פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1237

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באייר תשע"ז, 27 באפריל 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו:  הַמַּכָּה הַ-82. // עמוס גלבוע: שיח ציבורי שחדל למעשה להיות שיח. // משה כהן: לקחי השואה. // יהודה דרורי: סופרים אירועים אנטישמיים. // דרור אֵידָר: הלקח האחר. [ציטוט]. // ישראל בר-ניר: עולם חדש – ארה"ב אחרי טראמפ. (מאמר שני בסדרה). // אלי מייזליש: שר חוץ גרמני לא ידוע בישראל, בא והולך. // בן-ציון יהושע:  כשלנין שר 'אדון הסליחות'. // פוצ'ו: "בחיי [3]", נ"א. תחילתו של רומן חדש. // יהודית ואהוד בן עזר: יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017. // ישעיה תשבי: נתיבי אמונה ומינות,מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ', 1953, בן-גוריון פורש. // ממקורות הש"י.  

* * *

יוסי גמזו

  הַמַּכָּה הַ-82

לִפְנֵי 57 שָנִים, בְּאַפְּרִיל שְנַת 61'

נִפְתַּח מִשְפַּט אַיְכְמַן וּבוֹ, בֵּין הֲמוֹן עֵדוּיוֹת שֶגָּרְמוּ זַעֲזוּעַ

טְרָוּמָתִי לְכָל הַשּוֹמְעִים אֶת תִּעוּד הַזְּוָעוֹת שֶהָלַם וְנִחַת

עַל לֵב הַיּוֹשְבִים בָּאוּלָם וְעַל לֵב הָאֻמָּה שֶפִּתְאֹם אֲחָזוּהָ

מוֹרְאוֹת הַשּוֹאָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר בְּתוֹלְדוֹת עַם מוּעָד לְכָל עָוֶל

קָם עֵד אֶחָד, ד"ר בּוּשְמִינְסְקִי, וְחֶרֶש סִפֵּר כִּי רָאָה בְּעֵינָיו 

אֵיךְ אִיש הָ"אֶס-אֶס" מִתְעַלֵּל בְּסָאדִיזְם בְּנַעַר יְהוּדִי כְּשֶהוּא דוֹחֵק אוֹתוֹ נִלְהָב אֶל

קַצְווֹת גְּבוּל הַסְּבֹלֶת שֶל גּוּף אֱנוֹשִי וְסוֹפֵר בְּאַפַּתְיַת זְדֹונָיו

אֶת סַךְ הַמַּלְקוֹת שֶסָּפַג קָרְבָּנוֹ עַד מַכַּת הַ-80 שֶכִּבְּדָה

בַּ"פְלִיק" הַסּוֹפִי אֶת הַנַּעַר שֶבֶּטַח נָפַח כְּבָר מִזְּמַן אֶת נַפְשוֹ

בְּעוֹד מְעַנֵּהוּ מַרְגִּיש שְׂבַע רָצוֹן וְסִפּוּק כִּי עָשָׂה עֲבוֹדָה

מֻשְלֶמֶת כִּדְבַר סִסְמַת אַוּשְוִיץ שֶ-ARBEIT MACHT FREI, שֶנִּתָּן לְפָרְשוֹ

בְּכָךְ שֶאוֹתָהּ עֲבוֹדָה שֶל קַלְגַּס הָ"אֶס-אֶס" שִחְרְרָה אֶת הַנַּעַר

מִתֹּפֶת חַיָּיו – אֲבָל כָּאן הִתְעָרֵב ד"ר הַאוּזְנֶר, אוֹתוֹ קָטֵגוֹר

שֶל בֵּית הַמִּשְפָּט וְשָאַל אֶת הָעֵד שְאֵלָה שֶגָּרְמָה רִגְשַת-סַעַר

עַזָּה בֵּין יוֹשְבֵי הָאוּלָם שֶשָּמְעוּ אֶת דְּבָרָיו בִּמְתִיחוּת וּמָגוֹר:

"כְּלוּם כָּאן וּבְרֶגַע זֶה, ד"ר בּוּשְמִינְסְקִי, רוֹאֶה אַתָּה מִי שֶנֶּחְשַב שָם

לְמֵת, אֶת הַנַּעַר הַהוּא?" (וְהַמֶּתַח הִגְבִּיר בָּאוּלָם אֶת עָצְמוֹ),

– "כֵּן," סָח הָעֵד וְהִצְבִּיעַ מִיָּד עַל פַּקַּד מִשְטָרָה שֶיָּשַב שָם

בִּטְוַח חֲצִי מֶטֶר מִתָּא-הַזְּכוּכִית בּוֹ יָשַב הַצּוֹרֵר בְּעַצְמוֹ.

זֶה הָיָה הַפַּקָּד מִיכָאֵל (מִיקִי) גוֹלְדְמַן שֶתֵּכֶף, בְּתוֹם יְשִיבָה זוֹ

שֶל בֵּית הַמִּשְפָּט כְּבָר הוּקַף בְּקָהָל שֶאֶת עֹז רִגְשוֹתָיו לֹא הִטְמִין

וְשָאַל יִצְחָק צוּקֶרְמַן (אַנְטֶק לוֹחֵם ִגֵּטוֹ וַרְשָה): "אָז אֵיךְ, עַל זְוָעָה זוֹ

לֹא סִפַּרְתָּ מֵאָז?" – "כֵּן סִפַּרְתִּי," סָח גּוֹלְדְמַן, "אַךְ כָּל מִי שֶשָּמַע אוֹתִי סֵרֵב לְהַאֲמִין."

– "וְזֹאת," אָמַר אַנְטֶק, "הָיְתָה הַמַּכָּה הַ-81 שֶהֻכֵּיתָ."

 וְגוֹלְדְמַן שָתַק, אַך הַיּוֹם שֶעוֹמְדִים אָנוּ דֹם כָּאן בְּיוֹם זִכָּרוֹן

לַשּוֹאָה וְלַגְּבוּרָה צָרִיךְ לוֹמַר גְּלוּיוֹת בְּלִי רֶתַע

שֶבְּדוּ"חַ מְבַקֵּר-הַמְּדִינָה הָאַחֲרוֹן

 נִכְתַּב שֶאֲפִילוּ כַּיּוֹם עוֹד יֶשְנָם נִצּוֹלֵים הַחַיִּים פֹּה בֵּינֵינוּ

בְּעֹנִי מַחְפִּיר בּוֹ יוֹם-יוֹם מִתְלַבְּטִים הֵם אִם לְשַלֵּם חַשְמַל וּמַיִם אוֹ לִקְנוֹת תְּרוּפוֹת

אַךְ מָה שֶמֵּעִיק עֲלֵיהֶם לֹא פָּחוֹת הוּא כְּאֵב הַבְּדִידוּת שֶאֵינֶנּוּ

נִרְפָּא בִּידֵי עַם שֶלִּבּוֹ לֹא נִפְעָם מִצָּרַת שְׂרִידֵי הַתֹּפֶת שֶשְּעוֹתֵיהֶם טְרוּפוֹת

מִסִּיּוּטֵי עָבַר שֶעוֹד רוֹדְפִים אוֹתָם עִם לַיִל

וּמִמְּצוּקוֹת קִיּוּם בַּיּוֹם, שֶל צַעַר וּנְכָאִים

וְזוֹהִי בִּשְבִילִי כַּיּוֹם מַכָּה 82

 שֶיֵּש לָשִׂים לָהּ סוֹף מִיָּד, כָּל עוֹד שֶהֵם חַיִּים.

* * *

עמוס גלבוע

שיח ציבורי שחדל למעשה להיות שיח

במאמר הנאצה של עיתונאי בשם קליין בעיתון "הארץ", אין משהו חדש. זאת, משום שלדעתי הוא חלק מנורמת הכתיבה והדיבור הרווחים במדינה. סגנונה – קללות. תוכנה – עיוות המציאות.

לא הייתי בארץ כאשר פורסם בעיתון "הארץ" מאמר של עיתונאי אחד בשם קליין. גם אם הייתי, לא הייתי קורא את המאמר בעיתון, ככל הנראה, כי מזה שנים מצווה אני ע"י הרופאה שלי להקפיד על לחץ דם, ולצורך כך גם להימנע מקריאת "הארץ".

מה שהדהים אותי היתה הסערה העצומה שהתחוללה בארץ סביב מאמר הנאצה הזה. אפשר היה לחשוב שהתרחשה בארצנו רעידת אדמה, שאסון נורא קרה, שאור גנוז של תורה אלוהית חדשה התגלה ליושבים בציון. שנפל דבר במדינה לקראת יום השואה ויום העצמאות והוא ישאיר רושם בל ימחה ותהיה לו השפעה על עתיד המדינה.

לא הבנתי מה החדש, מה המפתיע  בתוכן ובסגנון של מאמר בעיתון, שכותבו אינו משתייך למאורות הגולה, שאינו בעל שם עולמי, שאינו לפחות ברמת ראש ממשלה מכהן או ל"שעבר".  דעתי הברורה היא שאותו מאמר הוא בחזקת נורמה, שיגרה, דבר של יום ביומו בשיח הציבורי שלנו, בתקשורת על כל גווניה (אך עם חריגים היוצאים מהכלל!) ובדברי הפוליטיקאים שלנו (עם מתי מעט  חריגים) מכל צבעי הקשת המפלגתית.

  כמה איפיונים, ורק כמה:

הראשון, הבולט בעיניי, הוא השפה! קשה למצוא כתיבה בסגנון נקי, שקול, חפה מלשון גסה.  הקללות, הנאצות, נהפכו לעיקר.  ככל שירבה המקלל, כך ייטב. לפעמים זה מזכיר לי את סיפורי התנ"ך על כאלו שמקצועם היה לקלל. והשפה היא לב התרבות, והיא כדברי אחד מפושקי הפה הפוליטיקאים, הלכה לה ל"קיבינימאט".

השני, הוא הצגת תמונה מעוותת, אפילו שיקרית, של המציאות, בין אם מתוך בורות, בין אם מתוך שכנוע עצמי שכך באמת המציאות, בין אם מתוך כוונת  זדון. המושגים המעוותים הרווחים הם "ישראל היא מדינת אפרטהייד", וישראל "כבר אינה דמוקרטית".

לא יעזור שאני אמצא עצמי אוכל במסעדה עם ערבי או עושה צרכיי לידו במשתנה הציבורית. לא יעזור שישראל זוכה לדברי שבח ב"אקונומיסט הבריטי" (שאינו חובב ציון מושבע) על האיכויות הגבוהות שלה בקטגוריות השונות של מרכיבי הדמוקרטיה, וכך גם בסקרי עומק אחרים – מציגי התמונה המעוותת ימשיכו בשלהם, שום עובדה לא תשפיע עליהם. אוטיזם מוחלט.

או אותם רבנים, המשוכנעים בלהט מפחיד, שבת ישראל כשרה הנכנסת לשירות בצה"ל ויוצאת ממנו והיא לא יהודייה. אלו רבניך ישראל?

ואני רוצה להמחיש בקטע ממאמר, שאינו דווקא מעיתון "הארץ", וזו לשונו:

"שורר ייאוש בארץ. הימין בבהלה, כי הוא מאמין להפחדות של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל בסכנת חידלון מבחוץ – איראן, דאע"ש והפלסטינים – ומבפנים לנוכח 'בגידות השמאל, התקשורת ובתי המשפט'. השמאל מצידו מדוכא כי הדמוקרטיה נרמסת בידי השלטון הנוכחי, אנחנו הופכים בעצם ימים אלה למדינה דו לאומית ללא זהות דמוקרטית. מדינת ישראל בנקודת חולשה ומשבר חסרי תקדים, בראש ובראשונה כי אנחנו הופכים למדינה מנודה בעולם של גלובליזציה כלכלית ודיפלומטית."

על זה נאמר: לכתוב את השם נוח בשבע שגיאות. והכי תפסה את עיניי הקביעה הקטגורית כי ישראל "מנודה". מדוע? כי בתמונת העיוות הנורמטיבית משומשת המילה "מבודדת".

השלישי, השנאה האוכלת כל חלקה טובה בשיח, או יותר נכון: מבטלת בכלל את השיח. במסגרת הזאת הכי בולטת היא השנאה האישית לנתניהו שהפכה ממש למחלה נפשית.

כנראה, ותפילתי שאני טועה, שזאת מחלה יהודית עתיקת יומין. השנאה הפנימית. כן, גם במרד גטו וורשה, אותו העלינו על נס השבוע, השנאה מנעה איחוד כוחות יהודי (בשל חילוקי דעות אידיאולוגים) ללחימה נגד הנאצים. במשך שנים ארוכות הציגו לנו תמונה שקרית שהסתירה את השנאה ואי איחוד הכוחות, עד שבא משה ארנס בספרו על המרד והציג בפנינו את המציאות כהווייתה.

* * *

משה כהן

לקחי השואה

ביום הזיכרון לשואה, בשעה 19 ברשת ב', תוכניתו של משה נגבי על לקחי השואה. נגבי מארח בתוכניתו את פרופ' ירון האזרחי. התוכנית היתה אני מאשים אחד גדול נגד מדינת ישראל, שהיא לדבריהם מדינה פשיסטית בכל המובנים. 

עריצות הרוב, הגבלת בית המשפט, קרקעות הערבים, קנאות לאומנית (הספר "תורת המלך"), העיוותים במערכת החינוך, סתימת פיות באקדמיה, רדיפת האמנים ומה לא. רפובליקת ויימר 1933 כבר כאן. 

הרי לכם לקח "נאור" של השואה.

יש אנטישמיות?

24 באפריל, שעה 8, גלי צה"ל, תוכניתו של ניב רסקין, דיון על האנטישמיות בעולם. 

ובמה עוסק הדיון? בתנועות הניאו נאציות באירופה, בדונלד טראמפ, ובמרי לה פן, שהם הם האנטישמים בימינו. 

אף מילה על הטרור המוסלמי, על ההסתה האסלאמיסטית, על המסע האנטי ישראל של הניאו ליברלים בקמפוסים העושים דה לגיטימציה של מדינת ישראל וקוראים להחרמתה, הפגנות BDS, כל אלה לא נכללים בנושא האנטישמיות. 

מוזר. 

המפעלים לקירוב לבבות

יש אצלנו מפעלים למפגשים, היכרות וקרוב לבבות בין ערבים ויהודים. 

הכוונה בוודאי טובה, אך התוצאות בשטח לא תמיד.

צעיר משכם שנכנס לארץ במסגרת מפעל כזה נוטל סכין ודוקר ארבעה יהודים במלון בתל אביב. 

חולה מעזה המקבלת טיפולים בישראל מבריחה אמצעי לחימה למען החמאס. 

מעשים אלה צורמים לדעתי ומעוררים הרהורים נוגים לגבי הפרטנרים שלנו לשלום. 

אך הציבור בישראל רואה בכך שגרה ועובר לסדר היום.

איזהו אנטישמי?

המועמדת לנשיאות צרפת מרין לה פן התנערה מדעותיו של אביה. היא איננה מכחישת שואה, היא מכחישה את אשמתה של צרפת. על כך אפשר להתווכח. 

היא הודיעה שבכוונתה לשתף פעולה עם יהודי צרפת ועם מדינת ישראל. ובעיקר, היא גמרה אומר למנוע כניסת אסלאמיסטים קיצוניים לצרפת. יש לזכור שאסלאמיסטים אלה מסיתים, מתנכלים, ורוצחים יהודים. היא יכולה לתרום רבות לביטחון האישי של היהודים. 

לכן לא ברור למה נשיא המדינה משתלח במרין לה פן ולמה הוא מאשים אותה באנטישמיות ובהכחשת שואה. 

מסתבר שרובי ריבלין מוכן לגרום נזק כבד לקשרי החוץ של מדינת ישראל כדי לקדם את האג'נדה האישית שלו, ה"ניאו ליבראלית".

זו התנהלות פסולה לחלוטין של נשיא המדינה. 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

סופרים אירועים אנטישמיים

מתפרסמות לאחרונה ידיעות מארה"ב המספרות לנו על התגברות האירועים האנטישמיים בארה"ב. אין ספק שיש מן האירועים המתוארים שאכן קרו. אבל, בעצם, לא יותר מאשר בעבר, אלא שכיום הדגש התקשורתי על אירועים  אנטישמיים  קשור לאותם גופים ליברליים המנסים לקעקע את שלטונו של דונלד טראמפ ולהראות שכאילו בגלל בחירתו, האנטישמיות מרימה ראש. 

אנטישמיות תמיד היתה בארה"ב, קצת פחות מבאירופה (ואולי כמו ברוב ארצות העולם...) אין פה כל חדש. בבדיקה שנעשתה לאחרונה עם גופים יהודיים העוקבים אחרי אירועים אנטישמים, דווקא לא נמצאה עלייה ממשית באירועים, ואם נוריד מהמשוואה את אותו האקר מטורלל מאשקלון , ששלח בחודשים האחרונים מאות מסרים מאיימים למוסדות יהודיים, נגלה אולי שאירועי האנטישמיות פחתו.

טראמפ אינו אנטישמי, ולהפך, חלק במשפחתו יהודי-דתי. הרצון הזדוני של המפסידים בבחירות לנשיאות ארה"ב להשחיר אותו בכל מחיר, מביא לנו לבקרים "חדשות"  והערכות שלא היו ולא נבראו...

* * *

דרור אֵידָר

הלקח האחר

פורסם בעיתון ישראל היום ביום השואה תשע"ז (24.4.2017)

זה לא מספיק. שנה אחר שנה אנחנו משננים את לקח השואה: "לא עוד!" – זוכרים את שעברו אחינו ואחיותינו, אבותינו ואימהותינו – אלו שנותרו שם, בגיא ההריגה; ואלו שניצלו – ומבטיחים לעשות הכול שעמנו לא יעמוד שוב חסר ישע, מתחנן לחסדם של זרים שיושיעוהו. "הלקח הוא שעלינו להיות מסוגלים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו מול כל איום, מול כל אוייב," אמר רה"מ בנימין נתניהו. אמת.

אך לא די בכך. הלקח האחר של השואה, הזוהר כאבוקת תמיד, הוא הקריאה הגדולה שצריכה להישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים ותל אביב: "יהודים, עלו ארצה!"

אחיות ואחים יקרים, בואו הביתה, כאן מקומכם.

השואה חתמה באופן האכזרי ביותר את פרק הגלות בהיסטוריה שלנו. מאז קום המדינה, קיומן של קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל הוא אנומליה. מין קשר שתיקה מרחף סביב הלקח הזה שהוא הוא תמצית הציונות?

מאות שנים עשינו בספרד וגורשנו ממנה; מאות שנים בגרמניה, והושמדנו בה; גם בפולין היינו – ורק אפרנו נותר במקום שבו חיו יהודים יותר מאלף שנה! בכל מקום שחיינו בו, תרמנו הרבה מעבר לכוחנו המספרי – בכלכלה, במדע, בתרבות, באמנות, בפוליטיקה. ברגע האמת זה לא עזר לנו.

יותר מחצי מיליון יהודים נמצאים כיום בצרפת ומשכנעים עצמם ש"עסקים כרגיל" וצרפת היא מולדתם. שנה אחר שנה עולה וגוברת האנטישמיות הגלויה ברפובליקה שחרתה על דגלה "חירות, שוויון ואחווה" והפרידה את הדת מהמדינה. למי הם מחכים? בואו הביתה, אנחנו זקוקים לכם, פה עתידכם. זה צו ההיסטוריה. אינכם רואים?

בניסן תש"ז (1947), כשבעה חודשים לפני ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, פירסם ד"ר אברהם שרון (שבדרון) בכתב העת "בִּצָרוֹן" שיצא בניו-יורק קריאה ליהודים "בארצות הדמוקרטיה וחופש" לעלות: "יהודים, עלו! וַתרו על דברים הרבה הצמודים ויקרים שם ללבבכם עד מאוד, התאמצו בתכלית ההתאמצות והידחקו לעלות! עתה עלו! עתה עוד ביכולתכם לצאת ממקומותיכם בכבוד ובסדר על רכושכם, כולו או רובו. חלילה לכם לחכות עד אשר – אל תפתח פה לשטן – יקום דבר הנביא: 'וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם – הָיוֹ לֹא תִהְיֶה!... חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם... בְחֵמָה שְׁפוּכָה'" (יחזקאל כ)."

דברים נכוחים.

שבדרון חתם בנבואה: "גלותנו אינה פרי אסון בלבד, אלא אף פרי רצון. הבה נעורר ונזרז את בני עמנו לכך, שגם חיסול הגלות, שיבת ציון השלמה, לא תהא פרי אסון, אלא פרי רצון."

היום הזה, שבו מתחילים "עשרת ימי התודה", מיום השואה ליום העצמאות, מזכיר את ראשית הסולם ההיסטורי העולה מתהום המשרפות מעלה אל תחייתנו כעם עצמאי במולדתו העתיקה. מי שזוכר את השואה, מי שמבטיח "לא עוד" – מוכרח לזכור את הצד השני שמכוחו יתקיים הצו "לא עוד": העלייה ארצה, קיבוץ נידחינו מארבע כנפות הארץ לבית הלאומי היחיד שהיה לנו. אמרו מעתה: "לא עוד גלות!"

* * *

הזמנה

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מדוע לא הכיר שאול את דויד

הרצאה שביעית בסדרה (תשע"ז) של

ד"ר משה גרנות

בשמואל א' ט"ז כתוב שדויד היה מנגן לשאול המלך כדי להפיג את הרוח הרעה שפקדה אותו. בפרק י"ז (סיפור ההתמודדות של דויד עם גלית). מסתבר ששאול איננו יודע מי זה דויד. האם תיתכן שכחה? האם אשמה הרוח הרעה? על שאלות אלו ועל סודות חיבורם של סיפורי שאול ודויד תדון ההרצאה שלפנינו.

ההרצאה מתקיימת

ביום ב', 15.5.2017  בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003

רצוי להביא ספרי תנ"ך

* * *

ישראל בר-ניר

עולם חדש – ארה"ב אחרי טראמפ

(מאמר שני בסדרה)

המאמר הקודם עסק בניצחונו המפתיע של טראמפ בבחירות ובהשלכות המידיות של תוצאות הבחירות.  המאמר הנוכחי יעסוק בשני נושאים. 

האחד, שיטת הבחירות – האם ניצחונו הבלתי צפוי של טראמפ הוא תוצאה של שיטת הבחירות הייחודית של ארה"ב והאם תוצאה אחרת היתה מושגת בשיטת בחירות שונה.

הנושא השני יהיה ניסיון לחזות את עתידה של ארה"ב ומעמדה בעולם. 

1. מבוא

ארה"ב נוסדה בעולם שהיה מורכב כולו ממשטרים אוטוריטריים. הדמוקרטיה האמריקאית היתה חידוש חברתי. היא נבנתה למעשה יש מאין, כי לא היה קיים משטר שיכול היה לשמש מודל לחיקוי עבור מייסדי הרפובליקה. אפילו המושג "אזרח" לא היה קיים. באנגליה למשל, היה פרלמנט והיו בחירות, אבל המשטר באנגליה של שלהי המאה ה-18 היה רחוק מאוד מדמוקרטיה כפי שאנחנו מבינים אותה בימינו. 

זמן קצר אחרי הקמת ארה"ב התרחשה המהפכה הצרפתית, שגם היא היתה מהפכה חברתית והכילה הרבה מהרעיונות של הרפובליקה האמריקאית. סיסמאות המהפכה הצרפתית על "חופש" ו"שוויון" ננטשו מהר מאוד, כשהמשטר המהפכני בצרפת הוחלף במשטר הטרור של רובספייר ויותר מאוחר במשטר הקיסרי של נפוליון.

יותר ממאה שנה תעבורנה עד שמהפכה חברתית נוספת תתרחש – המהפכה הרוסית. גם כאן ההסתאבות והמעבר למשטר דיקטטורי לא איחרו להגיע. 

בניגוד למהפכות האחרות, המהפכה האמריקאית היתה סיפור הצלחה והראתה שמהפכה יכולה להגשים את מטרותיה בלי להידרדר למשטר טוטליטרי ולדיכוי. בשיח הפוליטי של האליטות וחוגי השמאל ה"נאור" לא מתייחסים למלחמת העצמאות של ארה"ב ולייסוד הרפובליקה כאל "מהפיכה" (revolution).  עבורם, אם זה לא מסתיים במשטר טוטליטרי ובדיכוי ההמונים, זאת לא "מהפכה".    

בעשורים האחרונים מתגלים סימנים המעמידים בסימן שאלה את המשך קיומה של ארה"ב כאומה אחת לאורך זמן. על כך, בהרחבה, בפרק השלישי.    

2.  הבחירות לנשיאות, קולג' האלקטורים וחוקת ארה"ב

שיטת הבחירות לנשיאות בארה"ב היא ייחודית ואין דומה לה בשום מדינה אחרת בעולם.   מאליה מתעוררת השאלה האם טראמפ היה מנצח בבחירות אם בארה"ב היתה נהוגה שיטת בחירות אחרת?

המערערים על לגיטימיות ניצחונו של טראמפ בונים את "הקייס" שלהם על העובדה שבמניין הקולות הארצי הילארי קיבלה יותר קולות מאשר טראמפ. כבר היו בעבר מקרים כאלה אבל בכל המקרים בעבר פערי הקולות היו מזעריים. הפעם, בניגוד לעבר, הפער היה משמעותי – קרוב ל-2.9 מיליון קולות (כ-2.2% מסה"כ המצביעים). אפשר להבין את תחושת התסכול של תומכי הילארי. עם פער כזה, פוסקים תומכיה של הילארי, תוצאות הבחירות אינן משקפות את "רצון הציבור", וניצחונו של טראמפ הוא חריג שנגרם ע"י שיטת בחירות ארכאית שאין לה מקום במאה ה-21.       

ההשגות על שיטת הבחירות צצו רק בבוקרו של ה-9 בנובמבר (מוזר, לא?)

לפני כן, למעשה עד לשעות הערב המאוחרות של ה-8 בנובמבר, הדעה בקרב תומכי הילארי היתה שונה. עד לאותו מועד כולם שרו שירי הלל לשיטת האלקטורים ו"הסבירו" בזלזול שמשאלי דעת הקהל הארציים המצביעים על כך שהילארי איננה מצליחה לפתוח פער של ממש הם "חסרי ערך", כי "שיטת האלקטורים מבטיחה את ניצחונה של הילארי." 

בניגוד לתמונה המוצגת בתקשורת וע"י תומכיה של הילארי, תוצאה שהיתה מתקבלת ע"פ ספירה ארצית של הקולות לא היתה משקפת את "רצון הציבור" יותר מזאת שהתקבלה בשיטה הנוכחית. בקליפורניה, למשל, פער הקולות היה כ-4.2 מיליון קולות לטובת הילארי. בלי קליפורניה, בשאר 49 המדינות, פער הקולות היה למעלה ממיליון קולות לטובת טראמפ! אם הבחירות היו מוכרעות ע"פ ספירה ארצית של הקולות, התוצאה היתה משקפת את רצון הציבור של אוכלוסיית מדינה אחת, קליפורניה, בה מתגוררים רק כ-12 אחוזים מכלל אוכלוסיית ארה"ב, ולא את הרצון של כלל אוכלוסיית ארה"ב.  כל אחת מהשיטות משקפת לפיכך את רצונו של חלק מהציבור. מי מוסמך לקבוע רצונו של איזה חלק מהציבור קובע? 

למעט מצב בו מועמד אחד זוכה ברוב הקולות ברוב מכריע של המדינות, אף אחת משתי השיטות איננה משקפת את רצונו של כל הציבור.     

מטרת קולג' האלקטורים היא לווסת את המשקל היחסי של המדינות ולהבטיח שלכולן יהיה ייצוג הולם בבחירת הנשיא. בבחירות האחרונות הוא מילא את התפקיד שהמייסדים הועידו לו. 

דיון בשאלה אם תוצאות הבחירות היו שונות בשיטת בחירות אחרת – הצבעה ארצית במקרה הנוכחי, הוא חסר משמעות כי את מה שלא קרה אי אפשר להוכיח. הטקטיקה בה מועמדים נוקטים במערכת בחירות מותאמת לשיטת הבחירות. להסיק מתוצאות הבחירות שהיו על מה שהיה קורה בשיטת בחירות אחרת זו ספקולציה בלבד.              

שיטת הבחירות לנשיאות הנהוגה בארה"ב אין דומה לה באף אחד מהמשטרים הדמוקרטיים בעולם. במשטרים הדמוקרטיים השונים נהוגה אחת משתי שיטות בחירות – בחירות אזוריות ובחירות ארציות.  יש הבדלים, לפעמים מהותיים, בין הארצות השונות.  לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות ואין שיטה מושלמת. לא כאן המקום לדון בפרטים או למנות את היתרונות והחסרונות של השיטות השונות. כדאי רק לציין שמה שקרה בבחירות האחרונות בארה"ב היא תופעה שיכולה לקרות, וגם קורית לא פעם, בכל מדינה בה נהוגות בחירות אזוריות. 

משטר דמוקרטי מתבסס על שלוש רשויות – מבצעת, מחוקקת ושיפוטית. לרשויות השונות סמכויות שונות, והן נועדו לאזן האחת את רעותה (checks and balances). את ארה"ב מייחדת העובדה שהיא אוסף של מיספר מדינות (13 בעת ההקמה, 50 היום), שהן בהרבה מובנים מדינות עצמאיות לכל דבר. זה יוצר רשות שלטונית נוספת – זו של המדינות השונות. מאבק סמכויות בין הרשויות השונות הוא תופעה נורמלית בכל משטר דמוקרטי, במיוחד במשטרים פרלמנטריים בהם אין הפרדה של ממש בין הרשויות המבצעת ומחוקקת. בארה"ב, למאבקים בין הרשויות מתווסף מאבק בין השלטון המרכזי והממשלות של המדינות השונות – המאבק הזה נמשך גם בימינו.  

המשימה שעמדה בפני האבות המייסדים בבואם להקים את הרפובליקה, לא היתה פשוטה.  בראש ובראשונה היה עליהם ליצור יש מאין.  לא היה "מודל" שאפשר היה ללמוד ממנו.  אפילו המושג "אזרח" לא היה קיים.  באנגליה, בה היה פרלמנט והיו בחירות, המשטר היה רחוק מאוד מדמוקרטיה כפי שאנחנו מבינים אותה בימינו.  תושבי אנגליה אפילו לא היו אזרחים.  הם היו "נתינים" (רק ב-1949 המושג אזרח נכנס לחוק האנגלי).   

מטרת מייסדי הרפובליקה האמריקאית היתה להקים מדינה עם משטר ומבנה חברתי שונים מהמשטרים שהיו קיימים באירופה, ממנה הם באו.  הם חתרו ליצור מדינה בה לא יהיו החסרונות של המשטרים הישנים. את הרעיונות הבסיסיים הם שאבו מהעולם העתיק – יוון ורומא, וכן מכתביהם של הוגי דעות שונים מתקופת הנאורות (Enlightenment), בעיקר מונטסקיה.

האבות המייסדים בצעו משימה שהיתה כמעט בלתי אפשרית. הם יצרו מדינה עם שלטון מרכזי – מוסד הנשיאות – בעל סמכויות ביצוע רחבות ביותר שמאפשר משילות תקינה, מבלי להסתאב ולהפוך למשטר טוטליטרי. הם גם הצליחו לשמור על כך שאוסף המדינות, שהיו קנאיות למעמדן העצמאי, לא יתפורר. הם הצליחו לכונן משטר שעם כל החסרונות והפגמים אין שני לו, משטר שמחזיק מעמד ושומר על אופיו הדמוקרטי כבר קרוב ל 240 שנה. 

באווירה הפוליטית של ימינו אין שום סיכוי שניתן היה להגיע לתוצאה כזאת. 

המלאכה לא היתה קלה. לא היו מפלגות במובן של ימינו. בקונגרס הקונטיננטלי, שתיפקד כרשות המחוקקת של ארה"ב מ-1774 עד 1789, היו שתי סיעות: הסיעה הפדרלית שבראשה עמדו אלכסנדר האמילטון וג'והן אדאמס (לימים הנשיא השני של ארה"ב), והסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית בהנהגתם של תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון (לימים הנשיאים השלישי והרביעי של ארה"ב).  מהסיעה הזאת צמחה יותר מאוחר המפלגה הדמוקרטית של ימינו. 

הראשונים חתרו לשלטון מרכזי חזק עם סמכויות רחבות והסיעה השנייה העדיפה משטר בו סמכויות השלטון, למעט נושאי חוץ וביטחון ,הן בידי המדינות. 

המדינות נלחמו בחירוף נפש לשמור על מעמדן העצמאי ולמזער את סמכויות השלטון המרכזי (למשל המדינות רצו להטיל מכסים על מעבר סחורות ביניהן).  נדרשו הרבה טאקט ודיפלומטיה על מנת להתגבר על ההתנגדות של המדינות הבודדות ולמצוא פשרות שתהיינה מקובלות על כולם. 

באשר לבחירת הנשיא, המדינות הקטנות רצו למנוע מצב בו בחירת הנשיא תוכרע ע"י המדינות הגדולות (ווירג'יניה, מסצ'וסטס, פנסילבניה וניו יורק באותה עת) מבלי שלהן יהיה הרבה מה לומר. שיטת  האלקטורים נועדה להבטיח ייצוג הולם בבחירת הנשיא לכל המדינות. זו למעשה שיטת בחירות אזורית בה במקום לחלק את הארץ לאזורי בחירה שכל אחד מהם שולח נציג אחד לבחור בנשיא, אזורי הבחירה הן המדינות עצמן, כשלכל אחת מוקצה מספר אלקטורים בהתאם למספר תושביה. מאחר ולכל מדינה הובטחו לפחות שלושה נציגים, זה הגדיל באופן אוטומטי את משקלן של המדינות הקטנות על חשבונן של המדינות הגדולות. אחת לעשר שנים מתקיים מפקד אוכלוסין ובעקבותיו מספר האלקטורים של המדינות מותאם לשינויים שחלו במיספרי התושבים. המספר הכולל של האלקטורים מותאם תקופתית לגידול במספר המדינות. הוא היה 65 ב-1789 ועומד על 535 היום.

חשוב להבין שהאלקטורים אינם נבחרים לתפקידם. הם ממונים ע"י ממשלות המדינות. הם לא אמורים להצביע לפי "שיקול דעת" או "מצפון".  הצבעתם מוכתבת ע"י החלטת הרוב במדינה אותה הם מייצגים.                                                   

החתימה הסופית של החוקה ב-1789 הותירה מספר נושאים פתוחים עליהם המייסדים לא הצליחו להגיע להסכמה. בראש ובראשונה נושא העבדות. תעבורנה למעלה מ-70 שנה ומלחמת אזרחים עד שהעבדות בארה"ב תבוטל. 

בקשר לעבדות, כדאי לציין כאן שתי נקודות.

עם התקרב סופה של מלחמת האזרחים, היה לחץ גדול על לינקולן לבטל את העבדות באמצעות צו נשיאותי. אבל לינקולן, שהיה קצת יותר חכם מהנשיא שכיהן לפני טראמפ, הבין שצו נשיאותי הוא מסמך זמני שיכול להתבטל ע"י צו נשיאותי של נשיא אחר, ולכן הוא התעקש על תיקון לחוקה. היתה לכך התנגדות רבה כי גם במדינות בהן לא היתה עבדות לא ראו בכושים אזרחים שווי זכויות. לינקולן התעקש ובסופו של דבר ביטול העבדות הוכנס כתיקון לחוקה (התיקון ה-13).

הנקודה השנייה קשורה לקולג' האלקטורים. מאחר שמיספר האלקטורים של כל מדינה נקבע על פי מיספר התושבים במדינה, זה הגדיל את משקלן של מדינות העבדות בהן הרבה מהתושבים היו עבדים כושים. המדינות שבהן לא היתה עבדות דרשו לא לכלול את הכושים במניין התושבים, ולזה התנגדו מדינות העבדות. אחרי מיקוח הגיעו לפשרה אותה הציעו המדינות בהן לא היתה עבדות – לספור את הכושים כ-2/3 בני אדם.  היום הדמוקרטים מספרים שכלל ה"שני שליש" היה גחמה גזענית של בעלי העבדים, אבל כמו סיפורים אחרים של הדמוקרטים בנושא הגזענות, המציאות היא קצת אחרת, כי זה היה רעיון של הדמוקרטים.        

לסיום הפרק מספר מילים על החוקה. הדמוקרטים ממשיכים להשקיע מאמצים בניסיונות למנוע מממשל טראמפ לתפקד. כל מאמציהם הם חסרי תכלית, כי בשיטת הממשל האמריקאית מעמדו של הנשיא מובטח לאורך כל תקופת כהונתו, אבל הם אינם אומרים נואש.

בין רעיונות ההבל שמושמעים ע"י פעילים דמוקרטיים מוזכרות יוזמות לשינויים בחוקה על מנת למנוע בעתיד מצב בו בנשיאות יזכה מי שלא זכה ברוב הקולות בספירה ארצית. לא אכנס כאן לדיון בשאלה אם זה בר ביצוע או אם יש ליוזמות כאלו בכלל סיכוי. הבעיה של הדמוקרטים, שעצם העלאת הרעיון של שינויים בחוקה הוא מסוג הדברים עליהם נאמר באנגלית:

 Beware of what you wish for, because you may get it.

שינוי בחוקה הוא תהליך מורכב וכרוך בהצבעות בשני בתי הקונגרס ,מה שמבטיח מו"מ ו"סחר סוסים" כמקובל בפוליטיקה. אבל יש דרך אחרת, פחות מוכרת, המאפשרת לשנות את החוקה תוך עקיפת הקונגרס. 

בתי המחוקקים של שני שליש מהמדינות יכולים ליזום כינוס של "מועצת המדינות" (Convention of States) בה ניתן לשנות את החוקה ללא כל צורך באישור הקונגרס.  הרפובליקנים שולטים היום בבתי המחוקקים של 33 מדינות. מספיק שהם ינצחו במדינה אחת נוספת ב-2018 כדי שיהיה להם הרוב הדרוש של שני שלישים.  29 מדינות כבר חתומות על קריאה לכנס מועצה כזאת. שינויים בחוקה ע"י מועצה כזאת, עם רוב רפובליקני ונשיא רפובליקני, לא יהיו בדיוק מה שהדמוקרטים מייחלים לו.            

3.  עולם חדש – ארה"ב בדורות הבאים

הרבה  מעצמות ואימפריות הופיעו על הבמה במהלך ההיסטוריה, אבל אף אימפריה או מעצמת על לא מצאה את נוסחת הקסם שתנציח את קיומה. היו מעצמות שהחזיקו מעמד מאות שנים, והיו כאלו ששרדו עשרות בודדות של שנים בלבד. היום מעמדה של ארה"ב כמעצמת העל המובילה נראה ללא ערעור. אבל לאור ההיסטוריה, דרושה מידה רבה של אופטימיות על מנת להאמין שגורלה של ארה"ב יהיה שונה. בלי לקבוע איך ומתי, אפשר לומר כמעט בוודאות שבמוקדם או במאוחר ארה"ב תסתלק או תסולק ממעמדה כמעצמה המובילה.          

בהשוואה למעצמות ואימפריות אחרות המוכרות בהיסטוריה, ארה"ב היא חריג. שורר בה משטר דמוקרטי, אבל הוא שונה באופן מהותי ממשטרים דמוקרטיים אחרים. כמו כן, ארה"ב איננה, ואף פעם לא היתה, מעצמה קולוניאלית. ארה"ב לא חתרה להשתלט על שטחים או על ארצות אחרות על מנת ליישב אותם. היא הרבתה להתערב בפוליטיקה הפנימית של ארצות אחרות על מנת לקדם אינטרסים כלכליים, בעיקר בדרום ובמרכז אמריקה, אבל האמביציות הטריטוריאלית של ארה"ב הצטמצמו ליבשת צפון אמריקה והן נעצרו על חוף האוקיינוס השקט. 

הייחוד העיקרי של ארה"ב שהוא הנושא בו נדון בשורות הבאות, הוא העובדה שארה"ב איננה מדינת לאום. אין, ואף פעם לא היתה, אומה אמריקאית. בהשאלה מהמושג הישראלי השנוי במחלוקת, ארה"ב היא "מדינת כל מיעוטיה". 

אוכלוסיית ארה"ב מנתה קצת פחות מ-4 מיליון תושבים בתקופת מלחמת העצמאות. היום היא מונה כ-308 מיליון תושבים (מפקד האוכלוסין של 2010).  הגידול הפנומנלי הזה היה תוצאה של הגירה מאסיבית של מתיישבים שבאו ל"עולם החדש" על מנת להשתחרר מהעריצות של המשטרים ב"עולם הישן" (אירופה בעיקר), ולהתחיל חיים חדשים ב"ארץ החרות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות."

החשיבה המקובלת (Conventional Wisdom) גרסה שמיליוני המהגרים יתמזגו ויהפכו לאומה אחת.  המשפט הלטיני E Pluribus Unum (הרבים יהיו לאחד), החקוק על חותם הנשיא (Presidential Seal) בבית הלבן, מבטא את הרעיון הזה הידוע בכינוי העממי "כור ההיתוך" (melting pot). 

כור ההיתוך התגלה כמשאלת לב (Wishful Thinking) בלבד. אוכלוסיית ארה"ב בימינו רחוקה מאוד מלהפוך לאומה אחת. היו אולי ניצנים של תהליך ההיתוך אבל הם לא הבשילו.  השקפת העולם הליבראלית הפוסט מודרנית מעודדת שונות (diversity) ופלוראליזם. אלה מושגים המנוגדים לרעיון כור ההיתוך. זו הדרך ליצירת מדינה רב-לאומית, וזה יכול להוביל לבלקניזציה של ארה"ב.        

במהלך המאה ה-19, ההגירה נתפסה כגורם חיובי. היחס החיובי להגירה בא לידי ביטוי במילותיו של שיר מאת המשוררת אמה לזרוס (Emma Lazarus) "הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים שילחו אותם אליי, חסרי הבית וסחופי הסער  בפנס אאיר בואם בשער זה" –  החקוקות על פסל החרות הניצב בכניסה לנמל ניו יורק, מתנה שהוענקה ע"י צרפת לארה"ב במלאת 100 שנה לייסוד הרפובליקה, 

מילות השיר עדיין חקוקות על הפסל, אבל היום אין הרבה אמריקאים שלוקחים אותן ברצינות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חל שינוי רדיקאלי ביחס להגירה. החלה מגמה של הגבלת ההגירה על מנת לצמצם את מיספר ה"בלתי רצויים" שיורשו להיכנס לארה"ב. ב-1924 התקבל בקונגרס חוק הגירה שקבע מכסות הגירה לפי מוצא. למהגרים מארצות מערב וצפון אירופה הוענק יחס מועדף, בעוד שמכסות ההגירה שהוקצו לארצות מזרח ודרום אירופה (בעיקר ליהודים ולסלאבים) היו מצומצמות ביותר. על מהגרים מאסיה הכניסה לארה"ב נאסרה לחלוטין.  

חוקי ההגירה עברו הרבה שינויים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. במיוחד נוסף הסעיף המאפשר ל"פליטים" להיכנס לארה"ב כמעט באופן חופשי. נושא ההגירה מהווה סלע מחלוקת גם בימינו. והוא היה אחד מהגורמים שתרמו לניצחונו של טראמפ בבחירות.

גלי ההגירה המציפים את ארה"ב, בין אם מדובר ב"פליטים", או במהגרים לא חוקיים, או במהגרים מארצות עוינות, מעמידים בסימן שאלה לא רק את מעמדה של ארה"ב כמעצמה אלא גם את קיומה של ארה"ב כאומה.

הדוגלים בהגירה ללא מגבלות מתעלמים מהעובדה שהזכות להגר לארה"ב איננה זכות יסוד (right) אלא זכות מותנית (privilege).  אין שום דבר בחוקה המונע הטלת מגבלות על ההגירה מכל סיבה שהיא. הנושא הזה היה פרובלמטי הרבה לפני שהטרור נכנס לתמונה. 

הטענה שחוקת ארה"ב אוסרת על מניעת הגירה על בסיס דתי היא קשקוש. הסעיף בחוקה האוסר על אפלייה דתית קובע ש"דתו של אדם לא תמנע את קבלתו לתפקיד ציבורי או למשרה כל שהיא" (זה תרגום חופשי שלי). הוא כלל לא מתייחס להגירה לארה"ב. הוא חל אך ורק על תושבי ואזרחי ארה"ב ולא על אנשים שאינם אזרחים אמריקאיים ואינם חיים בארה"ב.  

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.4.17

* כאן הוא ביתכם –המנהיגה הפשיסטית, הגזענית והאנטישמית מארין לה-פן עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת. כל צרפתי חמישי בחר בה לנשיאה. ז'אן לוק מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והאנטישמי, זכה אף הוא בקרוב לחמישית הקולות, אף שלא עלה לסיבוב השני.

התפוצה היהודית השנייה בגודלה בגולה היא גלות צרפת. על אף האנטישמיות הבוטה, עדיין מאות אלפי יהודי צרפת ממשיכים לדבוק בגלותם ולא להסיק את המסקנה ולעלות למדינת הלאום שלהם, שבה לא יהיו תלויים בגחמותיהם של מנהיגים ומצביעים אנטישמים.

כמובן, שהמניע העיקרי הראוי לעליית יהודים לישראל אינו האנטישמיות, אלא הייעוד היהודי – החיים כיהודים במולדת עמם, בתרבות של עמם ובמדינת הלאום של עמם. הן זו הדרך היחידה להבטיח שגם נכדיהם וניניהם יהיו יהודים.

אבל כאשר הם דבקים בגלות על אף האנטישמיות הגואה, הדבר בלתי נתפס.

* חוק הרדיקלים השלובים – הימין הדמוקרטי, הרפובליקאי, הנורמטיבי בצרפת קורא לבוחריו לתמוך במאקרון בסיבוב השני, כדי לבלום את מנהיגת הפשיזם הגזעני, ובצדק. אולם מה היתה תרומת הימין הנורמטיבי לעליית לה-פן, בהתעקשותו לא להדיח את מועמדו המושחת פיון?

לעומת זאת, מפגיני השמאל הרדיקלי בצרפת יצאו נגד שני המועמדים, בטענה ש"אין הבדל בין הפשיזם של מאקרון ושל לה-פן." אין ספק שהמסרים הללו מחזקים מאוד את לה-פן. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד, בכל מקום.

* שכחו מה זה להיות יהודי –אני קורא בתדהמה ובזעזוע (בעיקר בפייסבוק) את הישראלים המעריצים את המנהיגה הפשיסטית הגזענית האנטישמית מארין לה-פן, רק כיוון שנכון לעכשיו עיקר גזענותה מופנית כלפי מוסלמים. אלה אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מהזהות היהודית שלהם, והזדהותם האוטומטית עם הימין האירופי חזקה יותר מהזדהותם עם יהדות הגולה. אלה אנשים ששכחו מה זה להיות יהודי. מעניין אם הם תומכים גם בכנופיות הנאו-נאציות בגרמניה, שאף הן ממוקדות היום בעיקר בגזענות כלפי מוסלמים. הימין הרדיקלי באירופה, שיש לו מעריצים בישראל, הוא בדיוק המדמנה שבה צמחו משתפי הפעולה עם היטלר.

* לא אביע את דעתי – הרוב המוחלט של יהדות צרפת מתנגד למנהיגה הפשיסטית האנטישמית ויצא נגדה בקול ברור. את דעתי על היהודים המעטים שתמכו בה לא אומר, כי איני אוהב להשתמש בביטוי המכוער "יהודונים".

* תוצאת החולשה – עליית הפשיזם באירופה דווקא עכשיו אינה מקרית ואינה צריכה להפתיע. הפשיזם לעולם אינו צומח בחלל ריק. הוא צומח כאשר הדמוקרטיה אינה מספקת פתרונות אמת. כאשר הדמוקרטיה חלשה ואינה מספקת פתרונות, הדמגוגים הפשיסטים סוחפים אחריהם את הציבור במקסמי שווא, ומוליכים את ארצותיהם לאסונות, כפי שהכרנו במאה שעברה.

הפשיזם באירופה מרים ראש, בשל הרפיסות של אירופה מול הטרור האיסלאמיסטי ובשל היותה של אירופה האידיוט השימושי של אויביה, אויבי המערב, אויבי הדמוקרטיה, בשם סיסמאות שווא של "זכויות אדם" ו"שלום", כביכול.

היחס העוין לישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת לעומת האהדה לאויביה, שהם אויבי המערב כולו, היא נייר לקמוס לכך.

בהנחה שמאקרון ייבחר לנשיאות צרפת, מוטלת עליו אחריות כבדה. עליו להבין שאם לא יהיה מנהיג ברוחו של צ'רצ'יל, הוא לא יצליח לבלום את עלייתה של לה-פן (או אחייניתה ויורשת העצר שלה) בבחירות הבאות.

* בוגדים – ושוב, פורעי ימין רדיקלי תוקפים באלימות ובאבנים חיילי צה"ל. זאת לדעת, מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על חייל צה"ל, הוא אויב ובוגד. הפורעים הללו אינם טובים יותר מבני דמותם בבלעין. אלה ואלה אותו סוג של גיס חמישי.

אבל בעייה חמורה לא פחות היא היד הרכה של צה"ל כלפי הבוגדים, הנותנת להם תחושה שהם יכולים להרשות לעצמם הכול. הגיעה השעה להסיר את הכפפות, ולהיכנס בכוח באוייב הזה, ללא רחם. הגיע הזמן לדכא את המרד המתמשך הזה. את המרד הזה אי אפשר לדכא בדיבורים, אלא רק בכוח.

וכדאי לזכור – אבן הורגת. אבן היא נשק קטלני. מי שמיידה אבנים בחיילי צה"ל, מנסה להרוג אותם. לפני שנלווה לבית העלמין חייל צה"ל שנרצח בידי קין, יש לדכא את התופעה הזאת.

הראשונים שירוויחו מדיכוי פורעי הגבעות, הם ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, שרובם המוחלט הם אזרחים נאמנים ופטריוטים, והפורעים הם בראש ובראשונה האוייב שלהם.

* נתניהו מחזק את "שוברים שתיקה" – נתניהו שגה בהחלטתו להחרים את שר החוץ הגרמני בעקבות פגישתו עם כנופיית "שוברים שתיקה". הוא צודק בעמדתו לגבי הארגון הבזוי הזה. הרי ברור שהארגון הזה נפגש עם המנהיגים כדי להסיתם נגד מדינת ישראל, להעליל על מדינת ישראל, להביע תמיכה באויביה, לפגוע ביחסי החוץ של המדינה ולהכשיל את הביקור. ובהחלט אפשר להבין את תגובתו של נתניהו.

אך היא שגויה, כיוון שתפקידו להיפגש, להסביר, לשכנע, להבהיר, לחזק את יחסי החוץ של ישראל, ואל לו לתת לכנופיה העלובה הזאת את הכוח לחבל, להזיק ולהכשיל יותר משהיו לה. כאשר הוא מתנה את פגישתו עם שרים המבקרים בישראל בהחרמת "שוברים שתיקה", הוא מעמיד את הכנופיה הבזויה הזאת במעמד כמעט שווה לזה של ראש הממשלה הנבחר של ישראל. גישתו רק מחזקת את החלאות הללו ומעצימה אותן.

* הישראלי המכוער – מפגש של מדינאי עם האופוזיציה במדינה שבה הוא מבקר היא דבר מקובל. ולכן, משרד החוץ אירגן, כחלק מסדר היום של ביקור שר החוץ הגרמני, מפגש עם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. חזקה על הרצוג, שלא הציג את עמדת הממשלה, אלא את עמדת האופוזיציה. וזה בסדר. הרצוג מייצג אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. אני בטוח שהוא הציג בפני אורחו את עמדות הקונצנזוס הלאומי הרחב בישראל, עם דגש על הקו שלו, לעומת הקו של הממשלה.

הפגישה עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם" היא עניין שונה לחלוטין. זו פגישה עם האופוזיציה למדינה. לשם מה הם ביקשו להיפגש עימו? כדי לחבל בביקור. כדי לחבל ביחסים בין גרמניה לישראל. כדי לחבל ביחסי החוץ של ישראל. כדי ללחוץ עליו לגבש קו עויין נגד ישראל, ואוהד לאויבותיה. כדי להפיץ את רעל עלילות הדם הקולקטיביות שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל.

אין דבר נקלה ועלוב יותר מיהודים הנפגשים עם מנהיג גרמני כדי להסיתו נגד מדינת היהודים למחרת יום השואה.

כאמור, נתניהו שגה בצעדים שנקט בעקבות הפגישה, ושיחק לידיהם של "שוברים שתיקה". אך בלי קשר לצעד הזה, על הציבור הישראלי להקיא ולהוקיע את החלאות הללו: התגלמות המושג "הישראלי המכוער".

* קורבנות השנאה – המחבל מוחמד טראיירה בן ה-17 מן הכפר בני נעים כתב בדף הפייסבוק שלו, שהמוות הוא זכות והוא דורש את זכותו. הוא חדר לקריית ארבע, נכנס לבית, ושחט באכזריות את הלל יפה אריאל, ילדה בת 13, בשנתה, במיטתה. כיתת הכוננות של היישוב הגיעה למקום, חיסלה את הרוצח ועצרה את מסע הרצח שלו.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם מוחמד טראיירה והלל יפה אריאל. שניהם "קורבנות השנאה".

* עבודת אלילים – בביקורתי על הסדרה "הרמטכ"לים", יצאתי נגד הצגת מלחמת לבנון השנייה ככישלון. נכון, היו בה ליקויים וכשלים רבים, אבל בפרספקטיבה של 11 שנים ניתן לראות בתוצאותיה את אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

על כך הגיב אהוד בן עזר בזו הלשון: "מה אתה מתפלא? הרי גם אתה, חוץ מהקרדיט הביטחוני שאתה מקפיד לתת לאהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אינך חדל להשמיץ אותו בצורה הקשה ביותר!"

אנסה להסביר את הפער התהומי בהתייחסות העקרונית של אהוד בן עזר ושלי למנהיגים בכלל, ולאולמרט בפרט. בעיני בן עזר, אם הוא החליט לראות מנהיג מסוים בחיוב, הוא יתמוך ללא תנאי בכל מעשה שלו, בכל מדיניות שלו, ייצא בכל תוקף נגד כל ביקורת עליו ויתעלם מכל עובדה שאינה מתיישרת עם התמונה שהוא מצייר לעצמו. ואילו גישתי היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." אני בוחן הכול בעיניים פקוחות, ואין לי בעייה לשבח מנהיג שאני מתנגד לו בכל יישותי על צעד חיובי שעשה ולבקר בחריפות מנהיג שאני תומך בו מאוד, על צעד שלילי שעשה.

ואם להדגים זאת בתגובתי ל"הרמטכ"לים" – ציינתי שמלחמת לבנון השנייה היא הצלחה ולעומת זאת "עופרת יצוקה" היא כישלון. למה? על סמך תוצאותיהן והשפעתן על המציאות. בשני המקרים מדובר באותו ראש ממשלה – אולמרט. דוגמה נוספת היא טענתי שמבצע "עמוד ענן" היה כישלון ומלחמת "צוק איתן" היתה הצלחה. שוב, על פי אותו מדד של מבחן התוצאה. בשני המקרים ראש הממשלה היה נתניהו.

ובאשר לאולמרט. אולמרט אחראי על מלחמת לבנון השנייה. הן על מחדליה והן על הצלחותיה. וכיוון שבפרספקטיבה רחבה היא הרבה יותר הצלחה מאשר כישלון – הוא אחראי להצלחה הזאת, ומגיע לו הקרדיט על כך. בעיניי, היה לו הישג גדול אף יותר ("על פי מקורות זרים") – השמדת הכור הגרעיני הסורי. ועל כך הוא ראוי לתודה מכל ישראלי ולכל שבח.

מצד שני, הוא מדינאי כושל, שהציע לאבו מאזן הצעות מדיניות חמורות ומסוכנות ביותר – נסיגה לקווי 49' ומימוש חלקי של "זכות" השיבה; חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. אילו חלילה אבו מאזן היה מקבל את הצעותיו, הסכנה לקיומה של המדינה בעקבות מדיניותו, היתה גדולה לאין ערך מהתועלת של הצלחותיו. יתר על כן, אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו, במקום למנף זאת להסברה ישראלית, להוכיח לעולם מי הוא הסרבן, הפך אולמרט לשופרו של אבו מאזן ולמגבר של תעמולתו, כדי ליצור מצג שווא המאשים את ממשלת נתניהו כסרבנית שלום, ואת עצמו כמשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא "הודח" בידי הימין הקיצוני ושופטי בתי המשפט. יתר על כן, לבשאר אסד ניסה אולמרט למסור את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן.

אך יש דברים שהם למעלה מכל עמדה ומעשה מדיני וביטחוני. אולמרט הוא האיש המושחת ביותר שאי פעם פעל במערכת הפוליטית הישראלית. הוא קרימינל שהצליח במשך שנים רבות להתחמק מעונש, אך סוף גנב ונוטל שוחד לכלא. שם מקומו, מאחורי סורג ובריח, ואף שהוא יצא מאוד בזול, הוא נמצא בדיוק במקום שבו אמורים להימצא פושעים כמותו.

זאת לא "דעה" שלי. זאת עובדה, שהוכחה בכל חקירות המשטרה, בכל בדיקות הפרקליטות ובהכרעות כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, על סמך ראיות מוצקות.

מי שצריך להסביר את הסגידה שלו לאולמרט על אף כל הכרעות הדין, חרף כל הראיות, הוא אהוד בן עזר, שהחליט לא לתת לעובדות להשפיע על הערצתו העיוורת.

[אהוד: אתה שוב מתבוסס במוסריות הצדקנית שלך, ואילו אני, כמו רבים מהאנשים שאותם אני מעריך – שופט מנהיגים על פי פעולותיהם לטובת המדינה ועל פי הבנתם את המציאות שבה אנו חיים, וזאת ללא הערצה עיוורת לאיש מהמנהיגים. לכן אני תומך כיום בנתניהו, זה נתניהו שהתקשורת שלנו והמשטרה שלנו ומערכת המשפט שלנו טופלות עליו דברים חמורים לא פחות מאלה שבגללם יושב אולמרט במעשיהו. מעניין אם בבוא היום גם את נתניהו תחרף ותגדף ככה, בתור "האיש המושחת ביותר".

אגב, הדבר האחרון שאפשר לומר על נתניהו וגם על קודמו אולמרט הוא שיש או שהיה סביבם "פולחן אישיות". מי שזוכר את שנותיה הראשונות של המדינה ואת הסיסמה "הגידו כן לזקן!" יודע על מה אני מדבר. סביב נתניהו ואולמרט מתקיים פולחן רמיסת אישיות.

עדיין אני סבור ששנאתך לאולמרט נובעת מהעמדות הפוליטיות שלו לגבי סוריה והגולן שאותן הביע בסוף תקופת כהונתו, עמדות שאכן היו הזויות לגמרי וגם אני לא האמנתי בהן, וראיתי בהן רק מעין מסך-עשן שמפזר ראש-ממשלה במצוקתו הקשה].

* ביד הלשון: אם כל ההפגנות – במהדורת "מבט" סופר על המחאה נגד השחיתות השלטונית בוונצואלה, והכתב אמר שבקרקאס הבירה צפויה להתקיים בימים הקרובים "אם כל ההפגנות". שעות אחדות קודם לכן, ברשת ב', הזהיר מנהיג שביתת הנכים, מפני החרפת המאבק, והודיע שבקרוב הם יקיימו את "אם כל ההפגנות".

מהו מקור הביטוי "אם כל ההפגנות"? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.

לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא היתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאימא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.

וכך במשך מיספר שנים "אם כל ההפגנות" היתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.

בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת וושינגטון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לסורים.

ההצלחה שלנו היתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא היתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב." ואז, בסוף הריאיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'?" "מחר בשש בערב," השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. הכיכר גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בת"א.

ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN. למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגייה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.

ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון, כפי שסיפרתי בראשית הדברים.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמיתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* * *

אלי מייזליש

שר חוץ גרמני לא ידוע בישראל, בא והולך

אני מוכן להתערב כי אף ישראלי לא שמע עד כה את השם של המיניסטר הגרמני 'גבריאל'. אם תרצו או לא, השם היטלר מחובר יותר לגרמניה באופן אוטומטי ומובנה אצל כל ישראלי בפרט ואצל כל יהודי בכלל. אז לא גבריאל ולא איבן-גבריאל ולא אבו-גבריאל גרמניים.

והנה הגיע הגבר הזה לכאן, לארצנו, אורח דמיקולו מאירופה, דיפלומט לשעה קלה [הרי מחר יחליפו אותו כמו את זה שלפני ולפני לפניו] ופשוט משתין עלינו עם עורלה נאצית. ומה עושה הגבריאל הזה דבר ראשון? מנשק אבן בכותל? אוכל חומוס במחנהיודה? אז לא! הוא הולך לבקר חברים וידידים שלו: קבוצות הכי-הכי שוליות בארצנו, 'שוברים שתיקה' וכל החרא הזה מהשמאל הקיצוני, ומה הוא אומר להם? ככה: ""אני בדיוק כמוכם, נגד הכיבוש!" – "ואני בעד מדינה פלסטינית בגבולות החלוקה," בקיצור: אני בעד שהיהודים ישברו את הראש עוד פעם אחת.

וסתם שאלה: מה הוא חיפש ברמאללה אצל אבו מאזן? מה? הוא עודד אותו שבקרוב, נניח בעוד 500 שנה, תוקם מדינה פלסטינית? מה כבר חוץ מערימת שטרות כסף הוא יכול לתת לו? כלום.

אני ממליץ לעקוב אחר ההתנהלות של מיניסטר זה הן בימים הקרובים כשיחזור לאירופה והן ביום שיפטרו אותו או כשהוא יתפטר בעצמו ויחזור לגדל כלבים גרמניים בכפרו מצפון לבאווריה.

חוץ מזה, הרי אין זו החלטה פרטית שלו. זו החלטה של ממשלת גרמניה. אז אני אומר: ארור זה שכף רגלו תדרוך בארץ טמאה זו.

ושוב: כמה עולה גביע קוטג'

לפני יום או יומיים שוב הוקדשה תוכנית מלאה בערוץ חדשות למחירים במכולת או בסופר. כמה עולה קילו עגבניות או קופסת טונה.

ואני שואל: זה חדשות? מה שייך מחירי העגבניות לחדשות? האם זה גילוי מנהרה בעזה? האם זה מכירת 200 טילים להודו? או שהייצוא הישראלי שבר שיא בפעם השלישית ברציפות?

אז פשוט לא. החדשות אליבא של שתי השמנות המגישות זה מחיר חבילת נייר טואלט או צנצנת דבש. ומיד מראים את אותה משפחת דפוקה מרמלה בפעם העשירית, שגרים בצריף מפחים, שאין להם כסף לקנות קרטון קורנפלקס שהמחיר שלו עלה מ-22 ש"ח ל-23.

ביג דיל. קורנפלקס. ואני שואל את עצמי איזה מטומטמים. ואם יש שיא בטמטום, תשעה קבין נטלו שתיים אלה, ככה: עומדות במכולת ושואלות קונה: "קנית קורנפלקס?"

הוא עונה: "כן."

והן: "וכמה שילמת עכשיו?"

הוא: "אני יודע? אולי עשרים אולי עשרים וחמש?"

והן בשלהן: "המחירים עולים והציבור משלם..."

לו היו שואלות קונה מכונית חדשה: כמה שילמת? היה עונה: מאה ועשרים אלף. אבל לשם לא הולכות. למה? כי מי שקונה מכונית לא הולך למכולת, הוא אוכל במסעדות.

3 סיבות שאני נשאר בארץ

העיתונאי ענת לב-אדלר פירסמה טור ב"ידיעות אחרונות": 69 סיבות להישאר בארץ.

אני בטוח כי לו היו לה 2 טורים היתה ממלאת 138 סיבות להישאר בארץ.

והרי לי מספיק רק שלוש, ולא מאותו טור, ואלה הן: כאן נולדתי, כאן גדלתי וחונכתי וכאן אני עושה חיים משוגעים.

חזרתי השבוע מטיול בבלגרד ובסרייבו, שתי ערים שהיו מעורבות במאות מלחמות. האחרונה מהן לפני כשנתיים. בסרייבו ראינו מנהרות לצאת ולהיכנס במצור. עיר מנהרות עם בתי חולים, מסילות ברזל ובקיצור: לא נכנעו, עד שארה"ב ונאט"ו התערבו עם ה-אף. 15 וה-אף. 16 ושמו שם קץ למלחמה.

אמנם יש גבולות וביקורת ומחסום, אבל התנועה ערה מפה לשם ומשם לפה כשמרצדסים או גם  BMW טסים וחולפים. אוטוסטרדות ואפילו גשר מיתרים על הדנובה.

בבוסניה חווינו שלג בהרים. שלג שנערם על ענפי העצים וגולש מהעומס. ואחרי שעתיים נסיעה לצפון אותה ארץ, שמש קיצית ואוכלים גלידה. כל דבר ודבר עולה חצי או שליש מהארץ. ואפילו פחות, למשל קפוצ'ינו 4 שקלים.

אבל רק נחתנו ועמדנו בדלת המטוס והרחנו את אוויר הארץ, זה היה הכיף האמיתי של כל הטיול. לחזור הביתה. אז מה אם קפוצ'נו עולה כאן 8 או 12 שקלים?

גם אתה עמירם לוין?

איש זה, שהיה אלוף בצה"ל, רוצה כמו קודמיו בצה"ל להתברג בפוליטיקה הישראלית ללא שום ניסיון פוליטי-מדיני, מדיני או ציבורי.

אני בטוח שעמירם אינו יודע איפה זה רחוב בבלי או רמב"ם בת"א. ואני אומר לו: צא וראה את אהוד ברק, איציק מרדכי, ולאיזה קצה עולם נשלח מתן וילנאי.

עמירם אמר לאיזה עיתון או טלוויזיה שהוא רוצה לנקות את הארץ ואת הממשלה משחיתות. ואני חושב כי קצין בכיר לשעבר, וכיום כבר בן 70, שמתיימר לעשות דבר כזה, צריך להחליף את שמו לשימון או פרס או שמעון פרס.

מעניין לדעת את דעתו של איתן כבל ועוד 8 מועמדים-ות.

* * *

בן-ציון יהושע

 כשלנין שר 'אדון הסליחות'

א

ראש הקהילה של טשקנט פער פה גדול. שיני הזהב רקדו בפיו בקול צחקוק על הרעיון המטופש שהעליתי בפניו.

"יום הכיפורים הוא מאורע חשוב בחיי העם היהודי," אמרתי, "אין זה משנה אם אתה שומר מצוות, חילוני או אתאיסט. בישראל זה יום קדוש. כל התחבורה מושבתת, למעט רכיבה על אופניים שהיא מצווה ישראלית ידועה, תרגיל חניכה וחובה קדושה לכל ילד ולאביו מולידו. כמעט כולם באים לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי', חלקם כחוויה מוסיקלית וחלקם כזיכרון דחוק מן הילדות המוקדמת. למה שלא נארגן כאן בטשקנט תפילת 'כל נדרי' מיוחדת לאתאיסטים?" הבעתי את דעתי.

"אוזניך שומעות את מה שפיך סח?! – תפילה לאתאיסטים?! נו, א שיינע מייסע," אמר ראש הקהילה האשכנזית בטשקנט ופרופסור מלומד בזכות עצמו. הוא הביט בי במבט המוקדש למטורפים מסוכנים הטעונים אישפוז מיידי בבגד כפייה.

הוא פרץ בצחוק לא מובן, שהיה עמוס גיחוך ושיני זהב, הוא הרגיע את הסרעפת הצוחקת שלו, לגם מעט מים ואמר בטון של מרצה באינסטיטוט סובייטי: "דראגי דרוזיה, חבר יקר, שב והקשב."

הוא מזג לפיילוצ'קה שלי מעט תה ירוק מתוך הצ'ייניק הפרחוני. אדים ריחניים של תה טוב עלו מן הספל.

"קבל את המילה שלי. מילה של פרופסור נאוּק באינסטיטוט,"  פרופסור גמור בלשונו של עגנון,  "הרעיון שלך ייכשל כישלון חרוץ. אני מכיר את אנשי הקהילה שלי יותר מדי טוב. שבעים שנות קומוניזם ניתקו אותם כליל מן השורשים ומן המקורות היהודיים. הדור הראשון, שאבותינו קראו לו 'חומץ בן יין', ידע מהי יהדות, אבל גווע במחנות עבודה בסיביר או במדבריות המוות של קזחסטאן במרכז אסיה. הדור השני מת בצבא האדום במלחמת העולם השנייה או נותר פגוע גוף ונפש. מי שנפל בשבי וחזר הביתה אחרי המלחמה הואשם בבגידה בתום המלחמה וחוסל על-ידי סטלין. הנאצים חיסלו קהילות שלימות. מאות אלפים עקורים ברחו בשנים 1941-1943 מברית המועצות האירופית אל מרכז אסיה. הם שמעו משהו על יהדות מכלי שני ושלישי, אך אינם יודעים הרבה. הם נותקו משפת התפילה העברית ומה'מאמע לאשן [יידיש]'. אלוהים מסרב באופן עקרוני לדבר או לשמוע רוסית, לשון האתאיסטים. הרבה שנים האמנו שלנין הוא תחליף של אלוהים עד שהוכח לנו במחיר של עשרות מיליונים שבן אלוהים הוא בעצם גרוזיני ושמו יוסיף ויסריינוביץ דז'וגהשווילי, הידוע בכינויו 'סטלין' – איש הפלדה – חניך בית הספר לכמורה בעיר גוֹרי  בגיאורגיה, שחזר בשאלה. היהודים שביקשו להישרד החליפו את שמותיהם לשמות רוסיים, התחתנו עם רוסיות או אוקראיניות והסתירו את מוצאם כדי לשרוד ולמצוא תעסוקה איכותית. בקיצור, לאנשים היקרים האלה אין זיקה ליהדות ולכל דת שהיא."

"פרופסור יקר," התפרצתי, "מרקס ולנין כנראה צדקו כשקראו לדת 'אופיום להמונים'. מה שאומר כי מדובר בהתמכרות שחודרת עמוק לתאי המוח. שכחת שבמוסקבה ובכל רחבי ברית המועצות התקהלו המוני יהודים בליל שמחת תורה, גם כדי למצוא בני זוג יהודים. האם אין כאן התמכרות לניצוץ  יהודי? לאותו אופיום להמונים?" שאלתי.

"עד לא מכבר נאסר על צעירים מתחת לגיל ארבעים לבקר בבית הכנסת. טקס הנישואים נערך על-ידי קומיסרית במשרדי ה'זַגְס'. הקומיסרית הציצה בניירות וזיהתה את המועמדים. תקליט שחוק ניגן ברקע את מרש החתונה של מנדלסון. הזוג חתם על הניירת והקומיסרית הכריזה בקול צרוד של מעשנת כרונית: 'חברים, ברגע זה הפכתם לזוג. אתם תבנו את הרפובליקה באושר ובשמחה.' בני הזוג קיבלו בהשאלה טבעות נישואים וענדו זה לזה. לאחר מכן ציוותה הקומיסרית: 'נו, דראגי דרוזיה, עכשיו – לפי הפרוטוקול – תתנשקו! ואל תשכחו להחזיר את הטבעות אחרי הטקס.' הזוג מילא את ההוראה הממשלתית, ניגש בזהירות למזנון וקנה בקבוק שמפניה מקומית, שהזכירה  נוזל מסוג אחר. הם פתחו את הבקבוק בזהירות כדי שהכלה לא תפיל מפחד. מכאן הם צעדו לפסל המונומנטלי של לנין והניחו זר למרגלותיו של אבי האומה. כעבור רגע, כמובן, נגנב הזר על-ידי חוליגנים ונמכר בהנחה לזוג הבא... לנין לא ייחס חשיבות מיוחדת לאהבה וראה ביחסי מין התמכרות לכוס מים לאדם צמא. אהבה אמיתית היא אך ורק למנהיג, למפלגה, למולדת, ל...פושקין."

נפלה שתיקה. הפרופסור מזג לי כוסית וודקה וזנב של דג מעושן וליווה אותי לדלת כשהוא מסנן מבין שיניו: "רד בבקשה מן העניין. איש לא יגיע לאירוע המוזר הזה שאתה מתכנן."

חשתי אכזבה עזה, אך החלטתי להתמודד עם האתגר.

ב

יום הכיפורים הלך וקרב. התלבטתי, איך אוכל להעניק לאתאיסטים הללו משהו מאווירת ערב יום הכיפורים שחוויתי בילדותי ובנעוריי. במוחי עברו מראות לילות הסליחות בירושלים. ילד קטן ומפוחד הצועד בלילה חשוך בסמטאות ירושלים עם קופסת שימורים ריקה שלתוכה הוכנס זנב נר שסיפק רק רמז עלוב של אור, אך העניק אור פנימי כמו מנורה בת מיליון ואט. הרטיטו אותי הקולות הגבוהים של הנערים שסלסלו: 'אדון הסליחות. בוחן לבבות. גולה עמוקות. דובר צדקות. חטאנו לפניך – רחם עלינו.' קולותיהם התחרו זה בזה וצבטו את הלב גם לאחר שנים. נזכרתי באבא מסובב מעל ראשי תרנגול כפרות: 'זה כפרתך, זה חליפתך, זה תמורתך, זה התרנגול ילך לכפרות ואתה תזכה לחיים טובים ולשלום.' השוחט עמד מתחת לפנס הרחוב החד והיחיד בשכונה והחלף בין שיניו. ביד אחת אחז בכנפיו של התרנגול ובשנייה מרט כמה פלומות מגרונו של העוף והעביר את  החלף במהירות סילונית על צווארו של התרנגול האומלל וקילוח של דם חם פרץ אל הלילה. התרנגול האומלל צעד עוד כמה צעדים על הכביש, פרפר ודמם אל מותו. אני ברחתי כל עוד נפשי בי מאימת הסכין המדממת של השוחט. מאז איני אוכל בשר עוף. נזכרתי בגברים המגודלים החושפים את הפלג העליון של גופם ערב כיפור, וחכם שהרבני מצליף על גבם בבית הכנסת ברצועות קלועות  מעור של שור וחמור יחדיו, כדי לקיים: ידַע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. שהרבני מנה והכה בשצף קצף שלוש-עשרה מלקיות: "והוא. רחום. יכפר. עוון. ולא. ישחית. והִרבָּה. להשיב. אפו. ולא. יעיר. כל. חמתו." הגבר המוכה עיוות את פניו מעוצמת הכאב וריר של הנאה סדיסטית ירד משולי פיו של חכם שהרבני. נזכרתי בליל 'כל נדרי' בירושלים – ארון הקודש פתוח וממנו הוצאו עשרה ספרי תורה. בקהל אחזה התרגשות. החזן סלסל את 'כל נדרי' כאילו כולנו רואים את הקולות במעמד הר סיני.

ג

ברגע של חולשה הזמנתי את הציבור להגיע לקונצרט 'כל נדרי' לאתאיסטים –  בליווי זמר בית האופרה יורי דוידוב, בעל קול הזהב, ומקהלה בניצוחו של מנצח בית האופרה סרברניק. ראש הקהילה הוזמן להרצות על משמעות הסליחה בין אדם לחברו. חששתי שהקהל שיגיע יראה בכך שיווק פרובוקטיבי ופרימיטיבי של טקסט ארמי המובן ליחידי סגולה ובמקרה הטוב יראו בכך מפגש מוסיקלי אתני עם היבטים אינטלקטואליים יוצא דופן. המפגש נקבע לערב כיפור בצהריים. הכנו מאתיים כסאות, בהנחה שנהיה מאושרים אם יגיעו חמישים. לתדהמתי לא היה גבול. לא נותר כיסא פנוי אחד ל'קונצרט כל נדרי לאתאיסטים.'

 במשך כמה שבועות נערכנו למופע. הטקסטים לסולנים ולמקהלה נכתבו באותיות קריליות. דוידוב האזין לביצוע של ריצ'רד טאקר ל'כל נדרי', סרברניק כתב תווים לפיוטי הסליחות בנוסח הספרדים בירושלים. פקיד בנק מבני ברק שהגיע לטשקנט פתח את האירוע בתקיעת שופר מרטיטה. אלה שמעולם לא שמעו תקיעת שופר היו בטוחים שפרצה מלחמת עולם שלישית והם תרו סביב לחפש מקלט. מקהלת הילדים בניצוחו של סרבנריק סילסלה במבטא רוסי 'אדון הסליחות' בנוסח הספרדים בירושלים ופיוטים מן הסליחות בנוסח אשכנז. הפרופסור הרצה על הנושא: "האם הסליחה בין אדם לחברו היא שוות ערך לסליחת האל?" הרצאה מלומדת בהחלט, שבחנה את הסוגיה התיאולוגית הזאת בדתות השונות ובעיקר בעם ישראל.

הקהל, שרובו מבוגרים בשנות השישים והשבעים, היה מרותק. המפגש הגיע לשיאו כשיורי דוידוב, זמר בית האופרה על שם המשורר הלאומי עלי-שר נבואי, שר את 'כל נדרי' בארמית צחה. ריצ'רד טאקר היה מוחא לו כף. קול הבריטון המהדהד והצלול של דוידוב היכה על לוח הלב.  לשמע  'כל נדרי' נעמד הקהל כאיש אחד והחל להתייפח. דוידוב שר: "כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי. וּשְבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי. וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי..."

אני מביט סביבי כלא מאמין. מאתיים זוגות עיניים אדומות וזולגות. פה ושם נשמעו התייפחויות. שבעים שנה של קומוניזם ואתאיזם לא הצליחו, כנראה, למחוק מסורת אבות שחזרה בהינף אחד. הפרופסור, שהופתע מההיענות הגדולה, הסביר בגילוי לב: "נכון, הקומוניסטים עשו הכול כדי למחוק כל זכר ליהדות, אבל כנראה שאת הניצוץ לא ניתן למחוק לעולם."

"מאתיים זוגות העיניים שלכם," אמרתי לקהל הנרגש, "הזכירו לי את סיפור הנער רועה הצאן, שלא ידע קרוא וכתוב. הוא חזר מן המרעה וראה את הקהל הלבוש לבנים ממהר לבית הכנסת. הלך הנער אחריהם ונעמד עם בגדי הרועה העלובים מול ארון הקודש, מבלי להוציא הגה מפיו. הוא שמע את סלסולי הרינה והתפילה  וליבו הלך שבי, אבל הסידור היה כספר חתום בפניו. רב הקהילה, שנודע בצדיקותו, התפלל בדביקות ובכוונה רבה. עיני הציבור היו נעוצות ברב שתפילתו היתה נשמעת בשמי מרומים ומעפילה עד לכיסא הכבוד. הוא פתח ב'כל נדרי...' רועה הצאן הנרגש ביקש להביע את רגשותיו העזים. ברגע של דממה שעטפה את הקהל, לפתע תחב רועה הצאן הצעיר שתי אצבעות לפיו ושרק שריקת רועים חדה, שהדהדה בבית הכנסת מדוכן החזן להיכל הקודש ומשם לכיפה שמעל ראשם. הקהל הנסער ראה בכך חילול קודש וביקש לעשות שפטים בנער שחילל את היום הקדוש. הרב היסה את המתפללים הנסערים ואמר: 'תפילתו הזכה והטהורה של הנער הזה הבקיעה השנה שבעה רקיעים והיא הולכת ומתנשאת מעל כל תפילות עם ישראל'. קהל יקר," אמרתי לציבור ה'אתאיסטי' הנרגש, "אני רואה את הדמעות בעיניכם, אני שומע את ההתייפחויות הבוקעות ממעמקי לב טהור ונרגש. אני רואה את הדמעות הזולגות מעיניכם האדומות... אני יכול להשוותם רק לשריקה התמימה של הנער רועה הצאן, שהבקיעה את כל הרקיעים, ונישאה מעל כל תפילות עמך ישראל". 

הפרופסור ניגש אליי, חיוור כסיד, לחץ את ידיי בשתי כפותיו, קד קידה ובקול מרוסק אמר: "ידידי, לנין שר היום  'אדון הסליחות'."

בן-ציון יהושע היה שליח למרכז אסיה מטעם 'נתיב' (לשכת הקשר) בשנים 1994-1992. על תקופה זאת ראו את ספרו: "אוק-יול – דרך לבנה – מסע במרכז אסיה", הוצאת משרד הביטחון, 1996.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ"א. תחילתו של רומן חדש

יום  אחד אחרי ארוחת הבוקר, חלפתי ליד חבורה צוהלת של גברים צעירים  שישבו על הדשא וניסו להצחיק עלמה נאת מראה, שישבה במרכז וצחוקה נשמע  באוזני כצלילי פעמונים. 

כשעצרתי לשמוע מה סיבת הצחוק, שאלו מתי מתחילה ההרצאה ואם כדאי לבוא?  

אמרתי שההרצאה מתחילה בעוד חצי שעה וכדאי בהחלט לבוא, כי המרצה אמר לי שהיא מעניינת מאוד.

המרצה היה אחד המבריאים, פקיד בקופת חולים, שכל מה שעניין אותו בחיים היו הבולים שהוא אוסף. היו לו שקופיות של מבחר בולים נדירים והוא היה מוכן להרצות עליהם ביום ובלילה ולענות על כל שאלה. יאשה סיפר לי שהוא מגיע לכאן כל שנה, משלם במיטב כספו ונותן הרצאה על אותם בולים, עם  אותן שקופיות, ותמיד יש שלושה ארבעה נופשים שנשארים עד הסוף.

אף פעם לא סירבתי לפניית מבריא שביקש לתת הרצאה, מה גם שיאשה אמר לי שאם לא ניתן לו להרצות, הוא לא יבוא בשנה הבאה.

מועדון התרבות היה מלא בחלקו הגדול ורואי השחורות שהקדימו לבוא, תפסו את  מקומות הישיבה הטובים  ליד הדלת. ההסתננות החוצה התחילה כבר אחרי רבע שעה. היה יום קריר ונעים בחוץ והנופשים התקבצו קבוצות-קבוצות על הדשא. אני חזרתי למועדון התרבות לקראת סוף ההרצאה והצטרפתי לשבעת היושבים שעוד נשארו בו. הגעתי בדיוק כשהמרצה שאל בפעם השלישית אם יש שאלות. הכול היה ברור ואיש מהשבעה לא הרים את ידו, במיוחד לא הארבעה שנרדמו.

מתוך נימוס הרמתי אני יד ושאלתי איך זה יכול להיות שבול שנדפס עם שגיאה, שווה הרבה יותר מאשר בול ללא פגם.

המרצה שמח מאוד על השאלה והתחיל לדבר על בולים יוצאים מהכלל שנפלו בהם שגיאות דפוס. אחרי רבע שעה, כשגמר את ההסבר עם מתן דוגמאות, נשארנו שלושה בחדר ואני קמתי להודות למרצה ולהודיע לכולם, שאחרי מנוחת הצהריים יהיה קונצרט תקליטים עם מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי והחמישית של בטהובן.

אחר כך ביקשתי ממאזין אחד, שתלה בי זוג עיניים קשובות, שיעיר את זה היושב לצידו ויילכו לארוחת צהריים.

אחרי ארוחת הצהריים, כשעמדתי ליד לוח המודעות והורדתי ממנו את המודעה על ההרצאה שהסתיימה, הרגשתי שמישהו עומד מאחוריי. כשהפניתי את ראשי, זיהיתי את הבחורה היפה בעלת צחוק הפעמונים. שאלתי אותה עד מתי הצליחה להישאר במועדון?

אמרה שלא הסתכלה על השעון, אבל ההרצאה נשמעה לה ממושכת מאוד והחליטה לקצר אותה כבר בהתחלה.

שאלתי אם היא נוסעת מחר להתרחץ בחוף אכזיב?

אמרה שכן, תוך תקווה שהים לא יכזיב.

אחר כך  הלכנו יחד על אותו שביל וכשהגעתי להתפצלות המובילה לצריפי, שאלתיה לשמה.

אמרה: "נאווה." 

הישרתי אליה מבט ועשיתי את השגיאה שעלתה לי אחר כך בארבע שנות לבטים. "פעם ראשונה שאני רואה אישה שהשם כל כך מתאים לה."

היא  אמרה לי תודה והבחנתי בפס של נחת שהסתמן על פיה הקטן.

למחרת, בחוף אכזיב, ראיתי את נאווה (שם בדוי) הולכת  בביקיני כחול ולא שיניתי את דעתי בקשר  לשמה.

באותו יום אחרי הצהריים, כשפסעתי לחדרי, ראיתי אותה יושבת על ספסל הסמוך לשביל, כשאמרתי לה שלום ביקשה ממני לבוא לחדרה, כי היא רוצה להראות לי דבר חשוב.

היה עליי לסדר משהו  ואמרתי לה שאבוא עוד רבע שעה, אם תיתן לי את מספר חדרה.

בסוף הגעתי אליה באיחור ומצאתי אותה כבר שוכבת במיטה מכוסה בשמיכה דקה. התנצלתי על האיחור ואמרתי שאם אני מפריע אוכל לבוא אחר כך.

אמרה לי לא, וביקשה שאביא לה את התיק המונח על השולחן. 

מסרתי לה אותו. היא הוציאה תמונה ואמרה לי תראה. 

התיישבתי לצידה וראיתי תמונת ילד נחמד כבן שבע. חשבתי שנפלתי בידי אחת מאותן אימהות גאות,  שמכריחות את כל העולם להסתכל על הילדים שלהן. מסתבר שהיתה לה סיבה אחרת.

אמרה לי שהילד הזה הוא בנה, שמו  אלי והוא ילד רגיש מאוד. בשבוע הבא  יבוא לחניתה עם אביו, שהוא בעלה, והיא מבקשת לקבל אותו יפה ובעיקר להכיר לו ילדים אחרים, שיהיה לו עם מי לשחק. הוא עצמו ביישן ואם אני לא אבוא לעזרו, מי יבוא? 

אמרתי לה: "אבא שלו!" 

אמרה לי: "מהאבא הזה לא תצמח לו ישועה," והיא סומכת יותר עליי מאשר עליו.

אחרי מחמאה כזאת, סמכתי את ידי על כתפה ובלי שהתכוונו, ואולי כן, מצאנו את עצמנו צונחים אחורה על המיטה. ביקשתי רשות להוריד את הסנדלים.

אמרה לי: "רק את הסנדלים."

אם חשבתי שהיא מתלוצצת, הרי התבדיתי, כי חוץ מחיבוקים בסגנון תנועות נוער, לא הצלחתי להוציא דבר נוסף, אולי רק את צחוקה הרענן, שהיה פורץ מדי פעם כשהייתי צוחק על עצמי.

למחרת, כשבאה להיפרד ממני לפני שחזרה לביתה בקריית חיים, נתנה לי נשיקה ואמרה: "עוד תשמע ממני." 

לא לקחתי את דבריה ברצינות, כי חשבתי, מה יש לי  לשמוע, ובעיקר מה לעשות, עם אישה נשואה, נחמדה ככל שתהיה, אבל לא מרשה להוריד כלום חוץ מסנדלים?

מסתבר שלא התלוצצה כשאמרה "תשמע ממני" כי כבר בערבו של יום עזיבתה,  שמעתי אותה.

זה היה אחרי ארוחת הערב, כשישבתי ליד הפטפון במשרד של יאשה, והפעלתי משם את הרמקול המשמיע מוסיקה לריקודים ברחבת המחול. היא כנראה זכרה שבזמן הריקודים אני מתחמק בדרך כלל למשרד כדי לקרוא או לכתוב וצילצלה לשם.

כששמעתי שהמטלפנת היא נאווה, לא יכולתי שלא להשמיע הבעת תמיהה על הזריזות. התמיהה הזאת גברה כשאמרה שהיא מתגעגעת. איך אפשר להתגעגע למישהו שבקושי הכרת אותו? דיברנו כמעט רבע שעה, אני לא זוכר על מה, אבל כנראה שהייתי מנומס ואדיב, כי כעבור שלושה ימים כבר קיבלתי ממנה מכתב, שלא הייתי רגיל לקבל אחרי היכרות כל כך קצרה.

14.9.58

פוצ'ו יקר, ועוד משהו!

"כבר?" זו היתה שאלתך הראשונה בטלפון והמעציבה ביותר, ואולי זו שנתנה לי מעט השראה  לכתיבת מכתב זה. מכתב שלעולם לא הייתי כותבת. היה לי מצפון לא נקי כלפיך. נשארתי מסתורית וסתומה. השתיקה לא נבעה מריקנות שבלב או חוסר רגש, אלא מההפך. הייתי מלאה וגדושה ממך, כמעט והוצפתי. לא פתחת לפניי את הדרך שלה קיוויתי ואל תנסה לתת לי קונטרה. אני מלאה רגשות והן כל כך קדושות לי עד כי נדמה לי שאני מחללת אותך תוך כתיבה.

חבל, חבל – גמרתי לקרוא את הספר שלך, הוא נהדר ויותר אינני יכולה להניחו מתחת לכרי. כמה היית קרוב אלי באותו זמן. אני גדולה ממך בשלוש שנים, זה המון, אולם מוזר, אני מרגישה נורא קטנה ובהרבה ממך. נדמה לי שאני גבורה, אני, שתמיד כל כך גאה וחברמנית, שיש לי העוז לכתוב לך בכלל ומבלי לדעת או להתחשב בתגובתך. הרסנו הרבה מחיצות בינינו ולכן אני מנסה להיות מעט גלויה.

פוצ'ו אני נורא אוהבת אותך בלי כל בושה ובלי מעצורים. אני גם יודעת שאוכל להתגבר, אבל אינני רוצה. אמרת לי שלא זכית להרגיש אהבה עזה מה היא. זה לא מובן לי, הרי אתה כולך חתיכת רגש אחת.

בקשתי שתכתוב לי! כמובן שאינך חייב, אבל כתוב את האמת שלך אפילו אם היא מכוערת וכואבת. אני אוהבת גם אותה. לעולם אל תאמר דברים שאינך חושב או מרגיש.

נדמה לי שכתבתי כבר יותר מאשר התכונתי, לכן אולי די. אני מקווה שתהיה דיסקרטי ואילו רק לטובתי.

 לו רק יכולתי לומר

שלך

 נאוה... 

המשך יבוא

אהוד: פוצ'ו, קוראינו שואלים אותי האם באמת כל כך הרבה בחורות ונשים נתלו על צווארך?

* * *

יהודית ואהוד בן עזר

יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017

יום 1.

5.4.17. יום רביעי. ת"א-ברצלונה. 09.05 נתב"ג-ברצלונה. טיסה 393LY. טרמינל 3. מושבים 23 A C. מגיעים לברצלונה 12.50.

Hotel: Catalonia Placa Catalunya, Bergara 11, Barcelona 08002

Espana. Tel. +34 93 301 51 51

ערב: לרדת לשוק האוכל, מרקאטו דה לה בוקריה. מכיכר קטלוניה יורדים בראמבלה לכיוון הים, השוק מצד ימין.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

*

מוקדם בבוקר עם נהג מונית דברן לנתב"ג. אומר שהוא מעדיף לעבוד בלילות כאשר הכבישים ריקים. לא מפסיק לדבר.

מגיעים כמעט ראשונים לטיסה. נהנים לשבת ולראות את הזריחה ואת התנועה בשדה. יש קצת איחור בהמראה אבל לא נורא. אנחנו יושבים בצד של שני מושבים מימין, ליד החלון, כך שהשמש לא מסנוורת. ארוחת-בוקר טובה, גבינות, יוגורט, בלינצ'ס. עוד קודם לכן הגישו לנו בקבוקי מים וכוסות שתייה, לי קולה. אנחנו בתיירים-פלוס.

הטיסה נעימה רק שאינני מצליח לקרוא, גם לא את השיחון הספרדי-עברי שתיכננתי לי. רק לנמנם קצת. מגיעים לברצלונה בצהריים. על המסלולים בנמל-התעופה עקבות רטובים של גשם אך לא ראינו יותר גשם בכל הביקור.

ללא סידורי-הסעה מוקדמים, יוצאים ולוקחים מונית מהתור ברציף. נסיעה לא ארוכה ולא יקרה. הנהג נחמד מאוד ומהמלון כבר יוצא איש מבוגר נחמד עם עגלה ומעמיס את כל חפצינו.

נכנסים למלון בדלתות עץ גבוהות עתיקות חומות כהות עם זכוכית וידיות מוזהבות בסגנון ישן. מקבלים חדר 405 בקומה רביעית, צופה לרחוב עם חלונות-דלתות זכוכית כפולים למרפסת סמלית קצרה. מתברר שיש חימום אך טרם הפעילו את הקירור. לא נורא. אם קצת חם בחדר פותחים את החלונות ונכנס אוויר קריר מבחוץ.

מיטה ענקית. שירותים רחבים עם בידה, ואמבטיה. קרש האסלה אינו עושה רעש כשעוזבים אותו גבוה, אלא יורד לאט מעצמו כמו על כריות אוויר. 

המלון עצמו ספון בעץ חום כהה עשיר. נקי בצורה מדהימה. החדרים מעוצבים בטעם. כל המפיות באפור-שחור, אופייני גם למקומות אחרים בברצלונה. בריכה חיצונית זעירה מאוד ונקייה מאוד אך לא מחוממת כך שלא יכולתי לשחות בה. היה אפשר לשבת שם ולהשתזף. בתמונות של המלון באינטרנט היא נראית גדולה יותר.

יהודית מסדרת את כל החפצים. ישנה גם כספת. ויש מקרר.

אנחנו יורדים לפואייה של המלון ושותים בירה עם שתי קעריות צ'יפס, בתלושים שקיבלנו מהמלון.

אחר כך יורדים לסיור ראשון בעיר. כיכר קטלוניה הומה אדם, בעיקר צעירות וצעירים. אווירה של קרנבל נמשך והולך. צפוף-צפוף. יורדים בשדרות הראמבלס עד שפונים ימינה לכניסה לבוקריה, השוק הגדול והמפורסם שאותו זכרנו גם מביקורנו לפני כ-38 שנים בעיר. אז הוא היה קטן יותר. הולכים לאורכו עד הסוף, שם, כך סיפר לנו חבר, יש מסעדות טובות של פרי ים. מצאנו רק אחת. ממש בקצה השוק. "בַּרסנטרל לה בוקריה". המראה של המנות ושל הכנתן, ממש מול העיניים, משך אותנו. הכול על גריל גדול או בתוך יורה של שמן רותח.

לקחתי מנה של בּוּקֵרוּנֶס – שהם דגי ברבונייס קטנים בטיגון עמוק ובציפוי טמפורה. ערימה ענקית שבקושי התגברתי עליה בעזרת יהודית, וחששתי כל הזמן מקלקול קיבה, שלמרבה המזל לא קרה. סחטתי עליהם הרבה לימון ואת הראשים לא אכלתי אם כי היה אפשר. עימם לקחתי ערימה של גבעולי אספרגוס טריים צלויים וטעימים על הגריל, כוס קולה גדולה ולחם לבן. יהודית לקחה מנה גדולה של קלמרי ובקבוק מים קטן.

רק לקראת סוף הטיול, לאחר ימים אחדים, גילינו את המסעדה הטובה יותר בשוק, "הקיוסק", עליה בן המליץ. כשנכנסים לשוק מהראמבלס, פונים מיד שמאלה עד הסוף. קשה להחמיץ. דלפק פינתי ענק בצורת רי"ש ועליו כל סוגי הטפאס, וגם שולחנות בצד. ואולם צפוף כמעט עד אפס מקום. בכל זאת מומלץ.

מה שמורגש למרבה הצער בראמבלאס, כמו בקיץ בתל-אביב, הוא גלי הריח של סרחון נורא. כנראה שמערכת הביוב ומערכת הניקוז לגשם בברצלונה אחת הן, וכשעוברים על פתחי הברזל המסורגים ברחוב, בשולי המדרכה, עולה מהם גל סירחון כבד.

כבר היה כמעט שש בערב אם כי עדיין אור יום גדול. מחשיך כאן רק אחרי שמונה בערב. הסתובבנו עוד קצת, נכנסנו לסוּפֵּר הגדול "קארֵפור מארקט" שנמצא על אותו צד של הבוקריה, בדרך חזרה למלון. היינו עייפים מאוד. קמנו בארבע וחצי בבוקר ולא ישנו כל היום. הלכנו לישון מוקדם במיטה הענקית.

יום 2.

6.4.17. יום חמישי. י' בניסן. ברצלונה. אוטובוס תיירים יוצא מכיכר קטלוניה. לקנות כרטיסים ליומיים. לשכת מידע לתיירים יש בפלאסה דה קאטאלוניה לא רחוק מהמלון. קורט אנגלס בכיכר, והמסעדה בשירות עצמי שם למעלה.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

 *

ארוחת-בוקר נהדרת בקומת הקרקע של המלון. שפע של פירות, גבינות, נקניקים, מיצים טריים, לחמניות חמות, יוגורט טעים הקרוי כפיר, רק שרצועות הבקון לא עשויות מספיק, לא כמו במלון בבודאפשט, לא פריכות. אכלנו לתיאבון כמו לקראת כל היום העתיד לבוא. השירות נהדר. כל המלצריות נמוכות ונראות פיליפיניות. כך גם הטבח על הגריל המכין לנו חביתה גדולה משתי ביצים עם קוביות של האם. מיץ התפוזים סחוט טבעי טרי לגמרי. מכונה לכל סוגי הקפה, גם אספרסו. אגוזים קלויים טעימים. עוגות. ריבות. רק שאין זיתים.

קורה לי משהו מוזר מאוד. כחודש ימים ישבתי ושיננתי את הספרדית שלמדתי בשעתו במכון סרוונטס בתל-אביב, וכן על פי שיחון-ספרדי-עברי עם הגיית המילים בעברית. נדמה היה לי שאני כבר שולט במקצת בספרדית, ואולם כבר עם רדתנו מהמטוס שמתי לב שאינני זוכר שום דבר כמעט מהספרדית ששיננתי, ואם אני מנסה לחבר משפט, זה יוצא לי בצרפתית! מכאן ואילך יהודית היא הדוברת העיקרית ומדי פעם נעזרת בי, אם אני יודע מילה זו או אחרת בספרדית, והיתר באנגלית. רבים כאן, כמו נהגי המוניות, אינם יודעים שום שפה אחרת חוץ מספרדית וקטלנית.

מבחינת הספרדית ששיננתי לקראת הטיול, זה כישלון גמור אצלי.

יוצאים לכיכר קטלוניה ולוקחים "סיטי טור" ליומיים בהנחה לקשישים, לשנינו יחד 70 יורו. עולים לקומה השנייה הפתוחה של אוטובוס אדום. יש שני מסלולים. מתחילים בוורוד ומאוחר יותר לוקחים גם את הירוק. למרבה הפלא יש גם הסבר עברי, בין יתר השפות, באוזניות המחוברות למושב.

המראות מדהימים והעיר נפרשת מזוויות שונות. ליד הים. למעלה בגבעות. ליד ה"סגרדה פאמיליה". קיבלנו מפות מפורטות עם כל התחנות של שני הקווים וכן האתרים שאותם אנחנו עוברים. מזג-האוויר נהדר. יום שמש אך לא חם מדי.

בצהריים חוזרים לכיכר קטלוניה, נקודת המוצא של האוטובוסים האדומים, ועולים ל"קורט אנגלס", הכלבו הענק על הכיכר, שאותו זכרנו מהביקור הקודם ואז גם אכלנו בקומתו העליונה. גם הפעם הגענו אליה. שירות עצמי.

ישבנו ליד החלון כאשר כל הכיכר והעיר ברצלונה פרושים לעינינו. יהודית לקחה מנה יפה של צדפות טריות.  לוקחים שתי מנות של מרק אספרגוס, ומנת עוף שלא היה טעים ביותר וגם הצ'יפס היו קרים. לקחנו עוד פעמיים קולה, ונסטי, ומנות אחרונות. לא חזרנו במשך הביקור לאכול במסעדה הזו, אולי בגלל טעם העוף הקר.

אחרי הארוחה שוב חוצים את כיכר קטלוניה היפה, עם הבריכות והפסלים, ועולים לחדר במלון ומרביצים שינה כבדה עד לפנות ערב אבל עדיין אור בחוץ.

צלצול בדלת. בדרך-כלל מסדרים כאן את החדר פעמיים ביממה וגם מביאים מגבות נקיות אם השתמשנו בינתיים בקודמות שקיבלנו בבוקר. הפעם מביאים לי בקבוק שמפניה ספרדית בדלי קרח עם מגש גדול של פירות ושוקולדים וגם ברכה אישית מהנהלת המלון כתובה בכתב-יד. כמובן שיהודית הודיעה להם על כך מבעוד מועד.

כל ערב, אחרי שמסדרים מחדש את המיטות, שמים גם פרלין של שוקולד על הכרים. שני כרים גדולים עגולים וארוכים כמו שני צינורות.

שבע בערב. חזרה לרמבלאס ההומה אדם. בקושי אפשר לפלס דרך. ממש לא יאומן. במיספר 119 אנחנו מוצאים מסעדה איטלקית נחמדה בשם "לה פוֹמה" שחזיתה מזכוכית צופה ממש אל המדרכה. השירות נחמד ויעיל.

לוקחים 2 גביעי סנגריה מצויינת. פיצה נפוליטאנה עשירה מחולקת לשניים על צלחות עץ עגולות. בקבוק גדול מים מינראליים וטירמיסו. הכול מעולה.

כבר אחרי תשע בערב. חוזרים למלון. עדיין עייפים. רואים קצת טלוויזיה בערוץ סי.אן.אן ונרדמים.

יום 3.

7.4.17. יום שישי. י"א בניסן. ברצלונה. סגרדה פאמיליה. כניסה 11.30 עד 11.45. 2 כרטיסי סניור. סיור מודרך מתחיל בשעה 12.00. המחיר 18 יורו לכרטיס. שולם 5.3.17.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

*

ארוחת-בוקר מצויינת במלון. יום שמש. היום מסתיימים ימי הולדת ה-81 שלי לפי התאריך העברי. הנסיעה לברצלונה היתה מתנת יום ההולדת.

לוקחים מונית ל"סגרדה פאמילייה". המוני אנשים צובאים על הפתח. מאות ואולי אלפים. מזל שהזמנו כרטיסים לסיור מראש. מקבלים אוזניות ומדריכה מקומית מצויינת, שהאנגלית שלה ברורה מאוד. נכנסים עימה פנימה בקבוצה לא-גדולה יחסית. המיבנה כמובן מרשים מאוד ואולם מאוד ערום בפנים. חברי הצייר אורי שולביץ כותב לי ימים אחדים לאחר שובנו:

I'm glad you had a great week in Barcelona. I think La Sacrada Famillia is interesting from the outside only because it is pure Gaudi. But the inside they messed it up, and it's a waste of money to get a ticket to see the inside. I was lucky to have seen it before it was "finished". And recently.

לפני כ-38 שנים אכן ביקרנו במקום וגם התרוצצנו למעלה במעברים בין המגדלים. הפעם הסיור נערך רק למטה. גם במוזיאון של גאודי בקומת הקרקע. אבל אורי בהחלט צודק. מבחינת הפנים יש כנסיות הרבה יותר מרשימות ויפות.

מה שנחרת בזיכרוני הוא סיפורה של המדריכה. גאודי מת בשנת 1936, ואולם בשנת 1928 היתה לו תאונה קשה כאשר טראם דרס אותו. מאחר ולא היתה אז טלוויזיה ודמותו לא היתה מוכרת בציבור, הוא התגלגל לבית חולים גרוע של עניים מבלי שידעו מיהו, ובנס ניצל.

עם זאת, עד היום נמצאת ברצלונה בסימן עבודותיו הארכיטקטוניות בסיגנונו המיוחד וזאת במקומות רבים בעיר שגם ראינו בסיור באוטובוס.

הפסלים החיצוניים בכנסייה עשויים בטון ערום והם בקווים ישרים מאוד, והם אינם יצירתו של גאודי ולדעתי הם גם ההפך מסגנונו. הנושאים נוצריים, כמקובל, אבל הם מאוד לא מרשימים. הצוואר כואב מלהרים את הראש להסתכל עליהם.

בתום הביקור אנחנו מחפשים את התחנה של האוטובוס האדום שעימו עברנו כאן אתמול, ולא מוצאים אותה. השעה כבר מאוחרת, אחרי אחת בצהריים, ונעשים רעבים.

נכנסים למסעדה סימפאטית מרחק גושי בנינים אחדים למטה מהסגרדה פאמילייה.  את השם קשה לבטא בעברית:

Xamfra Gaudi, c\valencia, 443 (Xamfra Marina). Barcelona

יושבים בפנים וסוף-סוף רואים בתפריטestofat cua toro  – תבשיל זנב שור, הנקרא גם רבו דה תורו, שאותו אני לוקח ויהודית משתתפת. היא לוקחת תבשיל של פרי-ים. וכן: קולה אחד, ספרייט אחד, לחם וקרם ברולה הקרוי כאן קרמה קאטאלאנה.

אם אתה מבקש או לו, שמים לך על השולחן בהתחלה קערה של פרוסות לחם לבן, או באגט, מצופות רוטב אדום טרי של עגבניות עם שום, שעליו אפשר גם לצקת שמן זית מהבקבוק שעל השולחן. אחר-כך מתברר שזה עולה כסף.

אחרי הארוחה, שבה גם קצת נחנו באווירה עממית, יוצאים שוב לרחוב, חוזרים בכיוון הכנסייה שחזיתה לרחוב צפופה מרוב אדם, וממשיכים מעבר לה ורק אחרי מרחק רב מוצאים את התחנה של האוטובוס האדום, שהיום עדיין יש לנו זכות לנסוע בו.

מגיעים באוטובוס, העושה שוב תחנות מוכרות, כחוזרים על חלק מהסיור, לכיכר קטלוניה הענקית ועולים למלון ותופסים שנת אחר-צהריים.

בערב אנחנו מבקשים מהמלון המלצה על מסעדה טובה. מפנים אותנו למסעדה בשם "גאודין", מרחק כמה רחובות מהמלון, ברחוב אראגון 231. מקבלים אותנו יפה והמקום די מפואר.

שני בקבוקי סודה (אגווה קון גז) קטנים. שתי מנות לחם קלוי עם מימרח עגבניות טריות ושום למעלה, שכאמור מקבלים כאן בהרבה מסעדות. פואה גרא מצויין בשבילי, הקרוי כאן mi-cuit foie. מנה יקרה אבל שווה כל יורו שמשקע בה. מגיעים עימה צנימים טריים דקים ופריכים כמו רשת של קורי עכביש. לא ראיתי בחיים טוסט דק כזה, וטעים.

יהודית לוקחת קלמארי מטוגן הקרוי כאן pimientos piquillo. לארוחה הזמנו גם קנקן סנגריה מצויינת, ובסוף גלידה. מסעדה מומלצת בהחלט. אמנם אני מסתפק בדרך-כלל במנה ראשונה כי אין לי כוח למנות עיקריות כבדות ואני מעדיף ראשונות, מרק וקינוחים. 

חוזרים ברגל עייפים למלון ושוקעים בשינה עמוקה. יהודית רואה טלוויזיה גם אחרי שאני נרדם. את החדשות אנחנו שואבים כאן מה-סי.אן.אן. כך גם ירי טילי הטומהוק של ארה"ב של טראמפ על סוריה אחרי התקפת הגז הפרועה והקטלנית של המישטר הסורי.

יום 4.

8.4.17. שבת. ברצלונה. פארק גואל. כניסה 11.00. 2 כרטיסים. 4.90 יורו כ"א. מעל גיל 65. מיספר הזמנה 864625. שולם 5.3.17.

אֶלס אֶנקאנטס וֶלס. שוק הפשפשים הגדול מסוגו בברצלונה. עמ' 160 בספר. 9.00-20.00.

שם כללי לשוקי פשפשים: מֶרקָאדוֹ דֶה לַאס פּוּלגַאס –  Mercado de la pulgas

סֶרדאנָה. ריקודי עם מקומיים. בחזית של לה קתדראל. עמ' 195. לה קתדראל, עמ' 62.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

*

אחרי ארוחת-הבוקר המצויינת, כרגיל, אנחנו לוקחים מונית לפארק גואל שתיכנן גאודי. כבר כשמתחילים לצעוד אני רואה שיש לי בעייה. הרבה מדרגות, או במקביל הליכה במעלה תלול. וכבר די חם. וזה לא לפי הכוחות שלי. ליהודית קל יותר ואין לה בעיות. איכשהו אנחנו מגיעים עד לרחבה שבאמצע העלייה לגן, וממנה נשקף הנוף הנהדר של ברצלונה. מצטלמים על רקע העמודים המשונים, האלכסוניים, העשויים כביכול אבן, שאין בהם אף זווית ישרה. משהו חצי פראי וחצי מסוגנן, והרבה מעקות עם שברי קרמיקה בצבעים רבים. סוגי עצים רבים ממלאים את כל הגן ומטילים צל. בהחלט יש אווירה וקסם בגן הזה, ואולם כדי להקיף אותו ולעלות אל פסגתו צריך להיות צעירים בכמה עשרות שנים.

יורדים חזרה לכניסה. גם כן לא קל בגלל הירידה. לוקחים מונית לשוק הקרוב לים, (אֶלס אֶנקאנטס וֶלס), Els Miralles Dels Encants – זאת על פי מידע קצת קטוע שבמדריך "לונלי פלאנט" העברי שבידינו.

מגיעים למיבנה ענק, מודרני, בן כמה קומות, מדהים בגודלו ובשפע דוכניו וחנויותיו ובהמוני האנשים הזורמים בו. ואולם האמת היא שאין הרבה דברים מעניינים לקנות בו. אפילו לא בדים למעשי-הטלאים של יהודית, כי לא מחזיקים כאן בדי כותנה. בכל זאת השפע מהמם. אני קונה ביורו אחד ספל, חדש, של ברצלונה, שבו גם ה"סגראדה פאמילייה".

כבר צהריים ואנחנו עייפים מהשיטוט בגן ובשוק הענק ומחפשים מסעדה לארוחה קלה ולשתייה ואכן נמצאת כזו בפינה המערבים-דרומית של השוק, ואם איני טועה שמה הוא BBVA.

מקבלים 2 מנות של "פאן טומאטו", לחם לבן עם רסק עגבניות ושום טריים, כנהוג בעיר. סלט ים-תיכוני של עלי חסה עם רצועות עוף מטוגן. צלחת גדולה של נתחי בקון חמים ברוטב. אגווה קון גז, כלומר סודה. ספרייט. הארוחה הקלה הזו תגרום לי צרות בהמשך כי אני התחלפתי עם יהודית ולקחתי את צלחת סלט החסה והעוף שהזמינה כי הבקון ברוטב חם נראה לי כבד מדי עבורי.

בדרך חזרה במונית למלון, קופצים לכלבו הגדול של "סי אנד איי" ברחוב המקביל למלון, ממש בסמוך, ויהודית עורכת קנייה רצינית שכוללת כתונת לילה לה ושני זוגות גרבי צמר עבורי. חוזרים למלון לנוח ולישון.

לקראת הערב יוצאים לאחת המסעדות המפורסמות ביותר בעיר, בהמלצת המלון, "לוס קאראקולס" ברובע הגותי, לא רחוק מהבוקריה בראמבלס, בפנייה בסימטה צרה הומה אדם שמאלה, כשבאים מלמעלה, אסקודלרס.

וכאן מתרחשת לי תקלת החסה מהצהריים, שאסור לי לאכול ממנה בכמות גדולה. בקושי מוצאים ברגע האחרון מסעדה שמאפשרת לי להיכנס לשירותים שלה ובקושי אני מתנקה, מה שכמעט גורם לי לרצות לחזור למלון כי נדמה לי שאני מסריח. גם לא נעים לי שהשארתי אחריי תא-שירותים לא נקי ביותר. יהודית מנקה במים מבקבוק את שולי החולצה שלי מאחור, ואנחנו ממשיכים, לא רחוק משם, למסעדה.

הכניסה למסעדה היא דרך פתח לא גדול, לסימטה, שנראה כפתח למשרתים, ועוברים תחילה את המיטבח, שמחזיק מימין שולחן מתכת של גריל ענק לוהט שגודלו כשולחן אורחים לסעודה בבית רגיל, וסביבו טבחים שמכינים עליו את מרבית המנות, שהן ברובן פרי-ים, קאראקולס, חלזונות.

עולים במדרגות לקומה השנייה ומתיישבים. בסופו של הערב הביא לנו המלצר שתי גלויות יפות וספרון קטן בכמה שפות על תולדות המסעדה המפורסמת הזו. אני מנסה לתרגם מהאנגלית:

"בשנת 1835, משפחת בופארול יסדה את אחת המסעדות היוקרתיות ביותר של העיר, קאן בופארול, בקטע של הרובע הגותי, ליד הראמבלאס של ברצלונה. במשך הזמן, המסעדה קיבלה שם חדש לכבוד אחת המנות המפורסמות ביותר שלה, לוס קאראקולס, סניילס [באנגלית, וחלזונות בעברית]. מאז, כבר ארבעה דורות של משפחת בופארול שוקדים לשמור על הרמה הגבוהה של הבישול המסורתי שלה. שִמעה של המסעדה יצא לכל העולם והיא כיום בבחינת ביקור-חובה לכל המבקר בעיר. היא מפורסמת גם בכך שדמויות ידועות מעולם האמנות, עסקי השעשועים, הפוליטיקה והכספים נמשכים לא רק לתענוגות הקולינאריים המוגשים בה אלא לאווירה המיוחדת של הפינות המלאות היסטוריה בחדריה ובאולמותיה. כל אלה הביאו להערכה הגבוהה של קהל הסועדים בה ולזכייתה במדליה ההצטיינות של התיירות.

"המסעדה פתוחה ללא הפסק בכל ימות השבוע מאחת ורבע בצהריים ועד חצות הלילה."

התפריט שלנו: 2 מנות של לחם לבן טרי. 1 מרק גספאצ'ו עבורי. 1 מנה קאראקולס לגברת. 1 אגווה גז, בקבוק גדול של סודה. 1 קנקן חצי ליטר של סנגריה מצויינת. 1 מרק דגים לגברת. 1 קנלונה ממולא בשר טחון עבורי.

הגברת חיסלה במהירות את השבלולים בקערה הענקית ברוטב החום, כשהיא שולה אותם בקיסמים, ונהנתה אחר-כך ממרק הדגים. אני הוקסמתי ממרק הגספאצ'ו הקר, שעימו הוגשה צלחת לבנה ארוכה ובה פתיתי בצל, פלפל מתוק אדום, קוביות לחם קלוי וקוביות מלפפונים טריים, לתבל  בהם את המרק. זה היה מרק ממש נפלא, ובקערה גבוהה ועמוקה. המקום היחיד שבו מצאתי בברצלונה גספאצ'ו, אשר בביקורנו לפני שנים באנדלוסיה היה מנת הדגל בכל עיר ועיר, וכל עיר בנוסח המקורי שלה, וכאן הערב לא הפסקתי להתפעל ממנו.

מנת הקנלוני הממולא בשר, העטוף ברוטב בשמל, שהזמנתי, היתה אכזבה. בשר טחון לא טעים. לא הצלחתי לסיים את המנה. לא ערב גם לחיכה של הגברת, שלקחה  ממנו כזית. אכזבה.

באמצע הארוחה עברו מחדר לחדר במסעדה שלושה גברים מבוגרים עם כלי נגינה ותלבושות עממיות, צבעוניות, הרבה אדום, גם כובעים, והיטיבו לשיר ולנגן וגם קוששו אחר כך מתנות תשר מהיושבים. יהודית לא רק צילמה אותם בנייד שלה אלא גם הקליטה בווידאו שבנייד קטע שלהם.

היינו כל כך מלאים ושתויים מהסנגריה שוויתרנו על מנה אחרונה והשבענו את עינינו בתפאורת העץ והקורות המיוחדת של חדרי המסעדה הרבים והמגוונים, ובאמצע, אולם שבו תלויים מהתקרה עשרות כותלי-חזיר צהבהבים. והרבה צילומים על הקירות ושמות אנשים. ממש חובה לכל מי שמבקר בברצלונה, ואם נזדמן פעם נוספת לעיר לא נחמיץ את המסעדה.

סביבנו היו שולחנות מלאים כל הזמן בסועדים, לא נשאר מקום פנוי, בין השאר אכלו חזירונים מבושלים קטנים ועוד מטעמים, שאת כולם אפשר למצוא באתר של המסעדה באינטרנט.

Los Caracoles, Casa Bofarull, 1835. Escudellers, 14, Tel. 933012041.

הסימטה של המסעדה, אסקודלרס, נמצאת בפנייה שמאלה מהראמבלס, כשיורדים מכיוון כיכר קטלוניה, כמעט מול אזור הבוקריה, השוק הגדול.

בקיצור, זה היה ערב בלתי-נשכח, חזרנו ברגל וכמובן נרדמנו מיד. אני עוד הספקתי לשטוף עצמי היטב במקלחת אחר מאורעות הערב בהליכה למסעדה בסימטת אסקודלרס.

יום 5.

9.4.17. יום ראשון. ברצלונה.

קרן ז'ואן מירו. יום א', 10.00-14.30. יש כרטיסים לשעה 11.00.

סֶרדאנָה. ריקודי עם מקומיים. בחזית של לה קתדראל. עמ' 195. לה קתדראל, עמ' 62.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

*

אחרי ארוחת-הבוקר המצויינת במלון לקחנו מונית למעלֶה הגבעה במערב, למוזיאון של חואן מירו, לשעה 11.00. העבודות שלו מעניינות מאוד אבל אני לא השתגעתי מהן. לדברי יהודית,  הוא מזכיר את רפי לביא, וזו אינה מחמאה. היא קנתה ספל גדול ויפה עם ציור שלו, ואינה חדלה להשתמש בו כאן בבית בתל-אביב. כשבאנו למוזיאון לא היו בו עדיין הרבה אנשים אבל כאשר יצאנו כבר השתרך תור ארוך עד לרחוב.

לפי הצילומים חואן מירו היה גבר נאה מאוד. הוא נולד בברצלונה ב-1893 ובתוכנייה של המוזיאון כתוב שהושפע גם מגאודי. אם מוסיפים לכך את פיקאסו המאוחר, שבמוזיאון שלו נבקר מחרתיים, יתגלה לנו קו אחד, די "משוגע", של שלושת האמנים מברצלונה הללו. העבודות שלהם, גם אלו הפומביות של מירו בכיכרות העיר, מאפיינות את העיר ואת השובבות שלה-שלהם, העבודות המופשטות וגם הקישוטיות על רקע הבנייה העתיקה מצד אחד וגורדי השחקים המודרניים מצד שני, כמו גם איזור הנמל המחודש. גאודי טען שאין בטבע קווים ישרים, ואכן דומה שכל יצירות האדריכלות שלו הן בקווים אלכסוניים, מעוגלים, מקושטים, רק לא קווים ישרים. כך הטביעו שלושה אמנים גדולים אלה את חותמם על העיר והפכו אותה למיוחדת כל כך מבחינה אדריכלית ואמנותית. סוד הקסם הזה הוא בלתי-נדלה, מה עוד שאת ה"סגראדה פאמילייה" ממשיכים לבנות, ממש כמו שהיינו שם לפני כ-38 שנים, והיא כנראה לא תושלם בימי חיינו.

לקחנו ממוזיאון מירו מונית עד לקתדרלה והספקנו לראות את מעגלי הרוקדים המבוגרים עם תזמורת כלי הנשיפה בעיקר, שישבה על כיסאות על המדרגות העולות מהרחבה הגדולה לקתדרלה. זה היה יום ראשון של הדקלים ובפינות רבות נמכרו ענפים ומקלעות דקל וכן ענפים עם עלים ירוקים ועוד חפצי קדושה נוצריים. אווירה עממית של קרנבל עליז.

יהודית מצטלמת עם בחורה שכל לבושה הם פרחים! כמובן שתורמים משהו לסלסלה שלה.

לקתדרלה עצמה רק הצצנו ולא נכנסנו. הכניסה עלתה כסף והיה גם תור, ואילו המראה בפנים לא היה שונה מהרבה קתדרלות שכבר ראינו בחיינו.

לקתדרלה עצמה רק הצצנו ולא נכנסנו. הכניסה עלתה כסף והיה גם תור, ואילו המראה בפנים לא היה שונה מהרבה קתדרלות שכבר ראינו בחיינו.

חזרנו לכיוון הראמבלאס ושוק הבוקריה, שסגור היום. בחורה חייכנית היפנתה אותנו בסימטה מהראמבלאס למסעדה חדשה בשם "בּוֹ דה בוקריה". ממה שמשך בה את ליבי היה שנתנו מנה של זיתים, שאותם לא ראינו עד כה במסעדות וגם לא בארוחות-הבוקר במלון. לקחתי "מרק עוף", סופָּה דה פולו, וקיבלתי קערה מוזרה מאוד של מרק אדום-חום כמו מרק עגבניות או שעועית, עם חתיכות עוף מבושל ואורז וירקות. מאוד לא טעים ויהודית עזרה לי לסיים.

עוד מנה של ברבונייס מטוגנים בציפוי טמפורה. מנה של ירקות צלויים, אספרגוס. בקבוק סודה גדול. לא משהו מיוחד להמליץ עליו. בייחוד המרק המוזר.

המשכנו לטייל. השעה היתה כבר שלוש אחר-הצהריים. חזרנו למלון לנוח.

בערב רצינו ללכת שוב למסעדה הטובה "גאודין" אך מתברר שביום ראשון היא סגורה וכך ירדנו שוב לראמבלאס הצפוף לעייפה ונחתנו במסעדה האיטלקית העממית "לה פומה" במיספר 119, שבה כבר היינו. הפעם ישבנו בקומה השנייה. המסעדה מלאה עד אפס מקום.

אני רואה בתפריט מרק בצל ומזמין. איזו אכזבה. מביאים צלחת ריקה ובאמצעה גבעה חומה קטנה של בצל מטוגן חסר טעם, וקוביות לחם קלויות, ועל זה שופכים מרק צח. בלי רצועות גבינה ובלי יין במרק. אני מבקש גבינה, שאותה מביאים לי במין מלחיית מתכת מחוררת שממנה מנערים פירורים. אולי רק פעם אחת, בצהריים, בסימטה ליד הרחוב הראשי בקופנהגן, הזדמן לי לטעום מנה עלובה כזו שמתיימרת להיות מרק בצל, ואני נזכר בגעגוע במרקי הבצל בפאריס וב"בראסרי" בתל-אביב. 

מה שבכל זאת מפצה אותנו הוא הפיצה נאפוליטאנה החצוייה לשניים על צלחות עץ גדולות, שני גביעים של סנגריה טובה ומנה גלידה בסוף. מסעדה מאוד עממית וגם מומלצת. אמנם, סועדים לא מנוסים מזמינים מנה שלמה של פיצה לאדם, ולעיתים עם עוד מנה, ואינם מצליחים להתגבר על הפיצות האישיות הענקיות והטעימות הללו.

חוזרים עייפים לחדר ואני נרדם מיד. יהודית עוד רואה קצת טלוויזיה ולי זה לא מפריע כי אני כל כך עייף.

יום 6.

10.4.17. יום שני. י"ד בניסן. ערב פסח. ברצלונה. חב"ד. הוזמנו שני מקומות ושולמו עבורם 70 יורו בתאריך 5.3.17. יש קבלה. הכתובת של חב"ד: Montnegre 14.

הסדר נערך ב-8.30 בערב במלון הילטון בכתובת:

Avinguda Diagonal 589, Barcelona 08014.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

*

אחרי ארוחת-הבוקר הנהדרת והמשביעה במלון, המומלץ בהחלט לכל המבקר בעיר, אנחנו יורדים שוב בראמבלאס לחפש כתובת של חנות בדים למעשי טלאים, "פֶצ' וורק", שיהודית מתמחה ביצירתם.

יום של שמש וחם.

את הסימטה מצאנו אבל החנות איננה. חוזרים לאחור וחוצים את הראמבלס בכיוון צפון, לרובע הגותי, ומגיעים לכיכר יפה, "פלסה דה וילה דה מדריד", והנה במקרה מוצאים בה את חנות הבדים "קסה פליקס", במיספר 14 של הכיכר, שגם נמצאת ברשימת החנויות שהכינה יהודית מראש.

הבעלים, J. Padulles מקבל אותנו במאור פנים. מתברר שזוהי אחת החנויות הטובות ביותר בעיר לבדים המתאימים למעשי טלאים, מלאה גלילי בד יפים ואמנם לא זולים במיוחד. יהודית עושה בחנות הזו את הקנייה הטובה ביותר שלה, והיחידה, בביקור הזה בברצלונה. מתברר שהחנות הקודמת שחיפשנו ומצאנו סגורה, סגורה כבר זמן רב.

יוצאים עם שלל הבדים הארוז ומבלים עד הצהריים בשיטוט ברובע הגותי, ואז לוקחים מונית למסעדה שאורי בן-דודי המליץ עליה, סיאודד קונדאל:

Ciudad condal, Rambla de Catalunya, 18, 08007 Barcelona, 9-1.30.  +34 933 18 19 97

מגיעים למסעדה שנמצאת כמה רחובות מערבה לכיכר קטלוניה. באמת גדולה ויפה עם מיבחר גדול של טאפאס. בטעות חשבנו שהיא פתוחה רק עד 1.30 בצהריים ומתברר שהיא פתוחה מ-8.00 בבוקר עד 1.30 אחרי חצות.

אני לוקח כוס בירה. טאפאס עם טונה וכן אגווה פרייה, סודה. יהודית לוקחת קאלאמארס רומאנה ודג צלוי.

הדבר המעניין שקורה לנו במסעדה הוא פגישה גם גבר ישראלי ממוצא מרוקאי ובנו, לדבריו הוא פרוד מאשתו, והוא פרופסור לפיסיקה בחופש. הוא מדבר, בלחש, ללא הפסק. ממליץ לנו על המסעדה שהיא הכי טובה בברצלונה לדבריו, "7 פורטאס", שבעה שערים, שאנו עתידים לבלות בה את הערב האחרון של הטיול.

חוזרים למלון ונחים וישנים לקראת ליל הסדר של חב"ד.

לקראת 8.30 בערב אנחנו מגיעים במונית למלון הילטון באווינידה דיאגונאל ומתבקשים בכניסה לרדת כמה קומות עד לאולם קבלה שמשמש כניסה לאולם ענקי הנשקף מבעד לדלתות ובו מסודרים עשרות שולחנות לסעודה. עומדים בתור עם עוד יהודים רבים מכל קצווי תבל, תיירים אמריקאיים, ישראליים, תושבים מקומיים, ממש קיבוץ גלויות בגולה. גברת בלבוש מאוד לא דתי עוברת על הרשימות בפתח ומאשרת את הכניסה.

אנחנו מגיעים לשולחן 2. יש כאולם אולי 40 שולחנות עגולים גדולים ואולי יותר וכל שולחן מותקן ל-10 סועדים בנוחות רבה. כאשר האולם מתמלא יש בו להערכתנו כ-400 סועדים אם לא יותר. על השולחן בקבוק יין, בקבוק מיץ ענבים תירוש, בקבוקי מים, כוס מי מלח, צלחת פסח ובה פלחי בצל יבש, גוש חרוסת הנראה כטיט המקורי של בני ישראל במצרים וכך גם טעמו הבלתי נסבל, ביצים קשות מקולפות. שלל סלטים כמו בחתונה מרוקאית עם תיבול של כוסברה, גזר, כרוב, ועוד. וכן שתי אריזות שקופות של מצות לכל שולחן.

כרזה גדולה של סדר הפסח ושירים שלו וכן הגדה של פסח של חב"ד בעברית ובספרדית שנכתבה בבואנוס-איירס והודפסה בספרד, מונחות על השולחן לכל סועד.

Jabad Lubavitch Barcelona

הגדה של פסח

Con Traduccion Castellana,

Instruucciones y Fonetica

וזאת על רקע חום ובו ציור של בני ישראל היוצאים ממצרים והולכים במידבר לאור של הסנה הבוער באש ואינו מאוכל.

הכרזה היא מעין דף גדול, אף הוא בצבע חום בהיר, "הגדה של פסח", ובו מצד אחד קיצור הוראות הסדר בעברית, אנגלית וספרדית, ובצד השני שני השירים, "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", הראשון בעברית ובתרגום פונטי באותיות לטיניות, והשני גם הוא בעברית אבל התרגום הוא מעין עברית-ספרדית:

Chad gadyo, chad gadio!

D'zabin abbo bitrei zuzei

Chad gadyo, chad gadio.

Ve'oso shunro ve'ochlo l'gadio

D'zabin abbo bitrei zuzei

Chad gadyo, chad gadio!

וכן הלאה כל השיר עד לבית האחרון:

Veoso hakadosh Baruch hu

Ve'shochat l'malach hamoves…

וכך עד לסוף השיר. שני השירים הללו אינם נמצאים כלל בחוברת של הגדת חב"ד עצמה, שבסופה נראית שונה מן ההגדה שאנחנו נוהגים בעברית ובישראל. מוזר.

ובינתיים הרעש בלתי פוסק. יש משפחות רבות עם ילדים והם אינם חדלים להתרוצץ ולהשתולל למרות שהם לבושים בבגדים חגיגיים. אם אחת, צעירה, שחורת שיער, מאחורינו, גבוהה עם תחת ושדיים בולטים בלבוש מינימלי, ושני ילדים, ילד וילדה, שאינם חדלים להשתולל.

עם היכנסי שמתי כיפה שחורה על ראשי, ואולם מתברר שחלק ניכר מהגברים נשאר בגילוי ראש במשך כל הערב. אין שם חובה לכיסוי ראש.

ליד כל שולחן או שניים מסתובב אברך של חב"ד עם מגבעת שחורה גדולה וז'קט ומכנסיים שחורים, חולצה לבנה וכמובן בלי עניבה, ומדריך את הבאים. מקפיד ללחוץ את ידיהם של הגברים ואינו מתקרב לנשים. כך בכל האולם. שום חב"דניק לא לוחץ ידה של שום אישה. יהודית מתרעמת על כך ומבקשת שרבנית תבוא ללחוץ את ידה, אך זה לא עוזר. הם כולם נראים כמי שחסר לו בורג בראש. לא עונים ישירות על השאלה מדוע אינם לוחצים את ידי הנשים.

ליד יהודית יושבות שתי נשים, אישה קשישה ובתה המבוגרת, לא נשואה, אמריקאיות. יהודית קושרת איתן שיחה. נשים נעימות. אחר-כך באות שלוש נשים עם בן של אחת מהן. שתיים מהן אחיות. אמריקאיות. אחת מהן, הקרובה אלינו, מציגה עצמה בעברית בשם זיוה, ומתברר שהוריה היגרו מישראל לארה"ב כשהיתה בת שלוש. אני קושר איתה שיחה. היא מספרת שהיא כותבת. לא הצלחתי להבין בדיוק איזה ספר. שואלת קצת עליי ואני נותן לה את כתובת המייל שלי אם תרצה לקבל את המכתב העיתי. מאז לא שמעתי ממנה. אבל היא סימפאטית מאוד. מספרת שהן השאירו את בעליהן בבית ויצאו לטיול.

לבסוף מתיישבים לידי אם ובנה הנחמד, המנומש, דוברי אנגלית, היא מספרת שעשתה עלייה והם גרים בירושלים. הילד עייף מאוד וכל פעם ראשו כמעט נופל והוא נרדם. באחת הפעמים הוא הופך את בקבוק התירוש, מיץ הענבים, שכמעט נשפך גם עליי.

אחרי הארוחה רוב המבוגרים עם ילדים עוזבים את האולם ולא מחכים להמשך הסדר. האם ובנה נפרדים מאיתנו והיא מתנצלת על הבקבוק שחלקו נשפך. אני אומר לילד, באנגלית, שלא יהיה מודאג בגלל קליטתו בארץ כי הוא מבריק וחכם יותר מכל החברים שיהיו לו. אני מרגיש צורך לעודד אותו כי נראה לי שלא יהיה לו קל להיקלט כאן.

בסך הכול שולחן עם מסובים מאוד נעימים ובלי ילדים קטנים שמרעישים. אני הגבר היחיד.

רק ברבע לעשר לערך מתחיל הסדר. בגלל קדושת החג אין משתמשים במיקרופון, וכך הרב הענק, בעל הזקן הג'ינג'י, החנוט במגבעת שחורה ובחליפה שחורה, ללא עניבה כמובן, עומד במרחק כעשרים שולחנות מאיתנו, ליד קיר הכניסה, ופותח בברכות בעברית כאשר הוא חוזר על כל אמירה בספרדית, והקהל חוזר אחריו.

כך למשל:

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

Que hace differente a esta nuche de todas las noches?

Ma nishtana halailla haze mikol haleilot…

זה היה די מייגע, והרעש גדול. שיר אחד או שניים שרו, גם את "מה נשתנה", אבל על "בצאת ישראל ממצרים" דילגו ולא שרו, והטקסט לא נשמע כל כך ברור בגלל הרעש. האברכים הקפידו לעזור לכל שולחן ולהורות על העמוד בהגדה שמתוכו הרב קורא. כאשר בירכו על היין אני מזגתי לעצמי מהתירוש, מיץ הענבים, כי ליין היה טעם נורא.

המרור, שאצלנו הוא פטרוזיליה במי מלח, אצל חב"ד הוא פרוסות בצל יבש שטובלים בכוס מי המלח. בשולחן שלנו איש לא התנדב לכך. בירכו גם על המצה. ובאחת-עשרה בלילה לערך הגיעו לסעודה.

כשהחלה הסעודה התקבצו כל האברכים לבושי השחורים עם המגבעות השחורות הגדולות ליד הרב הג'ינג'י המזוקן שניהל את הסדר, והחלו לרקוד "משיח! משיח!" ו"דויד מלך ישראל" ולפזז במעגל ולצאת בשורה, כמובן גברים בלבד, ואולם חוץ משניים שלושה גברים מהקהל, הם לא הצליחו לסחוף אחרים אחריהם וכעבור כרבע שעה נרגעו.

והארוחה, כאן ציפתה אכזבה גדולה. לא דגים ממולאים וחזרת. לא מרק עוף צח עם קניידאלאך, לא היה שום סימן לאוכל "אשכנזי" מזרח-אירופי, אלא פלטה גדולה שהמלצרים הנוכריים, אחד מהם כושי ענק, חילקו, ועליה פרוסות דג אפור, ספק מבושל ספק אפוי. יהודית אכלה אבל אני לא. אחר-כך הביאו צלחות ענק דומות ועליהן שוקיים וכרעיים של צלי עוף עם תפוחי אדמה. הכרחתי את עצמי לטעום שוק קטנה של עוף, עם הרבה מצה, שגם היא לא היתה טעימה ולא נראה לי שהיא מתוצרת ישראל. ולמנה אחרונה חילקו צלחות של ריבועי פירות טריים, אבטיח, מלון ואננס. המלון היה בוסר וגם האבטיח חסר טעם. וכך הסתיימה הארוחה והשעה כבר היתה קרוב לחצות.

אני הייתי נשאר לשמוע את השירים, אבל השולחנות החלו להתרוקן בגלל הילדים. גם השולחן שלנו התרוקן. היתה נהירה של אנשים החוצה. יהודית אמרה שאין טעם להישאר.

היתה זו אחת הארוחות הגרועות והיקרות ביותר שאכלתי. שילמנו 70 יורו עבור שנינו. חשבנו שתחת השם של מלון הילטון לא יוכלו להגיש ארוחה עלובה כזו. אבל טעינו.

יצאנו, מצאנו מונית וחזרנו למלון, כבר הרבה אחרי חצות.

אכזבה.

אבל אם לא היינו באים לסדר היינו חושבים שהפסדנו משהו מעניין.

עם זאת, לא צריך להיות קטנוניים. קודם כל, עצם הסמליות שבהשתתפות בסדר פסח שחציו בספרדית על אדמת ספרד, זו הארץ שגירשה את יהודיה לפני 525 שנים, בשנת 1492, וגם הפסידה מכך לעומת מדינות אחרות, שהיום הן מפותחות הרבה יותר ממנה, גם בזכות היהודים שלהן, אלה שחיו בהן ואלה שעדיין חיים בהן; וזאת מבלי לפגוע בחשיבותן וביופיין של השפה והתרבות הספרדית שכבשו גם את מרבית מדינות אמריקה הדרומית.

וכן יש להעריך את עצם המפעל של חב"ד – לקיים בכל כך הרבה ערים בעולם מרכזים יהודיים שפתוחים בפני כל יהודי ומאפשרים לו לחגוג בהם את חגיו, ובייחוד סדר פסח, שמשמעותו לאומית לא פחות משהיא דתית ולכן קל יותר גם ליהודים חילוניים להזדהות עימו.

תחושת היחד היהודית והייתי אומר כמעט גם הישראלית, והעברית, שהתקיימה באולם של מלון הילטון בברצלונה, היא בהחלט תעודת כבוד לחב"ד, מה עוד שדומה כי מרבית הקהל שבא לסדר פסח הוא לא קהל שהיה מגיע לפגישה בבית-כנסת, ובייחוד שכאן כולם מצויים באווירה חופשית, ללא הפרדה בין גברים לנשים.

יום 7.

11.4.17. יום שלישי. ראשון של פסח. ברצלונה.

מוזיאון פיקאסו. יום ג', 9.00-19.00. יש כרטיסים לשעה 11.00.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

*

אחרי ארוחת-הבוקר המצויינת במלון, שקצת מפצה על ארוחת-הערב העלובה אמש, אנחנו לוקחים מונית למוזיאון פיקאסו ברובע הגותי של העיר. לפני כ-38 שנים היינו בו ואז היה קטן יותר, ובאחת הסימטאות בדרך קנינו בחנות קטנה של כובעים כובע מיוחד לפי בקשתו של ברוך, אביה של יהודית.

כיום המוזיאון הרבה יותר גדול וכך גם התצוגה. המיבנה עתיק ומעניין מאוד. טוב שהכנו כרטיסים כי בבואנו לקראת 11.00 הצפיפות עדיין לא היתה גדולה אבל מאוחר יותר, כשיצאנו, התור השתרך כבר עד הרחוב.

כמו בביקור הקודם, החדרים שבהם מוצגים ציוריו המוקדמים של פיקאסו הם הרבה יותר מעניינים. חבל שדווקא מהם אין כמעט גלויות בחנות המוזיאון. אי אפשר שלא להתפעל מתנופת הציור שלו אבל מתקופתו המאוחרת אני לא מתפעל. על קיר גדול מוקרנים בזה אחר זה צילומים של נשים וגברים שאותם פיקאסו צייר, ובן הציורים עצמם. כמובן שקשה למצוא קשר בין המצולם למצוייר כי כל הציורים מתקופותיו המאוחרות, שאין צורך לתאר אותן כי הן ידועות לכול, אין בהם שום קשר לדמות המצויירת.

בחנות היפה של המוזיאון אנחנו עורכים קצת קניות. יהודית קונה תיק בד מודפס ואני ספל מאג עם הציור המפורסם בשחור-לבן של דון קישוט וסנשו פנסא. ספל לא גדול שעתיד לשמש אותי גם תחת מכונת האספרסו הביתית. קונים גם גלוייה של ציור של איש זקן שמן יושב שיהודית אומרת שזה אני.

יוצאים מהמוזיאון וממשיכים בסימטאות לעבר הבזיליקה דה סנטה מריה דל מאר אשר לפניה יש כיכר ובה לפיד של אש-תמיד, במדריך כתוב:

"מול צידה הדרומי של הכנסייה בוערת אש תמיד מעל ריבוע השקוע בקרקע. זהו 'בית-הקברות של תותי העץ', 'אל פוסאר דה לס מוררס', מקום קבורתם של לוחמי מחתרת קאטאלאניים אחרי תבוסתם בקרב על ברצלונה (ספומבר 1714), במסגרת מלחמות הירושה בספרד."

אנחנו בוחרים לשבת ליד החלון במסעדה נחמדה הצופה על הכיכר הזו ועל תנועת המבקרים הרבה המתרחשת בה, יחידים וגם קבוצות. שם המסעדה "ווג'טאליה" והיא צמחונית.

Vegetalia, Pl. del fossar de moreres

שני מרקי מיסו מצויינים. מיטבל גוואקמולי של אבוקדו עם הרבה נצ'וס לטבול בו ושני בקבוקי וישי קאטאלן, בקבוקי סודה.

אופייני לכל המסעדות בהן ביקרנו שאין מגישים מים קרים סתם, טאב וואטר, כמו במסעדות תל-אביב או פאריס או ניו-יורק. גם מים רגילים מוגשים רק בבקבוקים תמורת תשלום.

לבזיליקה עצמה אנחנו לא נכנסים, רק מסתכלים על המיבנה מבחוץ. ממשיכים ברגל לעבר הרמאבלאס. בדרך אנחנו עוברי במקרה בפינת רחוב גדול, בבניין של קשתות, ומתברר שזוהי המסעדה "7 פורטאס". נכנסים לראות ולוקחים את הכרטיס עם הכתובת המדוייקת כדי לסעוד בה מחר, בערב האחרון שלנו בברצלונה.

 מאותו איזור לוקחים מונית לבוקריה שעל הראמבלס. מחר אנחנו טסים חזרה לתל-אביב ויש לקנות נקניקים וגבינות. המיבחר מהמם. לבסוף מוצאים דוכן לא גדול, בקצה המערבי-צפוני, לא רחוק מ"הקיוסק", ויהודית קונה בו מיבחר נקניקים וגבינות. ובדרך חזרה למלון נכנסים גם לסופרמארקט הגדול "קארֵפור מארקט"  ומשלימים את הקנייה. הפעם יורדים לקומת הקרקע שלו שבה המיבחר של הגבינות והנקניקים מדהים.

חוזרים למלון לנוח, ובערב לוקחים מונית למסעדה "7 פורטאס".

מלצר מבוגר שאינו שולט היטב באנגלית מקבל את פנינו, ומלצר אחר בא לשמוע את בקשתה של יהודית. היא שואלת אם אפשר לקבל מגש פאייה שרק חציו פרי-ים וחציו עוף או בשר. מתברר שלא. זה נראה להם כנראה כחילול הקודש.

אני רואה שאין ברירה ומזמין רק "טרינה דה פואה" שזה פואה גרא, ממש מעולה. עם קוביות ג'ייל של יין אדום ולבן, וריבת תאנים, וטוסט של באגט חם. נהנה מכל טעימה למרות שהמנה לא גדולה אבל לי זה מספיק בערב.

יהודית לוקחת מגש פאייה של פרי-ים שעמוס פרי-ים מכל טוב. בקושי היא מתגברת על המנה הענקית אבל נהנית מכל רגע. מביאים שולחן-צד עגול מכוסה מפית לבנה ועליו מניחים את מחבת המתכת הרותחת של הפאייה, העשוייה בעיקר אורז ברוטב חום עם השרצים, והסועד לוקח כל פעם בכף מהמחבת מנה לצלחת שלו. אילו הייתי אוכל פרי-ים היתה זו בהחלט מנה לשניים.

בתחילת הארוחה, עוד לפני שהוגשו המנות, מביאים צלחת גדולה של פרוסות באגט מרוחות ברוטב עגבניות עם שום. זה כך ברוב המסעדות. בלי ששואלים אותך, אבל מחייבים 2 מנות לחם בחשבון.

לקחנו גם שתי כוסות יין לפי בחירתה של יהודית, בקבוק מי וישי קטלה, מוגז, של ליטר, ומנה קרמה קאטאלאנה, קרם ברולה, לא מוצלח ביותר, ללא גרגירי וניל זעירים.

המקום ממש מקסים. הרבה מראות. ריהוט עץ כבד חום עתיק. שירות מצויין. המסעדה מלאה עד אפס מקום. לידינו ישבו שלושה גברים מבוגרים שאכלו ארוחת שחיתות בת כמה מנות עם יין ובקבוק מי סודה גדול.

בשובנו ארצה מספרים לנו יגאל וורדה כי גם הם היו בשעתו במסעדה הזו ומאוד התאכזבו כי הפאייה של ורדה היתה מבושלת יותר מדי וכבר לא טעימה.

  Restorant 7 portes, Passeig Isabel 08003, Barcelona. Tel. 93 319 30 33.

לוקחים מונית חזרה למלון. בזאת סיימנו את הביקור המוצלח מאוד בברצלונה.

יום 8. 

12.4.17. יום רביעי. ברצלונה-ת"א. 14.30. טיסה 394LY. טרמינל 1. מושבים A7 C7. מגיעים 19.45.

רשימת מאכלים לקראת הנסיעה: גספאצ'ו. רָבּוֹ [קולה] דה תורו תבשיל קדרה מצויין של חוליות זנב שור, עצמות שעליהן בשר פריך ונמס בפה. Rabo de toro .  סורבטה דה לימון קון קווה, שמפניה ספרדית, Sorbete cava . פואה גרא. אקווה מינרלה נאטורל קון גז. קוֹפָּּה אֶלָדוֹ, גלידה. יין חרס, שרי מתוק. לקנות: חמון סָרָנוֹ (זה ז'מבון, או פרושוטו) וגבינה – קְוֵוסוֹ מָנְצֶ'גוֹ, חריצי גבינה.

עד כאן מהתיכנון המקורי.

*

קמים בבוקר לארוחה מצויינת ואחרונה במלון. עדיין יום יפה ומלא שמש. יהודית נותנת לאיש הנחמד שעזר לנו עם המזוודות בבואנו, וגם הבוקר, את בקבוק השמפניה שקיבלנו לרגל יום הולדתי מהמלון, וגם 10 יורו.

נהג מונית מקומי סימפטי לוקח אותנו לנמל התעופה של ברצלונה. הטיסה אמורה להמריא ב-14.30 ואולם אנחנו בנמל כבר ב-11.00. מבלים יותר משעתיים במסירת המזוודות, בבדיקות הביטחוניות ובבקרת הדרכונים. יושבים במסעדה נחמדה לשתות ולאכול שני טאפאס. מבלים בחנות הפטורה ממכס וקונים בקבוק יין חרס וקצת שוקולדים. החנות ענקית ונהדרת, ובכלל המיבנה של נמל התעופה נותן הרגשה של רחבות בלתי רגילה. חללים ענקיים והכול מסודר ונקי להפליא. ממש תענוג להתבונן בו.

כאשר מגיעים לאיזור שממנו שער היציאה לטיסת אל על מתברר שאמנם נטוס בג'מבו, שרואים אותו מחכה כבר למטה, אבל יש איחור גדול בזמן ההמראה. במקום לצאת ב-14.30 יוצאים רק ב-16.00 לערך ובמקום להגיע ב-19.45 שעון ישראל מגיעים ב-21.30 לערך. יושבים במקומות נהדרים, שורה שנייה בחרטום של הג'מבו, ליד החלון מימין. באמצע מושב ריק מתוך השלושה.  

יהודית מפנקת את עצמה ורוכשת מהכלכל חיים, שכבר מוכר לנו מהטיסה לבודאפשט, זוג עגילים של אבן כחולה שקופה של "סברדובסקי".

הנחיתה, הסידורים וקבלת המזוודות מהירים מאוד למרות שזה היה מטוס ענק, ג'מבו, עם מאות נוסעים. וכעבור זמן לא רב אנחנו כבר במונית בבית בתל-אביב.

הערה: כל המבקש את "יומן המסע לברצלונה" המורחב ובו המחירים המפורטים לכל מנה במסעדות וכן בחנויות, אנא יפנה אלינו ונשלח לו אותו במייל.

* * *

ישעיה תשבי

נתיבי אמונה ומינות

[השיחה התפרסמה ב"על המשמר" בחודש אפריל 1965]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר:  בספרך "נתיבי אמונה ומינות" (הוצאת "מסדה", 1964) אתה אומר כי "הגיעה תקופת החרדה, שהמקובלים ודומיהם חשו בה בשעתה ושלא בשעתה, תקופת התפוררות ותמוטת הערכים. ומשבר הערכים, המתחולל בעולם הגדול, לא פסח כלל על העולם היהודי הקטן. הועמדנו רפויים ודוויים ונטולי ערכים מוצקים. דורנו, כבני-אדם וכיהודים, כיחידים וכציבור, נדחף לעברי פי התהום ולפניו פרשת הדרכים: להתגלגל במדרון הניהיליזם או להתעלות בעילוי הנשמה ולגלות את הערכים הקיימים, הגנוזים בתוך ההווייה החיצונית המעורערת. ייתכן, שעיון מעמיק בתורת הקבלה, ובייחוד במשמעותה של ההשקפה הסימבוליסטית לגבי ערכי היהדות, יוכל להאיר את עינינו ולסייע לנו בבקשת מוצא מתוך המבוכה הגדולה." (עמ' 22).

כיצד אפוא תוכל להסביר, או יותר נכון – באיזה אופן הנך רואה בפועל את השפעת העיון הקבלי על בקשת המוצא של בן-תקופתנו ממבוכתו?  

ישעיה תשבי: לכאורה אין כל אפשרות בתקופתנו להיאחז בערכים הדתיים כמות שהיו בזמנים הקדומים; אין כל אפשרות – כל זמן שניגשים אליהם כמות שהם, מתעקשים לראות אותם רק בממד האחד והקפוא, מבלי לראות בהם את העושר הגנוז של אפשרויות הנגלה והנסתר של "שבעים פנים לתורה".

 משום-מה נוטים לייחס לתקופתנו את הייחוד הבלעדי על המשבר בה"א הידיעה ומתעלמים מכך שהמשבר אינו דווקא תופעה מודרנית. משבר הדעות והאמונות שעמד בפני יהדות ספרד במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה, בפגישתה עם הפילוסופיה, המשבר שהצמיח את "מורה נבוכים" – היה לא פחות חמור ממשבר האמונה בימינו. הפילוסופיה, שעה שפרצה למחשבת היהדות הרבנית – הביאה בה לקרע חמור שתוצאותיו הגיעו עד לידי המרה. כי ממה נפשך? אם האמונה בתורה תמימה היא – אין צורך באליגוריזאציה ובסיגול של סיפורי המקרא, נביאיו ומצוותיו – למראית-עין, לנימוקים של היגיינה, צורך התקופה וכולי, – כי אז הפיתרון הפילוסופי של "מורה נבוכים" מבטל את עצמו, ופירושו פירוד גמור בין המאמין והמתפלסף. ומכאן רק צעד אחד לאנוסות – שהיתה במידה רבה פועל-יוצא של הפילוסופיה, משום שהאדם שלמד לראות בתורה, בנביאים ובמצוות אליגוריה, ואילו את תוכנם ועיקרם כפילוסופיה האריסטוטלית – חש עצמו עומד מבחוץ למחנה האדוק באמונתו – ומכאן רק צעד אחד להמרה (שעה שהסיטואציה ההיסטורית העמידתהו במבחן), וללא נקיפת מצפון רבה, שהרי ה"תוך" של האמונה שוב איננו יהודי אלא פילוסופי-כללי.

ובכן, היו משברים, לא פחות חמורים ובמידה רבה אף אנאלוגיים לתקופתנו; המשבר הספרדי היה לא פחות חמור מזה העובר עלינו כיום; ההתפתחות, כל התפתחות רצופה משברים, אלא יש שהמשבר הורס את הערכים – וכך קרה עם כניסת הפילוסופיה בימי-הביניים למחשבה היהודית בספרד, ויש שהמשבר מביא לכך שאנו מגלים משמעויות חדשות בערכים הקיימים – ועל-ידי כך מסגלים את הערכים לתקופתנו ואת תקופתנו לערכים. וכאן אנו מגיעים לעניין הנגלה והנסתר, לרעיון של "שבעים פנים לתורה", לוויכוח על רציפותה של היהדות ועל מקומה של הקבלה בוויכוח זה.

 אהוד בן עזר: מהו העניין האקטואלי שנוכל להסיק מן האנאלוגיה ההיסטורית שהצגת?

ישעיה תשבי: המסקנה החותכת שאותה עלינו לחזור ולשנן לעצמנו היא כי ביהדות יש שינויים. מצד אחד ממשיכה המסורת להתקיים, ומצד שני היא קולטת דברים רבים מן החוץ, ובהם ערכים והשפעות ניכרים, ומשום כך איננה מאובנת; ומה שהיהדות קולטת היא גם מסגלת למסורת וכך נוצרת מסורת חדשה. למשל, תורת "שביל הזהב" האריסטוטלית, שהוכנסה ליהדות מבחוץ, החלה נחשבת ל"יהדות טהורה" החל מן המאה הארבע עשרה ואילך.

עומדות לפנינו שתי ברירות בכל תהליך של התפתחות היסטורית בשטח התרבות:

א. אם הישן נעלם לגמרי – אין רציפות. החדש מתגבר על הישן ומביא לידי פירוד גמור, לקרע ולהמרה.

ב. אם החדש נבלע בישן בצורה כזו שמצליחים להפכו לחלק של המסורת – נוצרת מסורת חדשה, ונשמרת הרציפות.

הדוגמה ההיסטורית של ספרד הראתה שהקבלה התמודדה עם המציאות הרוחנית והנפשית טוב יותר מאשר עשתה זאת הפילוסופיה. בתורת הקבלה באה לידי ביטוי ראייה של משבר חמור בהווייה האנושית, הדתית והלאומית. המקובלים הצליחו להתגבר על אימי ההוויה ולחזק את ערכי החיים על-ידי גילוי משמעותם הסימבולית. התורה והמצוות נתפסו כערכים סמליים, ובכך ניצלו מהריסה בחילופי הזמנים ובשינויי הערכים.

תורת המיסטיקה היהודית שימשה מצד אחד תשובה לגישה השכלתנית-פילוסופית ביהדות אשר ביקשה כאמור לפרש את התורה והמצוות ברוח האריסטוטליות היוונית והערבית, פירוש שהוציא דברים רבים מפשוטם ומתמימותם ולא נטע במקומם אמונה חזקה ממין אחר בלב היהודי הפשוט. מורה הנבוכים מכוון היה לדור של נבוכים, אך הנחותיו העיוניות לא תמיד יכלו לשמש "מזון רוחני" לנפש הצמאה לדבר חזון ואמונה ולהגשמה ציורית של עיקרים מופשטים.

מצד שני לא היה במסגרתה הלמדנית של היהדות משום התמודדות עם אימי הגלות והקיום היהודי הרופף בניכר, גם לא עם העוולות הקטנות והגדולות ששררו ברחוב היהודי עצמו. לא פלא הוא איפה שב"רעיא מהימנא", אחת מחטיבות ה"זוהר", נמצאת דרשת-לעג על לימוד ההלכה עם להטי הפלפול שבו. דרכי לימוד ההלכה נמשלו לעבודות הפרך שעבדו ישראל במצרים. ההשקפה הסימבוליסטית של הקבלה היא אפוא זו שעקרה את הייאוש מלב הגולים ונתנה טעם ותכלית לקיום הלאומי שהתערערו יסודותיו והיה תלוי ברפיון. השכינה והגלות, מידת החסד ומידת הדין, מערכת הספירות, צד השמאל והסטרא-אחרא, זכר ונקבה – כל אלו ואחרים מילאו את המחשבה הציורית והסימבולית של הקבלה ושיקפו את הסיטואציה של היהודי בגלות ואת מרי-שיחו כאדם המתנסה בהתנודדות שבין אור לחושך, שבין תקווה לייאוש.

ומכאן – לתקופתנו. בייחוד בדור שבו הקרע גלוי כבדורנו – קשה סיגולה של המסורת בדרך הרגילה, אם אין נלווית עליו אותה מתודה סמלנית של ראיית הדברים כך שהם עשויים לשקף פנים רבות וגם חדשות. אמנם, גם בדרך הסימבולית אין ביטחון מלא – והרי לפנינו דוגמת הפלגים הקיצוניים מן השבתאות, שנבעה בהשתלשלות סמלים מן הקבלה. גם הרציפות בדרך הסמלנית עשויה להפוך פאראדוכסאלית, אם כי להישאר שלמה בתוכה; הנוצרים סבורים שהם ממשיכי האמונה האמתית של היהדות – על-פי השתלשלותה בעיניהם, וכך קרה גם עם כת הדנמה והפראנקיסטים – שעברו את הסף – ונקטע קשרם לרציפותה של היהדות.

 אהוד בן עזר: סיגול הערכים בדרך הסמלנית, והטעמתם במסורת הישנה, המשנה בדרך זו את צורתה ומהותה,  כל זה נעשה, לפי דוגמאותיך בתקופות של התפתחות בתוך הדת,  אך כיצד ניתן ליישמם לתקופתנו, בה הוויכוח אינו בין זרמים מתנגדים וקיצוניים (ואפילו ניהיליסטיים) בתוך המסגרת הדתית – אלא בתוך ציבור שרובו חופשי-חילוני ואשר איבד את הזיקה הדתית למסורתו ואינו יודע על איזה בסיס להשתית את יחסו אליה בהווה. כלום תופס כאן ההסבר של הסיגול הסמלני שעה שאמונה באלוהים אינה קיימת עוד בקרב רוב-רובו של העם היהודי?

ישעיה תשבי: אין המצע כה צר כפי שאנו סבורים בטעות. בעייה של רליגיוזיות קיימת גם אצל הקרויים בקירבנו בשם חופשיים. לעיתים היא מוצאת פורקנה בפנייה לדתות אחרות – כפי שקרה הדבר לעתים קרובות בעבר ההיסטורי של העם. וייתכן שנטייה זו תתממש בביטויים חילוניים המספקים את דרישותיה.

הבעייה צריכה להיות מוצגת כך: אם היהודי בן-ימינו חושב שיהדות היא רק מה שראה אצל סבו בעיירה המזרח-אירופאית או אצל נטורי-קרתא כיום – כי אז אין שום גשר בין ההווה לעבר; והרליגיוזיות אשר קיימת אצל יהודים רבים גם מבלי להיכלל תחת המסגרת הדתית הרשמית – אין לה שום אחיזה בעברו של העם.

אך אם היהודי בן-ימינו מכיר בכך שחלו תמורות ביהדות, וכי יש יהדות ספיריטואלית ובה זרמים שונים ותוססים – הוא מוכרח להודות גם בכך – שהרבה דברים שהיו מקודשים בהלכה נחשבו תפלים לגבי היהדות הספיריטואלית – ובכל זאת נשמרה הרציפות, והמסורת הטמיעה אל תוכה את הזרמים והכיוונים השונים.

היהדות הספיריטואלית התגלמה בקבלה ובשבתאות. ואם יש למישהו רתיעה מן השבתאות, אפשר להסתמך על תנועה ש"הצליחה" ונשארה בתוך היהדות למרות שהושפעה מן השבתאות – והיא החסידות. החסידים, לדוגמה, אמרו כי באכילה אפשר לעבוד את אלוהים לא פחות מאשר במצוות – אם רק מכוונים את הכוונות הנכונות. והרי לפנינו "מקרה קלאסי" של הרחבת-היריעה בתהליך של תמורות בצורה העלולה להיראות כ"חילול-השם" ממש – ובכל זאת נטמעה במסורת והפכה למקודשת. החסידות בתחילתה אמרה שאין דרך אחת בלבד לעבוד את אלוהים, והצביעה על אפשרויות נוספות. כמו ה"עבודה בגשמיות".

דוגמת החסידות מלמדת אותנו כי לא כל דבר יהא בעל ערך בכל דור; חלק – הגם שייתכן ויש לו משמעות סמלית – יישמט, וחלק יישאר. ועל הנשאר יתווסף מן החדש וייטמע בו. ולקביעה זו נוכל לייחס תוקף כללי לגבי תקופות אחרות באותה מידה. הדרך הסימבולית חשובה לבעלי התחושה הרליגיוזית שאינם מסתפקים בהבנת הדברים כפשוטם.

ישנם רבים בתוכנו, בעלי תחושה רליגיוזית, אשר הדרכים חסומות בפניהם על-ידי הדת הקפואה שמשליטים אותה בנוסחה המזרח-אירופאי הצר. בפני דורנו, בייחוד בפני הצעירים, מעמידים חוגים אלה את הדת היהודית בצורה של "או-או", ודור זה אינו יודע כלל כי בדורות רבים לפניו לא הייתה כלל היהדות שאלה של "או-או", כי אם רציות של התפתחות מתוך משברים ושל כיוונים מנוגדים שלא הסכימו להתאבן בנוסח מחייב ואחד.

החסידות נולדה מהשתלשלות שראשיתה בקבלה – אך התפרקה מן התיאוסופיה הקבלית. והרי לך דוגמה לתמורה. הכוונה שבחסידות שונה מן הכוונה שבקבלה. כוונות האר"י שוב לא סיפקו את החסידים; ור' נחמן מברסלב שהתנגד לכוונות האר"י לא היסס לחזור ולהכריע לצד מפנה מפתיע אל הפשטות, ואמר בקשר לעניין הכוונה שבתפילה – שצריך להתפלל כמו תינוק.

היתה בכך יניקה מן הקבלה, אך ללא כפיתות אליה. ללא הצגת השאלה של "או-או". דוגמת החסידות חשובה לנו כיום מדוגמת השבתאות – משום שהחסידות חזרה לרליגיוזיות פשוטה יותר – ולא חרגה מן היהדות, והראתה בכך שאפשר להמשיך רציפות גם כאשר משמיטים יסודות חשובים מן העבר – אם רק נשארים בתוך המסגרת של העם ונוקטים עמדה של גמישות בסיגול הערכים.

ר' נחמן מברסלב אמר שיש הסתרת-פנים וישנה הסתרה שבתוך ההסתרה – כלומר שהאדם עצמו אינו יודע שהוא מנוע מקבלת השפע האלוהי; שהאדם עובר על איסור וכבר אינו יודע אפילו שזה איסור. ור' נחמן מברסלב אומר כי גם לזה אסור להתייאש: גם לאותו אדם תימצא דרך של אחיזה, ניצוץ שעשוי להתלקח והנותן לו תקווה. נשאר קשר בלתי-מודע בלב האדם אל עמו גם כאשר לכאורה וכלפי-חוץ נדמה כי הקשרים הדתיים הפורמאליים נותקו.

רעיון זה מצא לו גלגול בתורת חסידי חב"ד ובהיסטוריוסופיה היהודית שלהם המניחה את קיומה של אהבה מוסתרת בלב כל ישראל. ומכאן הדרך לשילובו של הפרט, כל פרט – בעם ישראל כולו. כל מי שהוא ישראל יש לו נקודה אלוהית, נקודת-הלב – גם אם הוא כופר ורשע. ואפילו הרשע – בנקודת הלב שלו הוא צדיק גמור – לפי בעל-התניא. ההבדל בין בעל-התניא לבין ר' נחמן מברסלב הוא בכך שבעל-התניא הסתכל על הדברים מלמעלה, ולא ראה שגם צדיק גמור מתנסה בהם – ואילו ר' נחמן התנסה בכך וחזה את הנעשה מעצמו ממש.

אהוד בן עזר: מהם אם כן צינורות היניקה וההמשכיות לאלה שנותקו לגמרי מן העבר התרבותי (שחלקו המכריע דתי) של העם?

ישעיה תשבי: ניתוק גמור אפשרי רק באופן אינדיווידואלי, בדרך של המרה או של התבוללות גמורה בתרבות אחרת. אך הכלל, העם – בהכרח הוא שישמור על זהותו ועל ייחודו. יהודי הוא אפוא כל מי שמניח את הרציות התרבותית הלאומית – אך יכול להינתק מן הרציפות הדתית. אין כל צורך לומר שיהדות חייבת להישאר כולה דתית, ובוודאי שלא במסגרת הרשמית של הדת בישראל. תיתכנה דרכים רליגיוזיות אינדיווידואליות – כמו האסתטיקה, אך לא רק האסתטיקה, תיתכנה התפתחויות תרבותיות נוספות, חילוניות, מתוך הזיקה לעבר, בדרך של סיגול הערכים והתאמתם כמיתודה הסמלנית – גם מעבר לאמונה הדתית בתורה ובמצוות בנוסח ה"אכסקלוסיבי" – של העיירה המזרח-אירופאית.

אהוד בן עזר: יש הטוענים שה"כנעניות" ניצחה בדיעבד, משום שהדור הצעיר בארץ מנותק מכל עבר. יש לדוגמה סופרים צעירים הטוענים כי לדידם מתחילה התרבות הישראלית והעם הישראלי – עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ, וכל היתר כלל אינו מעניין אותם.

ישעיה תשבי: הכללה זו בטעות יסודה. זו אינה אפילו "כנעניות". כי בהכרחיות זיקתה של כל התפתחות תרבותית לעבר ההיסטורי – הרגישה גם ה"כנעניות". ואילו מה שקורה כיום בתודעת הציבור אלה הן תופעות של סתם אדישות וריפיון-רוח – ולא "ניצחון" ל"כנעניות". ה"כנעניות" לפחות לא מתכחשת לעבר כלשהו. זוהי תורה האומרת שאנחנו נאחזים בישראליות הקדומה, הכנענית. ויש לה למגמה זו על מי להסתמך: יש לה אבות ושורשים ו"ייחוס" – ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי ושניאור – שגילו ופיתחו את הכיוון הזה. ה"כנעניות" היא דוגמה מצויינת לכך שאי-אפשר לבנות תרבות מבלי להתייחס לאיזשהו אספקט של העבר.

ואילו הישראליות החדשה, זו שכאילו בה ניצחה ה"כנעניות" – זו טעות – היא אינה יכולה להתכחש לכל עבר; וזוהי וולגאריזאציה של ה"כנעניות" – לומר שאנחנו מתחילים הכול מחדש ושאין לנו מאחורינו שום-דבר, שום התחייבות, שום ירושות תרבותיות ושום ערכים. תלישות גמורה אינה יכולה להתקיים בחיי הרוח, והישראליות החדשה לא תחולל כאן שום "נס" של יצירת יש מאין. גם התרבות האמריקאית היא עדיין אנגלית. אף אם נתעלם מדוגמתו הקיצונית של ט.ס. אליוט שהחליף את סט. לואיס בלונדון – הרי נהיה מוכרחים להודות בתופעה כי כל מהגר, כדי שייהפך לאמריקאי – חייב ליהפך קודם לאנגלי. ותהליך דומה קרה ביתר ארצות הקומונוולת.

התרבות האמריקאית היא דוגמה טובה כדי להראות כיצד נוצרה תרבות חדשה – אך לא נוצרה יש מאין ולא איבדה את זיקתה לעבר. בכל התפתחות, גם בזו שלנו בארץ, ישנה הכרחיות שמצד אחד אינה מניחה לנו להתנכר לגמרי למורשה התרבותית, ומצד שני מאפשרת לנו לנקוט כלפי מורשה זו עמדה גמישה של סיגול והטמעה. יש אפשרות להמשכיותה ולהמשכה של ההתפתחות התרבותית בארץ, ולמטמורפוזות נוספות שתהיינה יהודיות במהותן – גם כאשר כביכול נשמט הבסיס הדתי מן היהדות. והתיבה "כביכול" באה כדי להדגיש את ריבוי הפנים שביהדות לעומת התפיסה החד-צדדית המקובלת על חופשיים ודתיים כאחד.

אהוד בן עזר: ובכל זאת, כיצד אתה  רואה את  המשך  היניקה מן  העבר ללא  היסוד  הדתי ה"מסורתי"?

ישעיה תשבי:  קיימים הקשרים אחרים ורבגוניים בהתפתחות תרבותו של העם. קיים המישור האסתטי. לא ייתכן שהאמנות היהודית תיווצר בלי כל קשר לעבר.

אהוד בן עזר: יש אומרים כי ההכרחיות שביניקה התרבותית ממקורות היהדות דווקא – אינה מוכחת כלל וכלל. יכול אמן לטעון שהתרבות והאמנות הכושית אומרות לו הרבה יותר מאשר עברו היהודי, ומשפיעות באופן מכריע על יצירתו. יכול אדם לומר שמורשתו אינה אלא אחת מני הרבה השפעות תרבותיות שוות-ערך – אשר הבחירה ביניהן היא שרירותית.

ישעיה תשבי: נכון, אפשרית גם השפעה כושית. מדוע לא? אבל השפעה, לא המרה! אם אמרנו שהאמנות היהודית אינה יכולה להיווצר מבלי כל קשר לעברה – לא פסלנו בכך את אפשרות ההטמעה מבחוץ; והרי חלק גדול מן המסקנות של ההיסטוריוסופיה היהודית המודרנית מצביעות על סיגול השפעות זרות בגוף היהדות, סיגול שאינו מפחית מן הערך הפורה והעצמאי שעשתה היהדות בשימושים אלה.

מצד שני, אסתטיקה רצינית אינה עניין של מה-בכך. אינה תופעה של שרירות. אין יצירה אמנותית "קוסמופוליטית" – מבלי שתהיה מעוגנת לראשונה בתרבות מסוימת, ברקע מוגדר. כשאתה לוקח מן הכושים – אתה רק שואל מהם ואינך מזדהה בכך עם מורשתם. לא כן הדבר בסיגול-פנימי: משום שכאשר אתה שואל מוטיב מעברו התרבותי של עמך – אתה גם מזדהה עימו. אכן, כל זמן שאינך ממיר את תרבותך, שאינך חדל להיות ישראלי – אינך יכול לקנות דברים בסיסיים ללא כל קשר לעבר. גם מוטיב כושי צריך סיגול, צריך עיכול, ומוכרחים להיות תרבות ורקע שיסגלוהו ויעכלוהו. רק באופן אינדיווידואלי תיתכן המרה מתרבות אחת לאחרת, אך לא בהזדהות שלמראית-עין עם השפעות תרבותיות זרות, וראייתן כתחליף-כולל לצורך בעימות עם עברך שלך. ה"או-או" אינו קיים בין דתיים לחופשיים ביהדות – אלא בין מי שנשאר שייך לתרבות היהודית ומטמיע לתוכה, לבין מי שממיר לחלוטין לאחרת. אפשרות שלישית אין, או שאתה נשאר או שאתה חורג לגמרי.

ערכה הגדול של הקבלה, ושל דוגמתה ההיסטורית והשתלשלות רעיונותיה – הוא בכך שהיא מראה כי הרציפות הכרחית לעצם קיומנו, ומוכיחה כיצד ניתן לשמור על הרציפות גם בתקופות של משבר ושל ניגודים חריפים. הקוסמופוליטיות אינה אפשרית. היתה זו המצאה של יהודים שהתאזרחו פעם בתרבות מוגדרת אחת ופעם באחרת – וסברו כי ניתן לעשות מכך כלל של התפתחות. בימינו אפילו רוסיה חוזרת לעברה ולגיבוריה ההיסטוריים, שייחודם הלאומי חזק יותר מ"ערכם" האידיאולוגי מבחינת הדוגמטיזם הקומוניסטי.

דווקא ריבוי הפנים והגמישות היהודית, מבחינה דוגמאטית ומעשית כאחד – נותן לכל זרם תרבותי של ימינו מקום להיאחז בעברו של העם. הניהיליסט הרוחני – יוכל להיאחז בשבתאות. האנטינומיסט – באיזה זרם אחר. ואם מישהו רוצה לומר שהוא מנתק את כל קשריו, האתיאיסט – הנה גם לאתיאיזם יש אחיזה ביהדות ותבוא ותעיד על כך הדוגמה ההיסטורית של ר' יצחק אלבלג (שחי בפרובאנס, במאה שלוש-עשרה) ותורת האמת הכפולה שהשתמש בה כדי לחזק את מעמדה הבלתי-תלוי של הפילוסופיה. כל אחד מבני זרמים תרבותיים אלו יישאר עדיין בגדר יהודי – וכך הגענו להגדרה מאד לא-אורתודוכסית לגבי השאלה "מיהו יהודי?"

אין חיי רוח ותרבות בלי דוגמאות. בלי עבר, בלי "אימאג'" של הידמות ואחיזה, בלי אבא ואימא. דורנו, כמוטלה בן פייסי החזן אצל שלום-עליכם, מכריז בשמחה – "אשרי, יתום אני!" – אמנם אפשר להיות בלי אב, אך לא בלי זכר של אב. ומי שמאמץ לעצמו אב אחר – מכריז בכך על ניתוק גמור ועובר לתרבות אחרת. אין קוסמופוליטיות תרבותית, יש רק המרה לתרבות אחרת או הישארות בתהליך של סיגול-פנימי ושל הטמעה-מבחוץ לתוך תרבותך שלך.

לא רק דוגמת הקבלה והסתעפויותיה אלא גם ערכי המוסר היהודי וצורת הנחלתם בשטח החינוך עשויים לשמש צינור לשפיעת העבר ולהשפעתו בהווה. במקום לדבר על "תודעה יהודית" ולחזור על הטעות האומללה אשר בראייתה החד-צדדית של היהדות, כאילו כל עיקרה מתמצה בדמות הסטריאוטיפית של העיירה המזרח-אירופית – מוטב לפתוח את האוצרות התרבותיים של עברנו כדי שהציבור יראה שאלה הם אינם אנאכרוניזמים, אינם דברים בטלים שעברו מן העולם, אלא אספקלריה שמאירים בה גוונים רבים ושתוססים בה חיים מורכבים לא פחות מאשר בתקופתנו אנו.

אהוד בן עזר: אחת ממסקנותיו החשובות של גרשם שלום בחקר הקבלה הייתה הקשר שבין ספיחי השבתאות לבין ניצני תקופת ההשכלה ביהדות אירופה. כיצד אתה רואה את הקשר שבין פריקת עול המצוות מצד תנועה מיסטית קיצונית, לבין תופעה דומה לזו המתרחשת בזרם הראציונאליסטי, השונה ממנה במהותו?

ישעיה תשבי: המשותף למיסטיקה הקיצונית, בגלגולה השבתאי והפראנקאי, ולראציונאליזם – הוא באנטינומיזם האופייני הן למיסטיקה קיצונית והן לכפירה ראציונאליסטית. ישנה אפשרות להתפתחות דיאלקטית בכך שדווקא תנועה מיסטית יכולה להוליד או לשמש מקור ואחיזה לזרם ראציונליסטי. השבתאות, שבסיסה היה מיסטי, שיחררה את היהודי מכבליו – ובדור הבא או באלו שלאחריו הופיע היהודי שאמנם את המיסטיקה לא קיבל, אבל היה לו יסוד לחיים של יהודי מבלי קיום המצוות. עצם הדוגמה ההיסטורית של האידיאות השבתאיות ייתכן שהיתה לה השפעה על תנועה בלתי מיסטית – כהשכלה.

מכאן אנו רואים שקיימת דרך נוספת לשמירת הרציפות, דרך ההתפתחות הדיאלקטית, דרך הניגוד. הניתוק הגמור קיים רק בפנייה טוטאלית לצד אחר (המרה או התבוללות גמורה). דרך נוספת של ניתוק, שהוא ניתוק-לכאורה, היא האדישות, הלאטנטיות, דוגמת חלק ניכר מן הציבוריות הישראלית כיום. אך אם נוריד מן החשבון ההיסטורי את שתי התופעות הללו – של הניתוק הגמור והניתוק-לכאורה – נראה כי בכל יתר המקרים, כל זמן שאדם יהודי נלחם בקודמו – הוא קשור בו. אין זאת אומרת שהיניקה מן העבר אינה יכולה לבוא בפשטות וללא התמודדות. אך גם במקרה הקיצוני, כשאתה מתמודד עם מישהו – אתה גם קולט ממנו השפעות, מפני שצריך להכירו, ולא ייתכן שלא ידבק בך גם משהו ממנו.

ישעיה תשבי נולד בהונגריה ב-1908, יליד כפר, ולמד ב"חדר" עד גיל עשר. נעוריו, עד גיל שש-עשרה, עברו עליו בישיבה של חסידי סאטמר, אך השפעות הספרות ההונגרית, ספרי השכלה והתנועה הציונית – הוציאוהו בגיל צעיר מן הישיבה והביאוהו לפעילות ציונית. בטרם עלותו לארץ-ישראל, ב-1933, הספיק להוציא בבודאפשט ספר שירים בהונגרית בשם "זמרת רגעים אפלים" (1932). בירושלים נעשה תשבי תלמידו של גרשם שלום ונלכד בקסמי הקבלה. החל מ-1946 שימש בהוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1955 ועד פרישתו גם כפרופסור לספרות המחשבה והמוסר בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה, אך לא לימד ספרות יפה.

תשבי הוא אחד מחוקריה המובהקים של הפילוסופיה היהודית, הקבלה, השבתאות, החסידות וספרות-המוסר. נוסף על ספריו פרסם מחקרים רבים בכתבי-עת מדעיים בארץ ובחוץ-לארץ, זכה בפרס ביאליק ובפרס ישראל, וב-1983 הופיע, בשם-העט אליהוא קידר, ספר שיריו "שביבי עלטה", ובו תירגם משיריו שהופיעו בהונגרית בימי בחרותו.

אחד ממפעליו הגדולים של ישעיה תשבי הוא התרגום העריכה והמבואות לשני כרכי "משנת הזוהר", להם היתה השפעה רבה על השירה העברית והאמנות הישראלית המודרנית, ודרכם התוודע הקורא העברי בן-ימינו לאוצרות ספר הזוהר.

ספריו: "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (1942 ואילך); "פירוש האגדות לרבי עזריאל" (1945); "משנת הזוהר (גופי מאמרי הזוהר מסודרים לי עניינים ומתורגמים עברית. כרכים א-ב, 1949, 1957 ואילך. בכרך הראשון שותף לתרגום פ. לחובר); "נתיבי אמונה ומינות" (מסות ומחקרים בספרות הקבלה והשבתאות. 1964). "חקרי קבלה ושלוחותיה" (1982); "שביבי עלטה" (1983, בשם-העט אליהוא קידר). כמו כן ההדיר את "ספר ציצת נובל צבי" ליעקב ששפורטש, בצירוף מבוא והערות (1954).

השיחה "נתיבי אמונה ומינות" היא חלק מהשיחה "על נתיבי אמונה ומינות" שנדפסה ב"על המשמר", ב-16.4.1965, שלא במסגרת הסדרה "מחיר הציונות".

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ'

1953, בן-גוריון פורש

פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה והליכתו לשדה-בוקר, בדצמבר 1953, היתה מאורע קשה לשרגא נצר. על כוונת בן-גוריון לפרוש, ידע שבועות אחדים בטרם הכריז עליה, אך לא את הסיבה האמיתית לפרישה, וזו נודעה לו, כמו לחברים רבים, רק לאחר שבן-גוריון הביאה לידיעת הציבור. שרגא העריך את הליכת בן-גוריון מראשית הממשלה – כאסון למדינה, ולא ראה מי יוכל להנהיג את העם במקומו. אך כל הלחצים שהופעלו על בן-גוריון, מתוך המפלגה, להימנע מצעדו זה, לא עזרו.

ביום שישי בבוקר, כשהחפצים כבר היו ארוזים בביתו של בן-גוריון בתל-אביב לקראת הנסיעה ביום ראשון לשדה-בוקר, באו אל שרגא – דבורה, ואוליה קזנצ'יי [אשתו של יהושע קזנצ'יי וחברת מועצת העירייה], כשהן נוגות מאוד, ואמרו:

"מוכרחים לעשות משהו. אתה יכול למנוע את פרישת בן-גוריון!"

שאל שרגא: "מי אמר את זה?"

הסתבר כי דבורה ואוליה היו אצל פולה בן-גוריון, כנראה לפי הזמנתה, וראו את ההכנות ליציאת המשפחה לשדה-בוקר. פולה היתה אומללה מאוד. היא לא רצתה לצאת, וביקשה מדבורה שתשפיע על שרגא שיבוא לדבר עם בן-גוריון במטרה לשכנעו לוותר על הרעיון. "רק שרגא יכול למנוע את הפרישה." אמרה.

שרגא לא שמח למלא את בקשתה של פולה, כיוון שידע שבן-גוריון מתייחס ברצינות לנושא, והסיכוי להזיז אותו מהחלטתו הוא אפסי. לכן השיב שלבדו לא יוכל ללכת, ויבקש מנמיר להילוות אליו. נמיר היה בן-בית אצל בן-גוריון, וזה, במקום לומר שלום, שאל אותם:

"מה אתם עושים פה?" – ולשרגא: "מה אתה באת?"

אמר שרגא: "סתם, לשבת איתך קצת."

השלושה התיישבו במיטבח, ושרגא ניגש יש לעניין ואמר לבן-גוריון:

"אתה יודע מה שמתרחש עכשיו במדינה?"

השיב בן-גוריון: "החלטתי על כך לא אתמול ולא שלשם אלא לפני חודשים אחדים. החלטתי ללכת לשדה-בוקר לאחר שסיירתי בנגב, ראיתי היובש, ראיתי המחסור באנשים והצורך ליישב האיזור. אני רוצה לשנות כל צורת החיים שלי. לשבת בשדה-בוקר ולכתוב. אשמח לפגוש שם חברים, ומפעם לפעם אבוא לבקר פה."

הפגישה התמשכה. נמיר ושרגא ביקשו להרוויח זמן, קיוו שבינתיים יגיעו חברים נוספים לדבר על ליבו ותהיה לכך השפעה מצטברת.

במהלך הפגישה היו חילופי-דברים די חריפים. שרגא איבד לעיתים את שלוות רוחו והרים קולו. בן-גוריון ושרגא היו חלוקים בדברים לא מעטים, אבל הכול התנהל תמיד בשקט ובדרך-ארץ. עתה סבר שרגא שאם ירגז במידה שבן-גוריון אינו רגיל לשמוע ממנו, יכביד הדבר על בן-גוריון וירתיעו כי יבין איזה תוהו-ובוהו עתיד לשרור במדינה אם יפרוש.

"אתה," אמר לו שרגא, "חושב את זה להצלה שלך. אני חושב שזה יהיה אסון. בלעדיך הכול יהיה אחרת. המפלגה תהיה אחרת. הארץ תהיה אחרת. ההסתדרות תהיה אחרת. כולנו נהיה אחרים. ואני בספק אם תוביל את העם לנגב. ולא רק אני בספק, אלא כל חבריי וחבריך. לו היית אומר שאתה רוצה חופשה זמנית, זה היה דבר אחר. אבל ללכת לגמרי זה יותר מדי."

כשנמיר שמע את הדברים, הוא נעשה חיוור. אבל בן-גוריון, למרות שלא התלהב מהדברים ששמע, השיב לשרגא:

"אתה לא מבין העניין. אצלך המפלגה קודמת. אצלי עם ישראל והעלייה קודמים. באים רבבות עולים חדשים ואנחנו צריכים למצוא להם מקום."

שלוש שעות ארכה הפגישה. שרגא לא הצליח לשכנע את בן-גוריון. השלושה עברו לחדר אחר. בן-גוריון המשיך וסיפר כיצד פגש בפעם הראשונה ביהושע כהן, איש לח"י, שהתיישב בשדה-בוקר. פיתח את השקפתו בדבר יישוב הנגב. רצונו לפרוש מהחיים הציבוריים, לעבור לעבודה פיסית ולהתרכז בכתיבת ההיסטוריה למען הציבור ובייחוד הנוער.

לדעת שרגא, הפרישה נבעה משאיפת בן-גוריון לשמש דוגמה לאחרים ולמלא את חלל הנגב הריק. היו חברים שהבטיחו לו, אולי הוליכוהו שולל ואולי בכוונות טובות: "כולם יילכו אחריך" ו"כולנו נלך אחריך" – אך איש מאנשי מרכז מפא"י לא הלך אחריו.

קשה היתה על השניים הפרידה מבן-גוריון, שאמר לשרגא: "אני רואה שאתה מתנגד לפרישתי. אתה עקשן. אבל אתה לא מבין בזה. עוד ניפגש."

כשיצאו מהשיחה אמר נמיר לשרגא שהוא לא היה מעז לדבר אל בן-גוריון בלשון בה השתמש שרגא. נמיר, לדברי שרגא, היה מקשיב בדרך-כלל בנימוס למדברים עימו, מעיר הערות לעניין, בצורה מסודרת. אבל עתה אמר לשרגא:

"תאמין לי, אילו היית מדבר איתי כך, הייתי זורק אותך מהחלון. אתה העזת ללחוץ את בן-גוריון לקיר!"

השיב שרגא: "נמיר, הבט, שנינו הגענו ארצה כמעט בזמן אחד. שנינו עברנו דרך של שנים. אתה איש נבון. אתה יכול לתאר לעצמך איך תיראה המדינה, ההסתדרות, המפלגה – בלי בן-גוריון?"

ובאותו יום ראשון בבוקר יצאו בן-גוריון ופולה לשדה-בוקר.

*

דבורה: "לעזיבת בן-גוריון לשדה-בוקר בראשונה, פולה התנגדה. אך היא לא יכלה להתנגד לבן-גוריון בגלוי. לכן היתה פונה תיכף לידידים, וכך פנתה לשרגא. היא האמינה בבן-גוריון והיתה אומרת תמיד:

"'אתם לא מכירים את גדולתו של בן-גוריון.'

"היה לה חוש לאנשים. ואילו בן-גוריון טעה בהרבה אנשים, דוגמת ישראל בר [שנאשם ונשפט לימים על ריגול]. כשהיו בעיות היתה מזעיקה לא פעם אחד מאיתנו, את שרגא או אותי, והיינו הולכים לדבר עם בן-גוריון, אפילו מאוחר בלילה.

"שרגא ועוד חברים חשבו שיוכלו להשפיע על בן-גוריון שלא יעזוב. אך כשחזר מן השיחה, כולו נרגש, אמר לי שרגא:

"'אין לי יותר מה להגיד לעם! – זה מה שבן-גוריון אמר לי!'

"זה שבר את שרגא. כולנו בכינו אז."

*

בן-גוריון ביקש לראות באשכול את יורשו בראשות-הממשלה, ואולם הרוב בצמרת מפא"י היה נגדו והכריע בעד מועמדות שרת, כי סברו שהבעיות העיקריות שתעמודנה בפני ישראל תהיינה מדיניות ולא כלכליות. בשאלה זו היה שרגא בדיעה אחת עם שני חבריו, שהיו מקורבים כמוהו לבן-גוריון, נמיר ועקיבא גוברין: "הייתי בין אלה שהציעו את ההצעה לבחור בשרת, נגד עמדת בן-גוריון."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* פרק בגזענות שפוייה: לא כל הגרמנים היו נאצים אבל כמעט כל הנאצים היו גרמנים ו/או משת"פים שלהם. לא כל הערבים והמוסלמים הם טרוריסטים רצחניים אבל כמעט כל הטרוריסטים הרצחניים הם מוסלמים וערבים.

* שיחה שנשמעה בבית-קפה תל-אביבי בבוקר יום השואה: "הי, אחי, איך עוברת עליך המימונה של האשכנזים?"

* קיים ויכוח ספרותי איזה זרם שולט כיום בספרות: ריאליזם, נאטוראליזם, סימבוליזם, סוריאליזם, זרם התודעה, פסיכולוגיזם, פמיניזם, וכדומה.

התשובה שלנו: בספרות שולט כיום זרם השיעמום.

* * *

הודעה חשובה לנמענים

הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל אביב

כבר אינה קיימת

כי הדואר סגר את הסניף ברחוב אבן גבירול 170 [הקסטל]

כדי שהקשישים יכתתו את רגליהם

לכל סניפי הדואר הרחוקים והעמוסים יותר.

נא לשלוח לנו דואר רק לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65

תל אביב 64388

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל