פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1252

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בסיון תשע"ז 19 ביוני 2017

עם הצרופות: 1. תצלום מאתר אלג'זירה, למאמרו של מרדכי קידר. 2. מאמרו של מתי דוד: "דוגמאות לפעילות השמאל הקיצוני בקמפוס האוניברסיטאי."

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קְרִיאַת חָמָס עַל רֶצַח הַנָּשִים הַיוֹמְיוֹמִי. // מרדכי קידר: קטר – סוף המסילה? // אנדד אלדן: שיר חדש. // משה כהן: סיבה למסיבה. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.6.17. // ד"ר ארנה גולן: לכתוב סיפור זה כמו לצייר אקוורל במילים ובוודאי אם הנושא הוא איך לבנות חיים אחרי כאב הגירושין, על סיפרה החדש של הדס גת, "מותרת". // יהודה דרורי: הלוחמים בטראמפ – לוחמים בדמוקרטיה. // ברוך תירוש: הוקעה לא כשרה! // עמי עתיר: כמה מילים על נזקי הקרינה האלקטרו-מגנטית. // היונה הצחורה עפה מערבה, שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד, מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק ראשון, המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה. // אלי מייזליש: ארצם האבודה של הבריטים. // תקוה וינשטוק: במקום ספרים – כסאות. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק כ"ט, שרגא: "יש נהג – שימשיך לנסוע!" // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קְרִיאַת חָמָס עַל רֶצַח הַנָּשִים הַיוֹמְיוֹמִי

מִי שֶמַּשְלֶה אֶת עַצְמוֹ שֶאֲנַחְנוּ חֶבְרָה רְאוּיָה לְכָל שֶבַח

שֶעֵרֶךְ קְדוּשַת הַחַיִּים בְּעֵינֶיהָ הוּא עֵרֶךְ-יְסוֹד קִיּוּמִי

מֻזְמָן לִבְחֹן פֹּה אֶת סְטָטִיסְטִיקַת שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח

בָּהּ מְתֹעָד רַף רֶצַח הַנָּשִים הַיּוֹמְיוֹמִי.

הַכְּרוֹנִיקָה הַשִּגְרָתִית כָּל בֹּקֶר מִתְרַגֶּלֶת

לְרֵיְטִינְג-הַזְּוָעוֹת בּוֹ חַדְשוֹתֵינוּ מֻפְגָּזוֹת,

אַךְ מִי שֶיֵּש לוֹ לֵב בַּלֵּב כָּל פַּעַם מִתְחַלְחֶלֶת

נַפְשוֹ (אִם יֵש לוֹ נֶפְש) מִן הַפַּלָּצוּת הַזֹּאת,

אִם בַּמִּגְזָר הָעַרְבִי, בּוֹ שוּם כָּבוֹד אֵינוֹ מֻנְצָח כָּאן

בָּרֶצַח הַבַּרְבָּרִי בְּשֵם כְּבוֹד הַמִּשְפָּחָה

וְאִם בְּזֶה הַיְּהוּדִי בּוֹ מִדֵּי יוֹם נִרְצָח כָּאן

דִּבֵּר הַ"לֹּא תִרְצַח", נוֹסָף לְזֹאת שֶנִּרְצְחָה.

כַּמָּה אֲסִימוֹנִים עוֹד אֲמוּרִים סוֹפְסוֹף לִצְנֹחַ

בְּרֹאש וַנְדָּלִים עַד שֶיִּתְפְּסוּ אֶת הַפְּרִינְצִיפּ

שֶשּוּם אִשָּה אֵינֶנָּה רְכוּשוֹ שֶל שוּם סְתוּם-מוֹחַ

שֶקְּרִיז שֶל בַּעֲלוּת וְצִמְאוֹן-דָּם אוֹתוֹ מֵצִיף

וְשֶגּוּפָהּ שַיָּךְ רַק לָהּ מַמָּש כְּפִי שֶגּוּפוֹ הוּא

שַיָּךְ רַק לוֹ וְכָל מִי שֶיָּדוֹ שוֹפֶכֶת דָּם

שֶל כָּל אִשָּה שֶלֹּא רוֹצָה יוֹתֵר בֶּן-זוּג כָּמוֹהוּ

רָאוּי לִבְרִיחַ וְסוֹרג, אַךְ לֹא לַשֵּם "אָדָם".

הַהַחְפָּצָה הַזֹּאת, שֶהִיא מְקוֹר כָּל הַסֶּקְסִיזְם

הִיא אֶפִּידֶמְיָה שֶעוֹר טֶרֶם נֶעֱקְרָה דַיָּה

וְהִיא שָרְשוֹ פּוֹרֶה הָרֹאש שֶל הַקָּנִיבָּלִיזְם

בּוֹ חוּלִיגָן הוּא חַיָּתִי יוֹתֵר מִכָּל חַיָּה.

זֶה מְחַיֵּב חִנּוּךְ נָאוֹת מִגִּיל הַגַּן וָמַעְלָה

וְהַחְמָרַת הָעֲנִישָה אוֹתָהּ מַפְעִיל הַחֹק

כִּי אִם נַמְשִיךְ לִסְפֹּג פֹּה רְצִיחַת נָשִים גַּם הַלְאָ

ההִיא מֵחַיֵּינוּ כָּל סִימַן תַּרְבּוּת תּוֹסִיף לִמְחֹק.

* * *

מרדכי קידר

קטר – סוף המסילה?

נסיכות קטר היא חצי אי הבולט מאדמת סעודיה אל המפרץ הפרסי. הדרך היבשתית היחידה של קטר החוצה היא לסעודיה, ואם דרך זו נחסמת יכולים הקטרים לצאת מארצם ולבוא אליה רק דרך הים והאוויר. אלא שגם דרכים אלה עוברות בחלקן באוויר ובמים הטריטוריאליים של סעודיה. כל זה מאפשר לסעודיה להטיל סגר יבשתי, ימי ואווירי כמעט מוחלט על קטר, אם רק תחליט להטיל סגר כזה. עד היום זה לא קרה, אבל זה החל לקרות השבוע ביום שני.

בנוסף לסגר, ניתקה סעודיה את קשריה הדיפלומטיים והקונסולריים עם קטר, וכמוה עשו איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, לוב, מאוריציוס, הפיליפינים והאיים המלדיביים.

מצרים, לוב והאמירויות הצהירו גם הן על סגירת תחומי הים והאוויר שלהן בפני אוניות ומטוסים קטריים. בעבר, בשנת 2014, נקטו מדינות אלה צעדי ענישה כלפי קטר, אך הרבה יותר מתונים, ואלה חדלו אחרי שקטר הסכימה לקבל עליה את תכתיבי האומה וחתמה עם מדינות ערב האחרות את הסכם ריאד.

הסיבות שמדינות אלה נתנו לצעדים חסרי התקדים בחומרתם אלו היו כמה וכמה: "קטר מסייעת לארגון האחים המוסלמים ולארגוני טרור אחרים כמו חמאס, חיזבאללה, דאע"ש וג'בהת אלנוצרה." "אמיר קטר הכריז שאיראן היא מדינה טובה." "קטר פוגעת ביציבות השלטון אצלנו." "קטר נותנת מסתור ומחסה לראשי 'האחים המוסלמים' ממצרים שנמלטו אליה," "קטר מסייעת למורדים החות'ים (=השיעים) בתימן."

סיבה נוספת ועמומה מאוד, המיוחסת לפרשן כוויתי, מופיעה באתר אלג'זירה: "קטר סירבה להיענות לדרישות הכספיות של טראמפ."

טענה תמוהה זו מתייחסת לשמועה שמסתובבת בפייסבוק ובאתרים נוספים על כך שקודם לבוא טראמפ לוועידת ריאד הוא דרש שמדינות המפרץ ירכשו נשק אמריקני בסכום אגדי של טריליון וחצי (אלף וחמש מאות מיליארד) דולר, שיחולקו בין סעודיה, קטר ואיחוד האמירויות. אלה הסכימו, אך ברגע האחרון קטר פרשה ובגללה פרש גם איחוד האמירויות, ומלך סעודיה מצא את עצמו לבד במערכה הפיננסית מול הדרישה של טראמפ. ייתכן שביטול העסקה הזו, שאמורה היתה להיות הגדולה ביותר בתולדות העולם, היא שגרמה לפנים החמוצים של טראמפ במהלך ביקורו בריאד.

הטענה על יציבות השלטון היא, במילים אחרות, תלונה רמוזה נגד ערוץ אלג'זירה הפועל מקטר. מאז שהחל לפעול מדוחה בירת קטר בנובמבר 1996, ערוץ אלג'זירה מרגיז ומרתיח את שליטי ערב, שכן הוא מנהל ג'יהאד תקשורתי קבוע נגדם כמו גם נגד מטרות נוספות כמו ישראל, ארה"ב, המערב ותרבותו, ומנגד הערוץ תומך ומקדם את ארגון "האחים המוסלמים" וגרורותיו דוגמת חמאס, אלקאעדה והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל בראשות שיח' ראא'ד צלאח.

האסטרטגיה התקשורתית של אלג'זירה נקבעת על ידי אמיר קטר ומבוצעת בדקדקנות ובמקצוענות על ידי הקריין הראשי והמעצב של הקו המערכתי שלה, ג'מאל ריאן, פלסטיני שנולד בשנת 1953 בטול-כרם, עבר לירדן והיה בה פעיל ב"אחים המוסלמים" עד שהמלך חוסיין זרק אותו.

מדי פעם ניסו משטרים ערביים, ובראשם מצרים תחת מובארכ, לסגור את משרדי הערוץ בשטחן, בגלל ביקורת בוטה מידי שאלג'זירה מתחה עליהם, אבל נאלצו לפתוח מחדש את השלוחה בעקבות הגברת המתקפה התקשורתית של אלג'זירה נגדם. ההנחה הרווחת ברבות ממדינות ערב היא שפקידי שלטון ואנשים אחרים המתנגדים לשלטון ולראשיו (ויש רבים כאלה בכל אחת ממדינות ערב) הדליפו לאלג'זירה לאורך שנים אינפורמציה מביכה על המשטרים הערביים, והערוץ "שולף" את המידע הזה בעת הצורך ומפרסמו ברבים כדי להביך את מי שלא מתנהג יפה כלפיו או כלפי האסלאמיסטים. האפשרות הזו משתקת כל שליט ערבי הרוצה להגביל את פעילות הערוץ בארצו.

בכל פעם שמתלקח מאבק בין ישראל וחמאס, אלג'זירה מתגייסת לטובת ארגון הטרור בשל תמיכת קטר בו. מנהיג חמאס, ח'אלד משעל, מתגורר דרך קבע בקטר, ואמיר קטר היה המנהיג הערבי היחיד (עד כה) שביקר בעזה תחת שליטת חמאס. הוא תרם מיליארדים לחמאס, ותשתית הטרור שתנועת חמאס בנתה בעזה נבנתה בעיקר באמצעות כספים אלה.

כדי להוציא את ירושלים מתחומי ישראל הקצתה קטר חצי מיליארד דולר לרכישת ארגונים כמו יונסק"ו (המנכ"ל הבא של הארגון יהיה – כמה מפתיע – מקטר), אנשי תקשורת, אקדמיה וממשל, ואלג'זירה מנהלת קמפיין תקשורתי מאורגן כדי להבטיח את השגת המטרה הזו. כך נראה ג'יהאד תקשורתי.

סעודיה מעולם לא הרשתה לכתבי אלג'זירה לפעול מתוכה, ורק לעיתים רחוקות היא מתירה להם לבוא ולכסות אירועים מיוחדים, בעיקר את טקסי החג'. הסעודים ידעו היטב מה כוונתו של אמיר קטר כשייסד את הערוץ: לשלוט על שליטי ערב באמצעות "תרבות הפדיחה" – האובססיה הערבית להימנע מבושה ברבים – שהוא ניצל באמצעות הערוץ הלווייני שהקים ומגיע לכל בית בעולם הערבי מבלי שהמשטרים יכולים לחסמו.

החדשות האחרונות הן שסעודיה חסמה את הגישה משטחה לאתר האינטרנט של אלג'זירה. את קליטת הערוץ הלווייני של אלג'זירה קשה יותר לחסום בדרכים חוקיות, ואותו ניתן עדיין לקלוט ברחבי הממלכה. אמצעי התקשורת הערביים מייחסים את חסימת האתר להצהרות בזכות חמאס וחיזבאללה שהצהיר אמיר קטר בעקבות נאום טראמפ בריאד, שכלל את חמאס וחיזבאללה ברשימת ארגוני הטרור הכוללת גם את אלקאעדה ודאע"ש. מלך סעודיה – בעל הברית הישן-חדש של טראמפ – לא אהב את הצהרות אמיר קטר, ולכן חסם את האתר.

אני – במחילה – מטיל ספק בכך, שכן הצהרות על צד שלישי (איראן, חמאס, חיזבאללה) בדרך כלל לא היו סיבה לפריצת מריבה פומבית בין שליטי ערב. לדעתי, הסיבה לסגירת אתר אלג'זירה בסעודיה הוא התצלום הזה, שפורסם באתר אלג'זירה כשטראמפ ביקר בריאד:

המקור: אתר אלג'זירה

[ראה בצרופה]

תצלום זה מראה את המלך סלמאן, מלך סעודיה, מעניק לטראמפ את עיטור הזהב, העיטור הגבוה ביותר של הממלכה, אבל זו לא הסיבה לפרסום התצלום באלג'זירה, אלא הגברת המופיעה בו בין סלמאן וטראמפ. אינני יודע מה שמה, אבל היא ליוותה את טראמפ מאחוריו בכל שהותו בריאד, כשהיא נושאת תיק מסמכים. ייתכן שהיא המתרגמת שלו לערבית. היא נשאה תיק מסמכים, שהכיל כנראה מסמכים חשובים החייבים להיות איתו, והוא – הנשיא – הרי לא ילך עם תיק.

המעניין בגברת הזו הוא שהיא היתה במהלך כל שהותה בארמון המלוכה חשופת שיער, כמו מלניה טראמפ, אשת הנשיא, וידוע שנשים חשופות שיער בסעודיה הן "בל ייראה ובל יימצא," בוודאי בארמון המלוכה, ששם אסור בכלל לנשים להיראות במחיצת גברים. אלג'זירה פירסמה באתר שלה את התצלום הזה במיוחד, כדי לעשות "פדיחה" למלך סלמאן, המעניק את עיטור הזהב לטראמפ למרות שהוא הביא איתו נשים שאינן לובשות כיסוי שיער, כמו זו שבתצלום.

הפדיחה המצולמת הזו היתה צפרדע אחת יותר מידי, שאותה הסעודים אינם מסוגלים לבלוע, ולכן הם סגרו את אתר אלג'זירה בסעודיה.

קטר נכנסה בימים האחרונים ללחץ גדול: המדינות שניתקו איתה יחסים חדלו להתייחס לריאל הקטרי כמטבע סחיר והחרימו מהבנקים את כל הריאלים הקטריים. כתוצאה מכך קטר איננה יכולה לרכוש סחורות במטבע שלה וחייבת להשתמש במלאי המטבע הזר שברשותה. הסופרמרקטים בקטר התרוקנו כי התושבים אוגרים מזון מחשש שמא הסגר לא יאפשר לייבא מזון למדינה. תורים ארוכים של מכוניות משתרכים בדרכים היוצאים מקטר לסעודיה, מפחד להיכלא בתוך המדינה הסוררת, הנצורה.

קטר מנסה לגייס את ארה"ב לעזרתה, שכן בקטר נמצא בסיס האוויר הגדול והחשוב ביותר של צבא ארה"ב במפרץ וממנו מתנהלות ומתבצעות הגיחות נגד "מדינת האסלאם". קטר מארחת גם את הצי החמישי האמריקני כמו גם מרכז פיקוד ושליטה על כוחות ארה"ב בחלק זה של העולם. אמצעי התקשורת של קטר מדגישים את הדאגה האמריקנית מהמצור שסעודיה הטילה על קטר, בניסיון לגייס את ארה"ב לסייע לה. קטר גם יוצאת למתקפת נגד: אמצעי התקשורת שלה פרסמו ששגריר איחוד האמירויות, יוסוף אל-עותיבה, אמר בליל הבחירות בארה"ב: "באיזה כוכב יכול טראמפ להיות נשיא?" פרסום כזה אמור להכניס טריז בין ארה"ב ואיחוד האמירויות, ואיננו יכול לסייע לשיפור האווירה בין איחוד האמירויות וקטר.

בינתיים סעודיה והאמירויות הוציאו את קטר מהקואליציה נגד החות'ים בתימן, ויש הערכות שהן גם יסלקו אותה ממועצת שיתוף הפעולה במפרץ. בהמשך יכולה סעודיה ללחוץ על מדינות ערב האחרות להשעות את חברות קטר בליגה הערבית ובארגונים הקשורים אליה, כדי להגדיל את הלחץ על משפחת אל-ת'אני.

הימים הקרובים יקבעו את עתידה של קטר. קיימת אפשרות סבירה שתוך ימים אחדים יתכנסו שרי החוץ של קטר והמדינות המחרימות אותה במקום ניטראלי, כנראה כווית, קטר תיכנע והצדדים יקבעו כללי משחק ברורים שיחייבו את אמיר קטר ללכת בתלם שמנהיגי מדינות ערב, כלומר המלך סלמאן, ישרטטו לו: להרגיע את אלג'זירה ואולי אף להחליף את מנהליה, להפסיק לתמוך באחים המוסלמים ובארגוני טרור, לחדול משיתוף פעולה עם איראן ולהישמע להוראות "האח הגדול" מסעודיה במיוחד במה שנוגע להשתתפות כספית בעסקות עם ארה"ב.

אחרי שיסכימו על תנאי הכניעה של קטר, ייצאו השרים לתקשורת, יפרסמו הצהרה על סיום "הוויכוח בתוך המשפחה" וילחצו ידיים לעיני המצלמות, עד המשבר הבא.

אבל יש גם תסריט אחר: קטר לא נכנעת וסעודיה עם חברותיה שהטילו על קטר את הסנקציות פולשות לקטר עם צבא, מסלקות את האמיר, את יוסף קרדאוי, המופתי של קטר, מגרשות את ג'מאל ריאן, המוח המעצב את הקו של אלג'זירה, וממנות אמיר חדש ממשפחת אל-ת'אני, שיתנהג יפה, כמו שהסעודים אומרים לו. חוץ מהאיראנים ומנהיגי "האחים" וחמאס, אף אחד בעולם לא יתנגד באמת למהלך כזה, והגינויים שיישמעו בלשון רפה לא יצליחו להסתיר את אנחת הרווחה וצהלות השמחה שתישמענה ברחבי העולם, אם סעודיה אכן תעשה מעשה כזה.

* * *

אנדד אלדן

שיר חדש

לָךְ בְּחֹם וְטַל חִמַּמְנוּ עֲלִילוֹת

עַל כָּל אֵלֶּה לַהַלֵּל הָלַכְתִּי עוֹלָמֵךְ

מַלְכַּת הַכֹּתֶל אֵלָיו נָפַלְתִּי בִּתְפִלָּה וּתְהִלּוֹת

לֹא מִשְׁלֵי לְקַהֵל הַקּוֹל קוֹלֵעַ לֹא אֵיךְ

אֵיכָה חָכְמָה מְאֶצְבָּעוֹתַיךְ צוֹבֵעַ יְצִירוֹת בִּכְלוּלוֹת

פֶּה הַפַּעַם פּוֹעֲמִים פַּעֲמוֹנִים פֹּה

נִפְעָמִים לָחֲשׁוּ שַׁלְוַת שְׁלִיחוּת לוֹחֶשֶׁת שָׁרְתִי

מִן הַנְּשָׁרִים נוֹשֶׁרֶת שׁוּרָה שִׁירִית עַל סִפּוֹ

שֶׁל זֶה הַסַּף אוֹתָנוּ אָסַף מְפָרְשִׁים אִתָּךְ אִתִּי

תּוֹדָה מוֹדֶה הַהֵד שֶׁעָמַד וְלֹא מָעַד

בְּדַרְכֵי הַשִּׁיר הַסְּבוּכוֹת הַשְּׂמֵחוֹת הַבּוֹכוֹת רַק אִתָּךְ לָעַד

* * *

ברכות מקרב לב ומזל טוב

לזוג הטרי אורנה ומיכאל

ליום נישואיכם

הדי שמחתכם הגיעו אלינו ממרחקים

וכולנו שילבנו ידיים בשמחה למענכם

* * *

השקה לספר: "כאילו בחלום"  מאת אוריה באר

תאריך –יום שני, 3.7.17

בבית הסופר קפלן 6 ת"א

התכנסות:  19.30

התחלה: 20.00

ברכות: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים

משה ראובני, עורך ומו"ל הוצאת צמרת

דברים: אביב עקרוני

אהוד בן עזר

יוסף כהן אלרן

קריאה מתוך הספר: נחמה שקד רייך

חני כהן

ראיון עם אוריה באר, מראיינת: דליס

ליווי מוסיקלי: הכנרית חיה לבני

מנחה: דליס

* * *

משה כהן

סיבה למסיבה

זכייה בפרס ספרותי בינלאומי של סופר ישראלי היא אירוע משמח. כמובן משמח האירוע את הסופר הזוכה, ושווה להשקיע אי אלו מאמצים לשם כך. כגון קטרוג ארסי על מדינת ישראל (במקרה לפני שבועיים) ותרומה כספית נדיבה לארגון העויין "בצלם". 

אז מה אם הערבים רוצחים, מסיתים ומממנים טרור נגד יהודים, הסופר הנכבד דוד גרוסמן מטיל את כל האשמה על מדינת ישראל, ועל כך נמצא ראוי לפרס. 

לכן איני מתכוון לערוך מסיבה לרגל זכייתו בפרס, מה גם שלאחר קריאת ספרו לא נפלתי מהכיסא מרוב התפעלות. 

מיהו סופר דגול?

ברצוני להזכיר שחי בקרבנו סופר גדול, אהרון אפלפלד שמו, אך בשל אי מעורבותו הפוליטית זרקורי התקשורת ממנו והלאה. 

התקשורת כדרכה מעלה על נס סופרים המצדדים בצד הערבי בסכסוך ומקטרגים על מדינת ישראל מעל כל במה. זה נכון גם לגבי  התקשורת וועדות הפרסים בחו"ל. 

אז מה אם הערבים רוצחים, מסיתים ומממנים טרור? 

התקשורת וועדות הפרסים מחבקות סופרים מגוייסים נגד ישראל כגון דוד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו.

אהרון אפלפלד המתון, לא. 

מי זוכר שבעבר חי בתוכנו סופר ענק כמו דוד שחר הנשכח (בעצם הושכח) בשל היותו לא  פוליטיקלי קורקט? 

בושה!

נבחרת העם

ח"כ עאיידה תומא סליימן היא נבחרת ציבור בישראל ומייצגת את בוחריה. ואכן היא מייצגת בכבוד את מדינת ישראל. היא לא רק מקטרגת על ישראל בכנסת אלא גם נוסעת לאו"ם כדי לנאום נגד "הכיבוש". מבחינתה ישראל מדכאת את הערבים. 

גב' עאיידה, כידוע ישראל היא מדינה דמוקרטית וכל אזרח רשאי לצאת ממנה. אם רע לך כל כך בישראל ואת רוצה  לממש את השאיפות הלאומיות שלך, פתוחה לפנייך האפשרות להגר לארץ ערבית מתוקנת ומפוארת כגון עיראק או סוריה. 

מה הבעיה במימון מחבלים?

9 ביוני בשעה 8 בגלי צה"ל משה שלונסקי שואל: 

"מה פתאום דורשים מאבו מאזן להפסיק את התשלומים למחבלים, ברור הרי שאין הוא יכול לעמוד בדרישה הזאת?" 

מר  שלונסקי, תמה אני עליך, ההסתייגות שלך מוזרה מאד בלשון המעטה. צריך להיות לך ברור שגם עם ישראל אינו יכול לעמוד במצב שראש הרשות הפלסטינית קונה רצח יהודים בכסף עובר לסוחר, ושאנו צריכים לבוא לקראתו בצעדים בוני אמון. 

זה אבסורד שלא יעלה על הדעת.  

ליברליזם למופת

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב מתהדרת בגישתה הליברלית המתקדמת. 

הא ראייה, פעיל במפלגה הדמוקרטית יורה בנציגי המפלגה היריבה כדי להדגים ליברליזם מהו. 

כבוד המשפחה

בעקבות ריבוי רצח נשים וההפגנות נגד הממשלה: 

הערבים הם אנשי כבוד, במיוחד כבוד המשפחה ונקמת הדם.

במשפט שנערך לרוצח אחותו הוא סיפר: "איזו ברירה היתה לי? אחותי קיימה יחסים מחוץ לנישואין והמיטה בכך קלון על כל המשפחה. היינו מנודים ומוחרמים. איש לא התחבר אלינו ואיש לא היה מוכן להתחתן עם בני משפחתנו. הוטל עליי להציל את כבוד המשפחה ולא נותר לי אלא לרצוח את אחותי." 

בית המשפט קיבל את הטיעון הזה והקל מאד בעונשו של הרוצח. 

נורמה חברתית זו אינה מבית מדרשה של ממשלת ישראל אלא חלק מהתרבות החברה ערבית.

אז הגידו לי, נגד מי יש להפגין? האם רק ממשלת ישראל היא הכתובת? תמהני. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.6.17

* חג יובל – הגולן חגג יובל לחידוש ההתיישבות היהודית, בעצרת חגיגית מרוממת נפש.

ההתרגשות והגאווה הציפו אותי. אכן, זהו חג גדול. חג גדול לגולן. חג גדול למדינת ישראל. חג יובל של אחד ממפעליה המוצלחים של הציונות.

התרגשות מעצם העובדה שאנו חוגגים את היובל. התרגשות מן הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות חלק מן המפעל הזה. התרגשות מכך שבחמישים השנים הפכנו שדה קטל לגן פורח; שהפכנו את ההר שהיה כמפלצת, שהפך את החיים של תושבי הגליל והעמקים לסיוט, לחבל התיישבות ישראלי משגשג ומצליח. התרגשות מכך שהגולן עמד באתגרים קשים – מול הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים ומול ממשלות ישראליות שניסו לסגת ממנו, והנה אנחנו כאן. גאווה במייסדים, באותם חלוצים שעלו לגולן לפני חמישים שנה והפכו אותו לסיפור הצלחה כה גדול.

התרגשות מאירוע כל כך מוצלח, כל כך מושקע, כל כך מקצועי, כל כך קהילתי, כל כך גולני – הגולן במיטבו.

התרגשות מהמקום שבו הוא התרחש, והוא מסמל את המפעל כולו – צנובר, מחנה צבאי ישן ומוזנח, שהפך למתחם אירועים נפלא, שהכיל קהל של רבבה ומעלה.

ומבחינתי – שיא ההתרגשות, הייתה של אב גאה: תמר, בתנו הקטנה, הופיעה על הבמה, שרה עם מקהלת הילדים את "מקום בלב" ואת "התקווה". ואני נמסתי.

* המחלוקת כבר לא קיימת – אורח הכבוד באירוע היה נשיא המדינה רובי ריבלין. קהל האלפים, על כל גווניו, הרעיף עליו אהבה וחום. ניכר היה איזו תהום פעורה בין העולם האמיתי לבין העולם הווירטואלי, עולם הרשתות החברתיות, בהן ריבלין הפך לשק חבטות ומוקד להסתה ולשנאה. "אתה מסמל בעבורנו את הטוב והיפה בחברה הישראלית," אמר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, והקהל הריע לנשיא.

בתפקידו מסמל ריבלין את הממלכתיות ובאישיותו הוא מגלם את אחדות העם, ומכאן המשמעות הגדולה של השתתפותו ושל דבריו. ריבלין אמר דברים חמים מאוד, על הזכות ההיסטורית על הגולן בהיותו חלק מארץ ישראל, על חשיבותו הביטחונית של הגולן, על הימים הקשים של תושבי הצפון כאשר הגולן היה בידי הסורים, על המפעל הנפלא שיצרנו בגולן. "אם הייתה פעם מחלוקת על הגולן," אמר הנשיא, "היום המחלוקת כבר לא קיימת." הוא קרא להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

* המפגש הקהילתי – לא פחות מן המופע עצמו, נהניתי מן המפגש הקהילתי הפתוח שקדם לו, בין הדוכנים המרשימים של תוצרת הגולן ואמני הגולן. לפגוש ולהתחכך עם האנשים שמזה למעלה משלושה עשורים הם שותפיי לדרך ולעשיה. אח, פגישה שכזו.

* גמלא לא נפלה שנית – ישבתי בעצרת החגיגית, אושר וגאווה הציפו אותי, ומחשבותיי נדדו לשביתת הרעב בגמלא, לפני 23 שנים. איך להב המאכלת היה במרחק מילימטרים מצווארנו. במשך 19 יום, חבריי ואני שתינו רק מים (לא נגענו בטורטיות), והמוני בית ישראל עלו אלינו לרגל והבהירו: "העם עם הגולן." אלה היום ימים הרואיים, אך זו היתה תקופה קשה. ... ואיפה אנחנו היום. איזה אושר ואיזו גאווה.

* יפקיר, יפקיר – השבוע לפני 25 שנים, בדיוק באמצע הדרך מחידוש ההתיישבות בגולן ועד הלום, נערכה בפארק קצרין העתיקה עצרת גדולה לציון 25 שנים להתיישבות בגולן. אורחי הכבוד היו ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין.

שני היצחקים נשבעו אמונים לגולן. יצחק רבין אמר את המשפט האלמותי, שלא איפשרנו לו להישכח: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל." רבין תקף את הממשלה על שאינה משקיעה די בגולן. "לא די, לשאת מילים על רמת הגולן. יש לחזק אותה במעשים." והוא סיים את דבריו כך: "ולכם, המתיישבים, אתם העושים את רמת הגולן למה שהיא, כל הכבוד לכם!" אין לי ספק שהוא התכוון לכל מילה.

כעבור 13 יום רבין נבחר לראשות הממשלה, ובין לבין עוד הספיק לבקר באורטל יום לפני הבחירות ולחזור על התחייבותו ביתר שאת.

לאחר מכן הוא התחרפן וניסה לסגת מהגולן.

עצרת ה-25 היתה עצרת קהילתית מאוד. ילדים ומבוגרים רבים היו על הבמה: שרו, רקדו ושיחקו. שירי המופע היו לשירי המאבק על הגולן. כל מי שחי כילד בגולן בשנות ה-90 זוכר את השירים על פה.

במסגרת אירועי היובל, נערך אירוע גדול של "לימוד גולן" בכינר, ושם הופעתי עם עופר גביש בערב שנקרא "כאן הרי גולן – הגולן בשירה ובזמר העברי." במסגרת המופע הצגנו הקלטה מלפני 25 שנה, של חבורת הזמר "קול ברמה", שרה את השיר "ארץ הגולן". כל הוותיקים הצטרפו בהתרגשות רבה לשירה. לפחות שתיים מן הזמרות בסרטון, היו באולם. השבוע הצגתי שוב את הסרטון, בהרצאה על הגולן בזמר העברי, בכנס "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר אילן.

* בבגוד באדם דרכו – בעצרת השלושים לגולן, נאמו ראש הממשלה נתניהו וראש האופוזיציה אהוד ברק. היה זה בשיא היסטריית האבטחה, בחסות יגאל עמיר, וסידורי האבטחה של רוה"מ העיבו מאוד על האירוע.

אהוד ברק נשא דברים באירוע, העלה על נס את מפעל ההתיישבות בגולן, ואז אמר שכראש הממשלה הוא יהיה מחויב לשלום עם סוריה ותמורתו הוא מוכן לסגת מהגולן. כבר אז, הכישרון שלו לגנוב כותרות היה גדול יותר מכישרונו המדיני. הקהל הגיב בשריקות בוז ממושכות, עד תום דבריו. שריקות בוז אינן הסגנון שלי. זאת היתה הפעם היחידה בחיי ששרקתי בוז. היה זה בוז מכל הלב, בוז עמוק.

באותו ערב כתבתי לברק מכתב ארוך. סיימתי אותו בציטוט משירו של המשורר משה טבנקין "ביום מסה". "בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופנים רק אפר."

* סופי – ניצחנו. הגולן ישראלי. זה סופי. יש עוד קומץ סרבני התפכחות סהרוריים שלא שמעו על כך, אבל האמת היא שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

דבר אחד מצער אותי – שיש לא מעט אנשים, שמה שהפיל להם את האסימון הוא האסון הנורא בסוריה.

האמת היא שמלחמת האזרחים בסוריה שינתה גם את השקפתי הפוליטית. אם בעבר האמנתי ב"שלום עם הגולן," כלומר בשלום בין ישראל לבין סוריה, בגבול הנוכחי, כששתי המדינות תכבדנה את ריבונות המדינה האחרת (הגם שחשבתי שזה עוד חזון רחוק), היום אני מבין שסוריה מתה ולא תקום עוד לתחיה.

* היובל הבא – חג היובל הוא הזדמנות גדולה להביט אחורה, לראות את התלם שחרשנו, את המפעל הגדול שיצרנו, את העובדה שעמדנו במשימתנו ומילאנו את שליחותנו הציונית – עיצבנו את גבולה של מדינת ישראל.

חג היובל הוא גם היום הראשון של היובל השני. אנו מלאי חדוות יצירה להמשיך וליצור את הגולן למען הדורות הבאים ולמען עם ישראל כולו. חגיגות המאה לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בו, כבר תהיינה החגיגות של ילדינו ונכדינו.

* סולידריות – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל. במסגרת המחקר, גיליתי סיפור הקשור אליי, שלא ידעתי עליו.

האירוע היה לפני שבע וחצי שנים. יהודה הוביל אז את נושא חוק משאל עם. השר דן מרידור הגיש ערר שעיכב את קידום החוק. יהודה התפרץ עליו והתפתח ביניהם עימות חריף.

למחרת התקשרו אליו מהעיתון "שישי בגולן" לראיין אותו על האירוע. הוא סירב. הודיע שהוא מחרים את העיתון. הסיבה לכך היא שבלחץ המועצה העיתון לא פירסם מאמר שלי, שבו הסברתי למה התפטרתי מניהול מתנ"ס הגולן. יהודה אמר שאם זה עיתון מטעם שמפעיל צנזורה, הוא מחרים אותו.

זה קרה חודשיים אחרי המקרה. שבוע לאחר שהמאמר צונזר, אני חזרתי לכתוב את הטור השבועי שלי בעיתון. ויהודה, אחרי חודשיים, עוד החרים את העיתון בשל אותו מקרה, ואפילו לא סיפר לי.

* איוולת – אבו מאזן החליט לקצץ בתשלום לישראל על אספקת חשמל לרצועת עזה, מתוך מגמה לחולל משבר הומניטרי בעזה, ככלי במלחמה הפוליטית בין פת"ח לחמאס. למעשה, אבו מאזן נוהג כאסד בזעיר אנפין, במגבלות האמצעים שברשותו.

ובישראל כבר מתחילים שקרנים שונאי מדינתם להפיץ עלילת דם מרושעת, כאילו ישראל היא זו שהחליטה על צמצום החשמל. והבעייה היא, שלא מעט ישראלים תמימים ושוחרי טוב מאמינים לעלילה הזאת. ואם כך ישראלים, מה נלין על העולם?

העלילה וההסתה הם תועבה, אבל הם מצביעים על האיוולת בהחלטת הקבינט לרקוד על פי החליל של אבו מאזן. על ישראל היה להמשיך את אספקת החשמל לעזה, ולקזז את מימונה מהעברת כספי המסים לרש"פ.

* זאב זאב – ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות", פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר חריף נגד הקוד האתי בנושא פוליטיקה באקדמיה אליו התלווה ראיון עם נחום ברנע. בראיון אמר הררי: "אילו הייתי מציית לקוד האתי של השר בנט, הספר 'קיצור תולדות האנושות' לא היה נכתב... הספר צמח מתוך קורס שהעברתי באוניברסיטה העברית. בקורס הזה נאמרו לא מעט דברים שהקוד האתי מבקש לאסור. בלי קורס לא היה ספר."

קראתי את הספר. קראתי את הקוד האתי. ואני קובע נחרצות שהררי משקר ביודעין. אין אות אחת בספר, שיש בה שמץ שמצה של בעייתיות כלשהי על פי הקוד האתי. הררי יודע זאת. המתקפה שלו ושל חבריו אינה על הקוד האתי, אלא על דֶּמוֹן שהם המציאו, שכל קשר בינו לבין הקוד האתי אפילו אינו מקרי.

הם שכחו איך נגמר סיפור "זאב זאב."

[אהוד: בעיניי ה"היסטוריון" פרופ' הררי הוא מאחז-עיניים ונאד נפוח.]

* האוניברסיטה הימנית – פרופ' גליה גולן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל נגד הקוד האתי ובין השאר היא טענה, שבניגוד למקובל לחשוב, יש פוליטיזציה של האוניברסיטאות, אבל היא ימנית.

טענה מעניינת. נו, איך היא מוכיחה אותה?

היא סיפרה שכאשר נפתחה שנת הלימודים אחרי הקיץ של מבצע "צוק איתן", הוציאה האוניברסיטה קריאה לתרומה לסטודנטים שנקראו לשירות במסגרת המבצע ועל כך שנשיא האוניברסיטה התגאה בכך שהאוניברסיטה שלחה לחזית חבילות לחיילים.

והרי, כידוע, מלחמת "צוק איתן" היתה "מלחמה הרסנית ומיותרת."

מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה, מלחמת מגן צודקת מאין כמותה. אזרחי ישראל הותקפו בטילים, וכל ההתחננויות של הממשלה בנוסח "שקט ייענה בשקט" נענו בהגברת מטחי הטילים. רק בלית ברירה, עם הגב אל הקיר, נשלח צה"ל למבצע. לא בכדי, הקונצנזוס בעד המבצע היה מקיר אל קיר והאופוזיציה תמכה בו ללא סייג. רק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני ההזוי התנגד למלחמה, או ליתר דיוק תמך בצד של התוקפן הפלשתינאי.

אבל כאן אפילו אין המדובר בתמיכה במבצע. הרי גם מי שמתנגד למבצע, אם אינו מנוול נתעב באופן קיצוני, יתמוך בסיוע לסטודנטים שיצאו בצו 8 למילואים וביכולת שלהם להשלים את החומר ולא להיפגע. אבל בעיני גליה גולן, כל מי שאינו מנוול נתעב באופן קיצוני כמוה, הוא "ימני". ולכן, יש פוליטיזציה "ימנית" באוניברסיטה.

* הדיכוטומיה הרדיקלית – "... מכאן התפתחה התפישה שרק הפוליטיקה יכולה לשנות את החיים, ובפוליטיקה צריך לבחור בין אלטרנטיבות. הנושאים הגדולים אינם נשארים בתחום של 'גם וגם' ." מתוך מאמרו של פרופ' זאב שטרנהל "האנטי נאורות בין היסטוריה לפוליטיקה."

וכך, במשפט אחד, ריכז שטרנהל בקליפת אגוז את כל מהותה של פוליטיקה רדיקלית. אין "גם וגם". יש "או או". דיכוטומיה. לכן כל כך פשוט לרדיקלים למיניהם. הכול אצלם שחור לבן. אין צבעים, אין גוונים. אין רצף, יש תהום – שחור / לבן, כן / לא, טוב / רע, אנחנו / הם.

לכן שטרנהל כתב ספר שבו תקף בחריפות את תנועת העבודה הציונית ההיסטורית, על כך שלא היתה באמת סוציאליסטית, כי היא היתה לאומית. ובכך הוא משמש תמונת הראי של אלה שבעיניהם תנועת העבודה ההיסטורית לא היתה באמת ציונית כי היא היתה סוציאליסטית. הרי אין "גם וגם", יש "או או".

שטרנהל הוא סוג של מטיף דתי הדובר בשם אמת מוחלטת, שמי שאינו מקבל אותה בשלמותה, מקבל את השקר המוחלט, שהוא כל מה שאינו האמת המוחלטת.

הקיצוניות הזאת מסוכנת.

* בואכם כצאתכם לשלום – ח' באלול הוא חג העלייה לקרקע של מושב נהלל. ביום זה, נערך טקס לכבוד בוגרי י"ב ערב גיוסם לצה"ל.

ההורים שרים שיר מרגש, ששורת המפתח בו היא "בואכם כצאתכם לשלום."

לא צריך יום לימודים ארוך, כדי להבין מה אומרת השורה, מה אומר השיר, מה שרים ההורים, מה המסר של הקהילה: תפילה וציפייה לכך שכפי שאתם יוצאים, כך אנו מייחלים שתחזרו בריאים ושלמים.

כמובן שזה ייחול מן הלב והקרביים של הורים ביישוב שכל בניו התגייסו ומתגייסים לשירות המשמעותי ביותר, הקרבי ביותר, מתוך הבנה שמוטלת עליהם האחריות להגן על קיומה, שלומה וביטחונה של המדינה ועל חיי אזרחיה. ביישוב שידע כל כך הרבה שכול ומכאוב.

ויהונתן גפן, בן המושב הציני והנרגן, אומר בסדרה "עוד סיפור אחד ודי," ב"יס דוקו", שהכי נורא הוא ח' באלול. שרים לנו "בואכם לשלום צאתכם לשלום" ושולחים אותנו למות. אני הבנתי שהכי טוב זה לחזור בארון, ובעדיפות שניה לחזור פצוע.

ובראיון ל"גלובס", עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "ילד כותב": "בחג במושב היו נותנים לנו תנ"ך ושרים 'בואכם לשלום צאתכם לשלום,' והיו שולחים אותנו למות. אני קורא לזה חג הקורבן. הנורא הוא שהמון ילדים מתו בגלל זה."

העיוות הזה, הסילוף הזה, הוא תרבות הפוסט ציונות בהתגלמותה.

איש קטן.

* יהונתן גפן – מה זה זקן נרגן? מי שהיה צעיר נרגן + כך וכך שנים.

* יחס הפוך בין כשרונו הספרותי לתבונתו הפוליטית – שמחתי על פרס "מאן בוקר" היוקרתי, שהוענק לסופר הישראלי דוד גרוסמן. אמנם טרם קראתי את "סוס אחד נכנס לבר", הספר שעליו הוא קיבל את הפרס, אולם קראתי את מרבית ספריו, ואהבתי אותם מאוד. גרוסמן הוא סופר דגול, אחד הסופרים הישראלים הטובים ביותר, אחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

מבין ספריו אהבתי במיוחד את "עיין ערך אהבה", שהוא ספר גאוני. עוד שני ספרים מעולים שלו הם "מישהו לרוץ איתו" ו"אישה בורחת מבשורה". גם ספרי הילדים שלו נפלאים, וילדיי גדלו עליהם.

ככל שאני מעריץ את גרוסמן כסופר, כך אני שולל את עמדותיו הפוליטיות ואת פועלו הפוליטי. כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה פוליטית. לעיתים אני תמה, מה היה קורה אילו במלחמת השחרור אנשי הרוח שלנו לא היו אלתרמנים אלא גרוסמנים. האם המדינה היתה קמה? ספק בידי. אלתרמן ידע שתפקידו לחזק ולרומם את רוח העם, את אמונתו בצדקת הציונות, את רוח הלחימה שלו, להשיב רוח במפרשיו. גרוסמן מפיץ ייאוש ותבוסתנות.

מסיבה זו, כאשר איש רוח כאלתרמן כתב נגד פשעי מלחמה והטיף לטוהר הנשק ולמוסר לחימה היתה לו השפעה אדירה על הציבור ועל הלוחמים. לעומת זאת, לגרוסמן לא מקשיבים. 

* איש עסקים ממולח – קטאר היא המדינה תומכת הטרור מספר 2 בעולם (רק איראן מקדימה אותה). מדינות "הציר המתון" מאוימות על ידה ומחרימות אותה. היא מפעילה את מכונת ההסתה האיסלאמיסטית, האנטי ישראלית והאנטישמית החזקה והמשפיעה בעולם – "אל ג'זירה".

ואת מדינת הרשע הזאת טראמפ מצייד במטוסי F-15. למה? כי הוא לא "מוסלמי" "איסלאמיסט" "תומך האחים המוסלמים" ו"כושי", אלא איש עסקים ממולח ונערץ שיודע לסגור "דיל".

* חדלו להיות אוייב – הבעייה היחידה בהסכם שאובמה חתם עם קובה, היא שהוא נחתם באיחור של עשרים שנה. קובה היתה מעוז סובייטי בחצר האחורית של ארה"ב ובתור שכזו סיכנה את ביטחון ארה"ב. ברגע שבריה"מ והגוש הסובייטי התמוטטו, היא חדלה להוות סיכון ביטחוני כלשהו, וכל מה שנשאר הוא סנטימנט של עוינות. המשטר הפנימי בקובה לא פחות דיקטטורי מאשר משטרים שארה"ב לאורך השנים סייעה להם. ביטולו החד צדדי של ההסכם בידי טראמפ הזוי. והטענה שהסיבה לכך היא המשטר בקובה מגוחכת, כאשר מדובר במי שמספק נשק רב ומתקדם למשטרי העריצות האיסאלמיסטית המושחתים בסעודיה וקטאר.

* טירוף אמריקאי – הרוגים ופצועים במסע ירי בסן-פרנציסקו. המשטרה: "המניע לא ידוע." המניע לא חשוב. העניין הוא שבשל דבקות מטורפת באיזה סעיף בחוקה, ועוצמה מופרזת של יצרני הנשק, כל זב חוטם יכול לרדת לקיוסק השכונתי ולקנות שני לֶבֶּן, אר.פי.ג'י ולחמניה. הטירוף הזה גובה חיי אלפי אנשים. סתם.

* מופרך ומנופח – אהוד אולמרט הוא עבריין, האדם המושחת ביותר במערכות הציבוריות מאז קום המדינה. הוא נמצא כעת בדיוק במקום שנועד לפושעים כמותו.

עם זאת, אני מסרב להתרגש מסוגיית "המסמכים הסודיים". אולמרט כותב את זיכרונותיו. יש אינטרס ציבורי מובהק בפרסום זיכרונותיו של ראש ממשלה, כל ראש ממשלה. ובאשר לכתיבה על סוגיות ביטחוניות – בדיוק לשם כך יש צנזורה צבאית, ובמקרה של ספרים מסוג זה יש גם ועדת שרים שצריכה לאשר את הפרסום. מה שהצנזורה אישרה – בלאו הכי אין כל בעייה בפרסומו. מה שהצנזורה לא אישרה – בלאו הכי לא יפורסם, ולכן גם כאן אין בעייה. ולכן, כל הסיפור מופרך ומנופח.

* ביד הלשון: מאייר – אני צופה בימים אלה בהנאה מרובה בסדרת התעודה על ספרות הילדים העברית, "עוד סיפור אחד ודי" ב"יס דוקו". מקום נכבד בסדרה מוקדש לאיור הספרים ולמאיירים, מנחום גוטמן, דרך אריה נבון, שמואל כץ ודני קרמן עד יוסי אבולעפיה וירמי פינקוס.

ולמה "מאייר" ו"איורים" ולא מצייר וציורים? הרי המאייר הוא צייר. האיור הוא ציור.

האיור אינו ציור העומד בפני עצמו, אלא הוא המחשה גרפית, לא מילולית, למסר המילולי. האיור הוא מן המילה אור. המאייר שופך אור על המלל, ממחיש אותו בציור.

נאכל חרב – משפט שאימי ז"ל נהגה לומר: "בורות אינה דגל. לא צריך לנופף בה." ומה יותר לנופף בבורות, מאשר למרוח אותה על פני עמוד שער של מוסף שבועי?

כך עשה עיתון "הארץ", שהכותרת המעטרת את שער המוסף שלו מביכה בבורותה: "לנצח נאכל חרב בסבבה."

אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

 הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

אולם לאמיתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

 הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

* * *

ד"ר ארנה גולן

לכתוב סיפור זה כמו לצייר אקוורל במילים ובוודאי אם הנושא הוא איך לבנות חיים אחרי כאב הגירושין

על סיפרה החדש של הדס גת, "מותרת"

2017, 139 עמ'.

עם סיום קריאת סיפרה החדש והמרתק של הדס גת מבין הקורא כי שמו של הספר, כמו עטיפתו הקידמית ועמוד הפתיחה, מהווים איתות לתוכנו ולדרך כתיבתו הייחודית ורבת העניין, שאינה שגורה במקומותינו.

על העטיפה – ציור אקוורל של אישה צעירה, המרמז שזו תהיה גיבורתו של הסיפור. צמתה העבה מכסה עין אחת בהשתלשלה קדימה ובפניה מבע של כאב, המשתקף גם בחולצה השחורה, בעוד הרקע האחורי נחלף מכחול כהה לוורוד, והוא אף הולך והופך שקוף ועטור פסים מפותלים ההולכים ונפתחים.

שמו של הספר, "מותרת", מבהיר את משמעות הציור ומאותת לנושאו של הספר, שהרי "את מותרת לכל אדם" הוא הפסוק המשמעותי בטקס מתן הגט, ובו אכן עתיד להיפתח הספר כאמירה שעדיין מהדהדת, מוזרה ולא מובנת לעומקה, בתודעתה של ורד, שמנקודת תצפיתה נמסר הסיפור ועדיין אין היא מסוגלת לשער איך ייראו חייה מעתה.

בהמשך יתברר שצפוי לה תהליך מורכב  ואיטי של הסתגלות למציאות חדשה, שכלליה עדיין אינם מוכרים לה, כאישה שעברה את הפרידה מבעלה לאחר יותר מעשרים שנות נישואים והיא אם לשני בנים מתבגרים, שהאחד לקראת גיוס. הם אף מהווים קשר נמשך, כאוב לרוב, ההולך ומתנתק עם בעלה לשעבר, המנסה לא פעם לרכוש את ליבם מאחורי גבה אך היא עדיין כמהה אליו, לא "מותרת" מבחינה נפשית. המילה "מותרת" אף תתקשר לבסוף לסיכוי הנרמז לאהבה יציבה חדשה ובוגרת.

נושא סיפרה החדש של הדס גת, כמשתמע משמו, הוא  כמובן מרתק. עם זאת, עניין רב בספר מתעורר בשל אופן כתיבתו הבלתי שיגרתי, הנרמז כבר בציור שעל העטיפה, ואין דרך טובה יותר להגדירו מאשר כציור אקוורל במילים.

הכיצד? וכי למה ומדוע?

ובכן,  לשם כך נעיין תחילה בדברים שהכותבת עצמה, שהיא ציירת ומאיירת במקצועה, בדומה לגיבורת הספר, אומרת על האקוורל. ואין ספק, הרקע האמנותי-ציורי של הכותבת מצוי ברקע כתיבתה, ואופן הכתיבה האקוורלית שלה נועדה, כמדומה, להשקיט את "רעש" המציאות, להנמיך את ווליום הקונפליקטים, הכעסים והטינות, ואפילו את הרגשות האוהבים.

וכי למה? אולי משום שזאת היא, כפי שנראה בהמשך, דרך של התמודדות, גישה המאפשרת את התהליך שסופו מוביל, כנרמז, לבניית חיים חדשים תוך ריכוך הכאב והחשבון עם העבר.

ואגב כך עולה שאלה, אולי קצת "רכילותית", אם האזהרה, שבתחתית עמוד הפתיחה, כי "בין המציאות לבדיון – רק מיקרי הוא כל דמיון," אינה משיגה את ההיפך ממטרתה, ומרמזת לזהותה של המתמודדת האמיתית (לא כל שכן שוורד והדס הם שני פרחים מעודנים ושמם בעל שלוש אותיות...)

אבל זה כמובן, מחוץ לדיון  רב העניין בספר עצמו.

ומהו ציור האקוורל? לדבריה של הדס עצמה, יתרונו שאף שהוא עשוי פיגמנטים מן הטבע, "משיגים את גווניו ובני גווניו על ידי דילול במים, טיפה יותר והצבע משתנה." אלא שהמים וכל הכרוך בציור מתאפיין ברכות, בעדינות, בשקיפות. אפילו "המכחולים לצבעי המים הם רכים מאד" ו"אני גם אוהבת את הנייר החלק ביותר, ויושבת לי בפינת נוף המוצאת חן בעיניי, ואז מתחיל הריקוד של המכחולים טבולי הצבע."

בעיקר מושך אותה "המשחק שבין אור לצל, הסוד הנעלם בנוף והנחבא גם מתחת לגרם המדרגות," והנחת הצבע מופלאה: שיכבה שקופה על שיכבה שקופה, ויש לנהוג ב"זהירות ובעדינות," וכתם אחר כתם נספג בנייר, "ואני אוהבת את הצבעים המתייבשים הם נותרים זוהרים." ובמיוחד אוהבת לצייר פרחים, כי בהם צבע נוגע בצבע, מבליט או מעלים אותו.

בקיצור – האקוורל הוא אמנות העדינות והשקיפות, המגע העדין וההשקטה, ללא דרמה. זו היא אמנות הצבעים הרכים והנספגים, כתמי צבע עדינים הנוגעים זה בזה, ולא הקונפליקט והמאבק והניגודים המרים, העבר הקשה ומציאות ההווה הכאובה וזועקת בצבעים חריפים. את אלה צריך להשקיט ורק אז יתאפשר התהליך של בניית החיים מחדש.

ואיך משקיטים באמנות הכתיבה האקוורלית? בדרכים אחדות  למעשה, רמז לכך ניתן למצוא כבר במבנהו של הספר. יש בו 23 פרקים, פירקונים למעשה, שהיקפם נע בין שניים לשמונה  עמודים. לכל פרק יש שם, אבל השם נכתב באותיות כתב, כביכול צוייר ביד והוא כתם של צבע אקוורל רך המונח בצידו של כתם הדפוס העז.

בכתיבה עצמה אחת הדרכים החשובות היא מיעוט ככל האפשר בהתחשבנות עם העבר שבחיי נישואיה כמו גם עם עברה בילדותה שבקיבוץ ועם הוריה שהתגרשו בילדותה, ועם העובדה שיצאה מן הקיבוץ חסרת אמצעים כלכליים, ואילו בעלה שלמה בא ממשפחה ירושלמית אמידה ומבוססת שהיא חייבת לה, כביכול, את הבסיס הכלכלי לחייה.

בפועל, מתן העבר מרוכז בשלושה הפרקים הראשונים, באקספוזיציה  שיש בה דברים קשים וכואבים אבל גם דרכי ריכוך. בפרק הראשון הקצרצר והמצויין, נמסר מתן הגט על ידי הרב, שנימי עיניו אדומות, בקצרה ובעדינות, והדהוד המילה "מותרת" לנוכח מראה בעלה מקדים את השרטוט הקל של היציאה, המבוכה והאמירה הספק מנחמת ספק דוקרת "אף אחד לא יאהב אותך כמוני, ואני מצטער רק כי לא אמשיך לאכול במטבחך, מבישולייך." והנסיעה באוטובוס הביתה והארוחה הדמומה, והסיום בחזרה לשיגרה המדומה.

רק בהמשך, בפרק הבא נתוודע לרקע של המגורים בדירה טובה שקנו הוריו של שלמה והדרישה לפנותה עתה וכל שאר פרטי הרקע, אכזריותו המילולית של שלמה כלפיה, המטיח בה דברים קשים על אפסותה האישית, ההישגית והכלכלית בעיסוקה באיור ספרי לימוד למשרד החינוך, והכול "כדי למוטט אותה כמו חרק למידרך רגלו." (10), אף שהיא יודעת היטב איך תרמה רבות בעבודתה, ועבדה וגידלה את הבנים כשהוא למד. אבל היא אינה עונה ובכך מתרכך הקונפליקט החיצוני. הוא אכן מצליח למוטט אותה אבל הריכוך בא כסצינת מיטה מעודנת של כביכול פיוס לרגע, ולאחר נפילה נוספת עם עזיבתו, באה התנערות באחת, עם זיכרון צלצול פעמון המתכת בקיבוץ, המביא אותה להחלטה חדה לחזור לדירתם הישנה, שעתה היא שלה, עם הילדים.

בפרק הבא כבר יימסר תיאור מפורט של עבודת האיור וראשית ההתחזקות עם הזמנתו של צביקה שהתאלמן, ושעימו היא נפגשת במשרד החינוך בעבודתם שתביא אותה לחבורת הבודדים, הלא הם הרווקים, הגרושים והאלמנים, וקבלתה בשמחה לחבורה על ידי חוה הנעשית ידידתה.

גם בהמשך, כששלמה יפעל לקנות את לב ילדיו בדרכם שונות ואף לסייע לה, לא עולה התחשבנות וטינה מרה, כשם שגם ההתנקות מהאהבה אליו מהבהבת וחולפת. ואפילו כאשר אלעד, בנה הבכור, החייל שנפצע באימונים, מטיח בה במאוחר, ודווקא כשחברתו מודיעה לה שיהיה להם תינוק, כי היא גרמה לו עוול כבד, כי בה האשמה לגירושין וכי בגללה "אבא עם פרגית צעירה" (126) – היא אינה מנסה לסתור אותו, להתווכח, לעורר דרמה. עם זאת, מתגובותיה ניתן להבין את הכאב המתחולל בנפשה. וזו אכן השיטה, רמיזות למתחולל בנפש ועל הקורא להשלימן.

מתקשרים לכך ואף מסייעים לעיצוב האקוורלי שני גורמים נוספים.

האחד הוא שהסיפור מסופר בגוף שלישי, כלומר על ידי מספר כל יודע שהוא המוסר את הדברים אף שהוא צמוד לנקודת תצפיתה של הדמות. מספר כזה יכול לרכך את הדברים, לתארם לעתים במטאפורות מעודנות ולהימנע מזעקות כאב או ראייה סובייקטיבית מדי.

הגורם האחר הוא הזמן שבו מתרחשים הדברים. ומאלף הדבר, שני הפרקים הראשונים שמסרו את הכרוך בגירושין עצמם נכתבו בלשון עבר, אולם החל מהפרק השלישי ועד לשני הפרקים האחרונים, נמסרות כל ההתרחשויות  בלשון הווה, כמו היו הדברים מתרחשים לנוכח עינינו. אי לכך, כמעט שאין נסיגות לעבר ואין שיחזור מפורט של סצינות מן העבר וניתוח קדחתני של הסיבות שהובילו בעבר לגירושין, אלא התמקדות בהווה. אפילו כשהיא מתחזקת כלכלית ומעזה לתהות על הסיבות מדוע נפרדה משלמה, "אינה רוצה ולו במחשבותיה לחפש את המגרעות שלו" (46), והרי זו גישה נדירה במצבים מעין אלה בייחוד כשהיא זוכרת את העלבונות שהטיח בו ואת כאב "הגרושה".

בדומה לכך, לאחר שעולה בידה לחזור לחיים, לנורמליות, לעבודת הציור והאיור ומשחקי האור, ולאחר ביקור אחותה החורגת ובניה, כשמורחב היידע על העולם המשפחתי, מגיע בפרק 12 האירוע הלא פשוט של פטירת אביה, שנשאר בקיבוץ לאחר גירושיו מאימה (58).

או אז מתוארת בקווים עדינים הנסיעה לשם עם אחותה, גם שלמה בא, נמסר תיאור האנשים שבאו לטקס, וההלוויה עצמה, ואפילו המרפאה, אבל לא פורצת התנגשות, הטחת דברים, התפרצות רגשית. הכול מרוסן וממושטר אך גם רך, רגיש ומעמיק ומיטיב להבין לנפש האדם. אבל כל זאת  למרות שכמה עמודים קודם לכן אמרה, למשל, שרק לא לעסוק בפוליטיקה בדומה לאבא שלה (26), ונרמז לא פעם החשבון העמוק שיש לה בליבה עימו.

ואין תימה. שהרי אם הדמות שרוייה בהווה, היא אינה מתעמקת בעבר כשם שלא ידועות לה ההתפתחויות לעתיד. וחשוב מזה, הכןל מתרכז בבניית הווה חדש, חיים חדשים, ושיחרור עצמי מן התלות בבעל ומזיכרון האהבה לו.

כיוון שכך, בניית הסיפור מתמקדת, בצד הקשרים המתהווים עם חבורת הבודדים ועם גברים חדשים, בתיאורים מפורטים ורגישים של ניהול הבית ומערך היחסים המתפתחים עם שני הבנים בניסיון לקיים איזו הוויה של בית ושיגרה נוחה וקירבה נפשית, בתיאורי עבודתה של ורד באיור ובציור, כי "זו תרופת הפלא שלה, מכל טירדות העולם וכאבי הנפש, כאבי פרידה, כעס או עלבון" (55).

אך מפתיעים  לכאורה מכל הם התיאורים המפורטים של מיני בישולים ומאכלים שהיא אמונה על הכנתם. כל אלה מהווים לה משענת ונקודת אחיזה (למשל, במפורש בעמ' 9,  86, 87, וכמעט כל פרק 20 מוקדש לתיאור הכנת המאכלים לבניה), וכל זה בתוך הלא ידוע עדיין.

מאלפת גם העובדה ש"כישלונה" לכאורה בפגישה הראשונה עם חבורת הבודדים, מתרחש דווקא כשמרוב מבוכה היא מפילה את העוגה המפוארת שהביאה, אך משום שהיא זוכה ליחס מנחם ומרגיע נמנעת הדרמה הגלוייה ומתרחשת בשקט.

יש לציין שוב כי משימות האיור, הציור  ועבודת הדפוס זוכים לפירוט מעודן ואמנותי, והם זוכים לכך אפילו לאחר שהיא נופלת על המדרכה וסובלת כאבים קשים, כי רק העבודה באיור במחשב מסייעת לה להתנער מהנפילה (40).

וכך, בה בעת, עם מתן התהליך המרכזי, תורמים התיאורים לאווירת כתמי הצבע של המציאות והרגעתה. קונפליקט, ואפילו הוא קיים ונרמז, אינו פורץ כמעט בגלוי. מעל הכול בולטת העובדה שדווקא אירוע רב משמעות שהיא עצמה יוזמת , כמו גזיזת הצמה, זו שמאפיינת אותה מימי נעוריה ואפילו מופיעה על העטיפה הקדמית, ומתרחשת במהלך ההתייפות וההכנות לפגישה עם המחזר הראשון, הלא הוא גדי, המעריץ מן הצבא, וכחלק מן הקימה על הרגליים – אפילו זה נמסר ברכות, בצבעי האקוורל, בקיצור, לאחר תיאור הכניסה הבלתי רגילה לה למספרה. יותר מזה, כשקיבלה את הצעת הספרית לגזוז את הצמה ולרענן את השיער, "היא נדהמה, אבל התמסרה לחלוטין," למרות שהצמה היא מרכיב מרכזי בזהותה ואף שעלה בה  במפתיע זכר הקרחת שעשו לאימה חולת הסרטן (38).

הדבר אף שב ומרוכך כאשר עם כניסתה, בפרק הבא, למיפגש הבודדים, השינוי שעשתה מתקבל בהתלהבות ובהכרזות כי ורד החדשה יפהפייה ומקסימה, ונמנע משבר. אין ספק, הצגה זו של דברים היא מקורית כשגם הלשון נענית לה. אין זו לשון דיבור אך גם לא גבוהה מדי, אלא טובה ומגוונת.

והיבט נוסף תורם לכך. סדר האירועים נראה לא פעם מקרי, כביכול המציאות היא שמגישה לוורד את ההזדמנויות ופעילותה היא בקבלתן או בדחייתן. הזמנה, פגישה, הצעת עבודה,  מכתבים ממעריץ מימי הצבא, פגישה מקרית לכאורה בחוג הבודדים עם גבר ישראלי מחו"ל, וכיוצא באלה, גוררים התפתחות או קשר חדש.

אפילו התמודדויות כואבות ביותר, כמו הנפילה או פציעת הבן אלעד בצבא "נפלו" עליה בפתאום והדהימו, חייבו התמודדות. ואכן, בפועל, אם בודקים היטב מגלים שהיא כמעט ואינה יוזמת. היא נענית להזמנות או להצעות "הנופלות" עליה ונענית לרוב ברצון ומתמודדת, מתמסרת לבניה ולעבודה ואפילו מטפחת קשרים, עיתים מצליחה ועיתים נכשלת או מתאכזבת. עם זאת, תגובותיה הגלויות, עם האנשים, מתונות למדי ואפילו לעיתים סלחניות מדי (כפי שנראה עם המעריץ גדי).

מאידך, לעיתים אין היא מנצלת הזמנות נרמזות. הכול בהתאם למצבה הנפשי. לכן ראשיתו של התהליך מגיעה עם התפכחותה והתנערותה מהגירושין. אז מגיעה, כאמור, הזמנתו הפורמלית של צביקה לחוג הבודדים, וההזמנה מגיעה שעה שהבנים ברקע והבישול בעיצומו, ולאחר שנודע שבעלה איש מדע שהיה נעדר רוב זמן מן הבית. כך מתקיימים כביכול בשקט, עם כל ההפתעות וקבלת דין המציאות, שני תהליכים במקביל: ניתוק ופרידה מן העבר מכאן ובנייה והיאחזות מכאן, תוך ריכוך, חכם כמדומה, של הדרמה והכאב.

ומהי העלילה והתפתחות הסיפור? על מנת לא לחשוף כבר כאן את העלילה במלואה ולפגום בהנאת הקורא, נציין כי בעיקרו של דבר מגולל הספר שלוש עלילות מרכזיות של קשרים חדשים עם בני זוג, אחת מהן קצרצרה וחולפת, אך בתוכן משתלבות כמעשה סריגה עלילות חיי היומיום במלוא חשיבותם.

אחת היא, כמובן, ההשתלבות בחבורת הבודדים ההופכת מוקד להעצמה אישית, לחייה החברתיים של ורד  ולמוקד היכרויות, אף שלא בה יימצאו בני הזוג.

האחרת היא העיסוק המקצועי, המתפקד כמרכז זהות ומימוש עצמי.

אך מעל הכול חשובה ההווייה היומיומית  בבית עם שני הבנים ההולכים ומתבגרים, הכמיהה להגיע להבנה עימם ולקשר אמיתי, מה שמושג אך לעיתים, כמו בשיחת הנפש שלה עם גלעד עם התאהבותו (68-70).

משבר מתרחש בהוויה זו לאחר גיוסו של אלעד הבכור ופציעתו בצבא ואישפוזו בבית החולים, אך לאחר ההלם מושגת בסופו של דבר התגברות תוך השתתפותו של שלמה, בעלה-לשעבר, המגיע בשעת קושי וצרה לה או לבניו, כשם שבנפילתה של ורד על המדרכה שבכניסה לבניין, הוא מגיע לתמוך בה ולסייע לה. אי לכך, אף שהסבל כבד והכאבים גדולים לאחר הנפילה הלא צפוייה, היא עצמה חשה תחושה של "אשריי, נפלתי!" (80). אמנם, לתחושה זו גרמה גם ההפסקה הזמנית הכפוייה במאבקי החיים, אבל  גם בשלב זה, לאחר זמן לא מועט מגירושיה,  עדיין "קשה לה לדבר על פרידתה משלמה." חסרונו הוא לה "כרגל שלה שנקטעה ממנה, והיא נשענת על קב עץ לא מהוקצע, שורט עד כאב," ולכן היא מחפשת אך "לנוח. לנוח" באהבה חדשה (82).

ויש לומר, התיאורים העדינים הללו, שאינם פסיכולוגיסטיים אף לא שגורים באופיים, הם לא פעם מלאכת מחשבת מעודנת של תיאור נפשי, וגם בהם כוחו של הספר. הם מלווים גם את התהוות הקשרים הזוגיים.

העלילה הראשונה היא, כאמור, עם גדי, המעריץ מימי הצבא שממנו מקבלת לפתע ורד מכתבי אהבה סוערים  שבהם הוא מבקש  להמשיך את הרומן שהיה להם בצבא, למרות שהוא גבר נשוי. ורד נרתעת, אך משתיענה לפגישה, אכזבה עתידה לבוא, כשלא יהיה כל דמיון בין גדי של ההווה לגבר הנאה והמצודד מהצבא. אף על פי כן, כאמור לעיל,  כאשר יחלה אנושות, היא תבקש לסייע לאשתו.

קשר קצרצר יתואר לקראת סוף הספר, כאשר נוני, החבר מן העבר הרחוק מגיע מארה"ב ובא לפגישת הבודדים, ומתפעל מוורד של היום. לא נגלה מה קורה, אבל גם כאן יהיה פיצוי.

"הרומן" החשוב ביותר הוא עם ד"ר יחיאל בן אור, שהוא מרצה לאמנות ומדעים ובא למסור ספר לאיור, וכך מתפתח הקשר (החל  מפרק 13 ). קשר זה גם מרבה להתפתל , יוצר בשלב מסויים עלילת מתח ובילוש לבירור פרטים עליו בעזרת חברתה מילדות דבורה, ועד לסיום, בתקווה לקשר יציב ואמיתי. וכך בא לסיומו ספר רב עניין ורגיש, הכתוב בדרך ייחודית, אמנותית וחכמה, בעיצוב אקוורלי.

* * *

יהודה דרורי

הלוחמים בטראמפ – לוחמים בדמוקרטיה

נתחיל בהפנמה של עובדה מרכזית שאין עליה עוררין: דונלד טראמפ נבחר כחוק להיות הנשיא הבא של ארה"ב! לדמוקרטים-הליברלים בארה"ב, בחירתו היוותה מכה קשה ביותר, כי מה שהם עשו בעזרת נשיא חלש וחסר ניסיון, ברק אובמה, התמוטט לחלוטין בבחירתו של דונלד טראמפ ומשנתו. אלפי אנשי-שלומם, שהוצבו ב-8 שנות אובמה בעמדות מפתח בשלטון, עומדים לפני שוקת שבורה, חוששים לא רק לעבודתם ולמשכורותיהם, אלא גם לכל תוכניותיהם שנפסלו בין לילה. ומכאן, כל הגורמים הללו, שהם שורדי אובמה, חותרים תחת טרמאפ יום ולילה ומפיצים "חדשות מזוייפות" ומכפישות.

פעילויות אנטי-דמוקרטיות אלו מתבצעות בעזרת אנשי הקליקה הליברלית השולטת במיספר עיתונים חשובים (כולל ה"ניו-יורק טיימס"). וברוב התקשורת המוטה לדמוקרטים הליברלים, שאינה מפסיקה במסע של הכפשות והשמצות נגד טראמפ, משפחתו וצוותו. אנו שומעים מדי יום סיפורי אימה על טראמפ ואנשיו, רוב מהומה על דברים זניחים והאשמות לא מבוססות. התקשורת הזנותית הזו ממש מכורה וחוגגת נגד נשיא לגיטימי.

כדי להוסיף דלק לבעירה הזו נגדו, טראמפ גם לא מהסס לחסל החלטות ו"הישגים" של אובמה במדיניות פנים, ויותר מכך, קובע שינוי מוחלט ומהותי ביחסי חוץ בכלל ובמזרח-התיכון בפרט. הוא למשל לא מבין מדוע אובמה החליט לחדש יחסים עם הדיקטטורה הקומוניסטית בקובה ולכן עצר זאת! הוא גם התחיל "לעשות סדר" בנאט"ו ודרש בצדק שיתוף מימון מצד מדינות אירופה החברות בנאט"ו.

הוא החליט לצאת מהסכמי זיהום האוויר כי הוא שמע ממיספר מומחים שהיתה הגזמה רבה בנתונים על ההשפעה על האקלים, אובמה קבע בשעתו שהסכמים אלו חשובים, והחליט שארה"ב היא זו שתתרום את רוב המשאבים לביצוע הרפורמות. שואל עכשיו טרמפ: תראו לי לאן נעלמו 450 מיליארד דולר, שלפי האוצר האמריקאי הושקעו בנושא האקלים, ומה בכלל עשו האירופאים בנושא?

טראמפ לא קיבל תשובות מספקות על שאלותיו ולכן פרש. צריך לדעת כבר איך לקרוא את הנשיא החדש, לדעתי, זהו צעד הפגנתי של ביזנסמן... אבל הוא יחזור בקרוב לדון על יישום הסכם האקלים בתנאים הנוחים יותר לארה"ב ובתנאי שגם ממשלות אחרות תיקחנה אף הן אחריות כספית וביצועית, ממש כמו גישתו לתרומה שכל מדינה חייבת לנאט"ו. למישנתו: לא הכול ייעשה יותר רק על חשבון ארצות-הברית!

המאבק המתנהל כיום בארה"ב על-ידי המפסידים בבחירות, הניסיונות הבלתי פוסקים שלהם לשלול את חוקיות פעילויות טראמפ וממשלו, ממשיכים להיכשל ומגדילים לכן את הפער והפוליטי בין אזרחי ארה"ב, בעיקר בין הצעירים הליברלים הלוחמניים  לבין כל הגופים השמרניים והשילטון, וכישלונם מוליך לתיסכולם עד כדי כך שאחד מהם לקח לאחרונה רובה וירה בחבר קונגרס רפובליקני ופצע אותו אנושות.

בסיכום אנו רואים שטראמפ הוא נשיא מזן אחר לחלוטין, אחר לגמרי ממה שהורגלו האזרחים והתקשורת בארצות הברית ובעולם (ואפילו במפלגתו...) – אבל בשורה התחתונה הוא זה שנבחר להיות נשיא ארה"ב, לטוב ולרע, ולכן מסע הדה-לגיטימציה שעושה לו התקשורת, ההסתות נגדו באוניברסיטאות ובשכונות העוני של המיעוטים והמהגרים, והשתתפותן של הקרנות הכספיות של הקלינטונים והמיליארדר ג'ורג' סורוס באירגון "הפגנות ספונטניות" נגדו – לא יצלחו. כי הדמוקרטיה האמריקאית חזקה מהם.

דמעותיו של אולמרט

מספרים לנו שבוועדת השיחרורים טען אולמרט בדמעות שהפכו אותו לבוגד... העניין הוא שהוא באמת בוגד – הוא בגד באמון הציבור בכלל, ובבוחריו בפרט, בלקיחת שוחד ובהפרת אמונים, ועוד היתה לו החוצפה להכחיש את האשמות נגדו אף שהוצגו בבית-המשפט הוכחות חותכות להאשמות, ואכן הוא הורשע בדין וערעוריו נדחו

גם כיום הוא מנסה לעבוד עלינו בעזרתם של דמעות תנין... הוא רוצה להרוויח הרבה כסף כאשר יוציא ספר זיכרונות עם יציאתו מהכלא, ממש בסטסלר, כי שם יהיו סקופים ביטחוניים שהוא התחייב בשעתו לשמור כסוד מדינה. אלמלא היה ידוע כאדם לא ישר ותחמן מקצועי, לא היה הצורך לגורמי הביטחון לבדוק בכל המקומות שם היה לו מגע עם החומר הסודי עליו כתב,  ומי שעוד מאמין לו חוץ משטייניץ, שיקום!

אהוד: אני מאמין לאולמרט וחושב שהוא היה אחד מראשי-הממשלה הטובים שלנו. מתנהל נגדו ציד מכשפות. על מה שהוא יושב – היה אולי גם אריק שרון צריך לשבת  והיה אולי טדי קולק צריך לשבת, ואילו בנימין נתניהו אולי יהיה נאלץ לשבת אם יצליחו הניסיונות להדיח גם אותו בדרך של מאבק משפטי-תקשורתי.

* * *

ברוך תירוש

הוקעה לא כשרה!

לפרופ. אריק כרמון, ברכה לשלום, להבנה ולהתפכחות!

מאמרך "קול קורא להוקעת הקוד הלא-כשר", ("הארץ" 12.6.17), פרוש לפניי, ומזכיר את מסכת ההתנכרות למהלכי האומה ושאיפותיה מימי קדם, עדת קורח ודתן ואבירם ביציאת מצרים, דרך מרטין בובר וברטולד פייבל, שמיררו את חיי בנימין הרצל בווינה, לייב מגנס ור' בנימין וישעיהו ליבוביץ' שהכפישו את אורח תקומת הציונות, ואורי מילשטיין המתמקד בהעלאת כשלי הפלמ"ח ומלחמות העצמאות. שלא לדבר על החוגים הרבים 'שוחרי שלום הערבים', שאורח עצמאות ישראל לצנינים בעיניהם, והם מתעלמים מסרבנות הערבים לפיוסם בשנות ה-20, ומפשרות שהוצעו להם ע"י וועדת פיל ב-1937, עצרת האו"ם ב-1947, ותנאי שביתת הנשק ב- 1949. ההתגוננות היהודית הנחושה, שהקימה וביססה את מדינת ישראל, מגונה על ידם ומכונה תוקפנות.

והנה, יחד עם עמיתיך פרופ. יעל השילוני-דובב, פרופ. אשר מעוז, ד"ר צביה גרינפלד ורוגל אלפר, אתם המתיימרים לדגול ביושר ובאנושיות, יוצאים מדרככם בחורמה וקוראים להוקעת פרופ. אסא כשר עקב ניסיונו להרגיע אי הבנות ולמניעת תעמולה נגד ישראל, במסווה החופש האקדמי.  

לאישוש זעמכם, אתם משווים את מהלכי תקומת הציונות ל"זוהמה או סתימת פיות" המזכירה לכם את זוועות הנאצים בהחרמת אקדמאים בנירנברג המטורפת.  

והשאלה, האם אכן האקדמיה אינה חופשית בארץ? האם מישהו מונע מפרופ. זאב שטרנהל ודניאל בלטמן מלהכפיש את נאמני ישראל כמפעילי זוועות הנאצים,  מפרופ. אילן פפה מלטעון נגד התגוננותנו, ומפרופ. שלמה זנד מלערער על עצם קיום העם היהודי? ומכל המתנכרים להרביץ בציבור את תורתם המתנכרת, לא באוזני תלמידיהם התלויים בהם? או שמא דורשת 'האקדמיה החופשית' תמלוגי עתק מהאומה המיוסרת על ידה, בעבור הכפשתה והחרמתה קבל עם ועולם.

על כל אלה, פרופ. כרמון, הגיעה השעה להתפכחות מההתנכרות והבדלנות שאתם מטיפים לה,  ולהכיר בעובדה שהדמוקרטיה מבוססת בקביעה העתיקה "אחרי רבים להטות," ולמופת בין האומות  הנאורות היא קיימת בישראל, ועליכם להשלים עימה גם כאשר הינכם במיעוט. איש אינו מונע מכם להביע את דעתכם בציבור ולתאר את תלאות הערבים ותסכולם מכישלונם להכחידנו. אולם אל לכם, כמקובל ברבים ממכוני ההשכלה הגבוהה, לחרוג, לכפות ולהצדיק באוזני תלמידיכם התלויים בכם, את סרבנות הערבים ואלימותם הרצחנית, זו המחריבה והורגת מאות אלפי ערבים ומגלה מיליונים ממדינות כסוריה עיראק תימן ולוב, שם ההתגוננות הישראלית אינה מרתיעה.

קולכם 'קול קורא במדבר', ולמרות שתומכת בכם מעל לשליש האוכלוסייה והכנסת, ערבים, שמאל קיצוני וחרדים, האומה תתאושש, תוקיע דווקא אתכם ותתמקד בהתעצמות תרבותית וכלכלית. בכך יתאפשר קידום שילוב בני מיעוט, גם יהודים, בעשייה ובחברה, והתנערות מהכפשת ישראל והחרמתה, וגם מהכפייה הדתית החשוכה המעכירה את חיינו בעזרת התנכרותכם ובדלנותכם.

או אז, אולי ניתן יהיה לשכנע את ערביי הארץ, שרבים מהם כבר השתלבו בעשייה ובחברה, בנחישותנו לשמר את העצמאות הייחודית של ישראל, וכי מוטב להם להתנער מהנהגתם הסרבנית והאלימה, ולמנוע הרס מעמדם הכלכלי המרשים, ע"י הפעלת פתרונות קשים להפסקת האלימות.   

בהערכה הראויה,

ברוך תירוש

* * *

עמי עתיר

כמה מילים על נזקי הקרינה האלקטרו-מגנטית

למדתי משהו על הנושא גם בשנות לימודיי בטכניון. אחרי שסיימתי את לימודיי, עם תואר ראשון כמהנדס אלקטרוניקה, התגייסתי (פעם שנייה) לצה"ל, ושירתתי כ-17 שנה בשירות קבע בחיל האוויר. רוב הזמן הזה עסקתי, בכל הרמות, בטיפול במכשירי מכ"מ הקרקע של מערך הבקרה של החיל. מכשירים אלה הם בין פולטי הקרינה האלקטרו-מגנטית החזקים ביותר שיש בשימוש צה"ל. בימים שהייתי ראש הענף שהיה אחראי, בין השאר, גם על תחזוקת המכשירים האלה, היה תחת פיקודי גם קצין אחד, שהיה בין השאר אחראי על נושא "בטיחות קרינה" בחיל. הוא היה מצוייד בציוד מדידה מתאים, כדי למדוד את עוצמת הקרינה בסביבת המכשירים, והיה אחראי להדרכת אנשי היחידות באשר לכללי הזהירות הנדרשים מפני נזקי קרינה.  ובכן, גם ממנו למדתי משהו.

נכון שמאז חלפו שנים רבות, וייתכן שגם נוסף מידע חדש בנושא, אך עיקר המידע לא השתנה והוא עדיין בתוקף, וכדאי שכולנו נדע אותו ונפנים אותו.

לאחרונה נשמעת הטענה שאולי הקרינה עלולה לגרום לסרטן. הדגשתי את ה"אולי" כיוון שגם אלה המעלים טענה זאת מודים שזו היא עדיין השערה שלא נבדקה ולא הוכחה.

ובכן מהם נזקי הקרינה הידועים והמוכחים?

שניים הם למיטב זכרוני.

האחד: קרינה אלקטרומגנטית חזקה גורמת לחימום, גם ברקמות חיות. כולנו יודעים זאת. הרי (כמעט) לכולנו יש תנור מיקרוגל במטבח... כיוון שכך רצוי שלא נשהה באיזור של קרינה חזקה מדי.

השני: כל "מערכת התקשורת" בגופנו מבוססת על אותות חשמליים העוברים במערכת העצבים, וקרינה אלקטרומגנטית חזקה מדי עלולה לשבש את פעילות המערכת המוחית והעצבית בגופנו.

ובכן, הסיכונים האלה היו ידועים וברורים מזמן, ולכן נקבעו סטנדרטים / מגבלות באשר לעוצמות השדה / עוצמות הקרינה המותרות בסביבתנו. אני מאמין שהסטנדרטים האלה מספיק מחמירים. אינני סבור שמישהו מאיתנו המחזיק ומפעיל טלפון סלולארי חש אי פעם ש"אוזנו התבשלה" או ש"רגלו קפצה" בגלל "מסר שגוי" במערכת העצבים שלו.

כיוון שהוזכר במעט חשדנות פרויקט הניסוי הקרוי SageSide, אציין שהוצהר שהקרינה מה"צמיד" היא הרבה מתחת לסטנדרט המותר. אני מאמין שהטענה הזאת נכונה. הרי אפשר בקלות למדוד ולוודא זאת, ולא סביר שישקרו בעניין במצח נחושה.

ולפני סיום עוד "כמה מילים" לאנשים המתנהגים "לא ממש בחוכמה".

למי שאינו יודע, קודם כל שתי עובדות.

אחת: עוצמת שדה הקרינה יורדת ביחס הפוך לריבוע המרחק ממקור הקרינה, כלומר, לדוגמה, במרחק 2 מטר ממקור הקרינה עוצמת השדה היא רבע (1/4) מהעוצמה שבמרחק מטר אחד מהמקור.

שנייה: הטלפונים הסלולאריים (גם ה"טיפשים" שבהם) מודדים את עוצמת הקרינה/הקליטה  מהאנטנה הקרובה של חברת הסלולאר. אם עוצמת הקליטה חלשה יותר, הם מניחים שהאנטנה יותר רחוקה, ולכן הם מגבירים את עוצמת השידור שלהם.

מכאן, אם אתה רואה אנטנה של החברה על גג הבית הקרוב, אל תצטער ואל תכעס. להיפך, שמח שהטלפון שלך (זה שאתה מחזיק על יד האוזן?) ישדר עכשיו בעוצמה נמוכה יותר.

מי שיותר "מצחיקים" אותי, הם אותם אנשים שממשיכים לדבר בטלפון הסלולארי (כמובן, על יד האוזן) כשהם נכנסים למעלית. זה דורש עוד הסבר : במקרה זה אפשר לקרוא למעלית בשם "כלוב פאראדיי" (Faraday Cage). זה השם שניתן ע"י אנשי המקצוע לחלל (חדר, תא) המוקף בדפנות (וריצפה ותיקרה) עשויי מתכת, המשמש למדידות חשמליות כשמבקשים להחליש/למנוע חדירה של קרינה אלקטרומגנטית לתוך התא, או יציאתה מתוך התא.

כשאתה מדבר בסלולארי מתוך המעלית, "סבור" הטלפון שלך שהאנטנה בחוץ היא מאוד רחוקה (כי הסיגנל שלה הוא מאוד חלש) ולכן הוא משדר אליה (שוב – על יד האוזן שלך?) בעוצמה מאוד חזקה.

אם כך, אם אתם חוששים מנזקי הקרינה בגלל הסלולארי שלכם, לפחות אל תשתמשו בו כשאתם במעלית.

* * *

היונה הצחורה עפה מערבה

שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה

מחרבּנת על היהודים

מזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח

גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב

על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק

היונה הצחורה של השלום עפה

אל בתי הספר של היהודים

נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם

מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק

שלום רב שובך יונה של צדק

אל מערכת לימודים עברית מתרפסת

בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ

להתחמם בכבשנים

היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה

ומחרבנת על פניה

כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאה לה

אני רואה את השמיים שם, בהישג יד

כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת

ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע

לכו תשתו את הים, בני-דודים!

נכתב ב-17.6.06 בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מחמוד דרוויש, רמאללה, שפורסם ב"ידיעות", 16.6.06, עיתון שלא הסכים לפרסם אפילו שיר אחד מ"יעזרה אלוהים לפנות בוקר". אומרים כי מחמוד דרוויש מועמד לפרס נובל יחד עם סופר ישראלי ידוע שהשתתף בחיבור הפואמה המודעתית "האף תספה צדיק עם רשע?" ("הארץ", 15.6.06).

פורסם לראשונה  ב"חדשות בן עזר" גיליון 151, מיום 19.6.06.

* * *

אלי מייזליש

ארצם האבודה של הבריטים

מאזו מתמיד היו לבריטים רגשות האהבה לארץ פלסטין. PALESTINE היתה המילה שהשתרעה על פני מפות כל הממלכה, ממפות הצי היוצאות לשוט בימים ועד ספרי הלימוד והמילונים: PALESTINE, ובהגייתם פַּאלֶסְטַיין, שמתחרז עם הספרה 9 באנגלית ניין.

הם היו הראשונים להוציא לכאן משלחת בימי העות'מנים ושמה "החברה הגיאוגרפית לחקר ארץ ישראל". חוקר אנגלי אחד בשם צ'ארלס וורן שגם היה ראש המשלחת, גילה בחפירותיו את החלק הדרומי של הכותל, שם נראה עד היום 'שער וורן', השער דרכו נכנס עם ישראל למקדש בעונת החגים ובשלוש רגלים. עוד לפני בואו של הרצל כבר חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה.

גם לורנס [איש ערב] הגיע באותן שנים למזה"ת וא"י כחוקר וארכיאולוג ושירטט מפות. יותר מאוחר, במלחמת העולם ה-1, הקים את צבא המרד של פייסל ולבסוף נכנס איתו לדמשק והמליכו למלך.

כניסת הכוחות הבריטיים ארצה במלחמת העולם ה-1, בשלהי 1917, ותוך כדי הצהרת בלפור, היתה על-כן שיבה הביתה באופן המשיחי של מאמיני הבשורה הנוצרית.

עד היום, בעיקר לפי זיכרונות הממשל בתקופת המנדט [1918-1948], נשענים עדיין קצינים בריטיים קשישים על אותה כוס בירה ששתו על המרפסת של "קינג דייוויד" הצופה פני החומה של העיר העתיקה ושער יפו. אדומי פנים כג'ינג'ים ביום הולדתם אך סמוקים יותר מכמה כוסות "גולד-סטאר". שניים מהם ראיתי במו עיניי כשהזדמנתי לפגישה במלון. הנאתם מכל 'שלוק' היא סממן לאסתטיות הבריטית ללא שום תופעת לוואי של 'האאאא... וואלה זה באמת טוב... תביא קצת צ'יפס.'

אכן היו זמנים כשהממלכה נקראה "מלכת הימים" בשל הצי הענקי של אניות מערכה ענקיות [חלקו הגדול של צי זה הושמד בידי היפנים בקרב סינגפור, ובקרב עם ביסמרק ע"י הגרמנים בים הצפוני].

הבריטים שלטו בפלשתינה 30 שנה בדיוק. לילידי הארץ באותה תקופה, היה זה בואו של המשיח. בעוד שאצל התורכים שלט הפרגול והבקשיש, אצל הבריטים חל הצו ORDER&LOW.

אבל הנבלות הללו מלונדון הפכו עורם, התעללו בהצהרת בלפור וזרקו אותה לפח. ב-1939 פירסמו את "הספר הלבן" הארור, ופתחו לערבים את מחסני הנשק והחלה המערכה הממושכת עם הערבים עד היום הזה.

על כל זה, ו"סטרומה", ו"אכסודוס", והעוצר, והוצאתם להורג של תריסר לוחמים מהמחתרות, והגליית עצירים לאפריקה, ועצירת מעפילים בקפריסין – גם אלוהים לא יוכל להלבין עוונותיהם.

ועכשיו הם משלמים בדם של עשרות אנגלים, אנשי מנצ'סטר ולונדון, מאש הטרור המוסלמי.

מי ייתן מותו של דב גרונר וחבריו. והלא כבר קונן דוד על שאול: "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים... קשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם."

אז עדיין יש לי חשבון ארוך איתכם, באסטרדס.

ערביי הכפר דיר אבו משעל – זועמים

זועמים? אם החוצפה קיימת באיזשהו אתר בעולם, תשעה וחצי קבין נטל הכפר הנ"ל, ששלושה ממנו רצחו את רס"ר הדס מלכא, רצח שזיעזע את כל העם בישראל. יכולה היתה השוטרת לסיים את שירותה בשלום להינשא ולהוליד ילדים ולהעמיד דור עתידי בעם ישראל. זה נגדע. כל מחיר ששולם, חיסול והרג המחבל ואפילו הרעבת הכפר במשך שנה תמימה, לא יכסה את העוון הנפשע שביצע ערבי אחד מתוך רבבות שמתכוננים ליום כזה, ואפילו שהרגו אותו.

אי-לכך, יש להיערך, על-פי פרדיגמה עתידית ולא לחזור בכל פעם על מעשים שנעשו: סגר, מעצרים וכליאה.

הנה קטע שפורסם היום [18.6] בעיתון:

"בכפר עצמו מביעים זעם על הכתר שהוטל ולא מקבלים את גרסת צה"ל שלפיה מדובר בכתר לצרכים מבצעיים בשל הפיגוע. 'שלושה ביצעו פיגוע, בסדר, אז למה 5,000 איש צריכים לסבול בגלל זה?' אמר עבד אל-לטיף ברגותי, תושב דיר אבו משעל שמנעו ממנו לצאת עם מכוניתו.

"במקום שאתה גר בו כל האנשים חושבים באותה הצורה?

"'אני נמצא תחת כיבוש ואני רוצה להתנגד לכיבוש. אני באופן אישי לא משוכנע שפיגוע זו הדרך. אני לא חושב שהקרלו והסכין יפתרו את הבעייה שלי. יש פתרונות אחרים.'

"לו אני הייתי הרמטכ"ל שהכפר נמצא תחת חסות 'הכיבוש', הייתי אוסר פרסום כלשהו של ערבי בעניין, לא לצלם אותו לטלוויזיה לא לפרסם את שמו או שם הכפר. שיחנקו שם.

אני לא אברהם אבינו שמבקש חסד על אנשי סדום "אולי יש שם חמישים... אולי עשרה..." אין שם אף אחד אברהם אבינו. כולם כאחד רשעים ארורים. היום זה מסימטה זו מחר זה מהבית ממול, השכן, הבן-דוד. מה איכפת לי יחסו של מחבל למישהו. ולו יהיה זה מוחמד עם הסוס הלבן.

הניסיון הנואל והאווילי של העיתונאי להביא מאותו כפר דיבר או מילה משם, הוא מתן פרס לרוצחים, כי זה מה שהם מבקשים: להתפרסם, להאדיר את רושמו של הפיגוע של הרוצח, כגיבור. 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

פרקיה הראשונים של הסאגה מיוסדים על מחזור הסיפורים "אפרת"

שיצא לאור ב-1978 ב"ספריית תרמיל" של קצין חינוך ראשי

בעריכת ישראל הר

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

    יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

"מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר

אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה

גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים

ובייחוד לא על הזדווגותם של יהודה ואפרת בירושלים."

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

פרק ראשון

המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה

אפרת היתה נערה צפתית גמישה וחטובת-גו, מילדותה בעלת אופי שובב, ותמיד מלאה צחוק ופטפוט. שמלת-נעוריה נתפרה על פי דקדוקי האופנה המחמירים של העיר הגלילית: חום-אפור ולבן וקצת ירוק, כאדמת ההרים החשופים שרק מעט חורשות נותרו עליה בגלל העיזים המטפסות ומכרסמות את העלווה.

צבעים אלה שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק.

כאשר החלה מתבגרת וגם עומדת על השינויים החלים בגופה, הבהיל אותה המנהג להשיא ילדים וילדות כבני אחת-עשרה ושתים-עשרה, כי אחדות מן הנשואות הרכות, חברותיה, ששדיהן טרם צמחו – צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו על כורחן פצועות בליל חתונתן – עד לסימטאות בקע בכיין, שמה עלתה שוועתן ושמה הן גם הפילו את ולדיהן בהריונן הראשון. האומללות.

ומבין המבוגרות שהושאו ככה, התלחשו חברותיה בפחד – יש שנישארו עקרות בשל הריונות-הבוסר שהעכירו את נעוריהן ופגמו אנושות ברחמן.

שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית-הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לְמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי.

[לֵמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי – קברו בצפת משמש עד היום מוקד השתטחות ותפילה לגנבים וללוקחי שלמונים, בעיקר מקרב הסקטור הציבורי וממיגזר אוכלי קטניות בפסח המבקשים לטהר את שמם מבלי לבוא על עונשם. –  ממני, המלביה"ד].

אפרת שמעה את אביה, הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה – ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל-הנער את הצרה-האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.

ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני-הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער-החתן אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי-הטבילה.

כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות-רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו – כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות-למחצה אל הסימטה וצעקות-זוועה בפיהן.

תיכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר:

"לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער-רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי – "

הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח.

נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה:

"את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם."

"אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל – תחזור המגיפה, חס-ושלום, ותפיל בנו חללים."

אולם הנערה הבעולה אטמה את אוזניה, חרצה להן לשון, נעשתה אישה מורדת והיתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה המסולעים בשמלתה הקרועה, ושרה:

"יא בַּנַאת-אִלעֵין – הו בנות המעיין / אן טיבּת בחניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!"

כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים.

המשפחות המגדלות בנות יפהפיות הן כעלים או כענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד עוטרים ומטפחים פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה וקנאת המסתכלים בה. אלא שהמשפחה עצמה אינה נהנית מהיופי שיצרה כי בסוף בא מישהו זר וקוטף את בת-הטיפוחים בנושאו אותה לאישה, וזאת במקרה הטוב – אם אין גורלה בארץ-הקודש הפרועה והמבודדת אינוס ואובדן בתולים או ח"ו שחרף יופייה היא תימק ברווקותה מבלי שתדע זין של גבר.

ערב אחד פגשה אפרת ביתומה הרזה בסימטה חשוכה שברובע היהודי. היה קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני-שמש אחרונות על כיפתו המושלגת של הגֶ'רְמָק והציתו הילה אדמדמה-עזה של כפור. אפרת לא נשאה עימה פנס. הנערה הקטנה, בעלת הבטן הנפוחה, תקעה בה עיניים בוערות, ניסתה לתפוס בשמלתה ודיקלמה לה בקול גרוני מוזר ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

אפרת ברחה לביתה מבוהלת. אותו לילה התעוררה כשהיא מדממת מבית-סתריה, מעודה לא קרה לה כדבר הזה. "קללה נפלה עליי מאת היתומה הצרה הקרועה..." מילמלה לעצמה, "נגעה בשמלתי והעבירה לי טומאת דמה שנתארר כאשר עינו אותה הרועים בשדה... הערביאים הרשעים, שקרעו את בשרה – באים עליי עכשיו בחלום..."

ועד שנשמעה קריאת התרנגול מהחצר הסמוכה שכבה ערה באברים קפואים ליד אחותה הקטנה ציפורה אם-סבתי ופחדה לפקוח את עיניה. ובאור שלא היה אור עדיין כי שערותיה טרם האדימו בו, חמקה לקיטון שבחצר, שטפה את בושתה במים צוננים כקרח שיצקה על ירכיה מכד החרס, וסיפגה במטלית את מקור דמה הטמא, את החור שנערי הרועים קוראים אותו קוּס בקללותיהם.

רבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו מחשש שהמגיפה תחזור ותפגע באנשי העיר. יום אחד נעלמו עקבות היתום. חיפשו אחריו ולא מצאו. כעבור ימים אחדים הביאו הפלחים הערביאים על גבי חמור את גופתו השבורה, הרזה, בעלת הבטן הנפוחה. הם סיפרו כי נופץ ראשו כאשר נפל מסלע גבוה בוואדי הסמוך למירון. אולם גם אחוריו נקרעו כאילו בעלוֹ גבר או יתד בטרם הושלך להרג או בא נמר טורף וקרע את בשרו או צבוע נבר בו אחרי שנתפגר. הדבר קרה לא רחוק מהמקום שבו פרץ מעיינו החזק של הכפר, שמימיו טובים וקרים כשלג החרמון.

מיום שעמדה על דעתה היתה אפרת אחרת מכל חברותיה, בני-משפחתה, ומכל הסובבים אותה. היא ידעה שאי-שם בעולם הגדול, מעבר לעננים, מעבר להרים, מעבר לים שאותו מיָמיה לא ראתה – חיים אנשים חיים אחרים. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, שם יש היכלי תיאטרון עם יציעים, שם מהתקרות משתלשלות נברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן, שם הקירות עשויים מראות שבהן משתקפות נברשות שזוהרן מאיר כזוהר השמש ברקיע.

יום אחד ביקר בבית-אביה הרב שבתאי לוין בצפת משולח ספרדי שחור-זקן מיפו, סניור עוזיאל [חושדני, המחבר אינו אוהב את ציבור אוכלי קטניות בפסח. – ממני, המלביה"ד], שידע שפות רבות והיה מתורגמנו של נפוליאון בארץ-ישראל בשנת תקנ"ט [1799. – ממני, המלביה"ד], ונדד שנים רבות בדרכי אירופה, צפון-אפריקה ותורכיה, לאסוף תרומות לבני-עדתו בארץ-ישראל. הוא הציג עצמו בכל מקום גם כבעל שם, שמשתמש בשֵמות הקדושים שהופקדו בידו לרפא חולים ולגלות אוצרות של זהב בעודם במעמקי האדמה או לברוא אותם באלכימיה – והכול, לדבריו, מכוּון כדי לקנות את ארץ-ישראל מידי הסולטאן האיסטנבולי, מידי התוגר, ולקרֵב את הגאולה בעקבות סוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי כדי לקרב את הגאולה – ופיו שפע מעשיות על גנרל פרַנצְיוֹז נפוליאון שרכב על סוסו בראש צבא פרנצויז בגליל לפני שלושים וחמש שנה, והבטיח בכרוז ליהודים שיבנה עבורם מחדש את בית-המקדש.

"לאחר שכבש את יפו," סיפר הסניור, שמוצאו מאיטליה, "שאל אותי: 'מה דעתך על הארץ?' – 'נפלאה, הוד מעלתו,' עניתי לו, 'אלא שהנהלתה גרועה ביותר.' – 'האם באמת אין התורכים עושים דבר למענה?' – 'שום דבר לא, הוד מעלתו." ­– 'אם כן, מה היית עושה אתה להפריח את הארץ?' המשיך לשאול אותי. – 'הייתי עושה רק דבר אחד: מוסר את הנהלתה בידי היהודים, ומעמיד אותם מעל למוסלמים. היינו סוללים כבישים, מגינים על השיירות, עומדים בקשר גם עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד. היינו מפנים לכאן את סחר הארצות והופכים את ארבעת נמלי סוריה הראשיים לנמלים חופשיים לכל סוחרי אירופה!' – 'הצדק איתך, ידידי, הבה וניראה מה נוכל לעשות למענכם, היהודים,' כך אמר לי נפוליאון, כשעיניו נוצצות.

"ואמנם, לא עברו ימים רבים ובונאפרטה, המפקד העליון לצבאות רפובליקת הפרנצויז באפריקה ואסיה, פירסם כרוז אלינו, 'היורשים החוקיים של פלשתינה', ובו אמר: 'ישראלים, אומה יחידה במינה אתם, אשר במשך אלפי שנים יכלה העריצות של הכובשים לשלול מכם רק את אדמת אבותיכם אבל לא את שמכם וקיומכם הלאומי! עורו בשמחה, אתם בני הגולה! האומה הפרנצויזית הגדולה קוראת אליכם! לא לכבוש את נחלתכם באנו! רק להעביר לידיכם את אשר כבר כבשנו ולסייע לכם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. הזדרזו! הגיע הרגע אשר אולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, אשר נגזלו מכם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומכם העצמאי כעם בין העמים, ואת הזכות הטבעית הבלתי-מעורערת לעבוד את אלוהים לפי אמונתכם ובגלוי!'

"ככה השקיף נפוליאון על העתיד אבל לאחר שנכשל המצור ששם על עכו, הוציא פקודת נסיגה, והדבר קרה חודש ימים בדיוק לאחר פירסום הכרוז. בשער העיר יפו פגשתי את נפוליאון שבא מעכו. רציתי לגשת לשוחח איתו על תוכניותינו, אך הוא היפנה ראשו לצדדים. רק סוסו התבונן בי מקרוב בעיניו הגדולות, אפילו המבט של הסוס היה עצוב, והוא עמד והחריא.

"הבנתי כי הכול אבוד וכי לא במהרה נחדש את חיינו בארץ אבותינו וכי עוד צרות רבות נכונו לנו, אלא אם אותו קב צואה שהפריש הסוס הוא סימן לסוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי וצריך היה לעבור בטומאת גויים, והקב, יתברך ­שמו – יקרב את זמן גאולתנו!"

על כך אביה של אפרת הרב שבתאי לוין לא היה יכול לשתוק. הוא התנגד למעשים נחפזים שדוחקים את הקץ ועלולים להביא חס ושלום אסון ליהודים ממש כבימי אותו ש"ץ משוקץ דמיתקרֵי משיח קב צוא"ה שהוא בגימטריה אותו שבתאי  צב"י שהִרְמיז משולח סניור עוזיאל בעל שם. "שיעלה רקב בעצמותיו שנתאסלמו ובְכַת הדֶנְמֶה, חבורת מאמיניו הפתאים של צְבִי"ק ימח שמו ושְׁחִיק עצמות, שקיבלו דת מוחמד בעקבות המשומד ונעשו לשרים חשובים ועשירים בממלכת תוגר – הם ובנותיהן צחות העור שנחשבות עד היום לִיפוֹת עות'מניה עד כי האבות מחביאים אותן מפני השׂולטנים פן תוחרמנה להרמון ותיכלאנה בחדריו, שמספרים שצופים על מפרץ קרן הזהב ומיצר הבוספורוס!"

"אמת," נבהל משולח סניור עוזיאל בעל שם, "אני נשבע לך שאינני מבני כת ההולכים בעקבות אותו משיח שקר... בעקבות צבי"ק... אבל בידוע הוא כי בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות רבות על עם ישראל לפני הגאולה..."

"...נגזר גורלו של היהודי להיות נע ונד," המשיך האב, ר' שבתאי לוין, "ובכל מקום חנוֹתו שם יהיה ביתו עד שתבוא הגאולה בידי שמיים, וגם אם תבוא – אין ביטחון שנדע בידי מי תבוא ואיזו צורה תהיה לה, אבל המהדרים מקדימים ומחכים לה בארץ-ישראל ועובדים את השם ביראה ובדבקות ושלא על מנת לקבל שכר – אפילו השכר הוא בדמות הגאולה עצמה. וכבר אמר חת"ם סופר, ר' משה סופר, ראש הישיבה הגדולה בִּפְּרֶשׂבּוּרג [כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה. – ממני, המלביה"ד] שקרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חוץ-לארץ. ואני מוסיף שהכלל הוא – אל יתהלל חוגר כמְפַתֵח, כי אין חוכמה כַּחוכמה שלאחר מעשה."

"...אמת, אבל עד שתבוא הגאולה מידי פראנצויז או מידי שמיים," אמר משולח סניור עוזיאל בעל שם, "גדול כוחו של היהודי הנע ונד מגולה לגולה – מיהודי שיושב על המִשְׁפָּתֲיים לשמוע שריקות עדרים בארץ-ישראל הענייה, שאין חייו חיים אם אין שד"ר [שליח דרבנן, שליח מטעם הרבנים. – ממני, המלביה"ד] כסניור עוזיאל סובב עבורו בקהילות ישראל שבגולה ומעלה תרומות לארבע קהילות צפת, טבריה, חברון וירושלים."

וסיפר ששבתה אותו ספינה של פיראטים שעשו דרכם לארץ-ישראל, ולא רק שלקחו את זהבו אלא ביקשו לאונסו ולמכור אותו כעבד לתורכים על מנת שיסרסו אותו וישימוהו לשמֵש פילגשים בהרמון ולעזור בהוצאת השערות מערוותיהן בטרם תלכנה לתשמיש סולטאן, כפי שעשה מרדכי היהודי למבושי אחייניתו הדסה ויש אומרים גם תפר מחדש את בתוליה בטרם שלח הנערה להיות שֵגל למלך אחשוורוש – והנה נס גדול נעשה לו למשולח סניור עוזיאל ובהתקרבם בלילה לנמל יפו החלה הספינה לטבוע, ועמדו הפיראטים על סיפונה וירו באוויר ונופפו בפנסיהם כדי שיידעו ספני יפו שסְפינה עוגנת בים ויצאו לקראתה בסירותיהם, כי כך מנהג הספנים המתקרבים ליפו בחשיכה, גם אין עגינה בנמלה במשך כל ימות השנה – ואולם ליל סערה היה ואיש לא שם לב לנטרפים בים.

הצמידו הפיראטים כל אחד לבטנו שק של זהב ממלקוח הספינות השדודות וקפצו יחדיו לים ובכובדם טבעו, ורק הוא, סניור עוזיאל, שרד, שנעשה לו כאילו נס שני, אבל מכל שָׁדָ"רוּתוֹ אשר עשה למען עניי ארץ-ישראל לא נותרה בידו אפילו פַארָה (פרוטה תורכית. בילדותי במושבה עדיין שיחקתי בפַארוֹת, בִּישׁליקים ומֵטַאליקים שמצאתי במגירה של סבי) שחוקה אחת ולכן הוא זקוק כעת לרחמי האנשים אשר למענם נדד וחירף נפשו בגולה ואסף פרוטה לפרוטה.

 הרהיבה עוז הרבנית רחל, אימה של אפרת, וקראה לעומתו מן המיטבח: "והרי סניור בעל שם הבטיח שיכול להפוך חול לזהב?"

על כך לא היתה לו תשובה.

המשולח סניור עוזיאל בעל שם ישן במיטבח. בלילה ראתה אותו אפרת יושב מכרסם בצל טובל בטחינה וקורא בספר לאור הפתילה ספוגת שמן-זית שדלקה בנר-החרס. שותה משיירי תה התאנים המיובשות, שנקלו ונטחנו והושמו במים רותחים, ואשר הוגש לו גם בעת השיחה עם האב. תה אמיתי לא ראתה אפרת מעודה כי היה נמכר קמצוצים זעירים באפותיקה, בית-מרקחת, רק בשביל חולים.

כאשר הבחין בה מסתכלת, הפסיק לאכול, הסתיר את ספרו, עיניו הכהות נוצצו לעומתה ממושכות באור געגועים ואולי גם פחד. הסֶפר נעלם ועל מקומו התגלה צינור עולה כצומח מתוך הצללים עד רום בטנו של סניור עוזיאל בעל שֵם, שָׁם – במקום שהפיראטים הצמידו כל אחד לבטנו שק חתום של זהב, התנודד עתה נחש זקוף (כמו לצֵיד לטאה ליד קיר), עורו כדבש-כהה, ובעליו סניור עוזיאל בעל שם נאנח חרש ובמתיקות ולחש את שם הכישוף כשהוא מורה עליו באצבע מבלי געת בו:

"צְבִי"ק!"

מעשה הנס המְצַמֵח יש-מאין נמשך – לפתע צבי"ק הכהה ירק מראשו גבוה באוויר טיפות לבנות, שקופות, נודפות ריח משכר כשל פריחת השקמים בתחום השבת של צפת, ואלה נחתו זו אחר זו על רצפת האבן, כמו יריקות, ניחוחן העז מִתְגָבֵּר על ריחות הבצל, הטחינה ופתילת שמן הזית שבוערת למאור – וכעבור רגע נעלם מטה הקסם העבה והיה כלא היה, צנח אל מחשכי האַיִן.

וכל אותה עת עיניו הכהות של המשולח סניור עוזיאל בעל שם, שחזר ללגום מתה התמצית של תאני הגליל המיובשות – נוצצו לעומתה באור געגועים ואולי גם פחד, כחושש שקסם צבי"ק יִגע בשורשי נפשה ויזעזע אותה.

אולי לכן תקע לפתע נפיחה עזה ­ומפחידה ששיחררה באחת את אפרת מהַהִיפְּנוֹז והיא נמלטה למיטה אל אחותה ציפורה הישֵנה כבר, כשהיא אומרת לעצמה: "חבל שאימא לא ראתה את הצינור צבי"ק, שאז היתה מאמינה שיש גם בכוחו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם להפוך במטה שלו חול לזהב..."

לפנות-בוקר ניסרו נחירותיו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם את החשיכה עד רום התקרה.

למוחרת מצאה את הספר בתרמילו והחביאה את הכרך הקטן, שכריכתו הירוקה לא דמתה לספרי הקודש – וכך עשתה במחשבה שאימה לא תגלה את אשר הסתיר האורח. בצוהרי אותו יום יצא המשולח סניור עוזיאל בעל שם במפתיע עם תרמילו ולא חקר ולא שב לבקש את האבידה.

בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, מפכה באר בשם פֶּזִיקֶה והיא בגובה פני הקרקע. קרש ועליו אבן מכסים על פיה. בדפנותיה העגולות יש שקעים אשר לתוכם אפרת ואחותה הקטנה ציפורה מכניסות את כפות רגליהן ברידתן לתחתיתה. בחורף פני המים בפֶּזִיקֶה גובהים ועולים על גדותיהם, ואז בנות צפת שואבות את מימיה בעזרת קְווארט גדול, ספל-אדירים, לתוך פחים שאותם הן נושאות הביתה לטַנָאג'ה, כד-חרס הענק שבו נאגרים המים למשפחה.

יום אחד פטמה, הפלחית מעין זיתים העובדת בבית משפחת לוין, שתתה מן החבית מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבו שלקתה בשחפת. לקחו אותה לרוקח, הפֵלְטְשֶר, והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שעושה לכבשים ולפרות כשהן בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה פטמה להתעטש, ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

בתחילת האביב יורדים פני המים בבאר, ושואבים אותם בעזרת דלי. ובקיץ, כשהמים אוזלים, יורדות בנות צפת יחפות לתחתיתה בעזרת השקעים בדפנותיה העגולות, שבהם הן מכניסות את כפות רגליהן. בתחתית הבאר יש פתח קטן בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה רחבת-ידיים, אשר בקיץ נמצאים בה עדיין מים. האימהות מורידות בחבל דלי, והבנות ממלאות אותו במי המערה. כשאוזלים המים במערה, היא משמשת מקום משחק, וקרירותה משיבת-נפש, בייחוד בימי חמסין ויובש. הבנות משתעשעות באבנים חלקלקות, שאומרים שהן כמו אלו שעל שפת הים, ונמצאות במערה לרוב.

גם במערה יש פתח בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה שנייה, וממנה לשלישית ולרביעית, וכן הלאה והלאה בגלגול מחילות עד הר-הבית בירושלים. אפרת יודעת כי בבוא משיח תהיה לה קפיצת-דרך לירושלים דרך המערות האלו. משחר ילדותה היא שומעת מפי אימה, הרבנית רחל: "קינדערלעך, רק תשמעו קול שופרו של משיח – מיד לפֶּזִיקֶה, כי אז תהיו מן הראשונים לגאולה!"

בבוא משיח, והוא הרי יבוא ראשונה לצפת ­– יעמוד ברגל אחת על הפיסגה הימנית של הג'רמק, ובשנייה על השמאלית, ובשופר גדול יתקע, ויישמע הקול מקצה העולם ועד קצהו. ומיד יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­, ארצות רחוקות ונוראות, מעבר להררי חושך – וימהרו לעלות לירושלים גם הם. אפרת תהיה בין הראשונים לגאולה הודות למערה של הפֶּזיקה. היא גאה על כך שהמשיח יבוא אליה לפני כל האחרים, ודרך הפֶּזיקה היא תהיה בין ראשוני הנגאלים. היא מצפה למשיח יום-יום ושעה-שעה כמו לאדם מוחשי ביותר. בימות הקיץ היא מבלה בפֶּזיקה עם חברותיה הצפתיות והן צוהלות ומשתובבות במערה או יושבות ומקשיבות לסיפורים על המשיח מפי נערים הבקיאים כבר בחומש וברש"י. כחולמות הן. מדי פעם בפעם הן מפנות פניהן אל פתחי המערות ונפשן כלה לקול שופרו, ואפרת מספרת –

"בלילה האחרון היה נידמה לי ששמעתי קול שופר. הרמתי את ראשי מן הכר וקראתי: 'הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!' – ואז הורמו ראשיהם של הוריי, ושל אחותי הקטנה הישנה איתי יחד על המזרן הפרוש על המחצלת, וחצי-רדומים הם הקשיבו לי, ולבסוף אמר אבי הרב: 'לא, בתי, זה לא קול שופרו של משיח שמעת, זה קולו של הוועקער, המעורר, לתפילה ולתיקון חצות!' – והוא שטף פניו ולבש מעיל ויצא להתפלל, ואחותי המאוכזבת ואימי, שבו ראשיהן לכרים והן שקעו שוב בתרדמה, אבל אני מאמינה!"

– עד שמעריב היום, ודוממות הן מטפסות ועולות מן הבאר.

אפרת החלה קוראת בהיחבא בספר שהשאיר המשולח סניור עוזיאל בעל שם והנחש היורק, ורואה בעיני-רוחה מקומות אשר שום נערה צפתית מלבדה לא שיערה בחלומותיה: ארמון שקירותיו הפנימיים מבריקים בצבע ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו ובעדם היא משקיפה על פני שדות מכוסים מרבדי פרחים צבעוניים, על פני גנים זרועים ערוגות צמחי בושם, שדרות עצים גבוהים כעננים, נחל שגליו הקטנים נוהרים שקופים כעין הבדולח, והם רצים על פני אבני-חצץ ובין ניצנים של פרחי-מים. מעבר לנחל נראית גבעה גבוהה מעוטרת ארזים ואלונים רבי-שנים, בית-תפילה נשקף מבין ענפיהם. על יד הגן רועות פרות בריאות באחו. צלילי ענבליהן נשמעים יחדיו כקצובים כל פעם שהן ממתחות גרון להעלות גירה חדשה.

שטיח עשוי צמר לבן פרוש על רצפת הבית. וילונות משי מקושטים רקמה מתנוססים על חלונותיו. על אדני-החלונות צומחות שושנים הדורות, וענפים של עצים פורחים שולחים מבחוץ את גביעי-כותרתם עד מיטתה. ידי אפרת קוטפות מהם בוקר-בוקר, בשוכבה עדיין על יצועה, כדי לקשט בהם את תלתליה הלוהטים. אחר-כך היא מסתרקת, עונדת את תכשיטיה, לובשת בגדים נאים ויוצאת במרכבה בין שדרות עצי-תפוחים נותני-ריח. היא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה. העלמות נותנות לה כבוד ויקר והבחורים, חגורי חרבות וכתפות מצוייצות למדיהם – שואפים לזכות באהבתה. בבוא היום תבחר לה אחד מהם ותהי לאשת-חיקו...

והיא מתעוררת בבהלה ובהרגשת חמדה וחטא. חבל שהחלום נפסק. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה ציפורה הישנה איתה במיטה ורגליה היחפות נוגעות בה והציפורניים מדגדגות (אלה ציפורניה של אם-סבתי, שאצבעות רגליה היו יפות במיוחד, כידיים). הדממה של צפת כבדה עליה, וכבדה כפליים מועקת הגעגועים שרוחשים חלומותיה בעקבות סיפוריו ומעשיו  המשונים של המשולח שחור-הזקן.

אפרת עם בונאפרטה דוהרים יד-ביד ומרגיזים את מנוחת יערות הגליל.

"את תהיי מלכת היהודים," מבטיח לה גנרל פרנצויז נפוליאון.

ציפורים צורחות באוויר. נחשים נוצצים חומקים בבהלה, משילים נשל מרשרש ושקוף בסדקי אבן. חלקם זוחלים מחיקו של משולח בעל שם סניור עוזיאל צבי"ק ונדרסים. ברק פרסות סוסיהם של נפוליאון ואפרת מצית אזוב יבש בחגווי-סלעים. ריח אזוב חריף ועשן נמשך מכפר-קנה להר-תבור ומשם, בראש גדודי הפרנצויז נפוליאון הם חודרים לטבריה, לנצרת ולצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגן עליה מן הים צי אוניות האנגלים ובראשו הקברניט סידני סמית.

מפקד המיבצר בעכו הוא ר' חיים פרחי, יד-ימינו של אחמד ג'זאר פחה, המושל על כל פלך עכו. אפרת אינה חסה על השר היהודי. היא, אפרת, לצד הפרנצויז. על משכבה מתחולל קרב הדמים מול מיבצר-החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה. את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דאהיר-אלעומר למשפחת זידאן, שליט-הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. בעמק המערכה נערכים עתה קרבות קשים. ראשי חיילי פרנצוֹיז נערפים מגוויותיהם ומוקעים על גבי חניתות מעל החומה הגבוהה, ואילו גופותיהם המדממות מושלכות מטה. כדורי-תותח מרטשים אבני-חומה, לוחמים וסוסים גם יחד. והמון חיילים שחור-זקן, פצוע, ניחר בצמא, עומד ומריע:

"תחי אפרת!"

"תחי הגיבורה אפרת בת צפת, שרת צבא בונאפרטה – "

"תחי מלכת היהודים!"

קריאותיהם מעבירות חלחלה מתוקה בעצמותיה אך היא יודעת שעוד מעט יעזוב נפוליאון את ארץ-ישראל ואז יסבלו יהודי צפת מרדיפות אחמד ג'זאר, פחת עכו – וזאת מפני שבונאפרטה שמע לתחינתה והבטיח בכרוז המיוחד, המופנה לבני-עמה, שיחזיר להם את ארצם, יעלה לירושלים ויקים בה מחדש את מקדש שלמה – אם ישמעו בקולה של אפרת, זו העתידה להיות מלכתם, ויעזרו לו במלחמתו נגד התורכים.

אפרת עוברת בקהילות עזה, רמלה, חברון, ירושלים וטבריה. היא חושבת לרדת באונייה המפליגה לאלכסנדריה ומשם לארץ פרנציה, ולתור גם את ארצות אירופה ואפריקה, כמעשה משולח בעל שם בעל הצינור שחור-הזקן – בידה כרוז נפוליאון נתון בכריכה ירוקה ובלילות היא מכרסמת בצָל פריז – אבל היא יודעת שכרוז הגאולה לא יותיר שום רושם אצל היהודים ורק יעורר עליהם חשד כבד בלב התורכים והערבים, כאילו נתנו ידם לפרנצויז –

הו, היא היתה נותנת להם יד! – הלוואי שהיתה נערה-בגילה לפני שלושים-וחמש שנה – ונפוליאון, גבוה, רוכב על סוסו, לראשו הכובע משולש-הקצוות – לוקח אותה עימו מסימטאות צפת. יחד הם היו רוכבים על פני רצועת-החוף השוממה וגלי-הים, אשר לא ראתה מעולם, מלחכים את פרסות-סוסיהם והפרסות מטביעות עקבות רכים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם.

ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. גם הרבה חולים שהחלימו ממגיפת הדבר ופצועים שנתאחו אבריהם המרוטשים באבקה ובתחבושות עשויות אזוב יבש שנקטף בגליל. וכך הם פוסעים והולכים על שפת-הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית-המשפט לבית-כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית-היין המכונה בפי תושבי הסיטה "שפן לבן", במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:

"פה מלון אורחים."

הבית נמוך ורחב-ידיים, קורות-העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי-בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני-יין, ספלי-חרס וראשי בצלים מכורסמים-למחצה. לפניהם כיסאות-עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת-המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי-מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת-המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש-קצוות אדמדם-ירקרק, מעיל עור-שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי-צמר. סנדלי-עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת-קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות-בשר, כפות-ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל-פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי-שדיה ובתנוכי-אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך ­– / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה ­– / בית-המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!"

ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש-סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית-תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.

אפרת יודעת שהיא אחרת. שנעשתה לאחרת. שכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער וגלגול-מחילות ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. אתמול הראתה לחברותיה עקבות באבן ליד הבאר פֶּזִיקֶה, בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, והכריזה:

 "אלה פסיעות הסוס של משיח נפוליאון בונאפרטה בסימטה שלנו, חי נפשי! – יחזור והכל יְבַקֵע... יתיז אש..."

"מי זה פּוֹלִיאוֹן? לא היה אחד כזה!"

"וממה תיז אש אפר-א-א-א-ת?"

"תיז אֶמַכּ!"

"משוגעה את! לא תעשינה פרסות סוסים עקבות בסלע!"

"אבל יש שקע בסלע הקדוש שנקרא אבן-השתייה שנמצא רחוק-רחוק בירושלים ולא מרשים לנו היהודים לראות אותו מפני שהקאדי אומר: 'זוהי טביעת רגלו של אללָהוּ-מוחמד,' הנביא שלהם, בזמן שעלה לגן-העדן התורכי – "

 "אָלַה-הוא בֶּלַע-הוא! – תשטפי הפה שלך מהמילים הטמאות – "

וחברותיה-מאתמול בועטות ובוטשות ברגליהן, הנתונות בקבקבי-עץ, את עקבות נפוליאון שלה בסלע, וכאשר מנסה אפרת למנוע זאת מהן – הן מושכות בשערותיה הארגמניות ומנסות לשרוט אותה ולהכותה, והיא מסתלקת ומרחוק עומדת בשדה על סלע ומתגרה בהן:

"והפרנצויז יהיה בעלי! חי וקיים..."

וכאשר מזדמן לה להיות לבד בחדר היא מציצה בשמלתה בודקת את סימני הצביטות האדומות שהותירו אצבעות נפוליאון סביב פטמותיה שהן כבר מתעבות וגבשושיות מאוד וכאילו גדולות משדיה הקטנים, שככה – ככה זה אצל שָׂרוֹת-הצבא שפטמותיהן מתחככות במגיני-הברזל שעל חזותיהן והן סובלות הרבה מכך.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

במקום ספרים – כסאות

שוב התקיים  "שבוע הספר העברי", שבוע שיזם המשורר והסופר שלמה טנאי ז"ל,  ומאז 1959 הפך לאירוע של קבע: "החג" האחרון עד ראש השנה, (להוציא את צומות יו"ד בתמוז ותשעה באב).

ב"שבוע הספר" מופנים הזרקורים לספרים חדשים וישנים ולספרות בכלל. אחד האתרים החשובים בעיר לספרות ולתרבות, כל השנה, הינו הספרייה העירונית המרכזית "שער ציון בית אריאלה".

ספרייה היסטורית. היא נוסדה בשנת 1886 ביפו על ידי "עזרת ישראל", אגודה שדאגה לעולים החדשים. בראשה עמד "השי"ר" – שמעון רוקח (אביו של ישראל רוקח, לימים ראש עיריית תל אביב) ואחיו אלעזר. תחילה שכנה הספרייה בבית רוקח ונקראה "עקד ספרים". כשהתרחבה עברה לבית ברחוב בוסטרוס, מרכז העסקים של יפו. השקתה היוותה חגיגה ליהודי יפו לבני המושבות הסמוכות. טיומקין, ראש הוועד הפועל של חובבי ציון, אמר ש"המקום ישמש מזון לנפשם של אחינו הקולוניסטים ושל הפועלים העובדים ...."              

"עזרת ישראל" נקלעה לקשיים והספרייה נסגרה. פתחה אותה מחדש אגודת "בני  ברית", בעיקר הלשכה "שער ציון" ומכאן שמה של הספרייה. ב-1918 עבר "שער ציון" לתל אביב. נדד בין הרצל, אחד העם ומונטיפיורי והצפין לרחוב שאול המלך. ב-1922 הפך לספרייה העירונית של תל-אביב, וב-1960 נכנסה הספרייה לבית משלה בשאול המלך 25, משכנה הנוכחי. איש העסקים בנו גיטר תרם לספרייה תרומה גדולה, וכיום היא נקראת "שער ציון בית אריאלה", לזכר בתו של אריאלה שנפטרה בגיל 14.

האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן הקימו את מבנה הספרייה בסגנון ברוטליסטי, מבטון גולמי חשוף שהיה מקובל בשנים הראשונות למדינה. הבטון כוסה בלוחות גדולים מאבן ים. לספרייה מראה אפרורי לא מלבב ביותר, אולם הבטון עמד בפגעי הזמן והמבנה נראה כיום כבן בלי גיל. הספרייה השתלבה ברובע התרבות העירוני – מוזיאון האמנות, התיאטרון הקאמרי, האופרה.

"שער ציון-בית אריאלה" הינה מרכז פעיל מאד הכולל מדורים מיוחדים: מדר העיתונות, אוסף עיתונות עברית מאז קום המדינה, ספריית אחד העם, עותקים נדירים של ספרות והגות, ארכיון שורץ, ספרית הרמב"ם התורנית, ספריית עיצוב ומידע חזותי, הארכיון הישראלי למחול, ארכיון התיאטרון על שם יהודה גבאי. לספרייה עשרים סניפים ברחבי תל-אביב-יפו, ארבעה מהם, מעט מדי – בלשון הערבית.

ברם, הליבה של "בית אריאלה" היא ספריית ההשאלה  383,198 אלף ספרים להחלפה, מרומנים קלאסיים עד מדע בדיוני וקומיקס. בעיקר ספרי מקור ותרגומים בעברית, וגם באנגלית, צרפתית וספרדית, רוסית ואידיש.  

לספרייה כתשעת אלפים מחליפי ספרים קבועים. יש המפסיקים לשאול ספרים ויש המתווספים לספרייה אבל המספר נשאר סטטי. לא מיספר מרשים ביותר לגבי ספרייה במרכז העיר שתושבי תל-אביב-יפו יכולים להחליף בה חינם.

בשנים האחרונות ניכרת אפילו ירידה קבועה במספר מחליפי הספרים. "זה מצב הספריות כיום גם בערים אחרות בעולם. הספר נמצא בתחרות עזה מול כל האמצעים הדיגיטליים לשעות הפנאי," אומרת סנה פסקין, "אחראית שירותי קהל" בספריית בית אריאלה (למה לא "אחראית לשירותי קהל?" לאן נעלמה הלמ"ד?)

"בפרובינציה מחליפים, יחסית, יותר ספרים. במקומות שאמצעי הבידור מצומצמים, מיספר הקוראים גדול יותר."

בשאילת הספרים עולה מיספר הנשים על הגברים, כמו בכל פעולות התרבות בעיר. גיל הקוראים – מ-16 עד 103 (בשיא הגיל מחזיקה כמובן  אישה). לשואלים מתחת לגיל 16 יש בבית אריאלה ספרייה לילדים ולנוער. ספרייה יפה ורבת עניין. גיל הכניסה לספריית המבוגרים אינו נראה לי כתואם לבני הנעורים כיום, כשההתבגרות מואצת מכל הבחינות. ילדים אוהבי ספר, יש עוד כאלה, קוראים כבר בגיל 13-14 ואפילו קודם, ספרי מבוגרים.

 בשנתיים האחרונות עבר  "שער ציון בית אריאלה" שיפוץ גדול שנועד בין היתר לשוות למבנה שקיפות וחברתיות. אולם הכניסה, למשל, נראה עתה יותר פתוח ומזמין. "הוצאנו את הבית  מהנפטלין ואיווררנו אותו," אומרת אדריכלית השיפוץ מייזליץ-כסיף, ויש תוכניות מרחיקות לכת להפוך את הכיכר השוממה שבין הספרייה למוזיאון למקום מפגש ובילוי.

השיפוץ הביא שינוי דרמטי בספריית ההשאלה, מלבר ומלגו. "עשינו רה-ארגון לטובת הקוראים," אומרת סנה. "לקראת השיפוץ שאלנו חמישים קוראים קבועים איזה ספרים ברצונם לשאול. שוחחנו  עם כל אחד מהם לחוד. הבנו שבראש וראשונה מעוניינים השואלים בספרות יפה – נובלות, ביוגרפיות, ספרי מסע. אחריהם באים ספרי השירה, ביוגרפיות, מחזות,קומיקס. לפי זה עשינו תיכנון חדש. כיום מסודרים הספרים המבוקשים בשורות הראשונות, מקדימה. ספרים  שאין להם ביקוש, הורדנו. אין כיום בספרייה שלנו ספר העומד סתם, ללא שימוש. פינינו ספרים לטובת מקומות ישיבה נוחים."

הייתי נדהמת. כסאות במקום ספרים? הקנקן, לא מה שיש בו?

אכן, הספרייה, שהיתה מעין אי רחוק מהמולת העולם, עברה מתיחת פנים. נפתחה יותר ליומיום. נוספו כסאות צבעוניים עליזים. הוסרו מחיצות. התאורה גברה. ספריית המוסיקה הוצמדה לאולם נאה. אבל לחשוב שכל זה נעשה על חשבון הספרים שהורחקו?! 24 אלף ספרים (!) הוכנסו למחסן. זו הדרך למשוך קוראים? ואנחנו חשבנו לתומנו כי מאז ומעולם עיקר הספרייה להשאלה הם הספרים, מה שיותר ספרים, לבחירתו וטעמו של כל קורא. אם הספר מרתק נמשיך לקראו גם כשהכיסא פחות נוח, ואם הספר אינו לטעמנו שום כיסא לא יעזור לו. מה גם שרוב הספרים המושאלים נקראים בבית. לקריאה במקום יש אולם קריאה. בעיניי הספרייה מתנכלת לעצם ייעודה. סלקציה בספרים נראית לי רעיון מופרך מיסודו. לא לטובת הקוראים אלא לרעתם.

הסלקציה לא נעשתה מסיבות ספרותיות דווקא. ספרות יפה אינה מתמטיקה נחרצת ודאי לא באשר לספרים הנכתבים בהווה. לספרים מדורות עברו יש כבר קלאסיקה. על הספרות הנכתבת בימינו הדעות של אנשי הספרות חלוקות. שיפוט ספרים אינו תפקידה של הספרייה. היא בית קיבול לכל ספר.

"בית אריאלה" בחר לצנזר את הספרים לפי הפרמטר של הפופולאריות. ספר פופלארי –  אין. לא פופלארי – אאוט. זה אינו דומה לסקירת הספרים השבועית בעיתון על הספרים הנקראים ביותר. בסקרים אין סנקציות על הספרים הפחות נקראים. בספרייה חורצת הפופולאריות את גורלו של הספר לשבט או לחסד. אינך פופולארי –  תיקבר במרתף.

"פופולארי" אינו מושג מקודש. לא פעם הוא נחשב דווקא לגנאי. יש ומבקרי ספרות מקצועיים משבחים והקהל אינו נמשך לספר, ולהיפך: ספר זוכה להצלחה ובעלי הדעה בספרות דוחים אותו. פופולאריות הנה  מושג הפכפך ביותר. היום הספר בתהילתו – מחר אולי יתהפך הגלגל ודווקא ספר מעוט קוראים יזכה לאהדה.

ממש לאחרונה נערך ב"בית הסופר" בתל-אביב ערב לכבודה של הסופרת הנשכחת שושנה שבבו ("מריה") שנתקלה בשעתה, לפני כתשעים שנה, בביקורת ספרותית קשה והיום ספרה זכה לשבחים. לכל ספר יש זכות קיום. ספר שאין מרבים לקוראו אין פירושו שהוא גרוע דווקא. אולי הקדים את זמנו. אולי לא יוחצן, כנהוג בתקופתנו. כל השיקולים הללו אינם לשיפוטה של ספרייה. בעיני עליה לכלול (בסיוג מינימלי) כל ספר, לטעמו של כל קורא. להמשיך במאגר הספרים שלה ורק להוסיף עליו, לא לגרוע.

יש האומרים כי זה הטרנד בעולם, בעקבות המהפכה הדיגיטלית שוב אין צורך בספר כמקור מידע ולימוד. יש מנהלי ספרייה הסבורים כי כיום מיועדת הספרייה לפגישה חברתית (פגישה חברתית במקום שהדיבור אסור?) כי אנשים מחפשים חלל למפגש עבודה ולימוד – והספרייה היא המקום היחיד המקורה בעיר שאפשר לשהות בו חינם .

"אם הגעת מחוץ לעיר בבוקר ויש לך משהו בערב," אומרת מנהלת הספרייה,"תוכלי לשבת בספרייה לאורך זמן בשקט."

זה אפוא תפקיד הספרייה – "להרוג" את הזמן? לשמש מעין אולם המתנה בתחנת רכבת?

ויש המגיעים אפילו לאמירה: "הספרייה נועדה לאנשים לא לספרים..." עד כדי כך!

אכן הספר ירד ממעמד הגדולה של פעם. כיום הוא נלחם על חייו מול  איקוני התרבות והבידור העכשוויים, לרבות הספרים האלקטרוניים שאינם מופיעים בדפוס. והנה גם הספרייה, מעוזם הטבעי של הספרים, חדלה לתמוך בהם!

כך חולפת תהילת העולם.

אהוד:  בבניין של "בית אריאלה" שוכן כיום גם מכון "גנזים" של אגודת הסופרים, שלא מזמן הודח מנהלו המקצועי המעולה משה מוסֵק, ומאז איבדתי את הקשר עם "גנזים" למרות שבתקופת מוסק וביוזמתו העברתי לשם את מרבית ארכיונה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב,  וגם חלק ניכר מהארכיון שלי, היומנים, שייפתחו לציבור בשנת 2036.

מאז סולק מוסק איש לא פנה אליי מ"גנזים" להמשך מסירת החומר.

בשעתו הייתי בין המייסדים של סדנאות כתיבת הפרוזה ב"בית אריאלה", בעקבות ובמתכונת הסדנאות הראשונות בארץ שיסד הסופר שמאי גולן בתקופה שבה ניהל את בית הסופר ברובע היהודי בירושלים, עד שבא אחריי להנחות בהן הסופר יורם קניוק המנוח, והעיפו אותי, זאת גם בעזרת הממונָה אז על הפרוייקט, גב' חוה ליבר. מאז אני מוחרם ב"בית אריאלה", הספרייה העירונית בעירי תל-אביב, ומעולם לא הזמינו אותי להופיע ולדבר שם באירוע ספרותי או על אחד מספריי.

הקוראים הוותיקים שמכירים אותי יודעים שכל דבריי אמת.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ט

שרגא: "יש נהג – שימשיך לנסוע!"

ליל השימורים עם לוי אשכול, מיד לאחר שובו מארה"ב ב-18 לאוקטובר 1960, היה פתח לישיבות מרתוניות של מזכירות מפא"י, שהטילה על אשכול לטפל ביחסים הפנימיים והמפלגתיים שעוררה "הפרשה". בינתיים נתכוננה, ב-15 לספטמבר, ועדה נוספת לחקר הנושא ובראשה היועץ-המשפטי לשעבר, השופט חיים כהן. ב-15 לאוקטובר קבעה ועדת כהן, בין השאר, כי בידיעת אל"מ בנימין גיבלי הודח אברי אל-עד למסור בשעתו עדות-שקר, וכן שההוראות שהועברו לרשת הריגול היהודית במצרים לפני אמצע יולי 1954 – לא היו הוראות-קשר בלבד. משמע, פעולות החבלה החלו לפני מועד זה.

בסוף אוקטובר הופיע פרס בפני ועדת החוץ-והביטחון, ובמקביל נעשו ניסיונות פשרה, שהדמות המרכזית בהם היתה עתה לוי אשכול, זאת לאחר שבן-גוריון נעשה צד ב"פרשה". הבעייה שעמדה בפני אשכול היתה כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכו בוועדת החוץ-והביטחון, וכיצד להעניק "רהביליטאציה" כלשהי ללבון, לאחר התפרסם המימצאים החמורים.

ראש-הממשלה בן-גוריון סירב בכל תוקף להעניק ללבון "רהביליטאציה" זו, ולכן נעשו מאמצים לשכנע את לבון שיסתפק בקבלת רהביליטאציה מאת מי שהיה ראש-הממשלה בתקופת ה"עסק-הביש", משה שרת, ובמקביל החלו הניסיונות לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון טען אז, ובמשך כל עיסוקו ב"פרשה", שאינו יכול לתת זיכוי לצד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה החלו מתמקדים עתה בהצעה, שנדונה בממשלה ב-30 לאוקטובר, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה"עסק-הביש" ו"הפרשה". הוועדה, שכונתה בשם "ועדת השבעה", בראשותו של שר-המשפטים מהמפלגה הפרוגרסיבית, פנחס רוזן, התכנסה לראשונה ב-3 לנובמבר, ולאחר תשע-עשרה ישיבות, וחקירות נוספות מטעמה, הגיעה ב-21 לדצמבר פה-אחד למסקנה כי – "לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל"מ גיבלי] וכי מעשה 'עסק-הביש' בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

*

 בבוקר אחד מאותם ימים סוערים של "הפרשה" חלף שרגא "באקראי" ליד ביתו של בן-גוריון, בשדרות הקרן-הקיימת בתל-אביב, ופגש בשער את יצחק נבון עומד וקורא בעיתון.

שרגא: "יצחק, מה נשמע? מה שלום הזקן? מה שלום פולה?"

נבון ענה לשאלות במתיחות רבה ופתאום פנה ואמר: "שרגא, שרגא, נפלת לי מהשמיים. הזקן משתולל. אחרי ישיבת המזכירות, ובמיוחד אחרי קריאת דברי פנחס לבון בוועדת החוץ-והביטחון, הוא רוגז וטוען שהאיש הזה לא יכול לעמוד בראש ציבור הפועלים. עשה לי טובה, שרגא, היכנס אליו ונסה להרגיע אותו. חבל לי עליו."

השניים נכנסו לבית, ונבון אמר לבן-גוריון: "שרגא בא אליך ורוצה לשוחח איתך מעט."

בן-גוריון ענה בקול תוקפני: "מה יש לך שרגא? למה באת אליי? לא אדבר על הפרשה. אתה מפריע לי בעבודת הכתיבה שלי. אני מסוגל לכתוב רק בשעות הבוקר המוקדמות. אני עובד-מדינה. צריך להרוויח לחמי בעבודה. תן לי להמשיך לכתוב!"

שרגא תפס עמדה והתיישב, "כדי לקבוע עובדות בשטח," ואז החל בן-גוריון שופך בפניו מרי-כעסו על עיתון "דבר" שתמך בגרסת לבון, ועל ההדלפות מוועדת החוץ-והביטחון, וסיים בהתרגשות ובזעם:

"הוא [לבון] פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! לא תהיה דיקטטורה במדינה. איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!"

שרגא הזכיר לבן-גוריון כיצד קידם את לבון למקום השישי ברשימה לכנסת הרביעית, והסכים שיהיה מזכיר ההסתדרות. על כך ענה בן-גוריון:

"כאשר פתח בהתקפה על כולנו, כאשר שיקר בלי בושה בוועדת חוץ-וביטחון בכל הופעותיו, כאשר גייס לעזרתו העיתונות העויינת לנו, היכרתי האיש ואופיו האמיתי והוא לא קיים יותר בשבילי!"

שרגא לא נואש והמשיך להפציר בבן-גוריון שלא יערער את אמון הציבור במנהיגותו ואת שלמותה ואחדותה של המפלגה. עמדתו החריפה של בן-גוריון כלפי לבון מעוררת תגובות קשות. מוטב על כן שלא יטפל בנושא כל עוד הימים סוערים ומתוחים אלא ישאיר זאת לימים שקטים יותר, לאחר שהציבור יירגע מכל מה שקורה סביב "הפרשה". שרגא אף ביקש ממנו סליחה על שגרם לו צער בשיחה בלתי-קרואה זו, אך שב ואמר שאינו מסכים למהלכיו ביחס ללבון.

עוד שרגא מדבר, והנה נכנסה משלחת מטעם המפלגה, שכללה את אשכול, ארן, ספיר, דיין, נמיר, יוספטל וגוברין. נבון ושרגא הצטרפו לשיחה עם בן-גוריון, שבסופה יצאו ברושם שבן-גוריון איתן בדעתו להגיב במלוא החריפות.

"כאשר חזרתי הביתה," מספר שרגא, "לא יכולתי לאכול מרוב מתח. דבורה ניסתה להוציא מפי מה קרה לי. התחלתי לומר שהיתה לי שיחה קשה עם בן-גוריון. דמעות חנקו את גרוני, תופעה מאוד לא שכיחה אצלי. נראה שההתרגשות, הרוגז והעייפות היו הפעם במידה שמעבר לכוחותיי. הרגשתי שמצב העניינים הולך לקראת תסבוכת ציבורית ומפלגתית בעלת מימדים מבהילים."

*

ב-25 לדצמבר 1960 אושרו מסקנות "ועדת השבעה" בישיבת הממשלה ברוב של עשרה: ל. אשכול, פ. רוזן, י. בן-אהרון, י. ברזילי, ב. שיטרית, מ. שפירא, ג. מאיר, פ. ספיר, מ. בנטוב ו-י. בורג. שלושה נמנעו: מ. דיין, ג. יוספטל ו-א. אבן, ואחד היה שלא השתתף בהצבעה: ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון.

רק לאחר אישור המסקנות – נטל בן-גוריון את רשות-הדיבור, ויצא בנאום מוכן-מראש וחריף ללא תקדים נגד פנחס לבון, אותו הכתיר בביטויים שהרכים בהם היו "שקרים", "נרגנות", "גסות-רוח", "זיוף", "סיפורי-בדים" ו"עלילות". הוא תקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ-והביטחון, כשד"ר באדר מ"חירות" משמש לו פרקליט, ועיתונים כ"חירות" ו"העולם הזה" תומכים בו. בן-גוריון טען כנגד לבון כי "האיש הזה" נתן בשעתו לשני רמטכ"לים שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים תוך מידת האחריות הפוליטית והביטחונית שעליה התחנכו בצה"ל. לאחר שהודיע כי הוא לא ישב עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם "האיש הזה", תקף גם את ועדת השרים, הטיח לעבר חבריו משפט "וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם," אסף ניירותיו, קיפל משקפיו, הודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מרגע זה, ועזב את חדר-הישיבות.

יש אומרים כי אשכול הנדהם, ידידו ואיש-אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, היה "קורבן-שווא" של "ועדת השבעה". אשכול עבד את בן-גוריון שנים רבות, העריץ אותו, אבל אולי לא הכיר אותו מספיק כדי להבחין בדקויות שבתשובותיו, ובייחוד במקרה זה. הוא סבר לתומו כי בן-גוריון אכן מסכים לעבודת הוועדה.

*

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, הביאו את מזכיר המפלגה, אלמוגי, ליזום "מסע התעוררות" כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי ראה בפרישת בן-גוריון "צעד לקראת התפוררות המדינה" ו"חורבן בית שלישי". אבל את תביעת בן-גוריון להקים ועדת-חקירה משפטית – לא קיבלו במפלגה, אפילו נוכח איומו לפרוש. ברקע הידהדה אמירתו של שרת כי ועדת-חקירה כזו עלולה להיות "קבר-אחים!"

בראשית ינואר 1961 התארגנה קבוצת פרופיסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חששו שאם יישאר, בתנאיו – פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות שזוכה; והתנגדו לאווירה שמנסים ליצור, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכול לבטל דעתם בפני דעתו.

הקבוצה התכנסה, ויצאה בגילוי-דעת, שלאחריו אירגנו הסטודנטים [האוניברסיטה בירושלים היתה אז הגדולה וכמעט יחידה בארץ] את "התנועה למען הדימוקראטיה". סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת – הצטרפו למחאה והזהירו את הציבור, בגילוי-דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדימוקראטיה בישראל.

בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופיסורים מרטין בובר, ש"ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש"נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה לא היתה על בסיס מפלגתי. עיתונים כ"דבר" ו"מעריב" תמכו בלבון, וכן סופרים ואנשי-רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם, ניסה אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א"צ גרינברג פירסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר קיצוני שקרא לבן-גוריון להקים "ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים," כלומר – לבטל את הדימוקראטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה. רעיון שבכמותו הואשם, שנים אחדות קודם לכן, אחד מ"צעירי מפא"י", אהוד אבריאל.

*

הדראמה הגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שהתכנסה ביום ה-12 לינואר 1961. בהודעה מוכנה-מראש, בשם "האמת קודמת לכול", האשים בן-גוריון את לבון:

"שר-הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות."

באמצע נאומו של בן-גוריון, נכנס במפתיע לישיבה לבון, ביקש אחריו את רשות הדיבור, חזר ותיאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות-השקר, את נטייתו של ראש-הממשלה להגן דווקא על "הקצין הבכיר", וטען כי התביעה לוועדת-חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא "תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת." לבון סיים את נאומו במלים נרגשות:

"אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר..."

*

ב-31 לינואר 1961 שב לירושלים ראש-הממשלה דוד בן-גוריון במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, כינס את הממשלה והודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. "הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי-היסוד של המדינה... אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי."

*

אליהו חסין ודן הורוביץ פירסמו, סמוך להתרחש המאורעות-עצמם (באמצע שנת 1961), את ספרם "הפרשה" (הוצאת "עם הספר", תל-אביב). הספר נעשה מאז מקור מובהק למהלך המאורעות, אף כי בגלל הוראות הצנזורה מופיעים בו בשמם רק הפוליטיקאים ואנשי-הציבור, ואילו שאר הדמויות נותרו בכינוייהן בלבד: "הקצין הבכיר", "קצין המילואים", "המזכירה", "הגבר", "הקצין הגבוה" ו"האדם השלישי" – כינויים שהיו שגורים בכלי-התקשורת והעבירו רטט של סקרנות בקהל הקוראים שהיה כמגשש בערפל, שמות שבתודעה הציבורית היו כבעלי קיום נפרד, לא בשר-ודם, והתייחסו אליהם כאל גיבורי דרמה מסתורית.

שרגא מוזכר בספרם, כקשור ל"פרשה", רק פעם-פעמיים, ובקיצור שמו, ש. נצר, המשתתף בהתייעצויות ליליות של צמרת המפלגה. אשכול הוא הדמות המרכזית, המפשרת, המייצגת את המחנה שאינו תומך לא בקיצוניות בן-גוריון ולא בקיצוניות לבון, אלא שואף לשמור על שלמות המפלגה באמצעות נוסחה כלשהי, שתתקבל על דעת שני היריבים. וכאשר התברר שאין ברירה, שמאבקו של לבון לטיהור שמו עלול להרוס את מפא"י, ואם ינצח – להותירה בלי בן-גוריון, התגייס אשכול להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות (ושרגא, זאת אין חסין והורביץ מזכירים – התגייס אז עימו).

שרגא ודאי נהנה מכך שהצליח לשמור על פרופיל כה צנוע. גם בספרו, המיוסד בחלקו על יומניו, אין הוא מרחיב בהרבה את הדיבור על מהלך ההתרחשויות במפא"י ערב ההדחה, ועיקר הדברים שבחר לפרסם נוגעים להתפתחויות המפלגתיות לאחר פרישת בן-גוריון מראשות-הממשלה, ביוני 1963.

*

יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, ראה מקרוב את שרגא בפעילותו בתקופת "הפרשה". שרגא הלך וגייס אנשים לטובת עמדתו של בן-גוריון. דברים שבן-גוריון רצה, או ששרגא נצר חשב שבן-גוריון רוצה, שרגא ביצע, עד – לפילוג. זה – לא. כי מפלגה שמתפלגת פירוש הדבר הרס למפלגה ואסון למדינה.

שרגא היה מתקשר כל בוקר, בטלפון. "מה שלום הזקן? מה קורה איתו? יש משהו? הוא רוצה משהו? צריך משהו?" – יום-יום, במשך כל תקופת המשבר, כשנתיים לערך. לא היה בוקר שלא בא איזה צלצול משרגא: "שרקצאך נישט, תרגיע אותו. זה יהיה בסדר."

שרגא היה אופטימי ללא גבול, בכל הסוגיות. "תראה מה זה בן-גוריון. אנשים לא יודעים, לא מגיעים לקרסוליים שלו. הוא – שיעור-קומה אחר. כל אלה שסביבו [הגווארדיה הוותיקה], שיהיו בריאים – זה מה שיש. נכון, גם בן-גוריון – כל אחד והחסרונות שלו. אבל – איפה הוא ואיפה הם!"

שרגא היה אדם מפוכח ולא נוטה להתייאש. כאשר פרצה "הפרשה" וחוללה קרעים פנימיים אדירים שקשה לתאר את עומקם – נשאר אופטימי. בתקופות הקשות ביותר של פולמוס "הפרשה" – המשיל שרגא באוזני נבון את מצב המפלגה לטנדר שנוסע, בתקופת מלחמת השחרור, מתל-אביב לג'בליה או לשכונה אחרת, בכיוון מקווה-ישראל, ומוביל נוסעים. פתאום יורים. גלגל אחד נקוב. הנהג אומר: "שרקצאך נישט!" וממשיך לנסוע. פתאום נופלת אבן – טאחחח... על החלון הקדמי. שוברת אותו. מישהו נפצע. "שרקצאך נישט!" – ממשיכים לנסוע. עוד גלגל נפגע. פתאום הגג עף. עוד ירייה. הנהג: "שרקצאך נישט!" – ממשיכים לנסוע.

כך גם המפלגה. צריכים להמשיך לנסוע. להמשיך. פה נשבר משהו. שם נשבר. מה זה חשוב? סע הלאה! וכל זה נאמר בבת-צחוק: איזו עליבות ומסכנות יש במצבנו, איך אנו נראים היום [בתקופת "הפרשה"] – כמו הטנדר הזה! פה נפל גלגל. פה זכוכית נשברה. אבל, יש נהג – שימשיך לנסוע!

*

בן-גוריון נפגע מכך שמאבקו העיקרי, להביא לחקירה משפטית, קיבל אופי כל-כך אישי, כאילו אין זה עניין עקרוני אלא כל רצונו לסלק את לבון. אך ללא שרגא, סבור נבון, איש לא היה מדיח את לבון. מי היה מדיח אותו? שרגא הבין שכך אי-אפשר יותר. לבון אינו יכול להמשיך להיות מזכיר ההסתדרות כשהוא תוקף את ראש-הממשלה בצורה חריפה שכזו. אך האמת היא, אומר נבון, שבן-גוריון לא אמר מעודו לשרגא, ולא למישהו אחר – שלבון צריך ללכת. הוא רק שאל: "ואיש כזה יכול להיות מזכיר ההסתדרות? אדם שפוגע בביטחון?" – נבון שמע זאת מפי בן-גוריון בירושלים, וכשחזר לתל-אביב נפגש עם שרגא וסיפר לו. שרגא ספק כף אל כף מלמטה למעלה בקול טפיחה חזקה, החלטית (ונבון ממחיש זאת במכה מצלצלת בשעת השיחה) – "נגמר העניין!"

בתקופה שלפני הדחת לבון היה שרגא, לדברי נבון, בשיא-כוחו. כל פעילותו המפלגתית רבת-שנים, השקדנית והמסורה, היתה כמכוונת לשעת מיבחן זו, לתמיכה המאסיבית שתינתן למנהיג הפגוע, בתקופה שהדיעות בציבור חלוקות, שרוב האינטליגנציה נגדו, ושההתנגדות לו בחוגים אחדים במפלגתו אינה חריפה פחות משל המפלגות היריבות לו.

שרגא החל מגייס אנשים במפלגה לתמיכה בעמדת בן-גוריון. נפגש ודיבר עם מזכירי הסניפים וגיבש את הכוח: ממלאי התפקידים, חברי מרכז המפלגה ברחבי הארץ, פה מזכיר סניף, שם מזכיר מועצת פועלים או סגנו; ביישובים של אוכלוסייה ותיקה כחיפה או פתח-תקווה, במקומות של ריכוזי עולים כבאר-שבע או אור-יהודה, את כל פעיליהם הכיר, ורתם לנושא. ואם שרגא אומר – אזיי צריכים לעשות. במשך שנים התרגלו לכך ששרגא, כשהוא אומר משהו, זו גם דעת המפלגה, ובן-גוריון, וההנהגה הוותיקה. ואפילו תעמידם ההצבעה בקונפליקט עם חלק מההנהגה – אפשר לסמוך על שרגא, שזה בסדר.

לא היה כמעט פעיל במפלגה ששרגא לא סייע לו אי-פעם באופן אישי. ולא שהיו חייבים לו טובות הנאה – אלא שבאופן טבעי הוא היה הכתובת. "שרגא," ממשיל נבון, "היה הבורסקאי של המפלגה, שבה כולם רצו להיות בשמים." הכול חתרו להתקדם כלפי מעלה, ואילו שרגא היה אומר: "הייתי פועל-ניקיון ואני ממשיך להיות פועל-ניקיון. במפלגה צריך שיהיה נקי. יש מכשול – אני מסלק. שיהיו כביש נקי, מדרכות נקיות, ושיהיה אפשר לנסוע."

נבון: "אשכול לא היה מאושר מהצעת ההדחה שהביא למרכז, אבל סבר שבזאת יסיים את 'הפרשה'. די. שיילך לבון, והנושא ירד מסדר-יומנו. הוא לא העלה על דעתו מה צופן לו העתיד. כיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון. אבל את עיקר העבודה – עשה שרגא, הוא שהכין את ההצבעה במרכז המפלגה. כמובן שאם אשכול, ספיר, גולדה, ארן, נמיר והאחרים היו מתלכדים, חזית אחת, נגד הדחת לבון – היו התוצאות שונות. ברור ששרגא לבדו לא היה יכול להביא להדחה. אבל המצב היה כך שאותה הנהגה ותיקה, שהיה לה כל כך הרבה בליבה על בן-גוריון, התייצבה בהדחה לצידו ולא העזה להשתמש בהזדמנות, באפשרות הזו – להדיח את בן-גוריון, כי הדבר נראה להם כאיבוד שלטון המפלגה בעם.

"ולגבי יחסם ללבון – מי מהם אהב אותו, חוץ מספיר? גולדה לא אהבה אותו. אשכול לא סבל אותו. ארן לא חיבב אותו. במשך השנים היה כמעט כל אחד מהם פגוע ממנו, ובעצם לא היה איכפת להם מה יעלה בגורלו; אלא משום שלחם את מלחמתם נגד ה'צעירים' – הזדהו עימו בנקודה זו, אך לא מילימטר מעבר לה. שבן-גוריון יעוף? – זה בשום פנים ואופן לא. אפילו שרת, שנשא את הנאום הנרגש בגנות בן-גוריון ב'שבת ההדחה' – סבל בשעתו מלבון סבל נוראי; לבון לעג לו וציפצף עליו, אבל לאחר ששרת הביא להתפטרות לבון מממשלתו, הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מממשלתו."

*

בשיחה עם שלמה נקדימון, ב-1975, אמר שרגא: "הדברים התגלגלו כך שברביעי בפברואר 1961 החליט מרכז מפא"י להדיח את פנחס לבון מכהונת מזכ"ל ההסתדרות."

נקדימון: "אתה ארגנת את הרוב במרכז למען ההדחה..."

נצר: "לא הייתי מציג זאת כך, שאני ריכזתי את הרוב. בציבור התייחסו אליי כאל 'כל יכול'. אני מודיע לך ולחברים ולכל אלה שמתעניינים בזאת שאכן היתה לי השפעה לא מעטה. אבל לא פעלתי במיוחד בעד הדחתו של לבון. אני צידדתי בוועדת-בוחן [בראשות גולדה. בספרו כותב שרגא כי היתה זו הצעה-פשרה שלו, שאשכול קיבל אותה, אולם גולדה התנגדה. היא אמרה שהיא חולה, אבל האמת שהיא חששה לקבל החלטות כה עדינות הקשורות מצד אחד לבן-גוריון ומצד שני לאדם כמו לבון, שאותו לא אהבה במיוחד]. לאחר שהעניין הזה לא הלך, הייתי שותף לאשכול במהלכיו למען פרישת לבון מההסתדרות. יש להניח שחברי מרכז המפלגה ידעו שבראש הפעולה הזאת להדחת לבון עומדים חברים מרכזיים בעלי השפעה. זה גרם לא מעט לצירוף קולות להצעה של אשכול..

"לא הלכנו בהתלהבות להצעה. זה בא בלית-ברירה, אחרי שאשכול הגיע למסקנה ש'עם האיש הצעיר הזה [לבון] רחוק לא נגיע.' היתה התארגנות, אבל לא נחוץ היה לעשות מאמץ גדול כדי להשיג רוב קולות. היתה תקופה שהיכרנו איש-איש במרכז. מראש ציינתי שנקבל 160 קולות. ההצעה קיבלה רק 159. ואכן, אחרי ההצבעה קיבלתי טלגרמה מהחבר סרדינס שהוא מצרף קולו, לאחר שלא הצליח להגיע מפני שהיתה לו תאונת-דרכים. יש לך, אפוא, 160 קולות."

נקדימון: "אתה היית בין אלה שהביאו לבן-גוריון את הידיעה, כי מרכז מפא"י החליט על הדחת לבון. אני מניח, שהוא קיבל את הידיעה לא בלי שביעות-רצון..."

נצר: "בן-גוריון היה במלון 'השרון'. כשאמרנו לו – אלמוגי, נבון ואני – את תוצאות ההצבעה, הוא אפילו לא שמע. זה לא עניין אותו."

נקדימון: "זה מוזר לשמוע סיפור כזה..."

נצר: "הציבור יכול לחשוב שאת ההדחה עשינו בשליחות בן-גוריון. כאילו ימים ולילות עסקנו יחד בתיכנונים. אני יכול להעיד בביטחה, שהוא לא דיבר על הדחת לבון. מצד בן-גוריון זו לא היתה נקמה אישית. הוא ראה במסקנות 'ועדת השבעה' עיוות-דין, שכן הוועדה קבעה רק שלבון לא נתן את ההוראה. היא לא קבעה מי כן נתן את ההוראה."

*

בתוך כל המהומה הזו היה לשרגא סיפוק "מקצועי" מסויים, שנבע מיכולתו לחזות כמעט במדוייק תוצאותיהן של הצבעות ובחירות. כשלושה חודשים לפני כל מערכת-בחירות היה מופיע בלשכתו של בן-גוריון ומשאיר פתק על תוצאותיהן. הוא לא טעה בהרבה. כך חזה ירידה של שבעה מאנדאטים למפא"י אחרי משפט קסטנר, ולימים העריך במדוייק את מספר המאנדאטים, עשרה, שתקבל רפ"י, ולדברי בני-משפחתו – גם חזה את עליית הליכוד ב-1977.

המשך יבוא

* * *

הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"

ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ג'סיקה כהן, המתרגמת של גרוסמן לספרו שזכה בפרס בוקר, מקבלת את מחצית סכום הפרס וכבר הודיעה כי תתרום מחצית מהסכום שתקבל לארגון "בצלם" – ולכן נראה לנו מתאים שגרוסמן יתרום מחצית מסכום הפרס שהוא יקבל, למימון הוצאות ההגנה על סמל אלאור אזריה, שהופלל בין היתר בגלל צילום של צלם-מרגל פלסטיני מנוול שמומן והופעל בידי ארגון "בצלם".

"כהן, שעלתה לשאת דברים מיד אחרי גרוסמן, התקבלה בתשואות רמות כשהודיעה על כוונתה לתרום מחצית מסכום הזכייה, כ-50 אלף שקלים, לארגון 'בצלם'. היא הסבירה כי 'גדלתי בארץ ואני מרגישה מחוברת מאוד לישראל, למרות שאני כבר הרבה שנים לא גרה שם. כואב לי לראות את ההידרדרות המוסרית והאפאטיות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית ורציתי לנצל את הבמה שניתנה לי כדי לעשות מעשה סמלי ולבטא את תמיכתי בארגונים כמו 'בצלם', שמסרבים להיכנע לאפאטיות הזאת.'" ["הארץ" באינטרנט, 22.6].

אולי דבריה אלה גם מסבירים מדוע גרוסמן זכה בפרס. הלא הוא חביבם של שונאי ישראל.

* תארו לעצמכם איזו סמטוכה תהיה בטקס חלוקת פרסי ישראל ביום העצמאות הקרוב, ה-70 למדינת ישראל, כאשר ראש הממשלה יצטרך ללחוץ את ידו של דוד גרוסמן, שהוא לדעת החונטה הספרותית שלנו הכותב הראוי ביותר מכל הסופרים העבריים החיים כיום לקבל את פרס ישראל, בייחוד לאור נאומיו ומאמריו, שאולי בזכותם הוא גם מקבל פרסים בחוץ-לארץ, כמובן "למען השלום".

* עמוס לויתן: הייתי השבוע בטקס חלוקת תעודות מוסמך באוניברסיטת ת"א. (בני היה בין המקבלים). שלושת הפרופסורים בטקס – רענן ריין, יוסי שוורץ, לואי קורי – הקדישו את מרבית דבריהם להשתלח בקוד האתי של פרופסור כשר. חוזרים כתוכים בכיינים זה על דברי זה. לשם מה להם חופש ביטוי, אם ממילא אין להם משהו מקורי לומר?   

* מה קרה לסייד קשוע שחדל לכתוב במוסף השבועי של "הארץ"? איך אנחנו יכולים לדעת מה קורה לנו כאן אם הוא לא כותב לנו על כך משם, ממקום שבתו בארה"ב?

היינו מעוניינים, למשל, לשמוע את דעתו על האחריות שלנו לרצח ולשריפת נערות ערביות ובידואיות במסגרת ההגנה על "כבוד המשפחה" של המיגזר הערבי בישראל, והאם הוא סבור כי לפעמים בני-המשפחה שלהן גם אונסים אותן לפני שרוצחים אותן ומעלימים את גופותיהן?

הייתכן כי אחריתו תהיה כשל סופר ערבי-עברי שקדם לו, אנטון שמאס ["ערבסקות" ב"הספרייה לעם" של "עם עובד"] שירד לפני שנים לארה"ב ומאז לא שמענו עליו?

* לאחרונה רכשנו בסניף דואר ישראל דף של 20 "בולי ירקות" למשלוח מכתבים רגילים בארץ, ומאוד התפלאנו שאחד מחמישה המינים של הירקות היה מוקדש לנקניק סלאמי אדמדם-כהה עם כתמי שומן לבן, ממש מעורר תיאבון. רק כשהפכנו את הדף וקראנו את דברי ההסבר, ראינו שמדובר בכרוב סגול-כהה עגול פרוס ולא בנקניק סלאמי. 

* לכצל'ה המפא"יניק הוותיק. בנושא האמוניה אתה צודק. לי אולי יש את הניסיון הכי משמעותי בנושא האמוניה בארץ. אני התחלתי את ייבוא האמוניה לישראל לפני כארבעים שנה וגם הקמתי את מיכל האמוניה הראשון בנמל חיפה. אני היחיד במדינת ישראל שעמד ליד פריצה של הרבה טונות של אמוניה נוזלית ממיכל שהיה ממוקם במרכז המפעל של חיפה כימיקלים. עמדתי כמה מטרים מהמיכל בעת אירוע הפריצה, ואני יכול להעיד שהאמוניה שהשתחררה החלה מיד להתאייד, ואדי האמוניה, שהם קלים מהאוויר, התנדפו במהירות כלפי מעלה ונעלמו.

תוך מיספר דקות, האמוניה הנוזלית התקררה עד כדי כך שההתאיידות נפסקה. ועובדי המפעל, שהיו מצויידים בתלבושת מגן, תיקנו את התקלה. באירוע הזה איש במפעל לא נפגע או אפילו חש ברע.

אני מאמין שכל ההתקפה על האמוניה באה כדי לשרת אינטרסים פוליטיים, והפרופסורים שחוות הדעת שלהם יצרה את כל המהומה, הם חרב להשכיר. עובדה שהם לא מפסיקים להופיע בציבור בעניין זה.

עמיר מקוב

* לידיעת קוראי ספרות עברית, הרומאן "קיץ אלכסנדרוני" של יצחק גורן-גורמזאנו, שהופיע ב"ספרייה לעם", של "עם עובד",  הוא אחד הספרים היפים שנכתבו בפרוזה העברית. בשעתו אמר לנו, אולי כבר שכח, כי באותה תקופה חי עם משפחתו אצל אחיו בארה"ב, והביקורת הנלהבת שלנו על ספרו ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" היתה בין הסיבות שגרמו לו לחזור עם משפחתו ארצה.

* האימפריה הבריטית, שהשמש לא שקעה בה מעולם, לא מסוגלת היום להבטיח שלא ייעשה בלונדון בירתה שיפוץ של בניין רב-קומות עם ציפוי בחומר פלאסטי זול ודליק – ציפוי שיגרום לו להישרף כליל ובקלות.

עד כדי כך הידרדרה עצלנותם של האנגלים, שקשה להבין כיום איך מהאי הקטן הם ניהלו בחוכמה ושלטו בכוח בכמעט חצי עולם. ומה נותר להם היום? לשבת בפאב לשתות בירה, וכדורגל.

* חלק ניכר מהכתבות ה"חדשותיות" של עיתון "הארץ" עומד בסימן המושחת של עירבוב בין דיווח לבין הבעת דיעה פוליטית ביקורתית, בדרך כלל גם מנוולת, בצורה זו או אחרת.  קיראו למשל את המאמר-כתבה המושחת האחרון של העיתונאי יוסי ורטר. הוא ועמיתיו נלחמים  בפאשיזם? הם הפאשיזם בהתגלמותו, וכך היה נהוג לכתוב גם בעיתונות הסטאליניסטית.

הנה ה"דיווח" ה"עיתונאי" של ורטר מתוך אותה "כתבה" בשם "התעלול של בנט", מיום 16.6, ב"הארץ": "נתניהו לא יכול היה להישאר אדיש. הוא עומד בראש ממשלה שהיא אגודה של קומיסרים, פוליטרוקים, משתיקים ומחרימים."

וכל זה מופיע כמובן במהדורה האנגלית של העיתון ומשמש צוהר לכל שונאי ישראל בעולם, שחלקם אולי כבר משוכנעים שעם ממשלה כזו – הינה-הינה אנחנו מתמוטטים בכוחות עצמנו, וגורלנו יהיה כשל עיראק וסוריה.

* מה קרה לחגבים שניסו לגמד את מפעלו ההיסטורי וההיסטוריוסופי הענק של פרופ' גרשם שלום? לא שומעים עליהם בזמן האחרון. הייתכן כי נשכחו יחד עם דברי ההבל שלהם?

* שאלה: איך אתה מרגיש בתור סופר עברי פופולארי?

תשובה: אין בעיות. אני מצדיק את הרוצחים הפלסטיניים ואז השערים התקשורתיים נפתחים בפניי והפרסים ניתנים לי כי אני גאון ספרותי ומייצג את חופש הדיבור שפירושו ליקוק התחת לאויבינו וגם סגידה לשונא ישראל מחמוד דרוויש, למשל, וזאת מול הפאשיזם וסתימת הפיות המתגברים אצלנו כמו בגרמניה בשנת ה-30 של המאה הקודמת.

* אולי המשטרה והפרקליטות יניחו קצת לכותרות, לחקירות ולשערוריות סביב בנימין נתניהו, כמו שהתעלקו על אולמרט בשעתו, וירכזו את עיקר כוח האדם שלהן בגילוי רוצחים, בייחוד רוצחי נשים ונערות, ובייחוד במיגזר הערבי והבידואי?

* מאות בני אדם משתתפים הערב [מוצ"ש, 17.6] בעצרות מחאה ברחבי הארץ נגד רצח נשים וטיפולה של המשטרה בנושא. בכיכר הבימה בתל אביב מפגינים כ-300 בני אדם, הנושאים שלטים "דם נשים אינו הפקר" וקוראים "די, נמאס, רוצות לחיות בביטחון." בהפגנה בכיכר בחיפה משתתפים כמאתיים בני אדם, והפגנות דומות מתקיימות בירושלים, יפו, עפולה, קריית שמונה ואילת. ["הארץ" באינטרנט, 17.6].

ככה?

ולמה אין עצרות מחאה של ערבים בכפר-קאסם, בנצרת או בעיר המעורבת רמלה?

או של בידואים בנגב?

מה האידיוטיזם היהודי הזה?

וכי אנחנו רוצחים את הנערות ושורפים את הנשים הערביות והבידואיות?

מדוע ערביי ישראל לא מפגינים ביישובים שלהם? האם רצח הנשים מקובל עליהם? האם משטרת ישראל צריכה לשים ניידת ליד פתח ביתה של כל נערה ערבייה-נוצרייה שמתאהבת בנער ערבי-מוסלמי, כדי שאביה, אימהּ והדוד שלה לא ישחטו אותה?

איזה פראי-אדם הם אלה!

* כל הכבוד לשלושה הרוצחים הפלסטיניים: בראא אברהים מחמד צאלח, בן 17, עאדל חסן אחמד ענכוש, בן 18, ואסאמה אחמד מצטפא עטא, בן 19, כולם תושבי הכפר דיר אבו משעל שליד רמאללה, שאחד מהם הצליח ביום שישי האחרון לרצוח בדקירות סכין את לוחמת מג"ב היפה רס"ר הדס מלכא בת ה-23, שעמדה על משמרתה ליד שער שכם בירושלים.

עכשיו שלושה השאהידים האלה מזיינים את הבתולות הנצחיות המזומנות להם בגן-העדן המוסלמי בשמיים, וזה זיון שאותו אנחנו מאחלים לכל רוצח פלסטיני – שאת האורגזם מתחיל לקבל עוד בטרם עלה לגן-העדן, הוא משפיך כבר בשעת הדקירה עצמה כי אצלו דקירה היא זיון וזיון הוא דקירה, מה עוד שהנדקרת היא יהודייה והדקירה שותתת דם כמו בחלום הנכסף של רווק מוסלמי צעיר לבתק קרום בתולים מדמם של כלה צעירה.

מעניין מה חושבת על כך, למשל, המתרגמת בת-עמנו ג'סיקה כהן, שיום לפני רצח רס"ר הדס מלכא היפה, תרמה בלונדון מחצית ממחצית פרס בוקר שבו זכתה, לאירגון "בצלם", התומך בפלסטינים שרוצחים בחורות ישראליות, בהצהירה: "כואב לי לראות את ההידרדרות המוסרית והאפאטיות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית ."

חתיכת --- שכמותך. איפה את ואיפה הדם של רס"ר הדס מלכא הי"ד!

* אהוד בוקר טוב, נהניתי מאוד מדברי הביקורת שהשמעת באוניברסיטת תל-אביב. דברים חזקים וצודקים.

ממליץ שתקרא את מאמרי על פרופ' שלמה זנד שפירסמתי לפני ארבע שנים.

מתי דוד

http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=83084&subjectID=3

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  - YouTube 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל