פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1251

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בסיון תשע"ז 15 ביוני 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: נגד ההזנייה באוניברסיטאות. יו-טיוב. נאום חשוב באוניברסיטת תל-אביב. // יוסי גמזו: הָאַשְלָיָה שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַַשְלָיוֹת. // עמוס גלבוע: דיווחי ה"ניו יורק טיימס" על המודיעין הישראלי וטראמפ. // מרדכי קידר: ירדן על הכוונת. מאמר שפורסם לראשונה באתר "מידה" בשנת 2014 ונראה שהוא עדיין אקטואלי. // אורי הייטנר: 1. קוד אתי ראוי וחיוני. 2. צרור הערות 14.6.17. // יהודה דרורי: הבחירה המשמעותית בצרפת. // משה כהן: חופש השיסוי. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [89]. // אלכסנדר גלמן: על מנהלים קטנים עם כבוד גדול. רשימה ספרותית. תירגם מרוסית: שמאי גולן. // יעקב חסדאי: האם תרבות צריכה להיות דמוקרטית? // אהוד בן עזר: מתוך "חמישים שירי מתבגרים", 1987. // מנחם רהט: מרגלים עכשיו. // רעות כהן: החיים שאבדו [ראיון עם אלי רוה על "זוג עגילים"] "ידיעות פתח תקווה" 17.2.2017. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"ז, ה"עסק-ביש", בן-גוריון חוזר. פרק כ"ח, "הפרשה", תיבת פנדורה נפתחה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס. ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  - YouTube 

* * *

יוסי גמזו

הָאַשְלָיָה שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַַשְלָיוֹת

הָאַשְלָיָה שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַשְלָיוֹת

הִיא הַתְּמִימָה אוּלַי בֵּין כָּל אַשְלָיוֹתֵינוּ,

הוּא מְסֻגָּל לִחְיוֹת בְּלִי גַג, בְּלִי אַהֲבָה, בְּלִי עַרְבֻיּוֹת

מִפַּחַד אֵש אוֹ יָם גּוֹעֵש אֲבָל אֵינֶנּוּ

יָכוֹל, וְלוּא גַם לִשְנִיָּה אַחַת נוֹשֶמֶת,   

שֶלֹּא לִשְגּוֹת בַּהֲזָיוֹת הַמַּבְטִיחוֹת

כִּי גַם מָחָר יִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת אוֹר הַשֶּמֶש

וְגַם מָחָר יוֹאִיל מוֹתוֹ לְהִדָּחוֹת.

הוּא מְסֻגָּל לִחְיוֹת כְּמוֹ כֶּלֶב, עַל סַפְסָל בְּגַן הָעִיר,

עֲטוּף שְׂמִיכָה שֶל עִתּוֹנִים בִּכְפוֹר וָגֶשֶם

אוֹ בְּצִינוֹק אָפֵל בְּלִי צֹהַר קַמְצָנִי שֶל אוֹר בָּהִיר

אוֹ כְּמוֹ קְלוֹשָאר זָרוּק מִתַּחַת אֵיזֶה גֶשֶר –

אֲבָל תָּמִיד, כְּצֵל גּוּפוֹ, תִרְדֹּף אוֹתוֹ הָאַשְלָיָה 

שֶעוֹד שָמוּר לוֹ אֵיזֶה גַּג בִּמְקוֹם שְמֵי דֶּלֶף

וְשֶפְּרוּסָה אַחַת קְטַנָּה שֶל אַהֲבָה בִּלְתִּי צְפוּיָה 

עוֹד מַמְתִּינָה לוֹ וְסוֹפָהּ לִפְרֹץ לוֹ דֶלֶת

אֶל אֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר, אַחֵר מִכָּל מָה שֶהָיָה,

בֵּין קִירוֹת בַּיִת שֶאֵינָם קִירוֹת בֵּית-כֶּלֶא.

כִּי אֶת הַכֹּל נִתָּן לִגְזֹל מִמֶּנּוּ, לֶחֶם וְחֵרוּת

וְאֶת כְּבוֹדוֹ הַמְּחֻלָּל וְהַפָּגוּעַ

אֲבָל כָּל עוֹד לִבּוֹ פּוֹעֵם בּוֹ וְרֹאשוֹ אֵינוֹ כָּרוּת

אִיש לֹא יִכְרֹת לוֹ אֶת כַּנְפֵי הַגַּעְגּוּעַ 

שֶבְּכֹחָן בִּלְבַד נִתְלֶה הוּא בֵּין שִבְרֵי סְפִינָה טְרוּפָה                          

אוֹ מְדַמֵּם, מֻקַּף מוֹקְשִים, בִּשְׂדֵה-הַקֶּטֶל                                        

בְּלִי שֶתִּטֹּש אוֹתוֹ אַף פַּעַם, כָּאָבָק אֶת הַסּוּפָה,

הָאַשְלָיָה שֶעוֹד צְפוּיָה לוֹ יָד מוּשֶטֶת.

כֵּן, הוּא מַכִּיר, מַכִּיר הֵיטֵב, כְּמוֹ הָאֱמֶת אֶת הַבְּדָיָה,

אֶת מִגְדָּלֶיהָ הַפּוֹרְחִים אֵי-שָם בְּשַחַק- 

חֲלוֹמוֹתֶיהָ-בְּאַסְפַּמְיָה שֶל מַלְכוּת הָאַשְלָיָה

וְהַ- hang overהַמַּכֶּה בָּהּ עִם אוֹר שַחַר,

אַךְ הוּא מָכוּר לָהּ כְּשִכּוֹר לָאַלְכּוֹהוֹל, כְּנַרְקוֹמָן

לַקּוֹקָאִין וּכְקֻבְיוּסְטוּס לָרוּלֶטָה

עַד כִּי אַף שָם, עַל סַף הַקֵּץ בּוֹ כְּבָר שוּם נֵס לֹא יְאֻמַּן

הוּא עוֹד מַשְלֶה עַצְמוֹ כִּי תִתְגַּשֵּם לוֹ פֶּתַע.

וְזֶה לֹא פַּעַם מִתְבַּדֶּה לוֹ כָּאַכְזָב וְכַכָּזָב

וְזֶה בּוֹגֵד בּוֹ לֹא אַחַת כְּמוֹ אֵיזֶה בְּרוּטוּס

אֲבָל עַד נֵטֶף אַחֲרוֹן שֶל עֲרִיקַת דָּמוֹ הַזָּב

וְעַד לָרֶגַע בּוֹ עֵיטִים עָלָיו יָעוּטוּ

זֶה מְהַבְהֵב בּוֹ כְּגַחֶלֶת וּמַרְחִיק אֶת הַכְּלָיָה

שֶאֵינְאוֹנֵי הַגּוּף חוֹבְרִים לָהּ כְּפָמַלְיָה,

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי לֹא פַּעַם עַל קוּרֵי הָאַשְלָיָה 

תָלוּי כָּל כֹּבֶד מִשְקָלָהּ שֶל הָרֵיאַלְיָה. 

מָה שֶמֵּעִיד כִּי אוֹתוֹ דַחַף לֹא-נִכְבָּש שֶבָּאָדָם

לְהִמָּלֵט מִן הַנִּתְעָב וְהַנִּכְאָב כָּאן

אֶל אֵיזֶה אֹשֶר וִירְטוּאָלִי הַנִּצָּב לוֹ כְּנֶגְדָּם

שֶל הֶחָמָס וְהַמִּרְמָס כְּמוֹ אֵיזֶה דַוְקָא

שֶהוּא הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מִן הַכְּנִיעָה וְהַצִּיּוּת

לָעָרִיצוּת אָזְלַת הַלֵּב וְהַיָּדַיִם   

שֶתְּבוּסְתָּנֵי צִדּוּק-הַדִּין אוּלַי קוֹרְאִים לָהּ מְצִיאוּת  

אַךְ מַיְשִירֵי-מַבָּט קוֹרְאִים לָהּ מֵי-אַפְסַיִם –   

אֵין בּוֹ בְּשוּם פָּנִים, וְלוּא גַם לִשְנִיָּה אַחַת, פָּחוֹת

אֱמֶת צְרוּפָה בָּהּ מִתְיַסְּרִים יוֹם-יוֹם מִילְיוֹנִים

מִמַּה שֶיֵּש בּוֹ, בְּמוּסַר הָעֲבָדִים וְהַשְּפָחוֹת

שֶל מַרְכִּינֵי רֹאשָם לָעָוֶל וְלָעֹנִי.

כַּמָּה צְחִיחִים הָיוּ חַיֵּינוּ בְּלִי אֲבַק הַכּוֹכָבִים

הָעַרְטִילַאי שֶל הָאוּלַי וְהַכְּאִלּוּ, 

בְּלִי נִשְמָתָם הַיְּתֵרָה שֶל הָאוֹרוֹת הַלֹּא כָּבִים

שֶל הַפַנְטַסְיָה, שֶאִם טֶרֶם הֶאֱפִילוּ

הָאַהֲבָה וְהַתִּקְוָה וְהַשִּירָה וְהַחֲלוֹם

בְּחֶשְכָתָם שֶל הַיֵּאוּש וּזְדוֹן הַבֶּלַע

זֶה בִּזְכוּתָם בִּלְבַד, זְכוּתָם הַמִּתְעַקֶּשֶת לַהֲלֹם

כְּיַד מֹשֶה עַל לֵב-הָאֶבֶן שֶל הַסֶּלַע.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶהַשֶּמֶש לֹא שוֹקַעַת

גַּם כְּשֶנִּדְמֶה שֶהִיא טוֹבַעַת, אֲדֻמָּה,

בִּסְגוֹל יָפְיָם שֶל מֵי הַיָּם, וְאוֹר הַסַּהַר

הוּא סַךְ הַכֹּל פְּלַגְיָאט גָּנוּב שֶל אוֹר חַמָּה.         

שֶהָאֲגַם עוֹבֵד עָלֵינוּ בָּעֵינַיִם

כְּשֶמּוֹט נָעוּץ בּוֹ הוּא לִשְנַיִם מְבַתֵּר

וְשֶהַקּוֹפִּירַיְט עַל תְּכֵלֶת הַשָּמַיִם

שַיָּךְ פָּשוּט לְטָעוּת אוֹפְּטִית, לֹא יוֹתֵר.

וְאֵין לִי שוּם סָפֵק שֶפִּיךְ, אִשָּה, הוּא פֶּה רַךְ

וְלֹא תִקְוַת חוּט הַשָּנִי, וְהָרִיסִים

אֵינָם סוֹפְסוֹף עֲלֵי כּוֹתֶרֶת שֶל שוּם פֶּרַח  

גַּם אִם הַשְּמַאלְץ הַזֶּה נִשְמָע לָךְ דֵּי מַקְסִים.

וְשֶבִּנְשֹר מִמֵּךְ שִׂמְלָה כִּצְעִיף הַמַּאיָה

וְכָל גּוּפִי נִתְקָף בִּקְרִיז וְשִכָּרוֹן

זֶה לֹא מְחוֹל הָאֵש שֶל מָנוּאֶל דֶה פַאיָה

כִּי אִם סִימְפוֹנְיָה שֶל עָדְפֵי טֶסְטוֹסְטֵרוֹן. 

אֲבָל תִּפַּח רוּחוֹ (אִם יֵש בּוֹ בִּכְלָל רוּחַ)

שֶל הָאִידְיוֹט הַמַּאֲמִין שֶאִינְוֶנְטַר

הָאַשְלָיוֹת הַזֶּה הַתָּם וְהַפָּרוּעַ

הוּא אָנַכְרוֹנִי אוֹ נִלְעָג אוֹ מְיֻתָּר.

כִּי גַם קִסְמָהּ הַכִּבְיָכוֹל-מְתַעֲתֵעַ

שֶל הֲזָיָה הוּא תְרִיס מוּל יוֹם-קְטַנּוֹת עוֹלֵב                                    

וְהָרוֹמַנְטִיקָה, עַל כָּל מְשוּגוֹתֶיהָ,

יֵש בָּהּ בִּינָה, לֹא בִּינַת מוֹחַ, בִּינַת לֵב.

וְכָל עוֹד חַי בּוֹ, בָּאָדָם,

אֵיזֶה כִּסּוּף שֶלֹּא נָדַם

אֶל הַיּוֹתֵר וְהַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

וְאֵיזֶה לַהַט, אֵיזֶה מְרִי

לִפְרֹק כְּבָלִים וּלְהַמְרִיא

וְלוּא גַם רַק עַל כְּנַף בְּדָיָה אַחַת נִלְהֶבֶת –

אֵין שוּם עַרְבוּת שֶהַבְּדָיָה

גַם אִם כֻּלָּהּ רַק אַשְלָיָה

לֹא תְשַנֶּה מַצַּב-צְבִירָה, כִּי אִם רַק יֵש לָהּ

הָעֹז לִהְיוֹת חֲלוֹם יָשִׂים

בּוֹ מַעֲשִׂים בּוֹרְאִם נִסִּים

הִיא עֲשׂוּיָה עוֹד

יוֹם אֶחָד

לְהִתְמַמֵּש לָהּ...

* * *

עמוס גלבוע

דיווחי ה"ניו יורק טיימס"

 על המודיעין הישראלי וטראמפ

העיתון חוזר ומפרסם כי טראמפ העביר לרוסים מידע מודיעיני רגיש על דאע"ש שמקורו  במודיעין הישראלי. בפועל המצב הוא שמי שמוסר לכל העולם את המידע המודיעיני הרגיש הוא העיתון באמצעות גורמים במודיעין האמריקאי, והכל משנאת טראמפ.

השבוע שוב התבשרנו בכותרות ראשיות וברוב המולה  על דיווח של ה"ניו יורק טיימס" לפיו המידע המודיעיני הרגיש שמסר בזמנו הנשיא טראמפ לשר החוץ הרוסי התקבל מישראל, שהצליחה לפרוץ למחשבי דאע"ש. כזכור לפני כחודש, בעקבות פגישת טראמפ עם שר החוץ הרוסי, פירסמו ה"ניו יורק טיימס " (וכלי תקשורת בכירים אחרים) כי טראמפ העביר לרוסי מידע מודיעיני רגיש על כך שדאע"ש הצליח להחדיר למחשבים ניידים חומר נפץ שלא מתגלה בשיקוף, וכי המידע הזה הגיע ממדינה ידידותית של ארה"ב.

לא עוברים ימים והעיתון חושף כי המדינה  הזאת היא ישראל. מיד ישנה הצפה של פרשנויות: הרוסים יעבירו את המידע לאיראן; סוכן של ישראל בדאע"ש מצוי בסכנת חיים בגלל ה"פשלה" האיומה של טראמפ; נשמעו אפילו קולות של אנשי מודיעין , בעולם ואף בישראל, שבגלל הפה של טראמפ צריך לצמצם מאוד את חילופי המודיעין עם ארה"ב.  ועכשיו בא ה"גילוי" של "הניו יורק טיימס" על מקור המידע הישראלי שטראמפ העביר לרוסים.

אני רוצה לנתח בקצרה את הסוגייה הזאת.

ראשית, מה שאנו יודעים בוודאות הוא שהחל מחודש מרץ השנה ארה"ב אסרה על הכנסת מחשבים ניידים למטוסיה מנמלי תעופה מסוימים וממספר מדינות מוסלמיות. דהיינו, היה לה מידע מודיעיני מתריע לגבי מחשבים ניידים. מה הוא? מהיכן הגיע? כמובן שלא ידענו. ידעו בעיקר אנשי מודיעין וביטחון שעוסקים בנושא. ייתכן שישראל סיפקה את המידע. איני יודע.

שנית,  מעולם לא שמענו וקראנו בעבר מה המידע המודיעיני שמעביר נשיא ארה"ב  למנהיגים עימם הוא נפגש. אין על כך הדלפות. כאן, במקרה של טראמפ, דומני שזאת הפעם הראשונה שאנחנו שומעים (אולי אני טועה ובעבר הרחוק היה דבר כזה) על כך.

שלישית, אני יוצא מתוך הנחה שטראמפ אכן שוחח עם שר החוץ הרוסי, בקשר למלחמה בטרור, על הצעד שארה"ב נקטה החל ממרץ, מה עוד שדאע"ש פוצץ לרוסים מטוס. אבל, לאור ניסיוני והבנתי, אני מטיל ספק רב אם טראמפ אמר לו שארה"ב נקטה בצעד הזה בגלל מידע שהגיע מישראל ושמקורו הוא כך וכך.

מדוע?  כי איני חושב שהמודיעין האמריקאי מסר  לטראמפ מידע תוך ציון מפורש של המקור. הכי הרבה אומרים/כותבים: "מקור אמין", או "עדות קשה". לא רק זאת, בהנחה שהמידע הגיע לארה"ב מהמודיעין הישראלי, קשה להניח שישראל אמרה מה המקור הקונקרטי למידע שלה.

רביעית, ההדלפה על השיחה לא יצאה כמובן מאנשי טראמפ. מי שהדליף היה ככל הנראה איש המודיעין הבכיר שהיה נוכח בחדר, או שקיבל דיווח מסודר על השיחה. מה היה המניע שלו? לדעתי,  להראות שטראמפ הוא נשיא שאי אפשר לסמוך עליו, שהוא לא שומר סודות, שהוא לא ראוי להיות נשיא.

חמישית, מי שלמעשה חושף את הסודות ואת ה"מודיעין הרגיש" לכל העולם זה לא טראמפ! זה "הניו יורק טיימס" באמצעות גורמים במודיעין האמריקאי.

יש כאן  פרדוקס מדהים: לכאורה העיתון בא לחשוף נשיא לא ראוי שמגלה סודות כמוסים לפוטין הנורא, אך בפועל הוא זה שמגלה, הוא זה שמסייע לדאע"ש ומעביר לו מידע על יכולות המודיעין של ישראל.

תמצית הערכתי היא לכן זאת: גורמים במודיעין האמריקאי מנהלים מלחמה מלוכלכת נגד טראמפ יחד עם העיתון. הסיבה: השנאה האיומה לטראמפ, וכל האמצעים כשרים.

* * *

מרדכי קידר

ירדן על הכוונת

מאמר שפורסם לראשונה באתר "מידה" ביום 29.6.2014

ארגון דאע"ש עדיין בתנופה, ורוחות של ג'יהאד נושבות בממלכת ירדן. כיצד תנהג ישראל כשהסכנה תאיים על שכנתה ממזרח? 

החשיבות של בקעת הירדן כנכס אסטרטגי מעולם לא היתה ברורה יותר: הארגון הג'יהאדיסטי דאע"ש אינו יורד מהכותרות, ועתה הוא מסמן את המטרה הבאה – ממלכת ירדן. בשבוע האחרון נערכה בעיר מעאן הפגנת תמיכה פרו-אסלאמיסטית חסרת תקדים, שמעידה על תסיסה פנימית ואבדן ההרתעה של בית המלוכה. כיצד תנהג ישראל כאשר תפרוץ מלחמת הג'יהאד אצל שכנתה ממזרח?

ד"ר מרדכי קידר מנתח.

העיירה מעאן בדרום ירדן היא עיירה בדואית, שמאז ומתמיד עשתה כאב ראש לשלטון. תושביה מסורתיים מאוד, ויש בה לא מעט אנשים המשתייכים לזרם הסלפי. הפגנות רחוב פרצו בעיר זו בעבר, חלקן אף גלש לאלימות – פעם בשל מחירי מזון, פעם בשל מחירי דלק, ופעם בגלל שהשלטון לא נתן מספיק כבוד לראשי השבטים המתגוררים בה. עם הזמן, מעאן הפכה להיות ה"מד-חום" של ירדן, זו שגילתה לעולם את הזרמים התת-קרקעיים של הלכי הרוח בממלכה.

בצהרי יום שישי שעבר, 20 ביוני 2014, התנהלה במעאן הפגנה שהונפו בה הדגלים השחורים של דאע"ש. הכיתוב שנישא על השלטים שהונפו בה אינו משתמע לשתי פנים (תוספותיי בסוגריים, מ"ק): "יום שישי של תמיכה במדינת האסלאם בעיראק ואל-שאם / מעאן היא פלוג'ה של ירדן / תומכת במדינת האסלאם," "אנו מברכים את האומה האסלאמית על הכיבושים של עומר (בן אלח'טאב, הח'ליף השני שכבש את אזור אל-שאם) שאללה העניק למדינת האסלאם בעיראק ואל-שאם."

בהפגנה נשמעו קריאות רמות והיסטריות. חלקן מוכרות יותר, כגון: "אללה אכבר," "אל הג'יהאד," "(אנו מעדיפים) מוות ולא השפלה," "ברוח ובדם נפדה אותך האסלאם" ו"מדינת האסלאם תישאר (לתמיד)," וחלקן האחר ייחודי יותר, ומסגיר את אופיים המובהק של המפגינים: "אין אל מבלעדי אללה והשיעי אוייב אללה," "לוחם הג'יהאד הוא אהובו של אללה," "הסונים הם אהובי אללה," "אללה אלוהינו ולא אלוהיהם (של השיעים)," "אלוהיהם (של השיעים) הוא השטן," "הו שליטי השיעה אנחנו באים אליכם."

היריות שנורו לחלל האוויר ביטאו היטב את רצינות כוונותיהם של המפגינים.

אבל הפרט החשוב ביותר הוא העובדה שמלבד אנשים בודדים, כל המשתתפים בהפגנה היו גלויי פנים. כלומר, הם אינם חוששים מהשלטון הירדני, מהמודיעין ומהמשטרה שלו. המפגינים גם ראו את האיש שצילם את ההפגנה ולא עשו דבר נגד התיעוד, למרות שהם יודעים היטב שהשלטון עשוי לעשות שימוש בסרטונים כדי לזהות ולתפוס את המשתתפים בהפגנה. וכשהפחד מהמדינה נעלם, כל מעשה הופך להיות צפוי.

ארגון דאע"ש – "מדינת האסלאם בעיראק ובאל-שאם" – מעולם לא הסתיר את כוונותיו כלפי ירדן, שכמו עיראק וסוריה נוצרה גם היא על-ידי הקולוניאליזם האירופי, ולכן דינה הוא האבדון. גם שמו מעיד על כוונתו זו, שכן אזור "אל-שאם" הוא למעשה הלבנט, הכולל את סוריה, לבנון, ירדן וארץ-ישראל.

כדי להמחיש את כוונותיו כלפי ירדן הרחיב הארגון את שטח שליטתו בעיראק לכיוון מערב, עד לגבול בין עיראק וירדן, וכבש את עיירת הגבול טוראיביל. הצלחותיו בעיראק ובסוריה מעוררות את "האדרנלין הג'יהאדיסטי" בקרב אוכלוסיות שוליים בירדן, וההפגנה במעאן מבטאת את הידוע לכל: ההצלחה של דאע"ש מושכת את ההמונים, בעיקר אלו שבקצוות, המשתוקקים להשתייך סוף-סוף למשהו מצליח. ואם המשהו המצליח הזה ישים קץ לשלטון מדכא, אז בוודאי ובוודאי שראוי להצטרף אליו.

המנהיג והוויכוח

האיש המזוהה כמנהיג הזרם הסלפי הג'יהאדיסטי בירדן הוא עצאם אל-ברקאווי, שכינויו אבו מחמד אל-מקדיסי (הירושלמי). הוא נולד בכפר בורקה ליד שכם ב-3 ביולי 1959 (עוד כשבוע יחגוג יום הולדת), ולמד לימודי אסלאם במוצול ובאל-מדינה. בעבר פירסם ספר שבו טען כי לשלטון בסעודיה אין בסיס חוקי. הוא המנטור הרוחני של אבו מוצעב אל-זרקאווי, שייסד בשנת 2004 את 'אל-קאעדה בארץ הנהרים', ארגון שלימים הפך ל"מדינת האסלאם בעיראק ואל-שאם" – דאע"ש. אל-ברקאווי, שהה תקופות בחייו בפקיסטאן ובאפגניסטאן, ונפגש שם עם ראשי אל-קאעידה ומורי הדרך שלה. השלטון הירדני שפט אותו לתקופה ארוכה בכלא, ומתוכו הוא מפרסם את הוראותיו לחסידיו.

יש בקרב הזרם הסלפי הג'יהאדיסטי בירדן מי שטוענים שאל-מקדיסי תומך בהשתלטות "מדינת האסלאם" על עיראק, אך איננו תומך בהרחבת פעילות הארגון אל תוך ירדן. טענה זו נתמכת בדברי פעיל בולט אחר, מוחמד אל-שלבי המכונה "אבו-סיאף (בעל החרבות)", שגינה את ההפגנה במעאן וטען ש"היא 'חשודה' (קונספירציה של השלטון הרוצה לחסל את התנועה הג'יהאדיסטית) ושהשתתפו בה רק עשרים או שלושים איש, כולל חמישה צעירים (לא אחראים) שמישהו "סובב להם את הראש," והיא לא מייצגת את הזרם הסלפי ולא משרתת אותו."

עם זאת, גם אבו-סיאף איננו מסתיר את תמיכתו בדאע"ש ואת ההרג ההמוני שהארגון מבצע בקרב השיעים בעיראק, בעיקר בחיילי השלטון.

לגבי ירדן המצב שונה, שכן – לדבריו – חלק מאנשי הזרם הסלפי הג'יהאדיסטי בירדן תומכים בדאע"ש וחלק תומכים בארגון ג'בהת אל-נוסרה, וכידוע שני ארגונים סלפים ג'יהאדיסטים אלו – הפועלים נגד שלטון אסד בסוריה – נלחמים גם זה נגד זה.

אלא שהוויכוחים בתוך ירדן ייעלמו כאשר דאע"ש יחל את פעילותו הקרבית נגד ירדן. המהלך יתחיל כאשר קבוצת לוחמים של דאע"ש, דוברי הלהג המדברי הירדני, תסתנן מעיראק לתוך ירדן, תופיע בפנים מכוסים מול המצלמות כשהיא מכריזה על "ביעה" – שבועת אמונים – למנהיג דאע"ש, אבו-בכר אל-בגדאדי, ותתחיל להתקיף סיורים של הצבא הירדני, מחסומי דרכים של כוחות הביטחון, מוצבים קטנים של הצבא ומכוניות אזרחיות.

שיטת הפעולה

שיטת הפעולה של הארגון מוכרת: הוא צובר כוח של כמה עשרות כלי רכב 4×4 מהירי תנועה, שעליהם מורכבים מקלעים כבדים. חלק מהלוחמים מפעילים מטולי אר-פי-ג'י, וחלק נשק קל, בדרך כלל רובי סער AK-47 'קלצ'ניקוב'. לאחרונה הצטרפה לארסנל הארגון כמות גדולה של נשק אמריקני חדש וקטלני, היישר ממחסני הצבא העיראקי שנפלו לידי הארגון. הכוח הגדול והאגרסיבי הזה מתנפל בפתאומיות על מוצב, מחסום או סיור, במצב שיש לו יתרון טקטי גדול על הכוח המותקף בשל מיספר לוחמיו, כוח האש שלהם, הניידות הגדולה של הכוח וגורם ההפתעה.

הארגון טורח לתעד בווידאו ובתצלומים את הקרבות ואת תוצאותיהם, בעיקר הרג המוני של חיילים ואזרחים שנפלו בידיו, כדי לזרוע פחד בקרב מתנגדיו. פני לוחמי הארגון מכוסים בדרך כלל בכאפיות, כך שאף אחד לא יוכל לזהות אותם בעתיד ולהביאם לתת דין וחשבון על מעשיהם. התצלומים המפחידים שהארגון פירסם היו אחד הגורמים לכוח הצבאי העיראקי שאמור היה להגן על העיר מוצול, לברוח ולהפקיר את העיר לחסדי דאע"ש.

בירדן "רואים את הקולות" של דאע"ש, ויש לא מעט אנשים המחכים בקוצר רוח למשוך לתוך הממלכה את רוח הג'יהאד המנשבת בעוצמה רבה מהמזרח (מעיראק) ומהצפון (מסוריה) אל תוך המדבר הירדני. גם אם יש היום התנגדות לדאע"ש בירדן, יש להניח שכאשר יתחיל הארגון להעביר את פעילותו לשטחה ההתנגדות תיעלם, ובפרט אם הג'יהאד נגד ירדן ינחל הצלחות. ההצלחות "ישכנעו" שבטים ובודדים להצטרף אליו, בדיוק כפי שהדבר מתרחש בסוריה ובעיראק – הן מפחד והן מתוך רצון לקחת חלק בניצחון. ברור לכל שירדן לא תהיה המטרה הסופית של דאע"ש אלא רק קרש קפיצה להמשיך ממנו את הג'יהאד נגד יצירים לא לגיטימיים נוספים של הקולוניאליזם המערבי והסכמי סייקס ופיקו – ישראל וסעודיה.

במצב שכזה, הברירה שתעמוד במלוא חומרתה מול ישראל והמערב תהיה ברורה וחדה כתער: מצד אחד יהיה מי שיאמר שהעניין הירדני איננו נוגע לנו, ואם נגזר על השלטון ההאשמי בירדן ליפול תחת רגלי הג'יהאד אנחנו לא נוכל להושיעו, גם במחיר דמם של חיילי ישראל. לכן, חבל לנסות בכלל. עלינו להמתין עד שהג'יהאדיסטים יגיעו לגבולנו ושם נטפל בהם כראוי. חוץ מזה, אם לאחר נפילת ירדן תקום שם מדינה אחרת, אנחנו נוכל לומר שזו מדינה פלסטינית ושאין טעם להקים עוד מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון (בנוסף לזו הקיימת כבר שבע שנים בעזה).

מצד שני, ייתכן מאוד שהעולם – וארצות-הברית בפרט – יחושו לעזרת בית המלוכה ההאשמי, כדי שגם הוא לא ייפול לידי הג'יהאד. במצב זה יהיה בבית הלבן מי שיצפה מישראל לקחת חלק במבצע. שכן, ככלות הכול, ממלכת ירדן משמשת עדיין מבחינתה של ישראל מעין מגן בפני רוחות הג'יהאד המזרחיות המגיעות מעיראק, ואולי בעתיד גם מאיראן. האם תוכל ישראל לשבת בחיבוק ידיים, אם וכאשר ידידיה בארצות-הברית ואולי גם באירופה יתגייסו לעזרת בית המלוכה ההאשמי?

דבר אחד ברור כשמש בימי שלהי יוּנִי החמים: בקעת הירדן – בשטח הירדני ובצד שלנו – תהיה שדה המערכה בין צה"ל והג'יהאד מהמזרח, אם הוא לא ייעצר ממזרח לבקעת הירדן.

על מי שחושב שמדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תגן על ישראל מפני הג'יהאד, מוטל להוכיח זאת קודם שהוא קורא לישראל לעזוב את בקעת הירדן. האם כוחות הצבא הפלסטיני, שחומש ואומן בידי האמריקנים ("כוחות דייטון"), יהיו חזקים יותר וחדורי מוטיבציה גדולה יותר מאשר הצבא העיראקי שגם אותו חימשה ואימנה ארצות-הברית?

מה שקורה היום בסוריה ובעיראק, ועלול לגלוש לתוך ירדן, מוכיח לישראל שוב את נכונות האמרה הערבית: "את הגב שלך יכולה לגרד רק הציפורן שלך."

בעברית מבטאים זאת באמרת חז"ל הידועה מפרקי אבות: "אם אין אני לי, מי לי?" ואידך זיל גמור.

* * *

אורי הייטנר

1. קוד אתי ראוי וחיוני

האם מותר למרצה להביע את דעתו הפוליטית בכיתה? בעיניי, התשובה לשאלה זו חיובית.

האם מותר למרצה להפוך את הקתדרה לבמה להטפה פוליטית?

האם מותר לו ללמד את דעתו הפוליטית כתוכן אקדמי, לבחון עליה את תלמידיו ולתת על פיה ציון, שישפיע על עתידו המקצועי של התלמיד?

בעיניי, התשובה לשאלה זו שלילית.

היכן עובר הגבול? בדיוק כדי לקבוע זאת, יש צורך בקוד אתי.

סוגיית הפוליטיקה באקדמיה מורכבת. חופש הביטוי הוא נשמת אפה של אקדמיה, אך יש לשמור על האקדמיה מפני פוליטיזציה, מפני הפיכתה כלי שרת לקו פוליטי מסוים.

אין דרך מתאימה יותר לעסוק בנושא, מאשר באמצעות קוד אתי. לא כל דבר הוא משפטי ותקנוני. יש מקום לשיח אתי, מוסרי, ערכי, חינוכי.

אין מתאים להוביל בירור אתי כפרופ' אסא כשר, שלמרות ההשמצות והמתקפות הפרועות עליו בימים האחרונים, הוא מקובל בכל העולם כאחד מהגדולים באנשי האתיקה.

קראתי את מסמך הקוד האתי לאקדמיה. לא עם כולו הסכמתי. חלק מן האמירות בו כוללניות מדי, והאבחנה בהן בין התבטאות פוליטית ראויה, לפסולה, אינה חדה וברורה דיה.

הטעות הגדולה ביותר של כשר, היא שהוא ניסח את הקוד לבד. אמנם הוא התייעץ עם בכירי האקדמיה ועם סטודנטים, אך ראוי לנסח קוד אתי מתוך תהליך של הידברות, ומי ככשר יודע זאת. הן הוא הוביל לא מעט תהליכים כאלה. למשל, הוא הוביל תהליך של ניסוח קוד אתי לקיבוץ גן שמואל. מחבריי בקיבוץ שמעתי, שהתהליך עצמו היה חשוב אף יותר מהתוצאה.

לכן, מוטב לראות בהצעת הקוד של כשר את תחילתו של תהליך ולא את סופו. מן הראוי שהשר בנט יסור הצדה, ויאפשר לאקדמיה להתמודד עם הסוגיה. הצעתו של אסא כשר ראויה להיות המסד להמשך התהליך, שעל בסיסו יקבע קוד אתי בהסכמה.

ההתקפות על פרופ' כשר אינן בידיים נקיות, והן לוקות בהיתממות. יש בעייה באקדמיה. יש בעיה של סתימת פיות. אך סתימת הפיות היא דווקא מן הצד של המוחים על צעדו של כשר. כל מי שמכיר את האקדמיה יודע, מהו הקו ההגמוני בה, ושכל מרצה יחשוב עשר ועשרים פעם לפני שיבטא את עמדתו, אם היא שונה מן הקו המקובל. וכל תלמיד יחשוב מאה ומאתיים פעם בטרם יבטא עמדה ביקורתית על הקו ההגמוני.

הבעייה הזאת מחייבת התמודדות, ומסמך כשר ראוי להיות בסיס להתמודדות הזאת.

2. צרור הערות 14.6.17

* חופש אקדמי – אני רק שאלה. אילו בתקופת המאבק על הגולן, הייתי מרצה באוניברסיטה, והייתי הופך קורס שלם למסע הסברה נגד הנסיגה; עמדתי הפוליטית היתה תוכן החוג, ועל כך הייתי בוחן את התלמידים. האם כל אלה שתוקפים את פרופ' כשר היו מגבים אותי, בשם החופש האקדמי?

* ראוי ובלתי ראוי – את השאלה הזאת העליתי בפייסבוק, וקיבלתי מגוון של תשובות אציג אחת מהן. "אורי, אם שם הקורס היה 'המאבק על הגולן מנקודת מבטם של אנשי הגולן,' לגמרי. אם לא – היית יכול להביע דעה, אך לא לבחון על דעותיך."

וכך השבתי: "לא ענית על שאלתי, אלא הצעת הצעה חלופית. מהי אתיקה? לקבוע כללים של מותר ואסור. קורס 'המאבק על הגולן מנקודת מבטם של אנשי הגולן,' שבו התלמידים נבחנים על 'נקודת מבטם של אנשי הגולן' - ראוי. קורס שהנושא שלו היה 'ההתיישבות בגולן', ושהיה הופך למסע הסברה, והתלמידים היו נבחנים על עמדת המרצה כסוגיה אובייקטיבית, ועל כך היו מקבלים ציון – אינו ראוי. בדיוק לשם כך יש מקום לקוד אתי."

* מה חסר להם – לפני 23 שנים הוזמנתי לפאנל בכנס קצינים של חטיבת "גולני" שנערך בקיבוץ שפיים, בסוגיית עתיד הגולן. מולי ניצב בר-פלוגתא חריף – פרופ' אסא כשר. המחלוקת היתה קשה, לעיתים אף התלהטה. לא הסכמתי עם אף מילה שאמר. אבל חשתי אליו כבוד רב.

זה לא היה רק הכבוד המגיע ליריב (אני מודה, לא את כל היריבים כיבדתי. קשה לי לומר שכיבדתי את מוסי רז, שכל טיעוניו היו ערימות גבבה; מה שהיום נקרא "פייק"). זה היה כבוד המגיע לאסא כשר. כיוון שהוא אסא כשר. אפילו הרגשתי גאווה על עצם העובדה שהוא היה עמיתי לדיון. כבר אז הוא היה אסא כשר, מותג הראוי להערכה. ואכן, תחושתי בעימות אתו, לא היתה כבעימות עם פוליטיקאי או איש תקשורת. זה היה משהו אחר.

כעבור חודשים אחדים, הוזמנתי לרב שיח בבסיס חיל האוויר רמון, בהנחיית חיים זיסוביץ'. גם באירוע הזה השתתף כשר. הפעם הוא לא היה בפאנל. בפאנל היינו שלושה אנשים, אני זוכר את הכלכלן והפובליציסט אפרים ריינר, והיה גם מזרחן או קצין בכיר בדימוס, שאיני זוכר מיהו. אסא כשר הרצה אחרי הפאנל. נאמר לנו שעקרונית הוא אינו משתתף בפאנלים. סימנתי לעצמי, בחוסר ענווה אופייני, שבטח אחרי שהבסתי אותו בפני קציני "גולני", הוא מפחד מפאנלים.

אבל הרצאתו הכעיסה אותי מאוד. למה? לא רק כיוון שלא הסכמתי עם אף מילה וטיעוניו באמת הרגיזו אותי, אלא כיוון שאת עמדתו השגויה הוא הציג בהרצאה סדורה, בנויה לתלפיות, מנומקת היטב, רהוטה, שקשה היה לסדוק אותה מבחינה לוגית.

והערכתי אליו רק גברה. כי מה לעשות? אמנם יריב, יריב קשה, אבל הוא אסא כשר. אותו אסא כשר שקראתי ספרים שלו, שאני מכבד מאוד ומעריך מאוד. הערכתי מאוד את האיכפתיות שלו, את הפטריוטיות שלו, שקסמה לי מעבר למחלוקת העמוקה. טסנו יחד במטוס חיל האוויר מתל-נוף לרמון ובחזרה, שוחחנו, וראיתי זכות גדולה בעצם ההיכרות עימו.

מאז יצא לנו להיפגש בכנסים. יש לנו גם תחום עניין משותף – הגדות יום העצמאות. הוא המומחה והאספן מספר 1 בארץ בנושא, ואני ערכתי ביום העצמאות ה-60 הגדה של החברה למתנ"סים. הזמנתי אותו להרצות בפני תוכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שעמדתי בראשה, ובפורומים שונים.

דעותיו היום שונות מדעותיו אז. אם כי, הוא לבטח קרוב יותר לאסא כשר של שנות ה-90 מאשר לנפתלי בנט. הוא מומחה בעל שם עולמי לאתיקה. והוא איש אקדמיה כל חייו, ומכיר אותה לפניי ולפנים.

לא חייבים להסכים עם הקוד האתי שהוא הציע. גם אני לא שלם עם כל הכתוב בו. אבל ראוי לפחות לקרוא אותו, לפני שתוקפים אותו, ולהתייחס לתוכנו. ראוי לפחות לכבד אותו.

כל כך עלובה המתקפה האישית הפרועה עליו. זה נראה כמו מתקפת עבדים כי ימלכו, החשים התעלות מכך שנקרתה בדרכם הזדמנות להתחרע באיש מעלה, שספק אם הם ראויים להתאבק בעפר רגליו. איזו בוטות. איזה חוסר כבוד. איזה כיעור. וכשאני מנסה לחשוב מה חסר להם, למבזים, מסקנתי היא שחסרה להם... קצת אתיקה.

* אנשים רעים – חלק מן המתקפה הפרועה והאלימה על פרופ' אסא כשר, היתה ביזוי היותו אב שכול. טענות שהוא מתחזה לאב שכול כי הבן שלו בעצם כבר היה משוחרר, והוא עשה עסקה עם צה"ל שיכירו בו כאב שכול ובתמורה הוא יהיה היחצן שלהם (!) – שיימינג במרעו. טענות שהשכול סובב לו את המוח והסיט אותו מן הדרך. שהוא "האב השכול הייצוגי," "אב שכול מטעם" ועוד ועוד כהנה וכהנה דברי בלע בזויים וחשוכים שקשה לתארם. לח"כ ביטן יש עוד הרבה הרבה מה ללמוד.

איזו שנאה! אם ניקח מן האנשים האלה את השנאה, מה יישאר מהם? כלום. כי אין שם כלום.

* לא ייצא כלום – סביר להניח שמהקוד האתי לאקדמיה, שניסח פרופ' כשר, לא ייצא כלום, מהסיבות הבאות:

א. התנגדות פאבלובית, בלי דיון, והתגייסות אוטומטית של קהילת הטרוניה, ברגע שקבוצה מסוימת הפעילה את סירנת ה"אוי אוי אוי" שתו לנו את הדמוקרטיה.

ב. קבוצת הכוח המובילה את האקדמיה הישראלית לא תאפשר דיון ציבורי ביקורתי והצבת סימני שאלה על התנהלותה, כמקובל בממסד כוחני.

ג. באשמת נפתלי בנט שנהג כפיל בחנות חרסינה; נדחף, זיהה את הדו"ח איתו ואותו עם הדו"ח, כדי לקושש הון פוליטי, ובכך שירת את קמפיין הגעוואלד של המתנגדים.

ד. השגיאה של פרופ' כשר, שכתב את הדו"ח לבדו, במקום להקים פורום הידברות שייצור יחד את הקוד.

התוצאה תהיה הנצחת הפוליטיזציה והיעדר חופש אקדמי, שנגדם ניסה כשר לצאת, ושאותם חווינו בגדול במתקפה הכוחנית עליו.

ובכל זאת, אני מקווה מאוד שמשהו טוב ייצא מהמהלך – דיון ציבורי על דמותה של האקדמיה הישראלית.

* מכחישת שואה – המנוולת שהצדיעה במועל יד בעת נאומו של בנט בוועידת ה"שלום" של "הארץ" (לא לפני שדאגה שהצלמים יתעדו אותה) היא מכחישת שואה מן הסוג הבזוי והעלוב ביותר.

* בעקבות רבין – איני חובב של חרמות, ולא מתלהב מהחלטתו של נתניהו להחרים את טקס הענקת פרס אמ"ת לעודד קוטלר.

אבל אם יש סיבה המצדיקה את ההחרמה, היא שקוטלר עצמו הוא מחרים מדופלם. הוא מראשי המסיתים לחרם אמנותי על אזרחי ישראל החיים ביהודה ושומרון. לפני שנים אחדות נערך בקיבוץ שער הגולן עימות בינו לביני בנושא החרם, והזדעזעתי מהפנאטיות שלו.

איני חובב חרמות ולכן איני מתלהב מצעדו של נתניהו, אבל כדאי לזכור שהוא בסך הכול פועל, בנושא זה, בדרכו של רבין.

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החלטתו להחרים את טקס הענקת פרס ישראל 1993, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידיו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', שמסית לסרבנות וגידף את חיילי צה"ל. בתגובה, ליבוביץ' ויתר על הפרס.

* שקרן מדופלם – יגאל סרנה שודרג מסתם שקרן לשקרן עם חותמת של בית המשפט.

* יכול להיות? – יכול להיות שלפעמים, לעתים רחוקות, סרנה כותב איזה דבר אמת? אולי.

* בעקבות שרון – קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לזכות במשפט דיבה. על התובע להוכיח בעליל את "היסוד הנפשי", כלומר שבוודאות מדובר בשקר מודע, שכל מטרתו לפגוע. כאשר מדובר באיש ציבור, קשה עוד יותר לזכות במשפט דיבה, כיוון שההנחה היא שאיש כזה חושף את עצמו לביקורת. וככל שהוא בתפקיד ובמעמד רם יותר – הדבר קשה שבעתיים. כלומר, אם בית המשפט פסק נגד סרנה ובעד נתניהו, הדבר מעיד על כך שהיה זה מקרה חריג – קיצוני ביותר של שקר מודע, שכל מטרתו לפגוע.

נתניהו אינו טיפש. הוא נהג כאן בדרך שבה נהג אריק שרון אחרי מלחמת לבנון. הביקורת על שרון בארץ ובעולם אחרי המלחמה היתה אדירה – הוא הואשם במלחמת שולל, בשליחת מאות חיילים אל מותם בדרכי כחש למטרות אישיות. הוא הואשם באחריות לטבח בסברה ושתילה. לא היה יום שהעיתונים לא היו מרוחים בביקורת מסוג זה. אבל הוא בחר בפינצטה כתבה ספציפית ב"טיים" שבה נכתב שקר בעליל, שהכותב לא יוכל בשום אופן לעמוד מאחוריו. ולאחר מכן, במשך שנים, על כל הביקורת שנמתחה עליו על אודות המלחמה, הוא נפנף בכך שהנה, גם בית המשפט קיבל את עמדתי...

גם על נתניהו ורעייתו נכתבים מידי יום אינסוף דברי ביקורת קשים, חריפים, לעתים מרושעים. אבל הוא בחר מקרה ספציפי אחד, שבו ברור היה לו לחלוטין שהכותב שיקר בעליל, במודע, במזיד, במצח נחושה, ותבע אותו. הלך על בטוח. עכשיו הוא ינפנף בכך על כל דבר ביקורת שייכתב נגדו.

כך שירת סרנה כאידיוט שימושי את נתניהו. ללמדך, שהשנאה היא יועץ רע.

* בעד ההתנתקות – לפני 12 שנים ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת. בתמורה היא קיבלה אלפי טילים לעבר אזרחיה, מנהרות תופת לתוך שטחה ואת עלילת גולדסטון.

וכל זאת נעשה כדי להתנתק מהפלשתינאים. הכול בוצע, חוץ מההתנתקות. עזה היא מדינה עצמאית בהנהגת חמאס, וישראל ממשיכה לעשות לה בייביסיטר.

ובתור בייביסיטר, במלחמת בני חושך בבני חושך בין חמאס ורש"פ, ישראל הופכת כלי משחק לפשעים הומניטריים של צד א' נגד צד ב', צעד שעוד עלול להביא להסלמה והתחממות שאנו נשלם את מחירו (והעולם יאשים אותנו). אם זה לא אבסורד, יש להוציא מן המילון את המילה אבסורד.

אחרי ששילמנו את מלוא מחיר ההתנתקות, הגיעה השעה להתנתק סוף סוף מעזה. על ישראל להודיע על מועד ההתנתקות. זה צריך להיות פרק זמן ריאלי, לאפשר התארגנות. אבל אי אפשר עוד להנציח את המצב. ישראל יכולה להעניק סיוע הומאניטרי, אם רצונה בכך, אך ללא כל מחויבות. ישראל יכולה לסייע כלכלית, אם יהיה פרטנר לכך, אך בלי כל אחריות. אני בעד תוכנית האי המלאכותי מול עזה, שמציע ישראל כץ. אך את הבייביסיטר עלינו להפסיק.

* לזכור את העובדות – ישראל נסוגה מן העיר עזה וערי הרצועה ב-1994. חמאס השתלט על הרצועה ב-2007. ב-13 השנים האלה, הרש"פ שלטה ברצועה. היו אלה שנים של טרור ללא הפסקה. ירי הרקטות לעבר אזרחי ישראל החל ב-2001, כלומר שש שנותיו הראשונות של הפשע נגד האנושות, נעשו כאשר רש"פ שלטה ברצועה. כשישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את יישוביה, רש"פ שלטה ברצועת עזה, ואנו זוכרים היטב מה הם עשו ברגע שהשלטון עבר לידם. אז לפני שאנחנו הופכים להיות קבלני ביצוע של אבו מאזן במלחמות הפוליטיות של פת"ח נגד חמאס, ומסייעים לו במזימתו המכוונת ליצור ברצועה משבר הומאניטרי, כדאי שנזכור את העובדות הללו.

* לקזז מהתשלום לרש"פ – אבו מאזן מנסה לחולל משבר הומאניטרי ברצועת עזה, בתקווה שהדבר יביא להתקוממות עממית שתעביר לידי פת"ח את השלטון ברצועה. לישראל אין כל סיבה לתת יד לפשע הזה, במיוחד לנוכח העובדה שהוא עלול להביא להידרדרות שתפגע בביטחונה. לכן, על ישראל להמשיך לספק חשמל לעזה, ולקזז את עלות החשמל מהעברת כספי המסים לרש"פ.

בימים שבהם חמאס ירה טילים על אזרחי ישראל וניסה באופן מיוחד לפגוע בתחנת הכוח באשקלון, ישראל המשיכה לספק חשמל לרצועת עזה. האם דווקא היום, כאשר כתוצאה מההרתעה שנוצרה ב"צוק איתן" חמאס שומר על גבול שקט, ישראל תפסיק להזרים חשמל בשל אינטרס זר, ותוך פגיעה באינטרס של עצמה? אבסורד.

* איחולי תבוסה – תשעה מועמדים מתמודדים על ראשות מפלגת העבודה. רק אחד ינצח. ובהתמודדות כזאת, בסופו של דבר מה שחשוב הוא רק מי המנצח. כל השאר – פשוט לא ניצחו ולא יעמדו בראש המפלגה. אבל לדעתי, יכולה להיות משמעות גם לשאלה מי יפסיד. אני מייחל בכל לבי לאראל מרגלית תבוסה צורבת, משפילה, טוטלית, שתמחק אותו מן החיים הציבוריים. למה? כדי לטהר את האוויר הפוליטי מן ההתלהמות וההתבהמות. כדי שהוא ישמש לקח לפוליטיקאים מסוגו בכל המפלגות (דוד ביטן אמרנו?)

* קמפיין מהמקפצה – אני ממש לא אוהב את קמפיין שלטי החוצות של "כולנו" בעקבות תכנית נטו-משפחה (שאותה אני דווקא אוהב). למה? הרי זאת הפוליטיקה. תפקידו של פוליטיקאי לנצל הצלחה כדי לקדם את מפלגתו ואת עצמו. זה נכון, ובכל זאת, יש דברים שאינם ראויים. ראוי לעשות קמפיין כזה ערב בחירות. אין זה ראוי לעשות קמפיין בחירות, כשאין בחירות על הפרק. מן הראוי שהציבור יחוש ששר האוצר עסוק בביצוע תפקידו ובשירות הציבור, ורק לקראת הבחירות עושה מכך, בצדק, הון פוליטי.

בעבר ביקרתי באותה מידה את ישראל כץ, שעיטר בתמונתו את השילוט על מיזמי תשתיות התחבורה לפריפריה. מיזמים אלה הנם מהפכה חברתית של ממש, אך תמונת השר שהתנוססה על השילוט אינה הולמת דמוקרטיה כשלנו. נכון, שבניגוד לכץ, הפרסומים של כחלון לא נעשו על חשבון המדינה, אלא על חשבון מפלגתו. אבל מצד שני, פרסום כל כך מובהק של תעמולת בחירות למפלגה, באין בחירות, הוא ממש השתנה מהמקפצה.

גילוי נאות – בבחירות האחרונות תמכתי ב"כולנו", ואין לי דבר אישי נגד כחלון או מפלגתו.

* מי צודק? – מראשית המשבר במחלקה ההמטו-אונקולוגית ב"הדסה", תחושת הבטן שלי הייתה שהרופאים צודקים בפרשה. מדוע אני מגדיר זאת כ"תחושת בטן"? כיוון שאיני בקיא בתחום, ובתחום שאיני בקיא בו, לא יכולה להיות לי דעה מבוססת, אלא תחושת בטן. ומדוע זו תחושת הבטן שלי, או נטיית ליבי? אני משער, שפסיכולוגית, אחת הסיבות היא נטייתי, פרי החינוך שקיבלתי, להאמין לרופאים וברופאים.

אבל דווקא ההקלטות מפגישת האחיות עם מנכ"ל בית החולים, שהן כביכול ה"אקדח המעשן", ההוכחה האולטימטיבית, לצדקת הצוות הרפואי, עוררו בי ספקות. ראשית, כיוון שאני סולד מן התרבות של הקלטות סתר בשיחות והדלפות סלקטיביות מתוכן. זו תרבות משחיתה וקלוקלת.

סיבה נוספת היא, שאם נקבל את טענת האחיות על חוסר המקצועיות של הרופאים, פירושו של דבר, שהרופאים ב"שיבא" אינם מקצועיים. והרי מדובר ברופאים המכהנים ב"שיבא" במחלקה המקבילה. אז מה? פתאום המחלקה המקבילה ב"שיבא" אינה מקצועית? נשמע לי מוזר, מוזר מאוד.

* הלוחמים בשחיתות – אחד המאפיינים העיקריים של "ישראל היום", בעיקר בשנותיו הראשונות, היה המלחמה בשחיתות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפרשיות אולמרט. "ידיעות אחרונות", שעוד היה העיתון רב התפוצה במדינה, היה עיתון הבית של הפושע הזה, האיש המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. כנ"ל ערוץ 2. מי ששימש באותם ימים ככלב השמירה של הדמוקרטיה ונלחם למען טוהר המידות בישראל והענשת הפושע, היה "ישראל היום".

שני העיתונאים שהובילו את הקו החשוב הזה היו דן מרגלית ומרדכי גילת (האיש שעשור קודם לכן חשף באומץ את פרשיות דרעי, הדומות כל כך לפרשיות אולמרט). בימים האחרונים, שניהם פוטרו מעבודתם בעיתון.

* ביד הלשון: תל דן – תל דן, בקרבת קיבוץ דן שבעמק החולה, הוא שמו העברי של תל אל קאדי, כפי שהוא נקרא בערבית. קאדי = שופט = דן. כלומר, לכאורה זהו תרגום מערבית לעברית, כמו באתרים נוספים בארץ ישראל.

אך כאן המקרה הפוך. התל מזוהה עם העיר המקראית דן, כך שייתכן מאוד שהשם תל אל קאדי הוא תרגום לערבית של השם העברי הקדום.

התל, שהינו חלק משמורת הטבע תל דן, הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בארץ, ואף הוכרז כאתר מורשת עולמית.

כתובת תל דן, שנמצאה במקום, הנה בעלת חשיבות ארכיאולוגית עצומה, כיוון שהיא העדות הארכיאולוגית העתיקה ביותר לקיומו של בית דוד: "אני הרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית דוד והרגתי את יהורם מלך ישראל" (על פי הצעת החוקרים, שהשלימו אותיות חסרות). התוכן מיוחס לחזאל מלך ארם. מצד אחד, עצם קיומה של כתובת כה עתיקה המזכירה את בית דוד, היא הוכחה חשובה מאוד לצדקת האסכולה הירושלמית, המתייחסת לתנ"ך כעל מקור היסטורי משמעותי. מצד שני, המסופר בכתובת, סותר את התיאור המקראי של האירוע.

השיר תל אל קאדי, שכתבה רות חפץ והלחין אמתי נאמן, מספר על שלושת הנחלים: חצבני (שניר), בניאס (חרמון) ודן (בשיר מופיעים חצבני ובניאס בשמותיהם הערביים) שהתנצחו ביניהם בשאלה, מי יותר גדול. בסופו של דבר הם התייעצו עם תל אל קאדי, השופט, שיעץ להם להתאחד לנהר אחד גדול, וכך נוצר הירדן.

רות חפץ הלכה השבוע לעולמה. בת 88 היתה במותה. יהי זכרה ברוך!

* * *

יהודה דרורי

הבחירה המשמעותית בצרפת

הבחירות לפרלמנט הצרפתי השבוע שהביאו לניצחון מזהיר של מקרון ומפלגתו (מרכז-ימין) הראו לנו דבר מאד מעניין: כאשר השמאל ספג מפלה משמעותית! הסוציאליסטים סופגים את המפלה הכבדה ביותר: כי המדגמים צופים להם 30-25 מושבים בלבד, כ-200 פחות מאשר עד כה! והקומוניסטים הצרפתים "החזקים" יקבלו רק כ-18 מושבים.

ה"שמאל" מתמוטט במרבית ארצות העולם, כי חוץ מתעמולה עקרה אין לו מה להציע (ממש כמו אצלנו...) – ומצד שני, הפחד מהימין הקיצוני לא התגשם בבחירות אלו, וגם זה סימן טוב לשפיות הבוחר.

* לאהוד מיהודה דרורי – הפתרון שהצעתי לבעיה הפלסטינית כיחידי המתקבל על הדעת הוא ששטחי  Aו-B וחלק מ-C יסופחו לירדן ללא צורך בהסכמה פלסטינית, אלא במסגרת הסדר אזורי מדיני וצבאי שלנו עם המדינות הסוניות.

מה שהוצע בעבר דרש את הסכמת הפלסטינים וירדן, ושניהם לא הסכימו, כך שלא היה לפרס על מה לחתום... רק הסכם אזורי חשוב ומחייב יכפה הסדר כזה הן על ירדן והן על הפלסטינים.

* * *

משה כהן

משבר הומניטארי

עולה לאחרונה לדיון הציבורי הנושא הכאוב של המשבר ההומניטטרי ברצועת עזה. מועלים טיעונים והצעות שונים למתן מענה מצב. אבל לא שמעתי במידה מספקת את הפתרון הפשוט וההגיוני המתבקש לאמור: 

שלטון החמאס משקיע סכומי עתק בכריית מנהרות, ייצור טילים ואימון לוחמים למלחמה בישראל. אם יואיל החמאס להשקיע כספים אלה בטיהור מים, בביוב ובחשמל, יהיה אפשר להביא לשיפור משמעותי  של המצב ההומניטארי ברצועת עזה. 

אי אפשר לדרוש מישראל לממן משטר המתחמש ומתעצם נגדה. 

משום מה כאילו מקבל הציבור את זכותו של החמאס להשקיע מיליוני דולרים בהתחמשות ובהתעצמות נגד ישראל נוכח המשבר ההומניטארי ברצועת עזה. 

תמהני.

חופש השיסוי

חברה מתוקנת מבוססת על מכלול ערכים המאפשרים חיי תרבות. אחד החשובים בהם הוא חופש הביטוי, אך אין הוא היחיד. יש ערכים נוספים כגון נאמנות למולדת, יושרה, הגינות ואחריות. חברה מתוקנת מושתתת על איזון נכון בין הערכים השונים. 

במדינת ישראל השתרר משטר עריצות של השמאל הרומס כל דעה נגדית בשם חופש הדיבור. מרצים באקדמיה מנצלים במצח נחושה את משרתם כדי להפיץ דעות אנטי ישראליות בכיתה ולכפות אותן על הסטודנטים. הם גם קוראים לחרם על מדינת ישראל ועל המוסדות המעסיקים אותם. הם חותרים תחת אושיותיה של מדינת ישראל. 

מצב זה אינו קביל שהרי המוסדות האקדמיים ממומנים על ידי כספי המדינה המשלמת את שכר המרצים. כמו כן אין זה קביל שמוסד ציבורי כגון אקו"ם יעניק פרס לזמרת ערבייה המבצעת שירים  של מסית ערבי הדוגל "בחיסול הישות הציונית ואכילת בשר היהודים" כדברי המשורר הערבי מחמוד דרוויש, ששיריו מבוצעים על ידי מירה עווד, כלת פרס אקו"ם. 

יש גבול לכל תעלול. אני מחזק את ידיהם של השרים נפתלי בנט ומירי רגב במאבקם למען האמת. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: אקו"ם אינו מוסד ציבורי אלא חברה לגביית תשלומים ליוצרים עבור שימוש ביצירותיהם, והיא שייכת לחבריה בלבד, ומעניקה מדי שנה פרסים בתחומי המוזיקה והספרות לסוגיהן. כך למשל סופר נידח וחסר חשיבות כמו אהוד בן עזר מעולם לא זכה בפרס על מפעל חיים, הניתן ליוצרים אחת לשנה במסגרת אקו"ם –  כי מי הוא לעומת מחמוד דרוויש ומירה עוואד.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [89]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

איראן הצלבנית

ברוכה הבאה, איראן המוסלמית, שהצטרפה למועדון של "הצלבנים" הבזויים. מתברר שעם מוסלמי שאמונתו שיעית, נחשב אצל דעא"ש הסוני כאוייב שמותר להפעיל נגדו טרור ולפוצץ אותו.

אולי מותר להניח שמצבו של דאע"ש כה חמור, שיש לו קשיים להפעיל טרור נגד "הצלבנים", ואז הוא מחליט לפוצץ אנשים בארץ מוסלמית, ולא רק באיראן.

אנו היהודים לא אמונים על שמחה לאד – בנפול אויבך אל תשמח – ואצלנו לא מחלקים סוכריות ברחוב כאשר האויבים נפגעים ומתים, אבל אולי מנהיגי איראן למדו לקח כלשהו משנאתם הדתית של בני אמונתם המוסלמים, שנאה שחזרה אליהם כבומרנג.

הפילוסוף-הטרוריסט

שמעתי מפי אישה חכמה ושמה דפנה:

אני רוצח – משמע אני קיים. אני נהרג – אני שאהיד.

הקוזק הנגזל

אין בדעתי להתחרות בפרשנים הכלכליים המלומדים על פרשת חובו של אליעזר פישמן, שקיבל הלוואות נדיבות מהבנקים בסך של 1.740 מיליארד שקל, והוא עומד להחזיר [בתוך חמש שנים] 470 מיליון שקל בלבד. על היתר הוא ביקש "תספורת". והוא עוד צועק: לקחו לי את הכול!

מה זה "לקחו לי", כאשר הוא זה שלקח, כנראה בידיעה ברורה שלא יחזיר?

וכאן נשאלת השאלה, שדומה שאיש לא שאל: מי הם הפקידים הבכירים בבנקים, שאישרו לו את ההלוואה האדירה הזאת, ללא בטוחות, שיחזיר את החוב כולו?

ומי הם המנהלים הבכירים יותר, שאישרו או הורו לפקידים אלה לתת את ההלוואה? הבו לנו את שמותיהם ונדעם, ואלי נבוא גם אנחנו לבקש הלוואה, או נבוא איתם חשבון.

אין לרחם על הבנקים, שהפסידו יותר ממיליארד שקל. אבל אל דאגה, הם כבר יכסו את "הבור" הזה בעמלות כאלה או אחרות מ"משקי הבית", כלומר מהלקוחות הקטנים כמוני וכמוך.

ככה זה עם "טייקונים" אצלנו: נותנים להם "הלוואה" נדיבה, ומן הבנק הם הולכים ישר לספר. והשאר יסופר במספרות ישראל.

לעג בעומר

התנצלות המחבר:

אומנם ל"ג בעומר כבר חלף עבר, אבל עניינו לא חלף כעבור שבועות ספורים, כפי שנאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, ויש עדיין מקום וטעם להתייחס למה שקרה לחג הזה השתא.

ועניינו, החלטתו של שר החינוך נפתלי בנט, לדחות את החג מיום א' ליום ב', כדי למנוע חילול שבת. והרי אחת התגובות שקיבל בנט [לכאורה]:

כל הכבוד והיקר לאדוננו, מורנו, מנהיגנו, שר החינוך נפתלי בנט ירום הודו, על החלטתו – ברגע האחרון – לדחות את ל"ג בעומר השתא ליום ב', כדי למנוע חילול שבת נורא בידי ילדי ישראל, שלא ידליקו מדורות במוצאי שבת, מקרשים שאספו ביום השבת, תוך חילול שבת נוראי רחמנא ליצלן. 

ומה אם החלטה זו שיבשה כליל את סדר יומם ועבודתם של רבבות הורים, שנאלצו ברגע האחרון להיעדר מן העבודה כדי לשמור על ילדיהם הקטנים, הבטלים מלימודים ביום קדוש זה, ל"ג בעומר. ומה אם ילדי ישראל השובבים התעלמו מההוראה המיניסטריאלית והדליקו מדורות במוצאי שבת, תוך שהם מקוששים קרשים ביום השבת עצמו.

ומה אם המוני בית ישראל – כ-300,000 איש ואישה, שעלו למירון לא רק בערב שבת, אלא בשבת מלכתא עוצמה, מי ברכב ומי ברגל, בעוד משטרת ישראל נאלצה להציב מאות שוטרים במירון עוצמה ובדרכים אליה, תוך אילוץ מיותר של חילול שבת.

לאור הצלחה כבירה זו של שמירת השבת, יש לנצל את המומנטום ולהגביר את שמירת השבת גם בתחומים נוספים:

* איסור מוחלט של משחקי כדורגל בשבת, שבה אלפים מבני ישראל מקיימים "עונג שבת" תוך חילול היום הקדוש.

* ומה לגבי שידורי הטלוויזיה והרדיו? יש להשתיק אותם מכניסת השבת ועד צאתה, לאור שלושה כוכבים. ואם לא זה, לפחות איסור של שידור פרסומות בכלי התקשורת, פעולה שאינה אלא מסחר גרידא, האסור כידוע בשבת קודש.

* ולא די אף בכך. יש לסגור את הים בצו ממשלתי ולהציב שוטר על כול 10 מטר לאורך חופי הרחצה, כדי למנוע מחובבי-ים שזופים מלחלל את השבת.

* ולבסוף, יש לסגור בשבת את כול אתרי הנופש בחיק הטבע ומסלולי הטיולים בארץ כולה, ויחדלו נסיעות ברכב ונפנוף מנגלים, וכך תבוא ישועה לעם ישראל ובא לציון גואל [גועל...] אמן סלה.

עומר שבתי

שתיק תקשורת

צא וראה: לפני שנים מועטות סערה וריגשה הציבוריות שלנו, ובייחוד התקשורת, בעניין האנטנות הסלולריות וסכנת הקרינה מהן. והנה, כבר זמן רב שאין בתקשורת שום ציוץ בעניין זה. יכולות להיות לכך שלוש סיבות:

1. אין יותר קרינה.

2. יש קרינה, אך היא לא מסוכנת.

3. הנושא כבר לא מעניין, לא "סקסי".

       דום – שתיקה. שתיק תקשורת.

 עדיף לעסוק בגל גדות, המעלה גלים גבוהים בתקשורת בכול העולם. זה מעניין, זה מושך את הצופה / הקורא / המאזין, וזה מעלה את הרייטינג לגבהים.

ולהבדיל, צילומי פפרצי של זמרת עם בטן הריונית, שחקנית עם בטן טרום-הריונית, זוג ידוענים מתנשקים בפתח של מועדון לילה, וידיעה מרעישה, שפלוני שחקן הכדורגל וזוגתו כבר לא זוג, ועוד ועוד.        

       עושה רושם שהתקשורת מביטה על העולם מגובה דשא, או אפילו מקומה 1-.

       יחי הרייטינג!

ביריונים

ארבעה ביריונים מצויים בעולם בימינו אלה:

ביריון מאופק – ברוסיה.

ביריון בלתי מרוסן – בטורקיה.

ביריון-שריף – בארה"ב.

ובריונצ'יק חצי מטורף – בקוריאה הצפונית.

ועוד כמה מניינים של ביריונים במאה שערים ובבית-שמש.

אהוד: ושכחת להזכיר את הביריונים בכפר קאסם ורוצחי הנערות הערביות ברמלה.

* * *

אלכסנדר גלמן

על מנהלים קטנים עם כבוד גדול

רשימה ספרותית

תירגם מרוסית: שמאי גולן

מה הופך את המנהלים הזוטרים שלנו לקריקטורות? קודם כל תאוותם הנוראה להיות עוזר של מנהל חשוב, מנהיג, מצביא. כל עוד אין להם מנהיג, הם בלתי שקופים, הם לא מתגלחים, לא מצחצחים שיניים, ובכלל אין להם בפני מי להציג את עצמם, אין להם למען מי להיות חזקים. מנהל גדול ואהוב – דומה למראה גדולה ויקרה, אשר מבדילה אותם, ומציגה את תכונותיהם  הרעות והטובות. ומיד מתמלא הלב בשמחה ובביטחון. העיקר, אפשר לא להסתיר, אפשר לדבר ישר, אפילו לצעוק: אני מכבד את האיש הזה, אני מעריץ את האיש הזה, אני מוכן בשביל האיש הזה ללכת באש ובמים! הנה, זאת התכונה החשובה ביותר השלטת אצלנו המנהלים הזוטרים, הם זקוקים למטרה למען מי ללכת באש ובמים. אפילו להקריב את חייהם.

הביטו איך המנהלים הזוטרים יושבים או עומדים ליד המנהלים שלהם, החשובים והאהובים. כמה גאווה וזקיפות-קומה בסנטריהם המורמים, במבטיהם, ללא-הבדל בין צבע וחיתוך  העיניים! הם, הזוטרים, מאירים מבפנים – כל-כך טוב להם, כל-כך נעים, כל-כך טוב להם לדעת, שכולם מסביב רואים, וכאשר משדרים אותם בטלוויזיה, הם נהנים לדעת שהעם כולו רואים אותם, איך הם עומדים או יושבים בשורה אחת עם אלה שרצו לעמוד לידם או לשבת לידם, יחד עם המיליונים, או לכל הפחות עם עשרות האלפים.

כן, הם  בטוחים בליבם ללא-ספק , שהעומדים שם ליד המנהלים חולמים, לעמוד קצת, לשבת, לשכב, עשרות אלפי אנשים. אך למעשה אין זה נכון, או בכל אופן, רחוק מן האמת, לפחות רחוק מכל האמת. אבל המנהלים הזוטרים מלאים בטחון שזוהי האמת-לאמיתה.

ואיך המנהלים הקטנים מקריאים בקול חביב את מילות הברכה באסיפה כללית כלשהי, או בפני ארגונים כלשהם או בכנס ספורטאים. או אפילו בפני בעל יובל כלשהו. הם בשעה זו מתמלאים גאווה עצמית. איזו מתנה גורלית של המנהל הגדול. להיות שליח שלו. אתה חולף בין שורות של כיסאות ללא שם, שבהם יושבים בכיסאות אין-ספור, מביטים בך וחושבים על עצמם: הנה הולך לפניך אדם שמחובר למנהל הגדול, ככה פשוט, כפי שאני מתחבר עם השכן שלי.

אותם, שהמנהלים הזוטרים מברכים בשם המנהלים הגדולים, המנהלים האלה לא רואים אפילו את אלה שמברכים, הם לא נותנים בשבילם פרוטה. אנשים  עלובים אלה, תמיד מוחאים מחיאות כפיים סוערות בתוספת קריאות. והנה הם עצמם בכלל אינם מושכים תשומת לב. את אלה לעולם אינם זוכרים, לעולם אינם חושבים עליהם. נדמה להם שאילו לא היו קיימים מנהלים חשובים, הרי אנשים עלובים אלה  בכלל לא היו קיימים בעולם: או אימותיהם לא היו מסיימות את ההיריון, או שרעידת אדמה נוראה היתה בולעת אותם. 

ואיך המנהלים הקטנים נכונים לשרת ולעזור לנשותיהם ולילדיהם של המנהלים הגדולים. אך במיוחד הם נכונים לשרת את  המאהבות של המנהלים הגדולים. הם  פשוט נכונים לעשות למענן הכול ובכל שעה  ביממה. המאהבת של המנהל הגדול מצטיירת פשוט כאלילה בעיני המנהלים הזוטרים. הרי טוב לו במיוחד דווקא עם הנערצת שלו. ממנה הוא נהנה וחש רגעים של הנאה ואושר.

ידועים מקרים לא מעטים, כאשר נשות המנהלים הגדולים, או המאהבות, היו מוכנות  להתמסר  למנהלים פחותים מפטרוניהן, אך אלה, מתוך כבוד כלפי מעמדם, סירבו. תארו לעצמכם, איך התבטא בקשר למצב כזה: האבר שלי היה קשוח, אבל הכבוד למנהל שלי – ידידי, היה קשוח יותר.

רק המנהלים הזוטרים יודעים את האמת, כמה כוחות ובריאות מקדישים המנהלים הגדולים  לעניינים החשובים באמת. וכמה כוחות ובריאות המנהלים הגדולים מקריבים לעניין החשוב, לעבודה, למולדת. בחשבון הסופי, את כל זמנם, את כל חייהם הם נותנים לעם, לחברים, ומתמסרים  לפתרון הבעיות הגדולות. אין להם אפילו זמן להתגרד, תסלחו לי, להתגרד באותו מקום ששם נהוג להתגרד. אולי תאמרו: ובלילות, במיטה, גם שם אין להם זמן להתגרד? וזה העניין, הם כל-כך עייפים, עד שתשומת ליבם לא לזה. הם שוכבים כבר עייפים-עד-מוות, עד שהם כבר לא שמים לב לא  לזה ולא לזה.  וכששוכבים כבר, הם אפילו לא מרגישים שהם רוצים להתגרד במקומות מסויימים, אבל  לעשות משהו בנדון – אין אפילו על מה לדבר.

קשה להיות מנהל קטן, עניין זה בכלל לא פשוט. ועוד מצבך טוב אם אתה מנהל קטן ליד מנהל גדול אחד, אבל לעיתים קרובות, אתה צריך להיות מנהל קטן בו-זמנית אצל שלושה מנהלים גדולים. אתם מתארים לעצמכם? על עצמו, על הבעיות שלו, על הבעיות של הילדים שלו – על כל אלה מנהלים זוטרים חושבים לעיתים רחוקות, וללא חשק, כך למשל לפני השינה, או בבוקר, כאשר הוא ממהר להתגלח.

ומזונות למנהל הקטן! הכלכלה! יודעים אתם איזה עינויים עובר המנהל הקטן! הרי הוא בעצמו לעיתים קרובות משתתף בקבלת פנים אצל המנהל הגדול, מתבונן, מה אוכל זה ומה שותה. הרי לעיניים אינך יכול לצוות – לא להסתכל! הן מביטות – הזונות! כמובן, אחרי שתתבונן היטב  בדברים שאוכל המנהל הגדול, אין לך חשק לאכול  את מה שמכינה לך אשתך – אשת מנהל קטן. 

האם יודעים אתם במה נבדלת אשת המנהל הקטן לעומת אשת המנהל הגדול? אשתו של המנהל הגדול, ברוך השם, לא היא מכינה לבעלה. למנהל הגדול יש טבח משלו.

האם יעניין אתכם לדעת אלו חזיונות לילה מבקרים בחלומותיו של מנהל קטן בלילות? רק חלומות מצחיקים, מוזרים! כפי שהוכיחה הסטטיסטיקה, בשנים  האחרונות הם חולמים  על בעלי חיים, ואם לומר את האמת – על בעלי חיים ענקיים: פילים, ג'ירפות, תנינים, לווייתנים. איזה סימן זה –איש אינו יודע, אבל מרוב דאגה מפחידים החלומות את המנהלים הקטנים.

האם המנהלים הקטנים נתנו את דעתם לפעמים איך מתנהגים כלפיהם המנהלים הגדולים  שהם מעריצים?

לא. לעולם לא.

ומדוע?

מפני שפוחדים שיגלו את האדישות המלאה כלפיהם. לא, הזוטרים אינם פוחדים – אינם פוחדים, כי יודעים בביטחון, שהמנהלים הגדולים מצפצפים עליהם. הרי הזוטרים מכבדים ואוהבים את המנהלים שלהם, הגדולים, לא כתשובה לאהבת הגדולים כלפיהם. הזוטרים הרי אוהבים אותם מפני שהם מנהלים גדולים. כפי שאוהבים מקום יפה או בניין ענק. כפי שאוהבים, אולי, את האלוהים בכבודו ובעצמו. אין התחושה הזאת מגיעה כמסורת עתיקה, ואף לא כתחושת רווחה, או תחושה לאומית, או משהו דומה. זוהי למעשה תחושה אסתטית כלפי יופי מיוחד, של  היופי למען היופי.

המנהלים הקטנים אוהבים את היופי של המנהלים הגדולים, היופי של השלטון, של המנהלים הגדולים, היופי היציב של המנהלים הגדולים, היופי של גאוות המנהלים הגדולים.

ואם פתאום לא יצליח אחד המנהלים הגדולים, והוא יעוף ויתגלגל במורד?

לא, המנהלים הקטנים לעולם לא ישתתפו בצערו, לא יושיטו יד לעזרה. בעיניהם אדם זה לא  נחשב עוד, מפני שאיבד את היופי שלו, והרי זו התכונה היחידה שבגללה הם אהבו אותו. לכן הזוטרים הופכים לאדישים לחלוטין כלפי אסונו. המנהלים הגדולים שקדמו לו, מבלי שיכירו חוק זה , לעיתים סומכים על השתתפות בצער של המנהלים הקטנים, הם מבקשים מן הזוטרים תמיכה, אך לעולם אינם מקבלים אותה. כאשר המנהלים הגדולים, אחר נפילתם, חייבים עכשיו לעמוד בעצמם בשורות של המנהלים הקטנים, חבריהם החדשים מתבוננים בהם בחשד ומחטטים בפצעיהם כדי להכאיב להם יותר, להשפיל אותם.

מוזר להיות מנהל זוטר, אם לפני-כן כבר היית מנהל גדול.

*

דבר המחבר על עצמו, באי-מייל, לפי בקשתו של שמאי גולן:

לידידי הסופר שמאי גולן, שתירגם את הסיפור שלי, שלום רב.

לפי מושגים רוסיים אני כבר איש זקן. אני בן  שמונים ושלוש. אבל זקנים אוהבים להתגאות, וכך גם אני.

המחזות שלי, במיוחד שניים מתוכם, "לבד עם כולם", ו"הספסל" הוצגו ב-40 ארצות. בישראל עוד היום מוצג באחד מאולמות התיאטרון הקאמרי "הספסל", בהשתתפות השחקנים ולדימיר פרידמן וילנה סטאחנובה.

בתיאטרון המפורסם במוסקבה ("מחא"ט") –

MOSKOVSKY  KHUDOZHESTVIENNI  TEATR   

העלו 7 מחזות שלי. כיום מעלים בו-זמנית 3 מחזות, 35 שנה אחרי הצגת הפרמיירה של "הספסל", שעדיין  מוצג על הבמה.

אחרי מלאת לי 70 שנה התחלתי לכתוב שירים, בעיקר בסגנון חופשי. לפני חודש ראה אור הכרך השלישי שלי בשירה: "אחרי הכול".

אני מקווה לסיים עוד 2 מחזות, ולכתוב ספר תולדות חיי בשם "שיעורים על עצמי".

ועוד, הייתי חבר הפרלמנט  ברוסיה בימי גורבצ'וב. הייתי גם אחד העיתונאים המרכזיים בעתון החשוב ביותר באותם ימים  של ימי המהפך ברוסיה –  "חדשות מוסקבה". תמכתי בכל רוחי  וכוחי במהפך "הפרסטרויקה".

בימי מלחמת העולם השנייה הייתי בגטו באוקראינה, בעיר ברשאד. מתוך 14 בני משפחתי נשארנו בחיים אני ואבי. כתבתי על תקופה זו ב"ילדות ומוות."

זמן רב כבר לא ביקרתי בישראל וזה סימן רע מאוד. אני מקווה שבסתיו, יחד עם אשתי טאטיאנה, נבקר שוב  בישראל.

בידידות רבה,

שלך

א.  גלמן

לכתב היד של הסיפור היתה מצורפת ברכת הדרך, שנמסרה לנו במסיבת הפרידה, עם סיום תפקידי כיועץ לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה:

 "לארנה  ושמאי גולן, באיחולי אושר והישגים על אדמת המולדת."

כתב היד אבד לי, לצערי, ונמצא רק בימים אלה, והריהו לפניכם.

* * *

יעקב חסדאי

האם תרבות צריכה להיות דמוקרטית?

השרה מירי רגב מגיעה להתנגשות קבועה עם עולם התרבות. השקפת עולמה הבסיסית, המשלבת דמוקרטיה ותרבות, מתבטאת בדברים שאמרה בפגישה עם אמנים בחודש יוני 2015:

״אנחנו קיבלנו 30 מנדטים, אתם קיבלתם בסך הכול 20... אנחנו יודעים שהשמאל מנכס לעצמו את התרבות, אנחנו לא צריכים להתבלבל מי זה הציבור ובמי הוא בחר. אני קובעת את הקריטריונים, אני יכולה להחליט שהמוסדות לא מקבלים כסף, שכל הכסף עובר רק לפריפריה וליהודה ושומרון. הממשלה לא חייבת לתמוך בתרבות. אני יכולה להחליט לאן הכסף הולך. האמנים לא יכתיבו לי."

לכן, למשל, היא מתנגדת לכך שבאירועים בהם היא משתתפת ישירו או ינגנו שיר של משורר ערבי שונא ישראל וכמובן היא רוצה לקבוע איזה תקציב יינתן לתרבות.

כתוצאה מכך קם נגדה קול זעקה שהיא פוגעת באחד הערכים היסודיים לדמוקרטיה – חופש הדיבור.

בנקודה זו אני רוצה לעסוק.

זה ש"חופש הדיבור" הוא ערך יסודי, בכך אין שום ספק. אולם המשמעות של ערך יסודי זה היא  בטהרתו. כל אחד מאיתנו יכול ללכת לשפת הים ולצעוק כל מה שהוא רוצה. זו הזכות המובטחת. אלא שאם אנחנו רוצים שזכות הדיבור וחופש הדיבור יהיו יותר אפקטיביים אנחנו צריכים כסף. הכסף דרוש כדי להקים תחנת שידור, לפתוח עיתון, להקרין בטלוויזיה.
כלומר, זכות הדיבור ללא כסף היא הזכות לצעוק בשפת הים.

אם צריך כסף, ולעיתים הרבה כסף, פירושו של דבר שזכות הדיבור האמיתית שמורה או לבעלי הון או לפוליטיקאים השולטים על מקורות התקציב. אם זהו המצב אזי יש חשיבות גדולה לשאלה אייך מחלקים את הכסף. ושאלה זו יש להפנות דווקא למגיני חופש הדיבור.

איך אתם רוצים שיחלקו את הכסף ? האם הזכות וחופש הדיבור קשורים לדמוקרטיה ? הרי דמוקרטיה היא קביעה על ידי העם. האם אתם רוצים שהעם יקבע את חלוקת הכסף או שאתם רוצים שיטה אחרת לחלוקת הכסף, ואם שיטה אחרת – אולי זאת כבר לא דמוקרטיה?

פירושו של דבר, שבמובן מסויים יש צדק בדברים שאומרת השרה מירי רגב: אנחנו מייצגים את הדמוקרטיה כלומר אנחנו רוצים לקבוע אייך יחולק הכסף.

למחנה המתנגד לרגב אין תשובה אמיתית לטענה זו פרט לאיזושהי הנחה סמויה שהתרבות של רוב העם היא, בעיניו, תרבות ירודה, ואילו הם מייצגים תרבות גבוהה יותר.

אולי זה נכון, אבל אז נשאלת השאלה מי יחליט מהי "תרבות גבוהה"?

בתנועת לאו"ר השקענו מחשבה בנושא זה ויש לנו הצעה שאולי תפתור את הבעייה.
הצעה זו התפרסמה כבר בשנת 1982 בחוברת הרעיונות של התנועה ונמצאת באתר לאו"ר.
במקום שאת הכספים למוסדות תרבות ואמנות יחלקו ועדות הממונות ע"י שרים, מציעה לאו"ר לחלק את תקציב התרבות של מדינת ישראל לאזרחים אשר יקבלו שוברים שווי כסף. אם הם רוצים למסור את הכסף לאופרה, לתיאטרון או אולי התרבות שלהם היא דווקא החזן בבית הכנסת – אזיי יימסר השובר למוסד המתאים, או למיספר מוסדות לפי השקפת עולמם. מוסדות התרבות, הספורט והדת יצטרכו לפנות לאזרחים ולשכנע אותם להעביר את הקצבתם בתחום זה דווקא אליהם.

העיקרון העומד בבסיס הצעת לאו"ר הוא יצירת קשר בין חופש הדיבור, השימוש בחופש הדיבור לבין הדמוקרטיה ובאופן זה נקבל תרבות שהיא "תרבות של העם".

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

מתוך "חמישים שירי מתבגרים", 1987

מאת אהוד בן עזר

לִפְעָמִים בָּא לִי לְהַרְבִּיץ מַכּוֹת

לִפְעָמִים בָּא לִי לִשְׁכַּב וְלִבְכּוֹת

בְּתוֹכִי מְטֹרֶפֶת רוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל

בָּאוֹטוֹבּוּס חוֹמְדִים אוֹתִי גְּבָרִים מַסְרִיחִים

כֶּסֶף אֵין לִי לִקְנוֹת בְּגָדִים

לִלְמֹד אֲנִי אוֹהֶבֶת כְּמוֹ מַחֲלָה

בְּמַדֵּי בֵּית-הַסֶפֶר נִרְאֵית גָּאוֹן מֻשְׁחָת

כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם אֲנִי, שְׁרִירִית וּקְצוּצַת שֵׂעָר

נוֹגְעִים בִּי, לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה, רַק מַרְגִּישָׁה

עוֹד אֵין לִי תִּיק בְּמִפְלַג הַנֹּעַר

יוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ עָלַי בָּעִתּוֹן

וַאֲשַׂחֵק אֶת חַיַּי בְּסֶּרֶט קוֹלְנוֹעַ.

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ פֶּרַח

קוֹנִים בַּחֲנוּת פְּרָחִים

שָׂמִים בְּצִנְצֶנֶת מַיִם

אַחַר כָּךְ זֶה מַסְרִיחַ

וּמַשְׁלִיכִים –

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

בִּבְרָכוֹת לְיוֹם הֻלַדְתֵּךְ

אֲבִיבָה אֲהוּבָתִי,

מֵחַיִּים.

לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְאַס לִי לִהְיוֹת אֲנִי

אֲנִי מַחְלִיטָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה

יְשַׁדְּכוּ לִי אַבְרֵךְ

אֶלְמַד לְבָרֵךְ

וְלֹא אֶצְטָרֵךְ לְהִתְחַנֵּן עַל כָּל פֵּרוּר

שֶׁל אַהֲבָה.

בַּחַיִּים אֲנִי לֹא יִסְלַח

לְכָל מִי שֶׁלֹא הִכִּיר

בַּגְּאוֹנִיּוּת שָׁלִּי –

וַאֲפִלּוּ אִם אֶצְטָרֵךְ לִלְמֹד

הַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת

לְשֵׁם כָּךְ.

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

אִם אֶהְיֶה מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה

וַאֲנִי יוֹדַעַת מָה הַתְּשׁוּבָה –

הַשִּׁירִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת חֲזָקִים מִמֶּנִּי,

אֲנִי סוֹבֶלֶת מִכְּאֵבֵי-רֹאש

וּמִתַּת-תְּזוּנָה

רוּחָנִית –

סוֹפִי יִהְיֶה רַע

אוֹ שֶׁאֶהְיֶה אִשָּׁה עֲשִׁירָה מְאֹד

וּמְפֻנֶּקֶת –

תַּחַת מִזְּכוּכִית יִהְיֶה לִי

וְשָׁדַיִם מֵחַרְסִינָה.

אֲנִי כְּבָר מְחַכֶּה לַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶצְטָרֵךְ

לַקוּם בַּבֹּקֶר –

וְשֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַעֲבֹר כָּכָה אֶת הַחַיִּים

אַפְּרַקְדָּן –

וְלַעֲשׂוֹת רַק מַה שֶּׁמִתְחַשֵּׁק וַאֲפִלּוּ

שֶׁיִּהְיוּ לִי פִּצְעֵי-לַחַץ בַּגַּב

וְיַבָּלוֹת עַל הַקָּטָן –

וְרַק שֶׁלֹּא אָמוּת בַּמִּלְחָמָה

הַבָּאָה –

הספר יצא לאור לפני 30 שנה עם איורים של דני קרמן, ואזל.

* * *

מנחם רהט

מרגלים עכשיו

ממשיכי מורשת המרגלים: מהשמאל הקיצוני

עד המתיימרים לדבר בשם תורת ישראל

בבתי הכנסת קוראים בשבת הקרובה את פרטי הסיפור היותר דרמטי בתולדות מסעות בני ישראל במדבר, בואכה הארץ המובטחת: חטא המרגלים, מוציאי דיבת הארץ, שבעטיים הפך המסע במדבר, שנועד להימשך ימים אחדים, לתעייה בת 40 שנה.

לצד החטאים 'הקטנים' של דור יוצאי מצרים (המתאוננים, המתאווים ועוד), כשלו יוצאי מצרים בשני חטאים כבדים: עגל הזהב והמרגלים. שניהם היו מהלך של בגידה – הראשון באלוהי ישראל, והשני בארץ-ישראל. לכאורה אמור היה חטא העגל להיות חמור יותר. אבל ההיגיון האלוהי עובד אחרת. דווקא חטא העגל נסלח. לא כן הבגידה בארץ-ישראל. אין לה כפרה. על הפסוק: "וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא," דורשים חז"ל: "אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות." ללמדך, שהבגידה בארץ-ישראל, חמורה אפילו מן הבגידה בבורא עולם. עד כדי כך!

פרשת המרגלים לא היתה אירוע חד-פעמי שהתרחש רק לפני 3,322 שנה. אירגוני השמאל הרדיקלי הולכים בדרכם ומוציאים את דיבת הארץ. שלום עכשיו שהופכת עצמה למרגלים עכשיו, 'שוברים שתיקה', בצלם, סייעני תנועת BDS, ופעילי כל שאר אירגוני השיטנה שמטפחת הקרן לישראל חדשה. כמו גם תקשורת מרגלי זמננו, שהופכת את חופש הביטוי לחופש השיסוי, הם המרגלים המודרניים, בני זמננו. 

למרבה השמחה, אין משקל רב לפעילותם, לא בארץ, גם לא בעולם. בניגוד לרעש ולצילצולים שלהם, השפעתם אפסית, פחות ממשקל נוצה. ישראל מדורגת גבוה ברשימת המדינות המתקדמות, משמשת מושא להערצה, מקיימת קשרים הדוקים – מדיניים, ביטחוניים, כלכליים ואחרים – עם מרבית מדינות תבל, אפילו עם חלק ממדינות ערב.

השמאל לא לבד. יש לו שותפים לחטא המרגלים גם בקרב יהודים שומרי מצוות, שלומי אמונים, נוטרי העיר, שממשיכים במורשת "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה."

כך מעז יהודי מתחזה לשומר מצוות – קפוטה, זקן, אפילו פיאות מסולסלות – להתייצב על דוכן הכנסת, ובעזות מצח נוראה לחרף ולגדף את אלוקי מערכות ישראל שהביאנו עד הלום: "אנחנו חיים כאן בגלות – בקרב יהודים." אין לך קטנות מוחין שעל סף כפירה, כפיות טובה, וקטנות אמונה חמורה מזו.

גלות? בארץ ישראל? במדינת ישראל? כך נראית גלות? שכחתם את אושוויץ? האינקוויזיציה? קלגסי רומי? האם טחו עיניכם מהבין שמעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא היו לעם ישראל ימים טובים מאלה, נטולי שיעבוד מלכויות? האם היו אי פעם רבבות-רבבות של לומדי תורה, שאוכלים מכף ידו של הציבור הישראלי כולו? וכי לא לנגד עינינו מתממש חזון העצמות היבשות, נס קיבוץ הגלויות, שחזו נביאינו? האם לא שמתם לב שכאן מתגשמת נבואת הנביא: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם... וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים"? כך נראית לעניות דעתכם גלות?

הגלות אינה באמת כאן. היא רק בתוך הראש הגלותי שלכם. גם בכם, כמו גם אצל המרגלים, אין 'רוח אחרת', שהיתה בפי יהושע וכלב. גם אתם המרתם את "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד," ב"אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא." ממש מעשה המרגלים.

הרב יששכר טייכטל, מחבר 'אם הבנים שמחה', שניספה בשואה, זיהה את אבותיכם הרוחניים. רבנים ואדמו"רים וראשי ישיבות, נפלו גם הם בחטא המרגלים: "המרגלים היו מתייראים, שאם יבואו לארץ ישראל, יאבדו נשיאותם, ועל כן מאסו בארץ חמדה והיתְעוּ אחרים עימם, עד שגרמו לנו גלות... המרגלים היו משוחדים בנגיעה שהיתה בליבם. כמו כן הוא בזמננו: אפילו רבנים ורֶבֶּיים וחסידים: לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק [מפעל] טוב, או מישרה טובה ונכבדה – מורא עולה על ראשם, שאם יילכו לא"י יתרופף מצבם."

 והוא זועק ממעמקי נפשו כלפי אבותיכם הרוחניים: "מטעם הנגיעה העצמית שבכם, החלפתם את מצוות ה': עשיתם מצווה לעבירה ועבירה למצווה; היינו: את מצוות ישיבת א"י שהיא לכל הפוסקים מצווה גדולת ערך, אתם עושים עבירה, ואת מצוות ישיבת הארץ עשיתם עבירה."

הרב טייכטל, שהחל את דרכו הרבנים כקנאי אנטי ציון, שבעקבות מוראות השואה הפך לציוני נלהב בכל הנוגע לעליה ולבניין הארץ, מסכם: "כל אלו אשר הֵמָה גם בזמן הזה נגד העלייה והבניין ויישוב הארץ, המה מכת המרגלים, וכל אלה הבוחרים בעלייה המה מכת יהושע וכלב." ומסקנתו מצמררת: "גזירות השואה וגזירות תתנ"ו ומסעי הצלב באו על ישראל בשל הסחת הדעת מארץ-ישראל."

זו היתה גם דעתו של הגאון רבי אליהו מווילנה (הגר"א), שקבע כבר לפני 220 שנה, שרק בניין הארץ יתקן את חטא המרגלים. על פי 'קול התור' שחיבר תלמידו הלל משקלוב, סבר הגר"א ש"רבים הם החוטאים חטא גדול של 'וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה.' גם רבים מתופסי התורה, לא ידעו ולא יבינו, שנתפסו בחטא המרגלים. הם נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שווא ומדוּחים, גם מכסים את סברותיהם בדעה המופרכת, שאין מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה... המרגלים האלה רוצים להיות גדולים מרבותינו תנאים ואמוראים, שקבעו שישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות."

לא תמו מרגלים מן הארץ. הם חיים בינינו, בחוגי השמאל ההזוי ובהיכלי התורה. מורדים ומנאצים. רק רע כל היום. חובבי בכייה לדורות, רחמנא ליצלן. 

* * *

רעות כהן

החיים שאבדו

[ראיון עם אלי רוה על "זוג עגילים"]

"ידיעות פתח תקווה" 17.2.2017

כשהסופר אלי רוה ביקר בחנות תכשיטים בפתח-תקוה כדי לקנות מתנה לאשתו, הוא לא העלה על דעתו שחייו ישתנו ללא היכר. מפגש  מקרי עם ניצולת שואה, שבשל מצבה הכלכלי הקשה ביקשה למכור זוג עגילים שקיבלה מבעלה הראשון בפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, טלטל את משפחתו מן היסוד. ספר חדש פרי עטו מגולל את סיפור האהבה קורע הלב של סאלי ואברהם, שנפגשו שוב, 50 שנה מאוחר מדי.

  "היא צבטה את היד שלי ופניה הפכו חיוורים. היה ברור שהיא המומה. אבי הרים את הראש, עיניו האירו כמו שני זרקורים והוא שאל: 'סאלי זו את?' היא ענתה: 'אברהם?' השתררה שתיקה ארוכה. נדהמתי. לקח לי כמה דקות להבין מה קורה. הקשישה הזרה שפגשתי והזמנתי לערב החג היא אשתו הראשונה של אבי."

  כך מתאר אלי רוה את רגעי המפגש בין סאלי, ניצולת שואה שפגש במקרה והזמין להתארח בביתו בערב פסח, לבין אביו אברהם, ניצול שואה שעלה לארץ, נישא מחדש והקים משפחה. כל אחד משני בני זוג היה משוכנע שהאחר נספה בשואה. 50 שנים לאחר מכן התרחש המפגש המפתיע בין השניים, שהחל בסיפור על "זוג עגילים", כשמו של הספר שכתב רוה בהתבסס על אירועים אלה. זה סיפור שרק המציאות הישראלית והיהודית יכולה לייצר, על מפגש שלא ייאמן, אחרי שכל אחד מהצדדים היה משוכנע שהמוות הפריד ביניהם.

עגילי הגורל

מכת הברק הזו פגעה במשפחה באופן מקרי לחלוטין. "באחד הימים בשנת 1955 הלכתי לחנות תכשיטים בפתח-תקווה לקנות מתנה לאשתי," מספר רוה. "פגשתי שם אישה מבוגרת, עולה חדשה מרוסיה בשם סאלי. האישה ביקשה למכור לזבן זוג עגילים שהחזיקה, והסבירה לו שמצבה הכלכלי קשה. שמעתי מהצד את השיחה ואת היחס של הזבן אליה. הוא דיבר בזלזול וטען בפניה שבטח גם היא, כמו כל העולים החדשים, מביאה לו סחורה פגומה ומזויפת. היחס שלו לאישה המסכנה היה מחפיר. בסוף הסכים לקנות ממנה את זוג העגילים במחיר מגוחך, למרות שהסבירה לו שיש להם ערך סנטימנטלי רב עבורה.

  "עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות. הלב שלי יצא אליה. רציתי לשפוך אקונומיקה בפה שלו על איך שהוא דיבר אליה. השיחה ביניהם הטרידה אותי. למחרת בבוקר חזרתי מיד לחנות, וקניתי מהאיש הזה, במחיר מופקע, את זוג העגילים שהיא מכרה לו, במטרה לפגוש את האישה ולהחזיר לה אותם, אך לא ידעתי איך למצוא אותה." 

  זמן מה אחר כך, רצה הגורל ורוה נתקל באותה אישה בקופת החולים, ומיד ניגש אליה. "הזמנתי אותה להתארח בביתי כדי להחזיר לה את זוג העגילים. היא נענתה להזמנה, ושם סיפרה לי ולאשתי על מה שעברה במלחמה ובגטו ורשה, ועל כך שלפני פרוץ המלחמה היא התחתנה עם אהוב לבה, שנרצח במלחמה בירייה לנגד עיניה. הוא היה זה שקנה לה את זוג העגילים במתנה, ערב חתונתם, ולכן הם יקרים כל כך לליבה."

  כעבור שנה, רוה הזמין את סאלי לביתו בפעם נוספת, לחגוג את ליל הסדר איתו ועם משפחתו המורחבת. סאלי קיבלה את ההזמנה. "אבא שלי היה באותה התקופה בן 81, מאוד חולה, וידעתי שסופו קרב. באותו זמן יצא הספר שלי, 'להיות כמו כולם', והתרגשתי וסיפרתי עליו לכל המשפחה. בערב החג נשמעה דפיקה רפה בדלת. סאלי נכנסה והצגתי אותה בפני הנוכחים. אמרתי: 'סאלי, זה אבא שלי.'

  "היא צבטה את היד שלי ופניה הפכו חיוורים. היה ברור שהיא המומה. אבי הרים את ראשו, עיניו האירו כמו שני זרקורים, ושאל: 'סאלי, זו את?' היא ענתה 'אברהם?'

  "השתררה שתיקה ארוכה. נדהמתי. הם החליפו עוד כמה משפטים, כמו: 'חשבתי שנהרגת, חיפשתי אותך.' ואז היא אמרה שהיא לא יכולה יותר, ויצאה מהבית בסערה. לקח לי כמה דקות לקשר את הסיפור שהיא סיפרה לי, ולהבין שבעלה הראשון, שקנה לה את זוג העגילים ושהיא חשבה שהוא נספה בשואה הוא בעצם אבא שלי."

 לא חיפשתם קודם לכן את אשתו הראשונה של אבא?

   "אבא שלי לא סיפר לנו מה עבר עליו במלחמה או על החיים שלו לפני שפרצה. לנו, למשפחה הקרובה, לא היה שמץ של מושג שהוא בכלל היה נשוי לפני אימא שלי. זו היתה תדהמה מוחלטת עבורנו. היא גם סיפרה שבעלה הראשון לחם עם הפרטיזנים, וזו עובדה שלא ידעתי על אבא שלי. בגלל זה לקח לי כמה דקות לקשר את הסיפור אליו. מה שחיבר ביני לבין האישה הוא זוג העגילים שרכשתי עבורה בחזרה. ומתברר שאת זוג העגילים  היא קיבלה מאבא שלי, כמתנת אירוסין, לפני עשרות שנים. באותו הרגע, סאלי בעצם גילתה שבעלה הראשון – שנורה לנגד עיניה, ושהיא חשבה שמת במלחמה – נמצא ממש מולה, בחדר."

   ביקשתם הסברים מאברהם ברגע המפגש?

   "אבא שלי היה אדם שלא דיבר הרבה באופן כללי, ועל עברו בפרט. הוא לא סיפר על חייו בתקופת המלחמה, לא לפני המקרה ולא אחריו. הוא נפטר שישה שבועות לאחר אותו המפגש. הוא לא היה אדם קל, ובטח שלא דברן. בשלהי חייו, הוא כבר היה חולה. כשהמפגש קרה, הוא התכנס  אל תוך עצמו. היה נראה שהוא עומד להתעלף. גם לנו, לבני משפחתו, זו היתה תגלית לא קלה. ברגע אחד גילינו על הסוד שאבא סחב אתו עשרות שנים, על כל שחשב שאיבד את אשתו הראשונה. מטבע הדברים עולות מחשבות לא נעימות. הגענו למסקנה שיש דברים שהשתיקה יפה להם, וכמעט לא דיברנו על זה מאז."

  ואימא שלך ידעה על סאלי?

   אימא שלי לא דיברה. כששאלו אותה שאלות על התקופה היא היתה מגיבה בחוסר סבלנות. לא פעם היא אמרה: 'מה, לא אכלנו ולא שתינו שם? אל תשאל שאלות.' אימי חיה ברוסיה באותה תקופה, ולא חוותה את הגטאות. עד היום אני לא יודע מה היא ידעה על חייו של אבא שלי לפני שנפגשו, ואם ידעה על סאלי ועל הפרידה ממנה. לא קיבלנו ממנה שום מידע."

  מאז אותו ערב רוה לא פגש יותר את סאלי. "אחרי שהיא עזבה את הדירה באותו הערב, לא הצלחתי לאתר אותה. חיפשתי וחיפשתי אך לא מצאתי אותה. כשאבא שלי נפטר , שישה שבועות אחרי אותו ערב, השארתי את הדלת פתוחה וקיוויתי שהיא תופיע. רציתי לדעת ממנה יותר. לצערי, היא לא הגיעה.

  "כשנה לאחר מכן הבן שלה צלצל אליי, וסיפר לי שהיא נפטרה. כשהבן שלה התקשר, הבנתי שהיא עברה לגור איתו. הבנתי גם שהוא לא יודע כלום על סיפור החיים שלה. הוא ידע רק שהיינו מיודדים, ושאני עזרתי לה. לא הרגשתי נכון שאספר לו את הסיפור. הוא בטח לא יודע כלום על זה עד היום."

  איך הוריך נפגשו ועלו ארצה?

   "אבא שלי נולד בשנת 1916 בוורשה, פולין. עד היום אני לא יודע בוודאות כמה אחים היו לו, ולא שמעתי כמעט כלום על משפחתו. בזמן המלחמה הוא הצליח לחצות את הגבול לרוסיה, והגיע לעיר קמינסק-אורלסקי. הוא התפרנס שם כחייט וחי בעוני רב. שם הוא פגש את אימי, פסיה, והשניים התחתנו. אבא שלי היה חייט ואימא שלי נשארה בבית וטיפלה בילדים. אני נולדתי אחרי המלחמה, ולאחר מכן נולדו להם עוד שלושה ילדים. בשנת 1946 הוריי חזרו לפולין, ובשנת 1957 עלינו ארצה. כשהוא הגיע לארץ, אני יודע שהוא חיפש קרובי משפחה, אבל לא מצא אף אחד".

  איך היית מתאר את האווירה בבית?

  "אבא היה אדם עצבני ולא קל בכלל. האמת, פחדתי ממנו כילד. הוא לא נתן את ההרגשה שהוא חבר שלי. לא היה דבר כזה. לא יכולתי לפנות אליו בשאלות. אימא שלי היתה קלה ממנו, אבל גם היא לא דיברה הרבה. יש לי פינה חמה בלב לסיפורים של ניצולי שואה. כשאני שומע עוולות שנעשות לניצולי שואה, אני בוכה.

  יצא לך לבקר בפולין במחוזות ילדותו של אביך?

  "ביקרתי שם פעמיים. הלכתי לבית שגרנו בו בלגניצה ואפילו נכנסתי לדירה שגרתי בה. הייתי בוורשה אבל לא ידעתי פרטים על איפה אבא גר, או כל פרט אחר."

  מה לדעתך היו ההורים שלך חושבים על הספר?

  "אימא שלי תמיד אמרה שכסף לא ייצא מכתיבה. אם אני צריך לנחש, אבא שלי היה אומר לי – 'יותר טוב לא לכתוב על זה כלום.' אני מאמין שכל חייו הוא חש חרטה, ואולי היה מעדיף לקחת את הסוד הזה אתו לקבר."

מכור לכתיבה

רוה (71) תושב העיר, צבע במקצועו וסופר, המתין כעשר שנים לאחר שגילה את סיפורו של אביו, עד שהחליט לכתוב על כך. גם אז, נדרשו לו שש שנים נוספות להשלמת היצירה.

  "לקח לי כמה שנים להתבשל עם זה." הוא אומר. "פתח-תקווה נשארה בסיפור, אבל כל שאר השמות, חוץ משמה של סאלי, שונו."

  הוא כתב ארבעים ספרי ילדים ונוער, ושלושה ספרים למבוגרים. "ספר הילדים הראשון יצא לאור בשנת 1984. היו אז הרבה עיתוני ילדים, שבהם פורסמו שירי ילדים. עבדתי כצבע, ועבורי זו היתה עבודה די משעממת. ולכן התחלתי לחבר שירים משלי – פעילות שהעבירה לי את הזמן בזמן הצביעה. את שני השירים הראשונים שכתבתי שלחתי לעיתון 'ידיעות אחרונות לילדים'. זה היה לפני 30 שנה לערך. יום אחד התקשרה אלי העורכת, בינה אופק, אמרה שאני כותב יפה, ושאלה מדוע אני לא כותב גם סיפורים. מכאן התחלתי לכתוב. הסיפור הראשון היה 'גן החלומות', ומאז כתבתי סיפורים רבים נוספים. זה היה רק תחביב עבורי, אך בשנים האחרונות זה הפך למקצוע, ואני נהנה מזה אך עדיין עובד כצבע. קשה להתפרנס רק מכתיבה."

  רוה מעיד על עצמו שמאז שהחל לכתוב, הוא לא יכול להפסיק: "ממש כמו שאחרים מתמכרים לעישון או לשתייה, כך אני מכור לכתיבה."

  הוא כתב שלושה ספרים למבוגרים: "מסע לקצות ישראל", "ים של אהבה" ו"זוג עגילים" האחרון.  

  "כתבתי שירים ואגדות, אבל הרגשתי שמיציתי את עצמי. כך עברתי לשירה ולסיפורים למבוגרים. אני משתדל לנסות להקיף את הכול, להתנסות בכמה שיותר סגנונות כתיבה. בימים אלה אני עובד על רומן נוסף למבוגרים – סיפור הומוריסטי. מאז שהתחלתי לכתוב, בגיל 33, זה הפך למן הרגל. גם כשאני אומר לעצמי שהגיע הזמן לעשות הפסקה – אני מגלה שאני לא יכול."

  הכתיבה לעולם הילדים לא חושפת את העובדה שרווה עצמו, כילד, גדל בתנאים לא פשוטים. הוא עלה ארצה מפולין בשנת 1957, כשהיה בן 12. המשפחה התיישבה בפתח-תקווה, ורווה החל ללמוד בכיתה ו', בבית הספר היסודי פיק"א.

  "לא קיבלו אותי יפה," הוא מספר. "לא הזמינו אותי לשום אירוע חברתי. לא הזמינו אותי להצטרף עם כולם לקולנוע ואפילו האשימו אותי פעם בגניבת כסף, שהילדים אספו למסיבת הסיום. הכסף נמצא לבסוף, ונוקיתי מכל אשמה."

  איזה ילד היית?

  "לא שלטתי בשפה העברית ולא הייתי מקובל חברתית. פעם אחת הילדים אמרו לי שהלכתי כמו צאן לטבח. בכלל לא ידעתי בזמנו מה זה אומר – אני הרי נולדתי אחרי המלחמה. ספגתי הרבה השפלות כנער. בסופו של דבר עזבתי את בית הספר והשתלבתי במסגרת אחרת, של עולים חדשים. שם למדתי עברית והרגשתי טוב יותר. הרגשתי שייך."

  ההורים והמורים בבית הספר לא ניסו לסייע?

  לא, בכלל לא. ההורים שלי לא התערבו. הם בקושי ידעו עברית. הייתי הולך לבית ספר עם עיניים מושפלות. היה איש אחד, בשם אוורבך, שהיתה לו חנות ספרים בפתח-תקווה. הוא היחידי שהיה מעודד אותי ושואל לשלומי. זו היתה נקודת אור – הדבר היחידי שעודד אותי אז," הוא אומר בעיניים דומעות.

  כיום הוא נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשבעה, ובין היתר מרצה לילדים בפרויקט "סופר אורח" של משרד החינוך, במסגרתו הוא עובר בין בתי ספר ברחבי הארץ ומדבר עם התלמידים על ספרים.

  "יש לי שתי מטרות עיקריות: שילדים ייחשפו לספרים ושהם יכתבו בעצמם. הכי קל לכתוב סיפור אישי, אבל מאתגר ומעשיר בעיניי לכתוב סיפורים פרי הדמיון. העיקר מבחינתי שהתלמידים ייחשפו לכתיבה."   

  עד היום בגיל 71 רוה עובד כצבע במקביל לעבודתו הספרותית והחינוכית. "במפגשים של משרד החינוך יש מעט שכר, הוא אומר. "אין בספרות פרנסה, למרות שהייתי שמח שהכתיבה תהיה מקצוע ממש – אני בטוח לא עושה זה בשביל כסף. האמת, אני כמעט לא חושב על זה.

  "אשמח כמובן שיקנו את ספריי כדי שאוכל להמשיך לכתוב, אבל הכסף הוא לא העיקר. בספר האחרון, 'זוג עגילים' השקעתי כעשרים אלף שקל מכספי, כדי שייצא לאור. מאוד קשה היום להוציא ספרים."

  פתח-תקוה השתנתה מאוד מאז ילדותך. מה דעתך על העיר היום?

  היא מאוד התפתחה עם השנים. יש היום קניונים יפים בעיר, והעירייה דואגת לסייע לאזרחים ותיקים. אני מאוד נהנה לגור פה, ובכנות, לא הייתי מחליף את פתח-תקוה בשום עיר אחרת."

  מה הפרויקט הבא שלך.

  "כבר אין לי חלומות כל כך גדולים. אני רוצה להמשיך להיפגש עם תלמידים כסופר אורח. אני מאוד נהנה להיפגש עם הדור הצעיר. אני מקווה לסיים את הספר שהתחלתי, ולהמשיך לעסוק בכתיבה עוד שנים ארוכות."

אהוד:  אלי רוה גר עד היום במורד רחוב פיק"א בפתח-תקווה, הרחוב שבחלקו העליון שכן בית הספר פיק"א וכן הבית שבו גדלתי אני, ובאמצע הרחוב היה ביתה של רות לומפ, היא הסופרת רות אלמוג, שאביה היה רופא וכוורן. אנחנו כמובן מבוגרים מאלי בעשר שנים.

אלי מזכיר לטובה את דוד אוורבוך, הוא "דוד הכורך", שהיה אחד האנשים הנלבבים והחיוביים ביותר במושבה, ומהיות הוא ואשתו פני חשוכי ילדים, היה לנו דמות של ידיד מבוגר ותומך, שכולנו זוכרים אותו לטובה, ולא פלא שהאיר פניו לאלי בילדותו.

דוד הכורך היה אדם דתי. "יקה". וכאשר החלו להופיע הספרים הארוטיים שלי, הוא ממש התפלץ וחשש להחזיק אותם בחנותו.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ז

ה"עסק-ביש", בן-גוריון חוזר

כשם ש"פרשת לבון" הביטחונית לא החלה בשנת 1960 אלא ב"עסק-הביש" שהתרחש במצרים ב-1954, ותוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד שהגיעה ההתפרצות הגדולה – כן "פרשת לבון" הפוליטית לא החלה בשנת 1960 אלא שורשיה היו נטועים עמוק במירקם הכוחות שהתמודדו במפא"י שנים בטרם התרחשה: ההנהגה הוותיקה, ה"גוש", צעירי בן-גוריון וצעירי מפא"י – כוחות שכמו רק חיכו לעילה, או לניצוץ, שיזעזע את המפלגה מן היסוד ויצית את תבערת מלחמת הירושה על שלטונו של בן-גוריון.

בן-גוריון התפטר ב-7 בדצמבר 1953 ופרש לשדה-בוקר. ה"עסק ביש" אירע בתקופה בה כיהנו משה שרת כראש-הממשלה, פנחס לבון כשר-הביטחון, משה דיין כרמטכ"ל, ושמעון פרס כמנהל הכללי של משרד-הביטחון.

"פרשת לבון" או "הפרשה", שהסעירה את ישראל מתחילת שנות השישים, נבעה מ"עסק-הביש", כינוי שנתנה בשעתה העיתונות הישראלית, בגלל מגבלות הצנזורה, לכישלונה של פעולת חבלה שביצעה רשת חשאית יהודית במוסדות אמריקאים ואחרים במצרים בשנת 1954, בתקופת כהונתו של פנחס לבון כשר-הביטחון. בעקבות הכישלון התעוררה מחלוקת קשה בצמרת הצבאית והמדינית בישראל בשאלה – מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולות הללו ומי חיפה על מי בשאלת האחריות לכך? יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף-מישנה בנימין גיבלי, טען ששר-הביטחון פנחס לבון אישר את המיבצע בפגישתם מן ה-16 ביולי 1954. לבון הכחיש זאת בתוקף וטען כי מעולם לא הסכים לפעולת החבלה.

בינואר 1955 הוציא בית-הדין הצבאי המצרי העליון גזר דין מוות על שניים מנאשמי הרשת, הרופא המנתח משה מרזוק והמורה שמואל עזאר, שישה נאשמים יהודים אחרים נדונו לתקופות מאסר של שבע שנים עד מאסר-עולם. ב-31 בינואר 1955 הועלו מרזוק ועזאר לגרדום. ב"הטור השביעי" שפירסם נתן אלתרמן בעיתון "דבר", ביום ה-11 לפברואר 1955, הוא כותב, בין השאר:

"...לכבודם וזכרם לו יוגד, ישראל,

כי י ד ך – היא היתה בהם בין המצרים.

לו נראם כעולת מזבחך בבית-אל'

–  לא כבשר אטליזי התליין המצרי.

[- - -]

הוא שואל – ועימו לו גם אנו נדרוש

אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין

על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש

שצימחו את הסבך המופרך-ומדהים."

*

ועדה מיוחדת בהרכב השופט אולשן והרמטכ"ל-לשעבר דורי, שנתמנתה לחקור את האחריות ל"עסק הביש", הגיעה בינואר 1955 למסקנת תיק"ו. לבון נלחץ. הוא ראה בקבלת המסקנות הבעת אי-אמון בו, והעלה בפני ראש-הממשלה, משה שרת, תביעה לשינויים ארגוניים במערכת הביטחון שעיקרם, מבחינה פרסונאלית, היה תביעתו להדיח את המנהל הכללי של משרדו, שמעון פרס, ואת ראש אגף המודיעין במטכ"ל, אל"מ בנימין גיבלי. תביעתו של לבון נדחתה, ובישיבת הממשלה מיום ה-20 לפברואר 1955 הגיש את התפטרותו, שהיתה הדחה-למעשה, על רקע היחסים המסוכסכים ורבי-הניגודים שהתפתחו בינו לבין צמרת הצבא ומשרד-הביטחון, ואשר עניין האחריות ל"עסק-הביש" היווה את שיאם אך לא את עילתם היחידה.

גיבלי עצמו, שקיבל גיבוי מדיין – סופו שהודח בקיץ אותה שנה, 1955, מתפקידו כראש אגף המודיעין, זאת על פי דרישתו של שרת, כראש-הממשלה, מבן-גוריון, שכבר כיהן כשר-הביטחון. גיבלי הועבר לפיקוד צפון. העלאתו בדרגה נחסמה אף היא מאז, בעקבות אותה דרישה.

יחסיו של לבון עם ראש-הממשלה שרת ועם כמה שרים חברי-מפלגתו, היו רחוקים מאידיליה. שר אחד היה אומר על לבון שהוא שקרן. שר אחר – שהוא "שיכר", שיכור. גולדה אמרה לימים: "לבון? אתם תספרו לי מי זה לבון? אני הזהרתי את בן-גוריון – אל תמנה אותו לשר-ביטחון, את האיש הזה!" – ולבן-גוריון: "אני הזהרתי אותך, בן-גוריון, ולא שמעת לי." – אשכול היה מכנה את לבון בשם: "הקליינט הזה." – שרת סבל קשות מלבון, שלעג לו וצפצף עליו, וכשהיה שר-הביטחון בממשלתו נקט דווקא בקו אקטיביסטי, מנוגד לגישתו המדינית של שרת וקרוב יותר לדרכו של בן-גוריון; יש הסוברים כי בן-גוריון מינה בשעתו את לבון ליורשו כשר-הביטחון כדי שמדיניות הביטחון של ישראל לא תיפול בלעדית בידי שרת, אשר על דרכו חלק בן-גוריון וגם לא היה שלם עם מינויו כמחליפו בראשות-הממשלה.

*

ב-17 לפברואר 1955 יצא שרגא, יחד עם עוד כשלושים איש, מראשי תנועת בעלי-המלאכה, שאותם טיפח ובענייניהם עסק במסגרת עבודתו במפלגה, לבקר אצל בן-גוריון בשדה-בוקר.

ביוזמת שרגא שידלו בעלי-המלאכה את בן-גוריון, בפגישתם עימו, לשוב לעבודתו הפוליטית. בן-גוריון השיב להם כי אינו חושב בכיוון זה. הליכתו לשדה-בוקר היתה רצינית, ולא ליום אחד.

משיצאו בעלי-המלאכה מעל פניו, נשאר שרגא עימו, לשיחה בארבע עיניים. הוא גילה לבן-גוריון שבדרך לשדה-בוקר נמצאת עכשיו משלחת רשמית, בשם ראש-הממשלה שרת, שחבריה הם גולדה ונמיר:

"הם יביאו לך את ההצעה לחזור ולכהן כשר-ביטחון, לאחר ששר-הביטחון, פנחס לבון, מתפטר."

בן-גוריון לא הגיב. האם ידע והשים עצמו כלא-יודע או באמת שרגא היה ראשון לפנות אליו? שרגא הוסיף ואמר לו:

"בן-גוריון, אתה במילא תיכנע לדרישתם. אני, אינני שליח רשמי. פנייתי אליך היא פרטיזאנית. אני מבקש ממך: צא לבעלי-המלאכה ותגיד להם ששוכנעת באופן עקרוני לצאת לתפקיד כלשהו."

עתה התברר שבן-גוריון רתח כל אותה עת: "לא אעשה הדבר הזה."

אך למרות התשובה השלילית, חש שרגא תזוזה כלשהי בנושא אצל בן-גוריון, מעין התרככות שלאחר הרתיחה. בן-גוריון נעתר לבסוף, יצא אל בעלי-המלאכה ואמר להם:

"לצערי, איני יכול לקבל הצעתכם. אני מבין, שאתם מדברים מתוך הלב. אתם חושבים שזה צורך המדינה. אבל זו הדרך שאני בחרתי בה."

שרגא וחבורת בעלי-המלאכה שלו עזבו את שדה-בוקר. בדרך לתל-אביב ראה שרגא, מבעד לחלון המכונית, את גולדה ונמיר חולפים על פניו, בדרכם לשדה-בוקר. "השניים לא ידעו שעשיתי מהלך עצמאי ודיברתי עם בן-גוריון על דעת עצמי." הוא מספר לימים לשלמה נקדימון. "אולי זה לא היה כל-כך מסודר מבחינתם של אנשים שונים, אבל אני חשבתי שטוב הדבר. הייתי יותר צעיר ואהבתי לנקוט דרכים לא-כל-כך מקובלות."

*

ואכן, שרגא אהב "סדר" כאשר היה מדובר באותם מגזרים של פעילותו אשר לגביהם סבר שיש לפעול על פי ה"כללים" שנקבעו על-ידי המוסמך לכך; עם זאת, כאשר חשב כי בנושא מסויים ההנהגה או ה"רוב" אינם מפרשים נכונה את הסיטואציה, לא נלאה שרגא מלנסות לשכנע, להפעיל, ליזום ולהגיע אל המטרה אשר חשב שיש להגיע אליה, גם אם היה זה במחיר ה"סדר", שכביכול השתבש, בלשון אחרת ניתן היה לכנות זאת, לעיתים: "מרידה". בכל מהלכיו והחלטותיו היה שרגא אדם עצמאי, שאינו תלוי באיש, והקבוצות השונות, הנאבקות, ידעו זאת.

לרינה, בתו, נהג לומר בנעוריה: "כשאת צריכה להגיע להחלטה, היוועצי בכל מי שרק ניתן, ושעצתו רלוואנטית לעניינך. אך זיכרי – בסופו של דבר את היא זו שתצטרכי לחיות עם החלטותייך. על כן קחי כל עצה בפרופורציה הנכונה, ואחרי שהחלטת – לכי עם החלטתך בלב שלם וחיי עימה כאילו זוהי ההחלטה הנכונה היחידה."

*

ב-21 בפברואר 1955 שב בן-גוריון לכהן, כשר-הביטחון, בממשלת משה שרת; שובו של בן-גוריון לתפקיד שר-הביטחון היה שלב ראשון בחזרתו לראשות-הממשלה. לבון התמנה אמנם לתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות, אך עניין האחריות ל"עסק-הביש" חילחל בו והכתים את שמו בעיניו ובעיני יודעי-דבר לא-רבים אך בעלי עמדות השפעה פוליטיות מכריעות. לציבור, לעיתונות, היה הנושא בבחינת נעלם-ברובו שרק יודעי ח"ן, כגון אלתרמן, יכלו לרמז על אודותיו בפומבי.

*

לאחר התפטרות לבון ממשרד-הביטחון, שובו של בן-גוריון משדה-בוקר, והעמדתו מחדש, במקום שרת, בראשות הממשלה – נדמה לזמן-מה שהברית של בן-גוריון עם "הצעירים" חזקה יותר מבריתו עם ה"גוש". גיורא יוספטל מקיבוץ גלעד, ממקורבי בן-גוריון, נבחר למזכ"ל המפלגה בוועידה השמינית של מפא"י, שהתקיימה באוגוסט 1956. יוספטל, יוצא-גרמניה, שהיה לפני-כן חבר מרכזי במשלחת להסדר השילומים בגרמניה, וגזבר הסוכנות, היה יוצא דופן, לעומת המזכירים שקדמו לו. וגם עתיד היה לכהן תקופה ממושכת, שלוש שנים. לפניו כיהנו בעת-ובעונה-אחת שני מזכירים, מהוותיקים: יונה כסה ורפאל בש.

כניסתו של יוספטל לתפקידו באה זמן קצר לאחר שמשה שרת "התפוטר" ממשלתו החדשה של בן-גוריון, שנתכוננה לאחר בחירות 1955. בוועדה בת שישה-עשר חברים, שנתכוננה ב-1956 כדי לדון בשאלת פרישתו של שרת, והחליטה לקבל את התפטרותו ולהביע בכך אמון מלא בבן-גוריון ובדרכו, בייחוד בנושאי הביטחון ומדיניות החוץ – היה חבר גם שרגא נצר.

בראשות משרד-החוץ עמדה מ-1956 גולדה מאיר, שיחסה לחוגי ה"צעירים" לא היה אוהד כלל וכלל (בלשון המעטה). היא השתתפה באופן פעיל בוויכוחים חריפים עימם. הם, מצידם, לא ראו בעין יפה את מעורבותה בעניינים המפלגתיים, ואלמלא חששו מבן-גוריון, היו מנהלים נגדה מאבק גלוי. מכיוון שבן-גוריון, שהיה נערץ על רובם, בחר בה לשרת-החוץ, נמנעו מעימות גלוי עימה במישור הממלכתי, אך נקטו נגדה פעולות שונות בתחומים אחרים. בייחוד נעכרו היחסים בינה לבין שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, שהקים, לדבריה, משרד-חוץ משלו וטיפח קשרים עצמאיים, בעיקר בצרפת ובגרמניה.

*

יוספטל לא הכיר את רוב העסקנים והפעילים בשטח, בסניפים, והללו ידעו מעט על אודותיו. תו-הזיהוי שדבק בו היה: מקורב ל"צעירי מפא"י". ואכן, עם בואו לרחוב הירקון 110 פתח את שערי מרכז המפלגה בפני "חוגי הצעירים". בכך עורר עליו את חשדנותם של אנשי ההנהגה הוותיקה ולא גרם להתלהבות יתירה בסניפים הגדולים, בעיקר בסניף התל-אביבי, שהיה בשליטתו המלאה של ה"גוש", בראשות שרגא נצר.

עד כמה לא היה גיורא יוספטל מצוי במערכת הפנימית של מפא"י, ניתן ללמוד מפרשת היחסים שבינו לבין שרגא. עם כניסתו של יוספטל לתפקידו, ב-1956, עבר גם שרגא לפעילות מלאה במרכז מפא"י בתפקידיו כיושב-ראש המחלקה לקואופראציה, לבעלי-מלאכה ויושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. באותה שנה גם נעשה ה"גוש", שפעל כעשר שנים בתחומי תל-אביב בלבד – לגוף ארצי במפלגה, כשהוא מקיים קשרים הדוקים עם סניפים אחרים, דוגמת חיפה וירושלים.

השתלבותו של שרגא נצר בבית מרכז המפלגה לא היתה לטעמו של המזכיר החדש. הגיעו הדברים לידי כך, שיוספטל התעלם לחלוטין מקיומו של שרגא וסירב להכיר בסמכותו או בכוחו.

"מיהו שרגא נצר?" שאל לא-אחת, במיבטאו הייקי.

משאמר זאת פעם בנוכחותו של שרגא, שמע תשובה: "אתה עוד תדע..."

הילכה אז בדיחה בבית מרכז המפלגה, כי שרגא בא מדי יום לירקון 110 עם פנס בידו. למה? – כדי להשגיח שגיורא, הייקה הזה, לא יגנוב לו את מפא"י!

*

פתיחת שערי מרכז מפא"י לפני "הצעירים" נתנה דחיפה חזקה לפעילותם. לא עבר זמן רב והוקם "חוג הצעירים". כינוסיו נתקיימו בדרך-כלל בבית-ברל. אנשי ההנהגה הוותיקה האשימו את המזכיר החדש שהוא "משרת את האינטרסים של הצעירים". "חוג הצעירים" הכריז על פתיחותו ודחה את הטענות כאילו הוא גרעין של סיעה, אך למעשה הוזמנו לפגישותיו ולכינוסיו רק אותם חברים, שאושרו מראש.

יוספטל סבר כי יש לפתוח את שערי המרכז והסניפים בפני צעירים, וה"גוש" משמש מכשול עיקרי לכך. שרגא סבר כי "הצנחתם" מלמעלה של ה"צעירים", אפילו הם מוכשרים, אינטליגנטים ובעלי ניסיון בתחומים נכבדים, אך לא בתחום המפלגתי-ממש – היא סכנה לקיומה של המפלגה כמפלגת המונים. הצעירים שהובאו על-ידי יוספטל הטילו פחד על הוותיקים במרכז ובסניפים, ואלה הגבירו את זיקתם ל"גוש" ולשרגא נצר וכך הלך ונתחזק כוחו של ה"גוש" והתרחבו והתלכדו שורותיו ככל שהלך וגבר האיום על המנהיגות המפלגתית הוותיקה, ועל פעילי ה"גוש".

התפטרותו הראשונה של יוספטל מתפקידו כמזכיר מפא"י באה בשנת 1958, על רקע היחסים המתוחים והדיאלוג המר בין ההנהגה הוותיקה לבין "חוג הצעירים". בלחצו של בן-גוריון פורק כאמור ה"גוש" רשמית ב"כנס הכפר הירוק" בשנת 1958, שהיוזמה לו יצאה מצד יוספטל, אבל רק מעטים הישלו את עצמם שבזאת נסתיימו חילוקי הדיעות בין המחנות העיקריים במפלגה. ה"גוש", שהיה גם גוף חברתי-מלוכד מבחינת המוצא והמנטאליות של רוב עסקניו, המשיך את קיומו בסגנון בלתי-רשמי, או כדברי שרגא בספרו:

"כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ." ("רשימות מפנקסי", עמ' 52).

יוספטל חזר בו מהתפטרותו, ושוב התפטר ושוב חזר בו, כי הסכסוכים והחשדנות ההדדית נמשכו; אפילו אשכול, המתון והפשרן, נקט אז בלשון חריפה ובוטה ביותר, והציע "לקיים שיחה גלוייה עם גיורא ולומר לו שהעניין חייב להיפסק, ואם לא – יצטרך להסיק מסקנות."

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר משה דיין, שכבר פשט את מדי הרמטכ"ל, ושמעון פרס – נכנסו לפעילות גלוייה בזירה המפלגתית כראשי "חוגי הצעירים". יוספטל היה אחד השושבינים, בבחירות 1959, להכללת שמותיהם של משה דיין ושמעון פרס ברשימת המועמדים של מפא"י לכנסת, ואחר-כך למינוי דיין לשר החקלאות ופרס לסגן-שר הביטחון.

*

בן-גוריון, מספר שרגא, לא הצטיין בחוש הומור, והיה נותן פירוש מילולי לדברים ששמע, מבלי לקלוט את הטון הקליל-יותר שמשתמע מהם לעיתים. הוא זימן אליו את שרגא, כמו גם מקורבים אחרים, לשיחות בעניין הרכב הממשלה, ובאחת השיחות הללו אמר לשרגא:

"אתה יודע מה אני רוצה? להכניס שני ערבים, בתור שרים, בממשלת ישראל."

ענה לו שרגא: "למה לך ערבים? הלא יושבים כבר שני ערבים בממשלה."

"מי?" שאל בן-גוריון.

"משה דיין ויגאל אלון. לפי דעתי הם מייצגים בממשלה את הערבים."

בן-גוריון השיב בהרמת קול: "אתה חושב שאקבל הדיעה הזאת?"

אמר שרגא: "אל תקבל."

כשהבחין שרגא כי בן-גוריון טרם הבין את רוח ההומור שבה נאמרו דבריו, החליט להמשיך את המשחק והוסיף: "למה אתה רוגז על זה? – ערבית הם יודעים? יודעים. את מנהגי הערבים יודעים? יודעים. את בעיות הערבים הם מכירים? מכירים. אז מה חסר להם לייצג את הערבים? בגלל זה שהם יהודים?"

ובן-גוריון, לדברי שרגא, עדיין לא היה בטוח אם שרגא מדבר ברצינות או מתלוצץ.

פרק כ"ח

"הפרשה", תיבת פנדורה נפתחה

המנהיג הבלתי-מוכתר, שלו ניתנה עתה תמיכת ה"גוש" – חוץ מבן-גוריון, כמובן, שלו היה הכתר שמור תמיד – היה עכשיו במידה רבה לבון, שנתמנה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות במאי 1956. לבון ריכז בידו עוצמת-כוח אדירה יחד עם כישרון הנאום, קשרים טובים עם חלק מכריע של העיתונות הישראלית, וגישה אידיאולוגית שגרסה מעתה – "מפלגת ההסתדרות". מעין ניסיון להחזיר ליושנה את עטרת המאבק המעמדי, שזוהרו עמם במפלגת ההמונים בעלת החזון הממלכתי של בן-גוריון – מפא"י.

להתנגדות לבון לממלכתיות היו שורשים נוספים. בעיניו ובעיני תומכיו-לעתיד, בקרב קבוצת האינטלקטואלים מחוגי המורים והתלמידים באוניברסיטה העברית בירושלים – זוהתה הממלכתיות עם עמדתו של בן-גוריון שגרס "קפיצה בהיסטוריה" הישראלית מימות התנ"ך עד למייסדי פתח-תקווה ודגניה ולהקמתה של מדינת ישראל; עמדה שבוקרה כ"כנענית", ומבחינות אחרות, לאחר פרוץ "הפרשה" – אטאטיסטית, הרואה בביטחון, שאינו אלא "נכס" – "ערך"-לעצמו; הממלכתיות זוהתה גם עם גישתם של "צעירי בן-גוריון", בעיקר דיין ופרס, שבאו מתחומי הצבא ומערכת הביטחון. לבון, שנכווה קשות בתפקידיו הביטחוניים, נכשל גם בניסיונותיו החשאיים להוכיח שלא הוא נתן את ההוראה לביצוע ה"עסק-הביש", אבל זכה לריהביליטאציה מסויימת משהגיע לקומה החמישית של בית הוועד הפועל בתור המזכיר הכללי של ההסתדרות.

לבון, ה"גוש", וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה שה"גוש" תמך בה, היו שותפים למאבק ב"צעירי בן-גוריון". אבל המוטיבציות של הנאבקים היו שונות. לבון רצה להוכיח שהעלילו עליו עלילת-שווא בפרשת ה"עסק-הביש", אך שמר בינתיים על שתיקה, עד שתיקרה שעת הכושר. אנשי ה"גוש" ראו בכישרונותיו הרב-גוניים, ביכולתו הרטורית ובדינאמיות של אישיותו, בצירוף העוצמה שניתנה בידיו כמזכ"ל ההסתדרות – את הכוח שיסייע בידיהם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון ובו-זמנית לחסום את ה"צעירים."

*

הסופר דוד שחם, בשעתו איש-פירסום שלקח חלק במערכת הבחירות של מפא"י ב-1959, וטבע, לדבריו, את הסיסמה "הגידו כן לזקן!":

"לא זמן רב ניתן להם [לאנשי ה"גוש"] לפעול בדרך המקובלת עליהם, בשקט, בלי 'לעשות גלים', בלי לבלוט לעין. פתאום מצאו את עצמם נקלעים לתוך מערבולת של כוחות אדירים שלא היתה להם שליטה עליהם. רצונות חזקים מהם סחפו אותם לכיוונים מנוגדים, בכוח עז שלא יכלו לעמוד בפניו. המתחים העצומים שנוצרו בין זוויות המשולש המפלגתי עלו לראשונה על פני השטח. ולא רק בין שתי זוויות הבסיס, ה'גוש' והצעירים, אלא גם בין הזווית של ה'גוש' ובין הקודקוד, הלא הוא בן-גוריון.

"למרבה הפלא התחיל גלגל האירועים להתגלגל דווקא בתקופה של שגשוג למפא"י ושל עלייה מופלגת במעמדו האישי של בן-גוריון. בבחירות 1959 נפסק עשור של זחילה מתמדת כלפי-מטה בכוחה האלקטוראלי של מפא"י. הניצחון במערכת סיני [1956] והנסיגה המיידית אחריה בישרו תקופה ארוכה של שקט יחסי במערכות הביטחון. השילומים מגרמניה החלו נותנים אותותיהם בעלייה הכללית ברמת-החיים. פה ושם היו התפרצויות, כשל ואדי-סאליב, אבל ההרגשה הכללית היתה של רווחה. 'מסע האופנועים' שערך בגין ברחובות תל-אביב הפחיד היטב את המעמד הבינוני, שהסתלק מהפלירט של שנות הצנע עם 'הציונים הכלליים' וחזר בהמוניו לחיקה של מפא"י. המוני הבוחרים 'אמרו כן לזקן' והחזירו את מפא"י לכנסת בכוח גדול משהיה לה אפילו בכנסת הראשונה." (דוד שחם: "שרגא נצר, המסתורין של הכוח", "מוניטין").

*

ואז נתקע מקל קטן בין הגלגלים. ב-14 לדצמבר 1957 הוזמן אברי אל-עד, שנודע לימים בשם "האדם השלישי" (בפרשת ה"עסק-הביש"), למטה אגף המודיעין בתל-אביב, ואנשי הש"ב עצרוהו (והעלימוהו מאז) – באשמה שהוא חשוד כסוכן כפול שקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אל-עד היה סוכן-חשאי ישראלי, קצין צה"ל לשעבר, שבכינוייו "רוברט" ו"פאול פרנק" שהה ב-1954 במצרים, פקד על פעולות החבלה שביצעה הרשת היהודית ושנודעו לימים בשם ה"עסק-הביש", והצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס או יוסגר על-ידי פיקודיו המקומיים, שנאסרו כולם.

בחקירות מתישות שנמשכו שעות רבות מדי יום, דרשו החוקרים שוב ושוב שאל-עד יספר כיצד שיתף פעולה עם המצרים. ייתכן שהשמועות שהגיעו מגרמניה, מקום מושבו החדש בתפקיד מודיעיני לא-חשוב, על קשריו עם סוכנים מצריים – החשידוהו גם בהסגרת פיקודיו-לשעבר, בשעתו, לידי המצרים.

החקירה קיבלה מיפנה מפתיע כאשר החוקרים החלו להתעניין בתפקיד שמילא אל-עד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, בתור עד שחיזק את גירסתו של אלוף-מישנה בנימין גיבלי, מפקד אגף המודיעין דאז, שלבון נתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים. ייתכן שהיתה זו יוזמתם של מפקדי אגף המודיעין, שחששו משובו של גיבלי לתפקידו הקודם, או היה זה אל-עד עצמו שהתנדב עתה למסור אינפורמציה חדשה, כדי להציל את עורו. מכל מקום, בחקירה, ובעקבותיה במשפט החשאי בפני השופט בנימין הלוי, הליכים סודיים-ביותר שנמשכו כשלוש שנים – הודה אברי אל-עד שבפקודת גיבלי העיד עדות-שקר בחקירת ה"עסק-הביש" – באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954; גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ליולי 1954. ועל סמך מה שנתברר עתה כעדות-שקר של אל-עד – פירסמה בשעתה ועדת החקירה של אולשן ודורי את מסקנתה, מיום 12 לינואר:

"אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל"מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר-הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אל-עד, ב-20 בנובמבר 1960, למאסר של שתים-עשרה שנה, ממנו שוחרר ב-1969. המוניטין של גיבלי נהרס. לבון, לידיו התגלגלה עדותו של "האדם השלישי" – ראה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות-החקירה הקודמות, שסירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו היתה ההזדמנות שחיכה לה. הוא הופיע בוועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, והציג את טיעוניו בחריפות ובמלוא כושרו הרטורי.

"תיבת פנדורה" נפתחה.

*

על כל אלה כותב לימים שרגא נצר רק זאת: "ב-1960 החלה להתפרסם 'פרשת לבון' שאת מקורותיה הביטחוניים איני יודע עד עצם היום הזה [1980!]. בדרך-כלל לא עסקתי בענייני ביטחון. ידעתי רק שפנחס לבון הופיע לפני ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת וגילה דברים שלא היו צריכים להתפרסם. עצם הופעתו בוועדה זו גרמה לזעזוע קשה לראשי המפלגה בפרט, לתנועה בכלל, ולמבוכה בקרב הציבור הישראלי. לאחר בירורים רבים החליט מרכז מפלגת פועלי א"י, ב-4 לפברואר 1961, לשחרר את פנחס לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. 62% מהמצביעים היו בעד הדחתו ו-38% נגד. פרשה זו חידדה את היחסים הפנימיים במפלגה והתנהלו ויכוחים סוערים בתוכנו." ("רשימות מפנקסי", עמ' 53).

*

ישיבות ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, שהחלה מתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא "עסק-הביש", מה שקדם לו ומה שבא בעקבותיו – התקיימו באוקטובר 1960. בישיבה הראשונה, בירושלים, העיד בפני הוועדה ראש-הממשלה דוד בן-גוריון. הישיבה השנייה נתקיימה בבניין משרד-הביטחון בתל-אביב. הופיע בפניה במשך שלוש שעות, כשהוא מצוייד במסמכים, פנחס לבון. נקודה מרכזית בהרצאתו היתה פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני ה-16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל"מ בנימין גיבלי, שכונה אז רק בשם "הקצין הבכיר", כתאריך מתן ההוראה לפעולות על-ידי לבון.

מדברי לבון הסתבר כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת-ובעונה-אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית מקרית. הוא הדגיש כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות-השקר נגדו, אלא שכאשר ראו שנוסעת עגלת הזיופים, והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו.

לבון לא האשים את השניים באחריות ל"עסק-הביש", גם לא בזיופים ובהכנת עדויות-השקר, אלא בניצול המצב בו היה נתון, ובמתן עדויות-אופי שסייעו בידי אלה שהאשימוהו במתן ההוראה.

הוועדה המשיכה בישיבותיה הבאות לשמוע עדויות מפי לבון, שרת ופרס, עד שנקטעה עבודתה בלחצם של בן-גוריון וחברי סיעת מפא"י בכנסת, ומבלי שתצליח לחקור ולקבל מענה על רבות מן השאלות שנשאלו בה.

*

לימים, באוקטובר 1976, כתב אולשן לפרס על אותן ישיבות:

"בישיבות הללו, כשכל הדיונים הודלפו לעיתונות, שפך לבון עליך קיתון של שופכין בתור אדם ש'קפץ על העגלה' כדי לארגן מזימה נגדו בפני אולשן דורי, 'שני היהודים הטובים', כפי שכינה אותנו (ואוסיף 'התמימים'). איתי בכתובים, זיכרונות המכסים תקופה של יותר משישים שנה, מאז עלותי ארצה, ובהם גם פרק על פרשת לבון ובו גם נזכרת הופעתך לפנינו. בו נאמר, שלא ביוזמתך הופעת, אלא הוזמנת על-ידי החוקרים כדי לברר אי אלה פרטים בקשר עם ישיבה אחת, שג'יבלי הזכיר ונשאל מתי התקיימה ומי המשתתפים בה, ובתשובתו בין היתר הזכיר אותך ואת יוסף אבידר. לפי זיכרוני נאמר בדו"ח שלנו, שאתה ענית רק על שאלות ששאלנוך בקשר לפרטים הנ"ל, ותו לא.

"בשנות השישים, בשעת הדיון בוועדת החוץ, אני עוד הייתי בכהונתי (פרשתי לגימלאות ב-1965), הייתי קורא את המודלף על ועדת החוץ, [– – –] ביעתתני פלצות לשמע האשמותיו הללו [של לבון]. בשרתי בכהונתי נבצר ממני אז להגיב, שלא להיות מעורב בפולמוס בעניין המערכה של לבון נגד בן-גוריון ז"ל, אבל הרגשתי קרע בליבי לרגל שתיקתי, שנראתה לי בלתי הוגנת כלפיך."

*

 "פרשת לבון" נפלה כמהלומה – תחילה על דבורה.

לדבריה, אהב שרגא והעריך את לבון. לבון נהג להתייעץ עימו. שניהם היו אנשים חכמים ושנונים, ושרגא חיבב בן-שיח שאפשר להעריך את שכלו ואת הברקותיו. משפרצה "הפרשה", כיהנה דבורה כחברת-כנסת וכממלאת-מקום בוועדת החוץ-והביטחון. מתוקף תפקידה הוזמנה לישיבותיה. הכנסת היתה בפגרה, והישיבות התקיימו בקריה, בתל-אביב. כאשר ירדה דבורה מהמכונית, מצאה מולה צלמים רבים.

"מה פתאום? לא ראיתם תמונה שלי עד היום?" – תמהה לנוכח התכונה הבלתי-רגילה.

למחרת התפרסם בעיתון צילום שלה, ומתחתיו כתוב: "ח"כ דבורה נצר באה להגן על לבון!"

אבל לא כך היה. בישיבות אלה עמדה דבורה לראשונה על חומרת "הפרשה". היא נחרדה בהיותה עדה למעמד בו חקר ח"כ מטעם "חרות", חבר הוועדה, ד"ר יוחנן באדר (אשר הופיע ממש כפרקליטו של לבון) – את סגן שר-הביטחון, שמעון פרס. פרס היה חיוור. ודבורה, שישבה מולו, נזכרה כיצד נחקרו היא ושרגא ברוסיה על-ידי ה-ג.פ.או.

בישיבה בה הופיע לבון לראשונה, תקף, בין השאר, בחריפות מיוחדת את פרס. דבורה ראתה סביבה חברי מפא"י נוספים כגון זיאמה ארן ובבה אידלסון ולא הבינה מדוע אינם מגינים על פרס ומדוע אינם מגיבים על התנהגות לבון, שבמשך עדותו שתה כל הזמן מכוס תה, שניצבה לפניו על השולחן כשהיא מלאה קוניאק.

ליעקב חזן, ח"כ מטעם מפ"ם שישב לידה, העירה: "מה אתם שותקים?"

"מה את רוצה, שנודיע שיש לנו מזכיר הסתדרות, שהיה שר-ביטחון – שיכור?"

*

דבורה חזרה הביתה מן הישיבה שבה הופיע לבון – נפלה על המיטה ופרצה, לדבריה, בבכי היסטרי. כל דמותו ואישיותו, של לבון – הלכו ואינן. מה שהיה לבון בעיניה – נהרס בבת-אחת. זה כבר לא אותו אדם. לשרגא אמרה:

"דע לך שהולך ומתקרב אסון גדול מאוד, ואנחנו, אתה – כולנו בתוך זה. אתה מוכרח להיות מעתה פעיל מאוד, הרבה יותר, כדי להשפיע. פייביש, תפסיק לנהל את העניינים מאחורי הגב ותיכנס רשמית להנהלת המפלגה."

ואכן, שרגא, שעד לאותה תקופה לערך היה רק יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, הקואופראציה, וחבר המרכז כדבורה, נעשה חבר לשכת מפא"י, בת שישה חברים, שהיתה מעתה למוסד העליון המנהיג את המפלגה.

דבורה, שנבחרה לכנסת הראשונה ב-1949 וכיהנה בה עשרים שנה רצופות, במשך שש כנסות, שימשה, לבד מחברותה בוועדת החוץ-והביטחון, גם כחברה בוועדות הכנסת, החינוך והשירותים הסוציאליים, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב-ראש הכנסת.

*

על תחילת מעורבותו ב"פרשה" סיפר לימים שרגא: "נכנסתי לעניין מבלי לדעת מה זו 'הפרשה'. היה זה יונה כסה, מקורבו של לבון, שניסה להסביר לי מה זו 'פרשה'. זה היה בקפה 'ורד'. אמרתי לו:

"תביט יונה, אנחנו חברים טובים. איני מבין את העניין. מעורבים פה הרבה אנשים. אני בטוח, לדוגמא, שזלמן שז"ר לא היה מסוגל להיות מעורב בעניין כזה. גם לא לופבן מ'הפועל-הצעיר'. אתה מספר לי דברים שהתרחשו בין אנשים שסיכנו את חייהם.'

"זכור לי היטב יום שמחת-תורה בשנת 1960. היינו כשמונה-עשר חברים שכונינו 'גוש', ועימנו חברים נוספים ממקורבי לבון. ישבנו אצל לבון כמה שעות ולא הצלחנו להשפיע עליו שלא יופיע בוועדת החוץ-והביטחון. אחר הופעתו בוועדה, נפתחה החזית הרחבה והחלה השריפה הגדולה.

"אלמוגי היה אז מזכיר המפלגה. וזו היתה שגיאה שלו שהירשה ללבון ללכת לוועדה. עם כל הצניעות, לו שאל לבון בעצת חברים, בשום אופן לא היינו נותנים לו ללכת לוועדה, ויש גם ביטחון שלבון היה מתחשב איתנו. היחסים שלי עם לבון הם מאוד מסודרים. [לנקדימון] איפה שאתה יושב כאן, בחדרי, היה לבון יושב שעות לא מעטות בנושאים שונים: הסתדרות, ייעוץ, עדות-מזרח ועוד.

"לבון אמר לנו: 'אני לא חייב דבר לאף אחד. אעשה את מה שאני עושה (הופעות בוועדת החוץ-והביטחון), כדי להשיג את טיהור שמי.'

"הוא המשיך בהופעותיו. באותן שנים נפל בגורלי, לצערי, לעת זיקנתי [שרגא היה כבן שישים ושתיים בעת פרוץ הפרשה], להיות מתווך בין כל כך הרבה גורמים ואישים, שאני מתפלא איך יצאתי שלם מכל העניין.

"כדי למנוע הידרדרות, אני ואבא חושי קראנו בטלגרמה לאשכול לבוא מאמריקה. ספיר ואני ישבנו איתו כמעט לילה שלם במחלבה ["תנובה"], ברחוב הירקון פינת פרישמן, שליד מרכז מפא"י. אמרתי:

"'יש לי הצעה.'

"השיב אשכול: 'רק עכשיו באתי ואתה כבר מתחיל עם ההצעה.'

"אמרתי: 'דווקא בגלל שאתה באת העניין בוער. אני מציע שאתה וספיר תסעו ללבון לביתו.'

"אשכול אמר לי: 'גם אתה תיסע.'

"אמרתי: 'אני לא, כי אני רק אפריע, משום שלבון יודע שדעתי אינה כדעתו.'

"באנו לבית ברחוב גורדון, שבו התגורר אז לבון. הם עלו ואני נסעתי הביתה במכונית של אשכול. הפגישה לא עזרה. היו עוד הרבה נסיעות שלא עזרו."

(שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

*

לדברי נבון, אמר לו אז שרגא: "אני לא מבין בביטחון. אני לא מבין בענייני חוץ. אבל דבר אחד אני יודע – בכל הוויכוחים הגדולים, במשך עשרות שנים, בן-גוריון צדק. לכן אני סומך עליו. אני מאמין בו. 'פרשה'... פרשיווה... [מצורעת – בפולנית, שפה ששרגא לא דיבר בה] – לא מעניינת אותי. אותי מעניינים המפלגה, ובן-גוריון. סדר צריך שיהיה, ושלא יישברו דברים."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי בפרדס על גדת הירקון הדרומית בפתח-תקווה ודג דגים למחייתו: "רציתי לברך באריכות-ימים את חברי הצעיר ליטמן מור בן ה-100, המשתתף במכתב העיתי. אהוד, העיתון שלך הוא ממש עיתון לנוער!"

* לאהוד השלום והברכה, גיליון 1250 היה מעניין ביותר, כולל כל הסיפורים, המאמרים (הגדיל לעשות אורי הייטנר), ואפילו התגובות שלך, על עיתון "הארץ" ואחרות, שתמיד כל-כך מצחיקות אותי. מה עוד שהמתלהם-התורן, שאני מדלגת עליו תמיד, לא פירסם הפעם דבר. איזה כיף של עיתון.

המשך שבוע נפלא,

איילה זמרוני

* מה קורה לארכיון של "קול ישראל" לדורותיו, החל מ"קול ירושלים"? – ומה קורה לארכיון של הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית?

בשניהם מצוי מיטב החומר ההיסטורי והאמנותי לתולדות מדינת ישראל ותרבותה ולדמויות האנשים שפעלו בה, כמו למשל התוכניות "אלה הם חייך",  "שרתי לך ארצי" ו"עמוד האש". האם נראה את הסלילים או התקליטורים זרוקים יום אחד ברחובות ירושלים? האם התאגיד החדש אחראי עליהם וממשיך לאייש את העובדים הממונים עליהם ולהעניק שירות לזקוקים להן?

בשעתו הציע פרופ' צ'ארלס ברלין, היוזם והעומד בראש מפעל הענק של תיעוד ההיסטוריה היהודית, באוניברסיטת הארווארד בבוסטון, להעתיק באופן דיגיטאלי את כל הארכיון של "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית.

קם אז קול צעקה תקשורתי מטומטם ומתעה, כאילו האמריקאים רוצים לקנות את אוצרות התרבות שלנו, ואחר מסופרינו החשובים אף כלל אירוע דומה באחד הרומאנים שלו.

כמובן שזו היתה אזעקת שווא. פרופ' ברלין לא התכוון לאוריגינאלים אלא להעתקתם. ואם יום אחד יתגוללו האורגינאלים האלה ברחובות ירושלים או יישלחו למזבלות, יהיה על כולנו לבקש סליחה מפרופ' ברלין שניסה להצילם, ולהסתפק מעתה והלאה בחלטורות של "כאן" בהרצה.

* על רקע המחלוקת באקדמיה ובציבור בעקבות הקוד האתי של פרופ' אסא כשר, ראוי שהציבור יכיר את דעתו של פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא הבין-תחומי הרצליה.

"ישנם מרצים ששנאתם לישראל כה גדולה, עד שהם תמכו בחרם תרבותי, כלכלי ואפילו אקדמי על ישראל, ומותחים אנלוגיה בין ישראל לגרמניה הנאצית!"

הדברים נאמרו בזמנו, לאחר הרצאתו של הפרופסור המשפטן אלן דרשוביץ באוניברסיטת תל אביב, שנאומו הופרע בגסות על ידי מרצים באוניברסיטה. 

 מתי דוד

* האם ייתכן שקיים פלח-אוכלוסייה ישראלי אמיד ומשכיל של נשים וגברים, אשר הרמה המוסיקאלית של התזמורת הסימפונית הישראלית כה נמוכה בעיניהם עד שאין רואים אותם כלל בקונצרטים עלובים לפלבאים כמונו, הנערכים לפעמים בהיכל התרבות?

* לפעמים אני אומר לעצמי, איזה מזל היה לי שמימיי לא היו לי מזכירות וגם לא נשים שהיו כפופות לי, תרתי משמע.

* שמענו שמתקיים שבוע הספר. בשבילנו זו סכנה לגשת כי כבר אין לנו מקום בבית לספרים חדשים ואנחנו לא יודעים איך להיפטר מהישנים שכבר איננו זקוקים להם.

* ככה מסיימת נערה ערבייה נוצרייה את חייה יום לאחר סיום לימודיה בתיכון ברמלה, והכול כמובן באשמת אקיבוש ומשטרת ישראל:

"הנרייט קרא, בת 18 שסיימה אתמול [19.6] את לימודיה נמצאה היום (שלישי, 20.6) מתה במטבח בביתה ברמלה כשסימני דקירה מופיעים באזור צווארה. המשטרה פתחה בחקירה בחשד לרצח, ועצרה שלושה חשודים. אביה של הצעירה עוכב לחקירה. הוריה של קרא נחקרו בעבר במשטרה בחשד שתקפו אותה, בשל מערכת יחסים שקיימה עם צעיר מוסלמי. קרא הגישה תלונה במשטרה נגד אימה לפני כחודש, ואמרה שהיא השליכה סיר על ראשה. בהמשך אמרה הצעירה למשטרה שהיא אינה חשה מאוימת ואינה זקוקה להמשך טיפול." ["הארץ" באינטרנט, 20.6].

תהא נשמתה צרורה בצרור הנרצחות על כבוד המשפחה אשר מרבית רוצחיהן אינם נתפסים ולא יועמדו לדין כי הם לא אשמים, אשמים אקיבוש ומשטרת ישראל, וגם ה"נכבה" זכורה לטוב.

* מה פתאום עולה פתאום באש בבת-אחת מגדל מגורים בן 24 קומות בלונדון, והמראות מהחלונות שלו מזכירים את 9/11 בניו-יורק! הייתכן שמדובר בחבלה?

* "הרשות הפלסטינית ומנהלת האסירים של אש"ף דחו הבוקר (רביעי, 14.6) את הטענה לפיה הסכימו להפסיק את תשלום הקצבאות למשפחות אסירים. ראש מנהלת האסירים הפלסטינים, עיסא קראקע, אמר ל'הארץ' כי החלטה כזו לא יכולה להתממש, כי משמעותה בפועל היא חיסול הרשות הפלסטינית בעיני הציבור הפלסטיני. 'כמעט כל משפחה פלסטינית שנייה היא משפחה של אסיר או שאהיד ומי שחושב שהוא יכול להוציא החלטה כזו לפועל טועה בגדול,' אמר קראקע, 'מתוקף תפקידי כראש המנהלת אני יודע שבחודש הזה כן שולמו הקצבאות וכך יהיה גם בחודש הבא. אין לי שום מידע שלא ישלמו לאסירים ולמשפחות שמקבלות את הקצבאות על פי הפרמטרים הברורים והמוכרים בחוק הפלסטיני,' הוסיף קראקע." ["הארץ" באינטרנט, 14.6].

ואנחנו שמענו כי באוניברסיטה ידועה בוואשינגטון נפתח קורס מיוחד: "תולדות המזרח התיכון בעבר ובהווה לאור תרבות השקר של הערבים" והוא מיועד לשני תלמידים מיוחסים: הנשיא-לשעבר אובמה והנשיא הנוכחי טרמאפ, כדי שילמדו סוף-סוף עם מי היה ועם מי יש להם עסק.

* מדינת ישראל מקפחת את ניצולי השואה!? ראו את גורלו המר של ניצול אושוויץ אברהם (בונדי) לבנת, שמת השבוע חסר-כל בגיל 93 – ורק מודעת אבל קטנה הופיעה עליו בעיתונים! מומלץ לעיתונאית מגינת החלכאים והנדכאים אורלי וילנאי לכתוב על כך ב"הארץ"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל