פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1246 גם לקראת חג שבועות

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בסיון תשע"ז 29 במאי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בִּמְקוֹם דּוּ-אִיּוּם – דּוּ-קִיּוּם. // ד"ר יוסף רוט-רותם: וחג שבועות תעשו לכם. // יצחק אהרון: תיקון ליל שבועות. [ציטוט]. // דרור אידר: מה חשבנו לעצמנו? פורסם בעיתון 'ישראל היום', 26.5.2017, תחת הכותרת 'ירושלים של מעלה חוזרת לירושלים של מטה'. // מרטין בובר: "ציון – משהו גדול יותר מאשר כברת-ארץ במזרח הקרוב" [ציטוט]. // יהודה דרורי: שליח טראמפ למזרח התיכון בפגישה עם הורי גולדין: "חמאס צריכים להתבייש". // אורי הייטנר: צרור הערות 28.5.17. // רון גרא: שני שירים. // משה כהן: הנכבה, עונש ראוי אבל לא מספיק. // ד"ר מרדכי קידר: שביתת הטרוריסטים. [ציטוט]. // משה גרנות: מתכתב עם ימים, על ספר שיריו של יונתן גורל "רועדים ימים ותלויים". // יצחק מאיר: היום על ההר. // תקוה וינשטוק: 1. וובעלם טזזו מקונן וספרה "מסע". 2. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" – בשלישית,  והפעם בקולנוע. // שני מפרשים, מאת מרים ויואב אהרוני, לו יהי / נעמי שמר. // אלי מייזליש: רַבּים וטוֹבים. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק שישי, שני סדרי פסח, פתח תקווה, אביב 2002, תבואי אלינו לסדר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בִּמְקוֹם דּוּ-אִיּוּם – דּוּ-קִיּוּם

חָלְפוּ כְּבָר אַרְבָּעָה יָמִים מִ"יּוֹם יְרוּשָלַיִם"

אֲבָל יְרוּשָלַיִם מִלִּבֵּנוּ לֹא חָלְפָה,

הִיא שָם תָּמִיד וְשֶם הִיא בַּמֶּרְכָּז, לֹא בַּשּוּלַיִם

וְשוּם טִמְטוּם "אוּנֶסְקוֹ" לֹא יַצְלִיחַ לְסַלְּפָהּ

גַם אִם יַמְצִיא יַלְקוּט כְּזָבִים שָלֵם שֶאֵין שוּם קֶשֶר

בֵּין בִּירָתֵנוּ וְתוֹלְדוֹת הָעָם הַיְּהוּדִי

אֵין לְדִבְרֵי הַהֶבֶל הַשִּקְרִי הַזֶּה שוּם פֶּשֶר

מִלְּבַד הַקֶּשֶר הַמּוּכָח תָּמִיד וְלֹא בִּכְדִי

בֵּין אַנְטִישֵמִיּוּת גַּסָּה וּבֵין בּוּרוּת הִיסְטוֹרִית

כְּמוֹ שֶל אַנְשֵי צֶוֶת הַהֲכָנָה שֶל בִּקּוּר טְרַאמְפּ 

שֶטָּעֲנוּ בְּפֶרֶץ שֶל סִכְלוּת דֶּקְלָמָטוֹרִית

שֶתְּחוּם הַכֹּתֶל לֹא שֶל יִשְׂרָאֵל הוּא כִּי הֻחְרַם

מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְלֹא יָדְעוּ בּוּרִים כֹּה קְרִיטִים

כִּי וְעִידַת סַן רֶמוֹ (אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים)

נָתְּנָה עַל שֶטַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַנְדָּט לַבְּרִיטִים

כְּבַיִת לְאֻמִּי לַיְּהוּדִים, כְּפִי שֶמּוֹסְרִים

הַהִיסְטוֹרְיוֹנִים, עַד שֶבְּלִי אִשְרוּר שֶל שוּם גּוֹרְמִים שָם

חָתְכוּ הַבְּרִיטִים מִתּוֹךְ מָה שָלָּנוּ הָעֳנַק

נֵתַח לְ"אֵמִירוּת עֵבֶר יַרְדֵּן", שֶלְּיָמִים שָם

פֻּצְּלָה לַ"מַּמְלָכָה הַהָאשֶמִית" וּלְעִירָאק.

אֲבָל אֲפִלּוּ אָז כְּשֶטַח יְהוּדִי נוֹתַר כָּאן 

מַעֲרָבוֹ שֶל הַיַּרְדֵּן, שֶבִּתְחוּמוֹ נִכְלַל

הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, מָה שֶוַּדַּאי נִסְתַּר כָּאן

מִנִּבְעָרָיו שֶל טְרַאמְפּ, שֶעַל אוֹתוֹ קִשְקוּש אֻמְלָל

מִהֵר לְהִתְנַצֵּל דּוֹבֵר הַבַּיִת הַלָּבָן כְּבָר

מָה שֶמּוֹכִיחַ אֶת רָמַת צֶוֶת הַהֲכָנָה

לְבִקּוּרוֹ שֶל הַנָּשִׂיא וְתֵכֶף, כַּמּוּבָן כְּבָר

תָּרַם מַר דֵּיוִיד פְרִידְמַן שַגְרִירוֹ לְאַבְחָנָה

בֵּין הַשַּגְרִיר שֶהִתְפַּלֵּל בַּכֹּתֶל בְּרֹב מֶתַח

וּבֵין הָעַמָּרָצִים שֶמַּמָּש שָבְרוּ שָם שִׂיא

בְּאִיגְנוֹרַנְטִיּוּת וְאָרוֹגַנְטִיּוּת שֶבֶּטַח

כָּבוֹד רָב לֹא תָרְמוּ לְמִשְלַחְתּוֹ שֶל הַנָּשִׂיא.

מָה שֶאֵינוֹ פּוֹטֵר בְּשוּם פָּנִים מִבֶּדֶק-בַּיִת

עָמֹק וּרְצִינִי בִּמְלֹאת כָּאן חֲמִּשִים שָנָה

מֵאָז שִחְרוּר הָעִיר הָעַתִּיקָה יְרוּשָלַיִם

אֶת בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ וְאוֹתָנוּ תוֹךְ הַהֲבָנָה

שֶאִם עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ, עִיר שָׁלֵם,

שָעָה שֶכְּמִיהָתֵנוּ לְשָלוֹם רַק מִשְׁאָלָה הִיא

אָמְנָם לֹא חֲצוּיָה אַתְּ אַךְ חַגֵּךְ אֵינוֹ שָׁלֵם 

אִם אֵין עַד רֶגַע זֶה בָּךְ שְׁלוֹם-אֱמֶת, יְרוּשָׁלַיִם.

לָכֵן, בְּעוֹד יָדֵךְ שְלוּחָה בַּשֶּלַח לַהֲלֹם

כָּל צַר שוֹלֵף סַכִּין הַמִּתְנַכֵּל לָךְ – אַל תַּשְמִיטִי

בְּלִי הֶרֶף יָד נוֹסֶפֶת הַמּוּשֶטֶת לְשָלוֹם

אֲשֶׁר אוֹתָהּ בְּלִי הֲפוּגָה אֶל מוּל פָּנָיו תּוֹשִיטִי.

כִּי רַק בַּיּוֹם בּוֹ יִפָּקְחוּ עֵינָיו אֶל הָאֱמֶת

שֶהַפְּשָרָה טוֹבָה לוֹ מִן הָרֶצַח

וְטוֹב לוֹ הַפַלָּח הַחַי מִן הַשָּאהִיד הַמֵּת

יִשְׂרֹר כָּאן בֵּינֵיכֶם שָלוֹם לָנֶצַח.

זֶה לֹא פָּשוּט כִּי קִיצוֹנֵי שְנֵי הַצְּדָדִים, בְּתוֹר,

עוֹשִׂים הַכֹּל שֶלְּסִכְסוּךְ זֶה לֹא יְהֵא סִיּוּם

אַךְ הַשְּפוּיִּים בִּשְנֵי עַמֵּינוּ חַיָּבִים לַחְתֹּר

לְלֹא לֵאוּת בִּמְקוֹם לְדּוּ-אִיּוּם – לְדוּ-קִיּוּם.

[אהוד: למיטב ידיעתי האמירוּת העבר-ירדנית מעולם לא פוצלה כך שחלק ממנה נעשה עיראק ההאשמית].

* * *

לכל אוהבי הספרות העברית, הזֶּמֶר הישראלי וירושלים

לכבוד מלאות 50 שנה לשחרור ירושלים העתיקה בידי חטיבת ירושלים של הצנחנים, ייערך מופע ספרותי-מוסיקלי-חזוּתי מקורי וחדש ביום שלישי, 30.5.17, בפסטיבל המשוררים במטולה, באולם הגדול של "בית הראשונים", בשעה 15:00.

מופע זה, "ירושלים שבלב", מהווה תשובת-מחץ להכרזתו השִקרית של אירגון "אונסקו", כאילו אין כל זיקה בין ירושלים ובין העם היהודי. המשורר פרופ' יוסי גמזו הפך את הפואמה שלו "עמוק בלילה, עמוק בירושלים" שזכתה בפרס היוקרתי של אקו"ם לשירה ישראלית, למופע בימתי ומוסיקלי המוקדש לזכר חללי חטיבת הצנחנים ששילמו על השחרור הזה בַּיָּקָר מִכֹּל. יצירה חדשה זו הולחנה בידי המלחינה המעולה טובה פורת ומשתתפים בה זמרים וזמרות, קריינים וקרייניות מקצועיים המוכיחים עד כמה רלוואנטית ההיסטוריה של ירושלים בתולדות עם ישראל ובאוצרותיו הרוחניים.

והרי לפניכם מעט מאוד מתוך הרבה מאוד תגובות של קהל שנכח במופע מקורי וחדש זה ביום שלישי שעבר בהיכל עיריית חיפה:

* זה היה מֵעֵבֶר למצוּפֶּה. שילוב נדיר בין המֶּלֶל לבין הזֶּמֶר. הגדילה לעשות המלחינה טובה פורת בלחניה לשירי יוסי גמזו. (אילנה כרמל).

* פואמה מוסיקלית מקסימה ומרַגשת. ביצועים נהדרים. ערב מרשים ומכובד. מאוד נהניתי. ממליצה בחום. (אילנה מיכלסון).

* הזמרים שרים יפה מאוד. מעל כולם המלחינה טובה פורת. יישר כוח!!! (דוד לוי).

* אווירה חגיגית יוצאת דופן. הרכב הזמרים והקריינים מעולה. קרייני הרדיו והטלוויזיה יכולים ללמוד מהם. הופעה מכובדת גם בביצוע וגם בתלבושות החגיגיות, כיאה ללהקה שמכבדת את הקהל בהופעותיה. טובה פורת מלחינה, מלווה, מנצחת ומחזקת את מילות הטקסט המיוחדות והיפות כשלעצמן. (יהודית יחזקאלי).

* אתם מדהימים. ערב תרבותי. תודה ליוסי גמזו, לטובה פורת, לזמרים ולקריינים. (חיה שפיר).

* תודה לכולכם! (דוד גיא).

*  יישר כוח וכל הכבוד !!! (רותי וולך-סקלוור). 

כולכם מוזמנים בחמימוּת! אַל תחמיצו!

* * *

ד"ר יוסף רוט-רותם

וחג שבועות תעשו לכם

 מבחינה מסורתית והלכתית משתייך חג השבועות למערכת החגים המכונה "שלוש רגלים" (פסח, שבועות, סוכות). מבין שלושת החגים הללו חג השבועות הוא היוצא דופן: הוא החג הקצר ביותר, בן יום אחד בלבד (בחו"ל בן יומיים בשל יום טוב שני של גלויות); אין הוא מוזכר בחוקתו של הנביא יחזקאל, וגם לא במקרא, לבד מרשימות החגים שבתורה; אין התורה קובעת לו תאריך מסוים בלוח השנה, והוא כל כולו תלוי בחג אחר – חג הפסח ובמצוות ה"ספירה": שבעה שבועות או חמישים יום מיום הבאת העומר.

למרות עובדה זו, ואולי דווקא בשלה,  חג השבועות עשיר מאוד בתכניו ובצביונו. הוא משופע ברעיונות ובסמלים ורב-גוני במנהגיו. עניין זה בא לידי ביטוי גם בשמות החג: חג הקציר; חג הביכורים; חג (יום) החמישים; עצרת (או: עצרת של פסח); חג מתן תורה; יום הקהל; שבעה שמות רשמיים שניתנו לו בתורה ובספרות ימי הבית השני.  יש להוסיף לו שם נוסף חג סיום האביב שהוסף לו בימינו.

חג הביכורים – זמנו של חג זה לא נזכר במפורש בתורה. לפי פשוטם של מקראות הבאת הביכורים אינה תלויה בחג השבועות, והיא מצווה לעצמה האמורה בסמוך למצוות הרגלים וגם ללא קשר עימם (למשל: שמות כ"ג: י"ט; דברים כ"ו: א ואילך). גם היחס בין ביכורי קציר החיטים לבין ביכורים הבאים מתוצרת חקלאית שבשלה אינם ברורים. חג השבועות עצמו גם הוא לא היה קבוע בלוח השנה אלא תלוי בהבאת העומר ובימי הספירה. ורק משנתעורר הצורך להאחיז אותו ביום קבוע בלוח השנה הוחלט למזג איתו גם את חג הביכורים. (עיין משנה: בכורים ג': א-ט).

חג מתן תורה גם הוא נזדווג לחג השבועות והוא זכר למעמד שהתרחש בראשית ההיסטוריה של עם ישראל כעם ליד הר סיני. הוא קשור לחג הפסח קשר רעיוני והיסטורי. כל המסורות מסכימים שיום קבלת התורה (שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים) היה שבת ושתאריך קבלת התורה היה בראשית חודש סיוון, בחמישי? בשישי? בשביעי? לזכר אירוע זה נחוג חג מתן תורה. אולם מוזר הדבר שדווקא חג בשם זה לא נזכר כלל בתורה.

שם החג, הקשרו לחג השבועות ולחג הביכורים מבוסס על ספרות ימי בית שני. המקור הראשון הקושר את שלושת החגים יחד מצוי בספר היובלים, מן הספרים החיצוניים. שם מיוחס(ים) החג(ים) כבר לנוח (יובלים ו' כ'-כ"ג).

הויכוח, יש לומר ויכוח אקדמי, בין פוסקי ההלכה בעניין היום המדויק שבו ניתנה תורה לישראל לא פסק עד היום. בפועל הסכימו חכמי ישראל לומר שחג מתן תורה הוא היום שבו חל חג השבועות.

להתמזגותם של חגים אחדים לחג אחד היתה השפעה אדירה על תולדות ישראל. מעשה זה איפשר גמישות שנדרשה לתהפוכות ההיסטוריות הקשות שעברו על עם ישראל. הוא איפשר את שימור כל היסודות הבסיסיים, הרעיונות והסמלים שמהם הורכב החג. הוא איפשר את הבלטת הרעיון והסמל לה נזקק העם באותה שעה היסטורית בתולדותיו, כך, למשל, כל זמן שהיה העם עובד אדמה, הנושא החקלאי שבחג השבועות הובלט. אולם כשסולק העם מאדמתו התנחם העם ב"חג מתן תורה". ולמרות  חוסר האפשרות של העם לקיים את חיי החקלאות שלו לא שכח העם את היסוד החקלאי: הבתים ובתי הכנסת קושטו בירק חי.

* * *

תיקון ליל שבועות

מקובלי העבר ליקטו טקסטים שונים מהמקרא, המשנה, התלמוד, המדרשים וספרי הקבלה כדי ליצור את הקורפוס הדתי שמרכיב את תיקון ליל שבועות. אחד הקטעים הטקסטואליים המודגשים והעומדים במרכזו של ערב שבועות.

מנהג "תיקון ליל שבועות" ידוע לראשונה מספר הזוהר, שהתפרסם סמוך לסיומה של המאה השלוש-עשרה. לפי ספר זה תיקון ליל שבועות הינו 'תיקון' והכנת תכשיטי הכלה, היא התורה, לקראת ליל הכלולות המטפורי שבין הקב"ה לבין ישראל.

מאז ימי הזוהר, ניתן לראות בלימוד התורה בלילו של חג השבועות כעין 'השלמת המערכת הרוחנית'.

אם כן, מהי עמדתה של הקבלה ומהי המשמעות העומדת מאחורי הלילה המיוחד הזה, שאותו יסדו ענקי הקבלה?

ככול הידוע לנו, מנהג תיקון ליל שבועות הונהג לראשונה בצפת של המאה השש עשרה על ידי חוגי המקובלים של רבי יוסף קארו ורבי שלמה אלקבץ. ובמידה גבוהה של היתכנות הוא הונהג לראשונה בסלוניקי בחג שבועות של שנת רצ"ג (1533). בין הנוכחים היו ר' יוסף קארו, מחשובי המקובלים שבכל הדורות ומחבר "שולחן ערוך", יחד עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי", ובני לוויתם.

תיקון ליל שבועות שנערך בסלוניקי תועד באיגרת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לערוך ליל שימורים, לכנס את 'החברותא "ולנדד שינה מעינינו" כל הלילה כדי ללמוד בצוותא.

מקובלים אלה ליקטו טקסטים שונים מהמקרא, המשנה, התלמוד, המדרשים וספרי הקבלה כדי ליצור את הקורפוס הדתי שמרכיב את הערב. אחד הקטעים הטקסטואליים המודגשים והעומדים במרכזו של הערב הזה הוא מאמר ייחודי מספר הזוהר המכונה "ליל הכלה" כמובא בזוהר במאמר "לילא דכלא":

"רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, מלכות, מתחברת בבעלה. וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה. שלמחרתו, ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עימה כל אותו הלילה, ולשמוח עימה בתיקוניה. לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, וברזי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה. והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עימהם. ואלו, החברים, העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיוון שבאה לחופה, הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקםץ"

זה המקום לציין כי בספר הזוהר בפרשת "בהעלותך" כתוב: "אמר רבי שמעון בר יוחאי: אוי לאותו אדם שאומר, כי הכתוב בא לספר סיפורים בפשטות... אלא שכל הדברים הינם סודות עליונים." משמע, המאפיין המרכזי של המאמרים בספר הזוהר, מלבד הדיאלקט המיוחד, הוא אף ניכר בשפתו הרב גונית והאומנותית, שפה אלגורית וציורית כזאת המייחדת את לשונו באופן מוצפן שאותו רק מקובלים יודעים לגלות.

משכך הם הדברים נבאר ונסיר את הלוט מבעד למאמר "ליל הכלה". כנהוג בכל ליל כלולות יש חתן, כלה ומוזמנים. כך גם כאן מככבות דמויות מרכזיות שעומדות במרכזו של הלילה הזה. חשוב להבין שכל דמות מהווה סימבול לתהליך רוחני פנימי שמתחולל בנפש האדם. הכלה – רמז לכלל נשמות עם ישראל המתאחדות ומתלכדות כ"איש אחד בלב אחד" והן נקראות "נברא" בלשון יחיד. הן מתקדשות בליל שבועות לקראת הבעל – הוא הבורא, האור העליון שכולו אהבה לברואיו ומשפיע אל המלכות, היא התאספות כל הנשמות הפרטיות לכדי נשמה אחת כללית הנקראת "כלי", דרכה ניתן לצקת את אורו של הבורא לתוך עם ישראל. עיקרו של הערב מגולל עלילה שבה הבורא והנברא נפגשים וכורתים ביניהם ברית נישואין.

הברית והשבועה, המובאים בדברי הנביא ירמיהו: "יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנו" מלמדים כי אל תאמר רק שָׁבוּעוּת אלא אף שְׁבוּעוֹת. כריתת ברית "הנישואים" בין הבורא וישראל נעוצה בהבטחתו לשומרי בריתו, הנאמנים לדרך האמת והצדק.

ייחודה של הברית הנ"ל, כברית אוהבים, מובאת אף בתלמוד הבבלי, שבו קיימים תיאורים מיסטיים המלמדים על זיווגו של המלך, הבורא, עם שכינתו. הרעיון מובא במסכת יומא, שם מסופר כי בשבועות היו מראים לעולי הרגל את הכרובים המעורים זה בזה: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה."

רעיון זיווגו של המלך, נותן התורה, עם הכלה, כנסת ישראל, מקבל משנה תוקף מוחשי בדימוי ייחוד וזיווג אלה באלה הממשיכים ויוצרים את החיבור הקדוש והנצחי. בליל שבועות האדם נמצא בתחושת חסרון רוחני, כי החושך תמיד קודם לאור וככזה אינו בר מציאות העומדת בפני עצמה. לכן הלילה הזה, לילה לבן של לימוד מעמיק, מציין את השלמת כל הארבעים ותשעה מדרגות התיקון של האגו.

ספר הזוהר ציין שתיקון ליל שבועות, כהכנה לקראת מתן תורה, היה מנהג החסידים הראשונים, ור' משה די ליאון כתב על כך כמנהג רצוי ואף ר' יוסף קארו הנהיג זאת בצפת העתיקה. לימוד התורה בלילה זה הועמד על ידם כעמוד תווך בקיום התורה והעם, לאו דווקא כחווייה אינטלקטואלית מעשירה כי אם חווייה רוחנית-דתית מעצימה.

במרוצת הזמן הפך תיקון ליל שבועות לאירוע רב משמעות בחוג מקובלי צפת והפך לאירוע מקרב לבבות. ברוח זו הוא קיבל מישנה תוקף יסודי הנרמז אף בדברי הזוהר שבו שיבח ר' שמעון את תלמידיו ואמר להם: "משום שלמחר לא תיכנס הכלה לחופתה אלא עימכם, משום שכל המתקנים תיקונים בלילה זה, והשמחים בה, כולכם תהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקדוש ברוך הוא מברך אתכם בשבעים ברכות ועטרות של העולם העליון."

מוגש בברכה,

יצחק אהרון

ראש מרכז "חכמה"

* * *

נחום גוטמן נולד ב-15 באוקטובר 1898

בשנת 2018 תימלאנה לא רק 70 שנה

למדינת ישראל

אלא גם 120 שנה להולדתו

של אחד מגדולי צייריה וסופריה

אנחנו מעלים את הנושא על סדר היום של מוסדות התרבות והחינוך בארץ

לחגוג את יום הולדתו של האיש הנפלא

שציוריו וסיפוריו מלווים אותנו עד היום

* * *

דרור אידר

מה חשבנו לעצמנו?

פורסם בעיתון 'ישראל היום', 26.5.2017, תחת הכותרת

'ירושלים של מעלה חוזרת לירושלים של מטה'

1.

קשה היה להימלט מהפער הסמלי שבין תל-אביב לירושלים ביום רביעי השבוע, כ"ח באייר, היום שבו ציינה המדינה ורבים בציבור את יום ירושלים. ב-11 בבוקר חגגתי בתוכניתו של אראל סג"ל בגל"צ יובל לשחרור העיר, וב-1 בצהריים ציינה יעל דן 50 שנה לכיבוש העיר, באמצעות העלאת החשש מפרובוקציות אנטי-מוסלמיות במהלך ריקוד הדגלים.

לא רק מול העולם המערבי והמוסלמי אנחנו מנהלים מאבק על ירושלים. ירושלים היא סלע מחלוקת בין שני כיוונים מרכזיים במלחמת הדעות והרעיונות הניטשת בתוכנו מאז שבנו אל ההיסטוריה בראשית העידן החדש שלנו, וביתר שאת – מאז שבנו לעיר העתיקה לפני יובל שנים והחלנו את ריבונותנו עליה.

במונחים סמליים אפשר להחליף במשוואה את תל-אביב עם מדינת ישראל. ירושלים כמייצגת את החלק הדתי בזהותו של העם היהודי, מול מדינת ישראל כמייצגת החלק הלאומי, החילוני בזהותנו. נכון שירושלים מעולם לא היתה עיר המקדש בלבד, אלא גם מקום המלכות ועיר הבירה, אך מאז גלינו, הלכה ונדחקה ירושלים של מטה מפני ירושלים של מעלה.

ככל שהתרחקנו בזמן מרגע החורבן המדיני, ככל שנטמענו בשגרת הגלות, בהתמודדות היומיומית עם האתגרים המסובכים שהשהות בארצות ניכר זימנה – מבעיות פרנסה ועד לבעיות קיום וסכנת חיים ­– שכחנו את הרכיב הארצי, הלאומי, של העיר.

2.

נכון שחלמנו על ירושלים, אבל צריך להודות שהיא גם הפחידה אותנו. ירושלים ייצגה את הממד הלא-רציונלי בהווייה, במחשבה ובתודעה הקולקטיביות שלנו, שעשוי להתפרץ באופן בלתי מבוקר ולחסל את הגוף הלאומי שהצליח לחזור לחיים אחרי תרדמה ארוכה. ואנחנו, מה בסך הכול רצינו אחרי 2000 שנה? לשוב ולהיות "נורמלים", "אחד הדשאים, כאחד האדם." אומה רגילה בין אומות העולם.

וכך, ב-19 השנים הראשונות של המדינה, חיינו במדינת ישראל, בעוד ירושלים ההיא נותרה מחוץ לגדר, מעבר להרי החושך, דחוסה היטב היטב בשק הזיכרונות שלנו, לבל תחריד את חיינו. הדחקנו אותה וחשבנו שאפשר להתקיים כך לאורך שנים.

מה שומר על שפיותנו כבני אדם, מה עוצר מהלא-מודע לפרוץ מתהומותיו ולהציף אותנו עד לשיגעון? לא הרבה: מסך דק המפריד בין המודע ללא-מודע, מעין שומר סף תודעתי המגן על נפשנו מפני השיטפון המאיים של הפחדים התסביכים והתכנים שדחסנו והדחקנו כל חיינו, ואשר מעת לעת עולים ומתפרצים (בד"כ רק) בחלומותינו.

בספרו "הבשורה על פי יהודה", המתקיים בירושלים ה"חילונית" של סוף שנות ה-50, מביא עמוס עוז את דבריו של שאלתיאל אברבנאל, חבר מועצת העם, היחיד שהתנגד לרצונו של בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה: "אבות הציונות עשו שימוש מחושב באנרגיות הדתיות והמשיחיות שבלב המוני היהודים מדורי דורות, וגייסו את האנרגיות האלה לשירותה של תנועה פוליטית שהיתה ביסודה חילונית, פרגמטית ומודרנית. אבל יום אחד... הגולם עתיד לקום על יוצרו: האנרגיות הדתיות והמשיחיות, האנרגיות האי-רציונליות שמייסדי הציונות ניסו לרתום אותן למאבקם החילוני והאקטואלי, עתידות להתפרץ באחד הימים ולסחוף עימהם את כל מה שאבות הציונות התכוונו לחולל כאן."

עוז לקח את הדברים ממכתבו של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוויג מ-1926 על האיום המשיחי שמכילה החייאת השפה העברית. הפחד הזה חוזר ונשנה אצל סופרים והוגים רבים. די להציץ בעיתון "הארץ" כדי לראות עד כמה הפחד הזה מזין חלק חשוב בציבוריות הישראלית. האיום הזה נמצא גם בתשתית ספרו של עוז "שלום לקנאים", שבעקבותיו פירסמתי לאחרונה שיחה איתו.

3.

בראשית שנות ה-80 פרסם הסופר א"ב יהושע ספר מסות בשם "בזכות הנורמליות" שבו הטיף להתרחק מהמימד הדתי המשיחי, ולדבוק ברכיב הרציונלי שבקיומנו הלאומי. בסוף אותו עשור פירסם ספר נוסף בשם "הקיר וההר", שבו כתב בזכות הר הרצל כסמל לישראל החילונית וקרא להעדיפו על פני הכותל המערבי: ("הקיר, סמל לממד הדתי הלא-רציונלי, ה'משיחי'). לא בכדי נטל יהושע את השם "ההר", השמור במקורותינו להר הבית, והעניקו להר הרצל. יהושע התעסק ביצירתו בתסביך המשיחי, שהוא ה"שיגעון היהודי, בהפרעה הנפשית, המאניה" ("מר מאני") שחדרה לנפש הקולקטיבית שלנו כמו "דיבוק" שאינו מרפה.

הניסיון לפתור את התסביך והטירוף הזה, משותף לסופרים רבים. אצל יהושע הוא מתבטא למשל, בחילונה של העיר בדרכים שונות. בספרו "הכלה המשחררת" הוא מתכתב עם "תהילה" של עגנון, הצדקת שהיא בבואתה של ירושלים, והופך אותה לבתו של בעל פונדק ירושלמי המקיימת עימו יחסים של גילוי עריות (למעשה, הוא הופך את תהילה לאדונית המסוכנת מסיפור אחר של עגנון, "האדונית והרוכל", או בספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שבו הוא מקטין את הסכסוך על ירושלים בטענה המפויסת (הרציונלית) שלפיה, ירושלים שייכת לכולם, לכל הדתות והעמים.

4.

אבל ירושלים היא ציון, והמחשבה שיכולנו להקים ציונות בלי ציון, כלומר בלי הרכיב המרכזי שמסמנת ירושלים, מפליאה אותי בכל פעם מחדש. מה חשבנו לעצמנו, שנתקיים אלפי שנים בלי ארץ ממשית, אלא רק בזכות "ירושלים של מעלה", אידיאה רוחנית-דתית שהחזיקה אותנו בין החיים לבין המתים, מין רעיון משיחי על אחרית טובה לעמנו אחרי תלאות רבות; ואז כששבנו לחיים, כשחזרנו להיסטוריה, ובמיוחד כששבנו לארץ– נצליח למחוק ולהדחיק ולפוגג את הרכיב המשיחי הזה, את המימד הלא רציונלי באישיות הקולקטיבית שלנו? שנשוב אל הארץ שממנה גלינו ואליה חלמנו לשוב, ונחיה בה בלי "ירושלים של מטה", ירושלים הממשית, המדינית, הפוליטית?

מה חשבנו, שנוכל להיות לידה, מרחק נגיעה, ליד האהובה הבלתי מושגת שרק איזכור שמה העביר חשמל בקרב דורות של יהודים? ("צורב את השפתיים כנשיקת שרף"), לראות אותה מנגד ולא לבוא אליה, אל מושא געגועי הדורות, ולהסתפק בהר הרצל כתחליף? עזבו לרגע את המחלוקת הפוליטית, וחשבו על זה בהתבוננות פסיכולוגית פשוטה: האם באמת חשבנו שזה אפשרי?

"הַשְּׁכִינָה הָעִבְרִית הַגּוֹלָה, לַמִּזְרָח חוֹזֶרֶת. מְדֻקָּר הַגּוּף, אֲבָל הוּא בְּשֵׂיבָתוֹ הַגְּבוֹהָה לַכֶּתֶר מְכֻוָּן. / מְרַגְּלִים יָצָאנוּ לָצֶקֶת לָהּ דְּרָכִים בַּמְּלֵחָה. לְהָעִיר אֶת חוּשׁ הַצּוֹמֵחַ שֶׁנִּרְדַּם בַּקַרְקַע: / יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה חוֹזֶרֶת לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה!" (אצ"ג, "אשמורה ראשונה").

http://www.israelhayom.co.il/opinion/479345

* * *

מרטין בובר

"ציון – משהו גדול יותר מאשר

 כברת-ארץ במזרח הקרוב"

מרטין בובר: מראשיתה של הציונות החדשה מצויות בה שתי מגמות-יסוד, המנוגדות זו לזו ניגוד הנוקב ויורד עד לעמקי ההוויה האנושית. זמן רב לא הורגש ניגוד זה אלא בתחום הרעיוני בלבד. אבל עם גידול ממשותו של המצב הפוליטי, והצורך בהכרעות המתעורר על-ידו, היה ניגוד זה הולך ונעשה ריאלי יותר ויותר, עד שהגיע לאקטואליה מדהימה בשנים האחרונות.

יכול אתה לתפוס את שתי המגמות במקורן כשני פירושים שונים למושג התחייה. המגמה האחת בתפיסתו של מושג זה כוונתה היתה לשוב ולקומם את ישראל האמיתי שהרוח והחיים שוב לא יהיו שרויים בו זה בצד זה, כעין תחומים נפרדים שכל אחד מהם כפוף לחוק משלו, כדרך שהיו שרויים בימי מסע המדבר של הגלות, אלא שהרוח תבנה לה את החיים בחינת בית, אף בחינת בשר. תחייה – משמעותה כאן לא סתם קיום מחוסן של העם במקום קיומו הבלתי-מחוסן של עכשיו, אלא הווייה של התגשמות במקום הווייה של עכשיו, שבה אידיאות ערטילאיות מרחפות בחללה של מציאות נטולת אידיאות.

ואילו המגמה האחרת תפסה את מושג התחייה פשוטו כמשמעו: נורמליזאציה. עם "נורמאלי" זקוק לארץ, לשפה ולעצמאות. ובכן אין אלא לשוב ולקנות את הקניינים האלה, וכל השאר יבוא ממילא. איך יחיו הבריות זה עם זה באותה ארץ, מה יגידו האנשים באותה שפה, מה תהא זיקתה של אותה עצמאות אל שאר העולם האנושי? – כל השאלות הללו אינן עניין לפרשת התחייה. היה נורמאלי,  וכבר קמת לתחייה!

מעודנו לא היו הרוח והחיים כה רחוקים זה מזה כמו שהם עכשיו, בתקופה זו של "התחייה". או שמא תכנו בשם "רוח" את האנוכיות הקולקטיבית, שאינה יודעת כל קנה-מידה שלמעלה ממנה ואינה נכנעת לכל צו מגבוה? היכן קובעים צדק ואמת את המעשים, כלפי חוץ וכלפי פנים? (אמרתי "כלפי פנים", שהרי התפרעות כלפי חוץ גוררת בהכרח התפרעות כלפי פנים). "ציונות" זו מחללת את שם ציון. היא אינה עוד אלא אחת מצורות הלאומנות הגסות של ימינו, שאינן מכירות בכל מרות שממעל לאינטרס – המדומה! – של האומה. הווה אומר, שהיא מתגלה כצורה של התבוללות לאומית, שהיא מסוכנת יותר מכל טמיעה פרטית. שהרי זו לא קילקלה אלא את היחידים והמשפחות שנטמעו, ואילו ההתבוללות הלאומית מפוררת את גרעין עצמותו של ישראל.

ציון – משהו גדול יותר מאשר כברת-ארץ במזרח הקרוב: משהו גדול ממדינה יהודית בארץ זו. ציון – פירושה זיכרון, תביעה, ייעוד. ציון היא אבן-השתייה, יסוד מוסד לבניין המשיחי של האנושות. ציון היא תעודתה האין-סופית של נפש העם.

מתוך הספר שאזל ויותר לא יודפס כי עורכו הוא סופר נידח: "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות" בעריכת אהוד בן עזר, "עם עובד", 1986. הדברים כאן מיוסדים על ציטוטים מכתבי בובר.

* * *

יהודה דרורי

שליח טראמפ למזרח התיכון בפגישה עם הורי גולדין: "חמאס צריכים להתבייש"

פורסם:  25.05.17

שליח נשיא ארצות הברית למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, נפגש עם הוריו של סגן הדר גולדין ז"ל, שגופתו מוחזקת בידי חמאס. גרינבלט כתב בחשבון הטוויטר שלו כי הביע את השתתפותו בצער על אובדן בנם והוסיף: "חמאס צריכים להתבייש על מעשיהם הלא אנושיים." (ynet).

זו הערה חשובה מבחינה אסטרטגית בינלאומית על המאבק בטרור...

חה... חה... חה...

הלוחמים בדמוקרטיה בארה"ב

מאז התמוטט "ביתם הבטוח" של הדמוקרטים-הליברלים בארה"ב עם בחירתו של דונלד טראמפ, הם לא מפסיקים במסע של הכפשות והשמצות נגדו. רוב מהומה על דברים זניחים והאשמות לא מבוססות. התקשורת שלהם חוגגת עם סיפורי אימה עליו ועל בני משפחתו, ובמסדרונות השלטון, שרידי אובמה, מנסים לטרפד מהלכים שלו.

אין ספק שהוא נשיא מזן אחר לחלוטין שבו הורגלו האזרחים והתקשורת, אבל בשורה התחתונה, הוא זה שנבחר להיות נשיא ארה"ב לטוב ולרע, ולכן מסע הדה-לגיטמציה שעושים התקשורת והקרנות הכספיות של הקלינטונים והמיליארדר ג'ורג' סורוס לא יצלחו. הדמוקרטיה האמריקאית חזקה מהם.

הפגנת הסמול בתל-אביב

השמאל הישראלי עבד קשה לכדי לרכז מה שיותר אנשים להפגנה הכי גדולה שלו במוצאי שבת בתל-אביב. אז לא הגיעו לכיכר 400,000... המשטרה אומרת אולי 10,000... המארגנים נלחמים על המספר 20,000 ואפילו אם נקבל מיספר זה נבין שהם ריכזו מספיק אנשים לקבל בקושי... חצי מנדט בבחירות הבאות לכנסת...

זה ממש מחמם את הלב לראות את השקיעה המזהירה של השמאל הישראלי ההזוי, שעדיין מדבר על שתי מדינות ומקבל ברכות לעצרת שלו מתומך טרור כמו אבו-מאזן... הקהל המזדקן מניף את שלטיו המדברים על "כיבוש" שבעצם לא היה (הם תמיד שוכחים שאנחנו שיחררנו את יהודה ושומרון מהכיבוש הירדני...)

ואבירי השלום הרשמיים היום הם דווקא ביבי וטראמפ – וזה ממש קשה להם לבלוע... אז שייחנקו עם השטינקרים שלהם מ"שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה" ושלום על ישראל...

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.5.17

* יום ירושלים של כולם – הכתבה המרכזית ב"אולפן שישי" בערוץ 2, הייתה על "ריקודגלים" של הציונות הדתית ביום ירושלים. הכתבה הציגה באור שלילי ביותר את האירוע. התמקדה בקריאות של קיצוני הקיצונים, שאכן מעוררות קבס, אך האם יש אירועי ענק פוליטיים, שאין בשוליהם קיצונים מתלהמים, שאינם מייצגים אלא את עצמם? כבר סיפרתי פעם על הפגנה נגד חקיקה דתית שבה השתתפתי בשנות ה-80 וכמה הזדעזעתי מקריאות קצובות של חבורה מסוימת "דרוס כל דוס." אולם היה זה קומץ שבקומץ. נכון, תמיד, גם בריקודגלים, הבעייה היא הקושי של הציבור הרחב לסתום את פיות הקומץ (אני גאה שבמאבק על הגולן, הצלחנו בכך).

ניתן לבקר את המצעד. האם באמת תוואי המצעד חייב לעבור דווקא ברובע המוסלמי? ממש לא. אך כל אלה ממש אינם העיקר. העיקר הוא, שריקוד עם דגלי הלאום, בבירת המדינה, ביום חגה, היא דבר טבעי, ראוי ורצוי, ומי שמעקם את האף ומתייחס לכך כאל "פרובוקציה" – הבעייה היא בתפיסתו, לא באירוע שנגדו הוא יוצא.

המסר המפורש של הכתבה, היה שיום ירושלים היה לחגה של הציונות הדתית, ושל הציונות הדתית בלבד. הדברים נשמעו כביקורת על הציבור הדתי. אכן, יש בתיאור המצב מידה רבה של אמת, אך בטרם מישהו יתחיל להתבכיין על כך ש"הדתיים ניכסו לעצמם גם את יום ירושלים," חשוב להבהיר שהם לא ניכסו לעצמם דבר. הם פשוט חוגגים. ומי שנמנע מלחגוג, משאיר את השטח למי שחוגג.

עד לפני שנים לא רבות, המועצות האזוריות, שרובן מורכב מקיבוצים ומושבים, ערכו ביום ירושלים את אירוע "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בהשתתפות רבבות אנשי התיישבות מכל קצות הארץ. אני עצמי, כמנהל מתנ"ס הגולן, צעדתי בראש תנועות הנוער בגולן במצעד הזה, וחבורת הזמר של המתנ"ס, "קול ברמה" הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר. היה לנו ברור שזה חג שלנו – שאנו כישראלים חוגגים את אחדותה של בירתנו. וזה לא היה כל כך מזמן, אני מדבר על העשור הקודם (אגב, בעיצומו של המצעד ביום ירושלים 2002 הוזעקתי בצו 8 לשלב השני של מבצע "חומת מגן").

מן הראוי לשוב ולהפוך את יום ירושלים ליום של עם ישראל כולו.   

* מורשת רבין – יום שחרור ירושלים הוא יום חג בעבורי. הוא יום חג בעבורי – לא למרות שאני שייך לתנועת העבודה (לא למפלגת העבודה), אלא בזכות העובדה שאני שייך לתנועת העבודה.

אני זוכר איזו ממשלה החליטה לשחרר את ירושלים. אני זוכר איזו ממשלה סיפחה את ירושלים למדינת ישראל. אני זוכר איזו ממשלה הקימה את השכונות החדשות במזרח ירושלים, המאוכלסות היום בידי מאות אלפי יהודים. אני זוכר איזו ממשלה קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חג ממלכתי (רמז – בדקו מי היה ראש הממשלה במאי 1968).

אני זוכר שסגן ראש הממשלה יגאל אלון קבע את בית השרד שלו ברובע היהודי בירושלים לאחר שחרורו, כדי לממש את ריבונות ישראל ולהיות דוגמה אישית ליישוב האזורים בירושלים שהיו כבושים בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים. אני זוכר שדוד בן גוריון, שהטיף לנסיגה מהירה לאחר מלחמת ששת הימים, הקפיד תמיד לומר "חוץ מירושלים והגולן"; הוא [בן-גוריון?] יזם את הרס הבתים הערביים ברחבת הכותל המערבי והוא הטיף ליישוב מיידי של מזרח ירושלים ברבבות יהודים. אני זוכר מי היה ראש הממשלה שבנאומו האחרון לפני שנרצח הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל."

אני נאמן לדרכה ולערכיה של תנועת העבודה, ובתור שכזה יום ירושלים הוא יום חגי. ואלה שמפנים עורף ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל, אל יתפלאו שהחברה הישראלית מפנה להם עורף, ויבינו מה דוחק אותם לשולי החברה.

* לבטל את יום העצמאות – קראתי את קיטורי קהילת הטרוניה בגנות יום ירושלים, והשתכנעתי. אני זורם איתם, ומציע לבטל את יום העצמאות, מהסיבות הבאות: א. מדינת ישראל אינה מושלמת. ב. חיילים נהרגו על הקמתה. ג. הערבים אינם שמחים על קיומה, והם בעצם "אנוסים". יאללה יאללה.

* שלום – כאשר ירדן טוענת שיהודים שהיו על הר הבית טימאו אותו, היא טוענת שהיהודים הם טמאים. ולזה יקרא "שלום".

* חומץ בן יין – חוסיין בחר להיות סאדאת. בנו בחר להיות מובארק. סאדאת = שלום חם. מובארק = מלחמה קרה.

* אויבי הדו-קיום – האוייבת הגדולה ביותר של רעיון הדו-קיום בין יהודים וערבים, אזרחי מדינת ישראל, היא הרשימה המשותפת. אני מאמין שהיא האוייב הגדול ביותר של ערביי ישראל, אך כיוון שהם אלה שבחרו בה, אמנע מלכתוב זאת.

כאשר הרשימה הזאת מגישה הצעת חוק פרובוקטיבית, לקביעת יום אבל ממלכתי עם צפירות דומייה ביום הקמת המדינה, היא מגדירה את עצמה כאוייבת של המדינה. היא מגדירה את הקמתה ואת קיומה של המדינה כשואה (נכבה). והמסר שלה הוא שחורבנה של המדינה יהיה אירוע הגאולה והתקומה.

כאשר אחמד טיבי מכריז בחוצפה מעל במת הכנסת "אנחנו לא באנו הנה במטוסים ואוניות... אנחנו ילידים," הוא שולל את לגיטימיות חיינו כיהודים במולדתנו.

הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל זאת. אבל דו-קיום בין יהודים וערבים, לא יוכל להתקיים ברוח זאת. אחמד טיבי וחבר מרעיו, ממיטים על עמם ועלינו עתיד של שנאה ועימות בלתי פוסק. מי שישלם את מחיר העימות הזה, לא יהיה הרוב היהודי.

* זכותו של האדם לחיים – גל הטרור של השנה שעברה היה שונה מגלים קודמים. היה זה "טרור השראה". המחבלים שביצעו את הפיגועים, לרוב, לא היו חברים בארגוני טרור ולא מאורגנים בחוליות טרור, אלא מפגעים בודדים שנטלו סכין מטבח או את הגה מכוניתם לידיהם, ויצאו לרצוח יהודים.

יכולת הנזק של מפגע כזה קטן יותר משל חבר בחוליה היוצאת לזרוע הרג והרס עם חגורות נפץ רבות עוצמה, אולם מבחינה מודיעינית הם אתגר קשה יותר לפיצוח. איך אפשר להגיע למפגע כזה?

הירידה הדרסטית והמהירה יחסית בכמות הפיגועים, מוכיחה שגורמי המודיעין והביטחון הישראליים מצאו מענה גם לסוג טרור זה. הם מצאו את הדרך להגיע לאותם מחבלים באמצעות ניטור התבטאויותיהם ברשתות החברתיות. על סמך הפיגועים שבוצעו והמפגעים שנעצרו נבנו פרופילים אישיותיים של סוג המחבלים הזה, וכך אותרו מאות מחבלים ונעצרו במעצרי מנע בטרם ביצעו את הפיגוע.

חייהם של מאות בני אדם ניצלו כתוצאה מכך. אבל הצלת חיי אדם כנראה אינה מעניינת את אירגוני "זכויות האדם", כי מהי זכותו של יהודי לחיות? ולכן הם יוצאים נגד הסיכול, ומציגים אותו כפגיעה בזכויות האדם. "מדובר בהפרה קשה של זכות החפות. האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?"

לא. אדרבא, נמתין עד שהפשע יתבצע, ואחרי שהמחבל ינוטרל, נמחה על כך שהמחבל "הוצא להורג ללא משפט רק כי הוא פלשתינאי."

"הארץ" יוצא לקמפיין נגד סיכול הפיגועים. כתבת השער של המוסף, כתבת ענק, היא כתב אישום נגד המדינה שמעזה להגן על חיי אזרחיה. הם יוצאים לאורך השנים נגד המחסומים, נגד מעצרים (קלגסים שולפים צעירים פלשתינאים מהמיטות), נגד גדר ההפרדה וכד', ועכשיו נגד מדיניות הסיכול.

"האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?" מיתממים המתחסדים. לא. ואפשר לנסח ברוח זו את ההתנגדות לכל שיטה ללוחמה בטרור, תוך התעלמות מן ההקשר ומן החובה להגן על חיי אזרחי ישראל. אבל אנחנו גם לא רוצים לחיות בעולם שבו אפשר לרצוח יהודים בסיטונות ואין מה לעשות נגד "תופעת הטבע" הזאת.

והשאלה האמיתית היא, עד כמה אותם גורמים פועלים באמת מתוך אכפתיות לזכויות האדם, או שמא הם פשוט תומכים בטרור?

* מורשת פרס – יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות": "למפלגת העבודה יש דנ"א של מעגל מכושף שעורף את ראשי המפלגה כל שנתיים שלוש. תראו כמה פעמים החליפו אצלנו את יו"ר המפלגה בשנים האלה, וכמה פעמים החליפו את יו"ר הליכוד. באפריל 1997 נפטר אבי, הנשיא חיים הרצוג. ביבי נאם אז בהלוויה כראש הממשלה. אחרי 20 שנה התקיים טקס לזיכרו של אבא. גם באזכרה ביבי נאם."

הכל נכון, אך כיוון שהמסר הוא קריאה לתמוך בו, בזכות היותו היו"ר וכדי להפסיק את קללת המפלגה האוכלת מנהיגיה, כדאי להזכיר לו שהוא עצמו התמודד רק לפני 4 שנים מול היו"רית המכהנת שלי יחימוביץ', ואז הוא לא ראה כל בעייה בקריאת התגר הזאת.

בכך הרצוג ממשיך את מורשת פרס. פרס, כשר הביטחון, התמודד נגד ראש הממשלה יצחק רבין, שתחתיו שירת בממשלה. אולם כאשר היה יו"ר מפלגתו ורבין התמודד נגדו, התבכיין נגד הניסיון להדיח את היו"ר המכהן.

* ההסתדרות הישנה – בבחירה בין המנגנון למנהיגות ניצחו הזיופים.

* החזיר את חובו? – במאבק של החברה הישראלית נגד השחיתות השלטונית, היו וישנן עליות ומורדות. העובדה שעבריינים מועדים נבחרו לשני התפקידים הבכירים ביותר במדינה, נשיא וראש הממשלה, היתה שפל נורמטיבי נורא בתולדות מדינת ישראל. העובדה שהנשיא וראש הממשלה העבריינים באו על עונשים ונכנסו למקום שבו אנשים מסוגם צריכים לבלות בו – הכלא, היתה ניצחון חשוב של החברה הישראלית על השחיתות והמושחתים. העובדה שהשר דרעי – הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה, מלבד אהוד אולמרט, חזר לכהן כמנהיג מפלגה, כח"כ, כשר בממשלה ועוד באותו משרד שבו חטא ופשע, היתה ניצחון חשוב לשחיתות ומכה לחברה הישראלית.

סיסמת הכזב של חזרתו למקום הפשע היתה שהוא "החזיר את חובו לחברה." נכון, הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, הוא אדם חופשי. אבל האם הוא ראוי למנהיגות? חס וחלילה.

והנה, הוא בקושי חימם מחדש את כסאו, והוא כבר צועד לחדר החקירות.

* מפלגת הקלון – שרי וח"כי ש"ס שהורשעו בעבירות שחיתות חמורות ונדונו לעונשים חמורים יותר או פחות: דרעי, פנחסי, שלמה בניזרי, יאיר לוי, יאיר פרץ, עופר חוגי, שלמה דיין, אמנון כהן ואיני בטוח שלא שכחתי מישהו... והתחלנו את שירנו מהתחלה. ש"ס? שב"ס!

* איחולי תבוסה – כסוציאל-דמוקרט יש לי אהדה בסיסית למפלגת הלייבור הבריטית. ודווקא מנקודת מוצא זו, לקראת הבחירות הקרובות בבריטניה, אני מאחל ללייבור בראשותו של קורבין מכל ליבי – תבוסה איומה ונוראה, שלא תדע מאיפה זה בא לה. למה אני מתכוון, באומרי תבוסה איומה ונוראה? כוונתי לכך שלא ייכנס ולו ציר אחד של הלייבור לפרלמנט. אינשאללה. ככה ייעשה למפלגה שמאמצת קו רדיקלי, אנטי מערבי, אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך נלהב בטרור האיסלמי (המכה גם ברחובות בריטניה).

* עתליה ויינר – בערב שבת, ראש חודש סיוון, מלאו חמישים שנה לשחרור הגולן. וביום זה ליווינו למנוחת עולמים את עתליה ויינר, מחלוצות ההתיישבות, שהגיעה הנה לפני חמישים שנה, הקימה כאן את משפחתה וביתה, וילדה את התינוקת הישראלית הראשונה בגולן. עתליה היתה מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן ושל מערכת החינוך בגולן, וניהלה במשך עשר שנים את בית הספר "אביטל", בית הספר האזורי של יישובי צפון הגולן. יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה על הקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי. לאחר מאבק שיכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עימנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל. מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה).

 היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השנייה.

* * *

רון גרא

בִּכְלוֹת הַמִּלִּים

גָּמַעְתִּי בְּקַשִּׁית מְרוֹר מִלּוֹתַיִךְ

לְאַחַר שֶׁצָּמָא אֵלַיִךְ עוֹר גּוּפִי.

אֲמִתּוֹת מַבְלִיחוֹת מוּל שְׁמוּרוֹת

עֵינַי.

צֵל רָחוֹק מִתְנַפֶּה אֶל מֵעֵבֶר 

לְתַשְׁבֵּץ הַחֲלוֹמוֹת.

צֵל מִצֵּל בּוֹרֵחַ

מִלּוֹתַיִךְ מְקֻפָּלוֹת בְּיַתְמוּתָן

מְסֻבָּכוֹת בְּרֶשֶׁת הַחֵרְשׁוּת

וְהָאָבָק

שֶׁבְּפִסּוֹת הַנְּיָר.

קוֹרֵי עֶרְגָּה

הָעֵץ בְּחַלּוֹנִי

מַבִּיט בִּי עֲנֻגּוֹת.

רַגְלַי יְחֵפוֹת,

הָרִצְפָּה קָרָה

הַקִּירוֹת לוֹהֲטִים.

בָּבוּאָתִי קוֹלֶטֶת שְׁחוּק יְלָדִים,

חֶדְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת

בַּצַּמֶּרֶת.

רוּחַ וְדַהֲרַת מְכוֹנִיּוֹת.

מֵהֲוָיַת קוֹצִים

אֶל חֵרוּת גּוֹאֶלֶת

הַמַּתִּיזָה קוֹרֵי עֶרְגָּה

מִתְחַדְּשִׁים.

* * *

משה כהן

הנכבה, עונש ראוי אבל לא מספיק

מיטב האופנה האחרונה של השמאל, היא לערוך באוניברסיטאות טכס  לציון יום הנכבה של הערבים. ולהראות בעיקר לעצמם כמה ״נאורים״ הם!

ראשית יש לציין שאכן מדובר במאורע טראומאטי של הערבים. אני מתנצל מראש שאני קורא להם ערבים. תמיד היה קשה לי עם שמות וסיווגים. מאחר שמדובר בהרבה שמות: חמאס, פתח, חיזבאללה, אלקאידה, אש״פ , דאע"ש, אלנוסרה ועוד מגוון שמות שאינני מכיר, אקרא להם בשם המשותף לכולם, פשוט ערבים. 

אז אין ספק מדובר באירוע טראמאטי, קשה ועצוב. אבל בואו לא נטעה. הזעם, העצב והכאב אינם באים מהעובדה שהם שמעו בקולות המנהיגים הערביים, עזבו את כפריהם בתקווה שיחזרו ויקבלו את בתי היהודים ונשות היהודים, גם לא בגלל שהם הפסידו במלחמה ואיבדו הרבה חללים (החללים כידוע מגיעים לגן העדן ולבתולות כך שאין להם להצטער על כך). 

עיקר הכאב והזעם  הם שהם לא הצליחו להגשים את מה שהם באמת רצו, כלמור לרצוח כל יהודי בישראל ולחגוג על דם הנרצחים. למי ששכח, בכל פעולה במלחמת השחרור בה הצליחו הערבים לתפוס יישוב יהודי, כל תושביו נרצחו.

השמאל יכול להמשיך ו״לחגוג״ את הנכבה. ואז עמוק בלב לזכור כי לולא היתה הנכבה לא היה שמאל, לא היה ימין לא היה עם יהודי בארץ-ישראל.

אגב גם הערבים יכולים להמשיך באירועי הזעם, ואז בצד להודות לאללה שהם לא הצליחו. לו הצליחו לא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה היה גורלם.

האינטרס הלאומי מהו?

בארה"ב נשיא הולך ונשיא בא וכל אחד  מביא את המדיניות שלו, אך יש גורם אחד במימשל המתמיד בקו המדיני שלו, וזו מחלקת המדינה (כך מכונה משרד החוץ שלהם).

מחלקת המדינה מזהה את האינטרס הלאומי האמריקני בקרב מדינות ערב, ולכן היא שוקדת להפיס את דעתן על חשבון ישראל. הבסיס לכך הוא הטיעון הידוע שכל המהומה במזרח התיכון נובעת מהסכסוך הישראלי-ערבי, שהוא באשמת ישראל המסרבת להגיע להסדר. 

כבר במערכת הבחירות, וגם בביקור נתניהו בארה"ב, הכריז הנשיא טראמפ שההתנחלויות אינן הסיבה לסכסוך, וכי מי שמחרחרת טרור היא איראן. וזו העמדה שהוא ביטא גם בביקורו בישראל. וזו עמדה הסותרת את הקו המסורתי של מחלקת המדינה, ולכן הזדרז שר החוץ האמריקני לציין "אם ייפתר הסכסוך הישראלי תיפתרנה בעיות רבות במזרח התיכון," ללמדך שמחלקת המדינה לא זזה כהוא זה מהקו הפרו-ערבי שלה, בניגוד לעמדת הנשיא. 

אנו מקווים שעמדת הנשיא, שהיא אמיתית יותר, תגבר על כל האינטרסים.

היפרדות בירושלים?

אנשים "נאורים" במקומותינו קוראים להיפרד מהשכונות הערביות בירושלים. 

לא ברור איך זה יבוצע, בהינתן שתושבי הכפרים האלה מוצאים את פרנסתם בירושלים המערבית. לדוגמה רופאים, רוקחים ואחים בבתי חולים, עובדי בתי מלון ומסעדות, מפעלי תעשיה ואחרים.  

אולי יאירו את עינינו?

הלאה הגזענות

שבט אפם של האנשים "הנאורים" שבו מייסרים את נאמני ארץ ישראל היא אשמת "הגזענות" לאמור יחס שלילי לערבים. 

סליחה, אין לי שום דעה קדומה נגד גזעים, אלא שקצת קשה לי לחבב אנשים המסיתים נגד ורוצחים את בני עמי ומאיימים עליי. זה רק טבעי, לכנות זאת "גזענות" היא דמגוגיה. 

שבחי רשות השידור

הסדרה "והארץ היתה תוהו ובוהו" בערוץ 1 היא סדרה מופתית שעליה יש לשבח את רשות השידור. 

משה כהן

ירושלים

* * *

ד"ר מרדכי קידר

שביתת הטרוריסטים

איזו מדינה נורמלית תרשה לעצמה להיענות לדרישות מחבלים או אפילו להיכנס למשא ומתן רציני עליהן?

ציטוט מ"ערוץ 7", 22/04/17

בבתי הכלא בישראל נמצאים כחמשת אלפים וחמש מאות אסירים פלסטינים, רובם בשל עבירות ביטחון כולל רצח, תכנון פיגועים ומימון טרור. רובם הורשעו בבתי משפט ומיעוטם עצירים מינהליים. מדי פעם הם מעלים דרישות לשיפור תנאי כליאתם, ואם דרישות אלו לא מתמלאות יש מי שמתחיל שביתות רעב כדי ללחוץ על ישראל להיענות לדרישותיהם.

לאורך השנים, ובעיקר בשל היכולת של אסירים להבריח טלפונים סלולאריים אל תוך בתי הכלא, התפתח קשר הדוק בין האסירים ובין המערכת האזרחית והפוליטית שמחוץ לכלא, ובמקרים רבים קיבלו ראשי אש"ף וחמאס החלטות המתבססות על הסכמת "התנועה השבויה". בממשלת הרשות הפלסטינית יש "מיניסטריון השבויים" שכל תפקידו הוא לטפל בענייניהם ולסייע למשפחותיהם.

חשוב לציין בהקשר זה שהטרוריסטים רואים את עצמם כלוחמי חופש, לא כפושעים, ולכן הם אינם מכנים את עצמם במונח "אסירים" אלא "שבויים". הם מאורגנים בבתי הכלא על פי הארגונים שהם משתייכים אליהם, אש"ף, חמאס, ג'יהאד, חזית עממית ועוד, וסכסוכים בין הארגונים משתקפים ביחסים בין האסירים. במקרים רבים מחלק שירות בתי הסוהר את האסירים על פי מפתח אירגוני, כדי למנוע התנגשויות בין כתלי הכלא.

הקשר הרצוף בין האסירים ובין האוכלוסייה מחוץ לכלא הביא למעורבות עמוקה שלהם בתהליכים הפוליטיים והציבוריים ברשות הפלסטינית, ולקשר זה יש כמה אופנים, כמו אסירים המגישים את מועמדותם לבחירות, משתתפים בהצבעות או מפעילים את חבריהם שמחוץ לכלא לבצע פעולות טרור. הבקשה הקבועה של האסירים מחבריהם שבחוץ היא לחטוף חיילים או אזרחים ישראלים כדי לכפות על ישראל לשחרר טרוריסטים מורשעים. הרשות הפלסטינית משלמת מתוך התקציב הרשמי אלפי ש"ח בכל חודש למשפחות אסירים.

שביתות רעב של טרוריסטים בבתי הכלא הישראלים החלו בשנת 1969, והיו שביתות נוספות בשנים 1972, 1980, 1986, 1992, 1999, 2004, ו-2012. בממוצע שביתה כל שש שנים בערך. השביתה הקודמת היתה לפני חמש שנים, כך ששביתה בתקופה הנוכחית היא לא חידוש.

הפעם הטריגר לשביתה הוא הכרזה של מרואן ברע'ות'י, מנהיג ארגון הפתח מרמאללה, על שביתת רעב. ברע'ות'י, יליד 1958, מייצג את דור הביניים של הנהגת הפת"ח, צעיר ב-22 שנים ממחמוד עבאס (אבו מאזן). העובדה שהוא בן רמאללה – בניגוד לעבאס שנולד בצפת שבגליל – מעניקה לברע'ות'י לגיטימיות שאין לעבאס.

ברע'ות'י נתפס בשנת 2002, בשיאה של האנתיפאדה השניה, ובשנת 2004 נדון לחמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה על מעשי רצח שהורשע בהם. בזכות מדיניות ליברלית של שירות בתי הסוהר, שאיפשרה לו לערוך מפגשים עם אורחים כמעט ללא הגבלה, הצליח ברע'ות'י לנהל מתוך הכלא חיים פוליטיים כמעט מלאים, עד כדי כך שבדצמבר 2016 הוא נבחר במקום הראשון – למרות היותו אסיר עולם – לוועד המרכזי של הפת"ח.

בישראל לא נשאלה השאלה: אם טרוריסט, רוצח מורשע, נבחר במקום הראשון לוועד המרכזי של ארגון כלשהו, מה זה אומר על הארגון? האם ארגון זה, שהוא הארגון המרכזי באש"ף, הוא ארגון ראוי למו"מ ולהקמת מדינה? ומה זה אומר על מנהיג הארגון, מחמוד עבאס, שמאפשר לטרוריסט, רוצח מורשע, להציג את עצמו כמועמד בבחירות לראשות הארגון?

אלא שלמרות זכייתו של ברע'ות'י, הוא לא קיבל שום תפקיד ביצועי באש"ף, והמשמעות מבחינתו היא דחיקה לשוליים במיוחד בתקופה שבה מתחיל תהליך חיפוש המחליף למחמוד עבאס המכהן ממות ערפאת בשנת 2004 עד היום כמנהיג הפת"ח, ראש אש"ף ונשיא הרשות הפלסטינית.

בקרב אסירים רבים, בעיקר אלה שאינם נמנים על הפת"ח, קיימת תחושה שברע'ות'י הכריז על שביתת הרעב מסיבות אישיות, כדי לקדם את עצמו בסולם ההנהגה על חשבון סבלם של האסירים האחרים, ולכן רק שיעור קטן של אסירים – כשישית – הכריזו שיצטרפו לשביתה. אלא שכאן חשוב לציין שבעבר היו אסירים רבים שהכריזו על היותם בשביתת רעב אך המשיכו לאכול בצנעה.

ללא ספק, בין כתלי בתי הכלא מתנהל מאבק בין המדינה ובין קבוצות של טרוריסטים. לכאורה הכוח נמצא בידי המדינה, וביכולתה לעשות בבתי הכלא כטוב בעיניה, אך במציאות המצב מורכב הרבה יותר: המדינה איננה מעוניינת לדחוף את הטרוריסטים הכלואים לצעדי ייאוש ואלימות קשה העלולה להביא להבערת הרחובות בערים הערביות של יהודה ושומרון, אך מצד שני המדינה איננה יכולה לאפשר לרוצחים לנהל עבורה את בתי הכלא.

כאן מגיעה רשימת ההטבות שרשות בתי הסוהר מאפשרת לאסירים, ורשימה זו מתעדכנת מדי שביתה או ביוזמת שירות בתי הסוהר. להלן הנוסח המלא של רשימת הדרישות של הטרוריסטים המורשעים, יקרא הקורא וישפוט. (הערותיי בסוגריים, מ"ק).

דרישות תנועת השבויים

הרכבת טלפון ציבורי לשבויים הפלסטינים בכל בתי הסוהר והאגפים כדי ליצור קשר הומניטרי עם קרוביהם. (אחרי שנתפס מבריח הטלפונים הסלולריים, חבר הכנסת לשעבר באסל ע'טאס, נסגר מקור חשוב לאמצעי תקשורת זה, ולכן הדרישה הראשונה היא טלפון ציבורי).

ביקורים:

החזרת הביקור השני של הצלב האדום אשר בוטל.

ביקורים קבועים כל שבועיים ללא ביטול מצד שום גוף.

שלא ייאסר על שום קרוב ממדרגה ראשונה ושניה לבקר את השבוי. (גם אם הקרוב מנוע כניסה לישראל בגלל מעורבות בטרור).

הארכת זמן הביקור מ-45 דקות לשעה וחצי.

היתר לשבוי להצטלם עם המשפחה כל שלושה חודשים. (לתקשורת החברתית).

להתקין מתקנים לרווחת המשפחה בפתח בית הכלא.

(רשות) להכניס ילדים ונכדים מתחת לגיל 16 בכל ביקור.

התיק הרפואי

סגירת מה שמכונה "בית החולים של כלא רמלה" מכיוון שהוא איננו מתאים להגשת הטיפול הדרוש. (רוצים בית חולים בחוץ).

לסיים את מדיניות ההזנחה הרפואית. (אין אפשרות לפנות לבג"ץ בעניין זה?)

עריכת בדיקות רפואיות באופן סדיר. (אין אפשרות לפנות לבג"ץ בעניין זה?)

ביצוע ניתוחים במהירות בנוהל חירום. (ישראלי חייב להמתין בתור, אבל לא טרוריסט מורשע).

הכנסת רופאים מומחים מהחוץ.

שחרור השבויים החולים, ובמיוחד הנכים והסובלים ממחלות קשות.

לא לחייב את השבוי בהוצאות הטיפול.

להיענות לצרכים ולדרישות של האסירות הפלסטיניות, בהסעה מיוחדת ומפגש ישיר ללא מחיצה במהלך הביקור.

ה"בוסטה" (מכונית העברת האסירים, מבוססת על המילה Post – דואר). יחס אנושי לשבויים במהלך נסיעתם ב"בוסטה". (רוצים לשבת ליד הנהג, ליד דלת פתוחה, ולא בתא נעול מאחורי הנהג...)

החזרת השבויים לבתי הכלא מהמרפאות ומבתי המשפט ולא להשאיר אותם במעברים.

הכשרת המעברים לשימוש בני אדם, ולהגיש (בהם) מנות מזון.

הוספת ערוצי לוויין המתאימים לצרכי השבויים. (כמו ערוצי הג'יהאד התקשורתי: אלג'זירה הקטרי, אלאקצא של חמאס, אלמנאר של חיזבאללה ואלעאלם של האיראנים).

התקנת מיזוג בבתי הכלא ובמיוחד במגידו ובגלבוע.

החזרת המטבחים לכל בתי הכלא והעמדתם תחת פיקוח השבויים הפלסטינים באופן מלא. (כולל קביעת התפריט? כולל קאוויאר?)

הכנסת ספרים, עיתונים, בגדים, חומרי מזון וחפצים אישיים השייכים לשבוי בעת הביקורים. (דברים שאפשר יהיה להבריח בתוכם כרטיסי סים לטלפונים סלולריים).

סיום מדיניות הבידוד. סיום מדיניות המעצר המנהלי. (כדי שהמדינה תיאלץ לחשוף במשפט את המודיעין נגד הטרוריסטים וכך תשרוף את המקורות שמהם היא למדה על מעשיהם).

החזרת הלימודים באוניברסיטה העברית הפתוחה. (למה לא אוניברסיטה ערבית כמו ביר זית או אלנג'אח?). היתר לשבויים להגיש בחינות בגרות באופן רשמי ומוסכם. (צריך לדאוג לעתיד...)

עד כאן המסמך. יקרא הקורא ויחליט מה דעתו על רשימת הדרישות הזו, עם שתי שאלה קטנות: באיזו מדינה בעולם היו טרוריסטים, רוצחים מורשעים, מעזים להעלות דרישות כאלה? ואיזו מדינה נורמלית תרשה לעצמה להיענות לדרישות כאלה או אפילו להיכנס למשא ומתן רציני עליהן?

* * *

לפרופ' יפה ברלוביץ היקרה

ברכות מכל לב ליום הולדתך

החל ב-31 במאי 2017

המשיכי במחקרייך הברוכים

בתולדות ארץ-ישראל, הספרות העברית,

הספרות בכלל והמושבות בעיקר

וכבת נאמנה למשפחה המורחבת של זרח ברנט

כולנו מלאי סקרנות לקרוא כבר

את הספר שאת שוקדת לכתוב על אודותיו

* * *

משה גרנות

מתכתב עם ימים

על ספר שיריו של יונתן גורל

"רועדים ימים ותלויים"

ציורים – יהודה בקון

צור אות תשע"ז, 185 עמ'

מותר לו ליונתן גורל, יליד 1934, להביט אל הימים והשנים שחלפו בשירים שממש נוגעים בלב הקורא. "ימים נשברים / ימים נשפכים / לאן נוליך את הזקנה?" (עמ' 87). הארמז לשירתו של אלתרמן עורך אנאלוגיה שבין הזקנה ובין החרפה (ראו גם עמ' 175). גם ארמז מביאליק מוביל את הקורא אל תחושת החנק שהזקנה משרה על האדם: "והנה חיי כלולאה נכרכת / על גזעי אתלה / לא ציץ לו לא פרח" (עמ' 161).

השירה של יונתן גורל משופעת בהיגדים מיוחדים לו. הרי דוגמאות אחדות: "כניסה / נפערת בתמיהה" (עמ' 12), "ורידי גשם ושמש" (עמ' 13), הכבסים של יהודים וערבים התלויים על חבל בעיר העתיקה נדמים ל"גשר ללא מילים" (עמ' 24), "סרעפת הענפים" (עמ' 44), "מבט מבוהם" (עמ' 58), "לאותי כגיגית הפוכה", "דקור סנוניות" (עמ' 114), "נשלשל ריגשה דומעת / לסל זמנים..." (עמ' 115), "עצב פולש כמו אור מהחלון" (עמ' 155), "מעלית עולה השמיימה" (עמ' 139), "נדבק שקט למנעלים" (עמ' 157) ועוד.

הספר מחולק ל-11 שערים, וכל שער פותח בציור אבסטרקטי צבעוני מאוד של יהודה בקון. בכל הספר מפוזרים שירים ליריים הגותיים, אך המקבץ הבולט ביותר הוא בשער השמיני "הרהורים" (עמ' 131 ואילך), שם מתדיין המשורר עם נפשו על סוגיות כגון מיהות האדם ("קנה רצוץ, אסקופה נדרסת," לעומת הנפש "שעפה במרחב"), הבדידות, הזמן הנוסע, יכולת ההשגה, החלומות והתקווה. יונתן גורל הוא רב אמן ביכולתו לתאר אווירה:

ברחוב אין מוצא

הידס עורב

התעגלה חתולה

על הגדר

ציפור קפצה

וזנבה מניפה.

מכונית הטילה צל

ומדרכה מסומנת

גבהה והלכה

זקן דידה

מקלו דפק

קרעי שמיים הטליאו

וחוטי כביסה סימנו

עמ' 17

ודוגמה אחרת:

מסדרונות של בדידות

מסדרונות של בדידות

דלתות של אזכרה

חללים מוצלים

באור מנורה

שטיחים מנמיכי קול

סיד מתקלף

סורג מתקפל

אנחה שמתכנסת

בואו נקבל יחדיו

התרעננות חדשה

המיית זיכרונות

קשר תפילה

עמ' 41

(לא ברור מדוע הודפס שיר זה בשנית בעמ' 106)

השיר מסתיים ב"קשר תפילה", והקשר הזה, לאמונה ולתפילה והביטחון שיש אל בורא ומשגיח ושומע תפילה ממעמקים – מופיע ברבים משיריו (עמ' 104, 111, 113 ועוד).

השער השני מוקדש לירושלים, בה נפגשות כנפי הזמן, אבל נפגשים גם עם עולם של פיגועים (עמ' 29). בשער "בעקבות המקרא" ימצא הקורא התייחסות ליוסף, שמואל, שאול, אליהו יונה. באחד השירים מהשער הזה יש אפילו הטפת מוסר "נבואית" (עמ' 127).

ליונתן גורל יש זכויות רבות בשדה הספרות: היה בין עורכי "אוגדן" ו"מאסף ירושלים", כתב מחקר חשוב על הספרות העממית של יהודי גרוזיה, וזכה בפרסים רבים. "רועדים ימים תלויים" הוא ספר שיריו השישי.

* * *

יצחק מאיר

היום על ההר

חמישים שנה.

הביאו אותם לקברי הר הרצל בחשאי. בעוד המלחמה סוערת. לא היה איש בתוכנו שם. לא ידענו אפילו. בשורה שחורה הביאה אותי באישון לילה לקצין העיר. לא יכול הייתי ליישב מה שאמרו לי בטלפון עם מה שהיה אמור בו. קיוויתי שאינני מאמין. רציתי לדעת לבטח לפני שאני בא מרחוק אל הבית בו ישבו כבר כל הבוכים.

 קצין העיר הוא מושג. מה שהיה שם הוא חדרון זעיר. אין איש. אחר נקישות וצלצולים באה חיילת צעירה, עיניה לאות, כמו הופרעה משנתה, קולה קשה כאבן, אומרת "שם?" אני אומר שמו. אומרת "בן מי?" אני אומר בן מי. ועוד דיבור סטקטו. עוד מענה לוחש, והיא, "כן. זה הוא."  אני, "אין ספק?" היא, "לא. כבר אמרתי לך." עם זה אני נוסע ברכבי לבית. מפחד להיכנס. מפחד להיות. מפחד מן הריק המלא סופדים.

למחרת, עם שחר, הלכנו להר. לפני חמישים שנה. האלם הגדול הלך במשעולים הצרים. האילנות בשדרה לא ידעו שהיתה מלחמה. הצמרות הירוקות בתכלת השמיים שרכנו על ההר, סיפרו רק את עצמן. לא אשכח אותן.

עכשיו חמישים שנה אחרי, אנחנו הולכים. כמעט לבדנו. אתמול , אומרים, היו רבים. היום רק הקברים צפופים. דגלים לאורך השדרה ההולכת אל המצבות הדוממות. קשה לי. מה עושים דגלים בבית עלמין, מה בשדרה הזאת. מה בדרך בו הולך כבר חמישים שנה האלם. איני אומר דבר. אותן צמרות אותה תכלת שמיים חפים כמעולם. כמאז שהחלו חמישים השנים. ללא דגלים. לא בבתי עלמין. לא במקום ש"לך דומיה תהילה."

 הילדים שהיו לפני חמישים שנה זאטוטים שלא יכלו להבין למה הביאו אותם להר, עמדו עכשיו סביב הקבר ולידיהם שלהם, נכדיהם גם, היו פה עמנו היום. הזמן אינו קופא על החיים. המתים אינם יודעים.

 עמדתי דומם. הבטתי במצבות הסמוכות. רמת הגולן. עזה. הר דב. ירושלים. לפני חמישים שנה היתה מלחמה על הארץ כולה. על כל הישראל הקטנה. על הנפש באשר שם המו חיינו. לא היה יום ירושלים, אף על פי שהיה "הכותל בידינו." היה מצרים שקצצו את כנפיה. הייתה ירדן שנסה. היתה סוריה שהודהמה. הסופה הישראלית היכתה סביב סביב וירושלים בתווך, וגם הרים סביב לה, וגם ה' סביב לעמו. לפני חמישים שנה.

 עמדתי. מישהו הביא לי שרפרף. ואז ראיתי. בשורות שבין המצבות הניחו שרפרפים הרבה. מישהו ידע כי לפני חמישים שנה באו הבוכים על רגליהם, צעירים, צעירות,  רגלי כולם, אין רכב, אל הקברים. היום אחרי חמישים שנה, רעיות של אז אינן יכולות כולן לעמוד על רגליהן היום. חמישים שנה בין המצבות עשו שרפרפים לסופדים שעודם אתנו.

וראיתי אי פה אי שם דמות רוכנת על האבן, רוחצת אותה. סל ריק בו הביאה עמה את בקבוק המים, לידה. הבטתי בה. מתאמצת לפתוח אשנב לתת בו נר נשמה. במו יום חמישים שנה אחרי. באור בו אין לנר חושך להאיר בו. נר נשמה של חמישים שנה תמיד. דומה היה בעיניי כי ההר ריק, מלא באנשים ישישים בודדים. לכמה קברים לא היה כבר פוקד? כמה מצבות נעשו יתומות?  חמישים שנה. זה הרבה במעגלות החיים. לא כלום בהר הזה. אבל מה יהיה עליו על ההר הזה, חשבתי בליבי, בעוד חמישים שנה. מי יבןא? הדגלים?

שמעתי אומרים סביבי אל מלא רחמים. קדיש. ולאחר מכן נעה החבורה כולה אל קבר לידו עמדה אישה זקנה אחת, הקיפו אותה ואמרו קדיש, ומשם נעו לעוד קבר, וגם שם אמרו קדיש והרוח  עוד של בוקר הלכה בין הברושים בהם הלכנו למקומנו והודיתי בליבי על החסד שראיתי  שעשו ההולכים עתה אל השערים עם מי שנשאר בודד על ההר לשתוק על האבן שלו.

מי יזכור בעוד חמישים שנה...

ערב שבת במדבר התשע"ז

* * *

תקוה וינשטוק

1. וובעלם טזזו מקונן וספרה "מסע"

הוצאה לאור צבעונים, 2017

 "נולדה באתיופיה הרחוקה / לעצמה ביהדותה אדוקה / לאחרים ספק יהודייה. אימא רעב שבתה / עברו שנים רבות / הנה התהפכו היוצרות / בלנית באופן טבעי / מאשרת טהרה / מתרגשת מהמעמד. / אמא בשמיים גאה בי /התרגשות גדולה בליבי / לאט לאט ה' מאיר דרכי / שופט עליון תמיד איתי."

השיר "בלנית" מופיע בספר שהושק לאחרונה בבית הסופר: "מסע" מאת וובעלם טזזו מקונן. ודאי ספר ראשון בספרות יפה של סופר ממוצא אתיופי שהשיקה האגודה, וללא ספק, ספר ראשון של שירה ופרוזה שכתבה אישה אתיופית. בקהל בלטו בני העדה. הכיבוד כלל לחם אתיופי, דאבו, ופיתה מחוררת, אנג'רה. רציתי לתבלה באחד  הממרחים אבל האתיופי שמונה על המזנון הזהיר אותי שהם חריפים מאוד וחיפש לי משהו מתאים יותר לחיכי.

פתח בהשקה צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים. על הבמה ישבה כלת הערב, אישה יפה במיטב שנותיה, בשמלת תחרה לבנה, כיסוי ראש וחיוך נרחב. חוקר ממוצא אתיופי הרצה על תולדות העדה, שחקן אתיופי קרא קטעים מהספר ובסיום הופיעה המחברת עצמה.

בעברית טובה, בתחושת ביטחון, סיפרה על מסעה מאתיופיה לסודן, "מסע בלתי נתפש, מעבר אל כוכב לכת אחר." סיפרה על מורי דרך שגזלו את כספם של בני המשפחה וכמעט רצחו אותם, על המחבוא שמצאו במאורת שועל, מאימת קניבלים שהתקרבו למחנה. על האסון שאירע לה: היא קוששה עצים לבעירה ועמסה אותם על ראשה ואז נפלה לבור, הראש למטה והעצים עליה, וכל גופה פצע וחבורה. בכפר טיפלו בה בברזל מלובן.

כאשר הגיע סוף-סוף המטוס לישראל, הובהלה ישר לבית החולים "ברזילי", עברה שני ניתוחים בצוואר, וניתוח ברגל. "זכיתי לניסים גדולים," אומרת וובעלם, אישה דתית כפי שאמרה בשיר "בלנית". אימה, דמות  המופת של וובעלם, היתה היחידה בכפר מגוריהם שהתנגדה שיום השוק יתקיים בשבת, וסירבה לחלל שבת אף שאיימו לקנוס ולכלוא אותה. את הספר הקדישה לזכר אימה.

לארץ עלתה ב-1984 בגיל תשע. בכיתה ז' החלה לכתוב שירים בעברית. הספר כתוב בגוף ראשון אבל איננו  ביוגרפיה של ממש. אין בו סדר כרונולוגי, אין מוקדם ומאוחר. זה מקבץ של מעין-ספורים על נושאים מחיי המחברת ועקרונותיה. כל סיפור עומד בפני עצמו אך מתקשר לאני המספר. כתיבה מתוחכמת. ניכר שהכול דברי אמת שהתרחשו בעליל, אך ההתייחסות לנושאים מאפשרת גילוי טפח וכיסוי טפחיים. אביה, למשל, נשאר עלום. וכן בעלה.

"מסע" כולל מעל לשלושים שירי רגש ומחשבה שחיברה וובעלם, שירים פשוטים ויפים, המופיעים דף מול דף עם הסיפורים. לרוב הם מתמצתים את הסיפורים ומאששים אותם.

"אני אוהבת לכתוב שירה וגם פרוזה," מעירה המחברת. לספר שכרה עורך מקצועי. "אני דיברתי והוא רשם את הדברים מפי, תיקן טעויות בזמנים, עבר,הווה, עתיד, טעויות במגדר (שולחן – זכר, מיטה נקבה...)"

הוצאת הספר עלתה כסף רב – אולם וובעלם הגשימה חלום חיים. "התרגשתי מאוד בהשקה," היא מודה. "צביקה (ניר) דיבר יפה. זה כבוד גדול. הצלחתי לגשר בין נואמים מאתיופיה, פולין, מרוקו, רומניה... קיבוץ גלויות."

וובעלם כבר מתכננת ספר שני, ספר לילדים על היופי שבחיים ואיך לקבל שונות כמקור לעוצמה. באמתחתה גם רעיון לרומן קומי למבוגרים.

בראש וראשונה מעלה הספר את המסע הנורא, הבלתי אפשרי כמעט,לסודן, שרבים כל כך כשלו בו וגוויותיהם מוטלות בצידי הדרכים. מספר על אימה, את ספר הקדישה לאם – שהיא לה מופת בהתנהגותה ונפשה קשורה בנפשה. מהאם למדה להקשיב לזולת, לקשייו ולבעיותיו ולהשתדל לסייע לו. וובעלם מופיעה בספר כאישה אסרטיבית, עומדת על שלה ולוחמת לצדק שלה.

זה בולט בסיפור ההטרדה המינית שחוותה. ה"בוס" שלה התאהב בה חיזר אחריה בפרחים ובמתנות. כשרגלו נפגעה והוא נעדר מהמשרד הזמינה לבוא לביתו עם הניירת. את פניה קידם לבוש בפיג'מה. כבר היתה מוכנה. ארוחה לשניים. היא מיהרה לצאת. מאז השתדלה לא להישאר איתו ביחידות, גם בעבודה. ניסתה לדחותו. "אני אישה נשואה.יש לי בעל וילדים!"

הוא הבטיח להפסיק, והמשיך בשלו. וובעלם הגישה לו מכתב התפטרות. "והתחלתי לחפש עבודה מחדש... זו היתה ההחלטה הכי נכונה בשבילי ואולי גם בשבילו," כתבה בספרה. "אפילו אם המחיר הוא איבוד העבודה. לוותר, זה לנצח בגדול. כל אישה עוברת הטרדה מינית כלשהי. איננו יכולים להשפיע על התנהגותו של הזולת אבל אנחנו יכולים להחליט להשפיע על ההתנהגות שלנו."

בספר הרבה קטעים אישיים-נשיים על "בצער תלדי בנים." "מסע" הוא גם מסע הייסורים  הטיפולים והניתוחים שעברה במשך שנים על מנת להיות אם. היא לא נואשה. "בחלום בא אליי מלאך ובישר שיהיו לי ילדים. המלאך אמר שעלי להגיד את ברכת השחר באופן עקבי ולהביא מתנות לאימא שלי. התפללתי יום יום וקראתי ספרים רבים על מודעות. גיליתי את הכוח של התת-מודע שיש בכולנו. חודש ימים עשיתי תרגיל מדהים בבית ובעבודה. ראיתי בעיני רוחי את שני ילדיי, בת ראשונה יפה וחכמה, רקדנית, דומה לי ומיד אחריה ראיתי בן מופנם, יפה וספורטאי, דומה לבעלי."

ואכן האמונה התגשמה. היא ילדה בת ובן, כיום בת שמונה ובן שש. "בעלי אותו אופי שראיתי  בחזון."

לוובעלם "החלומות הם דברי אלוהים חיים," מעניקים רמזים לדברים שאכן יתקיימו. היא חולמת על בית המקדש השלישי בירושלים ועוד בילדותה חלמה שהיא "יושבת על כיסא מפואר, גדול מכל הכיסאות של הוריי ואחיי. אבא ואימא קדו לי קידה והתיישבו סביבי," ואחרי כן כל האחים והאחיות קדים לה כמו בחלומו של יוסף, "ואימא אומרת: 'נבחרת להיות המנהיגה של המשפחה, להוביל אותה למקום טוב יותר,' והאחים אמרו שיש  לי כוחות מיוחדים להעניק אהבה לכולם." 
.   ואכן רועת הצאן מהכפר הנידח נקלטה בעולם החדש, בארץ החדשה, בלשון החדשה, במנהגים השונים, בפלאי הטכניקה, ועם זאת עודה מעורה במורשת האתיופית המשפחתית.

לצד החלומות משופע "מסע" בסיפורי אגדות ומשלים על בני אדם ובעלי חיים ששמעה מאימה. וובעלם אוהבת ללמוד. סיימה בהצלחה בית ספר יסודי ותיכון, נרשמה חרף כל הבעיות לאוניברסיטת בר אילן. שמונה שנים הקדישה ללימודים האקדמאיים. למדה לתעודת הוראה ("אילו נשארתי באתיופיה הייתי ודאי מורה") וקיבלה תואר ראשון בחינוך ותואר ושני במנהל ובייעוץ חינוכי. בכרטיס הביקור שלה רשום: "מאמנת אישית, זוגית, משפחתית, עסקית וחברתית."

היא עבדה בתפקידי חינוך שונים ועוסקת כיום בעיקר בקאוצ'ינג: "אימון למחשבה נכונה, לעזור לאנשים להגשים חלומות."

לחדר המרפאה ששכרה בראש העין מגיעים לייעוץ אנשים מכל הגילים, אתיופים ועוד יותר, לא-אתיופים. בלי שתעשה פרסומת, מפה לאוזן. היא עובדת גם במשרד החינוך, בטיפול בילדים שאינם מגיעים ללמוד בבית ספר.

עובדת קשה, עסוקה מאוד אך משתדלת למצוא זמן למשפחה. בגיל 31 נישאה לשי, אתיופי אף הוא, עובד במשרד הפנים. הם ושני ילדיהם מתגוררים בדירה שכורה בקרית נטפים הסמוכה לאריאל. מקווים לאסוף די כסף לקנות בית משלהם. לילדים שמות עבריים: תהילה ורועי. גם לבעל שם עברי: שי. וובעלם מתעקשת על השם שנתנה לה אימה. "רבים ניסו לשנות את שמי ולא הסכמתי."

ומה באשר ליחס לאתיופים? "מקפחים אותם. כמובן. אבל לא רק אותם. יש גזענות, דעות קדומות, ותוויות חוסמות. היה לי חבר אשכנזי. היינו מאוהבים אך אימו לא רצתה כלה אתיופית, והוא ציית. הייתי מתאימה למכרז על מישרה מסוימת. התאמתי לדרישות והוזמנתי לראיון. כשראו אותי, המראיינת אמרה שחלה טעות בהזמנה, איני מתאימה. שאלתי מי ממונה על המינוי הזה, טילפנתי לה, הצגתי שוב את הנתונים שלי. עניתי על כל השאלות. אמרתי שהחזון החינוכי שלי הוא חריצות, אחריות, התמדה ואומץ לב. התרשמו ממני והוחזרתי לרשימת המועמדים." לבסוף זכתה במשרה מבין עשרים מועמדים.

וובעלם מוסיפה: "לבתי קוראים הילדים 'כושית!' – סיפרתי לה על מרים שדיברה אל אחיה משה רבנו על האישה הכושית שלקח, וה' העניש אותה בצרעת על דבריה.

"הכרתי אנשים טובים ופחות טובים. איני אוהבת לומר 'רעים'. אבל אני לא חיה בזה. בעיניי חשובים הטובים הרבה יותר מהלא-טובים. אני לא משתתפת בהפגנות של אתיופים. אני בעשייה לא בפוליטיקה. כדי לפתור בעייה צריך לעשות דברים, לא לדבר. אם אין אני לי, מי לי? אני מלאה הכרת טובה לארץ."

2. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" – בשלישית,

 והפעם בקולנוע

"סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא מחזה מרטיט, סוחף, כל כך ישראלי ובה בעת כל כך אוניברסלי. אהבת נערה לנער ערב קום המדינה. ה"ישוב" הקטן כבר שטוף פיגועים ורציחות של  הערבים השואפים להשמידו ולמחקו מן העולם. על רקע הימים הסוערים האלה פוגשת תלמידת  סמינר צעירה באוטובוס בחור שהיא מתאהבת בו ממבט ראשון. הוא בכלל אינו שם לב אליה והנערה מחפשת ומגלה מיהו, בחור העסוק בפעולות הגנה, ממייסדיו של הקיבוץ הצעיר בית קשת. היא מחבלת מיני תחבולות להיפגש איתו, הרבה המיות לב, עליות וירידות, ואהוב נפשה מתאהב בה. השניים, בת המושב וחבר הקיבוץ, עוברים לחדר זוגי. כבר נקבע מועד לחתונה כבר נאפו העוגות, ואז נקטל הבחור מיריות מרצחים ערבים. סיפור פשוט, כמעט קלאסי, של טרגדיה.

המחזה שעלה ב-2008 סחף את הקהל, זכה לביקורות מקצועיות מחמיאות ביותר, שמו עובר מפה לאוזון. הוא מוצג ברציפות על הבמות בארץ, כבר הגיע לשש מאות הצגות, תורגם לאנגלית והוצג באנגליה, באירופה, בניו יורק ובערים אחרות בארה"ב, בקנדה ובדרום אפריקה. תורגם גם לצרפתית והוצג בפריז. סיפור מרטיט לב של אהבת נעורים כל כך ארץ ישראלית.

"סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא פרי רוחה של הבמאית והשחקנית פנינה גרי, שאף ביימה אותו. גרי ילידת 1927, היא שחקנית ובמאית ותיקה. עם שמואל עומר ושחקנים אחרים הקימה  את "זוית", תיאטרון פרינג' שהעלה רפרטואר חדשני. שחקה ב"הבימה" ויזמה בתיאטרון זה את "הבימרתף", סדנה לשחקנים צעירים, וניהלה אותו. שמונה שנים היתה היועצת האמנותית של "התיאטרון לילדים ונוער" (תיאטרון אורנה פורת). בשנת 2006 זכתה בפרס על מפעל חיים מטעם משרד התרבות.

 אבל הרקורד המרשים הזה מהווה מעין פתיחה לשיא התיאטרוני שלה: "סיפור אהבה ארץ ישראלית". המיני-דרמה הקטנה שחיברה היא מהמחזות המקוריים הגדולים בארץ. את המחזה העלתה על הבמה כשהיא כבר בת שמונים. אמנם את הסיפור שעליו מתבסס המחזה, סיפורה האישי, החלה לכתוב בגיל חמישים. בגיל שבעים הראתה אותו לאנשי אמנות, איש מהם לא התלהב לביימו. כשמלאו לה שמונים, אחרי שיחה עם נכדה שכתב עבודת "שורשים" לבית הספר, הבינה שהדור הצעיר כמעט אינו מכיר את התקופה ההרואית של הקמת מדינת ישראל ואסור לדחות את הכתיבה.

"כבר לא יהיה בי כוח לכתוב. החלטתי לביים בעצמי. שבעה חודשים עבדתי עם השחקנית עדי בילסקי. היא גבורת המחזה מיומו הראשון. ההצגה הראשונה של 'סיפור אהבה ארץ ישראלי' נערכה בבית ספר, בחדר של עשרים כסאות."

המחזה כבש מיד. זכה לביקורות מדהימות, סופר מפה לאוזן. הוצאת שוקן בקשה מפנינה לכתוב ספר על חייה. מי שלא חיברה ספר מימיה התגלתה  גם כסופרת המעלה בכנות ובאומץ את סיפור חייה.

היא נולדה בנהלל ב-1927, בת לחלוצים ממקימי המושב. הספר מתאר את חייהם הצנועים, חיי עמל  ודחק. המשפחה מתקיימת על החקלאות אך פנינה חולמת מילדות על עולם התיאטרון. מרכז הספר, הפגישה הגורלית עם עלי בן צבי, בנם של יצחק בן צבי (לימים נשיא מדינת ישראל) ורעייתו רחל ינאית, ומספר על השבר הנורא שעברה כשנהרג, והיא ממשיכה בסיפור חייה לאחר מכן. היא נשלחה כמורה למחנות העקורים באירופה, הכירה את העיתונאי בוב (רוברט) גרי  שבא לסקר את המחנות. הרצון לחיים גובר על הכול, השניים נישאים, מקימים בית בתל אביב, מולידים  שתי בנות. פנינה לומדת תיאטרון אצל לי שטרסברג, וצל העבר מרחף על הכול. בוב גרי הולך לעולמו בטרם עת, ופנינה, סבתא לנכדים, עדיין חיה בעולם התיאטרון, עסוקה בענייני המחזה שחיברה.

בימים אלה פתח המחזה בדרך חדשה, שלישית – "סיפור אהבה ארץ ישראלי" הפך גם לסרט המוקרן בסינמטקים. סרט עודו המדיום הסוחף המונים הרבה יותר מהצגה ואף מספר. סרט מגיע גם לקהל שאינו מכיר את הימים ההיסטוריים של טרום מדינה, וגם למי שחוו את התקופה ומתרגשים עד דמעות למראה שיחזורה בסרט.

את הסרט ביים דן וולמן. הוא יצר תסריט נאמן לרוח המחזה, מחייה את פני התקופה של הולדת  המדינה, את "היישוב", כך כונו אז היהודים תושבי הארץ, שהיו מוכנים למעשים גדולים על מנת להקים מדינה.

הסרט מצליח לשחזר את הנופים החיצוניים וגם את הנופים האישיים, את אופייים הצנוע של הגיבורים. עדי בילסקי, המככבת בכל הצגות של "סיפור אהבה ארץ ישראלית", וממש מזוהה עם התפקיד, ולצידה אביב ללוש, מיטיבים לשחק את בני הזוג .

סרט יפה, צנוע וכן, משלנו. סרט ציוני. סליחה על המילה הגסה.

* * *

שני מפרשים

מאת מרים ויואב אהרוני

לו יהי / נעמי שמר

עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק

מוּל עָנָן שָׁחוֹר כָּבֵד

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי...

מאז מלחמת יום הכיפורים אנחנו שרים את השיר "לו יהי" הפורט על נימי הנפש, אבל רק באחרונה תפסנו משהו שלא הבחנו בו קודם: המפרש של נעמי שמר מתכתב על דרך ההנגדה עם מפרש אחר, רחוק ממנו מאוד במרחב ובזמן, ולמרות זאת – מהדהד ומשפיע. אנחנו חשים שהמפרש הרחוק ההוא, שהיה כבר כבן 140 שנה במלחמת יום הכיפורים, היה מקור ההשראה למפרש הלבן של נעמי שמר – בין במודע ובין שלא במודע.

המפרש / מיכאיל לרמונטוב

תרגום: לאה גולדברג

מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאֹפֶק

בֵּין תְּכֵלֶת יָם וְעַרְפִלָּיו

מַה יְּבַקֵּשׁ בְּאֶרֶץ רֹחַק

מַה בַּמְּכוֹרָה עָזוֹב עָזַב?

הוֹמִים גַּלִּים, שׁוֹרֶקֶת רוּחַ

בַּחֲרִיקָה הַתֹּרֶן מָט

אֲבוֹי, לֹא אֹשֶׁר מְבַקֵּשׁ הוּא

וְלֹא מֵאֹשֶׁר הוּא נִמְלָט.

תַּחְתָּיו סִילוֹן בָּהִיר מִתְּכֵלֶת,

עָלָיו קַו שֶׁמֶשׁ זוֹהֲבָה,

וְהוּא, סוֹרֵר, שׁוֹחֵר לָסַּעַר,

הֲכִי בַּסַּעַר הַשַּׁלְוָה!

בניגוד למפרש הלבן באופק של נעמי שמר, המפרש המלבין באופק של לרמונטוב אינו מבטא כמיהה לחיי שקט ושלום. נהפוך הוא, המפרש הזה בוחר לשוט למרחקים בחיפושיו אחר ההרפתקה הגדולה, ריגושי המלחמה. למען הסער והמאבק הוא נוטש בלי צער את שלוות הבית הרוגעת על צבעיה הבהירים, כי רק בהתמודדות רוגשת ומאיימת-חיים עם איתני טבע וסכנות אויב אולי תשקוט לרגע נפשו הסוערת.

לא בכדי שימש מפרש זה השראה לשם הספר של ולנטין קטַייב "מפרש בודד מלבין באופק" (תורגם אף הוא מרוסית ע"י לאה גולדברג) – ספר הרפתקאות סוער, שעלילתו מתרחשת על רקע מהפכת 1905 ומרד המלחים ההרואי באונייה פוטיומקין, ולא בכדי היו שורותיו הראשונות של השיר לשורות המוטו של הרומן.

המפרש הלבן של נעמי שמר, הניצב מול הענן השחור הכבד במעֵין התרסה של "ואף על פי כן", עומד על מקומו, לא ינוע. המפרש הזה הוא התפילה הנצחית לשלום. כל עוד נבחין בו, תישמר בליבנו התקווה שיש סיכוי לקץ המלחמה. כנגדו, המפרש הבודד המלבין באופק של לרמונטוב ינוע ויחרוק, ייאבק על הסערה נגד הרוגע והשלווה – כי בה מקור חיותו, כי בה חירותו, כי היא חייו.

שני מפרשים לבנים, שני הפכים.

* * *

אלי מייזליש

רַבּים וטוֹבים

במוצ"ש התקיימה הפגנת השמאל בכיכר רבין ושמה "עצרת". הכותרות היו "אלפים הגיעו לכיכר..." "מיטב האנשים הגיעו," "רבים וטובים באו" [גם הרצוג]. 35 אלף איש בסה"כ כתוב. אבל בתמונה רואים כי יותר ממחצית הכיכר ריקה. אז מכסימום חמשת אלפים.

ומי בא? אז באו אנשי מפלגת העבודה, שלום עכשיו, מר"צ, אנשי יוזמת ז'נבה, הקרן החדשה, "עוזבים יחד", "זזים", "מחזקים את השמאל ברשת" ועוד כמה ארגונים שמעולם לא שמעתי עליהם.

אבל מיטב? ומה עם האנשים הפשוטים? הם לא באו או הובאו? רק הטובים? ומה כבר הרצוג יכול לומר? אז הנה:

 "לפני לא הרבה חודשים עמדה ישראל בפתחה של הזדמנות היסטורית. ניתן היה להתחיל במו"מ אזורי חסר תקדים שהיה מחזק את ביטחונה של ישראל, שהיה מוציא אותה מהבידוד, שהיה מייצר קואליציה אזורית והיה מוביל אותנו לשלום. ומדוע הוחמצה ההזדמנות הזו? כי המנהיגות שיש היום לישראל מוּנעת בראש ובראשונה מפחד. פחד משינוי, פחד מתעוזה. פחד מיוזמה ופחד מתקווה..."

בכל פעם שאיזה מנהיג פולט שטויות, נמנע הכותב מדיון בעניין ומשאיר לקורא לשפוט בעצמו. ומי נפגע ביותר? הרי אלה החברים להנהגת מפלגת העבודה תחילה, ורק אחריה שאר חברי המפלגה.

הפעם נדמה לי כי מדע האיוולת התפוצץ לעננים. לאיזו יוזמה מתכוון הרצוג? על מה אתה מדבר בוז'י? על מי? על מלך סעודיה?

אולי המלך הזה רוצה שנפציץ עבורו את דאע"ש שעושה לו את המוות, כי בסה"כ הדאע"ש הזה נברא ונוצר בסעודיה עצמה. והרי למלך הזה יש המון מפציצים ומטוסי קרב בריטיים, רוסיים ואמריקניים. והוא יכול בעצמו לחסל את דאע"ש. אז מה קורה שם במדבר?

המלך הזה ואנשי חצרו זקוקים לעזרת ישראל כמו ספחת.

אבל נחזור לעניין. לשם מה באו 35 אלף איש לכיכר? מה הם רצו לומר או לשמוע? שישראל תקבל את "היוזמה הסעודית"? האם זו יוזמה שהייתה "מובילה אותנו לשלום"? לשלום? זו שטות שלא נשמעה כבר מאות שנים. מאז ימי לואי ה-14 או לואי כלשהו. הרי הסעודים רוצים שנחזור קודם לקווי 67' ורק אח"כ, אחרי כמה שנים "נראה." ואם נחזור לקווי 67' והפלסטינים לא ימלאו את התנאים? מה נעשה? הרי יוסי שריד אמר כבר לפני 40 או 20 שנה כי "ניכנס לשטחים עם רובים..."

שמע הרצוג; אני לא מאמין לערבים ולא מסתפק עם 'רובים'. מילה אחת לא מאמין להם. ואתה ממלא 22 סעיפים? יכולה מר"צ ונושאי כליה בשמאל לצרוח שלום שלום אבל שלום אין ולא יהיה.   

מה עוד?

לפני כ-60 שנה נסעתי לארה"ב. היתה לי דודה בברוקלין ומכתב אחד אליה סידר לי חדר. התקבלתי לאוניברסיטת NYU במחלקה לתלמידי חו"ל. ואפילו שבבוקר מיהרתי, תמיד-תמיד היא ביקשה ממני להביא לה משהו 'קטן' מהמכולת השכונתית [...grocery]. ובוקר אחד היא ביקשה ממני להביא לה 4 פרוסות לחם. כן. בארה"ב יש לחם לבן או שחור מרובע ודי גדול ושוקלים פרוסות לפי הצורך.

המכולת היתה של יורד ישראלי שהיכרתי אותו מנתניה. ובכל פעם שהיה רואה אותי מתקרב היה בורח למחסן ומשאיר את הבת שלו שגם אותה היכרתי [ואוי לאותה בושה על הסיפורים שמשפחתה הפיצה בעיר כאילו היא כבר מיליונרית וכול' וכולו]. עמדתי יפה בתור והמתנתי שהיא תתפנה אליי. החיוך שלה היה נעלם. "ארבע פרוסות לחם," אמרתי. היא שקלה 4 פרוסות ארזה יפה-יפה בניר פרגמנט, ואמרה "מה עוד?" זה הכול, אמרתי. "עשרים סנט," אמרה ולא חייכה.

תזכורת אחרונה: אירופה

זוכרים שרק לפני חצי שנה או שנה אמרו האירופים כי יעשו חרם על ישראל אם היא לא תיסוג מהשטחים...בלה... בלה.... אז אמרו.

איני זוכר כמה מדינות יש באירופה. אני לא מתכוון לליכטנשטיין או איי פארו. אני מתכוון לאנגליה שרק לפני כמה ימים רצח שם מחבל מוסלמי 22 נערים באיצטדיון ופצע קרוב ל-100.

מה לומד האנגלי מכל זה? מה לומד האירופי? עכשיו הם זוחלים לישראל ללמוד איך מחסלים את הטרור.

אפרופו זוחלים

ידוע כי הנחש הוא זוחל עם רעל בפה או בשיניים. הכשה  אחת ומתים. אז הסיפור הוא כי בחצר של מוחמד היה נחש ששכן במאורה, וכדי שיהיה שולם איתו היה מביא מוחמד לנחש בכל בוקר סנדוויץ' מאבוקדו. וכך זה נמשך שנים, סנדוויץ' אחד בבוקר ושקט בחצר של מוחמד.

בוקר אחד הביא מוחמד כמו בכל יום את הסנדוויץ' ואיך שהוא שם לנחש בפה [לנחש אין ידיים], מכיש אותו הנחש.

צרח מוחמד על הנחש:

"הרי יש לנו הסכם, לא?"

אמר הנחש: "ממתי נחשים מקיימים הסכמים?"

[ואם כבר סיפרתי פעם, אז היום זה שונה. אז היה נקניק בסנדוויץ' היום זה אבוקדו... ומחר זה יכול להיות ריבת תות שדה והנחש יהפוך לפלסטיני.]

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שישי

שני סדרי פסח

פתח תקווה, אביב 2002

תבואי אלינו לסדר

מחר ערב פסח, ודמותה של העולה החדשה שוב מידפקת על זיכרונותיי. ביני לביני אני תוהה על מעשיה ועל מצב בריאותו של בעלה החולה במחלה הסופנית. מאז פגשתיה בחנות התכשיטים כבר חלפו שנה וחצי, ועדיין אני זוכר את הבגדים הבלויים, את הפנים המחורצים, את השער המדובלל בצבעי חום שיבה ואת המצח הגבוה החרוש קמטים. וכמובן את מקל ההליכה המנצמץ שידיתו מגולפת כראשו של נמר. אני זוכר גם את דיבורה בעברית עילגת במבטא רוסי כבד. בכל זאת אני תוהה אם אזהה אותה כאשר תחלוף על פניי.

חתונתם של עופר ואסנת מאחורינו, ואנו כבר מצפים לחגיגה חדשה. החגיגות מקהות ומקלות את המתחים בין מיקה לביני המתדפקים על קירות לבנו ומחכים לשעת כושר להתפרץ. מדוע עכשיו, מדוע בשנה וחצי האחרונות אנחנו מתנגחים לאין שיעור יותר מבשלושים השנים הקודמות? אינני מנקה את עצמי, אבל התנהגותה של מיקה מנביטה בלבי חשדות כבדים בדבר נאמנותה לי.

בשבוע שעבר הודיע הזוג הצעיר שהם מצפים, שבעוד כשבעה חודשים עומד להיוולד ילדם הראשון, נכדי השני. ואני כבר מחכה לרגע שאקח אותו לגן השעשועים, לקרוסלה, לנדנדה, לארגז החול. אלמד אותו לדווש על אופניים, לשחק שש בש, דמקה, שחמט. נרכיב פאזלים של ארמונות וטירות, נבנה בלגו רכבות וחלליות, נקרא בספרים על מסעות קסומים מסביב לעולם.

בשנים הראשונות לנישואיי מיעטתי לשהות לצד ילדיי בגלל טרדות היום-יום והקשיים הכלכליים, ומשנתפסתי להובי הצילום החמיר המצב עוד יותר. מיקה דאגה לכול. עם נכדיי בדעתי להיות אחר. אני מביט בבטנה של כלתי וקובע שנכדי זה יהיה ספורטאי ויגשים את חלומותיי האבודים. הוא יהיה ראשון בטריאטלון, ישתתף בטור דה פראנס, יעמוד על הפודיום באולימפיאדה. ואני אלווה אותו לכל האימונים והתחרויות. אדע להתגבר על האופי המחורבן שלי ולא אסתגר בתוך עצמי במשבר הראשון.

מדי שנה בשנה לפני ערב פסח אני הולך לקופת חולים לבדיקות דם ושתן. "בדיקות כלליות", קורא להן רופא המשפחה, ומקפיד יותר ממני שבגילי אבדק לפחות פעם בשנה, ואני עונה לו בחיוך: "אני בריא כמו סוס פרט לכאבי ראש מדי פעם כאשר אני שקוע בעבודה ושוכח לשתות מים ולפעמים בחורף כאשר תוקפת אותי שפעת."

יותר מעשרים מטופלים מצטופפים במבואה שלפני חדר האחיות לתת דם ושתן, מוכנים להושיט את זרועם לדקירת המחט. אני מחזיק בידי פתק שמספרו עשרים ושמונה, עושה חשבון מהיר ומסיק שאצטרך להמתין כחצי שעה, מצטער שלא הבאתי אתי עיתון להעביר זמן ומתיישב על כיסא פנוי ליד אישה מבוגרת. מביט הצדה ורואה פנים מחורצים ושער דליל בצבעי חום שיבה מסורק בקפידה. מקל הליכה מנצנץ שידיתו מגולפת כראשו של נמר מוחזק בין רגליה.

מכת ברק מרעידה אותי. עיניי מעפעפות כמה וכמה פעמים. זה לא יכול להיות, זה לא קורה באמת. פגישה כזאת מתרחשת באגדות ובמעשיות שמספרים לילדים לפני השינה.

אני מתעשת. זה אותו המקל, אבל אין זו אותה האישה. אבל המקל הזה עלה מרוסיה וכנראה גם האישה. מזווית עיניי אני מצדד בשכנתי מבט ממושך. שערה החום-שיבה מסורק ומסודר. פניה המחורצים משוחים בסומק קל ושפתיה בגוון ארגמן בהיר. בגדיה לא בוהקים ולא ממותגים, אבל גם לא בלויים. מוטב שאחריש. שאמלא פי מים. גם אם זו האישה העלובה שפגשתי לפני יותר משנה בחנות התכשיטים, אין לי מה לומר לה ואין לי מה לתת לה.

"אני מכיר אותך," אמרתי לה ונעניתי בשתיקה. "הייתי בחנות התכשיטים כאשר מכרת זוג עגילים למוכר האנטיפטי בשביל לקנות תרופה להציל את חיי בעלך."

ראשה נטה לעברי בתנועה אטית, וקולה כמעט לא נשמע. "בעלי מת שלושה שבועות לאחר שמכרתי את העגילים שלי. לא היה לי די כסף לקנות תרופות."

שפתה תקינה, חפה משגיאות וכמעט נקייה מהמבטא הרוסי הכבד. דמיוני מתעתע בי. אמנם היא מכירה את המקרה, אבל איננה האישה העלובה מחנות התכשיטים. לפיכך אני אמור להפנות לה עורף ולהתעסק בבעיותיי האמתיות, שהן יחסיי עם מיקה. בחשדות שטורדות את מחשבותיי. אני משוכנע שהיא מתרועעת עם מישהו מהמשרד שלה. עם הבוס או עם סגנו. הסגן הוא גבר נאה ואוהב להתפרפר. במו אוזניי שמעתי אותו באחת המסיבות מתפאר בנשים שהשכיב במיטתו. אין הסבר אחר אשר יניח את דעתי למה היא מתאפרת שעה ארוכה לפני שהיא יוצאת לעבודה, ולמה בשובה הביתה היא מסתגרת לעוד שעה במקלחת.

"מצטער לשמוע," הבעתי את תנחומיי. מותו של בעלה פתח את חרצובות פי, "ואני גם זוכר שאמרת שהעגילים יקרים מאוד ללבך ורק בגלל מחלתו הסופנית של בעלך נאלצת למכור אותם." הייתי גאה בעצמי על הזיכרון שלי.

"אתה זוכר נכון. נדרשו לי הרבה כוחות נפש למכור את העגילים שלי לבעל החנות," ענתה בקול שהלך ונחלש. "אבל כחודש ימים לאחר מכן, לאחר שקמתי מהשבעה, חזרתי אל החנות וביקשתי מהמוכר שימכור לי בחזרה את העגילים שלי. לאחר שבעלי נפטר לא הייתי צריכה עוד כסף לתרופות. ואז המוכר אמר שמכר את זוג העגילים ולא ידע למי."

"אני קניתי אותם," אמרתי.

"אתה?!" קולה הצטווח. כמה מהממתינים במבואה סובבו את ראשיהם אלינו. היא לא ראתה ולא שמעה. "אתה באמת קנית את העגילים שלי, הם אצלך?"

"כן," לחשתי והנהנתי בראשי. בעצם עניתי על השאלה הראשונה בלבד.

"אני מוכרחה לקנות אותם ממך."

מוכרחה. מטופלים נכנסו לחדר האחות ויצאו ממנו עם מדבקה של גזה מוצמדת לזרועם. הספרה 9 הבהבה על הלוח. "אני 23," הסיטה מבטה אל הלוח ואחר מיקדה בי את מבטה. ופתאום היא נאנחה והתחילה לדבר. והיא דיברה בשטף וסיפרה. "זה מוזר כיצד הגורל משחק בחיי. פעם אני מושלכת לתחתית הבור ופעם ממריאה לשחקים. לאחר שנים קשות שאינני מאחלת כמותן לשונאיי הכי גדולים, החיים פתאום מחייכים אליי. כאשר המוכר בחנות התכשיטים אמר לי שמכר את זוג העגילים שלי ולא ידע למי, יצאתי לרחוב ובכיתי. לא ידעתי לאן אלך ומה אעשה, ולפתע קראו בשמי ויד אחזה בזרועי. 'את סאלי, נכון?' שאל אותי גבר נאה בבגדים אלגנטיים, ואני מבעד לדמעות לא ידעתי מי הוא, ובגלל המחנק בגרון רק הנהנתי בראשי. האיש חיבק אותי חזק חזק אל חזהו ופרץ בבכי. תאר לך שני אנשים מבוגרים עומדים ברחוב מחובקים ובוכים. במצב נורמלי הייתי צריכה לברוח מן האיש שנדבק אלי כמו מסטיק. אבל למרות שהייתי נסערת חדרה לתוכי ההכרה שאני מכירה את ריחו של האיש. שישים שנה מהפעם האחרונה שראיתי אותו והייתי משוכנעת שהנאצים המנוולים רצחו אותו, והנה הוא כאן. אחי, אחי גדעון חי! אחי הקטן, החלש, הוא היום גבר גדול ממדים, ואחת החנויות ברחוב היא שלו."

היא נעמדה באחת על רגליה, ומבטה נדד ממני אל הלוח האלקטרוני. "אדוני, אתה יכול להבין את גודל האושר שהציף אותי באותו הרגע? אתה יכול להבין ששישים שנה הייתי משוכנעת שאחי הקטן מת, שהנאצים רצחו אותו והנה הוא חי. ועוברת שנה מן היום שפגשתי באחי, ואני פוגשת אותך. ואתה אומר לי שהעגילים היקרים ללבי, שהייתי משוכנעת שלעולם לא אראה אותם עוד – הם אצלך. אני מספרת בהתרגשות על הפגישה עם אחי לאדם שאינני מכירה מתוך שכנוע עמוק שגורלם של העגילים יהיה זהה. שנתאחד. גדעון ייתן לי כסף לקנות אותם."

"את יודעת," אמרתי, מתרשם מהעברית התקנית שבפיה ומחפש פתרון מניח את הדעת, "העגילים לא אצלי..."

"אבל הם בביתך," קטעה את דבריי, "בשבילך או בשביל אשתך הם עוד תכשיט. אבל בשבילי הם עולם ומלואו."

על הלוח האלקטרוני נדלקו הספרות 21 והיא עדיין עמדה מולי, גופה נשען על מקל ההליכה, והבעה דרוכה של ציפייה פשוטה בפניה. חיכתה למוצא פי.

מחר ליל הסדר. השנה אנחנו עורכים סדר קטן. מאז הכירה דינה את בעלה לעתיד ייסדנו מסורת: שנה אחת עורכים בביתנו סדר לבני משפחתנו ושנה לאחר מכן מתארחים לסדר אצל אחד מבני המשפחה. זה שש שנים נשמרת המסורת, והשנה – פנצ'ר.

מחר בערב היינו אמורים להתארח אצל אחותי, אבל שולמית מאושפזת בבית החולים. אתמול בבוקר חשה כאבים עזים בחזה ובכתף השמאלית, ולאחר כשעה הסיע אותה משה לבית החולים עם חשש להתקף לב. ערכו לה בדיקות כלליות, ועדיין אין תוצאות חד-משמעיות. משה שוהה לצד מיטתה וראשו לא נתון לסדר פסח. אל בני משפחה אחרים לא נלך. אנחנו חמישה - אשתי, אני, הזוג הצעיר ואייל - ולא ננחת במפתיע על אף אחד. אמנם הזמנו את משה וילדיו אלינו, אבל נענינו בסירוב. יש בי תקווה שברגע האחרון הם יתרצו או יעשו את החג עם שולמית בבית החולים.

"יודעת מה," אמרתי לה, "מחר ליל הסדר. תבואי אלינו. תהי האורחת שלנו בארוחת החג."

"אני אבוא. בטח שאני אבוא."

"ארשום לך את הכתובת. כאשר תצאי מחדר האחות אתן לך אותה."

"אני אבוא, בטח שאני אבוא."

"אני יודע."

למה אמרתי 'אני יודע'. לא יודע. מיקה לא תביע התנגדות לאורחת אחת, אבל כאשר תשמע שזאת עולה חדשה מרוסיה תזעיף פנים: לא היה לנו די עם המשפחה ממינסק שאימצנו ושבע שנים הם גנבו מאתנו? דווקא בערב החג אתה חייב לקלל לי את מצב הרוח. ואני אשיב לה בנועם: לא כל המשפחות הרוסיות הן כמו אותה המשפחה. ומיקה תקטע אותי ולא תסכים.

לא אצליח לשכנע אותה. לכן לא אומר לה דבר. אף לא מילה. לאחר שאפתח את הדלת לסאלי - עכשיו אני יודע את שמה – לא יהיה למיקה מה להגיד, ובשתיקה רועמת ועיניים זועפות היא תוסיף עוד סט כלים לשולחן. אבל אם הערב יתנהל על מי מנוחות ובאווירה נינוחה, שתיקתה הרועמת תהפוך לפטפוט מסביר פנים. אחרת, אויה לי. אויה לי מעוקצה ואויה לי מדבשה. בעניינה של אסנת מצפה לי משימה מסובכת פי כמה. עליי לשכנעה מבעוד מועד לוותר על זוג העגילים לטובת סאלי. אבל איך לעשות את זה?

הוצאתי את המפוחית ממעמקי מגירה בתקווה שבזמן שאנגן יעלה בראשי פתרון מנצח. המפוחית תמיד הייתה לי לעזר. מעולם לא הכזיבה.

עופר מספר לנו שהימים האחרונים קשים לאסנת. היא מרבה להקיא וחשה מיחושים בכל הגוף. אצטרך להיות דיפלומט מהשורה הראשונה.

החלטתי. גם לאסנת לא אומר מילה עד אשר אציג לפניה את סאלי. שהשתיים ינהלו ביניהן משא ומתן. יגיעו להבנה או ישברו ראשים זו לזו. אני ניטרלי, מהאו"ם.

הפתעה רבתי

דקות אחדות לפני שהתיישבנו לקרוא בהגדה של פסח נשמע צלצול בדלת הכניסה. הצצתי בשעון וקבעתי שדייקנותה של סאלי היא תכונה חיובית.

מיקה זרקה לחלל האוויר: "הם בכל זאת החליטו להגיע. איזה יופי." והתכוונה למשה והילדים. העליתי על פניי הבעת תמיהה וסיננתי בחצי קול: "משה היה מטלפן להודיע."

פניתי אל הדלת, מקדים את מיקה בשני צעדים. פתחתי את הדלת ונכונה לי הפתעה. לפניי עמדה גברת מאופרת, שערה מסורק ועשוי בתסרוקת אפנתית, והיא לבושה בגדים נאים. רק מקל ההליכה שימש עדות שזו העלובה מחנות התכשיטים. בירכנו זה את זו בראשינו לשלום.

"אני שמח לבואך," אמרתי, והיא פסעה אחריי בצליעה קלה.

"גבירותיי ורבותיי, משפחה נכבדה," הכרזתי בקול מלא פתוס, "הפתעה רבתי!" הנוכחים בהו באורחת. הייתי במיטבי, במצב רוח מרומם, והמשכתי: "עד לרגע האחרון לא הייתי משוכנע שהאורחת שלי תגיע, ולכן לא פיתחתי ציפיות ולא שיתפתי אתכם. אני רוצה להציג לפניכם את האורחת. תכירו את סאלי."

סאלי עמדה לצדי בגוף מתוח ועיניה סקרו בעניין את היושבים מסביב לשולחן. "סאלי היא העולה החדשה שפגשתי בחנות התכשיטים כשבאה למכור את העגילים שלה בעבור כסף לקניית תרופה מצילת חיים, ואני באתי לקנות מתנה למיקה ליום הולדתה. את המשך הסיפור כולכם כבר מכירים."

הושבתי את סאלי ליד השולחן והמשכתי: "סאלי, עכשיו אציג לך את בני משפחתי. זאת מיקה אשתי." הצבעתי עליה. עיניה הירוקות של מיקה ירו לעברי רשפי אש כאומרת: אני עוד אראה לך מה זה לעשות לי הפתעות כאלה. "וזה בני הצעיר אייל, ולידו עופר בני הבכור."

סאלי נעצה מבט ביושבת לצדו ופתחה את פיה: "אני רואה שהגברת הצעירה עונדת את העגילים שלי. היא יפה עם העגילים שלי."

אמרתי: "זאת אסנת, כלתנו האהובה, והיא קיבלה את העגילים לרגל אירוסיה לבני."

"העגילים יפים מאוד על אוזניה," המשיכה סאלי. היא שילחה לעברי מבט ממוקד ועיניה מצמצו, ושוב ראיתי בהן את אותו זיק שכבר ראיתי אתמול במרפאה, כאילו השתקפו בהן קרני שמש בשלל תפארתן וכאילו הביטה בי כבמישהו מוכר רחוק. אבל בן רגע עמדה על טעותה, כבה הזיק והיא נפנתה אל אסנת.

"קיבלת את העגילים שלי באירוסים שלך?"

"כן."

"העגילים האלה יקרים ללבי, והם הדבר היחידי שנשאר לי..." ניכר שהגיעה במטרה מוצהרת לקנות את העגילים. כנראה שיערה שהם ענודים על אוזניה של אשתי או מונחים בקופסת תכשיטים באחת המגירות. עכשיו הבינה שהנסיבות החדשות יקשו עליה את קנייתם. "העגילים האלה מאוד יקרים ללבי כי קיבלתי אותם באירוסים שלי מהאיש שאהבתי. אני מקווה שנצליח להגיע להסדר שיניח את הדעת. "

היה בדעתי להציע שנמשיך במשא ומתן על העגילים אחרי קריאת ההגדה והארוחה. שהרי על קיבה מלאה ויין הרגשות מפויסים, אבל סאלי המשיכה:

"האיש שנתן לי את העגילים היה בעלי הראשון, והוא נהרג כשחצינו את הגבול הרוסי בבריחתנו מהנאצים המנוולים. וזוג העגילים הזה הוא החפץ היחידי שנותר לי ממנו. האיש אהב אותי מאוד והקריב את חייו במעשי גבורה במהלך המלחמה, ובזכותו נשארתי בחיים. העגילים האלה עברו במשפחתו מדור לדור. ביום האירוסים שלנו ובמהלך המלחמה הוא ביקש שהעגילים יישארו במשפחה, ולא משנה כמה קשה יהיה. והיום אני אישה זקנה וגלמודה. יש לי בן יחיד ברוסיה, והוא מסורב עלייה. אני רואה שאתם משפחה נחמדה, חמה ומלוכדת, וזה כנראה גורלם של העגילים שלי. כאשר יגיע זמני לפרוש מהעולם ארגיש טוב עם עצמי, שהעגילים מצאו משפחה ובית טוב. בקשה אחת לי אלייך, תשמרי עליהם כעל בבת עינייך."

ידיה של אסנת נשלחו אל אוזניה בתנועת לטיפה. "לא, לא, לא. אמנם אני אוהבת את העגילים וכל מי שרואה אותם על אוזניי מחמיא לי. אבל אם הם יכפרו על הסבל שחווית במותו של בעלך אחזיר לך אותם."

מיהרתי להניח יד על שפתיי ולחנוק צעקה שעמדה להשתחרר מגרוני. הזאת אסנת? בעלת לב אצילי ומתחשב?

בלילה הקודם היו לי נדודי שינה. חשבתי איך יתנהלו הדברים בין שתי הנשים והחלטתי הקודמת שאתנהג כניטרלי נפלה וקבעתי לעצמי בבוקר לשוחח עם אסנת. אספר לה שסאלי תבוא לליל הסדר, ואבקש שתהיה נדיבה ומתחשבת כלפיה.

אבל בבוקר התקשר אלי יוס מבוסטון לברך אותי ואת בני משפחתי בחג שמח. שוחחנו על מצבו הבריאותי לאחר הפיגוע ועל תכניותיו לעתיד. יוס הפתיע אותי כשסיפר שיש לו הצעת עבודה מפתה מאוניברסיטת תל אביב והוא חוזר ארצה בקיץ. ועוד סיפר על רצונו להצטרף לפעילות פוליטית בתנועת 'שלום עכשיו', וכבר בא בדברים עם ראשי התנועה. יוס ויתר על המלגה שלו, וזה נראה לי מהלך חסר היגיון, לכן החלטתי לחקות את יוס ולוותר גם על השיחה עם אסנת.

לאחר קביעתה של סאלי הייתי צריך להחריש, אבל הרעיון שהגיתי לא הרפה ממני. "תקשיבו איזה רעיון עלה בדעתי!" קראתי. "אני יותר משמח על הסכמתכן, מהלבבות הנדיבים של סאלי ואסנת." הפניתי את ראשי אל שתי הנשים. "אבל כדי שהצדק ייעשה וייראה נערוך לעגילים משפט שלמה. כל אחת תשמור לעצמה עגיל אחד מהזוג. מה דעתכן?"

"יש לי הצעה טובה יותר," הכריזה אסנת. "נשחק על העגילים בזוג או פרט."

"לא מבינה מה זה זוג או פרט," תהתה סאלי.

"זה משחק אצבעות שהמנצח בו זוכה בכל הקופה," הסבירה אסנת. "זה צודק ונכון יותר ממשפט שלמה."

"אבל איך משחקים במשחק הזה?"

"אני אסביר לך," התנדב עופר.

מה זה השטויות האלה, חשבתי, מה אעשה עם אסנת והקומבינות שלה?

"אני החלטתי," אמרה סאלי, "לא צריך משחקים. אתם משפחה נחמדה וחמה והעגילים מצאו בית טוב."

"את מלאך," אמרה אסנת, "גדולה מהחיים."

חיים שכאלה

אסנת ועופר נפרדו מאתנו בחיבוקים ונשיקות. אסנת לא התלוננה במהלך הערב ולו פעם אחת על בחילות וחולשה, אבל אכלה כמו גוזל. לאחר צאתם פרש אייל אל חדרו, הניח שם דיסק של להקת רוק כבד, וקולות מקצב עמומים של תופים וגיטרות בקעו מבעד לדלת הסגורה.

אנחנו שקענו בכורסאות בסלון, וסאלי - בלי שהתבקשה – סיפרה סיפורים מתולדות חייה.

היא נולדה בוורשה, בת בכורה למשפחה יהודית מבוססת מבחינה כלכלית ובעלת זיקה מזערית ליהדות. בגיל בת מצווה נרשמה ללימודי השפה העברית בבית ספר יהודי והתמידה בו שש שנים. ב-12 בספטמבר 1939, כשהייתה בת תשע עשרה, עמדה להינשא לבחיר לבה, ובטקס האירוסים הוא העניק לה את זוג העגילים הענוד עכשיו על אוזניה של אסנת. אלא שהרב שעמד להשיא אותם נהרג בימים הראשונים של ההפצצות הגרמניות על העיר. בית הכנסת נחרב. החתונה לא נערכה. החיים בגטו ורשה היו קשים מנשוא. כולם רעבו ללחם, סבלו מקור ומתנאי היגיינה ירודים וחייהם תלו על בלימה. ארוסה עבר להתגורר בביתם בגטו והמשיך לעבוד בבית החרושת לחייטות בתפירת חליפות נשים כמו לפני המלחמה. כשנה לאחר הכיבוש הוא נתפס בידי חוליית צבא  שתרה אחר צעירים בעלי כושר גופני ונשלח למחנה עבודה, אבל הצליח להימלט מהרכבת השועטת ובדרך לא דרך הגיע לכפר של פרטיזנים. לאחר שהות של מאה יום בחברת פרטזנים הם ציידו אותו במזון, בגדים ותעודות מזיפות כדי שיחזור לגטו וישוב אליהם עם ארוסתו. אביה נהרג במקום עבודתו בימים הראשונים של המלחמה, אחר כך נהרג אחד מאחיה בניסיונו לגנוב אוכל, והאח הצעיר נעלם ללא עקבות. היא חלתה בטיפוס וגססה. במפתיע חזר ארוסה לגטו מצויד בכסף, מזון, תרופות ומסמכים מזויפים. היא התאוששה ממחלתה והם יצאו מהגטו ובדרך לא דרך הגיעו לקרבת הגבול עם ברית המועצות בחברת קבוצת פליטים. יממה לפני שעמדו לחצות את הגבול השיא אותם אחד מחברי הקבוצה. בשעה שחצו את הגבול התפתחה תקרית אש. בעלה רץ עם רוב חברי הקבוצה והיא ראתה אותו נהרג. היא רצה לכיוון אחר, כדור חדר לרגלה השמאלית וריסק אותה. היא נאספה על-ידי יחידה צבאית רוסית ועברה ניתוח להוצאת הקליע בבית חולים בביאליסטוק. היא היחידה מכל הקבוצה ששרדה. מאז אינה עונדת את העגילים, אבל שומרת עליהם כעל בבת עיניה. רגע לפני כיבוש ביאליסטוק הגיעה למוסקבה שם הכירה את בעלה מישה, אביו של בנה היחיד אליושה, במשחק שחמט. כאשר הצבא הגרמני התקרב אל שערי מוסקבה הם נשלחו לעבודה יצרנית בסיביר. שם התגוררה עד עלייתם ארצה. עם בעלה הראשון היו אלה נישואי בחירה ועם השני כורח המציאות. בעלייתם ארצה חלה מישה במחלה סופנית והיא נאלצה למכור דברים וחפצים כדי לקנות עבורו תרופה מצילה חיים."

כשהגיעה לסיפור העגילים, לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "אז למה לא קיבלת את בקשתו המפורשת של בעלך הראשון והלכת למכור את העגילים לזבן החמדן?" רציתי לדעת למה הסכימה למכור זוג עגילים ששוויים שלושת אלפים שקלים במאה שקלים בלבד.

סאלי השיבה בשאלה: "ואתה לא תוהה למה כפריים חיים בצלו של הר געש פעיל? למה יש אנשים שגרים על שפת נהר שבכל עונת גשמים עולה על גדותיו ומציף את בתיהם ואת שדותיהם? האיש שלי, בעלי הראשון, אהובי, הוביל אותי בשבילי החיים בעידן החיה הנאצית. כל יום במחיצתו הרגשתי כאילו אני אוכלת פרוסות לחם מרוחות בחמאה. אבל מהיום שנהרג באות אל פי רק פרוסות יבשות." היא תלתה בי עיניים והמשיכה:

"כאשר ראיתי את בעלי נהרג בתקרית הירי בגבול, הסרתי את העגילים מאוזניי וטמנתי אותם עמוק בכיסי. למה לי לענוד אותם אם עיניו לא יראו אותם, אם אצבעותיו לא יחליקו עליהם, ושפתיו לא ילחשו 'סאלי, סאלי, העגילים הולמים אותך מאוד'. ולשאלתך, הסכמתי למכור אותם בגלל ייסורי מחלתו של בעלי מישה. ואני יודעת מהם ייסורי מחלה. אני שכבתי על ערש דוויי וגססתי ממחלת טיפוס, ואמי ביקשה למכור את העגילים כדי לקנות תמורתם מנות נסיוב שיצילו את חיי. לא הסכמתי. ידעתי שממילא כעבור יום או שבוע או חודש יפלח את גופי צרור כדורים של חייל גרמני או אמות מרעב או מכפור. אבל עם מישה זה היה אחרת. היינו במדינת ישראל ואיש לא איים עלינו. אילו היו לנו מספיק תרופות, חייו של מישה היו ניצלים. מכרתי ברגע של חולשה ואיבוד עשתונות, ומישה נפטר שלושה שבועות לאחר מכן. התאבלתי אל פטירתו ונעצבתי על העגילים שנמכרו לשווא. אבל הערב אני שלמה עם עצמי. העגילים מצאו משפחה חמה וראויה."

סאלי הוסיפה לספר לנו על עוד אירועים ופרשות מחייה טרם עלייתה ארצה והייתי קשוב ומרותק לדבריה. לאחר חצות נפרדה מאתנו בלחיצות ידיים חמות.

פינינו את הכלים מהשולחן והנחנו אותם במדיח.

מיקה נעמדה מאחוריי ותהתה. "נראה לי שנישואיה של סאלי לבעל השני מישה לא היו תקפים על פי ההלכה. לא הייתה שום תעודה או מסמך המעידים שהבעל הראשון נהרג בתקרית הירי. שבע שנים הייתה צריכה להיות במעמד עגונה, ואם לאחר מכן לא מאתרים את הבעל הראשון, היא מותרת."

"ומה אתנו?" הסתובבתי אליה. "אנחנו נשואים כדת וכדין על פי ההלכה היהודית, אז אנחנו מתנהלים כפרט או כזוג?"

"תגיד לי אתה," חשקה שפתיים. "הבוקר הלכתי למספרה, עשיתי החלקה וצבעתי את השער לבלונד, ואתה לא הרגשת בשינוי שעשיתי. לא אמרת מילה. אתה שקוע כל כולך בעניינים שלך."

חלפה שנה

חלפה שנה מערב פסח שבו אירחנו את סאלי. ושוב בלי שליטה עלתה בתוכי דמותה, ומחשבותיי עסקו בה. מחשבות אלו השכיחו ממני לזמן קצר את יחסיי העכורים עם מיקה. בשבתות ובחגים, כאשר הילדים מתארחים אצלנו, היחסים בינינו כדבש ניגר. בימים אחרים כל אחד מאתנו אורב בפינה אפלה למפלתו של האחר, מחכה ומקווה לתפוס את האחר על חם, שיעשה מעשה שטות שאין ממנו חזרה. אבל יש בי אמונה שהדברים ישתנו לטובה כשבן הזקונים יעזוב את הבית כאחיו הגדולים.

היום, ערב פסח, אנחנו קורקטיים ונערכים לליל הסדר. כולם יגיעו. שלושת הילדים, שניים מהם עם בני זוגם, שני נכדים, הוריי, שולמית ובני משפחתה, בועז ואשתו.

אני אוהב את הכינוסים האלה, אבל זה כנראה יהיה הכינוס המשפחתי הגדול האחרון שבו אטול חלק. אם נמשוך את עגלת הנישואים עד שבועות, שלא לומר עד ראש השנה, זה יהיה נס.

התלבטתי האם להזמין גם את יוס ומשפחתו. בחודשים האחרונים התקררו היחסים בינינו. הוא מנסה לשכנעני באותות ומופתים להצטרף אל תנועת שלום עכשיו, אף על פי שהבהרתי לו בתקיפות שדעותיי נטועות במרכז המפה הפוליטית. מיום ליום דעותיו מקצינות, כך גם מעשיו, וחורגים אפילו מגישת התנועה שלו. וכשאני שומע אותו מתפאר במעשיו, כיצד בז לחיילים במחסום, הדם בעורקיי רותח. בימי שישי הוא נוסע בהסעה מאורגנת לשטחי יהודה ושומרון בחברת פעילים מתנועות אנטי ציוניות קיקיוניות, ובלי היתר משטרתי מפגין עם חבריו החדשים נגד נוכחות הצבא במחסומים. באחת ההפגנות נאזק והובא לפני שופט שלום. שם טען שאנחנו גרועים מהנאצים, ואני נאלצתי לתת ערבות כספית לשחרורו בתנאי שלא יחזור על מעשיו. ואף על פי כן שקלתי להזמינו לסדר פסח. בתום הקריאה בהגדה התאוויתי לנהל אתו שיחת רעים כמו פעם, אך חששתי מהמפגש עם יולי. רגשות עזים מפעמים בלבי כלפיה, ואף על פי שחלפו מספר חודשים מאז התראינו בפעם האחרונה מנקר בי החשש שהתנהגותי בחברתה תסגיר את רגשותיי ותביך את מיקה ואת יוס.

בתחילת הקיץ קיבלתי מיולי טלפון, שבו אמרה לי שזה שבוע ימים שהיא שוהה בארץ. באה בגפה במטרה לקנות דירה באזור תל אביב, כי יוס קיבל משרה באוניברסיטה. יוס והבנים יגיעו ארצה בסוף חודש אוגוסט, לאחר שישלימו את כל סידוריהם בבוסטון. שאלה אם אוכל להתפנות לכמה שעות ולהתלוות אליה בחיפוש אחר דירה מתאימה. כמובן, מיהרתי להתפנות מכל עיסוק ולהתלוות אליה.

"אתה יודע שאני אלמנת קש," זרקה לי מילים ופגעה בתחתית בטני ברגע שחצינו את מפתנה של דירה שזה עתה הושלמה בנייתה.

הבנתי לאן היא חותרת, אבל לא ידעתי לאן רצונה להגיע. הייתי מוקסם מיופייה השברירי, מפניה הסמוכים אל פניי וממבטה הכנוע. לבי גאה בתוכי מחוסר האונים שלה ושמחתי שהיא זקוקה לי.

"מה, מה אמרת?" שאלתי.

יולי אחזה בזרועי, וגופה האלוהי נצמד אל גופי. לבי עמד מלכת. מעולם לא עמדנו כה סמוכים זה אל זה. הרחתי את סבון הרחצה ואת הבושם שלה. משכר, מזמין, מבקש.

"מאז שיוס נפצע בפיגוע הוא לא מתפקד כגבר. ומה שמתרחש בינינו כאן לא נספר לאיש."

כהרף עין חמקה ממני, נשענה על הקיר, השליכה את משקפיה הגדולים על הרצפה, ורמזה לי באצבע לגשת אליה. שפתיה הדקות לחשו: "בוא אליי, גברבר שלי, בוא אליי." היא הסירה את חולצתה והשליכה גם אותה על הרצפה.

מעולם לא ראיתי אישה יפה כיולי חשופה ממותניה ומעלה. חשתי גירוי עז ומכנסיי נמתחו ולחצו עד כאב. שנים שלא חשתי כאב מענג מעין זה.

"בוא אליי, גברבר שלי, בוא וקח אותי."

דילגתי שלושה צעדים קדימה כאלוף המנתר קפיצה משולשת בגמר תחרות אולימפית ונצמדתי אל גופה הרענן השופע חמימות ועדנה. החזקתי בידי אוצר. והיא הדפה אותי קלות ולחשה: "אהוב אותי, אהוב אותי."

נפלנו על הרצפה חבוקים כגוף אחד.

כשהלכנו לראות דירות חדשות בפעמים הבאות גיליתי יזמה, ובתא המטען של המכונית הכנתי שמיכות, מגבות, סבון ריחני, בקבוק מים ובקבוק מיץ תפוזים טבעי, שיולי אמרה שהיא הכי אוהבת לשתות בארץ.

במחיצתה הרגשתי שאני רצוי, מבוקש, שלא עושים לי טובה. שהמתחסדים למיניהם לא יגידו שפגענו והכאבנו לבני זוגנו. אענה להם כמו שאמרה יולי: מה שלא יודעים לא כואב. הפגישות בינינו נמשכו כמעט חודשיים, עד שיוס והבנים שבו ארצה.

אינני חש חרטה. להפך. הרי מיקה שוכבת עם סגן הבוס השרמנטי. אם לא כך, מדוע בכל בוקר היא מתאפרת מול המראה, דקות ארוכות בוחרת בגדים, ובשובה מהעבודה היא מסתגרת באמבטיה.

גם השנה כמו בשש השנים האחרונות בערב פסח הקפדתי להתייצב בקופת חולים לבדיקת דם ושתן. רופא המשפחה המליץ בפניי ששלוש-ארבע פעמים בשבוע עליי לצעוד צעדה של ארבעים דקות ולהימנע מאכילת מאכלים מרובי שומנים וסוכרים. את הדרישות האלה איני מסוגל למלא, לא את הצעדה ולא את ההקפדה על המזון, אבל את בדיקות הדם והשתן השנתית הקפדתי לעשות.

במבואה שלפני חדרי האחיות בקומה הראשונה בבניין קופת חולים הישן הקירות פגועי רטיבות ומוכתמים. השעה שבע בבוקר, ובמבואה כבר מצטופפים עשרות מטופלים. תלשתי מספר מגלגל המספרים ומצאתי כיסא פנוי.

לא האמנתי למראה עיניי. מצמצתי פעמים אחדות, אבל התמונה סירבה להתחלף.

אני כבר מכנה את העולה החדשה בשמה, סאלי. אינני מופתע משמלתה האפנתית בסגול חצילי, ממגפי העור הנמשכים עד לקרסוליה, משערה המסורק בקפידה. משקפיה הם צו האפנה, פניה מאופרים ביד מקצועית וליפסטיק בצבע דובדבן משוך על שפתיה. המקל המנצנץ עם ראשו המגולף של נמר הניצב בין רגליה הוא השריד היחיד ממראה האישה העלובה שפגשתי בחנות התכשיטים.

חיוך רחב נמרח על פניי ועלזתי לקראתה.

מחג החירות בשנה שעברה ועד לחג החירות השנה לא פגשתי בה ולא החלפנו מילה בטלפון. להגנתי אומר שלא היה לי מספר הטלפון שלה, שלא ידעתי מה שם משפחתה, ולאמתו של דבר הסיפור של זוג העגילים מיצה את עצמו.

הפגישות המקריות עם סאלי הן כמו למצוא מחט בערמת שחת. פתח תקווה רבתי היא עיר ואם בישראל. אין פגישות מקריות.

"שלום סאלי," פניתי לעברה. היא הסירה את משקפיה ועיניה הגדולות אורו כלפיי. "איזה צירוף מקרים יוצא דופן. כאילו בשנה שעברה קבענו להיפגש בעוד שנה באותו המקום ובאותה השעה. והנה חלפה שנה, ואנחנו נפגשים במבואה שלפני חדרי האחיות. אז מה את אומרת, גם מחר תתארחי אצלנו בליל הסדר?"

סאלי צחקה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה ששמעתי אותה צוחקת. צחוקה בא לה בקלות, בטבעיות. כאילו חזתה בסצנת מצבים של מולייר או באחת מסרטיו של צ'רלי צ'פלין. חשבתי לעצמי שאולי יתמזל מזלי ואשמע גם את אבא שלי צוחק. אבא שלי לעולם אינו צוחק. מה פתאום חולפות בי מחשבות על אבא שלי? נכון שאני מודאג ממצב בריאותו, דואג ומייחל שיעבור את ערב הסדר בשלום. אבל מה פתאום צחוקה של סאלי מביא אותי להרהר בצחוקו של אבי?

"את נראית שופעת בריאות ונאה מאוד," החמאתי לה. "אז מה בעצם מביא אותך הבוקר לקופת חולים? גברת אחרת במקומך הייתה יושבת עכשיו בבית קפה ושותה אספרסו או מלקקת גלידה בטיילת של תל אביב."

"לא נאה לצחוק על אישה זקנה," נזפה בי, ומיד התרכך קולה והפליג למחוזות רחוקים. "לו ראית אותי בצעירותי, לו ראית את כמות המחזרים שרצו אותי, אז היית יכול לשאול אותי את השאלה שלך. אבל היום? אז הייתי שובבה לא קטנה, והעניין הוסיף לי נקודות זכות אצל בנים. אבל הכול נגמר כאשר הכרתי את בעלי הראשון. נגמר לתמיד."

היא נאנחה קלות ונתנה בי מבט ממוקד. לרגע קט ניצת זיק בעיניה, הזיק המוכר, כאילו הזכרתי לה דמות יקרה מן העבר, אך בן רגע הזיק כבה והן שוב נעשו סתמיות. "ואתה?"

"מה אתי?"

היא ניקתה את עדשות משקפיה במטפחת צבעונית והרכיבה אותם שוב. "היית שובב קטן או גדול?"

"אני?" משכתי בכתפיי. "הייתי סבון. יודעת מה זה?" וכיוון שעלתה הבעת תמיהה על פניה הסברתי שזהו חנון, תמים, נאיבי, ולפני שתאמר שאינה מאמינה לי מיהרתי לשנות את הנושא.

"תראי, סאלי," אמרתי בקול הכי משכנע שלי וקירבתי את פניי אל פניה. כך אני נוהג כאשר אני חפץ בעבודת נגרות, והלקוח מהסס ומתלבט לנוכח המחיר המוצע. "מחר בערב אנחנו עורכים סדר פסח בהשתתפות כל בני המשפחה. את המאכלים שמיקה מבשלת כבר הספקת להכיר, ואינני צריך לשכנע אותך בטעמם הטוב. יבואו שלושת ילדיי, בני זוגם, ההורים שלי, אחותי עם בני משפחתה, אחי ואשתו. והכי חשוב, כולם מכירים את הסיפור על העגילים שלך וישמחו להכיר אותך אישית. נו, מה את אומרת?"

"לא יודעת," משכה כתפיה לאחור. "לאחר מות אבא שלו, סוף סוף קיבל אליושה אישור עלייה. לפני חודש הוא הגיע ארצה עם אשתו ושתי הבנות. אחי גדעון הזמין את כולנו לסדר אצלו. הוא גר לא רחוק ממך."

"תראי סאלי, זו ההזדמנות האחרונה שלך לראות את העגילים," הלחצתי אותה.

למה חשוב לי שתבוא אלינו לליל הסדר? למה אמרתי שזו ההזדמנות האחרונה? על השאלה הראשונה לא הייתה לי תשובה. חשבתי על אסנת שמחליפה זוגות עגילים לפי הבגד שהיא לובשת. וגם אייל עומד לעזוב את הבית ולעבור לגור עם חברתו. ומחר בערב זו תהיה בוודאי הפעם האחרונה שאנחנו עורכים את הסדר במתכונת המשפחתית המלאה.

"תבואי אלינו עם המשפחה של בנך," אמרתי. "אנחנו נשמח להכיר אותם."

"אדבר עם גדעון ואליושה, ואשתדל להגיע אליכם. באמת. אבל אני לא מבטיחה, ובטח לא עם כולם." היא צחקה בקול, ובלבי זזו כמה מיתרים. "אולי רק עם אליושה בני. וגם לא נישאר לכל הערב. אתה יודע מה, אבוא בגפי. אהיה אצלכם בחלק הראשון של הסדר ובחלק השני אהיה אצל גדעון."

"הרעיון שלי מוצלח יותר," אמרתי. "לחלק הראשון תביאי אלינו את כולם, ובחלק השני כולנו נלך אל אחיך. אמרת שהוא גר לא רחוק ממני. מה את אומרת?"

"אתה שוב צוחק ממני."

"לרשום לך את הכתובת?"

"לא צריך. אני זוכרת אותה משנה שעברה," ענתה בעליצות והסבה לי עונג.

אילו רק יכולתי לנחש איזו מהומת אלוהים יעורר בואה של סאלי לליל הסדר לא הייתי מעלה על דעתי להזמין אותה. אילו ידעה סאלי איזה הר געש של רגשות יעורר בואה, הייתה דוחה את הזמנתי על הסף.

אין מקום ליד השולחן

עוד לפני ששתיתי את הקפה הראשון של הבוקר החל להציק לי השד שמפעם בי מפעם לפעם ומציף את זיכרוני בתאונות שחוויתי, שכפסע היה בינן לבין המוות. בדרך כלל זה קורה בעשרת ימי תשובה אלא שהיום הוא ערב פסח.

חשתי נפעם לקראת הגעתה של סאלי. גלגלתי בראשי את שמו של בנה, אליושה, והתחדדה בי התובנה שאילו עלה ארצה בימים שדוד בן גוריון – קרוב המשפחה שלי – כיהן כראש הממשלה, היה הפקיד בנמל חיפה מעברת את שמו לאליהו או לאלישע או לאליעזר, וחיוך עלה על פניי.

ברדיו התנגן השיר "ניצנים נראו בארץ", וכדי לגרש את השד המציק התחלתי בסידור בגדיי בארון, מעלה את בגדי החורף למדפים העליונים ומקדם את בגדי הקיץ. ואז סיפרתי למיקה על הפגישה עם סאלי בקופת חולים ועל ההזמנה לסדר. לא אמרתי שהזמנתי גם את בנה, את אשתו ואת שתי בנותיהם, שמא אפתח מלחמת עולם שלישית. קיוויתי שהגעתה של סאלי בגפה תעבור בשקט יחסי.

"מה זה עלה על בדעתך? איך נמצא מקום לעוד זקנה ליד שולחן החג?" תהתה מיקה בעיוות שפתיים. "ומה זה הסיפור הזה שאתה פוגש בה כל שנה בקופת חולים?" הרימה את קולה.

התעלמתי משאלתה השנייה, כי לא הייתה לי תשובה.

"למה את קוראת לסאלי זקנה? מימיי לא שמעתי אותך משתמשת בביטוי המעליב הזה כלפי הורייך או הוריי, שהם בערך בגילה."

חלפו שנתיים וחצי מאז פגשתי את סאלי בחנות התכשיטים, ופניה המכורכמים והמושפלים עדיין מציקים לי ומזכירים את תעלוליהם ואת התעמרותם בי של תלמידי כיתתי. אני גם חש חובה לפצותה על שבכורח הנסיבות נאלצה למכור את זוג העגילים היקרים ללבה, ואני קניתי אותם במחיר מציאה. אני גם רוחש כבוד לאחיי שעוזבים את הגולה ועולים ארצה, כמו שעשו הוריי בזמנם. מיקה היא ילידת ירושלים, ולא חוותה את דרך החתחתים של העולים החדשים. גם היא ובני כיתתה לעגו בזמנו לעולים החדשים, כך סיפרה לי בעצמה.

"אם את רוצה לדעת, אז ההזמנה יצאה לי ספונטנית."

מילאתי פי מים על טענותיה שאינני מתאם אתה דברים מראש. לא רציתי לפתח את העניין. זו הייתה גם אחת הסיבות שבסופו של דבר לא הזמנתי את יוס ובני משפחתו לסדר.

לאחרונה אני במתח, בדאגה, בחשש, בעצבים. בשנה האחרונה צילמתי מאות תמונות של שחקים ואת המוצלחות שבהן שלחתי לכתבי עת, למוזאונים ולתערוכות, ולא רק שלא זכיתי באחד משלושת המקומות הראשונים, אלא שכולן נדחו. אכמו כן אני מודאג מבריאותם המידרדרת של הוריי ומאייל ששעות ארוכות רוכב על אופנוע - לפעמים לבד ולפעמים עם חברתו כינרת שיושבת מאחוריו. רוכבים לרמת הגולן או למצפה רמון ובחזרה, והכול בחצי יום. גם הבוקר יצא לרכוב על אופנועו והשד יודע לאן. מפלס העצבים נוסק בי בקוראי את הכתבות במדורים הכלכליים המבשרות על המיתון הצפוי במשק. ושערי המניות בבורסה צונחים בשעה שמרבית חסכונותיי מושקעים בסלי תעודה ומניות.

"אני בכלל לא בטוח שסאלי תגיע. היא אמרה שתשתדל, שקודם תדבר עם אחיה ובנה. אבל בכל מקרה צריך להוסיף כיסא מסביב לשולחן."

"אתה יודע לספור? הערב נהיה שבעה-עשר מבוגרים ועוד שני קטנטנים. היית צריך להזמין את סאלי למחר בצהריים או לערב החג השני."

גם אילו הייתי מסכים לבטל את ההזמנה, לא הייתי יודע איך. אין לי מספר הטלפון של סאלי, איני יודע איפה היא גרה. לפני שנה סיפרה לי על אחיה, שחנותו נמצאת באותו רחוב של חנות התכשיטים. גדעון ודאי יודע מה מספר הטלפון ומה כתובתה. אבל איני זוכר אם אמרה שיש לו מאפייה או מעדנייה, ואולי זו חנות הלבשה או חנות נעליים.

הטלתי למערכה ארטילריה כבדה של הבטחות: "אני אנקה את הבית, אערוך את השולחן, אדיח את הכלים, אוציא את האשפה ובעצם כל מה שתגידי לי לעשות." כך השגתי שביתת נשק.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "המחבל מהפיגוע במנצ'סטר ביקש לנקום את מותם של ילדים מוסלמים, כך אמרה היום (חמישי, 25.5) אחותו לעיתון וול סטריט ג'ורנל. לדבריה של האחות ג'מאנה עבדי, אחיה סלמאן כעס לאחר שראה כיצד ארה"ב מטילה פצצות על ילדים בסוריה. 'אם הוא קיבל את מה שרצה – זה בינו לאלוהים,' הוסיפה."

כנראה שהבעייה של הקיצוניות האיסלאמית, ולא חשוב מאיזו ארץ בא המחבל-הרוצח, היא לא רק הפרימיטיביות המחשבתית והשקרים אלא גם ממש פיגור שכלי! ארה"ב שלחה טילי טומהוק לבסיס תעופה צבאי בסוריה בתגובה על ההרג שעשה צבאו של אסד בנשק כימי באזרחיו, בהם ילדים ונשים, ואולם לדברי אחותו של המפגר השכלי סלמאן עבדי הוא "ביקש לנקום את מותם של ילדים מוסלמים!"

מבחינת השקרים, הפרימיטיביות והפיגור השכלי, התעמולה הפלסטינית נגד ישראל היא ברמה די דומה, ולא להאמין, יש בקירבנו ישראלים שתומכים בה, ואלה לא רק ערבים-ישראלים. חלקם, למשל,  יהודים הסובלים מתסמונת של אידיוטיזם מוסרי, והם השתתפו בהתלהבות בהפגנה במוצ"ש האחרון בכיכר רבין בסיסמה "50 שנה לכיבוש!"

אידיוטים שכמותכם! איך אתם לא מתביישים? האם היה עלינו להניח לצבאות מצרים, סוריה וירדן לכבוש אותנו בששת הימים!!!

* אחת הטעויות שעושים נשיאי ארה"ב, כולל טרמאפ, היא שלפתע נדמה להם שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הבעייה הקלה ביותר לפיתרון לעומת הבעיות הנוראות באיזור:

פשיטת הרגל של הכלכלה המצרית יחד הטרור בסיני ורצח הקופטים במצרים עצמה, מלחמת האזרחים הנוראה בסוריה ובמידה רבה גם בטורקיה עם הכורדים, וכמובן בתימן, הגרעין האיראני, המישטר הרודני בסעודיה, קיומן הרופף של ירדן ולבנון, הכאוס בעיראק, הטרור הסוני והטרור השיעי – וכל כיוצא באלה.

לעומת כל אלה נראה הסכסוך הישראלי-פלסטיני משהו קטן מאוד ופתיר, וכמו שהנביא עמוס עוז קבע ברוב חוכמתו, בסך הכול סכסוך נדל"ני.

ואילו במציאות, גם אם כל הבעיות הנוראות של המזרח התיכון תיפתרנה, והן לא – עדיין לא תיפתר הבעייה של הכרת ה"פלסטינים" (המזוייפים-בחלקם, כי אבותיהם היגרו לארץ-ישראל מהמדינות השכנות) – בהסכם שלום עם ישראל כמדינה יהודית ללא "זכות שיבה" ועם צה"ל על הירדן.

ה"פלסטינים" לעולם גם לא יוותרו על הקיום הפאראזיטי שלהם בתור "פליטים" לדורי-דורות על חשבון האו"ם וארה"ב, ולעולם גם לא תשתנה גישת האיסלאם ,שאינו משלים עם קיומה של ישראל היהודית כפי שהיא כיום, וכפי שלרוע מזלם של הפאנאטים האלה היא תתקיים לדורי-דורות.

בזכות צה"ל, כוחות הביטחון והמדיניות הזהירה והנבונה של ההנהגה הישראלית, מיספר הקורבנות בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא יחסית זעום מאוד, ממש אפסי לעומת מערכות הרצח ההדדי שבהן שקוע האיזור הערבי-המוסלמי סביבנו. לכן יש פתאים גם בארה"ב שנדמה להם שהסכסוך שבו אנו מצויים הוא הקל ביותר לפתרון.

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, המתגורר בבקתה בפרדסו על גדת הירקון הדרומית ומגדל תפוזים ועיזים, התראיין לעיתון גרמני, וכטוב ליבו בקוניאק "הפטרון" מתוצרת יקבי המושבה, הכריז שהוא מאמין בשלום, נלחם למען השלום, מפליץ למען השלום ובטוח שכל יום נוסף מקרב אותנו אל השלום הנפלץ... סליחה הנכסף.

ימים לא רבים לאחר התפרסם הראיון עימו הוא התבשר שזכה בפרס בסך עשרת אלפיום יורו מקרן מקס ומוריץ למען השלום הנצחי.

* כדי לקרוא בהרחבה את תולדות החלטתו של דיין במלחמת ששת הימים לעלות על הרמה הסורית, אנחנו ממליצים מאוד להיכנס ל"גוגול" ולחפש שם בערך אלי הלחמי: הרמה הסורית, מלחמת ששת הימים. מסע בזמן לתקופת מלחמת ששת הימים מאת שלמה מן.

"האיש שגרם לדיין להחליט לתקוף": "מחנות קוניטרה ריקים, הצבא הסורי מתמוטט," כתב רס"ן אלי הלחמי בדיווח המודיעיני שלו, שחלקו נכתב מ"הבטן", מה שקרה אחר-כך בבור המטכ"ל עם משה דיין היה חגיגה להיסטוריונים ומקורבים שקבעו: זה הדו"ח שגרם לשר הביטחון לחזור בו מסירובו ולאשר את תקיפת סוריה.

ראיון עם גיבור מלחמה שהיה בעורף.

* תיקון השמטה שהיתה במקור: בפרק "קונספיראציה ו'חוק חמישים המטר'" בספר "שרגא נצר" צ"ל:

"אבא," אומרת רינה, "היה מתבדח על 'חוק חמישים המטר': בתום ישיבה, אם רוצים לדבר על מישהו שכבר יצא, צריך לעשות זאת כשהוא במרחק של בערך חמישים מטר – מספיק קרוב כדי לחשוב ש'ודאי לא מדברים עליו,' ורחוק מספיק כדי שלא ישמע שמדברים עליו..."

* תמונת דורון גיסין על רקע מצבתו של סבא-רבא שלו יהודה ראב בן עזר, בגיליון האחרון, צולמה בידי אחותו של דורון, שלומית גיסין.

* ב-26 ביולי 1945, ימים לא רבים לאחר הניצחון על גרמניה, הוכרזו בבריטניה תוצאות הבחירות, זאת כשלושה שבועות לאחר הבחירות הכלליות, שהעניקו ניצחון למפלגת הלייבור שבראשה עמד קלמנט אטלי.

עדיין אני זוכר את חגיגת השמחה הנלהבת במושב הסמוך לנו, צופית, שחבריו היו אנשי ההתיישבות העובדת, מפא"י של אז. "הנה, הלייבור עלה לשלטון, ומעתה נכונו לנו ימים טובים עם בני-בריתנו למעמד ולהשקפה." זו היתה חגיגה אמיתית, מלאה תקוות.

הייתי אז ילד בן תשע, גרנו בקלמניה, שם שימש אבי בנימין כמנהל האחוזה החקלאית של משפחת גרידינגר, שאותה תיכנן ובנה דודי ברוך, ואני למדתי בבית הספר לילדי עובדים בצופית.

אבל האכזבות לא איחרו אז לבוא והן רשומות באותיות של דם בתולדות שנותיו האחרונות של המאנדאט הבריטי האנטי-יהודי של ממשלת הלייבור ושר החוץ שלה ארנסט בווין – בארץ-ישראל, בשנים 1945-1948.

* אהוד ידידי, תיקון קל אבל חשוב: ישראל בר-ניר במאמרו, כותב בין היתר ביקורת על עמוס עוז. זה עניינו. אבל שם הוא מזכיר גם את שירו של שלמה ארצי: "פתאום קמו בבוקר וראו שהם עם..." אפשר להבין מכך שארצי כתב את המילים. ובכן, שיר זה הוא שירו הנודע של אמיר גלבע: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת / ולכל הנקרא בדרכו קורא הוא שלום." מתוך "שירים בבוקר בבוקר" שהתפרסמו בספרו "כחולים ואדומים". לשיר זה כתבו את הלחן גידי קורן ושלמה ארצי, לפסטיבל הזמר הישראלי לפני שנים רבות.

אנא, תקן זאת.

בברכה

מיכל סנונית

* * *

כדאי להאזין:

http://www.israelvideonetwork.com/he-just-silenced-every-muslim-apologist/

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסותיהן של ש. שפרה וארנה גולן, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל