פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1238 ביום העצמאות

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' באייר תשע"ז, 1 במאי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים. // יעקב חסדאי: הורים שכולים – היזהרו בדבריכם! // מנחם רהט: האדמו"ר והגאון. // אורי הייטנר: 1. עז הזיכרון בקרב, ונורא. 2. צרור הערות 30.4.17. // בלהב המרד שא אש להצית, דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר, באירוע לציון 70 שנה לעולי הגרדום. // יוסף קנטור: האונייה שהצילה את ירושלים. // אלוני זמורה: הרהורים על מלחמת יום הכיפורים. // אהוד בן עזר: חסד אבותיך. // נורית יובל: הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל! // דרור אֵידָר: מצא לו זמן. [פורסם בעיתון 'ישראל היום' (26.4.2017) תחת הכותרת "לשים קץ להתערבות האירופית"]. // יהודה דרורי: 1. חו"ל והעמותות נגד המדינה. 2. איך לשבור שתיקה – אכטונג! // משה כהן: להרוס כל חלקה טובה. // יהודה באואר: הארדואניזציה של ישראל, [ציטוט מ"הארץ", 27/04/2017]. // יוסף דלומי: ההברקה האחרונה של ברק. // נעמן כהן: יום השואה 2017. // מלשנוא אותו אני נהנה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו: "בחיי [3]", נ"ב. ואלה תולדות. // תקוה וינשטוק: "שוק" חדש נפתח בתל-אביב: "שוק אלנבי-רוטשילד". // אלי מייזליש: 1. מי זה אבי גבאי שצועד להושיע את "המחנה הציוני" רגע לפני ההתנפצות? // אלי רוה: זוג עגילים. הערכת שמאי. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים

"וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:

הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם... וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם"

 (יחזקאל ל"ז 9, 12, 14)

רִאשוֹן קָרָא, כְּמוֹS.O.S , הָאֹחַ

מִגַּג נָטוּש בְּעֵמֶק רְפָאִים,

אַחֲרָיו, כְּמוֹ אִזְכּוּר צַו-קְרִיאָה, כְּמוֹ סִסְמַת-מִלּוּאִים מְהֻדְהֶדֶת בָּרַדְיוֹ,

כָּל מַקְהֵלוֹת הַתַּנִּים, אַ קַפֶּלָה,

בְּעֵמֶק יְהוֹשָפָט.

וְאָז, כְּמִין בָּרָק הַמְּזַגְזֵג אֶת הַשָּמַיִם כְּתֶפֶר שֶל נִתּוּחַ קֵיסָרִי שוֹתֵת וָחַם

פָּשְטָה כְּרִיזַת כָּנֹס בְּכָל שְרִיקוֹת צְלִיפַת הָרוּחַ

בְּכָל חֶלְקָה צְבָאִית בְּבֹקֶר יוֹם הַזִּכָּרוֹן.

וַאֲנַחְנוּ, מִבֵּית-הַקְבָרוֹת שֶל אֵילַת

עַד הַהוּא, הַיָּשָן, שֶל מְטוּלָה,

נִזְעַקְנוּ פִּתְאֹם לְנָעֵר כְּמוֹ אָבָק מִמַּדִּים וּכְמוֹ דָם מֵחֲגוֹר

אֶת כָּל תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר וְהַזְּמַן מֵרָאשֵינוּ פְּרוּעֵי הַתִּשְחֹרֶת

שֶלֹּא נִתְמַזֵּל מַזָּלָם כְּמוֹ לָכֶם לְהַגְרִיל בְּקֻפּוֹת-הַגּוֹרָל

אֶת אַרְכַּת אוֹתוֹ שְטָר דְּחוּי-מוֹעֵד שֶל עוֹדלֹא וְאוֹתָהּ חֲנִינַת הַבֵּינְתַיִם

שֶבָּהּ מַאֲפִיר הַשֵּׂעָר וּמֻחְלָף בְּעִתּוֹ בְּשִלְגֵי הַשֵּׂיבָה,

שֶלֹּא כְּמוֹ קִצְבַּת-הַכִּילַי-קְפוּץ-הַיָּד שֶל חַיֵּינוּ שֶטֶרֶם הֵחֵלוּ

וּכְבָר הֵם גְּמוּרִים וּצְרוּרִים פֹּה בְּסֵתֶר חֵיק אַב הָרַחֲמִים הַחַף מִשֶּמֶץ רַחֲמִים

כָּאן, בְּמִסְדַּר הַכְּנָפַיִם קְצוּצוֹת הַמָּעוֹף שֶל טוּרֵי מַצְּבוֹת-אֶבֶן

וּכְלָל לֹא בִּצְרוֹר הַחַיִּים, רַק בִּצְרוֹר הַנְּכָאִים, הַבְּכָאִים וְהַקֵּץ.

רֶגֶב בְּרֶגֶב

וְקוּבּ אַחַר קוּבּ

שֶל כֻּרְכָּר, שֶל בַּזֶּלֶת, שֶל חַמְרָה,

שֶל כֹּבֶד גּוֹלֵל מִתְנַפֵּץ לִרְסִיסִים וְנִתָּק כִּכְבָלָיו שֶל שָבוּי

גָרַפְנוּ אִיש-אִיש מִקִּבְרוֹ שֶנִּפְעַר אֶת מִכְסֵי גְּזַר-דִּינוֹ שֶל הַחֹשֶךְ 

בְּעֵינַיִם כֵּהוֹת, לְמוּדוֹת עֲלָטָה וּסְמוּאוֹת מִזִּיווֹ שֶל הַיּוֹם,

בְּמִין אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה הֲפוּכָה שֶבָּהּ הָעֹמֶק חוֹפֵר עַצְמוֹ הַחוּצָה בְּמִין דַּחַף רְעוּב-אוֹר

שֶל כַּת חֲפַרְפָּרוֹת הַמְּגִיחָה מֵאֵיזֶה אֹפֶל

שֶיֵּש לוֹ מְחִלָּה אוּלַי

אַךְ אֵין לוֹ מְחִילָה.    

אֵיךְ זֶה, תַגִּיד לָנוּ אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם כְּמוֹ הוּסַר מֵעָלֵינוּ הַמָּוֶת?

מָה זֶה, תַגִּיד לָנוּ מָה זֶה אִם לֹא מִקְדָּמָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים?

כְּמוֹ מִפְגָּש לֹא צָפוּי מִן הַסּוּג הַשְלִישִי: לֹא עָבָר, לֹא הֹוֶה, רַק הָרֶוַח

שֶבֵּין הָאוּלַי וְהָאִלּוּ, שֶבֵּין הָאֶפְשָר וְהַלֹּא יִתָּכֵן.

פֶּתַע פִּתְאֹם מִתְנַעֵר דּוֹר עִזוּז וְגִבּוֹר שֶבְּכָל שְׂדוֹת-הַקֶּטֶל

נָתַּן כָּאן אֶת מָה שֶיָּקָר מִכָּל עֵרֶךְ וְאֵין לוֹ מְחִיר, אֶת חַיָּיו,

דּוֹר שֶנּוֹפְלָיו נֶחְשָבִים הָיוּ פְרָאיֶרִים בֵּין צִינִיקָנִים מִבְּרַאנְזַ'ת

הַפּוֹסְט-צִיּוֹנִים בְּעִדַּן הָאֲנִי וְאַפְסִי עוֹד וּטְרֶנְד הָרַק קַח,

דּוֹר שֶלֹּא אָץ לַעֲשׂוֹת לְבֵיתוֹ אַךְ הֵגֵן בְּדָמוֹ עַל הַבַּיִת

שֶלָּנוּ, שֶל כֻּלָּנוּ הֶחָבִים לוֹ אֶת הַכֹּל,

אֵלֶּה שֶלֹּא חִשְבְּנוּ חִשְּבוֹנוֹת בְּקָרְאָם "אַחֲרַי" מוּל אֵש-תֹּפֶת,

אֵלֶּה שֶלֹּא הִתְמַקְּחוּ עַל מַגִּיעַ לִי, אֵלֶּה שֶרָצוּ בָּרֹאש

עִם הַסְּטֶן, עִם הָ"עֻזִּי" אוֹ עִם הַ"תָּבוֹר" וְהָאַטְרָף הַזֶּה בָּעֵינַיִם

שֶל שׂוֹנְאֵי מִלְחָמוֹת הַנִּכְפּוֹת עֲלֵיהֶם חֵרֶף כָּל כְּמִיהָתָם לְשָלוֹם

וּכְמוֹ שֶהֵם מֵתִים, כְּמוֹ שֶקָּבְרוּ אוֹתָם לָנֶצַח

הֵם מְסָרְבִים פְּקוּדָה לְמַר-הַמָּוֶת בְּעַצְמוֹ,

עוֹלִים מִן הַגֻּמָּה וְהַדּוּמָה, יוֹצְאִים לְמֶרֶד

עַל כּוֹחַ הַכְּבִידָה, עַל חַרְצֻבּוֹת הַהִגָּיוֹן

וּבְלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן, כְּמוֹ עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

פּוֹרְצִים כְּמִין קוֹמַנְדּוֹ שֶל רוּחִין עַרְטִילָאִין.

בַּחוּץ, מוּל שַעֲרֵי כָּל בֵּית-עָלְמִין, חִכּוּ הַגִּ'יפִּים

אִם שֶל "חַיּוֹת הַנֶּגֶב" אוֹ שֶל "שוּעֲלֵי שִמְשוֹן"

וְכָל מְשֻרְיְנֵי "הַרְאֵל" שֶהֻפְגְּזוּ בַּדֶּרֶךְ

לִירוּשָלַיִם שֶכֻּתְרָה בְּלִגְיוֹנוֹת יַרְדֵּן

וְעִמָּהֶם, פְּחוּמֵי קְרָבוֹת, כָּל נַגְמָ"שֵי הַ"זֶּלְדָּה"

וְהַ"נָּמֵ"ר" שֶנִּתְפָּרְקוּ לְגוֹרְמֵיהֶם מֵאָז

מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, שְלוֹם הַגָּלִיל וְאַחֲרֶיהָ

וּמֵ"עוֹפֶרֶת יְצוּקָה" וְעַד לְ"צוּק אֵיתָן"

וְאֵלֶּה, כָּל שִבְרֵי הַגְּרוּטָאוֹת שֶעוֹד הַלַּיְלָה

רָבְצוּ קְטוּעִים וַחֲלוּדִים כִּפְסֹלֶת מַתָּכוֹת

קָרְבוּ כְּמוֹ בְּמַטֵּה-קְסָמִים בְּבֹקֶר יוֹם תּוּגָה זֶה

בְּכָל בָּתֵּי-קִבְרוֹת-הָרֶכֶב עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ

כַּעֲצָמוֹת הַיְּבֵשוֹת וּבְלִי נַהָג וְדֶלֶק

הִסִּיעוּ מִלֹּעוֹת קְבָרָיו שֶנִּתְרוֹקְנוּ פִּתְאֹם          

אֶת כָּל חַפַּ"ק רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶקָּם מֵאֹפֶל

אֶרֶץ מוֹתָהּ וְצַלְמוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה לִחְיוֹת

לְיוֹם אֶחָד בִּלְבַד לִרְאוֹת עוֹד פַּעַם אֶת הָאָרֶץ

שֶבִּשְׂדוֹתֶיהָ לָחֲמוּ וּבָהּ הוּרְדוּ לַבּוֹר.

מִי לֹא הָיָה שָם? כֻּלָּם, עַד אֶחָד,

קְטוּלִים וַהֲרוּגִים, מִי בַּסַּכִּין וּמִי בַּנֶּפֶץ,

מִי בְּמִשְלָט נָצוּר, מִי בַּפַּטְרוֹל וּמִי בָּאַמְבּוּש,

מִי בְּפוּלְסִין שֶל אֵש וּמִי בְּמַיִם זֵידוֹנִים.

אַךְ כְּמוֹ בְּפָּרָדוֹקְס מֻפְלָא, מוּזָר, סוּרֵאָלִיסְטִי

שֶבּוֹ הָעַל-טִבְעִי הוּא הַטִּבְעִי הֲכִי סָבִיר

וּבוֹ, כְּמוֹ בְּמֵמַד אַחֵר, הָזוּי, אַפְעַלְפִּיכֵנִי

גַם הֵעָדֵר הוּא קְווֹרוּם, גַּם אֵינוּת הִיא נוֹכְחוּת –

וְלוּא רַק בִּזְדוֹנָן שֶל אִינְקְוִיזִיצְיוֹת-כְּלוֹת-הַנֶּפֶש

וְלוּא רַק בְּדִמְעַת הַשַּכּוּלוֹת הַלֹּא נִמְחֵית

אוֹ בִּצְבִיטוֹת לִבּוֹ הַמָּזוֹכִיסְטִי שֶל הָ"אִלּוּ"

(אִלּוּ עַכְשָיו הָיוּ אִתָּנוּ אֵלֶּה שֶאֵינָם...) –

הָיוּ שָם כָּל כֻּלָּם שֶאִי אֶפְשָר אוֹתָם לִשְכֹּחַ

כִּי אָבְדָנָם שוֹתֵת בָּנוּ כְּפֶצַע לֹא נִגְלָד,

שוּם מֵת לֹא נֶעֱדַר, שוּם בְּדַל-תַּלְתַּל, שוּם דַּש שֶל חָ'אקִי,

שוּם צֶמֶד דִּסְקִיּוֹת-זִהוּי, שוּם כּוֹבַע-גֶּרֶב דַּל:

טְבוּחֵי הַל"ה, שְׂרוּפֵי מְשֻרְיְנֵי הַדֶּרֶךְ

בְּבַּאבּ-אֶל-וַּאד, נוֹפְלֵי קְרָבוֹת מַלְכִּיָּה וְלַטְרוּן,       

עִירָק סוּיְדָן וְנֶגְבָּה, גוּש עֶצְיוֹן וְנֶבִּי יוּשַע,

הַמִּיתְלֶה, גַ'בֶּל לִיבְּנִי וְקַלְקִילְיָה וְחוּסָאן

וְעַזָּה וְאוּם-כַּתֶף וּבִּיר-גַּפְגָּפָה וּקְסֵימָה,

תֵל-עֲזַזְיָאת, תֵּל-פַאחֶר, הַסּוּאֶץ וְהַחֶרְמוֹן

וְעֵמֶק הַבָּכָא, עַלִי מוּנְטָאר, מֻצַּב הַמֵּזַח    

וְהַחַוָּה הַסִּינִית וּבִּינְת גְּ'בֵּיל, מָרוּן אָ-רָאס,

וְקַו צִיר פִילָדֶלְפִי – וְכֻלָּם, בְּאֹרַח פֶּלֶא,

בְּכוֹחַ אֵיזֶה נֵס לֹא מְשֹעָר וְלֹא מֻשָּג

כִּי אִם בַּטֵּרִיטוֹרְיוֹת הַקְּסוּמוֹת שֶל הַנִּדְמֶה לִי    

כְּמוֹ שָבוּ מִן הַשָּם וְאָז לַכָּאן וְלָעַכְשָיו

וְקָמוּ לִתְחִיַּת-פִּתְאֹם תְמוּהָה וּמְצַמְרֶרֶת,

נוֹרָא לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת, אֵין מַצָּב,

אַךְ דַּוְקָא, וְעוֹד אֵיךְ, בִּמְלוֹא עָצְמַת הַגַּעֲגוּעַ

צְפוּיָה וּמִתְקַבֶּלֶת עַל הַלֵּב שֶלֹּא שָכַח.

וְהֵם עוֹבְרִים בְּאֶרֶץ זוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב

וְעֵינֵיהֶם שֶכְּמוֹ כָּבוּ לָנֶצַח נִפְקָחוֹת

וְהֵם אוֹמְרִים לָנוּ בְּלִי קוֹל מִלְּבַד הַהוּא שֶפְּנִימָה,

זֶה הַמַּרְעִיד אֶת חֲלָלָהּ שֶל כָּל חֶלְקָה צְבָאִית:

לֹא, גַם לְרֶגַע לֹא טָחוּ עֵינֵינוּ מֵרְאוֹת אֶת טוּבוֹ שֶל הַיֵּש כָּאן,

אֶת כָּל שֶהֻשַּׂג וְלֻבְלַב וְשֻׂגְשַׂג בַּמַּדָּע, בַּחֲרֹשֶת, בַּכֹּל,

אַךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת הִיא גַם אֶרֶץ פִּצְעֵי הָאוֹהֵב הַמַּזְעִיק, הַמּוֹכִיחַ,

אֶרֶץ הָאוֹר הַנּוֹקֵב אַשְלָיוֹת וּבְדָיוֹת כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר,

אֶרֶץ הַדּוּגְרִי הַלֹּא מִשְתַּפֵן שֶל עָמוֹס, יְחֶזְקֵאל, יִרְמְיָהוּ,

אֶרֶץ חוֹבְטֵי רָאשֵיהֶם אֶל כָּתְלֵי הָאֱמֶת וּבִלְבַד שֶתֻּגַּד

אַף כִּי שוּם חֲבָטָה כָּזֹאת לֹא מוֹטְטָה עוֹד שוּם קִיר, רַק חָתְמָה בַּגֻּלְגֹּלֶת

חוֹתָם מְדַמֵּם שֶל כְּאֵב לֹא נִרְפָּא כִּי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַכֹֹּל,       

רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים, שוֹמְעִים וְלֹא פּוֹלְטִים שוּם הֶגֶה

מִלְּבַד אֶת קַשְׂקַשֵּׂי דֶּנְדְרוּף הַבְּלוֹף הַמִּתְקַלֵּף

מִגְּרַב קַרְקַפְתָּם וּמִצְּרַב סַפַּחְתָּם שֶל כָּל שֶקֶר וּסְפִּין וְקוֹמְבִּינָה,

מִיַּהַב סְרָקָם וּמֵרַהַב בְּרָקָם שֶל כָּל גִימִיק, תַּדְמִית וְתַרְמִית,

מִמֵּיק-אַפּ נִמְרָח עַל כָּל חוֹר וְחָרָךְ בְּחוֹמַת הַכְּזָבִים הַנִּסְדֶּקֶת,

מֵחִפּוּי וְצִפּוּי וְיִפּוּי וְשִפּוּי שֶל עַוְלות וּנְבָלוֹת וּנְכָלִים,

כָּל יַחְ"צָנֵי-הֶחָצֵר הַזְּרִיזִים לְהַמְתִּיק כָּל טִנֹּפֶת בְּנֹפֶת,

כָּל תַּפְאוּרוֹת חַנְטָרִיש הַפָסָאדָה שֶל פְיַאסְקוֹ קוֹרֵס עַל יוֹשְבָיו

וּמֵסִיר אֶת הַטִּיחַ מִקִּיר מִתְפּוֹרֵר וְאֶת שְׂרַק הַמִּרְמָה מִפָּנֶיהָ

שֶל גְּרוֹטֶסְקָה מָרָה, כְּעוּרָה, דוֹרְיָאן גְּרֵיאִית, שֶכָּל מַסְווֹתֶיהָ נוֹשְרִים.

כִּי בְּמוֹת הַתְּמִימוּת, כְּשֶשְּׂרָרָה הִיא סְרָרָה, נַעֲוָה גַּם שְחִיתוּת מִדּוֹתֶיהֶ

שֶל חֶבְרָה אֲנוּשָה שֶאִבְּדָה כָּל תְּחוּשָה שֶל בּוּשָה וְהַכֹּל בָּהּ פָּרוּץ

מִיוֵן סְלַאמְס מֻכֵּי-רִיש עַד טִירוֹת נוּבוֹרִיש

 בָּהֶן קְנַאקֶר הוּא לַעַג לַסַּאקֶר

 וְהַיּוּזֶר חוֹמֵס אֶת הַלּוּזֶר וְשִׂיא הַצְּמִיחָה הִיא כְּרֵסוֹ שֶל הַגְּבִיר.                                              

וְרָאִינוּ אֶת אֵש תַּבְעֵרוֹת הַצְּמִיגִים שֶל שְדוּדֵי הָרָעָב וְהָעֹנִי

שֶכָּל מִי שֶמַּכְחִיש אֶת סִבְלָם הוּא יָעֵן הַטּוֹמֵן זוּג עֵינַיִם בַּחוֹל,

אֶת חֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל רַבִּים מִפְּלִיטֵי הַשּוֹאָה שֶעֲדַיִן לֹא מֵתוּ       

וְכַסְפֵּי סַעֲדָם מֻקְפָּאִים בְּכַפָּהּ שֶל פְּקִידוּת קְפוּאַת לֵב לֹא פָּחוֹת

וְאֶת קְשִי עֱנוּתָם שֶל נָכִים נִרְמָסִים תַּחַת שֶקֶר שֶיֵּּש לוֹ רַגְלַיִם

וְלֹא תְלוּת בְּכִסֵּא-גַּלְגַּלִּים וּפְּרוֹטֵזָה כִּי יֵש לוֹ כָּאן ווֹלְווֹ צָמוּד

וְאֶת שֶקֶר גִּרְעוֹן הַקֻּפָּה הָרֵיקָה בְּעוֹד שְלַל עֲלוּקוֹת קוֹאָלִיצְיָה

סוֹחֵט מִנּוֹתְנָן שֶל עִסְקוֹת הָאֶתְנָן אֶת מֵיטַב מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן.

וְהַקֶּשֶר הַצִּינִי שֶבֵּין רִבּוּיָן שֶל מִשְׂרוֹת הַמִּמְסָד הַתּוֹפֵחַ

וּמִדּוֹת רִבּוּיָם הַמַּבְעִית שֶל בָּתֵּי-הַתַּמְחוּי וְהַהוֹמְלֶס יוֹם-יוֹם

וְעָדְפֵי הַשֻּמָּן וְהַחֵלֶב בִּבְשַׂר תַּחְמָנֵי הַתְּכָכִים וְהַדִּילִים,

הַכַּחַש וְהַבַּחַש

שֶבִּנְזִיד-הָאֲדִישִים.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ לִסְאַת הַזַּעַם וְהַזַּהַם:

אִלּוּחַ כָּל חוֹף-יָם מִנְּמַל פִּישוֹן עַד תֵּל-הַבִּיב,

שִפְכֵי הַתִּעוּשׂ בָּאֲוִיר הַמָּאוּס בּוֹ כְּרִישֵי הַנַּדְלָ"ן וְהַבֶּצַע

קוֹבְרִים כָּל בְּדַל-נוֹף בְּשַׂלְמַת הַבֵּטוֹן וְהַמֶּלֶט שֶל רֶוַח וּמְחִיר.

וּרְצִיחַת הַנָּשִים הַיוֹמִית בְּיָדָם שֶל פְּרִיצֵי-הַטֵּרוּף-וְהַטֶּרֶף

וְגִדּוּל הַפְּשִיעָה וְקִזּוּז בִּטְחוֹנוֹ הָאִישִי שֶל אֶזְרָח בְּחַיָּיו

וּמִזְבֶּלֶת הַשּוּנְד וְהָרֵיטִינְג שְל כָּל עֲרוּצֵי הַטִּמְטוּם הַמּוֹרוֹנִי

בְּעַם שֶדּוֹרוֹת נִתְקָרֵא עַם-הַסֵּפֶר מִבְּלִי שֶיִּפְזֹל אֶל הַזּוֹל.

וּקְלוֹן עִתּוֹנוּת נְגוּעָה בְּצַהֶבֶת וְאֵתוֹס נָגוּף בְּחַזֶּרֶת

וְטֶבַח יוֹמִי סִיטוֹנִי בַּכְּבִישִים בּוֹ אֻמָּה מְכַלָּה אֶת עַצְמָהּ

בְּחֵטְא הַשִּכְרוּת וְזִילוּת הַחַיִּים שֶל אוֹתָה אַלִּימוּת מְמֻנַּעַת

בְּסַךְ הָעוֹלֶה עַל מִנְיַן הֲרוּגֵינוּ בְּכָל מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן זֶה כָּל-כָּךְ מְתַסְכֵּל וּמַכְאִיב

וְלָכֵן לְעוֹלָם לֹא תָבִינוּ

מָה מִתְחוֹלֵל בְּלֵב מֵת הַחוֹזֵר לוּא גַם פַּעַם אַחַת אֶל בֵּיתוֹ,

מֵת הַנּוֹכָח שֶלִּחְיוֹת אֶפְשָר פַּעַם בִּלְבַד אַךְ לָמוּת – פַּעֲמַיִם:

פַּעַם אַחַת מֵאִשּוֹ שֶל כְּלִי-קֶטֶל

וּפַעַם שְנִיָּה מִבּוּשָה.

וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אִם נָכוֹן שֶבְּעֶצֶם מוֹתֵנוּ

צִוִּינוּ לָכֶם, שֶנּוֹתַרְתֶּם לִשְׂרֹד פֹּה, אֶת מָה שֶקּוֹרְאִים לוֹ חַיִּים –

אֵלֶּה חַיִּים אֵלֶּה? זֶה טַעֲמָם? בִּשְבִיל זֶה, תִסְלְחוּ לָנוּ, מַתְנוּ?

מָה עִם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם עַל חֶבְרָה שֶבָּהּ אֵין מְקֻפָּח אוֹ אֶבְיוֹן,

חֶבְרָה שֶהִיא יַחַד שֶל עַם שֶבָּנָיו תַּפְרָנִים הָיוּ פַּעַם בְּחֹמֶר

אֲבָל מִילְיוֹנֵרִים בְּרוּחַ, רוּחָם שֶל מְעַט שֶשִּלְּמוּ בְּהַרְבֵּה.

אֵיזֶה הַרְבֵּה? שֶל קָרְבָּן לְלֹא גְבוּל בִּמְכוֹרָה שֶגְּבוּלוֹת לֹא הָיוּ לָהּ

חוּץ מִגְּבוּלוֹת הָאֶפְשָר וְהַיֵּש שֶאוֹתָם הֵם חָצוּ עַד זוֹב דָּם.

כַּמָּה הַרְבֵּה? עַד הַסּוֹף, בְּלִי חֶשְבּוֹן, וְאַף פַּעַם מִבְּלִי לִשְאֹל כַּמָּה

חוּץ מִכַּמָּה נִתְבָּע עוֹד הָאֹמֶץ לָתֵת לְכֻלָּם שֶהָיוּ לְאֶחָד,

שֶמֵרֹב שֶהָיוּ אַלּוּפִים בְּלָתֵת וְעִלְּגִים עַד חֶמְלָה בְּלָקַחַת

כְּלָל לֹא הֵבִינוּ שֶהֵם נַשָּׂאִים שֶל נָגִיף שֶעוֹד אֵין לוֹ חִסּוּן

חּוּץ מִן הַמָּוֶת: נְגִיף שְׂאוֹרָהּ שֶל עִסַּת הַחֲלוֹם וְהַמֶּלַח,

מֶלַח הָאָרֶץ שֶבְּלִי קָרְבָּנָם שֶל נוֹפְלִים לֹא הָיוּ לָהּ חַיִּים.

מָה כְּבָר נִשְאָר מִזִּכְרֵנוּ מִלְּבַד כְּמִישָתָם שֶל זֵרִים עַל הַקֶּבֶר?

מָה כְּבָר נוֹתָר לְזוֹכְרֵינוּ מִלְּבַד תַּצְלוּמוֹ הַשּוֹתֵק שֶל הָאָב 

אוֹ הַבֵּן אוֹ הָאָח אוֹ הַבַּעַל בַּוָּאקוּם הַזֶּה הַחוֹתֵךְ, הַפּוֹלֵחַ

שֶשּוּם אֶבֶן-גּוֹלֵל לְעוֹלָם לֹא תוּכַל לְכַסּוֹת אוֹתוֹ אוֹ לְמַלְּאוֹ?

הֵם אוֹמְרִים, הַסּוֹפְדִים, שֶלֹּא מַתְנוּ לַשָּוְא, שֶנָּפַלְנוּ עַל אֵיזֶה לְמַעַן:

אֵיזֶה לְמַעַן?

שֶל אֵיזוֹ מִין כְּנַעַן?

שֶל כְּנַף הַחֲלוֹם אוֹ שִבְרוֹ?

וַאֲנַחְנוּ, שֶלֹּא חֲדֵלִים לְהוֹקִיר אֶת הַטּוֹב, הַיָּפֶה וְהָאֵתִי

שֶל אוֹתָהּ מְדִינַת יְהוּדִים שֶנָּתַּנּוּ לָהּ אֶת הַיָּקָר פֹּה מִכֹּל,

שֶאֵינֶנּוּ זְקוּקִים לִדְרָשוֹת שֶל מַשְגִּיחַ-כַּשְרוּת לְחִנּוּך פַּטְרִיוֹטִי,

לְשוּם מְפַקֵּחַ מִטַּעַם עַצְמוֹ עַל שַוְעַת מָה שֶבְּרֶנֶר כִּנָּה

רְשוּת הַזְּעָקָה שֶל הַגְּדוֹלִים בְּאוֹהֲבֶיהָ שֶל אֶרֶץ זוֹ שֶבְּדָמֵינוּ, לֹא רַק בְּדָמָהּ

חָיָה הִיא וְיוֹקֶדֶת כְּמוֹ צַלֶּקֶת לֹא נִגְלֶדֶת                                                         

לֹא רַק בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה כִּי אִם בְּכָל

יוֹם חֹל בּוֹ שְכוֹל, יַתְמוּת וְאַלְמָנוּת זוֹכְרִים כָּל רֶגַע

בְּלֵב נִשְבָּר מִי כָּאן נִקְבַּר בַּעֲפָרָהּ וּמִי

שִלֵּם כָּאן עַל חַיֶּיהָ בְּחַיָּיו כְּרוּתֵי הַשֹּרֶש,

בָּאוֹבֶר-דְְּרַאפְט שֶל בַּנְק הַדָּם שֶשּוּם עוֹבֵר וָשָב

לֹא מִשְתַּוֶּה בּוֹ לָעוֹבֵר שֶאֵינוֹ שָב אַף פַּעַם

וְלֹא יָשוּב לָנֵצַח, שוֹאֲלִים בַּיּוֹם הַזֶּה:

מָה כְּבָר אֲנַחְנוּ בָּאִים לְבַקֵּש כָּאן מִכֶּם עִם צְפִירַת הַסִּירֵנוֹת

בְּטֶרֶם דַקַּת-דּוּמִיָּה? רַק לִזְכֹּר

מָה הִקְרַבְנוּ חַיֵּינוּ עָלָיו.

* * *

יעקב חסדאי

הורים שכולים – היזהרו בדבריכם!

לפני מיספר ימים, בסמוך לאירועי הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך דיון באחת מוועדות הכנסת שעסק ביישום לקחי מבצע "צוק איתן". בדיון, בהשתתפות ראש הממשלה, נכחו גם הורים שכולים והורים שגופות בניהם נמצאות בידי החמאס. הדיון התלהט והוטחו שם ביטויים מעליבים ופוגעים הן בין ההורים לחברי הכנסת והן בין חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה.
זו היתה חוליה נוספת בשרשרת של אלימות מילולית באירועים שונים הגוברת, לצערנו, בשיח הציבורי.

אולם עלינו להתייחס לשאלה על מעמדם ותפקידם של ההורים השכולים בשיח זה, במיוחד בנושאים ביטחוניים.

בתקופה האחרונה יש גל של אלימות מילולית, תוקפנות וגסות רוח בשיח הציבורי.
יש לזה דוגמאות רבות ואזכיר אחת, בקצרה ואחת שהיא הרבה יותר משמעותית.

האחת, הקצרה, היא התנפלות של עו"ד אחד על השרה מירי רגב ברחוב עם סגנון התנפלות ודיבור שאי אפשר לקרא לו "סגנון של שוק". זהו סגנון של ביוב, של גסות רוח שאין כמוה. ציבור עורכי הדין צריך להתבייש ואולי גם לשכת עורכי הדין צריכה להגיב בעניין זה.
זהו מקרה בודד המעיד על תופעות רחבות יותר.

 אולם היתה תופעה הרבה יותר משמעותית ואפילו מכאיבה. הכוונה לדיון שהיה באחת מועדות הכנסת בנושא דו"ח מבקר המדינה על מבצע "צוק איתן". בדיון זה הופיעו הורים שכולים והדיון התפתח לחילופי דברים קשים, לא מנומסים, גסים שעוד לא שמענו כמותם.

הדבר המעציב הוא שבסגנון זה לקחו חלק לא רק פוליטיקאים אלא גם הורים שכולים.
לגבי הפוליטיקאים אפשר היה להיות סלחן יותר כי אנו יודעים שכבר זמן רב "טובי העם" לא יושבים שם וכי גסות רוח ואלימות מילולית די מצויה שם. אבל למרות מה שמתואר, גם לנציגי ההורים השכולים שהופיעו שם היה חלק בסגנון הזה וגם הם השתמשו בביטויים ובצורת התבטאות שהייתה מאוד לא הולמת. אני אומר זאת בזהירות כי כולנו יודעים, מכבדים ומוקירים את המעמד של ההורים השכולים. אבל גם להם צריכות להיות מגבלות של נימוס ושיח תרבותי. אי אפשר לצעוק ולהעליב כי לנו הכול מותר ואתם תשתקו ותקשיבו לנו. אין דבר כזה. זה לא יכול להיות.

למרות שההורים השכולים מבקשים התנצלות, אני מבקש לחדד, בעניין זה, מספר נקודות.

הנקודה האחת, גם להורים שכולים, מעמדם וכבודם רק יגדל אם תרבות השיח שלהם תהיה ברמה גבוהה יותר מהמקובל ברחובות ואפילו מהמקובל בכנסת.

הנקודה השנייה, שחרור חיילים שבויים או גופות של חיילים הנמצאות בידי האוייב הוא נושא כאוב מאוד אבל גם נושא בעל חשיבות ביטחונית-מדינית ממדרגה ראשונה. בנושא הזה ההורים השכולים צריכים לזכור כמה לקחים מהעבר.

הם צריכים לזכור את עיסקת ג'יבריל שבה למעלה מאלף מחבלים שוחררו בגלל לחץ שמי שנשאה אותו ברמה היתה אמו של אחד השבויים. השחרור הזה והעיסקה הזו הביאו לנו אסון נוראי באינתיפאדה הראשונה, בהרוגים רבים ובפצועים רבים עוד יותר.

הלקח הזה נלמד שוב בפרשת שליט. הלחץ של ההורים ושל גופים אחרים הביא לכך שהממשלה נכנעה ואלו שהחזיקו בשליט גרמו לשחרור רוצחים שתוך זמן קצר לאחר מכן רצחו שוב יהודים.

לכן, הלקח הוא שהורים שכולים, עם כל הכבוד להם, צריכים להבין שנושא שחרור שבויים והחזרת גופות אינו יכול להתנהל על פי הלחץ שלהם.

צריך לעשות כל מאמץ ולקוות שהמנהיגים עושים כל מה שאפשר אבל אסור לדרוש מהם לוותר על דברים חיוניים למדינת ישראל, לביטחון של אזרחיה ולעתיד שלה כדי להיכנע לדרישות האויבים.   

* * *

מנחם רהט

האדמו"ר והגאון

מה עשה האדמו"ר מסדיגורא ביום העצמאות ב-3 בבוקר,

 ומה ניבא הגר"א בנושא התקומה בארץ-ישראל

היום נשמע הסיפור הלא יאומן הזה כלקוח ממחוזות הדימיון: האדמו"ר מסדיגורא רבי אברהם יעקב פרידמן, שחי בתל אביב בראשית שנות המדינה, נהג לבוא ביום העצמאות לבית הכנסת הגדול בתל אביב ולומר תפילת הלל בציבור. כשהמתפללים יצאו בריקודי הודיה לאחר התפילה בבית הכנסת, השתלב הרבי במעגל בהתלהבות עצומה.

הרבי סיפר, שכאשר היה גר בווינה שבאוסטריה, השתלטו הנאצים ימ"ש על העיר והתעללו ביהודים. כדי לבזותם, בחרו דווקא בו, רבם של יהודים, להיות האיש שמטאטא את הרחובות. הם תחבו בידיו מטאטא גדול והכריחוהו לעסוק במלאכה המשפילה. סיפר הרבי, שתוך כדי טיאטוא, הוא התפלל חרש: 'ריבונו של עולם, הלוואי שאזכה לטאטא רחובותיה של ארץ ישראל.'

לאחר מכן, תחבו לידו דגל נאצי וכפו עליו להניפו בראש בניין גבוה. תוך כדי מעשה מילמל: 'ריבונו של עולם, אני מתחנן שאזכה עוד להניף את דגל ישראל במקום גבוה בארץ ישראל.'

משזכה להינצל מידי המרצחים ועלה ארצה, הקפיד לקום בכל שנה ביום העצמאות בשעה שלוש לפנות בוקר ויצא לטאטא את הרחוב הסמוך לביתו. לאחר שקיים בהידור את נדרו, נטל את דגל ישראל וקבעו על הגג בשמחה עצומה, והלך להתפלל עם הציבור ולומר הלל בבית הכנסת הגדול בתל-אביב, "ובכך הודה לה' שקיבל את תפילתו וזיכהו לעלות לא"י," מעיד מכרו וידידו הרב ישר תמר מתל אביב, במבוא לספרו 'עלי תמר'.

ועוד מעשה, שנראה היום, לנוכח ההקצנה החרדית, הזוי לחלוטין, פרי הדימיון: "נזדמן לי," העיד הרב שמואל הכהן אבידור, עורך השבועון הדתי-חרדי 'פנים אל פנים', ולימים מגיש תוכניות על פרשת השבוע בטלוויזיה, "להצטרף לאדמו"ר מסדיגורא בנסיעה במונית... בהגיעה לבית הבימה, הבחין הרבי בתכונה בכיכר.

"'מה קורה?' שאל.

"'כנס עולמי של ראשי עיריות,' השבתי.

"משהתקרבה המונית לבית 'הבימה', הבחין הרבי בדגלי האומות המקשטים את הבית. לפתע נשמעו צלילי ההימנון הלאומי לכבוד נשיא המדינה, שהגיע לכנס. סימני התרגשות נראו על פני הרבי. הוא הורה לעצור את המכונית. בעיניים עצומות הקשיב בדביקות לצלילים.

"כשנסתיימה השירה והמכונית זזה, אמר באיטיות, כאדם המונה מעות: 'אם כל העמים מכבדים את ההימנון שלנו, הייתכן שאנו ננהג בו זילזול? אין להמשיך בנסיעה כששומעים את ההימנון. לדברים כאלה יש להתייחס בכל הכבוד... רק לפני שנים מעטות היינו לעג וקלס בעיני הגויים, מוכים וסחופים. והנה זכינו בחסדי ה' שנציגים מכל העולם באים ללמוד מהישגינו. אין כלל להבין את אלה שאינם רואים את גדלות הדבר הזה.'"

אז, בעשורים הראשונים למדינה, הכירו מרבית גדולי הציבור החרדי בעוצמתו המופלאה של נס התקומה. האדמו"ר מסדיגורא לא היה לבד. הגאון רבי יוסף כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' (שכיום הפכו חלק מתלמידיה לקנאים אנטי ציוניים קיצוניים), הניף את דגל המדינה על בניין הישיבה בימי העצמאות, על אפם וחמתם של ה'קנוֹאים'.

הרב מנחם שך הלך בדרכו ולמרות הסתייגותו המפורשת מהציונות הורה להמשיך במסורת זו. וכשדיווחו לו שקנאים מתלמידי הישיבה הסירו את הדגל, ציווה לתלותו מחדש על מנת שיתנוסס על בנין הישיבה לאורך כל יום העצמאות.

בשטיבלאך של חרדים בערים הגדולות אמרו הלל ביום העצמאות. אפילו החזון אי"ש, שהסתייג מהמדינה בשל "השלטון הכפרני" שבה, הודה כי המדינה היא סוג של "חיוך משמיים."

היום קם דור חדש שלא ידע את יוסף, לא הכיר את מוראות הגלות המנוּונת והמנָוונת, ומורד בחזון התחייה. הם אינם "רואים את גדלות הדבר הזה," כפי שראה האדמו"ר. האם באמת לא רואים?

ודאי שהכול רואים בהתגשמות חזון קיבוץ הגלויות, שהובטח בפי נביאי האמת, ועליו פסק האמורא הארצישראלי הגדול רבי יוחנן: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ." אבל יש שמסרבים להכיר במציאות. מתעלמים מהעובדה שמדינת ישראל, חזון הדורות, היא האירוע המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל, מאז הוגלה לפני 1,981 שנה, לאחר מרד בר כוכבא. ומן התעצמותה האדירה של המדינה היהודית, שהיתה למעצמה בכל קנה מידה: כלכלי, צבאי, מדעי, טכנולוגי, חקלאי, ומה לא? אותם לא מרשימה העובדה, שמעולם לא היו בארץ ישראל כל כך לומדי תורה, למעלה ממיליון, כבימינו, ומהם רבבות הסמוכים על קופת הציבור במעט או ברב.

אבל אפשר להבין אותם. קשה להם להשלים עם העובדה, שדגל קיבוץ הגלויות ובניין הארץ, הונף דווקא בידי יהודי מתבולל (שמכונה בביטאוניהם ההזויים, בנחרת בוז: 'הוזה המדינה'). קשה להם להשלים עם בחירת ההשגחה בבנימין זאב הרצל ליזום את מימוש חזון הנביאים. הם לא מוכנים ליישר קו עם ההשגחה העליונה. אין להם אלוהים. הם לא מעכלים שהקב"ה מאס באלה שגרסו ש"חיינו אלפיים שנה בלי מדינה ונחיה עוד אלפיים שנה בלעדיה" והעביר את המשימה לידי אלה שמרדו בחיי הניוון בגולה.

כל מי שעיני בשר לו רואה, גם מבלי להבין בסודות שמיימיים כמוסים, שמשמיים מסייעים לעם ישראל. אין יום ללא נס. אבל רק גדול כהגר"א מווילנה (שהחזון אי"ש הישווה אותם לדרגתם של משה רבנו, רבי יהודה הנשיא, רב אשי והרמב"ם), העז לחשוף בפני תלמידיו סודות שמאחורי הפרגוד: שני מועדי גאולה צפויים בא"י, ושניהם בחודש אייר: ב-20 לעומר (ה' באייר, יום הכרזת העצמאות) וב-42 לעומר (כ"ז באייר, ערב שיחרור ירושלים).

אילו חי הגר"א בזמננו, ודאי היה נוהג ממש בדרכו של האדמו"ר מסדיגורא.

* * *

אורי הייטנר

1. עז הזיכרון בקרב, ונורא

אחד המיתוסים הכוזבים על אודות מלחמת ששת הימים, הוא שבאופוריית הניצחון, נשכח המחיר, נשכחו החללים, לא ספרנו אותם. כאילו לא היו 779 הרוגים, לא היו 2,593 פצועים, אלא רק ניצחונות וכיבושים. וה"הוכחה" לכך היא שירי המלחמה – כולם שירי ניצחון ורהב, כמו "נאצר מחכה לרבין", ואילו ההרוגים, השכול והיתמות – יוק.

לנראטיב הזה, שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, יש פיתוחים והמשכים. למשל, ש"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, הוא שיר מחאה על שירי הניצחון ובעיקר על שיר הניצחון "ירושלים של זהב", ובניגוד אליהם, הוא מדבר על השכול ועל מחיר הניצחון. שהשיר הראשון שניסה לנפץ את האופוריה ההירואית ולהתמקד במחיר המלחמה הוא "שיר לשלום" ויותר מכך, המחזות של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה". האופוריה וההתכחשות למחיר המלחמה נמשכו גם במלחמת ההתשה, ורק מלחמת יום הכיפורים הביאה לשינוי כיוון.

במאמר זה, אנסה לעמת את המיתוס עם העובדות. אקדים ואומר, שאיני מתכחש לכך שהניצחון הגדול גרם לאופוריה, ולאופוריה היו תוצאות שליליות כמו שאננות, סלביזציה משחיתה של מפקדי צה"ל ועוד, ושהיא בין הגורמים שאִפשרו את מחדל יום הכיפורים (שהיה בעיקרו מחדל מודיעיני, וראוי לציין שמלחמת יום הכיפורים, שהחלה בתנאי פתיחה הרי אסון, הסתיימה בניצחון ישראלי ברור).

בניגוד למיתוס המקובל, האמת היא שעל אף מלחמה לא נכתבו שירי זיכרון, שכול ויתמות כמו על מלחמת ששת הימים (ומלחמת ההתשה שבעקבותיה), ויתכן שמספר שירי הזיכרון בעקבות ששת הימים גדול יותר משל כל שאר המלחמות גם יחד. או במילים אחרות, המיתוס הזה כוזב לחלוטין.

אמחיש את דבריי במיספר דוגמאות:

אחרי המלחמה – שירה של לאה נאור, בביצועה של חוה אלברשטיין.

אוי לי, חייל קרבי הוא.

אוי לי, כי אהובי הוא.

מי הוא יהיה לי, אם הוא עוד יהיה לי

אחרי המלחמה?

אם עוד תזרח השמש

על שתי עיניך אלה,

מה אז אראה שם? איזה צל יהיה שם,

אחרי המלחמה?

תם יום כאב, כאב וגבורה,

עז הניצחון בקרב, ונורא.

יש מי שמלחמתו נגמרה,

אך שלי עוד לא. שלי עוד לא.

אכן, עז הניצחון בקרב, מודה הכותבת. אך הוא גם "נורא". וכיוון שהיא איבדה את אהובה, המלחמה שלה לא נגמרה. והיא לא תיגמר לעולם. ואולי המילים "עז הזיכרון בקרב, ונורא" הם תמצית המסר לא רק של שיר זה, אלא גם של השירים האחרים שאציג במאמר. אין הם מפנים עורף לניצחון במלחמת הישע וההצלה. אין הם מתנערים גם משמחת הניצחון ומן ההישגים הגדולים של המלחמה. אבל תוגת השכול והצער על האובדן מלווים את שמחת הניצחון והגאווה בו, כתאום סיאמי.

והשיר מסתיים במילים הללו:

אוי לי, בכל נוסה הוא,

אוי לי, עפר כיסהו.

רק צל עזב לי, בעיני רעיו לי,

אחרי המלחמה.

הכותל – סמל הניצחון הגדול של המלחמה, הוא שחרורה ואיחודה של ירושלים, ובעיקר שחרור הר הבית והכותל המערבי. עד היום, עובר רטט בוודאי בקרב מי שחיו את התקופה ואני מאמין שגם בקרב מי שטרם נולדו אז, למשמע קולו של מיכה שגריר המשדר "אני עומד ליד הכותל המערבי" (הקלטה המשודרת לאחרונה בפרסומת למארז של "קול ישראל") או למראה תמונת הצנחנים ליד הכותל (שהופיעה לאחרונה בתקשורת בעקבות פטירתו של הצלם דוד רובינגר).

 [אהוד: לא מיכה שגריר אלא רפי אמיר הוא ששידר את הכתבה הזו ב"קול ישראל"].

השיר, המיטיב לתאר את הרגש הלאומי בעקבות שחרור הכותל, הוא שירו של יוסי גמזו "הכותל", ושיאו במילים החוזרות:

יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן.

יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.

וגם השיר הזה אינו מתעלם מן המחיר הכבד והכואב של שחרור הכותל. כבר בפתח השיר נאמר:

הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת

הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.

גמזו העמיד מספר דמויות לצד הכותל, שמסרו לו מסרים שונים: נערה, צנחן, אם שכולה ורב. כולם נרגשים ונפעמים, אך איש מהם אינו שוכח את מחיר הניצחון והשחרור.

הצנחן זוכר את חבריו הנופלים, ואומר:

לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר:

תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.

גם הרב, החוגג את שחרור ההר, אינו שוכח את המחיר:

אֹשֶׁר. זָכִינוּ כֻּלָּנוּ.

וְשָׁב וְנִזְכַּר: לֹא כֻּלָּם.

וכמובן שהמסר הכואב והקשה מכל הוא של האם השכולה:

עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל

אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר.

אָמְרָה לִי: עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן

וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.

אָמְרָה לִי: אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת

שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו,

כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶשׁ

גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.

בשערייך ירושלים – גמזו כתב גם את השיר "בשעריך ירושלים". מנגינת הלכת של חתן פרס ישראל יחזקאל בראון, מדגישה את היות השיר הזה שיר ניצחון, שיר המבטא גאווה ושמחה על הניצחון. כאשר מדבר המשורר בפתח השיר על דמעות החיילים, אלו הן דִּמְעוֹת הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם.

אולם גם בשיר הזה אין המשורר שוכח את השכול, את מחיר הניצחון.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.

המסר של השיר, הוא שהמחיר כבד, אך המחיר הזה הוא המעניק חיים לאומה ולבניה. בדומה ל"מגש הכסף" של אלתרמן בתש"ח, כותב גמזו, ומתכתב עם יחזקאל הנביא:

בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי.

וכמו רבים משירי המלחמה, וגם זה באופן הסותר לחלוטין את הנראטיב הכוזב, השיר מסתיים בתקווה לשלום:

לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת-חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ.

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי, בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי.

ילדי איננו ילד – במלחמת ההתשה שאחרי מלחמת ששת הימים, התייחס יוסי גמזו לתופעה שטרם ניתן לה אז שם, ולא היתה בה הכרה – הלם קרב. הוא כתב על התופעה בשירו "ילדי איננו ילד".

ילדי איננו ילד עוד,

עיניו טובלות בתכלת עוד,

אך כבר במבטיו האש.

הוא שב אלי אחר כל כך,

שותק, אבל זוכר כל כך

מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד.

ידיו נגעו בפלד בימים של אש,

ימינו אלה.

כן, הוא שב אחר כל כך,

שותק, אבל זוכר כל כך

מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.

אותו תלתל, אותו סנטר,

ובכל זאת, משהו אחר

משם, מן הקווים, נשקף.

הוא שב אלי עם חול נודד,

אבל את ילדותו איבד

אי שם במוצבים ובמרדף.

הייתי נער – לאותה תופעה התייחס גם דוד עתיד, בן וחבר קיבוץ משמרות, צנחן במילואים שנפצע בקרבות על שחרור העיר העתיקה. שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים, הוא השתתף בטיול של קיבוצו בגולן, ועם שובו כתב את השיר "הייתי נער".

בטיול הוא רואה איך לאחר המלחמה והניצחון הנוף מתחיל לחזור לקדמותו. אבל נפשו הפצועה של הלוחם, לא תחזור להיות כשהייתה. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים."

היעדים מטוהרים והרוסים.

שלגים על החרמון מול שמש נמסים.

ובעיירת רפאים על הרמה

חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.

הקיץ שב למשלטיו הישנים.

– אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

השיר הוא מעין דיאלוג בין הלוחם המשוחרר לאהובתו, שממאנת להינחם על הנער שהיה לה, שאמנם חזר מן המלחמה, אך הוא אדם אחר.

היה לי נער מאוהב, היה לי נער,

צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.

הקרב נדם ושוב קָרֵב הוא אל השער,

אך הילוכו כבד וחתומות פניו.

הלוחם המשוחרר מנסה להדחיק את מותם של חבריו שנפלו, אך פניו מסגירים את כאבו.

לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.

לומדים לחזור להרגלים הישנים.

– אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

פתאום בלעדיו – גיסו של דוד עתיד, מאיר אריאל, לחם אף הוא כצנחן בקרבות לשחרור ירושלים. בשירו "פתאום בלעדיו", הוא יוצא נגד הציפיה מן האלמנות להתאפק, לא לבכות, להיות חזקות. אדרבא, הוא אומר לאלמנה, בכי, זעקי.

למה להחזיק מעמד? למה לעשות להם חיים קלים?

למה לא לתת לזעקה המתדפקת על שינייך להשתאג החוצה?

מה "כבודך" עכשיו? מי הם בשבילך לעזאזל?

הרי הם יכולים גם בלעדיו, הם לא ירגישו כלום בעוד שבוע...

רק את פתאום כמו מכנסיו המושלכים על הספה.

רק את פתאום בועה גדולה של בכי מאופק.

גרונך כואב כל כך אז למה לא לבכות, תגידי, למה?!

הרי אהבת אותו, אמרי נא איך תוכלי מחדש? איך תוכלי,

ובקרבך כבד בכייך שלא הורק?

מה אברך – שירה הראשון של רחל שפירא שהולחן והתפרסם, נכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לזכר בן כיתתה בקיבוץ שפיים, אלדד (דדי) קרוק, שנפל בקרבות לשחרור ירושלים.

הנער הזה – עכשיו הוא מלאך.

לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.

אלוהים, אלוהים, אלוהים

לו אך ברכת לו – חיים.

מי שחלם – דידי מנוסי כתב את אחד השירים הבולטים והאהובים במלחמת ששת הימים, "מי שחלם".

גם בשיר הזה מפעמת האמונה בצדקת הדרך. גם השיר הזה מבין שהמתים לא נפלו לשווא.

מי שחלם לו ונשאר לו החלום,

מי שלחם, הוא לא ישכח על מה לחם.

---

מי שהבטיח לא הניח את חרבו.

מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם.

אולם הגשמת החלום, הניצחון ותוצאותיו, לא ישכיחו את הנופלים, כתב מנוסי, באחד משיריו היפים ביותר.

מי שחלם והתגשם לו החלום,

מי שלחם עד ששמע קול מנצחים,

מי שעבר את כל הלילה, וראה אור יום –

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.

קרב רפיח – קרב רפיח של יורם טהרלב, בלחנו של צבי בורודובסקי ובביצועו של אריק לביא, הוא מארש ניצחון מובהק. השיר מציג בגאווה את היכולת להתמיד ולהסתער על אף המחיר הכבד, חרף הדם שנשפך.

מול האויב הגחנו

מי שנפל, נפל.

על הנופלים פסחנו,

רצנו קדימה, טל!

השיר הוא מעין תשובת הלוחמים לפקודת המבצע של מפקד עוצבת הפלדה ישראל טל, שבה נאמר: "חיילי עוצבת הפלדה: ניתן האות! היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהונף בידי התוקפן המצרי. שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האוייב. לא ששנו אל הקרב הזה. האוייב רצה בו, האוייב פתח בו והאוייב יקבלנו אחת אפיים... אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי. אנחנו מזנקים כדי למגר את משימת ההשמדה. היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה. והארץ תרעד תחתיה."

מה שלא כל כך ידוע, הוא שמי שניסח, בעבור האלוף טל, את הדברים, הוא הסופר עמוס עוז.

אך השיר מדבר על כך שמחיר הדמים לא הרתיע אותנו ולא עצר אותנו, אבל הוא נשאר אתנו ואנו נושאים אותו לנגד עינינו.

את הנופלים נניח

הם לא יודעים, אבל

אנו אחרי רפיח.

הם לפנינו, טל!  

גבעת התחמושת – יורם טהרלב כתב גם את השיר "גבעת התחמושת", שבזכותו זה הקרב המוכר והידוע ביותר במלחמה. השיר מבטא גאווה רבה על גבורת הלוחמים ועל הניצחון, אבל לא פחות מכך, כאב על מחיר הדמים. ועם זכרם של הנופלים מסתיים השיר.

על בונקרים מבוצרים

ועל אחינו הגברים

שנשארו שם בני עשרים

על גבעת התחמושת. 

עמק דותן – שירה של דליה רביקוביץ' "עמק דותן" אף הוא שיר של ניצחון, של אהבת מולדת ושמחה על שחרור חבל מולדת שהיה בידי זר. וגם ממנו לא נפקד הכאב על מחיר הקרב.

אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש

ותשעת הפצועים נלכדו בביתן.

שם נפלו גיבורים משריון וחרמש,

בעמק דותן.

אם כן, הטענה כאילו לאחר מלחמת ששת הימים שרנו שירי רהב ואופוריה והתעלמנו ממחיר הדמים, אינה מתיישבת עם העובדות.

אתייחס גם לשאר מרכיבי המיתוס.

השיר "נאצר מחכה לרבין", סמל הרהב, לא נכתב לאחר הניצחון, אלא בתקופת ההמתנה שקדמה לו. אין זה שיר של רהב, אלא שיר של העלאת המוראל, בימי החרדה שקדמו למלחמה.

גם "ירושלים של זהב" אינו שיר ניצחון, אלא קינה על ירושלים המחולקת, שהושר ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני המלחמה וביום בו החלה תקופת ההמתנה. עם שחרור ירושלים הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים", המעלה על נס את תיקון המצב הקלוקל שתיארה הקינה.

"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, אינו שיר מחאה, אינו תגובה לשירי הניצחון כיוון שהוא נכתב בידי צנחן בירושלים בעיצומה של המלחמה. ואין הוא מוחה על "ירושלים של זהב", אלא משלים אותו. השיר שהפעים אותו ואת חבריו לפני המלחמה, קיבל נופך חדש עם שחרור העיר העתיקה, ועל כך הוא כתב את גרסת הלוחם. הוא שלם לחלוטין עם צדקת המלחמה: "באנו להרחיב גבולייך ולמגר אוייב". ובמלחמתנו, שמנו קץ למצב שהצדיק את קינתה של נעמי שמר:

הלא לחומותייך

קראנו דרור.

וכמו בבית ששמר הוסיפה, כך גם מאיר אריאל הוסיף:

עכשיו אפשר אל ים המלח

בדרך יריחו.

עכשיו אפשר אל הר הבית

וכותל מערב.

כלוחם, הוא העלה כמובן את נושא מחיר הניצחון, מחיר קריאת הדרור לחומות ירושלים, והחזרה להר הבית, לכותל המערבי ולים המלח בדרך יריחו.

ובאו אימא אחר אימא

בקהל השכולות.

ובשל המחיר הכבד, הוא החליף את "אשר כולה זהב" ל"כמעט כולך זהב". בכך הוא העביר מסר זהה לשירי הניצחון האחרים, המסר של "עז הזיכרון בקרב, ונורא."

האמנם "שיר לשלום" היה שיר שהתייחס בכבוד לנופלים, בניגוד ל"שירי הניצחון וההלל"?

כך נכתב בו:

הזכה שבתפילות

אותנו לא תחזיר.

מי אשר כבה נרו

ובעפר נטמן,

בכי מר לא יעירו

לא יחזירו לכאן.

---

אל תביטו לאחור,

הניחו להולכים.

כלומר, ההיפך מהנראטיב. שיר לשלום מבקר את השירה על הנופלים. לצד ביקורתו על שירי ההלל והניצחון, הוא מבקר גם את שירי הזיכרון והשכול, ומפציר "הניחו להולכים". שירו "רק שיר לשלום". רק. וכמובן ששיריו של חנוך לוין יצאו נגד תרבות הזיכרון. הוא התריס נגדה, והציג במקומה חלופה – האשמת ההורים השכולים במות יקיריהם, בשל החינוך הציוני שנתנו להם.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני,

ואל תדבר עוד מלים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר –

בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

לא בכדי, מי שהובילו את המחאה נגד הצגת מחזותיו הסאטיריים של לוין, היו ההורים השכולים, שבהם הוא פגע במזיד וברשעות.

במלאת יובל למלחמת ששת הימים, החל מסע הנהי והבכי על האסון הנורא שהתחולל. אוי ואבוי, ניצחנו.

אני מקווה שבמסה זו הצלחתי לעמת, ולו במעט, את אחד הנראטיבים של המסע הזה, עם העובדות.

2. צרור הערות 30.4.17

* פרברסיה – בימים האחרונים הרביתי להתייחס לעלייתה מחדש של מפלצת הפשיזם הגזעני האנטישמי באירופה, בעיקר בביטויה הלה-פני בצרפת. הבעתי תמיהה על דבקותם של יהודי צרפת בגלותם, במקום לעלות למולדתם הלאומית ולחיות במדינה שבה לא יהיו תלויים בגחמות של אנטישמים. הסברתי שאני נמנע מהבעת דעה על מעט היהודים שתמכו בלה-פן, כיוון שאיני רוצה להשתמש בביטוי המכוער "יהודו...". ובעיקר הבעתי זעזוע מהתופעה הפרברסית של ישראלים מעריצי לה-פן. אלה שהזהות הימנית שלהם חזקה יותר מזהותם היהודית והם שכחו מה זה להיות יהודי.

דבריי אלה עוררו תגובות רבות, מצד אותם ישראלים תומכי לה-פן. והמסר המרכזי שלהם היה זה: היום האנטישמיות האמיתית באירופה באה מהמוסלמים, והאנטישמים המדאיגים והמסוכנים הם אנשי השמאל הקיצוני באירופה, דוגמת קורבין בבריטניה וכל ארגוני ה-BDS למיניהם, שהם ארגונים אנטישמיים מובהקים במסווה של "זכויות אדם", וארגונים אלה הם ארגוני שמאל.

והם צודקים. גם אני מרבה לכתוב על התופעה הזאת של "האנטישמיות החדשה", שהיא בדיוק אותה אנטישמיות ישנה ורעה, אלא שהיא מסווה את עצמה כ"אנטי ציונות", שהיא כביכול תופעה אחרת, "לגיטימית" לכאורה. את השנאה ליהודי כפרט הם ממירים ב"התנגדות" לקולקטיב היהודי – מדינת ישראל ותמיכה באויביה החותרים להשמידה. ואכן, התופעה הזאת נפוצה בעיקר ב"שמאל" הרדיקלי של אירופה. אבל איך אפשר להגיע מכך לתמיכה במפלצת הפשיסטית הגזענית?

אפשר. זהו פשוט תרגום מעברית לצרפתית של שיח הקצוות המחנאי, המכלה כל חלקה טובה בשיח הישראלי. זה הולך ככה. אנו מחולקים לשני מחנות – "שמאל" ו"ימין". הזהות הבסיסית שלנו אינה לעם ישראל ולחברה הישראלית אלא למחנה. אני קודם כל "שמאלני" או "ימני". הסולידריות שלי היא עם המחנה. מכאן הסולידריות הרבה בשיח ה"שמאלני" לגידולי פרא נאלחים כמו "שוברים שתיקה" וההימנעות ממתיחת ביקורת על התופעה של דבוקת שוקן, שהפכה להיות המגבר של ההסתה האנטי ישראלית מצד הקשים והחמורים שבאויבינו. ומכאן הסולידריות הרבה בשיח ה"ימני" עם תופעות כמו אלאור אזריה, כמו הימין הרדיקלי עד כדי הגנה על פורעי הגבעות הפוגרומיסטים, שהנם גם גיס חמישי הנלחם בצה"ל. ברור שרוב מוחלט של תומכי הימין סולד מהתופעות שציינתי, כמו שרוב מוחלט של תומכי השמאל סולד מהתופעות שציינתי, אבל בשיח המחנאות והקצוות, כל מחנה מסתגר, משתבלל, מתגונן מפני המחנה האחר ונגרר להחצנת סולידריות עם אותן מוטאציות.

תמצית השיטה היא – מי שאינו המחנה שלנו, הוא אוטומטית המחנה האחר. אם הוא המחנה האחר, הוא הקצה של הקצה של המחנה האחר. ולכן אנו תמיד נעדיף את מי ששייך למחנה שלנו, גם כשהבטן שלנו מתהפכת.

וכך זה מתורגם לצרפתית: אנחנו ימנים, ולכן אנו נגד השמאל, לא רק בישראל אלא גם באירופה. מיהו שמאל? מי שאינו ימין, לא רק בישראל אלא גם באירופה. מאקרון אינו ימין, ומכאן שהוא שמאל. אם הוא שמאל, הרי הוא בהכרח BDS ותומך בחמאס ובחיזבאללה. ולכן אנו נגדו. ואם אנו נגדו אנו בעד מי שמתמודדת נגדו. ומי שמתמודדת נגדו היא המפלצת הגזענית הפשיסטית האנטישמית, וכך הלך הרוח הזה גורם לישראלים להעריץ את לה-פן.

שיח המחנאות והקצוות הוא שורש הבעייה. את השיח הזה עלינו לעקור משורש, באמצעות חלופה – חיזוקו מחדש של המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, ומאבק נגד השמאלימין הקיצוני ההורס את החברה הישראלית.

אני בוש ונכלם לנוכח התופעה של ישראלים התומכים בגרסת המאה ה-21 של התופעה, שבמאה ה-20 המיטה על האנושות ובראש ובראשונה על עמנו את הגדול באסונות.

אזכיר לאנשי הימין, שהמנהיג שהוביל את המלחמה הנחרצת בפשיזם האירופי היה מנהיג הימין הדמוקרטי – וינסטון צ'רצ'יל. ומן הראוי שהימין של המאה ה-21 ילך בדרכו, ולא ייגרר לפינה האפלה של תמיכה בפשיזם הגזעני.

[אהוד: כאשר אתה מזהה את סמל אלאור אזריה המסכן עם הימין הרדיקלי, אתה שותף לציד המכשפות שנערך נגדו בעזרת בית דין צבאי יהיר, אטום ומנותק מן המציאות, ובעזרת מחנה ישראלי שמאלני פרו-פלסטיני בתקשורת, ולכן לדעתי אולי אינך צדיק יותר מאלה שנגדם אתה יוצא כאן בביקורותיך].

* הלך זרזיר אצל עורב – ניקולא דופון אניאן, מועמדה של המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן לראשות ממשלת צרפת, הוא אנטי ישראלי קיצוני, שתקף בחריפות קשה את ישראל במלחמת "צוק איתן" ותקף את הנשיא הסוציאליסטי הולנד על תמיכתו בישראל במבצע. את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית הוא כינה "הרג ילדים פלשתינאים" ו"פלישה לעזה". ללמדך, את מה שאנו אמורים לדעת זה מכבר, שאנטישמיות ואנטי ישראליות תמיד הולכים יחד, ואין טבעי יותר למנהיגה אנטישמית ממינוי מנהיג אנטי ישראלי למועמדה לראשות הממשלה.

* 100% – מכתב הסנאטורים האמריקאיים למזכ"ל האו"ם, הקורא להפסקת האפלייה נגד ישראל, חשוב מאוד. ומה שחשוב בו במיוחד, הוא העובדה שכל הסנאטורים חתמו עליו. הרי ברור שאילו על אותו מכתב היינו מנסים להחתים את הח"כים, התוצאה הייתה הרבה פחות מ-100%. בניגוד למיתוס, שיש המנסים בכוח לפמפם לתודעתנו, כאילו המפלגה הרפובליקאית אוהדת ישראל והדמוקרטית עויינת את ישראל – שוב הוכח שאין שחר לפייק-ניוז הזה.

* הנדוניה של הביקור – אם בביקורו בישראל, יומיים טרם יום ירושלים, יכריז הנשיא טראמפ על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, יהיה זה הישג מדיני אדיר למדינת ישראל.

ואם הוא יאזן הכרזה כזו בהודעת תמיכה במדינה פלשתינאית? גם אז יהיה זה הישג אדיר. יש לזכור, שכל הממשלים האמריקאיים, מאז מלחמת ששת הימים, תמכו בנסיגה מכל השטחים (אולי בתיקונים קלים) והתנגדו לכל התיישבות, זולת בוש הבן שבמסמך בוש קיבל את עקרון הפשרה הטריטוריאלית ההוגנת. כל הנשיאים האמריקאים מאז בוש האב תומכים במדינה פלשתינאית עצמאית. כך, שבמקרה הגרוע, טראמפ ידבק במדיניות קודמיו. לעומת זאת, העברת השגרירות היא שינוי גדול ומשמעותי.

ואם הוא לא יכריז על העברת השגרירות אך יודיע על הכרה בירושלים כבירת ישראל? תהיה זו אכזבה. אמנם הכרה בירושלים כבירת ישראל היא צעד חשוב והתקדמות נאה, אבל אם הוא מכיר בירושלים כבירה, מדוע אין הוא מממש את ההכרה הזאת בהעברת השגרירות? אם לא יעביר טראמפ את השגרירות, תהיה זו הפרת אחת מהבטחות הבחירות החד-משמעיות שלו; הפרת התחייבות לישראל ולבוחריו.

אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים, סביר להניח שמדינות נוספות תלכנה בעקבותיה.

* מסע ההסתה מתחדש – חסידיו השוטים של נתניהו חידשו את מסע ההסתה נגד נשיא המדינה. מהר מאוד הוא העביר להם לדקלום את דף המסרים הסמוי.

* האידיוט השימושי של "שוברים שתיקה" – מתקפת השנאה המתחדשת נגד ריבלין, נובעת מכך שהוא לא קפץ דום וכאוטומט ביטל כמו נתניהו את הפגישה עם שר החוץ הגרמני. בצדק ריבלין לא נהג כן. נתניהו נהג כאידיוט שימושי של "שוברים שתיקה". הוא נתן להם את המתנה הגדולה ביותר שהם קיבלו מאז הקימו את הכנופיה שלהם. האם גם ריבלין היה צריך להפוך לאידיוט השימושי שלהם, ולגרום להם להצלחה רבתי – לסכל גם את פגישת רוה"מ וגם את פגישת הנשיא עם שר החוץ הגרמני?

* הישגם הגדול ביותר – בדו"ח רווח והפסד של "שוברים שתיקה" הם יכולים לציין שהשבוע הם השיגו את ההישג הגדול ביותר מיום הקמתם – לבטל את פגישת ראש ממשלת ישראל עם שר החוץ הגרמני. אני בטוח שכעת הם ישנו את האסטרטגיה שלהם ויתמקדו בראש ובראשונה בתיאום פגישות עם מדינאים זרים שיבואו לישראל, בתקווה שנתניהו לא ירד מהעץ, וימשיך לנהוג כאידיוט השימושי שלהם.

* המועמד המתאים – המנהיג המוכשר, המתאים והראוי ביותר במפלגת העבודה, הוא זה שהחליט לא להגיש את מועמדותו – מיכאל ביטון, ראש העיר המצוין של ירוחם. הוא היחיד בחבורה שקורץ מחומר של מנהיג לאומי.

* חוסר מודעות עצמית – ח"כ סתיו שפיר סיפרה שהתלבטה עד הרגע האחרון האם להתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. הכמעט מועמדות הזאת פאתטית, ומעידה בעיקר על חוסר מודעות עצמית. יכולתי לכתוב שזו עדות לכך שגם המתמודדים מבינים שזו לא התמודדות על ראשות הממשלה, אבל במחשבה שנייה אולי סתיו שפיר רואה את עצמה ראויה לראשות הממשלה? ולכך יש הגדרה פייסבוקית יפה: חחחחח. 

* טורניר דבוקת שוקן – התחרות השנתית בין רוגל אלפר לאורי משגב מי ירד נמוך יותר בביטויי הלעג והבוז לזכר השואה הסתיים בתיקו, מתחת לאפס.

* זקוקים לאשפוז – הפרובוקציה התורנית הדוחה של אמיר חצרוני – הוא הצטלם בהר הרצל בסרטוני ביזוי לחללי צה"ל ושמחה לאידם על מותם. הבעייה אינה שיש טיפוסים כמו חצרוני ורוגל אלפר. סביר להניח שבכל בית חולים לחולי נפש ניתן למצוא כמותם. הבעייה היא העיתון שנותן לאלפר במה קבועה וערוצי הטלוויזיה שמזמינים את חצרוני להשמיע את הפרובוקציות שלו.

* אויבי הפנאטים – אין דבר שנוא יותר על הפלקטים הפנאטיים שכל עולמם שחור לבן, מאנשים בעלי דעות מורכבות. לא בכדי, הימין הרדיקלי מעדיף את הקיצוניים שבין אנשי השמאל על פני רובי ריבלין, בני בגין ויעלון. ובני דמותם – אנשי השמאל הרדיקלי מעדיפים את אנשי הימין הקיצוני, על פני דמויות מורכבות כמו רות גביזון, אמנון רובינשטיין ובן דרור ימיני.

בן דרור ימיני דוגל בעמדות יוניות, תומך בנסיגה מיהודה ושומרון ומתנגד חריף ועקבי להתנחלויות. הוא מציג את מפעל ההתנחלויות כאיום על הציונות ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל.

אבל הוא פטריוט הנלחם נגד תעשיית השקרים ועלילות הדם נגד ישראל, מחוץ ומבית. וזה מטריף את מטורפי השמאל הרדיקלי. הם מעדיפים אלפי בנצי גופשטיינים ואיתמר בן גבירים על פני בן דרור אחד.

רוגל אלפר פירסם פשקוויל שטנה ונאצה חריף ביותר נגד בן דרור ימיני, ה"מגויס כל כולו כהרגלו להכחשת הפשעים נגד האנושות שמבצעת המדינה" ומוסיף כהנה וכהנה על כך שבן דרור הוא מסוג האנשים ש"ההיסטוריה לא תצליח להסביר את התנהגותם" ועוד ועוד.

אף שאני חלוק על עמדותיו המדיניות של בן דרור, אני מלא הערכה והערצה לפועלו הנמרץ נגד עלילות הדם על ישראל ונגד תעשיית השקרים. ויותר מכל אני מעריך דווקא את המורכבות הזאת; להבדיל מן האנשים העובדים על אוטומט.

* רמה אדומה מדם – ארגון העריקים מצה"ל המתקרא "יש גבול" עורך, כמידי שנה, שעה שאנו חוגגים את חג עצמאותנו, טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, בו זוכים עריקים, משתמטים ופעילים אנטי ישראלים בכבוד המפוקפק להצית אש זרה.

מודעת הענק שלהם ב"הארץ" (בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" אורי אבנרי סיפר ששוקן נותן ל"גוש שלום" פרסום שבועי בחינם, ולא אתפלא אם כך גם מודעת הענק הזאת) היא בצבעי שחור וצהוב, כביטוי לאבל. מצוירת שם מפת המדינה, ו"השטחים" צבועים באדום: כתם אדום אחד הוא "השטחים הפלסטינים הכבושים" (שגיאת הכתיב במקור), השני – עזה והשלישי – "הרמה הסורית".

השם גולן קיים אלפי שנים. גם בערבית נקרא המקום גולן. "הרמה הסורית" הוא כינוי שהעניקו לגולן תושבי העמקים בימים הנוראים שבהם מן "ההר שהיה כמפלצת" ירו עליהם מידי יום ומידי לילה. מן הסתם, זאת המציאות שאליה מתגעגעים עריקי צה"ל הנ"ל.

יש משהו נכון בכך שהם צבעו את "הרמה הסורית" בצבע הדם. הרי אם תקוותם היתה מתגשמת, חלילה, הגולן והכינרת היו היום אדומים מדם, כמו סוריה. יש לציין, שהשטח שהוגדר בידיהם כ"הרמה הסורית" גדול יותר משטח הגולן. ולא רק מהגולן על פי הגבול הבינלאומי אלא אפילו מקווי 4 ביוני 67' (שכוללים שטחים שהסורים כבשו מישראל בשנות החמישים, כמו חמת גדר, רמת בניאס והחוף הצפון מזרחי של הכינרת). כל הגדה המזרחית של הכינרת, כולל הקיבוצים עין גב, האון, תל קציר ומעגן, שהיו בידי ישראל בתקופת הכיבוש הסורי בגולן, ועין גב, אף עשור טרם קום המדינה, מוגדרים בידי העריקים כ"רמה הסורית".

יש לציין, שבין השטחים אקבושים לא נפקד מקומה של רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה לפני 12 שנים, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, החיים והמתים. ללמדך, שגם אם ישראל תיסוג חלילה מיהודה ושומרון, הם ימשיכו לכנות אותם שטחים קבושים, כדי להצדיק את המשך המלחמה והטרור נגד ישראל ואת עריקתם מהגנה על כבשת הרש שתישאר מישראל.

* פועלך הציוני בציון – עמוס ידלין היה מועמדה של מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון בבחירות האחרונות. שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד, הוא אחד הדוברים המובהקים, בשנים האחרונות, של המחנה היוני בישראל, הקורא לפתרון שתי מדינות לשני עמים. עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, מזוהה כבעלת עמדות יוניות מובהקות. ג'ו ליברמן היה סנטור אמריקאי ומועמדה של המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 2000. אישים אלה הם אחדים מחברי המועצה הציבורית של עמותת עיר דוד, החתומים על מודעת ברכה לדוידלה בארי, עם זכייתו בפרס ישראל על מפעל חייו החשוב בירושלים. בין החתומים הנוספים שופטי בית המשפט העליון בדימוס, מפכ"ל המשטרה לשעבר, כלות וחתני פרס ישראל ואישי ציבור. וכך הם כתבו: "הענקת פרס ישראל בשנת החמישים לאיחוד ירושלים לדוידלה, אשר פועל ללא לאות לחשיפת עברה של ירושלים, לפיתוחה המתמיד בהווה ולקידומה העתידי של העיר, היא כבוד גדול לירושלים כולה. עלה והצלח בפועלך הציוני בציון – עיר דוד!"

זה לא אמור להפתיע. הרי על ירושלים היהודית, על חשיפת העבר היהודי של ירושלים, יש קונצנזוס לאומי רחב, החוצה דעות פוליטיות בשאר הנושאים. אבל השמאל הרדיקלי אינו חדל לתקוף את הענקת הפרס. ויריב אופנהיימר פרסם היום ב"הארץ" פשקוויל נאצה נגדו. מבחינתו אין עיר דוד, יש סילוואן, או "האתר המתקרא עיר דוד". וחזרתנו לירושלים היא "שנת ה-50 לשליטת ישראל במזרח ירושלים."

האמת היא שאני די מרחם על אנשים תלושים ומנוכרים מסוגו. 

דוידלה ראוי לפרס גם מסיבה נוספת – הוא היה בין הדוחפים והפעילים שפעלו בהצלחה לחקיקת חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לוויתור על שטח שבריבונות ישראל. בכך, הוא תרם תרומה משמעותית להעצמת דמותה הדמוקרטית של ישראל.

* רכבת אווירית – ב-1975 ביקר בישראל השחקן ריימונד באר, כוכב סדרת הטלוויזיה הפופולרית "איירונסייד". הוא התקבל בכבוד מלכים, הוזמן לביקור בכנסת, נפגש עם שרים בממשלה והתקבל בכל מקום אליו הגיע בהתלהבות (אם כי, משום מה, אף אחד לא עשה איתו "סלפי"). לאחר מכן הוצג מערכון ב"ניקוי ראש" שהציג אותו כמי שמגיע לאיזה שבט פרימיטיבי נידח באפריקה (אז עוד לא המציאו את הפוליטיקלי קורקט) ובסוף, כשדחפו לו איזה אבטיח לפה, הוא אמר במבטא אמריקאי כבד: "עם ישראל... חיה."

למה זה קרה? כי בבידוד המדיני של ישראל באותם ימים, כאשר אחת לכמה שנים הגיע סלב-על לישראל, כל כך התמוגגנו מעצם העובדה הזאת, עד שכמעט איבדנו את הראש.

ולמה אני מזכיר זאת? לנוכח הרכבת האווירית של האמנים הפופולריים והמצליחים ביותר בעולם, בכל סוגות המוסיקה, העושים דרכם להופעות בישראל. מעבר לכך שזה כיף, ומשמח המוני ישראלים (איש איש על פי טעמו המוסיקלי), זו בראש ובראשונה עדות לכישלון ה-BDS, ובעיקר לכישלון חרם האמנים שמוביל גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס.

זהו ניצחון גדול של האור על החושך, של הנאורות על הגזענות והאנטישמיות, של התרבות על הברבריות.

* זהירות: יהדות! – כבכל שנה, גם השנה השתתפתי כמנחה תוכן, מטעם "המדרשה" ב"אורנים" במסע לזכר חללי אסון המסוקים "נפגשים בשביל ישראל". מסע מאילת עד שאר ישוב, הכולל בתוכו מדי יום לימוד משותף ומעגלי שיח משותפים למשתתפיו – חילונים, מסורתיים ודתיים, בני עדות שנות, בעלי השקפות פוליטיות שונות, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים. מנחה התוכן עורך בכל יום סדנה סביב נושא מסוים. אני לא מסתפק בסדנה, אלא במשך היום, בכל עצירה, מרחיב בתחומי המסע, בעיקר בהקראת טקסטים שונים הקשורים אליו.

השנה, לראשונה, הדרכתי שבוע ברצף. אם יורשה לי לא להצטנע, קיבלתי מן המשתתפים משוב מצוין, ולא ארחיב בנושא. אולם בתום היום האחרון ניגש אליי אחד המשתתפים ואמר לי: "היה מאוד מעניין, אבל דבר אחד הפריע לי. הכול היה נורא דתי. מה, אין לך טקסטים חילוניים? הכול זה רק אמר רבי זה, אמר רבי זה?"

הטקסטים שהבאתי מתפרשים לאורך כל היצירה היהודית. הטקסט העתיק ביותר היה של ישעיהו. המאוחר ביותר היה של יהושע סובול. עשיתי ספירת מלאי. בסך הכול עסקנו באותו שבוע ב-26 טקסטים. מתוכם 8 הם מה שאותו משתתף כינה "דתיים" ו-18 מה שהוא כינה "חילוניים". כלומר, מבחינתו, עצם העובדה שבין רבע לשליש מהטקסטים היו "דתיים" צבעה את הכול בצבע "דתי", השם ישמור.

אבל ההפרדה בין השמונה והשמונה עשר לא קיימת אצלי. מבחינתי מדובר במורשת היהודית ישראלית, שיש בה מן התנ"ך, מספרות חז"ל, מן הספרות החסידית, משירת ימי הביניים וכן מן היצירה היהודית הציונית העברית עד ימינו. כאשר הבאתי טקסטים של עמיחי, יהושע רבינוב, של זלמן שז"ר או של יגאל אלון, לא הבאתי אותם כטקסטים "חילונים". וגם כאשר הבאתי טקסטים מן התלמוד, הרש"ר הירש והרבי מקוצק, לא הבאתי אותם כטקסטים "דתיים". ולא הבאתי את אלה לעומת אלה. אלה ואלה שורשי היניקה שלי ומקורות ההשראה שלי.

אגב, אחד הטקסטים שהבאתי היה... שלי. קטע מדרשה שנשאתי לפני שנים אחדות בקבלת השבת בקיבוץ אורטל על פרשת "שמיני". זה טקסט "חילוני"? הרי כתב אותו מי שמוגדר על ידי הסוציולוגיה הדיכוטומית כ"חילוני", שנכתב עבור אירוע בקיבוץ "חילוני". מצד שני, זה טקסט על פרשת השבוע, שהיא הרי "של הדתיים", אז הוא בטח טקסט "דתי". אבל מצד שלישי, היו דווקא כמה דתיים בקהל שמאוד לא אהבו, בלשון המעטה, את הפרשנות שלי למושג "אש זרה".

את כל זה סיפרתי, בהקשר של הג'יהאד שמנהלים עיתון "הארץ" ו"הפורום החילוני" נגד ה"הדתה" של מערכת החינוך. מסע הפחדה שאין לו שחר. מוביל אותו אור קשתי, המחלק את זמנו בין מסע צלב נגד כל מה שמריח ציונות במערכת החינוך או לא עלינו פטריוטיות, לבין כל מה שמריח יהדות. ובפשקווילו האחרון הוא ספר כמה טקסטים "דתיים" מובאים כשטיפת מוח לעוללינו הרכים, שעוד עלולים להזכיר להם שהם יהודים, רחמנא לצלן, ואז אנה אנו באים?

האמת היא, שתלמידי החינוך הממלכתי לוקים בחסך משמעותי בהיכרות עם יהדותם. בוגר י"ב שנות לימוד ההולך למכינה קדם צבאית חילונית, לומד בחודש הראשון שלו במכינה יותר יהדות מכל מה שלמד ב-12 שנות הלימוד במערכת החינוך. בעבר, כאשר הרציתי או לימדתי במכינה, ביקשתי מהחניכים להקריא טקסטים מדף המקורות שהכנתי לשיעור. בשלב מסוים לא יכולתי לשאת את העובדה שהם אפילו אינם מסוגלים לקרוא פסוק מהתנ"ך, כאילו היה שפה זרה, ואת הטקסטים אני מקריא בעצמי.

לצערי, לעיתים גם חבריי לארגוני ההתחדשות היהודית, הנאבקים בצדק נגד אפליה תקציבית מצד משרד החינוך, משתפים פעולה עם מסעות הצלב של קשתי, נגד ה"הדתה"-שמדתה של מערכת החינוך, בלי להבין שבעצם המלחמה האמתית שלו היא נגד מפעל חיינו.

* פרובוקציה ביום הזיכרון – החיבור בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות, יוצק משמעות ייחודית הן ליום העצמאות והן ליום הזיכרון. שעה שאנו חוגגים את שמחת עצמאותנו, אנו זוכרים שעצמאות ישראל וקיום המדינה גובים מאתנו מחיר דמים כבד. שעה שאנו מתייחדים עם יקירינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא כדי לאפשר את חיינו הלאומיים, את קיומנו ועצמאותנו.

הטקס ה"אלטרנטיבי", שחותר תחת מהותו של יום הזיכרון, באמצעות יצירת זיכרון משותף לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולאויבים והמחבלים דווקא ביום הזיכרון הלאומי ובמנותק ממהותו, הוא פרובוקציה מכוערת וצינית.

מי שמקיים טקס משותף עם המחבלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במערכה הראשונה, יקיים במערכה השלישית טקס משותף לזכר היהודים והנאצים ביום השואה.

* זבח עצמאות – למי שתמה לאן נעלם זבח הפסח – הוא לא נעלם. הוא בסך הכול קפץ שלושה שבועות קדימה, ליום העצמאות.

* ביד הלשון: גבוה כזֶמֶר – אחד משירי הזיכרון היפים שלנו, הוא "היו לילות" שכתבו יעקב אורלנד ומרדכי זעירא (המשורר והמלחין ישבו יחד ועבדו על השיר) במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) שלצערי יותר ויותר היסטוריונים ישראלים נוהגים לאחרונה לאמץ את מינוחם הערבי ההרואי – "המרד הערבי".

בין הביטויים המתארים את יפי גיבור השיר, ש"הלך ולא שב", מופיע הדימוי היפהפה "גבוה כזֶמֶר". אבל... מה פירוש גבוה כזמר? איך זמר יכול להיות גבוה?

מסתבר שבתורה מופיע בעל חיים בלתי מזוהה ששמו זמר. בימי תחיית העברית, בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ניתנו שמות תנ"כיים עבריים לצמחים ובעלי חיים שונים, ובין השאר ניתן לג'ירפה השם העברי... זמר, כשמה של אותה חיה מקראית בלתי מזוהה.

בעבודת הדוקטורט שלו, נתקל אבשלום קור בשיר של הפייטן הארצישראלי בן המאה הראשונה יניי, שגם בו השורש זמר מבטא גובה.

האם אורלנד היה מודע לכך? זו הייתה כוונתו? זו הייתה השראתו? הוא רצה לומר על גיבור השיר שהיה גבוה כג'ירף?

מספר אבשלום קור: "טילפנתי אל יעקב אורלנד, לביתו בחיפה (1986, תשמ"ו) ושאלתי: למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?

"אורלנד ענה מיד: זה לא ג'ירפה (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).

"שאלתי: הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1,500 שנה, ששם 'זמר' - לשון רוממות?

"השיב לי: לא. אינני מכיר.

"שאלתי: אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?

"השיב: ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!

הנה, כיוון המשורר יעקב אורלנד למה שהילך בארץ ישראל לפני 1,500 שנה ושנרשם בפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בארץ ישראל הקדומה."

והרי זו גדולתו של משורר; לעיתים מקורות ההשראה שלו אינם מודעים, והם אחראים לביטויים היפים ביותר של יצירתו.

* * *

אהוד בן עזר:

מתי יוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל

בן התשעים?

* * *

בלהב המרד שא אש להצית

דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, באירוע לציון 70 שנה לעולי הגרדום, שהתקיים בבית קריניצי ברמת-גן

כאשר נולדתי בירושלים – התרחש בוורשה הרחוקה מרד גטו ורשה. מרד אבוד-מראש נגד הצורר הנאצי.

שואת העם היהודי היתה בעיצומה.

 כאשר הייתי בן ארבע –  זה היה לפני שבעים שנה בדיוק – דב גרונר, מרדכי אלקחי ,יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, עלו בסערה השמימה בחדר הגרדום בכלא עכו.

המרד נגד השלטון הזר הבריטי בארצנו היה בעיצומו.

לוחמי מחתרות יהודיות שילמו בחייהם בלחימה, שם וכאן, למען הקיום היהודי, למען שיחרור המולדת וזירוז יציאת הבריטים מארצנו – מי נפל בקרב, מי עלה לגרדום ושירת התקווה על שפתיו.

היה זה המשורר אורי צבי גרינברג שעוד ב-1937 חזה בשירו "יהודה היום, יהודה מחר, משא דווי ומשא גיל"  –  ואני מצטט:

"אני רואה עינויים שיבואו עלי / איומים מאלה אשר בהווי. / אני שומע הרבה יללות באוזני. /  אני רואה הרוגים וטבוחים ובערות. / אני רואה בתי כלא עבים, תליות – בירושלים, ביפו, בעכו – ופני סיקריקין יהודים נידונים למיתה. / אני רואה איך הללו הולכים לתלייה ושחרית ירושלים בשעוות פניהם..."

כעבור כשנה עלה לגרדום ראשון הניתלים תחת שלטון המנדט הבריטי -  שלמה בן-יוסף, ז"ל.

הייתי בן 11 כאשר שמעתי לראשונה על דב גרונר, ועל עולי הגרדום האחרים. דב – שניצל מההשמדה בהונגריה והיה ללוחם האירגון הצבאי היהודי בארץ-ישראל, שסימל בלחימתו ובגורלו את המעבר משואה לתקומה.

זה היה במאי 1954, כאשר נלוויתי אל אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר, לטקס חנוכת אנדרטת גרונר וחבריו אל מול משטרת רמת-גן, אשר אליה פרצו לוחמי האצ"ל, לפני 70 שנה, במטרה לפגוע במבצר צבאי בריטי, כאן בלב היישוב העברי, ולהחרים נשק.

דב נפצע ונתפס, שלושה מחבריו נפלו בפעולה: יעקב זלוטניק, ישראל פיינרמן ויצחק בילו, זכרם לברכה.

צריך להבין את התקופה ורוחה, שש שנים בלבד מאז כוננה העצמאות וקמה המדינה.

שלטון ללא מיצרים של מפא"י בארצנו. בכלכלה, בתקשורת, בחברה, בתרבות. הרבה דברים חיוביים עשה, הרבה עוולות ביצע. האפלייה בכל התחומים נגד יוצאי האצ"ל ולח"י, נגד הנימנים על מחנה ז'בוטינסקי ובית"ר – היתה בעיצומה.

והנה כאן בעירנו, עיר היוזמה החופשית, העיר ללא-מעמדות, הלא-אדומה, בהנהגתו של אברהם קריניצי הענק, חונכים העיריה שלנו, יחד עם אירגון של"ח, לשיקום לוחמי חופש, שקם בלית ברירה להקנות ליוצאי האצ"ל ולח"י מעט מהזכויות שמנעה מהם ממשלת בן-גוריון – ובכן חונכים בכנס רב רושם של "דור המחתרת", אנדרטה מופלאה, אתר הנצחה אדיר לגרונר וחבריו, אל מול הטיגרט, בניין המשטרה, לא עוד בריטית כי אם עברית.

אני צועד משיכון הוותיקים במעלה רחוב רש"י לצידו של אבי. פניו של "אבי המרי העברי" עוד משנות השלושים – קורנות. הערצה אליו בטקס מופגנת. גאוותו של האיש הצנוע הזה אינה מוסתרת.

מצד אחד "הרקב ביעקב" – כהגדרתו – שולט במדינה ביד רמה, והוא עצמו ממשיך להיות מוחרם ומגודף על-ידי השמאל. ואולם מצד שני – בשמורת הטבע האזרחית, הלא סוציאליסטית, הלא היא רמת-גן – הנצחה כה מרשימה לגיבורים שמסרו נפשם למען רעיון השיחרור, החרות והתקומה.

זה כבר 63 שנה שניצבת שם האנדרטה – מעשה ידי אחת הפסלות הגדולות ביותר במאה העשרים, חנה אורלוף ז"ל. עד היום נחשבת אנדרטה זו לאחר המרשימות והמופלאות ביותר בחוצות ערי ישראל, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה אמנותית.

הרעיון – לביא צעיר, לוחם החרות היהודי, נושך ומכאיב לאריה הבוגר, הזועם, המסמל את צבא הכיבוש הבריטי, מובע ביצירה פיסולית מוטבעת בברונזה, זועקת ומקורית כל כך.

ועל האנדרטה שמנציחה את כל עולי הגרדום חברי ניל"י, האצ"ל, לח"י וההגנה. מוטבע פסוקו של ראש בית"ר: "בלהב המרד שא אש להצית."

כאן, בביתו של אברהם קריניצי, נאמר היום כך: תודה לך אבי עירנו, זכרך לברכה, שעשית אולי יותר מכל מנהיג ציבור ישראלי אחר, להנצחת הגיבורים והגבורה, שאין לה אח ורע!

אנחנו נמצאים בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולוחמי המחתרות.

כל החללים, כל הנופלים, יקרים לליבנו, חקוקים על לוח ליבנו, אבל דומה כי גבורת דב גרונר וחבריו, עולי הגרדום, היא מעל ומעבר. בסערה עלו השמימה, בהכרה ברורה, כדי שעם ישראל יהיה ריבון ועצמאי על אדמתו, והודות להם ולכל הנופלים מזה 69 שנה עם ישראל מקיים חיי עצמאות, בארצו, במולדתו.

ציטטתי קודם לכן כמה שורות מאורי צבי גרינברג ז"ל, משורר הקטרוג והאמונה, שהתגורר – כמו אבי המנוח – ברמת-גן, במרחק הליכה מאנדרטת גרונר וחבריו, הניצבת בז'בוטינסקי פינת רש"י, אל מול משטרת רמת-גן.

כולי תקווה, כי יישמר לעד גם הבניין ההיסטורי הזה, עדות לשלטון זר שהיה וחלף מארצנו. 

אלמנתו של אצ"ג, המשוררת עין טור מלכא, הלא היא עליזה גרינברג, תבל"א, מתגוררת באותו בית עד היום. בימים אלה יצא לאור קובץ שיריה "בין בינותינו" - ובו השיר "מותו של דב גרונר", אשר  "הזהירו פניו בזוהר עצב קורע עב."

וכך מסיימת המשוררת: "'קום על רגליך' לשמע גזר-הדין, / ציווה קצין בריטי. דב  סירב, /  על לסתו הפצועה סטר לו. / התר לי לשיר, פנה דוב, / את שירת התקווה כולה. / הוא, את שירת התקווה / שר עד תומה / עד תומו."

* * *

יוסף קנטור

האונייה שהצילה את ירושלים

לקראת מלחמת העצמאות היו בידי ההגנה מעט רובים ובן-גוריון יזם רכישת נשק נרחבת, למרות שאי אפשר היה להביאו לארץ בגלל הסגר הימי של הצי הבריטי נגד אניות המעפילים.

נוצר קשר עם מפעל נשק בצ'כיה שהיה רעב לעבודה אבל הקונה היה צריך להיות מדינה ולא ארגון מחתרת כמו ה"הגנה". מעבדות המוסד זייפו מסמכים שבהם אתיופיה (בלי ידיעתה) היתה הקונה, אלא שלפי הנוהג המסמך היה צריך להיות בצרפתית. פנו לשר החוץ הצ'כי, יאן מסריק, שהיה מאוד פרו ציוני, הוא כתב את הנוסח בצרפתית, אנשינו הוסיפו חתימת ממשלת אתיופיה, ומסריק חתם בשם צ'כיה, ובתחילת ינואר 1948 העסקה נעשתה.

אגב, באותו הזמן הצ'כים הרעבים לעבודה אישרו למכור לסורים 8,000 רובים, שמבחינת הסורים סופם היה מר, כי אנו השתלטנו על הספינה "ארג'ירו" עם הנשק הזה בלב ים, והבאנו אותו לארץ.

העסקה כללה 4,500 רובים "צ'כים", 200 מקלעים והרבה תחמושת.  זו היתה תוספת ענקית ל-10 אלפים רובים וכ-4,000 תתי-מקלע שהיו ל"הגנה" בתחילת מלחמת העצמאות (מוריס, עמ' 88). רק לשליש מחברי ההגנה היה נשק! ולא עוד אלא שהנשק הקיים היה מחולק לישובים (חלק נרכש בכספם) וליחידות, ואי אפשר היה להשתמש בו במקומות אחרים אלא ע"י "הלוואה" חד פעמית לימים ספורים ואח"כ החזרתו לבעליו. (מוריס, עמ' 117).

רק האוטוריטה האישית של בן גוריון איפשרה הלוואת נשק כזו, שאיפשרה את מבצע "נחשון" בראשית אפריל 1948, המבצע הגדול הראשון, המבצע שפרץ זמנית את הדרך לירושלים.

ההובלה של הנשק לארץ היתה בעייתית. צריך היה לבקש אישור ממדינות שכנות לצ'כיה ולהוביל את הנשק לנמל, ושם להעמיסו על אונייה. נבדקו אפשרויות כמו פולין, רומניה איטליה שהתבררו כעקרות.  אך לשליח ישעיהו דן, עם הקסם האישי הבלתי מוגבל, היה קשר טוב עם בכיר ביוגוסלביה, והיוגוסלבים הסכימו, כמובן לא בחינם.

פתאום התעוררו אצלם קשיים ולאחר מעשה התברר שאז התחיל הסכסוך בין יוגוסלביה לבין סטלין, והיוגוסלבים אישרו אבל רק בסוף פברואר 1948.

בינתיים, בפברואר 1948, הקומוניסטים תפסו בכוח את השלטון בצ'כיה ונפטרו מכמה "מסוכנים" לקומוניזם. ידידנו יאן מסריק "התאבד" (כאילו) בקפיצה מחלון משרדו לרחוב. עם קצת הומור שחור, הצ'כים התבדחו שזו ההתאבדות הראשונה בעולם שבה הקופץ בזמן נפילתו הצליח לסגור את החלון ממנו קפץ.

למזלנו סטלין תמך ומכירת הנשק ל"הגנה" ואח"כ לצה"ל נמשכה.

גם מלחמות היהודים תרמו לפיגור במשלוח הנשק הכל-כך חיוני. למרות שלאנשי המוסד להעפלה היו אוניות שהוכנו מראש לצורך הרכש (ומאוחר יותר אכן שימשו להובלת נשק לארץ), אנשי הרכש אילתרו וקנו את האונייה "נורה" באיטליה, להובלת הנשק לארץ. "נורה" הגיעה לנמל שיבניק ביוגוסלביה, העמיסה את הנשק ומעליו כיסוי של תפוחי-אדמה ובצל להסוואה מהצי הבריטי, ויצאה לארץ ב-21 למרץ, תוך שמירה על דממת אלחוט, במטרה להגיע לארץ לאחר שבוע.

בן-גוריון וה"הגנה" היו בלחץ אדיר. ימים אלה, בסוף מרץ 1948, היו הימים הקשים ביותר של המלחמה עד להכרזת המדינה, עם שרשרת של מפלות ואסונות, ובנוסף האמריקאים הודיעו באו"ם שהם נסוגו מהחלטת החלוקה. בן-גוריון שלח מברקים זועמים לשליחי הרכש ודרש לזרז את המשלוח בכל מחיר. המודיעין הבריטי מצא ספינות חשודות והצי הבריטי האדיר סרק בקפדנות וחיפש מעפילים באוניות שהתקרבו לארץ. בן-גוריון החליט שלמרות הסיכון הגדול לתפיסת האונייה עם הנשק ע"י הבריטים, האונייה תפליג לת"א.

האונייה התעכבה בדרכה בגלל סערה בים והגיעה לת"א מאוחר. האיחור הלא מוסבר העלה את המתח בצמרת ה"הגנה" לשיא. כשהגיעה האונייה לת"א היה עדיין צורך להיזהר מביקורת אנגלית, וביום האונייה נשלחה אל מחוץ לנמל, והפריקה נעשתה ב-3 לילות. הסוורים הסלוניקאים עבדו בידיעה שזו מלאכת קודש, וראשית וכדי לחסוך זמן היה עליהם לזרוק לים בידיהם מאות טונות של תפוחי-אדמה, גם רקובים ומסריחים. באותם ימים הופתעו תושבי הרצליה לגלות שהים פולט לחוף שלהם כמויות של תפוחי-אדמה.

התברר שמנופי "נורה" מקולקלים והעבודה בלילה הראשון נעשתה באלתורים מסוכנים. הרובים שנפרקו בלילות הובלו ל"קריה" ושם נוקו מיד מהגריז ונשלחו ישירות למבצע "נחשון". ישראל גלילי שהיה הרמ"א (מפקד ההגנה), תפקיד שהיה מעל לרמטכ"ל ומתחת לבן גוריון, תיאר כי כשהרובים הגיעו ליחידות, היו שלא התאפקו ונשקו לנשק בעודו בגריז. כאשר בראיון אחר-כך תיאר את הגעת הספינה, פרץ בבכי מרוב התרגשות.

במשך 3 לילות אלה, סוד ההגעה נשמר אפילו מפני בן-גוריון, כדי לחסוך ממנו את המתח.

מלאי הנשק של ההגנה עלה לרובה לכל שני אנשים. לאחר הפריקה, במברק שבן גוריון שלח לאביגור, אחראי הרכש באירופה, כתב:

"הדברים באו במועדם – ויצילו את ירושלים."

סימוכין:

 1. יהודה בן צור, מחקר על אוניית הנשק "נורה".

http://www.palyam.org/OniyotRekhesh/hf_Nora

2 . Benny Morris, 1948 – A History of the First Arab-Israeli War

* * *

אלוני זמורה

הרהורים על מלחמת יום הכיפורים

חלפו שנים, וכמו עוף החול,  אחת לשנה, בימים של חשבון נפש אישי, ביני לבין עצמי וביני לבין בוראי, בכל יום כיפור, אני מעלה את נימי נשמתי מבעד לגרגרי החול של ימות השנה וחוזר ליום הכיפורים של שנת 1973. לימים הדרמטיים שבאו בעקבותיהם:  "מלחמת יום הכיפורים".

היום אני יכול לומר בנימה של רציונאליות מסוימת, ובפרספקטיבה של יותר משנות דור, שכתיבת היומן: "ימים של אשמורת  1973", היוותה שחרור ממוראות המלחמה העקובה מדם ומהקרבות שהתחוללו ברמת הגולן.

כל חייל והלם הקרב שלו. עבורי, כתיבת יומן זה, שחלקו הגדול נכתב בסערת רגשות, כאילו חוויתי מחדש את הקרבות: קרבות של שריון בשריון, קרבות אוויר בין מטוסינו למטוסי האוייב, מטחים של טילי אוויר, של קטיושות ושל ארטילריה, ששום מלחמה בעבר לא ידעה כמותה.

 כל כלי המשחית המודרניים שבעולם, באינטנסיביות פעלו בעוצמה אדירה, שלא היתה כמוה.

   כתיבת היומן היתה עבורי צורך אמיתי, עד כדי להיות או לחדול. לא רק במובן האישי והפיסי, אלא גם בצורך הנפשי לתת לחוויות לחזור על עצמן, על מנת להשתחרר מהן. כל רגע ורגע, בתשעה עשר ימי הלחימה ברמת הגולן, חזר על עצמו בדייקנות מופלאה, לא רק  במעברים החדים והטראומטיים שבין החיים לבין המוות, שהיו רבים כמותם, אלא גם ברגעים הפשוטים, ביחסים שנרקמו עם חבריי לזחל, בכתיבת גלויות ומכתבים, בצורך לשדר למשפחתי שהכול תחת שליטה, דווקא בימים ששום דבר לא היה בשליטה, פשוטו כמשמעו.

  הרגשתי כ"פיון" על לוח השחמט, ששחקן בלתי מוכר יכול להקריב אותי בכל רגע שיחפוץ על מנת להשיג מהלך מוצלח. כולנו נשלטים על ידי כוחות אדירים, שבכל רגע, בכוונה או שלא בכוונה, יקריבו אותי ואת חבריי במאבקי הכוח. 

התחושה הזאת לא היתה בלבדית. התווספו אליה תחושות אמתיות ואולי גם קמאיות, שבדמי שלי ובדמם של חבריי אנחנו מגינים על הבית, על המשפחה, על האישה ועל הילדים. לא רק על ילדיי שלי, אלא על כל  אלו שנותרו שם בעורף.

 כך, פשוטו כמשמעו, ללא "פרזולוגיה" של ביטויים ספרותיים, ואני וחבריי היינו החומה היחידה בין החידלון לקיום הפיסי.

  תחושה נוספת שליוותה אותי, וציניקנים שלא השתתפו בקרבות, לעולם לא יבינו זאת, היתה, שאני וחבריי מגינים  גם על הרצף ההיסטורי הדק והשביר, של עורק החיים של העם היהודי, שהקים מחדש את מולדתו מערימות האפר. והנה באה המאכלת של המלאכים הרעים שמנסים שוב להכחידנו. כאילו הם, הרעים, נשלחו  מחדש, לאיים על עצמאותנו קצרת הימים. 

  יכול אני היום לומר, ביתר ביטחון, שכל התחושות המסובכות והמסוכסכות, הפיסיות, הפסיכיות, והמטפיסיות, שחשתי במהלך המלחמה, שימשו אותי ביחד, בערבוביה שטילטלה אותי בינות לסלעי הבזלת השחורה של רמת הגולן, בינות לתמרות העשן, הרעמים, הפיח. בינות לריחות החריפים  של גוויות חרוכות של חברים לקרב, עם רסק של צמחי מרווה, שנפצעו מרסיסי הפגזים והפיצו ריחות של ילדות קדומה. יצאתי מכל התחושות האלו יותר מחוזק.

 על מנת להתחזק מכל אלו, הייתי חייב לפרוק מעליי, באמצעות הכתיבה, כמעט כתיבה כפייתית, כתיבה בלילות טרופים של הזיות,  בעיתות של הפוגה ממלחמת ההתשה, לאור עששית של נפט, שנתמשכה עד שעות האשמורת של הבוקר, את מוראות המלחמה.

הכתיבה נמשכה גם ליד שולחן הכתיבה שלי, בחופשות הקצרות בנות 24 שעות שזכיתי בהן, בימים  של מלחמת ההתשה.

  הכתיבה היתה עבורי מלחמה על השפיות, שבעקבותיה הגיע  הקתרזיס לנשמתי להשתחררות מהלם הקרבות. 

  וכל זה חזר להכרתי, לאחר 40 שנים של המלחמה הארורה. כאילו מאומה לא מפריד בין אז לבין עכשיו.  

  מבלבל? מבולבל? כן!

ואז מגיע שוב יום כיפור, ועוף החול מתעורר מחדש, מנפנף מנוצותיו גיצים רושפים של זיקוקים, ואיני יודע אם הם גיצים של יום העצמאות או טילים שמתנפצים בין סלעי הבזלת... ועוד שנה חולפת לה.

  אז תקראו את הפרק הראשון של יומני, שנכתב לפני 40 שנים. תמשיכו, כי לא תוכלו להפסיק לקרוא בו עד לפרק האחרון. כי אין זה ספר על מלחמה, זהו ספר עליי ועליך ועלינו.

*

למעוניינים לקרוא את ספרי "ימים של אשמורת 1973", יש להקליק על פרקי הספר בצד ימין.                                      

http://www.himush.co.il/?section=576

ב"ידיעות אחרונות":

http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=7570

         * * *

אהוד בן עזר

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

דצמבר 1975

מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר", שירים 1955-1995.

* * *

הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל!

מערכת יקרה,

הארץ הזאת וגם אחדים משופטיה יצאו מדעתם. מלצרית סימנה לעצמה את אחת ההזמנות כשולחן של כושים, ובית הקפה נקנס בסכום מופרך של 68,000 [שישים ושמונה אלף] שקלים.

"כושי" אינו שם גנאי אלא מילה תנכ"ית לציון ארץ מוצא, כמו אשכנזי או מזרחי. מי שרואה בה עלבון, אם כעולב, אם כנעלב ואם כדיין, הוא בור ועם הארץ שאינו יודע את לשונו. אני מציעה שכל הייקעס יתחילו להגיש תביעות וישפרו בזאת במעט את מצבם הכלכלי.

 נורית יובל

* * *

דרור אֵידָר

מצא לו זמן

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (26.4.2017)

תחת הכותרת "לשים קץ להתערבות האירופית"

מכל מצוקות העולם והאזור, בחר שר החוץ של יותר מ-80 מיליון גרמנים להיפגש עם ארגון מלשינים ישראלי המוציא דיבת חיילינו רעה בעולם. מצא לו זמן מתאים, בין יום השואה ליום הזיכרון. אין לו יועצים?

ע"פ נתוני NGO Monitor, בחמש השנים האחרונות העבירה גרמניה באמצעות ארגוני סיוע כנסייתיים כ-5.5 מיליון ש"ח לארגון "שוברים שתיקה" ועוד כ-1.7 מיליון ל"בצלם". האיחוד האירופי מעביר מאות מיליוני אירו לארגוני שמאל וארגונים פלסטינים, חלקם אנטישמיים המחבקים את הטרור הערבי כלפינו.

לאחרונה, בעקבות פעילות NGO Monitor החלה מחאה בפרלמנט האירופי נגד חלוקת הכספים חסרת הפיקוח.

היכן חברי הכנסת שלנו? זו צריכה להיות פעילות קבועה שלהם מול עמיתיהם. חברי הפרלמנטים האירופיים לא יודעים דבר על השימוש בכספיהם, למעט "מידע" חד צדדי דוגמת זה שסיפקו אנשי "שוברי שתיקה" לשר החוץ הגרמני, כשסייר בחברון לפני מיספר שנים וצייץ לעולם על "אפרטהייד". מה הוא יודע על ההיסטוריה שלנו בחברון ועל הרצחנות ארוכת השנים של תושביה הערביים? מבחינת האירופים, המלשינים היהודים הם ישראלים טובים שכן הם מתנגדים ל"ימין הקיצוני" (כך רואים את הרוב הישראלי: כולנו "קיצוניים") ומספקים לעולם חומר חלקי (ולעתים שקרי) על "פשעי מלחמה" של היהודים.

שר החוץ הגרמני הציג את הארגונים הללו כ"אופוזיציה". ממש לא. יצחק הרצוג הוא אופוזיציה, אולם הארגונים הללו הם אופוזיציה אפילו למה שהרצוג מייצג (למרות שהוא משתמש בהם לנגח את ממשלת נתניהו. דעתו עליהם ידועה). 

בעולם המערבי אין עוד דוגמה להתערבות כה בוטה במדיניותה של דמוקרטיה אחרת. נתאר לעצמנו, מה היתה אומרת ממשלת ספרד לו תרמו הגרמנים כספים לבדלנים בקטלוניה. סה"כ "ארגוני אופוזיציה", לא? האירופים לא מממנים ארגוני אופוזיציה במדינות אחרות, לבטח לא בממדים העצומים כפי שהם עושים עם ארגונים קיקיוניים הנלחמים בישראל במסווה של זכויות אדם (שמשמעותם: לכל אדם הזכות להגן על עצמו, למעט היהודים). 

האמת אחרת. הכספים האירופיים, ובתוכם אלה של הגרמנים, נועדו לכפות על ישראל לבצע מדיניות המנוגדת לאינטרסים שלה ולצדק ההיסטורי. התמזל מזלם של הפלסטינים לעמוד בראש הנלחמים בשיבת היהודים לציון. זה הסיפור. אני זוכר אישה יזידית אומללה – שבני עמה אולצו להתאסלם ונטבחו בהמוניהם, ובנות עמה נאנסו ונמכרו לשפחות מין – אוחזת שלט בידה האומר, שמזלם הרע הוא שאויביהם אינם יהודים, ולכן העולם לא מתעניין בהם.

יאמרו התומכים בארגוני השמאל, אם הגרמנים נותנים לנו צוללות, מדוע אסור להם לבקר אותנו? אדרבה, שיבקרו ויתווכחו (לאחר שילמדו את העובדות!) – אבל באופן ישיר עם קובעי המדיניות ולא דרך סייענים במסווה, ובוודאי לא באמצעות פרובוקציות דוגמת זו של שר החוץ הגרמני.

מכל מקום, לחרפה הזאת, של התערבות אירופית בפוליטיקה הישראלית – משל היינו מדינת עולם שלישי – צריך לשים סוף.

* * *

יהודה דרורי

1. חו"ל והעמותות נגד המדינה

המדינה שלנו מונהגת על-ידי ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית ע"י הציבור. מצד שני, ישנן אצלנו מיספר כנופיות שהינן אנטי-דמוקרטיות ביסודן, ואשר בפעילותן לא מציעות אלטרנטיבה לשלטון הקיים, אלא דרכים להריסתו – ומכיוון שאינן נתמכות ע"י הציבור או המדינה, גופים אלו "לבשו מחלצות" של עמותות מהוגנות לשם קבלת כספים מחו"ל, בעיקר מארצות שלא טובת מדינת-ישראל לנגד עיניהן.

זהו סיפור עמותות השמאל-האנרכיסטי שהממשל עד היום לא חסם לחלוטין פעילותן, ואולי אינו צריך לחסום אלא לוודא שהן פועלות כחוק ומדווחות על המקורות הכספיים שלהן.

ראשי מדינות נוהגים בביקורים ממלכתיים להיפגש גם עם ראשי אופוזיציה, אבל פגישותיו של שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל עם עמותות הזבל הלאומי היה אקט של חוצפה טבטונית –  שנענה כהלכה ע"י נתניהו.

יותר קשה להבין מדוע היה חשוב לשר הגרמני, בן לפעיל נאצי ידוע, להיפגש עם עמותות המנסות להראות לגרמנים שהם לא היחידים שהתעללו במיעוטים כי גם ישראל עושה זאת(!)

וזה רק פתח לכך שמשרד-החוץ יודיע בהקדם לעובדי השגרירויות הזרות בארץ שאסור להם להיפגש עם עמותות מסויימות, בעיקר כאלו הפועלות לדה-לגיטימציה של ישראל או למען גופים האוהדים אלימות, הסתה והכפשה של ישראל, עם איסור גורף באזהרה לסלקם מפה כאישיות בלתי רצויה. הגענו למצב שנוכל ללא מורא (וללא גלותיות) להראות היכן הצדק ומי הבוס בארץ הזו.

2. איך לשבור שתיקה –  אכטונג!

אנשים טובים אצלנו, שכבר מזמן סלחו לגרמניה על  "האירועים המצערים" במלחמת העולם השניה... מבינים בהחלט מדוע פראו מרקל נותנת גיבוי לזיגמר גבריאל , שר החוץ שלה. צריך להבין שזה פשוט מתוך מניעים הומניטריים! היא שלחה אותו למזרח התיכון כדי שיברר איך שוברים את השתיקה סביב פשעי המלחמה בסוריה.

אבל הוא מצא רק ארגון אחד באזור שמתמחה בכך, ולכן ביקש פה להיפגש איתם, אז למה ביבי בכלל מתערב? ולמה אנשים כמוני מתבדחים על ההומניטריות הגרמנית המהוללת?

3. הקיצוניות הפוליטית המתנכלת לנו

מספרים לנו בתקשורת כי מועמדת הימין הקיצוני לנשיאות בצרפת, מרי לה-פן, הודיעה כי אם תנצח תמנה לרה"מ את ניקולא דופון אניאן.

המנוול הזה  ב"צוק איתן" קרא לכפות על ישראל לסגת מעזה ומההתנחלויות, ותקף את ממשלת צרפת דאז בגלל "האדישות למעשיה השערורייתיים של ישראל, שפלשה לעזה בהסכמת האו"ם והמערב." (ובין השאר תמך בפרלמנט במדינה פלסטינית).

הדבר צריך להבהיר לנו שלא רק השמאל הקיצוני שונא אותנו אלא גם התאום שלו, הימין הקיצוני, ולכן, אל לנו לחשוב שאם לה-פן מתנגדת לפליטים האיסלאמיים בארצה, היא בת ברית שלנו...

ובכלל, לקראת שנת השבעים למדינה, עלינו להמשיך להיזהר מהקיצוניות הפוליטית בארץ ובחו"ל, בין שזה בא מהימין ובין שזה אורב מצד שמאל.

4. תגיד לי מי היה אביך, ואומר לך מי אתה

שלשום הזכרתי לכם, כי שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, שבא הנה ברוב חוצפתו להיפגש עם נציגי "שוברים שתיקה", איננו חלילה אחד מ"חובבי ציון"... ויעידו על כך דבריו בפרלמנט הגרמני בזכות המדינה הפלסטינית ובתמיכתו בחמאס במבצע "צוק איתן".

אתמול למשל הישווה את הריגת כמה מאות  מבני מפלגתו (הסוציאל-דמוקרטית) ע"י היטלר ללא פחות מהשואה היהודית... והיום כבר טען שהממשלה הנוכחית בישראל אינה מייצגת את מדינת-ישראל...

מסתבר שכבנו של פעיל נאצי ידוע, רואים ש"התפוח לא נפל רחוק מהעץ" ואני מציע שמשרד החוץ שלנו יכריז  מיד שהוא "אישיות  בלתי רצויה בישראל." זה אולי יביא לו בבחירות הקרובות עוד קולות מאנטישמים כמותו... אבל כשר חוץ הוא יהיה מחוסל.

* * *

משה כהן

להרוס כל חלקה טובה

האנשים "הנאורים" בקרבנו גמרו אומר להרוס כל חלקה טובה, כל מפעל וציון המסמלים ציונות ויהדות. אין הם מכירים בדגל ישראל ובהמנון, במסרים של התנ"ך וההגדה של פסח, ועכשיו גם בגיבורי מערכות ישראל. 

מאיר הר ציון הוא רוצח לדעתם, וכעת כל הגיבורים אינם נחשבים בעיניהם יותר מאשר מחבלים פלסטיניים.

הם עורכים "יום זיכרון" אלטרנטיבי יחד עם משפחות של מחבלים. 

לשנאה עצמית בלתי נתפסת זו יש רק הגדרה אחת, מחלת נפש חשוכת מרפא. 

[אהוד: רבים מהאנשים האלה חיים ומתפרנסים על שנאת ישראל. אבל מעניין, מי זן ומפרנס אותם? ובזכות אלו תרומות של קרנות אנטי-ישראליות מאירופה ומארה"ב הם חיים בנעימים וממשיכים במלאכתם הבזוייה?]

הזמן הצהוב

29 באפריל, שעה 10, רשת ב', מציינים 30 שנה לצאת ספרו של דוד גרוסמן "הזמן הצהוב" המבוסס על ראיונות עם פלסטינים במקום מושבם. השידור כולל ראיונות עם דוד גרוסמן ועם נחום ברנע, המציינים שחשיבותו של הספר בכך  שגילה לישראלים שגם הפלסטינים הם בני אדם, וגם להם מצוקות ורגשות. 

עליי להודות שהגילוי שהפלסטינים הם בני אדם עם רגשות לא חידש לי הרבה. ידעתי את זה כל הזמן, אך אינני רואה איך זה תורם לפתרון הסכסוך.

בשנה שעברה יצא ספר דומה של איש "מחנה השלום" חבר מר"צ ניר ברעם המבוסס גם הוא על ראיונות עם פלסטינים. שם הספר "הארץ שמעבר להרים". 

הגילוי העיקרי של ברעם שהפלסטינים רואים את שורש הסכסוך במלחמת 1948 ורואים בגבולות שנקבעו בעקבותיה "כיבוש" שאינו מקובל עליהם.

לכן לדעתי אין לספרו של גרוסמן תרומה ממשית לפתרון הסכסוך. 

אכן למדנו (מי שהיה זקוק לכך) שהפלסטינים בני אדם עם רגשות, אך השאלה אלו רגשות. 

אי השלמה עם קיומה של מדינת ישראל, שנאה תהומית, שימוש בטרור ואמונה שביכולתם לסלק אותנו מהאזור לחלוטין, האם אלו תנאים לפתרון הסכסוך? 

האם אלה אינם  גורמים שיש להתייחס אליהם, מר גרוסמן? נוח להטיל את כל האשמה על הישראלים ולטעון שאם רק נתייחס לפלסטינים כבני אדם יבוא הסכסוך על פתרונו. 

וזה בכלל לא כך, אין לפלסטינים שום נכונות ושום רצון לחיות איתנו בשלום, מר גרוסמן. 

אולי תכתוב עבורם ספר שילמד אותם שגם היהודים בני אדם עם רגשות?

[אהוד: לפני 30 שנה, כאשר הופיע ספרו המונומנטאלי של גרוסמן, שגילה כי הערבים הם בני-אדם! –  מה שאני, למשל, לא ידעתי קודם למרות שמשפחתי נמצאת בפתח-תקווה משנת ייסודה 1878– ובכן באותה עת, לפני כ-30 שנה, הופיע גם ספר הראיונות שערכתי, "אין שאננים בציון". כמובן שכל התקשורת עסקה רק בספרו של גרוסמן שהמציא את הגלגל, ואיש לא השתין לעבר "אין שאננים בציון", אך דומני כי שלושים השנים שחלפו מאז מוכיחות שהוא אחד מספרי היסוד שלנו גם לדורות הבאים, אפילו שהוצאת "עם עובד" עדיין מסרבת להוציא הדפסה חדשה שלו, מאחר שאני נחשב לסופר נידח ולא מתוקשר שאין ביקוש לספריו.

כמובן שאיש לא הזמין אותי לתוכנית רדיו במלאת 30 שנה להופעת "אין שאננים בציון".

ישפטו אותנו הדורות הבאים – ספרו של מי שייך לנכסי צאן הברזל של הספרות וההגות העברית].

רבותי, מהפך

לרגל יום השואה מפיקים אישים לקחים. והלקחים של השנה מלמדים שחל מהפך בתורת המדינה. 

עוד מימי המקרא ידענו שדמוקרטיה היא "אחרי רבים להטות." וזה העיקרון שפיתחו בהגותם הוגים לא חשובים כגון אפלטון, אריסטו, ג'ון לוק ואחרים. 

והנה, האנשים "הנאורים" שלנו, שנואשו מלהשיג רוב בבחירות, עשו מהפך רעיוני והרימו על נס תורת ממשל חדשה, לאמור דמוקרטיה היא זכויות המיעוט. כך התבטאו דוברים כגון השופטת מרים נאור, משה נגבי ואחרים. 

יש הוגים המתהפכים בקבריהם. 

אבל קרה עוד דבר תמוה, בניית הכוח היהודי כבר אינה לקח מהשואה, כפי שציין ראש הממשלה בנאומו. שהרי אליבא ד"האנשים הנאורים", לרבות נשיא המדינה, השואה איננה אירוע יהודי אלא אוניברסלי. 

וביקורי הנוער והמצעדים הצבאיים באושוויץ מיותרים. 

אליבא ד"האנשים הנאורים", ישראל מדינה חזקה, ביטחונה מובטח ועליה ללכת לוויתורים. וכל האזהרות של ראש הממשלה על איומים על ישראל אינן אלא תכסיס פוליטי לביסוס שלטונו.

אז מה אם מגבול הצפון מאיימים עלינו חיזבאללה עם עשרות אלפי טילים מדויקים ארוכי טווח, ודאע"ש עם קנאות מוסלמית רצחנית, ומדרום חמאס, ודעא"ש סיני. 

דעותיהם של "האנשים הנאורים" מוצקות ואינן מושפעות חלילה מרצון הבוחר שאינו לרוחם. 

תקשורת מאוזנת

סוף סוף הגיעו ראשי "גלי צה"ל" למסקנה שמן הראוי לאזן את דעותיו השמאלניות הקיצוניות של רזי ברקאי בשידור הציבורי, על ידי צירוף מגיש נוסף. 

ואת מי צירפו? את חגי סגל, את אמנון לורד, את ישראל הראל? לא, את גורי אלפי (מ"ארץ נהדרת"), רינה מצליח מערוץ 2, ואבי בניהו, עיתונאי ב"על המשמר" לשעבר. זה משקל נגד לדעות שמאלניות! איני יודע מי מהם קיצוני יותר בדעותיו השמאלניות. 

אז על תגידו שאין איזון בשידור הציבורי. 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה באואר

הארדואניזציה של ישראל

"הארץ", 27/04/2017

אינני סבור שמאמר בעיתון ליברלי ישנה במשהו את מדיניות הממשלה, או יהווה קריאת תיגר שתביא להתעוררות המונית. הוא ינדוד לסל אשפה כמו כל קודמיו. מה אם כן מניע זקן בשנות התשעים לחייו, חוקר שואה, אנטישמיות ורצח עם, לומר את דעתו בדברים שאינם בתחום התמחותו? התשובה כפולה: ראשית, כי הדבר בוער בעצמותיו. שנית, כי הוא משלה את עצמו שיש לו מה לומר.

אז ככה. ישראל של 2017 עומדת איתנה על הרצף של התנועה הגלובלית האנטי-ליברלית, המשתרעת מהדיקטטורה הכביכול-קומוניסטית של סין, דרך משטרים אוטוריטריים בתאילנד, במרכז אסיה הסובייטית לשעבר, במזרח התיכון האיראני, הערבי והטורקי, ועד לפוטין וטראמפ. הרצף כולל את הזוועות בסוריה, בעיראק, בסודאן ובתימן, וכולל משטרים אוטוריטריים מאפריקה ועד אמריקה הלטינית. המנהיגות האנטי-ליברלית עוברת כיום לטראמפ ולטראמפיזם. ישראל, כחלק מהמכלול הזה, עוברת ארדואניזציה: ברור לכל ששליטה פוליטית בתקשורת היא שלב הכרחי לביסוס שלטון ימני-לאומני-דתי-אנטי-ליברלי יציב שיזכה לתמיכת רוב האוכלוסייה, שמתוך פחד רואה בלאומנות-דתית-אנטי-ליברלית מוצא למצוקותיה.

הפחד נובע משני גורמים: האיבה התהומית של הג'יהאדיזם האיסלאמי ושלוחותיו כלפי יהודים, כאשר השטן, ה"שייטאן", הוא היהודי שיש להשמידו, בכל מקום בעולם. זאת אינה המצאה של הימין הישראלי, אלא עובדה מוכחת. ישראל חייבת להתגונן מפני זה, ומי אם לא משטר כוחני יעשה זאת.

הגורם המפחיד השני הוא התגובה הפלסטינית, בהווה ובעתיד, לכיבוש האדמות והאוכלוסייה הפלסטיניות בגדה, שאין רואים לו סוף. בסופו של יום, העם המדוכא חסר הזכויות והמושפל יעצים את התנגדותו ויזכה, ובדין, לתמיכה גדלה והולכת בעולם, ומפני כך יש פחד.

הארדואניזציה פירושה גם השתלטות על מערכות המשפט והחינוך. הכול נעשה לפי חוקים שנחקקו ויחוקקו בהתאם לכללים הפרלמנטריים, בישראל כמו ברוסיה למשל –  שכן, בשביל מה יש רוב בכנסת? הסיכוי של המחנה הליברלי טמון בשמירה, בכל זאת, על כמה יסודות של הדמוקרטיה שקדמה למצב הנוכחי. וביסודות אלה יש אף תקווה לשינוי, בסופו של דבר, להצלת מה שניתן להציל ולבנייה מחדש.

ישראל מאבדת את הציונות. זאת הנקודה המרכזית שממנה התעלם יוסי קליין במאמרו הידוע. ציונות פירושה הבטחת קיומה של מדינה יהודית, שבה יש רוב איתן לעם היהודי, תוך שוויון זכויות מלא למיעוט הלא-יהודי. והכוונה לא רק לזכויות הפרט, אלא גם לזכויות קולקטיביות או לאומיות של המיעוט. כי כן, בניגוד לפטפוט הנשמע גם מעל דפי עיתון זה, ישנו עם יהודי עתיק למדי. קבוצה גדולה של בני אדם ראתה ורואה את עצמה, היסטורית ובהווה, כעם יהודי. ההתפתלויות של שלמה זנד ומה שמכונה "שמאל רדיקלי", המפקפק בזהות היהודית הלאומית, לא ישנו את העובדות האלה. שמאל שאינו מתקרא "רדיקלי" הזדהה בעבר ומזדהה בהווה עם לאומיותו היהודית. הוא אף זה שהוביל להקמת המדינה.

כל עוד קיימות מדינות לאומיות או לאומיות-כביכול — והתהליך הזה מתגבר, לא נסוג — יש לעם היהודי כקולקטיב היסטורי זכות לקיים ישות מדינית שבה הוא רוב — לא פחות מעמים אחרים ומדינות כמו ליטא, לטביה, בורמה, תוניסיה, בולגריה או איראן, למשל, על המיליונים הרבים של בני קבוצות אתניות לא-פרסיות שבה. אותה זכות יש לעם הפלסטיני, הקיים ולו רק משום שכל תושבי א"י הערבים רואים את עצמם חלק ממנו. שלטון ישראלי/יהודי, ישיר או עקיף, על כל השטח שבין הים והנהר מקדם את ביטול הציונות, כלומר את ביטולה של מדינה בעלת רוב יהודי איתן. לא משנה אם היהודים יהוו 45% או 60% מן האוכלוסייה. זאת תהיה ישות דו-לאומית עם שלטון קולוניאלי אכזרי ומפלה, או עם מלחמת אזרחים מתמדת. הרס הציונות אינו האידיאולוגיה של BDS: הרס הציונות הוא המדיניות של הימין החילוני והדתי-משיחי השולט כאן.

יש לאמץ ראייה גלובלית. ישראל אינה יוצאת דופן. האידיאולוגיה של האיסלאם הקיצוני היא סכנה קיומית לעולם כולו, גם אם מוסול וא-רקה ייפלו והחליפות תיעלם. אי אפשר לחסל את האידיאולוגיה הרצחנית הזאת באמצעים צבאיים בלבד. בהיעדר כוח ליברלי משמעותי, אין לעולם שבין סין של שי ג'ינפינג ואמריקה של דונלד טראמפ מענה רעיוני שישכנע המונים מחפשי דרך. מענה כזה יש רק לאיסלאם האנטי-רדיקלי, והוא קיים, כי הרוב הגדול של קורבנות האיסלאמיזם הם מוסלמים. העולם האנטי-ליברלי אינו יודע איך לפנות למוסלמים האנטי-רדיקלים. המושג טרור איסלאמי מטעה – טרוריסט בעיני האחד הוא לוחם חירות בעיני השני. המאבק הוא לא נגד טרור בלבד, אלא נסוב על ערך חיי אדם, על חירות הפרט והקהילה, על שוויון מגדרי, על חופש הביטוי וכיו"ב, כלומר על ליברליזם, כן או לא.

יש אולי דרך לפתרון: חיבור בין הכוחות המתנגדים למהלך הגלובלי האנטי-ליברלי, וגיבוש קבוצת מדינות שיהיו מחויבות להתנגדות. מאמץ כזה הביא, במארס 2016, לכנס של נציגי 53 מדינות בפיליפינים, שכתוצאה ממנו קם ארגון "פעולה גלובלית נגד פשעים של זוועות המוניות" (GAAMAC). בתקשורת הישראלית, כמו בזו המערבית בכלל, אין למאמצים אלה זכר, כי העיתונאים, גם הטובים שבהם, עיוורים למה שבאמת חשוב. גם אין כל ביטחון שהמאמץ יוכתר בהצלחה, אבל הוא קיים.

אחד הכוחות המרכזיים המונעים כל מאבק נגד הטראמפיזם, הוא שיח האלימות והקריאה לרצח באינטרנט – בפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, ודומיהם. כמות השנאה הג'יהאדיסטית, האנטישמית, האנטי-מערבית, האנטי-פמיניסטית וכיו"ב, המופצת באמצעות חברות אלה, שכולן ממוקמות בארה"ב, לא תיאמן. האמנה למניעת רצח עם של האו"ם מ-1948 (שישראל חתומה עליה וארה"ב הצטרפה אליה ב-1988), אומרת במפורש שהסתה לרצח עם היא חלק מהפשע של רצח עם. הסעיף הזה מעולם לא יושם (האמנה היא במידה רבה אות מתה), אבל הוא חלק מהחוק הבינלאומי. ברור שכל פשע המוני, בוודאי רצח עם, מתחיל במילים, בדיבור. מילים הן נשק קטלני.

הקריאה לרצח נהפכה לחלק אינטגרלי מפעילות ההמונים ברשתות החברתיות, ומהווה סכנה קיומית לא רק למערב אלא גם למשטרים דיקטטוריים. בעניין זה ייתכן בסיס משותף לפעולה בינלאומית מתואמת מול החברות הנ"ל, שאין להן עניין לרסן את השנאה, כי הן מעוניינות רק בריבוי הרווחים. יש צורך דחוף להקים ועדת משפטנים מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, שתגבש נוסח מוסכם על המעצמות של חוקים, שיצמצמו את הפצת רעל השטנה באינטרנט, וזאת תוך שמירה על חופש הביטוי, ציפור נפשה של כל דמוקרטיה. בכמה מדינות נעשו ניסיונות לחוקק חוקים כאלה, אולם חברות האינטרנט למדו איך לעקוף אותם. עם זאת, אפילו המעט שנעשה הביא לצמצום ההשקעות בפרסום בחברות אלה ופגע בהן כלכלית. זאת הדרך, אולי היעילה ביותר, להילחם בתופעה המסכנת את כל העולם.

ישראל הינה שחקנית קטנה בכל אלה, אבל לא לגמרי מבוטלת. היא מעצמת היי-טק, יש לה צבא גדול, ומצבה הכלכלי במונחי מאקרו אינו רע כלל –  בניגוד למצבה הכלכלי-חברתי הפנימי, המציב אותה על עברי פי פחת.

היא נתונה בסכנת נידוי בשל מדיניות הכיבוש שלה מול הפלסטינים. חרם בנוסח BDS אינו הסכנה. הוא אינו יעיל. אבל אין מענה למהלך אפשרי חמור בהרבה, שיונע על ידי דעת קהל בינלאומית עוינת, ובצדק.

הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד מוטעית מיסודה – כל מי שיודע משהו על מהלך הדברים בדרום אפריקה מבין זאת. המדיניות בשטחים גם אינה קולוניאליסטית, כי היא אינה מנצלת את השטחים כלכלית למען איזו ארץ-אם. המצב מורכב ביותר –  ואין הוא יכול להימשך הן מבחינת הפלסטינים והן מבחינת יהודי ישראל.

אולם זאת לדעת: כל עוד שני הצדדים נשלטים בידי אליטות לאומניות-דתיות אין סיכוי להסכם, שכן גם ויתור מקסימלי של צד אחד לא יענה על מינימום הדרישות של הצד האחר. כפייה חיצונית רק תסלים את הסכסוך. סיכוי לפתרון בינלאומי בכל זאת קיים, כי לאף אחת מהמעצמות הגדולות או המדינות החשובות באזור – חוץ מאיראן – אין עניין בהמשך הסכסוך.

ושוב, הפתרון יכול לבוא רק מתוך ראייה גלובלית. אין ערובה להצלחה; אבל אין גם שום דבר שמחייב את המשך המצב הנוכחי האומלל.

פרופ' באואר הוא חוקר שואה.

* * *

נעמן כהן

יום השואה 2017

לראשונה בהיסטוריה מנציחים את ניצולים מהשואה במקום את הנספים בה.

לקראת יום השואה הודיעה בגאווה חברת הכנסת מירב מיכאלי (קסטנר): "ממש עכשיו חנכנו את גן ניצולות וניצולי קסטנר בחיפה אחרי כמעט שלושים שנות מאבק להנצחה וללגיטימציה. הניצולות והניצולים ניצחו.

http://rotter.net/forum/scoops1/397511.shtml

בשלט ההנצחה של הגן מצוין המיספר של 1684 הניצולים ברכבת המפורסמת. וכמובן מונצח שמו של ד"ר ישראל רודולף רֶזֶ'ה קסטנר מארגן הרכבת.

ומי לא מונצח? לא מונצחים מאות אלפי היהודים שנרצחו בשואה בהונגריה שחלקם יכלו להינצל אלמלי פעולות ההשתקה של קסטנר.

אה, כן, וגם לא מונצחים הניצולים מקרב פושעי המלחמה הנאצים שניצלו מחבל התליה בזכותו של קסטנר.

אנטישמיות – בין מרין לה פן לאבא של מאזן

דומה שיש קונצנזוס בארץ הרואה בשלילה את דמותה של מרין לה פן המתמודדת לתפקיד נשיא צרפת, ורואה בה אף סכנה ליהודים. דעה הרווחת במיוחד בקרב האקטיביסטים הפרו-איסלאמים.

הקונצנזוס הזה לא כל כך ברור. האם מרין לה פן כל כך שלילית ליהודים בצרפת ולישראל?

"אני המגן של יהודי צרפת" טוענת מרין לה פן. "הסכנה שלהם היא מהמוסלמים, ורק אני אגן עליהם."

נכון, אך במאבקה במוסלמים היא פוגעת בהכרח גם ביהודים. מרין לה פן תומכת באיסור על חבישת כיפות בציבור (מה רע בברט?) איסור על שחיטה כשרה, וגם אולי על אזרחות כפולה.

האם היא אנטישמית ומכחישת שואה? דומה שלא.

ללא ספק אביה, יוחנן מרים (ז'אן מארי) לה פן, היה אנטישמי ומכחיש שואה אבל היא התנערה מאביה וסילקה אותו ממפלגתה.

אחרי הבחירות, לאחר שהתפטרה מראשות המפלגה כדי לרוץ לראשות הממשלה, היה אמור להתמנות במקומה ז'אן פרנסואה ז'אלק, סגן נשיא מפלגת "החזית הלאומית" בצרפת, אבל הוא סולק מהתפקיד לאחר שפורסם שכתב מאמר שערער על כך שיהודים נרצחו בתאי גזים על-ידי הנאצים בתקופת השואה.

"אין אדם אחד בהנהגת המפלגה שיגן על הדברים," הבהירה בניסיון לשמר מצביעים לקראת הבחירות ב-7 במאי, והוסיפה "אני מתעבת מכחישי שואה."

עם זאת בתחילת החודש היא הכחישה כי צרפת אחראית לגירוש של כ-13 אלף יהודים מפריז למחנות ההשמדה. דבר שעשו לפניה מנהיגי צרפת כשארל דה גול, ופרנסוא מיטראן, שבזמן המלחמה אף שיתף פעולה עם ממשלת וישי ברדיפת היהודים, עד שיראק.

נשווה את דמותה עם דמותו של הנשיא הערבי-פלישתי אבא של מאזן.

לעומת מרין לה פן, שייתכן שבתוככי נפשה עדיין קיימים רגשות אנטישמיים, ד"ר אבא של מאזן הוא מכחיש שואה מדופלם. בעל דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת פטריס לומומבה במוסקבה.

לעומת מרין לה פן אבא של מאזן הוא אנטישמי מוצהר. הוא אינו מכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה ריבונית, ומכריז כי היהודים "טמאים ומטמאים."

אז מי מסוכן יותר ליהודים מרין לה פן, או אבא של מאזן?

פרופסור צימרמן מכחיש שואה

פרופסור משה צימרמן, ההיסטוריון והאקטיביסט הפרו-איסלאמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, ממומן ברובו ע"י קרנות גרמניות. לעובדה זו יש תוצאה מחקרית.

פרופ' צימרמן עושה  הקבלה בין נתניהו להיטלר: בראיון לרגל יום השואה בגלי צה"ל אמר: "אנשים אינם שמים לב עד כמה הדברים שהיטלר אמר בספרו 'מיין קאמפף', או אנשים כמוהו אמרו, יכולים להיהפך להיות מקובלים על אחרים." אמר ופירט, "היטלר האמין שהאדם החלש, העם החלש, הוא נידון לכלייה, ולכן הגרמנים צריכים להיות חזקים, וכך כל המשנה שלו היתה על הפיכת הגרמנים לחזקים."

לדברי צימרמן, בנאומו ב'יד ושם' השמיע נתניהו "משפט דומה לזה של היטלר, לא בכוונה, אבל מתוך חוסר תשומת לב לסכנות שיש באורח החשיבה הגזעני, הכוחני, הדרוויניסטי שמוביל למקומות מסוכנים."

פרופםסור צימרמן לעולם אינו משווה את משטר מדינת ישראל ומנהיגיה לזה השורר במדינות ערב, אלא רק לגרמניה הנאצית. אצלו ישראל תמיד דומה לנאצים.

בעבר הוא השווה "בין נוער חברון ל'היטלר יוגנד'. הוא השווה בין המוטיבציה ותנאי השירות של חיילים ישראלים בכמה יחידות מובחרות בצה"ל לאלה של הוואפן אס-אס, ובין אוהדי כדורגל ישראלים ואלה של הרייך השלישי ובין התנ"ך ו'מיין קאמפף'."

המסקנה שלו ברורה. בביקורתו על נתניהו, שהדגיש את הצורך בכוח, הוא אומר: "זו אשלייה. לאמונה שצבא הוא הפתרון אין בסיס. קח את המדינה הפולנית. היתה מדינה פולנית, היה צבא פולני, היה כוח, ופולין בכל זאת הפסידה ואיבדה מיליוני אנשים מול גרמניה."

כלומר, אין צורך בכוח, כפי שמסביר נתניהו, כי גורלנו ממילא יהיה הפסד כמו של פולניה. ובעצם לא נורא אם נפסיד שהרי ישראל דומה לגרמניה הנאצית.

צימרמן הוא אקטיביסט פרו-איסלאמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, כבר אמרנו.

ודוק: בדומה לאבא של מאזן כל ההשוואות שעושה פרופסור צימרמן בין ישראל והיהודים לנאצים הן בגדר הכחשת שואה, או לכל היותר גימודה.

http://rotter.net/forum/scoops1/397516.shtml

תלמידים מוסלמים מחרימים את יום השואה

התלמידים הערבים-מוסלמים בבית הספר הדו-לשוני בירושלים החרימו את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשל החג המוסלמי אל אלאסראא ואלמעראג' שמציין את יום עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1242742

על הגזענות של בית הספר הדו-לשוני כבר כתבנו. האמת שזה פשוט אווילי לחייב את התלמידים הערבים-מוסלמים לציין את יום השואה בשעה שמייסד עמם המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני לקח חלק פעיל בשואת היהודים וזכה בשל כך לתמיכה מקיר לקיר.

לעומת זאת אווילי, ויותר מזה, ממש מזעזע, שהורים לילדים יהודיים שולחים את בניהם לחגוג בבית הספר את יום ההולדת של אדם שחיסל את יהודי ערב וקרא להשמדת כל היהודים.

 בניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים-המוסלמים אומרים בריש גלי שיש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים בעולם על פי דברי מוחמד נביאם (אמנת החמאס סעיף 7, ודברי המופתי של אש"פ) – האם אלו הם ערכי ההומניזם שרוצים ההורים היהודים להנחיל לבניהם?

למרבה הצער כל סגל המורים והמנהלים בבית הספר הדו-לשוני מסרבים לראות בדברי מוחמד הנ"ל גזענות ולא מופת מוסרי.

לזכות בית הספר יאמר בכל זאת דבר חיובי. הם אינם חוגגים את ה-20 באפריל, יום ההולדת של היטלר.

בוטל טקס לניצולי השואה בסכנין:

''הטקס מהווה פגיעה ברגשות הערבים''

 תחת הכותרת "את העבר זוכרים. את ההווה חיים. נותנים יד לניצולי השואה," ולקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, החליטו במנהלת הליגות לכדורגל לקיים טקסי הוקרה לניצולי השואה במהלך מחזור הכדורגל הנוכחי.

בעוד שבכלל המשחקים נערכו טקסים אלו, במשחק הכדורגל בין בני סכנין לאלופה ומוליכת טבלת ליגת העל בכדורגל, הפועל באר שבע, לא נערך טקס שכזה. הסיבה: דרישתה של הקבוצה המארחת מסכנין, שלא לקיים טקס שכזה. לטענת הקבוצה הערבית-מוסלמית, טקס שכזה מהווה פגיעה ברגשות האוהדים והמעורבים.

במנהלת הליגות אישרו את הבקשה של סכנין.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/344690

זה הרי מובן. העובדה שיש ניצולי שואה פוגעת בערבים-המוסלמים ומזכירה להם את כישלונם בהשלמת המלאכה.

כזכור המופתי הירושלמי – מוחמד אמין אל-חוסייני, אירגן את ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד בארץ את שארית הפליטה. "הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה." המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

מוחמד אל חוסייני אירגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב-30 בנובמבר 1947, בשעה 8:12, חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור".

הפריץ הגרמני בן הנאצים ונתניהו

ידוע המשל היהודי המפורסם המבוסס גם על המדרש, (מכילתא, בשלח, ויהי פרשה א). על יהודי שקנה דגים באושים לפריץ. אמר לו הפריץ: יש לך שלוש אפשרויות: או תאכל אותם, או תקבל מאה מלקות, או תגורש מהעיר.

התחיל היהודי לאכול, כמעט הקיא ואמר: איני יכול לאכול. אני בוחר לקבל מלקות.

התחילו להלקותו, כאב לו, אמר די, וסולק מהעיר.

על כך נאמרה האימרה היהודית: "גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר." "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן."

נזכרתי במשל לאור התנהלותו של נתניהו.

גרמניה אינה יכולה לסלוח ליהודים על אושוויץ. ככל שישוו הגרמנים את היהודים לנאצים כן יטהרו הגרמנים את עצמם ויסירו מעליהם את חרפת אושוויץ. מכאן נובעת ההתנהלות הגרמנית.

במארב כנראה מתוכנן ומאושר ע"י הקנצלרית אנגלה מרקל, שנעשה על מנת לקושש קולות בבחירות בגרמניה מהגרמנים שונאי ישראל, הגיע גבריאל, שר החוץ הגרמני (בן לנאצי אידיאולוגי. הוא גילה זאת רק כשרץ בבחירות) לארץ ערב יום השואה, ובחר להזדהות עם ארגון "שוברים שתיקה" ודוק: אין מדובר על שמיעה או לימוד, אלא על הזדהות.

נתניהו נתן לו את הברירה להיפגש איתם או איתו, אבל גבריאל, שבעבר טען שבישראל יש אפרטהייד, בחר בזלזול מכוון בנתניהו, והעדיף להזדהות עם "שוברים שתיקה" בנימוק ש"זה לא יהיה אסון אם לא אפגש עם נתניהו." (רוצה לומר זה יהיה אסון אלקטוראלי בשבילי אם לא אפגש עם "שוברים שתיקה" ואעליב את נתניהו).

ייאמר ברורות נתניהו צודק. הגרמנים מתערבים בפוליטיקה הפנימית בארץ ע"י מימון כל ארגון התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ובחיסול מדינת היהודים.

http://rotter.net/forum/scoops1/397827.shtml

https://imti.org.il/27678/

 (מניסיון אישי, כל הניסיונות שלי לקבל מימון גרמני למלחמה בגזענות הערבית-מוסלמית התומכת בחיסול מדינת היהודיים ובהשמדת היהודים, עלו בתוהו. הגרמנים מוכנים לממן רק את הארגונים הגזעניים האנטישמיים).

אז נתניהו, אם כבר עשית מעשה נכון, מדוע זה לאחר מעשה ניסית לטלפן לפריץ הגרמני כדי לנסות להסביר לו את מעשיך? הרי ניסיונך זה רק איפשר לשר החוץ הגרמני להעליבך ולהציגך ככלי ריק ע"י זה שלא הסכים לקבל ממך את השיחה

הוא שאמרנו: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן."

אי אפשר שלא להזכיר את העליבות של נשיא חצי העם, ראובן ריבלין, שלא קיבל אישור מהרשות המבצעת לקבל את הפריץ הגרמני, אבל קיבל אותו מתוך שירת "מה יפית", ובלבד שיצליח לו לפגוע בנתניהו.

מנחם בגין שיכתב את ההיסטוריה

בערב יום השואה הוקרן בטלוויזיה הסרט "ונזכור את כולם", סרט דוקומנטרי על "הארגון הצבאי היהודי של הרוויזיוניסטים (אצ"י) בראשות פאבל פרנקל, שלקח חלק במרד גטו ורשה. הסרט, המביא את מחקרו של משה ארנס, מנסה להחזיר לתודעה את סיפורו של הארגון שנשכח, לטענת היוצרים, במכוון ע"י אנשי תנועת העבודה, היריבים הפוליטיים של הרוויזיוניסטים.

אז ככה. לא "השמאל שיכתב את ההיסטוריה" בכך שתנועת העבודה טישטשה את מה שהסרט קורא "עובדה", שיוזם ומנהיג מרד גטו ורשה היה פאבל פרנקל הבית"רי ולא איש "השומר הצעיר" מרדכי אנילביץ.

מי ששיכתב את ההיסטוריה והשכיח את פעולתו של פאבל פרנקל היה לא אחר מאשר מנחם בגין.

בגין, שכיהן כנציב בית"ר בפולין, מנהיג של כשישים אלף חניכים, כפסע לפני כניסת הנאצים לווארשה – נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, ברח עם אשתו לווילנה, והשאיר את חניכיו למות.

מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין).

אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג.

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם, והקימו את "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל).

בגין, שקיבל ביקורת קשה על בריחתו משרידי תנועת בית"ר שנותרו בגטו, טישטש בכוונת מכוון את זכר הבית"רים שנשארו מאחור.

 בזכות נתן ילין מור (שהושכח ע"י בגין, ויזרניצקי-שמיר, מפני שנהפך לשמאלן קיצוני), פורסם הסיפור על בגין ובריחתו עם הקופה. הסיפור פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם". אילו היה הדבר מתפרסם לפני כן, ספק אם היה בגין מצליח בכלל להיבחר בארץ לתפקיד ציבורי כלשהו.

אותו שיכתוב היסטוריה נעשה ע"י מנחם בגין גם ב"פרשת אלטלנה". הפרשה מתוארת היום  כאילו בזכות מפקד האצ"ל מנחם בגין נמנעה "מלחמת אחים".

בגין ואנשיו שיכתבו את ההיסטוריה כך שפרשת אלטלנה לא מתוארת כפי שהיתה באמת – מרד מזויין נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמה, אלא מלחמת אזרחים שנמנעה ע"י בגין. לפי השיכתוב לא בגין אחראי למרד המזוין, אלא הוא מנע אותו... (כאילו שלא היה יכול לתת פקודה לאנשיו לא לערוק מצה"ל ולמסור את הנשק לצה"ל).

שיכתוב ההיסטוריה הצליח עד כדי כך שאפילו ראש עיריית תל-אביב, איש תנועת העבודה, רון אובז'נסקי-חולדאי, מסרב להנציח באנדרטת אלטלנה על חוף הים בתל-אביב את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל באותו מרד מזוין.

מובן שנשיא חצי המדינה ראובן ריבלין, נציג "הפורשים" מתנגד גם הוא להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל.

באנדרטת אלטלנה מונצחים אנשי האצ"ל שבפקודת בגין ערקו מצה"ל עם כלי הרכב והנשק שגנבו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, אבל את חיילי צה"ל שהם הרגו, מסרבים להנציח.

אין ספק בגין הצליח מאד בשיכתוב ההיסטוריה. 

הצלחה נוספת: בני הנוער היום יודעים על "המחתרות", היום כולן שוות. במערכת החינוך אין הבדל בין חשיבות ההגנה והפלמ"ח, לבין שוּליות האצ"ל והלח"י, שהרי איך אמר קרילוב: "חרשנו – אמר הזבוב לשור."

יום העצמאות ה-69 – משבית שמחות (1)

כתב ערוץ 2 האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, ערד הלבר-ניר, טען ביומן שישי כי היהודים הם העם היחיד שכובש.

מעבר לבורות ההיסטורית (ישנם עמים רבים אחרים), לרגל חג העצמאות הייתי רוצה להשבית את שמחת אלו התומכים בכיבוש יהודי.

השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה, ששטחה רק 10,600,000 קמ"ר. כיבושי הערבים היו גדולים בהרבה. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, הגאורגים, ודרום סודן (ואולי לאחרונה הכורדים), הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות.

שטחי הכיבוש הערבי היו רובם ככולם שטחים נוצריים עם יישוב יהודי גדול. בכל השטחים הללו אין כבר בכלל יהודים, וכמעט גם אין נוצרים.

כמה עלובים היהודים שאינם מצליחים לכבוש אפילו 5,790 ק"מ (שטחי יהודה ושומרון).

אם היו מצליחים היהודים לכבוש 13 מיליון קמ"ר ולהקים בהם 23 מדינות יהודיות והיתה קיימת רק מדינה ערבית-מוסלמית אחת, אף אחד בעולם לא היה מאשים את היהודים ב"כיבוש".

ודוק: בגלל חוסר הצלחת היהודים בכיבוש כל ה"כיבושניקים" מאשימים אותם בכיבוש.

משבית שמחות (2)

הזמר הפופולארי, בן לניצולי השואה, שלמה הרציג-ארצי, החליט להופיע לרגל חג העצמאות באולם ה"מדיסון סקוור גרדן" בניו יורק.

הרציג-ארצי מתנאה בהישג: "הסולן של פרל ג'אם אומר: 'אם לא הופעת במדיסון סקוור גרדן אתה כלום,' מצטט אותו ארצי, "ובילי ג'ואל אומר," הוא ממשיך: 'זה מרכז היקום. מרכז העולם,' אז אני שלמה ארצי במרכז העולם..."

ואכן האולם הענקי בן 5,500 המקומות היה מלא ישראלים ששילמו 120 דולר לכרטיס.

אכן הישג גדול לישראל בחג העצמאות – 5,500 יורדים מהארץ.

* * *

יוסף דלומי

ההברקה האחרונה של ברק

לאחר פרישת אהוד ברק מראשות הממשלה, הוא התארח בשנת 2002 במפגש מצומצם שנערך בחסות מכון מחקר ירושלמי. דיונים כאלו התקיימו מדי פעם עם מוזמנים מתחום הפוליטיקה והאקדמיה ולא היו פתוחים לתקשורת.

ברק תיאר את מהלך השיחות בקמפ דויד בראשות הנשיא קלינטון, ולא היה חידוש בהסבריו לסיבת הכישלון: ערפאת סירב להצעות ברק וקלינטון, ולא הציע דבר.

בעקבות דבריו הוא נשאל, למה ציבור גדול מטיל דווקא עליו את האשמה, ומדוע הוא איננו יוצא בקול גדול לסתור את זה.

תשובתו שיקפה הרמת ידיים מול רבים שכישלון השיחות ניפץ את חלום השלום שלהם. המציאות האכזרית דרשה מהם רוויזייה מחשבתית בלתי אפשרית.

בהקשר לכך ראוי להזכיר את הימנעותו של אהוד ברק, אז שר התחבורה, בהצבעה בממשלה על הסכם אוסלו, בנימוק שהצעד גזר על ישראל למסור שטחים ללא תמורה, ובכך ייצור תקדים מסוכן.

דמותו של אהוד ברק מרתקת, בעיקר בשל מקוריותו ואומץ ליבו. ואכן, בקמפ דויד הוא "הימר על כל הקופה." הצעותיו היו מרחיקות לכת, והיה ספק אם יתקבלו על דעת הרוב בישראל.

תוך שנים מעטות ניצחה הפוליטיקה את הרמטכ"ל המעוטר ביותר והוא נאלץ לסגת ולא בכבוד. הזירה היתה מסובכת מדי עבור בעל המוח האנליטי שלא אהב להסתחבק ולהיכנע לכללים של הפוליטיקה הקטנה.

והנה לאחרונה מגיח ברק מדי פעם ומשתלח בממשלה ובעומד בראשה, תוך הכחשה חוזרת ונשנית שפניו לשוב לזירה הפוליטית. הוא העניק ראיון לערוץ הכנסת ובו שב ודרש מראש הממשלה "נקיטת יוזמה", מבלי להיכנס לפרטיה.  הוא הפציר בנשיא טראמפ לדרוש, בעת ביקורו, מנתניהו, להציג לו תוך זמן קצוב תוכנית להסדר שקיבלה את הסכמתו של אבו מאזן, אחרת, ארה"ב תציג יוזמה משלה. על טראמפ לדחות הצעות ישראליות חד-צדדיות.

הזהו אהוד ברק ש"הפוליטיקה הקטנה" הקיאה? אותו אהוד ברק שטבע את הביטוי "אין פרטנר"?

מה נשתנה שניתן בנקל להשביע את רצון היריב? ומדוע לא הפנה ברק את הדרישה דווקא לאבו מאזן הסרבן שברח מאהוד אולמרט? האם טראמפ שבע הניסיון העסקי יכתיב כללים כאלו ל"תן וקח" גורלי? איך זה מסתדר עם מסקנותיו המהפכניות של ברק מן הניסוי הנועז שערך בזמנו עם ערפאת?

אהוד ברק זכאי להוסיף לעיטוריו את אות הצביעות.

* * *

מלשנוא אותו אני נהנה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני שונא את פרעה

אני שונא את סנחריב

אני שונא את נבוכדנצר

אני שונא את טיטוס

אני שונא את חמלניצקי

אני שונא את המופתי

אני שונא את היטלר

אני שונא את אימא שלי

אני שונא את תמי מי"ב ביולוגית

שלא נתנה לי לגעת בציצים שלה

ובגללה השפכתי במכנסיים

אבל יותר מכולם

אני שונא את נתניהו

ומדוע

כי מלשנוא אותו

אני נהנה

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ"ב. ואלה תולדות

לצערי נאווה לא החזירה לי את המכתבים שאני שלחתי לה, אני יכול רק  לנחש את מקצת תוכנם, לפי המכתבים שקיבלתי ממנה ושמרתי עד היום. מתוך מכתבה השני שהגיע אליי, אני מבין שכנראה ציינתי במכתב התשובה שלי, שאני בכלל לא מכיר אותה ולכן כתבה לי כך:

לפי בקשתך:

תולדות חיי בסטנוגרפיה

(ישנם גם מכתבי המלצה)

נולדתי בלי רצון בתאריך ...  לא אכתוב, אחרת תצטרך לשלוח מתנה ליום ההולדת. אהבו אותי. הייתי שמנמונת עם המון גומות חן בלחיים, בידיים ועוד. תמיד צחקתי. אבא אהב לנשק אותי בטוסיק. אוהבת גם אותו עד היום.                              

 צמחתי וגדלתי בין המון פרחים עד 1.75 מטר. בינתיים למדתי בבית חינוך, בריאלי, קצת מוסיקה (רק 12 שנה) ובבית הספר הטוב ביותר – החיים. (נשארתי בכל זאת טיפשה).

אהבתי ונאהבתי. גם שנאו אותי, בפרט נשים, וריכלו עלי המון. (אומרים שאני מגרה לקנאה).

תולדות מחלות: היתה לי קדחת, גריפה, אדמת, שעלת בצורה קלה וזה הכול. רציתי לפעמים להיות חולה כדי שדני יבוא לבקר אותי, אבל אז עוד לא ידעתי לבלף. כתבתי יומן, הייתי מפרסמת, אבל פוחדת להיות לך קונקורנטית. בעצם למה? נוכל להיות ביחד באגודת הסופרים והסוחרים. לידיעתך – נשואה ואם לשני ילדים.                                

המעלות: יודעת לבשל ולאפות – רק לפעמים נשרף. רצפות אני רוחצת על הברכיים כמו חורנית. אני בכלל לא מכבסת ומגהצת, הכול נעשה לבד. אני לא יקרה – אוכלת מעט מאוד, כי גם כך הכול נשרף. מטובלוציה נפלאה. נראית תמיד טרייה, אפילו אחרי מכות. אוהבת לקשט ולפזר מעט אווירה. יולדת ילדים במהירות בלי כל בעיות.

 חסרונות: נשמה ולב מוזרים. ביקשתי מחבר טוב שלי שהוא פתולוג לעשות לי ניתוח גווייה ולראות מה נעשה שם... שכחתי, אצבע ברגל מגובננת.

 התחביבים שלי: לישון, ללכת יחפה, צמחים, מוסיקה, לצייר, בפרט על קרמיקה, וכעת נוספת אתה כעוד תחביב קטן ונורא מתוק. תראה כמה אני משתדלת לעשות רושם טוב. אולי בכל זאת תקבל אותי לעבודה...

מה שהיא לא כתבה לי בתולדותיה זה שהיא צאצאית למשפחת סבותניקים, שהסבא שלה הגוי עלה מרוסיה, שיש לה מנהג מגונה לא לשקר ושהיא סגנית המנהל של בית ספר לרפואה. אחרי  תולדות  חיים שכאלה, איך יכולתי שלא לקבל אותה כמועמדת...

חשבתי שבערב אשב ואכתוב לה תשובה שהיא מתקבלת לעבודה אפילו בלי מכתבי המלצה, אבל אז קיבלתי טלפון  וקולה הנעים בקע מהשפופרת. 

רציתי להגיד לה שברגע זה היא חסכה לי מעטפה ובול ולא הספקתי, כי היא היתה לחוצה להגיד לי שאני מוזמן אליה לקבלת שבת בערב.

עמדתי להתנצל ולהגיד שאני יוצא לחופשה ומתכונן להסב יחד עם הוריי שלא ראו אותי  הרבה זמן.

התחלתי להסביר לה כמה אני יקר להם  וכמה חשוב לי להיות בבית ביום שישי. היא הביעה את צערה והסבירה לי שחשבה שהיה יכול להיות נחמד אם אהיה אצלה, כי בעלה עם הבן הגדול נסעו כבר לחניתה ואם ארצה להישאר לישון אצלה בבית היא תשמח.

היה בהצעה יותר מרמז על ליל  נאפופים המחכה לנו, ואני, כמו כל צעיר נורמאלי , לא יכולתי להשיב ריקם את הזמנתה של  עלמה גלמודה, שבעלה נוסע לבלות ומשאיר אותה זנוחה לבד בבית. לא נתתי לה לשכנע אותי הרבה זמן, כי פתאום נזכרתי שלפני חודש, כשביקרתי אצל רותיק בכנרת, המשכתי למחרת לנסוע לתל-אביב וראיתי את הוריי בשבת בצהרים. הרי אותו דבר אני יכול לעשות עם עצירת לילה  בקרית חיים.

"נכון," אמרה לי, "ההורים  ישמחו לקבל אותך גם למחרת. תגיע  לרחוב הברושים שלושים מתי שנוח לך ואני לא אתחיל לאכול עד שלא תבוא."

השיחה היתה ביום חמישי בערב. אותו יום הבחנתי בגבר רם קומה, שהסתובב בין הנופשים כשילדון חמוד צהוב שיער כבן שבע הולך עימו באשר יילך. ניחשתי שזה האיש אשר הזניח את אשתו הצעירה לכמה ימים, אבל לא מצאתי לנכון לגשת ולייסר אותו על כך. אם אלוהים היה חונן אותי בלב רחום וחנון, הייתי אולי ניגש אליו לשאול אם הוא רוצה למסור משהו לאשתו, כי אני במקרה עובר שם בדרכי לבקר את הוריי, אבל משום מה חשבתי שאולי לא יהיה לו נעים להטריח אותי והעדפתי שלא להעמיד אותו במבחן.

אני לא זוכר מה היתה התוכנית התרבותית של אותו ליל שישי, אני זוכר רק שבשעה עשר כבר הייתי משוחרר, עליתי על הווספה ותוך כשעה הגעתי לרחוב הברושים ולחצתי על הפעמון.

נאוה חיבקה אותי כאילו לא התראינו שנה לפחות.

 "נורא דאגתי לך," אמרה, "והצטערתי  שהזמנתי אותך בשעה כל כך מאוחרת."            

אמרתי לה שאם היא מצטערת אני יכול כבר לחזור, היא צחקה כאילו התלוצצתי ואמרה שלא תיתן לי לחזור עד שלא אטעם את הפשטידה המחכה לי.

לזאת לא יכולתי לסרב. היא הביאה בקבוק  של ליקר ומזגה לשתי כוסות יין. ברגע שהרמנו את הכוסות ואמרנו "לחיינו!" – נשמע בכי תינוק מהחדר השני. היא מיהרה לרוץ לשם ואני נשארתי עם הפשטידה והיין בלי לדעת מה להגיד להם.

עד מהרה הבכי פסק, וברגע שהיא הופיעה בפתח, מיד נשמע מחדש.                      

 "תתחיל לאכול," זרקה לי, "אני כבר חוזרת."

לא התחלתי. רציתי לעשות רושם מנומס וחיכיתי בסבלנות לבואה.

בסופו של דבר הגענו אל הפשטידה והיא בהחלט הצדיקה  את נסיעת הלילה. כדי להניח את דעתה אפילו ביקשתי  תוספת  והצלחתי לשמח את המארחת שלי. אחרי שקינחנו בקפה ועוגת גבינה שאני אוהב, נשאלתי אם אני רוצה כבר לישון. הודיתי שבשביל זה באתי . היא צחקה כאילו השמעתי בדיחה מפולפלת מאוד ואני הרגשתי את עצמי כמלך השנונים.

הלכתי בעקבותיה לחדר האורחים שם הורידה מספת הסלון את כריות הגב ופרשה עליה סדין. אחר הביאה מהחדר השני כרית גדולה ושמיכה קיצית. כעת  ירדה עליי התוגה. הבנתי שאחרי המכתב שלה וכל הדיבורים המפתים בטלפון, היא תיתן לי עכשיו  נשיקת לילה טוב ותלך לישון בחדר השני עם התינוק.

עמדתי מהצד, צופה בתנועות ידיה הזריזות ובכפותיה המחליקות על המצעים המגוהצים, ומה שהטריד אותי באותם רגעים היה אם כדאי יהיה לספר לחבר'ה איך  אכלתי אותה, כלומר רק את הפשטידה, או לשמור את הסוד הזה לעצמי וללמוד לקח לשנים הבאות.  

אחרי שהמצע היה מוכן, שאלה אם אני רוצה שתביא לי פיז'מה. הבנתי שזאת תהיה בטח הפיז'מה של בעלה ואמרתי שלא צריך, כי אני רגיל לישון בתחתוניי ובגופייתי.

היא נעלמה בחדר השני, ואני הסרתי  הפעם לא רק את סנדליי אלא גם את חולצת השבת שלי ומכנסי החאקי. לא ידעתי אם לכבות את האור לפני שאני נכנס למיטה, או לחכות שתבוא להגיד לילה טוב, ואז אוכל לשאול אותה איפה מכבים את החשמל. בסוף החלטתי להיכנס למיטה ומה שיהיה יהיה.

לא הייתי צריך לחכות הרבה. היא הופיעה בפתח לבושה בחלוק משי קליל, ובמקום להגיד לילה טוב, התקרבה אליי ואמרה לי את  שתי המילים  שכל כך קיוויתי לשמוע: 

"תזוז קצת!"

המשך יבוא

אהוד: פוצ'ו, קוראים חוזרים ושואלים אותי האם באמת כל כך הרבה בחורות ונשים נתלו על צווארך?

* * *

תקוה וינשטוק

"שוק" חדש נפתח בתל אביב:

"שוק אלנבי-רוטשילד"

 שוק חדש באתר ישן: במקום זה, ברחוב אלנבי 111 היה פסג': סימטה שחיברה בין אלנבי, אז רחוב העסקים הראשי בעיר, ליבנה, שהיה רחוב מרכזי למדי ובו שכן "בית ועד הקהילה של תל אביב". היה זה פסג' מסחרי מצליח שבמרתפו הוקם גם בית קולנוע "תמר", הראשון בעיר שהקרין סרטים ברצף בכל שעות היום.

אבל מאז שנות דור שאלנבי כבר אינו אלנבי הגדול והוא בעיקר מרכז לחנויות זולות לבאים מהפריפריה. הפסג' הידרדר וקולנוע "תמר" ירד לסרטים פורנוגרפיים למבוגרים בלבד, עד שנסגר. הסמטה הפכה לבר מינן. לתל אביב אין מזל עם פסג'ים. זה גם גורלו של פסג' הוד בדיזנגוף-פרישמן: מאז ננעלו שערי קולנוע "הוד" ששכן בו, נעשה בית רפאים. (אף כאן קיימת תוכנית חידוש: לצרף את פסג' הוד ל"בית לסין" ולהפוך את האתר למרחב תיאטרוני).

"שוק אלנבי-רוטשילד" נמצא בקומת הכניסה של מגדל מאייר היוקרתי בשדרות רוטשילד 34. השם "מאייר" מזכיר לי את "מגדל מאיר" ברחוב אחד העם שהקימו במחצית שנות השבעים האחים מרדכי, משה ובנימין מאיר לזכר אביהם שלום. זה היה גורד השחקים הראשון של תל אביב – בין היתר שיכן את  הסופרמרקט הראשון בעיר, והמגדל הגבוה ביותר במזרח התיכון. כיום אינו אלא ננס לעומת המגדל הגרנדיוזי, 37 קומות, בשדרות רוטשילד, המכונה בשם מקימו, האדריכל הבינלאומי ריצ'רד מאייר.

    פסג' "תמר" הנידח, 2200 מטר מרובע, זכה לתחייה מזמינה ועליזה, לשפע אורות, שלל צבעים וגם הרבה המולה. [אהוד: טרם הייתי שם אבל אנשים אומרים לי שאת טועה, מדובר בפסג' במיקום חדש, שלא בא על מקומו של פסג' "תמר", אלא מקביל לו]. משני צידי האולם הארוך כשלושים דוכני אוכל, נשנוש ובליסה, מזנונים ומסעדות, כולם על "טהרת" שמות הלעז – ובתווך, שולחנות עץ ארוכים, משותפים לכל הבאים. זה אתר לשתייה קלה, חטיפים, כריכים וכריכונים וגם לארוחות בוקר, צהריים וערב ומה שביניהן. מאכלים מהודו עד כוש (אתיופיה...), ממקסיקו עד יפן – המוצעים במקומות שונים בעיר, מופיעים כאן במרוכז, כולל כמה מאכלים חדשים או בעלי אריזה חדשה. הצעירים מכירים יפה את המטעמים הללו. עתה יכול  גם הדור המבוגר להתוודע אליהם. כל הדלפקים מציעים מזון מוכן לאכילה, מן היד אל הפה. בחלקם ניתן לקחת אוכל מוכן הביתה ולקבל הזמנות. אבל העיקר: להיטיב את הלב במקום עצמו בעמידה או בישיבה.

ניתן ליהנות כאן ממיץ קוקוס סחוט טרי ומיצים אקזוטיים אחרים, מפלחי אננס, אבטיח ומנגו ושאר פירות, ללקק גלידת ענק ב-30 שקל או ארטיק בעבודת יד. בכניסה באלנבי (קיימת כניסה גם מיבנה 38) ממתין אוטו גלידה. יש פה קפה עם מאפה מובחר ישר מהתנור, 25 שקל. במתחם המאפיות – לחמים ומטעמי בצק וגם בצק טרי. משולשי פיצות. "מחניודה" מציע פיצוחים ופירות יבשים. יש חומוס קומפלט עם ביצה 29 שקל. קרפ צרפתי עם נוטלה וממרחים מוכנים אחרים.

מוצעים גם מאכלי דגים, דבר בעתו בעיר שרוב מרכוליה נעדרים דגים חיים. ב"מאסטר פיש" אומרים הבעלים שהם מקבלים מדי בוקר מטען של דגים טריים. התפריט כאן מחולק לכריכים, 47 שקל, סלטים ודג על הפלנצ'ה בצלחת. יש כאן דג בטחינה בסגנון טוניסאי עם אריסה, לימון כבוש צנונית וביצה קשה, 49 שקל. כיום נוהגות המסעדות לפרט כל מרכיב שבמנה, לרבות עלים. ב"פיש אנד צ'יפס" שרימפס או קלמרי מטוגן עם פרוסות צ'יפס עבות דחוסים בקונוס קרטון, 45 שקל. אפשר לקבל צ'יפס בלבד בשלושה גדלים 10-20 שקל המנה. אלנבי-רוטשילד משופע בדוכני דגים, קציצות דגים וכריכי דג מקוריים.

בשרים יש למכביר, אבל כל הדוכנים הם מחוץ  לתחום לשומרי כשרות. "פלאו גריל בר" מציע בשר ללא חומרים משמרים. נקניקיות, פרגיות במישרה צ'ילי ודבש. אנטריקוט בכריך 30-47 שקל, עם סלט 32-40 שקל. המבורגר עם קורנביף 55 שקל, בתוספת צ'יפס וגזוז 65 שקל. במקום תבשיל תפוחי אדמה ספרדי.

"דלישס דלי בר" מציע כריכי בשר בנוסח אמריקאי, המבורגר עם תוספות וכן המבורגר ספשל כפול גדול ולצידו סלט ירוקים או סלט שורשים עם גבינת פטה, 79 שקל. הדוכנים לבשר למינהו רבים, מלאים בשר מפורק על הגריל, שפע כריכים מקוריים, למשל, זוג נקניקיות של עגל ספרדי על הגריל עם ירקות, 35 שקל.

ויש כאן, איך לא? דים סאן (בסינית: "נגיעות קטנות בלב") –כיסונים קטנים במילוי בשר בקר או עוף, גם עוף חמוץ מתוק, 7 שקל ליחידה. המטבח המקסיקני מפגין אף הוא נוכחות: "מקסיקו סיטי" מציע ראמן – אטריות דקות צהובות מוגשות בציר בקר או עוף עם תוספות רבות 48, שקל. יש טורטיית תירס קשה מקופלת של בשר טחון, גבינה מגורדת וחסה. גם קלח תירס עם שווארמה ואננס צלוי, 37 שקל. ולמסתפקים במועט – קלח תירס חם צלוי ב-12 שקל.

יש הרבה קופצים על הדוכן המציע מפרום, תבשיל טריפוליטני של בשר וירקות מתובלים, שעבר בישול מסיבי. מוצע אף מפרום תפוח אדמה, תפוד שמרוקנים את תוכנו ומוסיפים לו בשר ותבלינים, מטגנים את הבלילה ומבשלים לאט  – ונוצר תפוד חדש, טעים ומשביע .

יש פה טטום צ'ילי קון קלסי עם ירקות שורש מוקרמים ואף טטום מתוק: בטטה עם טחינה גולמית, סילאן ואגוזים. דוכן הטטום מחפש "דלפקיסטים צעירים וצעירות עם חיוך על השפתיים לעבודה במשמרות בשעות גמישות, 24 שעות ביממה."

לצד המאכלים גם בר גדול של יינות וקוניאק ושמו "הברון". כוונת השם אינה לברון רוטשילד אלא ל"בר קטן". קוקטיל אישי לפתיחה. טקילה 20 שקל. וקיים גם "בירה בוקס" ובו יותר ממאה סוגי בירות בבקבוקים קטנים וגדולים.

  אשר למסעדות, ישנה "חומוסיה אבו אלנבי" הנפתחת לרחוב אלנבי ,"בית תאילנדי", "טו טן טן", בר יפני, הישיבה על כסאות נמוכים כביפן, המציע שלושה סוגי ראמן, אטריות דקות צהובות מוגשות בציר בקר או עוף עם הרבה תוספות: ראמן עוף, ראמן חזיר וראמן צמחוני. מבטיחים שכל חומרי הגלם מגיעים הישר מארץ השמש העולה.

באתי למקום באחת בצהריים, השעה ה"חמה" ביותר. האולם המה מבני תשחורת, גם קשישים יותר, בעיקר בודדים וכן זוגות שהחליטו להתפנק ולאכול בחוץ. זו המאה ה-21,תעשיית האוכל המוכן על מגווניו הולכת ומתפשטת... ב"מאסטר פיש", דוכן הדגים הכשר היחיד הנטול שרצים, הזמנו מושט על הפלנטה בתוספת מג'דרה, 55 שקל. (מושט בכריך, 38 ש"ח). מצאנו חדרון סמוך לאולם הראשי וזכינו לקצת פרטיות. נתחי הדג היו נדירים אך טעימים. המג'דרה נתגלתה כקרה.

"רוטשילד-אלנבי" הוא אתר עממי אורבני של מזללות קטנות עם השראה אקזוטית. לא זול אולם עדיין נגיש. מצויים פה אפילו מציאות בעשרה שקלים (משולש פיצה, מנת מלביה) ואפילו אספרסו בשישה שקלים. אפשר לבחור בין הידוע והמוכר לזר ולמגרה (או מאיים...)

המקום פעיל בימי ראשון-שלישי מ-7 בבוקר עד 2 לפנות בוקר, וברביעי-שבת עד 5 לפנות בוקר. אבל התואר "שוק" שהודבק לו מטעה ומתעה. כמעט שאין פה חומרי גלם, הכול מוצרים מוגמרים ומוכנים. אין בשר נא, לא מבחר גבינות ולא שאר מוצרי חלב. ירקות ופירות חיים לבית מציעה רק חנות אחת סמלית, "משק 79 כפר סבא', שבה כמה מדפים של פרי וירק. (וגם פרחים לאכילה...) 12.90 שקל קילו אבוקדו, 13.90 שקל קילו תפוחי עץ  גרנד, כמחירי המרכולים. רחוק מאד מ"שוק" ראוי לשמו על מעלותיו ומגרעותיו, ההיצע העצום, המחירים הזולים, הפזמונים המאולתרים, הזוהמה והשלוליות... הנה לא באים למלא עגלת-קניות. למקום מתאים יותר הכינוי "מרכז טעימות" או "אתר האוכל המוכן" ואפילו "מרכז 'ואכלת ושבעת'". רק לא "שוק".

    כדאי לבוא הנה במיוחד? כדאי בעיקר לצעירים, לחסידי מאכלים יוצאי דופן ולסקרנים הרוצים לטעום פעם משהו חדש. מי שמחפש מסעדה נורמטיבית שיושבים בה בנחת על כיסא לא מוגבה, ליד שולחן אישי, לא כל שכן מי שמבקש מסעדת שף, שירחיק מעט לשדרות רוטשילד. מי שמחפש אוכל להכנה ולבישול בבית, שיילך לשוק הכרמל שאף הוא מתחיל ברחוב אלנבי. אבל עוברים ושבים בסביבה ועובדי בתי המסחר והמשרדים באזור זכו לאתר חדש שוקק חיים ומרוכז לאכילה ולבילוי.

* * *

אלי מייזליש

1. מי זה אבי גבאי שצועד להושיע

את "המחנה הציוני" רגע לפני ההתנפצות

בשבועות האחרונים נדרשת הטלוויזיה לספק הסברים להתרסקות מפא"י לשעבר וכיום "המחנה הציוני". אם ישנם כיום שמונה חברי כנסת במפלגה, ועוד אחד שהצטרף לפני רגע [אבי גבאי] הטוענים בביטחון כיום שהם הולכים לנצח בפריימריז ולהדיח את הרצוג, אז מי זה בכלל אבי גבאי ומהי המשמעות עבור חבר רגיל שמרגיש וחש כי אין למעשה הנהגה ובמיוחד מנהיג כריזמטי כמו בעבר, שידעו להוביל את המפלגה [השלטת] עם יותר מ-40 מנדטים; ב"ג, גולדה, דיין, פרס, ברק [שבינתיים הועם זוהרו] ובכך להנהיג את המדינה.

את כל זה קברו ואמרו קדיש.

כיום, קמים מעפר כמה שמות שאין להם צלצול מתכתי אלא רשרוש מחליד של מפתח אבוד.

שמונה מועמדים ולא פחות [שליש מחברי הסיעה ומחוצה לה] מצעידים את עצמם לתפקיד המנהיג שינצח בבחירות את הימין בכלל ואת הליכוד כמפלגה הגדולה בכלל. האמנם ייתכן?

אני לא מלגלג ולא מחייך. אני די עצוב כמו אוהד של מכבי בכדורסל שהוגרלה לשחק באולם נוקיה נגד נבחרת הכדורסל של סוהרי רמלה.

הרי בצמרת יחד עם הרצוג נמצאים שמות פנטסטיים שיכולים בעצמם להוריד את ביבי מהכיסא, נניח שלי יחימוביץ או עומר בר-לב או הפוזלת, ולמה לא? הרי גם ביבי מחליף צבעים בפיאה, וכי לביבי משום-כך יש הסכם של קבע עם הקב"ה? או שלא משנה מה שיעשו במחנה, הוא ינצח 5-0 את מפא"י על כל כוכבותיה, בונבוניירות אחת אחת: שלי, ציפי, מירב, רויטל, מיכל, יעל, קסניה, אילת, סתיו, וגם זוהרה בהלולה.

אבי גבאי, יצטרף למקהלת הסופרנו הנ"ל, ככה, בלחן ידוע [סול-לה-סי בסי מינור]. אני, אני, אני וגם אני רוצים להיות ראש ממשלה... וככה הלאה חצי שעה. ואם לא תעזור לו המקהלה, שייקח סוס לבן עם אוכף מזהב עם שלט כנ"ל (אני רוצה להיות ראש ממשלה) לאורך ולרוחב רחוב אלנבי ואז בטוח שינצח.

עכשיו ברצינות גמורה, נניח שהרצוג והפמלייה שלו ינצחו. האמנם גבאי יהיה שר? ומה יעשו? יוזילו את מחיר העגבנייה? או את מחירי הדירות? או שימשיכו לדפוק את הראש בקיר: "פתרון מדיני". מתי דיבר גבאי על כך? ומה זה מעניין כיום את הציבור שיחות עם הערבים? מה פשר שיחות כאלה? לתת להם את השטחים ולפנות את ההתנחלויות? מה? או אפילו לא ברז של מקלחת מקרני שומרון? אז מה תעשה הרצוג? תבנה מפעלים בנגב? תסלול כבישים? מה יעשה טוב לבוחרים שלך? תגיד דבר אחד רע אבל במדוייק שהממשלה עושה או עשתה רע בקדנציה זו. לא תמצא דבר רע יקירי. כלום.

הכול מסודר ומסתדר: סוללים המון-המון כבישים ובונים גשרים, בונים בניינים לגובה ובתי ספר. התל"ג והתמ"ג מרקיעים שחקים, ואין כבר מדוזות בים, יש כיסאות עם שמשיות. ויגיע מארה"ב שגריר חרד"לי ויבנו עוד התנחלויות. והנשיא טראמפ ישתוק. ויבנה שם אצלו חומה או שיגיד שיבנה חומה ויהיה שם עסוק. בקיצור, נגמר העסק עם האובמה. סוף. וכפי שהנביא שלנו אמר: 'ובנו בתים וישבו. ונטעו כרמים ואכלו פִּריָים.'

נ"ב.

הלמ"ס פירסמה דו"ח שהשנה 2016 היתה הכי טובה בישראל מאז הקמתה ו-2017 יותר טובה. אז מה האתגר של הרצוג? לדבר עוד פעם עם שני ערבים רמאים? או כדברים של ציפי לבני: "לקדם אפשרויות לניהול מו"מ מדיני." ואז גברת' לבני, אם תצליחי לקדם אפשרות [או אולי לא תצליחי – לא?] על מה תדברי עם הערבים? מעולם לא דיברת על זה אלא רק לגבי "לקדם אפשרות"?

הסקרים מנבאים להרצוג 8 או 7 מנדטים בבחירות הבאות. אז לאן אתה רץ אבי גבאי?

[אהוד: לקוראים העוקבים אחרי הקריקטורה של מפא"י היום, הקרוייה "המחנה הציוני", אני מציע לעקוב אחר פרקי ספרי "שרגא נצר" (1990), המתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. מה החזיק את המפלגה הגדולה הזו בשנות גדולתה? וכיצד החלה להיסדק ולהתפרק בעקבות "פרשת לבון", שהיתה גם טרגדיה אישית לשרגא נצר כי היה עליו לבחור בין הליכה אחרי בן-גוריון לרפ"י לבין הישארות במפא"י.

לצערי לא נשמרו אצלי ההקלדות המקוריות של הספר, שאזל, ולכן אני מקליד אותו כעת מחדש פרק-פרק, וכאשר אסיים את פירסומו בהמשכים, הוא גם יעמוד כולו בקובץ אחד לרשות הקוראים והחוקרים המעוניינים.

אני מניח כי מרבית הח"כים ובעיקר הח"כיות של "המחנה הציוני" בכנסת כיום לא ימצאו בו עניין].

2. יש סימנים שהטרור הסתיים

[הוא עובר לאירופה]

איני מוכן לסבול אפילו שריטה קלה בכנף המכונית שלי בידי ערבי מהשטחים. ואם לקרוא את הסיכום הסטטיסטי של השנה האחרונה [המתחילה בפסח תשע"ו ומסתיימת בפסח תשע"ז], מסתבר כי חלה ירידה דרמטית הן במיספר הפיגועים ובעיקר מעט מעט נפגעים.

אין זה משנה אם פה ושם מגיע ילד ערבי וזורק בקבוק תבערה על מכונית יהודית או סתם אבן. מעשים חמורים מהם קרו גם לפני 100 שנה או 50 שנה. החשוב הוא כי ההרתעה החמורה מול האוייב מעבר לגבולות פועלת והאויב שוּתק: בלבנון, בסוריה, בגדה וברצועה.

והיות ואייזנקוט בנה אוגדה חדשה [דיוויזייה] שיש בה כמה חטיבות מיוחדת ללוחמה בשטחים, וכוחות אלה פועלים  בפעילות יזומה 24 שעות ביממה, אין יותר סיכוי כי הפת"ח או החמאס בגדה מסוגלים עכשיו לפעול כארגוני טרור.

מצב זה וההרתעה הוא סם שינה פרמננטי למחבלים.

אבל הטרור פועל עכשיו באירופה יותר מאי פעם. ואם בעבר אירופה אפילו הזדהתה עם הטרור הפלסטיני כ'לוחמי חופש', עכשיו מכוונים חומרי הנפץ כלפיהם ומתפוצצים להם בפנים. ועכשיו רואים המוני שוטרים גם בלונדון המפטרלים עם אצבע על ההדק, כשפעם היו מצויידים רק באלה. זה נגמר. אין מקלות. יש רובים. ואם בעבר היו מתבוננים עלינו עם משקפת לאחר פיגוע, כיום הם הולכים מפוחדים עם כלבי גישוש ועוזבים אותנו לנפשנו.

וזה צריך להזכיר לכולנו את ה"חרם". מי לא זוכר שכל שמאלני ברחוב ומיספר שיא של עיתונאים היו מכריזים במקהלות: "חרם-חרם, חרם עליך ישראל..."

להבהיל אותנו שצריך להחזיר את השטחים. אבל מהר! אחרת יחרימו אותנו ממש בכל העולם.

אז נגמר. סה-פיני. פיניטו. עד כאן. סוף. בשקט-בשקט מתחילה אירופה 'להבין' באמת מי כאן הבנדיט. הוא בשכם וברמאללה.

נ"ב.

ישראל מייצאת כיום לאירופה טובין של 40 מיליארד דולר בשנה במגמת עלייה כל שנה. פלסטִין מייצאת כל שנה לאירופה אלפי מכתבים עם בקשות סיוע לתרומות ולנדבות.      

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

הערכת שמאי

שבוע ימים לאחר מכן ביקרה אותי אסנת. היא באה במיוחד אליי.

"אתה יודע, אבא," ככה כינתה אותי בימים ההם, אבל לאחר קצת יותר משנה ועד היום אנו אני מכונה בפיה 'סבא'. "לאחר שסיפרת את המעשה על העולה החדשה ועל זוג העגילים ועל בעל החנות שזלזל בהם וקבע שהם לא שווים אפילו עשרים שקל, פניתי לשמאי תכשיטים שיקבע את ערכם. אתה יודע, אבא, איך מתנהלות הבנות, כולן שואלות ומתעניינות כמה עלתה לך השמלה, הנעליים, העגילים ובאיזה חנויות קנית אותם. ואני לא רוצה להסתבך בתשובות שלי. ובאמת רציתי לדעת כמה שווים העגילים האלה."

נדהמתי. איך לא עשיתי זאת בעצמי. איזה פרצוף יהיה לי עכשיו, אם תאמר לי שהם לא שווים אפילו עשרים שקלים, אף על פי שהם זהים לזוג העגילים שמחירם היה נקוב בחנות שבה אסנת התלהבה מהם אלפיים מאה וחמישים שקלים.

"נו, וכמה הם שווים באמת?" לשם השעשוע נשמעתי סקרן.

"תגיד לי אתה." אסנת נשכה קלות בשפתה התחתונה ואני התחלתי להתגרד בראשי. לא היה לי צל של מושג מהו שוויים.

"אני יודע?" עיניי התמקדו בעגילים שעל אוזניה. "תראי, הזבן קנה אותם במאה שקלים ומכר לי בחמש מאות. יכול להיות ששוויים משהו באמצע. אני צודק?"

חיוך רחב עלה על פניה, וראשה נע לשלילה.

"אני נכנע. כמה?"

"לאחר ששמעתי את שוויים מפי השמאי," משכה אסנת בקולה כאילו זה סיפור מתח בהמשכים, "פניתי לשמאי אחר. וגם השני נתן את אותה הערכה. בקיצור..."

חשתי כמו על סחרחרת בלונה פארק.

"השרשראות עשויות זהב טהור, ארבעת היהלומים יקרים מאוד, וכך זוג העגילים כולו." היא מימשה אותם בעדינות על תנוכי אוזניה. "על פי הערכתם של שני השמאים הם שווים שלושת אלפים שקלים."

"שמעתי נכון?!" נפלטה קריאת הפתעה מבין שפתיי, "אמרת שלושת אלפים? אלוהים ישמור!"

שתי דמעות בצבצו בקצות עיניי. לא דמעות שמחה על העסקה עם הזבן היהיר אלא דמעות של צער עמוק על העולה החדשה. אילו קיבלה את המחיר ההגון, הייתה קונה את התרופות מצילות החיים עבור בעלה.

אסנת עלזה, פניה קרנו, ואני ראיתי בעיני רוחי את עיניה הכבויות של העולה העלובה, את שפתיה המכווצות ואת סנטרה המושפל. בכף ידי מחיתי מעיניי את הדמעות.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מועצת אירגוני הסמול בישראל מודיעה לקראת היום, ה-1 במאי: לולא ההפצצות האכזריות של חיל האוויר הישראלי בסוריה, שהשמידו משלוחי סיוע בשדות התעופה ומחסני מזון לילדים סוריים (שטרם נהרגו בנשק כימי או בחביות נפץ מושלכות מן האוויר) – לולא הפצצות חיל האוויר הישראלי שנעשו בפקודת הדיקטטור צמא-הדם העריץ המנוול בנימין נתניהו – היה כבר מזמן שורר שלום אמת בין ישראל הקטנה לבין האומה הסורית הגדולה, האצילה, העתיקה, המאוחדת, הדמוקראטית ורודפת השלום, שבקרוב גם תקבל בחזרה את רמת הגולן הכבושה על ידינו! 

* למרות שקראתי את ספריו של בן-ציון יהושע על המרחב האיראני ועל יהודי מרכז אסיה, קראתי שוב בהתרגשות את הפרק שפירסם בגיליון האחרון. קשה להגזים בתיאור התרומה האדירה של האיש הזה באשר לחשיפת המידע של אותם מחוזות, וגם תרומתו להעלאת היהודים מאותם מחוזות ארצה.  

אני חושב, כמו החברים שכתבו בגיליון, שביבי נהג נכון ביחס לשר החוץ הגרמני. חבל שניסה להסביר לשר את מניעיו, והתבזה. משום מה חושבים באירופה שכאן מותר לנציגיהם לעשות דברים שלא היו מרשים לאורחים לעשות כן בארצותיהם.

משה גרנות

* נתניהו צדק במאה אחוז כאשר סירב לפגוש את שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, שבטיפשותו העדיף מפגשים עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם" על פני ראש ממשלת ישראל. ייקה פוץ כבר אמרנו?

* נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמר הלילה (חמישי, 27.4): "אני רוצה לראות שלום בין הישראלים לפלסטינים. אין סיבה שלא יהיה שלום בין הישראלים לפלסטינים. אין כל סיבה כזאת." כשנשאל על העברת שגרירות ארה"ב בישראל מתל אביב לירושלים, התחמק מלתת תשובה ישירה ואמר: "תשאלו אותי שוב בעוד חודש."

אהוד: כי יכול להיות שבעוד חודש כבר יהיה שלום בין הישראלים לפלסטינים שהרי לדבריו של טראמפ אין כל סיבה שלא יהיה. אשרי ארה"ב שזכתה לנשיא כה חכם, אשר לעומתו ראש הממשלה העקשן שלנו נראה ממש אידיוט.

* משטרת ישראל חושדת שנתניהו קיבל טובות הנאה מאהוד בן עזר, שהיה שולח לו מדי חורף מפרדסיו כל יום תיבת תפוזי שאמוטי או אשכוליות אדומות למעונו בירושלים או לווילה של בקיסריה, ושרה היתה קולפת לו אותם שיהיה לו משהו על הלשון אחרי כל סיגר שהוא מעשן.

* אין שום צורך מעשי בהעברת שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. להפך, כל זמן שלא הועברה, עצם האיום בהעברתה משמש מקל חובלים בידי נשיא ארה"ב כנגד דרישות הפלסטינים והערבים. מדינאי חכם היה ממשיך באיומים האלה כל תקופת כהונתו. מניף בידו את המקל מבלי להוריד אותו, וקוטף הישגים בלי לשלם עבורם.

* ברכות לרוצחים-האסירים ה"פלסטיניים" שובתי הרעב בכלא הישראלי, ולמאות המפגינים הערביים ברחבי הגדה, שרבים מהם חטפו כדורים ברגליים. אין הכנה טובה מזו לפגישת נשיאם מכחיש השואה הישיש קטוע-האצבע [זה קרה לו בעזה במכוניתו, במנוסתו הבהולה מהחמאס] – לפגישתו עם הנשיא טראמפ, שאולי עוד לא הבין בדיוק עם מי יש לו עסק במזרח התיכון.

* אהוד: בשנת 1987 התחלתי לכתוב במחשב, כלומר במעבד תמלילים, בתוכנת "וורדמיל" העברית-ישראלית, הייתי אז בן 51. עשיתי זאת בעקבות דבורה עומר, שאת ספריה הייתי עורך באותה תקופה, ומאחר שהיא עברה לכתוב במעבד תמלילים ובתוכנה הזו, הלכתי גם אני בעקבותיה כדי שאוכל לערוך אותה במחשב. מאז חלפו 30 שנה, שהם כמעט מחצית שנות כתיבתי הספרותית, משנת 1955 שבה הופיע בדפוס שירי הראשון.

כיום אני כותב רק בתוכנת וורד העברית שדומה שכבר אין תחליף לה והיא עונה על כל צרכיי ככותב וכעורך. נעזרתי אז, כמו גם עכשיו, בבני, בן. אחרת לא הייתי משתלט על רזי המחשב ומסוגל לשלוח פעמיים בשבוע מכתב עיתי של יותר מ-50 עמודים לאלפי נמענים.

אני מקליד בכתיבה עיוורת, שאותה למדתי בנעוריי על מכונת-כתיבה פשוטה במושבה, ממורה גבוה וממושקף שנראה כמו אדולף אייכמן, בחדר מלא מכונות-כתיבה ופקידות-מתחילות בקומה השנייה בפסג' ברקוביץ פינת חובבי-ציון. אני מקליד בקצב המחשבה שלי מבלי להתבונן בצג, הנמצא באלכסון מימיני, אלא מביט בו מפעם לפעם לצורך הגהה ותיקונים.

ההספקים שלי רבים וכך גם הקלדתי בשעתו את כל הארכיון של דודתי אחות אבי המשוררת אסתר ראב, כתבתי בעקבותיו את הביוגראפיה שלה ולימים העברתי את רובו ל"גנזים" וזאת בזכותו של המנהל המודח משה מוסק. אגב, מאז לא שמעתי מהם.

* לפי ההנחיות החדשות של משרד החינוך הממלכתי בישראל אסור לשלב בספרי הלימוד תמונות של ילדות ערומות, ואם מכניסים תמונה של ילד ערום, הזין שלו צריך להיות נימול. באשר לתמונות של אימהות ואבות, אסור שיהיה להם כּוּס או זין או שדיים, והכול צריך להיות עטוף היטב כמו אצל אימא טאליבן. יצונזרו גם ציוריהם של נחום גוטמן, אריה נבון, איזה, ומאיירים חילוניים אחרים, המשולבים עדיין בספרי הלימוד. ובשלב הבא יימחקו במארקר שחור הציורים בספרים של גוטמן עצמו, אלה המצויים עדיין בספריות בתי-הספר.

* חידוש לשוני באתר האינטרנט של "הארץ": "יזיז – הידיד שלא איכפת לו לנרתק בתנאי שאת שיכורה מספיק." [תמר בלומנפלד, 29.4].

* לאודי, הצלחת לשתף היטב בחווייה מברצלונה, ב"יהודית ואהוד בן עזר, יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017",  וכמו שקיוויתי, נהניתי הנאה מרובה מתיאור המסעדות.

יורם סלע

אודי: ברצוני לתקן: שמו הנכון של היומן הוא "המסתורית ואהוד בן עזר", ובכל מקום שמופיע השם יהודית, יש למחוק ולתקן – המסתורית, שבוודאי גם אותה אתה מכיר.

* ברכות למלאניה טראמפ היפהפייה במלאת לה 47 שנים [נולדה 26.4.1970]. תמשיכי להיות צעירה ואל תהיי בודדה.

* לאחר הביקור בברצלונה נזכרנו בסרט הנחמד של וודי אלן "ויקי, כריסטינה, ברצלונה" ובסרטים היפים שעשה על ערים כמו פאריס ורומא, שלא לדבר על ניו-יורק שלו, ואז נזכרנו גם בעובדה שהאיש לא ביקר מימיו בישראל ולא עלה על דעתו לעשות סרט המתרחש באחת מעריה, כגון ויקי כריסטינה עפולה או מטולה, וכך חסך לעצמו הרבה כאב לב כי היה נוכח שאין ביכולתו הגלותית היהודית הייקית הניו-יורקית הנפלאה – להתמודד עם ישראל.

* מומלץ לראות ולשמוע:

‎http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=39819&source=mobile_share

* לאהוד שלום רב, תודה על עיתוניך שמגיעים אלינו פעמיים בשבוע . תמשיך בבריאות טובה ובהנאה. נהניתי לקרוא על החופשה שלך בברצלונה שמסלולה השיק לזה שעשינו לפני כמה שנים. אכן, בעייה כאובה יש לנו בארץ והיא שהגברים משתינים תמיד על המושב של בית השימוש וכך הנשים לא יכולת לשבת אחר כך על המושב באסלה, ולכן ישנם בתי שימוש מופרדים לגברים ולנשים אבל זה לא עוזר. חשבתי שברירת המחדל של המושב צריכה להיות שהוא יתרומם אוטומטית אחרי שגומרים לשבת עליו. והנה אתה מזכיר משהו דומה. אציע זאת לבית החרושת שמייצר את המושבים. כתוב לי תיאור יותר מפורט אם זוכר אתה  את העניין.

תודה וברכה וד"ש ל"מסתורית" שלך,

י"ז

אהוד: המיוחד בבית השימוש במלון הנהדר שלנו "קטלוניה פלסה", בברצלונה –  היה לא שהמכסה מתרומם אוטומאטית אלא להיפך, כשהוא מורם, ואתה רוצה לשבת ונוגע בו, הוא יורד לאט ובשקט כמו על קפיץ או כרית אוויר, ולא נופל בקול דפיקה חזקה.

אני לא חושב שזה תורם משהו לבעייה של גברים שמשתינים על הקרש, כפי שהיתה כתובה האזהרה בבתי-השימוש בקיבוצים:

"חבר, בואך להפריש פרש,

שפוך חמתך על החור ולא על הקרש."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל