פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1239

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' באייר תשע"ז, 4 במאי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וָתֵשַע. // ד"ר יצחק קציר: תגובה על דבריו של נעמן כהן, "יום השואה 2017". // מתי דוד: הציונות ניצחה, ישראל מעצמה! // עמוס גלבוע: 21 נשים דתיות לוחמות נהרגו בכפר עציון ב-1948. // עמוס גורן: המספיד. // אהוד בן עזר: פר גינט מפתח-תקווה –על ספרו של גדעון תלפז: "על החיים ועל המוות". [פרסום חוזר עם מותו]. // יואל נץ: שירתו של יוסף באו ותרגומה לעברית. // פוצ'ו: "בחיי [3]": נ"ג. איך כמעט קפצתי מהקומה השנייה. // צִיוֹן נָשָאנוּ שְמֵך, מילים ולחן: עקיבא נוף. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אהוד בן עזר: על פחות מזה כבר העניקו אצלנו את פרס ישראל. סמי מיכאל: "הכנף השלישית".// עמוס אריכא: חמאס ואונסק"ו – פייק ניוז בריבוע. // מנחם רהט: סרבני בשורה. // יהודה דרורי: ליצן שמנמן ו"מפחיד" מפיונג-יאנג. // משה כהן: שסעים. // אורי הייטנר: 1. יום התייחדות לאומי. 2. צרור הערות 3.5.17. // ד"ר עירית אמינוף: מכתב גלוי לחתן פרס ישראל – ארז ביטון! // גדי טאוב: הפתולוגיה של השמאל המטורלל בגרמניה. // אלי מייזליש: נעמן – עזוב כבר את אלטלנה. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"א, מאבק ה"גוש" ב"צעירים", הפנקס הקטן. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וָתֵשַע

סוֹד יָדוּע הוּא שֶרֹב שִירֵי-הַזֶּמֶר

בְּאַרְצֵנוּ הַיָּפָה וְהַטּוֹבָה

מַקְדִּישִים עַצְמָם בְּלִי סוֹף וְעַד אֵין גֶּמֶר

לַנּוֹשֵׂא הַחַם שֶשְּמוֹ הוּא אַהֲבָה. 

וְהַסּוֹד שֶלֹּא פָּחוֹת גָּלוּי מִמֶּנּוּ

הוּא שֶרוֹב שִירֵי-הַזֶּמֶר מִתְמַסְּרִים

לְתֵאוּר יָפְיָן שֶל כָּל חֲתִיכוֹתֵינוּ

רַק בִּתְנַאי שֶלֹּא עָבְרוּ אֶת גִּיל עֶשְׂרִים...

אַךְ כֵּיוָן שֶמְּחַבֵּר שִיר זֶה יוֹדֵעַ

כַּמָּה נוֹי יֵש  –  בְּגָלוּי, לֹא בְּהֶסְתֵּר –

בְּפְצָצוֹת שֶאֶת יָפְיָן הַמְּשַגֵּעַ

הֵן שוֹמְרוֹת בְּגִיל שִשִּים וְאַף יוֹתֵר –

הוּא מֵעֵז הַיּוֹם לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם

וּמַקְדִּיש שִיר-אַהֲבָה מִלֵּב גַּבְרִי

לְאוֹתָן בְּנוֹת גִּיל שִשִּים פְּלוּס, שֶעוֹד טֶרֶם

נִתְכַּבְּדוּ בְּשִיר מִשּוּם פַּיְטָן עִבְרִי.

וּבִפְרָט לִגְבֶרֶת זוֹ אֲשֶר נִדְמֶה לִי

שֶיָפְיָהּ לֹא מִתְכַּוֵּן בִּכְלָל לַחְדֹּל

וְשֶשְּמָהּ הוּא יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי

שֶחָגַגְנוּ הַשָּבוּעַ בְּגָדוֹל

אֶת שִׂמְחַת שִשִּים וָתֵשַע שְנוֹת חַיֶּיהָ

שֶל עַלְמָה זוֹ שֶלָּעַד לֹא תִזְדַּקֵּן

כִּי הַגִּיל בָּהּ לֹא יָכוֹל לְתַעֲתֵעַ

אֲבָל הִיא מְתַעֲתַעַת בּוֹ – שֶכֵּן

הִיא כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ רַכָּה וּצְעִירָה פֹּה

וְתָוֵי יָפְיָהּ הַקְּלָאסִי כְּבָר בְּשֵלִים,

אַךְ עֻבְדָּה: עִם כָּל הַטּ‏וֹב וְכָל הָרָע פֹּה

הִיא אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת בִּשְבִילִי.

הִיא כְּבָר לֹא קְטַנָּה כָּזֹאת שֶגּוּף חַלָּש לָהּ

וְשֶכָּל צִיּוּץ שֶלָּהּ זֶה קַרְנָבָל

וּכְבָר לֹא עַל כָּל פָדִיחָה וְכָל פַאשְלָה

יֵש סִבָּה טוֹבָה לִסְלוֹחַ לָהּ, אֲבָל - - - 

הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ

אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

כִּי אִם רַק הִיא מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

עוֹד מֵאָז שֶהִיא הָיְתָה מַמָּש תִּינוֹקֶת

הִיא מָשְכָה אֵלֶיהָ אֵש מִכָּל כִּווּן

אַךְ אוֹיְבֶיהָ, גַם בִּקְרָב אוֹ בְּמַחְלֹקֶת,

לֹא זָכוּ לִרְאוֹת בָּהּ מָה שֶּכְּבָר קִווּ.

כִּי מִתַּחַת לַשֵּׂעָר שֶכָּאן גּוֹלֵש לָהּ

עַל עָרְפָּהּ הַסֶּקְסַפִּילִי וְהַצַּח

יֵש קְשִי-עֹרֶף שֶאַף פַּעַם ל‏ֹא בִּיֵּש לָהּ

אֶת הַפִירְמָה הַיְּשָנָה, וּמִשּוּם כָּךְ - - -

הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ

אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

כִּי אִם רַק הִיא מַבְלִיטָה לָהּ בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל

תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ –  אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי

אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ –  הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם.

כֵּן, תָּמִיד, גַּם בַּזְּמַנִּים הֲכִי גְרוּעִים פֹּה

כְּשֶלְּגַמְרֵי לֹא הָיָה כָּאן אַי-אַי-אַי

הִיא יָדְעָה שֶכָּל חַיַּי שֶלִּי תְלוּיִים פֹּה

בְּחַיֶּיהָ שֶהֵם כָּל תִּקְוַת חַיַּי.

וְלָכֵן, לַמְרוֹת שֶיֵּש לֹא פַּעַם כַּאסַאח

בֵּין הַפָאם-פָאטָאל הַזֹּאתִי וּבֵינִי,

שוּם תּוֹחֶלֶת מִן הַלֵּב שֶלִּי לֹא פָּסָה

שֶלַּקֶּשֶר שֶבֵּינֵינוּ אֵין שֵנִי.

כִּי עֲדַיִן חֲתִיכָה הִיא וְאַף פַּעַם לֹא יִקְּחוּ לָהּ

אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

וְאִם רַק הִיא מַבְלִיטָה לָהּ בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל

תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ –  אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי

אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ –  הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם.

וְאִם כָּל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן הַצִּ'ילְבּוֹת פֶּה גָדוֹל יִפְצוּ לִי

בְּקִנְאָה וּבְשִׂנְאָה עַל שִׂגְשׂוּגֵךְ –  שֶיִּקְפְּצוּ לִי...  

* * *

ד"ר יצחק קציר

תגובה על דבריו של נעמן כהן

"יום השואה 2017"

בגיליון 1238

באחד הגיליונות הקודמים של "חדשות בן עזר" כבר כתבתי על הבורות והרשעות שמאפיינות את דבריהם המתלהמים של שונאי קסטנר.  דברי נעמן כהן נופלים בהחלט לקטגוריה זו.

ראשית, בשֶלט המדובר נזכרים עוד אלפים רבים של ניצולי קסטנר (וחבריו ב"וועדת העזרה וההצלה" הציונית בבודפשט) ולא רק אותם 1,684 ש"ברכבת המפורסמת".  אילו טרח נעמן כהן ללמוד את הנושא, או לפחות היה הולך לראות את הכתוב על השלט, לא היה כותב מה שכתב. ואולי היה מעדיף שגם הם היו נרצחים, ואז, רק אז, היו ראויים גם הם להנצחה?

אגב, לידיעתו של נעמן כהן, "יד ושם" קם ופועל כדי להנציח את המיליונים שנרצחו. אז על מה הוא מלין?

שנית, על אלו "פעולות השתקה" הוא מדבר?  שיטרח ויקרא את המאמר הגדול של יוסף שפר "הנהגת המחתרת היהודית בהונגריה" (מתוך "הנהגת יהודי הונגריה", הוצאת "יד ושם" 1975) ויבין את גודל המאמץ שעשו קסטנר וחברי המחתרת כדי להפיץ את הידיעה ולהזהיר בכל רחבי הונגריה, כאשר הפעולה הזו עדיין הייתה אפשרית.

  שלישית, יטרח הכותב האחראי ויציין את שמותיהם ותפקידיהם של הנאצים שנתלו ע"י בעלות הברית במשפטי נירנברג. יתברר לו, שנתלו רק הבכירים שבבכירים, אפילו לא מניין מיספרם.  אפילו אלברט שפר, המעביד הגדול והקטלני של מיליוני עובדי כפייה, נידון רק למאסר של שנים אחדות. התביעה כלל לא התעניינה ב"דגי-רקק" כמו קורט בכר, שדווקא היה אינסטרומנטלי ביותר לפעולות ההצלה של קסטנר, כמו עצירת החיסול הסופי של שורדי מחנות הריכוז, בחדשים האחרונים של המלחמה. בפעולות אלו לבדן, ניצלו עשרות אלפים.

לצערי, אני חי בתחושה שאני משחית דברים לריק בבואי לספר עובדות. אזכיר לקוראים, שאולי היו צעירים מכדי לחיות את התקופה, את דברי גבלס, שר התעמולה הנאצי, שאמר:

"אם תחזור על שקר עוד ועוד, הוא יתקבל לבסוף כאמת."

 נראה לי, שזו אכן התוצאה של החזרה האינסופית על שקרי גרינוולד-תמיר לפני למעלה מ- 60 שנה.

* * *

מתי דוד

הציונות ניצחה, ישראל מעצמה!

למרות כל התחזיות השחורות של יצרני אובדן התקוות, ישראל הפכה למעצמה:

מעצמה ביטחונית. כלכלית. מדעית. טכנולוגית. דמוקרטית. יהודית.

למרות הנבואות השחורות של פוליטיקאים ועיתונאים שטענו שישראל מבודדת, שהכלכלה מתרסקת, שהחברה מתפוררת – המדינה והחברה הגיעו להישגים ולהצלחות מדהימות ברוב תחומי החיים.

ישראל הפכה למדינה מחוזרת ומחוברת עם רוב מדינות העולם. אזרחי המדינה גאים בה ומאושרים לחיות בה.

כוחות חיים ויצירה כבירים טמונים בעמנו, לתפארת מדינת ישראל ולגאוות העם היהודי בעולם כולו.

* * *

עמוס גלבוע

21 נשים דתיות לוחמות

נהרגו בכפר עציון ב-1948

האם הרבנים המתלהמים, התוקפים בגסות רוח את שירות הבנות בצה"ל, שמעו על כך?

242 לוחמים ולוחמות נהרגו בהגנה על גוש עציון במלחמת העצמאות,  יותר מאשר ב"מלחמת לבנון השנייה" ו"צוק איתן " יחדיו.                   

מבין שלל הסרטים שהוקרנו ערב יום העצמאות על ההרוגים והשכול, משך את תשומת ליבי הסרט על יתומי כפר עציון ממלחמת העצמאות. כפר עציון היה הגדול והוותיק מבין ארבעת יישובי גוש עציון, שהחלטת החלוקה בנובמבר 1947 השאירה אותם בשטח "המדינה הערבית" על פי החלטת החלוקה מנובמבר 1947. הגוש היה במצור. בינואר 1948 פונו מכפר עציון האימהות  ו-57 ילדים וילדות שלהן. כמעט כולם נשארו יתומים מאבותיהם שנהרגו לאחר מכן. ב-13 מאי נפל כפר עציון בידי הלגיון הערבי הירדני, וכל החברים והלוחמים, למעט 4, נהרגו או נטבחו לאחר שנכנעו. היתומים והיתומות  נפגשים אחת למיספר שנים למפגש, המכונה על ידם בשם "קייטנה".

הסרט נוגע ללב, ועולים מתוכו לדעתי כמה נושאים/לקחים שברצוני לשתף בהם את הקורא.

ראשון לכול, הנשים הלוחמות. בקרב האחרון על כפר עציון  נהרגו 21 לוחמות. כן, לקרוא היטב: 21 לוחמות. לא לוחמות פלמ"ח! היו אלו נשים דתיות, רובן המכריע ניצולות שואה, שהשתייכו לזרם הדתי הציוני. שלושה מבין ארבעת ישובי גוש עציון השתייכו לקיבוץ הדתי, ואחד מהם השתייך לקיבוץ הארצי (רבדים). הכרתי הרבה סיפורי גבורה סביב גוש עציון והניסיונות לפרוץ את המצור עליו, ובראשם נפילת הל"ה בדרכם לגוש. אבל, סיפור לוחמת הנשים בכפר עציון לא היה חלק מהחינוך שקיבלתי. דומני שיד נעלמה דאגה לעמעם את הנושא בזיכרון ההיסטורי שלנו על מלחמת העצמאות. יכול מאוד להיות וטעות בידי, ומדובר פשוט בחוסר ידע אישי שלי.

 יהי אשר יהי, הנקודה המרכזית שברצוני לעלות קשורה לסוגייה אקטואלית מאוד. אנחנו שומעים  רבנים בישראל התוקפים בחריפות ובגסות רוח את השירות של הבנות בצה"ל, וכמובן בגדודים המעורבים. הטיעון  שלהם הוא שהבת נכנסת לצבא כיהודייה כשרה ויוצאת ממנו והיא גוייה, רחמנא ליצלן. ואתה אומר לעצמך: ריבונו של עולם, האם הרבנים המלומדים האלו שמעו על הלוחמות של כפר עציון? ניצולות שואה, מאמינות בקדוש ברוך הוא, שנלחמו עד הרגע האחרון עם הלוחמים, ושרידי גופותיהן מצויים עכשיו בקבר ישראל בהר הרצל, והן היו ונשארו יהודיות טהורות.

היכן  הציונות הדתית, למה אינה מרימה קול זעקה מרה נגד הרבנים הללו?

והדבר השני הוא האבדות הרבות. בקרבות בגוש עציון נהרגו 242 חברי הישובים ולוחמי פלמ"ח והגנה. זה כולל את 21 הלוחמות. על מנת לסבר את האוזן ולהבין את המשמעות:  ב"מלחמת לבנון השנייה" ובמבצע "צוק איתן" נהרגו 239 איש, מהם 49 אזרחים. כלומר, פחות מאשר נופלי גוש עציון! מישהו יכול לתאר לעצמו מה היה מתחולל כיום במדינה (שמיספר אזרחיה היהודים יותר מפי עשרה מאשר ב-1948) אילו היו לנו 242 הרוגים  בשורה של תקריות?   העצמאות עלתה לנו במחיר דמים איום,  וחלק ניכר ממנו היה במלחמה נגד ערביי ארץ-ישראל.  בסוף מרץ 1948 דומה היה כי ידנו על התחתונה מולם, בעקבות הכישלון הקולוסאלי של אסטרטגית השיירות. 

אין ספק כי אחת מהבעיות העכשוויות שלנו, ושל כל העולם המערבי, היא הרגישות העצומה לאבדות, ולכן הנקיטה במדיניות ובטקטיקה צבאית המונעות אבידות בנפש. הבעייה היא שזה בכלל לא כך אצל אויבינו ואויבי המערב. האם איכפת לצפון קוריאה לאבד מיליון איש? אני מסופק!

אהוד: קרוב-משפחתי שניצל מהשואה בהונגריה, צדוק ראב, לחם בגוש עציון ונפל בשבי הירדני. לימים הוא פוּנה גם מביתו האחרון בגוש קטיף. בנו ושתי בנותיו ומשפחותיהם ממשיכים את מסורת ההתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל.

* * *

חובה לראות

את סיפורו המרגש של אפרים קישון

כיצד ניצל בתקופת השואה

בתוכניתו של עמוס אטינגר "חיים שכאלה"

https://www.youtube.com/embed/nfic-LXIZ6U?autoplay=1

* * *

עמוס גורן

המספיד

סיפורי "המספיד" הוא בעצם הספד על רשות השידור.

אני מקדיש את הסיפור לחבריי ועמיתיי  שמנהליהם נטשו אותם על שרטון.

אשר קירש  היה מגמגם, אך לא כאשר נכנס לאולפן ושידר.  הוא השתייך לדסק הכלכלה,  היה מבין גדול בתחום והנושא הדליק אותו וגרם לו להתרגש, גם בישיבות הדסק וגם במזנון, שם  תמיד התקרבו אליו אנשים כדי לשמוע מה חדש בבורסה ובכלכלה בכללה והוא היה מדבר בהתלהבות, בקצב מהיר מדי, גורם למילה לטפס על מילה הסמוכה אליה ומתחיל להיתקע ולגמגם ממש. אך כאשר ישב לבדו באולפן והכתובת "שקט משדרים" הופיעה באדום מעל לדלת, ירד עליו מין שקט והוא נעשה שקול ומסודר בדיבורו, בדומה למפקד שצריך להחליט החלטות תחת אש והוא נעשה קר רוח מאוד  והחלטי דווקא בגלל הלחץ הגדול.

זה היה דבר מיוחד לאשר, אך לא היחיד. במשך השנים התגלה אצלו עוד משהו:  יכולת נפלאה להספיד. זה נחשף במפתיע – אפילו הוא בעצמו הופתע – בהלווייתה של ציפורה הקטנה, הכתבנית של  חדר החדשות, שמתה בבית החולים 'שערי צדק' שישה שבועות בלבד לאחר שהתגלה אצלה סרטן אלים במיוחד. ציפורה היתה שתקנית, שקטה מאוד, לא אהבה חברת אנשים והעדיפה לעבוד במשמרות שחר, כאשר חוץ מן הצוות הקטן של חדר החדשות אין כמעט אנשים בבניין. אל המשמרות שלה היא הגיעה בדייקנות והלכה מהן כצל. היא היתה כמעט אילמת. היו משמרות שלמות שבהן לא שמעו ממנה שום הגה חוץ מן המילים 'נהיו המים' כאשר הקומקום החשמלי, שהפעילה תמיד בעבור כולם, סיים את פעולתו.

לא רבים הגיעו להלווייתה בהר המנוחות, אחיה – אדם רזה ומיוסר למראה חבוש ברט כחול ישן – אמר קדיש ושאל אם מישהו רוצה לומר משהו, איש לא השיב והקברנים כבר רצו להזיז את הגופה, בלי הרבה טקסים, מסככת ההספדים אל הרכב השחור והמיושן שלהם ולהתחיל לנסוע  במורדות התלולים אל מקום הקבורה  עצמו, כאשר אשר קירש אמר שהוא רוצה לדבר. 

הוא תיאר את צעדיה הקטנים של ציפורה על  רצפת הלינולאום הישנה כשהיא נכנסת אל חדר החדשות מן הגשם הירושלמי עוד לפני אור ראשון, למשמרת השחר, אחרי שעשתה ברגל את כל הדרך מביתה ברחוב מעגלי יבנה שבקטמון ח'. הוא דיבר בקצב מדוד, בלי שום גמגום, באותה נימה עניינית ומדווחת שהיתה לו כששידר מהאולפן את כתבות הכלכלה שלו.

"אף אחד לא ראה את ציפורה הקטנה הולכת ברחובות הריקים מהבית שלה עד הרדיו במליסנדה. המנהלים בצמרת לא ראו אותה ולא יכלו לדמיין איך היא הולכת. גם עכשיו הם לא כאן והם רואים איך היא עוזבת באותו שקט שבו באה ביום העבודה הראשון שלה. באותו יום היא היתה עדיין ילדה. חדר החדשות היה הבית שלה והיא היתה אמורה להעביר בו את כל חייה, והנה הכול נגמר. אבל אלה שעובדים 'שחר' עוד ימשיכו לשמוע ברגע מסוים לפנות בוקר את המילים 'נהיו המים' אפילו שציפורה הקטנה כבר לא  תהיה בחדר."

אחיה של ציפורה, שבתחילת ההלוויה היה כבוי ומאובן כולו, התחיל לבכות מיד לאחר המשפט הראשון של  אשר ולא הפסיק עד שההספד נגמר. לפני הפיזור האח ניגש אליו ונשק לו על שתי לחייו. האח, שהיה סייד, התעקש לבוא ולסייד את ביתו של אשר במחיר נוח במיוחד. 

על ההספד הזה דיברו ברדיו. לא רק מפני שדבריו של אשר היו  כואבים אלא גם מפני שהיו דברי אמת  ונאמרו בלי לפחד מאיש וגם מפני שזאת היתה הפעם הראשונה שבה אשר דיבר בלי לגמגם  מחוץ לאולפן, בעוד אנשים מביטים בו.

אשר קירש כבר לא היה ילד קטן, מאחוריו היתה קריירה חסרת פסגות מסחררות כעורך חדשות וככתב כלכלי, הוא כבר לא היה רחוק מיום פרישתו, אך  עכשיו היה בתקופה טובה יותר, אולי אפילו הטובה ביותר שלו. אנשים חשו בזה. חבורת היושבים הקבועים על כסאות שהוצאו מהמשרדים ומוקמו מתחת לעץ התות שבחצר הגדירו זאת במילים "היתה לו עדנה."

*

חודשים אחדים לאחר מכן נפטר מדום לב לילי המנהלן הראשי של רדיו מליסנדה, טולדנו הגדול. זה קרה בלילה, תוך כדי שינה, ואשתו, כוכבה, טילפנה אל אשר קירש  בשעת בוקר מוקדמת ובקשה שידבר בהלוויה.

אשר  היה מופתע. הוא לא היה מקורב של טולדנו ולא אהב את שתלטנותו וגסות רוחו של האיש. טולדנו הסתובב בחצר של מליסנדה מקדמת דנא, כנראה עוד מתקופת המנדט, התחיל כ"ילד" –   הכינוי המקומי לנער שליח – עוד כשהשידורים היו בבניין "פאלאס", נעשה נהג, עלה במעלות הדירוג המנהלי, והתפתח לחצרן ראשי ואחר כך למנהלן ראשי ולבסוף אף ליותר מזה: למנהל כוח האדם בפועל. בעמדה זאת כבר לא היה מי שיתנגד לו. הוא ראה ברדיו כולו נחלה פרטית שלו, רדה בכל הכפופים לו ושיבץ בעבודה את בנו ואת בתו בלי לחשוש מלשונות רעות.

טולדנו היה גבר רחב כתפיים, בעל פנים לביאיים, עם אף שרוע וגבות עבות שמעליהן מצח גדול וכהה שהולך אחורה עד לשיער קשה, מסולסל וכסוף, המסורק לאחור, לבוש תמיד בחליפת בז' עם עניבה רחבה אחוזה בסיכה בצבע זהב. בתוך שרוולי החליפה הזאת היו לו שתי ידיים חזקות והוא לא היסס להפעיל אותן בגסות על הכפופים לו, נערים שליחים, עובדי ניקיון, עובדי מחסנים, סרטיות, תקליטיות, נהגים, עובדי תחזוקה, לתפוש בכוח בערפם או בקיבורת זרועם וללחוץ עד כאב, כאילו בסמכותיות אבהית, וכך לזרוק בהם מרה.

עורכים ושדרים לא אהבו את טולדנו, אפילו תיעבו אותו, וזה היה הדדי. הוא לא הסתיר שלדעתו הם אינטלקטואלים בעיני עצמם ובעצם משכילים מדרג שני, עם דרישותיהם שנראו לו   מתפנקות וטורדניות, ושהיו בעבורו מטרד.  הוא אמר פעם משפט שהפך למפורסם ברדיו:  "אתם עם השידורים שלכם מקלקלים לי את כל העבודה."  

   כוכבה טולדנו היתה זמרת רומנסות לדינו, אישה יפה עם קול יפה שהורגש בו הזעזוע  הפתאומי שפקד אותה בלילה – "הוא מת כמו הפסקת חשמל" אמרה בטלפון בפליאה כמו ילדותית –  ואשר  לא היה יכול לסרב לה.

ההלוויה  נועדה לשלוש אחר הצהריים בגבעת שאול. במשך כל הבוקר התלבט ולא מצא נוסח נכון להספד. טולדנו הגדול היה פשוט בן אדם רשע שכולם  סבלו ממנו. אשר  נעמד מול ארון הספרים וניסה למצוא בספרות איזו דוגמה שבעזרתה יוכל לאזן את הדמות הזאת, אך הצליח לחשוב רק על צ'יצ'יקוב מ'נפשות מתות', דמות גסה אף יותר מזו של טולדנו, שלא יכלה להועיל לו במבחן שציפה לו באותו יום.

עד הצהריים  ישב אשר בביתו ובהה מול הדף הריק שעליו היה אמור לכתוב את ההספד. כדי לקחת לעצמו רגע של הרפייה פתח את הרדיו כדי לשמוע את מהדורת אחת ושם לב לידיעה שעניינה  זקן חברי הכנסת שעמד לנהל באותו יום את בחירת יושב ראש הבית.  זה נתן לו רעיון:  הוא יתרכז בעובדה שטולדנו הגדול הוא גם זקן העובדים בבניין, ושההיסטוריה של הרדיו דבוקה בו, בלי שום קשר לתכונותיו האישיות. הרי גם זקן חברי הכנסת מתמקם במשך ישיבה אחת על כיסא היושב ראש בלי שום קשר לקופה של שרצים שקשורה או לא קשורה לו מאחוריו. ההלוויה שלו תהיה גם הכיבוד שיינתן לטולדנו הגדול לרגל הוותק המופלג שלו. הרי עצם הוותק הפך אותו למזוהה עם הרדיו.

הוקל לאשר. עכשיו היתה לו קונספציה. הוא טילפן לכמה אנשים שכבר היו שנים בפנסיה, אסף פרטים פיקנטיים על טולדנו הצעיר ועל השנים הראשונות של רדיו מליסנדה ובתוך  שעה היה מוכן.

   מעטים מן הצפוי היו מלוויו של טולדנו הגדול. ההנהלה הבכירה לא היתה מיוצגת כלל. האדם שהבכירים הפקידו בידו כל השנים את  העבודה השחורה בחצר של הרדיו שוב לא היה יכול להועיל להם. שדרים ועורכים כמעט לא היו. עובדים מנהליים היו. בלטו בעיקר נהגים בפנסיה שעוד זכרו את טולדנו כנהג מן השורה, אך גם הם  לא  נראו מוכי יגון והחליפו ביניהם דברי  סרק ואפילו, בלחש, איזו מילה  של בדיחות הדעת. רק בני המשפחה נראו חיוורים, אילמים, מוכים, משפילים מבט, כאילו דרכה עליהם איזו רגל שקופה ענקית ודרסה את יכולתם לתקשר.

אשר קירש פסע שני צעדים קדימה ועמד להספיד את טולדנו הגדול בעוד עיניו מישירות מבט אל עיניה של האלמנה הטרייה שניצבה בדיוק מולו, מעבר למדף האבן ולגווייה העטופה שעליו.

"לא כולם ברדיו אהבו את טולדנו," פתח המספיד בסגנונו הישיר והכן, "אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: עזרא טולדנו ראה את יום העבודה הראשון של כל אחד מאיתנו. הוא כבר היה שם כשבאנו. הוא היה הדבר הראשון שראינו ברדיו והוא היה שם כל השנים. עד היום. כולם יודעים," המשיך אשר, "שטולדנו לא היה בדיוק שיא הנחמדות, אבל מצד שני אי אפשר לתאר את הקמפוס במליסנדה בלעדיו. ואולי עם אוסף הפרימדונות שמסתובב שם בחצר היה צריך מישהו לא כל כך נחמד. הוא היה סוג של  שוטר כפרי שמסתובב, מוריד סטירה פה וסטירה שם ומפגין נוכחות.  אף אחד לא אוהב שוטר כפרי, אבל למי אתם חושבים שקוראים כשצריך שוטר? הריבים בין העובדים היו מגיעים אליו והוא מילא את תפקיד הבורר וכשצריך את תפקיד הפוסק. הוא היה טוב בזה.  כשהיו מספרים לו על ריב שעומד להגיע לטיפולו, בעיקר בין שני עורכים שרואים את עצמם אינטליגנטים גדולים, הוא היה אומר: 'אני לא יודע מי צודק אבל אני יודע שאני אהנה מהבירור הזה'."

מכאן עבר  אשר לתאר את דרכו של טולדנו מאז הגיע לרדיו כילד בן ארבע-עשרה. מתוך מה שדלה משיחות הטלפון שעשה בבוקר ידע לתאר את הנער השליח, ה'ילד', בתחילת שנות החמישים, לוקח את מהדורת החדשות של  הצהריים  ונוסע על אופניו מרחוב מליסנדה למשרד ראש הממשלה ברחוב אבן גבירול פינת קרן קיימת כדי שבן גוריון יבדוק אותה ויגיד שהכול כשר, ואגב כך שואל אותו בן גוריון על עצמו, על לימודיו ועל שאיפותיו בחיים.  כריכת שמו של טולדנו עם זה של בן גוריון היתה מהלך מוצלח  שהקנה לנפטר נופך של מכובדות, וכוכבה טולדנו  הודתה לאשר על כך במבט חם וממושך. 

אחרי ההצלחות שלו עם ציפורה הקטנה וטולדנו הגדול פנו עוד חברים ובני משפחה של נפטרים עובדי רדיו אל אשר קירש כדי שידבר בהלוויות ובאזכרות. הוא לא תמיד רצה לעשות זאת מפני שהיה צריך להשקיע בתחקיר כדי להציג בצורה טובה חיי אנשים שלא הכיר מקרוב מאוד, אך היה לו קשה לעמוד מול הבעות הכאב של הפונים, ופעמים רבות נעתר בכל זאת. 

כולם הרוויחו מן העניין. לרדיו היה עכשיו מספיד טוב שהיה יכול  להחיות בעזרת מילים את דמויותיהם של הנפטרים בעוד גופותיהם שכובות  בסככת ההספד לעיני כול ולפעמים היה  נדמה שאפילו המת עצמו משתתף בחוויה יחד עם כל הקהל ונהנה לו בגניבה מתחת לטלית הזולה המכסה אותו עד למעלה ראש. 

לאשר היה טוב לדבר בציבור בלי לגמגם ולהרגיש שהוא נותן ממד של עומק אנושי ושל חמלה ואותנטיות  לשגרת ההלוויות ברדיו. אחרי ציפורה הקטנה לא נפטר איש בחדר החדשות במשך זמן רב, אך במחלקות המוסיקה, הקלאסית והקלה, ובמדורים ששידרו בשפות זרות, הודיעו מדי פעם על הלוויה ואשר נקרא להופיע  ואף עשה כך אם רק היה פנוי. בזכותו כל עניין ההלוויות ברדיו עלה בדרגה. בחצר היו אפילו ליצנים שאמרו שעם אשר קירש כמספיד כדאי בכלל למות.  ואולם מה שהעלה את אשר למעמד של מעין טריבון העם, מישהו שקולו של הציבור נשמע מגרונו שלו,  היה דווקא הספד על חתול.

*

במדור הספרדי  עבדה אישה שנקראה בפי כול בכינוי שהדביק לה אחד מליצני החצר: LA MUJER  ('האישה').  שמה האמיתי היה אנה קרולינה פוקסמן אך שם זה נשמע רק בשידור ולא בחצר. היא היתה קטנת קומה, שטוחה כמצה, פניה ארוכים, סוסיים למדי, בעלי צבע לא טוב,  כתום עם מין שומות משונות, ממוסגרים בשיער שיבה יבש חתוך ישר לרוחב הפוני וגם בצדדים בגובה הסנטר.

'לה מוחר' לא היתה נשואה, היתה מרירה ובעלת טרוניות, חסרת חברים, ומאחר שלא יכלה לחלוק חדר עם איש, סידרו לה חדר משלה. בעצם זה לא היה חדר אלא מין חלל קטן שנסגר בכמה דיקטים ארוכים מתחת למדרגות הקומה הראשונה  של בניין האולפנים, ושם העמידו לה שולחנון וכיסא. במקום הזה גידלה 'לה מוחר'  חתולים.

זה התחיל בחתול אחד שעלה לחצר משכונת מוסררה ואימץ את 'לה מוחר' ואת חדרה. אל קערית האוכל שהעמידה לו נמשכו חתולים אחרים ובתוך חודשים אחדים היה המקום  בית ועד לחתולים, מקצתם מאומצים רשמית אצל 'לה מוחר' ואחרים שאינם מאומצים אך מקבלים לפעמים לאכול.

"אתם לא שלי," אמרה לבלתי מאומצים במבטאה הדרום אמריקאי הכבד, "אבל רעבים בכל זאת לא  תלכו מכאן."

היא נתנה להם שמות שרק היא יכלה להמציא, כמו לוניקה או פושפש, והוציאה כמעט את כל משכורתה על שקים של אוכל חתולים יבש ועל וטרינרים. החתולים הקרובים אליה ביותר, "נאמני הנאמנים" בפי ליצני החצר, ליוו אותה בלכתה מ"חדרה" לאולפן ובחזרה בלי לסטות ימינה או שמאלה. הכוכב שלה היה חתול סיאמי ושמו טאי-טאי. גדול, כבד, יפה, מפונק, מאוהב בעצמו עד קצות ציפורניו ובעל זכויות יתר – היה טאי-טאי החתול היחיד  שנכנס אל תוך אולפן בזמן שידור חי, נישא על זרועותיה של גברתו כמו עולל. זה היה בניגוד לאיסור מפורש על הכנסת בעלי חיים לאולפנים אך 'לה מוחר' התעלמה. היא לא ראתה ולא שמעה דבר כשהעניין נגע למחמל נפשה.  

טאי-טאי וחבריו היו סיבה לתלונות על גבירתם מצד מי שהיו אלרגיים לחתולים ומצד אגף ההנדסה שהתלונן על פגיעות בציוד אלקטרוני. מצד שני היו עובדים שסייעו ל'לה מוחר', הביאו שאריות אוכל מן הבית והאכילו את החתולים כשנעדרה מן העבודה, בעיקר כשנסעה פעם בשנה לארגנטינה.

התלונות גררו הליכים שבהם היו מעורבים הווטרינר העירוני, ארגונים למען זכויות בעלי חיים, משרד הבריאות, הוועד המנהל של הרדיו, מליאת ההנהלה הציבורית של הרדיו, מבקר הפנים, ועד העובדים העיתונאים, ועד הטכנאים, הסתדרות ההנדסאים והטכנאים וועד העובדים המנהליים, בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה.

כאשר נשיא בית הדין הארצי פסק נגדה באחד התיקים תבעה את הנשיא המלומד עצמו בבית המשפט העליון. המשפט היה תלוי ועומד שם  במשך שנים וכאשר הליצנים שמתחת לעץ התות שאלו את 'לה מוחר' מה תעשה אם גם העליון יפסוק נגדה אמרה שתתבע גם את הנשיא שלו. היא השקיעה הון רב, ויש שאמרו את כל חסכונותיה, בהתדיינויות האין סופיות בעניין החתולים. היא התלוננה במשטרה ובפרקליטות המחוז על  מי שאיימו  שאם היא לא תוציא את החתולים מן הרדיו הם ייעלמו בכל זאת ולא בדרך טובה.

באחת מנסיעותיה לארגנטינה לא קיבל טאי-טאי, מיד מי שהחליף אותה, את האוכל הרצוי לו, יצא דרך חדר הכניסה של המתחם אל רחוב מליסנדה לחפש משהו טעים יותר ונדרס. זה קרה ביום שבו היתה 'לה מוחר' אמורה לחזור  מחו"ל. היא הגיעה אל הרדיו בערב היישר משדה התעופה כדי לבדוק מה שלום החתולים ומצאה את טאי-טאי בתוך קופסת קרטון שכמה אנשים  החזיקו בעודם מתווכחים אם לנסוע לווטרינר, להזעיק אותו למקום או לא לעשות דבר מפני שהפציעה נראתה אנושה.

'לה מוחר' הוציאה את החתול מהקופסה, חיבקה  אותו וישבה איתו על האדמה בערוגת פרחי הפוקסיה שבמרכז החצר. הוא מת בזרועותיה. סביבה התאספו אנשים מודאגים. היא דרשה שני דברים: שיקברו את טאי-טאי בערוגת הפרחים ושאשר קירש יספיד אותו. לאנשים היה ברור שצריך לעשות זאת עוד באותו לילה מפני שאם ההנהלה תדע על העניין הקבורה לא תתבצע. 

אשר קירש הוזעק מביתו. הוא  הגיע אל החצר ומצא כעשרים איש, עובדי המשמרת של חדר החדשות בעברית, ערבית ואנגלית וכמה טכנאים, עומדים מסביב לבור שכרו במרכז הערוגה העגולה שבלב החצר. 'לה מוחר' הושבה על כיסא ליד הבור והחזיקה את טאי-טאי המת בחיקה.  ראשה היה כפוף אליו והיא בכתה. אשר ידע מה מצופה ממנו – להפריד את החתול המת מידיה של האישה ולקבור אותו על  פי מעמדו כבן יקיר של אם אוהבת. 

הוא התכופף אל 'לה מוחר' מוכת ההלם ואמר לה, תוך שהוא מרים את החתול המת מחיקה אל חזהו:

"טאי-טאי צריך ללכת לנוח."

ובעומדו עם בעל החיים המת על זרועותיו, כשהוא מתעלם מן הדם המלכלך את חולצתו, פתח ואמר:

   "מי שראה אתמול את ה'קלסיקו' של ברצלונה מול ריאל מדריד ראה איך מסי רץ  בין המגנים ששמרו עליו, איך הוא חתך ימינה ושמאלה בלי שמישהו היה יכול לעצור אותו. השדר תיאר את זה במילים: 'מסי רץ כמו חתול.' הדגש פה הוא על המילה 'כמו'. מסי, גם כשהוא ברגע השיא שלו, יכול לרוץ באופן שמזכיר קצת חתול, אבל לא ממש כמו חתול. כל חתול עושה את זה הרבה יותר טוב ממנו. כל אלה שמתעסקים בספורט רוצים רק דבר אחד: להתקרב כמה שאפשר לבעלי חיים. להתקרב לחופש שיש בתנועות שלהם, לקפיציות, ליופי של התנועה. אנחנו, האנשים, מנסים להתקרב אליהם. אנחנו עושים קפיצה במוט, משתמשים במכשיר קפיצי כדי להתרומם כמה מטרים באוויר. חתול קופץ בלי מכשיר מהמקום שהוא עומד בו לגובה של פי עשר מגובהו, כאילו אנחנו קופצים מהרחוב לקומה רביעית.  לזה אפשר רק לשאוף. להסתכל על חתול ולקנא."

האנשים הקשיבו בדממה. 'לה מוחר' הפסיקה לבכות, הרימה ראש אל הדובר ונראתה תאבה לשמוע עוד. אשר הפנה את פניו אליה והמשיך לדבר:

   "טאי-טאי הביא לבית הזה את הטבע. את היופי. את ההרמוניה של התנועה. ככה נזכור אותו, כל אלה שעובדים פה, גם אלה שלא רצו אותו פה. אפילו הם חייבים להודות שהוא היה יפה. הוא מת בלי לסבול, בלי לדעת מה פגע בו. הוא ינוח פה, במקום שהיה הבית שלו ואנחנו, כל אלה שעומדים פה, נדאג שהוא יישאר קבור פה לתמיד."

ההספד על טאי-טאי וקבורתו הלילית במרכז החצר הובאו לידיעת ההנהלה. הנאום נחשב שם למעלה לנאום חתרני, לתמיכה של אשר קירש ב'לה מוחר' ובמאבקה נגד הממסד. בפועל לא באו מלמעלה שום צעדי תגובה מעשיים. כנראה הבינו שם שאם יוציאו את טאי-טאי המת מערוגת הפוקסיות ויעלימו את גופתו זה עלול להיגמר בטרגדיה של 'לה מוחר' וברגשות לא טובים מצד עובדים רבים. אז השאירו את זה ככה.

*

זמן רב לא היו פטירות בחדר החדשות, אך כשזה קרה, זה קרה לאדם מרכזי במערכת,  עורך החדשות הראשי גרשון פוס. גרשון היה איש גבה קומה מאוד, רזה למדי ובעל פני ילד גם בגיל מתקדם. הוא היה אמן הניסוח וכל מי שעבד בבניין ידע שאין לו מתחרים בניסוח רהוט וקצבי של כותרות וידיעות. הלווייתו היתה בבית העלמין של קיבוץ כפר-רופין, ששם שירת בנח"ל ושם, ליד הירדן, רצה למצוא את מנוחת העולמים שלו.

על אף שהיה ידוע ומוכר לרבים בירושלים לא היו רבים שגררו את עצמם עד עמק בית-שאן כדי להשתתף בהלווייה. אשר קירש, שהיה חניכו של גרשון בתחילת הדרך ונשאר מעריצו כל השנים, הגיע. הוא צעד שני צעדים קדימה ועמד להספיד את גרשון פוס. רוחות האביב החמימות ורוחות האביב הקרירות שיחקו אלו עם אלו ועם צמחיית המים הצפופה בפיתולים  של הירדן.  פכפוכו של הנהר נשמע מקרוב מתון ומתוק כמלמול של תינוק מרוצה. כולם עמדו בשקט וספגו אל תוכם את הרגע. הם היו רוצים שזה יהיה יותר מרגע, שאולי רק ימשיכו לעמוד כך בשקט עד הסוף, בלי שתישמע מילה. גם אשר היה רוצה בזה,  אך הוא היה צריך, בכל זאת, לעשות את הדבר שבשבילו הגיע לכאן ופתח:

"גרשון היה ציפור מוזרה, אבל ציפור מוזרה היא גם ציפור נדירה. מיוחדת, וגרשון היה אדם מיוחד. נכון, כל אדם הוא מיוחד, מפני שאדם כזה בדיוק כמו שהוא אין עוד אחד, וגם לא היה אף פעם ולא יהיה אף פעם. אבל גרשון היה עוד יותר מיוחד בגלל הצורה שלו, בגלל הגובה שלו, השני מטר גובה האלה שלכל אחד ברדיו ולא רק ברדיו היה משהו להגיד על זה. כל אחד מאלה שנמצאים פה, כולל אותי, שייזכר ויגיע למסקנה שמתי שהוא היה לו משהו להגיד לגרשון על  הגובה שלו. אף אחד מאיתנו לא חשב על כך שההערה המחוכמת שלו, במרכאות, למשל 'היו צריכים לבנות פה משקופים יותר גבוהים,' או 'בטח שיחקת כדורסל, עמדת על  יד הסל  והכנסת את הכדור מלמעלה,' היא בהכרח הערה לא מקורית. הרי ברור לכל אחד  שגם כל האחרים מספיק טיפשים לדבר ככה, אבל בזמן שהוא מדבר הוא לא מודע לט,פשות הכללית הזאת . גם אני," וכאן הניח אשר את ידו על חזהו, "גם אני בעצמי הערתי לו בסגנון הזה ולא טרחתי להיות קצת בבקרה על מה שאני מדבר. יצא לי. יצא לנו."

אלה לא היו דברים נוחים אך האנשים עמדו ושמעו אותם. אשר המשיך:

"אפילו פה עוד שמעתי דיבורים כאלה, שמעתי את מי שאמר שהרגליים שלו יבלטו. אז סליחה, גרשון, על הטיפשויות הנצחיות הללו. עכשיו אנחנו מבינים למה גרשון היה צריך להיות תמיד זאב בודד ברדיו. במשך השנים לא טרחנו לחשוב למה הוא כזה למרות שהאמת היתה לנגד עינינו: הוא לא רצה  לרוץ עם הלהקה כי בתוך הלהקה הוא לא הרגיש חופשי. הוא נשאר בודד וזה עלה לו. כולם יודעים כמה הוא סבל מעיכובים של דרגות, מעיכובים של קידום והכול מפני שלא היתה לו כנופייה, איזה קליקה להיות שייך אליה."

אלה היו דברים אמיתיים שלאנשים לא היה  נוח לשמוע אותם. הם היו רוצים שאשר יעבור למשהו רך יותר, משהו מנחם, אך הוא, על אף שחש בנטיית ליבם של השומעים, המשיך לתאר בנאמנות את עובדות היסוד הקשות בחייו של גרשון פוס:

"גרשון סבל מן המצב המיוחד של גופו. פעם, כשעבדנו יחד במשמרת של 'לילה עמוק' דיברנו על זה והוא אמר לי: 'אשר, הגוף שלי נראה כמו קונסטרוקציה שנבנתה על ידי ועדה של טיפשים.'  הוא סבל מזה שהרגליים שלו היו כל כך ארוכות לעומת הגוף העליון.  חוסר פרופורציה.  בשבילנו זה נראה  תמיד נושא להערות  מתחכמות אבל בשבילו זה היה מום שגרם לו עינויים. המום הזה הופיע ברגע שגרשון התחיל לגדול במהירות בסוף התיכון ולא עזב אותו במשך כל חייו. גרשון היה גבוה אבל לא היה לו ראש של אדם גבוה. הראש שלו היה קטן עם פנים של תינוק, פנים שנשארו תמיד צעירים, והחיבור של שני הדברים האלה היה מבלבל. הוא הלך תמיד עם הראש הזה כפוף קצת קדימה וכשהסתכלת עליו מהצד הוא נראה כמו נון סופית. גרשון עשה הכול כדי ללכת זקוף, אבל המשקופים הנמוכים בכל מקום והצורך להתכופף קצת אל  אנשים כדי לשמוע אותם יותר טוב עשו את שלהם והוא נשאר נון סופית עד הסוף."

השומעים שאלו את  עצמם האם עכשיו, לפחות, כשהוא בתוך ארגז הדיקט שלו, שוכב גרשון ישר. מן הסתם הניחו אותו על גבו וכעת אינו דומה לנון סופית. הם הגניבו מבט אל  הארגז ותהו אם מישהו טרח לשים איזו כרית קטנה מתחת לעורפו של גרשון פוס.  אשר עבר לדבר על כישוריו המיוחדים של גרשון כעורך, על יכולת הניסוח שלו, על  הזיכרון רב העוצמה שלו למילים ולשמות ועל יכולתו להתנסח בחסכנות.

"צריך להגיד את האמת,"  אמר אשר, "כששמענו מהדורה שגרשון ערך ידענו שהיא שלו כבר מהרגע הראשון.  הקצב של המשפטים.  המוזיקה.  הפה של הקריינים היה רעב למשפטים האלה. לא היה צורך לחכות לקרדיט בסוף. כל השנים הללו גרשון הוציא לאוויר מיליוני מילים מדויקות ומשפטים קצרים שבכל אחד מהם יש  רעיון אחד פשוט. המאזינים שלו הבינו הכול בלי שום מאמץ. איפה המילים האלה עכשיו?"

כאן פתח המספיד את כפו והרים אותה כלפי מעלה, כלפי התכלת האפרפרה של שמי ניסן בעמק בית שאן המתחמם במהירות, וכל העומדים הבינו את כוונתו: אותיות פורחות באוויר.  מיליוני המילים שגרשון הכתיב במשך שנותיו הארוכות במערכת שודרו, נשמעו, רפרפו לרגע בתודעתו של מי ששמע אותן והתמוססו. הן נמחקו כאילו העביר מישהו ספוג על לוח כדי לפנות מקום למילות המהדורה החדשה שנמחקו מיד אף הן. כך אבדו כל כך הרבה טעם, כל  כך הרבה  חוש מידה שגרשון הטעין  במילים כל כך  זמניות, כל כך מתכלות. 

   אשר התקרב לסוף:

   "הסיבה שגרשון היה כל כך טוב דווקא במסגרת המצומצמת של מהדורת חדשות, חמש דקות מקסימום, היתה שהוא אהב פורמטים קטנים בכל דבר. הוא אהב לקרוא סיפורים קצרים, להסתכל על רישומים והדפסים קטנים – הכול ביחס הפוך  לגודל שלו."

הקברנים הקיבוצניקים הנחמדים זעו. הגיע הזמן להתחיל לכסות את הארון. אשר הוציא מתיקו חבילת נייר של חומר טלפרינטרים מגולגל והטיל אותה אל תוך הבור. חבילת הנייר השמיעה קול טפיחה כשפגע במכסה הדיקט של הארון וכמה מן העומדים הצטמררו. אשר קירש אמר מילים אחרונות:

"קח את החומר הזה איתך, גרשון, כדי שיהיה לך קצת גלם לעבוד עליו עד שתקבל את המקום הקבוע שלך ליד הדסק שם למעלה."

*

ההספד על גרשון פוס היה הטוב שבהישגיו של אשר קירש אך גם האחרון שהשמיע. זמן לא רב אחרי ההלוויה בכפר רופין יצא אשר לגימלאות. גם בהיותו גימלאי נתבקש לא פעם לבוא ולהספיד, ובדרך הטבע היו הרבה בקשות כאלה מצד משפחות של עמיתים גימלאים, אך  הוא לא הסכים. לפונים אליו נתן תשובות כמו: "צריך לתת הזדמנות לדור הצעירף" או "אני צריך לעשות לביתי,  להכין  חומר לזה שיספיד אותי."  ואולם לעצמו אשר לא הכין חומר. למקורביו אמר שגם אם יכין מראש במדוקדק את כל ההלוויה, מי שינהל אותה בטח יפספס משהו וזה עלול לצאת מגוחך.  לכן מוטב להסתפק במועט. 

בצוואתו כתב: "בלי פרחים, בלי נאומים, עם חבריי העורכים."

מילים פשוטות אלו הפכו למעין אמרת כנף ברדיו. הזכירו אותן כשדיברו על אשר. עם הזמן התקצר הביטוי ל"בלי פרחים" בלבד ולא פעם, כשנזכר שמו של אשר קירש בשיחותיהם של היושבים מתחת לעץ התות שבחצר, הוסיף מישהו: "בלי פרחים..."

* * *

באבל על מותו של גדעון תלפז

אחרי מחלה ממושכת

הוא היה מגדולי הסופרים של פתח-תקווה

סיפורי ילדותו במושבה היו

מן היפים שבסיפורי הספרות העברית הארצישראלית

וכך הם ייזכרו תמיד

הלווייתו התקיימה אתמול, יום רביעי, בשעה 13.30 בבית העלמין סגולה, בפתח-תקווה

* * *

אהוד בן עזר

פר גינט מפתח-תקווה

גדעון תלפז: "על החיים ועל המוות", הוצאת הקיבוץ המאוחד,

 תל-אביב, 2000, 223 עמ'.

הרומאן החדש של גדעון תלפז, "על החיים ועל המוות", הוא ספר יפהפה ונוגע-ללב. אולי אין הוא רומאן במובן המקובל אך זו גם אינה אוטוביוגראפיה למרות שברור שזהו סיפור ילדותו ונעוריו בפתח-תקווה וסיפור נעוריהם, חייהם ומותם של הוריו יעקב ורחל גולדברג (זה שם משפחתו לפני היותו לתלפז).

עדותי על הספר היא עדות מוטה-לטובה לא רק מפני שגדעון ואני בני אותו גיל, גדלנו ב"ארץ פתח-תקווה" ושייכים ל"מאפייה הפתח-תקוואית בספרות העברית". הנה, בימים אלה אני מוציא לאור רומאן הקרוב ברוחו לאותה מושבה, ואני מתאר, ממש כגדעון, איך צמחתי בה כסופר. לכאורה היה עלינו להיות כדורכים אחד על עקבי רעהו. רק לכאורה, כי המוזר והמופלא הוא שכל אחד מאיתנו, חנוך ברטוב, יהושע קנז, אסתר שטרייט-וורצל, רות אלמוג או דוד מלמד – חוצב במושבה שלנו את המושבה שלו מבלי להסיג את גבול עמיתו, וזאת גם כאשר הרקע המשותף מדהים לעיתים. הנה, רות אלמוג ואני גדלנו באותו רחוב והיא מספרת באחד מספריה כיצד הרכבתי אותה על אווירון העץ שסבי יהודה ראב התקין לי, ואילו גדעון גר בקצה האחר של המושבה מול משפחת גלס, הוריו של יהושע קנז, ומספר:

 "ריח העשב בשדה כשהרמן גלס, מן הבית שממול, הלך בו לפנות ערב קורא אל אווזיו, 'גנזאלך גנזאלך, שובו הביתה!' וריחם הפראי של גביעוני האקליפטוס שמתחתיו בנו יהושע ואני ניסינו בעזרת מקל קסמים נעוץ בתוך עיגול משורטט בחול לחולל כישוף שיפיל את היטלר. [ – – – ] הריח החמוץ שנדף מגלס האחר, החלבן, גם כשישב בבית הכנסת ביום כיפור עטוף טלית ומתפלל אל קונו." (עמ' 93).

ספרו של תלפז נחלק לשלושה פרקים, הראשון, "על החיים", מתאר את ילדותו ונעוריו, את נעוריהם והתאהבותם של אביו ואימו, את החיים במושבה עד לתקופה שבה מתה בת-דודתו תמר, וכיצד לימים יצא הוא-עצמו לשהיותיו הממושכות בארצות-חוץ, שגרמו לכל שיבה שלו ארצה להיראות כשיבת הבן האובד אל מולדתו ומשפחתו.

שני הפרקים האחרונים, "על המוות", מתארים את מות אביו ואימו והם כתובים בסגנון מדוייק, כמעט יומני; וכמו שמפליא תלפז ביכולת ההזדהות שלו עם נעורי הוריו ובתיאור אהבתם זה לזה בחלק הראשון, כן נפלאה אהבתו-שלו להם בשנותיהם האחרונות, ועימה יכולתו להעביר לקורא את תחושותיו אלה, כאילו על הפרידה מהוריך-שלך אתה קורא.

תלפז משלם לעיתים בספרו מחיר על הכתיבה האינוונטארית, זו המתרפקת בנוסטאלגיה על עשרות פריטים מן העבר בגודש רב מדי, אך הנוסטאלגיה היא גם כוחו והיא מאירה מחדש את סיפוריו הראשונים, רובם אוטוביוגראפיים, שבהם קנה את מקומו בספרות העברית.

כך למשל גילגולו של אחד מסיפוריו הטובים ביותר, "אשת חייל", הצף ועולה כאן מחדש לא רק כחלק מתולדות המשפחה בפרק "על החיים", אלא גם כאשר תלפז מספר כיצד הוא ואחיו ואחותו ישבו בחדר הגדול, ב"שבעה" למות האב, ולאחר שהשלימו שני סיבובים של קריאת פרקי תהילים, לבקשת האם, משך מאחת מכוננית הספרים את קובץ סיפוריו "שכונת חאפ" וקרא מתוכו בפניהם לראשונה את סיפורו "אשת חייל" שנכתב שנים רבות לפני-כן.

הזדמן לו לקרוא עשרות פעמים את הסיפור, גם בתירגומו האנגלי, בערבי קריאה ברחבי אמריקה, ובכל מקום שקרא אותו הביעו השומעים הערצה לאם, אשת החייל (או אשת חיל), על תושייתה, אומץ ליבה ורוחה האיתנה. כארבעים שנה קודם ל"שבעה" היא הגיעה למחנה הצבאי בסאראפנד עם ילדיה והצליחה לשכנע את הבריגדיר הבריטי שלא לקחת את בעלה למלחמה אלא להשאירו בארץ. "באותם ימים ידעה אימא לחולל נפלאות, [ – – – ] היא היתה נועזת, חדורת רוח לחימה, נמרה צעירה שיכלה להתמודד עם בריגדיר בריטי ולכוף אותו לרצונה. אבל כעת ישבה לפנינו שחוחה, עטופת יגון. לא עוד אש להבה. לא עוד הפנים היפות, הרעננות. זה כבר איבדה את רוח הלחימה..." (עמ' 175-176).

בימיה האחרונים, בגסיסתה, אמרה לי דודתי אסתר ראב, בת פתח-תקווה, משפט מוזר: "מעודי שנאתי את המזרח!" – אימו של תלפז, שעלתה ארצה בנעוריה, מפתיעה אותו באחרית ימיה בניסוח: "אני מרגישה עכשיו כמו עולה חדשה."

תלפז אינו מסתכל על גיבוריו ממעל, כאילו היו תיאטרון בובות, אינו מתמרן אותם לצורך העלילה, אינו מעניק להם מימד "ספרותי" שנוח ללועסו בחוגים לספרות, אין בו שמץ של עמימות שכה אהובה על מאחזי-עיניה של הספרות העברית. לא, הוא כותב כתיבה אנושית עמוקה, כואבת, כתיבה המתעמתת עם עולמם של הוריו ומנסה לגלות באמצעותם את פשר החיים והמוות כאחד.

תלפז הוא כמין פר גינט מפתח-תקווה הבורח כל חייו ממנה ואליה וכשהוא מתבונן בשרידי המושבה שהפכה לעיר אחרת, ובאימו הזקנה – הריהו כמתבונן במראה בהזדקנותו-שלו ומצליח לגעת בכתיבתו עד קצה גבול פשר חייו של אדם והוריו.

פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" בעריכת זיסי סתוי ב-7 באפריל 2000.

* * *

יואל נץ

שירתו של יוסף באו ותרגומה לעברית

בשנת 2002 הלך לעולמו יוסף באו, איש עתיר כישרונות ומעש, בן 81 במותו. יוסף באו שרד את אימי הגטו ואת תופת מחנות הריכוז בזכות שליטתו באמנויות הגרפיקה, ובזכות תושייתו, ההומור ורוחו האופטימית, שמעולם לא נטשו אותו. הוא אף השכיל להציל בזכות אלה יהודים רבים מציפורני הצורר הנאצי.

סיפור חייו מסופר ומונצח באהבה ובמסירות אין קץ על ידי שתי בנותיו הנפלאות, צלילה והדסה. הן מספרות, מרצות, שרות ומציגות מיצירותיו של אביהן על פני הארץ ועל פני ארצות העולם. בדירה הקטנה שבקרבת "הבימה", אשר שימשה סדנה לאביהן בתל-אביב, הן כוננו מוזיאון מעורר השתאות לזכרו. מומלץ מקרב לב לתאם ביקור במוזיאון באו, וללמוד בו מקרוב על איש האשכולות הגרפיקאי-אנימטור-צייר-קריקטוריסט-סופר-משורר-מו"ל, מי שגם תרם מיכולותיו בשירות ביטחון ישראל, בפעולות שהשתיקה עדיין אולי יפה להן (על חלקו בהסוואתו של אלי כהן ובלכידת אדולף אייכמן כבר רמזנו?)

את השורות הבאות מבקש אני להקדיש ליוסף באו, המשורר בלשון הפולנית.

בכירי אנשי הספרות מפולין, עת שהתארחו אצל ראשי אגודת הסופרים העברים, העלו על נס את שירתו. הם התפעלו מן הווירטואוזיות הלשונית, מן המטאפורות המפתיעות, מן הדמיון הפרוע, מן המישלב הלשוני הפולני הגבוה, מסגנונו המקורי.

וזאת לדעת: יוסף באו היה רושם את שיריו בהיחבא, בתוככי מחנה הריכוז, במשרד ממשרדי הנאצים, שם שומה היה עליו לשרטט שרטוטים ומפות ולרשום טקסטים למיניהם באותיות גותיות. יוסף התקין גומחה זעירה בקופסת כלי עבודתו, והחביא בה ניירות דקיקים (למיטב הבנתי – פיסות נייר לגלגול סיגריות), עליהן היה רושם שיר באותיות זערוריות, כל אימת שהיה נעזב לנפשו למשך פרק זמן כלשהו. תוכנו ורוחו של השיר שייכים היו לרוב לעולם של טרם חשכת הרצחנות הנאצית, כמו היה המשורר סמוך ובטוח כי חשכה זו תחלוף מן העולם במהרה, כמו לא היתה אלא חלום מזוויע...

האחיות באו יזמו והשלימו מפעל ספרותי מורכב ורב חשיבות: הן הוציאו לאור שלושה ספרים בתוך מארז, שהוא כעין בן-דמותו של תיק כלי העבודה של אביהן המנוח בימי מחנה הריכוז. הפותח "תיק" זה מתגלים לעיניו שני ספרים מרהיבים ביופיים: "העולם ואני" – ספר שירי יוסף באו מתורגמים לעברית, ו"בשם אלוהים!" – סיפור זיכרונותיה של רבקה באו, רעייתו של יוסף, אשר רשמה את סיפורה, שאף הוא מופלא ומרגש, בהסתר מעיני אהוביה, והתגלה לעיניהם רק אחרי שהלכה לעולמה בשנת 1997... סיפור מבצע נישואיה הלא ייאמן עם יוסף בתוככי מחנה הריכוז, הלוא הוא מסופר ומונצח בסרט "רשימת שינדלר".

כאשר שולפים את שני הספרים מן המארז מתגלה תחתם גומחה, שהיא מעין הד לאותו מחבוא שבתיק כלי העבודה האמור – ובה ספרון בגודל 10x11 ובו מודפסים השירים, כפי שרשם אותם בזמנו המשורר בלשון הפולנית... הסופרים הפולניים הסבירו כי מפעל מן הסוג הזה קרוי לִיבֶּרַטוּרָה – יצירה, בה הגוף החומרי הנו בעל ערך לעצמו, בנוסף ולצד הערך הספרותי אשר גלום בו.

אתגר מחייב ואחריות כבדה חשתי שעה שהתבקשתי על ידי האחיות באו לתרגם לעברית את השירים של אביהן, וניגשתי אל מלאכת תרגום זו בדחילו ורחימו. עשיתי ככל יכולתי בנסותי לצקת ללשון העברית את השירים כך, שיעוררו בלב הקורא העברי קרוב ככל האפשר את תחושת המקור. הקפדתי שלא לסטות מסדרי המשקל והחריזה, אבל ויתרתי על מידת הנאמנות למשקל סיומי שורות מלעיליות רבות, מכיוון שלא כמו בפולנית, תכיפותו של המלעיל בשיר לא נשמע ראוי בעברית של ההגייה הספרדית, שנתקבלה (וטוב שכך) ע"י ועד הלשון בשנת 1913... והלוא כבר לאה גולדברג התלוצצה בשעתה, כי מלאכת תרגום שירה כמוה כאישה – או שהיא יפה, או שהיא נאמנה.

ברבים משירי יוסף באו נתקלתי במילה או במושג פולניים שפירושם לא היה נהיר לי, ובכמה מן השירים – אף בשניים או בשלושה מושגים כאלה. נעזר הייתי להבנתם בידידי מנוער גבי הורוביץ, מי ששימש, עד צאתו לגמלאות, מנהלו של מכון אבשלום במשך 30 שנה, ומי ששליטתו בלשון הפולנית היא מפליאה... גבי גם העיר לי הערות רבות-ערך לאורך תשעת חודשי מלאכת התרגום, ועל כך נתונה לו תודתי. אך באוצר המילים העשיר של יוסף באו נמצאו מושגים שהיו כחידה גם לגבֵּי גבי, והיה עלינו לרדת לסוף דעתו של המשורר בעזרת מילונים ובעזרתו של "ד"ר גוגל"...

ייחסתי מידת חשיבות רבה לתרגום העברי במישלב לשוני שיהא תואם את המקור, וזאת לא אחת למורת רוחם של מבקריי. למשל, בשיר "דמיונות" , pozory – בו המשורר תוהה ומנחש, מה מסתתר שם מאחורי השער המסתורי, שתמיד נכנסים ויוצאים בו המוני בני אדם? לבסוף נכנס המספר בשער והתעלומה נפתרת. השיר מסתיים במילים:

No I wiecie co tam bylo –  brana przechodnia.

הֲתֵדְעוּ מָה שָׁם? – מַעֲבָר מְפֻלָּשׁ

גבי הפציר בי: "כמה מן הקוראים יודעים מה זה מעבר מפולש? תכתוב 'פסג'! גם הוא מתחרז כאן מצוין!"

לא נכנעתי. מה עוד, שכיום כל בר-בי-רב יכול למצוא בהינף עכבר כל הסבר וכל פירוש במילון או בגוגל...

בכל זאת התרציתי והחלפתי שלושה מושגים אחרים בטקסט נוכח בקשותיה של צלילה, אבל אחרי זה הצגתי בפניה קטע שיר משירי רחל:

אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן

שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ 

וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ

מִזִּמְרַת לִבִּי –

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב

לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,

שֶׁקְּדִים-הַזַּעַם

לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

ושאלתי את צלילה: האם היית ממליצה לרחל המשוררת, כי תחליף, למשל את "קדים-הזעם" ב"חמסין-הכעס"?

אני יודע, אכן, שבעידן הנוכחי סר חינהּ של הלשון המליצית מן השירה וכי שפה המכונה "רזה" היא השגורה על קולמוסי המשוררים. בה במידה, סר גם חינם של החרוז והמשקל מן השירה במקומותינו. מבקרת ספרות לעגה ובזה להם: "מה הטריק? – חרוז מבריק!" המשוררים, שנאחזים עדיין, כמו בקרנות המזבח, כביכול, בקסם המסורת של שירת ביאליק, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג – מצטופפים בגטאות כמו "הו"! בהנהגתו של דורי מנור, בעיתון עב- הכרס האינטרנטי "בגלל" ובצלו של מגדלור בודד אחד המזדקר אל-על – יוסי גמזו...

אין, כמובן, בדברים האמורים כדי להמעיט ולו כהוא זה, חלילה, מן השירה שהיא נטולה חרוז ומשקל. אלא שנוכח השחרור מכבלי החרוז והמשקל – רבו מאוד המשוררים במקומותינו, ויש מן העורכים שמתקשים לבור את הבר מן התבן...

גם יוסף באו, חרג במידה ניכרת ממורשת מיצקביץ' ביצירתו הפולנית. הוא אף מעיד על כך מפורשות בשירו "ראי השנים": " Zwierciadlo lat"

אַךְ גַּם אָז, בְּעוֹדִי אַךְ בְּפֶתַח,

כְּשֶׁחָרַזְתִּי עֲדַיִן "חָבִיב" עִם "אָבִיב",

וְ"אוֹהֶדֶת" עִם "מוֹלֶדֶת",

אֶת מִסְפָּר הַהַבַרוֹת עוֹד נָהַגְתִּי לִמְנֹת

בְּאֶצְבָּעוֹת שְׁתֵּי יָדַי. צַו אָפְנָה הַשָׁלֶטֶת –

No i wtedy, spoczatku,

Kiedy jeszcze ryfmowalem z "radosna" – "wiosne",

Z "blizna" – "ojczyzne",

Kiedy liczylem na palcach do rytmu zgloski

Wedlug starego porzadku –

הוא זנח, כלומר, את החריזה המתקתקה, הצפויה והמתבקשת, ואיננו עוד עבד למשקל השרירותי, כמו מדמה היה, כביכול, צעידה בסך. חריזתו היא כעת אסוננטית, ודילוגי שורותיו החרוזות אינם חוזרים על עצמם פעמיים בשיר. המעיין בשיריו של יוסף באו חש הן בהתרוממות רוח מן התוכן המפתיע, והן בהנאה אסתטית מן החריזה המפתיעה.

למרות שיוסף באו עלה ארצה בגיל בשל, הוא השתלט חיש מהר על השפה העברית, עד לכדי היכולת ליצור בה יצירה ספרותית, בדומה לפועלו היוצא דופן של עולה חדש אחר – אפרים קישון. גם אפרים קישון וגם יוסף באו, לא ינקו את הלשון העברית ממקורותיה בשיעורי בית ספר עברי. שפתם, על כן, לא היתה נמלצת. היתה זו שפת האולפן והרחוב. חרף זאת, כל אחד בדרכו שלו, הפליאו בכישרונם ליצור ולחדש בה.

שלא כמו בפולנית – בלשון העברית יוסף באו לא כתב שירה אלא פרוזה. שני שירים בספר – "חורבן הבית" (DOM) ו"רעב" (GLOD) תירגם המשורר בעצמו, במישלב הלשון העברית שהיה שגור על פיו, והוא ויתר בתרגומיו אלה על החריזה מכל וכל.

יצירת הליברטורה האמורה מאת צלילה והדסה באו מומלצת בזאת בכל לב.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ"ג. איך כמעט קפצתי מהקומה השנייה

את המילים: "תזוז קצת" נאווה לא היתה צריכה להשמיע יותר מפעם אחת. זזתי כל כך מהר וחזק עד שכמעט יצרתי שקע בקיר. אחרי שבחניתה היא הצליחה להפתיע אותי ברגע האחרון עם  מעטה הצניעות, הייתי מוכן  לקבל את פניה של כל הפתעה, והנה הפתעה:

היא הסירה בזריזות את חלוק המשי, הניחה אותו על הכיסא הסמוך, שיארח חברה לחולצתי ולמכנסיי, והשתחלה לצידי עם עלה תאנה בלבד. ההתרגשות של שנינו היתה זהה כנראה לזו של בתול ובתולה הנפגשים פעם ראשונה בירח הדבש. אני לא יודע איך להסביר את התופעה הזאת שקרתה לי. להתרגש כמו עלם מתחיל אחרי שבמשך כשלושה חודשים עברתי באופן רצוף את האוניברסיטה למדעי הגוף של בית המרגוע חניתה?

ההתרגשות של נאווה היתה יותר מובנת, כי אותה תקופה כבר ניתקה את יחסי הקירבה שלה עם בעלה, ואני נפלתי לידיה, אחרי תקופה ארוכה של שיממון זוגי, שבה נהגה לישון בסלון על אותה ספה שבה  התערבבנו והתפלשנו כמעט עד הבוקר.

הבוקר התחיל מאוחר והסתיים כמעט בשעה עשר. התוכנית שלי היתה לעלות על הווספה ולהמשיך לתל-אביב, אבל היא הציעה לי לחכות לארוחת הצהריים, כי יש לה מרק תרד נהדר שעוד לא טעמתי בחיים. הצלחתי להחזיק מעמד וטענתי שאני צריך להכין מלאי של "איות ג'ינג'יות" ל"מעריב לנוער", כי אחרי חניתה אני נוסע לארצות-הברית והבטחתי למערכת להכין לפחות עשר "איות". גם לזאת היתה לה תשובה:

"תישאר ותכתוב כאן, תראה כמה נעים על המרפסת. אני אצא לטייל עם התינוק ולא נפריע לך."

נדמה לי שאני אחד הבודדים בעולם שניתן לפתות אותו בעזרת מחברת נייר ועט נובע.       

על המרפסת היוצאת מהסלון היה באמת נעים. ישבתי ליד שולחן קטן הפונה לחצר, שגדל בה עץ תות ענף, וחשבתי על מה לכתוב. עץ התות הזכיר לי את עץ הג'קרנדה שגדל בחצר ביתנו ברחוב המגיד בתל-אביב. נזכרתי איך הייתי מטפס עליו יחד עם זאב כץ, כדי להציץ לסלון של משפחת דרטר.

היה זה זוג ייקים שמנים, הוא והיא, שבימי הקיץ החמים אהבו להסתובב  בדירתם ערומים. אם היה לנו מזל, היינו מצליחים למצוא אותם חולפים בסלון ומסנוורים את עינינו בעורם הלבן. פעם טיפסנו על העץ וראינו על  הספה תחת גדול.  אני אמרתי שזה שלה וזאב אמר שזה שלו. התערבנו על מסטיק. חיכינו אולי שעה כדי לראות שהתחת יקום, אבל היקים לא קמים בצהריים כל כך מהר. אימא של זאבל'ה, שידעה איפה לחפש את הילד שלה, הגיעה לעץ, ואני נשארתי עליו לבד, מבטיח להגיד לו את האמת בקשר לשייכות הישבן. 

אחרי רבע שעה הגיע עורב אחד לעץ ולא הרגיש שאני שוכב צמוד לאחד הענפים. הסתכלתי עליו לרגע וברגע הבא, כשהחזרתי מבט לסלון, התחת כבר לא היה. 

עד יומו האחרון זאבל'ה לא האמין לי שבגלל העורב לא ראיתי מי ניצח. הוא בטוח שהמצאתי את הסיפור על העורב בגלל שהפסדתי בהתערבות.

החלטתי להכניס את הסיפור הזה ליומנה של איה הג'ינג'ית. תוך כדי כתיבה הסיפור קצת השתנה. הסלון של משפחת דרטר הפך לחדר האמבטיה של הגברת לאה רַחַשׁ, ואת שאר השינויים שעשיתי, יוכל לדעת כל מי שיש לו בבית את הספר "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה" וימצא את הפרק הנושא את השם "הייתי עץ על אדמת המולדת."

מרק התרד שנאווה הגישה לי היה להפתעתי  טעים מאוד ואפילו ביקשתי עוד, ולא רק מתוך נימוס.

אם חשבתי שאחרי הארוחה אעלה על הווספה, סימן שלא הכרתי עוד את כוח השכנוע של המארחת שלי. אמרה שהבית בתל-אביב לא יברח והציעה לי מחדש את הספה בסלון. הפעם לא היתה צריכה לבקש ממני לזוז, ואחרי שהרדימה את התינוק, מצאה את המקום שלה מחכה לה.

כנראה ששנינו היינו עייפים מאוד, כי לא שמענו את הדפיקות על הדלת, עד שהן הפכו להלמות. שנינו התעוררנו בבת אחת ונאווה אמרה: "בעלי בא!" ממש כמו שאמרתי לתמר דובדבני להגיד כשדוד גלבוע "הבעל" ידפוק בדלת. היה זה בתקופת לימודיי בפקולטה לחקלאות, כאשר עשינו מחקר על נכונות הגבר הנואף להתחבא בתוך ארון, כשהאישה הבוגדת תצעק: "בעלי בא!" (פרטים בפרק כ"ג –  "עבודת מחקר חינוכית"). 

הפעם זה לא היה תעלול, הבעל בא באמת. הכניס את מפתחו לדלת, אבל המפתח לא נכנס, כי מבפנים היה תקוע המפתח של הבית. הפעמון לא עבד והוא התחיל להקיש בדלת. אספתי בחיפזון את הבגדים שלי מהכיסא והתכוננתי לרוץ איתם למרפסת, לזורקם למטה ולקפוץ אחריהם אל עץ התות. הייתי אז זריז וקל תנועה, והייתי בטוח שאצליח לשרוד את שני המטרים שהפרידו בין העץ למרפסת. 

נאווה מהרה לעטות על עצמה את החלוק וכשראתה אותי רץ  לעבר המרפסת, תפסה בזרועי ופקדה: "תחזור למיטה!" 

לא רציתי. אמרתי לה: "אני אקפוץ לעץ! "

אמרה: "בשום אופן לא! תחזור לספה!" 

הפקודה שלה היתה כל כך נחרצת, עד שחזרתי עם כל הבגדים למיטה ומיהרתי להתכסות בשמיכה תוך השתחלות לתוך התחתונים. 

בינתיים הדפיקות על הדלת התגברו, נאווה מיהרה לרכוס את הכפתור האחרון ורצה לפתח. הדבר היחיד שהספקתי לעשות זה ללבוש גם  את הגופייה ואחר כך לעצום את העיניים על תקן מנוחת צהריים. שכבתי על הצד, סמוך לשפת המיטה, לבל אוּחְשַׁד  כמשאיר מקום למישהו. ראשי היה מונח על אוזני  השמאלית, אך הימנית נשארה חשופה והיא קלטה את הדו שיח הבא:

"למה נעלת את הדלת?"

"שה! אל תרים את הקול! פוצ'ו ישן."

"פוצ'ו? מה פתאום?"

"הוא היה בדרך לתל-אביב והצעתי לו לנוח. מה פתאום באת?"

"אל תשאלי, נשפך עלי מרק בצהריים וכל החולצה הוכתמה. תראי."

"טוב חכה, אני אביא לך חולצה אחרת."

"לא, אני רוצה לבחור לבד..."

  שכבתי כשפניי לעבר פתח הסלון ועיניי עצומות כמעט לגמרי. מבעד לסדק שהשארתי לעיני הימנית, הבחנתי בו חולף ליד הדלת, מציץ לעברי להיות בטוח שזה אני ולא איזה נואף חסר בושה. כנראה שהנחתי את דעתו, הוא לא התעכב הרבה בפתח והמשיך לחדר השני, שבו היתה מיטת התינוק. היא נעלמה בעקבותיו וכנראה עזרה לו לבחור חולצה, לבל יבזבז זמן.

קיוויתי שלא תציע לו לשתות קפה. היתה זו דאגת שווא, היא גם לא הציעה לו לנוח וזירזה אותו לחזור מהר לחניתה, כי הילד שם נשאר לבד.

לפי מהירות רשרוש המפתח שהגיע לאוזניי, הבנתי שהבעל כבר מאחורי הדלת, וקיוויתי שלא שמע את  רעש האבן שנפלה מליבי.

הלקח הגדול שלמדתי מאותו אירוע מסוכן שעברתי היה – שאסור לנאוף?  חס וחלילה! זהו איסור שהעולם עוד לא מצא לו פתרון. למדתי שתמיד צריך להגיד את האמת. הייתי המום כששמעתי אותה אומרת "פוצ'ו ישן"  ועוד יותר הופתעתי כשהבנתי שבזאת חילצה את שנינו מצרה צרורה. 

מאז אני, שעם הדמיון המופרע שלי, לא היתה לי בעייה להמציא שקרים על ימין ועל שמאל, חדלתי לשקר. גיליתי שהחיים הרבה יותר קלים  כשאומרים את האמת והפסקתי להגיד את מילת המפתח של כל השקרנים "האמת היא ש..." 

המשך יבוא

אהוד: פוצ'ו, קוראים שואלים אותי האם באמת כל כך הרבה בחורות ונשים נתלו על צווארך?

אודי אודי,

שכחתי שאתה מאלה שלא מוותרים. לא עניתי לך מיד, כי אני עוד סופר אותן... סתם. האמת היא  שאף אחת לא נתלתה על צווארי, אם כבר אז אני הייתי נתלה על צמותיהן. שכחת שלא כמוך, אני עד גיל 24 הייתי בתול כביום היוולדי ורק בחניתה היתה לי עדנה קצרה בזכות "השם הרע" שיצא לי בתור מי שלא יודע להגיד לה לא.

* * *

צִיוֹן נָשָאנוּ שְמֵך

מילים ולחן: עקיבא נוף

צִיוֹן, נָשָׂאנוּ שְׁמֵך עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל,

וּבְמוֹרְאוֹת  סְפָרַד – הָיִיתְ לָפִּיד תִּקְוָה;

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת מַשָּׂא בְּכָל אַפְסֵי תֵּבֵל –

אֵין מַיִם לְכַבּוֹת בָּהֶם אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה

שֶל עַם הַמִּתְפַּלֵל, שַׁחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,

בִּירוּשָׁלַיִם לְהָקִים שׁוּב אֶת  סֻכַּת דָּוִד.

קָדַחְנוּ לְפִתְחֵך בְּרִאשוֹן לְצִיוֹן,

נָשָׂאנוּ נֵס צִיוֹנָה דֶּגֶל יְהוּדָה;

כְּרָמִים וִיעָרוֹת אֶל מוּל הַיְשִׁימוֹן –

נָטַעְנוּ בִּשְׁעָרַיִך, גְּדוּד הָעֲבוֹדָה

שֶׁל עַם בּוֹנֶה אַרְצוֹ, שַחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,

בִּירוּשָלַיִם לְהָקִים שׁוּב אֶת סֻכַּת דָּוִד.

יְרוּשָלַיִם, שְׁמֵךְ נָשָׂאנוּ כְּמָגֵן,

וּבִּבְשָׂרֵנוּ בָּא כְּמוֹ כְּתוֹבֶת, כְּמוֹ רָעָב,

בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת, מִיָּם עַד הַיַּרְדֵּן –             

הָיוּ אַבְנֵי כָּתְלֵך עַמּוּד הָאֵשׁ בַּקְּרָב,

לָעָם הַמְגוֹנֵן, שַׁחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,

עַל בִּנְיָנָהּ בִּירוּשָלַיִם שֶל סֻכַּת דָּוִד.

לֹא עוֹד לָהּ יֵאָמֵר: הָעִיר הַשַׁכּוּלָה,                                    

לֹא עוֹד תֵּשֵׁב בָּדָד, לֹא קֶרַע בְּלִבָּהּ;

תִשְׂגָב צִיּוֹן מְאֹד, לְעִיר הַמַּעֲלָה –

עַל הֶהָרִים הַמְבַשֵׂר הִנֵּה זֶה בָּא,

 לָעָם הַמִּתְבָּרֵך , שַחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,           

 כִּי לֹא יָסוּף מִירוּשָלַיִם זִיו סֻכָּת דָּוִד.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [88]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

שתי מדינות לעם אחד

מדינת ישראל נכנסת לשנתה ה-70 מלאה גאווה וסיפוק על הישגיה המדהימים ב-69 שנות קיומה. אך יש לה למדינת ישראל בעייה של "פיצול האישיות", כפי שנראה להלן:מצד אחד – מדינה מודרנית, פורחת, תוססת, מעצמת היי-טק עולמית, מעצמה צבאית [אזורית], כלכלה יציבה, תעשיה מתקדמת, חקלאות מתוחכמת, מדע ברמה גבוהה ביותר, משגרת לוויינים לחלל, מפיקה גז, הן לתצרוכת עצמית, הן למכירה, מערכת בריאות מעולה, אוניברסיטאות ומכללות רוחשות סטודנטים תאבי דעת, ישיבות הומות, מוצפות נערים ואברכים חובשי כיפות. חיה בשלום [יחסי] עם שכנותיה הקרובות, מצרים וירדן, מפתחת קשרים גלויים וסמויים עם מדינות מוסלמיות רחוקות יותר. מדינה בעלת משטר דמוקרטי, עיתונות חופשית, מבקרת ונושכת, תרבות תוססת ואיכותית מאין כמוה. ומרבית אזרחיה מרגישים בה טוב, מרוצים מחייהם, למרות הקשיים והבעיות.

ומצד שני: מדינה עתירת בעיות וקשיים למכביר. אנשים רעבים מחטטים בפחי אשפה, זקֵנים מוזנחים, ניצולי שואה שלא זוכים לטיפול כפי שמגיע להם, נכים וחולים שלא יכולים להתקיים מהקיצבה הזעומה של הביטוח הלאומי, הזקֵנה שעדיין מאושפזת במסדרון בבית-החולים, עניים הצובאים על פתחי עמותות החסד, במקום שהמדינה [הממשלה] תדאג להם כיאות. מדינה מודרנית, שבה נרצחות נשים על רקע "כבוד המשפחה", אחרות נרצחות על רקע "רומנטי"... מעשי אונס ואלימות. עבריינים יורים זה בזה ומפוצצים זה את זה ברחובות הומים אדם. נהגים פרועים משתוללים בכבישים ונהרגים בעצמם או הורגים נוסעים אחרים בכביש. שחיתות של אנשי צמרת ובעלי כוח ושליטה, פילוג בין עדות ומגזרים, פערים כלכליים, חברתיים והשכלתיים בין מעמדות גבוהים לנמוכים. צעירים שאינם יכולים לרכוש להם דירה, אחרים נאנקים תחת כובד המשכנתא.

ושונאי מדינת ישראל "הציונית", מגודלי זקן ופיאות, זועמים, מפגינים בחוצות מאה שערים ובית-שמש וביתר עלית, תוך הסתה של רבנים ואדמו"רים, שמקללים את "המדינה הציונית" הזאת, שקמה לפני בואו של משיח צדקנו. ורבנים אחרים, שמנסים להשתלט על צה"ל ולהכתיב למפקדיו "פקודות" משלהם. ומנגד "אוטו-אנטישמים" יהודים תוצרת בית, החוברים לשונאי מדינת ישראל, בארצות שונות, שהם בעצם אנטישמים סתם, תוצרת חוץ, המציגים עצמם כמתנגדים לציונות ולמדינת ישראל.

ועוד כהנה וכהנה – צרות צרורות.

לכאורה שני צדדים לאותו מטבע. אך זה לא כך. הצד של ישראל ה"חיובית", היפה, הנהדרת עולה לאין ערוך על הצד האחר. מדינתנו עולה כפורחת, ויש מקום לסיפוק ולגאווה ולתקווה לעתיד טוב עוד יותר.

לא צודק ולא חכם

העלבון שעלב ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו בשר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל העכיר את יחסינו עם מדינה גדולה וידידותית זו, שתומכת בנו בתחומים שונים, ונוצר מצב לא נעים אצל שני הצדדים.

ונניח שצדק בנימין נתניהו כאשר רצה למנוע מהשר האורח מלהיפגש עם נציגי "שוברים שתיקה" ו"בצלם", שמטרת אירגוניהם איננה לשקוד על מוסריותם וטוהר נשקם של חיילי צה"ל, אלא להוכיח עד כמה אלה קלגסים אכזריים ורצחניים, ובכל-זאת, כל עוד אירגונים אלה פועלים במסגרת החוק, היה זה לא חכם למנוע מהאורח מלהיפגש איתם. נתניהו יכול היה לנזוף באורח, או להסביר לו שאלה פועלים להכפשת מדינת ישראל וחיילי צה"ל המגינים עלינו. אבל הוא לא נהג בחוכמה. כמו שנאמר: לא די להיות צודק, הייה חכם.

לקראת בואו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לישראל, יש להזהיר אותו: אל תיפגש עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם", אחרת נתניהו יסרב להיפגש איתך...

לא משכיל

בעת ישיבת הביזיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שבה השתלחו הח"כים דוד ביטון ומיקי זוהר בגסות, בבריונות ובחוצפה בהורים השכולים של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, ישבו כל המשתתפים בישיבה נדהמים ולא פצו פה. וביניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמילא פיו מים.

ישנו בתנ"ך [עמוס ה'] ביטוי נפלא: והמשכיל בעת ההיא יידום. אבל כאן הוכיח בנימין נתניהו שהוא לא משכיל אלא סכל. שתק ולא היסה את שני חברי סיעתו בתנועת יד קלה.

ובעצם, איך יכול היה להשתיק אותם, את שני החוצפנים, שנחלצו להגן על מנהיגם, כמו כלבים הנובחים כדי להגן על בעליהם? אז יש לו חלק בביזיון הזה, יחד עם שני הביריונים, ועליו להתנצל.

מיקי זוהר התנצל לאחר-מכן קבל עם ועדה בטלוויזיה. מודה ועוזב יסולח לו [במקצת]. את ביטן לא ראיתי ולא שמעתי מתנצל.

3X3

מה משותף לשפופרת קרם לחות, עגבנייה ו – מכונית?

שלושתן עולות פי שלושה ממחירן בחו"ל. העגבנייה צוברת פער תיווך פי שלושה מכפי שנרכשה אצל החקלאי. ואשר למכונית – זו עולה הון, ללא כל הצדקה. 

לגבי מוצרי הטיפוח – הוזמנו היבואנים לשימוע אצל שר הכלכלה אלי כהן. כל הכבוד לשר!

לגבי העגבנייה – לו היה שר-חקלאות ראוי לשמו ולתפקידו, היה צריך גם הוא לזמן את מתווכי הירקות והפירות לשימוע, כדי להקטין את פער התיווך מהשדה עד הצרכן.

אך האדם הנושא בתואר "שר החקלאות", איננו חקלאי ואין לו מושג ירוק בחקלאות. אבל חובה עליו לפעול כדי להקטין את פער התיווך מצד אחד, ולהבטיח תמורה הוגנת לחקלאי, שעובד קשה מאוד, ולבסוף פרי עמלו נקנה אצלו במחיר שעל סף הכדאיות.

ומה לגבי מחירי הרכב, הדלק והחלפים? איפה שרי התחבורה, הכלכלה, האוצר, שיכריחו את היבואנים למתן את רווחיהם – על כל מכונית נמכרת הם גורפים רווח בגובה שכרו החודשי של חבר-כנסת. וכמובן ליזום הקטנת המיסים האסטרונומיים שנגבים על רכב ומרכיביו, בשליש לפחות, אפילו תוך פגיעה ברורה בהכנסות המופרזות של המדינה מענף חיוני זה.

אומרים שליבואני הרכב יש לובי חזק בכנסת ובממשלה, ובכוחם לסכֵּל כל ניסיון לפגוע בהכנסתם. אֵי הגבר בממשלה שיעמוד מולם ויאלץ אותם להקטין את רווחיהם ולהוזיל את מחירי הרכב?

כאן נחוץ גבר-גבר.

* * *

אהוד בן עזר

על פחות מזה כבר העניקו אצלנו את פרס ישראל

סמי מיכאל: "הכנף השלישית". סדרת "כתר קצרים". כתר הוצאה לאור. ירושלים, 2000. 53 עמ'.

יצירתו הספרותית של סמי מיכאל, כתולדות חייו השזורות בה ללא הפרד, מבטאת את אחת העלילות המרתקות של שיבת עם ישראל לארצו וחידוש תרבותו בה. בסמי מיכאל חל שילוב של כשרון ספרותי אדיר יחד עם מעורבות חברתית ורגשית עזה בהיסטוריה של אזורנו ושל העמים היושבים בו. אזור שהעניק לסמי מיכאל את תעודת זהותו המיוחדת ואת קורות חייו, שהשפיעו ישירות ובעקיפין על מרבית ספריו, הקשורים זה בזה כסאגה רבת משתתפים. סיפורו האחרון "הכנף השלישית" בקע מתוכם כגוזל של ציפור רבת עצב ויופי.

 "ויקטוריה" תיאר את השכונה הבגדאדית, שעל רקעה צמחה משפחתו של הגיבור הסמי-מיכאלי, סבתו, אביו ושאר בני-משפחתו, כל אלה בתוך השפעה חזקה של הסביבה המוסלמית, של חיים קשי-יום, של אימי הפרהוד, זה הפוגרום ביהודי בגדאד בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושל סיפורי חיים יצריים ועזים שתוארו בכישרון גדול ובאומץ, ללא אפולוגטיקה, והפכו את "החווייה העיראקית" לחוויה ישראלית. "'ויקטוריה' אינו רק עוד רומן משובח בפרוזה הישראלית המשביחה והולכת," כתב עליו בשעתו נתן זך ("חדשות", 10 במרס 1993), "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית מאז קום מדינת היהודים, ואולי בספרות העברית לדורותיה. על פחות מזה כבר העניקו אצלנו את פרס ישראל."

 "חופן של ערפל" תיאר את נעוריו של הגיבור הסמי-מיכאלי בבגדאד, את התגבשות הכרתו החברתית והלאומית בתוך עולמה המתעורר של הלאומיות העיראקית, בשלהי תקופת השלטון הבריטי, כאשר החלום על עיראק דימוקראטית רבת דתות ולאומים מתנפץ אל המציאות. בתקופת 1948 מתברר לגיבור, כמו גם לכלל הקהילה היהודית, שאין להם מקום אחר אלא בישראל. בריחת סמי מיכאל, הקומוניסט הצעיר, מעיראק דרך איראן לישראל – היא מפתח חשוב להבנת התקופה הדחוסה והרת מאורעות, ולדמות יוסף, גיבורו סיפורו "הכנף השלישית", לו "תרם" סמי מיכאל את בריחתו מעיראק לישראל, ואולי גם יותר מכך.

ב"חסות" עמד הגיבור הסמי-מיכאלי, עתה בישראל – כאילו בצד, ואת הבמה תפסו גיבורי הציר השני ביצירתו, שראשיתו בתיאור מלחמת 1948 בעיני הצד הערבי בבגדאד, ב"חופן של ערפל" – ועתה הם הערבים הישראליים. מהיותו סופר כותב ערבית לא רק בנעוריו בבגדאד אלא גם בראשית כתיבתו בעתונות הערבית-ישראלית בחיפה, הצליח סמי מיכאל להפוך את גיבורו, פתחי, משורר המחאה הערבי-ישראלי, לדמות המסמלת בעיניו יהודים וערבים כאחד את מלוא המורכבות של חיי הערבים והיהודים בישראל.

ב"חצוצרה בוואדי" נעשה הגיבור הסמי-מיכאלי, או אולי המספר עצמו, לעד, עד לדרמה שגם בה לוקחות חלק דמויות של מהגרים לישראל או של אלה שחשים עצמם "זרים" בה – שתי בנות, אימן וסבן, ממשפחה ערבית שמוצאה ממצרים, ועולה חדש בודד, יהודי, מרוסיה. "חצוצרה בוואדי" היה רומאן מקסים, משעשע ועצוב. הוא תיאר תקופה קצרה שבה כביכול יכלו להיתכן חיים משותפים ליהודי וערביה, אשר דווקא זרותם למימסד הישראלי-היהודי הוותיק והרגשתם את עצמם כבנים למיעוט – קירבה אותם זה לזה. אך הנה פלשה לחייהם מלחמת לבנון והביאה עליהם סוף טראגי.

דומה שבסימן אהבות נכזבות עומדת כמעט כל הפרוזה של סמי מיכאל, שנטועה במאה אחוז בהיסטוריה ובתהליכים החברתיים של תקופתו אבל היא גם מאה אחוז של האנושי, של גורל הפרט, שרק דרכו מומחשת התקופה.

גם "הכנף השלישית" הוא סיפור שתחילתו באגדד, עיר שבה נולדה אהבה נכזבת, אהבת דייזי ליוסף. דייזי היא אימו של הצעיר-המספר, אסף, אשר במהלך הסיפור נפרשת בפניו פרשת חייה הסמויים של אימו, אהבה שלא מומשה מעולם אבל המשיכה להיות עיקר חייה כל שנותיה בישראל ובטבעון, עד ערש מותה.

בספריו הקודמים הופיעה במרכז, או היתה חלק חשוב בעלילה, דמות אוטוביוגראפית שיש בה מסמי מיכאל עצמו. הפעם לא הוא המתבונן במראה אלא היא, המראה – מתבוננת בו, והיא האישה שאולי אהב בנעוריו בבאגדד, ושאולי הוא כיוסף לה. הסיפור הוא של דייזי, שנישאה בארץ לאחר, ילדה וגידלה בן ובת, אבל ליבה היה נתון כל ימיה לאהובה היחיד והראשון, ולא ארחיב – ולא כי הסיפור קצר-יחסית אלא בעיקר כי המיבנה שלו כשל ספר מתח, ואף שלא מתרחשת בו אלימות, אם אגלה את תוכנו, תיפגם הנאת הקורא.

הייתי מצטרף לדברי נתן זך על "ויקטוריה" ומוסיף שאילו השכילו שופטי פרס ישראל לספרות בשנים האחרונות להעניקו לסמי מיכאל, היה בכך מתן כבוד לפרס וסמל למדינת ישראל ולתרבותה, ואולם מאחר שגדולי סופרינו ובהם נתן שחם, חנוך ברטוב ואהרון מגד טרם זכו לכבד את הפרס בזכייתם בו, אזיי אין לי מה להגיד.

אבל יש לי מה לומר – סידרת "כתר קצרים" היא ממש מקסימה, נועזת בתפיסה המו"לית שלה – כי היא תופסת פלח של הפצה ושוק קוראים שמזמן לא פנו אליו בצורה זמינה וקלה כזו. היא מזכירה סדרות ספרוני פרוזה דקים משנות הארבעים של המאה הקודמת בהוצאת עפר ירושלים, בסדרת "ספרון" ידיעות אחרונות, שנערכה בידי עזריאל קרליבך (כן, זה היה עוד טרם נוסד "מעריב"), בסדרת "דורון" של ספריית פועלים בשנות החמישים, ובעיקר במפעלו המונומנטאלי של ישראל הר עורך "ספריית תרמיל", שלה הקדיש את מרבית חייו עד שאלפי עותקיה, שנישארו במחסני ההוצאה לאור של משרד הביטחון, נמכרו בשקל עותק ובהמשך נשלחו לגריסה. נקווה שגורל "כתר קצרים" יהיה טוב יותר.

* מתוך היומן: הרשימה הזו בכותרת הזו התפרסמה במלואה ביום שישי, 31.3.2000, בעברית ובמהדורה האנגלית של עיתון "הארץ". להפתעתי אף אחד לא מטלפן אליי בעקבות הרשימה, למעט סמי עצמו, בערב, שמגלה לי שבאמת יש יסוד אוטוביוגראפי לסיפור. הוא אהב בחורה בשם ראשל, בעלת שיער שחור ארוך ופנים לבנות, יפהפייה, ונמלט מבלי להיפרד ממנה, וכל שנותיו בארץ לא נפגש איתה. הוא גם מספר כיצד סיפר את הסיפור בבית הגפן לפני שנה, בפני קהל יהודי וערבי, לאחר שערבי מהגליל התאונן על מה שהיהודים עשו לדודו, שאינו גר בכפרו שלו אלא גלה לכפר אחר. לאחר סיפורו של סמי, שתיאר מה עשו הערבים ליהודים בגרשם אותם מעיראק, בכו כולם, יהודים כערבים, באולם.

* * *

עמוס אריכא

חמאס ואונסק"ו – פייק ניוז בריבוע

בלוז המאבק המר ושטוף הדמים בין שתי התנועות הלאומיות, העברית והפלשתינאית, נמצאת ירושלים בירת ישראל הנצחית – עיר דמים עם היסטוריה נוראה מתחילתה. מלחמות ומרחצי-דמים בהן טבעה בירת ישראל פעם אחר פעם. אין עיר בירה כבירה מופלאה זו שרוחניות ורצחנות משמשות בה בערבוביה מחרידת-לב. אין בירה בין בירות עולם שבא עם אחר לתבוע עליה  ריבונות שלמה (!) כפלשתינאים, רק מפני שהצליחו להקים במאה השביעית, לפני אלף ושלוש מאות שנה, את היכל מסגדם על האדמה המקודשת ביותר לעם העברי בהר הבית!

דווקא שם הקימו היכל משלהם לאלוהים שלנו שהם שיכפלו כיוצריו, על-פי השיטה העתיקה לעקור אוייב עד שורשו. האיסלאם, שלא רק שהעתיק יסודותיו מהתנ"ך ליצירת הקוראן, אינו מוכן להשלים עם העובדה כי שוב חזרו צאצאי העברים הקדומים לירושלים בירת העם העברי מתחילתו. ראו כיצד מעוותים היסטוריה כשאמנת החמאס "המתוקנת" (נוסח חדש 2017) נפגשת כמו במקריות מופלאה עם החלטת אונסק"ו שהתקבלה היום, (יום העצמאות ה-69) בעזרת תיווך גרמני – צעד מחריד לב שעוד יהיה לו המשך מר.  

ההחלטה המטרידה הזאת של ארגון חשוב שהתקבלה בלחץ הפלשתינאים והעולם הערבי בעזרת גרמניה צריכה להזכיר לנו את משמעות ירושלים לאו דווקא מהבחינה הדתית כמו מבחינת העובדות ההיסטוריות. הרי לא רק מהיום הפלשתינאים ותומכיהם משכתבים את ההיסטוריה מחדש, כמסע שיטתי, נבזי ואנטישמי שמכוון לפגוע בזכותנו על הארץ  ובעיקר לתבוע לעצמם שליטה בכל מרחבי הבירה העברית מאז ומעולם.

נוכח אמנת החמאס ודרישת הפלשתינים לשליטה לא רק בחלק מירושלים אלא בכולה,  ונוכח החלטות אונסק"ו השערורייתיות מוטלת עלינו חובה היסטורית מימין, משמאל ומהמרכז לשמור את ירושלים כעיר מאוחדת. כל דרך אחרת פירושה מלחמה נצחית, כאותה תמיהה של משה דיין, אם לנצח נאכל חרב, משפט שרוט מרוב שימוש כאשר אבנר פונה ליואב באמירה כה קשה ככתוב בספר שמואל ב' (פרק ב' פסוק כו) : "וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב (ע.א. –  אותנו) הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם."

ולפלשתינאים ייאמר היום ולא מחר כי לאור מלחמת הכזבים והשקרים שהם מנהלים לרשתנו, תוך גניבת ההיסטוריה העברית לדורותיה, ככתוב באותו פסוק מפורש ומצמרר של אליהו הנביא המוכיח את אחאב בפרשת כרם נבות ומטיח בו מלים קטלניות כבליסטראות (ספר מלכים א' פרק יא פסוק יט):

"כֹּה אָמַר יְהוָה הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה."

חובתנו לומר לפלשתינאים: אנחנו מכירים במצוקתכם, ומשום-כך אנחנו נאבקים לקיים שתי מדינות, אחת לכם אחת לנו ברצועת האדמה הצרה שבין הירדן לים. אך ירושלים היא בירתנו ולא נחלוק אותה אתכם.

אכן זהו מצב טראגי שסילופים היסטוריים כה-גסים עד טומאה הופכים לאמת היסטורית חדשה – לפייק ניוז שלא היו כמותם.  

גורל הבירה איננו נתון כלל למיקוח. בנושא זה אין מקום לפילוג בתוכנו. כשיגיע יום ושלום-אמת ישכון בינינו לבין בני ערב באשר הם, תהיה ירושלים פתוחה בפני כל מוסלמי שירצה לעלות לרגל לירושלים בירת ישראל ולהתפלל בה. ברוך יהיה בבואו.

* * *

מנחם רהט

סרבני בשורה

מה לומדים לומדים מסיפור ארבעת המצורעים של השבת שעברה, וכיצד לא נותנים בעלי ה'השקופע' לעובדות לבלבל אותם

נסתרות דרכי ההשגחה העליונה. בעבר הינחו אותנו נביאי האמת וצדק, בניווט דרכנו. אך משפסקה נבואה, אין לנו אלא חכמי ישראל, והבנת המציאות הריאלית, ואיתותי ההשגחה העליונה. כשהיו שואות בעם ישראל, היה ברור שהמצב רע ומר. וכשעם ישראל מקים מחדש עצמאות יהודית לאחר אובדנה לפני 1,881 שנה (עקב דיכוי מרד בר כוכבא), וחוֹוֶה פריחה ושיגשוג באופן מעורר השתאות באומות וקידוש שם שמיים, לימדונו חכמינו שאי אפשר שלא לראות בכך את סימניו המובהקים של הקץ המגולה והגאולה הקרֵבה לבוא, כדברי רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה."

אבל חלק משלומי אמוני ישראל אוטמים עיניהם. מסרבים להכיר בסממני הגאולה, כל עוד מבַשריה אינם שומרי מצוות, לא הולכים בשטריימל או מגבעת בורסלינו, ובקפוטה או חליפת גוצ'י 3 חלקים. 

באין נביא, עלינו ללמוד דבר או שניים מפי הנביא ירמיהו, מחבר ספר מלכים (ע"פ הגמרא במסכת בבא בתרא), שהנציח את סיפור ארבעת המצורעים, ולהבין, שלא רק בשל נושא האירוע, סיפורם של ארבעת המצורעים, קבעו חכמי ישראל את סיפורם בהפטרת מצורע. עכשיו מתברר, כי ההשגחה העליונה הועידה אותה להיקרא בדרך כלל בשבת הסמוכה ליום העצמאות. 

בשבת שחלפה קראנו בהפטרה את תיאורי הרעב הכבד שפקד את בירת שומרון, מחמת המצור הצבאי שהטיל עליה בן הדד מלך ארם. נחשפנו לבהלה ולמורך שהטיל ה' בקרב חיילי ארם, שבעטיים נטשו את המצור. אלא שהעם בשומרון לא נחשף לבשורה ("הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא," אומרים המצורעים, מל"ב ז'), עד שהובאה לו מפי ארבעת המצורעים שנמצאו אז מכורח הנסיבות מחוץ למחנה. ללמדך, שיש מצבים שבשורה באה מפי מצורעים, ואין להתכחש לה. 

כנגד תפיסה גאולית זו קמה רחל המשוררת. רחל בלושטיין-סלע, הסוציאליסטית החילונית למהדרין, חלקה באורח קיצוני על מסר זה. וכך כתבה בשירה 'יום בשורה':

"בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא / אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר; / אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה / לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר. // כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, / וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא. / אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, / אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. // הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר, / וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל – / אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר / אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל."

מדובר אפוא בהתנגשות עולמות. ירמיהו הנביא גרס שלא אנו נכתיב לגואל ישראל, מה דמות תהא לגאולה ומהם שלביה. רחל המשוררת טענה בדיוק הפוך: בשורת גאולה חייבת להגיע אך רק מפי אנ"ש: "הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר," ואם לאו, כי אז עדיף "לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר / אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל."

מזעזע. קנאות אולטרא סוציאליסטית נוראה. מוטב למות – ולא לקבל בשורת גאולה מפי מצורעים. יש אומרים שהמשוררת ביטאה בשירהּ את החשש, שדווקא הרוויזיוניסטים, ולא הסוציאליסטים, הם שיגאלו את עם ישראל, ואם כך, אין לה צורך בבשורה. שיישרף המועדון. איום ונורא.

לדאבון הלב נמשכת מחלוקת זו גם בדורנו. יש שמקבלים את הגאולה כפי שהיא, ולא חשוב מיהו השליח; ויש סרבני בשורה, שלא בא להם בטוב לקבל את בשורת הגאולה מפי יהודים דוגמת בנימין זאב הרצל ושאר מייסדי הציונות. כל הניסים המתרחשים בחסדי שמיים בעשרות השנים האחרונים עד כי אין יום ללא נס, לא יזיזו להם.

סרבני הבשורה, הכופרים בה בשל 'השקופע' כוזבת, לא ישתכנעו אף ממאמרי חז"ל ורש"י מפורשים: "כשתיתן א"י פרייה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" (סנהדרין).

הם גם מפספסים את אבחנתו החכמה של הרב  יששכר טייכטל, מחבר 'אם הבנים שמחה', שבו הוא מנתח את לקחי השואה הנוראה, שאין לבוא בתלונות לציונים. מפני שאילו היו המוני שומרי תורה עולים ברבבותיהם ערב השחיטה הגדולה, היו מושגות שתי מטרות ענק: אושוויץ היתה נחסכת מהם, ותחת זאת היו בונים במו ידיהם את ארץ הבחירה, וחדלים מלהתאונן על ש'החלוצים החילונים' הביאו את הבשורה.

האבסורד הוא ענק: לא רק שסרבני הבשורה מנעו מכוח 'דעת תורה' כוזבת את העלייה לארץ, אלא גם מתאוננים שגנבו להם את ההצגה, ושההשגחה הפקידה בידי יהודים שאינם מאנ"ש את בשורת הגאולה.

אחד אף נתן ביטוי לכך באחד מגיליונות בתי הכנסת של השבת הקודמת. לדעתו, השיגשוג הרוחני והחומרי, כפי שלא היו מעולם, אינם אתחלתא דגאולה, אלא שיבוש דעות.

ואיך הוא יסתדר עם דברי רבי אבא במסכת סנהדרין, המגלה מתי בדיוק נדע שהגיע הקץ המגולה ("כשתיתן א"י פרייה בעין יפה")?

הלה חיטט ומצא דעה יחידנית, שאין לה אח ורע, לא בראשונים ולא באחרונים, ולפיה "הסימן לקץ מגולה הוא שאפילו עצי סרק שבארץ-ישראל יתנו פריים, כפי שפירש המהרש"א."

לקרוא ולא להאמין. אין גבול לחוצפה. איזו עזות מצח כלפי שמיא. כל הסימנים שנשלחים משמיים הם בעיניו כחרס הנשבר, והוא לא יאמין בחסד האלוקי הענק שמתרחש 69 שנה ויותר לנגד עינינו, עד שיכופף את הקב"ה עצמו ויכריח אותו – רחמנא ליצלן – להצמיח פירות בעצי סרק. עד אז – לא רגע אחד לפני – הוא ימשיך בשם ה'השקופע' העקומה, לכפור במתת שמיים, ויחכה עד אין קץ שמשמיים ייכנעו לו ויכפיפו רצונם בפני רצונו, ויצמיחו כאותה דעת יחיד בודדה, פירות בעצי הסרק.

מדהים ביותר.

הם, ממש כמו רחל הסוציאליסטית, מוכנים להתבשר רק מפי אנ"ש. "אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה / אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא." ואם אינו מאנ"ש, הם יאמרו תחנון ביום העצמאות ויקרעו קריעה. סרבני בשורה.

* * *

יהודה דרורי

ליצן שמנמן ו"מפחיד" מפיונג-יאנג

אז הוא יעניש אותנו, הליצן המפחיד מצפון קוריאה, זה השמנמן הגוץ שאוכל טוב כאשר מרבית בני עמו שרויים ברעב. הדיקטטורה המטורפת הזו נחשבת ממש למסוכנת מכיוון שהערך העליון עבורם זה אוכל  כדי לשרוד! וכמובן יש להם גם צורך של ממש בכסף לשם כך ולכן הם מוכרים טילים וידע לייצור נשק להשמדה המונית לכל מי שמשלם...

צפון קוריאה מצוייה באזורנו ומיוצגת ע"י אלפי טילים שמכרה לחיזבאללה ולחמאס, מדעני אטום ששלחה לסוריה, מזמן עלו השמיימה בענן אבק שהיה פעם הכור וחומרי לחימה כימיים.

בתקופת מלחמת ההתשה הם אפילו הפעילו מטוסי סילון מצריים, וטייסיהם נפגשו באוויר עם טייסינו...

אז זה ברור מדוע הם ייעלבו מהערה מזלזלת לעברם מהשר ליברמן. הרי הם פה.

בסיכום, צפון קוריאה הינה דיקטטורה טוטליטרית מהסוג הגרוע ביותר שהעולם ראה עד כה – ותהיינה צרות לא מועטות לארצות אחדות מכיוון בית המשוגעים הזה אם סין וארה"ב לא יעצרו זאת בהקדם.

אני מבקש הסבר מידידיי (לשעבר) ב"שמאל"

אתם מכירים אותי כבר שנים. אתם מכנים אותי ימין אף שדעותיי (כלכלית וחברתית) עדיין בשמאל. אתם מכנים אותי ימין, כי אני בעד ההתיישבות בכל ארץ-ישראל, ואני מתעב את גישת הלוזרים במפה הפוליטית (והרבה מהם עדיין חבריכם) השוללת כל מה שלא בא למדינה מהציונות שלכם.

בעצם זה מגוחך. כבר מזמן אין שמאל וימין אלא לאומיות או רפיסות. עד כאן תבינו היכן אני עומד והיכן אתם. בראייה היסטורית, נשארתם אי-שם מאחור כי לא השכלתם להתמודד עם השינויים בזמן ופשוט "איבדתם את המצפון" כאשר חדלתם להבחין בין ידיד לאוייב... בגין נשאר עבורכם כמוקצה מחמת מיאוס אף שכדמוקרט אמיתי וכג'נטלמן למופת זכה לקבל לבסוף את השלטון בבחירות, ועוד לפני כן בן-גוריון השלים איתו (אבל לא אתם. כי אתם טובים יותר מבן-גוריון?)

זה ממש אוכל אתכם שבגין הוא זה שהביא את השלום ולא רבין, אבל אתם לא רוצים להאמין בכך... נו... שיהיה...  (אגב אני חושב שהשלום של בגין היה חצי כניעה למצרים, אם לא יותר מזה).

ובכן, איש הפלמ"ח ובוגר כדורי, יצחק רבין, קרא בתחילת האינתיפאדה הראשונה "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" (פיזית!) [הלא הייתם עולים על בריקדות לו אמר זאת אביגדור ליברמן!] והיום מסתבר שהפלמ"ח גירש יותר ערבים מכפריהם ומשטחי ארץ-ישראל מאשר עשה זאת "גנדי" בהבל פיו...

ואתם חברתם לתנועה הפלסטינית?! לא מצליח להבין אתכם, ידידיי, התנועה הפלסטינית מאז ומתמיד היתה הכי עויינת לתנועה הציונית, הכי אלימה והכי רצחנית... זו היתה (ונשארה!) תנועה פאשיסטית מוסלמית קיצונית שאביה, המופתי הירושלמי, בילה את שנות מלחמת העולם ה-2 במטהו של היטלר כיועץ מיוחד להשמדת יהודים, ותמונתו עד היום מקשטת כל חדר במוקטעה ברמאללה כאבי התנועה הפלסטינית.

מה לכם ולהם? אינכם מתביישים קצת לפחות כלפי עצמכם לתמוך בפאשיזם הפלסטיני? (זו היתה השאלה העיקרית שלי) אך יש לי גם שאלה "ילדותית": היכן המצאתם את המילה "כיבוש"? רבין לא התייחס אליה ויגאל אלון ביטל אותה בחיוך, כי הרי כולנו יודעים כי כל שטח מערב ארץ-ישראל ניתן ע"י חבר הלאומים (פה אחד!) לשליטת יישות יהודית. הכיבוש היחידי שאני ואתם מכירים הוא כיבוש יהודה ושומרון ע"י הצבא הירדני, וסיפוח השטח ע"י ממלכת ירדן (מצידי, חבל שזה לא נשאר ככה), אבל בשורה התחתונה: אנחנו בעצם המשחררים!

רק שלא תבואו אליי עם הצדקנות הידועה שלכם ש"אנחנו לא רוצים לשלוט על עם אחר."  ראשית, על איזה עם מדובר פה? זה עם זה? תביטו לי ישר בעיניים ותאמרו לי שעומדת נגדנו אומה עם ערכים והיסטוריה ומסורת המוכנה להתדיין איתנו? או רק ערב רב של חמולות מזרח-תיכוניות שאינן יכולות להסכים אפילו מי יהיה מושל  קלקיליה.

ואנחנו שולטים על ערביי עזה... בישראל ישנם כמיליון וחצי מהם והם חיים איתנו בשלום וחלקם אף תורם לפיתוח הארץ (ביו"ש, אני בטוח, שהם מתים לכך שנשלוט בהם,אולי אז יוטבו תנאי חייהם).

אז אש"פ הודיעו (כמו החמאס) כי אסור לאף יהודי להיות בשטח פלשתינה כי זו אדמה קדושה לאיסלם... (כולם דתיים, יעני...) ועל כל היהודים להסתלק מכאן או... למות (יודנריין נאצי סטייל), ועם כל זאת אתם בשמאל מסכימים?

זו היתה עוד שאלה קשה.

ולבסוף, שינאתכם החשוכה והמגעילה לציונות הדתית מזכירה לי את שינאת החרדים באירופה למפעל הציוני-סוציאליסטי. מה יש לכם נגד הציונות הדתית שממשיכה לבנות את ארץ-ישראל ולהרחיב את גבולותיה, בדיוק כשם שעשו הקיבוצים של הציונות שלנו... מה קרה? מקנאים? וזה לא אומר לכם כאשר כ-88% של העם אינו עם ה"שמאל"? האם זה לא נותן לכם מסר? האם העובדה שבכל בחירות אתם מפסידים יותר ויותר לא מבהירה לכם עד כמה העם בישראל סולד מדרככם?

נא חיזרו וקיראו את שכתבתי פה עם כל סימני השאלה ואם עדיין נשארתם עם שמץ של יושר אישי, תענו לי. תודה.

הענישה על ההצבעות נגדנו ביונסק"ו

מתוך 22 המדינות שתמכו בהחלטת יונסק"ו נגדנו (על הקשר שלנו לירושלים), עלינו להתעלם מהמדינות המוסלמיות בהחלטה (איראן, מלזיה, מאוריציוס, ניגריה, סנגל, בנגלדש, פקיסטן,  צ'אד, אלג'יריה, מצרים, עומאן, סודן, מרוקו, קטאר, לבנון), אבל  עלינו להעניש בצורה זו או אחרת את המדינות הנבזיות שהן: דרום אפריקה, ברזיל,  ניקרגואה, ויטנאם ושבדיה, פשוט להוריד את רמת הייצוג שלנו שם ובעיקר את שלהם אצלנו! אם מי מהן נהנית מסיוע טכנולוגי או מדעי מצידנו, לחתוך זאת כליל! כולל מווייטנאם כפויית הטובה, שעזרנו לה להיחלץ מרעב.

נכון שקשה יותר להתמודד עם רוסיה וסין, בכל זאת נזכיר, שיש הצבעות בעתיד, שכל קול חשוב להן (בוועידות בינלאומיות ובאו"ם), אז  "נחכה להם שם מעבר לפינה"  ונצביע נגדן ברגע הקריטי עם אמירה ברורה לסיבה.

אם אין בדעת ממשלת ישראל לעשות כמוצע פה, אלא להמשיך במדיניות חוץ גלותית ורופסת, הרי שכולנו נזכור זאת לביבי ב"יום הדין" בקלפי.

ועדת החוץ בפרלמנט הבריטי:

"לשקול ברצינות הכרה במדינה פלסטינית" (YNET).

מה מפריע כיום לוועדת חוץ וביטחון בכנסת לשקול ברצינות להכיר בעצמאות מדינת סקוטלנד? ו"המחמירים" אולי ימליצו על החזרת גיברלטר לספרד...

הגיגים פוליטיים

אם הייתי השר לביטחון פנים (לא כמו הרכיכה של היום...) הייתי מודיע לכל האסירים הפלסטינים השובתים רעב כי מי שלא מפסיק מיד לא יוכל לראות יותר טלוויזיה! מה היה קורה? העולם היה מתרגש מכך שלמחבלים לא יהיו יותר טלוויזיות בכלא!

הפסימיסטים אומרים: ומה יקרה אם האסירים היו אומרים: "לא נכנעים..." – נו, שוין... אז היה אפשר לקצץ (על פי חוק) ביקורי משפחות... רוצים שאמשיך... יש עוד הרבה מה לעשות למנוולים הללו, אבל מכיוון שיש לנו את ארדן, בטח הם יקבלו תוספת של סטייקים לארוחת בוקר...

* * *

משה כהן

שסעים

"האנשים הנאורים" בקירבנו מלינים השכם והערב על "השסעים" ו"הקיטוב" בחברתנו.

ולכן מה הם עושים, מקטרגים השכם והערב שישראל הפכה מדינה פשיסטית, לאומנית, תיאוקרטית, מיליטריסטית, לא דמוקרטית, וכו'. 

ואל מי מפנים הם אצבע מאשימה, אל כל אלה שחולקים על דעתם, כל אלה הסבורים שמדינה פלסטינית תסכן את ביטחונה של מדינת ישראל ותציף את ארץ-ישראל בערבים. ומפנים אל כל מי שחושב שישראל היא מדינה יהודית. 

אז מה הפלא שיש "קיטוב" בעם? 

פרס ישראל למי?

השמאל רותח על הענקת פרס ישראל לדויד בארי מנכ"ל עמותת אלע"ד, כדרכם להתנגד לכל מעשה ציוני. אחת הטענות היא שאלע"ד "מנשלת פלסטינים מביתם".

ביום 30 באפריל בשעה 18:30 בערוץ 10 התקיים ויכוח בנדון. דני קרוון הביע התנגדות נמרצת להענקת הפרס לדוד בארי בגלל "שהוא מנשל פלסטינים". לעומתו טען עו"ד דן אבי יצחק שאלע"ד פועלת באופן חוקי והוגן לחלוטין. 

לשמע דבריו של אבי יצחק, התרתח המנחה, ירון לונדון, והתפרץ באופן בוטה נגד אבי יצחק. 

האם התנהגות זו תואמת את האתיקה העיתונאית, המחייבת גישה אובייקטיבית? 

דוגמה נוספת לשליטה המוחלטת של השמאל בתקשורת, תוך רמיסת כל כללי האתיקה העיתונאית. 

סיבה למסיבה

עומד בקרוב להיפתח מוזיאון חדש בלב ירושלים. שם המוזיאון הוא "הסובלנות".

יש לי תחושה בלתי מוכחת שהסובלנות היא כלפי הטרור הערבי, המוצדק כמאבק ב"כיבוש". 

הלוואי ואתבדה. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. יום התייחדות לאומי

המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות חד וקשה. כמעט בלתי אפשרי. תעצומות נפש רבות נדרשות, כדי להתייחד עם זכר הנופלים בצילן של חגיגות העצמאות, וכדי לשמוח שמחה אמיתית על עצמאותנו, בצל היגון והצער על הנופלים. אך החיבור בין שני הימים הללו נכון וראוי, בשל הזיקה העמוקה בין מהותם.

ביום הזיכרון אנו אבלים על יקירינו, חללי צה"ל. ביום העצמאות אנו חוגגים את עצמאות מדינתנו, מדינת ישראל. שמחת החג מהולה בתודעת המחיר הכבד הכרוך בקיום המדינה ובהגנה עליה. האבל והזיכרון מהולים בתודעת המשמעות של מחיר הדמים, שלא היה לשווא, כי הוא מבטיח את חיינו הלאומיים.

זו מהותו של יום הזיכרון. המשפחות השכולות אינן זקוקות ליום זיכרון. יש להן 365 ימי זיכרון בשנה. היום הזה קיים בעבור החברה הישראלית, כיום לאומי של התייחדות עם הנופלים. אולם להורים השכולים יש נחמה מסוימת, בכך שעם שלם מתאחד, יום בשנה, מניח בצד את המחלוקות בתוכו, וזכר הנופלים והיגון על אובדנם, פועם בלבות כולנו, כפעום לב אחד.

וכה מצער, שבשנים האחרונות קדושתו של יום זה חוללה במפגנים פוליטיים פלגניים, רדיקליים ופרובוקטיביים. תחת שם החיבה "אלטרנטיבי", נעשה ניסיון ליצור יום זיכרון אחר, החותר תחת מהותו ומשמעותו של יום הזיכרון, וממיר את ערכיו בערכים הפוכים.

מבקרת טלוויזיה צופה בתוכניות יום הזיכרון, וכותבת ש"הכל שקר", מלבד ראיון עם אב שכול שהתפרץ לנאום ראש הממשלה. למה שקר? כי האובדן הוא "אלוהי הכיעור." כל דיבור על הקרבה, על "ציוו לנו את החיים," על גאווה באנשים שהלכו ראשונים, שנשאו את עמם עלי שכם – כל אלה "מליצות ריקות," על פי הטרנד. כל מהותו של יום הזיכרון הוא שקר, ולכן יש להמירו במהות הפוכה.

המהות ההפוכה באה לידי ביטוי בטקס זיכרון משותף לישראלים לפלשתינאים שנהרגו בסכסוך. את מקום הסולידריות הלאומית, שבאה לידי ביטוי בהתייחדות עם זכר הנופלים למען המדינה ובהזדהות עם משפחותיהם, תופסת סולידריות אחרת, עם "קורבנות השנאה" משני הצדדים. יחס שווה למי שנפל במלחמה על קיומה של מדינת ישראל ולמי שנהרג במלחמה נגד קיומה. למי שנפל בהגנה על אזרחי ישראל ולמי שנהרג בניסיונו לפגוע בהם. למי שנרצח בפיגועי טרור ולמי שרצח באותם פיגועים.

טקס כזה כמוהו כזריית מלח על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר בחברה הישראלית, מתוך חוסר התחשבות בכאב שעצם קיומו מסב לכל כך הרבה אנשים בתוכנו. ופוליטיקאים מפמפמים את האירוע ומעלים אותו על נס, מתוך שיקול ציני, זר.

פרובוקציה גוררת פרובוקציה, קיצוניות גוררת קיצוניות, ועל הטקס עטו בחדווה, כמוצאי שלל רב, הזועמים המקצועיים, אנשי הימין הרדיקלי, "הצל", בן גביר ושכמותם. ויום הזיכרון, שבו השכול ניצב מעל השסעים והמחלוקות, הופך לזירת התגוששות אלימה בין הקיצונים המושכים את החברה הישראלית לשיח קצוות מתלהם.

הכאב והגאווה המאפיינים את היום הזה מושלכים לקרן זווית, ואת מקומם תופסים העמקת השסע, הפלגנות והציניות.

הבה נחזיר את יום הזיכרון לייעודו – יום התייחדות לאומי עם הנופלים על תקומת ישראל.

2. צרור הערות 3.5.17

* הישראלי היפה – אבי החיילים הבודדים, חתן פרס ישראל צביקה לוי, הוא התגלמות הישראלי היפה. הוא דמות מופת – ציוני למופת, פטריוט למופת, קיבוצניק למופת, אדם למופת. איש שכולו עשיה, נתינה ואהבה – אהבת האדם, העם והארץ.

טקסי פרס ישראל מרגשים אותי תמיד. הם מבליטים את הטוב והיפה שבנו, שלעיתים נשכחים בטרדות היום יום. אך השנה התרגשתי באופן מיוחד, בזכות פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה ולמדינה שהוענק לצביקה לוי.

* ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – פרופסור אחמד עיד, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה הר הצופים, הוזמן להדליק משואה ביום העצמאות, לתפארת מדינת ישראל ולציון יובל לשחרורה של ירושלים, בירת ישראל.

שעה שקהיליית הטרוניה מטפטפת לוורידיה בעקביות סיפורי בדים כמו "ישראל היא דמוקרטיה ליהודים בלבד," הבלי "אפרטהייד" ועוד בדותות וקשקושים מופרכים מסוג זה, פרופסור עיד מגלם את הדמוקרטיה הישראלית האמיתית, דמוקרטיה ליברלית במלוא מובן המילה; מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינת כל אזרחיה (במובן האמיתי של המושג, לא כסיסמת שווא של שוללי קיומה של מדינה יהודית), מדינה יהודית המעניקה שיוויון זכויות מלא ואימתי לכל תושביה, ללא הבדל דת גזע ומין, כמובטח במגילת העצמאות. למרות הלחצים הכבדים והאיומים שהופעלו עליו, פרופ' עיד התעקש לדבוק באמת, ולהשיא כאזרח חופשי ושווה זכויות משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל. פרופסור עיד הצהיר שהוא מדליק משואה "לכבודה של ישראל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לכבוד האחווה, לכבוד מסירות הנפש, לכבוד העתיד המשותף לכולנו – יהודים וערבים יחד". אמן!

ניכרים דברי אמת!

* דמות מופת – הדלקת המשואה בידי פרופסור עיד ודבריו המרגשים, מאירים בזרקור על סוגיית ערביי ישראל והשתלבותם בחברה הישראלית; סוגיה המשמשת את המסיתים נגד ישראל, מבית ומחוץ, לעלילת ה"אפרטהייד" כביכול.

אני מציע להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה רחבה, ולא בראש קטן. מדינת ישראל חיה בתוך מרחב עצום השולל את עצם קיומה. מיום הקמתה היא נמצאת במלחמה בלתי פוסקת על קיומה. היא מתמודדת כל השנים עם טרור רצחני ברחובותיה, ועצם קיומה כרוך במחיר דמים כבד. ויש בתוכה מיעוט לאומי גדול, כחמישית מאזרחיה, השייך לרוב העצום במזה"ת הלוחם נגד קיומה. איני יודע מה חושב בלבו כל אזרח ערבי, אבל בקלפי רובם הגדול בוחרים כוח לאומני קיצוני, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית. זאת נקודת המוצא לבחינת הנושא.

כאשר אנו בוחנים את הדברים מנקודת המוצא הזאת ובפרספקטיבה רחבה, ניתן לראות בעליל את עצם העובדה שישראל היא דמוקרטיה ליברלית המעניקה זכויות אזרח מלאות לאזרחים הערבים, הגם שהיא אינה דורשת מהם חובות מלאים, כתופעה חסרת תקדים באף דמוקרטיה אחרת בעולם. ניתן להשוות זאת למה שקורה היום באירופה. כאשר יש שם כמה פליטים מוסלמים, שאינם מתקרבים כלל לאחוז הערבים בתוכנו, ורובם הגדול ממש אינם רואים במדינה אליה באו – ישות שהם שוללים את קיומה או את אופייה, ושפה ושם יש איזה פיגוע, מן הסוג שאנו חווים מדי יום ביומו מאז הקמת המדינה – אפשר להשוות את התגובה שם לדמוקרטיה שלנו? בצרפת מועמדת בדמותו של בנצי גופשטיין עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות ועל פי כל הסקרים היא עלולה לגרוף עשרות אחוזי תמיכה. אצלנו המפלגות הללו אפילו אינן עוברות את אחוז החסימה. האם אנו יכולים לדמיין פרלמנט אירופי אחד, שהיה מאפשר בתוכו רשימה משותפת המונה עשירית מחברי הפרלמנט, שמתנגדת לקיומה של אותה מדינה? איפה? בבריטניה? בצרפת? בהולנד? בגרמניה? איפה?!

ואילו אצלנו, מתוך תפיסת העולם הדמוקרטית הליברלית, המאפיינת את הציונות על כל גווניה מיום הקמתה, ובאה לידי ביטוי במגילת העצמאות, הסובלנות והפתיחות הם חסרי תקדים ואין להם אח ורע בעולם. עלינו להתגאות בכך, ולא להלקות את עצמנו מלקות שווא, מתוך ספורט לאומי של כמה צדקנים צעקנים בתוכנו. הם יש עוד מה לשפר? בוודאי. בתחום זה כמו בכל תחום אחר בחיינו. וככל שנשתפר, תמיד יהיה עוד מה לשפר. אבל קודם כל עלינו להתבונן בעצמנו בעיניים פקוחות, ויש לנו הרבה הרבה במה להתגאות בדמוקרטיה הישראלית בכלל, וביחסה למיעוט הערבי בפרט.

מתוך נקודת מוצא זו, יש להתייחס להדלקת המשואה בידי פרופיסור עיד. אפשר לנוד על כך שהוא חריג, יוצא דופן וכו'. וכבר קראתי איזה מנוול יהודי שכינה אותו "ערבי מחמד". ואפשר לראותו כמופת לכך שאפשר, שמדינת ישראל היא אכן ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כפי שהוא היטיב לתאר אותה, ולעודד עוד ועוד ערבים ללכת בדרכו.

* מה שפרופסור עיד יודע – פרופסור עיד יודע היטב, שהוא שייך לקיבוץ הערבים היחיד במזרח התיכון, שנהנה מזכויות אזרח, מזכויות אדם, מזכויות פוליטיות, מחופש ביטוי, מחופש עיתונות, מחופש העיסוק, ומכל אותן חרויות שנשללות מן הערבים במדינות ערב. רק הערבים החיים במדינה היהודית הם אזרחים אמתיים.

* חתן תנ"ך חילוני – בדרך כלל איני אוהב את האבחנות בין "חילונים" ו"דתיים". ובכל זאת, אני שמח להבליט את העובדה שחתן התנ"ך העולמי, שגיב לוגסי, הוא הפעם נער "חילוני", ללמדך שהתנ"ך הוא ספר היסוד הלאומי שלנו, של כל יהודי באשר הוא, ולא של "הדתיים". ומול דחליל ה"הדתה" וזעקות הגעוואלד המתלוות אליו, טוב לראות שיש נערים "חילונים" שרוצים להעמיק ולהצטיין בהיכרותם עם התנ"ך, שהוגדר במגילת העצמאות כ"ספר הספרים הנצחי", שהעם היהודי יצר בארץ ישראל והנחיל לעולם כולו.

חבל שחתן התנ"ך חבש כיפה. לא שיש לי, חלילה, בעייה עם הכיפה, אלא שראוי היה להבליט את המסר, שהתנ"ך הוא של כולנו כמו שאנחנו, של חובשי כיפות ושל גלויי ראש כאחד.

* מחרחר מלחמת אזרחים – ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, פרסם שוקן פשקוויל נאצה של רוגל אלפר, המחרחר מלחמת אזרחים ומטיף לה, "שוחר שלום" שכמותו. תהיה זו מלחמת אזרחים נגד המדינה היהודית, שבה ילחמו נגד המדינה היהודית הפלשתינאים יחד עם "הדמוקרטים", כלומר אלה שמתנגדים לקיומה של מדינה יהודית.

טוב, ל"דמוקרטים" כבר יש יום זיכרון חלופי...

* ומוספים כהלכתם – אני מרבה לבקר את הקו האנטי ציוני שמובילה דבוקת שוקן ב"הארץ". דווקא מסיבה זו, היושרה האינטלקטואלית מחייבת אותי להעלות על נס ביטויים שונים ומגמות אחרות באותו עיתון.

אני שמח לציין לשבח את המוסף הספרותי של "הארץ" ליום העצמאות. בראש ובראשונה כי הוא מוסף מרתק ועשיר, חומר הקריאה הטוב ביותר בעיתוני החג (לפחות לחובבי היסטוריה ציונית). אך בראש ובראשונה, כיוון שהוא מוסף אולטרה ציוני.

אציין בעיקר שני מאמרים. מאמר מרתק של יגאל בן-נון על מרקו ברוך, מנהיג ציוני צעיר, גאון ומבריק, אינטלקטואל מזהיר, שהיה אופוזיציה להרצל בתבעו קו מיליטנטי ומיליטריסטי של הציונות, שהתאבד בשל אהבה נכזבת בגיל 27. בדרך כלל הועלה מרקו ברוך על נס בידי הזרם המקסימליסטי של הציונות הרוויזיוניסטית, והופתעתי למצוא מאמר על אודותיו, מלא הערצה ותמיכה בדרכו, דווקא ב"הארץ". לא אהבתי את הנימה הביקורתית מדי על הרצל והבלטת שגיאותיו. אין מנהיג דגול שאי אפשר להצביע על רשימת שגיאותיו וכישלונותיו, כולל צ'רצ'יל ובן גוריון.

המאמר השני הוא מאמר של דביר שוורץ על "הטור השביעי" של אלתרמן. מאמר אוהד ומעריץ של אלתרמן, בעיקר של שירתו הלאומית ובמיוחד של "הטור השבועי". שוורץ מתפלמס עם המבקר החריף ביותר של "הטור השביעי", פרופ' דן מירון. המאמר כולל ניתוח מקורי, מבריק לדעתי, לגדולתו של "הטור השביעי" ומה שהפך אותו נערץ על הישראלים בני התקופה – האופן שבו בנה את האתוס הלאומי הגדול מתוך חוויותיהם ונקודת מבטם של אזרחים מן השורה, ולעיתים דווקא מן השכבות הנמוכות ביותר. תצריף חוויותיהם של אותם גיבורים לשעה, יוצר את הסיפור הקולקטיבי של האומה, לא פחות מהחלטות המנהיגים.

כמו כן הופיעו במוסף, בין השאר, מאמר של רפי מן על עיסוקו של בן-גוריון בשפה העברית, שני מאמרים על המשורר דן פגיס במלאת שלושים שנה לפטירתו, והחלק השלישי מן המסה המרתקת על משנתו האידיאולוגית של בן ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה (חבל שפרקי המסה מתפרסמים במרווחי זמן כל כך גדולים, ולא ברצף, עובדה היוצרת נתק במעקב של הקורא אחרי המחקר).

* נשכנות לשמה – כתבתי שרוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה, ושאל אותי אחד הקוראים אם לא הגזמתי קצת. שאלתי אותו: "למה? אתה מכיר מישהו יותר אנטישמי?" והוא השיב: "אחמדיניז'אד, למשל."

ולמה לדעתי ווטרס אנטישמי יותר? אחמדיניז'אד הוא קנאי איסלמיסטי שיעי ולאומן איראני, והאנטישמיות שלו היא פועל יוצא של הקנאות והלאומנות. לעומת זאת, האנטישמיות של ווטרס מזוקקת. זו אנטישמיות לשמה, אנטישמיות נטו. אנטישמיות להכעיס ולתיאבון.

הוא כמו כלב נושך – לא כדי לאכול, אלא כדי לנשוך.

אגב, אני נגד החרמת המוסיקה שלו ושל וגנר.

* חרפה והישג – ההחלטה האנטי ישראלית באונסק"ו היא חרפה לארגון, ומצטרפת לשורה ארוכה של ביזיונות של האו"ם וארגוניו. אך דווקא הפעם, החדשות הטובות בולטות יותר. הרוב האוטומטי האנטי ישראלי הולך ומצטמצם. מיספר המדינות המתנגדות והנמנעות גדל משנה לשנה, והפעם היה גדול יותר ממיספר התומכים. מבין המדינות הדמוקרטיות, היחידה שתמכה הפעם בביזיון היא שבדיה. בניגוד לאגדות "הבידוד המדיני", מצבה המדיני של ישראל דווקא משתפר בשנים האחרונות, והביטויים לכך רבים. יש להמשיך ולפעול להמשך המגמה – להעביר משנה לשנה עוד תומכים להימנעות ועוד נמנעים להתנגדות.

נקודה בולטת בהצבעה הזאת, היא המשך התמיכה האוטומטית של רוסיה בכל יוזמה אנטי ישראלית באו"ם ובמוסדותיו, בניגוד לאשלייה על יחסי ידידות הנרקמים בין המדינות. הקשר המתהדק בין ישראל לרוסיה ובין נתניהו לפוטין חשוב ביותר, אך אין לטעות – רוסיה היא עדיין מעצמה עוינת.

* הצעה לסדר – אני מציע שביקורו של הנשיא טראמפ בישראל לא יכלול נאום בכנסת. בשנים האחרונות, נאומי המנהיגים הזרים בכנסת הפכו לקרקס. ח"כים מתלהמים וקיצונים מימין ומשמאל, נרקומנים של "צומי" ורייטינג, מרשים לעצמם לשסע את נאומי האורחים ולהפריע להם. זה לא מכובד, לא מכבד את האורח ובעיקר לא מכבד את הכנסת ואת הדמוקרטיה הישראלית.

את התשובה ש"לא צריך להיכנע לקיצונים ולתת להם להכתיב את חוקי המשחק" אני יודע לתת לבד. והיא נכונה. ובכל זאת, עדיף להימנע מביזיון.

* הודעה אישית – ב-2 במאי מלאו 90 שנה להולדתו של הסופר, העיתונאי והסטיריקן עמוס קינן. קינן היה איש שמאל, אך אדם פתוח שלא חשב כאוטומט, אלא בחן דברים לגופם. בראשית שנת 2000, בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הוא שלח מכתב ליהודה הראל, ואמר לו שזהו מכתב לפירסום. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, וכמובן שפירסמתי אותו מיד.

כותרת המכתב היתה "הודעה אישית", וזה היה תוכנה:

"אני יודע שצריך לעשות שלום עם סוריה. אני יודע שאין שלום עם סוריה ללא החזרת רמת הגולן לסוריה. אבל אינני מסוגל להצביע במשאל עם בעד ההצעה. ידיי, ליבי וגם מוחי אינם מסוגלים להחזיר את רמת הגולן היפה והפורחת והמשגשגת לרודן עלוב של ארץ עלובה ונחשלת, שחוץ מצבא אין לה מאומה. אינני מפחד מהצבא הסורי, כשם שאינני מפחד מיציאה ללא תנאי מדרום לבנון. החיזבאללה רוצה אותנו מחוץ ללבנון. אינני מאמין שהחיזבאללה ירדוף אחרינו לתחומי ישראל, ואם אכן כך יעשו בכוחנו לשתק את לבנון. רמת הגולן היא החלק הגיאוגרפי של ארץ ישראל, שבשנת 1919 נמנע מאתנו בהסכם בין צרפת לבריטניה, שאז היו אימפריות והיום כבר לא. הגולן הוא א"י, וא"י לא תימסר לעולם למדינה זרה. עד כאן."

* אני כותב – הסופר, המשורר, הסטיריקן, העורך והמבקר הבריטי קינגסלי איימיס, מחבר הספרים: "ג'ים בר מזל", "סטנלי והנשים" ואחרים, כתב פעם: "אם אינך רוצה לעצבן אף אחד – אל תכתוב."

הוא צדק. ואני כותב.

אני כותב גם כשאני מעצבן, כי חשוב לי לבטא את אמונותיי, חשוב לי להשפיע, ואני מוכן לספוג ביקורת ולהתמודד איתה. גם כאשר היא מרושעת. גם כאשר היא ממקלדתו של העורך.

אני כותב את הדברים שאני מאמין בהם, וממש לא מעניינים אותי כל מיני תיוגים אנכרוניסטיים ש"ישל "ימין" ו"שמאל". ולכן, איני מתרגש כשקוראים, וגם לא כשעורכים, מתייגים אותי כ"שמאלן" או כ"ימני".

ואם אהוד בן עזר סבור שעמדתי בנושא אלאור אזריה משייכת אותי ל"מחנה ישראלי שמאלני פרו-פלסטיני בתקשורת", אותי ההערה הזאת בעיקר משעשעת, ברמה האישית. מצד שני, היא קצת מדאיגה ברמה העקרונית, כי משתמע ממנה, שבעיני בן עזר הרצון שצה"ל יישאר צה"ל ולא יהפוך לכנופיה היא עמדה פרו-פלשתינאית, ומכאן שעמדה פרו ישראלית היא שאיפה להתפוררותו של צה"ל והפיכתו לצבא מובס. וזה קצת מוזר.

[אהוד: אל תיתמם. צה"ל אינו הופך לכנופייה, וסמל אלאור אזריה פעל בדיוק לפי הפקודות שניתנו לו ולכל החיילים האחרים, הנלחמים יומם וליל בטרור הפלסטיני הרצחני, ואשר נמצאו, יימצאו במצבים דומים, גם בעתיד. הפקודות הן של וידוא הריגה, מה עוד שאין אצלנו עונש מוות לרוצחים אז לפחות ראוי להרוג אותם בשעת פעולתם. סמל אלאור אזריה הורשע בידי בית דין צבאי יהיר ומנותק מן המציאות, וזאת על לא עוול בכפו, ומי שהיטיבו ומיטיבים לגנות את סמל אלאור אזריה הם "המחנה הישראלי השמאלני הפרו-פלסטיני בתקשורת", ולצערי גם צדקנים כמוך.

המשפט הצבאי המטורלל שנערך לסמל אלאור אזריה היה אחת ההצלחות האנטי-ישראליות המזוהמות ביותר של ארגון "בצלם", של צלמיו הפלסטיניים שאותם הוא מממן, ושל הקרן לישראל חדשה המממנת אותו. לכן הביקורת שלי עליך אינה "מרושעת" אלא צודקת].

* ביד הלשון:  אסכלה – מנגל או ברביקיו? מה המינוח העברי ל"על האש"? בלשון חז"ל המונח אסכלה הוא "צלי אש, ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלה ולא צלי התנור..." (מכילתא על שמות יב ח).

"אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא" (פסחים פרק ז', משנה ב').

"הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור. השפוד והאסכלה, מלבנן באור." (משנה עבודה זרה ה יב).

ונשאלת השאלה האם הנפנוף נקרא בפיהם "תנועת האסכלה"?

* * *

ד"ר עירית אמינוף

מכתב גלוי לחתן פרס ישראל – ארז ביטון!

לא קראתי את הדו"ח של הוועדה בראשה עמדת. אני בטוחה שאתה וחבריך לוועדה, הקדשתם מחשבה רבה לנושא בו דנתם, והתייחסתם בכובד ראש לסוגיה שלשמה כינסו אתכם. אין לי ספק שגם בין המסקנות, יש כאלה הראויות לעיון.

לעומת זאת, קראתי בעיון מירבי את כל הראיונות שנערכו עמך וראו אור מעל דפי העיתונות, את כולם, בכל העיתונים. נדמה היה לי שאינך חי בארץ הזו. איני יודעת מנין נשאבו ידיעותיך על מה שלמדנו ומה שלא למדנו, אבל, מר ביטון, צר לי לאכזב אותך ולומר, כי כולנו למדנו את שירת ימי הביניים של תור הזהב בספרד, כולנו יודעים מי הם שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד יהודה הלוי, ואבן כלפון ואחרים רבים, אנו מכירים את יהודה אלחריזי ובני דורו, כולנו למדנו על גירוש ספרד. חשוב להדגיש שהיו גם גירושים רבים אחרים, שאודותם לא המלצת ללמד, על גירוש אנגליה ידעת? על הגירושים ברוסיה הלבנה בעת המהפיכה הבולשביקית, שמעת? על גירוש היהודים מקזחסטן שמעת? המפורסם שבהם הוא ללא ספק גירוש ספרד ואין אחד מאתנו שלא למד זאת. [אתה ואני קרובים מאד בגיל, מפה כנראה שגם אתה למדת את כל אלה].

רובינו מודעים לחלקים מן ההיסטוריה של היהודים ברחבי האימפריה הפרסית, למדנו זאת גם בתנ"ך גם בהיסטוריה. כל הציבור בארץ חזה בהתרגשות בסדרה הנפלאה על פי ספרו של אמנון שמוש – מישל עזרא ספרא ובניו, אודות יהדות סוריה וכתר ארם צובא. רבים מאיתנו מכירים ונוטלים חלק בסהרנה, חגיגת יוצאי כורדיסטן. כל העם הזה חוגג את יום המימונה של יהדות מרוקו, מאז שסם בן שטרית דאג להכיר אותה לכלל עם ישראל ולהכניסה אל לוח השנה. אפילו יום חופש מלימודים נקבע ביום זה. כולנו אהבנו את ג'ו עמר, והתרגשנו עד דמעות לשמוע אותו שר על הגיבור נתן אלבז, ועל ברצלונה. רובנו אוהבים מאוד את התזמורת האנדלוסית והולכים למופעים שלה בכל מקום ואתר בארץ, אמת היא – שלא כולנו אוהבים להשתטח על קבריהם של צדיקים ושל פחות צדיקים.

ודווקא את מעפילי הספינה אגוז אנו כן זוכרים ומזכירים, הלוואי שהיינו זוכרים ומזכירים כך את מעפילי הספינות מאירופה אשר טבעו וטובעו על ידי צוללות גרמניות, רוסיות ועל ידי הבריטים במהלך המלחמה, לפניה ואחריה.

אותן אתה זוכר? האם המלצת ללמד פרק זה בתולדות היישוב בארץ?

אתה יודע על 80 ספינות המעפילים אשר ניסו להגיע לחופי ישראל, שכל אחת מהן היא סיפור הירואי בפני עצמו? השמעת על הספינה פאטריה, שמעת על סטרומה? שמעת על סלבדור?  ידוע לך מה קרה לספינה  מפקורה?  ודאי שמעת על אקסודוס המפורסמת ש-4.500 מעפיליה לא הורשו לנחות בחופי ישראל ב-1946 וגורשו חזרה לצרפת ולגרמניה באניות גירוש, השמעת על ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט? על הספינות ג'יפו, רים , פנצ'ו? כל אלה טבעו בחופי הים התיכון ובהם מאות רבות מאד של מעפילים שלא ראו את חופי הארץ, רק הספינה אגוז חשובה בעיניך? משום שיצאה ממרוקו? אכן כל 44 נוסעיה טבעו בים, והיה זה אסון גדול, אבל הארץ הזו לא שכחה,

אגוז זכתה לאנדרטאות הנצחה באשדוד, בחצור הגלילית ובהר הרצל. קורבנותיה זכו ללוויה ממלכתית, להעלאת עצמותיהם ממרוקו, ולקבורה בהר הרצל למתיה וגם לנעדריה. אגוז זכתה להנצחה בשמות רחובות ואירועים, ומה לא? 

אותה אתה מבקש שנלמד, היא ספינה של עולי מרוקו, ומה על כל היתר? ביקשת גם שיזכרו אותן ואת האלפים שניספו בהן בדרכם לארץ ישראל? או אולי הן חשובות פחות, כולן של אירופאים...

על הגירה אתה מלין? ההורים שלנו, שהגיעו בשנות השלושים של המאה הקודמת מאירופה, לא היו עולים חדשים?! לא ישבו בשער עלייה? האם קיבלו משהו מן המדינה? רק נתנו ונתנו, כי לא היתה מדינה, ולא היה מה לקבל. אפילו ימי עבודה לא היו להם, הם בכו על כך? הם הקימו ועדות? הם זעקו בראש חוצות על קיפוח?

אבל לא על קיפוח, ולא על תלונות שווא, ולא על ניכור בין אשכנזים למזרחים, שכבר מזמן התפוגג בארצנו, אני כותבת אליך, אלא על השימוש שלך בשתי מילים שהרעימו אותי במיוחד. 

לדבריך, אתם המזרחים נתונים בגטו וכולם יורקים עליכם.

איך אתה מעז ארז ביטון לומר זאת? אתה בגטו?

אתה שה"יורקים" העניקו לך את הפרס הגבוה ביותר שיכולה מדינת ישראל להעניק? כן כן האשכנזים הנוראים הם שהעניקו לך את הפרס הזה. אתה יודע מהו גטו באמת? האם תרצה שאפנה אותך למיספר ספרים שיבהירו לך מה זה גטו? כמו  גטו  ביאליסטוק, גטו וילנה, גטו לודז', גטו וארשה, גטו אופולה, גטו טרלוב, הגטאות  בטרנסניסטריה?  ועוד עשרות ואולי יותר של גטאות שאיני בקיאה בהם די.

אולי אם תתוודע לעובדות אודות התופעה המצמררת הזו הקרויה גטו, שוב לא תרגיש חופשי להשתמש בה לגבי מצב המזרחים, האם לא רעדו שפתיך כשהשתמשת במושג זה?

הרחקת לכת מר ביטון, בשימוש שלך במילה שואה. שואה היא לא עוד מילה שאפשר  להשתמש בה על כל צעד ושעל. טרם היתה תופעה בהיסטוריה של המין האנושי כמו השואה, אז אתה, ארז ביטון, משווה אותה לתופעות יומיומיות שגרתיות ובנליות בארצנו?

היכן הבושה?

אתה מכנה את עצמך ניצול שואה, רק בגלל העובדה שמישהו החליט לפצות את ילידי צפון אפריקה שנולדו עד שנת 42' על כך שהגרמנים חדרו למרוקו ושהו בה והיו מי שנפגעו. אתם מקבלים קיצבה, אתם זוכים לתרופות חינם עד סוף חייכם, אבל האם יש לך זכות לומר על עצמך שאתה ניצול שואה? אתה מבין את פשר המילה? אתה יורד לעומקה?

בוא ואספר לך על קצה הזרת, מהי שואה. שואה היא שסבא וסבתא רבא שלי, הי"ד, ילידי 1860 במרכז פולין,  נשלחו אל תאי הגזים של מחנה המוות סוביבור בהיותם בני 83. בסוביבור טרם הצליחו להחדיר בשלב זה את הגז "ציקלון בי", על כן השתמשו בגז מן האגזוסט של מנועי הטנקים הגרמניים. כך נחנקו למוות נורא בתאי גזים מצחינים, סבא וסבתא רבא שלי על בניהם, נכדיהם, ניניהם ומשפחתם העניפה וכל יתר בני עירם הקטנה. 

שואה זה שסבתי מרוסיה הלבנה, הי"ד,  נורתה עירומה אל הבורות, יחד עם עוד עשרות ומאות נשים צעירות וזקנות, כשהיא מחזיקה בנכדה הפעוט [בן דודתי] על ידיה. שואה זה שסבי הי"ד נשרף בחיים יחד עם כל הגברים הצעירים והמבוגרים שבעיר, בבית הכנסת אשר הוקף והוצת, בהיכנס הנאצים לביילורוסיה ביוני 1941.

שואה זה שדודתי ובעלה, הי"ד, אשר הצטרפו לפרטיזנים ביערות וילייקה ברוסיה הלבנה נרצחו-נטבחו  על ידי הנאצים, או הפרטיזנים, או הרעב והקפאון, ובנם הפעוט אשר הופקד אצל סבתו [סבתי] למשמרת נורה יחד עם סבתי אל הבורות.

שואה זה שדודי הי"ד, שהיה קצין בצבא הפולני, הושמד יחד עם כל היהודים שבצבא הפולני ולא נודעו עקבותיו.

שואה זה שגדלנו, אחי אחותי ואני בארץ ישראל, בשנות השלושים והארבעים, ללא קרובי משפחה: לא סבא לא סבתא לא דודים ודודות ולא דודנים משום סוג. אין אנו יחידים יש רבים כמונו בארץ.

שואה זה שהוריי, שהיו בשנות השלושים לחייהם, קמו בוקר אחד בתום המלחמה הגדולה, ופתאום "תפסו" שהם יתומים בעולם הזה ולא נותר להם בן משפחה אחד, כי הם עלו ארצה כחלוצים בראשית שנות השלושים  ומשפחתם נותרה בפולין ורוסיה. הם עלו כדי לבנות בית יהודי לכל יהודי העולם ביניהם גם עבורך ועבור כל רעיך מארצות האיסלם.  ואתה מעז לקרא לעצמך ניצול שואה?

אתה חושב שהמסעות של בני הנוער לפולין [שאני מתנגדת להם בכל צורה ואופן] דומים למסע שורשים? אתה משווה אותם למסעות טיול והכרת שורשים לספרד ולמרוקו?!  צריך תעוזה לשם השוואה כזו, תעוזה וגם חוצפה, הייתי אומרת.  מאחר שהתוודעתי אל אישיותך בשנים האחרונות, אני יודעת שצלחה דרכך ולמדת במוסדות טובים [שהאשכנזים הנוראים הקימו בעמל רב], איך בחור עם היגיון כשלך אומר דברים כאלה? האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? ארז ביטון?

התביישתי לקרוא את דבריך אודות האשכנזים והתרבות המערבית-אשכנזית, זו אשר הביאה אותך למה שהינך היום, ונתנה כלים בידיך ובידי חבריך להתריע, לזעוק ולצעוק על קיפוח תרבותי.

אני אשכנזייה מכל כיוון אפשרי, אבל ילדיי כבר לא אשכנזים טהורים,  ונכדיי כבר בטח לא, הם תערובת נפלאה של בני הארץ הזו.

לא הכול מותר וצריך להגיד,  ולך באופן ספציפי, ארז ביטון, אין על מה להלין. נהפוך הוא, זכית מידי הממסד האשכנזי-מערבי  לכבוד מלכים, ועליך ועל החוברים אליך אומר אבטליון:

"חכמים היזהרו בדבריכם

שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים,

וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו

ונמצא שם שמיים מתחלל."

[אבות פ"א  מי"א]

ד"ר עירית אמינוף

עפולה

אהוד: מה את מתפלאה? ארז ביטון מתנהג כדמגוג עדתי חסר ידע היסטורי, בור ועם-הארץ. ואלמלא האפלייה המתקנת אולי לא היה זוכה בפרס ישראל, שכנראה גרם לו שהשתן עלה לראשו.

* * *

גדי טאוב

הפתולוגיה של השמאל המטורלל בגרמניה

כדי להבין את כל העסק הבלתי נעים הזה עם שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, צריך נדמה לי להבין קצת את הפתולוגיה של השמאל המטורלל בגרמניה, שהיא אומנם דומה לזו של רוב הקצוות המטורללים של השמאל, ברוב המערב, אבל יש לה עוקץ גרמני מיוחד.

אנשים שסוחבים על גבם את האשמה הכבדה בתולדות האדם, מחפשים דרכים להקל אותה קצת. והדרך המתבקשת לעשות את זאת – לרמוז שהיתה מידה של צדק בפשע – חסומה. הרי קשה, מחוץ לקצה המטורלל של הימין, לומר שזה היה מגיע ליהודים בגלל משהו שהם עשו.

אבל אפשר להתקרב לשם בזיגזוג חמקני, בעיקר משמאל, אם אומרים שהפנמנו את לקח השואה ולכן אנחנו מזהים את זרעי הלאומנות במקום אחר, ודווקא אצל היהודים, וחובתנו להתריע וכו' וכו'. או כמו שאמר לי פעם חבר עיתונאי גרמני, בגרמניה תמיד משחקים ב-find the new Nazi. 

ואם הנאצי החדש הוא יהודי, אז יש לזה כל מיני יתרונות. ראשית זה אומר שלא רק אנחנו היינו נאצים. יש הרבה נאצים, אנחנו פשוט היינו קצת יותר נאצים, זה הכול. עניין של מידה. אבל מה שעוד יותר קוסם בזה, שרומז-נסוג, אומר בלי להגיד, שמשרטט את מסלול החץ המורעל אבל לא בדיוק יורה אותו, הוא העובדה שמצאנו אותם, את הנאצים החדשים, דווקא ביהודים. 

מפני שאם היהודים הם הנאצים החדשים, אז אולי בכל זאת... כלומר... אם כך, זה לא לגמרי סתם ש... הרי... הי! כולנו מסכימים שאת הנאצים היה צריך להרוג, לא? לא, לא. כמובן! את הנאצים ההם של מלחמת העולם השנייה! ברור. ברור. לא את היהודים חלילה, מה פתאום. משפטי נירנברג. את אלה. וחבל שלא תפסנו את מנגלה.  

אז כמובן – כמובן! – שאף אחד לא יכול לומר שהיהודים של אז היו נאצים. חלילה וחס. הם רק היו, התברר בדיעבד, או לפחות אלה מהם ששרדו הפכו ל... כפי שהתברר בדיעבד, הורים של... אוקיי, לא בדיוק נאצים... אבל הי, הרי מי כמונו הגרמנים יודע לזהות את התופעות האלה כשהן עוד קטנות, נכון?

אנחנו מומחים לנאצים. אז אנחנו, מכולם, יכולים לומר משהו שממנו, בטח יהיו כאלה שיסיקו – על אחריותם בלבד! זה ממש ממש לא מה שהמחבר התכוון – שאם היהודים הם נאצים, אז... כלומר חובתה של גרמניה להתערב כנגד הנאצים, ואם זה לא בדיוק מה שהיא עשתה במלחמת העולם השנייה, אז לפחות... כלומר תארו לכם שחלילה וחס הגרמנים היו מסיימים את מלאכת ההשמדה, אז זה היה כמובן אפילו עוד יותר נורא, אבל אולי זה היה חוסך כמה מהתוצאות העקיפות הלא נעימות של לידת הנאציזם – לא! לא נאציזם! לאומנות התכוונו, כמובן – במדינת האפרטהייד של היהודים. זה לא אומר... מה פתאום, זה לא אומר שהיתה הצדקה... כלומר אנחנו אפילו לא מתכוונים שעכשיו, כשהיהודים הם אוטוטו-נאצים, אז אפילו עכשיו, לא כל שכן אז, גם עכשיו לא צריך להתערב בכוח נגדם... חלילה! הם סבלו כל כך הרבה. כלומר הם פוסט-טראומאטיים, ואולי בגלל זה... כלומר צריך רק לעזור להם להתרפא קצת. במילים! אבל אם לא הצלחנו אז לעצור את... כלומר... עכשיו יש לנו צ'אנס להתערב. במילים! הי. הכול ברוח תרבותית אנטי-לאומנית. והנה קחו צוללת. הנה. הכול בסדר. מה עשינו בסך הכול? נפגשנו עם אירגונים שרומזים שאתם קצת דומים לנאצים, או ליודו-נאצים כמו שאיך-קוראים-לו אמר. וזה לא נגדכם! חלילה. ולא כדי להתחמק מאחריות. פשוט רצינו לעזור לכם לגרש את הנאצי הפנימי שלכם, שאנחנו מומחים בלגלות אותו בשלב מאד מוקדם. זה הכול. ובכלל, גם אנחנו הסוציאל דמוקרטים קורבנות של השואה, אז אנחנו הכי מבינים לליבכם. לגמרי. 

אז זהו, שאתם לא כל כך מבינים. וזה לא אנחנו שבאמת מעניינים אתכם, ולא זכויות אדם של פלסטינים, אלא הפלונטר שלכם עם מצפונכם, שהוא ממש לא העניין שלנו לעזור לכם בו. או כפי שאמר פעם מישהו, יש המייחסים את האמירה לצבי רקס, בעקבות התייחסות עקיפה של הנריק ברודר, הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על אושוויץ. 

שיהיה לכם עצוב הלילה, ושמח בלילה של מחר. וסליחה שהעסקתי אתכם בזוטות בערב יום הזיכרון.

* * *

אלי מייזליש

נעמן – עזוב כבר את אלטלנה

מיודענו נעמן כהן, השופך כאן כל שבוע מידע בהיר שהיה בעבר מסווג או ללא פרטים, ממלא עכשיו כמה שורות באותו עניין שהעלה גירה תריסרי פעמים: 'אלטלנה', ושלושת חללי צה"ל מירי אצ"ל ואנשי אלטלנה.

כעסו בעיקר הוא על היעדר כל איזכור ציבורי לגביהם. כי למה, הוא טוען, הוקמה למשל האנדרטה לזכר אלטלנה בחוף תל-אביב ועוד מונומנטים הן במוזיאונים והן חשופים לציבור, ואילו החיילים שנורו ונהרגו בידי האצ"ל אינם מונצחים.

האמת שלו אכן היא אמת של כולנו. וגם אני שואל: מי כאן הפשלונר בהנהגת הציבור שנרדם בשמירה.

האשמה העיקרית היא דווקא בהנהגות השמאל, שהיוו ההנהגה הלאומית הן במלחמת תש"ח, והן במשאבים להציב את הזיכרון. ובמשך עשרות שנים הם היו בשלטון והקימו אנדרטאות. אני סתם מנחש שמפא"י דאז חששה להציב אנדרטה או יד זיכרון בגלל שהשם 'אלטלנה' הארור לטעמם יופיע שם.

כך כותב כאן נעמן כהן: "שיכתוב ההיסטוריה הצליח עד כדי כך שאפילו ראש עיריית תל-אביב, איש תנועת העבודה, רון אובז'נסקי-חולדאי, מסרב להנציח באנדרטת אלטלנה על חוף הים בתל-אביב את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל באותו מרד מזוין. מובן שנשיא חצי המדינה ראובן ריבלין, נציג "הפורשים" מתנגד גם הוא להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל. באנדרטת אלטלנה מונצחים אנשי האצ"ל שבפקודת בגין ערקו מצה"ל עם כלי הרכב והנשק שגנבו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, אבל את שלושת חיילי צה"ל שהם הרגו, מסרבים להנציח.

"אין ספק, בגין הצליח מאוד בשיכתוב ההיסטוריה." 

ובכן, נעמן כהן קובע שלוש עובדות:

א. חולדאי [דווקא איש העבודה] מסרב (?) להנציח את השלושה. [אני אישית לא בדקתי עם חולדאי ויכול להיות שזה לא הוא בכלל אלא הוועדה להנצחה – לא?]

ב. לא הייתי בשדות הקרב בתש"ח אבל נעמן כהן גם לא היה אז איך הוא יודע פרטי פרטים? ספרים? עיתונים? גם לא מדייקים.

ג. מולה ברנר איש השמאל, כתב את הספר "אלטלנה" דווקא בזהירות מירבית שלא סתם לזלזל באצ"ל, ובתחקיר שערך באופן די מדוייק מספר על "המרד" של אצ"ל תוך כדי מלחמה ומציין שהאצ"ל אז היו עריקים ודינם היה חמור, אלא שאיש מהאצ"ל לא הושלך לכלא וכ-100 שנעצרו שוחררו לאחר כמה שעות או יממה. זה הכול.

אני מעלה גם ספק אחר. אם נעמן כהן ייזום באופן פרטי התרמה עבור אנדרטה וישיג מיליון דולר או גם 5 מיליון, מי ערב לו שתאושר כיום אנדרטה. אז אני מציע לו שיקנה בניין במרכז עיר גדולה, בעיקר תל-אביב ליד הים, וייקח אדריכל אנדרטאות ויציב אותה בחזית הבניין ומי יוכל להפריע לו? אף אחד. אולי זולת ועדה העירונית שמאשרת או דוחה נושאים כאלה.

לטעמי, עניין עצוב זה, ראוי לשאת אותו בדממה ולא להעלות אותו בפומבי, מספיק טכסי האזכרות בחודש יוני. וחוץ מזה זה לא חורבן בית ראשון ולא שני. ואולי דווקא האצ"ל הרוויח, כי בניו או נכדיו מאיישים כיום את השלטון ולא נכדיו או ניניו של ב"ג או יגאל אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח. 

איזכור נוסף ליום העצמאות:

מצבנו מעולם לא היה כל כך מזהיר

 הבה נעיין בעניין החמור מבחינתנו: פיגועים.

התאריך דהיום מראה כי הטרור אכן דועך, גם הנשקים אזלו ויש כיום סכינים. והנה גם חיילות יכולות להרוג סכינאי או סכינאית. תמונה זו אומרת הכול. ולא סתם, צה"ל כיום יותר מנוסה בעניין והוא אורב ומונע מהבנדיטים לפעול.

ואייזנקוט מחמש את צה"ל עם רכבים קלי תנועה המגיעים לכל כפר וסימטה. גם הגדודים המוצבים באיו"ש למדו מהניסיון. אז גם לגויים באירופה אין לדווח על "השטחים הכבושים". ואני חושב כי גם עם האויבים מעבר לגבול גמרנו. אפילו החיזבאללה, שאינו מדינה אלא תת-מדינה, מורתע ומחביא את הטילים שלו.

הוא ממתין לשעת כושר? שימתין.

גם הכתבים הצבאיים לא מתעייפים ובמשך שבוע תמים דיווחו על טיל ההוק או הפטריוט המוצב בהרי צפת, הוא-הוא שיירט איזה מזל"ט סורי בגולן. יחי. יחי. יחי.

ואין לי מושג מה יעשו עכשיו עם המטוס החדש F-35? מה? להרתיע את האיראנים?

אז לכו לסופר וקנו לחם, גבינה, עגבניות או לכו למסעדה – כרגיל. לא?     

והדמוגרפיה ביום העצמאות

גם הערבים מתחילים להבין כאן כי הסיפור שלהם נגמר. ירצו? יאכלו. לא ירצו? לא יאכלו. כמו שובתי הרעב בבתי הסוהר. אבל מסתבר כי גם שיירות המזון לעזה לא שובתות. והם רוצים לאכול כמו אצלנו, ואז מגיעות שם למחסום מאות משאיות בכל יום מלאות עם בננות או תפוחי עץ [יבוא מחו"ל].

ועיון נוסף בתחזיות הדמוגרפיות של הפרופ' ארנון סופר, שסָפַר בכל יום את הילדים שנולדים אצל הערבים והזהיר מאסון בעוד 50 שנה, אז כדאי באמת לחכות 50 שנה ולראות תחזית שאינה ממומשת. כי אנו נהיה רוב.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"א

מאבק ה"גוש" ב"צעירים", הפנקס הקטן

לובה אליאב הכיר את שרגא בשנות החמישים. אותה תקופה הצטרף לובה ל"צעירי מפא"י", אך לא למעגל הפנימי שלהם, כי עבד מחוץ לתל-אביב, עם אשכול, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, ביישוב הנגד ודרום הארץ, נבטים וחבל לכיש.

לובה לא היה ב"מרכז העשייה והתככים הפוליטיים," ולדבריו הצטיירה בעיניו דמותו של שרגא דרך הפריזמה, המשקפיים, של חבריו בחוג "צעירי מפא"י", שהיה להם דין-ודברים קשה וממושך, והתנגדות קשה. בעיקר אברהם עופר, וכן שמעון פרס ואהוביה מלכין. עופר סיפר על התנגשויות בלי-פוסקות שלו ושל חוג הצעירים עם שרגא נצר.

שרגא הצטייר בעיני לובה כיריב בעל כוח אדיר שיושב ומחזיק חוטים נראים ובלתי-נראים. היתה ללובה דיעה קדומה על האיש, וכלל לא לטובה. באותה תקופה היה לובה נפגש, לא לעיתים קרובות, עם שרגא, בעיקר כשהיה שרגא בא לאשכול. וכל אימת ששרגא הופיע, היה נדמה לו, ללובה, שהלה הולך לעשות עם אשכול איזה "שווארצע געשפטען", עסקים לא-כשרים.

כל אותן שנים לא נוצר קשר אישי בין שרגא לובה. לדימוי הקשה שנוצר אצל לובה על אודותיו היה כאילו כיסוי גם בדמות החיצונית של שרגא, שתאמה כביכול את הדיעה הקדומה על אודותיו – כאילו הוא מסתיר משהו, רומז משהו, קורץ משהו. הנה, זה האיש שכתבו עליו שהיה יושב במועצת זקני מפא"י, ועושה דברים "נוראים" לצעירים, מתמרן ורוקם תככים נגדם.

שרגא לא הניח לקבוצת הצעירים להיכנס למפא"י התל-אביבית. התנגשות זו, בראשית שנות החמישים, על הנהגת סניף מפא"י בתל-אביב, היתה עיקר המאבק בין ה"גוש" ל"צעירים". אברהם עופר, שהיה בראשית שלנות השלושים שלו, רצה, לדברי לובה, "להתגבר על המלך בביתו." פרץ זעם קשה משני הצדדים. פרס ודיין היו פחות פעילים במפלגה. הם פעלו בעיקר במישור הממלכתי. עופר היה הראשון, במישור העסקני, שרצה לכבוש את מבצר כוחו של שרגא.

לדעת לובה זה לא היה מאבק על נושא ארצי, וכלל לא קשור בבן-גוריון, אלא מאבק כוחני על מרכז ההשפעה של נצר. עופר, בשם הצעירים, נקט בכל התמרונים האפשריים כדי להוציא משרגא את הסניף התל-אביבי ואף הצליח להיבחר, אך לנצר הצטרפו בן-גוריון וגולדה, ולדברי לובה "נוצרה אווירה" בה גערו בעופר:

"לך לנגב, מה אתה עושה פה, בחור צעיר? לך לנגב, לך לגליל, חזור לחמדיה, לקיבוץ!"

לאחר שנים היה עופר לאחד האישים המרכזיים במפלגה, כיהן כשר, בינו לבין שרגא חלו התקרבות והערכה הדדית, ודומה שלא היה זכר לחילוקי הדיעות מן העבר.

 *

לא עבר זמן רב ודמותו של שרגא בעיני לובה השתנתה: בשנים 1958-1960, שימש לובה כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. בטרם יצא, בזמן ששהה שם, וכשהיה חוזר ארצה לדווח, דבורה ושרגא, שחלק ממשפחתם נשאר ברוסיה ואשר קשריהם עם הנושא היהודי-רוסי לא פסקו – נקשרו בו וקירבוהו אליהם בחמימות.

עוד בטרם יציאתו למוסקבה היה ללובה קשר עם הבן, משה, שעמד בראש משלחת הנוער לפסטיבל במוסקבה ב-1957, זו שפתחה את הצוהר הראשון ליהדות ברית-המועצות ושבה עם הבשורה שיש בה עדיין ציונות. לובה, שעבד ב"מוסד" בנושא זה בתקופת שאול אביגור, התקשר דרך משה גם עם הוריו, וגילה, לדבריו – שני אנשים נהדרים, מלאי אינפורמציה על יהודי ברית-המועצות, ליבם יוצא לנושא והם בעלי קשרים לשם.

כשחזר לובה משליחותו ברוסיה – נפתח ביתם של שרגא ודבורה בפניו והזמינו אותו פעמים רבות לבוא לספר על יהודי ברית-המועצות. שרגא הפך למליץ, בכל חוגי המפלגה והציבור, המוליך את לובה לספר על הנושא, שהיה אז בלתי-ידוע והתעלמו ממנו. דבורה ושרגא עודדו את לובה לכתוב על אותה תקופה. שרגא פתח בפניו את סניפי המפלגה לבוא לספר, ואז נוכח לובה שאין "כוחות אפלים" ואין "עסקים לא כשרים" אלא יש עומק של קשרים והיכרויות של שרגא, והאיש עצמו נפתח לפניו, אדם חם מאוד, פתוח, נלהב לעניין העלייה מרוסיה, ולכל עניין שהאמין בו.

בשנות השישים הראשונות, בהן נכנס לובה לחיים הפוליטיים במפלגה, החל מכיר את אופי פעולתו של שרגא בסניפים, בריכוזי-עולים, ראה שהוא בא לא כדי "להתעסק בתככים" אלא לעזור לבני-אדם, לעולים, משתתף בחגיגות, בר-מצווה, חתונה, קורן מאור פנים – וכל אלה לא תאמו כלל לסיפורים על ההתנגשויות עם ה"צעירים" בראשית שנות השישים.

*

שרגא נהג קמצנות בזיכרונותיו, בתארו את מאבק ה"גוש" ב"צעירים": "בשנים אלה [בסוף שנות החמישים] דובר רבות בציבור על הגוש' ועל חלקי בו. העיתונות דיברה על מנגנון אפל וחשאי המכוון את החלטות המוסדות המפלגתיים עוד לפני קיום הדיונים בהם; מעין גוף נסתר השולט במפלגה וקובע את מנהיגיה.

"האמת הפשוטה היא, שאותה קבוצה של אנשים שנקראה 'הגוש', הורכבה מפעילים ותיקים של המפלגה אשר הזדהו עם דרכה וראו צורך לשמור על תפקיד תקין של כל חלקיה, ועל ייצוגם של כל סניפיה. פעולותיו היו ארגוניות מובהקות. במשך הזמן נוצרה מתיחות בין 'הצעירים' ו'הוותיקים' על רקע קיומו של 'הגוש', שכן הראשונים ראו בו מנגנון שבא לחסום את דרכם והמנסה לשמר את עמדות הכוח של האחרונים. והאחרונים ראו בו, כאמור, מסגרת שתכליתה לשמר את דרכה המרכזית של המפלגה. בעקבות המתיחות הזאת פנה אליי בן-גוריון ב-1958 ודרש לפרק את הקבוצה הזאת. בקיץ 1958 התקיים כנס פיוס בכפר-הירוק, בראשות גיורא יוספטל, ובו הודעתי בפומבי על פירוק 'הגוש'. כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ." ("רשימות מפנקסי", עמ' 52).

לדברי שרגא, היתה זו אחת הפעמים הבודדות בהן היה בעימות עם בן-גוריון, אשר תמך בפרס ובדיין בוויכוח שהיה בין ותיקי המפלגה ל"צעיריה", פרשה הסתיימה בפירוק ה"גוש" ב-1958, לאחר הכנס בכפר-הירוק. (שם. עמ' 62).

ואולם המציאות המפלגתית היתה מורכבת יותר.

מייזלס: "[נצר] ראה בעין זועמת את 'קפיצות-הדרך' של עסקנים צעירים מסויימים, שחתרו לעמדות חשובות, בלי להזדקק לשלבי-הביניים של התנועה. הוא התחיל ללחום בהם בעקשנות, בעיקר במבצרו תל-אביב. כשנבחר לפני שנים אחדות אחד הצעירים המוכשרים, אברהם עופר, כמזכיר הסניף, יחד עם אחד הוותיקים, לחם בו נצר, על אף הצטיינותו בתפקיד, עד שדחק את רגליו ובבחירות האחרונות לא נבחר עופר כציר לוועידת מפא"י.

"כדי לשמור על עמדות-הכוח של הוותיקים, הקים [שרגא] לפני למעלה משלוש שנים 'גוש ארצי' – לפי טענתו, כתגובה על ההתארגנות הארצית של הצעירים. גוש זה הופיע בפעם הראשונה בפומבי בכנס הראשון של הוועידה השמינית של מפא"י, לפני שלוש שנים. הוא כלל את סניף תל-אביב, סניף ירושלים בחלקו הגדול, איחוד הקבוצות והקיבוצים, המושבות וחלק מן המושבים. בכנס השני של הוועידה, לפני כשנה, הופיע הגוש כחזית רחבה יותר, בשיתוף עם סניף חיפה והאיגוד המקצועי של ההסתדרות." (מ. מייזלס: "האיש מאחורי הקלעים", "מעריב", 1960).

*

באחד הראיונות הנדירים שנתן לעיתונות. הרחיב מעט שרגא את היריעה, בהשיבו לשאלותיו של שלמה נקדימון:

" – היתה לכם מריבה גדולה עם הצעירים, שבעקבותיה כונס כנס בכפר-הירוק, שם אילץ בן-גוריון את 'הגוש' להתפרק. האומנם?

"נצד: איני יודע אם יימצא איש שיוכל להגדיר על מה היתה המריבה. כשבאנו לארץ, היינו אנחנו דור הצעירים. היינו בני 27. הראינו למפלגה ולארץ שיכולנו להקים מפלגה גדולה, הסתדרות חזקה. לדור שבא אחרינו היתה מטרה הפוכה מזו של 'הגוש'. ל'גוש' לא היה כל עניין של החלפת אנשים או התזת ראשים. לא הייתי אומר שלצעירים היתה מגמה כזו – אבל הם התפרצו לעסקנות. זו אמנם היתה תופעה חשובה אבל לא תמיד הם בחרו את הדרך הנכונה לגבי היחסים עם החברים היותר מבוגרים. היו אי-הבנות מרובות. הדרך שהלכו בה, של ארגון צעירים, לא היתה דרך שאנחנו בחרנו. אנחנו הלכנו להמונים, הסברנו את הרעיונות של המפלגה, בשכונות שונות באזורים שונים. הצעירים התרכזו סביב כמה חברים מיוצאי קיבוץ חמדיה, כמו אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר ואחרים. מאוחר יותר התרחבה המסגרת על-ידי הצטרפות משה דיין ושמעון פרס. היה גם יזהר סמילנסקי. יותר מאוחר בלט גד יעקובי ורבים נוספים כמו משה גלבוע ועמוס דגני. זו רשימה ארוכה. אתה לא יכול לבטל קבוצה אינטליגנטית כזו.

"בוויכוח בכפר-הירוק, אמרתי, שאנחנו מוכנים לבטל את 'הגוש' למען שלום-בית במפלגה, אבל לגבי שליחת חברים לתפקידים מרכזיים, או כניסה לפעילות, אני למשל מתנגד ל'הצנחה' מלמעלה. הייתי, אפוא, הראשון בפוליטיקה הישראלית שהתבטא נגד 'הצנחה' מעל ראשי חברים קיימים. פרס אמר אז: 'דבריך טובים, אבל הסוף – על ה'צנחנים' – היה מיותר.'

"חשבתי שאנשים צריכים לבוא להנהגה באופן יותר טבעי, על-ידי פעולה בסניפים, בוועדי פועלים, בקרב נוער ופעולה חינוכית. עבודתו של עופר בסניף תל-אביב לא הביאה כל תועלת. אין זאת אומרת שלא היתה לו יכולת, אבל ראשו עסק בשאלה איך לסלק את הוותיקים, איך להחליש את נצר ואת נמיר, את ה'גווארדיה' הוותיקה. זה היה אחד מחסרונותיו. אם כי כיום, כך אני סבור, הוא מצליח בתפקידו כשר השיכון.

"בכפר-הירוק דרש בן-גוריון לבטל את ה'גוש'. את הצעירים הוא החשיב אישית. אבל היה לו מספיק ידע על המתרחש בתנועה, והוא ידע שהצעירים אינם כוח מוביל, שזה איננו כוח שהוא יכול לסמוך עליו לגבי מערכות בחירות וכיוצא באלה. הסכמנו לבטל את ה'גוש' ודרשנו שהצעירים ישתלבו בעסקנות הכללית. ואם הם ירצו בחוג של צעירים, שיפתחוהו לכול. זה התקבל.

" – מה קרה לחבורה שלכם אחרי הפירוק כביכול?

"נצר: חזרנו כולנו לסניפים.

" – לא קיימתם יותר פגישות?

"נצר: לא. פרט להתייעצויות דחופות של חמישה-שישה איש." (שלמה נקדימון. "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

*

האינטרס של ה"קודקוד" במשולש מוקדי-הכוח, בן-גוריון עצמו, ביריבות שבין שתיים-שלוש הקבוצות שפעלו תחתיו, אינו חד-משמעי. בן-גוריון היה זקוק הן ל"גוש" והן ל"צעירים". ובהתייחסותו אליהם היה מעין משחק מסוים של כן ולא. של החזקתם על "אש קטנה"; מצד אחד, צבירת יתרון ממצב שמגביר את התלות במנהיגותו, ומצד שני, רצון מוצהר לפייס ולסיים את היריבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכנס בכפר-הירוק. זאת ודאי גם מחשש שהיריבות עלולה לפגוע בסופו-של-דבר, בשלמות המפלגה, דבר שאכן קרה שבע שנים בלבד לאחר הכנס בכפר-הירוק, עם הפילוג במפא"י וייסוד רפ"י ב-1965.

באחת הפעמים התערב בן-גוריון בסכסוך שפרץ בסניף מפא"י בתל-אביב, בפרשת מזכיר המפלגה בשכונת פלורנטין, אברהם אבולעפיה. הלה טען שהוא נרדף על-ידי ה"גוש" בגלל הצטרפותו לקבוצת ה"צעירים". בחצות הלילה קיבל שרגא טלפון מבן-גוריון.

"מה קרה, בן-גוריון?" – שרגא היה מבטא תמיד את שמו במלעיל.

"יבואו אליך עוד מעט, עוד הלילה, משה דיין ומיספר חברים." קולו של בן-גוריון היה החלטי.

"במה אני זוכה לכבוד הזה?"

"הם ימסרו לך שהחבר'ה שלך בתל-אביב רודפים את אבולעפיה, מזכיר הסניף בפלורנטין. תקבל אותם ותסביר את העניין."

ובן-גוריון התחיל לספר לשרגא מיהו אבולעפיה ומניין בא, ועל סבא שלו, שהיה יליד טבריה, והוסיף פרטים רבים.

"בן-גוריון, אתה יודע, עכשיו כבר חצות. תלך לנוח. וכשיבוא דיין נראה מה העניין. אני תמיד מוכן לקבל חברים לשיחה. אך אני חושב שאינני יודע במה מדובר."

נראה שבן-גוריון היה נזעם למדי בדברו עם שרגא באותו לילה, אפילו לפי עדותו המרככת של שרגא: "הדברים נאמרו על ידו בטון תקיף מאוד והיה ברור שכאשר הוא [בן-גוריון] חושב לכוון אנשים לנהוג בדרך כלשהי, הוא אינו מהסס לעשות זאת. זו לא היתה התבטאות של כעס אלא של תקיפות." ("רשימות מפנקסי", עמ' 94).

כעבור זמן-מה אכן הופיע דיין בביתו של שרגא. דיין הודה שאינו בקיא בנושא אך הובא לידיעתו שאנשי מפלגה מסניף פלורנטין רודפים את אבולעפיה. דיין נקב בשמו של מנחם כהן, מרכז השכונות במועצת פועלי תל-אביב-יפו.

מנחם כהן היה איש השכונות ששרגא גילה: "הקדשתי חמש שנים להוציא את מנחם כהן מבית-חרושת 'הארגז', כאשר היה בן 17-18, ולהפוך אותו לפעיל בשכונה בה גר עד פטירתו, שכונת התקווה. אחר-כך הופקדו בידיו כל השכונות. הייתי בודק, עוקב אחרי האיש. הוא היה קשור לי, הוא היה נאמן לי." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

שרגא השיב לדיין שעד כמה שידוע לו אין הסיפור על רדיפת אבולעפיה מדוייק. הוא אינו יודע מאין נשאבה אינפורמציה זו. הסביר לדיין שמטרת הקבוצה, ה"גוש", היא ללכד ולגבש את המפלגה על כל חלקיה. ביקש שוב למסור לבן-גוריון שהאינפורמציה אינה נכונה ויחד עם זאת המליץ בפני דיין: "לא לעסוק בדברים פחותי ערך."

*

האומנם פחותי ערך? – יצחק נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, משרטט את היחסים בין בן-גוריון לשרגא על רקע מאבק הכוחות במפא"י בשנות החמישים.

"יחסו של בן-גוריון לשרגא היה – חיבה עמוקה ואמון מבחינה אישית, ועם זאת היו לבן-גוריון ספקות לגבי יחסו לדור הצעיר. ה'צעירים' היו באים אל בן-גוריון ומתלוננים שכל הדברים מתבשלים ונחתכים ב'גוש', וכי שרגא נצר אינו מניח להם, ל'צעירים', להרים ראש. שהוא מארגן את הבחירות מראש. הכול מתוכנן. הכול מסודר.

"בן-גוריון היה פונה, למשל, לשרגא ואומר: 'אתה צריך להתחשב באברהם אבולעפיה, למה דוחקים אותו?' – ותשובת שרגא האופיינית היתה: 'בן-גוריון, הנח לאבולעפיה. מצבו טוב. למה לך להתעסק בזה? אתה תעסוק בענייני המדינה ואני אעסוק בתפקידי המפלגה, ותפקידי להבטיח שבן-גוריון [במלעיל], כל עוד הוא יכול, יהיה ראש-ממשלה. זה תפקידי במפלגה ואני לא אתן לאף אחד במפלגה שיפגע בו."

פעם אמר שרגא לנבון: "שמעתי שיש כנס של צעירים. ס. יזהר עומד לדבר שם. בוא ניגש יחד, לשמוע."

הלכו. הגיעו למועדון. ס. יזהר עמד שם לפני הקהל ודיבר בפאתוס על האינדיווידואליזם.

"ואתה לא תאמר למישהו איזו חליפה הוא ילבש ואיזו גיזרה הוא יתפור. הוא יחליט. לא אתה תכתיב לו. האינדיווידואליות של האדם היא ערך עליון."

וכך דיבר חמש דקות.

דיבר עשר דקות.

רבע שעה.

פנה שרגא לנבון ואמר: "בוא נלך. זה לא רציני. אין סכנה."

לדברי נבון, שרגא היה בטוח שבכנס יישבו וידברו שיש להעיף את זה, ואת ההוא. והנה – לא מעיפים. לא מתכננים דבר. סימן שאין מה לחשוש מן הצעירים הללו.

*

שרגא, לדברי נבון, נקלע למצבים בהם היה צריך לשמור על בן-גוריון ובאותו זמן לקיים קשרים עם אלה שראה אותם מתנגדים לבן-גוריון. מצב-ביניים זה היה קיים עוד בטרם פרץ ועלה על סדר היום הלאומי והמפלגתי משבר "פרשת לבון".

בן-גוריון נהג לומר לוותיקים: "אנחנו נחיה לנצח? צריך לתת גם לצעירים לעלות."

חברים ותיקים במפלגה, כגון ישראל ישעיהו, אף הוא "איש עדות" ומקורב לשרגא, היו עונים ברוח זו: "בן-גוריון, יש גם בעייה של כתונת הפסים. אתה, מכל בניך – בחרת ביוספים שלך ואתה רוצה לתת להם את כתונת הפסים. ויש קנאה."

התהליך נראה כאילו בן-גוריון, "הזקן" – עושה ברית עם הנכדים נגד האבות. מדלג על דור האבות. ב-1959 הכניס לממשלה כשרים את אבא אבן, גיורא יוספטל ויוסף אלמוגי, ואת פרס כסגן שר. להם, לוותיקים, אנשי הדרג השני בהנהגת המפלגה, לאחר בן-גוריון – היה ברור שזו מזימה להחליף אותם, להביא במקומם בעמדות מנהיגות והכרעה את דיין ופרס.

שרגא היה קשור בטבורו לוותיקים. חי איתם, עלה איתם, קשור עימם מנטאלית בשפה משותפת ובמגע יומיומי. הצעירים היו באים אל בן-גוריון ומתאוננים על שרגא:

"בחירות, דמוקראטיה – הכול מפוברק. מתוכנן, בנוי על שיטות של ארגון הצבעות מראש. זה לא בחירות. הכול נקבע בוועדות מינויים. אין שום אלמנט של בחירה במפלגה, במרכז."

ושרגא – לא כל כך הכחיש זאת. הוא נהג לומר לנבון: "צריך שיהיה סדר. צריך לדאוג לייצוג של קבוצות שונות שהן בעלות כוח או שצריך לתת להן כוח. מה זה – וִילְדֵע חַיֵיס [חיות רעות] יילכו למרכז, מאות אנשים, ככה סתם – גֵי וֵייס [לך דע] מה יקרה!? – אתה יודע מה יהיה אז במרכז המפלגה? – לא, צריך לנסות לדעת מראש מה יקרה. לכן יש גוף אחראי, מרכזי, שנקרא גוש."

למעשה לא היה לשרגא שום תפקיד פורמאלי בנושאים פרסונאליים, אבל בגלל היכרויותיו את האישים ואת מערך הכוחות, רוכזו אצלו הרשימות: מי יילך לכנסת, מי יהיה מזכיר מועצת-פועלים, סגן יושב-ראש ועד עובדי תנובה. כל השיבוצים. "זאת מפלגה. ואני – תפקידי לדאוג שיהיה סדר, שלא ישתוללו, ושבן-גוריון יהיה ראש-הממשלה."

לדעת נבון, המספר את הדברים האלה, היתה אמביוולנטיות ביחסו של בן-גוריון לשרגא. אישית, שררה חמימות. בן-גוריון אהב מאוד את ההומור של שרגא, את דרך ראייתו אנשים וניתוחו את אופיים. מצד שני, היתה בו מידה של חשדנות כלפי שרגא בשתי נקודות: יחסו לצעירים ודרכי הכנת רשימות המינויים.

בן-גוריון היה יכול לומר לשרגא: "אומרים שאתה מסדר הכול עם הרשימות שיש לך בכיס."

ושרגא, באינטרפרטאציה של נבון: "בהחלט כך צריך להיות. מה אתה רוצה, בן-גוריון? – תוהו ובוהו? צריך שיהיה סדר. מה רע ברשימה? אתה רוצה שינוי? תגיד. הלא אתה קובע מי יהיה בממשלה. יש ועדה – צריך לדעת מראש איך היא תיגמר. יש ישיבה – צריך לתכנן איך היא תסתיים. בן-גוריון, מפלגה זה הפקר פֵּטְרוּשְׁקְה?!

"אולי פעם יהיה אפשר אחרת. בינתיים לא. אם הדימוקראטיה תשתולל – יקרו דברים שלא תדע מהיכן הם באים, ופתאום לא תכיר את המפלגה. לכן צריך ועדת מינויים, והרשימות שלה הן שצריכות לעמוד לבחירה באופן דימוקראטי, וכמובן שצריך לדאוג לכך שלרשימה שאנחנו מציעים – יהיה רוב בהצבעה. אז רוב זה לא דבר דימוקראטי, בן-גוריון?"

שרגא חשב באמת ובתמים שהתקופה אינה מתאימה לדימוקראטיה בנוסח הכול בוחרים בכול, וכי אם זה יקרה – המפלגה תתפורר. כאשר דבר כזה התרחש בד"ש, היה לו הרבה מה להגיד – "ראיתם מה שקרה! זו מפלגה?"

*

לדעת נבון, אין זה נכון ששרגא היה רק בבחינת מוציא-ומביא לפני בן-גוריון. להצעותיו של שרגא היה כוח הכוונה לא-מבוטל, אם כי ההכרעה הסופית בנושאים כגון הרכב הממשלה, מעודה לא היתה בידיו.

שרגא ונבון הציעו פעם לבן-גוריון את אלמוגי בתור שר. בן-גוריון התבונן ברשימה ושאל:

"אלמוגי, מה עושה פה?"

השיבו לו: "הוא היה מזכיר המפלגה. כדאי שיהיה עכשיו שר, בלי תיק."

"טוב, שיהיה."

בן-גוריון קיבל את ההצעה, אבל לא יזם מרצונו שאלמוגי יהיה בפנים.

*

בשנת 1961 היה צורך להכניס לממשלה שר מעדות-המזרח. נבון דיבר עם שרגא, המליץ בפניו על אליהו נאווי. הוא צעיר, מעדות-המזרח, משכיל, עסיסי, אלקטוראלי גם במיגזר הערבי.

הזעיקו את נאווי מאילת למלון "ירדן" בתל-אביב. שרגא נפגש איתו, ועל פי נבון, אמר: "בחור טוב, אבל יכול לחכות קצת."

אז נזכרו באליהו ששון, שגריר ישראל בשווייץ. בן-גוריון אישר. נבון טילפן. ששון הסכים וחזר ארצה לכהן בתור שר הדואר, על תקן "עדות-מזרח".

*

חיים ישראלי, מזכירו הנאמן של בן-גוריון ולימים מזכיר וראש לשכה של כל שרי-הביטחון, מספר כי נבון הודיע בטלפון לנאווי שבן-גוריון החליט למנותו לשר-הדואר. בן-גוריון לא היה צמוד רק לקבוצה של פרס-דיין אלא חיפש צעירים נוספים. ואולם תוך שעות אחדות, עד הגיע נאווי במטוס לתל-אביב, השתנתה כל התמונה. שרגא וחבריו החליטו על אליהו ששון, והצליחו כנראה לנמק זאת בצורה משכנעת אצל בן-גוריון.

*

בעיני נאווי מצטייר הסיפור קצת אחרת. הוא שימש שש שנים כשופט. לפני כן, בבחירות 1955, התייצב אמנם כחבר המפלגה, אך במיגזר הערבי, שם היו לו יותר מהלכים. מהיותו רחוק ממרכזי החוטים השלטוניים הצטייר שרגא בעיניו כ"עריץ" המושך בחוטים מאחורי הקלעים, שמסוגל לעשות הכול למען שלטון הכוח של המפלגה.

פגישתו הראשונה עם שרגא היתה כאשר הוזעק מאילת, במטוס, לישיבה בתל-אביב, מבלי שנאמר לו לשם מה. כל הדרך העסיקוהו מחשבות – האם התלוננו עליו שלקח שוחד כשופט? או אולי רוצים למנותו כראש ועדת החקירה למות חמשת הנערים הערביים על גבול עזה? ואם כך, מדוע מזעיקים אותו בשם ראש-הממשלה ולא בשם שר-המשפטים?

נאווי הגיע למלון "ירדן" בתל-אביב [הבניין הצפון-מזרחי בפינת רחוב בן-יהודה ושדרות בן-גוריון], ושם פגש לראשונה בשרגא. קבוצה אחת של עסקנים ישבה במסעדת המלון, קבוצה אחרת בבית בן-גוריון הסמוך, הכול רחש פעילות תוססת, ולנאווי הוברר עד מהרה ששרגא אמנם רצה בו שיכהן כשר, אך בתור שופט היה עליו להתפטר שלושה חודשים קודם, או ששר המשפטים ישחררו, והשר לא הסכים לכך.

נאווי ראה בכל אותה פרשה מעין חדירה לתחום הפרט. אתה רוצה לעשותני שר, אולי תשאל אותי קודם? תברר מה הרקע שלי? מניין הביטחון הזה שאני אקבל כל מה שיוצע לי וכי לשם כך אפשר להזעיקני מבלי לומר לי כלל במה העניין?

שרגא הרגיש כנראה בחוש, באכזבתו של נאווי ואמר לו: "היכרתי אותך. אני מבטיח לך שלא ארפה ממך."

על הפנקס הקטן של שרגא היו אומרים, מספר נאווי, ששם רשומים אפילו מידות הנעליים של המועמדים הפוטנציאליים, מהיום לעוד עשר שנים. נראה כי מידותיו של נאווי, שאותן שיער שרגא באותה פגישה, התאימו למועד מאוחר יותר. כעבור כשלוש שנים בלבד, לקראת הבחירות של 1963, זכרוֹ שרגא והעמידו בראש רשימת מפא"י לראשות העיר באר-שבע.

נאווי, שלמד מהר לדעת כי ה"העריץ" אינו כל-כך עריץ, וכי לפניו איש חם, שפתח בפניו ובפני בני-ביתו את ביתו שלו, הפך לאחד מידידיו הקרובים של שרגא, ולא היה אירוע, שמחה או אבל, בבית שרגא, שנאווי לא השתתף בו.  

*

"ישיבות ה'גוש' נמשכו שנים מבלי שנדפסה עליהן מילה בעיתון ואיש לא ידע אפילו היכן הן מתקיימות. לא כמו היום – שפוליטיקאי רק זז – ואחריו המצלמה והטלוויזיה. היינו מתאספים מדי שבועיים באופן לא-רשמי בבית מרכז השלטון המקומי, ורק בשבתות – בבתי-קפה. בן-גוריון מעודו לא בא לפגישות. גם לא שרת או אשכול. מדי שלושה שבועות היינו באים למלון 'דן', להיפגש עם אשכול. מה שהוחלט שם – זה מה שהיה עובר." מספר שותפו-לדרך של שרגא במשך שנים רבות, מרדכי סורקיס, שהיה יושב-ראש מרכז השלטון המקומי וראש העיר כפר-סבא עד שהודח בעת פילוג מפא"י ב-1965, כשהלך אחרי בן-גוריון עם רפ"י.

"היו שלושים חברים לערך ב'גוש'. הפורום המצומצם כלל את ישראל ישעיהו, יהושע רבינוביץ, שרגא, אני [סורקיס] ויצחק שפירא מן המרכז החקלאי, שהיה מביא את רשימות המועמדים לוועידה ולא פעם 'מאבד' חלק מהם בדרך. ידענו שלקראת כל ועידה צריך להתכונן. שרגא היה אומר – "אנחנו צריכים להיות מסודרים.' – כי תמיד היה מישהו שדאג שלא יהיה סדר. ולא פעם, מי שלא רצו לעשות 'סדר' איתנו – אז אנחנו עשינו 'סדר' איתם!

"לפני בחירות, הרבה חברים היו מאיימים על שרגא, שעסק בהרכבת רשימת-המועמדים בוועדת מינויים. לשרגא היה פנקס כתום, לא יומן. כל יום כתב בו מה צריך להיעשות, מי ייבחר, מי יישאר בחוץ. קשה היה להציץ בפנקס. פעם, כששמתי עין לעברו – סגר אותו מיד כי לא רצה שאראה מה כתוב שם.

"בא אחד ואומר: 'אם לא אהיה ברשימה – תראו מה שיקרה!'

"ושרגא: 'שְׁרֵקְצַאךְ נִישְׁט [אל תיבהלו] – יהיה בסדר!'

"'אתה יודע מי אני?'

"זֹאגְטְ עֵהר [אומר] שרגא: 'אני אפילו יודע את מיספר הנעליים שלך1 אז אתה על תשאל אותי אם אני יודע מי אתה!'

"והיו באים חברי ואומרים: 'אם אני לא אהיה [ברשימה] – יהיה זעזוע במדינה!'

"ושרגא אינו מתפעל: 'יהיה זעזוע? – שיהיה זעזוע.'

"או חבר בא לוועדת המינויים, סבור שהוא כבר מיניסטר – שרגא בנחת מציע לו שיקנה בינתיים נפטלין וימלא בו את כיסי החליפה, שהקדים לתפור לעצמו.

"'לאט לאט, אתה עוד לא בתור. יש מישהו לפניך. תחכה.'

"והאיש מתרגז: 'מדוע הוצאת אותי מהרשימה?'

"ושרגא: 'סליחה, לא הוצאתי. אותך לא הכנסתי. אתה בכלל לא היית בפנים.'

"כשהיה צריך לבוא בדברים עם כמה מגדולי הדור – מי יעמוד שלישי, מי רביעי ומי חמישי ברשימה לכנסת – זה לא היה פשוט. היו למשל החבר'ה הוותיקים מהצ"ס, איש אחד שמר על השני בשבע עיניים. קואופראטיב!

"כוחו של שרגא היה בכך שכאשר יצאו חברים מתפקידיהם, ולא תמיד מרצונם, היה צורך לדאוג להם למקום עבודה אחר. לא היו אז קרנות ופנסיה, כמו היום. ושרגא – היה הכתובת. היה לו יחס מיוחד לאנשים שעברו משברים. לא "כותל מערבי" אלא שיחה חברית, והוא ידע לגייס את עזרת החברים-מלמעלה כדי שנוכל לעזור לאדם."

*

מטילדה גז, שהיתה חברת-כנסת, ומפעילות מפא"י ורפ"י, פגשה לראשונה בשרגא כשהחלה עבודתה במרכז המפלגה, ב-1958. חדרה בירקון 110 ניצב מול חדרו של שרגא.

"זו היתה מחתרת! באים נכנסים סוגרים את הדלת. יוצאים משם – סוגרים את הדלת. שום דבר לא דלף. אלה שיצאו, אף פעם לא המשיכו שיחה מבפנים. היו ממלאים פיהם מים. הייתי סקרנית. מיהו האיש? קצת הפחיד אותי. בצרפתית יש לכך מילה – Eminence Gris [יועץ סתרים], העוצמה שמאחורי הקלעים. האיש המושך בחוטים. פחדתי. אפילו סורקיס הרעשן היה שותק בצאתו מחדרו של שרגא. שאלתי חברים:

"מה מוכרים שם?"

"ענו לי: 'אהבה לבן-גוריון.'

"'גם אני רוצה להשתייך.'

"'תעמדי בתור, ומי יודע אם בעוד שלושים-ארבעים שנה תהיה לך אפילו הזכות להיכנס לחדר הזה.'

"'מיהו האיש?'

"'הוא כל-יכול. קובע מי יהיה ראש-עיר, מי יהיה חבר-כנסת, מי ימות ומי יחיה.'

"לפני בחירות, היו אנשים שנכנסו לחדר עם חזה נפוח, לעשות רושם על שרגא. מגולחים, מסודרים-למראה, ויצאו – בראש מורד. ידענו גורלם נחרץ. לכנסת לא יגיעו. שרים לא יהיו.

"יום אחד הזמין אותי שרגא נצר אליו. לא ישנתי כל הלילה. מה הוא רוצה ממני? למחרת נכנסתי. היכרתי בן-אדם הומאני, מדבר על אנשים בחיבה ובאהבה, כמו האב של משפחת המפלגה. ביקש ממני להירתם לפעילות של עזרה לעולים. אני מתגעגעת לתקופה שלו."

*

"שרגא היה בוחן כל אדם בעשייתו," אומר מרדכי בן-פורת, חבר-הכנסת ושר לשעבר, מפעילי מפא"י ורפ"י. "גיל בלבד, עם עסקנות וקצת זיופים בהתאחדות הסטודנטים – מזה לא הגיעו אצלו למקום ברשימה לכנסת. שרגא עשה בזמנו גדולות, אך הוא נזקק לקבלני-מישנה. הוא פחד מפעילים עצמאיים. אהב אותם, אך השתדל להשאירם מרחוק, שלא יהפכו לו את הסדר בתוך פנקסו."

*

"הכישרון הבלתי-רגיל של שרגא היה להחזיק-יחד את האליטה השלטת. הוא טיפח אותה ודאג ששליחיה, כאשר יגיעו למסגרות הפורמאליות, ימשיכו להיות חלק מן המסגרת הבלתי-פורמאלית שהיא מח-העצמות של כל מערכה, ומבלעדיה היא מתפוררת." אומר דב בן-מאיר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב לשעבר, ח"כ וסגן ראש עיריית תל-אביב.

"לד"ש היתה שיטת-בחירות עם מחשב, אבל זו לא היתה מפלגה, כי מפלגה היא לא רק הצד הטכני, המסגרתי. מפלגה היא הרוח ואפילו הריח המשותף של כל אלה הגדלים בחצר אחת, ולא באחרת. ושרגא נצר היה הרבי של ה'חצר', של השטיבל. בכנסים, במיפגשים, גם אצלו בבית, היתה לו ולאחרים אפשרות להתחכך יחד, לדבר, להתראות. שררה ההרגשה שגם בחילוקי-דיעות, לא נפרדים. שרגא העניק למנהיגות, במשך עשרות שנם, את העילה לחיות יחד כעדה מובילה. בחיי יום-יום זה התבטא בפנקס, בהיכרות ובדאגה האישית לחברים."

*

חיים צדוק, חבר-כנסת ושר-המשפטים לשעבר, נולד בגליציה ושמו היה חיים יוסל יוסט. ב-1950 עיברת את שמו לצדוק. הוא עבד כמשפטן צעיר במשרד המשפטים, בניסוח חוקים. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, קבעו בן-גוריון, שרת ולבון את ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת והכניסו את צדוק במקום ריאלי. "דרוש לנו משפטן בסיעה."

בוועדת-המינויים שהכינה את הרשימה ישבו יצחק שפירא ושרגא. כשהובאה הרשימה לישיבת המרכז והוצגה על-ידי שרת, התפלא שרגא לראות שהתווסף לה השם "חיים צדוק". הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר שהוא נגד חיים צדוק (שאותו לא הכיר כלל ואף לא ידע כיצד הוא נראה).

קם משה שרת ושאל את שרגא: "למה אתה מתנגד לו?"

אמר שרגא: "יש לנו כבר תימני אחד ברשימה. טביב. וזה מספיק."

"אבל מדובר בחיים צדוק!"

מבטי-פליאה הופנו לעבר שרגא, כיוון שלא הרחק ממנו, לפי סיפורו שלו-עצמו, ישב חיים צדוק, עליו אפשר לומר דברים רבים, אבל לא שהוא נראה כמו תימני.

שרת המשיך והסביר מיהו צדוק ומהם כישוריו. אבל בן-גוריון פסק, לאחר הישיבה:

"חברים, אם שרגא לא מכיר האיש, הוא לא יכול להיות חבר-כנסת מטעם המפלגה."

וכך חיכה צדוק עוד שמונה שנים, עד שהגיע לכנסת, הפעם בהסכמתו של שרגא.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ראיתי בשידור ישיר את כל טקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות, שהיה מרגש מאוד, ערוך בטעם ובאיזון לאומי ויכול למלא בגאווה כל אזרח ישראלי, אם אינו נגוע בשינאה עצמית. יום קודם מצאתי באינטרנט קטע מ"חיים שכאלה" עם אפריים קישון, בתוכנית המצויינת של עמוס אטינגר, כשקישון מספר וגם בוכה באמצע – כיצד ניצל בתקופת השואה, והוא נפגש עם מצילו ההונגרי הגוי, שהובא במיוחד לתוכנית. ואולי גם לכן המילה "אושוויץ" ליוותה אותי שוב ושוב למראה הטקס, שאפילו רופא ערבי-ישראלי ירושלמי הדליק בו משואה, ולמראה חיילות וחיילי צה"ל, שמהן הודגשו גם חיילות אתיופיות שחומות-עור במצעד הדגלים המרשים.

רק לחשוב מה היה מצב עמנו לפני כ-75 שנים בלבד, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה! כאשר  שישה מיליוני יהודים הלכו ונעשו לאבק אדם, אבק אדם ואפר.

ורק דבר אחד צרם את אוזניי בטקס והוא הביצוע הקיטשי, הפומפוזי עד כדי גיחוך – ל"ירושלים של זהב" של נעמי שמר, מפי הזמרת בעלת האקצנט הפרסי הזר ריטה, ביצוע איום ונורא ומנוכר לחלוטין לרוחו של השיר, למנגינתו ולמילותיו. ממש זוועה. ועוד בתפאורה של שמלה ענקית שמתאימה לשיר כמו נזם זהב באף חזיר. וכל זה עורר געגועים עזים לקולה הצלול כפעמונים של שולי נתן, שאותה הדירו מהביצוע של השיר, שמזוהה עימה יותר מכול.

* דברים שכתב רפי קישון על הטקס האלטרנטיבי ביום הזיכרון: ביום העצמאות שלנו אותו אנו חוגגים היום, חייבים אנו לעצור לרגע ולגלות גם חמלה ורגישות כלפי הנרטיב של עם אחר העומד מולנו, עם אשר חווה נכבה (אסון).

שעה שאנו חוגגים את עצמאותנו אנו צריכים לזכור שיש עם אחר אשר עבר סבל רב: רבים הפכו לפליטים כשגורשו. רבים נפלו בשבי ונהרגו במלחמה. אנשים איבדו את רכושם וכספם. חלום הרייך השלישי התנפץ ונגוז. מפקדי מחנות השמדה ומשפחותיהם סבלו מרדיפות ומהשפלות. מפקדי הגסטאפו שרוצצו גולגלות של ילדים יהודיים על חומות האבן, נאלצו להסתתר, והם ומשפחותיהם סבלו רדיפות מצד בעלות הברית.

לכן אנו, כיהודים, חייבים להכיר ולהזדהות עִם הנכבה של העם הגרמני שחווה סבל רב אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה.

נראה לכם?

* שלום אהוד, בנוסף להערתך, בגוף הכתבה של הגב' וינשטוק על טעות המיקום, אוסיף כי הסופרמרקט הראשון שנפתח בת"א לא היה בבניין "מגדל  שלום מאיר" אלא ברחוב בן יהודה 77-79, על המגרש בו שכנה לפני כן הווילה ("וילה פניאל") של גזונדהייט (בין הרחובות רופין ובן יהודה) וזאת – בשנת 1958. וגם שם היה, בשנים הראשונות, בית קולנוע ("קולנוע בן יהודה"), במרתף.

המידע הזה הוא מזיכרון אישי, ממש כשם שאני זוכר את גן הילדים שהיה (הרבה לפני כן) ממול (בצידו השני של רחוב בן יהודה) שבו "למדתי" בילדותי. (היום נמצא שם בית כנסת "איחוד שיבת ציון", כמדומני).

כל טוב,

דובי

* בניגוד למה שרבים חושבים ובעצם ממש בטוחים – אהוד בן עזר מעולם לא זכה בפרס ברנר לספרות וגם לא בשום פרס ספרותי חשוב אחר, לבד מכך ששלוש פעמים קיבל את מלגת ההתפנות השנתית לכתיבה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, וגם ניצל אותה לכתיבת אחדים מארבעים ויותר הספרים שפירסם עד כה.

כמו כן זכה פעמיים להיות מוזמן לחודשים אחדים לאחוזת ירנטון, בה שכן מרכז אוקספורד ללימודים עבריים שאותו יסד פרופ' דייוויד פטרסון, מרכז שהיה מארח סופרים וחוקרים, וזאת מטעמו בלבד וללא שום קשר לקובעי הפרסים והמלגות בישראל, שאחרת אולי בן עזר לא היה מוזמן להתארח בו.

חבל שהמרכז המקסים ורב-ההשראה הזה באחוזת ירנטון נסגר, וזאת מחוסר היכולת של נדבנים יהודיים להמשיך לאפשר את הפעלתו, בעוד מרכזים "אקדמיים" מוסלמיים גדולים ועשירים פורחים באנגליה ומפיצים שנאת יהודים.

* "נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יבקש מהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן), בפגישתם בבית הלבן היום (רביעי, 3.5), להפסיק להעביר קצבאות למשפחות מחבלים שנהרגו כשביצעו פיגועים נגד ישראלים או שכלואים בבתי הכלא בישראל, ולהיאבק בהסתה נגד ישראל, כך מסר ל"הארץ" בכיר בבית הלבן."

מעניין אלו שקרים יאמר לו אבו מאזן בתשובתו, ועוד יותר מעניין אם טראמפ יאמין לשקריו!

הנה תשובתו החמקמקה של מחמוד עבאס במסיבת העיתונאים לאחר הפגישה:

"אנחנו מאמינים שאפשר להשיג פתרון קבע. אנחנו גם מאמינים שנוכל לפתור את סוגיית הפליטים בהתחשב בחוק הבינלאומי ועל בסיס הסכמים קודמים." הנשיא הפלסטיני הוסיף כי "הגיע הזמן שישראל תסיים את הכיבוש של עמנו וארצנו. אנחנו המדינה היחידה בעולם שעדיין חיה תחת כיבוש. אנחנו רוצים שישראל תכיר במדינה הפלסטינית כפי שהעם הפלסטיני מכיר בישראל."

אתם מבינים? רק נחזיר את הפליטים וניסוג לקווי 67' וישרור כאן שלום עלי אדמות! ואף לא מילה אחת על המשך התמיכה של הרשות במשפחות הטרור הפלסטיני הרוצח ישראלים – וזאת על חשבון הכספים שהרשות מקבלת ממשלמי המיסים בארה"ב!

* יורם גביזון פירסם ב"הארץ" מאמר חשוב המתריע על הסכנות האורבות לקיומו הכלכלי של קיבוץ עין גדי בעקבות נסיגת ים המלח והופעת הבולענים. בין היתר הוא כותב שם שמייסדיו של הקיבוץ הם חברי "השומר הצעיר". זו טעות גסה שאופיינית לרשלנות הכרונית של העריכה ב"הארץ". מייסדיו של הקיבוץ הם חברי גרעין "שדמות" של "הנוער העובד" מהסניפים קריית חיים, פתח-תקווה, כפר-סבא, נשר ובית הספר כדורי.

מידע זה אינו נשלח למערכת העיתון בגלל חוסר האמון שאנו רוחשים לעורכים שלו, שמסוגלים לעוות כל ידיעה ותגובה.

* אהוד: מרבית האנשים שאותם ריאיינתי כבר מתו.

* אהוד היקר, יעקב חסדאי טוען בצדק שגם הורים שכולים צריכים לשמור על לשון תרבותית, מה שקשה לבקש מחברי הכנסת ביטן וזוהר. 

נורית יובל צודקת: "כושים" אינה מילת גנאי. אנחנו השתעבדנו לתקינות הפוליטית יותר מהאמריקאים, והנה, הוגשה תביעה על שימוש במילה "כושים". 

צר לי, לא חכמתי אחרי שקראתי את מאמרו של פרופ' יהודה באואר.

 מה שנעמן כהן כתב על פרופ' משה צימרמן גורם לצמרמורת בגוף. וכן, הוא מצר על כך שנתניהו ניסה להסביר לשר החוץ הגרמני מדוע אינו מקבל אותו. בהחלט לא היה צורך בכך, זה סתם ביזה אותו. מוטב היה לו לכתוב לאנגלה מרקל, שכאשר הוא, נתניהו, יגיע לברלין – הוא מתכוון להיפגש עם הקבוצות האנרכיסטיות של גרמניה.

 שלך,

 משה גרנות

* איילה זמרוני: אהוד שלום רב, גיליון יום העצמאות, 1238, היה מרתק. בין יתר המאמרים, בלט מאמרו המאלף של אורי הייטנר תחת הכותרת "עז הזיכרון בקרב, ונורא" – שעשה צדק עם חללי מלחמת ששת הימים, ניפץ כמה מיתוסים, והביא עובדות שנוגעות ללב כולנו.

אהוד: אני שמח על דברייך המצדדים במכתב העיתי והמוכיחים שאת קוראת אותו, כי כמה ממכריי, בעלי אי.קיו גבוה, אינם מסוגלים לקרוא אותו בשל רמתו הנמוכה בעיניהם, ובמקרה חלקם גם שונאי שרה וביבי וגם מצדיקי פלסטינים, בתנאי שלא יגורו בשכנותם.

* יריקה בפניהם של הסנובים המעניקים את פרסי מיליון הדולר מטעם קרן "בראשית":

"לבקשתו של האמן ההודי-הודי אניש קאפור, הטקס שבו היה אמור לקבל את פרס 'בראשית' יבוטל. הטקס היה מתוכנן לחודש הבא. לפי קרן הפרס, קאפור יעניק את כספי הזכייה – בשווי כמיליון דולר – לפליטים מהמלחמה בסוריה. לטעמו, כיוון שהזוועות במדינה מתרחשות בסמוך כל כך לישראל, לא יהיה ראוי לערוך טקס יוקרתי במקום כה קרוב. מקרן 'בראשית' נמסר שכעת הם עמלים לשלוח הודעות ביטול למאות ממכובדי העם היהודי שהיו אמורים להגיע לטקס." ["הארץ" באינטרנט, 3.4].

והם לא מבינים, הסנובים המתרפסים ומבקשי הכבוד האלה, מעניקי פרס "בראשית" –  שבביטול ביקורו בישראל הוא שם אותנו באותה מדרגה עם שכננו הרוצח בשאר אסאד, ומצטרף לחרם על ישראל! – והם עוד מלקקים לו את התחת עם מיליון הדולר שיקבל מהם במקום אחר, אולי כדי לא לפגוע בחרם של אמנים ואנשי אקדמיה בריטיים על ישראל? בושה וחרפה!

סופרים נידחים כמונו, שכל חייהם ויצירתם הוקדשו לתרבות העברית, ויהיה קשה לתאר אותה בלעדיהם, הם לעולם לא יקבלו את פרס "בראשית"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל