פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1242

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט באייר תשע"ז, 15 במאי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בְּרָחֵל אֲחוֹתֵנוּ הַגְּדוֹלָה. // שמאי גולן: ספרות השואה בתקופת השואה ומיד אחריה. // במלאת 72 שנים לכניעת גרמניה הנאצית לצבאות בנות הברית. יצחק שנברג [שנהר]:  ימים / מסיפורו של פליט. נדפס לראשונה בגיליון הניצחון של "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", מאי 1945. // משה כהן: לינץ' שיגרתי. // אורי הייטנר: 1. לשרת את העם. 2. שאלות לעמוס עוז. 3. צרור הערות. 14.5.17. // יעקב חסדאי: החולה והסנדלר. // יהודה ראב: בדווי יהודי בפתח תקוה, מזיכרונות יהודה ראב, מתוך "דף המידע של איתמר" בפרק: אברהם יערי. // הפילוסוף הקטן, כתבה: ד"ר חנה הרציג. // עמוס אריכא: אחותנו לוסי אהריש. // נוי קוגמן: סורה חושך – תגובה חינוכית למלחמה בסוריה, והזמנה לאירוע באילת. // נעמן כהן: בזכות ציון יום הנָכְּבָּה, הנָכְּבָּה עונש מוצדק ולא מספיק. // דינה קטן בן-ציון: "על בית ומלים", מהלך חיים. // לאה שורצמן (בן עזר): ערב מקסים בהיכל התרבות עם ונגרוב. // עמיקם יסעור: אדיר כהן לגבורות. // רות ירדני כץ: "50 כוכבי מישלן", מסע קולינרי להארה מאת צלק. // מוטי הרכבי: כמה שינויים היסטוריים קלים שירצו את השמאל לפני ביקור טראמפ במצדה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", נ"ו. מכתבים [1]. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק חמישי, אהבה אסורה. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

בְּרָחֵל אֲחוֹתֵנוּ הַגְּדוֹלָה

בְּסֵפֶר "בְּרֵאשִית", פֶּרֶק כ"ט, פָּסוּק י"ח 

כָּתוּב הַנִּיב הַקְּלָסִי "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה"

אַךְ בְּשָבוּעַ זֶה (אַל תֵּחַשֵּב לִי זֹאת לְחֵטְא)    

אֲנִי רוֹצֶה לַחְרֹג מִן הַמָּסֹרֶת הַיְּשָנָה

וּלְהַבִּיעַ כָּאן תְּמִיכָה וְהִזְדַּהוּת טוֹטָלִית 

עִם מְחָאַת רָחֵל, אֲחוֹתוֹ הַדְּגוּלָה שֶל יְצְחָק רַבִּין זָ"ל

עַל חוֹבֶרֶת מוּפֶקֶת לְרֶגֶל נִצְחוֹן מְחָאַת הַפַּלְמָ"ח הַמּוֹרָלִית 

כְּשֶבְּשַעַר-הַגַּיְא הֻנְצְחוּ חַלְלֵי הַפְּרִיצָה לַבִּירָה, אַךְ זֻלְזַל

תּוֹך הִתְעַלְּמוּת  בּוֹטָה שֵם מְפַקֵּד חֲטִיבַת "הַרְאֵל",

שֶכָּל מְשַכְתְּבֵי תּוֹלְדוֹת מִלְחֶמֶת הַשִּחְרוּר 

בְּטִיפֶּקְס הַכָּזָב שֶל הַעֲלֵם וְשֶל הַרְעֵל

בְּרַעַל הַסִּלּוּף, הַמְּחִיקָה וְהַצִּנְזוּר

שֶל הָעֻבְדּוֹת, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתָהּ אֱמֶת נִצַּחַת

שֶאֶת חֶלְקוֹ שֶל רַבִּין בְּאוֹתָהּ מַעֲרָכָה

אִיש לֹא יוּכַל לְהַעֲלִים, לָכֵן  כָּל-כָּךְ מוּכַחַת

צִדְקָתָהּ שֶל רָחֵל אֲחוֹתוֹ שֶהֶחְלִיטָה בְּזַעַם רְצוּף תּוֹכֵחָה 

כִּי לְנֹכַח גַּסּוּת וְחֶרְפָּה זֹאת הִיא לֹא תַחֲרִיש כָּאן וְלֹֹא תֶחֱשֶה    

 עַל עַוְלָה מְקוֹמֶמֶת כָּל-כָּךְ שֶאֶת כָּל אִיש-מַצְפּוּן בְּאַרְצֵנוּ הִכְעִיסָה

כְּשֶסִפְּרָה בְּתָכְנִית-רַדְיוֹ שֶל כַּרְמֶלָה מְנַשֶּה

עַל בִּטּוּל חַבְרוּתָהּ בְּאוֹתָהּ עֲמוּתַת הַפַּלְמָ"ח שֶעַל כָּךְ לֹא הִתְרִיסָה.

וְכֻלָּנוּ, אוֹתָם הַיּוֹדְעִים אֵיךְ הִשְמִיץ אוּרִי מִילְשְטֵין אֶת רַבִּין בְּלִי סוֹף

וְכֵיצַד הִגְדִּיר מֵאִיר פָּעִיל אֶת קִטְרוּגָיו כְּרֶפֶש,

חַיָּבִים לַמְרוֹת מַחְלֹקֶת זוֹ אֱמֶת פְּשוּטָה לַחְשֹׂף

מוּל צֵרוּף מַתְמִיהַ זֶה שֶל טַעַם רַע, חֻצְפָּה  וָטֶפֶש

וְלוֹמַר כָּאן דּוּגְרִי כִּי חוֹבֶרֶת זוֹ שֶל בֵּית פַּלְמָ"ח

בָּהּ מֻנְצָח אֲתַר שַעַר-הַגַּיְא עַל שֵם נוֹפְלֵי "הַרְאֵל"

אַךְ מֻשְמָט שֵם מְפַקְּדָהּ  שֶל חֲטִיבָה זוֹ, הִיא מִסְמָךְ 

שֶכּוֹתְבָיו צְרִיכִים לְהִתְבַּיֵּש  בּוֹ, לֹא לְהִתְהַלֵּל

וּבִמְקוֹם "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" יֵש לוֹמַר בְּקוֹל רָם  בְּלִי  לַחְדֹל

שֶאֲנַחְנוּ תוֹמְכִים כָּאן הַיוֹם בְּגָלוּי בְּכָל נֶפֶש וָלֵב בְּקוֹלָהּ

שֶל רָחֵל שֶהָיְתָה בֶּעָבָר אֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה שֶל יִצְחָק הַגָּדוֹל 

וְכָעֵת, בִּמְחָאֲתָהּ, הִיא אֲחוֹתֵנוּ הַגְּדוֹלָה.

* * *

שמאי גולן

ספרות השואה בתקופת השואה ומיד אחריה

ספרות השואה  נכתבה, בעיקר מאז תום מלחמת  העולם השנייה – כספרות  על גורלם של היהודים תחת השלטון הנאצי, והשפעתם של אימי העבר, על הניצולים ואף על סופרים יהודים שלא התנסו אישית בשואה. יצירות ספרות על השואה נכתבו גם בעצם ימי השואה, בארצות השלטון הנאצי, ואפילו בגיטאות, אך רובן אבדו עם מחבריהן.

נושאיה של ספרות השואה הם:

סבלו של היהודי ועמידתו בסבל, אכזריות הרוצחים הגרמנים ומסייעהם, אדישותם וצביעותם של העומדים מן הצד, נסיונותיהם של הניצולים לשקם את חייהם בצל זיכרונות העבר, והטראומה שהשאירה השואה בעם ישראל כולו.

בספרות זו ניתן להבחין במעבר מן הרישום התיעודי וניהול יומנים, (כגון  יומנה של אנה פרנק) עד לאמנות תיעודית-למחצה, ומכאן – לאמנות הצרופה. היצירה הספרותית של השואה הופכת לעתיים ליצירה כלל אנושית, העוסקת בבעיית קיומו של  האדם בעולם האבסורד.

בספרות העברית

לשואה ולהשלכותיה השפעה על רוב המספרים והמשוררים העברים.

בין כותבי הפרוזה בולטת קבוצת סופרים, שעלו לארץ-ישראל אחר שנות ילדות בשואה, והפכו כביכול ל"צברים". ביצירותיהם עוברת על הגיבורים מטאמורפוזה הגורמת להם לתחושת תסכול ולהאשמה עצמית, על שבני משפחתם נספו, ואילו הם ניצלו, ועתה אף מתכחשים לזכרם ולמורשתם התרבותית.

דרך התמודדות אחרת עם הנושא היא זו של "החזר לאחור" – מציאות העבר, המסבירה את התנהגותו של הגיבור בהווה, כגון: אצל בן-ציון תומר, שמאי גולן, איתמר יעוז-קסט, אורי אורלב. 

לעומת-זאת נשארים גיבוריו  ניצולי השואה של אהרון אפלפלד מעוגנים בעולם העבר, בימי הסיוט של ערב-השואה ובשנות הנדודים שלאחריה. הם איתנים ברצונם להישאר בחיים, בבחינת התגלמותו של היהודי הנצחי.

התמודדות ישירה עם מציאות השואה, החיים בה, המאבק והמרי ונסיונות השיקום בארץ, הם נושאי יצירתם המשותפת של י. וא. סנד.

גם סופרי דור מלחמת-השחרור והדור שאחריה, אשר לא התנסו באימי השואה, נזקקו  לנושא השואה ביצירותיהם, כגון: המפגש בין  חיילי הבריגדה היהודית  ובין פליטי-השואה  על אדמת אירופה (חנוך ברטוב), מפגש השליח, יליד הארץ, עם  הפליטים במחנות-הניצולים (חיים גורי), ניסיונות ההתכחשות של ילידי  הארץ לקרבנות השואה (א. מגד). משה שמיר  מציג את  היהודי התובע פיצויים על סבלותיו בשואה, לאה גולדברג ביקשה לתאר את עולמו הפנימי של הניצול. עמוס עוז מעלה את השואה כקטליזטור בתהייה על עצם הקיום היהודי וזהותו.

העימות בין עולם האתמול, עולם הילדות, ובין התקופה הנאצית וההווה בגרמניה, משמש נושא לסופרים  שעלו ארצה קודם השואה, מאירופה ובעיקר מגרמניה, כגון נעמי פרנקל, יהודה עמיחי, דן בן-אמוץ, רות אלמוג.

התייחסותו של עגנון לנושא  באה לידי ביטוי בעיקר בתחושה שהיישוב בארץ לא עשה די למען הניצולים אחרי השואה, למשל ב"לילה מן הלילות".

בשירה, בניגוד לפרוזה, בא נושא  השואה לידי ביטוי מובהק כבר בעצם ימי המלחמה, כך אצל רוב  המשוררים שחיו  בא"י  בתקופת מלחמת העולם השנייה, כגון: ש. טשרניחובסקי, נ. אלתרמן, א. שלונסקי, ש. שלום, ד. שמעוני, י. פיכמן, זרובבל גלעד, ע.זוסמן, משה טבנקין, צבי ארד, י.צ. רימון, אברהם חלפי, מ.בסוק, יוכבד בת-מרים,  אמיר גלבוע, ועוד.

לימים ניתוספו אליהם משוררים ניצולי-שואה, שעלו ארצה, ובשיריהם חזרו וחיו את חוויות העבר, כגון: אבא קובנר, דן פגיס, מ. וינקלר, יעקב בסר, מ.ויזלטיר, איתמר יעוז-קסט, יעקב ברזילי.

 יעקב קצנלסון, שחי בגיטו ורשה, ונרצח באושוויץ יחד עם בנו, כתב את "השיר על העם היהודי שנרצח" ביידיש ובעברית.

חלקם תיארו את מראות החורבן ואת מראות נדודי שארית-הפליטה והעפלתה  לארץ, כגון ק. א. ברתיני  וצעירים מהם שלא התנסו בשואה: חיים גורי, שלמה טנאי, אבנר טריינין, אנדד אלדן, ט. כרמי, ראובן בן-יוסף, רבקה מרים. בארה"ב כתב המשורר א. צייטלין על חורבן יהדות אירופה. ואולם, מבין כל המשוררים  העבריים הכותבים על גורל עם-ישראל בימי השואה, בולט אורי צבי גרינברג, ובעיקר בספרו "רחובות הנהר".

נוסטלגיה והתרפקות על עולם שחרב, קריאה למרי ולנקמה, קריאת-תיגר על העומדים אדישים מן הצד וזעקת-קינה של היישוב היהודי בא"י, הם המוטיבים של שירי השואה.

המשוררים-העדים לשואה מספרים גם על המאבק היומיומי ברעב, בקור ובמחלות, על הנסיעה בקרונות החתומים, על הזוועות של מחנות ההשמדה,  ועל החיים העולים בעשן-הארובה. ובצד כל אלה – על התקווה להינצל ולהגיע לארץ-ישראל. יש שהמשורר מבקש למלא בשירתו מעין צו-שליחות אלוהי, ויש שגוברת  תחושת הקינה.

פעמים באה השואה לידי ביטוי בדרך של חלום סוריאליסטי , משל, אלגוריה, או סמל, ופעמים נזקק המשורר לסמלים מן המקרא ומן המדרשים, כסמל  העקידה. יש שהשואה נתפסת כמבול שירד על עם-ישראל, והנאצים – כהמן  הרשע, כעמלקים. עם ישראל  משול ליוסף, הבן האהוב, המושלך אל הבור, או ליונה הנשחטת יומיום.

גם לתפיסה ההיסטוריוסופית מקום בשירה זו – השואה היא מאבק בין העם היהודי הטוב  לבין הגויים האכזריים, בין רוח-היהדות, ההומאנית, ובין רוח-הנצרות המסומלת בכוח הפיסי הגס. השואה אף מוצגת  כשלב ברצף הייסורים של העם היהודי – מיציאתו לגולה – בבחינת  עונש משמיים. ואולם, לעיתים מתכחשת שירה זו לאלוהי ישראל, המנהיג עולם מופקר זה, שבו חוגגת האלימות את ניצחונה. לפיכך על היהודים ליטול לידיהם את תפקיד הנקמה, כפי שכתבו בשירי ההשבעה והנדר: לזכור ולא לשכוח עד דור אחרון.

בספרות האידיש

 קודם המלחמה, היו לא-מעטים מבין הסופרים שכתבו ביידיש על השואה הקרבה. לצד הקינות  ותיאור הזוועות מפעמת בספרות זו, וגם ביצירות הרבות שנכתבו בעצם ימי השואה, האמונה בניצחונו הסופי של הצדק. לפי מכתבי-הלוואי ששרדו, מטרת הכתיבה היתה להשאיר עדות לסבלו ולמותו של עם-ישראל.

המשורר הבולט של שירת השואה היה י.י. קצנלסון, שכתב כאמור, בעצם ימי השואה את שירו המונומנטלי "השיר על העם היהודי ההרוג". משוררים אחרים, ששיריהם נישאו בפי יושבי הגיטאות והמחנות, היו: מ. גבירטיג – מחבר "שרפה, אחים, שרפה." הירש גליק – מחבר "שיר הפרטיזנים", הרשלה דנילביץ וישראל שטרן.  עם חברי קבוצת "וילנה הצעירה"  בגטו וילנה נמנו המשוררים א. סוצקוור ושמרל קצ'רגינסקי. השואה משמשת נושא מרכזי, אחרי המלחמה, בשירתו של ח. גרדה. אף רבקה קביאטקובסקי-פנחסיק וחוה רוזנפרב תיארו בשיריהן את סבל היהודים בגטו.

בתחום הסיפורת יצרו: ירחמיאל בריקס, המספר ב"הומור שחור" על החיים בגטו ועל מאבק-הגבורה הפסיבי; ישעיהו שפיגל; ק.צטניק (יחיאל דינור) שכתב (ביידיש ובעברית) על הגטו ועל מחנות-ההשמדה; לייב רוכמן, שספרו "בצעדים סומים על פני האדמה" הוא מעין חזיון אפוקליפטי של החייאת מתי השואה עד בואם לא"י. ועוד.

בספרות הכללית

קובץ שירים ראשון, "מן התהום", שנתחבר בעצם ימי השואה, בלשון הפולנית, נתפרסם ב-1944. היה זה פרי-עטם של משוררים יהודים-פולנים ומשוררים פולנים, על מאבקם והשמדתם  של יהודי פולניה. הספר הודפס במחתרת בווארשה, ויצא לאור לציון יום-השנה הראשון למרד גטו וארשה.

אותם נושאים – הפרטים והקהילות שהושמדו, ההשפלה והניוון, הפיכת האדם ל"מוזלמן", לתת-אדם, ה"אקציות" וההשמדה – תוארו גם ביצירות  שנכתבו  בלשונות אירופה. לעיתים תוארו המאבק, המרד ונתיב-היסורים עד לגאולה: אלי ויזל ואנה לנגפוס – בצרפתית, חורחה סמפרון – בצרפתית ובספרדית; פרימו לוי – באיטלקית; פרידריך טורברג ויעקב לינד – בגרמנית.

ההתנגדות הפאסיבית, הרוחנית – המאבק על השגת חירותו הפנימית של האדם והשמירה על צלם-האנוש – משמשת נושא לרבות מן היצירות, כגון תיאור נגינת הרקוויאם של ורדי במחנה-הריכוז טרזינשטט, תוך מתן ביטוי  לעצמאות הרוחנית בפרק הסיום, ביצירתו של היהודי הצ'כי יוסף בור. ההתנגדות המזוינת מתוארת בעיקר במרד גטו ורשה ( ג'.ר. הרסי ולאון יוריס). האשמה מוטלת על העומדים מנגד – ואפילו על האפיפיור ( רולף הוכהוט), גם אצל א. רודניצקי, הסופר היהודי-פולני  שעבר את השואה בפולין.

ההשקפה ההיסטוריוסופית על השואה ניכרת אף היא בספרות המערב – החל בראייתה כהמשך לרדיפות העם היהודי בכל הדורות (אלי ויזל, אנדרה שוורצברט), ועד להתייחסות אליה כאל חזיון אפוקליפטי (יז'י קושינסקי). ועוד כתבו מ. פריש; ג'. בסאני, ואחרים.

בדומה  לספרות העברית, נידון גם בספרות היהודית-אמריקנית ומתואר העימות בין היהודי  ניצול-השואה ובין היהודי-המקומי (האמריקני) שלא נתנסה בה (ב. מלמוד, סול בלו, אדוורד ל. וולנט, ארתור אלן כהן, ועוד). השואה עולה גם בכתביהם של המספרים בארה"ב, כגון  אצל  מאיר לוין; זדנה ברגר, נורמה רוזו, ושל המשורר ארווינג פלדמן, המשוררת היהודייה-גרמנייה קארן גרשון והמשוררת הלא-יהודייה סילוויה פלאת, המספר היהודי, יליד וילנה – רומאן גארי – בצרפתית; העיתונאי והסופר אנאטולי קוזנייצוב והמשורר יבגני יבטושנקו – ברוסית, לאדיסלב גרוסמן בצ'כית, יצחק מראס בליטאית; נלי זק"ש ופ.א. ויס – בגרמנית; קלמן סגל, תדאוש בורובסקי, הנריק גרינברג – בפולנית; וכאמור א. רודניצקי היהודי-הפולני.

הערה:  המאמר הוזמן על ידי מערכת "האנציקלופדיה העברית" ופורסם בערך "שואה". שם גם הביבליוגרפיה שצירפתי למאמר, שראה אור בכרך ל"א, עמ' 523-526, וחתום בשם  "ש. גו." (שמאי גולן).

במכתב התודה כתב מנהל המערכת, מר אלכסנדר פלאי, בין השאר: "אנו שמחים וגאים להודות לך על שהטית שכם בעשייה התרבותית הלאומית הנכבדה הזאת. בתרומתך עזרת להביא את האנציקלופדיה לידי גמר, והשתתפת בקביעת אופיה וטיבה.

"המפעל החלוצי של האנציקלופדיה העברית –  בהיותה  כללית, יהודית  וארצישראלית – הציב עדות לדור והיה לנכס לאומי. בזאת יתברכו כל העושים במלאכה."

ירושלים, כסלו תשמ"א

* * *

במלאת 72 שנים לכניעת גרמניה הנאצית

לצבאות בנות הברית

יצחק שנברג [שנהר]

 ימים / מסיפורו של פליט

נדפס לראשונה בגיליון הניצחון של "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", מאי 1945

בשעה שהתחילו חומות הגטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על כיכר השוק. כל אחד מאיתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכותלי הבתים כציפורניים גדולות.

אני הייתי האחרון בשורת הניצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפניי. איני יודע כמה שעות עברו עליי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פניי וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיוורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השנייה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי איתה החוצה. היא צעדה בחיפזון לפניי וראשה כבוש בקרקע. בביטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיניי וליבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אליי, מקפצת מִקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:

"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תיסתר".

"ואת לא תבואי עימדי?" שאלתי.

"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו."

היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיניי. התקנתי את הציקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימיי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחודשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרוביי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בציקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמיים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגליי והמשכתי להעמיק ביער. בחופזי שכחתי לשאול את פי הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגליי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.

כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיניי, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידיי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנופלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותיי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעווה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מציקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופרטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותיי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאיטי על ארבע וליבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עליי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרווייה, אחר כך פשטתי את כותונתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.

כיביתי את הנר ושוב נפלה עליי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אליי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרוויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבציקלוני ולעסתי לאיטי. המים העכורים המו במעיי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.

כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיניי לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותיי על לוח ליבי. אחר כך כיביתי את האור ושקעתי בשינה.

למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותיי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהריים נתקלתי בשורשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותיי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצידי. מעתה היו לי עיניי למותר, לפיכך נתתי דעתי על אוזניי וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיוורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמוות בעיר, וציווני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתייצבתי בפתח.

"שב," אמר לי.

ישבתי ועשיתי אוזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אישה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנידוני-הגירוש.

"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.

נשאתי אליו את עיניי וחיכיתי למוצא פיו.

"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים." הוא פתח את פי צווארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפניי?"

"לא," אמרתי.

"חבל," אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שאירדם. כיוון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפניי בטוב-טעם. וגם כשאירדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תישרה עליי רוח רעה מאוד."

הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זיכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה ביצבצה בכל נקבוביות גופי.

"פתח פיך ויאירו דבריך," אמר לי שמידט ועצם את עיניו.

פכרתי את כפי בחוזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפניי אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אישה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעיתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדבריי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צווארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיניי נטויות אל השולחן שלפניי. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלושתם. הרגעים הלכו לאיטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.

לא נתחוור לי אימתי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למוחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.

בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותיי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עליי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפניי שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאיטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לשכב ארצה על בטני לבל איחנק. הלֵאות הגדולה ירדה עליי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח ניצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שווה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.

איני יודע כמה ימים עברו עליי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מיספר. הלחם אזל מציקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשוכבי בלי נוע היה הדופק שלי נאלם דומייה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אוזניי בהלמותו. נידמה היה לי שליבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקיי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעיתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הווייה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותיי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל ליבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עליי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותיי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכול והייתי משול כצמח גדול: כל הייסורים נתקפלו בשורשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איוושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שורשיו, והשורשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה. ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מליבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הניסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזיכרוני את תווי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפניי צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפיים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עליי כאילו פרקתי מעל צווארי עולו של חוב גדול.

מנוחה גדולה ירדה עליי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותיי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עלי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוֵין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר. ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתים. זה היה כלב כופרי, כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בליבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית איכרים, וכיון שריחי ישתמר בזיכרונו חזקה עליו שלא ייתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.

כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצווארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מייבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פניי והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פניי, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אוזניי בטפיחה מדומה של רגליים יחפות. בצהריים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוֵין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהילים לא יכולתי להעלות בזיכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותיי כבדו עפעפיי מאוד. חשתי כי יורדת עליי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו.

זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיניי. אמרתי בליבי: איני יכול לחכות עוד כי עליי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -

[סוף]

אהוד בן עזר: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!"

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 84, 27.10.05[

עם תום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, יצא גיליון עבה מיוחד, גיליון הניצחון, של השבועון המעולה "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", כמובן בתקופת המנדט הבריטי.

הופיע בו סיפור על יהודי שבילה את שנות המלחמה בבור והצליח לשרוד תקופה ארוכה, אך סמוך לתום המלחמה הוא מת ברעב או במחלה בגלל תנאי חייו הבלתי-אפשריים. הסיפור מסתיים במילותיו האחרונות: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!" – והיה מודפס בו גם רישום אמנותי בשחור-לבן של האיש בבור.

הייתי אז בן תשע וכבר ידענו את כל תולדות המלחמה וזוועות הגרמנים, בין השאר מהדיווחים הנאמנים בחוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת שלמה סקולסקי ויעקב חורגין. הסיפור מאוד השפיע עליי. אינני יודע מי מחברו. 60 שנה חלפו מאז ולא הצלחתי לשים ידי על גיליון "הגלגל" ההוא, ומאוד הייתי מודה למי מהקוראים שיודע משהו על הסיפור ומחברו ויכול לשלוח לי לפחות את צילום הסיפור עם תאריך הופעתו המדוייק.

אהוד בן עזר

*

לאהוד בן עזר שלום.

גיליון "הגלגל" שאתה מזכיר היה גם בשבילי הרבה יותר מחוברת סתם. רכשתי אותו בהיותי בן 10. אימא הסכימה לי לקנות אותו במחיר 50 מיל (אז "מחליף צבעים" עלה מיל). דפדוף בו מגלה את שפע החומר שבו. לי הוא היה אנציקלופדיה ראשונה בחיי: נאום לינקולן בגטיסבורג, פילדמרשל סמאטס, סקירת אירועי המלחמה, תמונות המנהיגים והגנרלים (ז'וקוב, ברדלי, מונטגומרי), דוד לאו הקריקטוריסט, א.ט.ס. [חיל הנשים המלכותי הבריטי], דף מתוך "מיין קאמף", גרניקה של פיקאסו, פלמינג – פנצילין, ארבע החירויות, הסיפור המרגש של יצחק שנברג [שנהר] "ימים – מסיפורו של פליט". כל אלה קרא ילד בן 10 עשרות פעמים ושמר את החוברת 60 שנה.

באיחולי בריאות,

חנוך לקח

נ"ב: אשתדל לצלם עבורך את הסיפור הנ"ל.

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

לאהוד,

רצ"ב תצלומי סיפורו של שנברג, [עם רישומיו של נפתלי בזם] וכן תצלום (לא מוצלח במיוחד) של עמוד השער. ככל שחיפשתי, לא מצאתי את מועד ההופעה. פשוט – אין. אולי הוא מתחבא באיזשהו עמוד פנימי. השער – בצבעים מלאים. ההדפסה – על נייר משובח ביותר, שלא כמו בימים ההם. המחיר – 50 מיל.

בידידות,

מוטקה נאור

[ד"ר מרדכי נאור. המכתב נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

אהוד בן עזר עונה: קראתי את הסיפור וחזרתי 60 שנה לאחור אל הילד בן 9 שהייתי קורא בו ושומרו שנים רבות עד שאבד. אולי משום שהיה זה גיליון הניצחון, זכרתי שגיבור הסיפור מת בבור ביום הניצחון שאליו לא זכה להגיע, אך לפי מה שקראתי עכשיו הוא מת כבר זמן רב לפני תום המלחמה.

הסיפור מרתק וכתוב בידי סופר חשוב ונשכח, שהיה תקופה קצרה מושא לאהבה עזה מצד דודתי אחות-אבי אסתר ראב, כפי שגם כתבתי על כך בסיפור חייה, "ימים של לענה ודבש". הוא לא היה בשואה אלא עלה ארצה שנים קודם לכן, והסיפור המרגש הוא בידיוני לחלוטין. (מה שמוכיח שלעיתים דווקא מי שהיו בשואה וכותבים ממקור ראשון, כותבים גרוע, אפילו שמתפרנסים מזה שנים רבות, גם דור שני ושלישי, ואף לנינים ולנינות עוד תהיה אפשרות לומר לגרמנים שאנחנו דור רביעי מבינים את הסבל הפלסטיני כי סבא-רבא שלנו נהרג בידי הנאצים).

ברצוני להעתיק מחדש את הסיפור ולתיתו ב"חדשות בן עזר". מאחר שאני טרוד מבוקר עד ערב בכתיבה, לא רק של המכתב העיתי, אודה אם מי מהקוראים יתנדב להקליד לי אותו בקובץ ווֹרד, ואשלח לו בדואר את תצלום הסיפור.

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

הסופרת לילדים ולנוער זהבה קור נענתה מיד לבקשתי והקלידה את סיפורו של יצחק שנברג. שמרתי במחשב את נוסח הקלדתה המדוייקת, בכתיב החסר והתקופתי, והרשיתי לעצמי להעביר כאן את הסיפור לכתיב מלא ומודרני, מבלי לפגום כהוא-זה בתוכנו ובסיגנונו.

"ימים" הוא סיפור חזק הנחרת בזיכרון מעבר לנושא ההיסטורי שהוא בא להביע. אפשר לראות בו יסודות דומים לסיפורו של קאפקא "המטאמורפוזיס" (הגלגול) שיש להניח ששנברג קרא אותו במקורו הגרמני, אבל אולי אני טועה. "ימים" הוא סיפור קלאסי מעבר לזמן ולמקום.

יצחק שנברג, לימים שנהר, נולד בעיירה בגבול אוקראינה-גליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על גבי גמלים, ואז יצר את שירו פזמונו "גמל גמלי". הוא כתב גם פזמונים רבים אחרים הנחשבים "עממיים" – בהם "כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר" שהלחין ידידיה אגמון, או "בחשאי ספינה גוששת" שהלחין שלום פוסטולסקי [ראוי לערב בצוותא!]. בשלהי 1923 עבר שנברג למרחביה ועבד בחריש. שירו הראשון שנדפס ב"הדים" בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, נכתב במרחביה. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של שלמה זלמן שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ" המופלאים, שבהם התפרסמו הפרקים הראשונים של הרומאן "שירה" לעגנון. הוא היה עורך הוצאת שוקן עד למותו בשנת 1957.

* * *

משה כהן

לינץ' שיגרתי

מדי פעם, כשיהודים נכנסים ליישוב "פלסטיני", הם נתונים לסכנת לינץ' ומחולצים משם בעור שיניהם. שיגרת הלינץ' עברה מהעולם בארץ הולדתה, ארה"ב, אך  חיה וקיימת בלפחות ארץ אחת בעולם, ב"פלסטין". תארו לכם איזו זעקה היתה קמה לו היו עושים לינץ' בערבים בישראל. אך לינץ' ביהודים מתקבל כדבר שבשיגרה, ללא שום תגובה. 

מה הפלא, כידוע דם יהודים הוא הפקר. 

למה?

ככה. 

איזה מין שלום?

בשנת 1945 נחתם הסכם שלום בין ארצות אירופה שהיו מעורבות במלחמת העולם השנייה העקובה מדם. מאז נפתחו הגבולות ביניהן, ונקשרו קשרים הדדיים מכול הסוגים שהלכו והתפתחו עד שהביאו לאיחוד אירופי.

בשנת 1979 נחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל לבין מצרים. 

על אף שישראל הותקפה ארבע פעמים על ידי מצרים וניצחה, הסכימה ישראל להחזיר למצרים את חצי האי סיני עצום המימדים.

בהיעדר כל סכסוך טריטוריאלי או אחר ניתן היה לצפות להתפתחות קשרים  הדדיים. 

אך בפועל קרה דבר הפוך. במשך כל השנים לא חדלו המצרים ללבות שנאה ואיבה לישראל ואנטישמיות כלפי היהודים. הם סירבו לפתח כל קשר הדדי עם מדינת ישראל, אדרבה, השגרירות הישראלית בקהיר בודדה מהסביבה עד אשר לא היה עוד טעם להפעיל אותה ובימים אלה היא נסגרה. 

השנאה הערבית המושרשת והבלתי פוסקת במשך 38 שנה לאחר חתימת הסכם שלום אינה מבשרת טובות לגבי הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים, ומציבה סימן שאלה גדול לגבי התבונה בנסיגה משטחים. 

אומללות?

יעקב אחימאיר הוא שדרן מצטיין ובזכות זה הוא מועסק בגיל הנושק ל-80. לכן הוא גם יועסק בתאגיד השידור החדש. אני מניח שיש לו פנסיה טובה. לכן קשה לי להבין את האומללות והנפגעות שלו כפי שהוא שידר אותן. 

הצבעתם של יהודי צרפת

קשה לי להבין את הצבעתם של יהודי צרפת. האיום הקשה ביותר נגדם הם המוסלמים. מרין לה פן חרתה על דגלה להתמודד עם כניסה של מוסלמים לצרפת. נראה לי שרק הגיוני שיהודי צרפת יצביעו בשבילה. והם לא עשו כן בטענה שהיא אנטישמית (אבל האיסור על חבישת כיפה בא להצדיק את האיסור על שימוש בבורקה מוסלמית,  וממילא יהודים אינם חובשים כיפה מאימת המוסלמים.)

היא טוענת שצרפת אינה שותפה להשמדת היהודים. על כך אפשר להתווכח, אך זו איננה הכחשת שואה. מרין לה פן התנערה כליל מעמדותיו של אביה ואיננה שותפה לקטרוג האובססיבי על ישראל באירופה. אדרבה, היא הביעה רצון לבקר בישראל ולשתף איתה פעולה. 

סבורני שיהודי צרפת וממשלת ישראל עוד יתגעגעו למרין לה פן.  

אסקופה נדרסת

חדשות לבקרים מתבשרים אנו על דברי הסתה חמורים מפי בני בריתנו המוסלמים (הסונים דווקא). אחרי דברי הבלע של נשיא טורקיה, אחרי סגירת השגרירות הישראלית בקהיר בעקבות ההסתה האנטי ישראלית במצרים, באו דברי העלילה החמורים מירדן.

במקום לקחת אחריות על התקפת הטרור על ידי אזרח ירדני, יצאה ממשלת ירדן בהאשמת רצח נגד השוטר הישראלי המותקף. 

נשאלת השאלה למה מרשים  לעצמם שליטי ממשלות בדרג ב' וג' להשתלח בישראל ולרמוס את כבודה. ואלו מדינות שחתמו איתנו על הסכם שלום וקיבלו לא מעט הטבות מאיתנו. 

לטורקיה יחסים כלכליים ואחרים עם ישראל, והיא נזקקה לקשר עם ישראל בשעה שהיתה מבודדת ומוקצה בזירה הבינלאומית. 

מצרים קיבלה נכס יקר בסיני, וירדן מקבלת הטבות לא מעטות מהסכם השלום עם ישראל, כגון אספקת מים, סיוע בטחוני, חקלאי, רפואי, מדעי ועוד. הסיבות לכך לדעתי בין היתר הן: הלהיטות היתרה והחיזורים של ישראלים אחרי ערבים וטורקים לקשירת יחסים. 

יש קבוצות לא מעטות בישראל ששמו להן למטרה לחזר ולהיטיב עם הפלסטינים "למען הדו-קיום המיוחל", בשעה שהפלסטינים ממשיכים במסע הרצח וההסתה שלהם, וכנראה זה לא מוסיף לנו כבוד בעיני המוסלמים. כנראה צריכה ישראל לגבות מחיר גבוה יותר על הסתה נגדה. 

מי מפחד מדונלד?

לרגל ביקורו בישראל מעניק נשיא ארה"ב חיבוקים לרשות הפלסטינית ולעומד בראשה.  וזה גורם מורת רוח ודאגה בישראל.  תורשה לי פרשנות חופשית: דונלד טראמפ יותר מתוחכם מאשר חושבים. הנשיא אובמה נהג להטיל מראש את כל האשמה לסכסוך על ישראל, חוסר האיזון שלו בלט לעין, פגע באמינותו והחטיא את מטרתו. לכן החליט טראמפ לנהוג ביחס שיוויוני כלפי שני הצדדים כדי שיוכל להטיל את האחריות על שניהם. לא עוד יוכל אבו מאזן להתנער מאחריותו להכשלת תהליך השלום. ההזדמנות ניתנה לו והוא דחה אותה. 

גם זו לטובה. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. לשרת את העם

ארבעים שנה חלפו מאז המהפך הפוליטי, ועליית הליכוד בראשות בגין לשלטון. המהפך שם קץ להגמוניה בת 47 שנים בתנועה הציונית ובמדינה של תנועת העבודה.

את ארבעים השנים הללו ניתן להגדיר, במידה רבה, כהגמוניה שלטונית של הליכוד. לאורך תקופה זו, הליכוד משל 29 שנים, כולל ארבע שנים בממשלות אחדות בראשותו וממשלות שבהן מפלגת העבודה השתתפה כשותפה זוטרה. רק 11 שנים, לאורך תקופה זו, השלטון היה בידי מפלגת העבודה או "קדימה", כולל שנתיים בראש ממשלת אחדות בהשתתפות הליכוד. לשם השוואה, בארבעים השנים הללו, בארה"ב הרפובליקאים שלטו 21 שנים והדמוקרטים – 19 שנה.

למרות ההגמוניה הברורה הזאת, אנו שומעים שוב ושוב בקרב ליכודניקים רבים את הטענה שהליכוד אינו שולט באמת, כיוון שמוקדי הכוח הבלתי נבחרים: התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט וצה"ל נשלטים בידי "השמאל". יש בכך הגזמה רבה, אך אין זו טענה חסרת שחר.

טענה זו משמשת תירוץ למדיניות "שמאל" של ממשלות הליכוד, כמו ההתנתקות או נאום בר-אילן, אף שאלו הן בפירוש החלטות נטו של ראשי ממשלה של הליכוד, ללא כל קשר למוקדי כוח אחרים.

מטענה זו יוצאת הקריאה הפופולרית ב"ימין", ש"הגיע הזמן לשלוט באמת." ומכאן הניסיון לרסק את התקשורת ולהפוך אותה לתקשורת צייתנית, וכן מסעות הדה-לגיטימציה נגד מערכת המשפט וצמרת צה"ל.

הרעיון העומד מאחורי הקו הזה כפול.

א. העם בוחר בליכוד אך מקבל מדיניות הפוכה בשל "האליטות" הללו. לכן, הדמוקרטיה מחייבת השתלטות של מי שמבטא את רצון העם על המוסדות הללו.

ב. המוסדות הללו חסומים בפני גורמים מבחוץ, כי מדובר במעין "חונטה" סגורה שמשבטת את עצמה ואינה נותנת להתקרב אליה.

שתי הטענות הללו אינן נכונות.

א. דווקא כאשר יש הגמוניה כל כך מובהקת בשלטון הפוליטי, טוב לדמוקרטיה שיהיו גורמים בולמים ומאזנים במוסדות מהסוג הזה. זהו מחסום מפני שלטון ללא מיצרים.

ב. מוקדי הכוח אינם חסומים. הדרך להשפיע עליהם, היא להצטרף אליהם.

מי שהבינה זאת היטב היא הציונות הדתית. ברגע שהיא אימצה את הדרך שהובילו ישראל הראל ואורי אורבך, של "הטובים לתקשורת", החלו יותר ויותר צעירים דתיים לאומיים מוכשרים לפנות לתקשורת. שינוי כזה, מלמטה, אינו נעשה ביום אחד, אולם היום הנוכחות, הבולטות וההשפעה של הציונות הדתית בתקשורת הישראלית גדולה מאוד. איש לא עצר את אורי אורבך, אורי אליצור, יאיר שלג, במבי שלג, ג'קי לוי, סיון רהב מאיר, קלמן ליבסקינד, אראל סגל, עמית סגל, אורי שרקי, אמילי עמרוסי, חנוך דאום ועוד רבים וטובים, והצלחתם והשפעתם גדולה.

איש לא יעצור את אנשי הליכוד והימין החילוני אם יחליטו להשתלב בתקשורת. הוא הדין בצה"ל. ברגע שהציונות הדתית החליטה להציב לנוער את ההשתלבות בפיקוד הצבאי כמשימה ואתגר חשובים, הבולטות והנוכחות הרבה של בוגריה והשפעתם בצה"ל היא אדירה. העובדה שיש מי שמתבכיינים על "הדתה" של צה"ל מעידה על כך. אדרבא, שהמתבכיינים יעשו מה שעשתה הציונות הדתית, ויעודדו את בניהם להשתלב בצה"ל ולהשפיע.

כך גם באקדמיה, כך גם במשפט וכן הלאה. סיפורי ההדרה מוגזמים מאוד. מה שיש זו הדרה עצמית.

כל מה שנדרש, מכל קבוצה בחברה הישראלית שחשה קיפוח, הוא לא להתבכיין, אלא ליטול אחריות ולהשתלב במוקדי הכוח.

גם אם נתניהו יכהן כראש הממשלה 400 שנה, הוא לא יקבל חצי מההחלטות הרות הגורל, משנות ההיסטוריה, שקיבל מנחם בגין בשש שנות שלטונו. למה? כי אין לו את זה. מדובר בהחלטות שהיו שנויות במחלוקת אז, ולפחות חלקן שנויות במחלוקת גם עתה, אך אין ולא יכולה להיות מחלוקת, על עצם העובדה שבשש שנות שלטונו הוא קיבל החלטות היסטוריות גדולות. השלום עם מצרים והנסיגה מכל סיני ועקירת היישובים, הפצצת הכור העיראקי, סיפוח הגולן לריבונות ישראל, מלחמת שלום הגליל, מבצע משה להעלאת יהדות אתיופיה, מיזם שיקום השכונות, ההתיישבות הגדולה ביהודה ושומרון.

כל אחת מההחלטות הללו בוצעה, בהתאם להחלטתו של ראש הממשלה. זאת, חרף העובדה שבגין הקפיד להשאיר את כל מערכת השירות הציבורי על כנה, לא להכניס אנשי ליכוד למערכת הזאת ולהימנע ממינויים פוליטיים.

לאגדה הנפוצה לאחרונה על אודות הפקידות שנשארה נאמנה לשלטון הקודם והכשילה את הממשלה החדשה, אין ידיים ורגליים. בוודאי לא לטענה המופרכת, כאילו זה המצב היום, בחלוף ארבעים שנה.

בתקופת שלטון בגין הכלכלה הישראלית הידרדרה מדחי לדחי והגיעה לידי משבר חריף. זה לא קרה בשל הפקידות, אלא בשל מדיניות קלוקלת, החלטות רעות וסותרות ושרי אוצר כושלים. אולם המערכת המקצועית ביצעה בנאמנות וללא רבב את המדיניות של הממשלה.

כל הסיפור על "הגיע זמן לשלוט" מופרך מעיקרו, והוא נובע ממקום אחד – מגישתו האנטי ממלכתית של נתניהו ושל חלק מבכירי הליכוד. האנטי ממלכתיות, היא הגורם לניסיון לרסק את כל המוסדות הממלכתיים ולהמירם בשלטון ללא מיצרים.

מבחינה זו, אפשר לומר שלא היה מהפך אחד אלא שניים. היה המהפך של 1977 – עליית הליכוד לשלטון, ושלטונם הממלכתי של בגין ושמיר, האמונים על ההדר הבית"רי. והיה המהפך של 1996 – שלטון נתניהו האנטי ממלכתי.

כל העליהום על צה"ל, על התקשורת, על מערכת המשפט וכד', לא היה אפשרי בתקופתם של בגין ושמיר, בדיוק כפי שאי אפשר לדמיין אותם מקבלים "מתנות" במאות אלפי שקלים. הרי אפילו בתוכנת פוטושופ אי אפשר יהיה להלחים את תמונתו של יצחק שמיר על יאכטה במסע תענוגות עם מיליארדר צרפתי מפוקפק ומושחת.

נתניהו ואנשיו רוצים "סוף סוף לשלוט" וחסידיו השוטים מריעים לו ומהדהדים את כמיהתו. מנחם בגין ויצחק שמיר, לא רצו לשלוט. הם אמרו תמיד שרצונם לשרת את עמם.

יחי ההבדל.

[אהוד: מי אמר "אלוהים לשלטון בחרתנו!" – בגין או נתניהו?]

2. שאלות לעמוס עוז

בימים אלה של העמקת הקרעים והשסעים בעם, של הקצנה בין מחנות והיגררות המחנות אחרי הקצוות שלהם, של שנאה ובוז ליריבים – עצם הדיאלוג המכובד והתרבותי שקיימו ביניהם עמוס עוז ודרור אידר, הוא משב רוח מרענן, והזדמנות לשיח מחודש, שיח בינינו לבין עצמנו, של בירור אמיתי וניסיון לגבש הסכמות. אני מעריך את יוזמתו של עמוס עוז "לדפוק על הדלת של 'ישראל היום'," כהגדרתו. אני מכבד את הושטת היד ומקווה שהיא תפגוש יד אחות.

ודווקא מתוך אותו כבוד ואותה הערכה, הנובעת בראש ובראשונה מהערכתי הרבה לעוז כסופר, אפנה אליו מספר שאלות, שהתעוררו בי למקרא דבריו. אני רואה לנכון להציג לו אותן, דווקא כיוון שבראיון הוא לא חשש גם להודות בטעויות ולהכות על חטא; למשל על דברים שאמר בעבר על המתנחלים, ועל הכללות על כלל המתנחלים של דברים הנכונים רק לגבי הפלג הכהניסטי.

ארבע שאלות אפנה לעמוס עוז.

א. בבואך לנהל שיח עם יריביך, אתה מציין שאתה בא עם הצעה. "חברים, תקשיבו, יש לי הצעה. קבלו, לא תקבלו, תקבלו חלק, לא תקבלו כלום, אבל תגידו, עמוס עוז פותח את פיו ... מפני שיש לו הצעה."

מכובד ומקובל. אולם האם אתה מוכן לכך שהדיאלוג יהיה על שלל הצעות, לא רק על הצעתך? האם אתה מוכן לדון באותו כובד ראש, על הצעתם של הדוגלים בשלמות הארץ? האם אתה מוכן לדון בפתיחות על הצעתם של הדוגלים בפשרה טריטוריאלית (נסיגה לקווי 67' אינה פשרה)? האם אתה מוכן לדון בהצעתם של המתיישבים ביו"ש?

ב. שוב ושוב הבעת, בשיחה, את העלבון מהדה-קרדיטיזציה לאהבת ישראל ואהבת היהדות שלך, מצד יריביך. הדבר שהכי מפריע לך, לטענתך, הוא אותה דה-קרדיטיזציה. "הענין הזה של מי יותר אוהב את ישראל הוא עלבון נורא. מה, יש רק דרך אחת לאהוב את ישראל?"

אתה צודק באמירתך זו. עלבונך מוצדק והתביעה להכיר באהבתך את ישראל נכונה.

אך האם נתת דעתך אי פעם, לדה-קרדיטיזציה הטמון במושג "מחנה השלום", שאתה הבולט בדובריו, ובהטלת הספק ברצונם הכן והאמיתי של יריביך בשלום? מה, יש רק דרך אחת לאהוב שלום ולרדוף אותו? האם כאשר חבריי ואני נאבקנו נגד נסיגה מהגולן תחת הכותרת "שלום עם הגולן", קיבלת את רצוננו הכן והאמיתי בשלום עם שכנינו הקרובים, מעבר לגדר, על בסיס כיבוד ריבונותן ושלמותן של שתי המדינות, בגבול הקיים?

והאם אין יותר מקורטוב של עזות מצח לדבר בשם "מחנה השלום" ולהטיל דופי בשאיפת השלום של יריביך, כאשר הדרך להגיע לשלום שנוסתה בשנות ה-90, הביאה דווקא לשפיכות דמים חסרת תקדים?

ג. אני מכבד מאוד את השקפת עולמך הפוליטית, עליה אני חלוק, אבל כדי לקיים דיאלוג מקדם, ראוי לבסס אותו על עובדות אמת. עם יד על הלב – אתה באמת רואה בישראל ובאש"ף אשמים בכישלון תהליך אוסלו? האם האשמתך המשווה את ערפאת ואת רבין ופרס בכישלון, היא כנה? נדמה לי שיש כאן ניסיון לייצר "איזון קדוש" בכל מחיר, אלא שהניסיון הזה אינו מתיישב עם העובדות ההיסטוריות.

בהסכם אוסלו ישראל התחייבה להכיר באש"ף, לאפשר לערפאת וארגונו להיכנס לתחומי יהודה, שומרון ועזה ולהקים בהם את הרשות הפלשתינאית ולסגת מעזה ומיריחו תחילה. תמורת אלה, התחייב אש"ף להפסיק את המאבק המזוין. ישראל מילאה את מלוא מחויבותה, ואילו הפלשתינאים – לא זו בלבד שלא הפסיקו, אלא שהם החריפו והחמירו את הטרור והביאו אותו לממדים חסרי תקדים. אף על פי כן, ישראל חתמה עימם על הסכם אוסלו ב', שבו התחייבה לסגת מכל ערי יהודה ושומרון ואזורים נוספים ולהעבירם לידי הרש"פ. בתמורה, התחייבו הפלשתינאים למה שכבר התחייבו שנתיים קודם לכן והפרו את התחייבותם – הפסקת הטרור. ושוב, ישראל מילאה את מלוא מחויבותה, ואילו הפלשתינאים החריפו והסלימו אף יותר את מתקפות הטרור הרצחני.

לנוכח עובדות אלו, איך אתה מצפה ליחס רציני לטענה ש"שני ההורים של אוסלו לא אהבו אותו מהרגע הראשון ולא התכוונו אליו ברצינות"? כאשר המעשים כה חד משמעיים – מה הטעם בהיפותזות על הכוונות?

ד. האם לנוכח השינויים במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, בשנים האחרונות, אתה מסוגל להטיל ספק בתמיכתך הנחרצת והנלהבת בנסיגה מהגולן ולהודות בטעותך?

3. צרור הערות 14.5.17

* ברוטלי, ציני ומכוער – האופן הברוטלי, הציני והמכוער שבו נגדעו שידורי רשות השידור, בהודעה מעכשיו לעכשיו, היא סמל לכל התנהלות הפארסה של רשות השידור והתאגיד, שכל כולה ניסיון של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל, כחלק מהאובססיה המטורפת שלו בנושא התקשורת, בעיות האגו שלו והשתלטנות שלו.

* אספסוף – חגיגות השמחה לאיד ברחבי הרשת בנפול רשות השידור, הן עדות להצלחת ההסתה רבת השנים נגד הרשות ועובדיה; השקרים וההשמצות, הדה-לגיטימציה והדה-קרדיטיזציה (כולל מצד עמיתים בתקשורת). היא גם מוכיחה כמה קל להפוך אנשים לאספסוף.

* גחלת השידור הציבורי – מלכתחילה, לא היתה כל סיבה לסגור את רשות השידור, במיוחד לאחר שנבנתה לרשות תוכנית הבראה כואבת, אך בהסכמה. זמן קצר לאחר ההסכמה על התוכנית, הנחיתו יאיר לפיד וגלעד ארדן, בתמיכתו ובגיבויו של נתניהו, את סגירת הרשות והקמת תאגיד השידור. התנגדתי לתוכנית וביקרתי אותה, אך משיצאה לדרך, ייחלתי בכל ליבי להצלחתה, כתקווה של השידור הציבורי. ואז נתניהו שלח את נער השליחויות שלו דוד ביטן למסע החרבת התאגיד, לאחר שבוצע וידוא הרוגה לרשות השידור. נתניהו זייף דמעות תנין על עובדי רשות השידור, וכמעט טלטל שוב את המדינה לבחירות מיותרות בשל האובססיה שלו.

כעת, למרות הכול, אני נושא תקוות בתאגיד "כאן" ובתאגיד החדשות. נכון, הם יוצאים לדרך מרוטים וחבולים. אבל אני מאמין שהם יישאו את גחלת השידור הציבורי. סביר להניח שנתניהו ועושי דברו יעשו הכול כדי לחבל בתאגיד, אבל הוא ימשיך לקיים כמיטב יכולתו את תפקידו. ובסופו של דבר, שלטון נתניהו אינו נצחי. מתישהו יהיה כאן ראש ממשלה אחר. יתכן שהוא יהיה ממפלגתו של נתניהו, אולי ממפלגה אחרת. אבל יהיה אשר יהיה – הוא לא ימשיך בדרכו להרס התקשורת החופשית בישראל. אני מאחל הצלחה לתאגיד.

* פס הקול של חיינו, פס הקול של חיי – לא אחת מתחתי ביקורת על שידורים אלה או אחרים בטלוויזיה הישראלית וב"קול ישראל", אך תמיד הייתה זו ביקורת נקודתית, מלווה בהערכה גדולה.

רשות השידור היא פס הקול של חיי, משחר ילדותי. תמיד הייתי "חיית" אקטואליה. מאז היותי בכיתה ג'. ומאז ועד היום סדר העדיפויות שלי היה: במקום הראשון העיתונות הכתובה, אח"כ הרדיו ורק בסוף הטלוויזיה.

תמיד קמתי עם "הבוקר הזה", חזרתי מבית הספר ל"בחצי היום" ובערב אהבתי להקשיב ל"היום הזה – אנשים, מאורעות וחדשות." וכילד, כמובן, "היום בספורט" והתוכנית האהודה עליי באותן שנים, "שירים ושערים". אפילו ל"פרקי היום בתנ"ך" אהבתי להאזין. בשבת בבוקר – פינתו של עזריה אלון "נוף ארצנו", שאבא שלי מעולם לא החמיץ, ואני איתו, ואח"כ "יומן השבוע".

ובטלוויזיה – "מבט לחדשות", "השבוע – יומן אירועים", "מבט ספורט", "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", "ניקוי ראש" המיתולוגית, "מוקד", "בומרנג", "עלי כותרת", "טנדו", "מחפשים את המטמון", ועוד ועוד ועוד.

בנעוריי ערקתי לגל"צ. ומתי חזרתי לרשת ב'? במלחמת המפרץ איחדו את תחנות גל"צ ו"קול ישראל". באותם שבועות הבחנתי לאט לאט, שהטובים, הרציניים, המעמיקים והמקצועיים יותר הם דווקא העיתונאים של "קול ישראל", תחנה שהתנתקתי ממנה למעלה מעשור. ולאחר המלחמה, עם פיצול התחנות מחדש, התחברתי יותר דווקא לרשת ב'. "הכול דיבורים", "עניין אחר", יומן חוץ הנפלא בהנחייתו הידענית והעמוקה של יצחק נוי ועוד.

הקשר שלי עם רשות השידור הוא בעיקר כצרכן תקשורת, ומדי פעם גם כמשתתף בפועל. הפעם האחרונה שבה עליתי לשידור ב"קול ישראל" היתה בשבוע שעבר. התראיינתי בתוכנית "סדר יום" של קרן נויבך, על מזמור מ"ט בתהלים. אקטואליה מסוג אחר. אני כותב קבוע במיזם 929 על פרקי התנ"ך. מדי יום חמישי קרן הקדישה פינה למיזם וראיינה את כותביו. אני הייתי האחרון במסגרת "קול ישראל", אך התוכנית תימשך גם במסגרת התאגיד.

התקופה שבה הייתי בקשרים אחרים עם התקשורת כולה, ובתוכה רשות השידור, היתה בתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן.

* עבודתי מול רשות השידור – בשנים 1992-2001 שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בימים הקשים אך ההרואיים של המאבק נגד הנסיגה. תפקידי היה להביא את דבר המאבק לכל אזרח בישראל, תוך שימוש בכל אמצעי התקשורת, הכתובה והמשודרת. הגישה שלי היתה, שהתקשורת אינה אוייב ואינה יריב, אין לי ריב עם התקשורת ואיני מקטר על התקשורת, איני "מאשים את התקשורת." גישתי היתה שהתקשורת היא ידיד, כי באמצעותה ורק באמצעותה אנחנו יכולים להגיע לקהל הרחב. נכון, היו לי גם עימותים ומתחתי ביקורת, אך בסך הכל הצלחתי להשתמש בה לצרכיי, ובהצלחה לא מועטה. עובדה, לא היה ישראלי שדברינו לא הגיעו לאוזניו, והשפעתנו הייתה רבה.

כשנכנסתי לתפקיד, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד בישראל, ובהמשך הדרך קם גם הערוץ השני. באותן שנים יצא לי לבקר לא פעם ברחוב הלני המלכה בירושלים, ברשות השידור. לעתים כמרואיין ב"פופוליטיקה", כמראיין אורח ב"עניין אחר" ופעם אף כמרואיין במשך שעה בתוכנית לערביי ישראל. ולא פעם השכמתי קום וב-7:00 בבוקר כבר התייצבתי בירושלים לתכנית הבוקר.

עיקר העבודה השוטפת היתה עם הכתבים בצפון. מדובר בקשר יום-יומי, ולעיתים הטרדתי את הביפר שלהם (כלי התקשורת המתוחכם והמתקדם של אותם ימים...) פעמים רבות ביום. הכתב של הערוץ הראשון היה מוטי עדן, שתמך בנו ובמאבקנו בכל לב. ברדיו הכתבים התחלפו – חיים הכט, יואב אביב, יורם רועה ויואב קרקובסקי. כל אחד מהם היה אישיות שונה. חיים הכט אהב להעשיר את הידיעות כיד הדמיון הטובה עליו, והדיוק העיתונאי לא ממש שימש נר לרגליו. יואב אביב היה מקצועי וענייני, אך משום מה לא נוצרה בינינו כימיה. אילן רועה היה הטוב, המקצועי, החרוץ והאמין מכולם, ונקשרו בינינו יחסי חברות יפים, שנגדעו כשנפל על משמרתו העיתונאית, בהתקפה על שיירה בלבנון אליה הצטרף. עם קרקובסקי היו לי עימותים בשל האובססיה שלו להציג "איזון" כביכול בין ועד יישובי הגולן, הגוף המייצג של תושבי הגולן, לבין איזה שוחר נסיגה שחי בגולן, והציג את עצמו כגוף אלטרנטיבי, כאופוזיציה לוועד. הבנתי שנכון להציג אותו פעם, כקוריוז ו"אדם נשך כלב", אך הניסיון הפאתטי להשמיע שני קולות בגולן, היה בלתי מקצועי. הסבריי, שהשלטון הוא הממשלה שמנסה להביא לנסיגה מהגולן, ואנחנו מייצגים את ההתנגדות, והאיזון צריך להיות בין הממשלה לבינינו, ולא בינינו לבין הקוריוז, נפלו על אוזניים ערלות. עם זאת, חרף חשיפת היתר שלו, קרקובסקי היטיב להביא למאזינים גם את דברינו ואת פעולות המחאה שלנו.

כמה זיכרונות. נוצרו קשרי עבודה טובים ביני לבין שולה שמרלינג. היא סיקרה את התנועה הקיבוצית, וכחלק מזה את מאבק קיבוצי הגולן, ומכאן היכרותנו. היא היתה גם עורכת חדשות. בימים ושעות שבהם היא ערכה את החדשות, ידעתי שרבים סיכויי להכניס ידיעות ותגובות. וכך, העברתי את התגובות ישירות אליה 5 דקות לפני המהדורה, ושמחתי לשמוע את ההודעה במלואה במהדורה.

ביוני 1994 ערכנו מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. המסע לא ירד מהכותרות לאורך ארבעת ימיו. בכל יום שידרנו מתוכו בשידור חי לפחות פעם אחת, בתוכניתה של שלי יחימוביץ' "הכל דיבורים".

לאחר 19 יום של שביתת רעב (אמיתית, בלי טוריטיות, רק מים) בגמלא, הגעתי סחוט ועייף הביתה. בהגיעי הביתה קיבלתי טלפון, וביקשו שאהיה המראיין האורח בתכניתה של דליה יאירי "עניין אחר", למחרת ב-8:00, והבטיחו לי שרוב התכנית תוקדש לנושא. חששתי לנהוג, והסיעו אותי במונית לאולפן בחיפה וחזרה. היו אלו שעתיים, שבהן היה לי כמעט מיקרופון חופשי, כמראיין פעיל ודעתן מאוד, לניצול הצלחה תקשורתית של שביתת הרעב, שגם כך זכתה לסיקור מעולה.

פעמים רבות התראיינתי ליומן הבוקר – לשלום קיטל ולאחר מכן לחיים זיסוביץ'. זכורני אחד הראיונות שהיה בנושא מסוים. באמצע הראיון היתה הפסקה להשמעת מבזק חצי, ושם צוטטו דבריו של אחד השרים בזכות הנסיגה; דברים שהרתיחו אותי. כשחזר אליי השידור, הנחתי בצד את הנושא שעליו הייתי אמור לדבר, ותקפתי בשידור חי, בתכנית עתירת רייטינג, את השר (שכחתי מי האיש).

ב-1997, במלאת שלושים שנה להתיישבות בגולן, נערכו שני ימי שידורים של "קול ישראל" מהגולן. כל התוכניות שודרו מאולפן שהקמנו במתנ"ס קצרין. אני ליוויתי את השידור כולו מטעם הוועד. בלילה הם ישנו בצימרים באורטל, ובערב ערכנו להם סדנת יינות של יקבי רמת הגולן, ב"בזיליקום" באורטל. ובאמצע הסדנה – פצצה חדשותית. המשטרה זימנה את ראש הממשלה נתניהו לחקירה פלילית, לראשונה בתולדות המדינה. והעיתונאים המתוסכלים כמעט רצחו אותי, על כך שביום כזה הם נאלצים להיות כל כך רחוקים ממרכז העניינים.

כמובן שהאירוע החדשותי חיבל ביום השידורים. חלק ניכר מהאייטימים הגולניים לא עלו לאוויר, ורוב השידורים יוחדו לחדשות הלוהטות. ואז, באמצע "הכל דיבורים", שעסק ברובו בחקירת נתניהו, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא השישי חיים הרצוג. ושלי יחימוביץ', על סף יאוש, צעקה: "מה הוא מת לי באמצע השידור!"

והיו כמובן גם דברים שהכעיסו. תוכנית "מבט שני" שטנית, נואלת ושקרית על הגולן, של מיכאל קרפין. ביקשנו פגישה דחופה עם יו"ר רשות השידור מוטי קירשנבאום. הוא קיבל אותנו לשיחה, ולקראת השיחה הוא צפה בשידור. נכנסנו אליו טעונים ודרוכים לקרב. אבל המשפט הראשון שלו הוציא את האוויר ממפרשינו. הוא סיפר שהוא צפה בתוכנית, אכן היא חד צדדית ורעה, הוא התנצל והתחייב שהדבר לא יחזור על עצמו. הוא אישר לנו לצטט את דבריו. את שאר השיחה הקדשנו לאהבתו הגדולה – הנשרים בגמלא.

כן, רשות השידור היא פס הקול של חיי, כפי שאומרת הקלישאה, משחר ילדותי ועד היום. אני כואב את סגירתה, ונושא תקוות שתאגיד "כאן" לא יאכזב והשידור הציבורי בישראל לא ייעלם.

* משיח לא בא – "הארץ" באופוריה. קם להם משיח חדש. והמשיח החדש הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא האיש החזק, שנתניהו לא יוכל לעשות עליו סיבוב, שלא יהיה נרפה מול קיצונים כמו אובמה, והוא יכתיב הסכם שלום על בסיס "חזון שתי המדינות". "רק טראמפ יכול" – זו הכותרת המרוחה לאורך כל עמוד 3 בגיליון שבת. בכותרת הראשית נאמר ש"טראמפ נחוש". האופוריה המשיחית הזאת מזכירה לי מאוד את האופוריה בימין לאחר ניצחונו של טראמפ, כאילו נציג מועצת יש"ע נכנס לבית הלבן.

בשני המקרים הייתה הגזמה רבה, אך דומני שהאמת קרובה יותר לתיאורים ב"הארץ" מאשר לחגיגות הניצחון של מירי רגב ונפתלי בנט.

* אויב משותף – אחד המאפיינים המשותפים של חוק הרדיקלים השלובים – אנשי השמאלימין הקיצוני, הוא השנאה התהומית לצה"ל ולמפקדיו. באותו השבוע שבו התועמלנית האנטי ישראלית עמירה הס פרסמה פשקוויל נאצה נגד קצין בצה"ל, וסימנה את ראשו לכנופיות BDS וכיעד לפיגוע, קרוליין גליק פריסמה מאמר שקיבל מימדים ויראליים בקרב ימנני הרשתות החברתיות, המאשים את צמרת צה"ל בכך שהפכה את טראמפ מהמשיח של הימין הישראלי לפרו פלשתינאי. תנו לצה"ל להפסיד.

כמובן שאיני משווה, חלילה, עיתונאית פטריוטית כגליק (שאני מתנגד להשקפותיה הפוליטיות, אך מכבד אותה) לתועמלנית אנטי ישראלית, התומכת אוטומטית במרים שבאויבי ישראל כעמירה הס, אבל לצערי, גליק שותפה למתקפה הנפסדת על צה"ל, המותקף כל העת משמאל ומימין, בחוסר אחריות משווע.

(באחד הפוסטים מישהו קרא לנתניהו לדלג על כל רשימת האלופים הנוכחית, המקולקלת, ולהציב תא"ל לרמטכ"ל הבא. יש לי רעיון עוד יותר טוב. לדלג על עוד כמה שלבים בשדרת הפיקוד, ולמנות לתפקיד סמל שהורד לדרגת טוראי).

* למה הוא פוטר – ג'יימס קומי, ראש ה-FBI המודח, העניק לטראמפ את הנשיאות על מגש של כסף, בהודעה ההזויה על חקירת המיילים של קלינטון, בדקה ה-90 לפני הבחירות. זה לא הפריע לטראמפ להדיח אותו, כיוון שהוא מנהל חקירה מקצועית על המעורבות הרוסית בבחירתו. כעת הוא מחפש מועמד לתפקיד, שיתחייב בפניו לא לחקור את הפרשה.

* מה היו אומרים היום - מה היו אומרים היום, כל אלה שמציגים את חוק הלאום כ... גזעני / אפרטהייד / לאומני / פשיסטי ו... שכחתי משהו מארסנל הג'יבריש הזה? על המשפט הבא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל"?

* התנצלות – בהערה הקודמת, לצד הגזעני/לאומני וכו', שכחתי את הסופרלטיבים החביבים ביותר – נאצים, חוקי הגזע וכו'. שיטוט קצר בפייסבוק הזכיר לי.

* פייק היסטוריה – מלחמת העולם השנייה: מלחמה שבה בנות הברית התקיפו בהפצצות נוראות את העיר הגרמנית דרזדן. זאת רמת ההיסטוריוגרפיה של טרנד הנהי על מלחמת ששת הימים.

* התקדים הטורקי – יש לקוות שנתניהו לא יתנצל בפני ירדן על פיגוע הטרור של מחבל ירדני בירושלים.

* אויבות הפמיניזם – אחד הנושאים המרכזיים שנגדו יוצא הפמיניזם הוא ההחפצה (או החיפצון) של גוף האישה. אין החפצה גסה יותר מ"מצעד השרמוטות" שהפכו את האיברים המוצנעים בגופן למכשיר תעמולה. מצעד דומה של גברים עם "החבילה" בחוץ, היה מוגדר, בצדק, כהטרדה מינית.

כמו בכל דת, הקנאות היא האוייב הגדול גם של הפמיניזם. השאלה היא האם הרוב השפוי של הנשים תנערנה חוצנן מן הזולות הללו.

* ביד הלשון: כרכר – האקדמיה ללשון עברית מבקשת את הציבור להציע שם עברי ל"ספינר".

זו ההצעה שהגשתי לאקדמיה: ההצעה שלי - כִּרְכָּר. זאת היתה הצעתו של ביאליק למילה סביבון. הצעתו לא התקבלה, אלא הצעתו של אליעזר בן יהודה. כעת ה"ספינר" מספק לנו הזדמנות לגאול את המילה.

שנוי במחלוקת – שאילתה שהופנתה אלי בידי הקורא ד.י.: מה משמעות המילה "שָׁנוּי", בביטוי "שנוי במחלוקת"?

הפועל שנה, פירושו – למד. שנוי, פירושו – נלמד. כלומר הסוגיה שנלמדה, היא במחלוקת בין חכמים. זה מקור הביטוי. היום צירוף המילים עומד בפני עצמו, ומשמעותו: דבר מה שקיימת לגבי אי הסכמה.

* * *

יעקב חסדאי *

החולה והסנדלר

ביום 10/05/2015 הלכה "רשות השידור" לעולמה ובמקומה בא "תאגיד השידור הציבורי". בתהליך מהיר ומכוער, מעט לפני שידור מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה, הודיעו לעובדים כי זהו השידור האחרון.

יום לאחר מכן נפרדו גם שדרני תוכניות הרדיו השונות מהמאזינים ובכך בה הקץ, לאחר 81 שנים, על רשות השידור [קול ירושלים, קול ישראל]. זהו הצעד האחרון בתהליך שהחל לפני מיספר שנים בניסיונות הבראה של המערכת והסתיים, כאמור, בקבורתה הרשמית. בשידורי הטלוויזיה וברשתות הרדיו השונות שעסקו בנושא, היינו עדים להרבה מאדו קינות ודברי צער של השדרנים ואנשי הרשות. אולם צריך לומר כי זה אינו סיפור שיש בו "טובים" ו"רעים". זהו סיפור מסוג אחר לגמרי. זהו סיפור של מישהו שהיה לו "אפנדיציט" והסנדלר ניסה לרפא אותו.

 רשות השידור סבלה, לפחות ברבות משנותיה האחרונות, מוועדי עובדים שחשבו כי הם מחזיקים את המדינה בגרון. כמו במקומות אחרים במדינה, כאשר יש ועדים כאלה, הולך ומתפתח מצב בו נוצרים עיוותים כלכליים ותעסוקתיים שהציבור כבר לא יכול לסבול אותם. מבחינה זו, רשות השידור הגיעה לשלב בו כל ממשלה, ולא חשוב מי היה בשלטון, הייתה מבינה שצריך לטפל בזה. ואכן, היו תוכניות רפורמה שכמעט התגשמו. אלא מה? אז נכנס הסנדלר לפעולה. ומיהו הסנדלר  הממשלה. וכמו כל דבר שהממשלה צריכה לטפל, לתקן, לשפר היא עושה זאת בדרך הגסה ביותר והמכוערת ביותר בה ניתן לעשות צעדים אלו.

כאזרח מן השורה, קשה מאוד להבין מה ההבדל בין "רשות השידור" ל"תאגיד השידור"
ולמה משנים ומחליפים את זה. כל התסבוכת הזאת היתה נגועה בכל-כך הרבה חוליים פוליטיים שטוב לא יכול לצמוח מכך. אבל דבר אחד כן יכול לצמוח ממנה: הממשלה הזאת קוממה עליה את אנשי התקשורת.

כל מי שהקשיב לדברי הפרידה של העיתונאים ושל השדרנים בימים האחרונים של השידורים, היה יכול להבין שנוצרה פה עויינות ונפתח חשבון שלא ייגמר במהרה. הרצון של הפוליטיקאים להחליף תקשורת שמאלית בתקשורת ימנית ספק אם יצליח. אבל בדבר אחד הם באמת הצליחו: הם יצרו שכבה גדולה של אנשי תקשורת ששונאים בכל ליבם את השלטון הזה.

אני מעריך כי בשנים הקרובות, אם יקראו לזה "תאגיד" או כל שם אחר שיבחרו,  הפוליטיקאים הכניסו לזירה שלהם "סוס טרויאני" שלא ישכח, לא יסלח וירדוף אותם בכל נקודת תורפה שתהיה להם. ונקודות תורפה כאלו יש הרבה מאוד.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il

* * *

יהודה ראב

בדווי יהודי בפתח תקוה

מזיכרונות יהודה ראב

מתוך "דף המידע של איתמר"

מחנות הספרים של איתמר

מתוך הפרק: אברהם יערי, מפעל הנצחה של איש אחד

אחד הסיפורים המרתקים שמביא יערי בספרו 'זיכרונות ארץ ישראל' הוא של יהודה ראב. את הסיפור מצא יערי ב'ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקוה'.

ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו' מתאר דוד תדהר את חלקו של ראב בהקמת פתח תקווה: "הוא נטה את האוהל הראשון על אדמת המושבה, השתתף בחפירת הבאר הראשונה, חרש את החרישה הראשונה, הדריך בעבודה את המתיישבים שלא היו מנוסים בחקלאות, היה השומר הראשון של המושבה, הפיל את פחדו על גנבים ושודדים, שחשבו את היהודים ורכושם להפקר והכריחם ללמוד, כי היהודים חדלו מהיות "ולד-אל-מות.'

הדבר היה בימים הראשונים ליסוד המושבה. יהודה ראב פגש ברחוב הראשי של פתח תקווה בדווי רכוב על סוסה לבנה יקרה. "אני יהודי," אמר לו הבדווי, וכשראה את הפיקפוק בעיניו של ראב, קרא בקול" "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד."

הוא סיפר לראב כי מוצאו משבט בדווי, אחד היהודים הבודדים מהרועים הנודדים במידבר ערב. לאחר שנגנבה סוסתו והוא מצא אותה בדמשק, החליט לשוב למידבר רק לאחר שיבקר בעיר הקודש ירושלים. כאשר הגיע לכפר ערבי לא הרחק מפתח תקוה, והשייך של הכפר סיפר לו על המושב הסמוך של בני עמו היהודים, החליט לבוא אל המושבה וכך הם נפגשו. בני פתח תקווה קיבלו את הבדווי היהודי בשמחה והוא "במקום לשוב אל בני שבטו, הציע לאחיו החדשים, איכרי המושבה, לשרת אותם שנה בתור שומר רכושם ומגינם במקרי התנפלות. ככה נעשה הבדווי היהודי אבו יוסף לאחד מראשוני השומרים של המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל."

אהוד: סיפור זה הובא לימים בפרטות וביתר דיוק בספר זיכרונותיו של יהודה ראב בן עזר "התלם הראשון". מעניין שההיסטוריון אברהם יערי מעניק ליהודה ראב את כל התארים המגיעים לו וגם קורא לפתח תקווה המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, וזה קרה לפני שהחל תהליך הדה-קרדיטאציה של פתח תקווה והדרתה מראשית העלייה הראשונה.

תודה למיכל סנונית שגילתה את הקטע ושלחה אותו אלינו.

* * *

הפילוסוף הקטן

כתבה: ד"ר חנה הרציג

הוצאת עולם חדש, 2017

"הפילוסוף הקטן" אינו ספר ללימוד פילוסופיה לילדים. להיפך – הוא מאפשר לראות  שחשיבה פילוסופית מתפתחת מתוך נקודת מבט ילדית, שלפני מוסכמות מובנות מאליהן, נקודת מבט שהיא עדיין ראשונית ומלאת פליאה.

הספר מבוסס על שיחות שהתקיימו בין המחברת לבנה, כשהיה ילד קטן. השאלות ששאל הילד   צמחו בחיי היום-יום  והסביבה, שאלות כמו:

"חתול יודע שהוא חתול?"

"אלוהים מרשה לעבור ברמזור אדום?"

"מה היה לפני שעולם התחיל?"

אבל מאחורי התמימות מתגלות בעדינות שאלות בסיסיות בחשיבה הפילוסופית, כמו תודעה עצמית, זמן ומרחב, נקודת מבט, משמעות השפה. 

מהשיחות המובאות בספר מתפתחת ראייה מוסרית וחברתית שעיקרה ערעור על תפיסתו העצמית  של האדם כ"שולט" בעולם, קבלת הזולת האחר ושוויון בין כל היצורים החיים. זוהי יצירה ברוח פילוסופית שהיא גם אלגוריה פוליטית וחברתית מתוחכמת לילדים, הראויים לחומרים כאלה על מנת לפתח חשיבה מוסרית.

חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות, חובבת פילוסופיה וחתולים.

* * *

עמוס אריכא

אחותנו לוסי אהריש

  בעת הזאת אנחנו ניצבים מול חקיקת "חוק הלאום" הנתעב, המציבה סימן שאלה על מידת היותנו עם הראוי למדינה משל עצמו; המערכה מתנהלת תחת שרביט ניצוחו של בנימין רדוף-הדעת למשפחת נתניהו, ומתרחשת לאור השמש כהתקפת טירוף גזעני פרוע שמפיצה ממשלת ימין פאשיסטית, ההופכת באבחת לאומנות, עם שאמור להיות אור לעצמו ולאחרים, לעם מוקצה במשפחת העמים השפויים. וזאת לנוכח כל העומד בסתירה חריפה למודגש במגילת העצמאות, בדבר המטרה הנעלה של המסע הציוני להיות "עם ככל העמים", המחויב בשוויון מוחלט לכל באיו.

מנגד קמה, כמנהיגה מטעם עצמה, אשת הטלוויזיה המבריקה לוסי אהריש; היא מטיפה-זועקת בשום-שכל, כנגד הפיכתנו למדינת אפרטהייד שקוברת את מגילת העצמאות. מחאתה העוצמתית של הישראלית הזאת מעידה על חרדתה שמא תקופח אהבתה למדינה, שמנהיגיה העכשוויים טובחים את הדמוקרטיה, ברשעות אטומה,  ומסרסים את עקרונות השוויון בין אזרחי המדינה כולם, שחייבים אנחנו בשמירתם, כי בנפשנו הדבר.

חוק היסוד החדש, "חוק הלאום"  הוא טרגדיה של אובדן חושים שמכתים את כולנו גם לדורות הבאים, כמדינה לאומנית גזענית. נתניהו בראש הליכוד מקבע עצמו כקברן של מגילת העצמאות עליה הכריז דוד בן-גוריון ביום ששי, 14 במאי 1948 שכוונתה החשובה ביותר – "להיות עם ככל העמים" – במשמעות הדמוקרטית הברורה שאין בלתה.

תגובתה של לוסי אהריש, הצודקת והמייסרת בכל תו, תובעת מאיתנו להצטרף אליה במאבק לבלימת האסון. זעקתה המהדהדת הינה אבן פינה בעלת משקל היסטורי, קריאת תגר כנגד הטעות הבלתי-נסלחת של בית המשפט העליון, שב-2013, החמיץ הזדמנות להכיר בכולנו כבני הלאום הישראלי, בטיעון המוזר כי: "אין לאום כזה" (הלאום הישראלי!!!). רגע אומלל ומשפיל של בית המשפט העליון.

מצאתי את שנעלם מעיני שופטי העליון: אלפיים פעמים מוזכר עם ישראל בתנ"ך. אילו היו שופטי העליון נענים לתביעה הכה צודקת שהגישה קבוצת אישים מוכרים – כעוזי אורנן, שולמית אלוני, אורי אבנרי, יהושע סובול, עאדל קעדאן, פרופ' יוסף אגסי ואחרים – נבוני-דבר כולם, היתה נפרצת החומה המבדילה בין לבין, והיתה מעניקה חסות ערכית שווה לכל התושבים, כולם אזרחי ארץ האבות, כולל גרים ואחרים.

הדחייה האבסורדית של העליון כי אין הוכחה לקיומו של לאום ישראלי, דומה להחריד להכחשת קיום השואה!  מבין שלושה שופטים (גרוניס, פוגלמן ומלצר), רק השופט מלצר הוסיף את המשפט כדלקמן: "עם זאת, ייתכן שבעתיד יתעורר הצורך להנהיג שינויי חקיקה מסוימים במכלול, ואולי תתאפשר הכרה גם בלאום 'מקומי' כלשהו, שייווצר ברבות השנים."

  קולה של לוסי אהריש, קובע כי רגע כזה הגיע – דווקא במקביל להגשת החוק הגזעני המשפיל, "חוק הלאום".

זה הרגע בו חייב בית המשפט העליון לשקול מחדש את ההחלטה שהובילה לתהליך גזעני, הקובע בין היתר, כי מעתה יחויבו פסיקות המערכת המשפטית להתבסס ראשית לכל על חוקי ההלכה היהודית – בדרך ההזויה להפיכת מדינת ישראל לאיראן הלכתית, שאולי תיוותר בזיכרון, כדרמה היסטורית, בה מנהיגות מפוקפקת ירתה לעצמה לא ברגלה אלא בראש כולנו.

אין לאפשר מצב זה  קובעת לוסי אהריש, בשם רבים-רבים; כולנו ישראלים בעיניה ואין להפלות גם מול ניגודים.

ולאחותי-אחותנו זאת, אני רוצה לומר במלוא-לב כי בורכת בשיעור קומתה של רות המואביה, סבתא-רבא של דוד המלך, שאמרה לחמותה ששיכלה את בניה: "... אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין..."

איש מאתנו אינו יכול להיות יותר ישראלי ממך לוסי. את מופת לדרך המוסר של נביאי ישראל שתורתם מושכחת ברשעות, עד שספק אם העם הזה הוא באמת עמנו.

באומרך את הדברים הבאים הוספת לנו אור גדול: "...אתם צריכים להזכיר לי שזאת מדינת העם היהודי? אתם צריכים להזכיר לי, או לעצמכם – כי שכחתם את היסוד? אני זוכרת יום יום שזאת מדינתו של העם היהודי ואין לי שום בעייה עם זה. אבל תנו לי להזכיר לכם, מחוקקים לא יקרים, את מה ששכחתם: זאת המדינה שנתנה לי ת.ז., המדינה שקמה והבינה שגם אני הייתי כאן, וזאת המדינה שקיבעה את מעמדי כשווה בת שווים במדינה! חובתי לכבד את המדינה, אבל זכותי להילחם על המוסר והערכים שלה שאתם זרקתם ולהזכיר לכם שאני כאן! ואני לא הולכת לשום מקום!"

חלילה לוסי אם תלכי מכאן – כי אז אקח בידי מקל ישישותי ואלך איתך, ובאשר תהי אהיה כי את, אני וכל אותם החושבים וחשים כמותנו – שייכים ללאום הנקרא ישראל.

אהוד: אם אינני טועה, עם ישראל הוא העם היהודי, שבמדינתו ישראל ישנם גם אזרחים ערבים כמו לוסי אהריש, שהם אזרחי ישראל אך הם לא חלק מאיזו פיקציה של "לאום ישראלי" או "עם ישראלי" הכולל כביכול יהודים וערבים גם יחד כעם אחד או כלאום אחד. שאל את ערביי ישראל [שחלקם הגדול רואים עצמם כ"פלסטינים"] ויגידוך, שלא לומר, יגחכו מאוד-מאוד לקריאת דבריך אלה.

* * *

סורה חושך – תגובה חינוכית למלחמה בסוריה,

וערב התרמה בחוף הדקל, 21.5

מאת נוי קוגמן, מדריך בחינוך הפורמלי ומפתח תכני הדרכה לקבוצות הבחירה של המחנות העולים, חבר קיבוץ ההכשרה של המחנות העולים.

"חשבנו שנוכל להפיל את אסד בשירים וריקודים," כך אומר אחד המתראיינים בסרט 'ילדים פליטים', המתעד את חייהם של בני נוער סוריים במחנה פליטים בירדן, וקשה לחשוב על משפט שמסכם יותר טוב את המצב בסוריה מהציטוט רווי האירוניה המרירה הזו. מה שהתחיל כמחאה עממית ב-2011, באופוריית הזעם של האביב הערבי וקצת לפני 'מחאת האוהלים' אצלנו, הפך למלחמת אזרחים רוויה בדם, אליה התנקזו מאבקי כוחות אזוריים ובינלאומיים. עם מאות אלפי הרוגים וכחמישה מיליון פליטים, שכנתנו הצפונית הפכה למוקד של אחד האסונות ההומניטריים האיומים של האלף החדש, והתמונות הבלתי פוסקות באמצעי התקשורת, של ערים חרבות, בתי חולים מופצצים וילדים פצועים, גורמות לישראלים רבים, ובפרט בחבל אילות, לשאול את עצמם – מה אנחנו יכולים לעשות. מה נדרש מאיתנו.

אנחנו בקיבוץ ההכשרה של המחנות העולים, חשנו אחריות כמחנכים לחפש נתיב לפעולה אל מול האסון הזה, והתוצאה: "סורה חושך", ערב התרמה לנוער, צעירים וכל המשפחה, שיקרה בחוף הדקל ביום ראשון ה-21 במאי, בשיתוף פעולה עם המועצה האזורית חבל אילות ועיריית אילת.

הערב יכלול תערוכה הכוללת מידע והתייחסות אמנותית למצב בסוריה, טקס, הופעה של תאטרון אלעד וכן דוכנים ופעילויות לנוער וילדים. כל הכנסות האירוע יוקדשו לפעילותה החינוכית של קרן כראם, ארגון אמריקאי שעוסק בבניית ושיקום בתי ספר בסוריה ובמחנות פליטים בטורקיה. בנוסף להעלאת המודעות והתרמה, תכלית האירוע היא גם להביע סולידריות לעם הסורי במצוקתו, ותיעוד של האירוע יתורגם לערבית ויופץ ברשתות החברתיות בקבוצות רלוונטיות.

הפקת אירוע מסוג זה התבררה כמלאכה לא פשוטה מבחינה לוגיסטית, שדורשת הרבה אישורים, תיאומים וציוד, אך בתהליך ההפקה התגלה כוחו של אקטיביזם מבוסס קהילה ומקום, שגם בעידן האינטרנט אין לו תחליף. ללא עזרתם האדיבה של חנן גינת, זוהר מיכאלי, משפחת ג'קסון, ועוד רבים בחבל אילות ובאילת, שתרמו זמן, עצות ומשאבים לטובת המטרה, לא ניתן היה לקיים את ערב ההתרמה. הכוח שבלוקאליות מתבטא גם בכך שהאירוע אינו מתרחש בחבל אילות, אלא בעיר השכנה, אילת, ומזמין אליו את תושבי האזור כולו, בני עיר, יישוב וקיבוץ כאחד. שיתוף הפעולה הכלל-אזורי נושא בקרבו הזמנות למפגש אנושי משמעותי סביב פעולה במציאות, מה שלא תמיד מצליח לקרות בין אילתים לחבל אילותים, ולגילוי שותפים חדשים למעשים של יצירה קהילתית ותיקון עולם.

את האירוע מקדים מהלך חינוכי רחב בחבל אילות ובאילת, שנמצא כעת בשיאו. הוא כולל שיעורי חברה בבית הספר האזורי ובאילת, פעולות בתנועת הנוער (ובתנועות וארגוני נוער אחרות באיזור, שיצרנו עמם קשר), וכן במסגרת הדרכת הנעורים ביישובי החבל. זאת מתוך תפישה שחלק מתפקיד הכוללות (ומועדון הנוער בבאר אורה), כמרחבים המיועדים להתבגרות ופיתוח עצמאות מלווה של בני נוער, היא להיות בית להתנסות בלמידה, עיבוד ונקיטת עמדה כלפי המציאות החברתית. הנושא הזה מעורר שיחות מעניינות: על מלחמות, סבל, והיכולת של אנשים מן השורה לפעול באמת לשינוי בעולם של אינטרסים. בני הנוער מתוסכלים – קשה להם שאנחנו מביאים לפתחם מצב כזה, בו הפתרונות לא בהישג ידם וגם לא ידינו – אך רבים מהם גילו יכולת מפתיעה לצלול לניואנסים של הפוליטיקה הבינלאומית הסבוכה, וגם רצון בריא לא לשתוק אל מול המאורעות ולעשות מעשה. המפגש עם בני נוער, שטרם אימצו בצורה מלאה את הפיכחון הציני של עולם המבוגרים, מזכיר ומחדד שאל לנו להתבצר תחת גפננו ותאנתו, בנוחות המשמחת והמעוורת לעתים של הקהילה המוכרת, ועלינו להתעקש ולפעול (כבנוסח התפילה בלוטן) למען שלום על ישראל, ועל כל יושבי תבל.

אנו מזמינים את כולכם להגיע לאירוע.

חוף הדקל, 21.5, 18:30

* * *

נעמן כהן

בזכות ציון יום הנָכְּבָּה

הנָכְּבָּה עונש מוצדק ולא מספיק

הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה (כ-50 אחוז מהסטודנטים) חגגו באוניברסיטה את חג הנכבה.

בשלט שנתלה בתערוכה שאירגנה מפלגת חד״ש בטקס לציון ״יום הנכבה״ באוניברסיטת חיפה נכתב:  ״800 אלף פלסטינים מתוך 1.4 מיליון פלסטינים חיו בתוך פלסטין בשנת 1948, הם נעקרו והוגלו מכפריהם ועריהם בעקבות הנכבה, שהתבססה על תוכנית פעולה של ׳טיהור אתני׳ שאותה תכננו גנרלים של המיליציות הציוניות ב-11.3.1948. אותה תוכנית פעולה קבעה את עמודי התווך העיקריים ואת שלבי הגירוש והעקירה של הפלסטינים באופן שיטתי.״

http://rotter.net/forum/scoops1/400922.shtml

הסטודנטים חברי תא בל״ד באוניברסיטת חיפה חילקו כוסות מים עם מלח כאות הזדהות עם שביתת הרעב של המחבלים בבתי הסוהר.

http://rotter.net/forum/scoops1/401127.shtml

הנהלת האוניברסיטה אישרה את קיום חגיגית הנכבה לאחר ייעוץ משפטי.

ישנם רבים המתנגדים לחגיגת הנכבה ע"י הערבים ותובעים לאסור על קיומה באוניברסיטה ומחוצה לה. אני דווקא תומך בציון הנכבה.

מול החוגגים הערבים עמדה קבוצה קטנה ופתטית של סטודנטים יהודים שהניפו את דגל ישראל, ולא הורשו להיכנס לאולם החגיגה.

לא זו הדרך!

עצתי לאותם סטודנטים היא: במקום להניף את דגלי ישראל, הניפו שלטים גדולים שעליהם רשום:

הנָכְּבָּה עונש מוצדק ולא מספיק!

וברקע יש להשמיע ברמקולים בקול חזק את השיר: "כן יאבדו כל אויבך, ישראל יאבדו!"

https://www.youtube.com/watch?v=ESEUTkR2o4Q

ויש לחלק דפי הסבר מדוע הנכבה היא עונש מוצדק ולא מספיק. לא אלאה בשנית את הקוראים במה שכבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00941.php

זו ההתייחסות הנכונה לחגיגות הנכבה. ולכן יש לעודד אותן ולא לאסרן.

קסטנר טורקמדה וגבלס

בדבריי על המרמה שבהנצחת קסטנר לא העליתי על הדעת את הקנאות של חסידיו.

הקנאות הגיעה לכדי כך כך שהקורא יוסף קנטור מאמץ לעצמו את התפקיד של טורקמדה האינקוויזיטור הגדול, או של גבלס, ותובע לצנזר "אנשים שמוציאים דיבה הקשורה לשואה" (גיליון 1240)

רחמנא ליצלן, כותב קנטור הצנזור החדש, מישהו האשים אפילו את בן גוריון באדישות לגורלם של היהודים... אבוי.

בניגוד לאידיאולוגיה של יוסף קנטור, שמן הסתם היה משתלב היטב במשטר הצפון קוריאני שם אסור לפגוע ב"מנהיג העליון" קים ג'ונג-און, אצלנו עדיין קיים חופש דיבור, ולמזלנו מותר לבקר את המנהיגים.

יש לומר את האמת, אחת הטרגדיות הגדולות של העם היהודי בשואה הוא נטישת המנהיגות.

מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה, תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" –"ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.

הרבי מבעלז כינס את חסידיו, ניבא להם הצלה שלימה, ועזב אותם לגורלם. כולם נספו.

הרבי מליובאוויטש, הרבי מגור, והרבי מסטמר גם הם עזבו את אנשיהם והצילו את נפשם. הגדיל לעשות הרבי מסטמר אוייב הציונות, שלאחר שניצַל על ידי הציונים, והגיע לא"י, ירד לאמריקה והמשיך משם את מלחמתו באותה ה"ציונות" שהצילה את נפשו.

זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נשארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם. למרבה הצער, גם אחד המנהיגים היחידים שלא נטש את חניכיו והלך עימם עד הסוף המר, הֵקֵל במעשהו זה על מלאכת ההשמדה. במקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה. ארגן המחנך הדגול – יאנוש קורצ'אק, את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם.

תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל, מפקד טרבלינקה ,התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.

יתכן שגם אם המנהיגים לא היו נוטשים התוצאות היו זהות אבל ייתכן גם שלא.

נחזור רגע לקסטנר, קנטור כותב: "יהודי הונגריה ידעו על שואת היהודים בארצות השכנות אבל הדחיקו את הידע במחשבה ש'לנו זה לא יקרה.'"

זה בדיוק אמור להיות תפקיד ההנהגה להעמיד את היהודים על המצב האמיתי.

בתגובה למה שכתבתי, כתבה לי בת של אישה שניצלה באותה רכבת מפורסמת: "סבי, אבי אימי, היה בטוח שבו לא יפגעו כי הוא היה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. כמו שחשבו יהודים רבים כשכבר ידעו שמשמידים יהודים. קסטנר לפחות הציל חלק. אתה ושכמותך גיבורים במילים. מעניין איך היית מתנהג לו נקלעת לתנאים של שואה?"

כמובן היא צודקת. אינני יודע איך אני הייתי מתנהג אם היה בא אליי אייכמן ואומר לי: "המלחמה עומדת להסתיים ואני מתכנן במהלך השבועות הבאים לשלוח להשמדה באושוויץ את כל יהודי הונגריה לפני בוא הרוסים, ואני נותן לך אפשרות להציל את עצמך ומשפחתך ובלבד שתשמור על שקט תעשייתי."

בכנות אינני יודע מה הייתי עושה? האם הייתי משתף פעולה או אוזר עוז לנסות להתנגד ולשלם את המחיר, או אולי להתאבד כאדם צ'רניאקוב. תודה לאל או לגורל, למזלי לא עמדתי בפני דילמה איומה כזו.

העובדה המרה היא שבסוף המלחמה, ב- 1944, עדיין חשב יהודי שהעובדה שהיה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה תמנע את שילוחו לאושוויץ. את העובדה שההשמדה היא טוטלית הסתיר ממנו קסטנר או לפחות לא גילה לו בעת שבחר להציל את בתו.

על התיאבון – בין טורטית לחומוס

אי אפשר היה שלא ליהנות למראה פושע המלחמה, הרוצח הסדרתי, מפקד ארגון הרצח הג'יהאדיסטי "השהידים של הקצה", מרואן ברגותי, מחסל טורטית במקום יהודים.

אבל בד בבד אי אפשר היה שלא להיזכר בתיאבון הבריא של חיים אורון (המכונה ע"י חבריו ג'מוס), חברו ורעו של ברגותי, שבין רצח לרצח של יהודים (וגם יווני אחד) היה יושב עימו בצוותא ברמאללה ומנגב בתיאבון צלחת חומוס.

בזכות חוק הלאום

לפני שנים רבות ביקרה אצלנו נערה מאמריקה. אותה נערה הביעה את תמיהתה הרבה על העובדה שאין בארץ איסור על מכירת אלכוהול לצעירים. הוסבר לה שבארץ צעירים אינם צורכים כלל אלכוהול וממילא אין טעם בחוק האוסר על כך.

מאז כמובן זרמו מים רבים אפילו בירדן, צעירים החלו לשתות אלכוהול וממילא חוקק חוק האוסר על מכירתו לצעירים.

הצורך מוליד את החוק.

במה דברים אמורים. מכיוון שהערבים המוסלמים אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו של העם היהודי, ובזכותו לריבונות (אבא של מאזן הגזען מוסיף על כך שהיהודים "טמאים ומטמאים"), הרי שנחוץ חוק המגדיר את מדינת היהודים כשייכת לעם היהודי (שקיומו נשלל). כל המתנגד לחוק הלאום היהודי אין מנוס מלהגדירו כגזען אנטישמי.

בזכות הערבית

למרות תמיכתי בחוק הלאום אינני יכול להבין את ההתקפה על השפה הערבית. צריך באמת מנה גדושה של בורות ושנאה פרימיטיבית פתולוגית כדי להטיף לסילוק הערבית כפי שתובע היהודי המשיחי ר' מנחם רהט באמרו שסילוק הערבית הוא "מה שיעיף לנו מהעיניים את התופעה המוזרה של רישומים על כל שלט רחוב בשפת אויבינו הקמים עלינו לכלותנו." (גיליון 1241).

האם היהודי המשיחי ר' מנחם רהט אינו יודע שספרי יסוד ביהדות כתובים בשפה הערבית? האם ר' רהט אינו יודע שרס"ג ר' סעדיה גאון כתב את כתביו הפילוסופיים בערבית, ריה"ל ר' יהודיה הלוי כתב את ספר "הכוזרי" בערבית, הרמב"ם כתב את "מורה הנבוכים" והפירוש למשנה בערבית, ועוד ועוד. האם ר' מנחם רהט שואף לסלק מהיהדות את הספרים הללו בגלל שהם כתובים בשפת אויבנו?

הערבית היא שפה אחות לעברית והשפיעה עליה רבות. כל השירה העברית בספרד מושפעת מהערבית. יש לכבד את הערבית ולא לבזות אותה. אין שום סיבה להתנגד לכך ששלטי החוצות יכתבו גם בערבית. להיפך, יש לכבד את הערבית.

המלחמה ההירואית באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית אינו עובר דרך המלחמה בשפה הערבית.

מן הראוי שבחוק הלאום ייכתב שמדינת היהודים תכבד את שפות המיעוטים החיים בה: השפה הערבית, הרוסית, הטטארית, הצ'רקסית, והארמנית, ובראש וראשונה כמובן את השפה הערבית.

הרי איננו רוצים להידמות לצרפתים שלמרות סיסמתם היפה "חופש, שוויון, אחווה, אין בנמצא צרפתי שיעלה על הדעת לאפשר למיעוט הערבי-מוסלמי בצרפת (כ-35 אחוז מהתלמידים, יותר מבישראל) ללמוד בשפה הערבית כפי שמאפשר המשטר "הגזעני" היהודי.

אגב גם בשוויון לנשים הקדימה הציונות את צרפת, כאשר כבר בקונגרס הציוני השני הובטחה זכות בחירה לנשים ואילו הצרפתים עם הסיסמה היפה "שוויון" איפשרו לנשים את זכות הבחירה רק אחרי מלחמת העולם השניה ב-1945.

איך אומרים זונות בערבית?

מעבר לחשיבות התרבותית של השפה הערבית אי אפשר להתעלם ממנה גם בחיי היום יום, הרי אי אפשר לקלל כלל בעברית אלא רק בערבית או רוסית.

הדוגמה האחרונה היא קבוצת נשים הרוצות לצאת במצעד למען זכויות הנשים לא להיות מוטרדות מינית והקוראת למצעדן דווקא בערבית: "מצעד השרמוטות":

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4961125,00.html

תודו, בערבית זה נשמע הרבה יותר טוב.

אנדרה-לואי אוזייר – תוגת המפסיד

בכל ניצחון יש הפסד, בכל שמחת ניצחון יש את תוגת המפסיד.

המדאם (הגברת) הראשונה החדשה של צרפת, בריג'יט טרונייה-מקרון בת 64, היא בתו של שוקולטייר יצרן מקרונים מאמיין בצפון צרפת.

ב-1992, החלה בריז'יט ללמד תיאטרון בתיכון העירוני באמיין שם התאהב בה התלמיד עמנואל מקרון בן ה-15. הוריו העבירו אתו לתיכון בפריז אך הוא המשיך להיפגש עם מורתו לשעבר בת ה-39. בשנת 2007 היא התגרשה מבעלה והתחתנה עם עמנואל מקרון תלמידהּ.

שלושת ילדיה נטשו את אביהם, הלכו אחריה וראו בו אבא לכל דבר. בתה הצעירה של בריז'יט, טיפן, בת 30, אף ניהלה את מסע הבחירות שלו.

אז אם האלוהים הוא עם עמנואל שזכה בכתר השלטון, באהבה, בילדים ונכדים, הבעל הנטוש אנדרה-לואי אוזייר נותר לבד ללא אהבה וללא ילדים.

מי המשורר שיכתוב עליו שיר. תוגת המפסיד את עולמו.

ב-1968, מורה לספרות בת 32 בשם גבריאלה ריסייה נשפטה במרסיי באשמת רומן שהיה לה עם תלמיד בן 16 שהגן עליה במשפט. המורה התאבדה ושארל אזנבור חיבר בעקבות המעשה את השיר "למות מאהבה".

שארל אזנבור + ננה מושקורי, למות מאהבה:

https://www.youtube.com/watch?v=v-GhEr-b_LY

כמה עצוב ורומנטי למות מאהבה, וכמה עצוב ולא רומנטי לחיות בודד בלעדיה.

האם ראוי לתת את "פרס ישראל" למטיף לחיסולה?

לקמפיין הארוך של אהוד בן עזר למתן פרס ישראל לסופר סמי מיכאל הצטרף לאחרונה באופן מוזר גם אורי הייטנר בנימוק שהוא "סופר דגול" ובגלל היותו בא בימים (גיליון 1240).

אז אני חוזר בשנית על דבריי.

הסופר כמאל סאלח מוג'אלד (בערבית הכורך) מנשה, ידוע יותר בכינויו הספרותי העברי "סמי מיכאל" (שם של יהודי פרסי שניתן לו בדרכון מזויף שהנפיקה התנועה הציונית כאשר הבריחה אותו מעיראק לאיראן ומשם לארץ).

סאלח מוג'דל (הכורך) מנשה נודע גם בכינויו הספרותי הערבי "סמיר מארד", כסופר הביטאון הקומוניסטי-הערבי האנטי-ציוני אל-איתיחאד ואל-ג'דיד.

עוד מנעוריו כחבר המפלגה הקומוניסטית-סטליניסטית בעיראק התנגד סאלח מוג'אלד לציונות. לארץ הוא עלה רק בדלית ברירה כאשר נמלט על חייו מעיראק, והמדינה היהודית שימשה לו מקום מקלט. (הצלת יהודים, זו הרי בדיוק הגשמת האידיאולוגיה הציונית).

לאחר הגילויים של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, נטש אמנם סאלח מוג'אלד (סמי מיכאל) את המפלגה הקומוניסטית, אבל למרות שהתנועה הציונית היא-היא שהצילה את חייו, הוא המשיך וממשיך לשמור על האידיאולוגיה הסטאליניסטית האנטי-ציונית לאורך כל חייו.

על המדינה היהודית אמר סאלח מוג'אלד (סמי מיכאל) את הדברים הבאים: "אני חושב ש(זה) הטמטום הכי גדול שעשה העם היהודי באלף השנים האחרונות. תקיעת יתד במקום קבוע זו הזמנה לשואה חדשה." ועוד הוסיף: "מדינה יהודית זה חלום, פיקשן, רומן של עיתונאי... שאנחנו התייחסנו אליו ברצינות יתר."

בראיון לכתב העת "אופקים חדשים" שנתן ב-2004 אמר כי הוא מבין לרוחם של אנשי החמאס שנלחמים ביהודים, ושאין להגדיר אותם כ"מחבלים", והוא הדין בחיזבאללה.

דומה שמולדתו האמיתית של סאלח אינה בגדד, אלא מוסקבה של סטאלין. מי שהיה קומוניסט-סטליניסט אנטי-ציוני, לא יפסיק לעולם להיות קומוניסט אנטי-ציוני.

דומה שאין היום סופר עברי שהינו יותר אנטי-ציוני מסאלח מוג'אלד (סמי מיכאל), מוזר אם כן שאריאל הירשפלד לא המליץ עליו לפרס ישראל.

לאור דבריו התמידיים נגד הקליקה האנטי-ציונית בעולם הספרות, מוזרה תמיכתו של אהוד בן עזר בסופר אנטי-ציוני (ואנטי-אשכנזי) כסאלח לזכייה בפרס ישראל. האם תמיכתו היא רק בגלל שהלה כיבד אותו בביתו בארוחת צהריים מושקעת ומפנקת?

נ.ב. בכל אלו איני אומר מילה על איכות ספריו. נהניתי בייחוד מספרו "חסות" שכתב בעת שגרתי ברחוב עבאס בחיפה והכרתי את הרקע לספרו.

אם הוא באמת "סופר דגול" כמו שקובע הייטנר ימליצו עליו מומחי הספרות לפרס נובל ושם בגלל אנטי-ציוניותו יש לו גם סיכוי לזכות בו.

[אהוד: מתוך רתיעה עזה מאוד אני מפרסם את הנבירה המעליבה שלך בקורות חייו של סמי מיכאל, כולל האיזכור העלוב שלך לארוחת הצהריים ה"מושקעת". נידמה לי כי כאשר מקטרגים רבים עליו יישכחו לגמרי, סמי מיכאל עדיין ייזכר כאחד מגדולי הסופרים העבריים בדורנו].

נגד הגזענות

צעיר בשם רון נשר (לא הצלחתי לברר את שם משפחתו המקורי) עם בעיות בזהות המינית, פרסם ב"ספר הפנים" שלו נאום מלא חרפות וקללות עם איומים על חנין זועבי.

לא אצטט את פיו המלוכלך, הרוצה לשמוע את דבריו שילחץ:

https://www.facebook.com/ron.nesher/videos/543914949045720/

בפרקליטות הוחלט להגיש נגדו כתב אישום על הסתה. עונש מקסימאלי חמש שנים בכלא.

ייאמר ברורות. המאבק נגד הגזענות האיסלמו-נאצית של חנין זועבי צריך להיעשות בדרך הסברה ובשפה תרבותית, ולא באיומים ובניבולי פה.

טוב עשתה הפרקליטות שהגישה כתב אישום. ומן הדין שתעשה זאת גם כלפי איומי הערבים.

* * *

דינה  קטן בן-ציון

"על בית ומלים", מהלך חיים

בהוצאת כרמל, ירושלים, 2017

"על בית ומלים" הוא  מעין קולאז' אוטוביוגרפי המורכב מזיכרונות ילדות, קטעי עדות, רשמים אישיים, מחשבות והשגות, רישומים  יומניים  וסיפורי חיים, כמכלול שזכרי ילדות חוברים בו לבלי הפרד אל תיאור חייה של הכותבת בבגרותה. זהו ספר על בית ועל מילים כבחירה, כגורל, כמחוז נפש וכמרכיבי יסוד בצרור החיים, שבו כל מה שחווינו  זוכה למקום ולכברת שייכות.

דינה קטן בן-ציון מספרת על חייה כישראלית שנדדה בילדותה הלוך ושוב בין מולדת אחרת ושפת אם  זרה-קרובה לבין ישראל. לחוויות הילדות נודעה השפעה ארוכת טווח על חייה הבוגרים ועל יצירתה כמשוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. מיטב היצירות שנכתבו ביוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה תורגמו על ידה לעברית, ומחקריה הוקדשו לספרות שנכתבה בידי סופרים יהודים ואחרים, שכתבו בשפה הסרבית/קרואטית על שאלות הנוגעות ליהודים ולזהותם.

* * *

לאה שורצמן (בן עזר)

ערב מקסים בהיכל התרבות עם ונגרוב

תל אביב – 13 במאי 2017

היה זה ערב מקסים במלוא מובן המילה. גולת הכותרת של הערב היה מקסים ונגרוב – הכנר הישראלי-רוסי הנודע בן 42, שנחשב כיום לאחד הכנרים הטובים בעולם. הוא יליד נובוסיבירסק, שעלה לישראל בשנת 1990 עם הוריו, המשיך לימודיו ופיתח קריירה מוסיקלית בינלאומית במקומות שונים בעולם ככנר, כמנצח וכמורה.

הוא ניגן את הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור אופוס 77 מאת יוהנס ברהמס, הנחשב לאחד הקונצ'רטו לכינור האהובים ביותר. זאת יצירה חשובה המציבה בפני הסולן אתגרים מוסיקליים וטכניים קשים. מקסים ונגרוב ביצע אותה בצורה מופלאה. קטונתי מלהתבטא מבחינה מקצועית, כי אינני מבקר מוסיקלי. אני יכולה רק לתאר את החוויה שחוויתי בהאזנה לנגינתו של ונגרוב הווירטואוז. התמזל מזלי וישבתי בשורה שלישית ממש מולו, כך שעובדה זו רק העצימה את החווייה. התרגשתי ונהניתי בצורה בלתי רגילה בהאזנה לגאון הזה. השליטה שלו בכינור וההרמוניה ששררה בינו לבין התזמורת והמנצח יצרו שילוב מדהים.

כמובן שמחיאות הכפיים הסוערות וצעקות "ברבו" של הקהל גרמו לכך שהוא ניגן הדרן – קטע ידוע של באך. 

רכשתי כרטיס מבעוד מועד לקונצרט מיוחד זה, שאינו חלק מסידרת המנויים, רק בגלל מקסים ונגרוב הנערץ עליי מזה שנים.

בונוס נוסף היתה התזמורת הסימפונית טורונטו בניצוחו של פיטר אונדג'אן, יליד טורונטו, שהופיעה בקונצרט זה כאורחת של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בתחילה ניגנו יצירה קצרה בשם "איריס" של מלחין קנדי צעיר בשם ג'ורדן פאל. לאחר מכן ביצעו יחד עם ונגרוב את הקונצ'רטו לכינור מאת ברהמס, ובמחצית השנייה ניגנו את הסימפוניה השביעית ברה-מינור אופוס 70 מאת אנטונין דבוז'אק. אחת היצירות האהובות עליי, והביצוע היה מרגש במיוחד.

לסיום, סיפר המנצח על הכבוד שנפל בחלקם להופיע בישראל בפעם הראשונה, ועל המשך הסיור שלהם באירופה, האמור להסתיים בפראג, שם ינגנו יצירה של המלחין הצ'כי – בדז'יך סמטאנה. כאות הוקרה למלחין זה, ניגנה התזמורת כהדרן קטע מיצירה שלו. גם זו היתה יוצאת מהכלל.

כפי שכתבתי, לא אתבטא מבחינה מקצועית, אך נגינתו של ונגרוב, בצירוף נגינתה המופלאה של התזמורת, הפכו את הערב למושלם, אותו אקח איתי בזיכרון לעוד ימים רבים.

* * *

עמיקם יסעור

אדיר כהן לגבורות

בחודש מאי מגיע פרופסור אדיר כהן לגבורות. ב-18 במאי ייערך לכבודו יום עיון במוזיאון  תל-אביב משלוש אחר-הצהריים עד עשר בלילה. את פרופסור אדיר כהן הכרתי אישית ב-1973, כאשר לימד אותנו במחלקה להכשרת מורים באוניברסיטת חיפה והביא לנו את שיטת השקפים של אשר ריבלין מאוניברסיטת תל אביב. אדיר כהן תמיד ניצב חלוץ בחזית החידושים בחינוך. אישית, מזמן הייתי בוחר בו להיות שר החינוך. איש בעל חזון הומניסטי, שאר רוח, אופקים, והספק האדיר. איזה הספק. תמיד אנחנו, החברים, שואלים זה את זה מתי הוא מספיק הכול?

פרופסור  אדיר כהן הוא עורכם של כתבי עת חשובים וייחודיים כמו עיונים בחינוך  ו"מעגלי קריאה", כתב עת בולט בנושא של מחקר בספרות ילדים. כמו כן היה מעורכי השנתונים "כרמלית" ו"צפון" של חיפה. וכן כתבי עת "חץ" ו"נפש". הוא חלוץ הביבליותרפיה וערך קבצים בתחום. כמו כן ערך קבצים רבים של אגדות לילדים. קובץ הפתגמים הגדול ביותר "ספר הציטטות הגדול" ו"ספר הציטטות היהודי הגדול" הם בעריכתו. כן ערך גם כמה קבצים של "מפגשים", מקראות ייחודיות לספרות ילדים וערך גם כמה אנתולוגיות בספרות

מחשבת החינוך המתקדמת תמיד עמדה במרכז עיוניו. פירסם על מהפכה של הוגים בחינוך, חינוך הומניסטי, על הוגי החינוך פסטלוצי, מקרנקו, קורצ'אק, בובר. כישורי חיים של ילדים. ספרות ילדים ספרותרפיה, כתיבה יצירתית על השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי ודמות הערבי בספרות ילדים בספרו "פנים מכוערות במראה", מונוגרפיה על ברנר. ספרי עיון נבחרים על שקר, בדידות, הומור וצחוק, סבל, אופטימיזם ופסימיזם, תקווה, אהבה. רבים מספריו הופיעו בהוצאת אמציה.

כן פירסם יצירות רבות מפרי עטו, כעשרה רומנים וכן קובץ סיפורים וקובץ שירים: מסע בנקבת עץ התות, מכתבים לכתובת אבודה, קווים מקבילים סכין, שחפים שמוטי כנפיים, גנב הפעמונים מאביבית, קריעת חלום – 7 אלה הופיעו בשנים 79-83. ואחריהם: אוהל ליד הים. כל אלה רומנים, וכן האופק מתקרב, סיפורים, והשיר כותב אותי, שירים.

היה יושב ראש אוגדת הסופרים סניף חיפה בראשית שנות השמונים וכן בשנים 1989-2000. היה יושב ראש ועדת המלגות לספרות  של קרן תרבות חיפה ב-5 השנים הראשונות מראשית 1979. יחד עם פרופסור עליזה שנהר וכן המשורר, המתרגם והעורך, יצחק עקביהו ז"ל. ושוב ב-1997-2003 יחד עם כותב שורות אלו ואחרים. כן שימש כנציג חיפה והצפון בוועד של אגודת הסופרים בסוף שנות השמונים. לימד, בין היתר, באוניברסיטת חיפה, שם מילא תפקידי ניהול; במכללת גורדון וכן בתפקידים בכירים גם במכללת עמק יזרעאל. העמיד תלמידים הרבה, מצטיין גם באווירה הטובה שהוא משרה, רחוק ממלחמות אגו, ובמלאת לו שמונים מיטב האיחולים לו ולבלהה רעייתו. גם בריאות גם יצירה גם אריכות ימים.

אהוד: גם אנחנו מצטרפים לברכות לאדיר כהן במלאת לו שמונים שנה וגם לפליאה על יכולת כתיבתו העצומה והמגוונת שמעטים כמוה בספרות העברית. ובהזדמנות זו ראוי לציין כי ממש בימים אלה הופיע בהוצאת אמציה ספרו של אדיר כהן "חיים – סיפור, בסימן שמונים שנה", הסוקר את כל מפעליו הספרותיים ומביא גם את שערי ספריו הרבים בצבעיהם המקוריים.

* * *

רות ירדני כץ

"50 כוכבי מישלן"

מסע קולינרי להארה מאת צלק

הסיבה שאריק זיו החליט לחתום בשם צלק ולא בשמו האמיתי היא בגלל שהוא מאמין שהארה עניינה בביטול האגו, אין כל צורך לטפח את האגו שלו עצמו.

לאריק זיו היתה הארה. הארה גדולה, התאהבות באוכל ברמות הגבוהות ביותר, לא מדובר במסעדות פשוטות, אוכל רחוב, סתם פלאפל. ממש ממש לא. מדובר בסבב שנמשך חמש שנים שבהן הוא אכל במסעדות בעלות שלושה כוכבי מישלן ברחבי אירופה. הוא פגש שפים מפורסמים וידועים. שפים שמסורת הבישול עוברת במשפחה, שבמסעדות שלהם יש רק צוותים מקצועיים. מלצרים מנוסים, ייננים, ותפריטים מיוחדים. הוא מספר לנו ששפים התאבדו בגלל שמדריך מישלן הוריד להם כוכב.  

למסע כזה צריך המון הכנות, ידע, הבנה, לימוד, כסף, זמן, אהבה וכל מה שעושה את המסע לחוויה בלתי נשכחת. 

זיו הוא בכלל איש היי-טק שעד שלא נדבקה מחלת האוכל העילי הוא לא ידע איך מחממים את תנור האפייה וגם לא להכין חביתה. 

הספר "50 כוכבי מישלן" עוסק לא רק במסעדות הנהדרות והמלהיבות, זיו נוגע במהות החיים בזויות שונות. מהי הארה, אמונה, דת, צמחונות, טבעונות, אסטתיקה מדיצטיה ועוד. הוא גם מתאר לנו בפרטים את המסע שלו. המקומות, האווירה, הטבע, היופי ואת ההתרגשויות מכל מסעדה שביקר ואכל בה. כמובן שהוא גם למד לבשל ואחד התענוגות שלו, ביום שישי, בגאווה הוא נכנס למטבח, מפשיל שרוולים, לובש סינר ומתחיל. לחתוך ולקצוץ, לצלות, לטגן ולאדות ולהכין מטעמים.

זיו מספר לנו שאת המרק הראשון שלו הוא בישל אין ספור פעמים עד שיצא בדיוק כמו שרצה. לקח הרבה זמן. כן, להגיע לדיוק מוחלט של תבשיל צריך יידע, חומרים איכותיים, סבלנות ודמיון. המרק מורכב מתפוחי-אדמה וכרישה.

נשמע מסובך? ממש לא אבל הוא קובע: בין ״סתם״ מרק לבין מרק שאולי יעלה דמעות בעיניכם של אושר יש הבדל בין שמיים לארץ. 

מכל המסעדות שבהן ביקר הוא מתאר כל פרט. את הסועדים, הצוות הגדול, מה אכל ואיך נהנה. כל ארוחה עלתה בסביבות שלוש מאות יורו כולל טיפ.

למשל, במסעדה של פול בוקוז השף האגדתי. בוקוז ״שכבר אינו מסעדה יותר הוא אנדרטה. מי שהולך לאכול במסעדה שלו זה בשביל הקלאסיקה בעצם מוזיאון. בוקוז הוא מגדל אייפל של המטבח הצרפתי...״

הנה מה שהוא אכל אצל בוקוז, היכל האוכל.

מנה ראשונה: ״נתח נאה מאוד של כבד אווז... מדובר במנה מלהיבה, אבל שלמות אין בה.״

מרק: ״ואז מגיע מרק כמהין הנשיאותי... אני מתחיל ללגום ממנו, החוויה בדיוק כפי שצפיתי, אינה מהעולם הזה.״

כמובן שכל מנה מלווה ביין מתאים. 

פה אני מוכרחה להשוויץ. הבן שלנו מיכאל היה שותף לבישול ארוחה כשעבד אצל ״ברונו״ בבריסל, בעל 3 כוכבי מישלן. האורח היה פול בוקוז. יש לנו מזכרת שהשף הגדול לוחץ את ידו של מיכאל.

נחזור לאריק זיו. מכל המסעדות שבהן הוא אכל, היו גם אכזבות וגם התרגשויות, עיניו העלו דמעות של אושר, הוא בחר את המסעדה הטובה מכולן והיא: דה ליברייה בזוולה שבהולד. אריק כך סיכם את הארוחה:

״על מסעדת דה ליברייה קצת מצחיק לומר את המילים הבנאליות מומלץ ביותר... אם צריך לבחור מסעדה של פעם בחיים זה המקום.״

וואו!

* * *

מוטי הרכבי

כמה שינויים היסטוריים קלים

שירצו את השמאל לפני ביקור טראמפ במצדה

אודי סגל, מאבירי הפייק ניוז של "מעריב", מתלונן ב"מעריב" מדוע בחר טראמפ לשאת נאום באתר ״השנוי במחלוקת״ מצדה. נתחיל בזה שאודה שאודי סגל חידש לי, ידעתי כבר שהשמאל הגדיר את ביקורֵי השורשים לפולין כ״שנויים במחלוקת״, גם ידעתי שהשמאל הגדיר את בר כוכבא ״שנוי במחלוקת", טרופלדור ״שנוי במחלוקת״ יום הזיכרון ״שנוי במחלוקת״ אבל שגם מצדה הוגדר ע״י השמאל כ״שנוי במחלוקת״ זה חדש. ומענין מה עוד יוגדר כשנוי במחלוקת.

אולם, מאחר ואני חושב שביקור טראמפ ותמיכת השמאל והתקשורת בביקור חשובה. החלטתי לבצע כמה שינויים קטנים בהיסטוריה בנוסח השמאל, מה לא עושים בשביל ביקור מוצלח.

אז כך: מצדה, אתר פלסטינאי מפורסם. כידוע, התבצרו במצדה 800 לוחמים פלסטינאים (מוסלמים כמובן – כ-1000 שנה לפני הולדת מוחמד ואפילו לפני שמוחמד נישא לאשתו בת ה-6), הלוחמים הפלסטינאים (לא בטוח אם היו מהחמאס, פתח או החיזבאללה) התבצרו ונלחמו ב״אקיבוש״ ובסוף נרצחו ע״י ביבי, שרה וצה"ל (לא הגנרלים של צה"ל שהם מהטובים, אלא החיילים והקצינים שאינם בברנג׳ה). אחרי הרצח הנורא (יש מקום לוועדת חקירה) טענו בימין שהם התאבדו. בעקבות הרצח/ההתאבדות, גלו הפלסטינאים מהארץ וחזרו לישראל לאחר הכיבוש המוסלמי. כורש הפרסי, שגם היה מוסלמי לפני שמוחמד נולד, נתן להם לבנות את בית המקדש שהיהודים טוענים שהיה שייך להם. אין שום הוכחה היססטורית שליהודים היה אי פעם מקדש או שואה.

אודי סגל, תנוח דעתך, עכשיו אתה יכול לקבל בברכה את נאומו של טראמפ באתר הקדוש המוסלמי שנקרא מצדה!

בנט, זה שאתה שר החינוך, לא נותן לך את הזכות למנוע מילדי ישראל ללמוד את ההיסטוריה החדשה שתורמת לשלום עולמי ואחווה ללא גבולות.

* * *

עיתון "הארץ" חוגג

במרבית חלקיו החדשותיים והפובליציסטיים

את התקווה ש"השלום" של דונלד טראמפ

יכפה על ישראל הקמת מדינה "פלסטינית"

שתהפוך את רצועת החוף של ישראל ל"עוטף עזה"

כולל נתב"ג

יחד עם אינתיפאדה שלישית

של פיגועי טרור "פלסטיני" ברחבי ישראל

* * *

לתלמידי מחזור תש"ח של גימנסיה הרצליה

היום יום ב' 15.5.17 בשעה 10.00 נתכנס למפגש

אשר בו נסיים את לימודינו שנקטעו ב-1948 ונקבל תעודת בגרות שנייה

רצוי לבוא עם מקלות קפא"פ בשביל התמונה

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ"ו. מכתבים מכתבים [1]

30.5.53

אראלה

בית נטיף היא נתיב הל"ה

מוצאי שבת קודש (כאילו)

 פוצ'ינקה המגועגע!

נסעת לך באותו ליל ירח צונן והשארתני נרגשת, מבולבלת לגמרי והוזה הזיות-כיופים של אסיר-יוצא-לחופש.

פוצ'ו יקירי – בשורה רעה לי אליך: (אני מניחה שהיא רעה may be ותנשום אנחת רווחה עמוקה) לא אוכל לבוא ביום ראשון בעוד שבוע – מכמה סיבות שאינן תלויות בי – ושהזמן וסידור העבודה גרמו. ועל כן מחמדי (הסברים ופרטים, אם יעניינוך, תקבל מפי לאוזנך המאהבת) נאלץ לדחות את פגישת האוהבים שלנו בעוד שבוע. נדמה לי שהתאריך יצא 14.6 או משהו דומה לכך, ביום ראשון בשבוע, בבן יהודה 126 אצל יהודה שניר בצהרים.

צ'ופל'ה – בסדר? ענני, כלתה נפשי למכתביך – ואיך אוכל להחזיק מעמד שבועיים בלעדי אות כתובה ו-חיים ממך?... (סימן אנחה היוצאת מלב אוהב ושבור) מה אספר לך? אשלח לך את נטפים 42, והוא יספר, לאחר כמה עלונים שנערכו בחיפזון, בהפסקות שבין הקדחת סיר אחד, לחריכת משנהו. – ישבתי עליו בנחת ובישוב דעת, ולדעתי הוא (ציוריו) חמוד מאוד. אולי קליל מעט – אבל זו חולשתו הישנה – כתוב לי מהר מחמאות עליו. צ'ופ ! הרדיו הצרוד (כנורי) מיילל אנקת נכאים בקצב טנגו, ומעגים את רוחי, העגומה מעט בלאו-הכי. (מין עצבות קלה ביותר, ונעימה ביותר שקשה להסביר את פשרה, אבל דומה שאין איש שלא התנסה בה.)  מיד מצלצלים לאספה. הנושא פיקנטי מאוד. העברת רדיו-ים . ודאי יהיה שמח. פוצ'ו כרגיל צרה עינן של הבריות ברגעי ההתייחדות שלנו. והנה הופיעה רחל'ה (בעצם הופיעה לי)  וחסל הכל – ועל כן אסים, ואפרד ממך בנשיקת אחות אווירירית (מה אהבתיך) ואבוי לך אם לא תענני מיד!

 אראלה

מהר – מהר – מהר – מהר – מהר – כתוב לי! 

[למקרא המכתב רציתי לעלות על האופנוע ולטוס לנתיב הל"ה, אבל אז נזכרתי איך באותו ליל קסמים אמרה לי: "קח את היד לפני שהיא מגיעה!" והורדתי את הרגל מהדוושה.] 

20.8.53

תחרות הקאמרי למחזות מקוריים

לכבוד

פוצ'ו, דאר נע הרי יהודה

הננו מחזירים לך בתודה את המחזה "תל כף"אשר שלחת לתחרות מחזות מקוריים. לדאבוננו השופטים לא מצאו את המחזה הזה כמתאים לקבלת אחד הפרסים של התחרות.

הננו מקוים כי עובדה זו לא תרפה את ידך מלנסות גם בעתיד לשלוח לנו את עבודותיך לקריאה.בכבוד רב

ד"ר ויקטור פישל

ראש ועדת הרפרטואר 

[אכן ידי לא רפו ועדים הם המחזות האחרים ששלחתי לכם בשנים הבאות. הצרה היא שגם ידיהם לא רפו מלבשר לי כמה הם מצטערים להודיע לי...] 

16.9.53

המטאטא – התיאטרון הישראלי לסטירה, קומדיה מוסיקלית ואופרטה

לכבוד

מר ישראל ויסלר

רח' אבן ספיר 17 , עבר הירקון , ת"א

א.נ.

 הרינו לאשר קבלת מכתבך מ-12 בח.ז. אנו מבקשים סליחה על האיחור שחל בדיון על המחזה שלך: "אין בעד מה." בגלל חופשת הקיץ של התיאטרון.לאחר קריאה בעיון רב, הועדה האמנותית מצאה את המחזה הנ"ל שאינו מתאים עבור תיאטרוננו.בכבוד רב ב / הנהלת "המטאטא"

א. קמין – מזכירה

[עכשיו אתם מבינים מדוע קראתי למחזה "אין בעד מה" ? ] 

ספטמבר 1953 

מדינת ישראל, הקריה

לכבוד ישראל ויסלר שלום,

בזה הננו מחזירים לך בחזרה את התסכית ששלחת לנו לתחרות ("המכבים של דורנו") . לצערנו לא נמצא ראוי ע"י ועדת השופטים לפרס ולשידור.

 בכבוד רב

 ד"ר י. שפירא – מנהל התוכניות הכלליות

[אם הוא לא ראוי, למה אתם מחזירים? מה אעשה אתו עכשיו?]

31.8.54

בתיה לובושיץ–סרפנד

פלוגה ב' מחלקה 4 , דואר 167 צה"ל 

שלום רב לך חברי היקר!

אל תשאל איזו התרגשות עוררת בלבי. ההקדשה שלך נפלאה. כל היום (עם קצת הגזמות) אני מתבוננת בתמונתך, מתגעגעת וחושבת עליך הרבה.חוץ מזה נורא נחמד פה. הגענו הנה ב-10.00 ועברנו את מדורי החיול. אחר הסתדרנו בביתנים,עשר בנות בביתן. בהתחלה הפרידו ביני ובין ברכה. אך עד שהספקנו להצטער ולבכות על כך, העבירו אותי למחלקה שלה. עוד אתמול הספקתי להכיר 3 חתיכים, שאחד מהם הוא הסרן של המחנה.

בערב נערכה לכבודנו הופעה של להקת איילון וכתוספת הרצאה על משטר ונוהג. בבוקר קמנו ב-05.30 ואחר כך קיבלנו ציוד אישי מלא. אומרים שאני נורא נחמדה... אל תיבהל, רק בתור חיילת. הייתה לנו בחינה פסיכו-טכנית והייתי היחידה שסיימתי הכל. אני חושבת שהצלחתי יופי. המ"כית שלי שלחה אותי לעזור לאפסנאי וכנראה שנורא מצאתי חן בעיניו. והוא נתן לי לבחור את הבגדים ועשה לי פרוטקציה בכל חדרי האפסנאות. אחר כך החליט שהוא רוצה כי אשאר לעבוד אצלו, לחלק חזיות. עדיין אינני יודעת אם אעתר לבקשתו. אגב, קיבלנו היום מספרי כלבים (דיסקיות). אם מעניין אותך מספרי האישי הוא 357336. בלילה שמרתי במשמרת תיכונה (5.9.54) כלומר בין 12.00-14.00 בפטרול נודד לאורך הגדר עם "החתיך" שלי שאני ישנה אתו אפילו במיטה אחת. לפני מספר ימים קיבלנו רובים בטכס רב רושם וקיבלנו פקודה לשכב עמם במיטה. הלילה ישנו בחדר המשמר שהוא חדר מסריח ומלא פשפשים. איך אתה מבלה בת"א? כבר נמאס לי לראות את החאקי המונוטוני הזה. איך העניינים אצלך? מה אתה עושה? האם גם אתה מתגעגע אלי כמו שאני אליך? עם איזה בנות הצלחת לבלות במשך הזמן? (הזהר, נעמי תספר לי הכל) אני מתה לבוא לתל אביב. דרישת שלום מברכה ונשיקות חמות ממני.

שלך

בתיה

[את בטוחה ששלחתי לך את התמונה שלי? נדמה לי שהתבלבלתי ושלחתי את התמונה של ציקה, מה ששלי זו כנראה רק ההקדשה.]

1.11.54 

מעריב – העיתון הנפוץ ביותר במדינת ישראל

לכבוד מר ישראל ויסלר

רח' אבן ספיר 17 , עבר הירקון,תל אביב 

א.נ.

הרשימה "משק חוגג את יום הולדתו"אמנם מתארת בצורה כרונולוגית מדוייקת את המאורע, אבל אינה מבחינה בין החשוב לתפל ועל כן אינה מוסרת "אוירה" שהייתה מצדיקה את פרסומה. עצתנו לך: תפסת מרובה, לא תפסת. היאחז באפיזודה אחת, או בקו אחד של המאורע שאתה רוצה לתאר כחוט שני (או הגיוני או תיאורי) בכל הסיפור כולו, תוך כדי ויתור על כל הדברים שאינם משלימים אותו צד של העניין שבחרת.

 בברכה,

ד"ר ע.קרליבך

ב-15.12.54 הוא מוסיף:

...ביקורתי התכוונה להיות קונסטרוקטיבית, היינו, לא ליטול ממך חלילה את החשק והאומץ לכתיבה, אלא להפך, לכוון את כשרונך לאפיקים, בהם הנטייה שבלב והמקצועיות מתאחדים.

[למקרא מכתבים כאלה שנכתבו ללא עזרת מזכירה, אני לא יכול שלא להעריך את קרליבך הגדול שמצא זמן להקדיש לדרדק כמוני.]

4.1.55

עליזה (עץ חיים) זק – גבע

 שלום רב,

בוודאי תתפלא על מכתבי זה. ובכן, לקחתי השבוע חוברת "בקיבוץ" והנה מוזכר שמך ולכן נזכרים, ביחוד כשיש חשק לשמוע ולהשמיע חדשות, והפעם משמחות. ובכן היום ימלאו 4 חודשים לבתי. כן פוצ'ו , נולדה לי בת ושמה סמדר. ילדה נהדרת, יפה להפליא (כמובן) שחורה ושמנה. לא אתפאר לפניך ולא אספר את כל החוכמות שלה, אבל הן רבות ומשגעות. כדאי לראות. נו, מה נשמע אצלך? ספר גם עליך משהו טוב. מה אתה עושה? מה התוכניות, וכו'. ככה אין חדש. עובדים ונהנים בלי סוף מהבת. פעם בשבוע קופצים הביתה לעין חרוד. ובכן שלום וכל טוב, ולהשתמע.

אמא של סמדר (משונה קצת, אמא)

[ ולחשוב שאני הייתי יכול להיות האבא של סמדר, אם לא הייתי כל כך ביישן...]

4.5.55

חיה יעקובזון 

מחנה אלנבי, ירושלים 

לפוצ'ו שלום, 

השעה תשע, לפני כרבע שעה חזרתי מלימודים אצל חברה ובדרכי לחדר הצצתי לדואר ומצאתי את מכתבך ומיד התיישבתי לכתוב לך. בחדר עכשיו אין איש זולתי. אך לא! סליחה, רינה רק הרגע נכנסה והיא חושבת שאני כותבת משהו הקשור לכימיה, מפני שהתחלתי את המכתב בתוך מחברת דו"חים שלי. אקווה שלא תקפיד אם הדו"ח הזה לא ייתן ניצולת טובה. תנועה אוטומטית שסיגלתי לי היא הפניית ראש לעבר חלונות חדרך לשעבר, שהשבוע נוקה באופן יסודי. כנראה דייר חדש בעל תכונה חדשה לגבי תושב חדר זה. מסרתי עכשיו את דרישת שלומך לרינה ששוכבת במטה מכורבלת בשמיכה מעל לראש. בצריף עכשיו שקט ודממה, כנראה שבאמת האביב התחיל. אני מתכוננת לבחינת גמר שתהיה בעוד כחודשיים ומקווה שהסמסטר יעבור מהר. ראיתי את התמונה אצל אחד הבחורים והיא די מוצלחת. אם תוכל, תרכוש לי אותה. השעה מאוחרת, עיני כמעט נעצמות ולכן אסיים הפעם. היה שלום!

חיה.

נ.ב. שלח לי את הספר לי הכתובת: יעקובזון, מוהוליבר 13 פ"ת

קראתי אותו כבר ומצטרפת לדעת השופטים.

 [גם אני קראתי וגם אני מצטרף. כמה שאנחנו מתאימים זה לזה]

25.7.56 מאירה בלומברג

מס. אישי 373177

פלוגה ב' מחלקה 2

ד.צ. 2167 צה"ל 

לישראל היקר רב שלומות!

אין מלים בפי להביע את עצמת רגשותיי כלפיך, וביחוד למראה המכתב ממך. הוא היה לי טיפת מים לאדם הצמא ומקווה לעוד טיפות מסוג זה. מה רבו ועצמו געגועי אליך. לא עובר יום ואף רגע שלא עלו בי זיכרונות וחוויות שעברנו יחד, ואף דמעות לא מעטות עלו בעיני עקב זיכרונות אלה.אך מה כאב לבי ודווה למחשבה כי רק בעוד שבועיים אוכל לראותך ולהרגיש במגע זרועותיך ובמגע פיך. בשעת כתיבת המכתב נוזלות דמעות מעיני, ואף כמה דמעות נושרות על גבי הנייר והמלים מטשטשות. (אני מקווה שתוכל לפענח אותן.) האם תסתפק בכך וזה יחמם את לבך הרעב למעט חום ורוך. והאם גם בלבך עולות אותן רגשות וגעגועים כה עזים אלי? 

ועתה לדברים יותר ממשיים. לנעשה במחנה. אמנם אתה נשארת נאמן לי לעת עתה, אבל אני בגדתי בך. התחתנתי עם בעלי החדש, ואף איני מרפה ממנו לדקה. במסדרים הריני אוחזת בו, מטפלת בו בלי הרף, מלטפת ומנקה אותו. דאגה אמהית כזאת אף אחד לא זכה לה עוד. וזאת על אף מחשבותיך כי מסכן יהיה בעלי. אין הדבר כך, הוא נהנה מכך ואף דורש כי אמשיך בדאגתי לו, וטיפולי בו. אף בלילה אנחנו ישנים אחד ליד השני וידי אוחזת בידו ואיני מרפה ממנו לרגע... בנוגע להווי, מעט מכך הזכרתי במכתבי שעבר והרבה מזה לא התחדש. הרצאות והרצאות בלי סוף, הישבנים כבר כואבים. לשבת שעתיים על האדמה ולנסות להקשיב. אמש היה לנו ערב מחלקה. ישבנו במעגל אחרי הארוחה ושרנו. דבר אחד יש לציין לטובה בין יתר הדברים. יודעים פה לשיר. בתור לאוכל שרים, לת"ס – שרים, לאימון גופני שרים בלי סוף. אתה בוודאי היית מבסוט מכך, גם המדריכות מלמדות אותנו שירים ושירי הנח"ל בעיקר. דליה מוסרת לך ד"ש. אילו ידעה שלא כתבתי לך את הד"ש בכמה מכתבים קודמים, הייתה שוחטת אותי. שלום ולהתכתבמ הטירונית שלך

מאירה 

[מעניין איך כל טירונית שנפרדת ממני, תכף מוצאת נחמה עם רובה ארוך קנה]

24.4.57

תיאטרון קאמרי

רח'' בן יהודה 28, ת"א 

לכבוד מר ישראל ויסלר 

רח' יהודה הלוי 143 ת"א 

א. נ.

רצ"ב אנו מחזירים לך את ספרך "חבורה שכזאת" ועדת הרפרטואר קראה בו בעיון רב, אולם לצערה הגיעה למסקנה שהיא לא תוכל לשבצו במסגרת הרפרטואר של תיאטרוננו. 

 בכבוד רב

בשם התיאטרון הקאמרי / חנה משהו

[העיקר שמישהו קרא את הספר בעיון רב.]

26.5.57

 התיאטרון הכחול

 בהנהלת חיים פרדו 

לפוצ'ו שלום רב,

הואיל להתקשר עמי עוד השבוע, טלפונית, או סור אלי בשבת לשם שיחה על החומר ששלחת. 

בב"ח ולהתראות

ח. פרדו

[אכן סרתי אליו בשבת – היה לי חבל להוציא כסף על טלפון, ואכן שוחחנו על החומר ששלחתי. עד כמה שאני זוכר אמר לי שההצגה שלי תהיה הדבר השני שהם יעלו, הצרה היא שאחרי שההצגה הראשונה עלתה – היא ירדה. התיאטרון פשט את הרגל עוד לפני שנתתי יד לדבר.)

4.11.57

טור. שינדלר שרה

מס. אישי 382245

ד.צ. 2167 פלוגה 1 מחלקה א' 

 לאיסקה שלום,

תחילה עלי לבשר לך שתקופת הטירונות מסתיימת ב-28 לחודש זה. איני יודעת לאמיתו של דבר, אם אשמח שכל זה מאחורי, או שהייתי רוצה שימשך. אני עדיין ממשיכה להיות מבסוטית. נראה איך ימשך הלאה. שנתי מלווה בתזמורת נעימה. עכברים מתחת למיטה, עטלפים מעל, ברחשים ויתושים מרחשים סביבי ולוחשים כמובן את המנון המחנה: 

לשכב בחול ולהזיע / זה גורלה של חניכה / לשכב בחול ולהגיע / זאת קבענו מטרה / תחת גשם בחולות / נשתפשף טורניות...

ומי הוא שכני למיטה? זאת אל תשאל, תחילה תקבל תיאור מושלם. גובהו מטר ועשרה, עם תוספת מטר שלושים וחמש. גופו צר ומחוטב, קל לשאת אותו אפילו ביד. לצערי הוא עיוור, חרש וכד' ובכלל נודניק נורא גדול, לפעמים הוא מוציא פשוט את הנשמה, דורש כל כך הרבה שקשה לספק אותו. ממש כתינוק צריכים לטפל בו ולצחצח אותו בלי סוף, ואפילו תודה הוא לא מואיל בטובו להגיד לי, אבל אין ברירה. אם אוהבים מישהו, עושים למענו הכל. נכון? לכן כל רגע של פנאי מוקדש לו וכעת ברצינות... אני נורא אוהבת להתעסק עם הרובה. ממש הרגשה טובה כשאני מנקה אותו, טוענת ומריקה את הכדורים (כדורי תרגול כמובן) לוחצת על ההדק, שיא הכיף. מעין סיפוק נפשי שאין דומה לו. בקיצור, הלילה עובר פחות או יותר בשלום, עם מספר הריגות לא קטן של יצורים חמודים המוזכרים לעיל.ההשכמה נעשית כשאין מבחינים בין תכלת ללבן ולאחר חילוץ עצמות בליווי הי הופ! וכיפק הי! יוצאים לארוחת בוקר עם קישקוש המסטינגים, מצב רוח מרומם ושירה סוערת:

מחלקה אחת הרימו רגל / יבוא היום ולא רחוק / נדפוק את כל הסגל...

יתכן מאד שנצא לחופשה לשבת זו , אם כן אז אטלפן לך מרחובות. טוב?במקרה שנצא לפני 16.00 ביום שישי, אקפוץ אליך. תשתדל להיות בבית אם מתחשק לך לראות "בשר טרי" .

 בעלי הקבוע מכריח אותי להקדיש לו קצת תשומת לב לקראת השמירה. אחשוב עליך קצת. (אם ילך.) ואשר ל (...) ששאלת, הרי זה (אהבה, ידידות, געגועים.) תחשוב מה שתרצה.

 שלך

שרה

ד"ש לציקה ולנח.

[אם היו שואלים אותי מה הייתי בוחר להיות בצבא, אין ספק שהייתי מבקש להיות רובה בקורס טירוניות. רובה שנכנסים אתו למיטה ומצחצחים אותו בלי הרף, מה הפלא שלפעמים מתווספים לו 25 סנטימטרים.]

המשך יבוא

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק חמישי

אהבה אסורה

סאלי הייתה מודאגת גם ממצבה הבריאותי וגם מהמצב המידרדר בחזית. רעמי התותחים הדהדו באוזניה ביתר שאת מיום ליום והעכירו את רוחה. תהתה מה יעלה בגורלה. אמנם בעוד ימים אחדים תצא בשיירת הפצועים אל מוסקבה. אבל עדיין לא נמצאו המשאיות או כלי הרכב האחרים להובלת הפצועים המתקשים ללכת, וכיצד תשתלב במסע עם הרגל אחרי הניתוח?

"בעת הזאת כל אישה רווקה זקוקה לתמיכתו של גבר, ואישה נכה זקוקה לו אף יותר." אלה מילותיה של מלכה, וסאלי חשבה על יעקב. אולי ביים את מותו ויצא מהתופת ללא שריטה, אולי כבר מצא לו אישה חדשה מבין הרוסיות המלאות סמוקות הלחיים. ואולי חזר אל האישה המדושנת עונג שציפתה לו בכפר לוחמי החופש. יעקב הוא גבר נאה, עדין נפש, בעל מקצוע בחסד עליון. ואין היא מופתעת מכך שנשים מחזרות אחריו ורוצות בקרבתו.

"ומה אתך?" פנתה אל מלכה.

"לי יש את אסתר," השיבה. "יצא לך כבר להכיר את אחותי ולהתרשם ממנה. אנחנו נפשות תאומות, וכמו שהסתדרנו עד עכשיו נדע להסתדר בכוחות עצמנו גם בעתיד."

סאלי הכירה את אסתר מביקוריה בבית החולים והודתה לה על זוג הלבנים שתפרה לה. מלכה הצעירה בשנתיים וחצי מאסתר הייתה דומה לה. אותו שער ערמוני קצר עם פוני משתפל על המצח הגבוה, גוף שמנמן, פנים עגולים עם עצמות לחיים בולטות, עיניים ירוקות חודרות המשרות אווירת נינוחות. אסתר הייתה גבוהה מעט ממלכה וגזרתה חטובה יותר. בעיקר בזכות בגדיה הנאים יותר מבגדי כוח העזר הרחבים של מלכה.

בשעה שהצבא הגרמני נערך בשערי העיר להתקפה ניצחת כאילו פקע מיתר בגרונה של מלכה והסכר בפיה נפרץ. היא סיפרה לסאלי דברים אינטימיים ששמרה בלבה כסוד כמוס על אהוב לבה שנותר מאחור בלומזה הכבושה, והמילים זרמו מתוכה בשטף. בשעה שהאזינה למלכה מיששה סאלי את העגילים שבכיסה, העגילים שהעניק לה יעקב, שאיש מלבדם לא נגע בהם. כל רכושה היה זוג העגילים הזה, שני זוגות הלבנים שתפרה לה אסתר והחלוק האפור של בית החולים. החפצים המעטים שנשאה בתרמיל מהגטו אבדו בתקרית הירי, ואת טבעת הנישואים השליכה ברגע של איבוד עשתונות.

הן ישבו על ספסל העץ בפתחה של חורשת האורנים. מלכה סיפרה על אהוב לבה, ועל פניה דוק של געגוע. אהובה עמד לשאתה לאישה, אבל המלחמה המשתוללת טרפה את הסיכויים לאיחודם. ואם יחזור בוריס על הצעתו שתשמש לו בת לוויה במסע הפצועים למוסקבה, הפעם תיעתר לו.

עד פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה הסובייטית האמינה מלכה שאהובה בכל יום יחבור אליה לביאליסטוק. מיום שעזבה את לומזה ועד לפני כשלושה שבועות נמצאו השניים בקשרי מכתבים סודיים באמצעות מכרים משותפים. אבל מיום שפתח הצבא הגרמני במערכה הצבאית נגד ברית המועצות חדלו מכתביו להגיע. היא אינה יודעת מה עלה בגורלו, כפי שאינה יודעת מה עלה בגורלם של המכרים המשותפים וכל בני משפחתה שנותרו בלומזה. השמועות סיפרו שיחידות הגסטאפו מפלות לרעה את היהודים. אבל היא מאמינה שאם יהודי לומזה יקבלו את הכובשים בריקודים, סוכריות ופרחים, לא יאונה להם כל רע.

נחום הינו אהבתה האסורה, כיוון שהוא בן-דוד מדרגה שנייה מצד אמה, ונשוי לאחותה הבכורה. כאשר נודעה ברבים פרשת אהבתם, נאלצה מלכה לעזוב את העיר באמתלה של חיפוש עבודה ועזרה בכלכלת הבית. היא עשתה זאת כדי לא להלבין את פני שתי המשפחות ברבים. בהוראתו של רב הקהילה נשאר נחום בעיר מטופל בשלושת ילדיו הקטנים. פסיקתו של הרב התקבלה על דעת שתי המשפחות. הוא קבע כי לאחר שיבטיח נחום את מצבם הכלכלי של ילדיו ויסדיר את הגירושים לשביעות רצונן של שתי המשפחות, יוכל לעשות כרצונו. שתי המשפחות היו בקשרי ידידות. הן השתייכו לאותה הקהילה והיו בעלות אינטרסים כלכליים משותפים. אבל יחסי אהבה מעולם לא שררו בין אחותה הבכורה לבעלה, והתברר שאחותה הבכורה מאוהבת באיש אחר, והאיש מחכה לה באורך רוח עד שתקבל את הגט המיוחל מנחום.

.

בלבה של מלכה עדיין פעמה תקווה: "כאשר הצבא הגרמני נמצא על סף כיבוש העיר, ובהוראת השלטון המקומי כל האזרחים הזרים בה נשלחים אל מעמקי המדינה, הסיכויים שאפגוש את נחום שואפים לאפס. אבל יש בי אמונה שלמה שנעבור את המלחמה בשלום, ואז לא יימצאו כוחות רשע שימנעו את איחודנו."

סאלי העריכה שסיכוייה לפגוש את יעקב גבוהים מסיכוייה של מלכה להתאחד עם נחום. אבל נמנעה מלזרות מלח על פצעיה ולא אמרה לה שלא חשוב איך מקבלים היהודים את הגרמנים, שלא יעזרו תופים ומחולות, מכיוון שהשלטון הנאצי שופע ארס וזורע מוות. מלכה לא חוותה את האירועים המפלצתיים שחוותה סאלי, וסאלי לא רצתה לחלוק בהם עם מלכה, במיוחד לא את דבר היותה יהודייה. הינה בעלת מראה סלבי אופייני, ואיש לא יחשוד בה שהיא יהודייה. ועד לתבוסתה של גרמניה הנאצית היא תוסיף לעטות על עצמה זהות בדויה.

סדום ועמורה

בית החולים נמצא בכוננות. הכול ציפו לבואן של שלוש משאיות שיעבירו את הפצועים הקשים אל בית החולים על שם לנין במוסקבה. כל מי שהיה מסוגל לעמוד על שתי רגליו הצטווה לסייע לכוחות העזר לקפל את הציוד הרפואי החיוני ולהניחו בארגזי מטען.

בשארית כוחותיה טיפסה סאלי על קביה לקומה העליונה של בית החולים בחיפושיה אחר יעקוב. היו שם כמה מעבדות וחדרים נטושים. בקצה המסדרון היה חדר שמור. היא הסתתרה מאחורי פרגוד וצפתה באחיות וברופאות שיצאו משם בחיוך מרוח על פניהן. החשאיות שאפפה את החדר עוררה את סקרנותה, והיא שאלה את מלכה ואת בוריס מהו החדר הזה. שניהם לא ידעו דבר וחצי דבר. מלכה אמרה שתברר.

כעבור זמן קצר אמרה מלכה לסאלי בחיוך רחב: "לא תאמיני מה מתרחש בחדר ההוא. דברים שלא מהעולם הזה. נכון שראית רק אחיות ורופאות נכנסות לשם?"

סאלי אישרה בהנהון ראש, ומלכה צחקקה וגיחכה: "סדום ועמורה."

"שוכב שם איזו אישיות בכירה?" התעניינה סאלי.

"לא אישיות בכירה. שוכב שם חייל פשוט שנפצע קשה בקרבות. הוא במצב קטטוני, מחוסר הכרה, לא מתפקד." מלכה כבשה פניה בידיה ומבעד לאצבעותיה הפרושות לחשה: "הזין שלו במצב זקוף תמידי. כמו תורן של דגל. אחיות ורופאות רוכבות עליו."

"למה רק הן? למה לא כל המאושפזות החפצות בכך?" הגיבה סאלי, והן צחקו צחוק משחרר.

ארוחת ערב

סאלי עשתה מאמצים לאתר את אחיה הבכור. כך סיפרה לכולם. לבוריס הרופא האורתופד סיפרה שהגרמנים המנוולים רצחו את כל בני משפחתה, ועדיין מפעמת בלבה התקווה שאחיה הבכור שרד, אף שנפצע קשה בחילופי הירי בגבול, ואולי הוא מטופל באחד מבתי החולים בעיר. היא לא נתנה לעצמה דין וחשבון מדוע היא מוסיפה להסתבך בלשונה ואינה מספרת את האמת הפשוטה. איזו תועלת היא מפיקה מן השקר הגס? אבל האם היא באמת נישאה ליעקב? האם די בענידת הטבעת על אצבעה בנוכחות עדים ואמירת 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'?

בוריס הגביר את התעניינותו בה והיה מרבה לשבח את פניה הנאים ומחמיא לאוזניה הקטנות, לעיניה היפות ולגזרתה החטובה, ומילותיו היו רכות ועדינות. כאשר העביר את ידיו על מתארי גופה מתוקף תפקידו, בלעו אותה עיניו.

סאלי ידעה שדוקטור בוריס אנדרופוב הוא אזרח רוסי, רופא בכיר שמנהל את המחלקה האורתופדית ובעל עמדה בכירה במפלגה וגם בבית החולים. והיא לעומתו פליטה חסרת שורשים, פגועה ברגלה השמאלית, חסרת מקצוע, בלי דת ובלי זכויות.

כאשר הזמין אותה בוריס לארוחת ערב בחדרו נעתרה מיד. שעה ארוכה עמדה תחת זרם המים במקלחת וזמן רב הביטה בפניה. התלבטה אם לענוד את עגיליה, והחליטה להשאיר אותם בכיס החלוק.

בשעה היעודה התייצבה בחדרו של בוריס, והוא הציע לה סיגריה דלוקה. היא שאפה את הטבק בזהירות, חשה מוקסמת מעצמה ועיניה ברקו. העשן צרב את גרונה והיא פלטה שיעול ארוך. בוריס טפח בעדינות על גבה, הגיש לה כוסית וודקה, והיא מיהרה לרוקן אותה. כאשר ישבו ליד השולחן היה ראשה סחרחר, והיא הושיטה את ידה אל לחמנייה.

בארוחות הצהריים קיבלו המאושפזים תפוח אדמה, חתיכת כרוב, פרוסת לחם צמיגית, ממרח כלשהו ותה. עכשיו ראתה על השולחן לחמניות ממולאות בפטריות, כבד קצוץ, מרק עוף עם כיסונים, רגל קרושה ובקבוק וודקה.

בהשפעת הוודקה השירה מעצמה כל מגבלה והסתייגות. דיברה בקול רם, ואכלה בהנאה את המעדנים שכמותם זמן רב לא באו אל פיה. היא השתדלה לומר מילים שנונות ונבונות. רקמה סיפורים בדויים על החיים בוורשה. סיפרה על חוליית הגסטפו שפשטה על דירת הוריה וירתה בהם למוות כיוון שנחשדו בהשתייכותם למפלגה הקומוניסטית. סיפרה שארוסה שהה שם ונורה עמם, וזה היה גם גורלו המר של אחיה הצעיר. רק היא ואחיה הבכור ניצלו מהגורל הנורא כי שהו בסידורים בעיר. המשיכה וסיפרה על בריחתם מהעיר ועל נדודיהם על אדמת פולין. סיפרה שחברו לקבוצת פליטים שהייתה אמורה להגיע לברית המועצות ומצאו את עצמם תחת אש צולבת בקרחת היער.

הרופא היה עדין ומתחשב, ומשום מה לא הזכיר את ההפלה הטבעית שחוותה.

סאלי כבר הייתה מסוחררת ומאוהבת.

המרחק מן הכיסא שליד השולחן אל המיטה הסמוכה לאחד הקירות היה קצר.

חשבה על יעקב שאולי חוגג בשעה זו בין הסדינים הצחורים של מדושנת העונג בכפר הפרטיזנים. תהתה אם הוא חושב עליה.

מפעם לפעם הוארו השמים באדום ארגמני. רעש הפגזים היוצאים מלועי התותחים העיק על האוזניים. מדורות עשנות היתמרו בכל חלקי העיר. המלחמה קרבה אל מתחם בית החולים נטעה חרדה בלבה של סאלי. הודיעה לבוריס שבלב חפץ תסכים לטקס אזרחי צנוע בלשכתו של ראש העיר. לדידה נישואיה ליעקב בטלים ומבוטלים, וכמו לא נערכו כלל. אין עדים, שהרי אף לא אחד מחברי הקבוצה שרד את מטחי הירי בגבול. באפס קול נשאה תפילה לעטות על גופה שמלת כלולות צחורה, ולעמוד לצידו של הרופא הבכיר ולו לשעה קלה.

אחיות

השמים הוארו באדום ארגמני והדי הפצצות הצטלצלו באוזניים עד כדי כאב. סאלי חשבה על חברתה מלכה ועל סיפורה הנוגע ללב. בכל שעה פנויה מלכה ביקשה את קרבתה של סאלי וסיפרה לה על השמים בלומזה, שמים אין-סופיים וגבוהים. על המרחבים הירוקים המקיפים את העיר. על ענני נוצה שמציירים ברקיע צורות ודמויות, והן מתחלפות כהרף עין במשבי הרוח ויוצרות צורות ודמויות חדשות. ובמרחק לא גדול מהעיר מתפתל נהר כחול שגשמי החורף יוצרים בו רצף של אגמים קטנים, ועל גדותיו יושבים דייגים על דליים הפוכים ודגים את הדגה בחכות מאולתרות. שובל של חסידות חולף מעל גגות הבתים, ורבות מהן מקננות בקנים שהמקומיים בנו על ענפי העצים ועל עמודי החשמל.

לאחר שנודע בקהילה דבר הרומן האסור של מלכה עם בן דודה נחום, קבע רב הקהילה כי עליה לעזוב את משפחתה ואת העיר. לא נאמר שהרב גירש אותה, אבל זו הייתה משמעות פסיקתו. כדי שלא תיסע לביאליסטוק חסרת כול, תפרה לה אסתר מלתחה ראויה. היא ליוותה אותה אל תחנת הרכבת, והן ישבו על עגלה רתומה לסוס ובאמתחתן שתי חבילות: האחת מכילה את בגדיה וחפציה האישיים, השנייה ראש של מכונת תפירה מיועד למכירה. בכסף שיתקבל בתמורה תממן מלכה את ההוצאות הראשונות של מחייתה ושכר דירה של חדר בביאליסטוק. בהוראת ההורים נשארה אסתר לצדה של מלכה ברציף התחנה עד שתראה אותה עולה לרכבת.

לוח הזמנים של הרכבות לא היה ידוע. איש לא ידע לומר מתי תגיע הרכבת לביאליסטוק ואם זה ייקח שלושה ימים, שבוע או יותר. אנשים הצטופפו ברציפים עם אמתחותיהם ועם תרנגולות, כלבים, עזים וחזירים. אמנם האחיות הכינו להן צידה ושתייה לשהותן בתחנה, אבל בגלל ההמתנה המתמשכת ומורטת העצבים הן נזקקו לעוד מזון, לשירותים ולקורת גג בלילה. ביום החמישי לשהותן בתחנה, ברגע של חוסר תשומת לב, כאשר שהו השתיים בשירותים נגנבה החבילה אשר הכילה את בגדיה וחפציה האישיים של מלכה.

בקול היסטרי דרשה מלכה מאסתר לחזור הביתה: "לא אסע בלי החפצים שלי ובלי בגדים להחלפה. עוד לפני שאגיע לביאליסטוק אמות מקור ומבושה. בלי בגדים לא אצליח להשיג מקום עבודה, ובלי מזומנים לא אשיג מקום מגורים."

"אנחנו לא חוזרות הביתה. עד שתגיע הרכבת לביאליסטוק נמצא את הגנב או נאלתר פתרון כלשהו," התעקשה אסתר.

"אני לא רואה שום פתרון באופק. אנחנו שבות הביתה."

"לא, בשום פנים ואופן לא," התעקשה אסתר. "הבטחתי להורים שלא אעזוב אותך עד אשר אראה אותך עולה על הרכבת לביאליסטוק."

"בלי בגדים להחלפה לא אעלה על הרכבת. ואם תאחזי בי בכוח ותדחפי אותי, איאבק בך."

"בסדר, את צודקת. את לא יכולה לנסוע כמו קבצנית ולבייש את המשפחה. אבל לפני שנחזור הביתה נסרוק את התחנה וסביבתה. אם לא נמצא את החבילה עם הבגדים והחפצים שלך, נתלונן על הגנבה בתחנת משטרה."

"ומה זה עלה על דעתך? הרי אסור לנו להתלונן לפני הגויים. צעירות יהודיות לא מתייצבות בגפן בתחנת משטרה. נחזור הביתה ונבקש מאחד האחים שלנו להתלוות אלינו לתחנת משטרה."

מלכה לא באמת רצתה שהחבילה תימצא.

ובשעה שהשתיים עשו את דרכן אל הרחבה שבה המתינו עגלונים לנוסעים, התעשתה אסתר וקבעה: "אני נוסעת אתך לביאליסטוק."

מלכה לא הבינה את דברי אחותה או עשתה עצמה לא מבינה. "מה, מה אמרת?"

"נשלח מכתב בידי אחד העגלונים להורים, נספר להם מה קרה בתחנת הרכבת, ונאמר שמשום כך הצטרפתי אלייך לביאליסטוק," אחר הסבירה אסתר את החלטתה. "שבועות אחדים אשהה אתך בעיר ואתפור לך בגדים חדשים, ועד שתמצאי מקום עבודה הולם. בינתיים ארוויח כסף בתפירת בגדים ותיקונים, ונתקיים בצניעות ובצמצום."

מעז יצא מתוק. ראשה של מכונת התפירה לא נמכר. נסיעתה של אסתר עם אחותה לביאליסטוק הצילה את חייה. בזכות הנסיעה הזאת שתיהן ניצלו מהנאצים. וגם להשארת ראשה של מכונת התפירה ברשותן הייתה חשיבות עליונה.

ראשה של מכונת התפירה הביא אל ביתן של שתי האחיות בסרדלובסק חייט יהודי חסר כול. אותו החייט חיפש מכונת תפירה כדי להתפרנס, ומצא את עצמו נשוי לאחת האחיות.

פרדה

כאשר הגיעו לפרוורי ביאליסטוק המערביים יחידות החלוץ של הצבא הגרמני, עמדו שלוש משאיות לפנות את הפצועים המתקשים בהליכתם לבית החולים על שם לנין במוסקבה. זה היה רגע הפרדה של סאלי ומלכה.

מלכה ואסתר עמדו לעלות על הרכבת שעושה את דרכה לתוך המדינה רחבת הידיים בלי לדעת את שם היישוב שבו תושיב אותן הוועדה לענייני הפליטים. אסתר קיוותה לעסוק במקום החדש בתפירה ותיקונים של בגדים כפי שעשתה בביאליסטוק. מלכה כבר התנסתה בהגשת סעד לחולים בבית החולים וקיוותה לשמש אחות במרפאה המקומית.

סאלי ומלכה נפרדו ברציף התחנה והבטיחו לכתוב מכתבים זו לזו. הן אף קבעו פגישה ברציף שבו עמדו חודש ימים לאחר שיוכרז על סיום המלחמה. שתיהן האמינו שבסופו של יום, גם אם יתארך, יביס הצבא האדום את הצבא הגרמני כמו שהבטיח החבר סטלין בנאומיו ברדיו, וביאליסטוק תהיה משוחררת וחופשייה.

"שום דבר לא יעצור בעדנו," הבטיחו בהתלהבות של זוג מאוהב העומד לפני פרדה של ימים אחדים, "גם אם אחת מאתנו תתמהמה מעט, השנייה תחכה לה כאן באורך רוח חודש ימים נוסף."

הקטר השמיע את צפירתו, והקונדוקטור בבגדי ייצוג שרק במשרוקיתו לזרז את אחרוני הנוסעים. אבל השתיים התקשו להיפרד. לא רק בגלל יחסי הרעות שנקשרו ביניהן אלא גם בגלל גורלן המשותף.

"לאחר שתגיעי ליעדך הסופי כתבי אליי מכתב לכתובת של בוריס: בוריס אנדרופוב, עבור סאלי, בית החולים על שם לנין, מוסקבה," אמרה לה סאלי.

אהבתו של בוריס ודאגתו הרבה הרגיעה את סאלי. כלפי חוץ בוריס עשוי פלדה, אבל בתוכו הוא רך ומחבק. לסאלי התברר שבגלל המלחמה יחלפו ימים רבים עד שתצליח להשיג תעודה המעידה על רווקותה, ורק אז תוכל להינשא. ובגלל קשיי השעה לא היה בוריס יכול להתגרש מאשתו שגרה בלנינגרד. ולמרות הדיבורים על הנישואים ידעה סאלי שהקשר בינה ובין בוריס הוא קשר אד-הוק, עד לסיום המלחמה, ובסופה יפנה כל אחד לדרכו. הוא אל בני משפחתו המצפה לו בכליון עיניים בלנינגרד, והיא לוורשה לאתר את שרידי משפחתה.

בכל רגע חשבה אם יעקב היה נוהג אחרת. יעקב הוא ג'נטלמן מושלם, והיא בנויה אחרת. יעקב הוא מלך האיפוק ואורך הרוח, ולה דרושים סיפוקים מהירים ומידיים. יש בה תוחלת להוציא לחיה הנאצית את שתי עיניה ולשפד את קרביה.

כל אחד היה חייב להירתם למאמץ המלחמתי. עם כל מגבלותיה הפיזיות סייעה סאלי בפינוי בית החולים מיושביו, וכך גרמה עוד נזק לרגלה. אבל הצלתה של אימא רוסיה הייתה חשובה יותר בעיניה.

"כאשר נגיע לבית החולים המשוכלל במוסקבה, אתה עם המומחיות שלך בוודאי תצליח להשיב את רגלי לאיתנה. אני כבר לא אהיה רקדנית בלט בתיאטרון בולשוי," התבדחה עם בוריס ושעה קלה לפני שהתיישבה בקבינה של המשאית הראשונה.

באותה השעה סאלי הפגינה אופטימיות ושנינות. עוד בילדותה נודעה לה תפארתה של מוסקבה ואת שמה נשאה על דל שפתיה בחרדת קודש. ורשה היא צל צלה של מוסקבה. העיר רבת החן תשכיח ממנה את המלחמה ותוצאותיה. היא תבקר בשוקיה הססגוניים ותרכוש לעצמה מלתחה חדשה, תסעד במסעדותיה ותבקר בחמדותיה. היא תהיה אחות. תשתלם ברפואה מתוך הטיפול בפצועים. יחי החבר יוסף סטלין, תחי מוסקבה. תחי אימא רוסיה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

​* אהוד שלום, אנחנו כאן קוראים את העתון שלך ובד"כ מזדהים או לפחות מקבלים דברים עם השכל הישר. אני גם מפיצה אותו לעשרות ישראלים בארץ ובארה'ב.

זו לא פעם ראשונה שאתה מכניס משהו עלוב כזה – הפעם, מפרי עטו של ​'המשורר' חיימקה שפינוזה, שמשאיר טעם רע (למרות שלא טרחתי לקרוא עד הסוף). לעניות דעתי המשורר שפינוזה ודומיו צריכים לחפש, וימצאו, עיתון אחר עם סוג אחר של קוראים. 

בברכה

אמה

אהוד: לאמה שלום, חשבת פעם מדוע נערות ערביות בנות 16 רצות עם סבין שלופה מול חיילי צה"ל בידיעה ברורה שהן עלולות ליהרג? חשבת פעם מאיזו מצוקה הן בורחות כדי להתאבד כך ואולי אפילו לזכות בהילה של שאהידה?

ואגב, אם לא אצלנו, ספק אם עיתון אחר ידפיס את שיריו של חיימקה שפינוזה.

הנה שוב השיר:

וידוייה של בת שש עשרה

במחסום הבתולים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בלילה אַבּוּיִי מלטפני

מנשקני ומחבקני

לוחש באוזניי הרבה

מילים טובות

של אהבה

פותח לי את התחת

ונכנס פנימה

לא מקדימה הוא אומר

נשמור עלייך יא חבּיבּתי

שלא תהיי פסולה

בלילה אַבּוּיִי כבר נוחר

ואַחוּיִי הקטן מלטפני

לא אומר מילים טובות

רק דופק אותי מאחור

נתת לאבא תתני גם לי

הוא אומר

וגומר

אני החיים שלי נמאסו עליי

כל לילה מזיינים אותי

מחר אקח סכין מטבח

וארוץ מול חייל ציוני

במחסום

כדי שיהרוג אותי

בתולה

* איילה זמרוני: אהוד יקר, בהמשך להערתך בגיליון האחרון כי "סגירת רשות השידור קול ישראל וערוץ 1 היא שערורייה שתהדהד לדורות ותצבע בצבעים עלובים את תקופת ממשלתו הנוכחית של נתניהו" – אני מעבירה אליך מידע שקיבלתי הבוקר. איני יודעת אם הוא מהימן אבל אם זה נכון – זו לדעתי השערורייה שהביאה, בין היתר, את קבורת החמור שעשו לרשות השידור.

ליבי לאלה שעשו את מלאכתם נאמנה, ואפילו בהתנדבות, ויש רבים וטובים כאלה – היחס הזה ממש לא הגיע להם.

[ראו צרופה לגיליון]

* אהוד: האם טראמפ יודע מה טראמפ הולך לעשות בנושא המזרח התיכון? קרוב לוודאי ששום דבר לא ישתנה. אין ולא יהיה שלום עם המבקשים להשמידנו בכל דרך שהיא, ואם תהיה תזוזה הכי קטנה לקראת "השלום" – תפרוץ בעקבותיה אינתיפאדה שלישית, ועשרות ומאות ישראלים ישלמו בחייהם בגלל עוד יוזמה הזויה.

ובינתיים טראמפ הבלתי-צפוי עלול להצטייר כידיד הפלסטינים וכבעל תביעות הזויות מנתניהו, שיוצג כאשם בהיעדר "השלום".

* במשך שמונה שנות אובמה החזיק אסד מאגרים של נשק השמדה המוני חימי וגם השתמש בו תוך שהוא עושה צחוק מכל המיגבלות שהוטלו עליו. והנה, מאז הפציץ טראמפ בסיס תעופה צבאי שלו בטילי טומהוק, וזאת לאחר שאסד השקרן עשה שימוש נוסף בנשק חימי כלפי אזרחיו, לא שמענו על התקפה חימית נוספת, כך שההרתעה כנראה כן משפיעה, ואילו אובמה הפך בתקופתו את אמריקה לסמרטוטה שכבר לא הרתיעה, ורבבות בני-אדם שילמו על כך בחייהם.

* בעקבות סגירת "קול ישראל", תוכניתו הלילית של משה טימור "שישי אישי" לא שודרה אחר חצות ביום שישי האחרון, ואולם החל מיום שישי הקרוב היא תשודר בימי שישי משעה 23.00 עד 02.00 אחר חצות ולא יהיו בה שינויים.

* ליצחק נוי היקר, אני וכל קוראי המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שואלים מה יעלה בגורל תוכניתך "שבת עולמית" שהיתה אחת התוכניות הטובות ביותר של "קול ישראל".

שלך,

אהוד בן עזר

אהוד ידידי,

תודה על מכתבך, ועל שאתה נימנה על מאזיניי תוכניתי ועל העניין בהמשכה וגם על  הערתך. נקווה שהתוכנית תחודש במתכונתה הידועה תחת התאגיד החדש.

בברכה,

יצחק נוי

* יפה כתב אורי הייטנר (חב"ע 1241) על בר כוכבא ועל העולבים בו. הוא צודק. מספיק כבר עם הגולים העצמיים הישראליים המזוכיסטיים האלה של הטלת בוץ בגיבורים הלאומיים שלנו.  אומרים על היהודים שהם מקבלים את שמחותיהם בעצב. בה במידה אפשר לומר עלינו שאנחנו מקבלים את גיבורינו בהנמכת דמותם. הייתי רוצה לראות איזה סרט טוב, הרואי בלי בושה, סרט משחזר תקופה, על בר כוכבא. לסקוטים יש את רוב רוי, לאמריקנים את ג'ון פול ג'ונס, לרוסים  את צ'פאייב (על שלושתם עשו סרטים יפים) ולנו יש את בר כוכבא.

עמוס גורן

* אהוד: ביצירתי הספרותית אין התייחסות ישירה לשואה ולגרמנים חוץ מאשר ברומאן "אנשי סדום" (1968), שהנושא מופיע בו מזווית ראייה ארצישראלית וישראלית היסטורית מיוחדת במינה.

* רחל היקרה והנכבדת, אני מעביר אליך תגובה קצרה זו [השיר בראש הגיליון] וביטוי צנוע זה של הזדהות מלאה עם מחאתך הצודקת על החוברת שהפיק בית הפלמ"ח תוך התעלמות גסה ומקוממת מהזכרת אחיך הדגול יצחק ז"ל, מפקד חטיבת "הראל" בימי פריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות.

תגובה זו תופיע מחר בעיתון האינטרנט של הסופר התל-אביבי אהוד בן עזר, שקוראיו מונים כמה אלפים טובים וכל המעוניין לקבלו במחשבו הביתי חינם אין כסף בימי שני וחמישי יכול לעשות זאת אם יפנה לכתובת הדוא"ל: news@ben-ezer.com

חִזקי ואִמצי במאבקך המוצדק כל-כך ודעי לך כי רבים מאוד מזדהים עימך.

בהוקרה עמוקה,

פרופ' יוסי גמזו

לפרופ' יוסי גמזו השלום והברכה! קיבלתי את תגובתך על דבריי. ריגשת אותי מאוד!!!

תודה!

רחל רבין יעקב

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

רוב הספרים פורסמו ללא מפתח שמות ולכן עדיף העיון בהם בקובצי מחשב

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל