פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1249

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בסיון תשע"ז 8 ביוני 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בֹּקֶר טוֹב, טְרַאמְפִּיָהוּ... // עמוס גלבוע: מה הביא את דיין להורות על עלייה על רמת הגולן ב-9 יוני 67'? // אורי הייטנר: 1. ככה. 2. צרור הערות 7.6.17. // מתי דוד: ראוי לדעת. // דרור אֵידָר: להשתחרר מהכיבוש (של התודעה), יובל ל'ששת הימים': עשר מחשבות על שישה ימים. פורסם בעיתון 'ישראל היום' (2.6.2017). // משה כהן: די לצביעות! // אלוני זמורה: מלחמת ששת הימים, מתוך ספרי "ימים של אשמורת 1973". // הדסה  מור: קומדיה לשני בעלים ואישה, ההצגה "בעלה של אשתי" מאת מירו גאברן  בתיאטרון הבימה. // ראובן שהם: יונתן הקטן: מערכון בחמש מערכות ומקהלה. // משה גרנות: גן העדן של ילדוּת, על ספרו של צדוק עלון "האילם ומפוחית הפה". // רו"ח חיים יואבי רבינוביץ: הרב מיליקובסקי – סבו של נתניהו – פרק ב'. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: פליטים פלשתינים – מי האחראי? [ציטוט]. // דורון גיסין: מכתב קטרוג פומבי וגלוי בעניין האיקליפטוסים. // יהודה דרורי: הפתרון היחידי ההגיוני לפלסטינאים. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"ו, שרגא נאבק על בחירות אישיות לראשי הערים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בֹּקֶר טוֹב, טְרַאמְפִּיָהוּ...

כְּשֶבְּרִיּוֹת עִם הֲצָתָה קְצָת מְאֻחֶרֶת בְּשִׂכְלָם

שֶמּוֹחָם אִטִּי וְכָל דָּבָר תּוֹפֵס בְּהַשְהָיָה הוּא

מְבִינִים רַק בְּאִחוּר וּבְ-delay מָה שֶכֻּלָּם

כְּבָר מִזְּמַן תָּפְסוּ – אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים לָהֶם כָּאן: "בֹּקֶר טוֹב, אֵלִיָּהוּ."

אַךְ כְּשֵפְּרֶזִידֶנְט טְרַאמְפּ מְגַלֶּה בְּאוֹתָהּ הֲצָתָה מְאֻחֶרֶת שֶמָּה זֶה

מַגְחִיכָה אוֹתוֹ וּמוֹכִיחָה שֶהוּא תָמִים אוֹ Yahoo

אֶת פָאדִיחַת פַּרְצוּפוֹ הָאֲמִּתִי שֶל אַבּוּ-מַאזֶן

אָז קָשֶה כְּבָר לִמְחֹק

הֶתְקֵף לַעַג וּצְחוֹק

בְּלִי לוֹמַר: "בֹּקֶר טוֹב, טְרַאמְפִּיָהוּ..."

וְכָעֵת נִתְבַּשַּׂרְנוּ כִּי גַם טְרַאמְפִּיָּהוּ תָפַס כְּבָר לִפְנֵי קְצָת יוֹתֵר מִשָּבוּעַ

אֶת מָה שֶכֻּלָּנוּ

תָמִיד כָּאן יָדַעְנוּ

עַל דּוּ-פַּרְצוּפִיּוּת הַהִיפּוֹקְרִיט מַחְמוּד עַבָּאס

הַדּוֹבֵר עַל שָלוֹם וּמַנְפִּיק מַשְׂכּוֹרוֹת לְרוֹצְחֵי אֶזְרָחֵינוּ שֶלָּנוּ

וְתוֹמֵךְ בִּשְבִיתַת-הָרָעָב שֶל בַּרְגּוּתִי חוֹבֵב טוֹרְטִיוֹת הַשַּבָּ"ס.

מִי שֶעָשָׂה דוֹקְטוֹרָט בְּמוֹסְקְבָה כְּמכְחִיש-שוֹאָה שֶלִּכְזָבָיו יֵש בּוּרְקָה אָקָדֵמִית;

מִי שֶמַּלְעִיט רִבְבוֹת פָלַסְטִינִים בִּמְקוֹם בִּנְאוֹרוּת – בְּרַעֲלֵי הַהֲסָתָה;

מִי שֶמַּפְעִיל זִכָּרוֹן סֶלֶקְטִיבִי בּוֹ הוּא זוֹעֵק חָמֶס בִּשְטִיפַת-מוֹחַ אֶפִּידֵמִית

עַל כֶּל סִבְלוֹת הַנַּאקְבָּה

בְּלִי לוֹמַר מָה הָעֳנַק בָּהּ

מִכָּל אַרְצוֹת עֲרָב לְיִשְׂרָאֵל עִם לֵדָתָהּ

בִּפְלִישָתָם שֶל אַרְבָּעָה צִבְאוֹת עַרְבִים בְּנֵי-שַחַץ

אֶל גְּבוּלוֹתֵינוּ שֶאוֹתָם הִקְצָה לָנוּ הָאוּ"ם

כְּשֶחֵרֶף פְּלִישָתָם הֵם נֶהֱדְפוּ בִּתְבוּסַת-מַחַץ

וְחֵרֶף צִמְאוֹנָם לְדָם הֵם לֹא זָכוּ בִּמְאוּם;

מִי שֶזּוֹעֵק עַל פְּלִיטֵי פָלַסְטִין שֶאִבְּדוּ גַם רְכוּש וְגַם בַּיִת

בְּלִי לְהַזְכִּיר אֶת פְּלִיטֵינוּ שֶלָּנוּ מִכָּל אַרְצוֹת עֲרָב מֵהֶם גֹּרְשוּ בְּחֹסֶר-כֹּל

כְּשֶמִסְפָּרָם רָב מִפְּלִיטֵי הַנַּאקְבָּה הַפָּלֶשְׂתִּינָאִית 

וַעֲלֵיהֶם מַחְמוּד עַבָּאס אֵינוֹ מַשְמִיעַ קוֹל;

מִי שֶאֵינֶנּוּ תוֹפֵס שֶמַּמָּש כְּמוֹ בִּימֵי הַכְּסִיל אַחְמֶד שוּקֵירִי,

מַזְכִּיר הַלִּיגָה הָעַרְבִית שֶבִּדְבָרָיו דַּיָּם

לִכְלוֹל אֶת הַטְעָיַת אֶחָיו לַמֶּרִי וְלַקֶּרִי

בְּהַבְטָחַת-הַבְּלוֹף לִזְרֹק אֶת הַיָּאהוּד לַיָּם;

מִי שֶאֵינוֹ מֵבִין שֶאֲסוֹנָם שֶל בְּנֵי עַמּוֹ הוּא

כְּלָל לֹא פָּחוֹת מִכָּל כִּבּוּש צְבָאִי יִשְׂרְאֵלִי

הוּא זֶה שֶיֵּש לַפָלַסְטִינִים מַנְהִיגִים כָּמוֹהוּ

בְּלִי שוּם הֶשֵּׂג שֶהוּא, אִם מְדִינִי אוֹ כַּלְכָּלִי,

שֶלֹּא תוֹפְסִים שֶיֵּש גַּם לָנוּ "צוּמוּד" עַז עַל שֶטַח

חֶלְקַת הָאֱלֹהִים הַזֹּאת שֶלָּנוּ הַקְּטַנָּה

וְשֶחָתַמְנוּ קֶבַע כָּאן, לָנֶצַח וְלָבֶטַח

וְשֶבִּמְקוֹם שֶמְּחַבְּלִים יִפְּלוּ, שְטוּפֵי שִׂטְנָה,

מָה שֶצָּרִיךְ לִפֹּל כָּאן בְּרֹאשוֹ שֶל אַבּוּ-מַאזֶן 

הוּא אֲסִימוֹן הַהִתְפַּכְּחוּת מֵאַשְלָיוֹת-הַשָּוְא

וְהַחְלָפַת דִּיסְקֶט מִשְׂחַק כָּפוּל וְרַב-מִרְמָה זֶה

שֶבְּאִחוּר גִּלָּהוּ טְרַאמְפִּיָהוּ רַק עַכְשָיו...

* * *

עמוס גלבוע

מה הביא את דיין להורות על עלייה

על רמת הגולן ב-9 יוני 67'?

שתי ידיעות מודיעיניות. האחת , מברק של נאצר לנשיא סוריה לפיו מצרים מסכימה להפסקת אש ומפצירה גם בסוריה  להסכים. השנייה, גיחת צילום שהראתה כי מחנות קוניטרה ריקים. רס"ן אלי ויסברוט (הלחמי) נתן לכך פרשנות שהמערך הסורי מתמוטט, וזאת הופצה ישירות לצמרת הביטחונית. דיין ראה אותן בבוקר 9 יוני.

מחר, 9 ביוני, בשעה 11.00, ימלאו בדיוק 50 שנה לשעה בה פתח צה"ל בהתקפה על רמת הגולן הסורית. האישור להתקפה ניתן לאלוף פיקוד צפון, דדו, ע"י שר הביטחון, משה דיי , באותו יום בשעה 07.00. דיין היה גדול המתנגדים בצמרת המדינית והביטחונית להתקפה על רמת הגולן. שיקוליו המרכזיים לכך היו, כפי שמסר לוועדת החוץ והביטחון כשבוע לאחר מכן: הערכתו שמצרים לא תסכים להפסקת אש, ולכן החשש שישראל תילחם בשתי חזיתות; החשש מפני מעורבות רוסית; הערכתו כי הלחימה מול הסורים המבוצרים היטב במעלה רמת הגולן תחייב לחימה קשה. 

ב-8 יוני  מאוחר בערב, לאחר ישיבת ממשלה בה הביע דיין את התנגדותו הנחרצת להתקפה, אמר דיין לרבין: "אני נשאר לישון ב'בור', אבל שלח הלילה את האלופים הביתה, לך גם אתה לישון בבית. המלחמה נגמרה."

רבין ואחרים אכן נסעו לביתם אולם ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, אולי מתוך תחושה שמשהו תמיד יכול לקרות, נשאר ב'בור'. אז מה קרה באותו לילה שבין 8 ביוני לבוקר 9 ביוני ששינה במאה שמונים מעלות את  דעתו של דיין?

התרחשו שני דברים הקשורים במודיעין. הם מופיעים בספרי "מר מודיעין" על אהרון יריב, ומבוססים על יומן מורחב ומפורט של לשכת ראש אמ"ן, ועל סיפורו של רס"ן אלי ויסברוט (הלחמי, לימים אל"מ) שהיה אותו לילה הקצין התורן של הענף הסורי במחלקת המחקר של אמ"ן. בקיא מאין כמותו בצבא הסורי.

ב-8 יוני אחר הצהריים נערכה גיחת צילום על המערך הסורי ברמת הגולן. עיכובים שונים גרמו לכך שסרט הצילום הגיע באיחור לגורם באמ"ן האחראי לפיענוח הצילומים. לקראת חצות הגיעו לחדרו של אלי שני מפענחים והראו לו את מפת הפיענוח. הגיחה הקיפה בעיקר את מחנות קוניטרה,  אך לא את קידמת רמת הגולן, שם היו המוצבים הסוריים.  והנה, מחנות קוניטרה ריקים! שם היו לא רק מפקדת חזית רמת הגולן הסורית, אלא גם כוחות קומנדו, שריון, ארטילריה, הנדסה, ועוד. כולם נעלמו. היכן הם?

אלי כתב את הנייר המודיעיני המיוחד הבא בכתב ידו:

"מחנות קוניטרה ריקים. לא ברור להיכן הוסגו הכוחות שהיו מרוכזים במחנות וסביבתם (וכאן בא פירוט). הערה: להערכתנו ייתכן שהמערך הסורי ברמת הגולן מתמוטט. לא ברור האם מצב כזה יחזור על עצמו."

הנייר המיוחד  הזה מופץ ישירות ומיידית לתפוצה קבועה של הצמרת הצבאית  והביטחונית.  ההערה  של אלי נכתבה בכוונת מכוון על מנת להשפיע שתתקבל החלטה לתקוף את רמת הגולן לאור התמוטטות המערך הסורי, כביכול.  אהרון יריב, אליו נכנס אלי, הטיל ספק רב באם המערך אכן התמוטט, אך אמר: "כלום כבר לא יעזור. מחר יש הפסקת אש."

יריב שכב לישון. בשעה 03.00 מעירים אותו ממדור הדיווח של אמ"ן ומקריאים לו מברק שיירטה יחידת ההאזנה של אמ"ן (לימים תקרא 8200): נאצר מודיע לנשיא סוריה כי מצרים עומדת לקבל את הסכם הפסקת האש ומפציר שגם סוריה תסכים ותציל בכך את צבאה.

יריב מורה להעביר את המברק ללשכת שר הביטחון, ונרדם.

ב-06.00, 9 ביוני, דיין מתעורר, מתלבש ושואל את מזכירו הצבאי, איציק נסיהו, אם יש "משהו חדש."

נסיהו מראה לו את המברק על שיחת נאצר ואת הנייר המודיעיני המיוחד של אלי על התמוטטות המערך הסורי.

דיין, אחרי התרוצצות, מבקש שיקראו ליריב.

יריב מטיל ספק אם המערך הסורי התמוטט. מה שוודאי: נאצר מסכים להפסקת אש, בניגוד להערכת דיין.

לאחר ויכוח קצר דיין מסכם: "על פי מה שהמודיעין מסר לי, אני מסיק על אחריותי שהמערך הסורי מתמוטט."

יריב מסכים לניסוח. רבין בביתו, ודיין מתקשר לדדו (לפי אחת הגרסאות מחדרו של אלי) ומורה לו לעלות על רמת הגולן ושואל אותו מתי יהיה מוכן לכך.

 התפוגגו שלושת החששות של דיין מהתקפה על הסורים ברמת הגולן.

* * *

מזל טוב לזוג הצעיר

אסתי ואדם בן עזר

פרו ורבו ומלאו את הארץ

בבן עזרים חדשים

כי כולנו כבר מחכים

אדם בן עזר הוא בנם של אורנה והלל בן עזר. הלל הוא בנם של תמר ואהרון בן עזר. אהרון היה בנם של רבקה וברוך בן עזר ראב. ברוך היה בנם של לאה ויהודה ראב בן עזר. יהודה היה בנם של פייגה ואליעזר [לאזאר] ראב שעלה [והוא כבר אלמן] עם משפחתו ארצה ב-1876 והיה במייסדי פתח-תקווה, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, ב-1878.

חתונתם של אסתי ואדם נערכה שלשום.

* * *

אורי הייטנר

1. ככה

"ארץ ישראל שלנו. למה? ככה."

דברים אלה של ראש הממשלה יצחק שמיר, עוררו ביקורת חריפה ותגובות של לעג. מה זאת הרדידות הזאת? הרי כל ילד יודע ש"ככה זה לא תשובה,"

אי אפשר לחשוד בשמיר שהוא לא ידע והיטיב להסביר את מהות זיקתנו לארץ ישראל, את מהות זכותנו על ארץ ישראל, את משמעותה של ארץ ישראל לעם היהודי. האמירה הזאת לא ביטאה רדידות, אלא יש בה עומק רב. זו אמירה, על פיה כל הנימוקים גם יחד אינם יכולים לבטא את המהות של זיקת העם לארצו. התשובה "ככה," מכילה את הכול. בדיוק כפי שהורה אינו צריך להסביר מדוע הוא אוהב את ילדו.

ובכל זאת, כשנשאל יצחק שמיר על האמירה הזאת, הוא הבהיר: "אל תשאל למה! זה לפני הכול ואחרי הכול ולא צריך לנמק בכלל למה הארץ הזאת שלנו. האם יש עם בעולם שמתווכח על מולדתו, גודלה וממדיה?"

שמיר לא המציא את התשובה הזאת. קדם לו מייסד תנועתו, זאב ז'בוטינסקי. בשיחה עם המדינאי והוגה הדעות הצרפתי דה-מונזי, אמר המדינאי הצרפתי לז'בוטינסקי:

"'אני מקבל את כל תורת הציונות, אני מבין את שאיפתכם לשוב לארץ אבותיכם, אני מכיר בזכותכם להקים מדינה; דבר אחד אינני יכול להבין, אינני מקבלו: למה לכם עברית? ישנן שפות תרבותיות כבירות, עשירות; העברית היא שפה מתה במשך דורות רבים; למה לכם העברית בארץ ישראל?' זאב ז'בוטינסקי חשב קמעא והשיב: 'ככה.' אמר דה-מונזי: 'עכשיו אני מבין. אכן, יש שאלות שביחס אליהן חוסר ההסבר המילולי הוא ההסבר.'"

תלמידו של ז'בוטינסקי וקודמו של שמיר בהנהגת תנועתו ובראשות הממשלה, מנחם בגין, ציטט את השיחה בין ז'בוטינסקי ודה-מונזי בדיון בכנסת בסוגיית "מיהו יהודי," שהסעירה את המדינה בשנת 1958. בגין ותנועת החירות צידדו בעמדת המפלגות הדתיות, על אודות הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות. בנאומו, עמד בגין על חוסר היכולת להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית, בניגוד למקובל בעמים אחרים, ואמר שהתשובה לשאלה למה דווקא היהודים אינם יכולים להפריד בין לאום ודת היא: "ככה."

האמת היא, שאחרי ה"ככה" הזה, הוא נימק באריכות את תפיסתו. אך האמירה "ככה" נועדה להבהיר, שיש משהו חזק ועמוק יותר מכל ההסברים המלומדים, הגורם לתשובה להיות מובנת מאליה.

ז'בוטינסקי עצמו סיפר על ה"ככה" שלו גם בהזדמנות אחרת, בהתייחסו לראשית דרכו הפוליטית, בקונגרס הציוני השישי (1903) המוכר כ"קונגרס אוגנדה", שבו שימש לראשונה כציר (בגיל 23). ז'בוטינסקי העריץ עד כלות את הרצל ואת מנהיגותו, ואף על פי כן הוא הצביע נגדו. וכך הוא כתב, לימים:

"איש לא דיבר על ליבי שאצביע כאשר הצבעתי. הרצל עשה עליי רושם ענקי – המילה איננה גוזמה, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש'עשה עליי רושם' כלשהו, לא לפני הרצל ולא אחרי כן: רק פה הרגשתי כי באמת, לִפְנֵי בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באוזניי כשהוא נשבע לפני כולנו 'אם אשכחך ירושלים...' האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה.' אותו ה'ככה' שהנו תקיף מאלף נימוקים."

בראשית המאבק על הגולן, בתחילת תקופת כהונתו השנייה של רבין, 1992, נערך מפגש של ראשי ועד יישובי הגולן עם השר משה שחל, בלשכתו בחיפה. ישבנו, ודיברנו, והעלינו את טענותינו המלומדות, ואז שחל החל להשיב באריכות ואנו חשנו שערפל של מילים ריקות אופף אותנו ומציף את החדר. פתאום, באופן בלתי צפוי, קטע סמי בר לב, ראש המועצה המקומית המיתולוגי של קצרין, את דברי השר בצעקה:

"תגיד, אתה מודע לכך שאנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים? מתי המפעל הזה יהיה בלתי הפיך? אחרי 30 שנה?! אחרי 40 שנה?! אחרי 50 שנה?!"

שחל החוויר והחל לגמגם, "לא... לא... מה פתאום. אחרי 50 שנה?" כמי שפתאום קולט על מה מדובר.

מחר, 10 ביוני 2017, ימלאו 50 שנה לשחרור הגולן. חמישה שבועות אחרי השחרור, עלו החלוצים הראשונים להקים את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.

במהלך 50 השנים הללו, נאלצנו לא אחת להיאבק על קיומנו, מול רעיונות עוועים על אודות נסיגה מהגולן. בכל המאבקים ניצחנו. הגולן נשאר ישראלי. אלמלא ההתיישבות, מזמן לא היינו פה.

ובכל המאבקים, הסברנו לציבור הישראלי מדוע חשוב שהגולן יישאר ישראלי. והיו לנו נימוקים נפלאים: התיישבות, מוסר, ביטחון, מים, אחדות העם, אופי המשטר הסורי ועוד. אני עצמי, באותן שנים, בהן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, נעתי ונדתי כדרשן נודד מעיר לכפר, מבית ספר לקמפוס, מתנועת נוער לבסיס צבאי, מקיבוץ לבית אבות והסברתי את כל נימוקינו, והם באמת נימוקים נכונים, משכנעים וצודקים.

אבל הגיע הזמן לשים את הנימוקים בצד, כי אחרי חמישים שנה, הגולן הישראלי הוא מובן מאליו כמו הגליל, הכרמל וגוש דן. למה נהריה צריכה להיות ישראלית? ככה. ולמה כפר סבא? ככה. ולמה הגולן? ככה.

יצחק טבנקין, המנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, הסביר את התנגדותו לוויתורים טריטוריאליים. הוא אמר שגרביים אפשר להחליף, אבל לא את עור הרגל. ארץ ישראל אינה גרביים, הוא אמר. היא העור שלנו. 

2. צרור הערות 7.6.17

* פסטיבל הנהי – במלאת יובל לניצחונה הגדול של ישראל על אויביה, ניצחון שקיבע את היותה עובדת קבע בארץ-ישראל ובמזרח התיכון, ניצחון ששינה את מצב הצבירה שלה מיישות מצומקת עם הגב לים למדינה בעלת גבולות בני הגנה, ניצחון שהשיב את מדינת העם היהודי למחוזות מולדת ובראשם העיר העתיקה בירושלים, מתנהל כאן... פסטיבל נהי תקשורתי על האסון הנורא שפקד אותנו במלחמת ששת הימים.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו על התופעה הזאת: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

* "הארץ". לא מה שחשבתם – לא תמיד "הארץ" היה עיתון אנטי ישראלי. הוא נהיה כזה רק תחת ידי המו"ל הנוכחי, חומץ בן יין – עמוס שוקן. בימי אביו, גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון, "הארץ" היה עיתון בעל השקפה יונית, אבל ציוני ופטריוטי למהדרין.

וכך נכתב במאמר המערכת, מן הסתם בידי גרשום שוקן, ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לשחרר את הגולן:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. היתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

* צהלי ורוני – מאמר המערכת של "הארץ", שהמריץ את הממשלה לשלוח את צה"ל לשחרר את הגולן, לא היה מאמר המערכת היחיד באותו יום. הוא אף לא היה הראשי. מעליו היה מאמר שכותרתו: "צהלי ורוני יושבת ציון!"

מעט ציטוטים מן המאמר: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. מי לא יזכור עתה את הסבל האיום אשר היה מנת חלקם של יהודי העיר העתיקה בימי המצור של 1948. ומי לא יזכור את רגשי הדיכאון אשר העיקו על ליבותינו כאשר קומץ המגינים האמיצים שלא יכלו להדוף את התוקפים, הוכרחו להיכנע וללכת בשבי?

"עתה באה השעה היפה בה זיכרונות אלה שוב לא יעיקו עלינו. העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים, והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה, וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חולייה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. ... עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו. צהלי ורוני יושבת ציון!"

הייתם מאמינים שבמאמר המערכת של "הארץ" נכתב "עם ישראל"?

* התנועה הקיבוצית מצדיעה לגולן – ביום היובל למלחמת ששת הימים, התכנסה ועידת התנועה הקיבוצית בקיבוץ עין גב. הנושא המרכזי בוועידה הוא "קיבוציונות", כלומר תרומתה של התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית, לעם היהודי ולהגשמת הציונות בשנים הבאות. הוועידה גם ציינה בחגיגיות שני אירועים – 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. החיבור הזה נפלא, כיוון שההתיישבות בגולן היא המשכה הישיר של חומה ומגדל, התיישבות המעצבת את גבול המדינה.

הרעיון לציין בוועידת התנועה את היובל להתיישבות בגולן היה שלי, וכשהצעתי אותו, לפני שנה, למזכ"ל התנועה ניר מאיר, הוא הרים מיד את הכפפה. ניסיונות "הקומץ" של השמאל הרדיקלי בתנועה לסכל את ההצדעה הזאת, נחלו כישלון חרוץ.

הוועידה נפתחה בסיורים בגולן. אני הדרכתי את הסיור הצפוני, ובמשך ארבע שעות הרבצתי באוזני הצירים את מורשת ההתיישבות בגולן ואת תורת ההתיישבות בגולן.

בערב הראשון, הופיעו בפני צירי הוועידה הגבעטרון וירדנה ארזי – מופע מרומם נפש. את ירדנה ארזי ראיתי לראשונה לפני 45 שנה, בהופעה של להקת הנח"ל בדיוק באותו אולם, בעין גב. והיא עדיין כל כך יפה!

* ראייה ארוכת טווח – בנאומו בוועידת התק"צ, העלה ח"כ יצחק הרצוג על נס את המשלחת של קיבוצי הגליל והעמק, בראשות יעקב אשכולי ז"ל, חבר קיבוץ כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון, שנפגשה במלחמת ששת הימים עם ראש הממשלה ועם שרי הממשלה והפעילה לחץ כבד להחליט על כיבוש הגולן ושחרור יישובי הספר מהסיוט של הסורים שהפגיזו אותם והתנכלו להם. בפרספקטיבה של חמישים שנה, אמר הרצוג, ברור שהם צדקו. פעולתם, הוא אמר, היתה מופת של ראיה ארוכת טווח.

מילים כדורבנות. מן התובנה הנכונה הזאת, משתמעת גם מסקנה אחרת, שאותה הרצוג לא אמר: ראשי הממשלות מטעם מפלגתו, רבין, פרס וברק, שניסו להביא להסכם על נסיגה מהגולן, טעו ולקו בקוצר ראייה אסטרטגית.

* קמפיין – ארבעה ימים לפני הבחירות בבריטניה, חבריו של קורבין פעלו בגשר לונדון.

* המחסום היחיד – במצב נורמלי, השאלה החשובה במערכת בחירות היא זהותו של המנצח. אולם יש מקרים, שבהם השאלה החשובה היא זהותו של המפסיד. כך היה, למשל, בבחירות האחרונות בצרפת. הדבר החשוב לא היה האם דווקא מקרון יבחר, אלא שמנהיגת הפשיזם הגזעני מארין לה-פן לא תבחר. הוא הדין השבוע בבריטניה. כלל לא בטוח שמיי היא ראש הממשלה האידיאלי, אך יש לה תכונה אחת שאין לאף אזרח בריטי אחר זולתה – היא היום המחסום היחיד בפני ניצחון אפשרי של קורבין הרדיקלי, האנטישמי ותומך הטרור.

* אספסוף – אחד הגורמים המעודדים את השחיתות בישראל, הוא הפליליזציה והמשפטיזציה. כאשר אין שיח מוסרי, נורמטיבי, אלא רק פלילי – כל מה שאינו פלילי הוא כשר. כאשר איננו מציבים בפני ההנהגה רף מוסרי גבוה של טוהר מידות, ומסתפקים בסף הפלילי הנמוך של לא להיות עבריין, אנו נותנים גושפנקא לשחיתות שאינה פלילית.

התנהלותו של נתניהו, הן בפרשת המתנות והן בפרשת מוזס, היא מושחתת. היא מושחתת על סמך העובדות שאין עליהן מחלוקת ושגם נתניהו אינו מכחיש אותן. בעיניי, היא פוסלת אותו מלהיות ראוי להנהגה לאומית, לצד ביטויים נוספים של התנהלות פלגנית ומסכסכת ועוד (וזאת מבלי להמעיט בהישגיו, כמו למשל הפריצה המדינית לאפריקה, אם לתת דוגמה מימים אלה).

אולם אין זה אומר שהוא ביצע עבירות פליליות. לשם כך יש חקירה, יש משטרה, יש פרקליטות, יש יועץ משפטי לממשלה, יש בתי משפט. הם יפסקו.

מסע השיימינג והדה-לגיטימציה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא ניסיון אנטי דמוקרטי להלך אימים על רשויות אכיפת החוק, ויצירת משפט שדה לנתניהו. המטרה היא להציג כל החלטה של היועץ המשפטי, זולת הגשת כתב אישום, כ"טיוח". ומה יקרה אם יוגש כתב אישום? המפגינים יעבור להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יחליטו על פי משפט השדה? הקריאות "נתניהו לכלא" הן העתק של הקריאות "לאסור אותה," שקרא האספסוף של טראמפ בהתייחסו להילארי קלינטון. ואלה שמפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה וקוראים "נתניהו לכלא" – גם הם אספסוף.

הניסיון של האספסוף להכניס לכלא ללא הליך משפטי יריב פוליטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הוא התנקשות בדמוקרטיה. והוא גם מחזק את השחיתות, כי הוא מחזק את הפליליזציה. 

* מוטב מאוחר – הפעילות היזומה והתקיפה של משטרת ישראל, נגד אויבי ישראל בקסבה של מאה שערים ברוכה. מוטב מאוחר (ועוד כמה מאוחר) מאשר בכלל לא.

* מנהיגות חסרת אחריות – כאשר ראשי הציבור הערבי בישראל והח"כים הערביים מלינים על כך שהמשטרה אינה נוכחת דיה ביישובי המגזר, אני מזדהה עימם ועם תלונתם. המשטרה היא שירות ציבורי חיוני, שהאזרח, כל אזרח, ראוי לו.

אולם שוב ושוב, כאשר נכנסת המשטרה לכפרים לבצע את משימותיה, היא מותקפת כאילו היתה כוח עויין, בליבוי ושלהוב יצרים של אותם ח"כים. קהל מאות שמתפרע, מצית ניידות, מיידה אבנים כמעט מבצע לינץ' בשוטרים, כדי למנוע מעצר של חשוד בפלילים; זו לא הפעם הראשונה ולא העשירית. ומיד לאחר מכן, מיתממים הח"כים ומשתלחים במשטרה וועדת המעקב קוראת לשביתה ומוסיפה שמן לבערה.

מנהיגות אמת היתה נוהגת בצורה הפוכה. ניצבת מול הציבור, מרגיעה את הרוחות, קוראת לאחריות. אבל מנהיגות אמת היתה נוהגת אחרת לכל אורך הקו; היא היתה מובילה להשתלבות, לאזרחות טובה. המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל היא האוייב הגדול של הדו-קיום בין יהודים לערבים בישראל.

* המועמד הראוי – מבין המועמדים הריאליים להנהגת מפלגת העבודה, אבי גבאי הוא הקרוב ביותר למיינסטרים הציוני הדמוקרטי השפוי. לכן, הוא המועמד הראוי מכולם.

* שיימינג מקארתיסטי – אבי גבאי הסתבך בשקרים, בעימות עם אראל מרגלית, שבו הכחיש שהצביע בעבר לליכוד. לא סימפטי. אבל המעשה המכוער הוא אותו תרגיל "כיפה אדומה" שעשה לו אראל מרגלית, אותו שיימינג מקארתיסטי. וזה מתאים לאראל מרגלית, קיבינימט.

* פוליטיקה פנים ערבית – המצור של מדינות ערביות בהנהגת סעודיה על קטאר, הוא חדשות טובות, בשל תמיכתה של קטאר בטרור ומימונו. גם נשיא ארה"ב טראמפ ראוי על כך לשבח, בזכות הרוח הגבית שנתן לאותן מדינות. אבל אם להיות כנים... גם סעודיה היא מדינה תומכת טרור ומממנת טרור. כך שכנראה יותר משיש כאן מאבק בטרור, יש כאן ענייני פוליטיקה פנים ערבית.

* עמוד התווך – דן מרגלית היה עמוד התווך של העיתון "ישראל היום". העיתונאי הטוב והמקצועי ביותר מבין הכותבים בעיתון. עד לפני שנים אחדות, הוא היה הכותב הראשי – על כל נושא וכל עניין בכל עמוד. הוא היה הדגל של העיתון. בשנים האחרונות הוא הלך ונדחק עד שאתמול פוטר.

אני מצדיע לו בעיקר על המלחמה בשחיתות, שהוא היה נושא הדגל שלה. על העמדה הציבורית הברורה והחד משמעית בפרשת אולמרט. על העמדה הברורה בפרשת אשכנזי, שבה ניצב חד משמעית נגד הפוטש, למעשה, שהוא ביצע בהיותו רמטכ"ל וחתירתו תחת הדרג המדיני. אני גם מעריך את העובדה שהוא אמר את האמת שלו, שבה הוא האמין, גם כשלא הלמה את קו של העיתון.

איני דואג לדן מרגלית ולפרנסתו. אני מניח שכל עיתון רק יתברך בו. אבל העיתון "ישראל היום" נפגע, פגע בעצמו ובאמינותו.

* ביד הלשון: חד נס – משמעות שמו של היישוב הקהילתי בגולן חד נס, היושב סמוך לחוף הצפון מזרחי של הכנרת ובקרבת פארק הירדן – כפולה.

היישוב הוא של תנועת משקי חירות בית"ר. "חד נס" הוא הניסוח של ז'בוטינסקי לגישת המוניזם בה דגל: התנגדות לדגל האדום לצד דגל הלאום, וקיומו של דגל אחד בלבד, הדגל הכחול לבן.

המשמעות השנייה – היישוב נושא את שמותיהם של שלושת יישובי תנועת החירות בית"ר בחבל ימית: חרובית, דקלה, נאות סיני; בראשי תיבות – חד נס. שלושת היישובים נעקרו על פי החלטת ממשלה בראשות תנועת החירות...

לכתחילה, תנועת חירות בית"ר ייעדה את חד נס לעקורי יישוביה בסיני, אך אפילו עקור אחד לא התיישב בחד נס.

* * *

מתי דוד

ראוי לדעת

עובדה חשובה שעדיין לא פורסמה.

לאחר פיגוע הטרור הגדול ברכבת התחתית בלונדון (2005?) שבו נהרגו ונפצעו עשרות רבות, האנגלים שאלו את עצמם, מדוע הם (הטרוריסטים המוסלמים) עושים לנו את זה ?

רשות השידור הבריטית בי.בי.סי שלחה בסתר כתבים וצלמים למסגדים בלונדון, לתעד את מה שנאמר על ידי הדרשנים המוסלמים. נאסף חומר מרשיע על הסתה נגד בריטניה. נגד הכופרים...

רשות השידור הבריטית הכינה סידרה של ארבע כתבות על מה שקורה במסגדים בלונדון.

הכתבות לא שודרו!

פוליטיקל קורקט. חופש הביטוי. סתימת פיות. פגיעה באיסלאם. "נימוקים" של הנאיביות הבריטית המוכרת. "נימוקים" מוכרים גם לנו המושמעים על ידי "הארץ" והשמאל הקיצוני.

הגיע הזמן להתפכחות!

* * *

דרור אֵידָר

להשתחרר מהכיבוש (של התודעה)

יובל ל'ששת הימים':

עשר מחשבות על שישה ימים

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (2.6.2017)

1

חמישים שנה אחרי, צריכים היינו לדעת שערביי הארץ מעולם לא השלימו עם העובדה שחלוקת הארץ פירושה שגם ליהודים תהיה מדינה משלהם בארץ, שמבחינת העולם המוסלמי היא שטח הקדש (וואקף). במאה השנים האחרונות, החל מהסכם ווייצמן-פייסל ב-1919, הם תמיד דחו את הצעות החלוקה, דבר המלמד על השקפתם העקרונית.

האם הרוב הפלסטיני בירדן מתקומם נגד ה"כיבוש" ההאשמי, שמקורו בחג'אז, ומבקש לממש את לאומיותו שם? מדוע ערביי שומרון ויהודה לא תבעו מדינה עצמאית עד 1967? הסירוב הקבוע לחלוקת הארץ, שלילת ההיסטוריה היהודית והמצאת היסטוריה חלופית, החיבור עם זרמים אסלאמיסטיים והעובדה שרק תחת שלטון היהודים עולה התביעה לעצמאות, מלמדת שהגרעין העמוק סביבו מתקבצים ערביי האזור – מחמאס עזה, דרך פת"ח ברמאללה ועד איימן עודה ורשימתו המשותפת – הוא שלילת לאומיותם של היהודים וזכותם לארץ משלהם. לא רק אמנת חמאס שוללת את זכות קיומנו כיהודים על הפלנטה הזאת; גם האמנה הלאומית הפלסטינית רואה בנו במפורש דת ולא לאום (סעיף 20), ולכן אין לנו זכות להגדרה עצמית כעם, ובוודאי לא מגיעה לנו מדינה.

2

לכך יש להוסיף את התפרקות מדינות האזור. בעקבות מלחה"ע הראשונה כפו המעצמות הקולוניאליסטיות לאומיות מערבית שהיתה זרה לאתוס, לדת, לתרבות ולמיתוסים של המזרח התיכון. הן קבעו בכוח מכסֶה מודרני דק על הר געש אדיר ממדים וקיוו להשאיר בתוכו את התפיסות, הערכים, ההשקפות והאמונות ששלטו אלפי שנים ולעצור בעד הלבה הקדומה מלהתפרץ. זה החזיק פחות ממאה שנה. כשהלבה פרצה, עלו המבנים השבטיים, הח'מולתיים והמשפחתיים, ששכנו מתחת לחזות הכאילומערבית. בדיעבד, אנחנו יודעים שגם מתחת לחזות הלאומית המערבית, המבנים הקדומים השפיעו תמיד על התנהלות האזור.

מהי סוריה? קבוצות חברתיות שונות, עדות, שבטים עוינים, שההבדלים ביניהם נמשכים עמוק לתוך ההיסטוריה. לוב – שני שבטים אויבים שהודבקו באופן מלאכותי. עיראק – סונים, שיעים וכורדים בעלי תודעה נפרדת ועוינת. ולבנון? סונים, שיעים, דרוזים ומרונים שמעולם לא ראו עצמם אומה אחת.

במה שונים ערביי ארץ ישראל מערביי לוב, סוריה ולבנון, למשל? מה הקשר בין ערביי עזה לערביי שכם או, ובין אלה לערביי חברון – לבד מהשאיפה המוצהרת לבטל את השלטון היהודי על הארץ?

3

ההצעות הישראליות לשלום או הסדר מדיני – מה שבעגה התקשורתית מוצג כ"כולם יודעים כיצד ייראה ההסדר" – מוכרות: נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967 בשינויי גבול שיכללו את גושי ההתיישבות הגדולים וחילופי שטחים, חלוקת ירושלים, זכות שיבה מוגבלת ופיצויים לפליטים הפלסטינים. פחות או יותר.

כולם יודעים? זולת הפלסטינים. בשום זירה רצינית עד כה, לא הוצגה הצעתם הסופית, זו שעם הגשמתה יואילו להכריז על קץ חלוט של הסכסוך וסוף התביעות. אין תוכנית כזאת. אין תוכנית פלסטינית לחלוקת הארץ ולקבלת המדינה היהודית. מעולם לא היתה. 

הנה תרגיל מחשבתי: האם נמצא בעולם מנהיג ערבי או מוסלמי המוכן להכריז שרק שכונה אחת בתל אביב שייכת בדין ליהודים, ושאר הארץ מהים ועד הירדן היא פלסטין ושייכת לערבים. שיכיר בזכותם ההיסטורית, הדתית והמשפטית של היהודים על השכונה הזאת בלבד? לא דה פקטו אלא דה יורֶה, בנוכחות חכמי הדת וההנהגה הפוליטית שלהם.

יש מתנדבים?

הנה שורש ההונאה העצמית שלנו.

4

חמישים שנה אחרי, אנחנו תקועים בקיבעון פסיכו-פוליטי ארור שכופה פרדיגמה אחת בכינויים שונים: שטחים תמורת שלום, פתרון שתי המדינות, הפסקת הכיבוש, חלוקת הארץ וכן הלאה.

הפילוסוף תומס קון נתן סימנים, מתי פרדיגמה (תיאוריַת-על) מאבדת מתקפותה: כאשר ניסויים מתחילים להניב תוצאות שאינן מתאימות לפרדיגמה, וכשהיא לא מצליחה יותר לספק הסבר מתקבל על הדעת לשאלות ולסתירות רבות בתחומה. בתקופת המשבר עולים רעיונות שונים עד שאחד מהם מוביל לפרדיגמה חדשה שגורמת למהפכה מחשבתית. קון דימה את שינוי החשיבה בקרב המדענים ל"המרת דת". אם נאחז בשולי גלימתו של קון, נשתמש בדימוי הדתי גם להתנגדות של מאמיני הפרדיגמה המדינית הישנה לכל הרעיונות האחרים. הם מצביעים על חבריהם ששינו דעתם כ"כופרים" ומאשימים אותם באחריות להתמוטטות התיאוריה הישנה. 

הפרדיגמה הישנה נמצאת איתנו עוד מהיום השביעי ל'ששת הימים': השלום יושג תמורת מסירת השטחים שנכבשו. זה היה הבסיס להסכמי אוסלו. הניסיונות שבוצעו על הפלסטינים בהתאם לפרדיגמה הזאת, נכשלו. כל נסיגה גררה מלחמה או סיבוך ביטחוני בעקביה. היא גם לא עודדה שיח שלום בצד השני. גם אם נניח כטענת השמאל הציוני – שאין סיכון קיומי בנסיגה והקמת יישות מדינית (יישות טרור?) על גב ההר – נותרת השאלה: מי אמר שהפלסטינים מעוניינים בהסכם הנדיב ביותר? מאה שנה הם מסרבים. מדוע יסתפקו עתה במדינונת קטנה במקום המרחב הגיאוגרפי הגדול שלטענתם נגזל מהם בידי היהודים? מנהג משונה אימצנו, לעשות את חשבונם של אויבינו, ואז להיות מופתעים שאינם עונים על הציפיות.

5

לא רק שאנחנו משליכים על הערבים את שאיפותינו וחלומותינו; אנחנו מדחיקים את שאלת ירושלים, אבן הראשה של הסכסוך? הציונות שאבה שמה מציון, לא כסמל דתי ורוחני אלא כמחוז יעד לאומי עם נקודת ציון גיאוגרפית. האם היינו עַם לולא השבועה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו ולא לשכוח אותה? ספק רב. מה שהתפרץ בתודעה הלאומית עם שחרור העיר העתיקה, לא יכול להיכנס שוב לאפסון ארוך טווח בנימוקים "רציונליים" של סכנה דמוגרפית ואובדן הדמוקרטיה וטיעונים דומים. אלפיים שנה נשבענו לעיר הזאת אמונים, ועכשיו יבואו לשכנע אותנו ש"למען עתידנו" כדאי למסור אותה (או חלקה) לאויבינו, כי רק בדרך הזאת יבוא שלום. זה רציני? האם העם היהודי יכול לגבש זהות לאומית עצמאית ללא התשתית הדתית הנמצאת בספריו, מנהגיו, ערכיו ורעיונותיו? מה חשבנו, שלאחר ששבנו אל הקדושים שבמקומותינו, נסכים לוותר עליהם תמורת הבטחות שלום? מה שווה השלום, אם ירושלים תשוב להיות חצויה או שדגל זר יתנוסס מעליה? האם אין סכנה לנביקת [?] הרוח הציונית והנכונות להילחם על קיומנו, במקרה של ויתור מודע על ירושלים – ואם כן, האם זאת אינה סכנה קיומית גדולה לאין שיעור מהדחליל הדמוגרפי?

פרדיגמת "שטחים תמורת שלום" היא אפוא פרדיגמה שגויה המסכנת את כולנו, משום שהאחיזה בה מונעת את הקמת קיר הברזל – שז'בוטינסקי דיבר עליו בראשית שנות ה-20 – בתודעת ערביי הארץ. כל זמן שהם שומעים את דיבורי הסרק על "שתי מדינות", "חלון הזדמנויות חד פעמי", ו"ישראל בסכנה" – מתלבה בתוכם התקווה הילדותית שהיאהוד יתייאשו לבסוף מההתמודדות היומיומית עם המחיר שתובעת ההיאחזות בארץ אבותיהם.

6

חמישים שנה אחרי המלחמה ההיא, 70 שנה להצעת החלוקה באו"ם ו-100 שנה להצהרת בלפור (ו-120 לקונגרס הציוני הראשון), עדיין מנהלים את הסכסוך מתוך מחשבה שהשפה, שבאמצעותה אנחנו מתארים את המציאות, משותפת לכל הצדדים. שלום, שטחים, כיבוש, מוסר, זמן (היסטוריה), מדינה, פתרון, מלחמה.

כשצרפת ואנגליה סיימו את מלחמת מאת השנים, או כשגרמניה וצרפת חתמו על הסכם שלום, היתה להם תשתית תרבותית ודתית משותפת, עם כל ההבדלים שבין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית ולאנגליקנית. גם המשתתפים בדיאלוג אצל אפלטון חלקו שפה דומה, תרבות ומערכת ערכים משותפות ובעיקר נמצאו בגבולות אותו מרחב משמעויות. 

תפיסת המציאות נגזרת גם מתפיסה תרבותית. התרבות המערבית היתה משותפת לכול השחקנים בדרמה ההיסטורית באירופה. המושג "פתרון" היה מוסכם עליהם. תולדות הפילוסופיה המערבית רצופות שאלות בתורת ההכרה של המציאות ו"האמת"; זה לא מנע מהמערב להתייחס לשיפוט המציאות באופן לוגי, רציונלי. מאריסטו ועד לדיויד יוּם הִכתיבה התפיסה ה"סיבתית" את ראיית המציאות. סיבה ותוצאה: לכל תופעה יש סיבה שגרמה או הולידה אותה. בהינתן הסיבה, אפשר לפתור את הבעיה.

זה נכון לאירופה. אולם במזרח התיכון – התרבות, ההיסטוריה, הדת והמיתוסים מייצרים משקפיים אחרים לראיית המציאות. פה, לא לכל בעייה יש סיבה ברורה; וגם אם יש, לא תמיד אפשר לפתור בעזרתה את הבעייה. פעמים רבות מניחים את הבעייה להתפוגג עם הזמן – לעיתים שנה ולעיתים אלף. מושג הזמן שונה מהמקובל במערב ומכאן ההבנה השונה של ההיסטוריה. הביטוי "פתרון" ("פתרון שתי המדינות") נעים אפוא לאוזניים מערביות, אבל במזה"ת אין לו משמעות רבה, אלא אם רוצים להרשים את בני השיח המערביים.

7

המערכת הכפולה הזאת, של מקבילות תרבותיות שאינן באמת נפגשות, מלווה את הסכסוך עוד מראשיתו. הנושאים והנותנים מדברים באנגלית על "שטחים" (territories), אך האם הם מתייחסים לאותו מובן?

עבור הדיפלומט הישראלי, חניך תרבות המערב, שטחים הם חבלי ארץ שאפשר לקבל עבורם תמורה יקרה: שלום. אם שורש הסכסוך טריטוריאלי, קובעת התפיסה ההגיונית: "שניים אוחזים בטלית (או בשטח) – זה אומר 'כולה שלי' וזה אומר 'כולה שלי' – יחלוקו."

מנגד, הנציג הערבי מדבר על "טריטוריה" ומתכוון למשמעותה בתרבות האזור מאז ומקדם: אדמה. כמו בתנ"ך. מאדמה נגזרת המילה אדם, לאמור, אדם ללא אדמה אינו אדם, זכות קיומו מתערערת. לכן הוא מוכן לשפוך דם להגן על האדמה המגדירה את קיומו כאדם. בתפיסה כזאת, אפשרות הפשרה מצומצמת מאוד. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסכסוך שבטי או לאומי, ועוד יותר – בסכסוך דתי, שבו נוסף למשוואה ממד מקודש של אדמת וואקף.

8

בשיח המערבי כיום, כיבוש הוא פשע. פלישה לטריטוריה זרה והחלת שלטון כפוי על ילידיה. האסלאם מכיר את השיטה, כך הפך לדת השנייה בעולם. מעמדם החוקי של היהודים בארצות האסלאם היה של בני חסות (ד'ימים) כנועים וכבושים. בירדן לא מדברים על "כיבוש", למרות ש-80 אחוז פלסטינים נשלטים בידי מיעוט האשמי שהגיע מחצי האי ערב. גם בסוריה לא דיברו על כיבוש, למרות שמיעוט עלאווי שלט ברוב סוני ובעדות נוספות.

רק כלפי ישראל מופעלת חרב ה"כיבוש"; לא משנה מה תעשה, היא תמיד תכוּנה "כובשת". בקיץ 2005 נסוגה ישראל מרצועת עזה. כשהתברר שהעזתים בחרו בחמאס והחלו לאגור נשק, נאלצה ישראל לפקח במשורה על מעבר הסחורות. די בזה לשכנע את עולם שאנחנו עדיין כובשים.

הרשות הפלסטינית מקיימת ממשלה והמנון ודגל ופרלמנט ותקציבים. קיימת  הגבלת תנועה, אבל היא קשורה לדרישות הביטחוניות שהפלסטינים אחראים להחרפתן. בכל מקרה, נוכחותנו שם אינה דומה ל"כיבוש" שקדם להסכמי אוסלו.

גם בגבולות ישראל הקטנה, ערביי ישראל הנהנים מזכויות אזרח שוות, תופסים את מעמדם כחיים תחת כיבוש. מסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל רואה בישראל פרי מזימה קולוניאליסטית שכפתה עליהם אזרחות במדינה היהודית. הם אינם מזדהים עם סמליה ולא עם האתוס הלאומי שלה, ולמרות זכות הבחירה לכנסת, מבחינתם הם חיים תחת כיבוש. 

אצלנו מדברים על הכיבוש כמונח ברור, הצד השני מרחיב את המושג אד-אבסורדום: כל שליטה של מי שאינו מוסלמי על מוסלמים היא חרפה. האסלאם גוזר זאת מתפיסתו העצמית כעליון על שאר הדתות והאומות, אבל העולם חושב שמדובר במאבק נגד ה"כיבוש". עצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון הוא אצבע בעיני האסלאם ועמי ערב. זוכרים את השכונה בתל אביב, שחיפשנו מנהיג ערבי שיכריז על זכותנו (לכל הפחות) עליה? אפילו היו מיליוני היהודים מרוכזים בשכונה הזאת, היתה מוגדרת כנתונה תחת "כיבוש".

כשאבו מאזן אומר "שלום של אמיצים" או "שלום צודק" הוא לא מדבר על ה"כיבוש" של 1967. נסו למצוא מנהיג ערבי המוכן להצהיר שה"כיבוש" החל אז. הרוב יאמרו שהתחיל ב-1948 עם הקמת ישראל, והשאר ידברו על סוף מלחה"ע הראשונה ואפילו ראשית העליות הציוניות. הקשיבו לנאומים, לספרי הלימוד, לתקשורת, למטיפים במסגדים, קראו את אמנת החמאס, אמנת הפת"ח ומסמך החזון של ערביי ישראל: "שלום צודק" הוא מחיקתה של ישראל מהמפה בדרך זו או אחרת. זה הצדק היחיד עבורם.

9

 לא מפי ערביי האזור או אומות העולם אנו חיים. העם היהודי חזר לביתו הלאומי, בראש ובראשונה לחבלי הארץ הללו, לשומרון ויהודה ובמיוחד לירושלים. עַם אינו כובש בביתו. השיח הערבי (והשמאלי רדיקלי) נוהג להשוותנו לצלבנים שפלשו לכאן בסוף המאה ה-11 ושלטו פה כ-200 שנה. האמת ההיסטורית היא שגם המוסלמים הם פולשים זרים שהגיעו לכאן במאה השביעית וכפו את דתם ושפתם על עמי הארץ. למרות נוכחותם, הארץ הזאת מעולם לא היתה מרכז מוסלמי. היא לא נחשבה יֵשות מדינית נפרדת, אלא רק כשהיתה בריבונות יהודית.

10

אין פתרונות קסם. הברירה אינה בין שתי אפשרויות עתידיות. אנחנו נמצאים בנחלת אבותינו. נמצאים בה גם אחרים הטוענים לבעלות עליה. הם מספרים סיפור הפוך. ההתמודדות עם הנרטיב שלהם היא גם חלק מהמלחמה על הארץ. יובל שנים חלף מאז חזרנו למקומות שעליהם חלמנו בתרדמת הגלות הארוכה. מה הם 50 שנה בחיינו כעם עתיק? האם מצבנו כיום גרוע ממצבנו ערב הקמת המדינה?

שַחזרו את שנות ה-40' הנוראות במחציתן הראשונה, ואת הקמת המדינה במחציתן השנייה, 1813 שנה אחרי כישלון מרד בר כוכבא. 70 שנה אחרי, האם יהודי הדורות בגלותנו – ואפילו יהודי ארץ ישראל תחת שלטון אשור, בבל, יוון, פרס ורומא – לא היו נותנים הכול כדי להתחלף איתנו?

נמתין 70 שנה נוספות, אפילו 50. גל נוסף של מיליון עולים ארצה קרב ובא אלינו, ביחד עם עלייה מוכחת בשיעור הילודה בקרב הציבור המסורתי והחילוני. הדמוגרפיה תיראה אחרת. גם הגיאוגרפיה של האזור עתידה להשתנות בעקבות התהליכים הגדולים שאנחנו עדים לראשיתם. סביר שגם אירופה תשתנה בעקבות נדידת העמים.

אפשר להשאיר משהו לדורות הבאים. אם יש דבר שלמדנו במשך אלפי שנותינו כעם, הרי זו הצניעות בפני ההיסטוריה והסבלנות כלפיה. פעמים מעטות נדרשנו להכריע, כפי שאירע למשל בהכרזת העצמאות. רוב שנותינו התנהלנו לאיטנו במעלה הדורות רב החתחתים והמתנו לתהליכים שיבשילו לאיטם. למדנו להיזהר ממשיחי שקר הדוחקים את הקץ ומבטיחים גאולה מיידית ושלום עכשיו. משורר תהלים לימד: "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי – כָּל הָאָדָם כֹּזֵב." לא רק סבלנות דרושה לנו, גם אמונה. אם נדע מאין באנו, נדע לחשב את דרכנו העתידית.

* * *

לאור התגברות פעולות הטרור מצד יהודים צעירים בלונדון ובערים אחרות בממלכה הבריטית, ומתוך חשש שהטרור היהודי עלול לסכן במיוחד את המוסלמים, החלה תנועת הגירה של עשרות ומאות אלפי מוסלמים בריטיים לארצות מוצאם ברחבי אסיה ואפריקה.

* * *

משה כהן

די לצביעות!

אזרחי ישראל הערבים מפנים אצבע מאשימה כלפי משטרת  ישראל על שאינה מגינה עליהם בפני ארגוני פשע מטעמי אפלייה כביכול. 

והנה ביום 5/6 בכפר קאסם, כאשר מנסה המשטרה לאכוף את החוק ולעצור חשוד, קמים תושבי הכפר ומבצעים לינץ' בשוטרים, וזהו דפוס הפעולה של אזרחי ישראל הערבים גם בנגב ובכלל. 

בעיני הערבים המשטרה היא זרוע של השלטון היהודי הלא לגיטימי ויש להתנגד לה. 

אבל בה בעת להפנות אצבע מאשימה על חוסר אכיפה בגלל אפלייה?!

היש צביעות גדולה מזאת?

האנשים "הנאורים"

האנשים "הנאורים" נהגו עד לא מזמן להפנות אצבע מאשימה כלפי נתניהו על שהוא מדרדר את יחסי החוץ של מדינת ישראל.

והנה בשנה האחרונה, רושם נתניהו הישגים חסרי תקדים במדיניות החוץ של מדינת ישראל. שיפור היחסים עם ארה"ב, כינון יחסים ושיתוף פעולה עם קזחסטן, אזרביז'אן וכמה מדינות באפריקה, הידוק הקשרים ושיתוף הפעולה עם הודו ועם סין, הידברות עם רוסיה... בקיצור שר חוץ מצויין. 

ומהי תגובת "האנשים הנאורים"? עריכת הפגנות ליד ביתו של היועץ המשפטי בדרישה להעמיד את נתניהו לדין בשל חופן סיגרים וכמה רהיטי גינה. 

"האנשים הנאורים" אינם מסתפקים באמצעי הדימוקראטי הלגיטימי להחלפת השלטון, שהוא הבחירות, ומנסים דרכים עקלקלות של לחץ על מערכת המשפט להדחת נתניהו. 

היש צביעות גדולה מזאת? 

פסטיבל עכו

מדינת ישראל מממנת מדי שנה מפעל תרבותי חשוב שהוא פסטיבל התיאטרון בעכו. 

והנה כמנהגם דואגים האנשים "הנאורים" לנצל את האירוע התרבותי להסתה נגד ישראל במחזה בשם "אסירי הכיבוש". די בשם עצמו של המחזה כדי להבין לאן מכוון תוכנו. 

לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל תממן תעמולה נגד עצמה. 

צודקת שרת התרבות המסרבת לממן את האירוע. 

אבל קמים "האנשים הנאורים" ומקימים קול זעקה על פגיעה בחופש הביטוי. 

אין פגיעה בחופש הביטוי, שהרי מותר להציג כל מחזה, אך המדינה שומרת לעצמה את חופש המימון, וזו זכותה. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אלוני זמורה

מלחמת ששת הימים

מתוך ספרי "ימים של אשמורת 1973"

באותן השניות נזכרתי בהכרזת הכוננות ערב "מלחמת ששת הימים", אז נקראתי באופן מיידי למילואים כחייל בחיל השריון.

במחשבה שניה, נזכרתי במזוודה העשויה מעור גמל, שאבי, בהיותו בגיל שבע עשרה שנים, קנה בדמשק. אבי, אהב מאוד לטייל ולא הייתה מדינה במזרח התיכון, שלא פקד אותה. הוא דיבר ערבית כשפת אם ושלט בשבע שפות על בוריין. הוא גם ירש את אהבתו לשפה העברית מאליעזר בן יהודה שבחצרו בילה חודשים רבים. אמו, סבתי, הייתה מינקת לאיתמר בן אב"י.

כאמור, את מזוודת העור הזאת "החרמתי", למרות רצונו של אבי, לטובת שירותי במילואים, בגדוד טנקים כאיש חט"ג (חוליה טכנית גדודית). גדוד השריון בו שירתי נקרא לעתים קרובות לתקופות ארוכות של שירות במילואים.    

המזוודה, כך אמרתי לאבי, היתה עבורי, מעין קמע לאריכות ימים ולבריאות לכל תקופות השירות במילואים. כנגד טענה כזאת, לא היה לאבי מה לומר. המזוודה העתיקה, היתה עשויה מעור גמל עבה ומגושם. היא עברה טיפול קוסמטי לפני כל שרות מילואים ונחשבה "לבלויה במצב תקין".

במזוודה הזאת, היו ארוזים דרך קבע, תעודת המילואים שלי, דיסקיות זיהוי, לבנים, גרביים, כלי גילוח, מגבת, נייר מכתבים וכלי כתיבה. היה שם גם בית מרקחת קטן כמו כדורים נגד עצירות, שאשתי עמדה על כך שיהיו במזוודה. מעולם לא עשיתי בהם שימוש. היו שם גם כדורים כנגד הצטננות ונייר טואלט. לא ויתרתי גם על מצלמה רוסית מדגם "זורקי", חיקוי למצלמת ה"לייקה", וסרטי צילום. במזוודה היו גם סוכריות במקום סיגריות.

לא נגעתי במזוודה ולא החלפתי את תוכנה מתקופת שירות מילואים אחת לשנייה. כל אשר הייתי צריך לעשות, הוא להוריד אותה מהקומה העליונה שבארון הבגדים ולהעמידה ליד דלת הכניסה לדירה. וזאת אומנם, עשיתי.

פעולה זו הכניסה את דליה למתיחות גדולה מאוד. גם אני טרם הבנתי את פשר מעשיי, אולם בחוש השישי חשתי כי נפל דבר. ידעתי בביטחון מלא שהנה ידפוק בדלת הרץ החטיבתי ויציג בפניי את צו החירום האדום לגיוס למילואים.

במלחמת "ששת הימים" עברה המזוודה את הקרבות המרים בפריצה לעיר ג'נין, השתתפה בקרבות בצומת קבטיה נגד "חטיבה ארבעים" הירדנית. חטיבת השריון הירדנית, היתה חטיבת טנקים מצויידת במיטב הציוד המודרני.

עד לגשרי דמיה (גשר אדם) שעל נהר הירדן החטיבה שלנו, חטיבה 45,  הגיעה. שם פוצצנו את גשרי הירדן, שבקושי "התרוממו", בגלל מחסור בחומרי נפץ. משם עלתה המזוודה שלי "על שרשראות" לרמת הגולן.

כשטיפסנו על מצוקי הבזלת של רמת הגולן בעיצומם של הקרבות, התלוצצתי עם חבריי ואמרתי להם שהמזוודה שלי רוצה לחזור למקום ממנו אבי קנה אותה לראשונה – העיר דמשק.

התחנה האחרונה של המזוודה, הייתה מול הכפר הדרוזי "בוקעתה" שעל ציר "קונטרה-מסעדה".

למעשה, במלחמת ששת הימים, יצאה המזוודה ממחנה "מנסורה" שליד יוקנעם. תחנתה האחרונה במלחמה הייתה הכפר הצ'רקסי "מנסורה" שליד העיר הסורית קונטרה.

לאחר שהנחתי את המזוודה ליד הדלת, ירדתי במהירות למחסן שבקומת הקרקע, וחיפשתי שם, בין גרוטאות וחפצים שמעולם לא עשיתי בהם שימוש, את זוג הנעליים הצבאיות.

הנעליים הצבאיות שקבלתי מצה"ל התבלו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה נאלצתי לקשור את הסוליה בחבל, כדי שאלו לא יפערו את פיהן. במצב זה הגיעו נעליי עד ל"תל עזזיאת" שבמעלה רמת הגולן, שעות ספורות לאחר שנכבשה על ידי חיילי "גולני".

כשהגענו ל"תל עזזיאת" עצרנו את הזחל"ם הטכני שלנו לצורך חילוץ כלי רכב שנתקעו בציר הצר והתלול. הגבעה הייתה עדיין עשנה. בין שברי כלי הרכב והתחמושת הסוריים,  היו מפוזרות גוויות חרוכות.

על תל העפר ישב קצין צעיר מ"גולני". ראשו מורכן, נתמך בשתי ידיו, מכונס בתוך עצמו. בגדיו היו מלאים באבק אפור, נראה כמתעלם מכל ההמולה הסובבת אותו.

היתה בתנוחת הישיבה הזו, של הקצין הצעיר. ביטוי נוראי של יגון, של כאב, של צער בשל הקרבות האכזריים שהתרחשו במקום, לפני שעות ספורות. באותה מידה הוא שידר לי, באופן מוזר גם את עוצמת הניצחון.

יגון, אובדן וניצחון מתערבבים זה בזה בחוסר היגיון מטורף, חשבתי.

ברגעים אלה, חשתי צורך להביע רגשות הזדהות אתו. ישבתי לידו על התל העשן. ישיבתנו המשותפת על תל הבזלת נתמשכה רגעים ארוכים, באלם מוחלט.

חשתי, שלמרות השתיקה הממושכת, היתה ביני לבין עם אותו קצין צעיר אלמוני מ"גולני", שאת שמו איני יודע, תקשורת אמיתית ושפה ללא מילים.

ליד  הקצין, היו מונחים זוג נעלים צבאיות סוריות. חדשות הנעלים, מפורזלות בפרסות ברזל בחלקן הקדמי.

הקצין הצעיר הסתכל לעברי, לאחר מכן השפיל את מבטו וראה את נעליי הקרועות הקשורות בחבל. בלא לומר מילה הושיט את הנעלים לעברי. חלצתי את קרעי נעליי הקרועות ונעלתי את הנעליים הסוריות, שבאורח פלא תאמו למידותיי.

קמתי ועזבתי אותו לנפשו כשהוא המשיך להיות שקוע בשרעפיו. עליתי על הרכב המשוריין שלנו והמשכנו בדרכנו.

את הנעלים הסוריות האלה, חיפשתי עכשיו במחסן. גיליתי אותן מתחת לשקי השינה, שלא מזמן שימשו אותנו בפיקניק המשפחתי בחורשת טל שבגליל העליון. היו אלה נעליים כבדות ואמינות. הוספתי להן את מדרסי הגומי, שנתנו לי תחושה של קלילות מדומה.

מאוחר יותר, בעיצומם של הקרבות בתוך המובלעת הסורית, גרמו לי הנעליים, עם סימן הזיהוי הסורי, דאגה מרובה, מחשש פן אפול בשבי...

הזחל המשוריין ואביזריו היו מוכרים לי מפעילותי ביחידת השריון אותה עזבתי לאחרונה. נרתמתי ביחד עם כולם לארגון הזחל. הצפיפות הייתה רבה. את יתרת הציוד העמסנו על שני "פרשים", משאיות גדולות ומסורבלות, שהכילו בקירבן כמויות עצומות של חלפים.

ניצלתי רגע של הפוגה. פניתי לעבר טנקי ה"שרמן" הגבוהים שחנו סמוך אלינו. הסתכלתי עליהם בשמץ של געגועים. ביחידתי הקודמת שירתי בגדוד השרמנים של חטיבת ברק, (חטיבה 45), גדוד 39. פעלנו ב"מלחמת ששת הימים" בגזרה הירדנית, בקרבות עמק דותן. אז הכרתי כל טנק באופן אישי ופתחתי אליהם יחס רגשי כמעט אנושי. לכל טנק היה אופי שונה והיו לו גחמות משלו. לא פעם טיפסתי על גבו של טנק שרמן ונכנסתי לקרביו לבצע בו עבודות אחזקה ותיקון.

 הכרתי גם את אנשי צוות הטנקים בעת רגיעה ובעת קרב, כשכולם מפוייחים מרשף התותחים ומאבק הקרב. זכורים לי רגעי החרדה והמתח לשלומם של הצוותים האמיצים שטיפסו עם הטנקים על הטרסות התלולות ברכסי ג'נין ושנלחמו נגד טנקים חדישים מדגם "פטון" של "חטיבה ארבעים" המשוריינת של צבא ירדן.

חלק מהטנקים שנלחמו, הושבת בעיצומם של הקרבות. טלטולי הטנק בין סלעי הטרשים, גרמו לרצועות הפלדה שחיזקו את זבילי הפגזים להשתחרר וכמעט שמחצו את הטען קשר, שנלכד בינם לבין קיר הפלדה החיצוני. הוא לא היה יכול לשלוף את הפגזים בגלל תזוזת "כוורת" פגזי תותח הטנק.

בכך הושבת הטנק מהקרב. הזחל הטכני שלנו נכנס בינות לטנקים הלוחמים, בתוך הקרב. אני נדרשתי להיכנס לטנק עם רתכת חשמלית על מנת לחתוך את רצועות הפלדה, להחזיר את הכוורת למקומה ולרתך מחדש את חישוקי הפלדה. היתה זו פעולה שגבלה בהתאבדות, משום שכל ניצוץ חשמלי, מגיצי הפלדה הלוהטים, שעפו לכל עבר ממכשיר הריתוך, היה יכול להפעיל את כמות התחמושת העצומה שבטנק.

לא היתה ברירה. אי אפשר היה לחלץ את הפגזים מהטנק. אנשי צוות הטנק התרחקו ותפסו מחסה במרחק בטוח. הורדתי את השעון מידי ונתתי אותו ואת ארנקי לחבר, לכל מקרה. נכנסתי לתוך הטנק כשאני גורר אחרי את כבלי הרתכת החשמלית שהופעלה על ידי גנרטור נגרר. התנאי היחיד שהצבתי למלאכה זו היה, שחייל יעמוד מעל לראשי עם מטף כיבוי למקרה הצורך...

המקום היה צר ועמוק. פגזים חיים היו תקועים בכוורת, ללא יכולת לשלוף אותם. שתי רצועות הפלדה שעטפו את כוורת הפגזים זזו ממקומם. חברתי כבל ריתוך אחד לגוף הטנק ואת האלקטרודה החשמלית על ידית הריתוך.

ניצוצות לוהטים עפים לכל עבר. רצועות הפלדה עבות ומסרבות להיקרע. הופתעתי שהכול עובר בשלום ושום דבר עדיין לא התפוצץ.

החייל שעמד מעליי עם מטף הכיבוי נתן לי תחושה מוטעית של ביטחון. ידעתי בוודאות, שאם יחול פיצוץ, שום מטף כיבוי לא יועיל.

הריתוך והחיתוך עבר בשלום. השבתי את זבילי הפגזים למקומם הנכון וחיזקתי מחדש את רצועות הפלדה.

פעולת ההתאבדות לכאורה, הסתיימה ללא פגע.

צוות הטנק התלונן על כך, שמלאכת התיקון הסתיימה מהר מדי. הם תפסו את מקומם בטנק ושבו למערכה.

נאלצתי לחזור על פעולה זו עם טנקים נוספים, אלא שבפעמים האחרות עם פחות חששות.

בעודי עומד ליד אותם השרמנים במחנה במנסורה, חלפו לנגד עיניי לוחמים כמו גדי רפן שנפצע אנושות בעמק דותן, המג"ד עז הנפש אדולף, המ"פ יריב בן אהרן, שעל ראשו יצקתי מימיה של מים לשטוף את פניו מהפיח ומעשן הקרבות. בתום ימי הקרבות, שהסתיימו ברמה הסורית קיבל יריב את הפיקוד על גדוד השרמנים.

נזכרתי בטנדרים האזרחיים, שהפכנו אותם לאמבולנסים מאולתרים. בימי ההמתנה למלחמה, פרקנו את הארגז האחורי של הטנדרים והרכבנו שרשרות ברזל עם חישוקים עגולים, שלוש שרשראות מכל צד, דרכן הושחלו שש אלונקות. עטפנו את הטנדרים בבד אברזין עליו רשמנו בצבע לבן "אינשאללה שנשאר מובטלים..." נזכרתי באותם טנדרים שחזרו עם פצועינו מהקרבות, כשהכתובת "אינשאללה שאשאר מובטל", הייתה מגואלת בדם פצועינו.

נזכרתי בסיגריה האחרונה ששמתי בפיו של חברי קותי. הוא  שכב על האלונקה פצוע וקטוע רגל. יצקתי לשפתותיו מים מהמימייה. נזכרתי בשיחות, שקיימתי עם קותי בטרם הקרבות, קודם לפציעתו, מתחת לזחלם נזכרתי  בתמונות המשפחתיות שהראינו זה לזה בגאווה ובגעגועים. שעה קלה לאחר מכן יצא לדרך ממנה לא חזר.

נזכרתי בסגן רמי ביטמן מקיבוץ יפעת, מפקד הסיירת שלנו. בתחילת הקרבות, ג'יפ הסיור  שלו נפגע ללא תקנה. נתתי לרמי החביב בתמורה ג'יפ לנדרובר ירדני, שלקחתי שלל לאחר הקרבות בעמק דותן. פרקתי את המרכב הסגור מהג'יפ הירדני והוספתי לו מתקן למקלע "אפס שלש". כך הפך הלנדרובר הירדני לג'יפ סיור קרבי של גדודנו.

כשטיפסנו לרמת הגולן, לאחר הקרבות בגדה המערבית, נכנס רמי עם הלנדרובר הירדני לשדה מוקשים, הג'יפ נהרס כליל ורמי נהרג.

הג'יפ הזה מוצב כיום, באותו המקום בו עלה על המוקש, באתר הטבע היפה, ליד הירידה למפלי הבניאס. כתובת זיכרון לזכרו של הלוחם מונצחת על הג'יפ.

נזכרתי בדמויות של חברים, שנתקלו במארב הטנקים הירדניים בצומת קבטיה ליד בית הקברות המוסלמי.

נזכרתי בבית משאבת המים בעמק דותן, שם מצאו מסתור זמני הפצועים והמכותרים. נזכרתי באלו שנותרו בחיים וחייבים עכשיו, שש שנים לאחר "מלחמת ששת הימים", לעמוד בפני מערכה חדשה שנכפתה עלינו.

את הספר, כולל צילומים ניתן לקרוא באתר של חיל החימוש:

http://www.himush.co.il/?section=576

* * *

הדסה  מור

קומדיה לשני בעלים ואישה

ההצגה "בעלה של אשתי" מאת מירו גאברן  בתיאטרון הבימה

אין ספור מופעים מועלים על הבמות מדי יום ביומו, שכל מטרתם היא להצחיק את הקהל.  אנשים אוהבים לצחוק והם זקוקים לחומר הדלק הזה של ההצחקה שיגרום להם לצחוק שוב ושוב, לא חשוב על מה. זוהי הסיבה לריבוי הבלתי נתפש של מופעי הסטנדאפ, שממלאים אולמות, בהם  מושא ההצחקה העיקרי הוא בני משפחתו וחייו האישיים ועברו של המצחיקן ושל כל הסובבים אותו. גם הקברטים הפוליטיים, בהם נשואי הסטירה הינם פוליטיקאים, ובראשם  הקברט "גב האומה", זוכים להצלחה אדירה, האף שעם כל הכבוד, אינם מצחיקים כלל. ב"גב האומה", מרבית הבדיחות המושמעות כלפי הפוליטיקאים הינם על רמה רדודה למדי, שלא רק שלא מצחיקות כי אם אף דוחות  ומביכות ואף מעליבה יותר את אומריהן מאשר את האישיות שאותה הם חפצים להעלות על המוקד. אלמלא  ההברקות של ליאור שליין, שמחזיק את כל כובד התוכנית הזאת על כתפיו, ממש לא היה לה זכות קיום.  

[אהוד: אותי התוכנית הזו מגעילה ואינני מסוגל לצפות בה.]                                        

אולי אני לא קנה-מידה להערכת תוכניות ההצחקה כי אותי מאוד קשה להצחיק, אלא אם כן המצחיקן הנו ברמה של סיינפלד, אבל גם שם, סתם נהניתי מהמשחק ומהנושא המדובר מבלי שאפרוץ בצחוק. פשוט קשה להצחיק אותי.  

והנה, לאחר כל ההקדמה הזו, מצאתי את עצמי יושבת בהצגה "בעלה של אשתי", וממש צוחקת החל מן התמונה הראשונה, כאשר גבר צנום לבוש תחתונים וגופייה, אותו מגלם עמי סמולרצ'יק המצויין,  פותח את דלת דירתו בפני גבר זר, מלא גוף, לבוש מקטורן וחזייה ועניבה,  אותו מגלם פיני קידרון, שעד מהרה מוטחת בפניו אמת נוראה, בלתי נתפשת: הגבר הזה הינו בעלה של אשתו. כיצד? הייתכן? מסתבר שכן.

המחזאי הקרואטי מירו נאברן רקם קומדיה מבריקה ומצחיקה על אישה העובדת כדיילת ברכבת והמחלקת את זמנה בין שני בעלים שלהם נישאה. לבעל האחד, הסלובני, היא מקדישה יומיים בשבוע בלובליאנה, ולבעל השני, הקרואטי, שגר בעיר ספליט, היא מקדישה יומיים בשבוע. וכך במשך חמש שנים אף אחד מהם לא יודע על קיומו של הבעל השני עד שיום אחד  מוצא הבעל הסלובני את תעודת הנישואים של אשתו לבעל הקרואטי, בבטנת מעיל החורף שלה, ולתדהמתו ניגלה לו שלאשתו יש בעל נוסף על פניו. 

הבעל מחליט שלא לגלות לאשתו  שסודה ניגלה לו,  והוא  מחליט לנסוע לספליט להתעמת עם הבעל השני של אשתו,  ומאותו רגע של המפגש, הצחוק אינו פוסק. 

 יריבות קומית מתפתחת בין שני הבעלים, מי משניהם יזכה באשתו. כל אחד מהם מחרף ומגדף את האישה שככה בגדה בו אך בד בבד  מנסה לשכנע את הבעל השני לוותר עליה למענו. בקיצור, שניים אוחזין בציצי(ת), זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. אבל כיצד יחלוקו?

עד שלפתע, מגיעה האישה, אותה מגלמת  טיפי אלוני, כהרגלה,  לאחד מביקוריה  השיגרתיים אצל  בעלה הקרואטי, ומבלי להבחין בבעלה השני  העומד מן הצד היא פותחת במלל בלתי פוסק ומדברת על נאמנות והקרבה, וכמה היא נאמנה ומתחשבת, וכשהבעל מנסה לפצות את פיו היא צועקת לעומתו שיפסיק לדבר כל כך הרבה, והיא ממשיכה ללהג וכל אותה עת הצחוק אינו פוסק,  עד שהיא קמה ממקומה ולפתע מגלה את בעלה השני  עומד מולה, והתגובה הצפויה היא, עילפון.  האישה משתרעת מעולפת על הרצפה והבעל המארח מתיז מים על פניה והיא קמה על רגליה,  ועכשיו היא מוצאת עצמה נאלצת להסביר את מהלכיה, היא פשוט אוהבת את שניהם, ותוך כדי דיבורה היא מתעלפת בשנית, והמעניין הוא שתוך כדי חילופי הדברים, אט אט מתחוללת קירבה חברית בין שני הבעלים, הם כמו מוצאים שפה משותפת, בעוד האישה ששניהם כה אהבו, הולכת ומאבדת את קיסמה לנגד עיניהם, עד שהיא קמה ועוזבת ברוגז, בעוד שני בעליה מתכננים בישול ארוחה טעימה, בחברותא.

הבמאי רמי שגב העמיד הצגה מצוינת למחזה, שזכה להצלחה עולמית, שתורגם לעשרים ושתיים שפות והועלה בכמאתיים הפקות  ברחבי העולם. הצגה נחמדה ומצחיקה עם הרבה פסיכולוגיה ואנושיות מפוקפקת,  שכל תוכניות הסטירה ממש מחווירות לעומתה. ועוד מפרי עטו של סופר ומחזאי קרואטי בן זמננו.

עם הצגה כזאת, מי צריך סטנדאפ?

* * *

ראובן שהם

יונתן הקטן: מערכון בחמש מערכות ומקהלה

במערכה הראשונה – בוקר

יוֹנָתָן הַקָּטָן רָץ בְּבֹקֶר

אֶל הַגַּן. הוּא מְטַפֵּס עַל הָעֵץ

אֶפְרוֹחִים הוּא מְחַפֵּשׂ.

וְכֻלָּם פֶּה אֶחָד: אוֹי וַאֲבוֹי

לוֹ לַשּׁוֹבָב חֹר גָּדוֹל בְּמִכְנָסָיו

הוּא מְטַפֵּס עַל הָעֵץ

אֶפְרוֹחִים מְחַפֵּשׂ וְכֻלָּם,

פֶּה אֶחָד, מוֹחְאִים

לוֹ כַּפַּיִם בַּעֲרוּגַת הַגִּנָּה

מִסָּבִיב לֶחָבִית עִם

הַכְּרוּב וְהַכְּרוּבִית.

במערכה השנייה – צהריים

יוֹנָתָן מַמְשִׁיךְ לְטַפֵּס

בִּשְׁבִילֵי פֶּרֶא, בֵּין

נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים,

בִּנְתִיב הַנֶּשֶׁר יוֹנָתָן פּוֹסֵעַ,

מַרְקִיעַ  אֶל הָעֲנָנִים.

וְכֻלָּם מוֹחְאִים כַּפַּיִם

וּפֶה אֶחָד, לַמַּטֶּה,

מְרִיעִים וּמְמַלְּלִים

אֶת גְּבוּרוֹתָיו בְּסֵפֶר

דִּבְרֵי הַיָּמִים.

במערכה השלישית – לפנות ערב

מִשּׁוּם מָה יוֹנָתָן נֶעֱצָר וְכָל הָעוֹלָם

רוֹאֶה אֶת הַחֹר הַגָּדוֹל בְּמִכְנָסָיו.

וּמִישֶׁהוּ בַּקָּהָל אוֹמֵר מַפְטִיר:

אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ לַשּׁוֹבָב מַדּוּעַ לֹא נִזְהָר?

שׁוּרוּ, הִבִּיטוּ וּרְאוּ מַה אָדֹם הַחֹר

הַזֶּה, הַחֹר הַזֶּה. וְהַטִּפְטוּף

הַזֶּה הַאִם מְדֻבָּר בְּדָם?

כֻּלָּם מִתְפַּזְּרִים בְּאִי נוֹחוֹת

שַׁעֲרֵי הַגַּן נִנְעַלִים.

הַשָּׁמַיִם מִתְחַזִּים שֶׁהֵם הֲמוּמִים

וּמַאְדִּימִים כְּדָם, מִתְמַלְּאִים

בְּרַחֲמִים. הֵם מְעַרְסְלִים

אֶת יוֹנָתָן הַקָּטָן בְּחֵיקָם,

מְכַסִּים אֶת פָּנָיו בְּעָנָן לָבָן.

במערכה הרביעית – בבוקר שלמחרת

לְמָחֳרָת, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

לֹא בֶּעָבִים מֵעַל, בַּעֲרוּגַת הַגִּנָּה,

מִסָּבִיב לֶחָבִית רוֹקְדִים בַּמַּעְגָּל

עִם הַכְּרוּב וְהַכְּרוּבִית וְאֶת חֲבוּרַת

סוֹפְקֵי כַּפַּיִם מְלַוָּה הַמַּקְהֵלָה:

"הוֹדוּ לָאֲדֹנָי כִּי טוֹב

כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ."

במערכה החמישית – עם חשיכה

מַחְשִׁיךְ, יְהוֹנָתָן הַקָּטָן מְרַחֵף בֶּעָנָן.

בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ סַמְבַּטְיוֹן שֶׁל דָּם.

אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְדַמְיֵן אוֹתוֹ חוֹזֵר

בִּתְשׁוּבָה, מְסָרֵב לְטַפֵּס וּלְהַמְרִיא

מִן הָעֵץ כְּמוֹ אָז בַּגַּן. אֲבָל יָרֵחַ

יָקָר הוֹלֵךְ וְיוֹנָתָן כְּבָר צֵל עוֹבֵר.

גּוּף זָר.

נכנסת מקהלת המקוננים – חשיכה

נִּשְׁאַרְנוּ בִּלְעָדֶיךָ יוֹנָתָן.

יוֹנָתָן הַקָּטָן. אַתָּה יוֹדֵעַ

שֶׁלֹּא הִתְכַּוְּנוּ בִּכְלָל.

הַכֹּל הָיָה סְתָם גַּם

כְּשֶׁאָמַרְנוּ לְךָ שֶׁאֵין

לְךָ דָּם. וְעַכְשָׁו

כְּשֶׁאַתָּה רֹאשׁ חֵץ

אֵין לָנוּ בְּרֵרָה אֲנַחְנוּ

אַחֲרֶיךָ, מְטַפְּסִים

עַל הָעֵץ וּמִתְקַשִּׁים לָרֶדֶת

מִמֶּנּוּ בְּלִי רִגְשׁוֹת אָשָׁם.

אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים אֵלֶיךָ

אָחִינוּ יְהוֹנָתָן. יְהוֹנָתָן

הַקָּטָן מִן הַגַּן. וַאֲנַחְנוּ

מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ: בְּחַיֶּיךָ דַּי,

מַסְפִּיק וְדַי, רֵד כְּבָר רֵד

וְתַעֲזֹר גַּם לָנוּ לָרֶדֶת

מִן הָעֵץ הַזֶּה בַּגַּן.

אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים לְךָ מָקוֹם

בְּתוֹכֵנוּ בֵּין רִגְבֵי הֶעָפָר.

וַאֲנַחְנוּ מַבְטִיחִים לְךָ,

תַּאֲמִין אוֹ לֹא, שֶׁבַּמַּעְגָּל הַבָּא

בַּעֲרוּגַת הַגִּנָּה, מִסָּבִיב לֶחָבִית

עִם הַכְּרוּב וְהַכְּרוּבִית

נֶאֱסֹר עַל כַּפּוֹת יָדֵינוּ

לִמְחוֹת לְךָ כַּפַּיִם כְּשֶׁתְּטַפֵּס

עַל הָעֵץ לְחַפֵּשׂ

סוף.

המקהלה משתחווה לקהל

הקהל מודה לה במחיאות כפיים ממושכות

המסך יורד על הגינה

05.06.2017

* * *

משה גרנות

גן העדן של ילדות

על ספרו של צדוק עלון "האילם ומפוחית הפה" עמדה 2015, 135 עמ'

"האילם ומפוחית הפה" הוא קובץ סיפורים צנוע, ולא רק בשל התבנית המינורית, והיקף העמודים, אלא גם משום המסרים שניתן ללקט מתוכו. הסופר מודע, כמובן, לרוע השורר בעולם, לכאב האובדן, לשכול ולמוות בכלל, הוא אף מצביע על "חוסר הצדק" בכך שאנשים נולדים עם מומים – אבל למרות הכול, יש בו אמונה חזקה בטוב שבאדם, ובחתירה שלו לעולם הרמוני, מעניק ומוסרי.

הקורא לא ימצא בסיפורים "עלילות גבורה" כדבר המשוררת, העלילה היא ממש טפלה בסיפורים אלה, ונועדה כאילו להוות מסגרת להגיגיו של הסופר, ולא אחת מרומזות בדבריו אנאלוגיות להגותם של שפינוזה וקאנט (עמ' 19, 54, 61, 66, 74).

מסתבר שהגישה האופטימית הזאת ביחס להווייה, שעל פניה אינה מנתבת את החשיבה לכיוון הזה – ובכן, הגישה האופטימית של הסופר נסמכת על שני אדנים איתנים:  ההורים, וגן העדן של הילדות.

אביו של הדובר הוא סופר סת"ם, מצניע לכת, בעל ידי זהב, ויש בו אוצר בלום של ידע ושל אהבת העם והמולדת (כך משבח אותו מנהל בית הספר בסיפור "שמנאן בחייהן", וראו גם בסיפור "פטיש"). חרדת הקודש שלו בכתיבת ספרים ומזוזות נחזית בעיני הבן כהרמוניה בהתגלמותה (ראו גם השיר "אנסה הקולמוס ואראה" בספר השירים הנושא שם זה, עמדה 2012, עמ' 13).

האֵם מתוארת כמלאת נתינה: ביתה עמוס עציצים ("עציצים"). כל עציץ זקוק לטיפול מיוחד ולהשקייה מיוחדת, והאם מתייחסת אל כל עציץ לפי צרכיו, כפי שהיא מתייחסת אל ילדיה, אל היונים והחתולים האוכלים מכף ידה, ואל האנשים הסובבים אותה. היא מטפטפת חלב משדה לעינו הפגועה של ילד שאינו ילדה ("המקרה"), היא לומדת שפת סימנים כדי לתקשר עם זוג אילמים חירשים, וגם מצליחה להשכין ביניהם שלום ("האילם ומפוחית הפה"). האם סבורה שבלי מוזיקה העולם היה נחרב (עמ' 101).

מנהל בית הספר, שהזכרתי קודם (הסיפור "שמנאן בחייהן"), בעל תואר דוקטור, לימד תנ"ך והטיף לאהבת העם והארץ. הוא שכל את בנו הטייס במלחמת ששת הימים, ושכל את בתו, שנתיים אחר כך, כשעלתה על מוקש ברמת הגולן. למרות השכול הנורא, כיאה לדור ההורים, הנערץ על ידי המחבר, הוא כולו נתינה ואהבה. הוא מדבר בהערצה רבה לאביו של המחבר, וכאשר הבן תלמיד בבית ספרו (הוא מחבר הספר) שר יחד עם חבריו שיר מחאה בחצר בית הספר במקום להשתתף בשיעור – המנהל מקשיב לשירה, ומשבח אותה – כמה אהבה והבנה לליבם של הצעירים מצויים בליבו הקרוע של איש נפלא זה!

כן, גם נושא ההבדלים בין העדות איננו נעדר מספר זה, אבל בניגוד להיגדים הצורמים שאנחנו שומעים חדשות לבקרים מפיותיהם של עסקנים המקופחים בעיני עצמם, ומפיותיהם של פוליטיקאים שמאמינים להשיג תשומת לב מבוחרים פוטנציאליים. בסיפור "אידיאה" הגיבורה היא מורה אשכנזייה הנשואה לרופא, ששני בניה אקדמאים. היא חברת נפש של אסתר הפרסייה ושמחה העיראקית. היא איננה דתייה, אבל כדי לגרום נחת לשתי חברותיה היא קובעת מזוזה על משקוף הדלת.

שמחה, שכלה את בנה יוסף, שהציל ילדה ערבייה בשם עדן מטביעה, והוא בעצמו נקלע למערבולת, וטבע למוות, שמחה בטוחה שיוסף רצה לעשות מעשה נאצל כדי לדמות לאשכנזים. רויטל בתה שוללת רעיון זה, ואילו בנה שחזר בתשובה טוען כי האל הוא לא ספרדי ולא אשכנזי אלא רחום כמו שהיה יוסף במעשה שגרם למותו. הדוברת בסיפור מדמיינת איך דויד, בנה האחר של שמחה, נושא את עדן הערבייה, שאחיו הציל. כלומר, בעיני הסופר לא רק חברות אמיצה בין עדות שונות אפשרית – אלא גם אחוות עמים ודתות, שתמיד עוינות זו את זו.

מדור ההורים ההרמוני (והכוונה לא רק להוריו הפרטיים של הדובר, אלא גם למנהל הנפלא של בית הספר, למורה האשכנזייה ולשתי חברותיה המזרחיות), למד הדובר להביט אל העולם דרך משקפיים ורודים: הוא מכיר שני קבצנים – האחד מנגן כדי להסב אליו תשומת לב של נדבנים פוטנציאליים, ואחד אדיש. הדובר מגיע לתובנה שגם האדיש נותן משהו לנדבנים, והמשהו הזה הוא החובה המוסרית להעניק, כמו שאדם מעניק לכלבו, למרות שהכלב אינו משתדל לזכות בכך. אם נפסיק להעניק – יחדל מעיין היצירה (הסיפור "לקבץ").

הדובר עורך אנאלוגיה בין התנהגותו כנער לבין התנהגות הנער הפלסטיני – שניהם שונאים את "הרע" בסרטים ו"מסייעים" ל"טוב". הדובר גם מאמין שיחס אנושי כלפי האוכלוסייה שתחת כיבוש (הוא נותן חפיסת שוקולד לילד פלסטיני) עשוי  לגרום לעידון מעשיה והכרזותיה של אותה אוכלוסייה ("המלחמה וסרט מלחמה"). הדובר לומד מאדם בעל התנהגות משונה כי על מנת ליהנות מהאוויר הצח – צריך לנשום קודם את עשן הסיגריות ("אש"). בעקבות הוריו גם הדובר חש אמפתיה ואחווה כלפי זוג השכנים החירשים אילמים ("האילם ומפוחית הפה").

ומה עושים כדי לשוב אל אותו עולם קסום והרמוני של ההורים והילדות? מקשיבים ל"צלילי השקט" של סיימון וגרפונקל, וממלאים קערה בקורנפלקס פשוט של ימי הילדות – בחלב ("צלילי השקט").

הקורא בספר זה אינו יכול שלא לחוש נחת על כך שהנה יש עדיין יוצרים, שלמרות ניסיון החיים עם כל מעקשיו – מאמינים בטוב ובאחווה בין בני האדם.

ועצה טובה: לאחר שתסיימו לקרוא את קובץ הסיפורים הצנוע הזה – ראוי לקרוא את הביקורת החכמה של המשורר ד"ר חן ישראל קלינמן (מעורכי כתב העת "עמדה") בסיפא של  הספר.

* * *

 רו"ח חיים יואבי רבינוביץ

הרב מיליקובסקי – סבו של נתניהו – פרק ב'

הכתבה שלי על הרב מיליקובסקי זצ"ל, סבו של בנימין נתניהו, זכתה להדים רבים.  בפייסבוק של מטה יהודי לאומי, קראו את הכתבה כ-14,000 איש ומהפייסבוק הפרטי שלי קראו כמה אלפים נוספים , וזאת בנוסף לתפוצת המייל שלי, שמגיעה לרבבות.

אני רוצה להביא התייחסות של שלושה מגיבים, באותה נקודה.

הרב אברהם וסרמן: הרב נתן מיליקובסקי, הוא ששיכנע את הרב קוק להיכנס לעובי הקורה בפרשת סטבסקי שנאשם ברצח ארלוזורוב. הרב קוק השתכנע שעליו לפעול למענו, והתערבותו הצילה את סטבסקי מהגרדום הבריטי. מעורבות זו עלתה לרב קוק ביוקר, כשתנועות הפועלים גידפו אותו וירדו לחייו בעקבות הפרשה. למרבה הצער סטבסקי היה בין נרצחי אלטלנה.

פרופ' אליאב שוחטמן: הרב נתן מיליקובסקי היה זה ששיכנע את הרב קוק להתייצב לימינם של נאשמי עלילת רצח ארלוזורוב, וייתכן שהכוחות שהשקיעו שניהם במאבק הקשה להצלת חפים מפשע מחבל התלייה, קירב את קיצם של שניהם.

העיתונאי יוסי אחימאיר: תפקידו המכריע של הרב מיליקובסקי לצד הרב קוק בסיכול עלילת רצח ארלוזורוב. הרב מיליקובסקי והרב קוק נפטרו שניהם ב- 1935, לאחר זיכוי כל הנאשמים.

אהוד רויטמן כתב לי, כי לרב מיליקובסקי היו 9 ילדים לא שמונה. וכי בארץ נשארו 4. מירי מיליקובסקי שהיתה נשואה לאליעזר מרגולין, סעדיה מיליקובסקי שהיה מהנדס העיר ירושלים. הפרופסורים אלישע ובן ציון נתניהו.

העיתונאית סיון רהב מאיר כתבה לי: "מרתק, האם אפשר לקבל צילום של דף זה מהספר?"

אף אחד מצאצאיו של הרב מיליקובסקי, לא המשיך לשמור מצוות, פרט לבתו של ביבי, שחזרה בתשובה.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

פליטים פלשתינים – מי האחראי ?

מתוך:"חדשות מחלקה ראשונה", 7 יוני 2017

מ-1948 מסולפת תופעת הפליטים הפלשתינים על ידי ארגונים פלשתיניים, מדינות ערב, האו"מ, ובמיוחד אונר"א, כדי לבצע רצח אופי בישראל.

שגרירה הראשון של ארה"ב בישראל, ג'יימס מקדונלד, כתב בספרו, "שליחות בישראל" (1951, עמ' 174-176): "האחריות לתופעת הפליטים רובצת לפתח מנהיגי ערב שהכריזו מלחמה ונוצחו בה.... רוב שליטי ערב אינם מתעניינים בפליטים..."

ב-3 באפריל 1949 שידרה תחנת הרדיו הבריטית, בערבית, שפעלה מקפריסין: "הוועד הערבי העליון עודד בריחת פליטים מבתיהם."

ב-24 בנובמבר 1947 איים היו"ר בפועל של "הוועד הערבי העליון", ג'מאל חוסייני: "פלשתין תהייה רווית דם ואש אם היהודים יקבלו חלק ממנה."

 מפקד "צבא ההצלה הערבי, פאוזי קאוקג'י, הזהיר: "אם האו"מ יאשר הקמת מדינה יהודית, נפתח במלחמה כוללת... נרצח, נהרוס ונמוטט..."

בניגוד לתובנה המקובלת, מיספר הפליטים היה 320,000 לפי הנתונים הבאים:

800,000 ערבים  היו בתחום "הקו הירוק" לפני פרוץ המלחמה ו-170,000 עם סיומה.

100,000 נקלטו בישראל במסגרת איחוד משפחות.

 100,000 ערביי המעמד העליון והביניים היגרו למדינות שכנות עם פרוץ המלחמה.

50,000 עובדים זרים-ערבים שבו למדינותיהם.

50,000 בדווים התאחדו עם שבטים במצרים וירדן.

10,000 נהרגו במלחמה.

סה"כ – 320,000 פליטים כתוצאה מניסיון ערבי להשמיד את המדינה היהודית, וזאת במקביל ל-820,000 פליטים יהודים ממדינות ערב.

בניגוד ל-320,000 הפליטים הפלשתינים, כ-100 מיליון פליטים ברחבי העולם נקלטו במדינות שונות מאז מלחמת העולם השנייה!

הערבים והאו"מ לא הזדעזעו כאשר 300,000 פלשתינים גורשו מכווית ב-1991 עקב סיוע לפלישת עיראק ב-1990.

200,000 פלשתינים ברחו מסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים, ו-50,000 פלשתינים ברחו מעיראק עם חיסול משטר צדאם חוסיין.

מנהל אונר"א בירדן, הגנרל גאלאוואיי, העיד בסנאט האמריקאי ב-25 למאי 1953:

"הערבים משתמשים בפליטים הפלשתינים כנשק נגד ישראל, ואינם מתעניינים בגורלם..."

מזכ"ל האו"מ טריגווה לי אמר ב-3 בינואר 1950: "הפליטים ינהלו אורח חיים עצמאי במדינות שקלטו אותם..."

ב-26 בינואר 1952 הקים מזכ"ל האו"מ, דאג האמרשלד, קרן בסך 200 מיליון דולרים לקליטת הפליטים במדינות ערב (החלטה 413 של עצרת האו"מ). ב-11 ביוני 1959 טען ד"ר אלפן ריס, יועץ לענייני פליטים של "איגוד הכנסיות העולמי": "אונר"א מסייעת למתים ולמי שאינם פליטים."

אונר"א הוקמה בדצמבר 1949 לשנתיים-שלוש, אך הפכה לארגון האו"מ הנפוח ביותר, בעל תקציב של למעלה ממיליארד דולרים לשנה (שליש מארה"ב) וקרן פנסיה של מיליארד דולרים.

30,000 עובדי אונר"א מטפלים רק בפליטים פלשתיניים, ומנציחים את מעמדם כפליטים, מעמד העובר בירושה (כולל עובדים זרים ששהו שנתיים בפלשתינה).

לעומתם, 6,500 עובדי "נציבות האו"מ לפליטים" מטפלים ב-60 מיליון פליטים ברחבי העולם, ופועלים לקליטה מיידית במדינות שונות, לפי החלטת האו"מ מ-1951 השוללת הנצחת מצב של פליטות.

בשנת 135 לספירה פעלה רומי למחיקת העם היהודי והיהדות מהזיכרון האנושי על ידי הרס ירושלים ושינוי שם ארץ-ישראל לפלשתינה (על שם הפלישתים, אויבי היהודים).

ב-2017 פועלים  הערבים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית על ידי חינוך לשנאה, שינוי שם יהודה ושומרון לפלשתין, וסילוף תופעת הפליטים.

Yoram Ettinger, Jerusalem, Israel, "Second Thought: US-Israel Initiative,"

* * *

דורון גיסין

מכתב קטרוג פומבי וגלוי בעניין האיקליפטוסים

אני כותב שורות אלה לכל הנמענים שיפורטו בהמשך מתוך ידיעה שייתכן שמי מהם יחוש נפגע, עומדת לי חזקת החפות המשפטית מתוך הכלל – אמת דברתי.

המכתב מופנה אל:

מר יצחק ברוורמן, עו"ד, ראש העיר פתח-תקווה.

מר יעקב ממן, מנכ"ל העירייה.

גב' אורנה דוידאי, סגנית ראש העיר.

גב' חווה ארליך, מהנדסת העיר.

מר איתי שונשיין – סגן ראש העיר.

אגף/מח' השימור בעירייה.

אגף/ מח' גנים ונוף בעירייה.

פקיד היערות העירוני.

אגף איכות הסביבה בעירייה.

אדונים וגברות נכבדים,

מעשה נבלה נעשה באחרונה בעירנו. כל מי שהוזכר כנמען לא יכול לרחוץ ידיו ולומר – לא ידעתי , לא שמעתי , לא אני אחראי.

תוך שימוש בהליכים לא חוקיים, בניגוד להנחיות וההוראות בתקנון, בוצעה כריתת עצי אקליפטוס עתיקים בני קרוב למאה שנה בחלקות תחנת הרכבת המנדטורית של פתח-תקווה. המטרה שאינה מקדשת את האמצעים היא סלילת כביש חיבור והמשך לרח' רוטשילד-אחים בכר, אל צומת הרחובות פינסקר וגיסין. מטרת הכביש לאפשר גישה ממונעת ואפשרות חנייה של תושבי שכונת נווה-גן, בסמוך ובצמוד לבית הספר ה-שש שנתי שהוקם ואמור להיפתח בשנת הלימודים הבאה.

כריתת העצים היא השלב הראשון בביצוע התוכנית, ומונעת בעצם הביצוע אפשרות חלופית של תכנון הקמת פארק ירוק עם פינות מוצלות, פינות משחקים ופינות זיכרון ושביל רחב סלול, המאפשר גישה רגלית קצרה ונוחה אל פתח בית הספר מבלי צורך להעמיס על הכבישים העמוסים ממילא ופקוקים בשעות העומס.

כריתת העצים נעשתה תוך מצג שווא של תכנית מאושרת וקבלת רישיון לכריתה, בתחילה של עשרים ושמונה עצים. נרשמה חלקה לא נכונה באישור. הוגש ערעור לפקיד היערות הארצי והתקבל. בעקבותיו הוצא אישור כריתה לעשרים ושניים עצים. תוך כדי כך הבינו אנשי מח' ההנדסה, שמתוך חיפזון לא הגישו תוכנית מאושרת. תוכנית שלא עברה את כל הליכי הערעור והדיון הנכללים בחוק. למרות זאת ולמרות מחאות ציבוריות הוחל לבצע כריתה בחלקה האמורה. לא הועילו מחאות המועצה לשימור אתרי מורשת, לא עזרו גם מכתבים ומחאות שנשלחו לפקיד היערות הארצי, למרות כל הרמזורים האדומים והמהבהבים, תוך שימוש ברישיון שלכל הדעות אינו חוקי בעליל.

כל זאת נעשה מתחת לאוזניכם האטומות, עיניכם העצומות ואוזלת-היד הציבורית, תוך התעלמות ממחאות ציבוריות, ובניגוד גמור לטובת הציבור, שרוממות מעשיכם הנלוזים בגרונכם, ופגיעה בחוק והליכיו שבאו למנוע בדיוק מקרה כזה.

איכה לא תבושו ומה יהיה בפיכם בהגיע יום הבוחר. כל מעשיכם הטובים וכל מאמציכם לשנות את תדמיתו של השלטון המקומי, שבו אתם מתיימרים לבקר את קודמיכם, אינם עומדים ואינם לזכותכם אם לא נתתם את דעתכם שהציבור בעיר רואה את מעשיכם לא לחיוב. אינכם קשובים לרחשי הציבור, אינכם ממלאים אחרי התחייבותכם, עוד בטרם נבחרתם, לטפח ולשמור על מורשתה של המושבה הראשונה בארץ-ישראל שתימלאנה בקרוב [בשנה הבאה] מאה וארבעים שנה לעלייתה לקרקע. במעשיכם הבלתי-אחראיים אתם משמידים כל זכר לעברה של העיר, עבר אותו התחייבתם לשמר.

ברוב להיטותכם להיזכר בדברי ימי העיר הזאת כמפתחיה הגדולים אתם שומטים את הקרקע תחת רגליכם כאשר אינכם מכבדים את העבר.

על החתום באכזבה עמוקה ובכאב גדול,

דורון גיסין 

* * *

יהודה דרורי

הפתרון היחידי ההגיוני לפלסטינאים

כותרת זו צריכה לרגש כל אדם שדואג לעתיד ארצנו והאזור, להדאיג כל מי שיש לו כביכול פתרון הזוי, ולבלבל כל אחד שאובד במלל ההצהרות של מנהיגים בארץ ובעולם ב-50 השנים האחרונות, על הצורך בפתרון לנושא הפלסטיני, פתרון הנראה כבלתי אפשרי בעליל.

ראשית עלינו להבין שהנושא הפלסטיני בכלל לא היה קיים עד שמדינות ערב המציאו אותו לאחר תבוסתם ב-1948 ובעיקר ב-1967 – כי הרי השליטה על הפלסטינים היתה עד אז בידן ובסמכותן והן לא התייחסו אליה כבעייה הדורשת פתרון אלא רק לפי התיזה הדתית המוסלמית שארץ-ישראל כולה היא אדמת קודש ערבית (ווקף)  ואסור שיהודים בכלל יגורו בה, ועל ערביי ארץ-ישראל לדאוג לכך, ולכן ב-100 השנים האחרונות יותר מ-20,000 יהודים חוסלו בארץ-ישראל לפי מצווה דתית מוסלמית זו (ומי שלא מכיר עובדה זו, הוא בור!)

תיזה זו ופעילות הרצח השיטתי של יהודים בארץ-ישראל, פותחה אצל ערביי ארץ זו דרך מנהיגם המיתולוגי, חאג' אמין אל-חוסייני, שישב בשנות מלחמת העולם השנייה במטהו של אדולף היטלר כיועץ לענייני השמדת יהודים בכלל ואלה שבארץ-ישראל בפרט...

"מורשת" זו, שלא השתנתה! מונצחת גם כיום במוקטעה ברמאללה בתמונתו בכל חדר ובסירוב מוחלט לרעיון שתי המדינות (רעיון שגם אצלנו מעשית נפסל על הסף...) לפיכך, מצידי אני מעדיף "דיכוי מתמיד" שלהם ביהודה ושומרון מהסכם עם השקרנים-הנחשים, הרוצחים הללו.

כל יהודי בר דעת, שהגיע בקריאתו עד כאן, לבטח מסכים איתי, ויודע שנתניהו מקשקש  לאוזני ה"מערב" והאו"מ על "שתי מדינות" בידיעה ברורה שזה לעולם אינו בר ביצוע מ-101 סיבות טובות! אבל, אנחנו רוצים מאד להיפרד מהם ואיך בכל זאת נצליח לעשות זאת?

הפתרון היחידי הנראה בעיניי הוא לא בהסכם איתם אלא עם מדינות ערב, אלו שיצרו את הבעייה הפלסטינית! בהסכם אזורי עליו מדברים נתניהו וטראמפ, הסכם שיחזיר את שטחי  Aו-B (וחלק מ-C לשליטה ירדנית מלאה (אולי אפילו יחידה פדרטיבית נספחת), הסכם על ירושלים עם ראשי האיסלם וראשי הכנסיות כשאנחנו הריבון ולהם זכויות מיוחדות, ולהשאיר את רצועת-עזה להירקב עם החמאס... במקרה זה היתרון של המוקטעה: שאין שום הסכם בינינו לבין הפלסטינים, והם לא אלו שכביכול יוותרו ליהודים.

הסכם כזה יכול להיות מיושם רק אם המדינות הסוניות באזורנו יבינו עד כמה הכוח והעוצמה של מדינת ישראל היא אבן הפינה לכל ברית-סונית-אנטי-איראנית, ועד כמה ארה"ב תתמוך במהלך שכזה (עם צ'ופרים רציניים למלך הירדני להסכמתו למהלך) 80% מהגבול החדש כבר מסומן ע"י גדר ההפרדה ובבסיס כל הסכם חייב להיות פירוז מוחלט ממערב לירדן, רק עם כוחות שיטור של משמר הגבול הירדני. אין מקום להתערבותו העתידית בשאלת הפליטים הפלסטינים שהיא מלאכותית, כיום, זו בעייתם בלבד!

בואו ונסכם לעצמנו את שנאמר עד כה כדי להפנים את הדברים לעומקם. ראשית הפלסטינים אינם מעוניינים בשום הסכם איתנו כי זה יחייב אותם לוותר על חלק מארץ-ישראל בניגוד לעמדת האיסלאם בו הם מאמינים אדוקים!

אנחנו, מצד שני, הודענו בכל הזדמנות שלא יהיה כל הסכם אם הפלסטינים לא יכירו בזכותם של היהודים לחיות בארץ ישראל! פירושו של דבר שאין כל סיכוי להסכם בינינו.

שנית, אין מצב  בו הפלסטינים יקבלו הסכם עם היהודים ללא לחץ והסכמת המדינות הסוניות באיזור.

למעשה אנחנו מסיקים שכל הסכם שהוא, הנוגע לפלסטינים, חייב להיות תוצאה של הסכם ("שלום") אזורי עם מדינת ישראל, וצעדים לקראת הסכם הגנה הדדי בין ישראל, ארה"ב סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ כנגד איראן וזה נראה ריאלי בהחלט, וכל שישראל צריכה לדרוש כדי להיות חלק מהסכם זה הוא: הסדרת הנושא הפלסטיני דרך ירדן בסיוע המדינות הסונית. זוהי האפשרות היחידה הנראית כיום לאיזה הסדר שהוא עתידי בנושא הפלסטיני.

(הכותב השתלם במדעים אסטרטגיים בארה"ב ונשא בארץ בתפקידים בכירים בביטחון, בממשל ובכלכלה).

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ו

שרגא נאבק על בחירות אישיות לראשי הערים

הרוחות המוניציפאליות בבאר-שבע לא נרגעו גם לאחר הכתרתו של נאווי לראש-העיר ב-1963. לימים הגיע המצב בסניף המפלגה המקומי לידי כך שנאווי הלך למערכת בחירות חדשה ברשימה נפרדת, באישור לשכת מפא"י.

פרשיות סבוכות כאלה התרחשו בעשרות רשויות מקומיות בארץ. ברוב המערכות השתתף שרגא, לפני הבחירות ולאחריהן, בעבודה יומיומית, בעשרות ישיבות והתייעצויות. נסע ברחבי הארץ, "כיבה שריפות", שוחח וסידר עניינים בטלפון. הכיר מאות אנשים, זכר, שיבץ, המליץ ופישר. סיפור באר-שבע בולט מכולם ומשמש דוגמה – לא רק בזכות שרגא אלא משום שטרם היה ראש-עיר בישראל בכל כישרון מספר מטבעי כאליהו נאווי.

*

בשנת 1958 החליטה מפלגת פועלי ארץ-ישראל על בחירות אישיות לרשויות המקומיות, ומאז נכלל סעיף זה בכל מצע בחירות. שרגא היה מן הלוחמים הנחרצים להנהגת בחירות אישיות לראשי ערים.

במאמר משנת 1968 כתב:

"במסגרת עבודתי בשטח המוניציפאלי נוכחתי לדעת, שעמדה זו [בחירות אישיות ישירות לרשויות המקומיות] קיבלה מישנה תוקף נוכח סחטנות בלתי-פוסקת ובלתי-סבירה אגב הקמת קואליציות עירוניות לאחר הבחירות, וכן בגלל הזעזועים הבלתי פוסקים במשך הקדנציה של רשויות מקומיות שונות. ניקח לדוגמה מקומות אלה: ירוחם, דימונה, באר-שבע, שדרות, אשדוד, יבנה, קריית עקרון, בית שמש, בית דגן, באר-יעקב, אזור, הרצליה, אור-עקיבא, טירת הכרמל, עתלית, טבריה, חצור. במקומות אלה חלו שינויים בראשות המועצה, או שהיו בהם זעזועים בלתי-פוסקים וחששות לשינויים לא-רצויים." ("דבר", 27.6.1965).

בישיבה של מרכז מפלגת העבודה, שהתקיימה ביום בו התפרסם מאמרו של שרגא, התקבלה ההחלטה על בחירות ישירות לראשי ערים. אולם ההליך החקיקתי נתקל בסחבת שנמשכה משנה לשנה. המחלקה המוניציפאלית של מפלגת העבודה, בישיבתה מיום ה-16.3.1970, קראה לממשלה להחיל בהקדם האפשרי את חוק הרציפות על הגשת החוק לבחירות ישירות של ראשי הערים.

למחרת היום אנו מוצאים דיווח מדברי יושב-ראש המחלקה, שרגא נצר, על הליכי הצעת-החוק שהוגשה למליאת הכנסת בגמר הקדנציה השישית, לאחר שאושרה בסיעת המערך בכנסת ובוועדת חוקה, חוק ומשפט:

"מפלגת העבודה רואה בחוק הבחירות הישירות עניין דחוף ביותר ופונה לכל המפלגות לתת יד לאישורו המהיר, כדי לאפשר לרשויות המקומיות עבודה תקינה, ללא חשש מפני הפיכות-חצר וכלנתריזם." ("דבר", 16.3.1970).

החוק עצמו התקבל רק בשנת 1975, לאחר פעילות ממושכת שעיקרה היה לא רק שיכנוע הליבראלים והמפד"ל לתמוך בו, אלא ויכוח חריף במפלגת העבודה עצמה על שתי הצעות:

האחת גרסה בחירות בשני סיבובים, בהנחה שהסיבוב השני ייערך אם איש מהמועמדים לא יזכה ברוב של 40% בסיבוב הראשון.

ואילו ההצעה השנייה, המקורית, גרסה כי אם איש מן המועמדים לא יזכה בסיבוב הראשון ב-40% מן הקולות, תבחר מועצת הרשות המקומית את ראש הרשות, כפי שהיה מקובל עד התקבל החוק.

שרגא, הלוחם הנמרץ במשך כל השנים עבור שיטת בחירות אישיות לראשי-הערים, תמך בהצעה השנייה. מניסיונו חשש כי אי-הכרעה בסיבוב הראשון תביא בסיבוב השני להתלכדות שאר הרשימות סביב מועמד נגדי למועמד שזכה במיספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון, ותחזורנה כל אותן תופעות פסולות של הפיכות-חצר וכלנתריזם. למרבה הפלא, תמכו בשיטת שני הסיבובים כל ראשי-הערים, חברי מפלגת העבודה דאז.

שרגא, בראשות המחלקה המוניציפאלית, פעל במרץ להכשלת ההצעה של שני הסיבובים. בתגובה האשימו אותו כי הוא פועל כך משום חששו שבחירות אישיות של ראשי ערים תבאנה לירידה בחשיבות מחלקתו ובהשפעת המפלגה על ראשי-הערים.

למחרת הישיבה של מרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בירושלים, התפרסם:

"להצבעה שהיתה אמש במרכז העבודה קדמה פעולת שיכנוע נמרצת מצד חסידי הגירסה של 'סיבוב אחד', שנהפכה להחלטת הרוב. כמה מן המשתתפים ראו בתוצאה ניצחון אישי לשרגא נצר, העומד בראש המחלקה המוניציפאלית של העבודה. כאשר העיר מישהו לשרגא נצר, כי הוכח שהוא עדיין 'שולט במפלגה, כמו בימים הטובים,' התלוצץ העסקן הוותיק: 'אל תגיד בקול רם.'

"אחד הגורמים שתרמו להחלטת הרוב הוא החשש של חברי מרכז רבים כי במקרה של סיבוב שני בהצבעה על בחירת ראש רשות מקומית, יעשו הליכוד והמפד"ל יד אחת, כדי להכשיל את מועמד המערך. ההנמקה שהעלו בעלי טיעון זה היתה, שבתוך המפד"ל קיימת מגמה ברורה של 'פנייה ימינה' לעבר הליכוד." ("ידיעות אחרונות", 13.6.1975).

דבורה מספרת כי שרגא לא הירבה לנאום בישיבות ובאסיפות, גם לא היה קורא קריאות-ביניים, אך נהג לעלות על הבמה, או ליטול מעליה את רשות-הדיבור – בהגיע מועד סגירת הדיון והעלאת ההצעות המעשיות.

אך בישיבת-המרכז, שהתכנסה לדון בדרך הבחירה האישית של ראשי ערים – יצא שרגא מגדרו. גולדה, שלא נטתה לקבל את הצעת הרוב, נקטה תכסיסי-דחייה. פעם הצביעו בישיבה. פעם נוספת הצביעו בעמידה. לבסוף פקעה סבלנותו של שרגא והוא קרא לעברה:

"אולי תציעי עכשיו [להצביע] בשכיבה?"

דבורה (שבניגוד לו אהבה קריאות-ביניים) ושרגא לא נשארו עד לסיום הדיון, ואת תוצאות ההצבעה הסופית שמעו במכונית שהובילה אותם בדרכם חזרה לתל-אביב.

*

ככל שטרח שרגא, עד שהוכתרה פעילותו בהצלחה – להביא לידי בחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות, כן היה נחרץ בעמדתו, לאורך כל השנים, במחלוקת עם בן-גוריון בדבר שינוי שיטת הבחירות לכנסת. בן-גוריון תמך בבחירות אזוריות ואילו שרגא התנגד להן.

פעם עמד בן-גוריון והִרצה, על הצורך בבחירות אזוריות, בפני חבורת אנשים ובהם שרגא נצר ויצחק נבון. נבון, שידע את גישתו של שרגא, אמר לבן-גוריון:

"אתה רואה ששרגא כאן. אתה תרגיז אותו. הוא ירגיז אותך. למה לך? אין לך מה לעשות? תעזוב אותו."

השיב בן-גוריון: "הוא לא מעניין אותי עכשיו. שלא ישמע. הוא לא מבין בזה אז הוא לא צריך לשמוע."

פנה שרגא ואמר לו: "אתה רואה שאני הולך ולוחם למען בחירות אישיות לראשי ערים. בזה אני רואה בחירה המתבססת על מתן אמון ישיר באיש הנבחר. זה מטיל את האחריות על האיש. אבל בנושא הבחירות לכנסת השיטה אינה מתאימה לנו."

שרגא מספר כי זו היתה אחת הפעמים היחידות שניסה להיכנס לוויכוח עם בן-גוריון בעניין זה. בדרך-כלל נמנע מלדבר איתו על הנושא משום שלא ידע אם יעמוד בוויכוח כזה מבחינה רגשית.

*

לאחר שחזר שרגא מביקור בארצות סקנדינביה, במשלחת ראשי הקואופראציה הצרכנית, סיפר לבן-גוריון כי בין השאר בדק שם את נושא שיטת הבחירות.

"נו, אז אתה כבר בעד בחירות אזוריות לכנסת?"

"לא."

"אז מה למדת? לא נסעת?"

"אם תרשה לי, אסביר לך למה אני בעד בחירות אזוריות בסקנדינביה, אבל לא בישראל. ההבדל בינינו לבינם הוא ששם נמצאים נבחרי הציבור במגע ישיר ומתמיד עם בוחריהם ויודעים על הלוך-הרוחות שבקירבם. אילו הייתי חי בשבדיה, גם אני הייתי תומך בבחירות אזוריות, כי זה נכון וזה דימוקראטי. אבל אתה מתאר לך שתוכל לכת לבחירות אזוריות בארץ, עם אוכלוסייה שלא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם?"

השיב בן-גוריון: "טוב. לא נדבר על זה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 95-97).

שרגא התכוון לכך שהמירקם החברתי בארץ כשבדיה יציב יותר וניתן לניבוי. ראש עיריית שטוקהולם, שעימו נפגש שרגא, הרשים אותו בכך שידע לשער בדיוק מוחלט שמפלגתו הסוציאל-דימוקראטית תפסיד שני צירים למפלגה הליבראלית משום שבשני אזורי-בחירה כפריים סיימו בני האיכרים אוניברסיטאות, ופירוש הדבר שיצביעו עבור הליבראלים.

האוכלוסייה ש"לא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם" היא ודאי אותם יוצאי עדות וארצות שהיו לגורם אלקטוראלי מכריע החל מתקופת העליות ההמוניות בראשית שנות החמישים, ושעימם היו לשרגא קשר ומגע יומיומיים, החל מתקופת עבודתו כפועל-ניקיון, כמפקח, וכסגן-מנהל במחלקת הניקיון (עד צאתו לפנסיה בשנת 1963). הוא הכיר את רמת המנהיגות בקירבם ומן הסתם חשש מכך שעסקנים מקומיים מתוסכלים ושופעי דימגוגיה עדתית כדוד חכם – ייהפכו לדור הבא של הפוליטיקאים הישראליים, תודות לשיטת הבחירות האזוריות. הוא לא סבר שהפסיפס האנושי הזה בישראל בוגר דיו כדי להעלות מקירבו מנהיגות ציבורית אחראית, בעלת רמה ובעלת זיקה חברתית-הדדית והשקפת עולם משותפת, ללא הכוונה מסוימת מלמעלה.

בתקופתו של שרגא לא שימשה עדיין המנהיגות המוניציפאלית קרש-קפיצה למנהיגות לאומית. אולי הוא עצמו תרם לשינוי, בכך שהביא לבחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות. עם זאת אנשים כמנחם כהן, ישראל ישעיהו ומרדכי בן-פורת, שהיו בראשיתם מנהיגים מקומיים, מצאו דרכם בתקופתו לכנסת.

לימים, לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון, ב-1977, נשמעו טענות כנגד מפא"י (בכל גלגוליה) – שלא השכילה להקים דור חדש של מנהיגים מקרב עיירות הפיתוח ובכך הפסידה את הפריפריה הזו לליכוד, שהפך למפלגה פופוליסטית, המייצגת את עדות-המזרח, למרות העובדה שבסיעתו בכנסת יש להם פחות נציגים מאשר ברשימת המערך, זאת חרף פעילותו הממושכת של שרגא ו"החריש הפרטי" שעשה בשעתו בשכונות.

נושא המנהיגות החדשה קשור ללא הפרד לתחום המוניציפאלי. לדעת נאווי, את המהפך של לקיחת אנשים צעירים מעיירות וערי הפיתוח לפעילות במפלגה – שרגא לא היה יכול לחולל מאותה סיבה שמשה לא היה יכול להכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל. שרגא ליווה את המפלגה בעידן המעברות והאפוטרופסות, כאשר כדי להבטיח את שלטונה של המפלגה היה צריך למצוא מסילות לליבם של בעלי-השפעה מקומיים, ראשי-חמולות, ועימם נוצרו הקשרים. אולי אחדים מהם שרגא לא העריך באופן אישי, אך אלה היו האנשים שבעין, המנהיגים, שעימם חשב שצריך לעבוד.

כדי להחליף את ראשי-החמולות ולהעלות דור חדש – יש להחליף דור. ולזאת שרגא לא היה מסוגל. הוא נעזר בבעלי-השפעה. הם תרמו למפלגה כמיטב יכולתם המוגבלת. לא כולם עשו זאת בעד בצע-כסף. שרגא לא היה יכול להתכחש להם בבת-אחת. קשה לתאר את שרגא מדיח את ראש המועצה המקומית ביבנה ומעלה במקומו את מאיר שטרית. לא היה אפשר לדרוש זאת ממנו. הוא לא קירב מספיק את הצעירים מעיירות הפיתוח. נהגו לומר שכאשר מפא"י מעלה מנהיגים מעדות-המזרח – היא קודם-כל מסרסת אותם. אך אפשר לראות את הדברים מזווית אחרת: שרגא נצר עזר למפא"י לשלוט עשרים וחמש שנה, ימי דור, בעיירות הפיתוח, כשהוא משתדל לשמור על מערכת איזונים הנובעת ממיבנה הכוח בשכונות ובעיירות, ולהפעיל את הכוח בתבונה ובמוסר. היום, משחלפה תקופתו – שוב אין בעל-בית, וכך נוצרו עיוותים שבימיו לא היו מתרחשים. אך עיוותים אלה באו לא משום שהליכוד השכיל ללכת בדרך אחרת, נבונה וטובה יותר, אלא משום חולשה ויצר הרס עצמי שבהם שקעה לימים מפא"י.

*

לדעת ח"כ-לשעבר יהודה חשאי, שעבד שנים רבות עם שרגא בתפקיד מנהל המחלקה המוניציפאלית במפלגה, ולאחר פרישתו בא במקומו כיושב-ראש המחלקה – הבעייה לא היתה של שרגא אלא המיבנה של המפלגה. המפלגה החלה להיות דימוקראטית. אין צורך להיות נגד הדימוקראטיה, כדי להבין שגם לדימוקראטיה נחוצות מסגרות מסוימות, ולא כל ארחי-פרחי יכול לבוא בשמה ולהיבחר. התחילו לפתוח-לכאורה את המפלגה, ונכנסו הרבה גורמים שליליים, שבמקרים רבים כלל לא היו חבריה, והם השתלטו, בעיקר בכמה ערי-פיתוח, על הסניפים המקומיים.

קודם לכן לא היה מקובל שהייצוג במפלגה הוא פונקציה של מיספר הקולות שאתה מתחייב להביא, ובוודאי לא אצל שרגא. קודם בדקו וחקרו היטב אם אתה באמת חבר מפלגה, מה הרקע שלך, האם אתה מתאים לתפקיד, מה פעלת? מה עשית? בקיצור, האם אתה בציון חיובי בפנקס של שרגא. משעה שהעיקרון הזה השתנה, מספיק שאתה מביא ערימה של כרטיסי-חבר, וכבר אתה נציג ומזכיר-סניף.

חשאי מביא לדוגמה את מאיר שטרית, אשר לקראת הבחירות לראשות המועצה המקומית ביבנה, בא לחשאי בבקשה להיכנס לפעילות במפלגה. חשאי השיב לו שעליו להיכנס קודם-כל לסניף המפלגה במקום, והבטיח לעזור בכך.

מזכיר סניף מא"י ביבנה היה אדם בשם חג'אג'. פנה אליו חשאי בקשר לשיטרית. השיב לו חג'אג':

"שיבוא לשניף. אם הוא יבוא לשניף, אנחנו נאשר אותו!"

נא באוזן! – בא שטרית לסניף, אבל חג'אג' נבחר. הכנופייה שהשתלטה על הסניף לא נתנה לשטרית דריסת-רגל בו, כי ידעה מה יהיה גורלה אם הוא ייכנס לפעילות.

הלך שטרית למנהל המחלקה המוניציפאלית בחירות, הקולגה של חשאי, וזה אמר לו: "מה הבעייה? אין בעייה. תביא רשימה, איזו שאתה רוצה, תעמוד בראשה, ואנחנו נאשר לך אותה."

וכך היה. שטרית נעשה איש חירות, נציג הליכוד, ובתור שכזה זכה בראשות המועצה. ההמשך ידוע. מפא"י הפסידה מנהיג מקומי, משכיל, סימפאטי, שצמח מקרב אנשיו ולא זנח אותם לטובת התברגות או התברגנות במנגנון המפלגה וההסתדרות לשלוחותיהן בעיר הגדולה.

*

יצחק נבון מנתח באופן אחר את גישתו של שרגא:

"אמנם היו צעירים מקרב העדות ועיירות הפיתוח והשכונות ששרגא קירב והביא למפלגה – אבל המחוייבות שלהם היתה כלפיו ולא רק כלפי ציבור הבוחרים שלהם. מטעמו, זה היה מינוי. הם שאבו את כוחם גם ממנו ולא רק מהציבור שלהם. אם היה צורך למפלגה בקשר עם יוצאי פרס, למשל – היה שרגא מוצא את האדם המתאים שיביא מאנשיהם לאסיפה ויטפל בהם, והוא, שרגא, גידל אותו וכאילו נתן לו כוח כלפי הציבור – לא פחות משהציבור נתן לאותו אדם כוח עצמאי משלו. אולם מחוייבות הנציג היתה, לעיתים, כלפי שרגא לא פחות מאשר כלפי הציבור שאותו הוא אמור לייצג.

"כל זה בא לשרגא לא מתוך רצון רע אלא מתוך דאגה אמיתית – מה יהיה? אנו חיים בקיבוץ גלויות, ולא רק לגבי עדות-המזרח אלא גם יוצאי רומניה ופוילין, שאינם יודעים את הבעיות של המדינה, של הארץ, לכן – שיחכו. פעם, בעוד כמה עשרות שנים, אולי פעם, עכשיו לא..."

האם משום כך הפסידה מפא"י דור של בוחרים לליכוד?

"לא, בשום אופן לא. אין כל קשר." לדעת נבון, "בין התהליך של צמיחת המנהיגות החדשה, הפופוליסטית, של הליכוד – לבין שמיטת השלטון מידי מפא"י. יש סיבות אחרות. מלחמת יום כיפור היא השבירה המרכזית. אותם יוצאי מעברות, יוצאי עדות-המזרח, שחזרו והצביעו בעד בן-גוריון – המשיכו להצביע עבור אשכול וגולדה, עבור מפא"י – גם כשהיתה בלי בן-גוריון, כי המנהיגות הזו העניקה להם דמויות מורמות, סמכותיות, שנתנו בליבם הרגשת ביטחון פיסית. הבעייה המרכזית שאנשים חרדים לה בישראל היא בעיית הביטחון. הבן שלי הולך לצבא, מה יהיה? הערבים יתקיפו? לא יתקיפו? – ומפא"י, והמערך, בתחום הביטחון – הציבו דמויות: דיין, אלון, גלילי, גולדה שהיא כמו אימא, אימא שהיא כמו אבא– בן-גוריון ממין נקבה. מגוננת על האפרוחים שלה. שומרת עליהם היטב.

"והנה – בדבר הזה, הכי מרכזי – תקפו אותנו, כמעט שהיו משמידים אותנו. ומי עמד בראש – אלה? למה הצבענו בעדם? – וכך, בבחירות ראשונות לאחר אוקטובר 1973 הענישו והורידו מהמערך מאנדאטים אחדים, אך זה לא הספיק. ועוד נוספו על כך ראש-ממשלה שהתפטר בגלל חשבון-הבנק של אשתו, מעשי השחיתות שהתגלו, פרשת אשר ידלין שנשפט והורשע, פרשת אברהם עופר שהתאבד. סידרה של אסונות שבאו בנוסף לזעזוע המתמשך שחוללה מלחמת יום כיפור."

לפני הבחירות של 1977, זוכר נבון, עברה משאית על פני מרכז המפלגה, השוכן ברחוב הירקון 110, נהגה הושיט את ראשו החוצה וצעק:

"אתם גנבים, כולכם!"

ונסע.

זה מה שהצטייר ערב המהפך. מפא"י – גנבים.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למרבה הצער, גם העיתונאי השפוי והרציני נחמיה שטרסלר הפך לאחרונה לעבד נרצע של דבוקת שוקן והחל לכתוב שטויות ברוח העיתון הביזארי, ולכן כבר כמעט אין מה לקרוא אצלו.

נחמיה שטרסלר הוא כבר לא מה שהיה. הוא כמעט כמי שהרוזן דרקולה נשך את צווארו בסרט הבלתי-נשכח "נשף הערפדים" ["סליחה אתה נושך את צווארי"] של היוצר היהודי-פולני הגאוני רומאן פולנסקי.

* עבד ל. עזב: "אחד הדברים הקשים ביותר במנטליות הערבית הוא הודאה בכישלון, לא כל שכן כישלון שמקורו וסיבותיו הם הערבים עצמם. כך, למשל, כל מדינות ערב נשלטות על ידי דיקטטורות רצחניות (מי פחות ומי יותר), וכל מנהיגי העולם הערבי מתהדרים בזכויות האדם במדינותיהם.

"יש מי שהודו ב'אסון' הזה הרבה לפני המנהיגות הרקובה של החברה הערבית בישראל –  ועדת המעקב העליונה, חברי הכנסת הערבים ומנהיגים אחרים. כן, בהחלט, המנהיגות הנוכחית של החברה הערבית רקובה ומה שחמור מכך – היא אחד הגורמים העיקריים ל'אסון החברתי'. ההודאה של המנהיגות הערבית בכך שהחברה שלנו מצויה במצב של אסון היא בעצם הוספת חטא על פשע, כי זה אסון ידוע מראש.

"המנהיגים הללו לא פחות חכמים ממני (חלקם אף יותר חכמים), וברור שהם מבינים את חומרת המדרון החלקלק שבו אנו נמצאים. האסון הגדול עוד יותר מהמציאות הרצחנית בחברה הערבית, הוא שהמנהיגות מעולם לא הודתה בכך. כדי לפתור את הבעייה שאליה הובלנו את עצמנו (לא 'נקלענו אליה') ולו באופן חלקי, יש לזהות את הגורמים העיקריים שתורמים לה.

הראשון שבהם הוא אנחנו. הבה נודה: אנחנו עם שהמנטליות שלו אלימה. זה לא עניין גנטי אלא חינוכי – עניין של התנהגות ראויה, של נימוס. אנחנו עם שמברך את אורחיו 'ברמחים וחרבות'. ואם זה נחשב בעיניכם כהיטפלות לשיר חתונות, אז דעו שמכאן זה מתחיל."

 ["הארץ" באינטרנט, 6.6.17.]

אהוד: אולי הדברים האלה, מפי ערבי ישראלי, יצננו קצת את רוח ההסתה והשקר נגד המשטרה בניסיון הפוגרום הערבי נגד תחנתה בכפר קאסם, ביום שני האחרון בלילה?

קיווינו שערביי ישראל כבר התרחקו מהרוח הרצחנית האופיינית לערבים רבים ברחבי המזרח התיכון וכפי שהיכרנו אותה ב-140 השנים האחרונות גם אצלנו, והנה הם חוזרים לדרך של עשיית לינץ' בידי המון נלהב, פראי, משולהב וחסר מעצורים, כמו בימי מוחמד.

יעברו כנראה עוד דורות רבים עד שערביי ישראל יפנימו את אמות המידה של מרבית החברה היהודית שומרת החוק בישראל ויידמו לנו.

אתם רוצים הוכחה?

"ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל קיימה הלילה פגישת חירום בעקבות האירועים, ובסיומה הודיעה כי מחר [יום רביעי] תיערך שביתה כללית בחברה הערבית וייערכו עצרות מחאה מקומיות. בשבת צפויה להתקיים הפגנה ארצית בעיר. מהוועדה נמסר כי 'נתניהו, ארדן ואלשיך נושאים באחריות הן להרג האזרח בכפר קאסם והן לאוזלת היד בטיפול בפשע המאורגן בחברה הערבית.'" [שם].

זהו, אנחנו, היהודים, הישראלים, אחראים לטבע הרצחני הערבי המושחת המשתולל אצלם גם ברצח בנותיהם בידי קרובי המשפחה!

הם חפים מפשע! רק אנחנו אשמים.

אכן, למרבה הצער, מרחק גדול מאוד נמצא חלק ניכר מהם מלהיות בני-אדם כמונו. ואילו התקשורת המושחתת-בחלקה שלנו משתפת פעולה עם הטרור ועם הרצחנות של הערבים ומגינה עליהם ומצדיקה אותם.

* נודע לי כי אתמול בערב נפתח שבוע הספר העברי ברחבי ראשון לציון, ירושלים ותל-אביב, מטעם התאחדות הוצאות הספרים בישראל. מאחר שאני סופר נידח שאין צורך לקרוא אותו ולצטט אותו כדי להיחשב קורא עברי משכיל שמלקק את התחת לפלסטינים, מערער על זכותנו על הארץ, מקל על הגרמנים את נטל האחריות לשואה וגם קובע ש"אין שום דבר סופי כמו המוות ואולי גם זה לא" – לא תמצאו ספרים שלי בדוכני הוצאות הספרים וגם לא הוזמנתי לשום אירוע שקשור לשבוע הספר או ליריד הספרים הבינלאומי בירושלים, וכמובן שאיש גם לא מראיין אותי בתקשורת.

אכן, סופר זקן בן 81 שכתב יותר מארבעים ספרים כבר חשוב כמת מה עוד שגם סופרים צעירים ממנו כבר נשכחו כליל למרות שהם עדיין משקיעים את חסכונותיהם בהדפסת ספריהם על חשבון עצמם.

אישית אני קצת מרחם על מאות הזבניות והזבנים הצעירים והנחמדים, העומדים ערב-ערב, עשרה לילות בחום הקשה של חודש יוני, מאחורי הדוכנים של שבוע הספר העברי כדי למכור ספרים, כאשר חלק מהדוכנים אינו מצליח אפילו לשלם את הוצאות הפעלתו בשבוע הספר, ויש הוצאות ספרים שבשל כך חדלו להשתתף בו.

* אני מסכים איתך שדברי הקישור (של יהורם גאון וגם של זמרים אחרים) מביכים במקרה הטוב (אני מתכוון לזיכרונותיך ממלחמת ששת הימים). אני מסכים עם משה כהן הבא חשבון עם "הזעם" של דויד גרוסמן על המשך "הכיבוש". שיברבר עד שיכחילו שפתיו – מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן, מלחמת אין ברירה, שקדמה לה חרדה קיומית נוראה. וכן, הוא עד כדי כך מטומטם לא להבין שהחזרת שטחים היא בבחינת שיטת הסלמי עבור אויבינו?

 שלך, 

משה גרנות

אהוד: גרוסמן לא מטומטם. הוא סופר חשוב כמו עמוס עוז, שהתקשורת הישראלית מקבלת אותו כדברי אלוהים חיים, רק שגרוסמן טרם קיבל את פרס ישראל. אל דאגה. יקבל. הוא השתין עלינו מספיק כדי לקבל. מטומטמים אנחנו.

* כמה נחמד שהטרור הרצחני הגיע גם לטהראן שהיא אֵם כל התקפות הטרור שבעולם! אבל זה לא מספיק!!! צריכה להיות נקמה גם על פיצוץ בניין השגרירות הישראלית בבואנוס-איירס והרג אנשיה!!! וצריכה להיות נקמה גם על פיצוץ בניין הקהילה היהודית בבואנוס-איירס והרג אנשיה!!!

ככל שייהרגו יותר איראנים בפעולות טרור במוסדותיהם בעיר הבירה שלהם, כן נרגיש יותר ויותר שאולי בכל זאת יש איזשהו צדק היסטורי בעולם, למרות שעמוס עוז טרם אמר זאת.

* אנחנו משתתפים בצערו של העיתונאי דן מרגלית שנזרק מהחינמון "ישראל היום" שאותו שירת בנאמנות תקופה ארוכה, וזאת משום שהעז לשרבב לכתיבתו בחינמון ביקורות על נתניהו.

אנחנו זוכרים לו את אומץ רוחו, בכך שחשף את הפשע הנורא של חשבון הדולרים של לאה רבין [שנותר מתקופת היות רבין שגריר ישראל בארה"ב!] – וגרם בכך להתפטרותו של רבין הישר-באדם מכהונתו הראשונה כראש-ממשלה.

אנחנו לא חיכינו שיפטרו אותנו מ"ישראל היום" אלא הפסקנו מרצוננו את השתתפותנו בו, שהיתה לפי הזמנה מהחינמון בשנתו הראשונה, במדור הדיעות – וזאת לאחר שהעורך סירב לפרסם רשימה שלנו שהשתמעה ממנה תמיכה באהוד אולמרט בטענה שהעיתון אינו תומך בשחיתות.

אמנם, לנו שילמו אז פסיק לעומת האתנן ששילמו לדן מרגלית. הבדל בכל זאת יש במחירון של חרבות להשכיר.

* אני שמחה לבשר ששוב "נולד" לי ספר, התשיעי בספריי לבני נוער. שמו של הרך הנולד "נגד הזרם" והוא מספר את סיפורה של חגית, ילדה שעברה מהקיבוץ לתל-אביב, ומסרבת להצטרף לחרם שערכו בנות הכיתה על חברתה. הספר מיועד גם לנוער וגם לאנשי חינוך שיכולים למצוא בספר דרכים למלחמה בתופעה כאובה זו. הספר מקנה ערכים אוניברסליים כגון קבלת הזר והשונה, החובה לכבד והזכות לכבוד, חדוות הנתינה ועוד. אפשר להשיגו החל מהשבוע  בחנויות הספרים. הספר יצא לאור בהוצאה המכובדת  דני ספרים המתמחה בהוצאה לאור של ספרי נוער.

תיהנו!

רותי ריכטר 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל