי-אדמות.  זו רבנות שמוציאה מקרבה את אלה המשתלחים בלשון ערלה גם במידת יהדותם של כל אותם חילוניים בארץ ויהודים החיים מחוץ לגבולותיה ומחפשים ביניהם חיבור אתנו אך לשווא, מהרפורמים ועד לקונסרבטיבים, ומאז השואה אין שבר לאומי גדול מזה.

בשנים האחרונות מחריפה גם השתלטותם של הרבנים על דביר הדבירים הלאומי שלנו, צה"ל, ולא נמצא רמטכ"ל אחד, כולל האחרון שבהם, להתייצב לבלימת הסחף המסוכן הזה מבחינת התקיימותנו הרוחנית.

הנה אתמול הופיע מגדף שמיים וארץ, רב מראשי המכינה הקדם-צבאית בעלי, אחד בשם יגאל לוינשטיין, וכדרכו מימים ימימה התגולל כבן-שווקים  מתפרע על כל מי שאינו חוט ארוג בגלימתו האמונית. שוב חזר זה להתנהל כשור-מועד לנגח בצה"ל, שלטענתו משנה בעשור האחרון את "צביונו" (צבא עממי) – וזאת באמצעות התנגדותו הנחרצת של החוזר בתשובה הזה כנגד גיוס נשים. עד כדי כך הפליג בהתזת רעליו הרב המקבל משכורתו ממדינת ישראל, שרק המלה זונות לא עלתה במפורש על שפתיו הנוטפות שנאה, במקום בו אמור היה לברך את חיילות צה"ל. 

אינני מתכוון לעסוק כעת ולפרט חולאים פליליים שפשטו בין רבני ישראל, ממעשי אינוסים מזעזעים, עד מרמה, שוד וגזל האחר, גניבה של דעת וגניבת כסף, ועוד ועוד. את שאני יודע על לא מעטים מהם יקצר המצע מלהשתרע. אך היו גם היו בודדים כאלה שיצאו בצעקה נואשת להעביר מתוכנו את האיש הרע הזה. אך לא שמעתי מלוינשטיין נימת-צער אפילו קלושה כעלה יבש ומתפורר שיעיד כי חזר בו ממערכות גידופיו וחירופיו הקודמים. תחת זאת חזר והתגלה כסמבטיון מצחין, כמסית נפשע לזילות בנותינו המתחיילות יותר ויותר לתפקידים נועזים בעוד הוא עצמו ראוי להרחיקו מהעדה,

הרמטכ"לים האחרונים כאשכנזי, גנץ ויותר מכולם, גדי אייזנקוט, לא קלטו ולא הבינו כי מתפקידם היה לבלום חזית דתית מרושעת זאת שעשתה והתנהגה כרצון רבניה בכל מחנות צה"ל כבאחוזתם הפרטית. לא היה כדבר הזה באמת עד לאותו עשור אחרון, אליו כיוון חיציו החשוכים לוינשטיין מוכה הרוח האלוהית עד ריר, המבזה בלשונו המתבהמת וקורע לקרעים יהדותן של כל אישה עברייה לובשת מדים. כמה נמוך ניתן לרב-שוטה לרדת ברגעי התקפיו? 

לפני גדי איזנקוט היתה אפשרות להכניס סדר בהתערבות הפרועה של רבני ישראל בניהול הצבא. הוא יכול היה בחילוף שני תפקידים להוריד מעלינו דבשת מסוכנת של חרדיות שאינה מכירה בפיקוד צה"ל כבסמכות עליונה. הכוונה לשני תפקידים שהתפנו בתוך תקופה קצרה. האחד, רב ראשי לצה"ל והשני קצין חינוך ראשי. במקום להושיב שם ידענים בני אקדמיה התגלה הרמטכ"ל במלוא חולשתנו שחזר והושיב שם מי שחרפו וגידפו יהודים שאינם לרוחם. במקום לסלקם זימן אותם הרמטכ"ל לספל קפה, כאילו לצורכי "שימוע". עשה ונהג כך ומינה אותם אחר כבוד-רב – והחמיץ שעה גדולה.

את תיקונו המתבקש בצה"ל לשבר הזה ימצא כעת הרמטכ"ל גדי איזנקוט בעקירתו של לוינשטיין מן השורש. ומנגד מותר לנו לצפות כי שרת המשפטים, איילת שקד, תתעורר לקול התבונה בטרם תתאחר שעה, ובמקום לחוקק חוקים פסולים ומרבים ריב ומדון, תתמקד בחקיקת חוק שייקרא אפילו על שמה, "החוק למניעת הדרת נשים", ודי יהיה לביזוי בנותינו בלשון מצורעת מצידם של  נבלים שפלי-רוח כאותו לוינשטיין. אך עד שלא ינופנף, עניין לנו עם הנבל לוינשטיין שמונה עצמו כראש וראשון לבני הזן הרבני החדש, רבנים אנטישמים.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"ז

פילוג 1942: טבנקין "גנב" את הדור הצעיר

שרגא, בזיכרונותיו, אומר שההתרחשויות במפלגה בשנת 1937, ההתפטרויות וההיעדרויות של ההנהגה, בישרו את הפילוג של 1942 בכפר ויתקין.

"הדבר החל בבחירות שהתקיימו באותה שנה [1937] בקרב פועלי העץ. התארגנה בתוכם     קבוצת אנשים, לא מוּכרים לציבור, שהחליטה להפיל את מפא"י. בשנים 1938-1939 נעשה יותר ויותר קשה להשיג עבודה, וחלוקת העבודה לאנשים הפכה למשימה כבדה במיוחד. מי שעמד אז בראש חלוקת העבודה היה יוסף קיציס, איש בעל כוח ובעל מוח. לחפש אז עבודה, פירושו היה לצאת להפגנות ברחוב אלנבי, או להקים צעקות בלשכתו של ראש עיריית תל-אביב, או בסוכנות. על רקע זה היתה התמרמרות רבה. שכאמור החלה לקבל ביטוי פוליטי אצל אגודת עובדי העץ. דיווחנו על כך, ארן ואנוכי, לבן-גוריון ולברל. בן-גוריון הגיב בביטול. ארן, אנוכי וחברים נוספים טענו באוזניו, שאם לא נקבל רוב אצל פועלי העץ, פירוש הדבר תחילתו של פילוג במפלגה.

"לחצנו על בן-גוריון ועל ברל לקבל על עצמם מעורבות גדולה יותר בשיחות ובישיבות המתקיימות במרכז. שניהם לא קיבלו זאת ולא האמינו שיהיה פילוג.

"בסופו של דבר איבדה המפלגה את שליטתה באגודת פועלי העץ ואז אמרתי לבן-גוריון: 'אתה רואה! אתה התערבת יותר מדי בניסיון למנוע את החרפת המאבק איתם. הזהרנו אותך שכך יהיה, ויצא, שהקבוצה שכבר היתה מאורגנת כסיעה הרוויחה מהכוונות שלך למנוע את המאבק איתם.' היתה נחוצה לי הרבה חוצפה כדי לבוא בדברי ביקורת ישירים כאלה אל בן-גוריון. תגובתו לדברים שלי היתה: 'טוב, אז אנחנו נחלק את התפקידים. לי הסוכנות. לך המפלגה. ולא נריב. אם אתה חושב שאתה מבין יותר מכולנו יחד... אני אומר לך שאני מבין. אני אומר לך שברל מבין. טבנקין לא יפלג את המפלגה. הם לא ישתגעו. מה פתאום!?"

 "ב-1937-38 קמה סיעה ב' וב-1938-39 החלו אנשי 'הקיבוץ המאוחד' להצטרף אליה. האנשים הראשונים שפעלו בתל-אביב ליצירת הפילוג אינם בעלי שמות המוכרים לציבור (מאיר זילברמן, בן-ירוחם ועוד). בהמשך הצטרפו אנשים מוכרים יותר כמו יוחנן קושניר מפועלי הבניין, קרן-צבי שהיה עו"ד ויועץ ההסתדרות, אפריים תבורי מפועלי העירייה, ועוד. המעגל הלך והתרחב וגם טבנקין כבר היה קשור לעניין." ("רשימות מפנקסי", עמ' 97-98).

מדברי שרגא עולה קו תיחום הפעילויות שקבע בן-גוריון כבר אז, כמין חלוקת-עבודה ביניהם. באימרה זו, ששרגא אהב לצטט, תתפוס לימים המדינה את מקום הסוכנות.

  *

שרגא היה חבר מזכירות ומועצת פועלי תל-אביב, לא בשכר, כשם שגם במפלגה פעל שלא בשכר. עבודתו במחלקת הניקיון איפשרה לו זאת. כמעט מדי יום, בשעה אחת-עשרה, היה מופיע בסניף המפלגה, אצל בן-אהרון, ואם לא הגיע, לבטח היה בא בארבע אחר-הצהרים, ויושב עד חצות. גם חברים אחרים איחרו שבת, אך המיוחד בשרגא היה שעבודתו בניקיון היתה כמו גזורה ומדודה לצרכיו הציבוריים.

במסיבה למלאת שמונים לשרגא נצר (שנערכה ב-13.12.77), אמר בן-אהרון:

"את שרגא, כידוע, היה קשה מאוד לסדר. קודם כל אי אפשר היה להביא אותו לידי כך שירים את קולו. אתה יכולת להרים את קולך ולהוציא את נשמתך והוא יושב ומשיב לך בלחש. כאשר אנחנו קמנו לעבודתנו – הוא כבר גמר את יום העבודה שלו, שעליו קיבל את שכרו הדל, ואז הוא התחיל בענייני ציבור. קם ראשון ובחצות עוד מצאתם אותו בסניף. מה היה כוחו? יחס של אדם לאדם. היה לו רכב צמוד – הרגליים. הוא עבר את העיר והכירה כמו אנציקלופדיה חיה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 163).

שרגא, לדברי בן-אהרון, נטל על עצמו תפקיד של גַשַׁר בין המפלגה להסתדרות. היה איש הביניים. אמין, ובחברות טובה עם כל הפלגים בסניף, אף כי הסימפטיה שלו, הקבועה, היתה לצד ההנהגה המרכזית. דבריהם של ברל, ובן-גוריון, היו חוקים עליונים בעיניו. הוא היה איש שלהם, וסביבם התרכזו אז היסודות היותר חזקים, של הפועלים הקבועים ושל העסקנים במנגנונים הציבוריים ההסתדרותיים.

לדעת בן-אהרון, היה שרגא מצוי כל אותה תקופה בקונפליקט: להלכה – היה איש המימסד, בעל זיקה ונאמנות בלתי מעורערות. כל מה שאמרו ברל ובן-גוריון היה קדוש בעיניו. מצד שני – היה איש עם, איש השכונות, אלה היו טעם חייו. הוא חי איתם – עם פועלי-הניקיון, עם מובטלי עבודת הבניין שקלט בעירייה, לעבודות זמניות. ולכן, מבחינת הנאמנויות, היה מחולק.

כאשר הקונפליקטים בסניף היו מן הסוג שחולף ועובר, טרם היוו בעייה רצינית לשרגא. הוא היה עם בן-אהרון לאורך כל הדרך בבעייה הסוציאלית, בבעיית הדימוקראטיה, ובעד חלוקת עבודה יותר צודקת. "היה לו לב סוציאלי והיה לו מוח ממוסד." לב לאנשים, לויאליות להנהגה.

לדברי בן-אהרון, שלושה תחומים איפיינו את שרגא, מתקופת עבודתם המשותפת:

דבר ראשון: שרגא היה איש מסור, מהקרובים ביותר לבן-אהרון, השתתף בכל בירור, בהקמת סניפי-מישנה, יחד עם יהושע קזנצ'יי וצבי לוביאניקר. שרגא היה תמיד זמין. תמיד נתן יד. "זו היתה חווייה לעבוד עימו ועם קנצ'יי, לבבות שותתים שהרגישו במצוקת הזולת, שהיו בעצמם מופת לחיים אישיים, מסורים בלב ונפש לתנועה."

דבר שני: היתה מחלקה מיוחדת של צבי לוביאניקר ושל שרגא, שעסקה ביסודות הלא-פועליים. הם היו ראשונים שבנו פריפריה לא-הסתדרותית בשכונות, בקרב הלומפנפרולטאריאט, המעמד העובד העני, הבלתי-מאורגן. הם פעלו גם בקרב עובדים שלא הצטרפו להסתדרות, בעיקר מן המעמד החצי-בינוני, בעלי-מלאכה קטנים, חנוונים, ואלה הרחיבו את הבסיס של המפלגה והעלו אותה לאותה הגמוניה בהסתדרות הציונית, ובהמשך גם בעירייה. הם סללו, ראשונים, נתיבה למפא"י בקרב המעמד הבינוני הנמוך, דבר שנמשך וגם נתן אותותיו, לימים, בבחירות לכנסת ישראל. שרגא היה מעורה מאוד בכרם התימנים, כי הם היו פועלי-הניקיון, והוא פעל שם רבות מבחינה סוציאלית.

והדבר השלישי שציין את שרגא מאז, ובהמשך הפך גם לביקורת, היה כמובן המחלקה הפרסונאלית. קידום במפלגה עבר דרך חדרו או לשכתו של שרגא, ולאו-דווקא בוועדות מינויים. הוא היה ממונה על הכשרת העניין – להגיש לברל, לבן-גוריון, לרמז, רשימות מועמדים לכל התפקידים שעמדו על הפרק, למן הרוחניים, במערכת "דבר" או לימים ב"עם עובד", ועד לתפקידים הכי קטנים. שרגא היה השומר על הקו המפלגתי ועל נאמני הקו. לאט-לאט התפתח, ונעשה בהמשך לפיגורה מרכזית באיוש תפקידים מרכזיים, גם בממשלה. אז גם זכה לכינויים כגון: "ממליך המלכים" והאמיננציה האפורה.

  *

כאשר החלו המחלוקות במפלגה, הוטלה האשמה להן גם על בן-אהרון. שרגא חשש מהתהוות מרכזי-כוח מקבילים, לחץ על מנת לשנות את הקו של הנהגת המפלגה, אך בשום אופן לא כדי להקים אופוזיציה להנהגה. הוא היה מסוייג מאנשים כטובין, תבורי, קושניר ואחרים, והיה חדור הרגשת סכנה של הפיצול שאליו הם דוחפים, ולסכנה באיוש תפקידים מפלגתיים על ידם. כל מה שהעלה ריח התנגדות מאורגנת לקווים המרכזיים – עורר בשרגא חשדות והסתייגות, לדברי בן-אהרון.

  *

שרגא, בזיכרונותיו, אומר שכאשר העמידה סיעה ב' את ציזלינג, מעין-חרוד, בראש רשימתה לבחירות לסניף המפלגה הגדול בתל-אביב, היה ברור לו כי בכוונתם ללכת לפילוג ארצי, שהרי מה לו, לציזלינג, לעמוד בראש קבוצה מקומית אם לא כדי להעניק למאבק ציביון כלל-ארצי?

בראש סיעה ב', שמטרתה היתה להיאבק נגד ראשי התנועה ונגד מדיניותם, ושאליה הצטרפו חלקים גדולים של הקיבוץ המאוחד (שהיה לפני האיחוד חלק מ"אחדות-העבודה"), עמדו יצחק טבנקין, אהרון ציזלינג, יצחק בן-אהרון, דוד ליבשיץ, יוחנן קושניר, ישעיהו קרן-צבי, חנה למדן, ישראל גלילי, דב בן-ירוחם, אפריים תבורי וחברים נוספים.

כנגד התארגנות זו קמה קבוצה ששמה לה למטרה למנוע את הפילוג במפלגה, ואשר על חבריה נמנו שמואל יבניאלי, חנה צ'יזיק, יוסף קיציס, אהרון בקר, ישראל גורפינקל (גורי), מרדכי נמיר, שמואל פרידמן-אלישיב, יהושע קזנצ'יי, זלמן ארן, דבורה ושרגא נצר. גוף זה קרא לעצמו מעתה – סיעה ג'.

מדוע לא סיעה א', אשר כדי לתמוך בה קמו, למעשה? – א' היה סימן המפלגה וסימל את ההנהגה. זו עמדה מעתה בסכנת היותה לקבוצת מיעוט, בתהליך שראשיתו ההפסד הצפוי בבחירות בסניף מפא"י בתל-אביב, אך ראשיה לא רצו להודות בכך. מסביר שרגא:

"האות א' היתה סימן  הבחירות של מפא"י למוסדות היישוב בימים ההם [אסיפת הצירים או הנבחרים]. החלטנו אז במפלגה, בהסכמת הפלגים, כי בבחירות בתל-אביב, מי מבין הסיעות שתגיש ראשונה את רשימת מועמדיה, תזכה באות הראשונה שלאחר א'. כשבאתי אני להגיש את רשימת מפא"י [הסיעה] לוועדת הבחירות המקומית, הוברר לי, כי הסיעה המתמרדת במפלגה הקדימה והיא קיבלה את האות ב'. לא נותר לנו אלא לקבל את האות ג'. הם היו סיעה ב' ואנחנו סיעה ג'." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

במשך כשנתיים לא התערבו ברל ובן-גוריון במאבק בין הסיעות בסניף התל-אביבי. באחת ההזדמנויות אף אמר בן-גוריון לזלמן ארן ולשרגא, שהיו מראשי סיעה ג', כי הוא רואה את הסיעות ככנופיות ואותם כראשי כנופיות, וקורא להם לדאוג להחזרת הסדר על כנו.

  *

באחד מאותם ימים שקדמו לבחירות לסניף המפלגה, ושעמדו בסימן התארגנות סיעה ב', ישב שרגא עם חבריו בקפה באום שבכיכר דיזנגוף וטיכסו עצה מה לעשות. פתאום עברה גולדה. יצא אליה שרגא ואמר:

"גולדה, הדבר מפניו הזהרנו את בן-גוריון ואת ברל קם לעינינו. ציזלינג מופיע בראש הרשימה, כי אין להם שמות בולטים למשוך קולות."

אמרה גודלה: "אז מה אתם רוצים?"

ענה שרגא: "דעי שהעניין נעשה חמור. בפעם הראשונה הגשנו רשימה להופעה נפרדת, ואני מבקש אותך שתעמידי את עצמך בראש הרשימה שלנו – נגד הפלגנים!"

שאלה גולדה: "אבל זה לא יחייב אותי לשום פעולה?"

הרגיעהּ שרגא: "שום פעולה. שום דבר. את צריכה לדעת שאת מצילה את המפלגה אם תעמדי בראש הרשימה, כי אין בכוחה של הקבוצה להתמודד עם רשימה שבראשה עומד ציזלינג."

"אם זה נחוץ לכם ולציבור – אני נותנת לכם את שמי." הסכימה גולדה.

היתה זו דוגמה לדרך פעולתה של "החבורה הרוסית": ארן, נמיר ושרגא, שטרם נמנו על הנהגת המפלגה או ההסתדרות, אך מתוקף פעילותם במישור הסניפי התל-אביבי תימרנו את השורה הראשונה של הנהגת מפא"י לנקיטת צעדים, אשר לדעתם היו חיוניים לשם תמיכה בהנהגה ולהשגת רוב מכריע עבורה בבחירות.

שרגא הודיע מיד לוועדת הבחירות להפסיק את הכנת הרשימות, ולמחרת הביא את רשימת המועמדים, שהכין בביתו: בראשה גולדה, ואחריה, בין השאר: יבניאלי, חנה צ'יזיק, ישראל גורי, זלמן ארן, מרדכי נמיר, שמואל אלישיב, אהרון בקר, דבורה ושרגא עצמו. זו היתה, לדבריו, גלריה אחרת לגמרי, והיה ברור שעומדת להיות בסניף התמודדות רצינית.

במרכז ההתארגנות מתבלט גרעין יוצאי צ"ס, בעיקר ארן ונמיר, פעילים בני ארבעים לערך, מאותה חבורה של צעירים שעלו מרוסיה הסובייטית באמצע שנות העשרים ואשר השתלבו בעיקר בפעילות המפלגתית ב"אחדות-העבודה" דאז, אולי מכיוון שאפיקי פעולה ציבורית ואולי גם כלכלית אחרים – היו סגורים בפניהם, כגירסתו של יונתן שפירא.

  *

"מהתמרמרות של פועל, שאולי לא קיבל את מיכסת ימי העבודה המגיעה לו, עבר העניין למאבק פוליטי פנימי בין גופים מאורגנים ומגובשים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 99). דברים אלה קרובים להסבריו של בן-אהרון.

שרגא: "השנה 1939. תקופה של בטלה. רב מיספרם של מחוסרי העבודה. פועלים ממורמרים. המרתף בבית ברנר – בית מועצת פועלי תל-אביב – משמש מקום ריכוז לפועלים. כאן תססו והתסיסו. המובטלים קבלו מרה על הנהגת ההסתדרות בתל-אביב, ורצו למעשה, לבצע הפיכה בהסתדרות בתל-אביב ולהדיח את האחראים לחלוקת העבודה."

בסניף מפא"י בתל-אביב, שהיה הגדול בסניפי המפלגה, היתה התארגנות של בודדים, שהצטרפו אחר-כך לאלפים. הם הגדירו זאת כמרד נגד ההסתדרות בתל-אביב ועיקר הרוגז היה מופנה בראשונה כלפי האיש שהיה שליט יחיד לגבי סדרי העבודה (יוסף קיציס).

"ברגע שהצטרפו לפעילות זו אנשי הקיבוץ המאוחד, ואהרון ציזלינג (לימים שר החקלאות בממשלות הראשונות), עמד בראשה, ידענו שהפילוג החל. בנושא המיוחד שהיווה עילה לפעילות המתמרדת, התערבו נושאים נוספים: מאורעות הדמים של הערבים. הספר הלבן הבריטי נגד העלייה לארץ וגזירת הקרקעות. בשורות איוב מן הגולה בעקבות התפשטות הנאציזם ועוד. מנהיגי אחדות-העבודה יצחק טבנקין ודוד בן-גוריון היו חלוקים בדיעותיהם בנושאים פוליטיים חיצוניים ופנימיים. ברל כצנלסון, אביה הרוחני של מפא"י, ומנהיגה המעשי, דוד בן-גוריון, לא האמינו כי טבנקין ייתן ידו לפילוג. ארן ואני, שהיינו מבאי-ביתם של ברל ובן-גוריון, הזהרנום שזה מה שיהיה. הם לא האמינו לנו עד שהפילוג פרץ." ("שיחות עם שרגא נצר", 1975).

  *

אחד הוויכוחים לקראת הבחירות היה – אישיות או יחסיות? עד אז התנהלו הבחירות למפלגה תמיד על בסיס אישי, ואולם משנתברר כי סיעה ב' היא הגדולה ביותר, עלה חשש כי הם "יקחו את כל הקופה" – מה פירוש? מסביר בן-אהרון: בבחירות אישיות אינך זקוק ל-51% כדי להעביר את הנציגים שלך, אם יש לך גוף מאורגן ומגובש שכזה, כל השאר – היו כלליים, לא התארגנו מלכתחילה. בבחירות יחסיות – אין מחיקה של היריב. יחסי הכוחות נשארים. בבחירות אישיות – לא קשה להשתלט על הסניף המיעוט נמחק. אפילו בעודף של קול אחד לכל מועמד.

סכנה זו הבינו חברי סיעה ג', והם התעוררו, ושרגא נצר עימם, ואמרו: "בחירות יחסיות! – וזאת כדי להציל את עצמם. וכך אמנם היה. סיעה ב' זכתה אמנם ברוב בן שבעה קולות בבחירות היחסיות ואנשיה נבחרו כמזכירי מועצת הפועלים בתל-אביב, אך היא לא כבשה את המפלגה. יחסי הכוחות החדשים, ועימם הפילוג המתקרב – הונצחו. המאבק הלך והחריף.

בשלב ההוא נפרדו דרכיהם של שרגא ובן-אהרון, אבל, מעיד בן-אהרון, למרות שלכל אחד מהם היה מעתה החוג המפלגתי-האינטימי שלו, לא נפגעו היחסים החבריים ביניהם במשך כל ימי חייהם אחר-כך, יחסי אמון אישיים, כמעט אהבה, יחס שנשמר בשל הכנות המוחלטת של שרגא במשימתו ולתפקידו. שרגא לא עשה שום שקר בנפשו. מה שעשה – היה מתוך הכרה מלאה ולאור השמש, לדאוג לכך שלבן-גוריון יהיה, לכל אורך הדרך, גיבוי מלא של המוני העם והמפלגה, ולראות בהגמוניה של תנועת העבודה את הבעייה המרכזית להגשמת הציונות.

בן-אהרון מאפיין את שיטתו של שרגא: "זו היתה דימוקראטיה מונחית. הכול בא בהשראה מלמעלה. שרגא היה אמן מניפולציה של קולות ושל משרות ושל עשיית רוב למי שצריך היה לעשותו. לא בזיופים, אם כי היו גם זיופים בבחירות, נתנו זכות בחירה למתים, וכדומה. אנחנו, וגם האחרים, עשו זאת.

"שרגא היה מתמרן של בחירות, בתנאים דימוקראטיים. אבל ידע איך לרכז כוח. לבנות קואליציות. להביא לידי מכנה משותף אינטרסים ניגודיים. ואם ברל לא היה מוכן ללכת בדרך מסוימת, או בן-גוריון היה יותר מדי גאה לנקוט בה, כפה עליהם שרגא את הכיוון שלו, לטובתם ולטובת המפלגה, עד שלבסוף השתרשה אימרה אצל שניהם, כל אימת שהוויכוח נסב על בעיות כוחניות, פרסונאליות: 'לך לשרגא!'

"אם צריך לעשות דבר שהוא הכרחי, ואמנם אינו מנוגד לחוק, וזוכה בסופו-של-דבר לרוב בהצבעה דימוקראטית, ועם זאת מיסודו הוא לא כל כך סובל את אור השמש, אזיי – שרגא הכתובת. וכך הפך שרגא עצמו להיות מוסד מרכזי של סיעה ג', שהתפתחה אחר-כך ל'גוש' המפורסם."

ובמסיבה למלאת שמונים לשרגא, הגדירו בן-אהרון: "לשרגא נצר, כמו לרבו הגדול בן-גוריון, היה מושג איתן מאוד לגבי הדימוקראטיה. הם לא אהבו דימוקראטיה משתוללת ולא אהבו לסמוך על דימוקראטיה עיוורת. צריך להדריך, צריך לכוון. מה שבטוח בטוח. והדבר לא היה תמיד מובן לקורבנות הדימוקראטיה שלהם. אבל אם לעשות קפיצה והשוואה לדימוקראטיות של ימינו, שכידוע הן מאוד עקביות, מאוד מתוחות, מאוד פרינציפיוניות, ולהשוות את התוצאות של הדימוקראטיה שלהם ושל היום – אינני יודע במה הייתי בוחר בערוב ימיי [...] עברו ימים ושרגא הפך לעוצמה, למעצמה, לאדם הקובע גורלות של מערכות פוליטיות, של נציגויות – ובחן רב. ומותר לגלות עכשיו, שגם מי שטענו נגד השיטות האלה הרגישו את עצמם קצת יותר בטוחים שבמקום כלשהו יש עין פקוחה, יש עירנות, יש ראיית הנולד." ("רשימות מפנקסי", עמ' 163-164).

  *

ברל ובן-גוריון סירבו לתמוך בסיעה ג' ולעודדה, למרות שהיה ברור שפני הדברים לקראת פילוג. חילוקי הדיעות בין הסיעות, בסניף התל-אביבי הגדול, התפשטו מהמישור של בעיות כלכליות-חברתיות, על רקע האבטלה וחלוקת מקומות-העבודה – לעבר נושאים לאומיים ובעלי אוריינטאציה בינלאומית, כגון עניין המדינה הדו-לאומית, נושא העזרה לרוסיה, סטאלין או לא סטאלין, בעיות שהחריפו בשנים שלאחר הפילוג, עם הצטרפותה של סיעה ב' בשמה החדש "אחדות-העבודה", למפלגה החדשה שקמה, מפ"ם, בהשראת "השומר-הצעיר".

  *

לוועידת המפלגה, שהתקיימה ב-1942 ב כפר ויתקין, כבר הגיעו הסיעות כמוגדרות ומאוחדות כל אחת במסגרתה. נערך תרגיל מסויים, במטרה למנוע את הפילוג. ברל, בן-גוריון ושפרינצק, בשם הנהגת המפלגה, דרשו לבטל את הסיעתיות. שרגא קם והודיע בשם סיעה ג', שחבריה מסכימים לביטולה בתנאי שגם האחרים יוותרו על סיעותיהם. בוועידה היתה גם קבוצה של אנשי אינטליגנציה, בשם "ליכוד", בראשות יהודה גוטהלף, שקם והודיע על הסכמתם להתפרק בתנאי שציזלינג יבטל את סיעה ב'. כשהגיע תורו של ציזלינג לנאום, הסביר באריכות את דרכה של סיעתו ואמר:

"אנחנו לא נבטל את הסיעה, ואל תאיימו עלינו בפילוג, כי אתם לא תוכלו להתקיים בלעדינו."

הפילוג, מסבירה אניטה שפירא בביוגראפיה שכתבה על ברל, גרם לו, לברל, שיברון-לב – ההרגשה כי טבנקין, והקיבוץ המאוחד, לקחו עימם את רוב הנוער, את דור ההמשך של המפלגה. שהיו אמורים להיות חניכיו ותלמידיו. באותה תקופה הוקם גם הפלמ"ח, בעיקר על ידי אנשי הקיבוץ המאוחד.

עבור בן-גוריון, אומר שרגא, קריאת התיגר ההיא של ציזלינג הספיקה, הוא חדל מניסיונות הפיוס שלו כלפי סיעה ב', וכך קם הפילוג והפך לעובדה. בן-גוריון נכנס מעתה בכל כוחו לארגון המפלגה ופעל במשך השנתיים הבאות כדי למשוך למפלגה חברים חדשים, בעיקר מקרב החוגים הפועליים שנחשבו בלתי-מפלגתיים עד אז. ובמקום כ-8,000 איש שציזלינג משך איתו מהמפלגה, נוספו בעקבות פעילותו של בן-גוריון כ-15,000 חברים חדשים מפריפריה זו, ובהם דמויות כגרשון ז"ק, לימים מנהל הכפר הירוק, ויהושע רבינוביץ, לימים ראש עיריית תל-אביב ושר אוצר. בן-גוריון הופיע באסיפות הסברה רבות, נאם באולמות, הלהיב ברעיונותיו עשרות ומאות פעילים. "שהמשיכו אחר-כך לפעול בהשראתו בכל רחבי הארץ. הוא ידע שיש לו 'נאמנים' הדואגים לכך – כמו מרדכי איש-שלום בירושלים, אבא חושי בחיפה ואנוכי בתל-אביב." ("רשימות מפנקסי", עמ' 100).

  *

שמעון פרס: "לברל ולשאר החברים היתה הרגשה שטבנקין 'גנב' את הדור העיר. גנב וברח. ברל אמר: 'אני טוב בגידול סייחים וטבנקין טוב בגידול סוסים.' אפילו גלילי נחשב 'חטוף' בימים ההם."

בשנים הראשונות שלאחר הפילוג שימש פרס הצעיר כמזכיר הכללי של תנועת "הנוער העובד", והצליח לשנות בה, לטובת מפא"י, את הרוב של 90% שהיה לסיעה ב'. התוצאה היתה בגדר סנסציה, הפתעה. ברל ליווה מאז את דרכו של פרס ב"הנוער העובד". שרגא היה מאושר בתוצאות וכמוהו אשכול, שהיה מזכיר מועצת פועלי תל-אביב.

היכרות אישית זו, שנבעה גם  מהיותו של פרס בשעתו חניכו של שרגא ב"הנוער העובד", היתה אחת הסיבות לכך שבין שרגא לפרס לא היה אף פעם "ברוגז", וגם בתקופות שה"גוש" לחם ב"צעירים" – חש פרס, לדבריו, מידה מסוימת של חיבה כלפיו, מצד שרגא, לא מצד אחרים.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, מוזר לי שרק נעמן כהן [גיליון 1229] מתמרמר על כך שהאיש הנבזה ששרף למות אחות מסורה – מכונה "ניצול שואה"! זה ממש גובל בהכחשת השואה. אפשר לתת לו הקלות בתור מי שסבל משנאת היהודים, אבל לכנות אותו "ניצול שואה"?! הרי בפרהוד שבעיראק הוא טרם נולד, או שהיה אז בן כמה חודשים. אני מבין שהתווית הזאת ניתנה כדי לסכור את פיהם של הטוענים תדיר לקיפוח – אשכנזים "זכו" בשואה – ומה איתנו, המקופחים? 

 בבקשה ממך, תגיד לד"ר יצחק קציר שיש לו ויכוח עם פרופ' רייכנטל, ולא איתי, ושיפסיק להשמיץ אותי בעיתונך.

פרופ' זיוה שמיר משבחת את "נורמן". אני מעריך את דבריה תמיד, אבל הפעם לא השתכנעתי.

את מאמרה של פרופ' זיוה שמיר [גיליון 1230] על כור ההיתוך קראתי כבר ב"גג". יורשה לי להוסיף: מדוע דבריו של גרבוז על הקומץ המנשק מזוזות ונשכב על קברי צדיקים הם גזעניים, ואילו שירו של רועי חסן על מדינת אשכנז, שיר בו הוא מתפאר ששרף את ספריו של נתן זך – זאת אמנות טהורה? את ההיגיון הזה קשה לי להבין.

שלך,

 משה גרנות

 אהוד: הגיע הזמן שתבין כי התבטאויות של "אשכנזים" נגד "מזרחים" ו"מנשקי קמעות" בישראל זה לא בסדר, זה "גזעני" – ואילו התבטאויות של "מזרחים" נגד "אשכנזים" בישראל, כגון שספריהם ראויים לשריפה, זה בסדר ואפילו בסדר גמור ומזכה את הגרפומן העדתי ביחסי ציבור מצויינים ובפרסים ספרותיים שאתה ואני לעולם לא נקבל.

* האם זה נכון שחתן פרס ישראל, הסופר החשוב עמוס עוז, כתב על "גוש אמונים": ״כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומצ׳יקים ורוצחים, שהגיחו מתוך פינה אפלה ביהדות... ממרתפי ההתבהמות והסיאוב... להשליט פולחן דמים צמא ומטורף.״  [ציטוט ממאמרו של ישראל הראל, "הארץ", 25.3].

ואם זה נכון, כיצד זה שהוא טרם קיבל את פרס נובל?

* לא מזמן ישבנו עם זוג חברים במסעדה ברחוב בן-יהודה והם העירו כדבר המובן מאליו כי הרמה של ה"בראסרי" ברחוב אבן-גבירול בעיר ירדה והיא כבר לא מה שהיתה פעם.

דבריהם הדהימו אותנו כי מניסיוננו זוהי אחת המסעדות הטובות ביותר והלא-יקרות בעיר, השומרת שנים רבות על רמה אחידה וגבוהה מאוד של מאכליה, ואשר מרק הבצל שלה, למשל, אינו נופל בטיבו ובטעמו ממרקי הבצל במסעדות הטובות בפאריס. תסמכו עלינו. בביקורינו בפאריס אנחנו מתקיימים בעיקר על שתי מנות: מרק בצל ו"פוּאַה גְרַא", ומכירים מישהי שיש לה חולשה לרגלי צפרדעים ולפרי-ים. אנחנו לא.

חקרנו מניין צמחה העלילה המתועבת הזו ומתברר שמקורה בעיתון "הארץ" מיום 15.12.16, בכתבה של שגיא כהן: "האוכל לא מדהים, השירות בעייתי. אז למה בכל זאת הבראסרי מצליחה, ומתי הסלחנות לפגמיה נעלמת?"

וכרגיל, כמו גם בדיווחים הפוליטיים, האמת הפוכה ממה שכתוב בעיתון "הארץ". אתם רוצים ארוחה טובה, רוצו ל"בראסרי", ורק שבשעות הצהריים תצטרכו לחכות שם בתור זמן לא קצר עד שיתפנה שולחן. לכן כדאי להקדים ולבוא לא בשעות הלחץ.

* רצינו להגיד לחברים אחדים שלנו ולכותבים בעיתון "הארץ" – אתם צודקים, הרוצח השאהיד בלונדון חאליד מסעוד צודק במעשיו וזאת בגלל ההתנחלויות, גם בירושלים, גם ברמת הגולן ובלטרון, כביש מיספר 1. כל זמן שתהיינה התנחלויות, יהיה טרור, באשמת ישראל!

* אהוד: לפני כמה שבועות. התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת, לבשתי את הבגדים שזרקתי בלילה הקודם על הספה וירדתי עם כוס קפה שהכנתי לעשן סיגריה מחוץ לבית, באחד הרחובות של תל-אביב. הקפה היה דלוח במיוחד ושיערתי שאמצא קפה פתוח במרחק הליכה קצר.

"סליחה, אדוני," פניתי לגבר, בן גילי בערך, בעודי נושף את עשן הסיגריה הצידה, ובטרם שאלתי אם הוא יודע היכן אמצא קפה ראוי, הוא הושיט לי מטבע של 10 שקלים.

כמה נעלבתי. נאלמתי דום ולא יכולתי אפילו להוציא הגה כדי לתקן את הגבר שמיהר לדרכו והשאיר אותי עם קפה דלוח ומטבע של 10 שקלים ביד. כל כך כעסתי וקיללתי את כל התל-אביביים המתנשאים המניאקים העשירים האלה, עד שעמוק בפנים שמחתי שבנימין נתניהו זכה בבחירות ותחבתי את המטבע של 10 שקלים לכיס. אני נעלב כשאני נראה עני, כי אני לא, ממש לא. זאת אומרת, בסדר הכלכלי השולט אני ודאי נמנה עם מעמד הביניים היציב למדי.

נראה לכם מוזר?

שימו במקומי את סייד קשוע [ב"הארץ" מיום 24.3], שימו בית-מלון בברקלי במקום דירה בתל-אביב, שימו שטר של דולר במקום מטבע של 10 שקלים ושימו טראמפ במקום נתניהו – ותאמינו לקשוע הלבוש גרוע שזה באמת מה שקרה לו.

* "הקואליציה הצבאית בראשות ארה"ב בעיראק הודיעה אתמול (שישי, 24.3) כי היא חוקרת דיווחים כי עשרות אזרחים נהרגו השבוע בתקיפות אוויריות של ארה״ב במוסול – העיר הנמצאת במוקד תשומת הלב של המבצע לגירוש ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש) מהמדינה. על פי תושבים מקומיים, ייתכן כי מיספר ההרוגים בתקיפות האוויריות במרכז החקירה עומד על 200." ["הארץ", 26.3].

זיכרו זאת כאשר בפעם הבאה מישהו יגנה את ישראל על "פשעי מלחמה" – וזאת כאשר החמאס והחיזבאללה שמים אזרחים שלהם על מצבורי נשק ומשגרי רקטות, כדי שיתפוצצו – כדי שהערבים יזכו באהדת העולם הצבוע, כולל בחוגים נרחבים בארה"ב, בעיקר באוניבסיטאות וגם אצל יהודים שונאי ישראל, או כאשר ילד פלסטיני נפצע מאש חיילי צה"ל לאחר שלא הצליח להשליך עליהם בקבוק תבערה.

* הסופר היורד איתמר הנדלסמן-סמית: "תמיד היה לי חלום על אירופה, שבה הכל מתוקן וטוב, אבל זה לא ככה בשום מקום. פתאום הבנתי שישראל היא מקום לא רע ועם הרבה מעלות ואני מתגעגע נורא. אני רואה בעצמי פטריוט ישראלי גדול יותר מאחרים שמגדירים את עצמם ככה. אני אוהב את הארץ, את הנופים שלה, את העברית, נדמה לי שזה הספר הכי עברי שכתבתי למרות שהוא מתרחש באירופה. העברית היא המולדת שלי והעולם שאני מתקיים בו, גם אם את רוב ימיי אני מעביר היום בצרפתית ובאנגלית. אני מתגעגע ללכת ברחוב ולדבר עברית." ["הארץ" באינטרנט, 24.3.17].

אם איננו טועים, האיש בעל השם המוזר הזה, שהוא כיום כבן 41, השמיץ בכתיבתו את ישראל במשך שנים וחגג את ניתוקו ממנה כדרך חיים מועדפת, ואם איננו טועים זה היה מעל דפי עיתון "הארץ".

* המיליארדר הישראלי שמואל חרל"פ: "הנוסחה שלי לחיים: כאשר הצרכים שלך גדולים יותר מהאפשרויות שלך, תחיה לפי האפשרויות שלך. כשהאפשרויות שלך גדולות יותר מהצרכים שלך – תחיה לפי הצרכים. תמיד תחיה לפי הנמוך מביניהם. אני חי לפי הצרכים שלי, לא לפי האפשרויות שלי."

למה עזבת את האקדמיה לטובת עולם הרכב?

"הגעתי למסקנה שהרעיונות החשובים שהיו לי לא היו חדשים, והרעיונות החדשים שהיו לי לא היו חשובים." ["הארץ", 24.3.17].

מזכיר לכם סופר עברי ידוע שכל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון וכל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש?

* אם איננו טועים, העיתונאי-לשעבר, המועמד מטעם עצמו לרשת את בנימין נתניהו, ח"כ יאיר לפיד, עמד בהתלהבות על ערש קבורתה-בחיים של רשות השידור קול ישראל ההיסטורי [ממשיכו של קול ירושלים] והטלוויזיה הישראלית. מה זה אומר על מידת תבונתו של המתיימר להיות ראש הממשלה הבא?

* לחברי גרעין "שדמות": עמי עתיר הוא חברנו עמי רייכמן משכונת אליעזר שבפאתי המושבה כפר-סבא, שיחד איתנו, כל חברי הגרעין בעלי כ"ק 1, עשה את בסיס הטירונים בגדוד הנח"ל 906 בבית דאראס (על יד באר טוביה) בשנת 1955.

ראש הטופס

תחתית הטופס

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל