פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1236

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בניסן תשע"ז, 24 באפריל 2017

עם מ. שמואלי: "השוואה מצמררת, איראן לעומת הכנות הנאצים לפני מלחמת העולם  ה-2."

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי. // יהודה גור-אריה: 4 שירים. // מנחם רהט: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם", איך מסבירה קשת ההגות האורתודוקסית את פשר השואה. // עדינה בר-אל: 2 שירים על שואה ותקומה. // יוסף קנטור: יהודי הונגריה בצרתם, בקשר לפרשת קסטנר. // שמאי גולן: דברים ביום השואה, לזכר בנֵי פולטוסק  שנרצחו בשואה. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.4.17. // אודי מנור: להתייחס לסוגיות כמו מלחמת ששת הימים במידה רבה יותר של רצינות. // יהודה דרורי: 1. תראו כמה מטומטמת הממשלה הזו יכולה להיות. 2. הדאואין של חיזבאללה. // אשר מעוז: שניצר, גרבוז, סדן – צביעות ויושרה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", נ'. עלילות אהבה בין הנופשים [בחניתה]. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר'. // משה כהן: כל האמצעים כשרים. // נעמן כהן: המימונה אינו חג ישראלי. // מתי דוד: גיבריל רגוב "המתון". // יצחק מאיר: אורה לא כבה, על אורה להב שאלתיאל שהלכה לעולמה. וכן: שבעה בעין הוד, לזיכרו של האמן יוסף שאלתיאל. // תקוה וינשטוק: שדרות רוטשילד 104. // אלי רוה: זוג עגילים. אבא גיבור. // אין עשן בלי אש, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי

"וַיֹּאמֶר יֵשוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם כִּי לֹא-יָדְעוּ מָה הֵם עֹשִׂים"

(הברית החדשה, הבשׂורה על פי לוקס, כ"ג: 34)

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם יָדְעוּ  יָפֶה מְאֹד     

מָה הֵם עוֹשִׂים וְיָדְעוּ זֹאת כְּבָר אָז, כְּשֶהָדְפוּ אוֹתוֹ יוֹם אֶת כֻּלָנוּ

בָּאוּמְשְלַגְפְּלָאץ אֶל תּוֹךְ קְרוֹנוֹת-אִכְסוּן-בָּקָר בְּהֹלֶם

קַתּוֹת הַשְּמַיְסֶרִים אֶל הַמַּסָּע לָאַרֻבּוֹת.

שוּם פַאשְלָה, שוּם טָעוּת מִקְרִית, לֹא לֹא, דִיּוּק טֶבְטוֹנִי

עַד רֶגַע שִלּוּחוֹ שֶל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט הָאַחֲרוֹן.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַתֹּפֶת רְצוּפָה הָיְתָה, כָּל מֶטֶר,

בְּכַוָּנוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַשָּטָן לְעֻמָּתָן

הוּא סֵמֶל הַתְּמִימוּת. אוֹתָהּ סִסְמָה מֵעַל לַשַּעַר

שֶל אַוּשְוִיץ נוּמֶר אַינְץ הָיוּ לָהּ כָּל הַקַּבָּלוֹת

שֶל חֶנֶק גַּז הַ"צִּקְלוֹן בֶּ", "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי" הוֹכִיחָה

כִּי עֲבוֹדַת S.S. בִּבְּלוֹק 11 אָמְנָם

הִצְלִיחָה לְשַחְרֵר (מִן הַחַיִּים) כְּהֶרֶף-אַיִן

אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶל מָה שֶכְּבָר תֻּכְנַן מֵרֹאש.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ

לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת-הַטֶּרֶף, גַּם  לְךָ

שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְשָתַקְתָּ

בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלֹהִים. הַהַבְטָחָה

שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם

נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְׂרָפוֹת,

רַק הָעַיִט עָט עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש

מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה,

רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יִהְיֶה זַרְעֶךָ,

נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְּפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן).

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם כֻּלָּם יוֹדְעִים שָם

גַּם כַּיּוֹם מַמָּש אוֹתָהּ אֱמֶת גֵּיהִנּוֹמִית

שֶעָלֶיהָ מְכַסִּים הֵם כְּפִיָתִית בְּטִיחַ

כָּל מַסְווֹת-הַשֶּקֶר שֶל רִשְעוּת הַהַכְחָשָה

שֶגַּם הִיא, כְּמִנְהָגָם, סְדוּרָה וּמְתֻכְנֶנֶת

כְּמוֹ שֶתֻּכְנְנוּ אֶצְלָם זְמַנֵּי הָרַכָּבוֹת.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָז, תַּחַת קוֹנְטְרוֹל, הַשֵּד הָאַנְטִישֵמִי

אַף פַּעַם לֹא יָצָא מִן הַבַּקְבּוּק, כִּי מֵעוֹלָם

הוּא לֹא הָיָה כָּלוּא בּוֹ, מָה שֶאֵין כֵּן מְעֻנֵינוּ

בַּלָּאגֶרִים שֶל הַפְּלָנֵטָה הַתָּפְתִּית הַהִיא.

לֹא, הוּא לְרֶגַע לֹא חָדַל כְּבָר אָז מִשּוּט בָּאָרֶץ

כְּמוֹ הַשָּׂטָן בְּפֶרֶק א' שֶל "אִיּוֹב", לָסֹב

חָפְשִי בָּאֲוִירָהּ הַצַּח שֶל נְאוֹרוּת אֵירוֹפִּית

בָּהּ חֹפֶש הַכָּזָב מֵמִיר אֶת חֹפֶש הַבִּטּוּי.

כִּי מָה שֶלֹּא כֻּלָּם תּוֹפְסִים – וְזֹאת כָּל הָאִירוֹנְיָה –

הִיא הָעֻבְדָּה שֶהֵם, גַּם הֵם, אֵינָם סוֹלְחִים לָנוּ,

הֵם לֹא סוֹלְחִים לָנוּ, אָבִי, הֵם מִתְפַּלְּצִים לִרְאוֹת כָּאן

שֶעוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי הִצְמִיחַ מֵאֶפְרוֹ

אֶת אֹמֶץ הַ"מִּיר זַיְנֶען דֹא" שֶל שִיר הַפַּרְטִיזָנִים,

אֶת סְטָמִינַת הַגֶּנְיוּס הָעִקֵּש, הַלֹּא נִכְחָד

שֶל חַנָּה סֶנֶש, שֶל חֲבִיבָה רַיְק, שֶל פָּאוֶל פְרֶנְקֶל,

שֶל אָנִילֶבִיץ', אַבָּא קוֹבְנֶר, וִיטְקָה קֶמְפְנֶר, שֶל

שׂוּרִיקָה בְּרָוֶרְמַן, שֶל רוּזְ'קָה קוֹרְצָ'ק, וְכַיּוֹם כְּבָר

שֶל נֶכְדָּתוֹ שֶל אַנְטֶק צוּקֶרְמַן, טַיֶּסֶת-קְרָב.

הֵם מוּכָנִים שָם, מַכְּסִימוּם, אוּלַי לַחְמֹל עָלֵינוּ

אַךְ לֹא לִתְפֹּס שֶאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּחֶמְלָתָם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם כִּי הֵם יוֹדְעִים מַמָּש כָּמוֹנוּ

שֶאֲפִלּוּ שְתִיקָתָם שֶל מוֹלִידֵינוּ, זֹאת

בָּהּ נָקַב הַדִּין כִּכְתַב-אִשּוּם אֶת הַר הָאֵלֶם

שְנוֹת אֵינקוֹל רַבּוֹת, שְתִיקָה שֶרָעֲמָה יוֹתֵר

מִנִּפְצֵי מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיוֹת שֶל הַוֶּרְמַאכְט         

דַּוְקָא הִיא חָדְרֶה בָּנוּ אֶל תּוֹךְ הַ-D.N.A

שֶל מוֹרֶשֶת דּוֹר שֵנִי לִבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

שֶל אוֹתָם הַיִּצְחָקִים שֶלֹּא נִמְצָא לָהֶם

לֹא מִפְלָט, לֹא אַיִל מִסְתַּתֵּר בַּסְּבַךְ, לֹא קֶשֶב

בְּבוֹאם כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵש אֶל אֶרֶץ זֹאת

שֶקָּלְטָה אוֹתָם אַךְ לֹא אֶת הַנּוֹרָא מִשְּמֹעַ

הַמֻּחְנָק וְהַמֻּדְחָק עָמֹק בֵּין שִׂפְתֵיהֶם

שֶל אוֹתָם שֶבְּחֵיקָם הַחַם יָלְדוּ אוֹתֵנוּ

בְּתִקְוָה שֶלֹּא נֵדַע וְלֹא נוּכַל לִזְכֹּר

אֶת שֶהֵם עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יוּכְלוּ לִשְכֹּחַ

אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל אֲנַחְנוּ כֵּן זוֹכְרִים, מְאֹד,

כִּשְבוּעָה, כְּצַוָּאָה, כְּהִתְחַיְּבוּת לָנֶצַח

זוֹ שֶאָנוּ, יוֹרְשֵיהֶם, נוֹרִיש לְנֶכְדֵיהֶם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, דְּמֵיהֶם שֶל כָּל טְבוּחֵינוּ

צֹעֲקִים אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה הַהִיא

שֶרַבִּים, רַבִּים מְאֹד מֵהֶם אַף לֹא זָכוּ בָּהּ

לְצִיּוּן שֶל קֶבֶר חוּץ מִבְּלִבֵּנוּ זֶה

הַזּוֹכְרָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שוֹכֵחַ וּמַשְכִּיחַ

שֶכּוֹחוֹת הָרֶשַע וְצִבְאוֹת הַחֲשֵכָה

שוּב זוֹקְפִים בּוֹ יַעַר שֶל רָאשֵי נָחָש בָּרִיחַ,

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אֵין לָהֶם סְלִיחָה.

* * *

יהודה גור-אריה

זה השער

מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר הַהוּא

עִם הַכְּתֹבֶת  Arbeit macht frei,

שַׁעַר נוֹסָףְ מְרַחֵף מֵעָלָיו

וּכְתֹבֶת חֲקוּקָה בּוֹ

בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל גַּז "צִיקְלוֹן":

זֶה הַשַּׁעַר לִיהֹוָה

צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ.

אֵינוּת

איך אוכל לשכוח

חסד נעורים?

רחל

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

אֶת עֱנוּת יַלְדוּתִי,

אֵינוּתָם,

חֶסֶר נְעוּרַי, 

יִסּוּרִים שֶׁנִתְּכוּ מִיָּדְךָ

עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

וְעָלַי

לְלֹא חֵטְא וְאָשָׁם?

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֵינוּתְךָ –

שָׁם?

אי-שיכחה

לא לשכוח, לא לסלוח!

צוואת הנרצחים בשואה

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

מָה שֶׁהָיָה לָנוּ שָׁם.

לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי עַם-עוֹלָם,

טָמִיר וְנֶעֱלַם –

        אֶת אִי-הֱיוֹתוֹ שָׁם.

חיוג

שׁוּב וְשׁוּב, בְּיָד רוֹעֶדֶת

הוּא מְחַיֵּג אֶת הַמִּסְפָּר

הַמְּקֻעֲקַע עַל זְרוֹעוֹ:

–  הַלּוֹ, אֱלֹהִים!

– – – – – –––

הַדּוּמִיָּה מְאוֹתֶתֶת:

הַקַּו מְנֻתָּק,

הַנִּמְעָן לֹא עוֹנֶה,

אֵינוֹ זָמִין.

אֵינֶנּוּ.

* * *

מנחם רהט

"כי לא מחשבותיי מחשבותיכם"

איך מסבירה קשת ההגות האורתודוקסית את פשר השואה

הרהורים אמוניים ליום הזיכרון

ים של השתוממות ובילבול, תימהון ופיקפוק, מלווה את התייחסותנו לתופעה ההיסטורית שאין שנייה לה – השואה. הרהורי הפלצות שמעוררת שואת העם היהודי בכל נפש יהודי הומייה במרוצת כל ימות השנה, מתעצמים ביום הזיכרון לשואה (ודוק: 'יום הזיכרון לשואה', ולא כפי שנסחפים בטעות להגדרה השגויה 'יום השואה', היֹה לא תהיה).

מבחינת היהודי המאמין, דל כוח המחשבה מכדי להבין חשבונות שמיים באשר לאֵימי הקטסטרופה שלא היתה כמותה מיום ברוא אלוקים אדם על פני האדמה. מבחינת היהודי המאמין, אין כל יכולת להבין במישור האמוני והערכי את פשר "החֵמה השפוכה", שהביאה כלייה אכזרית, משפילה, על כלל ישראל, ובתוכו שלומי אמוני ישראל, ארזי הלבנון ואדירי התורה, מאמינים בני מאמינים. 

היו שהסיקו בעקבות הקטסטרופה ש"השמיים ריקים: אין אלוקים." אבל רבים סירבו לנפץ את אמונתם ולנתק את שרשרת האמונה היהודית. דווקא השבר הרוחני הנורא, איתגר הוגים אורתודוקסים – אנשי רוח ורבנים – לנסות להבין את הסוד שמאחורי חורי האף הזה, שהתמשך כמעט 6 שנים וכילה 6 מיליון מאחינו ואחיותינו.

אך מסתבר, שכל אחד מן ההוגים האורתודוקסים, ניסה לפצח את התעלומה, בהתאם להשקפות שניטעו בו לפני התפרצות הקצף. מעטים הצליחו לחשב מסלול מחדש, ולהודות כי דרכם בעידן טרום השואה, היתה מוטעית לחלוטין.

הבולט שבהם היה ללא ספק הרב יששכר שלמה טייכטל, בעל הספר המונומנטלי 'אם הבנים שמחה', שבו הוא מנפץ את האידיאולוגיה האנטי-ציונית הקנאית ברוח סאטמר ומונקאץ', שעליה גדל והתחנך, והפך בשל מוראות השואה מקנאי סאטמרי אנטי-ציוני נחרץ בנוסח ר' יואליש טייטלבאום, להוגה פרו-ציוני מובהק. תמצית הסבריו לשואה, שבסופה גם הוא ניספה על מוקד האנטישמיות, היתה הטענה, שהשואה באה כעונש על זניחת ארץ-ישראל והימנעות מיישובה. "גדול העצה סיבב שהגויים ירדפו אותנו, עד שאי אפשר להישאר פה ונשוב לארצנו הקדושה." 

מנגד ניצבה התפיסה ההפוכה של סאטמר. מנהיגה הרב יואל טייטלבאום, שניצל בעור שיניו ברגע האחרון הודות לרכבת ההצלה הציונית, טען כי השואה באה דווקא מחמת 'חטא הציונות': 'עליה בחומה' ו'דחיקת הקץ' ע"י הציונים שחוננו את עפרה של ארץ ישראל טרם בוא המשיח.

בין שתי תפיסות קיצוניות אלה, מצויים הוגים אורתודוקסים המנסים לפענח את סוד הקטסטרופה ההיסטורית בכלים משלהם, על בסיס השקפת עולמם.

ניסיון מרתק להכיל את כולם תחת קורת גג אחת, נעשה באחרונה בספר המרתק 'משפטיך תהום רבה' (הוצ' מוסד הרב קוק, ומכללה ירושלים, תשע"ו; נערך בידי חוקרי השואה גרשון גרינברג, אסף ידידיה ואסתר פרבשטיין). הם חילקו את מיגוון ההצעות האורתודוקסיות לפיענוח חידת השואה, לשישה שערים: הפתרונות שקמו בתנועה החסידית; בבית מדרשו של החת"ם סופר; בתנועת המוסר; בתנועת תורה עם דרך ארץ; בציונות הדתית; ובמחנה האולטרא אורתודוקסי.

מומלץ מאוד לעיין במאסף החשוב, שאת תוכנו לא ניתן לתמצת בכמה מאות מילים. אך למי שלא יספיק להגיע אליו בימים אלה, ימי זיכרון השואה, הנה רסיסי מחשבותיהם. עיון בדוגמיות הללו, מצביע על קשת של פתרונות, החל מחיפוש האשם בבית פנימה, ועד להטלת האשם על התנוונותם המוסרית של אומות העולם.

כך למשל כתב הרב יוסף יצחק שניאורסון, הרבי השישי בשושלת חב"ד, שחולץ מוורשה הכבושה ב-1939 ושרד את השואה בארה"ב, כי שורש האסון הוא באובדן האמונה היוקדת ב"אני מאמין בביאת המשיח." הפתרון טמון באימוץ הסיסמה שטבע: "לאלתר גאולה!"

 בבית מדרשו של החת"ם סופר, שגרס 'חדש אסור מן התורה,' האשימו בשואה את הניוון הרוחני של האנושות שמחוץ למחנה ישראל. השואה היא "כתם האנושות והתנוונותה," כתב הרב מאיר מאירי (פויערוורגר), וטען כי האפיקורסות בעולם הרחב "הסירה את תפארת הנשמה מן האדם, והישוותה דם אדם לדם חיות ובהמות."

הרב יחזקאל סרנא, לשעבר ראש ישיבת חברון ואיש תנועת המוסר, ראה את השואה כהתגשמות של התוכחה (דברים ל'): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים." אך דווקא משום שהתממש חלקו הראשון של הפסוק, בשתיית כוס התרעלה עד תומה, מובטחים אנו בהתממשות חלקו השני.

במחנה הציונות הדתית הסביר הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק, שהשואה הוכיחה שהקיום היהודי בגלות אין בו כדי להבטיח את המשכיות החיים היהודיים, לא במישור הקיומי ולא במישור הרוחני; והפתרון הוא – מדינת ישראל:

"בעצם ליל הבלהות מלא זוועות מידאנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט... בליל זה גופו צף ועלה הדוד: הא-ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה... ומהכּאות אלה בפתח הרעיה עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל."

מוראות השואה הם, אפוא, מבוא הכרחי להקמת המדינה ולסיומה של הגלות.

כגודל הניסיונות לפענח כך גדלה עוצמת החידה התפלצתית. הרבה שאלות, תהיות, ספיקות – ואין פותר. עם ישראל מוסיף לעמוד מלא תהיות וחסר אונים מול עוצמתה ונוראותה של הזעווה והאכזריות. היהודי המאמין אולי ימצא נחמא פורתא בדברים ששם הנביא בפי האל, והם מבטיחים שלעולם לא נבין: "כי לא דרכי דרכיכם, ולא מחשבותיי מחשבותיכם."

יש כאלה שזה מקל עליהם את המאמץ להבין. ויש כאלה שלא. איש באמונתו יחיה.

* * *

עדינה בר-אל

שני שירים על שואה ותקומה

יַלְדָּה לְמַתְחִילים

כְּשֶנּוֹלַדְתִּי הָיִיתִי יַלְדָּה לְמַתְחִילים

לְאַבָּא וּלְאִמָּא שֶנִּפְגְּשוּ שָם

וּפֹה הִתְחִילוּ חַיִּים חֲדָשִים.

מִין נֵס כַּזֶּה.

אַחֲרֵי כָּל הַזְּוָעוֹת

פִּתְאֹם הֵרָיוֹן.

יַלְדָּה לְמַתְחִילים.

בְּלִי סַבְתָּא שֶתַּעְזֹר

לַעֲשוֹת סְטָאז'

בְּאִמָּהוּת.

בָּכִיתִי בַּעֲרִיסָה.

וְאִמִּי עָמְדָה לְיָדִי וּבָכְתָה

גַם הִיא.

אָז אָמְרָה רִבְקָה הַבּוּכָרִית,

שֶהָיוּ לָהּ הַרְבֵּה בָּנִים:

"יִהְיֶה בְּסֵדֶר, תִּתְרַגְּלוּ.

אַתְּ תִּתְרַגְּלִי אֵלֶיהָ,

הִיא תִּתְרַגֵּל אֵלַיִךְ."

אֲבָל מִי הִתְרַגֵּל?

מַמְשִיכִים לִבְכּוֹת.

בִּכְלָל לֹא קַל לְאֵשֶת מַחֲנוֹת

לְהִתְרַגֵּל לְחַיִּים חֲדָשִים,

וְלֹא קַל לְחַיִּים חֲדָשִים

לְהִתְרַגֵּל

מַשֶּהוּ שָמֵחַ אוֹ: אֵיזֶה נִצָּחוֹן!

הִיא נוֹלְדָה בַּיּוֹם בּוֹ נִבְחֲרָה

רִנָּה מוֹר מִיְִּשרָאֵל

לְמִיס תֵּבֵל.

אֵיזֶה נִצָּחוֹן!

יָשַבְתִּי עַל הַדֶּשֶא

מִחוּץ לְבֵית הַיּוֹלְדוֹת

וְחָלַמְתִּי וְתִכְנַנְתִּי.

הַבַּת שֶלִּי תִּהְיֶה

יָפָה וְחָפְשִיָּה.

וְאוּלַי גַּם הִיא תָּבוֹא בֵין הַגּוֹיִים

לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם אֵיךְ

הַיְּהוּדִים מְנַצְּחִים.

וּאָז הִגִּיעַ דוֹדִי הַיָּחִיד לְבִקּוּר

וּבִקֵּש שֶאֶקְרָא שְמָהּ

אֶסְתֵּר

עַל שֵם סַבְתָּא שֶנִסְפְּתָה.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: לֹא.

סְלִיחָה.

אֲנִי גָמַרְתִּי עִם הַשּוֹאָה.

וּבְכָל זֹאת

הִיא נִקְרֵאת "הֲדַס"

עַל שֵם "אֶסְתֵּר"

הִיא "הֲדַסָּה"

שֶמֶּלֶךְ הַגּוֹיִים

הִכִּיר בְּיָפְיָּה וּבָחַר בָּהּ.

אֵיזֶה נִצָּחוֹן!

* * *

יוסף קנטור

יהודי הונגריה בצרתם

בקשר לפרשת קסטנר

מה חשבו יהודי הונגריה על השואה עד הכיבוש הגרמני ב-1944?

אפריים אגמון היה פעיל ב"שומר הצעיר" בבודפשט ואחרי השואה היה שליח ציוני. (1). עד 1944 "לא היתה אצלנו כל תחושת שואה. בפעם הראשונה שמעתי על ההשמדה בפברואר 1944, כשחייקה קלינגר (פליטת שואת פולין) הגיעה והרצתה... עד אז כלום. אמנם היה לי דוד שחזר מקמיניץ פודולסק וסיפר מה שקרה שם, אבל ראינו בזה משהו חריג ולא קו לעתיד... לבטח לא קו לעתיד שלנו".(הערה 2, עמ' 71).

ייתכן שזה סיפור אופייני. דוד שלו חזר מפלוגות העבודה שאליהם היהודים גויסו בכוח ואשר ליוו את הצבא ההונגרי, בן הברית של הנאצים באוקראינה, וסיפר, אבל בבודפשט לא יכלו להאמין שזה אולי יקרה גם בהונגריה.

אנה פרנק כתבה במחבואה כבר ב 1942 כי רדיו ה-BBC מוסר שיהודים מגורשים למחנות השמדה בפולין. האם ייתכן שיהודי הונגריה, שלהרבה מהם היו מקלטי רדיו, לא האזינו ל-BBC עד לכיבוש הגרמני במרץ 1944?

 חלק ממשלוחי היהודים מארצות הבלקן להשמדה עברו בהונגריה, ו"אנשים שמעו את זעקות המגורשים מתוך קרונות המשא. המתחננים לטיפת מים." (הערה 2, עמ' 81). האם הצעקות הנוראות האלה לא זכו להתייחסות אצל היהודים? האם לא העבירו ביניהם את החווייה המזעזעת ולא תהו מה מצפה ליהודים אלה כשהרכבת תגיע ליעדה?

האם ליהודי הונגריה היה כדאי להצטרף לרכבת ההצלה של קסטנר, הרכבת שהסיעה יותר מ-1600 יהודים מבודפשט לברגן בלזן ובסופו של דבר להצלתם בשוויץ?

בחוכמה שלאחר מעשה, כן, עובדה שהם ניצלו.

אבל בזמן ההוא היו ספיקות כבדים. רבים נאבקו על זכותם להצטרף לרשימה אבל היו לא מעטים שלא רצו בכך.

מבין כ-250 חברי תנועות הנוער שנכללו ברכבת, היו שנטשו ברגע האחרון, ומצד שני אחרים קפצו על המציאה. רבים מהמצדדים בהצטרפות לרכבת ראו כנימוק משכנע את העובדה שקרוביהם וילדיהם של קסטנר וקומוי היו במשלוח. (הערה 2,  עמ' 134-135).

1. אפריים אגמון, ממדליקי המשואות 2003.

2. https://www.youtube.com/watch?v=dsT0uQQJFnM

3. אשר כהן, המחתרת החלוצית בהונגריה.

* * *

שמאי גולן

דברים ביום השואה 

לזכר בנֵי פולטוסק שנרצחו בשואה

חברים יקרים,

יום השואה היום, לכן התאספנו היום כאן, בבית העלמין ליד המצבה לזכר קדושי פולטוסק.

לאחר שנרצחו  בני משפחותינו בידי הנאצים ועוזריהם, לאחר שמתו במחנות ההשמדה, ועוד רבים  מתו ברעב,  בכפור ובבדידות נוראה, חיפשנו אנחנו, אלה שנותרנו בחיים, איך להנציח  אותם כאן, על אדמת ארץ-ישראל, במדינת ישראל, אליה התקבצנו אנחנו, שארית הפליטה.

הראשונים שהגיעו לארץ לקחו על עצמם את המשימה: לזכור ולא לשכוח. נוספו אליהם  כותבי  הזיכרונות  מן הניצולים, שכתבו גם על החיים לפני השואה, ועל המוסדות היהודיים שהיו קיימים ועל חייו הנורמליים של העם היהודי – עד להשמדתם.

העורכים אספו את הזיכרונות והדפיסו את ספרי הקהילות. כך נוצר גם ספר פולטוסק, שתורגם עתה כולו לעברית למען הדור הצעיר. אך רק בעקבות מתן העדויות במשפט אייכמן, פתחו הניצולים יותר את  סגור ליבם בפני  הציבור הרחב וסיפרו על הזוועות שהתנסו בהם.

אז גם עלה הרעיון להקים מצבה לנספים. וזאת כמנהג המסורת היהודית. להקים מקום אליו יוכלו לבוא ולהתפלל לנשמותיהם של הנרצחים, להדליק נר זיכרון, לומר קדיש. מתחת למצבה זו אף נטמן קומץ עפר ואפר  ממחנה ההשמדה  אושוויץ, בבחינת סמל לאחינו בני ישראל שנרצחו במחנות ההשמדה, ביניהם טרבלינקה, שבו נרצחו רוב יהודי ורשה ואולי אף המגורשים מפולטוסק שליד ורשה.

אנו עומדים עתה בפני אבני המצבה, שהתקדשו גם על ידי כך שאנו  פוקדים מקום זה בבואנו לכאן מדי שנה בשנה, בבית הקברות היהודי, ומדליקים נר נשמה.

יהי זיכרם ברוך!

שמאי גולן

בית העלמין בחולון ביום השואה, תשע"ז

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.4.17

* היה כיף בשואה – בעצרת ממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016, אמר סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, שמה שקורה בישראל מזכיר לו מגמות בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, כלומר בין השנים 1926-1946.

המאזין ההדיוט והבור, מפנה עיניו כה וכה, רואה סביבו דמוקרטיה ליברלית חופשית ומשגשגת, עם כל חרויות האדם וזכויות האזרח, ומבין שבסך הכול היה אחלה בגרמניה הנאצית, היה סבבה באירופה בשנות השלושים והארבעים והיה די כיף בשואה. בשפה מקצועית נקראת התופעה: גימוד השואה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא הזדמנות לחשבון נפש – כיצד לממש את הצו "לזכור ולא לשכוח". אני מציע שנקבע כלל ברזל בשיח הישראלי – כל השוואה בין ישראל לנאצים ולשואה היא מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הלגיטימי.

הרי היום, בשיח הקצוות המתלהם המשתלט על החברה הישראלית, אנשים חושבים שבפחות מהביטוי "נאצי", אף אחד לא ישמע אותם. מפגינים חרדים קוראים לשוטרים "נאצים". נערי גבעות מגדפים את חיילי צה"ל בתואר "נאצים". הפרופסור המכובד ישעיהו ליבוביץ' הגדיר את צה"ל צבא יהודו-נאצי. מפגינים פרועים מניפים כרזה עם דיוקנו של רבין במדי SS. בעקירת גוש קטיף הורים המחיזו עם ילדיהם מיצג מבחיל של הילד בגטו ורשה עם הידיים המורמות. ב"הארץ", השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא לחם חוק, בדרך כלל בתוספת משפט כסת"חי כמו "עם כל ההבדל" או הדָחְקָה "וכמובן אסור להשוות", שמאוד מצחיקה אותם.

די! צריך לשים קץ לתופעה. על השיח הישראלי להציב קווים אדומים.

מאוד מאוד בוער לכם לשקר, להגזים? השוו לפוטין, לארדואן. שקר מספיק גס ומכוער שיכול לספק את תאוותכם. אבל למען השם – די עם ההשוואה הנואלת לנאצים.

* משחק ילדים – אני מעריך את משה כחלון והצבעתי בעדו בבחירות. אני סולד מהתנהלותו של ראש הממשלה בכלל, באובססיה שלו לתאגיד בפרט ובין השאר בהתנהגותו הדוחה כלפי כחלון.

אך אין בכך כדי להצדיק מהלכים כלכליים, אגב – יפים וצודקים, מאחורי גבו של רוה"מ. נכון, אני יודע, הוא התחיל. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי, והרי זה לא יהיה נתניהו. לא מכובד.

* התנצלות – ישראל תתנצל בפני טורקיה על ביטול הדמוקרטיה הטורקית.

* חוזרים קיבינימט – מהפכת תשתיות התחבורה בפריפריה, הציפה את כבישי הצפון במחלפים, גשרים ומעברים אקולוגיים. כידוע, גשרים ומחלפים מנוצלים היטב כשטחי פרסום חינם, בעיקר של תעמולת בחירות. נסעתי השבוע לאורך כבישי הצפון, ושוב ושוב נגלה לעיניי גשר שלכל אורכו מוצבות כרזות "השמאלנים חוזרים". כותרת מסקרנת, ללא ספק. מושכת את העין. אבל כשהתקרבתי, ראיתי באותיות הקטנות את השם: אראל מרגלית.

אם באראל מרגלית עסקינן, הווה אומר שמדובר בפרובוקציה. אני שומע אראל מרגלית, והאסוציאציה המידית היא "קיבינימט", "חרא", "תחת". האם המסר של מרגלית הוא שהוא מאמץ את הגישה המתייחסת למילה "שמאלנים" כאל גידוף?

בינתיים שמעתי שהדרך שמנסה מרגלית לסלול לעבר המצביע הישראלי עוברת דרך פגישות עם המחבל ג'יבריל רג'וב. עוד מנדט על חשבון "העבודה" ליאיר לפיד.

* פוסט אמת – במשך ארבעים שנה, מסוף שנות ה-60 ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן ב-1970, דימם גבול ישראל ולבנון ללא הפסקה. הגבול, שעד אז היה השקט בגבולות ישראל, היה לגבול הפרוע והסוער. פשיטות ופעולות נועזות ומוצלחות של צה"ל בעומק לבנון, ובהן מבצע "אביב נעורים" המיתולוגי ופיצוץ שדה התעופה של ביירות לא שינו את התמונה. מבצע ליטני, המבצע רחב ההיקף הראשון של צה"ל בלבנון, לא שינה את התמונה. הסתבכות לבנון במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם לא שינתה את התמונה. הקמת צד"ל והמשך פעילות צה"ל בלבנון, לא שינו את התמונה. גם לא מלחמת "שלום הגליל", שכללה את גירוש אש"ף מלבנון, גם לא הברית עם הנוצרים ולא הסכם השלום הנשכח בין ישראל ללבנון (17 במאי 1983) שלא היה שווה את הנייר שעליו נכתב. גם לא הנסיגה מעומק לבנון וההיערכות רבת השנים ברצועת הביטחון ולא המבצעים הגדולים – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" ואף לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. אחרי כל אלה המשיך הגבול לדמם ולדמם עד שהדימום היה למעין מכת גורל שתלווה את חיינו לתמיד.

רק מלחמת לבנון השנייה שינתה את המגמה. גבול שדימם 40 שנה היה לגבול שקט כמעט לחלוטין במשך 11 שנה. לא היה אופטימיסט אחד שהיה נותן למציאות כזו סיכוי של 11 חודש. והנה, 11 שנות שקט. הטענה הרווחת, שהסיבה לכך היא הסתבכות חיזבאללה בסוריה, מתעלמת מן השקט ששרר במשך 6 השנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים ו-7 השנים טרם הצטרפות חיזבאללה למלחמה.

אבל בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, מלחמת לבנון השנייה הוצגה ונותחה ככישלון מחפיר ומביש. אין ספק, מלחמת לבנון השנייה הייתה רוויית ליקויים, כשלים ומחדלים, החל בדרג המדיני ועד דרגי השדה, בקבלת ההחלטות, בלוחמה, בלוגיסטיקה ובהגנת העורף. אין לטייח אותם. אי אפשר לספר על המלחמה בלי לציין אותם. אולם יש לראותם על רקע התמונה המלאה. ובפרספקטיבה של 11 שנים, הם משניים ושוליים ביחס לעובדה שהמלחמה חוללה באחת, את אחד השינויים האסטרטגיים הגדולים ביותר, לטובה, בתולדות ביטחון ישראל.

כמעט שנה וחצי לאחר המלחמה, נערך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתוכנית "הרמטכ"לים" הוצג המבצע כהתגלמות הפקת כל לקחי מלחמת לבנון השנייה, כמבצע מוצלח ונשמעה אף ההגדרה "חוויה מתקנת". אלא שהמבצע הזה לא השיג כל תוצאות. הסתיים המבצע, שנועד לשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל, ובתוך זמן קצר המצב חזר לקדמותו והירי נמשך כמקודם. ההישג המדיני הגדול ביותר של המבצע היה עלילת גולדסטון...

את מה שלא השיגו המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" השיגה מלחמת "צוק איתן". אמנם השקט אינו מוחלט, אולם בשלוש השנים האחרונות תם המטווח הבלתי פוסק של רקטות על אזרחי ישראל, לאחר 14 שנים רצופות. היו אלה השנים השקטות ביותר בגבול הרצועה מזה עשרות שנים. אך בתכנית "הרמטכ"לים" המלחמה הוצגה שוב ככישלון מוחלט ונסיבות פריצתה זוהמו בנראטיב הרווח בשמאל הרדיקלי המאשים את ישראל בניצול רצח הנערים להסלמה בעזה.

תכנית שנועדה לסקור, דרך מעקב אחרי הרמטכ"לים, את תולדות ביטחון ישראל, העדיפה, בעיקר בפרק האחרון, להתעלם מן הפרספקטיבה ההיסטורית וממבחן התוצאה, ולעסוק בתדמיות וטרנדים תקשורתיים, וזו התוצאה.

ובעצם, זו התוצאה כשמפקידים סדרה כל כך חשובה בידי אמיר אורן.

[אהוד: מה אתה מתפלא? הרי גם אתה, חוץ מהקרדיט הביטחוני מקפיד לתת לאהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אינך חדל להשמיץ אותו בצורה הקשה ביותר!]

* היסטוריית פפראצי – בתגובה על ביקורתי על הרצאתו בכנס מחקרי גליל, מתעקש מתתיהו מייזל ("חדשות בן עזר" 19.4.17) לאושש את התזה המופרכת שלו, כאילו ישראל תקפה את סוריה במלחמת ששת הימים בשל שאיפתו של דדו למלחמה בגזרתו, כדי שיוכל להתמנות לרמטכ"ל, באוסף אנקדוטות.

לצד אותן אנקדוטות, ישנן כמה עובדות, כנראה לא כל כך חשובות, שמייזל לא ממש מתייחס אליהן, ובכל זאת אני מתעקש להציג אותן, כי מי יודע, אולי גם הן קשורות איכשהו להחלטה הישראלית לכבוש את הגולן.

למשל, העובדה שהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה מ-1949 הופר בידי הסורים כמעשה יום ביומו במשך 18 השנים שבין חתימתו למלחמת ששת הימים. או העובדה שתושבי עמק החולה ועמק הירדן סבלו מתוקפנות יום יומית איומה במשך כמעט שני עשורים. או העובדה הזניחה שסוריה ניסתה לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן. איזו חשיבות יש לעובדה שסוריה שוב ושוב ניסתה לחבל בריבונותה של ישראל ואף השתלטה באלימות על שטחים ישראליים כמו חמת גדר, רמת הבניאס וחופה הצפון מזרחי של הכינרת? או לעובדה שבארבעת הימים הראשונים למלחמה סוריה הרעישה ללא הפסק את כל אזור הצפון ואף שלחה את צבאה לשני ניסיונות מחטף ביישובי עמק החולה. הרי מעשי התוקפנות הללו הם שחייבו את ישראל לצאת למלחמה ולשנות את המצב מן היסוד.

אבל אלה זוטות. מה שחשוב הוא איזו שמועה על כך שמישהו אמר למישהו משהו על משהו או על מישהו. או לא.

* סורפרייז – ניקח כדוגמה את האנקדוטה של מייזל על כך שדדו ביקש ממרים אשכול את הבניאס כמתנת יומולדת. אולי זה נכון. נו?

הרי אין זה סוד שדדו דחף לשחרור הגולן. הרי הוא הכיר טוב מכולם את המציאות שקדמה לששת הימים, כשהגולן היה בשליטה סורית, והוא ידע היטב עם מה ייאלץ להתמודד אם חלילה אחרי המלחמה המצב יחזור לקדמותו.

יתכן שבצאתו מפגישה עם אשכול, פגש את אשתו ואמר לה בחיוך את המשפט הזה. ואו!

הבה נראה מה יכול היה להפוך את פיסת הרכילות הזאת לבעלת משמעות היסטורית. מייזל היה מביא לנו תיעוד משיחתה הדחופה של מרים אשכול עם בעלה, שבה הציגה לו את בקשת יום ההולדת של דדו.

אשכול היה מכנס למחרת בבוקר את ממשלת ישראל לישיבה דחופה, במתכונת ועדת השרים לענייני ביטחון, ופותח אותה במילים אלו: "חברים יקרים! בעוד חודשיים וחצי, ב-27 באוגוסט, יחגוג מפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר, הלא הוא מיודענו דדו, 42 קיצים. הוא מיהר, ורמז לאשתי מה המתנה שהוא מבקש ממני – את הבניאס.

חשבתי שנעשה לו הפתעה כפולה ומכופלת. לא רק הבניאס, אלא כל הגולן, עד החרמון וקונייטרה. סורפרייז! מה דעתכם?"

ההצעה התקבלה פה אחד.

היסטוריוגרפיה במיטבה.

* ביד הלשון: אוד מוצל מאש – כינוי מקובל לתיאור שורדי השואה, הוא הדימוי "אוד מוצל מאש". הדימוי מדויק. אותם שורדים הם כאודים שניצלו מתוך התבערה הגדולה, שכילתה את יהדות אירופה.

המקור לביטוי הוא מספר זכריה, פרק ג. מתואר בו משפט בפני האלוהים של יהושע, הכהן הגדול.

"וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה, וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנו.ֹ" השטן הוא הקטגור, המלאך המקטרג על יהושע, הכהן הגדול, בפני האלוהים.

מהו כתב האישום? מה העבירה שעשה יהושע? איזה כתם הוא נושא מעברו? מה הרבב שעל בגדו (שבעטיו הוא לובש עד אותו רגע "בְּגָדִים צֹּאִים" = מלוכלכים)? איזו קופת שרצים הוא נושא?

הקטגוריה נמחקה מהפרוטוקול, ואיננו יודעים. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שהיתה קטגוריה. ואנו גם יודעים, שהאשמה שהוטחה ביהושע לא הופרכה.

 "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ."

אלוהים גוער בשטן, אך אין הוא טוען שהשטן מעליל עלילת כזב על יהושע. אין הוא גוער בו על שהוא משמיץ את יהושע. אדרבא, מטיעוניו ניתן להבין שהקטגוריה שלימד השטן, מבוססת על ראיות.

אלוהים גוער בשטן, על עצם בחירתו לקטרג על יהושע, והוא בעצם מעניק ליהושע חסינות בשל זהותו.

יהושע הוא "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ." יהושע הוא הניצול היחיד ממשפחת הכהונה הגדולה. לפיכך, הוא היחיד שיכול למלא את התפקיד ולכן יש להתחשב בו. אם נפסול אותו, עם מי נישאֵר?

ומהו אוד? פירוש הרב עדין שטיינזלץ: גזיר עץ שכבר החל להישרף.

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

אודי מנור

להתייחס לסוגיות כמו מלחמת ששת הימים במידה רבה יותר של רצינות

לעורך 'חדשות בן עזר' שלומות,

אודה לך אם תפרסם את תגובתי הבאה לתגובתו של מייזל לדבריו של הייטנר אודות המניעים לכיבוש הגולן ב-1967.

מייזל מביא 'אנקדוטות' האמורות מן הסתם לשמש כאילוסטרציות משעשעות לתיזה לפיה כיבוש הגולן לא רק שהיה מיותר, אלא שנבע ממניעים פסולים מנקודת מבט מדינית-ביטחונית ולאומית.

על התיזה הזו אחראי כמובן משה דיין, שמאז הראיון המפורסם שנתן בנושא ב-1976, משמשים דבריו כמקור המרכזי עבור אלו שמסיבות כאלו ואחרות מצטערים צער רב על כך שחלק קטן מרמת הגולן נשלט היום בידי ישראל, והם שבים לנקודת 'האפס' של הזירה הזו ומנסים לשכנע את הציבור שלא רק שהשליטה בגולן מזיקה ופוגעת בשלום אלא שבכל מקרה כיבושו ב-9 ביוני 1967 היה מיותר.

אפשר לבסס היסטוריוגרפיה שלמה על 'אנקדוטות', ואין ספק שהפרק שיביא את אלו הקשורות בדיין יהיה רחב כל כך, שקרוב לוודאי שיידרש לשם כך יותר מפרק אחד. כפי שתיאר זאת משה גלבוע בספרו הידוע על מלחמת ששת הימים, שר הביטחון של ישראל, מי שהיה בין השאר שר החקלאות ומי שנולד בהתיישבות העובדת, הציע למתיישבי אצבע הגליל להעתיק את יישוביהם כמה קילומטר מערבה ובכך לפתור את הבעיה שהטרידה אותם במשך שנים על גבי שנים: ההפגזות הסוריות (שאולי גם הן לא היו אלא 'אנקדוטה').

אפשר אם כך לבסס היסטוריוגרפיה על אנקדוטות אבל את המשבצת הזו תפס האחד והיחיד מיכאל הרסגור המנוח, ולמרבה הצער סביר להניח שאף אחד לא יצליח אי פעם להגיע לרמתו. כך או אחרת, הרסגור לא עסק בשאלת מצבה המדיני והביטחוני של ישראל ביוני 1967 (ומאז יולי 1949) ולכן כל שנותר למי שרוצה לשקול את האירועים ההיסטוריים לוותר על אנקדוטוגרפיה ולחזור לשיטה הישנה והטובה של ההיסטוריוגרפיה: מדידת המצב הנתון בהקשרו.

ומנקודת המבט הזו – אם לחזור לספרו הקלאסי של משה גלבוע – מצבם של יישובי הצפון ביוני 1967 היה המשך למצבם הבסיסי כבר מ-1949. הואיל ויתכן שדיין צודק, והתיישבות היא בסך הכל 'אנקדוטה' שאפשר להזיז כמה קילומטרים מערבה או בכלל לוותר עליה – שהרי כפי שהציע שמעון פרס, המנטור של דיין לענייני מדע ואסטרטגיה, 'אנו חיים בעידן של טילים ולכן אין שום חשיבות לגבולות ולטריטוריה' – כדאי להזכיר שבעיית הצפון לא החלה בגן הילדים של גדות ולא הסתיימה ברפת של משק דן. השאלה המרכזית שחוללה את המשבר של יוני 1967 היתה בפשטות לא-אנקדוטלית ולא-משעשעת – שאלת עתידה של מדינת ישראל בכל הקשור לתשתית המרכזית שלה: מים. על כך נסוב מעגל האלימות ועל יסוד זה התחוללה ההסלמה אותה דחפה מי אם לא אחרת: ברית המועצות.

לנוכח המצב הזה אפשר היה כמובן לקבל את עצתו של בן-גוריון ולהתחפר. אפשר היה לקבל את עצתו של פרס ולפוצץ מתקן גרעיני בנגב ובכך גם לבטל את 'העמימות' הגרעינית עליה הוסכם עם ארה"ב ב-10 במארס 1965, וגם להקפיא את מצב הגבולות לנצח (שהרי כאמור אין שום צורך בגבולות ובעומק אסטרטגי). אבל אפשר היה כשיטתם של אשכול, דדו, רבין, גלילי ואלון לשבור את המצור הביטחוני-מדיני הזה וליצור תנאים חדשים מהם אפשר יהיה אולי להגיע להסדר מדיני עם השכנות, כולל עם סוריה.

בעניין זה אי אפשר שלא להוסיף עוד אנקדוטה: יגאל אלון כידוע הציע שבהזדמנות זו שצה"ל עולה על הגולן ומשחרר אותו מנוכחותם של הסורים, טוב יעשה אם יגיע עד לעיר סווידא שבג'בל דרוז, וכך יתאפשר לדרוזים להקים מדינה שתחצוץ הן בין סוריה לירדן והן בין מדינת הטרור הזו (סוריה) לישראל. לנוכח החדשות המגיעות מ"סוריה" בשש השנים האחרונות אין אלא לומר שהאנקדוטה הזו מלמדת על רוחק ראותו של אלון.

מי שרוצה להמשיך לספר את סיפורה של 1967 במונחי 'אנקדוטות' מוזמן לעשות זאת כמובן. לא רק שהנייר סובל הכול אלא שאנו חיים למרבה הפלא והשמחה במדינה דמוקרטית המאפשרת לכולנו את חופש הביטוי והאנקדוטה. אבל השכל הישר מכה חרם וכמעט דורש מאיתנו להתייחס לסוגיות כמו מלחמת ששת הימים במידה רבה יותר של רצינות. לא חובה, אבל מומלץ.

אודי מנור

מכללת אורנים ואוניברסיטת אריאל

* * *

יהודה דרורי

1. תראו כמה מטומטמת הממשלה הזו

יכולה להיות

"...חומר נפץ המשמש לייצור מטעני חבלה נמצא בחפציהן של שתי אחיות שנכנסו הבוקר (יום ד', 19.4) לארץ מרצועת עזה, למטרת טיפול בסרטן שבו חולה אחת מהן. על פי שב"כ, החומר הוטמן בתוך שפופרות של חומרים רפואיים ואותר על ידי הבודקים הביטחוניים של רשות המעברים במעבר ארז." (YNET).

אינני מתייחס אפילו לנבזות של החמאס להשתמש בילדות חולות סרטן להברחת אמצעים לטרור, אני מבקש שתקראו שוב  ותשאלו מדוע אנחנו בכלל מרשים כיום כניסת חולים מעזה לישראל? מה מחייב אותנו לעשות זאת? מדוע לא נאמר לחמאס: "רוצים טיפול רפואי בישראל? תחזירו קודם כל את גופות חיילינו..."

מדוע הרפיסות השילטונית הזו?

2. הדאואין של חיזבאללה

מאז מלחמת לבנון ה-2, הצליחה מדינת ישראל ליצור הרתעה כנגד חיזבאללה. סינדרום ה"דאחיה" עובד עליהם עד היום, זה ההרס המוחלט אז של הרובע השיעי בבירות ע"י חיל האוויר. רצוי שנזכור גם שנסראללה המשיך להתחבא בבונקר במשך 4 שנים מגמר המלחמה, וזה אומר הכול.

מדינת ישראל הבהירה לממשלת לבנון בכלל, ולחיזבאללה בפרט, שפני המלחמה הבאה יהיו כאלה שכל לבנון תהפוך לדאחיה אחת גדולה. מצד שני טוב עשתה ממשלת ישראל שדאגה בשנים האחרונות לבצר את גבול הצפון כנגד פעולות טרור אפשריות.

אז דווקא השבוע, לקח הדובר של חיזבאללה קבוצת עיתונאים לגבול לבנון-ישראל והצביע על הגדר והביצורים הישראלים כשהוא מסביר בחשיבות מגוחכת שזה מוכיח שישראל מפחדת מחיזבאללה...

להזכירכם שחיזבאללה איבד כ-2200 לוחמים בסיוע לאסד במלחמתו נגד המורדים ודאע"ש,  וכ-8000 פצועים, וזה הרבה מאד לצבא קטן כזה, וזה  לא הכול, הם עצמם רצחו את הרמטכ"ל שלהם, והסיכוי ששרידי דאע"ש יסתננו ללבנון ויחברו לסונים הלבנוניים להציק לשיעים ולחיזבאללה נראה קרוב מתמיד. החיזבאללה חושש! כיום הוא גוף מוכה, וחוץ מברברת ותעמולה אינו מסוגל לפעול... אז מותר לחייך כשהם מתרברבים.

3. "התבטאויות אומללות..."

כך כינה יו"ר הכנסת את חילופי הדברים הקשים בין מיספר חכי"ם וכמה הורים-שכולים בישיבת ועדת ביקורת המדינה בכנסת בשבוע שעבר. ואכן כל צד אמר את דברו בצורה ברורה (ובוטה לפעמים...) אבל  אני בשום פנים אינני מוכן לקבל את ההורים השכולים הללו כנציני האמת הצרופה ואינני מאמין שיש להם חסינות לומר כל מה שעם ליבם לכל אחד מבלי לקבל החזר... לחברי הכנסת היה מה לומר והם אמרו זאת חד וחלק... ברור שההורים נעלבו... האמת כן נאמרה שם אבל לא תמיד האמת נעימה וראינו שיש ביניהם המנצלים את עמדת "הקורבן המסכן" בכל הזדמנות, אפילו שטענותיהם  לא בהכרח צודקות.

נכון שאני מדבר פה באופן כללי ביותר כי אינני נכנס למהות הוויכוחים, אבל בוויכוח האחרון, ההורים השכולים שקמו וצעקו ביזו את הכנסת ואת עצמם, פשוט ניצלו את מעמדם המכובד להשיג עוד כמה נקודות חסרות ערך נגד הממשלה, וברוב תסכולם ימשיכו תמיד לעשות זאת.

4. "בישראל אין אפרטהייד"

ראש משלחת הצלב האדום בישראל וברשות הפלסטינית, זאק דה מאיו, אומר בראיון עם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" את הדברים הבאים:

"בישראל אין אפרטהייד. אין משטר של עליונות גזע על גזע של שלילת זכויות אדם. ישראל מאפשרת לנו, בניגוד למדינות רבות כולל מערביות, גישה מהירה לבכירים בצבא, בשירות בתי הסוהר ובשירותי ביטחון אחרים. הגענו למסקנה חד משמעית שאין פקודה צה"לית לירות בחשודים כדי להרוג, כפי שניסו לשכנע אותנו גורמים  פוליטיים. לצלב האדום אין אובססיה עם ישראל. אני משבח את ההפנמה המעמיקה של עקרונות החוק ההומניטארי הבינלאומי בצד הישראלי."

* * *

אשר מעוז

שניצר, גרבוז, סדן – צביעות ויושרה

שמואל שניצר היה מן הפובליציסטים המובילים בישראל. היה זה אך טבעי שוועדת השופטים לבחירת המועמדים לפרס ישראל המליצה להעניק לו את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה לשנת תשנ"ז.

בהחלטתה ציינה הוועדה, כי "כמי שעבד כעיתונאי בכל התחומים החל ככתב שטח וגמור בהיותו עורך ראשי, נמצא שמואל שניצר ראוי לפרס ישראל התשנ"ז בזכות מקצועיות סגנונו הבהיר ועקביות דעותיו בין אם הן מוסכמות ובין אם לאו."

שר החינוך, זבולון המר, אישר את המלצת וועדת השופטים והודיע למר שניצר על זכייתו בפרס.

ח"כ אדיסו מסאלה עתר נגד אישורה של המלצת הוועדה וזאת בשל מאמר בוטה שפרסם בו ביקר את העלאתם של בני הפלאשמורה בראותו בהם נושאי מחלות שמסכנות את בריאות הציבור.

שר החינוך סירב לחזור בו מהחלטתו וזאת משום שלדעתו "הענקת הפרס צריכה להתבסס בראש ובראשונה על בסיס מקצועי."

השר ציין כי בדרך זו פעל כל השנים "גם במקרים בהם הופנה כנגדו לחץ ציבורי כבד לבטל את ההחלטה (כמו, למשל, במקרה של הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי)". למרות העובדה ש"מעולם לא ערער שר על המלצת ועדת הפרס, וההמלצות אושרו על-ידי הדרג המיניסטריאלי בכל המקרים" החליט בית המשפט לבטל את החלטת השר ולהחזיר את ההמלצה לוועדת השופטים לדיון חוזר בעניין, במסגרתו "תיתן ועדת השופטים את דעתה למאמר."

בדיון החוזר חזר בו אחד משלושת השופטים מהמלצתו ומכיוון שעל פי תקנון פרסי ישראל "רק המלצה, שנתקבלה פה אחד בוועדת שופטים, תובא בחשבון לצורך הענקת הפרס" בוטלה הענקת הפרס לשניצר. במקרה זה קובע התקנון, כי "לא יוענק הפרס באותו תחום באותה שנה ושמות השופטים לא יפורסמו."

הוועדה להמלצה על חתן פרס ישראל בתחום האמנות  הפלסטית לשנת תשע"ז סיימה את דיוניה תוך חילוקי דעות. שלושה מחברי הוועדה המליצו על מתן הפרס ליאיר גרבוז ואילו החבר הרביעי התנגד. במקרה כזה, כך קובע תקנון פרסי ישראל, אין השר יכול לאשר מתן הפרס. למרות זאת היתה התנפלות רבתי לא על ועדת הפרס אלא על שר החינוך כשכותרות בעיתונות בישרו, כי "שר החינוך מנע את התוכנית להעניק את פרס ישראל לאמן יאיר גרבוז" וקשרו זאת ל"נאום הקמעות" שלו.

כזכור, ערב הבחירות האחרונות השתתף גרבוז ב"עצרת להחלפת השלטון" בה תקף את "הקומץ ששולט בנו". "קומץ" זה מורכב מ"מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים." אפילו חתן פרס ישראל בתחום התקשורת, נחום ברנע, התלונן על ש"בנט, תלמידו החרוץ של נתניהו, שלל מהצייר יאיר גרבוז את פרס ישראל."

וכיצד זה מנע השר את מתן הפרס לאבי נאום הקמיעות? ובכן, מסתבר שתקנון פרסי ישראל קובע, כי "אם ועדה מסיימת דיוניה תוך חילוקי דעות בין השופטים שר החינוך יהיה  רשאי/שרת החינוך תהיה רשאית  לבחור ולהרכיב ועדה חדשה לאותו התחום." סעיף זה לא הופעל מעולם וטוב שכך. אילו הופעל הוא היה מהווה התערבות פוליטית בוטה בתחום שאמור להיות חף משיקולים פוליטיים. זאת ועוד, גם אילו מינה השר ועדה חדשה מי לידינו יתקע שהיא לא היתה מחליטה לבחור בגרבוז?

עתה עלתה הביקורת על שר החינוך מדרגה. במאמרו "השר בנט, שלול מהרב סדן את פרס ישראל" ("הארץ", 9/4/2017), שב עומר נחמני, יו"ר גאווה כחול לבן, תנועה למען השירות המשותף בצה"ל, ומטיח בשר בנט "כי בהוראתך בוטלה הענקת פרס ישראל לאמנות." מה לעשות ולא בנט "ביטל" את הפרס אלא שכך קובע תקנון פרסי ישראל? 

את ביקורתו על "שלילת" הפרס מגרבוז קושר נחמני במתקפה על הענקת הפרס על מפעל חיים לרב אלי סדן מייסד המכינה הקדם צבאית הדתית בעלי. והוא מתריס:

"אי אפשר להתעלם מהצביעות שבמניעת פרס ישראל מאדם שהשתמע מדבריו זלזול במזרחים, לצד הענקת פרס ישראל לרב שמסית באופן גלוי נגד הקהילה הגאה, נשים וחילונים, כאלה שמאמינים בליברליזם." והוא מסיים בקריאה לבנט: "אם נשארה בך יושרה, בטל את פרס ישראל למפעל חיים שניתן לרב סדן; אדם שהתגלה שמפעל החיים שלו הוא בעצם שנאה, ועל זה לא מגיע לאף אחד פרס."

החלטת בית המשפט העליון לפסול את ההחלטה להעניק את פרס ישראל לשניצר היתה אומללה. היא גררה בעקבותיה עתירות קבועות לפסילת זוכים בפרסים עד שבשנת 2011 הבהיר בית המשפט העליון כי הוא לא יתערב בהחלטות שלא היו תוצאה של מעשי שחיתות כגון מתן שוחד.

ובכל זאת, תמיהה  אחת. אותם כותבים שהתרעמו על ששר החינוך לא יצא מגדרו כדי להעניק פרס לאבי "נאום הקמיעות" היכן הם היו כשבית המשפט העליון התערב כדי לשלול את הפרס משניצר בשל מאמר אחד מתוך אלפי מאמרים שכתב?

­­פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס

גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4021527

גרסה קודמת פורסמה ב"חדשות בן עזר"

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ'. עלילות אהבה בין הנופשים [בחניתה]

בחודש השני שלי בחניתה, קיבלתי מכתב מהפקולטה לחקלאות ובו דף הכתוב באנגלית ומאשר שסיימתי חמש שנות לימוד  באוניברסיטה, שעברתי את כל הבחינות ושבידי תעודת מוסמך של אגרונום (m.sc.agr.).

נזקקתי למסמך הזה כדי לקבל ויזה שתקל על כניסתי  לארה"ב. רובינסון, בעלה האמריקני של בת דודתי, שטיפל בהשגת הוויזה, ביקש שאשלח לו מסמך שכזה, שיצדיק ויסביר את  רצוני לערוך סיור חקלאי בארצות הברית. אכן, אין עוררין על כך שלמדתי חמש שנים באוניברסיטה העברית, אך רק אני יודע שארבעת החודשים שעבדתי בחניתה היו בשבילי אוניברסיטה גבוהה פי כמה, כי בה למדתי על נפש האדם מנקודת מבט שלא קיימת בשום מכללת לימוד בעולם. 

 הנופשים שהגיעו לחניתה היו ברובם חצאי זוגות, שבהיותם חברי ההסתדרות זכו בחופשה שנתית הכוללת שהייה זוגית של שבוע בבית מרגוע. לא חקרתי את פשר התופעה לעומקה, אבל נדמה לי שההסתדרות, שרצתה לאכלס את בתי המרגוע שבשליטתה ובשליטת הקיבוצים, דאגה לכך שהמעסיקים הנותנים חופשה לעובדיהם, יממנו את שהייתם בבתי מרגוע, כביכול כדי להבטיח שאכן ינוחו ולא ינצלו את החופש לעבודה מזדמנת.

מי שלא רצה לבזבז זמן בבית מרגוע, הפסיד לינה על מצעים נקיים ומגוהצים, ארבע ארוחות ביום , רחצה בים, טיולים  בסביבה ובידור.  זוגות עם ילדים לא קיבלו מימון לילדים, מתוך כוונה טובה, שההורים ינוחו גם מההתעסקות המתישה עם הטף. מי שלא מצא סידור ורצה לקחת את הילדים עימו, נאלץ לשלם עבורם תשלום מלא.

הסידור המקובל היה שהחופשה הזוגית נחלקה לשניים. שבוע אחד האב נשאר בבית עם הילדים והאם בילתה בבית המרגוע, בשבוע הבא התחלפו היוצרות, וכולם יצאו נשכרים. היו גם הרבה פנויות, שהגיעו בגפן כדי למצוא שידוך, ואלה בדרך כלל נפלו שלל לידי גברים נשואים, שנעזרו בניסיונם כדי לשתף בו כל מיני נשים בודדות שחיפשו  הדרכה.

אני, בתור תרבותניק המחויב להתנהג בנימוס עם כל נופש או נופשת, שימשתי טרף קל למבריאות. מהר מאד למדתי שדי אם אתן מחמאה לאחת מהן, כדי שבהזדמנות ראשונה היא תנסה להזמינני לחדרה. בחדר לא תמיד רצתה  ממני את מה שניתן היה להבין. היו כאלה שרצו אותי רק בתור אוזן קשבת, המוכן לשמוע על צרותיהן ובעיותיהן.

אני זוכר מבריאה אחת נשואת פנים, ששימשה בתפקיד גבוה בממשלה. היתה זו האישה האחרונה שהייתי מאמין שתנסה לפתותני. כשהזמינה אותי לשיחה חברותית בחורשת גן העדן, הייתי די מופתע, אך כמובן לא סירבתי. כשהתחלתי להתעניין בשלומה, מצאתי אישה מאושרת הנשואה לבעל אוהב ויחד הם  מגדלים שלושה ילדים מוצלחים. כשניסיתי להחליק על ידה, כמקובל בשיחות נפש כאלו, לא משכה את ידה, אך אחר כך כשרציתי להתקדם, לבל אעליב אותה, נרתעה אחורה ואמרה: "זה לא!"

וכשביקשתי הסבר אמרה שהיא מעולם לא בגדה בבעלה, ובעלה הנאמן מעולם לא בגד בה ולכן לא מגיע לו שתעשה לו כזאת.

שאלתי בתום לב, אם לא מגיע לו, מדוע משכה אותי לבוא עימה לחורשה?

הודתה שעשתה זאת רק מתוך סקרנות לראות אם היא עוד מושכת גברים, אך לא היתה לה שום כוונה להרחיק לכת.

נתתי לה מחמאה על הגינותה, וציינתי  שמניסיוני המועט אני יכול לגלות לה שאין  נאמנות רבות כמוה וכל הכבוד. 

בשבוע שלאחר מכן, כאשר הגיע תורו של הבעל לבוא לבית המרגוע, הכיר לי יאשה גבר רם קומה ומרשים, פרופסור נחשב המרצה באוניברסיטה. כשניסיתי לברר אם יהיה מוכן לתת לנו  איזו הרצאה מעניינת, דחה אותי על הסף ואמר שבא לנוח ותו לא.

כשחיפשתי אותו בימים הבאים בפעולות התרבותיות, כמעט שלא נתקלתי בו. לא בו ולא בעוד נופשת צעירה יפת תואר שאף פעם לא ראיתיה ברחבת הריקודים. מסתבר שהשניים הסתדרו טוב מאוד גם בלי כל השעשועים שבית המרגוע הציע, והמנוחה שעליה הפרופסור הנאמן דיבר, היתה כנראה מנוחה מאשתו.

מבריא אחר שעורר תשומת לב היה גבר צנום כסוף שיער, מנהל חשוב של אחד מסניפי בנק  הפועלים. יאשה הכין אותי לקראת בואו, אמר לי שהוא יישב ליד השולחן שלנו ויהיה לנו מעניין  יחד איתו. פיליפ (שם בדוי) התגלה באמת כאיש מעניין, והסיפורים שלו על כל מיני קליינטים המגיעים למשרדו, היו משעשעים מאוד. יאשה סיפר לי שהגבר הזה הוא  רווק מבוקש שאינו טומן את ידיו בכיסים. כל שנה הוא  מגיע באופן קבוע לחניתה ותמיד מוצא איזו  בחורה פנויה, הבטוחה שסוף סוף מצאה את גבר חלומותיה.

בשבוע שהוא הגיע אלינו, קרה לו אסון קטן. כבר בערב הראשון לבואו הוא הכיר אישה אחת שהתאהבה בו במבט ראשון, והוא החזיר לה סוג של סימפטיה שהגיעה למימוש כבר בלילה הראשון. למחרת הגיעה אישה אחרת שהיתה לה היכרות קרובה עימו מהשנה שעברה, ובאופן טבעי רצתה להמשיך מהמקום שהפסיקו. כשהיה יוצא מחדר האוכל, חיכו לו השתיים ליד הפתח והלכו עימו באשר הלך. לקראת הטיול הקבוע לפקיעין תליתי את דף הרשמה על לוח המודעות, והכרזתי בארוחה  שמיספר המקומות מוגבל,  ומי שלא יירשם לא ייסע.

כששאלתי את פיליפ בארוחת הערב למה לא נרשם, אמר לי שהיה כבר פעמיים בפקיעין ואין לו מה לעשות שם. 

למחרת בארוחת הבוקר בא אליי ואמר שהוא יוצא לטיול עם שתי הבנות ושאכניס אותו לרשימה.

אמרתי לו שלצערי הרשימה כבר נסגרה. 

הוא היה המום, עד כה איש לא סירב לכל בקשה שלו והוא כבר הבטיח לשתי הבנות שאין להן מה לדאוג. 

לא עזר לו כלום.

לא הייתי מסוגל להוציא שלושה נוסעים שנרשמו מראש. הוא פנה ליאשה וגם יאשה לא היה יכול לעזור לו.  גם פרסטר הצלם  בא אליי בבקשה שאמצא לו מקום.

מאוד חיבבתי את פרסטר  ורציתי לעזור לו. אמרתי שאם יהיו ביטולים, השלישייה הזאת תהיה הראשונה בתור. אמרתי זאת גם לפיליפ, אבל זה לא הרגיע אותו: "מה זאת אומרת אם יהיו ביטולים? תדאג שיהיו!"

אמרתי לו שזה לא יהיה הוגן להוריד אנשים שנרשמו ושילמו, אבל אנסה לבקש שלושה מתנדבים שיהיו מוכנים לוותר.

הנהג כבר התניע את הרכב, כאשר עליתי עליו ופניתי ליושבים בבקשה אנושית, שימצאו ביניהם שלושה מתנדבים שיהיו מוכנים לוותר על מקומם למען שלושה אחרים ששכחו להירשם. 

איש לא התנדב.

הבטחתי להם שפקיעין לא תברח ובשנה הבאה יהיה אפשר לנסוע שוב, ואז אולי יתפסו מקומות יותר טובים באוטובוס.

היתה דממה מוחלטת, עד שמישהו אמר:

"שהם ייסעו בשנה הבאה!" 

ירדתי מהאוטובוס שהתחיל לנסוע. פיליפ, שחיכה לי בפנים זועמות, הפנה אליי את גבו והלך, כשהשתיים רודפות אחריו ואף אחת לא נותנת לשנייה להשיג אותה. 

יום אחד בצהריים דופק על דלת חדרי אחד המבריאים, מבקש סליחה על ההפרעה, ומודיע שיש לו בקשה סודית.

הסתקרנתי וקמתי מהמיטה.

הוא הוציא מכיסו מחרוזת זהב עדינה וביקש שאתן אותה לגברת איקס, כשבעלה לא נמצא על ידה.  

הייתי בטוח שזאת שרשרת שהוא קנה עבורה ושאלתי איפה האריזה.

הוא אמר שאיננה ונתן לי להבין שזאת מחרוזת שנפלה מצווארה של הגברת בשעה שבעלה נסע להתרחץ בחוף אכזיב, והיא נשארה להתבודד במסתור שיחי החורש של גן העדן.

בתום ארוחת הצהריים היא הצליחה לדחוף לידו פתק ובו היא מספרת שהמחרוזת אבדה לה, כנראה במסתורי החורש. הבחור אכן מצא את המחרוזת, אך לא ידע כיצד להעביר לה אותה ובא לבקש את עזרתי. 

גם אני לא ידעתי איך ניתן  לעשות זאת, כשבעלה כל הזמן נמצא על ידה.

הפתרון נמצא בערב המחולות, שהתקיים אחרי שהחבר שייקה בלופר חזר וסיפר  על תולדות העלייה לחניתה  ועל עלילות וינגייט עם פלוגת הלילה שלו.

עם תום ההרצאה הזמנתי את כל הצעירים לרחבת הריקודים והפעלתי את הפטפון. באותו ערב הזמנתי לרקוד בעיקר נשים נשואות, וביניהן גם את הגברת איקס, אחרי שביקשתי רשות מבעלה. הוא קצת עיקם את האף (כנראה שהיה קנאי מאוד) אבל לא היה יכול לסרב לי. במהלך הסיבובים הובלתי אותה לפינה רחוקה ממנו, ובשלב מסוים הגנבתי לידה את המחרוזת. היא הודתה לי בעפעוף עין ולא שאלה שאלות.

נופשי בית המרגוע היו מודעים לאווירה החופשית שנשבה במקום, וכל זמן שהדברים נעשו בסתר, וסיפורי הרכילות נאמרו בלחש, הדבר לא הפריע לאיש.

אחד התעלולים הקטנים שעוללתי כדי להמחיש את אווירת החופש, עלה על דעתי כשמצאתי מזרן של בית המרגוע כשהוא מוסתר בין השיחים. חשבתי שיכול להיות נחמד אם אעביר את המזרן הזה למערה עתיקה, שנמצאת לא הרחק מבית המרגוע.

היה בחניתה נער שהשתייך  לחברת הנוער והתעניין מאד בארכיאולוגיה של המקום. שמו היה יוסלה, וכשיאשה סיפר לי עליו, ביקשתי מהנער שייקח אותי לסיור ויראה לי את עתיקות המקום. עשיתי זאת בזכות אחותי הבכורה אביגיל, שהיתה ארכיאולוגית וידעה לעורר את סקרנותי לנושא.

במהלך הסיור הבנתי שנפל לידי אוצר יקר  והצעתי ליוסלה שפעם בשבוע לפני הצהריים ייקח את הנופשים לסיור ארכיאולוגי  ויספר להם מה שסיפר לי. הבטחתי לו שאני אדבר עם יאשה, והוא ידבר עם סידור העבודה של הקיבוץ, שיראו את הסיור הזה כחלק מענפי המשק. 

הדבר נעשה ואני זכיתי בעוד כמה שעות של בוקר שבו התאפשר לי לשבת ולכתוב. המשכתי באותה תקופה לשלוח כל שבוע סיפור למדור "יומנה של איה הג'ינג'ית" ותמיד חיפשתי זמן פנוי לכתיבה. 

הסיור כלל ביקור באותה מערה חשוכה שהיתה, לפי סברתו של יוסלה, מערת קבורה מהתקופה הרומית. כל מה שהיה עליי לעשות זה להעביר את המזרן שמצאתי בחורשה למרכזה של  המערה.

יוסלה קצת תמה כשהחלטתי להצטרף לסיור הבא, ושמח לשמוע שאני עושה זאת מפני שאני נהנה מההסברים הרהוטים שלו. כשנכנסנו למערה  ויוסלה הפעיל את הפנס הגדול שנשא בידו, עברה המיית גיחוכים למראה המזרון הפרוש. יוסלה מיהר להתנצל והסביר לצופים שהמזרן שייך למאה הנוכחית ואין לו שום קשר לתקופה הרומית .

המזרן הזה הפך לשיחת היום בארוחת הצהרים, ואלה שלא השתתפו בסיור באו לבקש ממני הסבר איך מגיעים למערה.   

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

שירים אל 'חדשות בן עזר'

אפריל 2017

כְּעָסִים

(א) על מותו של חבר משורר

כָּתְבוּ עַל הַמּוֹטוֹ בְּשִׁירָיו

– אָז כָּתְבוּ, חָשַׁב –

מַה כְּבָר חָשׁוּב הַמּוֹטוֹ

עַכְשָׁו, בְּעִקְבוֹת מוֹתוֹ?

וְאִם הַמּוֹטוֹ הָיָה כָּזֶה אוֹ אַחֵר,

הַאִם זֶה יְשַׁנֶּה אֶת עֻבְדַת מוֹתוֹ?

(ב) נאום קרוב משפחה

"כָּרֶגַע, אֲדוֹנִי הַדּוֹקְטוֹר

עוֹמֵד עַל הָרַגְלַיִם

אֲבָל גַּם אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא

עוֹמֵד לָמוּת (בְּיוֹם מִן הַיָּמִים)

אָז אֵיזוֹ רִשְׁעוּת הִיא לוֹמַר לִי

שֶׁאֵין לָהּ סִכּוּי לְהֵרָפֵא?!"

(ג) מענה לחבר דתי

אַל תִּתְלַהֵם, יְדִידִי,

עַל מַה יֵּשׁ לְךָ קוּשָׁאן?

אֲפִלּוּ לֹא עַל פְּעִילוּת הַמֵּעַיִם

וְלֹא עַל צָרְכֵי הַיַּשְׁבָן!

וּכְשֶׁרְעִידַת אֲדָמָה מִתְחוֹלֶלֶת

הִיא מַרְאָה לְךָ אֶת הַדֶּלֶת;

אֶת הַלּוּחוֹת (הַטֶּקְטוֹנִיִּים)

לֹא מְעַנְיְנִים לוּחוֹת הַבְּרִית

וְלֹא הַהַבְטָחוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לָאָבוֹת!

התלבטויות

(א)

קוֹפֵץ לְדֹם (הַקָּטָן)

זָקוּף מָתוּחַ וְנִרְגָּשׁ

כִּי אֵינוֹ בָּטוּחַ

אִם יִתְּנוּ לוֹ לְהִכָּנֵס.

(ב) האם הוא בא סתם?

צַר וְלָחוּץ (הַשְּׁמוֹק)

מִבַּחוּץ לוֹחֵץ לַחֲדֹר,

וְהַנְּצוּרָה מִתְלַבֶּטֶת,

הֲלָנוּ הוּא אִם לְצָרֵינוּ?

אחריה

הוּא מְמַהֵר,

הוּא הוֹלֵךְ מַהֵר:

הוּא מְהַמֵּר

שֶׁאִם יְמַהֵר

יֵלֵךְ לוֹ אִתָּהּ.

דון ז'ואן

בָּא צִ'יק צָ'ק

גָּהַר עָלֶיהָ

נָעַר (כַּחֲמוֹר)

נָהַר (זָרַח)

וּנְהַר (זַרְעוֹ)

פְּנִימָה שָׁפַךְ

וְהָלַךְ.

ביקור חולים

– יֵשׁ לִי רֹשֶׁם שֶׁהָעִנְיָן סָגוּר,

אָמַר קְרוֹב מִשְׁפָּחָה אֶחָד לַשֵּׁנִי.

– כֵּן, יֵשׁ לִי רֹשֶׁם שֶׁהָאִישׁ גָּמוּר.

– וּבְכֵן, זֶה מַה שֶׁיֵּשׁ

וְחַיֵּינוּ עוֹמְדִים לְהִשְׁתַּבֵּשׁ.

לך תדע

אָדָם קוֹנֶה אָרוֹן

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן

שֶׁהוּא יִקְנֶה בִּימֵי חַיָּיו;

הוּא מְקַנֵּא

בָּאֲרוֹנוֹת שֶׁהוּא רוֹאֶה

בְּבָתֵּי מַכָּרָיו

וְרוֹצֶה לְהִתְחָרוֹת בָּהֶם.

אֵינוֹ מְשַׁעֵר

שֶׁעוֹד מְעַט

הוּא לֹא יִשָּׁאֵר

וְאַף אֶחָד

לֹא יְקַנֵּא בּוֹ.

החתול

הָיִיתִי "מֵת"

עַל הַיְּצוּר הַזֶּה שֶׁמֵּת

וּמַרְגִּישׁ שֶׁבִּלְעָדָיו

הַכֹּל מְנֻכָּר וְקַר

וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר זֶה

לְהִתְרַפֵּק עַל הַכַּר.

תחת השמש

       אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, 9)

אֵין חָדָשׁ

תַּחַת הַתַּחַת

אָמַר לְעַצְמוֹ הָאִישׁ

וְנִגֵּב אֶת הַתַּחַת.

* * *

משה כהן

כל האמצעים כשרים

האופוזיציה אינה בוחלת בשום אמצעים לניגוח נתניהו. גם לא בהזמנת הורים שכולים לוועדת הכנסת לביקורת המדינה, בראשות קרין אלהרר מסיעת "יש עתיד", כדי להעלות טענות קשות נגד נתניהו. 

לעניות דעתי מבצע "צוק איתן" היה הכרחי ונוהל באופן מניח את הדעת. אין לך מלחמה ללא טעויות. הטענה שניתן היה למנוע את המלחמה נראית לי חלולה. 

אבל בכך לא די, האנשים "הנאורים", המעלים הורים שכולים כדי להאשים, גם אוסרים על חברי כנסת לענות ולהתווכח עם האשמות.

ואלה אבירי הדמוקרטיה וחופש הדיבור... מותר להאשים את ראש הממשלה, אך אסור לענות להם. 

עם כל הכבוד להורים השכולים, זה מצב אבסורדי בלתי מתקבל על הדעת. כל אדם שמואשם רשאי וזכאי להתגונן. 

ראו איזה לינץ' עשתה התקשורת בקשר עם הופעת הורים שכולים בוועדת הכנסת. 

אז מה אם האב השכול מתפרץ בצעקות השכם והערב ומאשים את ח"כ ביתן האשמות שקריות? 

אם מאשימים אדם בפומבי בבוטות האם אינו רשאי להתגונן?

כל האמצעים כשרים, לרבות שיסוי הורים שכולים, רק לא ביבי.

*

האקר מאשקלון ביצע מאות שיחות טלפון מאיימות למרכזים יהודיים בארה"ב.

ואת מי האשימו באנטישמיות... את דונלד טראמפ.

מה הקשר?

*

בכל פעם שמזכירים בתקשורת את המועמדת לנשיאות צרפת מרין לפן, דואגים לצרף את התואר "הימין הקיצוני".

למה קיצוני? משום שבניגוד לשמאל אינה שוללת את זכות הקיום של מדינת ישראל? משום שהיא מתכוונת להגביל כניסה של איסלאמיסטים אנטישמיים שתוקפים ורוצחים יהודים עם אהדת "השמאל המתון"?

לה פן התנערה מדעות אנטישמיות של אביה והביעה רצון לשתף פעולה עם מדינת ישראל ולבקר בה. 

אז למה היא מוחרמת על ידי מדינת ישראל ויהדות צרפת? בשעה שאויבי ישראל מן השמאל "המתון" עסוקים בדה לגיטימציה ובהחרמה של מדינת ישראל? 

משה כהן

ירושלים 

* * *

נעמן כהן

המימונה אינו חג ישראלי

לא השתוממתי שאורי הייטנר תקף אותי על מה שכתבתי על חג המימונה ("חדשות בן עזר", גיליון 1235), הוא הרי פוליטיקאי ושכזה עליו לשאת חן בעיני העדה המרוקאית. אבל היות שאני מאוד מעריך את כתיבתו, הצטערתי שהוא לא ירד לסופם של דבריי, שכוּונו רק נגד האספקט האנטי-ציוני שיש המוצאים באותו החג.

לגופו של עניין, הייטנר בתגובתו טועה ומטעה. הייטנר קובע ש"חג המימונה הוא חג ישראלי". לא נכון. חג המימונה אינו חג ישראלי כלל ועיקר.

אני לא מכיר אשכנזים שחוגגים את המימונה (מלבד פוליטיקאים הרוקדים "מה יפית" לצרכים פוליטיים). יהודים מבוכרה, גאורגיה, תורכיה וארצות הבלקן גם הם אינם חוגגים. יהודי עיראק, תימן, ואתיופיה גם הם אינם חוגגים, ואפילו יהודי המגרב (המערב) – לוב, תוניס, ואלג'יריה אינם חוגגים.

ויש לי עוד עובדה לחדש להייטנר, רוב המרוקנים גם הם אינם חוגגים עוד את המימונה. נשים מעטות מהדור השלישי של עולי מרוקו חוגגות את החג.

חג המימונה גם אינו חג התורם לאחדות ישראל. נהפוך הוא. זהו חג התורם לחוסר אחדות ולפילוג. בייחוד כעת, כשהגזענות האנטי-אשכנזית מזוהה עם אנטי-ציונות.

הנה ימים יבואו ובעוד דור, עם הנישואין המעורבים, לא יהיו יותר הבדלים בין יוצאי הגלויות השונות ולא יהיו יותר אשכנזים, מרוקאים, כורדים, אתיופים וכדומה. כולם יהיו ישראלים, ואז חג המימונה (בדיוק כמו הסהרנה או הסיגד) ייעלמו ויתקיימו רק בספרי ההיסטוריה והפולקלור.

כמובן, החגים בקיבוץ הם תמיד יפים. אני זוכר חגים בקיבוץ שהוקדשו לאיטליה, הולנד, צרפת, הודו וכדומה, חגים שלוו באוכל שירה וריקודים טיפוסיים. אז כמובן שלחגוג את המימונה עם שירים וריקודים מסורתיים ממרוקו זה יפה. אגב אם החג הוא חג "של ערבות הדדית, של שכנות טובה," כפי שכותב הייטנר, מדוע זה לא הוזמנו לקיבוץ השכנים הדרוזים?

לסיכום, כפי שכבר כתבתי, להחוגגים ינעם, ולהם נאחל ברכת "תרבחו ותסעדו".

האקטיביסט הפרו-איסלאמי ברק כהן נגד מרים סיבוני רגב

שרת התרבות מרים סיבוני רגב המתנאה תמיד במרוקאיותה חוגגת תמיד את המימונה אצל אחרים. זה לא מפריע לה להצהיר שהמרוקאים תמיד מזמינים אליהם.

אבל הגאווה הגדולה ביותר שלה היא שאת הממתקים  המרוקנים נוטפי הסוכר לחג מכינה לה דווקא העוזרת הפולנייה. מין גאווה מרוקאית שכזו.

http://www.srugim.co.il/146763-%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%92%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8

 למרות מאבקיה נגד האשכנזים ותרבותם ייאמר לזכותה של סיבוני-רגב שהיא (בניגוד לכמה מעמיתיה הגזענים האנטי-אשכנזים) ציונית גאה ונלחמת למען הציונות. והנה מה קורה כשהיא נתקלת באקטיביסט המשלב בין השניים, אנטי-אשכנזיות ואנטי ציונות:

בפסח האחרון ביקרה סיבוני-רגב עם משפחתה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, והנה נטפל אליה האקטיביסט ברק כהן: "שרת תרבות עלק," הוא צעק לה, "מירי, למה את לוקחת בעלות על המזרחיות? הנה אני מזרחי כורדי לא ציוני לא רוצה מדינת ישראל לאומית גזענית מסריחה. לא נגד מבקשי מקלט. את גיבורה רק על גרבוז. את גיבורה רק על האשכנזיאדה של מרצ. על דמוקרטים מזרחיים את לא גיבורה. את סמרטוטה שעושה פוזה של לוחמת צדק של מזרחיים. זה מה שאת סמרטוטה זבל לא דמוקרטי חתיכת זבל גזען."

במקום לומר לאותו גזען: לך, חזור לכורדיסטן ותלחם שם נגד הכיבוש הערבי! היא לא עונה לו וכדי להימלט מצעקותיו היא נכנסת למסעדה ברחוב. ואז הוא ממשיך: "מירי רגב מקום שמוכרים שרצים יא זבל של יהודים את מדברת. את יהדות את? את סמרטוט של המשתפ"ים הגזענים המזרחיים."

http://rotter.net/forum/scoops1/396939.shtml#1

הבאתי את הטקסט במלואו. אין צורך בפרשנות.

עלילות הדם נגד היהודים בפסח

 עדיין חיות וקיימות

המיסטיקה הנוצרית מכירה בשבעה טקסים דתיים בהם ניתן להתאחד עם ישו. הטקסים האלו נקראים סקרמנטים. הסקרמנטים הם מעין צינורות סמליים המעבירים את שמו השפוך של ישו באמצעות הכומר אל המאמינים בו.

הסקרמנט השלישי נקרא "סעודת האדון" או קומוניו (שיתוף). הסקרמנט משחזר את הסעודה האחרונה של ישו וניתן בטקס דתי שנקרא מיסה.

בסעודה האחרונה שלו (סדר פסח) נתן ישו לתלמידיו מצה ואמר: קחו אכלו זה גופי" נתן להם יין ואמר: "קחו ושתו זה דמי, דם הברית החדשה השפוך לסליחת חטאים" (מתי כ"ו 26).

הכומר מחלק למאמינים מין קרקר-מציה והנה חל נס, הלחם נהפך לגופו של ישו ומי שאוכל אותו כאילו מתאחד עם גופו של ישו.

אותו הדבר לגבי היין. כאשר המאמין שותה את היין חל נס והיין נהפך לדמו של ישו.

הטקס הזה היה המקור לעלילות הדם ולחם הקודש. הבסיס לעלילות היה שהיהודים רוצים לפגוע בישו באמצעות דמו של ילד נוצרי שהם מכניסים למצות בחג הפסח.

עלילת הדם הראשונה היתה בשנת 1149 בנוֹרִיץ' שבאנגליה, העלילה התפרסמה ע"י נזיר בשם תומס, כאשר נמצאה גופה של ילד נוצרי בשם ויליאם, והיהודים הואשמו ברציחתו. הד לעלילת הדם נמצא ביצירה האנטישמית של צ'וסר: "סיפורי קנטרברי".

עלילת הדם האחרונה היתה בקלצה שבפולין. לאחר מלחמת העולם השנייה התאספו שם כמה מאות יהודים שחזרו ממחנות ההשמדה במטרה לנסות לתבוע את הרכוש שהופקע מהם בזמן המלחמה. ב-1946 ילד פולני נוצרי ברח מבית הוריו והעלילו על היהודים שהם רצחו אותו. בעקבות כך ביצע המון פולני פוגרום ביהודים. 42 יהודים נרצחו ורבים נוספים נפגעו. מאוחר יותר הילד חזר לבית הוריו.

מסתבר שעלילות הדם עדיין חיות ובועטות.

לפני חג הפסח האחרון אמרה לי סטודנטית צעירה, עולה מרוסיה, ונוצרית מיסיונרית אדוקה ב- Jehovah's Witnesses, שהיא בהחלט מאמינה שהיהודים לוקחים דם של ילד נוצרי ושמים במצות. כן היא אמרה זאת במלא הרצינות.

במאמר מוסגר, אני תמה מדוע מדינת ישראל בכלל מעלה על חשבונה לארץ נוצרים אנטישמיים ועוד ממנת להם לימודים?

כמובן שעלילת הדם נגד היהודים פופולארית היום במיוחד דווקא אצל הערבים המוסלמים.

אבראהים אל-עג'לוני, הנחשב "אינטלקטואל" וסופר עבר-ירדני העובד במשרד התרבות העבר-ירדני, בעבר עורך מדור התרבות של היומון העבר-ירדני הממסדי "אל-ראי", ובעל טור בו כיום, פרסם ב-19.4.17 מאמר שכותרתו "דם פלסטיני עבור המצה הציונית."

אבראהים אל-עג'לוני חוזר אל עלילת הדם של דמשק, לפיה יהודים הרגו בשנת 1840 נזיר נוצרי כדי להכין מדמו מצות לפסח.

לדבריו, הוא עושה זאת בשל "דם הערבים והפלסטינים הניגר ברחבי פלסטין" ונוכח השפעתם הרבה של הציונים על מדינות המערב וממשלותיהן, דבר המחליש את האומה הערבית ומתסכל אותה.

"הציונות," הוא כותב, "הצליחה להציג את הזאב [כלומר, את עצמה] כשה תמים והעמידה פני מסכנה עד שכל כך התעצמה, עד כדי כך שהיום היא אוחזת ברסן השלטון של ממשלות רבות במזרח ובמערב. אלא שכל זה עומד להסתיים במוקדם או במאוחר. ברגע שבריאות השכל והנפש תחלחל לאומה הערבית אז כל זה ייעלם."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4412

הנה האמונה בעלילות הדם על היהודים עדיין קיימת בתוך מדינת היהודים ומחוצה לה.

פתרון שתי המדינות

בין אם תנצח מרין לה פן מועמדת הימין הקיצוני ובין אם ינצח מלאנשון מועמד השמאל הקיצוני (האנטישמי יותר), צרפת נמצאת על סף מלחמת אזרחים. שום פשרה לא תרגיע את הערבים-המוסלמים החיים בצרפת מלבד הפיכת צרפת למדינה ערבית-מוסלמית.

לכן נייעץ לצרפת אתת ההצעה הבאה: כדי להגיע לשלום עליכם לאמץ את פתרון שתי המדינות. מדינה צרפתית שתיקרא La France, ומדינה ערבית-מוסלמית שתיקרא Arfrans.

היות שלפי ההלכה המוסלמית שטח צרפת עד פואטייה נחשב כאדמת קודש מוסלמית (שם עצר קרל מרטל (הפטיש) את צבא הכיבוש הערבי-מוסלמי ב-732 לספירה), שם יעבור הגבול.

מצפון לפואטייה מדינת La France, ומדרום לה מדינת Arfrans.

רק פתרון שתי המדינות יביא את השלום!

השואה והנסיך הקטן?

ב"חדשות בן עזר" (גיליון 1235) פורסמה המודעה הבאה:

לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה יוצג מופע מרגש ומטלטל שהלחינה והפיקה המלחינה שרה שוהם.

המיצג עוסק בקשר בין אגדת "הנסיך הקטן" מאת סנט. אכזופרי לאירועי מלחמת העולם השנייה והשואה. זוהי קריאה חדשה ופורצת דרך של הספר, אשר מתגלה כצופן קודים המתארים את חווית הסופר, טייס הקרב שלחם נגד הנאצים. לפי המיצג, אין זה ספר ילדים תמים, אלא מחאה נגד חברה הפותרת סכסוכים באמצעות מלחמות.

דימויים מן הספר מוצגים כלקוחים ממלחמת העולם השנייה, כדוגמת עצי הבאובב המשולים לנאצים.

הספר נכתב בגלות ניו יורק, אליה נמלט המחבר כדי לא לחיות תחת ממשל וישי, משתף הפעולה עם הנאצים. ממקום גלותו ראה סנט אכזופרי את אירופה מקיזה דם, כאילו נהרסת על ידי עצי הבאובב. הספר מוקדש לליאון ורת, ידיד נפשו של המחבר, הוגה דעות יהודי צרפתי נערץ, שתיעד ממקום מחבואו בעיתוני המחתרת את זוועות אושוויץ.

התייחסות נוספת במופע היא לדמויות המופיעות בספר. הן יוצרות את הקלסתרון של חברה החיה בצל עצי הבאובב. מטרת המיצג היא להנגיש את פרק השואה בהיסטוריה של העם היהודי והאנושות כולה, למען דור העתיד.

קראתי והופתעתי. זהו מופע מוזר מאוד ליום השואה. נכון שהספר "הנסיך הקטן" הוקדש ע"י מחברו לידידו לאון ורת, פילוסוף, סופר ומבקר אמנות יהודי שהיה בסכנה בצרפת של וישי, אבל  דומה שחיה שוהם, יוזמת המיצג, לא קראה את הספר עד תומו ולא הבינה כלל את מסריו.

"הנסיך הקטן"* גיבור ספרו הנפלא של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי (1900-1944) מתייאש מהמבוגרים-בני האדם, ומאהבה נכזבת ומחליט להתאבד בהכשת נחש.

האם זו התובנה שרוצה חיה שוהם להעביר לקהל הצופים שהייאוש ממעשי האדם יוביל להתאבדות?

המסר הציוני, לפחות של השואה, הוא הפוך, לא להתאבד (גם לא ע"י התבוללות שכמוה התאבדות) אלא להיפך, להפוך את העולם לטוב יותר ובראש וראשונה ע"י שיקום העם היהודי במדינת היהודים.

ייתכן שהמוסיקה של חיה שוהם היא נפלאה אבל מזלה (ומזלם של הצופים) הוא שהם לא הבינו את מסריו האמיתיים של הספר.

* אני ממליץ לקרוא את הספר בתרגום אריה לרנר, שכיבד את השפה העברית וכל הילדים של אותו דור ידעו שתוכן זה אסטרונום בעברית, עד שבאה האקטיביסטית הפרו-איסלאמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, אילנה המרמן, והעלימה את המילה העברית הזו מתרגומה. לזכותה רק ייאמר שהיא לא השתמשה במינוח הערבי.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז! אבל הגברת המרמן היא פרה קדושה של הספרות העברית!

הפתרון להחזרת גופות הנעדרים מחמסטן

בשבוע שעבר כתבתי על האווילות הבלתי מובנת של מיליקובסקי-נתניהו ושל איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן בטיפול בהחזרת גופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין, וכן בהחזרת אברה מנגיסטו ושני אזרחים בדואים, כאשר המלצתי על אי מתן אישור כניסה הומניטארי לטיפול חולים מעזה ללא החזרת הנעדרים.

השבוע התפרסם ששתי נשים ערביות מוסלמיות חולות סרטן נכנסו מעזה לטיפול רפואי כאשר בכליהן נמצאו חומרי נפץ.

מצד שני, בדיון בכנסת, התפרצה לאה גולדין, אימו של הדר גולדין ית"ד (ישראל תיקום דמו)  וקראה במררתה: "אתם עושים אותנו אויבי העם!"

איני גורס שאסור לענות למשפחות שכולות. גישה זו בעצם רואה את המשפחות השכולות כאנשים חסרי שיקול דעת. לכן אני ממליץ למשפחת גולדין לרכז את כל מאמציהם במטרה אחת – לשכנע את נתניהו וליברמן להחליט להטיל איסור על הכנסת חולים מעזה ללא הנעדרים.

זו הדרך היחידה האפשרית שהרי לא יעלה על הדעת לשחרר מחבלים, שיעלו לנו בקורבנות נוספים.

הגזענות של "שוחרי השלום" מחד"ש

עמוד הפייסבוק של מפלגת חד"ש פירסם פוסט המביע אהדה והזדהות עם שביתת המחבלים הערבים-המוסלמים, אסירים פלסטינים, ועם שביתת הרעב שלהם. הפוסט כולל טקסט (וסרטון שנפתח בכותרת "שביתת-הכבוד" ואת תמונותיהם של ארבעה רבי מחבלים פלסטינים:

עבדאללה ברגותי (איש חמאס), רוצח של 67 אזרחים.

מרואן ברגותי (בכיר פת"ח), רוצח של 5 אזרחים.

כרים יונס (ערבי ישראלי) שחטף ורצח חייל צה"ל.

אחמד סעדאת (מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין), אשר זכה לשבח בשידורים בטלוויזיה הפלסטינית על תכנון רצח שר התיירות רחבעם זאבי.

תמונת המחבלים מוקרנת גם במהלך הסרטון בעת השמעת המילים: "באמצעותכם נבנה מחר יפה יותר" כמו כן מופיעה תמונתו של פואד שובכי, איש הרש"פ האחראי על הבאת ספינת הנשק "קארין A" שנתפסה בינואר 2002.

קטע משיר בסרטון בפוסט משבח את האסירים במילים:

"הנכם התפארת של אומתנו, הנכם המנהיגים והכתר שעל ראשינו והנכם האדונים... באמצעותכם נבנה מחר יפה יותר, באמצעותכם נמשיך וננצח."

http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=20764

ומי עומד בראש אותה מפלגה "שוחרת השלום", חד"ש? כמובן, הגזען האחמדי איימן עודה.

כזכור, האחמדים, אותה דת "כופרת" (על פי האיסלאם), שקיומה אינו מותר בכל שטחי הכיבוש הערבי (למעלה מ-13 מיליון קמ"ר) מותרת רק תחת שלטון הכיבוש היהודי. ולמרות זאת אותו גזען לוחם לחיסולה ולהחליפה בכיבוש ערבי-מוסלמי.

ערער מערער על קיום המדינה

חבר הכנסת מטעם הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, סניף האחים המוסלמים במצרים, טאלב אבו עראר, העלה תמונת פרופיל לחשבון הפייסבוק שלו (הממומן מכספי מדינת ישראל) בו מוצגת מפת מדינת ישראל ועליה הכיתוב "מחכה שהמולדת שלי תהיה חופשייה ושהכובש הזר יסתלק ממנה."

אבו עראר אינו מדבר על יו"ש. כל הקיום של מדינת ישראל הוא לדידו של הגזען הבדואי הערבי-מוסלמי-סוני הוא "כיבוש" וכל היהודים בארץ ישראל צריכים להיות מגורשים ממנה.

http://rotter.net/forum/scoops1/396065.shtml

כזכור, למרות שמפלגתו נפסלה פעמים רבות על ידי ועדת הבחירות של הכנסת, מכיוון שהיא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הוכשרה מחדש פעם אחר פעם על ידי בג"צ שאיפשר לה להתמודד.

מעבר לכך שאותו ערבי-מוסלמי גזען עובר על חוק הביגמיה ונשוי לשתי נשים ולא נענש על כך על ידי החוק. החוק גם לא מעמידו לדין ומסלקו מכנסת ישראל בגין שלילתו את קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית.

האם מישהו בראשות החוק יהין להעמיד לדין את טאלב אבו ערער?

בועז אפלבוים ורבין

בשנות השבעים התפרסם סטודנט צעיר באוניברסיטת חיפה בשם אלי מייזלס שנפגע במחלת שרירים נדירה בצורתה הקשה ביותר. למרות מחלתו הקשה הצליח מייזלס להתערות בכל שלבי החברה ולחיות חיים נורמאליים ולהינשא.

חברתו ואחר כך אשתו היתה מובילה אותו על כיסא גלגלים בין חדרי הלימוד באוניברסיטת חיפה שם למד.

יום אחד הוזמנתי למסיבת יום הולדת שאירגנה אחת הסטודנטיות בווילה מפוארת בדניה. במהלך הריקודים פתאום ביקשו שקט ובמרכז הסלון נעמדה אישה מבוגרת עם סיגריה ופומית ולידה עמד בחור צעיר ונמוך ושניהם עשו מיצג איך מקיימים אלי מייזלס וחברתו אהבה.

זה היה מביך ומעורר בחילה. התעניינתי מיהם? וענו לי שהאישה שמה לוציה ששינתה את שמה לציונה והיא האם של בעלת השמחה, והבחור הוא ה"עיצעס גייבער" (היועץ) של שמעון פרסקי-פרס, ושמו בועז אפלבוים.

מאז עברו שנים רבות. ציונה הפכה שנית ללוציה וירדה מהארץ, והשבוע נתקלתי שוב בשמו של אותו "עיצעס גייבער" בועז אפלבוים.

היועץ, שמונה ב-1984 למנכ"ל משרדו של פרסקי-פרס, מסר גילויים חדשים על פרשת הדולרים של יצחק רבין.

מסתבר ששר החוץ דאז אוברי סולומון איבָּן הידוע יותר בשם אבא אבן, שלח על חשבונו הפרטי שני אנשים, אברשה ארונסון, ויגאל לביב, כתב "העולם הזה", לניו יורק, והם הפקידו כסף בסניף הבנק וגילו את חשבון הדולרים של רבין.

כזכור יצחק רבין בהיותו שגריר בוושינגטון זילזל באבא אבן שר חוץ ודיווח ישירות לגולדה מעל ראשו וכשנתמנה לראשות הממשלה לא מינה אותו יותר לשר.

בסופו של דבר הפרשה לא פורסמה מכיוון שהלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) פסל את הידיעה בכך שהיא אינה חשובה דיה ומעלה את הסיכון לעלייתו של בגין לשלטון, והפרשה פורסמה מאוחר יותר ע"י דן מרגלית. פרשה שהביאה להתפטרותו של רבין.

http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-581893

עמוס שוקן: היהודים אשמים

בדומה לאדולף היטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמה (ובאחריות לקומוניזם ולקפיטליזם):   

https://www.youtube.com/watch?v=6irJoHMChxA

ובדומה לגולדה זלטה שניפיצקי זהבה גלאון שהאשימה את היהודים באחריות לדעא"ש, גם האקטיביסט הפרו-איסלאמי, כך האוטו-אנטישמי,

עמוס שוקן, הצטרף למסע האנטישמי ומאשים את היהודים באחריות לטרור המוסלמי העולמי.

"מאה שנים של תמיכת המערב בציונות ובישראל," טוען עמוס שוקן, "כולל בחמישים השנים האחרונות שישראל מקיימת משטר אפרטהייד וגניבת קרקע, יש להם חלק ניכר בעוינות של האסלאם למערב."

שוקן לא הסתפק בהאשמת ישראל כמי שמדיניותה גרמה למחבלים מוסלמים לבצע את הפיגועים האחרונים בשטוקהולם, בברלין, בניס ובבריסל, אלא גם ביקר בחריפות את מי שלא הסכימו עימו: "אתה באמת לא רואה את הקשר בין הטרור האיסלאמי באירופה לבין תמיכה אירופאית בציונות יותר ממאה שנה? אז ברור שחשוב להם (לטרוריסטים) לאזן את זה. הם עוזרים בכך."

מובן שדבריו משמשים כר נרחב לגזענים האנטישמים, מוסלמים ותומכיהם הנוצרים והיהודים.

דווקא במפלגת הלייבור הבריטית, שאינה ידועה באהדת יתר לישראל, הוחלט להשעות לאחרונה את חבר המפלגה בוב קמפבל לאחר שנתן הד ל"קונספירציית ישראל-דאע"ש", בטענה כי מדובר ב"התבטאויות אנטישמיות".

http://mida.org.il/2017/04/16/%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A9%D7%95%D7%A7%D7%9F-%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%9C%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%99%D7%A8/

מובן שבהתאם להשקפת עולמו של שוקן, כדי לשרת את האינטרסים האיסלאמיים יש להציג את מדינת היהודים כמדינת אפרטהייד פאשיסטית שיש לחסלה, ובהתאם לכך הוא מנחה את שכירי העט שלו בכתיבתם.

עמוס שוקן לא לבד

הוא ממשיך מסורת אנטישמית רבת שנים

הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על השואה ולכן הם תמיד בכל עניין הם ינסו להראות את אשמת היהודים.

דוגמה הבולטת היא של הסופר האנטישמי הגרמני (ממוצא קשובי) איש ה-ס.ס. גינתר גראס, שבשירו המפורסם "מה שחייב להיאמר"  מציג את איראן, הנשבעת לחיסול מדינת היהודים, כקורבן של מדינת היהודים המסכנת את שלום העולם.

אם מדינת היהודים מסכנת את שלום העולם (והרי היטלר כבר הוכיח שהיהודים מסכנים את השלום בעולם) הרי ברור שהשמדת היהודים לא היתה פשע כל כך גדול, ולהיפך, למען השלום יש  לכל הפחות לחסל את מדינתם.

הנה הזהות בין איש ה-ס.ס. גראס לעמוס שוקן.

* * *

מתי דוד

גיבריל רגוב "המתון"

משלחת של "פדרציית יהודי סאן פרנסיסקו" נפגשה לאחרונה ברמאללה עם גיבריל רגוב. הם נדהמו והופתעו מדעותיו הקיצוניות, לאחר שהכינו אותם שהוא מנהיג פלסטיני שקול ומתון.

כמצופה הוא השמיע את התלונות הרגילות על "הכיבוש","האפרטהייד" ו"הגנוסייד" שמבצעת ישראל בפלסטינים.

אחד מחברי המשלחת הביע דעתו שהוא מבין את הפיגועים של הפלסטינים נגד חיילי צה"ל "שהם מבחינתכם חיילי הכיבוש, נציגי האוייב שבו אתם נילחמים." אותו שואל ביקש לדעת מהי דעתו של רגוב על הרג של ילדה בתל אביב על-ידי פלסטיני.

על כך ענה גיבריל רגוב : "מבחינתנו אין שום הבדל בין מתנחל ליד רמאללה לילדה של מתנחל בתל אביב. שניהם יושבים על אדמותינו הכבושות וההתנגדות לא תניח את נשקה עד לשחרור פלסטין כולה!" 

 לצערנו ישנם בתוכנו דמויות פוליטיות שמאלניות נאיביות שנופלות בקסם של גיבריל רגוב שהוא כביכול הפלסטיני "המתון".

אהוד: אנשים כמו גיבריל רגוב הם הגיבורים של "מחנה השלום" הצפון תל-אביבי השבע והעשיר, שרובו אגב נשים, מחנה המאמין לשקרים נוסח גבלס שמפיצים הפלסטינים וכן העיתונאים משוּבטי שוקן.

* * *

יצחק מאיר

אורה לא כבה

על אורה להב שאלתיאל שהלכה לעולמה

19.04.2017

לפני שנה וחודשיים כתבתי דברים על מותו של יוסף שאלתיאל נוחו עדן, תחת הכותרת "שבעה בעין הוד". כתבתי על יוסף, וכתבתי על יצירתו, וכתבתי על האדם באמן ועל האמן שבאדם, אך כל שכתבתי היה בהשראה של אורה שאלתיאל, אלמנתו אז, שהקרינה לתוך חדר האבלים עוצמה משבריריותה שלא ראיתי כמותה. הרבה אבלים ראו כבר עיניי. אבלה כמותה לא ראיתי. מכונסת. צנועה. מספרת את יוסף בשקט דרך עצמה. מספרת את קיצו דרך צל קיצה הקרב. לא בהשלמה. לא במרידה. במובנות מאליו של היגיון שאינו דן בפשרו של יגון, כי אין לו פשר בעולם הרציו שהוא העולם היחיד בו אפשר לחלום בדים ותחריטים, וצבעים, והדפסי אבן, ובפנים פניהם של בני אדם, אבל הוא שם היגון, בנוכחות עמוקה של העלמתו.

 אורה ידעה כי צל קיצה החיווריין הולך וצר עליה. יש צל חיווריין בעולם. ראיתיו בעין הוד. ראיתיו גם לפני כחודשיים-שלושה במוזיאון ישראל בירושלים שם התכנסו אוהביה ומוקיריה ויודעי טעמה למפגש אקדמי על עבודותיה ועל תרומתה הייחודית לאקלים התרבות העדינה בארץ. מתוך הצל אספה בלא גילויי מאמץ כוח אדיר למלא את הערב כולו בהרצאת דברים על יצירתה. בהצנע לכת. מאין לקחה האישה הנהדרת הזאת הצנע לכת כזה בטרם תלך...

עכשיו איננה. הלכה. היא משאירה כאן את עצמה. משם. ליד יוסף שהשאיר גם הוא את עצמו כאן, משם. יחד. עוד שבעה בעין הוד.

אני מפרסם בזה שנית הדברים שכתבתי על יוסף. תצורפנה נא השורות שאני כותב עתה על אורה לאלה שכתבתי ויהיו לאחד.

יצחק מאיר

שבעה בעין הוד

לזיכרו של האמן יוסף שאלתיאל

אתמול. בשבעה ליוסף שאלתיאל בביתו בעין הוד. מחסום נועל את הדרך בפני הבאים שאינם חברי הכפר. אין לחצני הודעה. אין קישורי אינטרנט. באור הפנסים התלויים מעל האורנים נראים הבתים העולים מן האפלה אל התאורה הדואה כרישומים על בדים שחורים. אין נפש מהלכת. אין קול מקלטים בוקעים מאי אז. יישוב מונח לו על צלע מצלעות הכרמל, ואם הומה בו משהו – הוא הומה פנימה. לא מן הפנים החוצה, לא מן החוץ אל התוך. בארץ הדוהרת יומם וליל אל כל כיוון ולכל הגבהים ואל המכשולים ומעליהם, כפר אומנים נעול מפני ארצו. מה יוצרים במקום הנעול בפני המהומות הרצות סחור סחור והגורפות את המחשבות ואת המעשים ואת התקוות ואת הזיכרונות לתוך מערבולות שאינן שובתות?

לפתע אבוקת פנסי רכב הקרב מאחור. נהגת פותחת את החלון ואומרת: "שאלתיאל?"

ואנחנו: "כן."

"אפתח לכם."

המחסום עולה. "חנו פה," היא אומרת, " בפנים שבילים צרים. מוטב ללכת רגלי," והיא אומרת לאן.

ביתו של שאלתיאל רב קומות. הכניסה בגרמי מדרגות בטון צרות. שאריות של תאורה נושרות עליהן. למעלה אורה של דלת פתוחה. אורה להב, הרעייה הנאמנה שהיתה כולה נעורים כיפי הזיכרונות שאני זוכר אותה, מוקפת אנשים בני כל הגילים שבאו לנחם. חדר הטרקלין גדול. התקרה תלויה בגבהים שאינם מצויים יותר בארץ. בכתלים ציורים רחבי ממדים של האמן שהלך לעולמו והשאיר את עולמו למטה. בחלון ויטראז'ים של גדול אמני הויטרא'ז בארץ. מדברים. אין באוויר תחושה של אבלות מייסרת. דיוקנו של שאלתיאל, צילום אייקוני אחרון ניבט ממסגרתו כקושב לשיח בו מדברים על הכלו ובלבד שלא ידברו בו. הוא נזכר מדי פעם כמי שלא הלך. כמי שכולו עדיין הווה.

אבל אני חוזר אל מותו. אהבתיו. בבואי לימין אורד, כפר הנוער שלי, כבר בראשית שירותי שם, ב-1961, התוודעתי אליו. היה איש צעיר. צנוע. לא אמן מרחף. נטוע שתי רגליו בקרקע. שפע הצבעים שהיו אצורים בקרבו לא נשפכו ממנו. הוא לא היה מופנם ולא מוחצן. באשר שם הלך שם רשם. רשם עצים. רשם דמויות. רשם בניינים. לא לראווה. הרישום היה כמו חלק מראייתו את המציאות. לא רשם מה שראה. הוא ראה ברישום. הראה לי עבודות הוויטראז' שלו. לימים התפלל איתם בבתי כנסת, בארץ, בחוץ לארץ. החלון היה בעבורו המסגרת דרכה מפרשים את האור.

לא דיבר  גבוהה. היה איש מקצוע גם בלוגיסטיקה המורכבת של עבודת הוויטראז' בבחירת הזכוכית, עובייה, איכותה, ביציקת העופרת, בארכיטקטורת של קביעת הוויטראז' בבניין.

רעייתו אורה, ציירת גדולה שציירה קטן, שציירה עולמה בפשטות בה מחפש הפרח את יופיו, היתה מורה לאמנות בכפר. תלמידיה ותלמידותיה העריצו את השקט הנפשי בו נגעה בסערות המטלטלות במסתרים את הצעירים בגילאי העשרה. שאלתיה אם אוכל להציע לשאלתיאל להעניק מלאכת אמנות לכפר, שראה באמנות אחד בשלטי הדרכים בחיים לכל איש ולכל אישה. שאלתיאל נאות. הוא עיצב את באר נטילת הידיים הארוכה בחזית חדר האוכל במוטיבים יהודיים צבעוניים על בטון חשוף ויצר מרקם של שמחת מצווה שהשפיעה מיופייה על מבנה חדר האוכל ועל מבואות הדשא שהלכו אליו. הייתי גא על שכפרי הועשר ביצירה גדולה של אמן דגול, איש ישר דרך, עשיר נפש שהצניע לכת עם אלוהים ואדם.

הוא היה מורה לציור בעין הוד. ראיתיו במלאכתו. היה סובב בין הצעירים והמבוגרים שלימדו עצמם לרדת לחביוני כישרונם ולגלות את גבולותיו והיה מדבר אל כולם בלשון רכה-איתנה. הוא יישר אורחותיהם בנועם. שמר על כבודם יותר מששמר על אדנות מה שיצא מתחת ידם. מורה בחסד, שהאמין בחסד ההוראה.

הפלא הגדול בעיניי היה עושרו בשחור לבן ושעושרו בכל צבעי הקשת ועל הדקדוק של שפתן.

אמרתי לאורה כי באתי ליטול ממנו פרידה. ובאתי לחזק אותה באלמנותה. אמרה כי שאלתיאל, מעולם לא קראה לו יוסף, היה איש משפחה למופת, ועכשיו שהלך המשפחה עוטפת אותה והיא אינה ולכת אל אלמנותה ביראת האלמנות עליה היא יודעת ואותה ילדיה נזהרים מלהתיר לה לייסר אותה. אבל היא לבד. "בלי שאלתיאל  מי אינו לבד," אמרה.

אני כותב הדברים בכאן גם בשם כל הנערים והנערות של ימין אורד של אז שראו בשניים מענקי עין הוד מורים ואנשי מופת. "מי נשאר מראשוני עין הוד?" שאלתי את אורה.

"עכשיו, ששאלתיאל הלך, לא נשארתי אלא אני."

אחרון ראשוני עין הוד היא להב. לא שרדה אלא אורה של הראשית.

אני מוסיף בכאן את הדיוקן שצייר בנו, הנודע  ברבים בשם Osh Sho. הוא צד את המבע של שאלתיאל, את עיניו החכמות. שאילתיו למה בשחור לבן. איני זוכר מה ענה. אני מתבונן ביצירה הזאת, חרותה לתוך נייר וחש שהשחור לבן מבליט את הצבע שאיננו באורח חד פעמי.

 ימים הרבה נשארתי מחובר חיבור אישי ליוסף שאלתיאל. מותו לא מפריד בינינו. חותמו על האמנות היהודית במדינת ישראל הוא חותם אמת. גם ממנה לא יפרידנו איש.

14.02.2016

* * *

תקוה וינשטוק

שדרות רוטשילד 104

הבית בשדרות רוטשילד 104 פינת שינקין בתל אביב עורר תמיד את סקרנותי. אחד המבנים המעניינים והיפים ביותר בבתיה הישנים של העיר, וילה הדורה של שלוש קומות בלב השדרה היפה ביותר, בלב העיר, ניצבת שוממת, עזובה ומקולפת קירות.

עשרות שנים עמד הבית סגור ומסוגר. תריסיו מוגפים, שום קרן אור אינה בוקעת בלילה לא במרכזו ולא משני אגפיו הצדדיים. נפש חיה אינה נראית בו. מין  יפהפייה נרדמת. מי הבעלים של בית הרפאים? כיצד ייתכן שבניין כזה ניצב לא חי ולא מת? השכנים מסביב לא ידעו את פשר הסוד. מישהו סיפר שבעל הבית חלה ומת לפני שהספיק להתגורר בו. הבית לא נועד לשימור ושום אישיות לא התגוררה בו, שום אירוע היסטורי לא התחולל בין כתליו. ייחודו היה עצם יופיו ושונותו מכל הבתים: בית בסגנון אקספרסיוניסטי מודרני על ידי האדריכל יהודה סטמפלר.

 לפני כשנתיים-שלוש ראיתי תזוזה בבית. הוא הוקף בגדרות פח ופועלים החלו לעבוד בו ומתחתיו, בצד שינקין. לפועלים, עובדים זרים, לא היה מושג מה תכלית עבודתם, ומנהל העבודה היהודי סירב לגלות של מי הבית ולמה ישמש. הסוד נשאר.

זמן רב למדי לא הזדמנתי בקרבת הבית. עתה ראיתיו, וכאלו המת קם לתחייה ונשקף במלוא הדרו. עמדתי מול בית חדש ורענן עטוף פאטינה של ימים עברו. אותו הבית, אותן מרפסות זגוגית עגולות, ואיזו מטמורפוזה חלה בו! הקירות צבועים בתכלת זוהרת, החלונות מבהיקים מלובן. המרפסות העגולות מלאות חן. מה שהשתנה, השתנתה רק הכניסה לבית. גדר הבטון והברזל הנושנה שהקיפה את הבניין נעלמה, ועתה פונה הבית לכביש ללא חציצה ונכנסים אליו בגרם מדרגות קטן הפתוח לשני העברים. והבית נעשה ידידותי יותר. ערוגות פרחים מקיפות את המבנה ולפניו נטועים עצים. בית שאי אפשר שלא להיעצר להתבונן בו ולהתבשם ממראהו.

ובצד שלט בעברית ובאנגלית: קרן רוטשילד קיסריה, וסמל האצולה של בית רוטשילד, שני אריות, אחד מכל צד, אוחזים אגרטל פרחים ומתחת כתובת לטינית. כך נראה בית שרוטשילד הוא בעליו. נקוה כי יפי הבית המחודש יעצור את כתובות הגרפיטי המשחיתות  כל קיר באזור ("דריה אני אוהב אותך." "שרה הביתה ביבי לישון").

עכשיו הסתקרנתי עוד יותר לגבי עברו של המבנה היפהפה. התברר שהבית הוקם ב-1928 על ידי האדריכל יהודה סטמפלר עבור תל-אביבי בשם  שמעון שטרן. לדברי המגזין "דה מרקר", אין תיק מסודר במחלקת השימור העירונית לשדרות רוטשילד 104, ונתונים רבים נעדרים בו. מנהל המחלקה העירונית לשימור, האדריכל  ירמי הופמן, סבור שהבית הוא העתק של וילה שווסוב שהקים לה קורבורזיה (1887-1905), מגדולי האדריכלים ומתכנני הערים של  המאה העשרים.

כמה שנים שימש הבניין למגורים, ובקומת הקרקע לצד שינקין פעל גן ילדים. עד מהרה התחיל 104 להחליף בעלים. כמה פעמים שופץ, לשתי קומותיו נוספו עוד שתי קומות, אבל הפוטנציאל הטמון בבית לא מוצה, ובראשית העשור האחרון למאה שעברה כבר עמד שומם.

ב-1994 נמכר לאיש העסקים פרי גונן (תמורת 18 מיליון דולאר). שתיכנן לשפצו ופנה לאדריכלית נירה רייכמן, אך לדבריו נתקל במגבלות השימור של העירייה. גונן  מכר את הנכס לבנק הפועלים. תחילה חשב הבנק להקים במבנה את מחלקת הפלאטיניום, לאחר מכן החליט לשכן בו את משרדיו אך באוגוסט 2010 נמכר הנכס לקרן הנאמנות של משפחת רוטשילד, קרן  שמרכזה בקיסריה ושורשיה נטועים במורשת הברון אדמונד דה רוטשילד.

קרן רוטשילד קיימה מכרז על שיקום המבנה בפינת רוטשילד-שיינקין, ותוספת אגף למשרדים. זכה במכרז משרד האדריכלים סקורסא, שכבר זכו בכמה תחרויות אחרות. "בהצעתנו," אומרים סקורסא, "ביקשנו לנצל את העמדתו הייחודית של הבניין ברקמה הקיימת, להפיל את הגדרות הפונות לשדרה וכך לפתוח את הרחבה הקדמית של הבניין לציבור ולהמשיך את התנועה הציבורית גם לתוך קומתו הראשית של הבניין, בה תציג קרן רוטשילד את פועלו של הברון. הרעיון אומץ על ידי קרן רוטשילד ולבסוף גם על ידי עיריית תל אביב, שאישרה, שלא כמנהגה, את הפלת הגדר  – זאת לאחר שראתה ערך רב יותר בתיכנון המוצע על שימור הקיים. פיתוח השטח כחלק מהאסטרטגיה העירונית מציע רחבה משולבת של צמחיה וריצוף אבן, בשני מישורים המקשרים בין מפלס השדרה לבניין ומאפשרים שטח מוצל לישיבה."

מסתבר שהבית סגור בימים ופתוח בלילות... כיום הוא בית לתרבות ואמנות מטעם קרן רוטשילד. הקרן מעודדת יצירה ישראלית מקורית וחדשנית בעיקר בסגנון אימפרסיוניסטי, ומעניקה בבית, לדבריה, "מרחב ראוי לסטודנטים, חוקרים ובוגרי מיטב המוסדות להשכלה גבוהה להצגת עבודותיהם בלב החוויה התל אביבית."

הגלריה של הבית מקיימת תערוכות מתחלפות, האודיטוריום – הרצאות בתחומי המדע והאמנות, וחדר העיון מציג את מורשת משפחת רוטשילד ב-135 השנים האחרונות. כבר הרצו כאן פרופסור ירמיהו יובל ומיטב המדענים ממכון ויצמן. נערכו קונצרטים מיוחדים של יהודית רביץ, נינט ,שמעון בוסקילה ועוד. הבית אירח את כנסי הקעקוע הבינלאומי "ללא מסגרת". הבית מקיים סדנאות לספרות, סדרת קונצרטים מוסברים המשלבים בין מוסיקה לאמנויות אחרות וכו'. בין ההופעות הקרובות: "כיתת אמן – חנן בן ארי", 19.4. ערב סיפורים אמיתיים – טעות גורלית 21.5.

"האירועים פתוחים לציבור הרחב ללא תשלום" נאמר בפרסום הבית. למעשה לא כל כך לציבור הרחב. האירועים אינם מתפרסמים במודעות ובעיתונות אלא רק במייל edrcenter.com [?]. יש להירשם מראש.

מרכז תרבותי חדש ומיוחד נוסף לעיר העברית.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

אבא גיבור

אימא היתה לוקחת את אחי ואחותי הצעירים לטיול ברחובות זלוטי סטוק או לשחק בגן המשחקים, שלא יפריעו לאבא בעת שקיבל לקוחות בחדר העבודה. לפעמים הייתי מטפס על ארון הבגדים, ודרך האשנב הפתוח מעל לדלת צופה בנעשה, בייחוד בלקוחה שמאחורי הפרגוד מסירה את בגדיה ונשארת בחזייה ותחתונים. לפעמים הזדמן לי לראות חצי ישבן, אבל יותר מכול שמחתי על הציצים שגלשו מהחזייה.

אבא לא הרבה לדבר עם הלקוחות. לפעמים החליף דברים על הנעשה בעיר או על סרט קולנוע. גם חסך מילים על טיב הבדים ועל סוג השמלה או החליפה. אבל פעם יצא לי לשמוע אותו ואת אחת הלקוחות משוחחים בעת שמדד על גופה חליפה כחולה וסימן בסיכות את המקומות הדורשים תיקון. הלקוחה גדולת הממדים סיפרה לאבא ששרדה מן הרעב בגטו לודז' לאחר שצדה עכברושים ובישלה אותם בסיר רותח, לכן כיום היא אוכלת מכל הבא ליד וגופה אוגר מזון לימים קשים. ועוד סיפרה שלפני המלחמה הייתה בעלת סלון יופי, וכך שפר מזלה להימנות עם קבוצת נשים שמיינו את השער של הנספים במשרפות אושוויץ. בכי קורע לב בקע מגרונה כשהעלתה את זיכרונותיה, ואבא הגיש לה מגבת ועזר לה לנגב את פניה. אז סיפר לה שהוא מכיר את הכאב והסבל שחוותה, כי הוא עצמו שהה כשנה וחצי בגיהינום של גטו ורשה. עיניו מלאו דמעות כשסיפר כיצד בטיפשותו נלכד באחת האקציות, אבל הצליח להימלט מרכבת דחוסה בלכודים כמוהו שדהרה מזרחה וצפונה למחנה עבודה תחת עינו הפקוחה של משמר צבאי.

אבא שהה שנה וחצי בגטו ורשה. תחת משמר צבאי הצליח להימלט מרכבת נוסעת. אבא שלי גיבור. מעשהו אמיץ. האם נמלט לבדו? בחבורה? ומה עשה לאחר שנמלט? לאן פנה? חזר לגטו או השתקע באחד הכפרים לאורך המסילה?

הייתי ילד בן עשר ולא שאלתי. חששתי מזעמו של אבא על שהאזנתי לדבריו בסתר. אבא היה קל לרגוז. מעיף סטירה או מושך באוזן ואחר כך מתנצל. לא מבקש סליחה. לפעמים קונה ממתק או מבשל סוכר חום במחבת, הממתק שהכי אהבתי.

ניסיתי לחשב. על פי חשבון פשוט, אבא נמלט מהרכבת באמצע שנת 1941. ביוני באותה השנה פרצה מלחמה בין גרמניה לברית המועצות, וכבר לא היה אפשר לחצות את הגבול. המסקנה היא שאבא עבר את הגבול לפני המלחמה.

תהיתי אם אבא שלי היה גיבור כמו הפרטיזנים או כמו מרדכי אנילביץ. הרי הוא נמלט ממשמר מזוין ועבר את מאות הקילומטרים שבין ורשה לגבול הרוסי. כיצד נדד וממה התקיים? תהיתי לאן התגלגל מרגע שעבר את הגבול הרוסי ועד שהגיע לסברדלובסק. אבי ואמי נישאו בשנת 1944, כך כתוב בתעודה הנישואים שלהם, אבל איני יודע איך ומתי הכירו זה את זה, איפה נישאו ואם ערכו חתונה בנוכחות רב ומוזמנים.

לאבא אין קרובי משפחה, אף על פי שלאחר המלחמה הוא לא החמיץ הזדמנות לחפש אחריהם. הוא שיגר מכתבים אל 'המדור לחיפוש קרובים' ברדיו ופנה לסוכנות ולארגוני היהודים בארצות הברית, אך לא העלה דבר.

אבא מסתגר בתוך עצמו כקונכייה, ומעולם לא עלה בידי להוציא ממנו את קורותיו בימי המלחמה. בעיני רוחי ראיתי אותו מצטרף לפרטיזנים ונלחם לצדם, אבל מהר מאוד חשבתי שאבא שלי ופרטיזנים זה כמו שמן ומים. אבל מה אני יודע על הימים ההם? לעתים רחוקות אבא כאילו מקיץ משינה טרופה, משרעפים שעוטפים אותו ובמקום שיענה על שאלותיי הוא שואל אותי מה שלומי ומה שלום מיקה והילדים. לפעמים אני תוהה אם הייתה לאבא חברה לפני שהכיר את אימא. הרי אבא היה בן שלושים בנישואיו. אבל כל מה שאני יודע בוודאות הוא שם המקום שבו התגורר מהיום שהתחתן עם אימא ועד שהגיע לזלוטי סטוק. שם המקום הוא סברדלובסק. שם נולדתי. כך כתוב בתעודת הלידה שלי.

רוסים אוהבים

אמי לא הייתה כאחת האימהות של חבריי. היא לא סיפרה לי לפני השינה סיפורים על כיפה אדומה, שלגייה, החלילן מהמלין, גם לא את סיפורי הנס אנדרסון או קורנל מקושינסקי. היא הייתה יכולה לספר לנו סיפורים על עיירתה ועל בני משפחתה, אבל לא סיפרה. היא מעולם לא סיפרה סיפורי רכילות, לא סיפרה על מחזרים ומאהבים טרם נישואיה לאבא כשהייתה בת עשרים וארבע.

אני יודע שאמי נולדה בלומזה, שבסמוך לגבול ברית המועצות. רבים מתושבי העיר היו יהודים שעסקו במסחר זעיר ובמלאכות חופשיות כמו סנדלרות וחייטות. כאשר פרצה המלחמה, סופחה עיירתה לברית המועצות מתוקף ההסכם מולוטוב-ריבנטרופ, כמו כל חלקה המזרחי של פולין. בשלהי 1940 נסעו היא ואחותה לחפש עבודה בביאליסטוק, וכך לא חוו את מעשי האכזריות של הנאצים, שהגיעו ללומזה עם פלישת הצבא הגרמני ביוני 1941 לברית המועצות ורצחו את רוב היהודים שם, בכללם בני משפחתה של אמי. על שהותה בביאליסטוק נודע לי מפיהם של אחדים מיוצאי לומזה שניצלו בדרך נס. לפעמים אימא נפגשת עם ניצולי העיר להזכרת שמות הנספים ולהעלאת זיכרונות. אתנו היא לא מעלה זיכרונות.

ביאליסטוק נכבשה בידי הגרמנים חודשיים-שלושה לאחר פלישתם לברית המועצות. איני יודע אם חוותה אמי את אירועי הקרבות, אם נטלה בהם חלק או הגישה עזרה ללוחמים. איני יודע מתי וכיצד הגיעה לסברדלובסק ואם הגיעה לשם עם אבא או עם אחותה.

תשאל אותי שאלות קלות יותר, זו הייתה תשובתה הנצחית לשאלותיי.

תהיתי למה עזבו הוריי את אורל כשהייתי בן שישה שבועות ושבו לפולין, לא לישראל או לארצות הברית. ולמה שבו דווקא לזלוטי סטוק וקבעו בה את משכנם לאחת-עשרה שנים וחצי. אולי יש קשר בין מכרות הברזל בסברדלובסק לבין מכרות הזהב בזלוטי סטוק.

אבי ואמי שונאים שנאה יוקדת את העם הפולני. נכון שבימים ההם נמצאו גם פולנים שסיכנו את נפשם בהצלת יהודים. נכון ש"יד ושם" מעניק להם תואר של "חסידי אומות העולם", אבל זה לא עושה רושם על הוריי. הם סבורים שהפולנים, מראשון עד אחרון, הם אנטישמים.

לפני שנים תכננתי לנסוע לפולין ולבקר בזלוטי סטוק במסגרת טיול שורשים של בני הדור השני לשואה. הוריי התנגדו בתוקף. הם דיברו בקול הרמוני על הפולנים שיונקים את האנטישמיות משדי אמם ועל הסכנות הנוראיות שצפויות לי שם. אבל על העם הרוסי היו בפיהם מילים טובות - עם חם, מחבק ומכניס אורחים, מכבד את היהודים.

"אז למה הם מציידים בנשק השמדה המוני את אויבינו? הם יודעים שהנשק מכוון לישראל," תהיתי.

"זאת פוליטיקה גבוהה," התעורר אבא מקיפאונו, "העם הרוסי אוהב יהודים."

יכולתי להקשות עליו ולתהות על החייל הרוסי שהתפרץ לדירתנו בזלוטי סטוק, כלאחר יד השליך את אבא על הקיר וגרם לשברים ברגלו. ומהפח אל הפחת, בבית החולים הרוסי הוא נדבק במחלות כרוניות שמלוות אותו עד היום. אבל החרשתי ורק שאלתי:

"אז למה אחרי המלחמה עזבתם את העם שאוהב יהודים וחזרתם לפולין?"

ואבא השיב: "כל היהודים ממוצא פולני חזרו לפולין. מה רצית, שנישאר לבדנו ברוסיה?" ואני ידעתי שזה לא מדויק. היו משפחות שהמשיכו לאמריקה או לאוסטרליה. אבל ממילא אבא לא השיב על שאלותיי.

שלוש פעמים סרט

אינני זוכר מתי היו היחסים בין אבי לאמי לבביים. אפילו עכשיו, כאשר הגיעו לרווחה כלכלית ובריאותם מניחה את הדעת, הם מתקוטטים על כל דבר. למשל על רביית הכרישים הכחולים באוקיינוסים, על הפליית השחורים בארצות הברית, על מזג האוויר ביערות הגשם ועל הרכבת הקואליציה בישראל. האם גם מיקה ואני נהיה נרגנים וחסרי סבלנות כשנזדקן, ונתייחס זה אל זה כמו שני טרחנים?

מיקה סונטת בי שככל שאני מתבגר אני דומה ומתנהג יותר ויותר כמו אבי. היא אינה רואה את הדבשת של עצמה.

הטיק בלב חוזר ומכה בי כשאני נזכר באחת המריבות הקשות של הוריי, שבשיאה הטיחה אימא באבא: "כשהכרתי אותך השתכרת מוודקה, ואלמלא אספתי אותך מהרחוב היית נקבר בתעלה הפתוחה עם השלג הנערם. אתה רצית להשתכר למוות." ואבא ענה: "היה מוטב לי למות אז מלחיות אתך. ומי בכלל ביקש ממך שתצילי אותי?"

"ומי ראה יהודי שמשתכר? ביישת את עצמך ואת יהודי העיר."

במריבה אחרת ענה אבא תשובה שעוררה בי עוד סימני שאלה: " רציתי למות לא משכרות אלא מאהבה." ולא ידעתי למה התכוון במילותיו.

להוריי יש חסכונות, אבל הם גרים בדירת שני חדרים בבניין שזקוק לשיפוץ. הם יכולים לקנות דירה קטנה בבניין חדש ולטייל בארץ ובחו"ל. אבל אין עם מי לדבר. לעתים עולים בי הרהורים כיצד הביאו לעולם שלושה ילדים וגידלו אותם לתפארת. ואם היו להם אהבות קודמות שלא מרפות מהם? ואם האהבות הללו מטביעות כשלים על התנהגותם זה אל זה? זיכרון רחוק עולה בי.

בשנתי האחרונה בשירות סדיר פרחה אהבה עד כלות בין רחלי לביני. בכל לילה היינו מתיישבים על המדרגה התחתונה בפתח מגורי הבנות בבסיס ושוקעים בשיחות נפש עד שהפציע השחר. רחלי השתחררה חמישה חודשים לפניי והתקבלה ללימודי כימיה באוניברסיטת סטנפורד, ואני נפגעתי עד עמקי נשימתי כיוון שלא שיתפה אותי במילוי טופסי ההרשמה. כשנפרדנו בשדה התעופה חשבתי שאני עומד לאבד את ראשי. כאשר הודיעה לי שהיא מתחתנת חשבתי שאני נקבר חיים בבוץ טובעני והייתי משוכנע שלא אדע עוד אהבה לעולם. אבל הזמן הינו תרופה לכאבי הלב. אהבתי אחרות ואחר כך את מיקה. לפעמים אני נזכר ברחלי בגעגוע וממשיך הלאה.

לפנות ערב קיבלתי טלפון היסטרי משולמית: "אני לא יודעת מה לעשות. אבא נעלם. תבוא מיד."

לא הבנתי מה היא אומרת. מה זאת אומרת אבא נעלם.

"הוא יצא מהבית בצהריים בלי להודיע לאן הוא הולך ומתי יחזור. אימא אומרת שהלך לסידורים בבנק, אבל כעת כבר אחרי שבע, הבנקים סגורים והוא איננו."

כמעט אמרתי שנפגש עם מישהי והוא עושה חיים משוגעים. למרות גילו אבא עדיין יפה תואר, מקפיד על בגדים תואמים, ראשו מלא שערות, פניו בלי קמטים. לא מעט נשים מסובבות ראשיהן אחריו ברחוב.

"בגן היית?" שאלתי. "לפעמים הוא מתבודד על ספסל עם הזיכרונות שלו ושוכח מאתנו ומעצמו."

"תגיד," השיבה בכעס, "אני מפגרת? לפני שטלפנתי אליך עברתי בכל הגנים, הסתכלתי על כל הספסלים, עברתי בכל הרחובות שהוא הולך בהם. די להתפלסף. בוא כבר."

אבא לא סובל ממחלת השכחה, אז מה קורה כאן. נעלתי נעליים גבוהות ולבשתי סוודר ומעיל מתוך מחשבה שצפוי לי לילה קר וארוך. מיקה הציעה להצטרף אליי, והופתעתי. תמיד היא עומדת לצדה של אמי ואומרת לי שאבי הוא בריאה בלתי נסבלת ושהוא רודה באמי. היא מכנה אותו בכינויים שהנייר לא סובל. "בינתיים אין צורך," אמרתי לה ויצאתי מהבית חמוש במצלמה.

"טלפנתי לכל מי שמופיע במדריך הטלפון שלו," הודיעה לי שולמית בפתח בית הוריי, "ומכולם קיבלתי תשובה שלילית. מה אתה חושב שקרה לו?"

הייתה לי תשובה אחת מתקבלת על הדעת: "אבא בבית חולים. אולי קרה לו משהו בבנק." חשבתי שאולי התברר שיש מינוס גדול בחשבון שלו, אולי חתם ערבות בנקאית למישהו שפשט את הרגל, משהו מהסוג הזה. ההנהלה הזמינה אמבולנס והוא מאושפז בבית חולים. ועוד חשבתי שהנה אלוהים פותח לי צוהר, ובחיפושיי אחר אבא אחפש גם אחר העולה החדשה. וגם אחר מרישה קישטה ועוזרת הבית, שתי המלאכיות שלי.

"ואף אחד מהבנק או מבית החולים לא התקשר להודיע לאימא? שטויות!" פסקה שולמית. הוא מחזיק בכיסו תעודת זהות ועוד תעודות. גם אילו היה מת מישהו היה מודיע."

"אבא לא מת."

"מאיפה אתה יודע?" שולמית הייתה עצבנית. הגיע גם בועז ושלושת ילדיו של יעקב ישבו לטכס עצה. אימא התרוצצה בינינו והטריפה אותנו: "צריך לפנות למשטרה, צריך ללכת למשטרה."

"המשטרה לא מתחילה בחיפושים עד שחולפים ארבעים ושמונה שעות," הסברתי, "ועד אז אנחנו נמצא את אבא."

"אתם יושבים בבית וככה אתם רוצים למצוא את אבא? צריך ללכת לתחנת משטרה."

"בסדר," בועז נשבר. "אני הולך להגיש תלונה במשטרה."

בועז תפס פיקוד. "כל אחד נכנס למכוניתו וסורק את העיר. אימא תישאר בבית ליד הטלפון. נחלק את העיר לשלושה חלקים, וכל אחד יסתובב באחד מהם. מה אבא לבש כשיצא בצהריים?"

"בגדים רגילים," השיבה אימא. "ועכשיו בחוץ קור כלבים. הוא עלול למות מקור."

שולמית פרצה בבכי.

מדלת הכניסה נשמע קרקוש מפתחות.

"איפה היית?" התפרצו ארבעה קולות כהר געש. "איפה הסתובבת בלי להודיע לאף אחד?"

"מה אני, תינוק?"

אבא לא הבין על מה המהומה. "נסעתי לתל אביב לראות סרט. ראיתי שלושה סרטים ברצף."

ממתי אבא הולך לקולנוע, ועוד בתל אביב, וצופה בשלושה סרטים ברצף? רק לעתים רחוקות הוא יוצא מפתח תקווה.

הפנים של שולמית החליפו צבעים והיא נראתה כמי שעומדת לאבד את עשתונותיה.

"בטח הלך לראות סרטים פונוגרפיים," אמר בועז וצחק מהבדיחה של עצמו.

"מה אתם צוחקים ולועגים?" התרעם אבא ופניו התכרכמו. "ראיתי ביומית סרט פולני על פרטיזנים שהתגוררו בכפר קטן ועשו צרות צרורות לצבא הגרמני. הם חיבלו במסילות רכבת ופוצצו מחסני תחמושת של גרמנים. אבל בסוף הגרמנים עלו על הכפר והוציאו להורג את תושביו בעינויים קשים. הסרט היה כל כך עצוב ונוגע ללב שנשארתי לראות אותו עוד פעמיים."

יאנק אבינועם

אבא עושה אנלוגיה מופרכת בין בליעת כדור נגד דיכאון לבין שיגעון.

"אבא, תבלע את הכדור," אני מבקש, "הרופא הסביר לך למה עליך לקחת כדור אחד ביום."

אבא שואף את הכדור לתוך חלל הפה ומערה מים לגרונו.

לימים גיליתי שעבד עליי. את הכדור היה מחביא מתחת ללשון.

"מי שלא רוצה להבריא," הסביר לי רופא המשפחה, "גם מאה רופאים לא יצליחו לעזור לו."

מתוך הדאגה לאבא הייתי בא אל בית הוריי כמה ערבים בשבוע ומזניח דברים אחרים. אבל מכל הדברים האחרים צר לי שאני מזניח את איתורה של העולה החדשה. אפילו את שמה איני יודע. והשם חשוב. בוודאי נושאת שם רוסי אופייני.

כשעליתי ארצה נשאתי שם פולני, יאנק. בשנות החמישים הורה בן-גוריון לפקידי הסוכנות לעברת את שמותיהם הפרטיים של ילדי העולים החדשים. עדיין אני זוכר את הפקיד המשופם הנפוח מחשיבות עצמית שישב בכיסא מוגבה ליד שולחן עמוס ניירות ועיפרון מחודד תקוע מעל אוזנו השמאלית. יד אחת גלגלה את קצות שפמו והשנייה מילאה טופס.

לשאלתו עניתי ששמי הפרטי הוא יאנק.

הוא הביט בי שעה ארוכה בפנים רציניות ובמבט חודרני, ואני חשתי חרדה. אחר כך רכן כלפיי ושפתיו הבשרניות הודיעו לי: "יאנק זה שם גלותי. כאן יקראו לך בשם עברי. כמו לצברים הנפלאים שלנו. הכי מתאים לך זה השם אברהם, אבל כבר יש רבים כאלה, לכן אני מציע לך אבינועם, אביחי, אבירן או אבידן."

"ולמה שלא ייקראו לו אבי על שמו של אבא שלי אברהם?" שאל אבא שלי.

"אבי זה קיצור של אברהם או שם חיבה, ואם אתה מתעקש שאני אבחר בשבילך," פנה אליי, ,אז במדינתו המתחדשת יקראו לך אבינועם."

כמעט כל הילדים שהכרתי מהעלייה שלי חוו את הפגישה עם פקידי הסוכנות. גרישה הפך לגרשון, בשיה לבתיה, אליק לאליהו, יורק ליהודה, רובין לראובן.

קצב חיפושיי אחרי העולה החדשה אינו עקבי. בכל יום אני יוצא מהבית אל הנגרייה או להרכיב ארונות בבתי לקוחות, בסופי שבוע אני יוצא עם מצלמה לטיולים או לביקורים אצל חברים, ותמיד תמיד זוג העגילים בכיס חולצתי.

אני מביט בפני כל אישה ששערה מדובלל וקלוש בצבעי חום שיבה ומחפש בה את האישה מחנות התכשיטים. אחדות משוכנעות שאני מחמיא להן, ועל פניהן עולה חיוך מסביר טוב, אחרות חושבות שאני מאניאק.

אני מפנטז שאחד הצילומים שלי זוכה בפרס יוקרתי, והנהלת המוזאון עורכת לכבודי מסיבה רבת משתתפים. ובין האורחים אני פוגש את העולה החדשה - היא אחראית על ניקיון השירותים, ואת הכיבוד והמשקאות מגישות מרישה קישטה ועוזרת הבית.

ככל שחולפים הימים בלי תוצאות עולה בי תהייה מדוע עלו ארצה העולה החדשה ובעלה החולה במחלה הסופנית, מדוע עזבו את רוסיה, ששירותי הרפואה בה ניתנים חינם. ודווקא בארצנו הרשויות מסרבות לממן לחולים סופניים תרופות מצילות החיים.

וכשאני חושב למה הם עזבו את חבר העמים, ולמה כה רבים עוזבים את ארצות הולדתם ועולים ארצה, אין בפי תשובה. ומדוע עזבו הוריי את סיר הבשר בפולין ועלו ארצה? מדוע משפחות שהכרתי בעיירת העולים נצרת ירדו לארצות שמעבר לים ומדינת ישראל הייתה להן רק תחנת מעבר?

בזלוטי סטוק התגוררנו בדירה נאה ולא ידענו מחסור. שם אכלתי ארוחות סדורות שכללו פרות, ירקות, גבינות, בשרים וממתקים, וכאן בשנותיי הראשונות אכלתי פרוסות לחם מרוחות בשכבה דקה של ריבה מקופסאות פח גדולות או שמאלץ וגריבעלעך שאימא הכינה מעוף. מאוד אהבתי ריבת תות שדה, אבל אימא מרחה על הפרוסות שכבה חסכונית.

משהו התקלקל בשלהי שנת 1956 במרחבי פולין. החלו מהומות.

כמדי שנה נסע אבא לנפוש בעיירת זקופנה שבהרי טטרה הגבוהים, ואימא הכינה לו הפתעה. היא הזמינה זוג משפצים, והם החליפו את הטפטים בדירה ומשחו לכה מבריקה על הדלתות והחלונות. זה אחד הסימנים המוכחים שתוקעים יתד ממושך בבית. אבל באותו הזמן באו חוליגנים וניפצו את הפסל הגדול שניצב בכיכר המרכזית של העיר וסימל את הידידות האמיצה של העם הפולני והעם הרוסי. ברחוב הדהדו מילים כגון מרד והתקוממות. אבנים הושלכו על אתרים רוסיים ועל הבניין האדום הסמוך לביתנו, שניצב בחזית מחנה הצבא האדום, ששמר על גבולה המערבי של פולין מפני הפולש הגרמני. הצבא האדום היה צבא כובש, אבל היה אסור להביע בפומבי דעה מעין זו. המורים בכיתה הרבו לדבר בשבחו - סלע איתן המגן על המשטרים הקומוניסטיים הנעלים בפני המשטרים הקפיטליסטיים הרקובים – ואנחנו התלמידים קיבלנו את דבריהם כתורה מסיני.

בעיר הייתה חנות שמכרה מוצרים מובחרים רק לחיילי הצבא האדום ונשותיהם. היינו מציצים פנימה ורואים את השפע מנקר העיניים. היו גם בית קולנוע ותאטרון שהציגו ברוסית בלבד, והיה בית חולים שטיפל באזרחים רוסים בלבד. בבית הספר ניתן שיעור אחד בכל יום בשפה הרוסית.

לשנאת הפולנים כלפי הרוסים נלוותה גם השנאה ליהודים. איך לא! אחד השכנים בבניין קרא לכל הדיירים היהודים לאספה מיוחדת, ומאספה הזו יצאה הקריאה שיש להקפיד על סגירת דלתות הכניסה לבניין בכל שעות היממה, לשים לב לכל זר שמסתובב בחצר ולהיזהר ועוד פעם להיזהר. כמה ימים לאחר אותה האספה נזכרה בביתנו לראשונה מדינת ישראל, ולא עברו ימים רבים עד שנרשמנו לעלייה.

עופר מתחתן

מן הבוקר שבו אחזתי לראשונה בזוג העגילים חלפו עשרה חודשים. עלו בי הרהורים שעליי לפנות למשטרה או לשכור בלש פרטי, ובכל זאת הייתה בי הרגשה טובה, מעין רגש נבואי, שזה עניין של זמן עד שאאתר את האישה שמכרה את העגילים שלה.

הימים האחרונים עוברים עלינו בהכנות לחתונה של בני הבכור עופר עם בחירת לבו אסנת, וההתרגשות גואה. לאחר ששילמנו דמי לימוד בחתונה של דינה רצינו הפעם להפיק טקס חתונה הכי יפה, מרשים ויעיל. רצינו שפעמונים יצלצלו, שמזרקות מים יתיזו נתזים צבעוניים, ושהזוג הצעיר יינשא במרבד קסמים אל האופק. בדקנו אולמות ושירותי קייטרינג, חנויות פרחים ותקליטנים. וכל אותו הזמן היה זוג העגילים מונח בכיס חולצתי.

שבועיים לפני החתונה ההתרגשות שברה שיאים.

כבר שלחנו את ההזמנות וחתמנו עם כל הגורמים הנוגעים לעניין, אבל דאגנו. כאילו הדאגה היא מחלה מידבקת. חיכינו לאישורי המשתתפים.

כמה ימים לפני החתונה הלכנו עם הזוג הצעיר לקנות מתנת אירוסין לכלתנו האהובה. אסנת חשקה בתליון עם שרשרת זהב, והלכנו לחנות תכשיטים. לא לאותה החנות שקניתי בה את זוג העגילים במחיר מופקע. השעה הייתה בין הערביים, והחנות המתה לקוחות.

מיקה ואני עמדנו בצד ופינינו את המקום ליד הדלפק לאסנת ועופר. הם בחנו תליונים, ואסנת ענדה אחדים מהם על צווארה והתלבטה עם עופר. כל מה שאסנת ענדה היה יפה בעיניי, והתליונים הבטיחו שיעשו את אסנת ליפה בכלות.

ואז עלו בי הרהורים על הוריי. כיצד יתנהג אבא בחתונה. בוודאי ישב בשולחן המשפחה בפנים עגמומיים ובראש מורכן. הוא אינו מסוגל לשמוח. אין לו חדוות חיים. למרות גילו המתקדם רגליו יציבות מעמידה רבת שנים בגזירת בדים ויש בכוחו לחולל ברחבת הריקודים. אני אבקש מאסנת שתזמין אותו לטנגו, ואני יודע מה תהיה תשובתו: הריקודים נועדו לצעירים ולא לזקנים כמוני, רקדתי די בחיי. מעולם לא ראיתי אותו רוקד.

ואיך תתנהג אימא? כאשר בישרתי לה על החתונה עשתה תנועת זלזול ופלטה: "הזיווג הזה נידון לכישלון. עופר לא ברמה שלה. תראה מאיזה בית היא באה." תמהתי מה פסול מצאה בבית שלנו, מה לא כשורה אצלנו: ארבעה חדרים מרוהטים, מטבח מודרני מאובזר, טלוויזיה חדשה גדולה. אבל לא לכך כיוונה. אפרים, אבא של אסנת, הוא פרופסור לסוציולוגיה ובעל קתדרה באוניברסיטה, וזה פער שאינו ניתן לגישור. חשבתי על עצמי, אני נגר במשרה מלאה, אבל בנישת הצילום אני נחשב לאמן וזכיתי בפרסים. כשנישאתי למיקה אמרה אימא גם עליי את אותם הדברים, וכבר חלפו שלושה עשורים. ככל שאימא מתבגרת כך הולכת ופוחתת הערכתה לילדיה והתבטאויותיה מקצינות.

בילדותי בפולין ניגנתי במפוחית והלחנתי שירים מתוך ספרי משוררים. כאשר ביקשתי להירשם לקונסרבטוריום המקומי השפילה אותי אימא. "מה אתה מדבר שטויות, עד היום לא ניגנת מנגינה אחת בלי זיופים."

"לא כל התלמידים בקונסרבטוריום הם עילויים," השבתי, ואימא אמרה: "אל תעשה צחוק מעצמך."

כאשר בלשכת הגיוס הציעו לי להתגייס לטכני של חיל האוויר ונתנו לי טפסים למלא, תהתה עליי אימא ואמרה: "למה לך להתבזות, בסופו של דבר תיכשל במבחני הקבלה הסופיים. אתה לא מכיר את הססמה 'הטובים לטיס'?"

טמנתי את הטפסים בתחתית המגירה, ובבקו"ם שלחו אותי לתותחנים.

וכך המשיכה אימא לאורך השנים: לא תדע להשתלב, המשימה מעל ליכולתך, זה לא בשבילך, גדול עליך. ולא רק כלפיי, כך כלפי אבא, כלפי אחי וכלפי אחותי. וככל שחולפות השנים, מקְצב מילותיה והטון שבו נאמרים הדברים הולך ומקצין.

כאשר זכיתי בפרס הראשון שלי בצילום של התפוצצות כוכב, קבעה אימא חד-משמעית שפרנסה לא תצא לי מזה, אז למה לי. עניתי לה: "אימא, אני אהיה מפורסם גם אם זה לא מוצא חן בעינייך."

תהיתי מאין נובעת התנהגותה התבוסתנית ואם כך התנהלו הוריה. הוריה נספו בשואה, ואימא אינה מזכירה אותם. כאילו היא נבראה יש מאין. ואולי ניסתה להגשים חלומות וכשלה? אינני יודע דבר על ההיסטוריה שלה טרם הולדתי, אבל אני משוכנע שבחגיגת החתונה של אסנת ועופר תשמח ותתגאה בהם, תרקוד אתם ברחבת הריקודים ותבקש להצטלם בחברתם.

אימא אוהבת להצטלם. כאשר היא מתלבשת בשמלות היפות שאבא תפר לה בזמנו, היא נראית נאה. רק שתי תמונות דיוקן מצויות באלבום התמונות המשפחתי מהזמנים הרחוקים טרם נישואיה ובהן חיוך של אושר שפוך על פניה. אף שהתמונות בשחור-לבן רואים שלחייה ורודות, עצמות לחייה בולטות וסנטרה מעוגל. ללא ספק היו לה מחזרים רבים, ופלא בעיניי שבחרה להינשא דווקא לאבא, הגבר שניסה להטביע את עצמו בליטרים של וודקה זולה וכשל באיזו תעלה פתוחה.

עגילים לכלה

"הם מוצאים חן בעיניי." אסנת הסתובבה אלינו עם עגילים מונחים בכף ידה, ועופר השתרך אחריה. "הם ממש ממש מוצאים חן בעיניי," אמרה לנו. "וגם עופר חושב כמוני."

התפלאתי. לפני יומיים שמעתי את אסנת אומרת לעופר שתליון בצבע כהה על שמלת הכלולות הלבנה ירתק את תשומת לבם של כל הנוכחים באולם האירועים אליה. הבטתי בכף ידה הפרושה ופניי התלהטו, לחץ הדם בעורקיי נסק לגבהים וראשי הסתחרחר. הרגשתי שאני זקוק למים, לאוויר צח.

זה לא אמתי. זה לא קרה באמת. זה חלום, הזיה. דמיוני תעתע בי. קירבתי את עיניי לכף ידה של אסנת, ובחנתי בקפידה את העגילים שהחזיקה.

שמעתי את קולה הנלהב: "ממבט ראשון העגילים האלה מצאו חן בעיניי. עופר אמר לי מה הסכום שהקצבתם, וזה יוצא כמעט אותו הדבר. נכון, עופר?"

מיקה התפרצה: "עופר, הסכום אינו עניינה של אסנת או שלך."

"אסנת," אמרתי בקול צרוד, "תניחי את העגילים על הדלפק ובואי נצא כולנו החוצה." אחזתי במרפקה וניסיתי לגרור אותה.

"אבל רגע, רגע, רק רגע." אסנת לא הבינה את כוונתי. גם אני לא. "לא מצאתי תליון שממש מצא חן בעיני," אמרה לי והפנתה מבט שאלה בעופר כאילו אומרת מה לעזאזל קורה לאבא שלך, מה יש לו נגד העגילים.

"אסנת, תניחי את זוג העגילים על הדלפק וכולנו נצא החוצה." התרגשותי כבר התפוגגה קמעה וקולי נשמע כמעט שגרתי.

"אבל למה?"

"אבא, מה קורה לך?" שאל עופר, "אתה בסדר? אתה נראה חיוור."

גם מיקה נתנה בי מבט ממוקד, אבל לא אמרה דבר.

בצעד מהיר יצאתי מהחנות, והשלושה אחריי בפנים דואגים ותוהים. השענתי את גבי על עמוד חשמל ונשמתי נשימות עמוקות. מול עיניי התוהות שינה הרחוב את פניו. יונה צחורה הידסה על המדרכה ועל אוזניה ענודים עגילים. כלב מנוקד כשכש בזנבו ועל אוזניו הצרות והארוכות ענודים עגילים. איש ואישה עברו על פניי שלובי זרוע ועל אוזניהם ענודים עגילים. וכל זוגות העגילים הם העתק של הזוג המונח בכיס חולצתי.

מיקה, עופר ואסנת הביטו בי ללא אומר, ציפו למוצא פי. בוודאי משוכנעים שבגלל ההכנות הרבות לחתונה התמוטטתי וקרסתי.

כל מעשיי ומילותיי באותם הרגעים נעשו ללא שליטה. בכף ידי מחיתי מעיניי את תמונות הרחוב והוצאתי את זוג העגילים המונח בכיס חולצתי זה עשרה חודשים. נפנפתי בו קלות קדימה ואחורה מול שלושה זוגות עיניים משתאות.

"אסנת," ביטאתי את שמה ברכות, "את בחרת בזוג עגילים בדיוק כזה. אני מקווה שתסכימי לקבל כמתנת אירוסים את העגילים האלה."

המילים יצאו מפי באופן ספונטני. לו ספרתי עד עשר וודאי הייתי מגיב אחרת. עדיין לא הבנתי איך יכולים שני זוגות עגילים להיות זהים. ייתכן שבעל מלאכה כלשהו ייצר אותם על פי אותה הדוגמה. אבל זוג העגילים שבידי הובא מרוסיה הרחוקה, וזה שבחרה אסנת היה מתוצרת הארץ. אף על פי כן הורכבו שני הזוגות מארבע שרשראות שוות באורכן ומשובצים בהם שלושה יהלומים קטנים ואחד גדול ומרשים. אין זה צירוף מקרים ולא מציאות מדומה. זו הארה, גילוי השכינה!

עשרה חודשים חלפו בחיפוש עקר אחר העולה החדשה שאפילו את שמה איני יודע ואין לי מושג קלוש מה אירע לה בחודשים אלו. אולי היגרה לקנדה או לאוסטרליה ואולי חס וחלילה השיבה נשמתה לבורא. יד הגורל כיוונה את אסנת לבחור בזוג העגילים הזה. אין הסבר אחר, ולא נותרה בידי בררה אלא להעניק לכלתי את העגילים שאני נושא בכיסי.

"קחי אותם," דחקתי באסנת לנוכח שתיקתה ומבוכתה, "הם בדיוק בדיוק כמו הזוג שבחרת בחנות."

קולה כמעט לא נשמע כאשר לחשה: "בסדר." אבל התגבר כאשר שאלה: "מאין יש לך אותם?"

"זה סיפור ארוך," השבתי ולבי עלץ בקרבי, עלה על גדותיו.

אסנת מסכימה, מסכימה! זוהי תשובה במובן המלא של המילה על התנהגותי המבישה בחנות התכשיטים. העגילים ייפרדו מכיסיי ויהיו ענודים על אוזניה הנאות של כלתי. תם ונשלם החיפוש אחר העולה החדשה. כך נגזר משמים.

המשך יבוא

* * *

אין עשן בלי אש

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אין עשן בלי אש

אמר המורה לתלמיד

והתחיל לזיין אותו

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כמה נחמד שהעבריין המורשע אריה מכלוף דרעי, שריצה עונש מאסר במעשיהו תוך שחסידיו השוטים מבזים את מערכת המשפט הישראלי בהיכנסו לשם, ואשר מפלגתו ש"ס אינה ציונית ורבים מראשיה ישבו בכלא כמוהו על עבירות שחיתות בכספי ציבור דומות לשלו – הוא, האסיר המשוחרר, יקבע לאזרחי תל אביב החילוניים ברובם את אופי השבת שלהם!

טירוף!

* לפוצ'ו היקר, כדאי לדעת, גרב זה זכר – גם אם זה גרב של בנות, ובוודאי כאשר אתה מספר על הגרב של דודו טופז, ששניהם ממין זכר...

תודה על הטורים היפים שלך.

איילה  

* כדאי לפעמים לזכור כי "האסירים הביטחוניים" השובתים רעב זה ביטוי מכובס ואפילו "מחמיא" לרוצחי יהודים ולכאלה שניסו לרצוח יהודים ונידונו לשנות מאסר ארוכות במקום להיות מוצאים להורג, או שכוחות הביטחון שלנו לא הספיקו להרוג אותם בשעת פעולה.

מי שמרחם עליהם, ומפרסם את תמונותיהם כשהם שקועים עמוקות בקריאת ספרים, כביכול אנשים רציניים ומשכילים, יעני, ומכנה את שביתת הרעב של הרוצחים האלה בשם "המחאה החברתית הצודקת ביותר" ["הארץ", 23.4] – הוא במידה מסויימת סייען לפשעים הנוראים שלהם.

פעם היו מכנים אנשים כאלה בשם "גיס חמישי" אבל היום הם הגיבורים של "מחנה השלום" הצפון תל-אביבי השבע והעשיר, שרובו אגב נשים, מחנה המאמין לשקרים נוסח גבלס שמפיצים הפלסטינים והעיתונאים משוּבטי שוקן.

* ריקה קידן: ב"אחווה" לא חגגו מימונה. בתגובה על "בלי תרבחו ובלי תסעדו" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 18.4). בטור הטלוויזיה כותב רוגל אלפר על כך שפרופ' הנרייט דהאן כלב אינה חוגגת את המימונה, ועל כך שהעיתונאית מירב בטיטו "לא תמיד חוגגת את המימונה, אלא רק לפעמים, אם יש לה כוח," וזאת, על אף ששתיהן נמנות על עדת יוצאי מרוקו.

בהמשך לכך ברצוני להעיר: אישי המנוח היה יליד שכונת "אחווה" בטבריה של שנות ה-30 של המאה הקודמת, וגר בה עד שנות ה-50. הוא סיפר לי, שעל אף שכמחצית מתושבי השכונה נמנו עם עדת יוצאי מרוקו, ועל אף שהתושבים הכירו היטב איש את רעהו והיו מבקרים זה את זה, מעולם לא שמע מפי משפחות יוצאות מרוקו את המושג "מימונה" ומעולם לא ראה שהן חגגו את המימונה.

ריקה קידן

תל אביב

["הארץ", 23.4.17]

* העצרת הממלכתית ב"יד ושם" בירושלים לציון פתיחת אירועי יום השואה היתה מרשימה מאוד. כך גם נאומיהם של ריבלין (שקצת האריך) ונתניהו. וסיפוריהם של מדליקי המשואות. חבל היה רק לראות את החיילים במדי הקיץ ואת הקהל, שהיו בו מבוגרים רבים, שסבלו ודאי מהקור הירושלמי. הטמפרטורות אתמול בירושלים נעו בין 10 ל-19 מעלות.

אני תמיד רואה אירועים אלה גם בעיני סבא שלי, יהודה ראב בן עזר, שהיה במייסדי פתח-תקווה ב-1878 וזכה לחיות עוד שבועיים לאחר קום מדינת ישראל ב-1948. בשנה הבאה תימלאנה 140 שנה לפתח תקווה, ומחצית מהן, 70 שנה, למדינת ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2287 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל