פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1234

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בניסן, 17 באפריל 2017

עם צרופת ספר המתכונים של בן מעודכן ל-8.4.2017.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִעוּר בְּכִּימִיָה. // אהוד בן עזר: חג החֶמְלָנִיצְקָיָה. // עמוס גלבוע: על תיחכום ערבי והונאה עצמית של יהודים. // מנחם רהט: פסח: אביב העמים. // אוריה באר: האפסנאים. // עמוס אריכא: על שכול וזיכרון. // רוֹן גֵּרָא: מָה כְּבָר נוֹתָר? // יהודה דרורי: 1. המענה של ארה"ב לאיום האיראני. 2. על הגבול בין דמוקרטיה והסתה. 3. תרשו להם למות... // איך מכ­ל המזוודות, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו: "בחיי [3]", מ"ח. דגנית הפסנתרנית. // תקוה וינשטוק: 1.  עליזה שבץ בת ה-103. 2. החיות אכלו מצות. // הדסה מור: נישואים דפוקים בשלוש מערכות. // אסי דגני: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. מיתוס ההחמצה. 2. צרור הערות 16.4.17. // נעמן כהן: עדת הַקָרָעִים – הקוראים קרע רע רע רע רע. //  ניר מן: אסיף חתרני ובועט. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק רביעי, עגילים לאסנת, פתח תקווה, ינואר 2001. הרהורים לפני המוות. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִעוּר בְּכִּימִיָה

מוֹפַע הַצַּלְמָוֶת שֶל חָ'אן שָיָח'וּן בִּמְחוֹז אִידְלִיבּ סָמוּךְ לִמְחוֹז חָאמָה,

הַגֶּרְנִיקָה שֶל סוּרְיָה שֶעוֹד אֵין שוּם פִּיקָסוֹ

לִזְעֹק עַל עִיר שֶלֹּא רֻחָמָה וְשֶלֹּא נֻחָמָה

בְּעַם שֶמּוֹשְלוֹ צְמֵא-הַדָּם לֹא חָדֵל לְדָרְסוֹ וְיוֹם-יוֹם לְרָמְסוֹ;

מוֹפַע הַצַּלְמָוֶת הַזֶּה לֹא מֵזִיז לוֹ, לַדֹּב הָרוּסִי הַבַּרְבָּרִי

וְלֹא לַצָּבוֹעַ הַסּוּרִי הַשָּב וּמַכְחִיש כָּל אַשְמָה בַּנִּדּוֹן

כְּשֶכָּל חַסְרֵי חוּש-צֶדֶק וּמַצְפּוּן אֵלֵמֶנְטָרִי

אֵינָם נוֹקְפִים גַּם אֶצְבַּע מוּל מַרְאוֹת הָאֲבָדוֹן.

וְכָל הַהִיפּוֹקְרִיטִים בִּלְשוֹנָם מְצַקְצְקִים

בַּסְּטַיְל הַמִּתְחַסֵּד בְּלִי בּוֹש כְּמוֹ הַפַשְלָן אוֹבָּמָה

שֶהִתְחַיֵּב בִּנְאוּם שֶל רְעָמִים וְשֶל בְּרָקִים

לִתְקֹף עַל כָּך אֶת אַסַד, הִתְחַיְּבוּת שֶלֹּא קֻיָּמָה.

אַךְ לֹא רַק בַּשָּנָה הַזֹּאת טָרְפָה אוֹתָהּ מִפְלֶצֶת

אֵין-סְפוֹר חַפִּים מִפֶּשַע שָם בְּהַפְצָצוֹת שֶל גָּאז,

 כִּי כָּל מָה שֶקָּשוּר בַּגֶּ'נוֹסַיְד הַזֶּה בְּעֶצֶם

אֵרַע כְּבָר בֶּעָבָר הַסָּאדוֹ-כִּימִי וּכְבָר אָז

קָדְמוּ לוֹ תַקְדִּימִים בָּהֶם אוֹתָהּ זְוָעָה עַצְמָהּ

בֻּצְעָה בִּשְנַת אַלְפַּיִם שְלוֹש עֶשְׂרֵה בְּחָ'אן אֶל אַסַל

וּבְדַמֶּשֶׂק בִּשְכוּנַת גּ'וּבָּר בָּהּ-בְּעָצְמָה

וְגַם בְּאַשְרָפִיַּת סָחֲנִיָּה שֶלֹּא חָסָה

צִדְקָנוּתוֹ שֶל אַסַד בָּהּ עַל סָב, אִשָּה וָטַף  

לֹא לוֹחֲמִים כִּי אִם בְּסֶקְטוֹר אֶזְרָחִי טָהוֹר

אוֹתָם כַּיּוֹם טוֹבֵחַ הוּא בְּמֶרֶץ, בִּמְשֻתָּף

 עִם רוּסְיָה, מַנְהִיגַת הַסּוֹצְיָאלִיזְם הַנָּאוֹר.

אַךְ בְּהֶקְשֵר זֶה שֶל כָּל נֶשֶק כִּימִי קָנִיבָּלִי

אֲנִי שוֹאֵל מֵעֵבֶר לַמְּחָאוֹת וְרַעֲשָן:

אֵיךְ רֶצַח-עַם בְּנֶשֶק שִגְרָתִי, קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִי

וּמוֹת גְּבָרִים, נָשִים וָטַף בַּנֹּסַח הַיָּשָן

שֶל תּוֹתָחִים, רוֹבִים וְאַרְסֶנַל טִילִים בָּלִיסְטִי

הוּא אֱנוֹשִי יוֹתֵר וּכְמוֹ כָּשֵר לִמְהַדְרִין

מִקֶּטֶל כִּימִי שֶל רוֹצֵחַ סִדְרָתִי סָדִיסְטִי

הַמְּחַסֵּל אֶת בְּנֵי עַמּוֹ שֶלּוֹ בְּגָאז סָארִין?

* * *

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

אהוד בן עזר

חג החֶמְלָנִיצְקָיָה

החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.

הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.

עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.

הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.

משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.

כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.

מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.

עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.

באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."

וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:

"פי פו פו

אין אבא פה

אנה הלך?

למקום ניכר

ומה יביא?

חבית שיכר

היכן תעמוד?

בפונדקו

ומי ילגום?

ולדקו, דנקו,

ולדקו, דנקו,

דנקו, טינקה –

במה יקנחו?

במופלטצ'ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.

נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.

שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודיה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.

ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.

ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.

תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"

אהוד: "חג החֶמְלָנִיצְקָיָה" הוא פרק מתוך "המושבה שלי", רומאן בידיוני נידח שאינו שייך לספרות העברית, ומוכיח בין השאר כי חגיגת מוצאי ואסרו חג של פסח אינה המצאה אלילית-בֶּרבֶּרית-מרוקאית-יהודית אלא מקורה במזרח-אירופה ובארץ-ישראל, בראשית ימי חיבת ציון, כמו חגיגת החייקורע בצפת, שבה, בין היתר, בין שנת חגיגה לשנת חגיגה, תושביה ושכניה הערבים והדרוזים היו שוחטים לא פעם את יהודיהָ ואונסים את נשותיהם ובנותיהם, כמתואר ברומאן נשכח בעודו בחייו של הסופר: "והארץ תרעד", שהוא גם הלא-משורר העברי של "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר".

ובאשר לדודי ההולל אלכס, הוא היה אומר: "ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, ערבי מתחיל לשקר" – ואם חפצים אתם בהמחשה מצויינת לכך, ראו את בשאר אסד משקר במצח נחושה בהכחישו את השימוש שלו בנשק כימי כדי לקטול את אזרחיו.

* * *

עמוס גלבוע

על תיחכום ערבי והונאה עצמית של יהודים

ועידת הפסגה הערבית האחרונה בירדן חזרה ואמרה ליהודים מה שכבר אמרה ב-2002, ב"יוזמה הערבית": רוצים שלום? קודם כל  תבצעו את כל מה שנדרש מכם  ע"י הפלסטינים, וגם תיסוגו מרמת הגולן. 

ועידת הפסגה הערבית אישרה בשבוע שעבר את נוסח "היוזמה הערבית לשלום" מוועידת הפסגה ב-2002 (הידועה גם בשם ה"יוזמה הסעודית"), וזכתה לצהלות שמחה של הפלסטינים. לא מעט גורמים ישראליים רואים ביוזמה הזאת מהלך חיובי ביותר. והנימוק שלהם הוא: אם ישראל תקבל את היוזמה הזו, אזי כל העולם המוסלמי יעשה עימה שלום, ובאו ימי גן עדן עלינו.

זהירים יותר באים ואומרים: אנחנו צריכים לדון עם מדינות הליגה הערבית על סעיפי היוזמה ולשנות כמה מהם ולנצל את המרכיב החיובי שבה.

הוועידה בשבוע שעבר באה ואמרה להם: מה שהוחלט ב-2002 לא ישונה. אומנם השתנה העולם הערבי  לחלוטין, והאחד הורג שם את השני, גם בגזים, אבל נוסח 2002 נשאר, ובכלל זה גם הקביעה הנאמרת בו כי הליגה הערבית תספק "ביטחון, יציבות ושגשוג לישראל ולמדינות ערב."  זאת לא בדיחה!

אני מעוניין לדון במאמר במילת מפתח אחת המופיעה בנוסח היוזמה,  המשקפת הונאה עצמית של  גורמים ישראלים, ומולה תיחכום וערמומיות של מנסחי היוזמה.

המילה הזאת בערבית היא "עינדאאיזין". משמעותה בעברית היא: "לאחר מכן", "לאחר שדבר מסוים נעשה" ( למשל, לאחר שגמרתי לאכול, התחלתי לקרוא).

במה דברים אמורים? החלק  האופרטיבי של היוזמה מורה לישראל לסגת לגבולות 4 יוני (כולל סוריה, ורכס הר דב בגבול הלבנוני, וכמובן גם הכותל המערבי); להביא  למימוש של פתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194, שהערבים רואים בה קטגורית משום מתן "זכות שיבה" לכל פליט פלסטיני וצאצאיו; ולהכיר בריבונות מדינה פלסטינית עצמאית  בשטחים שנכבשו מאז 4 יוני 67' , שבירתה היא מזרח ירושלים.

 בגמר החלק הזה מופיע המילה "אינדאאיזין", ולאחריה נאמר באורח כללי שמדינות ערב יעשו שלום עם ישראל ויכוננו עימה קשרים נורמאליים.

בעברית פשוטה מדינות ערב אמרו, ואומרות עכשיו: קודם כל תבצעו את כל מה שנדרש מכם. רק אחרי שתיסוגו לגמרי, ובעיית הפליטים תיפתר בפועל על פי התפיסה שלנו, רק אז (ואלוהים הגדול יודע  מתי בכלל יגיע הרגע הזה, אם יגיע) אנחנו נעשה אתכם שלום.

צריך להודות: עצם האמירה הזאת, גם אם אין מאחוריה כלום, רק מילים ריקות, היא  חיובית, עדיפה על הצהרות  ערביות לוחמניות וסרבנות עיקשת. אבל, למה הדבר דומה: לכך שבאים ואומרים לך האויבים שלך: קודם תוריד את האוזניים, אחרי זה תעקור את העיניים ותשבור לך את הרגליים, ואז (אינדאאיזין ) נהיה חברים טובים שלך.

וכאן אני מגיע להונאה העצמית של כמה יהודים. איך הם תירגמו את המילה "אינדאאיזין"? הם תרגמו אותה ל"בתמורה".  כלומר, כאילו יש כאן דו-שיח, והאחד נותן והשני מקבל. בכך, ע"י  התרגום הזה, נוצר גם הרושם שהדברים יכולים להתנהל במקביל: אנחנו נתחיל לסגת, והסעודים למשל יתחילו בתמורה במהלכי נורמליזציה. למשל, יתנו למטוסי אל-על לטוס מעל שמי סעודיה.

הלוואי שזה היה כך, אך הסעודים הסבירו לאובמה עוד ב-2009, כי זה לא בא בחשבון. קודם כל ישראל צריכה לבצע את חלקה. כך זה היה, ועכשיו אושרר שוב בוועידת הפסגה בירדן.

דרך אגב, התרגום לאנגלית של המילה "אינדאאיזין" הוא די מדויק: consequently, וכמובן לא in return ( שזה בעברית "בתמורה").

"על קוצו של יוד", על קוצה של מילה. עולם ומלואו.

* * *

שלום וחג שמח,

בעקבות ספרון קטן משנת 1942 יצאתי למסע מרתק אחר משפחה של סופרים יהודים רוסיים וספרי מדע לנוער משנות השלושים של המאה הקודמת, שנחלו הצלחה כלל-עולמית, למרות היותם מוטים אידיאולוגית. זהו חלק א' של הרשומה בנושא מדע לנוער.

בברכה,

אורי רוזנברג

בלוג נוֹשָנוֹת

www.prrozza.com

* * *

מנחם רהט

פסח: אביב העמים

מרוב עיסוק בהכנות המתישות לחג, נשכח המסר העיקרי שלו: יציאת מצרים היתה למודל חירות לעולם כולו

מעולם לא היתה רלבנטית תופעת מרוב עצים לא רואים את היער, כבערבי פסחים. יהודים שחוגגים את הפסח ברמת חומרה זו או אחרת, שוקעים בניקוי הבית והמטבח, טרודים בשאלות של ספק חמץ, ושוכחים את המשמעות האמיתית של חג החירות, שהעניק לעולם כולו את עצם תפיסת החירות האנושית. 

במקום להתמקד במשמעות האמיתית של החג, יש המתמקדים בשאלות שעל גבול הסאטירה ("האם צריך להכשיר את האסלה?"). מרוב חומרעס (חומרות הלכתיות) המתחדשות לבקרים מידי שנה, לא רואים את המשמעות הרחבה והעמוקה של חג החירות, שהפך בית ספר לחירות האדם, לעולם כולו. 

וכך עוסקים אחינו בני ישראל בשאלות של חומרות, שאבותינו מעולם לא העלו על דעתם: האם השנה יוכרז גם החומץ כחמץ גמור? ומה דינם של מלפפונים שהוחמצו במלח ולא בחומץ? ואולי גם החמצן עצמו גם הוא חמץ (בשל האותיות הזהות בשני מונחים אלה), ויש אפוא להקפיד לשאוף בכל נשימה רק פחות מכזית חמצן, שמא יחמיצו ריאותיו של השואל. אין סוף לחומרעס המתחדשות מידי ערב פסח.

צחוק-צחוק, אבל זה מה שמעסיק את ציבור שומרי המצוות: מהם שיעוריהם האמיתיים של מידות היבש והלח: הזית והרביעית, שעליהן מושתת ליל הסדר כולו (שבו יש לאכול מספר 'כזיתות' מצה, יש אומרים עד חמש מנות 'כזית'); ומהו שיעור 'אכילת פרס' (שהוא שיעור הזמן שבמסגרתו יש לחסל לפחות את שני ה'כזיתות' הראשונות של מצה, והדעה המקובלת היא שיש לעשות זאת תוך 2-4 דקות, תלוי את מי שואלים); ומה מידת הנפח של כוס מבין ארבע כוסות (כמו בכל סוגיה אחרת, גם כאן מחלוקת: הירושלמים, המסתמכים על פסיקותיו של רבי חיים נאה, מסתפקים ב-86 סמ"ק יין לכוס, כמניין הגימטריה של 'כוס'; והבני ברקים הסומכים על פסיקות החזון איש נוהגים ברוחב יד ולטעמם אין יוצאים ידי חובה ארבע כוסות יין בליל הסדר בפחות מ-150 סמ"ק, כמניין 'כוס הגון'?), ועוד כיוצא באלה שאלות הרות גורל.

מדהים שאיש מבין השואלים אינו נותן דעתו לעובדה הפשוטה, שחרצני הזיתים שהותירו אחריהם במערות ובנקיקים לוחמיו עזי הנפש של בר כוכבא, זהים לחלוטין לגודלם של חרצני הזיתים בזמננו. גם בקולוסיאום ברומא נמצא חרצני זיתים ופירות אחרים, ונמצא שגודלם זהה לגודל החרצנים בימינו. ואם זו המציאות הריאלית, שקובעת שלא חל שום שינוי בגודלו הטבעי של הזית, מה טעם לנהוג על פי המחמירין, המתפטמים בתוך 2-4 דקות, בכמות מחניקה להחריד של מצות מצווה בליל הסדר? מבחינת הטוענים ש'כזית' מצה משמעו לא פחות משלושת רבעי המצה, יש לחסל מצה וחצי עד שתיים בתוך פרק זמן קצר שכזה. והרי גודלו האמיתי, הטבעי, של הזית מונח לפנינו, ומה טעם להתפלפל ולהתפלמס ולהעמיס חומרות בלתי ריאליסטיות בעליל?

אבל עמך ישראל סובל מ'נערווים' (עצבנות) בכל ענייני כשרות הפסח: האם יש צורך בהכשר לפסח לאקונומיקה ונייר טואלט? והאם מותר או אסור לאכול קניידאלאך עם המרק של ליל הסדר, שהרי הקניידאלאך הינם בגדר 'שרויה' (מצה שרויה, שיש הנוהגים להימנע ממנה, מטעמים של חומרה יתירה, לכל אורך החג)? וכיצד נכשיר לפסח כלי בישול ואכילה שנעשו מחומרים חדישים שפותחו לצורכי נאס"א ותעשיית החלל?

ומה התחדש בסוגיית אכילת כלב? בהקשר זה מספרים, שכשהתיר הגאון הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון, ממנהיגי האורתדוקסיה המודרנית האמריקאית בדור הקודם, להשתמש במשחת שיניים בפסח, בנימוק ההלכתי שמשחת שיניים מטבעה אינה ראויה לאכילת כלב (וההלכה קובעת שחמץ שאינו ראוי אפילו למאכל כלב אינו נחשב חמץ כלל; למשל פיתה שנשפך עליה נפט), קראו תגר על הרב שניים מתלמידיו: הם הרעיבו כלב, והשליכו בפניו מנה הגונה של משחת שיניים. הכלב המורעב עט עליה וחיסל הכול.

"רבנו," אמרו אותם פוחזים, "במו עינינו ראינו, שמשחת שיניים ראויה לאכילת כלב. עובדה."

הגיב הגרי"ד בבוז: "למי אתם מאמינים – לכלב או לי?..."

הקושיות והקשיים של פסח מערערים את שיוויו משקלם הנפשי של אחינו בני ישראל: מה עדיף – מצות יד, שלשם רכישתן צריך ליטול משכנתא, או שמא ראוי להסתפק במצות מכונה שמחירן שווה לכל נפש, ובטוח שנאפו בטווח 'ח"י מינוטען' (18 הרגעים שהם פרק הזמן המירבי שהעיסה חייבת לעבור בדרכה מהיותה עירבוב ראשוני של קמח ומים עד לסיום האפייה)?

ואיך בעצם מסוגלת מכונה חשמלית לייצר 'מצה-לשמה', כשאין לה כוח רצון משלה?

וכיצד קורה, שככל שמצת היד חרוכה יותר, דיקט'ית יותר, מאמירה יוקרתה?

ולמה בעצם לא נחזור אל מנהגם של יוצאי מצרים, ואפילו התימנים בני זמננו, שמצתם עבה היתה, והיא היחידה שעימה ניתן לבצע את מצוות כורך כהלכה, כדרך שנהג הלל הזקן בהגדה, זכר למקדש? ושמא מעיקר הדין יש לחשוש לשאריות קמח בכל מצה שהיא, ולפיכך יש להינזר לחלוטין מאכילת מצות בכל שבעה, (פרט למצת מצווה בליל הסדר), כמנהג החומרא של כיתות מסויימות?

השנה, אגב, שמענו על חומרא חדשה: המהדרין מקיימים פעמיים את מצוות כורך: פעם כנגד "זֵכֶר למקדש כהלל" ופעם כנגד "זֶכֶר למקדש כהלל"...

ועדין לא אמרנו דבר בשאלת השאלות: גזירת הקיטניות. מה למשל דינם של שמני סוֹיה וקנולה ושאר גרעינים חדשים, שלא באו לעולם בעת גזירת הקיטניות?

וכך הולכת ומתפוגגת, תחת עומס הקושיות והחקירות והאבק והניקיונות, משמעותו האמיתית של חג החירות, אביב העמים האמיתי לכל באי עולם, כמאמרו של הראי"ה קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו."

העולם למד מהי חירות האדם ורוחו, לא מפי  ג'ון לוק ולא מעמנואל קאנט; לא מן המהפכה הצרפתית ולא מהמהפכה האמריקנית. מהפכת החירות של בני ישראל, שמאס לפני כ-3,300 שנה בשיעבוד ובשיפלות, וקם נגד נוגשיו כדי לצאת מעמק הבכא ולהפוך לאומה עצמאית בעלת ערכים מוסריים, שונים מאלה של משעבדיהם המצריים, היתה למופת חירות האדם, בכל העולם ולאורך כל שנות ההיסטוריה. אפילו הפוריטנים הנוצריים שייסדו את ארה"ב, וכך גם השחורים ששועבדו על ידם, ראו ביציאת מצרים את בשורת הגאולה והחירות.

וכבר אמר על כך הרב קוק: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחירות עולם, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם, היו נשארים על מקומם בלי השתנות, והשיעבוד היה נשאר לעולמי עד."

עובדה היא, שרעיונות החירות והקידמה הופיעו רק בתרבויות שהכירו את סיפורה המופלא של יציאת עם עבדים ומזי רעב ממצרים. ובמקום שלא שמעו על הסאגה של יציאת מצרים, לא הכירו כלל מהי חירות, ולא היתה משמעות ריאלית למונח בן חורין. עם ישראל לימד באמצעות נס יציאת מצרים את העולם הנאור כולו, ואת כל מי שרצה לשמוע, מהי חירות ומיהו בן חורין.

גם תחת עול ה'נערווים' של פסח, והשיעבודים לנקיות ולחומרעס, אסור לנו להתמסר לענייני העצים ועלינו לראות קודם כל את היער כולו – סיפור החירות והגאולה הלאומית הראשונה בהיסטוריה, שנושא בחובו סיפור הגאולה של חג הפסח.  

* * *

אוריה באר

1. האפסנאים

אינני נמנה על חסידיו המובהקים של שר החוץ אביגדור ליברמן. כמה מדיעותיו לא מקובלות עליי, ולא פעם אני לא מסכים לקביעותיו.

ועם זאת, חשתי לאחרונה מורת רוח מדבריו של כתב צבאי לשעבר, ועורך תוכניות בכיר כיום, שליגלג על ליברמן וקרא לו "האפסנאי", ספק בבוז.

מה הליגלוג ומה הבוז?

אני מתקשה להבין.

כן, גם אני הייתי  מיספר חודשים אפסנאי לעת מצוא. היה זה כאשר באחד מגלגוליי בצבא, הגעתי ליחידת טילים  מודרכים נגד טנקים. שם  התבקשתי-הוכרחתי לשמש זמנית כאפסנאי, עד שיגיע האפסנאי הקבוע. וכך, תקופת מה, הייתי האחראי לאפסנאות ביחידה. טיפלתי שמרתי ותיחזקתי את הציוד היקר.

מי החליף אותי לאחר מיספר חודשים? תתפלאו לקרוא. מי שהיה לימים  ראש מנהל החץ, הזוכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל, ואחד המומחים הגדולים ביותר במדינה להגנה בפני טילים. כן, הוא היה אז טוראי פשוט, בוגר קורס אפסנאים חסר חשיבות. הוא קיבל ממני את המפתחות לידיו, וביקש ממני, באישור המפקד, שאעזור לו. הסכמתי ברצון, ונשארנו חברים טובים הרבה שנים.

כן, נכון. זה היה לפי כחצי מיליון שנים, אך מוכיח, שמה שעשית בצבא בכורח הנסיבות, לא בהכרח מעיד מי אתה למעשה בחיים. כי בצבא הכול אפשרי.

כמה דוגמאות:

חברי הטוב האחר בצבא, שמואל, הוגדר  על ידי ישראל טל, אז מפקד בה"ד 1, כ"חסר כל יכולת פיקודית. חסר יוזמה" ועוד ועוד. הוא הגיע באזרחות להיות ראש עיר, ולאחר מכן, ראש מערכת חינוך. אחת מהגדולות במדינה.

חבר אחר נזרק מקורס קצינים בשל היותו  "לא רציני וטיפש." הוא הפך, לאחר שיחרורו מהצבא, למהנדס בכיר, וראש חברה חשובה.

חברתי לספסל הלימודים בעממי הודחה אף היא מקורס קצינות, בשבוע האחרון, והוגדרה על ידי אחת המפקדות שם כ"חסרת שכל, כישרון, יוזמה ומנהיגות." היא הפכה במרוצת השנים להיות, באזרחות, פסיכיאטרית בכירה ומוערכת.

מה עוד? במלחמת יום הכיפורים התברר, כי לחלק מצוותי השיריון, שלחמו בגבורה ברמת הגולן ועל שפת התעלה, חסרו פריסקופים ומשקפות. ואילו אני הקטן, וחבריי, כולל הקצינים הזוטרים, נדרשנו  במלחמה להגן על שדה תעופה רב חשיבות כשבידינו רובה צ'כי מודל 1895. באפסנאות לא היה  נשק טוב יותר.

למה?

כי הטיפול בענייני האפסנאות הפשוטים "לא היה כלל בראש" של דדו הרמט"כל ושל סגנו ישראל טל. הם מעולם לא טרחו לרדת לנבכי האפנסאות בצה"ל כדי לבדוק אם באמת יש ציוד מתאים לחיילים. ענייני אפסנאות היו זרים להם. רחוקים מהם.

אז זהו. ליברמן היה בצבא הסדיר אפסנאי פשוט. אז מה? מה זה נוגע לעניין? מדוע אתה, הכתב הצבאי  מן השורה, לשעבר, מזלזל  ומשתלח בו בשל כך?...

2. פורצי הדרך לירושלים

נראה שמחאת לוחמי הפלמ"ח הוותיקים הצליחה. הפגנות חוזרות ונשנות שלהם, ובראשם חיים גורי, הזכור לטוב, עשו את שלהן. גל העד בפתח שער  הגיא, לא ייקרא על שם גנדי.

ואולם ותיקי הלוחמים לא לגמרי צודקים. לא להם בלבד יאה התהילה. נכון, למעלה מארבע מאות לוחמי פלמ"ח נפלו בקרבות על הדרך לירושלים. אולי אף יותר. אך גם עשרות של רבים אחרים שנפלו: מלווי שיירות, נהגים צבאיים ואזרחיים, טכנאי רכב, ואפילו נערות אמיצות, שהגנו בנשק דל על המשאיות נושאות המזון.

והיו גם עשרות רבות של נהגים שנפצעו, כמו אבא ז"ל שמכוניתו נשרפה כליל,  בשיירה של סוף מרץ 1948, וכפשע היה בינו ובין מוות אכזרי שלו ושל נהג המשנה שלו אברהם הולצמן, ייזכר לטוב.

לכן, יש להנציח את כולם. איך כתב חיים גורי בשירו  הבלתי נשכח – "לנצח זכור נא את שמותינו." הבה נקים אפוא אנדרטת זיכרון, ותל עד על שם כולם. כל פורצי הדרך לירושלים. ללא יוצא מן הכלל. קראו לה: "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". כך  נאה וכך יאה.    

* * *

עמוס אריכא

על שכול וזיכרון

ספר חדש של הסופר אבי ולנטין "בסתר כנפיים" הופיע בימים אלה (הוצאת "מטר" ת"א, בעריכת הסופר יותם ראובני). זהו ספרו החמישי של אבי ולנטין והטוב מכולם. טוב במידה כזו שאני ממליץ לכל אוהב קריאה לא להחמיץ את החוויה של קריאת הספר החשוב והרגיש הזה. למרות הנושא שהוא עוסק בו, שכול וזיכרון, מדובר בסיפור עלילתי שנכתב בהשראת דמותו של נער ישראלי שיכבוש לבבות וייחרת בזיכרון. הנער הוא מולי, שבעת קורס צוללים צלל צלילה אחת יותר מדי ולא חזר ממנה.

אבי ולנטין, שכבר קנה לעצמו קהל קוראים משלו, הוא צאצא לאחת המשפחות הראשונות ברמת השרון. בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת החל לפלס דרכו בעולם המילים כעיתונאי-חוקר שקנה לעצמו שם כסופרו של עיתון "הארץ" העוסק בכיסוי העולם הפלילי. בתחום זה צבר מידע רב ונמנה עם העיתונאים שטענו כבר אז כי בישראל מתקיים פשע מאורגן המסכן את ביטחון האזרחים, וזאת בניגוד לתפישה המשטרתית הרשמית שהתכחשה למציאות, כפי שהזמן הוכיח.

כעבור שנים החליט לנסות כוחו בכתיבה ספרותית.

ספרו הראשון היה הרומן "אמת אבודה" ( 1984, הוצאת כינרת) שהתקשר ישירות עם עברו בחישוף הפשע המאורגן. כבר ברומן זה ניכרו יסודות של ריאליסטן שמיזג בתנופת כתיבתו שפה בהירה בגובה העיניים שלא השתנתה גם בספריו הבאים: "שהיד" (1989, הוצאת עם עובד), שעל-פי מיטב ידיעתי היה בעל "הנגיעה הספרותית" הראשונה בנושא האינתיפאדה ודמות השהיד מככבת בו. "מלאכים שחורים" (1991, הוצאת כתר, ירושלים) רומן על רקע העולם "התחתון", ו"שקרים שסיפרתי לעצמי" (1999, ספרי חמד, ידיעות אחרונות), רומן החודר לעולמה של צעירה המתמודדת עם בולימיה.

ועכשיו הנה בא ספרו החדש "בסתר כנפיים" שהוא בגדר תופעה מקורית מעניינת גם מבחינת איכות המבנה החכם של היצירה הזאת, המצטיינת גם בלשון ספרותית גמישה ונבלעת בעיני הקורא. ולנטין מוכיח בספרו העלילתי החדש הזה כי זכה בקפיצת מדרגה משמעותית כסופר. אני מאמין כי בספר זה נחשף ולנטין כיוצר ראוי לתשומת-לב מיוחדת של אותם מבקרים שנעלו עצמם בזירה מצומצמת של יוצרים אחדים. על אלה להרחיב מעגלם מול ספר איכותי כזה שהופעתו נחשבת גם כצל"ש להוצאת הספרים "מטר".

בספרו "בסתר כנפיים" מפעיל ולנטין בדמות המספר (הנקרא "יואב") פריטה כה עדינה על מיתרים רגישים בנפש הקורא, עד שזו הופכת לחוויה עוצרת-נשימה בהודה, כמעט כמו בהאזנה לצלילי יצירה מוסיקלית ההופכים זיכרון של שכול כה-בוער לתחושה שהנער, מולי (קיצור ממשה) אחיו הצעיר של המספר שנעקר מקירבנו לפני יותר מארבעים שנה, הוא עדיין חי וקיים לתמיד. אם נאמר ביהדות "ה' נתן ה' לקח", כי אז אחיו הבכור של מולי, המבוגר ממנו בחמש שנים, כמו לפת את  זרועו של הבורא ועצר בעדו כאומר, עד כאן.

מכאן ואילך מולי, לכאורה הנער בן העשרים שמת בצלילת אימונים לילית בנמל חיפה, כשנה לאחר מלחמת יום הכפורים, עדיין לא השלים ריחופו לפנתיאון הנערים שלנו – כי אחיו החי דבק בו ואיננו מרפה ממנו: מחזירו לקורא כנער ארץ-ישראלי שהתגבר באמצעות אחיו על ההשכחה, זו התופעה המעצימה את תחושת השכול בקרב החיים כל עוד הם עצמם לא הגיעו כיד הגורל לתחנתם האחרונה. באמצעות ספר זה מולי יישאר גם מול עיני קוראים בדורות הבאים.

כמו במעשה קסם חושף ולנטין ביד-אמן את שובו של האח מעבר לקלעים האפלים לקדמת בימת החיים. הוא עושה זאת מעשה אח אוהב באמצעות המשותף לשניהם והדומה ולעיתים אף השונה. הוא מצליח להעניק למולי שייכות לכולנו, לכל אותם השותפים במשפחת השכול. אותה משפחה שאיבדה בנים, אחים, בעלים ואבות כה-צעירים. צריך לפעמים לדעת לאהוב את אלה שהלכו יותר משאנחנו אוהבים את עצמנו, כך מבטא למעשה הטקסט הדק כאריג רך שהמגע איתו מעביר צמרמורת. אבי ולנטין שייך לאלה המדברים בשמם של  אותם שנותרו מאחור.

המבקש לאתר את מקור ההשראה לתיאורים הכה-מיוחדים ברכותם של ספר זה, ייתן דעתו לציטוט שמובא כפתיח ל"בסתר כנפיים" ונלקח מהנובלה "מינוטאור" של בנימין תמוז. באותו קטע שנועד לקרב את היצירה לעין ולב הקוראים כתב תמוז: "מה זה מוסיקה, בעצם? זה דיבור. אבל הקומפוזיטור איננו מדבר במלים אלא בסמלים: כמו אילם שמדבר בתנועות ידיים..."

המוסיקה היא מוטיב מרכזי ועשיר עד מאד בעיצובו של סיפור זה החודר לתוכנו ואיננו מרפה. הצלילים מעולם המוסיקה הקלאסיקה ועד למוסיקה היוונית הים תיכונית, הופכים מנגד עינינו לעמוד שדרה שני בעלילת שחזור דמותו של מולי, החוזר ומתייצב כחי בידי אחיו יואב המספר את סיפורו.

עולם הצלילים מוכן תמיד לחבק את מי שרוצה להיות מחובק. הצלילים הופכים לקשר עז בין האחים והם בין שהם קלאסיים בין שהם "עממיים" הם כאזיקים האוזקים אותם לאדם אחד ואין להפריד ביניהם. האח המבוגר, יואב המספר הראשי, משתף את קוראיו ברבדים הדקים ביותר של ברית החברות ההדוקה הזאת בינו לבין אחיו הצעיר שמנסה להידמות לו; אחיו איננו רק עיתונאי שהצלחתו המקצועית משמשת מקור השראה לאח, אלא גם עובדת היותו קצין קשר בצה"ל, איש מילואים בחיל השיריון.

דרכו הברורה של יואב נתפשה אצל מולי כדוגמה וכבר טרם גיוסו, מולי בן השמונה-עשרה מנסה למדוד את יכולותיו מול אלה של אחיו והוא מתנדב לחיל הים ומוצב כימאי בסטי"ל וחולם בעתיד על לימודי פסיכולוגיה וביולוגיה, מקצועות שאהב, תוך שהוא מתמודד יום אחרי יום עם חולשה פיזית שמציקה לו הנובעת מסיבוכי קוצר-נשימה. התקלה הבריאותית הזאת שהוא מסתיר מאלצת אותו לשמור בכיסו על משאף, למקרה הצורך.

מסתבר כי השירות הצבאי המפרך הופך את הנער הצנוע מרמת השרון לגבר המתמודד היטב עם הדרישות הקשות הנתבעות בסטי"ל. הוא גם משתתף במבצעי שיוט מורכבים הרחק מגבולות הארץ לפני, בעת, ואחרי מלחמת יום הכיפורים, תוך שהוא משמש בתפקיד כוון הזוכה גם בתעודה הצטיינות על תפקודו המעולה. על רקע זה מצ'פרים אותו בשליחתו לקורס צוללנים.

המכתבים המוחלפים בן האחים מסייעים למולי לשתף את אחיו הבכור במבוכותיו המאפיינות את גיל ההתבשלות. בפגישותיהם מעת לעת הם מקדישים מזמנם המשותף גם להאזין למוסיקה. בדממה. מתוך שתיקה, תוך לגימת משקה. יותר מאוחר כשיבוא האח ויחזור להפוך בזיכרונותיו, תהיינה אותן שעות כאבני דרך בהחייאת דמותו של האח, מבלי להגזים, מבלי להעניק לו שיעור-קומה מעל להיותו לתמיד צעיר בן עשרים שידע לאהוב גם משחק והצטיין בשחייה ובקליעה והיה מוקף תמיד בחבריו.

גם חוף הים שלנו, הנמצא במרחק קילומטרים אחדים מבית המשפחה, הופך נחלה לנערי רמת השרון. הים המשתרע עד קו האופק מתמיד היה ממלכה אהובה על האחים. לימים יחבר הבכור את ארץ אהבתו זו לארץ ים-תיכונית נוספת – יוון. יותר נכון האיים שאין כמותם להוד.

ולנטין מחבר את הארץ הקטנה הזאת שלנו לחיבתו העמוקה לגן העדן היווני, ארץ האיים המדהימים ביופיים הנדיר. ארץ שנדמית כאילו בורא עולם בחר בה. זהו חבל עולם ששימש ארצם של הפילוסופים ואנשי הספרות הדגולים. ארצם של הטרובדורים בני זמננו שפריטה על המיתרים היא נוסחת ביטוי של מיליוני מעריצים, לפעמים איש בדרכו איש בפינתו האינטימית, ולעיתים ביחד המוסיף לחוויה ממד מיסטי.

המספר מסתייע, בעת שהוא מעצב בנאמנות את דמות האח הצעיר שעתיד למצוא את מותו בים, בעדויות חבריו מימי נעוריו ברמת השרון, ובחבריו מחיל הים, ואלה שהיו אתו בקורס הצוללים ומסייעים גם בפתרון תעלומת הצלילה האחרונה והקטלנית. הוא נעזר גם ברחשי-לב של נערות שחיבבו את מולי וחברו אליו באותה עוצמת יפי סגולתו לתקשר ולחשוף יכולות של צעיר להיסחף בנתיב אוהבים. אלה, הצעירים והצעירות מספרים על חייו ומותו של מולי כפי שכל אחד הכיר אותו, מזווית אישית.

נסחפתי עם זרימת הסיפור אולי גם בשל העובדה שהתוודעתי לשכול משחר ילדותי בארץ. נערים וצעירים שילמו בחייהם לאורך הדרך להשגת קוממיות, אירוע שנתפש כיום אצל הצעירים בני הדורות האחרונים כמשהו בנאלי. עוד לא מלאו לי ארבע-עשרה כשפרצה מלחמת הקוממיות שנמשכה זמן רב וגבתה קורבנות באלפיהם מקרב הלוחמים הצעירים. השכול התנשא בחיינו כנד מים שמתגבה עוד ועוד ומסרב בעקשנות מוזרה להישבר. בין הנופלים היו בנים של חבריו היוצרים של אבי. הידיעות המרות השיגו אותנו בזו אחר זו, אינן פוסחות. אני זוכר את אבי בשתיקותיו הארוכות, כמו האבל הכבד שעטף את כולנו בכאב שקשה לבטאו, לעולם לא ירפה.

אחדים מהיוצרים השכולים אף נרתמו להנציח את הבנים. המשורר ראובן גרוסמן שהמיר שם משפחתו ב-אבינועם, על-שם בכורו נועם שנפל בארבעים ושמונה בהיותו בן עשרים ואחת, העלה תרומה משמעותית לארון ספרי הנופלים עם סדרת הספרים הנודעים שערך בשם "גווילי אש" והופקו בהוצאת משרד הביטחון.

לא ארחיב ביריעה הזאת פרט לציון אחד משיאי ספרות הזיכרון שבא לעולם זמן קצר לאחר המלחמה. היה זה כאשר התפרסם ספרו של משה שמיר "במו ידיו – פרקי אליק" (1951), שנכתב על אחיו אליק (אליהו) איש הפלמ"ח, שנהרג בתחילת מלחמת העצמאות. הספר הזה נחשב עד היום לאחד מספריו המעולים של משה שמיר, נכס לאומי שכמו העלה את ספרות המלחמה שלנו בדרגה מעל לספרי זיכרון שרבים מהם נותרים על מדפי הארונות של הזיכרון הקולקטיבי.

מצאתי לחובה להזכיר ספר זה של שמיר מפני שחלפו מאז פרסומו ששים ושש שנים וכיום אפשר להיווכח כיצד נמתח מאותה נקודת זמן קו ישר וברור ליצירתו העכשווית של אבי ולנטין המבכה את מות אחיו מולי ביכולת ספרותית שמתמודדת היטב עם מרחב כישרונו של שמיר.

ספרו של משה שמיר נפתח במשפט שהפך לאחד הידועים ביותר בתולדות הספרות העברית: "אליק נולד מהים." הפרשנות הרחבה שניתנה למילים האלה היתה כי משה שמיר התכוון במשפט הלירי הזה להדגיש את צבריותו של אחיו. לעומת פרשנות זו מצויים הטוענים כי שמיר היה לא פחות יהודי מבן דורו חנוך ברטוב, שנודע כמי שמחובר באדיקות לשורשיו היהודים, והיו שאף הגדילו כי שמיר עצמו התכוון לומר כי אלי היה תל-אביבי בכל מאודו והים היה חלק חשוב במסכת חייו הקצרה.

לכשעצמי אני סבור כי שתי הפרשנויות האלה אינן סותרות והן משלימות זו את זו. אנחנו שנולדנו בתל-אביב בין הדיונות שלאורך חוף הים כמו הוטבלנו מיד לאחר לידתנו במי הים המלוחים, ואילו באשר לקשרים שלנו עם שורשי היהדות של ההורים, ינק כל אחד איש כמידתו וצרכיו. אבל חולות רצועת חוף הים שהוגדרו בפיו של בנימין תמוז "חולות הזהב" (כשם קובץ סיפוריו משנת 1950), היו תבל לעצמה, כהמשך לאיים היווניים הטובלים במי אותו ים, בהם נהג המספר ולנטין לשהות מעת לעת בכדי לכתוב בחיק נופים כה מרהיבים בשלוותם המיתולוגית. ייתכן ושם, באווירה המאפשרת ליוצר להתייחד עם עצמו, הוא יילד מחדש את מולי, בשם ההורים והאחות השכולים.

ומולי כאמור אהב את הים. אפשר היה להתחיל את סיפורו בעובדה שבשונה מאליק אחיו הצעיר של משה שמיר, מולי, אחיו הצעיר של המספר ולנטין, שאהב את הים משחר ילדותו גם מצא את מותו בים בצלילה אחת מיותרת.

זמן-מה לאחר שהתחיל מולי לצלול במסגרת קורס הצוללים הוא חש כי הוא יתקשה להשלים אותו. נראה כי מצוקת הנשימה שלו גרמה לו לבקש ממפקד הקורס להחזירו לספינתו. המפקד שלמד להעריכו הפציר בו לשקול מחדש את בקשתו. בלילה מולי יצא לצלילת בדיקת קוער נחתת עם בן זוג שחבל קישר ביניהם על-פי הכללים. הנהוגים בצלילות אימון ליליות.

מהצלילה הזאת יצא שלם בן זוגו של מולי. ניסיונותיו של המספר לברר נסיבות מותו של אחיו לא עלו יפה למרות שהגיע לבחינת תחקיר הבדיקה של חיל הים. התחושה של ולנטין היתה כי מדובר בחקירה שטחית שאינה שלמה ואין בה תשובות לשאלות נוקבות. כחוקר מומחה התעוררה  בקרבו מועקה שהתמונה העולה מדפי התיק איננה מסבירה מי חתך את החבל המקשר בין שני הצוללים ומה גרם לצולל בן זוגו של מולי לצוף חי ולהשאיר בתחתית הים את גופתו של מולי.

ניסיונו של המספר לחשוף בכוחות עצמו את החסר בתיק החקירה מקנה לפתע לסיפור המצועף בהילה קסומה, תפניה הגולשת כמעט למציאות של עיתונאי חוקר והפעם של טרגדיה שאירעה בחצרו.

עליי להימנע מלחשוף את התפניות של הסיפור הכתוב כתכליל (פרטיטורה) סוחף של יצירה מוסיקלית אך התווים שלה הם מסימניה המובהקים של כתיבה כובשת. אין ספק כי המבנה המקורי והיפהפה של הפסיפס החכם ממנו מורכב הסיפור, מעבר לשורש הטראגי האישי, הופך ליצירה ערכית שראויה לשבחים והערכה עמוקה. היה זה יוסי שריד איש הספר והמנסח המעולה שלפני מותו קרא את כתב היד ופסק פסוקו הקולע: "לא התוודעתי  לספרים הרבה שהם כל-כך ישראלים בהווייתם כספר הייחודי הזה."

* * *

רוֹן גֵּרָא

מָה כְּבָר נוֹתָר?

מָה כְּבָר נוֹתָר?

מִלְּבַד לְהִתְחַמֵּם מְעַט

בְּשֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית.

לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׂחֲקֵי הָאֵל

לְמִי הֵנִיחַ לָלֶכֶת.

אוֹתָם נַעֲלֶה מִן הַמַּרְאוֹת

אֶל יֵשׁוּתֵנוּ.

לְמִי בִּכְמִירַת לֵב

הַגַּעְגּוּעַ מִתְחַזֵּק?

לְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים.

לִמְנוֹת אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב

כְּשֶׁהַנֵּר עָיֵף.

כְּמוֹ בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה

מְחַכֶּה צַיְתָן

לְבוֹא הָעֵת?

* * *

יהודה דרורי

1. המענה של ארה"ב לאיום האיראני

איראן היא מדינה שבה מצוי האיסלאם הקיצוני ביותר, איסלאם רצחני וצדקני בו-זמנית.     איראן משולה לחיה מאוסה, הצבוע. הניזון מנבלות (כמו אסד ונסרללה...)

בשעתו איראן בעטה בנשיא אובמה אף שהכריז עצמו כבן בריתה, וזאת למרות שהוא זה שהציע שאיראן תשלוט במזרח התיכון כ"מבוגר האחראי", (ואנחנו "אוכלים" עד היום את חוסר ההבנה הבסיסי של אובמה במרחב הבינלאומי בכלל, ובמזרח-התיכון בפרט).

איראן מעולם לא הסתירה את רצונה לשלוט, לפחות על כל עיראק, סעודיה וכל מדינות המפרץ,  ואכן היא פעילה צבאית כיום בתימן (וארה"ב נלחמת שם בכוחות הפרו-איראניים). איראן  סבורה שכיום, כתוצאה מהמלחמה בסוריה , יש לה סיכוי  להתפשט יבשתית לעבר סוריה של אסד (שאינו סוני !) וללבנון, שם תחבור לכוחות החיזבאללה.

רוסיה רואה בכך מהלך חיובי  שיבטיח את שלטונו של אסד כנגד כוחות סוניים אזוריים ולכן אין כל פלא שהשליט פוטין חבר לאיראן  כבת ברית שתעזור לו לשלוט על סוריה בעתיד. חזינו השבוע כיצד נשיא איראן, היושב לצידו של  פוטין, מאיים בחוצפה על ארה"ב (שיכולה למחוק את מדינתו תוך מיספר שעות), כי הרי אם טראמפ ימשיך להכות בסוריה, כל ההשקעות של פוטין בשלטון אסד יתמוטטו, נמליו ייתכן שיאבדו לו, וכוחות החיזבאללה ינותקו מצבא האם שלהם – משמרות המהפכה האיראניים.

השאלה שנשאלת ברמות הגבוהות של הפוליטיקה העולמית כיום היא עד כמה מוכנה רוסיה לקבל פעילות מערבית בסוריה בכלל, ושל ארה"ב בפרט. המצב הכללי החמור של רוסיה לא מרשה לפוטין להחזיק בסוריה כוחות יבשה רבים (אם בכלל) וישנן הערכות שפוטין באמת עלול להיכנס לעימות מקומי אלים עם  ארה"ב, אם זו תפעל צבאית נגד אסד, מכיוון  שיש  לו הרבה מה להפסיד.

מצד שני, קרוב לוודאי שלארה"ב אין כל כוונה ממש לתקוף את סוריה של אסד ולבטח לא את פלגי המורדים. יש להניח שארה"ב תמשיך בפעילויות מבצעיות נגד דעא"ש, בעיקר באוויר, וגם בתמיכה מאסיבית בכוחות היבשה הכורדיים! המשתלטים בין השאר, על שטחים נרחבים במזרח סוריה.

כאן הרוסים לא יכולים להגיב פוליטית או צבאית. לכן אל נתפלא אם טראמפ יחליט לטרפד את מהות הברית הסורית-רוסית-איראנית ע"י תמיכה בהקמת המדינה הכורדית במזרח סוריה, ובכך: ניתוק איראן מסוריה ומלבנון, שזה עיקר כוחה של הברית הזו.

לפיכך אין כל ספק שכל שלושת בעלי הברית מודעים לאופציה הזו של טראמפ (לרבות תורכיה שתצטרף ל"ברית" בגלל האיום הכורדי), ולפיכך הם ינסו בכל דרך אפשרית לקומם את העולם, את הקונגרס ואת העם האמריקאי – נגד טראמפ, כדי שזה לא יתערב להתבסס במזרח-התיכון עם בני בריתו.

כאמור, השבוע,  מאחר שהיתה לאיראן החוצפה לאיים על ארה"ב, על טראמפ להתחיל לממש  מיד את העצמאות הכורדית בדרום סוריה, זו תהיה סנוקרת לפוטין, סטירת לחי לאסד ומכה מתחת לחגורה לאיראנים.

אבל, הגוף שמפניו בכל זאת יש לחשוש הוא דווקא רוסיה, המצויה במשבר כלכלי חמור, ובעיקר בחוסר משאבים להתחרות בטכנולוגיות הצבאיות החדשות שמפתחת ארה"ב. לכן לא האיום האיראני הוא זה שצריך להדאיג.

2. על הגבול בין דמוקרטיה והסתה

אין בעולם עם כיהודים שעמד (ועומד עד היום) כמושא לשינאה, השמצות, הכפשות והסתה, הן מגורמי חוץ נבלים והן ממשת"פים שלהם מבית!

אומרים לי יפיפיי הנפש השונים: "אתה אנטי דמוקרטי. רוצה לסתום לאנשים את הפה...למנוע מהם זכות ההתבטאות... וכו' וכו'" ואני מנסה להסביר (ללא הצלחה רבה) לאנשים אלו את הגבול בין דמוקרטיה והבעת דעות, לבין הכפשה והסתה... בין ביקורת אמיתית ובונה ובין ערימת שקרים, עטופה בשינאה...

עיתון "הארץ" הינו דוגמא קלאסית כיצד אינך צריך שונאים והסתה מגורמי חוץ כי יש לנו פה את הזבל הזה. מאמרו השבוע של הדמוקק הגדול יוסי קליין, שבו ניסה אולי לומר משהו חמור על המתנחלים, יצא ככתב אשמה השמצתי נגד כל התנועה הציונית-הדתית המפוארת בארצנו, ומעניין שכל נושא המתנחלים אבד בין המלל החלאתי של קליין.

לחשוב שבגלל מאמר זה אכריז בציבור כי כל כותבי המאמרים בעיתונות הינם תועמלנים זולים?

בעצם לא כולם...לא כולם.

3. תרשו להם למות...

שביתת הרעב המתוכננת של האסירים הפלסטינים איננה צריכה לזעזע כלל את המערכות השונות  שלנו.

מדובר בעיקר באסירי פעילויות טרור (והכנה לטרור). אסירים אלו על פי החוק הבינלאומי אינם זכאים לזכויות רגילות של אסירים ואינם זכאים לזכויות של שבויי מלחמה!

לפיכך, מי שהחליט שהם כן זכאים לזכויות של שבויי מלחמה פועל לא רק בנגוד לחוקי ז'נבה, אלא לבטח גם כנגד האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל...

היתה זו ארה"ב שהראתה את הדרך האמיתית לטפל בטרוריסטים ע"י חטיפתם וכליאתם ללא כל "תנאים הולמים", ללא כל משפט, ולתקופה בלתי מוגבלת בכלא גואנטנמו. חוץ מכנופיות פרו פלסטיניות ופסבדו-הומניות, אף אחד בעולם המשפט לא קם נגד תפישה זו של החוק. ועלינו להתייחס לכך בהתאם.

עד היום קיבלו הטרוריסטים בבתי הכלא שלנו תנאים נהדרים יחסית, רוצחים מתועבים אלו אכלו ושתו לשובע, קראו עיתונים וספרים, שמעו רדיו וחזו בטלוויזיה, וחלקם אף השיגו תארים אקדמאים...

"השערורייה ההומאנית" הזו בקירבנו  חייבת להיפסק בנקודה זו שהם מכריזים על שביתת רעב כנגדנו... פשוט ולעניין, להתעלם! להניח למות מרעב למי מהם שחפץ בזאת – ושלום על ישראל.

* * *

איך מִכּל המזוודות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

איך מכל המזוודות

על המסוע

בנתב"ג

אני מזהה אותך

מרחוק

מתקרבת

אַת

אהובתי

שחורת הכרס

ואף שאַת כבדה כל כך

אני מרים

אותך

אני

פורם

אותך בריץ-רץ

שלך

ותוקע לך בקול צורם

כמו שריטה ואן-גוכית

בשיר של משורר פופולרי

עם כל הנקניקים

שהבאת לי מחו"ל

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

מ"ח. דגנית הפסנתרנית

אני חושב שסוד הצלחתי כתרבותניק בחניתה, היה כישרוני למצוא נופשים שיכולים לעשות את העבודה במקומי. כבר בערב המפגש  הראשון עם מחזור חדש של מבריאים, הייתי מודיע להם שאני פתוח לכל הצעה בנושאי תרבות, וכל שחקן מתוסכל, או זמר חסר עבודה, או  כל מי שיכול להעניק לנו סיפורים מניסיון חייו, מוזמן לפנות אליי ויזכה לשיתוף פעולה מלא. לא היה מחזור אחד שלא נמצאו בו כישרונות שחיפשו הזדמנות להופיע, ואני הייתי מכן להעניק להם במתנה, ללא שכר, את כל  המבריאים שעמדו לרשותי, כקהל צמא תרבות.

לערב הראשון של כל מחזור חדש, שנקרא מפגש היכרות, הייתי מגייס את יאשה. הוא, בתור מנהל בית המרגוע, היה פותח את הערב בהסברים על המקום ועל שפע האפשרויות לבלויים. את הסבריו היה מסיים בהפתעה שיש באמתחתו: "נמצא עימנו בין המבריאים," כך היה אומר, "חוקר טבע אשר הסכים  לשתף אותנו בנפלאות הטבע האנושי, ולתת לנו הרצאה על הנושא. בבקשה דוקטור ישראל פומרנץ!"

כאן אני הייתי מופיע כשאני נושא בידי ערמה של כמאה ספרים המסתירים לי את הדרך וכך צועד לעבר השולחן כשבכל צעד נופל לי ספר אחד.

היה זה אותו מערכון קבוע שהייתי עושה עם איתן במסגרת הלהקה החקלאית. נוכחותו של מנהל בית המרגוע העניקה להרצאה רצינות יתר, ולקח לקהל  הצופים זמן רב עד שהבינו שמדובר במערכון קליל. הצחוקים שהחלו להישמע, החל מהדקה השלישית, יצרו אווירה טובה, שליוותה את הנופשים לאורך כל השבוע. גם יאשה, הרציני והקפדן, גילה פתאום לעצמו שחבויה בו ליצנות כמוסה  וזו יצרה פתיחות רבה  בינו ובין  המבריאים.

באחד מערבי ההיכרות האלה הבחנתי בעלמה צעירה כבת שש-עשרה, שצחוקה הרם בלט יותר מכל שאר הצוחקים. בדרך כלל צעירים  בגיל הגימנסיה לא היו מגיעים  לבית המרגוע, הם היו יוצאים  למחנות עבודה במסגרת תנועות הנוער, לכן הופתעתי למצוא  אחת כזאת בקהל. כשדיברתי על כך למחרת עם יאשה הוא סיפר לי שהיא בת יחידה שנולדה לאחר צפייה ממושכת, והוריה הם מאלה הדאגנים ששומרים  על כל צעד שלה. הוא הכיר היטב את אביה, שהיה מקורב למייסדי חניתה והיום הוא מנהל בית ספר ואיש חינוך ידוע אבל אין סיכוי שיסכים לתת לנו איזו הרצאה, כי הבת שלו מתביישת ולא תרשה לו.  

יותר מאוחר כשהייתי בדרך לצריפי, הגיעו לאוזני צלילי פסנתר שבקעו מהמבואה של חדר האוכל. מיד שיניתי כיוון ופסעתי בעקבות הצלילים. היה בו פסנתר ישן שכמעט לא נמצא בשימוש, והנה בוקעים ממנו צלילים יפים של המארש התורכי מאת שוברט. עמדתי בשקט בצד והקשבתי. המנגנת היתה אותה גימנזיסטית ממושקפת שעליה דיברתי עם יאשה ואשר אמש תפסה את תשומת לבי בצחוקה הרם. היה לה שיער חום חלק וגוו צנום, שתנועות הנגינה הנלהבת שלה הרקידו שני מחוזות (מלשון חזה) שופעים שקיפצצו  מעלה ומטה. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה ומהם ועמדתי מוקסם ומקשיב.

בינתיים הגיעו עוד כמה נופשים שהצטרפו אליי, ואלה מחאו כף כשהקונצרט הסתיים. רק עכשיו שמה לב שהיא לא לבד ומיהרה להוריד את מכסה הפסנתר. כשביקשו ממנה עוד, לא ניאותה ונשארה לשבת שלובת ידיים ללא נוע. שאלתי אותה אם תהיה מוכנה לתת לנו קונצרט בערב והיא סירבה בתוקף. היא לא ברמה של קונצרטים, אמרה,  והיא מנגנת רק להנאתה, כשאף אחד לא שומע.

האנשים החלו להתפזר, אך אני לא ויתרתי. שאלתי אם היא יודעת לנגן גם שירים ישראליים. שאלה איזה למשל.

אמרתי: "באה מנוחה ליגע." 

פתחה את המכסה והשמיעה ביד אחת את הפזמון החוזר. 

אמרתי "זמר הפלוגות?"

השמיעה גם אותו.

אמרתי: "יופי. אז לא קונצרט, אבל מה בעניין ערב שירה בציבור?"

אמרה שהיא מוכנה לשיר עם כולם אבל לא לנגן.

"אבל למה?" התערבה בשיחה אישה נמוכת קומה שעמדה לצידו של בעלה הנמוך אף הוא, "למה דגנית? במסיבת הסיום ניגנת יופי!"  

"אימא את!  אל תתערבי! "  כעסה הפסנתרנית שלי.

והאיש הנמוך הוסיף:  "דבורה, הניחי לה!  בואי נלך." 

השניים יצאו ואני נשארתי לנדנד לקטנה, שלבסוף נשברה והסכימה, לא לנגן לשירה בציבור, אבל כן לעזור לי לערוך חידון מוסיקלי.

היתה אז אופנה של חידונים, שגברה בעקבות חידון התנ"ך שבו זכה עמוס חכם והלהיב את היישוב. קבענו שניפגש למחרת עם ספרי שירים שאביא ונכין רשימה של שירים שהיא תנגן ועל הנופשים יהיה לזהות את  שם השיר.  מי שידע גם לצטט את מלות השיר, יצבור יותר נקודות ומי שיהיה מוכן גם לשיר אותו, יזכה אפילו בפרס. הפרס היה סוכרייה על מקל דמויות תרנגול אדום. זה היה במסגרת התקציב שיאשה היה יכול לאשר לי.

בסופו של דבר הפכו חידוני השירים לערב שירה בציבור ואני מצאתי לנכון ללחוץ את ידה של האם הגאה ולהרעיף דברי שבח על הבת המוכשרת שלה.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, הודיתי שוב לפסנתרנית שלי על הערב המוצלח ולאות תודה הצעתי לה טיול על הווספה לחוף אכזיב. 

היא הסכימה בשמחה גלויה ואמרה שהיא רצה להביא בגד-ים. לא היו לי לגביה תוכניות מרחיקות לכת, כי בכל זאת  הייתי מבוגר ממנה בעשר שנים, ולמרות הופעתה המפותחת, ידעתי להיזהר מעשיית שטויות. סיכמנו שאני אבוא עם הווספה לשער הכניסה והיא תגיע לשם עם הבגדים המתאימים.

מי שהגיע לשער היה אבא שלה שבא להתנצל בשמה. ביקש סליחה שלא יכלה לבוא, אין לו נגדי שום דבר ולא אכפת לו אם אצא איתה לטיול ברגל בסביבה הקרובה, אבל יותר מדי אסונות קרו עם אופנועים ואימא שלה תתעלף אם תדע שהיא עולה על אופנוע.

כמובן שהצדקתי אותו. אמרתי לו שהוא צודק לגמרי ואני אפילו  התכוננתי לשאול אותה אם קיבלה רשות מהוריה.                                            

בשלושת הימים שנותרו לדגנית לבלות בחניתה, לא התפתח בינינו דבר, (מאז ומתמיד היה לי פחד הורים) וסביר להניח שגם לא היה מתפתח, אלמלא אמרתי לה בערב לפני נסיעתה שאם תשלח לי איגרת, אז עד כמה שאני מכיר את עצמי, בטח אענה.

המכתב שלה הגיע כבר באותו שבוע ולא הייתי זוכר אותו ועוד 8 מכתבים שהגיעו אחריו לחניתה, אלמלא נטייתי החולנית  לשמור כל דף נייר שנשלח אליי:

25.8.58

שלומות פוצ'ו!

היות ואי הופעתך בבוקר יום א' נתנה לי הרגשה של אי שלמות הפרידה מחניתה ומבית המרגוע, שגם לך היה איזשהו חלק בהווי שלו, הרי בהתחשב בבקשתך – אני כותבת לך.

מיד עם בואי הביתה מצאתי שוב את אותה חוברת "במחנה גדנ"ע" שבה פורסם קטע מספרך (על ההתפלחות לחיפה) וכן מספר הברקות שלך במסגרת "אני בקיצור" אינני יודעת אם אתה זוכר בדיוק מה שאמרת שם, אבל הצטערתי מאד לקרוא שבגיל כה צעיר של 8 יום, כבר נחתכת...

התחילה חליפת מכתבים, כשאני נזהר שלא להבטיח הבטחות ולא לפזר רמזים העלולים להביא ילדה מחונכת בת 16 וחצי לידי מחשבות פסולות. כל הזמן זכרתי שאימי הצדקת היתה פותחת  בחשאי את המכתבים שאחותי אביגיל היתה מקבלת מהמחזרים שלה, ומנסה להבין ממי היא צריכה להזהיר, או לגונן, על הבת התמימה שלה. לכן גם דאגתי להבהיר לה במכתב שאני רואה בה אחות צעירה וכזה הוא יחסי אליה. כדי להדגיש זאת אף חתמתי על המכתב בשם "אחיך הבוגר פוצ'ו."

דגנית, הבת יחידה, אהבה מאוד לקבל  פתאום במתנה אח בוגר, אימצה אותי כאחיה ללא בדיקת ד.נ.א. (אולי גם בגלל שאז עוד לא גילו אותו) ובמכתבים הבאים הייתה כותבת:

"שלומות

לאחי הבוגר!"

וזה אולי מה שהצילני  מלהביאה לידי חטא, כי עם כל חולשתי המודעת לסגולותיו  המתוקות של היצר הרע, חלקי לא היה בין מפתי הקטינות, ומה שקרה בינינו אחר כך, קרה אחרי כעשר שנים, כשהיתה כבר אישה נשואה שלא צריכה לקבל  את רשות ההורים.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

1. עליזה שבץ בת ה-103

"יצאתי מהסופרמרקט," מספרת חברתי שרה, "על ידי, ברחוב, עמדה זקנה עם הליכון ואיתה   עובדת זרה, עם עגלת קניות עמוסה. שתיהן ניראו מוטרדות ונואשות. שאלתי אם אפשר לעזור.

"אנחנו עומדות הרבה זמן ואין מונית," אמרה האישה הזקנה.

התברר שהן גרות קרוב לביתי והצעתי להסיע אותן במכונית שלי.

בדרך שאלתי את הזקנה, עליזה שבץ שמה, אם היא הולכת תמיד לסופרמרקט.

"תמיד," השיבה "וגם להצגות  וקונצרטים."

העזתי לשאול לגילה – 103.

"הייתי מלאה התפעלות!" אמרה שרה.

גם אני התמלאתי התפעלות. לא שכיח לפגוש אישה פעילה כל כך בגיל מופלג כל כך. ראוי לכתוב עליה, חשבתי. היא עשויה לשמש עידוד ותקווה לגילאים מתקדמים...

משרה קיבלתי את הטלפון של גברת עליזה. טילפנתי, הצגתי את עצמי ואמרתי שברצוני לשוחח איתה ולכתוב עליה בעיתון.

אם חשבתי שתשמח לפרסום, כמו רבים, טעיתי ובגדול. התחיל בינינו משא ומתן מתיש. ראשית כול, שאלה איך הגעתי לטלפון שלה.

"משרה שהסיעה אותך הביתה!"

כן היא זוכרת, אבל אינה רוצה להתראיין. בכל זאת הסתקרנה: "על איזה עיתון מדובר?" היא מנויה על "הארץ".

"לא 'הארץ'. עיתון אינטרנטי. לא מופיע על נייר אלא באינטרנט, במחשב."

"לי אין מחשב." הודיעה.

הבטחתי לשלות לה את הרשימה כשתתפרסם.

"לא מוכנה להתראיין. פעם כתבו עליי ב'ידיעות אחרונות' ויש לי מזה זיכרון רע מאוד. ובכלל, את מי זה מעניין?"

"אשתדל לכתוב עליך בצורה הוגנת. תהיי מרוצה..." הבטחתי.

 מכאן לכאן הגענו לעמק השווה וקבענו שביום רביעי אבוא לביתה ברחוב נמיר. באתי ביום רביעי והפרשה החלה מחדש: היא אינה רוצה להתראיין.

"את מי זה מעניין? אם הייתי רואה בעיתון, או בטלוויזיה, כתבה על זקנה, אפילו לא הייתי מתחילה לקרוא!"

"קבענו ואני כבר פה! עשיתי דרך ארוכה!" אמרתי.

היא התרככה במקצת, ביקשה מהמטפלת ("היא מנפאל. כבר מדברת עברית לא רע") להביא לנו תה ושאלה שוב:

"מה שם העיתון?"

"'חדשות בן עזר'. הוא סופר."

"בן עזר? היו  להם פרדסים."

השם עשה עליה רושם. סוף סוף שם מוכר... עברתי את הרוביקון. יותר לא התעקשה. אך מפעם לפעם עוד הביעה דאגה: "למה לכתוב עליי? לא מעניין!"

עודנה זקופה וזריזה למדי, פנים נקיות מכתמים, שיער שיבה, ללא משקפיים.

התחלנו בהיסטוריה. מסתבר שנולדה בפולין בכפר לונה שבפלך ביאליסטוק . "אבא היה סוחר תבואות. קנה ומכר דגן ושיבולת שועל. היו לנו מחסנים גדולים לאיכסון התבואה למשלוח." הן  היו שלוש בנות. עליזה, אז ליזה, הצעירה שבהן. נולדה בשנת 1914. את מלחמת העולם הראשונה אינה זוכרת. ב-1930 סיימה את התיכון ועלתה לארץ בגפה על מכסת עלייה של סטודנטית באוניברסיטה העברית. מה למדה?

"מה היה אז? מה למדו אז?"

לפניה עלתה לארץ אחותה האמצעית, הגדולה ממנה. האחות חיתה במשק פועלות, התחתנה עם  יוצא פולניה ושניהם היו ממקימי מושב כפר ויתקין. שאר בני המשפחה – ההורים, האחות הגדולה שכבר הקימה משפחה, נישארו בפולין ונספו באושוויץ.

שרה נישאה לצבי שבץ, בחור מביאליסטוק. נולדו להם שתי בנות .יש לה נכדים ונינים. כמה? אינה מוכנה לספר: "את מי זה מעניין?"

סדר היום שלה? יוצאת כל יום. פעם בשבוע לקניות, פעמיים בשבוע למועדון מנדלשטם, שם היא מתעמלת. "נכון. קשה להתעמל," אבל היא הולכת. אחת הבנות מלווה אותה. "בנות נהדרות. מטפלות בי בצורה בלתי רגילה." הולכת לקופת חולים. מעת לעת היא  מבקרת חברות. "אבל לא נשארו הרבה..."

אחרי מנוחת צהריים צופה עליזה בטלוויזיה בערוצים בעברית, קוראת את העיתון וקוראת ספרים חדשים. היא יודעת פולנית, גם קצת רוסית שלמדה מאימה, אבל קוראת עברית בלבד.

נתמכת בהליכון הביאה לי את שני הספרים שהיא קוראת כעת: "הנערה שהשארתי מאחור", "ספר תעלומה של גוגר מויס. אותו כבר גמרתי." האם הספר מעניין? "מה השאלה? אם לא היה מעניין לא הייתי קוראת!" והיא עומדת להתחיל לקרוא ספר של פול אוסטר.

עד ליציאה לפנסיה עבדה בקצרנות. "מקצוע מעניין. אנשים מעניינים. עבדתי במוסדות. אבל לא אגלה אצל מי. אולי האנשים לא רוצים שיגלו אותם? הייתי נאמנה. כל מה ששמעתי נשאר בלב שלי. עבדתי בשיטת מימון. הוא היה מורה מעולה, חלוץ במקצוע."

במקרה שמעתי ממכרים כי היא היתה המזכירה של בן גוריון.

מפעם לפעם מצלצל הטלפון וגברת שבץ קמה בלי לאות, אוחזת בהליכון וממהרת לקבל את השיחה ומסיימת ב"להתראות. ביי!"

הטלפון  בחדר השני, בסלון. אנחנו בחדר האוכל. יש בו שולחן גדול ומזנון של פעם שבו כמה ספרים ותמונות. "בבית שני טלפונים," אומרת שבץ. "בסלון ועל יד המיטה." היה לה נייד, אבל אבד.

הדירה נראית גדולה. היא מתגוררת בה משנת 1950. אז בנו כאן שכון של העירייה ושיכון ממשלתי. הדירה שלה מהממשלתי.

"מה  בדבר בית מוגן?" אני שואלת.

"אני רוצה את הפרטיות שלי. אינני רוצה לחלוק אותה בבית מוגן. אני לא מתפשטת. לא אגיד מה יותר מתאים. זה עניין של כל אחד."

והעיקר: "איך הבריאות?"

"להביא לך גיליון רפואי?" מחייכת גברת שבץ. "אני יודעת שאני צריכה לאכול, אז אני אוכלת... לא מרגישה כמו לפני עשר שנים... החיים עוברים. יותר קשה מאשר פעם. אבל סך הכול אין מה להתלונן. עם הגיל אני עוד בסדר. אוהבים אותי וזה חשוב מאוד."

הלוואי על כולנו...

2. החיות אכלו מצות

 נא להירגע. בעלי החיים בספארי לא אכלו לחם בפסח, רק מצות. לקראת פסח מתחיל הספארי ברמת גן לנקות את חצרות החיות, מדווחת שגית הורוביץ, דוברת הספארי. ניקויים קיימים גם במהלך השנה אולם זו הזדמנות לנקות ביסודיות גם את מקורות המים ובתי הלילה. לפני החג מנקים ומקרצפים את הספארי כמו שאנחנו מנקים את הבית. כשבועיים לפני החג מחליפים המטפלים את מזונם של בעלי החיים. במקום לחם מכין הספארי מצות. בין אוכלי הלחם, ובפסח המצות: הקופים, הפילים ופינת החי.

למעשה הלחם, או המצות – אינם  אלא תוסף למאכלי החיות. נותנים אותם בעיקר בבוקר, על מנת שהמטפלים יבחנו מקרוב לפי צורת האכילה שלהם ויבחנו את מצבם דרך האוכל. מזונם העיקרי של בעלי החיים מורכב מפירות וירקות ולעיתים בשר.

גם השטח הפתוח עובר שינויים מרחיקי לכת. לכבוד החג. התערובת הרגילה שבעלי החיים אוכלים יומיום מוחלפת בתערובת כשרה לפסח על בסיס תירס וקטניות (אוי וי, הפיל אוכל קטניות בפסח...)

המאכלים כשרים לפסח ומוגשים בכלים מיוחדים, נפרדים ממיכלי התערובת הרגילים.   החלפת המזון בספארי נובעת מהאיסור "בל ייראה ובל יימצא," כלומר חל איסור של ראייה ושל הימצאות חמץ במקומות ציבוריים.

   בהזדמנות זו של ניקוי הספארי מנקים גם את "הפקקים" של הקהל העצום הצובא על פתח המקום במיוחד בחג. השנה הוחלט על רכישת כרטיסים מראש ליום הביקור כדי שהמבקרים יוכלו ליהנות יותר מהביקור.

אהוד: 1. אני שמח שסוף-סוף הפרדסים שלי, הממלאים בסיפוריי הבידיוניים את אזור השרון ומציגים אותי כצאצא עשיר של מייסדי פתח-תקווה, העניקו חשיבות גם ל"חדשות בן עזר".

בשעתו זכה ידידי דני קרמן מכרכור בפרס נחום גוטמן לאיור מטעם עיריית תל-אביב, ובקהל ישבו הוריו. ניגשתי אליהם ושיבחתי אותו מאוד בפניהם. מאוחר יותר אמר לי כי דבריי עשו עליהם רושם גדול בעיקר מפני שראו אותי כשייך למשפחת הפרדסנים בן עזר מפתח-תקווה.

2. האכלת בעלי החיים במזון כשר לפסח אינה אלא חלק מן הטירוף והטמטום שכופה עלינו מישטר הרבנות הישראלי, לפיו גם הפרות ניזונות ממזון כשר לפסח עוד לפני החג, אחרת חלבן לא יהיה כשר...

אותו טירוף שולט גם במרכולים, בצבא, בבתי-הזונות ובבתי-החולים, שכולם אסורים בהכנסת חמץ אליהם כל ימי הפסח. אבל תודה לאל משנה לשנה תל-אביב מוצפת יותר ויותר חמץ טרי בפרהסיה, ממש עיר של פיתות, בירה ולחם, כי אנחנו מצפצפים כאן על הצביעות ועל רדיפת הבצע של מחזיקי הדת, אלה המתפרנסים ממנה וגם מוכרים את החמץ של המדינה לגוי בברכת הקב"ה השייך רק להם ושאותו הם מרמים כשנוח להם. ואפילו שגם החמץ של תל-אביב הוא בחזקת שייך לאותו הגוי בעליו, שאת מזונותיו אנו נהנים לזלול בחג.

ואנחנו אישית, כמו מרבית ערביי ישראל, דווקא אוהבים מאוד גם מצות.

* * *

הדסה מור

נישואים דפוקים בשלוש מערכות

Love, Love, Love בתיאטרון הבימה

 הדור של ילדי הפרחים בשנות השישים של המאה הקודמת, היה דור של צעירים שבטוחים שהם יכולים לשנות את העולם, ושכל מה שהם צריכים בחיים זה רק אהבה ואהבה ואהבה.   אבל מה קורה אחרי שהאהבה נובלת? אחרי שהסקס והסמים והרוקנרול יתפוגגו והפרחים של ילדי הפרחים יקמלו?

 המחזאי הבריטי  מייק ברטלט ארג מחזה על שלושת השלבים בחייו של זוג מילדי הפרחים, שאכן מתחיל באהבה מן הסוג שהיה אופייני לאותה תקופה. שני אחים, הנרי, בגילומו של  יואב דונט, מכופתר לבוש בחולצה ופולובר כמו ילד טוב, בחור חסר ביטחון שממתין לדייט  עם בחורה שמצאה חן בעיניו והיא עומדת להגיע בכל רגע, ועימו בדירתו אחיו הפוחז, השובב, הסקסי, הנאה, קנת, אותו מגלם עידו ברטל, המלא ביטחון, שמסרב להתחבא בחדר השני  כפי שהתבקש, כדי לאפשר לאחיו רגעי פרטיות עם חברתו החדשה.

אדרבא, הוא  נשכב על הספה, חושף את חזהו הגברי בפוזה סקסית, וכך מוצאת אותו סנדרה,  אסנת פישמן, לבושה שמלה קצרצרה ומשחקת אותה בקוקטיות, שמיד נכבשת בקסמיו ובקושי מסתכלת על  אחיו הנבוך שאותו בעצם היתה אמורה לפגוש.

חילופי דברים, צחוקים  נגיעות, ולקול המוסיקה של שירו של ג'ון לנון,  ALL YOU NEED IS LOVE, השניים מסיימים את המפגש שכובים צמוד על הספה.

מערכה שנייה קופצת כחמש עשרה שנה קדימה. קנת וסנדרה הינם זוג נשוי ולהם שני ילדים,  בן ובת בגיל ההתבגרות,  שחיים בבית נאה, בורגני,  שניהם נראים כאנשים מן היישוב, אלא ששני ילדיהם אינם פוסקים מלנדנד להם, לבוא אליהם בטרוניות שיש להם כלפיהם.

הבת רוז, אותה מגלמת הילה שלו, אינה מפסיקה לקטר ולהתלונן, היא נערה שהכול מטריד אותה ובכל תחלואיה היא מאשימה את הוריה, והיא עושה זאת בצעקנות מופרזת  ובעצבים.

ואכן, נראה שאותם ילדי הפרחים, שהפכו להורים, אינם מפנימים את  האחריות שלפתע נפלה עליהם, להיות הורים  לילדים,  וילדיהם  רחוקים מלהיות רגועים ומאושרים.

כשהם מסובים סביב השולחן לחגוג את יום ההולדת של הבת רוז, חובטת האם סנדרה את פרוסות העוגה לצלחות כמו היו ערימות בטון על שפכטל. מצחיק מאוד וגם עצוב מאוד. ואילו הבן, גיימי, אותו מגלם שפי מרציאנו, נראה היפראקטיבי, לא חדל מלרקוד רוקנרול לקול מוסיקה רועשת, אינו מרוכז, והוא כמו מוחה על חוסר התיפקוד והכתף הקרה שהוא ואחותו מקבלים מהוריהם.

עשרים שנה מאוחר יותר, במערכה השלישית, קנת וסנדרה כבר גרושים  בגיל למעלה משישים,  שהתקבצו בדירתו הנאה של קנת על פי בקשתה של בתם רוז. הבן ג'יימי נראה מין עוף מוזר,   מסוגר בעצמו, וכשהוא מתחיל לדבר הוא מגמגם. קנת נראה ממש מבוגר וסנדרה מגיעה בעיצוב שיער לבן. כולם ממתינים לרוז, וכשהיא מגיעה קשה להכיר אותה. מנערה צעקנית היא הפכה להיות אישה מרירה בת שלושים ושבע, שבקול מתחנן ורגוע היא מתחננת בפני הוריה שיעזרו לה. היא חסרת פרנסה, היא רווקה אין לה היכן לגור, אין לה כסף. היא מבקשת שהוריה יקנו לה דירה.

ומהי תגובת ההורים? מה פתאום שיקנו לה דירה? הם זקוקים לכספם למען עצמם. היא כבר ילדה גדולה, שתסתדר בעצמה. שום השתתפות בגורלה העגום של הבת, כמו מים על שמן מתקבלים תחנוניה, והבן עומד מן הצד עלוב נפש לא פחות ממנה, והמנגינה של  ריקוד סלואו  מתנגנת וקנת וסנדרה קמים ומתחילים לרקוד מחובקים, אינם שועים לעליבותם של ילדיהם המתבוננים בהם בייאוש.

כל זה נכתב כקומדיה. יש הרבה צחוקים וצחקוקים, אך המסר ברור. משבר  הדורות,  כל דור מאשים את הוריו בכל התחלואים העוברים עליו, ובמיוחד ילדיהם של דור ילדי הפרחים המפונק והאגוצנטרי. הבמאי, משה קפטן בנה הצגה  מעוצבת, והתפאורה שהתחלפה בכל מערכה  אותה עיצבה פרן עצמון  ביטאה את רוח התקופה, ועידו ברטל ואסנת פישמן שיחקו אותה  בכל שלב מחייהם,  בווירטואוזיות.  אחלה הצגה.    

* * *

אסי דגני

שני שירים

גיל

אֵיךְ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מִזְדַּקֵּן?

כְּבָר אֵינֶנִּי מִתְכּוֹפֵף לְהָרִים כָּל גּוּמִיָּה

שֶׁאֲנִי מוֹצֵא עַל הַמִּדְרָכָה.

כְּבָר לֹא אִכְפַּת אִם לֹא אֲסַיֵּם לִקְרֹא סֵפֶר שֶׁהִתְחַלְתִּי

וְאִם הִגִּיעַ מוֹעֵד הַחְלָפָתוֹ לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁאִשְׁתִּי הַמְּנוּיָה

לֹא תִּדְחֶה מוֹעֵד הַחֲזָרָתוֹ לְסִפְרִיָּה עַד שֶׁאֶגְמֹר אוֹתוֹ.

(מִמֵּילָא אֲנִי זוֹכֵר בְּקֹשִׁי מִי הוּא מִי הַדְּמֻיּוֹת הַפּוֹעֲלוֹת בּוֹ;

אֲנִי סְתָם קוֹרֵא, נֶהֱנֶה מִן הָעֲלִילָה, כְּמוֹ מִסִּרְטֵי הַפְּעֻלָּה

שֶׁאֲנִי חוֹזֵר וְצוֹפֶה בָּהֶם בַּטֶּלֶוִיזְיָה בַּלֵּילוֹת).

גַּם חָזַרְתִּי לַיַּלְדוּת בְּמוּבָן שֶׁלֹּא אִכְפַּת לִי לַחֲזֹר וְלִרְאוֹת

שׁוּב וְשׁוּב אוֹתוֹ סֶרֶט, אוֹתָהּ עֲלִילָה, כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן

שֶׁאוֹהֵב לַחֲזֹר וְלִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ הַסִּפּוּר עוֹד וָעוֹד...

"אתה קשה"

אֲנִי גָּר בַּשְּׁכוּנָה שֶׁבָּהּ גָּר כַּיּוֹם רֹאשׁ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,

בַּוִּילָה שֶׁאֵלֶיהָ עָבַר לָגוּר בֶּעָבָר

הָרוֹפֵא שֶׁלִּי מִשְּׁכוּנַת רְחַבְיָה.

לְמַעֲשֶׂה, אֲנִי גָּר בְּאוֹתוֹ רְחוֹב,

וְעוֹבֵר מִדֵּי פַּעַם עַל פְּנֵי הַוִּילָה, הַמְּכֻנָּה

'אֲחֻזַּת רֹאשׁ הָעִיר' בִּפְנֵי שְׂמֹאלָנִים

שׁוֹחֲרֵי שְׁלוֹם תּוֹשָׁבֵי מִזְרָח הָעִיר.

צָעִיר עוֹבֵר-אוֹרֵחַ סַקְרָן מֵצִיץ לְתוֹךְ הֶחָצֵר

מִבַּעַד לַשַּׁעַר-הַוִּילָה הַיְּרַקְרַק הַמְּעֻצָּב לְתִפְאֶרֶת.

סְבוּרַנִי שֶׁהַצָּעִיר מוּדָע לְכָךְ שֶׁכָּאן גָּר רֹאשׁ הָעִיר...

לִפְנֵי שָׁנִים, אַחֲרֵי שֶׁעָזְבָה אוֹתִי חֲבֵרָה שֶׁלִּי

וְהֶחְזִירָה לִי אֶת צְרוֹר מִכְתָּבַי אֵלֶיהָ, הִקֵּאתִי מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת.

חָזַרְתִּי לְסִבְלוֹתַי, וּבָאתִי לְסַפֵּר לָרוֹפֵא מַה קּוֹרֶה אִתִּי.

הוּא שָׁמַע אוֹתִי וְהִרְגִּיעָנִי: "אַתָּה קָשֶׁה" אָמַר לִי.

* * *

אורי הייטנר

1. מיתוס ההחמצה

לאחר מותו של שמעון פרס, לפני למעלה מחצי שנה, יצאה החברה הישראלית מגדרה בהאדרתו והאדרת זכרו.

יש משהו יפה במנהג היהודי של "אחרי-מות-קדושים-אמור"; בהצגת זכויותיו של המנוח והצנעת מגרעותיו. ולפרס, ללא ספק – זכויות רבות. עם זאת, נדמה לי שבמקרה של פרס חרגנו מגבולות הטעם הטוב לעבר פולחן האישיות. פולחן אישיות של האדרת שמו על חשבון אחרים, ולעיתים תוך פגיעה בזכרם.

כעת, למעלה מחצי שנה לאחר מותו, אני חש שהגיע הזמן להציג דברים כהווייתם. במאמר זה, העוסק באירוע שהתרחש החודש לפני שלושים שנה, באפריל 1987, אתמודד עם אחד הנראטיבים המובילים במיתוס פרס: "הסכם לונדון". נראטיב שהאדיר את שמו של פרס ופגע בזיכרו של יצחק שמיר, בהצגה, שבשפה נקייה ניתן להגדיר אותה ככזו שאינה מתיישבת בדיוק עם העובדות.

על פי הנראטיב שחסידי פרס חזרו עליו עד זרא, פרס וחוסיין חתמו על הסכם מסגרת לשלום בין ישראל לירדן. ראש הממשלה יצחק שמיר סיכל את ההסכם. כתוצאה מכך פרצה האינתיפאדה. ירדן משכה את ידיה מיהודה ושומרון ולכן לא נותרה ברירה לישראל אלא לשאת ולתת עם אש"ף.

כל אחד מן המרכיבים של הנראטיב הזה אינו נכון. אך בטרם אפרט זאת, אתייחס לסוגיה משמעותית לא פחות הנוגעת לנושא, שמעיבה עליו גם אילו כל מרכיבי הנראטיב היו נכונים, והיא התנהלותו החתרנית של פרס.

באותה תקופה, היה פרס מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ בממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר. היתה זו ממשלת רוטציה. בחלקה הראשון של הקדנציה פרס עמד בראש ושמיר היה ממלא מקומו ושר החוץ, ולאחר מכן הם התחלפו בתפקידים.

המו"מ בין פרס לחוסיין התנהל מאחורי גבו של ראש הממשלה, ללא ידיעתו, ללא הסכמתו וחמור מכל –  בניגוד מוחלט לקו המדיני שבו הוא דגל. לפני הפגישה בלונדון, בה נחתם ההסכם, פרס סיפר לשמיר שהפגישה תעסוק בנושא תעלת הימים...

למה הדבר דומה? לשר ביטחון שיוציא את צה"ל למלחמה מאחורי גבו של ראש הממשלה, ללא ידיעתו ובניגוד לדעתו.

לסוגיית ההתנהלות עוד אחזור, אך קודם לכן – מה היה הסכם לונדון?

חשוב יותר לומר מה לא היה הסכם לונדון. לא היה זה הסכם שלום. לא היה זה הסכם מסגרת לשלום. לא הוזכרו בו הפרמטרים לשלום בין המדינות.

היה זה הסכם פרוצדורלי על כינונה של ועידת שלום בינלאומית, בהשתתפות פעילה של חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון, כולל בריה"מ וסין, שבאותן שנים טרם כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל (ואף לא נדרשו לכוננן תמורת השתתפותן בוועידה) ובהשתתפות כל מדינות ערב וישראל.

סוגיית הוועידה הבינלאומית היתה לב המחלוקת בין שמיר ופרס. שמיר דגל במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים עם כל אחת ממדינות ערב והתנגד מכל וכול לוועידה בינלאומית. זו היתה העמדה העקבית לאורך שנים של ישראל ושל ארה"ב, מאז שהסובייטים הציעו לראשונה ועידה כזאת, עוד בשנות השבעים.

פרס, עוד כראש ממשלת האחדות, פעל בצורה נמרצת לקדם את רעיון הוועידה הבינלאומית. כשר החוץ, הוא התרוצץ ממדינה למדינה, ממנהיג למנהיג, כדי לשכנע אותו בחשיבות הוועידה, בניגוד לעמדת ראש הממשלה שתחתיו הוא כיהן. בסופו של דבר, הוא הצליח להסיר את התנגדות האמריקאים, שלא יכלו להצטייר כפרו ישראלים יותר מהישראלים, למרות שלא ששו לתת דריסת רגל לסובייטים בתהליך המדיני במזה"ת.

הכשל המרכזי בנראטיב ההחמצה, הוא שכלל לא היה מדובר בהסכם שלום. הכשל השני הוא הטענה שכתוצאה מסיכול ההסכם, אש"ף נכנס לתמונה. האמת היא שכבר בוועידת הפסגה הערבית ברבאט, ב-1974, הוחלט שאש"ף הוא הנציג היחיד של הפלשתינאים. המלך חוסיין שמאוד לא אהב את ההחלטה, ומאחורי הקלעים ניסה למנוע אותה או למתן אותה, הצביע בעדה, והיא התקבלה פה אחד.

בהסכם לונדון דובר על השתתפות משלחת ירדנית פלשתינאית בוועידה. ההישג של פרס במו"מ היה שלא נכתב בפירוש שהנציגות הפלשתינאית תהיה של אש"ף, אבל היה ברור לכל שכך הדבר, וכך גם הציג חוסיין למנהיגי מדינות ערב את ההסכם.

אכן, שמיר סיכל את ההסכם. הוא סיכל אותו, בראש ובראשונה כיוון ששלל את רעיון הוועידה הבינלאומית, שבה ישראל היתה נדחקת לעמדה מתגוננת מול כל העולם, ונאלצת להיכנע, או למצוא עצמה בבידוד מדיני קשה. איזו מדינה מוכנה לקלוע את עצמה למלכוד כזה?

אך בצדק שמיר סיכל את ההסכם גם בשל אופן ההתנהלות החתרני. פרס ניסה לשכנע את האמריקאים להציג לשמיר את ההסכם כיוזמה אמריקאית, אך הם סירבו לשתף פעולה בהצגה הזאת. הם הסכימו להביע את תמיכתם בהסכם, רק אחרי שפרס יציג אותו לשמיר.

פרס נפגש עם שמיר וסיפר לו על ההסכם, אך סירב להראות לו אותו (!). קשה להאמין, אך כך הוא נהג. רק כעבור מיספר שבועות קיבל שמיר את נוסח ההסכם משגריר ארה"ב תומאס פיקרינג.

לימים תירץ פרס את התנהגותו, בחשש מהדלפות. לא יאומן! שמיר היה האדם הדיסקרטי ביותר שפעל כאן. נהוג היה לומר עליו שטרם יצא מן המחתרת וטרם השתחרר מן המוסד. האדם האחרון שניתן היה לחשוד בו שידליף הוא שמיר. פרס, לעומתו, זכה כבר בשנות החמישים לכינוי "יוניידט פֶּרֶס" פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס", בשל מנהגו להדליף.

ההסכם היה הישג מדיני לחוסיין, שיכול היה להתהדר בפני מנהיגי ערב שהצליח להשיג מישראל את הוועידה שהערבים תמכו בה וישראל התנגדה לה.

בניגוד לצפוי, כעסו של חוסיין לא הופנה לשמיר, אלא דווקא לפרס, שמכר לו סחורה שלא היתה בידיו. כעבור זמן לא רב נוצר קשר בין שמיר לחוסיין, שהבשיל להבנות בין המדינות במלחמת המפרץ הראשונה.

בשנים שלאחר מכן, כוננה ממשלת שמיר יחסים דיפלומטיים עם מדינות רבות, ובהן בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו. ספק אם הדבר היה אפשרי, אילו נקלעה לוועידה בינלאומית מבוֹדדת.

בתקופת ממשלת שמיר התכנסה ועידה בינלאומית, ועידת מדריד, אך לא היתה זו ועידה אופרטיבית, אלא מסגרת טקסית שממנה החל מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, בילטרלי, בין ישראל לשכנותיה, שהחל בתקופת ממשלת שמיר ונמשך בממשלת רבין.

בוועידה ובמו"מ שבעקבותיה, השתתפה משלחת ירדנית פלשתינאית, שכללה פלשתינאים מיו"ש (שהשתייכו לאש"ף) אך לא נציגי אש"ף שישבו בתוניס. במהלך המו"מ עם המשלחת הזאת, נערך מו"מ מקביל, חתרני, עם אש"ף. הובילו אותו, תחילה ללא ידיעת רבין, מי שרקחו את הסכם לונדון, פרס וביילין. המו"מ הזה הוביל להסכם אוסלו, שלא בדיוק הוביל לשלום.

שבע שנים לאחר הפרשה, נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן, כאשר ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן לא מנעה אותו ולא פגעה בו, בניגוד לאזהרות מתנגדיה.

(לקריאה נוספת, אני ממליץ במיוחד על ספרו של משה ז"ק "חוסיין עושה שלום", הספר החשוב והטוב ביותר על יחסי ישראל וירדן, מראשית המגעים החשאיים בין המדינות ועד חתימת חוזה השלום).

2. צרור הערות 16.4.17

* המלכוד הסורי – בשאר אסד הוא רב קצבים, רב טבחים, פושע נגד האנושות, רוצח המונים. מדובר באדם שמזמן ראוי היה להעמידו לדין בהאג על פשעים נגד האנושות. מדובר באדם שטבח במאות אלפים מבני עמו.

הבעייה היא, שאף אלטרנטיבה אינה טובה יותר. האלטרנטיבה לאסד היא דאע"ש או ג'בהאת אל נוסרה. לא זו בלבד שהם אינם טובים יותר – לא צריך דמיון מפותח כדי להבין איזו נקמה הם מכינים לתומכי אסד, אם יעלו לשלטון. הרי ברור שבפחות מהשמדה טוטלית של העלאווים והדרוזים הם לא יסתפקו.

זהו מלכוד. המלכוד הסורי. מלחמת בני חושך בבני חושך. אסור לאפשר את המשך שלטונו של אסד. אסור לאפשר לאויביו של אסד לשלוט סוריה.

אין מנוס מחלוקתה של סוריה לכמה מדינות, על בסיס אתני, כולל חילופי אוכלוסין בין העדות השונות. כמה מאות אלפים עוד ייטבחו, עד שמה שהיה ברור לפני חמש שנים ייעשה?

ועל אף המלכוד, אסור למערב להבליג על השימוש של אסד בנשק להשמדה המונית. יש להכות בו מכה קשה וכואבת, שתרתיע אותו ואת שכמותו במזה"ת, מפני מעשים כאלה.

* האתגר של טראמפ – מיד בהגיע הידיעות הראשונות על הטבח הכימי, פרסמתי פוסט בזו הלשון: "הטבח הכימי שביצע אסד הוא האתגר הבינלאומי המשמעותי הראשון של טראמפ. איך הוא יגיב לפשע הזה נגד האנושות ולהפרת ההסכם בין ארה"ב לסוריה? איראן מתבוננת בדריכות ובוחנת כיצד הוא מתייחס להפרת ההסכם."

להיות "מעצמת על" ו"מנהיגת העולם החופשי", זה לא תואר של כבוד, אלא אחריות לשלום העולם. ארה"ב קצת התרשלה, בלשון המעטה, ממילוי חובותיה לאנושות בשנים האחרונות. הטבח העמיד את טראמפ במבחן.

הצהרותיו על "אמריקה תחילה" – סיסמת הבדלנים האמריקאיים מימי המלחמה בהיטלר, לא בישרו טובות. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. טראמפ הגיב במהירות, כראוי. נכון, התגובה ממש מינורית ביחס לפשע, אבל בתור איתות ראשון, זה המסר הראוי. מסר לאסד, מסר לאיראן ומסר לפוטין. פוטין רצה מאוד בניצחונו של טראמפ ואף סייע לו, מן הסתם בתקווה שבתמורה הוא יקל עליו במגמותיו האימפריאליסטיות. אם הפעולה שביצע מסמנת את דרכו כמנהיג העולם החופשי, כנראה שפוטין כבר מתחיל להתגעגע לאובמה.

* למען ההגינות – רבים עוסקים בימים האלה בהשוואה בין מדיניות אובמה כלפי סוריה למדיניות טראמפ בנדון. העובדות: אובמה הציב קו אדום – ארה"ב תגיב בכוח על שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי. אסד השתמש בנשק כימי. אובמה איים בפעולה צבאית. כתוצאה מן האיום נחתם הסכם לפירוק מוחלט של הנשק הכימי בסוריה. אסד הפר את ההסכם והשאיר בידיו נשק כימי. אסד השתמש שוב בנשק כימי. טראמפ הפעיל את צבאו בהתקפה על סוריה.

בדיעבד, אין ספק שאובמה טעה. עובדה – ההסכם הופר. ולכן, אין ספק שטראמפ צדק כאשר תקף.

אך ההשוואה אינה הוגנת, כי מדובר בשתי סיטואציות שונות. איננו יודעים כיצד אובמה היה מגיב על הפרת ההסכם בידי סוריה, ואיננו יודעים כיצד טראמפ היה מגיב בשעתו, כאשר פוטין הציג הסכם לפינוי כל הנשק הכימי מסוריה.

יתר על כן, לא מן הנמנע שאסד העז לבצע את הטבח הכימי, בהנחה שטראמפ בכיסו של פוטין (ויתכן שפוטין שידר לו את המסר הזה), במיוחד כאשר ימים אחדים קודם לכן טראמפ אמר שאינו מתנגד להמשך שלטונו של אסד.

ההתקפה עליה החליט טראמפ חשובה מאוד, בין השאר כדי להעמיד את פוטין במקום, ולהבהיר לו שהוא טועה ביחס אליו.

* מינכן 2 – הסכם הגרעין האיראני (מינכן 2) חמור לאין ערוך מהסכם הנשק הכימי הסורי. על פי ההסכם עם סוריה היה עליה להיפטר מכל הנשק הכימי ולהתנקות לחלוטין. בהסכם עם איראן היא לא נדרשה להשמיד את כל תעשיית הגרעין. נהפוך הוא, ההסכם הופך אותה למדינת סף גרעינית עם גושפנקא בינלאומית וחסינות בינלאומית. ההסכם עם סוריה, הוא המודל הראוי להסכם עם איראן. אך הנה, אנו רואים, שגם הסכם ראוי מופר לחלוטין. לא זו בלבד שסוריה לא השמידה את כל הנשק הכימי שברשותה, היא אף משתמשת בו בפועל.

הנחת העבודה של העולם החופשי חייבת להיות, שאיראן תכבד את הסכם הגרעין בדיוק כפי שסוריה מכבדת את הסכם הנשק הכימי. היא תעשה הכול כדי לרמות ולהמשיך לייצר נשק גרעיני, והיא עלולה גם להשתמש בו בפועל.

* הלקח – הלקח הישראלי ממה שקורה בסוריה ובמזה"ת כולו, הוא התובנה באיזו שכונה אנו חיים, וכמשתמע מכך, ההכרח להיות חזקים: חזקים בחוסן הלאומי והחברתי, חזקים בעוצמתו של צה"ל, חזקים בנשק בלתי קונבנציונלי וחזקים בגבולות בני הגנה. על אף אחד ממרכיבי העוצמה הללו אסור לנו להתפשר. 

* אש יגולש – בשנת 2000, שבועות אחדים אחרי מותו של חאפז אסד ומינויו של בשאר אסד לנשיאות סוריה, פרסמתי מאמר שכותרתו "אש יגולש". במאמר זה לעגתי לטרנד בולט בשיח הישראלי ובעיקר בתקשורת באותם ימים. הטרנד היה של התפעלות מבשאר אסד, שהוא היפוכו של אביו הדיקטטור: רופא, מערבי, דובר אנגלית ו... גולש באינטרנט! גו-לש ב-אינ-טר-נט! וווווואו! אש יגולש!!!

וכיוון שכך, המסקנה ברורה. יש למהר ולמסור לו את הגולן ולהחריב את כל יישובי הגולן, כי בניגוד לאביו הרשע והעריץ, הוא גולש באינטרנט, אמרו אלה שחצי שנה קודם לכן הסבירו לנו עד כמה חיוני למסור את הגולן לחאפז אסד, המנהיג החכם והאמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית.

כל אימת שדיברנו על חשיבותו הביטחונית של הגולן ועל מהותו של המשטר הסורי, נאמר לנו שאנו סתם מעוררי פאניקה ציבורית, ובסך הכול אין להתייחס ברצינות לדברינו, שהם אינם מקצועיים, אלא מוטים פוליטית ואידיאולוגית והנם תירוץ לשכנע את הציבור לא לסגת מהגולן.

אנו אמרנו, שבאמת עמדתנו היא בעיקר אידיאולוגית, ציונית. כן, גם אילו היה מדובר בשלום אמת עם מדינה דמוקרטית ליברלית, היינו מתנגדים לנסיגה. אבל לא זה המצב, ואנו מטיבים לנתח את המציאות. ההיסטוריה הוכיחה מי צדק, והניתוח של מי היה מוּטֶה פוליטית. קראו מה כתב אז "ה-מומחה מספר אחד לסוריה" פרופ' משה מעוז. אלו הבלי הבלים, איזו הזנייה של המקצוע ושל האקדמיה כדי לשרת אג'נדה פוליטית. איזה חוסר יושרה. אני נחרד כאשר אני רק חושב על העובדה שאורי שגיא היה ראש אמ"ן, ועשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא היה נעול על קונספציה מופרכת, שכל קשר בינה לבין מציאות כלשהי מקרי בהחלט.

במאבקנו על הגולן, הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* איפוק – גדעון לוי ראוי לצל"ש על האיפוק המדהים שגילה לאחר הטבח באידליב. את הפשקוויל שבו העליל על ישראל טבח בתינוקות וילדים ערבים וטענתו שאין הבדל בין ישראל לסוריה הוא לא פרסם למחרת הטבח. הוא התאפק ופרסם רק אחרי יומיים. 48 שעות! יתר על כן, חרף העובדה שהמאמר התפרסם בפתחו של חג הפסח, כלומר בדיוק בעונה של עלילות הדם על היהודים, הוא התאפק, ולא ציין שאנו רוצחים ילדים ערביים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות.

* לא עוד – אחרי שתקום מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, וייעשו בה פשעים נוסח סוריה – מי יקרא לצה"ל להיכנס ולהתערב?

* המטומטם והמנוולים – דובר הבית הלבן שון ספייסר הוא מטומטם ובור. דבריו היו מביכים ומבישים, וההתפתלות שלו מביכה עוד יותר – והוא עדיין עדיף על המנוולים שמשווים את ישראל (!) – לנאצים, ובעיקר הישראלים והיהודים שעושים זאת.

* הכחשת השואה – אורי משגב צודק בכותבו במאמר ב"הארץ", שגימוד השואה הוא הכחשת השואה. אך איזה עיתון חוטא בכך יותר מ"הארץ" ששוב ושוב משווה את ישראל (!) לנאצים, ולועג למי שמוחים בכך בבדיחה הפנימית "אסור להשוות", שנורא מצחיקה את הברנז'ה? ומשגב עצמו הוא מכחיש שואה. הוא פירסם מאמרים רבים שבהם השווה את ישראל לנאצים, ובדרך כלל שִׁרְבֵּב איזה משפט כסת"ח כמו "איני טוען שזה אותו דבר." בעיצומו של מבצע "צוק איתן" פירסם משגב מאמר לציון 70 למרד הגנרלים שניסו לחסל את היטלר. הוא כתב שזאת ההשראה שלו. הם לא התבכיינו ש"הלכה להם המדינה" (כפי ששבס אמר אחרי רצח רבין), אלא קמו ועשו מעשה. כל מי שקרא את המאמר ידע בדיוק למה משגב התכוון. נתניהו הוא היטלר, ועל מפקדי הצבא לחסל אותו.

* פייק ניוז – הכותרת הראשית ב"הארץ": "אושר החוק שמחמיר ענישה על עבירות בנייה ביישובים הערביים."

שקר וכזב. מדובר בחוק שיוויוני, המחמיר את הענישה על עבירות בנייה במדינת ישראל. אם במאמר פרשנות, יוסבר שכיוון שעיקר עבריינות הבנייה היא במגזר הערבי, מי שייפגע ממנו הוא בעיקר ערביי ישראל, ניחא. אבל כך, מהמקפצה, בכותרת הראשית של העיתון, לשקר במצח נחושה...

זאת הזניית התקשורת.

עוד זה מדפדף וזה בא. ניסוח דומה בכותרת (לא ראשית, בעמוד פנימי) ב"ישראל היום".

ב"הארץ" המטרה היא להציג את מדינת ישראל כגזענית. ב"ישראל היום" המטרה היא להתרברב בפני הקהל הימנני המתלהם.

* סקס מניאק – שבוע לאחר שקרא להחרים את השוקולד למריחה "השחר העולה", בטיעון שהוא "ממרח גזעני ופשיסטי", קרא רוגל אלפר לתחנות הרדיו להחרים את שירה של נעמי שמר "אהבת פועלי הבניין" כי הוא שיר המעודד הטרדה מינית (!)

הוא הסביר זאת בכל מיני נימוקים, כמו ההסבר ש"כשאת לובשת את השמלה האדומה / אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה" מסמל הזדקרות פאלית... ואם כן, ברור לאן הוא הגיע בשורה על כך שאם תעיפי מבט אנחנו נגמור את הבניין. נגמור?!

בקיצור, זה שהאיש חולה וסוטה, זה לא חדש. מסתבר שהוא גם סקס-מניאק.

אגב, נעמי שמר, שכתבה את השיר התמים הזה, כתבה את שיר המחאה הראשון בזמר העברי נגד הטרדות מיניות: "ולס להגנת הצומח".

"רק עליי אין החוק משגיח / רק עליי איש אינו שומר / לו היו לי עלי גביע / אז היה מצבי אחר... תסתכלו מה שקורה לי בדרך  / כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר / לו הייתי חיה או פרח / אז היה מצבי אחר."

* אפס – אם ניקח את יוסי קליין, נוריד ממנו את השנאה, מה יישאר? כלום.

* יותר מגעיל – מה מגעיל יותר מפשע השנאה של יוסי קליין? עדרי התומכים בו.

* מלח הארץ – לא ברור לי מה עורר את ההד הציבורי הגדול לפשע השנאה של יוסי קליין ב"הארץ". הרי דבוקת שוקן מנפיקה כמה פשקווילים כאלה וגרועים מהם (אלפר, למשל) מעשה יום ביומו. אין כל "אדם נשך כלב" דווקא בפשקוויל הזה כדי שיעורר זעזוע.

אני רוצה דווקא להצביע על "אדם נשך כלב"; כתבה מסוג אחר לגמרי ב"הארץ" של ערב פסח. כתבה מעניינת, טובה וחשובה של עמוס הראל על שני מ"פים צעירים בצה"ל, תחת הכותרת "קשה באימונים, קשה יותר בקרב."

שני הקצינים מרשימים מאוד, ערכיים מאוד, מבטאים דבקות אמתית במשימה, אמונה בערכי צה"ל והזדהות עמם ונכונות ורצון אינסופית לתרום. הרקע הסוציולוגי שלהם מעניין. האחד הוא סרן נבו דה-האן, בן 26, מ"פ בצנחנים ובקרוב מפקד סיירת הצנחנים. הוא תושב היישוב ברוכין ובן היישוב פדואל, שניהם ביו"ש. הוא דחה את גיוסו בשנתיים וחצי כדי ללמוד בישיבה והתגייס לקורס טיס. הוא חתם ויתור בעיצומו של הקורס ושירת ביחידת העילית מגלן ולאחר מכן עבר לצנחנים (אגב, סיפורו הזכיר לי פוסט ארור של איזו אישה רעה, שעות אחדות אחרי חטיפת שלושת הנערים, שבו היא העירה בציניות וארס, בהתייחס לאיל יפרח ז"ל, שכמו דה-האן דחה אף הוא את הגיוס ולמד בישיבת שבי חברון, שבני 19 אמורים לשרת בצה"ל ולא להסתובב בטרמפים בשטחים).

השני הוא סרן נאור בובליל. נאור, תושב חריש שבואדי ערה, גדל במשפחת מצוקה בחדרה, גדל בפנימיות וכנער הסתבך בפלילים. היה ספק אם יגויס, אך בסופו של דבר התגייס למיזם "נערי רפול". הוא בנה את עצמו במסלול פיקוד בצה"ל ובמקביל השלים תעודת בגרות. היום, בגיל 27 הוא מ"פ בחטיבת הנח"ל, קצין מוערך ביותר, שחתום לעוד שמונה שנים בצה"ל, כולל לימודים אקדמיים.

סיכם הראל, במסר הפוך למסרים היומיומיים של עיתונו: "הרושם משני הביקורים, בנח"ל ובצנחנים, מאושש מסקנות מעשרות ביקורים דומים ביחידות הלוחמות של צה"ל לאורך שני העשורים האחרונים. למרות משימות השיטור בשטחים, למרות השחיקה הכרוכה במשימות היומיום המתישות של החיילים, למרות שפע התופעות המכוערות בחברה הישראלית – הבסיס, הדנ"א של הצבא הלוחם ברמת המחלקה והפלוגה, נותר בעינו: השטח עדין מייחס משמעות לערכים שלאורם חינך הצבא לוחמים גם לפני 30, 40 ו-50 שנה. ... יש בו רבדים של תרומה, השקעה וערבות הדדית במינון גדול יותר מאשר בחלקים רבים של החברה האזרחית."

הלו, שכחת שאקיבוש משחיט?

* טוהר הנשק – "שישי של עניין" ב"בית איל" באשדות יעקב, אירח את יועז הנדל. יועז הוא מרצה מצוין ובנוסף לכך, השקפותינו הפוליטיות קרובות, או אנסח זאת בדרך אובייקטיבית יותר: הוא חושב נכון.

הוא סיפר על מיזם יפה שהוא מוביל מזה שנתיים: טוהר הנשק. במסגרת המיזם, עוברים בוגרי יחידות קרביות בבתי הספר, בעיקר באזורים קשים, נפגשים עם התלמידים, מספרים להם על השירות הקרבי, על חשיבותו, על המשימות החשובות שהם ביצעו ומדרבנים אותם לשירות משמעותי בצה"ל. הם משוחחים אתם על ערכי צה"ל, על הקוד האתי של צה"ל, על מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל. הם מסבירים להם שזו דרכו של צה"ל, שהם מזדהים עם הדרך הזו, גאים בה ושגם אם פה ושם יש חריגות, אין בכך כדי לשנות את התמונה הכללית.

המיזם הוא משקל נגד למסע ההסתה ועלילות הדם נגד צה"ל, ש"שוברים שתיקה" עורכים בבתי הספר.

* ושכח שעמו הצדק – שירו האחרון של אלתרמן, טרם מותו, חזה בעיני נביא את סרטן הפוסט ציונות. בשיר, "אז אמר השטן", הוא העביר את המסר שאין צבא שיוכל להביס את ישראל. הדבר היחיד שעלול להביא לתבוסתנו, הוא אם נשכח שעמנו הצדק. אם זה יקרה, גם אלוהים לא יוכל לעזור לנו.

הרמטכ"ל בוגי יעלון נהג ללכת עם מילות השיר זה בכיסו, כהשראה מהמשורר הדגול, למי שמפקד על צה"ל במלחמתו הצודקת. עם סיום תפקידו, העניק את מילות השיר כמתנה לחברי פורום המטכ"ל.

דוברת צה"ל באותם ימים, רות ירון, הקריאה את השיר בתכנית "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, ובאופן מביך "פירשה" אותו באופן מעוות, במיצג של בורות, כשיר על טוהר הנשק, המזהיר מפני ההשלכות אם צה"ל ינהג באופן בלתי מוסרי ובכך יאבד את הצדק.

טוהר הנשק הוא ערך מרכזי בצה"ל, הוא ערך מרכזי בדרכו של יעלון כמו בדרכם של מפקדי צה"ל לדורותיו ובוודאי שהוא ערך מרכזי ביצירתו של אלתרמן, ומפורסם השיר שפרסם במלחמת השחרור בנדון, "על זאת".

אבל השיר הזה אינו קשור כהוא זה לסוגיה הזאת, ולא צריך להיות מומחה לשירה כדי להבין זאת. בסך הכול צריך לקרוא את השיר הזה.

רות ירון אמרה שטות, ובמאי הסרט, שכנראה אינו מכיר את השיר, הלך עם השטות הזו הלאה, השמיע את הגרסה המולחנת שלו בתום דבריה, על רקע תמונות של חיילים פוגעים באזרחים, ושוב – בסיום הפרק.

לא היה זה הביטוי היחיד להטייה הפוליטית של הסדרה (שבסך הכול היא סדרה טובה).

* פיפי על השטיח – צפיתי בפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית על חנוך לוין בערוץ הראשון, שהוקדש ליצירתו הסאטירית. כיוון שאני מתעניין מאוד הן בהיסטוריה הפוליטית של ישראל והן בהיסטוריה התרבותית של ישראל, כמובן שצפיתי בסרט בעניין רב, ונהניתי מקטעי הארכיון הישנים, שתמיד עושים לי את זה.

ועכשיו לתובנות שלי מהפרק:

א. את הסאטירה של חנוך לוין אני מדמה לילד שמשתין על השטיח בסלון ומביט לכל עבר להיות בטוח שהוא הצליח לזעזע את אמות הספים. כל הסיסמאות על חיילי צה"ל הרוצחים, על הגנרלים שרוצים במלחמות, על כך שהכותל המערבי הוא בית שימוש והבוז להורים שכולים –  ריקות, נבובות, שקריות ומרושעות. אלה מסרים ברמת רוגל אלפר, אך כמובן בהרבה הרבה יותר כישרון.

ב. חברה דמוקרטית כישראל יכולה להכיל את המסרים האלה, והם חלק מחופש הביטוי. לכן, לא היה מקום לצנזורה על המחזות ובוודאי לא לאלימות שהופעלה נגד ההצגות.

ג. הסיפור הקשה ביותר של אלימות היה על הופעה בקיבוץ נצר סירני. חברים ניצולי שואה והורים שכולים לא יכלו עוד לשאת את המחזה "את ואני והמלחמה הבאה", ופוצצו אותה באלימות. ותיקי נצר סירני, הם לא בדיוק קהל "ימני".

ד. החברה הישראלית לאורך השנים נעשית יותר דמוקרטית, יותר פתוחה, יותר סובלנית. לא זו בלבד שבוטלה הצנזורה על סרטים ומחזות, אלא הקהל מוכן לסבול דברים שלא היה מוכן לסבול בעבר. ההצגה החתרנית והקשה ביותר של לוין, "רצח" (1997) התקבלה ללא כל בעיות, ללא צנזורה, ללא הפגנות, ללא השוואה ל"מלכת אמבטיה" (1971) שהיתה פרווע לידו. וטוב שכך. אפרופו – "אקיבוש משחיט"...

אולם יש להודות, למרבה הצער, שבשנתיים האחרונות אנו רואים היפוך מגמה, בהובלת נתניהו ומירי רגב.

ה. יוצרי הסדרה וכל המרואיינים, ללא יוצא מן הכלל, נטולי קמצוץ של חוש ביקורת על מושא הערצתם. וכך, הסדרה, או לפחות הפרק הראשון שלה, נראית כמו חוברת "סיפורי צדיקים" המחולקת לילדים חרדיים. וזה ממש מביך.

* תוכנית השלבים – חמאס מאמץ את תוכנית השלבים של ערפאת. על פי מסמך חמאס שהודלף, הארגון מוכן למדינה פלשתינאית בקווי 67', אך אינו מוכן להכיר בישראל. כלומר, הוא מוכן לגמד את הישות הציונית לקווי 67', כשלב א' בדרך להשמדתה. במסמך נאמר שחמאס אינו אוייב של היהודים אלא של "התוכנית הציונית". מהי התוכנית הציונית? מדינה ליהודים, כמו לכל עם. מי שמתנגד לתוכנית הזאת הוא אנטישמי, כלומר הוא נגד היהודים.

והתוכנית הזאת כבר מקבלת שמות חיבה כמו "התמתנות" ו"תכנית מרוככת".

* בעד אחמדיניז'אד – נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדיניז'אד הגיש את מועמדתו לבחירות לנשיאות איראן. אני מקווה שהוא יבחר.

אם נתאר את הפוליטיקה האיראנית במונחים של מפעל תעשייה, תפקיד הנשיא מקביל לתפקיד מנהל ייצור. נשיא איראן אינו מנהיג את איראן. בראש המדינה עומד המנהיג הרוחני. לאחר המהפכה היה זה האייתוללה חומייני, היום זה חמינאי ובעתיד יהיה זה יורשו של חמינאי. הוא האיש הקובע את המדיניות, את האסטרטגיה. השפעתו של הנשיא היא על דרכי הביצוע.

ההבדל בין אחמדיניז'אד לרוחאני, הוא בין מימוש דרכו של חמינאי בפנים מחויכות ובמצג שווא של "מתינות" (רוחאני) למימוש דרכו בפנים זעופות אך מה שאתה רואה – זה מה שיש (אחמדיניז'אד). מצג השווא של רוחאני וזריף, המיט על האנושות את אסון הסכם הגרעין האיראני. לכן, עדיף שאחמדיניז'אד יהיה הנשיא.

* בגלל מה יוצאים למלחמה – במרכז כנס מחקרי גליל מס' 19 שנערך במכללה האקדמית תל-חי, הוקדש מושב המליאה (להבדיל מהמושבים המקבילים לאורך היומיים) לציון יובל למלחמת ששת הימים, ועסק בחזית הסורית.

אחד המרצים, ד"ר מתתיהו מייזל, הציג "תאוריה" לפיה במלחמת ששת הימים ישראל תקפה את סוריה, כי דדו, אלוף פיקוד הצפון, רצה מלחמה, כי בלי מלחמה לא היה ממונה לרמטכ"ל.

לא יאומן.

הרצאה שכל כולה ציניות ולעג. ממרום מחקרו לעג מייזל לאשכול, לדיין, לאלון, לרבין, לויצמן, למוטי הוד, לדדו. מוזר, איך ניצחנו עם חבורת אפסים כזאת? הרבה מן העובדות שהוא הציג נכונות, אך הוא הפך כל עובדה לגימיק, ומאוסף הגימיקים בנה בניין מופרך כאילו כל המלחמה עם סוריה היתה מיותרת וחסרת הצדקה.

הוא צדק כשאמר שסוריה היתה במקום האחרון בסדר העדיפויות של צה"ל. זאת אמת, ובצדק היא היתה כזאת. ברור שבראש סדר העדיפויות עמדה המדינה הערבית החזקה ביותר, מצרים, שהכניסה את צבאה לסיני, סילקה את משקיפי האו"ם וחסמה את מיצרי טיראן. בצדק במקום השני עמדה ירדן, הסמוכה למותניים הצרות של ישראל, שהסתכמו ב-15 ק"מ מן הים ועד הגבול, והיא תקפה את ירושלים ואת שדה התעופה ברמת דוד. אולם אחרי הניצחון החד משמעי עליהן, ראוי היה לנצל את ההצלחה והמומנטום כדי לשים קץ לתוקפנות הסורית, שבמשך 19 שנים מיררה את חייהם של תושבי הצפון, וניסתה לייבש את ישראל באמצעות הטיית הירדן.

מייזל טען שהסורים לא תקפו, חוץ מאיזה שני ניסיונות מחטף על קיבוץ דן. האם מדינה ריבונית יכולה להשלים עם ניסיון מחטף על יישוב שלה? אם היום תותקף כרם שלום מרצועת עזה, ישראל יכולה להבליג? והוא התעלם מן ההפגזה המאסיבית בארבעת הימים הראשונים למלחמה על יישובי הגליל והעמקים.

באמת? זו היתה מלחמה פרטית? הרי הוא עצמו סיפר על תמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה לוי אשכול בכיבוש הגולן. למה? כדי לספק לדדו מלחמה שתאפשר את מינויו לרמטכ"ל? הוא סיפר על כך שאשכול הכניס לישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון את נציגי היישובים בעמקים הצפוניים והשאיר אותם עד סוף הישיבה כדי להפעיל לחץ על השרים. לשם מה? בשביל המלחמה של דדו? ולמה יצאה המשלחת? בשביל דדו?

מייזל הציג את כל ההתנהלות כהזויה. האמת היא שהיה דבר אחד הזוי בהתנהלות, והוא התנהגותו של דיין. דיין התנגד בתוקף להתקפה על הגולן, ואפילו הציע להזיז את יישובי עמק החולה מהגבול עם סוריה ומטווח התותחים. הוא הטיל וטו, ולכן לא הוחלט לכבוש את הגולן אף שראש הממשלה, רוב השרים והרמטכ"ל תמכו בכך. ובאותו לילה, לפתע, בלי התרעה מוקדמת, על דעת עצמו, הוא התקשר לאלוף הפיקוד, בלי לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל, והורה לו לתקוף. אכן, הזוי. ויתכן שהצעד הזה היה המשמעותי ביותר, כי הוא היה קו פרשת המים בהחלטה על שחרור הגולן.

אולם למעט סיפור זה, כל התזה של המרצה המכובד, היא תזה מרושעת ומטומטמת.

וכשהמרצה המכובד אמר שישראל תקפה את סוריה כדי לספק מלחמה לדדו, אנשים מסביבי צקצקו בלשונם: "אח, תראו בגלל מה יוצאים למלחמה..."

* תחתונים משומשים – החלטת התנועה הקיבוצית להקדיש את ועידתה (המוסד העליון שלה, המתכנס אחת לארבע שנים) לחגיגת יובל להתיישבות הקיבוצית בגולן, מבטאת לא רק את האידיאולוגיה והערכים של התנועה, אלא גם את הקונצנזוס הרחב של חבריה (כולל רוב אלה שלפני עשור ועשוריים היו מוכנים לנסיגה). קומץ החברים שמחו על ההחלטה – פאתטיים ולא רלוונטיים. אנשים שמנופפים כדגל, במוט שעליו תחתונים משומשים.

* עצרת היובל – הממשלה החליטה על עצרת ממלכתית לציון יובל לניצחון במלחמת ששת הימים. העצרת תערך בגוש עציון.

עצם קיומה של עצרת ממלכתית כזו היא מובנת מאליה. ישראלי צריך להיות הזוי באופן קיצוני, כדי לא להבין זאת, וזאת ללא קשר לדעותיו הפוליטיות. שמחתי על ההחלטה החכמה והרגישה לקיים את העצרת בגוש עציון דווקא – באזור שיש עליו הסכמה לאומית רחבה ביותר ושההתיישבות בו נוסדה בידי ממשלות המערך.

העובדה שמרצ והרשימה המשותפת מחו על כך אינה מפתיעה, אבל הצטרפה אליהם סתיו שפיר, ולא אתפלא אם עוד יצטרפו אליה ח"כים נוספים ממפלגת העבודה. הגינוי של שפיר הוא סמל להידרדרותה של מפלגת העבודה, שכוללת בתוכה היום יסודות רדיקלים הזויים, שמביישים את מורשתה.

* איך שגלגל מסתובב – בינואר 2016 כתבתי: "במוסף 'הארץ' האחרון התפרסם פרק מהספר 'אריק' – הביוגרפיה של אריק שרון מאת דיוויד לנדאו ז"ל, שגרסתה העברית התפרסמה בחודש שעבר. הפרק מתאר את התמודדותו של שרון עם הנפילה הגדולה לאחר הדחתו מתפקיד שר הביטחון בעקבות מסקנות ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה. שרון נותר בממשלה כשר בלי תיק, ובגין הרחיק אותו ולא האציל עליו כל תפקיד וסמכות. שרון התעקש להישאר בממשלה ובכנסת והבהיר למקורביו שבכל מקרה לא יפרוש. בהזדמנות המתאימה התמודד מול שמיר וזכה בהישג משמעותי, שהחזיר אותו, אחרי שהכול הספידו אותו, למרכז הבמה. בתמרון מבריק בין שמיר לפרס, כמתווך במו"מ ביניהם על הקמת ממשלת האחדות והרוטציה, שִריין לעצמו תפקיד ביצועי, כשר התעשייה והמסחר. והשאר היסטוריה.

"שרון היה פוליטיקאי חכם ונחוש. הפרק מן הספר המחיש את דרכו המוכרת, אותה נהג לנסח באמירה ש'הפוליטיקה היא כמו גלגל – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אבל לעולם אל תצא מהגלגל.' ושרון נאחז בגלגל ולא הרפה.

"גדעון סער רוצה להיות ראש הליכוד וראש הממשלה. הוא מוכשר, חכם וכריזמטי, וסיכוייו לרשת את נתניהו היו גדולים יותר משל שאר אנשי הדור שאחרי נתניהו. פרישתו ל'פסק זמן' היתה שגיאה, וכך גם החלטותיו מאז להירתע מהתמודדות נגד נתניהו. אילו נשאר והתמודד, לא היה מנצח, אך היה מסמן את עצמו כיורש. סער ציפה שיקראו לו לדגל כמו לדה-גול, או שיחזור בגדול לאחר שיעשה לביתו תקופת-מה, כפי שעשו נתניהו וברק. אך דה-גול היה גיבור לאומי ונתניהו וברק כבר היו ראשי ממשלה. להערכתי, כמי שמעריך ומוקיר את סער – סיכוייו להגשים את חלומו נמוכים, בשל התנהלותו. חסרה לו הנחישות הדרושה למנהיגות לאומית."

עד כאן הדברים שכתבתי לפני שנה ורבע. כעת, עם הודעתו של סער על חזרתו לפוליטיקה, אני מייחל לכך שאוֹכל את הכובע.

* המסר המתנשא של עמיר פרץ – המסר המרכזי של עמיר פרץ, בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה, הוא שרק הוא יכול לנצח את הליכוד, כי רק הוא יודע לדבר עם הליכודניקים בשפתם.

זהו מסר מתנשא. הטענה היא שמצביעי הליכוד הם "מזרחיים", ואם בראש מפלגת העבודה יעמוד "מזרחי" כמותם, רבים מהם יתמכו בו. המסר המתנשא הזה מזלזל במצביעי הליכוד. הוא מציג אותם כמי שעשויים להצביע בעד מפלגת העבודה לא בשל עמדותיה, אלא בשל המוצא העדתי של מנהיגהּ. כלומר, אין להם דרך. אין להם אידיאולוגיה. אין להם עמדות פוליטיות. אולם אם כך הדבר, למה הם מצביעים לנתניהו? שמא פרץ ממחזר את הטענה המתנשאת, על "המרוקאים שהצביעו לבגין כי חשבו שהוא מרוקאי" וטוען שהמזרחיים מצביעים לנתניהו כי הם חושבים שהוא מזרחי?

מצביעי הליכוד מתחלקים לשלושה: א. אלה שתומכים בעמדות הליכוד. ב. אלה שאינם תומכים בעמדות הליכוד אך קרובים אליהן יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה והשמאל. ג. אלא שאף שאינם קרובים לעמדות הליכוד, סולדים מן ההקצנה שמאלה של מפלגת העבודה.

הדרך היחידה של מפלגת העבודה לנגוס באלקטורט של הליכוד, הוא להוות אלטרנטיבה לתומכי הליכוד מסיבות ב' ו-ג'. הדרך לכך אינה "התמזרחות", אלא חישוב מסלול אידיאולוגי מחדש; לבטא עמדות פוליטיות ריאליות יותר, מרכזיות יותר, להפסיק להיגרר אחרי הסיסמאות הריקות של השמאל הקיצוני.

מי שמבין זאת הוא יאיר לפיד. וכפי שמעידים הסקרים, האיש הרדוד הזה מצליח להוות אלטרנטיבה לליכוד. אם מפלגת העבודה תלך בדרך זו, אך תעשה זאת עם תוכן ועומק, היא תחזור להיות רלוונטית למאבק על השלטון.

* מרשה לעצמו להתנשא – מוסף הספרים של "הארץ" נפתח במאמר ביקורת ארסי ביותר על המשורר רוני סומק, שכתב המשורר יהודה ויזן. במקרה זה, קנאת סופרים מרבה שנאה. ויזן מכנה את סומק "מתחזה למשורר", "אוטומטון", "בובה ממוכנת" והוא אף מצטט מראש את קוראי המאמר, שיגדירו אותו כ"דברי בלע". בסופו של המאמר הארוך, מובן על מה ולמה ההשתלחות – בשל היותו של סומק חבר מפלגת "יש עתיד", הבזויה בעיני ויזן.

לא הייתי טורח להתייחס לפשקוויל, אלמלא כתב ויזן בפסקת הפתיחה של מאמרו: "סומך, כלומר סומק". ואי אפשר שלא לחוש בבוז הגזעני המתנשא שבדברים. לכאורה, ויזן לועג לסומק על כך שהמיר את שמו העיראקי לשם עברי, מה שמוכיח את הטענה המרכזית של המאמר – חוסר האותנטיות של סומק, כביכול. ואולי הוא רוצה להציג אותו כמתנכר למוצאו העדתי (אף ששירתו מוכיחה שאין לכך שחר). אבל האם הוא היה כותב: "הארי זייטלבך, כלומר נתן זך" או "לודוויג פּפוֹיְפֶר, כלומר יהודה עמיחי"? סביר להניח שלא. על סומק הוא מרשה לעצמו להתנשא.

* מיטת קיבוץ הגלויות – מירי רגב, אווה אילוז, אריה דרעי ורועי חסן הם הבולטים בין עסקני הגלות; אלה הנאחזים בציפורניהם בגלות ועושים כל מאמץ להוציא שוב ושוב את השד הגלותי מן הבקבוק.

כל האשכנזמזרחיות או המזרחשכנזיות הן זהויות פיקטיביות. אין דבר כזה "אשכנזי" ואין דבר כזה "מזרחי". מה שמשותף ליהודי מפולין וליהודי מגרמניה הוא היותם יהודים. מה שמשותף ליהודים מתימן וממרוקו הוא היותם יהודים. וזה בדיוק מה שמשותף ליהודי מפולין ומתימן וליהודי ממרוקו ומגרמניה. אין שום "עדה" משותפת ליהודי מפולין ומגרמניה ולא ליהודי מתימן ומרוקו. אלה ואלה גלויות שבהן חיו יהודים. ואין להן שום משמעות מבחינת זהותו של יהודי ישראלי שהוריו או הורי הוריו נולדו בגלות זו או אחרת.

אני מאמין בזהות יהודית ישראלית. העובדה שהורינו נולדו בגולה זו או אחרת שולית, והולכת ונעשית יותר ויותר שולית, חרף מלחמת המאסף של עסקני הגלות בפוליטיקה ובספרות. הציונות תנצח את הגלות בחדר המיטות.

כולנו חברי קיבוץ – קיבוץ גלויות.

* המורשת שלי – אני מאמין בזהות יהודית ישראלית, המכילה בתוכה את המורשת העשירה של אלפי שנות תרבות יהודית, כולל היצירה שנוצרה בכל אחת ואחת מן הגלויות. אני היורש הלגיטימי של שירת שלום שבזי לא פחות כהוא זה מיהודי ישראלי שסבא שלו נולד בתימן. זו המורשת שלי כיהודי. והספרות של שלום עליכם היא שלו בדיוק כמו שהיא שלי.

* העם הישראלי – מפעם בפעם אני קורא את צמד המילים "העם הישראלי" בניסיון להפריד בין היהודים החיים במולדת ליהודים החיים בגולה, כאילו היו עמים נפרדים ובניסיון להמציא "עם משותף" ליהודים וללא יהודים החיים בישראל.

אלה דברי הבל ורעות רוח. העם הישראלי הוא עם ישראל, כלומר העם היהודי. עם ישראל הוא היהודים באשר הם. אזרחי ישראל אינם בני עם אחד. עם הרוב הוא העם היהודי, שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היחידה שלו. ובמדינה היהודית יש בני מיעוטים מעמים שונים ועדות שונות – ערבים, דרוזים, צ'רקסים. הם נהנים ממלוא זכויות האזרח (והערבים פטורים מחלק מחובות האזרח). הם הערבים היחידים במזרח התיכון שהנם באמת ובתמים אזרחים. אבל אל נתבלבל. הורינו והורי הורינו לא יצאו ממצרים כדי לשים קץ לקיומו של עם ישראל ולהמציא תחתיו "עם" חדש, מבליל אוכלוסיות. השקשוקה התפלה והטפלה הזאת קיימת רק בדמיונו של קומץ רדיקלי. היהודים והערבים אינם חפצים בה.

* הקסבה של מאה שערים – סוף סוף משטרת ישראל יוצאת מן הגדר, ומתחילה לגלות יוזמה, יצירתיות וחתירה למגע, מול פורעי הקסבה של מאה שערים, הלוחמים בחיילי צה"ל. אבל עד שראש הנחש, הרב אויערבך, לא ייעצר, זה לא רציני.

* ביטול תורה – כשאני רואה את הפגנות החרדים נגד הגיוס, אני נחרד בעיקר מביטול התורה שלהם.

* בנפול אויבך – מדוע אנו מטפטפים מן היין כשאנו מציינים את עשר המכות בסדר הפסח? לפחות על פי אחד הפירושים, הסיבה לכך היא "בנפול אויבך אל תשמח". אנו שמחים על הניצחון והגאולה, אך לא על מפלת האוייב ועל אסונו. יין ישמח לבב אנוש, ואנו שותים ארבע כוסית כדי לחגוג את הגאולה, אך על כל מכה ממכות מצרים, אנו מפחיתים טיפה אחת מכוס שמחתנו.

בסדר הפסח המשפחתי השנה, שעה שטפטפנו מן היין, הקדשנו את המנהג לסולידריות עם אויבינו-שכנינו – העם הסורי הסובל כבר שש שנים מטבח המוני נורא.

* בכל דור ודור – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." זאת מהות ליל הסדר. סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המכונן של כל לוחם חופש נאור בעולם; סיפורו של עם עבדים מוכה ואומלל שהשתחרר מעבדות והלך במשך ארבעים שנים קשות לקוממיות לאומית במולדתו.

אולם בדבוקת שוקן, פסח הוא משהו אחר. כותרת מאמרו של עפרי אילני, היא תמצית התוכן של המאמר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו השתתף בג'נוסייד," כי בעיניו סיפור יציאת מצרים הוא סיפור אקיבוש של ארץ כנען והג'נוסייד של עמי הארץ. והוא מזכיר ציטוטים מספר יהושע שכתב דוד בן גוריון במלחמת השחרור, ומציין שגם מלחמת השחרור היא "טיהור אתני".

כמובן שהוא לא טרח להזכיר, שתקופת המקרא קדמה בכמה שעות לאמנת ז'נבה, ושבעולם כולו, כל מלחמה, הייתה מלחמה להשמדת האוייב. כמו אצל הערבים עד ימינו.

אילני מתנחם. הנחמה היחידה שלו היא שכנראה כל סיפור יציאת מצרים וכיבוש כנען הוא המצאה. הוא מציג זאת כטענה חד משמעית של הארכיאולוגיה, אף שקיימת מחלוקת מהותית בין שתי אסכולות של ארכיאולוגים בנושא, ובשנים האחרונות דווקא האסכולה "הירושלמית", המקבלת יותר את הבסיס ההיסטורי של המקרא, זכתה לאישושים משמעותיים בחפירות ארכיאולוגיות.

אולם לשיטתו – אם יציאת מצרים לא הייתה, אדרבא: איזה עם בעולם מספר על עצמו סיפור המתחיל במאות שנות עבדות וגולה? רק עם שנושא שליחות של אהבת החירות, שנאת העבדות ומאבק על החירות. אבל בדבוקת שוקן הכול הפוך, כי השנאה העצמית מעבירה אותם על דתם ועל דעתם.

* שיער צהוב – מה דעתי על צבעי השיער של נתניהו? אין לי דעה. אבל יש לי דעה על הצבע של העיתונים שמקדישים חצאי עמודים, בעמודי החדשות, לצבעי השיער של נתניהו. הצבע שלהם הוא צהוב.

* ההייטנר הנכון – התקשר אליי בחור צעיר ונחמד, כדי להזמין אותי להרצאה בפני חניכיו. בראשית השיחה הוא אמר במבוכה שהוא מקווה שהגיע לאורי הייטנר הנכון. השבתי לו: תלוי את מי אתה שואל. יש כאלה שיאמרו לך שהגעת לאורי הייטנר הממש לא נכון.

* ביד הלשון: שביעי של פסח – היום האחרון של פסח, כ"א בניסן, אינו נקרא "החג השני" (כפי שנכתב, למשל, בתחזית מזג האוויר ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet), כיוון שאינו חג העומד בפני עצמו, אלא היום האחרון של אותו חג, חג הפסח.

הוא גם אינו נקרא "פסח שני". פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר, חודש לאחר ליל הסדר, והוא נועד לאפשר את הקרבת קורבן הפסח למי שנבצר מהם להקריבו במועדו, אם כיוון שהיו טמאים או כיוון שהיו רחוקים ממקום המקדש.

היום האחרון של פסח נקרא, בפשטות, שביעי של פסח. זהו יום שבתון על כל המשתמע מכך – איסור מלאכה וכד'.

על פי המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף.

שביעי של פסח הוא שבתון מן התורה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות טו, טז). וכן: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח). והקראים מכנים את שביעי של פסח "שביעי עצרת".

* * *

נעמן כהן

עדת הַקָרָעִים – הקוראים קרע רע רע רע רע

במאה ה-7 הערבים-המוסלמים כבשו את בבל ואת ארץ ישראל ותוך מאה שנה 90% מהיהודים חיו תחת שלטון ערבי-מוסלמי.

ראש הקהילה היהודית בבבל נקרא ריש גלוּתא (ראש הגולה), זו היתה משרה מטעם השלטון הערבי-מוסלמי.

במאה ה-9 יהודי בשם עָנָן בן דוד, אשר היה ממשפחה מיוחדת ומיוחסת לבית דוד, החליט לתבוע את תפקיד ראש הגולה בבבל. היות ולקהילה היהודית היו קשרים עם השלטון, השליכו את ענן לכלא.

בכלא ענן פגש ערבי-מוסלמי בשם אבוּ חַנִיפא שיעץ לו להינצל מהכלא על ידי זה שיכריז שהוא שייך לדת אחרת. ענן מתחיל להפיץ ברבים שהוא לא יהודי, לא מכיר ביהדות הרבנית ולא מכיר בתורה שבעל פה, במשנה ובתלמוד.

הוא השתחרר מהכלא וייסד קבוצה שנקראה "עננים" ולימים שונה שמם לקָרָאִים. מקור שמם במקרא – "קראים", ולפי תפיסתם, בדומה לצדוקים, הם הכירו אך ורק בתורה שבכתב.

הקראים הוחרמו על ידי היהודים הרבניים והקימו קהילות במצרים, בישראל, בחצי האי קְרִים ובליטא. באותו זמן הם מנו כ-40% מהיהודים.

גם הקראים לא היו יכולים, למרות רצונם, לוותר על ספר הלכה שיפרש איך מקיימים את המצוות, וענן בעצמו פירסם ספר הלכה – "ספר המצוות".

ענן עלה לירושלים, והקים שם בית כנסת קראי, הוא מת ונקבר בהר הזיתים. (בית הכנסת קיים עד ימינו בירושלים והוא העתיק ביותר שקיים ועדיין מתפללים בו קראים).

חלק מהקראים שמרו על קירבה ליהדות. הקראים של מצרים עלו כולם לארץ.

חלק מהקראים שמרו על בידול וריחוק, ואף הכריזו על לאומיות נפרדת. בזמן הכיבוש הנאצי הקראים בקְרִים ובליטא (טראקי) הכריזו כי הם אינם יהודים. הנאצים דרשו מהם פירוט של שמותיהם כדי שיידעו מי מתחזה לקראי ומי לא.

הקראים הוכרו ע"י הגרמנים כ"ארים בעלי הדת היהודית" ולכן הגרמנים לא השמידו אותם. חלקם אף גויסו  לס.ס. לאחר שקיבלו הכשר מיוחד לכך על ידי הימלר.

בדומה לאותם "קראים" נוצרה בארץ קבוצה של יהודים "קָרָעִים". יהודים שכל העת צורחים קרע רע רע רע רע רע רע כל כך רע כאן בארץ. הכל רע רע רע.

בדומה לאותם קָרָאים שהצטרפו לס.ס. גם חלק מעדת "הַקָרָעִים" מצטרפים בגלוי לאויבי ישראל .

בטאון הבית של "עדת הַקָרָעִים" הוא כמובן עיתון "הארץ".

לפי העיתון הכול בארץ רע. מדינת ישראל תמיד דומה למשטר פשיסטי או נאצי (לעולם אין העיתון וכותביו משווים למשל את ישראל למשטרים ערביים-מוסלמיים כי הם הרי משקפים את החופש והדמוקרטיה).

לאחרונה עיתון הַקָרָעִים התעלה על עצמו. בשעה שחנה בלדון, סטודנטית צעירה בת 21, לא יהודייה, נרצחה ע"י ערבי-מוסלמי שנטען שיש לו בעיות פסיכיאטריות (האם רצח יהודים היא בעיה פסיכיאטרית קולקטיבית של ערבים-מוסלמים?) פירסם ביטאון העדה הקָרָעִית-"הארץ", את דעת כתבו יוסף קליין, (שהעורך עמוס שוקן פיטר והוציאו לפנסיה אבל השאיר לו טור שבועי שיביע בו את "His Master's Voice"), ש"הדתיים הלאומיים (בראיון בטלוויזיה אמר לאמנון אברמוביץ': "הציונים היהודים" מסוכנים. מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר להרוג, אותם לא."

כלומר לדעתו של אותו איש קטן (קליין) צריך להרוג אותם אבל למרבה צערו אי אפשר. 

הגזענות האנטישמית של האיש הקטן (קליין) כל כך בוטה עד שהאיש זכה לגינויים מכל קצות הקשת הפוליטית, מלבד כמובן מצידה של "הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל) ה"מבינה" תמיד את רצח היהודים, ושותפיה אנשי מר"צ המזדהים איתה. שהרי גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) גם היא חושבת שישראל היא סכנה גדולה יותר מהחיזבאללה שהרי היא, ישראל, האחראית לדעא"ש.

למען האמת בעיתון כבר התפרסמו דברים קיצוניים מאלו של מר קליין, הרי כתב "הארץ", זבגינייב אורלובסקי, הידוע ביותר בשמו זאב שטרנהל, פירסם מאמר בו ראה בחיוב את רצח היהודים כטוב למטרותיו כאשר ייעץ לערפאת היכן בדיוק יש לרצוח אותם. מטעמים פוליטיים יעץ אורלובסקי-שטרנהל לערפאת, כדאי לך להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

האנטישמיות של שם ומיהו איש "שמאל"

הישראלי לשעבר, שם לוי, הוא בעל היי קיו גבוה. כאקטיביסט פרו-איסלמי קיצוני התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ובפשיזם הערבי-מוסלמי, וכאוטו-אנטישמי הוא בעד חיסול מדינת היהודים. בצעד ראשון להגשמת מטרותיו הוא ירד מהארץ וויתר על אזרחותו הישראלית על מנת שלא ישלם מיסים בארץ (בכך גם העלה את רווחיו).

שנאתו לישראל לא הפריעה לו לגרוף מיליונים מחיילים משוחררים הממומנים מקופת המדינה אותה הוא כל כך שונא.

ב"שלט רחוק" מסינגפור (הוא עצמו גר במונקו) הוא ניהל בארץ את חברת "היי קיו"  High Q, חברה המכינה למבחנים הפסיכומטריים.

מסיבות שאינן ברורות עד הסוף פשטה החברה את הרגל ו-2000 תלמידים, בעיקר בוגרי צבא, נשארו ללא כספם וללא הקורסים שהובטחו להם, ומאתיים מורים פוטרו ללא פיצויים.

האנטישמי, שם לוי, משך מהחברה לחשבונו הפרטי בסינגפור (הוא עצמו חי במונקו) 12 מיליון שקל.

למרות היותו קפיטליסט חזירי ומנצל פרולטרים, בגין היותו אנטישמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ובחיסול מדינת היהודים הוא נקרא בארץ "איש שמאל".

הנה הוכחה נוספת מדוע יש לנטוש את המושג "שמאל" לטובת המושג "אקטיביזם פרו-איסלמי".

הגדת הפסח של ששון

האשכנזייה הרוסית, ילידת קיבוץ קריית ענבים, טליה ששון (השומרת בסוד את שם משפחתה המקורי על מנת שתיחשב "מזרחית"-עיראקית), משחזרת את המסורת הנפלאה של הקיבוצים בהפיכת הגדת פסח לאקטואלית.

היא, כראשת "הקרן לישראל חדשה" (פלסטין), הוציאה "הגדה" חדשה לפסח לרגל היובל למלחמת ששת הימים, ולשחרור יהודה ושומרון מהכיבוש הערבי-העבר-ירדני. פועל יוצא ממטרותיה הוא כמובן העלמת מטרת יציאת מצרים מאותה "הגדה" מטעם.

ב"הגדה" המקורית מטרת יציאת מצרים היא: שחרור עם ישראל מבית עבדים במצרים והתנחלות בארץ למען השגת ריבונות לאומית לעם ישראל בארץ ישראל.

להגדת ששון מטרה הפוכה. 

לכל קטע מהגדה המקורית הוצמד פירוש עדכני ברוח "הקרן לישראל חדשה" (פלסטין). כלומר הטפה לכיבוש ערבי-מוסלמי של הארץ.

רוב המגיבים אינם אישים מוכרים בציבור (אולי תורמים לקרן) אבל ישנם גם פרשנים מוכרים.

למשל, השיר הנפלא מתהילים הנמצא בהגדה: "בצאת ישראל ממצרים":

"בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז:

הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו:

הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר:

הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:

מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר:

הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:

מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב:

הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם."

עליו דורש המהגר מרומניה, אלי בר נביא (השומר בסוד על שמו הרומני המקורי), שגריר ישראל בצרפת לשעבר (המזדהה עם מדיניותה) את הדרש הבא: "אין חרותנו חרות אלא בחרותו של העם האחר היושב בארץ ציון. תהי אל קודס (ירושלים) בירתו, פלסטין מדינתו."

מצטרף אליו הצרפתי הישועי ממוצא יהודי, חבר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), אברהם בורג, הדורש את הפסוק "שפוך חמתך" בנוסח הישועי של הגשת הלחי השנייה ואהבת האוייב של ישו: "שפוך אהבתך על הגויים".

באירוניה, יש לציין, שבניגוד לאותם דרשנים יהודים דווקא "אללה"-אלוהים הערבי, מצהיר ברורות על מטרת יציאת מצרים והיא כיבוש ארץ ישראל כולה על שתי גדות הירדן: "הנחלנו לבני העם שנרדפו את מזרחה ומערבה של הארץ אשר נתַנו ברכתנו בה" (סורה 7, תרגום: אורי רובין). אללה-אלוהים הערבי אף מזהיר את הישראלים לבל יוותרו אפילו על חלק מאדמתם, פן יביא הדבר לאובדנם: "היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון". (סורה 5).

מובן שלא עלה על דעתה של טליה ששון להכניס קטעים אלו של אלוהים הערבי ל"הגדה" שלה.

עתליה בן אבא מחרחרת מלחמה

כי בת איזבל עתליה אשת הדמים זוממת... מרשעת זו אשר ילדי בנה רצחה

אף נגד אלוהים יד זידונה שלחה.

("עתליה" מאת ז'אן ראסין, תירגם אליהו מיטוס)

והנה לאקטיביסטים הפרו-איסלאמים יש גיבורה חדשה. צעירה בשם עתליה בן אבא משחקת אותה רוזה לוקסמבורג וכותבת מכתב מבית הכלא לשם נשלחה בגלל סירובה להתגייס לצה"ל. (50 ימים בכלא צבאי "הארץ" 10.4.17)

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4009413

אותה צעירה מתנאה בכך שנשפטה בגין התנגדותה לכיבוש (היהודי) ועקב תמיכתה בכיבוש ערבי. הכלא היא מתארת, דומה ל"כיבוש" היהודי (היא לא התנסתה עדיין בכלא ערבי תחת כיבוש ערבי) "הוא רומס ומבטל את האנושיות והעצמיות הן של האסירות והן של הסוהרות." כולם אינם אנושיים זולתה. היא עתליה סמל האנושיות.

אז ככה. עתליה איננה סמל האנושיות אלא בדיוק ההיפך. מי שאינו נלחם ברוע האיסלמו-נאצי, משתף איתו פעולה. כאקטיביסטית פרו-איסלאמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי ובפשיזם האיסלמו-נאצי, עתליה אינה פעילת שלום אלא מחרחרת מלחמה.

עתליה ומשת"פיה משחזרים את פעולת הסטודנטים הבריטים ב"שבועת אוקספורד" (Oxford oath) או "התחייבות אוקספורד" (Oxford pledge) המפורסמת.

ב-30 בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר גרמניה. עשרה ימים לאחר מכן החליט איחוד הסטודנטים של אוניברסיטת אוקספורד כי: "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה (נגד היטלר) למען המלך והמדינה."

אלפרד צימרן, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוקספורד כתב לראש מועדון הסטודנטים: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת, זה יהיה גם בגללכם."

והוא צדק. בספרו של ר.ו. ג'ונס, "מלחמה סודית ביותר" על המודיעין הבריטי בימי המלחמה, מובא מכתב ששלח אריך פון ריכטהופן, קצין לשעבר בוורמאכט, ששירת במטה הכללי הגרמני בזמן קבלת החלטת אוקספורד.

המכתב פורסם ב-4 במאי 1965 ב"דיילי טלגרף": "אני יכול להבטיחכם, מידיעתי האישית, ששום גורם אחר לא השפיע על היטלר ועל הדרך שבה בחר, יותר מאשר אותו 'סירוב להילחם למען המלך והמדינה', מפני שההחלטה התקבלה בקרב מה שנחשב כאליטה האינטלקטואלית של ארצכם." מוסוליני חשב ש"ההחלטה היא הוכחה לכך שבריטניה חלושה, רכרוכית, כמו אישה זקנה."

בדיוק כך משפיעה הפעולה של עתליה ומשת"פיה. הנה יחיא סנוואר ואבא של מאזן ושאר מנהיגי הערבים-המוסלמים בטוחים שהנה-הנה הם מנצחים וכובשים את ישראל בלי צורך בהגמשה מדינית ובהגעה לשלום, שהרי הישראלים חלשים ומתפוררים.

זו תרומתה של עתליה לחרחור מלחמה ולמניעת השלום.

אבות אחלו בוסר והבנים בלעו את הקיא

מתתיהו "מתי" פלד (1923-1995) היה אלוף בצה"ל ערב מלחמת ששת הימים, והיה בין אלו שדחפו להחלטה להתחיל את המלחמה.

לאחר המלחמה הפך לאקטיביסט פרו-איסלאמי, פעילות שהביאה אותו לפי מסמכי ואסילי מטרוקין, איש הק.ג.ב לשעבר, לעבוד בארץ כסוכן סובייטי, לרגל ולמסור ידיעות לאוייב.

בנו הצעיר, מיקו, ירד לארה"ב, וחיבר ספר: "The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine" בו הוא מסקר את פעולת אביו, תוך שהוא הפך לתעמלן פרו-איסלאמי קיצוני נגד ישראל, המאשים אותה בכל הפשעים האפשריים.

בתו נורית פלד-אלחנן, פרופסור לשפה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, הפכה אף היא לאקטיביסטית פרו-איסלאמית קיצונית התומכת ב-ב.ד.ס.מ (מ=מזוכיסטים יהודים) וממייסדי "טריבונל ראסל על פלסטין" (Russell Tribunal on Palestine) מוסד אנטישמי קיצוני האמור לשפוט את ישראל.

סמדר בתה, נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-1997 ונקברה בקיבוץ נחשון, ליד סבה, אבל רצח בתה רק שיכנע אותה להמשיך ולתמוך ברוצחים והיא רק הגבירה את פעילותה הפרו-איסלאמית.

פלד אלחנן מתנאה תמיד בכך שמחקריה על הדיוקן הפלסטיני בספרי הלימוד הישראלים, אותו היא רואה כגזעני, נלמדים באוניברסיטאות הפלישתינאיות, אבל העיתון "מקור ראשון" מדווח שכל ניסיונותיה להתקבל להרצאה שם נדחו ע"י הערבים המוסלמים. היא הרי יהודייה ועם יהודים, אפילו קולברטורים-משתפ"ים אין לנו כל קשר, נאמר לה.

כמובן שפלד-אלחנן מצדיקה את החרם נגדה. אקטיביסטית פרו-איסלאמית כבר אמרנו.

הכמיהה ליוחנן

רבים כמהים ליוחנן. יש הכמהים ליוחנן המטביל, ויש הכמהים ל"יוחנן המהלך"  – Johnnie Walker Scotch Whisky.  ובכלל השם יוחנן – באנגלית ג'ון, או בשם החיבה ג'וני, ובמיוחד בשפה הגאלית – שון, נהפך לשם פופולארי בארץ.

 לאחרונה שרת התרבות הפטריוטית לעילא ולעילא מרים סיבוני-רגב החליטה להעניק את פרס שרת התרבות למשורר צעיר שירד מן הארץ. (שרה פטריוטית, כבר הזכרנו).

בכספי הפרס הוציא היורד הצעיר, אייל שלום (31) ספר שירים בשם "ג'וני נעדר".

הירידה של שלום ללונדון השפיעה גם על מושאי השירים. למשל, טרמינל 15, הנמל הלאומי ע"ש ריצ'רד השלישי, ניקולא הקדוש, ושמות כמו הנס וג'וני המופיעים לכל אורכו של הספר.

ומיהו אותו ג'וני הנעדר?

בראיון לדוד בוחבוט ("הארץ", גלריה, 14.4.17) מספר שלום: "בוקר אחד לפני שש שנים הוא חיכה בתחנת הרכבת פיקדילי בלונדון למישהו שידע כי לעולם לא יגיע. זו היתה שעת בוקר מוקדמת ושלום נטע את עצמו ברציף. הוא לא זז ממקומו גם כשהשעות חלפו וזרם הנוסעים גבר. רק בהה, מנסה "לחקור את ההתרגשות הזו. רגעי האבל והמבוכה היו להתגלות רגשית ואסתטית שהם הבסיס לספר."

ומי הוא הנעדר ג'וני? "ג'וני הוא בחור די רזה עם סדרת התמכרויות לא מרשימה במיוחד אבל אז זה הספיק," מספר שלום, ואינו משתמש לגביו במילה אהבה או תאווה. לפני כמה חודשים הוא מספר, הוא פגש את אותו ג'וני במקרה בשנית בניו יורק ולא אמר לו אפילו שלום. "כאשר כתבתי," הוא אומר, "כתבתי מתוך ידיעת אהבה ובזה אני בטוח. גם אם היתה רק אמת בשעתה."

בכתיבתו השירית ההומוארוטית המלוטשת מביע שלום פחות את הכמיהה לאהוב ויותר את האהבה לעצמו:

"וְאִם מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי הַרְבֵּה כְּמוֹ הַיָּם, / וְאִם מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי דַּוְקָא כְּשֶׁאֲנִי נִרְדָּם, // וְאִם כְּמוֹ יָם מַרְפֶּה מֵאַדְווֹתָיו מִישֶׁהוּ עוֹזֵב אוֹתִי, / דַּוְקָא כְּשֶׁאֲנִי נִרְדָּם אָז מִי אוֹהֵב אוֹתִי, // וְזֶה קוֹרֶה גַּלִּים-גַּלִּים, כִּבְמִפְגָּן, נִטָּשִׁים הַחֲלָלִים, / אוֹרְגִים תְּנוּמָה וּמְלַטְּפִים כְּמוֹ מִי לְאַהֲבָה אוֹתִי, // וְשׁוּב בְּהֵרָדְמִי אֲנִי יָפֶה כְּמוֹ יָם כָּחֹל כְּמוֹ אֵין בִּי דָּם / כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹזֵב אוֹתִי דַּוְקָא כְּשֶׁאֲנִי נִרְדָּם."

לזכותו יש לומר שבשיריו יש אהבה, ואין שנאה כבשירי עמיתיו הערסים-פואטים.

ועוד על הכמיהה לג'וני

מרים המגדלית (מרים ממגדל) מאריה מגדאלנה (בגרמנית "מַרְלֵנֶה") דיטריך, הידועה יותר כמרלן דיטריך (Marlene Dietrich) ‏(1901-1992), שחקנית הקולנוע והזמרת ילידת גרמניה שמרה בניגוד לשלום בסוד את חייה הפרטיים.

במהלך שנות העשרים העליזות  בגרמניה היא חיה כלסבית כחברת הקהילה הגאה הגדולה של ברלין. בימים ההם רצוי היה לשמור סוד.

במאי 1923 נישאה כלפי חוץ לרודולף סייבר, עוזר במאי (שהפך מאוחר יותר לבמאי בחברת פרמאונט) בנישואים פתוחים. בתה היחידה של דיטריך, מריה אליזבת' סייבר, נולדה שנה לאחר מכן.

במהלך חייה ניהלה דיטריך גם מספר רומנים עם גברים מחוץ לנישואיה. בעת צילומי הסרט "מרוקו", היא ניהלה רומן עם גרי קופר (שניהל רומן במקביל עם לופה ולז). ב-1938 היא ניהלה רומן עם הסופר אריך מריה רמארק, וב-1941 עם השחקן הצרפתי ז'אן גאבן.

בשנות ה-40 היא ניהלה מערכת יחסים עם והסופרת הלסבית מרסדס דה אקוסטה שהיתה גם מאהבתה של גרטה גרבו.

בשנות ה-50, היא ניהלה רומן עם יול ברינר שנמשך למעלה מעשור.

בניגוד לאייל שלום שב"ג'וני נעדר" הוא אוהב את עצמו, בשירה המפורסם ג'וני מביעה מרלן את מלוא אהבתה לג'וני הנעדר.

Johnny

Wenn du Geburtstag hast

Bin ich bei dir zu Gast

Die ganze Nacht

Johnny

Ich träum' so viel von dir

Ach, komm doch mal zu mir

Nachmittags um halb vier!

ג'וני,

ביום הולדתך

אני אתארח אצלך

כל הלילה

ג'וני,

אני חולמת עליךָ כל כך הרבה

אך, בוא אליי

אחר הצהריים בשלוש וחצי.

הנה, הביצוע המפורסם שלה לשיר ג'וני, תהנו:

https://www.youtube.com/watch?v=_iiedW09_2U

אשכנזים פתטיים תפסיקו לקושש הזמנות

במאה השביעית פלשו הערבים-המוסלמים למרוקו ומצאו מולם שבטים בֶּרְבֶּרִים, ביזנטים-נוצרים, ויהודים, שהתאחדו תחת מנהיגותה של דהייה בת מאתייה בן תיפאן, שכונתה גם אל-כהינא, הכוהנת החוזה. בן תיפאן עמדה בעצם בראש ממלכה יהודית, אחרי שגיירה שבטים בֶּרְבֶּרִים.

ההיסטוריון איבן חלדון (1332-1406) מספר על השבטים המתגיירים שהתישו את הכוחות המוסלמים במשך 25 שנה, עד שנכנעו לצבא הכיבוש הערבי. אל כהינא התאבדה בקפיצה לבאר, כדי שלא ליפול בשבי הערבי-מוסלמי.

 (מעניין אם פרופסור אווה אילוז, הסוציולוגית ילידת מרוקו, הגזענית האנטי-אשכנזית, שהטילה חטא קדמון על כל האשכנזים, והנלחמת נגד "הכיבוש" היהודי – תסכים לראות באל כהינא גיבורה יהודית מרוקאית לאומית. מן הסתם היא תתנגד לכך, כי ברגע שתתמוך בה – מיד יפסקו הכבוד והכיבודים שהיא מקבלת, כיבודים שניתן לקבל רק אם נלחמים נגד "הכיבוש" היהודי ולא נגד הכיבוש הערבי של מרוקו).

כיום הבֶּרְבֶּרִים תושבי הארץ הילידים, מונים כ-60 אחוז מתושבי מרוקו. המלך מודע למצב הנפיץ עבורו, ולשאיפות החופש של הבֶּרְבֶּרִים, ולכן הוא התיר לבֶּרְבֶּרִים לפני שנים מיספר, ללמוד בבתי הספר את שפתם.

לפי הסברה – קרוב למחצית יהודי מרוקו הינם בני בניהם של השבטים הבֶּרְבֶּרִים שהתגיירו.

בשיאם מנו היהודים במרוקו כ-2.5 אחוז מהאוכלוסייה.

היהודים השפיעו מעט מאוד על תרבות מרוקו, אבל הושפעו ממנה רבות. (לשם השוואה היהודים בגרמניה מנו רק-0.76 אחוז מאוכלוסייה).

היהודים בני הבֶּרְבֶּרִים שהתגיירו המשיכו לשמור על מסורות פגאניות אליליות של הבֶּרְבֶּרִים ביניהן חגיגה לכבוד האלה הבֶּרְבֶּרִית "מימונה". מסורת שנשמרה גם לאחר השפעת יהודי ספרד על מרוקו.

יהודי מרוקו לא קיבלו את יהודי ספרד שהיו מפותחים מהם בסבר פנים יפות.

למשל כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, הם ביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, אבל יהודי המקום לא קיבלו אותם בטענם שסגנון תפילתם שונה. ובכלל המרוקאים התייחסו בניכור ובחשש מה לעילית הספרדית האירופאית (כמעט אמרתי אשכנזית) שהגיעה זה עתה והתנשאה עליהם, ולאט לאט השתלטה על הקהילה. לאחר חיכוכים רבים המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, בנו בית כנסת לעצמם, בית הכנסת "צלאת אל עזמה" (בית כנסת המתבדלים) בית הכנסת נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כתות ללימוד תורה לילדים. בכניסה כתובת על קרמיקה כחולה עם עיטורים: בית הכנסת אלעזמה רחובתלמודתורה (כך מחובר) נוסדה בשנת (1492) 5252. שימו לב לתאריך שנת גירוש ספרד. כיום מתגוררת בבית משפחה מוסלמית השומרת על המקום, החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח.

למרות ההשפעה הגדולה של יהודי ספרד על יהודי מרוקו גם יהודי ספרד במרוקו אימצו במשך השנים את הפולחן של האלה הבֶּרְבֶּרִית "מימונה".

ומה לנו ולפולחנה של אותה אלילה פגאנית?

עיתון "הארץ" מחזיק כתבת ייעודית לענייני נשים בשם צפי סער. וכתבת נפרדת לענייני יהודים-ערבים. ברור שכל כתבת צריכה גם להיות אקטיביסטית פרו-איסלמית. וכאן לעתים יש סתירה.

איך ניתן לשלב פמיניזם לוחם עם התרבות המוסלמית? (לפי מחמד יש להכות את האישה אם אינה מצייתת לבעלה (סורה 4 פסוק 34), אז מסתבר שהכול יכול להשתלב אם מאשימים בכל את האשכנזים. אקטיביזם פרו-איסלמי ופמיניזם לוחם משתלב היטב עם גזענות אנטי-אשכנזית.

צפי סער כותבת כך: "רגע אחרי שגמרו (האשכנזים) לקטר על ליל הסדר והמשפחה והאוכל והשאלות של הסבים והבדיחות של הדודים, נזכרים רבים שהם נטולי קרובים מרוקאים ומתחילים לנסות לקושש הזמנה למימונה. ובכן, תפסיקו עם זה. לא רק שאתם פאתטים, אלא שאתם גם מדגישים את העובדה שהציונות עשתה למימונה מה שעשתה לעולים ממרוקו."

הנה נפתרו כל הסתירות. מי אשם ביחס לא שוויוני לאישה המרוקאית היהודית או הערבייה-מוסלמית? כמובן האשכנזים הציונים.

המימונה, קובעת צפי סער, הוא חג מטריארכלי. לא פחות.

יהודייה-מרוקנית בשם שירה אוחיון כותבת בעיתון הגזעני האנטי-אשכנזי "העוקץ" שחג המימונה הוא אפילו "חג פמיניסטי". (האם אצלה בבית הגברים המרוקנים מבשלים והנשים רק אוכלות?)

"החשיבות הגדולה של החג," מדגישה גברת אוחיון במאמרה, הוא ש"חג המימונה מערער על הנרטיב הציוני-אשכנזי הלאומי. מצד אחד, זהו חג שמאפיין בעיקר את יהודי מרוקו. מצד שני, במושגים ציוניים ויהודיים זה חג ללא אויבים מובחנים שקמים לכלותנו – ללא יוונים, פרסים, רומאים, גרמנים או ערבים שבכל דור ודור. חג בלי צוררים: בלי פרעה, אנטיוכוס, המן הרשע או הצורר הגדול מכולם היטלר. חג בלי קורבנות ובלי התקרבנות, חג בלי שכול, בלי אבל, הסתגרות או הסתגפות. חג בלי מיתוסים יהודיים: משה רבנו, מרדכי היהודי, יהודה המכבי או בר כוכבא שהציונות ניכסה אותם לצרכיה והפכה אותם למיתוסים לאומיים מכוננים. זהו גם חג בלי אלמנטים דתיים ו/או גזעניים נוסח 'בנו בחרת מכל העמים', ואני אעז לומר, גם אם אעורר את קצף הקהילה המרוקאית עלי: זהו חג בלי אלוהים."

מעניין מה אומרת המלומדת המרוקנית אוחיון על חג שבועות למשל שאין בו אויבים אלא רק חקלאות וקבלת תורה, ויש אלוהים?

מסכמת סער. המימונה זהו חג מרוקני עם גוונים מטריארכליים, כלומר חג שמבטא "פטריוטיות מרוקאית אתנית ולא לאומיות ציונית. חג שקורא תיגר על ההפרדה הבינארית שיצרה הפטריארכיה הציונית והדתית במדינת ישראל בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים. חג שמקלקל את הרצף הנפלא של לוח השנה העברי ואת ההבנייה של הקורבנות היהודית כבסיס לכיבוש ולתוקפנות נגד שכנינו הערבים. חג מלא שמחה שתקוע לנו אי שם בין פסח לערב יום השואה. והכי נורא, חג שאינו בשליטתה של ההגמוניה הציונית. זו הסיבה ככל הנראה שהחג הזה מוציא את כל השדים והשדות הגזענים מחוריהם, ואת כל הפוליטיקאים שרצים לבתיהם של קבלני הקולות ומצטלמים בפוזות נוטפות דבש ושמן מהמופלטות."

אופס הגענו ל"כיבוש"... הבנתם, המימונה הוא חג נגד האשכנזים ונגד ה"כיבוש"... כמובן הכיבוש היהודי שכן הכיבוש הערבי של מרוקו או של א"י הוא כשר ואפילו לפסח...

והנה מצטרפת לדיון גם ערביה-מוסלמית גזענית המגדירה עצמה אפילו "פמיניסטית". (האם היא רואה את דברי מוחמד על הנשים גזענות או מופת מוסרי? תנחשו), וכותבת ש"המרוקנים היהודים והמוסלמים בבריסל חגגו בשנה שעברה את המימונה באותה צורה כמעט כמו שעשו במולדת מרוקו, רב הקהילה בבריסל דיבר על רדיפת המיעוטים באירופה, איך אין כמו היהודים שמבינים איך מרגיש מוסלמי באירופה, לצדו נאם האימאם בבריסל שעסק במצווה שחלה על מוסלמים להידברות עם 'אהל אל כיתאב' (עם הספר) בדרכי נועם, כלומר עם היהודים והנוצרים."

(צפי סער, אשכנזים פתטיים תפסיקו לקושש הזמנות למימונה, "הארץ" 14.4.17)

http://www.haaretz.co.il/gallery/mejunderet/.premium-1.4019828

אופס, שמתם לב. חוקי ההשפלה הגזעניים של "בני החסות" נהפכו אצל הערבייה המוסלמית-הגזענית, סמאח סלאימה, להידברות בדרכי נועם.

לאור דבריה אנחנו בתדהמה מדוע זה כל שטחי הכיבוש הערביים ריקים מיהודים ומנוצרים ובמיוחד במרוקו הכול כך ליברלית.

ובכלל איננו יכולים להבין מדוע זה גברת אוחיון ודומותיה אינן מזמינות לחגיגית האלה הפגאנית הבֶּרְבֶּרִית את שכניה הערבים.

אז ככה. נער הייתי וגם זקנתי וטרם זכיתי לחגוג את המימונה, והיות ואינני פוליטיקאי אין לי שום כוונה לקושש הזמנות כדי להשתתף בחג בֶּרְבֶּרִי פגאני המוגדר ע"י מרוקאים פתטיים בשיתוף עם גזענים ערבים-מוסלמים כחג אנטי-אשכנזי ואנטי-ציוני.

וליהודים המרוקנים-הציוניים אאחל "תרבחו ותסעדו".

האווילות הבלתי מובנת של מיליקובסקי-נתניהו

ושל איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן

מנהיג חמאס חאלד משעל אמר בנאום בשבת לקראת "יום האסיר" כי חמאס מסרב לנהל משא ומתן על עסקת שבויים, לפני שישראל תשחרר מהכלא את משוחררי עסקת שליט שנעצרו מאז מחדש. לדבריו, "אחד המכשולים העומדים בפני קיום עסקה חדשה הוא ההתעלמות של ישראל מההתחייבויות שלה. הודענו לכל המתווכים כי כל מידע על השבויים הישראלים יהיה כרוך במחיר ולא יינתן בחינם."

 כזכור ברצועה מוחזקים גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין, וכן אברה מנגיסטו ושני אזרחים בדואים.

כבר כתבתי כאן כמה פעמים על הדרך להחזיר את גופות החיילים ואת האזרחים (אם ירצו לחזור).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01159.php

את החזרת הגופות מעזה יש להשיג ע"י המעשה הבא:

ראשית, תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה אלא עזה הטילה מצור על ישראל. בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משת"פים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל. האמירות המוסלמית של עזה היא-היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, ואת כל יהודי העולם, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.

בהתחשב בעובדה שלפיה מתחילת שנת 2016 נכנסו מעזה לישראל למעלה מ-15,000 פלישתינאים על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא:

הומאניזם תורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.

נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את אזרחיהם בפומבי.

מישהו יכול להסביר לי למה ממשיכה ממשלת ישראל במו"מ עקר במקום לנקוט במדיניות הזו שתביא שחרור לאלתר? 

* * *

הודעה חשובה לזונות

גם בשביעי של פסח

אסור עד צאת הכוכבים

לכבד את הלקוחות בביסקוויטים

אם אינם כשרים לפסח

* * *

ניר מן

אסיף חתרני ובועט

במלאת עשור לפרס ברוך ורות רפפורט נחנכה במוזיאון תל-אביב לאמנות תערוכה מקיפה שבה מוצגות עבודות קנוניות של כל היוצרים שזכו בפרס במרוצת שנות קיומו לצד עבודות חדשות שלהם. התערוכה, שנושאת את השם הסמלי – "אסיף", מציגה בכפיפה אחת עבודות של חתני הפרס וכלותיו ומתמקדת במוקדם ובמאוחר ביצירתם. בצומת חילוף המשמרות במוזיאון עם העברת שרביט האוצרות הראשית לידי דורון רבינא, מהווה התערוכה 'אסיף' סיכום ביניים למפעל האמנותי לעצמו, כמו גם שעת כושר הולמת ל'מבחן התוצאה' של השפעותיו על שדה האמנות הישראלית בת זמננו.

פילנתרופיה פורצת דרך

בשלושים השנים האחרונות השקיעה קרן רפפורט עשרות מיליונים בפקולטה לרפואה בטכניון, בהקמת בית חולים לילדים ברמב"ם, בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ועוד. מפעל  פרסי רפפורט הושק בשנת 2006 בתחום האמנות, וכיום הם מוענקים גם במסלולי המדע והחברה. הפרס לאמנות הוקדש תחילה לציור, והשנה נוספו לו תחומי הפיסול והווידאו. בשנת 2010 החלה הענקת פרסים למצוינות וחדשנות מחקרית בתחום הרפואי והביו-רפואי בשיתוף עם מכון רפפורט בטכניון, ומשנת 2013 מוענק הפרס גם "לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית" בשיתוף עם השבועון לאשה. בשנת 2015 זכתה בפרס ד״ר חנה קהת, מייסדת  התנועה הפמיניסטית הדתית 'קולך', והשנה הוא הוענק לאקטיביסטית החרדית עו"ד רות קוליאן, מייסדת המפלגה החרדית 'ובזכותן' המשלבת נשים ברשימתה לכנסת.

פרס רפפורט לאמנות שמוענק מדי שנה לאמן ישראלי בכיר ולאמן ישראלי בתחילת דרכו, נועד לעודד הכנסת זרמים עכשוויים לעשייה האמנותית ולחשוף את הציבור לכוחות היצירתיים הרעננים בארץ. תערוכות היחיד של שני הזוכים בפרס מוצגות במוזיאון תל-אביב בליווי קטלוג מקיף.

במסלול האמן הבכיר זכו בפרס עד כה האמנים נורית דוד, יאן ראוכוורגר, אבנר בן גל, טל מצליח, שרון פוליאקין, אסף בן צבי, דגנית ברסט, דוד ריב, עדו בר אל, יאיר גרבוז, צבי גולדשטיין ויצחק גולומבק.

במסלול האמן הצעיר זכו – אלי פטל, נטעלי שלוסר, יוסף קריספל, מלני דניאל, אורן אליאב, מיכאל חלאק, אלעד קופלר, איוה כפרי, עלמה יצחקי, שי יחזקאלי, יפעת בצלאל וגיל יפמן.

לציבור הרחב מרבית השמות אינם מוכרים (אם לא נקשרו לסערה ציבורית תורנית), אולם בקהיליית האמנות הישראלית מדובר בשורת הפורצים ראשונה.

מוזיאון תל-אביב לאמנות ניצב משכבר בשפיץ האליטיסטי במחוזותינו ונודע במוניטין היוקרתי של הפקותיו המושקעות. 'האיכות המלוטשת' היא שמם האמצעי של מופעיו באשר הם, קל וחומר כאשר כל הארטילריה הכבדה מגויסת להשקת ספינת דגל רטרוספקטיבית שנועדה להתוות מגמה ולשמש חלון ראווה ייצוגי.

בפתיחת התערוכה 'אסיף' אמרה סוזן לנדאו, מנכ"לית המוזאון והאוצרת הראשית הקודמת, שהפרס מאפשר למוזאון להציג את מיטב האמנים הישראלים בני דורות שונים. "תערוכת העשור לַפרס מסמנת רגע של התבוננות ב-20 אמנים, 20 תערוכות, 20 קטלוגים ו-20 עבודות שנכנסו לאוסף המוזיאון. זהו רגע של הנאה מן היבול היצירתי המקומי העשיר. חגיגת אמנות ישראלית עכשווית פרי יצירתן המשותפת של שתי אוצרות צעירות – ענת דנון סיון ונועה רוזנברג."

נועה רוזנברג: "בקהילת האמנים נוצרה קהילת-בת של זוכי הפרס. התערוכה מאפשרת התבוננות מחודשת בהתפתחותה האמנותית של הקהילה שנוצרה בעשור האחרון במוזיאון. בפרספקטיבת הזמן נראה כי השילוב של עשרות אמנים מבוגרים וצעירים בעלי כיוונים שונים זימנה אתגרים מרתקים, ובה בעת הקשת הכול כך מגוונת מייצגת ולא-מייצגת את הציור הישראלי העכשווי."

ייתכן שברוחב היריעה מגולם סוד ערכיותה של התערוכה, ואי אפשר שלא לאבחן באִבחת מבט שחתן הפרס ב-2017, האמן הצעיר גיל יפמן, מותח את גבולותיה לאופקים חדשים. "עבודתו של יפמן בוחנת את הסכנה הרובצת לפתחו של האמן המבקש אחר עונג חזותי, תוך אימוץ פרקטיקות של גרוטסקיות, הומור ופרובוקציה. עבודותיו יוצרות אמנות מפעימה, מעוררת ומטלטלת," נכתב בנימוקי חבר השופטים שבחרו בו.

יפמן, יליד 1979, בוגר האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל', הציג תערוכות בגלריות בישראל, בניו-יורק, בטאיפיי ובטוקיו. ב-2010 הוא זכה בפרס האמן הצעיר של משרד התרבות והמדע בתקופת כהונתה של השרה לימור לבנת, שנראית היום כנציגת עידן נאורות שפסה מן העולם. בתערוכה 'כוחה של המילה' במכללת ספיר לפני שנתיים עוררה יצירתו הקונטרוברסלית של יפמן את זעמם של חוגים דתיים בגלל השימוש הפרובוקטיבי בדימויי תשמישי קדושה. הרדיפה והאיומים על חייו אילצו אותו להגיש תלונה במשטרה.

שמה של עבודת הווידיאו השנויה במחלוקת, 'היה ערב הקיץ', הושאל משירו המתריס של ביאליק שנשא את אותו השם והבעיר את חמתה של האורתודוקסיה הדתית בזמנו להשחית ("הָיָה עֶרֶב הַקָּיִץ // וּבְנוֹת לִילִיּוֹת זַכּוֹת שׁוֹזְרוֹת מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה / חוּטֵי כֶסֶף מַזְהִירִים, / וְהֵן אֹרְגוֹת כְּסוּת אַחַת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים / וְלִמְגַדְּלֵי חֲזִירִים"). בעבודותיו מתמודד יפמן עם מיתוסים מקודשים, מוסכמות חברתיות וזהויות מיניות, ולא נרתע לנתץ אותם בהינף ביטוי נחרץ.

התערוכה הענקית מוצגת באולמות המרכזיים של המוזאון, והיא משיקה לשתי תערוכות היחיד של זוכי הפרס מדאשתקד – התערוכה המהממת 'אני ציירים', פרי מכחולו של האמן יאיר גרבוז, והתערוכה 'בשבחי מפולת' של האמן הצעיר שי יחזקאלי. הנוכחות העוצמתית של התערוכה 'אסיף' ושושבינותיה ניחתת בַּאחת על המבקר בַּנפח הפיזי שלה, בעושר היצירתי הבלתי נדלה ובחללי התצוגה החולקים לכל יצירה ויצירה מרחב מחייה טריטוריאלי. זה סוד כוחו של מוזאון גדול וחזק המסוגל לחולל גל הדף סינרגי מריכוז כלל הגורמים – היצירה, נבחרת היוצרים והתשתית החומרית – לכדי אמירה אמנותית מגובשת. מסף הכניסה לתערוכה אי אפשר שלא לחוש ברישומן של תפיסה מוזיאלית סדורה ויד אוצרותית בוטחת המיטיבות למצות מהמשאבים הגולמיים היגדים אמנותיים נוקבים.

מעוז רוחני מבוצר

האמנות האנושית עברה תהפוכות מפליגות בתולדותיה, ועם זאת האמנות ה'גבוהה' תמיד היתה ותמיד תהיה אליטיסטית ויקרה. יקרה מאוד. בפלאי תבל המונומנטליים גויסה האדריכלות הגרנדיוזית לשרת מטרות שלטוניות מובהקות במשטרי כפייה משעבדים (הפירמידות, החומה הסינית, הטאג' מאהל). כך גם יצירות רנסנסיות בפטרונותם של מצנאטים עתירי נכסים כמו הכנסייה הקתולית וארמונות המלוכה הפאודליים.

היהדות שללה מקדמת דנא את המיתולוגיה והפילוסופיה האתונאית שהצמיחו את מדעי הטבע, תרבות הגוף והאמנות הקלאסית, אסרה על עשיית פסל ומסכה והגבילה את הכישרון האמנותי לעיצוב פיגורטיבי של תשמישי קדושה. תנועת ההשכלה והמהפכות האידאולוגיות בעת החדשה שינו לבלי הכר את מעמדה של האמנות ואת ייעודיה החברתיים. אולם לפני כל התאוריות, ביסודה של כל אמנות גנוז הדחף היצירתי של הפרט היוצר, ובמהותה הגרעינית טמונה ביקורתיות רעיונית והתרסה חברתית. היצר המניע את האמן מוזן לא רק מכישרון יצירתי מוּלד אלא קודם כל מדחף ביטוי קיומי. מהצורך הקמאי להביע את סערת נפשו, את זעקת מחאתו, את תסכוליו ואת שברי רוחו. ואם יש משהו שכל ממסד לא אוהב, אבל ממש לא אוהב, זאת מחאה וביקורת. הממסד רוצה אמנות מאולפת בנוסח הקונסטרוקטיביזם הסובייטי או פולקלור 'עממי' עם מלודיות הרמוניות וציור נאיווי של פרחי ארצנו בצבעי פסטל ענוגים, זריחות ושקיעות רומנטיות, המיית רוח חרישית, פכפוך נחלים ודכיים המלנכולי של גלי הים. משטרים באשר הם תמיד מאוימים מביקורת, וככל שהמשטר חלש יותר הוא מפחד מצללי הרים ומסית נגד "אויבי העם". היעד הראשון הוא ה"תקשורת" שמצוירת כדמון אפל ובוגדני, ואחריה בתור מסומנות האקדמיה והאמנות – האינטלקטואלים, אנשי הרוח, התאטרון, הקולנוע, הספרות, המוזיקה והאמנות הפלסטית. כל מי שמעז לערער על אקסיומות נורמטיביות, שהספקנות אמנותו, שהחתירה לתיקון עולם נר לרגליו.

מישטר יכול לדכא ביד ברזל את האופוזיציה מבית, ומי כמו היהודים למדו זאת על בשרם כשעלו על מתרסים וגרדומים בכל קצווי תבל – מברית המועצות הקומוניסטית (משפט הסופרים), ארצות הברית הדמוקרטית (הזוג יוליוס ואתל רוזנברג, פעילי זכויות האדם למען השחורים) ועד חונטת הגנרלים בארגנטינה. כל שליט כוחני מפנטז על שופרות תעמולה כנועים ועל אמנות מגויסת שינוהלו בידי קומיסרים 'מטעם'.

למגרש הזה נכנס המוזיאון. המוזיאון כיסוד מוּסד חברתי – שלפני פרמיירות הגאלה הנוצצות, ארומת הסנוביות וההתחככות בשועים ובטייקונים, הוא קודם כל אכסנייה ובית יוצר לעשייה אמנותית. זה מיבחנו העילאי שאין בלתו. זה מקור חשיבותו הרוחנית והפוליטית של כל מוזיאון לאמנות במארג החברתי; ובמפלס הייעודי הזה מתעלה מוזיאון תל-אביב למדרגת מעוז חברתי מבוצר בהוויה הישראלית.

הוויכוח הנצחי מהי אמנות (ומהי לא-אמנות) מושתת על המושכלה הבסיסית שהאמנות היא שפה עם כללים ומושגים משלה. וכפי שהתרבות האנושית יצרה אלפי שפות ודיאלקטים לשוניים לשם הַסמלת המציאות ויצירת תקשורת, כך מבטאת האמנות את המציאות ואת החיפוש אחר משמעות הקיום בדרכיה שלה. עבודתה של האמנית דגנית ברסט על הניקוד העברי מצליחה להמחיש את השתקפות תובנה זו ביצירתה המוצגת בתערוכת 'אסיף'. במכפלה משולשת, ואפילו מרובעת, היא ממזגת את השפה הטקסטואלית, את השירה, את הניקוד היחידאי לשפה העברית, ואת מדיום הציור – לקולאז' בעל ריבונות מקודדת משלו. לפתע כל אחד ממרכיבי היצירה – השפה הוורבלית, השיר העירום מניקודו (והניקוד המיותם ממילותיו) והגרפיקה הפלסטית במִכלול היבטיה (הקומפוזיציה, ההנגדה, הפוקוס) – מקבל משמעות חדשה. באמצעות ההתמודדות בין הטקסט לתחושת אי ההלימה בין המראות למציאות יוצרת ברסט מסר פרשני חדש על החיים מזווית התבוננותה.

תערוכת 'אסיף' היא יום חג למוזיאון תל-אביב ולשוחרי האמנות. המבקר בה נחשף לשפע האמנותי על שלל ביטויָו המוטח בו ללא הנחות וללא עיגול פינות. מקירות המוזיאון מבליחה ההתחקוּת אחר האמת הפנימית כמו גם החתירה לחוף המבטחים החמקמק של חירות היצירה. מעשור שנותיו של הפרס עולה הדבֵקוּת בעיקרון המכונן שלפיו האמנות נועדה להיות אוונגרדית מטבעה, חתרנית וחופשית. אמנות נשכנית, בועטת, מאתגרת ופורצת גבולות, גם אם היא מטריפה את מיסדר שומרי החומות. ב'אסיף' מוצגים היבול האמנותי המבורך וההתמודדות החזיתית עם סוגיות אֱמוּניות על הציר שבין הטאבו החברתי לבחירה החופשית.

תערוכת 'אסיף', מוזאון תל-אביב לאמנות, מוצגת עד 2 בספטמבר 2017

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק רביעי

עגילים לאסנת

פתח תקווה, ינואר 2001

הרהורים לפני המוות

באוזניי הדהדו יללות הסירנה של האמבולנס השועט בכביש ומנסה לפלס לו דרך. לפני דקות אחדות הפרמדיקים השכיבו אותי אפרקדן על אלונקה. הייתי מכוסה בדם. הרבה דם. אבל לא הרגשתי כאבים ולא נטייה לעצום עיניים ולאבד את ההכרה. תהיתי אם ההרגשה של נעימות ורוגע היא הרגשתם של ההולכים למות. לא היו בי חרטות.

לא ראיתי מאור מסנוור, לא צללתי לתהומות ושום תמונה או קטע ממהלך חיי לא חלפה בראשי. תמהתי אם מלאכי השרת עדיין מתדיינים על גורלי עם בורא עולם.

כל מבוקשי היה להגיע לחדר המיון בהכרה מלאה. בוודאי אראה שם את מיקה לאחר שחוליה מיוחדת מטעם משרד הביטחון תזעיק אותה אל מיטתי. במילותיי האחרונות אלחש על אוזניה שהיא אהבתי היחידה. קיוויתי שיעמדו כוחותיי לחבקה אל חזי, לנשקה נשיקת פרדה, ורק אז להרפות ולהיאסף אל אבותיי.

מאחר שנותר לי עוד קצת זמן-מה עד שאגיע לחדר המיון, חשבתי מה פעלתי ומה תרמתי בחמישים וכמה שנות חיי ומה מייחד אותי מבני תמותה אחרים.

נישאתי והקמתי משפחה. אני בעל מקצוע מעולה בתחום הנגרות. צילמתי תמונות וזכיתי בפרסים ובאותות הוקרה. נראה לי שילדיי גאים בי, ואולי יום אחד יפנימו שאביהם היה משכמו ומעלה. בעיני הוריי רק העבודה והפרנסה הן ערך מכובד. רק מי שסבל חרפת רעב ומחסור כבד נזהר בימים של שפע ונדיבות. לא היו לי מהם ציפיות.

הרגשתי בידו של הפרמדיק העוברת עם מטלית על לחיי ומצחי ומספיגה את הדם. הוא שם לב למבטי המוקיר תודה, ועל פניו הצטיירה הבעת הפתעה. האם הוא תוהה שאני עדיין בחיים?

"איך אמרת שקוראים לך?" שאל בקול רך ונעים, וראיתי ראש מתולתל עם כיפה לבנה וזקן עבות.

"תגיד את האמת, אני פצוע אנוש?" התעלמתי משאלתו ושאלתי את שאלתי.

שפתיו התהדקו ואפו רטט. המטלית שבידו נעה לאטה סביב עיניי והבנתי שהוא מהסס אם לשתף אותי באבחנה. בשל היסוסיו נזרקתי במחשבתי עשרים שנה לאחור.

ביום אביבי בשעת שקיעה הגעתי עם הגברת הראשונה ליריד אמנויות ביפו העתיקה. נחיל אדם סובב בין הדוכנים, שבהם הציעו ציירים ופסלים את יצירותיהם למכירה. היו שם גם דוכני אוכל, תכשיטים ובגדים. מיקה התעכבה ליד דוכן של חגורות, ארנקים ותיקי עור, חפצים שהיא הכי אוהבת, וביקשה לקנות חגורה שתהלום את שמלת העור שלה. אישה בגיל העמידה ניגשה אליי כאשר עמדתי בצד משועמם, אמרה לי שהיא קוראת בכף היד והציעה לי את שירותיה. עניתי בהצטדקות: "מצטער, אשתי קונה כאן חגורה ומיד אנחנו ממשיכים בדרכנו." "זה ייקח רק שתיים-שלוש דקות. לא יותר." התפתיתי. לאחר ששילמתי לה התיישבנו על ספסל עץ סמוך. היא לקחה בידה את כף ידי השמאלית, כופפה אותה כלפי מטה וריכזה בה את מבטה. תהיתי מה היא רואה שם ומדוע אינה ממהרת לפתוח את פיה כפי שהבטיחה. היא מתלבטת. אולי התלבטותה היא סימן מבשר רע?! אולי אני חולה במחלה סופנית או אחווה פציעה קשה בתאונה. "תגידי," פניתי אליה בקוצר רוח. "את רואה דברים רעים?"

"לא," השיבה.

"אז למה את שותקת?"

מיקה קרבה אלינו ונעמדה לצדי. "מה קורה כאן?"

והמכשפה סוף סוף דיברה: "כבר ניבאתי עתידות של רבבות אנשים. ראיתי כפות ידיים מסוקסות, עדינות, חלקות, מיובלות ואחרות. אבל כף ידך היא ייחודית. הקו הכי חשוב הוא קו החיים, ואצלך יש שני קווי חיים."

נדהמתי.

"תירגע, תירגע," אמרה והניחה יד מרגיעה על זרועי. "זה אינו פרמטר יוצא דופן. מה שכן יוצא דופן הוא ששני קווי החיים בכף ידך מצביעים על שני תחומי חיים נבדלים שמאפיינים את חייך. קו חיים אחד אומר שאתה עובד עבודת כפיים, השני אומר שאתה איש רוח. לפי מיטב הבנתי, זה לא מציאותי."

הרגעים שעברו עליי בעת שהמכשפה מילאה פיה מים והרהרתי בגרוע מכול דמו לרגעים שבהם לא אמר הפרמדיק דבר על חומרת פציעתי. אבל לאחר זמן מה שנראה לי כנצח הוא שיתף אותי באבחנה שלו:

"נראה לי שרוב הדם שעליך אינו הדם שלך."

"אני לא מבין."

ביטחונו התחזק וגם קולו. "הפצוע ששכב בצמוד אליך דימם הרבה. גופו ספג המון רסיסים ממטען החבלה ושימש מגן לגופך. המראה שלך אמנם מבהיל, אבל מטעה. בשבת הקרובה עליך להגיד בבית הכנסת את ברכת הגומל והשבח לאל. בעוד רגעים אחדים נגיע לבית החולים, ואני משוכנע שזו תהיה גם קביעתו של הצוות הרפואי. אם לא יהיו סיבוכים בירוקרטיים, עוד הלילה או לכל המאוחר מחר בבוקר תשוחרר לביתך."

תעזוב את הבית

קצת לפני שלוש בבוקר הגעתי הביתה במונית. שתי תחבושות לבנות עיטרו את הפצעים השטחיים בחזה ושיר התנגן על שפתיי. שוחררתי מבית החולים לאחר שחתמתי על טפסים שבהם התחייבתי לשוב לביקורת בעוד שלושה ימים. מיקה ערכה לי קבלת פנים לוהטת ונרגשת, אך לא זו שהייתי מצפה לה, ואני הרגשתי צער רב על שאיבדתי זוג עגילים. לא רק שהלכו חמש מאות שקלים, אלא שהאבדה תמנע ממני תיקון על התנהגותי המבישה.

חוויתי פיגוע חבלני. הפכתי לסטטיסטיקה במניין הנפגעים. דקות ארוכות שכבתי חסר אונים מוצף דם על רצפה זרועת שברי אבנים וזכוכיות עד אשר פינו אותי לבית החולים. אך לאחר שמרחו על פצעיי חומרי חיטוי וחבשו אותם בגזה ותחבושות, לא נזקקתי לטיפול נוסף. היה לי אוקיינוס של מזל, ובשבת אלך לבית הכנסת לומר את ברכת הגומל.

תמהתי היכן הייתה מיקה באותן השעות. בוודאי שקועה בכורסת העור בסלון, קוראת ספר רומנטי, צופה בסדרה האהובה עליה בטלוויזיה עם כוסית יין ריזלינג לבן מקורר חצי יבש. והיא לא העלתה בדעתה את החוויה המבועתת שחווה בעלה, אבי ילדיה.

בגלל השעה המאוחרת לא מצאתי לנכון לטלפן הביתה ולהדאיגה בקורות אותי, אבל זה לא אומר שאוזניי חייבות להצטלצל בשובי הביתה. עוד שלושה ארבעה משפטים בנימה התוקפנית והמאשימה, ואאבד את שיווי המשקל שלי. הייתי עייף ומוחי לא קרא נכונה את תגובתה. היא הושיטה את ידה לפנים ונפנפה בזוג העגילים ביד מושטת לפנים ומתנועעת מול עיניי. שפתיה פלטו מילים שקרעו אותי לגזרים: "אני רוצה שתעזוב את הבית. הגיעו מים עד נפש. תעזוב את הבית עם המצלמות והאלבומים שלך. תעזוב מיד."

כיצד קרה ששכחתי לקחת אתי את העגילים? מאז שקניתי אותם תמיד יצאתי מהבית כשהם מונחים בכיס חולצתי בתקווה שאפגוש בעולה החדשה מחנות התכשיטים. קלטתי את המסר של מיקה אבל לא הבנתי מה קרה. איזו רעידת אדמה או טייפון התחוללו בבית בהעדרי?

"אלוהים אדירים, מיקה, על מה את מדברת?"

"אל תחשוב שאני מטומטמת!" אמרה והמשיכה לנפנף מול עיניי בעגילים. "אחת ולתמיד גמרת אצלי עם המשחקים שלך. אני יודעת שלא קנית לי את העגילים האלה. ראיתי את הקבלה עם התאריך בתוך המעטפה על הארונית שלך מוטמנת בין שני ספרים. אילו היו בשבילי, היית נותן לי אותם ביום הולדתי." היא הוסיפה לדבר בשצף קצף וירתה: "אתה חוזר הביתה בשלוש לפנות בוקר מפגישה כביכול עם יוס, ותכף תספר לי שגררת אותו לאיזה גורד שחקים או למגדל תצפית לתפוס תמונה ייחודית בשמי הלילה. כל המצלמות שלך בבית, אז אל תנסה אפילו לספר לי סיפורי בדים. סיפורים כאלה סיפר מנחם לרינת, והיא לא חשדה בו עד שחזתה במו עיניה איך הוא מתפרפר עם שושי. אני רוצה שתעזוב את הבית עכשיו. אל תנסה אפילו לענות לי."

זה אבוד. אין לי מה לומר ובמה להצטדק. ממש סקנדל. השכנים התעוררו משנתם לנוכח הצעקות ושמעו כל מילה. מיקה לא מקשרת אותי לפיגוע בבית הקפה. פינו אותי מהמקום לפני שהגיעו צוותי הטלוויזיה, אבל את מראות ההרס הקשים ודאי שידרו בראש החדשות. גם אם לא עלה בדעתה שהייתי שם, הייתה יכולה להביע איזה רגש דק של הזדהות, לשאול כמה רחוק שהייתי מבית הקפה ואם שמעתי את קולות הפיצוץ וראיתי את האמבולנסים שועטים. היא יודעת שהייתי בתל אביב. היא יודעת שקבעתי עם יוס בבית קפה. וככה לרדת עליי? להאשים אותי בבגידה. אותי? נכון שיצאתי מהפיגוע בשן ועין, אבל זה מצב זמני. שניים מחיילי הפלוגה שלי יצאו ממלחמת יום הכיפורים הלומי קרב ורק לאחר שהשתחררו מהמילואים ראו עליהם את התסמינים הקשים. בעוד שבועות אחדים גם אני אחלום חלומות ביעותים ואצעק מתוך שנתי? אתעורר שטוף זיעה ואסתובב כסהרורי? ואולי גם ארטיב במיטה. אבל לא אני הבעיה כאן אלא מיקה. שעות ארוכות ציפתה לי ונטענה במטענים שליליים. להצטדק ולהסביר שהכול צירופי נסיבות, זה כמו להניח את מילותיי על קרן הצבי. אבל יש באמתחתי טיעונים שבכוחם להבקיע את המחיצות הבלתי עבירות שהקימה בינינו.

הסרתי את מעילי, פתחתי את כפתורי החולצה והורדתי אותה לאט לאט כדי לא להכאיב לעצמי.

"מיקה, ראית בטלוויזיה את הפיגוע? אני הייתי שם. נכנסתי לבית הקפה בדיוק כשאירע הפיגוע וחטפתי רסיסים בחזה." דיברתי בקול שקט, בלי דרמות והצגות.

הגברת הראשונה נעצה בי זוג עיניים מופתעות ואני המשכתי.

"נפלתי על הרצפה זרועת שברי אבנים וזכוכיות ושמעתי סביבי את זעקות השבר. הסיעו אותי באמבולנס לבית החולים. המון דם היה מרוח על בגדיי ועל פניי, ושקעתי במחשבות אבדניות, חשבתי שאלה הן שעותיי האחרונות. בחדר המיון התברר שהדם שנמרח עליי הוא דמו של פצוע אחר, שנצמד אליי וחסם בגופו את רסיסי המטען שנועדו לפגוע בי. האיש כנראה מת מפצעיו. הפציעות שלי שטחיות. קרה לי נס גדול. בשבת אלך לבית הכנסת לברך ברכת הגומל. את יוס לא פגשתי ואני לא יודע מה קרה לו. אם לא טלפן אלייך, ייתכן שנפגע פצעים יותר חמורים משלי. צחוק הגורל! יולי פחדה על עצמה, ומי שנפגע בסוף זה יוס. איך, איך, איך לא טס אתמול אחר הצהריים עם כל המשפחה? עכשיו מה יהיה על התואר שלו? הבוקר רק יעלה ואטלפן לברר מה קרה לו. לא די במה שעברתי, את עוד מתנפלת עליי ודורשת ממני לעזוב את הבית."

מיקה נראתה המומה ואובדת עצות.

"רגע, רגע, עוד לא סיימתי. משפט-שניים בעניין העגילים. נכון, הם לא בשבילך, ואני מצטער ומבקש את סליחתך על שלא קניתי לך מתנת יום הולדת. אני בספק אם תאמיני לי שהערב תכננתי לך מסיבה קטנה בבית הקפה, ובסופו של דבר יצא לטובה שלא הסכמת להתלוות אליי לבית הקפה. הסיפור של העגילים הוא סיפור פשוט, ואת עושה מהומה על לא מאומה. אם את רוצה לשמוע את הסיפור עכשיו, זה בסדר מצדי. אבל הייתי רוצה להתאושש בשינה רגועה ולספר לך בבוקר."

מיקה הוסיפה לבהות בי ובתחבושות ואחר רגע התפרצה: "מה זאת אומרת חווית פיגוע חבלני ונפצעת? מדוע אף אחד לא התקשר לעדכן אותי? הייתי לוקחת מונית ומגיעה מיד. ובכלל, איפה השארת את המכונית שלנו?"

דאגה כנה נשקפה מעיניה. "לעשות לך קפה עם פרוסת עוגה לפני שתשכב לישון? אולי אתה רוצה ארוחה של חביתה וסלט? מחר תנוח בבית ולא תלך לנגרייה. אני מוכרחה ללכת לעבודה לסיים את הנהלת החשבונות של סוף השנה. כשאחזור הביתה תספר לי על העגילים."

עיניי נעצמו.

קיר אטום

אינני יודע כיצד הידרדרנו לתחתית הבור. ללא ספק אנחנו בתוך בור. אבל לא עזבתי את הבית. לא גורשתי. בינתיים. מדי פעם בפעם צובטות אותי מחשבות ותהיות מה הייתי לוקח אתי לו אולצתי לעזוב: בגדים, מחשב, ספרים, מצלמות, פרסים, מגזינים, אלבומים עם התמונות של התרחשויות בשחקים. ומה עם המזכרות מרחבי העולם והחפצים האישיים שלי? ולאן הייתי עובר? שוכר חדר או חדר וחצי? ומי יעשה לי כביסה, ניקיון וארוחות? אני יודע להכין רק טוסט עם טונה וסלט ירקות. ומי יישאר עם החבורה של מוצאי שבתות? שנינו ביחד לא ילך. אבל עוד לא הגענו לשם. בינתיים.

בכל שנות נישואינו תמיד ידענו להתעשת בזמן. אבל לא הפעם. הפעם רוח מנשבת בינינו. רוח פרצים.

מיקה ישנה על הכורסה בסלון. והכול בגלל מתנה מזורגגת שלא קניתי ליום ההולדת העגול. ולמה לי לא ערכו מסיבה ולא קיבלתי מתנה מעורכת ונחשבת כאשר אני חגגתי יום הולדת עגול?

עוד שני נושאים טורדים את מחשבותיי בימים אלה. אחד, מצבו הבריאותי של אבא. שני, איתורה של העולה החדשה. אני מכה על חטא על שעדיין לא איתרתי אותה, ואפילו את שמה איני יודע.

אבל קודם כול עליי לפתור את הבעיות עם מיקה.

"אתה שקוע בבניית ארונות כאילו העולם שבחוץ לא קיים. אתה שוהה שעות על גבי שעות באיזו תצפית נידחת לתפוס תמונה דרמטית בשמים. אבל בכל מה שקורה מתחת לראדר שלך אתה מחמיצן סדרתי. מתי בפעם האחרונה נתת מעצמך לילדיך ולי. בכל טיול עם החבורה אתה נמצא פיזית אתנו, אבל מנותק נפשית. מסתובב עם המצלמה שלך כאילו היא המאהבת שלך ומבזבז מאות תמונות על שמים, שרק אלוהים יודע מה אתה מוצא בהם. ואני כבר לא מדברת על כמה כסף שזה עולה. אבל מתי בפעם האחרונה צילמת את הילדים והמשפחה? ולמה אין לך תמונה אחת שלהם בארנק? לפעמים בא לי לנפץ את המצלמות שלך לאלף חתיכות ולשרוף את האלבומים שלך."

"היי מיקה, תירגעי. תקני לך מצלמה ותצלמי מיליון תמונות של הילדים והמשפחה. רק תפסקי לקטר לי. בבקשה, תירגעי."

"להירגע? רק התחלתי אתך. תגיד, מתי בפעם האחרונה שוחחת עם דינה והתעניינת בהיריון שלה? אתה יודע איזה בדיקות עשתה או כמה עלתה במשקל? ואתה בכלל זוכר אם היא נושאת  בן או בת?"

"די, תרדי ממני. בסדר, בסדר, אדבר אתה הערב."

"למה אני צריכה להזכיר לך? למה זה לא בא ממך? ולמה אתה לא אומר לעופר מילה טובה על הציונים שלו באוניברסיטה? רבע מחמאה אי אפשר להוציא ממך."

הניכור של מיקה מודגש ביתר שאת לאחר כל ביקור שלי אצל יוס בבית החולים. זו מצווה שאיני יכול לוותר עליה. אני יזמתי את הפגישה שלנו בבית הקפה. מטען החבלה המאולתר הורכב ממסמרים וטי-אן-טי יצוק, ויוס חטף הרבה ממנו, בייחוד נפגעו ידו ורגלו הימניות, וכנראה זמן רב יהיה מוגבל בתנועה. אבל יוס לא מדבר על המטען ועל הפציעה אלא על געגועיו לילדים וליולי. הוא נותח פעמיים, וכשיחלים יזדקק לתרגילי פיזיותרפיה במשך כמה שבועות. יולי נחתה בארץ ופתחה בסידורים להעבירו לבית החולים בבוסטון. הבנתי ממנה שאם יישאר בארץ, יאבד את המלגה לתואר מאוניברסיטת בוסטון. יולי מרכיבה משקפיים שמסתירות את עיניה האדומות. היא לובשת מכנסיים הדוקים, ובהליכתה המהדסת מבליטה ישבן שעושה לי את זה. אני מתקנא ביוס שבנישואיו השניים מצא אישה מהסרטים.

אני חווה ניסיונות עקרים לשפר את יחסיי עם מיקה, זה כמו לטחון מים.  הילדים אינם טיפשים ומרגישים שיחסינו אינם כתמול שלשום. דינה שאלה אם אנחנו עומדים להתגרש, ואנחנו הכחשנו בתקיפות.

אבא

במצבו של אבא חלה התדרדרות מתמדת. עצוב לי לראותו במצבו המדוכדך, האבדני. אבא מקובע במחשבותיי כשרקן אמן, כאילו נולד בין שפתיו כלי נשיפה. ובהופעתו המצוחצחות הוא נראה כג'נטלמן בריטי. אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי אותו מחייך, ולשווא. הייתי מסתפק בבדל של חיוך. לו היה אפשר לקנות חיוך במעבדה או במרכול ולתלותו על פניו של אבא, הייתי שובר תוכנית חיסכון.

פעמיים בשבוע אני קופץ בערב לבית הוריי ומקווה שאבא ישמח בביקורי ויאיר לי פנים. אבל תוגה ויגון מכסים את פניו, הוא מדבר בלחש ועליי לקרוא את שפתיו. הליכתו שחוחה, גופו מכווץ ועיניו מושפלות.

איני יודע הרבה על עברו. "העבר לא חשוב," הוא אומר לי, "חשוב רק העתיד."

מה זאת אומרת העבר לא חשוב, אני מתקומם. ועוד איך חשוב. אחרת מה אנחנו עושים פה בארץ ישראל. למה לא המשכנו להתגורר על סיר הבשר בזלוטי סטוק בדירה המפוארת? למה לא היגרנו לארצות הברית, שבה הכסף צומח על העצים? ולמה לומדים כאן היסטוריה ותנ"ך, מבזבזים את זמנם היקר של המורים. ואם העבר לא חשוב למה הוא קורא כמעט כל יום פרק או שניים בתנ"ך? אבא יושב במרפסת דחוסה דברים שבטל זמנם ולפניו תנ"ך בעברית וביידיש.

לפני כמה ימים הביאה דינה לעולם את אחיקם, הנין הראשון שלו. ואני סבא.

שמחת הולדתו של אחיקם והמולת הכנסתו בברית אברהם אבינו הפיחו בנו שמחה והפשירו את הקרח ביני לבין מיקה. בינתיים שוכן השלום בינינו. שלום קר.

אבל אבא נותר אדיש לנינו. מבקש דבר אחד. עזבו אותי בשקט. אין לו ידידי נפש. המעטים שהיו נפטרו או עברו לבתי אבות, והקשר אתם נותק. נשארו רק בני משפחתו. אבא, אוד מוצל מאש, הביא לעולם שלושה ילדים, ויש לו כבר שמונה נכדים ונין. ויהיו עוד. ומה לעשות כדי להעלות חיוך על פניו?

לפעמים אני חושב שככל שמפליגים בשנים כך מפליגים בזיכרונות העבר. אני זוכר שבילדותי הכריחו אותי לשתות בכל ערב שמן דגים, והייתי מקיא את הנשמה. זוכר את הסיגריה הראשונה שגנבתי מהארסנל של אבא, עישנתי אותה מתחת למיטה ואחר חצי דקה נחנקתי משיעול. לגמתי אקונומיקה מבקבוק קוקה קולה שדודתי אסתר אחסנה מתחת לכיור במטבח, ואחר חצי שעה הוסעתי לבית החולים.

לאמתו של דבר אינני מכיר את קורות חייו של אבא בבחרותו. רק לאחרונה התוועדתי לחלק משושלת המשפחתית שלו. אחותו הבוגרת של אמו, כלומר אחותה של סבתא שולמית, היגרה לאנגליה בתום מלחמת העולם הראשונה ושם נישאה לאחיו של דוד בן גוריון. כאשר עלינו ארצה היה אבא אמור לפנות לראש הממשלה בתור קרוב משפחה, לבקש סידור עבודה ההולם את כישוריו ולקבל הקלות ברכישת דירה למשפחתו. ובכל זאת שלוש שנים התגוררנו בחצי חנות ואחר כך בדירת שני חדרים בבניין ישן. אמנם היו לאבא סיבות מקלות. דודתו כבר לא הייתה בחיים וכך גם בעלה. הוא לא שמר על קשרים עם צאצאיהם. ואולי אבא לא ידע שבעלה של דודתו, שנשא שם משפחה אחר, הוא אחיו של ראש הממשלה. לא. לאבא היו גאווה וכבוד עצמי שלא אפשרו לו לבקש טובות הנאה. אבא גם לא סיפר לילדיו שבשנתיים האחרונות למלחמת העולם השנייה תפר מדים לקציני הצבא האדום וחליפות לנשות מכובדי העיר סברדלובסק ובתמורה זכה באות הצטיינות על שם מפקד המחוז ובמצרכי מזון שהיו שווים מטילי זהב. פיו נותר נעול. הוא לא סיפר גם על מאה ימים שבהם נטל חלק פעיל לצד פרטיזנים שפעלו נגד הצבא הגרמני.

אבא חי בעולם משלו, שבו חשוב רק העתיד.

בכל הפעמים ששאלתי אותו על קורותיו ועל הוריו נתקלתי בקיר אטום. אפילו תמונה אחת אין לי מסבא שאני קרוא על שמו וסבתא שלי.

בתעודת הלידה שלו ובתעודת הזהות, שבהן הצצתי בהזדמנויות אחדות, רשום שנולד ב-1914 בוורשה. בשלהי שנת 1941 או תחילת 1942 הגיע לסברדלובסק, שמרבית תושביה עבדו במכרות הברזל, ובעיר הזאת נולדתי. איני יודע מה עשה מסוף 1939 עד תחילת 1942, שנים שבהן שלטו הגרמנים בפולין.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "נכון, טירה זה לא חאלב, ונצרת היא לא מוסול. ואנחנו לרוב מקבלים את הנוסחה שלפיה מצבנו למרות הכול טוב יותר. חיזוקים לדימוי העצמי שישראל משתדלת לנטוע בנו אנו מקבלים כבר עשרות שנים מהעולם הערבי שנקבע עבורנו כקבוצת ביקורת. המסר הוא שאין טעם להשוות את טירה להוד השרון, יש להשוותה לאידליב, ואולי אפילו לעין אלחלווה.

אבל אני מתעקש, למרות הכול, להיות אזרח ולהשוות את טירה לכפר סבא ואת ג'סר א-זרקא לקיסריה, ואני מתעקש שמדינת ישראל עבור הפלסטינים, הן האזרחים והן אלה שאינם אזרחים, היא משטר שאינו נופל בפוטנציאל אכזריותו מיתר המשטרים סביב. אולי הוא רק מתוחכם יותר, ואולי פשוט חזק יותר. מכל אלה שמחפשים עליונות מוסרית בהצביעם על אכזריות המלחמות וההרג ההמוני בידי שליטים ערבים הייתי מבקש שידמיינו מצב שבו המשטר בישראל היה צריך להילחם על הישרדותו." ["הארץ", 14.4.17].

ככה הסופר הצבוע סייד קשוע כותב על כפר ילדותו האלים והרצחני כיום, טירה, וזאת כמובן בעיניו אשמתנו, שהמצב שם גרוע יותר מאשר בימים האידיליים של המימשל הצבאי – וככה, מארה"ב, היורד הערבי-ישראלי של שוקן, הכותב עברית, מטיף לנו מוסר.

* מה בין הנשים המוסלמיות העצובות, הכנועות, ההולכות בסנדלים גם בדרכי אירופה כששערן עטוף היטב במטפחת ולעיתים גם כל פניהן מכוסות ורק סדק צר נותר לעיניים – לבין ילדותיהן גלויות השיער השחור, המפזזות סביבן בשמחה, גם הן בסנדלים?

כריתת הדגדגן.

* אשמדאי, קָפקָפוֹני, שָׁמהוֹרישׁ, בּילִיד בן הנאד, לילית, נעמה, פוֹרְצִיאל, איגרת בת מחלת, פְלוֹצִיאל ומִימוֹן בן נח – מברכים את מִימוֹנָה ודָהִיָה אל כָּהִינָה ביום חגן האותנטי בישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל