פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1245

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט באייר תשע"ז 25 במאי 2017

עם צרופת בול פתח תקווה משנת 1909 שציורו, בתוספת הפסוק "עובד אדמתו ישבע לחם", שימש במשך עשרות שנים כסמלה של המושבה-העיר עד אשר נעקר בידי כסילים לטובת סמל חדש של שלוש ביצים! --- ועם צילום דורון גיסין, ביום האזכרה המשפחתי האחרון בל"ג בעומר, מחזיק בדגל עם הסמל של המושבה על מצבתו של סבא-רבא, שלו יהודה ראב בן עזר, שציור הבול נעשה לפי מתווה שלו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמַּזָּל שֶאָזַל לַקּוֹזָק הַנִגְזָל. // ישראל בר-ניר: השלום שכמעט הגיע. // עמוס גלבוע: מה למדנו מביקור טראמפ? // דורון גיסין: 1. המאבק למען סמל העיר פתח-תקווה. 2. עץ הדר ומחרשה – סמל העיר. 3. שימוש לא חוקי ולא נאות בסמל העיר. // אהוד בן עזר: חסד אבותיך. // יעקב חסדאי: אבו-סניינה מקרה מבחן. // אילן בושם: 10 שירים ל'חדשות בן עזר'. // יהודה דרורי: 1. המהדורה השנייה של "בין הנפילים". 2. ככה לא מאבטחים! 3. ההישגים החשובים של טרמאפ. 4. ממשיכים לנקום בפולארד. // אורי הייטנר: 1. אלמלא דיין התחרט. 2. צרור הערות 24.5.17. // משה כהן: יחי הפוליטיקלי קורקט. // אלי מייזליש: בעקבות ביקור טראמפ. // מנחם רהט: ספינולוג. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"ד, קונספיראציה ו"חוק חמישים המטר". // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַמַּזָּל שֶאָזַל לַקּוֹזָק הַנִגְזָל

מְסַפְּרִים עַל קוֹזָק בִּגְזֵרוֹת תָּ"ח וְתָ"ט

שֶמִּלְּבַד שֶהִטִּילָה חַרְבּוֹ אֶת חִתַּת 

צִמְאוֹנוֹ הַבַּסְטְיָלִי לְדַם יְהוּדִים

(שֶאֶת שֶלֶג סִמְטוֹת מוֹשְבֵיהֶם הֶאֱדִים)

עַל כָּל בֵּית יִשְרָאֵל הַדָּרוּס וְהָרוּס

בְּפּוֹלַנְיָה, אוּקְרַאיְנָה וְלִיטָא וְרוּס

גַּם רָצַח אֶת הוֹרָיו שֶסֵּרְבוּ לְרוֹשְמוֹ

כְּיוֹרְשָם הַיָּחִיד שֶעַוְלַת הִתְגַּשְּמוֹ

שֶל רְצוֹן הַבַּנְדִיט הַזֶּה, לוּא נִתְמַמְּשָה

מְקַפַּחַת הָיְתָה עוֹד אַחִים חֲמִּשָה.

בְּקִצּוּר, מְסַפְּרִים כְּקוּרְיוֹז לְמוֹפֵת

כִּי קוֹזָק זֶה נִשְאַל מִפִּי כְּבוֹד הַשּוֹפֵט

הַאִם יֵש לוֹ דְבַר-מָה לְבַקֵּש, רָב אוֹ קָט,

כָּל עוֹד דִּין לֹא חָרַץ לוֹ שָם בֵּית-הַמִּשְפָּט.

"כֵּן," אָמַר הָרוֹצֵחַ בְּטוֹן שֶׂה תָמִים,

"גַּם חֶמְלָה אֲבַקֵּש פֹּה וְגַם רַחֲמִים."

"רַחֲמִים עַל סְמַךְ מָה?" סָח שוֹפְטוֹ בְּרֹב תּוֹם.

"עַל סְמַךְ כָּךְ שֶאֲנִי," סָח הַזּ'וּלִיק, "יָתוֹם..."

וְהוּא הַדִּין כְּשֶכָּאן זוֹעֵק כָּל בְּלוֹפֶר וּמַשְׂטִין

עַל נַאקְבַּת בְּנֵי עַמּוֹ בִּשְנַת תָּשָ"ח בְּפָלַסְטִין

שֶאֵין סָפֵק כִּי בְּלִי רַחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹ הָלְמָה

אַךְ אֵין סָפֵק גַּם כִּי מַסְתִּיר הוּא לָמָּה וְעַל מָה

סָפְגוּ אֶחָיו מַהֲלוּמָה קָשָה זוֹ, כְּשֶבִּמְאוּם

הֵם לֹא קִבְּלוּ אֶת הַחְלָטַת אוֹתָהּ עֲצֶרֶת אוּ"ם

וְלֹא רַק צִפְצְפוּ שָם עַל תָּכְנִית הַחֲלֻקָּה

תּוֹךְ בִּטָּחוֹן אִידְיוֹטִי שֶלְּקָדְקָדָם נִתְקַע

כִּי פְּלִישָתָם שֶל אַרְבָּעָה צִבְאוֹת עֲרָב סְדִירִים

וַדַּאי תַּנְחִית עָלֵינוּ כָּאן נוֹק-אַאוּט-אַדִּירִים

בִּזְכוּת הִיבְּרִיס-הַשָּוְא שֶעוֹד הָיָה בָּהֶם קַיָּם

כִּי תוֹךְ שָבוּעַ אֶת כֻּלָּנוּ יִזְרְקוּ לַיָּם

כְּשֶהֵם, בְּזִכְרוֹנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי הַמֻּפְלָא

חוֹזְרִים עַל כָּל סִפּוּר הַנַּאקְבָּה בְּלִי לוֹמַר מִלָּה

עַל כָּך שֶהֵם עַצְמָם גָּרְמוּ לַסֵּבֶל הָאָיֹם

שֶל הַפְּלִיטִים הַפָלַסְטִינִיִּים וְעַד הַיּוֹם

לֹא מַזְכִּירִים מָה שֶגָּרַם לוֹ כִּי לָהֶם נִדְמֵית  

הַפּוֹזָה שֶל קוֹזָק נִגְזָל טוֹבָה מִן הָאֱמֶת.

כִּי עַל פְּלִיטֵי הַפָלַסְטִינִים הֵם קוֹרְאִים בְּקוֹל

בְּלִי לְהַזְכִּיר וְלוּא בַּהֲבָרָה אַחַת אֶת כֹּל

פְּלִיטֵי אַרְצוֹת עֲרָב הַיְּהוּדִים אֲשֶר עֻקְּלוּ

כָּל רְכוּשָם וּבָתֵּיהֶם שֶשָּם מִשֶּהֻגְלוּ

מִסּוּרְיָה, מִמִּצְרַיִם, מִלְּבָנוֹן וּמֵעירָק

וּמִתֵּימָן וְכָל אַרְצוֹת הַמַּגְרֶבּ וְאִם רַק

נִמְנֶה אֶת מִסְפָּרָם הֲרֵי עוֹלֶה הוּא פִּי כַּמָּה

עַל כָּל הַפָלַסְטִינִיִּים פְּלִיטֵי הַמִּלְחָמָה

אַךְ כָּל צְבוּעֵי עוֹלָם הַמְּכַסִּים וּמְלִיטִים

אֶת הָעֻבְדּוֹת בְּשֶקֶר לֹא קוֹרְאִים לָהֶם פְּלִיטִים

וְאִיש מִצִּדְקָנָיו שֶל הַמַּצְפּוּן הַסֶּלֶקְטִיבִי

הַמַּטִּיפִים לָנוּ מוּסָר בְּ"נוּ-נוּ-נוּ" אַקְטִיבִי

אַף פַּעַם לֹא הוֹדָה כִּי יְהוּדֵי אַרְצוֹת עֲרָב

אֲשֶר עָלוּ כִּמְעַט בְּחֹסֶר-כֹּל אַךְ בְּעַם רָב

מֵרֶגַע עֲלוֹתָם הָיוּ תָמִיד כָּאן נֶחְשָבִים

בִּזְכוּת וְלֹא בְּחֶסֶד כְּלָל לְאֶזְרָחִים שָוִים

בְּעוֹד שֶפָלַסְטִינִיִּים בְּלִי חֶסֶד וּבְלִי זְכוּת

מִלְּבַד בִּתְחוּם יַרְדֵּן לֹא נִתְכַּבְּדוּ בְּאֶזְרָחוּת

אוּלָם נָמֵקּוּ בְּדַלּוּת בְּמַחֲנוֹת פְּלִיטִים

לְהַנְצָחַת בַּעֲיָתָם כִּרְצוֹן הַשַּלִּיטִים

שֶכָּל אֶחָד מִדּוֹבְרֵיהֶם הַמִּתְחַסְּדִים פָּזַל

אֶל דֻּגְמָתוֹ הַצִּינִית שֶל אוֹתוֹ קוֹזָק נִגְזָל.

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ כָּל שְבִיב אֱמֶת כַּיּוֹם נֶחְמָס

בָּאֶרְדּוּאַנְטִישֵמִיּוּת שֶל גְּרוּפִּי הַ"חָמָאס"

שֶמַּעֲלִיל עָלֵינוּ רֶצַח-עַם בְּרֹב הִיסְטֶרְיָה

וְלֹא מִזְּמַן, בְּהַפְצְצוֹת אֲוִיר וְאַרְטִילֶרְיָה

לִרְצֹחַ אַלְפֵי כּוּרְדִים בְּעִירָק הָיָה לָהוּט

כְּשֶכָּל חֶטְאָם הוּא תְשוּקָתָם לִזְכּוֹת בְּעַצְמָאוּת

וְרַק בְּלַחַץ רֹאש הָאוֹפּוֹזִיצְיָה שֶל אַרְצוֹ

כָּמָאל קִילִיצְ'דַרְאוּלוּ הִתְנַצֵּל לַמְרוֹת חֶפְצוֹ

גַם עַל זְוָעוֹת קוֹדְמוֹת שֶבְּגְלָלוֹ הֵדָן נָדַם

כְּשֶיְּדֵיהֶם שֶל הַטּוּרְקִים מְגֹאָלוֹת בְּדָם

וְעַד הַיּוֹם מַכְחִיש הַהוּמָנִיסְט הַגֶּ'נְטֶלְמֶנִי

אֶת מָה שֶעוֹלְלָה אַרְצוֹ בְּטֶבַח הָאַרְמֶנִים

וּ"מַרְמָרָה" נִסְתָה אֶת דַּעַת-הַקָּהָל לִשְדֹּד

עַד שֶהוּצַג כָּל הָאַמְלָ"ח שֶבָּהּ בִּנְמַל אַשְדּוֹד

וְלֹא הוֹעִילוּ הִתְנַצְּלוּת וְשֶפַע פִּצּוּיֵּינוּ 

בְּיָזְמָתָם שֶל חָכְמוֹלוֹגִים בֵּין מְדִינָאֵינוּ

שְמּוּל הָאֶרְדְּוּאָן הַזֶּה כָּרְעוּ עַל הַבִּרְכַּיִם

בְּהִתְיַמְרָם לִהְיוֹת סוֹף-סוֹף רֵיאַל-פּוֹלִיטִיקָאִים

כְּשֶמִּתְבָּרֵר כַּיּוֹם שֶהוּא חוֹזֵר שוּב לְסוֹרוֹ

וְהִיפּוֹקְרִיט זֶה לְעוֹלָם לֹא יַהֲפֹך עוֹרוֹ

וְלֹא יַחְלִיף אוֹתוֹ נוֹכֵל אֶת חֲבַרְבּוּרוֹתָיו

וְגַם אִם נְלַקֵּק לוֹ לֹא יַחְזֹר כָּאן לְמוּטָב.

וְכָכָה גַם אוֹתוֹ תַיָּר יַרְדֵּנִי שֶדָּקַר

שוֹטֵר שֶלָּנוּ וְעָמָאן, שֶבֹּרֶג נֶעֱקַר

מֵרֹאש דּוֹבְרֶיהָ מַפְלִילָה כְּמִנְהָגָהּ בְּכֵּיף

אֶת הַפָּצוּעַ הַמֻּתְקָף בִּמְקוֹם אֶת הַתּוֹקֵף

כְּשֶמְחִירָהּ שֶל הָאֱמֶת בִּמְדִינָתָם הוּזַל

אַךְ הַמַּזָּל מִזְּמַן אָזַל לְכָל קוֹזָק נִגְזָל.

* * *

ישראל בר-ניר

השלום שכמעט הגיע

I.  מבוא

כותרת בעיתון The New York Observer מיום 3 במרץ 2017 –

John Kerry: The Man Who Almost Solved the Arab-Israeli Conflict

(בתרגום חופשי – ג'והן קרי, האיש שכמעט הביא שלום למזרח התיכון):

http://observer.com/2017/03/john-kerry-meeting-israel-netanyahu-palestinian-abbas/

שמחתי לראות שג'והן קרי זוכה סו"ס להכרה. אחרי כל כך הרבה זמן ומאמצים שתמיד הסתיימו במפח נפש, יש שכר לעמלו. שמו ייחקק בספר דברי הימים של תהליך השלום. 

התגובה הראשונה למקרא הידיעה היתה שנסללה דרכו של קרי לקבלת פרס נובל לשלום.  בסתיו הקרוב נראה אותו עומד על בימת המכובדים בשטוקהולם, לוחץ את ידו של מלך שוודיה בטקס הענקת הפרס. לית מאן דפליג ש"כמעט" זה הרבה יותר מה"כלום" עבורו הוענק לאובאמה הפרס, לכן זו היתה מסקנה הגיונית.

אבל במחשבה שנייה, ייתכן שהגזמתי. אחרי ככלות הכול, רשימת האנשים שיכולים לרשום ברזומה ( SEQ CHAPTER \h \r 1résumé) שהם "כמעט" הצליחו להביא שלום בין ישראל והערבים ארוכה כאורך הגלות.  אם יוחלט להעניק פרס נובל לכל כמעטניק, לא יהיה מקום לכולם על הבמה. קרוב לוודאי שגם מיספר מקומות הישיבה באולם לא יספיק.  

עם כל כך הרבה כמעטניקים, נשאלת השאלה למה אף אחד לא מצליח? מה מונע מהשלום להגיע? פותחים לו את הדלת והוא מסרב להיכנס. פותחים לו את החלון והוא מעדיף להישאר בחוץ. אפשר היה לחשוב שאם רק יתנו לו הזדמנות, הוא יקפוץ על המציאה. אבל הזדמנות באה והזדמנות הולכת והשלום לא מתרגש. למה? ממה הוא מפחד? האם הוא מתבייש להיראות בציבור? איך אפשר לרדת לסוף דעתו של השלום? שרים לו שירים, ממתינים לו בתופים ובמחולות וכל זה לא מזיז לו. מה עוד הוא רוצה?

תשובה אפשרית אחת היא שזה מקרה טיפוסי של "הרבה טבחים שמקדיחים את התבשיל."  תשובה אפשרית אחרת היא שהשלום לא "נדלק" על אלה שמזמינים אותו – בהשאלה מעולם הסייבר, ברגע שהוא מזהה את המארח התורן הוא מבין שאם הוא ייצא מהמחבוא זה יהיה Garbage out, Garbage in, הוא לא מוכן לקחת חלק במשחק ולכן הוא ממשיך להסתתר. 

התשובה היא הרבה יותר פשוטה. כמו שמקובל אצל כל יהודי טוב, על שאלה עונים בשאלה – מישהו שמע אי פעם ערבי שמתפאר בכך שהוא "כמעט הצליח להשכין שלום"?  הרי גם אם תחפשו מכאן ועד להודעה חדשה, לא תמצאו ערבי כזה, אפילו לא אחד שיהיה מוכן להגיד את זה בלחש. האם מי שהוא שמע אי פעם על פסטיבל זמר ערבי בו שרו שיר לשלום? גם זה לא קרה, וזה אומר את הכול.

לארה"ב יש נשיא חדש, נשיא שמבטיח שינויים רדיקאליים במדיניות ארה"ב בכל התחומים, כולל היחסים עם ישראל והגישה לסכסוך הערבי ישראלי. נשיא החדש הוא איש עסקים בעל ניסיון עשיר בניהול מו"מ מסחרי. על ניסיונו טראמפ כתב ספר בשם אומנות העסקה (The Art of the Deal). לא ברור אם הוא התנסה אי פעם בניהול מו"מ בבזאר מזרחי.   

המעט שהתפרסם על פגישתם של טראמפ ואבו מאזן איננו מבשר טובות. מנקודת מבטו של אבו מאזן זו היתה הצלחה מסחררת. הוא התקבל בבית הלבן כראש ממשלה לכל דבר, כבוד שעד עכשיו רק מעט ראשי מדינות זכו לו. ע"פ מיטב מסורת המזרח אבו מאזן נשא נאום מליצי, בערבית מלוטשת, בו הוא הרעיף דברי שבח, הילול  וקלס על טראמפ, אותו הוא הציג כמעט כשליח אללה שיביא שלום בין הפלשתינאים וישראל.

טראמפ הסתפק בהצהרה שהוא ינסה להוכיח שכינון שלום בין ישראל וערבים איננו משימה בלתי אפשרית. מאחר שטראמפ איננו נוהג לגלות מראש את קלפיו, קשה מאוד לצפות איך הוא מתכוון לעשות את זה. לא ידוע מה התרחש בחלק הפגישה שהתקיים מאחורי דלתיים סגורות, אבל אם רוח הדברים שם היתה כמו בחלק הפומבי, אז אפשר כבר עכשיו להכין עבור טראמפ את תעודת הכמעטניק המצטיין, ולכתוב פרק נוסף בספר דברי הימים של הפארסה המכונה "תהליך השלום".

הדחף הכפייתי לנסות להביא לשלום בין ישראל והערבים הוא כמו התמכרות לסמים. אי אפשר להיגמל ממנו. זה נגע ממאיר, מכה שלא כתובה בתורה. צריך רק לקוות שתגובתו של טראמפ, כאשר הוא ייתקל במציאות, תהיה שונה מזו של אובאמה. לטראמפ יש הרבה מה ללמוד בתפקידו כנשיא בהרבה תחומים. אבל בכל מה שקשור להבנת העולם הערבי הוא אינו שונה מקודמו בתפקיד.

לסיום הפרק, מנטרה קבועה השגורה בפיו של כמעטניק מצוי היא "לשלום יש מחיר", והמהדרים מדגישים "מחיר כואב".  מעבר לעובדה ש"לאף אחד אין מספיק כסף בחשבון הבנק כדי לקנות שלום" (ביסמארק), אם השלום הוא דבר שצריך לשלם עבורו מחיר כואב, האם לא עדיף שיכאב לצד השני? 

II.  בראשית היה הכיבוש

ישראלים שגדלו לתוך המאה ה-21 (בשפת העם בארה"ב מכנים אותם millenials – "ילידי המאה" בתרגום חופשי), לומדים שהציונות נוסדה על מנת להביא שלום לאזור ולהקים מדינה לפלשתינאים. יש גם מוסדות חינוך הצועדים צעד נוסף ו"מגלים" לתלמידיהם שבעצם היתה כאן מדינה פלשתינאית בה העם הפלשתינאי חי בשלום ובשלווה, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, עד שבא הכובש הציוני, גירש את התושבים המקוריים והתנחל במקומם.  הכובש הציוני העביד בפרך את התושבים שנותרו וגזר עליהם לבנות ערי מסכנות ("התנחלויות" בלשון העם) למגורים עבור הפולשים. בשינויים קלים, זאת ההיסטוריה שנלמדת במרבית המוסדות להשכלה גבוהה, בחלק מבתי הספר התיכוניים והיסודיים ובאזורים מסוימים גם בגני הילדים.

יש חריגים, אבל הם לא נחשבים. הם דתיים, מתנחלים, פאשיסטים, סתם קיצונים ימניים ויצורים דומים השייכים למאגר הבזויים (basket of deplorables). אדם מן היישוב לא יכול להתייחס אליהם ברצינות.

זו תמצית ההיסטוריה מנקודת המבט של הפוסט-ציונות.

ערב חג הפסח האחרון, בהתקרב מועד יובל 50 שנה למלחמת ששת הימים, יצאה לאור גרסה חדשה של ההגדה של פסח – "הגדת היובל". לדברי העורכים זו הגדה לפסח לציון 50 שנות כיבוש פלסטיני:

(http://www.srugim.co.il/190104-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C).

בהגדה הזאת מסופר, במקום על יציאת מצרים, על הגירוש, על הדיכוי, על הכיבוש, על מצוקתם של הפלשתינאים ועל שוועתם העולה לשמיים. 

שאלה מעניינת היא מה עורכי הגדת היובל רצו לומר כאשר הם השתמשו בביטוי "כיבוש פלסטיני", אבל לא כאן המקום לדיון לשוני. 

החשיבה הפוסט-ציונית אינה פוסחת גם על הדרגים הכי גבוהים. הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, אסר לאחרונה על השימוש במונח "שיחרור ירושלים" במסרים ובפעילויות שיתקיימו בצה"ל לציון חמישים שנה למלחמת ששת הימים ולשיחרור ירושלים. מה בכל זאת מותר לומר? "איחוד ירושלים" – המונח הזה כשר. "הוא נטול היבטים פוליטיים":

(http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/876/658.html).

זאת עובדה היסטורית שהעיר העתיקה, וכן כל שטחי יהודה ושומרון, היו כבושים ע"י ממלכת ירדן לפני מלחמת ששת הימים. הכיבוש הזה היה לא חוקי בעליל, והוא לא הוכר ע"י אף מדינה בעולם, למעט בריטניה ופקיסטאן. זה לא מנע ממלך ירדן לספח את שטחי יהודה ושומרון לממלכתו, להגדיר את התושבים כאזרחי הממלכה ולהכריז על העיר העתיקה כבירה שנייה של הממלכה. ארגון האו"ם שתק, אונסקו לא גינה ואבירי מסדר מתנגדי הכיבוש מילאו את פיהם מים.

המונח "שיחרור ירושלים" הוא ביטוי לאמת היסטורית. אין לו כל היבט פוליטי. באווירת "הפוליטיקלי קורקט" השוררת בימינו, הרמטכ"ל מקבל פיק ברכיים כשהוא חושב מה יכתבו עליו ב"הארץ" אם הוא יעז לחרוג מהמנטרה של "הכיבוש המשחית".  כאשר "הארץ" מכתיב את הקו, את האמת ההיסטורית מחליפה האג'נדה.           

III.  מדינת ישראל – קרש הצלה בלבד?

"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו

ואמר: לא אטול את כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם

רק זאת אעשה: אכהה את מוחו / ושכח שאתו הצדק."

שיר שלא פורסם, מאת נתן אלתרמן. השיר נמצא אחרי מותו בעיזבונו ע"י בתו, תרצה אתר ז"ל.

כהות המוח, עליה מדבר אלתרמן, היא המציאות בימינו. נתקלים בה על כל צעד ושעל, ע"פ רוב משמאל, אבל לפעמים גם מימין. היא הקרקע הבאושה ממנה צמחה הפוסט-ציונות. אפשר היה לכתוב דוקטורט (קרוב לוודאי שיותר מאחד) על תהליך ההתקרנפות בו מוח יהודי בריא הופך לרפיון שכלי הגורס שזכותו של העם היהודי לקיום עצמאי במדינה ריבונית משלו איננה דבר המובן מאליו.

מחמת קוצר המצע אביא כאן דוגמא מובהקת (Case in Point) אחת.

עמוס עוז, המר"ן של מר"ץ וציבור מחפשי השלום בישראל, כתב יצירה בשם "משל הטובע הנאחז בקרש":

(http://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=596).

היצירה הזאת חושפת את עולמם הפנימי של הפוסט-ציונים. עמוס עוז מכיר בכמיהתם של היהודים במשך דורות לשוב לארץ ישראל. לכאן נשאו היהודים את עיניהם בכל הדורות, וכן אל שום כברת ארץ אחרת לא היו היהודים נוהרים להקים בה ארץ יהודית. כמה יפה לשמוע מפיו התבטאויות כאלו. אבל מיד הוא מסייג את דבריו ואומר: כיסופים של דורות אינם הצדקה. עוז לא אומר את זה על הפלשתינאים, שבהשאלה משירו של שלמה ארצי, פתאום קמו בבוקר והחליטו שהם עם, הולדת כיסופיהם של הפלשתינאים למדינה משלהם היתה לפני פחות משנות דור, אבל עוז רואה כאן "הצדקה" למלא אחר כיסופיהם. והא מחזק את דבריו במשפט הבא: אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקרש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל. 

אני מניח שכוונתו של עוז היא לשואה, כאשר ליהודים לא היה לאן להימלט על מנת להינצל מהשמדה, אבל זה בכלל לא בטוח. אפילו בתקופת השואה, אנשים עם דפוסי חשיבה פוסט-ציוניים (כבר אז היו כאלה!) בצמרת האינטלקטואלית בארץ ישראל, גרסו שאין "צידוק אובייקטיבי" להקמת מדינה יהודית – מרטין בובר וחבריו בתנועת "ברית שלום".  

לדעתו של עוז, להקמתה של מדינה לפלשתינאים יש "צידוק אובייקטיבי" כי זה מה שהם רוצים. אבל הוא לא חושב שהכלל הזה חל גם על יהודים. למה?  ככה. אינני יודע אם לעוז יש תשובה, אבל אם יש לו, חסר לו העוז לומר אותה בקול רם.

דבריו של עוז מכילים כשל חשיבתי מובנה הממחיש יותר מכל את כהות המוח בה לוקים הפוסט-ציונים. למה בדיוק הם מתכוונים כאשר הם מדברים על "הצדקה של המפעל הציוני"?  האם ה"הצדקה" לקיומה של מדינת ישראל היא רק היותה קרש הצלה לטובע? ומדוע בכלל מדינת ישראל צריכה להצדיק את קיומה?  עצם הרעיון שעל מדינת ישראל להצדיק את קיומה הוא כפירה בזכות קיומה של ישראל כמדינה ריבונית. 

עוז לא נרתע מלשפוך אש וגופרית על המפעל הציוני ומתאר אותו כטובע שהשתלט על הקרש כולו והשליך את יושביו האחרים למים.

האם זה מה שבאמת קרה?

האם עוז באמת לא יודע שמה שקרה זה בדיוק ההיפך – שיושביו האחרים של הקרש קמו על הטובע וניסו למנוע ממנו בכוח להצטרף אליהם על הקרש.  

את עוז האמת לא מעניינת, כי לעוז יש אג'נדה. מצבו טוב. הוא יכול להסתמך על פסיקת בג"ץ שקבעה שאין אמת מוחלטת, יש רק "אמת לשעתה" – אמת המותאמת לצורכי השעה.

לסיום הפרק ציטטה מדבריו של הוגה הדעות והמחזאי הגרמני פרידריך שילר:

במאבק נגד כהות המוח אפילו האלים הם חסרי אונים

(Mit der Dummheit kaempfen Goetter selbst vergebens)

[אהוד: זו לא פעם ראשונה שכמעט כל דבר חדש שעמוס עוז אומר אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש, אבל כנראה הכול כשר בסלילת דרך לקבלת פרס נובל לספרות ולשלום, ולעשיית רושם על הפתאים ההולכים אחריו. אולי בעתיד יהיה למישהו עוז לגלות איזה נזק גרמו  לישראל ולציונות – הצדקנות ורדיפת ה"שלום" של עמוס עוז ואותה חבורת "סופרים חשובים" ו"אינטלקטואלים" הדומים לו, אידיוטים מוסריים, המבקשים לשאת חן בעיני הגויים, בעיקר בעיני הגרמנים והפלסטינים].

IV.  השכנת שלום כמגרש משחקים לחובבנים

יש איזה קסם מסתורי המושך אנשים לנסות את כוחם בהשכנת שלום בין ישראל והערבים.  שורה ארוכה של מומחים (בעיני עצמם) וכן מתמחים למיניהם משקיעים ימים ולילות במאמצים למצוא את השלום. אבל השלום, כמו מטוס החמקן, מצליח לחמוק מתחת לראדאר ומתעתע בכל מחפשיו. המחפשים אינם אומרים נואש. הם אינם מוותרים. אחרי כל כישלון הם מחדשים את החיפוש ביתר מרץ. החיפוש אחר השלום הפך להיות מעין חור שחור שכל המתקרב אליו נבלע לתוכו ולא מצליח לצאת.

מדינת ישראל התברכה במיספר עצום של עמותות וארגונים הפועלים למען מטרות נאצלות.  לפי המניין האחרון בוויקיפדיה, אצל רשם העמותות רשומות כ 40,000 עמותות. חלק נכבד מההמון הזה (לפי הערכה קונסרבטיבית, כמה מאות, אולי אפילו אלפים) הוא אוסף של עמותות וארגונים לא ממשלתיים (NGO) שעוסקים במשרה מלאה (full time job) בחיפושים אחרי השלום. 

לפני שנמשיך, חשוב להבין את הנקודה הבאה.  ארגונים רבים מתהדרים בתואר NGO על מנת ליצור את הרושם שהם אינם כפופים לרשות ממשלתית כלשהי, שפעילויותיהם אינן ממומנות בכספים שמקורם ברשויות ממשלתיות ולכן הם יכולים לקבל החלטות באופן עצמאי ללא השפעה זרה.

ייתכן שזה המצב בארצות אחרות. אינני יודע. אבל לגבי ה NGO הפועלים בישראל, לפחות אלה המתיימרים לפעול למען השלום, זאת הונאה לכל דבר. הארגונים האלה אינם זוכים אולי לתמיכה ממשלת ישראל (גם זה לא תמיד – חברות בארגון "בצלם", למשל, מוכרת כשירות לאומי. אם זו לא תמיכה ממשלתית אז כנראה שהעברית שלי שייכת לדור אחר). הארגונים האלה פועלים בחסותן של מממשלות זרות המעניקות להם תמיכה כספית נדיבה מאוד, תמיכה בהיקף של מיליוני דולרים בשנה. יתרה מזאת, המשך התמיכה והיקפה, מותנים בביצוע – הארגונים האלה חייבים לדווח תקופתית על תוצאות והישגים לנותני החסות, על מנת להבטיח שתזרים המזומנים יימשך. 

מובן מאליו שהארגונים האלה או דובריהם אינם טורחים להבהיר לציבור שהמונח "לא ממשלתי" מתייחס רק לממשלת ישראל. תמיכה של ממשלות זרות תתקבל תמיד בברכה. 

באחת מהתוכניות של "לונדון את קירשנבאום" לפני מיספר חודשים, הופיעו נציגים של שלושה מהארגונים המובילים – "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ו"בצלם". כל השלושה ענו בחיוב על השאלה אם הם נתמכים ע"י ממשלות זרות. הם סירבו לחשוף את הסכומים שהם מקבלים, ועל השאלה אלו ממשלות משתתפות, כל השלושה ענו בנוסח זהה: התמיכה מגיעה מ"ממשלות ידידותיות".

נו טוב, עם ידידים כאלה...

זה לא מפליא שעם כמות כזאת של ארגונים, עמותות ופעילים, הזירה גועשת ורועשת כל הזמן, ואין רגע של שקט (never a dull moment). אבל, בהשאלה מספרו של אריך מריה רימארק על מלחמת העולם הראשונה, בחזית הלחימה למען השלום אין כל חדש. 

יש הפגנות למען השלום, יש עצרות למען השלום, יש עצומות למען השלום, מתארגנות שדולות למען השלום, יש מאמרי מערכת בתקשורת המסבירים כמה חשוב שיהיה שלום, קבוצות דיון בטלוויזיה מקדישות שעות לדיון בשאלה מה צריך לעשות כדי שיהיה שלום. מסיבה כלשהי השלום לא קולט את המסר. כנראה שהוא לא מאמין שהאביב הגיע. אולי הוא צודק.

לפני מיספר שבועות שלח לי בדוא"ל מכר מהארץ, מודעה המזמינה להשתתף בעצרת למען השלום שתתקיים בכיכר רבין בת"א. עצרת משותפת לפעילי שלום ישראלים וערבים. כדי להמחיש את "החידוש" שבאירוע, במודעה הופיע המשפט הבא: גויסו 29 אוטובוסים שיביאו לעצרת פעילי שלום פלשתינאים מיהודה ושומרון. לא הובהר מי מימן את האוטובוסים, אבל זו שאלה משנית. בשבילי החידוש היה שיש בכלל דבר כזה – פעילי שלום פלשתינאים ביהודה ושומרון.  אף פעם לא שמעתי על זה. השאלה היא למה, במקום לטרוח ולבוא לכיכר רבין בת"א, הפעילים האלה אינם מפגינים ברחבה שלפני בניין המוקטעה ברמאללה? מה הם מחפשים בתל אביב? 

אולי זאת הסיבה שהשלום מסרב לצאת ממחבואו? כנראה שהוא פשוט ממתין ברמאללה לפעילי שלום פלשתינאים. אבל אלה נסעו לכיכר רבין בתל אביב והשאירו אותו לבד...         

לעומת המגוון העצום של ארגוני ועמותות שלום הפועל בישראל, בצד הערבי שורר שיממון.  אצל הפלשתינאים, ובכל העולם הערבי לצורך הדיון, לא שומעים אף פעם על "פרופסורים למען השלום" (גם לא דוקטורים, ו/או אסיסטנטים ו/או סתם פעילים), או על "אמנים למען השלום", או על "ביטחוניסטים בעבר ובהווה למען השלום". עצרות או הפגנות למען השלום? לא קיים דבר כזה אצל הפלשתינאים וגם לא באף אחת מארצות ערב. עושי השלום בצד הישראלי שקועים עד האוזניים במלאכת העשייה והם כלל לא מודעים לאסימטריה הזאת. יתרה מזאת, היא בכלל לא מפריעה להם. 

אחת מהקולניות שבין הצעקנים בישראל, חברת הכנסת ממר"ץ זהבה גלאון, מצהירה בריש גלי "אבו מאזן רוצה לעשות שלום, אבל הוא לא יכול."

מאיפה היא יודעת מה אבו מאזן רוצה? אבל שאלה יותר מעניינת היא איך היא מציעה לעשות שלום עם אחד שלא יכול.

ובאותה רוח, אחרי שהחמאס השתלט על רצועת עזה, לוחם אחר "למען השלום", סופר הצמרת דוד גרוסמן, הצהיר "חובה לדבר עם החמאס."

כששאלו אותו מה יהיה אם הם לא ירצו לדבר איתנו, תשובתו היתה: "מה זאת אומרת לא ירצו?  אם הם לא ירצו אז נכריח אותם."

נו, באמת.

ערב בואו של טראמפ לארץ אני מרשה לעצמי להסתכן בתחזית על הצפוי לקרות. הצד החזק של טראמפ הוא אי היכולת לנחש מה הוא הולך לומר ו/או לעשות. אף אחד לא יודע מה יתרחש בעת הביקור ואיך זה יסתיים. ייתכן שהוא יצליח לבשל איזשהו הסדר, אבל שלום זה לא יהיה.  במקרה הטוב זה יהיה פרק נוסף בסיפור ה"כמעט שלום".     

V.  ויהי בפרוץ השלום

לפני כמה שנים, בשיחה עם אחד ממכריי, רופא ותיק, הוא סיפר שאחרי קבלת התואר התקיימה שיחה בין המורים והבוגרים החדשים. מכרי, שהיה אז צעיר נלהב, אמר שהוא עומד להקדיש את חייו למציאת תרופה לסרטן. על כך העיר לו אחד ממוריו: "בחור צעיר, על תמהר כל כך למצוא תרופה לסרטן. יותר אנשים חיים מסרטן מאשר מתים ממנו."

אפשר לומר דבר דומה על העיסוק בהשכנת השלום בין ישראל והפלשתינאים.  עשרות אלפי אנשים עוסקים בחיפושים אחרי השלום. מרבית העוסקים מתפרנסים בכבוד מהעיסוק הזה – עבור חלק לא מבוטל זה מקור ההכנסה היחיד.

שאלתם את עצמכם מה כל אלה יעשו אם וכאשר יימצא השלום? תארו לכם פעיל שלום טיפוסי קם בבוקר ומגלה שבחוץ שורר שלום. הוא לא צריך ללכת למשרד, אין איזו עצרת בה הוא יכול לשאת את דברו, אין לו נגד מה להפגין, אף אחד לא מחכה לו בטלוויזיה לשמוע איך עושים שלום. ממש קטסטרופה. הוא עדיין במלוא הכושר ויש לו עדיין הרבה מה להגיד, אבל זה כבר לא מעניין אף אחד. 

ממש מסכן.  מובטל בטרם עת. עכשיו הוא יצטרך להתחיל לעבוד לפרנסתו.  

חבל שאף אחד לא חושב על האפשרות שעיסוק היתר בהשכנת שלום הוא המחסום שמונע מהשלום למצוא את הדרך. 

לסיום, קטע משיר אחר של נתן אלתרמן:

"שלום הוא אחד מחומרי הנפץ / היכולים להחריב עולמות / כדי שהשלום בקומו לא יבשיל מלחמה חדשה / יש הכרח שיהיה השלום בעצמו / מלחמה בלתי פוסקת / מלחמה נגד כל השלמה ומורך / ובשעת צורך נגד שומרי השלום בעצמם."

המקור: "היגיון בשיגעון", אתר האינטרנט של זאב גלילי

(http://www.zeevgalili.com/2007/08/456)

* * *

עמוס גלבוע

מה למדנו מביקור טראמפ באזור ובישראל?

הנגדה של אובמה: ארה"ב "חוזרת" לאזור, חוזרת לבעלות בריתה המסורתיות; היעד הוא לבודד את איראן, להשמיד את הטרור האסלאמי והאידיאולוגיה שלו. פטרונית הטרור היא איראן. שחקניו העיקריים: חיזבאללה, אלקאעידה, דאע"ש, חמאס.

מה אנו יכולים, בשלב זה, ללמוד מביקור טראמפ באזור ובישראל?

ראשית כל, ארה"ב  "חוזרת" למזרח התיכון, לאחר שזה ננטש ב-8 השנים האחרונות ע"י מימשל אובמה. ארה"ב של טראמפ, למרות שאינה זקוקה יותר לנפט של האזור ואינה תלויה בו, רואה  בו אינטרס אמריקאי מובהק בשל מיקומו הגיאוגרפי החשוב והיותו צומת דרכים חשוב לכלכלה העולמית. אם אובמה נטש את בעלי בריתו  באזור, הרי שטראמפ חוזר אליהם, מחבק אותם ומבטיח שהוא לא ייטוש אותם, אלא אף יגן עליהם.

ומכאן נובע השינוי השני הגדול במפת "הבריתות" של המזרח התיכון. אם מימשל אובמה ראה באיראן את הגורם האזורי החזק, ולכן לא רק שחתם עימה על הסכם גרעיני שיאפשר לה בעתיד לפתח מהר נשק גרעיני – אלא  גם צידד בשאיפות ההגמוניה שלה בסהר הפורה ובמאבק השיעי שלה נגד המדינות הסוניות שהיו בעלות בריתה של ארה"ב בעבר. כיוון שכך הוא נתן לאיראן יד חופשית בסוריה ולא נקף אצבע מול פשעי המלחמה של אסד. בא טראמפ ומצהיר קבל עולם: זה נגמר! איראן היא האויב הרע, וארה"ב מתייצבת לימין המדינות הסוניות!

ובמסגרת הזאת, סעודיה היא הציר המרכזי של הקואליציה הסונית שארה"ב תומכת בה. ומכאן עסקת הנשק הממש-דמיונית בין ארה"ב לסעודיה של כמעט חצי טריליון דולר ב-10 שנים, שיחמשו את סעודיה במיטב איכויות אמצעי הלחימה בים, באוויר, ביבשה ובאלקטרוניקה.

ברור שמעבר למימד הצבאי, יש כאן מימד כלכלי ממדרגה ראשונה: הרבה מקומות עבודה בארה"ב (כהבטחת טרמפ בבחירות) וגם בסעודיה עצמה. אין סכנה  גדולה, לדעתי, שסעודיה תפנה את הנשק נגד ישראל בעתיד. הבעייה היא מה יקרה אם המשטר הסעודי ייפול בעתיד, והוא הרי לא הכי יציב.

שאלה אחרת היא עד כמה יוכלו הסעודים לנצל כהלכה את מה שיקבלו. לפי הביצועים שלהם בעבר, ועכשיו בתימן, הצבא הסעודי אינו מהמשובחים.

ועכשיו לנושא  מרכזי אחר, שטראמפ הגדירו כמטרה העיקרית של הביקור: לרתום את מדינות ערב וכלל מדינות האסלאם למלחמה בטרור, ששחקניו העיקריים הוגדרו במפורש ע"י טראמפ: דאע"ש, אלקאעידה, חיזבאללה, חמאס, ומעליהם איראן, פטרונית הטרור.

היעד הוא "לבודד את איראן" ולהקיא ולהשמיד את אנשי הטרור, את האידיאולוגיה שלהם ואת המימון שלהם. מה שמימשל אובמה נמנע מלהגיד, אומר טרמפ בפני 50 ראשי מדינות מוסלמיות: "בכנות, צריך להתמודד עם המשבר של קיצוניות אסלאמית וקבוצות הטרור האסלאמי שקיצוניות זאת מעודדת."

איך עושים את זה? המדיניות שטראמפ מציג: ארה"ב לא תעשה את המלאכה עבורכם. אתם המוסלמים תעשו, כל מדינה בתחומה וכולם ביחד. ארה"ב תסייע.

 וזה מביא אותנו לרשות הפלסטינית. כאן התמונה מורכבת. מצד אחד טראמפ אומר שהתרשם שאבו מאזן חפץ בשלום (בדיוק כמו נתניהו) ורוצה להתחיל מיד במו"מ. אבל מצד שני הוא אומר לו בפומבי שלא יכול לשרור שלום בסביבה בה "האלימות שולטת, ממומנת ואפילו מתוגמלת." ומהצד השלישי כמעט חצי מהאוכלוסייה הפלסטינית מצויה תחת שליטת החמאס, ארגון טרור.

לכן, על פי תפיסת טראמפ, תפקידו של אבו מאזן הוא גם לשרש את האידיאולוגיה של החמאס, המצמיחה טרור, וגם לסלקו. משימה בלתי אפשרית, לדעתי.

ונקודה אחרונה. טראמפ עזב את ישראל בלי שום סיכום או אמירה פומבית על מהלך קונקרטי. לא מעט בפוליטיקה ובתקשורת ציפו וקיוו שיפתיע אותנו לרעה וייתן לנתניהו נבוט בראש. מה שהתחוור בבירור, חד וחלק, לעיני העולם כולו הוא שנשיא ארה"ב הוא ידיד חם, אוהב של ישראל, עם קשרים אישיים לבביים עם נתניהו, היפוכו הגמור של אובמה.

אבל, יש כאן אתגר לנתניהו. אבו מאזן הצטייר בעיני טרמפ כרודף שלום וחפץ מיידית במו"מ? למה שלא ייענה לרחשי הלב של טראמפ ויזמן את אבו מאזן  למפגש סמלי ראשון של רצון הדדי בשלום? למה לחכות למתווך של טראמפ?

* * *

בול פתח-תקוה משנת 1909, כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ.

בשנה הבאה, 2018, תימלאנה 140 שנה לפתח-תקווה, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, שנוסדה בשנת 1878.

* * *

דורון גיסין

1. המאבק למען סמל העיר פתח-תקווה

אודי יקירי, מאחר והנחת לפתחי אתגר, התלבטתי רבות איך להציג באגודה אחת , את קורות השנים בהן הקדשתי חלק לא מבוטל מזמני , למאבק למען השבת מעמדו וכבודו של סמל עיריית פתח-תקווה ומניעת השתלטות ה-סמליל [לוגו] על כל תחומי החיים העירוניים.

אני יוצא מנקודת הנחה שראשית הגותו של סמל העיר מקורה ביוזמה להפקת בול פתח-תקווה במסגרת הדואר האוסטרי כבר בשנת 1906, עת פנתה מועצת המושבה ובקשה רעיונות ליוזמתו של מר גולדנהירש, וביקשה הצעות וסקיצות לבול.

מן המקובל במסורת המשפחתית של משפחת ראב, יהודה – אב המשפחה בהיותו ברוך כישרונות, הגיש סקיצה מאויירת למועצת המושבה וזו אימצה את הרעיון ומשם הגיע העיצוב הסופי בדמות הבול שיצא לאור ולשימוש כאמור במסגרת הדואר האוסטרי בשנת 1909.

מאחר ומסמכי מועצת המושבה הושמדו בזמן מלחמת העולם הראשונה, אין כל הוכחה כתובה למה שאני מעלה כאן. אין גם כל מסמך ועדות מתי החליטה מועצת המושבה לאמץ את הבול כסמלה הרשמי של המושבה , אך משהפכה פתח-תקוה לעיר בתקופת המנדט, הפך הסמל לסמלה של העיר וכך נרשם בקובץ חוקים שנמצא בשימוש עד היום במדינת ישראל. כלומר למזער הסמל הוא בן מאה שנה לפחות.

לקראת כתיבת שורות אלה חזרתי והפכתי כל אבן וכל פינה בניסיון להביא למקסימום את הידע שברשותי. אני מעז לומר שאני בעל הידע הנרחב ביותר בנושא.

איני רואה כל מניעה להשתמש בשמותיהם של נושאי משרה בעבר ובהווה במסגרת סקירה לברור המעשים שהביאו בסופו של דבר להדרת סמל העיר ואימוץ סמליל [לוגו] במקומו, באשר הדברים לא נעשו במחשכים ושמות גיבורי המעשה רשומים בפרוטוקולים של ישיבות מועצת העיר ומפורסמים בפומבי על ידי העירייה עצמה.

בשנת 2008 במלאת לעיר 130 שנה, החליטו קברניטי העיר לעשות מעשה על מנת למתג את העיר המנומנמת וחסרת הייחוד, ולשנות את תדמיתה ליוזמת, חדשנית, צעירה, תוססת ומושכת מתיישבים המבקשים לקשור את גורלם במגורים בעיר. אין זה המקום אין זו העת לגולל את כל שרשרת מעשי ראש העירייה יצחק אוחיון, ודני סוויסה מנכ"ל העירייה, ושאר עושי דבריהם באותה עת. בחלקם פורסמו הדברים בתקשורת וזכו לא אחת לקיתונות של ביקורת ואף להתעניינות של גורמי החוק. לטעמי האישי גולת כותרת מעשיהם, היתה אימוצו של סמליל –לוגו חדש לעיר שעיקרו שלושה עיגולים העשויים נקודות נקודות בצבעים האמורים לדגם את שלושת מאפייני העיר. ומתחת להם סיסמא שנלקחה ממקום אחר [למה להיות מקורי?] האומרת – "קצב של עיר – לב של מושבה."

הגדילו ועשו ובמיוחד מר דני סוויסה המנכ"ל ועד מהרה לא נותרה חלקה ולו קטנה שלא נתקלת בלוגו החדש. ספסלי ישיבה בגנים וברחובות , פחי-אשפה ציבוריים, שלטי חוצות, ניירות עבודה של העירייה, שקיות פלסטיות למטרות שונות, מעטפות מכתבים, כוסות שתייה חד-פעמית, מודעות עירוניות, שלטי מוסדות עירוניים, דגלים, ויסולח לי אם שכחתי איזה פריט שאינו נושא את הלוגו החדש.

לאחר שקמה מחאה ציבורית ורבו התלונות, הובא הנושא בפני מועצת העיר ואומץ פתרון שיהיה מראית עין לציות ללשון החוק והתקנות, והוחלט לא להעלים לחלוטין את סמל העיר הישן, אלא להקטינו ולדחוק אותו לפינה כך שלא ניתן אפילו להבחין בפרטיו. איני מומחה משפטי ואיני מוסמך לקבוע שנעברה כאן עבירה על החוק, אך למרות שעברתי וקראתי ושיננתי את הוראות-תקנות העיריות, לא מצאתי ולו במקום אחד, שניתן חוקית להעלים ולשנות את סמל העיר לאחר שנקבע ופורסם כחוק. בשום מקום בפקודת העיריות , לא בנוסחה הישן ולא בנוסחה החדש, למרות הפירוט הרב ולמרות רוחב היריעה מבחינת נושאי התקנון, לא נמצא ולו סעיף אחד המקנה למועצת העיר ולנושאי משרה בעירייה סמכות לשנות, לבטל, להעלים ולמחוק את סמל העיר. המחוקק, למרות ניסיונו הרב ורוחב אופקיו, לא העלה בדעתו שיהיה מי שיעשה דבר שכזה, והנה בכל זאת אנו כאן.

ועדת השימור הציבורית העירונית נתנה את דעתה לעניין ובמיספר ישיבות עלה הנושא לדיון. שותפים פעילים לדרכי מצאתי את דוד בן-עזר ואת יאיר אסיסקוביץ'. בהמלצתנו ובהמרצתנו הבאנו את הוועדה לקבל החלטה פה אחד, להביא את העניין בפני מועצת העיר, ואכן מר שלום קוטלר, בהיותו אז חבר במועצה, העלה את הנושא לדיון, ונתקבלה החלטה רשומה בפרוטוקול להשוות בגודל את סמל העיר ואת הלוגו וכך להשתמש בהם. אלא שהחלטות לחוד ומעשים לחוד ולוגו העיגולים כבש כל חלקה טובה ולא הותיר לסמל העיר כל מקום.

לאחר הבחירות שהיו בעיר, נבחר לכהונת ראש העיר מר יצחק ברוורמן, שבטרם בחירתו פיזר הבטחות ימינה ושמאלה להגן לשמור ולטפח את מורשתה של העיר. מאז בחירתו ועד היום אין כל שריד ופליט להבטחותיו. לכהונת מנכ"ל העירייה נבחר מר יעקב ממן שאינו כלל תושב העיר. שני אלה ושלוחיהם במחלקות השונות בעירייה לא רק שלא בלמו את השימוש בלוגו אלא שהגדילו לעשות ושלושת העיגולים מקדמים היום את פני כל הבאים בשערי העיר במבואות הדרום מזרחיים והדרום מערביים של העיר.

נטלתי יוזמה והתחלתי ל"הטריד" את רוב נושאי המשרה בעירייה, במשלוח מיילים על בסיס כמעט שבועי בתביעה להסרת החרפה. עשרות מיילים יצאו מכתובתי ורק אחדים וספורים מהם זכו למענה או להתייחסות.

מי שהתעלם בצורה גורפת היה ראש העירייה איציק ברוורמן, שבשיחה איתי הביט בעיניי והתחייב להשיב לקדמותו את השימוש בסמל העיר. גם להבטחה אישית זו לא ניתן כיסוי במעשים.

בצר לי ובלית ברירה פניתי אל גורמי האופוזיציה במועצת העיר ולמרות שבחילה אוחזת בי בכל פעם שמדובר בבחישה בקלחת הפוליטית, ולמרות שאני יודע שמשתמשים בי ובשמי ולמרות שאין זאת לרוחי, "סומנתי" על ידי האישים הנוגעים בדבר כ"טארבל-מייקר".

נעזרתי במר רמי גרינברג מסיעת הליכוד בעירייה, וכך זכיתי להיות נוכח באחת מישיבות מועצת העיר שבה עלה הנושא בצורת שאילתא המחייבת תשובה ונרשמת בפרוטוקול. הוזהרתי מראש שנוכחותי אינה רצויה והוזהרתי שלא לפצות את פי. משלא יכולתי בשלב מסויים להתאפק והבעתי את מחאתי בקול רם, אויימתי בסילוק מן הישיבה.

הן ראש העיר והן מנכ"ל העירייה שניהלו את הישיבה, התחייבו בקולם לפרוטוקול לחדול מלהשתמש בצורה כה גורפת בסמליל המיתוג ולשוב ולהניף את סמל העיר בעדיפות ובבולטות. נו, התחייבו, אז מה?

כך בכל אופן עומדים הדברים היום ואין כל תזוזה לכוון החיובי. אני מגבש לעצמי מחשבות ודרכים חדשות על מנת לצאת בקרוב  פעם נוספת למאבק שלכל הדעות הוא מחוייב המציאות. ברור שאין זו גחמה פרטית שלי וברור שלא אחדל ולא אפסיק מלהיאבק על מורשתה של עיר הולדתי ועל מורשת משפחתנו.

אני מקווה שמילים אלו בלוויית מסמכים נוספים וצילומים שאותם אעביר אליך בהקדם מהווים תשובה לעניין. אני תקווה שהפרסום בעיתונך יביא עמו הד נוסף ואולי מישהו שיהא מוכן להצטרף אלי למאבק.

כפי שנוכחת בפגישתנו האחרונה איני במיטבי מבחינה בריאותית.

תודה מראש שלך כתמיד,

דורון

2. עץ הדר ומחרשה – סמל העיר – עבר, הווה, עתיד.  10.01.17

גבירותיי ורבותיי חברי מועצת העיר, נכבדי ראש העיר,  עומד אני מולכם אבל בוש ונכלם. כצאצא למשפחות מייסדי היישוב, דור שמיני לילידי הארץ הזו ותושב העיר מיום היוולדי, אב-סבי חרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה. סבי השני שימש כנציג ציבור, חבר מועצת המושבה ואף עמד בראשה שנים לא מעטות. כל כולי היסטוריה מהלכת של פתח-תקווה.  איבדתי את סמל עירי בין יתר הסמלים והאתרים שעלה עליהם הכורת ושינה את נופה של מושבת ילדותי ואין מנחם. איני איש פוליטי וכל ענייני הוא ההיסטוריה של פתח-תקווה ומורשתה. כבר לפני שנות דור אמר יגאל אלון את המשפט שעומד כנר לרגלי – "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." איני עומד כאן יחידי. יחד אתי עומדים מאות אם לא אלפי תושבים ויחד עמם צאצאי כל דורות העבר שחיו עבדו הגנו ולחמו על זכות אבות לקיים מושבה עברית בארץ-ישראל המתחדשת. כבר בשנת 1909 הודפס בול עברי במסגרת הדואר האוסטרי, בול ששאב את עיצובו משרטוט סקיצה שהציע יהודה ראב – חורש התלם הראשון באדמת המושבה שומרה הראשון וחופר הבאר הראשונה באדמות המושבה. עץ הדר נושא פרי, שדה חרוש ומחרשה ניצבת בחזית. בעקבות הבול אימצה מועצת המושבה את הסמל שהפך סמלה מאז ועד היום. [וזאת בתוספת הפסוק למטה: "עובד אדמתו ישבע לחם"].

לפני חמש שנים החליטה מועצת העיר לקבל את המלצת המנכ"ל דאז וליצור סמל למיתוג העיר בצורת שלושה תפוזים משולבים זה בזה, ומלווים בסיסמה הנפלאה "קצב של עיר – לב של מושבה." התוצאה של מעשה זה הייתה מכת מוות לסמל העיר הישן. שלושת העיגולים השתלטו על המרחב העירוני בכל המקומות הוצנע סמל העיר הוותיק, הוקטן וטושטש עד בלי הכר, לפני כשנתיים החליטה מועצה זו להוסיף חטא על פשע והכשירה את השרץ ביצירת סמל משולב חדש/ישן, שהבליט את סמל המיתוג והקטין עד היעלמו את סמל העיר. ועדת שימור ומורשת העירונית הביעה את התנגדותה לשינוי בכל ישיבותיה, וניסתה לשנות את ההחלטה. אני קורא לחברי מועצת העיר להביא להחלטה ולהשיב למקומו הראוי את סמל העיר. אין כאן הבדל בין קואליציה לאופוזיציה. קיים רק סמל אחד לעיר וכל השאר הם סמלי מיתוג. אין עוד עיר/מושבה ותיקה וראשונית בארץ-ישראל המתחדשת שיכולה להתגאות בעברה כמו פתח-תקווה.

בט"ו בחודש אב בעוד כמעט שנתיים נחגוג 140 שנות יישוב הארץ על ידי איכרים וחקלאים עבריים המקימים יש מאין מושבה. אנשים אלה היו לב לבה של היהדות הדתית החרדית, יהודים שזנחו את דרך העוני, יהודים שהראו כי יש עתיד ליישוב הארץ עוד בטרם הוגדרה וקמה התנועה הציונית. מושבה שהיתה עוגן לחבורות הכשרה מכל גוני הקשת ונדעה לא רק כאם-המושבות אלא גם כאם-ההכשרות. מושבה שבעיתות חירום התגייסה כאיש אחד להיות מקלט ומקום מבטחים לתושבים ממקומות אחרים שסבלו מהתעמרות השלטון.

תחת סמל עץ ההדר והמחרשה חסו עולים חדשים ותושבים ותיקים ביודעם שהעץ יגן עליהם בצילו והמחרשה תפער עוד תלם באדמה שבעבר הילכו עליה דורות של יהודים חופשיים, תלם לעתיד טוב יותר. על כל המורשת הזו אתם מוותרים ,והיה ולא תשמרו על הסמל הישן. חובה על כל חבר מועצה באשר הוא, לזכור רק דבר אחד – יום אחד תמצאו עצמכם עומדים תחת סמל מיתוג שכולו שלושה עיגולים שאינם אומרים דבר.  

3. הגשת קובלנה למבקרת העירייה,

שימוש לא חוקי ולא נאות בסמל העיר

אל: הגב' איילה קדוש

מבקרת עיריית פתח-תקווה

גבירתי,

לאחר תקופה ארוכה בה ניסיתי להביא לתיקון ושינוי בדרכים בהן נוקטת העירייה בשימוש בסמלה של העיר, ומאחר וכל פניותיי, מחאותיי, ומסע ציבורי, לא עלה בידי לשנות במאומה את הדרך הפסולה בה משתמשת העירייה בסמלה הוותיק והחוקי היחידי של העיר.

לפני כחמש שנים הגה מנכ"ל העירייה דאז, מר דני סוויסה, מהלך למיתוגה ושדרוגה של תדמיתה הירודה של פתח-תקווה. גוייס משרד יחסי ציבור שהגיש הצעה למיתוג של העיר. מעבר לכל מיני צעדים ופעולות שנהגו על ידי המשרד הנ"ל, גולת הכותרת הייתה הפקת סמל מאויר של שלושה עיגולים האמורים לדמות תפוזים, צבועים בצבעים שונים ומשולבים זה בזה. תורה שלימה נהגתה וחוברה על מנת להביא את הרעיון אל הציבור ואל מקבלי ההחלטות . ואכן מעבר לפעולות הארגוניות החלו רחובות העיר להתכסות בסמל המיתוג, והחלו לדחוק את סמל העיר הוותיק עד לכמעט היעלמותו ממקומו בחוצות העיר.

ההתנגדות למהלך זה כללה ציבורים רחבים בעיר והביאה את ועדת השימור העירונית להביע התנגדות חריפה למהלך הן באזני בעלי התפקידים במנגנון העירוני, והן בישיבות המועצה.

כפשרה ועל מנת שהכספים שהושקעו במהלך לא ירדו לטמיון, הוחלט במועצת העיר בראשותו של מר יצחק אוחיון, להפיק לוגו שישלב את סמל העיר ואת סמל המיתוג. אלא שבפועל הלך ונדחק חלקו של סמל העיר, וסמל המיתוג כבש לו כל חלקה. אם זה בדגלים המונפים באירועים, אם זה בכוסות שתייה חד-פעמיות, אם זה בכותרות מכתבים במחלקות שונות, אם זה בפרסומים רשמיים של העירייה, ואם זה בפרסום חוצות. כמו כן הדרה מוחלטת של סמל העיר מרהוט גנים, ספסלים פחי אשפה ציבוריים ופחי אשפה ביתיים. כפועל יוצא, הודר סמלה של העיר ובמקומו מופיע סמל המיתוג.

בעקבות כל האמור, יזמתי פנייה אל מועצת העיר דרך הגשת שאילתה על ידי מר רמי גרינברג. השאילתה הועלתה לדיון כחלק מסדר יום בישיבת מועצת העיר שהתקיימה בסוף חודש פברואר ש.ז. כל מהלך הדיון הועלה לפרוטוקול של ישיבה מס' 46 חלק א' ביום 08.03.2017. ומופיע במלואו בעמ' 38-50 כפי שפורסם באתר העירוני.

כבוד ראש העירייה מר ברוורמן וכבוד מנכ"ל העירייה מר יעקב ממן התחייבו וקשרו עצמם חזור ואשר, לפעול להשבת השימוש בסמל העיר באופן בלעדי ולהפסקת השימוש בלוגו המיתוג.  למרות שלא ניתנה התחייבות ללוח זמנים, עדיין לא ניתנה כל הוראה או הנחייה מנהלית, לנקוט בפעולה כל שהיא למימוש הבטחתם. 

קיימת חלופת מיילים חד-צדדית המבקשת משני האישים הנ"ל לעמוד בהבטחתם הפומבית ולנקוט באיזושהי פעולה למימוש ההבטחה. אני מודע היטב לנימוק של עלויות כספיות, אך זהו תירוץ בלבד לחוסר מעש. בכמה הנחיות מנהליות ניתן לקדם את הטיפול בנושא אך אין מי שייתן אותן. גם למחמירים ומקפידים בנושא הוצאות כספיות, ברור שאין מדובר בסכומי עתק. בינתיים, ממשיכים את בזבוז הכספים הציבוריים, ממשיכים להזמין ולהשתמש בניירת ממותגת, ממשיכים להזמין כוסות חד-פעמיות ממותגות ואין מי שעוצר את החגיגה.

ניתן להשתמש במח' המיחשוב העירונית בהוצאה מזערית לפעול ראשית כל למחיקת הלוגו הממותג ומעבר לשימוש בסמל העיר באופן בלעדי. כל זאת ממש בלחיצת כפתור.

אין זה תפקידי ואין זה מקומי להשיא עצות לממלאי תפקידים ציבוריים המקבלים את משכורתם מציבור משלמי המיסים, אך ללא ספק זו חובתי להתריע על צורת ניהול לא ראוייה ובזבוז כספי ציבור למרות החלטות והבטחות שנתנו.

אני מצפה שמכתבי זה יגרום להתערבות מוסד המבקר העירוני וממתין לתגובה.

בכבוד רב וברכה,

דורון גיסין

אהוד: פתח תקווה הוקמה לא על ידי "חרדים" מירושלים אלא חרף התנגדותם של החרדים הירושלמיים, שהתפרנסו ממוסד ה"חלוקה" והתנגדו ליישוב ארץ-ישראל בידי איכרים יהודים פן הדבר יפגע ב"שנור" שלהם בעולם היהודי.

פתח תקווה, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, הוקמה בשנת 1878 על ידי קבוצת "עולים חדשים", רובם מהונגריה, שעלו ארצה כדי לייסד בה מושבה. רק אחד ממייסדיה, יואל משה סלומון, היה יליד הארץ ולא "עולה חדש". המייסדים ישבו תקופת זמן בירושלים עד שניקנו אדמות מלבס בכספו של הגביר היהודי-הונגרי דוד מאיר גוטמן. הם לא היו אנשי היישוב הישן.

דוד בן עזר ויאיר אסיסקוביץ הם נכדיו של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר.

* * *

אהוד בן עזר

קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 546 מיום 24.5.2010, עם תמונת הבול

סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion  מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת: hsofzion@aol.com

לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקוה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.

מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.

על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.

בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].

כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.

בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].

בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גודנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.

הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים פכי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:

"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."

עד כאן מדברי משה רימר.

בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".

ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה קברו – השמידו בבתי המושבה גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.

         * * *

אהוד בן עזר

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

דצמבר 1975

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995.

* * *

יעקב חסדאי *

אבו-סניינה מקרה מבחן

במאי 1980 נרצחו  שישה תלמידי ישיבה במארב בחברון כאשר חזרו מתפילת ליל שבת.
אחד ממבצעי הטבח, תייסיר אבו-סניינה, נדון על חלקו למספר מאסרי עולם ושוחרר באחת העסקאות בהן שוחררו אסירים ביטחוניים.

בחודש מאי 2017 נערכו בחירות מוניציפליות בחברון ואותו רוצח התמודד מטעם תנועת הפת"ח ונבחר לעמוד בראשות העיר. אפשר, כמובן, להסיק מספר מסקנות מאירוע זה.

הראשונה שבהן היא שבחברון יש דמוקרטיה.

השנייה, למצביעים הדמוקרטיים בחברון רצח יהודים אינו חסרון ואולי גם מעלה.

אולם העניין שלנו אינו בתושבי חברון הערבים אלא בממשלת ישראל, והתפתחות זו מעמידה את הממשלה בפני צורך בהחלטה עקרונית בעלת חשיבות רבה לעתיד.

יושב אצלנו בכלא מרואן ברגותי, המרצה מיספר מאסרי עולם, והוא הולך ומצטייר כמנהיג עתידי של הפלשתינאים. תוצאת הבחירות בחברון מעלה את השאלה: מה יעשו שלטונות ישראל.
האם הם ינהלו עם אבו-סניינה מו"מ? האם פקידים או קציני צבא ישראליים ילחצו את ידיו?

אני חושב שהתשובה חייבת להיות "לא" באל"ף רבתי.

דווקא מפני שזהו מקרה מבחן, ישראל צריכה להציג את עמדתה ללא פשרות. אסור ששום נציג ישראלי, צבאי או אזרחי, ייפגש עם ראש העיר הזה. אסור שנציג ישראלי ילחץ את ידיו.
עיריית חברון צריכה לחפש דרך להתקשר עם שלטונות ישראל שלא באמצעות ראש העיר.

העמדה העקרונית הזאת היא בעלת חשיבות רבה מאוד לעתיד. היא צריכה להוכיח שישראל לא שוכחת את אלה שרצחו יהודים. כשם שעם ישראל לא שכח את רוצחי היהודים בעבר, ממשלת ישראל לא צריכה לשכוח את אלה הרוצחים יהודים כיום ובעתיד. האנשים האלו צריכים לדעת כי מעשה רצח של יהודים לא ייסלח ולא יישכח לעולם.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

אילן בושם

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

(מאי 2017)

נִצְחוֹן הרוח

דְּגָלִים שֶׁמִּתְבַּדְּרִים בָּרוּחַ,

מִסְתַּעֲרִים הַחַיָּלִים

אוֹ נְפוֹצִים לְכָל רוּחַ

קְרָבוֹת תַּלְאֻבוֹת.

בַּשָּׂדֶה חֲלָלִים

וְהָרוּחַ רוּחַ.

על מוֹת

חָשַׁב מְשׁוֹרֵר לְעַצְמוֹ

כִּי שִׁיר אֶחָד

מִמַּחְזוֹר שִׁירָיו

מוּטָב הָיָה

לוּלֵא נִכְתַּב.

*

אָמַר אִישׁ:

כָּבֵד לִי עַל הַלֵּב

כְּשֶׁאֲנִי אוֹכֵל כָּבֵד

אֲבָל סוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

גַּם אֲנִי אֵאָכֵל

וְתֶחְדַּל הַמּוּעָקָה

בֶּהֱיוֹתִי אָז חֲסַר-לֵב.

Carpe diem 

"אַל תְּדַבֵּר עַל הַמָּחָר,"

אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ,

"תֵּן לִחְיוֹת אֶת הַיּוֹם

אֲשֶׁר טֶרֶם נִגְמַר."

 *

מָה זֶה כְּבָר מְשַׁנֶּה

הָיָה בַּהַלְוָיָה אוֹ לֹא הָיָה,

הָיָה בַּשִּׁבְעָה אוֹ לֹא הָיָה

כְּאִלּוּ שֶׁהַנִּפְטָר מְחַכֶּה

אוֹ שֶׁמַּפְרִיעַ לוֹ הַהֶעְדֵּר,

כִּי חָבֵר נִשְׁאַר חָבֵר.

שיח נמלים

נְמָלָה א': לִפְעָמִים קָשֶׁה לִי לְהַאֲשִׁים אוֹתָם,

אָנוּ כָּל כָּךְ קְטַנּוֹת שֶׁבְּאִבְחַת

מַטְלִית אַחַת אֲנַחְנוּ מְחֻסָּלוֹת –

וְלֹא תָּמִיד בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן!

אוּלַי הַכַּוָּנָה הִיא לִמְחוֹת פֵּרוּרִים?

נְמָלָה ב': טוּב לִבֵּךְ מוֹלִיךְ אוֹתָךְ שׁוֹלָל!

אִלּוּ הִבְחַנְתְּ בְּמַבָּטָם הָרַצְחָנִי

כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ בְּאֵיזֶה סוֹף עוֹלָם,

לֹא הָיִית שָׂמָה בָּהֶם מִבְטַחֵךְ...

אוזן מוסיקלית

הוּא רָעֵב, חֲתוּלִי

הוּא מְיַלֵּל

הוּא מְיַחֵל

הוּא דּוֹרֵשׁ

מִמֶּנִּי אֹכֶל!

אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁצִּפּוֹר מְצַיֶּצֶת

הוּא נִדְרָךְ

וְכָל מָה שֶׁהֵכַנְתִּי לוֹ בַּצַּלַּחַת

שָׁוֶה לַתַּחַת...

צִפִּיָּה

הִיא יָשְׁבָה בְּבֵית קָפֶה

וְעִם כָּל מְכוֹנִית שֶׁצָּפְרָה

נִטְרְדָה מְנוּחָתָהּ

כִּי הֵם קָבְעוּ שֶׁיָּבוֹא לְקַחְתָּה.

בודד בבית קפה

בָּא

יוֹשֵׁב

קוֹרֵא,

"קוֹרֵא אֶת הַמַּפָּה"

וְהוֹלֵךְ.

קוֹרֶה

שֶׁמִּשְׁתַּהֶה

בְּתִקְוָה שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִקְרֶה...

*

נִתְרָאֶה בַּמִּדְרְחוֹב

אָמַר הוֹמְלֶס אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ,

נִתְפֹּס כִּסֵּא בְּאֵיזֶה

כְּאִלּוּ בֵּית קָפֶה.

לֹא נַזְמִין וְלֹא נִשְׁתֶּה,

רַק נֵשֵׁב וּכְאִלּוּ נְחַכֶּה

לַמֶּלְצַר שֶׁלֹּא יָבוֹא.

* * *

יהודה דרורי

1. לא רק לבוגרי גדוד 890 

עם צאת המהדורה השנייה של "בין הנפילים"

 שבע שנים עמל זאב שמילוביץ בכתיבת יצירתו "בין הנפילים", ספר אודות תקופה קריטית בחיי מדינת ישראל הצעירה. הספר המתאר חיי פלוגה קרבית בגדוד הצנחנים של אריק שרון בשנים הקריטיות של 1955-1956. זוהי למעשה מסה היסטורית על גדוד 890  בשנות החמישים, כשצנחן היה צנחן, ובכל ארץ ישראל היו בקושי 300 צנחנים גיבורי חיל שהגנו על גבולות המדינה, נקמו באויב הרצחני, ויצאו למסעי ניצחונות.

ספרים רבים קראתי על מלחמות בכלל ועל מלחמות ישראל בפרט, רובם ע"י היסטוריונים, או מפקדים שבאים להתפאר (או להתנצל) אבל לא קראתי עדיין יצירה שתשווה ותדמה לזו של זאב שמילוביץ, תיאור של החייל הפשוט, ירידה לעומק, חדירה במנהרת הזמן 50 שנה אחורנית. "הספר זה," כתב האלוף דני מט, "אין דומה לו בכל הספרות הצבאית הישראלית."

היה לי הכבוד לשרת בגדוד הצנחנים 890 באותה תקופה, ואפילו באותה פלוגה ובאותה מחלקה יחד עם  זאב שמילוביץ, ואני גאה על כך. תיאוריו של שמילוביץ, אותי ואת שאר הצנחנים בגדוד, הם כל כך אותנטיים, שריגשו אותי עד דמעות, ובנקודות רבות יותר הביאו אותי לצחוק רם.

משיחות שהיו לי לאחרונה עם עשרות אנשים שקראו את הספר, צנחנים וגם כאלה שלא, גברים ונשים בגילאים שונים, קיבלתי את הרושם שלדעתם "בין הנפילים" הוא יצירת מופת. ספר שהוא גם מלחמתי וגם לא, גם אישי וגם כללי, ומה שיותר מעניין, שכמעט כל צנחן מתקופת שנות ה-50 שקרא את הספר, בטוח שהספר כתוב עליו אישית, וזו גדולתו של הספר ושל הסופר (בניי למשל בטוחים שהספר הוא עליי אישית...)   

אני רואה ביצירה זו גל-עד אמיתי לנפילים, שאינם איתנו עוד, וליחידים שעדיין חיים וצנועים בינינו. אני ממליץ על ספר זה גם בזכות הכתיבה השוטפת והקריאה הקולחת, השפה המרגשת,  הנושא החשוב, הלקח הצבאי, הסיפור על צבא אחר, על אחוות חיילים ורעות בין חיילים לבין מפקדים על תיאור כל האנשים האיכותיים, על חיי היום יום, על הדמע ועל הצחוק, על הפצועים וההרוגים ועל הכאב כמו על תרועת הניצחון.

אות קלון למו"לים בישראל שלא נמצא בהם ולו אחד שהיה מוכן להוציא לאור יצירת מופת ישראלית, יהודית וציונית זו, שיש בא רק מציאות, עובדות, דמויות אמיתיות, גיבורים אמיתיים ונפילים מזן שכבר לא קיים.

זאב שמילוביץ נאלץ להוציא לאור את הספר בכוחות עצמו  ובכספו וללא כל עזרה. אולם משיצא הספר לאור, נחטפו כל 1000 עותקיו תוך שבועות ספורים. לפיכך, לנוכח הדרישה, הדפיס הסופר בכוחות עצמו עוד 2000 עותקים. (ניתן ליצור עימו קשר בטלפון 054-4435435. אני רק תוהה מתי קצין חינוך ראשי בצה"ל, מתי משרד הביטחון  ומתי עמותות הנצחה, יגלו אוצר זה.

2. ככה לא מאבטחים!

סיפרו לנו בימים האחרונים איזו אבטחה כבדה תבוצע סביב ביקורו של טראמפ, והנה איזה חזן אחד מתפרץ למגע עם האורח הכי מאובטח בעולם, ועוד עם סל-פון  בידו (שאסור היה אפילו לשרים להכניס לשדה התעופה!)

לפי אנשי משרד החוץ שלנו, היו עוד כאלה שלא היו צריכים להיות שם, שהסתננו לשורת המברכים... איזה מזל היה לנו שהחמאס, למשל, לא היה חכם מספיק להגיע לשורת המברכים ולעשות "מי שביירך" לנשיא טראמפ...

תמהני אם יוסקו מסקנות כנגד האחראים על ההבטחה או האם החנטריש ימשיך לשלוט גם בנושא אבטחת אישים.

3. שלושה ההישגים החשובים של טראמפ

אני מוצא כי לביקור טראמפ במזרח התיכון (כולל ביקורו בישראל), ישנן שלוש משמעויות חשובות ביותר:

הראשונה, בהגדרה ברורה של הטרור האיסלמי הקיצוני ובגיוס מדינות המזרח התיכון נגד הטרור הזה.

השנייה, הוא קבע את איראן כאוייב העיקרי ובהודעתו התקיפה שלא יורשה לאיראן לייצר נשק גרעיני.

השלישית, אפשרות שישראל תהיה כחלק מהקואליציה הצבאית הסונית נגד איראן והטרור הקיצוני.

שלוש גישות ברורות אלו של טראמפ, חשיבותן עולה עשרות מונים על ההכרזה (שלא באה) על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, או על הפשרת הבנייה בשטחים, כתקוות האופטימיסטים בימין הפוליטי שלנו.

אז הבנייה תימשך (לאט יותר ובשקט), השגריר האמריקאי יעבור (לדבריו) לגור בירושלים, ובמשך הזמן משרדיו יועברו לירושלים (לאט יותר ובשקט).

בקיצור עלינו להיות סבלנים, ולא לעשות גלים...

אהוד: אני שותף לדעתך. היו לי חששות רבים לפני ביקורו של טראמפ, פן יעשה שטויות, אך הביקור עבר בסדר גמור, חרף הטינופת ששופך עליו עיתון "הארץ". אפילו את סעודת הערב עם טראמפ ורעייתו בבית ראש הממשלה, טינפו בביקורתם.

ואולם אני חושש, ואינני יחיד בכך, שחלום "השלום" של טראמפ אינו אלא הזייה שתתנפץ אל המציאות המזרח-תיכונית ואל הטרור האיסלאמי, כפי שכבר חזינו ממש באותו יום שלישי לפנות-בוקר של הביקור, במנצ'סטר. ואצלנו, כל צעד משמעותי-כביכול למען "השלום" יגרור אינתיפאדה חדשה, כמו אחרי הסכם אוסלו.

תודה גדולה מגיעה לאלפי השוטרים, החיילים וכוחות הביטחון שלנו שהצליחו להעביר בשלום את ביקורו של טראמפ בישראל, בחום הקשה של חודש מאי, שתבע גם ממנו, בעל עור הפנים הרגיש והחשוף, מאמץ לא קטן, שעמד בו בגבורה.

4. ממשיכים לנקום בפולארד

השבוע נדחתה שוב בקשתו של  ג'ונתן פולארד להקל על תנאי שיחרורו. לפיכך הוא ימשיך להיות מנוטר 24 שעות בכל שילך ובכל שיעשה. 30 שנה בכלא כנראה לא היו נקמה מספקת של מערכת המודיעין בארה"ב, אשר פולרד חשף אותה בשקריה ובמערומיה, כאשר העביר לישראל חומר מודיעיני הקשור לאוייבי ישראל, שהאמריקאים התחייבו בהסכם הדדי חתום להעביר לישראל ולא עשו כך!

פולארד לא הואשם בריגול, הם ניסו ללא הצלחה לטפול עליו רדיפת בצע וגם קשר עם אויבי ארה"ב, אבל בתי המשפט לא קיבלו זאת, מצד שני הנזק שהוא גרם לאמינות הסכמי מודיעין של ארה"ב ממש לא יתואר, נזק שנמשך עד עצם היום הזה, וזו הסיבה לנקמנות המבישה הזו שלהם. תחזיק מעמד ג'ונתן!

* * *

אורי הייטנר

1. אלמלא דיין התחרט

ההשראה למאמר זה, היא כותרת של ערב עיון שנערך לאחרונה בירושלים, שכותרתו: "אילו ישראל נסוגה מיהודה ושומרון מיד לאחר מלחמת ששת הימים."

לא נכחתי בערב העיון ואיני יודע מה היה בו. אולם הרושם הראשון שעלה בדעתי, היה שאף הוא חלק מפסטיבל הנהי על "50 שנות כיבוש" – פסטיבל של אבל על הניצחון הישראלי הגדול, פסטיבל שהייתי נותן לו את הסלוגן: תנו לצה"ל להפסיד.

אולם אם אנו משתעשעים בהיסטוריה אלטרנטיבית, ב"מה היה אילו." ראוי לבחון תרחישים נוספים. בטרם אציג את התרחיש, אקדים ואומר, שהיסטוריונים אינם אוהבים את העיסוק ב"מה היה אילו." הטענה היא שיש הרבה יומרה בעיסוק הזה, כיוון שכל תרחיש כזה מבוסס על הנחות רבות, ודי אם אחת מהן לא הייתה מתקיימת – הכול יכול היה להשתנות. ואף על פי כן, אני דווקא רואה חשיבות בתרחישים הללו. כמי שרואה בעיסוק בהיסטוריה לא רק הכרת העבר, אלא גם הפקת לקחים לעתיד, ראוי לבחון את העבר, ולנסות לחשוב מה היה קורה אילו... אבל יש לגשת לעיסוק כזה בענווה; כלומר מתוך ידיעה, שהתרחיש אינו ודאי, שההיסטוריה הייתה יכולה להתקדם אחרת מהתרחיש.

הרקע לתרחיש, הוא סיפור ההחלטה לכבוש את הגולן במלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים יכולה היתה להסתיים כמלחמת ארבעת הימים. בארבעת הימים הראשונים צה"ל השמיד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, שיחרר את ירושלים, השתלט על כל יהודה ושומרון עד הירדן ועל כל סיני עד תעלת סואץ. 

עם סוריה לא נערכה מלחמה כוללת, לא נערך תמרון. סוריה הרעישה בהרעשה כבדה ביותר את יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. היו שני ניסיונות מחטף סורי באזור דן, דפנה ושאר יישוב, שהוסגו בידי כוחות מקומיים. סוריה הפסיקה את האש ושאפה לסיום המלחמה במצב זה.

בישראל היתה מחלוקת האם לתקוף את סוריה. הדוחפים העיקריים להתקפה היו תושבי הצפון, שסבלו לאורך שנים מנחת זרועם ותוקפנותם של הסורים. ברוח גבית של השר יגאל אלון (בעצמו חבר קיבוץ גינוסר) ואלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, יצאה משלחת היישובים ללחוץ על ראש הממשלה לוי אשכול לתת לצה"ל את הפקודה. אשכול, ששנים רבות היה חבר דגניה ב', תמך בכך. צה"ל, בראשות הרמטכ"ל רבין, תמך בכך. רוב שרי הממשלה תמכו בכך. כדי להגביר את הלחץ על הממשלה, זימן ראש הממשלה את המשלחת להיות נוכחת בישיבת הממשלה לכל אורכה.

שר הביטחון משה דיין התנגד בתוקף. הוא חשש שתקיפת סוריה, בעלת בריתה הראשית של ברית המועצות, עלולה להביא למעורבות סובייטית. כאשר נציגי התושבים אמרו שלא יוכלו להמשיך לחיות כפי שחיו עד כה, הוא הציע להעתיק את היישובים אל מחוץ לטווח התותחים.

כמעט בלתי אפשרי לכפות החלטה על מלחמה על שר ביטחון המתנגד לה, בוודאי כאשר מדובר בדיין, שהיה בשיא תהילתו. ההחלטה הסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט. החלטה שמשמעותה הייתה מתן זכות וטו לדיין, שהתנגדותו הייתה נחרצת.

באופן מפתיע, שינה דיין את דעתו באותו לילה, וללא כל הסבר, ואף בלי לעדכן את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל, הוא התקשר ישירות לאלוף הפיקוד והורה לו לתקוף.

ב-9-10 ביוני 1967, שיחררו כוחות צה"ל את הגולן.

התרחיש החלופי, אם כן, אינו דמיוני. על פי התרחיש, דיין לא היה משנה את דעתו ולא נותן לדדו את ההוראה. המלחמה הייתה מסתיימת כשהגולן בידי סוריה. מה היה קורה אז?

הסתיימה מלחמת ארבעת הימים. ישראל חוגגת את ניצחונה הגדול. מצרים וירדן מלקקות את פצעיהן. ובסוריה – חגיגות הניצחון. שר המלחמה והאיש החזק של סוריה, חאפז אל-אסד, הופך בן יום לגיבור הגדול והבלתי מעורער של העולם הערבי. נאצר – אאוט. אסד – אין. אסד תופס גם פורמלית את השלטון בסוריה.

ההערצה לאסד שוברת שיאים. המוני הערבים, שמאמינים לנראטיב לפיו חילות האוויר של ארה"ב ובריטניה לחמו לצד ישראל, רואים באסד את מי שניצח את ישראל ואת שתי המעצמות גם יחד. הם רואים בו את מי שלאורך כל המלחמה לא חדל להפגיז את יישובי הצפון, ולא איבד שעל אחד מאדמתו. הם רואים בו מי שהצליח להרתיע את ישראל, להפחיד אותה.

אסד נואם בעצרות המוניות ברחבי סוריה, מכריז על עצמו כסלאח א-דין המודרני, האיש שישחרר את ירושלים, שישים קץ לחרפת 1948 ולחרפת 1967, האיש שיובל את העולם הערבי להשמדת היישות הציוני, ולהשלכת היהודים לים. כל העולם הערבי נושא אותו על כפיים; שמו נישא בפי כל.

שבועיים אחרי המלחמה – מוקש מתפוצץ ליד צינור המוביל הארצי. שלושה שבועות אחרי המלחמה – הפגזה על תל קציר. חודש אחרי המלחמה, ירי מאסיבי על גדות. למחרת – צלף יורה אל בית הילדים בקיבוץ דן והורג ילד.

האווירה ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היא אווירה של ייאוש.

התקריות גוברות במהלך 1968. אסד מכריז על מלחמת התשה נגד ישראל. מצרים מצטרפת למלחמה. ארגון הפת"ח פועל נגד ישראל מירדן. יישובי עמק הירדן מותקפים הן מסוריה והן מירדן. במהלך שנות ההתשה, סובלים יישובי הצפון מעזיבה המונית. חלק מן היישובים נטושים.

במהלך מלחמת ההתשה, סוריה סופגת מכות קשות, כולל הפצצות לעומק סוריה, אך הדבר אינו גורע מההערצה לאסד בסוריה ובעולם הערבי. אדרבא, כושר העמידה שהוא מגלה, המכות הקשות שהוא מנחית על יישובי הצפון – כל אלה מצטרפים למיתוס של גיבור מלחמת 1967.

כאשר באוגוסט 1970 מצליח מזכיר המדינה האמריקאי רוג'רס להביא להפסקת אש, אסד נתפס כמנהיג שהכניע את ישראל פעמיים. בנאומיו מגדיר אסד את הפסקת האש כהודנא, ומתחייב שיום ההכרעה קרב ובא. אחרי כמה תאריכי יעד למלחמה שלא התממשו, גוברת ההערכה של המודיעין הישראלי, שפניהן של סוריה ומצרים אינם למלחמה. הסבירות למלחמה, מבהיר אמ"ן, נמוכה ביותר. נמוכה מנמוכה.

שבת, 6 באוקטובר 1973. יום הכיפורים תשל"ד.

בשעת בוקר מוקדמת מגיעה הידיעה: הערב ב-18:00 תפרוץ מלחמה.

ראש הממשלה גולדה מאיר מקבלת החלטה דחופה – עד הערב לפנות את קריית שמונה, טבריה וכל יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. אין צבא שיגן עליהם מפני הפולש הסורי. היא מורה לגייס את כל מערך התחבורה הציבורית בארץ למטרה זו, גם על חשבון גיוס המילואים.

יבשעות הצהרים השמועה פושטת. תושבי הצפון שברשותם רכב, נכנסים למכוניותיהם ונסים על נפשם. פקקים כבדים בכבישי ישראל, בדרכים המובילות למרכז. אוטובוסים מכל רחבי הארץ עושים את דרכם צפונה לפנות את התושבים. אווירת כאוס ופאניקה בצפון.

14:00 ארבע שעות לפני שעת הש"ין, חוצה צבא מצרים את תעלת סואץ. צבא סוריה פולש בכל עוצמתו לישראל. מטוסי חיל האוויר הסורי מפציצים את שיירות האוטובוסים והמכוניות ואת פיקוד הצפון בצפת. טורי שריון סורים פורצים באזור דן, בגונן, במחנים ובצמח.

6 באוקטובר בחצות – קריית שמונה, טבריה, ראש פינה, חצור הגלילית ועשרות מושבים וקיבוצים נפלו לידי הסורים. אלפי הרוגים ישראלים, רובם אזרחים.

ממשלת ישראל מפנה את כוחותיה להגנה על מפרץ חיפה ועל פיקוד הצפון בצפת.

שר הביטחון משה דיין משכנע את גולדה מאיר, להציג בגלוי סוללת טילי יריחו בעלי ראש נפץ גרעיני.

ראש הממשלה בנאום לאומה: הבית השלישי בסכנה.

כל זה לא קרה. ב-9 ביוני 1967, לפנות בוקר, בהחלטה של רגע, במפתיע, שינה דיין את דעתו והורה לצה"ל לבצע את הפעולה ממנה הזהיר שעות אחדות קודם לכן.

מה גרם לו לשינוי הדרסטי? איש אינו יודע. דיין עצמו לא ממש הסביר זאת. האם בכלל קדם להחלטה תהליך חשיבה מסודר בראשו של דיין? האם היתה זו החלטה פזיזה? האם היתה זו גחמה של רגע?

כך אין מקבלים החלטות אסטרטגיות במדינה נורמלית. ברור שכך אסור היה שתתקבל ההחלטה ההיסטורית הזאת. לימים דיין אף הביע חרטה על ההחלטה.

אך ייתכן שההחלטה הזו, שהתקבלה בצורה כל כך תמוהה, אם לא לומר – הזויה, היתה ההחלטה החשובה ביותר בתולדות המדינה, שהצילה את ישראל מעתיד קודר והרה אסון.

[אהוד: ראה ההסבר בקטע המצוטט להלן מתוך ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין"].

2. צרור הערות 24.5.17

* העיקר – מכל הדברים היפים והנעימים שאמר הנשיא טראמפ בביקורו בישראל, הדבר החשוב מכל הוא זה שהוא נמנע מלומר: הוא לא הודיע על העברת השגרירות האמריקאית לישראל, כפי שהתחייב במפורש בבחירות.

* שבח או גנאי? – האם הנשיא טראמפ ראוי לשבח על היותו הנשיא האמריקאי הראשון שביקר בכותל בעת כהונתו, או לביקורת על כך שהגדיר את הביקור כפרטי וסירב לאפשר לנתניהו להצטרף אליו?

התשובה היא כן. שתי התשובות נכונות ואין סתירה ביניהן. אכן, טראמפ ראוי לשבח על הביקור הנשיאותי בכותל. זהו ביטוי של ידידות לישראל ולעם היהודי, באמצעות כיבוד אתר הקדוש לו, בבירתו הלאומית. אך הוא בהחלט ראוי לביקורת, על שסייג את המחווה, עצר במחצית הדרך, מתוך חנופה לערבים, והגדיר את הביקור כפרטי.

* אמירה מהותית אחת – מבין שלושת הנאומים בנתב"ג, המשמעותי ביותר היה של הנשיא ריבלין. מעבר לדברי הנימוסים, רק הוא אמר אמירה מהותית, על אודות ירושלים בירת ישראל, על הכותל המערבי הישראלי. 

* הכיבוש – בנאומו בבית לחם, בביקורו של הנשיא טראמפ, הכריז אבו מאזן שאין לעמו שום סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש.

כדאי לשים לב לדקויות (דקויות עבות למדיי, אם לא מתאמצים בכוח לעצום את העיניים ולאטום את האוזניים). הוא לא אמר שאין לעמו שום סכסוך עם העם היהודי או עם מדינת ישראל. ולא בכדי.

האמנה הפלשתינאית, שהיא המצע האידיאולוגי של אש"ף והרש"פ, אינה מכירה בקיומו של העם היהודי, אלא רק בקיומה של דת יהודית. הטענה הזאת נובעת מרצון לא להתמודד עם עקרון ההגדרה העצמית. אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין מקום למדינה יהודית.

נאמן לרוח האמנה, מספר אבו מאזן שאין לעמו סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש. מהו הכיבוש? מדינת ישראל.

* מי הזמין את המוקיון? – מלכתחילה, טראמפ לא אמור היה ללחוץ את ידי השרים בנתב"ג. נכון היה לשנות זאת, ולאפשר את לחיצת היד, ואת האפשרות לכל שר לומר מילה לנשיא. נכון היה להסתפק בשרים, ביו"ר הכנסת ויו"ר האופוזיציה. לא היה צורך באחרים. והעיקר – מי הזמין המוקיון אורן חזן? וכי היה ספק שהוא יעשה בושות? יש לציין את כושר האיפוק שהפגין נתניהו. הוא כל כך רצה לתת למוקיון את הסטירה שמגיעה לו, והצליח להתאפק.

* למען כבוד הכנסת – בגיליון הקודם הבעתי את שביעות רצוני מכך שטראמפ, כמו אובמה לפניו, לא נאם בכנסת, כיוון שברור לי שח"כים קיצונים ומכורים לרייטינג יפריעו להם בנאומיהם.

אהוד בן עזר הזכיר בהקשר זה הוצאתה של ח"כ גאולה כהן מאולם המליאה, לאחר שהפריעה לנאומו של סאדאת בכנסת. אעמיד דברים על דיוקם. ביקורו של סאדאת בכנסת עבר על מי מנוחות. הוא זכה לכל הכבוד הראוי. איש לא קרא קריאת ביניים. מלבד הרב דרוקמן, כל חברי הכנסת נענו לבקשת היו"ר והגיעו לבושים בחליפות ועניבות. בתום דבריו, כל הח"כים מחאו לו כפיים, מלבד משה שמיר, שמחה על קריאתו לנסיגה ישראלית מהשטחים וחלוקת ירושלים. אולם איש לא קרא קריאת ביניים בישיבה הזאת.

האירוע שאליו מתכוון בן עזר, היה ביקורו של הנשיא קרטר בכנסת, ערב חתימת הסכם השלום עם מצרים, במרץ 1979. אכן, גאולה כהן הפריעה במהלך הישיבה, מתוך כוונה שתוצא מן האולם, ותמקד את תשומת לב דעת הקהל העולמית לעמדתה. היתה זו סיטואציה חריגה וקיצונית – ערב חתימת הסכם הכולל בתוכו עקירת חבל התיישבות ישראלי. רוב גדול תמך בהסכם, וחשוב היה לגאולה כהן לממש את זכות הזעקה. אולם היא לא העלתה על דעתה להפריע לאורח. קריאות הביניים שהביאו להרחקתה, הופנו אך ורק למנחם בגין, ראש הממשלה.

לעומת זאת, כאשר יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ נאם בכנסת, דבריו שוסעו שוב ושוב בפי ח"כים מן הימין שהתנגדו לעמדותיו. וכאשר ראש ממשלת קנדה הפרו-ישראלי סטיבן הארפר נאם בכנסת והביע את תמיכתו בישראל, התפרעו והפריעו לו ח"כים ערביים. מרגע זה, ברור היה, שבכל נאום של מנהיג זר, אלה או אלה יפריעו לו.

"נשיא או ראש-ממשלה זר שמוזמן לנאום בכנסת ישראל צריך לקבל את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית גם כשהיא נשמעת חצופה לפעמים ומחייבת הוצאת ח"כים מן האולם," כותב בן עזר.

איני מסכים עמו. יש כללי התנהגות פרלמנטריים ודיפלומטיים מקובלים בעולם. ראשי ממשלת ישראל רבין, אולמרט ונתניהו נאמו בפני בתי הנבחרים בארה"ב והנשיא פרס נאם בפני בתי הנבחרים בבריטניה. איש לא העלה על דעתו לשסע מי מהם בקריאות ביניים. האם מנהיג זר הנואם בכנסת, צריך להתמודד עם קריאות ביניים של ח"כים? ממש לא. ויותר משאני חס על כבודם של האורחים הזרים, אני חס על כבודה של כנסת ישראל.

* תיאוקרטיה דכאנית – ערב הסעודית, המדינה הראשונה שבה בחר מנהיג העולם החופשי לערוך את ביקורו הנשיאותי הראשון (ובכך הפר את הבטחתו שביקורו הראשון יהיה בישראל), היא תיאוקרטיה דכאנית, דיקטטורית, חשוכה. מדינה שאין בה זכויות אדם, אין בה זכויות אזרח. מדינה הכופה את השריעה – ההלכה המוסלמית, על אזרחיה. מדינה המדכאת את הנשים – אין לאישה אפילו זכות לצאת מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה, אין לה זכות לנהוג ברכב. מדינה המנהיגה ענישה פיזית על פי השריעה, כולל גדיעת ידו של גנב. מדינה המדכאת כל ביקורת ואין בה כל אפשרות להשמיע קול שונה מקולה של משפחת המלוכה.

סעודיה היא אוייבת מרה של ישראל, מיום הקמתה, שמעולם לא עשתה צעד כלשהו שיש בו הכרה בזכות קיומה. המדינה שהנהיגה את חרם הנפט מתוך רצון לחנוק את ישראל, וחוללה בכך משבר אנרגיה עולמי. מדינה שתמכה ותומכת בארגוני הטרור ומממנת אותם. מדינה שהצמיחה ארגוני טרור סונים קנאיים, ובראשם אל-קאעידה.

סעודיה היא היום מדינה מרכזית בכל ציר לבלימת איראן – האוייבת המסוכנת ביותר של העולם החופשי ושל ישראל, ולכן צודק טראמפ בהידוק הקשרים איתה (אך לא בעסקת הנשק) וצודקת ממשלת ישראל בהידוק היחסים החשאיים, הבלתי פורמליים, בין המדינות.

אבל אל נתבלבל. אין במזרח התיכון שתי מדינות דמוקרטיות.

* לקרוא לילד בשמו – נאומו של הנשיא טראמפ בסעודיה היה טוב. הדבר החשוב בנאום, היה הדגש שהוא שם על הטרור ועל הצורך להילחם בו. והחשוב מכל היה, שהוא הזכיר את ארגוני הטרור ובהם חמאס בשמם, כאומר: אינכם יכולים להמשיך לסייע לחמאס ולטעון שאתם נלחמים בטרור. יש לקוות, שבשיחות הסגורות הוא אמר דברים ברורים הרבה יותר בנדון.

המסר השני, על כך שהשלום בין ישראל והפלשתינאים הוא אפשרי, אינו ריאלי, אך כנראה שנשיא אמריקאי שמבקר במזה"ת צריך לומר זאת.

* אי אפשר לכפות דמוקרטיה – בעקבות נאומו של טראמפ בסעודיה, נמתחה עליו ביקורת, על שבניגוד לאובמה, הוא לא קרא לדמוקרטיה ולכיבוד זכויות האדם במדינות ערב. אכן, ההימנעות הזאת צורמת, אבל עם יד על הלב – האם הקריאה לדמוקרטיזציה קידמה כהוא זה את הדמוקרטיה בארץ ערבית אחת?

האמת היא שמי שנשא את דגל הדמוקרטיזציה בעולם ובמדינות ערב יותר מאובמה, היה קודמו, בוש הבן. את ההשראה למדיניות זו קיבל בוש מנתן שרנסקי וספרו – "יתרון הדמוקרטיה". עם כל הערצתי לשרנסקי, איני מקבל את עמדתו בנדון.

אי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם שאינו בשל לה. שרנסקי טען שאין טעם בחתימת הסכם שלום עם דיקטטורות. האם לדעתו לא היה צריך לחתום על הסכם השלום עם ירדן, בשל היותה מונרכיה דיקטטורית? בשעתו, כתבתי שגם אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, הייתי מסרב למסור לה שעל אחד מאדמת הגולן, תמורת הסכם שלום. לעומת זאת, אם הרודן אסד היה מוכן לשלום על בסיס הגבול הקיים, הייתי תומך בשלום עמו ללא סייג.

* צעד עוין – עסקת הנשק הענקית עם האויב הסעודי – צעד עוין כלפי ישראל. כך לא נוהגת מעצמה ידידותית.

* דו-קיום כלכלי – אני תומך בחבילת ההקלות לרש"פ שאישר הקבינט, וחבל שהוחלט עליה  רק כעת. אין כל אינטרס ישראלי להקשות על חיי הפלשתינאים. נהפוך הוא, ההקלה על חייהם טובה כשלעצמה וטובה לישראל. העובדה שאיני רואה סיכוי לשלום בין העמים בעתיד הנראה לעין, דווקא מצדיקה צעדים כאלה, כדרך נאותה לניהול חכם של הסכסוך וקיומו של דו-קיום סביר. יש המכנים זאת "שלום כלכלי". נראה לי שיש הרבה יומרה בהגדרה הזאת. ניתן להסתפק בהגדרה ריאלית יותר - דו-קיום כלכלי.

* סמנכ"ל ביצוע – בבחירות באיראן נבחר נשיא המדינה, אך לא נבחר המנהיג. על פי השיטה האיראנית, מאז מהפיכת חומייני ב-1979, מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני – בעבר היה זה חומייני וכיום חמינאי. הנשיא הוא מעין סמנכ"ל ביצוע, להגשמת מדיניותו של חמינאי. המחלוקת בין הקו של רוחאני לזה של קודמו אחמדיניג'אד, היא בדבר הדרך הנכונה להגשמת דרכו של חמינאי. בחירתו מחדש של רוחאני נובעת מכך שהוא אכן הוכיח שטקטיקת החיוך וה"מתינות" מקדמת באפקטיביות רבה יותר את אסטרטגיית הגרעין האיראנית, כפי שהוכח בהסכם הגרעין עם ארה"ב.

* להתנתק מן השמאל הרדיקלי – צמרת סיעת המחנ"צ בכנסת ערכה סיור במעלה אדומים ובגוש עציון. הידיעה הזאת אינה אמורה להיות חדשה מסעירה, אלא משפט לקוני על המובן מאליו. למה מובן מאליו?

א. כי אך טבעי שסיעה העורכת סיורים ביישובים ברחבי הארץ, תבקר בכל מקום, גם אילו התנגדה לקיומם של אותם יישובים.

ב. אותם יישובים עומדים בלב הסוגייה שבראש סדר היום המדיני, ולכן, קל וחומר שסיעה רצינית תרצה לבקר בה, לראות את הדברים בעיניים, להיפגש עם התושבים.

ג. במקרה זה מדובר באזורי התיישבות שעליהם החליטו ממשלות המערך והן שהחלו ליישב אותם.

ד. אזורים אלה מצויים בגושי ההתיישבות שבהם תומך המחנ"צ, ומהם התחייב לא לסגת.

עצם קיום הביקור הקפיץ את כת השמאל הרדיקלי, ועורר סערת רוחות בשוקניה. המסר של התוקפים הוא שהמחנ"צ "מתחנף" למתנחלים. כדרכם של פנאטים, הם אינם מסוגלים להבין עמדות מורכבות. משפט הנבלה הנקלה ביותר הופיע בפשקוויל של רווית הכט. בתגובה לאמירה העובדתית הנכונה של הרצוג, שרבין הוא שהחליט על הקמת מעלה אדומים והתחייב לשמור אותה בריבונות ישראל בכל הסדר, היא כתבה בארסיות צינית (או שמא בציניות ארסית): "מעלה אדומים עזרה מאוד לרבין מול אלימות הימין."

משפט קצר המתאר את כל המסר הבזוי: רבין הקים את מעלה אדומים והתחייב לא לסגת ממנה מתוך "חנופה לימין", אבל זה לא עזר לו ובתגובה "הימין" רצח אותו.

יש לקוות, שהמתקפה המכוערת של דבוקת שוקן על המחנ"צ, תפיל סוף סוף את האסימון ותביא את הנהגתו לגט כריתות מן השמאל הרדיקלי, להציב חיץ עמוק ומוחלט בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, ולהפסיק להיגרר אחרי עמדות קיצוניות ופוסט ציונות וקיצוניות, כמו ההגנה על "שוברים שתיקה" וההתנגדות לחוק הלאום.

* להניף מחדש את הדגל – דניאל הרוש, דובר מפלגת העבודה לשעבר, כתב במאמר ל"הארץ": "בגו זקוף, להחזיר את כל הסמלים שסיפח לעצמו הימין, מהדגל ועד אהבת הארץ, ולהוכיח כי אין שום סתירה בין ציונות לחתירה לשלום ובין יהדות לדמוקרטיה. אז, ורק אז, יש סיכוי שהספינר שאוחזים בני הדור הצעיר ביד יוכל לשוב ולהסתובב גם לצד שמאל."

צודק. אבל שאלה לי אליו. מה פרוש "הימין סיפח לעצמו"? מה, הליכוד שלח חולייה לבית מפלגת העבודה וגנב משם את הדגל? האם ממשלת הימין חוקקה חוק האוסר על השמאל את אהבת הארץ?

הימין לא סיפח לעצמו דבר. השמאל פשוט קיפל את הדגלים, ולכן עליו להאשים רק את עצמו. אכן, על השמאל הציוני לשוב ולהניף מחדש בראש מורם את הדגל ואת סמלי אהבת הארץ. למשל, שני צעדים שיבטאו זאת:

א. לחזור למהות של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהתנער מהפיכתו ליום הזדהות עם חללי אויב.

ב. לא להתנגד לחוק הלאום, אלא אדרבא – להוביל אותו.

יהיו אלה שני צעדים בוני אמון עם החברה הישראלית.

* אם הוא קורא את שוקן – בתגובה לפיגוע בבריטניה אמר אביב גפן, שהפעם רוג'ר ווטרס לא יוכל להאשים את הכיבוש בפיגוע.

למה, בעצם? כל מה שווטרס צריך, כדי להאשים את ישראל, הוא לקרוא את שוקן, שהסביר שהטרור באירופה נועד לאזן את תמיכתה של אירופה בציונות.

* המוקיון – אורן חזן לחבר'ה: דונלד ביקש ממני סלפי. התלבטתי שנייה והסכמתי.

* המוקיון 2 – ניתן לומר לזכותו של אורן חזן, שהוא לא הופיע לנתב"ג עם השמלה של מירי רגב.

* המוקיון 3 – אורן חזן, לזה שהצטלם לידו: לֵך לֵך, יא נדבק.

* המוקיון 4 – אורן חזן חולצה אפורה.

* המוקיון 5 – מה יעשה אורן חזן בביקור הבא? יקפוץ מול האורח ויפתח את החלוק?

* המוקיון 6 – על רקע הבושות של אורן חזן, אפילו ההתבכיינות הפאתטית של שרה נתניהו הקוטרית באוזני מלניה נראית כמעט נורמטיבית.

* ביד הלשון: מנרה – לא מעט יישובים נאבקו במשך שנים על שמם, עם ועדת השמות הממשלתית, שקבעה להם שם אחר (וכמה מהם הוזכרו במדור זה). כך גם קיבוץ מנרה.

אולם מה שמייחד את מנרה, הוא שחברי הקיבוץ התעקשו על שם המשמר את שם הכפר הערבי שהיה במקום – מנארה.

השם שהציעה ועדת השמות הממשלתית הוא רמים, בשל מיקומו של הקיבוץ על רכס רמים שבהרי נפתלי. חברי הקיבוץ נהגו לומר, שכאשר הם ילכו לבקר את חבריהם ברמות נפתלי, הם אינם רוצים לומר שהם מרמים והולכים לרמות... רק ב-1964, למעלה מעשרים שנה לאחר הקמתו, אישרה ועדת השמות את שמו.

קיבוץ מנרה, הסמוך לגבול עם לבנון, עלה לקרקע ב-1943. הוא הוקם בידי חניכי תנועת הנוער העובד ונוער עולה מפולין וגרמניה. במלחמת השחרור היישוב היה מנותק לזמן מה, וילדיו פונו במבצע לילי.

שמו של הקיבוץ הוא מְנָרָה – מ"ם שוואית בהתחלה, אך גם חבריו אינם מדייקים וקוראים לו לרוב מַנָרָה.

פירוש השם מנארה – מגדלור.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין", 1997

אם לפני שפרצה המלחמה היה משה הדוחף לקראתה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה וכדי שהמדינות הערביות לא תצלחנה להזרים כוחות רבים עוד יותר לגבולותינו, הנה במהלכה הוא הופך לגורם ממתן, ואילו אשכול וממשלתו, נישאים על גלי הניצחונות הראשונים, שואפים להרחיב את מטרותיה ולהחיש את קצבה.

משה מתנגד לפריצה לעיר העתיקה, כי לדעתו ממילא תיכנע בתוך זמן קצר, אך הממשלה דוחקת בו. מחשבתו הצבאית, בעיקרה, היא עדיין תורת הקומנדו: פריצה נועזת לעומק ואיגוף האוייב, כדי שייכנע לאחר שתאחז בו בהלה ויבין שהוא מכותר, וזאת במטרה למנוע אבידות הנגרמות בהתקפה חזיתית לכיבוש היעדים המבוצרים.

משה מהסס לעלות על הרמה, וזאת חרף ההפצצות מהאוויר המתרחשות ביום הראשון, לפני השמדת חיל האוויר הסורי, למרות ההפגזות הממושכות במשך ארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, ועל אף הניסיון הסורי להתקדם לעבר תל דן, קיבוץ דן ואשמורה. לדעתו, אם הבעייה הביטחונית מתמצית בסבלם של היישובים לאורך הגבול, הנגרם מאש הסורים, הרי צריך להמשיך לחיות כך אם אפשר, ובמקרה הגרוע ביותר – מוטב להרחיק את היישובים מן הגבול ולא לפתוח חזית נוספת.

 "יצאנו לכיבוש רמת הגולן ב-9 ביוני בבוקר," הוא מספר. "ערב קודם, כשהיה דיון בפורום המוסמך, הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה, כי גם לאורך ימים יתברר, שחששותיי היו חששות שווא."

משה חשש מפני פתיחת חזית שלישית קודם שהביעה מצרים נכונות להפסקת-אש, ומכך שסוריה כה חיונית לרוסיה, עד שזו תעשה הכול כדי להגן עליה. ואולם, לדבריו, בנוסף לבשורה מליל ה-8 ביוני, שנאצר הסכים להפסקת-אש, "נתקבלה ידיעת מודיעין כי קוניטרה ריקה. יש בריחה. בחזית סוריה החלה התמוטטות. על סמך הידיעות האלה שיניתי את דעתי. בשעה שבע בבוקר, ה-9 ביוני, נתתי הוראה לפעול – לעלות על סוריה. ביקשתי אישור מראש הממשלה, וקיבלתי."

חיילי צה"ל מבקיעים את המערך הסורי ברמת הגולן וכובשים את המוצבים שאיימו על יישובי הגליל העליון והכינרת, והידועים בהם תל עזזיאת ותל פאח'ר. ב-10 ביוני נופלת גם קוניטרה בידינו. בכיבוש הגולן נופלים 141 חיילי צה"ל. אבידות הסורים מסתכמות בכ-500 הרוגים ו-2500 פצועים. ב-18:30 נכנסת לתוקפה גם הפסקת-האש עם סוריה, שסוריה הסכימה לה יומיים קודם, ומלחמת ששת הימים באה לסיומה.

* * *

הרהורים על ספרות ורפואה

דילמות ביחסי רופא-חולה

מאת ד"ר לימור שריר

בהוצאת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב, 4 כרכים 1000 עמ'

"ספר הגות זה, על ארבעת כרכיו ועשרת שעריו, מהווה מאגר אנציקלופדי של ידע ומחקר המציג את הזיקה שבין ספרות ורפואה. הספר מציג היבטים רפואיים-מדעיים ואתיים משולבים בקטעים פואטיים וסוקר השתקפויות של נושאים אלה בתקופות היסטוריות, בתרבות היהודית ובחוקי המדינה.

גישתה הרב-ממדית של המחברת, ד"ר לימור שריר, ביחס לדמותו של הרופא ולדילמות שביחסי רופא-חולה נידונים תוך התייחסות לטקסטים של סופרים קנוניים הבולטים בסצינת הספרות המקומית והעולמית.

יש בספר זה הארה הומניסטית ופילוסופית על אודות משמעות החיים ועל הצורך של הרופא להיות אידיאליסט ואידיאולוג, כי הרי בבסיס מקצוע הרפואה מצויות השאלות האתיות, והרופא כאיש מוסר, ימצא הרבה כיווני דרך והכוונות מאירות עיניים בספר מחונן, מבריק ובהיר זה."

פרופ' שלמה גיורא שוהם

"נוכחתי לדעת עד כמה חשוב ספר מחקרי זה של ד"ר לימור שריר שנכתב  כהמשכו של קורס ספרות ורפואה פרי תכנונה וניהולה, שכן הוא פותח בפני רופאים לעתיד דילמות  מוסריות ורגשיות במגע בין חולה לרופא וזאת באמצעות יצירות ספרות משמעותיות. הספר חשוב ומועיל לסטודנטים לרפואה, לרופאים ואף לקהל הרחב."

א"ב יהושע

לרכישת ספרים מודפסים: הוצאת כרמל, ירושלים

מייל: carmel@zahav.net.il טל: 02-6540578

לרכישת ספרים דיגיטליים : info@epublish.co.il טל: 09-7684441

[דבר המפרסם]

* * *

משה כהן

יחי הפוליטיקלי קורקט

ביום 21 במאי נשא נשיא ארה"ב נאום רהוט וחשוב בסעודיה וביסס את מעמדו כמנהיג העולם החופשי. 

יש לישראל סיבות טובות לשבוע נחת מנאומו של הנשיא טראמפ. 

הוא הזכיר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והוקיע את איראן כמקור העיקרי של הטרור העולמי וכמדינה השואפת להשמיד את ישראל. 

ומה תגובתו של "המחנה הנאור"? שדרן ערוץ 10 ירון לונדון לדוגמה, מצא לנכון לשים את נשיא ארה"ב ללעג ולקלס בהזכירו את דבריו נגד האסלאם במסע הבחירות שלו. 

מה, האסלאם איננו המקור לטרור הבינלאומי, מר לונדון? ודאי שלא כל המוסלמים טרוריסטים, אך כל הטרוריסטים מוסלמים. 

ומי המנהיג הנערץ על "המחנה הנאור"?

ברק אובמה. 

אותו אובמה שטיפח יחסים עם איראן, אותו אובמה שהפך את מדינת ישראל לאיש הרע של המזרח התיכון והטיל עליה את כל האשמה לסכסוך, אותו אובמה שלא עצר החלטות אנטי ישראליות באו"ם, אותו אובמה שבמשמרת שלו הפך המזרח התיכון לשדה קטל.  אותו אובמה הוא המנהיג של "השמאל הליברלי" העולמי, אותו שמאל ששם לו למטרה לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל על ידי הטלת חרם, הפגנות סוערות ברחובות  ובקמפוסים ויוזמות אנטי ישראליות באו"ם.

אבל זו האידיאולוגיה המועדפת על "המחנה הנאור".

לעומת זה, נציגת ארה"ב באו"ם, בממשל טראמפ, פועלת במרץ לשנות את הקו האנטי ישראלי של האו"ם. 

אך אין זה משפיע על "המחנה הנאור" הדוגל בדרך של "יחי הפוליטיקלי קורקט" ויהי מה. 

ציד המכשפות

הנשיא טראמפ הוא נשוא תוכניות סטירה לגלגניות והשתלחות תקשורותיות המציגות אותו כליצן הזוי שאין לקחתו ברצינות. 

והנה ביום 23/5 בשעה 14.00 במוזיאון ישראל נשא הנשיא נאום ללא רשימות מוכנות מראש.

היטב האזנתי לנאום והתרשמתי ללא ספק שהאיש בעל כושר רטורי מעולה  ואינטליגנציה גבוהה. הנאום היה מבריק וגם ציוני. 

השתכנעתי שכל ההשתלחות בדונלד טראמפ היא ציד מכשפות פוליטי ומצג מעוות. 

כנראה ש"האנשים הנאורים" אצלנו ובארה"ב מתקשים להתרגל לנשיא שאיננו מצדד מלכתחילה בערבים ומוכן לתת הזדמנות גם  למדינת ישראל. זו ציונות, ו"אנשים נאורים" מתעבים ציונות.

כנראה יצטרכו להתרגל. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

בעקבות ביקור טראמפ

אני מניח כי רוב הישראלים צפו פה ושם בטלוויזיה את ביקורו של הנשיא טראמפ בארץ.

גם אני. ואני מקווה כי ברובם הגדול ציפו לשמוע ממנו מילים אחרות ושונות שהשמיע כאן [ובמצרים] קודמו אובמה.

ולא צריך היה הרבה להבין, כי מיד עם המילה הראשונה חשנו בשינוי. הוא אמר כותל ודייני. ההוא האובמה אמר PALESTINE בכל מילה שנייה שלו. ובנוסף אמר "שתי מדינות" והכוונה למדינה פלסטינית בקווי 67' כולל ירושלים. ועל זה גם ממשלת מפ"ם או מר"צ לא תחתום.

טראמפ אינו נאיבי. הוא יודע היטב מי עושה לנו צרות ומי הם אלה הערבים שהורגים בנו. הוא חש שאנו לא הסובלים העיקריים. בעת ביקורו רצח מחבל ערבי במנצ'סטר עשרות נערים ונערות אנגליים. וזה אינו פיגוע ספורדי באירופה. הערב בבריסל ישוחחו כל מנהיגי אירופה בנושא. ויתברר להם סוף סוף שהטרור אינו עניין פלסטיני ובגלל פלסטינה, אלא חמור הרבה יותר: האיסלאם. הרוצח אמר או השאיר הודעה כי הוא הולך להרוג 'כופרים' למען אללה. גם המחבל עם הסכין בנתניה לפני יומיים אמר אללה ובשם אללה ולמען אללה. [וחבל שרק 'נוטרל' ולא חוסל סופית, לתשומת לב המג"בניק הבא].

וטראמפ לא שכח להזכיר לנו מי מעניק לנו כיפות ברזל וחמקנים F-35 שראה אותם עם מגן דוד בשמי ישראל.

אולי החמקנים יטילו בעתיד פצצות על מתקני גרעין באיראן, אבל אני בטוח שטראמפ אינו יודע מה עושה כל לילה האוגדה החדשה שאייזקונט הקים זה עתה לפטרל ולצוד לאחר חצות בכפרים פלסטינים מחבלים ונשק. זה מאבק וזו מלחמה אינסופית מאז ימי בן-גוריון בסג'רה שיצא לשמירה עם ה'אקדוֹח' לאחר שאחד השומרים ללא נשק נרצח בעת תפקידו.

כיום, כשערבי בא לגנוב אבטיח במקשה של יהודים, הוא לא רק אוכל אבטיח גנוב, הוא גם רוצח את בעל הבית היהודי. כנאמר אצלם: כי באת לגנוב אבטיח בשדה יהודים, אל תסתפק בלב של האבטיח, דקור גם את היהודי בליבו וברך את אללה.

מחר ומחרתיים יבואו עוד לכאן עוד נשיאים מארה"ב, ואם עד אז לא תרוקן ישראל אותם מהארץ, נמשיך לדווח לנשיאים כי "היום רצחו ערבים [עוד] יהודי."

[אהוד: זה התחיל לא מסג'רה אלא מההרוג הראשון בירושלים, אהרון הרשלר, שנרצח בראשון בינואר 1873, והיה בעלה הראשון של אשתו הראשונה של סבי יהודה ראב].

מילה אחת לישי שריד

לעולם איני מתעניין כמה ילדים או צאצאים ונכדים יש למנהיג בארץ. כמו שאיני יודע אם לנשיא טרומן היה ילדים. כך גם לגבי מנהיגים בארצנו.

והנה אמש, בטלוויזיה, ראיתי עימות פילוסופי-דתי-פוליטי בין מתנחלת [לייט] לבין ישי שריד בנו של יוסי שריד.

ישי שריד אמר לה בין היתר "המסוכנים באמת הם אלה שבתוכו.". והוא התכוון ל-500 נערי הגבעות. מסוכנים לצורך איזה מעשה נפשע, בבקשה מר שריד? מה הם כבר יכולים לעשות? לרצוח שמאלני? או רק לפנצ'ר צמיג.

לֵך מר שריד ולמד, כי הערבים רצחו אלפי יהודים. רצחו. לא מדובר על עץ זית או 20 עצי זית. מדובר בדם. כפי שז'בוטינסקי שר: "דם עברי רווי לשובע ניר והר וגיא / אך מדור לדור לא נשפך טהור מדם חורשי תל-חי."

ואם אתה מתכוון סתם למתנחלים או לבניינים בהתנחלויות, מה אתה יכול לעשות נגד? כלום אינך יכול. ההתנחלויות הן כמו מעיינות שופעים, ובפרפזה ל"כמעיין המתגבר" של איין ראנד. אלה הם מעיינות רבים ושופעים. אין אף דמוגרף שאינו חוזה הכפלת האוכלוסייה בשטחים, בו בזמן שהאוכלוסייה סתם תגדל רק ב-10%. לו היית מעט דתי זה הזמן לומר קדיש על פלסטין.

ואז מה בכל זאת יהיה

לא אחד ולא שניים, השומעים את מה שכתבתי לעיל כמשנה סדורה, שואלים נוכח הטרגדיה בלשונם: אז בכל זאת מה יהיה? תהיה כאן מדינה אחת לשני עמים?

ואני עונה פשוט; אלה עיניך הרואות. האם אתה רואה עכשיו או ראית אתמול ושלשום מדינה פלסטינית? הרי עברו 50 שנה. יובֵל ממש, ופלסטין לא קמה, אז בגלל סיבה זו היא גם לא תקום כי אינה יכולה לקום. כי יש את עזה, וחברון היא לא רמאללה. וחצי מטר מירושלים [המזרחית] לא יקבלו. אז איך והיכן? בלוכסמבורג? ואתה יודע לפחות כי צה"ל חייב להישאר. לא?

אולי זה לא מתאים לתפריט האירופי. אז מי אמר שאנחנו באירופה. היום. ממש ברגע זה, מיידעים ידענים יהודיים מישראל נוצרים אנגליים בלונדון, כל סוד שיכול לעזור לבריטים בעניין טרור ערבי. הפלסטינים לא יקבלו שיח טלפוני לא מלונדון ולא ממנצ'סטר. וזה מה שיהיה. עד מתי?

זכור לי כי ממש חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים נקראתי לשרת חודש במילואים באזור הג'יפטליק וגשר אדם [גשר דאמיה]. היה קיץ חם במיוחד. הגיע לבקר קצין בכיר ושאלתי אותו לגבי העתיד שם.

ענה: "מכאן לא יוצאים. לעולם."

בינתיים עברו כבר 50 שנה. הר הסרטבא במקומו עומד, אבל לרגלו הוקם היישוב משואה. כל איש החולף בכביש 90 רואה את מטע התמרים של היישוב והרעפים האדומים על הגגות. פעם היו מדליקים משואות מראש ההר. פעם. בימי בית שני. ומשואות שהיו מדליקים בגולן ומשם לבבל לציין ראש חודש.

* * *

מנחם רהט

ספינולוג

דובר צה"ל היוצא אלוף אלמוז

הפך את יחידת דו"צ למשרד היח"צנות הגדול במדינה

ביקורו המדהים של הנשיא טראמפ בישראל האפיל ובצדק על כל שאר אירועי השבוע. אחד מהם – חשוב ביותר מבחינת הציבור הדתי לאומי – היה נטישתו הסופית של האלוף מוטי אלמוז את תפקיד דובר צה"ל, ומסירת הגה הדוברות לתת אלוף רונן מנליס.

הציבור הדתי לאומי מגיב מן הסתם באנחת רווחה. מוטי אלמוז, למרות היותו יהודי מסורתי שמקפיד ללכת בשבתות לבית הכנסת, הצטייר כיריב קשוח, אשר בז לרבנים ופעל להטמיע בתודעת הציבור ובצה"ל ערכים מנוגדים בתכלית לערכים מקובלים. למשל, עידוד וייח"צוּן השירות המשותף ביחידות קרביות, שמייצר אינטימיות פיסית צמודה.

אבל נתחיל בערך נשגב יותר: האמת. בניגוד לימים שבהם היתה האמת נר לרגליו של צה"ל, נתפס הדובר היוצא – איך לומר זאת בעדינות?! – באי אמירת אמת. למשל, ההודעה הדרמטית ששיחרר אלמוז: תל אביב היא שיאנית מיספר מתגייסי המילואים. הוא רק לא ציין שהנתונים הללו לא נמדדו יחסית למיספר התושבים. זו רק חצי האמת ולכן שקר מוחלט: על פי שיקלול מספר המתגייסים מתל אביב, ביחס לגודל אוכלוסייתה, משתרכת העיר ללא הפסקה בתחתית הרשימה, לעומת מודיעין וגבעת שמואל שניצבות בראש. אבל מי בודק? העיקר שהתקשורת חגגה על הודעה שקרית. 

אלמוז מאוד-מאוד-מאוד לא דייק, לשון המעטה, כשטען במצח נחושה בינואר השנה, שאל"מ גיא חזות, מח"ט כפיר, שביקר בבית משפחת אזריה, בא "לבחון אם נדרש סיוע למשפחה, ולא מעבר לכך." לא חלפו שעות וקלטת שתיעדה את השיחה, הוכיחה את ההיפך: חזות בא למשפחה בשם צה"ל, והציע עיסקה משפטית: ויתור על זכות הערעור, תוך כדי מה שנקרא בלשון משפטית שיבוש הליכי משפט.

בנושא אזריה היתה התנהלות אלמוז סאגה מכוערת בפני עצמה. הוא הזדרז לשחרר אמירות חד צדדיות נגד אזריה, עוד בטרם שמע מישהו את גירסתו, ואחר כך חשף פעמיים את מסקנות התחקיר הצבאי, בניגוד לפקודות צה"ל: "חיסיון מלא חל על כל תחקיר הקשור לאירוע חריג."

אולם עיקר המכשלות היו בסוגיות שעימתו מול דו"צ את רבני הציבור הדת"ל, אפילו המתונים שבהם. דו"צ הפך לשחקן מניפולטיבי בשוק הרעיונות של המדינה, והפך ליצרן ספינים. זה החל בדיברור בעייתי של גזירת הזקן, והסתיים בהפיכת מוסד דוברות צה"ל לגוף שמייח"צן מדי יום, באמצעות אתר צה"ל ודפי הפייסבוק וכדומה, את שירות הבנות כהצלחה מסחררת.

בהנהגת אלמוז הפכה יחידת דו"צ למשרד היחצ"נות הגדול במדינה, עתיר עובדי חינם ותקציבים, שתופס צד בסוגיות ערכיות, שלא הוא אמור להתוותן. דו"צ נהג להעלות מדי יום צילום של חיילת אחרת בשיא פעילותה בשדה, עם נשק וכל התפאורה, מחייכת מאוזן לאוזן, כבצילומי סטודיו: ללא טיפת זיעה על הפנים, ועם איפור מה-זה-מושלם. והם עוד רצו שנאמין לקמפיין המלאכותי הזה.

מאז פקודת השירות המשותף נתעורר הרושם שצה"ל כולו מורכב מבנות לוחמות בלבד. אין חיילים. רק בנות. לא היה יום שבו לא נשלחה לתקשורת חיילת שתספר כמה טוב וכיף וחשוב לשרת ביחידה מעורבת ושאין לה בעיות אישיות. לא הטרדות ולא נעליים. רק משימה לאומית כבירה. וכך, במחי מלחמתו של דו"צ ברבני הציבור הדת"ל, הפך צה"ל כולו לצבא של דוגמנים, לטובת התקשורת הישראלית, שבלעה בששון את הפיתיון. גם אתר החדש של צה"ל באינטרנט קושט מידי יום בצילומים מלווים במלל על גבורתן ועוז רוחן של הלוחמות.

כשהחלו הרבנים למחות על שילוב נשים בתפקידי לחימה, התבטא אלמוז (22.11.16) בוולגריות נמוכה ומעליבה: "אני אומר שצווחות לא יעזרו... היו צווחות בנושא הזקנים, והיו צווחות בנושאים אחרים, ואני בכוונה מגדיר זאת כך." בדרכו הלכו חיילים שהתבטאו בסמכות וברשות בגסות כנגד "הרבנים החשוכים", כך ממש, מבלי שנציג דו"צ שנוכח בראיונות כאלה ידרוש למחוק ביטוי מעליב זה מהפרוטוקול.

וזאת לדעת: כל כתבה שבה מרואיינים חיילים/קצינים, עוברת דרך דו"צ, שלא רק מאשר או לא את הראיונות, אלא אף שולח נציג מטעמו לצנזר בזמן אמת את המרואיין. כשהעיתונאי יהודה שלזינגר מ'ישראל היום' שאל חיילים דתיים במערך הצוללות לדעתם על הרב לווינשטיין, התערב נציג דו"צ והפסיק את הראיון. אבל כשחיילים מתנפלים על "רבנים חשוכים", נציג דו"צ זורם איתם.

המהפכה הלא קדושה של אלמוז כללה 'מכירת' ראיונות עם טרנסג'נדרים, שצה"ל התגאה בכך שמימן להם ניתוחים לשינויי מין; מתן היתר לפרקליט הצבאי הראשי, לחלוק עם הציבור את 'יציאתו מהארון' והיותו האלוף הלהט"בי הראשון; עידוד חייל להט"בי דתי להתראיין באנגלית באתר צה"ל, ולומר דרכו לחבריו ולעולם: "אנחנו בסדר," וכן הלאה. 

מצד שני, לאורך שש שנות כהונת הרב הצבאי הקודם, ומאז נכנס לנעליו הרבצ"ר הנוכחי, לא הותר להם להתראיין, ולּו פעם אחת. אלמוז חשש מן הסתם, שיישאלו את שאלת מיליון הדולר: האם אתם הייתם מתירים לבנותיכם לשרת בגדוד מעורב?

ככה זה כשמעודדים טרנסג'נדר ופרקליט צבאי ורב"טיות בגולני להתראיין, אבל אוסרים זאת על מי שיש להם באמת מה לומר.

כך שראוי מאוד לאחל, עכשיו, הצלחה רבה לדו"צ היוצא והנכנס, ולקוות לאפס פישולים במעמדם החדש.                             

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ד

קונספיראציה ו"חוק חמישים המטר"

משנת 1956 ועד לשנותיו האחרונות, כאשר פרש מעסקנות פעילה במפלגה, שימש שרגא נצר כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית במפא"י. במקביל שימש במפלגה, כל אותן שנים, יושב-ראש המחלקה לקואופראציה.

ממרחק הזמן נראה תפקידו המוניציפאלי חסר הילה של מיסתורין, בהשוואה לפעילותו האחרת בוועדות מינויים ובמערכות בחירות. וכי כמה יכול היה לעזור בתחום המוניציפאלי? מה לעסקן מרכזי כמוהו ולענייני הרשויות העירוניות?

כך, אולי, בעיני מתבונן בלתי-בקיא. אך האמת שבתפקידו כראש המחלקה המוניציפאלית נמצא שרגא שנים רבות בצומת עצבים מרכזי לשלטונה של מפא"י במדינה, שכן הערים והרשויות המקומיות היו מקום העשייה, זירה לבעיות המצריכות פתרון בתחומי הפיתוח, התיעוש, התעסוקה, העוני, הפער העדתי והקיפוח והטיפוח. לא היה ראש עיר אחד, או סגנו, או מי שמתעתד להיות ראש עיר, או סגנו – שלא עברו בחדרו של שרגא במרכז המפלגה שברחוב הירקון במשך השנה, יום-יום, לשפוך את הלב, לטעון, לחפש פתרון ומזור. לפני בחירות, להרכיב רשימת מועמדים, ואחריהן, למצוא פשרה שתאפשר הקמת קואליציה עירונית בראשות מפא"י.

רוב השנים, שבהן שימש שרגא בתפקידו המוניציפאלי, טרם נבחרו ראשי הערים בבחירות אישיות אלא היו תלויים בקואליציות שונות ומשונות ובתופעות של "כלנתריזם" (על שם רחמים כלנתר, שערק בשעתו מרשימה לרשימה במועצת עיריית ירושלים).

והנה דווקא שרגא, שהתנגד לבחירות הכול בכול במרכז המפלגה, מטעמים של "טרם זמנו" – היה מן הלוחמים העיקשים הראשונים לקבלת החוק לבחירת ראשי ערים באופן אישי, כדי לשים קץ לתופעה המבישה.

מאבקו למען החוק, שהתקבל בהתנגדות רבה מצד אישים במפלגתו, נבע ודאי מניסיונו בפגישות לאין-ספור, בחדרו ובנסיעותיו הרבות. לפחות אחת בשבוע היה נוסע לערי-פיתוח ברחבי-הארץ, לסייע להן בענייניהן ולנסות להביא מדברי פעיליהן למרכז. לאחר תקופת בחירות נועדו פגישות אלה להרכבת קואליציות שאיפשרו אמנם לראשי ערים ורשויות מקומיות לפעול, אך לא פעם כשסכנת ההדחה-מבפנים ("הפיכת-חצר") רובצת לפתחם.

לכאורה, נראה כאילו קיימת סתירה בין נאמנותו של שרגא להנהגה המפלגתית, שהיתה, מטבעה, שואפת למירכוז ולתוספת כוח והשפעה – לבין גישתו הבלתי-מתפשרת למען הנהגת בחירות אישיות לראשי הערים, ומתן יתר כוח לאנשי המקום. אולם, מי שעוקב אחר גישותיו החברתיות, יבין כי לדעת שרגא השלימו הדברים זה את זה. הוא סבר שיש להבטיח את הקשר בין הפרט לבין ראשי הציבור, על מנת להיענות יותר לצרכי הפרט, ובמקביל להגביר את הקשר בין מקום-היישוב לבין מרכז המפלגה, מרכז השואב את כוחו מן החברים בכל אתר ואתר.

*

מזכירו ועוזרו של שרגא במחלקה המוניציפאלית מ-1959 עד 1972, היה ישראל רובנר, ששימש כיד ימינו מבחינה ארגונית וטכנית. לדברי רובנר, כאשר הוחלט אצל שרגא למנות מישהו, היה הדבר בגדר סוד, כי מעטים ידעו על כך. אך משנקבע המינוי ואושר, שוב לא היה בגדר סוד. לפיכך קשה לומר ששרגא הותיר אחריו "סודות", למרות שחלק ניכר מכוחו היתה הילת הסודיות, הקונספיראטיביות, שב"חלוקת העבודה" שעשה במפלגה, באמצעות המינויים.

פגישות רבות של שרגא היו בחוץ, וכמעט תמיד בהרכב משתתפים שונה. גם כשהיה מדובר בחברי ה"גוש", שרגא נהג להיפגש עם חבר או שניים קודם, כדי להשיג הסכמה לקראת הפגישה בפורום הרחב יותר. זו היתה גדולתו.

עם אבא חושי היה נפגש בענייני חיפה. עם מרדכי סורקיס, על כפר-סבא והמושבות. משה ברעם, ירושלים. אליהו נאווי, באר-שבע.  וכך עם אחרים, מכל רחבי הארץ. היו נפגשים עימו במקומותיהם בעת סיוריו, במשרדו או במלון "אסטור" [כיום "פרימה", ברחוב הירקון פינת פרישמן], סמוך לבית המפלגה [הירקון 110], מלון ששימש כמשרדי מטה נוסף, בתקופה שלפני בחירות.

היו נפגשים בקפה "ורד", ששכן בפינת שדרות קק"ל [לימים שדרות בן-גוריון] ודיזנגוף, או במסעדה במלון "ירדן" ששכן באותו צד של שדרות קק"ל, פינת רחוב בן-יהודה [כיום מרכול ברשת "טיב טעם"]. אנשים אלה, כולם יחד, כל אחד בעירו, או בסקטור שלו, קבעו גם את דמות המפלגה מבחינה ארצית, ושרגא היה איש שהחזיק בקצות החוטים, שטווה יחד את כולם. הוא התייעץ עם מזכירי המפלגה, יזם מעצמו וגם העביר הלאה בקשות של בן-גוריון או אשכול, ואליהם, אך תמיד היה מביא את הדברים כשהם כמעט-מוגמרים, ובכך היה כוחו.

*

מאוחר יותר עבר לצד שרגא, בתור מנהל המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, יהודה חשאי, לימים חבר-כנסת מטעם מפא"י. לדברי חשאי ביקרו שניהם בסניפים רבים וטיפלו בבעיותיה של הרשות המקומית, כמו גם במריבות בסניפי המפלגה, שהיו לרוב על המועמדות לראשות העיר מטעמה, ובדרגת חשיבות שנייה במעלה – על הייצוג לכל סקטור וסקטור, ברשימת נציגיה לעירייה.

מה היה סוד השפעתו של שרגא בסניפי המפלגה? הוא ידע לפשר במריבות, היתה לו השפעה. היתה לו סמכות. אנשים לקחו בחשבון שהם צריכים להיעזר בהשפעתו, וסברו לא פעם שאם לא יקבלו את דעתו, אם לא ישמעו לעצתו, אולי לא ימצאו עצמם ב"רשימה" של מועמדים או בפנקס המפורסם שלו, כשידובר בתפקידם הבא.

מקור כוחו העיקרי של שרגא, לדעת חשאי, היה האישיות שלו, הכבוד שרחשו לו, ואולי גם קצת משום שחששו מפניו. הוא היה איש מתון. ידע לשבת שעות בישיבה, בלי לצעוק, בלי להרים קולו אפילו פעם אחת. היה בעל שליטה עצמית מופתית. לעיתים היו מזדמנים לחדרו שני עסקנים שהחלו רבים ביניהם, לרוב על תפקיד מסויים. הם היו פותחים פה זה על זה, צועקים, סבורים שבכך יעלה בידם להשפיע. שרגא – לא. בדרך-כלל היה מבקש את הצועק: "תעשה לי טובה. תיגש רגע לחדר של ישראל, תשב אצלו עד שתירגע."

שרגא לא נהג לאיים על מישהו, לפטר או לתבוע את פיטוריו, או למנוע ממנו אמצעים. היו לו סבלנות, חוכמה, וחוש להימנע מעימותים מיותרים. זו שיטת עבודה שאין לומדים אותה בספר וגם לא באוניברסיטה. אבל היה אפשר ללומדה משרגא. צריך להרגיע אנשים, ולדעת איך הם מרגישים. למשל, באמצעות הבאתם למקומות שבהם לא היו מעזים לפתוח את הפה. שרגא הזמין לא פעם את ספיר, את אשכול, אל חדרו ובכך השקיט יריבים. שום עסקן רוגז או חבר מועצה מתוסכל ובעל-תביעות, לא היו מעזים להרים קולם בנוכחות אישים מדרג המנהיגות העליונה של המפלגה.

כך הביא שרגא נושאים רבים לידי גמר. הוא לא היה אומר במפורש לאדם: "הקידום שלך בידי" – אבל אנשים נטו להבין זאת מעצמם. הם הסיקו שלא כדאי ללכת נגדו, כי קידומם תלוי לא רק בו אלא גם באנשים שישבו סביבו, כגון ראשי ה"גוש" האחרים, ובקשריהם עם ה"צמרת", וכל זה היה מתנקז, מתרכז – אצל שרגא. עימו היו צריכים להגיע לידי הסכמה.

למרבה הפלא הוא היה אדם שגם אפשר לשכנע אותו. לא היו לו דעות קדומות. למעשה חיפש כל שנותיו אנשים שאפשר לקדמם, בתנאי שהם ראויים לכך ושקידומם יעלה בקנה אחד עם טובת המפלגה, מכל אותן בחינות שהוא, שרגא נצר, החשיבן.

*

נהגו המסור, פרדי נפתלי, מספר כיצד חברי-כנסת היו באים אליו לבקשו שידבר עם שרגא כדי שישאיר אותם ברשימה לכנסת לעוד קדנציה אחת. עורך עיתון ידוע היה מוכן לשלם לפרדי סכום ניכר, אם רק ייאות לספר מן הידוע לו על שרגא. רבים היו מנסים לחלוב מפרדי מידע, שיספר היכן היה עם שרגא לאחרונה.

אך כל אלה, לשווא. פרדי לא תרם מידע, ולא דיבר על שום נושא מפלגתי עם שרגא, אלא אם נתבקש, והוא לא נתבקש. שרגא אהב סודיות. גם על הימצאות סליק הנשק של ה"הגנה" בחצר ביתו גילה, ליתר ביטחון, רק כעשר שנים לאחר קום המדינה. לדעת פרדי, אחת הסיבות להתקפות ולהשמצות על שרגא בעיתונות היתה לגרותו להגיב. שייצא מחומת הסודיות שלו. אך שרגא לא התפתה.

*

 "אבא," אומרת רינה, "היה מתבדח על 'חוק חמישים המטר': בתום ישיבה, אם רוצים לדבר על מישהו שכבר יצא, צריך לעשות זאת כשהוא במרחק של בערך חמישים מטר – מספיק קרוב כדי לחשוב ש'ודאי מדברים עליו,' ורחוק מספיק כדי שלא ישמע שמדברים עליו..."

 *

"לשרגא היתה קונספיראטיביות ללא-גבול בכל הקשור לעבודתו הציבורית," אומר לובה אליאב. "זוהי, ללא ספק, מורשת ימי המחתרת הציונית-סוציאליסטית ברוסיה. אנשים ידעו שלנצר אפשר להגיד דברים שיישארו אצלו בסודיות גמורה. הוא היה איש-סוד במובן הקלאסי של המילה. נוצרה הילה סביבו, שהוא יודע את הסודות הכי גדולים של המפלגה ואולי גם של המדינה. כשהיית משוחח עם שרגא בטלפון, היה סוגר. בלי לומר גמרנו, מיד לאחר שסיכם איתך עניין. מעודו לא קישקש בטלפון אלא ראה בו רק מכשיר ענייני, תכליתי.

"להילה של קונספיראטור יש שני מובנים – קשר, וקונספיראציה. שרגא היה קושר קשרים עם בני-אדם, ושומר סודותיהם. אם היה מסתודד, במעברה, עם ראש-החמולה, חשבו – מי יודע מה מתרחש שם. ההסתודדות לא היתה קשורה אצלו בתככים אלא כדרך פעולה. אך אווירה של תככים דבקה בשמו.

"מתוך אותה גישה קונספיראטיבית נבע גם יחסו לעיתונות. חס וחלילה שלא לנהל דרכה מאבקים. ככל שתפטפט פחות – כן תהיה חזק יותר. אבל צריך להעניק, לעשות משהו במקום הפרסומת, ומהו הבמקום? – השקעה של עשרים שעות עבודה ביום במשך עשרות שנים, בפגישות, שיחות טלפון, קשרים חברתיים, עזרה לאנשים. השתתפות בימי חגיהם ואבלם – מי מוכן היום לעשות זאת? מי ישמע היום לעצות שכאלה? שרגא היה האנטי-תיזה לעסקן הפוליטי של היום. איש נקי כפיים. למרות שבעימותים קשים, כמו עם אברהם עופר שניסה לכבוש את הטריטוריה שלו בסניף תל-אביב – היתה המלחמה אכזרית מאוד."

*

"עצם העשייה הציבורית היתה סיפוקו של שרגא," אומר רובנר. "מהמפלגה הוא לא ראה גרוש. לפעמים היה מביא פתק קבלה על לירה, מקפה 'ורד', או מדי שבוע, במרוכז, שתיים-שלוש לירות מן הישיבה בבית-הקפה."

מדי בוקר היה שרגא נוהג לבוא ברגל, מביתו שברחוב לוי יצחק, לקפה "ורד". ב-7.30 כבר היה יושב שם, מכתיב לישראל רובנר את כל פרטי פעילותו ביום הקודם, שעה-שעה, עם מי נפגש, מה היה נושא השיחה. שרגא היה מבקש להדפיס את החומר בארבעה עותקים – אחד לרינה בתו, אחד למשה בנו, אחד לו עצמו ואחד שיהיה למשמרת בארכיון העבודה.

שלושה ימים על דפי היומן:

יום א', 11.12.1956.

סיור בקריית מלאכי, אשקלון, שדרות ובאר-שבע. הסיור הוקדש בעיקר לענייני הקואופראציה הצרכנית באזורי הפיתוח, וזאת לאחר שיחה, לפני כשבוע, עם ספיר, טנה, מילמן וב"צ ויסמן. נפגשנו בכל מקום עם ראשי הרשויות המקומיות ומועצות הפועלים על נושא זה. בהזדמנות זו העליתי גם את בעיית המלאכה, הקואפראציה השירותית-יצרנית במסחר הזעיר. כ"כ שוחחנו על בעיית הקואליציה בכל מקום ומקום. כתוצאה מסיור זה אצטרך להיפגש שנית עם אנשי באר-שבע על מנת להסדיר את ענייני המפלגה במקום.

יום ב', 12.12.1956.

8.00 עם חניתא אטיאס לפני נסיעתה לדימונה. שיחה על דרכי עבודתה בסניפי בדרום, במיוחד בקרב יוצאי צפון אפריקה.

8.30 עם מיכה אלמוג, מיספר בעיות מוניציפאליות. סוכם על כנס ראשי מועצות וערים ב-25 ל-ח.ז. בבית ברל עם ספיר.

9.00 עם נציגי סניף גבעת עלייה ביפו. גיוס אנשים לפעילות ותוכנית פעולה לעתיד.

10.00 עם משה עקרון על המצב בסניפים בתל-אביב והצורך בשיפוצים במועדוני תל-אביב.

11.00 בהלווייתו של אברהם ינאי (אברשה) מאנשי ה"הגנה" ומהשוטרים הראשונים בתל-אביב.

12.30 עם פנחס שורץ על ענייני בעלי המלאכה לאור המסקנות שנתקבלו בישיבה אצל ספיר.

18.00 בירושלים, בניין הכנסת, עם אנשי עדות-המזרח, דיון על הכנס העולמי של הספרדים בלונדון. השתתפו שיטרית, ששון וחברי-כנסת שונים.

19.00 עם סובינסקי וגוטמן, מסחר זעיר, ירושלים. ארגון הפעולה באיגוד המסחר הזעיר.

20.30. אצל גולדה מאיר, בדירתה, עם חברי סיעת המערך ונציגי המפלגה (מפא"י ואחה"ע). כ"כ השתתפו בבה אידלסון וסורוקה. ברקת נעדר בגלל מחלתו. למעשה היתה זו מסיבת פרידה ל-5 חברים ותיקים שפרשו מהכנסת: הרצפלד, בר רב האי, אידלסון, ניר ואפרתי, וקבלת פנים לחברי הכנסת החדשים.

יום א', 7.5.1967.

8.00 מרכז המפלגה.

עד 13.00.

עם משלחת מדימונה. עזרת המערך להכריז על דימונה כעיר.

עם ראש המועצה מבאר-יעקב, עניין ניסיון הפיכת-חצר במקום.

עם מיידנצ'יק מכפר חב"ד, בעניינים שונים של הכפר.

עם גולני מקריית אונו, ביקש התערבותי לקבל סכומי כסף באמצעות דחף (גביית מיסים) למניעת פיטורי עובדים.

עם נציגי רעננה, עניין חבר המועצה – עובד הצרכניה.

סוכם עניין ירוחם, על הסדרת השלטון במקום, דהיינו, קואליציה מערך-מפד"ל.

ניתנה אורכה 2-3 [ימים?] לאור-עקיבא, לגבי תשובתם בעניין הקואליציה במקום.

עם מנחם כהן ומיידנצ'יק מכפר חב"ד בעניין הרב בקריית טבעון.

עם אשר מניב ומיכה אלמוג על ישיבות מועצות הסניפים והסברה לבחירות אישיות לראשי ערים.

עם פנחס רשיש על ההכנות לוועידת קופת-חולים.

נקבעה פגישה בעניין המשביר ותנועת המושבים עם זאב און ו-א. ידלין.

עם ציזל, מויאל וקלדרון על המצב בהתאחדות עולי צפון אפריקה.

עם ישראלי ויהודה עידן, סידורים והכנות לכנס עם השר זאב שרף.

שיחה עם אליעזר מל"ע בעניין הקואליציה ברמת-גן.

מסרתי פרטים לגולדה על עניין ר"ג שלפי דעתי היא [ר"ג] נסוגה מעמדתה, הקודמת, על הקמת קואליציה מערך-ליבראליים בראשות קריניצי, וזאת בגלל דרישתו על הקואליציה מקיר אל קיר, בניגוד לדעת המרכז על קואליציה עם חירות.

18.15 פגישה אצל גולדה עם אנשי ר"ג, סוכם על הודעת המערך נגד כלנתריזם והבעת החרדה למצב בעירייה, וסוכם להמשיך בבירורים.

20.00 שיחה טלפונית עם גולדה, וקבענו שייפגשו מיספר חברים עם גולדה וחברי ל"ע, לשיחה על המצב ברמת-גן.

יומניו של שרגא, תחילתם בפנקסים בכתב-ידו, והמשכם בתקופת שבה נהג להכתיבם למזכירו ישראל רובנר, שהדפיסם במכונת-כתיבה וסידרם עבורו בקלאסרים. היומנים משתרעים על פני עשרות שנים ומחזיקים אלפי עמודים, הדומים בתוכנם לשלושה הימים האקראיים האלה. הם כתובים בצפיפות, ומתארים פעילות ציבורית יומיומית שנמשכה על פני אלפי ימים. אם ניקח ממוצע של פגישות שקיים וישיבות שבהם השתתף מדי יום – יתברר שמדובר באלפי מפגשים עם מאות אנשים במשך עשרות שנים, שלא לדבר על עשרות אלפי שיחות טלפון מחדרו במרכז המפלגה, מביתו וממקומות אחרים. היקף פעילות מדהים שנעשה, כאמור, כל השנים מבלי ששרגא היה שכיר במפלגה או במוסד ציבורי, ממלכתי או הסתדרותי כלשהו, אלא עובד, ומאוחר יותר פנסיונר, של עיריית תל-אביב.

"השקעה של עשרים שעות עבודה ביום, במשך עשרות שנים," כדברי לובה אליאב, המסבירה את "סוד" הכוח ה"מיסתורי" וה"אפל" שיוחס לשרגא, ואת מקורו: התמדה, טיפול אישי מסור בכל אדם ובכל בעייה, מבלי לאיים אי-פעם בהתפטרות, מבלי לנטוש את תפקידו או לראות בו קרש-קפיצה למישרה רמה ומכובדת יותר, כביכול.

*

בתל-אביב, ובנסיעות מחוץ לעיר, לא נהג שרגא לאכול דברים מיוחדים, ובעצם מיעט לאכול בחוץ. "האדם הזה לא היה אוכל בדרכים." מעיד נהגו פרדי. "גם אני למדתי ממנו לא לאכול."

שרגא היה יכול לסעוד כרצונו, במקומות מפוארים, על חשבון ההוצאות של המפלגה. אך המקום המפואר ביותר שבו סעד, זוכר מזכירו ישראל, היה מלון "אסטור", כאשר איתרע מזלו להיקלע שם יום תמים לשם יישוב פרשה מתמשכת של סכסוך מוניציפאלי.

אחת האמרות של שרגא בקשר לאוכל היתה: "אני אוהב לאכול דבר ברור." סלט ירקות – זה ברור. רואים עגבנייה, רואים מלפפון. מרק – גם כן. הוא לא אהב חומוס, טחינה, סטייקים. כל אכילה גסה. בהימצאם בדרכים, כמעט שלא היו עוצרים לאכול. כוס קפה. עוגייה. זהו. לאכול – אוכלים בבית. שרגא אהב את האוכל שבישלה לו דבורה, והיה נאמן לארוחותיה. אהב את הבלינצ'ס, את תפוחי-האדמה נוסח רוסיה או ישראל, ואת הדג מלוח. למרות אהבתו ל"דברים הברורים", היה מוכן לטעום את ניסיונותיה הבישוליים של דבורה (שלא חסכה מאמץ ללמוד ולהתקדם גם בשטח הקולינארי) – בתנאי, כמובן, שזה האוכל של דבורה.

*

שרגא נכנס למסעדה. "מה יש כאן לאכול?"

"כבד קצוץ."

שרגא: "תביאו את הכבד ותביאו את הבצל. אני כבר אקצץ לבד."

הבדיחה, שסופרה על שרגא בשעתו, ממחישה את הפער בין דמותו בעיני אלה שהכירוהו מקרוב (ושהבינו בה את העוקץ כמתייחס להקפדתו "לאכול דבר ברור") – לבין תדמיתו הציבורית (בעיני אלה שראו את עיקרה בדמות שרגא "המקצץ").

אין לדעת אם לשרגא באמת לא היה איכפת מה מדברים עליו, ובייחוד מה כותבים על אודותיו בעיתונים (שלא חסכו ממנו ביקורתם), ואולם אין ספק שמן הבדיחה הזו הוא נהנה.

המשך יבוא

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* להלן הדברים שכתב בפייסבוק יניב איצקוביץ' על הספר החדש לילדים "הפילוסוף הקטן" של חנה הרציג.

"אז שהגיע הספר הזה לביתנו, הבנות מבקשות אותו כל ערב לפני השינה (סופסוף קם מתחרה לקריוס ובקטוס שהוא כנראה הספר הארוך בתבל).

אז הנה כמה מסקנות פילוסופיות של דריה מקריאה בספרה הנהדר של חנה הרציג:

א. אי אפשר לדעת אם יש אלוהים.

ב. אבל אם יש, גם הוא היה ילד פעם.

ג. ולפני שהוא נולד הוא בכלל לא היה קיים, כי לפני הכול היתה המדינה."

* אהוד היקר, אתה מסביר יפה את האתיאיזם שלך בפער שבין הבטחות הדת ובין האירועים ההיסטוריים. והרי אנחנו התבשרנו שיש אלוהים אחד, בלתי נראה, בורא עולם, משגיח על העולם, ונותן לאדם כגמולו מהתורה (קודם היו אלילים "שלא נחשבים"), אבל כבר חיווי הבלכי (המאה השמינית לספירה) קבע שמדובר בקשקוש ובאבסורדים; ר' אברהם אבן עזרא רמז שהטענה כי משה קיבל את התורה מפי הגבורה היא טענה מופרכת; ומה שאמר ראב"ע ברמז כתב שפינוזה במפורש. מאז חזרנו אחורנית אל האמונה העיוורת, והרי שצריך טונות של תמימות והונאה עצמית כדי להמשיך ולהאמין שיש "אדון לבירה".

 אוריה באר בשם זקנו, ואתה בשם סבך יהודה ראב, מתארים נכוחה את "חופש הדת" השורר בעולם האיסלאם.

תודה על פרסום רשימתי על ספרו של צדוק עלון בעניין ההגות של ברוך שפינוזה. אתה צודק ששפינוזה מסבך ניסוחים שיכלו להיות פשוטים להבנה. בכלל פילוסופים אוהבים לסבך היגדים, ומרביתם גם טוענים טענות מופרכות. לכן יש להעריך את צדוק עלון שחתר באומץ בתוך העולם המורכב הזה של הגות שפינוזה.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: בילינו את יום שני האחרון במעקב טלוויזיוני אחד ביקורו של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ ורעייתו בישראל, מצהריים ועד הערב בבית ראש הממשלה. ההתלהבות שהשתקפה סביב הביקור היתה רבה וכמוה הדיבורים על ה"שלום", אבל ההתרשמות שלנו היא ששום שלום לא ייצא מכך. כלאם פאדי. מילים בטלות. כל תזוזה רצינית בשטח, אם תתרחש, רק תלבה אותו ותגרום לפריצת אינתיפאדה שלישית.

אבל היה נעים לשבת בסלון הממוזג מול הטלוויזיה ולא להיצלות בשמש בנתב"ג.

* כאילו נדברו ביניהם או קיבלו פקודה מגבוה, בעיתון "הארץ" מיום שלישי, 23.7, למחרת בואו של נשיא ארה"ב טראמפ לישראל, כתבלביו של שוקן עשו הכול כדי לגמד, לגחך ולהשטין על הביקור ולהציג את התנהלותו של טראמפ ומארחיו כמשהו נלעג, סר טעם ומבייש.

עד כדי כך השנאה לנתניהו מחלחלת בעיתון, שלא איכפת למשובטי שוקן הללו לטנף לחרף ולגדף ביקור היסטורי של נשיא ארה"ב אוהד ישראל.

* מוטי הרכבי: עכשיו, אחרי הביקור שכל כך הצליח, אחרי שהתברר שנשיא ארה"ב אוהד ישראל יותר מכל נשיא אמריקאי. 

אבירי חדשות הכזב ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" ו-Ynet, ב"מעריב", ערוצי הטלוויזיה 2 ו-10, גל״צ ושאר התקשורת – עדיין לא מאוחר לכם, אולי תגלו טים-טיפה של הגינות (קשה, אני יודע, הגינות ועיתונאי כזב לא הולכים ביחד), תקומו ותעמדו דום וביד קפוצה ועם הרבה כוח תכו על החזה ותאמרו בקול רם:

"חטאנו, פשענו, שיקרנו, טעינו והיטענו, התבלבלנו ובילבלנו, המצאנו חדשות וניסינו בכל כוחנו לפגוע בביקור באמצעות חדשות כזב, לא בחלנו בשום אמצעים ובגדנו בעמנו כאזרחים, כעתונאים וכבני אדם."

המשיכו ובקשו סליחה על כל המעללים שלכם והבטיחו להיות עיתונאים, אזרחים ובני-אדם!

 * מתי דוד: ראוי לדעת על מה חתמו (טעו ולא הודו) 11 ח"כים שלנו. ב-9.12.2015 חתמו 37 ח"כים מסיעות שונות, כולל 11 ממפלגת העבודה, על מכתב בהול לנתניהו. הם תבעו מנתניהו לגנות ולבטל את פגישתו עם טראמפ, שהיה אז מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. הם תבעו זאת ממנו בגלל האמירות הגזעניות של טראמפ נגד המוסלמים.

על המכתב חתמו חברי הכנסת שלנו: עמיר פרץ. סתיו שפיר.  נחמן שי. איתן כבל. יוסי יונה. מיקי רוזנטל. אראל מרגלית. זוהיר בהלול. איציק שמולי. מרב מיכאלי. מיכל בירן. איתן ברושי.

בנוסף חתמו על המכתב 11 חברי הרשימה המשותפת, 5 חברי מר"צ, 5 חברי יש עתיד.

"קואליציה" מעניינת של פוליטיקלי קורקט שטעתה ולא הודתה.

אהוד: ועוד מתפלאים מדוע הליכוד ונתניהו אינם יורדים בסקרים.

* למערכת שלום. הנדון: תקשורת חדשה "תאגיד". גם ב"תאגיד" כמו ברשות השידור ישנם מגישים/ת בעלי קול רדיופוני נעים לאוזן וקצב דיבור כזה שכל מילה מובנת כולל הנושא המדובר. לדוגמה אריה גולן, דן כנר שרי רז ואחרים/ת.

בניגוד משווע להם, אחרים/ת, מגישים בקצב דיבור הדומה למכונת ירייה כשחלק מהמילים נבלעות בגרונם/ן ללא יכולת לקלוט חצאי משפטים ואת הנאמר.

בנוסף, כשהם/ן מראיינים,  לא יתנו למרואיין לסיים משפט ויפציצו אותו בהערות ושאלות גם לא לעניין, להראות את בקיאותם/ן בחומר. כך שבסופו של דבר הם/ן מראיינים את עצמם/ן. דוגמה קלסית היא גאולה אבן סער המראיינת אמש את יצחק הרצוג ראש האופוזיציה.

בנוסף, יש תוכניות בהן מופיעים בצוותא שני מגישים שלעניות דעתי והבנתי, גם באחד דיינו.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* "22 בני אדם, רבים מהם ילדים ובני-נוער, נהרגו אתמול [23.5] בפיגוע במנצ'סטר, שנחשב לקשה ביותר בבריטניה זה 12 שנה. מטען נפץ שנשא מחבל התפוצץ בתום הופעה של זמרת הפופ האמריקאית אריאנה גרנדה ביציאה מאולם הופעות בעיר, בעוד אלפי צעירים ניסו לעזוב את המקום. מלבד ההרוגים, 59 בני-אדם נפצעו בפיצוץ ורבים מהם נתונים בסכנת חיים. לפי הרשויות, בין המאושפזים ישנם 12 מתחת לגיל 16, ובין ההרוגים זוהתה גם ילדה בת שמונה. אמש זוהה המחבל ובארה"ב דווח כי הוא אזרח בריטי בשם סלמן עבדי, שנולד במדינה למהגרים מלוב." ["הארץ", 24.5].

* התקפת הטרור הרצחנית במנצ'סטר ביום שלישי האחרון לפנות-בוקר מזעזעת אבל כדאי בכל זאת לשאול אם גם בריטניה, כמו גרמניה, מממנת בישראל "עמותות שלום" ודומיהן [ראו את מאמרו של ישראל בר-ניר בגיליון הזה], "עמותות" הרודפות את חיילי צה"ל במלחמתם בטרור הפלסטיני?

אולי המנהיג האנטישמי של הלייבור, ג'רמי קורבין, יכול להאיר את עינינו בנושא?

"למנהיג מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין, היו קשרים עם עמותה אנטישמית ואנטי-ישראלית במשך כעשור. כך דיווח אתמול העיתון הבריטי 'טלגרף', שפירסם תחקיר בנושא על רקע מערכת הבחירות המתקיימת בימים אלה בממלכה הבריטית.

"על פי הדיווח, קורבין היה 'תומך מסור' של ארגון DYR 'זוכרים את דיר יאסין', גם לאחר שראשיו נחשפו בפומבי כבעלי עמדות אנטישמיות מוצהרות. ב'טלגרף' מציינים כי אין ראיות לכך שקורבין תמך בעמדות אלה, אם כי 'קשריו מציבים שאלות רציניות לגבי שיקול הדעת שלו.' על פי הפרסום, חלק מהפעילים בDYR- הם מכחישי שואה. קורבין ציין בתגובה כי הוא מגנה הכחשת שואה.

"הפרסום, וקשריו המוכרים של קורבין עם ארגונים אנטי-ישראליים ופרו-פלשתיניים, לא פגעו בו במערכת הבחירות הנוכחית. הבחירות ייערכו  ב-8 ביוני, ועל פי סק הלייבורם שפורסמו שלשום, השמרנים מובילים ב-9 אחוזים מול הלייבור." ["ישראל היום", 23.5.17].

ונשאלת השאלה, האם בעקבות התקפת הטרור במנצ'סטר, שבוצעה על ידי צעיר בריטי מוסלמי שנולד בממלכה להורים ממוצא לובי, יזכה קורבין בקולות רבים נוספים מקרב אזרחים בריטיים ממוצא מוסלמי בעלי זכות בחירה, שחלקם ודאי תומך בטרור, כמו שתומכים בו שלטונות המוקטעה ברמאללה?

* גם אם הרוצח המוסלמי הצעיר ממנצ'סטר, יליד העיר, הוא חלק מרשת טרור קטנה, ואינו קשור ישירות לדאע"ש – אין ספק שהמגמה הכללית של האיסלאם הקיצוני היא לשוב ולכבוש באמצעות הטרור שטחים גדולים ככל האפשר מיבשת אירופה והאי הבריטי, ולשעבד את התושבים האירופאיים המקוריים כדי שישרתו אותם באחזקת המדינות המודרניות הללו, מאחר שאחזקה זו היא מטלה גדולה מדי ליכולותיהם הפרימיטיביות של הקיצונים המוסלמיים, המתמצות בעיקר בטרור רצחני של אזרחים, בהרס, באונס, בדיכוי נשים ובהטלת חוקי השריעה.

* ולחשוב שרק כ-70 שנים ויותר עברו מאז צבא של חיילים בריטיים ממלחמת העולם השנייה, בתקופת ממשלת ה"לייבור" ושר החוץ המנוול, שונא היהודים, ארנסט בווין – רדף במטוסים ובאוניות-מלחמה את הספינות הרעועות שהעלו מעפילים, פליטי שואה יהודים, לארץ-ישראל, והבריטים עשו זאת כדי לרצות את הערבים, בתואנה שאין די מקום בארץ-ישראל!

וזאת כאשר עשרות שנים כל גבולותיה של ארץ המנדאט היו פרוצים לערבים מכל המזרח התיכון לבוא לעבוד ולהתיישב בה ולהפוך ל"פלסטינים" [מונח שטרם היה קיים אז], אלה שצאצאיהם הפאראזיטים והמזוייפים נחשבים עד היום ל"פליטים" ומתפרנסים על חשבון האו"ם וארה"ב!

בריטים, זיכרו את הספינה "יציאת אירופה תש"ז", [1947], שאת פליטי השואה שהביאה ארצה החזרתם לגרמניה – זיכרו זאת כאשר אתם נלחמים כיום בטרור האיסלאמי המכה בארצכם! זיכרו איך "הגנתם" בתש"ז על הערבים מפני פליטי השואה, פן יעפילו ויבואו לארץ-ישראל!

אז, עם כל הצער על הקורבנות האחרונים, כשיהיה לי זמן ארחם עליכם כי מבחינה היסטורית זה מגיע לכם – עוד מאכזריותכם בתש"ז!

* האם באמת יש בסעודיה מספיק חיילים, מפקדים, אנשי מחשבים, בחורות משכילות וטייסי-קרב מיומנים, כמו בישראל, כדי לקבל ולעכל את כל הנשק המודרני שארה"ב אמורה להרעיף עליהם? 

הרי הסעודים הצעירים הם בדרך כלל עצלים, מושחתים, שמתפרנסים על חשבון הממלכה ורגילים שאת כל העבודות הפשוטות עושים עבורם מיליוני פועלים זרים. אז מדוע לפתע יהיו חרוצים ומיומנים בצבא? ומדוע יוותרו על חיי התענוגות שלהם ויתגייסו? הלא הנשק האמריקאי הוא קצת יותר מסובך מרכיבה על גמלים, אפליית נשים, זיון שפחות, נסיעה במכוניות פאר וריקוד חרבות?

האם גם את הצבא הסעודי יפעילו פועלים זרים בתנאי עבדות-למחצה?

* איך זה שנשות תל-אביב והסביבה החסודות, תומכות הפלסטינים ממחסום וואטש, טרם התגייסו למשמרות מחאה בתמיכה בשביתת הרעב של הרוצחים הפלסטיניים הכלואים בבתי הסוהר בישראל?

האם אף "עמותת שלום" ישראלית טרם אירגנה צעדת מחאה של הנשים לבתי הכלא?

לא בסדר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל