פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1250

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בסיון תשע"ז 12 ביוני 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיךְ עָשָׂה אִיש-הַדָּת הַמֻּשְחָת אֶת הַחֹק, לְקוֹמֶדְיָה מוֹלְיֶרִית וּפַארְסָה שֶל צְחוֹק. // אורי הייטנר: ראש גדול. // יואב אהרוני: גם אנחנו ידענו משהו. // אהוד בן עזר: מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין", 1997. // רות דנון: השיבה לעטרות במלחמת ששת הימים. // יוסי אחימאיר: ארץ-ישראל השלמה על פי אלון. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: על "פריחה חברתית" ומתן תורה. // יהודה דרורי: הדדיות בביקורי אסירים. // סמינר אזורי (ירדן, פלשתין וישראל) במכללת הגליל: שיפור איכות תפוקות שמן הזית. [ציטוט]. // יואל נץ: יוסף באו. // צבי גבאי: הטיהור האתני של יהודי ערב בצל הסיכסוך הערבי-ישראלי. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 11.6.17. 2. סיני והתרבות הישראלית. //  אהוד בן עזר: "נישואי פיגארו" מדהימים ביופיים ובביצועם במוצ"ש בפילהרמונית. // אלי רוה: זוג עגילים. אחרית דבר, פתח תקווה, אוגוסט 2004. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ עָשָׂה אִיש-הַדָּת הַמֻּשְחָת אֶת הַחֹק

לְקוֹמֶדְיָה מוֹלְיֶרִית וּפַארְסָה שֶל צְחוֹק

הַרְחֵק מִמְּדִינָתֵנוּ שֶהִיא סֵמֶל הַמּוּסָר 

בִּימֵי מֶלֶךְ צָרְפַת לוּאִי הָאַרְבָּעָה-עָשָׂר

טָבְלוּ נוֹכְלִים בִּכְסוּת הַדָּת וְשֶרֶץ בְּיָדָם

וְאִיש בִּפְרַאנְס

לֹא לָקַח שַאנְס

לָצֵאת בִּטְרַאנְס נֶגְדָּם

וְאִם חָטְאוּ בַּעֲבֵרוֹת שֶיֵּש עִמָּן קָלוֹן

וְרֵיחַ שְחִיתוּתָם כְּלָל לֹא הִזְכִּיר אוֹ-דֶה-קוֹלוֹן

הָיָה הַ-,wishy-washyהַיּוֹעֵץ מִּשְפָּטִי

כּוֹתֵב בְּחַוַּת-דַּעַת: "זֶה אָמְנָם, לְדַעֲתִי,

נוֹגֵד אֶת חֹק אַרְצֵנוּ הַכְּשֵרָה, בּוֹ נֶאֱסָר

עַל crook יוֹצֵא מִמַּאֲסָר לְהִתְמַנּוֹת לְשַׂר,

אַךְ אַף-עַל-פִּי שֶכְּבָר מִזְּמַן נוֹדַע לְמֵרָחוֹק

כִּי בְּמַלְכוּת מַלְכֵּנוּ אֶת הַחֹק עוֹשִׂים לִצְחוֹק

הֲרֵינִי מְאַשֵּר כִּי אִיש כְּמוּרָה כֹּה קְרִימִינָאלִי

כְּמוֹ הַמַּטִּיף מִיסְיֶה טַרְטִיף (גַּם אִם זֶה לֹא לֶגָאלִי)

בְּלִי הֶגֶה וּבְלִי אֹמֶר מִצִּדִּי כְּצַד מוֹרָאלִי

יִזְכֶּה כָּאן, קַל וָכֹּמֶר, בְּתַפְקִיד מִינִיסְטֶרְיָאלִי..."

אַךְ מָה עוֹשֶׂה בּוֹרֵא עוֹלָם עִם עֵסֶק כֹּה פִּיקַאנְטִי 

כְּשֶיֵּש לוֹ חוּש הוּמוֹר יוֹתֵר מִכָּל הַקּוֹמֶדְיַאנְטִים?

מוֹצִיא אַחַר אַרְבַּע שְנוֹת מַאֲסָר, כְּמוֹ קוֹץ מִפֶּצַע

אֶת מַר טַרְטִיף מִכֶּלֶא שֶאֶת שְמוֹ כְּבָר הֶעֱכִיר

אַך לֹא מוֹצִיא מִמַּר טַרְטִיף אֶת תַּאֲוַת הַבֶּצַע

הַמַּחְזִירָה אוֹתוֹ לַסְּטָאטוּס שֶל גַּנָּב בָּכִיר.

וְהוּא, חַכְמָן תַּחְמָן זֶה, שֶהַמּוֹחַ בְּרֹאשוֹ חַד

וַחֲסִידָיו צוֹרְחִים שָם: "הוּא זַכַּאי!" מוּל כָּל שוֹפֵט

חוֹזֵר לוֹ אֶל אוֹתוֹ רֶפֶּרְטוּאָר שֶל בְּלוֹף וָשֹחַד

שֶזָּ'ן בָּטִיסְט מוֹלְיֶר רָקַם בּוֹ מַחֲזֵה מוֹפֵת.

אַךְ כָּל זֶה כַּמּוּבָן אֵינוֹ קוֹרֶה, טְפוּ-טְפוּ, אֶצְלֵנוּ 

כִּי אִם בְּאֶרֶץ פְרַאנְס שֶל הַמֵּאָה הַשְּבַע עֶשְׂרֵה

וְלֹא בִּמְדִינָתֵנוּ הַחַפָּה לְמַזָּלֵנוּ

מִשֹּחַד וּפְלִילִים כִּי כָּל בְּכִירֵינוּ הֵם חַסְרֵי

כָּל שֶמֶץ שֶל שְחִיתוּת וּבְלִי סָפֵק מִזְּמַן תָּפַסְתֶּם

שֶאִיש מִטַּרְטִיפֵינוּ שֶיָּשְרָם מַרְבֶּה לִבְלֹט            

אֶל מוּל צִבּוּר שֶקָּץ בָּהֶם כְּבָר ("מֻשְחָתִים, נִמְאַסְתֶּם!")

אֵינֶנּוּ מְזַמֵּר כָּאן אֶלָּא רַק בִּשְנֵי קוֹלוֹת

אֶחָד לְבוֹחֲרֵינוּ

וְאֶחָד לְמְשַחֳדֵינוּ

אֶת שִיר הַמְּעִילוֹת

בִּמְקוֹם אֶת שִיר הַמַּעֲלוֹת

עַד שֶחוֹקְרֵי "לַהַב אַרְבַּע שָלוֹש שָלוֹש" בֵּינֵינוּ

מֵעַל אַנְדַּרְטַת צְבִיעוּתָם כָּאן מְסִירִים כָּל לוֹט.

וְזֹאת אוּלַי גַּם הַסִּבָּה שֶבִּמְחָאָה וָמֶרִי

לְנֹכַח בְּרוֹךְ מוֹרָאלִי כֹּה מַצְחִין ומְנֻוָּן

לֹא קָם לָנוּ עֲדַיִן שוּם סָטִירִיקָן מוֹלְיֶרִי

שֶיְּחַבֵּר פֹּה מַחֲזֵה "טַרְטִיף" כָּחֹל-לָבָן.                          

* * *

אורי הייטנר

ראש גדול

אנו חוגגים חמישים שנה לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. אנו מצדיעים למפקדים וללוחמים ששחררו את הגולן. אנו מרכינים ראש לזכרם של 141 החללים שנפלו בקרב. אנו מעלים על נס את מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, שהחלטותיהם הביא להישג ההיסטורי הגדול.

במאמר זה אפנה זרקור לאחד הגיבורים שמאחורי הקלעים. הוא לא לחם בגולן כמפקד או כלוחם. הוא לא קיבל את ההחלטה. אבל ייתכן מאוד, שאלמלא הוא, המקצועיות שלו, האכפתיות שלו, התעוזה שלו, נטילת האחריות שלו ובחירתו להיות ראש גדול, במלוא מובן המילה, הגולן היה נותר בשליטה סורית, ההר היה נשאר מפלצת והסיוט של תושבי הגליל והעמקים היה נמשך.

האיש הוא אל"מ במילואים אלי הלחמי, אז רס"ן אלי וייסברוט, האחראי על נושא סוריה, לבנון ועיראק באמ"ן.

הלחמי, תושב תל-אביב, בן 80, עדין רואה את עצמו "מלאבסי", כמי שנולד וגדל במושבה פתח-תקווה. הלחמי, אותו ראיינתי לכתבה זו, מתמודד בשנים האחרונות עם מחלת הסרטן, אולם הוא צלול כבדולח, חד כתער ואוצֵר בזיכרונו אוצָר בלום, בלתי נדלה, של מידע, כבור סוד שאינו מאבד טיפה.

במאמרי "אלמלא דיין התחרט", סיפרתי על המהפך בעמדתו של דיין באשר לשחרור הגולן, בבוקר ה-9 ביוני 1967. בתהליך קבלת החלטות שנערך במוחו של דיין במשך דקות אחדות, הוא שינה מן הקצה אל הקצה את עמדתו בנדון; מהתנגדות נחרצת למהלך והצגתו כאסון שיעלה במחיר אלפי הרוגים ויגרום להתערבות סובייטית במלחמה והצעה להזיז את יישובי הגבול מטווח התותחים הסורי, להחלטה לכבוש את הגולן, שאותה מסר ישירות לאלוף הפיקוד דוד אלעזר, מבלי לעדכן את ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין.

מה קרה באותן דקות ששינו את ההיסטוריה?

סיפורו של הלחמי שופך אור על הפרשה, ומספק לה הסבר אפשרי.

"כאחראי על סוריה באמ"ן," מספר הלחמי, "היה לי חשבון נוקב עם הסורים, בשל מפעל הטיית הירדן, ההפגזות על יישובינו והתמיכה המעשית בפיגועי פת"ח שיצאו מסוריה. מאוד לא הייתי מרוצה מכך שהם הולכים לצאת מן המלחמה בשן ועין, בלי שעשינו משהו בגולן, חוץ מתקיפות אוויריות, ומלבד האישור שדיין נתן לדדו לתקיפה קטנה וחסרת משמעות בתל-עזזיאת, שדדו בצדק לא רצה בה. הסורים, מצידם, הפגיזו את היישובים, הפציצו מן האוויר וניסו לבצע מחטף באזור דן."

בבוקר יום שישי 9 ביוני, הייתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש, שגם הסורים הסכימו לה. כך, כמעט הסתיימה לה מלחמת ארבעת הימים, כשהצבא הסורי יושב על הגולן, חוצפתו גוברת והתקפותיו על היישובים מתעצמות.

ביום חמישי 8 ביוני ב-11:30 לפני הצהריים, נערכה גיחת צילום מעל הגולן. התצ"א כיסה את הרצועה שמקוניטרה ומטה, אך לא את קדמת הגולן; קו המוצבים הקדמיים. היום, צילומים כאלה מפוענחים בשידור חי, אולם באותם ימים נדרשה לכך חצי יממה. תוצאות הפיענוח הגיעו לרס"ן וייסברוט לבור ב-23:30 בלילה.

בחצות, הוציא וייסברוט בכתב ידו "לקט מיידי צבעוני" ועליו כתב את תוצאות הפיענוח: 1. מחנות קוניטרה ריקים (לא ברור לאן הוסגו הכוחות שהיו בהם). 2. נראה שיש התמוטטות של המערך הסורי בגולן. 3. לא ברור אם מצב כזה יחזור על עצמו.

הלחמי: "עם הלקט הזה נכנסתי לפנות בוקר למורי ורבי, ראש אמ"ן האלוף אהרל'ה יריב. הבור היה ריק, כי הכול ידעו שאמורה להתחיל הפסקת אש. אמרתי ליריב, שלא ייתכן שאחרי כל העסק, הסורים ייצאו בלי שנגמור אתם את החשבון. יריב השיב לי: 'אלי, אין מה לעשות. יש הפסקת אש, וצריך לקבל את זה.'"

מאז ראשית תקופת ההמתנה, כמעט חודש קודם לכן, לא יצא אלי וייסברוט מן הבור. כעת, כשהמלחמה אמורה להסתיים, הוא ביקש אישור לנסוע לירושלים, לפגוש את חבריו מהצנחנים, יחידתו לשעבר, משחררי העיר העתיקה.

"ב-6:00 יצאתי לשם מבית סוקולוב. התלוויתי לסיור עיתונאים שיזם דובר צה"ל."

דיין, שישן בבור באותו לילה, התעורר ב-5:30. מזכירו הצבאי נתן לו את הלקט המיידי שכתב וייסברוט, (שנמעניו הם שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן) וכן מברק של נאצר לסורים, המספר להם שהמצרים מסכימים להפסקת אש ואין לסורים ברירה אלא להצטרף, "ונגמור את המלאכה במלחמה הבאה."

דיין לקח לידו את שני המסמכים, והם, משוכנע הלחמי, שגרמו לו לשנות את דעתו.

"ב-6:50 דיין חיפש את כותב הלקט, אך כבר לא הייתי שם, וכיוון שלא היו אז מכשירים ניידים, לא יכלו לאתר אותי." דיין התקשר לדדו, והשאר היסטוריה.

"הגעתי לירושלים," מספר הלחמי. "התחלתי להסתובב בעיר העתיקה. אחרי כחצי שעה, שוטרים צבאיים שחיפשו אותי, צעקו אם נמצא כאן אלי וייסברוט, רוצים אותו דחוף ביחידה. לקראת 9:00 יצאתי במהירות אל מחוץ לחומות ירושלים. עצרתי מונית. הנהג סירב לקחת ממני כסף והסיע אותי היישר לקריה. איתמר רבינוביץ' חיכה לי בחוץ ואמר לי, שרוצים להעמיד אותי לדין צבאי, כי חרגתי מסמכות. במסמך 'מיידי' עליי לתת רק מידע, ואני נתתי הערכת מצב. אמרתי לו שאיני דואג, ואסתדר עם זה.

ירדתי למטה. קצת צעקו עליי, על כך שבלקט כתבתי דברים שאינם בסמכותי, לכאורה. עליי לתת רק עובדות. היות והייתי האורים והתומים של הנושא הסורי, אמרתי שאפשר להעמיד אותי לדין – אבל אני דורש שזה יהיה עכשיו. הרי אף אחד מהם לא ידע להתמודד עם החומר המודיעיני כמוני. הם נבהלו ונתנו לי להתעסק במה שעשיתי."

לאן נעלם הכוח הסורי שהגן על קוניטרה?

הלחמי: "לאחר המלחמה הסתבר, שחלק מהכוח הסורי, כוח ההלם המשוריין המטכ"לי,  שהיה הכוח שיותר מכל חששנו שהוא יקודם וישמש למתקפת הנגד הסורית, אכן הוסג אחורה, ונערך להגנה על הבירה דמשק, וחלק ממנו הוזז קדימה למה שהיה הגזרה הצפונית של 'הרמה הסורית'."

הבקעת צה"ל בפאתי מעלות הגולן נתקלה בהתנגדות סורית עזה, והיתה כרוכה בקרבות עזים ובאבדות רבות. אולם לאחר ההבקעה, הגולן שוחרר כמעט ללא התנגדות סורית.

למה לא היתה שם לחימה?

"בשבת 10 ביוני בבוקר, הסורים לחצו על הסובייטים לקדם במועצת הביטחון הפסקת אש בכל מחיר. ב-8:45 הודיע דובר צבאי סורי הודעה מס' 66, שקוניטרה נפלה לידי הציונים. הידיעה לא היתה נכונה. היא נוסחה אישית בידי שר ההגנה ומפקד חיל האוויר חאפז אל-אסד, כדי להפעיל לחץ על הסובייטים.

"שמעתי בטרנזיסטור את ההודעה ברדיו דמשק. ידעתי שהחיילים הסוריים מאזינים ל'קול ישראל' בערבית ומייחסים לו אמינות רבה. העברתי מסר ל'קול ישראל' בערבית, ולבקשתי הם שבו ושידרו את ההודעה הסורית שוב ושוב, בכל כמה דקות. הבנתי שאם החיילים הסורים ישמעו בעמדות את ההודעה, הם ינטשו את העמדות ויברחו."

ואכן, כך היה. החלה בריחה המונית. בשלב מסוים הסורים תפסו את עצמם והבינו את טעותם. הם הוציאו הודעת הכחשה, אך זה היה מאוחר מדי.

בסיום המלחמה, יריב קרא לכל מטה אמ"ן ואמר: "מי שיש לו תלונה נגד אלי, שיעבור דרכי."

נעמוש היה מוצב סורי כקילומטר מזרחית מעל גבעת האם וכפר סאלד. על מוצב זה נערך אחד מקרבות ההבקעה בעלייה לגולן במלחמת ששת הימים.

העיתונאי שלמה מן, החוקר את קרבות הגולן במלחמת ששת הימים, הקים את הבלוג "נעמוש", על שם המוצב – בלוג שכולו כתבות ומחקרים על שחרור הגולן.

בכתבה על אלי הלחמי, הוא מספר: "כעבור כשנתיים, כשאהרון יריב ביקר כאורח הקהילה היהודית בקנדה, אירח אותו ויסברוט, שבינתיים השתחרר מצה"ל, הפך לשליח הבונדס בקנדה והחליף את שמו להלחמי. בנאום בבית הכנסת 'שערי שמיים' במונטריאול, קרא יריב להלחמי לעלות לבמה והציג אותו בפני הקהל: 'אתם רואים את האיש הזה? זה אלי ויסברוט, בזכות הבחור הזה אנחנו יושבים היום ברמת הגולן'."

לאחר מלחמת יום הכיפורים, נענה אלי לבקשת ראש אמ"ן וחזר לשירות פעיל ממנו השתחרר לאחר כעשר שנים בדרגת אל"מ.

אל"מ (מיל') אלי הלחמי סיכם את הראיון ל"שישי בגולן" במילים: "ושהגולן תמיד יישאר בידינו. אמן!"

אמן ואמן!

* * *

יואב אהרוני

גם אנחנו ידענו משהו

ברשימתו "מה הביא את דיין להורות על עלייה לרמת הגולן ב-9 ביוני 67'" מספר עמוס גלבוע (חב"ע 1249) על ידיעות מודיעיניות על התמוטטות המערך הסורי ברמה, שהגיעו בלילה שבין ה-8 ל-9 ביוני. המידע הזה גרם לדיין לשנות את דעתו ולהחליט על עליית צה"ל לרמה הסורית. נזכרתי שגם אנחנו בשטח ידענו על כך משהו.

בבוקר ה-9 ביוני שהה הגדוד שלי, גדוד צנחני מילואים, ברמת יבנאל. אחד האלחוטנים שיחק בתדרים של מכשיר הקשר ועלה במקרה, בערך בשעה 8 בבוקר, על רשת קשר בשפה הרוסית. מיד נקרא חייל דובר רוסית, שהחל לתרגם את הנאמר. הייתי עם עוד כמה קצינים וחיילים שהתקבצו סביבו כדי לשמוע במה מדובר. הסתבר שהשיחה בקשר, שנמשכה כמה דקות, היא בין קצין רוסי בשטח לבין המפקדה שלו. איני זוכר את כל הפרטים, אבל זוכר היטב שהחייל שלנו תרגם את דיווח הקצין הרוסי בקשר: "השחורים בורחים."

הבנו שיש בריחה מהשטח של חיילים סורים, אף כי לא ידענו מהיכן הדיווח ומה הם ממדי התמוטטות המערך הסורי.

כעבור שעות אחדות נסענו מיבנאל ללהבות הבשן, כדי לעלות משם רגלית לכיבוש דרבשייה. המוצב/כפר בדרבשייה היה נטוש. היו עדויות לכך שננטש רק זמן קצר קודם לכן: בסריקה באחד החדרים מצאתי פינג'אן קפה שהיה עדיין חם.

בהמשך אותו יום התברר לנו כי לא כל המוצבים ברמה ננטשו, ובג'לבינה כבר נתקלנו בלחימה קשה של הצבא הסורי.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997

אם לפני שפרצה המלחמה היה משה הדוחף לקראתה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה וכדי שהמדינות הערביות לא תצלחנה להזרים כוחות רבים עוד יותר לגבולותינו, הנה במהלכה הוא הופך לגורם ממתן, ואילו אשכול וממשלתו, נישאים על גלי הניצחונות הראשונים, שואפים להרחיב את מטרותיה ולהחיש את קצבה.

משה מתנגד לפריצה לעיר העתיקה, כי לדעתו ממילא תיכנע בתוך זמן קצר, אך הממשלה דוחקת בו. מחשבתו הצבאית, בעיקרה, היא עדיין תורת הקומנדו: פריצה נועזת לעומק ואיגוף האוייב, כדי שייכנע לאחר שתאחז בו בהלה ויבין שהוא מכותר, וזאת במטרה למנוע אבידות הנגרמות בהתקפה חזיתית לכיבוש היעדים המבוצרים.

משה מהסס לעלות על הרמה, וזאת חרף ההפצצות מהאוויר המתרחשות ביום הראשון, לפני השמדת חיל האוויר הסורי, למרות ההפגזות הממושכות במשך ארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, ועל אף הניסיון הסורי להתקדם לעבר תל דן, קיבוץ דן ואשמורה. לדעתו, אם הבעייה הביטחונית מתמצית בסבלם של היישובים לאורך הגבול, הנגרם מאש הסורים, הרי צריך להמשיך לחיות כך אם אפשר, ובמקרה הגרוע ביותר – מוטב להרחיק את היישובים מן הגבול ולא לפתוח חזית נוספת.

 "יצאנו לכיבוש רמת הגולן ב-9 ביוני בבוקר," הוא מספר. "ערב קודם, כשהיה דיון בפורום המוסמך, הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה, כי גם לאורך ימים יתברר, שחששותיי היו חששות שווא."

משה חשש מפני פתיחת חזית שלישית קודם שהביעה מצרים נכונות להפסקת-אש, ומכך שסוריה כה חיונית לרוסיה, עד שזו תעשה הכול כדי להגן עליה. ואולם, לדבריו, בנוסף לבשורה מליל ה-8 ביוני, שנאצר הסכים להפסקת-אש, "נתקבלה ידיעת מודיעין כי קוניטרה ריקה. יש בריחה. בחזית סוריה החלה התמוטטות. על סמך הידיעות האלה שיניתי את דעתי. בשעה שבע בבוקר, ה-9 ביוני, נתתי הוראה לפעול – לעלות על סוריה. ביקשתי אישור מראש הממשלה, וקיבלתי."

חיילי צה"ל מבקיעים את המערך הסורי ברמת הגולן וכובשים את המוצבים שאיימו על יישובי הגליל העליון והכינרת, והידועים בהם תל עזזיאת ותל פאח'ר. ב-10 ביוני נופלת גם קוניטרה בידינו. בכיבוש הגולן נופלים 141 חיילי צה"ל. אבידות הסורים מסתכמות בכ-500 הרוגים ו-2500 פצועים. ב-18:30 נכנסת לתוקפה גם הפסקת-האש עם סוריה, שסוריה הסכימה לה יומיים קודם, ומלחמת ששת הימים באה לסיומה.

אהוד: אצלי הסיפור הזה מופיע כבר ב-1997, בביוגראפיה שכתבתי על משה דיין, "אומץ", ואשר קטעים ממנה, בייחוד בקשר לאופציה הגרעינית ב-73', נמחקו בידי הצנזורה, למרות שכבר פורסמו קודם לכן בעיתוני העולם. כל מי שקרא את "אומץ" בעיון כבר לא יכול לכתוב כי שינוי דעתו של דיין בבוקר ה-9 ביוני 1967 היה בגדר תעלומה.

אלי וייסברוט-הלחמי, שלא ממנו שאבתי את הסיפור המופיע ב"אומץ" אלא ממקורות גלויים, אחרים, למד איתי בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה ואנחנו בקשר גם כיום.

* * *

רות דנון

השיבה לעטרות במלחמת ששת הימים

אהוד שלום,

מזיכרונותיך מאותם ימים [יוני 1967] למדתי כי הגעת לשדה התעופה המשוחרר בעטרות כחייל צה"ל, הרשה לי לספר לך ולקוראיך על עטרות – המושב העברי הראשון בהרי ירושלים ועל חווית ההגעה העצובה שלנו ילדי עטרות ,לכפר הולדתנו.

המלחמה פרצה, יחד עם כל העם עקבנו במתח אחר הידיעות מהחזית ולאחריהן בהתרגשות ואופוריה את ההודעות בדבר שחרור ירושלים העתיקה, ובשורת שחרור אדמות עטרות שהיו תשע עשרה שנים בשלטון ירדן.  

כאב האובדן של עטרות היה עדיין טרי, רק תשע עשרה שנים חלפו, אנשים שיקמו חייהם ביישוב חדש שנקרא בני עטרות, אך רב הכאב על הפרידה והגעגועים לנוף הילדות, ליישוב משגשג שהיה מראשוני מושבי העובדים בארץ ישראל (קם ב-1919), שהיה בתש"ח בן עשרים ושמונה שנים, היה שם דבר ברפת הבקר מהטובות בארץ, במטעי עצי פרי ובכרמי ענבי המוסקט.

עטרות – מושב עברי קטן בן ארבעים וחמש משפחות מצפון לירושלים, על אם הדרך לרמאללה ושכם, ועל שדותיו מסלול אווירונים של השלטונות לשירות האדמיניסטרציה של הבריטים (האירודרום).

עטרות – מושב שעמד בגבורה במאורעות 29, ובמאורעות 36-39 (אז שכל חמישה חברים ביישוב שהיה בן עשרים וארבע משפחות). חבריו האמינו שגם הפעם הימים הקשים יחלפו וניתן יהיה להמשיך ואף לקיים יחסי שכנות טובה כבעבר עם ערביי הסביבה, בעיקר עם ערביי קלנדיה.

ההתקפות על היישוב ועל הדרך אליו החלו מיום החלטת האו"ם ובשלושת החודשים האחרונים היינו במצור מוחלט. ניסיונות להצניח אספקה מהאוויר ובשיירות כשלו.

ביום הכרזת המדינה, בצאת הנציב העליון (מעטרות) את הארץ, השתלטו מגיני עטרות על השדה ושלחו שדר שמחה באלחוט "השדה בידינו! שילחו ציפורים."

לתדהמתם נענו בפקודת מטה ההגנה לפנות את היישוב עם ערב ולסגת למושבה השכנה נוה יעקב, פקודה שנבעה מאי יכולת לשגר תגבורת ו"לא לגוש עציון נוסף..."

קומץ המגינים נאלץ להרוס עמל עשרים ושמונה שנים ולצאת למסע עוקף כפרים ערביים בדרך ההרים לנוה יעקב, שם רוכזו מגיני שני היישובים לבלימת האוייב, שעמד לפלוש מצפון לעבר ירושלים.

בחמישה עשרה במאי עבר הליגיון הערבי את גשרי הירדן ושעט דרומה, ועמיו אלפי כפריי הסביבה, ומולם קומץ מגינים (פחות ממאה וחמישים איש ואשה), קומץ אשר תרם להגנת ירושלים שלושה ימים קריטיים בצאת השלטון הבריטי את הארץ.

בהגנת גוש עטרות (היישובים עטרות ונוה יעקב) נפלו ארבעים ואחד לוחמים, בהם חברי עטרות ונוה יעקב, וחיילי חי"ש שנשלחו לעזרתנו.

שיכנו אותנו, הפליטים, בליפתה, הכפר הערבי שנכבש, שם שהינו בעת המצור על ירושלים ותחת מטר הפגזים מנבי סמואל.

בהפוגה השנייה ביולי, הועברנו ליפו (היינו המתיישבים הראשונים...) והחלטנו להמשיך יחד וקיבלנו את ההצעה להתיישב בבתים הנטושים של המושבה הטמפלרית וילהלמה, שנכבשה במבצע דני, לה קראנו בני עטרות.

בליל שישי, התשיעי ביוני 1967, התכנסו רבים מ"פליטי" עטרות בביתי, בבני עטרות, נרגשים ומעלים זיכרונות ודנים באם יהיה לאן לשוב.

באמצע ה"מסיבה" צלצל הטלפון. יהודה אישי, שנשלח לחזית ירושלים כקצין רפואה צעיר: "קחי חולצה של חיילת ובואי מחר בבוקר לירושלים, אביא אותך לעטרות."

שבת בבוקר, עשירי ביוני, אנו נוסעים במכונית הפיאט הקטנה שלנו דרך שועפט, עוברים את ארמון המלך, מראות מלחמה עצובים, פליטים עמוסי מיטלטליהם וילדיהם, מכונית שנפגעו בקרב, חנויות שנפרצו ואף גוויות, מראה מדכא שאינו נמחק מזיכרוני.

לא ידעתי מה אראה, ידעתי כי היישוב נהרס בעת השלטון הירדני שהפך את "מסלול האווירונים" הבריטי לשדה בינלאומי, למטרה זו הרס את הבתים ואת מבני המשק, ובכל זאת השתעשעתי בציפיות לראות משהו מנוף ילדותי... אני מחליטה לחפש כנקודת ציון את השביל שהוביל מעטרות לקלנדיה, שביל שראיתי מחלון ביתי, משני צידיו חומת אבן גבוהה, ואולי אראה את חורשת האורנים בה בילינו שעות רבות במשחקי ילדים, בליקוט פטריות ובתצפית על בחורי ההגנה שנהגו להתאמן בחורשה.

הגענו לבית הנתיבות ולמסלול, באורח פלא נהרו מכל עבר יוצאי עטרות נוספים שהיו מגוייסים ונקבצו על המסלול, כולם נרגשים ומחפשים שריד כלשהו.

אני עומדת על המסלול ומחפשת את נקודות הציון שציפיתי למצוא אך איני רואה דבר מתמונות הילדות שבזיכרוני!

פוגש אותי בשמחה פיני, הנשוי לרוחמה בת עטרות, הוא מבקש אותי, המקומית: "תראי לי איפה עטרות?"

 ואני עונה לו בכאב: "איני יודעת..."

הוא מציג אותי בפני ערבי מקומי (העומד במקום, אז לא חשבתי איך אינו פוחד מהאוייב), "היא נולדה כאן, בעטרות..."

פרץ דמעות משחרר אותי מהמתח ואני פולטת בכאב, "כעת אתם ..."

לימים נמצא שריד לעטרות  – בעת הרחבת השדה והפיכתו לשדה בינלאומי של המשטר הירדני, הוזזו "שוכני" בית העלמין בעזרת דחפור לשולי המסלול. המקום קודש לקבר אחים והוצבה מצבה. האתר קיבל את השם "שומרי המקום":

"אתם שוכני העפר, בחלקה המרובעת, עטורת שדרת הברושים, צפונית לעטרות... אתכם לא יזיזו גייסות ותותחי הלגיון הערבי, רק אתם נשארתם צופים ושומרים על האדמה שאת סלעיה עקרו ידיכם ,שטייבתם אותה בזיעתכם ובדמכם."

לאה גולוביצקי, מאי 1948 (חברת עטרות).

חלק מאדמות עטרות הן כיום אזור התעשייה עטרות של ירושלים והוא נכלל בחרם על סחורות מהשטחים. שדה התעופה, אשר שימש מאז מלחמת ששת הימים רק לטיסות פנימיות בשל היותו שטח ירדני כבוש, משותק ומוזנח מאז האינתיפאדה השנייה. חלקת "שומרי המקום" סגורה בשטח התעשייה האווירית במקום, ונדרש אישור כניסה לאתר. בתי רמאללה מגיעים עד לגדר השדה, מדי פעם צצות תוכניות לבניית שכונת מגורים על שטח המסלול אך הן נופלות בשל בנייה בשטחים.

למרות הכול ועל אף הכול, עטרות, על אף נפילתה בתש"ח, קבעה את גבולה הצפוני של העיר ירושלים.

* * *

יוסי אחימאיר

ארץ-ישראל השלמה על פי אלון

במאמר הפותח את הגיליון החדש של רבעון "האומה", כותב העורך, יוסי אחימאיר, על תוכנית אלון, שהיתה למעשה תוכנית למתן אוטונומיה, מימשל עצמי, לפלסטינים, וסבור כי זוהי התוכנית שישראל יכולה להציע כיום לפלסטינים, לא מעבר לה. "האומה" יוצא לאור על-ידי מסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי וגיליונו החדש מוקדש אף הוא בחלקו הגדול לציון יובל למלחמת ששת הימים ולשיחרור ירושלים. במאמר נחשף לראשונה "מכתב סודי" ששיגר השר אלון לעמיתו שר הביטחון שאז – משה דיין.

הנוסעים בכביש 6 המהיר, והחולפים בצומת ניצני-עוז, אינם יכולים שלא להבחין מעבר לחומת ההפרדה בדגל אש"ף ענקי מתנופף בראש תורן רם ונישא. דגל זה, בצבעי אדום-שחור-ירוק-לבן, שנראה תמיד בהפגנות אנטי-ישראליות בארץ ובעולם, צץ ועולה מתוך פאתיה המערביים של העיר טול-כרם על מנת להתריס כלפי ישראל והישראלים, כי מה שמעבר לחומה זוהי טריטוריה פלסטינית. ואולם הדגל הזה, המתבדר לו דרך קבע במרומי טול-כרם, שכנתה של בת-חפר, מבטא באופן ישיר ועקיף את העובדה, שהפלסטינים נהנים כבר היום ממה שלא השיגו אי פעם בעברם הרחוק ולא יוכלו להשיג מעבר לו בעתיד – אוטונומיה.

לא הפלסטינים הניפו ראשונים את נס האוטונומיה, כי אם ישראלים. זה היה כחודש ימים לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עת הגיש שר העבודה יגאל אלון, מראשי אחדות-העבודה, מי שהיה מפקד הפלמ"ח (ויריב מר לאצ"ל), לממשלה בראשות לוי אשכול את הצעת התוכנית  בדבר "עתיד השטחים המשוחררים בארץ-ישראל המערבית והטיפול בבעיית הפליטים הערביים", שנודעה ברבים כ"תכנית אלון".

"אני מציע כי ישראל תעמוד על כך, שהגבול המזרחי שלה חייב להיות נהר הירדן" – כתב אלון בפתח המסמך. "כדי לתכנן מערך הגנתי איתן, מצד אחד, ולכונן ולהבטיח את שלימותה של הארץ מבחינה גיאו-סטראטגית מצד שני, עלינו לחבר למדינה, כחלק בלתי נפרד מריבונותנו, את השטחים הבאים: רצועה ברוחב 15-10 ק"מ לערך לאורך בקעת הירדן... לחבר רצועה ברוחב כמה קילומטרים מצפון לציר התנועה בין ירושלים לים המלח אשר יתחבר אי שם עם השטח שמצפון לכביש עטרות-בית-חורון-לטרון, לרבות אזור לטרון... חיבור הר חברון או לפחות את מדבר יהודה ממבואותיה המזרחיים של חברון עד ים המלח והנגב..."

יגאל אלון הציע "להקים בהקדם היאחזויות התיישבותיות כפריות ועירוניות ובסיסים צבאיים קבועים, לפי צורכי הביטחון." במזרח ירושלים, הוא קבע, "יש להקים שכונות עירוניות מאוכלסות ביהודים, בנוסף לשיקום ואיכלוס מהירים של הרובע היהודי בעיר העתיקה."

הוא אינו מזכיר כלל אפשרות של הקמת "מדינה פלסטינית" אלא "להקים מסגרת אוטונומית בשטחים שלא יהיו תחת ריבונות ישראלית. המסגרת האוטונומית תוכל להיות קשורה בישראל. קשר כזה יוכל להתבטא באמצעות מסגרת כלכלית משותפת, חוזה הגנה משותף, שיתוף פעולה מדעי וטכני, הסכמי תרבות ומציאת פתרון משותף ליישוב פליטי רצועת עזה בגדה."

השר אלון דרש "הכרעה מיידית בדבר קביעת עתידן המדיני של הגדה המערבית ורצועת עזה." רצוי, הוא אמר, שמעצבי המדיניות במדינות הידידותיות ובראשון ארה"ב, יידעו מה כוונותינו בטרם יגיעו הם למסקנות שלא יהיו לטובתנו. הוא ציין, שהערבים "מחלימים אט אט מהלם מפלתם, תקוות-הזיות חדשות להרחקת ישראל לגבולה הקודם עלולות לרשת את מקום האכזבה והייאוש, שהם מנת חלקם בשבועות הראשונים לניצחוננו."

במסמך שלו הוא דחה שתי דעות מנוגדות – זו שדוגלת באי-ויתור על "אף שעל", מצד אחד, וזו שמגלה נכונות מראש "לוותר על שטחים בגדה תמורת שלום." בתוכניתו ראה "שילוב הגשמת חלום שלימות הארץ מבחינה גיאו-סטראטגית מחד, ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל מאידך."

לידי מערכת "האומה" הגיע תצלום של מכתב סודי (31.7.1968), ששיגר השר יגאל אלון, עתה כבר מראשי מפלגת העבודה שקמה ב-1968, לעמיתו, שר הביטחון משה דיין, שבו הוא  חוזר ומדגיש את העדפתו ל"מימשל עצמי לקהילה הערבית בגדה המערבית הקשור במדינת ישראל, על פני מסירת השטחים המוחזקים לממלכת ירדן." הוא מצדד במכתב  ב"יצירת נוכחות יהודית אזרחית וצבאית, מדינית ומשפטית, עוד בטרם נזכה לשלום."

מכתב נוסף משלו, שכן התפרסם, מוען כתשובה לאזרח ירושלמי בשם הל-אור, מיום 1 באפריל 1969, ובו חזר והדגיש את עמדתו לאמור: "אין תוכניתי מדברת על הכרח, כדבריך, להחזיר לעבר-הירדן בבוא השלום את יהודה ושומרון. ביצוע השלב המבצעי של תוכניתי משאיר אמנם בין שאר האופציות התיאורטיות גם אופציה למסירת שטחים מאוכלסים ערבים במערב הירדן תמורת שלום בר-קיימא, אך אין היא נותנת לאפשרות זאת עדיפות ראשונה. אני מעדיף יצירת אוטונומיה ערבית ביהודה ושומרון, שתהא קשורה בישראל קשר בל יינתק, כאשר בינה לבין ירדן חוצצת רצועת ביטחון, אשר אגפה האחד נשען על נהר הירדן ואגפה השני נשען על רכסי ההרים הראשונה שממערב לבקעה, מן הגלבוע בצפון עד הר חלחול וערד בדרום. אנו יוצרים על-ידי כך ארץ-ישראל שלמה מבחינה אסטראטגית, ומקימים מדינה יהודית מבחינה דמוגראפית." (פורסם ב"נקודה", 15.1.1988, עמ' 13).

אם בעת כתיבת מסמך "תוכנית אלון" וגם המכתב הסודי לשר דיין והתשובה לאזרח הירושלמי, נראו הגיגיו של השר המוערך כוותרניים בעיני הימין וקיצוניים בעיני השמאל, הרי כיום, כעבור יובל שנים, ניתן לומר כי שאיפתה של ישראל צריכה להיות – יישום פתרון שקרוב ככל האפשר למתווה אלון. הרבה מלחמות, מבצעים, פעולות וטרור עברנו מאז נכתב המסמך המדיני הזה.

הרבה תוכניות, הצעות, טיוטות, הופרחו מאז והונחו על סדר היום המדיני. דבר לא יצא מהן. ואולם במידה רבה המצב בשטח כיום דומה למשורטט ב"תוכנית אלון". רוב השטח נתון לשליטת הרשות הפלסטינית, המקיימת בו מראית-עין של מדינה לכל דבר. למעשה, הפלסטינים כבר זכו באוטונומיה, ומקיימים את כל ביטוייה הלכה למעשה – ברשויות מימשל ומשפט, בכוחות ביטחון, בדגלי אש"ף המתנופפים בכל עיירה וכפר, שלא לדבר על רצועת עזה, המתנהלת כמדינה נפרדת, סגורה ומבודדת, תחת שלטון חמאס.

כמה צדק אלון המנוח, שקבע כי גורם הזמן הוא חשוב. ככל שניטיב לקבל החלטות וליישמן בשטח, ככל שנדע ונצהיר ברבים מה רצוננו, מה גבול ויתורינו, כן ייקל עלינו לדחות פתרון כפוי שלא יהיה מקובל על ישראל מבחינה צבאית ומדינית. ועם זאת, יגאל אלון האקטיביסט, שעודד בפועל הקמת התנחלויות, כגון היישוב היהודי בקרית-ארבע, בוודאי לא שיער כי האוכלוסייה היהודית ביו"ש וב-12 שכונות חדשות במזרח ירושלים תתקרב בקיץ 2017 לכחצי מיליון נפש.

על ישראל לחזור אל "תוכנית אלון", שהיא בצורה זו או אחרת גם תוכניתם של מנחם בגין ויצחק שמיר: לא תקום מדינה פלסטינית (מושג שאינו מוזכר אצל אלון), תהיה אוטונומיה בשטחים שתחת שליטתם זה מכבר – ומדובר ברוב השטח – ואם הפלסטינים ירצו, יוכלו ליהנות משיתוף פעולה בכל התחומים עם המדינה היהודית. קיימת אפשרות של חידוש המגעים של הרשות ברמאללה עם ממשלת ישראל. השאלה היא, על מה יתנהל – אם יתנהל – המו"מ העתידי. לאיזו תכלית נועד. אם הפלסטינים יעמדו על דרישתם שיוביל לנסיגה מוחלטת של ישראל לקווי 67', עם תיקוני גבול קטנים תוך חילופי שטחים, אם יתעקשו על פינוי ההתנחלויות, על חלוקת ירושלים, ובסופו של דבר על מדינה פלסטינית – כי אז על מה יש לדבר? על אחת כמה וכמה, שאינם מוכנים לקבל דרישה מינימלית, שאינה כרוכה בתביעות חומריות – להכיר בישראל כמדינת העם היהודי.

נראה אפוא, שעוד ארוכה הדרך לפתרון הבעייה הפלסטינית, המעיקה עלינו מזה חמישים שנה. בינתיים ערביי יו"ש נהנים מאוטונומיה (ברוח "תוכנית אלון") הלכה למעשה, מארחים ברמאללה שועי עולם, וגם מעודדים טרור נגד ישראל וישראלים. לחץ מדיני וביטחוני עלינו, לא יועיל להם. בלי הסרת התביעות המקסימליסטיות, שהן מבחינתם תנאי מוקדם לעצם הנכונות לשבת אל שולחן המו"מ, בלי עצירת ההסתה האנטישמית בבתי-הספר ובראש חוצות, בלי הפסקת העידוד לשאהידים ומשפחותיהם – אין סיכוי להתקדמות כלשהי. ככל הנראה, התהליך ימשיך גם בקיץ החם הזה לקפוא על שמריו.

כמה צדק יגאל אלון, באומרו שככל שנמהר ונחליט מה רצוננו וניישם אותו בשטח – כך יקטן הלחץ העלינו הן מהצד הערבי והן מידידינו בעולם. הוא דיבר על אוטונומיה לערבים בחלק מהשטח – הקהילה הבינלאומית מדברת היום על מדינה פלסטינית בגבולות 67'. כלומר, נסיגה ישראלית מוחלטת אל הקווים ש"הזמינו" ניסיון השמדה ביוני 1967. הגם שבימי האופוריה שלאחר הניצחון הגדול על מצרים, סוריה וירדן – תביעה מרחיקת-לכת כזו עוד לא הונחה לפתחנו, הכרח להתייצב בצורה נחרצת מול תביעה כזו מצד הגורם המובס, שמעמידה בסכנה ביטחונית את ישראל, ממש כמו בערב מלחמת ששת הימים. בימינו נוספו לפסיפס הערבי-הפלסטיני גורמים איסלאמיים קיצונים עוד יותר, שהשמדת ישראל היא בראש מעייניהם. חזרה לקווי 67' תביא במהרה אירגונים כמו דאע"ש להשתלטות על "המדינה הפלסטינית" ולחרחור מלחמת-קודש במדינה היהודית בעלת המותניים הצרים.

37 שנה חלפו מאז הלך יגאל אלון לעולמו והוא רק בן 62. חמישים שנה חלפו מאז העלה לסדר-היום את התוכנית הנושאת את שמו, שבמבט לאחור מצטיירת כריאלית לימינו, בחלקיה הגדולים. הממשלה דאז לא קיבלה אותה, ומשנדחתה, השר אלון התבטא במרירות כלפי חבריו לממשלה: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון..."

במידה רבה הוא צדק – והדברים אמורים לגבי שני הגושים העיקריים במפה הפוליטית בישראל. לא נותר לנו אלא להרהר בהחמצה הגדולה של האיש ותוכניתו המדינית – שהיתה ראשונה בסדרת הצעות פתרון לסיכסוך שהועלו מאז ששת הימים – לחלום עליה, לשאוף ליישום רב ככל האפשר של עקרונותיה, בהחלת החוק הישראלי על כמה מחבלי הגדה, בהתיישבות מוגברת, ובמתן אפשרות ממשית של שלטון עצמי נרחב לאוכלוסייה הפלסטינית.

אמר ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, בעת שביקר באתר ההנצחה ליגאל אלון בקיבוצו גינוסר (1988):

"יגאל אלון היה לא רק לוחם ומפקד צבאי ממדרגה ראשונה. הוא היה גם חולם על שלום וכל ימיו חיפש את היכולת לאפשר חיים של דו-קיום עם ערביי הארץ והאזור. הוא האמין כי נגזר על יהודים וערבים לחיות יחדיו בדו-קיום של שלום. כולנו מסכימים עם עיקרון זה. הקושי הוא במציאת הנוסחה המוסכמת שתאפשר זאת."

ב-2017, יובל שנים לאחר מלחמת ששת הימים ולידת הבעייה הפלסטינית, אין סימנים של התרככות בצד הערבי-האוטונומי, מה שמכונה רשות פלסטינית, שאינו מסתפק בשלטון עצמי (עם הגבלות ביטחוניות ומדיניות) ועומד על דרישתו הנחרצת למדינה לכל דבר ועניין. ולכן אפשר לומר, כי לא נס ליחה של "תוכנית אלון" בת חמישים השנה. היא המירב שממשלת ישראל יכולה ללכת עליו – אוטונומיה פלסטינית ולא מדינה פלסטינית.

* * *

ברכות לחברנו ליטמן מור

זקן הכותבים במכתב העיתי

יליד 1917

במלאת לך 100 שנים!

כה לחי!

ליטמן מור נולד בעיירה הקטנה דוד הורודוק בבלרוס, בן למשפחה בת שש נפשות. ליטמן היה מראשוני המחתרת בגטו וילנה. השתתף בסוף 1941 באסיפה שבה הוקרא לראשונה הכרוז – "אל נלך כצאן לטבח..." על ידי אבא קובנר. ב-1944 הצטרף לפרטיזנים ולחם ביערות בבלרוס. כשחזר בתום המלחמה לעיירת הולדתו, נודע לו על רצח היהודים בידי המקומיים. כל משפחתו  נספתה בשואה. לפני תום המלחמה החלו הוא וחבריו לקבץ את השורדים ולארגן עלייה בדרך לא דרך לארץ. ליטמן עלה לארץ והקים משפחה. למד כימיה וסיים תואר מוסמך לבריאות הציבור, היה ממקימי שירות המזון במשרד הבריאות, ומנהלו.

ליטמן מור כתב מאמרים רבים למכתב העיתי אשר החשוב בהם, העומד לרשות הקוראים, הוא צרופת החוברת: "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה", דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

* * *

תקוה וינשטוק

על "פריחה חברתית" ומתן תורה

במאמרן "על "פריחה חברתית ומתן תורה" בוחרות  ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית, בגזר הקיפח כצמח חודש סיוון וכסמל לחג השבועות.

בחירה מפתיעה במקצת. למה זכה דוקא הגזר, ירק יומיומי המצוי בכל בית, לכבוד הזה? מיהו בכלל "הגזר הקיפח?"

     "קיפח" (ק' בחיריק, פ' בצירה) פירושו גבוה. ואכן הגזר הקיפח מתנשא לגובה של מטר וחצי ואף שני מטר. זה צמח בר הנפוץ במרחב הים תיכוני. גדל בבתה (שדה מוזנח ושומם), בשדות, בשטחי בור ואף בצידי הדרכים. הוא בעצם מאבות אבותיו של גזר הגינה, ירק הנאכל חי וגם מבושל, כמנה בפני עצמה, כמרכיב חשוב במרק ובתבשילים אחרים ואהוב גם כמיץ.

השם "גזר" נגזר משום עליו של ירק זה הנראים כגזורים ביד אמן, גזירה המזכירה את האוריגמי ושאר מגזרות הנייר. באנגלית קוראים לו "ויילד קרוט" (גזר פרא) משום הצבען (הפיגמנט) קרוטין הצובע אותו בכתום. אולם כשהשורש של גזר הגינה רק מתחיל להתפתח, עדיין צבעו לבן כמו השורש של גזר הבר. רק בהמשך מעניק לו הקרוטן את הכתום המוכר.

הגזר הקיפח הנו צמח רב-שנתי. בשנה הראשונה יוצאים עליו בלבד. בשנייה כבר מזדקר הגבעול הזקוף והגבוה. הוא ממשפחת הסוככים. ראשו דומה לסוכך גדול, מעין מטריה, המורכב מאוסף של סוככים קטנים. אלה מסודרים בצורה עדינה ומרשימה. במאה ה-18 נהגו נשי אנגליה לקשט את הכובע שלהן, כידוע פריט חשוב ביותר באופנה האנגלית, בתפרחת הגזר.

"הוויילד קרוט" – גזר הפרא, זכה לשם נוסף: "התחרה של המלכה אן," מלכה שנודעה בעבודות התחרה שלה. אופי התחרה הזכיר לנותני השם את סידור הפרחים היפהפה בתפרחת הגזר, הדומה לרקמה. אן (1714-1665) היתה המלכה הראשונה בממלכת בריטניה הגדולה, אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, והמלכה האחרונה לבית סטיוארט.

במרכז הסוכך הגדול מופיע צבר של פרחים שחורים עקרים. כל תפקידם, לייעל את תהליך ההאבקה. צבר שחור זה דומה לחרק ומהווה מוקד משיכה לחרקים אמיתיים הממהרים להצטרף ל"חרק"  המדומה בתקווה ליהנות עימו מחגיגת הצוף, ואגב אורחה הם מסייעים בהעברת האבקה הזכרית מגזר לגזר ומדור לדור.

הגזר הקיפח אינו הצמח היחיד המיטיב להתחזות, לשחק בערמומיות ב"כאילו" ולהפיל  בפח – הכול למען המטרה הקדושה: המשך קיום המין. בני אנוש אינם בלעדיים במעשי המרמה...

לגזר הקיפח סגולות רפואיות, טיפול במחלות כבד ונשימה. הוא צמח נועז. פריחתו נמשכת מאפריל עד אוגוסט. צמחי החורף והאביב כבר כמשו, והוא ממשיך לתפקד גם בחום ובשרב והוא יפה בכל שלבי הצמיחה שלו ואף בשלב ההתייבשות, בערוב חייו. בתום הפריחה ובתהליך הבשלת הזרעים מכווץ הגזר ומקמץ את התפרחת למין סלסלה סגורה, וטומן את הקומץ הזה למשמרת, עד בוא הגשמים של העונה הבאה.

"בפתחו של חודש סיון, ב-ו' סיון, חל חג השבועות. חג קצר אך בעל כמה שמות ותארים המסבירים את מהותו: חג קציר חיטים, חג ראשית הבשלת פרי הארץ, ביכורים, חג מתן תורה.

כותבת שרה'לה אורן: "אמנם תאריך מתן התורה אינו מצוין בתורה אך המסורת כורכת אותו למועד זה. הגזר הקיפח, צמח פשוט לכאורה ונפוץ בארץ, מלמד אותנו פרק חשוב בהלכות קיום חברתי מכוון ויעיל: היתרון של איחוד הכוחות. כל פרח קטנטן בתפרחת הגזר אין בו כוח ואין לו נוכחות. רק התמקמות משולבת וצפופה, זה ליד זה, מאפשרת לפרחים נראוּת ונוכחות מרשימה המביאה לכלל תוצאות, בבחינת, "כל אחד הוא אור קטן וכולם יחד אור איתן" כפי שהתבטאה שרה לוי תנאי."

ואורן מוסיפה: "בפרוס חודש סיון קבלנו תורה שמאירה את דרכנו וייחודנו. פרחיו הלבנים הרבים של הגזר מזכירים את בני ישראל העומדים נרגשים מול הר חורב העשן. "ויענו כל העם יחדיו  ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה." שמות י"ט, ח.

ראיתי שמעתי

* בית קפה בפינת רחוב בוגרצ'וב המכונה "אדרבא". לא רק שהשם אינו לועזי כמקובל כיום במחוזותינו. שם  עברי תלמודי למהדרין!

* על השמשה המפרידה בין תא הנהג לקהל, באוטובוס 126 בתל אביב: לצד השלט הרגיל האוסר לטלפן בקרבת הנהג, תוספת פרטית: "אני לא מעוניין בסיפורים שלכם, לא בצרות ולא באהבות. נא לא לדבר לידי במכשיר טלפוני. הנהג."

* "בית השחמט" ברחוב טאגור מהווה מרכז לאירועים ולפעילות חברתית. באתר קיימת ספריית החלפה והתושבים תורמים לה מספריהם. צבי בן התשעים, מהנדס בגמלאות, מתנדב מזה שנים לעבודה בספרייה. לאחרונה קיבל משלוח ספרים משומשים ולא האמין למראה עיניו ופניו החווירו: על אחד הספרים היה רשום שמו. זה היה ספר שקיבל מהוריו לבר מצווה שלו. כנראה השאיל אותו לחבר והלה לא מיהר להחזיר. עתה החליט סוף סוף לתרום לספרייה את הספר שאינו שייך לו. אחרי קרוב לשמונים שנה חזרה האבידה לבעליה.

* * *

יהודה דרורי

הדדיות בביקורי אסירים

שוב סירב החמאס לאפשר לצלב-האדום לבקר אצל אסירינו בעזה – לפיכך עלינו להודיע מיד לצלב-האדום כי לא יורשה עוד לבקר אצל אסירי החמאס בכלא הישראלי, עד אשר יותר להם, לבקר את אסירינו בעזה.

מה לא ברור פה?  היכן ההדדיות? מה קשה להחליט?

לפעמים בא לי להקיא מהרפיסות השלטונית שלנו.

קוד אתי נגד אנרכיסטים

חופש אקדמי הינו מושג מעורפל שבו משתמשים פרופסורים ומרצים בעלי אג'נדה פוליטית מאד ברורה (והידועה לכולנו...) כדי לנהל תעמולה בעד דעותיהם הפרטיות ובעיקר נגד מי שמתנגד להם. ברור שיש לאפשר דיון פוליטי חופשי באקדמיה, אבל לא בכתות הלימוד! וזאת משמעות הקוד האתי לסגל האקדמי שקבע הפרופ' אסא כשר, שאף לא אחד יכול לחשוד בו בפאשיזם ובסתימת פיות, כמו שמנסים כיום לומר לנו הקיצוניים שבשמאל והאנרכיסטים למיניהם, שיסגרו להם בכך את דוכני הטפותיהם.

כל הכבוד לשר בנט ולפרופ' כשר על אומץ הלב לעמוד מול הכנופיה האנרכיסטית/שמאלנית,  הפרו-אשפיסטית והאנטי-ציונית המשתוללת כיום באקדמיה על חשבוננו.

מסר ישראלי לשגריר הטורקי שאירח את ראאד סלאח

ישראל העבירה מסר חריף לשגריר טורקיה בישראל, לאחר שאירח בביתו לארוחת סיום צום הרמדאן את מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, ראאד סלאח.

ביקורת במשרד החוץ נגד סרטון שהפיצה הטלוויזיה הטורקית הממלכתית על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. [Y-net].

שיתעוררו כבר המטומטמים אצלנו במשרד ראש הממשלה והחוץ – טורקיה היא כיום במעמד של מדינת אוייב. תעלו מחר סרטון באינטרנט שמראה ומדגיש את רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים. (זה צריך להיות המסר שלנו... אולי אז הם יבינו עם מי יש להם עסק?)

הלקח לביבי מבריטניה

עם כל הכבוד לראש הממשלה בבריטניה ולעמדותיה האמיצות באירופה, כאשר זה בא לקשיים של המעמד הבינוני והנמוך בבריטניה בחיי היום-יום, הם נתנו סטירת לחי לשמרנים וביטלו להם את הרוב המוחלט בפרלמנט...

וזה בדיוק מה שצפוי שיקרה פה בבחירות הבאות, כאשר כל הישגי הממשלה הנוכחית, במדיניות המקרו-כלכלית, בנושאי מדיניות החוץ והביטחון לא יגרמו לכך שהציבור יצביע עבור מפלגות הקואליציה שאינן דואגות לציבור הרחב ומזניחות בעיקר את המעמד הבינוני והנמוך לטובת תקציבים לאנשי שלומם בלבד.

להתחשבן עם "בית המלוכה"

זו הפעם השנייה בשנה האחרונה , שהנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם, הלא הוא הנסיך הירדני זייד ראאד אל-חוסיין, פנה לסגן מזכ"ל האו"ם וקרא לו להיערך לפרסום "הרשימה השחורה" של עסקים ישראליים ובינלאומיים בעלי קשר ליהודה ושומרון, למזרח ירושלים ולרמת הגולן ולהוות דוגמה על ידי החרמתם.

המוסלמי שונא ישראל, השייך למשפחת המלוכה בירדן, שוכח שרק בזכות ישראל משפחתו שולטת בירדן, וכי רק בזכות ישראל, ירדן ממשיכה להתקיים כמדינה עצמאית. אולם בשם "הגלותיות המזרח-תיכונית" שלנו, בכל פחדיה וכיעורה, אנחנו לא יוצאים בפומבי נגד בן הזונה הזה, מהיותו בן למשפחת המלך עבדאללה.

אני שומע שנציגת ארה"ב היילי כבר העירה ל"נסיך" ואפילו דני דנון גימגם משהו על כל ש"האיש הזה לא בסדר כלפינו..." אז הוא מרגיש עצמו חזק, ולכן הוא מרשה לעצמו לנבוח עלינו, ולנסות להזיק לנו. עד מתי נשתוק לנבלה הזה?

לעשות הרבה רעש

"מאות פלסטינים התפרעו בכמה מוקדים בגבול רצועת עזה, הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר גדר המערכת..(YNET) "

משום מה יש לי הרגשה שהמוקדים בו הם בוחרים לפעול "ללא סיבה" ולעשות הרבה רעש,                                   זוהי הסחה לרעש הנוצר במנהרה אשר נחפרת תחתם באותו רגע ומתקרבת לגדר הגבול.

המשנה ליועמ"ש: "הנחיות בנוגע למופעים בעירום

אינן בסמכות השרה רגב"

פורסם YNET:  11.06.17

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר קבעה כי הנחיותיה של שרת התרבות מירי רגב בעניין מופעי העירום בפסטיבל ישראל "אינן בסמכותה." היא השיבה לפנייה של האגודה לזכויות האזרח בנוגע לבקשת השרה רגב להוציא מפסטיבל ישראל את המופעים הכוללים עירום מלא. זילבר הוסיפה כי "במצב המשפטי הקיים אין בסמכות רגב למנוע מימון בתחום התרבות מחמת תוכן יצירות המוצגות במוסדות הנתמכים."

למשנה ליועץ המשפטי לממשלה אין בכלל סמכויות לקביעות מעין אלו – לפיכך מירי רגב יכולה להתעלם מהן, בייחוד שדינה זילבר שייכת לשמאל הקיצוני והיתה חברת ההנהלה בקרן החדשה לישראל.

* * *

סמינר אזורי (ירדן, פלשתין וישראל) במכללת הגליל: שיפור איכות תפוקות שמן הזית

בחודש מאי 2017 התקיים במכללת הגליל (נהלל) סמינר מתקדם בנושאי גידול ושיווק שמן זית.  הסמינר יועד למגדלי ולמשווקי זיתים ירדנים, ישראלים ופלשתיניים.

הגיעו לסמינר מגדלים ומשווקים בכירים מירדן (מעמאן, ג'רש, עג'לון ואל זרקא). המשתתפים הפלשתיניים הגיעו מיישובים באזור שכם וטול כרם, וכן מאזורי חווארה וסבסטיה.

המשתתפים הישראליים הגיעו בעיקר מאזורי עמק חפר, ואדי ערה והשרון הצפוני. כמחצית המשתתפים היו נשים, כולל נשים מנהלות ירדניות ופלשתיניות.

סגל המרצים התמקד בשיטות גידול ועיבוד מתקדמות של זיתים וכן בשיווק השמן. המשתתפים סיירו במיספר אזורים בארץ ונפגשו עם חקלאים ישראלים.

הסמינר התקיים בקיבוץ מזרע – במרכז הלימוד של המכללה בקיבוץ. חברי הקיבוץ קיבלו בברכה את המשתתפים הירדנים והפלשתינים אשר לנו בקיבוץ.

הסמינר התקיים במסגרת תכנית אזורית רב-שנתית הנקראת "שמן זית ללא גבולות"

Olive Oil without Borders

שמטרתה לעודד שיתוף פעולה אזורי בנושאי חקלאות בכלל ובנושא שמן זית בפרט וליישם שיטות עיבוד ושיווק מתקדמות. הסמינר התקיים במסגרת שיתוף הפעולה של מכללת הגליל עם הארגון האמריקאי:  Near East Foundation (משנת 2009), ובמימון ממשלת ארה"ב.

[ציטוט ממקור לא ידוע]

* * *

יואל נץ

יוסף באו

דברים שנועדו להישמע באירוע השקת "מזוודת האהבה" מאת צלילה והדסה באו בסינמטק ת"א. בפועל הדברים קוצצו במידה ניכרת מפאת קוצר הזמן וריבוי הדוברים.

ערב טוב, אורחים יקרים!

 מפליאה אותי עד בלי די, ומרטיטה את הלב העובדה, שחרף הסבל והפחד ששלטו על הכול במחנה הריכוז, התעלה המשורר יוסף באו מעל למציאות הנוראה, ומאחורי גדרות התיל הדוקרני הוא חיבר שירים יפיפיים מהווי העולם הנורמלי כפי שהוא ידע אותו בטרם חשכת הנאצים. הוא כתב על נושאים מנושאים שונים בפולנית עשירה, במשלב לשוני גבוה; הוא שַפע מטפורות מפתיעות, דמיון עשיר ושַפע הומור. ההומור היה סימן ההיכר של האיש לאורך כל שנות חייו וליווה אותו בכל תחומי עיסוקיו המגוונים והמבורכים גם לאחר השחרור מן המחנה. בנוסף על כל אלה, יצר המשורר שירים בסגנון ייחודי ומקורי משלו. רבות משורותיו מחורזות חריזה אסוננטית ובדילוגים מפתיעים.

מי מכם, שלדידו הפולנית היא סינית ייאלץ להאמין לי, ומי ששולט בלשון הפולנית – בוודאי יסכים איתי.

ידידי מנוער, גבריאל הורוביץ, שולט טוב ממני בלשון הפולנית. אני חב חובה נעימה להודות לו  על עזרתו בהבנתם של כמה וכמה מילים ומושגים בפולנית משירתו של יוסף באו.

השתדלתי ככל יכולתי לצקת את שירת המשורר במדויק, ככל האפשר ללשון העברית: את רמת המשלב, את התכנים, את החריזה ואת המשקל. אבל באשר למשקל, עליי להודות, כי לא הייתי נאמן לחלוטין. שכן, רבות משורותיו העוקבות מסיים המשורר במלעיל. בפולנית זה נשמע נפלא: כמו גל אחרי גל ששוטף אל החוף... לא כך בעברית  של ההגייה  הספרדית. ההגייה הספרדית מחייבת גם אתנחתות של מלרע. ועד הלשון העברית קבע בשנת 1913 את ההגייה הספרדית כמחייבת (וטוב שכך...). אלמלא כן, היתה הגייתנו כהגייתו של ח.נ. ביאליק [לקרוא במילעיל]: "קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, / עוד רבה הדרך, עוד רבה המלחמה."

אשמיע לכם, ברשותכם, שיר קצר בפולנית מאת יוסף באו. הקשיבו נא גם מבלי להבין, אל הצליל של סופי השורות:

Człowiek

Swiat, jak prawią starzy, tak długo istnieje

i tyle zmian zaszło na ziemskiej planecie,

że historia jakby na drożdżach pęcznieje –

- lecz człowiek do dzisiaj taki sam jest przecie.

A chociaż czas wiecznie żłobi swoje piętno

i trupem spoziera z za grobów kamieni,

człowiek ciągle płacze tęsknotą namiętną,

wierząc, o nieszczęsny – że świat się odmieni.

Zdaje mu się ciągle, gdy grzebie w przeszłości

- i z wiarą tą wreszcie staje nad mogiłą,

że okres przeszłego szczęścia znów zagości,

powtarzając mozolnie "dawniej lepiej było".

והנה שיר זה בתרגום לעברית. שימו נא לב, שבגירסה העברית, השורות הזוגיות  אינן במלעיל כמו במקור, כי אם במלרע:

בן אדם

הָעוֹלָם, יֵשׁ אוֹמְרִים, עִדָּנִים קַיָּם כָּכָה;

כֹּה רָבוֹת בַּפְּלָנֵטָה הַזֹּאת הַשְׁתָּנָה;

דּוֹמֶה, כִּי הַהִיסְטוֹרְיָה עַל שְׁמָרֶיהָ תּוֹפַחַת,

וְרַק רוּחַ אֱנוֹשׁ בָּהּ נוֹתְרָה עַל כַּנָהּ.

אַף שֶׁנֶּצַח הַזְּמַן אוֹתוֹתָיו מְקַבֵּעַ,

הוּא מַשְׁקִיף, בָּר-מִינָן, בֵּין אַבְנֵי בֵּית עַלְמִין.

הָאָדָם מִתְבָּכְיֵן עוֹד וּמִתְגַּעְגֵּעַ,

"הָעוֹלָם יִשְׁתַּנֶּה" – הָאֻמְלָל מַאֲמִין.

מְדַמֶּה, כִּי נוֹבֵר בְּעָבָר וּבְחֹשֶׁךְ,

וְרָדוּף אֱמוּנָה זוֹ עַד-פִּי קֶבֶר יַחְשֹּׁב

כִּי יָשׁוּב עוֹד עִדָּן שֶׁל מַמְלֶכֶת הָאֹשֶׁר.

וְכִי "פַּעַם הָיָה כָּאן הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב."

הוא שאומרת הלצה ישנה נודעת: מלאכת תרגום שירה משולה לאישה; או שהיא יפה, או שהיא נאמנה...

ומכאן דברים שאני מבקש להוסיף בשבחי "מזוודת האהבה".

כאשר משמיעים אנחנו מילה, אנחנו מודעים לצליל ולתוכן הגלומים בה ובזה נגמר העניין; אבל כאשר אנחנו כותבים או מדפיסים מילה, אנחנו מייצרים עבורה דמות גשמית בחלל ובזמן.

לאורך הדורות לא נמצא מי מחוקרי הספרות שייתן את דעתו על ההיבט הזה. ורק ממש לאחרונה, עם פרוס המילניום החדש, הַגו סופרים בפולניה תורה חדשה שהם קראו לה ליברטורה, מלשון שתי משמעויותיה של המילה הלטינית "ליבר" – הלוא הן "ספר" ו"חופש". בסיסה של התורה הזו היא המילה המודפסת; היא זו שמהווה את המרכיב האטומי בכל יצירה, מגולמת בסוג אות, בגודל, בגוֹפן, במיקום הטקסט אל תוך החלל הלבן, בסוג הנייר, בעוביו, במרקמו, בכריכת הדפים ועוד. הליברטורה, לשיטת מנסחיה, היא ליטרטורה טוטלית, שבה הטקסט וחלל הספר מהווים יחדיו שלמות אחת שאינה ניתנת להפרדה. כעת, העצם הגשמי איננו עוד לא יותר מאשר סבַּל, אשר נושא על גבו את  הטקסט – הוא והטקסט שבו גם יחד מהווים את היצירה הספרותית.

הרציונל שמאחורי רעיון הליברטורה, הוא להצביע בפני יוצרי הספרות על מגוון האמצעים הרחב שפרוש בפניהם, ועל הצורך שיבחרו בחירה מושכלת את האמצעים מתוך המגוון הזה, לצד הבחירה המושכלת של מילות הטקסט.

יפה, תאמרו – זה נשמע מעניין, אפשר לעבור הלאה... אבל רק רגע, גבירותיי ורבותיי! הליברטורה קורמת איכות חדשה שעה שאין עוד מדובר בספר מן השורה, אחד מני רבים, אלא במיספר חיבורי ספרות מקושרים אהדדי באורח קוהרנטי, לכדי יצירה שלמה אחת. בדיוק לקטגוריה הזו שייך, מה שהאחיות צלילה והדסה באו מכנות: "מזוודת האהבה". צלילה והדסה הן החתומות על יצירת הליברטורה הזאת כיוצרותיה.

השירים הנפלאים של יוסף באו שהוא רשם אותם בכתב זערורי במחתרת, במחשכי מחנה הריכוז, על גבי דפים בגודל מיניאטורי, הודפסו כאן כפקסימיליה (במובנה העתיק של המילה); ספר זיכרונותיה הנוגע ללב של רבקה באו, רעייתו האהובה של יוסף, המתורגם בידי דורקה שטרנברג, ספר התרגומים ללשון העברית של שירי באו והמזוודה הנאה המקושטת בטוב טעם – ארבעתם גם יחד מהווים יצירת ליברטורה לתפארת...

הרשו נא לי לסטות משהו מלב העניין, שלמענו התכנסנו כאן, ולהביע תמיהה פילוסופית מעט [?] – אנה אנו באים עם הליברטורה בעידן הנוכחי? שהרי, יצירות הספרות החדשות מונצחות כעת בעולם הווירטואלי האינטרנטי. הן מופיעות לנגד עינינו בלחיצה על ראש העכבר ובלחיצה נוספת הן נמוגות כלא היו. יצירות אלה הן הלוא חסרות גשמיות מכל וכל... מה צופן, אם כן, העתיד לפָּניה של הליברטורה?..

הרשו נא לי לגזול מזמנכם רק שתי דקות – זה בדוק ומדוד – ולקרוא באוזניכם שיר שחיברתי על נושא זה לפני שנים מיספר:

שבחי הקורא האלקטרוני

לְתּוֹלְעֵי סְפָרִים שְׁפוּטִים

                 אַךְ בְּלִינְדֶרִים כָּמוֹנִי,

שֶׁמִּתְקַשִּׁים לִקְרֹא

      בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל דְּפוּס –

שׁוֹמֵר סוּמִים הַשֵּׁם

                  קָרַן עָלֵינוּ אוֹר גָּנוּז,

 וּבְחַסְדּוֹ בָּרָא

            אֶת הַקּוֹרֵא הָאֶלֶקְטְרוֹנִי.

לְמִי תּוֹדָה?

         לְמִי בְּרָכָה? –

                  עִם שַׁחַר הַמִּילֶנְיוּם,

בִּפְרוֹס הַפָּרָדִיגְמָה

                  שֶׁל עִדָּן הַמַּחְשְׁבִים,

אַךְ קְלִיק עַל גוּגְל –

               וְיַדְעָן בִּן-רֶגַע כָּל אֱוִיל,

וּמִי צָרִיךְ לִשְׁקֹד

               עַל לִמּוּדִים עוֹד,

                             לֹא עָלֵינוּ...

מָה הֶעָתִיד צוֹפֵן לָנוּ

                        בְּרוּחַ וּבְחֹמֶר?

רְאוּ: הִנֵּה יָמִים בָּאִים –

                           הַסֵּפֶר יֵעָלֵם!

נָהָר הַזְּמַן שׁוֹצֵף בְּאֲפִיקוֹ,

                           חֵרֵשׁ אִלֵּם...

נִפְנֶה נָא לְאָחוֹר:

         מָה דּוֹר לְדוֹר הִבִּיעַ אֹמֶר?

הִנֵּה,

     עִדָּן יָשָׁן

              חָבוּי מֵאֲחוֹרֵי הָאֹפֶק –

הָאוֹתִיּוֹת צֻיּרוּ אָז

                     בְּנוֹצָה  וּבְמִכְחוֹל;        

הָאֲצִילִים דָּחוּ

                דְּפוּס גוּטֶנְבֶּרְג

                                מִכָּל וְכֹל:

סְפָרִים שֶׁל דְּפוּס לְסִפְרִיָּה? –

                     בְּשׁוּם פְּנִים וְאֹפֶן!

וּבַיָּמִים אֲשֶׁר קָדְמוּ

                     לְגוֹפָנֵי דְּפוּס בֶּלֶּט

גָּאוֹן אֶחָד הִמְצִיא

         קִפּוּל דַּפִּים עֲבוּר קוּנְטְרֵס,

וְכָךְ אִפְשֵׁר שׁוּב לְעַיֵּן

                         בְּתֹכֶן מִתְפָּרֵס

לְאֹרֶךְ מְגִלָּה שֶׁל קְלָף

                     קְשׁוּרָה וּמְגוּלֶלֶת.

וּמִלּוּחִית חֵמָר –

       מַדְּעָן-חוֹקֵר מַבָּט נוֹעֵץ בָּהּ –

נָשׁוּב לְהִתְאַבֵּל, נָא,

                  עַל הַסֵּפֶר שֶׁיָּמוּת...

רוֹמָן,

     סִפּוּר,

           שִׁירָה,

                  בַּלָּשׁ,

                      הַרְפַּתְקָאוֹת,   

                                    הָגוּת,                                                                               

נִיחוֹחַ דְּיוֹ שֶׁל דְּפוּס,

                     דִּפְדּוּף,

                            לִקּוּק

                               הָאֶצְבַּע...

נֶחָמָה פּוּרְתָא שֶׁיּוֹאִיל

                   הַכֹּל-יָכֹל-רַב-חֶסֶד:

סְפָרִים שֶׁיִּוָּתְרוּ לָנוּ

                    הֵם סִדּוּרִי תְּפִלָּה,

מִפְּאַת אִסּוּר חַשְׁמַל

          בְּיוֹם שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת;

וּבְאָרוֹן הַקֹּדֶשׁ

                   עוֹד תִּשְׁכֹּן הַמְּגִלָּה.

אבל בואו נשוב וננחת על הקרקע המוצקה, אל הכאן ועכשיו. צלילה והדסה הן בנות הראויות בכל שס"ה ובכל רמ"ח להוריהן הדגולים מרבבה. מזה שנים הן מקדישות ללא לאות ממיטב כוחן, מרצן וכשרונן להנצחת זכר הוריהן. הן מטפחות להפליא את הסדנה של אביהן המנוח, שהן עשו אותה למוזיאון מרשים ושוקק חיים. הן מקיימות בו אירועים מאירועים שונים. מרצים ואמנים מן השורה הראשונה מופיעים במוזיאון באו, ומרתקים את הקהל. אינספור מפעלים יזמו ומימשו צלילה  והדסה ברחבי הארץ ובמקומות רבים על פני העולם. הן רכשו בקסמן הכובש ידידים רבים שמטים להן שכם.

עליי להצביע במיוחד על המשוררים האחים הרצל ובלפור חקק, מי שעד לא מכבר עמדו לסירוגין בראש אגודת הסופרים העברים והצעידו אותה להישגים. האחים הרצל ובלפור הם הרוח החיה במפגשים השונים במוזיאון באו והם מנהלים את המפגשים בו באווירה טובה ובהומור מלבּב, כיאה לרוח המקום. נקשרה ידידות מופלאה בין האחים והאחיות.

שלא ייגמר לעולם!

תודה רבה.

* * *

צבי גבאי

הטיהור האתני של יהודי ערב

בצל הסיכסוך הערבי-ישראלי

על הקהילה הבינלאומית לפעול ליישוב הפליטים הפלסטיניים במקומות מושבם, כשם שהפליטים היהודיים ממדינות ערב יושבו בישראל. יש לפעול למתן פיצויים ליהודי ערב על הרכוש הרב שהותירו מאחוריהם.

במשך כשלושת אלפי שנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, חיו אלפי יהודים במזרח-התיכון ובצפון אפריקה. הם הגיעו לאזורים אלה בעקבות ההגליות ממלכות ישראל לאשור ולבבל (עיראק של ימינו) במאות השמינית והשישית לפני הספירה,  ומההגליות  לבבל, לאחר חורבן בית ראשון (586 לפני הספירה) ולאחר  חורבן בית שני על-ידי הרומאים (70 לספירה).

היהודים הגולים  ביססו תוך זמן קצר את עצמם ואת קהילותיהם. בבבל  הקימו הגולים ישיבות מפוארות – נהרדעא, סורא ופומפדיתא, וכתבו את התלמוד הבבלי שהיה לקוד האתי החשוב לכלל היהודים שחיו בתפוצות הגולה. הם הקימו קהילות משגשגות, וזאת לפני עליית האסלאם במאה השביעית.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה והתמוטטותה של האימפריה העות'מאנית, האזור חולק  למיספר מדינות והערבים קיבלו עצמאות מידי השלטונות הקולוניאליסטים הבריטים, הצרפתים והאיטלקים. ערב הסעודית ותימן היו המדינות הראשונות שזכו לעצמאות ב-1918, ואלג'יר היתה המדינה הערבית האחרונה שקיבלה את עצמאותה, בשנת 1960.

כמעט בכל המדינות הערביות החדשות שקמו חיו קהילות יהודיות. הערבים שזכו  בעצמאותם החלו בהצרת צעדי המיעוטים הלא-מוסלמים ובמיוחד היהודים. המנהיגים הערביים, שהיו ספוגים רוח לאומנית פרו-נאצית, חשדו בהם בהיעדר לויאליות  ובפרו-מערביות. בשנות ה-30 וה-40 השלטונות הטילו על הקהילות היהודיות הגבלות ואיסורים שהפכו את החיים לקשים. כאשר ברח המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, בעל-בריתם של הנאצים,  מידי הבריטים בארץ-ישראל והגיע לבגדאד, התגברה שם העוינות כלפי היהודים. הוא נתקבל בהתלהבות רבה על ידי השלטונות וחוגים רחבים בציבוריות העיראקית, והחל לפעול  ביחד עם השגריר הנאצי בבגדאד, ד"ר פריץ גרובה, להפצת התעמולה הנאצית. לאחר מכן הגיע המופתי לגרמניה והיטלר מינה אותו לאחראי על התעמולה הנאצית ששודרה מרדיו ברלין בשפה הערבית. הוא קיווה ליישם את "הפתרון הסופי" גם כלפי יהודי מדינות ערב, כולל יהודי ארץ-ישראל. גרמניה הנאצית הצליחה להשיג  השפעה משמעותית במזרח-התיכון. בנוסף לפעילותה האינטנסיבית בעיראק, היא פעלה במצרים באמצעות אירגון "האחים המוסלמים" שהוקם ב-1928 וכלל באידאולוגיה שלו שנאת יהודים. תנועת ה"חמאס" בעזה שהיא ענף של "האחים המוסלמים", אימצה למעשה את האידאולוגיה של האירגון, כפי שהדבר משתקף בהצהרות מנהיגיה.

ככלל, הנאצים פעלו בשני מישורים: החריבו את הקהילות היהודיות באירופה, ובמקביל  ניהלו תעמולה שהזינה את הלאומנות הערבית הקיצונית בכל מדינות ערב, שבין מטרותיה פגיעה בקהילות היהודיות במזרח-התיכון ובצפון אפריקה. הישגיה המדיניים של התנועה הציונית, במיוחד קבלת החלטת האו"ם על חלוקת פלסטין לשתי מדינות, יהודית וערבית, בכ"ט בנובמבר 1947, הביאו לגל פגיעות קשות ביהודים שחיו במדינות הערביות. במהלך הדיונים באומות המאוחדות איימו הנציגים הערביים – נציג מצרים הייכל פאשה, שר החוץ העיראקי פאדל אל ג'מאלי, וג'מאל אל חוסייני, חבר הוועד העליון של ערביי פלסטין – כי אם  תחולק פלסטין לשתי מדינות, סכנת מות תרחף מעל הקהילות היהודיות בארצותיהם.

ואכן, לאחר קבלת החלטת החלוקה וההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14  במאי 1948, נפתחה מלחמה נגד הישוב היהודי בארץ-ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל, שהאפילה על  ההתנכלויות הקשות ליהודים במדינות ערב.

על פי קריאה של הוועדה המדינית של הליגה הערבית (בצופר, לבנון, ספטמבר 1947), ואיומיו של עזאם פאשה, המזכיר הכללי של הליגה, שאם תקום מדינה יהודית יהיה טבח ביהודים בדומה ל"טבח שבוצע על-ידי המונגולים," החל מסע מואץ של התנכלויות ליהודי ערב, אשר כלל איומים, מעשי שוד, שריפה של רכוש, סקילה, הכאה ופרעות, שהסתיימו במותם של מאות יהודים. נערכו הפגנות המוניות בערים המרכזיות, בהן הושמעו הקריאות "פלסטין מולדתנו והיהודים הם כלבינו." 

לנוכח חומרת המצב, הקהילות היהודיות, באמצעות התנועות הציוניות שפעלו בהסתר במדינות ערב, החלו לחפש מוצא ודרכי מילוט מהמדינות שבהן חיו במשך אלפי שנים. עם הקמתה ישראל שימשה מקלט טבעי לרבבות היהודים שנסו על נפשם ממדינות ערב.

רציחות, שוד וגירוש

ההתנכלויות ליהודי עיראק החלו  שנים לפני החלטת האו"ם על חלוקת פלסטין. ב-1 ביוני 1941, המון מוסת בהשראה של תעמולה נאצית, ערך פרעות רצחניות  ביהודים, בעיקר בבגדאד. 179 יהודים נהרגו, רבים נפצעו ורכוש רב נבזז. פרעות אלה הידועות בשם "פרהוד" (פרעות אלימות – בכורדית), גרמו לשבר עמוק בקרב הקהילה היהודית והיא איבדה את האימון בממשל בעיראק.

הפגיעות ביהודים נמשכו והתגברו במהלך המלחמה עם ישראל ב-1948. רבים נאסרו והיו גם שהוצאו להורג, ביניהם הסוחר העשיר שפיק עדס, שהואשם ללא הוכחות בקומוניזם ובציונות (מכירת נשק לישראל).  היהודים חששו לנפשם והחלו להימלט מהמדינה, דבר שהביא בסופו של דבר את הממשלה ב-2 במרץ 1950 לחוקק חוק המאפשר ליהודים לעזוב את המדינה בתנאי שהם מוותרים על אזרחותם. מאה וארבעה אלף יהודים ניצלו את ההזדמנות וויתרו על אזרחותם. כעבור שנה נחקק חוק ש"הקפיא" (החרים) את רכושם. לנוכח המציאות העגומה שנוצרה, היהודים עזבו את עיראק והגיעו לישראל. כעבור מיספר שנים היהודים הנותרים, שסבלו מהתעללויותיו של סדאם חוסיין, עזבו אף הם, וכך קהילה שמנתה 150 אלף יהודים סיימה את גלותה הארוכה בבבל.

במצרים היו הפגנות נגד היהודים כבר ב-2 בנובמבר 1945, יום השנה להצהרת בלפור וגם השנה שבה הצטרפה מצרים לליגה הערבית. ב-15 במאי 1948, יום סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל, יהודים רבים נעצרו בקאהיר, רכוש רב נשדד, בית כנסת נפגע ויותר מ-20 מבני הקהילה נהרגו. הפגיעה הקשה ביהודי מצרים באה בסוף 1956, לאחר מבצע סיני, כאשר בוצע גירוש יהודים ממצרים. במהלך מלחמת ששת הימים נעצרו יהודים מבין אלה שנותרו במצרים, ורכושם הוחרם. כאשר נחתם חוזה השלום בין ישראל ומצרים ב-1979, מצאנו עשרות בודדות של יהודים בקאהיר ובאלכסנדריה. כיום נותרו בודדים מבוגרים. קהילת מצרים, שמנתה  90 אלף נפש, הפסיקה למעשה  להתקיים.

 בתימן חיו יהודים מאז גורשו מערב הסעודית במאה ה-7. הם סבלו במשך מאות בשנים מפגיעות ומאפליות קשות מהשלטון המוסלמי. ב-1945 היו כ-60 אלף יהודים. כאשר מצבם הוחמר, רובם ברחו לעדן שהיתה תחת שלטון הבריטים, במטרה להגיע משם לארץ-ישראל. אך הבריטים סירבו להעניק להם אשרות יציאה. בראשית דצמבר 1947, בעקבות החלטת החלוקה של ארץ-ישראל, פרצו מהומות בהן נהרגו כ-100 יהודים. לאחר הכרזת העצמאות, הבריטים הירשו ליהודים לעזוב לישראל. כיום נותרו בתימן כמה מאות יהודים, במיוחד אלה שהוחזרו לשם על-ידי החרדים האנטי-ציוניים בארצות-הברית.

בלוב, כמו במצרים, התגוררו יהודים כבר במאה הראשונה. ב-1945 חיו שם כ-40 אלף יהודים. כאשר השתחררה לוב מהכיבוש האיטלקי והשליטה הגרמנית בראשית 1943, מוסלמים ניצלו את ההזדמנות, בטרם השתלטו כוחות בריטים על המדינה, התנפלו על היהודים  והרגו כ-40 מהם. בין ה-5 ל-7 בנובמבר 1945 הרג המון מוסת 130 יהודים ושרף בתי-כנסת. ביוני 1967 פרצו פרעות, בהן נהרגו 18 יהודים, פרעות שהביאו לסיומה של הנוכחות היהודית בארץ זו.

בסוריה חיו ב-1945  כ-30 אלף יהודים, בעיקר בדמשק ובחאלב. לאחר קבלת החלטת החלוקה פרצו מהומות, בהן יהודים רבים נהרגו ונפצעו ובית הכנסת העתיק הועלה באש. לאחר מלחמת ששת הימים יהודים חיפשו דרכים להימלט, ואלה שנותרו בסוריה נאסרו. לנוכח המצב הקטאסטרופאלי של סוריה, לא נותרו בה יהודים.

בלבנון חיו כ-20 אלף יהודים בתנאים סבירים עד 1958. בעקבות מלחמות האזרחים, היהודים חששו להישאר והם עזבו אותה. חלקם הגדול הגיע לישראל.

מרוקו, שקיבלה את עצמאותה רק ב-1956 מידי השלטון הצרפתי, היתה ביתם של  למעלה מ-300 אלף יהודים. במהלך יוני 1948 נערך פוגרום ביהודים בערים אוג'דה  וג'ראדה שבצפון מזרח המדינה, עשרות יהודים נהרגו, ביניהם רב קהילת ג'ראדה ומשפחתו, רכוש רב נבזז ואלפי יהודים ברחו לאלג'יר. כיום חיים במרוקו כמה מאות יהודים.

באלג'יר, שקיבלה את עצמאותה ב-1960, מנתה הקהילה היהודית 140 אלף נפש. כל עוד הצרפתים שלטו במדינה, מצבם היה טוב. הוא הורע כאשר השלטון עבר לידיים ערביות והיהודים עזבו.

בתוניס חיו כ-105 אלף יהודים, אך כאשר המדינה עברה לשלטון ערבי מרבית הקהילה עזבה, למרות אווירת הסובלנות ששררה בה. כיום נותרו כאלפיים יהודים בתוניס.

מיספר היהודים שחיו במדינות ערב, עם הקמת המדינה ב-1948, היה כ-900 אלף. במהלך מלחמת 1948 ולפניה הם היו קרבן לאפליות, להסתה ולפגיעות גופניות, והיו לקורבנות הסכסוך הערבי-ישראלי. כיום בכל המרחב הערבי נותרו מאות בודדות, בעיקר במרוקו ובתוניס. זהו, לכל הדעות , "טיהור אתני" של היהודים במדינות ערב.

סוף הגלות

 יהודי ערב שאולצו לעזוב את בתיהם, הותירו מאחוריהם את רכושם הפרטי והקהילתי הרב. חלקם עזבו באופן מאורגן, חלקם נתפסו והוצאו להורג. רובם הגיעו לישראל כפליטים חסרי כל, ונאלצו לחוות תנאי חיים קשים במעברות, באוהלים, במשך שנים. יציאת היהודים ממדינות ערב היתה אירוע טראומטי.

כיום, אסונם של היהודים יוצאי מדינות ערב – כמעט נשכח. לעומת זאת, אסונם של הפליטים הפלסטינים, שהיגרו למדינות ערב, על פי הנחיית מנהיגיהם, מונצח על-ידי מדינות ערב בסיוע אירגונים בינלאומיים. העצרת הכללית של האו"ם קיבלה יותר ממאה החלטות והצהרות התומכות בפליטים הפלסטיניים, ואף הקימה עבורם, כבר עם החתימה על הפסקת האש בין ישראל למדינות ערב בראשית 1949, סוכנות סעד מיוחדת (אונר"א) עם תקציבי עתק, אך לא קיבלה אף החלטה הנוגעת לפליטים היהודים יוצאי מדינות ערב, למרות שמיספרם של היהודים שעזבו את מדינות ערב גדול יותר ממספרם של הפליטים הפלסטינים.

גישה חד-צדדית זו עודדה את התעמולה הערבית נגד ישראל וגרמה להחרפת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בקיץ 2014, לאחר שנים ארוכות של הזנחה, התקבל בכנסת החוק שקובע יום לציון היציאה והגירוש של היהודים ממדינות ערב – ל' בנובמבר, בעקבות כ"ט בנובמבר, יום ההחלטה על  חלוקת הארץ לשתי מדינות.

בקביעת יום לציון הטראגדיות של הקהילות היהודיות, שסיפורן הוזנח עד כה, ישראל נקטה בצעד בעל משמעות מדינית והסברתית. לצערנו הרב, מעטים מכירים את ההיסטוריה של הקהילות היהודיות שהתקיימו במזרח-התיכון ובצפון אפריקה, את הסבל שהיה מנת חלקן, את הרכוש שהותירו מאחוריהן  ואת הקורבנות שהקריבו, כדי להציל את עצמן ולהגיע למדינה היחידה שפתחה את שעריה בפניהן  ישראל.

היו אלה האמריקנים שהתייחסו ראשונים לסוגיית הפליטים היהודיים ממדינות ערב ולרכושם המוחרם. הקונגרס האמריקני קיבל פה אחד החלטה 185, מ-1 באפריל 2008, בה קרא לנשיא לכלול בכל משא ומתן לפתרון הסכסוך המזרח-תיכוני את סוגיית יהודי ערב ורכושם המוחרם.

לעומת זאת, בישראל שררה הזנחה ממושכת בטיפול בסוגייה (כפי שמעיד דו"ח מבקר המדינה מ-5.2.2014), למרות שהצורך לטפל בנושא הרכוש נקבע כבר בחוק  שנחקק בכנסת ב-2010, ביוזמת ח"כ לשעבר ניסים זאב.

לעומת זאת, סוגיית הפליטים הערביים וזכויותיהם במסגרת "זכות השיבה" נמצאת במרכז השיח הציבורי, כולל  בהפגנות, בכנסים ציבוריים ובהקרנת סרטים בסינימטקים.

פליטים יהודים ופליטים ערבים

יש השואלים, מה עניינם של הערבים הפלסטינים לסוגיית היהודים ממדינות ערב ורכושם?

ובכן, לאלה ששכחו נזכיר שעם הקמת מדינת ישראל התרחשו שתי טראגדיות אנושיות גדולות: האחת היא עקירתן האכזרית של הקהילות היהודיות שחיו במדינות ערב במשך אלפי שנים, והשנייה היא ה"נכבה" (האסון) – תבוסתם של הערבים בעקבות מלחמתם בישראל ב-1948 ויציאת אלפי פליטים, על  פי קריאתה של הליגה הערבית, למדינות ערב.

אין הצדקה לדון בטראגדיה אחת בלי להזכיר גם את  השנייה. בעוד  שתלאותיהם של היהודים שיצאו ממדינות ערב  נמשכו מיספר שנים – כאשר שהו במעברות בישראל, הערבים הפלסטינים עדיין חיים בתנאים מחפירים. אין הצדקה למנוע  מיהודי ערב את הפיצוי בעבור רכושם הפרטי והקהילתי, שנותר במדינות ערב. צדק חייב להיעשות.

צריך לזכור ולהזכיר, כי הערבים הפלסטינים הם שדחו את הצעת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947. הם יזמו את המלחמה נגד ישראל, ולחמו ביחד עם אחיהם הערביים נגד הישוב היהודי. מנהיגיהם הוליכו שולל את בני עמם, הבטיחו להם לקבל את "כל פלסטין". המנהיגים הערביים הפלסטיניים, בראשם המופתי חאג' אמין אל חוסייני, הציתו תבערה בכל המזרח-התיכון וגררו את אחיהם לפליטות הנמשכת עד היום.  הם גם  אלה שמתנגדים ליישוב  הפליטים במדינות אליהן הגיעו. כך הם משמרים את אומללותם, בגלל האידאולוגיה הגורסת כי שיקומם יועיל לישראל.

פתרון בעיית הפליטים

על פי החוק לציון היציאה והגירוש מ-2014, יעודד שר החינוך פעילות חינוכית הקשורה ליום הזיכרון הזה להעצמת מורשת יהדות ערב, שר החוץ יורה על קיום פעילויות באמצעות נציגויות ישראל בחוץ-לארץ, להגברת המודעות הבינלאומית לנושא, והשרה לשוויון חברתי תפעל להנצחת מורשתם של יהודי ערב ואיראן, דבר המתבטא באירועים השנתיים הנערכים מדי שנה  בירושלים.

העובדה שהיהודים באו ארצה ממניעים  ציוניים אינה צריכה לגרוע ממעמד הפליטות שלהם. כבר ב-1957 הכיר הנציב העליון לפליטים של האו"ם ביהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב, כבפליטים, בהתאם לאמנת האו"ם. ישראל לא עשתה מאמץ ראוי להתנער מאשמת יצירת בעיית הפליטים הפלסטינים ולא מנעה עריכת הפגנות אלימות למענם, אף על פי שהחלטת האו"ם 194 מ-1948 לא הטילה עליה את האחריות לבעייה. ההיסטוריה המזרח-תיכונית איננה תחרות בין טראגדיות – בין אם אירועיה היו "נכבה" או "חילופי אוכלוסין" בין יהודים וערבים – ועדיין אין זה מוצדק להקדיש תשומת לב בלעדית לסבלו של צד אחד בלבד – הפליטים הערבים הפלסטינים – ולהתעלם מפליטות היהודים. ישראל חייבת להציג בפני העולם את התמונה הכוללת של פליטי המזרח-התיכון.

בשנת 2000 הציע נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון להקים קרן בינלאומית אשר תפצה הן את הערבים  הפלסטינים והן את יהודי ערב, במקומות שבהם הם יושבים כעת. הצעת קלינטון זכתה לתמיכת בית הנבחרים של ארה"ב בהחלטה מס' 185 (הנזכרת לעיל). יש להניח, כי הקמת הקרן תזכה לתמיכת גורמים בינלאומיים.

על מדינות העולם לחדול מלסייע בשימור בעיית הפליטים הפלסטינים, ובמקום זאת - לסייע ביישובם הקבוע במקומותיהם הנוכחיים, בהתבסס על הדגם של יישוב הפליטים היהודים ממדינות ערב, שהגיעו לישראל בשנות ה-50.

חילופי אוכלוסין בעקבות מלחמות וסיכסוכים אתניים הן תופעה מוכרת (כך בין תורכיה ליוון בעקבות מלחמת העולם הראשונה, כך בין גרמניה פולין וצ'כוסלובקיה בעקבות מלחמת העולם השנייה, וכך בין הודו לפקיסטאן בעקבות המלחמה ביניהן), תופעה שסייעה ברוב המקרים להשגת רגיעה ושלום בין הצדדים המסוכסכים.

ברוח זו יש לגשת לפתרון יישובם של הפליטים הפלסטינים במקומות שהם חיים היום, כולל תשלום פיצויים על הרכוש שהותירו בישראל. אבל במקביל יש להכיר בזכויותיהם של יהודי ערב לפיצויים על הרכוש שהותירו במדינות ערב. הכרה זו היא חיונית לפתרון צודק לטראגדיה האנושית שהתרחשה במזרח-התיכון.

צבי גבאי הוא לשעבר שגריר וסמנכ"ל משרד החוץ.

מאמרו פורסם לראשונה בחוברת 206, קיץ תשע"ז, 2017, של כתב-העת "האומה" בעריכתו של יוסי אחימאיר.   

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 11.6.17

* אוייב נולד – ברוכים הבאים לתכנית הריאליטי: אוייב נולד. פשקווילי נאצה מציפים את הרשת, ועל המוקד – פרופ' אסא כשר. ביריוני הרשת מה"שמאל" מכים בו ללא רחם. אני משוכנע שאפילו אחוז אחד ממגדפיו ומנאציו לא קראו את הקוד האתי שהוא הציע ושנגדו הם יוצאים לג'יהאד.

* מתמטיקה פוליטית – שמעתי טיעון מאוד משכנע נגד הקוד האתי לאקדמיה שניסח פרופ' אסא כשר וזוכה למתקפות קשות מצד מי שלא קראו אותו. הטיעון נועד להוכיח שאסא כשר, שכידוע הוא "ימני", כיוון שאינו מדקלם כאוטומט את סיסמאות השמאל הרדיקלי, הוא קוד שנועד לסתום את פיות השמאל. "אם מרצה יאמר שישראל היא דמוקרטיה, זה לא ייחשב פוליטי. אם מרצה יאמר שישראל אינה דמוקרטיה זה נחשב פוליטי."

ואו! ממש סתימת פיות. ובכן, במקרה הזה השאלה כלל אינה אם מדובר בטענה פוליטית או לא פוליטית. ההשוואה היא למרצה למתמטיקה שיאמר לתלמידיו: 2=1+1 לעומת מרצה שיאמר לתלמידיו: 9=1+1. הטענה השנייה אינה פוליטית, אבל היא לא מתמטיקה. המרצה השני אינו ראוי ללמד מתמטיקה, לא כיוון שהוא פוליטי, אלא כיון שהוא ברמה מקצועית של מרצה למדע המדינה, שיאמר שישראל אינה דמוקרטיה.

* צורך בדיון אתי – כל מי שקצת מכיר את האקדמיה הישראלית יודע, שאם יש בישראל טרור אקדמי, הוא ממש לא מהכיוון שנגדו יוצאים בחמת זעם אלה שמסתערים על הקוד האתי שהציע פרופ' אסא כשר, בלי שקראו אותו. מה כוונתי טרור אקדמי? מצב שמרצה שדעותיו שונות מהקו ההגמוני, יחשוב עשר ועשרים פעם לפני שיביע את דעותיו. וחמור יותר, מצב שתלמיד שדעותיו שונות מהקו של המרצה, יחשוב מאה ומאתיים פעם בטרם יביע את דעתו. זאת בדיוק מציאות שראויה לבחינה ולדיון. איזה דיון? בראש ובראשונה אתי. כלומר לא משפטי ולא תקנוני, אלא ערכי, מוסרי, חינוכי. ומיהם אלה שיוצאים נגד הקוד האתי שלא קראו? בדיוק אלה שפוחדים מדיון אתי. ולמה הם פוחדים מדיון אתי? כי הם רוצים להנציח את המצב שעלול להשתנות אם יתקיים דיון אתי. הם אינם רוצים כל דיון ביקורתי, שעלול לערער את ההגמוניה שלהם.

קראתי את הקוד האתי קריאה ראשונית, וטרם גיבשתי עמדה מובנית על תוכנו. איני יכול לומר שאני מסכים עם כל מילה ולא שאני מתנגד לכל מילה. אבל אני תומך מאוד בצורך בדיון אתי, ואין מתאים מפרופ' כשר להוביל דיון כזה. עזות המצח של המסתערים עליו בתוקפנות רק מוכיחה את הצורך הזה.

* ממשיכם של ברק ואולמרט – "הארץ" פירסם את מסמכי המו"מ שניהל ממשל אובמה באמצעות מזכיר המדינה קרי, בין נתניהו לאבו מאזן. המסר של "הארץ" הוא ששני המנהיגים אשמים בכישלון, כי הם קיבלו רגליים קרות ולא עשו את הצעד המעשי.

אבל מה שמעניין, ומה שחמור, אינו ההערכה של הכתב, אלא המידע העובדתי. המידע מעיד על הוויתורים המטורפים שנתניהו הסכים להם. המסמך שנתניהו היה שותף לניסוחו אמר: "הגבול החדש, הבטוח והמוכר ברמה הבינלאומית של ישראל ופלסטין יעמוד למשא ומתן על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים הדדית, שגודלם ומיקומם ייקבעו במשא ומתן, כך שפלסטין תתקיים בשטח שיתכתב בגודלו עם השטח שהיה תחת שליטת מצרים וירדן לפני ה-4 ביוני 1967, עם רצף טריטוריאלי בגדה המערבית."

לצורך השוואה, אלה היו הקווים האדומים של רבין למו"מ, כפי שביטא אותם בנאומו המדיני האחרון ערב הירצחו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

למרבה הצער, נתניהו אינו ממשיך דרכו של רבין, אלא ממשיך דרכם של ברק ואולמרט.

* המתמטיקה של נתניהו – נתניהו אמר שהוא גאה על כך, שאחרי עשרות שנים, הוא ראש הממשלה הראשון שמקים יישוב חדש – עמונה. בשיטה הזאת הוא יכול היה להקים יישובים רבים – לעקור ולבנות להם אתר חדש. עמונה אינו יישוב חדש, אלא נקודת הקבע של היישוב הישן. סביר להניח שזה מה שנתניהו מסביר לטראמפ...

* מבחן המנהיגות של בנט – גל הסתה ונאצה ימננית נגד נפתלי בנט, מציף את הרשת. מה חטאו הכבד? הוא עומד לנאום בוועידת השלום של "הארץ". אוי אוי אוי.

ברור שהוא ישמיע שם את דעתו ולא את דעת האכסניה. אבל הוא מוצג כבוגד שמשתתף בכנס אנטישמי ש"הקרן" שותפה במינונו, רחמנא לצלן, ומכאן שזהו כנס טרוריסטי להחרבת ישראל ובנט שותף לפיגוע.

אז מי ומי במנאצים? כמובן אנשי הימין הקיצוני, מן הסתם. אך יותר מכך, הימין הביביסטי. הרי כידוע בנט הוא אוייב של משפחת נתניהו, ומתחרה עמו על "הבייס". ואם אפשר להסית נגדו כסמולני – מה טוב.

טוב מאוד שבנט הולך לוועידה. טוב שפוליטיקאים משמאל מוזמנים להשתתף בכנס ירושלים של העיתון "בשבע" ונענים להזמנה, וטוב שפוליטיקאים מימין מוזמנים להשתתף בוועידת השלום של "הארץ" ונענים להזמנה. חשוב לקיים הידברות בין חלקי העם, ולא להתנתק. חשוב לקיים כנסים של החברה האזרחית, שבה בעלי הדעות השונות מקבלים במה להצגת תפיסתם. ואין לתת לפנאטים ומחרחרי השנאה לתת את הטון.

הלחץ המופעל על בנט כבד, וזהו מבחן מנהיגות בעבורו. האם הוא יעמוד על שלו או ייכנע? האם הוא מנהיג או סמרטוט?

* לפיד בעד ונגד ההתנתקות – לאחר ההתנתקות פירסם העיתונאי יאיר לפיד פשקוויל נורא, שבו אמר שבעצם ההתנתקות נועדה ללמד את המתנחלים לקח. כלומר, לדידו, העקירה לא היתה מחיר כואב של צעד מדיני ביטחוני הכרחי, אלא היא היתה המטרה.

השבוע התראיין הפוליטיקאי לפיד בתוכנית המצוינת קלמן וליברמן ב"כאן", ואמר שיש ללמוד את לקח ההתנתקות, אותה תיאר ככישלון מוחלט, והצהיר שאין לחזור עוד על מעשים כאלו. הוא אמר זאת ביום שבו היה אורח הכבוד בחנוכת שכונה חדשה בכפר עציון, אירוע בו נשא נאום נלהב בזכות ההתיישבות.

ניתן להסביר זאת בשתי דרכים אפשריות. על פי הסבר אחד, לפיד של המאמר ההוא, הוא לפיד האמיתי. לפיד שאנו רואים היום הוא תחפושת פופוליסטית כדי לקרוץ לקהל הבוחרים. על פי הסבר שני, לפיד הוא פוליטיקאי פרגמטי, שהמציאות שיכנעה אותו שצעד שהוא תמך בו בעבר היה שגיאה והוא הפיק את הלקח.

מה האמת? איני יודע, אבל באופן בסיסי אני נוטה להאמין לאנשים, ולכן אני נוטה יותר להסבר השני. אולמרט וציפי לבני שינו את דעותיהם. מי אמר ששינוי והתאמת עמדות הם רק בכיוון אחד?

* קמחא דפסחא – המון אלים ופרוע של מאות מתושבי כפר קאסם ניסה לעשות שפטים בקומץ שוטרים שביצעו את תפקידם: מעצר חשוד בפלילים. הם הציתו ניידות משטרה, הם יידו אבנים בשוטרים וזה לא היה רחוק מלינץ' בשוטרים. בהתגוננות השוטרים נהרג אחד הפורעים. ואיך מגדיר זאת גדעון לוי? "טבח כפר קאסם 2". ומה קרה לטענתו? המאבטח ירה בפניו של מפגין. כלומר, קבוצת מפגינים נושאת כרזות עמדה על המדרכה ושרה שירי שלום. התקרבה אליהם ניידת משטרה, וצלף משטרה כיוון את הרובה וירה לפניו של המפגין. ולמה הוא עשה זאת? כי "איתרע מזלו של מוחמד טאהה, והוא נולד ערבי." או כפי שקבעה הכותרת של הפשקוויל "ערבי טוב, ערבי מת." גדעון לוי רק שכח להזכיר, שדמו של ההרוג נאסף והוקפא, כדי להשתמש בו בפסח הבעל"ט לאפיית מצות.

* רוח רעה – לכאורה, אירופה שומרת על ערכיה ועל צביונה. עובדה – מקרון ניצח את לה-פן בצרפת ומיי ניצחה את קורבין בבריטניה. אך אסור להיות שאננים. רוח רעה, רעה מאוד, מרחפת על שמי אירופה. העובדה שמנהיגת הפאשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת ומנהיג השמאל הרדיקלי האנטישמי ותומך הטרור בבריטניה זכו בעשרות אחוזים כל אחד, והם מאיימים על השלטון ומאתגרים אותו, היא סכנה חמורה לשלומה ועתידה של אירופה, לשלומו ועתידו של העולם. 70 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, אין כל ביטחון בעתידה של אירופה כחברת רווחה דמוקרטית וליברלית.

* רשע וטוב לו – שלושה פיגועי טרור קשים בבריטניה, ונציגם של הטרוריסטים בפוליטיקה הגדיל בצורה משמעותית את כוחו.

* בגלל אקיבוש – למה ארגון הטרור האיסלאמיסטי דאע"ש תקף את מדינת הטרור האיסלאמסטית איראן? בגלל אקיבוש שכבר חמישים שנה משכיט אותנו.

* חמישה מכל שישה – המחקר על פיו אחד מכל שישה מבני הדור השני של העולים מחבר העמים ירד מן הארץ מדאיג, אף שתוצאותיו שנויות במחלוקת וייתכן שהוא מוגזם. אכן, יש להצטער על כל ישראלי שיורד מהארץ. תמיד עלינו להשתפר ולבחון את עצמנו – היכן טעינו, מה עלינו לעשות כדי לצמצם את הירידה. אבל כדאי גם לא לאבד פרופורציות. 5 מתוך 6 מבני הדור השני של העולים מחבר העמים נקלט בישראל, חי בישראל, מקים בישראל את משפחתו. זו אחת ההצלחות האדירות בתולדות הציונות.

* סרט אהבה ארצישראלי – שלוש פעמים ראיתי את הצגת היחיד של עדי בילסקי, אותו כתבה פנינה גרי, "סיפור אהבה ארצישראלי". ובשלוש הפעמים, נלוותה להצגה שיחה עם היוצרת. בכל פעם מחדש התפעלתי, התרגשתי, ואפילו בפעם השלישית שק הדמעות עשה את שלו...

ההצגה מספרת את סיפורה של היוצרת, פנינה גרי לבית דרומי, בת נהלל, שביום חתונתה, בתש"ח, נפל החתן, בחיר לבה עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק – נשיאה השני של ישראל, בקרב על קיבוצו בית קשת.

וכעת יצא סרט על בסיס המחזה. התלבטתי האם לצפות בו. מצד אחד, הצגה כל כך נפלאה, לא יכול להיות שלא אהנה מהסרט. אבל מצד שני... הצגה כל כך נפלאה, לא יכול להיות שהסרט לא יהיה נפילה.

מה ששיכנע אותי לצפות בסרט, או ליתר דיוק – מי ששיכנעה אותי, היא עדי בילסקי. השחקנית הנפלאה והיפהפייה שהחזיקה לבדה את הצגת היחיד היא השחקנית הראשית בסרט. ואיך אחמיץ אותה?

הסרט אינו עומד ברמת ההצגה, אבל בפירוש – לא התאכזבתי. זה סרט יפה מאוד, עם משחק יפה מאוד, סרט מרגש עד מאוד. אני ממליץ ללא סייג. רק הנופים הקסומים של הגליל התחתון – כבר מרגשים. ומן הסתם, העובדה שאני מחותן עם נהלל 24 שנים, אף מחזקת עוד יותר את רגש ההזדהות שלי.

אבל זה לא רק סרט טוב, סיפור טוב, משחק טוב ושחקנית נפלאה. יש כאן דבר נוסף. קרה נס. סרט ישראלי (!) – ציוני! ציוני לעילא ולעילא. ההזדהות של הצופה אינה רק עם סיפור האהבה האישי, אלא בפירוש גם עם הסיפור הציוני. כן, יש בסרט הזה צד צודק וטוב וצד רע, והצד הטוב, מעורר ההזדהות, הוא הצד שלנו. הייתם מאמינים? בסרט ישראלי! ויש שם מילים כמו ארץ ישראל, מולדת, גאולת אדמה וכד', ולא כפרודיה, לא כדי להלעיג, אלא כדי לעורר הזדהות. ובסרט... ישראלי! מי היה מאמין? ולכן, אני בטוח שהביקורת תקטול (התכוננו: פלקטי... חד מימדי... לא מורכב... והנורא מכל – "ציוני", רחמנא ליצלן) ותלעג.

* עוד סיפור אחד – אם תנוח בשבוע הבא עלינו לטובה נהרה על פניי, הסיבה לכך בוודאי היא שאת השבוע החולף סיימתי במוצ"ש, בצפייה בפרק הראשון של סדרת התעודה ב"יס דוקו" "עוד סיפור אחד", על ספרות הילדים הישראלית. הפרק הוקדש לקלסיקה של שירת הילדים, מביאליק ולוין קיפניס, דרך מרים ילן-שטקליס, יהודה בורלא וע' הלל ועד יהונתן גפן ויהודה אטלס. והכול, בטוב טעם, בחכמה, בהומור, כאשר כל המרואיינים הם עצמם משוררים, מאיירים, חוקרי ספרות וזמרים, שעסקו ועוסקים בשירה לילדים.

בעיניי גדול המשוררים לילדים היה אברהם שלונסקי. אין שירה לילדים גאונית יותר מיצירות המופת "עוץ לי גוץ לי", "עלילות מיקי מהו" ו"אני וטלי בארץ הלמה".

כל כך כיף לחזור לספרים ולשירים שעליהם גדלתי.

* חבלים – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. ומבין ספריו – האהוב עליי ביותר הוא "חבלים". לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר. ממליץ בחום!

* ביד הלשון: חרובית – הפינה הקודמת הוקדשה לשמו של היישוב חד נס בגולן, וכפי שסיפרתי, אחד משני טעמי השם הוא הנצחת שמות יישובי התנועה המיישבת שלו, משקי חירות בית"ר, שנעקרו מחבל ימית: חרובית, דקלה ונאות סיני. היישוב הקהילתי נועד לקלוט את עקורי היישובים הללו, אך אפילו אחד מן העקורים לא התיישב בו.

הפעם אתייחס לשמו של אחד היישובים – חרובית. יישוב של משקי חירות בית"ר בחבל ימית שבצפון סיני. הוקם כהיאחזות נח"ל חרובה, אך התושבים לא אהבו את השם, ונתנו לו את השם חרובית. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שאת השם הזה כבר קיבלה מעברת חרובית בשפלת יהודה. ההתנגדות היתה מוזרה, כיוון שהמעברה כבר לא היתה קיימת, אך היא הוצדקה בכך שבאזור המעברה ניתן השם חרובית ליער חרובית ולנחל חרובית.

השם שניתן ליישוב בידי ועדת השמות הממשלתית היה תרס"ג – השנה שבה הציע הרצל ליישב את אזור אל עריש.

אני משער, שאלמלא נעקר, בסופו של דבר, אם המתיישבים היו עומדים על שלהם, ועדת השמות הייתה נכנעת.

כאמור, היישוב נעקר בנסיגה מסיני, ב-1982.

ובחזרה לחד נס, הפעם לשם אנקדוטה. על שלט הכוונה לחד נס בצומת בית המכס, נכתב גרפיטי, שנשאר במשך שנים אחדות: "חד נס, שניים סוכר."

2. סיני והתרבות הישראלית

לפני חודשים אחדים פנה אליי סטודנט גרמני, וביקש שאכתוב לו, לצורך מחקר שהוא עורך, על סיני בתרבות הישראלית.

זאת התשובה שכתבתי לו.

לכבוד מלאת 50 שנה לכיבוש סיני במלחמת ששת הימים, אני מפרסם כאן את הדברים.

לסיני מקום מהותי ומרכזי בתרבות היהודית – זה המדבר שבו עוצב ישראל כעם, שם הוא קיבל את התורה. עם זאת, ההתייחסות אליו אינה כאל ארץ ישראל, אלא כאל הדרך לארץ ישראל.

הגבול הדרומי של ארץ ישראל אינו ברור. הגבול הבינלאומי הוא גבול שנקבע בין האימפריה העותמאנית ששלטה בא"י לבין האימפריה הבריטית ששלטה במצרים ב-1906. זה גם הגבול הנוכחי בין ישראל למצרים.

על פי ההלכה, הגבול של ארץ ישראל הוא נחל מצרים. מקובל לראות בנחל אל-עריש שבצפון סיני כנחל סיני, כלומר כל צפון סיני הוא א"י. ויש המדברים על נהר מצרים כנילוס, ואז כל סיני היא חלק מא"י.

התנועה הציונית מעולם לא כיוונה לסיני. אחת החלופות לבית יהודי ליהודים במקום א"י, היה סביבות אל-עריש, אך זה לא אמור היה להיות תחליף לא"י.

כך שהיחס לסיני היה אמביוולנטי. זה לא היה יחס כמו לא"י, אך גם לא כמו לחו"ל. משהו באמצע.

מלחמת השחרור, צה"ל כבש את צפון סיני, אך בלחץ אמריקאי-בריטי החליט בן גוריון לסגת מהשטח. ההחלטה עוררה התנגדות הן בצה"ל, בעיקר של מפקד חזית הדרום יגאל אלון, והן במערכת הפוליטית – הן הרוויזיוניסטים (מה שהיום – הליכוד), הן מפ"ם ואפילו הקומוניסטים, שראו בנסיגה הזאת כניעה לאימפריאליזם האמריקאי-בריטי. עם הנסיגה היתה תחושה של החמצה. בסך הכול, ליחס לסיני, נוסף נדבך נוסף – אזור גבול שמסכן את ישראל.

במלחמת סיני [1956], צה"ל כבש חלקים נרחבים מסיני ונסוג בלחץ המעצמות. היחס לסיני היה יחס של חזרה לשטחי מולדת. בן גוריון הכריז שחזרנו אל יוטבת והקמנו את מלכות ישראל השלישית (מיד אחרי המלחמה, בטרם החליט על הנסיגה). דובר הרבה על הר סיני. הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן עלה להר סיני כחזרה למקום קדוש. יש לי הגדה של פסח שיצאה לאחר מלחמת סיני – הגדה היסטורית ארכיאולוגית. היא מלאה בתמונות מסיני והתחושה היא של זיקה לסיני. למשל – מופיעה בה תמונה של טנק ישראלי במפרץ סואץ ונכתב: "וישיגו אותם חונים על הים" (שמות יד, ט). מפרץ סואץ והרי מצרים על רקע שריון ישראל בשובו לים סוף ב"מבצע קדש" בשנת תשי"ז". כלומר, ההתייחסות היא כאל שיבה לים סוף, שם היינו בימי יציאת מצרים. ובמקום אחר, תמונה של ג'בל מוסא (הר משה) בדרום סיני, וזיהויו כ"הר האלוהים". ועוד תמונות וכיתובים ברוח זו.

השיר היחיד שאני מכיר על סיני ממלחמה זו, הוא "מול הר סיני" של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי בפי להקת הנח"ל.

מול הר סיני

לא אגדה רעי

ולא חלום עובר:

הנה מול הר סיני

הסנה, הסנה בוער.

והוא לוהב בשיר

בפי גדודי בנים,

ושערי העיר

ביד השמשונים.

הו, שלהבת יה – עיני הנערים,

הו, שלהבת יה – ברעום המנועים,

עוד יסופר על זה היום אחיי,

בשוב העם אל מעמד סיני.

רעי, זה לא חלום

ולא חזיון הוזה

מאז ועד היום

בוער, בוער הסנה.

לוהט בזמר און

בלבבות האל

של נערי ציון

ורכב ישראל.

הו, שלהבת יה – עיני הנערים...

השיר הושר בפי להקת הנח"ל והיה להיט מאוד פופולארי אז ועוד שנים רבות לאחר מכן. מדובר בו על כיבוש סיני במלחמה כהתחדשות מעמד הר סיני, כחזרה למעמד הסנה הבוער, כחזרה של שמשון אל שערי עזה.

אולם ישראל שהתה בסיני חודשים ספורים והישראלים לא ממש נקשרו למקום.

אולם כאשר ישראל נאלצה להילחם בפעם השלישית בסיני, ושוב כבשה אותו, והפעם הוא היה בידיה במשך 15 שנים, הקשר היה עמוק לאין ערוך. סיני היה יעד מועדף לטיולים. הישראלים נהרו לסיני. תנועות הנוער טיילו בסיני. כשאני הייתי בתיכון, שנה אחרי שנה נסעתי לטיול ארוך של התנועה לסיני.

אנשים אהבו לרדת לשבועות וחודשים להיזרק על חופי סיני. נערכו פסטיבלי רוק המוניים בחוף נואייבה. 

הוקמו יישובים בסיני. גוש יישובים בחבל ימית שבצפון סיני ועוד שלושה יישובים במזרח סיני, במפרץ שלמה (די זהב, נביעות ואופירה). הפעם הזיקה הייה עמוקה הרבה יותר.

שירים שהושרו על סיני:

שארם א-שייח

גדול הוא הלילה ולך מחייך.

חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח.

עברנו בלילה, בים ובהר

ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר.

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בליבנו, ליבנו תמיד.

הים והמלח יראו את השיר

חזרנו אליכם, טיראן וסנפיר.

אותם השמיים מעל לבבך

מיצר, ים ומים – את שארם א-שייח .

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית,

את בליבנו, ליבנו תמיד.

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים.

עוברות שוב במים ספינות דייגים.

יורד לו הערב, מביא עוד חלום –

מביא על המים תקווה לשלום.

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית,

את בליבנו, ליבנו תמיד.

הוי, שארם א-שייח!

השיר נכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מבטא אהבה וערגה לשארם א-שייח, ותחושה שחזרנו אליה שנית, עשר שנים אחרי הנסיגה. חזרנו לשארם ולמיצרי טיראן וסנפיר. עכשיו המצרים לא יחסמו עוד את השיט הישראלי, כי האזור יהיה בידינו. החיבור מחדש לסיני התחבר לכמיהה לשלום "מביא עוד חלום, מביא על המים תקווה לשלום." כלומר, לא נסיגה מסיני תמורת שלום, אלא שילוב של חלום החזרה לשארם שהתגשם, עם חלום השלום.

כתב את השיר עמוס אטינגר, ושר אותו רן אלירן. השיר היה פופולרי מאוד, אחד השירים הפופולריים ביותר של המלחמה.

עוד לפני המלחמה, בתקופת ההמתנה, לאחר שהמצרים חסמו את מיצרי טיראן ולמעשה הטילו מצור ימי על ישראל, נכתב השיר "אנחנו נעבור". כתבו אותו, שוב, מוהר ווילנסקי, שעשר שנים קודם לכן כתבו את "מול הר סיני". שר אותו הצמד הפופולרי – "הדודאים", והוא היה להיט גדול, שהעלה את המורל בתקופת ההמתנה ונשאר פופולרי גם בעקבות הניצחון.

אנחנו נעבור

לכל המיצרים יכולנו וגברנו

מכל המיצרים יצאנו עם איתן.

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו

אנחנו נעבור במיצרי טיראן.

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במיצרי טיראן.

את כל המיצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן,

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במיצרי טיראן.

אנחנו נעבור...

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת,

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן.

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במיצרי טיראן.

אנחנו נעבור...

חודשים אחדים אחרי המלחמה, לאחר ביקור בהיאחזויות הנח"ל בסיני, כתבה נעמי שמר את אחד משיריה היפים, עבור להקת הנח"ל, "בהיאחזות הנח"ל בסיני".

בהיאחזות הנח"ל בסיני

בהיאחזות הנח"ל בסיני

המון דברים יפים ראו עיניי,

כמו למשל – חיילת יחפה

וצמתה מוטלת על כתפה.

ובחצר היו החיילים

צולים דגים גדולים על גחלים.

המון דברים יפים ראו עיניי

בהיאחזות הנח"ל בסיני.

שם כל השרות והדליות והרינות

פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות,

עם כל האור וכל הפנאי

אשר ראיתי בעיניי.

בהיאחזות הנח"ל בסיני

אני לא האמנתי לעיניי,

כשראיתי מעשה כשפים,

ספרי שירה קטנים על מדפים;

שירי רחל ו'כוכבים בחוץ',

כמו לפני שנות אלף בקיבוץ;

אני ממש שפשפתי את עיניי,

בהיאחזות הנח"ל בסיני.

כשכל השרות והדליות והרינות...

את השיר כתבה נעמי שמר בשנת 1968, בתום ביקור מרגש בשלוש היאחזויות הנח"ל שהוקמו בסיני – נח"ל סיני, דקלה ונח"ל ים. היאחזות נח"ל היא יישוב שהוקם ליד הגבול בידי חיילי צה"ל במדים, כחלק מהשירות בנח"ל. מרבית ההיאחזויות אוזרחו והיו ליישובי קבע. כך גם שתיים מן ההיאחזויות בצפון סיני. נח"ל סיני, לימים חלק מחבל ימית, שבה קם המושב נאות סיני של תנועת חירות – בית"ר, שמנחם בגין הצהיר שבכוונתו להתיישב בו כשיסיים את תפקידו כראש הממשלה. כידוע, בגין הוביל את ההחלטה על עקירת יישובי סיני ואת ביצוע העקירה. כך גם היאחזות דקלה, אף היא בחבל ימית, אף היא מושב של תנועת חירות – בית"ר. ההיאחזות השלישית, נח"ל ים, היתה היאחזות מבודדת באזור אל עריש, כ-100 ק"מ מערבה מגוש ההתיישבות של צפון סיני, ליד ימת ברדאוויל, בין אל-עריש לקנטרה. הייתה זו היאחזות שהתמחתה בדיג, ולצד החיילים התיישבו בה גם אזרחים, אולם היא פורקה לאחר מלחמת יום הכיפורים ולא אוזרחה.

על איזו היאחזות נכתב השיר? כיוון שביקורה של נעמי שמר היה בשלוש ההיאחזויות, כל אחת ניכסה אותו לעצמה. "צולים דגים גדולים על גחלים" זה אנחנו, אמרו נח"לאי נח"ל ים. אולם השיר באמת התייחס באופן כללי לשלוש ההיאחזויות. הקליפ, שהיה להיט היסטרי והוקרן כמעט מידי יום בערוץ היחיד בטלוויזיה, ברייטינג של כמעט 100%, צולם בהיאחזות נח"ל סיני.

 השיר מבטא געגוע לארץ ישראליות החלוצית, האידיאליסטית שבה גדלה נעמי שמר בילדותה בקיבוץ, והיא חסרה לה בת"א ובישראל של שנות השישים בה חיה – ישראל החומרנית, הבורגנית, הניהיליסטית. "ארץ ישראל האבודה", היא כינתה אותה, "והיפהפייה והנשכחת". ואת אותה ארץ ישראל היא מצאה דווקא בסיני.

 פתאום, בביקורה בהיאחזויות הצעירות, עם חיילים הצעירים ממנה בכעשרים שנה, היא פגשה את ארץ ישראל ההיא בפינה, וכמו אותה ארץ ישראל אליה התגעגעה כל כך, "היא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת." וכשהסתובבה בחדרי החיילים, היא נדהמה לגלות "מעשה כשפים" – "ספרי שירה קטנים על מדפים. שירי רחל, ו"כוכבים בחוץ" – ספר שיריו הנפלא של אלתרמן והרגישה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ." כל השיר כתוב בפליאה, בתדהמה, של מי שכבר לא האמינה שארץ ישראל הזאת עוד קיימת, ולפתע היא פגשה אותה בהיאחזות הנח"ל בסיני. "אני לא האמנתי לעיניי" היא כותבת. "אני ממש שפשפתי את עיניי". ובהתרגשות גדולה היא אומרת "רציתי לחבק שם את כולם," וללחוש לפרצופים הנבוכים בלשונו של הנביא ירמיהו "מי יתנני במדבר מלון אורחים." אולם בעוד ירמיהו רוצה לברוח מעמו המאכזב אל המדבר, נעמי שמר רוצה להתחבר לבני עמה שבמדבר, כי הם התשובה לאכזבותיה מן החברה הישראלית.

על היאחזות נח"ל ים, גם שלמה ארצי כתב ושר שיר, "נחל ים".

נח"ל ים

איך פסענו לאט על השביל המוביל

אל צריפי דייגים, מול ימת ברדוויל,

ונשמנו את רוח הקיץ החם,

שנשא ענן חול אל חצר נחל ים.

נחל ים, נחל ים,

לא סתם נחל אכזב

אלא נחל איתן.

איך השלכנו חכה לימה ללא גל,

ובין סבך רשתות גם העוזי מוטל.

ודג-בורי קפץ והכסיף וצלל

וחזרנו עם ערב לצריף המוצל.

נחל ים...

ונמשך המבט לאורכו של הכביש

ההולך וניבלע בין חולות אל עריש.

כבר אשמורת שנייה והים כה מחריש,

נחל ים אין לראות אלא רק להרגיש.

נחל ים...

שיר נוסף של שלמה ארצי על סיני, הוא "השיר על ארץ סיני", מראשית שנות ה-70, שאותו כתבה המשוררת רחל שפירא והלחין מוני אמריליו.

השיר על ארץ סיני

השיר על ארץ סיני,

הוא שיר המסע הגדול במדבר,

אהיה נא אני הנוסע השר,

העובר בדרכי העפר.

השיר על ארץ סיני,

אבק המדבר מתערב בשערי,

נדבק בבגדי ומזהיב את עורי

ולבי הולך אחר עיני.

אני גדלתי בארץ קטנה,

על כן שירי מלא תדהמה,

אני גדלתי בארץ קטנה,

על כן שירי מלא תדהמה.

כה אדירים המישורים

שטופי השמש הקיצית,

כאלה לא ראיתי מעודי.

כה אדירים הם ההרים

העשויים סלעי גרניט,

כאלה לא ראיתי מעודי.

השיר על ארץ סיני,

הוא שיר על פגישה עם אנשי המדבר,

אהיה נא שופר לאנשי המשמר,

היושבים לאורכה של גבעת העפר.

השיר על ארץ סיני,

אבק המדבר מתערב בשערם,

נדבק בבגדם ומזהיב את עורם

וידיהם בקיאות בכלי נשקם.

אני גדלתי בבית קטון,

על כן שירי מלא תימהון,

אני גדלתי בבית קטון,

על כן שירי מלא תימהון.

כה אדירים הביצורים

בקצה הארץ החמה,

כאלה לא ראיתי מעודי.

המשכנות החפורים במעבה האדמה,

כאלה לא ראיתי מעודי.

אני בגרתי בארץ הזאת

ועצב בשיר הלום המראות.

כי מלחמתה כה ארוכה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

ועל חרבה תחייה ועל חרבה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

על כן השיר מהול גם בתוגה.

זהו שיר אהבה לסיני, ולאנשי סיני. מיהם אנשי סיני? המתיישבים, שרחל שפירא הקיבוצניקית רואה בהם חלוצים כמו דור הוריה, מייסדי הקיבוץ, ולוחמי צה"ל בביצורים. לצד האהבה, יש גם תוגה, עצב – כי מלחמתה כה ארוכה ועל חרבה תחיה.

נואייבה שבחוף מפרץ שלמה, היה אזור שהישראלים אהבו להיזרק עליו, וכך גם תיירים מחו"ל. הוא היה חוף חצי נודיסטי, ואנשים ראו בו מקום של חופש מהציוויליזציה. כאמור, בשנות ה-70 נערכו בו פסטיבלי רוק תחת השמיים. היו אלה פסטיבלי הרוק הגדולים והחשובים ביותר בישראל של שנות ה-70 ובעצם פסטיבלי הרוק הישראליים הראשונים.

גם על נואייבה נכתבו שירים, שכולם מבטאים את אתוס החופש האינסופי של המקום. יש בהם אהבה גדולה לחופי סיני, אך היא פחות מבטאת כמיהה לסיני כמולדת ואזור התיישבות ציוני, אלא יש בהם דווקא משהו קוסמו-פוליטי, וודסטוקי.

שלמה גרוניך הלחין ושר את שירה של אשתו לשעבר, נירית ירון, "נואייבה":

נואייבה

שמש של בוקר אני מתעצל,

עד ששוקעת שוכב לי בצל.

רגע של שקט שלא מסתיים,

סוד שלחשתי פתאום מתקיים.

סתם בן אדם. אוכל, שותה, נרדם,

בלי זימים ובלי כנפיים

כבר אחר הצהרים.

את תגלי את המחבוא שלי.

עוד מעט יבואו מים,

בואי נתחבא בינתיים בתוך צדפה.

שקט, ים, חופש שם,

במרחק, אופק דק,

פס זהב, זכר ל –

שמש גדולה נפלה, צללה לה לה לה...

שקט, ים, חופש שם

במרחק, אופק דק

פס זהב, זכר ל –

שמש גדולה נפלה, צללה לה לה לה...

סתם בן אדם. אוכל, שותה, נרדם,

בלי זימים ובלי כנפים,

כבר אחר הצהרים.

את תגלי את המחבוא שלי.

עוד מעט נלך למים,

בואי נתחבק בינתיים בתוך צדפה.

שקט, ים, חופש שם

במרחק אופק דק,

פס זהב, זכר ל –

שמש גדולה נפלה, צללה לה לה לה...

דורי בן זאב כתב ומתי כספי הלחין את "חגיגה בנואייבה". מתי כספי ויהודית רביץ שרו את השיר:

חגיגה בנואייבה

לא זקוקים לראש כל גג

נעשה לכם כאן חג.

הבנים על הבנות

זה הזמן – רוצים לחיות!

חגיגה, חגיגה

נואיבה, נואיבה

אני בא, אני בא

אני דג, אני דג

אני חג, אני חג

אל תדאג!

(מה זה לא לדאוג?)

אבהים ואימהות

החולים על החולות,

ישנים על הגבעות

שירד טיפה לראות.

חגיגה, חגיגה

אני בא, אני בא

נואיבה, נואיבה

אני דג, אני דג

אני חג, אני חג

אל תדאג!

גמלים בגמלאות

אין לי זמן למניות

ערומים וערומות

ישנים על הגבעות.

חגיגה, חגיגה...

שלום חנוך כתב והלחין ודפנה ארמוני שרה, במופע המשותף של אריק איינשטיין ושלום חנוך ב-1979, "עד מחר".

עד מחר

לפעמים פגישה יפה כפליים

ממרחק הזמן, כמו הד שאין לו סוף.

איך היה פס כסף על המים

כשישבנו בנואיבה על החוף.

והורח קל היה בערב,

לא היה בו לנדנד את הסירות,

אז נכנסנו אל המים עד הברך

והבטנו מרחוק על האורות.

ופתאום קפא הרגע,

הסתכלת בי בלי הגה,

ונצנצו הכוכבים בשערך,

והיינו בעינינו עם השיר אשר בינינו

עד שיאיר, אמרת, עד מחר...

את איתי נשארת, את איתי עוברת,

את הלילה הנותר,

עד שתבוא השמש,

בין הרכסים של ההר.

בין ערביים הרוח מתגברת,

רק החול והמים ואני.

"זה היה יפה" – אני אומרת,

ואתה עולה ובא בזיכרוני.

והרי אני יודעת,

שאראה אותך אי פעם,

כבר יהיה הכול שונה ומאוחר.

כך היה ולא חזרת, והיה כמו שאמרת,

עד שיאיר אמרת, עד מחר...

את איתי נשארת...

הצדפים שנעזבו בשפל,

שהים לא יכול היה לשטוף.

שוב נמשך על המים פס הכסף,

כשיושבים בנואיבה על החוף.

השיר האחרון שאציג, הוא שיר שחתן פרס ישראל חיים חפר כתב על סיני, לקראת השלמת הנסיגה ממנה ב-1982. החלק המולחן, שאותו אני מביא כאן, הוא רק חלק משיר ארוך מאוד, שלצערי, כבר זמן רב אני מחפש אותו ללא הצלחה. בשיר המלא, יש בית שבו חיים חפר מצדיק את הנסיגה למען השלום, אך נשבע שאם אחרי הנסיגה תהיה עוד מלחמה ונחזור לסיני, הפעם נחזור סופית, שלא על מנת לעזוב. הוא מזהיר את המצרים שנסיגה רביעית – לא תהיה.

השיר נקרא "עת", או "שיר פרידה מסיני", ושרה אותו מיכל טל, ללחנו של דובי זלצר.

שיר פרידה מסיני

עת ללדת ועת למות, עת

עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת

עת להרוג ועת לרפוא, עת

עת לפרוץ ועת לבנות, עת

עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת

עת לבכות ועת לשחוק

עת ספוד ועת רקוד, עת, עת...

ואני פורש כנפיים

מעל כל הצוקים והחולות,

וממכאובי נופייך

הריני נעלם כמו חלום.

אבל אני נותר עדיין שם,

בצלקות האש והעשן,

בחצוצרות התהילה ובתופי אשם,

וכך אני נפרד ממך ברעדה,

זרה ומוזרה שלי, יפה ואבודה.

יפה ומוזרה שלי, כמו אגדה.

עת לבקש ועת לאבד, עת

עת לשמור ועת להשליך, עת

עת לקרוע ועת לתפור, עת

עת לחשות ועת לדבר, עת

עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת

עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום, עת...

ואני פורש כנפיים...

בתקופת הנסיגה מסיני, השיר שהיה מזוהה עם המאבק נגד הנסיגה בסיני היה שיר אישי, לגמרי לא פוליטי, של נעמי שמר, "על כל אלה". מתנגדי הנסיגה, בעידודה של נעמי שמר, אימצו כסיסמת מאבקם שורה מתוך השיר, המתכתב עם פסוק בקהלת – "אל נא תעקור נטוע".

 הפסוק המקורי בקהלת, לקוח משיר הפותח את פרק ג', שכותרתו: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים," והמסר שלו, הוא שלעיתים דבר הנכון בעת מסוימת, אינו מתאים לעת אחרת, שבה דווקא היפוכו נכון. בין השאר נאמר: "עת לטעת ועת לעקור נטוע."

חיים חפר שתמך בנסיגה, השיב בשירו לסיסמה "אל נא תעקור נטוע" באמצעות הפסוק מקהלת. בתי השיר הם ציטוט מרבית שורות השיר מקהלת, עם הדגשת הפסוק "עת לטעת ועת לעקור נטוע" החוזר על עצמו שלוש פעמים ובסיום – הפסוק "עת מלחמה ועת שלום", שבו גם מסתיים השיר של קהלת. בפזמון החוזר מתפייט חיים חפר בהבעת אהבה וגעגוע לסיני ובביטוי הקשר הנפשי שלו למקום. הוא כותב אל סיני בגוף שני נקבה, כאל אהובה ממנה הוא נפרד.

 מה שאני אוהב בשיר הזה, מלבד ההזדהות שלי עם אהבת סיני המבוטאת בו, הוא היכולת של מי שתמך בנסיגה, לבטא אהבה אמתית וכנה לסיני. השיר הוא רב עוצמה, וניכרים בו דברי אמת.

בין הלהקות הצבאיות וצוותי ההווי של שנות השבעים, פעל גם צוות הווי סיני. זה לא צוות חשוב במיוחד. הוא לא היה להקה בפני עצמה, אלא צוות משנה של צוות הווי גייסות השריון. היו חמישה צוותים כאלה. הצוות הזה היה כפוף גם לאוגדת סיני. זה צוות שפעל בסיני בתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. יש לזכור שסיני הייתה שטח הרבה יותר גדול מכל שאר מדינת ישראל והיו בו המון כוחות צה"ל, וזה מה שהצדיק את קיומו. בצוות הופיעו שלמה יידוב ומוני מושונוב. השיר "ביל קרטר", שהוא השיר הראשון שקלפטר הלחין, והוא שר אותו כסולן עם צוות ההווי.

"ביל קרטר" היה סדרת ספרוני מערבונים פופולריים על שריף מהמערב הפרוע, ובשיר הוא מגיע לסיני, ואפשר לראות בכך איזו השוואה מאצ'ואיסטית של גיבור המערבונים עם גיבורי צה"ל. אבל בבית האחרון מתברר שביל קרטר שמגיע לסיני הוא... הספרונים. והשיר אומר ששולחים לנו ספרים רציניים כמו שירי טשרניחובסקי, אבל מה שהחיילים אוהבים, זה לקבל ספרוני "ביל קרטר". שיר נחמד, אבל לא שיר חשוב ואין טעם לייחס לו איזו משמעות עמוקה.

* * *

אהוד בן עזר

"נישואי פיגארו" מדהימים ביופיים ובביצועם במוצ"ש בפילהרמונית

כל שבח שאכתוב כאן יהיה מעט מדי כדי לתאר את הביצוע המופלא של "נישואי פיגארו", האופרה הראשונה והנהדרת של מוצרט [1756-1791] בהיכל התרבות במוצ"ש האחרון. הניצוח של דן אטינגר היה מצויין ואפילו ללא קצת ההתחכמויות שזובין מהטה היה נוהג לתבל בביצועים הקונצרטנטיים של האופרות בניצוחו. התזמורת, בהרכב לא גדול שלא האפיל על הקולות האנושיים, היתה אף היא מצויינת ומלאה חיים, כמו מוצרט.

והזמרות, והזמרים. איזה אנסמבל נפלא. הרוזנת אלמוויוה, אלכס פנדה הבולגרית, סופרן, היתה נהדרת וקולה, מהקצה המרוחק של הבמה, מילא את ההיכל והביא לה תשואות מושכות בייחוד באריה הראשונה שלה, "טוהר האהבה".

סוזנה הישראלית, רינת מוריה, סופרן, דקת הגוף ועזת הקול, היתה אף היא נהדרת במשך כל שלוש השעות של האופרה. קול רענן, חי, מלא הומור וגם כישרון משחק. ממש להתאהב בה כמו שקרה לפיגארו ולרוזן אלמוויוה.

והרוזן, רומן טרקל הגרמני הגבוה והקירח, בריטון עז בתפקיד קצת כפוי-טובה כי הוא האיש הרע במחזה שהכול שמחים "לסדר" אותו ולהוליכו שולל. קולו לא איכזב לרגע.

ופיגארו, דניאל אוקליץ' הקנדי, באס-בריטון ושחקן כובש את הלב. ראיתי באחד העיתונים ביקורת מוזרה על כך שבמחצית השנייה של האופרה נחלש קולו. מה פתאום?! הוא שומר על אותה רמה במשך כל שלוש השעות, ואפשר לומר עליו ועל האנסמבל הקולי כולו כי ככל שהאופרה נמשכת ו"מתחממת" כן נעשים קולותיהם חזקים ומהנים יותר.

את כרובינו הפופולארי משחקת ומזמרת המצו-סופרן הישראלית רינת שחם. זהו תפקיד נהדר ובו כמה מהאריות היפות ביותר באופרה כמו למשל "ווֹי קֶה סַפֶּטֶה", אתן היודעות, שתמיד מזכירה לי את אשתי הראשונה ענת פיינברג שלמדה פיתוח קול אצל פנינה אבני, אשתו הראשונה של המלחין צבי אבני, והיתה מתרגלת בבית את האריה הזו. רינת שחם, שמשחקת ושרה את כרובינו, בין היתר כגבר שמחופש לאישה, היתה נפלאה, ובכלל מעורר כבוד חלקן הגדול של הזמרות הישראליות בהפקה הזו.

מרצ'לינה, מצו-סופרן, היתה עדנה פרחוניק, אף היא ישראלית. ברטולו, באס, היה קריסטין סיגמונדסון האיסלנדי, הר-אדם כסוף-שיער ובעל קול שמרעיד את היכל התרבות, נפלא. ועוד השתתפו בביצוע האופרה רוברט מק'פירסון, טנור, בתפקיד דון בזיליו. פליקס ליבשיץ, טנור, בתפקיד דון קורציו. דניאלה סקורקה, סופרן, בתפקיד ברברינה. יאיר פולישוק, בריטון, בתפקיד המשעשע של הגנן אנטוניו, וכן המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, שאמנם לא היו לה חלקים רבים באופרה אבל אלה שאותם שרה היו מצויינים.

שלוש שעות של מוסיקה נפלאה ואנסמבל קולי מעולה. ממש התגשמות החלום הציוני של תרבות ישראלית מערבית במיטבה, שידעה ויודעת לקחת את כל הטוב מאירופה מבלי לזהם עצמה בשטניות, בייחוד הגרמנית שפיעפעה והשמידה ביבשת הזו ואולי גם עלולה להתפרץ בה מחדש.

אין טעם לומר מהרו ורוצו כי הקונצרט במוצ"ש האחרון היה האחרון בסידרה הזו בתל-אביב.

* * *

"זה מקרוב באו"

אגודת הסופרים מקיימת אירועי הוקרה המוקדשים ליוצרים

 אשר עיזבונם הועבר לאחרונה למכון גנזים של אגודת הסופרים העברים

בתאריך 14.6.2017 יתקיים אירוע לכבודה של הסופרת

שושנה שבבו – 1992-1910

מנחה: בני ציפר

משתתפים: צביקה ניר – יו"ר אגודת הסופרים

אדיבה גפן – יו"ר מועצת גנזים

אורנה לוין (כרסנתי) – נציגת המשפחה

פרופ' יפה ברלוביץ

ד"ר קציעה עלון

קטעי קריאה: שרית וינו-אלעד, יצחק בר יוסף

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל אביב

יום רביעי, כ' בסיון תשע"ז, 14.6.2017, התכנסות 19:30

הכניסה חופשית

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק שביעי

אחרית דבר

פתח תקווה, אוגוסט 2004

חיים בנגרייה

זה שלושה חודשים הנגרייה משמשת לי מקום עבודה ומקום מגורים. עברתי להתגורר בנגרייה עד שאשכור דירה. עד מהרה התברר לי שזה סידור נוח וחסכוני. אינני צריך להתפתל עוד בכבישים כדי להגיע מהבית למקום העבודה ומבתי הלקוחות חזרה. בניתי לי שם כמעט את כל הנוחיות מלבד מקלחת.

זה העלה בי זיכרונות מהתקופה שהייתי עולה חדש וכשלוש שנים התגוררנו חמש נפשות בחנות. פעם בשבועיים-שלושה בימי שישי הייתי מתלווה לאבא למקווה ברחוב חיים עוזר ועושה מקלחת טובה כולל חדר אדים. עכשיו פעם בשבוע אני מבקר את דינה ואחיקם ופעם בשבוע את עופר ועמית ובהזדמנות עושה מקלחת וסועד ארוחת ערב מבושלת. בימים האחרים אני קונה מצרכים בסיסיים בסופר ומכין לי כריכים או סועד במסעדה עממית. כל החברים בצד של מיקה. מתחילה זו הייתה החבורה שלה. רק אדווה, חברתה הכי טובה של מיקה, מבקרת אותי פעם בשבוע ובכל ביקור מביאה לי סיר גדוש אוכל מבושל ועוגה. היא יושבת אתי שעה ארוכה ומספרת חדשות ורכילות, אבל איני מצליח להוציא ממנה ולו ידיעה אחת על מיקה ומאהבה.

אני כבר לא מקווה לשינוי ביחסים עם מיקה. מדי פעם בפעם תוקפת אותי המחשבה על יולי, ואני חש במלוא אוני. אילו הייתה מרימה טלפון כמו באותו הקיץ שבו הגיעה ארצה בגפה הייתה עושה אותי לגבר בגברים. אבל יולי לא מטלפנת, ואצבעותיי מסרבות לחייג את המספר שלה. יוס פעיל מאוד בהפגנות של חבורות נגד מחסומי הצבא בשטחים, והוא גם אחד המרצים המבוקשים באוניברסיטה.

עם המעבר לנגרייה התפנה לי זמן רב יותר לצילומים. שאלתי את עצמי למה אני מכור לתחביב הצילום, ונראה לי שהתשובה גלומה במספר מרכיבים: אני מצלם מפני שאני מאמין שתמונותיי יזכו אותי בפרסים, בפרסום ובכבוד. אני מצלם מפני שאני אוהב להתעסק במצלמה, ומפני שאני נהנה להביט דרך העדשה בפלאי הטבע, לארוב לתופעות יוצאות דופן, וכשהדבר קורה האושר גודש את לבי.

מיקה

לפני כמה חודשים בלחצם המתון של דינה ועופר עשינו מיקה ואני ניסיון לשלום בית. יחד יצאנו לטיול בן שמונה-עשר יום בחוף המזרחי של ארצות הברית. חמישה-עשר הימים הראשונים עברו עלינו בפרגון הדדי, והייתי משוכנע שעלינו על דרך המלך. אבל ביום השישה-עשר, בעת שהותנו בבוסטון, הודיע החזאי שלמחרת צפויה סופת טורנדו להכות בחוף המזרחי, בייחוד בעיירות מצפון לבוסטון.

מיקה נאנחה בהקלה ואמרה: "מזל שאנחנו מדרימים לניו אורלינס."

ואני אמרתי: "יש לי הזדמנות של פעם בחיים לצלם סופת טורנדו בפעולה. את תופסת?"

"נפלת על הראש? מה זה עלה על דעתך פתאום?"

מיקה נפנפה בידה כאחוזת תזזית, מבטלת כל שביב של תקווה בלבי. "אנחנו ממשיכים על פי התכנית ומחר בבוקר נוסעים לניו אורלינס ומשם הביתה. אין לנו ימים רזרביים."

"מיקה, תגלי מעט גמישות. תזרמי אתי. לא יקרה שום אסון אם נהיה בניו אורלינס יום אחד פחות. אני חייב לצלם את סופת הטורנדו הזאת. סופה עזה בשחקים הינה אחד משיאי הצילום עבורי אם לא השיא בעצמו." הייתי אחוז התרגשות. בשום הון שבעולם לא אחמיץ את הזדמנות חיי. ידעתי מראש מה תענה מיקה - שרק פעם אחת בחיים נקרית הזדמנות נדירה שלא מחמיצים, וזו ההזדמנות שהפגישה אותי עם סאלי. ולא פעם אחת אלא חמש פגישות. אבל מיקה שכחה את העניין. בעיניה הסעודה החגיגית שטרחה עליה בליל הסדר עד אפיסת כוחות הייתה לשווא - בגלל סאלי. לכולם עבר התיאבון. "מה, היא היחידה שעברה טרגדיה בימי המלחמה?" תהתה.

"אתה יודע מה," הפנתה לי את גבה, "אם אתה מוכרח, ממש מוכרח, כי אחרת תשמור לי טינה כל חייך, אז תיסע לבד ותעשה חיים עם הסופה שלך. אני אקח עוד יום אחד במלון ואטייל לי בחנויות בעיר. ניפגש בלילה, כשתחזור."

"מיקה, את יודעת שבלי הניווט שלך אני לא מסוגל לנהוג. בזמן שניתקל בטורנדו את תהיי על ההגה ואני עם המצלמה..."

"אבינועם, אל תתחיל לחשוב על זה אפילו."

למחרת צלצל השעון המעורר בשעת בוקר מוקדמת. מיקה מיהרה אל חדר האמבטיה, יצאה משם מאופרת והחלה להתלבש. לא הבנתי אותה ואת מעשיה. "מיקה, מה קורה? בוסטון עדיין לא התעוררה משנת הלילה."

"באמת חשבת שאתן לך לנסוע לבד? אתה עם האוריינטציה שלך תגיע למפלי הניאגרה או למקסיקו סיטי ונאחר את הטיסה לארץ. אני באה אתך. אבל שים לב למה שאני אומרת לך. ברגע שאני אחוש בסכנה, כל סכנה שהיא על פי הבנתי, אתה מסובב את ההגה לאחור וחוזרים לבוסטון. אתה צריך להבטיח לי."

"אני מבטיח עם יד על הלב, יש היגיון רב בדבריך," אמרתי.

לאחר ארוחת בוקר אמריקנית יצאנו צפונה. לאחר כשעה וחצי ראינו רק מכוניות אחדות נוסעות בכיוון שלנו. כעבור עוד עשר דקות עשינו הכרה ראשונה עם הסופה. רוח חזקה הכתה במכונית וטלטלה אותה. המגבים בקושי הצליחו לנקות את השמשה הקדמית מזרם הגשם ששטף אותה. כעבור עוד דקה או שתיים השחירו השמים וברד בגודל כדורי טניס שולחן הכה במכונית.

"עד פה!" פסקה מיקה, "הברד הזה ישבור את השמשות ואין לנו ביטוח לזה. חוזרים לבוסטון."

"על מה את מדברת," עניתי והגברתי את הלחץ על דוושת הדלק. "אנחנו יושבים בפורד תוצרת אמריקה ולא בסוסיתא. מיקה, מכוניות אמריקניות עמידות במזג האוויר הזה ואף בגרוע פי שבעים. תראי, הנה עוד מכוניות ממשיכות אתנו."

ארבע-חמש מכוניות לנדרובר גדולות חלפו על פנינו, והאנשים רכנו החוצה בחצי גוף עליון חמושים במצלמות.

"אבינועם הבטחת לי, אז אל תתחיל אפילו!"

עמוד הענן ברוחב של כמאה ועשרים מטר שיצר הטורנדו היה מחזה מרהיב מעין כמוהו ומגנט את עיניי אליו. התעלמתי מהוראותיה של מיקה והמשכתי בדהירה פראית קדימה. מיקה הניפה את רגלה השמאלית והניחה אותה בכוח על דוושת הבלמים. המכונית זגזגה על הכביש הרטוב ואחר רגע נעצרה בשוליו. "אבינועם, השתגעת? ממש השתגעת! אין לי תכניות למות בקרוב ובטח לא באמריקה." פניה סמקו מכעס. "תסובב מיד את המכונית ונברח מכאן כל עוד אנחנו יכולים!"

פתחתי את דלת הנהג וזינקתי החוצה. צילמתי בטירוף. גשם וברד הכו בפניי, הרוח הסיטה אותי ממקום למקום, אבל אצבעי הייתה יציבה על ההדק. אחרי דקה או פחות הרגשתי שאני עומד לעוף כציפור ולא יכולתי להתעלם עוד מקריאות המצוקה של מיקה. קפצתי למכונית, עשיתי סיבוב פרסה על המקום והדהרתי אותה בחזרה לבוסטון.

לא היינו בסכנה ולא הייתה סיבה אמתית לקריאות המצוקה וההיסטריה. עמוד הטורנדו עבר כחצי קילומטר ממזרח מאתנו, וקיבלנו ממנו רק ריקושטים. כל הדרך בחזרה לבוסטון שררה שתיקה כבדה במכונית. רק כאשר הגענו לבית המלון אמרה מיקה משפט אחד: "אבינועם, אני אתך גמרתי. רות. סוף."

וכדי לזרות מלח על פצעיי קיבלתי תשובות שליליות מהמגזינים והעיתונים שאליהם שלחתי את תמונות הטורנדו. הן היו מנוסחות לקונית: "קיבלנו מאות תמונות של סופת הטורנדו. אנחנו מודים לך על שכיבדת אותנו, וגם בעתיד נשמח לקבל ממך תמונות ייחודיות."

אחרי ליל הסדר

באחד מערבי הקיץ, כאשר עומס החום היה כבד מנשוא, המזגן בנגרייה לא קירר מספיק, השעה כבר הייתה קרובה לחצות ובהיתי במרקע הטלוויזיה בלי לראות את התמונות הנעות. הנייד צלצל, ומעברו השני של הקו נשמע קול במבטא רוסי. רציתי לענות שזה טעות במספר, אבל הדובר הקדים אותי והזדהה בשם אליושה. מעולם לא פגשתי אותו ולא החלפנו בינינו מילה, אבל מיד ידעתי מיהו. איזה עוד אליושה יכול לטלפן אליי בחצות הלילה? לבי החסיר חצי פעימה. אמר שקיבל את מספר הנייד שלי ממיקה וסיפר לי שאמו הובאה לפני יומיים לקבורה.

הוצאתי בקבוק בירה מהמקרר, רוקנתי את כולו בעצימת עיניים וישבתי בקצה המיטה ברגליים משוכלות.

שוב עלו בי תמונות מליל הסדר. אף על פי שזה היה ערב מרגש ובלתי נשכח, הייתי מוותר עליו. ואולי לא. עוד ימים רבים לאחר ליל הסדר התרוצצו בתוכי השדים והרוחות, חוויתי נדודי שינה והתעוררתי שטוף זיעה. בחלוף הימים התפוגגו לאטן התמונות והמחשבות, והשגרה שבה לחיי. דברים ואירועים אחרים התקבעו במחשבותיי: דאגה לפרנסתם של ילדיי הנשואים שמחליפים מקומות עבודה, יחסיי המעורערים עם מיקה, חוסר נחת מאי-הכרתם של הגורמים המקצועיים בתמונותיי, חשבון נפש אם התחביב מיצה את עצמו או אני מיציתי את התחביב.

חשבתי אל אבא. חיים שלמים עברו על אבא בחברת רוח רפאים בדמותה וצלמה של אהובתו הירויה בקרחת היער שטרדה את נשמתו ואת מהלכי חייו. כיצד ומדוע לאחר התלאות הרבות ועגמת הנפש שחווה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברגע אחד של איבוד עשתונות, דקה או אפילו פחות לפני השחרור מן החיה הנאצית, עזב את ידה של אשתו הטריה ונס לבדו אל ברית המועצות.

אבא נפטר שבועות מעטים לאחר ליל הסדר. האם בשבועות אלו נפגשו השניים? אינני יודע. במחשבה שנייה - לא. במצבו הגופני והנפשי הירוד ובצרור המחלות ששקע בהן לא היה אבא מסוגל ליזמה מעין זו. וסאלי, מול עיניה המשגיחות והאורבות של אמי בוודאי ויתרה מראש על הסיכוי הקלוש לפגישה.

אבל בימי השבעה על אבא ייחלתי שתיפתח דלת הכניסה ותיכנס סאלי.

התקווה לא התממשה.

לחנות של אחיה לא הלכתי. איני יודע איזו חנות היא בשרשרת החנויות ברחוב חיים עוזר. אבל אילו היה ברשותי מספר הטלפון או כתובת מגוריה, הייתי מוצא דרך להודיע לה.

האם הייתה באה לחלוק כבוד אחרון לאיש שקברה בלבה לפני כשישים שנה, ורק רוח רפאים בדמותו וצלמו עם משקעים עכורים שכנה בתוכה? ומדוע לאחר שהקריב מעצמו וויתר כל כך הרבה למענה, זו היא שנותרה בחיים?

כדי להתאבל פעמיים על איש אהוב נדרשות תעצומות נפש. גם פעם אחת זה יותר מדיי.

איני מכיר את קורותיה לאחר ליל הסדר. אולי שקעה במרה שחורה, הסתגרה בדל"ת אמותיה וסירבה לראות איש, או קפצה שפתיים, הידקה יחסים עם בנה, כלתה ונכדותיה ואמרה לעצמה שהעיקר הם החיים עצמם.

שבועות רבים הסתחררו מחשבותיי. כיצד לא קלטתי שפגישותיי עם סאלי בחנות התכשיטים ואחר כך ליד חדרי האחיות הן כתובת שנחקקה באותיות קידוש לבנה בקורות חיי ושעליי להעבירה לדורות הבאים. כיצד לא הסקתי מסיפור חייה שהאיש שאהבה והיה בעלה הראשון הוא בעצם אבא שלי. בליל הסדר הראשון שבו התארחה אצלנו נתנה בו סימנים: יליד ורשה, חייט אמן, צלקת בלחיו. ואפילו מיתר יחיד לא זע בלבי לעבר אבי. התנחמתי בכך שהיה עליי להיות בעל חושים על-טבעיים כדי לחבר את הפאזל לתמונה אחת שלמה. הרי סאלי עצמה לא הצליחה לנחש את זהותו של יעקב בעלה על פי הסימנים שפיזרה אמי במכתב שהתקבל אצלה בסיביר. אבל אילו אבא היה נפתח אל ילדיו ומספר לנו קומץ מקורותיו במלחמת העולם השנייה, משהו על בריחתו מהרכבת תחת משמר חיילים גרמנים, על שהותו בכפר של לוחמי חירות פולנים, אז היו חלקי הפאזל מתחברים מבעוד מועד. וכיצד לא תהיתי על עצמי ולא עלו בי שאלות כאשר אישה זרה אלמונית מספרת לי בערב אחד את קורותיה האישיים, ששזורים בהם כישלונותיה והצלחותיה הרי הגורל. ואבא, אבא שלי, לאורך השנים הארוכות נעל את פיו. עכשיו איני יכול לשאול: אבא, למה? אבא, למה שתקת? הן היו באמתחתך סיפורי גבורה עילאיים. אני יכול לנחש שבגלל רוח הרפאים של אהובתך הירויה, ששכנה בנשמתך וטרדה את מנוחתך, חשת רגשות אשמה כבדים ונאלמת דום. ויש לי עוד שאלות לשאול ולא דווקא אותך: כיצד עלה בי הרעיון לקנות את זוג העגילים שסאלי מכרה לזבן? וכיצד בסופו של דבר נשארו העגילים בתוך המשפחה כבקשתו של אבא? ומדוע מכל רבבות הרווקים והרווקות בוורשה רבתי טרם המלחמה התאהבו דווקא אבא וסאלי? וכיצד להסביר בהיגיון שאבא במנוסתו על פני מחוזות רחבי ידיים בברית המועצות, מאות עיירות ואלפי כפרים, מצא את משכנו דווקא באותה עיר נידחת בהרי אוראל שבה התגוררה גם אימא? וכיצד מכל הפליטים התאהבה חברתה של סאלי דווקא בפליט חסר כול? וכיצד במשפחה שגרתית כמו המשפחה שלי נרקם משולש אהבה מעין זה? והיו עוד שאלות שלא נתנו לי מנוח.

אלמלא תקרית הירי בקרחת היער היו אבא וסאלי מקימים משפחה, ומאידך גם אמי ואיש הגון אחר היו בזמן מהזמנים מקימים משפחה משלהם. ומה היה נגזר עלינו, ילדיהם? נסתרות דרכי הגורל. אבל המחשבה שלא נתנה לי מנוח יותר מכולן הייתה אם אמנם ליל הסדר בביתי קירב את קצו של אבא.

אבא היה חולה מאז התקרית עם החייל הרוסי השיכור. אבל רק בחמש-שש שנים האחרונות הוא נבל לאטו. כולנו השתדלנו לשמח אותו, בעיקר בימי הולדת שלו, של ילדיו ושל נכדיו, שהיו הזדמנויות נאותות. אבא היה חובב הצגות יידיש, במיוחד מחזות-זמר. את שירי החזנות היה שומע בווליום גבוה. כאשר קרא ספר מעניין שעה ארוכה לא היה אפשר לפנות אליו בדברים. אבל בשנים האחרונות לחייו, כאשר הבאנו לו כרטיס להצגת יידיש, תקליט חזנות או ספר מעניין היה מרים לאיטו את עיניו וממלמל: "בשביל מה, לא הייתם צריכים." להצגות לא הלך, לשירי חזנות לא הקשיב עוד וספרים לא קרא. מלבד תנ"ך.

הפגישה עם סאלי הייתה עבורו טראומה ועוד צלקת עמוקה בנפשו המיוסרת. אלמלא אותה הפגישה היה סוחב עוד שנתיים, שלוש ואולי ארבע. ואולי לא. כי אבא באמת התכוון שלחייו אין תכלית והם נמאסו עליו.

ואילו הייתה הפגישה עם סאלי מתרחשת עשרים או חמש עשרה או עשר שנים קודם לכן, האם היה עוזב את אימא? חובה להפריד ולבודד בין אהבה לגעגוע. בגלל געגוע לא נוטשים משפחה. בגלל אהבה – כן. אבל גם לו היה צעיר בעשרים ושלושים שנה, מסופקני אם היה עוזב את אימא למען אישה אחרת. אבא היה ג'נטלמן בכל רמ"ח אבריו. אדם עדין נפש שלא היה מביא כלימה מעין זו על בני משפחתו.

בחברת אנשים העניק לאימא את הכבוד הראוי לה והרעיף עליה שבחים: טבחית מעולה, מחנכת דגולה, עוזרת בפרנסת הבית, והיה מלטף את ידה ומתרפק על כתפה. ובין כותלי ביתו נהג כעריץ והיה משליך ומנפץ צלחות אם וכאשר מנת האוכל שהוגשה לו לא הייתה מבושלת במידה הנכונה או בטמפרטורה המדויקת. ובחילוקי הדעות בין אימא לבינו בתחומים רבים הגיע זעמו עד כדי השלכת נעליים עליה. ולמרות הכול אני משוכנע שלעולם לא היה עוזב את הבית.

אבא כפה על עצמו את המוות.

איני יודע אם אימא נפגשה עם סאלי. כנראה - כן. היא סחטה ממני כל מידע עליה ועל משפחתה. היא סרקה את גושי הבניינים ברחוב חיים עוזר ושאלה כל בעל חנות אם הוא האח של סאלי או אם יש לו אחות ושמה סאלי. ולאחר שאיתרה את האח רשמה לפניה את כתובתה והגיעה אליה.

מוזר ונשגב בעיניי: אבא, אימא, סאלי וגדעון, כל הארבעה, יחד או לחוד, עלו ארצה במועדים שונים, אבל כולם הגיעו אל אותה העיר. אל פתח תקווה. סאלי פגשה בגדעון באקראי כאשר יצאה במפח נפש מחנות התכשיטים, והוא זיהה את אחותו האובדת. אבא בדרכו לעבודה ולסידוריו בבנק ובעירייה התהלך באותו הרחוב מאות ואלפי פעמים. אימא התהלכה תדיר ברחוב הזה במסעי קניות וסידורים. בוודאי עשרות פעמים חלף אבא על פני החנות של גדעון, האח הצעיר של סאלי, וכנראה גם על פני סאלי. הטחו עיניו מראות? ועיניהם? אבא תמיד יצא אל הרחוב לבוש בקפידה, כל שערה בראשו מונחת במקומה, פניו מגולחים למשעי, והופעתו נאה.

גורל מתעתע או ההשגחה העליונה היא שהועידה את המפגש בין סאלי לאבי בליל הסדר. אמי שיחקה בו תפקיד זוטר. למה דווקא בליל הסדר, מה יש בו שאין במועדים אחרים? כולם מסובים לשולחן, כינוס משפחתי. שר ההיסטוריה החליט להתערב.

ואם אימא וסאלי נפגשו, האם הצליבו מבטים או נפלו זו בחיקה של זו בבכי תמרורים? ועל מה שוחחו? לא על אבא. גם לא על המחלות המאפיינות את גילן. גם לא על הקמטים בפניהן ועל הרגליים שמתקשות לנוע. שיחתן התנהלה על קרקע בטוחה - על שלושת הילדים של אימא ועל הבן האחד של סאלי והוזכרו גם הנכדים. רק לאחר מכן גלשו לימים הרחוקים ההם, אל בית החולים בביאליסטוק. על המכתבים שלא הגיעו ליעדם. על בוריס והצוות הרפואי שמצאו את מותם בהפצצת המטוסים הגרמנים. על הפגישה שלא התממשה ברציף תחנת הרכבת בחמש לאחר המלחמה. לכל אחת מהן היו נסיבות מקלות. סאלי חיבקה את בנה בן השנה, רגלה השמאלית הסבה לה כאבים, והיא לא קיבלה מהשלטונות את המסמכים המאפשרים את יציאתה מסיביר. והיא הייתה אשת איש.

גם אימא הייתה אשת איש ובחודשי היריון אחרונים. היא נשאה אותי ברחמה.

ואימא הייתה משוכנעת שסאלי מצאה את מותה בקרבות העזים במוסקבה. מאות אלפים נהרגו, ולא רק חיילים אלא רבבות אזרחים מן השורה. אימא מצאה חיזוקים לדעתה כאשר לא קיבלה כל מענה על ארבעת המכתבים ששיגרה אל סאלי דרך ד"ר בוריס.

לאבא ואימא, יוצאי פולין, התיר השלטון הסובייטי לשוב אל ארצם בסיום המלחמה. וכך שבועות אחדים לאחר שנולדתי ארזו הוריי את מיטלטליהם ונסעו למחוז שלזיה ברכבת עמוסת פליטים. אימא לא הגיעה לתחנת הרכבת בביאליסטוק, אבל הגיעה לדירת שלושה חדרים וחצי בבניין בן ארבע קומות בזלוטי סטוק. כאחת עשרה וחצי שנה התגוררו הוריי בזלוטי סטוק עד לעלייתם ארצה.

סאלי נישאה לאזרח רוסי, לפיכך לא שבה לפולין אלא המשיכה להתגורר עוד כשישים שנה בסיביר, עד לעלייתה ארצה.

כך הפגישה ביניהן שהייתה אמורה להתקיים חודש לאחר סיום המלחמה ברציף תחנת הרכבת בביאליסטוק התקיימה כעבור שישים שנה בליל הסדר בביתי בפתח תקווה.

בבית של אליושה

בני אייל ישב במושב הנוסע ואני נהגתי בכביש 443 לגבעת זאב. לא מכבר הוא נפרד מכינרת ועזב את הבית. הכביש התפתל בין יערות שנטעה הקרן הקיימת לישראל לזכר קהילות שנספו בשואה. הנוף הירוק והשירים שהתנגנו ברדיו חיפו על השתיקה הכבדה ששררה בינינו. לא היה לי מענה מוצלח לשאלתו מדוע עזבתי את הבית ועברתי לגור בנגרייה. אייל היה צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו על שלא היה ער ליחסים המעורערים בין הוריו.

לפני בית חורון נוצר עומס תנועה שהאט את נסיעתנו, ונעצרנו במקומנו. נהגים אחדים יצאו ממכוניותיהם, הסתודדו ביניהם והצביעו על מקום כלשהו לפניהם. הייתי בטוח שאצבעותיהם מכוונות לחפץ חשוד או לעץ שקרס על הכביש. יצאתי מהמכונית ובצעד מהוסס משהו התקדמתי אל המקום שהנהגים הצביעו עליו. כתריסר אנשים בחולצות שחורות ישבו באמצע הכביש והניפו שלטים נגד המחסומים בכבישים. שלוש ניידות של משמר הגבול התקרבו וקראו למפגינים ברמקול להתפנות מיד. המפגינים לא הגיבו, והשוטרים ניגשו אל המפגינים והחלו לאזוק אותם ולגרור אותם אל ניידת. מפגינים אחדים התנגדו בכוח. עוד אני תמה על הכוח המופרז שמפעילים שוטרי משמר הגבול ועיניי נפערו למראה זוג שוטרים חובל ביוס וגורר אותו זב דם אל הניידת.

התרחקתי לשולי הכביש והקשתי בנייד את מספר הטלפון של יוס בבית. שמעתי את קולה של יולי. "זה אני, אבינועם," הספקתי לומר לפני שיולי קטעה את המשך דבריי בפרץ שמחה שהסעיר את מיתרי לבי. "אבינועם?! אני שמחה שהתקשרת, אני מתגעגעת אליך."

"גם אני מתגעגע," עניתי.

"אני באמצע תרגילי התעמלות עם מדריך כושר," אמרה לי יולי. "בוא נדבר בשעת צהריים מאוחרת או בתחילת השבוע הבא."

הקו נותק. עמדתי אובד עצות על שלא אמרתי מילה על מעצרו של יוס בשולי הכביש עד שחשתי בידו של אייל טופחת על זרועי. "אבא, קראתי לך כמה פעמים. פינו את הכביש ואנחנו חוסמים את המכוניות שעומדות מאחורינו."

בביתו של אליושה לא היו התייפחויות. גם לא היו אנשים שבאו לנחם על מות האם. הוא ושתי בנותיו ישבו דמומים על ספה רחבה. אליושה בכיפה לבנה לראשו, זקן קצר, חולצת כותנה קרועת צווארון ומכנסי ג'ינס. בכניסתנו קם בכבדות ממקומו ולחץ את ידינו בחום ובהכרת תודה. התבוננתי באילינה, בתו הבכורה, בשלהי שנות העשרים לחייה, בעלת פנים חדים, עיניים אפורות, מרכיבה משקפיים, זהרורים פזורים על לחייה החיוורות, לובשת מכנסי ג'ינס דהויים וחולצת טריקו צהובה. סטיאנה, צעירה בארבע שנים מאחותה, דומה לה בגזרתה הדקה ובאיזה אופן שהוא דומה בעיניי לסאלי. משהו זע בלבי. עוד לפני שהתיישבנו שאלה כמי שמתקשה להגות את מילותיו: "מה תשתו?"

"זה היום האחרון של השבעה, ואשתי הייתה חייבת לנסוע לעבודה בירושלים. מעט מאוד אנשים באים כי לא הכירו אותה כאן. אני חושב שבפתח תקווה לא יודעים על מותה, או אולי הולכים לנחם את גדעון. הוא יושב שבעה בבית שלו."

סטיאנה הגישה לי קפה שחור חזק בספל ססגוני קטן. היא קירבה אלינו את קערות העוגיות והפיצוחים ויצאה מהחדר. אייל טעם בנימוס עוגייה.

"לא ידעתי שסאלי עברה לגור בגבעת זאב," אמרתי.

"בשנה האחרונה אימא גרה אתנו. לא רחוק מאתנו גרים הוריה של אשתי גלינה. וכשאנחנו והבנות הולכים לעבודה סאלי וההורים של גלינה היו נפגשים," ענה אליושה. אחר כך סיפר שמצא את אמו בשבת בבוקר במיטתה ללא רוח חיים. הרופאים אבחנו דום לב. מות מלאכים. בלי שהתבקש סיפר אליושה על עצמו ועל השנים הארוכות בברית המועצות. בשל היותו מדען במפעל לייצור ציוד צבאי מנעו ממנו השלטונות את אשרת היציאה, והוא נמצא בסטטוס של מסורב. אבל לאחר שנפטר אביו ואמו התאלמנה, דפק בכוח על כמה שולחנות. נימת צחוק השתרבבה בקולו הרציני ופניו התעוותו בחיוך שלא עמדתי על פשרו. פה ושם הוא שימן פקידים בעמדות מפתח כדי שימציאו לו תעודות ומסמכים שיאפשרו לו ולבני משפחתו את עלייתם ארצה.

לא הקשבתי קשב רב לעלילותיו ברוסיה. חשבתי על יולי - האם דבריה על געגועים היו כנים או מהפה ולחוץ. ואיך בסופו של דבר לא סיפרתי לה על מעצרו של יוס. החלטתי שבדרך הביתה אטלפן אליה שוב.

"אנחנו כבר שנה וחצי בארץ ולשמחתי זכיתי בשנה האחרונה לחיות לצדה של אמי," הרים אליושה את קולו וניער אותי משרעפיי, "ואלה היו ימים טובים ומאושרים לשנינו. הבנתי ממנה שאתה ומשפחתך אימצתם אותה. שהזמנתם אותה לארוחות בימי חג ועזרתם לה בסידורים נחוצים, ועל כך, אמנם באיחור מה, אני מודה לך ולמשפחתך מקרב לב. כן, היה לנו זמן איכות כפי שאומרים, שבו אימא סיפרה על עצמה דברים שמעולם לא סיפרה לי בברית המועצות. סיפרה על חייה לפני המלחמה, על אהבתה לאביך ועל מותו בעת חציית הגבול הרוסי, ושרק כעבור שישים שנה התברר לה שלא נהרג שם."

אליושה דיבר במבטא זר. תהיתי אם הוא יודע שאף על פי שאמו נישאה לאביו, היא לא התגרשה מאבי. גם אבי לא התגרש מאמו. ואם כך כל ילדיו של יעקב ובנה של סאלי הם ממזרים על פי ההלכה. מה שלא יודעים לא כואב ולא פוגע.

בערב פסח האחרון, כהרגלי בשנים האחרונות, הלכתי לקופת חולים להושיט את זרועי לאחות הלוקחת דם. בסתר לבי קיוויתי שגם השנה, כמו בשנתיים הקודמות אפגוש בסאלי יושבת על הספסל, מחכה לתורה ומקל ההליכה המנצנץ עם ראשו של נמר אחוז בין רגליה. למרות שהתעכבתי במקום יותר מהנדרש לא פגשתי אותה. ועכשיו הבנתי. היא התגוררה בגבעת זאב.

אליושה סיפר על עבודתו במפעלי התעשייה האווירית בלוד, על החום הלוהט והמעיק של הקיץ, ועוד כהנה וכהנה נושאים שהעסיקו אותו כעולה חדש. ומדי פעם חזר על דברים שהתוודע אליהם בשנה האחרונה בחיי אמו.

נשאר במשפחה

כאשר קמתי ללכת ראיתי שאייל לא נמצא אתנו בחדר. סובבתי את ראשי לצדדים.

"איפה אייל?" שאלתי.

"ראיתי אותו משוחח עם סטיאנה במטבח ואחר כך הם נכנסו לחדר שלה," אמר אליושה.

אייל שוחח עם סטיאנה במטבח והלך אתה לחדרה. מוזר ומפתיע. מאז נפרד מכינרת אינו משוחח עם צעירות ובוודאי לא מסתגר עם אף אחת שעה ארוכה בחדר. מסתגר רק בתוך עצמו.

הייתי מופתע. השניים כנראה מצאו עניין זה בזה ושכחו את עצמם.

"אנחנו צריכים ללכת," אמרתי, " אפשר לקרוא לו?"

פנינו לחדרה של סטיאנה. מארחי דפק על דלת חדרה ונכנסנו.

"אייל, אנחנו צריכים לזוז," אמרתי לו.

"אבא, אנחנו רוצים להמשיך לדבר," ענה אייל," אתה יכול לנסוע הביתה, ואני כבר אגיע בכוחות עצמי."

לא האמנתי למשמע אוזניי ועוד פחות למראה עיניי. העפתי מבט בחדרה המצועצע של סטיאנה, שקירותיו נמשחו בצבע תפוז. על הקיר מול למיטה היה תלוי על וו מקל ההליכה של סאלי, המקל המעוצב עם ראש נמר. הוא לא נצץ.  תמהתי אם רק בידה של סאלי היו זרועים בו יהלומים וכוכבי לכת או רק עיניי הן שראו אותם?

על פניהם של סטיאנה ואייל ניכרה הבעה רכה של ביחד, ויכולתי לפרשה פירוש אחד בלבד. חייכתי לעצמי. האם הנכד של יעקב והנכדה של סאלי יגשימו את חלומם של סבם וסבתם?

סוף הרומאן

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, יהודה דרורי מציע פתרון מצוין לבעיה הפלסטינית – סיפוח אזורי A ,B וחלק מ-C לירדן, ואז הנהגתם לא תצטרך להודות ב"כניעה" ליהודים. ברור שזה הפתרון האידיאלי, אלא שפתרון זה הוצע לנו בשנות השמונים, ושמעון פרס כבר עמד מוכן לחתום עליו, ואילו ראש הממשלה שלנו, יצחק שמיר, הטיל וטו. מי יודע אם הזדמנות פז זאת תוכל לחזור על עצמה. 

תושבי כפר קאסם ערכו פוגרום בשוטרים, בניידות המשטרה ובתחנת המשטרה, ויש להם החוצפה לטעון שהמשטרה אשמה על כך שלא מצאה את מבצעי 14 הרציחות האחרונות בכפר קאסם. אין גבול לצביעות! הרי כשעוצרים עבריין ערבי – כל העיר מתנפלת על השוטרים. העולם המוסלמי-ערבי הוא כנראה חסר תקנה.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: לא שמעתי שאי-פעם ה"פלסטינים" והירדנים הסכימו ברצינות לפתרון, שפרס היה מוכן לחתום עליו. לדעתי זו לא היתה הזדמנות פז ולא בַּטִיח. זה עוד אחד מרעיונות העיוועים שנשמע יפה עד שמתברר שאינו כלל בר-ביצוע כי הצד השני כלל לא מעוניין בו.

* מדוע חלק ניכר מן ה"שירים" שכותבים המשוררים ה"מזרחיים" שלנו, ומשוררי "ארס-פואטיקה", כמו השיר האחרון של סמי שלום שיטרית שהתפרסם במוסף "תרבות וספרות" מיום 9.6.17, "אלוהים בכל" – הם בגדר גרפומניה גמורה? האם זה בזכות האפלייה המתקנת?

שהרי ממשורר "אשכנזי" ספק אם היו מפרסמים גבב שטויות עיתונאיות כאלה – אלא כמובן אם הוא היה פרו-פלסטיני, מפאר נערות "פלסטיניות" שבאות בסכין שלופה לרצוח חיילים ישראליים, כותב נגד זכותנו על הארץ ומקל על הגרמנים את אשמת השואה – כמו המשוררת הלאומית שלנו אגי משעול, שקראה בשער ברנדנבורג בברלין שיר תהילה למחבלת מתאבדת בסופרמארקט בירושלים.

* לאורי הייטנר, אורי יקירי, פעמים רבות אני מוצא עצמי מזדהה עם דבריך, אך פעמים אני חולק על דעתך. דבריך על הגולן, בגיליון 1249, נגעו מאוד לליבי, והזדהיתי עם כל מילה שכתבת.

למה? ככה! כי היה בהם הכול.

יישר כוחך ולוואי וניפגש בגולן עד עולם.

שוקי בן עמי

ירושלים   

* הי אודי, אני רוצה להגיב על רשימתך הנוגעת לעיתונאי דן מרגלית, להלן: "אנחנו משתתפים בצערו של העיתונאי דן מרגלית שנזרק מהחינמון 'ישראל היום' שאותו שירת בנאמנות תקופה ארוכה, וזאת משום שהעז לשרבב לכתיבתו בחינמון ביקורות על נתניהו. אנחנו זוכרים לו את אומץ רוחו, בכך שחשף את הפשע הנורא של חשבון הדולרים של לאה רבין [שנותר מתקופת היות רבין שגריר ישראל בארה"ב!] – וגרם בכך להתפטרותו של רבין הישר-באדם מכהונתו הראשונה כראש-ממשלה.

"אנחנו לא חיכינו שיפטרו אותנו מ'ישראל היום' אלא הפסקנו מרצוננו את השתתפותנו בו, שהיתה לפי הזמנה מהחינמון בשנתו הראשונה, במדור הדיעות – וזאת לאחר שהעורך סירב לפרסם רשימה שלנו שהשתמעה ממנה תמיכה באהוד אולמרט. אמנם, לנו שילמו אז פסיק לעומת האתנן ששילמו לדן מרגלית. הבדל בכל זאת יש במחירון של חרבות להשכיר."

אתה כותב שאתה התפטרת מרצונך מכתיבה בעיתון "ישראל היום", אבל לא התפטרת מקריאה בעיתון "הארץ", עליו אתה חתום. עיתון "הארץ", אפילו לדבריך, גרוע יותר מכל עיתון אחר משום שהוא מפיץ דברי שטנה על מדינת ישראל.

אני לא רואה הבדל בין לכתוב בעיתון "ישראל היום" ובין להיות חתום על "הארץ". זו נבלה וזו טריפה... אני מכירה את התירוצים שלך שאתה מקבל את ה"ארץ" כדי ללמוד על "האויבים מבפנים", אבל הטיעונים האלה אינם מחזיקים מים.

אז, טול קורה מבין עיניך.

שבת שלום,

בנדלה

אודי: ההשוואה שלך לא מחזיקה מים. את "ישראל היום" עזבתי כי צינזרו אותי אבל מעולם לא הייתי מנוי עליו וגם אינני אוסף אותו ברחוב לקריאה.

ב"הארץ" אינני כותב כבר שנים רבות כי אני פרנסונה נון גרטה בעיניהם, וגם אם אשלח להם משהו לפרסום תמיד יש סכנה שיסלפו את דבריי. יוצא מן הכלל הספד שלי על בן-מושבתי וידידי חנוך ברטוב, שפירסמתי לאחרונה במוסף "תרבות וספרות", לבקשת העורך. מחוץ לזה אינני קיים שם כלל ואפילו לא טרחו לציין במוסף הזה את יובל ה-80 שלי.

עם זאת אינני מבטל את המנוי על "הארץ" כי חלק ניכר מן הדברים המתפרסמים בו עוזר לי לדעת את האמת, שהיא בדרך-כלל ההפך ממה שכתוב בו, ומצד שני הוא עדיין עיתון רציני חרף הכנופייה שונאת ישראל שהשתלטה על חלקים רבים ממנו, ויש לקוות שיום אחד יתחיל להשתנות לטובה. אם ייסגר זו תהיה אבידה קשה מאוד לתרבות העברית, ויהיה לי הרבה יותר קשה לחרבן כל בוקר ללא גיליונו הטרי הפרוש על ברכיי, כי ההתרגזות לפעמים עוזרת לבני שמונים ואחת להפריש פרש.

* האם הוא אידיוט או רק מלקק תחת לפרס נובל לשלום? – דניאל ברנבוים: "אלמלא השואה לא היתה מתקבלת ההחלטה לחלק את פלשתינה, לא היתה מתרחשת הנקבּה, לא היתה מתחוללת מלחמת 67' ולא היה כיבוש." ["הארץ", 11.6.17].

* אם ייושם הקוד האתי של פרופ' אסא כשר בעולם האקדמי בישראל יתרוקנו כמה חוגים, בעיקר במדעי הרוח והחברה, שמוריהם מתפרנסים משנאת ישראל ומהוצאת דיבתה רעה, כחלק מקידום ומקבלת "מחקריהם" וספריהם בהוצאות הספרים היוקרתיות בחו"ל, שאצלן בדרך-כלל כל השתנה על ישראל נחשבת כהמלצה אקדמית, ובייחוד השוואתנו לגרמניה הנאצית.

* סופר נידח שלום. יהודה דרורי מתייחס במאמרו "הפתרון היחידי ההגיוני לפליסטינאים" (גיליון 1249) לחאג' אמין אל-חוסייני: "'מורשתו' זו, שלא השתנתה! מונצחת גם כיום במוקטעה ברמאללה בתמונתו בכל חדר ובסירוב מוחלט לרעיון שתי המדינות..."

המציאות כיום היא שחאג' אמין אל- חוסייני מוחרם ע"י ה"פתח", תמונתו אינה תלויה באף חדר במוקטעה (הייתי שם ולא ראיתי את תמונתו) ואינה תלויה בנציגויות אש"ף בחו"ל. אבו מאזן כבר הודיע לעצרת הכללית של האו"ם שהרשות הפלסטינית מסכימה לרעיון שתי המדינות בגבולות 4 במאי 1967.

רון וייס

רמת-גן

* פנחס שדה: "בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפאנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקאטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל."

מתוך הראיון של אהוד בן עזר עם פנחס שדה בשנת 1970 "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" בספר "אין שאננים בציון".

ומעניין מה היה שדה אומר היום, לאחר כחמישים שנה, כאשר המגמה באירופה היא חיסול יום-יומי ממוצע של כשלושה-ארבעה נוצרים בידי מוסלמים, מאחר שאין עדיין בידי המוסלמים הכוח לחסל במכה אחת את אירופה כולה!?

* ראיון עם עמוס גלבוע למרכז וודרו וילסון בוושינגטון על איך צמחה תוכנית "מוקד" להשמדת חיל האוויר המצרי מתוך תוכנית איסופית של אמ"ן לשם הגנת דימונה מפני חיל האוויר המצרי.

https://www.youtube.com/watch?time_continue=8&v=lgNP5FsYB-I

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל