פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1233 – מיוחד ליום הולדתו ה-81

הגיליון הבא מס' 1234 יופיע ביום שני, 17 באפריל 2017

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בניסן, 3 באפריל 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ד"ר ארנה גולן: על כינוס שיריו של אהוד בן עזר, "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. // יואל נץ: לאהוד בן עזר [נכתב ליובלו ה-80]. // אהוד בן עזר: 1. בפתח תקווה אחרת. 2. בפחדֵך פן הולכת אַת. // בימי הגירוש מתל-אביב לפני 100 שנים, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. // תקוה וינשטוק: צמח חודש ניסן. // יוסי גמזו: בֵּין אַקְצְיָה לְרֵיאַקְצְיָה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"ז. הצרפתייה. // דניה מיכלין עמיחי: מאה שנה להולדת ס. יזהר. // יהודה דרורי: על מה הם נפגשים? // אהוד בן עזר: ברליוז, פרוקופייב, בראהמס, פרלמן וגרינגולץ במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // משה כהן: בושה. // אורי הייטנר: 1. שידור ציבורי על שום מה? 2. צרור הערות 2.4.17. // אהוד בן עזר: צהריים טעימים ל-4 ב"כרמא" עין כרם. // עמנואל הרוסי: איש עברי בניקולאייב. ח. שברים. // אשר מעוז: בין שניצר לגרבוז, בין צביעות ליושרה. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק י"ח, העולם, לפי שרגא, חייב להיות מסודר. // ממקורות הש"י.  

חג שמח כשר וגם לא כשר לכל נמענינו

ולכל בית ישראל!

* * *

ד"ר ארנה גולן

על העיוורון ועל הפיכחון ועל הצמיחה מתוך השיח של "אני-אתה"

או

אלוהים "עזר לו", לבן עזר המשורר, ולאו דווקא לפנות בוקר

על כינוס שיריו של אהוד בן עזר, "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995,

 הוצאת אסטרולוג, 2005.

עיון מחודש לכבוד יובלו ה-80

[בִּפְרוֹשׂ שנתו ה-81]

א. מבוא ושירים ראשונים מגדירי זהות

אכן, אלוהים "אלוהים עזר" לו, לאהוד בן עזר כמשורר, ובהחלט לא רק בשעות בוקר, ואנו נוכחים בכך כשהוא שב ונחשף לעינינו בעיון מחודש בכינוס שיריו, ומתגלה כמשורר מצויין, מקורי ורב עניין. וכן, עליי להדגיש שהדברים נאמרים בראייה אובייקטיבית, אף כי הוא מייסדו ועורכו של כתב עת וירטואלי זה וידידנו מזה שנים.

נכון, הורגלנו לראות באהוד בן עזר סופר, פרוזאיקון פורה ויוצר, מחברם של רומנים לא מעטים, עיתים, במיוחד בעשורים האחרונים – הם אף נועזים ומפולפלים, וכן מחברם של סיפורים, כמו גם ספרים רבים לבני נוער. בנוסף, הוא גם מחברן של ביוגרפיות של אישי ציבור ודמויות מרתקות בפועלן להקמת המדינה ולביסוסה, וכן מאמרים מרתקים ובעלי עמדות עצמאיות בשאלות של ספרות וסופרים כמו גם בשאלות פוליטיות וחברתיות.

ותמיד, מעבר לכל אלה, הוא נתן מבע לנאמנותו לשורשיו, כבן למייסדי פתח-תקווה, כשהוא מקדיש זמן ומאמצים לכינוס, לפירסום ולהנצחת יצירתה וסיפור חייה של דודתו המשוררת, אסתר ראב. ומזה למעלה מעשור הוא אף מייסדו ועורכו השקדן של כתב עת זה, "חדשות בן עזר", שקבע לו תבנית ייחודית ונועזת של צירוף עיונים בשאלות פוליטיות ומדיניות לספרות והגות, עם הערות ציניות ולעתים לגלגניות משלו, שתמיד עומדת בבסיסן השקפת עולם מוצקה.

כל אלה עושים את עיצובו הווירטואלי והוא נעשה לכעין ממלכה עצמאית, הזוכה להיענותם של אלפי חותמים וקוראים.

ויש להדגיש, כי בנוסף לכל אלה בן עזר היה פעיל במשך שנים כחבר בדירקטוריון של אקו"ם, הלא זה הארגון להבטחת זכויותיהם של היוצרים. כך שייתכן, שכל פעילויותיו הספרותיות המגוונות, ואולי גם המיעוט היחסי של שיריו, שנכתבו ברובם בכעין פרץ של שירה בכמה תקופות מוגדרות, רבים מהם בראשית שנות ה-60 ובמחצית הראשונה של שנות ה-70, הביאו להסטת תשומת הלב משיריו אל הפרוזה שלו. ואמנם, דומה כי אף שיש דווקא ראייה לאמת הפנימית שבשירים, שגרמה להתפרצות השירית שוב ושוב מחדש, כמו גם כינוסם המאוחר, הם שגרמו לכך שלא הבחנו באיכותה רבת העניין של שירתו, כשם שגרמו לנו להצטער על הפסקת כתיבתם.

כמובן שהתירוץ שמביא בן עזר באפילוג שלו לכך שחדל לכתוב שירה, כביכול למד מניסיונה של דודתו אחות-אביו, שכתבה רק כ-80 שירים ואילו הוא לא ידע מה לעשות בשפע הזמן שייוותר לו, נימוק זה אינו משכנע כלל, ואולי בהזדמנות, אפילו באיזה שיר, נזכה לשמוע באמת מדוע.

לענייננו במבוא מעניין יהיה לראות כי כבר בשירו הראשון, שנכתב בשנת 1955 ואינו אופייני כלל לשירתו שלאחר מכן, והוא אף מחורז ושקול במשקל סדיר, ניתן להבחין במאפיין תשתית  של שירתו שיביא, בסופו של דבר כמדומה, לייסודו של עיתון ווירטואלי זה. וכוונתי היא לחתירה נועזת ומפוכחת, עיתים עד כדי התאכזרות עצמית, אל האמת שבקיום האנושי בכלל, בקיום הישראלי ובקיום המשפחתי, במיוחד במערכות היחסים הזוגית המורכבות.

אי לכך, אולי אין זה מפתיע כלל לגלות כי מרבית השירים מתנסחים על דרך הפנייה אל הזולת, אל "את" או "אתה" או "אתם", ואינם מתמקדים באגו האישי שבלשון "אני" ובחוויותיו הפרטיות, אלא "האני" מוצא את מבעו וביטויו דווקא מתוך התייחסותו אל הזולת ובזיקה אל זולת, ויהיה האדם בכלל, האדם הישראלי, האישה ואפילו הילד.  וכך, רק מתוך השיח של "אני-אתה" מתאפשרת ל"אני" הדובר בשיר צמיחה פנימית רגשית ותודעתית, תוך  חשיפת האמת האידאית, הנפשית והרוחנית באותה מערכת יחסים קיומית.

ומה לעשות? ה"אמת" הזאת מרה וכואבת (או רק כשהיא מרה וכואבת הוא נדחק אל המבע השירי) ובבסיסה  נחשפת כמיהה לקיום בעל משמעות, לכנות והדדיות ואהבה עם הכרה בכך שהזולת, לרוב זו "את", איכזב מרה את הציפיות. ואז, כאמור, רק השירה, מעצם תבניותיה ולשונה המטאפורית והרומזנית, כמו גם דימוייה והתחביר השירי, ואשר אפשר לבטא בה מורכבות נפשית ואידאית וניגודים פנימיים ללא פיתרון ואפילו לא פעם ללא הבנה של מקורם –  מסוגלת להוות את כלי הביטוי ההולם.

ואכן, מן השירים עולה מצטיירים מצבים קיומיים רוויי פרדוקסים, ניגודים המתנגשים זה בזה ללא מוצא באדם עצמו או בין אדם לזולת, ובייחוד בין הגבר הדובר לאישה שאליה הוא פונה, והם גורמים לייסורים, כי העולם האנושי, לא כל שכן יחסי גבר ואישה, אינם נשלטים על ידי ההיגיון. כל אלה מעוררים בדובר תיסכול, המוליד מצידו כעס פנימי על הפגיעה שנפגע ואפילו שאיפת נקמה, המעורבת לא פעם באופן פרדוקסלי עם גילויי חמלה. הנחמה, באופן לא מפתיע, נמצאת לו, לבן עזר בשירים לילדים. בהם מובילה אותה נטייה עצמה לחישוף האמת, לחישוף נפשו של ילד, שמטבעו הוא תמים ומלא דמיון ולכן הוא מעורר שעשוע והומור וקבלה אוהבת אפילו כשהוא מתגלה ב"חסרונותיו". השעשוע אף גובר משמסתבר שהילד בתמימותו מבין טוב יותר מן המבוגר, ואיתו נפלא להשתעשע.

ומעבר לכל אלה, מתגלה כבר בשיר הראשון קו אופייני נוסף והוא שברקעו של כל שיר, המתייחס לסיטואציית "אני אתה" כלשהי, מסתתרים עלילה, אירועים ממשיים כמו גם תהליכים נפשיים שהביאו למצב הנתון ולהתפרצותו של המבע בשיר. שהרי  השירה מאפשרת, כאמור, ביטוי  בתבניות מטאפוריות וסמליות שאינן נזקקות בהכרח לציון האירועים הממשיים. ואילו האירועים הללו הם עצמם רווי מסתורין ופרדוקסים והרי אי אפשר לפענח את הקיום על דרך ההיגיון וההסבר "הממשי".

ומעניין, שפתם של השירים "פשוטה" למדי לרוב, נקראת כשפה תקנית וטובה ולא "גבוהה" מדי, אף שיש בה  זכרי לשון רבים מן המקרא, ובייחוד בשירים המאוחרים יותר. ומדוע? משום שלרוב  אין הם מוליכים אל ההקשרים המקראיים, כלומר – אין הם גוררים לשיר את הקונוטציות של ההקשר המקראי, אבל הם מעניקים לדברים עומק של משמעות וערך.

כך כבר בשמו של הספר: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שהרי זה ציטוט מתהלים, שבן עזר עצמו מביא אותו כמוטו לספר. אלא שהמקור דובר בירושלים, ואילו השיר הקרוי בשם זה דובר בצורך קיומי של אישה שהיא עצמה הביאה להרס חייה ו"ביתה" ואין בכוחה להושיע את עצמה, ואולי רק כוח עליון עשוי להביא להצלתה כמוצא אחרון... ולמה דווקא לפנות בוקר? לא ברור אם צריך לפרש את המסתורין הזה, אבל אולי משום שזו ראשיתו של יום חדש.

מכל מקום, גם כשהשפה פשוטה בתכלית וללא זכרי לשון מקראיים, ניתן להבחין בעומק של משמעות. כדוגמה נביא את השיר הקצרצר משנת 1960, [לפני 57 שנים] אחד מראשוני השירים המגששים, שיר שבן עזר עצמו פירסם שנית ב"חדשות עזר" גיליון 1220, שהופיע בבוקר ה-16 בפברואר, והכתירו כ"שיר אהבה ליום האהבה" (אף הוסיף, כדרכו, הערה צינית, ש"הכותב אינו נחשב משורר"):

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

ובכן, מה פשוטה הלשון ולכאורה מה פשוטה הסיטואציה המתוארת שאפילו אין בה מטאפורה אחת או דימוי כלשהו. אבל אם נעמיק מעט נגלה כאן מן המאפיינים המרכזיים של שירת בן עזר.

קודם כל, הדובר עצמו ורגשותיו אינם מושא השיר והוא אף אינו מדבר בלשון "אני". הוא פונה לנמענים, שהפעם אינם מזוהים אך דומה שגברים הם כמותו, ובשיח עימם, באזהרתו, הוא מגבש את תודעתו שלו. ברקע השיר הקצרצר הזה עומדת עלילתה של ציפור שהתעייפה – והקורא כבר וודאי חש שאינה אלא מטאפורה לאישה – והשאלה היא כיצד לנהוג בה.

והתשובה? זו כוללת כצפוי פרדוקס מבריק. שהרי כל מחשבה שגרתית תניח שמה שהם עושים ראוי הוא ונכון, שגילוי של אהבה יביא את הנאהבת להישאר, להשיב חיבוק, ליהנות מאורה של אהבה. והנה, לא כך, אומר הדובר. "הציפור" דווקא תתחזק מכוחה של אהבתכם אליה, ומתוך הכרה בכוחה ובזיקתכם הנקשרת אליה תעוף, אל אחרים ודאי, כי אהבה היא משחק של כוח!

כלומר – גם זו שהתעייפה ממעמסת החיים ועמדה לנוח, משקיבלה יחס אוהב ומעניק, תחוש עצמה כחזקה במערכת היחסים, וכאשר תהיה בטוחה באהבת  בן הזוג, "תעוף" ממנו, תחפש לה מישהו אחר.

וכי "שיר אהבה" אוהב הוא זה? ספק. אבל טלטלה  בתודעת האהבה הוא כן, כמרבית שירי האהבה של בן עזר.

לעומת זאת, שירו הראשון, "האביב הגדול", כלל אינו דומה לשירים שיבואו אחריו וניכר שבן עזר בן ה-19 גישש בו את דרכו. טוריו של השיר רחבים וחורזים לסירוגין, טון הדיבור בו נבואי, והוא שקול במשקל האנפסט המעניק ערך ורצינות למשא הרציני. עדיין אין בו פנייה לזולת אבל גם אין דיבור בלשון אני, אלא דיבור על "הם", על בני האדם המתוארים כמתגוררים עדיין במערות, ועל מהות קיומם בשאיפה אל ה"אביב הגדול" והמחייה, אליו הם זוחלים מהקור המקפיא. אך הפרדוקס הוא ש"חיית האביב הנצחית", שהיא אף תקוות חייהם והם סוגדים "לכסותה הדלה" המתגלמת בשדות ובפריחה כאלוהות ממש, גם מקרבת אותם מדי שנה בשנה אל מותם. ואפילו "ניסן חייכני", שאז כביכול הם אלמותיים, ישליכם לבסוף אל ייאוש של סתיו אפרורי אך בעל כוח, כלומר – שמביא אל חורף מותם. איזו השקפה פסימית על מהות הקיום האנושי של משוררנו הצעיר!

עם כל זאת, כאן כבר אפשר להציץ לכיוון העתידי של שיריו, אם בפרדוקס המרכזי ואם בטיבה של הלשון המטאפורית, המדהימה לרוב. לשון זו מערבת באופן מקורי אדם וחי וצומח, ועתידה להפוך מוחש למופשט ומופשט למוחש, פיסי לנפשי ונפשי לחומרי, יסודות מן הטבע ליצורים חיים, אדם לחי ולצומח ואברי גוף ליצורים חיים, וכמובן גם רגש למוחש וכיו"ב, ובנוסף גם ליצור סמלים. אלא שבעתיד לא יהיה רומם כמשא נבואי, הכול יתרחש בטבע היומיומי ובמסגרת היום-יום ובכוח לשון השיר יקלוט משמעות קיומית.

נוכל גם להוסיף, כי בשירו השני, שנכתב ארבע שנים מאוחר יותר והוא מתנסח עדיין בלשון "אני", מוצגת כמיהה להוויה אחרת, רחוקה ולא נודעת, להודו דמיונית, המתוארת בסממנים שנהוג היה לייחס להודו האקזוטית (ואגב, זמן רב לפני שהחלו המסעות של "אחרי הצבא" להודו). ואולי שני שירים ראשוניים ומגששי דרך אלה מצביעים על איזו אמת פנימית מהותית: על הכמיהה לקיום של שלמות, למציאות שלמה ובלתי פגומה, כמו זו המוצגת בשירו השלישי, "ערב של ילדות", בתחושה של "תינוק", של אדם תמים ומאמין, הכמה בתמימותו למשהו גדול: "ותינוק בתוכי התפללתי אליך / נוכרי וגדול בממלכת הטף." ואמנם, הכמיהה הזאת עתידה להביא להתפרצות של שירה זועמת משיופרו הציפיות.

להשלמת התשתית העתידה להתפתח בשירים המאוחרים יותר, נעיין בשיר קצרצר ולכאורה גם הוא פשוט שבפשוטים, שנכתב ב-1961 וקרוי "לפסוע מלוגלג ותמים". כאן כבר מתנסח  השיח כדיבור עם עצמו ובלשון "אתה" ועיקרו של השיר בשיח קיומי נוקב ומלא פרדוקסים:  

ולפסוע מלוגלג ותמים

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

1961

בקריאה ראשונה  מתמיהות אותך הסתירות הפנימיות והמסתורין האופף את השיר. וכי למה אשם אתה? על תקוות? ואם עיוור אתה, הכיצד אתה מלא? עיוור וחי במלאות? ואם כך, למה אתה עיוור? ומה אתה רוצה לצעוק? ובמה להודות ולמה? מהי העלילה החבוייה כאן? והפיקחים הללו, כלומר – הרואים היטב, הכיצד הם חסרי עיניים?

במישור הריאלי השיר מלא סתירות פנימיות. אלא שהוא מקבל את משמעותו ברמה האחרת, המטאפורית, ואט אט מתבררת לנו הפואנטה הפרדוקסלית, לפיה, אותם אלה הסבורים שרואים היטב את העולם ומלגלגים על התמים, המקווה, החי וכביכול עיוור, הם העיוורים לאמת הקיום. ואילו הוא, התמים, המאמין בשלמות האפשרית ומקווה לה, הוא הרואה. עתה הוא מוכן, ואפילו ילגלגו עליו, להודות בדעותיו ולא להתחשב בתגובותיהם של אלה הסבורים שבידיהם האמת.

אז מה נאמר? וכי אין זו מעין נבואה "עיוורת" ל"חדשות בן עזר"? ייתכן. מה שברור הוא, שזו תשתית לרבים משיריו הבאים. ואמנם, כבר  לפי שירו המוקדם, "היום חליתי" (21), שאף הוא חידתי בפרדוקסים שבו, הדובר מכיר בכך שעליו "לבגוד / בכאבי, כדי להיראות אדם."

אבל לא אדם כבן עזר יבגוד במהותו הפנימית ובמה שכואב לו, שכן אז, הוא  יהפוך ל"איש חוץ" ו"יחלה".

ב. שירי האהבה והזוגיות של שנות ה-60

אל שירי הזוגיות של שנות ה-60 הגיע בן עזר לאחר שלב נוסף של גיבוש בזהות השירית, זה של הזיקה למורשת המשפחתית. כולנו קוראים מדי שבוע בראש עיתונו את ביטויי הוקרתו והכרת התודה לסבו, יהודה ראב, ממייסדי פתח-תקווה, ולבני משפחתו הראשונים, כמו גם ובמיוחד למשוררת הצברית הראשונה, דודתו אסתר ראב.

הדברים אף יגיעו לביטוי מאוחר יותר בשיר קינה מפתיע, שנכתב אחרי מלחמת יום הכיפורים לבנו, שנולד על פי השיר כבר לפתח-תקווה שונה ולתקוות שהולכות ואוזלות, אך רובו מלא התרפקות עקיפה על שורשיו, על  מורשת אבות, והערצה לאלה ש"פרסות סוסיהם רשומות, בשמיים,", ואשר אם יגנו עליך, "אם יאהבוך", תזדקן, כלומר לא תיפול בקרב (78-79).

כך גם בשירו הנודע, "בפתח תקווה אחרת", שלאחר מניית זכויותיהם של אבותיו (ובצורה מקורית וייחודית), הוא ממעיט בערכו לעומתם, כי מהם נותרה היום רק משפחה של זיכרונות ו"אהוד עזר של מילים" ולא של מעשים. וכמובן, איך אפשר בלי שירים  המוקדשים  לדודתו המשוררת, שלפי השיר "בפחדך פן הולכת את", הפקידה בידו "מזמרה שחורה"(מן הסתם, מורשת חקלאית ושירית כאחת) ונשאה בפניו מונולוג טעון ומצמרר למדי, המערב רמזי עלילות ומעשים, פחד מוות ואומץ לקראתו, הכרה ב"אוויר המורעל" שבעולם הספרותי, וחוכמת חיים ששיאה בעצה שייקח לו אישה, הכרה המתנסחת בשפת המייסדים וכוללת פתגם ערבי שנון ונועז (62 -63).

לעומת זאת, תפיסת המשפחה "הגרעינית", או נכון יותר של מעמד האב בתוכה, מתנסחת ב-4 שירים קצרצרים, חריפים ומדהימים למדי באופן ראייתם ובלשון השירה שבהם, כמו גם בדיבור בלשון "הוא", כמקל לבטא אמת קשה וקשוחה (16-19).בשיר האחד דובר הבן על האב בלשון פיננסית, כאב שלא שילם חובותיו לאהבה (לא נאמר, לילדיו!), לכן ה"נושים" שלה פלשו לליבו, ובנו, שנולד בכלל בכלא (הלב) הוא זה שפורע עבורו את השטרות, הוא שמשלם את המחיר.

בשיר אחר האב "רעב" אבל מהו מאכלו? הוא אוכל את אימא! והילדים? ימותו מצער. וכי מצער על שנאכלה? לא, רק כדי לענוש את אבא...

כאלה הם השירים: קצרים, חריפים, אכזריים, מקוריים בלשון המטאפורית והפרדוקסלית שלהם, ומוצגים כתגובה על מציאות משפחתית מתאכזרת. הם גם רוויים בהכרה כי ההורים קובעים בחייהם ובאשמתם את חיי ילדיהם, כי "בלכתם הם נשארים בדמנו / כפליים." אי לכך,  אשמתם מכרסמת דווקא בילדים, שהרי הם, באורח פרדוקסלי, "הזרים / הקרובים להם מאוד."

על רקע זה מעוררים "שירי האהבה" סקרנות גדולה, לא כל שכן שהספר "מוקדש לאישה בחיי", ומן השירים עולה כי לפחות שתיים או שלוש הן הנשים ש"היו בחייו" כשכתב את השירים. ואמנם, שירי האהבה, נכון יותר לקרוא להם "שירי הזוגיות", כי האהבה נחלפת ברגשות מורכבים ומעורבים מאד – אלה שנכתבו בתקופה הראשונה, בשנת 1962 בעיקר, מסמנים את התפנית מהתמקדות ב"אני"  אל התמקדות ב"אני-את". בשיח הפונה אליה ומתרכז בהבנת מהות קיומה ובטיב מערכת היחסים שהיתה, או עדיין קיימת, ביניהם ורק מתוך נוכחותה הממשית לכאורה בנפשו, צומחת אישיותו שלו אל המודעות וההבנה של המתחולל בו, כיוון שהיא המעוררת בנפשו את פרץ היצירה.

תוך כך מצטייר עולמו הפנימי בפנים רבות. אם בכמיהתו אליה, עיתים בכמעט הערצה, ובהמעטת ערכו העצמי, ואם  בהכרה בגורליות שבהרס שהשניים מביאים על עצמם ביחסיהם. יש וניכרת השלמה קשה, אך יש ופורץ כעס והאשמה מרה וניכרת הצטברותו של רגש מורכב ומלא סתירות פנימיות. אלא שיש לזכור כי מסירת "התוכן" והניסיון לסכמו עושה עוול לשירים, כיוון שיש בכך משום השטחה של המבע ושל מורכבותו ויופיו, כיוון שהניסוח התוכני עושה את המבע "רציונלי", בעוד שאתה חש תוך קריאה, ב"רקע האחורי" והמורכב של השיר שלא כולו גלוי ושאינו ניתן למבע פרוזאי כזה.

יש אף להדגיש, כי בשירים הללו ניתן להבחין כיצד מתגבשים סימני ההיכר המיוחדים והנועזים של שירתו. הנועזות אינה באה לביטוי כפי שהורגלנו לראות ברומנים האחרונים, בתחום המיניות, אף שגם בזה כבר ניכר היבט מסויים כפי שנראה. אלא שהיבט זה אחד הגילויים של  המבע השירי בכלל. המטאפוריקה הייחודית,  הלכי הנפש מלאי הפרדוקסים והמסתורין, רמזי העלילה שרק מיצוייה בא לביטוי, כמו גם הראייה המפוכחת עד אכזרית שבאה לפקוח את עיני "העיוורת". בין כל אלה, מפתיעה התופעה שהדובר האוהב או הזועם עשוי להתגלם גם כמאהב וגם בתפקיד של אב או בן ואפילו בעת ובעונה אחת, כשם שהאהובה עשוייה להיות אישה נצחית אבל גם בת או אם כלומר, שהם ממלאים בשיר גם תפקיד קיומי, מטאפורי. נועזות קיימת, כאמור, גם ביכולת לנתק פסוקים וביטויים ואפילו דמויות (כמו אופליה) מהקשריהם המקוריים, משלל הקונוטציות שלהם, ולהותיר מהן רק את הדרוש לשיר החדש והמקורי.

ונדגים מן הראשונים והמגששים שבשירים הללו. למשל, כבר בשיר הקצרצר והמוקדם "הרהור", הרצון לסלוח (על מה? מה היה?) מתחלף בידיעה שישכח מכך (מדוע?) ואילו הנימוקים מתי כן היה אומר לה (מה היה אומר?) מתנגשים זה בזה כביכול ללא קשר גלוי: לו כעס (ואז וודאי לא היה סולח), ולו הרחוב צחק (במקומה? או לו העולם האיר לו פניו?) או "לו ליבך בכה" (לו התחרטה או נפגעה) או אז "הייתי אומר לך" (מה? סולח?). וכך מתהווה במילים קצרות ופשוטות בתכלית וכביכול שקופות, עולם סבוך ורווי קונפליקטים פנימיים וטלטלת רגשות.

הרהור

הִרְהַרְתִּי.

חָפַצְתִּי לִסְלֹחַ.

לֹא אֵדַע מַדּוּעַ –

מָחָר אֶשְׁכַּח.

לוּ כָּעַסְתִּי

לוּ הָרְחוֹב צָחַק

לוּ לִבֵּךְ בָּכָה –

הָיִיתִי

אוֹמֵר לָךְ.

1961

השיר הבא, בן שלושה החלקים ואשר דומה שמתוארת בו "אישה" אחרת (23), ראשיתו בתיאורה המיוחד והכולל ניגוד פנימי ("צל הפנינה לשפתייך") ובהנחה, שתבוא לביטוי בהמשך כי "אישה, את באוהבייך קיימת," אינך קיימת כאן בקיומך הממשי אלא בהשתקפותך בכל אחד מאוהבייך באופן אחר. אלא שהם מצטיירים כחסרי אונים מולה, שיכורי רגש ופגועים ואילו הוא, שרק  אחד הוא מהם, מקיימה בגרגריו האוזלים (בנפשו) "עד התרוששם / בלחישה – / ולרגע קט / מרחק ערים קופא / כאגדה: /  שם אַת, שם את – "

אבל ההפתעה מצפה רק לקראת סיום החלק השלישי: "עולל שלא נולד / חותר בהרהוריי / אלייך – / תבורכי בקיומך / העיקש / את – " הוא אומר וכל קורא יכול לפרש זאת כרצונו. אפשר שמובעת כאן תחושת האוהב כעולל החותר אליה, אבל סתירה פנימית ומסתורין אופפים גם את ברכתו לה על קיומה העיקש והמייסר. הייתכן?

צל הפנינה לשפתייך

א.

צֵל הַפְּנִינָה

לִשְׂפָתַיִךְ

גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת צְחוֹק –

אִשָּׁה,

אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ

קַיֶּמֶת.

אֶחָד בּוֹרֵא בְּמַבָּטַיִךְ

עַיִן חֲרֵדָה לִרְאוֹתוֹ

וּבְהוֹפִיעוֹ חָג עַד אֵין

אוֹנִים לָךְ, וְתָמִיד

יַשְׁהֶה הַשְּׂרִיטוֹת

בְּצִפּוֹרְנַיִךְ, יִתְמַהְמֵהַּ –

אַחֵר – חַיַּיִךְ

נִמְזְגוּ בִּסְפָלָיו

כַּיַּיִן

וְשִׁכּוֹר שַׁעֲשׁוּעַיִךְ

לָךְ יְצַפֶּה

יִתְבּוֹנֵן בָּךְ, שָׁתוּי

בְּהִרְהוּרָיו –

ב.

וַאֲנִי – רַק כַּאֲחֵרִים

לָךְ,

בַּהֲמוֹן

גַּרְגְּרַי

מְקַיְּמֵךְ

רֶגַע קָט –

גַּרְגֵּר עַתָּה

נוֹקֵף

אַחַר עַתָּה

עַד הִתְרוֹשְׁשָׁם

בִּלְחִישָׁה –

וּלְרֶגַע קָט

מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא

כְּאַגָּדָה:

שָׁם אַתְּ,

שָׁם, אַתְּ –

וּבֵין עַרְבַּיִם

שָׁעָה נוּגָה הִיא

לֶאֱסֹף הֵד קוֹלֵךְ –

ג.

קוֹרָה שְׁקוּפָה בַּת

רִגְעֵי אֲוִיר

סוֹכֶכֶת רָקִיעַ

שֶׁחָלַמְתִּי –

שׁוֹמְעִים

פַּעֲמוֹנֵי שָׁמַיִם

אַגַּן עֲרָפֶל

וִיְרֵחַ אָבָק

נִשָּׂא בָּרוּחַ –

עוֹלָל שֶׁלֹּא נוֹלַד

חוֹתֵר בְּהִרְהוּרַי

אֵלַיִךְ –

תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ

הָעִקֵּשׁ

אַתְּ –

1962

בשיר אחר קצרצר ומדהים האהובה מוצגת האהובה כחפרפרת-אם ואילו הוא כילד-חפרפרת הרוצה לפנקה בריסי עיניו (הסגורים, כידוע). היא חופפת ראשו ואומרת לו להיות ילד טוב, והוא יודע כי אם יפקח עיניו – ימות!

אם נעיז לפרש ונזכור כי חפרפרת אכן חייבת להיות עיוורת ונניח שהאם היא  אכן מטאפורה לאהובה, אפשר שהמשמעות היא שאם יפקח את עיניו "העיוורות", תיחשף לפניו מהותה האמיתית של זו המבקשת להרגיעו ולהתאימו למידותיה כך שיהיה נוח לה. כלומר, שאם יגיע לכלל פיכחון הוא לא יעמוד בזה.

אבל מה שחשוב הוא, שהריחוף הזה שבין הקיום האנושי לעלילה המטאפורית יוצר פאראדוקס ומסתורין המפתיעים את הקורא.

בשיר אחר "אטלנטיס" (27) זו שהוא פונה אליה מוצגת תחילה בניגוד תמוה של עפר (על כפות ידיה) וזהב (בטבעתה) ואילו הוא למראה המסתורי הזה שלה קורא לה בגרון חנוק "עפר, זהב / עפר, זהב – " אלא שאז היא נעשית לו יבשת אבודה (כאטלנטיס) והוא כפליט השט אליה, "מלח" על שפתיו ומודעות אירונית לאפסותו, להיותו "מלך" על כישלונותיו.

תחושת הכמיהה אליה וההיזקקות לה שאינה נענית, מובעת הרבה, כמו גם בשיר נוסף שבו הוא תופס את עצמו כאדם בשלכת, והשלכת הופכת למהות נפשית כיוון ש"לנו קיום במילים" ולא בממש.

שיר מדהים הוא "אופליה" ואולי אף לא כדאי לנסות לפרשו משום שהפרדוקסים, המסתורין והתעלומות אופפים אותו. טביעתה של אופליה של המלט השקספירי מתוארת כאן כטביעתה של הדוברת בתוך עצמה ואז היא כותבת על המים דווקא את "אושרי" ומעל הכול, מראשית השיר היא פונה לאביה וקוראת לו להצילה מטביעה. האם אכן לאב היא פונה או שמא אין כאן אלא מטאפורה לאוהב? שהרי בסוף היא אומרת כי "כשאני טובעת / אתה אבי." היא אינה רוצה להכאיב לו אבל ירושתה היתה רעל, ואם היה האב נושם את "שתיקות פי המלא מים היינו נגאלים." היא אינה רוצה להכאיב לו, אבל אם ינשק אותה "תטביע אותי / בכובד שבריך.".

 אכן, תעלומה. אבל תעלומה כמעט מכושפת. ומה הפלא? מהות היחסים הזוגיים הרי באה לביטוי בשיר "שני אגרטלים" (31). לפי השיר  שניהם כבר אגרטלי חרסינה די סדוקים ובמגעם הם מנפצים זה את זה. וכשהם כמהים לשוב להיות יחד והרסיסים שבים להיות גושים, בחיכוך קל הם מתפוררים לאבק.

 ומאלף הדבר, התקופה הזאת מסתיימת דווקא בשיר ארוך רחב טורים, הנע בין השיח העצמי לבין הפנייה אל ה"את", אל זו שנטשה אותו והוא כמה אליה.  "סתיו ובני אדם נושרים בו זורם בעורקיי," הוא אומר, "התפוררנו מתוך הרצון ללטף" דווקא. ועם הכמיהה – "איפה את"? –  באה הידיעה כי אך הרס מביאה "קרינתה" עליו, המייבשת אותו, "כי איך אנחנו יכולים לצמוח ולנשור בבת אחת, / אחד אל תוך ליבו המת והפתוח, והרך, / של השני, המתפורר בגמגומו אליו," ועולם מורכב של יחסי משיכה ודחייה מצטייר בעוד הסתיו (באופיו הישראלי!) מהווה מוקד להבעתו בצירופי הלשון המיוחדים לבן עזר.

פרץ חדש של יצירה בשנות ה-70 והמשכו

בשנת 1973, מראשיתה ועד אוגוסט, שוב תקופה קצרה ואינטנסיבית, ראייה לכורח פנימי וכנראה גם ל"אישה בחיי", מתרחש פרץ יצירה שירית. מוסיפים להתקיים בה מאפייני היסוד, אך ביתר עוז ותעוזה. מובעת בה תגובה מועצמת לאהבה כוזבת ונכזבת, סבוכה ורוויית רגשות סותרים, לעיתים הם  פרדוקסליים רק לכאורה, של אוהב הפונה אל ה"את" וחושף בפניה כמו היתה נוכחת לפניו ומתוך פיכחון נוקב ונועז את "האמת" על אופן קיומה שלה, על טבעם הסבוך של יחסיהם הזוגיים ועל חלקו של כל אחד בהיווצרם.

וכך נוצרים שירים עמוסים ורחבי טורים, שעם זאת הם קצרי נשימה, ועיקרם חשבון נפש נוקב תוך מיצוי מרומז ומטאפורי לעיתים, של עלילת העבר וזיקתה להווה. תוך כך מובעים – לרוב בעקיפין – רגשות של כעס והתבוננות זועמת, ועד לשמחה לאיד ואפילו לשאיפת נקם, בלא כל התחסדות או ניסיון לשאת חן בעיני הקורא.

כל זאת, במבע הרווי אף יותר מאשר בשנים הקודמות זכרי לשון מקראית, המעניקים למובע עוצמה וערך. אי לכך, גם כל ניסיון למסור את "התוכן" יהיה בבחינת השטחה של הנאמר או גם פענוח "רציונלי" של מה שאינו כזה. ובכל זאת, מפאת עוצמתם של השירים – נעשה ניסיונות אחדים.

כך, למשל, מביע האוהב (הבעל לשעבר?) המאוכזב, בעודו כביכול רק מציין עובדות, בשיר יוצא דופן שבו הוא פונה אל עצמו בלשון "אתה" כפוקח את עיניו לאמת (47), את שביעות רצונו מכך ש"עוד לא מלאה סאת ייסוריה" של זו "העוזבת אלוף נעוריה" (וכינויו כך מעניק קדושה לברית שהופרה) ועל כן  "דרך ארוכה עוד לפניה," עתה היא "בודדה וגרושה" (בממש או מ"ליבך", נוצר כאן כפל משמעות) ועל כן היא מנסה לשוב. אולם הוא זוכר היטב כי כשהוא אהב אותה היתה לה אהבתו "למעמסה" ו"מרדה" בו. אך אז "נעשתה מעמסה לעצמה" ושבה וחזרה אליו. כניעתה החניפה לו וקיבל אותה, אלא שהמגע של גופם – "גופךָ היה שלה, גופה היה שלך" חשף שעתה היא לו "כאישה אחרת".

אכן, הפיתוי לחזור גדול, אבל "בביתה לא ישכנו רגליה." לכן הוא קורא לעצמו שלא לחמול עליה ולא להתפתות לשוב אליה, כי "קור בחדריה, ריק מבעליה / כלום להחזיק בו." שהרי, כפי שקרוי השיר, הוא "זר כאש בעורקיה, כפור בליבה איתך" והפרדוקס לכאורה הטמון כאן – הוא זר כאש בגלל הכפור שבו הוא מתנגש – ממצה את הכרתו לא רק בזרותו לה אלא בעיקר ש"עוד לא מלאה סאת ייסוריה. דרך ארוכה לפניה." רק הייסורים יפקחו את עיניה.

מעניין, כי גם בשיר הראשון במדור זה, שהוא שיר כאוב אבל אירוני ומר, הפנייה היא אל "אתה", ספק אל הדובר עצמו ספק אל זולתו, כי מוטחת בו בפיכחון חושפני "האמת" על גורל אימו השותקת ונכלמת בבית "אביך החורג", העשיר והאנוכי, שטבח זר מבשל בו לבאים הזרים שהחליפו את הידידים הפולנים של פעם. אכן, "אביך היה איש קשה, עני וצמא דעת" אבל את תבשיליה של אימך הוא דווקא אהב. וזאת האמת, הוא מטיח בעצמו.

כן, החיים הם פרדוקסליים והשלמות רחוקה מהם. אבל נועזותם של רבים מהשירים הבאים מרחיקת לכת. כך למשל בשיר עז המבע, "רק בחיקי בתי את," כשהאוהב לשעבר הדובר אל ה"את" שמצוייה עתה עימו ביצועם, כביכול הכול שב לקדמותו, מזכיר לה כי "רק בחיקי בתי את ובליבי אשתי.". הוא אף נועז לומר לה ולהטיח בה כי "הייתי אב לך שידע בשרך" (48), ופורץ באמירה זו במישור הגלוי טאבו כללי, כיוון שהוא חותר לעשות את  התפקיד המשפחתי מטאפורה לתפקיד קיומי. שהרי היחסים הזוגיים היו רוויי תמיכה בה ודאגה לה בעודו אף מאהב מיני. אי לכך, הוא יכול גם לומר בהמשך כי "הייתי לך אב שלא היה אלא ילדך," כביכול בפרדוקס קיומי , או כי "ריח תינוקות רכים בשפתייך." שהרי אף היא, לעיתים היא "ילדה", אך לעיתים היא "בת קרה" וזאת כשהיא מתלבשת, כלומר – יוצאת לעולם החיצוני. "חוכמת זקנים" בתיאטרון שלה, אך בה בעת היא "ילדה נצחית בתחפושתה," כי "רק בליבך הנך אשתי, ובהקיצך – " בהקיצך הברית מופרת.

בשיר הבא, הקרוי "רק מחסורי מיטיב לך" (49) הדובר אף מאבחן בפיכחון כי משיתמלא המחסור (המיני) הוא יהיה זה שכבר יילך, שהרי באה אליו כמחפשת מקלט ורק למלא את תשוקתה אבל הביאה עימה את "הגברים שאהבת, לא ליבך הבאת לי."

וניכר, בבסיס כל אלה עומדת כמיהה לאהבת אמת, לאמון, לשלווה ולהדדיות שבין גבר לאישה ומכאן חמת הזעם והטחת ה"אמת" על האכזבה הגדולה.

ביטוי לכך ניתן, למשל, גם בשיר המדהים, "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (53), שעל שמו נקרא הספר כולו (ובצדק!). בשיר זה דובר הגבר מעמדת כוח גדולה יותר ובמבט מסכם לאחור, ולכן הוא מסוגל להבחין, ואולי מתוך  באיזו הכרה ש"מגיע לה" אך בלא זעם עצור, בייסוריה של זו שהוא דובר עליה בגוף שלישי כ"היא", ומודה כי אי אז "בעיניו יפתה" (ויש להניח שאל עצמו הוא מכוון). הוא אמנם מבקש לה עזרה, אך מתמקד בכישלונותיה, במקורם באופן קיומה ובחלומותיה הכוזבים שהביאו לבדידותה ללא "קן" ו"בית" ולעינוייה הפנימיים. הפיכחון הנוקב שבהצגת חייה הכוזבים, וכשהיא מוארת בפרדוקסים המסתוריים שאיפיינו את חייה (למשל, בחלום בנתה את ביתה, ועל כן "גמגום" היו כתליה, וכשביקשה לחבקם, הסיד ברח מעצמותיה.) דומה שהתקווה לעזרת האלוהים "לפנות בוקר", נובעת מו הייאוש, שכן לא ניתן עוד לעזור לה, והיא עצמה יודעת זאת, כנרמז במשפט החידתי החותם את השיר: "נופלת ויודעת את חסדו."

עוצמתו של השיר מקורה אפוא במבע השירי העשיר, המטאפורי, בזיכרי הלשון וברמזיה, בעשיית המימד הקיומי הנפשי לפיסי, והפיסי לנפשי, ובעירובם, וכמובן – ברקימת המוטיב של הנפילה והחסד לחוט המקשר את הכאב הגדול ולהותיר הכול בכעין מסתורין עמוק.

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

אך סיומו של מדור זה, שירים שכולם עזי מבע ונוקבים ומפתיעים, הוא בשיר נועז במיוחד, כמעט פראי, והוא אף נכתב כשלוש שנים מאוחר יותר (וכי מדובר ב"אישה בחיי" אחרת?). מדובר בשיר שנכתב ללא כל "צנזורה" עצמית של "נחמדות" או "התקבלות" וכולו מלא התרסות מרות ושאיפת נקם.

"יינון כפצע בחיקך" ילדך, שזה עתה נולד, מאחל המאהב הנכזב ל"את" בשיר הקרוי בשם זה (61). "עכשיו יוצא חוגג הבן האחרון של ייחומייך / על סף ביתו דלות ליבך, טירוף שנותייך הרזות, / בבכי תינוק נפחד נזרע בו מדמך הרעל / של כל מאהבייך הקודמים, אחים מתים שלו," הוא מתריס ומכה בה במילים קשות ברמיזות לעברה עם גברים.

על כן, "עת תזקיני – ארס מרי יגמיעך" (אולי מאותו הרעל שזרעת בו) ויהא זה עונש לשרירות ליבך. ולסיום הוא שב ומכה: "הוא עוד יפליא / את מכותיו בך, בנך הקט, בכורך."

אכן, ספק אם קראנו אי פעם שיר זועם, מר ובמבע עז ולא מרוכך מעין זה. אבל דומה שזה הייעוד שבן עזר הציב לעצמו: לבטא את עצמו בדרך השיר רק מתוך כורח פנימי של מבע וכתהליך פנימי מצמיח, האפשרי רק בכלי השירה ומוביל למודעות עצמית (לפיכחון) של קיומו או של יחסיו עם הזולת, בעיקר עם ה"את". הביטוי מחייב אפוא לבטא אותם בכל מורכבותם וכאבם (לבטל את העיוורון) תוך הכרה במרכזיות הזיקה של: "אני-אתה" או "אני-את".

אף דומה כי לייעוד זה כיוון כשהזכיר את הנאמנות לייעוד האמיתי בשיר הקודם לו, "וככה אנשקך," המסיים את חטיבת שירי הפנייה אל ה"את" של 1973. וכך אמר שם: "איש ייעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה."

נסיים, לכן, בעיון בשיר "וככה אנשקך", שהוא – אולי לא במפתיע – הרגוע והמפוייס שבשירי התקופה הזו. יש בו השלמה עם היש והכרה כי שלמות אינה אפשרית או אפשרית דווקא בדרך פרדוקסלית. ומאלף הדבר, מצאתי כי הזמר והמלחין שלמה בר חיבר לשיר זה לחן וכי קיימים לו 3 ביצועים! – מן הסתם, השיר דיבר לליבם של רבים והם נענו לו. ומעניין, שלמה בר גם שינה את הטיפוגרפיה של השיר, מן הסתם על מנת להתאימה למוסיקה שחיבר. הוא קטע את הטורים, קיצרם ויצר בהם ריתמוס קצוב יותר ההולם מן הסתם את המוסיקה שביקש ליצור. תוך כך התחולל שינוי משמעותי דווקא בהבלטת מרכזיותה של "האַת" בשיח וזאת על ידי הבלטת כינויי השייכות והיחס, כמו – מולך, שפתייך, שלך, ביושרך, וכך הלאה בסיומי הטורים. שהרי רק מתוך התייחסות אליה הדובר צומח בגיבוש מודעותו והחלטותיו הקיומיות, ולכן השיר מתנסח  כווידוי פנימי חושפני שבעצם מובן במלואו רק לה.

הקורא מקבל רק רימזי עלילה ארוכת שנים, אבל הם החשובים כי בהם נמסרת  מהותה. ועוד, כוחו של השיר גם בדרכי בניינו, באמירותיו הנוקבות והמתנגשות זו בזו, בדיבור שבעקיפין, בניסוח ההתבוננות ובהובלת התהליך הפנימי לשיאו המפתיע.

וככה אנשקך

מילים: אהוד בן עזר

לחן: שלמה בר

[קיימים 3 ביצועים לשיר זה]

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

כבר הכותרת, המדברת בנשיקה ומעוררת ציפייה לשיר אהבה, מתנגשת בטור הראשון, המדבר בזיקנה ומן הסתם גם בישיבה "מולך" כיאה לזקנים, שגם השקט המוחלט שבטור הבא הולם אותם. וכי על מה ימלוך אותו גבר מזקין, על "פרפורי שפתייך"" וכי על רעידות זיקנה שבהן? ואולי חרדות או מבוכות ואולי דווקא יופי ועדינות? וכי זקן היה משוררנו? בן עזר עצמו היה אז רק בן... 37!  אלא שמיד באה ההבהרה. הוא "ימלוך" על תפילת "הערער" שלה, על בדידותה. ואם כן, לא אהבה סוערת כאן. והוא  נוגע בה, אך במה? "נוגע ביושרך", הוא אומר, שצרב אותו שנים כרעל (והפיסי נעשה נפשי כרוב התופעות בשיר זה).

ותמוה הדבר: מדוע דווקא היושר צרב בו כרעל? ולמה הוא זוקף לזכותו שפדה נפשה מאחרים? ומהם השדים הנפשיים השוכנים בקצות אצבעותיה דווקא? אכן, תעלומות וחידות, אך מתוכן עולה דמות נשית מיוסרת, בודדה וחרדה אך מוסרית באופייה, ודמות גברית "מפשירה" תומכת ומלווה מזה שנים, החותרת להקל על מוזרויותיה וללטף את כאביה, שהקורא אינו יודע מהם אבל מהמטאפוריקה הנועזת משתמע כי מלידתה גרמה לה כאב סביבתה הפוצעת. אכן, ביקורתו עליה קשה, אך גם מסירותו לה והוא רוצה לפנקה, כי זה חלומה האחרון (וכי מה היא מבקשת...) ומשום שבמהותה היא כל הנשיות לסוגיה, אישה וילדה ואם.

ומעל הכול נרמז כי יחסיהם ארוכי שנים ומלחמות מרות של שורשיהם (משפחותיהם? מקומות הולדתם? ייעודם?) איפיינו אותם, ולכן כל חייו משתקפים בפניה, אך מיפגשם המיני – קריאת חמדה שלך – סיימה אותם. מהו ייעודה שבגדה בו, איננו יודעים, אבל משלים את השיר התהליך של ההשתקפות הפרדוקסלית של עצמו בעיניה שלה, שמתוכן עולה מודעותו להתקרבותו האמיתית אליה. אלא שאז באה ההפתעה הגדולה: אני "כמעט" אינני אוהבך, הוא מצהיר! מה זה כאן בכלל, תוהה הקורא המצפה לנשיקה אוהבת. וכי איך תנשק אם אינך אוהב? אלא שאז נחתם השיר בנחמה פרדוקסלית ומפוייסת, בקבלה אוהבת של היש: האהבה אולי מעטה, אבל היא לעד, נצחית. והקורא הנדהם אינו יודע אם לצחוק בהקלה או שמא להזיל דמעת פיוס. אכן, ווידוי אהבה (אמיתי!) כזה עוד לא שמענו. אז מה הפלא שהשיר נשא חן בעיני המלחין והמבצעים השונים? חבל, כאמור, שאווירת פיוס זו לא נשמרה גם באחרון שבשירים, הנועד כמדומה לאשה אחרת.

השירים לבן והשירים לילדים

על רקע השירים בעקבות מלחמת יום הכיפורים

לכאורה תמוהה העובדה שהשירים הבודדים, חמישה בלבד, שנכתבו לבנו, הקרוי בפי כול בן, סמוך להיוולדו בין סוף 1975 ל-1976 (עמודים 81-75) לא נכללו במדור "שירים לילדים" שהם רבים יותר ונכתבו בריווחי שנים, בין 1973 ל-1980.

מבט חודר יותר יגלה כי אף שהם מתנסחים כפנייה לבן, הרי תחילה הם משמשים פרץ של  מבע לאב המאושר ושמח, אך מבעו הולך ונעשה קודר ויש רמזים לכך שבהשפעת מלחמת יום הכפורים ונספחיה בארץ. אי לכך, לא נמצא בחלקם את כל אותם מאפיינים משמחי לב וקלילים כמו הומור, דמיון משועשע, המצאות ילדיות, הפתעות, וגם חריזה ומשקל שהורגלנו למצוא במרבית שירי הילדים, ומקרבים אותם לילדים.

בשיר הראשון לבנו, דובר האב המאושר בהומור על בנו שכשהיה בבטן אימו היא קראה לו עכבר קטן ובועט, מזדקר כדג קטן במעיים והעיקר – שהוריו ישנו אז במנוחה... הצהלה מלווה גם ההמשך, כי הוא "נולד בצריחה" וגם רעבתן וכנראה רוצה לגדול מהר ולשבת לדבר עם אבא על... מצבו של העולם! וכך, הופך ההומור את  כל כינוייו הטובים" ו"הרעים"  למבע רך ואוהב.

אבל משיר לשיר מתקדר העולם. תחילה, העולל "ידיו צווחות / מצחו קמוט, שיכור מן העתיד לבוא – "ולאחר מכן מצטרפת לחשש מן העתיד המאיים הקינה על אובדן מורשת העבר של משפחתו, ממייסדי פתח-תקווה, ועם אובדנה ברור כי רגעי "חלב חם ונשיקות וחסד אבות אוזלים בשעון חייך, בני." ולמה? כי הארץ לא תשקוט ארבעים שנה ואתה תהיה חייל. יותר מזה, האיום האקזיסטנציאלי (של המוות) כבר מצפה לו "לתינוק".

אכן, "חוט דק של חיים / כל סלילו עדיין בליבך הזעיר," וגם אם "אתה שמנמן ורך וקצה אפך מלבין" הרי המולדת כבר מצפה לו בדרך "שבה "עוד תרוץ אל אחריתך." באווירה קודרת זו גם האב המכסה את בנו הזעיר בלילה בשמיכה חושב על השיריון שיכסה אותו בעתיד, בעוד עתה עדיין חיל שיריון מפלסטיק בידיו, והילד מרטיב, אף שעדיין לא מפחד.

וניכר, שירי הקינה והתסכול המר שלאחר מלחמת יום הכיפורים (67-74) משקפים את כאב עולמו של בן עזר "הצובע" את שמחתו ושעשועו עם הולדת בנו. ואכן, אחד מהם קרוי "האימפריה היהודית בוכה," האחר פונה אל המשורר הסורי ניזאר קבאני, ושלא כבקינה על יצחק רבין (93-97) העושה את "הפוליטיקה" לשירה, כמין פואמה נבואית ונוזפת ומקוננת, החשבון עם קבאני לא רק כאוב ונוקב אלא גם אולי מיואש, כנגד רצונו. מצמררת במיוחד היא הפנייה אל זו שבעלה נפל, בשיר הציני וכמעט סרקאסטי מרוב כאב וזעם, הנפתח בשורות הקשות:" בעלך מרקיב בשדות, נערה / והלילה קשה, דגדגן וקבורה."

המדור הקצר אף מסתיים בשיר ציני ואפילו סרקאסטי לא פחות, על זה שכל חייו הוקדשו לצבא שאליו שב ונקרא, כשבתוך כך "לקחו" גם את בנו הראשון ואחר כך גם את בנו השני, עד שהסוף הוא שעתה הוא "בן שבעים ונותר עם סרט על / זרוע, רובה ונכד."

כאן כבר איבד בן עזר את שארית תמימותו, והבעת הכאב, למשל ב"שני שירים על מותו של אנוש בר-שלום", נעשית קודרת ובאה לביטוי במטאפורות קשות לתיאור מותו וחייו, כמו "אמודאי" הצולל בחליפת לחץ שמילים מכות בתוף אוזנו עד להשתגע. כאן גם בולטת כמיהתו של בן עזר לנחמה באיזו שלמות, כמו למשל, להאמין שבר-שלום בפיקחותו חתר בחייו למציאות נעלמה, שפחד לגעת בה פן תיחרכנה ידיו באור שנגה עליו ממרחקים, ואשר עכשיו לקחו. אבל  מצד שני גם גוברת ראייתו המפוכחת עד ייאוש.

למשל, "תאוות הכבוד" (89) נעשית מושא ללעג ציני ומוצגת כ"חיי המין של הזיקנה" כאשר רק המחמאות עדיין מגרות את "האני המתמעט."

מאוחר יותר, ובראשית שנות ה-90, הטלוויזיה היא מוקד הלעג, כי – בפאראפראזה על פסוקו הנודע של דיקארט – "אתה רואה סימן שאתה קיים." בקיצור, גם אם השירים הולכים ונכתבים לעיתים נדירות, זו היא הכנה מצויינת לעיתון הווירטואלי שלו שעדיין הוא לא חולם על ייסודו.

אבל כנראה שבן עזר נזקק בכל זאת לאוויר לנשימה וה"שירים לילדים", מספקים לו את החמצן השמח, את ההומור וההנאה והשעשוע. וראייה, שהם נכתבו במקביל לשירי הכאב וההתרסה שבעקבות מלחמת יום הכיפורים, והראשון שבהם אף נכתב בדצמבר 1973 והאחרון ב-1982.

אך האם הם באמת מתאימים לילדים? לדעתי, כן. אבל  הם אינם "חינוכיים" במובן המקובל, ואולי בכלל הם נועדו  לילדים מבוגרים מעט יותר שכבר מבינים את זווית הראייה המתבוננת בילדים הקטנים המביעים את עצמם בשירים הללו. ואולי הם נועדו  בכלל למבוגרים האוהבים את ילדיהם, או שכלל לא נועדו לכתובת מודעת אלא שבן עזר עצמו הביע את עצמו, כאב המתבונן בילדו האהוב.

וכי למה? משום שההומור והצחוק השופע ועולה מהם נבנה על הפער שבין ראיית הילד הקטן והתמים ודמיונו הילדותי, השובר את חוקי המציאות "הבוגרים" והוא אף ערמומי בתמימותו הילדית, כשהוא נאלץ להתמודד עם הוריו הסבורים שאינו מבין את ערמומיותם שלהם – לבין ראיית הקורא המבוגר המבין היטב את הפער וצוחק במלוא פה.

ואם נוסיף לכך את שעשועי הלשון הרבים, משחקי המילים וההמצאות הלשוניות, שאולי מבוגר יבין אותם טוב יותר, בעוד החריזה והמשקל הולמים שירה לילדים, הרי קיבלנו שירים, לא מרובים כל כך, אבל ייחודיים. אין ספק, הם מבטאים שלב נוסף, קצר אמנם, של פרץ יצירה של בן עזר בעקבות אירועי חייו.

למשל, בשיר הראשון, המבריק ואולי גם מדהים, "אימי תרנגולת מיוחדת במינה," הביצה הקטנה במונולוג שלה מתפארת בייחוסה ובאימה המיוחסת, אך מספרת על אזהרתה ש"אם לא יאכלוך לא יהיה לך לאן ללכת" (והקורא המבוגר מבין שזו ביצה למאכל שלא הופרתה...)

אימהּ אף מתביישת בה, כי מאז "בייצתי אותך", היא אומרת, "את מבציצה את לב אימא שלך." אז בסוף "כך הביצה, בקליפה לבנה, ככלה – מחכה שיאכלוה כולה," כמובן –  אם יבוא האוהב אל הכלה, אבל יהיה הוא זה ש...אוהב לאכול את הביצים.

איזה פרדוקס (של יחסי גבר אישה?) טמון כאן!

לעומת זאת, לשיר אחר, "איש הקרחת", יש מסר חינוכי, אבל אופן מסירתו מפתיע את הדמיון. לאיש קירח צמחה פתאום שערה גדולה בראשו עד שהרימה אותו באוויר ככדור פורח, ולפתע צנח בבהלה ו...התעורר במיטתו. ואז, מרוב אושר שמצא עצמו במיטתו השלים עם מראהו הקרח ואמר: "אני יפה מכל השאר."

והרי כאן הלקח ההולם ילדים: השלם עם מה שנראה חיסרון וראה בו יתרון. בהחלט יש דברים גרועים ממנו. אבל המסר נעשה בהחלט שולי. מצד שני, נמסרת כאן  גם אימת החלומות המפחידים את הילדים.

בשיר "אחות קטנה" הנועזות גוברת בה בעת שההומור חריף יותר וגם התמימות גדולה יותר, כך שהכול מלא חן ושעשוע, למרות הכול. באה בו לביטוי קנאתה של ילדה באחות הקטנה שנולדה וכעסה על אימהּ: "אימא, את כזאת טיפשה / את לימור את אוהבת / ועליי אינך חושבת," היא מתאוננת, ואימה עוד מפקידה אותה לשמור על הקטנה. ואז היא רוצה, לא פחות ולא יותר, להשליך את הקטנה הזאת לבית שימוש ולהוריד את המים! חינוכי? לאו דווקא. אמיתי? כנראה שכן. משקף אמת פנימית עמוקה? כן ואפילו בלשון שאינה מתיילדת. אבל הסיום מרגיע וחינוכי, כראוי. הילדה חוזרת בה ונעשית "טובה".

ומשפט כמו "מהציצי של הענן יורד גשם של חלב," המוצג בחידה הפותחת את ההסבר השירי המקורי להיווצרותו של החלב, האם הוא ביטוי "חינוכי"? מלא דמיון הוא ודאי.

בשירים אחרים אף באה לביטוי תמימותו של ילד המלאה פיקחות והבנה מצויינת של ערמומיות הוריו, כמו בשיר מלא ההומור "לפני איזה עשרים אלף שנה" (111), שבו הוא קולט נהדר וברוב דמיון והמצאות איך הוריו התנהגו כשהם היו קטנים "כל דבר ודבר שהיום אני נענש בגללו." כך גם בשיר "רק סיפור מספר," שבו הילד חושף את ערמומיותם של הוריו, הרוצים לספר לו לפני השינה סיפורים מראשם אם כדי לספר על עצמם ואם ובעיקר כדי לגמור מהר, והוא תובע מהם רק לקרוא לו סיפורים מספר.

שיר מלא דמיון הוא זה שבו ניתן הסבר למחלת החזרת כ"גברת שגרה כבר יומיים, בקומה מתחת לאוזניים," ובגללה אימא, שהיא אחות, לוקחת לו דם ומכאיבה, ואבא מנחם בשפע שעשועים.

וכמה מצחיק הוא השיר שבו הילד סיפר בדיחה שאינו מבין אותה נכון והיא אכזרית להדהים, והוא מפרש אותה כהוכחה שאסור להכריח לאכול. האם ילדים יבינו אותו? ייתכן בהחלט.

אין ספק, השירים לילדים, שאך דוגמאות הבאנו מהם, הם מן הסתם מבע למשורר עצמו, ועל כן גורמים הנאה מרובה לקוראיו. ומה טוב שבהם הסתיים הספר, והקורא יכול עתה לשוב ולהתבונן בעטיפת הספר היפה, שממנה ניבטת במבט נוקב דמות נשית יפה ורבת מבע כשמאחוריה כעין טפט פרחוני, ושעוצבה בידי נעמה יפה "על פי דיוקנה של נחמה ט." –  אכן, ביטוי מצויין לסך ולכלל השירים שנכללו בספר.

מרס 2017

אהוד בן עזר: חוץ מהשירים "זר כאש בעורקיה", "רק בחיקי בתי את", "רק מחסורי מיטיב לך" ו"העוזבת אלוף נעוריה" – כל שאר שירי האהבה שבספר "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר" התייחסו לאישה אחת על פני טווח זמן של שנים רבות.

[קובץ הוורד העברי המנוקד של "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" נשלח חינם במייל לכל מבקש]

* * *

יואל נץ

לאהוד בן עזר

[נכתב ליובלו ה-80]

אֵהוּד סוֹפֵר אָמָּן הוּא,

חָכָם וּמְמֻלָּח.

אַךְ בְּמִילְיֶה שֶׁלָּנוּ – 

אֲבוֹי, סוֹפֵר נִדָּח.

הָאִישׁ מֻכְשָׁר לְאַלְלָה!

אַף שֶׁרָאוּי כַּדִּין –  

מִמֶּנּוּ הֵם וָהָלְאָה,

פְּרָסִים וְכִיבּוּדִים.

יַדְעָנוּתוֹ מַגַּעַת

עַד לֵב מֶרְחָב וּזְמַן,

אַךְ הוּא נִבְעַר מִדַּעַת

בְּלִיקוּקֵי יַשְׁבָן.

כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ...

וּכְמוֹ אֵיבָר זַכְרוּת,

כָּךְ מְדִירִים אֶת אֵהוּד

מִמְּדוֹרֵי סִפְרוּת. 

אַךְ לְאֵהוּד – לֹא פֶּתִי! – 

בּוֹעֵר בָּעֲצָמוֹת:

פּוֹתֵחַ אִינְטֶרְנֶטִי

עִתּוֹן מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

כָּתַב (וְעַל הַמַּאֲפִיוֹת

צִפְצֵף וְהִתְעַלֵּם) 

רוֹמָנִים, בִּיוֹגְרַפיוֹת

הוּא לְעָשׂרוֹתֵיהֶם.

הוּא לֹא חָדֵל מֵרֶצֶף

עִלּוּס, גַּם אַהֲבָה,

בְּלִי פֶּסֶק זְמַן, אוֹ קֶצֶב,

מֵאָז "הַמַּחְצָבָה".

כְּמִיהָה עוֹד לֹא נָגוֹזָה,

לִיבִּידוֹ לֹא כָּמַשׁ – 

אִם חַיִּימְ'קֶה שְׁפִּינוֹזָה

אוֹמֵר זֹאת בִּמְפֹרָשׁ.

מִינֵי זִמָּה לְפֶלֶא,

אִינְסְטִינְקְט לֹא בָּר כִּבּוּשׁ

(כַּיּוֹם, עַל שֶׁכָּאֵלֶה –

כּוֹלְאִים בַּקַּלַבּוּשׁ).

הָעֵת לֹא נָחָה; נָעָה

כְּאִילּוּ בְּמֵזִיד!..

שְׁמוֹנִים מָלְאוּ לַנַּעַר – 

נָרִימָה לוֹ כּוֹסִית!

        * * *

אהוד בן עזר

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ינואר 1973

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.

* * *

בימי הגירוש מתל-אביב

לפני 100 שנים

מתוך הספר "בין חולות וכחול-שמיים"

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא בריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. ירדתי לתל-אביב כדי להתגרש ממנה יחד עם משפחתי. תל-אביב נעשתה למחנה-גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.

שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדפנותיהן סולמות, שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי-קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עימה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון.

בפרדסים עלה ריח הפריחה, והמצות בסדינים הטהורים רמזו על החג המתקרב.

עגלון אחד התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט מאחורי העגלה, והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקיים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן והתחילו לשתות.

עד שהמים מתבּעבּעים בדלי, הביט הבחור בעיניים נבונות ובסבר פנים טובות אל בני-משפחתנו, בעומדנו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרווייה, והבחור שם תבן לפניהן, פנה אל סבתא, כיודע שהיא מנהלת את ענייני המשפחה, ואמר:

"סבתא, החפצים מוכנים?"

סבתא הביטה בו בראש מורכן מבעד למשקפיה וענתה:

"ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל."

"סבתא, מי רוצה כסף?" ענה הבחור, "הנה, את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדייך ואני מוציאים את הרהיטים שאת רוצה לקחת."

סבתא לא היתה שבעת רצון:

"מה נטפל אליי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל."

אחר רגע הוסיפה:

"מה השמחה עליי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, לנוח על ארגז, ודווקא בצל?"

בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בליבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר, כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת-הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את ימי עושרה.

"סבתא, מדוע אינך מבינה?" שידלנו אותה. "הוא אינו עוזר בעד כסף."

"מרגע שהבחור בא עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם?"

הבחור הביט בעיני סבתא, בת-שחוק פשקה את שפתיו וגילתה שיניים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיווה לו הבעת-חן משונה. בת-השחוק עשתה את שלה.

"טוב, הנה אני יושבת!" אמרה סבתא מתוך ויתור.

העלינו את הכרים, השמיכות והמזוודות. הוא הרים בקלות את החבילות וסידרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת העור הדקה והשחומה של זרועותיו. לקח כורסת קטיפה אדומה, נשא אותה וקשרה יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות, הרכין עצמו בחן והזמין את סבתא לעלות.

באותה שיירה היה עימנו גם ברנר. הייתי בטוח, שגם ברנר יעלה על אחת העגלות. אני אף הכינותי לו מקום ליד החפצים שלנו. אבל הוא ניענע בראשו כאומר – "לא." כאשר זזנו ראיתי שהוא לקח את הכר עם השמיכה על גבו, וצעד בחול, צעד אחרי צעד, אחר העגלה, והזכיר לי את אחת הדמויות מתמונת "הגלות" של הירשנברג.

העגלות יצאו ונסעו, הלוך וחזור, בין כפר-סבא, פתח-תקווה ותל-אביב. השכונה הלכה והתרקונה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי-ועֵרב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.

העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח-תקווה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח נטפלה לקווּצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה ידה המקומטת והזריזה, משופשפת הציפורניים מרוב עבודת-בית – והשיבה את קווצת השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב, האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.

היא הצטחקה ואמרה: "ואת פני חג הפסח נקבל בשדות".

*

הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:

הביטו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.

רחובות פתח-תקווה ופרבּריה היו מלאים מהגרים, שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי-איקליפטוסים והתיישבו בהן. בין השאר גם משפחתנו.

החיילים התורכיים היו משוטטים ברחובות ותופסים את הבחורים שלנו, שהיו בחזקת משתמטים מן הצבא. בחורינו השתמטו מגיוס לצבא התורכי, משום שלא היה כל טעם לשפוך את דמנו במלחמה שאינה מלחמתנו. הצבא התורכי של אותם הימים היה ציבור של אומללים, עזובים, רעבים, הנתונים למרותם של קצינים בורים ואכזרים, שכבר לא ידעו על מה הם לוחמים.

אלה היו ימי מלחמה ורעב קשה. ולימים, כשהתקרבה החזית, פצצות נפלו גם על רחובות פתח-תקווה. אכלנו לחם מקמח דורה. הוא היה טעים כל זמן שהיה חם. ותפל כקרש כשהיה קר. התפוזים נשארו על העצים, העלו עובש עד שנשרו ערימות-ערימות סביב העצים, החמיצו והרקיבו. הריח שנדף מהם היה נורא.

*

עברנו לכפר-סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה "הבית שלנו", אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים.

לאחר הארוחה היתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים-ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות.

אחר כך היתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה ניראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה היתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות  מתחילה לקרוא ב"צאינה וראינה". ריח חריף של עלי-האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה.

כל קול שהשמיעה סבתא – רשרוש נעלי-הבית שלה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהיא משכימה הראשונה, נקישות המכסים שעל הסירים בשעות הצהריים, וקול הכיסא המוכנס הביתה עם חריקה של המנעול הנסגר לשנת הלילה – כל הקולות האלה, הבאים ממנה, היו משרים ביטחון של חיים תקינים.

כשהתחלתי לצייר, ואני כבן שמונה, רציתי כמובן לצייר אנשים. אך הם היו תמיד עסוקים, ולא פינו עצמם לשבת לפניי. מאז שבאה אלינו סבתא, הרגלתי את עצמי – כשאני מוצא אותה קוראת בספר, לשבת מולה ולציירה. הרבה שעות של תענוג עברו עליי כשאני מסתכל בכל פרט שבפניה, ונתפש לפעמים לדברי הספר שקראה מתוכו הברות-הברות בקול. תמיד ידעתי – סבתא בבית – אושר בבית.

הציורים מאותם הימים כבר הצהיבו, אך אני שומר עליהם. מראיהם מרתיח את ליבי כמו אותן טיפות זערערות, הקופצות במרץ ומתסיסות בתוך כוס מי-סודה טריים.

על אשנבי הסוכה שלנו תלתה סבתא וילונות לבנים. הם סיננו את האור, והרוח היתה מַשיבה אותם בנחת.

"צריך," אמרה סבתא, "שנרגיש עצמנו גרים בבית זה ישיבת קבע."

ואמנם, היא הסתובבה בשטח הקטן של הסוכה, כאילו זהו ביתה המרווח שעזבה ברחוב הרצל בתל-אביב.

סוכתנו שימשה מטבח, חדר-אוכל וחדר-שינה. היה חן מיוחד בתנועותיה של סבתא, שאינן צריכות להתארך כדי לגעת במה שהיא רוצה לגעת. השכנות באו לראות את הווילונות, וחייכו למראם. חיוך ראשון שהופיע על פניהן מיום שעזבו את יפו.

כשראתה סבתא שנשי המהגרים מחכות לתור המגהץ – כי רק נשים בודדות עלה בדעתן לקחת עימן מגהץ לדרך – ביקשה ממני שאתקין ספסל מענפי-איקליפטוס ליד סוכת בעלת המגהץ. מצאתי מסמרים מוחלדים ויישרתי אותם. על הספסל היה מקום לשש נשים.

סבתא אמרה:

"ספסל זה, ניאצ'ה, יקרב את הלבבות ויַשרֶה ידידות בּשוּרת הסוכות."

על ספסל זה ישבו הנשים ושוחחו ביניהן. עליו ישבה סבתא וסיפרה בפירוט רב על כל מיני מאכלים ומאפה, ובפירוט לא קטן מהם – כיצד השיאה את שלוש בנותיה, וכן על תחבושת מי-החומץ, שהיתה התרופה שלה לכל מכאוב.

סבתא היתה מטפלת הרבה בעזרה לעניים, ובעיקר אוספת למענם מלבושים וחפצים שונים. יום אחד, זה היה עוד בתל-אביב, הביאה דודתי שרה כמה משמלותיה אל סבתא, ואמרה:

"תחלקי אותן בין הנצרכים."

סבתא בחרה מתוך הערימה שמלת-צמר קרועה אחת, ואמרה לי:

"זה צמר מלפני המלחמה. ואתה כבר בחור גדול. מהשמלה הזאת נעשה לך מכנסיים ארוכים."

החייט הזקן, שחי בבית ורוד עם תריסי תכלת בשכונת נווה-שלום, תפר לי את המכנסיים. על אודותיו כתבתי את סיפורי: "מספריים, גנראל ומכנסיים ארוכים". וכך, הודות לסבתא, לבשתי לראשונה בחיי מכנסיים ארוכים.

לימים הביאו עליי המכנסיים הללו צרות צרורות. כבר התרגלתי אליהם מאוד. כבר נמתחו ליד הברכיים, וארכובותיהם נשרכו ברשלנות על הנעליים. כבר יכולתי לקפוץ לתוכם, והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.

הדבר היה בימי הגירוש. ישבנו מסובים בסוכה ואכלנו ארוחת-צהריים. השולחן עגול היה, והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת על השולחן כפות, מזלגות וסכינים. האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת. צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תיאבון כלבים. כי בלי תיאבון גדול קשה היה ללעוס את המאכלים מחוסרי-הבשר, העשויים מכל מיני תחליפים, שאכלנו בימי המלחמה.

ישבנו – סבתא, אחותי ואחי, ואני, שהייתי אז כבן שמונה-עשרה, ספק נער ספק בחור, מפאת קומתי הנמוכה. לפתע נכנסו חיילים תורכיים שחיפשו אחרי "פראר" – עריקים. אחד מהם ביקש ממני "ויסיקה", היא תעודת שחרור מן הצבא.

הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת נייר המעידה על גילי, כבן ארבע-עשרה, ושאני תלמיד בית-ספר. התעודה היתה כתובה בתורכית טובה, שכתב מורנו לתורכית, וחתומה בחותמת עגולה. ואולם המכנסיים הארוכים הסגירוני. החיילים טענו שאני בן למעלה מעשרים. תמורת עשר מג'ידות היו מוכנים לקרוא בתעודה שלי שאני תלמיד. אבל הסבתא חייכה חיוך עצוב, ואמרה:

"לך איתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע."

רק בדי עמל עלה בידי להשתחרר מן השובים התורכיים. אחד הקצינים התורכים היכה אותי, ואז נופף אחד העריקים, שהיה בעל-תעודת-אזרחות אוסטרית, בתעודתו, ובזכותו ניצלתי גם אני.

כשחזרתי עמדה סבתא וחייכה אליי בעצבות:

"השמלה של הדודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסיים, אינה מביאה ברכה, בני."

וכשסיימתי את הארוחה, המשיכה סבתא ואמרה:

"בני, קום וברח. חיילים תורכיים משוטטים ברחובות: רעבים ופראים. שודדים כל מה שיכולים. הקצינים שלהם צדים בחורים לשולחם לצבא, או כדי לקבל שוחד שיחרור. בני, אין מקום פה לצעירים. שוב מיד לתל-אביב."

למן אחרון פרדסיה של פתח-תקווה ועד שהגעתי לתל-אביב לא פגשתי באיש. הלכתי והלכתי עד שכפות רגליי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועיים ימים מזמן שגורשו תושבי תל-אביב, והשכונה עמדה ריקה מאדם. נשארו בתל-אביב שנים-עשר בחורים לשמור עליה – ברישיון הממשלה התורכית, ואני הצטרפתי אליהם.

כאן שבתי ופגשתי את חברי ובן כיתתי דן דנין, אחיו הבכור של עזרא דנין. יחד גדלנו באותה יפו, התרוצצנו יחפים בבוץ שבסימטאות, אכלנו "בְּסַמִין" קלויים, ורצנו כל היום אחרי עגלת מוכר הגלידה. הוא לבש אז שמלה. לימים התגייסתי יחד עימו לגדוד העברי. הוא עבר אחר כך לגור באמריקה. דן דנין הוא גן גנין, עליו סיפרתי בספרי "שביל קליפות התפוזים".

סעדיה שושני, שהיה לימים סגן ראש העיר תל-אביב, נתן לי אז לראשונה בחיי להחזיק אקדח עם כדורים חיים באמת. וכך נשארתי בתל-אביב ונעשיתי שומר בין שומריה. גידלתי, כשאר הבחורים, זקן דוקרני. חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מיד ליד לפי חילוף המשמרת. הייתי לוקח איתי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש, ומאזין לרחש המקום: היכן קן הציפורים הקרוב, מניין יוצאות הלטאות. מזין עיניי בכיפת השמיים שמעל רחוב הרצל, ורואה שהכול טוב.

אלה היו ימים נהדרים. כל היום לא היה צריך שום דבר, בכיסים צילצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל-אביב. כל הבתים עמדו סגורים על תריסיהם, ואנחנו הסתובבנו בין הרחובות. כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים – היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות-ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל – מול גימנסיה "הרצליה", ושוכבים במעגל וקוראים ספרים. כיסי מכנסיי היו מלאים ב"אוניברסלקות" שנלקחו מן הספרייה של האדון אליהו ברלין. אלה היו ספרים מן העולם הגדול, ספרים נהדרים שמדברים על עתיד טוב, ואשר עברו מיד ליד כרכוש ציבורי.

מסביב היה שקט ושמש. לפעמים, בשביל להפר את הרגשת הבדידות, היינו שורקים במשרוקית אחד לשני – אני הייתי שורק על יד גימנסיה "הרצליה", וחברי הטוב נבון, אחיו של הצייר אריה נבון, עונה לי מקצה הרחוב, אז עוד לא היה רחוב, מתחילת רחוב אלנבי.

ועל שאר קורותיי בימי המלחמה, על המחנה של גולי תל-אביב בכפר-סבא, ובראשם הנגר אברהם קריניצי, וכיצד נקלעתי אז לפתח-תקווה, וברחתי ממנה כל עוד נפשי בי לתל-אביב, ובדרך ניצלתי בנס מהפגזת התורכים, ועל בואם של הבריטים לתל-אביב – כבר סיפרתי בספריי "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ו"שביל קליפות התפוזים".

* * *

תקוה וינשטוק

צמח שהוא גם סימן. צמח חודש ניסן.

לפי מאמרן של ד"ר שרה'לה אור  וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

כשכל ההכנות לפסח כבר הסתיימו ועקרות הבית כבר נופלות מהרגליים – גם הלא דתיות נזכרות במסורת סבתא ואימא ועורכות ניקיון יסודי – מגיע סוף סוף ליל הסדר ועל השולחן מצות ויינות ו"קערת הסדר": ביצה שלוקה, זרוע (פולקע...) גם מרור: כרפס, עלי חסה ושורש, זה מה שנאמר "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות. הלילה הזה כולו מרור" על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצריים בעבודה קשה. מיד לאחר הקידוש טובלים חתיכת כרפס במי מלח מברכים "בורא פרי האדמה" וטועמים. 

טעימת כרפס היא הראשונה בסדרת טעימות סמליות הנערכות ב"סדר". אז מהו בעצם הכרפס?

מוכר לנו כיום "כרפס הביצות", צמח בר אכיל כפי שהוא, וכאחד ממרכיבי מרק הירקות, וכמרכיב ממשפחת הסוככים. הוא שכיח במים רדודים ובשוליהם בצפון הארץ ובמרכזה. מזכיר בטעמו גזר או סלרי. זה עשב רב שנתי המתפשט במרחב. שורשיו נאחזים באדמה ממפרקים המצויים בגבעולים. הכרפס פורח מהאביב עד לחורף, מאפריל עד אוקטובר. תקופת הפריחה הארוכה מתאפשרת לצמח כיון שהוא סמוך למקווה מים. מכאן גם שמו "כרפס הביצות". כמעט שאינו מתמודד עם יובש. תפוצתו העולמית היא בחצי הכדור הצפוני ובאזורים הטרופיים. פרחיו לבנים, ערוכים כסוככים קטנים. הוא תורבת ומגדלים אותו בגינה והוא מוכר לנו בשם סלרי. ברפואה העממית יש לכרפס תפקידים רבים: הוא משמש כסם ממריץ, כחומר אנטי דלקתי המסייע במחלות טחול וממריץ יצירת חלב אצל נשים מניקות.

 התלמוד אומר: "מאי אסותא? טיגנא בדובשא או כרפסא בטיליא." – מהי  בריאות? צמח הקרוי טיגנא מעורב בדבש. (בבלי, עבודה זרה).

הרמב"ם מונה שלושה מיני כרפס: כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה. אף על פי שלכל אחד מהן שֵם בפני עצמו, הואיל והן מין אחד מצטרפין לתבל: ייתכן כי "כרפס נהרות" הוא כרפס הביצות שבו אנו מתמקדים. ייתכן "כרפסא נהרא וכרפס של אפר וכרפס של גינה. אף על פי שלכל אחד מהן שם בפני עצמו הואיל והן  מין אחד מצטרפים לתבל" (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות). ייתכן מאד כי "כרפס של נהרות" הוא מה שמכונה בימינו "כרפס הביצה".

אין ודאות שהכרפס המן ההגדה הוא אכן כרפס הביצות ולא ברור למה זכה דווקא הכרפס להיכנס ל"סדר". אולי משום שקריאת "כרפס" בהיפוך אותיות, מהסוף להתחלה, מגלה: סמ"ך בגימטריה 60  פלוס "פרך" כנגד שישים ריבוא – שש מאות אלף, שעבדו בפרך במצרים.

ואולי, על מנת שהסקרנות תלווה אותנו בקריאת ההגדה, מציעה ד"ר שרה'לה אורן ומוסיפה:

"אין כחג הפסח על מנהגיו הרבים להפוך לחוויה רב חושית ... טועמים, מריחים, מרימים ומצפינים, שואלים ומצפינים, שואלים, שרים ומשיבים. דרך חוויתית ביותר העוברת מדור לדור. ובין השאר – שתי טבילות ירק: הכרפס במי מלח, והמרור בחרוסת.

אהוד: אצלנו היו מטבילים פטרוזיליה במי מלח, ומורחים חרוסת על עלי חסה טריים.

* * *

יוסי גמזו

בֵּין אַקְצְיָה לְרֵיאַקְצְיָה

מַדְעָנִים בַּטֶּכְנִיוֹן שֶהֵם מֵיטַב מוֹחוֹת הַפְרַקְצְיָה

בַּפָקוּלְטָה לְכִּימִיָה, כָּךְ נִתְבַּשְּׂרָה בְּיָמִים אֵלֶּה כָּל הָאֻמָּה,

הִצְלִיחוּ כָּאן לִיצֹר אֶצְלֵנוּ אֲתָרֵי רֵיאַקְצְיָה

בְּמוֹלֵקוּלוֹת אוֹרְגָּנִיּוֹת בְּדֶרֶךְ מַדְהִימָה

שֶבָּהּ מָעֳבָר בֵּין שְנֵי קְצוֹת הַמּוֹלֵקוּלָה

סוּג שֶל מֵידָע חָשוּב, כִּימִי

שֶאֶת הַמּוֹלֵקוּלָה הוּא מְמַלֵּא כֻּלָּהּ

לֹא מִקָּרוֹב, מֵרָחוֹק

בְּמִין אִינְפוֹרְמַצְיָה

שֶיֵּש בָּהּ סֶנְסַצְיָה

מִזַּן מְעוֹדֵד וְאוֹפְּטִימִי

שֶגַּם לְבוּרִים בְּמַדָּע יֵש סִבָּה לִמְסִבָּה לְבְלִי גְבוּל וּבְלִי חֹק.

אַךְ כְּכָל שֶלְּחוֹקְרֵינוּ יֵש לוֹמַר פֹּה יִישַר כּוֹחַ

עַל רֵיאַקְצְיָה זוֹ שֶבֵּין מוֹלֵקוּלוֹת אוֹרְגָּנִיּוֹת

בּוֹ-בַּזְּמַן חוֹבָה עָלֵינוּ לְהַזְכִּיר וְלֹא לִשְכֹּחַ

כִּי פּוֹשֹוֹת אֶצְלֵנוּ גַּם רֵיאַקְצְיוֹת חוּלִיגָנִיּוֹת

שֶאֵינָן תּוֹרְמוֹת לְאֶרֶץ זוֹ קִדְמָה כִּי אִם רֵיאַקְצְיָה

וְשֶכָּל יִשְׂרְאֵלִי שָפוּי אָמוּר לְגַנּוֹתָן

כְּשֶחָסְנָהּ שֶל מְדִינָה זוֹ כְּבָר מִזְּמַן מַצְרִיךְ פֹּה אַקְצְיָה

שֶתַּבְטִיחַ אֶת אָשְיוֹת הַהֲגִינוּת וּבְרִיאוּתָן.

כְּמוֹ טֵרוּף שֶל רְצִיחַת נָשִים בְּאֹפֶן רֵגוּלָרִי

בַּמִּגְזָר הַיְּהוּדִי וְהָעַרְבִי כִּמְעַט כָּל יוֹם

בְּיָזְמַת בֶּן-מִשְפַּחְתָּן עַל סְמַךְ אוֹתָהּ תְפִיסָה בַּרְבָּרִית

בָּהּ גוֹרֶמֶת הַחְפָּצַת אִשָּה לַפֶּשַע הָאַיֹּם

שֶל אֲסוֹן רְצִיחָתָהּ וּרְצִיחָתָם שֶל יְלָדֶיהָ

וְלֹא פַּעַם בְּיָדָיו שֶל אֲבִיהֶם וּמוֹלִידָם

כְּשֶהַטְּרֶנְד הַמִּפְלַצְתִּי הַזֶּה חַיִּים שְלֵמִים גּוֹדֵעַ

וּמַחְשִיךְ כָּל שְבִיב תַּרְבּוּת בַּאֲפֵלָה מוּצֶפֶת דָּם.

אוֹ אוֹתוֹ גִּיּוּס קְרָבִי שֶל אַבְרֵכִים פּוֹרְעֵי כָּל סֵדֶר

הַחוֹסְמִים כְּבִישִים, רוֹגְמִים בַּאֲבָנִים שוֹטְרִים וְגַם

אֶת אוֹתָם הַחֲרֵדִים הַמִּתְמָרְדִים מוּל צַו הָעֵדֶר

שֶל הָרֹב הַחֲרֵדִי וּמִתְנַדְּבִים בְּעֹז בְּלִי פְּגָם

לְשֵרוּת-חוֹבָה בְּצַהַ"ל, כְּשֶאוֹתָהּ הָאַלִּימוּת כָּאן

מְעֻדֶּדֶת בְּהֶכְשֵר שֶל רַבָּנִים גְּדוֹלֵי תּוֹרָה

תּוֹךְ צִפְצוּף עַל צַו נֶחְרָץ בַּהֲלָכָה: שֶבְּעִמּוּת כָּאן

בֵּין אוֹיְבֵינוּ וּבֵינֵינוּ יֵש וָיֵש חוֹבָה בְּרוּרָה

הַמֻּזְכֶּרֶת בַּמִּשְנָה וּבַתַּלְמוּד וּבָהּ עֲדַיִן

עַל חָתָן בְּתוֹךְ חֶדְרוֹ וְעַל כַּלָּה בְּחֻפָּתָהּ

כָּאן לָצֵאת לְמִלְחֶמֶת-מִצְוָה, כַּכָּתוּב בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה ח, ז,

וְיוֹצֵא שֶאוֹתָהּ הִשְתַּמְּטוּת מְפִירָה הֲלָכָה לְמַרְבֵּה חֶרְפָּתָהּ.

וְכָךְ גַּם הַסִּכְלוּת וְגִלּוּיֵי גַּסּוּת-הָרוּחַ

שֶל רַב בְּיִשְׂרָאֵל הַסָּח בְּטוֹן לֹא אַחְרָאִי

שֶל שֶקֶר וְשֶל טֶפֶש בְּסִגְנוֹן פַּשְקְוִיל צָרוּחַ

כִּי חַיָּלוֹת חֲרֵדִיּוֹת בְּסוֹף שֵרוּת צְבָאִי

כְּבָר לֹא יְהוּדִיּוֹת כְּפִי שֶאוֹתוֹ מַשְמִיץ ווּלְגָּרִי

צוֹרֵחַ וְטוֹרֵחַ לְקַנְטֵר וּלְטַרְטֵר

בְּעוֹד שֶבְּמַלְּאָן אֶת אוֹתוֹ צַו אֵלֵמֶנְטָרִי

יוֹצֵא שֶדַּוְקָא הֵן יְהוּדִיּוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר.

וְלֹא פָּחוֹת זוֹעֶקֶת לַשָּמַיִם הָרֵיאַקְצְיָה

בָּהּ אֵין דֵּי כֶּסֶף לְנָכִים שוֹבְתֵּי שְבִיתַת-רָעָב

וְנִצּוֹלֵי שוֹאָה, אִם שֶל טְרַנְסְפּוֹרְט וְאִם שֶל אַקְצְיָה

וְלַזְּקֵנָה בַּמִּסְדְּרוֹן שֶכָּל גּוּפָהּ נִכְאָב

וּלְחַסְרֵי דִּיּוּר הוֹגֵן וְלִשְכוּנוֹת-הָעֹנִי

וְאֶלֶף מוּעָדִים לְפִטּוּרֵי רָשוּת שִדּוּר,

אַךְ בָּהּ-בָּעֵת עוֹמְדִים לָתֵת מִילְיַארְדִּים וּמִילְיוֹנִים

לִשְלַל מִשְׂרוֹת שֶל אֵלֶּה הַמְּתַכְנְנִים סִדּוּר

בּוֹ הַצִּבּוּר הַפְרָאיֶרִי הַמְּשַלֵּם מִסִּים פֹּה

יֻכְרַח עַל חֶשְבּוֹנוֹ הַנֶּעבֶּעכִי לִתְרֹם מִמּוּן

לְיֶסְמֶנִים שֶאֵין בָּהֶם זְכֻיּוֹת וּמַעֲשִׂים פֹּה

אַךְ הַשָּׂרִים יַקְצוּ לָהֶם עֶשְׂרוֹת מִשְׂרוֹת-אֵמוּן

עִם רֶכֶב, עִם לִשְכָּה, עִם מַזְכִּירוֹת וְטֶלֶפוֹנִים

כְּשֶאַקְצְיָה שֶל רֵיאַקְצְיָה כָּאן תִּרְמֹס בְּלִי רַחֲמִים

מִנְהָל תָּקִין וְדֵמוֹקְרַטְיָה בִּשְרִירוּת דְּרָקוֹנִית

כְּשֶהַשְּחִיתוּת גַּם כָּכָה כְּבָר נוֹסֶקֶת לַמְּרוֹמִים

וְהֶשֵּׂגֵי מֻמְחֵי הַכִּימִיָה בַּטֶּכְנִיוֹן

יַחְוִירוּ לְמוּלָהּ מִכָּל בְּחִינָה וּקְרִיטֶרְיוֹן.

כָּךְ שֶרֵיאַקְצְיָה – לֹא בְּכִּימִיָה, כִּי אִם בְּכָל

אָרְחוֹת חַיֵּינוּ חֵטְא הִיא שֶאָסוּר עָלָיו לִמְחֹל.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ"ז. הצרפתייה

ההחלטה שלי לכתוב באוטוביוגרפיה את כל האמת מביאה אותי עכשיו למבוכה ספרותית. אני יכול לדלג על כל מיני מפגשים אינטימיים חד-פעמיים שחוויתי בחניתה במסגרת תפקידי כתרבותניק, אבל אני לא יכול להתעלם  מרומן שהיה לי עם ננסי (שם בדוי) שהתאהבה בי נואשות, ואני מתוך קלות דעת ושלא במתכוון, כמעט גרמתי להרס חיי משפחתה.

ננסי הייתה נערה כפרית  שהכירה את בעלה הישראלי במלחמת העולם השנייה, כשנקלע לכפרה בטיול שערך לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז חייל שהתגייס לבריגדה היהודית, ועם תום הקרבות השתתף, כמו חיילים ארצישראליים רבים, בהצלת ילדים יהודים שנמסרו למנזרים או למשפחות של גויים. כך הגיע לכפר צרפתי בסמוך לגבול ההולנדי, שהה בו כמה ימים תוך מעקב אחרי הנערים  שגרו ולמדו  במנזר המקומי. הוא האריך את שהותו במלון הכפרי שבו גר, אחרי שהתאהב בבתו של בעל המלון, ונשאר שם כביכול כדי לקבל שיעורים בצרפתית. בסופו של דבר, כשהשתחרר מהצבא בסוף המלחמה שלח לה כרטיס הפלגה לארץ וקיבל את הסכמת הוריו להתחתן איתה, אחרי שהיא התגיירה. בארץ היא עבדה  כמורה לצרפתית בבית ספר אליאנס וגידלה שני ילדים.

היה זה החודש השני שלי בחניתה, כאשר יאשה הודיע לי שבשבוע הבא תגיע אלינו צרפתייה יפיפייה שתשב ליד השולחן שלנו. בארוחות הייתי יושב באופן קבוע לצדו של יאשה כשפניי לעבר המבריאים ורגליי לצידי השולחן בצורה שתאפשר לי לקום מדי פעם ולהודיע על התוכניות התרבותיות. יאשה  דאג לכך שליד שולחננו ישבו מבריאים מעניינים שהוא הכיר משנים קודמות, ועם זאת גם השתדל שיישאר מקום לאורחים חשובים, שהיו מגיעים  בצהריים מתוך תקוה שיוזמנו לחדר האוכל.

אחד האורחים הזכורים לי היה אברהם הרצפלד, אבי ההתיישבות, שהביא לביקור את הברונית רוטשילד. הברונית,  שלא הייתה נשואה, תרמה רבות למוסדות התרבות בארץ וייתכן שהרצפלד, שגם הוא לא היה נשוי, זמם ללכוד אותה ברשתו, למען גאולת הארץ,  וייתכן שסתם היה נלהב כדרכו. הם ישבו איתנו ליד אותו שולחן  ואני התפעלתי לראותו מצליח לאכול ולדבר בו זמנית. ברגע מסוים, בין סוף המרק לתחילת השניצלים, הוא קם ושאג לעבר הנופשים:

"למה אתם מפטפטים כל הזמן! למה אתם לא שרים! שורו הביט וראו  /  מה גדול היום הזה  /  אש יוקדת בחזה..."

ידעתי את כל האגדות הקושרות אותו לשיר הזה,  אבל חשבתי שהוא פוצח בשירה רק  כשיש טכס של עליה על קרקע, ולא סתם בארוחת צהרים יומיומית.

נפלה דממה על המבריאים, הכול הסתכלו מופתעים על המשוגע  שעומד ושר לבדו כמו חזן בבית כנסת. הצצתי  לעבר הברונית והבחנתי שהיא  מנסה להסתיר חיוך מבויש. אם היה איזה סיכוי לשידוך בין השניים, אני חושב שהוא נמוג כאן בחדר האוכל של חניתה.

אורחת אחרת שהגיעה לשולחן שלנו ביום אחר,  היתה צרפתייה עדינת מראה, שהיתה מגיעה כל שנה לבית המרגוע, ויאשה היה שומר לה תמיד מקום לצידו. הוא הודיע לי מראש על היפיפייה שצריכה לבוא ואני קצת התאכזבתי כשראיתי אישה רגילה למראה, אפילו ממושקפת. רק במשך הימים הבאים הבחנתי בחן ובנועם  שהיא מקרינה והסכמתי עם טעמו של יאשה.

יום אחד אחרי הצהרים ראיתי אותה מסתובבת ליד הווספה שלי. כשהתקרבתי שאלה אם היא שלי, אמרתי שכן, ומתוך רצון להפגין טוב לב, שאלתי אם היא רוצה סיבוב.

להפתעתי היא אמרה: "בטח!"

ועד מהרה  נמצאנו שנינו על הקטנוע, כשהוא באופן טבעי מוביל אותנו בלי בעיות עד לחוף אכזיב. שם הורדנו את הסנדלים וצעדנו  לעבר הגלים. כשהמים החלו ללחך את רגלינו, היא קיפלה את מכנסיה עד הברכיים. אני הייתי במכנסיים קצרים ולא הייתי צריך לקפל כלום. התיישבנו על סלע ירקרק אשר חוץ מאצות היו דבוקים אליו גם סוגים שונים של חלזונות. מה שהפתיע אותי היה זה שהגברת הנקייה והאסטטית הזאת, שלחה ידיים לעבר צדפה אחת, תלשה אותה מהסלע והציעה לי. כמובן שנרתעתי ולא האמנתי שאני רואה איך היא מקרבת אותה לפיה ומוצצת בהנאה את הסמארק הרוטט והדוחה הזה. בהמשך השיחה היתה תולשת עוד צדפות ואוכלת אותם בהנאה, כמו שאנחנו מפצחים גרעינים. בסופו של דבר, הייתי גם אני תולש ומגיש לה.

היא הסבה את השיחה על החברוֹת שלי. אמרתי לה שאין לי. אמרה שיאשה סיפר לה שכל שבוע מגיעה אליי חברה אחרת. אמרתי שהן באמת היו פעם חברות שלי, אבל עזבו אותי, והגיעו בגלל שהיו במקרה בסביבה.

אמרה לי: "אני מבינה שאתה שייך למשפחת הרימונים."

לא הבנתי ואז הסבירה לי שבני האדם נחלקים לשניים: לרימונים ואפרסקים. הרימונים הם אלה שאוהבים הרבה וקצת. בדומה לגרעיני הרימון,  ויש כאלה שיש להם רק אהבה אחת מרכזית, אהבה גדולה כגרעין האפרסק".

הסכמתי איתה  שהאהבות שלי הן קטנות, אבל בקשר לכמות אני לא יודע אם אפשר להגיד שהן רבות, סך הכול היו לי חמש או שש חברות, זה נקרא הרבה?  שאלתי אותה לאיזו משפחה היא שייכת?

אמרה "אפרסק" ללא היסוס אחד. 

ראובן בעלה היה האהבה הראשונה הגדולה שלה ומלבדו לא היה לה אף אחד. ברגע זה הבנתי שהרפתקה נחמדה כבר לא תצמח לי ממנה, אבל בכל זאת היה לי נעים לשבת לצדה ואמרתי לעצמי שהסקס הוא לא עיקר החיים.

בחזרה לווספה הלכנו בידיים שלובות, אבל לא יותר. כשהגענו לחניתה ביקשה שאקחנה לעבר שכונת המגורים של הקיבוץ, כי יש לה שם חברה טובה, אף היא מצרפת. היא כיוונה אותי לעבר ביתן קטן עם גינה מטופחת ושם הורדתי אותה.

לפני שנפרדנו, היתה  לי הרגשה שהיא מגישה לי את שפתיה לנשיקה, כמעט הגשתי לה את שלי, אבל ברגע האחרון, כשנזכרתי ברכיכות שנותקו מהסלע, נרתעתי והסתפקתי בחיבוק קל של פרידה.

לכאורה ההכרות עם ננסי הסתיימה בפרידה ליד בית החברה שלה, כי למחרת בבוקר היא נסעה לתל-אביב ונכנסה לרשימת הבנות שהיה לי אומץ ליצור עימן קשר יום אחד לפני שהן חזרו הביתה. אבל לסיפור עימה היה המשך בלתי צפוי.

שלושה ימים אחרי שנפרדנו, כשיצאתי מחדר האוכל אחרי ארוחת הצהריים, ראיתי אותה עומדת ליד לוח המודעות. שאלתי אל מי באה, והופתעתי לשמוע שבאה אליי. יש לה בקשה, אבל היא לא רוצה לדבר כאן, כי  היא לא רוצה שיראו אותה.

הובלתי אותה אחריי לעבר "גן העדן" כשהראש הכחול שלי חושב על כל האפשרויות שיכולות להיות לי עם אישה שאוהבת את בעלה כמו גלעין אפרסק. לאכזבתי היא לא היתה בכיוון הזה וכל  מה שרצתה היה ספר. היא ראתה אצל יאשה את  ספרי "חבורה שכזאת" ורצתה שיהיה לה גם כן ספר כזה.

שאלתי אם בשביל זה באה במיוחד מתל-אביב?

אמרה גם, אבל היא צריכה לחזור לתל-אביב, כי רוצה להגיע הביתה לפני שבעלה יחזור.

שאלתי אם היא רוצה את הספר מפני ששמעה עליו והיא רוצה לקרוא.

אמרה שלא, היא רוצה את הספר מפני שעל גבו יש תמונה שלי, אז היא רוצה שתמונה כזאת תהיה לה בבית ולא תצטרך לנסוע לחניתה כל פעם כשתרצה לראות אותי.

מילות אהבה מקוריות  כאלה עוד אף בת לא אמרה לי.

הדברים ריגשו אותי כל כך, עד שלא יכולתי לעצור בעדי, ושפתי התקרבו אל שפתיה. מה שקרה לי באותו רגע, קרה לי רק פעם אחת בחיים. קיבלתי אורגזמה מנשיקה. זו לא היתה נשיקה צרפתית במובן המקובל. הלשונות שלנו לא חתרו להתפתל זו עם זו. סתם נשיקה עם חיבוק צמוד, ובכל זאת אחרת מכל הנשיקות שחוויתי עד אז ומאז.

אחרי כמה שבועות, כשגמרתי את עבודתי בחניתה והיא באה לבקרני בביתי בתל אביב, סיפרתי לה מה שעבר עליי באותה התנשקות בגן העדן. היא הסתכלה עליי בעיניים הגדולות והיפות שלה והודתה שגם בה עבר אותו הרטט, וגם אצלה זו היתה פעם יחידה בחיים. מיד מיהרנו להתנשק שוב. היה נחמד ונעים, אבל התופעה לא חזרה על עצמה.

לפגישה של ננסי בביתי, קדמו שלושה מכתבי געגועים שהיא שלחה אליי לחניתה. במכתבים כתבה שכל פעם כשהיא מסתכלת על התמונה שלי, היא חשה בליבה ממש כאב פיזי. ולא יודעת איך להסביר את זה.

אני לא כתבתי לה, כי  היא הזהירה אותי שאם בעלה ימצא את המכתב, זה ישבור אותו והוא עלול להתאבד. 

למרות שלא כתבתי, היא ידעה מתי אני גומר את העבודה בחניתה, וגם ידעה שבתל-אביב אני אגור בבית הוריי. הורי גרו אז בשדרות חן פינת השופטים, ולאבי היה משרד בקומת הקרקע, אשר אני השתלטתי עליו וגרתי בו אחרי שעזבתי את רחובות.     

היא הגיעה לחדר הזה כבר באותו שבוע שבו חזרתי לתל-אביב. ללא מלים היה ברור לשנינו, שאנחנו הולכים לעשות את מה שלא עשינו עד כה. הורדתי את התריסים, בדקתי שהדלת נעולה וההתפשטות היתה בלתי נמנעת.

מה שקרה לי עכשיו, היה גם כן אירוע חד פעמי, שלא נתקלתי בו לא לפני ולא אחרי. הכבשן החבוי שלה היה ממש לוהט. בכל הספרים שקראתי, וקראתי די הרבה, לא נתקלתי בתופעה כזאת של חום פנימי. הייתי כל כך נרגש  עד שהרגשתי שאני מתקרב לנקודת השיא בלי התעכב בשלבי הביניים המקובלים ומיהרתי לחמוק חוצה, לפני שאיזה ספרמטזואיד זריז יכניס אותי להריון.

מסתבר שיצאתי נשכר מהזריזות שלי, כי היא הודתה שלא הספיקה לקבל את המגיע לה, וביקשה שאבוא לתוכה לביקור נוסף.

כששאלתי אם היא לא חוששת שתאחר לחזור הביתה, אמרה שבעלה במילואים והיא השאירה לילדים אוכל על השולחן.

הביקור השני היה הרבה יותר נינוח ונעים לשנינו, למרות שהתאכזבתי להרגיש שחומו של הכבשן חזר ללהט הנורמטיבי ואני הבנתי שלא כל יום פורים.

לסיפור שלי עם ננסי, שהתחיל כל כך יפה, היה המשך שאני לא מאחל אותו לאף אחד מאוהביי. הכול קרה בגלל הנטייה שלי לשמור על מצפון נקי ולא להישאר חייב לאף אחד. אחרי הביקור שלה בביתי  חשתי כלפיה גם תחושה של הכרת טובה, וגם רצון עז לחזור ולחבק אותה. הרגשתי  שאחרי שלושת המכתבים שלה אני חייב לכתוב לה לפחות מכתב אחד שתחוש את המיית ליבי. אמנם היא ביקשה שלא אכתוב, אבל חשבתי שאם בעלה יצא לשבועיים מילואים, אין חשש שימצא את המכתב.

שלושה ימים לאחר מכן, כשישבתי ואכלתי ארוחת צהרים עם הוריי, נשמע צלצול בדלת וננסי הופיעה כשעל פניה ניכרת סערת נפש. הזמנתי אותה להיכנס, אבל היא רצתה לדבר בחוץ. מסתבר שבעלה הצליח קבל חופשה קצרה מהמילואים וכשהגיע הביתה מצא את המכתב שלי בתיבה.

כמעט התעלפתי.

הוא קרא לה את המכתב ושאל מה זה.

היה לי מזל  שמתוך חוש זהירות תת הכרתי, כתבתי  כאילו שבינינו, רק אני הוא המאוהב  ואני הוא זה המחזר אחריה. הוא שאל אותה אם היה בינינו משהו אינטימי והיא סיפרה רק על נשיקת הפרידה שנתתי לה כשעזבה את חניתה.

עמדתי מולה המום ומבוהל בחדר המדרגות ולא ידעתי מה להגיד  היא ביקשה ממני שיותר לא נתראה, שלא אכתוב לה  ושאם הוא יחקור אותי שלא אספר יותר ממה שהיא סיפרה לו.

צלצול הטלפון שלו הגיע אחרי יומיים לפנות ערב. ידעתי שיש לי עניין עם נהג מונית שהיה חייל בצבא הבריטי והייתי די מפוחד. כששאל אותי מה אני רוצה מאשתו התחלתי לגמגם, כשאני לוקח את כל האשמה עליי. הוא לא נתן לי להמשיך ואמר:

"תראה אדוני!"  אדוני הוא קרא לי, "אני מבקש ממך שלא תתראה יותר עם אשתי! יש לנו ילדים ואנחנו משפחה. ברור?"  

לא האמנתי שאני יוצא מהעניין כל כך בזול. הבטחתי לו את כל מה שביקש, ומה שיותר גרוע, גם קיימתי את הבטחתי, למרות  שעד היום  אני מתגעגע לצרפתייה  העדינה והמיוחדת הזו, שהיתה מבוגרת ממני בארבע שנים, ואם הייתי נפגש עימה היום, אין ספק שלא הייתי יכול שלא לנסות לשחזר  ביחד איתה  את אותה התנשקות ראשונה בחורשת  חניתה, ולא מפריע לי שהיום היא צריכה להיות בת תשעים ואחת ובטח נראית יותר מבוגרת מסבתא שלי.  

המשך יבוא

* * *

דניה מיכלין עמיחי

מאה שנה להולדת ס. יזהר

ביום חמישי ה-23 באפריל התקיים בבית ביאליק ערב למלאת מאה שנה להולדתו של הסופר ס. יזהר (יזהר סמילנסקי). נשאו דברים בנו ישראל, כלתו ניצה בן-ארי וסופרים צעירים, שיצירותיהם התפרסמו לאחרונה, דור אשר ידע ואהב את יזהר.

פתחה את הערב המבקרת אריאנה מלמד, שישבה למרגלות הבמה והציגה את המשתתפים. היא דיברה בקצרה על אהבתה ליזהר, על השפעתה  של יצירתו, על הצורך החשוב בהישארותה, והפצירה במשתתפים שבשובם הביתה יקראו יצירה משלו.

על המסך הוקרנו פניו של יזהר מקריא את הקטע הפותח של ספרו 'מקדמות', שראה אור ב-1992, לאחר שתיקה של למעלה משלושים שנה. 'מקדמות', שמכיל קטעי ביוגרפיה של יזהר הילד והנער, נפתח כך: "ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כתום, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאד, ולגמרי... ואם אמנם כל זה נכון, ואם זה היה באמת שם, שם היה המקום, וזה היה המקום, הראשון הראשון, ושם היה התחלת הכול, לפני כל מה שבא אחר כך, התחלת השמיים והארץ החום והיום והרוח, ואימא שנושאת בחיקה, עם ריחה של אימא, זה היה המקום הראשון." (מקדמות, זמורה ביתן, תל אביב 1992, עמ' 8-7).

ישראל, בנו של יזהר סמילנסקי, הקריא  קטע מסיפור על אופנוע ולא בכדי. ישראל, הדומה לאביו דמיון לא מפתיע, קרוי על שם דודו, אחיו של יזהר, שנהרג בתאונת אופנוע, כשהתנגש ברכבת.

מיד אחריו עלתה על הבמה אשתו, ניצה בן-ארי, מחברת המונוגרפיה 'ס. יזהר סיפור חיים', שהחלק הראשון שלה ראה אור ב-2013, והחלק השני עומד לראות אור בחודש הבא. בחלק הראשון מתארת בן-ארי  בפרוטרוט את חייו של יזהר מנעוריו ועד פרסום סיפורו הראשון 'אפרים חוזר לאספסת', שבו הפך מיזהר סמילנסקי לס. יזהר. היא מתעכבת על תחנות בחייו כחולדה ורחובות, על יחסיו הסבוכים עם אשתו נעמי, על אהבת הטבע שלו, על השפעות ספרותיות ועוד ועוד, תקצר היריעה מהשתרע כדי לתאר את כל מה שבן-ארי ליקטה ממקורות רבים, משיחות  ומהתרשמויות. בלי ספק מונוגרפיה מרתקת. בן-ארי היא גם עורכת ספריו המאוחרים של יזהר. לדבריה, על החלק השני של המונוגרפיה עבדה במשך כשלוש וחצי שנים והוא מתפרס על פני שבעים שנות חיים גדושות עשייה. היא סיפרה על נבירה בטקסטים של יזהר ועל מעקב אחרי עליות וירידות בחייו ובחיי המדינה. היא ייחדה דברים על הקשר שלו עם אחיו הבכור, שהלך לעולמו ופינה את מקומו לאחיו הצעיר שהעריץ אותו וקינא בו, ועל האם שנתנה לו להבין כי אחיו טוב ממנו.  בן-ארי  הודתה שעיקר הקושי שלה היה בתחום האתיקה, כלומר, עד כמה מותר לנבור בחייו ועד כמה החומרים על אדם חשובים להבנת הסופר. לדבריה, היא מכירה אותו כיום, דרך מכתביו ומעשיו, הרבה יותר משהכירה אותו כבת משפחה. האם היא מבינה אותו יותר – לפעמים. היא מקווה שהמונוגרפיה תעזור לקוראיה להבין אותו יותר.

שלושה סופרים, שספריהם ראו אור לאחרונה, דיברו על יזהר ועל אהבתם אליו. נועה ידלין, מחברת הספר 'שטוקהולם' דיברה על יצירתו הראשונה של יזהר 'אפרים חוזר לאספסת', שהתפרסמה בכתב העת 'גיליונות' בשנת 1938 ועמדה על יכולת ההתנסחות שלו. משה סקאל, שספרו 'אחותי' התפרסם לאחרונה, דיבר על אחד מסיפוריו האחרונים של יזהר, 'חבקוק', הוא הכינוי שהדביקו יזהר וחבריו לידידיה חבקין, חברו של יזהר, אוטודידקט משכיל, שהיה מבוגר ממנו, השפיע על חייו ועל יצירתו ונסך בו ביטחון. הוא הכניס לעולמו  של יזהר את התרבות, המוסיקה והספרות של העולם הגדול, וכדבריה של בן-ארי, הוא היה החונך של יזהר בכתיבה, וחזה את עתידו כסופר גדול. חבקין נהרג ביוני 1948, כשעסק בביצורים בקריית ענבים.

מתן חרמוני, שספרו 'קרבת דם' ראה אור השנה, הקריא קטע מ'ימי צקלג', יצירתו המונומנטלית של יזהר, שהתפרסמה בשנת 1958. הוא ערך השוואות בין יצירות יזהר ויצירות של סופרים גדולים שקדמו לו, בין השאר עמד על הדמיון בין אפרים מ'אפרים חוזר לאספסת'  ובין אפרים מרגלית מ'אצל' של גנסין. ביתר אריכות הזכיר את 'מכאן ומכאן' של ברנר ואת המאמר החשוב שלו 'הזאנר הא"י ואביזריהו', שנכתב ב-1911 ובו יצא נגד הסיפור העברי שמסלף את האמת וממתיק את המציאות, בעוד שהוא, ברנר, רצה את האמת הערומה בלבד. ב'מכאן ומכאן' הוא נותן לכך ביטוי וטוען שהוויית ארץ ישראל אינה של הוד והדר אלא אווירת קוצים. במאמרו 'הזאנר הא"י ואביזריהו' יצא נגד  משה סמילנסקי, דודו של יזהר, שראה בו את אבי הז'אנר.

יזהר עצמו הודה כי הושפע מגנסין ומברנר והירבה לקרוא את יצירותיהם. לפני שנים, באוניברסיטת ת"א, השתתפתי בסמינר שהעביר יזהר על ברנר בכלל ועל 'מכאן ומכאן' בפרט. עבורי הוא היה סמינר מכונן, כשאני קוראת את היצירה כיום, אני יכולה לשמוע את קולו עם חיתוך הדיבור המיוחד שלו. הוא הכיר לי את ברנר, ומאז למדתי לאהוב גם את יזהר וגם את ברנר. 

בהפוגות בין הדוברים בבית ביאליק הופיעה קבוצת התיאטרון של רות קנר באוסף של קטעים מתוך 'אצל הים'  של יזהר. קנר הסבירה שיצירת יזהר כולה מוסיקה, והקבוצה מנסה להביא לבמה את המוסיקה של המילים. ואמנם  הקבוצה הציגה את 'אצל הים' במלל ובשיר, בזמר ובנגינה ואף שיתפו את הקהל בחזרות על צלילים בודדים, והקהל שיתף פעולה. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה.

לקראת סוף הערב הוקרנו שוב פניו של יזהר, שהקריא את 'צרעה', מתוך 'מקדמות'.

בטרם הסיום הזכירה שוב אריאנה מלמד לכולם לקרוא, עוד באותו ערב, יצירה מיצירות יזהר לבל יישכח מלב, ולבל תישכח יצירתו.

אהוד: אני נהנה לקרוא את פוצ'ו יותר מאשר את ס. יזהר שמשעמם אותי וגורם לי לפהק.

* * *

יהודה דרורי

על מה הם נפגשים?

בשבועיים הקרובים יערכו שיחות בין:

1) מלך ירדן ודונלד טרמפ

2) בין שליט מצרים ודונלד טראמפ

3) בין ארדואן הטורקי ודונלד טראמפ

4) בין אבו מאזן ודונלד טראמפ

 מה שמבטיח שנשיא ארה"ב יהיה לבטח אדם מאוד עסוק בשבועיים הקרובים ב"בעיות הרות גורל... אבל על מה ידבר עם מלך ירדן? על מיליון וחצי פליטים מסוריה הנמקים בירדן? על הסכנה משרידי דאע"ש שיסתננו לירדן מסוריה? – לא! ולא! הם ידברו על  הר הבית, על ההתנחלויות ועל פתרון שלא קיים באופק לבעיה הפלסטינית.

ועל מה ידבר שליט מצרים א-סיסי  עם טראמפ? על הבעיות הצבאיות שלו עם דאע"ש בסיני? או על על הסכנות מדאע"ש בגבולו עם לוב? או על המלחמות בסודן? – לא! ולא! הם ידברו על פתרונות שאינם ריאליים לבעיה הפלסטינית ועל ההתנחלויות...

ארדואן לא ידבר על הג'נוסייד בסוריה אלא על המצור שישראל עושה על החמאס המסכן...

ועל  מה ידבר אבו מאזן? אנחנו כבר יודעים... בוודאי יתלונן על הסכינאים שלו שאנו מחסלים ברחובותינו, על כך שאנחנו בחוצפתנו חושבים שירושלים שייכת לעם היהודי, ועל כך שאנו מדינת אבּארדהייד...

ואני, רק שאלה – האם אין לטראמפ דברים אחרים ויותר חשובים לעסוק בהם?

סוף עונת התיחמונים

מכיוון  שאנחנו איננו ה"כובשים", וכל ארץ-ישראל שייכת לנו לפי החוק הבינלאומי, מאז 1967 אנחנו מרחיבים את שליטתנו בשטח, הן בהתרסה לאלימות הפלסטינית והן בתיחמונים של מדינות אירופה וארה"ב אשר מסרבות מטעמים פוליטיים שלהן להכיר בעובדת היסוד שהיא:  מי הם אדוני הארץ הזו...

ה"שריף" החדש, דונלד טראמפ, רוצה להחזיר את השפעת ארה"ב לאזור, ולכן מבטיח שימצא את הדרך להסדר בינינו לבין הפלסטינים, ומבקש שנעזור לו בזאת. החלטתו הנבונה של ראש הממשלה היא: לעזור לו! (בידיעה ברורה שהוא ייכשל...) – לפיכך הוא מודיע לשרים בכלל ולבנט בפרט, שיש להרגיע בינתיים את הבנייה וההתנחלויות. בעיקר, אסור לנו לנסות לתחמן את טראמפ (ב"התרחבויות" פה ושם או ב"מאחזים קטנים לצרכי ביטחון"...) כי כאיש עסקים טראמפ יקבל הונאה מצידנו כפגיעה אישית – ומידיד יהפוך לאוייב – וטוב שנתניהו מבין זאת וממשיך לקשקש לכל העולם על אמונתו ב"2 מדינות ל-2 עמים" שמי שמבין, יודע שזו רק סיסמה שדופה שכלל אינה ניתנת למימוש...

* * *

אהוד בן עזר

ברליוז, פרוקופייב, בראהמס, פרלמן וגרינגולץ במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

תחילתו של הקונצרט היתה מצוינת. הפתיחה "קרנבל רומאי" אופ' 9 מאת הקטור ברליוז (1803-1869), כאשר התזמורת בהרכב מלא, תחת שרביטו של יצחק פרלמן, הגישה ביצוע מבריק וסוחף שזכה למחיאות כפיים ממושכות מהקהל שמילא את היכל התרבות כמעט עד אפס מקום.

החלק המרכזי בקונצרט היה הקונצ'רטו מס' 2 בסול מינור לכינור ולתזמורת אופ' 63 מאת סרגיי פרוקופייב (1891-1953), בביצועו של הכנר היהודי-הרוסי הנהדר, איליה גרינגולץ בן ה-35. אף שהקונצ'רטו נפתח בנגינת יחיד של הסולן, אין בהמשכו קדנצות כי הכינור כמעט שאינו נח לרגע, וכך הקונצ'רטו כולו נדמה ל"קדנצה" ארוכה אחת עם ליווי התזמורת. הנגינה של גרינגולץ היא ממש מופלאה. צירוף של קלילות ומיומנות, עוצמה ושמחת חיים, וירטואוזיות, כאילו הנגינה המופתית באה "מן השרוול", בקלות. ושובים את האוזן הקטעים בהם הוא מלוּוה בכלי יחיד מהתזמורת, בייחוד התוף הגדול. קונצ'רטו לכינור ולתוף. לא להאמין.

הקהל הגיב בתשואות רמות ובמחיאות כפיים ממושכות, וכאן חיכתה הפתעה. באחת היציאות-הכניסות של מחיאות הכפיים חזר גרינגולץ לבמה עם שני כינורות, האחד לפרלמן, והשניים ניגנו יחד שני קטעים של דואט לשני כינורות, חבל רק שהקטעים היו קצרים למדי. אך אלה היו רגעים נפלאים ונדירים. ומתברר לפי התוכנייה שגרינגולץ הצעיר היה אחד מתלמידיו של פרלמן.

בחלק השני ניגנה התזמורת את הסימפוניה מס' 3 בפה מג'ור, אופ' 90, מאת יוהאנס בראהמס (1833-1897). יצירה יפה שצליליה נשמעים מוכרים וסוחפים, ואולם משהו היה חסר הפעם. ההתלהבות והקצב המהפנטים שהיו בקונצ'רטו של פרוקופייב, לא הורגשו כאן, ולבד מהפרק האחרון, היתה הרגשה של קצת כבדות ושיעמום, כאילו מנגנים לפי הספר, והמנצח אינו מצליח לסחוף את התזמורת למשהו קצבי יותר ומושך יותר.

מכל מקום, חלקו הראשון של הערב המוצלח חיפה על חלקו השני, הפחות מלהיב.

* * *

משה כהן

בושה

גם היום 1 באפריל נדקרים שוב ושוב יהודים חרדים בדרכם לכותל על ידי ערבים. 

ונגד מי הם מפגינים.... נגד גיוס לצה"ל. 

בושה, יהודונים שכמותם. 

שיאים של צביעות

עובדי רשות השידור מפגינים  למען חופש הביטוי כביכול. 

אין צביעות גדולה מזאת, הם טוענים לחופש הביטוי? הם הנוהגים מנהג בולשביקי, שידורים מגוייסים (רק לא ביבי), הדרה וחסימה של כל שדרן שאינו שמאלני (דודו אלהרר, ד"ר גיא בכור, מנחם בן), חבר מביא חבר, ועוד מתבכיינים כמו קוזאק נגזל.  

איך הגיע מספר העובדים ל-1600 ומספר ועדי העובדים המתחרים אלה באלה בסחיטת הטבות ל-11? 

איפה עוד יש הסתאבות כזאת? 

סדרה מופתית

לרגל שידורה החוזר ברצוני להביע את התפעלותי מהסדרה המופתית של עמנואל הלפרין המצויין ברשת ב' "עונת הדובדבנים", המגוללת את תולדות הזמר הצרפתי. תענוג והרחבת דעת ממש. 

לו ניתן היה הייתי קונה את הדיסקים בשוק. 

לתשומת לב מנהלי התחנה. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. שידור ציבורי על שום מה?

"פרשת 2000" והמו"מ המרתוני בין נתניהו ומוזס על העסקה המושחתת, מאירה בזרקור על הבעייתיות בעיתונות המסחרית. זו עיתונות המוכפפת לאינטרס עסקי של טייקונים. אנו יכולים לראות את "ידיעות אחרונות" ו- ynetמגויסים בכל כוחם ועוצמתם לאג'נדה של "רק לא ביבי", תוקפים אותו בארסיות ערב בחירות, יוצרים ערב בחירות שטיפת מוח של הצגת ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת בעוד ועוד ועוד כתבות העולות לשידור ב-ynet מדי שעה, מעצימים את כל יריביו של נתניהו, מימין ומשמאל, ו"מפנקים אותם". באותה שעה, בציניות מקפיאת דם, אותו טייקון דן עם מושא מסעו הארסי על עסקה מושחתת, על פיו עיתונו והאתר שלו יעשו סיבוב פרסה, "יפנקו" אותו וימררו את חיי יריביו, וכהוכחה – עושה מיני קמפיין שלילי נגד בנט. התמורה – יצירת תנאי מונופול לאותו טייקון, באמצעות פגיעה במתחרה שלו.

ראינו גם איך אותו טייקון מגייס ח"כים ושרים ובתמורה לפינוק תקשורתי, מדרבן אותם לחוקק חוק אנטי דמוקרטי דורסני שנועד לחסל את המתחרה שלו – "חוק ישראל היום". הרי ברור שכל הקשקושים על כך שזו חקיקה נגד "תנאי החינם" הם הבל ורעות רוח. זהו בסך הכול תירוץ בניסיון של טייקון א' לפגוע בטייקון ב', המתחרה שלו. מבחינת מוזס, החוק יכול היה להיות חוק האוסר על קיומו של עיתון ששמו הפרטי מתחיל באותו יו"ד ושם המשפחה שלו מסתיים באותו מ"מ סופית.

לא. איני טוען שכל טייקוני התקשורת הם ציניים ומושחתים כנוני מוזס. אבל גם ראינו כיצד נוחי דנקנר משתלט על כלי תקשורת כדי שבמסווה של פעילות עיתונאית הוא ישרת את עסקיו. וראינו את קשר השתיקה של עמיתיו הטייקונים בכל הנוגע למעלליו המושחתים והפליליים, שנחשפו במשפטו. ועוד לא ראינו כלי תקשורת פרטי, שערך תחקיר כלשהו על עסקי בעליו, או שתיאר באופן אובייקטיבי ושקוף פרשיות הקשורות לבעליו. אנו רואים כיצד "הארץ" נושא את דגל השקיפות. האם אי פעם ראינו בעיתון זה קמצוץ של שקיפות באשר לעסקי משפחת שוקן? בכל הקשור אליהם, כל שראינו הוא את דגל העכירות.

האם שכחנו את פרשת נמרודי? באותם הימים, מי שקרא את הדיווחים ב"מעריב" – עיתונו של נמרודי, על פרשיות השחיתות שלו, נחשף להיפוכו המוחלט של המידע שסיפר בנדון מתחרהו – "ידיעות אחרונות". בשני המקרים, השיקול היה עסקי נטו.

כך בתקשורת הפרטית המודפסת. כך גם בתקשורת הפרטית המשודרת. ועם זאת, אם מישהו מבין מן הדברים שכתבתי עד כה, שאני נגד תקשורת מסחרית, אין הוא אלא טועה. לא זו בלבד שאני בעד תקשורת כזאת, אני גם בעד ריבוי ערוצי תקשורת רבים. התנגדותי לחוק "ישראל היום" לא נבעה מהערכה רבה לעיתון שיש לי עליו ביקורת רבה (גילוי נאות – אני כותב בו). באותה מידה הייתי מתנגד לחוק דומה נגד "הארץ", שביקורתי עליו חריפה אף יותר. אני מאמין בחופש העיתונות ובריבוי ערוצים, וכל ביקורתי על התקשורת, שאותה אני מרבה לבטא בכתיבתי, נובעת דווקא מאמונה זו, ולכן סגירה, צמצום או הצרת צעדיה היא בעיניי פגיעה בדמוקרטיה.

אולם מתוך ההבנה הריאלית את הבעייתיות של התקשורת המסחרית, אני מאמין בחשיבות הרבה, הקריטית לחברה דמוקרטית, של שידור ציבורי, ממלכתי, שהאינטרס שלו הוא טובת הציבור ולא טובת עסקיו של טייקון זה או אחר. ובלבד שיהיה זה שידור ממלכתי באמת, ולא שידור הכפוף לשלטון.

אני בעד תחרות חופשית בתקשורת, אבל אני מודע גם למגרעותיה ומכשלותיה. האם טחו עינינו מלראות את ההשחתה שגורם לו מולך הרייטינג, שמדרדר אותנו לזוועות כמו "האח הגדול", "המרוץ למיליון" ו"הישרדות"? תכניות הפורטות על היצרים הנמוכים ביותר שלנו, כמו יצר הפרסום, יצר המציצנות ורדיפת הבצע, כדי לגרוף הון וכדי לשטוף את מוחותינו באידיאולוגיית הג'ונגל?

הרי מהו המסר של התכניות הללו? אין זה מסר של סולידריות חברתית, למשל. המסר של "הישרדות" הוא חוק הג'ונגל – כולם מרמים את כולם, דופקים את כולם כאשר המטרה של כל אחד הוא לדחוף את כל עמיתיו מן הרפסודה לים שורץ הכרישים כדי להישאר לבדו לבדו כמנצח. זה מסר אידיאולוגי.

אלמלא הרגולציה, כל הערוצים המסחריים היו רק "האח הגדול". האם איננו מבינים את הצורך הקריטי בערוץ ממלכתי, שאינו עבד לרייטינג ולא לאינטרסים של בעלי הון, שיכול ליצור יצירה טלוויזיונית כמו "עמוד האש", "תקומה", "והארץ הייתה תוהו ובוהו" ו"הרמטכ"לים" שמייצר ערוץ השידור, אפילו בימים אלה, כשהוא מרוט, חבוט וחבול לאחר שנושל מנכסיו? זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה – מחסום של איכות מפני ההתבהמות.

הבעיות ברשות השידור ידועות. הרשות הסתאבה לאורך השנים. "קול ישראל" הוא רדיו מצוין, אך הטלוויזיה לוקה בחסר ואין בה יכולת להציב חלופה טובה דיה לזבל ולהבל של הערוצים המסחריים.

תמכתי מאוד ברפורמה ברשות השידור עליה החליטה הממשלה בהסכמה עם הרשות ועובדיה לפני שנים אחדות. אולם עוד בטרם בוצעה, החליטה אותה ממשלה על החרבת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי. התנגדתי להחלטה, כי סברתי שיש להשאיר את רשות השידור בכפוף לרפורמה. אולם משההחלטה התקבלה ויצאה לדרך, רציתי מאוד בהצלחת התאגיד והאמנתי בו.

אולם לאחר שראש הממשלה ביצע וידוא הריגה לרשות השידור הוא שלח את נער השליחויות שלו דוד ביטן לפעול לסגירת התאגיד. לביטן אין כל עכבות לבצע את השליחויות הבזויות ביותר של נתניהו. אין לו שום בעיה להישיר מבט למצלמה, ומבלי למצמץ לדקלם את הטקסט שהוא אינו יודע מה דעתו של נתניהו בנושא, אבל הוא מקווה שהוא יצליח לשכנע אותו לסגור את התאגיד. גם אין לו כל בעייה ללהק את התפקיד הציני של מי שמנסה להציל את רשות השידור ולשגר לעבר המצלמות דמעות תנין על גורלם של עובדי רשות השידור. ובשלב מסוים הוסרו המסכות ונתניהו עצמו עזב הכול ונכנס למתקפת אמוק אובססיבית להרס התאגיד. ועכשיו הוחלט על הקמת תאגיד חדשות חדש, הכלאה של רשות השידור והתאגיד, כשללא ספק המטרה של נתניהו, שלמענה אין לו כל בעיה לשפוך מיליארדים, היא להקים גוף שימות טרם לידתו ויספיק בדרך להרוג סופית הן את רשות השידור והן את התאגיד. לא בטוח שהוא יצליח במזימה. אני מקווה שלא. אך זו מזימתו.

מי שרוצה לדעת מה דעתו של נתניהו, מוזמן לקרוא מה כותבים ברשתות החברתיות חסידיו השוטים. מה כותבים מעריציו, הסוגדים לו; אותם שיוצאים למסעות ציד מכשפות, שיימינג והסתה כלפי מי שנתניהו מפנה לו כתף קרה (ריבלין, יעלון, סער); אותם שתומכים ללא עוררין בכל גחמה שלו, תהיה הזויה כאשר תהיה; האנשים השוכבים על הגדר כדי להצדיק אותו בפרשיות המתנות, מוזס, שרה וכו' כשהם נעדרי חוש ביקורת אזרחי מינימלי; אלה שמשוכנעים שהבחירות האחרונות הוקדמו בצדק כיוון שהיה "פוטש נגד נתניהו" ותמכו ללא סייג גם בהליכה עד הסוף, גם לבחירות חדשות, בשל אובססיית התאגיד של נתניהו. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. אותם חסידים שוטים, לא דקלמו את הסיסמאות על "הצלת רשות השידור" ולא הזילו דמעות תנין על גורל עובדי הרשות. את התפקיד הזה הם השאירו לנער השליחויות.

הם המשיכו לכתוב נגד רשות השידור, נגד עובדי רשות השידור ונגד עצם קיומו של שידור ציבורי. הם יודעים היטב למה חותר נתניהו, והם מבטאים בדיוק את מה שהוא חושב, גם כאשר פומבית הוא אומר את ההיפך ונער השליחויות שלו מדקלם את המסר הפומבי.

למה נתניהו רוצה לחסל את השידור הציבורי? סיבה אחת היא אידיאולוגית. הוא מאמין בהשקפת העולם הליברטיאנית של צמצום המדינה למינימום ולכן הוא נגד כל דבר ציבורי, כולל תקשורת ציבורית. אני מתנגד בתוקף לאידיאולוגיה הזאת, אך מכבד אותה.

אלא שהאידיאולוגיה משנית במקרה הזה. האובססיה של נתניהו לנושא התקשורת חזקה מכל אידיאולוגיה. ב"ג בחר להיות ראש הממשלה ושר הביטחון, מתוך גישה על פיה ענייני הביטחון הקיומי של המדינה צריכים להיות בידי ראש הממשלה. נתניהו בחר להיות ראש הממשלה ושר התקשורת. או ליתר דיוק שר התקשורת וראש הממשלה. וגם כאשר נאלץ לוותר על תיק התקשורת, הוא הציב שם כעציץ את צחי הנגבי, והוא ממשיך להיות שר התקשורת וראש הממשלה.

נתניהו מתנגד אידיאולוגית לשידור ציבורי, אך לא היה מהסס להקים שידור ציבורי חזק, אם יהיה שידור צייתני שישרת אותו. נתניהו תומך אידיאולוגית בתקשורת פרטית חופשית, אך אין לו קושי לפעול להצרת צעדיה ולהתערבות בולשביקית בניהולה, גם באמצעות חקיקה דרקונית, כדי שתשרת אותו. נתניהו חש רדוף ומתנהג כחיה פצועה, בכל הקשור לתקשורת. האובססיה הזאת חזקה אצלו מכל. הוא מוכן להקריב את כל הישגיו, ויש לו ולממשלתו הישגים מרשימים בתחומים רבים, על מולך האובססיה הזאת. מיסטר ביבי הוא האוייב הגדול ביותר של ד"ר נתניהו.

2. צרור הערות 2.4.17

* יותר רע או יותר במיעוטו? – ההסכם בין נתניהו וכחלון בנושא תאגיד השידור הציבורי הוא הסכם רע. הוא רע, כיוון שהוא מעקר את תאגיד השידור הציבורי מהליבה שלו – החדשות. בכך הצליחה האובססיה הפרנואידית החולנית של נתניהו לתקשורת, לסכל את הכוונה להקים תאגיד שידור ציבורי חזק וטוב, עם מחלקת חדשות טובה ועצמאית.

מצד שני, ייתכן שזה הרע במיעוטו, ושבהסכם זה הצליח כחלון לסכל כמה ממזימותיו של נתניהו: לבטל לחלוטין את התאגיד ולהשאיר רק את האבר המדולדל שהוא השאיר מרשות השידור מתוך מגמה שהיא תגווע במהרה, ולחוקק את חוק התקשורת שנועד לסרס ולעקר גם את השידור המסחרי.

האם זה יותר רע או יותר "במיעוטו" ניווכח בחודשים הקרובים. האם חרף חתירתו של נתניהו התאגיד יקום בהצלחה? האם יקום תאגיד חדשות עצמאי וחזק? האם, אכן, לא יוגש חוק התקשורת הדרקוני של נתניהו?

* בריטניה תחילה – נכון לעכשיו, נשיא ארה"ב טראמפ טרם קיים את הבטחתו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. דבריו של סגן הנשיא, בנאומו בוועידת איפא"ק, שהרעיון נשקל בחיוב, מעוררים תקווה, שאולי הנושא באמת עומד על הפרק.

יש בתוכנו המזלזלים בצעד הזה, שהוא לכאורה דקלרטיבי בלבד, אך איני מסכים עימם. בדיפלומטיה יש משמעות רבה לדקלרציה. העובדה שמדינות העולם נמנעות מלהציב את שגרירותיהן בירושלים, בשל הפחד מתגובת הערבים, משמעותה – אי הכרה בבירת ישראל, אי הכרה בריבונות ישראל. ישראל צריכה לראות בשינוי המגמה הזאת יעד מדיני חשוב.

ואולי לא ארה"ב תהיה החלוצה?

בעוד קצת יותר מחצי שנה, נציין מאה שנה להצהרת בלפור. לקראת מועד זה, ראוי להציב יעד מדיני – ב-2 בנובמבר 2017, במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, תעביר בריטניה את שגרירותה לישראל.

ממשל מיי הוא הממשל הבריטי האוהד ביותר שידענו מזה שנים רבות, וזהו חלון הזדמנויות שאין להחמיצו. אין לדרוש מבריטניה להכיר בסיפוח של מזרחה של העיר, אלא לכבד את עצם היותה של ירושלים בירת ישראל.

אם בריטניה תעשה זאת, יהיה לטראמפ הרבה יותר קל ללכת בעקבותיה, ואחריהם עוד מדינות רבות.

* הטפילה – איפא"ק היא השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב. זו שדולה דו-מפלגתית, כלומר היא נתמכת בידי רבים ובהם מנהיגים משתי המפלגות בארה"ב. זו שדולה התומכת בישראל, ולאו דווקא במדיניות של ממשלה זו או אחרת, והיא ליוותה באהדה את כל ממשלות ישראל ואת המדיניות שלהן. לוועידתה השנתית מזמינה איפא"ק את מנהיגי ישראל מן הממשלה ומן האופוזיציה. למשל, בין הנואמים המרכזיים בפני הוועידה השנה, היו הרצוג וציפי לבני, ולא רק נתניהו ושרי ממשלתו. במסגרת הגישה הפלורליסטית של איפא"ק הוזמנה לוועידתה גם ח"כ תמר זנדברג ממרצ. מה פירוש הוזמנה? איפא"ק מימנה את כרטיס הטיסה, המלון והשהות שלה בארה"ב.

זנדברג נהגה כטפילה, לקחה את הכסף, נסעה על חשבון מזמיניה לארה"ב, לנה על חשבונם בבתי המלון, והצטרפה להפגנה נגד מזמיניה, נגד איפא"ק. הטפילה הזאת לקחה את הכסף ובלי למצמץ נשכה את מיטיביה.

למה הפגינו זנדברג וחבריה נגד איפא"ק? כי איפא"ק היא השדולה הפרו-ישראלית ואילו הם שדולה אנטי ישראלית. הם מתנגדים לתמיכה בישראל. הם מתנגדים לישראל. אלה המנוולים מ-BDS. לא בכדי אחת מכרזות השטנה בהפגנה הייתה "לשחרר את פלשתין".

עצם העובדה שח"כית ישראלית מפגינה בחו"ל נגד מדינתה חמורה בפני עצמה. אילו עשתה זאת מכספה – ניחא. אילו עשתה זאת מכספי ארגוני ה-BDS (כסף לא חסר לזוועה הזאת), מילא. אבל הטפילה הזאת עשתה זאת מכספי איפא"ק. אין לה אפילו טיפת בושה.

עירית לינור כינתה פעם את זנדברג "נעל". היא עושה לעצמה חיים קלים. לא, היא לא טיפשה. אין זה מקרה של חלם. זה מקרה של סדום.

* השחר עולה עולה – שוקולד "השחר העולה" אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו "ממרח גזעני ופשיסטי").

לפעמים שואלים אותי קוראים מדוע אני מצטט אותו. צריך להתעלם. לא איכנס כאן לוויכוח עקרוני, אבל במקרה הספציפי הזה יש לכך סיבה מעשית. אני עושה זאת כדי לעודד את קוראיי לרכוש את המוצר. הדרך להילחם במגפת החרמות, היא לשבור אותם. כל מוצר שכוחות האופל ממליצים להחרימו – ראוי להגביר את רכישתו.

* הוא רוצח –  חאתם מרארי, שהורשע ברצח רס"ל יוסי אברהמי בלינץ' ברמאללה (2000) שוחרר מכלאו, לאחר שבמשפט חוזר הוא זוכה מאשמת הרצח והרשעתו שונתה לתקיפת חייל ואי-מניעת עבירה. זאת, כיוון שהראיות הצביעו על קושי בזיהוי שלו כמעורב בפועל ברצח.

עם כל הכבוד לבית המשפט, איני מסכים עם הכרעת הדין. לינץ' הוא רצח קולקטיבי. עבודת צוות לתפארת. מה זה חשוב אם פלוני אחז בידיו או ברגליו של הנרצח או הוא אישית נעץ את הסכין בחזהו? אין לכך כל חשיבות. זהו רצח קולקטיבי, וכל מי שהיה שותף בו הוא רוצח ויש להרשיעו ברצח. והרי על שותפותו בלינץ' אין עוררין.

כיוון שלינץ' הוא רצח קולקטיבי, ראוי היה לגזור על מרארי שני מאסרי עולם, שכן בלינץ' שהוא היה שותף לו נרצח גם ודים נורז'יץ.

* יופקו הלקחים – משפחות הנרצחים בלינץ' ברמאללה לא עודכנו בשחרור רוצח בנם. צה"ל: "יופקו לקחים". איזה לקחים? יש כוונה לשחרר עוד מחבלים רוצחים?

* מעל הכל – המוסיקאי וחוקר תולדות הרוק נעם רפפורט מוציא ספר על הרוק הישראלי בשנים 1967-1973. בראיון ל"ישראל היום" הוא הביא אנקדוטה, משבועון המוסיקה והבידור הפופולארי "להיטון", משנת 1980: "התקליטון החדש של פינק פלויד, 'עוד לבנה בחומה', מוחרם בדרום אפריקה. רוג'ר ווטרס לכתבנו: אני נגד חרם. מוסיקה היא מעל הכל' ."

בינתיים ווטרס מצא שיש דבר שהוא גם מעל המוסיקה: האנטישמיות.

* הבן הרשע תשע"ז – בעוד ימים אחדים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו." בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ז?

 כל הארץ הפגנות אלימות, חסימות כבישים, התפרעויות והשתוללויות של הפלג החרדי הקיצוני בהובלת הרב אויערבך. לא זו בלבד שהחרדים ממשיכים להשתמט בהמוניהם משירות בצה"ל ומההגנה על המדינה, ובכך הם חיים כטפילים על דמם של בנינו המחרפים נפשם גם כדי להגן עליהם – עזי המצח הללו ירדו מדרגה. כעת הם מסרבים אף לגשת ללשכת הגיוס כדי לקבל את הפטור. וכל המהומה היא על מעצר עריקים שלא הגיעו לצו ראשון. כי להגיע ללשכת גיוס כדי לקבל פטור זה ביטול תורה, בניגוד להתפרעויות, הפגנות וחסימת כבישים.

אז מיהו הבן הרשע תשע"ז? הרב אויערבך. הוא והתינוקות שנשבו הממלאים את הוראותיו.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. מפאת פוליטיקלי קורקט, נעדר שמו של הבן הטיפש. ומיהו הבן הטיפש תשע"ז? מי שאינו מורה לעצור את אויערבך ומעניק לו חסינות. בעצם, זה לא הבן הטיפש אלא הבן הפחדן. פוחדים ממנו ומעדרי חסידיו. הבן הפחדן הוא היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, כל מי שאשם בחרפה שהאיש מסית ומדיח ונשאר ללא פגע.

ומה אני מאחל לרב אויערבך והנוהים אחריו? שיחזרו בתשובה.

* ביד הלשון: משמר הירדן – לפני מיספר חודשים הוקדשו כמה מן הפינות לשמותיהם של מיספר אתרים באזור הירדן: התחלנו בבית המכס העליון, המשכנו לבית המכס התחתון (והצגנו מחלוקת האם בכלל היה זה בית מכס), ירדנו לגשר בנות יעקב ועברנו לעבר הירדן המערבי, לקיבוץ גדות.

היום נמשיך מערבה, למושב משמר הירדן. המושב, השייך למועצה האזורית מבואות חרמון, ממוקם על כביש 91, בין הקיבוצים מחנים וגדות. המושב עלה לקרקע ב-1949, כיישוב של תנועת משקי חירות בית"ר; תחילה כמושב שיתופי אך לאחר זמן מה הפך למושב עובדים. הקימו אותו בית"רים ילידי הארץ והצטרפו אליהם בית"רים מצפון אפריקה. בדומה לקיבוץ גדות, גם משמר הירדן הוקם בשטח המפורז, כדי לממש את הריבונות הישראלית באזור, שהסורים דרשו להתייחס אליו כאל שטח הפקר, שאסורה בו גם פעילות אזרחית, ולא רק פעילות צבאית כפי שנקבע בהסכם שביתת הנשק. תחילה נקרא המושב בני צפת, ואח"כ שונה שמו למשמר הירדן, שם המנציח את שמה של המושבה משמר הירדן, שנפלה בתש"ח. המושב סבל קשות מהתנכלות האויב הסורי, עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

המושבה משמר הירדן קמה בתקופת העליה הראשונה, בשנת 1890, והיא התקיימה במשך 58 שנים, עד מלחמת השחרור. שמה הראשון היה שושנת הירדן, והיא שינתה את שמה על פי הצעתו של מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר, על שם שיר אחר שכתב, שלפני "התקווה" הוא רצה לראות בו את ההמנון הציוני. השיר נפתח במילים:

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זֹל!

יֶהֱמוּ גַּלֶּיךָ,

עֲלֵי גְדוֹתֶיךָ שְׁטֹף וְגֹל

חֶלְאַת אַרְצֶךָ.

השיר נכתב בהשראת שיר גרמני, שנקרא "משמר הריין".

כאמור, במלחמת השחרור הסורים כבשו את האזור והמושבה נפלה. על חורבותיה קם קיבוץ גדות [?], ושמה הונצח במושב הסמוך.

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

עמנואל הרוסי

איש עברי בניקולאייב

ח. שברים

החלטתי שלא לכתוב עוד, שלא "לחבר" עוד – אך בהחלטתי לא עמדתי. אמנם לכאורה סייעו להחלטתי כמה גורמי-חוץ חשובים. הגיעה תקופת חירום ארוכה. ימי מלחמת-העולם הראשונה שיבשו את מהלך החיים התקין. גם הבית נתרוקן לפתע. אבא מצא במקרה אחיזת פרנסה בפינלאנד הרחוקה, ושתי אחיותיי יצאו ללמוד רפואה בסאראטוב שעל הוולגה. ובינתיים הגיעה שעתי ללמוד את שפת המדינה ולימודים כלליים, ולהתכונן לגימנסיה. ואף-על פי-כן לא יכולתי לכבוש את יצרי, ויש שהייתי מתייחד לי בפינתי וכותב. אולם את כתביי לא הראיתי לאיש.

נקפו שנים, וכל שנה אכזרית מקודמתה. המהפכה של פברואר בישרה אביב, וחלפה חיש מהר. החלה מלחמת-האזרחים, ועמה הטבח ביהודי אוקראינה ודרום-רוסיה, לבסוף העתיקה משפחתנו מגוריה לאודיסה.       

בשנת תרפ"ב [1922] הייתי תלמיד במחלקת הרפואה שבאוניברסיטה. שנת רעב היתה זו – לא רעב לפי המושג המקובל, אלא מגיפה וחזון אימים. העיר אודיסה הגדולה היתה חסרה לחם, מים ודלק. מלאך-המוות הילך ברחובות הדוממים. המוות לא "קצר" את קצירו, די היה לו לנעוץ מבטו בהולך, והלה היה מתמוטט ונופל במקום עמדו, נפוח כפן...

באותם ימים שכב אבא על משכבו כשהוא לבוש בגדיו, פרט למקטורנו ולנעליו, וציפה למוות. אימא, גברת טובת מראה וכבודה לפנים, נצטמקה ולבשה פתאום דמות של ילדה זקנה, צנומת גוו. באחד הלילות אמרה אימא בקולה הצלול: "אני חוששת שאבא לא יחזיק מעמד" – ואוזניו שומעות.

באחד הימים, בעוד אני מחפש מפתח בכיסי מקטורנו של אבא, מצאתי שם לפתע בין השאר פנקס קטן. פתחתיו וקראתי: "מחברות עמנואל הרוסי". בפנקס חועתקו בכתב-יד מהודר כל החרוזים שחיברתי מאז ימי הריב. אין זאת שהיה מתגנב חרש אל חדרי בעת היעדרי או שנתי והיה מעתיק את שירי.

השעה לא היתה כשרה לסנטימנטים. שנות הדמים, הכפן והמגיפות הקשיחו את הלב, שאף בלאו הכי קשוח הוא ככל שיהיר וצעיר הוא. ובכל-זאת התרגשתי למראה עיניי. החזרתי את הפנקס למקומו.

אבא לא מת אז. פתאום נתקבלה חבילת מזון מאמריקה, ואימת המוות נדחתה. אבא עוד זכה לקבל ממני שיר קטן, שנתפרסם ב"דבר" בשנתו הראשונה, בשם "ספינת הצער", והחתום בשמי-שמו: עמנואל הרוסי, אף להחזיר לי דברי ביקורת נמלצים בחתימת בן-ציון מעברא-חדתא.

 קשה היתה לי הפרידה ממנו ביום עלותי לארץ. דמעות גדולות וכבדות עמדו בעיניו. הוא חיבקני ואמר לי בלחישה מרוסקת: "בני, בני, היה יהודי טוב!" רבים סבונו ותלו בנו עיני סקרנות דרוכה. ננערתי מחיבוקו ועניתי בקרירות גברית: 

    "אבא, הנח! הרי יודע אתה מה שונא אני תיאטרון!"

    מיד כבו האורות בעיניו. הוא נד לי בראשו ואמר בבת-צחוק רפויה: "הה, מטורף שלי!" טפח על שכמי ופנה לדרכו.

פרק שמיני ואחרון

* * *

אשר מעוז

בין שניצר לגרבוז, בין צביעות ליושרה

שמואל שניצר היה מן הפובליציסטים המובילים בישראל. היה זה אך טבעי שוועדת השופטים לבחירת המועמדים לפרס ישראל המליצה להעניק לו את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה לשנת תשנ"ז.

בהחלטתה ציינה הוועדה, כי "כמי שעבד כעיתונאי בכל התחומים החל ככתב שטח וגמור בהיותו עורך ראשי, נמצא שמואל שניצר ראוי לפרס ישראל התשנ"ז בזכות מקצועיות סגנונו הבהיר ועקביות דעותיו בין אם הן מוסכמות ובין אם לאו."

שר החינוך, זבולון המר, אישר את המלצת וועדת השופטים והודיע למר שניצר על זכייתו בפרס.

ח"כ אדיסו מסאלה עתר נגד אישורה של המלצת הוועדה וזאת בשל מאמר בוטה שפירסם, בו ביקר את העלאתם של בני הפלאשמורה בראותו בהם, כדברי העתירה, "מפיצי מוות, בהיותם נושאי מחלות מסוכנות, וביחסו להם שהם מסכנים את בריאות הציבור" בהיות רבים מהם "נגועים במחלות מסוכנות, בעיקר איידס ושחפת."

שר החינוך סירב לחזור בו מהחלטתו וזאת משום שלדעתו "הענקת הפרס צריכה להתבסס בראש ובראשונה על בסיס מקצועי." השר ציין כי בדרך זו פעל כל השנים "גם במקרים בהם הופנה כנגדו לחץ ציבורי כבד לבטל את ההחלטה (כמו, למשל, במקרה של הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי)." למרות העובדה ש"מעולם לא ערער שר על המלצת ועדת הפרס, וההמלצות אושרו על-ידי הדרג המיניסטריאלי בכל המקרים" החליט בית המשפט לבטל את החלטת השר ולהחזיר את ההמלצה לוועדת השופטים לדיון חוזר בעניין, במסגרתו "תיתן ועדת השופטים את דעתה למאמר."

בדיון החוזר חזר בו אחד משלושת השופטים מהמלצתו ומכיוון שעל פי תקנון פרסי ישראל "רק המלצה, שנתקבלה פה אחד בוועדת שופטים, תובא בחשבון לצורך הענקת הפרס" בוטלה הענקת הפרס לשניצר. במקרה זה קובע התקנון, כי "לא יוענק הפרס באותו תחום באותה שנה ושמות השופטים לא יפורסמו."

הוועדה להמלצה על חתן פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית לשנת תשע"ז סיימה את דיוניה תוך חילוקי דעות. שלושה מחברי הוועדה המליצו על מתן הפרס ליאיר גרבוז ואילו החבר הרביעי התנגד. במקרה כזה, כך קובע תקנון פרסי ישראל, אין השר יכול לאשר מתן הפרס. למרות זאת היתה התנפלות רבתי לא על וועדת הפרס אלא על שר החינוך כשכותרות בעיתונות בישרו, כי "שר החינוך מנע את התוכנית להעניק את פרס ישראל לאמן יאיר גרבוז" וקשרו זאת ל"נאום הקמעות" שלו. כזכור, ערב הבחירות האחרונות השתתף גרבוז ב"עצרת להחלפת השלטון", בה תקף את "הקומץ ששולט בנו". "קומץ" זה מורכב מ"מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים."

אפילו חתן פרס ישראל בתחום התקשורת, נחום ברנע, התלונן על ש"בנט, תלמידו החרוץ של נתניהו, שלל מהצייר יאיר גרבוז את פרס ישראל."

וכיצד זה מנע השר את מתן הפרס לאבי נאום הקמיעות? ובכן, מסתבר שתקנון פרסי ישראל קובע, כי "אם ועדה מסיימת דיוניה תוך חילוקי דעות בין השופטים שר החינוך יהיה  רשאי/שרת החינוך תהיה רשאית  לבחור ולהרכיב ועדה חדשה לאותו התחום."

סעיף זה לא הופעל מעולם וטוב שכך. אילו הופעל הוא היה מהווה התערבות פוליטית בוטה בתחום שאמור להיות חף משיקולים פוליטיים.

ובכל זאת, תמיהה  אחת. אותם כותבים שהתרעמו על ששר החינוך לא יצא מגדרו כדי להעניק פרס לאבי "נאום הקמיעות", היכן הם היו כשבית המשפט העליון התערב כדי לשלול את הפרס משניצר בשל מאמר אחד מתוך אלפי מאמרים שכתב?

­­* פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס

* * *

אהוד בן עזר

צהריים טעימים ל-4 ב"כרמא" עין כרם ב-419 שקלים + 40 טיפ שהם כ-115שקלים לסועד

כשאנחנו מבקרים חברים בירושלים ויוצאים איתם לסעוד, אנחנו לא נכנסים לתוך העיר הצפופה והפקוקה אלא יורדים למסעדות של עין כרם, ששם יש עדיין חנייה והצפיפות פחותה, לפחות בימי חול בצהריים, מה עוד שהצ'יזבאט החביב של פוצ'ו מהגיליון הקודם על האלמנה הנדיבה מעין כרם מלווה אותנו כל הזמן.

הפעם כללה הארוחה שתי עסקיות ושתיים לפי התפריט, כדלקמן:

1 עסקית שכללה מנה עיקרית גדולה של כבד עוף ברוטב, על מצע של פירה, והמנה הראשונה היתה פוקצ'ה ענקית עם שני מיטבלים: טפנד, שהוא מימרח זיתים שחורים, ולָבָּנֶה. הפוקצ'ה, שהוגשה על לוח עץ ארוך, היתה לוהטת, ישר מהטאבון, מתובלת בשמן זית, שום וטימין, ובה חלקו גם שאר יושבי השולחן. 79 שקלים.

1 עסקית כנ"ל עם כבד עוף למנה העיקרית, ואילו המנה הראשונה היתה מרק היום, מרק כתום של דלעת עם חלב, מרק עדין וטעים מאוד בקערה גדולה וגבוהה. 79 שקלים.

שני הסועדים ליקקו את האצבעות מהמנה העיקרית של הכבדים, שעליה התגברו בתיאבון רב, אבל אנחנו סבורים שאם מגישים שתי מנות כבדות כאלה ראוי מאוד להוסיף בצידן חזרת או מלפפונים חמוצים.

1 קרפצ'ו פילה בקר עם פתיתי גבינת פרמזן, עלי-ירק, רבע לימון ו-3 טוסטים עדינים מלחם לבן. מנה גדושה, גדולה ומעולה. 54 שקלים.

1 מרק היום כמתואר לעיל. 29 שקלים.

1 קרפצ'ו פילה בקר כמתואר לעיל. 54 שקלים.

1 ספרייט זירו 13 שקלים.

1 לימונענע 13 שקלים.

1 מיץ תפוזים 13 שקלים.

1 שליש בירה סטלה מהחבית, קרה וטעימה מאוד. 29 שקלים.

1 קינוח מהטאבון של שטרודל ארוך ממולא תפוחי-עץ, בהנחה לעסקית. טעים מאוד ומוגש על לוח עץ ארוך יחד עם קערית קטנה של גלידת וניל מעולה, רק שללא צלחות קטנות נפרדות לסועדים, מה שהפריע, מה עוד שהמילוי נוזל על לוח העץ. 28 שקלים.

1 קינוח של 3 כדורי גלידה סורבה, בהנחה לעסקית, תות, קוקוס ופסיפלורה. גם בהם חלקו כל יושבי השולחן. טעימה ביותר היתה גלידת הקוקוס הלבנה. 28 שקלים.

ס"ה לתשלום 419 שקלים + 40 שקלים טיפ שהם 459 שקלים.

המלצרית היפה והמרשימה, קטי פרומן, קיבלה תחילה את ההזמנות ובהמשך הצטרפו אליה לשרתנו עוד שני בחורים חביבים. נהנינו מאוד ובהחלט נשמח לחזור לאכול שם, ולא רק בגלל קטי.

כרמא, קפה מסעדה. עין כרם 74 ירושלים. טל. 02-6436643.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"ח

העולם, לפי שרגא, חייב להיות מסודר

בשנת 1929 היה משה בן שבע. שרגא ודבורה חשו שכבר התערו בארץ. שניהם עבדו במקומות קבועים, הוא כפועל-ניקיון והיא כמורה. הם החליטו שהגיעה העת להרחיב את המשפחה, והולידו את בתם רחל. לאסונם נפטרה בהיותה כבת שנה, מדלקת קיבה חריפה. ייתכן שלא היו רגילים עדיין לתנאי האקלים, ואולי נבעה פטירת התינוקת מטעות של רופאה, שכנראה נתנה לה זריקה לא מתאימה. המשבר היה קשה. עד שנולדה רחל, התקשתה דבורה להרות במשך שנים אחדות. פרופ' אשרמן, הגניקולוג התל-אביבי הידוע, חשש שהיא בקטגוריה של נשים שהצליחו להרות רק פעם אחת. והנה – הרתה וגם ילדה, והתינוקת מתה.

שנתיים לאחר מכן, ב-1932, נולדה הבת רינה. לדברי דבורה, שרגא היה מאושר, כי ראה בכך התגברות על האסון הקודם. אך בהיות רינה בת חודשים אחדים חלתה גם היא בהרעלת קיבה חמורה, וכה חרדים היו ההורים לשלומה – שהפעם החזיקו אחות רפואית בבית עד שהתינוקת החלימה.

  *

רינה, תלמידת בית-חינוך לילדי עובדים בצפון, בית-ספר תיכון חדש וסמינר גבעת השלושה של זרם העובדים, היתה חברת תנועת נוער וה"הגנה" בצעירותה, שימשה כמורה וכמנהלת בית-ספר ביישובי עולים בגליל, בעמק-יזרעאל ובירושלים. ב-1951 נישאה לאורי שפירא, בנם של אלישבע וישראל שפירא מכפר מל"ל. אורי היה מקורב, ועבד – עם לוי אשכול, פנחס ספיר, ומאוחר יותר עם יצחק נבון, תוך שהוא עוסק בייזום ובארגון בתחום הכלכלי. רינה ואורי למדו יחד עוד בתיכון חדש, ואחר-כך באוניברסיטה בירושלים. רינה השלימה את הדוקטוראט בסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, היתה ראש החוג לסוציולוגיה, דיקאן סטודנטים, ראש בית-ספר לחינוך, וכיום מכהנת כפרופיסור באוניברסיטת תל-אביב. דירתם נבנתה מעל לבית, בן הקומה האחת, שהקימו דבורה ושרגא בשעתם ברחוב לוי יצחק 9, וכך ליוו בשכנות קרובה היא, אורי, וילדיהם עירית, עופר ומיכל, את הוריה ברוב שנות חייהם.

משה, שגדל בתל-אביב, למד בבית-החינוך לילדי עובדים, בבית-הספר המחוזי בגבעת-השלושה, וב"כדורי", בית-הספר החקלאי שהיה שֵם דבר באותן שנים. עימו במחזור למד חברו מילדות, מבית החינוך ומגבעת-השלושה – יצחק רבין. אֶתָּה (אסתר), בתו של הסופר ז.י. אנוכי, לימים אשתו של משה, למדה אף היא באותה כיתה והיתה בת אותו מחזור בבית-החינוך.

משה  היה חבר ב"הגנה" ובפלמ"ח. מפקד גדוד 2 של הפלמ"ח. פיקד על מרחב הנגב בראשית מלחמת העצמאות, ואחר-כך היה מפקד גדוד בחטיבת הנגב. הוא שימש במשך ארבע שנים מפקד הנח"ל, היה ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, עוזר שר-הביטחון שמעון פרס בנושא התיישבות והגנה מרחבית, יושב-ראש ארגון יד-לבנים, וכיום ראש המועצה האיזורית זבולון.

עוד בצעירותו הצטרף משה לקיבוץ רמת-יוחנן, ומילא תפקידים רבים בתנועה הקיבוצית, במפלגה ובהסתדרות. משה הקים משפחה עניפה במשק ומחוצה לו – חגי, יצחק, יעל, עמוס ורחלי. יצחקי נפל בעת שירותו בצה"ל, בסיירת מטכ"ל, בחודש ינואר 1967.

  *

דבורה המשיכה ללמד בבית-הספר של "הנוער העובד", השייך להסתדרות, עד הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949. היא נבחרה כמועמדת המפלגה לכנסת, בבחירות אישיות וחשאיות, שנערכו בסניף מפא"י בתל-אביב. בבית-ספרה טיפחה דור שלם של נערות ונערים ברוח השכלה וחלוציות, ובמשך השנים אף התמנתה למנהלת בית-הספר. היא היתה בין מייסדות ארגון אימהות עובדות, שהתגלגל לימים לנעמת, ועמדה בראשו כשלושים-וחמש שנים. כמו כן היתה מראשי מועצת הפועלות וחברת מועצת פועלי תל-אביב.

כעשרים שנה שימשה דבורה חברת-כנסת, מתוכן ארבע שנים כסגנית יושב-ראש הבית, ועסקה בעיקר בנושאי חינוך ושירותים סוציאליים.

היבחרה של דבורה, חמש פעמים בזו אחר זו, כאחת מנציגות סניף תל-אביב ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת, לא עבר ללא רינונים. לכנסת הראשונה המליצה עליה חסיה דרורי, ממועצת הפועלות. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, מספרת דבורה, היו חברות שהתחרו איתה על המקום וניסו להוציאה מהרשימה, אבל סניף תל-אביב לא הניח לה לפרוש והביע בה את אמונו.

שרגא מספר כי מעודו לא עזר ולא עמד מאחורי בחירתה של דבורה כמועמדת, ולכן אף לא השתתף בוועדות המינויים הסניפיות, של רשימת המועמדים לכנסת, בתל-אביב. ועדת המינויים לכנסת השנייה היתה מורכבת מבן-גוריון, משה שרת, פנחס לבון, יצחק שפירא ושרגא. באחד הגלגולים של הרכבת הרשימה והגשתה, ניגש בן-גוריון לשרגא ואמר לו:

"אתה – יודע שאשתך מועמדת לכנסת, אבל דע לך שהיא לא נכללה ברשימה."

ענה שרגא – "טוב מאוד. שתהיה בבית." ולדבריו אף לא חקר ולא שאל למה ומדוע הוצאה מהרשימה.

כאשר שמעו בסניף תל-אביב כי אין להם נציגה, חברה בכנסת, קמה צעקה מטעם ארגון אימהות עובדות, ומפעילות ומפעילים בסניף, וערכו הפגנה לפני מקום התכנסות ועדת המינויים, ודבורה נכללה ברשימה.

  *

בבית ארלוזורוב, שם נערכו כינוסי מפא"י וישיבות ההנהלה של החברות השונות שניהלו כל השנים את נכסי המפלגה, עבדה גברת מסורה, מוותיקות העלייה השנייה, בריאת-בשר ודברנית, בשם נחמה זיצר. יום אחד תפסה את שרגא ביציאה ואמרה לו:

"אה, לדבורה טוב!"

"מה טוב?" התעניין שרגא לדעת במה זכתה אשתו לעורר קנאתה?

הוסיפה נחמה ואמרה: "הנה, הכנסת אותה לכנסת! היא תהיה חברת הפרלמנט שלנו."

שרגא, בבדיחות-הדעת כהרגלו, השיב לה:

"נחמצ'ה, תתארי לעצמך – לו אני הייתי מתחתן איתך, הייתי ממליץ עלייך להיות חברת כנסת?"

היא נדהמה והשיבה: "אתה יודע שאני אוהבת מאוד את דבורה, זה לא שייך לעניין..."

  *

שרגא, מצעירותו, לא נטה לחולניות, אך לדברי דבורה, כל אימת שחלה, היה זה באופן רציני. בשנות השלושים הנהיגו בעירייה, זאת גם בזכות פעולתו כיושב-ראש ועד העובדים, ימי הבראה לפועלים. שרגא לא מצא לנכון לצאת הוא-עצמו ראשון להבראה, ושלח למוצא את חברו-לעבודה הפועל קהלני, אשר לימדוֹ, בימיו הראשונים לניקוי רחובות, כיד לסדר מטאטא-קוצים.

כעבור יום שב קהלני.

"מדוע חזרת?"

"לאן שלחת אותי?"

"מה רע?"

"קודם כל הפעמון. אני צריך ללכת לאכול לפי פעמון?"

הגיע אפוא תורו של שרגא, לאחר שחזר ממוצא לתל-אביב, נינוח ומוברא, קיבל בלילה התקף קשה של כאבי-בטן. דבורה הבהילה אליו רופא. הלה סבר ששרגא לקה בהרעלת קיבה, כתוצאה מהאוכל בבית-ההבראה, וציווה עליו לבלוע שמן-קיק ולהניח בקבוק חם על בטנו.

דבורה, הסטודנטית לרפואה מיקטרינוסלב, מיששה את מקום הכאב בבטנו והתעקשה:

"שרגא לא יקבל שמן-קיק ובקבוק חם, מפני שזה התקף אפנדיציט."

"אולי את גם רופאה?" הקניטה הרופא.

"לא. אבל את זה לא אניח לתת לו."

למחרת הבהילו את ידידם, ד"ר אלוטין, ומיד קבע לשלוח את שרגא לניתוח התוספתן. אלוטין לא השאיר לדבורה תקוות רבות. "פוזנו," אמר לה בצער, "מאוחר, וָרֶצְ'קָה."

שמונה-עשר יום לאחר הניתוח שכב שרגא בסכנת-חיים. ניצוץ השמחה ובדיחות-הדעת בעיניו כבה. דבורה היתה הולכת לבקר אותו בבית-החולים, גם בלילות, ופועלי-הניקיון, חבריו-לעבודה, מלווים אותה מימינה ומשמאלה, כשהם מחזיקים בידיהם את המטאטאים מונפים למעלה. הם דאגו לשמור עליה אך פחדו לשאול לשלומו של שרגא. לבסוף החלים.

לאחר שנים אחדות, ב-1942, החל שרגא מתאונן על כאבים בידו, והתקשה לשבת או לנעול נעליו, מרוב כאבים. רופאים קבעו שהוא סובל מריאומאטיזם וניסו לרפאו על-ידי טיפול בהקרנות חשמל. ללא הועיל. שש-עשרה שנים, עד 1958, ומבלי לפגוע בפעילותו הציבורית, ובעבודתו במחלקת הניקיון בעירייה, אמנם כבר בפיקוח וניהול – סבל שרגא מן הכאבים הללו, והרופאים לא גילו מה הסיבה להם. במשך כל אותן שנים התנהל הבית כרגיל ושרגא לא הפסיק אף אחת מפעילויותיו.

הנוירוכירורג פרופ' אשכנזי, שכנו-לרחוב של שרגא, הבחין יום אחד ששרגא גורר-מעט רגל בהליכתו, וחששו התעורר שמא מדובר בגידול במוח. שרגא אושפז לבדיקות בבית-החולים בילינסון, זה היה ב-1958, בהיותו כבן שישים, והתגלה אצלו גידול לא-ממאיר במוח הקטן, באחת החוליות, שהצריך ניתוח.

הרופאים הזהירו שייתכן כי לא ייצא חי ושלם מן הניתוח. לכל היותר ימשיך לחיות כאינוואליד. דבורה, שכבר היתה אז חברת-כנסת ובפעילות ציבורית מלאה, תיכננה-לעצמה  בפירוט כיצד להתארגן עם חזרתו של שרגא הביתה, נכה, על כיסא-גלגלים או רתוק למיטתו, ועם זאת, שהחיים יימשכו כרגיל.

הניתוח עמד להיערך ב-1 במאי, שהוא גם יום-הולדתה של דבורה. ערב לפני-כן ביקרה אצל שרגא, והוא תבע ממנה, בפירוש, שלא תוותר ולמחרת תלך בהפגנה, כמנהגם מדי שנה. זה מה שהעסיק אותו. אולי עלה בשניהם זכר הפגנת האחד במאי על סיפון האוניה צֶ'צֶ'רִין המובילה אותם ארצה, כאשר איימו לזרוק את דבורה לים אם לא תחדל להניף את הדגל האדום? – דבורה לא ויתרה מעודה על השתתפות בהפגנה וצעדה תמיד בשורה הראשונה.

בית הוועד הפועל היה ברחוב אלנבי, ליד פסי הרכבת, וההפגנה צעדה ברחוב אלנבי. החברים הקרובים לדבורה, שידעו כי שרגא עובר אותה שעה ניתוח בראשו, לא יכלו להאמין למראה עיניהם – לראותה צועדת עימם בשורה גם ביום אשר כזה, קטנה, עגלגלה ונמרצת, נושאת את הדגל האדום בידה ומשתתפת בשירה-בסך.

כשהתעורר שרגא לראשונה לאחר הניתוח, התגנבה אליו, למרות איסור הרופא, שכנתם-ידידתם אוֹֹלְיָה קַזְנַַצֵ'יי ושאלה אותו, אולי כדי לבחון אם שב להכרתו ולחושיו:

"פייביש, הכרת אותי?"

ענה שרגא לאיטו: "מדוע לא, אוליה?"

השתתקה לרגע. אולי לא היה נעים לה להודות בחששותיה.

הבין שרגא ואמר: "אתם חושבים שאגיע לנחלת יצחק, הה? ואני החלטתי – שאגיע ללוי יצחק!" [רחוב מגוריו].

הרופא שנכנס ושמע אותו מדבר כדברים האלה, אמר: "נו, אם כך הוא כבר יהיה בריא."

  *

אחת מדרכי השפעתו של שרגא, שנבעה גם מתחושה או חובה אנושית בסיסית שבאופיו, היתה הקפדתו לבקר בימי שמחה ואבל אצל אנשים עימם עמד בקשר חברתי – בעבודתו בעירייה, בשכונות, ובהיקף הציבורי הרחב של המפלגה ומוסדותיה.

יום אחד ישבה דבורה בהרצאה שנשא לבון בפני חברי המפלגה. היא שמעה שני חברים משוחחים, בשורה מאחורי גבה, איך להיפטר משרגא.

"אתה אף פעם לא תוכל להתגבר עליו." אמר האחד.

"מדוע?"

"כי הוא יודע ללכת לכל ברית, לכל לווייה, ואתה לא תוכל להתחרות איתו בזה."

שרגא הלך רק ללוויות של זרים, כוחו לא עמד לו להיות נוכח בלוויות של בני-משפחתו.  יצחקי נכדו, בנם של אֶתה ומשה, נפל בינואר 1967, ארבעה ימים לאחר שנולדה נכדתו האחרונה של שרגא, מיכל, בתה של רינה. דבורה קיבלה את הידיעה ביום שישי, בהיותה בישיבה במזכירות ארגון אימהות עובדות, בבית-ברנר. היא ידעה ששרגא נמצא אותה עת בישיבה אחרת, אצל ספיר, ויצאה עם חתנה אורי, להודיע לו.

הידיעה על נפילת נכדו יצחקי השפיעה על שרגא עד כדי כך שדבורה היתה צריכה להבהילו מיד הביתה, למיטתו. גולדה, ששמעה על האסון, הופיעה עד מהרה בבית שברחוב לוי יצחק ואמרה לדבורה:

"יש נהג, המכונית בחוץ. את נוסעת בה לרמת-יוחנן, ואני נשארת איתו, לשמור עליו."

וגולדה נשארה, עם רינה, שהיתה אז ימים אחדים בלבד לאחר לידת בתה הצעירה, ואשר ליוותה את אביה במשבריו כמו גם בשמחותיו.

שרגא כמו ניתק עצמו. לא היה יכול להרים את ראשו. הוזעק אליו רופא. רק לאחר תקופת-זמן, כשהתאושש, נסע לבקר ברמת-יוחנן.

  *

דבורה מספרת כי תגובת שרגא במקרים של מחלה או אסון היתה לא-פעם כאבי-ראש עזים, ועד מהרה הי מסתגר מן העולם.

ב-1961, כאשר אושפזה בבית-החולים בילינסון לניתוח בכיס המרה, התברר ששרגא סובל מחולשה כללית, כתוצאה ממאמץ הבחירות שנערכו אותה שנה, ואולי גם השפיעה עליו מחלתה של דבורה. הוא אושפז באותו בית-חולים, במחלקה אחרת. לבד מנדודיו ברוסיה, והשעות שהקדישו שניהם לעבודתם ולפעילותם הציבורית – לא נפרדו שרגא ודבורה כמעט כל ימיהם. הם נסעו יחד, חלו יחד, והגיעו לדיעה משותפת כמעט בכל נושא פוליטי ומפלגתי, לא בלי ויכוחים, אבל הכול בצוותא.

העולם, לפי שרגא, היה חייב להיות מסודר, לא במובן היֵיקי אלא לפי הנורמות ששרגא האמין בהן. כל גילוי של אי-סדר, של אנארכיה, במישור האישי או הציבורי, הרתיע אותו. אולי פעלו בו משקעי השנים הקשות ברוסיה, כאשר ראה את סדרי המדינה, והקהילות היהודיות, מתמוטטים ומשתנים במלחמה, במהפכה, במלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה, וברדיפת השלטון הסובייטי את היהודים.

שרגא ראה עצמו כסדרן-העבודה של המפלגה, כדי שלא תשרור בה אנארכיה, ומן הסתם, כדי שהדימוקראטיה לא תשתולל בה ולא תהיה עיוורת, כהגדרתו הסרקסטית-מעט של בן-אהרון.

אם יש חגיגות משפחתיות, או נפטרים, אצל אחרים – והחוג החברתי הרחב של האנשים שאותם הכיר שרגא היה כמעט כולו קשור גם לפעילותו הציבורית – אזיי צריך ללכת, צריך לקבור מתים בכבוד הראוי, והוא צריך והוא רוצה להיות שם, כי אלו נורמות ההתנהגות של חבר, של איש ציבור, ממש כפי שהיה מלווה, ומקבל פניהם, של בן-גוריון, ומנהיגים בכירים אחרים במפלגה, כל אימת שהיו יוצאים או חוזרים ארצה. יש חובות נעימות ויש נעימות פחות. אך כשאתה פועל למען הציבור, בשם המפלגה, התנועה, ההסתדרות, לטובת המדינה – אזיי אין פורצים ועולים הפחד וההתרסה שבליבך, אלא, לימים, בעיתות משבר מפלגתי חמור ביותר.

אבל כאשר האסון אירע אצלו בבית, עמד הדבר בקונפליקט עם ה"יהיה טוב"  שהיה מושרש בו כל ימיו.

  *

בתמונה של הפגנת האחד במאי 1950, שהתפרסמה בעיתון "דבר", נראים בשורה הראשונה של המנהיגים – גולדה, נמיר ואחרים, כולם בחולצות בהירות, פתוחות. מאחוריהם צועד שרגא, לבוש בחליפה, עניבה ומגבעת! – אמנם, בתמונה אחרת של הפגנת אחד במאי, משנות הארבעים, נראה שרגא עדיין בחולצה לבנה, פתוחה, ככל השאר, ואילו ארן הוא ההולך לבוש בחליפה ועניבה, וחובש מגבעת. מעדויות נוספו עולה כי שרגא היה לבוש כמעט תמיד, גם בקיץ, בסגנון דומה: ז'קט כהה, ולעיתים גם עניבה.

לדברי משה, סגנון לבושו של אביו נבע מאופיו השמרן. כאשר יוצאים החוצה צריך להופיע באופן מסודר. ענוב. שרגא סבר שאחדים ממנהיגי הפועלים עושים הפגנה בלבושם. רוצים להיראות פרולטארים. צווארון פתוח, ללא ז'קט, ומכנסי חאקי. מתהדרים בפשטות מלאכותית, ואילו הוא: כשאני פועל-ניקיון – יש לי בגדי-עבודה, אבל אחרי העבודה, כשאני יוצא מהבית – אני לבוש באופן מסודר. אילו היה שרגא הולך במכנסיים קצרים, כברל רפטור, זה לא היה נראה נורמאלי. שרגא מעודו לא הופיע בסנדלים. ברל כצנלסון אמר פעם: "לא כל מי שהולך בחולצה פתוחה, הוא מנהיג פועלים." שרגא חשב שאינו צריך להיראות לבוש כמו פועל. רוב האנשים בעיר יודעים שהוא פועל, שהיה מנקה-רחובות, ולכן הוא יכול ללבוש חליפה.

גולדה אמרה פעם לשרגא: "רוֹקַח [ראש עיריית תל-אביב] מוסר לך דרישת-שלום. מה פתאום? מה לך ולרוקח?"

ענה שרגא: "מה זאת אומרת? אני עובד אצלו. משם אני מקבל משכורת."

לא כולם ידעו שמשכורתו היחידה של שרגא היא מעבודתו בעירייה.

בתקופה מאוחרת בחייו היו לו כאילו קר תמיד, גם כשהיה יושב בבית. וחולצתו מכופתרת עד לכפתור האחרון.

"אבא, פתח כפתור!" אמר לו לא פעם משה.

"אוויר יש בחוץ. כאן צריך להיות סגור. מפני מה תפרו פה כפתור – אם לא כדי לכפתר אותו?"

וכך היה הולך בחולצה מכופתרת עד צוואר, גם ללא עניבה, ואיש לא שאל על כך, למרות שנראה כאילו הוא לבוש באופן מוזר. גם בימיו האחרונים, בבית, היה יושב בכורסתו, מקפיד להיות לבוש חליפה ועונב עניבה.

  *

"שלילת הגולה אצל אבא היתה די מיוחדת." אומרת רינה. "הוא לא שבר את כל הכללים והסמלים הגלותיים, כפי שקרה אצל רבים מבני-דורו, אלא הגיע לסינתיזה מעניינת, כאילו אמר לעצמו – אני לא צריך את החלק הסמלי החדש, הארצישראלי. בסופו-של-דבר, הוא הגיע די מהר בארץ לאותו סוג פעילות שעסק בו ברוסיה, ניהול. ניהול. עבודה ציבורית. ומשום שהיה יכול להמשיך כאן בדפוסים דומים, לא היה לו צורך בסמלים חדשים כדי להזדהות עם מה שקורה בארץ. אני מתחדש רק עד גבול מסויים, זו היתה שמרנותו.

"בכל הקשור לנושא הדתי, שבר אבא, בראשית הגעתו ארצה, שבירה ברורה, מוחלטת. מאוחר יותר, בשנים בהן חיתה עימנו סבתא מצד אימא, הרבנית פסיה דיסקין, היו נהוגות בבית ארבע מערכות-אוכל: בשר וחלב של יום-יום, ובבוידעם: מערכת כפולה לכלי-פסח. בערב יום כיפור, לאחר שסבתא היתה הולכת, לבושה לבן ובנעלי-התעמלות, לבית-הכנסת, היו מפעילים בבית את הפטיפון בעל הידית, שומעים שירים רוסיים מימי המהפכה, ולא נהגו לצום. מצד שני, מדי יום שישי התקיימה ארוחת-ערב משפחתית. נרות, שירה וזמירות. אבא היה ביחסים טובים עם סבתא פסיה. היו להם קווי-אופי דומים: הפיקחות, ההבנה המיידית, הרגישות והזיקה העמוקה לאימא. היו אנשים שחשבו שסבתא היא אימו. בשנים מאוחרות יותר, לאחר מותה, השתנה אצלו היחס ליום כיפור. היינו הולכים יחד, אבא ואני עם הנכדים, לשמוע תפילת 'כל נדרי' בבית-הכנסת. הוא אהב לשומעה. הזכירה לו דברים רבים."

  *

בשלהי תקופת המאנדאט נמצאה זמן ממושך תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה", במחסן בחצרו של שרגא. בחיפושים שערכו בשעתו האנגלים בתל-אביב, היה שרגא אדם מבוקש. אנשי "ההגנה" ידעו זאת מקודם ודאגו להוציאו לשבוע ימים מהעיר, עד שהתברר שהכול עבר בשלום, והוא חזר לביתו.

בתקופת מלחמת השחרור היה שרגא כבן חמישים. חלקו בה היה בעיקר בדאגה להמשך השירותים העירוניים התקינים בשכונות-הספר של תל-אביב, כאשר הרכֶב העירוני של מחלקת-הניקיון משמש לא פעם למטרות הגנה, ואף מגוייס לחזיתות רחוקות יותר.

בעיצומה של מלחמת השיחרור קיבל שרגא הזמנה מבן-גוריון לבוא אליו לרמת-גן, למטכ"ל, לשם התייעצות. כאשר הגיע שרגא מצא עוד כעשרה אישי-ציבור שאינם אנשי-צבא. שאול מאירוב (אביגור) הירצה בפניהם על המצב בנגב. שרגא לא הבין מה לאזרחים כמותם ולנושא צבאי מובהק.

תוך כדי הפגישה נשמעה צפירת אזעקה, ובאופן טבעי נטו כל יושבי החדר לקום כדי לרדת למקלט. כולם, מלבד בן-גוריון, שלא התייחס כלל לאזעקה, ומשום כך המשיכו הכול לשבת במקומותיהם ולשמוע על הצורך בפתיחת הדרך לנגב, שתהיה מבצע קשה, אך אם לא, תיעצר החזית היכן שהכוחות המצריים כבר מצויים כיום, בפלוג'ה.

התבונן שרגא ימינה ושמאלה: ישראל גורפינקל שבנו חיים גורי בחזית. יהודית שמחוני שבנה אסף בחזית הדרום. אביגור עצמו שבנו בחזית אחרת. משה, בנו של שרגא, נמצא אף הוא בחזית הדרום. לפתע תפס שרגא שהמכנה-המשותף לכל היושבים בחדר במטכ"ל הוא העובדה שכולם הורים לבנים ששירתו בחזית, רובם בדרום. התברר לו שבן-גוריון רצה להביא לידיעתם, לפחות ברמז, שעומדת להיפתח חזית קשה, ורצה לבדוק ולראות את תגובת הקבוצה.

אמר שרגא: "אני רוצה לשאול כמה שאלות."

ענה בן-גוריון: "קודם כל תגיד לי מדוע אתה לא מחליף שם-משפחה. תראה, נוסוביצקי זה לא שם בעיניי."

שרגא הודה שאכן הם חושבים זה זמן רב על שם עברי חדש למשפחה.

המשיך בן-גוריון ואמר: "לא יהיה בצבא הגנה לישראל מפקד שלא יהיה לו שם עברי. זה מחייב גם אותך, והמשפחה שלך."

שרגא: "דיברנו בינינו על השם נצר."

בן-גוריון: "טוב. טוב. תשאל משה שרת – ואם הוא יסכים, מקובל עליי. ובכן, אני נותן רשות הדיבור לשרגא נצר."

לימים לא זכר שרגא את תשובותיו של בן-גוריון. האווירה היתה נרגשת. נשמעו קולות של הפצצה אווירית, והיו ידיעות על פגיעות. הישיבה נמשכה שעות אחדות, וכשחזר שרגא הביתה, אמר לדבורה:

"מהיום את לא דבורה נוסוביצקי. את דבורה נצר. בן-גוריון החליט."

אמרה דבורה: "תשאל קודם את דן פינס."

שרגא: "מה אני יכול לשאול? בן-גוריון כבר אמר – שרגא נצר, אז אני אלך להגיד לא? – אפילו שרת כבר אישר."

משנודע השם החדש לדן פינס, ידידם של שרגא ודבורה מימי "החלוץ" ברוסיה, ומבכירי עיתון "דבר", רגז מאוד על השם החדש. "נצר זה עניין נוצרי. לא כדאי להסתבך בשם כזה!"

"פארפאלן!" אמר שרגא. אין מה לשנות.

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מיכל [סנונית] ואודי יקיריי, רק שלשום חזרנו מחו"ל ורק הבוקר ראיתי את המייל ששלחתְ אליי בענין "פרס ישראל". פתחתי את גיליון 1231 שגם אותו לא ראיתי, ונדהמתי: פרס ישראל זה הדבר האחרון שאני מצפה לקבל וודאי שלא פניתי ולא אפנה לאיש להמליץ עליי, וזאת מהטעם הפשוט שמלבד אודי, מיכל ואולי עוד עשרה אנשים, איש מעולם האמנות הישראלי לא מעלה על דעתו מחשבה כזאת, ולאמר את האמת – זה בכלל לא מציק לי. אני ממשיך לצייר את מה שאני אוהב ויודע לעשות, ואם זה מרגש תריסר אנשים – אני מאושר. אינני בא בטענות לאיש וודאי שאין שום רקע פוליטי מימין, משמאל או מהאמצע לעובדה שציוריי אינם מוצגים במוזיאונים בארץ ואינם זוכים בפרסים, פשוט, משום שאינני מצייר לפי הקודים המקובלים.

אבל הפרסום בעיתון העיתי, כמו המכתב שלך, מיכל, מאוד ריגש אותי ואני מודה לשניכם על מה שכתבתם.

תודה מכל הלב.  מקווה שלא אאכזב אתכם בהמשך הדרך...

בידידות ובחיבה,

דוד שריר

דוד היקר,

נחום גוטמן לא קיבל את פרס ישראל לציור אלא לספרות ילדים.

חג שמח לכולכם.

שלכם,

אודי

* אהוד: לפני ימים אחדים נסענו באוטובוס מתל-אביב לירושלים, והנה כל האיזור מאבו-גוש עד הכניסה לירושלים, כולל המנהרה והגשר, והדילוג על מבשרת ציון ועל הירידה היפה במוצא, כל החידושים האלה הפכו את הדרך לירושלים למכוערת נורא, ממש עד לבלי הכר, חידושים הנראים מיותרים, ומתברר שגם יוצרים פקקים אדירים בגלל שני מסלולים בכל צד במקום שלושה שהיו קודם. ממש חלם.

* יש וגרפומן אבא מוליד גרפומן בן.

* חג פסח שמח לאהוד ולצוותים שלצידו. תודה על החומר המעניין שאתה שולח אליי. בברכה ובהערכה.

יקיר דוידאור

אהוד: בשמי ובשם הצוותים של המכתב העיתי אני מחזיר לך ברכת חג שמח.

* יש לרחם, בארץ, על אנשים הבריאים בגופם, מי פחות ומי יותר, אך מיסכנים ואומללים עקב היותם לוקים בנפשם במרה שחורה תוך הכפשה ושנאה עצמית, עיוורים לחיוב שזכו בו כיהודים במדינתם החופשית, הדמוקראטית והמשוחררת מרוב הרע הסובב בעולם הקרוב והרחוק.

אומללותם נגרמת במידה רבה מהיותם קורבנות הזיוף, הסילוף, השקר והכוונה הרעה המומטרים על החברה בישראל ע"י האנטישמיות בעולם וע"י חלק מאנשי התקשורת הכתובה, המשודרת והדיגיטלית הפרוצים למופרעי נפש, רעים באופיים, אכזריים בשפתם, או על-ידי פוליטיקאים, נושאי תפקידים בשלטון, בראשויות, בביוקראטיה, ברבנות וכיוצ"ב, אשר מתעמרים בנדרשים לשירותם ובעיקר באלה שהגורל התאכזר אליהם, הנכים, המוגבלים והחלשים.

צר לי עליהם, מה גם שלמעשה אנו חווים הרבה מאוד פעמים, ובעיקר בשעות מצוקה, או בתגובה לחיוך ובטוב היוצא מאחד לשני, ביחסי אנוש יפים ותומכים. רבים הם המעשים הטובים המוענקים בחדווה ובחמלה לאחרים. עצוב שהמעשים הטובים, מוסתרים ע"י הנ"ל.

כן, כן! לא שכחתי את ה"כיבוש" של אלה האחראים והאשמים בעצמם לגורלם מחד ומאוכזבים מכשלונם במאמציהם להשמידנו, מאידך.

חג חרות שמח,

מרדכי בן חורין

אהוד: ושכחת לציין את אשמתם של שרה וביבי, שעצם קיומם ממרר את חייהם של "הלוקים בנפשם" שעליהם אתה כותב.

צודקים "הלוקים בנפשם" – מה ערך לכל מדינת ישראל – ששני האחים, סבא שלך משה-שמואל ראבּ וסבא שלי יהודה ראבּ, ממייסדי פתח-תקווה לפני 139 שנים, אולי אפילו לא חלמו שהמדינה שתקום תהיה תוך שנים לא רבות כה גדולה וחזקה, כה חופשית וציונית – מה ערך לכל ההשגים האלה אם הזוג נתניהו שולט בה היום?

אנחנו מכירים ישראלי צעיר שירד עם משפחתו לארה"ב והכריז בפנינו שהוא לא חוזר ארצה כל זמן שהפושע נתניהו נמצא בשלטון. אז אנחנו שמחים שיש לו עכשיו את הנשיא טראמפ על הראש! וכמה טוב לאכול חרא בארה"ב במקום ללקק דבש בישראל, חרף כל חסרונותיה!

* אזהרה לקראת הפסח: הגופים האינטרסנטיים הפארזיטיים הממונים על הכשרות התחכמו לצרכנים והכריחו את המרכולים לא למכור בפסח מוצרים שאינם כשרים לפסח, וזאת באמצעות הדרתם מתוך רשימות המוצרים שבמחשבים, וכך גם אם בפועל הם מצויים על המדפים, הקופאיות אינן מצליחות להקלידם ואי אפשר לקנותם.

לכן קְנו בפסח כל מה שאתם צריכים – רק בחנויות הקטנות שאינן נכנעות למאפיה המאורגנת והסחטנית, הכופה עלינו את הכשרות בישראל.

* הרבנות הצבאית אוסרת חלוקת חבילות בדואר צבאי לחיילים בימי חול המועד מחשש לחמץ במחנות צה"ל! אבל למכור את כל החמץ של המדינה לגוי, זה מותר! כמה נחמד לרמות את הקב"ה. הוא הרי לא יישב במעשיהו בגלל הסכמתו לכך. זה לא טלנסקי. זה לא שוחד. וזה גם לא אולמרט מסורב החנינה. זה רק כל החמץ של מדינת ישראל שנמצא אפילו במטוסים ובטנקים ובבתי-זונות שבהם משמשות אותנו גם גוֹיוֹת עם חמץ בַּכּוּס ובתחת, אבל אל דאגה – הכול נמכר לְגוי!

* ברכות לראש הממשלה בנימין נתניהו שהצליח למנוע את סגירת רשות השידור, ערוץ 1 ו"קול ישראל". יש לקוות ש"היורש" שלו, יאיר לפיד, לא יחזור על האיוולת של סגירתם, איוולת שהיתה גם ביוזמתו. אם צריך תיקונים, יש לתקן, אבל לא לסגור!

אנחנו עוד זוכרים את "קול ירושלים" ואת קולו של משה מדזיני, שכל היישוב העברי האזין לדבריו במוצאי שבתות.

* מרדכי נאור: משה מדזיני (1897-1983) היה עיתונאי בכיר במשך עשרות שנים, אך ותיקי הארץ זוכרים אותו בעיקר בשל פינתו השבועית בקול ירושלים המנדטורי, מדי מוצאי-שבת בשעה 08:30. היא נקראה תחילה "המדיניות בעולם" ולאחר מכן "על המצפה", נמשכה 15 דקות ונחשבה במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה לתוכנית המואזנת ביותר ברדיו. במינוח בן זמננו היא התקרבה לרייטינג של 100%.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1939, קיבל מדזיני הצעה ממערכת התוכניות העבריות של קול ירושלים להגיש תוכנית שבועית שתכלול פרשנות על המצב בעולם. מדזיני, שעד אז לא התנסה בעבודת רדיו, הגיש פיילוט והתקבל מיד. מאז, במהלך כל שנות המלחמה, נשמע קולו מדי מוצאי-שבת, לאחר שידור "המבדיל" בקולו של אפרים גולדשטיין (די-זהב).

הצלחתו של מדזיני היתה מיידית ומאזיני התוכניות העבריות של קול ירושלים ציפו מדי שבוע לדברי הפרשנות שלו, שהאירו זוויות שונות בעולם, בזירות הלחימה ובהיערכות של המעצמות הגדולות. בסקר האזנה שנערך ב-1944, ככל הנראה הראשון מסוגו בארץ, נמצא כי תוכניתו של משה מדזיני הקדימה בהרבה את כל התוכניות האחרות. הוא ריתק רבבות אל מקלטי הרדיו ביישוב היהודי הקטן שבטרם מדינה, ושחקני תיאטרון ידועים כדוגמת חנה רובינא באו אליו בטענות שבגללו אי-אפשר להתחיל בזמן, משום שהוא "גונב להם את ההצגה" בשיחותיו מדי מוצאי-שבת. [מתוך "ויקיפדיה"].

* אילו הייתי כיום חייל צעיר ביחידה משותפת עם חיילות, כמו למשל בטנקים או בקרקל, הייתי חולם כל היום לזיין אותן, ומתאפק בכל כוחי שלא להתחכך בהן, ורק לפעמים הייתי משפיך מההתרגשות של הקירבה אליהן ומתבייש בחברתן בכתם ובריח העולה ממני, ואני עודני בכלל בתול כמו שהיו הרבה חיילים צעירים שנהרגו במלחמת השחרור מבלי שידעו אישה מימיהם.

* מתי דוד: הגיע הזמן לנפץ את האגדה שכביכול נתניהו שולט על התקשורת. יש מספיק סיבות אמיתיות המצדיקות לבקר את נתניהו, אבל העובדות מוכיחות שהוא אינו שולט בתקשורת!

אהוד: אתה פשוט לא קורא נכון את המציאות בישראל. אנחנו כבר חיים בדיקטטורה כמעט פאשיסטית שבה נתניהו ואשתו שולטים בכל אמצעי התקשורת כולל בתאגיד, ולכן הרבה אנשים אמידים ומשכילים שאנחנו מכירים שרויים בדיכאון עמוק ואינם חדלים לחרף ולגדף את הזוג המוזר הזה ובקרוב יפתחו אצלנו מחנות ריכוז כדי לכלוא את המתנגדים לנתניהו ואשתו, ושמה יכריחו אותם דבר ראשון בבוקר לקרוא את "הארץ".

* ד"ר גיא בכור הוא אחד המומחים הטובים ביותר למזרח התיכון ולזירות אחרות בעולם. חבל רק שאת ניתוחיו המבריקים הוא מפרסם בעיקר תמורת תשלום באתר שלו, ואוסר לצטט מהם במקומות אחרים כמו במכתב העיתי, ולכן אין הם מגיעים לידיעת הקהל הרחב.

אנחנו לא חתומים על האתר שלו וזאת לא בגלל התשלום אלא כי איננו מוכנים לקרוא חומר שאיננו רשאים לצטטו הלאה, כפי שהיה נהוג במאמרים ששלח לנו בטרם התמסחר, שאז הרבינו לצטטם אצלנו.

ובינתיים לכסיל של שוקן, רוגל אלפר, די היה בראיון בערוץ 2 עם ד"ר גיא בכור כדי לטנף אותו ברשימה הזוייה שמסתיימת כך:

"לתוך הוויה אבסורדית ומעוותת זו יצק בכור את התחזית האופורית, שיכורת הכוח, השאננה והזחוחה, הגורסת שגם מלחמה עם חמאס וחיזבאללה לא תפרוץ בקרוב, שהרי 'להסתבך עכשיו במלחמה עם  ישראל זו התאבדות.' כאילו שהאינטרס במלחמה הוא תמיד רק ערבי, וישראל הסבילה מגיבה (שיגעון גדלות הוא תמיד סם הביטחון הקיומי הישראלי). למרבה הצער גם ד"ר גיא בכור איננו קיים – ועל כך בטור אחר, שלא יתפרסם בעתיד, כי לא פורסם בעבר." ["הארץ", 31.3.17].

* השנה מלאו 95 שנים להולדתו של פרופ' עזרה זהר (1922-2014), שהיה סא"ל בדימוס, חוקר ורופא בחסד עליון, אשר בין יתר הישגיו ייזכר בעיקר בזכות מהפכת משמעת המים שהונהגה בצה"ל בעקבות מחקרו.

ביוזמתו הגיע סוף-סוף לקיצו, אחרי מסורת שרווחה שנים ארוכות מדי, הנוהג המוטעה, המסוכן והטראומטי, שפגע לא אחת בחניכי תנועות הנוער במסעותיהם ובעיקר בחיילים, שהתייבשו במסעותיהם ואחדים מהם גם מתו מההתייבשות. ההסתפקות במימייה אחת של מים ליום בתנאי אקלים קשים של מסעות במידבר, נחשבה כחלק מחישול החיילים, כמיתוס של כוח סיבולת, אך התבררה כהרסנית לגוף ואפילו קטלנית, ומאז המהפכה שהנהיג הפכה אספקת מים ללא הגבלה לאחד התנאים של כל אימון קשה ומסע. אלפי חיילים, אולי עשרות אלפי חיילים, חייבים לו תודה ואולי גם את חייהם, על כך שמנע מהם עינוי מיותר.

בכלל, הוא הטיף לשתייה מרובה של מים, בייחוד בקיץ, גם במגזר האזרחי. הוא טען, למשל, שכל מה שמעודד שתייה רבה של מים, אפילו הם ממותקים בסירופים, ומיצים, תועלתו לגוף רבה לאין ערוך מהנזק המזערי של תוספת סוכר ותמציות בממותקים. אם אנחנו זוכרים נכון הוא המליץ על שתייה של לפחות 5 ליטרים מים ביממה בכל צורה שהיא.

כמעט כל פעם שאנחנו לוגמים הרבה מים אנחנו נזכרים בו, שגם היכרנו אותו אישית.

* יהיה קשה להיות 14 יום בלי מאמרי הדיעה והתגובות של אנשי חדשות בן עזר, בלי הכותבים הישרים והאמיצים שאינם קדים לפוליטיקלי קורקט הקרתני השוטף את דפי העיתונים ואת מישדרי החדשות והאקטואליה שלנו. כשהמכתב העיתי נח מרגישים עוד יותר את רעננותו, מרצו, ניקיונו ויושרו האינטלקטואלי. אז חג שמח לעורך ולכותבים. חיזרו ביתר שאת כי יש מי שיתגעגע אליכם.

עמוס גורן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל