פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1244 – גם לקראת יום ירושלים

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו באייר תשע"ז 22 במאי 2017

עם צרופת הפואמה של יוסי גמזו "עמוק בלילה, עמוק בירושלים" ליום ירושלים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: המופע "ירושלים שבלב". // עירית אמינוף: שיר חקוק באבן. // משה גרנות: ספרו של צדוק עלון על שפינוזה // מרדכי הרכבי: דובר צה"ל החדש נכנס לתפקידו: "הביקורת בתקשורת יכולה לסייע לצבא"? // יהודה לייב שבדרון: המנגינה שבראש. // מנחם רהט: הכוח האֵליון. // עדינה בר-אל: ספרו של ניר רצ'קובסקי, "בת, אהובה". // נתי טוקר: ניר טויב, שחשף את המיספרים שמאחורי הסיאוב ברשות השידור, לא זכה לראות את המהפכה. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: חדרים, ישראל 2016, תסריט ובימוי: איתן גרין. // יצחק הילמן: מדוע לא למדינה פלסטינית? // יהודה דרורי: אוניברסיטה פלסטינית-עברית. // משה כהן: בושה. // אלוני זמורה: סיפורים שנולדו ב"משכנות שאננים". // אוריה באר: חוויות התפילה במקומות הקדושים, 1890. // אהוד בן עזר: מפגשו הראשון של יהודה ראב הצעיר עם הכותל, 1876. // יוסי אחימאיר: האומנם "אלוהים לשלטון בחרתנו"? //  אורי הייטנר: 1. על נשמתה ודמותה של התנועה. 2. לפני שיירצח חייל חרדי. 3. צרור הערות 21.5.17. // יעקב חסדאי: אכזבה היסטורית. // בטהובן, חממי, שומאן ומנדלסון בפילהרמונית. // אלי רוה: זוג עגילים. שלוש משאיות. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

 לכל אוהבי הספרות העברית

המוסיקה הישראלית ובירתנו ירושלים

לכבוד מלאות 50 שנה לשחרור ירושלים העתיקה בידי חטיבת ירושלים של הצנחנים, ייערך ביצוע-הבכורה של מופע פיוטי-מוסיקלי-חזוּתי חדש ומקורי בהיכל עיריית חיפה ביום שלישי, 23.5.17, בשעה 17:30, וביום שלישי, 30.5.17, בפסטיבל המשוררים במטולה, באולם הגדול של "בית הראשונים", בשעה 15:00, ובעוד מקומות רבים ברחבי הארץ.

מופע זה, "ירושלים שבלב", הוא תשובת-המחץ להכרזתו השִקרית של אירגון "אונסקו", כאילו אין כל זיקה בין ירושלים ובין העם היהודי.

המשורר פרופ' יוסי גמזו הפך את הפואמה שלו "עמוק בלילה, עמוק בירושלים", שזכתה בפרס היוקרתי של אקו"ם לשירה ישראלית, למופע בימתי-מוסיקלי-חזוּתי המוקדש לזכר חללי חטיבת הצנחנים ששילמו על השחרור הזה בַּיָּקָָר מִכֹּל. כל שיריה החדשים של יצירה חדשה זו הוּלחנוּ ועוּבּדוּ בידי המלחינה המעולה טובה פּורת, ומשתתפים בה זמרים וזמרות, קריינים וקרייניות מקצועיים המוכיחים עד כמה רלוואנטית ההיסטוריה של ירושלים בתולדות עם ישראל ובאוצרותיו הרוחניים.

כולכם מוזמנים בחמימוּת.

[ראו את הפואמה "עמוק בלילה, עמוק בירושלים", בצרופה]

* * *

עירית אמינוף

שיר חקוק באבן

לאחי הגדול אהוד

וּבַלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת אֶת הָעִיר שֶׁל יַלְדוּתִי

גַּגּוֹת בָּתֶּיהָ אֲדֻמִּים,

רְחוֹבוֹתֶיהָ רְדוּמִים,

רֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים עוֹטְפִים אוֹתִי.

*

בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב הַדּוֹמֵם בַּיְּרִידָה מִשְּׁטְרָאוּס

אֲנִי אוֹסֶפֶת סִימָנִים עַל הַגְּדֵרוֹת הַנְּמוּכוֹת,

גִּידֵי הָאֶבֶן הַקְּמוּטִים כִּידֵי אִשָּׁה זְקֵנָה,

אֵזוֹב פּוֹרֵץ מִן הַסְּדָקִים מִכָּל זָוִית, מִכָּל פִּנָּה,

אֲנִי נִמְשֶׁכֶת בַּמּוֹרָד וְהַדְּמָמָה אִתִּי,

עֲדֵי בּוֹאִי אֶל קְצֵה הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ עוֹמֵד בֵּיתִי.

*

בֵּיתִי מֵעַל לְעֵץ הַתּוּת מַשְׁקִיף אֶל הַנּוֹפִים –

מִן הַמִּרְפֶּסֶת בְּמָעוֹף אֶל עֵבֶר הַר צוֹפִים,

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רָאִיתִי אוֹר עוֹלָם רִאשׁוֹן,

[מֵאָז, הַשִּׁיר עוֹד מִתְנַגֵּן בִּי בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן]

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר לְשׁוֹטְרִים שֶׁמּוּל חַלּוֹנוֹתֵינוּ

וְאֶל טַיָּארוֹת בִּצְבָעִים עָפוֹת עַל שְׁכוּנָתֵנוּ.

*

תֵּל אַרְזָה פֹּה,

בִּקְצֵה הָרְחוֹב, גִּבְעוֹת נְסֹרֶת עֲגֻלּוֹת,

אֲנִי שׁוֹקַעַת בְּתוֹכָן בְּטִיּוּלַי שֶׁבַּלֵּילוֹת.

אֲנִי דּוֹאָה מֵעַל שָׂדוֹת הַמִּשְׂתָּרְעִים עַד עֵבֶר גְּבוּל

גְּדֵרוֹת שֶׁל תַּיִל וּשְׁלָטִים וְחַיָּלִים מִמּוּל,

אֲנִי קוֹטֶפֶת כַּרְכֻּמִּים וְרַקָּפוֹת וְנוּרִיּוֹת,

וְאֶת מַקּוֹר הַחֲסִידָה, כַּלָּנִיּוֹת וְעִירִיּוֹת,

אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּקְּטוּפִים אֲשֶׁר יָדַי הִקִּיפוּ,

וְאָצָה רָצָה אֶל בֵּיתִי

בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת –

אֱלֵי  צִנְצֶנֶת הַזְּכוּכִית, שֶׁמִּתּוֹכָהּ יַשְׁקִיפוּ

פִּרְחֵי שָׂדֶה יְפֵי מַרְאֶה לְיוֹם אוֹ לְיוֹמַיִם,

וְאֶל הָאֹשֶׁר הַמָּתוֹק לָשִׂים אוֹתָם בַּמַּיִם.

* 

יְרוּשָׁלַיִם, כְּרַךְ הוֹמֶה, סוֹאֵן, הָדוּר, יָקָר

אֵינֵךְ נוֹגַעַת בִּי יוֹתֵר,

אֵינֵךְ אוֹמֶרֶת לִי דָּבָר.

לִבִּי בּוֹכֶה לִירוּשָׁלַיִם הַיְּשָׁנָה שֶׁל יַלְדוּתִי,

לִירוּשָׁלַיִם הַמְּאֹהֶבֶת שֶׁל יְמוֹת נַעֲרוּתִי,

לִירוּשָׁלַיִם הַלּוֹחֶמֶת שֶׁל יְמֵי בַּחֲרוּתִי,

לִירוּשָׁלַיִם הַמְּחֻבֶּרֶת לְמַדִּים שֶׁל חָקִי,

לְאַפְלוּלִית חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבְּחֵיקָן גָּדַלְתִּי,

[עִם סְמַרְטוּטֵי בַּדִּים שׁוֹמְרֵי חַלּוֹנוֹתָיו,

וְעִם שַׂקִּים כְּבֵדִים שֶׁל חוֹל, נוֹטְרִים אֶת מִפְתָּחָיו],

בְּמִלְחָמָה כִּבְדַת קְרָבוֹת אֲשֶׁר עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי.

לְסִפּוּרֵי אָבִי אֲשֶׁר לָחַם עַל גְּבוּלוֹתֶיהָ,

אֶל צָלָקוֹת הָפָּגָזִים שֶׁעַל קִירוֹת בָּתֶּיהָ,

לָאֲוִירוֹן אֲשֶׁר הָיָה חוֹלֵף מִנֶּגֶד, מוּל עֵינֵינוּ

עוֹדֵנוּ פָּעוֹטִים, וְכָךְ הוֹשַׁטְנוּ אֶת יָדֵינוּ:

"רֵד אֵלֵינוּ אֲוִירוֹן קַח אוֹתָנוּ לַמָּרוֹם"

הָיִינוּ אָז שָׁרִים,

וְהוּא קָרוֹב וּמְרַחֵף, מֵעַל בֵּית סֵפֶר לְשׁוֹטְרִים.

*

הָרֵיחַ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם  אֶת אַפִּי מַסְעִיר

תַּמְצִית בְּרוֹשִׁים וָאֳרָנִים עִם אֲבָנִים מִקִּיר,

וְשֶׁל רֵיחָן בַּחֲצֵרוֹת בְּתוֹךְ פַּחִים צְבוּעִים כָּחֹל,

וְשֶׁל הָרֶטֶט בְּ'שִׁשִּׁי' עִם תֹּם יְמוֹת הַחֹל.

*

הָרֵיחַ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לֹא יוּבַן לְזָר,

וּמִי שֶׁאֶת רֵיחָהּ הִכִּיר, בְּטַבּוּרוֹ קָשׁוּר לָעִיר.

*

אֲנִי חוֹלֶמֶת אֶת עִירִי

אֲנִי אוֹתָךְ יוֹנֶקֶת,

וְאַתְּ חוֹמֶקֶת מִשִּׁירִי

גֵּאָה וּמְפֻנֶּקֶת,

וַהֲדוּרָה, מַעֲתִירָה, בְּרֹב פְּאֵר וָעֹשֶׁר

בְּמַּסְלוּלִים,  בִּנְּתִיבִים,

אַנְדַּרְטָאוֹת עֲלֵי בִּיבִים,

וּבִנְיָנִים, וּמִשְׂרָדִים

וְדִיפְּלוֹמָטִים חֲשׁוּבִים –

*

אֲבָל אַיֵּךְ, אַיֵּךְ עִירִי

נִשְׁמַת חַיַּי וַעֲבָרִי,

וְשִׂמְחוֹתַי וְצַעֲרִי,

אַיֵּךְ יָפָה נִשְׁכַּחַת?

בְּצֵל הָעֶרֶב הַיּוֹרֵד

לְזִכְרוֹנֵךְ, לִבִּי רוֹעֵד

וּבְעוֹרִי קַדַּחַת...

סתו 2002

* * *

משה גרנות

עיון פילוסופי שנעשה באהבה

על ספרו של צדוק עלון "שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן – על 'הסתירה' במשנתו של שפינוזה"

רסלינג 2016, 235 עמ'

לפני שאני קורא ספר עיון אני נוהג להעיף מבט על הביבליוגרפיה ועל ההערות שבסופו, והינה אני מוצא (עמ' 227) שהמחבר העדיף את תרגומו של יעקב קלצקין ל"תורת המידות" (שטיבל תרפ"ד [1924]) על פני תרגומו של ירמיהו יובל ל"אתיקה" (הקיבוץ המאוחד 2003), וכל זאת – מטעמים של נוסטלגיה! הייתי המום: הרי פרופ' ירמיהו יובל היה המנחה של צדוק לדוקטורט, אותה התיזה שעליה נבנה הספר שלפנינו – כיצד העז להעדיף את קלצקין? 

דברי התודה (עמ' 7) הרגיעו אותי: מסתבר שאת הדוקטורט עצמו השלים צדוק עלון לפני עשרים שנה, כלומר בסביבות 1994, כמעט עשור לפני שהתרגום של ירמיהו יובל ראה אור. חוץ מזה, צדוק עלון חולק שם כבוד לתרגום של ירמיהו יובל.

מסתבר שהספר מתכוון להתיר לא רק סתירה אחת בין הרציונליזם במשנתו של שפינוזה ובין המיסטיקה שלו, אלא סתירות רבות נוספות שפרשני שפינוזה והפילוסופים שהושפעו ממנו (אבל ניסו להימלט מהשפעתו) – מצאו במשנתו.

המחבר טורח הרבה בהבהרת השלישייה היסודית בפילוסופיה השפינוזית: העצם, התארים והאופנים; ובכן, העצם, בצורה פשטנית ביותר הוא היש הנצחי, האלוהים היחיד האינסופי האחדותי, שאינו כולל שום שלילה; התארים, תאריו של האלוהים, הם מה שהשכל תופש בטבע; והאופנים הם הדברים הפרטיים, היפעליות של העצם, האופנים – בני האדם המסוגלים לקלוט בשכלם את העובדות. התארים והאופנים מוכלים באל.

וכאן צפה ועולה הסתירה הראשונה בחשיבותה: שפינוזה מקבל את בסיס החשיבה של פרמנידס (הפילוסוף "המשורר" בן המאה השישית לפני הספירה), כי מה שישנו – ישנו, ומה שאיננו – איננו, וכי המציאות היא אחת ונצחית (אבל שפינוזה שולל את טענתו שהתנועה היא אשלייה). כלומר, היש הוא אחדותי ואינסופי. אם כן, כיצד יש להסביר את סופיות האופנים והתארים, ואת אינסופיות ריבויים?  צדוק עלון סבור כי שפינוזה ניגש גישה אמנותית אל עולם החשיבה: העצם מביא עצמו ליד ביטוי באינסוף אופניו ובאינסוף תאריו. העצם הוא יחיד, אבל מתבטא באמצעות הריבוי, כי הרי כל דבר בטבע הוא ביטוי של אלוהים.

במשנתו של שפינוזה ניתן להיתקל בהיגדים אתיאיסטיים (אין אלוהים!) ליד היגדים על כך שאין בעולמנו דבר מלבד אלוהים, וכן ליד היגדים פאנתיאיסטיים שהאל זהה עם הטבע. אבל אם נתבונן היטב בשלושה סוגי היגדים אלה – ניווכח שבאמת אין ביניהם סתירה: האל הטרנסצנדנטי (מחוץ לעולם), המשגיח על הטבע ועל האדם, איננו קיים – יש טבע שהוא האלוהים, ואין בלתו.

כידוע, אחד היסודות של דת ישראל, ושתי הדתות המתייחסות אליה, הוא הבחירה החופשית, ועל כך נשתברו הרבה קולמוסים, שכן ידיעת האל איננה מתיישבת בשום אופן עם הבחירה החופשית (על כך התחמק באלגנטיות הרמב"ם ב"שמונה פרקים").

שפינוזה הוא דטרמיניסטי: האדם כבול בשרשרת של סיבות, לכן הוא איננו חופשי בבחירתו; ומהו החופש שלו, אם כן? – לחיות על פי התבונה, לפעול על פי חוקי ההכרח של הטבע; כי האופנים (בני האדם) אמנם מוגבלים, אבל נגזרים מן היש האינסופי. חיים על פי התבונה הם גאולת האדם ואושרו. התנאי לאושר – הכרה ביש המושלם, ויכולת האדם לקיים את ישותו.

דקארט, כידוע, ביסס את מציאות האלוהים בטעם אונטולוגי, קוסמולוגי ואנתרופולוגי – וכל זה מן הבסיס: cogito ergo sum. לאדם החושב יש אידיאות של שלימות, לכן המסקנה היא שיש אובייקט מושלם. שפינוזה הולך בעקבות דקארט וטוען: אני חושב, לכן אני כאופן של אלוהים – נמצא. האלוהים הוא סיבת הימצאותם של האופנים, וכל הנמצא – נמצא בהכרח. האופנים אינם חלק מהעצם, אלא ביטויים שלו, הפנים הרבות של האלוהים. למרות שהאופן הוא סופי – אם הנפש משגת את הדברים בנצחיותם – הנפש נצחית. יש להסכים עם עלון צדוק שרק נפש אמנותית יכולה לשלב בהרמוניה וקוהרנטיות שני היגדים מנוגדים כאלה.

ולא רק זאת, אלא ששפינוזה מציין שלעצם ולתאריו אין מציאות ללא אופניו; בלי האופנים העצם לא היה יודע שהוא קיים. אהבת אלוהים השכלית היא האהבה שהאל אוהב את עצמו. האל הוא בעל תודעה עצמית מכוח התודעה העצמית של האופנים. ללא האופנים – האלוהים לא היה יודע שהוא נמצא. אלו ממש מחשבות כפירה אתיאיסטיות.

עלון מזכיר רשימה ארוכה של פילוסופים ששפינוזה הושפע מהם, אבל הציע פתרונות פילוסופיים משופרים לדילמות שקודמיו חשפו. הוא מתנגד, למשל, לקביעה של בלז פסקל (1662-1623) שהתבונה האנושית יכולה להגיע רק לתודעת חולשתה (ואריאציה לדברי סוקרטס). שפינוזה, לעומת זאת, קובע כי אנחנו יכולים לדעת את האמת רק מתוך עצמנו, שהרי שכלנו ושכל האל אחד הם, ומציאותנו היא מציאות האל.

מהאסכולה המילטית (תאלס, אנכסימנדרוס, אנכסימנס) שאב את ההסבר האימננטי של הטבע (כלומר, אין הפעלה חיצונית לטבע – תאלס), והגישה המוניסטית ("מוניזם רך"), ששפינוזה מחזיק בה, לאמור, האלוהים הוא אחד ויחיד, אבל ביטוייו בריבוי. זאת בניגוד לטענתו של פרמנידס (שהוזכר לעיל) הדוגל ב"מוניזם חמור", לאמור – מה שאנחנו תופסים בחושים ובדמיון כריבוי איננו אלא אשלייה.

המחבר מזכיר גם "מוניזם מורכב" מבית מדרשו של הרקליטוס, הטוען שלכל יש חייב להיות יש מנוגד. וכמובן, הוא מזכיר את השקפתו של אפלטון השולל את המוניזם בכלל, שכן האידיאות הרבות מובילות אל מכלול יחיד – הוא היש המושלם.

ג. ו. לייבניץ ממשיך, כנראה את אפלטון בטענו שהריבוי  (מונאדות) הוא תופעה בסיסית. יש דמיון בין המונאדות של לייבניץ לאופנים של שפינוזה, וכן שפינוזה חושב שעולמנו הוא הטוב בעולמות. המסקנה המתבקשת – לייבניץ (1716-1646), כמו פ' ניטשה (1900-1844) ואחרים, הושפע משפינוזה (1677-1677), מסתבר שלייבניץ פגש את שפינוזה ב-1676. גם ג. ו. פ. הגל (1831-1770) הושפע משפינוזה, כשהוא טוען כי חירות האדם מתבטאת בכך שהוא מודע לטבעו התבוני, ולכן פועל על פי התבונה.

פ' ניטשה הולך בעקבות שפינוזה כשהוא דוגל בגישה אימננטית – ישנו רק מה שישנו, מחוץ לזה אין כלום – אין אל בורא עולם, לא ממלכת אידיאות, לא חוקי מוסר אבסולוטיים, ויש גם "סטיות" מהבסיס השפינוזאי, כשהוא רואה בטבע כאוס, ולא אלוהים כפי שסובר שפינוזה.

מלבד, הידע החובק את עולם הפילוסופיה, ימצא הקורא בספר הזה רחשי אהבה עזים של המחבר אל משנתו של שפינוזה, אהבה המתבטאת בעיקר בכך שהוא הופך כל עקוב למישור, ומשרה על כל מה שנראה כסתירה – הרמוניה חשיבתית וקוהרנטיות.

אהוד: אודה ולא אבוש, אף שיש לי ב"א בפילוסופיה מהאוניברסיטה בירושלים, ואף שלמדתי שם בין היתר את הפילוסופיה של שפינוזה, מעודי לא הבנתי אותה, אבל התרשמתי מאוד מ"מאמר תיאולוגי מדיני" [1670] שלו, שאקטואלי גם בימינו, וקטעים ממנו מצויים ברומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה" (1971), שגיבורו פוליק שומרון הוא סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה הירושלמית.

* * *

מרדכי הרכבי

דובר צה"ל החדש נכנס לתפקידו:

 "הביקורת בתקשורת יכולה לסייע לצבא"?

כמה הזוי זה יכול להיות. הדבר הראשון שאומר הגנרל החדש זה שהוא מזמין ביקורת (מחיאות כפיים מעיתונאי הפייק-ניוז והזבל).

תגיד גנרל, מי זה שמנהל את הצבא, אנחנו או אתם? אם אתה חושב שיש משהו לא נכון בצבא, תקן את זה! אבל, אתה וחבריך הגנרלים, מבית היוצר של הקרן להשמדת ישראל, שייכים לטובים, נכון? וילדינו שנותנים 3 שנים מחייהם, כדי להיות הפיקודים שלכם, שייכים לרעים!

התקשורת הצליחה לייצר חווייה ישראלית מיוחדת (רק בישראל). צבא של רוצחים נוראיים, וגנרלים מתייפיפים, שחלקם יצאו מהארון ואחרים נשואים לנשים מחבורת ווטש העליזה, שמציקה לחיילים במחסומים.

אז מי לכל הרוחות מנהל את הצבא!?

* * *

יהודה לייב שבדרון

המנגינה שבראש

אני מודה שהייתי חרמן, כבר יותר משבוע שלא... אבל טיפש אני לא, עברית אני מבין, אנגלית גם קצת, לכזה דו-שיח פורה לא ציפיתי.

בסך הכול התיישבתי לי בקפה בננה שבחוף הצוק, בחרתי לי מין ארטיק שנראה יותר כמו מקל מוארך, כשהיא הגיעה מהעבר השני של המקרר ובזריזות שלחה גם היא יד דקיקה לנבכי המקרר ושלפה מקלון ורדרד, כשהיא לופתת אותו בכל אצבעות ידה.

היא אחזה בארנקון ורדרד וניסתה לשלות ממנו מטבע מתאימה, אך רק סנטים ודולרים קשקשו שם.

בשמחה ניצלתי את ההזדמנות וזמזמתי: "אי פּיי פור יו," זה קטע משיר לועזי ישן שזכרתי לא יודע מאיפה.

הגברת לא נראתה מופתעת: "הרמוניה, אי לייק דיס," והתיישבה בשולחן שלי מעברו השני כשהיא תולה בי זוג עיניים ילדותיות. וכן, לא לפני שהיא מוסיפה  "איי וֳייטינג פור יו."

או קי, היא המתינה רק לי... אהבתי את ההרמוניה שנוצרה בינינו, "יו לאב טו מייק דיס טוגד'ר?" היא שאלה בטבעיות, כשהיא אוחזת את המקלון ומוצצת אותו בתנועות חושניות. זה הזכיר לי את הקטע "קמ-און באדי, לאטס גו פארטיי, איטס פנטסטיק, לייק אפלסטיק."

היא פשוט זונה, הגעתי למסקנה. זה לא בדיוק מה שחיפשתי, "סולם מוצב ארצה וכל ערסי האיזור עולים ויורדים בו."

האמת, אני הבאתי את זה על עצמי, שילמתי עליה, מבחינתה זה אתנן מקדים, ועוד על הארטיק-זין הזה. אבל הפתרון גם הוא פשוט, אומר לה שאין לי כסף, כמו שהן אומרות "נו מאני נו פאני."

"אין עליי לירה גברת," אמרתי, בתקווה שהיעדר הכסף פלוס העברית ישאירו אותה במרחק. שכחתי לציין שהיא הטתה את ראשה קדימה כאילו היא עומדת לטרוף אותי, ועיניה משוטטות על החזה שלי (אף פעם לא חשבתי שהוא שווה משהו).

"לא וורי, אני ללמוד עברית מאן, אני לאהוב לירה, אני יכולה לפרוט."

עם כל הכבוד לעברית שלה, היא כנראה חושבת שהמשחק שלי הוא כסף גדול, והיא תפרוט לי ועוד אקבל עודף מהסיפור...

"טוב עלמה, תביני, קודם כל אין לי שום לירה, איי דונט האב נטינג, אפילו לא חצי, חוץ מזה אני פראי, אני תוקע עד לחצוצרות, זה פשוט כואב, כולן אומרות."

"חצי לירה..." היא מתגלגלת מצחוק, "נוור לא שמעתי על דבר כזה, האף לירה... אין לך לירה, אבל יש לך את זה," אמרה והעבירה אצבע רוטטת באמצע החזה שלי, כאילו מפיטמה לפיטמה, "אבל את העניין של חצוצרות אני אוהבת, ווי מייק מאני טוגד'ר."

לא האמנתי למשמע אוזניי, השרמוטה רוצה שנעשה כסף ביחד, איך בדיוק, היא רוצה להשכיר אותי לחברות שלה כדי שאקרע להן את החצוצרות?

"אני אוהבת לפרוט," אמרה בשקיקה, תוך שהיא מעבירה אצבעות בארטיק-זין המצוץ למחצה וחורצת בו סימני ציפורניים, "לוק דה וויברציות," הוסיפה, כשהיא מצביעה על גלי הים.

"אז את עושה את זה לבד?"

"סמ-טיימס לבד, סמ-טיימס וויוו דה להקה," השיבה בטבעיות.

"כאילו אתם עושים אורגיה?"

"אַרִיַה," השיבה השרמוטה, האמת שאני לא בקי בסלנג של זונות אמריקאיות, אבל קיבלתי את הידיעה. לא בשבילי היא, לא לבד ולא עם כל הלהקה. אבל היא כנראה לא מבינה רמזים:

"וור ווי דו איט דיס? אצלך, כי אני רגילה לאולפן, יו נואו, פעם הזמין אותי סמ-וון מתל אביב לבית שלו, יש לו כמו אולפן בבייס-מנט," כוכבת פורנו עלק, מסתלבטת עלי עם ה'אולפן' כביכול של כל מיני נצלני שרמוטות, לא עושה לי את זה, למרות שהעקשנות שלה מצאה חן בעיניי, אני באמת כזה מושך?

היא בתגובה, השעינה את הראש לאחור, עצמה את העיניים, ופצחה בקטע מוזיקלי: "קאם טייק מי," תוך העוויות מוזרות, במשהו שנראה שילוב של חזנות ואופרה. זה אמור לפתות אותי?

תוך כדי שהיא מסלסלת לעיני כל ישראל, אני קולט את יריב מידרדר במדרגות לכיוון השולחן שלנו, אנחנו פחות או יותר בקשר אבל לא יותר מדי, את יריב אני מכיר מזמן, יש לו איזה עסק מוזיקלי של הפקות מוזיקה, אבל בחיים האמיתיים הוא חנון, לדעתי הוא עדיין בתול, קלטתי שיש לי כאן הזדמנות לשדך אותו עם השרמוטה שרוצה ארטיק-זין ישראלי בכל מחיר ולהתפטר ממנה ומהוויברציות שלה, סימנתי לו: הנה, קח אותה, ותזרום, היא חמה אש, כבר שעה היא מדברת אתי על זה, ובלחישה יותר חרישית הוספתי: "היא אוהבת מגע, פשוט תחזיק אותה והיא תקפוץ יחד איתך."

יריב: "מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה מכיר אותה?"

אני: "לא, פגשתי אותה כאן, וראיתי שהיא פשוט מחכה לך, מתה עליך."

יריב: "וואו, או קי, גם אני מחכה לה, נאסוף אותה ונזוז."

העלמה בינתיים סיימה את הקטע המוזיקלי, יריב הניח יד על הכתף שלה, באחיזה חמה של חנון, והפטיר בגמגום: "וואלקם טו יזראל סוויט לידי, הוט ליידי," כשחיוך מרוח בין שתי אוזניו.

פניה של עלמתנו האדימו כסלק בחצי החודש: "סטיופיד יזראלי, סוטה, דונט טאצ' מי, דיס גייז אונלי סקס בראש שלהם, חולה נפש," ופונה אליי בכעס: "מיסטר יריב, אין אצלכם כבוד לליידיס, אתה לא רואה שהוא מטריד אותי, ואתה עוד קם והולך? מייבי גם אתה לא מוזיקאי? הכול הצגות מה שאתם קוראים 'עוקץ', וואט דיס יור שורט?"

באמת שלא הבנתי, מה היא רוצה מהחולצה שלי?

עד שקלטתי, שמתי על עצמי חולצה שקניתי בדאון טאון של תל אביב, סתם מין טריקו שמרוח עליה ציור של איזה כלי נגינה, לירה כנראה קוראים לו, משהו שנערות להקה אמריקניות אוהבות לפרוט עליו, והכיתוב מתחת לא פחות ולא יותר: "איי אם א מיוזישן." כן, היא באמת קבעה פגישה עם יריב "המוזיקאי", היתה אמורה להצטרף לאיזה להקה מטופשת ולשיר אריות עם כמה ממשועממי השכונה, בצירוף כלי נגינה כמו חצוצרות מנדולינה ולירה. ואני קילקלתי את כל החגיגה. כשהזין עומד השכל בתחת, והאוזניים שומעות רק גניחות במקום לראות את המציאות.

אבל מה? אחרי שאני חושב, כל דו שיח שמביא לסטוץ נראה כך. האישה מחפשת את המוזיקה, את הקצב וההרמוניה שיתחברו לנשמה שלה, הגבר מחפש רק חור כדי להידחף אליו ולהרחיב אותו, קמטים בעור כדי להעביר עליהם אצבע, נקבים נקבים, ברגע שהוא גומר, האישה שמולו מעניינת אותו כמו מוזיקאית אמריקאית משומשת. שניהם מדברים קודם, אבל כל אחד מדבר על מה שהוא רוצה. לפעמים בטעות יוצא סטוץ, אבל זו טעות.

וזה מה שנקרא דו-שיח פורה (ורבֶה), לקיים מה שאמר החכם: מה ההבדל בין מונולוג לדיאלוג? מונולוג – אדם אחד מדבר ואף אחד לא מקשיב, דיאלוג – אותו דבר אבל כפול.

* * *

[מתוך גיליון 1070 של המכתב העיתי]

לאהוד היקר, תודה על העיתון הנפלא,

עירית אמינוף כותבת בגיליון 1069: "היום תל ארזה היא שכונה חרדית, מלוכלכת ועלובה, ולא נותר זכר מן הצבע הירוק, מריח הברושים, מן האוויר הטהור, מן הסלעים, הפרחים ומן האווירה הנפלאה ששרתה בה."

במחילה, מי שנבהל מאנטישמיות, צריך להיבהל גם מאוטו-אנטישמיות, האם החרדים פוגמים ב"אוויר הטהור" של גזע האדונים החילוני? האם הם עקרו את הסלעים והברושים? זיכרונות ילדות הם דבר יפה (כל אחד מאיתנו, המבוגרים, חזר פעם לאתר אותו העריץ בילדותו, וגילה שבעצם אין – ולא היה – שם שום דבר מיוחד, "הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח"), אין לערב אותו עם אוטו-אנטישמיות דוחה.

תודה,

הרב יהודה לייב שבדרון

מודיעין

* * *

מנחם רהט

הכוח האֵליון

סיפורן של שמונים דקות, ששינו לעד את מעמדה של המדינה

 ואת פני המזרח התיכון כולו

עוצמת הניצחון המדהים, הבלתי נתפס, של צה"ל לפני 50 שנה, על צבת החנק הערבית שאיימה למחוץ את מדינת ישראל הקטנה, מפתיע עד עצם היום הזה. קשה לאדם מן היישוב להבין באמצעות הכלים הרציונליים העומדים לרשותו, את שורשי ניצחון ששת הימים, שאין שני לו, אשר שינה את פני המזרח התיכון, את יחסי הכוחות בו, ואת מעמדה של המדינה. 

אדם חילוני, שאין לו אלוהים, יסביר לעצמו את הניצחון בנחישותם ובעוז רוחם ודבקותם למשימה של חיילי צה"ל, מול איומי ההשמדה מקהיר. היתה תחושה של אין ברירה, של עם הגב אל הקיר, שאמרה כי אם לא נילחם על נפשותינו, אף שזוהי מלחמת ערבים רבים נגד יהודים מעטים, כי אז יהיה כאן חלילה מרחץ דמים שאושוויץ תחוויר לעומתו. המוראל היה גבוה, וזה גבר על רקע  שידוריו הליצניים של קול הרע"ם מקהיר, שהבטיחו בשחצנות יהירה כי קרוב יום שחיטתם של היהודים. גם ההפגזות הבלתי פוסקות על יישובי עמק הירדן ומזרח הכינרת, כמו גם הירי הטורדני של הליגיונרים מעל חומות העיר העתיקה, הוסיפו לנחישות הישראלית.

יהיו שיסבירו שמקור הניצחון נמצא דווקא באופי אויבינו: האמונה במילים ולא במעשים, תרבות השקר והפרטאץ' (כאילו שבצה"ל לא חגגו הברדק ושיטת הסמוך), תחושת הערבים שמדובר בסך הכול בטיול קצר להשמדת המדינה הרופפת, שיסתיים בניצחון כביר תוך יום עד יום וחצי ובאינוסן של נשות תל אביב. ואולי גם נחיתות הנשק הערבי מול יתרונותיו האיכותיים של הנשק שהיה בידי ישראל (בימים ההם אף אחד לא העז להעלות טענה משונה כזו, לנוכח האמברגו האמריקאי, אבל שיהיה, אם זה עוזר למישהו), ויהיו שיאמרו שגם המוראל הנמוך בשורותיהם והתחושה שזו מבחינתם מלחמת יש ברירה, שיחקו לטובתנו.

בקיצור, האדם הרציונליסט ימצא סיבות שיבארו כך או אחרת את הניצחון מזה, ואת תבוסת הערבים מזה. קשה אמנם להסביר את שרשרת האירועים שנחזים כמעשי ניסים, אבל לכל נס יש הסבר. אפילו את נס יציאת מצרים מסבירה התורה עצמה ב"רוח קדים עזה" (והפרשנות המסורתית טוענת לאורך כל הדרך, שנס אינו שינוי בסדרי הטבע אלא קיומן של תופעות טבעיות קיצוניות דווקא בעיתוי המסויים שבעל הנס זקוק לו).

לאדם המאמין החיים הרבה יותר קלים. קל לו להסביר לעצמו את גודל הניצחון, בהתערבות שמימית של הכוח האֵליון. דאוס אקס מכּינה. 'נס', יאמר המאמין. 'נסי ניסים'. 'נס בתוך נס'. והעובדה ששרשרת הניסים הזו היתה כל כך פלאית, כמעט בסדר גודל תנ"כי, רק מגבירה את התחושה שמדובר במערכה שכולה פלאות. ניסים ונפלאות.

מי שמאמין, משוכנע עד היום שבכל הזירות התממשה ההבטחה המיקראית: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם." ברור כמובן שאם אכן מדובר בהתערבות אלוהית, בלתי טבעית, כי אז זוהי באמת במלחמה מסוג אחר לגמרי, שבה יש שחקן מרכזי שהוא בלתי נראה, הכוח האליון.

העניין הוא שלנוכח שרשרת האירועים המופלאה, היו גם חילונים לא מעטים שלא יכלו להסביר לעצמם את גודל הניצחון בגורמים רציונליים ועברו למחלקת הניסים. צירוף המיקרים החד פעמי, מעבר לכל הסתברות סטטיסטית, שיכנע אותם שהפעם היה מעורב במלחמה לצידנו הכוח האליון.

אי אפשר ברשימת אחת למנות את כל המצבים שבהם נראה כי הכוח האליון נכנס לפעולה. די לבחון את ביצועיו הבלתי נתפסים של חיל האוויר, שעלו על כל דימיון, כדי לראות באירועים השונים סוג של מעשי ניסים. למשל, החוקר הצבאי ד"ר אורי מילשטיין השתמש במונחי נס, אף שהוא רחוק מיראת שמיים, במאמר שפירסם באחרונה (מעריב, 29.4.17), הסוקר את ביצועיו הניסיים של חיל האוויר בששת הימים. לא פעם ולא פעמיים הוא משתמש במונח 'נס'.

מילשטיין מזכיר שהמלחמה על שמיים נקיים מעל ישראל ובמרחב כולו, הוכרעה בידי חיל האוויר כבר ב-80 הדקות הראשונות שלה, כשהושלמה השמדת חיל האוויר המצרי. עד כדי כך שכעבור 80 דקות מרגע שהמריא המטוס הראשון מבסיס חיל האוויר, יכול היה היה אל"מ יוסק'ה נאור, אחד מחמשת אדריכלי ניצחון חיל האוויר, לצלצל לאשתו מרים, ולהודיע לה בהתרגשות: "המלחמה נגמרה."

מבצע 'מוקד' לחיסולו המפתיע של חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע, החל בהמראת המטוסים בשעה 7:14, בבוקר ה-5 ביוני. בעוד הטנקים של צה"ל פורצים בארבעה מוקדים לסיני ולרצועת עזה המצרית, הושמד חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע, מה שאיפשר למטוסינו לטפל בנחת בחילות האוויר הירדנים והסורים, ולהבטיח את הניצחון מיד. לא תוך 6 ימים, אלא בתום 6 שעות בלבד, שאחריהם היו שמי מזרח התיכון נקיים ממטוסי אוייב.

זאת בניגוד להערכות האופטימיות ביותר, שגרסו שגם אם התיכנון הגאוני להשמדת האוייב יעלה יפה, תושמד בתקיפה רק מחצית מחיל האוויר המצרי, במחיר של פגיעה ברבע מחיל האוויר שלנו. אבל איש לא פילל שבחסדי הכוח האליון ניחלץ מאיומי ההשמדה והכיליון לניצחון כה מהיר, חזק ואלגנטי.

מילשטיין מתאר את שרשרת הניסים שליוותה את המלחמה. "תרומתו הגדולה הראשונה של עזר וייצמן למבצע 'מוקד', שגם היא בבחינת נס, היתה במינוי האנשים הראויים ביותר להכנת המבצע: את מוטי הוד, בעל האינטואיציה המבצעית הגאונית, מינה לראש מחלקת אוויר [למרות התנגדות הרמטכ"ל רבין שטען שאינו בעל אינטליגנציה מתאימה לתפקיד, ובכך סימן אותו וייצמן כיורשו]. סגנו ישעיהו ברקת, שניחן בחוש ביקורת מפותח ובדבקות במשימה, מונה לפיקוד על מחלקת המודיעין. יאק, בכיר הטייסים ועילוי בתחום החשיבה המיבצעית, נשלח לפיקוד על ענף המיבצעים של חי"ה, ובחר כמפקד מדור תיכנון בנווט רפי סיברון, שהוכיח עצמו כאיש ביצוע מעולה ומדוייק, המסוגל לתרגם ולפתח את רעיונותיו של יאק לתוכניות מיבצעיות."

הנס השני ברשימה של מילשטיין: הבריטים העמידו לרשות המודיעין האווירי המצרים את כל המידע המיבצעי שליקטה תחנת מכ"ם שלהם, שפעלה מרכס בהרי עג'לון (גלעד) בירדן, בגובה של 1,350 מטר, וכיסתה את כל שדות התעופה בישראל. כשהמריאו מטוסי צה"ל ב-7:14 בבוקר, גילה אותם המכ"ם בעג'לון. מפעיליו שיגרו למפקדה המצרית את מילת הקוד המוסכמת – 'עינב' (ענבים), שנועדה להתריע על מיתקפה אווירית צפויה. אבל – מעשה נס! – דווקא באותו יום הוחלף הקוד. המצרים לא פיענחו את מילת הקוד שלא הופיעה ברשימותיהם – וכל השאר היסטוריה.

נס שלישי: בצירוף מקרים מדהים, תיכנן הפיקוד המצרי העליון, בדיוק לשעה 7.45 בבוקר ה-5 ביוני, שלוש טיסות אח"מים לשדות תעופה בסיני. לא אחת, לא שתיים, אלא שלוש: במטוס אחד ישב סגן נשיא מצרים ושר המלחמה, הפילדמרשל עבד אל-חכים עאמר, בחברת מפקד חיל האוויר ומפקד ההגנה האווירית המצרית, ועוד בכירים. במטוס השני ראש ממשלת עיראק וגנרל סובייטי בכיר. במטוס השלישי היתה יחידת קומנדו מצרית.

מילשטיין: "כדי לשמור על ביטחון האח"מים, קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות בנתיבי הטיסה פקודה לא לפתוח באש." התחושה שפעל כאן סוג של כוח אליון היתה אפילו נחלת המצרים. לימים, כשנחתם השלום עם מצרים, סיפר ראש שלוחת המוסד במרוקו, יוסף פורת, שבשיחות ב-1977 בין שר החוץ בממשלת בגין, משה דיין, לבין סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי, שאל תוהאמי, שחשד שנאצר זמם לחסל את עאמר על רקע מתיחות אישית ביניהם: "האם נאצר היה שותפך למזימה, כאשר שלח את עבד אל–חכים עאמר במטוסו לסיור ביקורת, בדיוק כשמטוסיכם תקפו בשעה שמונה בבוקר ה-5 ביוני?"

ועוד סוג של נס: בשעה שהטייסים הישראלים ישנו במיטותיהם ואגרו כוח ליום הקרב המכריע שלמחרת, השתתפו הטייסים המצריים בנשף ריקודים עמוק אל תוך הלילה, ובבוקר איחרו לצאת למשימותיהם.

אלה הן רק דוגמיות לסיפורי ניסים ונפלאות שבימים ההם בזמן הזה. מעט מזעיר. גם מי שלא האמין, נאלץ להכיר בקיומו של הכוח האליון.

אהוד: כל השנים פיקפקתי בקיומו של כוח עליון, בייחוד נוכח היעדרו בתקופת השואה, הוכחה ניצחת לכך שכנראה אין וגם לא היה קיים מעולם אלוהים, וכי המאמינים בו כיום, אחרי השואה, הם אנשים צבועים או פתאים.

עכשיו, בעזרת ההוכחות של התיאולוג החוקר הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, שוכנעתי שטעיתי. כן, אלוהים קיים, ממש כמו עמוס עוז, ובמלחמת ששת הימים עשה לנו ניסים, אולי כדי לפצות אותנו על שלא חולל לנו שום נס באושוויץ.

ומה קרה באוקטובר 73'? האם הכוח העליון שוב שכח אותנו? ולולא צה"ל וצבא המילואים ו"הרכבת האווירית" מארה"ב – אולי היה גורלנו עלול להיות כשל היהודים בשואה?

אולי לכוח העליון לא היה כל כך איכפת, כי עדיין היו נשארים לו יהודי ארה"ב, צרפת, בריטניה וגם קצת פלשים בחבש.

* * *

עדינה בר-אל

אימא לא משחררת

על ספרו של ניר רצ'קובסקי, "בת, אהובה"

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013.

"היי שלום, יקרה שלי, אהובה שלי. אינך חושבת שכבר זמן רב מדי איננו יחד? הכאב הזה מייסר אותי כל-כך שלא הייתי יכולה לשאתו, אלמלא אהבתי כל-כך לאהבך, עם כל המכאובים המתלווים לכך... היי שלום, ילדתי היקרה. אני מנשקת אותך ברוך, ואוהבת אותך אהבה עזה כל-כך שאינני חושבת שתיתכן עזה ממנה."

את הקטע הנ"ל ועוד רבים כמוהו כתבה אישה. לא, היא לא כתבה זאת לבת-זוג, אלא לבת שלה. ולא, הבת איננה ילדה קטנה, אלא אישה נשואה! האֵם הצרפתייה הזו לא עזבה עד מותה בגיל שבעים את בתה.

ברומן "בת, אהובה" משלב ניר רצ'קובסקי קטעי מכתבים שתירגם מצרפתית. המכתבים נכתבו במאה ה-17 בידי המרקיזה מדאם דה סוויניה, שחיתה בפריז ובברטן, אל בתה הרוזנת פרנסואז דה גריניאן, שחייתה בפרובנס עם בעלה המושל. כמעט 750 מכתבים או העתקים נותרו. מכתבי התשובה של פרנסואז נשרפו בידי בתה פאולין, שרצתה לשמור על שמה הטוב של אימה.

המכתבים של מדאם דה סוויניה, שכה העיקו על הבת, עוררו עניין רב במשך השנים, וזאת בשל ה"חדשות" שכתבה במטרה לרתק את בתה. חדשות אלו משקפות את אורח חייה של החברה האריסטוקרטית בצרפת בתקופתו של לואי ה-14 "מלך השמש". זאת החל מהמתרחש בארמון המלך בפרט ובמדינה בכלל, כגון בעת המלחמה עם הולנד; ועד זוטות ורכילויות מן הסלונים של האריסטוקרטים.

וכך מתארת מדאם סוויניה ארוחה בבית הדוכס דה שון, מושל ברטן: "באותו החדר נערכו שני שולחנות. זו היתה זלילה גדולה למדי; ארבעה-עשר איש ישבו סביב כל שולחן. מסייה דה שון ישב בראש האחד, ואשתו בראש השני. שפע המעדנים היה מופרז; מנות הצלי חזרו כלעומת שבאו מבלי שנגעו בהן. בשביל פירמידת הפירות צריך היה להגביה את הדלתות [...] פירמידה אחת ניסתה להיכנס [...] הבעיה היא שהפירמידה הזו, על עשרים צלחות החרסינה שלה, התהפכה בעוברה בדלת ונפלה נפילה נאה כל-כך שהרעש החריש את הכינורות, האבובים והחצוצרות." (עמ' 101).

רצ'קובסקי ארג את קטעי המכתבים האותנטיים בתוך עלילה בה המרקיז שארל, בנה של מדאם סוויניה ואחיה של פרנסואז, מוצא שידה מלאה במכתביה של אימו אל אחותו. הוא מתחיל לקרוא בהם ומציג בפני הקורא את נקודת ראותו של בן, אשר ידע כל חייו שאימו מעדיפה את אחותו על פניו.

נקודת ראות נוספת בספר היא של הרוזן דה גריניאן, בעלה של פרנסואז; אשר למרבה הפלא, אינו מגלה שנאה כלפי חמותו; למרות שהיא השמיצה אותו, כמעט החרימה אותו, ויעצה לבתה-רעייתו לישון בחדר נפרד ממנו, כדי שלא תיכנס להיריון. היא ראתה בכל היריון ולידה של פרנסואז פגיעה קשה בגופה. גם נימת דבריו של הבן הפחות אהוב אינה כה חריפה כלפי אימו, למרות שהיא מתרגשת באחד המכתבים מהצטננות בתה יותר מאשר דואגת לגורל בנה החייל בעת מלחמה.

בסיפור המסגרת הוסיף רצ'קובסקי תיאורים שמלמדים על המתרחש והאווירה באותם ימים. וכך מספר שארל את הנעשה בארמון ורסי, הארמון שבנה לואי ה-14:

 "בארמון הלא-נתפס הזה אדם מרגיש כמו רסיס-כוכב אפסי שמסתובב סביב השמש במסלולים שטיבם נסתר ממנו, והוא אינו יכול לחרוג מהם; אלפי משרתים יודעים כל אחד את תפקידו ולאן עליו ללכת ומה עליו לעשות, ומאות אצילי-חצר יודעים כל אחד את דרגתו ומעמדו, מה מותר לו ומה אסור, ומה עליו לומר ומתי, ואפילו שעות היממה חגות בלי שינוי קל שבקלים על-פי כללי הטקס שנקבעו להן, מן 'ההשכמה הקטנה' בשמונה בבוקר ועד 'ההשכבה הקטנה' באחת-עשרה בלילה." (עמ' 31)

ובהמשך יש תיאור מפורט של "ההשכבה הקטנה" של המלך במיטתו:

"[...] חוץ מזה שוררת שם צחנה בלתי נסבלת של זיעה ובושם וסירי שתן שלא פונו, והיא הגיעה לשיאה בחדר השינה של המלך, שאליו נדחקתי אחרי לוזאן יחד עם כל החצרונים, השרים, המרשלים של צרפת, הנסיכים והנסיכות, לראות את אדוננו אומר את תפילת הערב ומופשט מבגדיו, לצלילי מוזיקה שמימית של לולי. הגברות נפנפו בקדחתנות במניפותיהן, כמו ציפורים שמנות שמנסות לשווא לעוף. הן נחנקו במחוכיהן, המסכנות, וכרעו תחת ערימות הבד שהשתלשלו מכתפיהן וממותניהן. כבר שכחתי, פרובינציאלי שכמוני, את כל החצאיות העליונות והתחתונות שדורשת אופנת החצר, את שתי תחתוניות המשי, 'הסודית' ו'השובבונת', ושמלת הקטיפה שמעליהן, 'הצנועה', אשר אורך השובל שלה מעיד על מעמד גבירתה [...] את המלך עצמו כמעט שלא ראיתי מרוב הדוחק. הבחנתי רק בפנים לבנות כסיד [תוצאה של איפור באבקה, ע.ב.] ובפיאה אדירה, מאלה שכדי להכינן צריכים גדודי הספרים של עושה-הפיאות המלכותי לפשוט על ראשי תושביו של מחוז שלם [...]"  (עמ' 31-32).

הנה כי כך פוגשים הקוראים את הפן "ההיגייני" הידוע של המלך לואי ה-14 וכן את הטקסים וגם את פירוט בגדי הנשים דאז בפריז.

נשוב אל מערכת היחסים יוצאת הדופן של האם ובתה. דווקא כשנפגשו ושהו ביחד הן לא הסתדרו ביניהן כלל וכלל, ופרצו ביניהן מריבות. ואילו בתקופות בהן היו רחוקות זו מזו, היתה האם, לפי מכתביה, חולת אהבה של ממש. אגב, פרנסואז עצמה חטאה בתפקידה כאם. היא השאירה את בתה הבכורה אצל אימה במשך שנותיה הראשונות, וזו שלחה אותה להתחנך במנזר בסופו של דבר.

המכתבים העיקו מאוד על פרנסואז, שהיתה חייבת לענות עליהם – ואלו, כאמור, נשרפו בסופו של דבר על ידי אחת מבנותיה. אולם אליבא דרצ'קובסקי היא הגיעה למסקנה שאימה כלל לא אהבה אותה:

"היא לא אהבה אותי, היא אהבה אותי רק רחוקה, היא אהבה להפציר בי לבוא, לייחל לי, להתחנן למה שאי-אפשר, להפשיר את קרירותי, להתגבר על מכשולַי, לפתות אותי, להקסים אותי [...] הו, המכתבים... הם לא היו בשבילה דרך להעביר את האהבה, לא, הם היו האהבה עצמה, לב שפועם פעמיים בשבוע, מצפה תמיד לתשובה שתגיע, שואב לתוכו את החיים כולם, יונק כל מה שראו העיניים ושמעו האוזניים, קוצב את כל המחשבה ואת עצם הקיום... בכלל לא הייתי נושא האהבה הזאת, הייתי רק המושא שלה." (עמ' 320)

רבים חקרו וכתבו על מערכות היחסים בין אֵם ובת. והנה עוד רומן בנושא זה, המשלב בתוכו עדות אותנטית מימים ימימה.

* * *

נתי טוקר

ניר טויב, האיש שחשף את המיספרים שמאחורי הסיאוב ברשות השידור, לא זכה לראות את המהפכה

תחילת שידורי תאגיד השידור אתמול היו רגע מכונן: מאבק אזרחי ניצח את הממסד המסואב, והשכל הישר ניצח את הטירוף והמניפולציות. כעת חובת ההוכחה מוטלת על אנשי התאגיד.

הבמאי הדוקומנטרי ניר טויב הגיע לפגישה שלנו עם קלסר עב כרס. "תשמע, זו פשוט שערורייה," הוא חזר ואמר. בתוך הקלסר שהחזיק היו מסמכים שמעולם לא נחשפו: כל הדו"חות הכספיים של רשות השידור, שנה אחר שנה, עד 2011, השנה שבה נפגשנו. הדו"חות הללו, שפורסמו ב"דה מארקר" כמה שבועות לאחר מכן, סיפרו את הסיפור המלא של הסיאוב שפשט ברשות השידור: סכומי כסף אדירים שמוזרמים ללא סיבה להוצאות שכר מנופחות, בעוד שהמסך נותר כמעט ריק מתכנים.

אך בפגישה בינינו העדיף טויב לדבר על נושא אחר: הוא ניהל קרבות בשתי חזיתות,  הראשונה היתה רשות השידור, אך השנייה, החשובה ומעוררת ההשראה, היתה חזית סרטן הריאות שתקף אותו. הרופאים נתנו לו שלושה חודשים לחיות, אך טויב התעקש. הוא נאבק בדרכים יצירתיות, למד את החומר ופיתח טיפולים אישיים שסייעו לו. הוא חי ארבע שנים נוספות אחרי האבחנה, וסיפור מאבקו במחלה תועד בסרט "ובחרת בחיים". טויב נפטר ב-2013.

גם בחזית רשות השידור היה טויב אחד הלוחמים הבולטים, בעיקר בעבודה שביצע מאחורי הקלעים, נגד ההתנהלות המסואבת של הרשות. הוא ראה כיצד מאות מיליוני שקלים, שהיו אמורים לסייע לו ולחבריו ליצור עוד סרטים דוקומנטריים מצוינים, נבלעים במנגנוני השכר המנופחים של הרשות.

טויב וידידו הבמאי אורי רוזנווקס ניווטו חלק מהמהלכים המשפטיים והתקשורתיים נגד הרשות מטעם ארגוני היוצרים, ובסופם הצליחו לכפות על הרשות לעמוד בהוראות החוק ולהשקיע כ-180 מיליון שקל בשנה בתוכן ישראלי.

זה עזר חלקית. רשות השידור המשיכה להתנהל באופן מופקר, וחלק מהכסף, כך חושדים במשטרה, הוזרם בסוף למקומות אחרים.

טויב לא זכה לראות את זה קורה. הוא גם לא ראה את עשרות הקולות הקוראים וההצעות ליוצרים ישראלים שיצאו לדרך בחודשים האחרונים, להפקת תוכניות לשידור הציבורי במאות מיליוני שקלים.

המלחמה שטויב הוביל יחד עם חבריו היוצרים, ולצידם ארגון העיתונאים, עמותת הצלחה וגופים רבים נוספים, היתה אחד הגורמים המשמעותיים למהפכה בשידור הציבורי. תחילת שידורי התאגיד אתמול היתה רגע מכונן: מאבק אזרחי ניצח את הממסד המסואב, השכל הישר ניצח את המוח המניפולטיבי, והשפיות ניצחה את הטירוף. רפורמה דרמטית, גם אם טראגית למאות עובדים מפוטרים, יצאה לדרך, על אף כל ניסיונות הפגיעה החוזרים ונשנים בה.

אף אחד לא האמין שרפורמת הסגירה-פתיחה בשידור הציבורי תצא לפועל. היא אירעה כתוצאה משורת נסיבות שהתחברו כולן באורח פלא. תרמה לכך המחאה החברתית ב-2011, שיצרה קולקטיב כלכלי-חברתי, אך התגבש והתעצם בעיקר בעקבות הזעם הציבורי על אגרת רשות השידור.

תרם לכך שר התקשורת דאז גלעד ארדן, שהיה נחוש להביא רפורמה חברתית כמו קודמו, איש רפורמת הסלולר ושר האוצר כיום, משה כחלון, ולחתור לקדמת הבמה כמוהו. בתוך המערכת הפוליטית נוצר דיל לא ברור בין ארדן לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמנם טען בדיעבד כי עניין התאגיד "חמק לו", אבל בזמן אמת ניאות לקדם את החוק של ארדן.

סייע בכך המפיק רם לנדס, שעמד בראש הוועדה שהמליצה על מודל של סגירה-פתיחה, אף שידע כי הריקושטים מבעלי העניין יחזרו אליו, כפי שאכן אירע. היה שם גם מישנה ליועץ המשפטי לממשלה אסרטיבי ונחוש, אבי ליכט, שראה את החשיבות בחוק והרחיק עוד יותר את הדרג הפוליטי מהתוכן. וכן, גם לחץ תקשורתי בלתי-פוסק ב"דה מארקר" לפתור את כשל השידור הציבורי.

כל אלה מלמדים שברגע האמת, עם לוחמים חברתיים נחושים ועם מוטיבאציה בדרג מקבלי ההחלטות, אפשר לקדם בישראל מהלכים חיוביים רבים. אבל עוד לא נאמרה המלה האחרונה: על תאגיד השידור החדש עדיין מוטלת החובה להוכיח כי הוא אכן הפתרון המיוחל לשידור ציבורי יעיל, עצמאי, חדשני ונאמן לאינטרס הציבורי.

[ציטוט]

* * *

תקוה וינשטוק

חדרים / ישראל 2016

תסריט ובימוי: איתן גרין

"חדרי הבית" שיצא עתה לאקרנים הוא סרטו השביעי של הבמאי איתן גרין. סרט נוגע ללב. במתח מהול בדאגה מלווה הצופה את חייה משפחה ישראלית ומטפח כלפיה רגשי אהדה, במיוחד כלפי הבן הצעיר.

"חדרי הבית" מספר על אדם נורמטיבי, בעל חלומות לא-מציאותיים, המכניס את עצמו ואת בני משפחתו למצב טראגי. תופעה שכיחה למדי בישראל ובעולם.

אברם נאווי (השחקן יובל סגל), קבלן ירושלמי, מקים וילה מרווחת לו ולמשפחתו הקטנה – אשתו דסי ובנו היחיד דורון בן ה-14. הבית מגשים את חלום חייו של אברם. גם הבן, דורון (עידו זייד) מטפח חלום: להצליח בנבחרת של בית הספר בכדורסל ולצאת לתחרות במינכן.

הכול שפיר לכאורה, אך עד מהרה מתגלים בקיעים בחדרי הבית. בני הזוג במשבר יחסים  והרעיה (אסנת פישמן) לוקחת פסק זמן ונוסעת לרומניה להרהר במצבה. דורון המתבגר מתגלה כסהרורי, משוטט בלילות ופוגע בלי דעת באנשים שהוא נתקל בהם.

הציר שעליו סובב הסרט: אברם בנה את הווילה בלי שהיו לו מספיק משאבים. הוא שקוע בחובות עד צוואר. הבנק מאיים להפקיע ממנו את הבית, הנושים שהוא חייב להם כספים תובעים, והפועלים, ערבים כולם, רודפים אחריו שישלם את שכרם.

אברם מוכר את מכוניתו אבל הכסף שקיבל אינו אלא  טיפה בים החובות. הפועלים צרים על ביתו יומם וליל עד לסכנת חיים. הוא נמלט עם בנו לבית הצפוף של גיסו. אברם מסתיר מאשתו דסי את חומרת המצב, וכשסוף-סוף הוא אוזר עוז לגלות, היא חושבת שזו בדיחה גרועה. תמיד אמר שהכול בשליטה.

הסרט מטפל ברגישות במילכוד הפיסי והנפשי שדורון נקלע אליו. מרוב לחץ הוא מידרדר במשחקי הכדורסל וחושש מאוד שיימנע ממנו להשתתף בתחרות בחו"ל. אבל יחסי האב-הבן  מתהדקים. אברם מתחיל לצפות במשחקים החשובים לדורון, ולעודד אותו.

לפתע מוצא דורון את אביו מחוסר הכרה, ספק חי, אחרי שבלע מלאי כדורים. הנער הסהרורי, שלא טופל בידי מומחים, הופך עתה לגבר אחראי. שופך מים על אביו לעוררו להכרה, מנסה לדובב אותו, ממריצו להקיא את הכדורים ומזעיק עזרה. אברם נלקח לבית חולים ומוחזר לחיים, והפועלים חוזרים לרדוף אחריו. הם מתרוצצים בחדרי הבית ומוצאים אותו על הגג כשרגלו האחת מעל למעקה וברגע האחרון מצילים אותו מהתאבדות. עדיף אדם חי שיפרע את חובותיהם מאשר קבלן מת.

דסי ממהרת לחזור לארץ, חוזרת לבעלה, מטפלת בו במסירות, מעודדת אותו לצאת מדירת הקרובים ולשכור דירה. משכורתה כאחות תספיק לדירה. קאט.

סביר להניח שהווילה נמכרת, הנושים מקבלים את שלהם, המשפחה מתחילה להשתקם ודורון יוצא לתחרות הנחשקת. הצופים, שעברו חווייה, נושמים לרווחה, המצוקות הקשות מסתיימות. למשפחה, בייחוד לנער האומלל, יש תקווה. השחקנים – בעיקר הגברים – מעולים. יובל סגל אמין בתפקיד האב, סמיל (ג'מיל חורי) הפועל מרשים ועידו זייד הנו תגלית מבטיחה.  

אך ביציאה מהקולנוע מתעוררת המחשבה שאין כאן גזירה משמיים. אברם הוא שניתב כך את חייו, הווילה הנה החטא הקדמון. אסור היה לבנותה, ואם כבר נבנתה, היה עליו להיפטר מיד מהחלום שהפך לחלום בלהות. אבל אברם מוכן להתאבד, פעמיים, ולא למכור. והרי אם יתאבד לא יזכה ליהנות מהבית וגם אשתו ובנו לא ייהנו ממנו – הוא לא יישאר ברשותם! אך כידוע, לרוב אין  החיים מתנהלים לפי ההיגיון...

בסרט משורבב קטע מרגיז מאוד. בשיעור היסטוריה לומד דורון על השואה ומרבה להרהר בה. אביו מכין לו, לבקשתו, דגם של מחנה השמדה. הקרובה שבביתה מצאו מחסה סבורה שהמבנים אפורים ועצובים מדי ומציעה לבנותיה לצבוע אותם, והילדות צובעות את מחנה ההשמדה בתכלת ובוורוד עליזים. האם נראית ילידת הארץ, דתית, אישה שפתחה את שערי ביתה לנזקקים – האמנם אינה יודעת  מה היו  מחנות ההשמדה? ואולי  זה מין הומור מקאברי?

* * *

יצחק הילמן

מדוע לא למדינה פלסטינית?

לכאורה נראה, שהרעיון של שתי מדינות לשני עמים הוא פתרון טוב לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמשך כבר כמאה שנים. לכן, רבים סבורים, שהקמתה של מדינה פלסטינית, לצד ישראל תביא קץ לשפיכות הדמים, ותהווה התחלה לתקופת שגשוג  ושלום לשני העמים.

זה רעיון שאולי היה מתאים לשנת 1947, בעת תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, אך הוא איננו מתאים כלל לשנת 2017. לא זו בלבד, אלא שהוא טומן בחובו סיכונים חמורים לעצם קיומה של מדינת ישראל.

אפילו מדינה פלסטינית קטנה, על מחצית השטח שהרשות הפלסטינית דורשת, תביא לכניסה מיידית של מיליון עד שני מיליון פליטים לתוכה, מבלי שניתן לעצור הגירה זאת. אלה יהיו לא רק פליטים פלסטיניים, אלא גם מהגרי עבודה ירדנים, סורים, עיראקים, כורדים, אפגנים, פקיסטאנים, איראנים ותימנים. מהגרים באשר הם, פונים להיכן שיש להם יותר פרנסה ויותר ביטחון אישי. ההגירות של אפריקנים וסורים לאירופה, ואריתריאים ואחרים לישראל, הם ההוכחה לתופעה נפוצה זו בתקופתנו.

במדינה הפלסטינית, אם תהיה, צפויה אבטלה קשה. גם אם ייבנו בה עוד עיר כמו רואבי או אפילו שתי ערים כאלה. מפעלי בנייה אלו יכולים לספק עבודה בקושי לחמישים אלף פועלים. שאר מבקשי העבודה, יסתובבו בחוסר מעש בערים הפלסטיניות, ויהפכו עד מהרה לטרוריסטים, או שיהפכו  לשב"חים על שטח ישראל.   

השב"חים החדשים האלה יצטרפו לאפריקנים הבלתי חוקיים שבדרום תל-אביב, ירושלים נתניה וחיפה. לא תהיה כל דרך לעצור בעדם. גם אם נסגור את כל הגבול עם המדינה הפלסטינית בגדר,  הם יישארו בישראל, ובמקרה הטוב יורחקו למדינה הפלסטינית, שתהפוך למעשה למחנה פליטים אחד גדול. כאשר ישראל תצא נגד זרם מהגרים זה, שמאיים על ביטחונה וקיומה, כל העולם יטען שגם על ישראל לשאת בנטל קליטת המהגרים, בדומה לגרמניה ואחרים.   

לכן, המשמעות האמיתית שמסתתרת מאחורי הוויכוח על הקמתה של מדינה פלסטינית, הוא לא רק עצם הקמתה של המדינה הפלסטינית בת שני מיליון התושבים, אלא האיום הביטחוני והדמוגרפי החמור וארוך הטווח, הכרוך בעצם קיומה.

היום חיים ביו"ש פחות משני מיליון ערבים. גם בישראל חיים שני מיליון ערבים ושישה וחצי מיליון יהודים. המשמעות היא שהיום, ללא עזה, היחס הדמוגרפי ממערב לירדן הוא 60-40 לטובת היהודים. הקמתה של מדינה פלסטינית תביא את היחס הזה מהר מאוד ל-50-50 ובהמשך ל-60-40 לטובת הערבים ואף גרוע מזה.

הפיתרון היחידי, שנראה סביר, הוא סיפוח יהודה ושומרון בשלמותם לישראל, תוך הענקת תושבות לכל ערביי יהודה ושומרון. בטווח הארוך, ייתכן כי יקבלו גם אזרחות ישראלית, אלא שתהליך כזה הוא הדרגתי ואיטי ובינתיים גם ישראל תגדל, תתפתח ותתעצם, ותשמור על יתרונה הדמוגרפי.  פיתרון זה הוא לא רק הטוב ביותר מבחינת האינטרס הישראלי, אלא גם עשוי להועיל לאינטרס הפלסטיני בכך שהוא ימנע מהמדינה העתידית הפלסטינית לעבור תהליכים אנרכיסטיים קשים שיביאו לקריסתה בסופו של דבר, בדומה למה שקרה בסוריה. 

באשר לרצועת עזה, שבה חיים כיום כשני מיליון ערבים, אין דינה כדין יהודה ושומרון. חיבור רצועת עזה לשטחי יו"ש, הוא מלאכותי לחלוטין, ותחילתו בהתוויית קו הגבול ב-1917 בין סיני לארץ ישראל שנקבע ע"י שר החוץ הבריטי דאז סייקס ושר החוץ הצרפתי דאז, פיקו. הראייה ההיסטורית היא, שאפילו אחרי מאה שנים, השלטון בעזה בפועל, נפרד מהרשות הפלסטינית שמרכזה בראמאללה.

ברצועה שולט מזה עשור החמאס, שהוא פלג אידיאולוגי מאירגון האחים המוסלמים המצריים. פלג זה איננו מקבל בשום אופן את מרות ה"פתח" ששולט על ערביי יו"ש. אלא שההבדלים בין עזה לאיו"ש הם לא רק פוליטיים, אלא גם אתניים ומנטליים. בעזה מתגוררת אוכלוסייה שהיא ברובה הגדול ממוצא מצרי, ושזהה בכל מאפייניה לאוכלוסייה המצרית של צפון סיני.

לכן יש להחזיר את עזה למצרים, כפי שהיתה עד מלחמת ששת הימים. זה לא רק אינטרס ישראלי. אלא פתרון אתני צודק שיתקבל בהבנה גם ע"י העולם ובסופו של דבר גם ע"י המצרים. חיבור של רצועת עזה למדינה פלסטינית, יביא להכשלת כל פתרון שעדיין אפשרי עם הפלסטינים. בנוסף, חיבורה של עזה למצרים ישחרר את ישראל גם מהנטל הכלכלי וגם מהנטל הביטחוני שהם מייצרים על כל מרחב עוטף עזה. 

אלה שמציעים לאחד מחדש את עזה לרמאללה, מציעים למעשה השתלטות חמאסית על יהודה ושומרון, תוך הפיכתה של כל שפלת החוף ומרכזי האוכלוסייה הישראליים למעין "עוטף עזה" מורחב.

סיפוח יהודה ושומרון בלבד הוא הפתרון הסביר ביותר הן מבחינת ישראל והן מבחינת האינטרס הפלסטיני. בסופו של דבר, רמת החיים של המיעוט הערבי ממערב לירדן, תהיה גבוהה בהרבה מרמתו בשאר מדינות ערב. עם  הזמן ייווכחו לדעת שמדינה היהודית והדמוקרטית היא הפתרון הטוב לאזור, הן ליהודים והן לערבים.

* * *

יהודה דרורי

אוניברסיטה פלסטינית-עברית

בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית תבוטל שירת התקווה בטקס חלוקת התעודות הערב, כדי לא לפגוע ברגשות הסטודנטים הערבים...

אני מניח שבמקום התקווה ינוגן ההמנון הפלסטיני, והאוניברסיטה העברית גם תשנה את שמה לאוניברסיטה פלסטינית-עברית (כי הרי המילה "יהודית" פוגעת ברגשות הסטודנטים הערבים...)

טראמפ כאוייב התקשורת

נמשכת המתקפה המסואבת של התקשורת בארה"ב על הנשיא דונלד טראמפ. הוא מטריף את "עיתונאי הצמרת", הוא לועג להם, הוא לא מאמין להם וברוב המקרים טוען שתקשורת זו אינה אובייקטיבית ונוטה בפירוש וללא ספק לשמאל-הליברלי-של המפלגה הדמוקרטית. טראמפ הצליח לזעזע לא במעט את אמון הציבור בתקשורת בכלל ובחדשות שהיא מפיצה בפרט (פייק ניוז...) לפיכך התקשורת פועלת בצורה הכי מלוכלכת שיש, ליצור דה-לגיטימציה לפעילות טראמפ כנשיא הנבחר של ארצות-הברית. בדרך כלל, פעילויות אלו תואמות לפרופגנדה השקרית, שעליה תמיד מתבסס השמאל, בכל מקום בעולם. יש לקוות שטראמפ יעמוד איתן מול האוייב האנטי דמוקרטי הזה ויכריע אותו בסופו של יום.

האו"ם: ישראל צריכה לדאוג לפתרון משבר החשמל בעזה

פורסם:YNET 20.05.17

המתאם ההומניטרי של האו"ם רוברט פייפר התייחס לשיבושים באספקת החשמל בעזה ואמר כי המשבר עלול להוביל להשלכות חמורות על אספקת המים ועל הטיפול בשפכים. המתאם הפציר בישראל, ברשות הפלסטינית ובחמאס לפעול לסיום המשבר, ואמר כי עליהם לדאוג לרווחת התושבים לפני שייווצר משבר הומניטרי קשה ברצועה.

במענה הרצוי לאו"ם ולנציגו ייאמר שהמשבר ההומניטרי החמור יותר צפוי מ... מאגר הטילים של החמאס בעזה, ומכיוון שעל ישראל לדאוג לתושביה, עד שאיום זה לא יוסר לא יועבר מישראל כל חשמל שהוא.

מועמדים לעצמאות פלסטינית

יותר ויותר אני משתכנע שישנם לא מעטים בין ערביי ישראל המזדהים עם הפלסטינים הזדהות מוחלטת, הם נושאים את דגליהם וסיסמאותיהם בהפגנות ושובתים להזדהות עם שביתת הרעב של הרוצחים הפלסטינים...

אני מקווה שיש אצלנו אנשים שתפקידם לזהות ערבים ישראלים אלו, כך שבבוא הזמן, נוכל להעניק להם עצמאות פלסטינית מחוץ למדינת ישראל, ב"מדינה הפלסטינית", לא נקרא לזה טרנספר אלא התחשבות הומאנית ברצון הלאומי של האנשים האלה.

השמלה של מירי רגב

מירי רגב הופיעה בפסטיבל קאן בצרפת בשמלת ערב מפוארת שעליה תמונות וצלליות של ירושלים. העיתונות העולמית, שבאופן קבוע לא משתייכת ל"חובבי ציון", קוראת לכך פרובוקציה, כי המסר על השמלה כנראה הרגיז את המוסלמים המעטים (מאוד) שנכחו בטקס (לרבות, כל החרמנים אשר פינטזו על מה שמתחת לשמלה...)

בעצם זה הרגיז  את התקשורת האנטישמית וגורמים אירופאים אחרים, שמנסים לטרפד כל מהלך ישראלי מאז ומתמיד. אז שייחנקו! לקראת 50 שנה לאיחוד ירושלים יוצאת הממשלה במסע הסברה נרחב בארץ ובעולם למען ייקלט הרעיון שירושלים היא אחת והיא רק יהודית! (מאוחדת? עוד לא בדיוק...) והשמלה הזו של מירי היא הגלימה האדומה לעיני השור המדמם האירופי.

אהוד: האם שרת התרבות מירי רגב היא אישה נורמאלית או שהיא זקוקה לאישפוז דחוף? שלא כדעתך, יהודה דרורי – הופעתה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בקאן בשמלה שבשוליה תמונה ענקית של מסגד כיפת הסלע בירושלים, מוכיחה על טמטום חמור ועל חוסר רגישות לרגשות העולם המוסלמי. ממש פרי-בשל תוצרת עצמית לתעמולה אנטי-ישראלית ולמתן נשק תקשורתי מצויין בידי אויבינו. יש לקוות שהיא משתמשת בטמפונים וכי כיפת הסלע הזהובה המודפסת בהבלטה כה רבה על שמלתה המגלומנית לא תתלכלך פתאום בכתם אדום. לא ברור אם היא פסיכית או סתם פרימיטיבית, אך שמעתי אומרים שהיא בושה וחרפה לתרבות הישראלית. אם צ'כוב היה יודע על מעשיהָ, היה ודאי מזדעזע בקברו.

* * *

משה כהן

בושה

בימים אלה קיבלה האוניברסיטה העברית החלטה מבישה, לא לשיר את ההמנון הלאומי שלנו כדי לא לפגוע ברגשותיהם העדינים של הסטודנטים הערבים. 

גם בצרפת יש מיעוט מוסלמי גדול. לא ראיתי שהם נמנעים לשיר את "לה מרסייז". אדרבא, הם שרים אותה בכל הזדמנות. 

האם אין גבול להתרפסות שלנו בפני הערבים שאינם חדלים גם יום אחד מהסתה ומטרור? מוותרים על ההמנון הלאומי שלנו כדי לשאת חן בפני הרוצחים שלנו? לא להאמין. ככל שנתרפס יותר, ירמסו אותנו יותר. 

אור לגויים

כידוע שליחותו של עם ישראל היא להיות אור לגויים. והנה זה קורה לנגד עינינו. במה הפכה ישראל אור לגויים? בחוכמה איך לבצע ציד מכשפות בלתי פוסק לראש ממשלת ישראל או לנשיא ארה"ב. והתלמידים האמריקנים עושים לא רע את המלאכה. כל מי שאינו מתיישר עם דרישתן של זהבה גלאון ותמר זנדברג להקמת מדינה פלסטינית הוא מטרה לגיטימית לציד מכשפות. גם יגאל סרנה יכול ללמד אתכם פרק ברדיפה אובססיבית של ראש הממשלה.  

זו תרומתו של עם ישראל לאנושות.

סדר עדיפויות

תופעה מזעזעת לדעתי היא תופעת מעשי הלינץ' של יהודים בידי ערבים במדינת היהודים כמעשה של יומיום. הציבור והתקשורת אינם מתרגשים ועולם כמנהגו נוהג. 

תחושתי היא שבסדר העדיפויות של מערכת הביטחון יש מקום גבוה יותר לריסוס כתובות ולניקוב צמיגים של רכבים ערביים (מה שמכונה "תג מחיר") מאשר ללינץ' הנעשה בידי המון ערבי רצחני ליהודי, אב לשבעה, הנחסם ונלכד על ידי אמבולנס ערבי.

האם לכך נועד אמבולנס?! 

בארה"ב, ששם נולד המנהג הנורא של הלינץ', חלפה עברה התופעה כבר מזמן. אני מניח שבכל ארץ אחרת היו זעות אמות הספים נוכח מעשה לינץ'. גם אצלנו היתה קמה מהומה אם היה נעשה לינץ' בערבי. אך לינץ' ביהודי במדינת היהודים הוא דבר שבשיגרה. 

איום ונורא!

משה כהן

ירושלים 

* * *

אלוני זמורה

סיפורים שנולדו ב"משכנות שאננים"

השבוע, ביקרתי בשכונת מכורתי, "בימין משה". היה זה לציון ל"ב שנים לאיחודה של ירושלים. אלפי בני הנוער מתגודדים בברכת אל-סולטאן, ואני, כילד בן שישים ואחת, משוטט לבדי בסמטאות השוממות של השכונה. רגשות הזעם על טדי, מתחלפים בחמלה גדולה על ילדותי המאושרת והאבודה:

סבתא, הסקוטי, אימא ואבא, החתולה זריזה, יוכבד, "מרים של הכלבים", ועוד רבים אחרים, דמויות וירטואליות של משה מונטיפיורי המכובד ואשתו יהודית לבית משפחת רוטישלד, כמו חולפות על פניי בשכונה, אחת לאחת, מלוות אותי בטיולי הרגוע ובנפשי הסוערת. אני אתם ובתוכם, בלתי נראה ורואה את כל המראות, האירועים, המאורעות והסיפורים. הנה משה מונטיפיורי עומד ברחבת הגן, למרגלות טחנת הרוח היפה, הבנויה מאבן "מיזי יהודי", בקרביה גלגלי השיניים הגדולים, הקורות והמנופים, העשויים מיקשת עץ, שהובאו מיפו על דבשות גמלים, מארץ רחוקה.

נכבדי השכונה, וסבי בתוכם, עומדים במעגל שיצרו סביבו, בריחוק מה, מפאת כבודו כמו מתפללים ומייחלים לישועה ולפרנסה שיביא, הוא משה מונטיפיורי כמו אליהו הנביא.

צלליות ארוכות של שקיעה אדומה ורכה מציפים את גגות הרעפים של השכונה. הגעתי לבית האבן הקטן של בית סבתי, הבית עם הגג המעוגל והארוך.

נזכרתי  בבור שכרה הדחפור לבניית בניין למרכז המוסיקה. במקום, היתה גינה, עץ פלפל, עץ תמר עם כפות רחבות,

מוקף במעגל של בקבוקים ירוקים, תחובים באדמה.

עצי הברוש התמירים, שאבי שתל, עדיין זקופים, צופים אל הר ציון.

בור המים, שאבי בנה מבטון

והטביע בו חותם, מגן דוד גדול. את הכול בלע הבור של הדחפור. הנה, אבי יושב בגינה, ליד שולחן עגול ולוגם כוס תה עם נענע. שעת בין ערביים, גלימה ירוקה של נוטרים וכובע של "גפיר". המקום צופה אל הר ציון, חומת העיר העתיקה ומגדל דוד. המורדות התלולים שבין החומה לכביש העולה לשער יפו מלאים אלפי כדי חרס חומים ואדומים, גדולים וקטנים.

ובברכת אל-סולטן שבגיא המולת כבשים, עזים, תרנגולות:  

בני הכפרים עוסקים בסחר חליפין.

שירת בני הנוער הבוקעת מהאצטדיון בעמק, שבין הר ציון לשכונה, מנתקת אותי מחזיונותיי. אני יורד במדרגות האבן, חוצה את שער הברזל שבחומת "כרם יהודית" ומצטרף לבני הנוער.

* * *

אוריה באר

חוויות התפילה במקומות הקדושים. שנת 1890

חיי, לא ידעתי השבוע לצחוק או לבכות, כאשר קראתי את דבריו של אחד מראשי הפלשתינאים, הטוען בלהט, כי בני עמו, שמרו תמיד על חופש הדת, ואיפשרו תפילה חופשית וללא מגבלות במקומות הקדושים.

האומנם?

הבה נביא בקיצור קטע מחוויותיו של סבא שלמה, כפי שסופרו לבתו, אימי המנוחה, וליתר דודיי  המנוחים. ובכן, סבא שלמה, צעיר חרדי נלהב, עולה לארץ ישראל מרוסיה בשנת 1890. הוא בוגר ישיבת וולוז'ין הידועה. כמו כן, בוגר מכללה למכניקה עדינה, כדי להתפרנס בארץ הקדושה ולא לחיות מ"חלוקה".

יום לאחר עגינת אנייתו ביפו, הוא  עולה ירושליימה, ושם פעמיו לעבר הכותל המערבי. נרגש כולו, הוא עומד מול הכותל  ומתחיל בתפילה ארוכה לבורא עולם. הוא מתפלל בדבקות. רבע שעה, חצי שעה, ואף יותר, ולידו שורה של יהודים המתפללים אף הם.

לפתע הוא חש דקירה בכתפו. הוא מסב פניו לאחור ורואה שוטר ערבי, האוחז ברובה ונועץ אותו קלות  שוב ושוב בכתף ובגב.

"יהודי." אומר לו השוטר בזלזול. "התפללת מספיק. יאללה, לך כבר."

הצעיר היהודי מביט בו בתמיהה.

"אבל זה מקום קדוש," הוא משיב בתמימות מה, "ומותר להתפלל כאן. כך אמרו לי. מה קורה כאן?"

"יהודי לך!" אומר השוטר בזעם, ומוסיף עוד דקירה קלה בכתפו של סבא שלמה. יהודים שמתפללים לידו, לוחשים לו באידיש, שמוטב שישמע לדרישה המעליבה ויילך. שכן התורכים והערבים שולטים כאן. אין מה לעשות.

וכך, בזעם עצור, עוזב סבא שלמה את הכותל ושם פעמיו לרובע היהודי.

למחרת היום נוסע שלמה הצעיר, היהודי חסר המנוחה, בעגלה גדולה  לחברון. מטרתו, להגיע למערת המכפלה, לעלות במדרגות, עד הפסגה ולהתפלל שם, כיאה ליהודי  חרדי, שחלם על כך מילדותו.

הוא מגיע למערת המכפלה, ומתחיל לעלות במדרגות.

שני שוטרים ערבים, חמושים ברובים מכודנים, מביטים בו באיבה. כשהוא מגיע למדרגה השביעית, הם צורחים: "יהודי עצור!"

סבא שלמה אינו מבין. במה חטא? הוא מעז ופוסע לעבר המדרגה השמינית, וכאן נדקר בכידון בחזהו.

"יהודי, עד המדרגה השביעית. לא יותר. שמעת? מה אתה טמבל?"

מאחוריו עומדים מיספר יהודים. אף אחד מהם אינו רוצה בעימות שסופו כלא ומכות. הם סבים לאחור  במורת רוח.

עד סוף ימיו, זכר סבא שלמה את אותה דקירה בחזהו וחזר וסיפר עליה שוב ושוב.

"חופש פולחן" זה שרר עד שחרור ירושלים והגדה  במלחמת ששת הימים.

אז תגידו, לחייך למשמע דברי אחד מראשי הפלשתינאים או להתפוצץ מזעם?

אהוד: דודי ה"גזען" ברוך היה אומר: "ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, מתחיל לשקר."

* * *

אהוד בן עזר

מפגשו הראשון של יהודה ראב הצעיר עם הכותל

מתוך "פרשים על הירקון", מיוסד על ספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים [בקיץ  1876 או 1875]. שוב עבר [כמו ביפו] בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

* * *

האומנם "אלוהים לשלטון בחרתנו"?

דברי פתיחה של יו"ר מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר,

בערב עיון 40 שנה שהוקדש למהפך הדמוקרטי-פוליטי

מלאו 40 שנה למהפך הדמוקרטי-ההיסטורי. לראשונה תנועת הליכוד, בהנהגת מנחם בגין, הגיעה לשלטון במדינת ישראל.

"זה הריב – לא נגמר הוא עדיין,

בין אדום ללבן-ותכול.

עוד שלם נשלם לך קין –

את נשמות צעיריך ניטול...

כי אנחנו שדיך נטענו –

בגלות, מעכו, על גרדום.

אלוהים לשלטון בחרתנו –

על לבן-ותכול – ואדום".

אלה הם שני בתים משירו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי "כולה שלי", שנכתב בשנת 1938. עברו לא פחות מ-39 שנה מאז פורסם השיר, עד שהחזון הז'בוטינסקאי הזה התגשם. תלמידי ז'בוטינסקי ובראשם מנחם בגין – הגיעו לשלטון.

ויש האומרים, גם אחרי עבור 40 שנה מאז אותו אירוע-פוליטי רב חשיבות – כי הגיעו לממשלה, למשול, אבל לא כל-כך לשלטון ולמשילות...

אנחנו נמצאים השנה בפני שורה של תאריכים עגולים, היסטוריים, כגון: 50 שנה למלחמת ששת הימים ולשיחרור חבלי מולדת ובראשם ירושלים, 100 שנה להצהרת בלפור, 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון בהנהגת הרצל, וגם – 40 שנה למהפך השלטוני במדינת ישראל, המהפך – כביטוי שנכנס ללקסיקון הפנתיאוני של המדינה, ביטויו כמובן של חיים יבין, שפניו כה עגומות היו כשנאלץ לבשר את קץ שלטון המערך.

קראנו לערב הזה "דמוקרטיה בפעולה" – כי דומה שהיה זה האירוע הפוליטי-דמוקרטי בה"א הידיעה, עד היום! דמוקרטיה שבאה לידי ביטוי - הלכה למעשה. אירוע שמוקדו היה בבניין הזה, כאן ב"מצודת זאב", על כל קומותיו, זה הבניין ההיסטורי של התנועה הרביזיוניסטית ובית"ר, ושל מפלגת האופוזיציה ה"נצחית" במשך 29 שנה מאז הקדמת המדינה – תנועת החרות, גח"ל והליכוד.

אגב, עד היום יש מאנשי שמאל, המוזמנים ליטול חלק באירועי מכון ז'בוטינסקי, שמתוודאים בבואם: "זו פעם ראשונה שכף רגלי דורכת בבניין הזה..." דומני, שהשר לשעבר משה שחל כבר פקד את הבניין הזה קודם לכן...

הערב הגדול לפני 40 שנה בדיוק, ואם תרצו הלילה הגדול, התמקד במיוחד בקומה הידועה בשם "אולמי עצמאות". כיום היא ריקה לחלוטין, בלתי שמישה – בעתיד הלא-רחוק היא תיהפך למוזיאון חדש המוקדש לזאב ז'בוטינסקי ומורשתו.

17 במאי 1977 הוא מסוג התאריכים, שרבים, ותיקים כמובן, זוכרים אותו תמיד, זוכרים היכן היו באותו ערב היסטורי, כשהושמע המידגם הכה-קולע בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה קיים אז, ובימים אלה, בעיתוי כמעט-סמלי, חל גם בו מהפך – הוא הוחלף בתאגיד.

איפה אני הייתי באותו ערב? - על משמרתי במערכת החדשות של עיתוני, העיתון הנפוץ ביותר אז – "מעריב". לקראת המידגם, עיני כול עובדי מערכת החדשות היו נשואות למסך הטלוויזיה, בשחור לבן, שהיה מוצב במערכת. קריאות "וואו" גדול יצא מפי כולנו. לפתע עשרות זוגות עיניים נדהמות ננעצו בי. אני, הרביזיוניסט הימני, מי שד"ר הרצל רוזנבלום המנוח כינה פעם: "חבר חרות מספר אל"ף," כאילו אני הוא ה"אשם".  אני האחראי לזעזוע הגדול שיעבור עתה על המדינה. כולם כמובן חשבו על מה שצפוי לנו מעתה – תוהו ובוהו, מלחמה, ומה לא.

שימו לב: בעיתון שנוסד על-די בכירי העיתונאים, יוצאי התנועה הרביזיוניסטית, הלם ותדהמה השתררו בין רוב עובדיו, עיתונאים כעובדים אחרים. עברו עוד כמה דקות עד שהכול חזרו בלית ברירה לעבודתם, למלאכת הכנת הגיליון ההיסטורי, שבישר – והפעם גם על פי תוצאות האמת – על מהפך.

למחרת – הכול נהרו כמובן לזירת ההתרחשות העיקרית – מצודת זאב. גם אני. איש לא עצר בעדי כשעליתי לקומה ה-14. כזכור, חבר-הכנסת מנחם בגין הגיע למצודה, לאולם עצמאות, עוד קודם לכן בשעת לילה מאוחרת, אבל רק לאחר שהשתכנע, שהמדגם של יבין לא טעה. "הליכוד כוח 1" בראשותו אכן זכה בבחירות. היו שם המוני פעילים, חברי "המשפחה הלוחמת", ובראשם כמובן עזר ויצמן, כל אמצעי התקשורת. כולם קיבלו פניו והוא נשא נאום שבו "נאלץ להודות" שאכן הוא נבחר לראשות הממשלה.

כאשר אני הגעתי למצודה, בגין וראשי התנועה היו בקומה 14, המתנשאת מעל כל תל-אביב. זה היה המגדל הראשון, לצד מגדל שלום, בעיר העברית הראשונה, באותו זמן. 

נכנסתי לאולם, מלווה בצלם "מעריב" שמוליק רחמני, ומיד מצאתי עצמי עומד מול מנחם בגין, שפניו קרנו מאושר.

"עשינו את זה," – אמר לי כשהוא מחבקני. "מה חבל שאביך לא זכה לכך..."

שימו לב לביטוי: "עשינו את זה." ביטוי כה דמוקרטי, כה מצטנע, כאילו אני שווה לו, למנהיג התנועה, לראש האופוזיציה, בעשיית המהפך...

הביטוי "40 שנה" היה שגור על שפתיו של מנחם בגין מאוחר יותר בהקשר אחר: בהקשר של מלחמת לבנון הראשונה כשאמר – "ותשקוט הארץ 40 שנה."

40 שנה בדיוק חלפו מאז העם – לא אלוהים – לשלטון בחרנו. האם הארץ שקטה? האם אי פעם תשקוט? תם עידן שלטון מפלגה אחת, מפא"י, ביישוב ובמדינה, 40 שנה שבהן הליכוד היה צריך להוכיח את זכותו ויכולתו לשלוט, אבל זהו כבר סיפור אחר וגדול.

* * *

אורי הייטנר

1. על נשמתה ודמותה של התנועה

דברים במועצת תק"צ 18.5.17

זמן רב לא עמדתי על הבמה הזאת, אולם בשנות ה-90, שנות המאבק על הגולן, הרביתי להופיע כאן כנציג קיבוצי הגולן, בפני מרכז התק"ם, ולהביא את דבר החברים בגולן.

לא אחת שאלו אותי חבריי, למה אני מתעקש? למה אני משקיע כל כך הרבה, בפלח קטן כל כך באוכלוסייה הישראלית, שמשקלו במשאל עם על הגולן אפסי ושתמיכת מרבית חבריו בנסיגה כמעט מובטחת?

תשובתי היתה, שאני מודע לכך, אך איני עושה זאת כתושב הגולן המשכנע ציבור מצביעים, אלא כחבר קיבוץ הנאבק על נשמתה ועל דמותה של תנועתי.

כך אני חש גם היום. תושבי הגולן מצויים בעיצומם של אירועי היובל, אירועים רבים ומגוונים, לאורך שנה שלמה. בעוד כחודש נחגוג את היובל בעצרת רבתי, בהשתתפות נשיא המדינה, המייצג בנוכחותו את כלל אזרחי ישראל. מה כל כך חשוב לנו, לקבל גם את הוקרת התנועה הקיבוצית?

וגם כאן, אני חש שיותר משהדבר חשוב לי כתושב הגולן, הוא חשוב לי כחבר בתנועה הקיבוצית. בקיום הוועידה בגולן, מצדיעה התנועה הקיבוצית לקיבוץ, להתיישבות, לרעיון הקיבוצי, לתנועה הקיבוצית, שחוללה את אחד ממפעלי ההתיישבות החשובים והמוצלחים ביותר בתולדות הציונות, ולבטח את מפעל ההתיישבות הקיבוצית המוצלח ביותר שנוצר אחרי קום המדינה.

מפעל ההתיישבות בגולן הוא בראש ובראשונה מפעל של התנועה הקיבוצית. הוא צמח מיוזמה של קיבוצי הגליל העליון מיד לאחר המלחמה. הוא החל בהתיישבות חלוצי מרום גולן בעלייקה חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה. ארבעת היישובים הראשונים בגולן היו קיבוצים; החלוץ לפני המחנה.

במשך כמעט עשרים שנה, לאחר קום המדינה, התנועה הקיבוצית הייתה בבצורת התיישבותית. אף תנועה לא הצליחה להקים קיבוצים, גם לא בשעה שהוקמו מאות מושבים בגליל ובנגב. מפעל ההתיישבות בגולן פתח עשור של התיישבות קיבוצית, בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, ובאותה תנופה – גם בגליל, בנגב ובערבה. יש לתנועה הקיבוצית מלוא הסיבות לגאווה על המפעל הזה, וכל הסיבות שבעולם לציינו ולחגוג אותו בוועידה, המוקדשת לקיבוץ וציונות.

מפעל ההתיישבות הקיבוצי בגולן, היה של שלוש התנועות. הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים דחפו להתיישבות והובילו אותה, אך גם הקיבוץ הארצי, הגם שהיתה בתוכו מחלוקת, נטל בה חלק חשוב מאוד. הדבר בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, במעשה ההתיישבותי – בהקמת שניר, גשור ונטור. אך בנוסף לכך, חשוב לציין ולזכור, שנציגי מפ"ם והקיבוץ הארצי בממשלה ובוועדת השרים להתיישבות, היו שותפים מלאים להחלטות על יישוב הגולן. איני מדבר על אחריות משותפת מעצם ישיבתם בממשלה, בדומה לאחריותם להתיישבות בבקעת הירדן למרות שהם התנגדו לה. אני מדבר על שותפות כמי שתמכו תמיד, ללא סייג, בכל ההחלטות על ההתיישבות בגולן בעשור שבו המערך היה בשלטון – ובעשור זה הוקם רוב מניינו ובניינו של מפעל ההתיישבות בגולן.

טועה ומטעה מי שנאחז ב"נוסחת גשור" ש"יישובינו לא יהיו מכשול לשלום," כבעלת משמעות. הרי איש ממתנגדי הקמת גשור לא תמך בהקמת הקיבוץ בעקבות הנוסחה הזאת, ובצדק לשיטתו, כי הוא ידע שההחלטה להקים יישוב, להכות שורש, לשלוח אנשים לבנות את בתיהם, את משפחותיהם ואת חייהם בגולן משמעותי לאין ערוך יותר מכל ערימת מילים. גם תומכי ההתיישבות הבינו זאת, ולכן היו מוכנים לשלם את מס השפתיים הזה. לבוא היום, אחרי 45 שנים, כאשר חלוצי גשור הם כבר סבים לנכדים, ולהיאחז בנוסחה העבשה הזאת, זה... תסלחו לי, קצת מגוחך.

פתחתי בתקופת המאבק על הגולן, ובו אסיים. אין כמעט שבוע שבו לא אומר לי מישהו שבזמן המאבק על הגולן הוא היה נגדנו, בעד הנסיגה, והיום הוא מודה בטעותו ובצדקתנו. "איזה מזל שעמדתנו לא התקבלה," הוא אומר לי. היום ברור לכל, שמשמעות עקירתנו מהגולן, היתה מסירת הגולן למשרפות של אסד, והבאת דאע"ש וג'בהת אל נוסרה אל חופי הכינרת ואל גדת הירדן. האסון הזה נמנע בזכות קיומה של ההתיישבות בגולן.

לתנועה הקיבוצית יש זכות ראשונים בהתיישבות בגולן. ההתיישבות בגולן הוכיחה, שגם אחרי קום המדינה, לא רק טנקים ומטוסי קרב, אלא בראש ובראשונה מתיישבים וחלוצים מעצבים את גבול המדינה.

את ההצלחה הזאת ראוי שנחגוג, במלאת יובל להתיישבות בגולן, לצד חגיגת 80 שנה לחומה ומגדל.

2. לפני שיירצח חייל חרדי

ניתוח בראיה רחבה של תופעות ההקצנה וההסלמה של המאבק שמנהלים זרמים חרדיים נגד הגיוס לצה"ל, יוצר פרספקטיבה חיובית ואופטימית. מדובר במלחמת מאסף של מיעוט קנאי, כנגד תהליכי עומק של ישראליזאציה בחברה החרדית, שבאים לידי ביטוי בגישה פטריוטית, בניסיון להתחבר לחברה הישראלית ולסמליה (למשל, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל), בעלייה משמעותית של הצטרפות למעגל העבודה והפרנסה, בפנייה של חרדים וחרדיות להשכלה ואפילו בגיוס לצה"ל. לפני שלושים שנה לא היה אפשר לדמיין התקפות אלימות על חיילים חרדים, כיוון שלא היו חיילים חרדים. עם כל הזעם על תופעות ההקצנה, כדאי לבחון את התהליך בפרספקטיבה רחבה, ולראות את התמונה המלאה, שהיא הרבה יותר חיובית מכפי שנדמה.

אולם אין בדברי ההקדמה הללו כדי להמעיט בחומרת ההקצנה ובסכנותיה. ההיפך הוא הנכון. לא אחת, דווקא קבוצות קנאים פנאטיות מובסות – הן מסוכנות יותר. התופעות שאנו חווים בחודשים האחרונים, ובעיקר – ההסלמה המתמדת שלהם, עלולות להידרדר לשפיכות דמים, לא פחות, אם המדינה לא תתעשת ותדכא את הקנאים.

ההקצנה אינה רק בגילוי האלימות, הפיסית והמילולית, אלא גם במהות המאבק. מדובר במאבק אלים נגד גיוס חרדים לצה"ל, כאשר אין גיוס חרדים לצה"ל (יש התגייסות מבחירה, אך לא גיוס בחוק). אדרבא, הממשלה הנוכחית גנזה, למרבה הצער, את חוק ה"שוויון בנטל" (שם מכובס, כי הוא היה עדין רחוק משוויון, ובעייתי כי הוא הציג את הזכות הגדולה לשרת את המדינה כ"נטל") שנועד לצמצם את תופעת ההשתמטות, ונתנה גושפנקא רבתי להשתמטות. ודווקא אז הוחרף והוסלם המאבק.

המצב הקיים, הוא שהחרדים המועמדים לגיוס הולכים לצו ראשון ומקבלים פטור. מה שקרה, הוא שהפלגים הקיצוניים החלו להחרים את הצו הראשון, וכתוצאה מכך, חרדים שלא הגיעו לריטואל הצו הראשון וקבלת הפטור, נעצרו כעריקים. כתוצאה מכך, המחאה היא נגד המעצרים, שהם "גיוס בכפייה". כלומר, הרבנים של הפלגים הקיצונים אוסרים על תלמידיהם את "ביטול התורה" של הגעה ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור במהלך של דקות ספורות, ובמקום זה שולחים אותם לבטל תורה בהתפרעויות והפגנות אלימות של ימים ולילות לאורך שבועות וחודשים.

ההסלמה באה לידי ביטוי בהפגנות אלימות, חסימת צירים מרכזיים, שריפת בובות של חיילים, ההסתה הפרועה בלשון שלוחת רסן נגד ראש אכ"א האלוף מוטי אלמוז והתופעה החמורה והמסוכנת מכל היא האלימות הפיזית נגד חיילים, ובפרט נגד חיילים חרדים. הקסבה של מאה שערים הפכה אזור עוין, שחייל צה"ל הנכנס אליו מסתכן כאילו נכנס לקסבה של שכם.

הפעולה האלימה נגד החיילים החרדים, שהחלה בכינויי גנאי ("חרדקים"), נמשכה בשיימינג והשפלה וכבר הגיעה לאלימות פיזית וניסיונות לינץ', נובעת מפחד – הפחד מפני התגברות גל ההתגייסות מרצון של צעירים חרדים לצה"ל, שעלולה להפוך אותם לגיבורים ומודל לחיקוי בקרב הילדים והנוער החרדיים. כנגד ה"סכנה" הזאת נלחמים הפורעים, והדבר עלול להגיע לשפיכות דמים. עדיף שגורמי אכיפת החוק יתעוררו עכשיו לשים קץ לתופעה, (כולל מעצר מנהיגם של הקנאים הרב אויערבאך) ולא יעשו זאת אחרי הרצח הראשון של חייל חרדי.

3. צרור הערות 21.5.17

* לחסוך את הבושה – אהוד בן עזר מייחס את העובדה שטראמפ, כמו קודמו אובמה, לא ינאם בכנסת, בעת ביקורו בישראל, לאי ההכרה בירושלים כבירת ישראל. איני מסכים עם הערכה זאת. עובדה – שני נשיאים בעבר, קרטר ובוש הבן, נאמו בכנסת. בוש היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל מכל הנשיאים, אך גם הוא לא הכיר בירושלים ונאם בכנסת. קרטר היה הנשיא העוין ביותר לישראל מכל הנשיאים, ובו בוודאי אין לחשוד שהכיר בירושלים, ואף הוא נאם בכנסת.

יהיה המניע אשר יהיה, טוב שהם אינם נואמים, וזאת מסיבה אחרת. בשנים האחרונות, נאומי מנהיגים זרים בכנסת הפכו לביזיון. ח"כים רודפי רייטינג בכל מחיר, קיצונים וחסרי אחריות, משמאל ומימין, ניצלו את המיקוד התקשורתי באירועים אלה, כדי להשתולל ולהפריע לאורח בקריאות ביניים. אין ספק שכך היה קורה גם בנאומים של טראמפ ואובמה, אילו התארחו בכנסת. עדיף לחסוך ממדינת ישראל את הבושה.

[אהוד: בהתרשמות ראשונה אתה צודק, אך במחשבה נוספת, נשיא או ראש-ממשלה זר שמוזמן לנאום בכנסת ישראל צריך לקבל את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית גם כשהיא נשמעת חצופה לפעמים ומחייבת הוצאת ח"כים מן האולם. אם אני זוכר נכון הוציאו את ח"כ גאולה כהן מאולם המליאה לאחר שהפריעה בעת נאומו ההיסטורי של  סאדאת. אנחנו אולי לא כל כך מנומסים אבל  אנחנו לא עדת גלמים כמו בקבלות פנים בממלכת סעודיה העורפת ראשי פושעים או בנתב"ג עם טראמפ החושש מהשמש].

* איפה מותר להתנחל – אחת התופעות החברתיות היפות ביותר בחברה הישראלית, היא הגרעינים החברתיים/אידיאולוגיים של צעירים חדורי רוח שליחות ואמונה בדרך, המתיישבים בערי הפיתוח, בפריפריה הגאוגרפית ובפריפריה החברתית (כלומר גם באזורי מצוקה במרכז הארץ) בונים שם את ביתם ומשתלבים כאזרחים פעילים בקהילה ובעיקר במערכות החינוך שלה. קבוצות אלו הן חילוניות ודתיות, מן השמאל הציוני והימין הציוני. גרעינים תורניים של הציונות הדתית, תנועת "דרור ישראל" של בוגרי הנוער העובד והלומד, תנועות הבוגרים של "השומר הצעיר", של "מחנות העולים", של מעגל הקבוצות השיתופיות, של תנועת "תרבות" ועוד.

השר אורי אריאל ראוי לכל שבח על שעשה מה שלא עשה איש מקודמיו – נרתם במרץ לסייע למהלך החברתי החשוב הזה, ללא אפלייה, כפי שמעידים גם הגרעינים החילונים והשמאליים.

מבקר המדינה חשף ליקויים בתקינות קבלת ההחלטות של השר בנדון. לשם כך קיים מוסד מבקר המדינה, וכעת יש לתקן את הליקויים כדי לשמור על כללי המנהל התקין. חבל שמבקר המדינה ממשיך את דרכו של קודמו, בצביעת הביקורת בצהוב לצרכי רייטינג, כמו הדיבור על "מקורבים", כאילו השר העביר תקציבים ציבוריים לכיס מקורביו; טענה חסרת שחר.

כצפוי, סתיו שפיר ושכמותה הסתערו על הנושא כמוצאי שלל רב. בלשונה הגסה והמשתלחת, ובבורות אופיינית ואי הכרת הנושא שעליה היא מלהגת; בורות שאותה היא מנסה לכסות בדיבור מהיר שאינו מאפשר למראיין להשחיל שאלה, השתלחה שפיר בשר ובמפעל הגרעינים התורניים, ומסקנתה ההגיונית מהדו"ח היא שיש לשפוך את התינוק עם המים.

בעבר, נהגו רבים לסנוט בציונות הדתית על כך שהיא הולכת רק ליהודה ושומרון ומפקירה את הגליל והנגב, את ערי הפיתוח, את שכונות המצוקה, את המשימות החברתיות. אבל כאשר הציונות הדתית הולכת למקומות הללו, יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית, אותם אנשים יוצאים נגדה על כך שהיא "מתנחלת" בלוד. אסור, כנראה, שיהיה מנוח לכף רגלם של בני הציונות הדתית. ונשאלת השאלה: אלה שמציעים לעקור את מאות אלפי המתיישבים הישראלים ביהודה ושומרון, או בלשונם המכובסת והצינית "להחזיר אותם לארץ" – האם הם מוכנים לקבל אותם אחרי העקירה, או שהם יילחמו נגד התנחלותם בכל מקום אליו יגיעו?

* אמבולנס בשירות הלינץ' – תמונות האירוע בחווארה חד משמעיות: מדובר היה בניסיון לינץ'. הירי היה מוצדק לחלוטין. הפורע ההרוג הרוויח בדין את מותו וכך גם הפורעים הפצועים. הדבר המזעזע ביותר הוא השימוש באמבולנס לביצוע לינץ' באזרחים. זו לא הפעם הראשונה. גם מחבלים מתאבדים וחגורות נפץ הועברו באמבולנסים. עובדה זו היא עדות לברבריות של אויבינו. ואח"כ מתבכיינים שאנחנו מעכבים אמבולנס במחסומים.

* מילון עברי מוסי רזי – עברית: מאות פורעים ערבים ניסו לבצע לינץ' באזרח ישראלי. בפעולה מובהקת של הגנה עצמית, הוא הצליח להציל את חייו. אחד הפורעים נהרג. מוסי רזית: "צעיר פלסטיני נורה למוות על ידי מתנחל." מוסי רז מאתגר את אורוויל.

* בגלל אקיבוש – כמה דברים רעים שקרו אך ורק בגלל אקיבוש: מאורעות 1920. מאורעות   מאורעות 1929 ובתוכם הטבח בחברון. מאורעות 1936-1939. שיתוף הפעולה של הפלשתינאים ומנהיגם עם היטלר. דחיית תוכנית החלוקה וההתנפלות על היישוב היהודי על מנת להשמידו שנתיים וחצי אחרי השואה. פלישת צבאות כל מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע בדם את היישוב היהודי. הסירוב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל בקו הירוק ו-19 שנות טרור, הסתננות ותוקפנות על מדינת ישראל מסוריה, ירדן ומצרים. הטבח במעלה העקרבים. ירי צלפים ("משוגעים תורנים") מעל חומות העיר העתיקה לעבר אזרחים ישראליים בירושלים. הקמת הפת"ח והפיגועים נגד ישראל. התקפות חוזרות ונשנות מסוריה על יישובי עמק הירדן ועמק החולה. הניסיון להטות את הירדן וליבש את מדינת ישראל. חסימת מצרי טיראן. רשימה חלקית בהחלט. וכל זאת לא היה קורה אלמלא אקיבוש של 1967. אקיבוש משכיט.

* מה הסיבה להכחשת השואה – מה דוחף את שונאי ישראל לטירוף של הכחשת השואה וגימודה? מה גורם לאדם כמו אבו מאזן לבדות עבודת דוקטורט מקיפה של הכחשת שואה? המהלך הוא כזה. הבעייה היא קיומה של מדינת ישראל. למדינה זו אין זכות קיום. ולמה היא קיימת? כביכול בגלל השואה (שזו כשלעצמה טענה חסרת שחר). אם נכחיש את השואה, או לפחות נגמד אותה ונהפוך אותה לשולית, נעקור מן השורש את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל. וכשנעקור את הלגיטימיות, נוכל בקלות לעקור את המדינה עצמה.

מי שקורא את כתיבתו האובססיבית של רוגל אלפר נגד זיכרון השואה בישראל, יבין זאת היטב. הפשקוויל האחרון שלו בנדון, היה "ביקורת טלוויזיה" על כתבה בחדשות הערב של "כאן", שציינה 70 שנה ליומנה של אנה פרנק. ה"ביקורת" היתה על עצם הכתבה, על עצם ציון המועד. "מדובר בפולחן, בטקס יומיומי. כמו להתפלל, כמו להניח תפילין. ואם ... אתם מודעים ללולאת הזמן השואתית, אתם עלולים להשתגע מהישנותו היומיומית של יום השואה. אתם עשויים לערוג ליום אחד בשנה שיהיה יום הלא-שואה."

* מקארתיזם נוקב – ירון דקל הוביל מהפכה חשובה בגל"צ. הוא הפך תחנה חדגונית מבחינה אידיאולוגית וסוציולוגית, לתחנה מגוונת, פלורליסטית, המבוססת על ריבוי קולות ונותנת ביטוי לכל הקשת הישראלית, על הרצף הפוליטי, החילוני-דתי, והגיאוגרפי (מרכז-פריפריה). מלבד התרומה החברתית החשובה שבכך לחברה הישראלית, לשיח הישראלי, למהות השידור הציבורי – מבחינה מקצועית ועיתונאית זהו צעד נכון וחשוב. תחנה המבוססת על ריבוי קולות מעניינת יותר, עשירה יותר, מקצועית יותר.

יגאל מוסקו, ב"אולפן שישי" בערוץ השני, שיפד את דקל ב"ראיון נוקב", כפי שהתהדר הקדימון. היתה זו כתבת הקוזאק הנגזל; מי שחש שנחלתו המונוליטית חוללה. מבחינתו, הפתיחות לקולות אחרים אינה אלא "התרפסות בפני השלטון" ו"כניעה לפוליטיקאים." ובמפגן מכוער של מקארתיזם הוא חקר את דקל על רשימת העיתונאים ה"ימניים", שאותם מנה בזה אחר זה, בניסיון להטיל בהם דופי.

* כשיוצאים נגד סמל – לא בכל אירוע חייבים לשיר "התקווה". ברוב האירועים שאני מארגן וארגנתי, לא שרים את ההמנון. אוניברסיטה יכולה להחליט שלא לסיים טקס חלוקות תארים בשירת ההמנון. זאת לא הבעייה. הבעייה היא הנימוק – אי שירת ההמנון בטענה שהדבר פוגע ברגשות. "התקווה" מבטא את מהותה של ישראל כמדינה יהודית. הטענה נגד "התקווה" היא טענה נגד מה שהוא מסמל – המדינה היהודית. ונגד הביטוי הפוסט ציוני הזה צריך לצאת. כי מי שקיומה של מדינה יהודית פוגע ברגשותיו – רגשותיו חשובים כקליפת השום.

* גזענים – בתום מהדורת "מבט" האחרונה בערוץ הראשון, קמו העובדים ופצחו באופן ספונטני בשירת "התקווה". בכך הם פגעו ברגשות חלק מהציבור. גזענים!

* חדשות האופנה – ובראש החדשות – חדשות האופנה. ונשאלת השאלה: האם זה סימן לנורמליזציה או ללא-נורמליזציה?

* יודע לצטט פסוק – האזנתי לראשונה לתכניתם של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב' של תאגיד "כאן". תכנית עשירה ומעניינית; אהבתי. ודבר אחד ששבה את ליבי – קלמן ליבסקינד הוא בחור שיודע לצטט פסוק.

כוונתי ל"גשש החיוור". הדור-שלא-ידע-את, או כאלה ששכחו, או המוזרים שלא אהבו את "הגשש" – לא בטוח שהם הבינו אותו, כאשר הוא זרק "המהפך של חלפון" באייטם של ארבעים שנה למהפך. ולבטח לא הבינו את הדקוּת, כשהוא הסביר לאסף מהו "מעגל הקבוצות: מעגל אתה יודע מה זה? קבוצות לא צריך להסביר לך." והם גם לא מבינים את מה שכתבתי כאן.

אבל מי שכמוני גדלו על "הגשש" ושוחרי השפה "הגששית", לבטח התמוגגו כמוני.

[אהוד: גם אני לא הבנתי את הציטוטים שלך, ואני מעריץ של הגששים].

* ביד הלשון: ראש פינה – שמה של המושבה ראש פינה, לקוח ממזמור קי"ח בתהלים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה." המשורר נכנס לבית המקדש, כדי לפרסם ברבים כיצד נושע ממצוקה גדולה ולהלל את האלוהים. ובין השאר הוא מסביר, שאבן שאותה מאסו הבונים, שלא נראתה להם טובה, יציבה או יפה, הייתה בסופו של דבר לאבן הראשה, עליה מבוססת החומה כולה, שהיא גם האבן הבולטת ביותר.

בחירתם של חלוצי ראש פינה בפסוק, מספרת את סיפור המקום, ובעצם את סיפור הציונות כולה. המושבה ראש פינה נוסדה ב-1882, בידי חלוצים, חובבי ציון מרומניה, משפחות של חסידים. הם התיישבו באדמות שנגאלו 7 שנים קודם לכן בכפר הערבי ג'עוני. ב-1878 התיישבה בג'עוני חבורה של 17 משפחות מבני היישוב הישן בצפת, ונתנה לו שם הדומה בצלילו לשמו הערבי של הכפר – גֵּיא אוֹנִי, העמק של כוחי. מטרתם הייתה לשנות את אורח חייהם, ולעבור מהתבססות טפילית על כספי "החלוקה", לפרנסה בכבוד מיגיע כפיים ועבודת האדמה. אולם תנאי חיים קשים ביותר, שכללו בצורת, רעב, דבר ומחלות, וכן עוינות רבה מצד יהודי צפת, הכריעה אותם וגרמה להם לשוב לעיר.

עם התיישבותם של מייסדי ראש פינה, הם ראו עצמם כגואלי היישוב שננטש, שיהפכו את המקום שנעזב למושבה מצליחה. ומכאן החיבור לפסוק: אבן מאסו הבונים, זה היישוב גיא אוני שננטש. והוא יהיה ראש פינה ליישוב ארץ ישראל.

ובהקשר רחב יותר, עצם שיבת העם היהודי לארצו העזובה והנטושה, לכונן את עפרה וליישבה מחדש, היא הגשמה רבתי של הפסוק. לאחר קום המדינה הפכה ראש פינה למועצה מקומית. הפסוק מתהלים מתנוסס על סמל המועצה.

* * *

עמוס גורן

ריקוד של שלוש פרימדונות

בספרו "מלכוד 67'" זונח מיכה גודמן את המקרא ואת הוויות אביי ורבא, התחום הרגיל שלו, ועוסק בעתידם של יהודה ושל השומרון. הוא כותב בנימה כמו מרוחקת ריחוק מדעי ומתבונן במעין אובייקטיביות  בעמדותיהם של שני הצדדים בוויכוח הפנים-ישראלי הוותיק על השטחים.  בספרו גודמן מראה שכל צד מקובע בעמדתו שכלית, רגשית ומעשית, ולכן מדובר במלכוד, כלומר בשאלה חסרת פתרון. אך בלי לומר זאת במפורש, בצעדים קטנים וחינניים, מלמד גודמן שדווקא יש פתרון אף אם לא מפורש: אם אי אפשר לוותר על השטחים הם יישארו בידינו עוד זמן רב מכוח ההתמד ואחר כך אלוהים גדול.

קורא חד עין של ה"מלכוד", אהוד ברק, שם לב לכך שהסגנון המדעי של גודמן הוא בעצם מכשיר להוליך את קוראיו  באופן תרבותי מאוד אל התזה המוכרת שישראל קטנה מדי בשטחה וחשופה בשל כך לסיכונים ביטחוניים קשים מצד מדינה פלסטינית היושבת על גב ההר (אהוד ברק, "הזדמנות, לא מלכוד", "הארץ", מוסף ספרים, 12/5/2017). תוך שהוא מפזר מחמאות לסגנון כתיבתו של גודמן מנסה ברק לשמוט את הבסיס מתחת לטיעוניו של המלומד הצעיר והמתוקשר ולהציב במקומם את מתווה קלינטון, שהוא, ברק, אימץ בשעתו.

התזה המרכזית של ברק היא שגודמן תומך את יתדותיו בתחום הביטחון אך הוא עצמו אינו מומחה לביטחון ומכאן שאינו מבין באמת את הסוגייה שבה הוא עוסק. ברק עוקצני, מנסה להשתמש במונחים מעולמם של חכמים כדי להכות את גודמן בנשקו שלו וכותב, למשל:

"מאחר שאני בוטח ביושרתו של גודמן אין לי אלא להניח שבכתיבת הספר פגש מצד אחד יותר מדי אנשי ימין, המניחים שה"אידיאולוגיה" שלהם טבועה באופן אפריורי בתוך המציאות ומהווה חלק ממנה. ולא היא – כמובן. ומצד שני פגש כנראה פחות מדי אנשי שמאל, מבית הלל, או אנשי מקצוע נטולי הטייה פוליטית, שיאירו את עיניו."

לפי ברק השמאל הישראלי הוא בית הלל, וגודמן, שהוא מבית שמאי, לא מכיר מספיק את השמאל הישראלי. 

זאת הבעייה? לא מכיר?

מיכה גודמן, שיושב בעשרות פנלים ונפגש עם מאות אנשים, לא מכיר את השמאל הישראלי?

וחוץ מזה, מי קבע שהשמאל הוא בית הלל?  להלל הזקן הייתה המון סבלנות לאנשים ואילו השמאל הישראלי הוא קצר רוח כלפי החולקים עליו וממהר לנפנף אותם תוך שימוש בכלים הפסלניים של הפוליטיקלי קורקט, כשם ששמאי נפנף את הגוי שנדנד לו באמצע עבודת הבניין שלו.

לפי ברק כשבביטחון עסקינן צריך להזיז את החובבים הצידה ולתת למומחים לטפל בעניין (וברק רומז ולא בעדינות שהוא אחד הגדולים שבהם).

ומה אומרים ה"מומחים", קרי ברק?  הם אומרים שגבולות 67' ניתנים להגנה שהרי "מהגבול המצומצם הזה (שאכן חיוני לשנותו בהסכם לכשיבוא) יצאנו לגדול שבניצחונותינו."

אבל רק רגע, אם חיוני לשנות את הגבול פירוש הדבר שקשה להגן עליו ואין שום ודאות שנוכל לחזור ממנו שוב על הישגי מלחמת ששת הימים, אז איך אפשר לחזור אליו בהסכם שלום עם הפלסטינים?  יש כאן סתירה לוגית פנימית, אבל הפוליטיקלי קורקט גובר על כל לוגיקה.

במאמרו הארוך חוזר ברק שוב ושוב על כך שאת הנסיגה מחייבים  רוב המומחים על סמך שיקולים מקצועיים, ואילו המתנגדים לנסיגה אינם בני סמכא ואין להם אפילו זכות עמידה  בוויכוח הזה. 

ברק משווה את הדו-שיח של ה"מקצוענים" עם גודמן ודומיו ל"דו-שיח בין מאמצי תורת האבולוציה למכחישיה." כלומר: מי שאינו רואה את אור התבונה הביטחונית הזורח עלינו  מן ה"מומחים המקצועיים" הוא  בער השקוע בחשכת ימי הביניים. 

האסוציאציה הזאת מעמידה את גודמן, שאינו ראוי להיכנס אל סלון הביטחוניסטים המומחים, בנעליו של הבישוף סמואל וילברפורס, שלעג לתורת האבולוציה בעת הוויכוח המפורסם שלו עם הנרי האקסלי, תומכו הגדול של דרווין, ב-1860, במוזיאון הטבע של אוקספורד. וילברפורס השתמש בנשק הלעג ושאל את האקסלי:

"מצד מי אתה צאצא של  קופים? מצד סבא שלך או מצד סבתא שלך?"

השאלה הזאת חזרה אל וילבורפורס כמו בומרנג.

האקסלי ענה: "אני מעדיף להיות קרוב משפחה של קוף ולא של אדם שעושה צחוק מרעיונות מדעיים כדי למנוע דיון או ויכוח."

   גם אל ברק  חוזר בומרנג. במאמרו ברק מציג את האליטיזם  הקשה שלו, האישי והתנועתי, וכך נחשף בחולשתו. הוא תוקף את גודמן על שזה מבליט את עיסוקו של השמאל בנזקי הכיבוש ובזכויות אדם ומצניע את ההיבט הביטחוני החשוב של הנסיגה. ברק כותב:

"מי זה 'השמאל' שמדובר בו?  האם הוא כולל את משה דיין, יצחק רבין, חיים בר-לב, מוטה גור, אנוכי? הרמטכ"לים שאחרינו?"

את הרמטכ"לים שאחריו אינו טורח כלל להזכיר בשמותיהם. הוא אינו מסתפק בשיוך שלו, מטעם עצמו, אל אנשי צבא שנכנסו להיסטוריה, ומיד לאחר מכן הוא מעלה את עצמו בדרגה וכותב: "השמאל האחראי הוא שממשיך את תפישתם של בן-גוריון ודיין, של פרס, של רבין ושלי, יחד עם רבים אחרים."

אמור מעתה:  אהוד ברק אינו רק מצביא שהוליך את בני ישראל לניצחונות שנכנסו להיסטוריה אלא הוא גם מדינאי גדול, אחרון דור הנפילים שהקימו את המדינה.

   המאמר כולו זרוע התנסחויות שיכולות לגרום לחוקרי אגו ולחוקרי אליטיזם לחכך את ידיהם בהנאה.

האלוף (מיל') גרשון הכהן, מפרסם מאמר תגובה ושמו "אהוד ברק מתעלם מהסכנה" ("ישראל השבוע", 19/5/2017) ובו הוא תוקף את טיעונו המרכזי של ברק כי רוב מומחי מערכות הביטחון תומכים בגישתו. על כך אומר לו הכהן כי לא הרוב אלא האנשים היצירתיים ובעלי הראייה החודרת יותר הם הרואים נכוחה והם המיטיבים לדעת על מה בעצם מדובר בסיטואציה ביטחונית היסטורית. כמו ברק, הנאחז בשמו של בן גוריון, אף הכהן מסתמך עליו ומצטט את מה שאמר לאלופי המטה הכללי בתחילת מלחמת העצמאות: "לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים.  אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו המומחים, אלא נציגים ציביליים של העם. לא המומחה קובע אם לעשות מלחמה או לא, לא המומחה קובע אם להגן על הנגב או לא." ("בהילחם ישראל" עמ' 80.)

הכהן חושף את ברק הנצמד לשמו של רבין ומראה כי יש הפרש גדול בין מתווה קלינטון שבו תומך ברק ובין מתווה רבין כפי שתיאר אותו בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1955.  רבין הדגיש ארבעה עקרונות יסוד: 

"אנו שואפים להגיע לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים.

בראש ובראשונה, ירושלים מאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל.

גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הרחב ביותר של מונח זה.

לגבי זהותה של היישות המדינית הפלסטינית שתוקם במרחב ארץ ישראל שממערב לירדן: תהא זאת ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה."

יוצא שרבין קרוב הרבה יותר לגודמן מאשר לברק.

הכהן מוסיף הערה חשובה: אחרי שישראל יצאה ב-1996 מן השטחים המאוכלסים ערבים ביו"ש (שטחיA  ו-(B, ולאחר הנסיגה המלאה מעזה, תם למעשה שלטוננו על עם אחר. מה שנשאר בידנו מתאים לתפישתו של רבין.

  הפלסטינים, אגב, אינם מקבלים את מתווה רבין, את מתווה קלינטון או את מתווה ברק. הם פשוט לא מקבלים כלום, אפילו לא את הצהרת בלפור, וכל הפולמוס  אצלנו הוא תרגיל בניגוח פנים-ישראלי. תשובה סופית לשאלת השטחים אין, כך שגם גודמן, גם ברק וגם הכהן טורחים לשווא ומפזזים לעינינו על הבימה כרקדני להקת גברים המבצעת את אגם הברבורים באופן מגוחך.

לסיום, אם לחזור לשאלה: מומחים צבאיים או מדינאים – מי הפוסק הנכון בשאלות יסוד ביטחוניות?

אין לקבוע מסמרות. אם נסתכל על ערב מלחמת יום הכיפורים או על  ערב מבצע ברברוסה (פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה הסובייטית) – חבל שדעתם  של המומחים הצבאיים לא הכריעה. המדינאים (גולדה מאיר ומשה דיין, כמו גם  סטאלין) קיבלו מהם מידע מודיעיני מלא אך עיניהם טחו מראותו. הם פשוט נעשו משותקים ולא עשו דבר מול האסון הוודאי המתקרב.

ואולם אם נסתכל על סיטואציות כמו הפצצת הכור העיראקי (מבצע תמוז)  – כאן דווקא  צדקו המדינאים ולא המומחים (כמו פרס שברק מאמץ אותו כמומחה ביטחוני דגול) שהתנגדו לפעולה.  עדיין לא שכחנו אותו מומחה צבאי שהופיע בטלוויזיה ערב מלחמת עיראק הראשונה והודיע לכל העם היושב בציון ששום טיל לא ייפול על ישראל.

ברק עצמו פספס קשות כשקבע בתחילת המלחמה הפנימית בסוריה שאסד ייפול תוך שבועיים וצדק כשהכין מבצע נגד איראן (שלא בוצע בסופו של דבר).

יש דברים שפשוט אי אפשר לדעת אותם מראש. מדינאי או מומחה ביטחוני – לדידי גם זה טוב וגם זה טוב ובלבד שיהיה לו מזל.  

אהוד: סליחה על בורותי, מי זה ה"פרימדונה" מיכה גודמן?

* * *

יעקב חסדאי *

אכזבה היסטורית

ביקורו של נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, בישראל עומד בסימן של שלושה תהליכים מדאיגים.

הראשון, הביקורת על טראמפ בארה"ב, כולל חקירות על הנשיא ובעלי תפקידים בממשלו.

השני, המהומות שמתפתחות באזורי יהודה ושומרון.

השלישי, האכזבה בישראל מהתנהגותו של טראמפ, במיוחד על רקע ההצהרות המדאיגות שנשמעו לאחרונה מוושינגטון ובעיקר בדבר מעמדה של ירושלים. 

אולם אני רוצה להתייחס לנקודה נוספת בראייה כללית יותר.

 במובן מסויים בחירתו של טראמפ היא אכזבה היסטורית.

למה?

כי תקופת שלטונו, בת שתי הקדנציות, של ברק אובמה, היתה תקופת השיא של הליברליזם הפוליטי. תקופה שבה הערכים הליברלים הרחיקו לכת מאוד והביאו לתוצאות מדאיגות מאוד בתחום של הרס המשפחה, הרס הזהות הלאומית, ובנושאים נוספים בהם נראה היה כי הליברליזם של תקופת אובמה מרחיק לכת, לדוגמא "חופש הדיבור" הפך ל"חופש התפשטות תרבות הזבל." לכן היה טבעי שיהיה בארה"ב ניסיון לאזן את הליברליזם הקיצוני, לתת עידוד למגמות שמרניות יותר, פחות קיצוניות ומרחיקות לכת בתחומים שונים.

אלא מה?

נהוג לפעמים לומר שאת "הצביעות של השמאל" מאזנת "הטיפשות של הימין." וזה קרה בארה"ב. אם המחנה השמרני בארה"ב, בתנאים בהם ציבור גדול התאכזב מהליברליזם הקיצוני וחיפש דרך לחזור למושגים ישנים ומאוזנים יותר, כל הצלחתו היא העלאתו לשלטון של דונאלד טראמפ – אז זוהי אכזבה אמיתית.

אנחנו קיבלנו, ומקבלים, את השיעור שלנו בדברים שכדאי לצטט במושגים מן התנ"ך, הנאמרים דווקא על ידי שר צבא אשור לשרי המלך חזקיהו –

 "הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה ... אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ." (ישעיהו, ל"ו, 6).

האמון והתקוות של מדינת ישראל בדונאלד טראמפ הולכים ומתנפצים לנגד עינינו.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il

* * *

אהוד בן עזר

בטהובן, חממי, שומאן ומנדלסון בפילהרמונית

בדרך כלל קונצרטים בפילהרמונית מסתיימים בנגינת סימפוניה ואינם מתחילים בה, אלא ביצירת קצרה לפתיחה ולאחריה קונצרט לסולן ולתזמורת, הדרנים, והפסקה.

הפעם, משיקולים מוצדקים כנראה, נפתח הקונצרט בסימפוניה השמינית בפה מג'ור, אופוס 93, ללודוויג ואן בטהובן (1770-1827), בניצוחו הנהדר של זובין מהטה בן ה-81. אנחנו בני אותו גיל, שהוא גם גילה של הפילהרמונית, ונדמה לנו כי יש כבר קצת כבדות בהליכתו, כמו גם בזו שלנו. אבל הגיל אינו פוגם ביכולתו המופלאה להעלות את התזמורת לשיאים.

הסימפוניה נשמעה, למן האקורד הראשון, כביצוע מלא טמפרמנט מצד אחד, ושמיימי מצד שני. בטהובן במיטבו. קשה להאמין שחלפו 205 שנים מאז שהיצירה נכתבה, כי היא נשמעת רעננה כאילו המציאו אותה בזה הרגע שבו היא מושמעת. הסימפוניה היתה כל כך סוחפת, ונפלאה, עד שנדמתה קצרה מדי, ובאמת היא נמשכת רק כ-26 דקות.

בהמשך הופיע נגן הפיקולו ליאור איתן בן ה-54 (כך לפי התוכנייה), הנראה עדיין צעיר מאוד, ב"פריקולו", קונצרט לפיקולו מאת יוסף חממי, בן ה-45, שגם עלה בסיום הקונצרט על הבמה.

הקהל היה מרותק. קונצרט נהדר בביצוע מופתי, שנחלק כאילו בין שלושה גושים, הפיקולו, כלי ההקשה, ושאר התזמורת, וכמובן בניצוחו המלהיב של זובין מהטה. נהדרים היו קטעי הפיקולו עם כלי ההקשה. בניגוד לפחד ולרתיעה מיצירות של מוסיקה מודרנית, שהקהל מקשיב להן בסבלנות מנומסת ומחכה שהזמן יעבור מהר, כאן סחפה היצירה את הקהל וגם זכתה לתשואות ממושכות, לא פחות מבטהובן, ולהדרן של ליאור איתן, שהפליא למלא את היכל התרבות בכלי הקטן שלו.

כדאי לצטט כאן מהתוכנייה את קורות חייו של המלחין: יוסף (יוסי) חממי, יליד תל-אביב, החל את הקריירה המוזיקלית שלו כנגן גיטרה באס בלהקות רוק ופיוז'ן. הוא נמנה על מייסדי להקת הרוק האגדית, עטורת תקליט הפלטינה "מוניקה סקס", והיה חבר בלהקה במשך מיספר שנים. בגיל 28 למד לראשונה לכתוב תווים והחל ללמוד הלחנה אצל ריצ'רד פרבר, מאז כתב מיספר רב של יצירות קאמריות ותזמורתיות, המבוצעות באולמי הקונצרטים ואף מושמעות ברדיו. כמו כן כתב קונצ'רטות לכלי סולו עם תזמורת, מוזיקה לשני סרטים קצרים ושירים רבים. יוסף חממי בונה גשרים בין מזרח ומערב, קלאסי ופופולארי, והמוזיקה שלו יוצרת שפה אמנותית פלוראליסטית חדשה. כתיבתו מושפעת ממלחינים כדביוסי, ראוול והולסט. הקונצ'רטו לפיקולו נכתב בשנת 2003 עבור ליאור איתן ובהזמנתו, ובוצע על ידו בבכורה עולמית עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית במסגרת אירועי "יום החליל" בשנת 2010. מאז יצא לאור בגירסה לפיקולו ולפסנתר ובוצע גם באירופה, באמריקה ובמזרח הרחוק.  

אחרי ההפסקה ניגנו ארבעה נגני קרן עם התזמורת "קטע קונצרטי" לארבע קרנות ולתזמורת, אופוס 86, של רוברט שומאן (1810-1856). היה משעמם. גם היצירה וגם הביצוע. מאוד לא מלהיב.

לסיום הופיעה הפסנתרנית "ילדת הפלא" סֶרֶנָה וַאנג בת ה-13 (כך לפי התוכנייה, אך היא נראית כבר כבת עשרים) – בנגינת הקונצ'רטו מס' 1 בסול מינור לפסנתר ולתזמורת אופוס 25 של פליקס מנדלסון (1809-1856), כמובן בניצוחו של מהטה, שהִרבה לעודד אותה בחיוכיו, והיא זכתה למחיאות כפיים נלהבות וגם זיכתה את הקהל בהדרן.

מה נאמר ומה נדבר, לאוזנינו נשמעה נגינתה אמנם נהדרת מבחינת הביצוע המושלם אבל חסרת נשמה, יבשה, איטית, ללא רגש, אפילו משעממת.    

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

שלוש משאיות

בתוך שבועות ספורים יוצאת סאלי לעוד מסע של חייה. המסע הקודם נמשך ימים ארוכים ומתישים בחברתו של יעקב ושניים מבני משפחתה והתנהל בצעידה זהירה וחמקמקה עד לגבולה של רוסיה הסובייטית. תוצאות המסע הן שיעקב ושני בני משפחתה נספו והיא חיה. עדיין. עדיין נשמה מפעמת בקרבה.

הפעם היא לא הצטרכה לשכנע את בן זוגה בחשיבות המסע. היא יושבת במושב מרופד בין נהג קפוא פנים ושתקן לבין בוריס המפגין ביטחון מופרז בקבינת הנוסעים, והמסע אמור להסתיים במוסקבה בעוד יומיים, לפנות ערב.

במסע הקודם הייתה סאלי נתונה בסכנת מוות מאויב שארב על הקרקע. ועתה אין אויב שאורב על הקרקע, אבל השמים רוחשים מטוסי קרב עוינים.

שלוש המשאיות עמוסות ציוד רפואי חיוני, פצועים ומוגבלים בהליכתם וצוות רפואי מצומצם יצאו לדרך השכם בבוקר. צוות רפואי מצומצם מאוד נותר במקום להושיט עזרה רפואית ללוחמים שעדיין הגנו על העיר, צוותים אחרים נשלחו לבתי החולים ברחבי המדינה הגדולה.

השיירה התקדמה לאטה בין המהמורות והבורות שפערו הפצצות שהטילו מטוסי קרב גרמניים ובין אלפי תושבים שנטשו את יישוביהם מפחד האויב ובהוראת השלטונות העלו אותם באש. בתים, אחוזות, משקים חקלאיים, שדות ומטעים צבעו את השמים באדום ארגמני, ועשן מיתמר הוסיף את צבעו השחור. פליטים עשו את פעמיהם מזרחה והתרחקו מהחזית, נושאים בידיהם צרורות עטופים בשמיכות, והיו שישבו בפישוק רגליים על מושבי עגלות עמוסות רתומות לסוסים.

מדי פעם חגו מטוסי קרב גרמניים מעל השיירה הרפואית, וגופה של סאלי נתקף חרדה והתכווץ מאימה. בוריס הקרין על סביבתו עוז רוח וביטחון. ידיו חיבקו את סאלי, ראשו רכן על אוזנה ושפתיו לחשו ברוגע: "סאלי, אל תפחדי, נגיע למוסקבה. אמנת ג'נבה אומרת שאסור לזרוק פצצה על רכב הנושא את סמל הצלב אדום."

"אתה לא מכיר את הצבא הגרמני," ענתה לו. "הגרמנים מתנהגים כאחרוני החוליגנים ולא מכירים באמנת ג'נבה. הם מתעלמים ומצפצפים עליה ועל כל אמנה אחרת ללא נקיפת מצפון."

"הם מכירים, מכירים. זו מילה של בוריס אנדרופוב. ואני אגן עלייך בכל מצב ומכל הלב," אמר לה, ושתי ידיו עטפו את גופה.

הימים ימי שלהי קיץ. התוואי בצדי הדרכים נצבע בצמחייה ירוקה ומעברו נראו כתמים צהובים אין-סופיים של שדות חיטה, תירס, חמניות וגידולי מספוא אחרים שעדיין לא הועלו באש. היערות השתרעו עד אין-סוף וצמרות העצים נשקו לשמים הגבוהים.

היה חם, אבל מדי פעם התכסו השמים בעננים, המטירו גשם דק ואחר שבה השמש לזרוח. בשעת הצהריים במשך עשרים דקות ניתך מטח עז, והטיפות ריצדו על הכביש. המגבים לא פעלו, והנהגים נאלצו לעצור בצדי הדרך ולנגב את השמשות במטליות סחוטות.

סאלי לא נתנה את דעתה על מזג האוויר ההפכפך ועל המראות הפסטורליים. היא התכנסה בתוך עצמה, ומול הפגנת הביטחון, עזות הרוח והשליטה העצמית של בוריס הביעו פניה בעתה וחרדה. בינה לבין עצמה תהתה מדוע התאחרה מאוד השיירה לצאת לדרך. אבל גם ידעה את צורכי השעה, והיה עליה להודות ולשבח את הפיקוד בעיר שברגע האחרון הצליח להעמיד שלוש משאיות לרשות בית החולים. למשמע כל שאון חריג הוסטו מבטיה בבהלה כלפי מעלה בחיפוש אחר מטוסי קרב גרמניים ואחר כלפי מטה בחיפוש מקומות מסתור: קפלי קרקע, שורת עצים סבוכה, מבנה מבוטן. ואם לא נמצאו כאלה הייתה אוחזת בכפו של בוריס ונתלית על כתפו.

מה בוריס יודע על המשטר הנאצי? הוא לא יודע איך הוא נוהג בנתיניו. לו ידע שמינית בלבד ממה שהיא יודעת, לא היה מפגין ביטחון מופרז. עד לפלישת הצבא הגרמני בהפתעה גמורה לשטחה של ברית המועצות שיבחו שלטונות הקרמלין את המשטר הנאצי וכיבדו אותו. ההסכם לחלוקת כבשת הרש בדמותה של פולין העצים את קשרי הידידות בין שתי המדינות ובין שני המנהיגים הכריזמטיים. דמותו ואישיותו של בוריס עוצבו בלנינגרד, שבה התגורר רוב חייו, למד רפואה והשתלם בכירורגיה ואורתופדיה, נשא אישה והוליד ילדים. הוא מכיר על בוריו את המשטר הקומוניסטי העוטף את אזרחיו בצמר גפן. לפני כשנה וחצי התמנה למנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים הגדול בביאליסטוק, ואלמלא הבגידה הגרמנית בהסכמי הידידות היו בני משפחתו חוברים אליו לקראת שנת הלימודים הקרובה. מעולם לא חווה השפלה והחרמה, נשק מכוון וסחיטת ההדק לראשי נתינים לשם שעשוע ומשחק. מרבית בני משפחתו ומכריו עדיין מנהלים חיי שגרה בלנינגרד, מבקרים בקונצרטים ומחוללים באולמי נשפים. לעומתו סאלי איבדה את כל בני משפחתה, וכמעט שנתיים ימים חוותה את השלטון העריץ והמפלצתי בתוך חומות הגטו. כדי לשרוד הידרדרה לשפל המדרגה, ובעד פרוסת לחם התנהגה כזונה.

היום הראשון של המסע עבר על פי התכנית. פעם אחת ירה מטוס שטוקה צרור קליעים קצר לעבר השיירה, ושלוש המשאיות על פי נוהל התרגולת סטו מיד מהכביש ודיממו את המנועים. סאלי התכוונה לנתר על רגלה הבריאה לתוך שורת העצים הסמוכה, אבל המקלען נצר את נשקו, והמטוס עשה סיבוב פרסה ופנה מערבה.

לעת ערב סטתה השיירה מהכביש הראשי, וכעבור שני קילומטרים נערכה לחניון לילה מתוכנן בשדה רחב ידיים בפאתי היער. לשימושו של בוריס הוקם אוהל, ואוהל זה שימש גם מרפאת חרום. הצוות הרפואי התרוצץ בין הפצועים, נתן כדורי הרגעה וחילק את ארוחת הערב. אחר כך פרש המחנה למנוחת הלילה על מזרנים ושמיכות.

הבוקר היה קריר. המחנה התעורר לאטו לסדר היום המתוכנן: חלוקת משככי כאבים, ארוחת בוקר קלה, העמסת הציוד שפורק ונסיעה למוסקבה כדי להגיע לבית החולים על שם לנין לפני רדת החשכה. סאלי הקדימה לקום ופנתה לתוך היער לעשות את צרכיה, מחזיקה בידה פיסות נייר ובקבוק מים בעצמה ולא שמעה את טרטור מטוסי הקרב החגים במרחק מה מהמקום, וגם. למודת  ניסיון עם דודה העמיקה לחדור למעבה היער. היא הייתה עסוקה כאשר הדהדו רעמי ההתפוצצויות לא הורמו גבותיה ולא סמרו שערותיה. היא הייתה רגועה לאור הבטחתו של בוריס שעל פי אמנת ג'נבה לא יותקף כלי רכב הנושא את סמל הצלב האדום. יום ללא תקלות הוכיח שהצדק עם בוריס.

רעם ההפצצות גבר, ומבעד לצמרות העצים החלו להיתמר עמודי עשן שחורים. סאלי נבעתה ונעזרת בענף עבה דידתה לעבר המחנה. עיניה שראו את החורבן וההרס בוורשה ואת חוליות הגסטפו שנהגו ביהודים כמו בכלבי רחוב - נפערו עתה לרווחה למראה הזוועה שנגלתה בכל גודל עצמתה מבין שורת העצים הקדמית.

שלוש המשאיות על ציודן הרפואי עלו באש. ריח אבקת השרפה והתפוצצויות הברזל הכו בחריפות באפה, וגוש סמיך שנאגר בגרונה אילץ אותה לבלוע את הרוק במאמץ ניכר.

אנשים היו פזורים על פני הקרקע בתנוחות שכיבה שונות ומשונות. שלוש דמויות ניסו להימלט לתוך היער, אך נקצרו במרוצתן במטחי כדורים ממקלעוני המטוסים. עוד דקות ארוכות חגו המפלצות הטורפות מעל המחנה והטילו פצצות, ואחר כך בנפנוף כנפיים של ניצחון והשלמת המשימה סבו וטסו מערבה.

סאלי נשאה תפילה. ביקשה שפושעי המלחמה ייענשו בכל חומרת הדין, שיכה בהם הרעם, שייסקלו באבנים, שגופם יישרף על מוקד, שיתלו אותם על גרדום עד לצאת נשמתם.

עוד רגע הסתתרה חסרת מעש ואחוזת פלצות בשורת העצים הקדמית, ואז דידתה אל תוך המחנה המפויח. הרגל השמאלית הציקה, הגבילה והכבידה, אבל היא חשקה שפתיים והגבירה את קצב צעדיה ככל שגופה יכול לשאת. שקט פסטורלי מתוח הקביל את פניה והכאיב לאוזניה. איש לא התנענע על הקרקע, לא זעק מכאבים, לא השמיע אנחה או אנקה. צמרות העצים לא השמיעו אוושה, ורחש החרקים המעופפים נמוג. רק המשאיות הבוערות התפצחו בקול והפרו את הדומייה.

לא ידעה מה לעשות. להושיט עזרה לשרועים על הקרקע? להזעיק עזרה? מה קודם למה? עליה למצוא את בוריס, והוא יגיד לה מה לעשות.

רצתה לחשוב שזו העמדת פנים מזויפת ומבוימת היטב. המוטלים על הקרקע מתחזים להרוגים עד יעבור זעם. עוד רגע קט יקומו על רגליהם וישרבבו לשון כלפי המטוסים המתרחקים.

שדה קטל

איש לא קם. איפה בוריס? היא דידתה בין הגופות המוטלות לרגליה, נזהרת שלא לדרוך עליהן ולא להיכשל ברגלה הנכה.

ראתה אותו בפתח האוהל השרוף.

זה לא קרה באמת. הפעם לא היה מקום להשערות וניחושים. היא ראתה את הגוף המוטל לרגליה מנוקב בכדורים ובלי נשימה באפו.

רק היא ניצלה! היא בת מזל. לא, היא פגע רע. מה עליה לעשות? איפה היא? בשדה מוות. במרחק מה מהכביש המוביל למוסקבה. עליה להזעיק עזרה. לא. לחכות לבואה.

שמעה קולות. פנתה אל עבר הקולות בהליכה זהירה ומדודה. דרכה הייתה זרועת גופות וסביבן כתמים אדומים ושחורים.

הרוח ייללה. הרוח קוננה.

טרטור של מטוס יחיד נשמע בחלל האוויר, והיא השתטחה על הקרקע. כיווצה את גופה, טמנה את ראשה תחת אחת הגופות המוטלות בפישוק איברים. רעד בלתי נשלט אחז בה.

מטוס שטוקה יחיד חג מעל חלקת השדה לוודא שהושלמה המלאכה. הוא ירה כמה צרורות ואחר נפנף בכנפיו ופנה מערבה.

עוד כמה רגעים רעד גופה וציפורניה התחפרו בקרקע התחוחה. השמש טיפסה לאטה בשמים, הרוח נשבה על פני השדה, ענפי היער רשרשו, החרקים התעופפו וזמזמו.

היה יום מלבב, קסום, מכושף ומושלם לבילוי בחיק הטבע. לא כאן ולא עכשיו. אבל במקום כלשהו משפחות עורכות פיקניקים. זוגות צעירים עושים אהבה.

ממעמקי היער נשמעו יללות של חיות שוחרות לטרף. משום מקום הופיע להק ציפורים וחג מעל לשדה הקטל. אט אט הנמיך מעופו. ציפורים אחדות ניצבו על הקרקע ובחנו בסקרנות את הגוויות.

עליה להבריחן. אבל הן התרבו מרגע לרגע. "לכו מכאן, תסתלקו מיד!" שאגה בקול ניחר ורקעה ברגלה הבריאה.

עליה להזעיק עזרה. אנה תפנה? באיזו שפה תפנה אל המקומיים? נשפה והתנשמה, אבל לא האטה את קצב הליכתה אל הכביש הראשי. ההליכה בדרך העפר המחוספסת הזרועה אבנים קטנות הכאיבה לרגלה, אך היא נשכה שפתיים והתמידה בקצב ההליכה המהיר. לא זכרה שתעלת מים צרה חוצה את דרך העפר ונמתחת משני קצות היער. בשתי רגליה בריאות הייתה לוקחת תנופה של מטר וחצי ומנתרת אל הגדה השנייה, ועכשיו היה עליה לשוב על עקבותיה ולמצוא נתיב אחר שייקח אותה אל הכביש הראשי. לא. כל נתיב אחר יסבך אותה ביער והיא תאבד שעות יקרות מפז. חשקה שפתיים וגלשה במורד התעלה. מעדה. הידרדרה, החליקה וגלשה למים הרדודים. הבגדים המשומשים שהביאה לה מלכה ממחסן הבגדים היו תלויים עליה כשק. הקור חדר לעצמותיה. בבהלה טמנה את ידה בכיס הפנימי של שמלתה. נאנחה בהקלה. זוג העגילים שהעניק לה יעקב היה שם.

מישה

הכביש השחור נמתח כסרגל עד קצה האופק והיה משמים, דומם וריק. השעות נקפו לאטן, ושום כלי רכב לא חלף על פניה. לא מערבה ולא מזרחה. גם לא בעלי חיים משוטטים. חשה כמו בסוף העולם או בחלל החיצון. כולם נעלמו. הרוח שרקה בצמרות העצים, ומדי פעם חלף להק ציפורים מעל והשמיע ציוצים עליזים.

עליה ללכת, להתקדם. רק לא לעמוד במקום אחד. אבל לאן? צלעה שמאלה, אך מיד נמלכה בדעתה וחזרה אל התלולית שבצדי הדרך. התלולית שבשעת מבחן תשמש לה מקום מסתור ומגן.

מאתמול לא בא פירור אוכל אל פיה. הייתה עייפה מעמידה ממושכת במקום ובעיקר מפוחדת. לבדה בארץ זרה ולא מוכרת. ארץ שתוך שבועות אחדים לקחה ממנה שני בני זוג. ארץ אוכלת את אוהביה.

ביקשה את סליחתו של יעקב על שהתפתתה להבטחותיהם של יאצק ומשה. התייסרה על שלא הקשיבה לו ולא שמעה לעצתו לחזור לכפר הפרטיזנים. חפרתי בור ונפלתי לתוכו, חשבה. לו היה לצדי, לא היה נותן לי ליפול. הוא היחיד שבאמת היה אכפת לו ממני, ובקוצר רוחי הכשלתי את שנינו.

אבל היא בחרה בחיים, ולו כדי לספר על הזוועות. היא תזעק. שהעולם ישמע וידע ויעניש.

בגדיה התייבשו בשמש וברוח, אבל לא מנעו מהקור והצינה לחדור לתוך איבריה. שיניה נקשו. עליה לחזור לשדה הקטל ולהסיר אפודה, מעיל או בגד עליון מאחת הגופות. אבל רגלה הנכה תכשיל אותה במעבר על פני תעלת המים. היא גם תקיא את נשמתה לפני שתפשיט גווייה. הקור והרעב העמיקו להציק לה. בשדה הקטל תמצא מנות אוכל שלא העלו פיח ועשן.

החשכה החלה יורדת. עוד שעה-שעתיים של עמידה ללא מעש והיא תקפא למוות.

טרטור רחוק של מנוע פועל נשמע ממערב, וגופה הזדעזע ובה בעת השמיע אנחת רווחה. איזשהו סוף. זה לא היה טרטור מנוע של מטוס או של רכב מלחמה. מכונית יחידה. היא תסתתר מאחורי התלולית? לא. לא תחמיץ את גלגל ההצלה. המכונית התקרבה באורות מסנוורים. עמדה במקום ורעדה.

המכונית האטה ועצרה בחריקת בלמים.

שניים ישבו מלפנים לבושים במדי שרד צבאיים. מדים של הצבא האדום. מפאת החשכה לא זיהתה את הדרגות על כתפיהם. החלון שבמושב הנוסע ירד, ואיש צבא דיבר אליה בשטף ברוסית. היא לא הבינה מילה מדבריו.

גוש סמיך של התרגשות חנק את גרונה. משקולות נקשרו לרגליה, והיא עמדה כמשותקת. האיש סימן לה להיכנס פנימה ופתח את הדלת האחורית.

פרק חדש נתפח בחייה. עדיין נשמתה באפה ולבה הלם. פעמים אחדות פתחה את פיה כדי לספר על הטבח בשיירת הרפואה, אבל התקשתה לחבר מילים למשפטים. וככל שהרחיקה המכונית לנסוע כך פחתו ניסיונותיה. עיני הנהג היו מרוכזות בכביש, ומדי פעם בהפסקות שהתארכו פנה אליו שותפו לדרך, והנהג ענה במשפטים קצרים. במרבית הדרך עטפה אותם השתיקה. אף שניסתה להישאר ערה השתלטה עליה העייפות. התכרבלה בתוך עצמה ונמנמה. מפעם לפעם פקחה את עיניה להבזקי אורות של יישובים רחוקים בצדי הדרך ולעתים רחוקות עוד יותר סונוורה בפנסי מכונית חולפת.

השחר הפציע אט-אט ועצי היער וחלקות השדה החלו להתבהר ולהיצבע בירוק. משום מקום צצו בתים חד-קומתיים, נוספו כבישים ורחובות, והמכונית האטה. "מוסקבה," סובב הנהג את ראשו לאחור.

שמעה על נפלאותיה של העיר החשובה, הגדולה והתוססת. בביאליסטוק טוותה תכניות מה תעשה כאשר תגיע אליה בחברתו של בוריס.

"לאן את צריכה?"

משכה בכתפיה. לא משנה. רצתה להגיד בית החולים על שם לנין, אבל לא ידעה באיזה חלק של עיר הוא נמצא ולא רצתה להטריח את הנהג. אפילו אם תגיע אל בית החולים, כיצד תדבר עם המנהלים, כיצד תסביר את היעלמותה של שיירת הרפואה.

"קרמלין," אמרה. זה היה המקום היחידי שידעה להגות את שמו בלי שגיאה וידעה שהוא בטבורה של העיר. שם שוהים ערב רב של בריות. שם יימצאו אנשים שמבינים את אחת השפות השגורות בפיה.

הבוקר זחל בעצלתיים. הוקל לה כשחשבה שהיא שוהה במשטר שמאיר פנים לאורחיו ושהיא אדם חופשי. לבה נצבט למראה הסדר והניקיון והבתים העומדים על תלם. בתוך תוכה ידעה שהצבא הגרמני מתקדם בצעדי ענק לתוך המדינה, והצבא האדום מסיג את יחידותיו לאחור. הבטחותיו של סטלין למיגורו המהיר של האויב מופרכות ומושמות ללעג וקלס. משפחות על טפן וזקניהן נמלטות בשיירות מבתיהן ומשאירות אחריהן אדמה חרבה וחרוכה. אבל אל לה להלין על המנהיג הנערץ שנתן לה ולפליטים שכמותה תקווה ותוחלת.

אנשים התהלכו בכיכר בלי להעניק לה מבט מתעניין ואיש לא שאל לשלומה ולתלאותיה. נעצרה בפתחה של כנסייה והתפעמה מהכיפות הצבעוניות ומהצלבים הגדולים. הרעב הציק לה. קיוותה שהכמרים יתרשמו מפניה הסלביים וייתנו לה אוכל. אגרפה את כפות ידיה ודפקה בחזקה על שער הברזל הנעול, דפקה ודפקה עד שכפותיה האדימו מכאב. לא נענתה.

הושיטה יד לקבץ נדבות.

מסביב לכמה שולחנות באחת מקרנות הכיכר התקהלה חבורת אנשים למשחקי שחמט. גררה את רגליה ונעמדה להביט במשחק האהוב עליה. לא ידעה כמה זמן עמדה בטשטוש חושים, אבל בכל זאת העירה לשחקן על מהלך שגוי. גבר בחליפה אפורה שאל אם תסכים לשחק עמו, והיא נענתה מיד. האיש נראה באמצע העשור השלישי לחייו, בעל עיניים ירוקות עצובות, לחיים חיוורות ונפולות ואף ארוך. שערו המדולל היה מסופר קצוץ וקרחת הבהיקה בפדחתו. פניו הקרינו חום ולבביות. האיש הניח את מערכת השחמט על השולחן, הוציא מתיקו כיכר לחם ובקבוק חלב והורה לה להתיישב מולו. כף ידו השמאלית סגרה על חייל שחור והימנית שהייתה צמודה אל גופו על לבן. סאלי נגעה בידו השמאלית וזכתה בכלים שחורים. האיש העמיד בידו נשמאלית את כליו על הלוח, אחר בצע חתיכה מכיכר הלחם, הסיע את החייל שמול המלך שתי משבצות קדימה ובצע עוד חתיכה. הוא שם לב שסאלי מרותקת לתנועות פיו ולא מסיעה את כליה בתורה. חיוך בצבץ בזוויות עיניו, ובתנועת יד רחבה הורה לה להתכבד. סאלי התנפלה על הכיכר ולעסה במהירות את החתיכות שבצעה. ללא בקשת רשות רוקנה באחת את בקבוק החלב.

האיש לא הגיב, אבל כאשר סיימה לאכול שאל מתי אכלה בפעם האחרונה, מה היא עושה במוסקבה, ואם היא חובבת שחמט, כיצד לא פגש בה.

"רק הבוקר הגעתי מביאליסטוק. מבינה רוסית, אבל לא מדברת. אתה מבין פולנית?" פנתה אליו.

הוא הניד בראשו לשלילה. כנראה הייתה על סף הייאוש, כי העזה לשאול: "אולי אתה מדבר עברית?"

"עברית?" תהה בהיגוי נכון ופניו הוארו. "אני מישה, בנו של רב ויודע את שפת התפילה. אני משוכנע שנסתדר."

הודתה לאביה החכם באדם שדחף אותה ללמוד את השפה העברית. אבן נגולה מלבה ואמרה: "תודה לאל שאני יכולה להתבטא בשפה שמבינים אותי." ובמהלכו של המשחק סיפרה למישה את עיקרי קורותיה מן היום שנמלטה מגטו ורשה ועד לקורות אותה בשדה הקטל ועל הגעתה לפני שעה קלה לכיכר הקרמלין. את יעקב הזכירה בתור בן לווייתה למסעם על פני פולין. סיפרה שנהרג עם כל חברי קבוצת הפליטים בגבול. סיפרה על בוריס, שהיה הרופא הראשי במחלקה האורתופדית בבית החולים שניתח את רגלה ונהרג בשדה הקטל עם כל השיירה הרפואית.

מישה מיעט לספר על עצמו. הוא בן שלושים וארבע, אלמן, בלי ילדים. אשתו נפטרה לפני שנתיים מסיבוך בדלקת ריאות. הוא בנו של רב, אבל מן היום שהחל בלימודיו באוניברסיטה לתואר מהנדס מכונות הסיר את הכיפה מראשו.

אהבה בימי מלחמה

זה שנה סאלי מתגוררת בטומסק, עיר מבודדת ומרוחקת מכל התרחשות מלחמתית. קר מאוד בטומסק, אפילו בחודשי הקיץ. בחורף יורדות הטמפרטורות מתחת לאפס והעיר מוקפת משטחי שלג ונטיפי קרח.

סאלי מגובבת בבגדים חמים ופרוותיים שאין בהם די כאשר היא הולכת רגלי לעבודתה במפעל המייצר תחמושת לרובים ובדרכה חזרה הביתה. היא חייבת להתנועע. לזוז כל הזמן. אסור לעמוד במקום. ראתה אנשים שעמדו במקומם מסיבה זו או אחרת וקפאו למוות. פעמים רבות כלי הרכב המיושנים המיועדים להסעה מושבתים בגין המחסור בדלק או בגין תקלות במנועיהם, ואז רגלה השמאלית מציקה לה מאוד ומאלצת אותה לבלוע תרופות משככות כאבים שקשה להשיגן.

שישה שבועות לאחר שהכירה את מישה לנסקי במשחק שחמט בכיכר הקרמלין הם נישאו על פי כללי הטקס היהודי במסעדה שהגישה למוזמנים מנות חלביות. האירוע נערך בנוכחות חברי החתן ובני משפחתו, ואביו ניהל את הטקס היהודי. מצד הכלה לא נכח איש.

שבועת אחדים לאחר מכן הוכרז בעיר מצב חירום. הצבא הגרמני שם עליה מצור כבד ונערך לכיבושה. חילופי היריות נשמעו יומם ולילה, מבנים עלו בלהבות וענני עשן היתמרו. הורגש מחסור חמור במצרכי מזון בסיסיים, חומרי ניקיון, עצים ופחמים להסקה. יותר מכל חששה סאלי מכיבוש הגרמני שאחריו יגיעו צווים המורים ליהודים להתכנס בתוך חומות גטו מוקפות תיל דוקרני. בכל מאודה קיוותה שיתממשו הבטחותיו של סטלין.

אבל ישועתה באה לה ממקור אחר. ידו הימנית של מישה הייתה משותקת מלידה, ולכן לא נקרא לשרת בצבא האדום. בהיותו מהנדס מכונות הוא נשלח לעבוד באחד המכרות בטומסק, ולסאלי נמצאה עבודה במפעל המייצר תחמושת לרובים.

אלמלא הקושי בהשגת התרופות המשככות כאבים הייתה משוכנעת שגורלה שפר עליה. כן, המזל שוב האיר לה פנים בשעה שהמלחמה מקפדת חיים של מיליונים ברחבי העולם. עשרות מיליונים איבדו את בתיהם ואת נכסיהם והם נודדים על פני ארצות באי-ודאות משוועת, והנורא מכל - אין רואים את האור בקצה המנהרה. עם התקדמותו של הצבא הגרמני בכל החזיתות הסוף נראה מר ושחור.

סאלי מתגוררת בדירת שלושת חדרים מוסקת ומרוהטת, אוכלת ארוחות סדירות ונשואה לחובב משחקי המלכים. פעם בשבוע היא משתתפת בתזמורת מקומית ומנגנת במפוחית באירועים שמתקיימים באולם העירוני. אף על פי שבשנים האחרונות לא באה המפוחית אל פיה, הנגינה זורמת ממנה במקצבים נכונים ובקלות. המנצח על התזמורת החמיא לה לא אחת ונתן לה לבצע קטע סולו באירוע שבו נכחו בכירי המפלגה של המחוז. היא עובדת בהנהלת חשבונות במפעל שמייצר תחמושת ושולטת היטב הן במספרים, והן בשפה הרוסית. היא משתדלת שלא להרהר בגורלם של בני משפחתה ומכריה שנותרו בפולין, אבל המחשבות על יעקב עולות בה מעצמן, בעיקר בלילות. רגשות עזים מפעמים בה כלפיו, והיא מתגעגעת אל הימים שחוותה לצדו לפני המלחמה ואל חלומותיהם על החיים המשותפים. בוריס נמוג ממחשבותיה. לבה חסר אהבה למישה, אבל כדי שנישואיהם לא יעלו על שרטון היא מכריחה את עצמה להאמין שיעקב נהרג בתקרית הירי בחציית הגבול ואין קבר להניח עליו פרחים.

"התקבל מכתב מהוריי," קרנו פניו של מישה. קבלת מכתב ממוסקבה היא סיבה למסיבה. סאלי פרסה כמה פרוסות נקניק ששמרה לאירועים מיוחדים, הוציאה חלה מהתנור, מזגה קוניאק מתוצרת מקומית לגביעים והם שתו לחיים.

"מה כותבים בבית?"

"בשורות מעודדות. הפעם ההורים לא היו צריכים לכתוב בין השורות," חייך מישה חיוך מאיר פנים אל סאלי. "הם כותבים שכוחותינו עדיפים וממגרים את הצבא הגרמני כפי שהבטיח המצביא העליון יוסף סטלין. הצבא הברברי החל בנסיגה מבוהלת מהעיר בדיוק כמו שעשה לפניו צבאו של נפוליון בונפרטה. סוף סוף הוסר המצור הכבד מעל מוסקבה. גם המצב הכלכלי מתחיל להשתפר, והאווירה אופטימית שוררת בכל רחבי המדינה."

"זה מצריך עוד כוסית לחיים."

"בסדר. אבל לא נבזבז את כל הבקבוק בערב אחד."

המכתבים שמקבל מישה מבני משפחתו ומחבריו מעוררים בסאלי אמוציות וגעגועים עזים לבני משפחתה, מוריה וחברותיה מבית הספר היהודי. גם אם לא כולם נרצחו שם, מי שנותר בוודאי אינו יודע שלווה ונחת כמוה. דמעות נושרות מעיניה כמפל מים, וליטופיו של מישה רק מגבירות אותן.

עשרה באוקטובר 1943. היום נסדקה אמונתה של סאלי. הספק שב לכרסם בלבה. עיניה מביטות במכתב שהוכתם בידיים רבות ולבה מתרסק לאלפי רסיסים. הפעם היא יודעת שיקשה עליה לאסוף את שבריה. בחודשים האחרונים הצטברו בלבה הזיכרונות והגעגועים והיו כאבנית על דפנות הקומקום.

הערב בשובה הביתה מהעבודה מצאה מכתב על שמה בתיבת הדואר, והזיכרונות הקיצו מתרדמתם, הדליקו את בלוטות הדמע, ושעה ארוכה געתה בבכי תמרורים.

זה היה המכתב הראשון שקיבלה מאז פרוץ המלחמה. מי יכול לכתוב לה? מי יודע את כתובתה? כתובת השולח על המעטפה הייתה מטושטשת ומוכתמת. אבל מתחת לזכוכית המגדלת התבהרו אותיות אחדות, ועל דרך השלילה ניחשה את שאר האותיות המרכיבות את שמה של עיר המחוז באורל. ועוד לפני שקראה את המילה הראשונה ניחשה את זהותו של הכותב, כי עם מי עוד היא קבעה להתכתב. המען שאליו נשלח המכתב - "בוריס אנדרופוב, עבור סאלי, בית החולים על שם לנין, מוסקבה" - היה מחוק בדיו אדומה, ובמקומו נרשמה כתובת חדשה וברורה, כתובתו של מישה לנסקי בטומסק.

ימים אחדים לפני שעזבו את מוסקבה בדרכם לסיביר הם סרו לבית החולים על שם לנין, ומישה שימש פה לסאלי וסיפר למנהליו מה קרה לשיירת הפצועים שיצאה מבית החולים בביאליסטוק. הוא ביקש שאם יגיעו מכתבים המיועדים לסאלי על שמו של דוקטור בוריס אנדרופוב, הם יישלחו אליו, לכתובתם החדשה בטומסק.

התאריך שהתנוסס בראש הדף הראשון מבין השלושה לימד שהמכתב נכתב עשרה חודשים קודם לכן. בפסקה הראשונה מלכה מתרעמת שזהו מכתבה הרביעי שהיא כותבת ולא נענית ותוהה אם קרה לה דבר מה נורא שבגינו אינה עונה. ואם לא תיענה גם הפעם, היא מנחשת מה קרה.

בפסקה הבאה מלכה כותבת שפליטים רבים מרחבי אירופה הכבושה, בעיקר ממזרחה, מגיעים אל עירה פצועים בגופם ושבורים בנפשם, ולמרות הניסיון שצברה בעבודתה בבית החולים בביאליסטוק, מחוסר בתעודת הסמכה מתאימה נענתה בסירוב בכל המרפאות המקומיות. לכן היא עובדת כפועלת ייצור במפעל לבנים לבניין.

גבותיה של סאלי התרוממו בפליאה ועלתה בה תהייה כיצד ידיים עדינות ורכות מערבבות מלט, גבס וחול, דוחפות מריצות עמוסות לבנים ומעמיסות אותן על משאיות.

בהמשך מלכה כותבת שאסתר, שיש לה מכונת תפירה, שהיא מצרך יקר המציאות במקום והיא תופרת בגדים ומטליאה טלאים. רוב תושבי השכונה היהודית בלומזה נורו למוות בידי חיילי הצבא הגרמני עם כניסתם אל העיר, וחבורות אנטישמיות השלימו את המלאכה. על כך נודע לה מבן עירה ששרד מן התופת והצליח להגיע לעירה. כמה ימים בכתה בכי תמרורים על משפחתה ועל אהוב לבה ועל החלום שנגוז. אבל בימים אלו ממש נפתח דף חדש בחייה, והשמים מחייכים אליה שוב. היא מאושרת, מתפקעת מאושר. אהבה חדשה ממלאת את לבה.

סאלי תהתה. בהתה בקירות הלבנים וחשבה שדעתה של חברתה השתבשה עליה, או אולי היא זו הנורמלית בין שתיהן. לפני רגע הזילה מלכה ים דמעות על אהוב לבה, וכבר הנצה אהבה חדשה? שיבושם לה! כל הכבוד! ומי הוא האיש אשר בכוחו להעניק לה אושר ללא גבול? מי מוצא אהבה בימי מלחמה? רק שוטים ונבערים.

סאלי קוראת ועיניה נשטפות דמעות: "לפני כמה שבועות הגיע אלינו חייט יהודי במצב פיזי ונפשי קשה. הוא הגיע לאחר תלאות רבות של נדודים ובלי פרוטה בכיסו. קיבלנו אותו בחשדנות, ועד מהרה הפכה החשדנות לידידות עמוקה. הקצינו לו פינה חמה בביתנו, ובשל אומנותו היוצאת מן הכלל הוא השתלט על מכונת התפירה של אסתר והחל תופר חליפות לנשות קציני המשטרה בעיר ולנשות מכובדי המחוז לשביעות רצונן המלאה."

הקטע הסתיים בבקשה: "סאלי, ברכי אותי במזל טוב. הכול מתנהל לשביעות רצוני, ובשעת כושר קרובה כאשר יגיע רב אל העיר נעמיד חופה כדת וכדין. הלוואי שהיית יכולה להיות נוכחת בטקס, כי אז היה האושר שלי מושלם."

את ההמשך המכתב קראה סאלי במהירות ובחוסר עניין. אחר טמנה את המכתב באחת המגירות ולא שבה לעיין בו. עיניה דמעו. ראשה היה סחרחר עליה. התולעת בעלת התיאבון הבלתי נדלה חזרה לכרסם בחומת הזיכרונות שבנתה סביבה בעמל רב. יומיים לאחר קבלת המכתב עוד שכבה במיטה ומנעה מעצמה אוכל ושתייה. אבל אט-אט חדרה בה התובנה שהיא מתנהגת כמו תלמידת גימנסיה שמאוהבת בתלמיד המצטיין בשכבה. יעקב אינו היהודי האחד והיחיד שהוא חייט וירטואוז בתפירת חליפות נשים. ודאי יש מאות ואלפים כמוהו, שתלאות נדודיהם פגעו בגופם ובנפשם. אילו ציינה מלכה שאהובה הוא פליט מוורשה שגנב את הגבול בחברת קבוצת פליטים, שמרביתם נהרגו בתקרית הירי, ואילו ציינה את שמו המלא, היא הייתה הופכת לשבר כלי.

ואולי לא. הרי היא המשיכה הלאה. קדימה והלאה. נישאה למישה ובכוונתם להעמיד משפחה. להוציא אצבע משולשת לנאצים. יעקב מת. מת. נהרג מכדורי עופרת. היא לבדה שרדה מכול הקבוצה. יעקב לא שרד. יעקב נהרג. עליה להכניס טוב-טוב לראשה שגופתו של יעקב נותרה בקרחת היער ושימשה מאכל לחיות הטרף.

אם יעקב נותר בחיים, בוודאי הוא מאמין שנהרגה הנפש התאומה שלו. בוודאי חיפש אחריה ימים ושבועות ברחבי ברית המועצות עד שתש כוחו והניף דגל לבן. החיים נמשכים, וגם עליו להתחתן, להוליד ילדים ולהמשיך את החיים. גם עליו להוציא אצבע משולשת לנאצים.

אבל למה עם מלכה, למה עם ידידתה היחידה שנותרה בחיים?

היא נענשה על השקר שיעקב הוא אחיה, על שלא חזרה בה מדבריה אף על פי שהיו לה מספר הזדמנויות.

ושוב התהפכו בה המחשבות, ואף שחלפו חודשים רבים מאז נכתב המכתב קבעה בלבה שעדיין לא הגיעה שעת כושר מתאימה בדמותו של רב שישיא את השניים. עליה לצאת מיד לדרך ולמנוע את חתונתם. אם החייט הוא יעקב, אזי היא חיה בביגמיה עם מישה. והרי נשבעה לאהוב את יעקב בחולי ועוני. עליה להתגרש. אמנם נשבעה גם למישה, אבל יעקב היה הראשון.

היה בדעתה לפתוח בהכנות ליציאה אל הדרך, לפנות לשלטונות המקומיים בבקשה לקבל אישורים המאפשרים את נסיעתה לאורל, ולספר למישה על תכניתה. ואז התברר לה שהיא בהיריון.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

זהירות: טראמפ מְטַרְלֵל את ישראל!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לפעמים יש תקלה במשלוח המכתב העיתי וליתר ביטחון אנחנו שולחים אותו פעם נוספת. לא להיבהל, ומומלץ תמיד להעדיף את הנוסח השלם-יותר שהתקבל.

בזכות תוכנה הפצה חדשה, ולאחר שעזבנו את נטוויז'ן – אנחנו מצליחים לשלוח פעמיים בשבוע כ-2,300 אי-מיילים של כל גיליון טרי במשך לא יותר מ-16 דקות כל פעם.

* נודע לנו כי הקרן לישראל חדשדשה עומדת לצמצם את תמיכתה בארגון "בצלצלם", וזאת לאחר שהצלמים הפלסטיניים המועסקים על ידי הארגון לא הצליחו, מאז מקרה אלאור אזריה, לספק למממניהם חומר מרשיע משמעותי כדי להפליל את חיילי צה"ל בזמן אמת, כשהם מבצעים את פשעיהם מול מצלמות הווידאו שמספק לפלסטינים ארגון הצדקנים "בצלצלם".

* יש להודות לתאגיד השידור הציבורי החדש "כאן" על ששמר על שתיים מתוכניות השידור החי השבועיות הטובות ביותר של "קול ישראל":

 "שישי אישי" עם משה טימור, שמשודרת מעתה כל יום שישי בלילה מ-23.00 עד 02.00.

ו"שבת עולמית" עם יצחק נוי, שמשודרת מעתה כל שבת בבוקר מ-08.00 עד 10.00.

 ואולם מהאזנה מקרית לרשת ב' היומיומית נדמה לנו כי מדברים שם בעברית מהירה ולעיתים בלתי מובנת, עברית צ'חצ'חית, בולעים מילים, כאילו איש כבר לא מקפיד על הגייה נכונה ועל התחשבות במאזין, אלא הכי חשובים הם הוִיצים, אלה בדיחות-הקרש, שהשדרנים מחליפים ביניהם לבין עצמם בעברית קלוקלת.

החדשות נושאות עדיין את השם "קול ישראל מירושלים" ואולם אתמול, בתשע בבוקר, הן נעלמו ובמקומן נשמעה עגה או גיעגוע של שני שדרנים בעלי מנת-מישכל נמוכה במיוחד, שקבעו שהחדשות מיותרות.

שיהיה בהרצה.

ומומלץ לבולעני המילים שמפטפטים ב"כאן" ללמוד לדבר עברית ברורה ויפה אצל משה טימור ויצחק נוי.

* האם הגברים הסעודיים, השיח'ים, עטויי הכפיות והעקאלים, חשקו באחוריה הסלובניים של אשת הנשיא החטובה להפליא מלאניה טראמפ – או שאלה נראו להם רזים מדי לעומת הנשים הסעודיות והשפחות שיש להם בבתיהם המפוארים?

* האם זה נכון שהיום, יום שני, נערכת תחרות בדיחות על טראמפ במרפסת התצפית בנתב"ג, שבה כלואים, אחרי בדיקה ביטחונית ממושכת, כל השרים והאח"מים שלא נמצאו ראויים לעמוד למטה וללחוץ את ידו של נשיא ארה"ב הסובל מאור שמש?

מה שלא הפריע לו ברדתו ממטוסו לאור יום בריאד הקרירה והמוצלת, שכידוע עטורה יערות ירוקים בעלי צמרות גבוהות המצלות על כל הממלכה – לצעוד מרחק ניכר בקרב עשרות גברים סעודיים עטופי כאפייה ועקאל, וחיילים סעודיים נושאי נשק.

* אנחנו בספק אם טרמאפ יבין יותר את המורכבות של המזרח התיכון לאחר ביקורו החפוז והעמוס באיזור. הוא ודאי יזכור לטובה בעיקר את החאפלה שערכו לכבודו בערב הסעודית  לפי מיטב מסורת המזרח של מילים שהן אחת בפה ואחת בלב, לעומת העומס המשעמם של הביקור בישראל וברשות הפלסטינית.

"אם שלוש הדתות תשלבנה ידיים," הוא אמר אצל הסעודים, כורתי ידי הגנבים, והאוסרים כניסת יהודים לממלכתם, "השגת שלום בעולם תהיה אפשרית – לרבות שלום בין ישראל לפלסטינים."

הוא צודק, ביום שבו שלוש הדתות תשלבנה ידיים, יהיה שלום בין ישראל לפלסטינים. מתי זה יקרה? כשיבוא משיח צדקנו. מתי יבוא משיח צדקנו? הוא יוכל לשאול זאת את חתנו היהודי שומר המצוות קושניר.

* * *

צילומים נדירים ממלחמת העולם השנייה:

http://vfwpost2461.com/1945Photos/Rare%20Photos.htm

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל