פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1241

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו באייר תשע"ז, 11 במאי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק מאיר: ברחוב בו אתם לפתע חסרים. // יוסי גמזו: מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב... // אורי הייטנר: 1. בין ספרטקוס לבר כוכבא. 2. המלחמה שהפכה את ישראל לגורם בר קיימא. 3. צרור הערות 10.5.17. // עמוס גלבוע: חוק יסוד מדינת הלאום ומגילת העצמאות. // יהודה דרורי: ארדואן היה ונשאר אוייב. // וידוייה של בת שש עשרה במחסום הבתולים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה  כהן: כלב שמירה סלקטיבי? // ידידיה יצחקי: להיות חילוני. // מנחם רהט: ארוכה הדרך לחירות. // פוצ'ו: "בחיי [3]", נ"ה. לקראת אמריקה. // תקוה וינשטוק: "עמך" ישראל. // יעקב חסדאי: לא לטמון הראש בחול. // יוסי אחימאיר: המוכיח בשער – לזיכרו של יוסף (ג'ו) פרנקל. // קלמן ליבסקינד: אנחנו והם זה אותו דבר... אלק. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"ב, שרגא ופרס. // ממקורות הש"י.

* * *

יצחק מאיר

ברחוב בו אתם לפתע חסרים

עיניים לחות. אני מודה. אותיות על המקלדת מתערפלות. משהו מאוד לא תקין קורה לנו. דומה עליי כי הרחוב הישראלי מתרוקן מן האנשים שהילכו בו מבעד למסך, בשחור לבן, בנעורים, בתעוזת נערים ונערות, בעברית עם רי"ש, בהגייה מדוייקת, בדעתנות, בהומור, ברישול מתחת לחליפות וצווארונים מעומלנים, בהעמדת פנים כי אנחנו על הירקון מדברים מן הסיין, מספרים עצב, מספרים גבורה, מספרים רגעים שבנו עיר, שהפילו מטוסים, פרצופים מוכרים אהובים, מעוררי מחלוקת, מהם מרגיזים, מהם זורקים מילה שהופכת תרבות, לוחשים, מרימים קול, עושים את ישראל לזירה של אומנות וספורט וספרים ושירה ושירים וגם קיץ' והבלים, וכל מיני דברים שמאז 1968 היו שיחת היום.

איננו.

נסגר.

אי אפשר להבין למה.

הבטתי בשידור מבט האחרון, לא מסיימים כך. לא נועלים כך. לא יוצאים כך בחיפזון, מי לרחוב, מי לא יודע לאן. לא מודיעים לאנשים האלה שעתיים לפני כי זהו. אין! לא תקין.

הייתי חלק קטן מן ההרפתקה הישראלית הנהדרת הזאת, הייתי בין הפרשנים בשידור המיתולוגי של "מהפך" בשבעים ושבע, שידרתי פינת "עמדה", רואיינתי, כפר הנוער שלי קרא באוזני המדינה את המגילה ושר שירים שהלחנתי והקליט נערים שחינכתי קוראים בנוסח בית אבא שלהם ובניגון עתיק את הכתוב, הייתי חבר הוועד המנהל, סגן יושב ראש, כבר אז שותף לחלק מן המאבקים על אופיו של שידור ציבורי, ואני אומר לכל מי שקורא דבריי, לא כך נועלים,  כי כאשר כך ננעלים ננעל לא רק השידור הציבורי אלא עוד ועוד ממה שאיננו רוצים להעלות על הדעת.

היו, אלוהים יודע, כשלים, היו דברים שלא צריכים היו להיות, אבל היה כל כך הרבה יצירה אצילית בארץ חדשה של עמידה במבחן העיתונות הלוחמת, המעניקה נגישות לאוצרות, למידע, לשכיות חמדה של העולם כולו. לא כך צריכים היו האנשים והנשים שנתנו לנו את מבט להיעקר מ'מבט'. הישירו בהם מבט. זיכרו את פניהם. עלבון. ואין בעולם מה שמעורר יותר עצבת מאשר עלבון שאין עליו משיבים.

אינני עורך דבריי. כמו שורבטו כך ייצאו להם אליכם. לו יכולתי הייתי כותב על המסך "תודה". איני יכול. אבל כאחד העם הזה כאחד מן הרבים המהלכים ברחוב בו אתם לפתע חסרים כל כך עובדי 'מבט' לדורותיהם, תודה.

09.05.2017

* * *

יוסי גמזו

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב...

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב בְּיָמִים הֵרַקְלִיטִיּים אֵלֶּה,

יָמִים שֶבָּהֶם בִּזְרִימַת פַּנְטָה רֵאִי שִמְשוֹ שֶל אִיָּר מַפְשִירָה

אֶת כְּפוֹר הַשְּלָגִים שֶהַחֹרֶף עוֹרֵם בַּחֶרְמוֹן בְּגָבְהֵי הַצְּמַרְמֹרֶת

וּכְמוֹ שֶמִּלּוֹת אַהֲבָה מְמִסּוֹת אֶת הַלֵּב הַצּוֹנֵן בְּיוֹתֵר

הוֹפְכוֹת אֶצְבְּעוֹת הַשִּיאָצוּ שֶל אוֹר הַחַמָּה בְּאַלְכִּימְיַת קַרְנֶיהָ

שֶלֶג לְפֶלֶג, מוּצָק לְנוֹזֵל וּקְשִי קֶרַח לִבְדֹלַח זוֹרֵם

כְּמוֹ מַנְגִינָה הַמֻּתֶּכֶת בִּיעָף בַּמִּדְרוֹן הַגּוֹלֵש אֶל הָעֵמֶק

מִנֵּטֶף לְשֶטֶף, מֵרַהַט לְשַעַט, מֵרֶטֶט אַדְוָה לְזִנּוּק,

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בִּשְקִיפוּת זְגִיגוּתָם מְתֻלְתֶּלֶת הַקֶּצֶף,

מֵרוֹם מַקְפֵּצוֹת חֹק-הַכֹּבֶד לִתְהוֹם הִתְנַפְּצוּת אַשְדֵּיהֶם לִרְסִיסִים

הוּא סְנֶפְּלִינְג תְּלִילוּת הַמַּפָּל בּוֹ גוֹבֵר וּמֻכְפָּל צִלְצוּלוֹ שֶל הַדֹּכִי

מִדְּמִי לַחֲשוֹ שֶל פְּיָאנִיסִימוֹ דַק לִגְלִיסַנְדּוֹ צוֹהֵל כְּתִינוֹק

עַד שִכְשוּכוֹ וְהֶמְיַת פִּכְפּוּכוֹ שֶל הַסְּקֶרְצוֹ עַזִּיז הַהַרְמוֹנְיוֹת

שֶחוּץ מִסְּאוֹן מַיִם צוֹנְחִים בַּמּוֹרָד

הוּא קְרֵשֶנְדּוֹ סוֹעֵר

שֶל חֵרוּת.

וְשִירַת הַפְּלָגִים הַזֹּאת אֵין לָהּ מִלִּים אֲבָל הִיא בְּפֵרוּש מְדַבֶּרֶת,

רָם וְצָלוּל הוּא הַסּוֹלוֹ שֶלָּהּ הַמַּרְחִיב אֲפִיקֵי וָאדִיּוֹת

וּבָהּ בַּשָּעָה גַם אֶת לֵב הַיּוֹדְעִים לְהַקְשִיב לָהּ קְסוּמִים כְּמוֹ לְמַאנְטְרָה

נִצְחִית הַחוֹזֶרֶת שָנָה בְּשָנָה וּבוֹלֶלֶת בְּמֵלוֹס אֶחָד

כּוֹחַ וְיֹפִי, זְרִימָה וְזִמְרָה וְזִרְמָה, זִכְרִיּוּת אוֹן הַשֶּטֶף

וְחֵיק נַקְבוּתָם הַנִּפְעֶרֶת שֶל גְּדוֹת עֲרוּצֵי הַמֵּרוֹץ הַיָּחוּם

הַחוֹצֶה גֵאָיוֹת בְּמַסְלוּל מְסֻרְגָּל אוֹ פְּתַלְתֹּל כִּשְפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח

וְעוֹקֵף כָּל מִכְשוֹל בְּעָרְמַת הַנַּחְשוֹל הַצּוֹלֵחַ בֵּין קַו הַיָּשָר

לְקַו הָאֶפְשָר אֲבָל שָר, תָּמִיד שָר אֶת הָאַרְיָה שֶלּוֹ הַנּוֹהֶרֶת

בִּצְלִיל נְפִילָה, חֲרִישִית כִּתְפִלָּה אוֹ רוֹעֶמֶת כְּיָם בַּעֲיָם.

הַמַּיִם מְלַמְּדִים אֶת הַקָּשוּב לְמִלְמוּלָם

וּבוֹ-זְמַנִּית לַזֶּמֶר הַקּוֹלֵחַ

בְּלַבִּירִינְתּ עוֹרְקָיו שֶל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה,

הַלַּחַן הַסַּנְגְּוִינִי שֶל הַדָּם,

שֶהַקָּבוּעַ מִכֻּלָּם הוּא אִי-הַקֶּבַע שֶגֻּלַּם בִּתְזִיזוּתָהּ שֶל הַתְּמוּרָה הַלֹּא נִפְסֶקֶת

מִדֵּי שְנִיָּה בְּכָל פְּנִיָּה שֶל הַשְּקִיקָה הַמְּנִיעָה אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב, הַמַּיִם וְהַזְּמַן

וְשֶהַכְּפוֹר שְבְּאֵינְסְפוֹר יְמֵי חָרְפּוֹ הָעָט אָפֹר עַל תְּמִימוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְעוֹלָם לִבְלֹם אוֹתָהּ כִּי הַנִּבְלָם סוֹפֹו לִפְרֹץ תָּמִיד אֶת כָּל סִכְרֵי שִבְיוֹ

כְּמוֹ הַחֵרוּת אֶת הַסּוּגַר וּגְאוֹן הַמַּיִם הַנִּגָּר עַל אַף הַכֹּל מֵחַרְצֻבּוֹת קִפְאוֹן הַקֶּרַח

וּכְמוֹ הַטּוֹב וְהַצּוֹדֵק הַמְּפוֹרֵר וְהַסּוֹדֵק אֶת מְצוֹרָהּ הַמִּתְהַדֵּק שֶל הָרִשְעוּת.

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב כְּמוֹ הַמֹּהַל בָּעֵץ הַפּוֹרֵחַ,

כְּמוֹ עִבּוּי הַסֻּכָּר בְּפִטְמוֹת הָעֵנָב הַתּוֹפְחוֹת בִּבְשֵלוּת עֲשִירָה,

כְּמוֹ תְשוּקַת הַחַיִּים הַגּוֹבֶרֶת עַל כָּל הַנְּכָאִים בְּעָצְמַת מִשְבָּרֶיהָ

הוּא יוֹתֵר מִסְּתָם הִידְרוֹ דִינָמִיקַת פֶּרֶא,

הוּא סֵמֶל,

הוּא חַג,

הוּא שִירָה.

* * *

סגירת רשות השידור קול ישראל והערוץ הראשון היא שערורייה שתהדהד לדורות ותצבע בצבעים עלובים מאוד את תקופת ממשלתו הנוכחית של בנימין נתניהו

* * *

אורי הייטנר

1. בין ספרטקוס לבר כוכבא

אחד מגיבורי התרבות הבולטים של העולם המערבי מזה למעלה מאלפיים שנה, הוא ספרטקוס. ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים ברומי (73-71 לפנה"ס) שימש השראה לדורות של חולמים ולוחמים, של שוחרי חופש, של מורדים ולוחמי עצמאות לאומית ומעמדית.

בשנת 73 לפנה"ס הוא ברח בראש קבוצה של 70 עבדים, חמושים בכלי מטבח. הם השתלטו על קרונות של נשק, וכך בנו צבא של 70,000 עבדים משוחררים, ובמשך שנתיים זכו לניצחונות מפתיעים על הצבא החזק בעולם, של האימפריה הגדולה בעולם.

לאורך הדורות נכתבו על ספרטקוס רומנים היסטוריים רבים, סרטים, סדרות. אגודות ספורט נקראו על שמו, פסלים נשאו את דמותו.

אבל המרד שלו הובס. עשרות אלפי לוחמיו נהרגו בקרבות או נשבו והוצאו להורג. הוא – ביניהם. אלפי שבויים נצלבו ולאורך תקופה ארוכה לא הורדו מהצלב, למען יראו וייראו.

תבוסה קשה, מוחצת, כואבת.

אבל תבוסה מפוארת. ניצחון גדול של רוח האדם. ואם היום אין כמעט עבדות בעולם, שני אתוסים אחראים לכך – סיפור יציאת מצרים של בני ישראל העבדים, וסיפורו של ספרטקוס ומרד העבדים.

ואיש אינו מכנה את ספרטקוס "מטורף" ו"הרפתקן" ש"המיט אסון" על עשרות אלפי משפחות של עבדים, שיכלו להמשיך לחיות איכשהו בעבדותם, הם ובניהם ובנותיהם ובני בניהם ועוד דורות רבים, עד עצם היום הזה.

מאתיים שנה אחרי מרד העבדים של ספרטקוס, פרץ מרד בר כוכבא, המרד של העם היהודי בארץ ישראל נגד הכובש הנוגש הרומי.היה זה מרד של רוח החירות הלאומית והדתית היהודית. במשך שלוש שנים נחלו המורדים ניצחונות מפתיעים על הצבא החזק בעולם, של האימפריה הגדולה בעולם. אך המרד הסתיים בתבוסה, בהרג המוני, בגזירות שמד קשות, ברצח עשרות הרוגי המלכות ובגלות.

תבוסה קשה, מוחצת, כואבת. אבל תבוסה מפוארת. ניצחון גדול של רוח האדם, של רוח העם היהודי.

בטווח הקצר המרד נחל מפלה. חכמים פחדו מאוד מהתעוררות רוח המרד, וסירסו את הרוח הלאומית של העם היהודי, בין השאר בשלוש השבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ. הם ניתבו את שאיפת הגאולה, לציפייה פאסיבית לגאולה ניסית. פאסיביות שהגיעה למיצויה באושוויץ.

אולם רוח המרד מעולם לא נעלמה. היא פיעפעה בקרב העם היהודי מתחת לפני השטח, והמתינה לעתה. והיא פרצה במלוא עוזה במהפכה הציונית.

בערב ל"ג בעומר קם הפלמ"ח. אי אפשר לתאר את הציונות בלי הפלמ"ח. את המאבק בבריטים, את ההעפלה וכמובן את הניצחון במלחמת השחרור. ואי אפשר להבין את הפלמ"ח בהתעלם מהבחירה להכריז על הקמתו בל"ג בעומר. ואי אפשר להבין את המהפכה הציונית בהתעלם מהמקום המרכזי של אתוס הגבורה של מרד בר כוכבא בהוויה הציונית.

השואה היתה סופה של היהדות הגלותית. אלמלא התחייה הציונית, שקדמה לשואה, לא היתה לעם היהודי תקומה מן החורבן הזה. התחייה הציונית לא היתה מתרחשת אלמלא נזרעו בעם היהודי וביהדות זרעי ההתרסה, התגר והאקטיביזם הלאומי, שאיתגרו את הגעגוע הפאסיבי לאורך הדורות, רחשו ופעפעו בתת התודעה היהודית. הזרעים הללו הביאו גם לאסונות, כמו השבתאות, אך בלעדי הרוח הזו, הגם שהודחקה, ספק רב אם העם היהודי היה מתקיים לאורך הדורות. ובזכות הרוח הזו, ובהשפעת הלאומיות המודרנית באירופה, עלתה הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שאיפשרה את המשך קיומו גם במאה ה-20, במאה ה-21 ולעתיד לבוא, בשיבת ציון ובקוממיות לאומית במדינת ישראל הריבונית.

בר כוכבא הוא אחד הסמלים המרכזיים של רוח האקטיביזם הלאומי, שחוללה את הציונות, ובזכותה העם היהודי שב למולדתו, החייה את שפתו והקים את מדינת ישראל.

מרד בר כוכבא, כמו גם מרד המקבים והמרד הגדול, היו סמליהם של כל הזרמים בציונות – הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, האזרחית והדתית. הניסיון בשלושים-ארבעים השנים האחרונות לקעקע את אתוס בר כוכבא ולהציג אותו כמטורף שהמיט אסון על עם ישראל, נובע בעיקרו מנסיגה מהאתוס הציוני ורצון לקעקע את סמליו.

התנועה הציונית לא בחנה את מרד בר כוכבא על פי טבלת אקסל של רווח והפסד. התנועה הציונית העלתה על נס את בר כוכבא ואת המרד. התרבות הציונית הפכה את ל"ג בעומר לחגו של בר כוכבא, כמופת למאבק נחרץ לשחרור לאומי. קשה להגזים בתיאור מקומו המרכזי של בר כוכבא באתוס הציוני – בספרות, באמנות, בחינוך, באגודות הספורט, בתנועות הנוער (מבית"ר ו"בני עקיבא" ועד "השומר הצעיר") ובממלכתיות; מהאגדה על בר כוכבא והאריה, שחוברה באמצע המאה ה-19 ולוין קיפניס הפך אותה לשיר ילדים בראשית המאה ה-20 ועד טקס הקבורה הממלכתי (והפאתטי משהו) של "עצמות לוחמי בר כוכבא" ב-1982, שבועיים לפני פרוץ מלחמת הלבנון הראשונה.

בראשית שנות ה-80, יצא פרופסור יהושפט הרכבי למסע צלב נגד זכרו של בר-כוכבא ומקומו בתרבות הלאומית שלנו. הוא הציג את בר-כוכבא כמטורף שהמיט שואה על העם היהודי. למרבה הצער, לבבות רבים כבר היו בשלים למסר הזה, והקונצנזוס על בר כוכבא נסדק ונשבר (אני חושש שכך יקרה גם ליום הזיכרון למערכות ישראל, לנוכח אופנת הפרובוקציות ה"אלטרנטיביות").

הגישה הזו – כמוה כגישה הרואה בספרטקוס מטורף, מוחקת אותו מן התודעה התרבותית המערבית וחדלה לראות בו דמות מופת.

אסיים בדברים שאמר חתן פרס ישראל, הארכיאולוג יגאל ידין, חוקר מרד בר כוכבא והרמטכ"ל השני של צה"ל, בשנת 1983, בשיאו של פולמוס בר כוכבא שחולל הרכבי.

"...על סמך הערכת המצב שלנו... החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס. וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטלי. כי שנאת היהודים מצד ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם היתה כל-כך גדולה, שמלחמתנו, לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית – היתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים באנגלית: אין לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה – ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק. ובן-גוריון – כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון.

מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב'חשיבה ריאליסטית' כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת מדינה יהודית; נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, שהיתה אז חסרת הגיון.

... ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי – גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו – ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם."

2. המלחמה שהפכה את ישראל לגורם בר קיימא

את משמעותו העיקרית של הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, ניתן להבין באמצעות תרחיש חלופי לאותה מלחמה. על פי תרחיש זה מלחמת ששת הימים נפתחה בהפתעה נוסח מלחמת יום הכיפורים. אזעקות פילחו את האוויר בשעה 14:00 בצהרים, וצבאות מצרים, סוריה וירדן פלשו למדינת ישראל.

צבא סוריה גולש ממורדות הגולן וכובש במבצע בזק את עמק החולה ועמק הירדן, את קריית שמונה, חצור וטבריה ובחלוף שעות אחדות מתחיל להעפיל לעבר צפת. רק הזרמה מיידית של כוחות המילואים יכולה לבלום את הפלישה, אך כאן יש בעייה.

באותה שעה פלש צבא ירדן לישראל, ובתוך חצי שעה הגיע לים בנתניה ובראשל"צ וביתר את מדינת ישראל לשלושה חלקים. אין אפשרות להזרים כוחות מגוש דן לנגב ולגליל המותקפים, וגם אין בכך טעם, כיוון שהמשימה הראשונה היא להגן על גוש דן, מרכז האוכלוסייה האזרחית, שהותקף בידי הלגיון הירדני.

נעצור כאן את תרחישי הבלהה. אומר רק, שמדובר בתרחיש ריאלי בהחלט. עובדה, הוא קרה שש שנים מאוחר יותר, אולם במציאות אחרת לגמרי, מציאות חדשה שהיא התוצאה הישירה של מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים העניקה לישראל, לראשונה מאז הקמתה, גבולות בני הגנה.

בספרו "מסך של חול", שבע שנים לפני ששת הימים, כתב יגאל אלון ש"מבחינה גיאו-אסטרטגית תופסת ישראל את מקומה במפת המזרח הערבי כמובלעת, המכותרת כיתור יבשתי מלא ומאוימת בהסגר ימי חלקי או שלם." שמו של הפרק הוא "מדינה בגבה לים," והפרק מתאר את המציאות הזאת. את המציאות המסויטת והרעועה הזאת שינתה מלחמת ששת הימים, שהוגדרה בצדק, בפי יגאל אלון, "השלב האחרון במלחמת השחרור."

במלחמת ששת הימים, לראשונה, ישראל מיצבה עצמה כגורם יציב ובר קיימא בנוף המרחב, לא עלה נידף, לא מדינת חוף זעירה נטולת גבולות בני הגנה. זה המסר שהעניקה המלחמה לאזרחי ישראל, לעם היהודי, למדינות ערב ולעולם. ההישג הזה שינה את מצבה ומעמדה של ישראל, מכל הבחינות, כולל מעמדה הבינלאומי, והציב אותה במקום אחר לגמרי. הגבולות בני ההגנה של מלחמת ששת הימים, הירדן ורצועת התלים בגולן, הם הכרח קיומי לעתידה של ישראל עד היום.

הישג נוסף, הוא השליטה על מקורות המים של ישראל. כזכור, הסורים ניסו בשנות השישים להטות את מי הירדן ולייבש את מדינת ישראל. תוצאות מלחמת ששת הימים הסירו את האיום הזה מעל הפרק.

עוד הישג, הוא השיבה לחבלי ארץ ישראל שהיו בידי האוייב ופתיחתם להתיישבות ישראלית. לא לשם כך יצא צה"ל למלחמה. אנו הסתפקנו בגבולות החלוקה, אך האוייב שסרב לקבל נוכחות יהודית כלשהי, נלחם בנו, הרחבנו את גבולות המדינה, ודבקנו בהם. אנו השלמנו עם קווי שביתת הנשק, אך הותקפנו שוב, וחבלי ארץ ישראל ששיחררנו, הם שלנו בזכות. ובראש ובראשונה – ירושלים.

לצד ההישגים, יצרה המלחמה בעיות חדשות. בראש ובראשונה, הבעיה הדמוגרפית, המאיימת על הרוב היהודי בישראל. לכן, הוצעה מיד אחרי מלחמת ששת הימים תוכנית אלון, ולאחר מכן תוכניות נוספות ברוחה, לפשרה טריטוריאלית, השומרת בידי ישראל את הגבולות בני ההגנה ואת האזורים הריקים ופנויים להתיישבות, ומשאירה את האזורים עתירי האוכלוסייה הפלשתינאית כקלף למיקוח במו"מ על הסדר שלום. מדיניות ההתיישבות בשנים הראשונות לאחר המלחמה הייתה ברוח תוכנית אלון ואפשרה את עיצוב הגבול על פיה.

ההתיישבות המאסיבית מחוץ לקווים אלה, הפכה את יישום הפשרה הטריטוריאלית לקשה יותר, אך היא עדיין אפשרית. הקמת הרש"פ בעקבות הסכם אוסלו, שמה קץ לשליטה הישירה שלנו על האוכלוסייה הפלשתינאית, ובכך יצרה הפרדה ברוכה בין העמים. אמנם הסכם אוסלו נכשל לחלוטין ביומרה לקדם את השלום ואף הביא לשפיכות דמים חסרת תקדים. אולם אין להתעלם מן ההישג שבעצם ההפרדה שנוצרה עם הקמת הרש"פ.

בעיה נוספת, שהיא תוצר של מלחמת ששת הימים והיא הולכת ומחריפה, היא התערערות הקונצנזוס הלאומי. הדבר נגרם הן כתוצאה ממדיניות התיישבות חד-צדדית, לא מתוך הידברות לאומית ולא בדרכי הסכמה לאומית, בידי ממשלות הליכוד, והן כתוצאה מההקצנה החריפה בקרב השמאל הישראלי, לעמדות המציגות את ישיבתנו בחלקי א"י כ"כיבוש", קידוש "הקו הירוק" וקריאה לנסיגה הכרוכה בוויתור על גבולות בני הגנה ואף זליגה למחוזות האיומים והנוראים של פוסט ציונות.

הקרע בעם, השסע המחנאי בין "שמאל" ו"ימין", שיח הקצוות המשתלט על הציבוריות הישראלית, אלו היום הבעיות העיקריות המאיימות על החברה הישראלית. למרבה הצער, אין היום הנהגה מלכדת, המנסה להעצים מחדש את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, ובמקומה יש הנהגות המלבות את העימות והקרע. התמודדות עם המשבר הזה ועיצובה מחדש של ההסכמה הלאומית – זה האתגר המרכזי של ישראל, בעשור השישי לאחר המלחמה.

3. צרור הערות 10.5.17

* לקח ויימאר – אנחת הרווחה הדהדה מקצה העולם ועד קצהו. מליבו של כל שוחר חירות בעולם נגולה אבן כבדה. מנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי הפסידה בבחירות, ובהפרש די גדול.

אך כדאי לא להיות שאננים. הרבה מאוד נורות אדומות נדלקו בבחירות הללו.

אחד מכל שלושה צרפתים בחר בפשיזם הגזעני.

בחלק מהסקרים הגיעה לה-פן ל-40% תמיכה, מה שמעיד על כך שהיא לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה.

חלק מהמצביעים בעד מקרון (משנאת המן) הם אנשי השמאל הרדיקלי, שאינו טוב בהרבה מלה-פן.

אחוז ההצבעה הנמוך מעיד על אדישות, וכשהרוב הדומם אדיש, הקיצונים והמיליטנטים הם המרוויחים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, היתה אשלייה שמגפת הפשיזם באירופה מוגרה סופית, לאחר שהכול הבינו איזה אסון היא המיטה על אירופה. חלפו שבעים שנה, ושוב הפשיזם מרים ראש.

המדמנה המצמיחה את הפשיזם היא חוּלְשָׁת הדמוקרטיה. כאשר הדמוקרטיה אינה מצליחה לספק לאזרחים ביטחון אישי וכלכלי, נוצר ייאוש, וייאוש הוא המדגרה של דמגוגים בכלל, ודמגוגים פשיסטים בפרט.

זה לקח רפובליקת ויימאר, זה לקח איטליה ושאר המדינות שנפלו בידי הפשיזם בסיבוב הקודם.

עלייתה של לה-פן, היא תוצאת אוזלת היד של ממשל הולנד ולפני כן סרקוזי, במלחמה בטרור ובפשע ובבלימת האבטלה. הם החטא ולה-פן היא העונש.

האתגר של מקרון, הוא הפגנת עוצמתה של הדמוקרטיה ויכולתה לתת מענה הולם למצוקות של אזרחי צרפת. אם הוא לא ישכיל לעשות כן, אם הוא לא ינהל מלחמת חורמה בטרור האיסלמיסטי, הוא ימליך במו ידיו את מקסם השווא הפשיסטי.

* האב והבת – ההבדל בין לה-פן האב ולה-פן הבת, הוא כמו ההבדל בין אחמדיניג'אד ורוחאני. טקטיקות פוליטיות שונות להשגת אותן מטרות.

* צו עשה – פעמים רבות הבעתי את יחסי השלילי לעצם הרעיון של אחזקת דרכון זר. בעבורי, הדרכון הוא ביטוי לזהות הלאומית, ואיני מאמין בכפל זהויות. ברור שמעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון לנצל את זכותי לדרכון אירופי, וגם ילדיי יודעים שזה לא נושא שעליו יכול להיות דיון בביתנו.

אבל ביום הבחירות בצרפת עלו בי הרהורי כפירה בנדון. הרי היכולת לסייע במיגור החיה הפשיסטית הוא צו עשה שאסור ליהודי להשתמט ממנו.

* להכיר ברצח העם הארמני – בתקופת הברית האסטרטגית האיתנה בין ישראל לטורקיה, בשנות ה-90, נאמר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לסכן ברית עם מעצמה מזרח תיכונית, ולכן נדחו הקריאות להכרה ישראלית ברצח העם הארמני. לאחר עליית האיסלאם הקנאי לשלטון בטורקיה, נאמר שמערכת היחסים בין המדינות התקררה והיא בסכנה, ולכן ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לתת תירוץ לטורקים להתנתק ממנה, ולכן אין להכיר ברצח העם הארמני. אחרי פיגוע ה"מרמרה", נאמר שבמשבר כל כך קשה בין המדינות, רק זה חסר לנו, שגם נכיר ברצח העם הארמני. אח"כ החלה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו, שהגיעה לשפל בהתנצלות הישראלית על התוקפנות הטורקית נגדנו ובפיצויים ישראליים למשפחות המחבלים, ואז ברור שאסור היה לסכן את ההזדמנות הגדולה ולכן ודאי שאין זה הזמן להכיר ברצח העם הארמני... ועוד לסכן את עסקת הגז, שתהיה או לא תהיה. ועכשיו הרודן הטורקי שב ומסית את העולם המוסלמי נגד ישראל, ובטח יימצא תירוץ חדש.

בכל המקרים הללו, טיעוני ה"ריאל פוליטיק" כביכול, שבשמו ישראל נמנעה מהצעד המוסרי המובן מאליו של הכרה רשמית ברצח העם הארמני, לא הצדיקו באמת את העמדה הישראלית. זו עמדה מבישה, בתור מדינה יהודית, הנאבקת נגד מגמת הכחשת השואה.

היום, כאשר הפשיזם האירופי מרים את ראש, והדבר בא יד ביד עם הכחשת השואה, ע"י לה-פן האב והבת, הגיעה באמת השעה שנתעשת, ננהג כמדינה יהודית ומוסרית, ונכיר ברצח העם הארמני.

יש לציין, שבכל עשרים השנים האחרונות, גם בימי ירח הדבש עם טורקיה, שוב ושוב כתבתי על הצורך לעשות כן. זו עמדתי העקבית. היא אינה קשורה לעוינות הטורקית לישראל. אבל אני מקווה שהמשך העוינות הטורקית גם אחרי הסכם הפייסנות, יסיר סוף סוף את החששות וההתנגדויות, וישראל תבצע את הצעד הראוי כל כך.

* ארדואן הישן והרע – ארדואן חוזר לסורו, משתלח בישראל ומסית נגדה את העולם המוסלמי. לא אתפלא אם נתניהו יזדרז להתנצל בפניו על כך.

* זעזוע, כאב וגאווה – אלפי פצועים סוריים כבר טופלו בישראל במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. חברי יניב בן שושן הוא עובד סוציאלי בבית החולים "זיו", שבו מטופלים רבים מן הפצועים. שנינו חברים בבית המדרש "מעגלים" בגליל העליון, והיום הוא הרצה בפני הקבוצה, ותיאר את סיפורם של הפצועים מסוריה והטיפול בהם.

האזנתי בקשב לדברים וקיבלתי אותם בזעזוע, בכאב ובגאווה. לראות תמונה של שני אחים, ילדים, שניהם קטועי שתי רגליהם – אי אפשר שלא להזדעזע ממראה כזה, משֶׁמע סיפוריו מסמרי השיער של יניב. ולצד הכאב, גאווה על מדינת ישראל, על צה"ל, על מערכת הבריאות הישראלית, על המבצע ההומניטרי הזה, ללא כל תמורה ומימון, אך ורק מתוך אנושיות, מוסריות, חמלה ואהבת האדם באשר הוא אדם.

הלוואי שהפעילות הזאת גם תקרב את ההבנה והשלום בין העמים, אך איני משלה את עצמי. לדאבוני, נשאר אויבים. אך אין זה מוריד כהוא זה את חשיבות המשימה. שכר מצווה – מצווה. אין כל צורך בפירות זולת עצם המעשה הזה, המבטא את אנושיותנו ויהדותנו.

* חובתו של רופא – אם אסיר יתלה את עצמו – חובתו של סוהר לעשות הכול כדי להוריד אותו מחבל התלייה ולהציל את חייו. סוהר שלא ינהג כך, ימעל בתפקידו וייענש. אם כך סוהר, קל וחומר רופא, ששליחות חייו היא הצלת חיי אדם, כל אדם, גם הנתעב שברוצחים. אחת היא, אם מדובר בהתאבדות באמצעות תליה או באמצעות שביתת רעב. רופא שלא ינסה להציל את חייו של אסיר שובת רעב, גם בהאכלה בכפייה, נוהג בניגוד לשבועת הרופאים ואינו ראוי להיות רופא.

לעיתים עלולה להתגלות סתירה בין חובתו של רופא לבין האינטרס של המדינה. במקרה כזה, עם כל הקושי בכך, חובתו המוסרית והמקצועית של הרופא לחיי אדם – קודמת. אם, למשל, המדינה תחשוב שלא אכפת לה שמחבלים שובתי רעב ימותו ולכן תורה לרופאים לא להאכיל אותם בכפייה, אני מצפה מרופא לסרב לדרישת המדינה, ולהמרות את פיה.

והנה, כאשר יש זהות מלאה בין חובת הרופא לאינטרס של המדינה, למנוע את הצלחת שביתת הרעב, שעלולה להבעיר את האזור, לדחוק את ישראל לפינה מבחינה מדינית והסברתית ולחשוף אותה ללחץ לשחרר את המחבלים, מובן מאליו, שכל רופא יאכיל בכפייה שובת רעב שהגיע לסכנת חיים.

אז איך הצליח טרנד פסבדו "ליברלי" לטמטם את מוחם ומצפונם של חברי ההסתדרות הרפואית, עד שהם מפרים את חובתם הרפואית ופוגעים במדינה, כדי לשרת אינטרס של האוייב? זהו ליקוי מאורות מוסרי.

* שביתת טורטית – מעולם לא שמחתי כל כך לראות מחבל נהנה מממתק. השב"ס שיחק אותה בלוחמה פסיכולוגית, עם פרסום התמונות. והחרא הזה הוכיח איזה מין "מנהיג" הוא.

* העבירה האהובה – שמעתי השבוע משפט: העבירה האהובה עליי ביותר היא על "בנפול אויבך אל תשמח." כך הרגשתי למראה ברגותי, שובת הרעב, נוגס בטורטית.

* חרם על טורטית – עכשיו רוגל אלפר בטח יציע להחרים את הטורטית, שהבריזה וקילקלה את הצגת הקורבניות של הרוצח הסדרתי.

* מזימה ציונית – דבוקת שוקן מגויסת מראשית שביתת הרעב של המחבלים הכלואים, לתמיכה חד משמעית במאבק. סיקרן אותי איך הם יגיבו על הפדיחה של "מנהיג" השביתה, ששולח את מאמיניו לשבות רעב ובעצמו מכרסם עוגיות ומאפים. האם הם יצטרפו להכחשה הפאתטית של משפחתו? ובכן, רווית הכט כתבה על ה"יחידה שהטמינה לברגותי את העוגיות בתא." טוב, מה עוד נותר לומר?

* לשבור את רוחם – הביקורת הנמתחת על השיימינג שנעשה לברגותי, עם חשיפת תמונתו מפר את שביתת הרעב שהוא מנהיג, היא צדקנות מאוסה. שביתת הרעב הזאת היא צעד אסטרטגי במאבק נגד ישראל. היא נועדה להתסיס את הפלשתינאים כדי לחמם את האזור ולהצית "אינתיפאדה" חדשה. היא נועדה למקד את דעת הקהל העולמית לדה-לגיטימציה למדינת ישראל. היא נועדה לדחוק את ישראל לפינה, ולסחוט הישגים שיבנו את המחבלים בכלא כמנצחים. היא נועדה לבחון את יכולת העמידה של ישראל, ואם ישיגו הישגים, הצעד הבא יהיה ניסיון לכפות את שחרורם מהכלא באמצעות שביתות רעב.

המטרה שלהם היא מוות של שובת רעב אחד לפחות, כדי להשיג את ההישגים הללו. האינטרס של ישראל הוא למנוע זאת. יש למנוע זאת באמצעות האכלה בכפייה. ויש למנוע זאת באמצעות מלחמה פסיכולוגית שנועדה לשבור את רוחם של השובתים. כדי לשבות רעב יש צורך ברוח איתנה (ואני כותב זאת כבוגר שביתת רעב בת 19 ימים על מים בלבד). כאשר המחבלים השובתים יראו שמנהיגם "מרטיב" עוגיות וטורטית, זאת פגיעה קשה שעשויה לשבור את רוחם. לפחות של אחדים מהם. אם אחדים יפסיקו את השביתה, עשוי להיווצר כדור שלג שיביא להפסקתה.

זה האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו מקדש את כל האמצעים, אבל מי ששולל אוטומטית כל אמצעי, כנראה תומך במאבק נגד המדינה.

השיימינג לברגותי הוא צעד חכם. הטעות היחידה היא שהשר לביטחון פנים בעצמו בישר על כך, ובכך העצים את משקלו הפוליטי של ברגותי. צריך היה פשוט להתחיל להפיץ את הסרטון, לשדרו בכלי התקשורת, בלי ההסבר של השר.

סוג נוסף של ביקורת, הוא שמדובר בזיוף. לביקורת הזאת לא אתייחס, כי המשמיעים אותה בעצמם אינם מאמינים לדבריהם.

* חובו לחברה – השופט יצחק כהן הורשע בפלילים, לאחר שבית המשפט ביטל את עסקת הטיעון עמו. האם לאחר ש"יחזיר את חובו לחברה" הוא יוכל לחזור לכס המשפט, כמו דרעי?

* מהיכן עלה בר-לב – "ישראל היום" ציין מלאת 23 שנים לפטירתו של חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. פורסמה תמונה שלו כרמטכ"ל וכמה מילים על אודותיו. יפה וראוי. הבעייה היא שהעובדות שנכתבו לא נבדקו די צרכן. נכתב על בר-לב, שהוא עלה בגיל 14 מאוסטריה. בר-לב אמנם נולד באוסטריה, אך כבר בגיל ארבע היגר ליוגוסלביה, שם גדל והתחנך ומשם עלה לארץ.

* ביד הלשון: אתה אמרת – מוסף שביעי של פסח של "ידיעות אחרונות", מתוך ראיון עם ראש המל"ל היוצא יעקב נגל:

" – יש בזה פגיעה ביטחונית בכך שהם [בכירים בדימוס במערכת הביטחון] משתמשים במידע סודי שנחשפו אליו בעבודתם?

– אתה אמרת. ואתה צודק."

"אתה אמרת". מה מקור הביטוי?

התשובה בלתי צפויה. המקור הוא הברית החדשה. דיאלוג בין יהודה איש קריות לישוע.

"הגיב יהודה שהיה עתיד להסגירו – ושאל: 'זה אני, רבי?'

השיב לו: 'אתה אמרת.'"

(הבשורה על פי מתי, כ"ו 25).

* * *

עמוס גלבוע

חוק יסוד מדינת הלאום ומגילת העצמאות

המתנגדים לחוק מנמקים זאת בכך שהוא מנוגד לערכי מגילת העצמאות, בעיקר ביחס למיעוט הערבי והדמוקרטיה. לא דובים ולא יער. מה יש ומה אין במגילת העצמאות.

עניינו של מאמר זה במגילת העצמאות. וזאת למה? כי בשנים האחרונות אני נתקל יותר ויותר בתופעה שתוך כדי ביקורת חריפה על ממשלת ישראל ודרכיה, מזכירים את עקרונות מגילת העצמאות שנזנחו. בדרך כלל מכוונים הדברים לכך שמול הדמוקרטיה הנרמסת חייבים לחזור ולאמץ את ערכי מגילת העצמאות. זר שלא מכיר את נוסח המגילה היה נוטה לחשוב שמגילת העצמאות מוקדשת רובה ככולה לדמוקרטיה ומציבה אותה כאבן יסוד של המדינה החדשה. וממש בימים אלו, כאשר ועדת שרים אישרה את הצעת "חוק הלאום" של ח"כ אבי דיכטר, מגילת העצמאות משמשת כנימוק לפסילת הצעת החוק. הלב של הצעת החוק, כמו הרבה ניסוחים אחרים של הצעות "חוק הלאום", הוא שמדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, בו הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית.

למשל, הנשיא ריבלין קבע כי "יש להימנע מחקיקת חוקים שעלולים להמעיט בערכה של מגילת העצמאות." הרצוג, יו"ר "המחנה הציוני", תקף את החוק משום ש"שום הון פוליטי רגעי אינו מצדיק להפר את מה שהובטח במגילת העצמאות, אינו מצדיק הסתה נגד מיעוט החי בתוכנו... בחברת מופת, במדינה יהודית ודמוקרטית, לא מחללים ברגל גסה את האיזון העדין בין  ה'יהודית' ל'דמוקרטית'." וכמוהו תוקפים בכירים אחרים ב"מחנה הציוני" את הצעת החוק וממליצים לבססה על יסוד מגילת העצמאות.

כל מי שיקרא את מגילת העצמאות, ואפילו ברפרוף, יבחין מיד כי היא עוסקת רובה ככולה ב"עם היהודי" ובהיסטוריה שלו, ורק מקצתה  בנושא שיוון הזכויות והיחס לערביי ישראל. משפט הפתיחה החגיגי בא וקובע מיד כי "בארץ ישראל קם העם היהודי" ולאחריו, כמעט לכל אורך המגילה, באות הקביעות  ש"העם" הוגלה, שהציונות בראשות הרצל הכריזה על זכותו של "העם היהודי לתקומה לאומית בארצו", ש"זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועומד ברשות עצמו", ובסיום ההכרזה החגיגית האופרטיבית: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

מדינה יהודית לא במובן הדתי אלא במובן הלאומי. אין מילה במגילה על יהדות כדת המדינה. אין אומנם הפרדה בין דת למדינה, אך הדגש הוא על העם, הלאום (איך אמרה רות  לנעמי: "עמי עמך, אלוהייך אלוהי." במקום הראשון בא העם).

המגילה אינה מזכירה כלל את המילה דמוקרטיה. כל שהיא אומרת הוא זה: "מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביא ישראל. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות." אלו אמירות יפות, אך כלליות ביותר, ולא בכדי חוקקו אצלנו חוקי יסוד כמו "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש התעסוקה".

ולגבי "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל," המגילה קוראת להם ל"שמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה ועל יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

זהו!  בפועל הם קיבלו מה שאף מיעוט לא מקבל, אם אינני טועה: הזכות ללמד בשפתם בבתי הספר שלהם.

ומכאן, כמה הערות קצרות:

 האחת, קראתי את נוסח הצעת החוק של ח"כ דיכטר.  אין היא פוגעת כהוא זה במילה אחת שבמגילת העצמאות. היא לא מסיתה ולא מפרה אף הבטחה כפי ש"המחנה הציוני" מגולל על ח"כ דיכטר.

השנייה, כנראה שהפוליטיקאים שלנו אינם מכירים את מגילת העצמאות, או שבמקרה מכירים, אך מסלפים את מה שיש בה ואין בה.

השלישית, לכל אלו המודאגים  מכך שההגדרה של מדינת ישראל, בחוק יסוד, כמדינת העם היהודי, פוגעת בדמוקרטיה, ציפור נפשם – אצטט את השופט אהרון ברק: "ערכיה של ישראל כמדינה יהודית הם בעלי מעמד חוקתי על חוקתי. הם משפיעים על פירושם של כל חוקי היסוד ומשפיעים בכך על חוקיותם של כל החוקים (מספרו "שופט בחברה דמוקרטית").

אהוד: לדעתי ידיעת העברית, שפת המדינה, בקרב אזרחיה הערבים, בייחוד הנשים, הנוער והילדים, ובייחוד באזורים הלא-עירוניים, נמצאת בשפל המדרגה, אם בכלל נמצאת.

* * *

יהודה דרורי

ארדואן היה ונשאר אוייב

בשעתו פיללתי שממשלת ישראל לא תשפיל עצמה ולא תלך לקראת ארדואן לפתור את הרעת היחסים לאחר ששלח לנו את ה"מרמרה" כהתרסה נגדנו, ועוד ניסה להגניב בה לעזה טרוריסטים ידועים (שחיסלנו לאלתר). הסברתי שארדואן הוא שונא מושבע ולא רק מהיותו מוסלמי אדוק אלא  מוצאו ממשפחה עם רקע נאצי והוא אישית מכחיש שואה. ארדואן תמך בחמאס ומפקדת החמאס היתה בחסותו בטורקיה. הוא ביחסים גרועים עם יון ידידתנו וגם יריב למצרים. אז מה לנו ולשונא-ישראל, הרודן המוסלמי הקיצוני הזה?

אני מניח שממשלת נתניהו זחלה אליו לשפור היחסים בגלל שיקולים מסחריים (ועוד שילמה מיליוני דולר פיצויים למשפחות הטרוריסטים). לרפיסות הזו של המנהיגות שלנו מגיעה סטירת הלחי אתמול, עם נאומו האחרון של ארדואן בו הוא מאשים את ישראל ב"טבח ואכזריות" וממריד את הציבור הערבי סביבנו לעלות על ירושלים.

האם הממשלה תלמד לקח ? האם נוותר על "הכול כלול" ונתחיל להגיש בגלוי עזרה לכורדים הנלחמים בארדואן.

תנו לו לנתק את היחסים איתנו...

ארדואן בנאום נגד ישראל: "מוסלמים – עלו לאל-אקצה!"

נשיא טורקיה פתח במתקפה על ישראל: "העולם מתעלם ממעשי הטבח והאכזריות – והיא מרגישה חסינה." הוא קרא לטורקים לנסוע בהמוניהם לירושלים ולעלות במאות אלפים למסגד אל-אקצה. על חוק המואזין: "מביש שזה עולה בכלל לסדר היום, אתם מדברים על חופש וחירויות?"

דרושה הדדיות!

בחוגי ממשלתנו מרוצים מאד משיתוף הפעולה עם ממשלת צרפת המבקשת לחקור, לעצור ולהסגיר קבוצת נוכלים בינלאומית (אזרחי צרפת וישראל) כדי להעמידם למשפט על הונאה גדולה שביצעו בצרפת.

השאלה פה היא: מדוע לא מתבקשים הצרפתים באותה הזדמנות, להסגיר לידינו את דורסיה למוות של לי זיתוני? מישהו בממשלתנו עדיין לא שמע ולא מבין את המונח "הדדיות"?

* * *

וידוייה של בת שש עשרה

במחסום הבתולים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בלילה אַבּוּיִי מלטפני

מנשקני ומחבקני

לוחש באוזניי הרבה

מילים טובות

של אהבה

פותח לי את התחת

ונכנס פנימה

לא מקדימה הוא אומר

נשמור עלייך יא חבּיבּתי

שלא תהיי פסולה

בלילה אַבּוּיִי כבר נוחר

ואַחוּיִי הקטן מלטפני

לא אומר מילים טובות

רק דופק אותי מאחור

נתת לאבא תתני גם לי

הוא אומר

וגומר

אני החיים שלי נמאסו עליי

כל לילה מזיינים אותי

מחר אקח סכין מטבח

וארוץ מול חייל ציוני

במחסום

כדי שיהרוג אותי

בתולה

* * *

משה  כהן

כלב שמירה סלקטיבי?

כידוע התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, וככזאת היא עוקבת בדריכות אחר הסיגרים שראש הממשלה מקבל במתנה. 

אבל איך יש מנהיגים הנהנים מחסינות בפני התקשורת, כגון הפרטנר המעולה שלנו לשלום אבו מאזן, שבנה לעצמו ארמון פאר, שעלה כנראה קצת יותר מהסיגרים של נתניהו?

תמוה, כלב שמירה סלקטיבי?

כל המוחל על כבודו

אחת הדילמות בחיים היא עד כמה להתפשר ולהתרפס כדי  לקדם אינטרסים. שנו רבנן, כל המוחל על כבודו, כבודו מחול. 

האינטרסים הטמונים ביחסים עם טורקיה ברורים. על מזבח האינטרסים האלה ויתרה מדינת ישראל על כבודה שוב ושוב. 

ישראל  מדינה קטנה וטרף קל לנשיא טורקיה להשתלח בנו ולקטרג עלינו כדי להוכיח את מסירותו לאיסלאם. ישראל מחלה על  כבודה בוועידת דבוס בשוויץ שבה התנצל הנשיא פרס לפני הצורר הטורקי, ושוב התנצלה על בלימת ספינת הטרור "מרמרה" ואף שילמה פיצויים. 

כמו כן בזירה אחרת, בהתאחדות הכדרגל העולמית פיפ"א, הופיע הערבי הטרוריסט ג'יבריל רג'וב נטל את רשות הדיבור והשתלח קשות בישראל, ומה היתה תגובתו של הנציג הישראלי עופר עיני, הוא קם וניגש בסבר פנים יפות לטרוריסט ולחץ את ידו בחום. וזה עודד את התוקפנות הערבית, ואותו טרוריסט דורש שוב בפיפ"א את החרמת ישראל. 

ההתרפסות של עופר עיני תמוהה, איזה אינטרסים מגלם ג'יבריל רג'וב? 

חז"ל צדקו, להתרפסות  יש מחיר. 

*

אחת ההאשמות הנפוצות במקומותינו היא שנתניהו עוסק בהישרדות פוליטית.

זו האשמה  מוזרה, בשיטת הממשל שלנו, המאפשרת הפלת ממשלה בכל רגע, חזקה על כל פוליטיקאי לעסוק בהישרדות, וזה מה שכולם עושים. 

כאשר נשאל פרופ' שלמה אבינרי האם בכוונתו ללכת לפוליטיקה, היתה תשובתו שלילית, בנימוק שפוליטיקאי מחוייב להקדיש חלק ניכר מזמנו להישרדות פוליטית. 

אז אולי הפניית אצבע מאשימה כלפי נתניהו היא היתממות וצביעות? 

מי צריך שידור ציבורי?

סגירת מוסד גדול כמו רשות השידור היא בלי ספק אירוע מעציב.

עם זאת קשה לי לקבל את הגדרתו של חיים יבין כי "זו הגחמה של איש אחד, ראש הממשלה."

איזו גחמה, לפי הדיווחים היתה רשות השידור במצב ניהולי קטסטרופלי, מנגנון מנופח של 1,600 עובדים, דיווחים כוזבים על שעות נוספות והוצאות נסיעה, ומעל הכול סרבנותם של 11 ועדי עובדים ללכת להתייעלות ולהבראה. ואלה ועדים שנבחרו על ידי העובדים ומייצגים אותם.

עד שהיה צריך למנות כונס נכסים. 

לפיכך נראה שגם לעובדים עצמם יש חלק לא מבוטל בסגירת הרשות ואי אפשר להטיל את כל האשמה על ראש הממשלה.

משה כהן

ירושלים

* * *

ידידיה יצחקי

להיות חילוני

בעבר היה אדם שאיננו דתי מכונה בעברית "חופשי", והיתה לכך משמעות חיובית, שהדגישה את הערכים החיוביים שעשויים להיות בהשקפת עולם ובאורח חיים שאיננו דתי.

גם בין הדתיים היה מקובל לקרוא כך למי שאיננו דתי, אלא שהם ייחסו לתואר זה משמעות שלילית. הדת תוארה לעתים כ"עול תורה ומצוות", ומי שאיננו דתי היה בעיני הדתיים מי שפרק מעליו עול זה, והיה לכן "חופשי מתורה ומצוות."

בשנים האחרונות הוחלף התואר "חופשי" בכינוי "חילוני", שיש בו מידה של השתמעות שלילית, כי מובלעת בו הנחה שיש קדושה באורח חיים דתי, ושזו נעדרת מאורח חיים שאיננו דתי, לאמור, חייהם של הלא דתיים הם חיים של חולין, ללא קדושה.

משמעותה של הבחנה זו תלויה באופן שבו מבינים את המושגים "קדושה" ו"חולין", ולמה מייחסים אותם. במקורה המילה "חול" אינה מנוגדת לדתיות, היא מנוגדת למושג "קודש", ככתוב, "ולהבדיל בין הקודש ובין החול" (ויקרא י 10). היא מציינת מהות שאינה קשורה לפולחן דתי, המכונה "קודש". כך למשל ימי השבוע מכונים "ימות החול", והימים שבין יום החג הראשון והאחרון בסוכות ובפסח מכונים "חול המועד". בלשון חז"ל (חכמינו זכרם לברכה, חכמי  התלמוד) חילוני הוא מי שאיננו כהן: "משל לכהן גדול שהיה מהלך בדרך ונזדמן לו חילוני אחד" (ויקרא רבה כד), וכך גם בארמית, 'חילוני' הוא זר, 'שאיננו מזרע אהרן'.

ייחוסו של כינוי זה, חילוני, למי שאיננו דתי, יוצר את הניגוד "חילוני-דתי", המניח אם כן שהדת כשלעצמה היא עניין של "קדושה", ומה שאיננו דתי הוא "חילוני".

לאחרונה קיבל המונח "קדושה" משמעויות חדשות, ולעתים הוא מחליף את המושג "ערך", כמו למשל כשמדובר ב"קדושת החיים". משתמע מזה, שאורח חיים לא דתי הוא נעדר ערכים, כיוון שהוא כביכול נעדר "קדושה", ואילו קיום ערכי קשור בהכרח באורח חיים דתי. טענה זו אכן נשמעת לעיתים מזומנות, במיוחד כשמדובר בערכי חינוך.

דעתנו היא, שהערכיות ההומניסטית החילונית אינה נופלת מזו הדתית, ומבחינות רבות עולה עליה בהרבה, גם אם איננו מייחסים לה ערך של "קדושה", במשמעות הדתית של מונח זה. המונח "חילוניות" ישמש אותנו על אף ההסתייגויות, כיוון שכבר נתקבל כמושג שמתייחס לאורח חיים שאיננו דתי, והמשמעות הראשונית של היעדר קדושה הולכת ומתנדפת ממנו. אין טעם לנסות לשנות את הדבר. יהיה זה אמנם מוזר מעט, מבחינה אטימולוגית, לדבר על ערכי קדושה המצויים בחילוניות, אבל נוכל לקבל אוקסימורון זה, גם כיוון שישנן סתירות בחיים עצמם, אבל בעיקר כיוון שהמונח "חילוניות", כאמור, כבר שינה את משמעותו המקורית של אורחות חיים ללא קדושה, ומשתמע כאורח חיים שאיננו דתי, וכך ישמש גם אותנו.

חילוניות הומניסטית כהשקפת עולם מבוססת על הרעיון ההומניסטי, הרואה את האדם כיצור אוטונומי, ריבון על עולמו, גופו, מעשיו ומחשבותיו, בניגוד להשקפה הדתית, המייחסת את הריבונות על האדם ועל עולמו לגורם על-אנושי, אלוהים, הקיים לפי תפיסתה מעבר לגבולות ההשגה של האדם. לכן, להיות חילוני משמעו להחזיק בהשקפת עולם הומניסטית ולקיים אורח חיים שאינו נובע בעיקרו מהשקפת עולם דתית, אינו קשור לשום מסגרת דתית, ואין לו מחויבות למסגרת כזאת. מסגרת דתית היא ארגון וולונטרי או מוסדי-קהילתי, על פי רוב, אבל גם אזורי, ממלכתי, פוליטי, חינוכי, חברתי, וכיוצא באלה, הפועל מתוקף השייכות הדתית של החברים המאוגדים בו או קשורים אליו בדרך אחרת.

הבנתה של החילוניות תלויה במידה רבה בהבנתה של הדתיות, כי יש בחילוניות, כהשקפת עולם ואורח חיים, ניגוד לדתיות, אי קבלתן של השקפות, אורחות חיים ומסגרות דתיות. אין זה אומר, בשום פנים, שהחילוניות היא במהותה אנטי-דתית ואין לה לפיכך ערכיות משל עצמה. החילוניות גם איננה הקלות בדת, 'פריקת עול תורה ומצוות', כפי שמציגים אותה הדתיים. זוהי השקפת עולם עצמאית בעלת ערכים משלה, שאמנם יש בהם שלילה של תפיסת העולם הדתית. עם זאת, אין לחילוניות ריב עם הדתיות כשהיא לעצמה, כי השקפת העולם החילונית מבינה את חשיבותה ההיסטורית והכרחיותה של הדת בעיצובה של חברת האדם ובהתפתחות המחשבה האנושית, ומכירה בזכות קיומה של הדתיות. כל עוד אין הדתיות כופה את עצמה על מי שאינו רוצה בה, היא בתוך זכותו הריבונית של האדם על עצמו – חופש הדת הוא חלק מההומניזם.

עיקר הפער בין חילוניות לדתיות הוא בכך שהדת מייחסת לעצמה תוקף של אמת מוחלטת, הדוחה כל הבנה או השקפה אחרת, ובכך פוסלת את החילוניות מעיקרה. הדתיות, יש לציין, איננה חלק ממהות הקיום של האדם, אם כי היא עונה על צרכים ממשיים שלו. הדת היא צרור של תפיסות עולם המאפיינות את המחשבה האנושית בתקופות היסטוריות מסוימות, שנטלו לעצמן תוקף של אמת מוחלטת, כולית ומחייבת. כל הדתות מכירות בהנחת היסוד שהדת איננה ממהותו הקיומית של האדם, שכן כולן מניחות 'התגלות' על-טבעית שהנחילה לאדם את האמונה ואת הדת, מה שהן מכנות 'דעת אלוהים', שלא היתה בידי בני האדם קודם לאותה התגלות.

החילוניות רואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, והיא מבקשת להשיב לאדם את ריבונותו וחירותו האוניברסלית הראשונית, אשר לפי תפיסתה קדמה ל'התגלויות' האלוהיות הקדמוניות. החירות החילונית של ימינו נתפסת מעמדתו של האדם בן זמננו, שבגבולותיו יודע להכיר את עצמו ואת עולמו בכוחם של המדע ושל המחשבה בני זמננו.

כל דת היא טוטלית במהותה, לאמור, מקיפה את כל הווייתו של מי שמחזיק בה, ומתייחסת למכלול קיומו, ולפיכך קובעת הדת את זהותו הראשונית, במיוחד כשמדובר בדת היהודית. יהודי דתי הוא קודם כול בן הדת היהודית, ורק אחר כך הוא גם בן לעם שהוא משייך את עצמו אליו, או אזרח המדינה שהוא חי בה. לעתים קרובות הזהות הדתית קודמת גם לזהות המשפחתית, לאמור, אנשים דתיים רבים רואים את מחויבותם לדת כקודמת למחויבותם למשפחתם.

לעומת זאת, החילוניות היא קבלת זהות ראשונית, אישית, שאינה קשורה בדת. כאמור, זהות זו מתבטאת קודם כול בהשקפת עולם הומניסטית ערכית, המכירה בריבונותו החופשית של האדם על עצמו, גופו ואורחותיו, במסגרת אמנה חברתית אזרחית, חופשית ומוסכמת.

השקפת עולם חילונית אינה מגבילה את עצמה לתחום כלשהו, ואינה מחייבת ראייה מסוימת של העולם ושל האדם. החילוניות מחייבת פלורליזם, ריבוי תפיסות והשקפות, ומעודדת הבנה רחבה ורבת-פנים של המציאות ושל אופני קיומו של האדם. ערך חשוב ביותר בהשקפת העולם החילונית הוא קיומה של קשת רחבה של דעות ותפיסות, נקודות ראות, אורחות חיים והבנות שונות ופתיחוּת אליהן, משמע, הכרה בזכותם של בני אדם להיות שונים זה מזה, וגילוי הבנה למה שנראות או נתפסות כ'תופעות חריגות', ואי התערבות בענייניו האישיים של הפרט. כיוון שאין בחילוניות כל מחויבות כלפי הדת כשהיא לעצמה, אין בה התנגדות לקיומם של מנהגים מסורתיים, גם אלה שמקורם בדת. אין היא רואה בכך מילוי חובה אישית או קהילתית במסגרת דתית, על פי ציווי על-טבעי, אלא ערך של תרבות, שקבלתו תלויה אך ורק ברצונו החופשי ובמידת הבנתו של האדם.

ועוד, החילוניות איננה דת הבאה להחליף דתות קיימות, וגם לא תחליף לדת. אין היא רעיון כולי, אין היא מציעה אמת מוחלטת כלשהי, ואין בה גורם של גאולה אישית או קולקטיבית. ביסוד קיומה מצויה פתיחוּת לדעות ולרעיונות שונים ומגוונים ביותר, לכן אין החילונים רואים צורך להטיף את רעיונותיהם ברבים ולעשות להם נפשות. החילוניות נוהגת כבוד והבנה כלפי כל מי שמבקש להחזיק באמונתו ובדרכי הדת שלו, ורואה בזה אופן של מימוש ריבונות האדם על עצמו. היא רואה לנכון להגן נמרצות על זכותם של אנשים דתיים, מכל הדתות והאמונות, לנהוג על פי אורחות חייהם, ולקיים במסגרת החוק האזרחי את הפולחן שלהם כראות עיניהם, ללא התערבות מבחוץ, והיא עומדת על מתן אפשרויות חומריות לכך.

לעומת זאת, החילונים תובעים את הזכות לחיות את חייהם, בביתם ובסביבתם, על פי דרכם, מבלי שייכפו עליהם חובות, או אפילו סמלים, שמקורם באורחות חיים ובהשקפות עולם דתיים, שאינם תואמים את תפיסת עולמם החילונית.

חילוניות יהודית

אנו טוענים שחילוניות היא עמדה אישית, אורח חיים שמקיים הפרט במסגרותיו האישיות. אם כן, כיצד נוכל להניח שקיימת חילוניות יהודית, שכן מושג זה מניח חילוניות קולקטיבית?

ועוד, האם אין היהדות מכילה בתוכה גורם דתי מהותי, ששלילתו מבטלת את עצם היותה של היהדות? ומהו שעשוי להיות יהודי בהשקפת עולם חילונית, הדוחה את הדתיות היהודית? האמנם יכול חילוני להיות 'יהודי', או אולי רק 'ישראלי'?

אכן, אם נקבל את ההנחה שהיהדות במהותה היא רק דת, לא נוכל לדבר על יהדות חילונית, כי דת חילונית אינה אפשרית. אין נצרות או אסלאם חילוניים, הינדואיזם או בודהיזם חילוניים, ואף אין וודו (אמונות אפריקאיות באלי הטבע) חילוני.

אבל היהדות, במשך מאות שנים, לא היתה רק דת, אלא סימלה מסגרת ומהות מורכבות הרבה יותר. היהדות היתה שונה מן הדתות האחרות של ימי הביניים והזמן החדש בכך שהיא היתה דת של עם אחד, לאמור, מהות המורכבת מאמונה ומאורח חיים דתי, ומהגדרה עצמית של היהודים כעם. מי שראה את עצמו יהודי על פי דתו, שייך בכך את עצמו גם לעם היהודי, ולהיפך, מי שהיה בן לעם היהודי, קיבל בכך על עצמו גם את הדת היהודית. במשך מאות שנים לא היתה אפשרות אחרת להיות יהודי – העמים שבתוכם חיו היהודים לא קיבלו את היהודים לתוכם אלא רק לאחר שהמירו את דתם, והקהילות היהודיות גם הן העדיפו להתבדל מעמים אלה, והניחו שהיהודים אינם שייכים להם, אלא מהווים עם לעצמו.

הדברים השתנו מעיקרם בסוף המאה השמונה עשרה, כשזכו יהודי מרכז אירופה בשוויון זכויות אזרחי (אמנסיפציה), ורבים מהם רצו לאמץ לעצמם זהות של עם אחר, למשל, זהות גרמנית, ועם זאת להוסיף ולהחזיק בדת היהודית, באמונה ובאורח החיים של היהדות. הם ראו ביהדות דת ככל הדתות, ודחו את מרכיב השייכות לעם בזהותם היהודית. לעומת זאת, בסוף המאה התשע עשרה קמו ביהדות תנועות שהדגישו את הצד הלאומי שבקיום היהודי, ואת הדת היהודית ראו כגורם משני, היסטורי, לא מהותי.

היהדות קיימת אפוא בימינו בצורות שונות. יש יהודים הרואים את זהותם היהודית כדתית בלבד, ואת שייכותם הלאומית הם רואים במדינות אחרות. יש יהודים המגדירים את יהדותם במושגים של עם, ואינם רואים עצמם קשורים לדת היהודית; יש יהודים, במיוחד בקהילות הקונסרבטיביות והרקונסטרוקציוניסטיות, המבליטים אמנם את הקשר שבין הדת היהודית לעם היהודי, אבל מבינים את קיומו בעיקר במסגרות קהילתיות בתוך האומה שהם יושבים בה.

רק הקהילות האורתודוקסיות, שהן מיעוט לא גדול ביהדות העולם ובמדינת ישראל, מחזיקות בתפיסה המסורתית של אחדות הדת והעם.

בדיעבד, קיימת יהדות שאיננה דתית, כי יש אנשים רבים מאוד המגדירים את עצמם כיהודים, אף על פי שאינם מחזיקים בדת היהודית ובעיקרי האמונה שלה, אינם מקיימים את מצוותיה, ואף שוללים את מוסדותיה, כשמדובר באורח חייהם האישי. זהותם היהודית היא אפוא זהות יהודית חילונית. על פי רוב אין הם מאורגנים במסגרות שמהותן בחילוניות של חבריהן. השקפת עולמם החילונית ושלילתם האישית את האמונות ואת המסגרות הדתיות, ואורח חיים שאינו כפוף לחובות דתיות שהם מקיימים הוא הקובע את חילוניותם, ואילו הגדרת עצמם כיהודים היא הקובעת את יהדותם.

יש טוענים שאין יהדות חילונית, יש רק 'יהודים שומרי תורה ומצוות', ו'יהודים פורקי עול תורה ומצוות'. טענה זו מבוססת על השקפת עולם דתית ביסודה. המונח 'מצווה' רכש אמנם משמעות של מעשה חסד, 'מעשה טוב', אבל במקורו הוא קשור בפועל 'צוה', מתן הוראה מחייבת, והוא מתייחס לתרי"ג (613) מצוות, הציוויים המיתולוגיים שניתנו לבני ישראל מפי אלהים ביד משה בהר סיני, ולתוספות ולסייגים המרובים שקבעו חכמי ההלכה במשך דורות רבים לאחר מכן.

המצוות הן הוראות הלכתיות הקובעות את אורחות חייו של היהודי הדתי. ליהודי חילוני אין 'תורה ומצוות' המחייבות את אורח החיים שבחר לעצמו, ולכן אין לראות בו מי שאיננו שומר מצוות אלא מי שחייו מתנהלים על פי מערכת ערכים הומניסטיים ועל פי החוק האזרחי, מתוך אחריות חברתית כוללת. מנקודת ראות חילונית, התורה ומצוותיה הן ערכי תרבות חשובים ביותר. הרבה ממצוות התורה שעניינן ביחסים שבין אדם לחברו מבוססות על ערכים אנושיים נעלים, ומבחינה זו הן עשויות להיות מקובלות גם על החילונים, לא בתוקף היותן מצוות שניתנו מפי האל בהר סיני, אלא בגלל הערכיות הסגולית שלהן. מה שאין כן ביחס למצוות ארכאיות שעבר זמנן, או מצוות שמהותן בפולחן דתי, עם כל הכבוד הראוי, וכן מצוות המייצגות תפיסות לא הומניות, קנאיות, גזעניות וסקסיסטיות, שאכן מצויות בספר המצוות של הדת היהודית. 'מצוות' אלה מנוגדות להשקפה ההומניסטית המונחת בתשתיתה של התפיסה החילונית; הן עשויות לעניין אותנו מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית, הן ללא ספק חלק מהתרבות שלנו, אבל אין הן חלק מאורחות חיינו.  

אנשים רבים שאינם שומרי מצוות מקיימים בכל זאת אי-אלה ממצוות הדת הפולחניות. כמעט כל היהודים נוהגים למול את בניהם, רבים מהם מקיימים לבניהם טקס בר-מצווה ונישאים בטקס נישואים דתי, רבים צמים ביום הכיפורים או מדליקים נרות שבת.

האם הם נעשים בכך דתיים? ואם לא, מהם גבולותיה של החילוניות?

התשובה לשאלות אלה תימצא לנו כשנזכור שעיקרה של החילוניות הוא בהשקפת עולם הומניסטית, ובאורח חיים שאינו כפוף למצוות הדת. לפיכך, אדם המקיים אי-אלה ממצוות הדת מתוך אמונה שאלה הן מצוות שניתנו מידי אלוהים, הוא איש דתי, גם אם הוא עושה לעצמו 'הנחות' בקיום המצוות. אבל אם קיום המצוות קשור בשמירת מסורת, מתוך אמונה שמדובר בערכי תרבות, או מתוך כבוד לזכרם של אבותינו ואבות אבותינו וכדומה, ולא מתוך אמונה במקורה האלוהי של המצווה, הרי שההחלטה על קיום או אי קיום מצווה זו או אחרת נתונה בידי האדם, ומדובר כאן במעשה חילוני מובהק.

עוד סוגייה היא שאלת היהודיות שבהשקפת עולם חילונית, הדוחה את הדתיות היהודית, לאמור, בזכות מה השקפת עולם חילונית היא יהודית, ומהי מהותה של היהדות במסגרת של עם?

תשובתנו לשאלה זו – בשלב זה נאמר שבמדינת ישראל מבוססת החילוניות היהודית על חיי יום יום בסביבה יהודית דוברת עברית, ועם החילוניות היהודית בארץ ובעולם כולו היא ניזונה מהתרבות העברית והיהודית לאורכה של ההיסטוריה היהודית. היא כוללת את השפה העברית, תרבותה וספרותה, ספרות הקודש וספרות החול, שהיתה קיימת בספרותנו מאז היותה. התרבות היהודית החילונית כוללת גם את עיקרי הדת היהודית, כאחד מערכי התרבות החשובים של היהדות, את אורח החיים היהודי והספרות התורנית העשירה בכלל זה, את הפילוסופיה היהודית לדורותיה, דתית ולא דתית, ואת התרבות היהודית שנוצרה בדורות האחרונים ונוצרת בימינו אלה, בעברית ובשפות אחרות. כל אלה ועוד הרבה שייכים לתרבותנו הלאומית, שעליה אנו מבססים את זהותנו היהודית. מורשת התרבות הגדולה שלנו היא יסוד זהותנו היהודית.

ועוד: האם קיומה של חילוניות יהודית אינה גורמת לפיצולו של העם ופוגעת באחדותו? האם אין בחילוניות נתק במסורת הדורות של העם היהודי?

היהדות אכן שמרה במשך מאות שנים על מידה של אחדות כדת של עם אחד, ולא סבלה אורחות חיים שונים במהותם מאלה שנקבעו בידי מנהיגיו הרוחניים של העם, אבל אחדות זו נשמרה במחיר יקר מאוד של אובדן חלקים גדולים מהעם היהודי. מי שנהג שלא על פי הוראותיהם של הרבנים, חכמי ההלכה, הוצא לעתים קרובות מהמסגרת והורחק מכלל ישראל, בכוחם של חרם ונידוי גמור. עם זאת, תמיד היו דעות שונות ותפיסות מנוגדות בתוך הכלל היהודי, כשם שהיה גם שוני באורחות החיים של עדות וקהילות שונות. אחדותה של היהדות מעולם לא היתה אחידות. מזה כשלוש מאות שנה אין בכוחו של המימסד הדתי האורתודוקסי, בשל חולשתו, להרחיק מהעם היהודי את מי שאיננו ישר בעיניו, ולכן קיימים זרמים שונים ביהדות, דתיים וחילוניים.

גם היהדות הדתית אינה אחידה, יש בה קבוצות אורתודוקסיות, תנועות רפורמיות, קונסרבטיביות ועוד. אפילו ביהדות האורתודוקסית יש כיתות שונות רבות מאוד העוינות ואף פוסלות זו את זו. היהדות בימינו היא מסגרת פלורליסטית, רבת פנים, נהגים ודעות. אין בה אחידות, וכדי להיות יהודי יכול אדם לבחור בין מחשבות ואורחות חיים שונים זה מזה במידה ניכרת מאוד. החילוניות היהודית היא אחת האפשרויות הרבות לקיום יהודי. לדעתנו, אין בכך כל רע, כי הריבוי מעשיר את רוחו של העם ואת כוח יצירתו התרבותית. אנו אומרים שהעם היהודי מאוחד בתרבותו עתיקת-הימים, שהיא המרכיב העיקרי בזהות היהודית שלנו, ולכן אין בחילוניות נתק במסורת הדורות של העם היהודי. יתר על כן, יותר מכל קבוצה או כת אחרת בעם היהודי, שוקדים החילונים על הרחבתה והעצמתה של התרבות היהודית בימינו, על יסודות המסורת התרבותית היהודית לדורותיה, ובכך דווקא החילוניות היהודית היא השומרת על רצף הדורות בעם היהודי.

אהוד: אני ממליץ לך ולקוראיך לקרוא וגם ללמוד את הריאיון עם גרשם שלום "היהדות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" בספרי שאזל "אין שאננים בציון", שאפשר לקבלו ישירות ממני בקובץ וורד עברי.

* * *

מנחם רהט

ארוכה הדרך לחירות

40 שנות כיבוש של השמאל נדרשו לימין כדי ליזום את חוק הלאום, שיאזן בין ה'דמוקרטית' ל'יהודית'

החודש, לפני 40 שנה בדיוק, חל המהפך הפוליטי הנודע, שכולם מציינים אותו בימים אלה, בשמחה או ביגון, תלוי בעיני המתבונן.

אולם רבים שוכחים, שהשנה חל יובל נוסף: ארבעים שנות כיבוש מערכת המשפט. מיעוט שמאלני, אליטיסטי בעיני עצמו, אשכנזי וחילוני, השתלט עליה באמצעות פילפולים נבובים וגילגול עיניים צדקני. המיעוט מתנשא זה 40 שנה על הציבור ועל נבחריו בכנסת, באמצעות כוח שנטל לעצמו, לבטל חוקים שעברו בכנסת ברוב לגיטימי ודמוקרטי, וכל זאת ללא עיגון חוקי.  

ההשתלטות החלה עם התרחשות המהפך במאי 77'. ממשלת מפא"י ניצלה את התפר שבין חילופי השלטון, והקימה את ה-ות"ת שהבטיח שימור הכוח באקדמיה, בידי השמאל המצטמק. משנוכח כי הימין מתמסר בקלות לגחמותיו, המשיך השמאל הלאה, והגיע לשיא בחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (בסיועם של כמה אידיוטים שימושיים בכנסת מן הימין), שעבר במליאה עם 32 אצבעות בלבד של ח"כים מנומנמים, שלא ממש ידעו על מה הם מצביעים. מאז הפך חוק יסוד זה לכלי המשפטי העיקרי לניגוח השלטון הלגיטימי ולביצוע אונס סידרתי יומיומי של הדמוקרטיה – והימין שותק.

רק בימים אלה ממש, התעורר הימין מעלפונו המנטלי. נדרשו לו 40 שנה כדי להבין לאן בדיוק מושך אותנו אותו חוק יסוד עלום שאישרו 32 ח"כים אלמונים, ובאמצעותו מטרפד הבג"ץ כל פעילות לאומית ו/או יהודית ו/או ציונית. סוף סוף החליט הימין להציב מול החוק העלום חוק שיאזן אותו, חוק הלאום.

זהו חוק חיוני מאין כמוהו להזכיר לנו, לאזרחים הערביים והנוצרים כאן, ולעולם כולו, שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. כך הוכרז עם ייסודה וכך תהיה בחסדי שמיים לדורי דורות. לא מדינת כל אזרחיה. סוף סוף יוּתר לפרסם במדינת היהודים מודעה שעד כה נאסרה בטענה שהיא גזענית: "דרוש עובד, עדיפות ליוצאי צבא."

חוק הלאום אמור להבהיר לכל מדוע התכנסנו כאן, ומהם היסודות היהודיים הבריאים שעליהם השתיתו האבות המייסדים את מדינת היהודים. לטרפד את חזון העיוועים שאליו חותר השמאל הרדיקלי, בסיוע כבודם וחוק יסוד כבוד האדם, לייסד כאן את מדינת כל אזרחיה – מה שיהווה בשורה, למשל, לאזרחים הישראליים האומללים בדרום תל אביב, שבחסות אותו חוק יסוד אומלל הפך הבג"ץ את חייהם לגיהינום עלי אדמות.

התנגדות השמאל לחוק הלאום, כולל המתון שעדיין מכנה עצמו ציוני ('המחנה הציוני'? – איזו בדיחה מרה!) – אינה נתפסת, אם מנתחים את הצעת חוק הלאום לגורמיו. מה בעצם אומר החוק? – הוא בסך הכול מְקבץ לחטיבה אחת חוקים שהתפזרו בספר החוקים ונחבאו בסעיפים ותתי סעיפים עלומים: מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. לזה אתם מתנגדים, השמאל השפוי?! תגידו, נפלתם על השכל?!

הלאה: ירושלים היא בירת המדינה. הימנונה הוא התקווה. דגלה הוא כחול לבן ומגן דוד במרכזו. סמלה היא מנורת שבעת הקנים. עברית היא שפתה הבכירה (מה שיעיף לנו מהעיניים את התופעה המוזרה של רישומים על כל שלט רחוב בשפת אויבינו הקמים עלינו לכלותנו). יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה הם ימי פגרה רשמיים. היעד הלאומי הוא קיבוץ גלויות, באמצעות חוק השבות. מה כאן לא בסדר?

ויש גם סעיפי התחשבות במיעוטים: זכויותיהם הדתיות והתרבותיות לא ייפגעו. ימי השבתון שלהם יוכרו. באמת, מה רע?  

ארבעים שנה היה הימין משת"פ של עריצות המיעוט הבלתי חוקית, מתוך הכנעה והתבטלות עצמית. מנחם בגין, שהגיע לשלטון אכול רגשי נחיתות שמקורם בעשרות שנות אופוזיציה, הכריז בפאתוס חלול 'יש שופטים בירושלים'. באותו רגע ניכסו הוד מעלתם את הכוח הבלעדי לשלוט במדינה ולעשות בה ככל העולה על רוחם, באמצעות פילפולים משפטיים חלולים.

ארבעים שנה נדרשו לימין השפוף, כדי להבין שיש צורך באיזון לביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית' (שגם הוא המצאה מתנשאת של הבג"ץ). שלא ייתכן שה'דמוקרטית' בצירוף הזה, תאפיל על ה'יהודית'. סוף סוף מתחיל הימין ליישר גב ולהעיף מעליו את העלוקות שנאחזות בו בציפורני הבג"ץ.

אבל, האור בקצה המינהרה עדיין רחוק. אין כמו הימין לסיכול יוזמות לאומיות בריאות. וכבר נשמעים רעשי רקע: נתניהו עצמו מסתייג מכמה סעיפים בחוק. כבוד הנשיא שולל כמעט את כל החוק, במסגרת מנהגו 'הנאור' לתקוע סכינים באופן סידרתי בעמדות הימין. וכמובן החרדים, שחוששים שמא תיפגענה זכויות יתר מסויימות.

ובכלל, מה להם ולענייני הלאום? – הפתשגן החרדי 'יתד', מסרב להכיר בצירוף 'בית לאומי' כשמדובר בעם היהודי. השבוע פירשן ש"החוק קובע שישראל היא הבית של היהודים." לא 'בית לאומי', סתם בית.

כך שהשמחה באמת מוקדמת. תסמכו על הימין שיוציא את הנשמה היתרה לחוק. ארוכה הדרך לחירות.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ"ה. לקראת אמריקה

 היום מקובל שצעירים אחרי הצבא או האוניברסיטה חוסכים כסף ונוסעים למזרח הרחוק או אמריקה הדרומית. באותם ימים של סוף שנות החמישים, שיא ההרפתקנות היה להפליג  לארצות הברית עם עשרה דולרים שהממשלה הרשתה להוציא, לקנות  שם מצלמה  ומכונית משומשת, ולחתוך את היבשת מחוף אל  חוף. בהמשך קיוויתי לחזור לארץ עם חבילה של שקופיות, ולתת הרצאות על החקלאות האמריקנית בלווי הקרנת השקופיות.

הבעייה הייתה שהרשויות בארצות הברית היו מודעות לכך שמותר לצאת מהארץ רק עם עשרה דולרים, ואני צריך הייתי להוכיח להם שיהיה לי ממה לחיות במשך מחצית השנה שביקשתי לשהות בארה"ב.

עקב כך התחילה מערכת של החלפת מכתבים עם בת דודתי רותי בייניש, שהתחתנה עם יהודי אמריקני, הרולד רובינסון, ונסעה בעקבותיו לוושינגטון. רותי היתה זאת שאימא שלה, דודה מלכה, אחותה של אימי, התגרשה מבעלה, הדוד מוטל, והתחתנה עם יוסטין היידיקר, שהיה קודם החבר של רותי. רותי עזבה את בית הוריה ונאספה ברחמים רבים על ידי אימי. עתה, כשהפכה לאזרחית אמריקנית, זכתה להחזיר טובה תחת טובה ולדאוג לכך שאקבל את הוויזה הנכספת. הדבר לא היה פשוט. מילת הקסם היתהaffidavit  (הצהרה בשבועה)  – ובלעדיה לא היה ניתן לקבל את הוויזה.

התחילה חליפת מכתבים שבו כל פעם נדרשתי להמציא מסמך חדש ולשלוח לוושינגטון. הדבר נמשך כמה חודשים, שבהם לא יכולתי לחפש כל עבודה, כי חיכיתי לוויזה. גם חברה חדשה לא ניסיתי למצוא אחרי שנירה עזבה אותי, וכל מה שנשאר לי לעשות זה להמשיך לכתוב כל שבוע את יומנה של איה הג'ינג'ית ולשמור קשר עם נאוה, שהמרחק מחיפה לתל אביב לא הפחיד אותה.

אותו זמן סיים אבי לבנות בית חדש בשדרות ח"ן פינת השופטים, ומדירה של חמישה חדרים בבית ישן ברחוב יהודה הלוי, עברנו  לדירה חדשה של שניים וחצי חדרים.

המעבר הזה חרץ את גורלי כעבור שלוש שנים, כי כאשר הייתי צופה מחלון הסלון לעבר בית הקומותיים שהציץ אליי במרווח שבין שני הבתים ממול, הייתי רואה מדי פעם דמות של נערה דקת גיזרה, שאף פעם לא ניסתה להסתכל לעבר הבחור המציץ עליה מהחלון שממול. בשעות הערב המאוחרות יש והייתי רואה אותה לאור החשמל, איך היא עומדת מול ארון הבגדים ומוציאה שמלה להחלפה, או אולי פיז'מה לקראת השינה. ברגעים אלו הייתי נצמד לחלון בציפייה מתוחה, אך לדאבוני היא אף פעם לא שכחה להוריד את התריס לפני שהחלה להחליף את הבגדים. 

היו צריכות לחלוף שלוש שנים, עד שבאחת המסיבות נפלתי ברשתה של נערה בשמלה אדומה, וכשליוויתי אותה לביתה, הסתבר שהיא גרה  באותו  בניין קומותיים ובאותו חדר שממול. כשחזרתי לביתי, מיהרתי  להיכנס לדירת הוריי ומשם ראיתי את השמלה האדומה מסתובבת בחדר וקיוויתי שאולי הפעם לא תוריד את התריס. תקווה, שלדאבון ליבי, לא  התממשה.

באותו בית בשדרות ח"ן שאליו עברה המשפחה, היה  חדר נפרד בקומת הקרקע, שאבי חשב לעשות ממנו משרד. אך לי היו מחשבות אחרות, וכשחזרתי מחניתה השתלטתי עליו.  החדר הזה, שהיתה לו כניסה נפרדת מהחצר, שימש לי כסטודיו ומה שיותר חשוב, כדירת מסתור שאליה היתה נאוה משתדלת להגיע כל פעם שהייתה נוסעת לסידורים בתל-אביב.

נאוה עבדה כמזכירה בכירה בבית-חולים רמב"ם בחיפה וככזאת יכלה לדאוג שיהיו לה הרבה סידורים בתל-אביב. הסידורים האלה נערכו בדרך כלל בשעות הבוקר, כי היה עליה לחזור בצהריים לביתה ולטפל בשני ילדיה הקטנים. החברות עם נאוה נעמה לי מאוד והיתה יכולה להיות נעימה יותר, לו היתה יותר מאוזנת, כי בעוד שאני ראיתי בה תקופת ביניים עד הנסיעה לאמריקה, היתה היא מסורה כל כולה לאותם רגעים  שבהם הצלחנו  להיות ביחד, ולא הסתירה את חלומה לעבור לרשותי לנצח.

בין ביקור לביקור היתה מרבה לשלוח לי מכתבים גלויי-לב ואני, כדי לצנן אותה, הייתי מסתפק  במשלוח סיפורי הווי שערכם הספרותי היה  עולה בעיניה מעלה-מעלה, אם הייתי מצליח לטפטף לתוכם איזה געגוע או שניים. 

כשהתקרב מועד נסיעתי בישרה לי יום אחד שהשבוע לא תגיע לתל-אביב, אבל כדי להשלים את החסר אוכל אני לבוא אליה בערב  לבית-החולים בחיפה, כי היא מוזמנת למסיבת סיום הלימודים של  המחלקה הבוגרת בבית-הספר לאחיות, ואנחנו נוכל להיפגש במשרדה של האחות הראשית, שבו יש ספה טיפולית.

קניתי את ההצעה ללא מיקוח, כי הרגשתי מחויבות להחזיר לה על נסיעותיה הרבות אליי, לתל-אביב.

היא חיכתה לי בפתח הכניסה לבית-החולים והובילה אותי במסדרונות הארוכים אל החדר המיועד. אחרי שנעלה את הדלת, הוציאה מהארון המשרדי שני סדינים שהיו חבויים במעמקי המדף התחתון ופרשה אותם על הספה הטיפולית. אחר כך,  בשלב מסוים, מישהו  ניסה לפתוח את הדלת, ומשלא הצליח, הקיש עליה בעצבנות. שנינו קפאנו במקומנו ולא חזרנו לפעילות, עד שהנקישות חדלו.

יותר מאוחר נאוה אמרה לי שהיא רוצה לקפוץ למסיבה כדי  להוכיח נוכחות, על כל צרה שלא תבוא. אני רציתי כבר  לחזור לתל-אביב, אבל  היא אמרה לי לחכות, כי בעוד שבועיים הרי אפליג לאמריקה ואז חצי שנה לא נתראה.

גם אם רציתי להתחמק, אחרי שלא מיהרה לחזור , לא הייתי יכול, כי כשיצאה נעלה אחריה  את הדלת ליתר ביטחון. הצצתי מבעד חלון הקומה השנייה, בתקווה שאולי עובר בקרבתו צינור  שיאפשר לי  לגלוש בעזרתו מטה. למזלי לא מצאתי צינור כזה ולא היתה לי ברירה אלא לנצל את השולחן המשרדי שהיה בחדר ואת בלוק המכתבים שעליו, ולכתוב.  אם ייצא לכם  בהזדמנות לקרוא את הספר "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה" ותמצאו שם פרק בשם "השיחה עם האחות", תדעו שהפרק התחיל להיכתב  באותה שעה בה ישבתי בחדר הנעול של האחות הראשית  וחיפשתי על מה לכתוב.

סוף - סוף  נפתחה הדלת   ואני התכוננתי לשטוף את נאוה בנזיפה  על רבע השעה שלה, שהפכה לשעה וחצי. ברגע זה  הבחנתי  שפניה סמוקות יותר מהרגיל. שאלתי: "מה קרה?"

השפילה עיניה ואמרה: "אל תשאל."

כמובן ששאלתי וחיכיתי לגרוע מכול .

הגרוע מכול לא היה כל כך גרוע, אבל בהחלט בלתי צפוי. הסתבר שהיא שכחה שבידיה היה המפתח של המועדון שבו עמדה להיערך מסיבת הסיום והיא , בגלל ה"סידורים" שהיו לה באותו ערב, שכחה מכך, ונזכרה בזאת רק כשהתקרבה למועדון, וראתה  את כל התלמידות גודשות את המסדרון.

האחות הראשית, שהיתה חברתה הטובה, סיפרה לה שטילפנה לביתה ובעלה מסר לה שהקדימה לצאת למסיבה ואין לו מושג מדוע עוד לא הגיעה. הוא נשמע מודאג מאוד. מסתבר שדחה ישיבה שהיתה צריכה להיות לו בעירייה, כי היא אמרה לו שזאת מסיבה חשובה, והאחיות תפגענה אם תאחר לבוא.

אחרי הדיווח הזה היא הרגישה הכרח להתקשר לבעלה, לפני שיטלפן למשטרה לבקש שיחפשו אותה.

אחרי הסיפור הזה אבד לי הרצון להישאר בחדר. גם נאוה לא התעקשה ואני נפרדתי ממנה בהבטחה שנתראה בשבוע הבא.

בשבוע הבא אכן נפגשנו.  אני לא יודע איזה סיפור סיפרה בבית, אבל כנראה הפכה עולמות, כי הצליחה להגיע אליי בערב ולהישאר כל הלילה עד למחרת בבוקר.

כשעליתי בסופו של אותו שבוע על האונייה "ירושלים" שהפליגה לארצות-הברית, היא באה להיפרד ממני בנמל. היו לה קשרים  שבעזרתם הצליחה ללוות אותי עד כבש האונייה. אחר כך, כשנשענתי על מעקה  הסיפון  וראיתי אותה מנפנפת לי יד לשלום, לא יכולתי שלא להתרגש ממסירותה ושלחתי  לה נשיקה באוויר. יחד עם הנשיקה חשבתי בליבי שאם אצליח לחזור מאמריקה בשלום ובלי איזו אמריקנית צמודה, סימן שמהשמיים גוזרים עליי להציע לה את עצמי לנצח, ואם עדיין תרצה אותי ותבקש את ידי, אגיד לה:  "בסדר, אם את כל כך מבקשת, קחי אותה..."    

המשך יבוא

* * *

תזכורת ללמדווניקים

תלמידי מחזור תש"ח של גימנסיה הרצליה

ביום ב' הקרוב 15.5.17 בשעה 10.00 נתכנס למפגש

יום הלימודים ה-15 אשר בו נסיים את לימודינו שנקטעו ב-1948

נא לא לשכוח לבוא

* * *

תקוה וינשטוק

"עמך" ישראל

    יום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר עבר אבל ניצולי השואה ממשיכים לעמוד על סדר היום.

"עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני, הודיע לאחרונה שהוא מחפש מתנדבים.

"עמך" הינו עמותה ייחודית  לצרכים של מי שהיו בפלנטה האחרת. העמותה שהקימו  ב-1987 ניצולי שואה ואנשי מקצוע לבריאות הנפש, מקיפה היום 18,000 ניצולי שואה ועם בני הדור השני – 49 אלף נפש. ל"עמך"  רשת מועדונים בתריסר מרכזים ברחבי הארץ, צוות של 400 אנשי מקצוע: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים בהבעה ויצירה. לעמותה כתשע מאות מתנדבים אבל המיספר אינו מספיק ודרושים מתנדבים נוספים.

אני מכירה יפה אחד מהמתנדבים, קרוב משפחה שלי בשם דודי. דודי, המתקרב לשישים, נשוי ואב לשתיים. הוא בעבודה קבועה, מתנדב ל"עמך" פעמיים לשבוע, שעתיים כל פעם. דודי אינו אלוף בהתנדבות. רבים מקדישים ל"עמך" הרבה יותר זמן ומאמץ .יש מתנדבים שהסיוע לשרידי השואה מהווה חלק מרכזי ביומיום שלהם ונותן את הטעם לחייהם. דווקא משום שהוא אחד מהשורה, חייל פשוט בצבא המתנדבים והתנדבותו אינה מיוחדת במינה, בחרתי לכתוב עליו. התנדבות בסדר גודל כשלו אינה מכבידה ומעיקה. הרבה אנשים עובדים מסוגלים להתנדבות כזו, לא כל שכן גמלאים. גם התנדבות קצרת שעות הינה ברכה למנודבים, ואולי אפילו עוד יותר למתנדבים. אין שמחה ואושר כשמחת הנתינה. כמובן על המתנדב להתמיד בהתנדבותו בימים ובשעות הייעודים אבל אם יש והדבר נבצר ממנו הוא יכול להודיע זאת בטלפון.

איך הגיע דודי להתנדבות ב"עמך"? הוא יליד הארץ, בן למשפחה ותיקה מאוד, סב-סבו עלה מליטא בשנות הארבעים למאה התשע-עשרה. איש משארי-בשרו לא נספה בשואה. אולם רעייתו היא בת לאם ניצולת שואה.

להתנדבות התוודע עוד כילד. סבתו המנוחה לאה התנדבה כל חייה. החלה בוויצ"ו, המשיכה ב"אגודה למען החייל" (אז הוועד למען החייל") ואחר ב"יעל" –יד עזר לחולה.

התנדבותו החלה  כ"שאימץ" זוג שכנים ניצולי שואה מצרפת. "היינו מאוד בידידות," מספר דודי. "כל יום שישי אחר הצהריים הלכתי לעשות תיקונים בביתם. כך חמש עשרה שנה. לפני שש שנים נפטר הבעל ואשתו, בת תשעים, עברה לבית הורים בכפר ביל"ו, קרוב לבתה. הצעתי לה לפנות ל'עמך'. היא סירבה. ל'עמך' יכול לפנות רק ניצול השואה עצמו, מרצונו החופשי. כשהאלמנה יצאה מהדירה החלטתי להתנדב ליוצאי שואה אחרים ופניתי ל''עמך'. כרוב המתנדבים עברתי  קורס של שלושה ימים ומפגש עם מתנדבים ותיקים. הבנתי מה פרוש השם 'עמך': בתקופת השואה, כשיהודי פגש מישהו שנראה לו כיהודי והוא רצה להיות בטוח שלפניו יהודי שאל: 'עמך?' – היינו 'עמך ישראל?' זה היה קוד הסתרים."

 יעל סגל, עד לאחרונה מתנדבת אחראית על מתנדבי תל אביב, "שידכה" בינו לבין ניצול השואה משה קפלן. "היא שדכנית דרגה עשר," מציין דודי, "יודעת למצוא את המתנדב הנכון לניצול הנכון. נפגשתי אתה כל חודש."

מ., כיום בן 95, הוא אדם בודד שידע חיים מרים מאוד. יליד ורשה, התייתם בגיל ארבע מאביו, אימו נישאה בשנית אך בעלה לא רצה אותו בבית גם לא את אחיו דוד. שניהם גדלו בבית יתומים שפעל במתכונת יאנוש קורצ'אק. בסיום בית הספר נכנס לגטו ורשה. היה במחנות העבודה ומחנות המוות – אושוויץ, מאיידאנק, טריזנשטאט, שם השתחרר. משפחתו – אימו, אחיו דוד, אחיו האחרים ואחותו נספו. נותרו לו אח ואחות למחצה, בני אימו, אותם הכיר רק בארץ. לדבריו סבל מהפולנים יותר משסבל מהנאצים.

אחרי המלחמה עלה עם חברתו לארץ, לקיבוץ  תל יצחק. שם נישאו. כעבור כמה חודשים עברו  לתל-אביב. מ. עבד כצבע, ובשלושים השנים האחרונות, לפני שפרש, מעבודה היה ממסגר תמונות. נולדו לו שלושה בנים. בגיל 55 הלכה אשתו לעולמה מדום לב. אז  נשא לאישה עולה חדשה מרוסיה. היא חלתה באלצהיימר ואחרי שבע שנות סבל נפטרה. בינתיים נפטרו שניים מבניו ממחלות, גם אחד מנכדיו מת. ממש איוב.

"האיש מאד סגור. אינו מוכן לשום פעילות חברתית. אבל הוא חביב מעל לרגיל," מעיר דודי, הפוקד אותו פעמיים בשבוע. "בעל חוש הומור. אופטימי. 'מעולם לא חשבתי להתאבד,' הודה בפניי. בהתחלה היה לי קשה איתו. הוא מופנם, מוקצן, אינו אוהב לדבר, וודאי לא על דברים אישיים. ועם זאת, הרי פנה ל'עמך' וביקש מתנדב...לאט לאט, אני אצלו כבר שנתיים, נוצר בינינו קשר חם. לא באים אליו חברים. במשפחתו אין קשר הדוק .הבן היחיד שנותר לו בא מדי חודש מבאר-שבע לקחת ממנו כספים. האב מוכיח אותו על דרכו בחיים, והיחסים בין השניים מתוחים. ל-מ. שישה נכדים, אחד מהם פרופסור במכון ויצמן. וגם נינים, אך הם אינם באים לבקרו. 

למזלו, אלמנת אחד מבניו, מתפקדת לגביו כבת. שושי מ. התייתמה מהוריה בגיל צעיר וחמיה הוא לגביה כאבא. שושי, שעבדה כקצינה בצה"ל, ועתה בגמלאות, באה מדי שבוע מכפר-סבא לטפל בניירת שלו, בתשלומים, בפניות למוסדות בענייני המטפלת שהוא מחזיק. הכול על כתפיה שלא על מנת לקבל פרס. היא אינה פוסקת מלהודות לי."

מ. מתגורר בשכונת מחנה ישראל הממוקמת בין תל אביב לגבעתיים. מי שעסק במסגור תמונות הוא עצמו צייר חובב ודירתו מלאה בציוריו, בעיקר פרחים ונושאים צבעוניים אחרים. "אחרי מה שעברתי," הוא מעיר, "אני רוצה רק צבעוניות מול העיניים." לפני כשנה למד לנגן על מנדולינה והוא מבלה את עתותיו בציור ובנגינה.

הוא מאושר שהגיע לישראל וכואב לו מאד שכמה מנכדיו ירדו מהארץ. "צריך רק לנשק את אדמת ישראל!" והוא מצביע ליכוד. "בהתחלה דיברנו הרבה פוליטיקה בלי להסכם זה עם זה," מעיר דודי. "היום אני כבר פחות מתווכח איתו. הוא איש סובלן, סלחן מאוד. בדירתו היו נזילות מהדירה שמעליו ובעליה אינם מפצים אותו. זה מכעיס אותו אבל הוא אינו תובע אותם לדין. 'אני לא רוצה להתרגז בשביל כסף!'" דודי עשה לו כמה תיקונים בדירה.

זה שנים ש-מ. סובל ממחלה המקשה עליו ללכת. למעשה אינו יוצא מהבית אלא לרופאים. הוא ביקש ניתוח. נקבע לו תור ואישפזו אותו. כשכבר עמד להינתח באה רופאה וביטלה את הניתוח. כנראה חשש מהאחריות לנתח זקן בן 95.

"ברגע שהרופאה אמרה לי את זה התחלתי  לצחוק." מספר מ. "מלבישים לך פיג'מה ומבטלים?"

האיש לא ויתר. איכות החיים חשובה לו, ופנה לרופא פרטי: "אין לי מה להפסיד," אמר, "מלבד כסף."

"איזה יצר חיים!" מתפעל דודי, "לא בוכה, לא מקטר. צוחק. ממש בימים אלה עבר את הניתוח, כנראה בהצלחה, ביקרתי אותו בבית החולים וכעת כבר שב הביתה."

"אני לא הדוגמא להתנדבות," חוזר ואומר דודי. "היכרתי ב'עמך' זוג מקסים, הוא מאורגוואי, היא מארגנטינה. כל חייהם הם מתנדבים. התנדבו גם למען חולי איידס. הם שש שנים ב'עמך'. כל אחד מהם מתנדב אצל ניצול שואה אחר. בהתנדבות הכרתי הרבה אנשים טובים. ההתנדבות נותנת לי סיפוק עצום, ארבע השעות האלה בשבוע ממלאות לי את הנשמה. עצם הרעיון שאני מסוגל לעזור. אין כמו לתת. מ. מעולם לא הודה לי אבל במרוצת הזמן הבנתי כמה חשובים לו הביקורים שלי. כל ביקור של מתנדב הוא בעל ערך."

* * *

יעקב חסדאי *

לא לטמון הראש בחול

השבוע התקיים באיסטנבול "שבוע אל קודס". בנאום הפתיחה תקף נשיא תורכיה, ארדואן, את ישראל, ואמר בין השאר: "אני תומך במאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי בירושלים. כל יום שירושלים נמצאת תחת כיבוש הוא עלבון כלפינו." עוד תקף ארדואן את "חוק המואזין" הנמצא בהליכי חקיקה בכנסת.

אין ספק כי הכרזותיו מאד לא נעימות לאוזניים ישראליות.

נשיא המדינה, רובי ריבלין, ובכירים במערכת הפוליטית הגיבו לדברי ארדואן והדגישו  כי ישראל שומרת באדיקות על חופש פולחן מלא לכל הדתות והוסיפו גם "מי שמפר זכויות אדם באופן שיטתי בארצו, שלא יטיף מוסר."

תגובות ישראל, בעיקר של משרד החוץ, אמנם אינן מתנצלות אבל כל הסימנים מראים שמדינת ישראל מנסה להוריד את הלהבות. הדוברים אומרים ומסבירים שארדואן הוא הפכפך, יש לו "יציאות בלתי צפויות" ועלינו להשלים עם זה ולהוריד את הלהבות ככל האפשר.

נדמה לי שארדואן, כאשר הוא מדבר נגד ישראל במושגים איסלאמיים קיצוניים, מבטא את השקפת עולמו. אפשר להבין שישראל לא רוצה להוסיף לעצמה אויבים באזור שבו יש לה מספיק אויבים אבל גם אי אפשר לעבור לסדר היום, לקבל יריקות בפנים ולהגיד זה גשם.

יש בדברים של ארדואן סכנה אמיתית לישראל. במיוחד יש לשים לב לדברים שהוא אמר על כך שמוסלמים תורכיים צריכים לעזור להגן על הר הבית. מחשבה כזאת קל מאוד להפוך לתוכנית. ארדואן הבין שהשיטות בהן נקט למשל בפרשת הספינה "מרמרה" והמשט לעזה כבר לא עובדות. אבל מה יקרה אם מחר ינחתו בנמל חיפה או בנתב"ג חמישים אלף עולי רגל מוסלמים תורכיים קיצוניים שיסעו ישר להר הבית?  האם אנו ערוכים לסכנות ולהתפתחויות המסוכנות אם דבר כזה יקרה?

לכן אני מציע להתייחס לסגנון ולאיומים של ארדואן בכובד ראש רב מאוד ולשקול צעדים כנגד רעיונותיו, שאולי היום נראים רק "רעיונות" אבל מחר הם עלולים להפוך ל"תוכנית פעולה" אשר תהיה מאד מסוכנת למדינת ישראל.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il

* * *

המוכיח בשער – לזכרו של יוסף (ג'ו) פרנקל

דברים שנשא יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, בערב ההתייחדות עם יו"ר האיגוד לעיתונות תקופתית, 7.5.2017

בשבועות האחרונים איבדה מערכת כתב-העת הלאומי "האומה" שניים מחבריה. ראשון הלך יוסף  פרנקל. לאחריו שרה פרנקל.

לא היה קשר משפחתי ביניהם, אבל שניהם בני דור אחד היו, דור של בית"רים תל-אביביים, אידיאליסטיים, עוד משנות החמישים של המאה הקודמת. שניהם עיתונאים, שראו בעיתונות שליחות, שניהם לחמו למען צדק לאומי וחברתי, למען עם ישראל וארץ-ישראל.

עוד נספר ונדבר ביקירתנו שרה פרנקל – אבל ערב זה מוקדש ליקירנו ג'ו פרנקל, שמותו הותיר אחריו חלל עצום בלב.

טבעי הוא שמצאתם לנכון לקיים אזכרה זו, התכנסות זו, כאן במכון ז'בוטינסקי – מרכז המורשת הלאומית והתרבות הציונית, שכה היו יקרים וקרובים ללבו של ג'ו.

יוסף ג'ו פרנקל היה ללא ספק חריג בנוף – וכשאני אומר נוף, כוונתי לנוף התקשורתי, התנועתי, הציבורי.

בכל פעילותו בלטו שלוש תכונותיו: יושרה, אמונה, דעתנות.

השאיפה לשלמות, "אחד בלב ואחד בפה," שאיפיינו אותו, היו לו לא פעם בעוכריו. גרמו לו לתיסכול ולמרירות. לא תמיד הבינו אותו, את עיקשותו ודעתנותו, ועל כן היה מריר לעיתים כלפי קולגים.

פוליטיקאי-לא-פוליטי היה, איש ללא-פשרות, בעיקר בעניינים לאומיים.

הוא ידע לבקר בעט מושחזת לא רק יריבים פוליטיים אלא גם, ואולי בעיקר, את אנשי מחנהו, את חבריו לליכוד, את הנהגתו, שלדעתו – ולא פשוט לומר את הדברים במעמד זה, במקום זה – לכל אורך שנות שלטונם, מאז המהפך לפני 40 שנה, לא פעלו כראוי בצמתי דרכים  למען הגשמת הרעיון הלאומי.

הייתי מגדיר אותו כאיש האנטי, כמוהו כאבי ז"ל, שהיה על פ הגדרתו שלו, איש האנטי-מא, האנטי-מארכסיזם.

ג'ו מיקד את התפקיד שנטל לעצמו, כמוכיח בשער בתנועתו, ועשה זאת מתוך אהבתו אליה.

הוא יצא בחריפות נגד שחיתות וקומבינות, נגד פופוליזם וכוחנות, נגד גימיקים ומניפולציות, נגד מאכרים ודילים, נגד חוסר התרבות בחיים התנועתיים, נגד מה שכינה "גידולי פרא" בתנועה, אבל כמובן גם נגד השמאל, נגד מה שכינה: "משיחיות השקר של השמאל."

אדם שהאמין בעקרונות, באידיאולוגיה, שדבק כל ימיו בתורת ראש בית"ר, שתמיד ביסס את טיעוניו על ציטטין מכתבי ז'בוטינסקי, והאמין אולי בתמימות שהם אלה שצריכים להניע ולהנחות כל שליח ציבור תנועתי, בלי שיקולי אגו וכבוד – כזה היה ג'ו.

אבל הוא לא היה תמים עד כדי כך, כדי לחשוב, שרק תכריז על עצמך כ"חרותניק", או כ"ז'בוטינסקאי" – ובא לציון או לתנועה גואל. בלי הנעה והפעלה, בלי מאמץ ומעשים נכונים – אין תוחלת לאידיאולוגיה.

הוא עצמו מעולם לא רץ לכנסת, ולא שקל אי פעם, למיטב ידיעתי, להתמודד על מקום ברשימה. אילו עשה כן – היה ללא ספק מוסיף לרמה האינטלקטואלית של הדיונים במליאה ובוועדות, ומייצג נאמנה את מורשת ז'בוטינסקי בבית המחוקקים שלנו, שלדאבוננו מידרדר והולך, וראו את מאמרו של ירון לונדון היום ב"ידיעות אחרונות".

איש הגות היה ג'ו – וגם איש מעשה, בעת ובעונה אחת.

הרבה מפעלים הקים והוביל במהלך חייו. רובם בתחום התרבות והתקשורת – ובראשם כמובן האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית – ועוד יסופר וידובר על כך, בוודאי גם הערב.

אבל אני מבקש להביא כמה ציטוטים ממאמריו, שפורסמו בעתון זניח – כן, זה היה כתב-עת תקופתי – שאינו מוכר ברבים, ובהם נחשפה משנתו של ג'ו פרנקל ללא כחל וסרק, והייתי אומר גם – ללא מעצורים.

המדובר הוא בעיתון "בדרכו", ביטאונם של ותיקי בית"ר, שהופיעו ממנו כ-14 גיליונות כמדומני, בשנות התשעים של המאה הקודמת. העורך והיוזם היה יוסף שטיינר ז"ל. ג'ו היה משתתף קבוע בהם, כאחד מוותיקי בית"ר.

"מה לציונות הרוממה בכיכר השוק?" – הוא שואל במאמרו, מיד לאחר תבוסת הליכוד בבחירות 1992, ומסביר את הנפילה בכך – ואני מצטט – ש"התרבות הפוליטית בליכוד התדרדרה לשפל שלא היה כמותו..."

ואז הוא מביא כתב-אישום חריף נגד הליכוד,  שכדבריו "לא עשה דבר לטיפוח שדה הטרשים של החינוך והתרבות... משוררים, אמנים, סופרים היו תמיד בדרגת חשיבות פחותה מאשר קבלנים" – כתב, ואז הוא שואל: "איך ייתכן שבמשך כל שנות הליכוד לא יצאה לאור מהדורה אחת של כל כתבי ז'בוטינסקי או אורי צבי גרינברג?"

כאמור, הדברים נכתבו לפני 25 שנה, ומאז – אנו כאן,  במכון ז'בוטינסקי, טורחים על הוצאת מהדורה חדשה של כתבי ז'בוטינסקי ואיגרותיו, עד כה יצאו ארבעה כרכי כתבים ו-14 כרכי איגרות, ואילו מוסד ביאליק כבר הוציא לאור 17 כרכים מכתבי אצ"ג!

חזונך-קריאתך, ג'ו, הכל-כך צודק – מתגשם והולך, ולוואי שיימצאו גם קוראים לאוצרות הרוח הללו, שעתה הם כה נגישים.

את המצב בתנועת בית"ר ביכה במיוחד, על שנהפכה כקינתו, "מתנועה מפוארת לעוד קבוצת כדורגל..." באין בית"רים, הוסיף, נתמלאה עתודת הליכוד באינטרסנטים ובמלחכי פינכה. 'אלטלנה' כמעט שטבעה מחדש מעומס הטרמפיסטים."

אכן דברים קשים, שבחלקם אולי תואמים את הנעשה בליכוד גם בימינו.

אבל אין הוא מסתיר – באותו מאמר – את הישגי הליכוד, בימי בגין ושמיר, והוא מונה אותם: הבנייה האדירה ביהודה ושמרון, קורת הגג למאות אלפי עולים חדשים, חיסול ישראל השנייה ושילובה בחיי המשק והמדינה, העלייה מאתיופיה, חידוש הקשרים הדיפלומטיים עם מדינות רבות בעולם והענקת תחושה של דמוקרטיה אמיתית – הוא כותב – "אלה הם הישגיו אמיתיים של ממשלת הליכוד נטו."

זהו יוסף פרנקל שלנו, הרגיש, הישר, גלוי-הלב, הבוטה לעיתים, אבל מי שהאמת והצדק, כפי שהוא ראה אותם, היו נר לרגליו. על כך במידה מסויימת אף שילם מחיר אישי. הוא חי בתחושת נידוי ובידוד. כאחד שמסרבים להבין אותו.

עם זאת, תלה תקוות במה שכינה ותיקי בית"ר. "הם נראים כיום כשמורת טבע," כתב, "אבל כל גרעין טומן בחובו אילן שלם," והוסיף בשפתו המליצית:

"מול הפופוליזם והכוחנות הדוחה, עוד יכול להאיר המגדלור הלאומי, לא כשריד היסטורי מאובן, אלא ככתר תבונה וחזון – אותו הכתר שיש לשאתו במעלה המאבק להגנת המולדת, לקיבוץ גלויות ולצדק חברתי..."

"תחי הרוח הבית"רית, שתדביק גדול כקטן" – קריאת התקווה של יוסף ג'ו פרנקל, שקולו נדם, אך מורשתו הכתובה עימנו לעדי עד.

חברי לדרך ולאמונה – יהי זכרך ברוך. 

* * *

קלמן ליבסקינד

אנחנו והם זה אותו דבר... אלק

מתוך "מעריב", 6.5.17

טקס יום הזיכרון המשותף לישראלים ופלסטינים מבוסס על נרטיב של שקר. לתקשורת היה נוח להתמקד בשוליים שתקפו את המשתתפים, כדי לברוח מהשאלות הקשות על המארגנים שניסו לטשטש את ההבדל בין תוקף לקורבן, ובין רצח מכוון להרג בשגגה.

אם תחפשו בוויקיפדיה את ההגדרה ל"נרטיב", תמצאו שמדובר ב"פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או 'אישית', וב'בניית סיפור דרך זווית ראייה מסויימת.'"

בשיח המקומי אצלנו, ההתחבאות מאחורי ה"נרטיב" מאפשרת לכל אחד להמציא סיפור משלו, לעקם את המציאות כרצונו, ללוש את ההיסטוריה כאוות נפשו ולטעון: "זה הנרטיב שלי." שתיים זה יותר מאחת? זה רק נרטיב אחד. יש נרטיב אחר ולפיו ההיפך הוא הנכון. ומה תגידו למי שאוחז בנרטיב הזה? שאין לו זכות דיבור?

ה"נרטיב" הפך למפלטם של כל מי שהמציאות לא מסתדרת להם עם השקפת העולם. כשאתה רואה שקר, הם רואים אמת. כשאתה רואה שחור, הם רואים לבן. כשאתה רואה רוצח אכזר, הם רואים פרטנר. וכל נקודות המבט לגיטימיות, כי מלוא כל העולם נרטיב.

 בתחילת השבוע ארגנו אנשי שמאל טקס יום זיכרון אלטרנטיבי משלהם. לכאורה, מה הבעייה? יש חללים שלנו, יש חללים שלהם, ואין דבר יפה ומעורר השראה יותר מלהיפגש ולכאוב יחד. הם חושבים שהם צודקים, אנחנו חושבים שאנחנו צודקים, אז יאללה, בואו ניפגש ונפסיק לריב. יש איזה רצון בסיסי מתקדם, נאור ופוסט-מודרניסטי להגיד שלכל הדעות יש מקום ושכולם צריכים להישמע, שהרי אין לנו עניין לסתום את הפה לאיש.

ובכל זאת, לפעמים כדאי לחזור גם לאמת. למקום שבו לא לכל מטבע יש שני צדדים שווים. לנקודה שבה מדברות גם העובדות, לא רק הנרטיבים.

כשאנחנו מראיינים ברדיו נאנסת, אנחנו לא מחויבים בשם האיזון וחופש הביטוי לראיין מיד אחריה את האנס, אף שמטבע הדברים גם לו יש נרטיב.

כשאנחנו נותנים קול לקשישה שנשדדה ברחוב, אנחנו לא מעלים לשידור אחריה את השודד כדי שנוכל לספר לעצמנו שיש גם צד שני, ובוודאי לא מספרים לעצמנו שלכל אחד משניהם נרטיב לגיטימי משלו.

אפשר להניח שלגאולה עמיר נרטיב משלה באשר לכל סיפור רצח רבין ושדי קשה לה שהבן שלה נמק בכלא, ועדיין מי שיטען שנרטיב הכאב שלה שווה ערך ציבורית לנרטיב הכאב של דליה רבין יוקע, ובצדק, כהזוי וכלא לגיטימי.

לסקר את הטקס? ברור. לראיין את המשתתפים? בהחלט. אבל לא בלי להתמודד עם ה"נרטיב" העקום שהם מנסים למכור, נרטיב הנלחם בכל מה שיום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה יצג עד היום.

שמעתי שלשום את מיטל עופר, בתו של שריה ז"ל, מספרת ברדיו על הדברים שנשאה בטקס הזיכרון האלטרנטיבי.

"מי היו הפלסטינים שהיו אמורים להשתתף בטקס שלכם?" שאל אותה המראיין גבי גזית.

"מי שהיתה אמורה להיות איתי על הבמה, מריאן סעדה, היא אחות שכולה," סיפרה עופר. "כוח צה"ל פתח בטעות בירי על הרכב שלהם. היא נפצעה קשה, אבא שלה נפצע קשה, אימא שלה נפצעה בינוני ואחותה נרצחה."

הנה, ההבדל כולו במשפט אחד. מיטל עופר היא בת שכולה כי שני מחבלים פלסטינים נכנסו בלילה לבית אבא שלה ורצחו אותו בגרזנים משום שהוא יהודי. מריאן סעדה, מנגד, היא אחות שכולה, משום שחיילי צה"ל ירו על אחותה "בטעות", כפי שהסבירה עופר עצמה.

בין מי שרוצחים בכוונה למי שהורגים בטעות אין שום נקודת השקה. אצלנו אין חיילים שרוצחים במתכוון, לפי הוראה של מפקדיהם, כחלק מתורת לחימה, רק משום שבצד השני יש ערבי. ואם היתה תקלה, היורים עומדים לדין. אז אפשר להתווכח על העונש שניתן להם ועל סעיפי האישום, ואפשר לחלוק על השאלה אם ישראל צריכה לפצות את מי שנפגעו על לא עוול בכפם ובכמה. אבל לנסות לחבר לאירוע אחד את מי שרוצחים במזיד, מתוך שנאה, למי שיורים "בטעות"?

שמעתי השבוע מישהי מסבירה שהעצב הוא אותו עצב לכולם. זה גם מה שהסביר לא מכבר רזי ברקאי, שהשבוע הלך את כל הדרך וחיבק בשידור את משתתפי טקס הזיכרון האלטרנטיבי.

אבל אם יום הזיכרון הוא יומם של העצובים, ואין לו שום מסר מעבר לזה, אז למה לא נצרף אליו גם את נפגעי תאונות הדרכים או את מי שנפל עליהם מנוף או את הנפטרים מסרטן? העצב של המשפחות שלהם קטן יותר? או כמו שכתב השבוע דני זמיר, מייסד המכינה הקדם-צבאית על שם יצחק רבין, "עשרות מיליוני אזרחים פולניים ורוסיים ובני לאומים אחרים נרצחו ונהרגו במלחמת העולם השנייה. יתר על כן, בגרמניה עצמה נהרגו ונרצחו מיליוני אזרחים ונאנסו מאות אלפים בידי הרוסים ואחרים בעת כיבושה לקראת תום המלחמה. האם צריך לציין גם אותם ביום השואה? ודאי שלא. כי גם יום השואה בנוי על רכיב יסוד מארגן לאומי – לזכור את הקהילות היהודיות שנחרבו ואת המיליונים שהושמדו על שום יהדותם."

אסור להתבלבל. מי שמוכר לנו את החיבור הלא נורמלי הזה איננו תמים. הוא מנסה לקחת אותנו למקום הכי רחוק מהמציאות, שרק ניתן. להשכיח שהם הורגים אותנו כי אנחנו יהודים ואנחנו לא הורגים אותם כי הם ערבים. ולמקום הזה נגררת מפלגה חשובה כמו מרצ. ועל ה"נרטיב" השקרי הזה מגוננת כמעט כל תקשורת המיינסטרים. כאילו אין כאן תוקף וקורבן. כאילו אין כאן סיבה ומסובב. כאילו מדובר פה בסיפור על שני תלמידים שהולכים מכות בהפסקה והמורה מפרידה ביניהם בלי לדעת מי התחיל ומי אשם ומי צודק ומי לקח ממי את הגולות.

אז לכולם נוח לברוח אל כמה אנשים שירקו על משתתפי הכינוס וקיללו אותם, והם אכן ראויים לגינוי, אבל אין להם שום חשיבות. כי הם שוליים, כי אין איש שמוכן להביע תמיכה בהם בפומבי. כי ההתמקדות בהם איננה אלא ניסיון לברוח מהשאלות הקשות שמעלה קיומו של הטקס הזה, שאומנם משתתפיו מעטים, אבל הכבוד שהם קיבלו בתקשורת רב מאוד.

הכול כדי שלא להזכיר את האמת הבסיסית, שיש מי שהיא לא נוחה לו פוליטית – שיש כאן רק צד אחד שרוצח במתכוון מבוגרים וילדים, גברים ונשים. צד שלוחמיו טובחים ילדים קטנים במיטתם. צד שאנשיו מסתכלים בכוונת וסוחטים את ההדק ומפצפצים את ראשה של תינוקת שהם רואים שם. צד שלוחמיו עולים לאוטובוס או נכנסים למסעדה, לוחצים על הכפתור ומפוצצים – ויודעים שיקבלו משכורת מהרשות הפלסטינית על פועלם. לא אחד ולא שניים כאלה יש מולנו, אלא נרטיב של עם, שמהלל את השהידים, שבונה על שמם כיכרות, שתולה מודעות המפארות את פועלם. ואיפה אנחנו מול זה? וכמה טיפשים צריכים להיות כדי ליצור "צער משותף", כאילו אנחנו והם זה אותו דב?

שוחחתי שלשום עם נתי סמדר, שהשתתף גם הוא בהפגנה נגד מארגני טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי. לפני 15 שנה ניסתה מחבלת להיכנס לסניף שופרסל בקריית יובל בירושלים, שאותו איבטח אביו, חיים. האב חשד בה, התנפל עליה וגרר אותה בכל כוחו בניסיון להרחיקה מההמון. תוך כדי המאבק, לחצה המחבלת על כפתור ההפעלה והתפוצצה כשהיא רוצחת את חיים סמדר ואת הצעירה רחל לוי.

"הטקס הזה הוציא אותי מדעתי." אמר לי הבן. "דווקא ביום הזיכרון, היום שכואב לכל העם היהודי, לקיים אירוע עם נציגי הצד המבצע את הפיגועים האלה? אפשר להשוות בין אבא שלי שנרצח, ובין מי שנהרגו בשוגג על ידי צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם? מה עוד נשאר לנו חוץ מהיום הזה?".

שאלתי את סמדר, על רקע העיסוק האינטנסיבי של התקשורת בהפגנה, אם מישהו מאמצעי התקשורת שטיפלו בסוגייה פנה אליו.

"אתה הראשון," השיב.

[אהוד: המשוררת הלאומית שלנו אגי [אגנס] משעול כתבה שיר של הזדהות עם המחבלת המתאבדת הזו בירושלים וקראה אותו בכנס בינלאומי בשער ברנדנבורג בברלין].

ועוד משהו צריך לזכור בהקשר הזה, כדי שאנשי הנרטיבים לא יבלבלו אותנו: גם אחרי שנים רבות כל כך, לא קמה בצד הפלסטיני תנועה משמעותית היוצאת נגד כל זה. לא תנועה שתוותר על שאיפותיה הלאומיות, אלא תנועה שתגיד שטבח נשים וילדים הוא משהו שהוא מעבר לגבול ולמוסר.

 ועוד משהו אסור לשכוח: גם בערב האלטרנטיבי הזה, שבו חוברו להם יחדיו בתפרים גסים קורבנות הכוונה הפלסטינית עם קורבנות השגגה הישראלית, לא נמצאו בצד השני יותר מ-200 איש שהיו מוכנים להתחבר לזה.

אבל זה לא נגמר באירוע הזה. ביום העצמאות צעדו כמה אלפי אנשים, בראשותו של ח"כ איימן עודה, האיש והמתינות – עם דגלי פלסטין ודגלי סוריה בצעדת הנכבה.

וגם כאן אפשר לשאול: איפה הבעייה? לנו הנרטיב שלנו, להם הנרטיב שלהם, והכל לגיטימי. והרי אנחנו עוד זוכרים את הביקורת שהיתה כאן בעקבות ההחלטה להפסיק לממן מוסדות ציבור המציינים את הנכבה.

אז זהו, שצריך לסמן קו ולומר שלפחות בשיח הציבורי הישראלי חייב להיות ברור שלא הכול לגיטימי. שלא כל נרטיב עובר כאן. שבסיפור שלנו ושל הערבים אין שני צדדים שווים. שיש כאן צד אלים וצד המגן על עצמו. שיש כאן צד שהוא תוקפן וצד שהוא קורבן של התוקפנות הזאת. שב-1948 לא קיבלו הערבים את ההצעה שאנחנו קיבלנו – לקחת חצי ולוותר על חצי, ובחרו להכריז עלינו מלחמה. שמהשלב הזה היה ברור שמישהו צריך לסיים את הסיפור הזה עם עצמאות ומישהו אחר עם נכבה. שזה או אנחנו או הם. שלשמחתנו הרבה אנחנו נשארנו עם העצמאות והם עם הנכבה. שאם המלחמה ההיא היתה נגמרת אחרת, לא היינו חיים פה כדי להשתתף איתם היום בטקסים.

ומה שמדהים הוא שעדיין, אחרי כל זה, יש פה מי שמתקשים להבין למה המדינה מסרבת לממן מוסדות ציבור המאפשרים לקיים אצלם פסטיבלי נכבה. הרי כבר אמרנו שלכול אחד הנרטיב שלו. ובכן, לשתי הקבוצות הללו לא יכול להיות נרטיב משותף. כמו שהאמת והשקר לא יכולים לארגן ערב בשם האחווה ולנסות לגשר על הפערים ביניהם, כי האמת והשקר הם הפכים זה של זה. אין דרך אמצע. והפוסט-מודרניזם, המסוגל להכיל את הכול ולהגיד שהכול בעיני המתבונן, יש בו משהו עקום מהיסוד. או שהארץ הזאת שלנו או שלא. או שהם מנסים לגרש אותנו מכאן מאז חזרנו הביתה, או שלא. או שהארץ הובטחה לנו או שהיא שלהם. יש מקרים שבהם אין מקום לגם וגם.

וכשהכול עקום וכל נרטיב לגיטימי, אז מרואן ברגותי, שהורשע ברצח חמישה אנשים, יכול להפוך פתאום לאיש שלום שאנשי שמאל מחבקים. רוצח הוא רוצח? זה רק נרטיב אחד. לפי נרטיבים אחרים, רוצח יכול להיות גם איש שלום. נראה לכם מוזר? כנראה לקחתם במחלף את הנרטיב הלא נכון.

אגב, למה רק ברגותי? ומה עם אבו מאזן? האיש משלם מדי חודש בחודשו משכורות לרוצחי יהודים, ובשמאל עדיין ממשיכים לעלות אליו לרגל ולטעון שהוא פרטנר.

ולא, לא ברוצחי העבר הרחוק מדובר, זה של לפני הסכמי אוסלו. אם מחר בבוקר ישחט מחבל פלסטיני שני ילדים יהודיים בפעוטון שלהם, מה-1 בחודש הבא יתחיל אבו מאזן לשלם לו בעבור זה משכורת חודשית. האם יש משהו אלים ורצחני ותומך-דם מזה? לא, אבל בשיח החדש, שבו אין אמת ושקר ואין טוב ורע והכול נרטיבים, אנשי ציבור ישראלים יכולים להמשיך לעלות אליו לרגל, לשמוע ממנו כמה בנימין נתניהו הוא המכשול לשלום, ואפילו לא להקשות עליו שאלות.

ובעולם של נרטיבים יכולה ח"כ זהבה גלאון לצייץ בטוויטר שהיא "בדרך לסיור של שלום עכשיו בבקעת הירדן בעקבות הפוגרומים שהמתנחלים מבצעים בפעילי שמאל, בפלסטינים, ובחיילי צה"ל."

אז נכון שמעבר לביטוי המופרך "פוגרום", כאילו חזרנו לקישינב, מעשי אלימות של מתנחלים בכלל הם עניין מועט מאוד מיספרית, וגם הוא זוכה לגינוי ולהתנגדות רחבה לכל רוחב הקשת המתנחלית. ונכון שהמוני מתנחלים היו דווקא אלה שנשחטו ונורו ונרגמו בידי מי שעליהם מגוננת גלאון. ונכון שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה, ומה שקרה בבית משפחת פוגל באיתמר מזכיר את סיפורי ה"פוגרום" קצת יותר מכל מה שמתכוונת אליו ראש מרצ – אבל אם יכולתם פעם לטעון שגלאון משקרת, אמרו מעתה: היא פשוט מחזיקה בנרטיב אחר.

גם יום השואה, שחל בשבוע שעבר, זימן לנו כמה נרטיבים מעניינים. ח"כ יעל כהן-פארן (המחנה הציוני) צייצה בחשבון הטוויטר שלה ש"דווקא ביום בו אנו זוכרים את המיליונים שנחנקו בתאי הגזים, מחליט רה"מ להתערב לטובת מכל האמוניה המסכן חיי מיליון איש ואישה, במוות מגזים."

הנה, נרטיב. ממש כמו אנשי טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, גם אצל ח"כ כהן-פארן אין רקע ואין מניע ואין סיבה ואין כוונות. יש גזים בחיפה, יש גזים באושוויץ, הכול אותו דבר. לכו תדעו, אולי השואה נגרמה בכלל בשל דליפה של חומרים מסוכנים.

והיא לא היתה לבדה. גם לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור היה השנה נרטיב מעניין בעניין השואה.

"אחד מלקחי השואה הוא כי לא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב," ביקרה ברמיזה עבה כמה תהליכים במערכת הפוליטית שלנו. "לא כל החלטה או חוק שהתקבלו ברוב דעות הם גם בהכרח החלטה או חוק דמוקרטיים, שכן ההיסטוריה מלמדת כי באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות... ימי האופל של המשטר הנאצי לימדונו כי שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם, רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו, אינו שלטון דמוקרטי. הדרך להשמדת שליש מעמנו נסללה כאשר שללו מהיהודים את זכויות האזרח ואת זכויות האדם."

או במילים אחרות, אנחנו צריכים להיזהר מאוד, משום שגם אנחנו, אם לא ניזהר בחקיקה שלנו, עלולים לקום בוקר אחד ולמצוא שאנחנו נאצים.

זהו, שלא, הגברת נאור. השואה לא התרחשה בגלל תקלה במנגנוני הדמוקרטיה הגרמנית. היא התרחשה משום שבצד אחד שלה היו נאצים ובצידה האחר היו יהודים שהנאצים שנאו אותם עד כדי כך שהיו מוכנים לעשות הכול כדי להשמידם. זהו. לא סיפורים של רוב ומיעוט ולא נעליים.

אבל גם נאור לא המציאה את הנרטיב הזה. צה"ל מחנך עליו כבר מזמן. בעבר פרסמתי כאן קטעים מתוך תיק החומר הצה"לי למסע "מפקדים בפולין". שם, תחת הכותרת "המדרון החלקלק", מסביר צה"ל למפקדיו: "על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה־30, ראוי לעיתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?"

וכמו בהרבה מקרים אחרים, בימים של בלבול, ימים שבהם נרטיבים של שקר ואמת משמשים בערבוביה, כדאי לחזור אל דבריו של נתן אלתרמן.

אז אמר השטן:

הנצור הזה איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו,

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

kalman.liebskind@maariv.co.il

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ב

שרגא ופרס

ערב הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, בשנת 1959, עמדה על הפרק שאלת מועמד מפא"י לראשות העיר תל-אביב. בבחירות הקודמות, ב-1955, עמדה גולדה בראש הרשימה, ומשום סירוב סיעת המפד"ל להצטרף לקואליציה בראשות אישה, מטעמים הלכתיים (דבר שלא הפריע להם לימים להיות בקואליציה כשהיתה שר וראש-ממשלה) – עברה ראשות-העירייה לידי הציונים-הכלליים דאז, בראשות חיים לבנון.

בחירות 1959 התקיימו בסימן הכרזה שהודבקה בכל מקום אפשרי וקראה – "הגידו כן לזקן!" – על רקע צדודית פניו התקיפה של בן-גוריון. סיסמה זו אמרה הכול. בן-גוריון סמלה של מפא"י, סמלה של המדינה, דמות מנהיג חריזמאטי הגורפת אחריה המונים.

כשבאו במשלחת זאב וינר, אליעזר שכטר, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט ושרגא, כולם מאנשי ה"גוש", לבן-גוריון כדי להתייעץ מי יהיה מועמד המפלגה "כי תל-אביב איננה סתם עיירה..." – כדברי שרגא, הפתיע אותם באומרו:

"יש לי כבר מועמד לראשות-העיר."

"מי?"

"אתם מכירים המנהל הכללי של משרד הביטחון, קוראים לו שמעון פרס. הוא אדם צעיר, מסור ונאמן. גם כישרוני ויעיל."

חברי המשלחת נדהמו. לשים בראשם אחר ממנהיגי ה"צעירים" במפא"י, עימם שרוי הגוש בחילוקי-דיעות עמוקים (למרות כנס ה"פיוס" שנערך כשנה קודם לכן בכפר-הירוק). מינוי העומד בניגוד לדרכו של שרגא, שבשמה דחה כל מי שנדחק לתפקיד "קודם זמנו", בטענה שאין מצניחים "צנחנים".

אך איש מקבוצת אנשי ה"גוש" המפורסם לא פצה פה. לא העז להמרות את פי מנהיגה של מפא"י וראש הממשלה. רק שרגא, שליו, אזר עוז (העיקר – "שרקצאך נישט!"), והודיע בשקט:

"בן-גוריון (במלעיל) – זה לא יילך!"

בן-גוריון התרגז. החברים האחרים נבהלו. איך אפשר לדבר כך אל בן-גוריון? – אבל שרגא בשלו: "אני מכיר את שמעון פרס ואני מכיר את תל-אביב ואני אומר לך שזה לא יילך!"

לימים סיפר שרגא שלא שלל את שמעון פרס אישית. להיפך. ידידות היתה ביניהם כל השנים, עוד מן התקופה ששמעון פרס היה במידה מסויימת חניכו ב"הנוער העובד", ושרגא ראה בו אחד מגידוליו. אך אותה תקופה החריפו היחסים עם ה"צעירים" ו"שיטות פעולתם לא היו לרוחנו."

לשאלה כיצד העז לעמוד כך נגד החלטתו של בן-גוריון, השיב שרגא:

"לי היתה שפה מיוחדת אליו. כשאמרתי מה שאמרתי, הוא הביט בי. כולם פתחו עיניהם כשהמשכתי ואמרתי: 'בן-גוריון, אני יודע בדיוק איפה יושב עכשיו שמעון פרס עם רעייתו סוניה. בלי כל קשר לעניין קבעתי עימו פגישה, ואני הולך להגיד לו שאתה מציע אותו כראש העיר ואני רוצה שהוא יידע שאמרתי לך בעניין זה: לא.' – כך אני נוהג לעשות. אינני פועל מאחורי הגב. זה אולי משונה. אבל זו עובדה." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

הפגישה עם בן-גוריון התקיימה במהלכו של כנס שנערך בבית "הבימה". לדברי שרגא, אכן הלך אז אל פרס וסיפר לו על מהלך הפגישה, ופרס השיב:

"אני אומר לך שאף פעם לא פעלת בחוכמה כזו. התחום המוניציפאלי זה לא השטח שלי."

שרגא: "ידעתי שכך תהיה תגובתך ועל כן לא תמכתי בהצעה. ידעתי שכהונה זו לא מושכת אותך ולא תמשוך אותך, אני מכיר אותך ואת מחשבותיך, וזה לא זה."  

*

פרס זוכר את התקופה ההיא. לדבריו נראתה מועמדותו בעיני שרגא כ"פרי בוסר". שרגא, המשופשף היטב בענייני בחירות, חשש כי מועמדותו של פרס לא תגרוף די קולות. נוסף לכך, לדברי פרס:

"היה בלב הקבוצה של שרגא חשד שאם המפלגה תיפול בידי תיאורטיקנים גדולים מדי או מרדנים גדולים מדי – הם יהרסו אותה. אנשי ה'גוש' חשבו שהמפלגה מוכרחה להישען על קו פראגמאטי, רציני, ענייני, וצריך לתת הגנה לכל המנהיגים וההנהגה. מה עוד שאחדים מהם צמחו מתוך תל-אביב, כמו נמיר וארן. חוט שידרה פראגמאטי של המפלגה, כך הם ראו את עצמם. וכל מי שקפץ, מלמעלה או מלמטה, נראה להם כסכנה. יש לאפשר לבן-גוריון לעסוק בפוליטיקה באין-מפריע, ויש לתת גיבוי להנהגה הוותיקה, לדאוג לחלק המגיע לה במפלגה, ל'סידור-עבודה'. והנה כאן באים חבר'ה חצי-נחמדים חצי ארחי-פרחי, סייחים חסרי-סבלנות, שוברי גדרות, ובן-גוריון מריץ אותם מהר מדי, לדעת הוותיקים.

"במשך הזמן נוצרה מערכת יחסים חברתיים ב'גוש'. אכלו יחד דג מלוח ושתו 'כוסית'. ראו עצמם כנושאי חוכמת החיים של המפלגה. וראו שהצעירים מערערים את ההנהגה בטרם בוא הזמן. על אחדים מאיתנו חשבו שאנחנו 'פראים', לא נוהגים לפי כללי המשחק. אך הם הבחינו בינינו, בתוך החבורה. אברהם עופר הסתבך איתם בקרב על סניף תל-אביב, מבצר שאסור לערערו, בעיניהם. אותי הכיר שרגא כשהייתי בן חמש-עשרה, הפגישה הראשונה של קבוצתי ב'הנוער העובד' היתה אצל שרגא בבית. אליי, לא היתה לו כמעט התנגדות."

*

לימים אכן נקשרה בין פרס לשרגא רעות עמוקה ונאמנה. מכל צמרת ה"צעירים" של מפא"י – הלך לימים פרס בעקבות שרגא. בן-גוריון היה רבו ומורו של פרס, אבל לפרס לא היה שרגא משלו, לסייע לו בתחום המפלגתי – ולכן לא היה יכול להיות "פרימדונה" כבן-גוריון.

לאחר הקמת רפ"י היה על פרס להיות מעין "שרגא" לעצמו ולאחרים, להפשיל שרוולים ולשאת בכל העבודה הסניפית, המייגעת והסיזיפית. פרס למד מהי מפלגה ומהם חיי סניף באותה דרך קשה ששרגא המליץ עליה ואף חסם בשמה לא-פעם פעיל צעיר שהתפרץ לתפקיד בכיר: "קודם תהיה עשר שנים מזכיר סניף מפא"י בזרנוגה ג'. תלמד מהי עבודה מפלגתית בשטח. מהן השיטות. דברים אלה לא תדע לעולם בשיטה של הצנחה מלמעלה."

מי יודע אם דרכו של פרס לא היתה אחרת אילו נמצא לו מראשיתו עוזר נאמן כשרגא – לשאת כליו כל השנים, ולנהל עבורו את "סידור-העבודה" במפלגה.

*

מועמדות פרס, לבחירות לראשות עיריית תל-אביב ב-1959, נפלה. שרגא המשיך לפעול במרץ:

"נפלתי על המצאה חדשה. קראתי ל'עזרה ראשונה' את פנחס ספיר. יונה כסה היה מזכיר סניף המפלגה בתל-אביב. עם ספיר עבדתי עשרים שנה ברציפות בטיפול בבעלי-מלאכה, סוחרים וקואופראציה. היינו מתייעצים בהרבה דברים, בייחוד כשהיה צורך לקבל הכרעות. נפגשתי עם ספיר וכסה בירושלים והחלטנו להיפגש בו-בלילה עם נמיר, שהיה אז שר-העבודה, בדירתו בירושלים. כבר היה שתיים בלילה. אמרתי לספיר ולכסה: 'נעיר אותו ונציע לו להיות ראש-עיר. אפילו בשעה כזו, הוא לא יגרש אותנו. קודם כל, הוא איש נימוסים. הוא חבר שלי והוא בידידות אתכם.'

"הערנו אותו. הוא הביט עלינו ושאל: 'מה קרה?' – כשני רגעים נדהם: 'מה קרה שבאתם בשתיים בלילה?' – כששמע את משאלתנו, שאל: 'אתם רוצים להוציא אותי מן הממשלה? זה עתה נכנסתי אליה. התחלתי להתרווח במשרד העבודה. רק עכשיו התחלתי למצוא בזה עניין. שמתי יד על ענייני שיכון ומעברות. אתם עושים לי עוול. לא רק לי באופן פרטי אלא גם לעניין.'

"אמרנו לו: 'ההכרעה כבר נפלה. מחוז תל-אביב של המפלגה יתכנס לאשר את זה. זה דין התנועה ואין לעשות שום דבר. אתה תמיד מקבל את דין התנועה!'

"נמיר שמע את הדברים אך ניסה שלא לקבל את הדין. אחרי שיחה של שעה וחצי אמרתי: 'מרדכי נמיר, אתה מתבקש לבוא לביתו של שרגא נצר בבוקר, בשעה שמונה, ויבואו גם ספיר וכסה. עכשיו לפנות בוקר, אני נוסע הביתה ואודיע לאשתי, דבורה, שאתה תבוא בבוקר. היא תשמח מאוד לארח את החברים האחרים ובייחוד אותך, כראש העיר הבא של תל-אביב. היא תשמח שיהיה לה חבר ראש-עיר.'

"אני זוכר שנמיר קילל אותנו וצעק עלינו..." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

בבוקר בא נמיר אל שרגא, הסכים להתפטר מהממשלה ולעמוד בראש רשימת מפא"י לבחירות לעירייה. הוא כיהן תשע שנים כראש העיר תל-אביב והטיל בה חותמו אול יותר משהיה מצליח לפעול אילו נשאר שר בממשלה.

*

ההצעה להציב את פרס בראש רשימת מפא"י לבחירות לעיריית תל-אביב היתה בעיני ההנהגה הוותיקה של מפא"י ב-1959 בבחינת "חילול הקודש", היא עוררה חשד. לשרגא היה האומץ להתנגד לה ולהביא לדחייתה – אך "הורדת" נמיר מהממשלה לאותו תפקיד-ממש, כשגם הפעם היוזם, המוציא-לפועל המפעיל – הוא שרגא, נתפסה אף היא בחשדנות על-ידי אותה הנהגה ותיקה.

שרגא מילא כאן תפקיד-ביניים, לטובת בן-גוריון והמפלגה, כפי שנראו בעיניו, ובשירותם, אך כבר נזרעו כאן זרעי המשבר שעתיד-לבוא, כאשר יהיה על שרגא לבחור בין נאמנותו לבן-גוריון, הפורש ועימו בעיקר ה"צעירים", אנשי רפ"י – לבין ההנהגה הוותיקה, חבריו בני-דורו של שרגא, מרבית אנשי ה"גוש", שנשארו והיו מפא"י.

ראוי לחזור ולהדגיש כאן כי לאחר הפילוג במפא"י והקמת סיעה ב', שנעשתה ל"תנועה לאחדות העבודה" וב-1948 התאחדה עם "השומר הצעיר", במסגרת מפ"ם – נשארה מרבית הנוער, דור ההמשך  של מפא"י – מחוץ למפלגה. זה, בין השאר, הרקע ליריבות שהביאה ב-1949 לפירוק הפלמ"ח, שרק שלושה ממפקדיו באותה עת, אליעזר שושני, אסף שמחוני ומשה נצר, בנו של שרגא, היו אנשי מפא"י, וכל שאר הצעירים, דוגמת יגאל אלון, שהיו אמורים לשמש דור המשך למפא"י – היו אנשי "אחדות העבודה", רובם במסגרת "הקיבוץ המאוחד". על מצב זה קונן בשעתו ברל, כאשר הרגיש כי בחלקו של טבנקין, רעו ומתנגדו, עלה לאחר הפילוג – הנוער, גידול דור ההמשך.

שרגא מצדיק את צעדו של בן-גוריון: "התנגדותו לפלמ"ח נבעה מהחשש, שמא יהפוך גוף זה למעין צבא פרטי של 'הקיבוץ המאוחד'. בפירוק הפלמ"ח תמכו אנשים שהיו שייכים לקבוצה שייסדה את הפלמ"ח כמו אסף שמחוני ומשה נצר." ("רשימת מפנקסי", עמ' 49).

בן-גוריון ודאי הרגיש אותן שנים בפער שנוצר כתוצאה מאיבוד דור הפלמ"ח למפא"י, ובצורך להקים במפלגה משקל-שכנגד מקרב הצעירים, שיבואו אחרי ההנהגה הוותיקה (שרובה בת-גילו של בן-גוריון או צעירה ממנו בעשר שנים לכל היותר) – אחרת ייווצר פער של דור שלם במפלגה, ויהא חשש להמשכיותה. ומי יודע אם לא היה זה אחד מאסונותיה הגדולים של מפא"י, כמעט מראשיתה: לדור ההנהגה הוותיקה ולאנשי ה"גוש" לא היה, במישור העסקנות המפלגתית, המשך הולם, אורגאני, דור בעל מרקמים חברתיים משותפים, כפי שהיה למשל דור הפלמ"ח, שנוטרל מכל השפעה פוליטית ממשית בישראל של אותן שנים. אולי משום כך רבו בה, במפא"י, לימים, "הצנחנים", ייבוא של הנהגה מפלגתית שלא היה עולה על הדעת בתקופות הקודמות, ואשר שרגא היה כל ימיו ממתנגדיו החריפים ביותר מסיבות עקרוניות ופרסונאליות גם-יחד.

זאת עוד, "אחדות-העבודה" נשארה כל השנים מפלגה אליטיסטית, קטנה, שבסיסה "הקיבוץ המאוחד", בעוד מפא"י הפכה, עם הקמת המדינה ותקופת  העליות ההמוניות, ובהנהגתו של בן-גוריון – למפלגת המונים המאגדת ומייצגת סקטורים שונים אשר העניקו לה כוח אלקטוראלי אך גם טישטשו את זהותה האידיאולוגית והעצימו את מנגנוניה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* באחת המדינות היהודיות הרבות, הפרושות מהודו ועד כוש, התמנה שר תרבות ממוצא מרוקאי אבל לפי התנהגותו עלתה עד מהרה השאלה אם הוא מצאצאי היהודים שגורשו מספרד הנוצרית או שהוא מצאצאי הברברים, עובדי האלילים שהתגיירו?

* למר הייטנר, מדוע שלא יתנו לאזרחי המדינה לחגוג את שבתם כרצונם, לפי נטיותיהם, דרישותיהם וצרכיהם? מה הצורך בכפייה? אני מבינה את חבר הקיבוץ, ומה הבושה. אפילו אם סיבות תמיכתו הן כלכליות. "אם אין לחם אין תורה," כפי שאולי היית אומר בעצמך.

אביבה קם

* אם להאמין למתפרסם בתקשורת על התנהלותה של שרת התרבות מירי רגב בפרשת שבוע הספר העברי – הריהי כמו פילה בחנות חרסינה.

אישיות ממלכתית זו, המדברת בשם "קיפוח" עדות המזרח, וכביכול גם מייצגת אותן [בהשכלתה הרחבה] – מצטיירת יותר ויותר כתאונת עבודה פוליטית, ולראש הממשלה מומלץ להחליפה בהקדם כדי שלא לבזות את משרד התרבות, שאנשים רציניים כשולמית אלוני ומתן וילנאי עמדו בשעתם בראשו.

נראה לנו שהסיבה היחידה להשארתה של שרת התרבות הכושלת בתפקידה היא – שאם היא תתעקש לעמוד בראש משרד אחר, אולי מרכזי יותר – היא עלולה בבערותה לגרום שם נזקים גדולים הרבה יותר, שאולי גם יהיו בלתי-הפיכים.

* כמי שהיה במייסדי קיבוץ עין-גדי [הייתי אופה] כואב לי הלב לקרוא על קשייו כיום, הנובעים בעיקר מנסיגת ים המלח ומהתפשטות הבולענים, שהרסו כל חלקה טובה במטעים ובמפעלים של הקיבוץ הנהדר הזה, ששכנו על חופו של הים ובסמוך לו.

יש לי חלום – שתבאנה לפתע שבע שנים טובות וגשומות, הכנרת תתמלא, סכר דגניה ייפתח, הירדן יזרום דרומה וים המלח יחזור להיות מה שהיה, עם הלשון המוקפת מים ולא אדמה צחיחה.

וזה לא רק חלום. בעבר היו שנים שכדי להגיע למערת סדום [הסגורה כיום] היה צריך לשוט אליה בסירה!

* לאור התמיכה האוהדת לה זוכה הרוצח המתועב ברגותי בתקשורת ובסאטירה הישראלית, במיוחד בעיתון "הארץ", כאשר באכילת ואפלה בהסתר ב"צומו" הוא מוצג כקורבן התעללות מצד שירות בתי הסוהר בישראל – אנחנו מתפלאים מאוד כיצד זה נשיאה המתועב של טורקיה ארדואן טרם זכה לפרץ אהדה דומה מצד אותם חוגים הנותנים את הטון התקשורתי האינטלקטואלי בתל-אביב רבתי ובחבורת נשותיה הטמבליות הנאורות, ובהם אולי גם כמה מגדולי סופרינו, התומכים בהכרת האו"ם במדינה פלסטינית, וככה מצליחים להישאר בכותרות על כל נאד שהם פולטים וגם לזכות בפרסים חשובים של פעילותם הפרו-פלסטינית למען "השלום".

* בנדלה: בעניין ילדי תימן: גם אני חשבתי כמוך, כי זה לא הגיוני שאנשים נאורים עושים דברים כאלה. לאחר המישדר הבנתי שכל מה שחשבתי שגוי. חבל שלא ראית את המישדר. חפש אותו באינטרנט, ואחר כך נדבר. יש שם עדויות של רופאים, של אנשים שהיו אחראים על בתי תינוקות שלשם נשלחו ילדים חולים וכו' וכו'. אחרי שתראה את זה – נראה אם תישאר בדעתך.

* שלום לך מר בן עזר! לרשימתך הקצרה אודות משחת השיניים, הרשה לי להוסיף כי על השפופרת של משחת השיניים "שנהב", שהייתה מחומר מתכתי בצבע צהבהב-אוקר בהיר, הופיעה הכתובת​ הבאה:

"על מברשת יבשה בעלת זיפים קשים

פזור משחה כדי שליש המברשת"

כילדה, חיברתי לה מנגינה והייתי מזמרת אותה לפני כל צחצוח שיניים.

*

לדבריך אודות "ילדי תימן הנעדרים" אני מבקשת לדייק:

לא היו אלה רק ילדי תימן, היו גם לא מעט ילדים ממוצא טוניסאי, עיראקי, רומני, ואף מיספר ילדים ממוצא פולני. המכנה המשותף היה של ילדים שהוריהם חדשים בארץ, אינם דוברי עברית טובה, והם תמימים במיוחד. [אני אישית הבאתי לערב מיוחד שהוקדש לנושא בעפולה, וצולם לטלוויזיה, בחור ממוצא טוניסאי שגדל בקיבוץ עמיר ונחטף מאמו יוצאת טוניס. והוא סיפר מתי נודע לו על כך, ומה קרה לאימו במשך כל השנים הללו. נכח באותו ערב גם בחור ממוצא תימני שנחטף ואומץ על ידי משפחה אשכנזית וגדל כאשכנזי לכל דבר, ובסיוע בדיקות הד.נ.א. וחה"כ נורית קורן, מצא את אחיו ודודניו לאחרונה.

אין לכך קשר הכרחי עם עוזי משולם ז"ל, זה סיפור גדול הרבה יותר מעוזי משולם, או מכל שם אחר.

זהו סיפורה של מדינתנו הצעירה בשנים לא קלות, [1950-1954] שקרו בה לצד אירועים היסטוריים כבירים, אירועים לא הומניים, שעלינו להתבייש ולהודות בהם, ובעיקר להתפלל שלא יקרו שוב לעולם.

*

תודותי מקרב לב לנעמן כהן על מחמאותיו, דבריו ריגשוני. אני איתו בנושא קסטנר.

*

תודה למשה גרנות על הצעתו לשלוח את המכתב לארז ביטון עצמו. המכתב נכתב לפני קרוב לשנה ונשלח גם אליו כמובן. הוא לא ענה לי, אולם שמעתי שהתראיין בטלוויזיה והשמיץ.

אני , לעולם איני יורדת נמוך, לא עונה ולא תוקפת. מה שכתבתי היה מאופק ביותר, אבל הספיק.

עירית אמינוף

עפולה.

אהוד: אני חוזר על דבריי: "חטיפת ילדי תימן" היא עלילת דם מרושעת בנוסח ה"שטירמר" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" – על היישוב הוותיק בישראל, שרובו היה אשכנזים, יישוב שטובי בניו נפלו זה לא מכבר במלחמת השחרור שאיימה לכלותו, יישוב קטן ולא עשיר שקלט במסירות ובהקרבה בלתי-רגילות את העליות ההמוניות, גם את התימנים, אשר כדי שלא לבייש אותם לא מרבים לספר באיזה מצב, גם מצב בריאותי, הם הגיעו ארצה ב"מרבד הקסמים".

אילו העלילה הנבזית והמטונפת הזו היתה נכונה – היו צריכים להתגלות בארץ ובארה"ב עשרות ואולי מאות ילדים וילדות תימניים, כיום בני 65 ויותר – ש"נחטפו" "נמכרו" ו"אומצו"!

* האפשרות שטראמפ, נתניהו ואבו מאזן יפגשו באיזור שלנו לוועידת פסגה וישיגו התקדמות בנושא השלום – היא הזוייה לחלוטין. עולה חשש כי בסכסכוך הישראלי-פלסטיני טראמפ מבין כמו שקודמו הבין, כלומר כמעט לא כלום.

* אקונומיסט, "הארץ" [באינטרנט, 10.5]: "באווירה כזאת, אלימות והטרדה הן תופעות נפוצות. בארבע המדינות שנסקרו [מצרים, לבנון, מרוקו והרשות הפלסטינית] 10% עד 45% מהגברים שהיו נשואים הודו שהיכו את נשותיהם. 31% עד 64% הודו שהטרידו נשים ברחוב. פחות ממחצית מהגברים המרוקאים סבורים שאונס במסגרת נישואים אמור להיות מוגדר עבירה. רובם מצפים שנשותיהם יקיימו אתם יחסי מין על פי דרישתם."

* לאחרונה התקיים ב"בית היוצר" של אקו"ם בנמל תל-אביב מפגש של סקטור הספרות ה"רצינית" באקו"ם, סקטור הכולל משוררות ומשוררים, סופרות וסופרים, גם לילדים ונוער, שנציגתו הנאמנה בדירקטוריון היא המשוררת מרגלית מתתיהו. המפגש התקיים בהנחייתו של מנכ"ל אקו"ם יוריק בן-דוד.

 על הפרק היו, בין היתר, שני נושאים חשובים: הפסקת התשלומים לסופרים עבור שימוש ביצירותיהם במופעים פומביים שלהם, על פי הצהרותיהם השנתיות, נוהל חלוקה שאקו"ם ביטל ובכך הקטין מאוד את הכנסותיהם של הסופרים, כי העביר את האחריות להצהרות האלה למקומות שבהם הם מופיעים, גופים שכמובן אינם מעוניינים להצהיר ולשלם!

ומדובר לא בתשלום הישיר עבור ההרצאות עצמן אלא בתשלום עבור קריאת יצירות, שירים וסיפורים, במהלך המופעים הללו.

וכן עלתה על הפרק הזדקנות הסקטור. ללא קבלת סופרים ומשוררים חדשים בעלי זכות הצבעה, תופעת ההזדקנות עלולה להביא להימחקותו של סקטור הספרות הרצינית ובעקיפין גם להשתלטות עויינת על אקו"ם מצד נציגי סקטורים אחרים. בשנים האחרונות היו שני ניסיונות השתלטות עויינת כזו, שנמנעו בעיקר בעזרת "גיוס" כללי של סקטור הספרות הרצינית, אשר לצערנו, בדרך הטבע, חבריו המבוגרים הולכים וכלים מן העולם. לאחרונה הלך לעולמו הסופר גדעון תלפז. זמן לא רב לפניו חנוך ברטוב.

למרבה הפלא, איש ואישה מ"הפרימדונות", חברי אקו"ם, מקבלי פרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות בשנים האחרונות, סכומים לא מבוטלים, לא טרח לבוא למפגש החשוב הזה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל