פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1232

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בניסן, 31 במרס 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָרוּחַ לֹא שוֹבֶרֶת אֶת הַסֶּלַע. // פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"ו. גניבה ספרותית. // עמוס אריכא: דרך מילכה בגבר. // יהודה דרורי: עוד רפיסות ממשלתית? // משה כהן: הלאה טראמפ. // יוסף קנטור: קסטנר לא היה מלאך וגם לא היה נבל. // הדסה  מור: למכור את הנשמה לשטן, "פאוסט" מאת שרל גונו באופרה הישראלית. // יוסי אחימאיר: שישה ימים ויובל שנים. [ציטוט]. // עמנואל הרוסי: איש עברי בניקולאייב. ז. הריב הגדול. // מרדכי הרכבי: "קיבלתי ב Facebook-ואני מפיץ הלאה". // אורי הייטנר: צרור הערות, 29.3.17. // אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. // תקוה וינשטוק: "יום של מעשים טובים". // יוסף דלומי: דאגתם האמיתית של עובדי רשות השידור. // מנחם רהט: אסטרטגיה של שוויוניות. // אלי רוה: זוג עגילים. אנחנו נלך אתכם. // ממקורות הש"י. // המוסף לפסח, מתכונים: הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!

לידיעת הקוראים והכותבים:

הגיליון הבא מס' 1233 יופיע ביום שני, 3 באפריל 2017

והגיליון הבא אחריו. מס' 1234 יופיע ביום שני, 17 באפריל 2017

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

יוסי גמזו

הָרוּחַ לֹא שוֹבֶרֶת אֶת הַסֶּלַע

הָרוּחַ לֹא שוֹבֶרֶת אֶת הַסֶּלַע,

לְהֶפֶךְ: כָּל אוֹנָהּ וַחֲרוֹנָהּ

פּוֹגְשִים וּמִתְנַגְּשִים כְּמֵי הַיָּם אֶת פְנֵי הַמֵּזַח,

הַיָּם הַמִּתְנַפֵּץ אֶל עִקְּשוּתוֹ שֶל הַבֵּטוֹן

לְאֶלֶף רְסִיסֶיהָ שֶל תְּבוּסָה שוֹצֶפֶת קֶצֶף

כַּקֶּצֶף הַנִּגָּר מִפִּיהוּ שֶל חוֹלֵה-נוֹפְלִים –

בִּקְשִי עָרְפּוֹ וּבְעַזּוּת מִצְחוֹ שֶל אֵיזֶה דַוְקָא

שֶשּוּם אִבְחוֹת סוּפָה לֹא יִסְדְּקוּהוּ לְעוֹלָם.

הַגֶּשֶם לֹא מַבְקִיעַ אֶת הַסֶּלַע

עַל אַף צְלִיפוֹת הַזַּעַף, אַדְּרַבָּה:

בְּכָל זַלְעֲפוֹתָיו, בְּכָל אַשְדוֹת כּוֹחוֹ הַפֶּרֶא

הַנִּתָּכִים בְּקֻרְנָסָיו שֶל כּוֹחַ הַכְּבִידָה

מִגֹּבַהּ עַנְנֵי הַשְּחוֹר הַמִתְפַּקְּעִים מִזַּעַם

בְּמַחַץ קָטַפּוּלְטוֹת מֵימֵיהֶם הַזְּדוֹנִיִּים,

גַּם הוּא, הַמִּתְנַכֵּל בְּפַרְגּוֹלֵי נוֹזְלָיו לִבְקֹעַ

אֶת כָּל נֻקְשוּת סִכְרֵי סַרְבָנוּתוֹ שֶל הַמּוּצָק

זְמָמוֹ מוּשָׂם לְאַל וְרִשְעוּתוֹ שוֹתֶתֶת מַטָּה

לְמַרְגְּלוֹת הַצוּק בּוֹ לֹא נִבְעָה גַם סֶדֶק קַל.

הַיָּם אַף הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לַסֶּלַע

וְכָל עָצְמַת גַּלָּיו וּמִשְבָּרָיו

הַשּוֹעֲטִים, פָלַנְגּוֹת רַמָּכִים דּוֹאוֹת קָדִימָה

בְּרַעֲמוֹת קִצְפָּן הַמִּתְנוֹסֵס וְהָרוֹסֵס

וּמַנְחִיתוֹת בּוֹ אֶת פַּרְסוֹת הַמַּיִם וְהַמֶּלַח

בְּנַהַם וּבְרַעַם הָאוֹמְרִים לְמוֹטְטוֹ

נִתֶּזֶת לְאָחוֹר מֵעֹז תָּקְפּוֹ וְכָעוֹפֶרֶת

בְּמַיִם אַדִּירִים נוֹרֵית תְּהוֹמָה לַמְּצוּלוֹת

כְּמַרְכְּבֹת פַּרְעֹה בְּמֵי יַם סוּף בְּאֵין גַּם סֶדֶק

קָטֹן שֶבַּקְטַנִּים נֶחְרָץ בַּצּוּק, אַף לֹא סִימָן.

וְרַק דָּבָר אֶחָד סוֹדֵק אֶת חֲסִינוּת הַסֶּלַע

כְּסוֹד פַּרְעוֹת שִמְשוֹן בִּגְזִיזָתּן בְּיַד דְּלִילָה:

הַפַּעַר הַקִּיצוֹן בֵּין חֹם הַיּוֹם וְקֹר הַלַּיְלָה,

בֵּין לַהַט הַשָּרָב וְצִנָּתוֹ שֶל הַסַּגְרִיר,

מִשְׂחַק הַהֲפָכִים הַזֶּה כְּמוֹ מְפוֹרֵר בַּסֵּתֶר

כְּמִין כְּסִיסַת טֶרְמִיטִים וּנְבִירַת חֲפַרְפָּרוֹת

אֶת אֹטֶם קְשִיחוּתוֹ שֶל צוּק גֵּאֶה וְלֹֹא נִשְבָּר זֶה

וּמַשֶּהוּ נִכְמָר בּוֹ

כְּמוֹ הָיָה זֶה לֶב אֱנוֹש.

אֲנִי מַכִּיר, יַלְדָּה שֶלִּי, גַם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה

שֶכָּל סוּפוֹת הָרֶשַע, הַקַּטְנוּת וְהַזָּדוֹן 

אַף פַּעַם לֹא שוֹבְרוֹת אוֹתָם, גַּם לֹא צָרוּת הָעַיִן

וְלֹא אַרְסָן הַקַּר שֶל הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה,

לְהֶפֶךְ: כִּדְבָרָיו שֶל גּוֹרְקִי עַל אִבְחַת הַהֶלֶם

שֶל הַפַּטִּיש הָעָט עַל שְבִירוּתָהּ שֶל הַזְּכוּכִית

וּמְפָרְקָהּ לְכָל גּוֹרְמֶיהָ בִּמְכִתּוֹת שֶל רֶסֶס

בְּעוֹד שֶבְּצָנְחוֹ בְּכָל כָּבְדּוֹ עַל הַפְּלָדָה

הוּא מְחַשֵּל אוֹתָהּ בְּאֵיזֶה אוֹן אַפְעַלְפִּיכֵנִי

שֶכְּלוּם לֹא יִסְדְּקָהּ, כַּיָּם, כָּרוּחַ, כַּמָּטָר,

שֶעַל אַפָּם וַחֲמָתָם רַק מַקְשִיחִים בַּסֶּלַע

אֶת סְטָמִינַת עֲמִידוּתוֹ שֶאֵין בָּהּ סֶדֶק קַל.

אַךְ כָּל אֵימַת שֶעַל דַּרְכָּם, בְּלִי הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת

נִקְרֶה גִלּוּי מַפְעִים וָחַם שֶל רֶגֶש אֱנוֹשִי,

שֶל טֹהַר, שֶל טוּב-לֵב נִכְמָר, שֶל כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ

וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, שֶבּוֹ מַפְצִיעַ לֹא צָפוּי

אוֹתוֹ הֶבְדֵּל עָמֹק וּמִדֵּי פַּעַם אַף מַדְמִיעַ

שֶבֵּין הַתֹּאַר "אִיש" לָרָם מִמֶּנּוּ "בֶּן-אָדָם",

זֶה, הַהֶבְדֵּל הַדַּק כְּתַעַר חַד, כְּאוֹר מוּל חֹשֶךְ

שֶבֵּין הַקֹּר לַחֹם, בֵּין הַנִּכּוּר וְהָאֵמוּן –

אָז, בְּדִיּוּק בְּרֶגַע זֶה, נוֹחֶתֶת עַל הַסֶּלַע

כְּקֶרֶן חֹם בָּקְרוֹ שֶל מַאי עַל צוּק יְדוּעַ-כְּפוֹר

אוֹתָהּ מֵטָמוֹרְפוֹזָה מֻפְלָאָה שֶבָּהּ הַכּוֹחַ

הָעַז, הַמְּאֻגְרָף, מַפְשִיר לְהֶרֶף שֶל פְּתִיעָה

שֶמִּתּוֹכָהּ נִמְתָּח כְּגֶשֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם

שֶל הַהִסּוּס הַחַשְדָּנִי, שֶל קֶרַח הַזָּרוּת

אוֹתוֹ אוּלַי נָבוֹךְ שֶבְּרִגְעֵי חֶשְבּוֹן-הַנֶּפֶש

לוֹחֵש עַל אַף הַכֹּל

כִּי הַחַיִּים

כְּדָאִיִּים.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ"ו. גניבה ספרותית

לתוכנית הראשונה של אלף לילה ולילה בחרתי לבוא עם הסיפור על שוקה החום ועל חלומו הכמוס לאמץ לו גרושה בתור חברה. הסיפור התקבל בחוסר אמונה אבל יחד עם זאת גם באהדה.

אני אהבתי יותר את הסיפור שסיפר באותו מפגש אחד המבריאים, איש בעל אישיות מרשימה ושם מכובד ביותר: "מנחם רוטשילד". הרוטשילד הזה הודיע בראשית דבריו שלצערו אין לו קשר למשפחה המיוחסת ואלה הזקוקים להלוואה שיפנו למישהו אחר. הוא גם הקדים ואמר שהסיפור לא קרה לו, אבל יותר נוח לספר אותו כאילו הוא גיבור הסיפור. בפגישות הבאות של אלף לילה ולילה, בחרתי לספר את הסיפור של רוטשילד, כשאני מקדים ואומר שהסיפור לא קרה לי, אבל נוח לי לספר כאילו הוא קרה לי, מתוך הנחה שגונב מגנב פטור. וזה מה שסיפרתי:

בשנה הראשונה ללימודיי בפקולטה לחקלאות הורה לנו פרופסור זהרי לאסוף חמישים מיני צמחים, לייבש אותם במתקן ייבוש ולהראות לו אותם בשיעור האחרון ללימודים.

בשנת הלימודים הראשונה לקחתי ברצינות את כל מה שהפרופסורים אמרו לנו והצעתי לציקה בן ארי, שכני לחדר, ששבת אחת לא ניסע הביתה ונשאר בירושלים לאסוף פרחים.

היתה זו שבת יפה של סוף החורף, שנינו הצטיידנו בספרי טלפון ישנים שלתוכם התכוונו להכניס את כל הפרחים שנקטוף. יצאנו מגבולות ירושלים והמשכנו לכיוון הכפר הערבי עין כרם שהיה נטוש מתושביו הערבים ומאוכלס בחלקו על ידי עולים חדשים. עלינו על גבעה מסולעת שבין סלעיה היתה צמחייה מרובה. היינו שקועים באיסוף הצמחים ולא שמנו לב שהשמיים מתקדרים עד שלא התחלנו להרגיש בטיפות הגשם היורד עלינו. מצאנו סלע גדול אשר שימש לנו למחסה חלקי מהמטר שגבר יחד עם אפלולית הערב, שגם היא לא פסחה עלינו. מתוך בתי הכפר הנטוש התחילו לבקוע אורות, אך הם היו רחוקים. לעומתם הבחנו בבית בודד הקרוב אלינו, וכשהגשם התחזק והסלע לא הסתיר אותנו מפניו  החלטנו לרוץ אל הבית. הגענו אליו  רטובים לגמרי ונקשנו בדלת. לא שמענו מענה, רצנו לעבר חלון שמבין חרכי תריס העץ שלו בקעו פסי אור. נקשנו בהם בכוח אך גם מהם לא באה לנו תשועה. חזרנו לעמוד ליד הדלת שעליה היה כרכוב שהגן עלינו קצת מהגשם. ניסינו לפתוח את הדלת אך היא היתה נעולה.

ציקה, שהיה בחור גבוה וחסון, הציע שניתן ריצה לתוך הכפר, אבל אני העדפתי להירטב ולא לרוץ בבוץ ובחשיכה בין הסלעים. התחלנו להתווכח עד ששמענו פתאום קול של אישה השואלת: "מי שם?"

ציקה אמר: "אנחנו."

ואני הוספתי: "סטודנטים מירושלים."

היא שאלה: "יהודים?"

ושנינו צעקנו: "יהודים!"

נשמעו חריקות של שלושה מנעולים ואחר נפתחה הדלת, אשר שרשרת ברזל נתנה לה מרווח של עשרה סנטימטרים. מבעד למרווח הבחנתי בעין הבוחנת אותנו ומיהרתי לדחוף קדימה את ציקה, שהיה הרבה יותר יפה ממני. כנראה שהוא עבר את הבחינה, כי היא שיחררה את השרשרת ופתחה בפנינו את הדלת.

היתה זאת אישה מבוגרת שהערכתי את גילה כמשהו בין ארבעים לשישים. היא בחנה את שנינו לרגע, וברגע הבא מיהרה לנעול אחרינו את הדלת על שלושת מנעוליה.

נכנסנו אחריה לחדר הפנימי אשר דלק בו תנור נפט, עמדנו מול התנור כאשר בגדינו נוטפים מים ויוצרים מתחתינו שלוליות. היא אמרה לנו להתפשט כי למזלנו בעלה מת לפני חודש וכל הבגדים שלו נשארו בבית. לפי הבגדים שהיא הביאה, כולל גופיות ותחתונים, הבנו שהיתה לו כרס רצינית. לקחנו את הבגדים שהיא הציעה, כי לא רצינו לפגוע בה, אך הסתפקנו בלבוש העליון כי הלבנים שלנו נשארו יבשים. בעוד אנחנו מתלבשים היא הרתיחה מים והציעה לנו תה חם.

האישה הזאת התגלתה כאשת חיל מעשית. הכינה תה, ארוחת ערב ובעוד אנחנו אוכלים, תלתה את הבגדים שלנו על חבל שהיא מתחה מול התנור. בחדר השני הייתה מיטה כפולה והיא הציעה אותה לשנינו, כי היא אסרה עלינו לצאת מביתה אל הלילה החשוך והגשום.

שאלנו אותה איפה היא תישן, היא הצביעה על ספה צרה ואמרה שאין לה בעייה לישון עליה.

בשום אופן לא הסכמנו לעקור אותה ממיטתה ואמרנו שאנחנו נישן על הספה.

הכוונה שלנו היתה טובה, אבל לא מעשית כי הספה היתה ממש צרה. פתרנו את הבעייה בכך שהצמדנו את ששת הכיסאות המרופדים שהיו לה, והסברנו לה שבצבא ישנו על מיטות גרועות מאלה. אחר כך הפלנו גורל, ואני עם המזל שלי, קיבלתי את הכיסאות. הצעתי לציקה להגריל שוב כי הוא היה קצת יותר ארוך מהספה, אבל הוא לא הסכים. אמר שהספה מספיקה לו כי בחורף הוא ממילא  ישן עם רגליים מקופלות .

הייתי עייף מאוד ונרדמתי מהר עד שכנראה התהפכתי מתוך שינה, אחד הכיסאות זז ואני נפלתי לתוך הרווח. שלוש פעמים קמתי וסידרתי את הכיסאות מחדש.

בפעם הרביעית האישה כנראה ריחמה עליי והציעה לי להצטרף אליה למיטה, כי המיטה שלה רחבה ויהיה מקום לשנינו. בהתחלה התנגדתי מטעמי צניעות, אבל כשהיא עמדה על דעתה, לא הצלחתי לעמוד על שלי בעקשנות מיותרת, ועברתי אליה כאילו על כורחי.

אם קודם הצלחתי לחטוף שינה קלה בין נפילה לנפילה, הרי כאן, על המיטה הגדולה, בכלל לא יכולתי להירדם כי הבעל, שאת מקומו תפסתי, היה כנראה כבד מאוד והשקערורית שהיתה במרכז המיטה דרדרה אותי לעברה והיה לי לא נעים להתנגש עם האישה. מצד שני, כנראה שלה זה כן היה נעים, כי שנינו אחר כך לא ישנו כל הלילה ואני לא אשם שמרוב עייפות אינני זוכר מה קרה אחרי שלא נתנה לי לחזור להתגלגל לקצה המיטה... (כאן תמיד היה אחד השומעים אומר "אתה זוכר טוב מאוד" ובעקבותיו היו אחרים מנסים לעזור לי להיזכר).

... בקיצור, לפנות בוקר, כשהחלו קרני אור לחדור מבעד לחרכי התריס, מיהרתי לחזור לכיסאות שלי לפני שציקה יתעורר וירוץ לספר לחבר'ה. הפעם, על הכיסאות, נרדמתי כמו תינוק ולא התעוררתי עד שציקה  טילטל אותי כמה פעמים.

האישה לא נתנה לנו ללכת לפני שהגישה לנו כוס תה חם עם עוגיות ואמרה שאנחנו מוזמנים אליה תמיד. כשיצאנו ממנה לבסוף, וציקה התרחק מעט, היא תפסה אותי ולחשה לי "אני אפילו לא יודעת מה שמך."

השם הראשון שעלה על דעתי היה צביקה בן אריה וזה מה שאמרתי לה. 

יותר לא הגעתי אליה, טרדות הלימודים תפסו את רוב זמננו והיינו אולי שוכחים אותה, אלמלא מכתב מוזר שהגיע אלינו. היה זה מכתב מעורך הדין פנחס מנדלוביץ'. במכתב הוא מודיע למר צביקה בן אריה שייגש אליו בעניין מרשתו הגברת פסיה אברמוביץ' מעין כרם.

אני לא זכרתי מי היא הפסיה הזאת, אבל ציקה תיכף נזכר בזקנה ההיא שאירחה אותנו בביתה בליל חורף אחד וביקש ממני לגשת איתו יחד לעורך הדין. אני סירבתי, עשיתי חשבון שעברו מאז יותר מתשעה חודשים, ולא רציתי להתערב בעניינים שהיו לציקה עם הגברת הזאת. ציקה נשבע לי שלא היו לו איתה שום עסקים, אבל לא הצליח לשכנע אותי לבוא איתו. כשחזר לחדר אחרי שעתיים, ראיתי שפניו מוכות תדהמה.

"קרה משהו?" שאלתי.

'אתה לא תאמין," אמר לי, "זאת באמת הזקנה הזאת מעין כרם. תשמע, העורך דין אמר לי שהיא מתה, ובצוואה ציוותה להשאיר לי כסף שיספיק למימון שכר הלימוד שלי באוניברסיטה. היית  יכול להסביר את זה?"

 הייתי בהחלט יכול להסביר, אבל ידעתי שציקה לא יאמין לי אם הייתי מספר לו שבלילה במיטה, בחושך, היא לא נראתה כל כך זקנה...

(הסיפור הזה, כמו שאמרתי, הוא לא שלי. שמעתי אותו מאחד המבריאים שפגשתי רק פעם אחת בחיי, אבל אני סקרן לדעת אם מישהו מהקוראים יודע מה מקורו, כדי שאם שוב אספר אותו, אספר דבר בשם כותבו ואביא גאולה לעולם).

המשך יבוא

* * *

עמוס אריכא

דרך מילכה בגבר

מזה זמן מה התכוונתי לכתוב על ספר ביוגרפיה צנוע בממדיו שפירסמה מילכה בן ארי על חייה המשותפים עם אחד מגדולי המצביאים בתולדותיו של צה"ל, מי שהיה "איש הפלדה", אלוף גייסות השריון, אורי בן-ארי (2009-1925). רק תקופה קצרה בשנות החמישים עלה בידו לכהן בתפקיד האלוף, אך הוא נאלץ לפרוש מהצבא כאשר ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, העמיד אותו בפני שתי ברירות: לעמוד לדין צבאי לאחר שהתעלם ממעידה של אחד מפקודיו, או לפרוש לאלתר מתפקידו.

בן-ארי העדיף את זקיפות קומתו ופרש ובלבד שלא יכתים את מעמדו של אלוף הגייסות. כך החמיץ צה"ל את מי שאמור היה להיות רמטכ"ל, ואולי אף הבולט בין יחידי סגולה שכיהנו מאז ועד היום בתפקיד הרם הזה. ההבדל בינו לבין אחרים ליווה אותו עד יומו האחרון, היותו מצביא מזהיר מלידה.

בשנת  1939, כשמלאו לו ארבע-עשרה שנים, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עלה לבדו לארץ במסגרת עליית הנוער ונשלח לקיבוץ עין-גב. כשש שנים ומשהו לאחר עלייתו, בשנת 1946 הצטרף לפלמ"ח. כשנה וחצי לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות וכעבור זמן קצר מונה בן-ארי למפקד פלוגה א' בגדוד הרביעי של חטיבת "הראל", שהוטל עליה לפרוץ את המצור על ירושלים. תוך זמן קצר הוצמד לו כינוי נדיר בפי חיילי החטיבה: "מלך הפורצים" כך קראו לו, וחותמו הוטבע בדפי ההיסטוריה שלנו.

אני נמנע מלהאריך בתיאור מבצעים בהם השתתף בהצטיינות לאחר מכן, ואתמקד בנקודה אחת שהעניקה לו ולכולנו זכות גדולה: מאבקו הנחרץ לשכנע את פיקוד צה"ל בחשיבות השריון כחוד החנית ההתקפית של צה"ל. בשנות החמישים כבר חזה המפקד הצעיר כי השריון הוא שעתיד להעניק לצה"ל את יתרון התנופה והמחץ שחסרו לו, והוא פעל ללא הרף להגשמת חזון זה שחייב רבים וטובים לשנות את האוריינטציה המערכתית שלהם מן היסוד.

המציאות היא שסייעה על-ידו. בהיותו מפקד חטיבה 7 במהלך מלחמת סיני, הוא שטף עם הטנקים שבפיקודו את מדבר סיני והביס במהירות הבזק את הצבא המצרי לאחר שהפתיע אותו מעורפו במעקף מבריק.

אכן, הרחקתו מצה"ל היתה כעונש לדוגמא שקשה להתמודד איתו, אך התקלה הזו לא הכריעה אותו במסגרת האזרחית. שובו לתרום לצה"ל היה רק עניין של זמן. הוא הוכיח כי הכלל המקובל שלכל אדם יש תחליף איננו חל עליו.

ערב מלחמת ששת הימים הוא הוזעק לחזור וללבוש מדיו. הוטל עליו להכין למלחמה את חטיבת שריון "הראל" שהתבססה בעיקר על חיילי מילואים. עצם הגיעו לחטיבה נחשב למהפך משמעותי. החטיבה בפיקודו של המצביא בן-ארי נוערה מרבצה והצליחה לנתק את ירושלים המזרחית מכיוון צפון, צעד טקטי מבריק שלמעשה פתח את הדרך לחיבור היסטורי של שני חלקי ירושלים לעיר אחת שאמורה היתה להיות הבירה השלמה.

כעבור שנים אחדות, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כאשר הוזעק בן-ארי לשמש כסגנו של גורודיש לחזק את חיבורי החפ"ק שהתרופפו במבוכת הימים הראשונים, הוא נחשף בפעם נוספת במלוא יכולתו וייחודו. המחזאי מוטי לרנר, ששירת כקצין צעיר במפקדה הזאת, הדגיש בתום הקרבות בראיון לעיתונאי את התרשמותו מהמצביא: "לא ראיתי מימיי חיית מלחמה קרת רוח כזאת, שמתפקדת בלי להניד עפעף במצב קריטי. לולא הוא הפיקוד לא היה מתפקד."

מאז כבר הוכיח בן ארי כי הוא ראוי גם לתואר "ספרא וסייפא". על-כך יעידו ספריו  "אחרי!" (ספריית מעריב), "נוע, נוע, סוף!" (הוצאת מערכות), ו"בטבעת החנק" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). 

חמישים שנים נלוותה אליו רעייתו מילכה כשותפה שוות-ערך. היעדרו של בן-ארי מעולמה הותיר חלל ענק בחייה. במשך חמישים השנים האלה פרחה ביניהם אהבה מסוג זו שלא כל זוג זוכה בה. רק בעזרת אהבה כזאת ניתן להקים עולם פרטי וקסום כפי שהיה להם, בעיקר נוכח כישלונם במערכות נישואין קודמות.

בביוגרפיה המיוחדת הזאת של מילכה, "אורי ואני – יובל שנים לצדו של תת-אלוף אורי בן-ארי" (הוצאת "מרנגא"), היא איננה מהססת לחשוף עד דקויות מאלפות את מארג יחסי היומיום שלהם, ממנו ניזונה הערכתם העמוקה זה לזה, כשמעת לעת הם מדלגים מעל מהמורות זעירות המאפיינות חיים משותפים וכה צמודים. לכאורה מדובר בשני אנשים עוצמתיים שעלולים להתרסק זה מול זה בעימותים. אך דווקא שניהם נחשפו זו לזה בקשיבות כה-מלוטשת, כה-מכילה, כה משמעותית לשניהם.

מילכה בן-ארי התכוונה בספרה  לחשוף את צידו הפרטי והתרבותי של המצביא, אותו עטפה בחייו באהבה שלמה, על-סף הערצה הדדית  שלא נגרע ממנה כחוט השערה לאחר מותו, ורק הלכה והתגברה עד פרוץ הווידוי הסוער והסוחף שלה.

הרושם המתקבל מקריאת הספר הזה שאכן זו בדיוק היתה כוונתה, לחלק עם אחרים משהו מחלקת אלוהים הקטנה שלה ושל אורי, האיש שמדינת ישראל חייבת לו כל-כך הרבה  – וגם לאישה שבצידו והמשלימה את דמותו המרתקת. גם כאשר יימלאו לה תשעים בעוד מיספר חודשים עדיין גועשת בתוכה נשמת אישה רעננה שלעולם לא תזדקן, שהיתה ונשארה מאהבת ואוהבת בכל נימי נפשה את הגבר המצודד של חייה, אורי בן-ארי.

החיים האינטימיים של הגבר והאישה, שעיצבו את עצמם מכוח עצמם והתבגרותם המשותפת, כובשים את הקורא שמוצא עצמו מצטרף לשחזור חמישים שנות "הביחד" שלהם. אין פה שמץ של חשיפה צהובה, אווילית וסרת-טעם. להפך, מדובר במיקוד אור בחיי בני זוג שכאלה בגובה העיניים. מילכה מצליחה לתאר בשפה פשוטה המתארת כשיח-לב את היפה והרגיש שהם חיברו ביחד.

מילכה הצליחה במקום שלעיתים גם כותבים בעלי ניסיון נכשלים בו. היא פורשת בספרה יריעת חיים של מתנדבים בעם מעוררת השראה. ההגדרה שעלתה אל מול עיניי בהשלימי את קריאת הספר, דרך מילכה בגבר שלה, ממצה את החיבור הזה שגם המוות איננו יכול לו. חיבור שחשיפתו תהיה חשובה גם לאותם היסטוריונים שיבקשו סימוכין לדורות המופלאים של היישוב העברי בארץ-ישראל, דורות בהם גברים ונשים היו שווי זכויות וחובות. רק כאלה יכלו, כתף אל כתף, להקים את היסודות למדינה דמוקרטית שבימים אלה משנה אופייה עד לזרא.

קולה של מילכה בן ארי בספר הזה הוא קול שצריך להישמע ברמה בקרב אלה שמרכיבים את פיקוד צה"ל בימי סערת הניסיון המביש להדיר נשים בצבא מקשת תפקידים. זה קול השייך למי שהתבגרה כחברותיה לשותפות מלאה עם הלוחמים שלנו, בני העם העברי.

*

אהוד: במלחמת ששת הימים הייתי מגוייס כחובש במילואים לפלוגת החובשים החטיבתית, פח"ח, שבראשה עמד הרופא-הקצין ד"ר יואל ידלובקר, זאת בחטיבה 10, שעליה פיקד במלחמה האלוף אורי בן-ארי.

מעולם לא היכרתי אותו אישית אבל בשנת 1971, כאשר יגאל עילם שימש כעורך הספרותי של הוצאת לוין-אפשטיין, שבראשה עמד אז האלוף מיל. אורי בן ארי, ולאחר שכל ההוצאות, כולל "עם עובד", סירבו להוציא לאור את הרומאן השלישי שלי, "לא לגיבורים המלחמה" – הוא יצא לאור בהוצאה הזו, כאמור בזכותו של העורך יגאל עילם.

אינני סבור שלאורי בן-ארי היתה נגיעה כלשהי לצאתו של הרומאן לאור כי נדמה לי שהוא לא עסק בפרטים כאלה אלא בעיקר בהנהלת דפוס לוין אפשטיין, הגדול באותה תקופה. והוא מעולם לא ידע שהייתי חייל בחטיבה שלו.

* * *

יהודה דרורי

עוד רפיסות ממשלתית?

על-פי התקשורת, החמאס הודיע היום [27.3], על הקלה בסגירת המעברים בין רצועת עזה לישראל בעקבות חיסול בכיר הארגון מאזן פוקהא.

כמו-כן החמאס הודיע גם שהוא ירשה מעבר ל-3 שרים בממשלת האחדות, לבני משפחות אסירים ולחולים הנזקקים לטיפול לצאת מהרצועה לישראל.

השאלה היא מדוע שנרשה זאת? למה שמצב זה של הקלות לחמאס יהיה מקובל  על ממשלת ישראל לפני החזרת גופות בנינו?

* * *

משה כהן

הלאה טראמפ

האנשים "הנאורים" בקירבנו מתעבים את נשיא ארה"ב ומנסים להכפיש אותו בדרכים שונות. גם טענות מופרכות משמשות למטרה זאת, כגון הטענה להתגברות האנטישמיות תחת שלטונו, בעוד הוא מקיף עצמו גם בחוג משפחתו וגם בצוות עובדיו ביהודים ומצהיר על קרבתו אליהם. 

אז מה אם האיומים על מרכזים יהודיים נעשו על ידי נער מישראל, אז מה אם גילויי אנטישמיות היו מאז ומתמיד.

חככתי בדעתי מה דוחף את האנשים "הנאורים" להכפיש את טראמפ בכל מחיר. אין זאת כי הוא פגע בציפור נפשם של "הנאורים" – במדינה הפלסטינית. הנשיא טראמפ הכריז שמדינה פלסטינית אינה תנאי הכרחי לפתרון הסכסוך ושההתנחלויות אינן הסיבה לסכסוך, וזה חטא שאין לו כפרה אצל האנשים "הנאורים", שאצלם השנאה העצמית היא מחלה חשוכת מרפא. 

נשיא חובב יהודים אינו קביל, הם מתגעגעים לאובאמה הפרו-מוסלמי. 

זה לא יפה

היום, 28 במרס, שעה 11 בגלי צה"ל: מתברר שח"כ תמר זנדברג הוזמנה להשתתף וקיבלה מימון מוועידת איפ"ק, הארגון היהודי. ואכן הגיעה גב' זנדברג לוועידה – כדי להשתתף בהפגנה נגד איפ"ק, המממן שלה.

זה לא יפה.

לשאלה היא ענתה שעשתה זאת כדי להתנגד לכיבוש. 

על כך נאמר, צדיקים (ערבים רוצחי יהודים) מלאכתם נעשית על ידי אחרים (חברי מר"צ שונאי יהודים).   

ומה שהכי מרגיז שהם כל הזמן טוענים שהם ציונים ופועלים מתוך אהבת המולדת. 

אין גבול לצביעות? 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: בזכות תעלוליה של חברת הכנסת אסתר זנדברג ודומיה – עלולה רשימת מר"צ לא לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות ולהימחק מן המפה הפוליטית. למרבה הצער, השמאל כורה לעצמו במו ידיו את הבור של אחריתו. זה התחיל כאשר יוסי ביילין השתלט על מר"צ, ומאז המפלגה הזו רק מידרדרת.

* * *

יוסף קנטור

קסטנר לא היה מלאך וגם לא היה נבל

נראה שעמדת הכותבים היא שקסטנר היה מלאך או שהוא היה נבל. למעשה היו בו תכונות רעות וגם טובות. אין חולק שהוא ניסה להציל יהודים אך יש מחלוקת כמה באמת הציל וכמה נזק הוא גרם תוך כדי כך.

האשמה העיקרית המוטחת בו היא שלא הזהיר בזמן את יהודי הונגריה, ושאילו יהודי הונגריה היו יודעים בזמן על השמדתם, היתה להרבה מהם אפשרות להינצל.

זוג הבורחים הגיבורים מאושוויץ, ורבה ווצלר, כתבו באפריל 1944 דו"ח מפורט על אושוויץ לאחר שהגיעו לקהילה היהודית בסלובקיה. הדו"ח הופץ, והגיע גם לידי קסטנר כחודש לפני התחלת הגירושים לאושוויץ. קסטנר הואשם בין השאר שלמרות שידע מהדו"ח על כך שבאושוויץ מתכוננים ליהודי הונגריה, הוא לא הפיץ את הידיעה.

 אלא שהדו"ח החשוב הזה של 2 הגיבורים האלה לא הזכיר את יהודי הונגריה כלל, למרות שהזכיר את הגעתם הצפויה לאושוויץ של יהודי יוון, קהילה קטנה משמעותית מאשר בהונגריה. הדו"ח גם לא הזכיר את הרחבת המתקנים באושוויץ לקראת המשלוחים הענקים של יהודי הונגריה. (1)

מתוך כ-18 אלף יהודי העיר קלוז', שהיתה קרובה לגבול הרומני, כ-5 אלפי יהודים הצליחו להימלט מעבר לגבול הרומני. לדאבון הלב, הימלטות כזו לא היתה אפשרית לרוב יהודי הונגריה, שהיו מוגבלים בתנועותיהם בחודשים שלאחר הכיבוש הגרמני. (4). מכאן שיהודים שרצו לדעת, כן ידעו על הסכנה, גם אם לא על מחנה אושוויץ עצמו.

היודנראט של בודפשט שלח פעילים של הנוער החלוצי ליודנראט של מיספר קהילות יהודיות, אך בכל המקרים מקבלי האזהרה סירבו לשמוע.(2). שליחים אלה גם כתבו בזיכרונותיהם על השליחויות לערי השדה מטעם תנועות הנוער הציוניות בהונגריה ב-1944, התגובות לאזהרות שליחי תנועות הנוער: "נעו בין הקשבה אדיבה... לבין הבנה והסכמה, לבין הבעת חוסר אימון, לבין הכחשה, לבין סערת רגשות וזעם שצעירים חסרי אחריות מסיתים ומפירים את שלוות הקהילות ואת יחסי השכנות הטובים עם האוכלוסייה הלא יהודית ועם הרשויות במקום – עד לדרישה של עזיבה מיידית ועד להודעה לשלטונות על פעולתם." (3).

ההיסטוריון David Cesarani חושב שאנשים נוטים להתכחש לשמועות זוועה. (5). ההיסטוריון הגרמני Götz Aly כתב ספר על שואת יהודי הונגריה. לדעתו היהודים בהונגריה ידעו על השמדת היהודים בארצות הסמוכות אלא שלא רצו להאמין שזה יכול לקרות בהונגריה. לדוגמא הוא מספר שכתב של ה-BBC הגיע למחנה ההשמדה מיידנק מיד עם שחרורו בידי הצבא האדום, ושלח כתבה על מחנה ההשמדה ללונדון, עורך החדשות לא האמין לכתב וטען שהכתבה היא תעמולה סוביטית. (6).

קסטנר היה ציוני והציונים היו מיעוט בין יהודי הונגריה. הרוב היו מתבוללים חילוניים או דתיים לא ציונים. יכולתו להזהיר היתה מוגבלת שהרי הגרמנים אסרו על נסיעות יהודים, צותתו למעטים שהיה להם טלפון והשתילו מלשינים.

ההאשמה כי בגלל קסטנר יהודי הונגריה לא ידעו על הסכנה הגדולה היא השמצה נוראית. גם אם קסטנר לא הזהיר, היו אחרים שהזהירו, ויהודים שרצו לדעת – ידעו.

----------------------

(1) ישראל גוטמן: Anatomy of the Auschwitz Death Camp

(2) יהודה באואר

www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/Publications/TUV/24/9.pdf

(3) דויד גור

www.jwmww2.org/1944 שליחויות_לערי_השדה_מטעם_תנועות_הנוער_הציוניות_בהונגריה

(4) אלי ריכנטל, האמנם נרצח פעמיים? פרשת קסטנר בראייה מחודשת

(5) www.bbc.co.uk/news/world-europe-20267659

www.yadvashem.org/yv/en/education/interviews/aly.asp (6) 

השולח: יוסף קנטור, כפר סבא, ykantor@hotmail.com  27.3.2017.

* * *

בעקבות אירוע בבית יד לבנים ברמת השרון, ההרצאה של משה גרנות ב-3.4.17 מתבטלת, והיא תידחה למועד מאוחר יותר.

עם המוזמנים – הסליחה

 * * *

הדסה  מור

למכור את הנשמה לשטן

"פאוסט" מאת שרל גונו באופרה הישראלית

הרעיון הגאוני של המחזאי הגרמני גתה, על אדם  מלומד שמכר את  נשמתו לשטן כדי שיוכל ליהנות ממנעמי העולם הזה תמורת השתעבדותו לשטן בעולם הבא, הוליד לא רק את המחזה האלמותי "פאוסט", ;כי אם גם יצירות רבות נוספות המבוססות עליו, שאחת מהן, האופרה "פאוסט" של  המלחין הצרפתי שארל גונו, מועלית עכשיו באופרה  הישראלית.

לא רק המוסיקה הנהדרת של גונו מענגת את האוזן, ולא רק התוכן, המשחק והשירה, כי אם גם  התפאורה הייחודית והמקורית במיוחד המופיעה על הבמה, שתופשת את העין כבר עם פתיחת המסך, בצורת הגלגל הענק דמוי צמיג שמתנועע על צירו לכל הכיוונים ויוצר אפקטים שונים שיוצרים רקע ייחודי לכל סצינה.

תחילה  הצמיג הזה מהווה מעין בור תחתיות שבו יושב פאוסט, בגילומו של גסטון ריברו, שהיה מדען מהולל בעברו, אך כעת הוא איש זקן, גלמוד ומר נפש השואל נפשו למות, אבל מיני קולות ותעתועי דמיון שומרים על שפיותו, והוא פונה בייאושו לכוחות האופל  שיוציאוהו ממצבו האומלל.

מיד מופיע מפיסטופלס, אותו מגלם פאולו באטלייה, ומבטיח להעניק לו כל שליבו חפץ: עושר וכוח. אולם  האיש הזקן רוצה  שני דברים שונים:  נעורים ונשים יפות.  השטן מסכים למלא את בקשתו בתנאי אחד: הוא ישרת את פאוסט בכל דבר שירצה עלי אדמות, ואילו במלכות השאול, פאוסט ישרת אותו.

פאוסט הזקן מהסס, אך כשמפיסטופלס מראה לו את דמותה של נערה צעירה, מרגריט, אותה מגלמת אורליה פלוריאן לסירוגין עם תמר איברי, פאוסט מוכר את נשמתו לשטן מיד, והופך לעלם צעיר.

בשורה התחתונה, התשלום של פאוסט למטמורפוזה שהתבצעה בו, היה כבד מנשוא, והאהבה הגדולה של פאוסט מסתיימת במותה של מרגריט. השטן מפיסטופלס מתעתע בכל הדמויות הסובבות את מרגריט על מנת לגרום לה להתאהב בפאוסט, הוא מקלל את סיבלי המחזר הנאמן אחריה, אותו מגלמים לסירוגין  נעמה גלדמן ושחר לביא, שהפרחים שיחזיק בידיו יבלו מיד, וכך היה.

וכשהקסם פג  וסיבלי מניח את הפרחים על סף ביתה, ממהר השטן ומניח לפני דלת ביתה של מרגריט קופסת תכשיטים מרהיבים מטעם פאוסט, מה שקונה את ליבה והיא מתמסרת לו ואף נכנסת להריון ממנו, אולם פאוסט נוטש אותה, והיא מאבדת את שפיותה ורוצחת את בנה.

 מפיסטופלס פוצח בסרנדה מלאת לעג למרגריט – אזהרה לנערות צעירות לא להתמסר  לאהוביהן לפני שיענדו על אצבען טבעת נישואין.

וישנו גם סיפור היציאה למלחמה,  שאחיה של  מרגריט יוצא אליה,  והמוסיקה  בסצינה הזאת, שבה משתתפת  מקהלת הגברים  היוצאים למלחמה עם הלחן הידוע, עליה ניצח איתן שמייסר, מתמזגת בעוצמה אדירה עם התזמורת של האופרה, שעליה מנצח דן אטינגר.

ועל כל החגיגה הזאת, מי שבאמת מנצח הוא סטפנו פורה האיטלקי, ששימש גם כבמאי וגם  כמי שעיצב את התפאורה הייחודית, את התאורה, את התלבושות ואף את הכוריאוגרפיה. ממש גאון רב-גוני. כל אלה הפיקו מופע גרנדיוזי הנמשך קרוב לארבע שעות והעין והאוזן אינן שבעות מלראות ומלשמוע את המיצג הגרנדיוזי הזה.

* * *

יוסי אחימאיר

שישה ימים ויובל שנים

מאמר זה פותח את הגיליון החדש של רבעון "האומה", מספר 205,

המוקדש ברובו לציון מלאת 50 שנה למלחמת יוני 1967

ביום שני, 5 ביוני 1967, המריאו 185 מטוסי חיל האוויר הישראלי והשמידו בתוך שעה את כל בסיסי חיל האוויר המצרי. בכך, במה שנקרא "מבצע מוקד", נפתחה מלחמת ששת הימים, שהוכרעה למעשה ביום אחד, שבה הובטח ניצחון ישראל על צבאות ערב שקמו להשמידה בעודה בגבולות החנק דאז. גבולות שכונו "הקו הירוק", על שם צבעם במפות של אותם זמנים מלפני שני שנות דור, גבולות שהם כיום משאת הנפש של חוגי השמאל בישראל, הקהילייה הבינלאומית, וכמובן מדינות ערב.

בעוד ימים ספורים ימלאו חמישים שנה למאורע האדיר הזה, שבו לא רק הצילה ישראל את נפשה, אלא שפרצה אל מרחבים ואתרים שהיו משאת הנפש של העם היהודי במשך "אלפיים שנות". זו היתה השלישית במערכות ישראל, רק בת 19 שנה אז. דגלים לבנים קידמו בכל היישובים והבתים את פני חיילי צה"ל שפרצו לסיני, ליו"ש ולגולן בחמשת הימים הבאים, בעקבות המכה שהנחית חיל האוויר על האויב ביום הראשון למלחמה. ערביי השטחים היו נכונים לכניעה, כשהם מצפים אולי לגורל מר שהיה נכון להם לפחות בדימיונם. הם ידעו היטב מה הם היו מעוללים לאויב היהודי, אילו היה הוא ח"ו - מנוצח, נכבש, נכנע...

היה זה הגדול בהישגים הצבאיים של העם היהודי מאז ימי יהודה המכבי. הישג צבאי אדיר שהדהים את העולם כולו, הימם את העולם הערבי והפתיע את שני מיליונים ומאתיים אלף אזרחי מדינת ישראל, כמניינם ב-1967, שניהלו את חייהם בצל איומי השמדה מיום הקמתה. צה"ל פרץ את "גבולות אושוויץ", כהגדרת שר החוץ אבא אבן, והוציא את מדינת ישראל הקטנה ואזרחיה למרחבים חדשים.

שמחה מהולה בגאווה לאומית החליפה את אווירת הדכדוך והייאוש שהיתה טבועה עמוק בלב האזרחים בימים שקדמו לאותו ניצחון סוחף. היא הציתה את הדמיון ועוררה התלהבות בקרב יהודי התפוצה ואף חדרה מבעד ל"מסך הברזל". מיליוני "יהודי הדממה" שהתגוררו בברית-המועצות ובמדינות הגרורות שלה במזרח אירופה הקומוניסטית, ראו לראשונה אור בקצה המנהרה האפלה, ותקווה גדולה לשיבת ציון. גאווה לאומית זקפה קומתם של מיליוני יהודים בתפוצות הגולה. 

 מדינת ישראל הצעירה נהפכה תוך זמן קצר מנטל מדיני לנכס אסטרטגי. בהדרגה, התפוגגו תחושות הנידוי המדיני ואווירת הגטו. בימי ה"המתנה", שקדמו למלחמת ששת הימים, ניתן היה להיווכח שלכל החוזים, ההסכמים, ההבטחות, ההצהרות והערבויות, שנחתמו מאז הקמת המדינה, או שניתנו מאז הנסיגה מסיני ומרצועת עזה, עשר שנים קודם לכן, אין כל ערך בשעת מבחן. המדינה הופקרה לגורלה על-ידי "ידידיה".

בראש הממשלה עמד לוי אשכול ה"חלש", שיריביו מבית מפלגתו, ואלה שנטשו אותו עם ראש הממשלה שקדם לו ותומכיו, ירדו לחייו. הוא ביקש קבלת אמון, "אשראי" כתחינתו – ונדחה. אך בניגוד לקודמו, דוד בן-גוריון, הוא החל באיחוי קרעים ושסעים ובפיוס התנועה אותה הדירו מאז הקמת המדינה ועשרות שנים קודם לכן. פתיחותו של אשכול לרחשי דעת הקהל ולקולות שעלו מתוך השטח תרמו, לראשונה בתולדות התנועה הציונית, לאחדות לאומית. אשכול הזמין את מנחם בגין, מנהיג האופוזיציה ה"נצחי", יו"ר גח"ל, לכהן כשר ללא תיק בממשלת ליכוד לאומי יחד עם עמיתו למפלגה ח"כ יוסף ספיר. בלחצו של בגין צורף לממשלת הליכוד הלאומי רא"ל (מיל') משה דיין, כשר ביטחון – וכך, מתוך אחדות לאומית, יצאה ישראל למערכה על חייה.

יובל השנים שחלפו מני אז – הבהירו כי הערבים אינם לומדים את לקחי התבוסה המרה ההיא. יובל שנים, שבהן התנסינו בעוד כעשר מלחמות שבהן הוכיח את עצמו "קיר הברזל" הצה"לי, טרור מתמשך, אלפי חללים, שני הסכמי שלום (עם מצרים וירדן), נסיגות, מהפכים פוליטיים, אין ספור מאמצי תיווך, דיפלומטיה, ועידות, כנסים ולחצים – כולם לשווא. ובתוך כל זה, ישראל הלכה והתבססה צבאית וכלכלית, קלטה מיליוני עולים ואוכלוסייתה שולשה, נהפכה למעצמת היי-טק עולמית, אך גם למדינה נהנתנית, שחלקים מאזרחיה חיים באשלייה שעם עוד נסיגה ועוד ויתור, הערבים יתרצו לבסוף.

יובל שנים חלפו – ועיקר הסכנה הניצבת לפתחנו באה דווקא מתוך הבית פנימה, מקרב אותם חוגים נרחבים שאינם מאמינים בעתיד המדינה, שפסה בתוכם האמונה בצדקת הדרך, שמחפשים לעצמם את הדרכון השני ה"בטוח", שמפנים אצבע מאשימה כלפי עצמם ומצדיקים את התביעות הערביות-פלסטיניות. יובל שנים שבהם לא החלנו את החוק הישראלי אלא רק על ירושלים המאוחדת ורמת הגולן, התנחלנו במרחבי יהודה ושומרון עם כחצי מיליון ישראלים שגרים בהם (כולל השכונות היהודיות במזרח ירושלים) – והשארנו את שאלת ה"שטחים" שנויה במחלוקת ופתוחה למו"מ ולמאבק אלים.

המאמץ להחזירנו לאותם קווים של שנת 1967, הקווים שמהם יצאו הערבים למלחמת שמד נגדנו, הולך וגובר בשנים האחרונות, מלווה בטרור של טילים ורקטות מצד אירגוני טרור. "תשובו לקו הירוק והשלום יגיע" – מנסים למכור לנו סחורה שכבר הועמדה למבחן ולא צלחה. נסוגונו לקווי 67' בסיני וברצועת עזה. בסיני – במסגרת הסכם שלום עם הגדולה במדינות ערב. בעזה – באופן חד צדדי תוך עקירת גוש קטיף המשגשג. מאז אנו מקבלים מעזה רק טילים ואיומים, אף נאלצנו לפעל בתוכה בשלושה מבצעים צבאיים, ספגנו חרפות וגידופים ואמירות ברורות, גם מן הקהילה הבינלאומית, כאילו עודנו אחראים למתרחש בשטח הכבוש בידי החמאס.

כמו רצועת עזה, כך גם כל שטח שיפונה בעתיד – אם ח"ו תחזור הטעות הפטאלית הזאת גם במקומות אחרים – ייהפך מיידית לקרש קפיצה למלחמה הבאה, לניסיון השמדת ישראל – חלום שהערבים לא נגמלו ממנו, גם לאחר עשר המכות ויותר שספגו מאתנו בששת הימים ובחמישים השנים.

באמצע הדרך, כלומר לפני חצי יובל שנים, וחצי יובל לאחר מלחמת ששת הימים, נעשה מאמץ רציני להתניע  את המו"מ לפתרון הסיכסוך הישראלי-ערבי. זה היה בוועידת השלום במדריד, שלימדה אותנו ככל הנראה ששלום עם הפלסטינים הוא בבחינת "חלום באספמיא". זו היתה אחת מעשרות אבני דרך דיפלומטיות, במאמץ המייגע להסדיר את נושא הריבונות ביהודה ושומרון, ובשאר השטחים המשוחררים, כמו גם להרחיב את מעגל השלום עם מדינות ערב. כינוס ועידת מדריד התאפשר לא רק בעקבות מלחמת המפרץ, שבה שיגרה עיראק עשרות טילים לעבר ישראל, אלא גם ובעיקר בעקבות הסכם השלום הראשון שנחתם עם מצרים ומלחמת יום כיפור הנוראית.

מבלי להתייחס למחיר הכבד ששולם באלפי קורבנות ובשטח עצום שממנו נסוגונו, הסכם השלום עם מצרים – הגדולה והחשובה במדינות ערב – הושג רק במו"מ ישיר, בשיחות בין ראש הממשלה מנחם בגין לבין נשיא מצרים אנואר א-סאדאת. כמעט במקביל להסכם עם מצרים, שבו ויתרה ישראל (שלטון הימין!) על כל השטח העצום והאסטרטגי של חצי האי סיני – הוחל החוק הישראלי על רמת הגולן ועל ירושלים השלמה, שאוחדה בריבונות העם היהודי.

ועידת מדריד קדמה להסכם שלום שני, זה שבין ישראל לממלכת ירדן, הסכם שנחתם בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין המלך חוסיין. הסכם זה נחתם בלא שישראל שילמה במחיר טריטוריאלי כלשהו, אבל חידד את הבעייה הפלסטינית.

ראש הממשלה ה"נשכח", יצחק שמיר, עמד בראש משלחת ישראל לוועידת מדריד. הוא ידע היטב לנצל את המעמד הגרנדיוזי בארמון המלוכה, להצגת עמדותיה וזכויותיה של מדינת ישראל, כפי שהוא רואה אותן. נאומו קבל עולם ומלואו, באוזני ראשי חמש המעצמות ומדינות ערב, היה מלאכת מחשבת מדינית, שלאורכו הוצגו עקרונות-יסוד שישראל עומדת עליהם, כתנאי להתקדמות במו"מ.

קראו לה ועידה בינלאומית, אבל למעשה היתה זו התכנסות טקסית בלבד. יצחק שמיר, בתאום עם הנשיא ג'ורג' בוש האב, קבע לפתיחה הטקסית הזאת יעד – לשמש מעין פתיחה, שממנה יתחילו מו"מים ישירים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. וכך אכן היה. הוועידה עוצבה לחלוטין על פי הדרישה הישראלית העיקשת, השוללת מכל-וכל פורום בינלאומי שיכתיב פתרון לסיכסוך בינינו לבין שכנינו.

שלילת רעיון הוועידה הבינלאומית היתה עקרון-יסוד במשנתו המדינית של יצחק שמיר. ועידה בינלאומית – הסביר –  כמוה כטריבונל, בית דין שדה, שבו יש נאשם אחד, כלומר צד אחד שיוצא חייב, משלם את כל המחיר, וצד שני שנתמך על-ידי חבר השופטים ורק מקבל ונהנה, תוך שהוא מאולץ לחתום בתמורה על "נייר" שכותרתו: הסכם שלום.

בנושא הוועידה הבינלאומית היתה לשמיר מחלוקת עזה בכל שנות קיומה של ממשלת האחדות הלאומית – ממשלת הרוטאציה – עם המערך שותפו והעומד בראשו, שמעון פרס. לדידו של שמיר, מו"מ כן ואמיתי צריך להיות ישיר, בלי מתווכים העוינים את האינטרסים הישראליים, בין שני הצדדים למחלוקת המסובים סביב שולחן אחד, פנים אל פנים, וללא הצבת תנאים מוקדמים. רק באופן זה יתברר מלכתחילה אם יש רצון בקרב שני הצדדים להגיע להשלמת-אמת ביניהם. במו"מ ישיר יתבררו כל תביעות הצדדים, ואולי יוכלו להגיע לפשרה ולהסכם, ולהבנה, וקודם כל להכרה, כי על כל אחד מהצדדים לעשות ויתורים – לא רק טריטוריאליים – ולהיות נכון מראש מראש לפשרה.

כידוע, יצחק שמיר שלל מכל וכל את הנוסחה "שלום תמורת שטחים", והעלה במקומה את הנוסחה: "שלום תמורת שלום". לאמור: קודם כל דיון על עצם עקרון השלום, לאחר מכן על תנאיו. שמיר הבין בסתר ליבו, שכאשר נכנסים למו"מ על הסכם שלום, יהיה גם על הצד הישראלי לעשות ויתורים. למשל – מתן אוטונומיה נרחבת לערביי יהודה, שומרון ועזה, שתחת שלטוננו מאז 1967. הוא היה גאה עד יומו האחרון, שבתקופתו לא מסרה ישראל סמ"ר אחד מחלקי המולדת.

רעיון הוועידה הבינלאומית לסיכסוך הישראלי-פלסטיני עולה גם כיום מפעם לפעם על סדר היום העולמי, ויש שמנסים להחיותו כמו בניסיון הצרפתי הנלעג זה לא כבר, לזמן לפאריס עשרות ראשי מדינות ושרי חוץ, לדון – ואם תרצו להכתיב – הקמת מדינה פלסטינית ונסיגה ישראלית מלאה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו – שהוביל את הסברת ישראל בימי ועידת מדריד ב-1991 –  יודע היטב את משמעות ועידה בינלאומית, ובכך הוא ממשיכו של יצחק שמיר המנוח. הוא דוגל בעקשנות במו"מ ישיר, לא בתכתיבי הקהילה הבינלאומית. הוא מבין היטב, כי כל יוזמה כזאת – בין אם בהתכנסות מיוחדת, בין אם בעצרת האו"ם או במועצת הביטחון – לא להשיג שלום נועדה, כי אם להסיג את ישראל לקווי 67', בלי שתידון ותתקבל אף לא אחת מדרישותיה, ובראשן ההכרה הפלשתינית בישראל כמדינת הלאום היהודי.

כיום, לראשונה בתולדות הערבים המכונים "פלסטינים", יש להם הלכה למעשה אוטונומיה-פלוס על פני שטחים נרחבים. ואכן, הרשות הפלסטינית מתנהלת כמעט כמדינה לכל דבר, עם מימשל, עם דגל, סמלים וטקסים, עם שגרירים, משטרה ו... אירגוני טרור. אוטונומיה שלא נהנו ממנה – גם לא דרשו אותה – ב-400 שנות שלטון האימפריה התורכית, ב-30 שנות המנדט הבריטי וב-19 השנים שבהם השטחים היו חלק מירדן וחלק ממצרים.

עם זאת, בחמישים שנות שליטתה ב"שטחים", שנים של בנייה והתבססות בגושי התיישבות, לא השכילה ישראל להעלות לסדר היום בעוצמה את עניין הזכות ההיסטורית, שצריכה לגבור על כל זכות של תושבים-ילידים-לא-יהודיים על חבלי ארץ אלה. דובריה ברובם שמו את הדגש על האינטרס הביטחוני, החשוב כשלעצמו. לא כן הפלסטינים, שעושים כל מאמץ לסלף את הסיפר ההיסטורי, כאשר הם מציגים את "הזכויות ההיסטוריות" שלהם, כ"צאצאי הכנענים" ושאר שקרים בזויים, שגובלים גם באנטישמיות.

הקהילה הבינלאומית רואה עין בעין את דרישות הביטחון של ישראל, אך קושרת אותן דווקא בנסיגה לקווי 67' והקמת מדינה פלסטינית, בתמיכת השמאל בישראל. במאבק ההסברתי שלה, ישראל חייבת להזכיר את ניסיונה המר המשולש: 1948 – מלחמת העצמאות, לאחר שהעולם הערבי וערביי ארץ-ישראל בתוכם לא הסכינו עם החלטת החלוקה מ-2 בנובמבר 1947 ולא השלימו עם כינון המדינה היהודית ב-14 במאי 1948.  1967 – מלחמת ששת הימים, כאשר שליטי ערב עשו ניסיון להשמיד את ישראל הקטנה והצרה. 2005 – ההתנתקות, כאשר ישראל נסוגה חד צדדית מחבל עזה והפקירה אותו לשלטון אירגון הטרור חמאס.

שלושה ניסיונות אלה מלמדים, כי לא בוויתורים טריטוריאליים יושג השלום, אלא קודם כל בעמדה נחרצת של ממשלת ישראל, נגד נסיגה ונגד הימור על ביטחונה, בפינוי שטחים ובעקירת ישובים.

יתר על כן, ישראל חייבת להגביר אחיזתה ומעמדה ביהודה ושומרון, לא רק מבחינה צבאית כי אם מבחינה התיישבותית. עליה לעמוד על שלה ולהודיע לעולם, כי היא את ויתוריה כבר עשתה. לא עוד! אין ישראל שולטת ב-98 אחוז מערביי יו"ש שנהנים בשטחי A ו-B מאוטונומיה לכל דבר. אוטונומיה שפירושה כי הפלסטינים לא יהיו אזרחי ישראל, ואם ירצו – יגשימו את שאיפותיהם הלאומיות כחלק מממלכת ירדן. מנגד, ישראל מיישמת את זכותה להתיישבות בחבלי המולדת ההיסטוריים שלה, שמבחינת הזכות לחיות ולבנות בהם אינם נבדלים מהנגב והגליל, מהשרון והשפלה, ואת שליטתה הביטחונית בכל המרחב שמהים לירדן.

ימים הרואיים היו נחלתנו בעקבות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לפני חמישים שנה. ירושלים אוחדה לה מחדש, מרחבי המולדת נפתחו לפני בני העם היהודי. הבה נשוב  לאותה רוח שפיעמה אז בעם, הבה נדבק בהישגי הניצחון הכביר ההוא ובזכותנו הבלתי מעורערת לירושלים השלמה, ליהודה ושומרון, לבית-אל ולשילה, לחברון ולמערת המכפלה, וכמובן לרמת הגולן. רק דבקותנו בהם, רק בעמידה על שלנו – בכוח הזכות ההיסטורית, נבטיח את עתיד מדינת ישראל וביטחונה לעדי עד.

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

ז. הריב הגדול

אני מגיע לפרק ריבי עם אבא, ריב קשה שנמשך כל ימי נערותי ושחרותי, עד לפרידתי ממנו.

משורר עברי, סופר עברי – תארים אלה היו לגבי אבא בבחינת תארי-כבוד שאין למעלה מהם. פעם אחת פישפשתי בעליית ביתו של סבא ומצאתי שם כמה וכמה שירים משל יל"ג מועתקים בכתב-ידו המהודר של אבא. אין זאת שהצניעם שם בשעתו מעינו הזועמת של אביו. לאחר-מכן העריץ אבא את ביאליק הערצה ללא גבול. מילדותי החל מגרה בי את יצר הכתיבה. תחילה סיפר לי על אחותי הבכירה, שבהיותה ילדה בת שמונה נתפרסם סיפור משלה בעיתון לילדים "החיים והטבע", ואיך כתב לה העורך דברי כיבושין, שלא נאה לילדה קטנה להתקשט בנוצות זרים, שככן ודאי חיברו לה את הסיפור מוריה או אביה, ואיך ענו המורים לעורך במכתב נמלץ, שאכן עדים הם לכך שהילדה בעצמה חיברה את סיפורה וכו' וכו'... גירוי מלאכותי זה של האמביציה הספרותית הוא שהכשילני יום אחד להתאמץ ולחבר שיר. שם השיר היה "האביב" – ואני ילד כבן שבע.

משהראיתי לאבא את כתב-היד, קיפל בזהירות את הנייר ושמו בכיסו, על-מנת להראות את "הפלא" לכל יודעי אל"ף-בי"ת בניקולאייב; ולזאת עוד הכריז, שמעתה הוא קוצב לי גם "שכר-סופרים": חמש-עשרה קופיקות (פרוטות) לשיר, ועשר קופיקות – לעמוד של פרוזה. כך נעשיתי ל"משורר". אפשר שברבות הימים הייתי נהפך לעשיר ממש, אילולא אימא, שטענה שיש בזה משום קלקול מידות, ובדרכים כשרות ושאינן כשרות היתה מוצאת תמיד אמתלה לרוקן את ארנקי, לצרכי תפירת חולצה חדשה או לקניית מצרך אחר.

שלוש שנים תמימות נמשכה עבודתי הספרותית, ואני מתפרסם והולך כ"ילד-פלא" כמעט. ביני וביני נוטל האב את בנו בן השמונה עם מחברת שיריו ומטלטלו באנייה בהפלגת לילה ארוכה ומייגעת לאודיסה "להראות לביאליק".

אודיסה, רחוב באזארנאיה 23. הוצאת "מוריה", ביאליק. האכזבה היתה מרה ביותר. משורר עברי – מה דמות שיווית לו תמיד, אם לא דמות מלאך עטור הילה וכנף. ולפתע מולך אחד רחב ומשופם, שקרחת בראשו ופניו גלויות ועיניו עיני תינוק בהירות ועליזות. כלום משורר הוא זה? סתם אחד דוד חביב. והדוד החביב מעלעל במחברת, מעלעל ומחייך, ואחר תופס את הילד ומגביהו באוויר ופוסק (בהברה אשכנזית ובמלעיל):

 "אנחנו שנינו משויררים גדוילים!"

וזה הכול...

ולאחר-מכן, כשנכנס אתה לביתה של הדודה העשירה ומספר לה, שהנה אתה ואבא הייתם אצל ביאליק – נשארת זו אדישה לחלוטין, ורק מעירה בתמיהה: "וכי מה עשיתם במאפייה?" – מסתבר שהיתה באודיסה מאפייה, ששם בעליה אף הוא ביאליק, ולגבי דודתי היתה זו מפורסמת יותר משמו של משוררנו הלאומי הגדול?

אבא לא אמר די. יום אחד אילצני להעתיק את חיבורי אל נקי, קנה עטיפה מהודרת להעתק זה ושלח את "הכתבים הנבחרים" לתערוכת כתבי ילדים בעברית שנערכה בעיר-הבירה מטעם מפיצי ההשכלה ברוסיה. ואמנם, הכתבים זכו לציון של שבח, כפי שמסר עלון החברה, ואבי דאג לכך שהידיעה הזאת, בהדגשת שמו המפורש של הבן, תתפרסם גם ב"טרודובאיה גאזיטה" – העיתון המקומי שבניקולאייב.

אשר לי, התחלתי לחוש עצמי שלא בטוב בחברת בני גילי, חבריי למשחקים. מדוע זה חובה עליי להיות "ילד טוב", בשעה שברצוני להיות "ילד רחוב" יחפן ופרוע! מדוע מכריחים אותי לקרוא רק ספרים "רציניים", בשעה שליבי יוצא לחטוף ולבלוע את "נאט פינקרטון" ואת "ניק קארטר" ואת "מערת האחים לינטוויס" ואת "איבאן בוקלר, ראש כנופיית השודדים"! מדוע עליי לקרוא את כל אלה בסתר? מדוע אני עונד עניבה, כמעט כמו ילדה, ומכנסי קצרים עד הברכיים, ומדוע אני חובש מגבעת רחבת תיתורה, המפריעה אותי מהיות בן-משחק נאות במחבואים?

אבא המשיך בשלו. הוא הרחיב גבולו ונעשה פטרון לקבוצות מתלמידי בית-הספר העברי. הוא חיזק את ידיהם להוציא עיתון משלהם בשם "ציוני קטן". זו היתה פעולת-מחתרת מושלמת כמעט. אבא רוכש את הנייר ואת הכלים הדרושים להדפסת "עיתון בלתי-לגאלי" זה, בשפירוגראף. הוא מלמד את החבריה כיצד מבשלים את התערובת וכיצד כותבים ו"מדפיסים" – בחדרי חדרים, כמובן, וב"הס" מוחלט. שני גיליונות הופיעו, ובהם בין השאר גם סיפורי שלי בשם "הסביבון", שנתפרסם בהמשך.

העניינים התנהלו כסדרם (כסדרם, לאו דווקא – משום שהיתה זו תקופת המשחק של אבא, כשהוא מגלם את דמות הנער, ומשום כך לא חסרו מריבות רמות בינו ובין שאר חברי "המערכת"), והנה פשטה השמועה שוולאדימיר ז'בוטינסקי עומד להגיע לניקולאייב ולהרצות בתיאטרון של שפר (מייסד התיאטרון ובעליו היה גוי גרמני) את הרצאתו על תחיית השפה העברית.

המחותנים העיקריים בשמחה זו היו מעט הציונים. אך גם שאר חוגי האינטליגנציה היהודית והלא-יהודית גילו עניין רב, אם לא בנושא ההרצאה, הרי במרצה גופו. הרי בתקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה נתפרסם ז'בוטינסקי כבעל פיליטונים מזהיר ושנון בעיתון הליבראלי הגדול שבדרום רוסיה "אודסקייה נובוסטי" (חדשות אודיסה).דודתי רבקה, קוראתו הנאמנה של ז'בוטינסקי, היתה מכריזה תמיד – בגמר העיון בפיליטון האחרון שלו: הרי אלה הם דבריי שלי, בדיוק!

אבי היה חסידו הנלהב של ז'בוטינסקי. הוא ראה בו את גלגולו של הרצל. משהגיע דבר בואו הקרוב לעיר, כינס אבא את חברי "המערכת" והציע להם לקדם את פני המנהיג הציוני הנערץ במשלחת, אף להגיש לו כמנחה את שני הגיליונות הראשונים של "ציוני קטן". הואיל והעיתון המקורי, שנדפס, כאמור, בשופירוגראף, היה דל מראה ומטושטש – הודיע אבא שהוא נוטל על עצמו להעתיק את שני הגיליונות בכתב-ידו, ולא זו בלבד אלא אף לרכוש "אדרס" (עטיפה) נאה לשימם בו.

משנתקבלה ההצעה, ובהתלהבות רבה קיבלוה, התקשר אבא עם אמרגנו של המרצה, והלה, לאחר שנועץ בז'בוטינסקי בעניין זה, הודיע כי המרצה מסכים לקבל את המשלחת ביום השבת במלון "לונדון", שעה קלה לפני הרצאתו שנועדה למוצאי-שבת.

חזר אבא וכינס את החבריה, והסביר להם, שבבוא מי לראיון שנקבע לו, הכרח שיקדים וישגר על ידי השוער את כרטיס-הביקור שלו, וכיוון שבמשלחת ישתתפו חמישה ילדים בצוותא, הריהו מציע שהפעם הזאת יוגש כרטיס-ביקור מיוחד ומקורי בצורת גלוית-תצלום, שמעברה השני רשומים שמותיהם של כל המופיעים בתמונה.

ושוב נתקבלה ההצעה בצהלה, חברי "המערכת" יצאו מיד בלוויית אבא אל הצלם.

בתצלום הופיעו ארבעה ילדים וילדה אחת, כשכל אחד מהם מסומן במספר סידורי, ובצד השני רשם אבא את השמות וצירף חרוזים מפרי עטו.

והרי הדברים כלשונם:

נביא וחוזה!

ליום בואך / לשאת מדברותיך, / אמרי שפר / על במת שפר, / באנו אליך / לקדם פניך / בתודה במנחה / ביום המנוחה.

א' ניסן, אלף תתמ"ה לחורבן.

1. אליקים פרוג (בן-גלות),

2. מרדכי שנידר (תלמיד יהודי),

3. אשר-צבי ברכמן (שמיני),

4. עמנואל-ינון נובוגרבלסקי (מעברא-חדתא),

5. מרים מיזלין.

תלמידי בית-הספר הלאומי, ניקולאייב.

ובכן הכול שפיר? אהה, לא ולא. התצלום היפה, על חרוזיו, לא הגיע מעולם לידי ז'בוטינסקי. עמלו של אבי היה לשווא.

ומעשה שהיה כך היה:

לאחר שישב אבי לילה ארוך והעתיק בכתב-ידו הנאה את הגיליונות, נותר לו העמוד האחרון של הגיליון השני ריק. מה עשה? – נטל רשות לעצמו ומילא את העמוד הריק בפזמון שלי ("זמר לפורים" – לזמר בניגון "ליל שמורים" להמצי"ר מאנע). וכשבאו "חברי המערכת" וראו את אשר עולל אבא, החלו מוחים על כך, ובצדק.

ועתה, אילו ניחן אבא במעט כישרון של טאקט ויכולת הסבר, ודאי היה בכוחו להמתיק את הגלולה ולהפיס דעתם של בעלי דבבו. אך כיוון שאותה שעה ראה עצמו, כאמור, כאחד מהם, החל טוען טענות שלא לעניין, לאמור: אני שטרחתי, אני שעשיתי, ובזכות ה"אני" הזה מותר לי, מותר לי.

התמרדו הילדים – ובייחוד הקשיש ביניהם, נער כבן י"ד, אליקים פרוג, העורך הראשי, בן אחיו של המשורר הידוע – והכריזו: אם כך, הרינו מבטלים את כל ההסדר הזה ומוותרים על כל טרחתך. ומיד הפכו פניהם ויצאו את הבית בחרון.

על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים. חבריי, שראשית טענתם בצדק, נתלקח כעסם ועיוור את עיניהם, ובא סוף מעשה ושיבש את ראשיתו. מה עשו? חזרו אף הם והעתיקו את שני הגיליונות, אלא שהפעם הזאת השמיטו הם את סיפורי שבמקור, והלכו לראיון לא רק בלי כרטיס-הביקור המצולם אלא גם בלעדי.

ז'בוטינסקי קיבלם בסבר פנים יפות, כיבדם בתה ובעוגות, אף העניק להם כרטיסי-הזמנה להרצאתו. ואני נשארתי קירח מכאן ומכאן, עלוב ושבור, והפצע שותת דם.

אז בא הקרע ביני לבין אבא. גמרתי אומר בליבי: חסל, לא עוד חברות בינינו, לא עוד "שכר-סופרים", לא עוד "ילד שעשועים", לא עוד חיבור שירים! מעתה נער עם כל הנערים אהיה, ומלחמת חיי אלחם לבדי.

הילדות נטרפה באמצע. פתאום הייתי לנער. ביקשתי לבכות – והתביישתי. ניסיתי לצחוק בקול, כדי להפגין את ה"לא-איכפת" – והצחוק ביבבה משונה נזרק מפי. לא מצאתי לי מנוחה. לבסוף נטלתי בידי את הספר האהוב עליי, חוברת שירים דקה של יעקב שטינברג, והתחלתי חוזר וקורא בקול אחד השירים, חוזר וקורא, עד שמשמעות המלים נעלמת ממני, ואני מתחיל שר אותן כמין לחן, מעין המנון של קרב ללוחם הבודד:

"כמטר אורי אביב / ניתך על הארץ / ירדו אל לבבי / צלילי המנגינה..."

אציב ציון לחברי המערכת של "ציוני קטן" שאינם עוד:

אליקים פרוג, חריף ושנון, נלהב ומלהיב – נתייאש מצרות האופקים ומן ה"פרובינציאליות" של הציונות ופרש לדרך המלך של הקומוניזם. תחילה תפס עמדה חשובה, אף החל עולה בסולם השררה, אך לבסוף נכשל באופוזיציה ונאסר. יש אומרים שניספה בכלא ויש אומרים שהוצא להורג.

מרדכי שנידר, נאה וענוג, צייר ואדריכל מוכשר, אבד במלחמת-העולם השנייה. אפשר נפל חלל בשדה קטל, ואפשר נפל בשבי הגרמנים.

אשר-צבי ברכמן הצנוע נפל כחייל בצבא האדום עוד במלחמת-האזרחים.

מרים מיזלין, אגרונומית במוסקבה היתה – ולפתע שמה קץ לחייה.

המשך יבוא

* * *

מרדכי הרכבי

"קיבלתי ב Facebook-ואני מפיץ הלאה"

סבתא היתה נרגשת כשבאתי לאסוף אותה, היא לבשה את הבגדים היפים ביותר שלה, התאפרה והתלבטה עד הרגע האחרון איזה מעיל לקחת. בגיל המכובד של 86, לפני כל יציאה מהבית מתלבטים ולכל פרט קטן יש משמעות גדולה. היא לא יכלה לדמיין שבמקום להגיע לשמחה המשפחתית את סוף הערב נבלה בחדר מיון, כשהיא עם פרצוף מדמם, אף שבור ושפתיים שסועות.

חמש מאות מטר לפני הכניסה לביתר עילית, במקום די מואר ודי ראשי, עמדו כמה אנשים על הכביש. המחשבה הראשונה שלי היתה שבח"ים, פועלים שעוברים את הכביש כדי לחזור לביתם בסוף יום עבודה, אלא שהחבר'ה האלה לא זזו רק עמדו במרכז הכביש, המחשבה השנייה הייתה "טרור".

שתי המחשבות הבליחו מספיק מהר כך שיכולתי לשבור את ההגה שמאלה ולהתרחק מהם עוד לפני שהמנהיג שלהם הרים את ידו, אבל המרחק היה קצר מכדי שאספיק לגמרי לחמוק מפגיעה.

בטווח של כחמישה עשר מטר, ראיתי אותו מצוין. הוא לבש שחורים כמו יתר חבריו, בערך בגיל 18. הוא היה רזה וגבוה. שמתי לב לעובדה שהוא היה מאוד ממוקד ותכליתי, שפת הגוף שלו שידרה מקצועיות, זאת בהחלט לא היתה הפעם הראשונה שלו וגם לא השנייה.

תוך כדי שבירת ההגה בחזרה ימינה, חטפנו.

סבתא נפגעה וצעקה, בניגוד אליי, היא לא הבינה מאיפה זה בא. העפתי מבט זריז לעברה, האישה המכובדת והאלגנטית נעלמה. לידי ישב גוף מכווץ ומיילל, מכוסה בדם. לא היה לי אקדח הפעם וכן היתה לי סבתא פצועה, סחטתי את דוושת הגז כדי להתרחק מהמיידים, שעדיין עמדו באמצע הכביש ועשו בו כבשלהם.

את הרגעים הבאים הקדשתי לדיווח למשטרה ולהזמנת אמבולנס.

רק שתי דקות אחר כך, כשהגענו לשער של ביתר עילית יכולתי לבדוק את הנזק בצורה יותר יסודית. אל הרכב חדר סלע בגודל של כדור באולינג ובמשקל דומה. הוא עבר את השמשה ופגעה בסבתא ואז נחת בינינו. רסיסים של אבן דם וזכוכית היו פזורים בכל מקום.

בסופו הארוך והכואב של הלילה, סבתא שוחררה לביתה לאחר שנבדקה על ידי שלושה רופאים. היא הוכרזה כפצועה קל וזהו.

כאן ניתן היה לסיים את המאמר העצוב הזה. אחרי הכול היה לנו הרבה מזל, לא?

אלא שבנקודה הזו אני רוצה דווקא להתחיל:

אף אחד שאיתו דיברתי על האירוע הזה לא הופתע. הרי הכול ידוע ומוכר. הכפר העויין, זריקות האבנים, מדיניות ההכלה והענישה הסלחנית כלפיהם (גם אם תופסים מיידה אבנים על חם, הוא מקבל במקרה הטוב כמה חודשים בכלא וגם זה אם הוא לא קטין), השתיקה הקבועה של התקשורת, אוזלת היד של זרועות הביטחון והרצון שלהם לא לחמם את השטח. גם אני הכרתי את כל אלה. ולמען האמת אין בזה שום חידוש.

ובכל זאת אני רוצה לדבר רק על מה שלא יכולתי בעוונותיי לכתוב עליו עד היום. על ההרגשה.

איך מודדים כאב? איך מודדים השפלה ובושה? איך מחליטים מתי אדם הוא פצוע קל והיכן עובר הקו שבו חודרת האלימות אל תוך הנפש ומחוללת שם פיגוע ממושך?

לא הכול נמדד בכמות הדם הניגר, הפח המעוקם או הבשר המושחת, האם הנזק שנגרם לרוח אינו משנה מכיוון שאינו מדיד? ועוד דבר אחד, קשה יותר מהכל:

אז בסדר, פתאום איזה צעיר הורס לך במעשה של רגע את החיים, זה מרושע בצורה שרובנו פשוט לא מסוגלים להבין אבל לפחות יש בזה הגיון. הוא רואה בך אוייב (וגם בסבתא שלך או בתינוק שלך) והוא לא יהסס להרוג את כולכם. נורא אבל לפחות מסתדר בראש.

מה שלא מסתדר בשום אופן זאת הצורה שבה המדינה מתייחסת לאירוע הזה ואליך, בעיניי זה מרגיש כמו פיגוע נוסף, הרבה יותר כואב. שהרי באופן טבעי , אתה אמור להתנחם בעובדה שיש לך צד, שיש לך עם ומדינה חזקה שיגבו אותך. (הרי כל הסיבה שבגללה ניסו להרוג אותך היא רק בגלל שאתה ישראלי! לא?) אז מה פתאום אתה מרגיש לבד?!

מטרת הטרור היא לזרוע פחד, לחלחל ולשנות דפוסי חיים ושגרה, לגרום לנו לחשוב שלא נוכל לחיות פה באופן נורמלי. להתייאש ולעזוב.

כואב לי לומר שהתנהלותה של ישראל בנושא הזה עוזרת לטרור. במקום לייצר סולידריות חברתית וקו פשוט ותקיף, במקום לשאת מסר פשוט כלפי שני הקהלים – שאנחנו מצד אחד חברה רגישה שיודעת לתמוך בקורבנותיה ולהעניק להם את כל מה שצריך כדי שיחזרו לתלם, ומצד שני חברה חזקה שיודעת לרדוף את אויביה עד חורמה – ישראל פשוט מבצעת את ההיפך. היא יוצרת הפרדה מלאכותית בין ציבורים בישראל, ממש כאילו יש באמת הבדל בין תחושת מי שנפלה בחצר ביתו רקטת גראד לבין מי שנפלה על מכוניתו אבן. היא מנסה לייצר תמונה שבה יש בחלקים מסוימים בארץ מן "ישראל מערבונית כזאת" שבה הכול מותר ושבה כל מה שקורה הוא לא "ממש" טרור.

השב"כ המשטרה והתקשורת לא מתייחסים לזריקות אבנים כפח"ע, והיחס לזורקים הוא כאל ילדים שובבים. עדיין לא דיברתי על היחס למחבלים עם דם על הידיים ומה זה עושה לשפיותם של המשפחות שאיבדו את אהוביהם באשמתם לראות אותם חוגגים בכלא או משתחררים בעסקאות משפילות. ככלל, נעשית כאן אפלייה נוראית ומתסכלת באופן שאי אפשר להעלות על הכתב כשעוסקים ביחס "אנושי יותר" לפוגעים הארורים שקמו והחליטו שהם רוצים לרצוח אנשים תמימים, ואנושי פחות לנפגעים החפים מכל פשע שכל חטאם היה שהם נולדו ישראלים ויהודים ושהם הגיעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כאילו בשל שאיפות או נטיות פוליטיות כאלה ואחרות, דם של ישראלים מסוימים סמוק פחות, וכאילו בשל חוסר החלטיותה וחששותיה של ישראל להגדיר את רצונה ויעדיה המדיניים היא "נאלצת להודות" שיש לפחות הצדקה מסוימת למעשיהם האיומים של הטרוריסטים.

כך יוצרים מן השוואה שאין נוראה ממנה. הנזק העקיף שגורמת ההתנהלות הזאת לעם ישראל גרוע פי כמה מהנזק הישיר שגורם הטרור עצמו.

בהחלת עונש מוות, לכל בני המוות, העוסקים במקצוע המוות, המכונה "טרור (בני כל הגילאים ובעלי כל "המקצועות החופשיים" הללו: מזורק אבן דרך סייען ועד מייצר הרקטות), ישראל לא רק תעשה צעד ראשון ומשמעותי מעין כמוהו בהרתעת משנאיה ובאיחוי הקרעים עם אוהביה, אלא גם תעשה חסד גדול עם רוב האוכלוסייה הערבית בארץ, ותקרב את השלום המיוחל.

מה שאנחנו לא מסוגלים להבין בשום פנים ואופן זה את עוצמת השנאה והרוע שיש באויבנו. פשוט כי אנחנו לא יודעים לשנוא בעצמה כזאת .

כלומר אני לוחם והכל, אני מסוגל להילחם ולהרוג אם אין ברירה... אבל להרוג תינוק? להרוג זקנה? זה לא דבר שאני מסוגל אפילו לחשוב עליו.

וכאן אני חוזר בלית ברירה, ומתוך אנושיות גדולה ודאגה לעתידם של היהודים וגם של הערבים בארץ הזאת – דווקא לעונש המוות. לפעמים לטובת כל השאר, צריך פשוט להוציא תלמיד מסוים מהכיתה ושהמנהל הגדול שבשמיים כבר יחנך אותו.

מי שהפיץ זה יאיר אנסבכר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.3.17

* לא ראוי לחנינה – טוב עשה הנשיא כשדחה את בקשת החנינה של העבריין אהוד אולמרט, וזאת משני טעמים.

 א. ה"מאיגרא רמה לבירה עמיקתא" אינה סיבה להקלה, אלא בדיוק ההיפך. ממנהיג, מראש ממשלה, הציפיות גבוהות מאוד. עליו לשמש דוגמה אישית, להיות דמות מופת, דמות מוסרית, ישרה. וכאשר ראש הממשלה הוא פושע, שהורשע בעבירות חמורות כל כך, יש למצות אתו את הדין במלואו (אלא אם כן יוחלט לקצר את עונשו בגין התנהגות טובה).

ב. אולמרט יצא בזול. כל כך הרבה פעמים הוא הצליח לחמוק מעונש, כל כך הרבה פעמים היתל במערכות החוק והמשפט ולבסוף גם נענש לקולא. בוודאי שאין מקום גם לחנינה.

עם זאת, איני מקבל את המנטרה שהשמיע ריבלין ולא בפעם הראשונה, ש"חנינה אינה ערכאת ערעור". בנימוק זה ניתן לדחות כל בקשת חנינה. חנינה אינה ערכאת ערעור, אלא כלי של חסד ורחמים. מן הראוי להשתמש בו כלפי מי שיש סיבה לרחם עליהם. אך בטח לא כלפי שועי ארץ, האנשים החזקים ביותר בחברה, שהיה להם הכול, אך לא היה להם רסן והם ניצלו את מעמדם, עוצמתם ושררתם למטרות גניבה ושוחד.

* חסינות – האם לרב אויערבך, השולח צעירים חרדים לחסום כבישים ולשבש את החיים במדינה, במאבק נגד הגיוס, יש חסינות מפני מעצר? על פי איזה חוק בדיוק?

* תחושה – התחושה (הרעה) שלי, היא שכחלון ימצמץ ראשון.

* אין מנוס – חזרתי הביתה עייף והתיישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה. לחצתי על השלט, והדלקתי ערוץ 1. היה שם ראיון עם דוד ביטן. ממש לא התאים לי לשמוע ראיון עם דוד ביטן, אז זִפְּזפתי לערוץ 2. הופיע שם דוד ביטן. אז זִפְּזפתי לערוץ 10. ומי התראיין שם? צדקתם. דוד ביטן. התייאשתי מהטלוויזיה ועברתי לרדיו. גל"צ – דוד ביטן. רשת ב' – ביטן. קול המוסיקה – דוד ביטן. התעצבנתי, כיביתי את כלי התקשורת, וניגשתי, סר וזעף, למקרר. פתחתי את המקרר, ואת מי ראיתי שם? סורפרייז! דוד ביטן, מיקרופון לפיו והוא ממשיך את הראיון.

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.

יש בליכוד 30 שרים וח"כים. למה היחיד שמדבר בשמם הוא דווקא העילג ביותר? כנראה שהוא היחיד שמוכן לדקלם ללא בושה וללא כל ביקורת את דף המסרים של נתניהו.

* מיהו שמרן? – שרת המשפטים איילת שקד מציעה לבטל את שיטת הסניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון – שיטה שבה הנשיא הוא השופט הוותיק ביותר בעליון. אני תומך בעמדתה. עם זאת, יש טיעונים נכבדים גם לדעה האחרת. אולם פשקוויל המערכת של "הארץ" לא מתעניין באמת בנושא. אין הוא מציג את הטיעונים בעד הסניוריטי. הטיעונים שלו הם ברמה של: "מסע ההרס של שרת המשפטים, איילת שקד, בדרכה להחרבת מערכת המשפט עלה אתמול שלב" ולכן "מול איומיה של שרת המשפטים צריכים להתייצב הכוחות השקולים הקיימים עדיין בממשלה, בכל הנוגע לשמירה על עקרונות שלטון החוק."

כדאי לזכור, שאיילת שקד אינה שרת המשפטים הראשונה שהגיעה למסקנה ששיטת הסניוריטי אינה טובה והציעה להחליף אותה. ובין אלו שקדמו לה בהצעה זו, ניתן למנות את יוסי ביילין, חיים רמון וציפי לבני. כלומר, לא הכול ניתן לשייך באופן אוטומטי ל"שמאל" ו"ימין". ניתן ואף רצוי לאפסן לשעה קלה את הפרנויה וה"אוי אוי אוי" ולקיים דיון ענייני על תוכן ההצעה.

מי שהיטיב לעשות כן, הוא יוסי ביילין, במאמר בעד הצעתה של שקד ב"ישראל היום", תחת הכותרת "לבחור את השופט המתאים ביותר."

כמה ציטוטים מן המאמר: "מי שצריך למלא את התפקיד הוא האיש או האישה המתאימים ביותר, ולא מי שצבר ותק של יום אחד יותר מזולתו... שלום הבית בקרב השופטים חשוב, אבל התחרות ביניהם לא תזעזע את בית המשפט, כפי שתחרות על הרמטכ"לות בין האלופים אינה מזעזעת את המטכ"ל. ובאשר לטענה שהדבר עלול להשפיע על פסקי הדין: זו הפללה עצמית הפוגעת בשופטים שלא בצדק, שהרי חזקה עליהם כי גם אם יתחרו על תפקיד הנשיא, לא יעשו שקר בנפשם כדי למצוא חן בעיני חברי הוועדה."

מעניינת ההגדרה "שמרנים" בחלוקה האוטומטית בין המחנות. שיטת הסניוריטי, שהגיונה הוא כבוד לניסיון ולחכמת זקנים, היא התגלמות השמרנות, ואילו בשיח הדיכוטומי דווקא הגורמים המוגדרים (ומגדירים את עצמם) כשמרנים נוטים להתנגד לה.

* מגדיר מחדש את המילה "הזוי" – בתקופת המאבק על הגולן, הרביתי להשתתף בפאנלים ורבי שיח על עתיד הגולן. היו כמה בני פלוגתא די קבועים שנצבו מולי – בהם כאלה שהערכתי, ואחרים שסלדתי מהם.

דוגמה ליריב שהערכתי הוא רן כהן. ראשית, כי הוא יריב אינטליגנטי ורהוט ולכן מאתגר. שנית, כי חשתי שיש בינינו בסיס משותף, שפה משותפת. עם כל המחלוקות המדיניות חשתי שכאשר אני מדבר על ציונות, על התיישבות, על ביטחון, הוא מבין על מה אני מדבר ואלה דברים שמדברים אליו. שלישית, כי הוא לא היה אובססיבי. הוא סבר שנסיגה מהגולן היא מחיר שיש לשלם למען שלום עם סוריה, אבל הוא לא רייר כאשר התקרב לאפו ריח משאיות הגירוש. עצם הנסיגה והעקירה לא היו משאת נפשו.

דוגמה ליריב שסלדתי ממנו הוא מוסי רז. הנ"ל היה אובססיבי לנסיגה מהגולן עד טירוף. חשתי שהוא רוצה בהסכם שלום עם סוריה, כי זאת הדרך למסור את הגולן. השנאה שלו לגולן, להתיישבות, למתיישבים העבירה אותו על דעתו. בנוסף לכך, איך נגדיר זאת בעדינות? הוא והאמת כבר אז לא. בעיה שלישית היא המשיחיות. משיחיות השלום שלו היתה כל כך בלתי רציונלית, כל כך מנותקת מקרקע המציאות, שזה היה מביך. שום פקפוק בהזייה המשיחית שמולנו עומד שכן שמשאת נפשו היא אהבה, אחווה, שלום ורעות, והוא נתקל מולו בסרבן שאינו מוכן להחזיר את הגזילה, שברגע שיחזיר יזכה בשלום קוסמי נצחי.

חלפו שנה שנתיים עשרים, קרו מאז כמה דברים במזרח התיכון. אך זה השפיע עליו?

הנה פוסט לדוגמה שהוא העלה בפייסבוק, שיכול להגדיר מחדש את המילה "הזוי".

הוא מתחיל כך:

מצרים – כן.

עיראק – כן.

ירדן – כן.

לבנון – כן.

ערב הסעודית – כן.

וכך הולכת הרשימה ומתארכת ובסופה שורת המחץ: "22 מדינות קוראות לשלום 15 שנה. ממשלה אחת מסרבת."

הכי מצחיקה הייתה השורה ה-11.

סוריה – כן.

כן, כן, חברים. סוריה. סוריה מציעה שלום לישראל וישראל מסרבת. סוריה מאוחדת ומלוכדת סביב מטרתה הגדולה, שלום עם ישראל. אבל ממשלה אחת מסרבת.

סוריה. מדינה? עוד מעט הוא יכתוב שיש גם מדינה שקוראים לה לוב. ועוד מדינה שקוראים לה עיראק.  בעצם... כן, גם לוב. גם עיראק...

* המפא"יניקיוּת שלא הכרתם – אני חוקר את ראשית ההתיישבות בגולן, ומגלה במחקרי תופעה מעניינת. היום, כשאנו חוגגים יובל להתיישבות בגולן, יש בגולן 33 יישובים ישראליים. שליש (!) מהם עלו לקרקע בשנה וחצי הראשונה להתיישבות. חלוצי מרום גולן, בכור יישובי הגולן, עלו לגולן חמישה שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות. 11 יישובים בגולן בשנה וחצי! זה בערך הזמן שממתינים היום לרישיון להרחיב מרפסת...

זה לא ממש מסתדר עם המיתוס על המנגנון המפא"יניקי המנופח, השמן, המסואב, המסורס ובעיקר המסרס, ההורג כל יוזמה, כל יזם, כל יזמות. כך, למשל, כתב מייקל אייזנברג בגיליון הראשון של "השילוח":

"... ניסו ראשיה של מדינת ישראל לאורך שנותיה הראשונות לכונן מדינה בירוקרטית, שהכוח מרוכז בה בידי הפקידות ובידי אליטות מצומצמות אשר אמורות לנהל את חייהם של שאר אזרחי המדינה באופן ריכוזי ותבוני. מנגנונים מייצבים נועדו לצמצם את השינויים והתמורות בחייהם הכלכליים של פרטים, ולהבטיח חיי בינוניות יציבה מן העריסה אל הקבר, מבית הספר העממי ועד לפרישה ממקום העבודה הקבוע עם שעון זהב. הביורוקרטיה החדשה באה להחליף ... את היוזמה והגמישות שאפיינו את העם היהודי" וכן הלאה וכן הלאה.

הבל ורעות רוח. כאשר אני משווה את ההתנהלות בתקופה שאותה אני חוקר לתקופה שבה אנו חיים, אחרי ארבעים שנות כלכלה חופשית, אני יכול לקבוע חד משמעית, שביחס להיום, אז היו כמעט אפס בירוקרטיה, כמעט אפס רגולציה וכמעט אפס משפטיזציה.

נכון, השלטון היה ריכוזי. אך הוא היה מוכוון מטרה ונחוש למלא את המשימה. ראש הממשלה לוי אשכול נתן את הטון, סגנו ויו"ר ועדת השרים להתיישבות, יגאל אלון, החרה החזיק אחריו והם העבירו לכל הדרגים את המסר שעומדת בפנינו משימה ציונית גדולה וחשובה, ואנו מתמסרים אליה. נכון, במחלקה להתיישבות היה מנגנון גדול, אך הוא לא היה מנופח ומסואב, אלא הוא היה צבא של אנשי מקצוע מסורים, דרוכים ויעילים, בעלי כושר ביצוע מעולה ונחישות לעמוד במטרה.

אם הדרך לביצוע המשימה מחייבת לעיתים לכופף את הכללים, לעקוף את המעקשים, לקפוץ מעל לגדרות, לשבור קירות או לטפס מעליהם, לעגל פינות – יש לעשות זאת, כי הכללים נועדו לשרת את המטרה ולא להיפך. זאת הרוח שנשבה מראש הממשלה ומטה.

וכל המערכת הזאת פגשה מולה יוזמה אדירה מלמטה, של צעירים, רובם בני קיבוצים, חדורי אמונה ושליחות, שהיו כור גרעיני של אנרגיה ציונית התיישבותית מתפרצת, הר געש של יזמות, יצירתיות וחלוציות.

יחד הם חוללו מהפכה.

אז בפעם הבאה שיספרו לכם שמפא"י זה מנגנון בירוקרטי מסואב, כמתואר בהומורסקות של קישון, והמתנה של שנים לקו טלפון, אני מציע שקצת תטילו ספק ב"נראטיב" הזה, ותנסו לשער האם הניצחון המדהים בתש"ח, קליטת העלייה הגדולה, יישוב הגליל והנגב, הניצחון בששת הימים וההתיישבות לאחר המלחמה הולמים את המיתוס.

* מכבד את התנגדותו – מי שמתנגד לקיומן של מדינות לאום יוונית, איטלקית, רוסית, צרפתית, פולנית והולנדית, כי הוא מתנגד עקרונית למדינות הלאום – אני מכבד את התנגדותו לקיומה של מדינת לאום יהודית, אף שאני חולק עליו מכל לכל (כי אני בעד מדינת לאום ליוונים). אבל מי שתומך במדינות לאום, זולת מדינת הלאום של העם היהודי, הוא סתם אנטישמי. גם אם הוא יהודי. וגם אם הוא מדקלם כל מיני הבלים על "אתנוקרטיה", "עליונות אתנית", "אפרטהייד" ושאר ירקות.

* קצת פרופורציות – הצהובון הבריטי "דיילי מייל" פירסם כתבת שער סקסיסטית, שבמרכזה תמונה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי יושבת לצד ראש ממשלת סקוטלנד ניקולה סטרג'ן, שתיהן לובשות חצאיות מעל הברך, והכותרת והמסר הוא ששאלת הברקזיט לא כל כך מעניינת. מעניינת יותר השאלה למי מהשתיים רגליים חטובות יותר.

הכתבה עוררה סערה רבתי בבריטניה. המסר המרכזי של הסערה, היה שהנה, גם ב-2017 עדיין אנו חברה שוביניסטית, השופטת מנהיגות על פי מראה הרגליים שלהן וכו' וכו'.

אין ספק שמדובר בכתבה דוחה ומגונה. אבל באמת? זה הביטוי למעמד האישה בבריטניה ובמערב ב-2017? הכתבה הזו משמעותית יותר מן העובדה שראש ממשלת בריטניה וראש ממשלת סקוטלנד הן נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שב-38 השנים האחרונות, למעלה משליש התקופה הונהגה בריטניה ביד רמה בידי נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שבראש המדינה החשובה והחזקה ביותר באירופה, גרמניה, ניצבת אישה כבר 12 שנים? נכון, זו כתבה מכוערת, אבל... קצת פרופורציות.

אגב, האם התקשורת בישראל אינה מתעסקת בצבע שערותיו של ראש הממשלה הגבר?

* התקבלתי? – במגזין "ישראל היום" התפרסמו מאה שאלות ידע כללי שהמועמדים לשירות בגל"צ נדרשו להשיב עליהם. עניתי נכונה על 91 שאלות (ולא ניסיתי לנחש את ה-9 שלא ידעתי). התקבלתי? וב"הארץ" הוצגו 25 שאלות של מבחני קבלה לקורס מורי דרך. פתרתי 18 שאלות. התקבלתי?

אגב, בני אסף, תלמיד י"ב, הביס אותי. הוא פתר 19.

* ביד הלשון: שמנה וסלתה – הביטוי "שמנה וסלתה" מופיע בפרשת השבוע, פרשת "ויקרא". "וְנֶפֶש כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה', סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶמֶן... וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ..."

מה אנו מבינים מן הפסוק? ראשית, שהביטוי המקורי אינו שמנה וסלתה, אלא סלתה ושמנה. שנית, שבמקור אין המדובר במטפורה, אלא בתיאור מעשי של המנחה, היא עשויה סולת ושמן. אגב, במילה "סָּלְתָּהּ" – הקמץ בסמ"ך הוא קמץ קטן, ונכון לקרוא אותו כ"סוֹלתה".

פירושו של צירוף המילים כפי שהתקבע בשפה העברית לאורך הדורות, הוא המיטב שבמיטב בקרב הציבור: האליטה, העידית, הסיירת.

ואין לכתוב סלטה ושמנה, כי מדובר בסולת ולא בסלט. ואין לכתוב סלתא ושמנא, כי הביטוי הוא בעברית ולא בארמית.

* * *

אהוד בן עזר

ערב עם דוד בן גוריון, 1966

[לפני 51 שנים. בעקבות הסרט המוצג עכשיו. פרק מתוך היומן. הפרק הזה לא נכלל בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.

הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.

שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.

אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אפקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.

תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.

כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמאליזאציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.

שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.

על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.

לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.

על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.

כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.

הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.

הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.

יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.

 "מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.

 "יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

 "יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."

 "ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."

לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.

בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה, השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:

 "אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."

לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966). מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ. ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הריפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.

שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.

באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.

כאשר נתקיימה הישיבה בה הירצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.

 "הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.

בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה."

אני, מימיי לא שמעתי על כך, אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...

וצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.

העיז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"

 "טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."

וחוזר חלילה.

אחרי שבוע, המשיך וסיפר אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."

החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.

על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.

אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. [באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף].

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.

סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.

את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.

בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."

מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."

ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.

על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.

ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.

יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.

המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.

דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"

פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.

בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.

לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.

* * *

תקוה וינשטוק

"יום של מעשים טובים"

א' ניסן, ה-28 במארס, נחשב בישראל ל"יום של מעשים טובים". ביום זה מועלים המעשים הטובים, פעילויות התנדבותיות למען החברה, הקהילה והסביבה, בראש סדר היום, ומדובר במעשים טובים של מבוגרים וגם ילדים. היום נועד לתגבר את מכלול הטוב בעולם ולעודד כל אחד ואחת לעשות טוב בדרך שלו.

"יום המעשים הטובים" הינו יזמה ישראלית שהחלה לפני כעשור. מאז כבש היום לבבות וארגונים ב-88 מדינות. מעל למיליון ישראלים לוקחים חלק בפעילות אנושית טובה המובלטת ביום זה על צדדיה השונים. בראש "היום" עומדת אשת העסקים והפילנתרופית שרי אריסון. יום המעשים הטובים הוא פרויקט הדגל של אגודת "רוח טובה" שיסדה.

ד"ר שרה שפיגל עשתה מעשה טוב בדרכה שלה: היא הציבה יד למי שהיתה מורה שלה. חסד של אמת שאין עליו תגמול. הנפטרת כבר לא תחזיר טובה על הטובה שגמלנו לה.

שפיגל, אישה שומרת מסורת, היא ד"ר למחלות צמחים. 35 שנה, עד שפרשה לגמלאות לפני חמש שנים, עבדה במכון וולקני במחלקה למחלות צמחים, ובשנים האחרונות היתה אחראית לקשרי החוץ של המכון וכוננה קשרים עם ארצות רבות.

ב-1960 היתה שרה שפיגל סטודנטית בשנתה הראשונה במחלקה לבוטניקה באוניברסיטת בר אילן ולמדה קורס אנטומיה של הצמח אצל פרופסור טובה ארזי. ארזי היתה בסגל של הפקולטה למדעי החיים אוניברסיטת תל אביב (ששכנה אז  באבו כביר) אבל שנה אחת, 1960, הרצתה גם באוניברסיטת בר אילן.

"היא הייתה מורה מצוינת, לבבית, חביבה מאוד על הסטודנטים. לא היו לה ילדים ביולוגיים אך כמה מתלמידיה ועובדיה היו לה כמו ילדים," מציינת ד"ר שפיגל. היא למדה אצל פרופסור ארזי שנה אחת בלבד, אך בין השתיים נוצרו קשרים לכל החיים "עוד כסטודנטית הייתי מבקרת בביתה, שתינו התגוררנו ברמת גן."

פרופסור ארזי הלכה לעולמה לפני כעשור. ד"ר שפיגל חיפשה את שמה של ארזי ב"לזכרם", באתר האינטרנט של הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל-אביב לזכר מרצים שנפטרו. כל מה שמצאה היו שלוש מילים בסך הכול, ואחת מתוכן שגויה: במקום "פרופסור טובה ארזי" נכתב "פרופסור טובה ארצי". לא תאריכי הלידה והפטירה, לא איזכור העבודות שעשתה. היא היתה מאד פעילה באוניברסיטה ולרשותה עמד חדר מיוחד. אלא שארזי נפטרה גלמודה, ללא קולגות שיחפשו חומר אודותיה.

מצטערת ונזעמת המשיכה ד"ר שפיגל לעקוב אחרי זיכרה של פרופסור ארזי בתקוה שהטעות תוקנה ומישהו העלה את זכרה. "עקבתי שנתיים," מספרת שפיגל, "מאומה לא השתנה. באקראי פגשתי את פרופסור שרה לביא מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת ת"א והעליתי בפניה את הנושא. היא הבטיחה להעבירו לידיעת הממונים. חלף זמן, שום כלום. לא בעברית ולא באנגלית.

שפיגל לא הרפתה ושיגרה מייל לפרופסור שרה לביא: "היום שוב חיפשתי באתר האוניברסיטה בתקווה למצוא ב'לזכרם' של הפקולטה למדעי החיים כיתוב על פרופסור טובה ארזי ז"ל ולצערי ולכעסי דבר לא השתנה. טובה עדיין רשומה כטובה ארצי ואפילו אין סוגריים עם שנת הלידה והפטירה. בושה וחרפה. כל מילה נוספת מיותרת."

פרופסור הלל פרום, ראש המחלקה לביולוגיה מולקולארית ואקולוגיה של צמחים בפקולטה במדעי החיים, טיפל בבעייה. שמה השגוי של טובה ארזי תוקן בעברית ובאנגלית. ונוספו שנות הלידה והפטירה: 1918-2008.

ד"ר שפיגל הודתה לפרופסורים לביא ופרום על עדכון הפרטים אבל היא אינה מסתפקת בהם. זו רק תוספת חלקית. "אני מאד מקווה שיהיה לזה המשך שיכלול תוספת טקסט על עבודתה המדעית של פרופסור טובה ארזי, כנהוג לגבי חוקרים שעבדו באוניברסיטה."

 כל הסיכויים ששרה שפיגל לא תשקוט ולא תנוח עד שכל המשימה שנטלה על עצמה תתממש.

אתר "נגיש"

מדי שנה נערך טכס אזכרה למאיר דיזנגוף (1861-1936), ראש העיר הראשון של תל אביב. מקיימים אותו  ב"בית התנ"ך על שם דוד בן גוריון", אותו מנהלים בהתנדבות דני אופיר ו"עמותת יד מאיר וצינה דיזנגוף" בהנהלת א. אבידור.

השנה התקיים טכס זיכרון משולש: 156 שנה להולדת מאיר דיזנגוף, 108 שנים לתל אביב, ויום השנה המאה לגירוש יהודי יפו ותל אביב בידי הטורקים בפסח תרע"ז 1917. דיזנגוף התמנה למתווך בין היישוב הגולה שסבל קשות, והשלטונות התורכים, ואף כונה "ריש גלותה" [ראש הגולה]. בטכס האזכרה השתתפה גם "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה".

הטכס התקיים ב"היכל העצמאות" ב"בית דיזנגוף" בשדרות רוטשילד, באולם בו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. האולם שופץ ועתה הוא מבהיק – ומרהיב עיניים.

אך אליה וקוץ בה: האולם נמצא בקומת הקרקע של בית דיזנגוף. על מנת  להגיע אליו יש לעלות ולרדת בגרם מדרגות רבות למדי. למדרגות אין כל מעקה, לא בצדדים ולא בתווך. עמדתי נבוכה, חוששת לרדת, עד שמכרה שחשה במצוקתי, יצאה מהאולם והושיטה לי יד. כך היה גם בעלייה – צעיר שניצב בקומה העליונה סייע לי לעלות במדרגות בביטחה.

זה נקרא "נגישות"? כך מעודדים ביקורים של קשישים ונכים מהארץ ומחו"ל ב"היכל"? המעקים הדרושים הם מחוץ  ל"היכל" ולא יפגעו בשום פנים בערך ההיסטורי שלו, רק  ירבו את באיו.    

מודעת אבל

 מודעות אבל על קירות בתים בתל אביב:

 "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על

 פטירתו של עגל מס.8381

 ההלוויה לא תתקיים.

 האבלים: העצומה לעצירת המשלוחים של בעלי החיים.

משלוחים המביאים לעינויי בעלי החיים ואף למותם..."

לסגֵר

עדי בת השש שמעה שיעור בגנות עישון הסיגריות ואמרה לאימה:

"כמה טוב שאת לא מְסָגֶרֶת!"

לידיעת האקדמיה ללשון...

אהוד: ואני ראיתי גרפיטי על מעקה של חצר בניין במדרכה בתל-אביב:

"והכאבת לרעך כמוך."

* * *

יוסף דלומי

דאגתם האמיתית של עובדי רשות השידור

הסערה המתחוללת בעקבות שינוי מבנה השידור הציבורי לא מסגירה ולו במילה אחת את תנאי השכר הדימיוני שהמדינה נאלצה לשלם מכספנו לעובדי הרשות במשך שנים רבות.

איש מן הצעקנים הגדולים בהפגנות לא מעז לעשות מה שפועלים על סף פיטורים נוהגים לעשות: לחשוף בפני המצלמות תלושי שכר.

עיון ב"דו"ח הממונה על השכר במשרד האוצר לשנת 2015" מגלה שהשכר הגבוה ביותר הגיע ל-71 אלף שקל ברוטו לחודש, והמינימאלי ל-23 אלף שקל. תוספות העלות למעביד ברשות השידור גבוהות באופן חריג ביותר מן המקובל. כידוע, תוספות אלו מבטאות גילום הטבות שונות לעובדים. בהשוואה לדו"ח משנה קודמת, רוב המשרות נהנו מתוספות שכר.

רמות השכר הללו מבטאות שטף הוצאות שלא יסתיים עם פרישת העובדים, אם בגין פרישה בגין הגיל או פיטורים. רמות השכר הללו יבואו לביטוי בקצבאות הפנסיה להם זכאים העובדים בדין, בחלקה פנסיה תקציבית.

מה יכלה המדינה לעשות נוכח ההשתוללות הממושכת הזאת, ומול עובדים שמטילים אימה על פוליטיקאים? איך ניתן היה לטפל באבטלה גלויה רבת היקף לה הייתי עד ישיר בכמה הזדמנויות?

הברירה היחידה היתה סגירת המוסד הרקוב ופתיחתו מחדש כלוח חלק. אלא שהעובדים הזועמים מעזים להפקיע זמן שידורים לתעמולה צבועה על חשבון הצופה. זה איננו חכם במיוחד, אך איננו העיקר. העיקר הוא שאיש מהם לא נשאל ולא התבקש על-ידי להקת המעודדים התורנית להראות את תלוש השכר של הצעקן התורן, אם זה כתב, ראש דסק או טכנאי. לא במקרה מוסט נושא המאבק מהתנגדות להרעת תנאי העסקה ל"דאגה" לשידור ציבורי ולדמוקרטיה. זוהי הונאה מאין כמוה, וחבל שאיש איננו מעז להצביע על הרמייה המכוערת.

גם המיספר העגול והמרשים של 1000 משפחות שנזרקות לרחוב מעורר חשד, ושאיש מן המפגינים לא טרח לבסס אותו. בערוץ הכנסת נאמר אתמול שמספר עובדי הרשות שנקלט בתאגיד מגיע ל-57 אחוזים, מעל להתחייבות הממשלה.

אין לנקות כלל וכלל את הממשלה והפוליטיקאים מכשלים מביכים, מכוונות רעות והסתבכות מיותרת. היא זכאית לציון שלילי בכל מובן. אך אסור שדברים אלו יסיטו אותנו האזרחים מן העיקר, והוא מיגור הסחטנות של עובדי הרשות לדורותיהם. לכן, ליוזמי הקמת התאגיד מגיעה תודת כולנו.

* * *

מנחם רהט

אסטרטגיה של שוויוניות

המהפכה השיוויונית המעוותת בצה"ל, מושתתת על האיוולת שבתפיסה, שאין שום הבדל בין גברים לנשים. מה הקשר בין שוויוניות לגולם מפראג?

מאז החלה המהפכה המגדרית בצה"ל, שבמסגרתה נפתחו כל התפקידים בפני חיילות, גם במחיר פגיעה קשה בביטחון הלאומי, והכל בשם עגל זהב ושמו שוויוניות, ניסו רבים וטובים –לא רק רבנים אלא גם קציני צה"ל בכירים בקבע ובמילואים – להבין מה עומד מאחורי הטירוף הזה.

האם בצבא לא יודעים שאחוז השומן במסת הגוף של האישה גבוה ב-60% מאשר אצל הגבר? שסיבולת לב-ריאה אצל הגבר גבוהה ב-30%? שהיכולת האירובית שלו גבוהה ב-25%?

אבל צה"ל משליך הצידה את כל ההבחנות הפיזיולוגיות, למען השוויוניות המדומה. העיקר שניראֶה אוונגרד. השוויוניות נמתחת עד אבסורד: שירותים משותפים – רעיון עיוועים שאילו הוצע לפני חמש שנים לצה"ל, היה המציע נשלח לטיפול במוסד סגור. השירות המשותף בחלל האינטימי החונק של הטנק. רביצה ארוכה של חייל וחיילת, צמודים גוף אל גוף, במארבים. קורסי חובלים משותפים שמחיייבים היחשפות טוטאלית בסירת גומי בלב ים שעות ארוכות. שמירה לילית משותפת בפילבוקסים, והרשימה עוד ארוכה.

האבסורדים מגיעים לעיתים לידי פשע: חיילות לקו בדלקות בצוואר הרחם, שלדעת הרופאים יישארו לצמיתות. בחיל האוויר, שנמנע מהפעלת נשות צוות אוויר בהיותן בהריון, שברו בשם השוויוניות את ההיגיון, ומאפשרים לנשות צוות אוויר להטיס גם במצב של הריון מתקדם (שבוע 25), אבל הגבילו אותן למערך התובלה, ול-4 שעות טיסה ביממה, ולגובה עד 8,000 רגל, והצמידו לטייסת ההריונית איש צוות אוויר. למי איכפת שהשוויוניות עולה לנו בבזבוז משאבים? למי איכפת שהשוויוניות לא תורמת דבר לכושרו המבצעי של חיל האוויר?

מאחורי הטירוף הזה לא עומדת גחמה רגעית של הרמטכ"ל אייזנקוט, ו/או של יח"צנו ראש אכ"א ודובר צה"ל מוטי אלמוז, שמנסה לשווק את השוויוניות כסיפור הצלחה בינלאומי. הרי הגולנצ'יק אייזנקוט מבין, מה שמבין כל טירון, שאין לצפות מחיילת להיות אלימה כמו רוטוויילר טורף, עם סכין בין השיניים ורצח בעיניים, אפילו כשמרחו על פניה צבעי הסוואה וציידו אותה בתבור-קומנדו חדיש או במיקרו-תבור X-95.

אז מה מניע אותם? – מעבר לשורת ההיגיון והשכל, עומדות ארבע מילים, שמתיימרות לשנות את מעשה הבריאה: "מנשים למגדר – הבסיס התפיסתי." המסמך בעל כותרת זו, שהונח על שולחן הרמטכ"ל, והפך למשנה סדורה ובסיס אידיאולוגי ואסטרטגי למהפכה, מכיל הרבה בלה-בלה, אך נחבאת בו תגלית בינלאומית, ראויה לפרס נובל לסכלות: "ההסתכלות על האנושות כמתחלקת לשתי קבוצות, אינה מדוייקת, מקבעת את בני האדם בתבניות לא מתאימות ומהווה בסיס לא נכון ולא יעיל למיצוי המשאב האנושי... המין הביולוגי של האדם לא בהכרח קובע את כשירותו ויכולתו לבצע תפקיד כלשהו, אלא כישוריו, מיומנותיו ותכונותיו."

עולם חדש.

וכך, בניסוחים פסבדו-אקדמיים, שמבטאים תפיסה עכשווית, פוסט מודרנית לכאורה, כאילו באמת אין שום הבדלים בין גבר לאישה (פרט לאיברים מסויימים, זניחים לחלוטין, אלא מה?) מציג המסמך שנולד בחטא בבית מדרשה של היוהל"ן/ם – הבלים, קישקושים והגיגים ברוח השיוויון המוחלט. לא ירחק היום שבו כל הזבל הזה ייזרק, כמו הרבה אידיאולוגיות-בגרוש אחרות, לפח האשפה של הניסיונות לשנות את הטבע.

על מנת להסיר כל ספק יודגש, שיש תפקידים ייחודיים שחיילות מבצעות ברמת איכות מצויינת: הפעלת מכ"ם (קשת), תיפקודי מודיעין רגישים ב-8200, ישיבה רצופה מול מסכים שנועדו לחשוף מראש אירועי פח"ע, ועוד ועוד.

וכך גם מחוץ לצה"ל. לא מדובר בכליאת נשים בגטאות. נשים רבות מעמיקות כיום בתורה ובמדע. בבתי כנסת מוזמנות נשים לשאת בשבת דבר תורה מול כולם. בביכ"נ ידוע בירושלים, אורתודוקסי לחלוטין, משמיעה אישה מן הבימה דבר תורה מרתק, לפני תפילת מוסף. לא כולם יאהבו את זה, אבל זו המגמה. ככה הן עובדות את ה'.

איש אינו כופר ביכולותיה המנטליות הגבוהות של האישה. אבל אין לכך דבר עם מאמץ השווא של צה"ל, להשוות תכונות פיזיולוגיות של שני המינים. האחרון שניסה לבנות 'גברישה' נטול/ת זהות מינית, היה המהר"ל מפראג. אבל מה יצא לו? – גולם.

מאחורי חרדתם של רבים וטובים – מרבנים לאומיים וחרדים, ועד להורים חילונים מובהקים – מן המהלך להפיכת מיטב היחידות המסתערות לח"ן (חיל נשים), עומדת אחריות אזרחית אמיתית: תחילה לביטחון המדינה, אבל גם לבנים ולבנות, שמוסרים נפשם על הגנת העם והמדינה. המלש"בים מביאים עימם לצה"ל את החינוך המשובח, שקיבלו בבית ובמערכת החינוך. אבל גם הורמונים מתפרצים.

הצבא, באיזשהו שלב, יהיה מוכרח להחליט, אם הוא מספק ביטחון, או שוויוניות? האם הוא מעדיף מתגייסים שומרי מצוות ומרחק נגיעה, או חיילות שתרומתן בשדה הקרב נחותה. אין גם וגם. יש רק אוֹ אוֹ.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

אנחנו נלך אתכם

"נלחמת לצד הפרטיזנים ובכך פרעת את חובך. כרגע אינך מאכזב אותם אלא אותי בלבד," הטיפה סאלי ליעקב לאחר שהעגלה נעלמה מעיניהם. רוח תזזית טלטלה את כתפיה והוציאה מפיה מילים, שבו ברגע התחרטה עליהן. מדוע היא נוזפת בו, מתרעמת ומטיפה לו? אם הוא רוצה לחבור אל הכפריים, שיחבור. שילך ויעזוב אותה. נקרתה בדרכה הזדמנות להיפרד ממנו. "הבטחת לשוב תוך חודש ימים וחלפו כמעט חודשיים."

"היית חולה מאוד," סתם ונאלם.

יאצק עמד בצד ולא התערב. "יאצק, תגיד גם אתה ליעקב שהוא טועה. תגיד לו שאלפי יהודים הנמלטים מזרחה אינם טועים."

"הנער שישב על העגלה נראה לי סקרן ועשה עליי רושם רע. אני חושש שהבחין בנו. דרך ארוכה לפנינו ומוטב שנזדרז," השיב יאצק. "לדעתי, אם תגיעו לאותו המקום ותיווכחו שאבא צדק, אז במרחק מה מהגבול מתאספות קבוצות פליטים שמתכננות להגיע לביאליסטוק ומשם להיכנס לברית המועצות. יעקב, רצונך כבודך. אני מאחל לכם הצלחה בהמשך הדרך ומקווה שלאחר המלחמה ניפגש ונעלה זיכרונות."

יאצק הסתובב אל אביו, והשניים פנו ללכת.

"דוד משה, יאצק, חכו," פלטה. "אנחנו נלך אתכם."

לא מתוך גרונה נפלט הקול. כמו שלא רגליה הן שנפשקו על שולחנו של יורק. זו סאלי האחרת. סאלי עם הרגליים הנטועות בקרקע. ואילו יעקב מתנהג כאילו המלחמה איננה מכשול ומחסום להבטחת עתידם. אתמול עוד עמד על דעתו העיקשת שיש לקחת עמם לדרך את אמה. והיא נזדעקה: "מה פתאום את אמי?! היא תהיה עלינו לטורח! החיילים במחסומים לא יאמינו לך שצירפת אישה זקנה לבית המלאכה שלך לתפירת מדים. כולנו ניפול בפח. זה מה שאתה רוצה? שניפול בפח? לא מבינה אותך."

"זה לא מה שיקרה," ענה לה, "התעודה מאפשרת לי לצרף כל מי שאני מוצא לנכון, ואמך איננה זקנה כל כך. לא אפקיר אותה. לא אלך בלעדיה. היא תבוא אתנו," פסק נחרצות.

איפה למד לדבר ככה? בטון כה נחרץ? בין הפרטיזנים? שלא יעבוד עליה. גם היא למדה משהו בחודשים אחרונים. מתחילת הקשר ביניהם עמדה אמה על קנקנו והתנגדה לנישואיהם. והיא לא שמעה בקולה. היא הכניסה אותו אל ביתה ולמיטתה. והוא רוצה לקחת עמם לדרך את אמה. האיש תמים וישר דרך, אבל דרכו היא דרך האבדון. ואמה אינה תמימה. יש בה חכמת חיים. היא נעתרה להצעתו ושלושתם יצאו יחד מהדירה, אבל בן רגע הפנתה להם עורף, שבה אל הדירה בטענה ששכחה משהו וטרקה אחריה את הדלת. "אתם שניכם לכו לכם ותצילו את עצמכם!" קראה מבעד לדלת הסגורה, "אני נשארת כאן, בבית שלי." דקות ארוכות דפק יעקב על הדלת הסגורה, קרא בשמה ונשבע בכל היקר לו שידאג לשלומה ולביטחונה.

גם עכשיו עמד על דעתו שעליו לחבור בפרטיזנים בגלל מילת הכבוד שנתן, וכאשר עמדה סאלי על דעתה הנחרצת המנוגדת לשלו אמר לה: "את חכי לי כאן יום-יומיים, ואני אגש אל הכפר ואודה למיטיביי שהצילו את חיי ובעקיפין את חייך." סאלי הניעה בראשה בתקיפות ומשכה בכוח בידו.

עליה לגרור את האיש הזה, אף שלא חטא ולא פשע, שהיה נאמן לה בכל רמ"ח אבריו ונכון תמיד לשאתה על כפיו. היא לא תשמע בקולו. עלייה לנהוג כלוויתן המוביל את הלהק בים הסוער או הציפור שמנווטת את הלהקה בשמי התכלת.

מחנה פליטים

זה שלושה ימים הם שוהים במחנה פליטים מאולתר בחברת עשרות אנשים שהחוט המקשר ביניהם הוא הסכנה המרחפת מעל לראשם והתוחלת המקננת בלבם שישופר עליהם גורלם בברית המועצות.

מחנה הפליטים הוקם בסמוך לבית הקברות של אנשים שלחמו במלחמת העולם הראשונה תחת הדגל הפולני. לא רחוק מהמחנה עוברים פסי רכבת הרוסים שלפני המלחמה העבירו נוסעים ומטענים בין ברית המועצות לפולין.

סאלי, יעקב, יאצק ומשה נמנים עם קבוצה של עשרים וחמישה חברים, שמתכנסת פעמיים ביום להערכות מצב, מצטיידת באוכל ומים ומחליפה דעות. תחת עינו הפקוחה של מדריך מתרגלים חבריה מצבים שעלולים לקרות בחציית הגבול ומתעדכנים על הצפוי להם בברית המועצות. המדריך סיפר ששלטונות ברית המועצות מקבלים זוגות נשואים במאור פנים, והם נשלחים לעבוד ביישובים מבוססים על פי קביעת הוועדה לקליטת הפליטים בביאליסטוק. לעומת זאת רווקים מגויסים לצבא האדום, בלשונו: נשלחים למשימות של שואבי מים וכורתי עצים. זוגות אחדים לפתו ידיים, האירו פנים זה לזה ונדברו שזוהי שעתם היפה להגשמת חלומם. יעקב חיבק את סאלי ולחש באוזנה: "מתוקה שלי, התינשאי לי? יאצק ומשה ישמשו לנו עדים."

לבה של סאלי הלם בתוכה. עיניה מלאו דמעות, גרונה חרב ולא הצליחה להגות ולו מילה אחת של הסכמה או סירוב. האם נישואיה ליעקב הם בחירה או כורח השעה? ומה משקלה של האהבה? האיש כמעט שילם בחייו כדי להצילה מציפורני המוות, והיא מנהלת פנקסנות של בעד ונגד. היא בת מזל, והמזל מאיר את דרכה. ברצון כנה ובמחוות מרגשות תצית את האהבה שכבתה בלבה. האהבה פתלתלה וחמקמקה, וצריך לאחוז בקרניה. הנהנה בראשה, דחקה את עצמה אל גופו והתרפקה על הגבר העדין המסור לה בלב ונפש.

הנשים והגברים לנו יחד באסם רחב הידיים, תוחמים גבולות בין חבילות הקש. חבילות אלו לא מנעו ים של לחישות עונג והתנשמויות. אבל מבין החבילות שבהן ישנו סאלי ויעקב בקע רק קול הנחירה של יעקב.

בימי מחלתה ובצעידתם לצד יאצק ומשה קיבלה בהבנה את יחסו המתנזר, אך כשהגיעו אל המחנה הודיעה לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שהחלימה לחלוטין וגופה שב לקדמותו. וכאילו דיברה אל קיר. בלבה חשבה שאם הוא חש אי-נוחות באסם המאוכלס, הוא יכול להזמינה לטיול ביער ולענגה על מצע עלים. זוגות אחדים עושים זאת ואינם מסתירים את מעשיהם. ואולי מבעבע בו הכעס על שגררה אותו בעל כורחו להפר את ההבטחה שנתן למפקד הפרטיזנים ולאנשי הכפר. נראה שלא הפרת ההבטחה מעיקה עליו ומונעת ממנו לענגה אלא הפרת ההבטחה שנתן לאחת הנשים שם. המחשבה הזאת ננעצה בה כסכין. ואולי מפריע לו שללא מים זורמים שישטפו את איבריהם האינטימיים לפני ואחרי... המים ניתנו להם במשורה מתוך מכלים שהובאו מכפר סמוך. התפללה לגשם, והגשם בושש להגיע. אבל גם סופת גשמים לא תניעו. מדוע הוא מתמהמה, למה הוא מחכה. אולי לאחר שביקש את ידה ירעיף עליה הלילה את אהבתו. היא תהיה מוכנה ומזומנת לקראתו.

כמעט בכל יום הגיעו פליטים חדשים והצטרפו לקבוצות. קבוצות שתורגלו כיצד להגיב לתקלות אפשריות בחציית הגבול, פתיחה באש או היתקלות בכוח עוין, כבר עזבו את המחנה, ולאחר צעידה של מספר שעות בלילה חצו את הגבול בדרכם לביאליסטוק.

הקבוצה של סאלי ויעקב הייתה מוכנה לצאת לדרך, אבל התעכבה בגלל שלושה זוגות שביקשו להינשא, אחד יהודי ושניים נוצרים. המדריך הבטיח שבתוך יום-יומיים יבואו למחנה כומר ורב, ולמחרת יצאו לדרך.

ההתרגשות שאחזה בסאלי לקראת טקס נישואיה גרמה לה עצירות ומיחושי קיבה. לאחר שהשלימה עם נישואיה ליעקב מילאה אותה הדאגה לכל התפתחות שתמנע את עריכת הטקס. חיכתה שהרב יגיע, יערוך את הטקס כדת וכדין, והקבוצה תצא לדרכה ותגיע לביאליסטוק בלי תקלות. כך ייתמו ייסוריה ולא תהיה עוד למרמס המגף הגרמני.

יומיים סבלה מעצירות, וביום השלישי הרגישה לחץ חזק בבטן. בצעד מזורז פנתה לעבר היער. בסמוך לעץ עב גזע הרימה את שמלתה והורידה את תחתוניה לבל יתלכלכו. היא התרוקנה וחשה הקלה גדולה. עמדה זקפה גו, ופתאום שמעה מאחוריה את קולו של דוד משה: "הבאתי לך נייר. תסכימי אתי שניגוב הטוסיק שלך אינו דבר חדש בשבילי." מגודל התדהמה אחז בה השיתוק והכה בה זיכרון רחוק מאחת החופשות בלודז' כשהייתה בת עשר.

היא נשלחה לאטליז להביא נקניקים ובשרים לארוחת צהריים. ראתה שם את הדוד משה שוכב על הרצפה מאחורי פרגוד ושמעה את נשימתו שדומה להתנשפויות האסטמה של גדעון. לא זכרה שגם דוד משה חולה אסטמה, אבל ידעה שעליה להזעיק עזרה. עודה מתלבטת לאן לפנות שמעה קול נשי מאחורי הפרגוד: "משה, תוציא אותה מכאן מיד!" ודוד משה הזדקף על ברכיו ופנה אליה; "סאלי, חכי לי בחוץ, אני יוצא אלייך מיד." לאחר דקה עמד לפניה, מהדק את חגורתו על מותניו וכמה שטרות כסף בידו מושטות לעברה. חיוך רחב האיר את פניו הסמוקים והוא ביקש: "לכי לקנות לך ממתקים בכל הכסף." אבל עוד לפני שנפנתה ממנו בפנים אדומים כסלק ורגליים רועדות הוסיף: "זה יהיה הסוד שלנו, סאלי, הסוד הכמוס שלנו."

וכעת הוא החל לנגב את ישבנה, והיא חשה באצבעו המגששת. יעקב מעולם לא נגע בה שם. לפתע התעשתה והגיבה בהתרסה: "דוד משה, מחר אני מתחתנת. דוד משה, עזוב אותי במנוחה!"

"את צודקת, חמודה, כמה שאת צודקת," נאנח. אבל שתי ידיו אחזו בשני פלחי ישבנה והרחיקו אותם זה מזה, ובאבחה מהירה הוא חדר לתוכה. היא לא ממש התנגדה, אבל אלמלא נאחזה בענף מזדקר הייתה משתטחת ארצה ונמרחת על ערמת הצואה.

האם עליה להתלונן על דודה לפני חברי הקבוצה או רק לפני יעקב? יד לפה. יעקב עלול לבטל את טקס נישואיהם, ואזי תישלח לשאוב מים ולכרות עצים.

היא בת מזל, והמזל מאיר את דרכה. אבל עליה להגיב בתקיפות על המעשה הברוטלי של הדוד.

"הלוואי שהיית מת. הלוואי שחייל נאצי היה כורך את שתי ידיו מסביב לצווארך, ואז לא הייתי מספרת עליך ליעקב. אני שונאת אותך, שונאת."

"סאלי, על מה את מדברת? הרי הייתה לנו הנאה מהשמים. החיים קצרים, ובמלחמה הם מתקצרים כל יום. אנחנו צריכים לעשות את זה בתדירות גבוהה יותר."

לא הייתה כל חרטה בדבריו. הוא אחז במקל ההליכה שלו ופנה לשוב אל המחנה. והיא ידעה שבהזדמנות ראשונה יממש את מילותיו, והיא תנצור את לשונה כמו שהורגלה לעשות. היא עלה נידף ברוח לנוכח הכריזמה של דודה.

נשואים

לבה של סאלי פעם בעוצמה הולכת וגוברת, ונשימתה נעשתה כבדה. למרות הגשם היא נטפה זיעה. הגשם שבושש לבוא ימים ארוכים ירד משעות הצהריים המוקדמות, והדרכים שבהן פסעה הקבוצה מלאו בוץ סמיך ושלוליות. רעמים רעשו, להקות כלבים נבחו בכפר שבשוליו עברו, ותנים יללו יללות מצמררות במעמקי היער. העולם ניעור לחיים.

אתמול לפנות ערב ברחבה שבין שני האסמים באיחור מה נערך טקס הנישואים של סאלי ויעקב, והחברים לקבוצה חגגו בשתיית וודקה במסורה. הטקס כמעט לא התקיים כי הרב לא הגיע, ובאין בררה מונה לרב זמני החבר סטאשק, פעיל קומוניסטי נלהב וגם יהודי מאמין. סטאשק התאהב בתפקיד, ועל שום המראה הסלאבי של סאלי התעקש לראות תעודה מזהה כהוכחה להיותה יהודייה. והוסיף שלא יחתן את יעקב בעל המראה היהודי המוכח עם בעלת המראה הסלאבי המוכח. לסאלי לא הייתה תעודה, ורק בהתערבותו הקולנית של משה, שנשבע בהן צדק שהוא דודה, אחי אמה, נעתר סטאשק וערך את הטקס.

סאלי מיששה את העגילים שעל אוזניה שבהם אירס אותה יעקב כשנתיים קודם לכן ואת הטבעת שענד על אצבעה. הם נשבעו לאהוב זה את זה ברווחה ובמחסור, בבריאות ובחולי.

גבול לא שקט

שלהי יוני 1941. בצהריים יצאו לדרך. בחשכת הלילה הם אמורים לחצות את הגבול, ולמחרת לפנות בוקר יהיו על אדמת ברית המועצות. ככל שקרבה הקבוצה אל הגבול כן גברה ההתרגשות. הידיעות שהגיעו מקבוצות שקדמו להם לא בישרו טובות: הגבול לא שקט כתמול שלשום, כמעט בכל לילה מתרחשות לאורכו תקריות ירי. המדריך עדכן אותם בהתפתחויות האחרונות וביקשם להטות אוזן לכל רעש ותנועה חריגים, לפקוח עין על כל התרחשות יוצאת דופן ולדווח לו, ועל כולם להקפיד בענייני משמעת.

ידה של סאלי הייתה אחוזה בידו של בעלה הטרי, והיא התבשמה מריחות פריחה של ורדים, גלדיולות ופרחי קיץ אחרים. לעירונית שכמותה זה היה חידוש מרענן. השמים האפורים הצטרפו לחגיגה והיו אות מבשר טובות.

הכפר האחרון שלפני הגבול הדיף ריח טחב של נוצות תרנגולת, עלים מרקיבים ודירי חזירים. הם התקדמו בטור על השביל. הגשם פסק ורוח חזקה פיזרה את העננים. מבעד לצמרות העצים נתגלתה חופת כוכבים במלוא תפארתה. בעין בלתי מזוינת היה אפשר להבחין בשביל החלב, בקבוצת כוכבי הקסיופאה ובכוכב הצפון הזהוב. סאלי חשה התרוממות והחמצה גם יחד. נזכרה בפעם הראשונה שיצאה עם יעקב לקולנוע לסרט בכיכובו של צ'ארלי צ'פלין. אחרי הסרט ישבו בבית קפה הומה והזמינו קפה ועוגת גבינה. עם זה חלפו בראשה גם תמונות מהשנה האחרונה, והיא חשה כמי שמסירה פלסטר מפצע מוגלתי.

על קברה של שולמית הפצירה ביעקב לברוח מהגטו כל עוד כוחם במותניהם. לו מילא אחר בקשתה, לא הייתה חווה את הרעב, ההשפלה והזוועות האחרות. למה עכשיו כן ולפני שנה לא? למה, למה? השאלות ניקרו בראשה ולא נתנו לה מנוח. תמים כזה. חדל אישים. והיא נישאה לו. אמנם שעה קלה לפני הטקס התוודה שעשו מהלך נכון בהצטרפם אל קבוצת הפליטים למרות המילה שנתן למפקד הפרטיזנים.

יעקב הוא אדם חיובי, מסור ומועיל. על כתפיה מוטלת המשימה להדריכו בנבכי החיים האמתיים. אם יעלה הדבר בידה, היא תעלה את שניהם משפל לגאות והם ידעו רק טוב. האהבה שהתפוגגה תשוב לשרות ביניהם ותרווה את נישואיהם.

הקבוצה נכנסה אל תוך היער ועברה לכוננות חציית הגבול. אם הכול יתנהל בלי תקלות, לפנת בוקר היא תנשום אוויר של חופש אמיתי.

סובבה ראשה לאחור והבחינה במשה ויאצק צועדים זה לצד זה במרחק מה מאחוריה. היא נשכה את שפתיה. בלי שנועץ בה שכנע יעקב את השניים שידרשו מהוועדה לענייני הפליטים בביאליסטוק להצטרף אליהם, וכקבוצה בת ארבעה חברים הם יישלחו לאחד מבתי החרושת לחייטות בביאליסטוק או בעיר הסמוכה לה. אבל תקוותם הייתה לנינגרד ומוסקבה.

אש חיה

בקרבת הגבול שרר שקט מתוח. הרוח חדלה לנשוב והגשם עצר את ממטריו. העצים עמדו זקופים, והדממה שיגרה פחד, חשש, אי-ודאות וגם תקווה וחופש.

סאלי תהתה אם זה הרגע הנכון. מבעד לצמרות העצים נראו שמים זרועי כוכבים שהאירו את השביל שבו דרכו רגליה. היא מיאנה להתנחם. לאחר ששרדה את ימי המצור והרעב בגטו התחדדו חושיה והייתה משוכנעת שעל הקבוצה לשוב על עקבותיה ולנסות לעבור את הגבול בלילה אפל וחשוך, שבו היער יטשטש את דמותם. ידה החזיקה בידו של בעלה ולבה הלם. רצתה למשוך בידו ולסובבו לאחור. לאן לאחור? לא הייתה לה תשובה. כפר הפרטיזנים לא בא בחשבון. הגטו הוא גיהינום. אין חלקה אחת ברחבי פולין רבתי שאינה נגועה באנטישמים.

הקבוצה התקדמה בשקט. כנראה היא היחידה שמהססת, מתלבטת וחשה חרטה. די לחשוב מחשבות שליליות, אמרה לעצמה, עליי להתחזק, להדק שפתיים ולהיטיב את אחיזתי בידו של יעקב. נשאה תפילה חרישת לשמים.

הקבוצה נכנסה אל קרחת היער שמאחוריה מחכה החופש המיוחל. כמה עזים שחורות רעו על הדשא הרטוב, ועיניה חיפשו אחר הרועה. העזים חשו בנוכחות בני אדם ופלטו געיות.

המדריך סימן בידו, והקבוצה נעצרה וכרעה על ברכיה. סאלי תהתה מדוע אינה מזהה את הרועה וביקשה לשתף את יעקב בדאגתה. המדריך סימן להם להמשיך ללכת.

הם פסעו עוד שלושה-ארבעה צעדים ונקלעו לתוך מערבולת של אש תופת.

הכדורים שרקו והתעופפו באוויר. גם בעין בלתי מזוינת היה אפשר לראות את נתיביהם ואת ההבזקים. הקבוצה התפזרה לכל עבר. איש איש נס לנפשו. כולם רצו בניסיון להימלט מהאש. איש לא ידע אם לרוץ ימינה או שמאלה, ואולי מוטב להשתטח על הארץ או לתפוס מחסה מאחורי גזע עבה עד אשר יחלוף זעם הכדורים.

הם לא היו מתורגלים למצבים של אש חיה, ולכן אחז בהם האמוק. כולם רצו ימינה ושמאלה ואיש לא נס לאחור. הם לא ידעו מי היורים, וזה לא היה חשוב. רק רצו להימלט מזעם הכדורים השורקים.

סאלי מצאה את עצמה שועטת קדימה ושמאלה. יעקב רץ קדימה וימינה. אני בת מזל, אני בת מזל, מלמלה לעצמה. ואיפה יאצק ומשה? להרף עין הפנתה את ראשה לאחור וחשה כאב חד ומטלטל ברגלה השמאלית. כוח טמיר הפילה ארצה והצמיד את גופה אל האדמה הרטובה והבוצית. האנשים לצדה נפלו גם הם, התגלגלו על הקרקע וזעקו מכאבים. רגע לפני שהכאב ערפל את חושיה וטשטש את ראייתה, ראתה את קבוצת האנשים שיעקב נמנה עמה נהדפת לאחור, מתנדנדת, מסתחררת ואנשיה מפרפרים כציפורים ירויות.

יעקב התמוטט בתוך העשב הנמוך בלי להשמיע קול. הוא נענש בכל חומרת הדין, כי לא כיבד את ההבטחה שנתן לפרטיזנים, וסאלי ידעה שיש לה חלק מכריע בבחירה הזאת. אמש נישאה, והלילה היא אלמנה. יממה אחת בלבד שהתה בחברתו של הביש גדא, והמזל סר ממנה. עוד מעט יאזל הדם מגופה, והיא תצטרף אל בעלה. לפני כמה שבועות ניצלה בדרך נס, אבל לא הפעם. בשארית כוחותיה הסירה את טבעת הנישואים מאצבעה ובזעם השליכה אותה הרחק ממנה. לרגע שקלה מה לעשות בזוג העגילים, וכיוון שלא הגיעה לכלל החלטה טמנה אותם בכיס שמלתה. למה לה הטבעת והעגילים אם אין בהם תקווה.

הדם הלך והתרוקן מגופה, הכאב ברגלה השמאלית נעשה קשה מנשוא. היא איבדה את הכרתה. מתה בפעם השנייה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הי, אהוד, עברתי הבוקר על הפרק שלך על אבא – פרק י"ז, עדיין מעניין! אולי אפילו יותר על רקע של מה שקורה היום – מי נאבק במי על מה...

ומרשה לעצמי להעיר\לשאול... לגבי הקטע האחרון המתייחס לקשר של פרס\נצר בו כתוב: "היכרות אישית זו, שנבעה גם  מהיותו של פרס בשעתו חניכו של שרגא ב'הנוער העובד'..."

אני חושבת ששמעון היה חניכהּ של אימא, שהיתה אז פעילה ב"נוער העובד", ולא מה שכתוב. ברור שה"החניכות" אכן השפיעה על ההיכרות ביניהם ו... על כל השאר שכתוב וודאי עוד יהיה כתוב...

רנה [שפירא לבית נצר]

* שלום לאהוד בן עזר, היעיל וענייני. קיבלתי הלילה את חב"ע 1231, ולבד מהשתתפותי הנעימה באבלם של שונאי ישראל בבריטניה, נהניתי לקרוא את דברי עמוס גלבוע אודות לבטי ראש המוסד לשעבר המחפש "דרך".  התיאור ענייני וברור, וגם מעלה את זכר שאר ראשי המוסד והשב"כ, וגם אלופי צה"ל, ששחרורם מהתפקיד הנעלה, אולי בטרם עת, צרם את מגמותיהם וגרם להם להתמרמר ולהעלות לעייפה בציבור את לבטיהם ותסכולם עקב הכתף הקרה שהופנתה אליהם מראשי הדרג המדיני.   

קטונתי מלפרט את אורח השינוי שהפך לוחמים נועזים לשוחרי שלום מועדים, תרתי משמעי, ורק אציע לעיין בזיכרונות זביגנייב בז'ז'ינסקי והנרי קיסינג'ר, המתארים כיצד גייסו אישים מבטיחים, ונושאי לפידים בוערים, בהפגנות ובתמיכה במדיניות הדרך לשלום של ארה"ב.

בהקשר לאיזכור ראש המוסד את "סיכון הישוב היהודי ע"י בן גוריון," ו"פצצת הזמן המתקתקת," אעלה ברשותך שני תרחישים דומים משלהי שנות ה-70 במאה הקודמת, כאשר לחצים כבדים הופעלו בנושא על ממשלות ישראל.

האחד, במסכת תיסכולו של האלוף יהושפט הרכבי, שהפך ממורמר ושוחר שלום מועד, לאחר שתיפקודו בצה"ל הופסק בטרם עת ע"י דוד בן גוריון. הוא עבר מערוץ לערוץ ומבמה לבמה בחיפוש דרכים לשלום, אך התמקד בהכפשת בר כוכבא ומאבקו ברומאים.  

באחד הימים, מול אולם מלא בוותיקי ההגנה וצה"ל, הוא תיאר את שיגיונותיו ההרסניים של בר כוכבא, שהיה עליו להכיר בעוצמת הרומאים, להתפשר איתם, ולא להביא חורבן על האומה.

האולם געש בשאלות, ואני שאלתי בקול: "האם  גם דוד בן גוריון לא היה חייב להכיר בעוצמת הערבים ובעויינות בריטניה, להתפשר איתם ולא לסכן בחורבן את הישוב היהודי?"

האלוף הרכבי חייך ואמר: "איננו מתווכחים עם מנצחים!"

ואכן, חבל שבר כוכבא לא המשיך בניצחונותיו.

והתרחיש השני, בתחילת שנת 1980, באולם מלא בוותיקים, העלה מלומד צעיר נוסחה מאיימת המוכיחה את 'פצצת הזמן המתקתקת', והמסקנה שאם לא נתנתק מ'השטחים', נגיע תוך 20 שנה, כלומר בשנת 2000, למצב שבו יהיה רוב ערבי בשטחי ישראל.

שוב געש האולם בשאלות, והצלחתי לשאול בקול באם הנוסחה בדוקה, או שהיא מהווה חלק מהלחץ המדיני לנסיגות, על ישראל.

המרצה הסביר את אורח הנוסחה הבדוקה, והצעתי לנסות ולהשתמש בנוסחה לבדיקת ההתרחשות בעבר, ולראות כיצד השתנו  ממדי הדמוגרפיה בארץ מדי עשר שנים, משנת 1900 עד היום, ואזכיר שאז עדיין לא הגיעו מיליון העולים מברה"מ.

לדבריי לא ניתנה תשובה, והקהל התפזר בחיוכים.

בהערכה,

ברוך תירוש 

* אהוד שלום, תודה על עיתונך הנפלא שיש בו טעם זקנים ורוח עלומים.

אורי הייטנר כותב: "אז מה פירוש הביטוי 'אצבע בעין'? זהו ביטוי להתגרות בוטה, שנועדה להכעיס ולהכאיב."

זו טעות, מקור הביטוי במשנה מסכת נדה מ"ד: ההקשר שלו הוא אדם שאנס ילדה קטנה בת פחות משלוש שנים, שאינו פוגם בזה בבתוליה משום שהוא "כנותן אצבע בעין", העין היא גמישה, כשלוחצים עליה היא נלחצת וחוזרת למקומה, כך בתולי הילדה הפחותה משלוש, אינם נקרעים אלא חוזרים למקומם ומתאחים.

בברכה,

הרב יהודה לייב שבדרון

* עזרא דלומי: עמוס אריכא שב אל "החטא הקדמון" של ההסדר שעשה בן גוריון עם תלמידי הישיבות ורואה בו את השורש להדתה של צה"ל כיום ושל חיינו בכלל.

ובכן, לא טעות עשה בן-גוריון, אלא מהלך פוליטי ששירת את רצונו לשלטון ריכוזי. שהרי הוא היה יכול אז להקים קואליציה עם מפ"ם בלי להזדקק לדתיים. אלא שמפ"ם אחזה באליטה שבן גוריון רצה להדיר מכיוון שלא התמסרה לו. ההמשך היה פירוק זרם העובדים בעילה (שקרית) של יצירת חינוך ממלכתי, תוך השארת החינוך הדתי כזרם נפרד, וסגירת בתיה"ס לפעילות תנועות הנוער הכחולות, כי רצה חלוציות גדנ"עית בשליטתו.

אפשר ללכת לעוד דוגמאות כמו סילקו של אורי בן ארי (יוצא הפלמ"ח) מצה"ל בעוון העלמת עין מגניבת שק סוכר (כמדומני) למול התעלמות במפגיע מפשעיו של דיין שהיה "משלו", וכך גם מתקפתו על הקמת המערך עם אחדות העבודה.

בן גוריון היה מוכן לשלם הרבה בשביל לרסק כל אופוזיציה רעיונית שהיתה עלולה לקום לו, אחד התשלומים היה פטור מצה"ל ל"עילויים" והדרת כל מה שהדיף ריח פועלי-שמאלי-עצמאי מדי. בחושבי על כל אלה, עולה בי מעת לעת הרהור מה היה קורה לו מפתחות המדינה היו נמסרים לאשכול מיד עם הקמתה. יש רגע שבו היזמים, גם הדגולים, צריכים להעביר את המפתח לבנאים. כשזה קורה באיחור, מתחילות התקלות.    

* מיכל סנונית: אהוד ידידי, לעיתים מרבה אמוציות מרבה טעויות. וכך קרה לך הפעם בגיליון האחרון. המלצתך לפרס ישראל לצייר דוד שריר היא אכן במקומה. אבל מדוע אתה כורך זאת בנימוק שהוא אינו שייך לזרם מתעתע או שמאלני? מה הקשר? זה נשמע כקביעה שכולה קיבעון (תרתי משמע). דוד שריר הוא צייר בעל ייחודיות מרהיבה. הוא משורר הצבע והצורה, הסיפור החיצוני והפנימי של עבודותיו מפעימי לב. והוא אכן אינו משתייך לברנז'ה צעקנית שמחלקת או מקבלת פרסים. זה קיים בכל חבורה (בעיקר בארץ כשלנו שכל אחד מכיר כל אחד), וייתכן שאין לו מליצי יושר מתאימים. אך זוהי הכללה, כי ישנם גם מקרים יוצאי דופן. אנא, נסה, ולו פעם אחת, לצאת מפח הפוליטיקה אליו נפלת. כל זאת מבלי שום קשר לגרוטסקה שמנעה מיאיר גרבוז לקבל את פרס ישראל. הלוואי שלא היינו מגיעים ליום הזה. שלא לדבר על אורי ליפשיץ ז"ל, צייר ברמה בינלאומית, שלפי עניות דעתי דווקא מפני שהביע דעות לא מקובלות שנשמעו רחוק מ"תעתועים שמאלניים" לא זכה בו.

סמי מיכאל, סופר בעל זכויות-על, לא קיבל עד היום. זה כמעט בלתי נתפס ובכך אתה צודק. ואלי עמיר?  אלא שכמו שרבים הראויים לפרס זכו בו – כן רבים הם הראויים שלא זכו בו.

אהוד: מיכל יקירתי, את טועה, מעודי כמעט לא נפלתי לשום פח פוליטי, לא בכתיבתי וגם לא בעריכת המכתב העיתי. אבל אני קורא נכון את מפת המציאות: למשל, פוליטיקה אחת מנעה מגרבוז את פרס ישראל אבל קדמה לה פוליטיקה אחרת שביקשה להעניק לו את הפרס.

אני משתדל להביא במכתב העיתי את מיטב הכותבים על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, ומאחר שהם מתבוננים במציאות בעיניים פקוחות ומתוך הרבה ידע ותבונה, ואינם מרמים את עצמם ואת קוראיהם – הם נחשבים "ימניים", וכך גם המכתב העיתי.

* בגיליונות האחרונים מתנהל פולמוס ער ומעניין שבמרכזו הערכת פעילותו של ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.

שלחנו את שני הגיליונות הראשונים לנכדתו, ח"כ מרב מיכאלי, ולהפתעתנו היא כלל לא הגיבה עליהם. מזכירתה אישרה את קבלתם.

אנחנו עדיין מחכות.

* והיה אם יפתח חיזבאללה במתקפה של מאות טילים בו-זמנית על ישראל, האם ישראל באמת תממש את איומה ותחזיר את לבנון לימי הביניים על ידי הפצצות אסטראטגיות של התשתית שלה, נמלים, נמלי אוויר, רשתות חשמל ומים, בסיסי צבא, בניינים מרכזיים וכדומה, בדומה למאזן האימה שיש לנו עם איראן?

וכך לגבי רצועת עזה?

* ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש) כולא אזרחים במערב מוסול בבניינים, ומכניס חומרי נפץ לחלקם, כך נמסר היום (שלישי,28.3) מנציבות האו"ם לזכויות אדם. לפי ההודעה, לוחמי הארגון משתמשים באזרחים כמגנים אנושיים נגד הפצצות. "זה אוייב שמנצל אזרחים באופן חסר רחמים כדי לשרת את האינטרסים שלו, וללא ספק אין לו שום נקיפות מצפון על סיכונם," נמסר מהנציבות, שקראה לעיראק ולכוחות הקואליציה לפעול במשנה זהירות, "על עיראק וארה"ב להימנע מהמלכודת הזו." ["הארץ", 30.3].

וזה בדיוק מה שקורה עם החמאס בעזה, ומקומם עלינו בגינויים את כל העולם, כולל היהודים הנאורים בעלי המצפון הסלקטיבי בארה"ב.

* ראו כמה שפר גורלן של נשים ערביות ברמלה ובלוד, בתנאי שלא פגעו ב"כבוד המשפחה": "מאז 2011 נרצחו עשר נשים ערביות ברמלה ובלוד. כמה מהן נרצחו בידי קרובי משפחתן, אך הרצח של רובן לא פוענח. באזור ישנן משפחות שבהן נרצחו בשנים האחרונות נשים רבות – למשל, משפחת גאנם, שבה נרצחו בין 2000 ל-2007 שמונה נשים." ["הארץ", 29.3].

היש אפוא סיכוי לחברה הערבית בישראל להיחלץ מתהום הפרימיטיביות המשפחתית האכזרית הזו שבה שרויים חלקים ניכרים ממנה, בייחוד חברת הגברים? "נרצחו בידי קרובי משפחתן" – איך אפשר לתאר אכזריות כזו, אלא אם הרוצחים הנאלחים סבורים שרק להם שרוי לשכב עם בנות משפחותיהם.

אומללות הנערות והבחורות שמתבגרות וחיות בחברה אלימה ורצחנית כזו, אשר כדי להיחלץ ממנה אולי הן גם "מתנדבות" מדי פעם להשתתף במעשי טרור נגד יהודים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

ראו את המוסף לפסח בדף הבא:

* * *

חג פסח שמח וכשר לכל נמענינו!

המוסף לפסח

הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!

דגים ממולאים, גפילטע פיש

על פי המתכון של י. המיסתורית

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

חמש כפות קמח מצה.

1 כפית סוכר.

2-3 ביצים.

בצל גדול אחד.

שני גזרים גדולים.

מלח.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

1. העיסה

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

להשהות את העיסה כרבע שעה.

2. הציר

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

3. הבישול

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג).

מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

4. אחרי הבישול

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)

מדורי דורות

[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר, וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]

1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

200 גרם אגוזי המלך.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.

לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.

קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים

[מכינה כיום לאה שורצמן (בן עזר)]

חומרים: 250 גרם קמח-מצה.

6 ביצים.

6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.

במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.

לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.

להקפיא במקרר בתוך צנצנת.

מרק עוף של י. המסתורית

הכמויות לפי מיספר האוכלים

5 כנפי עוף

1 כנף הודו

2 חתיכות מגַרגֶרֶת הודו

1 כרע עוף

1 בצל

2 גזרים

2 קישואים (לא חובה)

1 תפוח אדמה

נתח כרוב (לא חובה)

נתח כרובית (לא חובה)

פטרוזיליה

שמיר

שורש סלרי

שורש פטרוזיליה (לא חובה)

2 כפות גדושות אבקת מרק עוף

מעט מלח ופלפל שחור

אופן ההכנה:

מנקים את חלקי העוף וההודו.

שמים בסיר גדול עם מים, מרתיחים 1 דקה, שופכים את המים ושוטפים.

שמים החלקים בסיר עם מים.

מוסיפים הירקות, קלופים ונקיים + אבקת מרק עוף + מלח ופלפל.

להרתיח ולבשל על אש בינונית כשעה וחצי.  משפרים הטעם לפי הצורך.

פסח כשר!

בתיאבון!

קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)

[המתכון של רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק מירושלים]

פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.

להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.

לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).

לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

[המתכון של אימא דורה]

אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.

החמצת מלפפונים עברית

[המתכון של אהוד בן עזר]

בארה"ב מוכרים בצנצנות זכוכית מלפפונים חמוצים עבים ובעלי זיפים תחת השם "היברו פיקלס"; הם עשויים בחומץ וטעמם לא רע למי שאוהב אותם. אנחנו חסידי הכנת המלפפונים המוחמצים במי-מלח, וזה המתכון שלנו:

צנצנת עם סוגר הרמטי של טבעת גומי ומנוף-קטן מחוט-ברזל קשיח. תכולתה נטו כשש כוסות מים שהם כליטר וחצי.

מגשית של מלפפונים ננסיים וכדאי אפילו 2 מגשיות ולברור מתוכן את הננסיים ביותר.

2 פרוסות-טבעות של פלפל חריף.

2-3 שיני שום קלופות, מפולחות לפי הגודל.

אגד שמיר. הטוב ביותר הוא שמיר-בר אלא שקשב למוצאו.

שתיים וחצי כפיות מלח גס מומסות בשתי כוסות מי ברז רגילים עם כף אחת של חומץ.

אופן ההכנה: שוטפים היטב את המלפפונים, קוטמים את הקצה שהיה מחובר לשיח. מניחים טבעת פלפל חריף בתחתית הצנצנת ובונים עליה את שכבות המלפפונים. כדאי לנער מדי פעם כדי להגדיל את התכולה. אם בוררים אותם משתי מגשיות, אפשר לדחוס יותר – מלפפונים קטנים יותר.

שמים למעלה את טבעת הפלפל-הריף השנייה ופלחי השום, וסוגרים עליהם היטב עם אגד השמיר, כמה שנכנס יותר.

מכינים את תמיסת 2 כוסות מי-המלח עם כף החומץ, שעוזר לשימור קשיותם של המלפפונים, יוצקים עד מלוא הצנצנת וסוגרים היטב עם המכסה ה"פטנטי".

מניחים בחוץ, בשמש, או על אדן החלון.

בימים חמים המלפפונים מוכנים-למחצה כעבור 24 שעות ואפילו פחות. בימים קרים ומעוננים זה לוקח לעיתים יומיים. יש לפקוח עין על מידת ההחמצה – לפי צבע המלפפונים. משעה שהם מאבדים מירקותם ומקבלים קצת צבע חאקי – מיד להכניסם למקרר. כך פעולת ההחמצה מושהית, ואפשר ליהנות במשך ימים אחדים מטעמם העשוי-למחצה, שהוא, כמו המלפפונים עצמם – אחד מנפלאותיה של ארץ-ישראל.

כשבאים אורחים אני מכין לפחות שתי צנצנות, ובהן תכולה של כשלוש מגשיות ויותר, ולא נותר מהם זכר אחרי שהאורחים מסתלקים.

בימים רחוקים היה אפשר למצוא מלפפונים קטנים וקשיחים להחמצה גם בערימות המלפפונים הרגילים, כיום – לא. רק לעיתים רחוקות בשוק. ואז זה בהחלט מומלץ. מצד שני, מחיר המלפפונים הננסיים במגשיות אמנם יקר יותר, אך מצדיק את ההוצאה כי הם מתאימים במאה אחוז להחמצה וגם זמינים.

אז אל תחמיצו – החמיצו!