פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1240

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב באייר תשע"ז, 8 במאי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לוּסִי הַקְּטַנָּה וּמִלְחַמְתָּהּ בַּנֵּיאוֹ-נָאצִים. // יעקב חסדאי: השואה והזירה המדינית. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. חזון הגולן של הרצל. 2. צבא אחר, מוסרי ויפה, בעקבות "שוברת שתיקה". 3. צרור הערות 7.5.17. // רון וייס: מתי יפעלו צה"ל והמשטרה בנחרצות נגד המתנחלים הפורעים? // גדעון ישראל: פרופ' משה שרון, מומחה לאיסלאם באזהרה לטראמפ: "אין שום משמעות לְמה שמוסלמים ומנהיגים ערבים אומרים באנגלית!" [ציטוט]. // מ. שמואלי: הציפיות מתקשורת ציבורית אמינה, ישרה והוגנת. // פרופ'  יפה ברלוביץ: מקומו של הנסיך הקטן בתרבות הישראלית (הרצאה). //  עמי דור-און: ישראל – מעצמת לווייני ביון. // יעקב שרייבּמן: אָסִיף קַיִּץ. // פוצ'ו: "בחיי [3]", נ"ד. אכן ממזרית נורא. // אבנר הרוסי (נורקה): חברי יסקה (פוצ'ו). //"מי ורדים מפורט סעיד", סרט טלוויזיה משנת 1972 המבוסס על סיפורו של גדעון תלפז. // בואו לשבת בקפה הישבן המחייך, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אוריה באר: הנופלים שנשכחו. הקרב שנשכח. // נעמן כהן: מעשה המרמה בהנצחת קסטנר. // יוסף קנטור: עד מתי יואשמו מנהיגים יהודים באחריות לרציחות הנאצים? // אלי רוה: זוג עגילים. חלק חמישי, לא קלה היא הדרך. ברית המועצות, יוני 1941. ניתוח. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לוּסִי הַקְּטַנָּה וּמִלְחַמְתָּהּ בַּנֵּיאוֹ-נָאצִים

מִי לֹא מַכִּיר אֶת שִירָם שֶל הַ-Beatles

שֶכּוֹתַרְתּוֹ הִיא Lucy in the Sky with Diamonds, מִי?

וּמִי אֵינוֹ מַבְחִין שֶבְּרָאשֵי-תֵּבוֹת מֻסְוֶה בָּהּ

 שְמוֹ הַנּוֹדָע שֶל סַם-הַהֲזָיוֹת, הַ-L.S.D ?

(הַ-L שֶל Lucy  וְהַ-S שֶל  SKY כָּל-כָּךְ שְמֵימִי

וְגַם הַ- Dשֶל Diamonds מִצְטָרְפִים לְקוֹד סוֹדִי

שֶשֵּם הַסַּם הַפְּסִיכֵדֵלִי L.S.D מֻצְפָּן בּוֹ 

וְשֶלְּטַעֲנַת מִי שֶמָּכוּר לוֹ וּמוּזָן בּוֹ

מַרְחִיב הוּא אֶת הַתּוֹדָעָה מִכָל מִינֵי צְדָדִים 

וּמִבּוֹדְלֶר עַד אֶלֶן גִּינְסְבֶּרְג יֵש לוֹ חֲסִידִים.

אַךְ זֶה אַלְפֵי שָנִים שֶסַּם הָאַנְטִישֵמִיּוּת

אֵינוֹ מַרְחִיב שוּם תּוֹדָעָה מִלְּבַד בְּהֵמִיּוּת

וְהַשִּלּוּב שֶל בַּעֲרוּת עִם רֶשַע לֹא אוֹזֵל

בֵּין אֵלֶּה הָרוֹאִים בָּנוּ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל

וְגַם כַּיּוֹם פָנָאטִים מוּסְלְמִים וְעַמָּרָצִים

חוֹבְרִים בְּטִמְטוּמָם אֶל הַנּוֹצְרִים הַנֵּיאוֹ-נָאצִים.

אַךְ כְּבָר שָבוּעַ וְיוֹתֵר נִרְעֶשֶת בִּסְעָרָה

כָּל הַתִּקְשֹרֶת הַגְּלוֹבָּלִית מִן הַנַּעֲרָה

הַצֶּ'כִית לוּסִי מִיסְלִיקוֹבָה בַּת הַשֵּש-עֶשְׂרֵה

שֶהִתְעַמְּתָּה עִם בִּרְיוֹנֵי הַמַּשְׂטֵמָה חַסְרֵי

הַמּוֹחַ וּגְלוּחֵי-הָרֹאש הַהֵם הַחֲצוּפִים

בְּהַפְגָּנַת-הַנֶּגֶד שֶל בְּנֵי שֶבֶט הַצּוֹפִים

מוּל הַפְגָּנַת אוֹתָם מוֹרוֹנִים בְּבִגְדֵּי-הָעוֹר

בִּבְּרְנוֹ שֶבְּצֶ'כְיָה בָּהּ זוֹכְרִים זְקְנֵי הַדּוֹר

אֵיךְ כְּסִיל כְּמוֹ רֹאש מֶמְשֶלֶת אַנְגְּלִיָה, מַר צֶ'מְבֶּרְלִין

וְרֹאש מֶמְשֶלֶת פְרַאנְס אָוַנְס, מַר דָּלַדְּיֶה הַפֶּתִי

מָכְרוּ אֶת צֶ'כְיָה כְּאָוַנְס, טָבִין וְגַם תְּקִילִין,

בְּהַפְקִירָם לְהִיטְלֶר שָם אֶת חֶבֶל הַסּוּדֶטִים

בְּתוֹר הֶמְשֵךְ אִידְיוֹטִי לְאוֹתָהּ מַכָּה טְרִיָּה

בָּהּ לְגֶרְמַנְיָה אָז סֻפְּחָה בָּ"אַנְשְלוּס" אוֹסְטְרִיָה.

וְלוּסִי בַּת הַשֵּש-עֶשְׂרֵה, אַף שֶעוֹד לֹא נוֹלְדָה

בִּימֵי שוֹאַת אֵירוֹפָּה, מִנִּסְיוֹן אַרְצָהּ לָמְדָה

שֶכְּשֶבְּצֶ'כְיָה גַם בְּרִיטַנְיָה גַם צָרְפַת בָּגְדָה

הוֹלִיךְ הַתַּהֲלִיךְ אֶל מַחֲנוֹת-הַהַשְמָדָה.

וְלָמָּה לוּסִי בְּעֵינַי שָוָה הַיּוֹם תְּשוּאָה

לַמְרוֹת שֶאִיש מִמִּשְפַּחְתִּי אֵינוֹ קָרְבַּן שוֹאָה?

 כִּי שֵשֶת הַמִּילְיוֹנִים שֶל טְבוּחַי וְשֶל מֵתַי

 כֻּלָּם בְּנֵי מִשְפַּחְתִּי הֵם, הֵם אַחַי וְאַחְיוֹתַי

 וְאֶת סַכָּנָתוֹ שֶל הַנָּאצִיזְם כְּבָר הֵבִינָה

בְּאֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת שְלוֹשִים וְאַרְבַּע עוֹד בְּוִינָה

 עַלְמָה יְהוּדִיָּה אַחַת עִם נֶשֶק חַם בַּיָּד

 כְּשֶהִיא וַחֲבֵרֶיהָ נֶחְלְצוּ לַקְּרָב מִיָּד

נֶגֶד מִשְטֶרֶת דּוֹלְפוּס, אַנְטִישֵמִי בְּהֵמִי

וְהָעַלְמָה הָאַמִּיצָה הַזֹּאת הָיְתָה אִמִּי

וְעִתּוֹנַאי צָעִיר אַרְצִישְׂרָאֵלִי רִאֲיֵן 

בְּחוֹף הַתְּכֵלֶת אֶת הַ"דּוּצֶ'ה" מוֹסוּלִינִי בֵּין

הַצְהָרָתוֹ כִּי אֵין לוֹ כְּלוּם נֶגֶד הַיְּהוּדִים

וּבֵין חֻקֵּי הַגֶּזַע שֶחוֹקֵק וּבָם הִקְדִים

אֶת שִלּוּחָם לְמַחֲנוֹת הַהַשְמָדָה בִּשְבִי

קְרוֹנוֹת הַמָּוֶת –  וְהָאִיש הַזֶּה הָיָה אָבִי.

כָּךְ שֶצָּרִיךְ לְנַעֲרָה זוֹ, לוּסִי מִיסְלִיקוֹבָה,

לוֹמַר "שַאפּוֹ" וּלְפָנֶיהָ לְהָסִיר פֹּה כֹּבַע

וּמִפָשִיזְם לְהַזְהִיר כָּל עוֹד לֹא מְאֻחָר

בְּכָל מָקוֹם שֶהוּא (וְלֹא רַק בְּאַרְצוֹת נֵכָר...)

אהוד: למדֵני נא, יוסי, איפה עוד יש פאשיזם?

האם אתה מתכוון לישראל?

כי אני כבר קיבלתי זימון למחנה-ריכוז.

* * *

יעקב חסדאי *

השואה והזירה המדינית

בראיון עיתונאי במסגרת מסע הבחירות לנשיאות צרפת, טענה מועמדת "החזית הלאומית" מארין לה-פן כי צרפת אינה אחראית לגירושם של יהודי פריז למחנות ההשמדה. לדבריה מי שאחראים לגירוש הם אלו שהיו אז בשלטון והם, לטענתה, "לא היו צרפת".

בטקס נעילת אירועי יום השואה 2017 התייחס נשיא המדינה, רובי ריבלין, לדבריה ואמר כי העמדות שהביעה מארין לה-פן הן שלב חמור יותר בהכחשת השואה.

אני חושב שכבוד הנשיא עשה טעות משתי בחינות.

הטעות האחת היא שהמועד בהם נאמרו הדברים עלולים להתפרש כהתערבות במאבק הפוליטי בצרפת, דבר שאינו מקובל לעשות ביחסים בין מדינות ידידות. אנו גם עדיין לא יודעים (בתחילת חודש מאי 2017) מי ייבחר לנשיאות ובינתיים מסתבר כי מעמדה של מארין לה-פן משתפר והיא עלתה לסיבוב הבחירות השני.

לכן האם זו תבונה מדינית לתקוף אותה דווקא בעת הזאת, היא שאלה קשה למדי.

אולם יש היבט אחר שהוא, לדעתי, חשוב יותר. נושא השואה הוא בעל משמעות אנושית כלל עולמית. בארצות העולם המערבי, בעיקר, מקובל  להכיר בשואה, להבין את משמעותה ואפילו להעניש מכחישי שואה. אלא ככל שההכרה בשואה גוברת ונעשית משמעותית אפשר לצפות כי כל מדינה ומדינה תנסה להגיד "אנחנו חלקנו קטן יותר. זה הם, הגרמנים, אשמים בכל."

במקרים רבים זה לא נכון. במקרים אחרים זו חצי-אמת. במקרים לא מעטים זה עוד פחות מחצי-אמת. אבל צריך להבין את המניעים לזה: אנשים רוצים להסיר מעצמם אחריות למעשים כל כך נפשעים. ככל שהם מוצאים איזה פתח לחמוק מאחריות הם מנסים להיכנס דרכו.

התגובה לניסיונות אלו לא צריכה להיות תגובה פוליטית. התגובה צריכה להיות תגובה היסטורית-מחקרית. לדוגמא, הפולנים ניסו לטעון כי רק הנאצים אחראים למעשי טבח שנעשו בשטחם. מחקרים שנעשו על הטבח בעיירה ידוובנה (Jedwabne), בו נרצחו כ-1600 יהודים ביולי 1941, גילו שהפולנים שיתפו פעולה ברצח, לפעמים אפילו יזמו אותו. ואכן, בשנת 2001 הכיר נשיא פולין באחריות הפולנים לטבח זה.

ופרשת ידוובנה אינה הדוגמא היחידה. לכן, הדיון בשאלת אחריותם של עמים שונים, של מדינות שונות, לאסון הנורא של העם היהודי – דיון זה לא צריך להתנהל בזירה הפוליטית כי בזירה זו גם אין כלים לשכנע. הזירה היא זירה היסטורית-מחקרית ובזירה הזו צריך להתמודד עם טענות אלו.

חבל שנשיא המדינה העביר ויכוח זה לזירה הפוליטית-מדינית כאשר מהלך כזה אינו נכון הן מן הבחינה המדינית וגם לא מועיל לגופו של עניין.

דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" אשר מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il

* * *

אורי הייטנר

1. חזון הגולן של הרצל

מסילות הברזל לפיתוח הארץ רצות מלבנון עד לים המלח ומחוף הים התיכון עד לגולן ולחורן, כמו תעלה של כוח אדם. (הרצל, "אלטנוילנד", 1902).

י' באייר הוא יום הולדתו ה-157 של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל. יום זה הוגדר לפני שנים אחדות בחוק כיום ממלכתי, "יום הרצל".

הרצל, חוזה מדינת היהודים, הוא גם חוזה ההתיישבות בגולן. חזון ההתיישבות בגולן שהוא כתב, מופיע בספרו "אלטנוילנד".

"אלטנוילנד" הוא רומן אוטופי שכתב הרצל, ובו הוא מתאר שני ביקורים של  אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לֶוֶונְברג בארץ-ישראל. בביקור הראשון, ב-1902, הוא מוצא ארץ מוזנחת ועלובה. בביקור השני, ב-1923, הוא מופתע לגלות ארץ מפותחת ומתקדמת, מדינת מופת.

פירוש השם "אלטנוילנד" הוא "ארץ ישנה חדשה", והשם העברי שניתן לספר הוא "תל-אביב". בספר מתוארת דמותה של החברה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל. חשיבותו של הרומן היא הבנת דמותה של מדינת היהודים עליה חלם הרצל. אגב, קריאת הספר מפריכה את המיתוס חסר השחר על פיו התנועה הציונית התעלמה מן העובדה שחיו ערבים בארץ ישראל.

החבורה שעימה מבלה לוונברג בביקורו השני בארץ, מבקרת בטבריה ושם היא מתפצלת לשניים: חלק אחד מבקש לנסוע לאורך בקעת הירדן ולבקר ב"תעלת ים המלח", ואילו החלק השני מבקש קודם לבקר בגולן. אחרי שליטוואק, המנהיג הציוני הארצישראלי, הבטיח להם "שגם שם יש דברים שראויים להיראות."

כעבור יומיים – כך נדברו – יחזרו וייפגשו שני חלקי החבורה בבית שאן, אלה שיקדימו, כך סוכם, יחכו במלון הגדול של בית שאן לבאים מהגולן.

כיצד עולים לגולן? סירה הדורה, מונעת ע"י חשמל, המתינה לארבעת הנוסעים אשר ביקשו לעבור (מטבריה) אל הגדה השנייה של ים כינרת.

"היה יום אביבי," ממשיך הרצל – "מאותם ימים רבים ונעימים השכיחים בחוף הכינרת. הסירה פילחה במהירות את הגלים, שרוח קלה נשבה בהם. הארמונות והווילות הצחורים של טבריה הלכו ונתגמדו, והרמות התלולות של החוף המזרחי קרבו בהדרגה. נפלא היה מראה החרמון המושלג בצפון. והספינות הרבות מכל הסוגים והגדלים שעברו על פניהם ביעף היו תאווה לעיניים. כך עברה עליהם הנסיעה כחלום מהיר. בגדה שממול נצמדה הסירה לחופו של מפרץ קטן. במרחק פסיעות מעטות משם נמצאת תחנת הרכבת החשמלית. הנוסעים לא הוצרכו להמתין זמן רב לרכבת שבה עמדו להמשיך במסעם. הם עלו בקרון הטרקלין ונסעו לאל-קוניטרה. בעיר זו היה צריך דוד לטפל בעסקיו. המסילה עלתה בהדרגה, כי עד לאל-קוניטרה חייבת היתה להגיע לגובה של אלף מטר מעל פני הים. בהיותה צומת מסילות בעבר הירדן המזרחי, לבשה עיר זו חשיבות ניכרת. היא שכנה בתווך בין צפת לדמשק, ונהפכה למרכז מסחרי חשוב."

כאשר יצאו דוד ואורחיו מן הקרון בקוניטרה, הם ראו על פני פסים אחרים, "מקום שעמדה רכבת נכונה להפליג לביירות, קרון אחד בו ישבו נערים מצויינים מבתי הספר בארץ, שערכו מסע סביב העולם..."

בשעה שדוד השלים את ענייני עסקיו טיילו אורחיו בתוך העיר, שהיתה מלאה תנועה. ביקרו את המחסנים, שסחורות המזרח היו בהם מועטות, ואשר שימשו בעיקר סניפים לבתי מסחר אירופיים גדולים. לבסוף מצאו בהם אכסניה במלון אנגלי משובח. הם הקדימו לסעוד את סעודת הערב, על מנת להשכים למחרת לשם טיול אל המקום, שנקרא 'האסם' או 'אוצר הדגן'.

הביטויים "האסם" ו"אוצר הדגן" מבטאים את תפיסתו של הרצל, שההתיישבות בגולן תהיה אסם התבואה של ארץ ישראל וסביבתה – מרכז החקלאות הלאומי, שיספק מזון לארץ כולה.

פאר היצירה הציונית הוא מפעלי המים הלאומיים הגדולים. הרצל חזה, בספרו, הן את המוביל הארצי, המזרים את מי אגן ההיקוות של הכנרת לדרום הצחיח, והן את תעלת הימים – החזון שטרם הוגשם.

כותב הרצל: "היה בוקר רך צבעים. ברכבת חשמל צדדית הפליגו [בני החבורה] אל תוך הנוף הצעיר והמקסים. באזור זה של עבר הירדן המזרחי נמצאו ליד פרשת מים מיוחדת במינה. אחד מהארבעה, שטיינאק [מהנדס] הסביר, שזוהי פרשת מים, היות וכאן נפגשים המים העולים מצפון ומדרום...

"את המשקים החקלאיים החדשים שראו בסיורם כינה שטיינאק בשם 'מפעלי חרושת פתוחים', והסביר כי המים אליהם אמנם אינם זורמים ממש מלמטה למעלה, אך האנרגיה המופקת מגליהם, היא העולה. נחל הפורץ אל העמק במרחק חמישה עשר או עשרים מילין הוא המניע את הגלגלים, כי את כוחו מוליכים הנה בחוטים. בצורת זרם חשמלי. --- וכך ניתן להוליך הנה את אנרגית המים של תחנת ים המלח שבדרום, ושל מעינות ההרים של הלבנון והחרמון בצפון...

'המייסדים האמתיים של הארץ החדשה-העתיקה,' אמר דוד, 'היו טכנאי המים וייבוש הביצות, השקיית הקרקעות החרבות, ועל כל אלה – שיטת מפעלי הכוח, בזה היה תלוי הכל'."

ההשראה למאמר זה היא מאמר שפרסם צבי אילן בעיתון "למרחב", העיתון היומי של תנועת "אחדות העבודה" והקיבוץ המאוחד, ב-27.3.1969, תחת הכותרת "הרצל מסייר בקוניטרה". המאמר מופיע, בגרסה מקוצרת, בקובץ מאמרים על הגולן של המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, שיצא באותם ימים.

צבי אילן היה ארכיאולוג, היסטוריון, חוקר ארץ ישראל, עיתונאי וסופר צעיר ומבטיח, שהלך לעולמו בטרם עת, בגיל 54, ב-1990. אילן היה בעל טור בעיתון "למרחב", ולאחר מיזוגו עם "דבר" – בעיתון זה, ובהם עסק בעיקר בידיעת הארץ ובאהבתה. הטורים נקראו "ארץ חמדה" ו"משוט בארץ". שמות הטורים מעידים על כך שאין הם ספקי מידע אקדמי בלבד, אלא המידע נובע מאהבת ארץ ישראל יוקדת.

כתיבת הטור החלה ב-1964, אולם בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים חל בה תפנית. אילן חש שנפתחו בפני אוהבי ארץ ישראל השטחים המשוחררים – הגולן, יהודה ושומרון ומרחבי סיני, והוא נע ונד לאורכם ולרוחבם וכתב עליהם בהרחבה במאמריו ובספריו. הוא ליווה באהדה רבה גם את ההתיישבות החדשה, וסיקר אותה באהבה. יחס מיוחד היה לו לגולן, אותו חקר הן כארכיאולוג, והן כחוקר הזיקה אליו בעת החדשה. על כך כתב את ספרו המונומנטלי החשוב, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, "הכמיהה להתײשבות יהודית בעבר-הירדן 1871-1947", החשוב מבין למעלה מעשרים הספרים שכתב.

גם מאמרו "הרצל מסייר בקוניטרה" הוא יותר מאמר דידקטי ופובליציסטי מאשר העברת מידע לקורא. ניתן לראות איך באופן גלוי לגמרי, מטרתו היא הצגת הגולן כמחוז חפץ ציוני, שאותו מגשימים כעת, סוף סוף, החלוצים שעלו לחונן אבני הבזלת הגולניות.

אילן מתאר את הפער התהומי בין קוניטרה המודרנית המתוארת בחזונו של הרצל, לבין העיירה הסורית העלובה שמצאנו בעלותנו לגולן, והוסיף: "גם עתה, לאחר שחרור הגולן, לא תהא קוניטרה, ככל הנראה, בירת הגולן. למרות שמאות אנשים הציעו עצמם כמתיישבים בעיר הנטושה, היא לא תיושב, ובמקומה תוקם עיירת מחוז חדשה. סיבת הדבר היא בקרבתה היתירה של קוניטרה לגבול הפסקת האש והאפשרות של פגיעות בה מצד חבלנים [=מחבלים]. כבר עתה גילו הללו כוחם בהמטרת פגזים על העיר. העיירה המתוכננת תוקם פנימה יותר בגולן, ותהיה מובטחת יותר, לפחות מהכלים הקלים, המצויים כיום בידי ארגוני החבלה."

העובדה שאילן כתב את הדברים ב-1969 מעידה על היכרותו עם תוכנית פיתוח הגולן שהגה באותם ימים המתכנן עוזי גדור. בתכנית מוצגת הדילמה בין הקמת עיר הגולן בקוניטרה (כפי שהציע ראש הממשלה לוי אשכול), לבין הקמתה במרכז הגולן, באזור בו אכן הוקמה לימים קצרין, כפי שמוצע בתכניתו של גדור. יש לציין, שכל נושא הקמת היישוב העירוני לא קודם כהוא זה, בין השאר כיוון שמתיישבי הגולן לא אהדו אותו. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים נפל האסימון בקרב המתיישבים, הם הבינו את החשיבות הדמוגרפית הקריטית שבקיומו של יישוב עירוני לקליטת מסה אנושית משמעותית, ודחפו בכל הכוח ובהצלחה גדולה להקמת קצרין.

צבי אילן מתייחס גם לסוגיית המים, שבאה לידי ביטוי ב"אלטנוילנד": "הרצל נוגע כאן בבעייה שהיא אולי העיקרית מאלה הניצבות בפני חקלאי הגולן: יורדות באזור זה (לפחות במרכזו ובצפונו) כמויות מים ניכרות, אלא שמים אלה קשים ביותר לניצול לתבואות קיץ ולשימוש לצרכי אדם ובעלי חיים משך כל השנה. הסיבה היא, שהמים פורצים בצורת מעיינות היורדים בערוצים עמוקים מערבה, אל הירדן והכינרת. עד עתה, כל עת השלטון הסורי, לא נעשו קידוחים עמוקים להעלאת מים במרום הגולן ולנוכח המצב הוחל בביצוע תוכניות לשאיבת מים מבריכת רם ומהכינרת, נבנו סכרים לעצירת שיטפונות, נקדחות בארות ועוד."

נשוב ונתלווה אל המסיירים בגולן ב"אלטנוילנד". הללו, לאחר נסיעה של שעה וחצי, הגיעו אל משק לדוגמה, שניבנה בפיקוח החברה החדשה, ע"י ארגון צדקה. מנהלו הראה לאורחיו כל מה שניתן לראות באחוזה נפלאה זו. התפעלות מיוחדת עורר המרכז החשמלי, שמקומו היה ליד בניין ההנהלה. מהמרכז סיפקו זרם לעבודות השדה העיקריות ומפעלים הקשורים עם המשק – ביח"ר לסוכר, טחנת קמח, ביח"ר לעמילן ועוד. בבנייני המשק, שביקרו בהם, כמו בבתי החרושת, בכבישים ובשדות, היה הכל "ערוך ומסודר לפי כל השיטות החדשות של החקלאות המודרנית".

וכאן צפויה הפתעה. מיהם המתיישבים באותה חווה משוכללת, אותו יישוב למופת?

לא ניחשתם.

אסירים, שהחברה רוצה להחזירם למוטב ושולחת אותם למיזם שיקום בגולן... אנשים אלה, אחרי שריצו את עונשם, מבקשים בדרך כלל להישאר במקום כפועלים או כמתיישבים.

ועל כך מעיר צבי אילן: "כמובן שהרצל לא יכול לחזות את מהלכה הלולייני של ההיסטוריה, ולהעלות במחשבתו מאות (ואולי כבר אלפים) צעירים הבאים מרצון ליישב את הגולן, והם הם שעשו את הגולן לעברי – בני קיבוץ מרום הגולן שפתחו בקוניטרה מלון, שאינו נופל הרבה מהמלון האנגלי שחזה הרצל; בני עין זיוון ואל על ומבוא חמה שמעבדים את הקרקע 'לפי כל התורות החדישות ביותר של החקלאות המודרנית' והכלים המשוכללים ביותר."

המשפט המוכר ביותר ב"אלטנוילנד" הוא המוטו שלו: "אם תרצו – אין זו אגדה".

וכך כותב הרצל בפרק הסיום של ספרו: "... אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה." את מאמרו "הרצל מסייר בקוניטרה" מסיים צבי אילן בהתייחסות לחזון ההתיישבות המתחדשת בגולן: "אם נרצה, מי יודע – אולי גם זו לא תהיה אגדה..."

חלפו יובל שנים. זו לא היתה אגדה.

2. צבא אחר, מוסרי ויפה

בעקבות "שוברת שתיקה", 5.5.17

במאמרה "שוברת שתיקה" סיפרה דניאלה לונדון דקל על בנה החייל, מפקד כיתה בגדוד 50 של הנח"ל. "דרך עיניו," מספרת דקל, "אני חווה גם צבא אחר. מוסרי ויפה... ישנם גם סיפורים אחרים. נהדרים ביופיים. על נתינה, התחשבות, אומץ ורעות."

דניאלה שומעת ומתקשה להאמין, אבל הנה, כאשר היא פוגשת חייל אמיתי, בשר ודם, בנה, שאותו היא מכירה באמת, ומאמינה לו, לפתע היא מגלה שצה"ל הוא לא מה שכתוב בסיפוריהם של עמירה הס וגדעון לוי. מבנה היא שומעת, שצה"ל הוא היפוכו הגמור של צבא הקלגסים, הרוצחים ופושעי המלחמה, עליו מספרים "שוברים שתיקה" ברחבי העולם, בעוברם באובססיביות מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מקמפוס לקמפוס להוציא דיבת מדינתם רעה. היא לבטח מבינה, שכאשר "שוברים שתיקה" נפגשים עם שר החוץ הגרמני, זה לא כדי לספר לו על הצבא המוסרי והיפה, צה"ל האמיתי. הם לא מספרים לו על הדברים הנהדרים ביופיים, שעליהם היא שומעת מבנה.

ואז מסיימת דניאלה את מאמרה במילים: "אם הוא ירצה לצעוק את התמונות שנחרתו בזיכרונו בדיוק באותה אכפתיות שבה הוא מפקד עכשיו על חייליו – באיזו זכות, איך אפשר, שעדותו תיחשב לו לבגידה."

העדות, עליו מדברת דניאלה, היא בארגון "שוברים שתיקה".

ואני שואל את דניאלה – באיזה עדות מדובר? אם הוא יעיד על צה"ל האמיתי, המוסרי והיפה, איזה עניין יהיה ל"שוברים שתיקה" בעדותו? הוא לא יעניין אותם.

אם בכוונתו להעיד על חריגות ומקרים שליליים, המנוגדים לדרכו של הצבא המוסרי והיפה, למה לו ללכת דווקא ל"שוברים שתיקה". עליו פשוט לפנות למפקדיו ולטיפולם. כלומר, אם בכוונתו לפתור בעייה, אם בכוונתו לתקן, כך עליו לנהוג.

ואם הוא רוצה להעיד דווקא בפני ארגון אזרחי, הוא יכול לעשות זאת באוזני פעילי הארגון "זכויות אדם כחול לבן", הפועלים להנחלת ערכי טוהר הנשק בצה"ל ומלווים ברגישות את החיילים והמפקדים בפעילותם, מתוך הזדהות ואמפתיה ומתוך רצון לתקן ולפתור, ולא לפגוע בישראל.

אם הוא יבחר להעיד דווקא בפני "שוברים שתיקה", גם אם כוונותיו טהורות ורצויות, השימוש הציני שייעשה בעדותו יהיה למטרות תעמולה נגד מדינת ישראל. כאדם ערכי, אני בטוח שאין הוא רוצה בכך. ולכן, מוטב שלא ייפול בפח שארגון זה טומן לו, כפי שהוא טמן וטומן לחיילים שוחרי טוב רבים. 

3. צרור הערות 7.5.17

* שתי חזיתות – מאקרון נאלץ להתמודד לא רק נגד הפשיזם הגזעני המתעורר שוב באירופה, 70 שנה אחרי שרצינו להאמין שהוא מוגר, אלא גם נגד האימפריאליזם הרוסי של הרודן פוטין.

* בלי "ברוגז" – ההחלטה האנטי ישראלית של אונסק"ו מרתיחה את הדם – בצביעותה, בשקרנותה וברשעותה. אך החדשות החשובות הן השינוי המבורך שחל בשנים האחרונות במפת ההצבעה על אותה ההחלטה. משנה לשנה מספר המתנגדים והנמנעים גדל והשנה, לראשונה, היה גדול יותר ממספר התומכים. גם ריכוך הנוסח של ההחלטה, לא עצר את הזליגה הזאת.

לאחר ההחלטה הקודמת, שהיתה קיצונית יותר והתקבלה ברוב גדול יותר, היו קריאות להעניש את מדינות אירופה שהפנו לנו עורף, לנתק מגע, לגרש שגרירים וכו'. המסר של הקריאות הללו היה "כשיורקים עלינו, עלינו להבין שזה לא גשם."

אבל האמירות הללו, שהן מובנות בהחלט מבחינת תחושת הזעם והתסכול, מבטאות אי הבנה של הזירה המדינית. זו זירה חשובה, שאסור לנו להפקיר אותה לידי האוייב, הגם שהיא רוויית צביעות ושקר. עלינו לדבוק בעיקרון אותו טבעו בן גוריון ומשה שרת מיד עם הקמת המדינה – שאיפה ליחסים טובים ככל האפשר עם מקסימום מדינות, כמרכיב בעוצמת המדינה.

הפעילות הבינלאומית מתחלקת להידוק היחסים הבילטרליים בין ישראל למדינות השונות (כלכליים ואחרים) והשפעה על מדינות העולם להכרה בצדקתה של ישראל בסכסוך המזרח תיכוני. על ישראל לקדם את יחסיה הבילטרליים גם עם מדינות שממשיכות לפעול נגדה בזירה הבינלאומית, כמו המעצמות רוסיה וסין, כיוון שזהו אינטרס ישראלי, וכיוון שהדבר עשוי להוות מנוף גם לשינוי בדרכן המדינית בעתיד.

במדינאות אין מקום למשחקי "ברוגז", אלא לעבודה מדינית ודיפלומטית קשה וארוכת טווח, הגם שהיא רוויית אכזבות ותסכולים. יש לפעול להמשך המגמה החיובית של השנים האחרונות, עד יצירת מצב של בידוד המדינות הערביות והמוסלמיות ורוב מעשי נגד ההחלטות. הדבר אפשרי, הוא בהישג יד, והוא כרוך בעשיה מדינית קונסטרוקטיבית ענפה.

* החמאסניק המתון – השאלה האם הניה מתון יותר ממשעל מגוחכת. להעמיד את המילה "מתון" ליד חמאסניק, זאת בדיחה. האם הוא פחות קיצוני ממשעל? אין דבר כזה חמאסניק פחות קיצוני. ובכל זאת, לדבר אחד אפשר לקוות – שהעובדה שהוא תושב עזה, תגרום לכך שההרתעה של צה"ל תעבוד עליו יותר מאשר על משעל, מה שעשוי לדחות את העימות הבא.

* ריקוד הכבשים – אוהד נהרין החליט שרקדני להקת בת שבע ירקדו ויניפו את דגל אש"ף בריקודם (הרי דגל ישראל טוב, בעבור המילייה שלו, רק כדי לתחוב אותו לתחת או לחרבן עליו).

מה שמטריד במיוחד, בפרובוקציה הפרברסית הזאת, היא שתיקת הכבשים של הרקדנים. אוהד אמר ידיים למעלה... אוהד אמר להניף את דגל האויב... אוהד אמר לציית. איזה אפסים, חדלי אישים, חסרי עמוד שדרה. איזו צייתנות עיוורת. צייתנות עלובה. איזו פחדנות.

* גזען – טקס הדלקת המשואות בהר הרצל לא היה מספיק "אשכנזי" בעבור מנשה רז, והוא פרסם בפייסבוק פשקוויל שטנה נגד עדות המזרח. כיוון שאנו חברים בפייסבוק, נתקלתי בפשקוויל זמן קצר אחרי שעלה, ובטרם ידעתי שהוא יקבל חשיפה תקשורתית.

התלבטתי איך להגיב. להתווכח איתו? להסביר לו? להעמיד אותו על טעותו? זה חסר טעם. הרי אין המדובר בדעה מושכלת, כי אם ברגש – רגש קמאי של שנאה גזעית לבני עמו שמוצא הוריהם בגולה אחרת משל הוריו. לא להגיב? סתם ללכת להקיא? הרגשתי שאיני יכול לשתוק. הגבתי במילה אחת קצרה, המסכמת הכול: גזען!

* דמעות התנין של גדעון לוי – תקדים! גדעון לוי כתב מאמר בעקבות מותו של ישראלי יהודי, ולא תמך בהורגיו.

מה קרה? ביום העצמאות, נער ישראלי התאבד בירושלים. הוא נטל סכין ורץ לעבר חיילי צה"ל במחסום חיזמה. החיילים הבינו שמדובר בפיגוע, ירו בו והרגוהו.

לגדעון לוי לא אכפת ממותו של יהודי. אילו היה אכפת לו, הוא לא היה יוצא מגדרו להסביר ולהצדיק את המחבלים ואת פיגועיהם. אבל הוא ניצל את ההזדמנות כדי להציג את חיילי צה"ל כמכונות מוות. המסר של מאמרו, היה שצה"ל הוא מכונת מוות אוטומטית. כלומר, גדעון לוי ניצל בציניות אכזרית ומקפיאת דם את מותו הטרגי של הנער, וגייס אותו לתעמולה האנטי ישראלית הארסית שלו ושל אויבינו.

חיילי צה"ל נהגו כשורה – עשו בדיוק את מה שנכון היה שיעשו. כאשר הם מזהים מחבל שרץ לעברם עם סכין, ולא היתה סיבה שיבינו אחרת, במקרה זה, עליהם לירות ולהרוג, כיוון שהאלטרנטיבה היא שהם ייהרגו.

האם גדעון לוי אינו יודע זאת? בוודאי שהוא יודע זאת. הוא כותב בפירוש: "החיילים ספרו את ההרוג המי יודע כמה שלהם, בלי נפגעים לכוחותינו. העיקר תמיד: בלי נפגעים לכוחותינו." ובמשפט זה הבהיר גדעון לוי מה רצונו, מה היה מספק אותו, מה היה ממלא אותו באושר. נפגעים לכוחותינו.

* ואם זה היה נגמר אחרת – נניח שסיפור ההתאבדות של הנער היה מסתיים אחרת, מה היה כותב לוי? זאת היתה הוכחה לכך שישראל היא מדינת אפרטהייד. הוא היה כותב שבמדינת ישראל תפקידם של הערבים למות, ועובדה שכאשר מדובר ביהודי...

* רובה ומחסנית במיטתו של הילד – לפני ימים אחדים נתפס מפקד חוליית מחבלים שביצעה מספר פיגועי ירי. הרובה והמחסנית נתפסו בארגז המיטה של בנו. התמונה של הרובה, עם המחסנית בפנים, בארגז המיטה, התפרסמה ב-YNET.

איך נתפס המחבל ונשקו? כאשר אנחנו שומעים על קלגסי אקיבוש האכזרים שפולשים באישון לילה לבתי פלשתינאים תמימים ושולפים אותם מן המיטות... בדיוק כך נתפסים מחבלים וכלי נשקם.

מדובר ברובה שירה על אזרחים ישראלים ונועד להמשיך לירות ולרצוח אזרחים וילדים ישראליים.

בפשקוויל "ביקורת טלוויזיה", בעקבות תוכנית על מפקד גדס"ר "גולני" בערוץ 2, כתב עליו רוגל אלפר: "מה עושה אבא בלילות? בועט בדלתות של זקנות." וכך הוא ממשיך ומתאר ברוח זו מעצר של מחבל.

מחבלים נעצרים כדי להגן על חיי אדם. הרי כבר היינו בסרט של 1,500 נרצחים בשנים שאחרי אוסלו, עד שצה"ל חזר לפעול ביו"ש.

בעיני אלפר, צה"ל הוא צבא שבועט בדלתות של זקנות בלילות. בעיני אדם הגון, צה"ל הוא צבא שמציל חיי אדם, באמצעות מעצר המחבלים לפני הפיגוע; בטרם יבצעו זממם הרצחני.

בשנה שעברה פרסם אלפר ב"הארץ" מכתב למחבל שידקור אותו, בו הוא מצדיק את המעשה ומתנצל על כך שבתור ישראלי הוא שותף לכיבוש. הוא תומך ללא סייג בפיגועי הטרור. ולכן, הוא מתנגד לסיכול הפיגועים ומציג אותם כהתעמרות בזקנות.

* או"ם שמום נוסח דבוקת שוקן – ב. מיכאל פרסם פשקוויל ב"הארץ", בו הוא תקף את האו"ם על הכרתו בישראל ב-1949 והסביר שבכך הוא הוכיח שהוא "או"ם שמום".

אזהרה: ב. מיכאל היה פעם סטיריקן, ומישהו עלול לחשוב שהוא כתב זאת במאמר סטירי. אולי כפרודיה או הגזמה. לא. הוא כתב זאת במאמר פובליציסטי. זו דעתו.

* יהודה ושומרון – מפקד גל"צ ירון דקל ריענן הנחיה לשדרי התחנה, לא להשתמש בביטוי "הגדה המערבית" שאומץ כביטוי האג'נדה הפלשתינאית והאג'נדה של השמאל, אלא בביטוי נייטרלי – "השטחים".

הוא צודק לגבי "הגדה המערבית". מה זה הגדה המערבית? מקום שבו ניתן לשכשך את הרגליים במי הירדן? מאה מטר מן הירדן? עד כביש 90? אולי כל א"י המערבית, עד הים? הביטוי הפוליטי הגדה המערבית, מנוגד לכל היגיון גיאוגרפי ולשוני ואין לו מקום.

אבל הוא טועה לגבי "השטחים". אחרי מלחמת ששת הימים דובר על "השטחים" – יש שכינו אותם "השטחים המשוחררים", אחרים – "השטחים הכבושים", וההגדרה הרשמית היתה "השטחים המוחזקים".

אבל הביטוי הזה אנכרוניסטי. מדובר באזורים שיש להם שמות עבריים יפים ועתיקים, הרבה דורות לפני שקמה מדינת ישראל – יהודה ושומרון. אין שום סיבה שבעולם להשתמש בשם אחר. זה השם האובייקטיבי ביותר, כי הוא פשוט קורא למקומות בשמם, בשפתנו. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, אינו צריך להמציא טרמינולוגיה חלופית, כדי לאנוס את השקפתו הפוליטית על השפה העברית ועל הגיאוגרפיה של א"י.

הנחייתו של ירון דקל הקימה עליו את "הארץ", ש"יצאו עליו", כהרגלם. ירון דקל חוטף מהם שוב ושוב, כיוון שפתח את התחנה לקולות אחרים והפך אותה לתחנה פלורליסטית ומגוונת, כיאה לתחנת שידור ציבורית. בעיני דבוקת שוקן פתיחות ופלורליזם נקראים "השתלטות ימנית". אגב, מישהו אמר "הדתה" ולא קיבל?

* הערעור – שפטל השיג את ליטרת הרייטינג.

* בגלל המתנחלים – עמוס עוז, מתוך ספרו "שלום לקנאים": "'הכול בגלל הגלובליזציה!', 'הכול באשמת המוסלמים!', 'הכול בגלל המתירנות!', או 'בגלל המערב!', או 'בגלל הציונות!', או 'בגלל השמאלנים!' – כל מה שעליך לעשות הוא למחוק את המיותר, לסמן עיגול סביב השטן הנכון בעיניך."

צודק, אבל הוא שכח מישהו. את ה"שטן" החביב על קבוצת ההתייחסות שלו, ולבטח על מרבית קוראי ספרו. "בגלל המתנחלים!". והיה מצופה ממנו, ולו מתוך יושרה אינטלקטואלית, לציין זאת.

* חשוב יותר מסיום הקונפליקט – עמוס עוז, מתוך ספרו "שלום לקנאים": "... מצב נורמלי, מצב שבו לא יעמוד מולנו יומם ולילה איזה 'צר ואויב' תורן... בעיני רבים בימין וגם ביהדות ההלכה וביהדות ההתנחלויות, מצב כזה מאיים על עצם זהותנו. ... לא מעטים הם הסבורים שאפילו יותר מאשר חשובים לנו השטחים – חשוב שהקונפליקט הנצחי ימשיך להיות נצחי."

עם כל הכבוד, ויש כבוד, מדובר בהבלים. ההיפך הוא הנכון. הכמיהה לשלום חזקה מאוד בעם היהודי, מעל ומעבר למחלוקות. אולם ב-25 השנים האחרונות חל סחף באמונה שהשלום בהישג יד, בשל מספר אירועים היסטוריים, כמו תוצאות הסכם אוסלו, תוצאות ההתנתקות, תוצאות הנסיגה מלבנון, תוצאות פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, תגובת הפלשתינאים להצעות ברק ואולמרט, קלינטון וקרי. וגם המציאות סביבנו במזרח התיכון ה"אביבי". הרי אילו הסכם אוסלו לא היה מוביל למרחץ דמים אלא לשלום או אפילו רק לשקט ביטחוני, דעת הקהל בישראל היתה היום במקום אחר לגמרי.

אבל יש בתוכנו לא מעטים הסבורים שאפילו יותר מאשר חשוב לנו לסיים את הקונפליקט, חשובה לנו הנסיגה.

[אהוד: כבר שנים שאני אומר וחוזר ואומר שיש אצלנו אנשים המאמינים שאם עמוס עוז היה אומר שהשמש לא תזרח מחר היא לא היתה זורחת וכי עלינו להיות אסירי תודה לו על שטרם אמר זאת ולא החשיך עלינו את עולמנו לנצח. וכן – שכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש וכמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון. אבל, כאמור, בארץ יש לא מעט פתאים המאמינים לו, אלה שהשכלתם אינה מגיעה מעבר ל"כמו שעמוס עוז אומר..."]

* חבל שאיני חבר הסתדרות – קראתי את הריאיון מעורר ההשראה של שלי יחימוביץ' ב"ידיעות אחרונות" וחשבתי בעיקר על כך, שכל כך חבל שאיני חבר ההסתדרות ואיני יכול להצביע בעדה. שלי היא מנהיגת עובדים אמיתית, המאמינה בצדק חברתי ומשרתת את קידום הצדק החברתי בחברה הישראלית.

כאשר שלי עמדה בראש מפלגת העבודה, הצבעתי בעד מפלגת העבודה לכנסת, על אף המחלוקת המדינית העמוקה שלי איתה, בזכות מנהיגותה של שלי, עמדותיה הכלכליות חברתיות והמקום המרכזי של הנושא החברתי כלכלי בראש מעייניה.

התמיכה שלי בה בבחירות להסתדרות היא ללא סייג. בעצם עם סייג אחד קטן ושולי – אין לי זכות הצבעה.

* שבת ישראלית – לפני כעשרים שנה, ערכו ח"כ מ"הדרך השלישית", פרופ' אלכס לובוצקי, יהודי דתי, וח"כ יוסי ביילין, מו"מ על גיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. הנושא הראשון והקל ביותר, שבו הם הגיעו להסכמה, היה השבת. רוח ההסכמה היתה – שהשבת היא יום התרבות והפנאי בישראל, ולא יום של עסקים. הרעיון היה צמצום דרמטי של פעילות העסקים והמסחר בשבת, אך פתיחת מוסדות התרבות האמנות והפנאי ובאופן חלקי ומוגבל גם תחבורה ציבורית בשבת.

הסיבה לכך שדווקא בנושא זה היה קל להגיע להסכמה, היא היותו win-win. שני הצדדים לא חשו שוויתרו, אלא שהרוויחו, כיוון שהשבת אינה רק עניין לדתיים, אלא לכל היהודים, ובעצם לכל בני האדם.

מאז היו הרבה מהלכים לגיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. באחדים מהם נטלתי חלק. המהלך המפורסם מכל היה אמנת גביזון-מדן. ובכולם, הנושא הקל ביותר להגיע להסכמות, ותמיד באותה רוח, היה השבת.

ואף על פי כן, חילונים וחרדים קיצונים שוב ושוב דוחפים אותנו למלחמות שבת מיותרות, מתוך אינטרסים זרים.

לראשונה, תוגש השבוע לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק ברוח זו, "חוק השבת". מובילים את היוזמה ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה, ובהם מיקי זוהר (ליכוד), רחל עזריה ("כולנו"), אלעזר שטרן ("יש עתיד") ומנואל טרכטנברג (המחנ"צ).

לבושתי קראתי שהמתנגד החריף במחנ"צ הוא איתן ברושי, נציג הקיבוצים, בשם הקיבוצים המרוויחים הון מפעילות מרכזי עסקים בשבת. התביישתי, שדווקא בתנועה הקיבוצית יש התנגדות לחוק חשוב כל כך לחברה הישראלית, ולחוק המעגן את השבת גם מבחינת צדק חברתי, וזאת בשל רדיפת בצע.

* יכבדו את המסקנות? – לאחרונה נפוצה בפייסבוק קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית על רצח תאיר ראדה.

אם תקום ועדה כזאת – לאחר פרסום מסקנותיה, כל אלה שתובעים היום את הקמתה יצרפו את חברי הוועדה למשטרה, לפרקליטות ולשופטים בכל הערכאות – כל השותפים ל"קשר", כביכול, נגד רומן זדורוב התמים.

* פרס ישראל לסמי מיכאל – אהוד בן עזר צודק בקמפיין-היחיד שבו הוא קורא להענקת פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל. הפרס מוצדק משני טעמים. ראשית, כיוון שמדובר בסופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. שנית, גילו המתקדם, העובדה שהוא כבר בעשור העשירי לחייו, נותנים לו עדיפות על פני סופרים טובים לא פחות (כמו למשל חיים באר), שיכולים להמתין לסיבוב הבא.

הקמפיין של השבועות האחרונים לא היה רלוונטי, כיוון שהשנה כלל לא הוענק פרס ישראל לספרות, אולם עתה, יש ללחוץ על הענקת הפרס למיכאל בשנה הבאה.

* פרס ישראלי – חתן פרס ישראל על מפעל חיים צביקה לוי לבש חולצה, ולא כפת עצמו במיקטורן או חלילה בעניבה. חתן פרס ישראל על מפעל חיים דוידלה בארי לבש חולצה בחוץ ללא מיקטורן או חלילה עניבה, ונעל סנדלים. חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל פרופ' יהודה ליבס לא ענב עניבה. וסוף סוף הייתה תחושה שפרס ישראל הוא פרס ישראלי.

* תעשה לי ילד – קראתי שאחת המעריצות של ג'סטין ביבר פונתה מההופעה עם צירי לידה. איך זה קרה? היא צרחה "תעשה לי ילד?"

* ביד הלשון: תל אביב – לכבוד יום הרצל, אני מקדיש את הפינה לשמה של העיר העברית הראשונה, תל-אביב.

מה הקשר בין הרצל לתל-אביב?

בכ' בניסן תרס"ט, 11.4.1909, עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל.  

כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל-אביב.

 בחירת השם תל-אביב היתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל. חזונו של הרצל על דמותה של המדינה היהודית בארץ ישראל מופיע ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד", שיצא לאור ב-1902, שנתיים לפני מותו של המנהיג. לטיוטת ספרו הוא העניק את השם "ציון החדשה", אולם לקראת פרסום הספר הוא החליט לשנות את שמו ל"אלטנוילנד".

 פירוש השם אלטנוילנד, הוא "ארץ ישנה חדשה".

הסופר, המשורר, המתרגם והעיתונאי נחום סוקולוב, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, תירגם את "אלטנוילנד" לעברית, והעניק לו את השם "תל-אביב". למה תל-אביב? בשם תל-אביב ראה סוקולוב את מימוש המשמעות של ארץ ישנה חדשה. התל יושב על חורבות עיר עתיקה. האביב מסמל התחדשות. אחרי "אביב העמים" של המאה ה-19, האביב סימל במיוחד התחדשות לאומית.

את צירוף המילים תל-אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל-אביב לא היתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל-אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל.

 כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

* * *

רון וייס

מתי יפעלו צה"ל והמשטרה בנחרצות

 נגד המתנחלים הפורעים?

בחודש האחרון אירעו מעשי אלימות חמורים ע"י מתנחלים אלימים בגדה המערבית, בעיקר באיזור   .C

בולט היעדר כל אכיפה משטרתית או צבאית כנגד הפורעים. לפני פסח נכרתו כ-200 עצי זית בכפר מח'מס הממוקם מזרחית לרמאללה, סמוך להתנחלות "מעלה מכמש".

ביום שישי לפני כשבועיים בוצעה תקיפה אלימה כנגד  פלסטינים ופעילי "תעאיו"ש" ב"חווארה" וב"עוריף" – כפרים הסמוכים ל"יצהר" ולמאחזיה המתפשטים. התקיפה בוצעה ע"י מתנחלים רעולי פנים שזרקו אבנים והיכו במוטות עץ וברזל. בתקיפה זו נשברה ידו של ד"ר עמיאל ורדי.

אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, לא פעל נחרצות נגד הפורעים, ואיש לא נעצר. ארבעה אוטובוסים של אנשי שמאל שנסעו לאיזור למחות נגד אלימות המתנחלים, נבלמו ע"י הצבא כ-10 ק"מ לפני היעד, תוך הצגת צו "רידוד", המאפשר עצירת חלק מהתנועה. על הצו התנוססה חתימתו של אלוף פיקוד המרכז – רוני נומה, שהתעורר מתנומתו כדי לפעול למניעת המחאה כנגד מעשי האלימות.

כל חודש יש עשרות תקיפות פיזיות כנגד פלסטינים, שאינן מדווחות. למשל, מתנחלים מצפון בקעת הירדן מונעים מפלסטינים לרעות צאנם ופוגעים בצאן. מצפון לרמאללה פלסטינים לא יכולים להיכנס ולעבד שטחים שבבעלותם מחשש לאלימות מצד מתנחלים.

מתי יפעלו צה"ל והמשטרה בנחרצות נגד המתנחלים הפורעים?

* * *

גדעון ישראל

מומחה לאיסלאם באזהרה לטראמפ: "אין שום משמעות לְמה שמוסלמים ומנהיגים ערבים אומרים באנגלית!"

פרופ' משה שרון מסביר כיצד יש לנהל משא ומתן עם מנהיגים ערביים, מדוע האיסלאם לא מסוגל להתפשר מול המערב ומה יש לצפות מהפלסטינים והאיראנים.

מתוך אתר "מידה" 4.5.2017

הנשיא טראמפ נפגש הערב עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן. שלא כקודמו, טראמפ מבין כי הבעיות העיקריות במזרח התיכון הן איראן, דאעש וסוריה, וכי לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש קשר דל, אם בכלל, לקונפליקטים הרחבים יותר במזרח התיכון.

ובכל זאת, טראמפ ינסה את מזלו במציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, במקום שבו כשלו כל קודמיו. האם פתרון כזה אפשרי, ואם כן, מה הוא מצריך?

פרופ' משה שרון הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית, מומחה בעל שם עולמי לאסלאם, ומי שנחשב לסמכות העליונה בתחום זה בישראל.

נפגשנו בדירתו שבירושלים לשוחח על הנושאים הבוערים שעל סדר היום: מה צריך הנשיא טראמפ לומר לראש הרשות הפלסטינית בפגישתם; מדוע איראן אכן עלולה לעשות שימוש בנשק גרעיני אם תצליח לפתחו; והאם אכן קיימים בכלל מוסלמים מתונים.

לשרון, ששימש יועץ לענייני ערבים לראש הממשלה מנחם בגין, והיה חלק מצוות המשא ומתן עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, יש ניסיון רב והיכרות מעמיקה עם העולם הערבי.

פרופ' שרון דובר ערבית ופרסית על בוריין, לצד שפות נוספות. לפני למעלה מ-50 שנה, הוא עבר לחיות עם בדואים מהדרום ועם ערבים ישראלים מהגליל, על מנת להבין טוב יותר תרבותם.

מארחיו ידעו תחילה שהוא יהודי, אך כאשר למד לדבר ערבית שוטפת אי אפשר היה להבחין בכך עוד. "היה לי עדר כבשים קטן משלי, דיברתי בשפתם והייתי כאחד מהם. הדבר החשוב ביותר היה ללמוד את שפתם, הרגליהם, הניואנסים שלהם, וכשזה קורה אתה מצליח לשמוע לא רק מה שהם אומרים לך, אלא גם מה שלא אומרים, והוא חשוב באותה מידה."

לאחר שבילה תקופה ממושכת עם בדואים, שרון עבר לחיות במחיצת ערבים במטרה לנסות ולהבין את אופן חשיבתם. מבחוץ, אפשר לראות את הערבים כעם הומוגני, אבל במציאות הם שונים מאוד זה מזה. כאשר דנים בפתרון שתי המדינות, רבים מאנשי המערב כורכים יחד את עזה ויהודה ושומרון בתור מדינה פלסטינית אחת שתחיה לצדה של ישראל, ולכך מתנגד שרון.

"הערבים בעזה ובגדה המערבית הם משני עולמות שונים. אם תאמר לערביי יו"ש שתושבי עזה יבואו לחיות איתם, הם יהיו המומים לגמרי ולא יאמינו לך. עזתי שיֵלך לחיות בשכם יימָצא בסיטואציה לא טובה. ועוד יותר מזה, אם ערבי מחברון יעבור לגור בשכם, 96 קילומטרים משם, גם מצבו לא יהיה טוב, שכן הערים האלה מורכבות ממשפחות, חמולות ושבטים, ולכן הן אינן חברות הומוגניות."

לדעת פרופ' שרון, האופן שבו ישראל מנהלת מול הפלסטינים משא ומתן צריך להשתנות. במשך עשרות שנים הוא היה ביקורתי מאוד ביחס לכך, ואף חיבר מדריך להתנהלות ישראלית בבזאר המזרח תיכוני. השינוי הראשון לטעמו חייב להיות שהמשא ומתן לא יתנהל בשפה האנגלית.

"אני רוצה שהמו"מ יתנהל בשתי שפות: עברית וערבית. ישראל תדבר עברית והפלסטינים ערבית. הסיבה לכך היא שבאופן כזה נוכל לשמוע באמת מה יש לערבים לומר, ומה הם אינם אומרים. הערבים יודעים כי דבריהם יצוטטו באמצעי התקשורת שלהם, ולכן יזהרו מאוד בבחירת המילים. כך נוכל לשמוע מַהֵן עמדותיהם האמתיות. באנגלית הם יכולים לומר ככל העולה על רוחם, ומאוחר יותר, כאשר יופעל עליהם לחץ, הם יתָּרצו שלא הובנו כראוי ושדבריהם הוצאו מהקשרם."

ככלל, אומר שרון, אין שום משמעות לְמה שמוסלמים ומנהיגים ערבים אומרים באנגלית. ראשית, משום שתמיד ישמיעו לאוזני קהל דובר אנגלית מה שהוא מעוניין לשמוע, גם אין לכך שום קִרבה למציאות. שנית, מוסלמים אינם חשים עצמם מחויבים לקהל המערבי. "כאשר מוסלמים מדברים אל מוסלמים, הם יודעים שכאשר הם מתחייבים על משהו, מצפים מהם שיעמדו במילתם. לא כן כשהם פונים אל קהלים דוברי אנגלית."

שרון מסביר כי כאשר מנהיגים מוסלמים מדברים בפני קהלים דוברי אנגלית, הם לא רק יאמרו דברים הערֵבים לאוזניהם, אלא אף ישתמשו בנאמר כבסיס לחילוץ ויתורים מהם.

לדוגמה, כאשר הדיון נסוב על סוגיית המחויבוּת לשלום עם ישראל או לעסקה מסוימת, הדובר הערבי / המוסלמי מאריך בדבריו על החשיבות בשלום, מחויבותו האישית הרבה אליו וכדומה; המאזין המערבי מאמין לכול, ומפרש את המילים וההצהרות כמשקפות את הרעיונות שהוא עצמו מאמין בהם. "כשהמאזין האירופי שומע מפיו של מנהיג מוסלמי את המונח 'שלום', הוא חושב על 'שלום' בגרסה המערבית שלו, שהיא שונה בתכלית מתפיסת השלום של המוסלמי.

"איש אינו מבקש מדובר מוסלמי שיואיל להסביר למה הוא מתכוון בדברו על שלום וסובלנות, כי הכול מניחים שהם יודעים למה הכוונה, שהרי קיימת הגדרה מילונית למילה 'שלום'. כאשר דובר מוסלמי אומר לקהל מערבי מה שהוא מעדיף לשמוע, הוא גם ינצל את העובדה שהמערבי שמע מה שרצה לשמוע, ויצייר זאת כאילו הוא, המוסלמי, עשה בכך ויתור, וכתוצאה מכך ידרוש ויתורים מהמאזין המערבי," אומר פרופ' שרון.

לדבריו, קיים הבדל עיקרי בין הסכמים הנחתמים בתוך העולם המוסלמי להסכמים במערב. "בעולם המוסלמי אתה מקיים הסכם רק מפני שאתה מחויב בכך, אבל ברגע שניתן לסיים הסכם – אתה מסיימו, מפני שאתה הצד החזק."

באשר לאופיים של הסכמי שלום, ישנו הבדל תפיסות בין העולם המוסלמי לעולם המערבי. "באסלאם, המצב הנורמלי הוא מלחמה עד לכיבוש העולם. עם זאת, לפעמים המוסלמים אינם יכולים להמשיך במלחמה, שכן הם אינם חזקים דיים כדי לנצח בה, או שהם עלולים להפסיד בה מסיבות אחרות. במצב זה, המִרשם נקרא 'סולחה': המוסלמים מפסיקים להילחם בלא-מוסלמים למשך פרק זמן מוגבל. הפסקת אש.

"ל'סולחה' יש כללים והיא ניתנת לחידוש, אבל בכל מקרה היא זמנית בלבד, שכן המוסלמים אינם רשאים להפסיק את הג'יהאד לנצח. ג'יהאד הוא המצב הנורמלי, אך חייבת להיות סיבה טובה מאוד כדי להפסיק את הג'יהאד באופן זמני – מוסלמי צריך שיהיה לו אליבי לכך. עם זאת, גם כשיש 'סולחה', היא תקֵפה רק כל עוד המוסלמי חש שאינו חזק דיו כדי להילחם בלא-מוסלמי. ברגע שזה משתנה, הוא נדרש לחזור לג'יהאד פעיל."

שרון מאמין כי אין שום סיכוי להסכם שלום, שכן ישראל מעוניינת בשלום, בעוד הפלסטינים מחויבים להרס ישראל. "לו רצו בשלום, אבו מאזן והפלסטינים יכלו לעשות זאת כבר פעמים רבות. ברק ואולמרט נתנו להם הצעות שאילו התקבלו – היו מובילות לחורבנה של מדינת ישראל. אילו קיבל אבו מאזן מה שהוצע לו, זה היה ללא ספק סופה של מדינת ישראל. חמאס היה משתלט על הגדה המערבית, ושום מטוס לא היה יכול להמריא מנמל התעופה בן גוריון בצל איום טילים ומרגמות."

פרופ' שרון מתייחס לוויתורים הטריטוריאליים שהוצעו לפלסטינים על ידי שני ראשי ממשלה מכהנים, ושאילו התקבלו – היו מאפשרים להם שליטה על הגבעות המשקיפות לנתב"ג ממרחק כתשעה ק"מ בלבד.

מה רוצה אבו מאזן מטראמפ?

"אבו מאזן הולך לבית הלבן במטרה להעביר לצידו את הנשיא האמריקאי. יש לו תוכנית; תוכניתו איננה לעשות שלום עם ישראל אלא להביא להחרבתה. חלק מהאג'נדה הזאת היא למצוא בעלות ברית למען מטרה זו, ובעלת הברית הטובה ביותר היא ארה"ב. ברגע שארה"ב הופכת להיות בעלת בריתם של הפלסטינים, היא מפסיקה להיות בעלת בריתה של ישראל, כפי שאכן קרה בתקופת אובמה."

כיצד צריך טראמפ לנהל את הפגישה?

"הוא צריך לשאול את אבו מאזן מהי תוכנית השלום שלו ולבקש לראות את אמנת אש"ף. טראמפ צריך לשאול את אבו מאזן מה משמעות האמנה ולעבור על כל אחד מסעיפיה כדי להבין את משמעותו. לדוגמה, מה פירוש הקביעה בסעיף מס' 2 באמנה, שלפיו 'פלסטין על גבולותיה בזמן המנדט הבריטי היא יחידה אזורית בלתי ניתנת לחלוקה.' טראמפ צריך לשאול מה בדיוק תוכניתו של ראש הרש"פ, ומה הוא מוכן לתת לישראל. עליו לומר: 'אנחנו שומעים רק מה אתה רוצה מישראל, אבל מה אתה מוכן לתת לה?"

ואם אבו מאזן יאמר שהוא מוכן לפעול להפסקת הפיגועים נגד ישראל?

"לא, זה לא מספיק. אם אני מוכן להפסיק להרוג אותך, זה נקרא שנתתי לך משהו בתמורה?"

ואם יאמר שהוא מוכן לפעול להפסקת ההסתה?

"גם זה לא מספיק. הוא צריך לשאול מה אבו מאזן מוכן לתת בערכים ממשיים, לא בהבטחה להפסקת רצח יהודים. אתה תובע מהישראלים רשימה של ויתורים שיציבו אותך בטווח של כעשרה קילמטרים מעריהם המרכזיות, ומה אתה מוכן לתת להם בתמורה במונחים של נכסים ממשיים?"

ומה אם אבו מאזן יכיר בישראל כמדינה יהודית על פי גבולות 1967?

"כן, זה חשוב מאוד. הכרה בישראל הוא צעד חשוב מאוד, ואז טראמפ צריך לומר לאבו מאזן: 'חזור לרמאללה ותנאם בערבית באוזני הפלסטינים על כך שהעם הפלסטיני מכיר בישראל כמדינה יהודית, ותשתמש לצורך כך במילים האלה בדיוק.' אבו מאזן לא יעשה זאת לעולם. בכל מקרה, זהו רק החלק ההצהרתי; החלק השני הוא מה מוכן אבו מאזן לתת לישראל בערכים נדל"ניים ממשיים. אנשים שואלים אותי לפעמים בהרצאות מהי תוכניתי לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. אני משיב שאין לי תוכנית. אני רוצה לדעת קודם כול איזו תוכנית יש לערבים. הערבים לעולם לא יציגו את תוכניתם תחילה, הם תמיד ייצרו סיטואציה שבה אתה תאלץ לעשות זאת ראשון, וזו תהיה נקודת המוצא למשא ומתן.

סכסוך לאומי או דתי? יש אנשים שנקלעים לבלבול כשהם צופים בסכסוך הערבי-ישראלי. מצד אחד אש"ף, שנראה כתנועה לאומית חילונית, ומצד שני חמאס וארגוני ג'יהאד אחרים שמדברים במונחים של מלחמת דת נגד ישראל – מי מייצג את העם הפלסטיני?

"אין חילוניות באיסלאם, לא קיימת מילה כזאת. זו טעות שאנשים עושים, שכן הם מתבוננים באסלאם באותן משקפיים שבאמצעותם הם מתבוננים בנצרות. צריך לזכור: גם אם מוסלמי אינו הולך למסגד, לא צם ברמדאן ולא מקיים עלייה לרגל למכה – הוא עדיין מוסלמי, כי האיסלאם הוא סמן של זהות. האיסלאם הוא מרכז של זהות. אנחנו לא מדברים על דת במובן המערבי שיש בה רמות שונות של אדיקות. באיסלאם למשל אין הפרדה בין המדינה לדת."

האם יש מוסלמים מתונים?

"בעולם חיים בערך 1.25 מיליארד מוסלמים, ו-99 אחוז מהם רוצים ללכת לעבודה ולהביא פרנסה הביתה; אבל מי שקובע את הטון באיסלאם הוא האחוז הבודד. דאעש הוא אמנם ארגון קטן מאוד, אבל הוא נותן את הטון. כך המצב גם באיראן: מי שנמצאים בשלטון וקובעים את הטון הם מעט מזעיר מהאוכלוסייה.

אבל האם כל המוסלמים מרוצים מהטון הזה שנקבע עבורם?

"רובם לא מרוצים מהמנהיגים, אבל הם אינם רלוונטיים. זה לא משנה, אף אחד לא שואל אותם אם הם מאושרים. אם אתה נמצא בעמדת כוח, אתה לא שואל על אושר, אתה פשוט יכול לערוף את ראשיהם של האנשים שאינם מסכימים איתך. תחשוב על ערב הסעודית: על פי כל סטנדרט נורמלי, הממשלה שם היתה צריכה להתמוטט כבר לפני שנים. אבל מי שנמצא בעמדת הכוח להרוג, יש לו כוח לשלוט. ישנם הרבה מוסלמים נחמדים שמדברים על שלום, ועל כמה נפלא יהיה כשישרור כאן שלום – אבל אל תשאל אותם מה דעתם האישית על הצורך בשלום, אלא מה הם יכולים לעשות כדי לקדמו – והאנשים הכנים שביניהם ישיבו שאין ביכולתם לעשות דבר, מפני שהם אינם בשלטון."

האם מוסלמים שמחים בכך שנמצא להם אליבי הפוטר אותם מג'יהאד?

"לא זאת השאלה. הם יצטרכו לצאת לג'יהאד אם המנהיג שלהם יקרא להם לעשות זאת. המוסלמים הם כמו כבשים המחפשים את הרועה שייקח אותם למים או לאזור מרעה. בעולם המערבי חיים אלפי מוסלמים שרוצים להיות – או שמעוניינים שיתאפשר להם להיות – מערביים. אבל המשמעות היא שהם צריכים להיות מוכנים לאבד את זהותם. יש אנשים שאומרים: 'פגשתי מוסלמי נפלא שוחר שלום,' ואני משיב להם: 'נהדר, גם אני רוצה שלום, אבל מה המוסלמי הנפלא שפגשת יכול לעשות בקשר לזה? התשובה היא: כלום. הרי לא הוא קובע את הטון.'

להערכתך, האם לא תהיה לעולם סיטואציה שבה מנהיג האיסלאם יקבע טון של פיוס?

"שאלת הפיוס היא בלתי אפשרית. מדוע? מפני שאז אתה קובע שמוסלמים ולא-מוסלמים שווים כאחד, וזה בלתי אפשרי."

אבל אם שוחרי השלום המוסלמים במערב יתפסו את הנהגת העולם המוסלמי, האם הם ידברו אחרת?

"הרעיון הוא פשוט מאוד. הכללים המחייבים מנהיג מוסלמי אינם אותם כללים המחייבים מוסלמי מן השורה בפריז, בלונדון ובניו יורק. כאשר הוא איננו בעמדת כוח, אדם יכול לחיות על פי כללים שונים, אבל אם הוא מגיע לעמדת הנהגה – חלים עליו כללים אחרים שהוא כפוף להם, שכן כעת הוא הפך לשליט שביכולתו לעשות משהו."

איראן עלולה להשתמש בנשק גרעיני?

בעבר, צפה הפרופ' שרון כי קיימת אפשרות ממשית שאיראן תעשה שימוש בנשק גרעיני אם זה יהיה בידיה: "איראן מוחזקת בידיהם של שליטים קנאים, והעם האיראני חי בתחושה של אפוקליפסה מתקרבת. השיעה היא תנועה משיחית, ומשמעות הדבר שהיא חיה עם התודעה שהמשיח, ה'מהדי', קיים במקום כלשהו, אלא שהוא נסתר ורק ממתין להתגלות. קיימת אפשרות שהמנהיגות השיעית תעשה כל שביכולתה כדי לזרז את התגלות ה'מהדי' – בעיקר באמצעות מלחמות שיובילו לאסונות גדולים."

היום הוא מפרט: "מה שאמרתי נשאר בתחום הדת, אבל יש עוד פעולות מסוכנות אחרות שמנהיגי איראן יכולים לעשות. השיעים הם הפלג שתופס את עצמו כסובל ומדוכא בעולם האסלאמי; הם בני המיעוט שנרדף על ידי רוב המוסלמים, שהם הסונים. השיעים רואים בסונים את אויביהם הגדולים, ויעשו כל שביכולתם כדי להרוס אותם. אני תמיד אומר שאם איראן תשיג פצצה גרעינית, הכתובת הראשונה שלה תהיה ערב הסעודית, שכן הסעודים, יותר מכל מדינה אחרת, מייצגים את האיסלאם הסוני בטהרתו.

"בתקופתו כראש עיריית טהראן, אחמדינג'אד הוציא שישה מיליון דולר לבניית מבוא כניסה מלכותי, כדי ש'המהדי' יוכל להיכנס לטהראן באופן מכובד ביותר. הם אינם מדברים על כך באופן מופשט. ייתכן שזה נראה מגוחך בעינינו, אבל צריך להבין את הלך המחשבה הזה: אחמדינג'אד מאמין באמת ובתמים ביכולתו להקדים את בואו של ה'מהדי', ולכן הוא השקיע בבניית המבנה הזה."

האיראנים מדברים על זירוז בואו של ה'מהדי', אך האיסלאם קיים כבר כמעט 1,400 שנה; האם לא ניסו להביא את ה'מהדי' קודם לכן? האם מעולם לא עמד לרשות המוסלמים צבא חזק דיו שיכול היה להביא לחורבן ואסון?

"השיעים אף פעם לא יצרו לעצמם צבא שיהיה חזק עד כדי כך שיוכל לקרוא תגר על הכוחות הסוניים. הם היו כמעט תמיד תחת שלטון סוני. עד המאה ה-16, איראן היתה מדינה סונית בעצמה. השיעים מהווים מיעוט באסלאם, אולי שישה או שבעה אחוז בסך הכול. מה שיוצא דופן כעת הוא העובדה שאיראן מציגה את עצמה לא רק כמנהיגת השיעים, אלא כמי שעומדת בראש העולם האסלאמי בכלל, משום שהיא מייצגת יעד המקובל על כל המוסלמים. יעד זה הוא בראש וראשונה להילחם ב'שטן הגדול', שהוא ארצות הברית. בראייה השיעית, ארה"ב היא מדינה נוצרית גדולה וחזקה עד כדי כך שעל מנת להשתלט על העולם כולו צריך תחילה להפיל אותה. בעיני השיעים, ישראל 'מסתובבת בין רגליה' של ארה"ב ומסייעת לה.

"בעיני המוסלמים, ישראל מהווה ישות טמאה ומסוכנת. ישראל גם מביישת את העולם המוסלמי בכללותו. החברה האסלאמית היא חברה מוּכוונת-בושה, זאת בניגוד לעולם הנוצרי שהוא מוּכוון-אשמה. בחברה שהאשמה משחקת בה תפקיד ראשי, הנוגדן לעשיית עוול הוא עונש או סליחה; ואילו בחברה המייחסת חשיבות כה גדולה לבושה, הדרך היחידה להתמודד איתה היא באמצעות נקמה, שתכליתה לחסל את הגורם המבייש. ישראל מביישת את העולם המוסלמי, ולכן הדרך היחידה להתמודד איתה היא להביא לחיסולה."

כיצד מצטייר הנשיא טראמפ בעיני איראן?

"הם רואים בו מנהיג אמיתי. הוא מדבר בשפה שהם מבינים. האיראנים ראו באובמה מנהיג חלש החושש מפניהם. כעת האיראנים רועדים, מפני שהם מאמינים כי טראמפ הוא ההפך הגמור מאובמה. הם חושבים לעצמם – אולי מוטב להגיע איתו להסכם לפני שהוא יתחיל להזיק לנו. ככל שטראמפ נוהג בקשיחות כלפי איראן, כך ייטב. הם אינם אומרים זאת בגלוי, אבל אם תקרא בין השורות במה שמתפרסם בעיתונים שלהם, האיראנים זהירים כעת הרבה יותר, אם כי עדיין מנסים להפגין שאננות של 'אף אחד לא יעז לעשות לנו כלום.' אם טראמפ ימשיך ללכת באותה דרך, הוא יכול להביא להפלת המשטר באיראן."

מאנגלית: שאול לילוב.

* * *

הפרצוף האמיתי של השקרן מחמוד עבאס אבו מאזן כשהוא מדבר בערבית אל בני-עמו:

https://www.facebook.com/yoramgilady/posts/10155267258209793?from_close_friend=1

* * *

יהודה דרורי

בעקבות מחאה: הופעתה של אחינועם ניני

בבית כנסת במישיגן בוטלה

הופעתה של הזמרת אחינועם ניני בבית הכנסת "עדת שלום" שבמישיגן בוטלה. הסיבה – מחאה בעקבות השתתפותה בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי. (וַי-נֵט).

שהפוסטמה תשיר למשפחות המחבלים ברמאללה או בחאן-יונס (ושתישאר שם ...)

[אהוד: בעיתון "הארץ", וכנראה לא במקרה, אין הסיבה שהבאת מוזכרת כלל, אלא: "הופעה של אחינועם ניני, שהיתה אמורה להתקיים ב-18 במאי בבית כנסת בדטרויט בארצות הברית, בוטלה לאחר איומים של פעילי ימין יהודים-אמריקאים המתנגדים לדעותיה הפוליטיות. במכתב שנשלח בשבוע שעבר לאנשי בית הכנסת כי 'הגיעו אלינו כמה איומים שנמצאו אמינים בדבר הפגנות מחאה שהיו אמורות להתקיים בסמוך לבית הכנסת "עדת שלום" בזמן הופעתה של ניני. כתוצאה מכך, ומתוך רצון לשמור על ביטחון הקהילה שלנו, המניין שלנו ועל המופיעים, החלטנו לבטל את הקונצרט.'" ["הארץ" באינטרנט, 7.5.17. הניסוח הכושל במקור].

דיווח באנגליה: "טראמפ סירב לבקר בישראל כחלק מחגיגות 50 לשחרור ירושלים."

בישראל מכחישים.

עיתון "אל-חייאת" [הלונדוני] פירסם כי טראמפ קיבל בקשה מירושלים להגיע ארצה ביוני, אך סירב, בין היתר על מנת לא להיראות מזוהה מדי עם הצד הישראלי. גורם מדיני הגיב: "נשמח לארח את הנשיא מתי שירצה." ("מעריב").    

זו דוגמא קלאסית ל"פייק-ניוז" – סביר להניח שזו פנטזיה שיקרית ערבית תעמולתית שחוזרים עליה הבריטים האנטישמים הללו כשמחה לאיד...

* * *

מ. שמואלי

הציפיות מתקשורת ציבורית אמינה, ישרה והוגנת

ישראל היא  מדינה פורחת  בתוך מזרח תיכון מבעבע, אשר בו לעיתים הבלתי צפוי הוא הצפוי, השיח הגלוי חלקו מטובל בשקרים  מכוּוני מטרה אסטרטגית או טקטית, והצביעות עם הלשון  החלקלקה הן התרבות השולטת.

העובדה שישראל היא המדינה המאוימת ביותר בעולם מחייבת את כולנו לעירנות ולבקיאות  יתר באשר לעובדות, כדי שהבורות לא תנוצל נגדנו בכל נושא מדיני.

לכן חשוב שלפחות התקשורת הציבורית שלנו תתאים למדינה דמוקרטית  נאורה, ואנו נדע  את עובדות העבר ונתוני ההווה ונדע להבדיל בין העובדות לבין הניתוח שלהן, שלעיתים קרובות מדי מתאים לאג'נדה  האישית  של העורך  ו/או  המגיש.

כמאזין וותיק  אני יודע מראש את הדעות של רבים מהם ואני מניח שהדבר בלתי נמנע אבל  בכך יש סיכון רב  לדור המצייצים לסוגיהם, שהבנתם ניבנית לא מתוך התעמקות בנושא אלא  מתוך סיסמאות  ארעיות או שמיעה מקרית.

ראוי  שלגבי העובדות נדע את האמת ובמיוחד את כל האמת, וכאשר מראיינים איש מרכז או ימין, לאחר שמיעת דעותיו והערכותיו, ראוי לשאול אותו, ובצדק, את השאלות היותר קשות. ובאותה דרך כאשר מראיינים איש מרכז או שמאל יש לשאול אותו גם  את השאלות היותר קשות.

מסתבר כי כתבים, עיתונאים ושדרנים ותיקים מאוד, המראיינים  בכירים  מהרשות הפלשתינית  או מהמפלגה הערבית אצלנו, או אוהדים שלהם, או "רודפי  שלום" לסוגיהם, שומעים שקרים לגבי עובדות העבר ולא מעמידים אותם על הטעות החמורה שלהם, כולל  המסקנות המובנות מכך.

לצערי זו ההתרשמות של רבים  כמוני מהתקשורת הציבורית, כולל מבכירי גלי  צה"ל (וזאת בלשון המעטה). בוודאי גם לא ישאלו את "אבירי  הדמוקרטיה" המטיפים  לשיוויון בזכויות  לגבי  ההכרח גם  בשוויון  בחובות,  בהיותו יסוד חשוב  בדמוקרטיה התורם  ליציבותה  ולאמינותה.

יש  שתי אפשרויות חמורות – או שבכירי תקשורת אלו לא  יודעים את העובדות או לא רוצים  לגלות את האמת הכואבת, הסותרת את  גישתם  האישית.

כדוגמא  אתן  את הנתון  לפיו עד לפני  100  שנה ראשי הדת המוסלמית ראו  בהר הבית  את מקומם של בתי המקדש היהודיים, ולכך הרבה הוכחות הכתובות  אצלם כפסקי הלכה או חוות דעת  של חוקרי  דת מוסלמים, אבל מסיבות טקטיות מדיניות שינו את דעתם מאז.

זכור לי ששאלו את ערפאת לגבי קיום בתי המקדש היהודיים על הר  הבית, ובתשובתו טען שאין הוכחה לכך... אבל לא שאלו אותו על  ההוכחה  הקיימת  לדעתו, כי הסוס של מוחמד,  בדרכו לשמיים, עצר  בהר הבית.  

באם כך שומע המאזין  הישראלי מה נלין על צעירי העולם  המערבי הנתונים להסתה מכוונת  וממומנת הבנויה על ניצול בורותם, שגם הישרים ביניהם לא שומעים אחרת בארצם שלהם. 

 האם הצעיר הישראלי (והיהודי בעולם) מצוייד בנתונים ובידע כדי לחזק את עמידתו האישית   ואף לדעת להדוף מערכות הסתה שקריות כאלה?

בברכה,

מ. שמואלי

(מנכ"ל  חברת אלתא לשעבר) 

אהוד: הידע שלנו לא יעזור להפריך את השקרים שלהם. זו לא אשמתנו. אלה ששונאים אותנו מאמינים לכל עלילה שפלה ולכל זיוף היסטורי על אודותינו, כמו הפרוטוקולים של זקני ציון.

* * *

באבל על מותה של

פרופ' לנה שילוני

תנחומים לבעלה

פרופ' בן-עמי שילוני

ולכל בני-המשפחה

* * *

פרופ' יפה ברלוביץ

מקומו של הנסיך הקטן בתרבות הישראלית (הרצאה)*

הקדמה

נושא ההרצאה הוא: "מקומו של הנסיך הקטן בתרבות הישראלית", או "תהליך הישראליזציה של הנסיך הקטן". כלומר, כיצד ספר ילדים שנכתב על ידי סופר צרפתי, בתחילת שנות הארבעים, תורגם אצלנו בתחילת שנות ה-50, ומאז והלאה הוא לא רק התביית על מדף הספרים שלנו, אלא הפך לטקסט תרבותי שבאמצעותו אנחנו מספרים את עצמנו – גם כיחידים וגם כחברה וכלאום.

בהרצאה כאן אני רוצה להתחקות אחר השימושים התרבותיים שאנחנו עושים בטקסט הזה, וכמובן לנסות ולהבין:  מדוע דווקא הנסיך הקטן, שבמהותו הוא טקסט קתולי, שמרבה לשחק עם סמלים נוצריים מובהקים; מדוע דווקא הטקסט הזה מצליח לעורר בנו הזדהות רבה כל כך.

כדי לקבל תשובה עקרונית, כדאי לפנות למחקרים שעוסקים בדינאמיקה של תרבות, או באינטראקציה שבין תרבויות; כידוע, אלה הם מחקרים, שעושים שימוש בכלים מתודיים מתחומים שונים (היסטוריה, סוציולוגיה, מדעי המדינה, אנתרופולוגיה) – אבל כולם שבים ומראים – כיצד בחֲברות שונות, תרבות מייצרת את עצמה בהתאם לצרכים שאותה חֶברה נדרשת להם: אם אלה צרכים לאומיים (וקראו את המחקרים של אריק הובסבאום, בנדיקט אנדרסן; ואצלנו: איתמר אבן זוהר, יעל זרובבל), ואם אלה צרכים תרבותיים יומיומיים ברמה של משפחה, בית, סביבה קרובה (כמו ספרו של מישל דה סרטו, המצאת היוםיום).

ובכן, הטקסט של הנסיך הקטן, כפי שנראה, אכן עונה מאוד על הצרכים שלנו כיום, אבל הצריכה הזאת לא התחילה היום, אלא כאמור ב-1952 (כאשר תורגם לעברית על ידי אריה לרנר), וכל הזמן הזה הוא לא רק שורד אלא גם תופס תאוצה כשהוא מתגלגל מתקופה לתקופה, ובכל תקופה הוא ממשיך לענות על האינטרסים בני הזמן; וזה מה שמפתיע כל פעם מחדש: כיצד כל תקופה מוצאת בספר הזה טקסטים שמתאימים לה, והטקסטים האלה לא רק מתחברים ומשוחחים עם הטקסטים הישראליים, אלא אף מטעינים וממשמעים אותם ביתר עוצמה. בקיצור, כל דור מבטא ומספר את עצמו כישראלי, באמצעות הנסיך הקטן, ולכן, עם השָנים, הספר הזה, רק נעשה יותר ויותר ישראלי.

עכשיו, כדי להמחיש ביתר הדגשה תהליך תרבותי זה של עשרות שנות ישראליזציה, מוטב שנתמקד בשלוש תחנות, שיש בהן כדי לחדד את המפנה:

התחנה הראשונה היא – סוף שנות ה-50/התחלת ה-60;

התחנה השנייה – אמצע שנות ה-70;

התחנה השלישית – אמצע שנות ה-90 ואילך.

ואתחיל במה שקורה היום, כי השימוש כיום יכול להוות מעין מודל-בוחן לבדיקה ולהשוואה עם התחנות הקודמות. ובכן, כולנו יודעים שהנסיך הקטן נקרא המון, ומצוטט המון, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. אז כמו אחד מאיתנו  שמחפש מידע מיידי, פניתי לאינטרנט ובאמצעות מנוף החיפוש גיליתי תחת הצירוף "הנסיך הקטן" –  כ-51,800  תוצאות חיפוש (כך צויין שם). אז נכון שחלק גדול מהאייטמים האלה שולח אותנו לחנויות ספרים בשם "הנסיך הקטן", פסטיבלים בשם "הנסיך הקטן", או אירועים בתחום התיאטרון, המוסיקה והספרות – שעסקו ועוסקים בטקסט הזה.  אבל, חלק מאסיבי לא פחות, הם כמובן המותגים המסחריים. כלומר, מאות (ואפילו אלפים) של עסקים שעניינם ילדים, תינוקות, ואימהות משתמשים בשם הזה (ואני מתכוונת לא רק לחנויות בגדים לילדים, נעליים לילדים, רהיטים, אביזרים, מתנות, משחקים, אפילו מודד חום יש בשם "הנסיך הקטן"); אבל "הנסיך הקטן" הוא גם שם של מועדוניות ומשפחתונים ופעוטונים, גנים, גינות שעשועים, פורמים של אימהות, מרכזים לגישור במשפחה, מרכזים להריון, ועוד ועוד. כלומר, המותג "הנסיך הקטן" נכנס היטב לשפת העסקים, הפרסום והתקשורת – והוא מוֹכֵר טוב. אבל הוא מוכר טוב לא רק צרכים לילדים, אלא גם משרדי שידוכים, דילים של טיולים, מוֹטֶלים, אכסניות נוער, משחקי מחשב; אפילו החוג לגיאוגרפיה בבית ברל, או הגן הבוטני בעין גדי, משתמשים ב"נסיך הקטן" לפרסום שלהם. 

זאת ועוד. חלק עצום ורב שגם הוא עושה את הנסיך הקטן רלוונטי כיום, היא ההתכתבות האובססיבית ממש – עם כל אותם משפטים (מהנסיך) שאי אפשר לנו בלעדיהם. בלוגים על בלוגים, בעיקר של צעירים וצעירות, בוחרים לספר את המצוקות והגעגועים שלהם – באמצעות הבדידות של הנסיך הקטן, האהבה של הנסיך הקטן, ואפילו מגדירים או מתמודדים עם  הזהות שלהם באמצעות הנסיך הקטן. כמו הבלוג שנקרא  "העולם על פי הנסיך הקטן", שמבקש לסייע לנערים הומוסקסואליים. וכך כותב שם נער מתלבט: "אני בדיוק ההפך מהנסיך הקטן, עם הכוכב שלו, והשושנה המיוחדת. אני לא רוצה שיציירו לי כבשה, כי זה מה שאני, כבשה שחורה."

כאמור, כל השפע האדיר הזה, הוא הצטברות מאמצע שנות ה-90 ואילך. אבל בואו נחזור אל שנות ה-50/60, ומשם נתקדם צעד צעד, בניסיון לבדוק את השינויים הדרמטיים שחלו מתקופה לתקופה. 

א. איך קראו את הנסיך הקטן בשנות ה-60/50

ובכן בסוף שנות ה-50 תחילת ה-60 קוראים את הנסיך הקטן, בעיקר כקריאה חתרנית אנטי ממסדית. כאן צריך לזכור, שבשנים ההן זהו ספר ילדים שעדיין לא יודעים מה לעשות איתו. בקטלוגים של ספרי הקריאה לילדים שהוציא משרד החינוך בשנות ה-60, מופיע ספר זה בצירוף כוכבית. כוכבית זו באה לציין שהספר לא הומלץ על ידי עורכי הקטלוג, שהיו מורים ומפקחים ממשרד החינוך, אלא על ידי מרצים מבית ספר לחינוך שבאוניברסיטה העברית. כלומר, עורכי הקטלוג לא לקחו אחריות על המלצה זו, וניתן להבין מההנחייה שלהם למורים -–שהניקוד והאיור אמנם עושים את הספר מתאים לגיל הרך, אבל זהו בעצם ספר לכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי.

ואכן, הקושי למיין ספר זה כז'אנר חד משמעי של ספרות ילדים, המיועד לדירוג מסויים של גילאים; קושי זה מוציא את הנסיך הקטן מחוץ למעגלים של קריאה פורמלית, כשהוא נמסר מיד ליד ומפה לאוזן. ואכן, עוד בסוף שנות ה-50 מצטייר הנסיך הקטן כמעין ספר פולחן, שמרבים לעסוק בו תיכוניסטים וסטודנטים אניני טעם, שקוראים בו לבד או יחד, כטקסט פילוסופי או כטקסט רומנטי. את העובדה הזאת אני לומדת מעדויות מאוחרות של קוראים וקוראות מהשנים ההן, ולאחרונה גם מ-כתבה של נרי ליבנה בהארץ, שם היא סוקרת את ספרי הפולחן שלה ושל חברותיה, וביניהם - הנסיך הקטן.

אינני יודעת מתי ליבנה קראה את הספר הזה לראשונה, על כל פנים הנוער שקרא את הנסיך הקטן בסוף שנות ה-50 חווה קריאה, שבעיקר ריגשה אותו בתעוזה המרדנית שלו (ואני מתכוונת כמובן לביקורת החריפה של דה סנט אכזופרי נגד ציבור המבוגרים). כלומר, בצד הזדהות עם יצורים מעודנים כמו הטייס והנסיך, שמיטיבים כל כך להתענג על שקיעה ופכפוך מים במדבר, נפעמו בני הנוער לגלות גם עמדות תוקפניות שעניינן לבטל ולאפס כל סמכות של מבוגר, בטענה שהצעיר ממהותו – הוא הוא שעולה באיכויות שלו על המבוגר, גם ברמה הערכית וגם ברמה הרגשית.

ובהקשר זה אני רוצה להזכיר את ספרו של הסוציולוג יונתן שפירא, עלית ללא ממשיכים (1983). ספר זה שיצא באמצע שנות ה-80, הציג את דיוקנו של דור תש"ח כדור שלא מימש את עצמו, כיוון שלא העז לערער על דור האבות ולהשתחרר מהתלות שלו בהם. פרופ' שפירא מייחס זאת לחינוך הדוגמטי והקולקטיביסטי שניתן לבני הדור ההוא, חינוך שעשה אותם מקבלי מרות ומשמעת (ומכאן ההצלחה שלהם בצבא), אבל חסרי מעוף, יוזמה וחזון כמנהיגות אזרחית. 

לא רק דור תש"ח, כי אם גם הדור המאוחר יותר (שנות ה-50 וה-60), היה מצוי עדיין במערכות החינוך הדוגמטי הקולקטיביסטי. אבל כבר באותם שנים הוא מצא עצמו נסחף, מדעת או שלא מדעת, לאותם מאבקים שפעלו מתחת לפני השטח – מאבקים שביקשו לזעזע את המונוליטיות של הממסד הישראלי, ולפרק את ההגמוניה של האבות המייסדים (אם בהקשר פוליטי ואם בהקשר חברתי תרבותי), וכאן כדאי לשוב ולקרוא באותה ביקורת ציבורית ז'ורנאליסטית (לרבות מדורי הסאטירה שלה, כמו "עוזי ושות'" בהארץ: בנימין תמוז, עמוס קינן, או "חד גדיא" במעריב: אפרים קישון); וכן בספרות שהתחברה אז ברוח זו (אהרון מגד – מקרה הכסיל, יורם קניוק – חימו מלך ירושלים, עמוס עוז – מקום אחר, ועוד).

והנה במצב תוסס זה שבין דוגמטיות למרדנות, פוגש הנוער של שנות ה-50 וה-60, ספר ילדים תמים ופיוטי זה, שפתאום מעניק לו לגיטימציה והרבה כוח בהתמודדות שלו עם הסמכות  הוותיקה, בקביעות קטגוריות כמו: "חייתי שנים רבות בין מבוגרים. הכרתים מקרוב ומשום כך לא הוקרתים ביותר," או "כך טיבם של המבוגרים (שמתעלמים מדברים חשובים)... על כן חייבים הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח," ועוד. כלומר, לקרוא את הנסיך הקטן בשנות ה-50 וה-60, זה היה כמו לשנן מניפסט פוליטי של מחאה ושל העצמה נגד קהילת המבוגרים.

בעניין זה כדאי להזכיר גם את המאמר של שרית ילוב: "היפי בעל כורחו" שהתפרסם בעיתון דבר (1993).  גם ילוב מפנה את תשומת הלב לחיבור בין הנסיך הקטן לבין הנוער של שנות ה-60, אלא שהיא לא קושרת את זה עם הנוער הישראלי, אלא עם הנוער האירופאי והאמריקני של תנועות המחאה שם, כמו: מרד הסטודנטים בפריז, תנועות השלום של ילדי הפרחים בסן פרנציסקו, או הקבוצות האנארכיסטיות בגרמניה. כך או כך, אלה הן שתי קריאות שונות לגמרי. הנוער האמריקני או האירופאי, קרא את הנסיך הקטן כמחאה נגד חברת השפע המערבית, שניצלה והפכה את האזרח הפשוט לבורג במערכת הקפיטליסטית הדכאנית שלה; ואילו הנוער הישראלי קרא את הנסיך הקטן לא רק כמחאה או ביקורת, אלא גם כעידוד ודירבון עצמי להתנער מן הקולקטיביות המצויה, ולחפש את דרכו כאינדיבידואליסט בעל חשיבה ורצון משלו (גם אם חשיבה ורצון אלה לא מקובלים או לא מובנים על ידי החברה הסובבת: ממש כמו הטייס או הנסיך הקטן, שאנשים לא הבינו אותם כשזיהו פיל בתוך נחש-בריח בעוד כולם ראו בו סתם כובע).   

ב. הנסיך הקטן של אמצע שנות ה-70.

עד כאן התחנה הראשונה, ומכאן המפנה אל התחנה השנייה, כלומר, אמצע שנות ה-70. ב-1974 אחרי מלחמת יום כיפור, התפרסם אלבום שירים בשם להקה אחרת, ושרה אותו קבוצת צעירים שחבריה היו שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב. האלבום היקף עשרה שירים, ביניהם השיר "הנסיך הקטן מפלוגה בית" מילים: יונתן גפן, לחן: שם טוב לוי. 

כאן צריך לציין, שבאותם ימים, לא רק יונתן גפן עשה את החיבור בין הנסיך הקטן למלחמת יום כיפור. גם מאיר ויזלטיר עשה זאת בשיר זעם ("צו קריאה"), בו הוא תקף את מכונת המלחמה הישראלית, שלוקחת כל חייל-ילד, כלומר כל נסיך קטן, נותנת לו תת מקלע, והופכת אותו לרוצח.

השיר של יונתן גפן היה שיר קינה, שיר שבא להיפרד מן החייל המת, מן הנסיך הקטן, אלא שהאני-השר התקשה להשלים עם מותו, וכמו כל האימהות המתייפחות, והשושנים האהובות (ובוודאי כל קהל הקוראים והשרים), הוא מפתח ציפיות שיחזור אלינו. כידוע, הכחשת המוות הוא מוטיב דומיננטי אצלנו עוד מהשירה של מלחמת השחרור. גם חיים גורי ששר על "הנה מוטלות גופותינו", מספר על כיתת חבריו המתים מ"מחלקת ההר" האילמת, השבים וחוזרים אלינו כפרחים אדומים במורדות הרי ירושלים, וכידוע אלתרמן, בשירו "האם השלישית", מתאר את החייל המת, כמת-חי, הממשיך ללכת כשהוא נושא בליבו כדור של עופרת.  

עכשיו, לא בכדי מתחברים יונתן גפן ומאיר ויזלטיר אל הנסיך הקטן, בשירי המלחמה שלהם. שהרי הנסיך הקטן ממהותו הוא ספר מלחמה, וגם על כך כבר כתבתי (ראו: "מורשת הקרב של הנסיך הקטן", מעריב ספרות ואמנות, יוני 1993; "הנסיך הקטן – סיפור מלחמה", גג, 2001, גל' 5).

ואכן כמו שכולנו יודעים, הנסיך הקטן נכתב בעצם תקופת מלחמת העולם השנייה מתוך תחושה של קץ עולם, ההולך ונקטל על ידי הפשיזם הנאצי. הנסיך הקטן נכתב גם על ידי לוחם-גולה: הלא דה סנט אכזיפרי שימש כטייס קרב במלחמה ההיא, ונאלץ לברוח עם הכיבוש הנאצי לארצות הברית. אבל הנסיך הקטן גם נכתב יחד עם ספר מלחמה אחר, שחיבר דה סנט אכזיפרי באותה תקופה בניו יורק. כלומר, בתחילה כותב דה סנט אכזיפרי את ספרו הטיסה לאראס, שם הוא מתאר את קרבות האוויר בהם השתתף בצרפת, ולאחר מכן את הנסיך הקטן. כלומר, שני הספרים האלה נכתבו מתוך אותם הלכי רוח של הסופר, מתוך אותה נואשות של קץ, ומתוך אותו רצון לנסות ולסכם את חייו למעין צוואה לאותו עולם צעיר שייתכן ויקום אחרי המלחמה הנוראה הזאת. לכן נהגתי ללמד את הנסיך הקטן יחד עם הטיסה לאראס, כי שני הטקסטים האלה משוחחים זה עם זה ומשלימים זה את זה. שהרי סיפור הנסיך הקטן באמצעות הטיסה לאראס, הולך ונחשף מבעד המסכה האלגורית שלו ומתגלה לפתע כסיפור של מאבקים וקרבות; ואילו גיבור המלחמה בהטיסה לאראס, עם כל הדיאלוגים הארוכים שלו על אודות ילדותו והאומנת שלו (בעצם קרבות האוויר עם מטוסי האויב המפציצים ותוקפים אותו מכל צד), ממשמעים אותו בסך הכול כילד אבוד – או כאותו נסיך קטן בלב מדבר.

עכשיו, מה בעצם אני רוצה לומר בכך? אני רוצה לומר שגם ויזלטיר, אבל בעיקר יונתן גפן בקינה המרטיטה שלו, נתנו דחף עצום לשוב ולקרוא בנסיך הקטן, לא רק כסיפור מלחמה אירופי, אלא כסיפור מלחמה ישראלי. ואכן, השיר של גפן נושם כל כולו ישראליות: ישראליות של נוף, של ילדות, של צחוקים, ושל שכול. לכן, אם קראנו את הנסיך הקטן בשנות ה-60, כסיפור של מחאה אנטי ממסדי, עכשיו אנחנו קוראים אותו כסיפור של שכול. כלומר, ההיסטוריה הקשה של מלחמות, ואחר כך של טרור ופיגועים, ייצרה תרבות שנזקקה לטקסטים שיסייעו לה בהתמודדות היומיומית עם האובדן ועם הכאב, והנסיך הקטן, באמצעות יונתן גפן, הפך לטקסט שעונה ישירות  להזדקקות הזאת.  

עכשיו הטקסט הכול כך הישראלי הזה של הנסיך הקטן, לא נשאר רק בגבולות השיר של גפן או הסיפור של דה סנט אכזיפרי, אלא גייס אותם גם להקשרים נוספים בתרבות השכול שלנו.

גדעון טיקוצקי בספר שלו הנסיך הקטן,  שבעה פרקי מסע (1998), מפנה אותנו אל ביטוייה הראשונים של ההנצחה הישראלית באמצעות הנסיך הקטן, כשהוא מתאר את אתר ההנצחה לזכרו של ליאור יונתן (נפל במלחמת יום כיפור). כיום, מאגרי המידע מורים לנו על עשרות, אם לא מאות אתרי הנצחה שמשתמשים בנסיך הקטן: אם אלה ספרי זיכרון לחיילים שנפלו; אם יומנים קבוצתיים שהמשפחה והחברים כותבים – על או אל החייל המת; ואם בבלוגים צבאיים (כמו הבלוג עם החזרת גופות החיילים החטופים מלבנון), או בלוגים ציבוריים (כמו הבלוג על אילן רמון).

מפאת קוצר הזמן לא אוכל לקרוא, ולו רק מיספר דוגמאות, אם כי יש כאן פרקטיקות ישראליות טיפוסיות וייחודיות מאוד, של תפיסת המוות; של הניסיון להסביר מוות של איש צעיר; של השיח הבלתי נפסק עם המת; וכמובן של העיבוד, ושל ההכלה של המוות אל תוך היום-יום כנורמה של חיים. ואני לא צריכה להוסיף ולומר, ש"הנסיך הקטן" של יהונתן גפן, הפך לאחד השירים המרכזיים בכל אירוע טרגי, שלא לדבר על בעצרות לחללי צה"ל ביום הזיכרון או באזכרות פרטיות. כלומר, טקסט זה הפך בעיקרו למעין יצירה רליוגיוזית, שבאמצעותה מקונן הציבור על בניו.    

ועוד הערה לגבי המצבות בבתי הקברות הצבאיים. טיקוצקי מציין מצבה בקריית שאול שנחרת בה פסוק מהנסיך הקטן. אלא שגם כאן שימוש זה תוגבר בינתיים. כזכור, לפני מיספר שנים, לאחר המאבק העקשני בין ההורים השכולים לבין משרד הביטחון, ניתנה סוף סוף הרשות להוסיף טקסטים אישיים על מצבות, ומותר לציין כי עכשיו ניתן למצוא יותר ויותר את הנסיך הקטן גם בבתי העלמין.

ובהקשר זה, אני מוכרחה להזכיר עוד צורת הנצחה לא צפוייה, והפעם באמצעות קעקוע. באתר האינטרנט של סיירת הצנחנים, מצאתי את המשפט הזה, ואני מצטטת:

"לאחר מותו של (לא ננקוב בשמו של הצנחן המת), קיעקעו בני המשפחה והחברים על גופם – את הציור של הנסיך הקטן, כך שדמותו הולכת איתם לכל מקום." כלומר המשפחה והחברים העמידו את גופם כמצבות חיות ונעות להנצחת החייל המת, אבל הם בחרו שלא לחרות כל סמל צבאי או אישי, שהיה מזוהה איתו; אלא את הציור של הנסיך הקטן. כלומר, עבורם הנסיך הקטן הוא לא דימוי, אלא הבן עצמו.    

ג. האינטרפרטציה על הנסיך הקטן – משנות ה-90 ואילך

ונסיים בתחנה השלישית, שתחילתה במפנה של אמצע שנות ה-90. ובכן בשנים אלה, אנו מתוודעים אל הניו אייג' או "העידן החדש" בלשוננו. עידן חדש זה סוחף אותנו אל אותה אקלקטיקה של תורות רוחניות, מיסטיות ופסבדו-מדעיות, שמציעות לאדם המערבי – מגוון של פרקטיקות להתבונן בעולם ולחוות אותו (ביניהן פרקטיקות הינדיות, סיניות, קבליות, וכדומה). אני לא מתכוונת להכביר מילים על הניו אייג', אלא אך ורק לאתר את מיקומו של הנסיך הקטן בזרם תרבותי זה, שנדרשים לו בעיקר צעירים וצעירות המנסים למצוא משמעות לחיים באקלים הפוסט-מודרניסטי של קיומיות צינית, חומרנית ותחרותית. מכאן גם מילת המפתח של הניו אייג', שאומרת חיפוש: חיפוש המנסה למלא את הריקנות הקיומית, ולמשמע אותה ברפרטואר של ערכים רוחניים אלטרנטיביים.

כידוע, יש ביקורת קשה על הניו אייג' בעיקר בשל אי-הקוהרנטיות והביזור שלו – כמישנה סדורה. מצד שני, ניתן למצוא בכל זאת מערך של עקרונות משותפים לכל הזרמים והדעות האלה. כך שלצורך הרלוונטיות שלהם לנסיך הקטן, אני רוצה להביא מספר עקרונות כאלה (מתוך רשימה ארוכה), וכאן אני הולכת בעקבות מחקריהם של  Michael York  ו-Steven Sutcliffe.

ובכן, לפי הניו אייג', כל היקום הוא אחד, וכל מה שמצוי בו קשור זה בזה באופן רוחני; לכן ישויות ויצורים רוחניים (כמו מלאכים, חוצנים, רוחות וכדומה) קיימים, ולמעשה תפקידם להדריך אותנו, כמובן רק אם אנחנו נפתחים אליהם. זה עיקרון ראשון. עיקרון שני אומר שלכל אדם יש יעד בחיים בעולם הזה, לפיכך, עליו לחפש וללמוד אותו (הלימוד החשוב ביותר היא האהבה). חיפוש זה מתנהל דרך יחסינו עם אנשים אחרים, כיוון שבאמצעותם אנחנו לומדים לא רק לשפר את עצמנו, אלא להעניק לאחרים את המיטב שבנו; ועיקרון שלישי:  המוות הוא לא סוף, ויש צורות אחרות של חיים אחרי המוות. ואולי גם העיקרון כי למחשבה יש יכולות וכוחות נסתרים, לכן חלומות, הזיות והתנסויות נפשיות הן דרכים לביטוי עצמי. וכו' וכו'.

אני חושבת שבזאת נסתפק. אבל אין ספק שרק לפי מיספר עקרונות אלה, ניתן להבין כיצד הנסיך הקטן הפך אצל אצל אנשי "הניו אייג'" מסיפור ילדים מעניין ומרגש, לסיפור רוחני של מסע: מסע בעקבות ה'אני', מסע בעקבות המשמעות להיותנו כאן, והעיקר מסע לחיפוש אהבה וידידות בעולם בודד ומנוכר זה. ואכן בקריאה ניו-אייג'ית זו, מזהה הצעיר (או הצעירה) את עצמו בדמותו של אותו נסיך קטן, שכמוהו גם הוא, מאוכזב וכואב, עוזב את הכוכב הקטן והמוגן שלו, כדי לתעות ולהתגלגל בין אנשים וחברות, וממילא להיפתח, לקלוט, ואולי גם להבין כל אותם דברים 'סמויים מן העין', שגם בנסיך הקטן וגם בניו אייג' מבקשים ללמוד אותם.

כלומר, אם יונתן גפן החזיר אותנו לנסיך הקטן לקרוא אותו כסיפור מלחמה, הניו אייג' מציע לנו לקרוא אותו כסיפור הדרכה.

וכאן עלי להדגים מיספר קטעים, בהם צעירים (ניו-אייג'רס) מציגים את הנסיך הקטן – כטקסט שימושי ויעיל ללמוד את החיים העכשוויים, ולא כל שכן – כמדריך וידיד המלווה אותם בכל מצב.

וכך כותב תלמיד י"ב תחת הכותרת: "אני והנסיך": "לקחתי אותו (את הנסיך הקטן) לחיים שלי שמחוץ לספר. מורה דרך לחיי רגש ורוח מעבר לחיי היום יום ההישגיים והחומריים שכולנו שקועים בתוכם."

ובאותו ראש, כותבת גם נערה חיילת, אלא שהיא מבטאת זאת בשיר: "והולך הוא איתי הנסיך הקטן / כמו מלאך השומר ורואה את הכול / וברגעים שהם הכי טוב – למושלם / ברגעים שאני מרגישה בגג העולם / אלה הרגעים שעומד איתי שם / עומד לצידי הנסיך הקטן."

דוגמה נוספת היא, תפיסת הנסיך הקטן יחד עם הטקסטים הבודהיסטיים. וכך מתראיין איש עסקים ניו אייג'ר בכתבה מהארץ בנובמבר 2000: "לפני עשר שנים, אם הייתי יושב עם המנהל שלי ופותח את הספר הנסיך הקטן, הוא היה מעיף אותי מהחדר. היום מותר לדבר על זה, ועל אושו ועל זן ועל בודהיזם."

או בסקירה על ספר בשם עיניה של האמנות כותב המבקר הניו אייג'ר: "'מה שעיניי רואות (באמנות) אינו אלא קליפה, כי 'העיקר סמוי מהעין,' אומר הנסיך הקטן, וגם ההשקפה הזן בודהיסטית, שמתייחסת ברוח זו באמירותיה על ראיית העולם."

דרך אגב, מסתבר שהחיבור הרוחני בין הנסיך הקטן לבין היהדות, גם הוא עובד טוב, ובעיקר ברמה של תיקון, של הארה, ושל התגלות. כך למשל הכותרת לכתבה: "בעזרת השם, 'רק הלב רואה יותר', דה סנט אכזיפרי, הנסיך הקטן: מדיטציה יהודית, כתבה לחיים אחרים (מאת אוהד אזרחי").

או, סידרה בשם: "הנסיך הקטן: שיעורים באמצעות הנסיך הקטן, להסביר את הימים הנוראים, חודש אלול, ראש השנה ויום הדין מבחינה דתית ורוחנית (על החתום: איציק בן דויד)".

או "הנסיך נוחת", מאת אבינועם עמיזן, "מסע בעשרה פרקים מסימן שאלה לסימן קריאה, מזמן פנימי לקפיצות תודעה, מחוויית הארה ומעוף לדרך אהבה, ולזהות אישית ולאומית חדשה."

ואכן, תרבות הניו אייג', שלא כמו קודמותיה, מנכסת לה באופן טוטאלי ממש – את הנסיך הקטן, כשהיא מפרקת כל עלילה, כל אירוע, כל מעמד – ומטעינה אותו מחדש למסרים ולכיווני דרך משלה; למשל, מערכת היחסים עם השושנה מתקבל בניו אייג' כמדריך לזוגיות, עם המשפט הידוע: "הייתי צעיר מכדי לדעת איך לאהוב אותה."

או המשפט  "סוד יופיו של המדבר שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים," מתפרש כתפיסה אקולוגית לחיי טבע פשוטים ובריאים; וכמובן כל אותן הערות הגותיות פילוסופיות שעוסקות בתשתית הקיום האנושי, כמו: "היכן בני האדם?" או "לאן פניהם מועדות ומה הם מבקשים?" או "מדוע אנשים לא שמחים בחלקם במקום הימצאם?"

שלא לדבר על כל אותם משפטי מפתח שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמילון שלנו, כשהוא משמש לא רק את הניו אייג'רס אלא כל ישראלי באשר הוא; כמו: "צייר לי כבשה." "יפה שקיעת שמש ללב עצוב." "דווקא השעות האפלות ביותר הן הזמן הטוב ביותר לראות את הכוכבים." "הדיבור הוא מקור כל אי ההבנה." "אין בעולם שום בית מסחר לידידות." "אפשר לחוש בדידות גם בקרב בני אדם." ועוד ועוד. 

כך שלסיכום נאמר כך: רבים הם ספרי הילדים שהובאו אלינו מספרות העולם והיו עם השנים לתושבי-קבע אצלנו. חלק מהם שהיו אהובים במיוחד – זכו לתרגומים שונים, למהדורות חוזרות, וכולנו קוראים בהם שוב ושוב גם כילדים וגם כמבוגרים. כך עליסה בארץ הפלאות, פו הדב, פיטר פן, הרוח בערבי הנחל, מרי פופינס, ועוד ועוד. אבל כל אלה, עם כל אהבתנו להם – שמרו מרחק כספרות, כאסתטיקה, אבל לא התאזרחו בתרבות שלנו כישראלים לכל דבר.

בהרצאה זו ניסיתי לעקוב אחר ההתאזרחות של הנסיך הקטן, ובעיקר רציתי להראות, שלא רק עצם הספר עשה סביבו את הפולחן, אלא התרבות הקולטת והצורכת אותו. כלומר, הישראליות, משנות ה-50 ועד ימינו לא פוסקת לצרוך את הנסיך הקטן, במצבים שונים ומשתנים של היסטוריה-פוליטיקה-חברה, כשהיא עושה אותו – כלאום וכיחיד – ספר ישראלי. 

(*) הרצאה שניתנה ביום העיון: "הנסיך הקטן מאז ועד היום", מכללת לוינסקי לחינוך, תל אביב, 2006.

אהוד: את "הנסיך הקטן" קיבלתי לראשונה במתנה, במקורו הצרפתי, מאחת הסטודנטיות היפות ביותר בירושלים באותה תקופה, עפרה הלוי, בתו של השופט בנימין הלוי, שיחד למדנו אז צרפתית במכינה באוניברסיטה העברית בגבעת רם.

* * *

עמי דור-און

ישראל – מעצמת לווייני ביון

מומחים העוסקים בפיתוח מערך הלוויינים הישראלי אומרים כי "קיימות כרגע 7 מדינות הפועלות בחלל באורח עצמאי. מבחינת האיכות ורמת הטכנולוגיה הקיימות במערך לווייני הביון מתוצרת כחול-לבן – ישראל ניצבת במקום השני אחרי ארה"ב.

"אין כיום מדינה במזרח התיכון שתוכל לבצע פעולות חשאיות – למשל: הובלת חומרי לחימה או שינוע טילים מכל סוג – מבלי שייחשפו. לווייני הביון המשוכללים של מערכת הביטחון הישראלית – בהם הלוויין "אופק 10" ששוגר ב-2014 מבסיס חיל-האוויר בפלמחים – יצלמו את הפעילות החריגה ויעבירו את הצילומים ברזולוציה גבוהה ביותר למרכז הבקרה המשוכלל של התעשיה האווירית.

לפי הדיווחים שנמסרו לתקשורת על אודות תכונותיו של "אופק 10", המדובר ביכולת זיהוי עצמים בגודל של 70 ס"מ, אך בפועל היכולות גבוהות בהרבה. לוויין הביון המשוכלל הזה מסוגל להבחין במדויק אפילו בחפצים שנושאים בני אדם המצויים באזור המצולם. מומחי הלוויינים של התעשייה האווירית מדווחים, כי "לא ניתן לומר מה גודל הפרטים, אך אם לגבי לוויינים מסחריים קיימת מגבלה חוקית לגבי גודל העצמים הניתנים לזיהוי, הרי הלוויינים הצבאיים הרבה יותר טובים."

מומחים ישראלים העוסקים בפיתוח מערך הלוויינים אומרים כי "קיימות כרגע שבע מדינות הפועלות בחלל באורח עצמאי. מבחינת איכות הלוויינים והטכנולוגיה הקיימת בהם ישראל שנייה רק לארה"ב."

"אופק 9", שקדם ל"אופק 10", שוגר לחלל באמצעות משגר הלוויינים הישראלי "שביט"י שנבנה במפעל מב"ט של התעשייה האווירית. "שביט" מיועד לשיגור ולהצבת לוויינים בחלל במסלולים נמוכים שגובהם בין 200 ל-500 ק"מ מעל פני כדור-הארץ. "שביט" הוא משגר לוויינים תלת-שלבי המופעל באמצעות דלק מוצק והוא מיוצר במפעלי תעש ורפאל. המשגר מתנשא לגובה של כ-20 מטרים ומשקלו כ-30 טונות.

נתוני "אופק 9" העיקריים הם אלה: משקל – כ-300 ק"ג; גובה – 2.3 מטר; רוחב כאשר הכנפיים פרושות – 3.6 מטר; קוטר כאשר הכנפיים סגורות – 1.2 מטר. "אופק 9" מקיף את כדור-הארץ מדי שעה וחצי, בגובה שנע בין 311 ל-600 קילומטרים.

את יכולות החלל הישראליות מגדיר כך יו"ר סוכנות החלל במשרד המדע האלוף במיל. פרופסור יצחק בן-ישראל: "כיום מפעילה ישראל כעשרה לוויינים שעובדים במערך משותף. כל אחד מהלוויינים הללו מסיים הקפה של כדור-הארץ פעם בשעה וחצי. אחריו מגיע השני ואחריו השלישי. בכל רגע נתון אין מקום במזרח התיכון שמעניין את ישראל והוא לא מצולם." ועוד: "אופק 10" מסוגל לצלם באיראן "הרבה מאוד מטרות בו-זמנית."

פרופ' בן-ישראל ציין עוד כי "לווייני אופק הם לווייני תצפית שמסתובבים סביב כדור-הארץ והם נחלקים לשניים. חלקם נושאים מצלמות, וחלקם נושאים מכ"מים ומאפשרים תצפית ביום בלילה ומתחת לעננים."

ישראל מפעילה גם לווייני תקשורת מדגם "עמוס", המשוגרים מבסיס החלל האירופי קורו בגינאה הצרפתית. "הלוויינים ממשפחת עמוס," אומר בן-ישראל, "הם לווייני תקשורת שמסתובבים סביב כדור-הארץ בגובה של כ-40 אלף קילומטר. בגובה זה, מהירות הסיבוב שלהם היא בדיוק כמו מהירות הסיבוב של כדור-הארץ ולכן הם נראים כאילו הם עומדים מעל נקודה אחת קבועה. הם יכולים להעביר תקשורת מקצה אחד של העולם לקצה השני."

ציטוט מ"חדשות מחלקה 1"

* * *

יעקב שרייבּמן

אָסִיף קַיִּץ

לאמי, אהובי, לשישים... ולהמשכם

הַשֶמֶש כְּבַר דָּרוֹמַה פָּנֶיהַ נוֹהֲרִים

אֶל חוּגֵּי הַגְּדִי וְאֶל רוּחוֹת הַסְתָיו;

אַךְ שְמֵי הַלַיִּל עוֹד גְּבוֹהִים וּבְהִירִים.

עֵת אָסִיף הַקַּיִץ קָרֵב בֵּין זְהַב עָלַיו.

זֶה הַזְמַן לִכְנוֹס הַעֲדָרִים –

הַעֶצֶב

הַשְׂמָחוֹת

וְהַגַּעְגוּעַ;

זֶה הַזְמַן לָשוּב מִן הֶהָרִים

וְלִלְקוֹט

שִלְהֵי הַפְּרִי –

טֶרֶם יִצְטַנֵן הַרוּחַ.

גַּם אִם חָרַשְתָּ בִּתְלָמִים לֹא יִסָּפְרוּ מֵרוֹב

בְּמִישוֹרֵי תֵּבֵל רַבָּה,

וְעַל קֶדֶּם וְעַל יַם סָפַרְתָּ עָנָנִים אֵין סוֹף

עַל שֵש כַּנְפוֹת הַמֶרְכָּבָה -

–  זֶה הַזְמַן לְהִנָּשֵב בְּאֵלֶּה הַשָׂדוֹת,

עִם הַהוֹלְכִים בָּהֶם,

עִם שֶנוֹתְרוּ לְלֶקֶט,

עִם כָּל מַה שֶלֹא יָשוּב כְּפַעַם.

כִּי הַרוּחַ שֶבְּךָ עַזָּה נוֹשֶבֶת עוֹד

עַל פְּנֵי אָדָּם וַאָדָּמָה,

עַל פְּנֵי הַזִכְרוֹנוֹת.

וְיָפִים יָפִים הַכּוֹכָבִים בִּכְנַעָן.

כֵּן, עוֹד הַקַּיִץ לְפָנֶיךָ רַב

וּפֵירוֹתָּיו מְלֵאִים, אוֹדְמִים, בְּכוֹבֶד עָנָפֵינוּ.

אֱסוֹף אֶת שֶנוֹתָּר מִכָּל שֶנֶאֱסַף:

הַשֶמֶש מַדְרִימָה אֶלֵי רוּחוֹת סְתַּוֵינוּ.

מַה עוֹד נוֹסִיף וּמַה נֹאמַר,

וּמַה עוֹד לֹא אָמַרְנוּ –

בְּלַחַש, בִּצְעָקָה,

בִּשְׂחוֹק, בְּבֶכִי, בִּשְתִּיקָה;

וּמַה עוֹד לָנוּ לְבַקֵש,

וּמַה עוֹד לָנוּ לַעֲנוֹת

לַרוּחַ הַיוֹרֶדֶת מִן הַהָר אֶל בֵּין תְּלָמֵי פָּנֵינוּ –

עֵת קָרֵב אָסִיף גְּרָנוֹת.

ירושלים, ינואר 2011

מתוך ספר שיריו החדש "מחזיר חובות אבודים" שיצא לאור בימים אלה בהוצאת "גוונים".

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ"ד. אכן ממזרית נורא

נאווה היתה החברה האחרונה שרכשתי בחניתה. אני לא זוכר אם אחריה היתה לי מישהי שהשאירה לי כל כך הרבה זיכרונות כמוה. את בעלה חמור הסבר הספקתי לראות בחניתה עם חולצה נקייה כשחזרתי מהחופש. לא ניסיתי לדבר איתו וגם הוא  התעלם ממני, למרות שהיה יכול לספר לי שראה אותי בביתו והצטער שישנתי ולא יכולנו לשבת ולשוחח כמו שני ידידים.

תקופת עבודתי בחניתה התקרבה לסיומה ונזהרתי מלחלק מחמאות לנשים נשואות העלולות לסבך אותי אחר כך. גם עם נאווה, שהיתה חמודה למראה ונפלאה במיטה, לא חשבתי ליצור קשר בר קיימא. לא רציתי  לקלקל חיי משפחה שנראו לי תקינים וגם, למרות שנראתה צעירה, היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, ואני חששתי שבעוד שבעים שנה, כשאני אהיה "צעיר" בן 88, היא תהיה  קשישה בת 91 ואתבייש לצאת איתה לקולנוע. היום אני יודע שזו מחשבה טיפשית, ולא תמיד הגיל הביולוגי משקף את גיל  הנפש. 

ב"אוניברסיטה" של חניתה למדתי שלא רק הגברים מחפשים דרכים לגוון את החיים, גם הנשים מרשות לעצמן לחרוג מהשגרה מדי פעם. זה דרכו של העולם ואין רע בזה, כל זמן שהדברים לא פוגעים בשלמות המשפחה.

מה שאירע לי עם נאווה היה לי קצת חדש, כי אף פעם לא חשבתי שאני נחשב לגבר שנשים נתלות על צווארו. ההיגיון שלי אמר שהיה לנו  נעים להשתעשע קצת ועכשיו צריך לחזור לשגרה, אבל העניינים לא התנהלו לפי דרך המחשבה שלי.

אחרי אותו סוף שבוע נחמד, שרק במזל לא הסתיים בקפיצה מהקומה השנייה, חשבתי שבזאת הסתיימה החברות שלנו. התלבשתי והתכוננתי לצאת, היא רצתה להרוויח עוד כמה רגעים איתי ואמרה לי שאני חייב לשתות כוס קפה עם עוגה לפני שאלך.

בסעודת הפרידה נתתי לה להבין  שעלינו להיות חכמים ולדעת להפסיק את הקשר בעוד מועד. היא שאלה למה ואני משכתי בכתפי כי לא היה לי אומץ להגיד לה מה אני חושב שיקרה לנו כשאני אהיה בן 88. נפרדנו בנשיקה ובחיבוק ארוך, וכשעליתי על הווספה והרמתי את ראשי, ראיתי אותה צופה בי מבעד החלון. היא הרימה את ידה ואני החזרתי לה בנפנוף. הקטנוע התחיל  לזוז ממקומו, ואלמלא הרעש שהשמיע, היתה יכולה לשמוע איך אני נוסע ושר את שירו של חיים גורי:

            היא עמדה בחלון והביטה

            הוא יצא למסע השלישי

           ושלום כה נחמד לו השמיטה

            שתהיה פרטיזן שימושי ...

אחרי יומיים כשחזרתי לחניתה, גיליתי שיחד איתי הגיע לשם גם מכתב שלה:

 4.10.58

לפוצ'ו שלי...

עצוב ונורא עלוב לי. כרגע חזרתי מאימי וכבר ערב ואני לבד ונורא בוכה והיד נורא רועדת – ואתה שם. נשאר לי רק לנגן, ניסיתי וגם זה לא הולך, אין כלל שליטה על הידיים והכל נשמע staccato. אתמול בשעה זו...  כמה טוב שנשאר לפחות מה לזכור. חשבתי שבנסיעה יוקל לי ולא יכולתי לגעת בהגה.

אל תאמין לאף מילה. מגזימה... מגזימה... מוטב לחזור להגיון העלוב, אבל מה עושים כשאין בכלל ולא קיים הגיון? (פילוסופיה). נשפכתי לפניך קצת – הוקל מעט.

האם נשקלת? וכמה קיבלת בבית המרגוע שלי?                           

אל תעשה לי פרסומת, יש לי מקום רק למבריא אחד בלבד, לזה שהיה אתמול ושלשום וזכה במכרז וקיבל מונופול. מי יודע אולי יבוא עוד פעם? אני רוצה נורא שיבוא. אוי, רק עוד חיבוק אחד, ושלך.

הגימנזיסטית הקטנה והפעוטה שלך.

נ. ב.

נכון שזה כתוב בהומור של חיילים היוצאים לקרב?       

איזה אומץ איזה קור רוח...

אם הייתי יותר חכם ומתחשב הייתי משאיר את מכתבה ללא תשובה. היא אולי היתה כותבת עוד מכתב או שניים ומבינה שחבל על הזמן וכדאי לה להסתפק במה שיש לה בבית. אבל אני כזה שלא יכול שלא לענות  על מכתב, אז עניתי וניסיתי להיות עדין ורגיש. אני מתאר לעצמי שדיברתי בעיקר על בית המרגוע הטעים שלה ועוד כמה דברים טובים שהנימוס מחייב, אבל לא שירבבתי שום מילות תקווה לעתיד משותף. להפך, במקום מילים שברגש הרביתי במילים שבהגיון.

והיא במקום להסיק מסקנות ולהסיר אותי מסדר יומה, כתבה לי:

17.10.58

נערי הקטן  (אהה, רק מדי פעם)

אני שוב קוראת את מכתבך – מתאר וכותב נפלא נפלא. רק לי כל כך רע. לו רק ידעת. ואתה מוסיף ומכאיב. אני יושבת כבר למעלה משעה, כותבת, ושוב כותבת ואל תשאל איזו ערימה, וזה לא הולך – ידעתי. הלשווא שלך עוצר, חונק ומזכיר כי הדמעות עדיין לא התאבנו.  "תשובה אין"  בוא ננסה למצוא אותה יחד. אני שוב מחכה לאותו יום, והזמן זוחל עד כי נדמה שלעולם לא יגיע. כשאתה בא הוא רץ, ובורח איתך. אנא כתוב! ואפילו בניגוד למחשבות ההגיוניות. נדמה לי שאתה עוד מתבייש ממני ברגשות. אולי תנסה לזרז ולבוא גם לפני סוף השבוע?                  

זה הכול שהצלחתי לחלוב מעצמי הפעם. דל ועלוב.

באמת שלך – בחיי

קשה לקרוא מכתב מדוכדך שכזה ולראות בעיני הזיכרון את אותה בחורה נחשקת ומלאה עליצות חיים, כפי שראיתיה לראשונה. המכתבים שהתחלתי לקבל ממנה לחניתה, החניפו לי מצד אחד, אך מצד שני חשבתי שהיא מגזימה ברגשותיה ועליי לתת לה להבין  שאני טיפוס  שיודע לאהוב הרבה אבל מעט, בדומה לתיאור המסווג אותי למשפחת  הרימונים. (כמובן שסיפרתי לה על הצרפתייה שגילתה לי את ההבדל בין אלה כמוני האוהבים בסגנון הרימון, לאלה, כמוה כנראה, שאהבתם משולה לגלעין  אפרסק).

היא, שהיתה רגילה לנער מעליה את המחזרים, לא היתה מסוגלת להבין, או אולי לא רצתה בכך, והמשיכה לשלוח אליי מכתבים עד שהתקרב מועד סיום עבודתי והיא הציעה שתבוא אליי לחניתה באחד הערבים הקרובים, אפילו רק לשעתיים, כי אחר כך אחזור לבית הוריי בתל אביב, ושם יהיה לנו יותר קשה להיפגש. 

הייתי אז צעיר ונמהר, בגיל שבו אנחנו לא מסוגלים לסרב למי שמוכנה לגמוע מרחקים, כדי לבצע את תהליך הפרידה בצורה מחושקת. אני מתאר לי שכתבתי לה שאשמח מאד להשתתף בפגישת הפרידה הזאת, שבה אסביר לה מתחת לשמיכה, שעלינו להיות חכמים ובוגרים ולא להרוס חיי משפחה. כנראה שהצלחתי להגיד לה זאת, כי מהמכתב האחרון שקיבלתי לבית המרגוע לא בקעו צהלות שמחה. 

31.10.58

הגעתי וכבר חצות ורוח וקר לבד.

נערי  נערי!

באתי אליך במצב רוח מרומם, הכול הלך לפי הרצון ולפי התכנית – חזרתי בדכדוך נפש.

לו הייתי באמת אגואיסטית הייתי כועסת עליך, כי נדמה היה שכלום לא אכפת ועל שעתיים לא חבל. אבל כעסתי על עצמי ורק על עצמי. כמעט והתחרטתי על שבאתי מסיבות מובנות, אבל רק כמעט. איך אפשר להתחרט כאשר כל כך נפלא דבוקים יחד (נכון מטומטמת?). איזו חברה בחרת לך? לא היתה עוד ומי יודע אם תהיה לך כזו "יפה מפעם לפעם" "מבולבלת" ואלוהים רק יודע כמה אוהבת.

 אתה נוסע הביתה רחוק רחוק, ומשאיר באי ודאות כזאת – יבוא? מה חושב ומה מרגיש? כל כך לא חבר שלי, כי לא גלוי. המון המון סימני שאלה – ותשובה אין.

 מוטב לסיים. רואים לפי הכתב עד כמה עייפה, לא נשאר כבר הרבה לישון.

כרגע אינני יודעת עוד תוכנית ברורה לשבוע זה. אבל נראה לי שביום רביעי נוכל להתראות אצלי כפי שאמרת. רק אל תפחד! תסמוך עליי, נורא ממזרית...

שלך. עיוורת ומטומטמת ובכל זאת מתגעגעת.

אני מתאר לעצמי שעניתי לה שמי שמטומטם זה אני, שלא יודע איזו סוכרייה נפלה לידי. ובטח לא החזרתי לה מילים כדורבנות, מתוך רצון שלא להכאיב, ומתוך תקווה שהמרחק בין תל אביב לצפון הארץ הוא שיהיה בעזרי, ולאט לאט ברוח טובה – ככה חשבתי –  נתקדם  ליחסים  נוחים של ידידות , כפי שקרה לי עם עליזה ורותי  ולאה. כזאת אמרתי לעצמי, בלי להבין שהפעם נפלתי לידיה של מלכת העקשניות שלא מסוגלת להבין איזה הגיון דפוק יש לי. 

המשך יבוא

* * *

חברי יסקה (פוצ'ו)

כשהיינו ילדים וגדלנו לנערים, נפגשנו הרבה, טיילנו יחד ושוחחנו על דא ועל הא.

יסקה נהג לספר על הרפתקאותיו.

כשהסיפור נראה לי לא כל כך מתקבל על הדעת, הייתי שואל: "זה יכול להיות?"

הוא היה עונה: "כן, זה יכול להיות" וממשיך לספר.

אהבתי את הסיפורים שלו.

אבנר הרוסי (נורקה)

אהוד: שמו הפרטי המקורי של פוצ'ו הוא ישראל.

* * *

"מי ורדים מפורט סעיד"

https://www.youtube.com/watch?v=pYGuMDCyssQ

סרט טלוויזיה משנת 1972 המבוסס על סיפורו של גדעון תלפז

www.youtube.com

סרטו העלילתי הראשון של רם לוי מבוסס על סיפור של גדעון תלפז. המזרח של שנות השלושים של המאה ה-20 מנקודת מבט מוקסמת, חרדה ופטרונית של משפחה מערבית. שלוש נשים – אלמנה [שושנה רביד] ושתי בנותיה חוזרות מאוסטרליה למזרח התיכון. בפורט סעיד מקבל את פניהם מר ענתבי שהיה פעם מאהבה של האם. עשרים שנים חלפו, ועתה כשבעלה נפטר היא נושאת בליבה תקווה שהוא יתאהב בה מחדש. ואילו הוא מתנהג בנימוס ושולח לה מתנה מוזרה – עבד סודאני שחור ושמו אחמד. במרכז הסרט מערכת היחסים הסבוכה הנוצרת בין שלוש הנשים – כל אחת בדרכה – לבין אחמד, מערכת היחסים המגיעה לסיום בלתי צפוי. [ויקיפדיה].

* * *

בואו לשבת בקפה הישבן המחייך

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בואו לשבת בקפה הישבן המחייך

אם אתם נתקעים עם צרכים דחופים

בלב העיר ללא שירותים

ואם אתם כמעט

עושים במכנסיים

אצלנו נקי מאוד

יש שטיפה, הברקה וגם פוליש

לכל תחת

דתיות

וגם נערות זוהר

תענוג לנגב

קפה הישבן המחייך

אף פעם לא צפוף

הוא המקום הנוח ביותר

למחפשי נוחיות

באירוע דחוף

של שי"ן ושל קו"ף

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אוריה באר

הנופלים שנשכחו. הקרב שנשכח.

 ערב יום השואה, ויום הזיכרון, היו העיתונים מלאים בתיאורי הקרבות והנופלים, במהלך מלחמת השחרור, והקרבות הרבים לאחר מכן. עם זאת, נראה שנשכחו מעט הנופלים בפעולות התגמול המרובות, הנופלים במעשי הרצח הרבים של שכנינו, והנופלים האחרים, אשר לא כולם היו גיבורים, לא זכו בעיטורי העוז, אך חיזקו את קיומנו במדינה.

בין הקרבות הכמעט נשכחים, מן הראוי לציין, את קרב דווימה, ספטמבר 1956, בגבעות לכיש ובעמקים הקטנים מתחתיהם, ליד המושב אמציה.

ובכן, זה קרה למען הדיוק בעשירי בחודש ספטמבר 1956. כחמש כיתות של חיילים, מהעתודה האקדמאית של האוניברסיטה בירושלים, נמצאו בקורס של מפקדי כיתות, שהתפרשו בין הגבעות כדי לבצע תרגילי ניווט ושדאות, התמצאות במפות ולימוד השטח.

הם נמצאו כחצי קילומטר ואף יותר, עמוק בשטח ישראל, רחוק מהגבול, לא היו להם שום כוונות תקיפה. באחת הכיתות, שנמצאה ממש בעמק וביצעה ניווט תמים, ניווט גם משה לרמן ז"ל, בן דודה של אשתי מרים.

השעה היא כעשר ושלושים בבוקר. פלוגה של הלגיון הירדני, מצוידת היטב במקלעים, מכונות ירייה, ואף במרגמות, חוצה בחשאי את הגבול, מציבה מארב ערוך היטב, ופותחת באש תופת על הכיתות המתאמנות לתומן.

מדובר במעשה שפל שאין דומה לו. הכיתות מצויידות בנשק קל בלבד, הן אינן מוכנות לקרב, ברשותן כמות כדורים מוגבלת. למרות זאת, הם משיבים אש כמיטב יכולתם. אש התופת של החיילים הירדנים פוגעת בייחוד בלוחמים בעמק, וכך נפצע אנושות משה לרמן, ונהרגים גם כמה אחרים.

מפקדי הכוח במקום מבקשים בקשר עזרה, אך זו מתמהמהת לבוא. רק לאחר  כשעתיים מגיעה התגבורת. בינתיים, יורדים הירדנים לעמק, נוטלים את הפצועים וההרוגים, מתעללים בגופות, ולפי כמה עדויות, אף רוצחים כמה מהחיילים הפצועים. רק אחרי בוא התגבורת, נסוגים הירדנים.

שבעה סטודנטים מהעתודה האקדמאית, וביניהם משה, תלמיד משפטים מצטיין וכמה תלמידי רפואה, נהרגים בקרב  קשה זה.

הידיעה על המארב הירדני, מגיעה אחר-הצהריים לבן גוריון, ואף לאריק שרון. הם רותחים מכעס. בו ביום, מתקבלת החלטה על פעולת תגמול גדולה. תחילה מדובר בכפר אידנה, השוכן אף הוא לא רחוק ממקום הקרב. אך לאחר מכן משתנה התוכנית. במקום הכפר אידנה, תוקפים חיילי יחידה 101  בלילה את תחנת המשטרה הירדנית ברהווה. החבלנים מפוצצים את המיבנה, ויתר החיילים יורים אש חזקה. המשטרה נהרסת כליל.

בפעולת תגמול זו נהרגים כשלושים חיילים ירדניים, אך גם חייל אחד מכוחותינו.

אחרי מיספר ימים מוחזרות גופות חללינו  מקרב דווימה. מסתבר שהירדנים  התעללו בוודאות בגופות. ומי יודע, ייתכן שגם רצחו את משה ז"ל, שהיה בתחילה פצוע בצווארו בלבד, אך לא מת.

אלא שלנבזות הירדנית אין כנראה גבול. לאחר מיספר ימים מגישה  ממשלת ירדן תלונה במועצת הביטחון נגד התוקפנות של ישראל. מה בעניין המארב בדווימה ובגבעות לכיש? אף מילה כמובן. צביעות תהומית? שפלות חסרת תקדים? תגדירו לבד.

ביום שישי , לפני יום הזיכרון, נערכת אזכרה רבת משתתפים בכפר אמציה, קרובים וידידים של משפחת לרמן. גם אנחנו בין הנוכחים. האירוע  נערך בקפידה. שני מרצים סיפרו על הקרב. הובלנו במשאיות, בנסיעה שוברת עצמות אל הגבעות ואל העמק בו נערך הקרב, וקיבלנו הסברים ארוכים.

נותר רק הצער העמוק על נפילת שבעה סטודנטים יקרים, ביניהם משה יקירנו, שהיה תלמיד מצטיין באוניברסיטה ורבים ניבאו לו עתידות. אכן, קרב נשכח, פעולת תגמול נשכחת וקורבנות יקרים. מי ייתן  ולא יישכחו. לא הם, ולא יתר הנופלים.

* * *

אהוד בן עזר

אבן ורודה עגולה לצחצוח שיניים

בילדותנו שפופרות משחת-השיניים היו עשויות עופרת רכה וכולן תוצרת הארץ. ואולם לילדים שרק החלו לצחצח שיניים, הן לא כל-כך התאימו, ולא בגלל סכנת העופרת, שעליה כלל לא ידעו אז. וכך אנחנו התחלנו לצחצח את שינינו במברשת קטנה שאותה היינו מרטיבים ואחר כך משפשפים היטב על אבן ורודה עגולה שהיתה עשוייה סבון מיוחד בטעם פטל או תות מתוק ומתאים לצחצוח שיניים שלא מפחיד ילדים.

אבא היה עומד מול הראי בחדר-האמבטיה, ליד "דוד המים החמים" העגול והגבוה שבחורף היה מוסק מלמטה בגזרי-עץ, ומעביר הלוך וחזור על לחייו גליל של סבון גילוח, גם הוא תוצרת-הארץ, ואחר כך מקציף במברשת ומתגלח בידית-גילוח מתפרקת שמתאימה ללהבי הגילוח של בית-החרושת "אוקבה" בראשון לציון.

גם כיום אנחנו מתחילים כל בוקר את הגילוח עם "מקל" סבון גילוח המעסה את הפנים, רק שאין כיום גלילי סבון-גילוח כאלה תוצרת הארץ אלא תוצרת חוץ של "בּוּטְס" או "פאלמאוליב".

* * *

נעמן כהן

מעשה המרמה בהנצחת קסטנר

יצחק קציר מאשים אותי בבורות, רשעות, ושקרנות בנוסח גבלס. (גיליון 1239). אדם המאשים כך אחרים, רואה מן הסתם את דמותו ההיפך, כלומר הוא מחזיק עצמו מלומד, טוב לב, ודובר אמת. שיבושם לו.

אין ברצוני להיכנס לפולמוס ההיסטורי בין ההיסטוריונים על קסטנר, אבל לגופו של עניין, אם אכן היה קסטנר כפי שקציר מציג אותו, היו מזמן מנציחים את שמו על רחוב או על גן ציבורי. עובדה שהדבר לא נעשה, ולא בכדי.

מה שכן נעשה הוא שבלחצה של חברת הכנסת מיכאלי-קסטנר להנציח את שם סבהּ, הונצח שמו במרמה ע"י התרגיל המתוחכם שלא הוא מונצח, אלא מונצחים הניצולים שלו.

אם נכון כל מה שקציר אומר, הרי היה הוא עצמו צריך לצאת בראש חוצות נגד מעשה המרמה ולתבוע את הנצחתו של קסטנר האיש עצמו ולא את הנצחת ניצוליו. עובדה שאינו עושה זאת.

את התקדים ההיסטורי שבהנצחת ניצולים במקום הנספים מתרץ קציר שהנצחת הנספים בשואה הוא רק תפקידה של יד ושם. ואת עדותו של קסטנר לטובת הפושעים הנאצים מתרץ קציר שממילא לא היו תולים אותם. ועל זה נאמר "וצדיק באמונתו יחיה".

אלי אלי – אל נעזוב את אלטלנה

אני שמח שבניגוד לעבר אלי מייזליש מכיר כבר בחשיבות הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה, וזאת למרות שהוא רואה בדרישה זו "העלאת גירה". (נעמן – עזוב כבר את אלטלנה, גיליון 1239)

מצטער אלי, אני לא אעזוב את עניין ההנצחה עד שיבוצע, ולו רק למען סא"ל במיל. אלי דובדבני, שחייל שלו נהרג ע"י אנשי האצ"ל. (אני מקווה שהוא עדיין בבריאות טובה). ולעולם לא אראה בזה "העלאת גירה".

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

בכל מקרה ברצוני להודות לך, אלי, על הרעיון הנפלא שנתת לי: "אני מציע לו," כתבת, "שיקנה בניין במרכז עיר גדולה, בעיקר תל-אביב ליד הים, וייקח אדריכל אנדרטאות ויציב אותה בחזית הבניין."

אשמח מאוד, אלי, לעשות זאת, ולממש את הצעתך, אם תממן לי את קניית הבניין בתל-אביב על יד הים, ואת בניית האנדרטה, ואז בא לציון גואל.

בשורה מפי מצורעים

בצדק רב מגנה מנחם רהט את "רבני המחאה" (כפי שהגדירם הרצל) המתנגדים לציונות ומסרבים לראות בציונות יד אלוהים ואתחלתא דגאולה.

אבל בד בבד עם זאת, היהודי המשיחי מנחם רהט ממש "מזועזע". המשוררת רחל בלובשטיין, הוא טוען, מגלה "קנאות אולטרא סוציאליסטית נוראה. מוטב למות – ולא לקבל בשורת גאולה מפי מצורעים." "יש אומרים," הוא מסביר, "שהמשוררת ביטאה בשירהּ את החשש, שדווקא הרוויזיוניסטים, ולא הסוציאליסטים, הם שיגאלו את עם ישראל, ואם כך, אין לה צורך בבשורה. שיישרף המועדון. איום ונורא." (גיליון 1239)

מן הסתם מזגו המשיחי של רהט מנע ממנו את ההבנה לעומק של דברי רחל. לכן על מנת שלא יזדעזע אנסה להסביר לו את דבריה בלשון המתאימה לתיאולוגיה האמונית-משיחית שלו.

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

נושא השיר, שנכתב כנראה ב-1926-7, הוא היחס שבין האמצעים למטרה. הסיפור ההיסטורי הוא רק אלגוריה למצב האנושי בכל הארץ כולה (או בעולם כולו). והתובנה היא שהמטרה איננה רשאית לקדש את האמצעים. האמצעים לעומת זאת עשויים לטמא את המטרה. וזה תקף בכל בשורת גאולה בעולם ובארץ.

אם תבוא למשל בשורת הגאולה העולמית מרוצח המונים כסטלין, האם יאבה המשיחיסט רהט לקבלה? או יהיה מזועזע מאי קבלתה?

אם תבוא בשורת הגאולה ממוחמד בן עבדאללה שבשורת הגאולה שלו כללה כתנאי את השמדת היהודים ה"קופים וחזירים" האם יאבה המשיחיסט רהט לקבלה?

אם תבוא בשורת הגאולה מהמשיח שבתאי צבי שנישא לספר התורה, ואחר לשרה הזונה מליבורנו, שלדבריו עליה להיות כמו הזונה גֹמר אשתו של הנביא הושע שתפקידה על פי מצוות אלוהים היה ל"גמר" את כל בני ישראל (הושע א' ב'), האם יאבה רהט לקבלה?

אם תבוא בשורת הגאולה מפי המשיח יעקב פרנק שבשורת הגאולה שלו ע"פ הכלל "מצווה הבאה בעבירה" כללה אורגיות המוניות כולל עם בתו רחל-אווה "המטרוניתא הקדושה", האם יאבה רהט לקבלה?

אם תבוא בשורת הגאולה מהבהמה (מארגן מצעד הבהמות), בצלאל סמוטריץ, המשווה (כמו מוחמד) בני אדם לבהמות ובשורת גאולתו כוללת רציחת להט"בים בסקילה (וגם כל מחלל שבת). האם יאבה רהט לקבלה?

האמת, לגבי הדוגמה האחרונה, אינני בטוח בתשובה.

כל מי שמתיימר להביא גאולה ייבדק אם אין בו פסול (צרעת מטאפורית) אם הוא נאה דורש אבל אינו מקיים. ואידך זיל גמור.

בכליל הסונטות "על הדם" סוקר טשרניחובסקי את נביאי השקר המתיימרים להביא את הגאולה, כל בעלי האידיאולוגיות לתיקון עולם, אנשי הדת והתרבות התומכים בקדמה אך מפעילים אלימות. בעיקר תומכי שוויון חברתי.  לסיום הוא קובע שרק האמנים הם שיגאלו את העולם.

טשרניחובסקי "על הדם":

הֶלְאוּנוּ הַנְּבִיאִים וּמְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת.

אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים!

וּנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַנִּשְׁמָעִים בְּקוֹלָם!

אַף יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם!

אַךְ כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמַכְחוֹל-אֳמָנִים,

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

השיר במלואו:

http://benyehuda.org/tchernichowsky/al_hadam.html#_edn1

מהו התוכן של מוזיאון הסובלנות?

בקרוב עומד להיפתח מוזיאון חדש בלב ירושלים שאמור להיות מוזיאון "הסובלנות".

היות שהמוזיאון הוא ריק מתוכן (בדומה למוזיאון התרבות הפלישתית ברמאללה) פניתי לגורמים רבים בבקשה שיקדישו את המוזיאון לזכר "שואת יהודי ערב". כלומר הנצחת יהדות ערב שחוסלה ע"י מוחמד. יהדות שמטעמים פוליטיים מעלימים את זכרה.

לצערי הרב הפוליטיקה ממשיכה להשכיח וכולם מתעלמים מהצורך להנציח את זכרם של יהודי ערב.

אני תמיד מדגיש, ללא ידיעת העבר לא ניתן להבין את מציאות ההווה. ללא הנצחת "שואת יהודי ערב" לא נבין את המציאות שלנו בהווה.

החיזבאללה דווקא טורח להנציח את שואת יהודי ערב ושלח צוות צילום לצלם את מבצרי היהודים שחרבו: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד!" (שפירושה: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!" שימו לב לצילום מבצרי היהודים:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

ארז ביטון מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטי-ציונית

יישר כוח לד"ר עירית אמינוב על הדברים הנכונים והנכוחים ואפילו המרגשים במכתב הגלוי שלה לארז ביטון. (מכתב גלוי לחתן פרס ישראל – ארז ביטון! גיליון 1239)

ברצוני רק להזכיר שיש לשים לב לעובדה שאותו גזען אנטי-אשכנזי אינו מזכיר כלל את היהודי הספרדי החשוב ביותר בעת החדשה, הלא הוא בנימין זאב הרצל, ולא בכדי.

כי מטרתו של ביטון היא מאבק באשכנזים, כלומר מאבק בבעלי התרבות האירופאית על מנת להשליט את התרבות היהודית-ערבית. או כפי שמדגישים רבים מבין אותם גזענים אנטי-אשכנזים המכנים עצמם "ערבים-יהודים", מאבקם הוא בתנועה הציונית המזוהה על ידיהם כתנועה אשכנזית.

יחי מקרון!

אני הולך ביום שישי בצהריים ברחוב בוגרשוב ההומה, ובאמצע עוצרים אותי ומגישים לי חוברת. אני מסתכל, הפרוגרמה של En March! מפלגתו של מקרון.

האזור כולו נעשה בשנים האחרונות צרפתי (המהדירים אומרים "צפרוקאי") ממש צרפת הקטנה. בתי קפה, סופרמקט, ומסעדות צרפתיות. לעתים התרגום לעברית של בית העסק מעלה חיוך למשל במקום המסעדה הירושלמית "פינתי" שנסגרה, נפתח מקום לטייק אווי בשם הצרפתי comm a la maison ובמקום לתרגם "כמו בבית" מתורגם: קייטרינג "קום הלא מיזון".

בקיצור אם האזור נעשה צרפתי אין תימה שמפלגה צרפתית מקימה בו דוכן ועושה תעמולה.

"אתה צרפתי?" שואל אותי האחראי, "לא אני ישראלי," אני עונה.

"זה בסדר תקרא את הפרוגרמה." הוא עונה לי.

אני מציץ בחוברת המהודרת. מתי אצלנו גם יחלקו חוברת עם מצע המפלגה, אני חושב.

על שער החוברת כתוב: מקרון במצעד לנשיאות במאבק למען "צרפת חדשה".

מה תהיה אותה צרפת החדשה, אני חושב, האם מדינה ערבית-מוסלמית?

"מי יותר טוב ליהודים?" אני שואל, "מקרון או מרין לה פן?"

"ודאי שמקרון," הוא עונה, "לה פן היא אנטישמית!"

"אבל הסכנה ליהודים היא מהערבים-המוסלמים ואולי דווקא היא תצליח במאבק נגדם?" אני מקשה.

"לא! היא אנטישמית!" הוא עונה שנית.

"מקרון הרי תלוי בקול הערבי-צרפתי?"

"זה כמו בארץ," הוא עונה לי, "בצרפת יש עשרים אחוז ערבים-מוסלמים בדיוק כמו בארץ, גם נתניהו תלוי בהם."

"לא נכון," אני עונה. "מקרון תלוי נתניהו לא."

מאוחר יותר בבית אני קורא את הסיסמאות היפות בחוברת הפרוגרמה של מקרון.

לא חשוב מי ינצח בבחירות, המלחמה על הזהות הצרפתית תפלג את צרפת. במוקדם ובמאוחר תהיה שם מלחמת אזרחים בין הצרפתים לערבים-המוסלמים וכמו תמיד מי שיישא במחיר הם כמובן היהודים.

אני נזכר במילותיו של יהודה הלוי על היהודים קורבנות המלחמה בין הנוצרים והמוסלמים בספרד:

בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

אָבַד צְבָאִי, וְנֶעְדַּר

יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל.

וּבַאֲשֶׁר לְהִלָּחֵם יְשׁוֹטְטוּ

לְהֶרֶג וְאַבְדָן יְלֻקְּטוּ

לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

במפגש של רחוב חובבי ציון עם בן יהודה יש חנות קטנה למקרונים. מקרון, אותה עוגייה קטנה ומתוקה. עוגיית המקרון תמיד תישאר מתוקה ללא שינוי. תיהנו.

ישמעאל הנייה נבחר לראשות החמאס

מזל טוב. נמסר שישמעאל הנייה יחליף את חאלד משעל בראשות תנועת החמאס.

כזכור הוגה הדעות המוסלמי-סוני הגזען, הנייה, הכריז כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

הכינו את המקלטים.

מה שלא מובן הוא מדוע זה הגזען המוסלמי-סוני, אחמד טיבי, והגזען האחמדי איימן עודה, מאשימים את היהודים בהגשמת חלומם של  המוסלמים למות, בעוד שזהו הרי מה שישמעאל הנייה אוהב ומייחל לעצמו. האם עיניהם צרות בבתולות המובטחות למתים?

מסתבר שבניגוד לדימוי המופיע בעיתון "הארץ" אין הרבה הבדל בין החמאס לפת"ח. גם הפת"ח תנועתו של "המחנך לשלום" אבא של מאזן  אינה מכירה כלל בישראל.

http://rotter.net/forum/scoops1/398976.shtml

http://rotter.net/forum/scoops1/398716.shtml

מה יגיד ההיסטוריון לעתיד על סיבת האנטישמיות בעולם?

ההיסטוריונים הישנים חקרו רבות את הסיבות לאנטישמיות בעולם.

האוכרנה, המחלקה לאבטחת הסדר וביטחון הציבור של הצאר הרוסי, כתבה את "הפרוטוקולים של זקני ציון", שלפיהם היהודים הם האשמים בכל המלחמות בעולם. לפי הפרוטוקולים זקני ציון היהודים התאספו בבית הקברות בפראג במטרה להשתלט על העולם.

אדולף היטלר גם הוא האשים את היהודים בסיבה למלחמה בעולם.

https://www.youtube.com/watch?v=6irJoHMChxA

גם באמנת החמאס מואשמים היהודים בכל המלחמות והמהפכות בעולם.

ההיסטוריונים החדשים גם הם יאשימו בוודאי את היהודים באחריות לכל המלחמות והטרור בעולם אבל הפעם הם יביאו תנא דמסייע יהודים ישראלים שקובעים את "אשמת היהודים" בטרור הבינלאומי. ואם יהודים אומרים זאת סימן שזה נכון.

ועל מה יסתמכו ההיסטוריונים החדשים בעתיד לבוא?

שר "החינוך" לשעבר של מדינת ישראל המנוח יוסף שניידר-שריד קרא לאנטישמים לפעול נגד היהודים בישראל, בגלל האשמתו את נתניהו באי השגת השלום. לאור אכזבתו של שניידר-שריד מכך שלא הוטל חרם על ישראל, הוא כתב כך:

"רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה." ("הארץ" 11.14.14)

שניידר-שריד רק לא הבהיר האם הוא מייחל רק לפוגרום קטן, או להשמדה בגזים? אבל יורשיו הרוחניים לא רק התפללו לבואה של האנטישמיות אלא גם ניסו לעודד אותה.

הוגת הדעות, מדענית המדינה, גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) קבעה שישראל היא האחראית לדעא"ש. (את זה גם אומר נאסראללה).

ועורך עיתון "הארץ", היורש העשיר והוגה הדעות עמוס שוקן, קובע שהטרור המוסלמי באירופה הוא בגלל תמיכת האירופאים בציונות.

 שוב היהודים אשמים.

"מאה שנים של תמיכת המערב בציונות ובישראל, כולל בחמישים השנים האחרונות שישראל מקיימת משטר אפרטהייד וגניבת קרקע, יש להם חלק ניכר בעוינות של האסלם למערב," צייץ שוקן בעמוד הטוויטר שלו.

שוקן לא הסתפק בהאשמת ישראל כמי שמדיניותה גרמה למחבלים מוסלמים לבצע את הפיגועים האחרונים בשטוקהולם, בברלין, בניס ובבריסל, אלא גם ביקר בחריפות את מי שלא הסכימו עימו:

"אתה באמת לא רואה את הקשר בין הטרור האיסלאמי באירופה לבין תמיכה אירופאית בציונות יותר ממאה שנה? אז ברור שחשוב להם (לטרוריסטים) לאזן את זה. הם עוזרים בכך."

בתגובה לביקורות שהוטחו בו בגין אמירותיו החמורות, ניסה שוקן להצטנע ולטעון כי "אמרתי דבר יחסית מינימליסטי." מו"ל הארץ הוסיף כי "יש עוד סיבות כנראה" לטרור של האסלאם הקיצוני, אך הדגיש כי התמיכה ההיסטורית של אירופה וארה"ב בציונות "אינה סיבה זניחה" להקמת ארגונים רצחניים דוגמת דאע"ש.

https://twitter.com/AmosSchocken1/status/853247035587297280

הגזענות האוטו-אנטישמית המופצת בעיתון "הארץ" ומתורגמת לאנגלית היא אחת הסיבות החשובות לעליית האנטישמיות בעולם בתקופה האחרונה. (כמובן יש גם סיבות רבות אחרות שהרי האנטישמיות הינה מובנית בדת האיסלאם).

ללא ספק, ההיסטוריונים לעתיד-לבוא יחקרו את התופעה הזו של האוטו-אנטישמיות המשגשגת בקרב היהודים במדינת היהודים, והשפעתה על האנטישמיות בקרב הלא-יהודים בעולם.

* * *

יוסף קנטור

עד מתי יואשמו מנהיגים יהודים

באחריות לרציחות הנאצים?

כפי שכתבתי קודם, יהודי הונגריה ידעו על שואת היהודים בארצות השכנות אבל הדחיקו את הידע במחשבה ש"לנו זה לא יקרה."

כשהגרמנים השתלטו על הונגריה, נאסרה מיד תנועת יהודים ברכבות והיה קשה לברוח לרומניה, למעט אלה שגרו קרוב לגבול הרומני, ואכן מאלה ברחו לא מעטים. רק מעטים מאוד הצליחו לקנות תעודות מזויפות והתחזות כגויים. התנגדות חמושה היתה לא מעשית בהיעדר נשק ועקב המהירות בה פעלו אייכמן וחבר מרעיו. 

היו שביקש את עזרת הורטי, המנהיג ההונגרי, אחרים הודיעו לעולם החופשי על השואה בהונגריה וכתוצאה היו מנהיגים שמחו לפני הורטי כמו מלך שבדיה, האפיפיור, השוויצרים. הנשיא האמריקאי רוזוולט הזהיר במילים בוטות ואולי אזהרתו גרמה להורטי, המנהיג ההונגרי, לעצור את המשלוחים אבל כשנשארו רק יהודי בודפשט. במבט עגום לאחור, לא היה אפשר להציל את המוני היהודים.

נעמן כהן כתב בגיליון 1238 כי "לא מונצחים מאות אלפי היהודים שנרצחו בשואה בהונגריה שחלקם יכלו להינצל אלמלי פעולות ההשתקה של קסטנר."

איך אפשר להאשים מנהיג יהודי במעשה או במחדל באחריות לרציחת חלק ממאות אלפי יהודי הונגריה ?

מתברר שאפשר. יש גם כאלה שמאשימים גם את בן גוריון בחוסר מעש ואדישות לגורלם הנורא של היהודים תחת שלטון הנאצים. (1)

אולי כדאי לצנזר אנשים שמוציאים דיבה הקשורה לשואה. צריך להיות גבול לחוסר האחריות של כותבים פה.

(1) https://en.wikipedia.org/wiki/Arrows_in_the_Dark#Friling.27s_book

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק חמישי

לא קלה היא הדרך

ברית המועצות, יוני 1941

ניתוח

"הבדיקות המוגבלות שעומדות לרשותנו לא יכולות לקבוע אם ההפלה הטבעית גרמה נזק לרחם. איני יכול לומר אם תזדקקי לטיפולים בעתיד אם וכאשר תרצי להביא ילדים. הזמן הוא התרופה הטובה ביותר, והגוף יעשה את שלו."

האיש בחלוק הלבן דיבר רוסית מתובלת בפולנית. הוא הניח את כף ידו על מצחה של סאלי כמודד את חומה, ואחר רכן על אוזנה של מלכה ולחש לה את אבחנתו. זו שרבטה אותה במחברת. הוא נעמד למרגלות המיטה, הסיט את שמיכת הצמר מעל רגלי המנותחת, ובתנועות מדודות הסיר את התחבושות והגאזה מרגלה השמאלית המנוקדת בכתמים שחורים ואדומים. למראה הפצע המכוער שטרם הגליד עיוות את שפתיו והניף את ידיו לצדדים כאומר: עשיתי ככל יכולתי בתנאים העומדים לרשותי.

מלכה, צעירה בעלת פנים עגולים, עיניים גדולות ועצמות לחיים בולטות, לבושה במדי כוח עזר, החלה לחבוש שוב את הרגל בגאזה חדשה ובתחבושות שהסיר הרופא, והוא המשיך בסיורו השגרתי בין הפצועים האחרים במחלקה.

"הרגל שלי אבודה?" שאלה סאלי את מלכה ונשכה בשפתיה. "תגידי לי את האמת, יקטעו את הרגל? עד איפה?"

"תראי, מהרגע שהכדור חדר לרגל ועד שהביאו אותך לבית החולים חלף זמן רב, והזיהום התפשט. תחילה חשבו שיצטרכו לכרות עד למפשעה, אבל את צעירה וחזקה, והניתוח עבר בהצלחה. יש סיכויים גבוהים שהרגל תחלים, ובעוד שבועות מעטים כבר תוכלי ללכת על שתי רגלייך."

ידיה המסורבלות של מלכה הזיזו את הרגל המנותחת ימינה ושמאלה בתנועות חסרות מיומנות, וסאלי התפתלה על המיטה באנקות כבדות. כאבים חדים פילחו את שדרת גווה. מלכה הניחה מטלית קרה על מצחה, והיא החלה להירגע. בעמימות חושיה חשבה אם העובר שברחמה היה שייך ליעקב או למשה או ליורק. ואולי התערבבו בתוכה כל הזרעים, והוולד היה מרקם של כל השלושה. אבל מוטב לה שלא לדעת. היא גם לא רוצה לדעת מה עלה בגורלו של יעקב. היא ראתה אותו קורס בתוך שלולית דם. והרי גם היא קרסה בשלולית דם וניצלה. עם רגל, בלי רגל, אבל ניצלה. בסתר לבה קיוותה שתחושתה הראשונה נכונה וגופו מכוסה ברגבי אדמה. היא בת מזל, חופשייה מכבלים, מהתחייבות, משבועות. חלפו כמעט שנתיים מאז פרצה המלחמה, שבה איבדה את בני משפחתה, והיא מסרבת להיות הבאה בתור. היא תיאחז בכל שביב תקווה ותייחל שבבוא היום יהיה קולה במלוא כושרו כדי שיהדהד ויזעק על אין-ספור התועבות שנעשו לה. היא יודעת שמיליוני בני אדם נפגעו לא פחות ממנה, אבל צרת רבים אינה נחמתה.

ניסתה לפוגג את מראות הירי בחציית הגבול, אך הן חלפו במוחה בהבזקים קצרים ומהירים ושבו והצטיירו פעם כך ופעם אחרת. יעקב נקצר בצרור כדורים ומוטח ארצה. יעקב נפצע קשה ושוכב פרקדן על ערש דוויי במרתף דחוס של בית חולים שדה בין מאות פצועים אחרים. נס אירע לו כמו לבני ישראל בחציית ים סוף, והוא צועד בשדות החיטה והתירס וראשו מתנוסס מעל שיבולים וקלחים. הוא נפגע מצרור כדורי מוות, וחיות טרף אינן מותירות זכר מגווייתו.

בדמיונה המשוחרר היא מפליגה על ענני נוצה למקומות שאין בהם מכאוב ולא נשפך בהם דם. היא מתפרקדת על שפת הים, ואוושת גלים מלחכת את כפות רגליה. היא בונה מגדלים וארמונות בחול הרך וניזונה מפירות אקזוטיים.

אבל הקסם נמשך רק שניות אחדות. מבעד לחלון הפתוח למחצה נשקפים שמים אפורים של קיץ, והד רעמים רחוק מעלה בה סיוטים מההפצצות הכבדות שחוותה בוורשה. ריח של תרופות, חומרי ניקיון וזיעה ניגרת מכה בנחיריה, וכל רצונה לטמון את ראשה בכרית ולשקוע בשינה עמוקה. אבל עיניה עוקבות אחר צמרות עצי האורן הנעות ברוח, ונפשה יוצאת אל החסידה החגה מעליהן ונעלמת.

מחשבות רצות בראשה והיא מהרהרת בהתנהגותה. מוכת ירח, כפוית טובה, חסרת טיפת בינה. במעשיה האוויליים הפרה את ההוראות המפורשות של הרופא וגרמה נזק בלתי הפיך לרגלה השמאלית. אבל מחובתה למצוא את יעקב. יעקב נשא אותה על כפיו אל החופש. מחובתה של כל אישה לנסות לאתר את בעלה. אפילו את ירח הדבש לא הספיקה לחוות במחיצתו.

חיפוש במסדרונות

כעבור כמה ימים כבר דידתה על קביה במסדרונות. חיפשה את יעקב. היא בחיים והוא נעדר. האם היה נוהג אחרת לו היה במקומה? אפילו ברגליים קטועות לא היה מוותר על צלו של סיכוי לאתר אותה. הרי יעקב חזר אל הגטו, חזר אל הגיהינום. יעקב נשא אותה אל החופש.

בלבה פעמה התקווה שבאחת המיטות תראה את יעקב. בדידותיה על קביה לא פסח מבטה על המזרנים והאלונקות לאורך המסדרונות. רבים מהפצועים כוסו בשמיכות מכף רגל ועד ראש, רבים שכבו חסרי הכרה עטופים בתחבושות מוכתמות בדם ובוץ. בגלל המחסור המשווע ברופאים, באחיות ובכוח עזר תיעדה ההנהלה את הפצועים חסרי ההכרה כאלמונים, והם לא זכו לטיפול מידי. האם גם יעקב נרשם כאלמוני? עשרות פצועים אלמונים שוכבים על אלונקות, וסאלי במצבה אינה מסוגלת לזהותם. ומיום ליום גובר זרם הפצועים, גופם מעלה ריחות עבשים, והם גוועים לאטם.

עיניה מלאו דמעות, והן צרבו את לחייה החיוורות והכתימו את חלוקה האפור. לחץ הדם הלם ברקותיה והרעיד את ידיה, עד שאיבדה את אחיזתה באחד הקביים, וזה קרס על הרצפה ונעצר לרגלי המיטה הסמוכה. שתי תחבושות מוכתמות בדם כיסו חלק גדול מפניו של הפצוע ששכב בה. רק עיניו, אפו ופיו היו גלויים, והיא זיהתה את בן דודה יאצק. חזהו עלה וירד בקצב בלתי אחיד. אחת מאצבעות ידו הימנית הקישה בתנועה בלתי מורגשת על המזרן. שמורות עיניו היו עצומות למחצה. סאלי הסיקה שיאצק מדחיק את אירועי הדמים שחווה בחילופי האש בגבול המקולל ומדמה עצמו שוכב בערסל שנקשר בין שני עצים. כך נהג לישון ברחבה שלפני האסם.

חשבה על אביו הסוטה משה.

באחת החופשות המשפחתיות בלודז' החדיר דוד משה את כף ידו למרווח שבין כפתורי חולצתה, ואצבעותיו הבשרניות זחלו אל מפשעתה. "רק בשבילך הבאתי חלקי בשר מובחרים מהאטליז, ובכל זאת את שדופה כל כך, לא אוכלת כלום," אמר כדי להסוות את מעשיו. כולם צחקו מהבדיחה, ואחר כך התפזרו לעיסוקיהם ובחדר נשארו רק היא ויאצק. "אולי אתה רוצה לבדוק אם אני באמת שדופה כל כך," אמרה לו בפנים סמוקים, הרימה את קצות חולצתה וחשפה בטן חלקה.

"אני?" היתמם יאצק, אבל בן רגע התעשת. "אבא צודק. את רזה כמו השלד המצויר על בקבוקי הרעל בבית המרקחת."

"איך אתה יודע? אתה יושב לך רחוק ולא נגעת בבטן שלי." בתנופה מוגזמת הרימה את שולי חולצתה וחשפה את שדיה. פניו של יאצק האדימו והוא נראה המום. בן רגע התרומם על רגליו ונס מהחדר.

עכשיו חשבה סאלי שאם תסיר מגופה את החלוק האפור ותחשוף את שדיה לא יוכל יאצק להתרומם על רגליו ולנוס מהחדר. אבל יתרומם למצב של ישיבה . היא מוכנה להשליך את החלוק לרגליה ולעמוד לפניו ערומה כביום היוולדותה. אז יזדקף למצב של עמידה.  יאצק הפגיש אותה ואת יעקב עם קבוצת הפליטים – רובם קומוניסטים פולנים ומיעוטם יהודים חופשיים ורק טאשק חובש הכיפה. יאצק היה מיודד עם מרבית חברי הקבוצה שמוצאם מלודז' והיה להם לעזר רב בימי ההמתנה וההתארגנות במחנה הפליטים. הוא דאג להם. דאג למזונם ולקורת גג באסם הסמוך לכפר, שרחש זבובים, יתושים וחרקים, טחב וריקבון. יאצק וסאלי היו יושבים על מצבות האבן בבית הקברות ומתמסרים למשחקי שחמט. היו מעלים השערות בדבר גורלם של בני משפחותיהם וידידיהם: מי שרד ומי נספה. מעלים זיכרונות מהימים שבילו חופשות משפחתיות משותפות. סאלי סיפרה ששנאה להתארח בביתם בגלל מנות הבשר הגדולות שהיו מניחים בצלחתה. חלפו בה מחשבות להפוך לצמחונית. יאצק תהה כיצד מתנהלים החיים ברחובות הרחבים של ורשה. בפעמים המעטות שהתארח בבית של סאלי לא יצא החוצה לבדו מחשש שילך לאיבוד ושוטר עם שפם ישלח אותו לבית יתומים. דבריו העלו בת צחוק על שפתיה, אבל זו הייתה הפעם היחידה שצחקה במחנה הפליטים. יעקב ביקש לפצות את יאצק על אספקת המזון במעט הכסף שעוד נותר בכיסו משהותו בין לוחמי החירות, אבל יאצק סירב. "לא לוקח כסף מבני משפחה," אמר. "וחוץ מזה מה אעשה בכסף פולני בברית המועצות?"

"כסף הוא כסף בכל מקום," ניסה יעקב לשכנעו, ויאצק הניע ראשו לשלילה.

תחושת ההתרגשות שפעמה בלבה למראה בן דודה התעממה והתערפלה לאחר שמלכה הבהירה לה ששני קליעים חדרו לראשו של יאצק ועוד אחד ניקב את כלייתו הימנית. מפאת הקושי והסיכון לא מנתחים אותו להוצאת הקליעים מראשו, ואם לא יתרחש נס, הוא יישאר צמח ויגווע.

סאלי המשיכה לדדות בין החדרים, מבקשת למצוא את יעקב גם אם הוא פצוע קשה כמו יאצק. למה יעקוב לא אחז בכוח רב יותר בידה כששרקו סביבם הכדורים? יחד היו נהרגים או ניצלים. זה לא ייתכן שאחד מאתנו חי והשני איננו.

בקומה השנייה ראתה סאלי ארבעה פצועים מקבוצתה, כולם פצועים קשה ונעים בין ערות לאבדן הכרה. הארבעה נמנו עם החבורה שרצה ריצת אמוק קדימה ושמאלה שנשמעו היריות. כמוה. עדיין לא ראתה איש מאלה שרצו קדימה וימינה בהם יעקב ומשה. גם בקומת המרתף, שבה רוכזו המתים, לא זיהתה איש מהקבוצה. לכן עדיין לא ויתרה על הסיכוי למצוא את יעקב בחיים.

כאשר ראתה את חבורת הרצים שדהרו באמוק קדימה וימינה ואחר קורסת בתוך שלוליות דם, פירשו רגשותיה את הסצנה הזאת כסופה של המערכה האחרונה בהצגת רומאו ויוליה. מטח היריות הוסיף להתפוצץ באוזניה, רגלה השמאלית דיממה, וטשטוש חושים וכאבים פשטו בגופה. כיצד במצבה הזה יכלה לקבוע בוודאות את מותו של יעקב? עד שלא תראה אותו מובא לקבורה אינו מת בעיניה. ואולי כמו שהצליח להימלט מהרכבת ולחבור ללוחמי חירות, כך גם הצליח להינצל מחילופי הירי ולהגיע לאחד היישובים שבשליטת הצבא האדום.

היא זוכרת את הימים שבהם הרעיף עליה מאהבתו. היא לא תתכחש לו. בטקס נישואיהם נשבעה לאהוב אותו. ואל לה להתעלם מן האפשרות שיחידה אחרת של הצבא האדום אספה אותו מקרחת היער, וברגעים האלה ממש הוא מחלים ומתאושש בבית חולים אחר. יש לפחות עוד שניים-שלושה בתי חולים בביאליסטוק רבתי. אסור לה לאבד תקווה. יש גם אפשרות שנאסף בידי יחידת צבא גרמנית, ובזכות המסמכים המזויפים שלו נשלח לבית חולים פולני.

מחוסרת הכרה

היא היחידה ששרדה מתוך הקבוצה של עשרים וחמישה חברים. כל חברי הקבוצה מלבדה מצאו את מותם, בכללם החמישה שהובאו פצועים לבית החולים וימים אחדים דיממו למותם. הפציעה ברגלה אינה מסכנת את חייה.

פעמים אחדות איבדה את הכרתה עד שחולץ מרגלה הקליע. כשהתעוררה מעלפונה בפעם הראשונה נמצאה בתא המשא של מכונית שדלתו פתוחה ומוסטת כלפי מעלה. המכונית קיפצה ודילגה על פני הבורות והמהמורות שפערו הפצצות שהטילו מטוסי קרב גרמניים עם פלישת צבאותיהם לברית המועצות.

מפקדי הצבא האדום והשלטונות בקרמלין היו מופתעים כשפתחו הגרמנים במלחמה למרות ברית הידידות שנחתמה בין המדינות שנתיים קודם לכן.

סאלי שכבה דחוסה בתוך ערמת גופות מדממות. הפצועים היו עדיין בחיים, כי נחירי אפם שאפו אוויר וריאותיהם פעמו. פלג גופה העליון היה מונח על בטנו של יאז'ק הנאנח ונאנק, שתי רגליה של מריה מחוסרת ההכרה היו מונחות בהצלבה על רגליה, ורגליהם של סטאשק וגרישה מחוסרי ההכרה היו מוטלות על פניה. ממקומה בקדמת התא התקשתה לזהות את הפצועים ששכבו בירכתיים, נאנקים מכאבים או דוממים. מאמץ עילאי נדרש ממנה לשחרר את ראשה מהרגלים המציקות בכובדן על חזה, אבל כאשר השתחררה מרגליה של מריה וניסתה לזחול אל עבר הפצועים שבירכתי התא התעצמו הכאבים ברגלה, הרעידו את גווה, והיא הרפתה. בקול ניחר קראה בשמו של יעקב בתקווה שאחד הפצועים יקיץ מעלפונו ויענה. לא נענתה. שוב ניסתה לזוז ממקומה, ואז אבדה הכרתה.

לא ידעה כמה זמן שכבה מחוסרת הכרה, אבל טלטולי המכונית המקרטעת העירו אותה. שאבה כוחות ממראה השמים הכחולים שנגלו לעיניה, מהרוח הקרירה שריחפה מעל פניה וניסתה להתהפך על בטנה. תמרוני תנועותיה הזרימו כאבים עזים בגופה והותירו אותה ללא נשימה.

השעות נקפו לאטן. כשפקחה את עיניה בפעם הבאה נפרסו לעיניה חופת כוכבים והבזקים מתפוצצים. ידיים חסרות אצבעות הרימו אותה והניחו אותה על אלונקה.

היא נמצאה בחדר רחב ידיים והייתה האישה היחידה בין עשרים גברים מאושפזים. אישה בת גילה בעלת גוף עגלגל ופנים טובים, לבושה במדי כוח עזר, הניחה בקצה מיטתה קערת אלומיניום עם מים רתוחים ומערכת כלים רפואיים.

"מה שלומך?" שאלה.

הבינה את המילים שנאמרו ברוסית וענתה: "אני פולנייה. יש כאן מי שמדבר פולנית?"

"גם אני מפולין. שמי מלכה."

"אני סאלי." כאב פילח את גווה, והיא נשכה את שפתיה.

החדר היה כמרקחה. מדי פעם פילחו את החלל קריאות לעזרה, בכי ויללות.

רק מעטים שכבו דוממים.

רופא נכנס לחדר, ומבטה של סאלי עקב אחר תנועותיו. ציפתה לרגע שינתחו את רגלה ויוציאו את הקליע. הכאבים ברגלה היו קשים מנשוא.

מלכה חייכה אליה חיוך מעודד בעיניה הירוקות, הניחה מטלית רטובה וקרירה על מצחה, ואחר ניגבה את פניה בידיה העדינות. מגען נעם לסאלי, ואילו קדחה מחום הייתה מוכנה להישבע שאלה הידיים של יעקב. אבל היא הייתה בהכרה מלאה מתענה מכאבים.

"בעוד כמה רגעים יתפנה הרופא וייגש אלייך," אמרה לה מלכה, וסאלי חיכתה לו בקוצר רוח בתקווה שישים סוף לכאביה – יוציא את קליע העופרת מרגלה השמאלית או ימית אותה. האפשרות השנייה הייתה בעדיפות הראשונה.

ניתוח

אור חיוור וקלוש של לילה קרב חדר מבעד לחלון הפתוח למחצה ועל אדנו צייצו בחדווה שתי ציפורים כחולות זנב, אבל סאלי לא שמעה אותן כפי שלא הריחה את ריח האורנים המשכר ואת נשירת האצטרובלים בחורשה הסמוכה.

הרופא ניגש אליה. הוא הורה למלכה לתלוש את שארית פיסות הבד של שמלתה שדבקו לפצע המזוהם ולנקות את רגלה במים חמים. הניתוח נעשה בו במקום. מלכה לפתה את כתפיה של סאלי והידקה אותן אל המזרן. סאלי צעקה ובכתה.

הניתוח נמשך והתארך, ובין זעקות השבר והאנחות המקוטעות שניפק גרונה נשאה תפילה חרישית שהרופא ימית אותה בזריקת רעל בלבה או בסכין מנתחים שיחדיר לקרביה. שתי האפשרויות היו טובות באותה המידה. אף על פי שהמלחמה חיסנה אותה וסילקה את הצורך בתפנוקים ובסיפוקים מידיים, לא הייתה מסוגלת לשאת את הכאבים. כאשר חלתה בטיפוס סבלה מאבדן חושים, חולשה, חום גבוה והזיות, אבל לא ידעה מכאוב.

הרופא חיטט ברגלה במלקחיים בניסיונותיו להוציא את הקליע, והכאב שהרעיד את גופה היה בלתי נסבל יותר מכל שחוותה בחייה. בעת ההתארגנות במחנה הפליטים הייתה שומעת בלילות יללות זאבים מפחידות, ואז היו ידיו של יעקב עוטפות את גופה ומרגיעות אותה. אבל כעת לא היה מי שיעטוף את גופה, וגרונה פלט יללות וזעקות. לאחר רגעים שדמו לנצח נקשו המלקחיים בעופרת, ולאחר עוד רגע שלא תם חילץ הרופא את הקליע.

על פניו של הרופא עלה חיוך, והוא דיבר בפולנית משובשת. "מלכה אמרה שברחת מפולין. שמי בוריס אנדרופוב, אורתופד וכירורג מנתח. זה היה ניתוח קשה ועכשיו הכול בסדר."

היא הנהנה בראשה. "אני מבינה רוסית," ענתה חלושות. "לא מדברת, אבל מבינה."

הרופא התעלם מדבריה והמשיך בפולנית. "היה מזל גדול שהכדור ברגל לא יצא מהצד השני. אם יצא בחוץ אז השרירים וכלי הדם קרועים ויש נמק ברגל. צריך לחתוך רגל. עכשיו ניתן לך קביים ללכת לעשות פיפי. הליכה ארוכה מזיקה מאוד לרגל. את צריכה לשכב במיטה."

בוריס דיבר בקול רך, ומלכה ניקתה את הפצע במטלית עם יוד. אחר קשרה גזה ותחבושות על רגלה, ובוריס חזר על אזהרתו, שבשלושת הימים הבאים עליה לשכב במיטה במנוחה מוחלטת. אחר כך הלך לטפל בפצועים אחרים.

סאלי נמסרה להשגחתה של מלכה. מלכה לא הייתה אחות. תפקידה היה לסעוד את הפצועים הקשים, אך במצוקה הגוברת והולכת בצוותי רפואה שימשה גם עזר לרופאים והייתה יד ימינם.

למחרת הניתוח אמרה לה מלכה שבמהלכו הרבתה לקרוא בשמו של יעקב, ומפני שאצבעות ידיה חפות מכל טבעת, תהתה אם הוא אביה או אחיה. סאלי ענתה מיד שיעקב הוא אחיה הבכור, ויחד נסו מוורשה כדי להגיע לברית המועצות, ומלכה חייכה את חיוכה השקט. אבל השקר הציק לסאלי, ובימים הבאים ביקשה להעמיד את הסטטוס של יעקב על דיוקו. משהו שלא ירדה לעומקו עצר בעדה ולא תיקנה את המעוות.

כשתי פולניות יחידות בבית החולים מלכה התיידה עם  סאלי וסיפרה לה על חייה. היא ואחותה אסתר נולדו בלומזה, שבשלהי 1939 סופחה לברית המועצות בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. גרמניה סיפחה את שטחה המערבי של פולין, וברית המועצות סיפחה את חלקה המזרחי. שתי האחיות הגיעו לביאליסטוק, עיר שתעשיית טקסטיל ענפה פרחה בה. מלכה חיפשה עבודה, ובמקרה הגיעה לבית החולים הגדול בעיר.

מלכה מצאה אצל סאלי אוזן קשבת. היא סיפרה לה על האירועים המתרחשים בעיר בעקבות המלחמה שנכפתה על ברית המועצות בהפתעה. היא נהנתה לרכל על עובדי בית החולים, ובראשם הרופא הבכיר בוריס אנדרופוב, שנשלח לנהל את המחלקה האורתופדית והותיר בלנינגרד אישה ושני ילדים. בוריס נולד בקרקוב להורים קומוניסטים אדוקים, שבתחילת המאה ברחו לפולין מפטרבורג מאימת שלטונות הצאר, אבל בזמן המהפכה הבולשביקית שבה המשפחה לרוסיה והשתכנה בביתה הישן.

מלכה הוסיפה וסיפרה שבמאות השנים האחרונות עברה ביאליסטוק מיד ליד בין פרוסיה, רוסיה ופולין, ובספטמבר 1939 שוב סופחה לרוסיה הסובייטית. בין אלפי הרוסים שהגיעו לעיר ליישבה ולנהלה פגשה בגברים שהבטיחו לה עולם ומלואו, אך היא לא נעתרה לאיש משום שרובם היו גויים ומבוגרים ממנה. אחר כך הודתה שהמלחמה הקרבה לשערי העיר שינתה את מחשבותיה. סיפרה לה שגם בוריס חיזר אחריה אך חדל לאחרונה, ועכשיו כל פניותיו אליה מסתכמות בענייני המחלקה. עוד אמרה לסאלי שהיא תנסה להכיר לה רוסי בעל עמדה בכירה במפלגה הקומוניסטית, ושסאלי, פולנייה אתאיסטית, צריכה להודות לה על יזמתה זו, שהיא ביטוי לידידות האמיצה ביניהן. מלכה הסבירה שלא טוב לאישה להיות בודדה, כל שכן אחת שמתקשה בהליכתה בימים של חוסר ודאות, כשהצבא הגרמני מתקדם בצעדי ענק אל שערי העיר. אמנם החבר סטלין הבטיח בשידורי רדיו לא אחת ולא שתיים שהצבא האדום ימגר את הפולש הבוגדני ויימחצו כמקק, אבל היא משערת שעד שהדבר יתגשם, ישתלטו הגרמנים על ביאליסטוק.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, בנוגע להערתך אליי, "אני שמח על דברייך המצדדים במכתב העיתי והמוכיחים שאת קוראת אותו, כי כמה ממכריי, בעלי אי.קיו. גבוה, אינם מסוגלים לקרוא אותו בשל רמתו הנמוכה בעיניהם, ובמקרה חלקם גם שונאי שרה וביבי וגם מצדיקי פלסטינים, בתנאי שלא יגורו בשכנותם."

הנה הערתי אליך: למעט כותב 1 בעיתון שלך, אני קוראת אותו, ולומדת ממנו, גם בגילי המאוחר, המון דברים מעניינים. היות שאני חיה את עולם העיתונות יותר מ-40 שנה – התחלתי לעבוד ב"ידיעות" בשנת 1972, והיום כבר יותר מ-20 שנה ב"גלובס" – אני מאוד מעריכה את עבודתך, יודעת כמה זמן היא גוזלת ממך, וחושבת שאתה תורם לחופש הדיבור, ומשמש במה לרבים שאיש אינו רוצה לשמוע את דעתם. גם אם איני מסכימה עם חלק מדעותיך, איני יכולה שלא לכבד את עשייתך הברוכה. המשך בדרכך הטובה.

איילה זמרוני

* אהוד היקר, עמוס גלבוע מזכיר 21 נשים לוחמות דתיות שנהרגו בגוש עציון ב 1948, כראייה לכך שהסתייגות הדתיים מנשים בצבא היא חסרת שחר. האם זה הדבר חסר השחר היחיד שהדתיים מחזיקים בו בדביקות? 

עמוס אריכא דוגל בירושלים מאוחדת לנצח – אני מקווה שהוא לא מתכוון לכפרים הערביים שסביב ירושלים המצויים עתה תחת הכותרת "ירושלים המאוחדת".

 מנחם רהט משווה בין החרדים האנטי-ציונים למסר בשיר של רחל "יום בשורה". לדעתו, רחל מתכוונת ב"מצורעים" שבשיר זה לרוויזיוניסטים. באמת? מנחם רהט לא מגזים?

 אני מציע לד"ר עירית אמינוף לשלוח את הדברים הנכוחים שלה על ארז ביטון – לארז ביטון עצמו, הרי הדוא"ל: apyrion@gmail.com

שלך,

משה גרנות

* אהוד בוקר טוב. תיקון טעות קטנה: שם המשפחה הקודם של גדעון תלפז ז"ל היה גולדנברג ולא גולדברג [למדנו יחד באותה כיתה בבית הספר העממי הדתי  "נצח ישראל" ברחוב מוהליבר בפתח-תקווה], וגם את הוריו היכרתי בילדותי, כשביקרתי בשכונה בה גרו מול משק הפועלות.

אלי הלחמי

* הי אודי, קראתי את התיאור שלך על הסדר במכתב העיתי הקודם, והיות שהיינו בתאריך הזה גם כן בסדר של חב"ד במדריד, אולי כדאי קצת להשוות ביניהם. הסדר במדריד נערך באולם של מרכז הקהילה היהודית. הוא לא היה מפואר, והיה מקושט בכמה פלקטים שבהם תמונות מישראל. השתתפו בסדר כ-400 אנשים מכל קצווי תבל. לידי ישב ישראלי בודד שלא ברור במה הוא עוסק. ומולנו ישבה משפחה ארגנטינאית שירדה מן הארץ לפני כ-20 שנה. מן הצד השני – משפחה צרפתית. כתבת, שאצלכם בברצלונה הסדר התחיל בארוחה. במדריד, קרא הרבי את ההגדה כשהוא קורא כל קטע פעמיים. פעם בעברית, ופעם בספרדית. הארוחה הוגשה במקום שצריך על פי ההגדה, והיתה דלה, גרועה ולא טעימה. (למרות שכל משתתף שילם עבור הסדר 35 יורו). לא היו בה עוגיות או עוגות כפי שתיארת בברצלונה. הדבר הטוב ביותר בה היה הקינוח – סלט פירות, שגם הוא בחלקו נלקח מקופסאות שימורים. רוב הקהל עזב את האולם לאחר הארוחה ולא חיכה להמשך.

עוד דבר שרציתי לשאול אותך: האם גם אחרי המישדר בטלוויזיה על ילדי תימן החטופים אתה עדיין בשלך ש"אין כלום כי לא היה כלום"?

בנדלה

אודי: לא זכור לי שכתבתי ו/או שהיו בסדר פסח של חב"ד בברצלונה עוגיות. ובתיאור שלי, הארוחה בסדר הזה הוגשה בדיוק לפי הסדר שלה בהגדה, ובשום מקום לא כתבתי שהסדר התחיל בארוחה. אנא קיראי עוד פעם בעיון את התיאור.

לא ראיתי את התוכנית בטלוויזיה אבל אני חוזר ואומר לך, עלילת ילדי תימן החטופים היא עלילת דם על היישוב הוותיק שרובו היה אשכנזים. אין ולא היו עשרות ומאות ילדים תימניים "חטופים", אלא אם כן את בוחרת להאמין לדבריו של ה"רב" הפלילי המטורף עוזי משולם.

נאמנה עליי בנושא עדותו של פרופ' בן-ציון ורבין ז"ל, שטילפן אליי לאחר שפירסמתי בשעתו ב"דבר" מאמר המזים את העלילה הזו, מאמר שעימו הסכים במאה אחוז.

בין השנים 1948-1945 היה פרופ' ורבין אחראי לשירותי רפואת הילדים הציבורית של עיריית תל-אביב. בשנת 1949 התמנה למנהל מחלקת ילדים ב' בבית החולים העירוני, מישרה אותה מילא עד פרישתו ב-1981.

הוא ידע את האמת על עלילת הדם הזו.

* ככה מסלפים היסטוריה: "יורם מיטל: שימוש מושכל במקורות [ערביים] אלה מקרב אותנו להבנה מלאה יותר של המציאות ההיסטורית ערב פרוץ המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה [1948]. בנוסף, יש בו כדי לערער את אחד התיאורים הרווחים בישראל, ולפיו במלחמת העצמאות עמדה המדינה שזה עתה הוכרזה במצב של 'מעטים מול רבים' ובמערכה גברו צדקת הדרך ועצמתם האישית והמוסרית של הישראלים הראשונים על מחנה האוייב, שמבחינה מספרית היה גדול הרבה יותר ומצויד באמצעי לחימה עדיפים. ייצוג פשטני זה הופרך זה מכבר בשורה של מחקרים היסטוריים עדכניים, ובהם מאמרו החשוב של מרדכי בר-און על יחסי הכוחות במלחמת 1948 וכינונו של מיתוס 'דוד מול גוליית'." ["הארץ" באינטרנט, 5.5.17].

אהוד: אני מציע ל"היסטוריון" מר יורם מיטל לקרוא למשל את ספרו המזעזע של ישראל זמיר "מחר תזרח השמש" על מלחמת השחרור – לפני שהוא כותב שטויות כאלה, המציגות את ישראל ב-48' כגוליית, ואת המצרים שניסו להשמידה – כדויד הקטן!

צומת "עד הלום" כבר אמרנו?

וטבח עשרות אזרחים שלנו בהפצצה מן האוויר בתחנה המרכזית בתל-אביב?

נקל לתאר שבעולם האקדמי, ובייחוד בזה הפרו-מוסלמי והמושחת-בחלקו של אוקספורד, ששם יצא ספרו האנגלי של יורם מיטל בהוצאת "אוקספורד יוניברסיטי פרס" – מתקבלים מחקריו וספרו באהדה אנטי-ישראלית רבה, שממומנת בחלקה בכסף ערבי ומעודדת כל דבר שקר "מדעי" על אודותינו!

ספר מדעי של היסטוריון ישראלי היוצא לאור באנגלית ואינו משתין ומשטין על ישראל, אין לו הרבה סיכויים להידפס בהוצאות אוניברסיטאיות "חשובות" ונחשבות כאלה,  וככה גם להעניק לפירסומים של מחברו שם עולם ו"קידום" בביצה של האקדמיה הישראלית.

* אי אפשר שלא לגחך למראה הפירסום והכבוד הגדול שלו זכה מושל המוקטעה קטוע האצבע [בהימלטו מעזה] מחמוד עבאס אבו מאזן בוואשינגטון. עד כמה אפשר להתל בבני-אדם? האם טראמפ ממשיך את דרכו האווילית של אובמה, שלא הבין דבר וחצי-דבר במתרחש במזרח התיכון?

* בסיבוב הבא: דונלד טראמפ ואבו מאזן מחמוד עבאס יקבלו במשותף את פרס נובל לשלום, כפי שקיבל אותו כבר בראשית כהונתו באראכ חוסיין אובמה וכפי שזכה בו בשעתו הטרוריסט יאסר ערפאת. כולם קידמו את השלום בצעדי ענק.

ראש הממשלה נתניהו יקבל את מעשיהו.

* ואכן, ישנן שמועות כי ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר מחכה בקוצר רוח לאפשרות שייכנס למעשיהו וירצה שם את עונש המאסר שלו ביחידת הדיור של ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, שעומדת להתפנות.

אומרים כי ביבי שמח לאפשרות להיות סוף-סוף לבד וגם לשבת לכתוב את זיכרונותיו, שעליהם הוא יקבל מקדמה של כמה מיליוני דולרים מהוצאת ספרים אמריקאית, כך שבתום תקופת מאסרו הוא יהיה איש עשיר וחופשי יותר, ובאופן חוקי – משהיה כשנכנס לכלא.

* יש לנו הרגשה שלא מעט כותבים חרוצים שלנו מחפשים רק לראות אם דבריהם פורסמו, ואינם קוראים כלל את המכתב העיתי עצמו ולפעמים אין להם מושג מה מתפרסם בו!

* שמענו שמארין לה פן מסתובבת הלילה יחפה ופרועת-שיער בחוצות פאריס וצועקת: "מקרון מקרון מתי תצא מן הארון?"

* נא להעביר לעמוס גורן: סיפורך "המספיד" נהדר.

תקוה וינשטוק

* יש לנו פילוסוף הוגה דיעות חדש הכותב בעיתון "הארץ", שמו רמי ליבני. נראה שעוד שנים רבות נצטרך לפגוש את הגיגיו העמוקים.

* שרת התרבות מתעקשת שלא לתמוך ב-150,000 שקל, כבכל שנה, בשבוע הספר העומד להתקיים בין ה-7 ל-17 ביוני בשלוש ערים בלבד: ראשון לציון, ירושלים ותל-אביב, וזאת בגלל היעדר התמיכה.

ממשרד התרבות נמסר בתגובה כי "המשרד בראשות השרה מירי רגב דוגל בחיזוק משמעותי של הפעילות לעידוד הקריאה בפריפריה, ולפיכך דרש מהתאחדות הוצאות הספרים לקיים השנה את פעילות שבוע הספר במסגרת פעילות הספריות, תוך הגדלת סכומי התמיכה ומספר מוקדי הפעילות. לצערנו בחרה ההתאחדות, שהיא גוף פרטי הפועל למטרות רווח, לוותר על הפעילות כפי שהוצעה לה במסגרת זו והיא מתעקשת שהמשרד ימשיך ויתמוך באירוע המסחרי, מה שאינו תפקידו של משרד התרבות והספורט." ["הארץ" באינטרנט, 7.5.17]

טמבלית, את צ'כוב כבר קראת? גם ספריו יימצאו באירוע ה"מסחרי" של שבוע הספר בכיכר רבין בתל-אביב, כאשר המון "סוחרים", צעירים ומבוגרים, יזיעו עד כלות נשמתם כשהם "סוחרים" בספרים עבריים, כאשר לעיתים עצם קיום הדוכן המתיש בלילות הקיץ החמים גורם ל"סוחרי" הספרים הפסד "מסחרי"!

 את יודעת מה זה ספר עברי? את יודעת מה ההבדל בין ספרייה ציבורית לבין "מסחר" בספרים? אם אכן זוהי תגובת משרדך – אז בושי והיכלמי לך, חסרת תרבות שכמוך. את לא ראויה להיות שרת התרבות שלנו.

* חובה לראות ולשמוע:

https://www.facebook.com/GaleyIsrael/videos/1542468909106325/?pnref=story.unseen-section

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל