פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1243

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב באייר תשע"ז, 18 במאי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִימְפוֹנְיָה אֲבִיבִית. // ד"ר יצחק קציר: בתגובה לנעמן כהן "קסטנר, טורקמדה וגבלס". // יוסף קנטור: בתגובה ל"קסטנר טורקמדה וגבלס" של נעמן כהן. // עמוס גלבוע: 40 שנה למהפך השלטוני במדינת ישראל. // נורית יובל זוכרת: שיר ערש מאת יצחק שנהר. // הדסה  מור: "סיפור אהבה בשלושה פרקים" ב"הבימה". // ראובן שדה: "קבוץ דליה שבעמק" – כך מפי מקור "יודע דבר". // אהוד בן עזר: מדוע אנחנו אומרים קדיש מדי שנה על קברו של הָר מנדל שפירא? [עם פרק מקוצר מתוך "המושבה שלי"]. // יהודה דרורי: חוצפה ירדנית מתועבת. // יהודה לייב שבדרון: שַבְּעִין. // אורי הייטנר: 1. אם חיים אנחנו חפצים. 2. צרור הערות 17.5.17. // אלי מייזליש: תמו טענות ותקוות השמאל. // תקוה וינשטוק: על "גשר הדודות" ליוסי עוזרד. // פוצ'ו: "בחיי [3]", נ"ז. מכתבים מכתבים [2], (המשך המכתבים של פרק נ"ו, וסיום). //  משה כהן: נגעה לליבנו. // דורון גיסין: "לא יהיה שלום עד שישוקם הכבוד הערבי!" // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"ג, "החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת." // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִימְפוֹנְיָה אֲבִיבִית

אָלֶגְרוֹ

כְּיָפְיָם שֶל עֲלוּמִים הַמַּעֲנִיק לְהֶרֶף-עַיִן

הַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד שֶל חֵן קוֹלֵחַ כְּרָבִיב

כָּךְ קְצָרָה עַד צְבִיטַת לֵב וּסְחַרְחָרָה וְלֹא מִיַּיִן

הִיא הָאוֹרְגִּיָּה שְכוּרַת הַכְּלוֹרוֹפִיל שֶשְּמָהּ אָבִיב.

כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר וְהַסַּגְרִיר חָלַף הָלַךְ לוֹ

וְכַוֶּרֶד הַפּוֹרֵץ מִסְּגוֹר כְּבָלָיו שֶל נִצָּנוֹ

אַתְּ נִפְדֵּית מִשְּבִי הַחֹרֶף שֶחִבּוּק צוֹנֵן וְלַח לוֹ

וְנִשְלֶפֶת מִצַּמְרֵי כְּסוּתֵךְ כְּסַיִף מִנְּדָנוֹ.

וְהַשֶּמֶש מְצִיצָה אֶל צְחוֹר גּוּפֵךְ כְּפָּפָּרָצִי

אַךְ שֶלֹּא כְּחֹם כָּמוּס בַּפִיסִיקָה, שֶכְּמוֹ נִרְדָּם,

אַתְּ נִתְקֶפֶת בִּשְקִיקָה שֶכְּמוֹ מִין לַהַב שֶפָּרַץ הִיא

אֲבָל לֹא רַק בַּמּוֹרִיק וּבַצּוֹמֵח,

גַּם בַּדָּם.

כִּי כַּמֹּהַל הָעוֹלֶה בְּנִימִיּוּת שָרְשֵי הַחֹרֶש

אַתְּ נִפְקַחַת לָהּ כְּעַיִן שֶעָיְפָה מֵהֵעָצְמֵךְ

וְזֶה עָט וְשָב אֵלַיִךְ כְּנַחְשוֹל לַחוֹף, שְחַרְחֹרֶת,

וְאַתְּ שָבָה בּוֹ, כְּהֵד לַקּוֹל, אֵלַי וְאֶל עַצְמֵךְ.

הַבַּבְלִים וְהַשּוּמֵרִים שֶרָאוּ אוֹתוֹ רָמוּז

בִּסְמַרְמֹרֶת הִזְדַּקְּרָן שֶל רִבְבוֹת רָמְחֵי הַנֶּבֶט

מֵעָפָר גָּשוּם, דִּמּוּ בּוֹ אֶת שוּבוֹ שֶל הַתַּמּוּז

לִתְחִיָּה מִתְּהוֹם הַשְּאוֹל אֶל הַפְּרִיחָה הַמִּתְנוֹבֶבֶת.

וְאָדוֹנִיס הַיַּפְיוּף שֶכָּל אָבִיב, מֵאָז שְנוֹת קֶדֶם,

צָץ בְּאַגָּדוֹת יָוָן מֵהָאדֶס אֶרֶץ הַמֵּתִים

לַחֲצִי-שָנָה בִּלְבַד בּוֹ סַסְגּוֹנֵי יָפְיוֹ מוֹקֵד הֵם

לַפְּרִיחָה – חוֹזֵר אֵלֶינוּ בַּבְּשׂוּמָה שֶבָּעִתִּים.

הַאֻמְנָם הוּא כֹּה נֶחְשָק הָאִינְטֶרְמֵצוֹ הַסַּנְגְּוִינִי

שֶבֵּין חֹרֶף לְבֵין חֹרֶב רַק מִפְּנֵי שֶכַּחֲלוֹם

כֹּה חָטוּף הוּא שֶאַף פַּעַם לֹא אָבִין וְלֹא תָבִינִי

לָמָּה הוּא חוֹמֵק מִכָּאן כִּמְעַט בְּטֶרֶם בָּא הֲלוֹם?

כְּלוּם מִשּוּם שֶהוּא פַּזְרָן כָּל-כָּךְ בִּשְלַל רֵיחוֹת וָצֶבַע

הוּא קַמְצָן כָּל-כָּךְ בְּמֶשֶךְ תְּרוּמָתָן שֶל נִדְבוֹתָיו

וּמַנְחִית בְּאוֹהֲבָיו אֶת פָּרָדוֹקְס שְרִירוּת הַטֶּבַע

כְּמוֹ הַיָּם הַמִּתְרַפֵּק עַל חֵיק הַמֵּזַח בִּשְׂפָתָיו

אַך מִיָּד, כְּהִפּוּכָם שֶל גִּפּוּפָיו, בְּדֶרֶךְ קֶבַע

הוּא נִמְלָךְ בּוֹ וּמַסִּיג תָּמִיד אָחוֹר אֶת אַדְווֹתָיו?

לֹא יוֹדֵעַ, בַּת, יוֹדֵעַ רַק אֶת זֹאת: שֶאֶת כָּל סֵתֶר

סוֹדוֹתֶיהָ שֶל חִידָה זוֹ שֶנַּפְשֵנוּ קַשּוּבָה

לְפִשְרָהּ שוֹמֵר בְּבֵית-גְּנָזָיו רַק זֶה, חוֹבֵש הַכֶּתֶר

שֶרוּחוֹ בְּעוֹלָמֵנוּ מְרַחֶפֶת נְשוּבָה

וְשוֹמְרֵי הַדָּת קוֹרְאִים לוֹ אֱלוֹהִים וְשֶהַיֶּתֶר

לֹא פָּחוֹת מֵהֶם קוֹרְאִים לוֹ

אַךְ יוֹדְעִים שֶאֵין תְּשוּבָה.                       

אַנְדַּנְטֶה

הַלֵּב, שֶכָּל חַיֵּינוּ הוּא תָמִיד עֲדַיִן יֶלֶד,

הַלֵּב, שֶחֵרֶף כָּל שְנוֹתָיו תָּקוּע כְּעֻבָּר

בְּרֶחֶם הַתְּמִימוּת הַמִּתְדַּפֶּקֶת עַל כָּל דֶּלֶת

שֶל כָּל תַּעֲלוּמוֹת הַלֹּא-מוּבָן וְלֹא-מֻסְבָּר

שוֹאֵל, הֲלוּם חִנָּם שֶל נַעֲרָה אוֹ שֶל אַיֶּלֶת

אוֹ שֶל הַבַּקְכָנַלְיָה שֶל יִפְעַת פִּרְחֵי הַבַּר

אֶת עֶצֶם שְאֵלַת-הַשְּאֵלוֹת הַלֹּא נִשְאֶלֶת

בְּשוּם מָקוֹם מִלְּבַד בִּסְגוֹר לִבֵּנוּ הַנִּשְבָּר:

מַדּוּעַ זֶה הַיֹּפִי, כְּדִמּוּם בִּנְעֹץ הַתַּעַר

אֶת שֵן אַכְזָרִיּוּת חֻדּוֹ בְּעֹמֶק הַבָּשָׂר

מַקִּיז בָּנוּ מִלְּבַד הִתְפַּעֲלוּת גַּם אֶת הַצַּעַר

הַלֹּא מֻכְחָש אַךְ הַמּוּחָש בַּגְּבוּל הַמְּיֻסָּר

שֶבֵּין קִסְמָם הָעָז שֶל הַיִּפְעָה וְהַתִּפְאֶרֶת

וְעִנּוּיֵי כְּמִיהַת הַלֵּב חַסְרַת הָרַחֲמִים

אֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, אֶל מַמָּשוּת אַחֶרֶת

מִזֹּאת שֶהִיא חֶלְקָם שֶל כָּל הַלֹּא מְנֻחָמִים

בִּיוֵן הַמַּדְמֵנָה שֶל הַכִּמְעַט וְהַבְּעֵרֶךְ,

שֶל סַד הַהִתְפַּשְרוּת עִם עֲרִיצוּת הַזֶּה-מָה-יֵש,

שֶל פְּרוֹזַת הַהֶרְגֵּל בָּהּ הַחֻלְשָה כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ

לְמֹלֶך-הַשִּגְרָה בּוֹ הַשִּירָה עוֹלָה בָּאֵש?

כְּלוּם רַק מִשּוּם שֶהוּא נָדִיר מַזְנִיק בָּנוּ הַיֹּפִי

אֶת כָּל גַּעֲגוּעֵינוּ הַצּוֹרְבִים בַּלֵּב מִכְוָה

שֶל עֶצֶב וּמַכְאוֹב מוּל הֲוָיָה שֶאֵין בָּהּ דֹפִי

שֶכְּמוֹ מָטָר הַמְּחַלְחֵל שִכְבָה אַחַר שִכְבָה

בַּאֲדָמָה צְחִיחָה וּפְעוּרַת סִדְקֵי פִּיּוֹת פֹּה  

מַרְוָה אֶת צִמְאוֹנֵנוּ לַנֶּחְלָם וְלֶחָזוּי

בִּמְקוֹם בַּמֶּה שֶיֵּש – בְּשֶיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת פֹּה

בְּמַמְלְכוֹת הָאִלּוּ, הָאוּלַי וְהֶהָזוּי?

כִּי הֶבֶל הִיא אִמְרַת מִשְלֵי שֶהֶבֶל הוּא הַיֹּפִי

וְשֶקֶר הוּא דִינָהּ הַסָּח כִּי שֶקֶר הוּא הַחֵן.

הָרוּחַ שֶמִּצְּחִיחַ הַכִּעוּר עָיְפָה עָיֹף, הִיא

מַמָּש אוֹתָהּ הָרוּחַ בָּה כִּסּוּף מַמְאִיר שוֹכֵן

עָמֹק בְּמַרְתְּפֵי הַלֵּב וּבִמְצוּלוֹת הַנֶּפֶש

אֶל מַה נָאֶה אִילָן זֶה וְאֶל מַה נָאֶה נִיר זֶה

וְזֶה חָזָק מִכָּל הָאִסּוּרִים וְזֶה רוֹשֵף אֵש

וְזֶה מַבְעִיר שַלְהֶבֶת בְּמַפּוּחַ הֶחָזֶה

בְּכָל יַרְחֵי הַדֶּלֶף, הַקָּרָה וְהַסְּמַרְמֹרֶת,

בְּכָל חַדְגּוֹנִיּוּת אֲפֹר הַחֹרֶף וְנוֹפוֹ,

בְּסֹהַר מֻסְכְּמוֹת הַקּוֹנְפוֹרְמִיזְם וְהַמֹּרֶךְ,

שֶל הַדִּשְדּוּש בַּתֶּלֶם בֵּין גִּדְרוֹת הַ-comme il faut.

וּמִשּוּם כָּךְ, בִּבְקֹעַ עַלְוָתָהּ שֶל כָּל צַמֶּרֶת

לְפֶתַע בְּוַרְדוּת תְּנוּכִית וּבִירַקְרַק חָרוּץ

פּוֹרֵץ עָלֵינוּ הָאָבִיב, יַלְדָּה, כְּאֵיזֶה מֶרֶד

שֶל צֶבַע וְשֶל בֹּשֶׂם בְּכָל רֶכֶס וְעָרוּץ

בְּמִתְקְפוֹת לִבְלוּב הַמִּתְמַסְטֵל בָּנוּ בְּשֶצֶף

וּבְבָּשְׂמוֹ שֶכָּל שְׂדֵה בָּר עַל סְבִיבוֹתָיו מַדִּיף

וּבָעֻבְדָּה שֶשְּנֵינוּ, חֲמוּדָה שֶלִּי, בְּעֶצֶם

בְּעֹמֶק הַבִּפְנוֹכוֹ הַבּוֹחֵר וּמַעֲדִיף

אֶת לֶטֶף הַחַמָּה וּתְמִימוּתָם שֶל שְמֵי הַתְּכֵלֶת

עַל שַפּוּדֵי הַכְּפוֹר שֶל הַסַּגְרִיר הַמְּצַמְרֵר

יוֹדְעִים שֶהָאָבִיב הוּא מִין סוּבְּסִידְיָה לַתּוֹחֶלֶת

הַמַּנְבִּיעָה פּוֹאֵמוֹת מִלִּבּוֹ שֶל מְשוֹרֵר.

כִּי כָּל מֻפְקָרוּתוֹ, כְּמוֹ בְּרוּלֵטָה, מְהַמֶּרֶת

עַל כָּל בַּזְבְּזָנוּת עָשְרוֹ הָעָז וְהַפָּרוּץ

וְכָל מָה שֶהִלֵּךְ בָּנוּ אַט-אַט וְכִמְלוֹא זֶרֶת

עַל בְּהוֹנוֹת, מַתְחִיל פִּתְאֹם אִם לֹא לָעוּף, לָרוּץ

עִם כָּל גֻּזְמוֹת הַקִּיטְש הַנֶּהֱדָר וּשְמוּט-הָרֶסֶן

שֶל פְלוֹרָה וְשֶל פָאוּנָה חַסְרוֹת כָּל חוּש-מִדָּה

בְּאֶרֶץ קִצְרַת-רוּחַ הַחוֹשֶׂפֶת וּפוֹרֶשֶׂת

אֶת שֶפַע תוֹעֲפוֹת יָפְיָהּ מַסְעִיר הַחֲמִידָה

שֶכְּמוֹ דְחִיסוּת הַמֶּתֶק בָּעֵנָב כְּשֶהִיא תוֹסֶסֶת

הִיא אָצָה לְשַכְּרֵנוּ בּוֹ כָּלִיל וּמַצְמִידָה

לִטְרַנְס שֶל הִשְתָּאוּת בּוּלִימִית זוֹ הַמִּתְבַּלְמֶסֶת

אֶת עֶצֶב הַזְּכִירָה עַל כִּי אֵינֶנָּה מַתְמִידָה

כִּי אִם לְהֶרֶף-אַיִן הַכּוֹפֶה על כָּל חוּשֵינוּ

מִין שֶצֶף חִפָּזוֹן לָהוּט שֶל לְהַסְפִּיק הַכֹּל

לִפְנֵי שֶשְּרַב הַקַּיִץ יִתְנַכֵּל לְהַתִּישֵנוּ

אֲשֶר עַל כֵּן עָטִים סָבִיב פִּרְחֵי הַבַּר לִסְקֹל

אֶת הִקָּסְמוּת עֵינֵינוּ בַּחִנְגָּה הַמְּצוֹדֶדֶת

וְהִתְבַּשְּׂמוּת אַפֵּינוּ בַּנִּיחוֹחַ הַנִּחָת

כְּמִין עַלְמָה יוֹצֵאת לָרְחוֹב לֹא בְּשִׂמְלָה בּוֹדֶדֶת

ולא בְּחֶסְכוֹנוּת הַשִּיק בָּהּ כָּל הֶפְרֵז מֻפְחָת

כִּי אִם בְּכָל הַגַּרְדֵּרוֹבָּה שֶאוֹתָהּ מוֹדֶדֶת

הִיא עַל חֶמְדַּת גּוּפָהּ הַגַּנְדְּרָנִי בְּבַת אַחַת.

וּכְמוֹ עַל פְּנֵי פָּלֵטָה שֶל צַיָּר שֶהַצְּבָעִים בָּהּ

מִתְגּוֹדְדִים בְּעִרְבּוּבְיָה, דוֹלְקִים וְשוֹקְקִים

כָּךְ אֶרֶץ-הָאָבִיב מִן הַפְּסָגוֹת וְהַגְּבָהִים בָּהּ

וְעַד גְּלִישַת הַמִּדְרוֹנוֹת אֶל חֵיק הָעֲמָקִים

גּוֹלֶלֶת מַרְבַדֵּי סְגוֹל תֻּרְמוּס כִּירִיעוֹת שֶל מֶשִי

עַל חַמּוּקֵי גְּבָעוֹת שֶשּוּב אֵינָן אַפְרוּרִיּוֹת

כִּי אִם יוֹקְדוֹת בְּאַדְמוּמִית שֶדְּלֵקָתָהּ כָּאֵש הִיא

זוֹ שֶל חַכְלִיל פְּרָגִים, כַּלָּנִיּוֹת וְנוּרִיּוֹת

וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת מֻתָּךְ עַל אִזְמַרְגַּד הַדֶּשֶא

לְמִינְיָטוּרוֹת-שֶמֶש שֶל הַרְבֵּה מְאֹד קָרָט

וְצִבְעוֹנִי-הָרִים מַשִּיק אֵינְסְפוֹר גְּבִיעִים שֶל לֶשֶם 

וְנֹגַהּ עֵין-הַתְּכֵלֶת כַּסַּפִּיר הַמְּמֹרָט

וְצֹהַב חַרְדְּלֵי-הַבָּר וּוְרוֹד רַקְּפוֹת-הַסֶּלַע

רוֹקְמִים כְּמִין שְׂמִיכַת-טְלָאִים לָאָרֶץ הַשְּׂרוּעָה

וּמַסְרְקוֹת-הַשּוּלַמִּית חָגִים כְּקָרוּסֶלָה

בְּעֵת סָרְקָם אֶת מַחְלְפוֹת הָרוּחַ הַפְּרוּעָה.

וְהַצְּבִיּוֹת, הַיְּעֵלוֹת שֶיִּפְעָתָן נוֹדַעַת,

הָאַרְנָבוֹת, הַשּוּעָלוֹת וַחֲתוּלוֹת-הַבַּר

שֶבִּתְחִלַּת הַחֹרֶף אֲהָבִים הִתְנוּ בְּלַהַט

יוֹלְדוֹת עַתָּה אֶת גּוּרֵיהֶן בָּהָר וּבַמִּדְבָּר

וְהָאַמְנוּן וְהַשְּׂפַמְנוּן וּשְאַר דְּגַת הַמַּיִם

בְּיוּבָלָיו שֶל הַיַּרְדֵּן וְנַחֲלֵי הַחוֹף

כְּבָר מַשְרִיצִים אֶת דְּגִיגֵיהֶם בְּעוֹד בִּמְרוֹם שָמַיִם

נִזְרוֹת כְּמִין קוֹנְפֶטִי שֶל כְּלוּלוֹת, עוּף וְרָחֹף,

כָּל צִפּוֹרֵי-הַנּוֹד הַנֶּחְפָּזוֹת לָשוּב צָפוֹנָה

מִיקוֹד אַרְצוֹת-הַחֹם בְּלִי שוּם אַשְרָה שֶל מַעֲבָר

אוֹ וִיזָה, כְּשֶמַּטַּס אַלְפֵי כָּנָף כַּעֲפִיפוֹן נָע,

מִין עֲפִיפוֹן-עֲנָק שֶבְּהַדְרַת-מַלְכוּת גָּבַר

עַל כּוֹחַ-הַכְּבִידָה וְשֶפְּקוּדוֹת שְעוֹן-הָעֶצֶר

שֶל צֹפֶן הָאִינְסְטִינְקְט הַצִּפּוֹרִי שֶלּוֹ הֵן שְבִיב

מִסּוֹד תַּעֲלוּמוֹת הַטֶּבַע כְּמוֹ שִכְרוֹן הַיֵּצֶר

הָעָט עַל הָאָדָם וּמִתְנַחְשֵל בּוֹ בָּאָבִיב.

סְקֶרְצוֹ

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הָאָבִיב הַזֶּה בְּהַטְרָדָה מִינִית,

אֶת מַשָּבָיו הַמַּעֲלִים לְרֹאש הַתֹּרֶן

אֶת הַמּוֹרָאל לַמְּשוֹרְרִים

וְהַשְּׂמָלוֹת לָעֲלָמוֹת

וְאֶת הַדָּם לְחַרְמָנֵי הַשְּמִינִיּוֹת

שֶרָאשֵיהֶם מִסְתּוֹבְבִים פֹּה כְּרָאשֵי הַחַמָּנִית

אַחַר הַשֶּמֶש בְּעִקְבוֹת כָּל גְּלַאי קִבֹּרֶת

וּ-clip שֶל בֶּרֶךְ אוֹ חָזֶה

בּוֹ הֵם תּוֹלִים מַבָּט הוֹזֶה

בִּפְרִיחָתָן שֶל בְּנוֹת-כִּתָּה גַרְיָנִיּוֹת.

אֲנִי מַאֲשִים אֶת כָּל הַדְּבַש

שֶיּוֹנָתָן בּוֹ לֹא כָּבַש

אוֹתָהּ תְשוּקָה נִצְחִית לְהַמְתָקַת חַיֵּינוּ

שֶהַחֻלְשָה בָּהּ מְסוּרָה

לַיַּעֲרָה הָאֲסוּרָה

עַל מִשְאֲלוֹת-הַלֵּב הָרְעַבְתָּנִיּוֹת,

אֶת הַסָּפָארִי הֶחָצוּף

שֶל הַדְּבוֹרִים יוֹנְקוֹת הַצּוּף

שֶעָקְצֵיהֶן הֵם הַתִּזְכֹּרֶת לִנְכָאֵינוּ

וְאֶת הַפְלִירְט, זוּגוֹת-זוּגוֹת,

שֶל הַיּוֹנִים עַל הַגַּגּוֹת

הַמַּשְמִיעוֹת הֶמְיוֹת-חִזּוּר חַמְדָנִיּוֹת

הַמְּסַכְּנוֹת בִּטְרַאנְס בָּרִיא

אֶת הַמּוּסָר הַצִּבּוּרִי

בְּהַתְקָפוֹת אַדְרֵנָלִין בִּגְאוֹת

דְּכָיֵינוּ מוּל דִּלְדּוּלוֹ הַנּוֹכְחִי

שֶל כָּל בְּדַל סֵדֶר אֶזְרָחִי

בְּאָנַרְכִיזְם שֶל תְּשוּקוֹת מַרְדָנִיּוֹת.

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הַיַּסְמִין

הַמְּפַתֶּה וְהַמַּזְמִין,

אֶת הַהַרְדּוּף, אֶת הַלַּנְטָנָה וְאֶת יֶתֶר

הַפּוּשֶרִים הַמְּמַכְּרִים

שֶל הַסַּמִּים הַמְּשַכְּרִים

הַמַּטְרִיפִים כָּאן שוֹמְרֵי-חֹק מְהֻגָּנִים

הַנֶּחְלָצִים בְּלֵב חָצוּי

מִתּוֹךְ הַדִּיכִּי הַמָּצוּי

אֶל אֵיזֶה high שֶל פַּרְפוּמֶרְיָה מְפֻיֶּטֶת

וּמַסְנִיפִים בְּאַף נָטוּי

בִּשְמוֹ שֶל חֹפֶש הַפִּתּוּי

פְּרָחִים שֶל אַטְרָף פְּסִיכוֹדֵלִי בַּגַּנִּים.

אֲנִי מוֹדֶה בְּעַל כָּרְחִי

שֶזֶּה מְאֹד לֹא חִנּוּכִי

אֲבָל בַּשּוּק הַמִּתְפּוֹצֵץ מִמִּיץ וָמֶתֶק

שֶל כָּל פֵּרוֹת הַבֻּסְתָּנִים

מִן הַגְּדוֹלִים עַד הַקְּטַנִּים

לַמְרוֹת סְיָגֵי הַנִּימוּסִין וְהָאֶסְפְּרִי

טוֹרְפוֹת בַּבַּאסְטוֹת עֵינֵיהֶם

שֶל כָּל מוֹכְרֵי פֵּרוֹתֵיהֶם

שֶל יְבוּלֵי אָבִיב, כְּאַשְמָאִים עִם וֶתֶק

בְּלִי שוּם בּוּשוֹת וְתֵרוּצִים

אֶת הַפֵּרוֹת הַמְּצִיצִים

מִמַּחְשׂוֹפָן שֶל לָקוֹחוֹת רוֹכְנוֹת עַל פְּרִי.

כָּךְ שֶכְּכָל שֶנֶּחְלָשִים

מַעֲצוֹרֵינוּ הַקְּלוּשִים

מֵאַרְטִילֶרְיוֹת הַנִּיחוֹחַ וְהַצֶּבַע

שֶל אִינְוֶנְטַר הַמַּדּוּחִים

וּמַזְמוּטֵי הַשִּדּוּכִים

שֶבֵּין לִבֵּנוּ תְשוּש הַחֹרֶף שֶעָבַר

וְהָאָבִיב הָאָץ לִכְרֹךְ

עִם אַנְקוֹרָיו צִפְצוּף אָרֹךְ

בְּפַזְרָנוּת יָפְיוֹ הַסְּטוּצִי שֶל הַטֶּבַע

אֲנִי חוֹזֵר וּמַאֲשִים

אֶת הַשּוֹתְקִים וּמַחֲשִים

מוּל הַבַּרְדָּק הַיְּפֵהפֶה הַזֶּה שֶכְּבָר

חוֹדֵר אֶצְלֵנוּ לַנְּשָמוֹת

וְגַם עוֹשֶׂה בָּהֶן שַמּוֹת

בְּעוֹד אֲנַחְנוּ, הַשְּמֶגֶגִים, דֶּרֶךְ קֶבַע

רוֹאִים סָבִיב

בְּכָל אָבִיב

אֵיךְ הַמּוּסָר יִלְעַן אָבִיו

מַחְזִיר צִיּוּד פֹּה אֲבָל לֹא עוֹשִׂים דָּבָר...

אָלֶגְרוֹ וִיוָאצֶ'ה

אֲנִי יוֹדֵעַ, חֲמוּדָה שֶלִּי, יוֹדֵעַ

שֶקִּיוּמוֹ הַקִּיקְיוֹנִי שֶל הָאָבִיב

וְכָל תּוֹחֶלֶת חִיּוּתוֹ וּמוֹעֲדֶיהָ

בֵּין סוֹף הַחֹרֶף וּרְקִיעוֹ הַמַּעֲבִיב

וּבֵין פִּלְדָּם הַמְּלֻבָּן שֶל שְמֵי הַקַּיִץ

כְּמוֹ טְוַח חַיָּיו שֶל הַפַּרְפַּר שֶבְּרֻבּוֹ

חַי בָּעוֹלָם רַק זְמַן קָצוּב בֵּין יֵש לְאַיִן

הוּא אֲרָעִי כְּמוֹ כָּל חַיֵּינוּ בְּקִרְבּוֹ.

אַךְ גַּם כְּשֶתּוֹר-הַחֹם מַפְנֶה אֵלֶינוּ עֹרֶף

וְשוּם עָלֶה עֶרְיַת אִילָן אֵינוֹ מַנְבִּיב

אַתְּ הַסִּבָּה הַיְּחִידָה שֶגַּם בַּחֹרֶף

אֲנִי רוֹשֵם טַבְלַת-יֵאוּש עַד לָאָבִיב

וּכְשֶהַקֹּר מַפְחִית דַּרְגּוֹת טֶמְפֶּרָטוּרָה

אֲנִי מַפְחִית מִן הַטַּבְלָה הַזֹּאת לֵילוֹת

שֶל בִּלְעָדַיִךְ וּבוֹדֶה לִי אָוַנְטוּרָה

שֶהִיא כֻּלָּהּ מִין גַּעֲגוּעַ שֶל עַד כְּלוֹת

וְזֶה מוּזָר כִּי מֵעוֹלָם עוֹד לֹא נָגַעְתִּי

בֵּין הַיָּדַיִם הָעוֹרְגוֹת הָאֵלֶּה בָּךְ

וְהַשְּפוּיים יֹאמְרוּ וַדַּאי שֶהִשְתַּגַּעְתִּי

כִּי אִם תִּקְוָה בּוֹנָה נִדְבָּךְ עַל גַּב נִדְבָּךְ

שֶל עֶרְגוֹנוֹת זֶה לֹא מַמָּש, זֶה תַעֲתוּעַ,

זוֹ הֲזָיָה שְבוּיַת בְּדָיָה בְּכִסּוּפָהּ

וְאִם עוֹד כָּל מַפְּחֵי-הַנֶּפֶש לֹא טִאטְאוּהָ

כְּמֹץ בָּרוּחַ וְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה

זֶה מְנֻדֶּה מִן הָרֵאַלְיָה כְּמִין קַיִן

מִבֵּית אָבִיו וְכַפְּרִיחָה הָעֲשִירָה

מִן הָאָבִיב אֶל חַרְבוֹנֵי קוֹצֵי הַקַּיִץ

וְאֶל שַלְּכוֹת הַסְּתָו נוּגֵה הַנְּשִירָה  

וְרַק בְּעִיר-מִקְלָט אַחַת זֶה חַי עֲדַיִן

בְּחֶבְיוֹנָם

שֶל הַחֲלוֹם

וְהַשִּירָה.

אַךְ הַחֲלוֹם וְהַשִּירָה וּכְלוֹת-הַנֶּפֶש

הֵם טַעֲמָם שֶל כָּל חַיֵּינוּ, גַם אִם שְמָם

נִדְרָש לִגְנַאי בִּירִיד הָרֶפֶש וְהַטֶּפֶש

שֶל הַצִּינִיזְם הַכּוֹפֵר בְּהִתְגַּשְּמָם

וּכְמוֹ שֶיּוֹם אָבִיב מַפְקִיעַ גַם בַּחֹרֶף

בְּלִי הַתְרָאָה פִּתְאֹם אֶת סֵדֶר הָעוֹנוֹת

כְּמִין אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא, בְּמִין סְחַרְחֹרֶת

בָּהּ מַקְדִּימִים פְּרְחֵי הַבַּר לְהֵעָנוֹת

לְאֵיזֶה קוֹד פְּנִימִי מַפְתִּיעַ כְּצַו 8

בּוֹ הֵם מוֹרְדִים עַזּוֹת בְּלוּחַ-הַשָּנָה

וּמַמְלִיכִים עָלָיו לְפֶתַע אֶת תִּסְמֹנֶת

הַלֹּא שָפוּי וְלֹא צָפוּי אַךְ לֹא נִכְנָע –

כָּךְ גַּם הוֹפְכִים כָּאן הַשִּירָה הַמִּתְפָּרַעַת 

וְהַחֲלוֹם לְאֵיזֶה אֹשֶר שְטוּף-דְּמָעוֹת

שֶכְּלָל אֵינֶנּוּ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַדַּעַת

אַךְ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב מְאֹד מְאֹד

וְהַתַּמּוּז, זֶה שֶהִגְבִּילוּ כָּל יָמָיו אֶת 

צֵאתוֹ מִשְּאוֹל, שָב כָּל עוֹנָה, בְּאֵין אוֹנֵס

וְאֶת אָדוֹנִיס מַחְזִירִים מִתְּהוֹם הַמָּוֶת

יוֹתֵר מִכָּל חֲצִי-שָנָה לִתְחִיַת נֵס.

וְאִם אָמַרְתִּי לָךְ, יַלְדָּה, רַק רֶגַע קֹדֶם

שֶזֶה מוּזָר – אָז זֶה מוּזָר אֲפִלּוּ עוֹד

הַרְבֵּה יוֹתֵר, כִּי מוּזָרִים הֲרֵי מְאֹד הֵם

דַּרְכֵי הַשִּיר הַזֶּה הַשָּר לָךְ בְּלִי לִמְעֹד

בְּמַלְכּוֹדוֹת הַמֻּפְרָכוּת הַזֹּאת שֶאֵין בָּהּ

שוּם קוֹמוֹן-סֶנְס שֶהוּא וְשֶמֶץ-הִגָּיוֹן

כִּי בְּסִימְפוֹנְיָה זוֹ שֶזָּר זֶה מְנַגֵּן בָּהּ

לְמַעֲנֵךְ בִּלְבַד בְּשִׂיא הַשִּגָּיּוֹן

(וַאֲנִי זָר לָךְ וּמוּזָר לָךְ כָּאן וִיהִי מָה

אֲבָל עַל אַף זֹאת מִתְעַקֵּש אוֹתָךְ לִכְנֹף

עִם הָאָבִיב, זֶה שֶבַּחוּץ וְזֶה שֶפְּנִימָה

בְּתוֹךְ תּוֹכִי וְתוֹךְ תּוֹכֵךְ וְתוֹךְ הַנּוֹף)

אֲנִי אֶת שְמֵךְ, יַלְדָּה, בְּעֶצֶם לֹא יוֹדֵעַ

וְאֶת פָּנַיִךְ לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם

זוּלַת בִּבְדוּת-הַחֲלוֹמוֹת שֶבִּלְעָדֶיהָ

הָיוּ חַיַּי כְּחוֹחֵי-קַיִץ בְּקָמְלָם.

וְאִם תִּקְוַת-הַלֵּב הִיא כְּמוֹ סְנוּנִית חוֹזֶרֶת

מִמֶּרְחַקֵּי אַרְצוֹת-הַחֹם אֶל שְׂדוֹת-הַכְּפוֹר

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶפִּתְגָּם עַתִּיק אוֹמֵר אֶת

מָה שֶמֻּכָּר לַכֹּל: שֶבֵּין עוֹפוֹת אֵינְסְפוֹר

סְנוּנִית אַחַת לֹא מְבִיאָה עִמָּהּ עֲדַיִן

אֶת הָאָבִיב, אֲבָל אוּלַי שְתֵּי סְנוּנִיּוֹת

הֵן דַּוְקָא כֵּן

וְדַוְקָא קֵן

(קֵן חַם לִשְנַיִם)

אָבִיב קָסוּם עוֹד עֲשׂוּיוֹת לְהַחֲיוֹת...

* * *

ד"ר יצחק קציר

בתגובה לנעמן כהן "קסטנר, טורקמדה וגבלס"

גיליון 1242

ברכותיי לנעמן כהן, שהיה כנראה "זבוב על הקיר" והצליח לצטט מילה במילה את דברי אייכמן לקסטנר. (משפט במרכאות הריהו ציטטה, הלא כן?)

  בקשר לשאלה "מה הייתי עושה?" אני ממליץ למר כהן לקרוא בעיון את מאמרו של יוסף שפר: "הנהגת המחתרת הציונית בהונגריה" (הוצאת יד ושם, 1975) ואולי אז ילמד דבר או שניים על המציאות בהונגריה באותה תקופה. ייתכן ואף יוכל לתת, בדיעבד, עצות יותר טובות למנהיגי המחתרת.

יהודי הונגריה אכן האמינו ש"לנו זה לא יקרה." מנהיגי הקהילות גירשו את שליחי המחתרת הציונית שהגיעו להזהירם ואף לציידם בתעודות מזוייפות ובכסף (של "ועדת העזרה וההצלה" הציונית, שקסטנר היה אחד מחבריה), בטענה שהם מפיצים פאניקה מיותרת.

ועוד לידיעתו של מר כהן: קסטנר לא הציל את בתו, כיוון שאז עוד לא היתה לו בת.  הוא גם לא הציל את דודיו, דודותיו, בני דודיו, שנים-עשר במספר, שנספו באושוויץ.  אם מר כהן מעוניין לדעת, אמסור לו את שמותיהם.

  אגב: בגיליון קודם (דומני ב-1241), נאמר כאילו "גן ניצולי קסטנר" הוקם עקב השפעתה של ח"כ מרב מיכאלי. העובדות: הגן הוקם בעקבות החלטה של מועצת עיריית חיפה משנת 1996, כאשר חברת הכנסת הנ"ל עדיין זכרה מקרוב את בחינות הבגרות.

* * *

יוסף קנטור

בתגובה ל"קסטנר טורקמדה וגבלס"

של נעמן כהן, גיליון 1242

נעמן כהן פיתח תיאוריה כי "זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נשארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם". (גיליון 1242) . לא חשוב לו שאין אפילו דוגמא אחת  לסברה שכאשר היתה הנהגה, היא הצליחה למנוע או להקטין את ממדי השואה. 

הוא מגנה את בגין על בריחתו, אבל לא מסביר מה בגין היה יכול לעשות לו היה נשאר בפולין.

אדם צ'רניאקוב היה מנהיג יהודי לפני המלחמה ואח"כ ראש היודנראט של גטו ורשה. הוא התאבד כשהתברר לו שאין מוצא מחובתו לשלוח כל יום יהודים ברכבות למותם. גם אם לפי נעמן כהן הוא לא היה מנהיג, לדעת רבים הוא רצה בטובת יהודי הגטו, היה אדם אמיץ שלא ברח בהזדמנות שהיתה לו, וניסה להקל על הסבל בגטו. בשורה התחתונה הוא לא היה מסוגל לעזור. אין מוצא מהמסקנה הזו. (1).

יעקב גנס היה מפקד המשטרה היהודית בגטו וילנה ואח"כ ראש היודנראט שדאג לרווחת אנשי הגטו. הוא היה אדם סמכותי ומקובל על רוב היהודים. גם לו היו הזדמנויות לברוח, אך הוא החליט להישאר. דמותו שנויה במחלוקת כי הוא רצה להציל את הצעירים והבריאים על חשבון החלשים והזקנים. לבסוף הגרמנים רצחו אותו. (2).

המעטים בעלי התושייה והכסף יכלו אולי לברוח מעבר לגבול או לקנות ניירות מזוייפים ולעבור לעיר גדולה ששם הם לא מוכרים. אבל מה יכלה לעשות משפחה של אבא אימא וכמה ילדים קטנים?

במשפחה אצלנו סופר על משפחה כזו במזרח פולין, אחד המקומות שהגרמנים כבשו פעמיים, פעם ב-1939 ואחר כך ב-1941, עם פלישתם לרוסיה.

ב-1941, כששמעו שהגרמנים מגיעים, המשפחה החליטה וברחה ברגל, כי זה מה שיכלו לעשות. אחרי 2 לילות ביער, כשכולם היו רעבים צמאים ובקושי ישנו, חזרו ברגל לעירה שלהם.

כדרכם של מכורים נעמן כהן עוצם את עיניו בכוח מראות את מה שקרה באמת, והוא – שאף אחד לא היה יכול להציל את יהודי הונגריה, וזאת ללא קשר לקסטנר. כהן דבק בעמדתו שהאשמה היא דווקא על יהודי: "לא מונצחים מאות אלפי היהודים שנרצחו בשואה בהונגריה שחלקם יכלו להינצל אלמלי פעולות ההשתקה של קסטנר." (גיליון 1238).

וכי מה יכלו האומללים לעשות כדי להציל את עצמם?

1. https://en.wikipedia.org/wiki/Adam_Czerniak%C3%B3w

2. https://en.wikipedia.org/wiki/Jacob_Gens

* * *

עמוס גלבוע

40 שנה למהפך השלטוני במדינת ישראל

הכל כמעט השתנה, אבל השנאה בין המחנות הפוליטיים היריבים נשארה. גם ההפחדות. אז הפחידו שבגין יביא עלינו מלחמה; עכשיו מפחידים בהרס הדמוקרטיה ובמדינה דו-לאומית.

אתמול לפני 40 שנה חל מהפך היסטורי בתולדות מדינת ישראל הצעירה. במשך כ-30 שנה, מאז הקמתה, נשלטה המדינה ביד רמה ע"י "תנועת העבודה", וכמוה ה"יישוב היהודי" בארץ ישראל לפני קום המדינה.

בחירות 17 מאי 1977 , כמעט 4 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, ו-10 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, נחלה "תנועת העבודה" תבוסה ניצחת, ויריבתה השנואה, ה"תנועה הרוויזיניסטית" בהנהגת מנחם בגין, עלתה לשלטון. במונחים גסים של ימינו היינו אומרים שהשמאל הפסיד והימין ניצח. חוויתי את המהפך הזה כאחד מהמצביעים האדוקים של "תנועת העבודה", לאורה התחנכתי. יום למחרתו, ואני משרת באגף המודיעין, נפל על שולחני מכתב האומר לערך כך: בגין ניצח. הוא יהיה ראש ממשלה. אנחנו ממשיכים בעבודה כרגיל. ואין לך דבר הממחיש יותר מכל את ההלם, את התחושה האיומה שמעכשיו יש אבא חדש, לא מוכר, מפחיד. צריך להבין, כל מערך התעמולה האדיר של תנועת העבודה, שרשות השידור היתה למעשה אחת מזרועותיו, התגייס ערב הבחירות ומיד לאחריהן, למסע הפחדה מצמרר מה יקרה אם בגין, חס וחלילה, יזכה בבחירות. שני מרכיבי ההפחדה העיקריים היו:

הראשון, ביטחוני. בגין בשלטון יוביל את מדינת ישראל למלחמה נגד מצרים. זה ודאי, זה בטוח, כי בגין הוא קיצוני, אלים. שונא שנאת מוות את הערבים ומתנגד לכל וויתור להם. לא רק זאת, כל מצביאי המלחמה, כל הגיבורים הם מ"תנועת העבודה", יוצאי הפלמ"ח, בני ההתיישבות העובדת. ועם ישראל זה עכשיו גמר לקבור את מתיו ממלחמת יום הכיפורים, וחיזיון של מלחמה חדשה  היה מצמרר. זאת היתה אמורה להיות הפחדה מנצחת. וניגנו  על המיתר הזה ללא הרף.

השני, חברתי. יהיה כאן משטר פאשיסטי, פולחני, משטר של סיסמאות ריקות ונבובות מול המעש של מפלגת העבודה; תהיה כאן מדינה לאומית קנאית בנוסח ביתר ומצדה. אויה לנו, להיכן נלך ומה נעשה אם בגין יהיה ראש הממשלה? זאת התאבדות!

השנים חלפו, השמות השתנו, מפלגות חדשות צצו, העולם השתנה, מדינת ישראל השתנתה. אבל, כמאמר הצרפתי: "ככל שהדברים משתנים כך הם נשארים אותו הדבר." השנאה בין המחנות נשארה, את  בגין כאובייקט השנאה המרכזי  החליף נתניהו (ומי יודע, אולי עוד כמה עשרות שנים יתרפקו עליו כמו שמתרפקים כיום על בגין, בצורה מצחיקה וצבועה, לדעתי); מסע ההפחדות נשאר יציב, אם כי הן לובשות צורה חדשה. ההפחדות  המרכזיות העכשוויות הן  בעיקרן שלוש:

חורבן הדמוקרטיה. זאת הפחדה שערך ההפרזה בה הרקיע לשחקים, וכל יום האזרח צריך לחלץ עצמו מחורבותיה. כשאני משווה את ה"דמוקרטיה" של שלטון "תנועת העבודה" למצב של ימינו, אני רגוע.

אנחנו בדרך הבטוחה למדינה דו-לאומית . דומני שרק הקצוות ההזויים מימין ומשמאל חפצים בכך. הסיכוי שמדינת ישראל תספח את השטחים ותחיל שם את החוק הישראלי (כי רק אז מדובר במדינה דו-לאומית , ובשום מקרה אחר לא) הוא נמוך ביותר, להערכתי. אבל, צריך לעמוד על המשמר!

 היעדר תהליך מדיני יביא לאינתיפאדה חדשה. זאת הפחדת סתם, כמו בגין יביא למלחמה, שאין לה בסיס בניסיון ההיסטורי שלנו. זה לא אומר שבעתיד לא יכולה לפרוץ אינתיפאדה, אלא שסיבותיה לא תהיינה קשורות כלל לתהליך מדיני.

אם יש משהו שבאמת מפחיד אותי, אלה החיים בהזיה של הקצוות, מימין ומשמאל,  התרחבותם, וההד התקשורתי הרב והמלטף לו הם זוכים.

* * *

נורית יובל זוכרת

התרגשתי מאוד מן הסיפור "ימים" של יצחק שנהר וגלגוליו בזיכרונותיהם של ילדים קוראים וחברים מגשימי חלום.

תרומתו של שנברג-שנהר לַיַּלְדוּת שלי הוא קובץ שירים וסיפורים יפהפיים בשם "בין כוכב ודשא", "חרוזי רננים וסיפורי נעמנים לילדים גדולים עם קטנים" ועליהם "פיתוחי עץ, תיכֵּן והתקין לתפארת ולהוד אביגדור רינצו לואיזאדא", הוצאת תרשיש ירושלים תש"ב [1942].

הרשו לי לחלק עם אוהבֵי הימים ההם והשפה העברית שיר ערש שעודני זוכרת מספר זה:

שיר ערש מאת יצחק שנהר

עוֹלָלִי, הוֹי בֹּא וּשְׁכַב / נָח בָּאָחוּ הַשֶּׁנְהָב / עַיִן לוֹ אַחַת גְּדוֹלָה / כִּלְבָנָה מְלֵאָה עוֹלָה.

עוֹלָלַי הַקְשֵׁב הַקְשֵׁב / עַיִן זוֹ לֹא תְעַפְעֵף / וּבָאָרֶץ הִיא צוֹפָה / מִן הַסּוֹף עַד לְסוֹפָהּ.

שָׁם הַרְחֵק צִפּוֹר קְטַנָּה / עֲלֵי עֵץ בָּנְתָה קִנָּהּ / וּבַקֵּן גּוֹזָל בֶּן יוֹם / מְצַיֵּץ וְנָם לוֹ נֹם.

עוֹלָלִי, הַסַּעַר גָּח / וּבְחֵמָה בָּעֵץ טָפַח / וְאוֹתוֹ פָּעוּט גּוֹזֵל / מִן הַקֵּן הַחַם נָפָל.

עוֹלָלִי, הַעוֹד תְּקְשָׁב? / הִתְנָעֵר חִישׁ הַשֶּׁנְהָב / וְאַרְבַּע רַגְלָיו פָּשַׂק / לְגַמֵא אֶת הַמֶּרְחָק.

לְבָבוֹ הוּא לֵב רַחוּם / אַךְ כֵּיצַד יוּכַל לָקוּם? /הֵן עֲנָק הוּא הַשֶּׁנְהָב / וְרֹאשׁוֹ יִגַּעַ בָּעָב!

הוֹי שֶׁנְהָב, אַל נָא תָּקוּם / פֶּן יָזוּעַ כָּל הַיְּקוּם / תְּכֵלֶת שַׁחַק הֵן תִּשְׂרֹט / וְנָשְׁרוּ הַמַּזָּלוֹת!

שָׁב רָבַץ שֶׁנְהָב עָצוּב / וּבְעֵינוֹ דִּמְעָה תָּצוּף / טִיף! נָטְפָה עַל הַמִּישׁוֹר / טִיף! נָטְפָה וַתְּהִי לַיְּאוֹר!

עוֹלָלִי, הוֹי עִם הָנֵץ / תִּתְעוֹרֵר, תָּרוּץ לָעֵץ / וְתָרִים אֶת הַגּוֹזָל / וְשַׂמְתּוֹ בַּקֵּן מֵעָל.

שׁוֹב תָּשׁוּב אֶל הַשֶּׁנְהָב / וְתֹאמַר: אֶל תִּתְעַצָּב! /הָעֲנָק יִצְחַק בְּרוֹם / עוֹלָלִי, הוֹי נוּמָה נֹם!

* * *

הדסה  מור

הכמיהה לאהבה של הבלתי נאהב

"סיפור אהבה בשלושה פרקים"

 בתיאטרון "הבימה"

שלוש זמרות חינניות מופיעות  בפתח ההצגה על במה של מועדון לילה, לבושות במחשופים  ותוך כדי עיכוסים שרות שירים נפלאים של שנות השישים, מאלה שהושמעו בתכנית הרדיו הנהדרת של רגעי קסם, ומיד מופיעה ממרומי הבמה העילית זמרת לבושה שמלה ארוכה נוצצת ומנצנצת, הדוקה לגופה, שופעת סקסאפיל, והיא שרה ומעכסת, ממש הצגת קברט במיטבה, תענוג לעין ולאוזן. ואז, משמסתיים הקטע המוסיקלי, מתגלה הסוד.

ליד שולחן האיפור שעומד בקצה הבמה יושב גבר מאופר כאישה, בלי השמלה המנצנצת, שתוך כדי הסרת האיפור והסרת הספוגים שעיצבו את השדיים והסרת כל הסממנים הנשיים החיצוניים,  הוא מדבר במונולוג המופנה אל הקהל ומספר על עצמו. זהו ארנולד ויינברג, דראג קווין יהודי מניו-יורק  שאותו מגלם בצורה יוצאת מן הכלל השחקן מורדי גרשון, גבר גבוה ונאה, שעם הומור מצחיק ועצוב כאחת הוא מציג את קשייו בחיפוש אחר אהבה, כבוד ומסורת,  שבשל נטייתו המינית הוא נחשב כחריג בחברה שאינה מקבלת אותו כפי שהנו.

 בהמשך ההצגה פוגש ארנולד  במועדון הלילה את אד, אותו מגלם אקי אבני,  מורה  עם נטייה דו-מינית, שאינו שלם עם זהותו המינית, מה שמתסכל את ארנולד שכמיהתו לאהבה מושלמת יותר מדריכה את מנוחתו. 

שנה לאחר מכן, שמתרחשת בפרק השני, פוגש ארנולד את אלאן, דוגמן צעיר ויפה תואר שאותו מגלם  עומר דרור, שבו מוצא ארנולד את הרומן הראשון המבטיח שלו, את אהבתו האמיתית, והרבה צחוקים נשמעים  בקהל בפרק הזה של יחסיו עם נשוא אהבתו ההומוסכסואל כמותו, אבל ניכר גם שבהומור הזה שזור איזה חוט של עצב, משהו שנוגע ללב, מעין השתתפות  בשמחתו של ארנולד והשתתפות  במצבו החברתי  על היותו נדחק  לפינה בשל היותו כפי שהוא.

 אולם שיא הדרמה  בא לידי ביטוי בפרק השלישי, כאשר אימו של ארנולד, הגברת ויינברג, באה לבקר אותו אחרי נתק  זמן ארוך. החוויה העיקרית בפרק הזה היה המפגש של הקהל עם השחקנית מיקי קם המגלמת את דמות האם, המסרבת לקבל את את בנה כמות שהוא, שאינה   יכולה להשלים עם  הרעיון שבנה הינו הומו. וכך  מיקי קם, שידועה בעיקר  כמצחיקנית, מופיעה כאן בתפקיד דרמטי שמייצג, למרבה הצער,  המוני אימהות  שבשל דעותיהן הקדומות, בשל יחסה השולל של החברה, היא רואה בבנה כישלון אישי שלה וכישלון אישי שלו,  ואהבה האם שלה  נחסמת ונסוגה נוכח הבושה שבנה גורם לה בעצם היותו כפי שהוא.   

בלהט הוויכוח ביניהם אומרת האם לבנה: "אילו הייתי יודעת  שאתה הולך להיות הומו, לא הייתי טורחת ללדת אותך..." וכך הופכת הפגישה הטעונה בין האם לבנה לעוד מפגש שאינו ממיס את לב האם והנתק חוזר על עצמו ומותיר את ארנולד לבדו כילד נטוש מאימו, והוא ממשיך לחפש אהבה בקרב בני מינו שאף הם מחפשים את האהבה והאושר שהם כה משתוקקים לו.

   מחזאי ההצגה, הארווי פיירסטין יליד ברוקלין, לא היה צריך אומץ לב מיוחד כדי לכתוב מחזה על נושא טעון כזה, מה עוד שהוא נכתב כבר לפני שלושים שנה, תקופה שההתנגדות והדעות הקדומות נגד ההומואים היו עדיין בשיאן. זאת משום  שפיירסטין עצמו הנו הומוסקסואל, שהופיע על הבמות כסטנדאפיסט וכדראג קווין, וכשנכתב המחזה  הוא הופיע בו בתפקיד  ארנולד, השחקן הראשי. המחזה הפך להצלחה גדולה לאחר תקופה ארוכה של דחייה. רק לאחר שנכתבה עליו ביקורת חיובית בעיתון "ניו יורק טיימס", מיד הוא הפך ללהיט, שדווקא הקהל הרגיל קיבל אותו ביתר התלהבות מאשר הקהל הלהט"בי.

זהו מחזה חשוב שעשוי היטב לא רק בגין הנושא והמשחק המצוין שמגישים השחקנים, כי אם גם בזכות הבמאי, נתן דטנר,  שעיצב בימוי מצוין, רגיש, מדויק, שהוציא  מכל מרכיבי ההצגה את המיטב, הן בהומור והן בעצב והן בבימוי המוסיקה המענגת  ממועדון הלילה המלווה בשלוש זמרות הקברט שמשתלבת להפליא בין הסצינות.

  הצגה  טובה וחשובה  ואף מהנה, גם למי שהנושא אינו לטעמו. 

* * *

ראובן שדה

"קיבוץ דליה שבעמק" – כך מפי מקור "יודע דבר"

בין משדרי יום הזיכרון לחללי צה"ל בטלוויזיה שודר השנה גם משדר מיוחד בשיתוף פעולה בין גלי צה"ל וערוץ 24. התוכנית התבססה על מפגש חי בין משפחות שכולות וחברי הנופל לבין חייל או חיילת שהלחינו וביצעו שיר מעזבונו של הנופל. כמצופה המשדר היה ייחודי ומרגש באנושיותו ובגילויי הכישרונות הגדולים שאבדו לנו. את המשדר הגיש והנחה ברוב טעם וטקט איש תקשורת מיומן וותיק ממערכת החדשות של גל"צ ששמו ידוע לכל ולא אציינו כאן.

לאחרונה הזדעק אהור בן עזר על כך ש'דה מארקר' ייחס את ייסודו של קיבוצו לשעבר, עין גדי, לתנועת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. אכן שגיאה מצערת המלמדת על בורות מסוימת של העיתונאי ובעיקר על עריכה לא קפדנית של העיתון והאתר האינטרנטי. אך מה להלנתו זו של אהוד על עניין, שכידוע אינו בידיעתו של הכלל, ודורש בקיאות ומומחיות מסוימת בצד ההיסטורי-התיישבותי של תולדות הארץ, לבין הציפייה הגדולה יותר, ובצדק, לשליטה של אנשי תקשורת לסוגיהם במפת הישובים בארץ ובמיקומם הנכון בחבלי הארץ השונים? למצער, תהא זו ציפייה טבעית מצידנו לזהירות יתר מצידם בשיוך גיאוגרפי מזהה ומנגיש לקהל  של הישובים.

אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות כרוכים בתפיסתנו בטיפוח ובתחזוקה השוטפת של ערכי הישראליות. בהקשר זה, ממילא לא ניתן להפריז בחשיבותה של ההתיישבות הציונית, ובודאי זו שקדמה להקמת המדינה. חלק מהותי מהבנת חשיבות זו הוא מיקומן של נקודות ההתיישבות במרחב הגיאוגראפי. המידע הזה איננו טכני.  במרחב הזיכרון ההיסטורי הישראלי הוא מידע טעון מאוד. כך עליית 11 הנקודות בנגב, או לחילופין גם התיישבות שנות השמונים של המצפים בגליל.  "עקירה מילולית" של  תל חי או כפר גלעדי מאצבע הגליל, כמו נעיצתם של עין גדי או גבולות או רביבים, כדוגמאות בלבד, בחבלי ארץ לא להם, אמורים לזעזע כל מי שחונך על ברכי מסעות תנועות הנוער או שידיעת העם והארץ קרובה לליבו. למעשה הם אמורים לזעזע כל ישראלי מהטעם של המורשת הכללית  שהיזכרנו. הללו גם כמובן שגויים לגופם, בהיותם מידע מוטעה ומטעה את הרבים. כל יישוב נטוע במרחבו הגיאוגרפי וככזה נושא עמו "חווייה לאומית", או חווייה קבוצתית, או אישית זו או אחרת המקושרת ל"מקום". את אלו אין לחלל במחי יד או אמירה בלתי אחראית. 

והנה במישדר ממין שכזה ובימים ייחודיים שכאלה ובאווירה ובסביבה תודעתית של הצופים במישדר של יום הזיכרון מזמין מנחה ה"עוגן" של התוכנית משפחה שכולה מקבוץ דליה להצטרף אליו. וכדי שניטען במטען הרגשי-גיאוגרפי הוא גם ממהר להוסיף, מקיבוץ דליה שבעמק. ובפעם השנייה חוזר שוב והפעם מפרט: קיבוץ שבעמק יזרעאל.

קיבוץ דליה הוא שותף משמעותי בהנחת התשתית התרבותית הלאומית הישראלית. היינו בתשתית שגובשה ועוצבה והונחלה לרבים עוד קודם להקמת המדינה וגם בעשור הראשון למדינה. דליה איננו קיבוץ גדול במיספר חבריו אך הוא הקים במאמצים אתר הופעות לקהל גדול על אחד ממדרונות הגבעות עליהן יושב המשק. "אמפיתיאטרון דליה" הוא כינויו העממי (והשגוי) ובו, בהובלת קיבוץ דליה וביוזמתו, התכנסו כינוסי המחול והריקוד העממי המחודש הארצישראלי. מכאן שזהו קיבוץ שהפך לשם דבר בתולדות המחול והזמר הארצישראלי והישראלי.

דליה הוא אם כן שם דבר בעיצוב הישראליות. ניתוקו של הישוב מסביבתו הטבעית דווקא בתוכנית המתמקדת בתכנים של תרבות וישראליות מקורית, הוא עוול היסטורי, הגם שנעשה ללא ספק ללא כוונה רעה. מה לקיבוץ שיניקתו והשפעתו הכלל ישראלית היא מעל גבעות רמות מנשה – ולעמק (שאמנם איננו רחוק מאוד משם, למשל ממזרח לו הוא משתרע בקיבוץ משמר העמק וסביבותיו.)

רמות מנשה, שבעבר המנדטורי זוהה, בטעות, כחלק מהרי אפרים, הוא איזור טעון היסטורית ורגשית. גם העמק כך, אך לכל חטיבה גיאוגראפית מטען והשפעה משלה ואסור לבלבלם. רמות מנשה הם מרחב יישובי של סליקים, של שני נוטרים שנרצחו ב"רמת השניים", של הבסיס החשוב להכשרת כוח המגן העברי הארצישראלי בג'וערה, ועוד ועוד ועוד. רמות מנשה הן גם איזור מקסים של יישובים בתוך מרחב ביוספרי ירוק העשיר בצמחית א"י ובבע"ח וזרוע מעיינות מים בנחלים העוברים בו.

אך לא יצאתי כאן דווקא להבלטתם של דליה ורמות מנשה. אני כואב את הכאב הפורץ נוכח 'הכתף הקרה' המופנית כנגד התופעה השכיחה מאוד של הפצת מידע יישובי-גיאוגראפי שגוי. אני יוצא כאן בקרב של מפסידים מול האדישות ואפילו זלזול מופגן כלפי הגיאוגרפיה של א"י (זו משעורי מולדת), לא רק של עמך אלא גם של המופקדים על ערוצי התקשורת השונים.

רק בחודשים האחרונים נתקלתי בייחוס של יישוב מהשפלה ו"העתקתו" המילולית בוַינֵט לבינות מושבים במרומי פרוזדור ירושלים.

כך גם פורסם באתר שיישוב  בדווי גדול  ומפורסם מאוד (תג מחיר?) השוכן בפועל בסמיכות לראש פינה, ממוקם לדבריו רמת הגולן (הכיצד? הרי כל חניך של מע' החינוך הישראלי אמור לדעת את ההבדל הגיאוגראפי-תנ"כי בין שני עברי הירדן שמצדי גשר בנות יעקב).

במקרה אחר פורסם שמושב ערוגות (ממש ליד צומת קסטינה המפורסם שבסמוך לקרית מלאכי ויושב אפילו מצפון לחבל לכיש ולקרית-גת) הוא מושב שיושב בנגב (מילא אם הפרסום היה בימי המנדט הבריטי שבהם התהדרו ראשל"צ, נס ציונה ורחובות בהיותן מושבות הדרום).

בגלגל"צ הזהירו נהגים מפני "פקק" ליד רמה, שלדברי הקריין היא ליד עכו. רמה (קרי,רמי) נמצאת בקצה המזרחי של בקעת בית הכרם בואכה העליות לצפת. ייחוסה לעכו דומה לייחוס ברדיו לנהגים של עומס תנועה בצומת קסם ובראש העין למצב זרימת תנועת כלי הרכב בתל-אביב.

וכן הלאה והלאה. 

אני חייב לציין שברוב המקרים מערכות הגופים המפרסמים אינן מתקנות את המידע השגוי גם כשמוסבת תשומת ליבם לכך.

אני חושב שככלל, לפחות במערכות החדשות, יש חובה (נעימה ורצויה) לתלות את מפת היישובים בארץ, מהירדן ועד הים. שהרי מידע חדשותי מתייחס לכל המרחב הזה באופן תכוף ותדיר. כך אולי נצליח סוף סוף גם לעקור את המטבע הלא גיאוגראפי 'איו"ש' או "יהודה ושומרון" כמונח לציון מרחב גיאוגרפי אחד. כפי שהממלכות המקראיות יהודה וישראל היו נבדלות כך גם חבלי ארץ אלו, מבחינה גיאוגראפית, הם חבלים ומרחבים נבדלים העומדים בפני עצמם. כל אחד מהם, יהודה לכשעצמו ושומרון לכשעצמו משתרע על תא שטח שאורכו של כ"א בנפרד הוא של עשרות רבות של ק"מ.

לכך שצה"ל מרכז את תפיסתו במרחבים אלו תחת אוגדה אחת, אוגדת איו"ש, אין ולא צריכה להיות כל רבותא, למשל לייחוס מקום מושבה של מפגעת או מי שקרויה מתנחלת. האמנם הגיוני לומר 'תושבת איו"ש'? או מתנחלת תושבת יהודה ושומרון? באמת? בה בעת היא יושבת גם ביהודה וגם בשומרון? כבר החלוצים מיני אז ידעו היטב מתי הם עובדים במושבות יהודה ומתי בשומרון.  נכון שכיום כינויים אלו הועתקו לאזורים אחרים שממזרח לקודמיהםף ובדין. אך דקות אבחנה היתה כבר אז. גם בימי התנ"ך. ומדוע התערבבו היוצרות דווקא בדורנו בעל הנגישות הבלתי מוגבלת למידע, באבחון וברזולוציה מדהימים?!

* * *

אהוד בן עזר

מדוע אנחנו אומרים קדיש מדי שנה

על קברו של הָר מנדל שפירא?

מדי שנה בל"ג בעומר עולים צאצאי יהודה ולאה ראב (בן עזר) על קברות אבותיהם לדורותיהם במרום הגבעה בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה, יום זה הוא הוא יום מותו של יהודה ראב (1858-1948), כאשר גילו היה כבר קרוב לתשעים.

יהודה היה אחרון המייסדים שעלו על אדמת פתח-תקווה ב-1878 והאריך ימים וזכה לראות בחודש חייו האחרון את הקמתה של מדינת ישראל.

שנת מותו היתה שנת ה-70 לייסוד פתח-תקווה. שנת 2018 הקרובה תהיה לא רק שנת ה-70 למדינת ישראל אלא כפולה, שנת ה-140 לפתח-תקווה, וכן שנת ה-160 להולדתו של יהודה ראב.

בתום האזכרה נאספים כולם לביתם המרווח של אורית ויורם כרמון בפתח-תקווה, למסיבה משפחתית גדולה עם כל הצאצאים הנחמדים, ובני ובנות זוגם, וגם עם מירה ודוד בן עזר. דוד בן ה-82 הוא נכדו של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של יהודה ראב, והוא כיום מאחרוני הזוכרים את תולדות פתח-תקווה, וגם תורם מזמנו ומן הידע שלו לארכיון העיר ע"ש עודד ירקוני.

ובמה זכה אהרן [הָר] מנדל שפירא, בנו החרש-אילם של אברהם שפירא, שומר המושבה, לכך שבני משפחתו של יהודה ראב בן עזר יאמרו מדי שנה קדיש גם על קברו?

על הסיפור אפשר לעמוד מהקטע של שיחת אברהם שפירא עם אשתו ליבה-רחל לאחר שחזר מההמאסר התורכי בתום מלחמת העולם הראשונה, קטע המובא מספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". השיחה בידיונית אך מיוסדת על עובדות אמיתיות:

"בחודש הראשון אחרי שנאסרת," אומרת ליבה רחל, "שילמו חמישים פרנק כל שבוע. אחר כך הפסיקו. כל פעם שבאתי, אמרו – אין לנו. כך נשארתי לבד עם הילדים. אבל אני לא מתאוננת. תודה לאל כולם בריאים ושלמים, ומנדלה חזר מדמשק בלי שקרה לו שום דבר רע."

 "מנדלה היה בדמשק?" נדהם שפירא עד ששוכח לרגוז על כפיות-הטובה של ועד-המושבה כלפי משפחתו.

 "לא ידעת? ברוך ראב מצא אותו ביום שתלו את לישאנסקי ובלקינד..."

 "ביום שתלו? הלא אני הייתי אז שם, בבית-הסוהר, בחאן אל-באשה..."

 "מצא אותו ברחוב מתגלגל, לבוש-קרעים, וחיילים תורכים וילדים ערבים מתעללים בו. המסכן... שלחו אותו מגרמניה חזרה אלינו, ברכבת, ואלוהים יודע איך הצליח להגיע בכוחות-עצמו עד דמשק. שם נגמר לו הכסף או ששדדו אותו. אם ברוך לא היה מוצא אותו, קונה לו בגדים חדשים, ונותן לו כסף, לא היה מצליח, חס-ושלום, לחזור אלינו, לעולם."

 "פאטר... ראאאב... פאטר... ראאאב..." ממלמל הבן החירש-אילם ומחייך בעיניו הכחולות, שאותן ירש מאביו, והוא מאשר בניע-ראש את דברי אימו. בגרמניה לימדו אותו לקרוא תנועות שפתיים, ולדבר קצת – רק בגרמנית. הוריו מדברים יידיש, ואותה הוא מבין בגלל דמיונה לגרמנית.

 "מה עשה ראב בדמשק?"

 "הוא היה מהעוזרים של אהרונסון, כשעבד אצלו בעתלית, אבל יודה אביו אסר עליו להשתתף בריגול, מפני שהם נתינים אוסטרים, מהונגריה. אחרי שהתגלה הריגול ברח ברוך ללבנון והיה צייד אצל אהרוני בשביל להכין חיות מפוחלצות למוזיאון שרצה לבנות ג'מאל-פחה לשולטן, כאילו כבר לא היו אז לתורכים דאגות אחרות. יום אחד קיבל ראב טלגרמה מהמשפחה לחזור למושבה, עבר דרך דמשק ובעזרת השם בדיוק באותו יום פגש את מנדלה..."

הסיפור המלא כך היה: מנדלה החרש-אילם נשלח בנעוריו ללמוד דיבור בגרמניה בתמיכתו של הברון רוטשילד. עם פרוץ מלחמת העולם, בין השאר בין גרמניה לצרפת, פסקו התשלומים מפאריס להגיע, ומנדלה נשלח ברכבת לכיוון ארץ-ישראל. הוא הצליח להגיע עד דמשק ושם נתקע, או נשדד, והתגולל ברחוב חסר כל ונתון להתעללות.

דודי ברוך עשה אז את דרכו מלבנון לארץ-ישראל, לאחר שקיבל טלגרמה שהזעיקה אותו. הוא הגיע לדמשק ושם ישב בחברתם של קצינים גרמניים בבית-קפה, ואחד מהם הראה לו תמונה מוכרת לברוך של שרה, בתו של אברהם שפירא והתפאר שהיא נפלה לידיו. הקצין לא ידע מי היא וסתם התפאר. ברוך הנדהם, שהכיר אותה, חשש שמא המושבה כולה כבר נפלה ככה בידי התורכים. הוא המשיך לחקור, ואז הודה הקצין שאת התמונה מצא על בגדו של בחור, שאותו הם אסרו בחשד לריגול וחשדו בו שהוא מעמיד פני חרש אילם ולא יודע מה רוצים ממנו, ולבסוף שיחררו אותו. הבחור מתגולל כנראה בחוצות העיר.

ברוך הבין מיד את הקשר. יצא לחוצות דמשק, מצא את הר מנדל בעליבותו הנוראה. לקח אותו לבית מרחץ, קנה לו בגדים חדשים וצייד אותו בכסף ובכרטיס רכבת כדי להגיע לארץ-ישראל. מזלו של מנדלה שהצליח להגיע בכוחות עצמו עד לפתח-תקווה, ובחצות לילה דפק על תריס ביתו של יהודה ראב ברחוב בילו וקרא: "ראאב... "ראאב..." וכך הביא דרישת שלום מברוך לאביו ולאימו, לאשתו רבקה ולשתי בנותיו הילדות שמחה ומרים. וכך ידעו שהוא חי.

ברוך עצמו הצליח להגיע מדמשק רק עד כפר סבא, ושם נתקע וגם חלה באופן קשה כאשר החזית התקבעה בין פתח-תקווה שבידי האנגלים לבין כפר סבא שעדיין היתה בידי התורכים.

הָר מנדל, "האילם שפירא", לא שכח את מיטיבו, ואף שהיה מציק לילדות במושבה, יחס של כבוד מיוחד היה לו לשמחה ולמרים, בנותיו של ברוך.

במשך שנים רבות היינו פוגשים את הר מנדל מדי ל"ג בעומר עומד במרומי הגבעה בסגולה עם זר גדול של פרחים בידו, ליד מצבתו של ברוך, שנמצאת ליד מצבות הוריו, יהודה ולאה.

לימים הוא-עצמו, הר מנדל, נקבר לא רחוק ממיטיבו, ולכן משפחת ראב בן עזר זוכרת לו את חסדו ואומרת קדיש מדי שנה על קברו, מה שדומה כי אף נצר למשפחת שפירא כבר לא עושה.

אצלנו במשפחה ישנה הרבה היסטוריה כתובה בספרים, גם לדורות הבאים. לא רחוק משם קבורה דודתנו המשוררת אסתר ראב, שלא היו לה צאצאים, וגם עליה אנחנו אומרים קדיש מדי שנה. על מצבתה כתוב קטע-שיר שלה שביקשה ממני לחרוט: "יקרו לי רגבי עפרך, מולדת, כאשר יקרו לי ענני שמייך."

אחותי לאה שורצמן בן עזר ואני הננו הנכדים האחרונים של יהודה ולאה ראב ,שעודנו בחיים. כל היתר הם נינים, בני נינים ובני בני נינים, כן ירבו. אני אולי מן האחרונים שזוכרים אותו היטב, כי הייתי בן 12 בשנת מותו, גדלתי על ברכיו ולימים גם כתבתי את סיפור חייו בספרי "פרשים על הירקון".

הדים לסיפורו של הר מנדל מצויים ברומאן הבידיוני-למחצה "המושבה שלי", ובו דודי ברוך מכונה בשם אלכס, והאילם שפירא בשם נורדאו:

המושבה שלי

פרק שלושים ואחד

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו, בסימטאות דמשק

ביום הלווייה של דודי אלכס נפל ארל'ה על קברו, טמן פניו בעפר התחוח וגעה בבכי.

מדי שנה, ביום האזכרה, היה ניצב למראשותי המצבה וזר פרחים גדול בידיו. לאחר שמת ארל'ה ניכרה קברו ליד קבר אביו שיח' איסחאק נורדאו, לא רחוק מקברו של דודי, ובן-דודי אבנר, בנו של אלכס, אומר מדי שנה קדיש גם על קברו של האילם ארל'ה.

בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.

היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.

ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בנסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.

ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.

לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.

בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.

התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.

לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.

אלכס דודי, שהיה מנהל העבודות חוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, לא השתתף ברשת הריגול שהקימו, והפעילו מעתלית, אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה. סבא אסר על דודי להשתתף בריגול מפני שהיינו נתינים אוסטריים וסבא לא רצה שבנו יבגוד בנאמנות שלנו לממלכה האוסטרו-הונגרית, שהעניקה למשפחתנו חסות והגנה מיום שעלינו ארצה במאה התשע-עשרה.

הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, הטיל אז על הזואולוג ישראל אהרוני להכין לו תצוגת חיות ועופות מפוחלצים למוזיאון הזואולוגי שרצה לבנות עבור הסולטן באיסטנבול. כניראה לא היו לתורכים הנסוגים דאגות אחרות.

אהרוני, הוא ארז"ף, ראשי תיבות "אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה" ב"תמול שלשום" של עגנון – שכר את דודי אלכס בתור צייד ואף סיפק לו רובה-ציד. במשך חודשי עבודתו בלבנון לא עלו התורכים על עקבות דודי. תפקידו כצייד למען ג'מאל-פאשא העניק לו כיסוי מוחלט, וליתר ביטחון אף גידל זקן עבות עד שלא היה אפשר להכירו.

באחד מימי החורף, כאשר דודי אלכס עסק בציד ובפיחלוץ בבית-הספר החקלאי התורכי בכפר טַנָיֶל שבלבנון, הגיעה אליו טלגרמה: "מגרשים את משפחתך מהמושבה. בוא לקחתם בתול-כרם. שמעון רוקח."

דודי עזב את עבודתו, ולאחר יומיים יצא לדרך והגיע לדמשק במכונית יחד עם קומנדנט, קצין גרמני, שעימו התיידד.

בבואם חלפו על פני כיכר המארג', זו הכיכר המרכזית של העיר, וראו שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים מחוברים לחזה – מתנודדות על עמודי התלייה.

אלכס רשם בפנקס היומן שלו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרג'ה."

זה היה ביום ראשון ה-15 בדצמבר [1917], ואלה היו גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנאסרו על ריגול, נשפטו ונתלו בידי התורכים. דודי הכיר אותם.

עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.

הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:

 "אתה רואה כמה יפה היא?"

 "מי היא זו?"

 "הארוסה שלי!"

דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.

למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?

אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת "ציון" העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה.

דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.

 "מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.

 "ודאי מתגלגל באחד הרחובות," התרגש הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.

לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.

דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.

לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.

האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.

את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.

זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.

בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.

שנים רבות לאחר מכן מצאתי בארגז של דודי, בין אקדח המאוזר המצוחצח לבין יומני העבודה של חוות [היא נקראה בשם תחנת] הניסיונות החקלאיים בעתלית, רשימות שכתב על תקופת היותו צייד בלבנון ועל שהותו בכפר-סבא. בכתיבתו לא היה שמץ של דמיון ספרותי, כל מה שרשם ביומנו, אמת הוא. לעומת זאת, סיפוריו בעל-פה היו תמיד מלאי המצאה ודמיון.

הגשמים העזים מנעו ממנו ללכת ברגל מתול-כרם לכפר-סבא. הוא הגיע למושבה הקטנה הזו, שהיתה שרוייה בסבל נורא, רק לקראת סוף דצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

 "שבת. כפי הניראה שמשפחתי נישארה במושבה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

 "ראשון. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את המושבה ואז אוכל להתראות עם משפחתי.

 "שני. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

 "שלישי. 1 בינואר [1918]. היום מתחילה שנה חדשה ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר."

דודי שכב חולה ורצוץ עם הפליטים באורוות כפר-סבא, בנס נותר חי ושב לבית סבא, כשהוא ניראה כצל של עצמו – שב רק לאחר כשמונה חודשים, לאחר שהבריטים כבשו את צפון הארץ, וגם כפר-סבא שוחררה מעול התורכים.

[כל זה אירע לפני כ-100 שנים, ובעיניי כאילו התרחש היום]

* * *

יהודה דרורי

חוצפה ירדנית מתועבת

שלטונות ירדן קופצים מעורם כלפינו על ניטרול מחבל בירושלים בעת ניסיון דקירה מכיוון שהיתה לו: אזרחות ירדנית. במקום שיסתמו את הפה (ואת הפרצות במערכות הביטחון שלהם נגד מחבלים), הם קוראים לחיסול מחבלם האהוב:"רצח מתועב.."

עלינו להזכיר לעיתים תכופות, ובקול גדול, להם ולעולם, כי ירדן הינה חלשה מלעצור את אלו המתנכלים לה ולשלמותה מבחוץ ומבפנים, ואנחנו הם אלו שמגינים עליה, ואלמלא נוכחותנו, ירדן היתה נעלמת מזמן מהמפה.

ובשורה התחתונה, אם אין להם כבוד כלפינו, לא נראה לערבים הללו כל כבוד שהוא. אבל נחדיר לראשם, שהם קיימים בזכותנו, ולכן עליהם ללמוד להתנהג בהתאם.

על ירדן להתנצל!

הצביעות האיסלמית הידועה נגדנו מכה בנו שוב כאשר השר הנכבד הירדני גינה את ישראל בגלל הריגת טרוריסט ירדני, בניסיון נואל "ליהנות משני העולמות" – מנסה ממשלת ירדן, מצד אחד ליהנות מסיוע ישראלי בנושא קריטי לירדן (מים) ובו-זמנית לתמוך בטרור הפלסטיני.

אין מצב! אסור שנעבור על כך בשתיקה. יש לעצור פרוייקטים משותפים מיידית עד שנקבל התנצלות מתאימה כולל הסברים מתאימים מהם לגבי מדיניותם העתידית כלפינו בנושאים הפלסטיניים.

טראמפ והסיפור הפלסטיני

כמה מכם הביעו בפניי את חששם מטיפולו של טראמפ בנושא הפלסטיני. נכון שהוא אינו בדיוק מודע לרצחנות ולפשיזם הפלסטיני אף שהוא כן מודע לסכנה האיסלמית. כאיש עסקים משופשף, הוא ינסה לפתור את הבעיות בינינו ובין הפלסטינים בצורה יעילה ובחדות, בלי חוכמות ובלי מטרדים צדדיים... אז הוא ינסה... וינסה... וינסה...

עד שיבין לאיזה מצב חלמאי הוא נתקע. בקיצור, אני סומך על הפלסטינים שילמדו אותו מהר וללא היסוסים רבים שאיתם אין "זבנג וגמרנו..." קודם כל ידרשו להחזיר את כל הפליטים... אחר כך יעמדו על כך שיורשה להם להחזיק בכל סוג נשק שירצו, ולקינוח ידרשו להוציא משטחיהם את כל היהודים עד האחרון שבהם... (יודנריין...) דהיינו, בשחצנותם ובחוסר הגמישות המחשבתית, הם יעשו עבורנו את העבודה, טראמפ המתוסכל ימשוך ידיו כליל מהנושא ישראלי פלסטיני – ושלום על ישראל.

ירושלים שם עברי וישראלי – לא פלסטיני

מספרים לנו ממקורות במוקטעה ברמאללה שבין ההצעות שלהם להסדר עם ישראל הם רוצים שירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית. 

הגיע הזמן שאנחנו נבהיר לשקרני האיסלם ולכל המתווכים למיניהם כי ירושלים הינה חלק חשוב ובלתי נפרד מההיסטוריה היהודית וממדינת ישראל כיום, וכי מעולם לא היתה בירה פלסטינית, אין לה שימוש בשפה הערבית ואינה מוזכרת כלל בקוראן.

מצידי הם יכולים להחליט שאבו-דיס היא בירתם או אל-קודס, אבל שלא יעשו שימוש בשם ירושלים כמו שאנחנו לא נקרא למסגד אל-אקצע : "בית-הטרור..." (אפילו שזו האמת...)

הקונסוליה האמריקאית

לפני שטראמפ מעביר את שגרירות ארה"ב מת"א לירושלים עליו לסלק קודם כל  את הקונסוליה האמריקאית מירושלים, זו המשרתת שנים רבות רק את האג'נדה הפלסטינית-אנטישמית ששותף לה משרד החוץ האמריקאי, שמסרב להכיר בירושלים  לפחות גם כבירת ישראל.

מי שבא אי פעם במגע עם קונסוליה זו מבין היטב את דברי. ועכשיו גם אנשי הביטחון שלנו מבינים זאת כאשר אמריקאים-קונסולרים אלה קבעו שהכותל המערבי הוא שטח כבוש שאסור שטראמפ יבקר בו... אז... להעיף אותם מירושלים מה שיותר מהר... הלו... שגריר חדש... לתשומת ליבך!

אישיות בלתי רצויה!

שר החוץ הדני עומד להגיע בימים הקרובים לרמאללה כדי לחתום על העברת 30 מיליון יורו לאירגונים עוינים התומכים בדה-לגיטימציה למדינת ישראל ובטרור נגדנו !

אין שום סיבה שנרשה לו שינחת בנתב"ג או שיעבור בכלל בשטח ישראל. לפיכך, יכריז עליו משרד החוץ מיד "פרסונה-נון-גרטה" וכך נבהיר לדנים שמצידנו הם חוברים לאויבינו ותומכים בהם, ואם כך, מוטב גם שיעיפו את השגרירות שלהם מתל-אביב.

אנחנו כיום יציבים, וחזקים מדנמרק בכל אספקט שהוא, ועלינו להעביר מסר ברור להם, לשבדים ולנורבגים, ולכל התומך בטרור נגדנו – שהוא לא יהיה רצוי פה!

* * *

יהודה לייב שבדרון

שַׂבְּעִין

ברגע שנורה הכדור הראשון אל תוך מתחם הכנסת, פינו אנשי משמר הכנסת והמאבטחים את ראש הממשלה למעבר בטוח, ראה"מ ניסה להתנגד: "אני לא יכול להפקיר את חברי, חברי הכנסת," אבל המאבטחים הודיעו חד משמעית: "זה הנוהל, אנחנו אחראים לביטחונך, והוא קודם לכול, גם את שר הביטחון פינו למעבר בטוח מדרך אחרת."

"שר הביטחון? מי צריך אותו בכלל? " שאל ראש הממשלה.

"הוא צריך לקבל החלטות בזמנים כאלו," נענה.

חגיגות השבעים למדינה דווקא התחילו ברגל ימין, הוועדה המיוחדת שכללה את ראש הממשלה ושני עוזריו, החליטה שלרגל שנת השבעים יש צורך במצעד משמעותי מאד שיצעד בתל-אביב, וגולת הכותרת תהיה ברכה מצולמת וקליפ עצמי שהכין ראש הממשלה, שישוגר בהולוגרמה לחלל וההקרנה שלו תיראה בכל חצי הכדור המערבי.

חודשים קודם הודיעו מדינות ערב ובפרט חיזבאללה שהם מכינים הפתעה מיוחדת לשנת השבעים, שלדבריהם לא תגיע כלל, המדינה תחדל מלהתקיים.

בשעות הבוקר שוגרו כמויות עצומות של טילים, שיורטו כולם ע"י מערכות הירוט הישראליות – מיליון דולר ליירוט. בצהריים התקיים דיון מיוחד בכנסת לציון שנת השבעים, ובערב היה אמור להיות המצעד. ראה"מ החליט שלא מוותרים על המצעד, למרות מצב החירום, שכן "אסור לנו להיכנע לאויבינו ולשם כך הקרבנו את מיטב בּנינו."

אלפי פלשתינאים החלו לצעוד מאיזור השומרון לכיוון תל-אביב, כדי לשבש את המצעד, וכוחות עצומים של צבא הִפנו אותם בכוח בחזרה למזרח, כך אירע שירושלים המזרחית התמלאה בעשרות אלפי נוודים זועמים, כשבמפתיע הצטרפו אליהם אלפים רבים מתושבי מזרח העיר, כשהם צועדים במהירות לכיוון הכנסת ובתי המשפט.

ברור היה שזה רק ענין של זמן עד שהכוחות יגיעו מאיזור המרכז לעזרת הכוחות הסמליים שנשארו בירושלים. ולכן נוצר צורך אצל הפורעים לקבל החלטה מהירה איזה כיבוש סמלי עליהם לעשות בשעה שנותרה. האבטחה על הכנסת היא מהמתוחכמות בארץ, ולכן לא עלה על דעת הפורעים לנסות ולהתקרב. אבל אחד ממנהיגי הפרעות גילה לסובבים אותו את הסוד: יש להם משת"פ בתוך הכנסת, הוא ניטרל את מנגנון האבטחה, יש להם כמה כלי נשק, ובעזרתו והדרכתו הם יוכלו להשתלט על הכנסת.

מאבטחי הכנסת עמדו בגבורה, אבל לא היה להם את הכחות להדוף כמות גדולה כזו של אנשים, בפרט שלא אושרה להם פתיחה באש שלא במקרה של כוונה להרוג אותם. כך יכלו ההמונים להיכנס לכנסת, לשחוט את המאבטחים, ולחדור לאולם המליאה.

חברת הכנסת פייגי לא-בלי-בעלי שהבינה בדיוק את המתרחש, נעלה את עצמה בכספת של אחד המשרדים, ואילו חברת הכנסת פייגי בלי-בני הבינה את הדברים יותר לעומק, וראתה בעיני רוחה שבלי מנהיגות ובלי הידברות לא נוכל לפתור את הבעייה, ולכן נצמדה לח"כ המן-עוגה, תוך שהיא מנסה להסביר לו עד כמה חשוב שדוקא הוא יפנה אל ההמונים וינסה להידבר עימם בדרכי שלום ונועם, לא בלי שהיא מזכירה לו שהיא זו שהפעילה את כובד משקלה כדי שהוא ייכנס כחבר לוועדת חוץ ובטחון (מה שהיא לא ידעה זה שהוא המשת"פ שאיפשר את המתקפה כולה, תודות לתיווך שלה).

מה רבה היתה הפתעתה – לכאורה, שברגע שנפרצו דלתות המליאה, הפשיל ח"כ המן את מכנסיו וצרח: ציצי – למצוץ, מוחה הגאוני עבד בטורים גבוהים, מה יכולה להיות הכוונה? עד שהבינה את המתרחש: הוא מגן עליי, כך הפורעים יניחו אותי לנפשי, כי יחשבו שהוא זה ש'מטפל' בי. בארשת של תודה למצילה, הסתכלה על מבושיו, זין קטנטן מבליח מתוך יער ענק של שערות, הריח של בואש, אבל פייגי התמקדה במלאכת ההצלה, בגרגורים של אושר ותודה למציל נפשה, לקחה על עצמה את המלאכה המכובדת, למצוץ לח"כ ערבי.

מתוך שהיתה פייגי מרוכזת במלאכה לא כל כך שמה לב למתרחש סביבה, כל אישה שלא הצליחה להחביא את עצמה נפלה קורבן לאונס קבוצתי, הגברים שנשארו באיזור נשחטו, והנשים היו בדרך לשם, לא לפני האונס.

ראש הממשלה היצר בפני מאבטחיו: "לא בסדר שברחתי, הייתי צריך למסור את נפשי בשביל בּנינו, שמעתי שאונסים את כולן, הייתי צריך להציע להם חתיך בן 60 עם שיער סגול, במקום שיפגעו בנשותינו."

ח"כ נעל זוגמיר, שבגדיה נקרעו מעליה, מדדה בצליעה תוך שהיא צווחת: עוגה, אתה יודע שאני הכנסתי אותך לויעדת חוץ ובטחון. עוגה שומט את פייגי, ואומר: "את צודקת, את נראית הרבה יותר טוב, בואי נקרע לך את הצורה."

פייגי מנצלת את ההזדמנות תוך שהיא מודה בנפשה למצילה האצילי, עד שהיא רואה לפתע את ח"כ זובית נאנסת גם היא בידי ההמון, "מה את חושבת לעצמך, לא שיתפת פעולה עם הציונים?" – לצערה הרב היא רואה שמציליה הנפלאים, גם הם נחשבים לבוגדים בעיני ההמון, גם ח"כ עוגה נפרס ל-א30 פרוסות, בדיוק כמו עוגת יום הולדת.

בינתיים קבוצת הפורעים התחלקה לשתי קבוצות יריבות, משהו על רקע דתי כנראה, והחלו להרוג זה את זה, ביקוע ראשים, ניפוץ גולגלות, חיתוך איברים, כמיטב המסורת האיסלמית. מתוך הלהיטות במלחמת הדת החדשה, יכלו שרידי החכי"ם לצאת ולנסות למלט את עצמם.

לאחר שנרגעו הרוחות ובעקבות האירוע הציעו ח"כ פייגי וח"כ נעל הצעת חוק לעגן בחוק היסוד את חברותם של הערבים בועדת חוץ ובטחון, שכן הצורך בלחצים ובהשתדלות עבור זה, מביא אותם להרגשת לחץ וצער גדולים, שיכולים לגרום לאירועים מצערים כדוגמת זה שראינו ביום העצמאות השבעים.

בתגובה הודיעו החכי"ם הערבים שהם אינם יכולים להתייחס להצעת חוק של חכי"ת שניצלה מינית את השאהיד עוגה לפני מותו, במקום לעזור לו כל מה שהיא עשתה היה לדאוג לסיפוק של עצמה, כמו כל היהודים.

* * *

אורי הייטנר

1. אם חיים אנחנו חפצים

"בני הקיבוץ הארצי! עתה מופקדת נח"ל שניר בידיכם לצמיתות. מבועי הבניאס אשר אויבים זממו להטותם מעלינו, ימשיכו לחצות בשטף שדותיכם המניבים. בהתנחלותכם כאן, על מקורות הירדן, מופקד בידיכם מבוע זה אשר מימיו שופעים להחיות ולרוות מרחבים צחיחים..."

ציטוט זה הוא חלק מפקודת יום שפירסם מפקד הנח"ל, אל"מ צבי שמאלי, ביום העלייה לקרקע של היאחזות נח"ל שניר, שאוישה בגרעיני "השומר הצעיר" וכעבור שנה אוזרחה והיתה לקיבוץ שניר, הקיבוץ הראשון של תנועת הקיבוץ הארצי בגולן.

ההיאחזות עלתה לקרקע ב-24.9.67, והיתה היישוב הישראלי השני שהוקם מעבר לקו הירוק. קדם לו בשלושה חודשים ועשרה ימים מרום גולן. קיבוץ כפר עציון עלה לקרקע שלושה ימים אחריו. לקראת העליה לקרקע, צה"ל הרס את בתי הכפר בניאס (השר היחיד בממשלה שהסתייג מהריסת הבתים היה מנחם בגין).

ביום עלייתם לקרקע, קיבלו חלוצי שניר מברק מיו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון, בזו הלשון: "למתנחלים ברמת הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון".

הנה כי כן, הקיבוץ הארצי היה בין חלוצי ההתיישבות בגולן. ראוי להזכיר זאת כעת, כאשר קומץ יוצאי תנועה זו מנסים לחבל, ברשעות, בחגיגת היובל להתיישבות הקיבוצית בגולן, מפעל ההתיישבות הקיבוצי המפואר והמצליח ביותר לאחר הקמת המדינה, שעורר עשור של התיישבות קיבוצית לאחר עשרים שנות בצורת התיישבותית, וסחף עימו גם התיישבות בגליל ובנגב, כולל של הקיבוץ הארצי.

אחת הטענות המרכזיות שלהם, היא שהתק"צ היא איחוד של שלוש תנועות, ואין לכפות את עמדת הרוב – הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לשעבר, על התנועה האחות, הקיבוץ הארצי. אכן, הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים תבעו ליישב את הגולן והקימו בהתלהבות גרעינים וקיבוצים למלא את המשימה. אולם הטענה שהקבה"א לא היה שותף למהלך, משוללת יסוד. גם הקיבוץ הארצי, שלא תמך במדיניות ההתיישבות של הממשלה במלואה, היה שותף להתיישבות בגולן.

קיבוץ שניר אינו נחשב היום חלק מהגולן, בהיותו שייך למועצה האזורית גליל עליון. הסיבה לכך היא שהוא יושב ממערב לגבול הבינלאומי, עליו התבסס הסכם שביתת הנשק בין ישראל וסוריה ב-1949. כמו שטחים נוספים, ובהם חמת גדר וצפון מזרח הכינרת, הסורים השתלטו גם על רמת הבניאס, בה יושב שניר, בשנות החמישים. לכן, קל היה יותר לקבה"א להתיישב דווקא שם, בטענה שזהו שטח שנכבש בידי הסורים והוחזר לבעליו. עם זאת, כדאי לזכור שהסורים סירבו בתוקף לקבל את האבחנה הזאת, ובכל המשאים והמתנים עם ישראל, עמדו על חזרה לקווי 4 ביוני 1967, כולל עקירת שניר.

אולם בנוסף לשניר הקים הקיבוץ הארצי שני קיבוצים נוספים – גשור ונטור. כבר ב-1968 החליט הקבה"א לשלוח גרעיני נח"ל של "השומר הצעיר" להיאחזות גשור, אולם חלפו שש שנים עד שמועצת הקיבוץ הארצי החליטה לאזרח את ההיאחזות ולהקים על הגולן גופו, ולא רק במעלות הגולן (כשניר), קיבוץ שומרי. לאחר הקמת גשור החליט הקבה"א על הקמת נטור. עבודות הכשרת הקרקע החלו ב-1978 והמתיישבים עלו לקרקע ב-1980.

אין אמירה פוליטית ומדינית חזקה יותר מהחלטה על הקמת יישוב. כאשר תנועה מחליטה להקים יישוב, היא מצהירה על עמדתה היכן צריך לעבור הגבול. לא בכדי, הקבה"א לא הלך להתיישב באזורים שהוא דגל בנסיגה מהם, כולל בקעת הירדן. שום אמירה נלווית או הצהרה פוליטית זו או אחרת, אינה חזקה כמו הקמת יישוב, הכאת שורשים בקרקע ושליחת מתיישבים להקים ביישוב את ביתם, את משפחתם, את חייהם.

על הרמה למעלה

עמדת מפ"ם והקבה"א באשר להתיישבות בגולן באה לידי ביטוי לא רק בהקמת היישובים, אלא גם בשותפותה בכל ההחלטות המדיניות על ההתיישבות בגולן. הרוב הגדול של יישובי הגולן נוסדו בעשור שבין מלחמת ששת הימים למהפך הפוליטי, וחלק מן היישובים שהוקמו לאחר מכן – ההחלטה על הקמתם נעשתה בידי ממשלת המערך. מפ"ם היתה חלק מן הממשלה וחלק ממפלגת השלטון, ובכך היא נושאת באחריות לכל ההחלטות של הממשלה. היא לא תמכה במדיניות ההתיישבות, אך לא יצרה על כך משבר קואליציוני או מפלגתי. אולם המחלוקת בין מפ"ם למפלגת העבודה ושאר מפלגות הקואליציה לא כללה את הגולן. מפ"ם תמכה בהתיישבות בגולן. נציגי מפ"ם בוועדת השרים להתיישבות, נתן פלד ושלמה רוזן, תמכו ללא סייג בתכניות ההתיישבות בגולן ובהקמת היישובים בגולן.

כבר ב-14.8.67, חודשיים לאחר המלחמה, החליטה הוועדה המדינית של מפ"ם: "להבטחת שלומם וביטחונם של יישובי הגליל ועמק הירדן תפורז רמת הגולן ועמדות המגן של ישראל ייקבעו על הרמה למעלה." משמעות הדבר היתה נכונות לפשרה טריטוריאלית בגולן תמורת פירוזה מצבא סורי, אבל לא נסיגה מהגולן. על בסיס החלטה זו הוחלט על ההתיישבות בשניר.

מי שהוביל ביד רמה את ההתיישבות מעבר לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים, במעורבות אישית הדוקה מאוד, היה לוי אשכול, ראש הממשלה. ישיבת הממשלה ב-1.10.68 הוקדשה לנושא זה והוצגה בה תוכנית להקמת 21 יישובים חדשים, מתוכם 14 מעבר לקו הירוק. בישיבה השמיע נציג מפ"ם, השר ישראל ברזילי, ביקורת על מדיניות ההתיישבות של אשכול. אשכול היה מודע למחלוקת, אך רצה להציג גם את ההסכמות. וכך הוא ציין: "על מה שאנו עושים ברמה לא שמענו שום טענה... על הרמה עלו להתיישב על דעת כל השולחן הזה."

השר ברזילי התפרץ והבהיר: "דיברתי פה על הגדה."

מכאן ברור שהוא קיבל את קביעתו של אשכול, באשר לתמיכת מפ"ם בהתיישבות בגולן. בדבריו בהמשך הישיבה התייחס ברזילי שוב לגולן ואמר: "יהיו מקומות ששם נזמין להתיישב אזרחים, ואחרים – שלא נזמין. יכול להיות שבקוניטרה לא נישאר. ברמה כן נישאר." אכן, ישראל נסוגה מקוניטרה בהסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונשארה בגולן.

מפ"ם הייתה אז חלק מן המערך. המצע של המערך, היה גם המצע של מפ"ם. כך נכתב במצע המערך לבחירות לכנסת השביעית, 1969: "מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני... לאחר שחלפו שנתיים ממלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע."

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-27.3.72, נאם ישראל גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות, במליאת הכנסת, והציג את מדיניות ההתיישבות של הממשלה. בדבריו הוא התייחס לעמדתה של מפ"ם ואמר: "השומר הצעיר נאבק על משבצת קרקע ברמת הגולן [הכוונה לגשור א.ה.]. ח"כ חזן אינו מוצא הבדל בין רמת הגולן לעזה וירושלים, אך הוא מבחין בין השלושה הנ"ל לבין בקעת הירדן." יש לציין, שבאותה תקופה תמכה מפ"ם בהתיישבות בדרום רצועת עזה. 

ב-1973 פירסמה מפ"ם תוכנית שלום, ובה נאמר: "הגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן." כלומר, נכונות לפשרה, אך לא לנסיגה ותמיכה בהתיישבות ככלי למאבק על הגבול.

חלפו שנתיים, כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובישיבת ועדת השרים להתיישבות בממשלת רבין הראשונה, שעסקה בקביעת תכנית ההתיישבות ל-1975, אמר נציג מפ"ם שלמה רוזן: "עכשיו צריך לבסס את היישובים. יעד ראשון הוא הגליל. המפה שלנו, של מפ"ם, כוללת ... את רמת הגולן ופיתחת רפיח."

קו מאז'ינו הוא כלב

בראש התומכים בהתיישבות הקבה"א בגולן עמדה ההנהגה ההיסטורית של התנועה – מאיר יערי ויעקב חזן. היו אלה שנות הדמדומים של הנהגתם המוחלטת, רבת העשורים, אולם עדיין הם היו דומיננטיים מאוד. נהוג להצביע על הפערים האידיאולוגיים בין יערי לחזן באותן שנים. חזן היה נץ, אקטיביסט וביטחוניסט, מקורב מאוד לגולדה מאיר ותומך נלהב בתוכנית אלון. יערי היה יונה, התנגד בכל מאודו לתכנית אלון ולהתיישבות בבקעת הירדן, במעלה אדומים וכו', וראה בה תוכנית סיפוח ומכשול לשלום. אולם בנושא הגולן, השניים היו תמימי דעים.

 יש לציין, ששניהם לא שללו קטגורית פשרה טריטוריאלית בגולן תמורת הסכם שלום, אך הם בפירוש ראו בהסכם כזה את הגולן – ברובו המכריע, כישראלי ושללו מכל וכל ירידה מהגולן.

 בעוד יערי קרא לנסיגה כמעט מכל השטחים, הוא ראה בהכללת הגולן, רצועת עזה (!) וירושלים המאוחדת בידי ישראל הכרח לאומי וביטחוני. בהכללת הגולן בשטח ישראל הוא ראה את מימוש העיקרון של גבולות ביטחון כתנאי לשלום ותיקון מה שלא הושג במלחמת העצמאות והינו הכרחי לשלומה ולביטחונה של ישראל.

בישיבת הוועד הפועל של הקבה"א שהתקיימה בקיבוץ להבות הבשן, פחות מחודש לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז יערי שאין להשלים עם כך שהרמה תהיה של סוריה, ואין לתת לסורים הזדמנות לשוב ולתקוף את היישובים שלמרגלותיה. הוא הזמין את החברים לטייל שם ולהיווכח ש"קו מז'ינו הוא כלב לגבי זה מה שיש שם." דבריו התקבלו במחיאות כפיים. הוא הוסיף ש"אנחנו לא נישא את זה יותר, שמהרמה הזאת יפציצו בימי שלום קומונות." בסוף 1967 הוא חזר וקבע שאין להשלים עם ירידה מן הרמה, ולא ייתכן שיהיה שלום בלי הרמה. "אם חיים אנחנו חפצים, לא נרד מהרמה."

התנגדותו של יערי לנסיגה מהגולן לא היתה עמדת פתיחה למו"מ, אלא תנאי מוקדם למו"מ. כך אמר יערי ב-1968: "בעוד שלאחר מלחמת העצמאות ועד לימים שקדמו למלחמת ששת הימים דגלה מפלגתנו במשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, הרי הלקח המתבקש מהמלחמה שנכפתה עלינו הוא, כי עלינו לתבוע הפעם משא ומתן שיתבסס על הנחיות מוקדמות, הנחיות אלה מן הדין שיהיה מקופל בהן אותו מינימום שעליו לא נוכל לוותר... הדגשת הכוח בקביעת גבולות שיבטיחו קיומנו ואף עתידנו בשלום... תיקוני גבול הם כורח הנובע מן הנסיבות החדשות, אין מהן מנוס. ... כדי להמחיש בפני דעת הקהל בעולם באורח ברור ומחוור מדוע אין באפשרותנו לשוב אל אותם גבולות שלפני ה-5 ביוני, אשר איפשרו לתותחים הסוריים לאיים על יישובינו מרמת הגולן..."

 זו היתה עמדתו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואף שהיה מוכן לפשרה כלשהי, הוא הגדיר את עמדתו כך: "בהסדר כולל אני רואה אפשרות גם לנסיגה מסוימת ברמה" אבל "איננו מסכימים לרדת מרמת הגולן... לא נשלים שהסורים עוד פעם יוכלו להפציץ אותנו מלמעלה."

חזן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן ונאבק למען הקמת גשור, כאשר כבר לא נשא בשום תפקיד רשמי, אך עדיין היה בעל השפעה רבה בתנועתו. מרגע הקמת גשור, הוא נאבק על הקמת "אחיו הצעיר", נטור. ובניגוד לגשור, הוא עמד על כך שהקיבוץ השני יוקם "בעומק הרמה ולא על גבול הקו הירוק."

"אנחנו, 'השומר הצעיר', היינו תנועת הנוער הראשונה שתבעה התיישבות בארץ, בכל מקום ובכל זמן, אנחנו מבטאיה האולטימטיביים של החלוציות." הוא אמר. "בהקמת יישוב משלנו ברמה אנו מוכיחים, שרצף המעשה הציוני שלנו נשמר לאורך דורות."

לקראת הקמת נטור, היתה תסיסה בתנועת הנוער, "השומר הצעיר", וחלק מן החניכים התנגדו ל"התנחלות בשטחים הכבושים." ממרום גילו ומעמדו הטריח עצמו חזן בן השמונים למועצת "השומר הצעיר" בגבעת חביבה, ובמשך שעתיים עמד על הדוכן והתפלמס בכל האנרגיה המנהיגותית שלו עם בני ה-17, ושיכנע אותם.

 לפני ארבע שנים, נפתחו לציבור הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנת 1973. אמיר אורן פירסם ב"הארץ" ציטוט מדהים מפיו של חזן, זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים: "אם נגזר עלינו לצאת למלחמה שלא רצינו בה, אנו צריכים לנצל את המלחמה הזאת עד תומה. אין ולא יכולות להיות לנו מטרות טריטוריאליות, ושום מטרות של כיבוש ושינוי גבולות, אולי חוץ מפינה אחת ברמת הגולן, שלא הספקנו לסתום במלחמת ששת הימים."

אין לי שמץ של מושג לאיזו פינה בגולן הוא התכוון. לאחר פרסום הדברים ניסיתי לברר את הדברים, אך איש, כולל הביוגרף של חזן זאב צחור ז"ל, לא ידע לפתור את החידה. מה שברור מהדברים, הוא שחזן ראה בגולן חלק בלתי נפרד מישראל, ומתוך תובנה זו סבר שבמקרה שתפרוץ מלחמה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לעצב את גבול הקבע באופן המיטבי.

משגה חמור

זו הייתה גישתה של מפ"ם גם לאחר עליית הליכוד לשלטון.

לאחר הסכם קמפ-דיוויד, הסכם המסגרת לשלום עם מצרים, שבו הוחלט על עקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, התכנסה ב-16.11.78 בגבעת חביבה מועצת הקבה"א. היא אמנם הביעה תמיכה בהסכם, אך קבעה: "הוויתור על פתחת רפיח כגבול ביטחוני היה משגה חמור. במהלך המו"מ עם מצרים יש לבחון אפשרות נוספת לתיקוני גבול באזור פתחת רפיח... להתיישבות – תרומה חיונית לביטחון גבולות המדינה ולעיצובם."

באפריל 1979, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, אמר שר החוץ משה דיין במהלך ביקור בבקעה, שההסכם עם מצרים והנסיגה מסיני יהיו המודל במו"מ עם סוריה על הגולן. הדברים עוררו סערה ותושבי הגולן יצאו למאבק למען חוק הגולן, שהוכתר בהצלחה כעבור שנתיים וחצי.

בראיון ל"דבר" (4.5.79), התייחס מנהיג מפ"ם יעקב חזן לדברי דיין: "בעניין הגולן גילה משה דיין בהכרזותיו האחרונות את צפונות ליבו. לא היו אלה פליטות פה בעלמא, שכן לגבי בגין ולגביו הסכם סיני הוא דגם להסכם על רמת הגולן... ראוי שנהיה מוכנים למאבק נגד הקונספציה הזאת כדי שלא נפסיד את הגולן ולא נסכן את הגליל."

מוזמנים לדקלם בלב את המנטרה

הנה כי כן, אלה שקוראים לתנועה הקיבוצית להימנע מחגיגת היובל להתיישבות בגולן, טועים ומטעים כאשר הם מתיימרים לייצג את הקבה"א לשעבר. הם מייצגים מיעוט קיצוני בקבה"א, ומוזר שככאלה הם מנסים לכפות את גישתם הקיצונית על התנועה הקיבוצית כולה.

בין השאר הם מסתמכים על "נוסחת גשור" המפורסמת, אותה אמירה שליוותה את החלטת הקבה"א להתיישב בגולן: "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום."

האם מישהו ממתנגדי ההתיישבות בגולן בקבה"א שינה את עמדתו והצביע בעד הקמת גשור בזכות הנוסחה הזאת? לא ולא. המתנגדים המשיכו להתנגד, כי הם הבינו שהמשמעות של הקמת יישוב חזקה לאין ערוך יותר מערימת המילים המעורפלת הזאת. גם הרוב שתמך בהקמת גשור ידע זאת, ולכן, הוא היה יכול להכיל את הנוסחה הזאת, למען שלום בית.

מה פירוש הנוסחה הזאת? יש הטוענים שמשמעותה היא הקמת יישובים זמניים באזור ממנו אנו מוכנים לסגת, והורדתם בהסכם שלום שבו תהיה נסיגה מהגולן. אולם אם כך, מדוע הקבה"א לא הקים, על פי אותה נוסחה, יישובים ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן? מדוע הקבה"א לא הקים לתחיה בגוש עציון את קיבוצו רבדים, שנפל בתש"ח?

הרי על פי אותה נוסחה, אם נקבל את הפרשנות הזאת, יכול הקבה"א להקים יישובים בכל אותם אזורים, להכריז שלא יהיו מכשול לשלום ולהוריד אותם בבוא היום. עובדה שהקבה"א לא נהג כך, שלל מכל וכל התיישבות באזורים אלה ומפ"ם התנגדה בכל כוחה לכל התיישבות מעבר לקו הירוק למעט השכונות החדשות בירושלים, יישובי פתחת רפיח ויישובי הגולן.

 אין חיה כזו "יישוב זמני". מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי שיהיה יישוב קבע, לעד. מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי להבטיח שהמקום בו הוא מקים את היישוב יהיה בתחום מדינת ישראל, או לפחות מקים אותו כדי לחזק את המאבק לעיצוב גבול המדינה על פי תפיסתו.

 אז מהי משמעות "נוסחת גשור"? ניתן להתפלפל שעות על פרשנותה, אך יהיה זה פלפול סרק. בסך הכל מדובר בפשרה פוליטית מפ"מניקית טיפוסית – גשר של מילים בין שוחרי ההתיישבות בגולן לשולליה, באופן שיאפשר ליישובים לעלות לקרקע לצד מס שפתיים שיאפשר למתנגדים לחיות עם עובדה זו.

ועכשיו באים קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מפנטזים על מסירת הגולן למשרפות של אסד, ונאחזים בנוסחה העבשה הזאת כדי לחבל בוועידת התנועה הקיבוצית החוגגת יובל להתיישבות הקיבוצית בגולן. אז אני מציע להם הצעה. בואו בכיף לחגוג אתנו, נשמח מאוד לארח אתכם, ולאורך הוועידה דקלמו בלבכם את המנטרה ש"יישובינו לא יהיו מכשול לשלום."

כי הם באמת לא יהיו מכשול לשלום. אם אי פעם תקום סוריה מחדש, ותרצה באמת ובתמים בשלום עם ישראל, יהיה זה שלום שבו כל צד יכבד את ריבונותו של הצד השני, והגבול הקיים יהיה גבול השלום בין המדינות. אינשאללה.

2. צרור הערות 17.5.17

* מורשת השידור הציבורי – האמירה שנאמרה השבוע שוב ושוב, על פיה רשות השידור פעלה 81 שנים, אינה מדויקת. "קול ישראל" החל לשדר ב-14 במאי 1948. עד אותה דקה, שידר "קול ירושלים" המנדטורי. זו תחנה אחרת, בבעלות אחרת, של מדינה אחרת. אבל התחושה היתה של המשכיות, כיוון שהאולפנים היו אותם אולפנים, חלק ניכר מהעובדים נשארו והעיקר – נשמרה מורשת המקצוענות, האחריות, הדייקנות והרהיטות. יש לקוות שהמורשת הזו תשמר בתאגידים הציבוריים החדשים, עד שבפרספקטיבה של השנים הבאות נתייחס אליה כאל המשכה של אותה רשות. 

* מבט – צפיתי לראשונה בחדשות הערב בתאגיד "כאן" (במהדורה השנייה. את ההיסטורית הפסדתי...). אני בהחלט שבע רצון. ראשית, מעצם העובדה שהשידור הציבורי חי וקיים. על אפו וחמתו. שנית, מגאולה אבן המקצועית ורבת הקסם. על אפו ועל חמתו. שלישית, מדו"ח רולניק, המתאר בצורה מקצועית ומהימנה את מסלולי ההון והריכוזיות. רק שידור ציבורי עצמאי יכול לבצע את המלאכה הזאת. בוודאי שלא התקשורת הפרטית, הנשלטת בידי טייקונים בעלי עניין, הקשורים לסמטוחת ההון-שלטון-עיתון. הוזכר דנקנר ששלט (גם) ב"מעריב" וכמובן, איך לא, נוני מוזס. בדיוק למטרה הזו השידור הציבורי הוא הכרח בדמוקרטיה. רביעית, בשל הפינה החשובה: "סדר יום חברתי". חמישית, בזכות כתבה מרתקת על הקמפיין שהוביל למהפך הפוליטי לפני 40 שנה. השתתפו בה האנשים שעשו את הקמפיין. כשהחלה הכתבה אמרתי לבן שלי, שכמו שאני מכיר אותם הם בטח לא הזמינו את ספי ריבלין. אבל הם הביאו אותו מודל 77', והתמוגגתי. ארכיון רשות השידור הוא נכס לאומי אדיר, ואני מקווה שהתאגיד ישכיל לשמר ולטפח אותו. רק דבר אחד הפריע לי. לא יכלו להיות קצת יותר מקוריים ולקרוא למהדורה בשם "מבט"?

* ספין של טראמפ – איני מאמין לדיווחים על פיהם נתניהו ביקש מן האמריקאים שלא להעביר את שגרירותם לירושלים. אין בכך כל היגיון. צעד כזה מנוגד להשקפת עולמו של נתניהו. צעד כזה מנוגד לאינטרס הלאומי של ישראל. וצעד כזה גם מנוגד לאינטרס הפוליטי של נתניהו. הרי אם תעביר ארה"ב את שגרירותה לירושלים במשמרת שלו, ייחשב הדבר בצדק להישג מדיני ממעלה ראשונה שלו ושל ממשלתו. והוא מספיק חכם ומנוסה לדעת, שאם יפעל נגד ההעברה, הדבר ידלוף ויפגע בו.

לכן, אני רואה בכך ספין של טראמפ, שנועד לרפד את הפרת התחייבות הבחירות המפורשת שלו, באמצעות הפרחת שמועות נגד נתניהו.

* הנציב העליון – הכותרת הראשית ב"ישראל היום": "כך הקפיא אובמה את ירושלים". בכתבה דווח שבשמונה שנות נשיאותו של אובמה נבנו רק 639 דירות ליהודים בירושלים. ואני תמה. האם אובמה היה ראש ממשלת ישראל באותן שנים? האם אובמה הוא המחליט על בנייה בירושלים?

יש לזכור – כל ההתיישבות היהודית בירושלים, ביהודה ושומרון ובגולן הוקמה על אף התנגדותם של כל נשיאי ארה"ב, ללא יוצא מן הכלל. קביעתה של ירושלים כבירת ישראל, בדצמבר 1949 והעברת הכנסת והממשלה לירושלים, נעשתה מתוך התרסה ברורה על עמדה תקיפה של ארה"ב נגד הצעד. סיפוח ירושלים המזרחית לאחר מלחמת ששת הימים נעשה בניגוד לעמדת ארה"ב. חוק יסוד ירושלים בירת ישראל חוקק ב-1980 חרף התנגדות ארה"ב, שהובילה החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון בעקבות החוק, שכללה צעדים מעשיים נגד ישראל.

בשמונה שנות שלטונו של אובמה, ראש ממשלת ישראל לא גילה כושר עמידה, התכופף בפני אובמה והקפיא את הבניה בירושלים, בירת ישראל.

מי היה ראש ממשלת ישראל בשנים אלו?

* מזכרת עוון – רק לפני פחות מעשרים שנה ממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן למשרפות של אסד.

* אהוד ברק במדי SS – במאמר ביקורת על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" ב"הארץ" – ספרים, ביטא אהוד ברק את עמדת השמאל היוני בישראל; לא את עמדת תנועת העבודה של ב"ג עד רבין, אלא את הדרך שהוא עיצב החל מוועידת קמפ-דיוויד, בה ריסק את הקונצנזוס הישראלי ושבר את כל הקווים האדומים שהציב רבין בנאום הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, שבו הציג את תפיסתו להסדר קבע. כזכור, ברק לראשונה אימץ את עקרון הנסיגה לקווי 49', חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, ותמורת השארת גושי ההתיישבות הגדולים בידי ישראל – נסיגה משטחים מקבילים בנגב. לאיזה שלום הצעתו הובילה אותנו, רובנו זוכרים. למה "רובנו"? ראשית, כיוון שלמעלה מאלף נרצחי מתקפת הטרור שבעקבות הוועידה, כבר אינם יכולים לזכור. שנית, כיוון שיש מי שעובדות אינן משחקות אצלם תפקיד.

חלפו יומיים, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נאצה ארסי נגד ברק. למה? כיוון שבמאמרו הציג ברק את האינטרס הישראלי, על פי תפיסתו. כלומר, הוא לא הציג את ישראל ככובשת קולוניאליסטית מנוולת, שיש לגרש אותה לאלתר מהשטח שגזלה, אלא הסביר מדוע, לדעתו, טוב לישראל לסגת מיהודה ושומרון. וזאת הרי לאומנות גזענית. בשורה התחתונה, הציג גדעון לוי את ברק כנאצי.

"'האיום הדמוגרפי הוא ודאי,' הוא קובע. טוב שבאירופה אין יותר 'איום דמוגרפי' יהודי. לפחות הבעייה הזאת נפתרה — כולם יודעים איך."

* בובה זה רק בובה – אילו שודרה בחדשות כתבה על נוער גבעות ששורף במדורת ל"ג בעומר בובה של ערבים, אין צורך להפעיל דמיון רב כדי לשער מה היה כתוב למחרת בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ". ואז, סביר להניח, הייתי מסכים עם הכתוב. אבל בקסבה של מאה שערים שרפו בובה של חייל צה"ל. ולכן בכותרת של ביקורת הטלוויזיה, שכתבה רווית הכט, נאמר שבובה היא רק בובה, וזה היה המסר המרכזי של המאמר. וכיוון שמי שהביא את התמונות מהקסבה של מאה שערים הוא משה נוסבאום, היא לא החמיצה הזדמנות להצליף בו על שחשף את ערוותו של "מנהיג" שביתת הרעב, שצם בין ביס לביס של טורטית. הרי הוא שיבש את נרטיב שביתת הרעב של לוחמי החירות, האסירים "הפוליטיים", הנהנית מתמיכה וגיבוי נלהבים של השוקניה.

* מורשת השירות – "ישראל היום" חושף פרוטוקולים של ישיבות בתנועת החירות לאחר המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, לפני ארבעים שנה בדיוק. בגין מצוטט שם יותר מפעם אחת מבהיר: "באנו לשרת. לא לרשת." כה חבל שנתניהו לא ירש את מורשת השירות.

* גימוד בגין – לאחרונה אני מזהה תופעה שלא הייתי ער לה: בוז עמוק ועוינות למנחם בגין, מצד מעריצי נתניהו. הצגתו כחדל אישים, שלא הבין בפוליטיקה (אגב, לא היה בתולדות המדינה מנהיג, משמאל וימין, שהבין פוליטיקה וידע ללהטט בה כמוהו, כרב אמן), כיוון שכאשר עלה לשלטון לא העיף קיבינימט את כל השירות הציבורי, הקצונה בצה"ל, בשב"כ במוסד, כמובן השופטים בבתי המשפט וכו' וכו'. כלומר, מלינים על כך שהוא ביצע מהפך ולא הפיכה. ולכן, בגללו, עד היום (אגב 21 שנים אחרי עליית נתניהו לראשונה לשלטון) השמאל שולט למעשה במדינה.

הדבר המוזר ביותר, הוא שאני מתרשם שחלק מן האנשים המדקלמים זאת גם מאמינים בכך. אשכרה, מאמינים בסיפור ההזוי הזה.

כנראה שכדי להאדיר את פולחן האישיות של נתניהו, אין די בהקטנת והקנטת כל בכירי הליכוד וכל מי שסובב אותו, כדי שלא יבלוט, יצליח חלילה ויהווה איום. אין די בכך שהוא אינו מטפח יורש אלא רק מקטין כל מי שעשוי להיות אי פעם יורש. פולחן האישיות של נתניהו מחייב גם גימוד כל מנהיגי העבר. פייק היסטוריה.

* לשלטון בחרתנו – מי אמר "אלוהים לשלטון בחרתנו!" שאל אותי אהוד בן עזר – "בגין או נתניהו"? התשובה היא: לא. אמר זאת ז'בוטינסקי, בשירו "כולה שלי" (1937).

[אהוד: אך דומני שבגין היה חוזר על כך בנאומיו.]

* פייק לאום – עמוס אריכא רוצה להמציא לאום – לאום "ישראלי", שיחליף את הלאום היהודי באיזו עיסה תפלה ודלוחה, חסרת זהות, נטולת תרבות, חפה מהיסטוריה, ללא מורשת ובעיקר ללא אנשים הרואים את עצמם חלק ממנה. הרי אפילו 5% מערביי ישראל, לא יוותרו על לאומיותם הערבית כדי להשתתף באקספרימנט הזה, ובצדק. ואפילו 5% מן היהודים בישראל לא ימירו את לאומיותם היהודית בעבור הבל וריק.

הניסיון להלחים שני עמים, ועוד שני עמים אויבים, לעם אחד, מתאים לגולאגים של סטלין או למהפכה התרבותית של מאו. אנו רואים סביבנו את נהרות הדם של הניסיון ליצור לאום מלאכותי מבני עדות שונות של אותה אומה. מה תהיה תוצאת הניסיון להמציא לאום מבני לאומים שונים?

אריכא מלין על שופטי בית המשפט העליון שדחו את העתירה המוזרה של שולמית אלוני וחבריה לאפשר להם להגדיר עצמם בתעודת הזהות בלאומיות הבדויה הזאת. הם דחו בצדק את העתירה, הסותרת את השכל הישר. אך לשיטתו, נניח שהרכב השופטים היה מוכה בסנוורים ומאפשר להם את הרישום הכוזב הזה. היה לו ערך כלשהו, ששווה את בזבוז הדיו על תעודת זהות? שלושה שופטים יכולים להמציא אומה?

העם היהודי לא שרד את כל ההיסטוריה הקשה שלו, כדי שבבואו להגשים את חזון הדורות, הוא יאבד את עצמו לדעת כדי להחליף את זהותו בפיקציה. אבי לא עלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים" כדי למצוא את עצמו במדינת הפייק-לאום.

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" קובעת הכרזת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי." מהי מדינת ישראל? מדינת הלאום של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. העם שקם בארץ ישראל. מהי ארץ ישראל? ארצו של עם ישראל. ארצו של העם היהודי. כל ניסיון לקעקע את מהותה של ישראל ולהמירה בלאום מומצא וחסר שחר, נדון לכישלון, וטוב שכך.

ומה עם ערביי ישראל? הם אזרחים שווי זכויות במדינת הלאום של העם היהודי. אולי פעם יהיו גם שווי חובות. הם הערבים היחידים במזרח התיכון, שהם באמת ובתמים אזרחים, הנהנים מזכויות האזרח.

* מורשת ציונית מפוארת – הסיפור הגדול של עליית יהודי ארצות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה, טרם זכה להכרה שהוא ראוי לה, כאחת מפסגות המפעל הציוני ואחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל.

מבחינת העולים עצמם – הם ניצלו מגלות איומה בקרב עם עוין, שונא, משפיל ומדכא, שבקרבו חיו כבני חסות משוללי זכויות אדם בסיסיות (בניגוד לאגדה על הגלות הנפלאה בארצות האיסלם), וזכו להיות אזרחים חופשיים במדינתם הלאומית, במולדתם הלאומית, להגשים את חזון הדורות ולהיות שותפים במעשה הגדול של תקומת ישראל.

מבחינת המדינה – מדובר בעלייה גדולה וברוכה, ליישוב זעיר וחסר יכולת קיום לטווח ארוך, מול אויבים שלטשו עיניהם למדינה ולשטחיה. העלייה הגדולה, הן של שורדי השואה מאירופה והן של עולי ארצות ערב, העניקה למדינה הקטנה והצעירה את המסה הקריטית של יכולת קיום. העולים הללו יישבו את הנגב והגליל במאות מושבים חקלאיים ובערי פיתוח, שעיצבו את גבולות הארץ ורק בזכותם הגליל והנגב נותרו בידינו ולא הוצפו במסתננים ופולשים שהיו מנתקים אותם מן המדינה, ובכך גורמים לה לאבד את יכולת הקיום. העולים שיישבו את הנגב והגליל עשו זאת בתנאים קשים וחלוציים, כרוכים בסבל רב, אבל הצילו את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא פחות.

הנהגת המדינה בראשות בן גוריון ראויה להערצה רבתי, על כך שכמדינה שקמה מתוך מלחמה קשה עקב פלישת כל צבאות ערב ביום הקמתה, בניסיון להטביעה בדם; תוך כדי מלחמה ומיד אחריה קלטה מאות אלפי עולים, הכפילה את אוכלוסייתה, הקימה מאות יישובים לאורך הגבולות וסיפקה קורת גג לכל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה להטיל משטר צנע על כל אזרחי ישראל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה לשבור את המחסום הרגשי ולחתום על הסכם השילומים עם גרמניה שהציל את כלכלתה מקריסה. קליטת העלייה הגדולה היא הצלחה כבירה של המדינה הצעירה. אין ספק שנעשו בה גם טעויות, אך הן בטלות בשישים לעומת המעשה הגדול.

מן הראוי שהחברה הישראלית תעניק לאותם עולים את ההכרה וההוקרה שהם ראויים להן, וטוב עשה השר בנט שהקים את ועדת ביטון ואימץ את מסקנותיה. לא עם כולן אני מסכים, אך היא מנחילה מסר חינוכי ותרבותי חשוב ביותר.

ומה החלופה למגמה הזאת? החלופה היא הניסיון לשטוף את מוחם של נכדי אותם חלוצים ברעל אנטי ציוני, לספר להם שהם "יהודים ערבים" שהציונים האשכנזים ניצלו אותם מתוך התנשאות גזענית וכפו עליהם להישלח לארץ גזירה לאורך הגבולות המדממים ולהיות אזרחים סוג ג', שואבי עצים וחוטבי מים ובשר תותחים. זה המסר של הסרט התיעודי "סלאח פה זה ארץ ישראל" שזכה לכתבת ענק יחצ"נית, אוהדת ונטולת ביקורת מינימלית בגיליון האחרון של "גלריה". מִחְזוּר ציטוטים מכוערים ולעתים אף גזעניים מחוץ להקשרם ותוך פרשנות מוטה, הוא הכלי לייצור הנראטיב הזה.

בשנת השבעים למדינת ישראל, יש להצדיע לעלייה הגדולה הזו ולתרומתה האדירה למדינת ישראל, לחברה הישראלית, ליישוב ארץ ישראל ולביטחון המדינה.

[אהוד: יש לנו חברה מבוגרת בת הארץ שהיא קוראת נאמנה ומאמינה של "הארץ", ומאז הכתבה בעיתון והסרט ה"תיעודי" – היא לא ישנה בלילות בגלל העוול הנורא שעשינו לעדות המזרח, כשהעלינו אותם ארצה ופיזרנו אותם ברחבי הארץ ולא שיכנו מיד את כולם בצפון תל-אביב, כמו שהיה עלינו לשכן גם את המפגינים המפונקים של דפני ליף באוהלים של שדרות רוטשילד.

עצתנו: להמעיט בצריכת תקשורת ובקריאת עיתונים כדי שהכותבים והתחקירנים הרדודים לא יזיינו לנו את השכל].

* הדחליל – ה"הדתה" אינה אלא דחליל דוסופובי פרנואידי.

* כבוד לאומי – הפעם האחרונה שבה צפיתי באירוויזיון היתה 1979, האירוויזיון בירושלים שבו זכתה ישראל עם "הללויה". למה איני צופה באירוויזיון? כי זו תת רמה. אבל כפטריוט, אני תמיד מפרגן מאוד למי שמייצג את ישראל. למשל, אני בעד כל קבוצת ספורט ישראלית המתמודדת בחו"ל, בכל ענף ותחום. כך גם באירוויזיון. לא פעם הדלקתי את הטלוויזיה בשעת ספירת הקולות, במתח – מה עם השיר הישראלי?

לא השנה, ולא בפעם הראשונה. כאשר זמרים ישראלים שאמורים לייצג את ישראל, שרים בלע"ז, הם אינם מייצגים אותי. גם אם הם מצטלמים עטופים בדגל ישראל – הם אינם מייצגים אותי. הייצוג שלי באירוע זמר בינלאומי, הוא בשפתי, שהיא שפתנו הלאומית. מי ששר בלע"ז, כמוהו כמי שמתבייש בשפתנו, כמי שמסתיר אותה. ולכן, כאשר הנציג הישראלי שר לע"ז, אני אדיש לתוצאות. מבחינתי הוא כמו כל נציג של מדינה אחרת. ובמידה מסוימת אני אף מייחל לכישלונו, בתקווה שהדבר יביא לשינוי המגמה המתבטלת הזאת, ולהחזרת העברית לבמה הבינלאומית, הנצפית בעשרות מדינות, והביאה לנו שלושה ניצחונות.

* העץ שלי – הגיעה לאוזניי שמועה שהעכירה מאוד את רוחי, על פיה עיריית ר"ג מתכוונת לעקור את עץ השקמה העתיק והקסום ברח' עוזיאל 151, העץ של ילדותי. בעיניי כריתת עץ כזה היא מעשה ברברי, אנטי תרבותי. אני מקווה מאוד שיתברר שזו שמועת שווא. אל נא תעקור נטוע!

* ביד הלשון: מחניים – קיבוץ מחניים שוכן בצפון בקעת כורזים, מצפון מזרח לחצור הגלילית ולראש פינה. מקור שמו של היישוב, הוא העיר המקראית מחניים. האמת היא שיש בעייה קטנה – הקיבוץ ממש אינו בקרבת מחניים המקראית.

בתנ"ך, מופיעה העיר פעמיים. הראשונה היא בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם." השניה בספר יהושע: "וּמִמַּטֵּה-גָד אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת רָמֹת בַּגִּלְעָד וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ, וְאֶת מַחֲנַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ."

מחניים המקראית היא בגלעד, ממזרח לירדן ומדרום לכינרת. מחנים המודרנית היא ממערב לירדן ומצפון לכנרת. אבל העיקר הכוונה.

קיבוץ מחניים הוא הניסיון השלישי להתיישב במקום – הניסיון שהצליח. לראשונה הוקמה מחניים כמושבה ב-1898 אך ננטשה כעבור שנתיים. הניסיון השני היה מושב עובדים שישב במקום בשנים 1916-1928. הקיבוץ הנוכחי קם החודש לפני 78 שנים, במאי 1939.

[אהוד: אני ממליץ מאוד על קריאת הרומאן הנפלא של חברי המנוח הסופר יהואש ביבר, "חדר משפחה", המספר על  ילדותו במחניים].

* * *

אלי מייזליש

תמו טענות ותקוות השמאל

לו היה יכול הנשיא אובמה בשמונה שנות כהונתו להתנהג חופשי ולעשות לישראל ולפלסטינים כרצונו וכחלומותיו, היה מגיע לירושלים עם קטרפילר D-9 ועוקר מהכותל את האבן הכי גדולה [200 טון] ולוקח אותה בשבי לבית הלבן ומודיע לנו שאם אנו רוצים את האבן בחזרה, שניסוג מכל השטחים לקווי 67' והוא ידאג כבר במימון של מיליארדים להקים מדינה פלסטינית עם שגריר בירושלים המזרחית. כלומר: להחזיר לערבים את העיר העתיקה והרובע היהודי, ואת מגדל דוד ואפילו את הר הזיתים ולהותיר לנו רק בט' באב לאמר שעה וחצי קינות בכותל, ובת צחוק תעלה על שפתיו וילחש לבני ביתו: נו, איך דפקתי את נתניהו והיהודים?

ללא פחד מהקונגרס הפרו-יהודי וללא מורא מהשדולה היהודית 'איפ"ק' ו-6 מיליון יהודים אמריקאיים, היה אפילו מבטל את מכירת הנשק.

אני בטוח שיש מיליון ישראלים שיהיו מוכנים בבוא שעתו לעשות לו POST-MORTEM ולבדוק מה הוא באמת חשב על נתניהו. איני מחכה לשום ניתוח. אני יודע כמו רבים כמוני: האיש הזה הוא שונא ישראל מובהק. פשוט מאוד, אנטישמי במחתרת.  

אז למה כל-כך אהבו אותו בשמאל? בגלל שהוא יפה? התשובה פשוטה, כשמאלן היתה לו שנאה פטלית לנתניהו, כפי שהשמאל חווה כאן כל העת מאז עלייתו של נתניהו לשלטון, למוֹרַת רוּחַם של עשרות אלפי אינטלקטואלים באקדמיה אבל לרווחתם הנפשית של מיליון בוחריו.

והנה תמו 8 השנים ונשיא חדש מגיע לעיר ועם בואו תמו לשמאל אותן 8 שנים חגיגיות של השמאל. ועכשיו אין לו תקווה. טראמפ אפילו לא ייפגש עם איש מהם. לא עם הרצוג ולא איתן כבל. ולדעתי אפילו אם הרצוג היה ראש ממשלה ואיתן כבל שר החוץ, היה טראמפ מבקש מעוזריו לשחרר אותו מהאיש הקטן.

טראמפ יודע היטב כי האיסלאם או הערבים [היינו הך] הם כיום האוייב מס' 1 של המערב. כל שוטר במערב אירופה ובאמריקה ניחן כיום בחוש ריח של כלב בולדוג שמזהה ערבי ממרחק 100 מטר. ולמה ערבי או מוסלמי הוא חשוד בפוטנציה? תשאלו את קורבנות בנייני התאומים ועוד אלפי נפגעים ,כולל האוטובוסים השרופים בישראל.

ואיך שטראמפ יחזור לביתו ב'אייר פורס 1' – הוא יתרכז בהמבורגר בצלחת ולא עם ה'מידל איסט'. ואז יוכל השמאל רק לפתוח סידור תפילה ולאמר את הפסוק; ה' נתן ה' לקח. ואין שום צורך ב-POST-MORTEM נוסף.

ובינתיים פלסטין יוק.

ואיך יודע רן אדליסט מה טראמפ חושב?

במאמר על עמוד שלם מספר לנו העיתונאי של 'מעריב' רן אדליסט מה חושב טראמפ ומה הוא יאמר. איך הוא יודע? או, אז גם אני לא יודע, אבל הנה כמה פנינים להנאה:

"טראמפ רואה קווי תיחום" [של כיבושי דאע"ש].

"לטראמפ אין מדיניות אמיתית."

"טראמפ ממתין לכיבוש מוסול."

"טראמפ מפצה את הסעודים בביקור מלכותי ראשון."

[מלכותי?] – מה כל זה מעניין את ישראל? אבל העיתונאי בשלו ובטור זה, של כמה מאות מילים, מנסה אדליסט להעניק לציבור מידע משל עצמו כי "לישראל אין תשובה אמיתית לתוכנית רוסית חדשה בסוריה..."

מי סיפר למי כי יש בכלל דבר כזה תוכנית רוסית? ואם כן, מהיכן אתה יודע? וכי למה לה לישראל להיות מעורבת בסוריה, לכבוש עוד פעם את רמת הגולן? לכבוש את דמשק? מה איכפת לנו מה עושים הרוסים בסוריה, כל עוד הם אינם מתקרבים לרמת הגולן. שישברו שם את הראש אלה לאלה. די לנו עם נסראאלה בדרום לבנון.

מאמרים כאלה ממאיסים קריאת עיתונים בימי מנוחה [אפילו שעיתון סופ"ש זה עולה בתחנת דלק 4 שקלים. גם למי שאינו קונה דלק].

כל עוד ישנה טלוויזיה רבת ערוצים וכל ישראלי יכול לראות חדשות מכל העולם בכל שפה, מה יכולה כבר ישראל להסתיר? ולשם מה? הרי יש לנו את ה-BBC  והCNN- ואת 24 הצרפתי והספרדי וה"קנלה" 156 האיטלקי, ו-3 ערוצים גרמנים ורוסים ורומנים והונגרים והרבה ערבים ואפילו טורקי. וגם סתם סרטים. אז הטלוויזיה הישראלית מהווה איום? אז לא נראה ערב אחד את הזקנה מבית שאן שאין לה דירה אין לה כסף ואין לה אוכל "רק מים אני שותה." טמבל זה  שהלך עד לבית-שאן עם מצלמת טלוויזיה. לך לחוף רישון ושב על כורסה בחול ושתה בירה או פלח אבטיח. [יש גם חוף פלמחים].

ואיך נראה לעולה חדש או תייר מכובד התיאור של

אודי סגל [אודי חמודי] של מצדה?

הידען והידוען העיתונאי אודי סגל מגלה לקוראיו את מה שיוסף בן מתתיהו [פלאוויוס] לא ידע לפני כ-2000 שנה על מצדה.

להלן: "לא ברור מדוע בחר טראמפ לבקר באתר השנוי במחלוקת ביקור רשמי, הרי זה סמל של בידוד, של חורבן והעדר תקווה ..."

יופי אודי. סמל של בידוד? חורבן? וכי הקולוסיאום יותר שלם ממצדה? מה רצית שנראה באתר אחרי 2000 שנות שממה? ומי שמבקר בכותל רואה את שאנז אליזה או שריד איתן של מלחמות לפני 2000 שנה. כך גם מצדה. וכי מה רצית שנראה לו? קיוסק גזוז באלנבי? הרי אין לך תייר כלשהו ולו יהיה נשיא הונגריה או איסלנד שאינו מבקר במצדה.

מצדה, אם לא איכפת לך מר סגל הוא אתר הגבורה הנצחי של עם ישראל. ואם אתה כותב "לא ברור..." על טראמפ? אתה מאשים כי תכנון הביקור והסיורים עשו אידיוטים. או מומחי הבית הלבן בענייננו עם היועץ שלו לענייני יהודים שהוא במקרה גם יהודי וגם תומך בהתנחלויות. אז מעתה אמור [כמו בהגדה של פסח] 'אל תאמר: אודי עיתונאי מוסמך, אלא אמור: לאודי סגל אין מושג בעיתונות.

* * *

תקוה וינשטוק

על "גשר הדודות" ליוסי עוזרד

כנרת זמורה ביתן, 2016

"גשר הדודות" מספר על התרחשויות בצפון ישראל על גבול סוריה, לפני כיבוש רמת הגולן. למעשה היה זה מעין שטח הפקר שנשלט בידי "גיבורי" צבא לשעבר, מפוקפקים, מקורבים לשלטון, שאין מעיזים לקרוא תגר על מעשיהם, ועל אזרחים נשחקים שכבודם נרמס. חשבת שהעוולות ידועות לך מקריאת העיתון? הספר, הנראה אמין, מעלה מציאות מאפיונרית הרבה יותר.

"גשר הדודות" הנו גשר אירי שנמתח על שרידי גשר עתיק, מסוכן לחצייה.ה"דודות" הן שלוש מתנדבות ל"ועד למען החייל", שנסחפו וטבעו על הגשר הזה בנסותן להביא אספקה לחיילי צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור. מחבר הספר, יוסי עוזרד, יליד קבוץ להבות הבשן (1949), הוא איש תקשורת רב תחומי בארץ ובעולם, ממקימי ערוץ 8 ומנהל חטיבת החדשות בגלי צה"ל. זה ספרו השני.

בספר מופיעה אוכלסיית הצפון על גווניה – אנשים, חיות בר, קיבוצים וחקלאים פרטיים, יהודים, ערבים ובדואים, כמין סרט הוליבודי על המערב הפרוע עם רוח גלילית. סיפור על ימים עברו שניתן להקיש ממנו על העידן הנוכחי. 

"גשר הדודות" פותח ב"חיימקה הגזלן","איש צללים" שנולד בפולין, שרירי, בעל תאווה ללא סייג לנשים, לוחם אכזר עוד מימי הלח"י, הממשיך במשימות שהשתיקה יפה להן, ומי שהיה קצין צה"ל בכיר ממשיך להשתמש בשירותיו ומגן עליו.

גיבור הספר הוא שלומקי התמים והאידיאליסט שלומד בפקולטה לחקלאות ומכיר שם את רעייתו, בת קיבוץ, מעשית, נעדרת אשליות. בתחילת שנת 1988 מתמנה שלומקי לפקח בשמורת הטבע כנרת ירדן. הוא תופש על חם את שטייניץ, פקח ותיק, הטובח יחד עם ידידו, קצין צבא לשעבר, חזירת בר שצדו. שלומקי מדווח לממונים עליו על הציד האסור. מזהירים אותו כי לשטייניץ יש הרבה קבלות, ולאלוף קשרים בכל מקום, ומציעים שירכך את הדו"ח. שלומקי רק מפרט אותו עוד יותר. שטייניץ יוצא בנזיפה קלה ושלומקי מוגדר כעשה צרות סדרתי ואינו מקודם חרף עבודתו המעולה.

נשמע מוכר? גם היום. אוי למעז לחשוף עוולות בחברה שהוא עובד בה. הוא מנודה ואף מפוטר.

 לשלומקי אין מזל. האבטיחים שגידל באדמתו מתגלים כנטולי גרעינים (אין גרעינים לפיצוח!). הוא נותר עם שדה אבטיחים ללא קונה וטובע בהפסדים. מס הכנסה רודף אותו ועליו להזדקק לעורך דין. ונורא מכל: ליד "גשר הדודות" הוא מגלה אשה שנאנסה ופניה ומרכז גולגלתה רוסקו. שלומקי מזעיק עזרה, הפצועה מאושפזת בבית החולים, עוברת טיפולים ממושכים ומנתח ופלסטיקאי ממדרגה ראשונה מחזירים לה את חייה ומראיה. כששבה להכרה זוכרת בריגיטה התיירת מניו זילנד רק את קלסתרו של שלומקי – ומי שהציל אותה נחשד כאילו הוא היה האנס שחבל בה. עוצרים את שלומקי לחקירות במשטרה ולוחצים עליו "להודות". אחרי כחודש הוא חןזר לעבודתו והמשטרה זונחת את תיק החקירה.

סיפור התיירת הפצועה מופיע בתחנת "רדיו הגליל", המשדרת על מאורעות ואישים מהצפון ונותנת ראייה כוללת על המסופר ב"גשר הדודות". בין היתר שידרה התחנה על "בית תמרה": תמרה כהן, צעירה נועזת, עוזבת את עבודתה בבנק בתל אביב ונעשית חלוצה בגליל. על כברת אדמה בטבחה השייכת לאביה, בן ציון כהן, היא שותלת כרם זיתים, מגדלת ירקות, מקימה עדר עזים, מגבנת את החלב ומוכרת את הגבינות. בחריצות ובאומץ, בעזרת משפחה ערבית מקומית, היא מקימה חווה  בודדת.

בגיל 33 נפטרה תמרה מסרטן ומאז הקדישה אימה פירה-אסתר את חייה להקמת זיכרון לבתה היחידה. בכספה הדל, לפרנסה עבדה בלילות במברקת הדואר, בעזרת ידידים, בהשתדלותו של אברהם הרצפלד ובתכנונו של האדריכל זולוטוב, חבר לכיתה של תמרה, הקימה את "בית תמרה" מול כנסיית הלחם והיין. מדי סוף שבוע נוסעת האם לבושת השחורים ל"בית תמרה", מטפלת בגן, הופכת את הבית הקטן, שתיכנונו מקורי, למעין סלון תרבותי לאנשי רוח שבאים אליו במיוחד. ב-1982 נמצאה  פירה-אסתר ללא רוח חיים במיטתה ב"בית תמרה". מאז עומד הבית שומם, מט ליפול, גנו קמל. אתר מבוזבז המשווע לתפקד כבית תרבות, בית הארחה לסופרים ולציירים או בית לכל עניין חברתי אחר.

חלקו השני של הספר "גשר  הדודות" עוסק בפענוח הפיגוע בתיירת בריגיטה והופך למה שכינינו פעם "ספר בלש". ההתעללות הקשה בבריגיטה והחשד שהוטל בו אינם נותנים מנוח לשלומקי. הוא פונה לאמיר שבלי, המכונה "בנדוק", חוקר לשעבר בצבא ובמשטרה ,שבא אליו בשעתו כחוקר ממס הכנסה. שלומקי שירת  בצבא עם אביו של בנדוק, הגשש הבדואי אבו טאלל.

אמיר שבלי נעשה עתה מרכז הספר ושלומקי, לדמות פסיבית למדי. שבלי הנו תעלומה בפני עצמה: ג'ינג'י גבה קומה וכחול עיניים, קצין צה"ל לשעבר, שהכול חושבים אותו ליהודי. בתחכום ובסבלנות מגלה בנדוק את רישום חקירתו של שלומקי במשטרה בעניין בריגיטה. החקירה התנהלה בידי סגן ניצב בדימוס אלברט בוכריס. באמתלה של תחקיר לאוניברסיטה מגיע אמיר לבוכריס ומוציא מפיו פרטים על חקירות שניהל "בשיטה משלו", על "מכונת אמת" שהמציא, על מכות רצח ואקדח שלוף כלפי נחקרים  בדואים. בוכריס מודה שחשד בשלומקי שלא נסע סתם לגשר הדודות. אמיר יודע שבוכריס היה מקורב לכנופיית פורעי חוק, בהם אנשי משטרה, אלופי צבא ופוליטיקאים, שגם ראש המועצה מפחד מהם. אמיר מתחקר שנית את בוכריס הפעם עם רשמקול חבוי. מתברר שהמטף לכיבוי אש שהושלך על התיירת התגלה לו והוא לא דווח על כך. הוא שומע ממשת"ף של השב"כ שהוא, המשת"ף, מקבל הוראות מקיוסקאי על שפת הכנרת. בוכריס מוצא באותו מקום סימנים מחשידים להתעללות בתיירת, כולא את בעל הקיוסק אך זה  שוחרר מהר בפקודה מגבוה. בוכריס אינו מדווח על העניין לראשי המשטרה.

עורך דינו של בוכריס מזמין את אמיר לפגישה דחופה, טוען שבעורמת נוכל השיג אמיר ממורשו מידע רגיש על חקירת משטרה חסויה. מתחילה מלחמת ראש בראש. אמיר אומר שקצין המשטרה הבכיר לשעבר העלים ראיות וחקירתו הרשלנית איפשרה לתוקפה של בריגיטה לחמוק. בוכריס אומר שאינו מכיר את  ג. הקיוסקאי, ששם הקוד שלו היה "ההולנדי", ואמיר מציג לבוכריס צלום בעיתון שלפיו השתתף,יחד עם הפקח שטיינץ, בלווייה של ג. שהוספד כ"גיבור ישראל", צנחן ואיש היחידה 101, ולמעשה היה "ההולנדי" "חיימקה הגזלן" מהפרק הראשון בספר.

אחרי הרבה הכחשות ו"אין תשובה!" נשבר רב-הפקד לשעבר ומספר שפחד פחד מות מ-ג. ומהחבורה שלו, שלא העז למסרו למשטרה גם כאשר אותו "הולנדי" נחשד – עוד לפני ההתקפה על בריגיטה – באונס של אשה בדואית שהמתינה לאוטובוס. הבדואית נכנסה להריון מהאונס, ילדה ילד שנראה שונה מכל ילדי הבדואים ורק בהתערבותו של רופא בדואי השאירו אותו ואת אימו בחיים והילד הועבר לשבט אחר, שם גדל.

לשמע הדברים יוצא בנדוק במרוצה מהאולם ועקבותיו נעלמים.

סוף הספר? שלמקי ויערה מבקרים בניו זילנד ורואים מרחוק את בריגיטה – שאינה מקיימת עימם קשר, כנראה על מנת שלא להיזכר בטראומה – משחקת עם הבן שילדה, ובונדק, שקצת מוזר שעד לעימות לא גילה מי אביו הביולוגי –חוזר להתגורר באוהלי קידר, חופשי ומאושר.

חרף הסוף ה"הפי אנדי", הקושר את הקצוות קצת במאולץ, הספר חושפני ומעניין. המחבר, שניכר שהוא מיטיב להכיר את נושאי כתיבתו, מזכיר בין היתר פרשיות ואנשים בשמם או ברמז עבה. גם בחבל ארץ קסום זה הרחוק מהבועה התל-אביבית, גועשת מתחת לפני השטח ריאליה של תככים, מזימות ו"שמור לי ואשמור לך." של משרתי ציבור שמועלים בתפקידם ואף משתפים פעולה עם פושעים, מהם שנודעו פעם בצבא כ"פייטרים".

   אהבתי בעיקר את חלקו הראשון של "גשר הדודות" – סיפורו של  שמולקי התמים החי בחיק הטבע, דון קישוט צפוני הלוחם בטחנת הרוח.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

נ"ז. מכתבים מכתבים [2]

(המשך המכתבים של פרק נ"ו, וסוף!)

16.3.58

דן אלמגור, רחובות

סלח לי על הכתיבה במכונה. ראשית זה יותר קל לכתוב. שנית, כשאני כותב ביד יש לי תמיד הרגשה שבאותו זמן יכולתי לכתוב משהו במכונה ולהרוויח בוכסף.

ראשית, עניין המערכון האחרון. כבר סיפרו לך ודאי שהקראתי אותו בכל מסיבות פורים אליהן הוזמנתי, וכולם שיבחו אותי על העידון בטעמי, וחוסר כל גסות (פרט למורה שלי ללשון באוניברסיטה, ששמע את הקטע במסיבת החוג לספרות והעיר לי שהקולות שאני מוציא מפי בזמן הקריאה הם גיהוקים, בעוד ששיהוקים הם הקולות שמעלים בני אנוש מהקצה השני של גבם דווקא.) על כל פנים, כמעט שודר המערכון בתיבת נח השבוע, אלמלא רציתי לשאול קודם לרשותך. אם תסכים – יבוצע שם. אני מקווה שאינך מתנגד. (עד כה התקבלה התנגדות רק מאוריאל אופק הטוען שמעולם לא פגש בך ומעולם לא עלה לאוטובוס בלי נעליים.)

לעניין המערכונים האחרים, הנה הם נמצאים שוב בידי הבמאי דן קידר ואבקשו שיעבירם אליך. לומר את האמת, בעיקר על סמך המנגינות שבחרת לשירים של מסכת מצדה, יש לי רושם שהמערכונים חייבים לחוג בימים הקרובים את העשור שלהם. פרט לזאת המסכת טובה, אך לא בשביל להקת צפון, שתיקח אותה ברצינות. המערכונים האחרים בנויים על טריקים מיושנים ונדושים. תן לנו לחברא החיים מזה בלבד, לגרד רעיונות נדושים בפעם האלף. ממה נחיה אם גם האחרים יעבדו על השטאנץ? העיקר איך אמרה אלה עצמונית בעצות לבנות הנעורים ב"לאישה"? את כבר בת 18 וזה עוד לא בא לך, אל תפחדי. זה בא פתאום, העיקר זה להיות גבר! דאחילק פוצ'ו, תן קצת יותר מאמץ מאשר להוציא מערכונים שכתבת בימים ההם. מספיק שקישון עושה את זה.

 אשר לתוכנית שלושה בסירה אחת ברחובות, אני עושה את כל המאמצים להשחיל אותך לצוות. הצרה היא שיצחק שמעוני נמצא באמריקה ואינני יודע אם יחזור בעוד מועד. להסדיר אתך בעוד מועד את העניין הפונטני הפעוט הזה. על כל פנים כתוב לי אם יש לך כרטיס, והשתדל להיות שם. אני מקווה שברחובות לא תחשוש לעלות על הבמה. אפילו אם יודיעו לך על כך חצי שעה מראש בלבד. וכן כתוב לנו אם ברצונך לנסות שוב בעניין המערכונים, או לא. אל תופתע אם בימים הקרובים אשלח לך את הזמרת רבקה מחט.

להתראות

דן 

[ דן יקירי, אני דווקא אוהב את קול המחט של רבקה מחט, אבל היא כנראה לא השתגעה לבוא אלי. בדלית ברירה אסתפק אם תשלח אלי את שולה-סיכת-ראש. אתה חושב שיש לה ראש בשבילי?]

28.4.59

תיאטרון זירה

הסכם

 הוסכם בזה שישראל ויסלר מוסר לתיאטרון "זירה" את הזכות להצגת המחזה הנקרא עתה "חבורה שכזאת" בתנאים אלה:

1. התיאטרון יעלה את המחזה תוך שנה מהיום.

2. התיאטרון יפריש למחבר 3 וחצי אחוז מההכנסה ברוטו עד ההצגה ה-50 וארבעה אחוז מההכנסה ברוטו מן ההצגה ה-51.

3. המחבר מוסר לתיאטרון זכות הצגה אקסלוסיבית בישראל (מחוץ להצגה בקיבוץ גונן שעליה ניתן הסבר) הסכם סופי יינתן תוך 3 שבועות.

מיכאל אלמז

[ההצגה בסופו של דבר לא עלתה על הבמה, אבל זה שהגעתי לחתימה על הסכם זמני עם תיאטרון ישראלי – גם זה משהו.]

22.5.59                  

 תיאטרון  הבימה

שלום רב לך פוצ'ו

הריני מחזיר לך את שני כתבי היד שמסרת לי. נהניתי מאד לקראם.  "אמבוש בגן עדן" לדעתי הוא מערכון מצוין לקיבוצים ולחוגים דרמטיים, אצלנו אינני רואה לו מסגרת, ואף לא מבצעים.     אשר ל "חבורה שכזאת"  נראה לי שבזבזת כאן אפשרות למחזה ארוך יותר ומלא יותר. ראשית, מדוע לא להשתמש במסגרת הספר – ההתחלה והסוף – הישיבה מסביב למדורה, ואז מתחיל הפלאש-באק? וכיוון שאלו הם זיכרונות – הרי יכולות התמונות להיות קצרות ולהשתנות. הבעיה היא רק בימתית. הבמאי צריך למצוא פרינציפ של תפאורה ואור שיאפשר לו לבצע את החילופים. הריני רושם לפניך מספר סצנות שלדעתי יכולת להכניסן למחזה ולא הכנסת:

א. השמירה בפרדס לאחר ההרצאה ו"ההסברה" ליוסיניו.  

ב. העבודה בכרם.

ג. אחד הפרקים המצוינים שבספר "האזינו לקולות הלילה".

ד. האספה. 

ה. את המסיבה יש לתארה לדעתי כמו שהיא, ולא על ידי קריאת פיליטון. קריאת הפיליטון  אינה בימתית – כל מה שאפשר להראות, מוטב להראותו ולא לספר עליו.   ו. .  השיחה בין שולה ויוסיניו.

ז. הסצנה בחנות הנעלים וליד הקיוסק בחיפה – גם זה אחד הפרקים המצוינים שבספר.

ברור הוא שזהו מחזה ממין מיוחד שעיקרו לא בחוט העלילה המותח. אלו הן תמונות הווי מחיי הכשרה, וכך גם צריך לקרוא לו. על כל פנים הנני מאחל לך הצלחה רבה. נוכחתי לדעת לשמחתי, שאתה מסוגל לכתוב קומדיה ישראלית טובה ולי יש חולשה לקומדיות, למחזות ישראלים ולמשהו טוב. אני מקווה שעוד נחזור ונפגש. כל טוב לך.

שלמה ברטונוב

[שלמה יקירי, מאחר שאתה כבר בגן עדן הרבה שנים, לא נותר לי אלא לקוות שכאשר ניפגש שם תקבל את פני עם המערכון "אמבוש בגן עדן" שאולי הוא באמת לא מתאים ל"הבימה", אבל אין טוב ממנו למקום שאתה נמצא בו עכשיו ושם גם לא יחסרו מבצעים צעירים.]

26.8.58

תיאטרון קאמרי

רח' בן יהודה 29 , ת"א

א.נ.

הננו מחזירים לך בזה את מחזך "חיי לסריו". ועדת הרפרטואר קראה בו בעיון רב, אולם לצערה הגיעה לידי המסקנה, שהיא לא תוכל לשבצו במסגרת הרפרטואר של תיאטרוננו.

בכבוד רב

בשם התיאטרון הקאמרי / חנה משהו

[קאמרי יקר, גם אני קראתי בעיון רב את מכתבכם, אבל אני בניגוד לכם דווקא כן אוכל לשבצו. כלומר בתוך הרפרטואר הקבוע שאני מקבל מכל התיאטרונים בארץ.]

26.8.69

 פרגוד – במה זעירה

אליהו גולדנברג

פוצ'ו היקר,

רב תודות על ההזמנה, חשבתי כי כבר נשכחתי מלבכם. מוכן לקבל את ההזמנה, אבל האם לקחת בחשבון שזה ערב ראש השנה ולא אוכל להשאיר את המשפחה שלי בלי הראש...

המוכנים אתם לקבל את שלושת הנספחים (אשתי ושני בני)? נסתפק בחדר קטנטן.

שאלה שנייה – כיצד אוכל לצאת משם למחרת היום. השאלה מתייחסת רק לי. כי אשתי ובני ישמחו ודאי להישאר ואילו עלי יהיה ודאי לנסוע להופעה נוספת. אנא ענה לי בהקדם ואשמח לראותכם שנית. ולחיצת יד חמה ליאשה ורעייתו ולכל אשר לכם.

 אליהו

[המכתב נשלח אלי כשעבדתי כתרבותניק בחניתה. לפי הצעתי סידר לו יאשה הופעה בקיבוץ בחג השני וכך פתרנו את בעיית ההסעה של השחקן שהייתה עלולה לעלות לבית המרגוע הון רב.]

28.9.58

נירה אהרוני, ת"א

פוצ'ו שלום,

כמעט גרמת לי ייסורי מצפון איומים. אילו היה קורה לך משהו בדרך, הייתי מאשימה את עצמי על שלא נסעתי אתך ולכן שמחתי מאד לשמוע שהגעת בשלום. בקשר ליום שני הבא, לא ידעתי שבחניתה התאריכים שונים. עד כמה שידוע לי יום שני הבא הוא ה-21 לחודש ועד כמה שידוע לי אחותך צריכה להגיע ב-0 , כך שהתכנית בטלה. במקרה שאני טועה, תודיע לי ואז אשתדל להגיע.

בדרך כלל אין לי על מה להתאונן במיוחד, אני חושבת שאני חיה די בטוב. איני נפרדת מהים, ואני הולכת ומשחירה. נורקה היה אצלי ביום חמישי שעבר ולא מצא אותי. הייתי אז בתחרות, והוא צריך לבוא אלי מחר ביום רביעי. בקשר לניצול המקסימלי שאתה מייעץ לי, אינני מבינה אותך. אני חושבת שהגעתי לניצול מקסימלי בבטלה יומית. אך השאלה, עד מתי? ולך? לבי דווי על האיש העמל, אני מקווה שקיבלת לפחות שרירים על ידי החלפת תקליטים ובינתיים, אחרי שיקולים רבים הגעתי למסקנה שלא כדאי שאבוא לשבעה ימים, אבל ליום אחד זה בסדר. תשתדל להודיע לי במהירות האפשרית.

שלום, נירה

 [אכן קיבלתי שרירים, אבל לא על ידי החלפת תקליטים, אלא החלפת מבריאות, אבל על זה לא כותבים.]

28.9.58

רות ספיר

קבוצת כנרת

פוצ'ו –

וככה הלילה זוחל אל הערב, וממסך לתוכו כחל עמוק ואווירו העמק-ירדני של סוף קיץ, שהוא לא – חם , לא – קר , ננשב אל פני דרך חלון אוטובוס.. היה האחרון נוסע על הכביש שנסמך לחופה של כנרת, וזו, עתירת רוגע, משטחת עצמה אל ירח מלא יפה נהרה זהובה – מעמו – ירצד מיופה הרחוק אל חופי.

בשל זאת –

כל זמן שאתה כאן, כל זמן שלא עטה עלינו שר של חורף ו – (אוי, כזאת כבר לא אפשר) – כל זמן שלבנה במלואה – טוס לכאן על כנפי הווספה ואנו שותים (או שוחים) קסמו של לילה אחד על חופו של ים. (לא אכחד, הרבה יותר אושרתי לו מיקי גיל, חבר אלי לזה הלילה.)

אם אתה בא, השתדל לעשות זאת בערב שבת, או חג קרובים, ולמחרתו אנחנו עורכים ביקור אצל בני בקר ובני תמותה (נירה וברוך רטיג) בכרי דשא. טוב?

עיקר שכחתי, אני פה לגמרי – מורה. שנה טובה גם לך.

רותיק

 [ולחשוב שהרותיק הזאת היתה פעם גם המורה שלי. ממש לא להאמין... ]

 יום א' 7.9.58

שלומות לאחי הבוגר!

מה זה קרה פוצ'ו? השמש שוקעת כבר? או פשוט זה בהשראת השקיעה היפה של חניתה? כמובן שהייתי מרוצה לקרוא את מכתבך, בייחוד כשחזרתי במצב רוח טוב הביתה. ובכן אם לדון בצורת הכתיבה שלי – הרי מכתבי אינם, ולא יכולים להיות קלים, מדודים וכד'. התוצאה היא שהם לא תמיד מעניינים ומשום כך הזהרתי אותך מפני אכזבה. בנוגע לדוקטורית, האם אותה בת 60 היא בת 30 או 20? אתה שואל מדוע? פשוט מאד! אישה בגיל 60 כבר לא רצה, אפילו לא אחרי בחור שהוא נניח צעיר. ועכשיו נניח לשטויות הללו שהן ברוח בית המרגוע. באשר לי אוכל לומר לך – יום לפני הלימודים, תיארתי לעצמי שאכנס לכיתה מוקדם כרגיל, כשילד אחד או שניים כבר יהיו ולאט לאט יבואו השאר ויפגשו תוך צעקות, קריאות של התרגשות ושמחת הפגישה. במציאות הפעם, שלא כרגיל , באתי בין האחרונים ואת פני הקבילו צעקות של: או! אהלן דגנית! שלום! וידיים מושטות ללחיצה של בנים ובנות. כעבור מספר דקות נכנס מחנכנו ברכוז ובקולו המוכר אומר: "שבו!..." ובברכה של קבלת פנים מתחיל את דבריו ברשימת חומר הלימוד בתנ"ך ובספרות למשך השנה. לאחר מכן קיבלנו מערכת שעות וכך הכניס אותנו ל'שוונג'. המורה למתמטיקה תופס את מקומו של המחנך ומתחיל להרביץ בנו תורה של מספרים. אותיות,  נוסחאות, עד כדי חוסר נשימה ולבסוף נותן כמה שאלות הביתה ומבטיח בוחן למחר. החבר'ה מדברים על מתי יגיע כבר החופש הגדול. עוברות שעתיים ואנחנו בדרך הביתה. אתה נושא רגליך ובטמפו מהיר אתה ליד האוטובוס – והביתה. כדי למצוא על השולחן מכתב נחמד... זהו לפרטי פרטים, ודאי השתעממת, אך אתה ביקשת – תסבול!זה הכל הפעם, שלום מאחותך הקטנה וכל טוב.

דגנית

[היום הדגנית הזאת עברה את גיל 60 והיא עצמה דוקטורית, מעניין אם גם היום היא חושבת שנשים בגיל 60 כבר לא רצות אחרי צעירים?]

18.11.58

נאוה שטרן

קרית חיים רח' הברושים 30

וכבר בבית ובכדי שלא תדאג לי! הגעתי וכבר התקלחתי מאבק הדרך ושוב עלוב, ועצוב ולבד וזה דווקא טוב. לכן ממשיכה לכתוב. רציתי היום לדבר ולדבר – וכלום לא יצא. כי חינם לזעזע יותר ואולי משום שפוחדת להיות עוד יותר קשורה אליך. מספיק שתדע שעוברת ככה ליד החיים. ויודע שאוהבת נורא נורא רק אחד – אתה – למה ומדוע? לא ידוע. ואולי כי כל כך דומים וכל כך שונים ולכן זה את זה משלימים? ויכולים יחד להגיד: שלום לך עצבות, שלום לך בדידות, ואולי להיות נפלא ויפה מכל הבחינות ואף פעם בעולם לא ישעמם יחד, אבל אבל אבל... ההיגיון העלוב שלך, כלפי מי ולפי מה. ואני נתקלת במין הרגשה כזו של אושר עצום ורב ומדהים , עד כי אי אפשר להיפרד בכלל – ובמצפון כל כך נקי , ואין לי הגיון אפילו עלוב.

רק תעזור לי לעזור לך, ורק למענך אני מוכנה נגד הרצון וההרגשה להגיד די, כי אתה רוצה כך. אתה מבין? רק תגיד, כי אין לי כוח לבד, כי אוהבת ורוצה תמיד תמיד היות אתך. להתראות עד שתגיד... כל כך שלך , ולילה טוב.

נאווה

עד חנוכה לא אוכל לצאת מהפרובינציה, תנסה בכל זאת לתכנן טבריה אחרי החנוכה, נדמה לי שיש לך חברים בסביבה. ובמקרה שזה לא הולך בשום אופן תודיע לי, ואז לא תהיה ברירה אלא לבוא לראשון לציון...

[מכתב שקיבלתי מנאווה אחרי שקפצה אלי לחניתה וישבנו והגענו למסקנה שלטובת שני הילדים הקטנים שלה אנחנו חייבים לנתק את הקשר] .

17.6.58

א.ק. "ירושלים"

 בדרך לאמריקה – מחלקת תיירים.

לכל המשפוחה שלי

זה עתה גמרתי את ארוחת הערב. החדר נפלא והשכן שלי הוא אותו "פושע" שעליו אביבה הצביעה. האונייה נחמדה, אנחנו על הים כבר שלוש שעות ובינתיים לא הקאתי.

כל טוב

יסקה

סוף "בחיי [3]"

אהוד: ואנחנו כבר מחכים בקוצר רוח ל"בחיי [4]" ובו תיאור קורותיך המדהימים בארה"ב, שעל חלקים מהם כבר כתבת בשעתו.

* * *

משה כהן

נגעה לליבנו

עצוב היה המעמד בערוץ 1 כאשר התייפחה גאולה אבן בבכי לרגל סגירת הערוץ. מסכנה הגברת שנאלצת להיפרד ממקום עבודתה.

בכינו יחד איתה. 

אז מה אם ארבעה  ימים לאחר מכן היא מגישה את יומן החדשות בערוץ החדש. 

על מה היה הבכי המרגש? 

נו באמת. 

משה כהן

ירושלים

* * *

דורון גיסין

"לא יהיה שלום עד שישוקם הכבוד הערבי!"

אודי יקירי,

שוב ושוב אני רואה את שמופיע בדפוס אצלך בעיתון וגם בפרסומים אחרים.

שוב ושוב אני שומע את פרשני וחכמי וחולמי חלומות בהקיץ.

שוב ושוב אני מוצא עצמי משמש כקול ברמה לחרשים מנטליים.

שוב ושוב לא אחדל לקרוא בקול ולכתוב בריש גלי את שברו של חלום השלום בינינו לבין צאצאיי ישמעאל.

בן בכור היה לאברהם "אבינו" אחד ויחיד ואין בלתו.

בכורתו נגזלה וכבודו נרמס.

עד עולם וקץ הדורות לא ינוחו ולא ישקטו בני ישמעאל עד שיושבו הגזלה, וכבודם.

לכן ורק משום כך לא ייכון שלום בין ה"יורשים".

לא כלכלה, לא רווחה, לא כוח צבאי, לא כוונות טובות – מאומה!

כפי שהגדיר זאת הגנרל המצרי השבוי שהתארח בביתו של אהרן בן עזר.

"Until the arab dignity will be restored there will be no piss"*

גאווה וכבוד וחשבון דמים אין-סופי, עורו נרדמים הקיצו חולמים והפנימו .

למי ששכח אני מפנה לרישא של המכתב העיתי, לפסוק המתייחס לפלשתינאים.

שלך כתמיד,

דורון

* שגיאת הכתיב מכוונת!

אהוד: דורון גיסין הוא נכדו של ברוך בן עזר ראב, ונין של יהודה ראב, והוא עושה רבות לשימור מורשתה ההיסטורית האמיתית של פתח-תקווה.

אהרון בן עזר ז"ל, שבין השאר השתתף בתפקיד פיקודי בקרבות של מלחמת השחרור בגליל ובלטרון, היה בנו של ברוך.

 נכדתו היא הסופרת עדי בן עזר, חימשית של יהודה ראב בן עזר.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ג

"החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת"

"בן-גוריון רצה להעלות דור צעיר שייכנס כבר לעול, לכך הטיף כל הזמן." מנתח יצחק נבון את פרשת היחסים הפנימיים במפא"י בסוף שנות החמישים: "מפלגה צריכה להתחדש. כל זה אירע לפני 1960, שנת פרוץ 'הפרשה', אך היה זה רקע, שכאשר זו פרצה, 'התיישבה' עליו יפה מאוד. אצל הוותיקים, ארן וחבריו, היתה עוד לפני כן אמונה מוחלטת שיש 'גראנד פלאן' של בן-גוריון לחסל אותם. להוציא אותם מהממשלה. כאשר בן-גוריון לחץ על נמיר שייצא מהממשלה ויילך להיות ראש עיריית תל-אביב – להם היה הדבר ברור, וכך גם נמיר אמר: 'הוא סילק אותי מהממשלה. היום זה אני – מחר זה אתם.'

"וכאשר 'הפרשה' פרצה, אמר להם לבון: 'היום אני – מחר זה אתם. זה חלק מתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו.'

"נהגתי לומר לבן-גוריון: 'דע, הם כולם מאמינים שיש לך תוכנית לסלק אותם מן הממשלה: ארן, ספיר, גולדה, נמיר, אשכול. דע לך שזה מה שארן מאמין.'

"בן-גוריון קרא לארן ואמר לו: 'האם אתה באמת חושב שזה מה שאני רוצה? להעיף אתכם?'

"אמר לו ארן: 'כן.'

"בן-גוריון: 'אני נשבע לך, ארן, שזה לא נכון!'

"אבל החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת. חבריו של שרגא בדרג השני של מנהיגות המפלגה, כגון נמיר וארן, ובדרג השלישי – עסקני ה'גוש' – לחצו עליו: "הבן-גוריון שלך, שאתה מגן עליו ותראה מה הוא הולך לעשות!"

"שרגא: 'זה לא נכון. אתם לא מבינים. הוא אמנם רוצה להכניס צעירים, אך לא להעיף אתכם."

"לאחר שיחה קשה עם חבריו, היה שרגא בא [אל נבון] לבדוק אם יש ממש בטענותיהם. בד-בבד החל אז פנחס לבון, שהיה מזכיר ההסתדרות, להתבלט במערכת בחירות 1959 בתור מיספר שניים במפלגה, יורש אפשרי לבן-גוריון. כך, על כל פנים, נוצר רושם. בעיקר מתוך הדלפות לעיתונים מחוגי מקורביו של לבון. עיתונאים כלוי יצחק הירושלמי, שעבד אז ב'דבר', הכינו את הרקע לכך שלבון יהיה, בבוא היום, ראש הממשלה. לבון הופיע במערכת הבחירות בנאום מזהיר ומבריק. הוא סימל לכל הגווארדיה הוותיקה, שלא אהבה אותו במיוחד – את המאבק נגד ה'צעירים', נגד דיין ופרס, שאיתם הסתכסך בתקופת ה'עסק ביש' ב-1954-1955. הוא לא חדל לדבר נגדם והיה סמל המלחמה בהם."

לקראת מערכת הבחירות (האחרונה, לפני ה"פרשה"), נבחרה ועדה בת שמונה חברים, ביניהם היו בן-גוריון, אשכול, גולדה, עקיבא גוברין, דיין, נמיר ושרגא, וזו הטילה על דיין, נמיר ושרגא להרכיב את הרשימה לכנסת.

הם ישבו יום שלם במלון "השרון" והרכיבו רשימה של כשישים איש, מספר שרגא, כשהדגש הוא על עשרים וחמישה המקומות הראשונים. זאת משום שחברי הכנסת היו נקבעים לא רק על-ידי ועדת המינויים; מחציתם היו נבחרים כבר אז ישרות בבחירות אישיות בסניפים.

לקראת הבאת הרשימה לאישורו של בן-גוריון, אמר דיין: "אני עשיתי מספיק. אין צורך שאלך איתכם."

הלכו נמיר ושרגא לביתו של בן-גוריון. לתדהמתם – השינוי היחיד שעשה בן-גוריון ברשימה היה שהעביר את לבון מהמקום האחד-עשר למקום השישי, תוך שהוא אומר לעצמו: "נו, טוב! נלך הלאה."

לשרגא היה ברור שאין מקום לערעור, ובכל זאת אמר: "אולי תרשה לי רק להסביר למה הצבנו אותו במקום האחד-עשר. הוא מזכיר ההסתדרות, ולממשלה הוא לא יילך. אתה בעצמך אמרת שהופעה שלו אחת בשנה בכנסת מספיקה בהחלט."

בן-גוריון עשה עצמו כאילו אינו שומע כלל את דברי שרגא, והמשיך לעבור על הרשימה ולהעיר את הערותיו.

כל זה אירע חודשים לא רבים לפני פרוץ פרשת לבון הידועה ובעקבותיה הדחתו – שהיתה פרשת דרכים במפא"י ובחייו הפוליטיים של שרגא גם יחד.

*

שרגא היה שייך לוותיקים מבחינת הגיל, המנטאליות, הרקע, השפה וכל כיוצא באלה. הוא לא התפעל ביותר מ"הצעירים" המקצועיים, והיה אומר, לדברי נבון: "יש גם לנו צעירים." וכוונתו לצעירים המשולבים בפעילות בשכונות, בעיירות-הפיתוח ובערים, שאותם רצה והשתדל לקדם. עוד לפני פרוץ הפרשה נקלע שרגא בין הקטבים. עוד בטרם הפילוג רחשו ברקע החשדות של הגווארדיה הוותיקה כלפי בן-גוריון וכוונותיו. שרגא נמצא כל אותה עת בעמדת-ביניים: לויאליות מוחלטת לבן-גוריון, וזאת כאשר בן-גוריון עושה דברי שמרגיזים את הגווארדיה ששרגא קשור בה, דברים שכלל לא נראים לו, לשרגא.

אבל הוא הלך אחרי בן-גוריון ללא פקפוקים. לא נראה לו שהאופציה היא – זה או זה. הוא לא קיבל את התיזות של הגווארדיה הוותיקה על מגמות ה"זקן" לזרוק את הוותיקים, לא סבר שאלה כוונותיו של בן-גוריון, וכן – לא פסל את אותם "צעירים" שהעריך כמתאימים לתפקידים בכירים.

כל אימת שפרס היה מכריז דבר-מה בגנות הוותיקים, היה ספיר מטלפן לשרגא: "פרס שלך!" – ואם דיין אמר כמה מילים בוטות על "הקומה החמישית" (של בניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב, שבראשה עמד לבון), מיד היו מתלוננים אצל שרגא: "דיין שלך! נו, מה תגיד עכשיו?"

שרגא ספג מכל צד. הוותיקים, שהיה שייך להם מכל בחינה שהיא, ומצד ה"צעירים", כי בעיניהם הוא סימל את השלטון של הוותיקים. הוא היה המוציא-ומביא של הוותיקים, בד-בבד עם ראייתו את בן-גוריון ראש וראשון בסולם העדיפויות. "לא ייכנס לכנסת מי שהוא נגד בן-גוריון!" – אבל ערב פרשת לבון, בפרוס שנת 1960, לא הצטיירה עדיין ההנהגה הוותיקה כמתנגדת לבן-גוריון, לא אשכול ולא גולדה.

כדי להבין את שרגא, צריך, לדעת נבון, להיות "מומחה" לנבכי המיסתורין של המפלגה. אם רוצים לדעת באיזה מצב נמצא, צריך לדעת מה היתה המערכת הפנימית, המסובכת, במפא"י. איזו עוצמה אמוציונאלית אדירה היתה לכל הכרזה מצד אחת הדמויות הפועלות, לכל צעד של בן-גוריון; ושרגא, בכל אלה, מסמל את ה"גוש", שקובע ומכתיב את המהלכים במפלגה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה כועס על דבריו של נעמן כהן על סמי מיכאל; אבל באמת, איך אפשר להעניק פרס ישראל (כפי שאתה ממליץ) לסופר שכותב בארסיות כזאת נגד האשכנזים (הרומן שלו – "שווים ושווים יותר")?

 וכן, התרגשתי מהרגישות של יוסי גמזו כלפי יצחק רבין ז"ל, ואחותו רחל תבל"א, ומהרגישות שלו כלפי האמת ההיסטורית. 

שלך,

משה גרנות

* שלום רב לך אהוד, בהמשך למה שהופיע בגיליון 1242 על עניין סמי מיכאל, קראתי באחד מכתבי עגנון שיהודי אחד עמד והתפלל לאלוהיו וביקש ממנו שיתן לו מנוחה כי צרותיו רבו.

"אלוהים אתה שבראת את כל עולם ואשר בו, תן לי קצת מנוחה."

ואלוהים ענה לו: "בראתי את כל העולם אך מנוחה לא בראתי."

למרות זה חשבתי לבקש ממך שתתן לנו מנוחה מאדון נעמן כהן ותפטור אותנו מה"פנינים" שלו ולוּ לזמן מה. סיכמנו את הדבר הזה בעבר ומשום מה יש לך כנראה יצר סדיסטי מזוכיסטי ואינך מתאפק מלהביא  דווקא דברים כגון זה שאין צורך לתאר את "יופיים".

בדבריו של אדון כהן על הסופר סמי מיכאל  ניכרת בעליל מסכת הסבל וכאבי הלב שלו על הצלחתו של האחר. מה מצאת למען השם בדברים האלה שחשבת לשתף אותנו ב"תענוג" לקרוא אותם? האם החכרת לאדון כהן את שטחי עיתונך לתשעים ותשע שנים?

בברכה,

י"ז

אהוד: מעולם לא "סיכמתי" עם מישהו שלא לפרסם את נעמן כהן, אבל לפעמים אני נאלץ לדחות פרסום קטע שלו, מחשש לתביעת דיבה על פי חוק לשון הרע.

* לאודי שלום, תודה על גליון 1241, ותודה מיוחדת לידידיה יצחקי על המאמר בענין דתיים/חילונים.  המאמר הוא מופת של כתיבה אחראית, שקולה והגיונית וכדאי שיופץ לכל בית בישראל, דתי כחילוני.

בברכה,

דוד שריר

* הסמטוכה סביב ביקורו של טראמפ ב-22 במאי בארץ התחילה! – "תקרית דיפלומטית התרחשה היום (שני, 15.5) בהכנות לביקורו של נשיא ארה"ב דולנד טראמפ בישראל: דיפלומטים מהקונסוליה בירושלים סרבו לדון עם נציגי לשכת ראש הממשלה על סידורי התקשורת לביקורו של טראמפ בכותל המערבי. זאת, בטענה כי מדובר באתר הנמצא בגדה המערבית, ולכן לממשלת ישראל אין סמכות על האתר."

ומאוחר יותר: "דובר רשמי מטעם הבית הלבן אמר הערב ל'הארץ' כי הוא מתנער מהדברים שאמרו דיפלומטים  מהקונסוליה האמריקאית לנציגי לשכת ראש הממשלה, לפיהם האתר הקדוש אינו תחת ריבונות ישראלית. 'ההתבטאויות האלה, אם אכן נאמרו, לא זכו לאישור הבית הלבן והן אינן משקפות את עמדת ארה"ב ובהחלט אינן משקפות את עמדת הנשיא,' אמר הדובר."

["הארץ" באינטרנט, 15.5].

ויש המשך: "היועץ לביטחון לאומי בממשל טראמפ, הרברט מקמאסטר, סירב להשיב היום (שלישי, 16.5) לשאלה אם הכותל הוא חלק מישראל, ואמר כי זו 'החלטת מדיניות'. מקמאסטר התחמק פעמיים מלתת תשובה ברורה בנושא, לאחר שאתמול התנער הבית הלבן מדברי דיפלומטים על כך שהכותל המערבי אינו תחת ריבונות ישראלית.

במסיבת עיתונאים שהתקיימה היום בבית הלבן הוסיף מקמאסטר כי אף גורם ישראלי לא יצטרף לנשיא ארה"ב בכותל, וכי הנשיא יבקר שם כדי להעביר מסר של אחדות בין-דתית נגד הקיצוניות. מקמאסטר אמר עוד כי טראמפ יעבור במהלך מסעו מסעודיה לירושלים – ולא לישראל – מה שעשוי להתפרש כיצירת הבדל בין השתיים."

["הארץ" באינטרנט, 16.5].

צפו למופע מרתק ב-22 בחודש בביצוע תיאטרון אבסורד של נשיא דברן וכנראה גם קצת מבולבל ושטחי שמסתבך כמעט כל יום בפרשיה חדשה וכבר עולה ספק אם הוא כשיר לתפקידו, אך בינתיים גם הוא, כקודמו אובמה, לא ינאם בכנסת – כי כידוע ארה"ב ידידתנו הגדולה טרם הכירה בירושלים כבירת ישראל.

ול"מרגלים" הישראליים בארגון דעא"ש, בינתיים – שלום. מן הסתם ישראל עלתה על תשדורות של הארגון, ולא קיבלה מידע ישיר מסוכן חשאי במפקדה שלהם. מחשבים ניידים בצורת פצצות? ביג דיל! לשם כך לא נחוץ מידע מיוחד שמועבר גם לרוסים אלא די בחשד רגיל העולה בבדיקות הנעשות כיום בכל נמלי התעופה.

* ישר מפי האריסטוקרטיה התל-אביבית החדשה של ימֵינו, שוש פוליאקוב בראיון ענק ב-15.5 עם אבנר ברנהיימר  ב"ידיעות", בתשובה לשאלה "את מזוהה עם השמאל?"

"איפה אתה רוצה שאני אהיה? עם זיבי וחרא'לה? אני מתפוצצת מכאב ממה שקורה במדינה. כמה שזה כואב. אין לנו מדינה, הדוסאלאך האלה הולכים לכבוש אותנו, הם מתרבים מיום ליום, ממליטים איזה 20 ילדים כל אחד, לא רוצים לעשות צבא, לא רוצים כלום. חלאת המין האנושי. אלוהים אדירים. ומירי רקב המגעילה ודוד ביטן – ראית את 'המקור'? אפס-אפסים, אלוהים, ואורן חזן ומיקי זוהר – אוי, זה בושה, בושה. וביבי מחייך ככה, כל יום שם פאה אחרת, פעם לבן, פעם כחול, פעם אפור, כל פעם – פה הוא הרי מדביק. אני לא יודעת איך נצא מזה. אנחנו רק הולכים ומתכווצים, זה רק תל-אביב נשארה. השאר זה ממש דיקטטורה."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל