פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1247

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בסיון תשע"ז 1 ביוני 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: ירושלים, בדיוק לפני 50 שנה. (סיפור). // עמוס גלבוע: האם המונח "כיבוש" של יהודה ושומרון הוא נכון? // אלי מייזליש: האקטואליה שנשכחת. // הראיון שפחדו לפרסם: "הגיע הזמן להתחשבן עם מוחמד" מאת אלדד בק, ברלין. פורסם לראשונה באתר "מידה". // אורי הייטנר: צרור הערות 31.5.17. // רון גרא: 3 שירים. // אוריה באר: התאריך שכמעט נשכח. // משה גרנות: מבט אישי אל ימים שאחרי קום המדינה, על "כאלה היינו – נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון – סיפור אישי" מאת מרדכי נאור. // יהודה דרורי: וגם הרצוג נאם שם... // משה כהן: טירון פוליטי. // רו"ח חיים יואבי רבינוביץ:  דמות מופת – הרב נתן מיליקובסקי ז"ל, סבו של נתניהו. // מנחם רהט: זֹאת הָאָרֶץ, ארץ ישראל וירושלים בעיניהם של שני אמריקנים מפורסמים, שביקרו בארץ ישראל בהפרש של 150 שנה בדיוק. // אהוד בן עזר: הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר הוא ואדי אל-חווארת. // אלישע פורת [ז"ל]: מסיפורי לבנון [לפני 33 שנים]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"ה, ממליכים את נאווי על באר-שבע. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

ירושלים, בדיוק לפני 50 שנה

(סיפור)

"גוויות אלה (של לוחמי הליגיון הערבי) נקבּרוּ בּאחת התעלות שבּפתח הגִבעה –  זו שדרכּה פּרצוּ הצנחנים אל ליבּה. מייק רונן, שקבר בּמו ידיו 17 ליגיונרים, כּיסה את התעלה והציב עליה שלט: 'כּאן קבוּרים 28 חיילים ירדנים'. בּא צנחן שראה את השלט והוסיף את המילה 'אמיצים'. לא היה בּפניו האפורות כּל חיוּך או אות לרהב ושֹינאה."

(משה נתן ז"ל: "המלחמה על ירוּשלים", שער גבעת התחמושת)

היום בּו חדלוּ הקרבות הוּא היום בּו חציתי את גבוּל אי-היֶדַע. אני מִתכּוונת לַיֶדַע שלי על עצמי, מוֹצָאִי, שורָשַי.  לא רק על עזה  ועל יריחו וּבית-לחם  אפשר לִכפּות סֶגֶר.  גם על רוּחה של אשה שאינה מְעֵזָה להכּיר את עצמה.  ארבּעים  שנה  בּדיוּק אני ממֻלכּדת  בּמין עוצר-בּית. עוצר יותר מִבַּית, הן בּית איננוּ רק גג וּכתלים. הגחה ראשונה שהיגחתי אירעה בִּזכוּתה של מלחמת יוּנִי. השניה - רק אתמול, בַּשישה-עשֹר בּמאי (אצלכם זה כּ"ח בּאִיָּר).

אז אני מתחילה, בּעלת-אוֹב פּרטית, בַּסִיאַנְס הראשון, של אי-פּעם. לא שמרחק הוּא תמיד פּרספּקטיבה ולא שפּרספּקטיבה היא תמיד הִתבּהרוּת. רק שזאת, כִּביכול, אחיזה כּלשהי ואני, כִּביכול, נאחזת. זאת הצרה שלי, אִם נאחזת אז רק כּביכול, לא ממש. מתי זה התחיל? זה התחיל כּשפּרצתי מִשם, מִשער-מנדלבּאוּם, אל הקאטאמונים. אני, כּמו בּ"פְּלֵי-בֶּק" כּזה, וירטוּאלי, חוזרת אל הבּוקר בּו הוּסר אותו הקיר. זהוּ רגע נדיר בּו נושמות הריאות חוּץ מחוֹם וּבטון גם היסטוריה.   יש לה ריח חריף של זיעת שני עמים  חמוּצת סקרנוּת ודמים.

תשע-עשֹרה שנים מִתבּוססות בּין גזיזֵי טיח. מיתוס שלם מתפּורר לאבק. החלום נהפּך להקיץ. חומת-בּרלין של עיר קטנה מִבּרלין אך גדולה מִמנה הוּפּלה בּידי אלה שגבוּל הִפרידם כּי טבחוּ זה את זה ללא גבוּל. לא שהחומה עצרה כּאילו את הטֶבַח, אלא ניפּוּץ החומה, הוּא עצמו, כּמו ניפּץ כּמה סטיגמות עד דק. שוּם גבוּלות לא מנעוּ עוד, סופית והֶרמֶטית, את מה שאותו אין למנוע. לא רק פּירצה קוראת לַגנב, גם חומה לַצלף שמִמוּל.

הם חוזרים איפוא ולא כּתיירים, חוזרים הבּיתה. אלה ואלה, פּגוּעי הטרַנספֶר הכּפוּל של בּירה חצוּיה. מה שחזק יותר, כאן ועכשיו, מניצחון וּתבוּסה גם יחד היא אותה צליינוּת בּו-זמנית, דוּ-סיטרית, של פּליטים אל בּיתם שנִגזל. מן ה"חוּרבה", מִבּתי-מחסה, מהר-הזיתים, מסימטת-הכּותל שוטפות כָּפִיוֹת, צפים קוּמבָּאזִים לַקאטאמונים, לאַבּוּ-תוֹר. מִקאטאמון וּמאבּוּ-תוֹר וּמִטַלבֵּיֶה וּמִמוּסרארה זורמות כּיפּות וקסדות לַכּותל, אל ה"חוּרבה", אל בּתי-מחסה. זוהי אינפוּזיה הדדית בּעיר פּצוּעה שעודה שותתת: דם לתוך דם, עם לתוך עם, השתלה מלאכוּתית של איבר טיבעי. אהבות משחיזות זו בַּזו געגוּע שיבטי בְּשֹינאה שלא פָּגָה. כּוח הגעגוּע עז מִכּוח השֹינאה. מאוּחר קצת יותר ימדדוּ את קדוּשת החיים מוּל קדוּשת האבן. אלה ואלה, כּוּמתות-צנחנים ותרבּוּשים, עפר מוּל אַרְד. אך כּרגע  אצים אנשים  שֶיָּרוּ עד אתמול זה בּזה, אובּסֶסיבית, לראות חצרות שגָּלוּ מהן פּעם כּל צד בּעטיוֹ של אויבו. מיים ושמן אינם נִבללים אבל אלה נִבללים כּמו העוּבדות בּתוך הפיקציה. שעטנז הוּא עירבּוּב שאוסרת הדת אך גם הוּא, כּמו הגבוּל כּאן, מוּפָר. ירוּשלים בּתוך אַל-קוּדְס, אַל-קוּדס בּתוך ירוּשלים. הריחרוּח הדוּ-לאוּמי הזה, כּמו של כּלבים בּעונת-הייחוּם. מבּטם של זרים בּחצר-בּיתךָ הוּא זרבּוּב בּתוך פּי-טבּעת. מבּטם של זרים שבּיתךָ היה פּעם  בּ י ת ם  הוּא כִּמעט כּמו סכּין. מריחים איפוא אלה את אלה בּכל החשד, התשוּקה והזעם של מי שאינם יכולים זה עִם זה ואינם יכולים זה בּלי זה. איך נִראֶה, עכשיו  שנִראֶה,  צידו האפל של הירח?  איך בִּפְנִים,  עכשיו  שבִּפְנִים,  מחנה-האויב,  ערוותו,  קרביו?   כּאילוּ

מציצה פּתאום אוּמה סקרנית אחת מִתחת שַׂלְמַת צרתהּ השֹנוּאה וסונטת: "רואים... רואים לָךְ..."

כּבר בַּבּוקר המדהים הזה, עשֹרים ותשעה בּיוּנִי, מתמוטט אותו שער, נמוג כּאבק, כּמו שגיאה שנִמחקת מִדַּף. מה אוורירי יותר, מוּצק פּחות, אני שואלת: זכרונות הטווּיים מִקוּרֵי-הזיה או עוּבדות של בּרזל וּבטון? כּעת, שקיר חוצץ זה נתפּוגג כּמוֹץ בָּרוּח ואילוּ רפאיו של העבר עולים בּאוֹב, אינני יודעת כּבר מה להשיב על אותה שאלה קְשַת-פּיצוּח. מה שהיה עד אתמול ודאוּת מִתמלא סימני-שאֵלה. שוּב אני בּין זרים אך זרים שהם דם מִדמי המוּרעל, כְּפוּל-השורש, דם החצוּי כּמו העיר הטרוּפה הזאת בּין זֶהוּיוֹת קוטביות. אותה צליינוּת בּוֹ-זמנית, דוּ-סיטרית, שפלטה אותי לכאן כּאותו דג את נֶבִּי יוּנֶס, הריהי טַייפוּן שפּתאום נסחפים בּו הרבּה גורלות, גם שלי.

 אנחנוּ נוסעות בַּ"קָדֶט" הקטנה של אותה אחיינית שלי, אֶתִי. אֶתִי שאִמא שלה, היָאהוּדִית, הִנָּהּ אחותה של אמי. -"סְתַכְּלוּ ותִזכּרוּ," אומרת אֶתִי לִבנותיה, "היה פּעם גבוּל ואיננוּ. בִּמְקוֹם שני קרעים יש עכשיו עיר שלֵמה (במידה שחצוי הוא שָלֵם)." הן מסתכּלות. הן יזכּרוּ. שתי ילדות, בּת חמש וּבת שמונֶה, שלא מבינות עוד, ממש כּמו אִמָּן וּכמו סבתא שלהן (שהיא אָלֶגְרָה, דודתי) שֶמָּה שמִתגלֶה להן בְּבוקר זה של יוּנִי הוּא ניתוּחה הקיסרי של היסטוריה נולדת בּדם. מה שהיה עד אתמול חוּצלארץ, מוקשים, "עֲצוֹר, גבוּל לפניךָ!", מה שריחף כּאִיוּם יומיומי של קליעי צַלָּפֵי הליגיון - עובר פּתאום מין זרם-חילוּפין, מֶטָמוֹרפוֹזָה, עימוּת חשדני עִם טורף מסוּכּן שנִכלא על כּורחו בּצינוק. "כּאילוּ יצאנוּ פּתאום מהכּלוּב," מסבּירה להן אֶתִי, נרגשת. ("כּאילוּ יצאתי  א נ י  מהכּלוּב," אני סחה, בּלי קול, לעצמי).  ועדיין איננוּ יודעות, לא אני  ולא הן, מה  ש א ז  לא תפסנוּ: יש יציאה מִכּלוּב שהיא כּניסה לִכלוּב אחֵר. -"אני מחזיק אותךָ חזק," אמר הצַיָּד לַדוב. -"תחזיק, תחזיק,"  נהם הדוב (ולפת את לוֹפְתוֹ כִּפליים). -"נִראֶה מי יתעייף ראשון," גנח הצַיָּד, קְצַר-רוּח. -"שנינוּ," נהם הדוב, "אבל נְפַהֵק בּפִיוֹת סגוּרים..."

רק שעכשיו יש תבוּסה בּצד זה ואוּפוֹרְיָה בַּצד שכּנגד. שלט ענק, עשֹוּי בּד מתנוסס על קירו של אחד הבּתים. בּלי שאֶשאַל מתרגמת לי דודה אָלֶגְרָה את מה שכּתוּב בּו. "עִיר שֶחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו" (האומנם כּבר חוּבּרה? האומנם כּבר יחדיו?)  בָּעיר המזרחית הכּל מוּגף, דומֵם כּקבר.  קבר כּמו אלה שכּבר נחפּרים כּאן מִשני עֲבָרָיו של הגבוּל. גבוּל שאיננוּ קיים כּבר בַּשטח אבל בּליבּם של רבּים פֹּה לא בִּמהֵרה יִמָּחֵק עד שפּעם, אוּלי, תנַצַּח התבוּנה. לפי שעה רואים בּו הכּבוּשים, חורקי שיניים, "נַאקְבָּה" שניה ואילוּ בּצידם של הכּובשים - עליסה שיכּורה עוד מאותו שיקוּי-נַרקוֹטי שבִּגללו יִגדַל גוּפה למימדי-ענק ושוּב לא תצליח לצאת מן החדר שבּו, לא פּחות מאויביה, גם היא ממוּלכּדת למרות שעדיין אינה מבינה את זה כּלל.

אֶתִי עוצרת את ה"קָדֶט" מוּל בּתי-מחֲסה, בַּשמש. "מִכּאן והלאה הולכים בָּרגל, לֵיידִיס, בַּסימטאות".  את אָלֶגְרָה אִמה,  הנִרגשת יותר מִכּוּלנוּ, קשה לעצור פֹּה.  טופפת לה כִּסייח שועט השב לאוּרוַת-הוריו. -"סבתא, חכּי!" מפצירה נֶכדתה הקטנה, אבל היא - מתעקשת: "לא מחכָּה. תִשכּחי מִזה, מותק. תשע-עשֹרה שנים חיכּיתי. לא מחכָּה יותר..." אני מלווה, מהוּפּנטת, את קצב לֶכתה-ריצתה אל הרובע. חַארת-אֶל-יאהד, בּו הבּת האובדת חוזרת אל נוף ילדוּתה. היא ניגשת אל שער של עץ שמַקּוֹש של בּרזל-יציקה בִּדמוּת "חַאמסָה" קבוּע על פּני חזיתו ושואפת אוויר כִּגמיעת וָלֶרְיָאן. -"זהוּ, זה כּאן," נחלצות המילים מִגרונה כּמו בּזוּג מלקחיים. אֶתִי וּשתי הקטנות מסתכּלות בּה, שותקות, בִּפליאה מתוּחה. מי שהיתה אצלן כּל חייהן רק על תֶקֶן של אמא וסבתא, פּתע היא שוּב הילדה שהיתה פּעם, זו שאינן מכּירות. היא נושמת בּקושי, עיניה לחות וּמיד היא מַפנה להן עורף. כּמו מִתבּיישת בּמה שעובר בּה כּזרם של עַרַק בַּדם. היא חוככת לרגע האִם להסב את פּניה, גלוּיות, מוּל כּוּלנוּ. גם ריגשה מטלטלת היא סוּג של עירטוּל, גם דמעות לִפעמים הן סטריפּטיז.

-"תיכף היכּרתי," היא סחה לִבְסוף, "לא, בּתים לא זזים. לעולם לא."

-"תִדפקי על השער," דוחקת בּה אֶתִי, גם היא מרוּגשת. מאוד.

אָלֶגְרָה מקישה על חזיתו של עץ-השער. איש לא עונה לה מלבד איזה שקט מתוּח, קפוּא, עצבּני. מה זה אומר אִם זה כּלוּם לא אומר - לא "יבוא", לא "מיד", לא "רק רגע"? בּית-רפאים? נִמלטוּ מן הבּית עִם בּוא היאהוּד? אין שם איש?       

רק שכּאן פּתאום נשמע קיבקוּב פּסיעות על פּני מרצפת. ועדיין זהוּ ניחוּש נִשמע בלבד אך לא נִראֶה. יד אלמונית מעַיֶּלֶת מַפתֵּחַ חורק בַּמנעוּל הפַלצֶטִי. השער נִפתח חשדנית, כּדֵי סדק. הסדק צר, צר-עין. כּמו עינה של זאת, מִמוּל.

-"מַארְחַבָּה," מְבַקעת אָלֶגְרָה בּדוחק את קֶרַח-השתיקה שאין חוֹם יוּנִי ממיסוֹ.

-"מַרְחַבְּתֵּין," חושֹפת זו, האלמונית ההיא, עוד עין. כּך ירוּ כּאן, מִשני הצדדים, לא מִזמן, לאיתוּר מקורות האש.

-"אנחנוּ," תוכפת אלגרה היסוּס להיסוּס, "בּעניין הבּית..." רק צילצוּלו של קולה מנוּכּר, מה שאין כּן אוצר המילים. אלוּ יוצאות מתוך פּיה בּשטף רהוּט, עסיסי, אידְיומאטי. מה שאנחנוּ קוראים לו ה"לוּעָ'ה עַמִיֶה", עגה עממית.    

-"הבּית?" נדהמת ההיא, הזרה, וּמיד מְצֵרָה את הסדק. יחס ישר מִתְמַחֵש כּאן לפתע בּין מימדיו של זה למימדי החשדנוּת.

-"כּן, הבּית," אומרת אלגרה בּשֹיא הנימוּס הקוֹרֶקטִי, "רצינוּ..."

-"לא לִמכירה. מצטערת מאוד," כּך ההיא, בּטון קר עד קפוּא.

וּמיד, כּמו להטעים שגם הצר - יש צר ממנוּ. שהכּל יחסי חוּץ מִגודל הפּחד מִזר המִתאמץ להִסתנן אל נחלתךָ - פּוחֵת אותו סדק, הלוֹך-וחסוֹר, והשער נִקמץ כִּשֹפתיים. קו-השֹפתיים הזה הוּא אמנם מאוּנך, אך הדוּק לא פּחות.

-"רגע אחד, מי בּיקש מִמֵּךְ," כּכה אלגרה, "למכּור את הבּית?"

הסדק מִתרחב פּתאום לקצת יותר מִסדק. לא להרבּה יותר אבל יותר. ועַיִן בּוֹ.

-"אז מה המאדאם רוצָה אִם כּך?" יש כּפוֹר בּקולה, יש מֶתַח.

-"לראות את הבּית," אומרת אלגרה, "סתם כּכה, פּשוּט להבּיט."

-"זה לא מוּזיאון רוקפֶלֶר," אומרת זאת בּזעם, "זה בּית פּרטי. כּאן גרים בּני-אדם."

-"גם אנחנוּ בּני-אדם."

-"כּן, איזה?"

-"אלה שגָרוּ כּאן..."

כּעת, מאחר שהוּרחב אותו סדק, מוּרחב גם גלגל אותה עין. "חשבתי שגרוּ כּאן קודם ההם, היאהוּד," היא אומרת לה, "לא?"

-"ויאהוּד," כּך אלגרה, "זה לא בּני-אדם?"

-"אַתּ יָאהוּדית?" כּך ההיא.

-"בּדרך כּלל," עונה אלגרה.

-"וגרתם כּאן?"

-"עשֹרים ואחת שנים," עונה אלגרה.

-"עד איזו שנה?" כּך ההיא, סקרנית.

-"עד שבּאתם לגוּר כּאן אתם..."

כּעת ממיר הפּחד, כּמחליף מצב-צבירה, מוּצק בּנוזל, חשדנוּת בִּמבוּכה: "ערבית כּל-כּך טובה, מאדאם. חשבתי שאַתּ מִשלנוּ."

-"גם שֶלָּךְ לא רעה," מנדבת אלגרה קָלוֹריָה קטנה של אֶמפּאתיה. יש בְּחוֹם מצטבּר זה, למרות איפּוּקוֹ, להפשיר את הקרח, אט-אט.

-"תפָאדָלוּ," מרווחת ההיא, בּפתאום, את השער (וגם את עיניה). "אין לי נימוּס. מצטערת מאוד." (זוּג עיניים גדולות, מרהיבות).

אלגרה פּוסחת על שתי סעיפּים. ואריאציות על נושֹא אבל נושֹא רגיש, אקוּטי. מה בּין אותו "מצטערת מאוד" של עכשיו לההוּא של מִקֹּדֶם? איך פּתאום היא מוּזמנת לַבּית שלה, של עצמה, ועל תֶקֶן של מי?

-"בּתור בּני-אדם או בּתור בּני-יָאהוּד?" היא שוֹפֶדֶת בּה "סִיח" של אירוניה.

-"בּתור אלה שגרוּ בַּבּית הזה," כּך ההיא, מסמיקה כּרימון.

-"אִם כּכה," אין אלגרה מוותרת על הטקס, "תכּירי: זאת בּתי, אלוּ בּנותיה, וזאת - נִידָאם."

-"נידאם? שֵם ערבי כּל-כּך," מוּפתעת המארחת.

-"אבּא שלי היה ערבי," מתפּוצץ בּי אַבְּסְצֶס לא נִראֶה.

-"ערבי?" היא נדהמת, "מִנַּיִן? מה שמו?"

-"אֶל-חָטִיבּ," אני אומרת כּמודָה בּפשע, "לוּטְפִי." 

-"בּנו של חאוואג'ה עבּדוּל אל-חטיבּ?" כּך ההיא, בִּצווחה, "מִטַאלְבִּיֶה?"

-"בּדיוּק," כּך אני, וּכמו חשה פּתאום איך פָּנַי מִתרוקנים מִדָמָם.

היא בּולעת רוּקהּ. "תיכּנסוּ, תיכּנסוּ!" היא קוראת וקולה כּמו בּוגד בּה. הוּא מערטל בּה מין סוּג של פּגיעוּת שאני מזהָה בּה מיד. היא יודעת את שמו של אבי המנוח, אני מהרהרת, מוּטרדת. מה היא אוּלי עוד יודעת עליו שאיננוּ ידוּע גם לי? 

אנחנוּ נכנסות בּעיקבותיה אל הבּית. זה, שהיום הוּא בּיתה ושֶפַּעַם היה בֵּית משפּחת אמי.  היא אצה מיד לַמיטבּח וחוזרת עם טס של כּוסות תמר-הִינְדִי. כּבר בּחוזרה היא רואָה שעינינוּ תלוּיות בַּתצלוּם על הקיר. "זה ... זהוּ עיסא, תותחן מצטיין בַּליגיון," היא אומרת, חיוורת. "שָם, מוּל אַל-מַבְּכָּא, גמר את חייו מרימון שנִזרק לעֶבְרוֹ." "אַל-מַבְּכָּא" הוּא הכּותל שלכם, אני זוכרת, ו"זה", בָּאֶספֶּרַאנטוֹ של השְכוֹל, הוּא בּנה המת.

לא, היא אינה מזכּירה מי פּגע בּו בִּבנה, שוּם זיהוּי, אף לא רמז.  מה  שמיד  מִתפּרש לי כּאות וסימן שזו אש היאהוּד. אך עיניה  החומקות לרגע קל מִמבּטינוּ מִתבַּיּתות על תצלוּמוֹ,  כּשואבות מִכּך עידוּד. אבל לי, שמין אָשָם כּפוּל רובץ עלי בּלי אֹמֶר  (למי אַתּ שייכת בִּכלל? לצד מי אַתּ?  מתי כּבר תחליטי סופית?)  מזכּיר בּית זה את הבּית ההוּא שממנוּ יצאנוּ קצת קֹדֶם:  בֵּית המיספֵּד של משפּחת אַלְגְרַבְּלִי, שבּו הם יושבים עוד "שיבעה".

כּורעים היוּ, שבט קטן וּמוּכֶּה, על כּרים, מיזרנים וּמחצלת. מי בּגרבּיים וּמי בּיחף, וכוּלם  עיניהם אדוּמות. הזכרים - ילדים או זקֵנים, בּלי גיל-אמצע (האמצע גוּיַס ואיננוּ). רק אחד בּמדים, בּתחבּושת-ענק לראשו. כּמו חַיְזָר, איש-חלל.

מסתבּר: בּאמת איש-חלל, בּפירוּש לא מִכּאן, לא אותה הפְּלָנֶטָה. מִסינַי נתגלגל לשם, כּמו ריקוֹשֶט שנָחַת על בּיתם בּטעוּת. אין הוּא איש "סְטָאר-טְרֶק", משמיע "בִּיפּ-בִּיפּ" או מקרין לראשו מין אנטֶנה.  אף-על-פּי-כן: הדברים  שמהם  הוּא  מגיח -  גַּ'הַנָּם  חרוּך.  כּשדיבּר,  לא  הבנתי מילה מִדבריו, גם היֶתֶר בּקושי הבינוּ. לא רק מחסום-השֹפה, מִסתבּר, הוּא מין גבוּל, גם מחסום הזוועות. כּשיצאנוּ, וּכבר בַּ"קָדֶט" הדוהרת לחַארת-אל-יאהוּד, אל הבּית, הִטלִיאה לי אלגרה מין תירגוּם-בּגוּף-הסרט, וּמה שאמרה היה כּך:

"קאלאצ'ניקוֹב," גימגם נבוך, "פּגיעה ישירה, בַּלילה." עלוּ בְּאיגוּף על מיתחם של מִצרִים ואַלגרַבּלי צנח שם ראשון. כּשבּיקשוּ לחלצוֹ, אף ששוּב לא צעק (להבדיל מִפּצוּעים אחרים שם) נָתבוּ רימוני-תאוּרה את השטח, הופכים את הלילה ליום. גליקשטיין, החובש הפּלוּגתי, קרא לו: "דני." אלא שדני כּבר לא נזדקק לחובש אבל גליקשטיין - מאוד. סנדלרים מהלכים יחפים אך חובש שנפגע מי יבוא ויחבּוש לו? מאוּחר מִזה לא רק אין מי שיחבּוש אלא אין כּבר בּעצם את מי.    

הוּא עצמו, שאוּל חָתוּכָּה, בּטוּרבַּאן-תחבּושות מבעית זה, נִזכּר בִּספירה-לאחור איך תחב את פּניו בּעפר הקר. "זה הסוף," נִתהבהב בּו הירהוּר אחֲרון, כּמו "The End"  בּסיוּם איזה סרט, "כּך מוּרגש אם כּך זה שכּבר כּלוּם לא מוּרגש בּו. כּמו אַבָּאדָאן. קץ. סוף פּסוּק" - - -

כּמה זמן היה מוּטל שם בּין הדיוּנוֹת של סינַי אין הוּא זוכר, למָעֵט אפֵלה אנסתֶטית בּלי גבוּל וּבלי חַיִץ. להיות בּתוך הלא-להיות זה או שניה או נצח. מי שחוזר מִשם שב כּמו מִפֶּטְרָה: חיים, אך על טַיימינג גנוּב.

כּשפּקח את עיניו אל אור-יום בַּמידבּר נתחוור: תאג"ד מאוּלתרת. אי-שם על כּביש קציעוֹת-אַבּוּ-עָגֵילָה, צְפוֹן-סינַי. הוּא וכל יתר פּצוּעי הפּלוּגה, ייוודע לו, חוּלצוּ שם עִם שחר. צַחִי, נהג- הפּינוּי, יחייך לו: "בּרוּך המֵקִיץ נִרדמים."

-"מה איתי?" מילמל בּקושי, בּין לגימות מימיה פּושרות.

-"שֹריטה של קליע רוּסִי אבל כּלוּם לא בִּפְנִים, רק דימוּם קל וזהוּ."

-"מרוּסיה בּאהבה," ניסה לגחך ונִתקף שיעוּל.

-"שְתֵה," אמר צחי, "בּארבּע תטוּס עם הסוּפֶּר-פֶּרלוֹן ל'הדסה'."

מאוּחר מִזה חדל לינוק מאותה מימיה, סיפּר שם. בִּמְקום זה מצץ, בּאותה איטיוּת מייגעת, מֵידָע מסוּוָג. "מה עם אַלגרַבּלי?" - שתיקה, אין תשוּבה. אין תשוּבה גם היא תשוּבה, תשוּבה של אֵין (אלגרבּלי, גליקשטיין). דני אלגרבּלי והוּא היוּ צמד צמוּד, תאומים סִיאָמִים. "שאלתי אותךָ שאֵלה," לא הירפּה, "מה  איתךָ: סעיף-אוזן? חֵרֵש?"

צחי הידק לִסתותיו ושתק, סנטרו רוקד סַאלסָה, כּמו גֶ'לִי. איך מודדים את הרטט הזה? לאיזה סוּלם-ריכטֶר הוּא שייך, אִם יש כּזה? האפשר ש"טִיק" חתוּף אחד, קצרצר, משמע "פּצוּע" (פּצוּע קשה או פּצוּע קל?) וּצמרמורת שלֵמה היא – "כּבר מת"? וּמה זה "קשה"? שליש-גוויה? חצי-פּגר? ואם הרוּג, כּמה הרוּג: קשה, בּינוני או קל? מִנַּיִן הפּיקחוּת הזאת הסוּפֶּר-חכמולוגית: לִמדוד, לדָרֵג כּמו מיצעד-פּיזמונים אֶת שאין לו בּעצם שיעוּר?

כּשנחת אותו מסוֹק על גג "הדסה" בּעֵין-כָּרֶם, היוּ כּבר שליחי קְצִין-העיר מתדפּקים על דלתם של הורי ההרוּג.  לא, הוּא איננוּ פּולט על כּך הגה אך מה שרשוּם על המצח,  גם אִם המצח חבוּש בּתחבּושת, אומר את עצמו בּלי מילים. ג'וֹבְּנִיק, אומרים לו, חייל לא-קרבי, פּטוּר מן העימוּת עִם הסיכּוּן, האש, הפּחד. רק שאֶת זה, להגיד לה לאמא של דני שדני איננוּ - הוּא, הקרבי, שזחל תחת אש, לא היה מסוּגל. אין לו דם...

איך הגיע לכאן אִם נפצע ואוּשפּז? -"נפצע כּן, אוּשפּז לא," כּך אלגרה. כּשראה מה הולך בּחֲדַר-המיוּן, הִתפַלֵּחַ, פּשוּט הִשאיר פּס. "לא הייתָ מכניס בַּצפיפוּת ההיא מחט," אמר, "חוּץ מִמחט-אינפוּזיה." פּתאום התבּייש, למראֵה הזוועות שסביבוֹ, שפִּצעוֹ פֶּצַע קל.

ועכשיו הוּא איתם, עִם יושבי ה"שיבעה". על מיזרן. בּגרבּיים של חאקי. יושב בּטוּרבַּאן-תחבּושות זה, מבּיט בּה בּאמא של דני, אשֵם. כּאילו מִתנצל בּלי הִתנצלוּת, בּלי קול, בּלי צדק, שהוּא זה לא דני, שדני לא הוּא, שהכּל זה רוּלֶטָה רוּסית - - -

-"אלוהים," מתנשמת אלגרה שעה מאוּחר יותר, "זהוּ הבּית." ותיכף, כּמו ילדה קטנה, על אף  מיטען שנותיה: "על זה, אותו וַו, היה אבּא תולה את קַפְטַן-השבּת שלו, כּאן..."

-"בּית יפה," כּך ההיא, הזרה, "ראינוּ, איך שבּאנוּ, ששמרוּ, היה טיפּוּח." פּתאום היא מין אורחת שכּזאת, אצלה בַּבּית. "רק עם הסִיוּד," היא מִתוודה, "היוּ צרות."

-"איזה צרות?" כּך אלגרה, דרוּכה. כּאילוּ אשמתה, אחריוּתה, כּמו היא הבּית.

-"הצבע הירוק תמיד נִקלף," כּך האשה. "בִּפרט בּחֲדַר-האורחים: מִתעקש וחוזר לַכּחלחל שכּוּסה בּו..."

אלגרה מתעקשת לא פּחות: "תַראי, תַראי לי?"; נִלווית, כּמו פּגעוּ בִּכבודה, לִפסיעות האשה אל הקיר שמִמוּל. כּעת, שזו פּותחת את התריס מחדיר האור, ניגלות פֹּה ושם כּמו כּיבים תכוּלֵי צבע, קאפּריזוֹת-הקיר, כּמין "דווקא". שיכבת-הסיד העליונה, בּמין טוּרְקִיז פַּסטֶלִי, פּקעה כּפצע מוּרְסָתִי, נשרה פְּצָלוֹת-פְּצָלוֹת. משהוּ עז, כּמו בּמין פָּלִימְפְּסֶסְט שכּתובות-המקור נמחקוּ בּו ואף-על-פּי-כן הן נִראות גם מִבַּעַד לְרובד-הכּתב החדש, מפגין שם איזה סוּג לא רציונאלי של קְשִי-עורף, מזכּיר לי את אמי שמיאנה להִתאסלֵם. אִם מסכּימים הפיסיקאים לַמוּשֹג "עייפוּת החומר" מדוּע לא יסכּימוּ גם ל"סרבנוּת הסיד"? אִם נכון שהבּית הזה מאוּכלס רפאים, זִכרונות מאֵי-פּעם, האפשר שהקיר החוזר חֵרֶף כּל מסיידיו אל צִבעו הראשון, הוּא אות שהבּית זוכר את שוכניו שגֹרשוּ והפכוּ פּליטֵי-חרב, כּך, בִּמחאה מיסתורית וּדמוּמה השומרת להם אמוּנים?

-"הִזמנתי מוּמחה," מִתוודה האשה, "שיסבּיר, אִם יוּכַל, מה קורה פֹּה? בּא עִם סוּלם, התבּונן וּבדק ואמר: 'תסיידי מחדש.' עשֹיתי בּדיוּק מה שאמר, ולא הועיל. איך שהסיד הִתייבּש שוּב נִסדק הירוֹק והופיעה התכלת... בּאה חמותי, אשה זקֵנה וחכמה, אמרה לי: 'יש פּיתגם עתיק. נַסִּי, אוּלי יועיל לָךְ. 'אִיסְאַל אִל מְגַ'ארֶבּ וַּלַא תִיסְאַל אִלְחַכִּים' ('שְאַל רק בּעל-ניסיון ולא מוּמחה-מִטעם.') אמרתי: 'יא חָמָאת, אַתּ מדבּרת בּחידות. לאיזה בּעל-ניסיון סופסוף אַתּ מתכּוונת?' אמרה לי: 'לוּא יכולת לשאול את אלה שעכשיו יושבים בקטמון, איפֹה שגרנוּ, היית יודעת'..."

אני מבּיטה מכוּשפת בִּפני האשה: האוּמנם זה אפשר? שגם הקירות שהם אבן כּאילוּ זולגות דִמעות-סיד מעֵינָם? שהבּית, כּל שנה, מאז קרבות ארבּעים וּשמונה, תובע כּכרם נָבוֹת היזרעאלי את עלבּון נוטשיו? הלא די להקשיב בַּלילות לחירוּק השיניים הדק של הטיח. בּתי-אדם, כּגוּפות-אדם, הם עֵדוּת לעוולות הזמן. יש מין אֹנֶס אילם בּבתי עַם אחד הגדוּשים בּעקוּריו של עַם אחֵר, אף הוּא שְדוּד-בּית, משני עֶבְרֵי העיר הזאת, משני עברי הצדק - זה, אשר לא כָּעיר, אינו ניתן לחלוּקה. למה כּל-כּך מתקבּל על הדעת שאין הקונכית שוכחת (גם אִם מאות בַּשנים הוּרחקה מן החוף, מהמיית נחשוליו) את הים, את בִּכיוֹ ודָכיוֹ, את צריבת מליחוּת דמעותיו שאין סוף לה - ואינו מתקבּל על הלב שהאבן עֵדָה, שהבּית זוכר? הן תמיד, בִּשעות-האור, אוטם ההוֹוֶה את תיבת-פּנדוֹרה. כּל רַחֲשֵי היום-יום מחרישים את הצער אותו הם מַסווים: צליל מצעים נחבּטים על גזוזטרה, זרימתם של עורקי הצַנֶּרֶת, קול מחבתות וסירים - אינוֶנטאר של קולות, רשימת-קניות. אך לַלילה, לַלילה יש לחן אחֵר, כּמו צילצוּל הקוּפּה הרושמת. כּאן מְפַנָּה רשימת-הקניות מקומה לַחשבּון, לַ מ ח י ר. את קול נַחֲרות ההוֹוֶה השָׂבֵע פּורמים קולותיו של השֶקֶט, שקט עשֹוּי מהרבּה צעקות חנוּקות של עבר לא נשכּח. אִם תקשיב, תקשיב היטב, תִשמע, קשה שלא לשמוע: זוהי משכּנתא קוֹלית מִתפּוררת, שטר-חוב לא-נִפרע של כּאֵב. הבּית זוכר, הקירות מחליפים בּיניהם איתוּתים של מחתרת. כּמו נקישת אסירים נִדבּרים זה עם זה, בּין צינוק לצינוק...

אֶתי  וּשתי הקטנות  (אף כּי אין הן דוברות ערבית, השתיים)  תולות מבּטן,  כּמו אלגרה,  כּמוני - מִמוּל, בַּתצלוּם על הקיר. "עיסא," אומרת ההיא ונִשנקת, "סוף מאי, ארבּעים וּשמונֶה... ילד הרוּג מת רק פּעם אחת, אך אמו - מִדֵּי יום מחדש..."

מוּטל היה, סיפּרה, קרוב ליומיים, יָרוּי, בַּשמש. בּין רחוב סַאלְסִילֶה, על המרצֶפֶת, וּבין השַארֵע-אל-יאהוּד, רחוב היהוּדים. כּשניסוּ לחלצו, אף כּי שוּב לא נשם, נענוּ מִשתי עמדות אויב סמוּכות בּאש צולבת. איש מאנשי הליגיון לא הֵעֵז למלט את  גוּפו של הנער. גוּף שהיה לגוּפה וגוּפה שאִם לא תִקָּבֵר - תֵרָקֵב.

וּפתאום זה מזכּיר לי נורא את חזון יוחנן ההוּא, פּרק י"א. מה שזוכרים הנוצרים זה אלפי בַּשנים על אותה אוּרְשָלִים. שני עֵדֵי המטבּיל, פִּגריהם הגלוּיים לַחמה, השֹינאה והפּחד.  פּרק-הזמן המאקאבּרי שבּו לא הֵעֵז אף אחד לקוברם. כּמה זמן היה מוּטל שם לא זָכַר, אמר חָתוּכָּה. זה שבּיקש לחלץ את אַלגרַבּלי וּגליקשטיין מִשם, לא יותר. "בַּסוף," אומרת זו, עיניה קבוּעות בַּתצלוּם שמִנגד, "גרר השַאוִּיש שלו, תחת אש-תופת, את מה שנִשאר כּבר מִבּני."

-"איך זה גרר?" כּך אלגרה, קפוּאה.

-"בִּזחילה," כּך ההיא, "צעד-צעד."

-"ויצא מִזה חי?" מִשתוממת אלגרה.

-"כּן, לוּטְפִי ניצַל שם בּנס."

-"לוּטפי?" פּתאום משתחרר מִתוֹכִי קול אחֵר, לא שלי, "איזה לוּטפי?"

-"בּנו של חאוואג'ה עבּדוּל אל-חטיבּ," היא אומרת לי חֶרֶש, "אָבִיךְ..."

וצוֹפָה בּעיניו של המת על הקיר. העתק-פּחם, פּחם לוהט מאוד, של שתי עיניה. יש מבּט מיוּחד לתמוּנות של מתים החיים בּעיניו של החי. בּהּ, באמו, הוּא עוד חי וּבועט כּמו בּטרם היוולדוֹ, כּשהכּאֵב קדם לאושר. עכשיו, שמֵת האושר, הכּאב גָדֵל כּמו ילד, חי וצומח בּהּ כּמו הזיקנה, כּמו שֹיחי היסמין בּחצר.  "קברנוּ אותו בּהסתר," היא אומרת, "בַּלילה השני, בחיפּזון, מוּל שייח' ג'ראח. היה לנוּ מזל, לא צַלָּפִים, לא אש, רק חושך. תיכף חזרנוּ לַבּית של פּעם, הבּית הישן, מוּל בּית-הספר לשוטרים."

-"בּית-הספר לשוטרים?" יש צליל מוּפתע בּקול אלגרה. צליל הגובל בִּצווחה. הדברים מִתפּתחים מעצמם. וּמהר.

-"כּן," אומרת זו, הנוכריה, בּעלת-הבּית, "כּשגרנוּ שם קֹדֶם קראוּ לַשכוּנה 'סנהדריה'. זוכרת כּל פּרט."

-"סנהדריה זה שם יהוּדי של שכוּנה יהוּדית," מאזכּרת לה אֶתִי.

-"נכון. והבּית שלנוּ גבל בּבתי היאהוּד, על הגבוּל."

-"איך זה?" נדלקת אלגרה פּתאום בּמין זיק לא נִבלם, פּירוֹמאני. משהוּ דק מִתקצר בּה כּמו פּתיל-חבּלה לִנקוּדת-הפּיצוּץ. אבל זאת, המארחת, כּבר שבוּיה בּין רְפָאֶיהָ. רגע נוסטאלגי צועף את עיניה כּמין רעלה לא-נִראֵית. "כּשקָנוּ, בִּשנת עשֹרים ושש, שם, בַּשכוּנה, קוּשָאנִים, מכרוּ   האֶפֶנדִים לכם, לַיָאהוּד, מיגרשים, חוּץ מאבּא שלי.  לא הועילוּ הצעות-מחיר כּפוּלות, לא קֶש, לא לחץ. אבּא אמר: 'אדמה זה כּמו אמא. את אמא מוכרים? בּשוּם הון!'... כּשבּרחנוּ, אותו לילה מר בּארבּעים וּשמונה, בּכיתי לו: 'אבּא, למכּור לא רציתָ, עכשיו הם לוקחים בּחינם...' הוּא שתק, הזקֵן. לא שמע אף מילה. מ ז ל  שלא שמע, שכּבר נִקבּר שנתיים קודם. לדבּר אל המת זה לצעוק אל הרוּח. הרוּח - תמיד היא בּוכה."

-"בּאיזו כּתובת גרתם אז?" שואלת אלגרה פּתע. מה שהיה עד כּה זיק בּעיניה פּוֹשֶׂה כִּדלֵקה של קוצים.

היא נוקבת לה, ההיא, בּשֵם הרחוב, מיספּר הבּית. למה פּתאום מחווירות פּני אלגרה כּקיר שנִבקע צִפּוּיוֹ?

-"זה הבּית של רחל," היא מלחיתה, "רחל אַלגרַבּלי... רק עכשיו הרי בּאנוּ מִשם, בִּגלל דני. עדיין יושבים שם 'שיבעה'..."

(מתוך רומאן העתיד לראות אור)

(הטקסט ניתן בדיוק לפי הנוסח ששלח לנו המחבר, ללא שום שינויים)

* * *

עמוס גלבוע

האם המונח "כיבוש" של יהודה ושומרון

הוא נכון?

קצת עובדות אלמנטאריות על כיבוש וגדה מערבית בראייה היסטורית

לפני כשבוע נערכה הפגנה  בתל אביב לרגל "50 שנה לכיבוש הישראלי" של יהודה ושומרון. המונח "כיבוש" שגור בפי השמאל הישראלי כפזמון חוזר נצחי, האחראי לכל הדברים הרעים שהתרחשו על מדינת ישראל מאז 1967. איני בא להתדיין על כך. כל איש ודעותיו והשקפת עולמו, שיש לכבדם. אני רוצה להתייחס למונח "כיבוש", משתי זוויות ראייה.

הראשונה, עובדתית גרידא. מה אומרות העובדות ההיסטוריות הכי בסיסיות שאינן עומדות בויכוח? השטח של יהודה ושומרון וירושלים היה תחת שלטון המנדט הבריטי. בהחלטת החלוקה מ-1947 רובו הגדול נמסר למדינה הערבית. עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948, ממלכת ירדן ההאשמית, באמצעות הצבא שלה, שנקרא ה"לגיון הערבי", כבשה את שטחי יהודה ושומרון ואת ירושלים המזרחית, וב-1950 סיפחה רשמית את השטח לממלכת ירדן. היא נתנה את השם "הגדה המערבית" לשטחים הללו  כיוון שהיו ממערב לנהר הירדן. למעט בריטניה ופקיסטאן, אף מדינה, כולל מדינות ערב, לא הכיר בסיפוח הזה. 

ב-1964, כאשר הוקם אש"פ (הארגון לשחרור פלסטין), ייעודו הראשון היה ל"שחרר" את השטח של מדינת ישראל שנכבש במלחמת העצמאות (במחיר של כ-6,000 הרוגים שהם כ-60,000 במספרים של היום).

במלחמת "ששת הימים", הצבא הירדני הוא שפתח באש עלינו, כולל תותחים ארוכי טווח על תל-אביב (שפגזיהם נפלו בים). צה"ל כבש את הגדה המערבית מידי ממלכת ירדן. בבכיבוש זה, של מלחמת מגן, שיחררה ישראל, הלכה למעשה, 5 אזורים שהיו מיושבים ע"י יהודים ב-1948, וחלקם נכבש ע"י הלגיון או פונה ונכבש לאחר מכן: הרובע היהודי בעיר העתיקה. אזור גוש עציון. אזור המושבים עטרות ונווה יעקוב שמצפון לירושלים, והישוב קליה ומפעל ים המלח הצפוני. במסגרת הזאת הייתי כולל גם את הר הצופים שהיה מנותק ומכותר ע"י הצבא הירדני.

 אחרי  1967 ירדן המשיכה לראות ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) חלק בלתי נפרד מירדן, והמשיכה לשמור מקומות בפרלמנט הירדני עבור תושבי הגדה המערבית. מאז ועד 1987 התרוצצו תוכניות מדיניות שונות למצוא פתרון לגדה המערבית במסגרת ירדנית (פדרציה, קונפדרציה, אוטונומיה). בישראל זה נודע בשם "האופציה הירדנית", שאחד מאבותיה היה שמעון פרס. ב-1988, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, ומחשש שתתפשט לממלכתו, הצהיר המלך חוסין הירדני כי ירדן מוותרת על הגדה המערבית באופן סופי ומעבירה אותה לאש"פ (מה שנקבע כבר כמה שנים לפני כן בוועידת פסגה ערבית).

בהסכמי אוסלו (1993-1995), מדינת ישראל העבירה לרשות הפלסטינית החדשה את השליטה המלאה, אזרחית וצבאית, על כ-80 אחוזים מהאוכלוסייה הפלסטינית שביהודה ושומרון (לא כולל מזרח ירושלים). בזמן מבצע "חומת מגן" צה"ל החזיר לעצמו את חופש הפעולה ברחבי יהודה ושומרון כמרכיב מרכזי בלחימה נגד הטרור הפלסטיני.

באשר לרצועת עזה (בה מצויה כמעט מחצית מהאוכלוסיה הפלסטינית): ב-48' היא נכבשה ע"י המצרים, ב-67' נכבשה על ידנו, והמצרים ויתרו עליה בשמחה. ב-2005 יצאנו ממנה סופית. תם "הכיבוש".

לי אישית אין שום כיסופי גאולה ואיני רואה בשטחי יהודה ושומרון משום אדמה "קדושה" השייכת לנו. חשוב אבל שנכיר את העובדות הכי אלמנטאריות, ולא ניצור את הרושם הנטוע במוחם של רבים במערב כי לפני 67' היתה כאן מדינה פלסטינית משגשגת שנכבשה ע"י היהודים הרשעים. לא רק בקרב אנשי המערב, גם בקרב הנוער שלנו. שקודם כל ומעל לכל יכיר את העובדות ההיסטוריות הפשוטות.

והזוית השנייה – במאמר הבא.

* * *

אלי מייזליש

האקטואליה שנשכחת

אם לא שמתם לב, נושא הטרור שפגע בנו ללא הרף עשרות שנים, עבר לחו"ל. היום בפיצוץ באפגניסטן נהרגו 90 אנשים. גם באירופה הם מתחילים להתרגל להרוגים, אתמול השוק בברלין, שלשום בפריז, במדריד בבלגיה. ככה זה חלף עם הרוח מכאן ועבר לשם.

אז הטלוויזיה שלנו, שהיתה ממהרת באופן פסיכי ואובססיבי להביא למסך דווקא תמונות מהכפר של המחבל והאימא של המחבל מחזיקה תמונה שלו ומייללת, יא איבני-יא איבני אתה הגיבור שלי, תרווה הרבה נחת בגן-עדן עם כל השאהידים אינשאאלה. ואז כתב הטלוויזיה מראה תמונה מטושטשת מהזירה – ולשאול קְלָאץ-קַאשֶעס ערבים מהכפר, למשל: "אתה תומך ב'פעולה"?? [אַמַאַלִיֶיה] אבל הוא לא יעז לאמר פיגוע לערבי. לבלבל אותך ולרמוז שבעצם הפצוע הישראלי הוא שניסה להתאבד על הסכין של הערבי.

היום גם זה פַּסֶה, והטלוויזיה הולכת עכשיו על גוון חדש. נושאים סמי-חברתיים כמו למשל דיור מוגן לחד-הורית, 20 דקות בחדשות כאילו זה קרה אתמול. ולא. זה קרה לפני 4 שנים. ולמה נזכרתם שם ברוממה, יש עכשיו בכלל בעיות עם עמידר? או שבכל יום ויום קמים כמו במעשי קסמים מהאדמה בניינים בני 14 או 24 קומות בכל חור. היכן שהייתה מזבלה עירונית או השלולית העונתית.

ונחזור לטרור. הטרור מכה עכשיו באירופה. אין כמעט מדינה במערב שלא הוכתה בידי אותו מחנה של מחבלים. ואילו בארץ, מזה שלוש או ארבע שנים, עקוּמַת מעשי הטרור הולכת ויורדת.

אם בשנים 2015 ו-2016 היו פיגועים כמעט בכל יום, ואקח את חודש נובמבר 2015 שהיו בו 21 פיגועים שגרמו ל-7 הרוגים יהודים ו-26 פצועים. ולא משנה כי באירועים הללו חוסלו 28 מחבלים. 7 יהודים מתים זה יותר מדי בחודש אחד.

אבל נעבור שנה קדימה. בחודש נובמבר 2016 ירד המספר לארבעה פיגועים בלבד ושני מחבלים חוסלו ואף יהודי לא נהרג.

זו מגמה. הערבים רואים שהטרור שלהם או נבלם או מחוסל. וידוע שאייזנקוט שולח כל לילה כמה גדודים לכפרים בעייתים ומבצעים מעצרים שאינם מגיעים לעיתונות. כל ערבי שנתפס בין שהוא מחבל ובין שהוא רק חשוד, כבר פחות תינוק ערבי שנולד. וכך פוחתת האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בגדה.

המומחה לדמוגרפיה הפרופ' ארנון סוֹפֵר, מקטרג מזה 25 שנה שהנה או-טו-טו יש רוב ערבי ו... ראש הממשלה ב-2050 יהיה ערבי. הוא מתכוון לרוב ערבי מהירדן לים. קרי, אם ח"ו נספח את הגדה, הרי נספח גם 2 מיליון ערבים. ואז מה? פרופסור? מה הקשקוש הזה. בקיצור; הטרור יתרחב או יחוסל? לא אמר.

אז ככה לגבי קשקוש כזה: מי אומר שאי פעם נספח את הגדה עם 2 מיליון ערבים? ומי אומר שאי פעם הם יבחרו לכנסת? ובכלל, מי ששם לב לחדשות באותיות קטנות מגלה שאלפי פלסטינים עוזבים כל חודש את הגדה ללא שוב.

אני חוזר לעקומת הטרור ההולך ודועך. זאת בזכות הכוחות המיוחדים שאייזנקוט הכניס לפעולה. ולכוחות מיוחדים אלה יש כלים חדשים. עין אלקטורנית צופיה 360 מעלות על עושי הצרות.

אז כדי לבלבל לנו את המוח, מביאים בטלוויזיה שוב ושוב את הסיפור שנעכל דיו על אותה חד-הורית מרמלה או נוה-שאנן אין דירה ואין לה כסף לשלם שכר דירה. וזה חדשות.

נ"ב – שלא יחשוש אף קורא שאני טוען כי לא נספח שטחים כלל. ובכן מתישהו, ישראל תספח את: א' בקעת הירדן ומעלה אדומים. ב' גוש עציון-אפרתה-תקוע. ג' גוש אריאל-קדומים-אלון מורה. ד' בית אריה ואלפי מנשה. ה' גוש בית-אל, עפרה ועוד 100 התנחלויות לפחות. ואם הערבים לא יסכימו  שלא יסכימו.

ואם שלום עכשיו לא יסכימו, שלא יסכימו וכך הלאה עם מר"צ וכל השאר בשמאל. זה כמו שאמרו חכמינו זצ"ל: דונם פה דונם שם אדמה נגאלת. 

ראוי להזכיר כאן את יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו"

יריב הוא דמות ידועה בטלוויזיה. פרצופו הדשן המלא גאווה על פעילותו נגד ההתנחלויות מוסיפים לו בכל יום כמה גרם של ויטמינים אפאטיים. לך תדע שהוא האיש שהלשין לאמריקנים ב-2011 על הבנייה בהתנחלויות [יריב היה מגיע בכל יום לשטחים עם מצלמה].

הוא יילחם עד הרגע האחרון נגד "הכיבוש".

אגב, סבא שלו גרשון שץ הוא האיש שהקים את "בית"ר". היה מקורבו של ז'בוטינסקי ואיש אצ"ל.

והרי על זה נאמר: סבים ואבות אכלו בוסר ושיני נכדים תקהנה.

דירה בברלין בלי להקיא?

מזה זמן רב רצה מודעה בעיתונים; "דירה בברלין" או "השקעה בברלין". ואני לא מבין מי הם האנשים היורדים דווקא לברלין, או הקונים בית בברלין או משקיעים שם מזומן בבנק. הרי בא להקיא רק לשמוע את השם גרמניה או ברלין.

אם למשל העניין היה בפריז או ברומא, או אפילו בסיציליה, ניחא. אבל ברלין? דם יהודים אינו זועק שם מהאדמה? מי יגיד לישראלי בסיציליה "כאן היו הנאצים"?

ואפילו שגם בברלין אף אחד לא יגיד "כאן היו הנאצים", המדרכה תזעק. הקיר יזעק [זה שנשארו שלם מההפצצות].

יש הרי עדיין כמה מקומות בארץ יפים יותר מברלין, חוף פולג למשל, או כפר ינאי, או ראש פינה. ויש אומרים גם ירושלים ותל-אביב. ולממהרים לברלין אומר בנימה מוסיקלית ממגרש הכדורגל: תישאר תישאר תישאר וכו' עוד 10 פעמים. ואם תתעקש לחזור מתישהו, תחזור מתי שאליהו הנביא יגיע. במוצ"ש הבא. ואולי הבא הבא. אינשאאלה.

* * *

הראיון שפחדו לפרסם:

"הגיע הזמן להתחשבן עם מוחמד"

מאת אלדד בק, ברלין

28/05/2017

פורסם לראשונה באתר "מידה"

אחרי שנאנס פעמיים, לקה בהתמוטטות עצבים והתפכח מאשליית האסלאם המתון, חאמד עבדל-סמד, בנו של אימאם מצרי, חוזר ליסודות האסלאם וקורא לשינוי מן השורש: "אסור שמוחמד יהיה היום סמל פוליטי או ערכי."

את הראיון הבא לא יכולתי לפרסם בעבר בכלי תקשורת אחר, מחשש לזעמם של המוסלמים. כך עובדת הצנזורה העצמית. הפחד מכתיב מה יפורסם ומה לא. זהו ניצחונו הראשון של הטרור. אחרי הפיגוע הרצחני במנצ'סטר, ולאור הביקור המוצלח של הנשיא טראמפ במזרח התיכון, החלטתי לפרסם סוף סוף את הדברים שנעשו לצערי רלוונטיים שוב.

טראמפ שם על הכוונת את הטרור מתוצרת איראן השיעית, אך אסור למערב לשכוח שעיקר הבעייה העולמית מקורה דווקא בטרור הסוני. על כן, המשימה העיקרית צריכה להיות עקירת שורשיו באמצעות פגיעה בתמיכה החינוכית, הרעיונית, התקשורתית, הכספית והפוליטית שהוא מקבל בקרב מדינות האסלאם הסוני. מדובר במהפכה תודעתית עמוקה בקרב מי שהנשיא טראמפ הציג כשותפיו למאבק בטרור האסלאמי.

אחת הדרכים שבהן המערב יכול לסייע בהובלת שינוי כזה היא לתמוך בקולותיהם של מוסלמים הקוראים לשינוי בתוך האסלאם. אחד הקולות הללו הוא חאמד עבדל-סמד, בנו של אימאם מצרי, שגלה לגרמניה והפך לאחד ממבקרי האסלאם הקולניים ביותר. עבדל-סמד קושר את האלימות המוסלמית סביב הר הבית, כמו בכל רחבי המזרח התיכון, לבעיותיו הנפשיות של מייסד האסלאם הנביא מוחמד, ומציע לקיים דיון פתוח על הנושא כדי להצעיד את עמי האזור קדימה במקום להותירם בעבר.

עבדל-סמד בן ה-47, שנמלט ממצרים לפני 24 שנים, דן בנושאים אלו בספרו "מוחמד – התחשבנות", שיצא לאור לפני כשנתיים והפך מיד לרב מכר היסטרי בגרמניה. זאת אף שבחנויות ספרים רבות העדיפו שלא להציג את הספר על מדפיהם, לא כל שכן בחלונות הראווה, מחשש לתגובות אלימות של מוסלמים.

עבדל-סמד, שכבר הוצאו נגדו מספר פתוות בשל כתביו ועמדותיו, מעז לגעת בקודש הקודשים של האסלאם, הנביא מוחמד, ולפרק את דמותו לגורמים. רק בדרך זו, הוא טוען, ניתן להבין את ההתפתחויות העוברות על המוסלמים ועל העולם כולו. השתקת כל דיון על הנביא מביאה להחרפת הבעיות, מדגיש בן האימאם המצרי. רק שיח פתוח על מוחמד, חייו, מעשיו והשפעתו ישחררו את השדים.

״פרויד כבר התחשבן עם משה, וזה לא הביא למהפכה עולמית נגדו," אומר עבדל-סמד. ״היו התחשבנויות שונות עם ישו, חלקן סאטיריות כמו 'בריאן כוכב עליון' של מונטי פייטון. כל דמות היסטורית עברה כבר ביקורת כלשהי, חוץ ממוחמד. לכן, ההתחשבנות איתו נחוצה. אני נגד גישת 'איסור הנגיעה' במוחמד, כי היא לא מגיעה לו. מוחמד משמש מודל לחיקוי עבור אסלאמיסטים אלימים רבים, שמבצעים היום בדיוק מה שהוא עשה בזמנו: מלחמות כיבוש, עריפת ראשים של שבויי מלחמה, עמדה אגרסיבית כלפי מאמיני דתות אחרות ולא־מאמינים, ודיכוי כלפי נשים."

כאשר חאמד עבדל-סמד החל לחקור וללמד אסלאם באוניברסיטת ארפורט בגרמניה, הוא עדיין היה מוסלמי מאמין, זאת אף שסביבתו המוסלמית בפרברי קהיר שבה גדל גרמה לו סבל רב. הוא נאנס פעמיים, כילד וכנער, ולאחר שהגיע לגרמניה סבל מהתמוטטות עצבים. אך רק המהומות ברחבי העולם סביב "קריקטורות מוחמד" שפורסמו בעיתון דני לפני 12 שנה, הביאו אותו להתחיל להטיל ספק ביסודות האסלאם.

"כבנו של אימאם גדלתי על הסיפורים על מוחמד," הוא מספר. "כשהייתי קטן למדתי כמעט את כולם – את הקוראן ואת החדית'ים. כשהתחלתי ללמד על אסלאם באוניברסיטה התחלתי לעבור על הטקסטים הללו כחוקר, בגישה ניטראלית. 'פרשיית הקריקטורות', שגרמה לעשרות הרוגים, הביאה אותי לקריאה ביקורתית של הקוראן.

"הבעיה אינה בהכרח מה שמוחמד אמר או עשה בשעתו, אלא העובדה שהוא משמש גם היום סמל מוסרי ופוליטי מוחלט לרוב המוסלמים," מבהיר עבדל-סמד. "כמובן שמוסלמים שוחרי שלום מתייחסים לצדדים חיוביים של תורתו. אך קיצונים, סלפיסטים וטרוריסטים משתמשים במילותיו ובמעשיו כדי להצדיק את ראיית עולמם, ואף מנסים לחקות אותו. מטרות ההתחשבנות שלי עם מוחמד הן להציג אותו כבן-אדם, להראות מה היו החולשות והמחלות הנפשיות שעמדו מאחורי התנהלותו, ולעמוד על השפעות התנהגותו ופועלו על זמננו היום – טרור, היחס לנשים, למערב וליהודים. מזמן היה צריך להתחשבן עם הדמות הזו, שמתה לפני 1,400 שנה אך ממשיכה לשלוט עלינו מהקבר וקובעת איך ייראו היחסים בין מוסלמים ולא־מוסלמים. למה מגיעה לו כל כך הרבה עוצמה? מוסלמים פונדמנטליסטים, שמרנים וגם ליברלים רבים מתנגדים לכך שתובע ביקורת כלשהי עליו או שרק יציירו אותו, ואנחנו מקבלים את הגישה הזו. גם שמאלנים־ליברלים גרמנים שואלים: האם צריך להתחשבן עם מוחמד?  אבל ההתחשבנות הזו הכרחית, עד ליום שבו ביקורת כלפי מוחמד תהפוך לדבר מובן מאליו, וסופרים וקריקטוריסטים לא יצטרכו לחשוש לחייהם כי עסקו במוחמד."

כדי להתחשבן עם מוחמד, עבדל-סמד היה צריך תחילה להרכיב מחדש את סיפור חייו של הנביא – מלאכה קשה ביותר, לנוכח הר האגדות המקיף אותו.

"אני מציע בספרי פרשנות לחיי מוחמד, וכל אחד יכול להתייחס אליה כרצונו," הוא אומר. "אני מעודד את חוקרי האסלאם ואת המוסלמים לבדוק טוב יותר את המקורות, ולמצוא את מוחמד שלהם. בדיקת המקורות ההיסטוריים היא קשה. הקוראן הוא הטקסט הישן ביותר של האסלאם המוכר לנו. אחר כך באה הביוגרפיה של מוחמד, שגובשה 130 שנה לאחר מותו, נעלמה, ו-70 שנה לאחר מכן קיבלה גירסה סופית. אני קורא את הטקסטים לפי שלושה קריטריונים: מי כתב אותם, מתי, ולמי הוא כיוון אותם. כך ניתן להפריד בין הטקסטים שהומצאו מסיבות תיאולוגיות ופוליטיות, מאלו שמתארים גרעין היסטורי אמיתי. כל הטקסטים שכוללים אגדות, כמו המסע שלו השמימה וניסים אחרים, הם לדעתי תוספות מאוחרות שנועדו להפוך את מוחמד משקל נגד לישו.

"המוסלמים כבשו אזורים נוצריים רבים, והתעמתו עם דמותו של ישו שעלה לשמיים. לכן היה צריך להעלות גם את מוחמד לשם. סכסוכים ואינטריגות בחצרות הח'ליפים, מלחמות אזרחים ומרידות חייבו גם להמציא טקסטים שאוסרים מרי ומחייבים ציות מוחלט למנהיג ולקהילה המוסלמית, והיה צריך לקשור אותם למוחמד כדי להעניק להם לגיטימציה. לעומת זאת, הטקסטים שמתארים את חייו הפרטיים של מוחמד ואת עולם הערכים שלו, הם בעיניי אותנטיים. אי אפשר להמציא דמות כזו שבמשך 23 שנים פעלה בשתי ערים – מכה ומדינה – שחיו בהן עשרות שבטים, ושניהל מלחמות עם אלפי איש. אי אפשר לזייף את ההיסטוריה של כל כך הרבה שבטים ולחלק את המוסלמים לסונים ושיעים, מבלי שמישהו יבוא ויגיד: 'זה לא קרה, לא היה כלל מוחמד."

על פי עבדל-סמד, מהמקורות עולה דמות של אדם החולה במחלת הנפילה, דחוי על ידי סביבתו, פגוע וזקוק מאוד להכרה. רוב חזיונותיו של מוחמד ולא מעט מפרקי הקוראן נוצרו לדעתו כתוצאה מהשפעת מחלת הנפילה, שממנה סבל הנביא מאז ילדותו. ההשפעות של המחלה היו רגישות יתר, תחושות אופוריה, פרצי זעם, דיכאונות, מחשבות אובדניות ויצר מיני קיצוני. עבדל-סמד מנתח את אופיו של מוחמד כנרקיסיסט, מגלומן, שלטן כפייתי על סביבתו, פרנואיד ומשולל יכולת לקבל ביקורת. האסלאם, מדגיש עבדל-סמד, נוצר מתסביך נחיתות ומדחייה. לכן, לדבריו, הדת הזו היתה תחילה מזמינה ושוחרת שלום, אך כאשר הגיעה לשלטון הפכה ללא-סובלנית והשמדתית.

עבדל-סמד ממקם את תחילת הבעייתיות של האסלאם בתנאי לידתו של מוחמד: אביו מת לפני לידתו, והוא נולד כיתום. כשהיה בן שלושה שבועות העבירה אותו אימו לטיפולה של משפחה מגדלת, שגרה רחוק ממכה. מוחמד גדל בידיעה שאימו חיה אבל לא רוצה בקשר איתו. אשתו הראשונה, ח'אדיג'ה, הייתה מבוגרת ממנו ב-15 שנים, ושימשה כתחליף אם.

"היא דאגה לו, והיא זו שבאופן מעשי המציאה את האסלאם, כי היתה משוכנעת שההזיות שתקפו את מוחמד במערה במידבר הן שליחות אלוהית," מסביר עבדל-סמד. "מוחמד עצמו חשב שהשטן השתלט עליו ורצה להתאבד. אלה הם סימנים למחלת נפש. אבל אשתו האוהבת שיכנעה אותו שהוא נבחר על ידי אלוהים, שדיבר אליו. ח'אדיג'ה מילאה תפקיד מאוד חשוב בחייו, עד מותה. כשהיא הלכה לעולמה, משתנה לשון הקוראן והעמדה שלו כלפי הנשים. אז נפרץ סכר פסיכולוגי, מיני ופוליטי. מוחמד החל לשאת כל שישה חודשים אישה חדשה – בעיקר נשים צעירות ויפות. הוא רצה פיצוי על אובדן אימו ואשתו באמצעות נשים צעירות, שלא ימותו וישאירו אותו שוב לבד. כמו צייד או אספן בובות, או ילד שסובל מחרדת אובדן.

"הוא התקרב לגיל 60, ובשלב מסוים הפסיק לבטוח בנאמנותן של נשותיו הצעירות. שתיים מהן, עאישה ומאריה, הואשמו שבגדו בו, ואז החלו להופיע החוקים, שמגבילים את הנשים: מותר להן לדבר עם גברים רק מאחורי קיר, הן חייבות לשאת בגדים שמכסים את כל גופן ופניהן, אישה שבוגדת בבעלה נסקלת. אלה חוקים שנובעים מקנאה של גבר זקן ופגוע, ונחשבים עד היום לצווים קדושים שאנחנו צריכים לפעול לפיהם. אבל הם בכלל לא קשורים לאלוהים, אלא לגבר חסר ביטחון. רק אם נראה זאת כך, נוכל לשנות את החוקים שעדיין מקבעים את היחסים בין גברים ונשים."

בדרך דומה מסביר עבדל-סמד את יחסו של מוחמד ליהודים. "היו למוחמד שתי בעיות עם היהודים. תחילה הוא רצה להשיג מהם הכרה שהשליחות שלו היא באמת נבואה אלוהית במסורת של משה, אבל הם לא העניקו לו את ההכרה הזו. אחר כך היו לו בעיות כלכליות עם היהודים,שהיו להם בתים ושדות במדינה. הקהילה שלו גדלה ולא היה לה מספיק מרחב מחייה. לכן הוא חיסל את הקהילות היהודיות בזו אחר זו, השתלט על הרכוש שלהן ומכר את הילדים והנשים כעבדים. זה היה עסק רווחי עבורו.

"בעייה נוספת שהיתה לו עם היהודים," ממשיך עבדל-סמד, "היתה האיסור להרוג. 'לא תרצח.' למוחמד היו תוכניות גדולות. הוא רצה להנהיג מלחמות כיבוש, והרג הפך לחלק מהעסק שלו. למוסלמים במכה ובמדינה לא היתה עבודה חוץ מתקיפת שיירות סוחרים ועולים לרגל, בזיזת שלל מלחמה, סחר עבדים וקבלת כופר. היהודים לא רצו ליטול חלק במלחמות שלו. הוא דרש מהם לממן את המלחמות שלו והם סירבו. אני משווה את הגישה שלו כלפי היהודים לזו של היטלר, וזו אחת הביקורות המרכזיות כלפי הספר שלי. גם בעיני היטלר, איסור הרצח, שאומץ גם בנצרות, היווה מכשול בפני מלחמותיו. נקודת ההשוואה נוספת היא ששניהם היו בעלי חזון פגועים עם תסביך נחיתות, נרקיסיסטים, שמי שלא היה בצידם הפך אוטומטית ליריב. שניהם קשרו בין רעיון השמדתם המוחלטת של היהודים, לחזון גאולה לחברה שלהם. בגרמניה אמרו כי לאחר שיושמד אחרון היהודים יתחיל העידן החדש. מוחמד אמר: יום הדין לא יבוא לפני שמוסלמים לא יילחמו ביהודים, ואבנים ועצים יסגירו בידיהם את אחרוני היהודים שמתחבאים מאחוריהם.

"אפשר לטעון שצריך לראות את זה בהקשר של אותם ימים, אבל מוחמד לא ביטא את עוינותו רק כלפי שניים-שלושה שבטים יהודיים שחיו במדינה, אלא הנחיל למוסלמים חזון של מלחמה סופית, ניצחון סופי. רק אחרי שאחרון היהודים יירצח, יבואו הגאולה והצדק. המחשבה הזו היא הגרעין של האנטישמיות הערבית, שקיימת עד היום. מומחים משתיקים אותה לחלוטין, ומאשימים את ישראל בקיומה של אנטישמיות בקרב המוסלמים. זה כלל לא נכון. זו הרוח הנושבת מימי מוחמד. העובדה שסיפור העצים והאבנים המסגירים יהודים מופיע באמנת חמאס, מראה עד כמה הגישה הזו עדיין חיה. אני למדתי את זה בבית ספר במצרים, ושמעתי את זה במסגדים בגרמניה. אי אפשר לומר שלאנטישמיות המוסלמית יש סיבות חברתיות ופוליטיות. איזו סיבה פוליטית יש לפקיסטני בלונדון או למרוקני בפריז לשנוא את כל היהודים? אני יכול להבין פלסטיני שמרגיש פגוע בגלל המצב הפוליטי בירושלים, או לבנוני שאיבד את אביו באחד העימותים עם ישראל. אבל איך המוסלמים האחרים קשורים לעימות? הם מלאים בשנאה, וזה בא ממוחמד."

כלומר, הקרבה בין האסלאם והנאציזם אינה מקרית?

"לא. היטלר והמופתי של ירושלים, חאג' אמין אלחוסייני, הבינו זה את זה היטב על בסיס פנטזיית ההשמדה שהיתה קיימת אצל שניהם, ומשכה אותם זה לזה כמו מגנט. השואה היתה אמנם ייחודית בממדיה, אבל היו לה תקדימים היסטוריים, ואחד מהם הוא מה שמוחמד עשה ליהודי מדינה וערב. העובדה שבקוראן כתוב שהיהודים הם קופים וחזירים היא דה-הומניזציה מוחלטת של היריב, המעניקה הכשר להשמדה טוטלית. ומוחמד עשה זאת בעצמו. הוא ערף את ראשיהם של מאות בני שבט יהודי אחד שנכנע לו, באותו היום. זה לא היה מצב מלחמה. הם היו בידיו, הם גוועו ברעב כי הוא הטיל עליהם מצור, ואז הוא ערף את ראשיהם.

"ועל אדם כזה אסור היום להביע ביקורת, ודורשים שנכבד אותו ואת מאמיניו. אנשים שעורפים היום את ראשי שבוייהם, לוקחים את מוחמד כדוגמה. לכן חשובה ההתחשבנות איתו, וצריך לומר שאסור שהוא יהיה סמל פוליטי או ערכי, בטח שלא בימינו.״

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 31.5.17

* סוף לפרשה – הפתרון הראוי לפרשת אזריה, הוא ויתור של שני הצדדים על הערעור, וכיבוד פסק הדין וגזר הדין שנקבעו בפרשה. מבחינת התביעה – הוכחו בעליל כל טענותיה. נחשפו כל שקרי ההגנה. המסר הערכי של ההרשעה היה חד משמעי. מבחינת ההגנה – בית המשפט התחשב מאוד בנסיבות המיוחדות של האירוע, בעברו של החייל כלוחם מצטיין ובמצבו המשפחתי, ונתן לו את העונש הקל ביותר שניתן. אין כל טעם להמשיך ולחפור בנושא – חפירה ששום דבר טוב לא ייצא ממנה, רק עוד נזק לחברה הישראלית כולה. די!

* מה "שלום עכשיו" מציעה? – מדוע "שלום עכשיו", שבעבר הצליחה לבדה להציף את הכיכר וסביבותיה במאות אלפי מפגינים, אינה מצליחה היום, גם כשהיא חוברת לשלל ארגונים, לגייס אלא אלפים ספורים להפגנותיה?

אז "שלום עכשיו" הציעה תקווה, חלום, אלטרנטיבה. היום היא מציעה לחזור ולנסות את דרכה שאומצה, נוסתה וכשלה, והדבר האחרון שהציבור הישראלי רוצה, הוא לנסות אותה שוב.

* אלה השותפים שלך, מר הרצוג? – ביום רביעי שעבר הגישה "הרשימה המשותפת" הצעת חוק פרובוקטיבית – חוק "יום הנכבה". מהותה של הצעה זו, היא הצגת קיומה של מדינת ישראל כשואה וציון יום הקמתה כיום זיכרון, עם הסממנים של יום הזיכרון לשואה, כולל צפירת דומיה וכד'. את דעתו של נציג "הרשימה המשותפת" על מקומם של יהודים בארץ, הוא ביטא באמרו: "אנחנו לא באנו לכאן במטוסים ובאוניות. אנחנו הילידים."

שלושה ימים לאחר מכן, ניצב יו"ר המחנה הציוני מעל במה אחת, בהפגנה אחת, עם יו"ר הרשימה המשותפת.

מר הרצוג, האם זה המחנה שלך? האם אלה השותפים שלך? האם זו הציונות שלך? האם אתה בצד של שגריר ישראל באו"ם שקרע את הנייר עליו נכתב גינוי הציונות, או בצד של מנסחי הגינוי?

האם זה מקרי שבכותרת ההפגנה נכתב: "שתי מדינות – תקווה אחת," ונעלם הצד האחר של המשוואה" –  "לשני עמים"? הרי מה שמציעה הרשימה המשותפת היא חלוקת ארץ ישראל על גבול הקו הירוק. ממנו ומזרחה – מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים, אחרי שיגורשו מן השטח כל היהודים החיים בו, וממנו מערבה – מדינה דו-לאומית, לא יהודית, שתוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה הקדושה בעיניהם.

אלה שותפיך, יו"ר המחנה הציוני? זה המחנה שלך? זאת הציונות שלך?

* לא אינטלקטואל – רמי לבני פרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67'". אין שום דבר במאמרו, שניתן להסיק ממנו שהוא קרא את הספר, ואני משער שהוא לא קרא אותו. אולי עלעל ברפרוף. אין זה מאמר ביקורת על הספר, אלא מאמר המפציר בקוראיו לא לקרוא את הספר. למה? כי מיכה גודמן אינו איש רוח ואינטלקטואל, אלא דרשן ומטיף. ומה ההבדל בין אינטלקטואל ומטיף? רמי לבני שירבט כמה קשקושים להסברת כוונתו, אך חבל לבזבז את הזמן על קריאתם, ולכן אנסח אותם מחדש. אינטלקטואל הוא מי שכותב את דעותיו של לבני. דרשן ומטיף הוא מי שכותב דעות אחרות.

* ישראליזציה – אני בעד כל מה שיקדם את הישראליזציה של החרדים. מה פירוש ישראליזציה? שירות בצה"ל, הצטרפות למעגל העבודה, לימודי ליבה, השכלה. טוב היה, אילו ניתן היה באמצעות מטה קסמים, בבוקר בהיר אחד, להביא את כל החרדים לשירות צבאי, לעבודה ולהשכלה. אבל זה לא יקרה, אלא בהדרגה, ולכן ראוי לעודד כל מה שמקדם את המגמה.

יציאת חרדים להשכלה גבוהה, היא אינטרס מובהק של מדינת ישראל. היא תרחיב את מעגל התעסוקה של החרדים, היא תיתן להם כלים להשתלב בעולם התעסוקה, היא תחבר אותם לחברה, היא תסיר מחיצות ואני מאמין שהיא תגדיל גם את שיעור הגיוס לצה"ל.

כדי לאפשר זאת, האינטרס הלאומי מצדיק פתיחות של האקדמיה לדרכם האחרת, כלומר לימודים בכיתות נפרדות לגברים ולנשים. אני מבין בהחלט את התחושה הקשה שמעוררת הפרדה זו, כי אני שותף לאותה תחושה. אבל אני מאמין בסובלנות כלפי האחר, גם כלפי מנהגיו שכל כך זרים לי, ובראיה לאומית רחבה אני בעד הליכה לקראתם.

עדיף שיהיו יותר חרדים משכילים, שילמדו בכיתות נפרדות, מאשר פחות חרדים משכילים שילמדו בדרך הראויה, בכיתות מעורבות.

הרי אין כל חשש להליכה אחורה של האקדמיה. סטודנטים חילונים ודתיים לאומיים לא יזלגו לכיתות נפרדות, וברור שהאוניברסיטאות בכללן תמשכנה לפעול ללא הפרדה מגדרית. מדובר במיספר מצומצם של כיתות, והנכונות לאפשר אותן מוצדקת, כי היא למען מטרה נעלה.

* למען השלום – הישג ל-BDS. הצליחו לסכל את הקרנת הסרט "וונדר וומן", בכיכובה של השחקנית הישראלית גל גדות, בלבנון. בכך תרם הארגון שוחר השלום תרומה משמעותית לקידום השלום במזה"ת.

* דמוקרטיה אינה הפקרות – חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מקודש בדמוקרטיה. אבל בת זוגה של החירות היא האחריות. אין חופש שאין לו גבולות. וגם חופש ההפגנה אינו חסר גבולות. הזירה הראויה להפגנות היא "כיכר השוק", כלומר המרחב הציבורי; המרחב שהציבור מקצה לה. ביתו הפרטי של אדם, אינו מרחב ראוי להפגנות.

גם נבחר ציבור הוא אזרח וגם לו יש זכויות. יש לו זכות לפרטיות. יש לו זכות לחיי משפחה. יש לו זכות לבית שאינו אתר להפגנות. יש לו משפחה – ובני משפחתו זכאים לפרטיות ולהגנה. ויש לו שכנים, וגם לשכנים שלו זכות לחיים נורמליים. אם כך נבחר ציבור – קל וחומר עובד ציבור.

האיסור על הפגנות ליד בתיהם הפרטיים של אנשים מוצדק. ביריונים חוליגניים כמו עוכר הדין ברק כהן, מנסים להפעיל לחץ נורא על יריבים פוליטיים, באמצעות אלימות מילולית, שיימינג של נבחר הציבור בעיני ילדיו ושל ילדיו בעיני חבריהם. הם מנסים למרר את חייו, לא לאפשר לו לישון, לא לאפשר לו חיים פרטיים, להוציאו משיווי משקל. וכמו ברק כהן וחבר מרעיו, כך גם תמונת הראי שלהם בימין הרדיקלי, פורעי הגבעות למיניהם, המפגינים ליד בתיהם של קציני צה"ל, בעיקר קצינים דתיים, כדי למרר את חייהם ולמנוע מהם לבצע את חובתם – השלטת חוק וסדר ביו"ש.

זאת לא דמוקרטיה. זאת הפקרות.

* יפסיקו להעריך אותי – מהפכת התשתיות התחבורתיות, היא מהפכה חברתית ממדרגה ראשונה, המקרבת את הפריפריה למרכז עד כדי מחיקת ההבדלים בין מרכז לפריפריה. זה טוב, אבל יש בעייה. הבעייה היא, שבקרוב אנשים יפסיקו להעריך אותי. לא אשמע עוד: "מה, באת במיוחד כל כך מרחוק?! כל הכבוד!" האנשים יתחילו להבין שזה כבר לא כל כך רחוק.

* ביד הלשון: אליעד – בשבועות האחרונים הקדשתי את הפינה ליישובים שנאבקו על השם שבחרו, מול ועדת השמות הממשלתית. כזה הוא גם מושב אליעד שבגולן.

אליעד הוא המושב הראשון שקם בגולן, לאחר ארבעה קיבוצים, בפברואר 1968. השם שניתן לו היה אלעל, בשל סמיכותו לנחל אלעל ולשרידי יישוב ערבי שנשא את השם הזה.

אולם התושבים רצו בכל מאודם להנציח את זכרו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק, שהוצא להורג ב-1965.

לאחר עשורים של מחלוקת והתנגחות (שכללו מתן שם כלאיים - אליעל), ב-1999 התרצתה ועדת השמות ואישרה את השם אליעד.

* * *

רוֹן גֵּרָא / 3 שירים

עַל בְּהוֹנוֹת הַלַּיִל

מָתַי אֶרְאֶה אֶת סִנְווּרֵי

הַלַּיִל

מוּבָסִים עַד דַּק

לְרַגְלַי.

אֵיךְ אֶזְרֹם, בְּלִי גַּל

לְלֹא מְעַרְבֹּלֶת,

בְּלַיְלָה קַר

לְלֹא מַפַּל הַמִּלִּים

בַּאֲרֻבּוֹת הָעֵינַיִם

לְלֹא מִשְׁמַר הַדְּמָעוֹת

הַנִּתָּזוֹת כְּמַיִם עֲכוּרִים

הָעוֹלִים עַל גְּדוֹתֵיהֶם

בְּעֹצֶם יָדָם.

שָׁכַחְתִּי זֶה מִכְּבָר

אֶת נִצַּת הַשָּׁקֵד.

עַל בְּהוֹנוֹת הַלַּיִל

אֲנִי מִתְאַמֵּץ

מִשְׁתָּאֶה לְהַגִּיעַ לְאוֹתָם מְקוֹמוֹת,

בָּהֶם הָיִיתִי וְאֵינִי עוֹד

הֵם דּוֹלְקִים אַחֲרַי

אוֹחֲזִים בְּיָדִי בְּזֹךְ.

מִתְאַמֵּץ לְרוּחַ אֲבִיבִית

אֲשֶׁר זְנָחַתְנִי

רַק הַדְּמָמָה מַרְוִיחָה

אֶצְלִי תָּמִיד.

שְׁעַת הַנֶּפֶשׁ

חַיִּים אוֹבְדִים דֶּרֶךְ מִקְרֶה,

הִנֵּה

הֵם מֻנָּחִים בָּעֲרוּגוֹת

בֵּין הַלֵּב לַמּוֹחַ.

כָּל נְתִיקָה פָּרְעָה פִּרְעוֹנוֹת

אַהֲבָה,

מַלְכוּת אַחַת לֹא נָגְעָה בְּמַלְכוּת

רְעוּתָהּ.

אֶבֶן גְּדוֹלָה,

אֶבֶן קְטַנָּה.

מִסָּבִיב, הָאֵזוֹב מְמַלֵּא כָּל עֶרְגָּה.

בֵּינֵיהֶם,

עֲשָׂבִים שׁוֹטִים שֶׁבְּלִיעָתָם קָשָׁה.

זִכְרוֹנוֹת לֹא נִשְׁלָפִים עוֹד,

מִמַּחְבּוֹאֵי הַשִּׁכְחָה.

עָרִים לַסַּכָּנָה,

עָרִים לָעֲרוּצִים הַחֲלוּדִים בִּנְתִיבֵי

הַזְּמַן.

הָאֵיבָרִים כְּלוּאִים עַל בָּרֵיחַ,

הַחֲלוֹמוֹת   מִתְאַדִּים בַּשְּׁתִיקָה.

מַדְרֵגוֹת נָעוֹת

מַדְרֵגוֹת נָעוֹת,

יֵשׁ מְחַפְּשִׂים מַעֲלִית בִּשְׁעַת מַעֲנִית.

שֶׁעֵת עֶרֶב מְאֻחֶרֶת עֲיֵפוֹת מִשְׁתַּלֶּטֶת.

עוֹלִים וְיוֹרְדִים בְּסֻלַּם הַפְּלָאִים.

מַלְאֲכֵי יַעֲקֹב עָלוּ וְיָרְדוּ

לְלֹא מַדְרֵגוֹת נָעוֹת.

אֲנָשִׁים עוֹמְדִים, לְלֹא מַעֲקֶה

עַל גֶּשֶׁר הַחֲצוֹת.

חוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת מִתְאַדִּים

מְהַסְּסִים טֶרֶם שְׁתִיקָתָם.

* * *

אוריה באר

התאריך שכמעט נשכח

החודש חרשתי בתמיהה בעיתוני הערב והבוקר. ואנא, תקנו אותי אם אני טועה. באף אחד מהם לא צויין באותיות של קידוש לבנה, במאמרים גדולים ובסיפורים גדולים, כנדרש, התאריך ההיסטורי, לדעתי החשוב ביותר במאה הקודמת, יום הניצחון על גרמניה הנאצית, ויום חתימת מסמך הכניעה שלה בפני בנות הברית וברית המועצות.

 ואכן כן. ספק אם היה בהיסטוריה של מאה זו, ואולי גם של כל המאות האחרונות מאורע חשוב יותר.

הובסה ממשלת הרשע, ממשלת הטירוף והטמטום של אדם חולה נפש, שונא יהודים מובהק, שאיים על שלום העולם כולו.

במהלך מלחמה זו נהרגו, לדעת היסטוריונים רבים, כשבעים וארבע מיליון בני אדם. ביניהם שישה מיליון יהודים, כשלושים מיליון רוסים, חצי מיליון צוענים, כמה מיליוני חיילים מבנות הברית, שלושה מיליון פולנים וחמישה מיליון גרמנים.

עוד לא היתה בהיסטוריה מלחמה כזו, ולא היה מטורף כזה כמו אדולף היטלר, שרק בגלל טעויותיו המרובות, הסתיימה המלחמה כפי שהסתיימה.

לא, אין בדעתי לכתוב עוד מאמר מלומד על המלחמה, על טעויות מנהיג בנות הברית, על הפייסנות המטומטמת שהובילה למלחמה ועל התרחשויותיה הרבות. אנא, קראו זאת בספרים הרבים ובאינטרנט. אני עושה זאת כל הזמן.

אז למה כמעט שכחו אותה כל עורכי העיתונים, וכל הכתבים המלומדים?

שאלו אותם. להם הפתרונים.כנראה שסיפורי שרהל'ה וגברת טראמפ,שמילאו עמודים שלמים,  חשובים יותר.

אהוד: ההסבר הוא שבכל הנכתב על יום הניצחון על גרמניה הנאצית, 8 במאי 1945, לא היה אפשר לשרבב מילה בזכות הפלסטינים או קינה על הנכבה וחמישים שנה לכיבוש, ובוודאי שלא היה אפשר להזכיר את מנהיגם הפרו-נאצי חג' אמין אל-חוסייני, ידידו של היטלר.

לכן שתקה העיתונות שלנו.

* * *

משה גרנות

מבט אישי אל ימים שאחרי קום המדינה

על "כאלה היינו – נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון – סיפור אישי" מאת מרדכי נאור

הקיבוץ המאוחד 2017, 352 עמ'

מרדכי נאור, ששמו מתנוסס על כ-200 כותרים (כתיבה, שותף לכתיבה, עריכה) בתולדות ארץ ישראל, העם היהודי והתקשורת הישראלית, מצא לנכון להתרכז בספר שלפנינו בתקופה שאחרי ההרואיות של ימי מלחמת השחרור, ולפני הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים; וכל כך – לא רק מפני שמדובר בסיפור אישי (כפי שמצוין בכותרת), אלא מפני שבתקופה רבת קשיים זאת של ראשית ימיה של המדינה (קליטת מאות אלפי עולים, צנע, התנכלויות המסתננים הפאדאיון) – עדיין נשמר באדיקות האתוס החלוצי, מורשתם של בני העלייה השנייה והשלישית, ומורשתם של "הצברים" שהיוו כוח המגן בשעותיו הקשות של היישוב. מסתבר שהתקופה הזאת, כשהמדינה בחיתוליה, קמהם למרדכי נאור הסופר (ראו "ימי התום –ישראל של שנות החמישים והשישים – לא רק נוסטלגיה", הספרייה הציונית 2014).

מרדכי נאור, שמחקריו חובקים עולמות, בספר שלפנינו הוא כביכול מצהיר שרק על עצמו לספר ידע – הספר מתאר את קורותיו מגיל בית הספר התיכון ברחובות ועד ללידת בתם הראשונה של רעייתו לאה ושלו בתל-אביב, כלומר, מ-1950 ועד 1960-1959. אלא שמתוך המבט, הכביכול אישי – נחשפת התקופה כולה, על אישיה ומתווי דרכה.

כדי להמחיש עד כמה הטענה הזאת נכונה, אביא בפני הקורא רשימה (חלקית!) של האישים המוזכרים בספר: מרדכי למד בתיכון עם דויד עברי, ואיתן ברגלס, מורתו היתה נעמי סמילנסקי, מרדכי היה מדריכו של יוסי שניידר (לימים – שריד), יצחק לבני, רועי רוטברג (סירב להכשיל עצמו במבדקי קצינים, כמו שאר חברי גרעין הנח"ל) ומאיר הרציון חוו יחד עמו את אותה הטירונות, שמואל שי , עזרא סדן ומנשה קדישמן, היו חברים צעירים בקיבוץ מעיין ברוך, שקיבל את הגרעין שמרדכי השתייך אליו; בומבה צור ויונתן כרמון הכינו מופע בקן שמרדכי הדריך בפתח תקווה, ישעיהו ליבוביץ' הִרצה בימי העשרה למדריכי התנועה, מוטה גור היה קצין הדרכה בדרגת סרן בבסיס הטירונים בהיאחזות הנח"ל ליד עזה (לימים – נחל עוז), משה בריל (בר-כוכבא) היה מפקד פלוגת השריון שצורפה להיאחזות הנח"ל הראשונה – נחלאים מול עזה, דני מט לקח טרמפ במכוניתו את מרדכי, אברהם בייגה שוחט חרש את שדות נחל עוז יחד עמו, נחצ'ה הימן ומיכה ברעם התארחו בדירה הקטנה של הזוג מרדכי ולאה ברחוב טרומפלדור.

בהמשך הספר מסופר ששמואל שי (עורך "במעלה"), יצחק לבני (עורך "במחנה נח"ל"), שלמה טנאי  (עורך השבועון "רימון") ודויד אבידן (עורך הכיתוב ב"רימון"), נפגשים בדרכו של מרדכי – רובם מסייעים לו ומקדמים אותו. בעבודתו כיחצ"ן של תיאטרון הוא עובד בצמוד לאברהם שלונסקי, ליוש הלוי, לגדעון ונעמי שמר. הוא מראיין את ס' יזהר, רחל סבוראי, נתן שחם, יעקב פיכמן, חיים גבתי, שמריהו גוטמן. באירועים השונים של הנח"ל מופיעים הרמטכ"ל יגאל ידין (כנס נח"ל ביער חולדה – 1952), אברהם הרצפלד (בטקס ההתאזרחות של נחל עוז), הרמטכ"ל משה דיין (בהלוויית רועי רוטברג; חברי נחל עוז לא סלחו למשה דיין על נאומו על קברו הפתוח של רועי, מהנאום ניתן היה להבין שחברי הקיבוץ הפגינו שאננות), ראש הממשלה משה שרת, לאחר ההפגזה שהונחתה על נחל עוז; מרדכי מתכתב עם בן-גוריון ומזמין אותו לקחת חלק ב"משפט" על עבודה שכירה בקיבוצים – כאמור, רשימה חלקית.

כשקראתי את הספר, אמרתי לעצמי: הרי הוא כותב את קורות חיי – למרות שאני צעיר ממרדכי נאור בחמש שנים, אני עברתי ממש את אותן החוויות: הצנע, הסיגוף והפשטות כאידיאל, תנועת הנוער, טירונות של אותם ימים (אפילו באותם מקומות!), כאשר הטרטור היה חובה לחישול החייל, והפיכתו למיספר אישי ("חגור פילים", נשיאת המיטה וכל הציוד למהיסדרים נוספים, משמעת מים המטומטמת, "הפילים" בקנה, העונשים הדרקוניים), האתוס ההתיישבותי והעבודה החקלאית המפרכת, ההתמודדות עם מסתננים שגנבו יבול, בהמות, ורצחו נשים וילדים. אבל באמת אני זוכר הכול בצורה די כללית, ואין כלל להשוות לזיכרון הפנומנאלי של מרדכי נאור: הוא זוכר לא רק את שמות מוריו, אלא גם מה הם אמרו, מה הם לבשו, מה נאם ד"ר פוזנר, מנהל בית הספר בכניסתם לכיתה י"ב, מה לבשו המורות לאנגלית, מה היה הגובה (בסנטימטרים!) שלהן, מה היה שכר הלימוד, איך נהגו במי שאיחר בתשלום שכר לימוד, מי למדו בכיתתו, ומה עלה בגורלו בהמשך חייהם (מי פרופסור, מי מנכ"ל, מי שר וכד').

הוא מזכיר פרטים על מבחני הנהיגה שעבר –  מה היו השאלות בתיאוריה, מה היה שם מורה הנהיגה, ומקום מגוריו, מה היו הרחובות בהם נסע עם הטסטר! אני חושד במרדכי נאור שכבר בילדותו החליט שהוא יהיה סופר וחוקר (זוכרים שעמוס עוז החליט בגיל 7 שהוא סופר?) ולכן החליט לכתוב יומן. הוא מודה על כך שעשה זאת בשנים 1954-1953, בהיותו מדריך הקן של התנועה המאוחדת בפתח-תקווה (כלומר בגיל 19; עמ' 176), אבל אני מרשה לעצמי לא להאמין לו – לא ייתכן שהפרוטרוט שהוא נוקט יסתמך רק על זיכרון.

המחבר מתאר בפרוטרוט את טיולי בית הספר וטיולי התנועה, שהיו מתחילים בהסעה במשאית, ונמשכים בצעידות ברגל לאורך עשרות קילומטרים, את מצוקת המעברות בשלג של שנת 1950 ובסופות הגשמים שהיו בשנים הבאות, והעזרה שתנועות הנוער הגישו להם, כולל העברת הילדים לכיתות מחוממות בבתי ספר; טיולים חסרי אחריות בטרמפים, ובלית ברירה באוטובוסים (עד אילת של אותם ימים, שטרם נסלל לשם כביש; בגליל עם לאה, בעזה ובסיני לאחר מבצע קדש וכו').

באותה תקופה, שגם לי היא זכורה היטב, אנשים התגאו בצניעות הלבוש (חאקי, חולצה כחולה, סנדלים), בנכונות לעבוד בכל עבודה "שחורה" (מרדכי עסק בחלוקת עיתונים וחלב, גם אני!), היו מאושרים אם התאפשר להם לגור, אפילו בתנאים ספרטניים (הדירה הראשונה שהזוג נאור שכר בתל-אביב היתה מיניאטורית, השקיפה על בית הקברות, הנוחיות היתה משותפת, ואליה הובילו 75 מדרגות). המחבר מתאר בפרוטרוט איזו ויה דולורוסה עברו הם וההורים כדי להשיג את הסכום הדרוש לשכירת הדירה. ודירה מסכנה זאת שימשה בית מלון עבור חברים שניקרו בתל-אביב, ולא היה להם איפה לשים את הראש. אודיסיאה שלימה עבר הזוג נאור כדי לרכוש מכונת כתיבה זעירה, כאשר החלו לזרום למרדכי הזמנות לכתבות עיתונאיות.

חטיבה חשובה בספר נסבה סביב התפתחותו של מרדכי כעיתונאי וכסופר. מסתבר שכבר בבית הספר התיכון הוא הפיק עיתון מחתרת בשם "גלי זין" (כיתה י"א נקראה כיתה שביעית...), אחר כך הוא ערך את עלון ההכשרה של גרעין הנח"ל במעיין ברוך, פירסם פיליטון ב"שדמות", ערך את העלון "דפים" של נחל עוז, יחד עם לאה חברתו, ואחר כך – רעייתו, הוא מחבר אופרטות לחתונות המשותפות שבקיבוץ נחל עוז, מפרסם כתבה ב"במעלה" (בעריכת שמואל שי) על התנגדות הקיבוצים לנסיגה מעזה, שעד מלחמת קדש היו מפגיזים משם את יישובי עוטף עזה; אחר כך כתבה על בעיית "השבתות" בקיבוצים ("סטחנובים" בלית ברירה הפסידו יום חופש בשבוע משום מחסור בידיים עובדות); סקירה של כנס סודי של "שורת המתנדבים", כתבה על ייבוש החולה, כתבה על הישגי תיאטרון "אהל" (על סף גסיסתו), על "האופרה בעפולה" וכו'.

מרדכי נאור עורך אפילו סטטיסטיקה כמה כתבות הפיק מדי שנה (ראו עמ' 312, 317), וזה נראה לי באמת מוגזם. כן נראה לי מוגזם הציטוט המפורט של חלק מהכתבות שפרסם על במות שונות (ראו דוגמאות: עמ' 128, 129, 254) אפשר היה להסתפק בתמצית.

הספר מתאר כיצד לאט לאט, בסיועם של שמואל שי ויצחק לבני, הצליח מרדכי נאור להצטרף ככתב וכעורך ב"במעלה", "במחנה גדנ"ע", "במחנה", "דבר לילדים", "שורות", "דבר".

בספר מתוארים יחסים חמים עם ההורים משני הצדדים – של מרדכי ושל לאה – כולל עזרה ממשית בשכירת הדירה הפיצפונת, ואחר כך בקניית הדירה ליד הירקון שבאותם ימים העלה צחנה. פעם אחת הביע אביו של מרדכי כעס על בנו – כאשר הוא נכנס לחדר משפחה עם לאה בטרם נישאו כדת, וכך לא ייעשה... הבן המסור תיקן את "המעוות", ונשא את לאה לאישה מיד כאשר הקיבוץ נחל עוז אפשר להם (חובה היתה למצוא עוד זוג שמוכן להתחתן כדי לצמצם בהוצאות...)

אנרי ברגסון קבע שאין אנשים צנועים, יש אנשים שיודעים להסתיר את רצון ההתבלטות שלהם. איפה ניתן למקם את מרדכי נאור בנדון? ובכן, מדי פעם הוא טופח לעצמו על השכם: מזכיר את ד"ר פוזנר, מנהל הגימנסיה ברחובות ששיבח אותו על ציוניו, והציע לו לעבור לכיתה "הטובה", לאה מחמיאה לו על כתיבתו, שמואל שי וגדעון שמר משבחים את כתבתו על ההצגה "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו בכיכובו של גדעון שמר; הוא מזכיר את הפרס שקיבל מהחידונאי שמואל רוזן ואת פרס הניחומים ע"ש עמוס לב (ראו עמ' 254, 271, 290, 343); אבל המחבר מזכיר גם את כל כישלונותיו: עבד במשך חצי שנה, יחד עם גיזלה, רעייתו של א' א' אנסקי, על תרגום "העצים מתים זקופים" של אלחנדרו קאזונה, ואז הסתבר ש"הבימה" קיבלה את הזכויות על המחזה, והוטל על עזה צבי לתרגם – כל עבודתם הלכה לטמיון.

שמואל שי  מציע למרדכי נאור להוציא עיתון ספורט שיראה אור במוצאי שבת, אך גם ניסיון זה נכשל. ובכן, איך היה ברגסון ממקם את מרדכי נאור?

המסלול שעבר המחבר, והמתואר בספר זה, היה מסלול "חובה" על כל בחור וטוב בתחילת ימיה של המדינה: תנועת נוער, היאחזות נח"ל, קיבוץ, או התיישבות חקלאית במושב עובדים. הספר מתאר גם את שבירתו של האתוס הזה: הזוג נאור נוטש את נחל עוז, ויוצא לעיר, שם נפתחים בפני הזוג הזה אופקים רחבים מאוד – על מרדכי נאור רמזתי לעיל (בספר מוזכרים לימודיו לקראת תואר ב"א בסוציולוגיה ובמדעי המדינה בלבד, והרי מרדכי נאור הוא בעל תואר דוקטור, ו"אבא" לכ-200 כותרים!), ואילו לאה נאור, המוזכרת בספר בהמון אהבה והערכה, תהיה בהמשך חייה מחברת מלבבת של סיפורים, תסריטים, תכניות ילדים בטלוויזיה, מחזות זמר, פזמונים ללהקות צבאיות, ספרי ילדים, ביוגרפיות, תרגומים (קיפלינג, דוקוטר סוס, שיריה של אמילי דיקינסון ועוד).

 האם כל השפע הזה היה מתאפשר גם במסגרת הקיבוץ, תוך כדי עבודה מפרכת ושמירה בלילות – קשה להכריע. עובדה שסופרים רבים נטשו את הקיבוץ (למשל, משה שמיר, נתן יונתן), ורק מעטים המשיכו ליצור שם למרות הקשיים (מקרהו של נתן שחם).

* * *

יהודה דרורי

וגם הרצוג נאם שם...

לפי דו"ח משרד החוץ האמריקאי, ב-4 השנים האחרונות הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן הוציאה מיליארד דולר כתשלומים לרוצחים הטרוריסטים בבתי הסוהר בישראל ולמשפחותיהם ולמשפחות אלו שנהרגו בפעילויות הסכין והדריסה.

אז לכבודם, כ-10,000 אנשי השמאל הישראלי עשו הפגנה במוצ"ש האאחרון בתל-אביב עם ברכה משודרת של מכחיש שואה ותומך הטרור... אבו מאזן.... וגם הרצוג נאם שם...

* * *

משה כהן

טירון פוליטי

האנשים "הנאורים" בקרבנו להוטים לנהל "תהליך  מדיני" עם אבו מאזן ומוכיחים  את ממשלת ישראל על שאינה עושה כן. 

הנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל אף הצהיר "אבו מאזן הוא הפרטנר לשלום הטוב ביותר שהיה לנו מעולם." 

האנשים "הנאורים" הם אנשים פרגמטיים ומנוסים השואפים להגשים את מטרותיהם המדיניות. הם סבורים שאין לתת לשיקולים מוסריים להפריע לפוליטיקה. למי איכפת דברי אמת או שקר.  

והנה בא נשיא ארה"ב חדש המערבב מוסר בפוליטיקה, טירון פוליטי.

לפי הדיווחים בתקשורת, זעם דונאלד טראמפ על אבו מאזן על שרימה אותו באומרו שהוא רוצה שלום בעוד הוא מסית נגד ישראל ומממן רוצחים. 

איש תמים הטראמפ הזה,  אינו מקבל את דעתם של שמעון פרס והאנשים "הנאורים".

איכפת לו פתאום דברי אמת ושקר. 

זהירות גזענות

האנשים "הנאורים" מתריעים השכם והערב נגד גזענות. והנה רואים אנו שהאנשים "הנאורים" מגנים את מינויו של עו"ד איוב קרא לשר התקשורת, וכל כך למה, כי הוא נאמן לראש הממשלה.

איך אפשר ליישב "נאורות" עם גזענות?

תמוה, ממתי נאמנות היא תכונה שלילית?

אולי מפריעות להם עמדתו הציונית ונאמנותו למדינת ישראל?

מתגנב ספק לליבי שההתנגדות למינויו של איוב קרא נובעת ממניעים גזעניים, היות שעו"ד איוב קרא איננו יהודי ובנוסף ציוני.

ואיך אפשר ליישב "נאורות" עם גזענות?

משה כהן

ירושלים

 * * *

דמות מופת – הרב נתן מיליקובסקי ז"ל

סבו של נתניהו

הגיע לידי ספר על קהילת לודז', שהודפס בשנת 1948, ואשר נועד לספר על קהילה זאת שהושמדה בשואה. אני אישית, חייתי בעיר זאת עד גיל 7, ויש לי משם הרבה זיכרונות קשים, מהאנטישמיות בתקופה שלאחר השואה.

בספרון זה מצאתי בעמוד 200, בפרק על "רבנים", סיפור על הרב נתן מליקובסקי ז"ל, כדלקמן

בתחילת המאה הזאת בנו להם הציונים בלודז' בית כנסת לעצמם, "אוהל יעקוב", והיה להם מטיף קבוע, הרב נתן מיליקובסקי, שאחר כך היה שליח של קרן היסוד בכמה ארצות, ונפטר בארץ ישראל. הרב מיליקובסקי היה אחת התופעות הבולטות בלודז'. איש יפה, בעל זקן ארוך ותלתלי שערות ארוכות על כתפיו, היה מדבר רק עברית עם מי שנפגש איתו, וילדיו שנולדו וגדלו בעיר זו לא ידעו בילדותם לשון אחרת. הוא היה מגיד דרשן השתמש בכישרונו זה להלהיב את המון העם לציונות ולחינוך עברי.

אביו, צבי, מצאצאי הגאון מהלנא, התפרנס מחכירת אחוזה חקלאית סמוכה לכפר. בגיל עשר נשלח נתן מיליקובסקי לישיבת וולוז'ין, שם שהה כשמונה שנים והוסמך  לרבנות. כבר בהיותו בישיבה החל לשאת נאומים והרצאות. בהיותו בן עשרים יצא למסע תעמולה למען הרעיון הציוני.  בשנים הבאות המשיך לעסוק בתעמולה ציונית ונודע בנאומיו כנגד תנועת  "הבונד" ותנועות יהודיות סוציאליסטיות אנטי-ציוניות אחרות. בקונגרס הציוני השישי היה בין המתנגדים לתוכנית אוגנדה, אף על פי שהשתייך למחנהו של תיאודור הרצל.

על פי בנו, בן ציון נתניהו, משפחת מיליקובסקי היתה אחת המשפחות הבודדות בעולם שדיברו עברית באותה עת.

ב-1920 עלה לארץ-ישראל והתמנה למנהל בית ספר "וילקומיץ" בראש פינה. בתקופה זו פירסם מאמרים בעיתונות העברית למען יישוב הגליל. ב-1923 היה ממקבלי פניו של הרב קוק בעת מסעו במושבות הגליל.

על מקצת ממאמריו, חתם בשם נתניהו, כשמו הפרטי, שם שאותו אימצו בניו, הפרופסור להיסטוריה בן ציון נתניהו ז"ל והפרופסור למתמטיקה אלישע נתניהו ז"ל.

ב-1924 עבר עם משפחתו לירושלים, ובאותה שנה יצא לאנגליה במטרה לגייס תרומות עבור הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. בעקבות ההצלחה שנחל במסעות אלו, נשלח לארצות הברית בשליחות הקרן הקיימת לישראל. נאומיו הרבים עשו רושם רב על יהודי ארצות הברית. בשנת 1926 דיווח העיתון "דאס אידישע פאלק", עיתונם של ציוני אמריקה, כי הרב מיליקובסקי הרצה במשך תשעה חדשים, שבע מאות הרצאות.

פעם בשנה היה נוהג להגיע לביקור בארץ ישראל. ב-1928 אסף חלק מנאומיו והוציאם בספר "עם ומדינה".

ב-1929, ערב מאורעות תרפ"ט, חזר לארץ-ישראל, רכש קרקע בהרצליה בכוונה להקים משק חקלאי והיה פעיל בהתאחדות האיכרים. בנאום שנשא בחגיגות העשור להרצליה אמר: "אני רואה את הרצליה בדרומה ותל אביב בצפונה נפגשות." נבואה שאכן התגשמה.

הרב מיליקובסקי התפרסם כאחד הנואמים הציוניים הטובים ביותר ביידיש ובעברית. לדרשותיו נהרו אנשים רבים. הביקוש העצום לנאומיו של הרב מיליקובסקי – היו פשוט קטטות סביב לו. לא היה אולם גדול למדי בוורשה, בלודז' או בלובלין, בשדלץ ובערים פולניות אחרות, שהיה יכול להכיל את כל הקהל שבא לשמוע את הנואם המפורסם. היו שוברים אפוא את הדלתות, נכנסים דרך החלונות, עומדים במסירות-נפש ממש נגד השומרים, ובלבד שיזכו לשמוע מילה מפיו. את כושר הנאום הוא הוריש כנראה לנכדו בנימין נתניהו.

הרב מיליקובסקי נפטר בירושלים בא' באדר א' תרצ"ה (1935) ונקבר ב"חלקת הפרושים" בבית הקברות בהר הזיתים. הרב קוק כינה אותו בהספדו: "נואם בחסד עליון" בעל "קסם בפיו   ובשפתיו" ואמר כי "מועטים מאוד הם בני אדם מסוגו, שיהיו עממיים כל-כך, נועדים לרבים כל-כך, ונישאים על לשון רבים לתהילה ולהערצה במדה כזו."

לנתן מיליקובסקי ולאשתו שרה, נולדו שמונה ילדים, שישה מילדיו לא הלכו בדרכו והיגרו לארה"ב. בארץ-ישראל נשארו רק שניים, הפרופסורים בנציון נתניהו ואלישע נתניהו (בעלה של השופטת שושנה נתניהו ואביו של פרופ נתן נתניהו.

נכדו הוא ראש ממשלת ישראל הנוכחי, בנימין נתניהו. נכדיו של הרב מיליקובסקי בישראל הם: פרופ' למדעי המחשב נתן נתניהו. סא"ל יוני נתניהו הי"ד, מפקד סיירת מטכ"ל. ד"ר עידו נתניהו, רופא. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

בכבוד רב,

רו"ח חיים יואבי רבינוביץ

יו"ר מטה יהודי לאומי

אהוד: מצד אימי דבורה-דורה, גם המשפחה שלנו, הוריה סבא ליפסקי וסבתא ממשפחת ליכטנשטיין, היו משפחות ציוניות מלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. דניאל ליכטנשטיין ומשפחתו עלו לפתח-תקווה לפני המלחמה. אחותו, היא סבתי שרה-גאולה, ובעלה חנוך-יששכר ליפסקי – הגיעו עם כל בניהם ובנותיהם לפתח-תקווה אחרי המלחמה, בשנת 1921, ואולם עוד לפני המלחמה רכשו במושבה חלקה שעליה ניטע למענם פרדס.

* * *

מנחם רהט

זֹאת הָאָרֶץ

ארץ ישראל וירושלים בעיניהם של שני אמריקנים מפורסמים, שביקרו בארץ ישראל

בהפרש של 150 שנה בדיוק

מאה חמישים שנה בלבד – הרף עין במונחי הנצח – חוצצים בין ביקוריהם המתוקשרים של שני אישים אמריקנים מפורסמים בארץ ישראל, ושניהם בחודש אייר-מאי. במאי 1857 הגיע ארצה הסופר והעיתונאי האמריקני הנודע מרק טווין, שתיעד בספרו בעל השם הציני 'מסע תענוגות בארץ ישראל', את מצבה העגום של "הארץ המקוללת, השוממה, נטולת בני אדם."

באותו חודש מאי, אבל באיחור 'קל' של 150 שנה, ביקר בירושלים עוד אמריקני מפורסם, הנשיא ה-45 טראמפ, שלא חדל להלל את יופיה ומחמדיה, ואת הערצתו כלפי יהודיה. רק 150 שנה – וההבדל תהומי, עמוק מיני ים, בלתי נתפס.

מרק טוויין, נוצרי, שהגיע ארצה במסע צליינות, סיכם את חולָייהָ של הארץ השוממה, בתיאורים מצמיתים, בספרו הפופולארי. תיאוריו  על מציאות ציה וצלמוות, מרסקים לחלוטין את טענת השווא של הערבים הפלשתינים, כאילו אבותיהם ישבו בארץ הזו מדורי דורות. תיאוריו הפלסטיים מתעדים ארץ שוממה, דהויה, דוויה; נטולת צל ובני אדם. ממש הפוך מכל הפנטזיות הכוזבות של טיבי וחבר מרעיו. אבל כבר התרגלנו לתרבות השקר הזו, לנכבא חרטא.

כך בדיוק נראתה הארץ לעיני טוויין: "מכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים, המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה, שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב."

בפרק אחר הוא חוזר לתיאוריו הדיכאוניים: "לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש... בכל מרחב השממה סביבנו, לא היה אפילו קמצוץ צל, וניצלינו קשות בשמש היוקדת. כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה (ישעיבו ל"ב) – אין ביטוי יפה מזה בכל התנ"ך... לבטא ארץ צחיחה, חשופה, קירחת זו... המדבריות הללו ריקים מאדם, תילים דהויים אלה של שממה..."

תיאוריו את ירושלים עגומים לא פחות: "מצורעים, נכים, סומים ומטורפים, מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' ניצחי... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."

וכך זה נמשך ונמשך, לאורך כל תיאור המסע הקדורני: רק עגמימות מכמירה, נטולת חיוך, שמעליה שמש קופחת ללא טיפת צל, ומסביב יובש ושממה, כיעור, עוני מחליא, גהינום עלי אדמות, ארץ ציה וצלמוות.

מאה וחמישים שנה מאוחר יותר, במאי 2017, מגיע ארצה אמריקאי נוסף, האזרח מס' 1, ופיו אינו חדל מלהתפעל מול יופיה של הארץ ויהודיה. כך אמר במוזיאון ישראל: "אני נפעם מההישגים שלכם. מתוך הקשיים הצלחתם ליצור כאן את אחת המדינות השופעות בעולם, ארץ עשירה לא רק בהיסטוריה, בתרבות ובהזדמנויות, אלא במיוחד ברוח... בניתם פה, כאן במקום הזה, עתיד שאנשים אחרים אפילו לא העזו לנסות להקים. בישראל יהודים חופשיים לחרוש את האדמה וללמד את הילדים שלהם להתפלל לאלוקים בארץ אבותיהם הקדומה."

ולגבי ירושלים: "העיר הזאת, שאין דומה לה בעולם, מייצגת את הכמיהה של הלב האנושי לדעת ולעבוד את אלוקים. ירושלים משמשת תזכורת לכך שאפשר לחיות בשיגשוג, נגד כל הסיכויים. כשמסתכלים על העיר המקסימה הזו... אנחנו רואים שההבטחה של אלוקים למרפא, היטיבה עם הרבה מאוד אנשים... יברך האל את הארץ המובטחת, יברך האל את מדינת ישראל..."

האם הנשיא טראמפ קרא את טוויין, הבין שהכל התהפך מאז, ונתן לכך ביטוי בנאומו המסכם?

אין שום ספק: במרוצת 150 שנה שחלפו בין שני הביקורים, באמת התהפך הכול מן הקצה אל הקצה. כשטוויין ביקר בארץ הקודש המנוּונת, חיו בה (על פי מיפקד 1860) רק 10,639 יהודים (כולל יהודי צידון שנמנו אז עם יהודי א"י). היום נושאת הארץ את מספר היהודים הגדול ביותר שחיו בה מאז ומעולם – 6.5 מיליון (ועוד 2.1 לא יהודים, כולל עולים מרוסיה חסרי דת).

אפילו לא 150 שנה חלפו מאז החלה הארץ לתת פירותיה בעין יפה, כהגדרת רש"י את סימני הגאולה. אולי 135 שנה (אם נתחיל למנות את תחילת המהפכה עם בוא העלייה הראשונה בתרמ"ב), ואולי פחות, רק 113 שנה, אם נמנה מאז תחילת המעשה הציוני, בתחילת העלייה השנייה.

[אהוד: לא דייקת. יש למנות כ-140 שנה מאז ייסוד פתח-תקווה, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, 1878].

בכל אותן שנים מעטות שברה ישראל שיאים בינלאומיים מכל בחינה: זו הארץ היחידה שבה היערות מתרחבים, המידבר מוּדְבָּר, והתנובה החקלאית שוברת שיאים: הדקל הישראלי מייצר 182 ק"ג, לעומת 17 ק"ג בעולם; דונם כותנה נותן 245 ק"ג, פי 3.5 בממוצע העולמי; והפרה מניבה ממוצע של 11.4 אלף ליטר לשנה, פי שניים מהפרה האירופית.

ולא נגענו בכלכלה המשגשגת, בשיעורי הצמיחה המדהימים (4-5%), בהישגי תעשיית החלל והייטק, ועוד, שבעטיים העפילה ישראל למקום 7 בעולם, במדד האושר העולמי (כולל רוב מכלל ערביי ישראל), מקרב 124 משתתפות הסקר.

רק 150 שנה – והמהפך עצום ונורא הוד, בלתי נתפס:

"כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה." 

* * *

אהוד בן עזר

"המושבה שלי"

מתוך הפרק עשירי

הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר

הוא ואדי אל-חווארת

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתימהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות.

* * *

אלישע פורת [ז"ל]

מסיפורי לבנון

[לפני 33 שנים]

רוצחי ציפורים

ביום שישי בבוקר, בשעה דלת-תנועה על הכביש, התפוצץ מטען-צד אצל הכביש שמתחתינו. ירדנו במהירות אל המקום, לבצע "סריקה ראשונית". המטען שפוצץ כוון אל מכוניתו הצהובה של קבלן נמהר לעבודות עפר. הוא נחפז "לצאת" ונסע לבדו, במכונית יחידה, בניגוד גמור להוראות. בדרך נס הוא לא נפגע. המטען התפוצץ שבריר שנייה לפני הזמן. המפעיל התרגש, או שהיה קלקול במנגנון ההפעלה החשמלי. אבני-החצץ שהועפו, רסיסים וחלקי-מתכת שהתפזרו מסביב, ניפצו את השמשה הקדמית של המכונית. הוא לא נפגע, אבל נבהל כהוגן. ומשום הבהלה שכח לדווח על הפיצוץ. רק אחרי כמה דקות טובות, כשהגיע לשער "פַטמָה", קפץ אל הטלפון, ואמר מה שאמר, בהתרגשות, מתוך בלבול, בקוצר-רוח גמור.

לפי השיחות שהתנהלו בין הקצינים הבכירים במפקדה, הרוכנים מעליי, ליד שולחן המבצעים, אני מבין שאין מרחמים כאן יותר מדי על קבלנים נמהרים. פורעי-חוק הם נחשבים כאן, מפירי-תקנות, העושים בכבישי דרום לבנון כעולה על רוחם. יש להקשות על תנועתם החופשית, זועמים הקצינים. ואני שומע כל מיני הצעות, המתעופפות על גלי-האתר, כיצד יש להכביד את יד הצבא על ה"פריֶירים" האזרחיים הללו. הו, קבלני-התעלה, פאֵר קבלני "קו בַּרלֵב", להיכן נשאה אתכם הרוח? הו, המתעשרים חסרי המצפון, שהונו את הצבא ואת המדינה גם יחד, היכן אתם היום, שלוש-עשרה שנים אחרי שעשיתם את הונכם ואת תהילתכם? האם גם כאן, בלבנון, יוולדו "מתעשרים חדשים" שכמותכם? להיכן תישא גם אתכם הרוח?

בצהריים ירדנו להניח מחסומים על הכביש. לעצור מכוניות חשודות, לבדוק מסמכים, ולהציץ בארגזי המטען המיסתוריים. עמדתי ליד המחסום, וראיתי איך נשלפים מתוך מכונית חשודה הקנים הארוכים של רובי-הציד. הקנים מוּסטים מיד הצדה בבלי חפץ. רובה-הציד אינו נחשב כאן נשק. כל התושבים הנוצרים חמושים ברובי-ציד, כמו בנעליים. שקית בד צבעונית ובה תרמילי הפלסטיק המבריק, מגפיים גבוהים, סרבל-ציד מיוחד, כובע גנדרני. כל הציוד המושך הזה מיובא מיפן או מהמזרח הרחוק. הכל נראה כל כך מלאכותי, כל כך לא שייך. היכן כאן כרי-הדשא הירקרקים? היכן כאן להקות הפַּסיוֹנים? תרועות חצוצרות הציידים? והיכן עדת הכלבים המשתלחת?

מאחורי המושב האחורי שבמכונית החשודה הבחנתי במחרוזת של ציפורים הרוגות. לא התאפקתי, חובב ציפורים תמים שכמותי, איש מילואים נאיבי, וניגשתי אל המחפשים. שלחתי יד והפכתי בעופות המושחלים על המחרוזת. חַרטוּמַן יפהפה, כמה שַׂלווים, קיוויוֹת שציצת ראשן נבלה, דוּחַלים שחורי-ראש קטנים כאגרופים. אלה נחשבים כאן עופות-ציד?

הקצין הממונה עליי נזף בי: אסור לי להתערב במהלך החיפוש! יש כאן כללים ברורים. זהו עניין למקומיים בלבד. ואני צריך להבין שיש מי שעוצר, ויש מי שבודק. יש מי שמאבטח ויש מי שמחפש. ויש גם, כמו תמיד, מי שעומד מן הצד וצופה במחזה. אני מנסה להסביר לו שהציפורים המתות הן שמשכו אותי. כל כך משונה להשכים כאן בבקרים. אין שום רינת ציפורים נשמעת! אין מעוף משתקשק מעל לגגות!  אין כתמים לבנים החומקים בשדות! אין מהומה לפנות-ערב, בתוככי הצמרות! ארץ שרצחה את ציפוריה והתרוקנה מציוצן.

הרי הדברים ברורים לגמרי: אם מפקידים רובי-ציד בידי ילדים וקטינים, והם יורים בכל מה שזז, הארץ הופכת לשממה. והאכזריות מועתקת מן הזוחל והמעופף אל השכן, בן הדת השנואה. אל המוסלמי במסגדיו, אל הדרוזי בַּחִילוּוָה שלו, אל הנוצרי היוצא מן הכנסייה.

הקצין הממונה עליי מנסה לרכך את נזיפתו. "כאן ארץ אחרת," הוא אומר, "כאן חוקים אחרים. כאן אפילו לא יהודה ושומרון." ואם ערכת חיפושים דומים ברצועת-עזה הידועה לשמצה, דע לך שכאן אפילו לא רצועת-עזה. בין הציפורים המושחלות יכול מישהו להטמין מטען ממולכד. "כבר ראיתי חובבי ציפורים כמוך, אנשי מילואים נאיביים, שחיבתם לציפורים כמעט גמרה אותם."

אני נשמע לדבריו, ומתרחק מהמכונית החשודה. בעיניי כבר הוכחה אשמת נוסעיה לחלוטין. מאחוריה נעצרת עוד מכונית חשודה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. אני אינני מעז להתקרב. כאן דרום לבנון, אין מקום לאנשי מילואים נאיביים. אין מקום לחובבי ציפורים. מכל המכוניות נשלפים קני-רובים ארוכים. ועל המושב האחורי, בין חליפות-הציד המיובאות, אני רואה אשכולות-אשכולות מחורזים של ציפורים רצוחות.

פעמוני יום ראשון

פעמוני הכנסיות מדנדנים בבוקר יום א'. מעל עמק עיון, ובין ההרים, מרחפים הצלילים המוזרים הללו. מן המגדלים, מן הקשתות שעליהן תלויים הפעמונים הכבדים. מדוושות-העץ הגסות, הנדרכות מלמטה, מתחתית המגדל, ברגליו של פעמונר מסור, נוצרי מרוני אדוק.

מטולה באמת אינה רחוקה. אלא שהיא נמצאת דרומה מכאן! איזה כיוון לא צפוי, לחפש בו את מטולה! הרי היא היתה תמיד סמל הצפון... גם קריית שמונה נמצאת בטווח ראייה. ואם השמש אינה מסנוורת, שמש החורף המנמיכה באופק הדרומי, וביותר בחורף שחון וחם זה – אפשר להבחין במתארים הכחלחלים של הרי נפתלי, הרחק באופק דרום. בעמקים המעלים ניצה אביבית ירוקה, מבהיקים הכבישים הצרים. שם למטה נוסעות השיירות. ה"סאפארי" הגמלוניות, אלו המשאיות הממוגנות להסעת החיילים. הג'יפים הזריזים והחומקניים. ולפעמים נתקעת באמצע השיירה מכונית צבעונית של איזה קבלן לעבודות עפר, הממהר לחזור הביתה, ואינו שועה לאותות המזהירים שמסביב.

האוויר מלא בקול הפעמונים. קול מתכתי, עמום, שמושך הדים ארוכים אחריו. קול שאוזן ישראלית-יהודית אינה מורגלת בו. אבל יש בו כמה יתרונות. למשל, שהוא מחריש את קולות הנפץ הקצרים של רובי-הציד. למשל, שהוא מעמם את הנפץ החד, המפתיע, של מטען צד קטלני. למשל, שהוא עוטף את ההרים עם ערוצי הנחלים העמוקים, עם הכיפות המושלגות של רכס החרמון ורכס הברוך, באיזו עטיפה נוחה, ואפילו מעט נעימה. ומשכיח, לפחות לשעת בוקר זו של יום אל'ף, שאין זה סרט טבע לחובבי שלווה. וגם לא פתיחה פיוטית לאיגרת-חובה של איש מילואים לבני-ביתו המתגעגעים. ואפילו לא חומר-רקע צבעוני, לאיזה צלם טלוויזיה משוטט. ואפילו לא שולחן-חול אלוהי, יפה עד לסנוורים.

במדריכים הצבאיים המקוצרים, אותן חוברות עזר שמקבלים החיילים, נקרא האזור "סף הבקעות". כאן מתפתלות וחוברות כמה בקעות לאיזה קשר מאוגרף. מכאן והלאה, לרוח דרום, הן מפשירות והופכות לעמק החולה הנוח והחמים. וכלפי צפון מתפצל הקשר לבקעת החצבני, לעמק עיון, ולעמק הגדול של נהר הליטני. ושם הלאה, מתחת לרכס המושלג, של ג'בל ברוך, הכל כבר נקרא בשם הכללי והעוין "בקעת הלבנון".

אבל השם המפוייט הזה, "סף הבקעות", מעורר אצלי קשרים וקשרי-קשרים. סף-הצער למשל, סף הסבל וסף הדמעות. מפתן לאיזו הרגשה קשה שאוחזת בנכנס ללבנון מבעד לשער "פטמה". 'עמוק בפנים' - אומרים החיילים הצעירים. עמוק בתוך מה? ה'בפנים' הזה, לשון הקיצורים הזאת, הנרתעת מפרטים שאינם מוסיפים מאומה. 'בפנים, יעני, 'כנס פנימה, וכבר תרגיש בעצמך.' אתה כבר תחוש זאת בעצמך. ולא תזדקק להסברים נוספים. אם תלחץ על גב רעך מאחוריך, צפוד בתוך אפוד-המגן המסרב להירכס. או אם תרכן בתוך מכונית קטנה, החולפת ביעף בין המחסומים. או אם תעלה למשמרת, על גג המבנה הגדול, בלב העיירה הלבנונית, כשאתה חגור וחמוש עד למחנק. ואם תשב לך סתם, על שן-סלע מורמת, בשעת המנוחה מהמשמרת, וממולך מהבהב צלו המשונן של מבצר "הבופור". אתה כבר תבין מעצמך, כמה צודקים החיילים הצעירים.

כאן אין טעויות. כאן לבנון הדרומית. כאן גבול עויין, דרוך להתפרץ. החורף חמים השנה, חורף משלה. ועל אשלייות משלמים ביוקר, כאן בלבנון. אפילו בבוקר יום אל"ף מעין זה, השקוי בשמש מזהיבה, ומוצף כולו, עד קצווי אופקיו, בקול הפעמונים המדנדנים. מעל המגדלים המצולבים, מעל הגגות המרועפים-אדום של הכנסיות הכפריות. זוהי לבנון עכשיו. צמד מסוכן של אשליה מתוקה ונפץ אכזרי.

    עד כאן הגיגים של חייל מילואים, בשעה פנויה, על הסלע הגדול, המשקיף אל הבקעות. וכעת כבר די. כבר מתאחר. וצריך כבר למהר אל המשמרת.

בדרך לנבטיה

הדרך לנַבָּטִיָה באמת בלתי-נעימה. אפילו לחיילים ותיקים, שכידוע "אינם מתים – אלא רק מתאדים..." אני מנסה להעלות חיוך על שפתי אנשי כוח-הליווי. מה יש לנו להפסיד? אני שואל אותם, חוזרים הביתה, יפה, ומה מחכה לנו שם? עבודה משעממת, התקפי-לב, תאונות. וכאן, בבת-אחת, בלי להבחין אפילו, מניין בא הכדור, אתם נפטרים מכל הצרות... ועוד נעשה לכם חסד. מפני שאתם "תגמרו" בכבוד, תהיו בעיתונים, ידברו עליכם, יראיינו את המשפחות שלכם. אפילו האפסים שביניכם, אלה שלא היו זוכים למילה בחייהם.

והעיקר, תישארו צעירים, לנצח, לדורי-דורות, לעולמי-עולמים, ואיש לא יוכל ליטול זאת מידכם. ולפתע, מבלי משים, הופכת המהתלה שלי לאיזו רצינות בלתי-צפויה. עיקולי הכביש מתחדדים. גשרונים אפלים מופיעים בפתאומיות. הסלעים מתקרבים אל הכביש קרבה מאיימת, והחורש המוריק מעורר חשד.

כחודש ומשהו לפני שפרצה מלחמת-לבנון נכנסתי לכיתה, לשוחח עם התלמידים על יום הזיכרון תשמ"ב. קראתי לפניהם את שירו צובט-הלב של המשורר האמריקאי אַרְצִ'יבַּלד מֶקלִיש:

   "החיילים הצעירים שמתו לא ידבֵּרוּ,

     ובכל זאת ישמע קולם 

     בחלל הבתים שהדמימו:

     יש להם דומיה, המדברת בעדם בלילות..."

התלמידים הצעירים ישבו דמומים לפני, וקולי הדהד בחלל הכיתה. עיניהם נתלו בשפתיי. וכאילו הבחינו בפחד הישן, בזיכרונות הקשים השבים אלי מבעד למרחק הזמן, מבעד לשנים שחלפו. כבר הייתה לי פעם הרגשה כזו: כאילו רק אני הוא הזוכר, כאילו רק אני הוא היודע. ורק עלי מוטלת החובה הארורה לזכור ולהזכיר. במלחמה אחרת, רחוקה, קראו אליי החיילים הצעירים שהיו מוטלים בנקודות-האיסוף: אתה תזכור אותנו! אתה לא תוכל לשכוח אותנו! אתה תספר לאחרים, לרבים שלא היו כאן בקרבות הנוראים הללו. איך היינו מוטלים, איך ציפינו לעזרה שלא באה! ואיזה מבט נורא, מבט של נבגדים, היה בעינינו הכבויות.

התלמידים הצעירים הבחינו בהתרגשות העזה הפוקדת אותי. היו לי עוד כמה שירים לקרוא לפניהם. ואחר כך רציתי לשוחח אתם על משמעותו של יום-הזיכרון. אבל לא יכולתי להמשיך. פשוט לא יכולתי. פניהם של התלמידים הצעירים שלי, נתחלפו בפניהם של החיילים הצעירים משירו צובט הלב של אַרצ'יבַּלד מֶקליש. הפסקתי באמצע דברי, בקשתי מהם סליחה בקול נרגש וחשאי, ונמלטתי מהכיתה.

    "מיתותינו לא שלנו הן,

      כי אם שלכם,

      ואשר תעשו מהן –

      רק הוא יהיה משמען..."

חפנתי את הניירות שהכנתי. את הפתקים, את השירים שצילמתי במכונת-הצילום, את ראשי הפרקים שלי – וזרקתי הכול לאשפה. על מה כבר אפשר לשוחח עם התלמידים? אל איזו משמעות אפשר לדבר בערב יום-הזיכרון? והרי אפילו זיכרונותיי שלי מתמרדים עלי לפתע.

באותו קיץ של המלחמה, קיץ תשמ"ב, בצל הרשתות הפרושות, רשתות הצל וההסוואה, בתוך מטע של אֵלוֹת-הפיסטוקים, ליד הדרך המוליכה לזַחְלֶה שבבקעת הלבנון, חניתי עם גדוד הרפואה האוגדתי. שכבתי על אלונקה מתוחה, בתוך מאהל השדה של גדוד הרפואה שלי. קראתי בעיתון מאובק, מלפני כמה ימים, שהגיע אל המאהל בדרך פלא, ידיעה קטנה ושכוחה: באִילִינוֹי הרחוקה, באמריקה, הלך לעולמו משורר זקן ושבע-ימים. בן קרוב לתשעים שנה היה במותו. הוא שהיה עוד סגן צעיר בחיל האַרטילֶריה האמריקאי, שהילך בין ערמות הגוויות, באדמות המישור והבוץ של אירופה, במלחמה הגדולה ההיא. אחד שראה את החללים הצעירים מוטלים בנקודות-האיסוף. אחד ששמע אותם מתחננים באוזניו, מבעד לשפתיהם הדוויות. אחד שנשבע להם אז, שהוא לא ישכח אותם לעולם. אַרצ'יבַּלד מֶקְלִישׁ, משורר אמריקאי, שכתב את הקינה שחונקת את גרוני גם היום:

   "הנה ציווינו לכם את מיתותינו;

   תנו להן את משמען:

   תנו להן קץ-למלחמה ושלום-אמת..."

אני שומע את הרוח החמה והיבשה שורקת אחר הצהריים בבקעת הלבנון. מעלה סחרורי-אבק מעבר למטעי הדובדבנים, מעבר לכרמי הזיתים, מעבר לגני הירק ושדות התבואה.

    "כי צעירים היינו,

      מתנו –

      זכרונו, אתם החיים..."

עוד כמה מטרים, וכבר הסתיימה הנסיעה. בהילוך אחורי ואיטי נכנסנו לחצר המפקדה, רוחשת הפעילות, שבעיירה נבטיה. והסיור, אני שומע את הקשרים מדווחים במכשירי הקשר – עבר הבוקר בשלום.

אפריל, 1984.

ב"קזינו", מתחת לחצבייה

 בשעת בוקר מתאחרת ירדתי עם הסיור היומי אל "הקזינו" שמתחת לחצבייה. מדרגות אבן נטויות, טרסות מתעקלות, וסבכי פטל עצומים ואפלוליים. על הכביש, במבואות חצבייה, נטועה שדירת אקליפטוסים צפופה. הגזעים האדמומיים, של העץ הנכרי, שלא מכאן, לא מהצומח של הים תיכוני, ניצבים כמו עמודים משני צידיו של הכביש הצר. שיירות הצבא חולפות בין העצים כמו רדופות. במהירות, בעצבנות, בדריכות, ממש כאילו יש מי שרודף אחרי הנהגים.

למטה, מתחת למדרגות הענקיות, מדרגות הסלע והבטון, הומים מימי מעיינות החצבני. בשפעה אינסופית, מתגלגלת. במערבולת שאין לה מנוח. גזעי האקליפטוסים מצולקים: שמות של אוהבים בערבית מסולסלת חרותים בקליפה, "מזכרות נצח ממני האוהב אותך...", פצעי רסיס הפגזים, קליפות מקולפות. ופה ושם מוטל עץ שנכרת ונשבר, ונדרס על ידי כלי השריון הכבדים שהתפרעו. אין לאן להימלט מסורגי השדרה הצרה. הרגשה לא נוחה סוגרת עליי, כאילו נקלעתי לתוך מלכודת.

לפני שנה וחצי, בשלהי הקרבות של מלחמת לבנון, ביום קיץ קודח, נפגשתי כאן עם המשורר עלי אלון, איש עין-שמר. הוא נסע בראש חבורת הקברנים הצבאיים שלו. אבל למענו, ואלי גם למען כבודם, אני מעדיף לדייק ולכנות אותם בשמם הרשמי. "יחידה פיקודית לאיתור נפגעים". נפגשנו בהתרגשות, לחצנו ידיים, אולי גם התחבקנו. עלי היה ממש רעב, ואני כיבדתי אותו במנת-הקרב הדלה שלי. הגשתי לו מעט קפה בכוס הצבאית. החברים שלי מהסיור ירדו אל המעיינות להתרענן. והרבנים שלו התפזרו בין העצים לקיים איזו מצוות התייחדות דתית. אני זוכר: עמדנו על הטרסה מעל לחצבני השוצף ודיברנו. מה שאמרנו אז זה לזה הוא עניין פרטי, אבל ראיתי בעיניו שהאדימו מן האבק ומחוסר השינה, שהוא חזה  במראות קשים.

זמן קצר לאחר הפגישה המפתיעה שלנו, מעל למעיינות, קראתי בעיתונים את שירו הנפלא:

"...ארונות

  ארונות מִבֵּירוּת

  ארונות מצוֹר, מצִידוֹן

  מ-630

  מ-205

  ארונות מקַרְעוּן

  מִזְחַלְתָא..."

הבוקר החורפי והחמים הזה, בדרום לבנון, על משטח האבן מעל עֵינות החצבני, מלא באשליות. הירקות הטובה שמסביב מטעה. שלוות הזיתים הכבדה משלה. הגפן הנמה, ענפי התאנים העירומות, הכל מטעה ומשלה. ומתוך האשליה אני שומע את עלי ממשיך וקורא:

   "...ארונות מחַלְדֶה

    מעַלֵיי

   מבַּעַבְּדֶה

   מִבְּחַמְדוּן

   מִשְׁתוּרָה

   עוד מתים

   הרבה מתים..."

ואני שואל את עצמי, לאן הרחיק ידידי המשורר בבוקר הזה? ואיפה הוא עכשיו, עם יחידת הרבנים-הקברנים שלו? שנה ומחצה לאחר ששקע כבר אבק הקרבות? הייתי נוטל אותו עמי, ויורד שוב במדרגות המשופצות אל "הקזינו". כאן פתוח רק לדרוזים. וב"קזינו" שבמַרג'-עַיוּן, לא הרחק, מבלים רק הנוצרים, והכניסה לדרוזים אסורה בהחלט. ובמקום אחר מותרים להיכנס רק השיעים, והכניסה לנוצרים אסורה בתכלית האיסור! ככה זה, ארץ שסועה ומבותרת, דרום לבנון, שום תמיהות, ואפילו של משורר-מתבונן לא יועילו.

בדרכנו למעלה, בחזרה מן הסיור השגרתי, ממש בקצה אותה השדרה שבמבואות חצבייה, יש חסימה פתאומית בכביש. אין יוצא ואין בא. מה קרה? אנחנו נבהלים. תאונת-דרכים קשה אירעה כאן, רק לפני מספר דקות. ממקום מושבי בג'יפ הממוגן והפתוח אני מספיק עוד לראות את המסוק הנוטל עמו את נהג-המכלית הצבאית שנהמם. המסוק מרעיש וממריא בגיא שבין ההרים הירוקים. המכונית המרוטשת, של "המקומיים", זרוקה בצד הכביש. מתוך המטעים, ומן השדות, ומאחורי הסלעים, ממש מכל עבר, מגיחים כפריים דרוזים חבושים ב"קוּמְבָּזִים" הלבנים. עשרות מהם מצטופפים כבר ומקיפים את המכונית המרוסקה. כאן אין צורך במנוף וגם לא במכונות חילוץ חדישות, לניסור ולביקוע. מאות ידיים מיישרות את הדלתות ושולפות מבעד לחלונות המנופצים את גופות הנפגעים. אמבולנסים מיללים מגיעים לפתע, ותוך כמה דקות חוזרת השלווה מלאת האשליות אל עמק החצבני הקסום.

   "... ארונות מחלדֶה

     מעלֵיי

    מבחמדוּן

    משתוּרה..."

   דברי השיר הנוקבים של המשורר-המקונן נשמעים יפים ועצובים גם בשעה זו, שעה מוזרה כל כך, שנה וחצי לאחר שוך הקרבות. כן, חורף חמים כעת בדרום לבנון, מלא באשליות. ורק מצדי הכביש, מעבר לשדרות הצרות, נשמעת קינת המשוררים, וזורמת הרגשה כבדה של אסון אורב ומתקרב.

אפריל, 1984.

ילודי תרצ"ח

בחדר המבצעים המוסק, שבעיירה הנוצרית ההררית, חם עד למחנק, ויש מהומה בלתי פוסקת. קצינים נכנסים ואחרים יוצאים, מבקשים סיגריה, חוטפים מעל התנור לחם קלוי, מוּשְׁרֶה במרגרינה צבאית. הרצפה מכוסה בבוץ סמיך, קליפות של גרעיני חמניות, שבועונים לבנוניים צבעוניים מתגוללים בכל החדר. מכשירי הקשר הניצבים על הדרגשים, מצפצפים בקול מתכתי מרגיז המכאיב לאוזניים. והטלפונים מטרטרים ומצלצלים בלי הרף. ומעל כל האנדרלמוסיה הזאת, מעל אדי עשן הסיגריות וההבל העולה מהבגדים הרטובים, מעל לרשימות האיכון והעדכון, משקיף אלי בחיוך שכבר לא ישתנה לעולם, הרב-סרן סעד חדאד. "גַ'ייש לִיבּנַאן אל-חֵ'יר", אומרת הכתובת, בערבית חגיגית, שמתוחה מתחת לדיוקנו. ואני משתומם שוב, עד כמה דומה המלה העברית "חֵרוּת", למלה הערבית "ח'יר". צבא לבנון החופשית, בת-החורין, כביכול.

באחד הערבים ביקשתי מידידים לבנוניים שייקחו אותי עימהם לבית-הקברות של מַרג'-עַיוּן. אל קברו הטרי של רב-סרן חדאד. בית-העלמין המָרוֹנִי ניצב מוקף בחומת אבן. ללא עצים וללא פרחים, וללא חתימת ירק. רק אדמת החול המגוונת צובעת את הבורות הכרויים. כמה שונה כאן הכל מבית-קברות יהודי בארץ. זמן מלחמה כעת, ויש כל הזמן בורות בכוננות. ליד קברו של הרב-סרן מוטלים זרי פרחים רבים. ישנים, נבולים וכמושים, אבל יש גם טריים ורעננים. שהפרחים בהם עודם מפיצים בושם דק. "בכל לילה," מספרים לי הידידים, "נוסף עוד זר רענן." איש אינו יודע מי הוא שמניח את הזרים. על אחד הסרטים השחורים הצמודים לזר שנבל, אני מזהה את שמו של הרב-סרן חדאד, ואת תאריך הולדתו. ממש לא ייאמן, אלף-תשע-מאות-שלושים-ושמונה! עוד אחד מילידי השנה הארורה ההיא, שנת תרצ"ח!

"לא תאמינו," אני מספר וממלמל, ספק לעצמי ספק לידידיי הלבנוניים, "הסתכלו עליי היטב. אני והמֵייג'ור חַדאד שלכם נולדנו באותו החודש, באותה השנה."

הם מופתעים ומנסים לחפות על מבוכתם. האם אני מצטייר בעיניהם כאיש זקן שכבר חלפו ימיו? האם המייג'ור חדאד מתגלה להם לפתע, במבט חדש, צעיר מכפי שחשבו עד היום?

בדרכנו חזרה מבית-הקברות אל המפקדה הראשית, אני מבחין במבטים פתאומיים, חשדניים מעט, הסוקרים את פני הבלתי-מגולחים, שעושים לא מעט להזקנתי בעיניהם. האם באמת היה המייג'ור חדאד קשיש כל כך, כמו איש המילואים הישראלי (אני), המתלווה אליהם? הם מחליפים ביניהם דיבורים סתומים בערבית מהירה, לא מובנת. אבל כשהגענו לבסיס, כשירדנו מהרכב ונכנסנו לחדר-המבצעים, ולהמולה החמימה שבתוכו – הרגשתי שינוי קל ביחסם אליי. כובדתי והייתי ראשון בין לוגמי הקפה. ומישהו מהם גם טרח וקפץ אל העיירה הסמוכה, להביא פיתה לבנונית גלולה ב"לַבּנֶה" טעימה. הגישו אותה לי, ולא בקשו תשלום תמורתה.

אני מהרהר בפרשת-חייו של ילוּד תרצ"ח זה, המחייך אלי מן הקירות. האם גם הוא הונח, מעוטף בחיתוליו, על רצפת אוטובוס משוריין, כשהביאה אותו אימו מבית-החולים אל הכפר? האם ישבו נוטרים במדים ליד חרכי הירייה וירו בעדם אל התוקפים שבחוץ? האם גם הוא שמע את אזהרות הנהג: זהירות! להוריד את הראשים! כפר-ויתקין כבר מאחורינו? האם גם הוא הוטל אל מתחת למיטה, בבית-התינוקות של הקיבוץ, כשהיריות מהשדות התקרבו, והחלו גם לפגוע ולהתיז אבק מתקרת הבֶּטוֹן?

שבוע אחד הגיע גם תורי להישאר בתורנות, ו"נשארתי שבת", כמו שאומרים כאן החיילים הצעירים. בשבת הארוכה של התורנות האזנתי לתוכניות הרדיו מישראל, הקרובה אבל הרחוקה כל כך. געגועים לא מוסברים משתלטים עלי כשהבסיס מתרוקן. ושלווה שבתית מוכרת יורדת על הכל. "חכה, חכה," אמרו לי בחדר-המבצעים, "חכה ותראה: ביום ראשון בבוקר השקט יהיה עוד יותר מורגש! אל תשכח, שאתה משרת בטריטוריה נוצרית! ואפילו הפועלים הלבנוניים העובדים במטולה אינם מגיעים לעבודתם."

פתאום אני שומע את קולו הצרוד והנוגה של המשורר נתן יונתן בוקע מתוך הרדיו. הוא קורא אחד משיריו:

    "…אֶתְמוֹל נוֹרְתָה בְּלִבָּהּ

        צַלֶמֶת אַחַת יְפַת-תֹאַר…"

מבעד למרחקים נזכרתי באוטובוס-הדמים ובמאורעות כביש-החוף, באביב הרחוק ההוא, בשבת הנוראה ההיא, בשנת שבעים-ושמונה. בין הדיונות החמימות, בלב פריחת הרֹתֶם המלבינה. אביב מטורף היה אז בארץ. מלוא כל הארץ פרחים מופלאים בעצם פריחתם, וזמרתם הנפלאה של ציפורי-השיר. כמה שנים לאחר מכן ביקרתי במעגן מיכאל, בבית הספר שדה שליד הקיבוץ. ראיתי שהוקם שם אולם הרצאות, ובמבואו שלט זיכרון, לזכרה של הצלמת היפהפייה ההיא, שנהרגה ליד החוף. גם אני עמדתי שם דומם, בין המבקרים שנתנו כבוד לזכרה. ניצבתי מתחת לשלט הקטן וניסיתי לנחש מה עוד נועד לה בחייה הקצרים? מתחת לאותיות שמה, בעברית ובאנגלית, נחרתו גם יום מותה ותאריך לידתה. ממש לא ייאמן, אלף-תשע-מאות-שלושים-ושמונה. אותו החודש, אותה השנה הארורה ההיא, תרצ"ח!

אפריל, 1984.

רחוק מצידון

   במטולה בערב, במלון "ארזים", מול הטלביזיה הצבעונית. מאחור, ליד שולחן הקבלה, מצעקים קצינים של דובר צה"ל עם משפחותיהם שבגוש דן. הם צורחים אל הממונים עליהם. מוכרחים כאן לצעוק, כי הקריה ותל אביב בכלל רחוקות מאוד. ממש מעבר להרי החושך. אני שומע קטעי שיחות, דיבורים אישיים. שמות חיבה של ילדים משתרבבים לפתע, באמצע הדיווח הענייני.

באולם הלובי מתרוצצת הבחורה המרונית מן הכפר הנוצרי השכן. העברית שבפיה ממש מושלמת. והיא גם יודעת לצחקק בענווה מתחסדת מהבדיחות הגסות של הקצינים. "שמונה שנים חביבי," אומרת בעלת המלון לקצין מתפלא, "לא הולכות ברגל. אבל כשהבאתי אותה לכאן לא ידעה מילה עברית. לא ראתה סבון ולא ידעה צורתה של מברשת שיניים. עכשו היא כבר מדייקת ואומרת: 'מטולתים', לא כמוכם, אורחים פורחים, שטועים לומר: 'מטולאים'! פעם," אומרת בעלת המלון השופעת חביבות, "היינו באמת דלפונים ומטולאים. זה היה מזמן. היום מטולה פורחת."

עד ליומן החדשות יש לי מעט פנאי ואני יוצא לשוטט במושבה. חייל הנתקע ב"שער פטמה", ואינו יכול להמשיך בדרכו ללבנון, יכול למצוא היום במטולה אכסניית חיילים. פשוטה, גסה, אבל נוחה. תמו ימי האושר המדומים, שבהם התארחו חיילי המילואים במלונות ובבתי ההארחה של הקיבוצים. האכסניה נקייה וצנועה, ומנוהלת באהבה על ידי הועד למען החייל. אם הכבישים נחסמו, אם הגביהו השלגים, אם חובלו הדרכים ואין מעבר, אפשר לעשות את הערב והלילה כאן, במושבה היפה. הארזים המנמיכים, הצומחים בגינות הבתים, אינם מגביהים. ממש כמו לפני עשר שנים. כשישבתי כאן במשטרה בחדר המבצעים הדחוס. אבל הרחובות התרבו, הפנסים זוהרים, המדרכות התרחבו, והמרכז המסחרי החדש, למטה, ליד המשטרה הישנה, הולך ומתרומם.

אני נזכר באיזה תסכית רדיו יפה, ששמעתי לפני שנים: "רחוק מצידון" היה שמו. כמדומני, מאת יהושע קנז. או אולי אני טועה. חייל מילואים מבולבל ושבוז שאני. וגם המון זמן חלף מאז. במלון הקטן, במטולה האבודה, בקצה "האצבע", יושבים בלילה כמה אנשים, ומשהו טמיר מתרחש ביניהם. איזה מתח נוצר שם, משהו מאיים, לא פתור.

הייתכן שהמחבר ישב ממש כמוני, באולם הקבלה של מלון "ארזים"? האם ראה את פרגודי הבד נפתחים? ואת הסעודה המוגשת לקציני האו"ם, שליחים מעולמות רחוקים? האם ראה כמוני, את שדרני "קול התקווה", בג'ינסים כחולים ובשערות בלונדיניות, שבאו מעבר לימים? ומי חלם אז על מלחמה מתמשכת בדרום לבנון? ומי חלם על מסוף גבולות? על מסחר סמים משגשג? אולי היו אז מעט מבריחים, אבל הכל היה כל כך חשאי. עשר שנים המבדילות בין עולם לעולם.

בכביש העוקף את המושבה נאנחות המכוניות העולות ללבנון הדרומית. התנועה כאן רצופה, ואינה חדלה גם בלילות. חיילים נכנסים וחיילים יוצאים, ויש הרגשה שכאן, ליד מטולה, בדרך ל"שער פטמה", כאן ממש מרכז העולם. החיילים היושבים במכוניות ה"סאפארי" הפתוחות בפנים חתומות. כל אחד עמוס לעייפה באפוד המגן, בקסדה המכבידה. ויש כאלה הממשיכים דרכם לתל אביב, כשהם עטופים ב"חרמונית" ונעולים במגפי השלג הקנדיים.

 אוזני קולטת צעקות, קללות, פקודות קטועות. השיירה היוצאת לנבטייה מתארגנת עכשו למטה וצריך למהר. ומי שנכנס עכשו בשער, אלה חיילים הבאים מצידון. האמנם, רק עשר שנים? וכבר קרובה צידון כל כך? הרי רק בעצם השם הזה, "רחוק מצידון", היתה מובעת האשלייה של המרחק העצום, שאינו ניתן למעבר. משהו שאינו ניתן להגשמה. מחוז חפץ של חלומות שלעולם לא יתגשמו.

אבל לא רק צידון נשמעה שם בתסכית הנושן אוורירית, נטולה מן המפות הצבעוניות הגדולות ומספרי הלימוד. אלא גם מטולה עצמה היתה נקודה אחרונה. בלתי אפשרית. נשכחת. משולי ספרי הלימוד של "ידיעת הארץ". משהו כל כך מרוחק, שנמצא אפילו מאחורי "מדן ועד באר שבע".

באולם הטלביזיה, במלון "ארזים", כבר מקרינים את החדשות. הקצינים של דובר צה"ל, שמשום מה נראים לי כמנהלי בנקים במילואים, מחליפים ביניהם דברים קצרים של יודעי הסוד שמאחורי החדשות. אני עוצם את עיניי, ושומע את הרפליקות הליריות הנפלאות שזורקים גיבורי התסכית של יהושע קנז. התסכית היפה חי ונושם מסביבי, והוא תקף לחלוטין גם היום. רק עם תיקון קטן: כמו עשור שנים חלפו מאז, וכבר לא רחוק מצידון.

חורף, 1983.

אהוד: למיטב זיכרוני מדובר במחזה-טלוויזיה המתרחש במטולה בשם "פרידה מצידון" שכתב יהושע קנז ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית בכיכובה של דבורה קסטלנץ. אבל ייתכן שלמחזה-הטלווזיה קדם תסכית ב"קול ישראל" בשם "הרחק מצידון" או "פרידה צידון". לא הצלחתי לברר.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ה

ממליכים את נאווי על באר-שבע

לאחר שנבחר לראש עיריית באר-שבע בבחירות 1963, היה אליהו נאווי בא למרכז השלטון המקומי בתל-אביב, וכשהיה פוגש שם מכרים, ונשאל: "מה נשמע בבאר-שבע?" – נהג לענות: "בבוקר, כשיצאתי, עוד הייתי ראש-העיר. מה נכון לזה הרגע? אינני יודע."

באותה תקופה, הוא מספר, כדי למכור נכס עירוני היית צריך לרוב מיוחס בישיבת מועצת העירייה, אבל כדי להדיח ראש-עיר – די היה ברוב רגיל. באר-שבע היתה אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינת יציבות השלטון המקומי ומעמדה של מפא"י בו. מורכבת מקהילות חדשות, לא-הומוגניות, ומרוחקת ממרכזי הממשלה והמפלגה בירושלים ובתל-אביב, לא רק מרחק גיאוגראפי אלא גם בהלך-המחשבה.

למפא"י היה אינטרס להבטיח את ההגמוניה שלה בשלטון המקומי. למקומיים – היתה חברות במועצת העיר שיא היכולת לטפס בהירארכיה המפלגתית. על חברות בכנסת טרם חשבו אז. אבל במועצת העיר יכולת לקדם רישיונות בנייה, קבלת מגרשים, מינוי פקידים והעלאתם בדרגה. ולפיכך לכל עדה, קהילה או שכבת-אוכלוסייה היה אינטרס לקדם עסקנים משלה, לתבוע מהם אחר-כך טובות-הנאה לאנשי-שלומם, וכמובן – לתבוע מראש-העיר עצמו. ואם אינו משתף פעולה – אינו טוב, וצריך להדיחו, כדברי הפתגם הערבי: "עץ אשר אינו נותן צל לבעליו – ייכרת."

ראש-העיר הקודם, דוד טוביהו, לא הסתדר עם סניף מפא"י המקומי. בישיבות הסניף נמצאו עילות להתנגד לו, והסניף עצמו היה קרוע בבריתות מתחלפות. במועצת העירייה קמה קואליציה בין מפ"ם לחירות, ובשותפות נציגי מפא"י – הדיחו את טוביהו. זאב זריזי, ממפ"ם, התמנה לראש-העיר. העניינים התחממו. בקרב חברי המועצה היו תופעות של מעבר ממפלגה למפלגה (את חבר-המועצה דוד פליישר "לקחה" מפא"י ממפלגה אחרת), של הסתתרות לפני הצבעה, ומספרים אפילו על חטיפת אחד מחברי המועצה, כדי שלא יימצא רוב להדחה.

לקראת הבחירות של 1963 קם מנהיג עדתי, דוד חכם, חבר מפא"י לשעבר ומן הפעילים בסניף, והעמיד עצמו בראש רשימה מקומית שהיתה אמורה לייצג את הקהילה הבבלית, יוצאי עיראק, ואשר התעתד לכבוש את ראשות העיר מידי מפא"י – זה היה אחד הביטויים הראשונים, לאחר מהומות ואדי-סאליב בחיפה, להתארגנות עדתית ולאיום כוחני לכבוש את מעוזי-הכוח המפלגתיים מידי "ישראל הראשונה", קרי – שלטון ותיקי מפא"י.

על שרגא היה לבלות לילות כימים בבאר-שבע כדי לשוחח עם כל המושכים-בחוטים, עם ראשי העדות, להחזיק אצבע על הדופק ולנסות לתקן כל שבר. לעיתים היה נעזר בבכור שיטרית, במרדכי סורקיס, במיכה אלמוג ואפילו בפנחס ספיר. המשלחות היו יושבות בבתים פרטיים ובקפה "כסית" הבאר-שבעי, עד לשעות הקטנות של הלילה, כאשר המלצרים כבר הלכו ורק בעל המקום נשאר משום כבודם של הנוכחים.

בשלב הזה נזכר שרגא ב"מידת רגליו" של אליהו נאווי, והחליט שאין מתאים ממנו להיכנס לנעלי ראש-העיר באר-שבע.

משנכנס נאווי למערכה, כבר נמצא חכם מחוץ למפלגה, עומד בראש רשימה עדתית ונלחם בה מלחמת חורמה. לקראת הבחירות הופצה בעיר קריקטורה ארסית: טוביהו יושב על כיסא-מלכות ונאווי, במדי מלצר מגוחכים, מגיש לו על צלחת, עם סכין ומזלג, עולה חדש מעדות-המזרח, שאבריו מבותרים.

ההסתערות הקודמת היתה על טוביהו, סמל שלטון האשכנזים, ותיקי מפא"י. נאווי הכריז עתה שהוא ממשיך דרכו של טוביהו, למעט פרשת פליישר. בכך הפך לסמל, לדגל-אוייב שעליו הסתערו כולם. אמרו על אודותיו שהוא "קוויזלינג", שהובא כמועמד בידי שרגא נצר כדי לדכא את העיראקים.

הבעייה המרכזית שעמדה בפני שרגא, כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, היתה להרכיב את רשימת מועמדי מפא"י למועצת העירייה. הקונצפציה היתה עדתית מובהקת והקושי נחלק לשניים – לקבוע את הסדר שבו יופיעו ברשימה נציגי העדות, אחרי נאווי עצמו, ולקבוע מי יהיה נציג כל עדה.

שרגא ישב בבאר-שבע לילות כימים, ומשלחות מכל עדה היו באות ומתייצבות בפניו בקפה "כסית". בסניף המפלגה לא ישב כי המקום היה בחזקתו של מזכיר-המפלגה המקומי, ועל כן לא מקובל על יריביו במפלגה כמקום ניטראלי. במרוצת הפגישות ב"כסית" טענו הנציגים דבר והיפוכו: מצד אחד – שעדתם היא הדומיננטית בעיר, אנשיה כולם נאמני מפא"י ולכן הם ראויים והם זכאים... ובאותה עת גם אמרו את ההיפך: שאם לא יתנו להם נציג, הם לא יצביעו עבור מפא"י אלא יילכו למפלגה אחרת!

נאווי זוכר את הפגישות בראשות שרגא כאילו לא בו עצמו ובגורלו כראש-עיר היה מדובר, אלא כמשקיף-מהצד במחזה מרתק. הישיבות המכריעות התנהלו משבת בבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה. הופיעו נציגי חוגים שונים. היה חוג של מנהלי המפעלים הגדולים, והמוסדות הציבוריים: סולל-בונה, קופת-חולים, משרדי הממשלה; אלה היו חברי הסתדרות, אשכנזים, ותיקים, ללא הבדל רב ביניהם. עליהם היה מוטל לפרוע את שטרי ההבטחות של המפלגה ולהשפיע על אנשי-שלומם, על העובדים שלהם, בדרך שתיראה להם – שיבואו לקלפי. ואם אתה אחד משכבת המנהלים הללו, ומכריז בפורום הזה בפני שרגא שאנשיך לא יבואו – אז צריך לטכס עצה מה נותנים להם שכן יבואו, או איך גוערים בך על שאינך ממלא כראוי את תפקידך.

בטרם הוציאו את נאווי מ"הנפטלין", כדבריו – היו הוותיקים, שטוביהו היה בן-חוגם, סבורים כי ראוי שראש-העיר הבא יבוא מביניהם. דיברו על ראובן קליגלר, מנהל קופת חולים בבאר-שבע ובמחוז הדרום, שלימים נעשה ראש עיריית נתניה; דיברו על אברהם בלבן, מנהל "הדסה", ועל מאיר בץ, מהנדס מחוז הדרום במחלקת ההתיישבות של הסוכנות.

אותה שבת ב-1963, באו בזו אחר זו המשלחות: רומנים א', רומנים ב', קבוצת פליטי דוד חכם (לא כל העיראקים הלכו איתו). שתי משלחות ענק למרוקאים: האחת תמכה במאיר בן-יאיר, השנייה באורי סבאג. וכאמור, על שני נושאים עיקריים נאבקה כל משלחת: קודם כל השיבוץ – איפה מקומנו ברשימה? אחר-כך – מי האיש שייצג אותנו? – והמלחמה על שניהם היתה צמודה.

נאווי: "הרכבת הרשימה היתה מעשה פסיפס, שאתה מזיז ומצרף בו אבן לאבן כדי ליצור תמונה שלמה. שרגא היה הפיגורה המרכזית, וברור שמה שהוא יגיד – זה יהיה. הנציגים היו מנסים לפרש כל תנועה, כל ניד-עפעף או גוון-קול משתנה אצלו – כדי לנחש לאיזה צד הוא נוטה. כל שאר המשתתפים הקבועים בפגישה, תהא חשיבותם אשר תהא – היו רק כעוזרים על יד שרגא במלאכת הקודש."

לבסוף הורכבה הרשימה כך:

קודם החליטו, כצפוי, שנאווי יעמוד בראש הרשימה, והוא מס' 1.

מס' 2 – ותיקים, היו שני מועמדים – ראובן קליגלר ואביגדור אבידוב, שניהם ראשי מוסדות. נבחר אבידוב, כי קליגלר נראה, נוסף לוותיקותו, פולני מדי, וביקשו לרצות גם את יוצאי רוסיה.

מס' 3 – מרוקאי. אורי סבאג הפסיד ונבחר מאיר בן יאיר, מנהל בית-החולים בבאר-שבע.

על מקום מס' 4 התנהלה מלחמה קשה ולבסוף זכו בו הרומנים ונבחר עסקן מטעמם, שיוצאי רומניה עמדו בראש מעייניו.

מס' 3 – עיראקי. נאווי, שעלה בגיל תשע עם משפחתו מבגדד וגדל בתוך היישוב הוותיק – נחשב מועמד "כללי", שלא על מיכסה עדתית. ליתר ביטחון העמידו נציג עיראקי במס' 5, למשוך קולות מרשימתו של דוד חכם, וכך היו שני "עיראקים" בחמישייה הפותחת של הרשימה.

מס' 6 – מצרי.

מס' 7 – הונגרי.

מס' 8 – פרסי.

מס' 9 – " לא זוכר!" (מסיים נאווי את פירוט הרשימה).

נאווי, שהיה עֵד למעשה המרכבה, ישב בכל הישיבות ולא ידע עדיין איך פועלת השיטה. היום, לדבריו, הוא מבין טוב יותר איך ה"עסק" עבד. גדולתו של שרגא היתה בכך שאף פעם לא ידעת אם כבר החליט או טרם החליט, ולעולם גם לא ידעת מה יחליט. לא ידעת אם הוא בא עם החלטה מוכנה-מראש, או לא, ואם לא – אזיי באיזה שלב של הישיבה החליט.

שרגא "שיחק אותה". פניו היו חתומים. דיבר יפה לכולם. לא הבטיח דבר לאיש אבל גם לא דחה איש. כשמשלחת של שני אנשים יצא מפגישה עימו – היה האחד אופטימי והשני פסימי לגבי אותם דברים עצמם שהשמיע שרגא באוזני שניהם.

לפורום בבאר-שבע לא היה שם רשמי. לאחר שהסתלקו כל המשלחות, נשאר צוות מצומצם יותר שבמסגרתו, בסיום תהליך ארוך ומתמשך, התקבלו ההחלטות הסופיות. הדברים הובאו לידי גמר לא באמצעות סניף המפלגה המקומי, שפוזר עקב הסכסוכים שפילגוהו, אלא במסגרת ועדה מקומית שהגישה את הרשימה הגמורה.

היתה טקטיקה מיוחדת בעיתוי הפעולות שבטרם הגשת הרשימה. הבירורים נסחבו, גם במכוון, עד לקבלת ההחלטה. אך ההחלטות התקבלו במועד שלא הותיר זמן רב לשינויין. העיתוי של מתן ההחלטה היה חלק ממנה. להשתמש בלחץ של הרגע האחרון כדי להביא להכרעה הרצויה, אך גם להסיר ממנה מכשולים באמצעות הלחץ. כך, הפגישה האחרונה ב"כסית" לא זומנה מוקדם מדי, כדי שלא לאפשר בריתות והתארגנויות לאחר היוודע תוצאותיה; אחרת – יכול כל אחד מהבלתי-מרוצים להקים מחנה חדש או להצטרף למחנה קיים של מפלגה אחרת. להצטרף למחנה קיים – אפשר תמיד. אבל להקים מחנה חדש – לכך צריך זמן.

וכמובן – זימונה של הפגישה היה לא מאוחר מדי, כדי שיספיקו להגיש את הרשימה הסופית סמוך מאוד למועד האחרון של הגשת רשימות המועמדים לבחירות.

כשנכנס דב בן-מאיר לפעילות במערכת המוניציפאלית של תל-אביב, בא להיוועץ בשרגא ולמד ממנו את הכלל הבא: "להיות הראשון בכל ישיבה, כדי שלא יספיקו לרכל עליי לפני שאני בא, ולעזוב אחרון כדי שלא יהפכו את ההחלטות שכבר סוכמו. אלו שתי תכונות בהן היה שרגא נצר נוטה להתפאר, ואני חושב שהן חשובות ומייצגות קודם כל את ההתמדה והחריצות שבפעילותו." ("רשימות מפנקסי", עמ' 166).

ממה נבעה הרגשת סמכותו של שרגא בפגישות ב"כסית" הבאר-שבעי, ובפעילותו בכלל? – נאווי סבור ששרגא נחשב אז לכל-יכול, לממליך מלכים. הפנקס השחור של ספיר היה כאין-וכאפס לעומת הפנקס הכתום של שרגא.

בפנקס של ספיר היה מדובר בכספים, ואילו אצל שרגא – באנשים, ובכוח השלטון. איש לא הרהר ולא ערער, באותן שנים, על הסמכות שלו. כשנאווי הכירו כבר היתה לשרגא ההילה, כוחו היה כבר מן המוסכמות, אבל עם זאת הצליח שלא להרגיז אף אחד. גם את הדברים הקשים ביותר היה אומר בקול רך: "תראה, היום דבר זה לא ניתן." – אבל בכך לא אמר לך שמחר זה כן ניתן.

לדברי נאווי, ספיר אמר פעם לעסקן מקומי, שבא עם משלחת ממקורביו בתביעה להיות מועמד המפלגה לראשות-העיר: "אתה תהיה ראש עיר כשתצמחנה לי שערות על כף ידי!"

הדברים נאמרו בבוטות, במעמד בני-בריתו של האיש, ואולי שברו אותו. שרגא מטבעו לא היה אומר לאיש דבר שכזה גם אם היה סבור שאינו מתאים לתפקיד. כי שרגא, בעיני נאווי, היה לא רק אדם חכם אלא גם מוסרי. איש לא הטיל דופי ביושרו, במניעיו מאחורי הגוף הערטילאי של המפלגה – שרגא נצר היה הדמות האנושית שייצגה את היישות ששמה מפא"י. אמנם, כלפי חוץ, בלט קודם כל מימד אחד בפעולתו – הכוח, אך מי שצעד צעד נוסף לקראתו ועימו, הבחין גם בהיבטים המוסריים שלפיהם התנהלה פעילותו. היה ברור ששרגא יעשה הכול למען המפלגה, שעומדת בראש מעייניו. מפלגה חייבת לשרוד והיא משתמשת לא פעם באמצעים ברוטאליים לשם כך. אף על פי כן, איש מאלה שהכירוהו לא הטיל דופי בצד המוסרי שבאישיותו של שרגא.

הדיעות שהילכו בציבור על אודות שרגא ניזונו בשעתן מההגזמות של התקשורת, אך ברור שההילה שנקשרה לשמו היתה חלק מכוחו הממשי גם אם הוא עצמו לא טרח להשתמש בתקשורת – לקח לפוליטיקאים בני-ימינו, אשר מחליפים לעיתים עשייה ממשית בעשייה תקשורתית.

שרגא סבר שאין ברכה אלא בעשיה עצמה, אפילו היא סמוייה מן העין. מישיבות הגוש לא היו הדלפות. החלטות סוכמו ומועמדויות נקבעו מראש, ללא השאר מקום רב למקריות. העיתונאים התרוצצו סביב האיש, סביב מזכירו, סביב נהגו – לשווא. האיש עצמו לא רץ אחר עיתונאים. לא היה תלוי בהם. נהנה אם כתבו עליו טובות, כי ראה את כל פעולותיו באור חיובי, כהכרחיות לטובת המדינה, המפלגה והמנהיג – אבל אם השמיצו אותו בכלי-התקשורת, התעלם, לא נכנס לוויכוחים, ואפילו ראה בכך מעין "מחמאה" למידת ההשפעה המוגזמת, לדעתו, שמייחסים לו.

היו אנשים במפלגה שקודמו על-ידו ושמרו לו אמונים כי חשבו על הקידום הבא, התלוי בהמלצתו שב"פנקס", ואלה שהובסו – לא תמיד השמיצו אותו, להיפך – אם הובסתי, אני רוצה קודם כל שהציבור יידע שלא הובסתי בידי נמושה אלא בידי ענק, וככל ששרגא גדול וחזק יותר – זה מקטין את התבוסה הפרטית שלי. נלחמתי עם אריה והפסדתי. כאבימלך שביקש מן הנער למותתו, כך שלנאמניו, כמו גם למתנגדיו, היה אינטרס להעצים את דמותו של שרגא.

דברי נאווי.

*

ב-1975, לצורך סדרת הכתבות על אודותיו ב"ידיעות אחרונות", הציג בפניו שלמה נקדימון שאלה:

"אוסף קטעי העיתונות בארכיון המערכת מגלה, כי הציגוך כמי שהשיג את השפעתו במפלגה מתוקף מתן הבטחות, הפעלת לחצים, איומים ופיתוים. סיפרו שנמיר כינה אותך 'פרופסור לבחירות', ולפי מקורות שונים: 'מושך בחוטים'. 'שליט', 'בוס', 'מר מנגנון'. כשיצאת לחופשה היו אומרים: 'מפא"י בחופשה'. אשאל אותך: מי אתה שרגא נצר? מניין צברת כוח כה רב?"

נצר, שהחזיק ביד את המיקרופון, לתוכו דיבר כבר שעות ארוכות, לא התרגש מן השאלה הצפוייה, וענה:

"כל מה שקראת – קראתי גם אני. אין אמת בכל זה. לפני שניכנס לפרטים אני רוצה לומר לך את ה'אני מאמין' המפלגתי שלי. חבר-מפלגה נמדד לפי ארבע תכונות:

"להבין ולקבל את דרכה הרעיונית של המפלגה, לגלות מסירות לעניין ונאמנות לעקרונות. מילוי שליחות. יש לראות בכמה מבין מניחי היסוד של התנועה מררי-דרך. על החבר להיות ישר דרך.

"אני דבקתי בעקרונות אלה, ומה שכתבו עליי היה ניסיון להדביק לי דימוי של אדם, שכל רצונו בחיים הוא, כביכול, לשלוט, להיות 'בוס', להשתמש בדרכים לא ישרות כדי להגיע למטרות. התקפת כלי-התקשורת עליי היתה מרוכזת, משך שנים רבות, בתקופות סוערות ביותר של חיי המפלגה. אני מקבל את זה ברוח טובה. האם כדאי שבגלל זה אתרגז?"

נקדימון: "העיתונות לא בדתה את פירסומיה. אתה סירבת להתראיין או למסור מידע. חברים מרכזיים אחרים כן עשו זאת."

נצר: "נכון. אבל אני שולל הדלפות."

*

בראיון ליעקב אגמון ("מעריב", 1986) אומרת פרופ' רינה שפירא שעיקר עבודתו של אביה לא היה ביום הבחירות ולקראתו, אלא בתקופה הארוכה שבין בחירות לבחירות, וזה – "נותן כוח, אבל זה כוח אמיתי, זה כוח שמפלגה באמת רוצה. מפלגה צוברת את כוחה מהאדם הקטן. מהיחס לאותו אדם, יחד עם ערכים וארגון. שילוב של השלושה. לכן אני חושבת שזה היה סוד כוחו האמיתי. לזה אתה חייב להוסיף את הסגולות הנדירות שלו, כאדם. הוא היה אוהב אדם. אדם שהיסוד האופטימי והאהבה הינחו אותו. הוא היה שקט. הוא היה בעל חוש הומור בלתי רגיל. חריף מאוד, מהיר תפישה. תופש מהר מאוד את הסיטואציה, לא מרים קול. אתה יודע שלא שמעתי את אבא שלי אף פעם אחת מרים קול. לא בחוץ ולא בבית. תתאר לעצמך בית שלא צועקים בו. הוא היה הולך לאט אבל מגיע לאן שהיה רוצה."

*

"שרגא," אומר נאווי, "נשאר מוסרי וישר-דרך גם כשהיה עליו לעסוק בדברים מזוהמים. כשמישהו הוכה – הוא לא היכה אותו." במערכת הבחירות לעיריית באר-שבע ב-1963 השמיץ דוד חכם את מפא"י ואת שרגא נצר ואת אליהו נאווי באופן הקשה ביותר, כשהוא פורט על נימת קיפוח חריפה ומעניק לרשימתו אופי עדתי מובהק. כשהלך לבחירות ידע שלא יהיה לו רוב, אבל רצה לנקום במפא"י ולשרוד על המפה העירונית. תוצאות הבחירות היו חמישה מאנדאטים למפא"י וארבעה למפ"ם, מתוך חמישה-עשר מושבים במועצה. זה היה ניצחון על חודו של קול, או של מאנדאט. אילו היו התוצאות הפוכות – היה חכם מתמנה לפחות לסגן ראש-העיר. חכם זכה בשני מאנדאטים. כעשרה אחוז מן הקולות, אך היה אפשר להסתדר בלעדיו.

ושוב נמצא שרגא בבאר-שבע, כי שוב היתה לו עבודה: הפעם, לאחר הבחירות – להקים קואליציה עירונית, בראשותו של נאווי, ובהרכב נציגי מפא"י, מפ"ם והמפד"ל. בבחירות היתה זו מלחמת חורמה. מפא"י לא רצתה לוותר על בירת הנגב. הנחרצות של שרגא היתה חזקה. עתה, לאחר שעזר בהרכבת הקואליציה העירונית, ניפנה גם "לטפל" ביריב-מאתמול.

חודשים אחדים לאחר מערכת הבחירות קרא לנאווי ושאל:

"לדוד חכם יש פרנסה או איו?"

"לא יודע."

"אני שומע שמצבו הכלכלי קשה ואין לו מה לאכול."

"מה זה עניינך?"

"אליהו, האיש הזה בכל זאת שירת את התנועה. אם הוא סטה – צריך לסלוח לו. שמע, דחפנו את חכם למצב מאוד קשה, אך עלינו לחלץ אותו מהר, כדי שלא יהיה מסכן. אנחנו את שלנו השגנו, אל תתעלל."

"אני אינני מתעלל."

"יפה. בוא נבטיח לכל יהודי, לידיד וליריב, שתהא לו פרנסה, ומכובדת. אני שומע שיש לו מאפייה, ומחזיק בה משרד-הביטחון. תשיג לי את הפרטים."

וכך היה. המאפייה נמכרה, דוד חכם קיבל רישיון, קנה בית-קולנוע, והסתדר. הוא אף חזר, כעבור זמן, לשורות מפא"י.

כזה היה שרגא. הוא לא נהנה ממפלת הזולת, אף כי ראה אותה כהכרחית וצודקת, למען מפלגתו-שלו, למען עשייה בה האמין.

לאחר שהביס את חכם וגם ניטרל אותו מהשתתפות בקואליציה החדשה, לא נטר לו ולא נקם. מה היה השיקול של שרגא בנדיבות הזו? לא-דווקא המחשבה, הלגיטימית בכל אסטרטגיה – שהאוייב-מאתמול יכול להיות בן-ברית מחר. אלא בעיקר שיקול הומאני: חכם, כשחזר, ממילא כבר לא היתה לו העוצמה הקודמת, ומאז באמת לא שמעו עליו. שרגא עזר לו לא מתוך חשבון כוחני לעתיד. עובדה, איש בציבור לא ידע על העזרה לחכם. לא ניתן לזה פירסום. לא הפיקו ממנה רווחים פוליטיים.

זו היתה פעולה אנושית, שייחדה את שרגא נצר כמו שייחדה בשעתו את פייבל נוסביצקי, שהלך לשחרר מידי הרוסים את הבחורים היהודים שהערימו עליו וגנבו את תכולתה של הצרכנייה בסוסניצה, ולאחר ששרפוה, ניסו לגלגל עליו את האשמה, ואף העמידוהו בסכנה מוחשית-ביותר של הוצאתו-להורג.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בדירת המאסר לאח"מים במעשיהו שבה שוכן עדיין האסיר אהוד אולמרט, מכינים שינויים: אחרי שיעזוב אולמרט, ובטרם יוכנס לשם בנימין ביבי נתניהו, ישוכן בה שר הפנים אריה מכלוף דרעי לתקופת מאסר שנייה, והפעם בלי הפגנות המונים בתמיכתו ובברכתו של הרב העיראקי של עולי מרוקו עובדיה יוסף נ"י זצוק"ל ["צא בחוצה!" "הוא זכאי!"] – אשר יש אומרים כי הוא משלים בשמיים את ידיעת העברית שלו.

יש שמועות כי ביום העצמאות הבא יקבל אריה מכלוף דרעי פרס מפעל חיים במסגרת פרסי ישראל על שהוא האדם היחיד שהצליח להיות שר בממשלת ישראל בין שתי תקופות מאסר במעשיהו על פשעים. אומרים שעל כך הוא גם יירשם בספר השיאים של גינס.

יש לנו חבר שמתוך רגשות של תמיכה במשפחה רוצה לתרום 1 שקל לעמותת "מפעלות שמחה" של יפה דרעי. התוכלו לומר לנו לאן עליו לפנות?

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, המתגורר בבקתה בפרדסו על גדת הירקון הדרומית ומגדֵל תפוזים ועיזים, התראיין לעיתון גרמני, וכטוב ליבו בקוניאק "הפטרון" מתוצרת יקבי המושבה, הכריז שהוא מאמין בשלום, נלחם למען השלום, מפליץ למען השלום ובטוח שכל יום נוסף מקרב אותנו אל השלום הנפלץ... סליחה הנכסף.

ימים לא רבים לאחר התפרסם הראיון עימו הוא התבשר שזכה בפרס בסך עשרת אלפיום יורו מקרן מקס ומוריץ למען השלום הנצחי.

[והתוספת שנשמטה מהטקסט המקורי שפורסם בגיליון הקודם:]

על זאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, בהשפעת האימרה של שכניו הערבים: "אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!" – ובהשפעת הכסף שקיבל מהגרמנים, היה אומר: "אם הייתי יודע שהתפילה לַשלום תביא לי עשרת אלפים יורו, הייתי כל היום רק מתפלל לשלום ומחריא, מתפלל לשלום ומחריא!"

* אנחנו ממליצים מאוד להיכנס באמצעות הגוגול לאתר "נוסטלגיה אונליין" של דייוויד סלע: "כובע טמבל": דו-שבועון לענייני נוסטלגיה, היסטוריה ומורשת עם ישראל בארצו, אשר לקראת שבועות היה מוקדש כולו לתעשיית החלב בארץ-ישראל החל מימי הטמפלרים בשרונה. ממש מרתק.

* יותר ויותר אנחנו שומעים ופוגשים זוגות צעירים ממיטב הדור הצעיר בישראל שנישאים בכל מיני טקסים שונים ומשונים, שהמכנה המשותף להם הוא שאינם נערכים על ידי רב אורתודוכסי, אשר למרבה התועבה [בעיניהם] רק הוא ושכמותו מוכּרים בישראל לצורך עריכת נישואים.

הטקסים הלא-אורתודוכסיים הם נחמדים ומגוונים מאוד, חופשיים ברוחם ומתאימים לתקופתנו ולתרבות הישראלית, אבל הם מחייבים אחר כך טקס נישואים אזרחי בחו"ל, אחרת אי אפשר להירשם בארץ כנשואים, אף כי לפי הדין האורתודוכסי התקף אצלנו, גם מי שנישאה בטקסים לא-מוכרים כאלה כבר אינה נחשבת פנוייה ומותרת להינשא לגבר אחר!

ואנחנו שואלים: מתי מיספר הזוגות שאינם נישאים ברבנות האורתודכסית יהיה גדול דיו כדי להפקיע מידיה את הבלעדיות לטקס, ו/או לשנות את החוק המקנה לה בלעדיות, כלומר מונופול, קרטל, המנוגד לחוקי המדינה בכל שאר התחומים! –  ו/או מתי הרבנות הראשית עצמה תתעשת ותהפוך את טקסי הנישואין המוכּרים לנחלת כלל הזרמים בעם היהודי ותיצוק תוכן חדש גם לטקסים האורתודוכסיים עצמם, למי שרוצה בכך, כמובן.

* בוקר טוב אהוד. קביעתך בחב"ע 1246 כי: "למיטב ידיעתי האמירוּת העבר-ירדנית מעולם לא פוצלה כך שחלק ממנה נעשה עיראק ההאשמית," הינה נכונה. כך, פחות או יותר, התנהלו העניינים. לקראת מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, דירבן 'לורנס איש ערב' את השריף חוסיין מחצי האי ערב, ובניו האמירים פייסל ועבדאללה, לפגוע בכוחות התורכיים ככל שיוכלו במזרח התיכון.

להבטחת מסירותם, הוא הבטיח להמליך את האמיר פייסל בדמשק, על ממלכת 'הסהר הפורה', שאמורה היתה לכלול את סוריה ולבנון יחד עם ארץ-ישראל משני עברי הירדן. בקשר לכך, האמיר פייסל גם נפגש עם פרופ' חיים וויצמן, ואישר לו את הקמת 'הבית היהודי הלאומי' בארץ ישראל, במסגרת ממלכתו.  

[אהוד: למיטב ידיעתי כל זה קרה מאוחר יותר].

אולם לורנס, יחד עם הממונים עליו בפיקוד הבריטי בקהיר, לא היו מודעים לתוכנית 'סייקס-פיקו' לפירוק האימפריה העותמנית, שתוכננה ע"י בריטניה וצרפת, בשיתוף רוסיה הצארית, עם יוון ואיטליה, וחשיפתה ע"י המורדים הבולשוויקים גם גרמה כנראה לענישת הארמנים, שלפי התוכנית היו אמורים לקבל את מזרח אנטוליה. 

כאשר התבררה התוכנית ללורנס, לפיה סוריה ולבנון הובטחו לצרפת, הוא גייס שיירת מכוניות משוריינות והביא את האמיר פייסל לדמשק, שם הוא המליך אותו כהבטחתו על ממלכת 'הסהר הפורה', אך הצרפתים ריכזו כוחות וסילקו אותו בבושת פנים. 

הבריטים התאוששו מהבושה והמליכו את פייסל באיזור 'מסופוטמיה' שפירושו 'בין הנהרות', שינו את שם הממלכה ל'עיראק', גם הוא קשור למים, אך פייסל הפגוע לא האריך ימים בממלכתו.

אחיו האמיר עבדאללה רצה גם הוא בממלכה ואיים על הבריטים בהתקפה על כוחות צרפת בצפון הארץ. מיודענו וינסטון צ'רצ'יל 'הציוני' מיהר וקרע את עבר הירדן המזרחי, החלק הארי מתחום 'הבית הלאומי היהודי', והעניק אותו כאמירוּת לעבדאללה הזועם, שהפך אותה לממלכת ירדן.  

בהערכה,  

ברוך תירוש

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל