פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1248– גם 50 לששת הימים

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בסיון תשע"ז 5 ביוני 2017

עם צרופת ספר שיריה החדש של מיכל סנונית "ערש חלב ודבש"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אורי הייטנר: לקסיקון מלחמת ששת הימים  (במלאת 50 שנה למלחמה). // אהוד בן עזר: בעקבות מאי-יוני 1967, [מתוך היומן]. // יוסי גמזו: טְרַאמְפּוֹלִינָה. // יהודה דרורי: "להבה אדומה": תוכנית ההתמודדות עם טרור ההצתות. // וידוייה של בת שש עשרה במחסום הבתולים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. //  בן-דרור ימיני: שדה המיספרים הממשיים. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.6.17. // משה כהן: מפלגה סובלנית. // עדינה בר-אל: זיכרון נעורים: מסיבת הסיום שלי בתיכון. // גלעד צוויק: ניסיון פוטש של השמאל: "אנחנו מעודדים פגיעה במוסדות השלטון." [ציטוט מאתר "מידה"]. // אהוד בן עזר: הרומאן החדש של אוריה באר "כאילו בחלום". // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: מי אתה מזכיר המדינה, טילרסון? [ציטוט]. // אלי מייזליש: השלום של השמאל הוא משענת קנה רצוץ. // אלי רוה: זוג עגילים. משחקים עם מלאך המוות. // ממקורות הש"י.

* * *

אורי הייטנר

לקסיקון מלחמת ששת הימים

 (במלאת חמישים שנה למלחמה)

אהלן וסהלן – באחד מנאומי הרהב, התוקפנות והכרזת המלחמה של נאצר, נשיא מצרים, בתקופת ההמתנה, הוא אמר (21 במאי 67): "אנו מוכנים. אם רוצה גנרל רבין לנסות את כוחו במלחמה – אהלן וסהלן". הצהרה זאת היתה הטריגר לכתיבת הפזמון "נאצר מחכה לרבין".

אופוריה – בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, עת החברה הישראלית הייתה בחרדה קיומית קשה, היו עמי ערב באופוריה ואקסטזה של ערב הניצחון הסופי והמוחץ שבו יחסלו סוף סוף את המדינה היהודית וימחקו את חרפת 1948. האופוריה הזאת הסתיימה בתחושת חרפה, לאור תבוסתם וניצחוננו.

לאחר המלחמה, השתנה מצב הרוח הישראלי מן הקצה אל הקצה, מחרדה לאופוריה, שנמשכה תקופה ארוכה. יש הרואים בה את אחד הגורמים למחדל יום הכיפורים – המחדל המודיעיני עצמו והעובדה שקברניטי המדינה הלכו שבי אחריו.

איתן לא היסס לרגע – פסוק מתוך שירו של יורם טהרלב "גבעת התחמושת", המתאר את קרב הגבורה במקום, בקרבות לשחרור ירושלים. איתן נאוה, עליו מסופר בשיר, נפל בקרב. לאחר מותו הוענק לו עיטור הגבורה, על גבורתו העילאית בקרב.

אלבומי ניצחון – לאחר מלחמת ששת הימים נכתבו והתפרסמו חוברות וספרים המאדירים את ניצחון צה"ל במלחמה, בכתבות ותמונות רבות. אלבומי הניצחון ביטאו את שמחת הניצחון והגאווה עליו. לאחר מלחמת יום הכיפורים תויגו אלבומי הניצחון כביטוי לאופוריה, שהקהתה את החושים והייתה מגורמי המחדל ערב מלחמת יום הכיפורים, וככאלה הם התקבעו בתודעה הציבורית.

אמברגו צרפתי – מלחמת ששת הימים הביאה לשפל את היחסים בין ישראל לצרפת. אחרי שנים של יחסים מיוחדים, ברית של ממש בין המדינות, שבאו לידי ביטוי גם בהיותה של צרפת ספקית הנשק הראשית של ישראל. הקרע החל בתקופת ההמתנה, וסמוך למלחמה הטיל דה-גול אמברגו נשק על ישראל, כולל הפרת חוזים קיימים. לאחר המלחמה יצא דה-גול, נשיא צרפת, במתקפה אנטישמית קשה ומפתיעה על מדינת ישראל ועל העם היהודי, שאותו הגדיר "עם יהיר ומתנשא."

ארץ ישראל השלמה – מלחמת ששת הימים הביאה לשליטת ישראל על כל חלקי ארץ ישראל המערבית, והפכה את חזון שלמות הארץ, שהיה חזון נדחק בשולי השיח הישראלי, לגורם מרכזי ומשמעותי בו. מיד לאחר המלחמה הקים נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שכללה אנשי רוח ואקדמיה משמאל ומימין, והיוותה קבוצת לחץ חוץ פרלמנטרית לקידום רעיון שלמות הארץ.

בתי קברות המוניים – בשלושת שבועות ההמתנה לפני המלחמה, נערכה ישראל לאפשרות של מלחמה קשה ועקובה מדם. ההכנות כללו קידוש גנים ציבוריים לבתי קברות זמניים, לקבורה המונית של חללי המלחמה. 

גבולות אושוויץ – קווי 4 ביוני 1967, כפי שהוגדרו בפי אבא אבן, שר החוץ במלחמת ששת הימים, בעקבות לחץ בינלאומי לסגת לקווים אלה. הציטוט המדויק של אבן, בראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" (ינואר 1969): "אמרנו בגלוי שהמפה לא תיראה יותר כמו ב-4 ביוני 1967. בשבילנו זה עניין של ביטחון ושל עקרונות. מפת יוני שקולה מבחינתנו לסכנה וחוסר ביטחון. אינני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מזיכרון אושוויץ."

יש לציין שאבן היה מראשי ה"יונים" במפלגת העבודה, אך גם היונים שללו מכל וכל חזרה לאותם קווים.

גבולות בני הגנה – מלחמת ששת הימים העניקה לישראל, לראשונה, עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה. גבולות בני הגנה הם כאלה שמספקים למדינה הגנה גם מפני מתקפת פתע (כמו מלחמת יום הכיפורים). עד אז, הייתה ישראל מדינונת קטנה עם הגב לים.

גבעת התחמושת – גבעת התחמושת היא מוצב ירדני בצפון ירושלים, שהוקם בידי הבריטים כבונקר תחמושת. בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך באתר קרב גבורה קשה ועקוב מדם, שנפלו בו 37 לוחמים ישראליים, כולל הרוגים שנפלו במתחם בית הספר לשוטרים הסמוך אליו. הונצח בשירו של יורם טהרלב, הנושא את שם האתר.

דיסכותל – מאמר של פרופ' ישעיהו ליבוביץ חודש לאחר מלחמת ששת הימים, שבו לעג ומתח ביקורת חריפה על הרגשות הלאומיים והדתיים שהתעוררו בישראל בעקבות שחרור העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי.

האפלה – חובת כיבוי אורות בשעות הערב, בתקופת המלחמה, כדי להקשות האויב בטיווח הערים והיישובים בישראל. פנסי המכוניות נצבעו בצבע כחול.

ההחלטה הסודית – לאחר המלחמה, ב-19 ביוני, קיבלה הממשלה החלטה סודית, על פיה תמורת חוזה שלום והסדרי ביטחון עם מצרים וסוריה תהיה מוכנה לנסיגה מסיני והגולן לקווים שיתבססו על הגבול הבינלאומי. ללא חוזה שלום, נאמר בהחלטה, ישראל תישאר בקווים אליהם הגיע צה"ל במלחמה. ההחלטה נועדה לאפשר עמידה בלחץ הכבד של המעצמות, כדי למנוע  נסיגה ללא שלום כפי שהיה במלחמת סיני. הלחץ הבינלאומי לא הגיע ובכך ההחלטה הפכה לאות מתה. לאחר פסגת חרטום, בוטלה ההחלטה, תחילה בנוגע לגבול עם סוריה ואח"כ בנוגע לגבול עם מצרים. נקראה "ההחלטה הסודית", כיוון שהוסתרה אפילו מן הרמטכ"ל.

ההר שהיה כמפלצת – שורה משירו של יובב כץ "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה מקיבוץ גדות שיצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק. אך כשהיא מביטה אל ההר שהיה כמפלצת, בשנים שהיה בשליטת הסורים, היא מגלה מציאות אחרת, של חיילים שדגלם בצבעים של כחול ולבן.

היינו כחולמים – מקאמה שפרסם חתן פרס ישראל חיים חפר ביומה החמישי של מלחמת ששת הימים, ב"ידיעות אחרונות", שכותרתו מיטיבה לתאר תוכנה – התחושה שהניצחון הגדול, ובעיקר שחרור ירושלים, היא הגשמת חלום לאומי.

הישרנו למוות עינינו – משפט מתוך נאום של שמואל גונן ("גורודיש"), מפקד חטיבה שבע במלחמת ששת הימים, במסדר הניצחון של החטיבה: "אחי גיבורי התהילה". המשפט המלא: "אל המוות הישרנו מבט – והוא השפיל את עיניו."

המתנה – שלושת השבועות שבין יום העצמאות ה-19 לפרוץ מלחמת ששת הימים, שבהם הסלים המצב במזרח התיכון אל המלחמה הבלתי נמנעת. ההמתנה החלה כשהצבא המצרי החל להזרים כוחות תקיפה אל תוך סיני, ובהמשך גירש נשיא מצרים את כוחות האו"ם מסיני, חסם את תעלת סואץ [חסם את מיצרי טיראן. התעלה היתה ממילא חסומה. – אב"ע], הכריז הכרזות מלחמה סוחפות וחתם על ברית הגנה עם ירדן. בישראל גויסו בהדרגה המילואים והוקמה ממשלת ליכוד לאומית. תקופת ההמתנה התאפיינה בתחושות קשות של חרדה קיומית בחברה הישראלית.

הצנחנים בוכים – אחד הסמלים של מלחמת ששת הימים, היו הצנחנים, משחררי ירושלים, רובם חילונים, שבכו מהתרגשות לאחר שחרור הכותל. בו ביום כתב חתן פרס ישראל חיים חפר מקאמה, תחת הכותרת "הצנחנים בוכים", שפורסמה במהדורה מיוחדת של "ידיעות אחרונות". היא הסתיימה במילים:

"איך זה קורה שצנחנים בוכים / איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר / איך זה קורה שמן הַבּכי הם עוברים לְשִיר / אולי מפני שבחורים בני י"ט / שנולדו עם קום הַמְדִינה נושאים על גבם – אלפיים שנה..."

הר הבית בידינו – הודעתו הנרגשת וההיסטורית של מח"ט הצנחנים מוטה גור, לימים הרמטכ"ל העשירי של צה"ל, לאחר שחרור הר הבית והכותל המערבי. הודעה שצימררה אומה שלמה.

בחמישים השנים שחלפו מאז, עדין חלוקות הדעות האם באמת הר הבית בידינו.

הרמה הסורית – כינוי אימה שניתן לגולן בפי תושבי העמקים הצפוניים, שבמשך 19 השנים מקום המדינה עד שחרור הגולן חיו תחת אימת הפגזים הסורים.

השטחים – במלחמת ששת הימים הרחיב צה"ל את גבולות המדינה עד הירדן. איך יכונו השטחים? "הגדה המערבית" כפי שנהגו לכנותה הירדנים, להבדילה מן הגדה המזרחית? "השטחים המשוחררים" כפי שכינו אותם שוחרי שלמות הארץ? "השטחים הכבושים" כפי שהגדירו אותם תומכי הנסיגה? ההגדרה המשפטית הייתה "השטחים המוחזקים" – שטחים המוחזקים בידי ישראל, לא סופחו אליה, ובלי לנקוט עמדה אם הם כבושים או משוחררים. בקיצור, השם הנפוץ היה "השטחים", ושנים אחדות מאוחר יותר טוביה צפיר חיקה את אבא אבן מכנה אותם "השטחים המשוחזקים".

השם הפשוט והראוי, הוא שמם הגיאוגרפי וההיסטורי בעברית: יהודה ושומרון.

התמוטטות – ימים אחדים טרם פרוץ המלחמה, בשיאה של תקופת ההמתנה, לקה הרמטכ"ל יצחק רבין בהתמוטטות – שילוב של עייפות, עומס רגשי ונפשי ועישון יתר. הוא העביר את סמכויותיו לראש אג"ם עזר ויצמן. כעבור 24 שעות התעשת, חזר לתפקוד מלא והוביל את צה"ל לניצחון הגדול בתולדותיו. הפרשה הושתקה, ופרצה לתודעה בידי עזר ויצמן בעת ההתמודדות הראשונה בין רבין ופרס על הנהגת המדינה לאחר התפטרות גולדה מאיר, ובספרו של ויצמן "לך שמים לך ארץ". הפרשה הפכה כלי להתרסה נגד רבין בידי יריביו הפוליטיים מימין, משמאל ובמפלגתו.

חוץ מירושלים והגולן – בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, עד מותו ב-1973, הטיף ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון לנסיגה ישראלית ממרבית השטחים, מלבד ירושלים השלמה והגולן. לא ברור לאלו גבולות של ירושלים הוא התכוון, אך לעתים הוא דיבר בהקשר זה גם על גוש עציון וחברון, כאזורים שיישארו בידי ישראל.

חזק מהר ובאופן אלגנטי – סמוך למלחמת ששת הימים מונה האלוף חיים בר לב לתפקיד סגן הרמטכ"ל. כשנשאל מה תחזיתו לתוצאות המלחמה, הוא השיב בדיבורו האיטי: "נדפוק אותם מהר, חזק, ובאופן אלגנטי." כעבור שנה מונה בר לב לרמטכ"ל.

חשופים בצריח – ספר שכתב חתן פרס ישראל שבתי טבת לאחר המלחמה, ובו תיעד את קרבות השריון ובמיוחד את קרבות חטיבה 7 בפיקודו של שמואל גונן במלחמת ששת הימים. הספר היה לרב מכר ואחד מסמלי המלחמה.

טלפון מהערבים – בראיון עיתונאי לאחר המלחמה נשאל שר הביטחון משה דיין מה על ישראל לעשות כעת, לאחר הניצחון. דיין השיב שהוא מחכה לטלפון מחוסיין, אך בתודעה הציבורית התקבע הצירוף "טלפון מן הערבים." המשפט הזה נתפס בידי מבקריו של דיין כביטוי לאופוריה, ולהחמצת הסיכוי למנף את הניצחון ליוזמת שלום.

ילדות באה באש – לאחר המלחמה יזם חתן פרס ישראל אבא קובנר הוצאת ספר ובו אמירות, שירים וציורים שציירו ילדי הקיבוצים במלחמת ששת הימים. הספר התפרסם בספריית פועלים.

ילדי המקלטים – כינוי מצמרר שניתן לילדים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן, שלאורך שנים ישנו במקלטים, כדי להגן עליהם מפני התוקפנות הסורית.

ירושלים של זהב – קינה שכתבה נעמי שמר, על העיר ירושלים הקרועה, השסועה והמחולקת, ובלבה חומה. שולי נתן שרה אותו בקול פעמונים, בחלק הבלתי תחרותי בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות, היום בו החלה תקופת ההמתנה. שלושה שבועות לאחר מכן שוחררה העיר העתיקה, ונעמי שמר הוסיפה את הבית "חזרנו אל בורות המים". השיר היה להמנון המלחמה, ואף הוצע כהמנון המדינה, ובחמישים השנים שחלפו מאז שמר על מעמדו כשיר הישראלי האהוב ביותר.

ירושלים של ברזל – מאיר אריאל לחם כצנחן במילואים בקרבות לשחרור ירושלים. הוא כתב את גרסת הלוחם לשירה של נעמי שמר, והכריז בגאווה "הלא לחומותיך קראנו דרור" ו"עכשיו אפשר לים המלח בדרך יריחו". בשיר הוא גם מבכה את נפילת חבריו הלוחמים, ולכן "אשר כולה זהב" היה ל"כמעט כולך זהב". בעקבות השיר קיבל את הכינוי שהיה שנוא עליו, "הצנחן המזמר". לימים הודבקה לשיר הילת "שיר מחאה", כביכול, שלא היתה ולא נבראה.

לחזור הביתה בשלום – משפט מפתח מן השיר "גבעת התחמושת": "אינני יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום." במשך השנים זכה לפרפרזות, כמו "איני יודע למה חזרתי הביתה בשלום, בסך הכול רציתי לקבל צל"ש." וכן: "בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלוש."

ליברטי – אניית מלחמה של הצי השישי, שהופצצה בידי חיל האוויר הישראלי, בשל טעות בזיהוי, ביומה הרביעי של המלחמה.

מדיניות הגשרים הפתוחים – מדיניות ישראלית, שהנהיג שר הביטחון משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים – מעבר חופשי של אנשים וסחורות מיהודה ושומרון לממלכת ירדן ובחזרה, דרך גשר אדם וגשר אלנבי.

מבצע מוקד – שם הקוד למבצע השמדת חילות האוויר של מדינות ערב, בהפצצת בזק מפתיעה של חיל האוויר הישראלי בשעות הראשונות של המלחמה. מבצע מוקד הכריע, במידה רבה, את גורל המערכה, כיוון שהוא הבטיח את העליונות האווירית המוחלטת של ישראל, ואת יכולתו של חיל האוויר לסייע לצבא היבשה באין מפריע.

ממשלת הליכוד הלאומי – בשיאה של תקופת ההמתנה, ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, קמה ממשלת האחדות הלאומית הראשונה בתולדות המדינה. היא נקראה ממשלת ליכוד לאומי (שם שכבר לא היה רלוונטי בממשלות האחדות הבאות, שקמו לאחר הקמת הליכוד). שתי מפלגות האופוזיציה, גח"ל (גוש חירות ליברלים) ורפ"י (רשימת פועלי ישראל) הצטרפו לקואליציה. נציג רפ"י, משה דיין, מונה לשר הביטחון, במקום ראש הממשלה לוי אשכול. נציגי גח"ל, מנחם בגין ויוסף ספיר, מונו לשרים בלי תיק.

מפה אתם נראים גדולים שבעתיים – עם כיבוש המוצב הסורי אל מורתפע, החולש על קיבוץ גדות וממנו ירו הסורים פעמים רבות לעבר הקיבוץ, הביט מפקד חטיבת אלכסנדרוני מנו שקד על הקיבוץ, והודיע בקשר לחמ"ל הקיבוץ: "מפה אתם נראים גדולים שבעתיים." המילים הללו חקוקות במצפה גדות, שהוקם במקום.

מצעד צה"ל – ההודעה הראשונה שקיבל הרמטכ"ל רבין על כניסת כוחות צבא מצריים לסיני – ההודעה שפתחה את תקופת ההמתנה, היתה בעיצומו של מצעד צה"ל בירושלים, ביום העצמאות ה-19 של ישראל (15 במאי 1967). רבין מיהר לדווח על כך לראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שישב לצידו. המצעד היה מוגבל מאוד ולא כלל כוחות משוריינים, בשל התנגדות הירדנים.

בשנה שלאחר מכן, בחגיגות העשרים למדינה, נערך מצעד מלא, שהיה למצעד הניצחון של צה"ל (ושידורו בשידור חי פתח את שידורי הטלוויזיה הישראלית). בכך תמה המסורת של מצעד מדי יום העצמאות. לאחר מצעד זה נערך עוד מצעד, בשנת ה-25 למדינה (1973) ומאז לא נערכו עוד מצעדים צבאיים.

מצרי טיראן – מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין ים סוף. ב-23 במאי, שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, חסמה מצרים את מצרי טיראן ולמעשה חסמה את השער הימי של ישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק. צעד זה היה ידוע כקאזוס בלי = עילה למלחמה, מבחינתה של ישראל. הוא נוסף לעוד כמה עילות למלחמה, שסיפקו מדינות ערב באותם שבועות.

מרד הגנרלים – כינוי (מוגזם) שניתן לישיבה של אשכול עם אלופי המטכ"ל בתקופת ההמתנה, שבה חלקם, בראשות האלופים אריק שרון ומתי פלד, מתחו ביקורת על הממשלה, והאשימו אותה בהססנות, בשל הימנעותה (בשלב זה) מיציאה למתקפת נגד מקדימה.

מתקפת נגד מקדימה – מתקפה שנועדה לשבש את כוונותיו התוקפניות של האויב, בטרם מימש אותן. כך עשתה ישראל במלחמת ששת הימים. מכונה גם מלחמת מנע.

נאום הגמגום – נאום רדיופוני לאומה שנשא ראש הממשלה לוי אשכול, ימים אחדים לפני מלחמת ששת הימים. בנאום המודפס היה משפט מחוק ותחתיו כמה מילים רשומות בכתב יד. אשכול התקשה לקרוא את המשפט, והדברים נשמעו ונחשבו כגמגום. בימי החרדה ערב המלחמה, לצד התחושה שאשכול מנהל את המשבר בהססנות, הדבר פגע קשות בתדמיתו, ואחד הגורמים לכך שנאלץ לעזוב את תפקיד שר הביטחון ולהעבירו לדיין.

יש לציין ששר הביטחון אשכול הוא האיש שצייד את צה"ל והכין אותו לניצחון הגדול, הוא היה הקברניט והמצביא הגדול של הניצחון, הוא היה המוביל של מדיניות ההתיישבות האחראית לאחר המלחמה. הפוליטיקה לטווח הקצר עשתה לו עוול, אך במשפט ההיסטוריה הוא ייזכר כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, הגם שלא היה מנהיג כריזמטי.

נאום הר הצופים – לאחר שחרור ירושלים חודשה פעילות האוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים, שהיה מובלעת ישראלית בלתי פעילה במזרח ירושלים. בטקס חגיגי, הוענק תואר ד"ר לשם כבוד לרמטכ"ל יצחק רבין, לכבודם של חיילי צה"ל, על הניצחון הגדול. רבין נשא נאום, שאותו כתב קצין חינוך ראשי מרדכי בראון, שבו דיבר על רוחו של צה"ל.

נאצר מחכה לרבין – מזה שנים נוכח בשיח הישראלי מיתוס על כך ששירי מלחמת ששת הימים היו שירי ניצחון ורהב, שהשכיחו והדחיקו את מחיר הדמים הכבד של הניצחון. זהו נראטיב בדוי, שאין לו כל אחיזה במציאות. נהפוך הוא, אין מלחמה שנכתבו בעקבותיה שירי זיכרון ואבל כמו מלחמת ששת הימים, לצד שירי הניצחון. ה-סמל של שירי הרהב על הניצחון הוא "נאצר מחכה לרבין". והאמת הפוכה – זהו שיר שנכתב לפני המלחמה, בתקופה ההמתנה והחרדה, לאחר שנאצר סגר את מיצרי טיראן והטיל, למעשה, מצור ימי על ישראל. היה זה שיר לעידוד המוראל, שאותו כתב חיים חפר. נאצר התרברב: "אם רוצה גנרל רבין לנסות את כוחו במלחמה – אהלן וסהלן". חיים חפר השיב: "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי. שיחכה ולא יזוז כי נבוא – מאה אחוז."

נזרוק את היהודים לים – קריאת הקרב של המונים במצרים ובמדינות ערב האחרות, שיצאו לרחובות באופוריה המתלהמת שקדמה למלחמה.

נחשון – אחד מסמלי הניצחון, היה תמונתו של יוסי בן חנן, קמב"ץ חטיבה 7 ולימים אלוף בצה"ל, טובל בתעלת סואץ ומניף באוויר רובה קלצ'ניקוב. תמונה זו היתה תמונת השער של המגזין האמריקאי טיים-לייף שהוקדש כולו למלחמה. בגירסה העברית, הוכתרה התמונה בכותרת "נחשון", כדמותו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, שעל פי המדרש העז לקפוץ לים סוף ואז נבקע הים ובני ישראל עברו בתוכו בחרבה.

נשות וינדזור העליזות – קומדיה מאת ויליאם שייקספיר, שהוצגה בישראל, בתרגום אלתרמן, בשנות ה-60. בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, התקיימה הפגנת נשים שתמכו במינוי משה דיין לשר הביטחון. קבוצת הנשים כונתה "נשות וינדזור העליזות."

סדין אדום – מילת הקוד לפתיחת המתקפה הקרקעית של צה"ל במלחמת ששת הימים.

סליחה שניצחנו – ספר הומורסקות וסאטירות שכתב אפרים קישון בתקופת מלחמת ששת הימים. שם הספר מבטא את גישתו הסרקסטית לצביעות גינויי ישראל בעולם בעקבות ניצחונה במלחמת מגן מובהקת. ספר ההמשך נקרא "אוי למנצחים". גיבור הספר: "שרוליק", הדמות המצויירת של הקריקטוריסט דוש, שעיטר את הספר, המסמלת את מדינת ישראל.

סע בנצור, סע – בכניסה אל חומות העיר העתיקה, בשער האריות, הורה מח"ט הצנחנים מוטה גור לנהגו בנצור את ההוראה, שנכנסה לפנתיאון הניצחון.

עוצבת הפלדה – אוגדה 84, הכפופה לפיקוד דרום, שהוקמה במיוחד לצורך המלחמה, תחת פיקודו של מפקד גייסות השריון ישראל טל, לימים סגן הרמטכ"ל. העוצבה פרצה ראשונה לסיני ובתוך ארבעה ימים הגיעה לתעלת סואץ.

עליקה – מחנה סורי נטוש מדרום לנפח, היום המחנה של עוצבת ברק. חמישה שבועות אחרי שוך הקרבות, עלו למקום המתיישבים הראשונים בגולן לנקודה הזמנית של קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן). שם החלה ההתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים.

פרשן – ראש אמ"ן לשעבר ולימים נשיא המדינה, אלוף (מיל') חיים הרצוג, היה הפרשן הביטחוני של "קול ישראל", שהשמיע מידי יום בתקופת ההמתנה והמלחמה דברי פרשנות לציבור הישראלי. הציבור שתה את דבריו בצמא, והוא סייע מאוד להעלאת המורל השפוף, בגישתו האופטימית ובביטחון שנסך בקרב מאזיניו. הסמל לפרשנותו הוא אמירתו ב-1 ביוני: "אילו הוטל עליי לבחור הלילה בין האפשרות להיות טייס מצרי התוקף את תל-אביב, ובין האפשרות להיות אזרח בתל-אביב – הייתי בוחר, מטעמים של ביטחוני האישי, באפשרות השנייה."

שיחת הטלפון בין חוסיין לנאצר – ביומה השני של המלחמה, כאשר התבררו ממדי תבוסת הערבים, יירט אמ"ן שיחת טלפון בין נשיא מצרים נאצר וחוסיין מלך ירדן, שבה הם רקמו שקר על פיו חילות האוויר של ארה"ב ובריטניה לחמו לצד ישראל. בעקבות שיחה זאת, כלי התקשורת בשתי המדינות החלו לפרסם את ה"מידע" הזה. על אף התנגדות אמ"ן, שחשש שהדבר יזיק לפעולת המודיעין הישראלי, החליט שר הביטחון משה דיין לפרסם את הקלטת השיחה, בשל חששו שהתבססות הטענה על מעורבות אמריקאית תביא להתערבות סובייטית לצד מדינות ערב.

שלושת הלאווים – ועידת פסגה של ראשי מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים (אוגוסט 1967) שנערכה בחרטום, בירת סודן, קבעה את האסטרטגיה הערבית: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למו"מ עם ישראל.

תוכנית אלון – תכנית מדינית – ביטחונית – התיישבותית שרקם יגאל אלון מיד אחרי המלחמה, לפשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר על האזורים הצפופים בערבים על גב ההר ביו"ש, ותספח את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ומבטיחים גבולות בני הגנה לישראל, ובראש ובראשונה בקעת הירדן והגולן.

התוכנית לא התקבלה באופן רשמי מעולם, אולם היא היתה הבסיס למדיניות ההתיישבות מעבר לקו הירוק של ממשלות המערך בשנים 1967-1977. לדעת כותב לקסיקון זה, גם בחלוף יובל שנים, עקרונות תכנית אלון, הם הבסיס לפתרון הסביר ביותר לסכסוך.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות מאי-יוני 1967

[מתוך היומן]

במחצית השנייה של חודש מאי [1967] אני יושב וקורא בספר בקפה "אקסודוס" [שהיה ידוע בַּבּוֹרְשְׁט וּבַפִּירוּשְׁקִי שלו, ומאז היסגרו לא קמו לו מתחרים], בפינת הרחובות רמז וז'בוטינסקי בתל-אביב. לפתע נכנס משה דיין עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה"ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. "תהיה מלחמה," אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה"צברי", מתנגן מעט ומגלגל את הרי"שים. והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: "ברור שתהיה מלחמה."

המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל-אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה – וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.

ואכן, זמן לא רב לאחר שובי לתל-אביב אני מקבל צו 8 להתייצב ביחידת המילואים שלי, מגייס בלילה את האנשים שברשימת הכתובות שלי, ובבוקר מתייצב בנקודת האיסוף, משם לבסיס החטיבה, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בצריפין, בחורשת האיקליפטוסים בקטע הדרומי-מזרחי של מחנה צריפין, שם משרדי החטיבה ומקום הכינוס של המפקדה. תפקידי, חובש בפח"ח.

אחד הראשונים שראיתי בא מולי היה בן-דודי בדרגה שנייה דוד בן עזר. אביו אלעזר בן משה-שמואל ראב (בן עזר) היה בן-דוד ראשון של אבי בנימין בן יהודה ראב (בן עזר). דוד מבוגר ממני בשנה ואנחנו בידידות כל השנים. הוא רזה מאוד וצנום-פנים, דומה קצת לבחור-ישיבה ועיניו כחולות. שימש כאלחוטאי של מפקד הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית שלנו – רב-סרן ד"ר יואל ידלובקר מרמת-גן, ונסע עימו במושב האחורי של ג'יפ-המפקד עם מכשיר הקשר במשך כל המלחמה.

אני הייתי בוגר קורס חובשים של חודש אחד בחר"פ 542, בסיס חיל הרפואה בצריפין, שיועד לאנשי מילואים. עברתי את הקורס בתקופה שהייתי חבר קבוצת עין-גדי. לימים שירתתי בחטיבה 9 בתור חובש מחלקתי, כאשר עדיין שירתו בה חיילים ומפקדים בוגרי מבצע סיני 1956, ומפקד פלוגת המרגמות היה הפוליטרוק האגדי של הפלמ"ח, בני מהרשק מגבעת השלושה. נקראתי לאימונים שנתיים ונתתי להם ביטוי ברומאן "לא לגיבורים המלחמה" (1971). למזלי לא היה עליי אף פעם לטפל במישהו בצורה רצינית. תקופת זמן לפני המלחמה הועברתי לחטיבה 10, וזו היתה פעם ראשונה שהתייצבתי במסגרתה.

בשורה ראשונה שבישר לי דוד: "אל תדאג, אודי, אנחנו לא נהיה בקו הראשון. אנחנו פלוגת החובשים החטיבתית."

כשבועיים ויותר ישבנו בצריפין. התאמנו בפרישת התאג"ד, תחנת איסוף גדודית שהיא מעין בית-חולים שדה תחת אוהל הודי גדול. ערב אחד התבקשתי להרצות במועדון בפני כל החיילים על הספרות העברית, והדבר נטע יחס כבוד אליי במשך כל המלחמה. כאילו אני איזו סמכות מוסרית. אף כי המצחיק הוא שדוד בן-דודי דק הגוף, הפרדסן, נראה יותר סופר ואיש-רוח ממני, בעל הגוף המלא והפנים שאינם רוחניים כלל. לא פעם טעו והחליפו בינינו.

לפנות-ערב אחד הגיע יורם גאון להופעה קצרה מעל מאולתרת על קומנדקאר. הטילו עליי לארח אותו בתוקף היותי סופר. בקושי דיבר איתי. נראה תשוש מהופעות קודמות, ובקושי שר את מִקבץ השירים שלו, ועזב. הוא שר יפה אבל אני לא סובל את דברי הקישור שלו בהופעותיו.

עוד לפני הגיוס נקבעה לי ולד"ר יוסף נדבה [שיחד עם אליעזר ליבנה חיבר את הספר המצויין "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית"] הופעה משותפת בבית יד לבנים בחולון. אינני זוכר מה היה בדיוק נושא ההרצאה. הבאתי עימי את מכתב ההזמנה, ובאותו יום אכן קיבלתי חצי יום חופש, ונסעתי מיד לתל-אביב. על אותם ימים סיפרתי ב"אומץ, סיפורו של משה דיין" (1997). שם, כדי לשמור על יושרי ואמינותי כסופר, הבאתי את התייחסויותיי שלי לדיין במשך השנים:

לפנות-ערב, ב-26 במאי, משדר אשכול נאום לאומה ב"קול ישראל" שבו הוא אמור להסביר לעם את המצב. למרבה הצער מתבלבלים לו דפי הנאום בעת השידור החי ודבריו נשמעים מגומגמים. מול איומיו היהירים של נאצר יש ל"נאום הגמגום" של אשכול השפעה קשה ומדכדכת. מתחזק מאוד חוסר אמון ביכולתו להנהיג את המדינה בשעות קשות אלה. מתרבות הקריאות בציבור, בעיתונות ובכנסת להקים ממשלת חרום, ממשלת איחוד לאומי, ולקחת מאשכול את תיק הביטחון. המועמד הטבעי ששמו עולה הוא גיבור מלחמת סיני, משה דיין, שכבר היכה פעם את המצרים, ובוודאי יעשה זאת שוב, ובאותה הצלחה.

אני מקבל חופשה של שעות אחדות מהמחנה בחורשה בצריפין. בטרם אני קופץ לים, להיפרד מחוף גורדון שכמעט נטוש בגלל מצב-הרוח בעיר, אני כותב ושולח מכתב חריף למערכת "הארץ", שמתפרסם לאחר כיומיים. אני מביע אמון מלא באשכול ובממשלתו וביכולתם לשלוט במצב, ומזהיר מפני ההזדקקות לגנרלים מן העבר. גם אני שותף לפחד מפני מסירת ההכרעה לדיין, שוודאי ידחוף למלחמה במקום לנסות לפתור את המשבר בדרכי שלום.

עד כאן בספר. ד"ר נדבה ואני חיכינו עד בוש בכניסה ל"יד לבנים" בחולון אך איש לא בא להרצאה, וחזרתי לצריפין. גברת שטיינברג, בעלת-הדירה, נסעה לצרפת עם תחילת המתיחות. די היה לה בכך שניצלה מהגרמנים. מתיק קטעי העיתונות של שנת 1967 שלפתי את המכתב שלי למערכת "הארץ", שנדפס בחודש מאי 1967, וזו לשונו:

לא "בני אלים"

המאמר הראשי של "הארץ" מיום 23.5 המבקש את החלפת ראש הממשלה בשעת חירום זו אינו משרת את טובת המדינה. מיבחנה של המדינה בשעה זו אינו בהסתמכות אינפאנטילית על דמויות מיתולוגיות ובהחזרת מנהיגים וגנראלים לשעבר, אלא ביכולתה לקיים את עצמה וביטחונה מתוך בגרות מלאה גם כאשר העומדים בראשה אינם "בני-אלים" אשר כביכול לא שגו מעולם.

אהוד בן עזר

תל אביב

ואני ממשיך ומתאר אותם ימים בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" (1997):

חרף סכנת הקיום שישראל נתונה בה, גועשים היצרים הפוליטיים ובעיקר החששות בקרב הנהגת מפא"י. בן-גוריון הוצא מהמפלגה בעקבות הקמת רפ"י ואף נתבע לעמוד למשפט בפני בית-הדין של מפא"י. כאשר פרש יחד עם פרס ודיין איבדה מפא"י את הצמרת הביטחונית שהנהיגה את המדינה במערכת סיני בשנת 1956. כחיזוק, הברית שכרתו אשכול וחבריו עם "אחדות העבודה" הביאה לשולחן הממשלה את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת 1948. כדי לחסום את משה מציעה עתה גולדה שאלון יהיה שר הביטחון.

ככל שמחמיר המצב, והציבור מאבד אמון בהנהגה, מתחזקות היוזמות להרחבת הממשלה. מנחם בגין, מנהיג מפלגת האופזיציה הגדולה ביותר, גח"ל, גוש חרות-ליברלים, מבקש מאשכול למסור את ראשות הממשלה ליריבו ההיסטורי המר והקשה, עוד מימי ה"סזון" ואלטלנה, לבן גוריון בן השמונים ואחת.

התסריט של שיבת בן-גוריון ודיין לשלטון, כשהם נישאים על גלי המצב הביטחוני המתערער, מזכיר יותר מדי לאשכול ולחבריו-להנהגה את שיבת בן-גוריון לממשלה תקופה לא ארוכה לפני מערכת סיני, שיבה שסיבתה או גם תוצאותיה היו סילוקם של לבון [שר הביטחון] ושרת [ראש הממשלה]. הביקורת הארסית ששופך בשנים האחרונות בן-גוריון מעל במת הכנסת ובעתונות על אשכול כראש-הממשלה ועל הנהגת מפא"י – רק מגבירה את החששות מפני המהפך הנדרש, שפירושו גם כניסתן לממשלה של שתי מפלגות האופוזיציה, גח"ל ורפ"י.

ב-2 ביוני 1967, יום לאחר שנופלת ההכרעה בממשלת אשכול למנות את משה לשר-הביטחון, הוא אומר בראיון לעיתונאי האנגלי וינסטון צ'רצ'יל (הנכד): "דרושים היו שמונים אלף חיילים מצריים בסיני כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל!"

את ההודעה הראשונה של דובר צה"ל [על פרוץ המלחמה] אני שומע [בבוקר] בטרנזיסטור של חבר-ליחידה, בחורשה ליד בית-נאבללה [שם התמקמנו ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה] , רגעים אחדים לאחר שהרוקח הצבאי [דודו פישביין, בעלה באותה תקופה של העיתונאית יעל פישביין. לאביו היה שנים רבות בית-מרקחת בפתח-תקווה] – רוקח של פלוגת הפח"ח שלנו, מופיע מבין העצים וקורא בקול רם שהמלחמה התחילה.

מיד אנחנו מפסיקים את התירגול היומי של הקמת אוהל הודי גדול למרפאת-השדה, ועולים על המשאיות העמוסות בציוד המרפאה ומשתלבים, יחד עם האמבולנסים הצבאיים שלנו, בשיירה ענקית הזוחלת על כל נתיבי הכביש [גם משמאל], לכיוון ירושלים. אנחנו מלווים את ימי הקרב של חטיבה 10 בגב ההר ובצפון ירושלים עד לבקעה. עבודה רבה אין לנו, וזאת מפני שביום הקרב העיקרי, ב-6 ביוני, מעבירים את מרבית פצועי החטיבה במסוקים ישירות מהאזור של גבעת הראדאר לבית החולים הדסה בעין-כרם.

מאוחר בליל ה-5 ביוני, עדיין אנחנו ביממה הראשונה למלחמה, מתפשטת בינינו הידיעה על הכחדת חיל האוויר המצרי, וברור שהניצחון קרוב. במהלך הימים הבאים אנחנו עוברים בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסים לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח, שנכבשה לפני שעות לא רבות. רק יריות בודדות של צלפים ירדניים נשמעות פה ושם ואנחנו מסתתרים במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. ממשיכים צפונה. את הלילה השלישי למלחמה אני מבלה בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב ראשי שכל בתיו נעולים וחשוכים. כאשר מאיר הבוקר מתגלה משני צידיו שכונת וילות לבנה, בית חנינא, והיא מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים. בצד המזרחי מתנשא ה"ארמון" של המלך חוסיין.

בערב אנחנו חונים בשדה התעופה הכבוש קלנדיה, עטרות, ולקראת סוף המלחמה עולה כל החטיבה דרך גב ההר בגדה המערבית אל רמת הגולן. פלוגת החובשים שאני משתייך אליה אינה משתתפת בקרבות. במלחמה אני מסתובב עם עוזי שבמחסניתו חמישה כדורים לבד, תקלה באפסנאות הפלוגה. רוב החיילים מקנאים בי, נשקם האישי הוא עדיין רובה צ'כי.

הפח"ח של חטיבה 10 עולה לרמה מיד בתום הקרבות, בנתיב-עפר שנסלל בשעות אחדות מעל קיבוץ גונן. אנחנו מתמקמים במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, שמשמש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, שבנויים בגבעות המקיפות אותו.

הרבה מה לעשות אין לנו. סוף-סוף אני מוצא כדורים מתאימים לעוזי שלי. יום אחד אני מתנדב לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הופכות את חיינו קשים למדיי. אנחנו סותמים את אפינו בממחטות ומצליחים לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, אזרח סורי, בולטים דפי נייר אחדים. אני שולף אותם והנה הם כתובים רוסית. דבר זה מקל על מצפוני – גם האזרחים שנהרגו במלחמה לא היו שיות תמימות.

בדרכים פוסעים מזרחה קצת פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים, ואנחנו נותנים להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה בג'וחאדאד, ניצבות בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות ברזל פשוטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה מזוודה עלובה מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן מזוודות עץ, וכולן נעולות.

הרופא [רס"ן ד"ר יואל ידלובדקר], מפקד הפלוגה שלנו – כולנו אנשי מילואים – אוסר על החיילים לבזוז את המזוודות. חולפים יומיים, המלחמה נסתיימה, אנחנו תקועים בג'וחאדאד, וכבר ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי – מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? –

ומדוע דווקא אותי? – כי אני סופר.

אני מוכרח לומר שזו פעם ראשונה ואחרונה בחיי שביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי סופר. אני מציע להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

וכך נערך מעין מיסדר מזוודות – הן מוצאות בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שניראה כמין הגרלה – נקרא חייל אחר חייל, מקבל מזוודה סגורה, רץ איתה מרחק מטרים אחדים, רוכן עליה, פורץ אותה ומתחיל לפשפש בקרביה. ואולי זה התרחש בצורה אחרת. המזוודות נפרשו על הקרקע בשתי שורות, ולאות מהמפקד – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.

תוך דקות אחדות היו רכונים מרבית חיילי הפלוגה על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר. אני מסתובב ביניהם ומסתכל, מצלם בזכרוני תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך. אין בי רחמים או יסורי מצפון, רק צער על עליבותם ועוניים של הסורים האלה, שאומנו להילחם בנו ולהרוג אותנו.

תקופת הגיוס נמשכת פחות מחודש. מהר מאוד משחררים את כל חיילי המילואים של החטיבה. זוהי המלחמה היחידה שאני משתתף בה בחיי.

עד כאן מתוך הפרק ב"אומץ". התיאור חוזר ברומאן "שלוש אהבות" (2000) בפרק: "מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד":

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך.

את היום השני (6.7) והיום השלישי (7.7) למלחמה תיארתי יותר במפורט בסיפור שכתבתי לאחר שנים לעיתון "במחנה", ולימים כללתי אותו כפרק ברומאן "שלוש אהבות" (2000) בשם "אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא":

את הלילה ביליתי בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית-חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.

המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא "ארמון" של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להן בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.

בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?

אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.

בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.

בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.

יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.

ימים לא רבים לאחר  השחרור צלצל בדלת הדירה בתל-אביב זוהיר יחד עם אשתו. הוא קיבל חזרה את מכוניתו, שהוחרמה בידי הצבא ונצבעה בצבע חום-צה"לי, ומאחר שנתתי לו את כתובתי באותו טיול שלנו להביא אבקת חלב, החליטו לרדת ולראות לראשונה בחייו את תל-אביב. לקחתי אותם לכיכר צינה דיזנגוף, שעדיין היתה כיכר וטרם הושחתה בפסל המזרקה של אגם, ובה נערך אז שבוע הספר העברי, בטרם עבר לכיכר מלכי ישראל. עלינו גם על הגג של מגדל שלום והראיתי לו את כל האזור. מה שהותיר בו רושם היה השם הערבי – כיכר מוגרבי או רחוב אבן-גבירול, וכמובן שהתרשם מהעיר ומדופק החיים שלה, שאמנם בהשוואה להיום היה צנוע. הבניין הגבוה היחיד היה מגדל שלום.

לימים, לאחר תיאום טלפוני עם זוהיר באתי ערב אחד, יחד עם חברי עוזי שטרן, לבקר בבית משפחתו של בבית חנינא. אביבה, אשתו של עוזי, לא רצתה לבוא איתנו. לא היה לה אמון בערבים.

היתה בי זחיחות של כובשים, חשבתי כי מעכשיו ישרור שלום ושני העמים יחיו יחד זה בצד זה ללא גבול של איבה וללא חציצה. ואולם אימו של זוהיר אמרה: "בשביל מה זה טוב? יותר טוב המצב שהיה קודם, כאשר היה גבול בינינו."

קיבלו אותנו יפה. אני נחשבתי למציל התינוק, או התינוקת, וזכיתי לכבוד רב. החזקתי טובה לעצמי על כך שהצלחתי לעשות מעשה הומאני בשעת המלחמה מבלי לחשוש מכך שאולי אני מסכן את עצמי.

נוסח הסיפור שפירסמתי בשבועון "במחנה" נשמע הרבה יותר סקפטי, והשוואת שלושה הנוסחים מלמדת על השימוש, ולא רק כאן, באותו חומר שלוש פעמים – לכתבה בשבועון (1995), לספר דוקומנטארי-היסטורי (1997) ולרומאן בידיוני (2000). מצטטים מביסמארק שאמר כי הפוליטיקאי, או המדינאי, משתמש לעיתים גם באמת לצרכיו. כך הסופר משתמש לעיתים גם באמת לצורך היצירה הבידיונית.

התינוק הוא היום בחור בן עשרים ושמונה...

לגיליון "במחנה", ליום העצמאות ה-47, מאי 1995

את הלילה השלישי במלחמת ששת הימים ביליתי בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית-חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידינו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא "ארמון" של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פח"ח, פלוגת חובשים חטיבתית, ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.

בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו, בכורח הנסיבות.

אחר-כך עלינו לראות את ה"ארמון" של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו את רוב המזכרות, בעיקר בקבוקי-בושם וחפיסות-סבון. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה עם מזרון חשוף לגמרי.

הבעייה הקשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים מהפלוגה גילו לצד הווילות חנות מכולת קטנה, ששכנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וחירבנו בתוך חביות הקרטון ובארגזי הדיקט. הם גם הביאו איתם למשאית בקבוקי קוקה-קולה, שהיה להם טעם של העולם הגדול. חברת "קוקה קולה" עדיין החרימה את ישראל באותן שנים ואסרה לייבא או לייצר [בארץ] את המשקה.

לי זו היתה פעם ראשונה להימצא מחוץ לישראל. עד אז טרם יצאתי לחו"ל, למעט טיול מאורגן לחאן יוניס, קדש ברנע והכביש לאל-עריש, שבו ניצבו עשרות כלי-רכב מצריים מתוצרת רוסית, פגועים מהאוויר – לאחר מלחמת סיני, 1956.

אני התאפקתי מלחרבן. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן לעשות את זה בחנות. נכנסנו לחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני. הרופאים שלנו דיברו עם הרופאים של בית החולים. הסתובב שם גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, אבל עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני המשפחה התאספו בבית-החולים בגלל מצב המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-החלב המיוחדת, שנמצאת רק בדירתם, והוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו.

הוא דיבר אנגלית, ואני התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, יחד עם עוד חייל, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו, ובינתיים גם תהיה לנו אפשרות לחרבן בבית שימוש מסודר, ולהתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. בידי היה עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם קורה משהו; זוהיר צעד באמצע, ולצידו החייל השני, שהיה אלונקאי בפלוגה, ובידו רובה פשוט. אינני זוכר בדיוק על מה דיברנו בדרך, נידמה לי שהשתדלתי להתעלם ממצב המלחמה, וגם מן הצורך הדחוף לחרבן – ושוחחתי איתו דווקא על נושאים תרבותיים כלליים, על לימודיו ועל ספרים. דיברנו אנגלית, והרגשתי שהדבר לא כל כך מוצא חן בעיני שותפי-לדרך, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים כאילו ברית תרבותית ביניהם ומתבדלים ממנו.

כאן המקום לגלות כי הסיבה שבגללה התנדבתי ל"משימה" לא היתה רק להביא מזון לתינוק, ולחרבן – אלא כדי להשגיח שלא יחסלו את האב הצעיר, ולא יחזור סיפור "השבוי" של ס. יזהר.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף את קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו להביא. אני וחברי-לפלוגה חירבנו במשמרות בבית-השימוש הנקי, התגלחתי, ואחר-כך יצאנו שלושתנו וחזרנו לבית-החולים. לאחר שעות אחדות המשיכה הפלוגה צפונה.

מתוך חוש של סופר השארתי לזוהיר את כתובתי בתל-אביב וביקשתי ממנו לבוא לבקר אותי, אחרי המלחמה.

חנינו לילה או שניים באולם הנוסעים של שדה-התעופה הירדני עטרות, שמשרדיו כבר היו פרוצים לגמרי וכל דבר-ערך נעלם מהם. אני לא הייתי שותף לתאוות המזכרות של כמה מחבריי לפלוגה, אבל סקרנותי הוליכה אותי לכל מקום, וחיפשתי בעיקר ניירות כתובים, שממילא כבר היו זרוקים על הרצפה, אבל ניראו לי מעניינים, וזאת מתוך מבט-לעתיד של סופר המחפש חומר לכתיבתו.

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, שהקיפו אותו.

הרבה מה לעשות לא היה לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, דווקא אזרח סורי, בלטו דפי נייר אחדים, לקחתי אותם, והנה הם כתובים רוסית. דבר זה הקל על מצפוני – שגם האזרחים שנהרגו במלחמה הזו לא היו שיות תמימות.

בדרכים פסעו מזרחה קצת פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים, ונתנו להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה שלנו בג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה היתה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

הרופא, מפקד הפלוגה שלנו – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. ייתכן שהיה בכך רצון להיות בסדר, לאחר שחלק מאיתנו התקומם נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא. ואולם, עברו יומיים, המלחמה נסתיימה, אנחנו עוד נמצאנו תקועים בג'וחאדאד, וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי היו שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי – מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? –

ומדוע דווקא אותי? – כי אני סופר.

אני יודע שיש סופרים שנישאלים שוב ושוב בשאלות מצפוניות וגם מדיניות, ופוליטיקאים משחרים לפתחם, ונידמה להם שבפסק-ההלכה שהם קובעים לפוליטיקאים הם מניעים את גלגלי ההיסטוריה. אני מוכרח לומר, לשמחתי, שאצלי זו פעם ראשונה ואחרונה בחיי שביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי סופר.

מאז לא שאלו אותי.

עניתי אז, בג'וחאדאד, תשובה שניראתה לי די הגיונית – שיש להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

ובכן, נערך מעין מיסדר מזוודות – הן הוצאו בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שניראה כמין הגרלה – נקרא חייל אחר חייל, קיבל מזוודה סגורה, ורץ איתה מרחק מטרים אחדים, רכן עליה, פרץ אותה והחל לפשפש בקרביה.

לא, נידמה לי שזה התרחש בצורה קצת אחרת. המזוודות נפרשו על הקרקע, בשתי שורות, ולאות שניתנה – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.

תוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה ההוא במזוודה עשירה יותר.

אני רק הסתובבתי ביניהם והסתכלתי וצילמתי בזיכרוני. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, אולי גם קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך.

לאחר כרבע שעה נותרו רק המזוודות הפעורות ותכולתן המשומשת, שלא נרצתה.

שוחררנו די מהר, בערך כחודש מאז הגיוס, וחזרתי לתל-אביב.

יום אחד, לפנות-ערב, מצלצלים בדלת, ומופיע זוהיר יחד עם אשתו. איני זוכר אם קדמה לביקור התראה טלפונית או שנפל עליי בהפתעה. זו הפעם הראשונה שלהם בתל-אביב. ירדנו למכונית שלו, שהיתה צבועה כולה בצבע צבאי כי הוחרמה לתקופת-זמן על-ידי הצבא והוחזרה לו, ולדבריו בזכות צבעה היה לו יותר קל להגיע לכל מקום בארץ.

סיירנו לאורך חוף-הים, עלינו על גג כלבו שלום, טיילנו בכיכר דיזנגוף שעדיין היתה קיימת ככיכר עגולה, ונערך בה שבוע הספר העברי, והייתי מאוד גאה לארח אותו במופע תרבותי כזה. מאוד עשו עליו רושם שמות כגון כיכר מוגרבי או רחוב אבן גבירול, ששמרו על צורתם הערבית.

בילינו בנעימים שעות אחדות, ונפרדנו.

לאחר זמן לא רב החזרתי לו ביקור בבית-הוריו בבית-חנינא. באתי יחד עם חבר שלי מירושלים, השיחה קלחה. הציגו אותי כמי שבזכותו קיבל במלחמה התינוק את אבקת-החלב החיונית.

כאשר הערתי בשיחה שטוב שהמצב השתנה ועכשיו הגבול פתוח ושני העמים יכולים לחיות יחד זה לצד זה, ענתה אימו של זוהיר שיותר טוב היה המצב הקודם, והיא כלל אינה שמחה על השינוי.

מאז היה רק עוד ביקור חטוף אחד שבו כבר נשמע זוהיר ממורמר, ולא שמרנו על קשרים.

במלחמה הזו נהרג בקו הירושלמי ידיד שלי, שמריהו ריבייה, שְׁמֵרְקֶה, איש בעל חיוך מקסים, שהיה אחד הכוחות המבטיחים ביותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

מה שכתבתי כאן זה לא סיפור אלא זיכרונות. לא המצאתי דבר. אם הייתי עושה מהזיכרונות סיפור בדוי, הייתי צריך אוליי להמשיך ולספר שהתינוק, שהיום הוא בחור בן עשרים ושמונה...

טוב, אני החלטתי לא לכתוב סיפור, אבל מי שקורא את הלא-סיפור שלי – אם הוא רק רוצה הוא יכול לעשות ממנו סיפור על ידי כך שיחבר בעצמו את הסוף, עצוב או שמח – כל אחד על פי האמונה והדיעה והתקווה שיש לו בליבו.

*

ועוד עוללות אחדות מימי המלחמה ההיא:

אני יושב בצל העץ במחנה בצריפין וכותב מכתב לחברי אורי שולביץ. אחרי המלחמה אני מגלה שהמכתב נותר אצלי ומתברר שאת הכתובת כתבתי על אגרת דואר-אוויר אחרת ואותה שלחתי אליו ריקה לגמרי.

בערב אני מעשן את המקטרת שלי, וחיילים מצטופפים סביבי מפני שהעשן דוחה את היתושים. בהמשך המלחמה אוזל הטבק שהבאתי איתי, וכולם מתגייסים לחפש עבורי טבק. ברמה הסורית הם מוצאים טבק בתפזורת לגלגול סיגריות, ובאין ברירה אני משתמש בו למקטרת.

הביקור ביער בן-שמן, ביחידות של החטיבה, לצורך ביקורת או חיסון, והנה אני פוגש חייל מוכר, דן צלקה, טנקיסט, לא מגולח ופרוע למדיי, גם בבגדיו, והוא שמח מאוד לראות אותי. הוא ממש קרבי, לא כמוני.

לילה במאהל של הפח"ח ליד בית נבאללה. אני יושב באוהל המרפאה בתור הרושם ביומן, שהרי אני סופר. לפתע צצה בעייה רפואית קשה. אחת הפקידות שלנו סובלת מעצירות קשה והיא מסתובבת במאהל המואר-למחצה, בין העצים, כמי שבאה שעתה ללדת ואינה יכולה, וסביבה רופא וחובשים שמנסים לעזור לה, והיא בחורה נאה, ממוצא מזרחי. אני מתאר לעצמי שלא אחד מאיתנו היה מוכן להתכופף ולהוציא לה ביד מהתחת את הקקה הקשה כאשר היא כורעת חשופת-שת לחרבן בחורשה, ובלבד שיוכל לתמוך בידו השנייה גם בקוס שלה, ובינתיים להשפיך מרוב התרגשות את עודפי הזרע שלא נפלטו לו מתחילת הגיוס אלא אם בחלומותיו הפרועים בתוך שק השינה הצבאי.

הנסיעה בתפקיד לבסיס התחבורה הענק בבית-נבאללה, להביא משם יריעות של אוהלים. הר של אוהלים מקופלים נמצא בבסיס, תחת סככת-ענק, ומאוחסנות בו עשרות משאיות צבאיות.

למאהל ביער ליד בית נבאללה אני מקבל, בדואר הצבאי שלי, מכתב מבנימין תמוז, עורך "תרבות וספרות" של "הארץ", אם אני מוכן לכתוב ביקורת על ספרו החדש של פנחס שדה "על מצבו של האדם", ומפנחס אני מקבל את הספר עצמו. מחוץ לאימי ולאחותי, יש לפחות עוד אדם אחד שדואג לי מאוד שאחזור בריא ושלם מן המלחמה – והוא פנחס שדה, וזאת כדי שאכתוב על ספרו. אם הוא התפלל לשלומי, זו ודאי אחת הסיבות שיצאתי מהמלחמה ללא פגע, ולא רק מפני שלא לחמתי כלל.

הפירוק המהיר של מאהל הפח"ח ביער או בחורשה ליד בית-נבאללה והתזוזה המהירה, עם פרוץ המלחמה.

הטור הארוך החד-סיטרי, הממלא את כל הכביש לירושלים, כביש רמלה-נחשון, בכל מסלוליו, לאור השקיעה לפנות-ערב ה-5 ביוני, כולו צבא הזורם בנחש עקלתון אחד גדול ואיטי לכיוון ירושלים.

 הישיבה אותו לילה הראשון במשאית העמוסה ציוד של התאג"ד בכביש לירושלים ליד בית-שמש, והאזנה לטרנזיסטור האחד, שהיה בידי חייל מעדות-המזרח, יודע ערבית, ושמע גם את ההתפארויות של תחנות השידור הערביות. בלילה ישנו על גבי המשאית.

למחרת בבוקר, ה-6 ביוני, פתיחת אוהל התאג"ד במושב שורש, בקצה כביש שער הגיא, בבוקר היום השני למלחמה. אנחנו הולכים להתקלח בבתי המושב, ואל האוהל מביאים ביריעה שרידי אדם מרוטשים מהקרבות המתחוללים סביב גבעת הראדאר. מסוקים חולפים מעלינו ישירות לבית החולים הדסה עין כרם.

אחר-הצהריים, הכניסה בשיירה לירושלים, מאות ואולי אלפי אזרחי ירושלמיים עומדים משני צידי רחוב יפו ומריעים לנו, אני מזהה בהם גם מכרים וידידים אחדים, כמו שלום קרמר, ומנפנף להם בידי. מרגיש כמשתתף בתהלוכת ניצחון של משחררים, כמו אחרי דה גול בשאנז אליזה, פאריס, 1945.

הדממה, היריות והחשכה מרגע שנכנסנו לשכונת שיח' ג'ראח מהצד הירדני, הפעם היחידה שהיינו תחת אש חיה במלחמה הזו, אבל מוגנים בהרבה ארגזי ציוד לכל אורך דפנות המשאית מבפנים. לילה שני של לינה על גבי המשאית.

הבושה התוקפת אותי למראה החיילים, רובם אלונקאים, נהגי אמבולנסים ושאר אנשי שירותים של הפח"ח, המקלפים מהקירות "מזכרות" בעוד בנות-המשפחה הצעירות בבית הערבי העשיר בבית-חנינא מתהלכות בביטחון גמור בין החיילים ומחלקות להם נס קפה חם בספלים. גניבת מזכרות – כן. פגיעה בנשים? חס ושלום. רק רחשי כבוד ותודה היו כלפיהן.

הארמון של חוסיין בבית-חנינא, שכבר בצהרי ה-7 ביוני היה ריק מכל חפץ בעל-ערך. אני מסייר בו יחד עם בן-דודי דוד בן עזר.

האולם הגדול בטרמינל של שדה התעופה קלנדיה, עטרות. השהייה בליל ה-7 ביוני ואולי גם ה-8. לפנות-ערב באה מכונית ספורט אדומה בעלת גג נפתח ובה יושבים דן בן-אמוץ וירון לונדון והם מבשרים לנו שהכותל בידינו. השיר "ירושלים של זהב" מתחיל להתנגן, אולי מהרדיו במכונית שלהם, ומלווה אותנו במשך כל המלחמה כאילו הוא עולה ומושמע מהכותל עצמו.

צי של אוטובוסים מהודרים לתיירים מתוצרת מרצדס, שכמותם לא ראינו בישראל, ממלא את מגרש החנייה של שדה התעופה. הם נצבעים מיד בחום-צה"לי ומשמשים את הצבא. אחד מהם ניתן לנו, ואת המשך הדרך אני כבר לא עושה על גבי משאית הציוד אלא בישיבה בספסל ימני-מזרחי באוטובוס מאחור. יש לי אפילו צילום בתנוחה הזו.

בלילה מקימים את כולנו מהמיטות-האלונקות באולם הטרמינל בקלנדיה משום שהיתה תאונת-דרכים ומביאים פצועים.

המסע ביום 9.7 לאורך כל הגדה המערבית. עוברים את רמאללה, שכם, וכל נופי ארץ התנ"ך שעד אמצע המאה ה-20 נפרשים לקראתי כאילו עדיין התקופה ההיא עדיין קיימת, והיא שונה כל-כך מהנוף האורבני והחקלאי-מודרני של ישראל.

יוצאים בכביש המוביל מג'נין לעמק יזרעאל, עוברים את עפולה, ומטלפון ציבורי שם אני מצליח להתקשר לפיצי ולומר לה שאני חי שתמסור דרישת שלום גם בבית בפתח-תקווה. לא מצליח למצוא טבק למקטרת. יורדים לעמק הירדן ומגיעים בלילה לכניסה לקיבוץ אשדות-יעקב וישנים שם.

למחרת עולים צפונה עד קיבוץ גונן, ומשם בדרך חדשה שנחפרה במעלה הרמה תוך כדי המלחמה, עולים לרמה הסורית ומגיעים לג'וחדאד.

במחנה הקטן יש בריכת מים פתוחה. הם לא נקיים ביותר, וזורמים ממעיין קטן שספיקתו נמוכה. אני היחיד שמעז לשחות בבריכה, בתחתונים, כדי לשמור על הכושר שלי.

המיטווח בג'וחדאד, לאחר שלא ירינו אפילו ירייה אחת במהלך כל המלחמה, ובעקבות התסכול של המחסור בתחמושת מתחילת הגיוס, פתאום אנחנו על מצבור גדול של תחמושת סורית, ומבקשים להרגיש שגם אנחנו ירינו במלחמה הזו.

מתחילים לצאת לחופשות, עם הנשק. אני יוצא לחופשה פעם אחת אבל משום מה אינני זוכר ממנה דבר.

הירידה מהרמה, בתום חודש הגיוס, דרך מעיינות אל-חמה שזה רק כשבועיים בידינו. אנחנו מסיירים בהם ואם אינני טועה גם מתרחצים.

מיסדר שחרור קצר בצריפין. אם אינני טועה התקיים מיסדר כזה גם כבר לאחר שחרורנו, כדי להעניק לנו את אות מלחמת ששת הימים.

מחוץ לבן-דודי דוד בן עזר לא הִכרתי מקודם איש מהפלוגה, וגם לא נשארתי בקשרים עם איש מהם. במטושטש אני זוכר את ד"ר יואל ידלובקר ואת הרוקח דודו פישביין, שגם בהם לא פגשתי מאז. עוד עליי לציין כי לא חשתי שום פחד או הפרעה נפשית או גופנית במשך כל התקופה שבה הייתי מגוייס. גם לא תרמתי מי יודע מה למאמץ המלחמתי. למעשה לא עשיתי שום דבר, לבד ממילוי חלקי בשמירות הליליות. גם אילולא הייתי מגוייס לא היה הישגיה של מלחמת ששת הימים נפגעים כהוא זה.

עם זאת הייתי מתוסכל במקצת מכך שחוץ מדן צלקה, כמעט איש מן הסופרים, ידידיי ומכריי – לא גוייס למלחמה. זה לא הפריע לעמוס עוז לפאר את עצמו ב"שיח לוחמים" כמי שמטייל עם העוזי בידו ברחובות ירושלים. היתה לי הרגשה שהעומס נפל ונופל וייפול עליי, בהמשך השירות במילואים, ואילו אחרים מדברים בשם המלחמה, כאילו השתתפו בה.

מי שלחם בגבורה ואף קיבל דומני עיטור על כך היה ד"ר ג'אד, יהודה נאמן, רופא צבאי במילואים, שהיה עם הצנחנים במעבר המיתלה בסיני. דן בן-אמוץ הקדיש לו לימים כתבה שלמה באחד השבועונים, דומני "העולם הזה".

מנחם ברינקר היה חייל בחטיבה הירושלמית, וכאשר משה נתן כתב לימים את ספרו "המלחמה על ירושלים" – הוא מופיע שם כגיבור בנוסח פייר בזאוחוב הפצוע המסתכל אל השמיים זרועי הכוכבים ברומאן "מלחמה ושלום" של טולסטוי.

שני הדברים שהדאיגו אותי במלחמה היו – שלא נפגע באזרחים ושלא ניקח שלל שאינו צבאי. אולי הייתי נאיבי, ובוודאי שהיה לי מזל שלא הייתי קרוב לקרבות הקשים ויכולתי להשקיף על הכול בעין של מתבונן מהחוץ, לא ממש מעורב.

נדמה לי שהתייחסותי למצב החדש שנוצר אחר הניצחון המזהיר נמצאת בדברי הסיכום שלי במסתי "פורצים ונצורים" בחוברת קיץ 1968 של הרבעון "קשת", שם אני מציב את השאלה אם אכן הפריצה הטריטוריאלית, פירושה לעתיד הוא שנפרצו גם חומות המצור הפיסי והרוחני סביבנו או שהן רק הורחבו.

* * *

יוסי גמזו

טְרַאמְפּוֹלִינָה

אֲנִי זוֹכֵר, זוֹכֵר הֵיטֵב קוּרְס מַדְרִיכֵי גַּדְנָ"ע

בִּשְנוֹת הַ-50 שֶל הַמֵּאָה שֶכְּבָר חָלְפָה לָהּ

בְּבֵית מִשְטֶרֶת גִּבְעַת אוֹלְגָּה, בָּהּ מֻקְּמָה סַדְנָה

לְחִשּוּלָם שֶל חֶבְרֶה שֶהָרוּחַ שֶצָּלְפָה לָהּ

בְּגַבֵּיהֶם מִצַּד הַיָּם חָבְטָה שָם כְּמוֹ בְּמוֹט

בְּכָל חֲבוּרָתָם שֶבְּאֵימָה וּפַחַד חַתָה

מִן הַפְּקוּדָה לִקְפֹּץ מִגֹּבַהּ שֶל שָלוֹש קוֹמוֹת

אֶל יְרִיעַת בְּרֶזֶנְט שֶחַבְרֵיהֶם מָתְחוּ מִלְּמַטָּה.

וּשְלֹמֹה מוֹזֶס מְפַקְּדָּם הִזְנִיק לִקְפֹץ רִאשוֹן

אֶת הַחַיָּל הַצּוּצִיק מִכֻּלָּם שֶהִתְנַדֵּב אָז

לְצַהַ"ל טֶרֶם גִּיל גִּיּוּס בְּתוֹר קָרְבָּן נַחְשוֹן 

שֶבְּלִי סָפֵק שִקְשֵק שָם כְּמוֹ כֻּלָּם בְּמֹרֶךְ-לֵב עַז 

אֶלָּא שֶפַּחַד הַבּוּשָה לְהֵחָשֵב לִחְנוּן 

גָּבַר בּוֹ עַל חֶרְדַּת אוֹתָהּ קְפִיצָה שֶכְּבָר הִלְבִּינָה 

אֶת פַּרְצוּפוֹ היַּלְדוּתִי וּבְלִי הַרְבֵּה תִכְנוּן 

קָפַץ עֲצוּם עֵינַיִם אֶל אוֹתָהּ הַטְּרַמְפּוֹלִינָה.

"רָאִיתֶם?" שָאַג מוֹזֶס לְמַרְאֵה הַפְּרֵצֵדֶנְט 

כְּשֶכָּל פָּנָיו סְמוּקִים כְּמוֹ מִבַּקְבּוּק שָלֵם שֶל אוּזוּ, 

"אִם גַּמְזוּ הַפַסְפוּס יָכוֹל לִקְפֹּץ אֶל הַבְּרֶזֶנְט

אָז קִינְגְסַיְז זְ'לוֹבִּים אֶקְסְטְרָה לַארְג' כָּמוֹכֶם לֹא? אָז זוּזוּ... " 

לָמָּה נִזְכַּרְתִּי בַּקְּפִיצָה הַהִיא אֶל הַבְּרֶזֶנְט?

מִפְּנֵי שֶטְּרַאמְפּ קוֹפֵץ עַל טְרֶמְפּ כָּאן כְּמוֹ עַל טְרַאמְפּוֹלִינָה

מֵאִינְצִידֶנְט לְאִינְצִידֶנְט

וּמִיסְטֶר פְּרֶזִידֶנְט

בְּקִיש קִיש קָרְיָא מַחְלִיף טְרֶנְד

כְּאִיסְטְרָא זוֹ בִּלְגִּינָא

הַמַּשְמִיעָה בִּקְפִיצָתָהּ רַעַש וְצִלְצוּלִים

וְכָל כַּמָּה שֶהֶחָלָל בּוֹ קִשְקוּשָהּ זָמִין הוּא

חָלוּל יוֹתֵר וְרֵיק יוֹתֵר כָּךְ גֹּבַהּ הַצְּלִילִים

כְּמוֹ גַם מִלּוּי הַבְטָחוֹתָיו הַרְבֵּה פָּחוֹת אָמִין הוּא.

כָּךְ, לְמָשָל, בִּקְרִיצָתוֹ לַ- Jewish voiceהִבְטִיחַ 

כִּי יַעֲבִיר אֶת שַגְרִירוּת אַרְצוֹ מִתֵּל-אָבִיב 

לִירוּשָלַיִם וְרַבִּים רָאוּהוּ כְּמָשִיחַ

וּמְחוֹל הַ''מָה יָפִית'' מוּלוֹ כִּרְכֵּר סָבִיב-סָבִיב.

אַךְ כַּיָּדוּע, מָה שֶמְּקַפֵּץ לוֹ מַעְלָה-מַעְלָה 

סוֹפוֹ לִפֹּל לְמַטָּה בִּזְכוּת כּוֹחַ-הַכְּבִידָה

אֶלָּא שֶטְּרַאמְפּ וַאֲנָשָיו לִקְפֹּץ הִמְשִיכוּ הַלְאָה

בִּטְרַאמְפּוֹלִינַת שַרְלָטָנוּתָם הַמַּחְרִידָה

כִּי נִסְתַּבֵּר שֶצֶּוֶת הֲכָנַת בִּקּוּר רַם-דֶּרֶג

כְּמוֹ בִּקּוּרוֹ שֶל הַנָּשִׂיא בַּכֹּתֶל, לֹא הֵכִין

שִעוּרֵי-בַּיִת בְּהִיסְטוֹרְיָה וּבִפְרָט בְּפֶרֶק

אִי רִבּוֹנוּת יַרְדֵּן בַּכֹּתֶל, פְּרָט בּוֹ לֹא הִבְחִין

צֶוֶת הַהֲכָנָה שֶלּוֹ שֶבּוּרוּתוֹ הַקְּרִיטִית

בַּחֹמֶר בּוֹ מֻמְחֵי מִשְפָּט בֵּינְלְאֻמִּי מוֹסְרִים

כִּי הַמַּנְדָּט עַל אֶרֶץ יִשְׁרָאֵל נִתַּן לַבְּרִיטִים

בִּוְעִידַת סַן רֶמוֹ (אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים)

וְכָל אֵזוֹר הַכֹּתֶל לַיְּהוּדִים חֻקִּית הֻקְצָה שָם

עִם כָּל אוֹתָהּ גָדָה מַעֲרָבִית שֶל הַיַרְדֵּן

כָּךְ שֶשִּחְרוּר הָעִיר הָעַתִּיקָה כְּלָל לֹא בֻּצַּע שָם

כְּהִשְתַּלְּטוּת גַּסָּה עַל טֶרִיטוֹרְיָה שֶל חוּסֵין. 

וּכְשֶשְּלִיחָיו הַנִּבְעָרִים שֶל טְרַאמְפּ פָּשְׂקוּ שְׂפָתַיִם:

"הַכֹּתֶל תְּחוּם יַרְדֵּן הוּא" הֵם עָשׂוּ עַצְמָם לִשְׂחוֹק

עַד שֶהַבַּיִת הַלָּבָן הוֹדָה כְּהֶרֶף-עַיִן

שֶלֹּא פָּלַשְנוּ כְּלָל לְשֶטַח זָר שֶלֹּא  כַּחֹק

כִּי שָבְנוּ כָּאן אֵלָיו שִיבָה חֻקִּית שֶל בַּעַל-בַּיִת

לְשֶטַח שֶנִגְזַל מִמֶּנּוּ – וּמִיָּד, בְּצֵל

גִּלּוּי זֶה, חֲצוֹצְרַת הַטְּרַאמְפֶּט הָאָמֶרִיקָאִית

חָדְלָה כָּאן לְהַרְעִיש וְנֶאֱלְצָה לְהִתְנַצֵּל

עַל אִיגְנוֹרַנְטִיּוּת וְאָרוֹגַנְטִיּוּת הַשַּחַץ

שֶל צֶוֶת הֲכָנַת אוֹתוֹ בִּקּוּר נְשִׂיאוּתִי

וּמֵאַחַר שֶבְּאַרְצוֹ חִכּוּ לוֹ תְגוּבוֹת-מַחַץ

כְּגוֹן אִיּוּם הַ-B.I.F הַסּוּפֶּר סִיּוּטִי 

בַּחֲקִירוֹת קְשָרָיו עִם הָרוּסִים וּצְנִיחָתוֹ שֶל

אֲחוּז הַפּוֹפּוֹלָרִיּוּת שֶלּוֹ לְשֵפֶל מַר

שֶלֹּא לָקָה בּוֹ שוּם נָשִׂיא קוֹדֵם בְּדַרְגָּתוֹ שֶל

מִי שֶאִם תִּתְמַמֵּש הַדָּחָתוֹ הַכֹּל נִגְמַר,

הֵבִין מַר טְרַאמְפּ כִּי לֹא כְּמוֹ הַפְּאֵר הַהוֹלִיבוּדִי

שֶל מַסָּעוֹ בַּ-Middle East תָּכִין לוֹ וָּשִינְגְּטוֹן

מָחוֹל שֶל חֲרָבוֹת לֹא כְּאוֹתוֹ מָחוֹל סָעוּדִי

בּוֹ כְּמוֹ עַל טְרַמְפּוֹלִינָה הוּא קִפֵּץ עִם הַשִּלְטוֹן

הַסּוּנִי – וּמִיָּד, בְּלִי כָּל מַנְיֶוְרוֹת וְכָל שְטַאמְפִּים

פְּרוֹבוֹקָטִיבִיִּים שֶכְּבָר הָפְכוּ לוֹ לְהֶרְגֵּל

בַּסְּטַיְל הַלֹּא צָפוּי וְלֹא שָפוּי שֶלּוֹ, הַטְּרַאמְפִּי,

נָתַן  בְּ"יָד וָשֵם" וּבְמוּזֵיאוֹן יִשְׂרָאֵל

שְנֵי נְאוּמִים מְכֻבָּדִים שֶכְּלוּם בָּם לֹא הִכְלִים לוֹ

אֶת הַתַּדְמִית הַמַּמְלַכְתִּית שֶאֶת כְּבוֹדוֹ תָשִיב

בִּזְמַן רָגִיש בּוֹ כָּל דּוֹרְשֵי שְלוֹמוֹ מְאַחֲלִים לוֹ

שֶיִּתְרַסֵּן וְיִתְרַצֵּן וְשֶיִּשְמֹר עַל פִּיו...

* * *

יהודה דרורי

"להבה אדומה": תוכנית ההתמודדות

עם טרור ההצתות

מערך הכבאות, צה"ל והמשטרה נערכים לפיגועי האש הבאים. נציב כבאות והצלה: "המענה לאיום לא מוטמע דיו" (ישראל היום).

מתי תחליט מערכת הביטחון להציב משקיפים-צלפים בשטחים (ובימים) המועדים להצתות עם פקודה לירות במציתים? פגיעה מוצלחת (אחת או שתיים) ייצרו את ההרתעה המתאימה.

טראמפ ואיכות הסביבה

אלה היו הסכמים חשובים אבל כולם לחצו שארה"ב תתרום את רוב המשאבים לביצועם. שואל עכשיו טרמפ: תראו לי לאן נעלמו 450 מיליארד דולר שלפי האוצר האמריקאי הושקעו בנושא? ומה בכלל עשו האירופאים? האם הם למשל הקטינו משמעותית את מיספר הפרות והחזירים המהווים זיהום מתמשך ומסוכן?

טראמפ לא קיבל תשובות מספקות על שאלותיו ולכן פרש. צריך לדעת כבר איך לקרוא את הנשיא החדש, לדעתי, זהו צעד הפגנתי של ביזנסמן... אבל הוא יחזור בקרוב לדון על יישום ההסכם בתנאים הנוחים יותר לארה"ב ובתנאי שממשלות אחרות תיקחנה גם הן אחריות כספית וביצועית.

נשק ורצח ביישובים הערביים

בחודשים האחרונים אנו לומדים על רצח יום-יומי בישובים הערביים והמשטרה פשוט אובדת עצות. הערבים בארץ-ישראל הם ברובם מוסלמים-מאמינים, וככאלה הם ניזונים ממורשתם המכבדת את המוות על פני החיים. בנוסף, אנחנו חיים בהוויה הבזויה והזוועתית הזו המכוונת נגדנו על-ידי ראשי דת האיסלם. מתחילת התחייה הציונית בארץ ישראל ועד היום, 24,000 יהודים שילמו בחייהם מהסכין או כלי הירי שהיה בידי מוסלמי.

בכל זאת, ישנם אצלנו אנשים שנוטים לשכוח קיום מורשת מוסלמית זו ומדברים על "שלום" שאין כל סיכוי להשיגו! במערכות הביטחון אמנם מודעים לסכנה הרצחנית היום-יומית המוסלמית, אבל בכל זאת מחסני הנשק הלא-חוקי ביישובים הערביים גדלים מיום ליום ואף שכרגע נשק זה מופעל ל"רציחות פנימיות" – ברור שגם תורנו יגיע...

לפיכך על השב"כ והמשטרה לצאת בהקדם למבצעים נקודתיים ומעמיקים ביישובים הערביים, לחשוף ולגלות את הנשק הבלתי חוקי, ובו-זמנית על הכנסת לדאוג לחוקק עונשי מינימום חמורים במיוחד למחזיקי כלי נשק לא חוקיים.

תמונה אחת ששווה יותר מאלפי מילים

ראו את מי שלח אובמה (צולם לפני שנה) לסגור את הסכם הגרעין עם אירן... אז הכול נשאר במשפחה... ולעזאזל העולם...

http://truepundit.com/family-business-john-kerrys-daughter-married-iranian-national-best-man-was-son-of-irans-minister-of-foreign-affairs/

* * *

וידוייה של בת שש עשרה

במחסום הבתולים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בלילה אַבּוּיִי מלטפני

מנשקני ומחבקני

לוחש באוזניי הרבה

מילים טובות

של אהבה

פותח לי את התחת

ונכנס פנימה

לא מקדימה הוא אומר

נשמור עלייך יא חבּיבּתי

שלא תהיי פסולה

בלילה אַבּוּיִי כבר נוחר

ואַחוּיִי הקטן מלטפני

לא אומר מילים טובות

רק דופק אותי מאחור

נתת לאבא תתני גם לי

הוא אומר

וגומר

אני החיים שלי נמאסו עליי

כל לילה מזיינים אותי

מחר אקח סכין מטבח

וארוץ מול חייל ציוני

במחסום

כדי שיהרוג אותי

בתולה

השיר מוקדש לבנות השש-עשרה המתאבדות בעבר, בהווה ובעתיד.

* * *

בן-דרור ימיני

שדה המיספרים הממשיים

"ידיעות אחרונות", המוסף לשבת, 01.06.2017

אין ספק בפופולריות של צמד המילים "הכיבוש משחית". שורה ארוכה של גופים, פעילים וכותבים טורחים ליצוק תוכן בסיסמה. ז'וזה סאראמאגו, חתן פרס נובל, טען בעבר שמה שקורה בפלסטין הוא פשע דומה למה שקרה באושוויץ. דווקא אושוויץ? הגרסה המתונה יותר מצדיקה את ההצעות לחרם, בטענות ל"דיכוי החינוך". זו היתה הטענה, למשל, של פרופסור לורנס דוידסון, כדי להצדיק את תמיכתו בחרם. הגדיל לעשות יצחק לאור, כאשר כתב ש"תאי גזים אינם הדרך היחידה להשמיד עם, אפשר לעשות זאת באמצעות תמותת תינוקות גבוהה."

יש אלפי התבטאויות ופרסומים מהסוג הזה, שמתארים את חיי הפלסטינים כגיהינום עלי אדמות, תחת מגף הקלגסים של הכיבוש הישראלי. חלק ניכר מהפרסומים מהזן הזה מיוצר על ידי ישראלים. חלקם אנשי זדון. אחרים, המתונים יותר, מסלפים כדי "לפקוח את עיני העולם" ולהציל את ישראל מעצמה. חלק גדול מהאירופאים, אגב, מאמינים לתיאורי הזוועה הללו. סקרים שונים מצביעים על כך שעשרות אחוזים מתושבי מדינות אירופה, לעיתים מדובר ברוב, מאמינים שמה שישראל עושה לפלסטינים דומה למה שהנאצים עשו ליהודים. תעמולת הזוועה מנצחת.

היכן האמת?

נתחיל בחינוך. האומנם רמיסת ההשכלה הגבוהה? ובכן, לפי עדותו של מי שהיה נשיא אוניברסיטת ביר-זית, גבי ברמאקי, "בשנת 1967 לא היה אפילו מוסד אחד להשכלה גבוהה ברצועת עזה ובגדה המערבית." נכון להיום, יש למעלה מ־50 מוסדות להשכלה גבוהה בשטחים. ויותר מכך, לפי מחקר שבוצע עבור הפלסטינים, המצב הוא אפילו טוב יותר: "לפלסטינים יש את השיעור הגבוה ביותר של בוגרי אוניברסיטאות בעולם הערבי."

אם כך נראה "דיכוי שיטתי של החינוך", כדברי פרופסור דוידסון ושאר פרסומי הדמוניזציה, אז מדובר במעבר מ"פייק ניוז" ל"פייק אקדמי".

 את הטענה הקשה ביותר הציג לאור. האומנם מצאו הקלגסים הישראלים את הדרך לבצע השמדה בדרך מתוחכמת, על ידי העלאה דרמטית של שיעורי תמותת התינוקות? ובכן, לפי ד"ר וואיל ענאב מאוניברסיטת א־נג'אח, תמותת התינוקות ב-1967 עמדה על בין 152 ל־162 (לכל אלף תינוקות שנולדו). היא ירדה ל־132 בשנת 1974. והיא הגיעה לכ-53 עד 56 בשנת 1985. תמותת התינוקות המשיכה לרדת, והיא הגיעה, לפי נתוני הבנק העולמי, לפחות מ-30 בשנת 1993, כאשר נחתמו הסכמי אוסלו. היא המשיכה לרדת, ובזמן שלאור פירסם את הפייק-נתונים שלו, בשנת 2002, עמדה תמותת התינוקות על 25, ומאז היא ממשיכה לרדת, והיא הגיעה ל-18. הירידה החדה, בין 1976 ל־1993, היתה תחת שלטון ישראלי ישיר. תחת הרשות הפלסטינית נמשכה הירידה, אם כי בקצב מתון יותר. למען הסר ספקות, תמותת התינוקות אצל הפלסטינים נמוכה בהרבה מהממוצע העולמי, שעומד על 31.7, ונמוכה באופן משמעותי מהממוצע בעולם הערבי, העומד על 28.

[אהוד: איך זה, איך זה שסופר חשוב כמו יצחק לאור, מיקירי הכותבים המשובטים של שוקן, טרם קיבל את פרס ישראל? מה, הוא לא מספיק השתין על המדינה ולא מספיק ליקק לפלסטינים את התחת כדי לזכות בו? ממש שערורייה!]

 מדוע פירסם לאור עלילת דם לכל דבר ועניין? אפשר להניח שמדובר באותו היגיון שלפיו ההתנגדות לכיבוש מעניקה היתר לכל שקר. רק לפני שבועות בודדים כתב מישהו בעיתון "הארץ" ש"שוברים שתיקה חייבים להיות שקרנים." למעשה, כל הדוברים מהזן הזה "חייבים לשקר". משום שאם יוצגו נתוני האמת, הם יהיו בבעייה.

 המהדרין מדברים אפילו על "ג'נוסייד". המתונים יותר, כמו נעם חיות, מבכירי "שוברים שתיקה", טען ש"חריג הוא מי שלא מוכן להרוג אזרחים." מכיוון שעשרות אלפי חיילים שירתו בשטחים, היה אפשר להסיק שעשרות אלפי פלסטינים נהרגו בגלל תאוות דם. ובכן, ב-50 שנות שליטה נהרגו בין 11 ל-12 אלף פלסטינים. רובם מחבלים או מעורבים. למעשה, זה הסכסוך שגובה את המספר הקטן ביותר של קורבנות. מדובר בפחות מהממוצע העולמי של הרוגי תאונות דרכים, והרבה פחות מקורבנות מעשי רצח ברוב הערים הגדולות בארה"ב. רק לשם השוואה, מדי שנה טובח טרור הג'יהאד בלמעלה מ-20 אלף בני אדם. זה לא כולל מלחמות.

 ובכלל, תוחלת החיים בקרב הפלסטינים עלתה מ־48.6 בשנת 1967 ל־73 (ולפי מקורות אחרים 75) בימים אלה. גם קצב גידול האוכלוסייה הוא מהגבוהים בעולם, והוא עומד, לפי נתוני הבנק העולמי ב-2015, על 2.9% בשנה, לעומת ממוצע עולמי של 1.2%, והממוצע בעולם הערבי שעומד על 2%. כאשר משלבים בין תמותת התינוקות הנמוכה, לאחוזי הילודה הגבוהים, ולעלייה בתוחלת החיים – אפשר לקרוא לתוצאה הזו הרבה דברים, אבל אין שם פגיעה המונית בפלסטינים, ובוודאי לא ג'נוסייד. למעשה, זו טענה כל כך מטורפת שכמו שאמר ג'ורג' אורוול, יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להעלות אותם.

 אפשר לגעת בעוד ועוד תחומים, שבהם ניתן לבצע בדיקה אובייקטיבית, ולגלות זינוק מדהים ב-50 השנים האחרונות. כך, למשל, בתחום המים. בשנת 1967 רק ארבעה מתוך 708 יישובים פלסטיניים היו מחוברים למים זורמים. נכון להיום, 643 יישובים מחוברים למים זורמים (97% מהאוכלוסייה). גם צריכת המים של הפלסטינים ממקורות טבעיים הלכה ועלתה, וצריכת המים של הישראלים הלכה וירדה (הישראלים עוברים, יותר ויותר, לשימוש במים מותפלים).  

 טענות אחרות במסגרת פסטיבל "הכיבוש משחית" הופכות את ישראל ליותר אלימה. לא נכון. "מדד האלימות הלאומי" מגלה שמאז שנת 2004 יש ירידה באלימות, ובהשוואה בינלאומית, נמצאת ישראל למטה מהאמצע במדד ה-OECD. כלומר, אין שום הוכחה לקשר כלשהו בין השליטה בשטחים לבין רמת האלימות בתוך ישראל. יש עלייה בשיח האלים ברשתות החברתיות, אבל מדובר בגידול פרא שמאפיין את כל המדינות הדמוקרטיות שבהן יש חופש ביטוי.  

כך גם בנוגע לצווחות השבר על סוף הדמוקרטיה. ב"מדד הדמוקרטיה 2015" של המכון הישראלי לדמוקרטיה נקבע כהאי לישנא: "השיח הציבורי... והתחושה הרווחת שמצבה של הדמוקרטיה הישראלית מידרדר ובשפל המדרגה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר באמצעי התקשורת, הם כנראה לא לגמרי מדויקים לאור הממצאים הבינלאומיים ההשוואתיים." 

יובל שנים לשליטה הישראלית בשטחים, והנתונים מצביעים על כך שהפלסטינים דווקא זכו לזינוק אדיר. ברוב התחומים מצבם טוב יותר ממצבם של ערביי המדינות השכנות. כך שאת השקר על אושוויץ והדיכוי וההרג ההמוני צריך לנפץ. זה לא אומר שאין עוולות. זה לא אומר שאין מקום לביקורת, גם נוקבת, על פעולות מסוימות של ישראל. זה לא אומר שאין חוליגנים בשטחים, גם אם הם מיעוט קטן. זה לא אומר שצריך להצדיק את מפעל ההתנחלויות. וזה בוודאי לא אומר שצריך להנציח את הכיבוש, או שיש לצעוד בראש מורם לאסון ששמו מדינה אחת גדולה או דו-לאומית. זה רק אומר שצריך להפריך את השקרים בנוגע למה שקרה ב-50 השנים האחרונות לפלסטינים תחת שלטון ישראל. זה רק יקדם את הדיון בהסדר הראוי, גם לטובת הפלסטינים וגם לטובת ישראל. 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.6.17

* מבחין בין טוב ורע – שתי הבטחות בחירות של טראמפ התנקזו לפירעון ביום אחד. האחת, חיובית ביותר, מובנת מאליה, להעביר את שגרירות ארצו לבירתה של בעלת הברית הקרובה ביותר. השנייה, שלילית והרסנית, להשתמט מאחריות מעצמת העל לעתיד כדור הארץ.

טראמפ החליט להפר ברגל גסה את ההבטחה החיובית ולקיים את ההבטחה השלילית.

ניכר שהוא יודע להבחין בין טוב ורע. בוחר ברע ומואס בטוב.

* ההתחייבות שהופרה – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר ברגל גסה את התחייבותו הפומבית להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל, לירושלים, בירת המדינה, בירת העם היהודי. אין זו הפרה פאסיבית – לא להחליט. זו הפרה אקטיבית – הוא החליט לחתום על צו שאינו מאפשר את ביצוע החוק שקיבלו בתי הנבחרים כבר לפני 22 שנה, החוק המובן מאליו, להעביר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

למה הוא נוהג כך?

א. כי הוא שקרן ורמאי, וההבטחה היתה הונאת בחירות צינית.

ב. כי הוא סמרטוט, שניגף כעלה נידף מפני האיומים של הערבים.

ג. כי הוא מבולבל ואין לו מושג מה הוא רוצה, מה הוא חושב, מה הוא אומר ומה הוא עושה.

ד. כל התשובות נכונות.

* חבלה בסיכויי השלום – ההתנגדות הערבית לירושלים כבירת ישראל, היא סמל להתנגדות שלהם לקיומה של מדינת ישראל. כל עוד זו גישתם, לא יהיה שלום. כל עוד זו גישתם, לא יכול להיות שלום. וכל עוד ארה"ב והעולם החופשי אינם מכירים בירושלים כבירת ישראל, על כל המשמעויות של המושג, והעברת השגרירויות הן מרכיב חשוב מאוד, אם כי לא בלעדי, של ההכרה הזאת, אין סיכוי שהערבים יקבלו זאת. ולכן הכניעה של טראמפ לערבים מחבלת ביכולת להגיע לשלום אמת.

* מבוכה – כאשר אני קורא את ההתפתלויות של מעריצי טראמפ בימין הישראלי, המתרצים את היריקה שלו בפרצופה של ישראל בכל מיני טיעוני ריאל פוליטיק ו"דברים שרואים משם" למיניהם, תחושתי נעה בין השתוממות למבוכה.

* יש סיכוי שהוא ישנה את החלטתו? – אחד התירוצים של מעריצי טראמפ, הוא שטראמפ התחייב להעביר את השגרירות, אך לא אמר מתי הוא יעשה כן. הוא בסך הכול בראשית דרכו.

החוק האמריקאי שהתקבל לפני 22 שנים בקונגרס ובסנאט, מחייב את העברת השגרירויות. אי קיום החוק, נובע מהחלטה אקטיבית של הנשיאים מאז, לחתום על צו נשיאותי אחת לחצי שנה, של אי קיום החוק. אלמלא היה מדובר בכך, ניתן היה לומר שהוא פשוט עוד לא החליט. אולי הוא יחליט עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. אבל הוא החליט לחתום על הצו. זה צעד אקטיבי.

האם ייתכן שבהמשך כהונתו הוא יקיים את ההבטחה? ייתכן. הלוואי. אבל כאשר אנחנו טוענים שהרוק הזה הוא גשם, מדבררים ומתרצים את ההחלטה שלו ומגלים הבנה להחלטה הזאת, אין סיכוי שהוא ישנה אותה.

* מועל בתפקידו – נשיא ארה"ב הוא האיש רב העוצמה בעולם, העומד בראש מעצמת העל היחידה בעולם. עוצמה מחייבת אחריות. אבל טראמפ הוא אדם חסר אחריות. פרישת ארה"ב מהסכם האקלים, היא פרישה מאחריות לעתיד כדור הארץ, לעתיד האנושות. כל זאת, בשל העדפת טובתם של כמה טייקונים רודפי בצע, על טובת האנושות. טראמפ מועל בתפקידו.

* מחויבות ישראלית – בראיון לגל"צ הביע השר יובל שטייניץ מחויבות ברורה של ישראל להסכם האקלים ומתח ביקורת על החלטתו של נשיא ארה"ב לפרוש ממנו. היו אלו מילים כדורבנות. למחרת, השר לאיכות הסביבה אלקין הביע אף הוא מחויבות מלאה להסכם. אני מקווה מאוד, שבדבריהם הם אכן מבטאים את עמדת הממשלה ואת עמדת ראש הממשלה, וישראל לא תיגרר אחרי ארה"ב.

* דרוש שיקום – לפני שנתיים הציע יאיר לפיד לדרעי, בנדיבות רבה, עזרה בשיקום. דרעי מיד זייף דמעות בצל ולקח את זה למפלט העדתי. מסתבר שהאסיר המשוחרר לא השתקם.

* ג'ונגל בג'ונגל – מי שמאמינים באידיאולוגיה של "השתלבות במרחב", יכולים להיות מרוצים מהתנהלות הבחירות להסתדרות.

* סקר רציני – בשבוע שעבר התפרסם ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 סקר דעת קהל, שהצביע על ניצחון סוחף של הליכוד, שחוזר ל-30 מנדטים ומגדיל את הפער מ"יש עתיד" (שלפני חודשים אחדים הובילה בסקרים) ל-8 מנדטים. מפלגות הקואליציה, על פי הסקר, תיזכנה ב-67 מנדטים. ובשאלה על ההתאמה לראשות הממשלה, בנימין נתניהו הוביל ברוב עצום ובפער גדול מאוד על מועמד אחר.

ובאותו סקר 47% מן הנשאלים השיבו בחיוב על שאלה אם הם תומכים בפתרון של הקמת מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 67'.

איך התוצאות הללו מתיישבות זו עם זו? אמנון אברמוביץ' סיפר, בלגלוג מתנשא, על ירושלמי שאמר לו שמאז 67' הוא תומך בחלוקת ירושלים. וכשנשאל למי הוא מצביע, תשובתו היא "לנתניהו." אברמוביץ' רמז שההצבעה לליכוד אינה רציונלית. הסבר אחר היה, שהאנשים יודעים שזה הפתרון היחיד האפשרי, אבל הם מעדיפים את נתניהו כעורך דין הממולח והקשוח שינהל את המו"מ.

ההסבר שלי אחר. בעיניי, התוצאה נובעת מרדידות הסקר. לא הוצגו בפני הנשאלים מיספר חלופות, אלא פתרון אחד ויחיד, כאילו האלטרנטיבה היא בחירה בהיעדר פתרון. וכך, רוב מי שאינו תומך בסיפוח יהודה ושומרון ובאף שעל, נותן תשובה חיובית על השאלה, לאו דווקא מתוך הזדהות עם פרטיה.

לעומת זאת, סקר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, הוא סקר רציני. סקר זה הציג לנשאלים מספר חלופות לפתרון מדיני, והם התבקשו להצביע על הפתרון העדיף בעיניהם:

א. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון (סיפוח) כך שהפלשתינאים יהיו במעמד של תושבים ללא זכות הצבעה.

ב. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון, כך שהפלשתינאים ביו"ש יהיו לאזרחים שווי זכויות ויוכלו להצביע לכנסת.

ג. המשך המצב הקיים.

ד. הסכם שלום במסגרתו יסופחו לישראל גוש עציון, אריאל, בקעת הירדן ומעלה אדומים ובשאר השטח תוקם מדינה פלשתינאית.

ה. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינה פלשתינאית ברוב שטחי יו"ש, אך גושי ההתיישבות הגדולים יסופחו לישראל ותמורתם תעביר ישראל לפלשתינאים שטחים בגודל זהה בנגב.

ו. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינת פלשתינאית לצד מדינת ישראל בגבולות 1967.

בסקר הרציני הזה, מספר התומכים בהצעה ו, שהיא החלופה היחידה שהוצעה בערוץ 2, היה 15% בלבד. סך כל התומכים בהצעות ד-ו, כלומר פתרונות שכרוכה בהם נסיגה כלשהי, הוא 52%, גבוה במעט מהתומכים בפתרון הרדיקלי בערוץ 2.

התמיכה הגדולה ביותר היתה בהצעה ד – 25%. אני משוכנע שרבים ממצביעי הליכוד תומכים בה. אילו השתתפתי בסקר, גם אני הייתי תומך בחלופה זו, הקרובה לעמדותיי.

שאלה אחרת בסקר, יכולה אף היא לתת מענה לדיסוננס בין סקר המנדטים לשאלה המדינית. 63% מהציבור סבורים שאין סיכוי לשלום אמיתי בין ישראל לפלשתינאים. מכאן, שגם בקרב מי שתומכים בתוכנית יונית כעמדה עקרונית, אין אמונה בהיתכנות הפתרון הזה, ולכן הם מעדיפים לתמוך בקו ניצי ותקיף יותר.

* האיום החמור ביותר – שאלה נוספת בסקר, שעליה הרוב השיבו כפי שאני הייתי משיב, היא: מהו לדעתך האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל? מבין 11 אפשרויות + התשובה "אחר", האיום המדאיג ביותר את אזרחי ישראל הוא הקרע הפנימי בחברה הישראלית. 27% הציגו את האיום הזה כמדאיג מכל, כפול מהאיום השני בחומרתו – הטרור הפלשתינאי וכל השאר הם במספרים חד-ספרתיים.

השיח הציבורי הוא שיח קצוות מתלהם. אך הרוב הדומם, שלעתים נגרר אחרי הקצוות, רואה בשיח הזה תופעה הרת אסון, המאיימת על ישראל.

סבר פלוצקר, מנתח הסקר. הביע אכזבה עמוקה מכך שרק 3% מהציבור הציגו את המשך השליטה ביו"ש כאיום המרכזי. אני דווקא שמח להיווכח, שחמישים שנות שטיפת מוח על "אקיבוש", נחלו כישלון חרוץ.

* כישלון של מערכת החינוך – נתון אחר שעלה בסקר חמור מאוד בעיניי, והוא העובדה שרוב אזרחי ישראל לא ביקרו באזורים שהם מוקד המחלוקת. רק 48% מאזרחי ישראל שאינם ירושלמים ביקרו בירושלים יותר מפעם אחת בחייהם. זה נתון מדהים ומדאיג. 38% לא ביקרו מעולם בשטחי יו"ש, 19% ביקרו באופן פרטי רק פעם אחת ו-14% רק במסגרת השירות הצבאי. 65% לא ביקרו מעולם בשכונות הערביות במזרח ירושלים. 62% לא בקרו מעולם בחברון או בקריית ארבע. 75% (!) לא ביקרו מעולם בהר הבית.

אני רואה בנתון הזה כישלון חרוץ של מערכת החינוך הישראלית. כאשר גדעון סער היה שר החינוך רצו לטרוף אותו כאשר יזם תוכנית חשובה מאוד לביקור בתי הספר במערת המכפלה. זהו ליקוי מאורות בחינוך לאזרחות – כאשר נמנע מהתלמידים להיחשף באופן ישיר לנושאים עליהם יצטרכו להצביע בבגרותם. מדוע תנועות הנוער משתמטות מחובה זו, ואינן מקנות אהבת מולדת דרך הרגליים באזורים אלה?

אגב, אחד מביקוריי בהר הבית היה בטיול שנתי של בית הספר הממלכתי החילוני שבו למדתי, בתקופת שלטון המערך, כששר החינוך היה אהרון ידלין. מן הראוי שהשר בנט יתעורר, וייזכר שתפקידו אינו שר ביטחון צללים, אלא שר החינוך.

* "הארץ" בז לקוראיו – "הארץ" מביא לקט ממאמרים של בעלי טורים לאחר מלחמת ששת הימים, ובהם דברים שכתב בן גוריון. הציטוט, מ-19.6.67: "לא נדון עם שום צד על ירושלים העתיקה וסביבותיה. נציע לתושבי הגדה המערבית לבחור נציגים אשר איתם ננהל מו"מ על אוטונומיה של הגדה המערבית (מחוץ לירושלים וסביבותיה) שתהיה קשורה בברית כלכלית עם מדינת ישראל. רצועת עזה תישאר במדינת ישראל."

ומה כתוב בכותרת? "בן גוריון הבהיר כי הוא בעד מדינה פלסטינית מחוץ לירושלים וסביבותיה."

אם "הארץ" מכנה את קוראיו "אנשים חושבים", למה הוא מזלזל כל כך באינטליגנציה ובהבנת הנקרא שלהם?

* הפנטזיה של דורי מנור – המשורר דורי מנור פרסם במוסף הספרותי של "הארץ" שיר ששמו "רקוויאם לברוש ולאקליפטוס".

השיר מתחיל כך: "אֵיקָלִיפְּטוּס צִיּוֹנִי / מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם עֵץ הַבְּרוֹשׁ: / מִי יַכֶּה הַלַּיְלָה שֹׁרֶשׁ? / מִי יַבְקִיעַ? מִי יִפְרשׁ."

הוא מתאר את המאבק על ארץ-ישראל, כמאבק בין הברוש המקומי לבין האקליפטוס, שהוא פולש זר. הוא בכלל אוסטרלי, ומה הוא מחפש כאן? מה, הוא מנסה להתחרות עם הילידים על ארצם? הוא מנסה לאסטרל את פלשתינה?

"מִקַּדְמַת-דְּנָא עָלֶה / בְּעָלֶה? וּמִי בְּמַחַט / קַדְמוֹנִית נָעַץ פִּגְיוֹן / בַּשְּׁחָקִים כְּשֶׁהַקַּדַּחַת // הִתְהַלְּכָה פֹּה כְּמוֹ קוֹאָלָה? / מִי הִבְטִיחַ לְכַסּוֹת / רֶגַע אֶת בָּשְׁתּוֹ שֶׁל אַלְלָה, / רֶגַע אֶת הַהֲרִיסוֹת // שֶׁהוֹתַרְנוּ אַחֲרֵינוּ..."

השיר מוגדר כרקוויאם, כלומר זהו שיר אשכבה, שיר מוות. מוות של מי?

"כְּשֶׁיִּתַּם / רַחַשׁ הַגְּזָעִים לִגְוֹעַ, / כְּשֶׁגִּזְעֵנוּ יִתְכַּרְכֵּם / וְיַשִּׁיר פִּסּוֹת עוֹפֶרֶת / אֶל הַנֶּצַח הַנּוֹקֵם?... ... כְּשֶׁחוֹתַם / מַסָּעֵנוּ כָּאן בְּאַסְיָה / יִמָּחֶה וְיִשָּׁכַח, / כְּשֶׁאָנוֹפֶלֶס וְצֶה־צֶה / יְגַלְּמוּ אֶת הַמִּזְרָח // בְּמוֹחָם שֶׁל נְכָדֵינוּ... אָז יָשׁוּבוּ לְאוֹסְטְרַלְיָה / אֵקָלִיפְּטוּסִים-נִינִים / וְיָשִׁירוּ לַקּוֹאָלָה / עַל בִּצּוֹת הַצִּיּוֹנִים, / עַל תְּפִלּוֹת הַמּוּאַזִּינִים, / עַל הָאֹפֶק הַצּוֹרֵב, / עַל פַּסְקוֹל אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת – / חָאקִי וּקְרִיאוֹת עוֹרֵב."

זה החזון של מנור. זו הפנטזיה שלו. שהזן הפולש, האקליפטוס הציוני, יחזור למקומו הטבעי, לאוסטרליה (או פולין, או גרמניה, או מרוקו), וישאיר את פלשתין לתפילות המואזינים. וגם ישאיר את ההריסות שהותרנו אחרינו...

דורי מנור הוא משורר רב כישרון, אחד המשוררים העבריים הטובים ביותר הפועלים היום. סגנון כתיבתו, עם המשקל והחרוז, הוא ברוח שירתם של דור אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג.

יש רק הבדל קטן. אלתרמן היה נביא אמת, נביא תקומת ישראל. מנור הוא נביא שקר, החוזה את חורבנה, את שיבתנו לגלות.

בערב שבועות פרסם יוסי אחימאיר פוסט בדף הפייסבוק שלו, שבו הביע פליאה על כך שלא מצא בגיליון החג של הארץ שום דבר נאצה על חג השבועות. מיד הגבתי, עוד בטרם ראיתי את העיתון: "אתה בטוח? בדקת טוב?"

הנה, זה מה שיש לשוקניה להציע כשיר חג לשבועות.

[אהוד: השיר של דורי מנור נראה לי גרפומניה אופיינית מתוצרת האידיוטיזם המוסרי].

* חג של אהבת מולדת – חג השבועות הוא חג יפהפה באורטל. כבר בקבלת השבת שקדמה לו נכנסנו לאווירה – קיימנו את קבלת השבת באווירה חקלאית בגינה הקהילתית האורגנית שבקיבוץ.

בערב החג – סעודת החג החלבית הנפלאה, בחדר האוכל ועל הדשא שלידו. ולאחר מכן, תיקון ליל שבועות אל תוך הלילה – חוויה רוחנית, תרבותית, לימודית ומוסיקלית.

ובבוקר שלמחרת – חגיגת הביכורים שנערכה במטע, בינות עצי הדובדבן עמוסי הפרי, והפעם בסימן בני הנוער העובדים בענפי המשק ובמיוחד בענפים החקלאיים.

אחרי הצהרים נסענו לחגיגת הביכורים של נהלל, המושב בו נולדה וגדלה יעל, אשתי. זהו טקס ביכורים שונה משל אורטל. באורטל זו חגיגה באווירה משפחתית, קהילתית, אינטימית. בנהלל זהו טקס פומבי, פתוח לקהל אלפים, והוא מפגן עוצמה של חמישה דורות של חקלאים, מפגן עוצמה של החקלאות הישראלית, הציונית, דווקא כאשר החקלאות נאלצת להיאבק על קיומה, מול עגלי זהב חלופיים, בשם פֶּטיש יוקר המחיה ופטיש השוק החופשי.

למרות ההבדלים באופיים של שני טקסי הביכורים, רב ביניהם המשותף על המפריד, ובעיניי הם משלימים זה את זה. ושניהם מבטאים את הציונות במיטבה – התיישבות, אהבת מולדת, אהבת האדמה, הכאת שורשים בארצנו.

וכמו בכל שנה, הדבר שריגש אותי יותר מכל, בטקס בנהלל, היה לראות את אריק נחמקין דוהר על סוסו, משתתף במופע הרכיבה עם טובי הרוכבים, קורא תגר על גילו, כאילו ש-92 שנותיו הן משחק ילדים. והקהל הריע לו באהבה ובהתרגשות, בתקווה לראותו על הסוס גם בשנה הבאה, בגיל 93.

* חיוך של פריימריז – הפריימריז לראשות מפלגת העבודה לא פסחו על טקס הביכורים בנהלל. נכחו בו המועמדים עמיר פרץ ואראל מרגלית. ניגשתי ללחוץ את ידי ידידי ח"כ איתן ברושי, המריץ את עמיר פרץ. איתן הציג אותי לעמיר וסיפר לו שאני פובליציסט שמרבה לכתוב בבמות שונות. מיד נמרח מתחת לשפמו של פרץ חיוך של פריימריז והוא מיהר ללחוץ את ידי, את ידי אשתי, את ידי בתי הקטנה: "תמר! איזה שם יפה!" וזה נראה מפלסטיק בדיוק כפי שזה נשמע. הרגשתי שאני לוחץ יד של בובת שעווה.

ומיד, העוזרת/דוברת שלו (מה, אין לה חג? אין לה משפחה? היא חייבת להיות צמודה אליו גם בחג?) רצה אליי: "תכתוב עליו? תכתוב עליו?" (מנימת קולה לא היה ברור אם היא שואלת או מצווה).

השבתי: "מה לכתוב? דברים טובים או רעים?"

"טובים, כמובן."

"קצת בעיה," השבתי. "לשם כך ממש אצטרך להתאמץ."

"אתה יודע מה? אולי עדיף שלא תכתוב עליו."

אז איני כותב.

* המלצת הקריאה שלי – כל עיתוני סוף השבוע היו מלאים בכתבות, סיפורים ומאמרים לציון יובל למלחמת ששת הימים, וכמובן שהשפע הזה, כולל הדברים המרגיזים שבו, הוא חגיגה לחובבי היסטוריה. אבל המאמר שאהבתי יותר מכל בעיתוני סוף השבוע, היה דווקא בנושא אחר. במוסף הספרות והאמנות של הארץ, כתב יונתן רז פורטוגלי על סבא רבא שלו, ממנהיגי ארגון "השומר", מנדל פורטוגלי, בעקבות צאת ספר מכתבים שכתב לאשתו, בעריכת ד"ר אביבה אופז. יפה ומרגש ואני ממליץ בחום.

טעות שנפלה במאמר – אביבה אופז אינה רעייתו של מוקי צור, אלא אלמנתו של גד אופז, שהיה חברו של מוקי צור ושותפו לחבורת "שדמות". גד הלך לעולמו לפני חודשים אחדים.

* רגעים בגולן – רינה נגילה היא צלמת נוף מחוננת. הכישרון שלה להביא את יופיו של הטבע והנוף במלוא הדרו, הוא כישרון נדיר. ויותר מכך, רינה, חברת קיבוץ אורטל, אוהבת את הארץ, אוהבת את הגולן, היא חקלאית האוהבת את האדמה, והאהבה ניכרת בכל תמונה. לפני שנים אחדות היא הוציאה לאור ספר צילומים קסום – "רגעים בגולן", שזכה להערכה גדולה.

במלאת יובל לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, הוציאה רינה ספר נוסף, מרהיב אף הוא, והפעם הוא כולל גם תמונות אמנותיות, שלא כבספר הקודם. מומלץ בחום! רינה הקדישה את הספר "לאוהבי ארץ הגולן."

הספר נקרא "רגעים בגולן – מהדורה מיוחדת לשנת היובל." אני חושש שאנשים יבינו בטעות שמדובר בהוצאה מיוחדת של הספר הקודם, ולכן אני מבהיר לכל קוראיי – זהו ספר אחר, חדש. מי שיש לו את הספר הקודם, הוא הראשון שירצה לרכוש את הספר החדש, ולהציבו בארון הספרים ליד קודמו, אם רק יבין שאין זה אותו ספר.

לבד מהשגיאה השיווקית בבחירת שם הספר – אין לי מילה אחרת לתאר אותו מלבד מושלם. כן, מושלם. לא פחות.

לספר אין הקדמה. במקום הקדמה – מופיע שירו של אהוד מנור "אדמה".

אדמה,

אני קשובה לקולך.

אדמה,

תמיד ולאן שאלך.

אדמה,

השביל בו אפסע הוא שבילך,

אימא אדמה.

* * *

משה כהן

מפלגה סובלנית

מפלגה סובלנית מפלגת ש"ס, אנשים סובלניים לשחיתות. יו"ר המפלגה אריה דרעי חשוד בשחיתות חמורה סדרתית. ניתן היה לצפות שחברי מפלגתו ידרשו ממנו להשעות את עצמו עד לבירור החשדות, אך לא, מפלגתו כבר רגילה לחשדות פליליים מהעבר ואינה מוטרדת מהם.

ש"ס מביעה תמיכה מלאה באריה דרעי. איזו סובלנות. 

תמוה. 

גרוסמן נביא הזעם

חז"ל כבר קבעו למי ניתנה הנבואה. אחד הנביאים הבולטים בישראל, ולא סתם נביא אלא נביא זעם, הוא דוד גרוסמן, ונבואתו מקוממת ומרגיזה. הוא מייסר אותנו על "הכיבוש" מבלי להתייחס לגורמים הבסיסיים לסכסוך. 

אז מה אם הערבים אינם מכירים בזכות קיומנו במזרח התיכון.

אז מה אם הערבים מסיתים, מממנים טרור ורוצחים חפים מפשע ללא אבחנה. 

קשה לי להאמין שדוד גרוסמן כל כך נאיבי עד להאמין שהחזרת שטחים ששוחררו ב-1967 תביא לשלום עם הערבים. החזרת שטחים בהתנתקות לא קידמה את "השלום" המיוחל. 

יש לדוד גרוסמן כנראה אג'נדה פוליטית להביא להחלפת השלטון, והוא מסווה אותה במשנה ערכית-מדינית כביכול. 

חז"ל כבר אמרו "ישמרני האל מהצבועים."  

הופעתו הצדקנית והמתחסדת של גרוסמן כנביא זעם בשם המוסר מעוררת שאט נפש. 

בלתי נתפס

ירידתם של צעירים מוכשרים מהארץ היא אחת הבעיות הכאובות של מדינת ישראל הנאבקת על קיומה.

רשות השידור (התאגיד הנוכחי) מתלוננת על מחסור בתקציבים ליצירה המקורית. 

והנה רואים אנו, ביום 3 ביוני בשעה 13.00 בערוץ 1, סרט באורך מלא של 90 דקות, אחד מכמה פרקים מסדרה (ישראליס) שצולמה בארה"ב, בבימויו של ירון דקל, שוודאי עלה כסף לא מועט, העוסקת במה... להראות, להדגים ולהמחיש בדוגמאות חיות כמה טוב לישראלים לשעבר שירדו לארה"ב. 

זו תעמולה לירידה לכל דבר. האם זו ההשקעה הנכונה של המשאבים המצומצמים ליצירה הטלוויזיונית המקורית?האין כאן פגיעה באינטרס לאומי חיוני? 

תמהני. לא להאמין. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: אם אני לא טועה, מדובר בשידור חוזר מתוך סידרה מרתקת שיצר ירון דקל. ראינו ממנה בשעתו פרקים אחדים והם ההפך מתעמולה לירידה. הסידרה מציגה את מלוא העליבות והפאתטיות של חיים ישראליים בארה"ב, חיים של יורדים שאין מה לקנא בהם, אלא אולי רק לרחם עליהם כאשר הם עצמם אינם מבינים עד כמה תלושים הם נשמעים. כבר לא שייכים לפה, ולעולם לא שייכים באמת לשם, וילדיהם האמריקאים הקטנים כבר מתביישים בהם.

* * *

עדינה בר-אל

זיכרון נעורים: מסיבת הסיום שלי בתיכון

יש כבר הכנות בארץ למסיבת סיום בית-הספר התיכון. התופעה שאני מתייחסת אליה אינה כוללת את כל הבוגרים התיכוניסטים, אבל יש גם כאלו: יש בנות שמכינות שמלות פאר, ואפילו נעזרות בסטייליסטית. וכמובן גם איפור ותסרוקת בידי מומחים. ויש בנים ובנות שאפילו מזמינים לימוזינות כדי להגיע למסיבה.

ההורים כורעים תחת הנטל הכספי, וכנראה גם המוסרי, נדהמים ממנה שקרה לבנותיהן. לא כאן המקום לבקר את החינוך, אבל אם ימי ההולדת של ילדות מגיל רך ממש, מלווים בידי מאפרות מקצועיות, ויש רצון להוריד את הכוכבים מן השמים עבור הילד, שיחגוג באופן יוצא דופן, ואם ה"בת-מצווּש" היא כבר לא בדיחה, מי ילין על הנערות שרוצות לתת הופעה מושקעת אפילו יותר מכלה ביום חתונתה?

וזה מזכיר לי את מסיבת הסיום שלי בתיכון "קלעי" בגבעתיים. נכון, זה היה מזמן (1964), ואני אכן סבתא שמספרת סיפורים, אבל ההבדל נראה לי מעניין.

ומעשה שהיה כך היה: באותה תקופה הייתי חברה ב"נוער העובד" בקן "בורוכוב" הידוע. החבר שלי היה טכסי [משה וקס ז"ל, שלאחר כמה שנים נפל חלל במלחמת יום הכיפורים]. טכסי היה מה שנקרא אז "שרוף" על התנועה, על רעיון ההגשמה בקיבוץ. הוא היה טיפוס שנעל סנדלים ולבש מכנסיים קצרים גם בחורף.

כאשר הגיעה שנת הלימודים לסיומה, היה ברור לי שכחברת "הנוער העובד" וכחברה של טכסי, אני צריכה להתלבש בהתאם. הווה אומר: ללא נעלי עקב, בלי גרבי ניילון שקופות, ולא בחצאית צרה הצמודה לירכיים. ואכן תופרת הבית שלנו תפרה לי חליפת תכלת יפה, חצאית קפלים וחולצה תואמת.

מיספר ימים לפני מסיבת הסיום פגשתי ברחוב את דליה מהגרעין שלי, והיא סיפרה לי שהיא, דליה, (שנחשבת "שרופה" גם היא), תלך למסיבה בחצאית צרה!

לאחר ששמעתי את זה מיהרתי הביתה, ובמקרה באותו יום היתה אצלנו התופרת. מיד ביקשתי ממנה שתשנה את גזרת החצאית לצרה יותר. וכך עשתה.

אבל מה עושים עם טכסי? ידעתי שהוא יכעס, וכדי שלא יעשה לי סצנות במסיבה, החלטתי לספר לו יום קודם, שאבוא בחצאית צרה, ותגובתו היתה: "אז אני לא בא!"

וכך היה. טכסי לא הגיע לחגוג עימי את סיום לימודיי בבית הספר התיכון, ואני עליתי על הבמה עם הבוגרות האחרות בחצאית צרה, אבל ללא גרבי ניילון ובנעליים ללא עקבים. המשכתי אז להאמין ש"חולצה כחולה – והיא עולה על כל העדיים" ויצאתי לשרת בנח"ל. 

* * *

גלעד צוויק

ניסיון פוטש של השמאל: "אנחנו מעודדים פגיעה במוסדות השלטון"

אתר "מידה", 29.5.1017

ההפגנה במוצ"ש האחרון ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה חשפה את האמת: לפוליטיקאים ולתקשורת הצטרפו כעת אנשי 'שוברים שתיקה', מחאת הגז ואנרכיסטים אלימים, שהתגרו במשטרה: "הם באו להפגנה במטרה ברורה להיעצר," הכול בשירות הפוטש נגד נתניהו.

ההפגנה במוצאי שבת נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מסמנת עליית מדרגה בניסיון הפוטש של השמאל נגד הממשלה הנבחרת. אחרי שבועות ארוכים של הפגנות, הצטרפו לפעילים הקבועים קבוצה גדולה של אנרכיסטים ופעילי שמאל קיצוני, שרבים מהם, כמה מפתיע, קשורים לעמותות 'הקרן החדשה לישראל'.

במהלך ההפגנה, שהתקיימה ללא אישור המשטרה, מנעו השוטרים מהמפגינים את כניסתם לרחוב מגוריו של מנדלבליט. בשל התפרעות המפגינים, המשטרה נאלצה לעצור 14 מהם. "המפגינים באו בכוונה ברורה להיעצר," אומרת ל'מידה' הפעילה החברתית שפי פז, שנכחה בהפגנה. "מהרגע הראשון הם התגרו בשוטרים, דיברו במגפון ואמרו כל הזמן 'בואו למנדלבליט,' למרות שהם ידעו שיש צו שאוסר להתקרב לאזור הבית שלו. בתור פעילה חברתית מנוסה שיודעת לזהות כששוטרים נוהגים באלימות, אני חייבת לומר שהשוטרים היו מאוד נינוחים ועשו מאמץ מעל ומעבר כדי לא להגיב לפרובוקציות. בסוף המפגינים השיגו את מה שרצו, חסמו את הכביש ונעצרו. עבורם להיעצר זה כמו לסמן 'וי' על הקת של הנשק."

בסרטון מההפגנה, שצולם על ידי פז, ניתן לראות כיצד קציני המשטרה מבהירים למפגינים כי מדובר בהפגנה לא-חוקית, ובהמשך כמעט מתחננים בפני המפגינים שלא להיגרר לפרובוקציות. "איזו טעות," אומר קצין המשטרה למפגינים, ומזהיר אותם מפני יגאל רמב"ם, הנחשב לפעיל רדיקלי במיוחד. "הבן-אדם הזה, אני מכיר אותו, הוא יסבך אתכם," אומר השוטר לפעילים בהתייחס לרמב"ם, שהיה אחד הפעילים המרכזיים במחאה החברתית בקיץ 2011.

אכן, רמב"ם אינו סתם פעיל 'רדיקלי' אלא איש שמאל קיצוני, שביולי האחרון נעצר לאחר שהשליך גז מדמיע לעבר מפגינים למען אלאור אזריה. לאחר התקיפה, התגאו רמב"ם וחבריו בפעולתם תוך שהם מדגישים כי "הצבא הוא רוצח."

גם בהפגנה במוצ"ש לא התרשמו המפגינים מהאזהרות, ובסופו של דבר רמב"ם נעצר. הוא אמנם אומר ל'מידה' כי "מגוחך לטעון" שביקש להיעצר על-ידי המשטרה, אבל כפי שניתן להתרשם מציוציהם של רמב"ם וחבריו, מעצר עבורם הוא אות כבוד וסימן להפגנה מוצלחת.

יד ימינו של רמב"ם, שנעצר עימו בהפגנה, הוא ערן בריל, שגם הוא היה מראשי מחאת האוהלים. נטייתו של בריל לאלימות מילולית ופיסית ידועה ומתועדת. "אני יורק על אנשים," התגאה בריל והוסיף כי הוא יורק על "אנשים שמגיע להם שיחתכו להם את הראש." בהמשך הסרטון אמר בריל כי היריקה היתה "הנחה מאגרוף." האלימות הבוטה והשפה המשתלחת הזו לא הפריעו ל'קרן החדשה לישראל' להציג אותו כנציג "דור צעיר של שינוי חברתי." עם כאלו פעילים, איזה סוג של "שינוי חברתי" בדיוק מבטיחה לנו הקרן? לתורמים הפתרונים.

פעילה רדיקלית נוספת שהגיעה לשטח היא סיגל אביבי, ממנהיגות מאבק המסתננים בדרום תל-אביב. כפי שפורסם ב'מידה', אביבי כינתה את ישראל "מדינת אוייב" ותיארה אותה כ"ישות שטנית" ש"הגיעה שעתה להיעלם." בנוסף, היא משתפת פוסט בו מכונה ראש הממשלה נתניהו "פסיכופת" ולדעתה "ההיסטוריה הציונית מלאה בפושעים כדוגמתו." יולי נובק, מנכ"לית 'שוברים שתיקה' לשעבר, נכחה גם היא בהפגנה, יחד עם אבי בלכרמן, המפעיל את דף הפייסבוק 'חדר המצב – צדק חברתי,' השופר של פעילי המחאה החברתית. גם אור-לי ברלב, מהפעילים הבולטים של מחאת הגז היתה במקום.

את מטרתם של אוסף האנרכיסטים הרדיקליים המלבב הזה ניסח ברק כהן, מי שגידף את מירי רגב ובני משפחתה לפני כחודש, בפוסט ארוך בפייסבוק: "לחברים ולחברות שלי אין שום בעייה עם שחיקת האמון במוסדות השלטון, ההיפך אנחנו מעודדים ומפרים את חוסר האמון הזה." המטרה שלהם ברורה: לעשות הכול כדי שיוגש כתב אישום נגד נתניהו.

קואליציית 'הקרן החדשה' קמה לתחייה

מסתננים, מתווה גז, שוברים שתיקה וצדק חברתי – זה נשמע כמו סדר היום המובהק של 'הקרן החדשה לישראל'. האם הקרן מגויסת שוב במאבק שנועד להפיל את נתניהו? התשובה חיובית. טביעות אצבעותיה ניכרות. מלבד כל פעיליה שהיו בהפגנה, נזכיר כי כבר לפני כחודשיים תלה ארגון הקרן 'זזים' שלטי חוצות בפתח-תקווה, כדי ללחוץ על היועץ המשפטי מנדלבליט. גם עמוד הפייסבוק של הקרן מלווה את החקירות מזה כחצי שנה, בניסיון ללחוץ על מערכת אכיפת החוק. בנוסף, ארגון נתמך הקרן 'האגודה לזכויות האזרח' פנה אתמול למשטרה בדרישה שתתיר למפגינים להפגין בשכונת מגוריו של מנדלבליט.

לכל אלו נוספים המובילים הקבועים של ניסיון הפוטש בשמאל. בהפגנה השתתפו לא מעט פוליטיקאים כמו אראל מרגלית, איילת נחמיאס ורבין, מיכל רוזין, ומיקי רוזנטל, שאמר בעבר: "גורלו של ראש הממשלה הזה לא ייחרץ בבחירות, זאת תהיה החלטה משפטית," וכי "בין המלצת המשטרה לכתב אישום עדיין עומד היועמ"ש."

לקלחת נוסיף את המפגין הסדרתי נגד מנדלבליט, אלדד יניב, שכבר חשף את שיטת הלחץ שלו על היועמ"ש באמצעות רביב דרוקר, שבמקרה או שלא מפרסם היום ב'הארץ' מאמר על ההפגנה בפ"ת תחת הכותרת "ומנדלבליט שותק" – ככל הנראה כדי להעצים את לחץ השמאל על היועמ"ש.

הפוליטיקאים, ארגוני הקרן, אנשי התקשורת, הפעילים הרדיקליים – כולם יחד מתלכדים כדי לשדר לאביחי מנדלבליט מסר אחד: אם תחליט שאין כתב אישום, נצלוב אותך ציבורית. ולעזאזל שלטון החוק.

ראש ממשלה בעבר – מוביל פוטש רדיקלי בהווה?

כעת גם מסתמן מוביל פוליטי למאבק: אהוד ברק, שאמר רק לפני ארבעה חודשים: "האופוזיציה האמיתית בישראל היא אני, דרוקר ואלדד יניב."

אותו ברק פרסם השבוע סרטון שבו הצהיר בתקיפות ש"המאבק עוד לא החל." הוא תוקף את אמינותה של מערכת האכיפה וטוען שהחקירות "נמרחות לאין קץ" ואף "חלילה מטויחות." ברק מגן על האנרכיסטים שהפגינו במוצ"ש, שלדבריו "באו למחות על המריחה והטיוח."

'הקרן החדשה לישראל', אהוד ברק ופעילים רדיקליים המשלבים ידיים כדי להפיל את נתניהו – כל זה קרה כבר ב-1999. אז זה הצליח להם, וברק כנראה מתגעגע.

אבל האמת היא שאהוד ברק אינו אותו ברק. אז הוא היה ממלכתי ורציני יותר. כיום הידרדרותו ניכרת. כעת הוא יוצא כאחרון הפעילים הסהרוריים נגד משטרת ישראל ש"עוצרת מפגינים תוך שימוש באלימות," וקורא למרי עממי של השמאל: "איפה מנהיגי האופוזיציה? איפה הנוער הנפלא שלנו שחרד לעתידנו ולנורמות העולות מהמסכת הזאת?" ברק זועק וקורא ל"נוער העבודה ומרצ, הסטודנטים, צעירי הקיבוצים והמושבים" ולפעילי המחאה החברתית: "להיאבק." חוסר ההיענות של הציבור להצטרף להפגנות הוא מבחינתו "חרפה" ש"תדבק בכולנו."

אבל ברק טועה: החרפה כבר נדבקת, ואין לאן להוליך את הבושה. לאיזו דמות מגוחכת הפך ראש ממשלה לשעבר בישראל, שמשתף היום פעולה עם הקיצוניים שבארגונים וההזויים שבפעילי השמאל כדי לפעול נגד שלטון החוק ולקבל כותרת. עצוב.

* * *

אהוד בן עזר

הרומאן החדש של אוריה באר

"כאילו בחלום"

ספרי צמרת, 2017, 211 עמ'

"כאילו בחלום", הספר החדש של אוריה באר, הוא רומאן סוחף שקשה להניחו מהיד עד שלא מגיעים לסופו. הוא מתרחש בארץ-ישראל בימי המאנדאט הבריטי, ליתר דיוק במושבה כנרת בסוף-שבוע ארוך אחד בשנת 1926.

בביתם של האיכר ה"ספרותי" מאיר גולני ואשתו חנצ'ה, פליטת הפוגרום ברוסיה, מתגוררת המורה הצעירה של המושבה, שולקה, ילידת חברון שמשפחתה עקרה לנווה שלום ה"חופשית" יותר, ואצל משפחת גולני גם עובדים שני פועלים יהודים גברתנים וחרוצים, שני חלוצים חרוצים גם בהתכתשויות עם השכנים הערבים, והם אברום הבכור ויודה הצעיר.

יודה מושך אליו נשים הרבה מעבר למה שהוא יכול להכיל, כי הוא גבר בעל קסם מיני בלתי-רגיל הגורם לנשים ליפול לרגליו, אך גם לחשוש מפני חיים משותפים עימו בגלל היותו מחוספס, לא-משכיל ודון-ז'ואן של הגליל התחתון.

מורגש כי אוריה באר השקיע עבודה היסטורית רבה בשיחזור תקופה של לפני כמעט מאה שנים, וזאת עשה ביריעה הדוקומנטארית, בלשון, ובתולדות חלק מגיבורי הסיפור, שנעוצים גם בילדותם ובנעוריהם ברוסיה, לפני שהגיעו ארצה. רקע שכולל אנטישמיות קשה, פרעות, אונס ורצח. גורלה של חנצ'ה מזכיר במקצת את גורלה של חלוצה אחרת, אמנם מתקופת העלייה הראשונה, פאניה ברומאן של שולמית לפיד "גיא אוני".

על העטיפה האחורית נכתב כי הרומאן הוא פיתוחו של מחזה שהוצג בשנת 1987 בתיאטרון "הספרייה" ברמת-גן. ואמנם המיבנה היסודי של הרומאן מזכיר מחזה המתרחש כמעט כולו בבית ובחצר המשק של מאיר וחנצ'ה גולני במושבה כנרת, והייתי אומר כי בידי במאי מחונן ואוהב ישראל וארץ-ישראל כמו דן וולמן היה הסיפור הזה הופך לסרט מאוד מרגש, ואפילו דל אמצעים בהפקתו. סרט מאוד קאמרי.

עם זאת יש כמה הערות היסטוריות, שהרי מדובר ברומאן על רקע היסטורי:

בעמ' 38 נכתב כי השען שלמה, אביה של שולקה, עבד במשך כל שנות מלחמת העולם הראשונה כשען וצורף אצל סוחר תכשיטים יהודי עשיר באלכסנדריה שבמצרים "ושלח את כל מה שהשתכר למשפחתו בחברון, שכללה כבר ארבעה ילדים, ובתוכם שולמית." וזה לא ייתכן כי בשנות המלחמה לא היה קשר בין מצרים שבחסות הבריטים לבין ארץ-ישראל שבשליטת התורכים, והכספים היחידים שהגיעו ארצה היו אלה שחברי רשת הריגול "ניל"י" הצליחו להבריח לארץ בתקופת המלחמה, באמצעות ספינה בריטית בחוף עתלית. זה גם לא מתאים כרונולוגית לשנות נעוריה של שולקה, שהיו בנווה שלום ולא בחברון.

בעמ' 61 כתוב "מלווים כסף ולא מחזירים." והכוונה לווים כסף ולא מחזירים.

ובאותו עמוד, חנצ'ה הנשואה, הדדנית והמגורה מאוד, אשר מצליחה לבסוף להזדווג היטב עם הפועל הגברי יודה: "אתה כמו אבא שלי, כמו זיכרונו לברכה. הוא היה תמיד על הסוס. כמו קוזאק. אף מוז'יק לא העז להעליב אותו. ומי שהחציף פנים, ישר קיבל הזמנה לדואֵל, ככה." היא עשתה תנועה של שליפת חרב מהירה והרכינה ראשה בעצב.

ובכן, דומני שדואל נעשה ביריות אקדחים ולא בחרב, וכל זה מתאים לפושקין ולא ליהודי מהעיירה. כי יהודי ברוסיה הצארית לא היה מזמין לדואֵל גוי שפגע בו, ואכן האב נרצח בשעתו עם מרבית בני משפחתו בפוגרום שחוללו שכניו הרוסיים.

בעמ' 100, אברום, אחיו הבכור של יודה, ומאיר, בעלה הנבגד של חנצ'ה, שותים וודקה ואז לפתע: "אברום ניצל את ההזדמנות ומילא שוב את הכוסית ביין. לא בכל יום ניתנת לו ההזדמנות לשתות וודקה."

בעמ' 114-115: "הוא [קלמן] צירף כמובן כרטיס עם התאריך המדוייק, שבו עתידה היתה אוניית הנוסעים הגדולה להפליג מיפו ללונדון."

למיטב ידיעתנו בשנת 1926 לא היו אוניות נוסעים ישירות מנמל יפו ללונדון אלא דרך אלכסנדריה, ששם עלו על ספינות נוסעים גדולות השטות לאירופה.

ועוד הערה: דווקא מסופר ריאליסטי היינו מצפים לשם קצת יותר שייך לרומאן מאשר השם הסתמי "כאילו בחלום" שאין לו שום קשר למסופר בו. משהו כמו "אהבה אסורה בכנרת", "בגידה במושבה כנרת", "סערת יצרים בכנרת", "כנרת, שולקה אהובתי". אמנם, אולי אלה שמות קצת וולגאריים או נדושים, אבל הם לפחות מעוררים סקרנות בקורא.

אוריה באר הוא פרוזאיקן ריאליסטי מיומן, שכישרונו בטוויית עלילה עוצרת נשימה, בעיצוב דמויות שנותרות חקוקות בזיכרון, ביצירת עולם שלם, ובעברית רגילה שאינה יומרנית ומתייפייפת –  עולה על כישרונם של כמה מפוחלצי הפרוזה העברית החשובה, אבל לרוע מזלו הוא לא נחשב סופר חשוב ולכן אין מעניקים לו ולשכמותו פרסים בגרמניה או את פרסי מיליון הדולר של "דן דוד", וגם קהל הקוראים [הקוראות] העברי כמעט שאינו מכיר את ספריו.

גיבור נוסף ברומאן הוא קלמן, שמכתבו הכרסתני לשולקה, בפתיחת הרומאן, הוא כמו אקדח המופיע במערכה הראשונה, חלק חשוב בעלילה. כל הופעתו המוזרה של קלמן, והעימות בינו לבין אהבת נעוריו, שולקה, רווי ריאליזם אכזרי.

קלמן מציע לשולקה בת-הארץ חיים נפלאים בקנדה, ולעזוב את ארץ-ישראל. היא מסרבת לפיתוי, שרבות היו קופצות עליו כעל מציאה גדולה, ומחליטה להישאר עם הפועל המחוספס והגברי יודה, בחום המצמית של בקעת כנרת, בארץ שעדיין קרובה יותר לחיי אבותינו בתקופת המקרא מאשר לישראל של ימינו, ושניהם דלפונים, והיא יודעת שקשים יהיו חייה איתו, ואולי אף יכה אותה, אבל הבחירה בו היא כמו הבחירה בארצישראליות, בציונות, באהבת הארץ, ובזה גם כוחו האידאי של הרומאן, ולכן גם לא ישימו אליו לב כי הוא לא מלקק את התחת לפלסטינים, לא מערער על זכותנו על הארץ, ולא מקל על הגרמנים את אחריותם לשואה –  שאלה שלושה הסממנים החשובים ביותר להצלחתו של רומאן עברי בישראל של ימינו וגם לעיטור מחברו בפרסים חשובים ולתירגומו לשפות העולם, בעיקר לגרמנית של הפרסים למען השלום.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מי אתה מזכיר המדינה, טילרסון?

הנשיא טראמפ נבחר עקב סלידת הבוחר האמריקאי מהתקינות-הפוליטית בארה"ב. אבל, התבטאויות מזכיר המדינה רקס טילרסון משקפות את התקינות הפוליטית של מחלקת המדינה (שהתנגדה להכרה במדינה היהודית ב-1948) בנושאי המזרח התיכון, העניין הפלשתיני, יחסי ארה"ב-ישראל וארה"ב-ערב וסוגיית העברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

מינוי טילרסון זכה להמלצה לוהטת של חברו הקרוב, מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, הביקורתי מאד כלפי ישראל, בעייתי כלפי יהודים, אוהד "ג'יי סטריט", מקורב למפיקות הנפט הערביות, ומייצג מיעוט זעיר במפלגה הרפובליקנית המתקשה לעכל את המדינה היהודית. הוא הומלץ על ידי בוב גייטס, הביקורתי אף הוא כלפי ישראל ומכנה אותה "בת הברית כפויית התודה," וזכה לתמיכת מזכירת המדינה לשעבר, קונדוליזה רייס, המזדהה עם המצוקה הפלשתינית ומאמינה במרכזיות העניין הפלשתיני במזרח התיכון.

ב-24 למאי, 2017 תידרך טילרסון עיתונאים ברוח מחלקת המדינה: "פתרון הסכסוך הישראלי יתרום לפיתרון בעיות ברחבי המזרח התיכון."

הוא התעלם מהעובדה שהצונאמי הערבי, המאיים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ומשתולל מתוניסיה, לוב ומצרים ועד לתימן, עיראק, סוריה והמפרץ הפרסי, הוא חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון – מאז המאה השביעית – ללא קשר, ישיר או עקיף, לישראל או לעניין הפלשתיני.

בראיון ל-אן.בי.סי. ב-14 למאי הידהד טילרסון את עמדת מחלקת המדינה הסבורה שהעניין הפלשתיני הוא לב הסכסוך הערבי-ישראלי ומהווה בבת-עין של מנהיגי ערב. מזכיר המדינה הטרי גיבש את תפישת עולמו משך עשרות שנים של תפקידים בכירים באימפריית הנפט האמריקאית "אקסון", שחשפו אותו למלל פרו-פלשתיני מפי מנהיגי מפיקות הנפט הערביות. הוא מקל ראש בכלל המדיני הערבי: "על מילים אין משלמים מכס."

טילרסון אינו ער לעובדה שאף מדינה ערבית לא תירגמה את התמיכה המילולית הסוחפת בפלשתינים למעשים; אף אחת ממלחמות ערב במדינת ישראל לא פרצה עקב העניין הפלשתיני; אף מדינה ערבית לא העבירה לפלשתינים את כיבושי 1948 (אל-חמה, שומרון, יהודה ועזה); ואף מדינה ערבית לא השתתפה במלחמות ישראל בטרור הפלשתיני: של"ג – 1982, אינתיפאדה ראשונה ושנייה – 1992-1988 ו-2002-2000 והמלחמות בחמאס – 2008, 2012 ו-2014.

בניגוד לתפישת טילרסון, מצרים וירדן חתמו על הסכמי שלום עם ישראל למרות אי-פתרון הבעייה הפלשתינית, וכל מדינות ערב רואות באש"פ אב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות, שקיבלו ביטוי במצרים (שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1970-1982) וכווית (1990).

טילרסון מאמץ את תפישת מחלקת המדינה, לפיה שדרוג יחסי ארה"ב-ישראל מכרסם ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, האינטרסים האמריקאים והביטחון הלאומי של מנהיגי ערב, חורגים באופן דרמטי מההקשר הצר מאד של הסכסוך הערבי-ישראלי והעניין הפלשתיני. לדוגמא, שידרוג דרמטי של שיתופי הפעולה האזרחיים והביטחוניים בין ארה"ב לישראל מתרחש – מ-1948 ועד היום – במקביל לשדרוג הקשרים בין ארה"ב למדינות ערב. בנוסף, שיתוף פעולה חסר-תקדים מתהווה בין ישראל לסעודיה, מדינות המפרץ, מצרים וירדן, למרות היעדר התקדמות בנושא הפלשתיני.

מנהיגי ערב הפרו-אמריקאיים שקועים עד צוואר במאבק הקיומי מול האייתולות באיראן וגופי טרור אסלאמי נוספים, ורואים בישראל את "סוכן ביטוח חיים" האמין היחיד באזור. הם אינם ששים לפעול למען – אלא רק מדברים בזכות – הקמת מדינה פלשתינית, שהרקורד החתרני והאלים של הנהגתה מעיד על הרוח הגבית שתעניק לצונאמי הערבי המאיים על קיומם.

טענת טילרסון – המנוגדת לעמדת הציבור והקונגרס בארה"ב – כאילו העברת השגרירות לירושלים המערבית תפגע בתהליך השלום ותקצין את הטרור האסלאמי, מחזקת את עמדת מחלקת המדינה הרואה בכל ירושלים "עיר בינלאומית", מחייבת את הערבים לאגוף אותו מהצד המקסימליסטי, ומתעלמת מהעובדה שהטרור האסלאמי בן 1,400 השנים אינו נובע ממדיניות ישראל, וירושלים אינה בראש סדר העדיפויות האסלאמי. אי-העברת השגרירות לירושלים תקרין רתיעה אמריקאית מאיומי טרור, תכרסם בתדמית ההרתעה של ארה"ב ותגביר את הטרור.

האם מדיניות הנשיא טראמפ ומזכיר המדינה טילרסון תושתת על המציאות או על התקינות הפוליטית של מחלקת המדינה המתנפצת, תדירות, אל צוקי המציאות?

Yoram Ettinger, Jerusalem, Israel, "Second Thought: US-Israel Initiative."

* * *

אלי מייזליש

השלום של השמאל הוא משענת קנה רצוץ

לסופר דוד גרוסמן – שלום.

7 עמודים הקדישה לך סימה קדמון בידיעות של שבת ובתוספת של תמונות בומבסטיות. 

האמת? לא קראתי 7 עמודים גם לא שניים. קטע פה וקטע שם וזהו. להתרשם.

מעולם גם לא קראתי ספר שלך. אבל כמו כל העם כאן, הזדמן לי לראותך מעל מסך הטלוויזיה ולשמוע את קולך הנוגה למרות שהמילים [הפוליטיות] גרמו לי אי-נחת.

רבים-רבים נוטים לרחם עליך דווקא בשל כך. גם כל ההופעות הדרמטיות שלך הם פולו-אפ לתמונה אינסופית להיותך אב שכול. מתמונת-עולם זו, בוקעות המילים ולא מפיך. 

עכשיו בעת כתיבה זו, איני זוכר מהעיתון ולו משפט אחד במלואו, אלא את 'המנגינה'. כן. יש למילים מנגינה, שאתה שמאלן וכל מה שיש לך להגיד זה שהמתנחלים "גוררים" אותנו לתהום ובשל כל מרחף סימן שאלה על ישראל כולה.

כולה? מדן ועד אילת? וצה"ל והכלכלה ו-6.5 מיליון יהודים?

הרי אלה דברי הבל ושטות ושיא האיוולת. איך אפשר לומר היום על ישראל, שהיא מעצמה בקנה מדה בינלאומי, שמרחף עליה סימן שאלה? מי הוא הגיבור האלמוני הזה שיעמיד אותנו בסימן שאלה? בגלל שהפסקנו להלל את השמאל?

או שאתה גם מומחה צבאי וישנה מעצמת על שתעשה זאת? מי זאת?

חוץ מדהיישה היית גם בשוק של ג'נין? של טול-כרם?

או שאתה ממש מפחד מהפלסטינים בשטחים. 

אתה באמת מאמין כי בגלל "השטחים" מישהו, ושיהיה מלך אנגליה או נשיאי סין ורוסיה, מקבלים את אזהרותיך? יפעלו נגדנו מתישהו? יחרימו אותנו? יזרקו אותנו מהאו"ם? מה? מה ומתי יעשו לנו פסיק מן הפסיק שבחלומותיך?

הרי כל העולם כיום מעריץ אותנו. סע. סע לאירופה. סע ותשמע לא את המדינאים וההנהגות, אלא את רוח העם שסובל כיום מהטרור הערבי-מוסלמי, ונא עיין ערך פיליפינים היום, ומה דעתם על ישראל. שמע זאת גם באיטלקית וגרמנית וצרפתית. אפילו בליכוד לא מהללים כל כך את נתניהו. שמע היום את ראש ממשלת בריטניה לגבי הטרור. גם בסרביה שחזרתי משם לפני כמה ימים.

ואם הסכנה היא בחוסן התרבותי שלנו, בחוסן הציבורי שלנו כחברה בעולם המודרני, כשותפה ליצירה הכלל-עולמית לשימור העתיד – ישראל ניצבת בצמרת. הערבים לעומת זאת, ובפרט הפלסטיני ששְמָם מַוְועית ולאיש לא איכפת העתיד שלהם או מהמדינה שלהם [חוץ מכמה אנטישמים או אלה הרוצים בחרם על ישראל והחרבתה שהם קמצוץ בר קמצוץ משוללי ציפורן אחת לסריטה] – על אלה אתה נסמך? על 'משענת הקנה הרצוץ'?

ישראל לא תעשה לעולם עוד "הסכם שלום" עם הפלסטינים וישראל אינה זקוקה כרגע לעוד שלום במזה"ת, אחרי הסכם השלום הדפוק עם מצרים וירדן.

שלום עם סוריה זה סיפור כמו שלום עם עמלק, או איראן. אנו לא זקוקים לאיראן כמו מאות מיליונים אחרים בעולם. לשם מה? אנו חיים בשלום ונתמכים בידי המעצמה מס' 1 בעולם, וזה די והותר כיום. גם הסעודים אינם טיפשים להעסיק אותנו כשכירי חרב פוליטיים להשמיד עם חיל האוויר שלנו את כנופיות דאע"ש על גבולם. דאע"ש לא יעז לעולם להתקיף את ישראל, ושיהרגו ויחריבו הערבים אלה את אלה שם בצפון סעודיה, בירדן, בסוריה ובעיראק ובאפגניסטן ופקיסטן ואפילו בפיליפינים [הערב בחדשות] או בהודו.  

אני זוכר מאמר שלך ב"הארץ", שם מנית את שבחי השלום עם סוריה... ואת הצורך להסתכן למענו.

אז יש לי חדשות טריות עבורך; אני לא צריך את השלום הזה [ההצעה הסעודית] ועד כמה שידוע לי  90% ויותר לא רוצים אותו. זה כמו עבד עברי, ולא רק אלא עבד נרצע.

'השטחים' שבלשונך, ובלשוני יהודה ושומרון הם ארץ-ישראל וככה זה יהיה.

כאן, עקומת הטרור נבלמה סופית. כל מחבל בחודש האחרון ובחודש לפני זה מת או נהרג. לכן אין תוחלת יותר בטרור.

הפלסטינים יזכו לקבל מישראל דונם אחד נוסף רק כשאתה וחבריך תעלו לשלטון עם רוב מוחץ. עד אז תוכל לכתוב ספרים ולחיות בסתר במקלט של האופוזיציה מבלי יכולת לעשות משהו נגד שלטון הימין שיהיה כנראה לאורך ימים רבים.

קינת גרוסמן לא תהיה תפילה. תוכל לבדך בחדר אפל להתפלל קינה זו. איש לא ישמע. ובשל קולך המרדים, גם אתה עצמך לא תשמע.

ואם מחר או מחרתיים תזכה לעוד 7 עמודים ב'הארץ' או 'מעריב' או ח"ו ב"ישראל היום" תתחיל שם למרוד בעצמך להביע חרטה. כי ישראל העתידית פשוט מצפצפת על דבריך. אפילו אם יהיו גנוזים ומוסווים כאליגוריה ספרותית. כי נתן אלתרמן לא תוכל להיות. למה? כי מעומק קברו הוא אינו מסכים עם אף מילה שלך.

ופוליטיקה. אתם בשמאל הובסתם בבחירות ובעיקר מרצ, וככה זה יימשך גם בדורות הבאים. רוב הציבור לא רוצה אתכם כשותף להנהגה. הייתם חולי ניצחון. שיכורי עבר. אפילו אם בן-אהרון יקום מקברו. כיום? הרצוג או ציפי לבני או זהבה גלאון – הם קריקטורה. הם נושא לבדיחות של קומיקאים.

אין לך ולשמאל מענה ריאליסטי לא לזמן הווה ולא לשום זמן עתידי.  ואפילו לא לאליגוריות.

אומר לך מה שחסר לך: פרספקטיבה. מבטך הוא חד-ממדי; מה שלא שמאל אינו טוב. ימני אינו יכול להיות דורש שלום. אבל עם הערבים שאני מכיר אישית 80 שנה – לא.

סבא שלי בנה בירושלים בית על אדמתו הפרטית. הבית בשכונת תל-ארזה, הותקף ב-1938 בירי כל לילה במשך 6 חודשים של כנופיות שבאו מבית חנינא ובית איקסא. אני שולח לך תמונה של הקיר הצפוני ותבוא לראות, מאות קליעים עדיין תקועים בו. לולי עמדת שמירה של נוטרים על הגג עם פרוז'קטור ו'לואיס-גן' שירה צרורות ושסינוור את עיני הבנדיטים, כולנו – 16 נפשות היו נהרגים. ומאות, שלא היה עליהם מגן, נרצחו, נכרתו אבריהם: גולגולות, אוזניים ואברי-מין הובאו שלל לכפרם.

ועל בניהם ונכדיהם אתה מגן?

למה הם שרפו את באר-טוביה ואת מוצא? למה הם כרתו יערות או הציתו אותם. ועל בניהם אתה מגן. יכול בנו של רוצח יהודים להיות שונה מאביו?

אני שמח שעקומת הטרור הערבי כיום יורדת מטה. ואני יודע שזה רק בגלל הנחרצות של כוח המגן שלנו.

אני גם יוצא חוצץ מול קביעות שלך כאילו קול מהשמיים בוקע: "היום יש 480 אלף מתנחלים. המתנחלים הצליחו ליצור בשטח בדיוק את מה שרצו: מציאות שיהיה קשה מאוד לשרטט קו גבול, שתמנע הפרדה בינינו לבין הפלסטינים. [ו] בכך הם גוזרים עלינו ברירה בין כמה אפשרויות טרגיות ..... [ו] במובן זה, המתנחלים מציגים או יוצרים סכנה לעתידה של מדינת ישראל, גוררים אותנו לתהום... מעכשיו מרחף על ישראל כולה סימן שאלה..." ועוד מיני 'ממתקים' כנ"ל והערבים קוראים ומבינים שהנה או טו טו בהינף יד 'עליהום' ישראל נסחפת לים וטובעת.

מר גרוסמן, שאלה: ואולי אתה עיוור וטועה? ואולי כפי שנהיו 480 אלף מ-240, קרוב לוודאי שבקרוב יהיו 960 אלף? לא? אם הסממן של העבר וכמעיין המתגבר והולך מראה גרף שרק עולה ועולה כל הזמן –  הזמן אינו אבוד. לא רק שהתקווה מרחפת כל העת ללא הפסקה, אלא שלכוח הישראלי אין לערבים מענה, כמו לספריטנר ישראלי של 10 שניות ל-10 מ' ומולו ערבי קיטע רגל אחד, חיוור, נכה, ואין הוא כלל יריב.

אלפי ערבים פלסטינים עוזבים את השטחים לחו"ל ויהודים עולים ארצה, 30 אלף בשנה. אז אין להם סיכוי! לא ליצור או לבנות מדינה ולו 201 חברות או"ם מכירים בדחליל הזה. מבחינתי שיכירו בפלשתין 201 מדינות. וכל מפעל היי טק בעולם יודע כי ללא שבב ישראלי מסויים, אין להם יכולת ליצור מוצר מוגמר. אז על מה ומי אתה משוחח עם עיתונאים.

הבורות שלך בנושא ו"הנבואות" שלך לעיל ["אפשרויות טרגיות"] סה"כ הם פונקציה של נביא שקר הרואה מקוצר רוחו ועני נשמתו.

לא אדוני. לא כפי שאתה אמרת או שהעיתונאית הוציאה מפיך בעל כורחך מצג דימיוני רע. כי ישראל היא חזקה. ישראל היא איתנה ביטחונית וכלכלית ומדינית כפי שלא הייתה מיום היווסדה שהייתי עד לה עשרות שנים לפני שאתה נולדת 'ילד טוב' בית הכרם – ואז לא היה לחם בעיר. ישראל היום יותר חזקה מ-50% ממדינות אירופה ומכל המזרח-התיכון יחד. ישראל למגינת ליבך חזקה גם מתוכה ובתוכה כי אין היא יותר שמאלנית כמוך ובשעה שמפ"ם הייתה ציר מרכזי בממשלה. כיום? מפ"ם יוק. ואין כיום אפילו "מחנה ציוני" של ציפי ובוז'י שהם דחלילי קש מהעבר.

סכינאי ערבי בן 17, או סכינאית ערבייה בת 16 אפילו עם 9 סכינים נהרגים מיד מירי חיילים או שוטרים.

תנוח דעתך גרוסמן. השמאל שלך מת.

ניתוח הקיים והמציאות מורה כי האיוולת ממשיכה להנחות אתכם אי שם בשמאל. אי שם בזמן הצהוב או בזמן האבוד שקיים רק במוח הרפה שלך.

אני אפילו לא מרחם עליכם. בחרתם בדרך פתלתלה, לכו בה.

לא תגיעו לשום מקום.

אז 'מדינה פלסטינית'?        

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

משחקים עם מלאך המוות

סיימתי להדיח את כל הכלים בכיור והארכתי את השולחן בעוד שתי הכנפיים התופס את רוב שטחה של פינת האוכל. העמדתי סביבו תשעה-עשר כיסאות. מיקה התעקשה שזה המספר הנכון. נתתי מבט ממוקד בשולחן ונוכחתי ששום אימפרוביזציה לא תצליח להושיב מסביבו יותר מתשעה-עשר איש. אם אצמיד אליו את שולחן המטבח, אחסום את המעבר. אבל סאלי לא תשאר אתנו לסעודה. ואם תשנה את תכניותיה ותשאר? יש עוד אפשרות והיא להוציא את השולחן מפינת האוכל ולהעבירו לסלון. אנחנו עושים זאת פעמיים בשנה בעת אירוח החבורה במוצאי השבת. אבל בגלל אורח אחד המאמץ אינו כדאי. נכד אחד קטנטן והשני קצת יותר גדול לא חייבים לתפוס כיסא. הם ישבו על ברכי הוריהם. אתנדב להחזיק את אחיקם על ברכיי כל הארוחה, ובא גואל לציון.

מבעד לוויטרינה הפתוחה שמעתי ציוץ ציפורים. מקהלה עליזה. התקרבתי אל המרפסת ולא האמנתי למראה עיניי. זוג תוכים ירוקים ארוכי זנב עומדים על העץ שבחצר ביתנו. רגע ממושך הקשבתי לזמרתם, ובחיוך פניתי לערוך את השולחן. פרשתי מפה, הנחתי צלחות, סכו"ם, כוסות יין. מחשבותיי התפזרו, וגלגלתי בראשי את תכניותיי לחול המועד - לנסוע להר ארבל לצלם קימורי שמים, מצנחים ולהקות ציפורים. ברמת דויד אצלם מטוסים ממריאים ונוחתים וחופת כוכבים.

מחשבותיי פנו אל אייל, שעדיין לא חזר מהסיבוב באופנוע, והשד המציק שב להעלות בראשי תאונות שבהן הייתי קרוב אל מלאך המוות.

בששת השבועות הראשונים שלי בטירונות העבירו אותנו מפקדי הצוותות אימונים מפרכים וחווינו אוקיינוס של השפלות. בשנות השישים זו הייתה הנורמה בצה"ל. אחר כך יצאנו לאימוני ירי במתקן שדה בסמוך לבית גוברין. כאן התמוסס קמעה המשטר הקפדני של משמעת, ובעיקר פסקו הטרטורים. ירינו ברובה צ'כי עשרות כדורים במטווח והסתערנו אתו באש חיה על יעדי אויב מדומה. בערב החמישי לשהותנו שם הושיב אותנו יגאל, סמל היחידה, בשלוש שורות לרגלי תלולית עפר. ישבתי בשורה הראשונה, חמישי משמאל, מימיני בנימין יפה העיניים ומשמאלי גדי הליצן. הסמל הדגים לפנינו איך לשמור על השקט בעת היערכות לקראת הקרב כדי שהאויב לא יגלה אותנו לפני שנגיע אל היעד. הוא הסיר מכתפו עוזי, אחז בו במצב הכן בשתי הידיים והסיט את הנצרה. שמענו נקישה רמה, דרך את הבריח ואז צרור קצר של כדורים נותבים פילח את החשכה וקרע את הדממה.

בנימין נשכב על גבו ואביאל המשתמט הסדרתי שישב מאחוריו לפת את רגלו השמאלית והחל צועק "אי, אי, כואב!"

הייתי משוכנע שהעייפות היא שהכריעה את בנימין. מהשכם בבוקר היינו על הרגליים.

זעקותיו של אביאל גברו. ניערתי בידי את חזהו של בנימין ואמרתי. "קום, בנימין קום. אתה שוכב על רגלו של אביאל ומכאיב לו," והרגשתי רטיבות סמיכה בכף ידי. קירבתי אותה אל עיניי והיא הייתה אדומה.

בבהלה קפצתי על רגליי. יגאל הבין את גודל האסון והתעשת מקיפאונו. הוא רכן על החזה של בנימין ובדק את נשימתו. אחר צרח במלוא גרונו: "עזרה! רוצו להזעיק רופא!"

היינו כמרקחה והתפזרנו לכל עבר. רצתי במעלה הגבעה, אבל כבר מרחוק ראיתי את זאביק עם תרמיל עזרה ראשונה. "שמעתי יריות," פנה אליי, "מה קרה?"

"בנימין נפגע מכדור."

לא היה מה לעשות. בנימין נפגע מכדורים בחזהו ובגרונו. אביאל הוסע לבית החולים בבאר שבע, לא ראינו אותו עוד בגדוד.

היום שבו נערכה ההלוויה של בנימין היה היום המעיק והמדכדך ביותר שחוויתי בשמונה-עשרה שנות חיי. ישבתי עם הרובה בין הרגליים בחברת שמונה טירונים בבגדי ייצוג קיציים בקומנדקר פתוח, ארונו של בנימין מונח לרגלינו ואנחנו רועדים כעלים בסערת רוחות. בבית העלמין ניצבנו זקופים כעצים ומבטינו פלדה מלובנת.

לו הקנה היה מופנה סנטימטר שמאלה גופי היה סופג את צרור הכדורים.

בפעם הראשונה דפק מלאך המוות על לוח לבי בזלוטי סטוק, כאשר חבורת ילדים יהודים לחמה בגבורה בחבורת ילדים גויים. צלקת במצחי היא תזכורת לאבן שחטפתי באחד הקרבות האלה.

הקרב היה אלים במיוחד. הארסנל של שתי החבורות כלל אבנים, מוטות ברזל ומקלות מחודדים. אף שהם היו רבים מאתנו ומבוגרים מאתנו, לחמנו בגבורה. הסתתרנו בחצרות בתים, בפתחי חדרי מדרגות, במבנים הרוסים למחצה ונטושים מאז המלחמה הגדולה. משם – בהנהגתו של אליק מיצקביץ ניסינו להפתיע את כנופיית הגויים. אני הסתתרתי מאחורי עמוד מודעות מעוגל ולא השגחתי בשניים מהם שהתגנבו מאחורי גבי. שמעתי את קריאות הצהלה שלהם, ושני מקלות חבטו בגבי ובראשי. למרות הכאב העז הגבתי בתנועה אינסטינקטיבית והתפרצתי אל הכביש שהפריד בין השכונה היהודית לטריטוריה הרוסית. באותו הרגע הגיחה מכונית במורד הרחוב וכל כולי השתטחתי על דלתו של הנהג. מעצמת הפגיעה נחבטתי בשתי ידיי ונהדפתי לאחור. התעשתתי מיד ונסתי אל המדרכה. נהג חיוור פנים יצא ממכוניתו והקים מהומת אלוהים.

"הבנדיט הזה, כמעט חטפתי בגללו התקף לב! למה אימא ואבא שלו לא משגיחים עליו?!" עוד ועוד צעקות שבר נפלטו מפיו עד אשר נרגע מעט, והסתלק מהמקום.

למשמע צעקותיו פתחו שכנים את חלונותיהם לברר על מה המהומה. כאשר חזר אבא הביתה כבר שמע על התקרית, ואיני יודע מה הכאיב לי יותר, חבטת המקלות של הנערים בגבי או החגורה של אבי בישבני.

אילו הקדמתי להתפרץ בשנייה אל הכביש הייתי נדרס בגלגלי המכונית.

רכבתי על אופניים במורד רחוב רוטשילד בפתח תקווה, וסגן ראש העיר עשה סיבוב פרסה במכוניתו באמצע הכביש. במהירות שרכבתי לא יכולתי למנוע את הבלתי נמנע. אותו בוקר היה חמישה ימים לאחר שחרורי מהשירות הסדיר, ועמדתי לגשת לטסט נהיגה. סיפרו לי שעפתי מהאופניים כשבעה-שמונה מטרים ונמרחתי על הכביש. יומיים שכבתי חסר הכרה בטיפול נמרץ ועוד שבועיים במחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים בילינסון. בעת שחרורי אמר לי מנהל המחלקה שאילו הייתה הפגיעה בראשי סנטימטר שמאלה, היה נגרם נזק בלתי הפיך לגזע המוח.

בצהרי שבת סתווית התפרץ חייל רוסי שיכור אל דירתנו בזלוטי סטוק. הוא השתייך לאחת היחידות המוצבות על אדמת פולין לשמור על גבולה המערבי מפני החיילים הברברים של מערב גרמניה. ההורים ישנו בחדרם מאחורי דלת סגורה, ובועז ואני הכנו שיעורי בית בחדרנו. חשבתי שזה אחד החברים שלנו שבא לביקור, ומיהרתי לפתוח לו את הדלת.

"וודקה. בקבוק וודקה!" הרעיד קולו את חלל האוויר. לא ביקש, לא שאל אלא דרש בתוקף.

הייתי משוכנע שהאורח הלא קרוא הוא נדיב וחביב כמו החיילים שיושבים על חומת הלבנים ליד ביתנו, וכנראה טעה בבניין. עניתי ברוסית: "אין לנו וודקה". החייל הרוסי הגיבור אחז במותניי, הרים אותי באוויר, ועוד לפני שהבנתי מה בכוונתו לעשות בי ומה רצונו ממני, קרב אל החלון הפתוח ועמד לזרוק אותי מהקומה השלישית. אולם באותו הרגע נפתחה דלת חדר השינה ואבא פסע פנימה מרוגז וצעק: "ילדים! מה אתם מרעישים פה?! אני תכף ומיד..." רק אז הבחין בחייל הרוסי שעמד ליד החלון הפתוח נושא אותי בידיו. אבא צעק ברוסית: "תעזוב את הילד!" ופסע לעברו בניסיון לחלץ אותי מאחיזת זרועותיו. החייל השיכור פרש את ידיו לצדדים, ואני צנחתי ארצה. נחבלתי בגבי ובראשי מאדן החלון והשתטחתי על הרצפה. אז נפנה החייל השיכור אל אבא ודרש בתוקף: "וודקה! תן בקבוק וודקה!"

אבא איבד את עשתונותיו, אחז בזרועו של החייל וניסה לגרור אותו בכוח אל הדלת. "צא, צא מכאן מיד!" צעק.

"וודקה, וודקה!" עמד החייל הגיבור על שלו, לפת בחזקה את שתי ידיו של אבא, הניף אותו באוויר כאילו היה נוצה, סחרר אותו השליך אותו ממנו והלאה כמו מטוס נייר.

אבא נחבט בקיר והתמוטט על הרצפה חסר אונים.

התרוממתי מהרצפה וצרחתי בקולי קולות. גם בועז צרח. לא יודע מה וכמה זמן צרחנו. למשמע הצרחות ודלת הכניסה הפתוחה נזעקו אחדים משכנינו וניסו ללכוד את החייל. התנהל מאבק אלים ועיקש. עוד ועוד שכנים הגיעו, ובסופו של קרב הכריעו את החייל הגיבור. כמה מהם התיישבו על רגליו ועל ידיו, על חזהו ועל מצחו, ולפתע הפך החייל הגיבור לחתול מיילל והתחנן שייתנו לו ללכת. אבל למרות תחנוניו לא הרפו ממנו השכנים עד לבואה של המשטרה הצבאית הרוסית. ארבעה חיילים חסונים במדים מצוחצחים ובמגפי עור הדפו את החתול המיילל ובבעיטות בכל חלקי גופו דרדרו אותו בשלוש הקומות של חדר המדרגות אל מבואת הבניין.

רגלו של אבא נשברה בשני מקומות, והוא אושפז בבית החולים הרוסי. שם חלה בכמה מחלות כרוניות, ועד יומו האחרון לא התאושש מהן. אני יצאתי רק עם חבלות בגב ובראש. אילו התאחר אבא בשניות ספורות ביציאתו מחדר השינה, היה החייל הרוסי השיכור משליך אותי מהקומה השלישית.

אבא של אייל

צלצולי טלפון העירו אותי משרעפיי. אדווה איחלה לנו חג שמח ושאלה איפה אנחנו עושים את החג.

אחר כך שוב צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת ואמרתי "הלו" שמח.

"אתה אבא של איל?"

נבהלתי. "כן," עניתי בהיסוס מה. הדם אזל מפניי והדופק בלבי האיץ את פעימותיו. זה שנים לא שמעתי את השאלה "אתה אבא של אייל".

מחשבותיי שלחו אותי לתקופת הלימודים של בן הזקונים. זה היה ריטואל קבוע שחזר על עצמו מדי שבועיים-שלושה. מחנכת כיתתו או המנהלת בכבודה ובעצמה היו מטלפנות לביתנו, ואם הרמתי את השפופרת הייתי שומע את השאלה "אתה אבא של אייל". ידעתי מה תאמר: אייל מעורב בקטטה עם תלמיד אחר או אייל נתפס מעשן בשירותים או אייל בפעם המאה לא הכין שיעורי בית או אייל הפריע למורה בשיעור חשבון ומסרב לעזוב את הכיתה. אייל ועוד פעם אייל. ובהזדמנות הראשונה אתה מתבקש לסור לבית ספרנו לדון בהתנהגותו.

"מדברים מבית החולים הדסה ירושלים."

קווצה שיער בראשי האפירה. אבא אושפז במצב קטטוני? אימא אושפזה עקב מחסור חמור בכדוריות לבנות או אדומות בדמה? למה דווקא בערב החג ולמה הדסה ירושלים? ודאי רוצים את מיקה. הוריה מתגוררים בירושלים ואחד מהם אושפז.

"אייל היה מעורב בתאונת דרכים."

השפופרת כמעט נשמטה מידי. שערותיי סמרו, גופי נעשה חידודין-חידודין וראייתי התערפלה.

"מה מצבו?!" פלטתי.

"לא משהו רציני."

זו תשובה סטנדרטית. לא משהו רציני זה מצב רציני מאוד. הם מבקשים להרגיע אותי.

"באיזו מחלקה הוא מאושפז?"

"לא במחלקה. בחדר מיון."

החלפתי בגדים במהירות, נעלתי נעליים ורשמתי פתק למיקה. "יצאתי לסידורים דחופים." לא רשמתי לאן, מתי אחזור, ושום מילה בעניין התאונה של אייל. יד לפה. לפתע חדרה לתוכי התובנה שהשד המציק שבמהלך הבוקר העלה בזיכרוני את מגוון התאונות שחוויתי ביקש ליידע אותי בדרכו המרושעת שהוא מחפש את בני.

אייל מאושפז בחדר מיון, לא בטיפול נמרץ, ניחמתי את עצמי, ויצאתי לדרך של שישים קילומטר. פעם אחת בלבד צלצל הנייד, וידעתי שזאת מיקה.

"אני בנסיעה ונדבר אחר כך."

"שוב בפעם האלף אתה מפר את הבטחותיך וזורק עליי את כל ההכנות לסדר. אני רק מקווה שאתה לא נוסע לבזבז את הזמן על צילומים של שמים."

אינני יודע כיצד הגעתי לבית החולים הדסה עין כרם בלי לתעות בדרך, בלי לקרוא את התמרורים שבצדי הכבישים. בפעם האחרונה ביקרתי שם ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים.

חלפתי בין המיטות בחדר מיון בחיפוש אחר אייל, וראיתי יד מנפנפת שמסמנת לי להתקרב.

"אבא, אני כאן."

כמעט החמצתי אותו. כמעט לא הכרתי את בני.

מילות התוכחה על הרכיבה הלא זהירה שהכנתי מראש התמוססו בתוכי. רכנתי בעדינות מעל ראשו והדבקתי נשיקה דביקה למצחו.

"מה קרה?" שאלתי.

חלק מפניו היה מכוסה בתחבושת לבנה, ובשוליה בצבצו חבורות אדומות וכתמים שחורים. אף על פי שאני עצמי למוד חבורות, סמרו שערותיי. יהיו פעמים נוספות שבהן יסמרו שערותיי בהמשך היום.

"קיבלתי זריקה לשיכוך כאבים ועשו לי צילומי רנטגן," אמר, ולא ממש ענה על השאלה. ברוך השם, יש אלוהים. אייל בהכרה מלאה ואינו מונשם.

"הצד השמאלי של גופי מלא חבורות ושטפי דם, אבל זה שטויות במיץ עגבניות. לא רציני. את המכה הרצינית חטפתי ברגל שמאל וביד שמאל. לא יודע אם נשברו או רק נקעתי אותן. היום בית החולים פועל במתכונת שבת. יש תורן אחד במכון הרנטגן וזה לוקח ים של זמן לקבל תוצאות. האורתופד צריך להגיע עם הצילומים. איפה אימא? למה אימא לא באה אתך?"

"אימא לא יודעת על התאונה," מיהרתי ליידעו. "כאשר טלפנו מבית החולים הייתה בסופּר. לא ידעתי מה מצבך ולא רציתי להדאיג אותה. אתה יודע שאנחנו מארחים הערב המון אנשים."

"פחות אחד."

"אל תדבר שטויות," הגבתי אינסטינקטיבית. "אם אין לך שברים, לא יחזיקו אותך בחג." נתתי מבט ממושך ברגלו ובידו בתקווה שלא נשברו.

"אתה יכול להזיז את הרגל ואת היד? כואב לך כשאתה מזיז אותן?"

"הרגל קשורה ואני לא יכול להזיז אותה. היד כואבת ואני לא יכול להזיז אפילו אצבע אחת. תשאל בעמדת האחיות מתי יגיע האורתופד."

"רגע," שאלתי לאחר שכבר התחלתי ללכת לעמדת האחיות, "ומה הנזק לאופנוע? איפה האופנוע?"

"אין לי מושג. הפרמדיק באמבולנס אמר לי שהמשטרה גוררת את כלי הרכב המעורבים בתאונות דרכים למגרש הרוסים."

האחיות היו עסוקות ונמצאו בתנועה מתמדת בין המאושפזים מאחורי פרגודים ירוקים. ראיתי אחות מסיעה עגלת תרופות ושאלתי על האורתופד.

"האורתופד עסוק במחלקה. הוא יבוא לכאן ברגע שיתפנה," ענתה לי בקוצר רוח.

עשיתי חשבון שאם אייל יאושפז במחלקה האורתופדית, נצטרך לעשות תורנות של מיקה ושלי ולשהות לצדו לפחות עד למחרת החג. אם תורי להיות ראשון, מוטב שאשאר כאן. ואולי מיקה תשהה בבית החולים ואני אהיה בבית? ואיך יהיה ליל הסדר? חשבתי לבקש מהרופא המוסמך שעוד היום יעבירו את אייל לבית חולים בפתח תקווה, ואני אממן את האמבולנס. ואם לא, נבטל את האירוח. אבל לא אוכל לאכזב את הוריי. ואיך אודיע על הביטול לסאלי? סאלי תדפוק בדלת ותצלצל בפעמון ולא תיענה. באסה. לא, לא נבטל. רגע, אולי אימא תוכל לשהות לצדו בליל הסדר? למה לא. אימא שוחה בבתי החולים כמו דג במים. תקופת מה בנעוריה התגוררה בביאליסטוק ועבדה בבית החולים המקומי. אבל אם אזעיק את אימא לבית החולים אצטרך לשמוע את הטרוניות שלה: "כמה פעמים אמרתי לך שלא תרשה לאייל לרכוב על אופנוע. ידעתי שאלה יהיו התוצאות."

האורתופד נחפז למיטתו של אייל מחזיק את צילומי הרנטגן.

"נו, מה שלומו של הפצוע שלנו?" שאל וכחכח בגרונו. "אני רואה שיצאת בזול. קיבלת מכות יבשות בצד השמאלי של הגוף ונקעת את הרגל השמאלית. נאשפז אותך במחלקה האורתופדית עד למחרת החג. תנוח הרבה ותאגור הרבה כוחות."

"אייל יכול לנוח יותר טוב בבית," התפרצתי לדבריו. "אם יש לו רק נקעים, שריטות וחבלות. כבוד הרופא לא אמר כלום על מצב ידו."

"אם תיתן לי לסיים את דבריי..." אמר הרופא, ואני התנצלתי.

"יש שבר ביד השמאלית סמוך למרפק, ונצטרך לגבס אותה. אבל אם תיקח אותו הביתה," עשה אתנחתה ועיניו מדדו אותי כדי לתהות על קנקני, "תיקח אותו בכיסא גלגלים עד למכונית, ותבטיח לי בהן צדק שישכב יומיים-שלושה במיטה בלי לצאת ממנה, ואחר כך ילך לרופא המשפחה לבדיקות ומעקב. אם כך, אין מניעה שלא נשחרר אותו עוד היום. אגבס לו את היד ואכתוב מכתב שחרור עם פירוט הטיפול שקיבל אצלנו. אחות תזריק לו זריקת אנטי-טטנוס וארשום לו אנטיביוטיקה, שתצטרך לקנות עוד היום בבית המרקחת."

רק כעת נזכרתי שלא שאלתי על מצבה של כינרת.

"לא, היום היא לא רכבה אתי."

הביתה

"אבינועם, איפה אתה?" קולה המודאג של מיקה על גבול ההיסטריה הצטלצל באוזניי כאשר חתמתי על עוד טופס במשרדי הקבלה לזרז את שחרורו של אייל. "עכשיו אתה מוכן לדבר אתי ולספר מה קורה? מה פתאום הצטרכת לצאת לסידורים בהולים ועזבת בלגן שלם בבית? הבטחת שתעזור לי. תמיד אני צריכה לעשות הכול לבד."

"מיקה, תירגעי, קחי נשימה עמוקה ותשבי. תוך שעה-שעתיים אנחנו מגיעים הביתה."

"מה, זה שוב אתה וסאלי?" הייתה נימת מרמור בשאלתה.

"מה פתאום אני וסאלי? אני עם אייל."

"אתה עם אייל? מה קרה לאייל? למה אתה אתו? הבוקר הוא יצא לרכוב על האופנוע." קולה הרקיע שחקים עד שנאלצתי להרחיק את הנייד מהאוזן. אף על פי שאייל השתחרר מכבר מהצבא בעיניה הוא הילד הקטן, השברירי הזקוק להגנתה.

"מיקה, אל תדאגי. אייל בסדר," עניתי בקול רגוע, "בעוד שעה-שעתיים נהיה בבית ותשמעי הכול ממנו."

שולחן ערוך

"כולם כבר כאן," הודיעה מיקה בקול צרוד לאחר שוך המהומה של שלום שלום, מה שלומך, נשיקות, חיבוקים והענקת מתנות ותשורות קטנות לבעלת הבית. "נשב לשולחן ונתחיל בקריאת ההגדה כל זמן שהקטנים שקטים ורגועים."

הסבנו לשולחן הערוך. שבעה עשר מבוגרים ושני נכדים. אייל ישב עם יד שמאל מגובסת צמודה לגוף ונתמכת בתחבושת לולאה קשורה מסביב לצוואר.

מזגתי יין אדום לכוסיות זכוכית ומיץ תירוש לשתי כוסות פלסטיק.

לבי הלם בקרבי. התרגשותי לא נבעה מכך שעמדתי לנהל את סדר פסח המשפחתי רב המשתתפים ולא מפני שהצלחתי להביא את אייל הביתה בשלום. דבר אחר העלה בתוכי את מפלס ההתרגשות לשיאים חדשים. לאמתו של דבר לא ידעתי מהו הדבר, אבל הייתי משוכנע שיש לו נגיעה הדוקה לנעדרת, לאישה שהייתה חסרה לי מסביב לשולחן הערוך.

אבל מדוע אתרגש בגינה של אותה הגברת ואשבור את שיאי ההתרגשות? מיהי בכלל סאלי זו שגורמת לי לאיבוד עשתונות? עליי להתרכז בניהול הסדר ולהתעלם מהמחשבות האלה. הבנתי את סאלי, שבחרה לשהות לצד בנה ומשפחתו בחג הראשון שלהם בארץ. אבל תת-המודע שלי רצה אותה כאן.

על פי הנוהג המשפחתי אב הסדר מתחיל בקריאת ההגדה. כאשר בירכתי על הכרפס "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי האדמה" נשמעו שתי דפיקות על דלת הכניסה.

"מי זה דופק בשעה הזאת?" שאלה דינה, וחיוך קונדסי בצבץ על פניה, "זו בטח גיטל מלמעלה שחסר לה מלח."

"לא רק מלח חסר לה, גם גפילטע פיש," הוסיפה אסנת.

"מה פתאום?" ביטלתי את הערותיהן ואגרפתי את אצבעותיי לחפות על הרעידה בהן. ניסיתי להישמע רגוע, אבל ענן אפור התיישב על ראשי ושמעתי זמזום מעצבן באוזני הימנית. "זה אליהו הנביא!" אמרתי וקמתי לפתוח את הדלת.

"אליהו הנביא מגיע כאשר פותחים את הדלת ואומרים 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך'," תיקנה אותי דינה בדרכי אל הדלת. "ואבא, זה קורה רק בחלק השני של הקריאה בהגדה."

"מתחיל להיות חם. שאפתח מזגן?" שמעתי את קולה של מיקה. האם ראתה את בצבוצי זיעה שכיסו את מצחי או צפיפות הנוכחים מסביב לשולחן העלתה את הטמפרטורה בחדר. היא נפנתה אל המסדרון להדליק את המזגן, ואני זירזתי את צעדיי אל דלת הכניסה.

"סליחה, מתנצלת מאוד על האיחור." ריח של בושם שושנים מהול בזיעה הכה באפי ואילץ אותי להסיג את רגליי חצי צעד לאחור. סאלי נשענה על מקל ההליכה המוכר, לבושה בתפארת מחלצותיה ופניה מאופרים. היא בערך בת גילה של אמי, אבל איזה הבדל! זה שנים אמי לא מתאפרת ולא הולכת למספרה ולקוסמטיקאית.

"חשבתי שאני זוכרת את הכתובת משנה שעברה, אבל טעיתי," משכה בכתפיה. "זכרתי את שם הרחוב, אבל התבלבלתי במספר הבית. עברתי בכמה בתים ברחוב וצלצלתי באינטרקום של כמה משפחות. בטח שיגעתי חצי רחוב. כבר חשבתי לחזור הביתה."

נשמתי נשימה עמוקה להרגיע את הרעד הגובר בגבי ובאצבעותיי.

"העיקר שבסוף מצאת אותנו. העיקר שאת כאן," קטעתי את שטף התנצלותה. "לא איחרת כלום. ממש הרגע התחלנו בקריאת ההגדה. בואי תיכנסי ואעשה לך היכרות עם כל המשפחה שלי."

הנחתי יד קלה על מותניה מתוך נימוס כדי שתצעד לפניי. אני משוכנע שהבינה את כוונתי, אבל היא התעקשה להשתרך מאחוריי בהליכה כבדה, סוחבת את הרגל ונשענת על מקלה.

סאלי, כאן! התרגשותי לא רק שלא התמוססה אלא התעצמה. מה קורה אתי? מדוע שערותיי סומרות וזיעה ניגרת על מצחי? סאלי רחוקה מלהיות נערת חלומותיי, בסך הכול אישה זקנה, כמו שמיקה קראה לה. ללא תואר והדר. מה קורה לי? מה קורה? מה יודעים הלב והתת-מודע שאני לא יודע?

בלעתי את גוש הרוק שהצטבר בפי והצלחתי להגות את מילותיי בלי גמגום:

"את מיקה את מכירה, וגם את המאכלים הטובים שהיא מבשלת. וזאת דינה, בתי האמצעית ולידה נכדי אחיקם. דינה, זו סאלי. את יודעת שפגשתי את סאלי בחנות התכשיטים. וזו אסנת."

הרעד בגופי הלך וגבר והיה על סף הפיצוץ. "סאלי, את רואה שזוג העגילים שלך ממשיך לייפות את אוזניה."

דיברתי מהר. כנראה הבלעתי מילים כדי שאיש מהנוכחים לא ירגיש בפעימות לבי המואצות. "זה עופר בני הבכור, והוא מחזיק את עמית המתוק. עופר, זו סאלי."

לצדו של עופר ישב אבא בראש מורכן. בכל השנים הקודמות אבא ניהל את הסדר. השנה בגלל מחלתו ביקש שאני אנהל אותו. ההמולה מסביב לכניסתה של סאלי והצגתה לא עניינו אותו. עיניו היו שקועות בהגדה.

"סאלי, זה אבא שלי," אמרתי, וסערת הרוחות עמדה להתפרץ מתוכי ולהבעיר את החדר בגצי אש.

הפנים של אבא היו אפורים ושמוטים, הצלקת בלחיו עמוקה וחיוורת, עיניו כבויות.

לפתע חשתי כאב חזק בזרועי השמאלית. ציפורניה של סאלי ננעצו בה בכוח רב. פרץ רגשות רב עצמתי ונורא הוד שטף אותי. עוד הספקתי לומר "אבא, זו האישה..." ומיהרתי לתמוך במותניה של סאלי, שאם לא כן הייתה מתמוטטת על הרצפה ואני אחריה.

ידה הרפתה מזרועי והחליקה על שמלתה הכחולה המנוקדת פרפרים סגולים. עיניה התקבעו בפניו העייפים של אבא. אפה רעד ורטט. שפתיה נפתחו ונסגרו חליפות, ואחר מספר שניות שנראו כנצח נצחים שאלו בקול צרוד:

"יעקב? זה באמת אתה? יעקב?"

ואבא שלי, כן, אבא שלי, העייף והחולה, הזקן והלא מודע לנעשה מסביבתו, שכל מה שרצה היה רק שיעזבו אותו לנפשו, שלא יטרידו אותו בשאלות ובקשות, הרים לאטו את ראשו מתוך ההגדה ועיניו נפערו לרווחה והוארו. כאילו ברק האיר את החדר.

אבל גם עצב רב עצמה וכאב גדול נשקפו מהן.

"סאלי?" תהה תחילה בקול שכמעט לא נשמע ואחר בקול עצמתי שזה זמן רב לא שמעתי בוקע מגרונו.

"זאת את, סאלי?! אלוהים ישמור! זו באמת את! כל השנים הייתי משוכנע שנהרגת בקרחת היער כאשר חצינו את הגבול."

איש לא דיבר, לא השמיע הגה. גם לא הנכדים.

כולם היו מהופנטים ומבטיהם מופנים אל סאלי ואל אבא.

"ואני, אני," התקשתה סאלי לדבר, כי גוש ענק של צער ויגון לפתו את מיתרי גרונה בחזקה. "אני ראיתי אותך ואת כל החבורה שרצה יחד נפגעים ומתמוטטים מכדורי המוות. למה לי חיים. למה..." נקטע קולה והיא הליטה את פניה בשתי ידיה. מקל ההליכה נעזב, צנח על הרצפה והשמיע קול חבטה עמום. "אלוהים, אלוהים." יבבות מקוטעות בקעו מגרונה. "למה נתת לי חיים והסתרת ממני את האיש שלי? אני לא יכולה. לא יכולה עוד." קולה נחנק.

אימא שישבה לצדו של אבא נעמדה על רגליה.

"סאלי, סאלי!" גבה קולה. "זאת אני. מלכה. מלכה. את זוכרת אותי? אני טיפלתי בך בבית החולים כאשר הביאו אותך פצועה קשה עם כדור ברגל."

"מלכה?"

סאלי הסירה את ידיה מפניה, שדמעות גדולות נזלו עליהן, והביטה באמי.

"זו את, מלכה? זו באמת את?"

"למה לא ענית על ארבעת המכתבים ששלחתי אלייך למוסקבה?" דרשה אמי לדעת.

"מכתבים? איזה מכתבים? לא קיבלתי מכתבים. לא הייתי במוסקבה. בוריס נהרג, כולם נהרגו."

"אני שלחתי," התעקשה אמי. "ארבעה מכתבים."

"יעקב ומלכה. מלכה ויעקב. אלוהים, זה מה שעיניי רואות? זה יותר מדיי. יותר מדיי בשבילי."

סאלי נפנתה לאחור וצלעה לעבר הדלת. מקל ההליכה נותר מיותם על הרצפה.

הבטתי בגבה המתרחק והרגשתי כמו בפעם ההיא כשעלתה על האוטובוס וליותר משנה נעלמה מחיי. דמעות נקוו בעיניי. אחר הבטתי באבא. גופו היה אחוז תזזית ופניו הביעו תדהמה. הבטתי באימא. היא עמדה על רגליה נטועה בקשיחות במקומה. כמו ספינקס. המסובים לשולחן ישבו דוממים, דבוקים לכיסאותיהם כצופים בסרט מתח בשיא עלילתו. מצפים להמשך העלילה. להסברים. כן, מגיע לכולנו הסברים. ולי יותר מכולם!

סאלי חזרה והרימה את מקל ההליכה מהרצפה. בצעידה מהירה התרחקה ונעלמה מהעין.

לא ידעתי מה לעשות. האם למהר אחריה ולהחזירה. או לחבק את אבא ולהרגיעו? ואולי להניח יד מרגיעה על כתפה של אימא, שמבט של אין-אונים ניבט מעיניה.

קול קטן ודק נשמע בחלל החדר, קולו של אחיקם המתוק.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות..." שר אחיקם וקרע את הדממה הכבדה והמעיקה. ימים ארוכים הכינו אותו הוריו לשיר את ארבע הקושיות. והוא, שלא הבין את ההתרגשות ששטפה את החדר וציפה בחוסר סבלנות לתורו זימר את ארבע הקושיות והרטיט לבבות.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות של אבי, של אמי ושל סאלי?

מן הלילה הזה והלאה חייהם כבר לא יתנהלו כמקודם. בפעם המי יודע כמה חוו לבבותיהם מהפכים. אפילו הדמיון שנטוע בי כאמן לא ידע לנחש מהפך מעין זה.

אבל סוף-סוף הצלחתי לפרש את המבט שהייתה נותנת בי סאלי בכל מפגשינו, את המבט הקצרצר של עיניה שהוארו כמו שתי שמשות. נראה שמראה פניי ותנועות גופי הזכירו לה את אהוב נעוריה, את האיש שאהבה אהבת אמת. אבל במעמקי נפשה ידעה שזהו תעתוע, והמבט שהיה נדלק בעיניה היה כבה אחר רגע קט.

ועוד דבר חשוב התברר לי. זוג העגילים שהעניק אבא לסאלי באירוסים - לאחר כל התהפוכות והאירועים - בסופו של דבר נשאר בתוך המשפחה כפי שביקש וקיווה.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, לכתוב על הרב נתן מיליקובסקי בלי להזכיר את תרומתו למאבק בעלילת רצח ארלוזורוב בשנים 1933-1934, זה כמו לכתוב נח בשבע שגיאות, או לספר על נח בלי להזכיר את התיבה.

היה זה הרב מיליקובסקי שהאיר את עיני הרב הראשי אברהם יצחק הכן קוק, שלא מקרב הרוויזיוניסטים יצאו הרוצחים הנפשעים. הוא למד זאת מפי בנו, בנציון נתניהו, שהיה חברו הקרוב ומעריצו של אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, ומעורה מאוד בחוגים הרוויזיוניסטיים-מקסימליסטיים בראשית שנות השלושים.

בעקבות זאת, נכנס הרב קוק במלוא המרץ למאבק בעלילה ובמעלילים, והוא עשה כן לאחר שאסף – גם בעזרת הרב מיליקובסקי – מידע עובדתי ועדויות שכולם הפריכו את העלילה שהוטחה בשלושה הרוויזיוניסטים.

שניהם, הרב קוק והרב מיליקובסקי, הלכו לעולמם בשנת 1935. אי אפשר שלא לומר שמאבקם במעלילים, הרפש שהוטח בהם מחוגי השמאל, קיצר את חייהם. הרב מיליקובסקי היה רק בן 55 במותו – בנו, פרופ' נתניהו, זכה לאריכות ימים ונפטר בגיל 102, כמעט כפול מאביו. יהי זכרם ברוך.

בברכה,

יוסי אחימאיר

* אהוד היקר, תרשה להעיר קצת הערות על הגיליון מהיום (1.6.17): עמוס גלבוע צודק בהחלט בטענתו בעניין "הכיבוש", וכן צודק מנחם רהט שלפני 150 שנה לא היה עם פלסטיני, והארץ היתה שממה גדולה, כפי שמתאר מארק טוויין. אלו אמיתות שרק הפלסטינים ההזויים יכולים להכחיש. אבל יחד עם זה, מה עושים היום? הרי היום יש לפלסטינאים תודעה חזקה של עם נפרד משאר העמים הערביים. לא ברור משתי הרשימות איך מתמודדים עם מצב זה, ואיך אנחנו פותרים את הפלונטר. מה דעתם של השניים על קנטונים כמו בשווייץ? הרי הצרפתים, הגרמנים והאיטלקים היו שונאים בנפש במשך מאות שנים, והנה בקנטונים נפרדים הם חיים בשלום (אני מודה שזה לא רעיון שלי). 

אוריה באר צודק שלא הוזכר הניצחון על גרמניה בעיתונים, אבל עברו 72 שנים – לא מספר "עגול". אולי זאת הסיבה. 

קראתי בעניין רב את הרשימה של אלדד בק על חאמד עבדל סמד, הרואה במוחמד פסיכופת מסוכן לאנושות, רשימה שחששו לפרסם. בזמנו פירסמתי את הספר "התנ"ך – כף החובה" (1986), והיתה ביקורת והיו גידופים, אבל לא היתה צנזורה. לפני מיספר שנים כתבתי ספר על האימה שנובעת מהספרים הקדושים, ביניהם – הקוראן – ושום הוצאה (בארץ!) לא מוכנה להסתכן ולפרסם אותו.

 שוב תודה,

 משה גרנות

* למר בן עזר הנכבד, אם יורשה לי, בענווה רבה להעיר הערה קטנה למאמרו העובדתי והמתבקש של עמוס גלבוע: מי שכבש את שטחי יהודה, שומרון וירושלים במאי 1948 לא היתה ממלכת ירדן, אלא ממלכת עבר-הירדן, שלימים שינתה את שמה לממלכת ירדן, בעקבות השתלטות על אותם שטחים.

חשוב לציין את השם "עבר-הירדן", שרוב האוכלוסייה היום אינו מודע לו בכלל ורק מעט מהוותיקים עוד זוכרים אותו ויודעים שהשם מרמז על השטח שהמנדט הבריטי  ייעד לאמירות ההאשמית של עבר הירדן, אשר החל במאי 1948 החזיקה בשטחי יו"ש וירושלים שלא כדין וללא הכרה בינלאומית ולא היה לה מה לחפש פה.

בכבוד ובברכה,

רם סואן

* כל "תוכניות השלום" האמריקאיות ההזויות, המוּצאות עכשיו מן המגירות ומוצעות לישראל ול"פלסטינים", עם "הסדרי ביטחון" המיוסדים על כרעי תרנגולת קנטאקי פרייד צ'יקן – אם רק תיראה בהן תזוזה קלה לקראת ביצוע, או אפילו החלטה לביצוע, עלולה לפרוץ בעקבותיהן אינתיפאדה שלישית אכזרית וקשה מקודמותיה!

אכן, הסכלוּת האמריקאית בקשר למזרח התיכון, נוסח אובמה, נמשכת כנראה גם בתקופת טראמפ. הוא טרם התפכח.

* ועוד אודות האבטיח. שלום אהוד. אחת מתרופות-סבתא לטיפול בדלקות דרכי השתן היא אכילת אבטיח. שוטטות בגוגל מגלה כי "האבטיח מכיל ויטמינים רבים כגון  B5, B3, B6  וכן בטא קרוטן.

בנוסף, האבטיח הוא מקור יעיל לליקופן, בדומה לעגבניות, ולנוגדי חמצון אחרים כמו ויטמין C מנה של 250 גרם אבטיח מספקת כרבע מהמנה היומית המומלצת לאדם מבוגר של ויטמין  Cהאבטיח מכיל כ-30 קלוריות ל-100 גרם ושיעור הסוכרים שבו הוא 6.2%. האבטיח משתן ומנקה את מערכת העיכול."

בתיאבון והרבה בריאות,

שמעון גרובר

* מה קרה לסופר העברי היורד החי עם משפחתו בארה"ב סייד קשוע, שזה כמה גיליונות "המוסף השבועי" של עיתון "הארץ", שהטור שלו אינו מתפרסם בהם?

האם חדל לכתוב עברית? האם "הארץ" הפך "ימני" ו"ציוני" מדי עבורו? ואיך נדע מה קורה לנו כאן וכמה קשה לנו כאן אם הוא לא יכתוב לנו על כך משם?

* לחברים הסופרים, קיבלתי כתובת זו: ssofrim.com מנחמיה הלר מהאתר של "סקר סופרים" האמור לשלם לנו עבור שאילות הספרים שלנו בספריות הציבוריות. אנא פנו לשם בהקדם לברר את זכויותיכם לקבלת התשלומים.

כתובת המייל שלהם לצורך קבלת סיסמה לכניסה לאתר היא: ssofrim@gmail.com

מניסיוני הם עונים מיד לכל פנייה.

אהוד

* במסגרת חגיגות ה-70 להחזרתם של פליטי השואה היהודיים, מעפילי הספינה "יציאת אירופה תש"ז" לגרמניה (המדינה של הנאצים שלא הספיקו להשמידם במלחמת העולם השנייה) – במסגרת 70 השנה להחזרתם באוניות הגירוש הצבאיות של הצי הבריטי, בתואנה שיש להגן על ערביי ארץ-ישראל מפני תוספת יהודים – ובכן, במסגרת חגיגות ה-70 האלה חוגגים במנצ'סטר ובגשר לונדון טירוריסטים מוסלמים מסעות רצח של אזרחים בריטיים וזאת גם לזיכרו של שר החוץ האנטישמי ארנסט בווין, המנוול שגירש את  הפליטים היהודים לגרמניה ב-1947, וגם לכבוד מנהיג מפלגת הלייבור האנטישמי ג'רמי קורבין.

לשלושה הרוצחים המנוולים מלונדון שלום. הם מזיינים עכשיו את הבתולות הנצחיות בגן העדן המוסלמי, את היפהפיות צחורות העור, שאחרי כל פעם שתוקע אותן שאהיד שב קרום הבתולים הבתוק שלהן ונסגר לקראת הזין הרוטט השחום של השאהיד הבא! 

ראש העיר לונדון המוסלמי סאדיק חאן מגנה את הפיגוע. זהבה גלאון, איימן עודה, בוז'י הרצוג, אבו מאזן, לורנס איש ערב, איסמעיל הנייה, ארנסט בווין, גינתר גראס ושני סופרים עבריים שטרם קיבלו את פרס נובל לשלום –  מאשימים בפיגועים האלה את "אקיבוש הישראלי"?

* "הפוליטיקאים הבריטים זהירים מאוד שלא להיתפס כמי שמנצלים את הטרור והשכול למטרות אלקטורליות, אבל אזרחי בריטניה ילכו אל הקלפי כשהם נאלצים לבחור בין תרזה מיי, שהיתה אחראית בשבע השנים האחרונות כשרת פנים וראש ממשלה למנוע בדיוק פיגועים כאלה [כשרת פנים היא צימצמה את כוחות המשטרה ב-20 אלף תקנים] – לבין ג׳רמי קורבין, שתמך בעבר בארגון המחתרת האירית בעת שביצעה פיגועים בבריטניה, כינה את חמאס וחיזבאללה 'החברים שלנו' והתנגד למדיניות של 'לירות במחבלים על מנת להרוג.'" ["הארץ" באינטרנט, 4.7].

ולחשוב שהמדינה העלובה הזו – בריטניה כיום, שלטה פעם בגלי הימים ["רוּל בריטניה, בריטניה רול דה וֵובס!"] ובאימפריה החובקת את כדור-הארץ אשר השמש לא שקעה בה מעולם!

* הסופרת הגיורת האמריקאית השחורה ג'מייקה קינקייד, שזכתה עתה בשליש ממיליון הדולר של פרס דן דוד (א"ב יהושע זכה גם הוא בשליש) מטיפה לנו מוסר המיוסד על מומחיותה בהבנת הסכסוך, וזאת ממרום שרעפיה הצדקניים המבולבלים, כאילו היא מכירה את המציאות שלנו יותר טוב מאיתנו:

"קראתי על חוק הלאום החדש שלכם, ההחלטה נגד השפה הערבית כשפה רשמית, וקיוויתי שזו לא אמת. עניין השפה, כל החוקים האלה, הם ניסיון לגרום לרגע הזה, ניצחונה של ישראל, לקפוא בזמן. זה לא מחזיק וזו לא דרך להבטיח דבר. העיסוק הזה בעבר נהפך ללא בריא. זו נוסטלגיה משונה לפנטז על העבר, על בניית בית המקדש. כל חברה צריכה לבחון את עברה, אבל אי אפשר להביא את העבר להווה, אי אפשר להפוך את הזיכרונות הקדומים למציאות. נגיד שתבנו את בית המקדש, מה אז? בית לאומי ליהודים היה רעיון מצוין, אבל אתם שם, מה עכשיו? נדמה שזו בעייה כאן, הצעד הבא, ונראה שבתהליך הזה משגשגות בישראל כמה מהתופעות האיומות ביותר שהופנו כלפי יהודים בהיסטוריה. אנשים משתמשים בתיאורים ובמילים כמו אפרטהייד או קולוניאליזם, אבל אני לא חושבת שזה מה שקורה בישראל. יש דמיון לכל הדברים הנוראיים האלה, אבל זה לא אפרטהייד וזה לא קולוניאליזם, אף שחוק הלאום שלכם נראה כמו צעד של טירוף."

סופרים ישראלים וגם זרים, השתינו, השתינו על המדינה שלנו ועל ההיסטוריה שלנו וקבלו פרס דן דוד של מאות אלפי דולרים, וכל המרבה ללכלך הרי זה משובח!

* * *

בשורות טובות למנוולים המחזיקים בשם הדת וכופים עלינו את אורחותיה בכשרות כמו גם בתחבורה:

הרכבת הקלה של גוש דן, כמו רכבת ישראל הכללית – לא תיסענה בשבת ובחג! מי שאין לו מכונית פרטית, ובייחוד הצעירים, העניים והתיירים, יישאר צמוד לביתו ולמלונו או ישתמש בשירותי מוניות ו"מוניות שרות" מוגבלים ויקרים!

זה טירוף. גם זאת ישראל. התגשמות החלום הציוני.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל