| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1253
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בסיון תשע"ז 22 ביוני 2017
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה, לעילוי נשמתן הטהורה והאמיצה של רס"ר הדס מלכא ורב-שוטרת הדר כהן זיכרונן לברכה. // אורי הייטנר: 1. מחלוקת לשם שמיים. 2. צרור הערות 21.6.17. // יהודה דרורי: סוריה לא קיימת. // ושוב הזקנים הולכים אל הים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שני: פרעות צפת, 1834. // אלי מייזליש: 1. כמו לחלק שוקולד לשטן. 2. תעזבו כבר את אולמרט! // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ל', "שבת ההדחה". // רינה וידידיה יצחקי: שופט אחד נכנס לבר, החברה הישראלית בצל השואה או "אני מאשים". על "סוס אחד נכנס לבר" מאת דוד גרוסמן, סימן קריאה הקיבוץ המאוחד, 2015. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
הַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה
לעילוי נשמתן הטהורה והאמיצה של רס"ר הדס מלכא ורב-שוטרת הדר כהן זיכרונן לברכה
הַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה, קָרְבְּנוֹת זְדוֹן הָרֶצַח
שֶל פְּרִי הַהֲסָתָה צְמֵאַת הַדָּם שֶל הַמַּתְעִים
אֶת בְּנֵי עַמֶּם בַּחֹשֶךְ שֶנִּדְמֶה שֶאֵין לוֹ קֵץ, אַךְ
רַק בִּזְכוּתָן שֶל לוֹחֲמוֹת כָּאֵלֶּה עוֹד נוֹטְעִים
בְּאֶרֶץ זוֹ כָּל יוֹם עוֹד עֵץ וּמְקִימִים עוֹד בַּיִת
כְּהוֹכָחָה שֶכָּאן חָתַמְנוּ קֶבַע, תַּחַת תְּכוֹל
שָמַיִם אֵלֶּה וְאַדְמַת אָבוֹת זוֹ, שֶעֲדַיִן
גּוֹבָה אֶת מְחִירוֹ הַסַּפְסָרִי שֶל מַס הַשְּכוֹל
מֵאִמָּהוֹת וּמֵאָבוֹת אֲשֶר הִצְמִיחוּ לָנוּ
אֶת הַיָּפִים שֶבְּפִרְחֵי אַרְצֵנוּ, שֶלִּבָּם
הָיָה תַמְצִית הַטּוֹב וְהַנּוֹעָז שֶבֵּין כֻּלָּנוּ
וְשֶלַּאֲסוֹנֵנוּ נִקְטְפוּ כָּאן בְּאִבָּם.
הַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה, שֶמִּבְּעַד לְדִמְעוֹתִינוּ
יוֹדְעִים אָנוּ כִּי, כְּפִי שֶסָח כֹּל הֹלֶם בֶּחָזֶה,
הֵן חַנָּה סֶנֶש וַחֲבִיבָה רַיְק שֶל תְּקוּפָתֵנוּ
וְהֵן זָהֳרָה לֶבְיָטוֹב שֶל הָעִדָּן הַזֶּה.
הַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה שֶהַכֹּל חִכָּה כְּאִלּוּ
בַּעֳתִידָן הַלּוּט בְּעַרְפִילֵי הַהַבְטָחָה:
הָאַהֲבָה, הָאִמָּהוּת, הָאֹשֶר וַאֲפִלּוּ
שִׂמְחַת לֵב אֵם שֶלֹּא זָכְתָה וְאָב שֶלֹּא זָכָה.
הַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה לְעוֹלָם לֹא תִמָּחֵינָה
מִזִּכְרוֹנוֹ שֶל עַם שֶלֹּא שוֹכֵחַ אֶת אוֹתָם
שֶשּוּם מִלִּים אֶת שֶסַע הֵעָדְרָם לֹא תְאַחֵינָה
וְהוּא חַיָּב לָהֶם אֶת כָּל חַיָּיו גַּם בְּמוֹתָם.
חנה סנש היתה לוחמת ומשוררת, מִצנחני הישוב העברי בארץ ישׂראל, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. היא הוּצנחה לשטח הונגריה הכּבוּשה, נִתפּסה, נחקרה בעינויים והוּצאה להורג.
חביבה רייק היתה מִפּעילי "השומר הצעיר" בסלובקיה, מחברי קיבוץ מענית ומצנחני הישוב מאחורי קווי הנאצים באירופה. היא נשבּתה ע"י הגרמנים ונרצחה ביריה.
זהרה לביטוב היתה לוחמת פלמ"ח וטייסת בחיל האוויר הישׂראלי בימי מלחמת השחרור. במהלך טיסה התנגש מטוסה בחומת מִנזר המצלבה בירושלים ובדרך לבית-החולים מתה מפצעיה.
* * *
אורי הייטנר
1. מחלוקת לשם שמיים
"איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך."
המשפט האלמותי הזה הוא של וולטר, סופר ופילוסוף צרפתי בן המאה ה-18, מאנשי הרוח הבולטים של תפיסת הנאורות. כדאי לדעת שוולטר היה אנטישמי בוטה וארסי. ללמדך את הצורך בקריאה ביקורתית וספקנית, גם את מי שמדבר בשם הנאורות והליברליות – אז ועתה. קריאה ביקורתית אינה מקבלת כמובן מאליו את הכתוב בטקסט, אך גם בוחנת את מי שאמר אותו, ועד כמה קיימת הלימה בין האיש לבין דבריו.
אולם מעבר לביקורת על האיש, האמירה שלו, קיימת בעבורנו גם כאמירה בפני עצמה. אמירה יפה, טקסט יסוד בחשיבה דמוקרטית וליברלית; טקסט המביא אל הקצה את תפיסות הסובלנות והפלורליזם (אך גם מעורר סימני שאלה, כפי שנראה בהמשך).
הפלורליזם והסובלנות הם שני דברים שונים. המשמעות של סובלנות היא שאני מוכן לסבול אותך למרות שאתה טועה. סובלנות היא דרך חיים של "חיה ותן לחיות"; אל תפריע לי ולא אפריע לך. אם תקים חברת הסעות פרטית, לא מסובסדת על ידי המיסים שאני משלם, מה אכפת לי אם תשליך את הנשים לירכתי האוטובוס? אלה החיים שלך. זב"שך.
הפלורליזם הוא ההכרה בריבוי הדעות ובחיוב שבריבוי הדעות כפרטים שניתן לבנות מהם, חרף הניגוד שבהם, מהות משותפת, המכילה את הדעות השונות, ומקבלת שהאמת עשויה להכיל בתוכה דעות שונות וגוונים שונים.
מקובל לראות בדת את היפוכו של הפלורליזם. הדת, מעצם טבעה ומעצם אמונתה שהיא מבטאת את האמת האלוהית המוחלטת, אינה יכולה לסבול ריבוי. האמנם?
"הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים, שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם דומה זו לזו." (תוספתא, ברכות, ו' ה').
ברכת "חכם הרזים" שייכת לברכות הראיה; ברכות שיש לומר אותן בעקבות ראיית דבר מה. את ברכת "חכם הרזים" יש לומר כאשר רואים 60 ריבוא מישראל, כלומר 600,000 יהודים – כמספר יוצאי מצרים. על מה יש להתפעל כאשר רואים המון? הדעת נותנת, שכוחו של המון הוא בהיותו כאיש אחד; אחידות היוצרת עוצמה אדירה, שאי אפשר כמעט לעמוד בפניה. מן הסתם, ברכת "חכם הרזים" היא על העוצמה הזאת. לא, אומרת התוספתא, הברכה אינה על האחידות אלא להיפך, היא על הריבוי. התוספתא משווה את ריבוי הדעות לשוני במראה בין בני האדם. איזה מין עולם היינו, אילו לכל בני האדם היו אותם פרצופים? היה זה עולם חסר פנים, עולם של אנשים מחוקים. הוא הדין, אומרת התוספתא, כשמדובר בדעות. אחידות דעות, מעידה על חברה של בני אדם מחוקים, חסרי פנים. עולם שבו הכול חושבים אותו הדבר, הוא עולם נורא. לא בכדי, בלל אלוהים את שפת האנשים בפרשת מגדל בבל. הוא לא ראה כל חיוב ב"שפה אחת ודברים אחדים."
עם זאת, אנו מרבים לדבר על אחדות ישראל כערך מרכזי. האם אין סתירה בין ערך זה לבין הפלורליזם?
קיים הבדל מהותי בין אחדות לאחידות. אחידות, משמעותה מחשבה אחידה לכולם. התוספתא רואה בכך קללה, ועלינו לברך על ריבוי הדעות.
אחדות, היא היכולת לקיים מסגרת משותפת, עם מטרה משותפת, עם ערכים משותפים, עם יכולת החלטה, הכרעה וביצוע, חרף המחלוקות הקיימות בתוכנו, המחלוקות המבורכות.
אולם לא כל המחלוקות מבורכות. "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו." (פרקי אבות ה, י"ז).
מה פירוש מחלוקת לשם שמיים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים?
מחלוקת לשם שמיים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין, מבקשים את הדרך להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת המבטאת חתירה כנה לאמת.
מחלוקת שאינה לשם שמיים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם.
מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל בעיתוי עתידי.
מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.
במחלוקת קורח ועדתו, עליה נקרא השבת בפרשת השבוע – פרשת "קורח", מרד קורח במשה בשם הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו היתה לצבור כוח פוליטי לשמו. המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצידו, אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו. זיכרו נשאר לשלילה, ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה.
לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה. זו מחלוקת שסופה להתקיים.
המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא, אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו על גבי אלו." (משנה, יבמות א, ד).
האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים זוגיות וחיי משפחה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון ששתי השיטות הן לשם שמיים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.
המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמיים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת השאלה כיצד מכריעים ביניהן?
"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן." (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ג ע"ב).
מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי? אין ספק שזו אמירה נועזת, כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת, הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמיים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.
אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה נכונה, אולם היא מחייבת אותם.
ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל.
אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות של בית הלל לעמדות בית שמאי. העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה.
האם זאת סיבה משכנעת? הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין, לשם שמיים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.
כל הטקסטים עד כה, מוולטר עד הלל ושמאי, מדברים על כיבוד העמדה האחרת. האם כל עמדה היא לגיטימית? האם יש עמדה שאינה לגיטימית? האם ראוי שאהיה מוכן להיהרג על זכותה של כל עמדה להישמע? האם הפלורליזם הוא בלתי מוגבל?
הטקסטים הללו אינם נותנים לגיטימציה לכל דעה. לדוגמה – קורח ועדתו. יש עמדות בלתי לגיטימיות. ברוב מדינות העולם החופשי, הכחשת השואה הוצאה מחוץ לחוק. לכאורה, זו פגיעה בחופש הביטוי. אך חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה ולא חופש ההכפשה. החוק בישראל אוסר על רשימות שמצען גזעני או שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית להתמודד בבחירות לכנסת (אם כי, יש לציין שבית המשפט העליון הפך את החוק הזה לאות מתה).
בימים האחרונים סוערת החברה הישראלית בוויכוח מר על חופש הביטוי. האדמה לא תפצה את פיה ולא תבלע איש על דבריו. ואיש לא יצנזר ואינו מתכוון לצנזר כל דעה, תהיה נתעבת כאשר תהיה. המחלוקת היא רק על הצורך בקביעת קוד אתי בסוגיית הפוליטיקה באקדמיה – קוד שנועד להגן באופן הראוי ביותר על החופש האקדמי מפני הפוליטיזציה. אפשר לחלוק על הצורך בקוד, על תוכן הקוד, אבל הצגתו כסתימת פיות וצנזורה שלטונית היא הצגת שווא, שהיא כשלעצמה נועדה לסתום פיות ולמנוע דיון וביקורת.
* שיכרון הכוח – פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים והחרמת כתבי יד, היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי ונשיאת שם הביטחון לשווא. העובדה שעל הדרך, לצד כתב היד לספרו של אולמרט, נאספו לבדיקה ספרים נוספים, מעידה על שכרון הכוח של הפרקליטות ועל המדרון החלקלק שאליו יכול להידרדר מי שמקבל כוח עודף.
* כמו כל עבריין – היחס לעבריין אולמרט צריך להיות כאל כל עבריין, ללא משוא פנים, בלי פריבילגיות אך גם בלי אפלייה לרעה. השיקול של ועדת השחרורים בנוגע לקיצור שליש על התנהגות טובה, צריך להיות בהתאם להתנהגותו בכלא, על פי הקריטריונים של שאר העבריינים.
סיפור "הסודות הביטחוניים" מופרך מעיקרו, ואינו צריך להשפיע על ההחלטה. הצנזורה תעבור על ספרו, תפסול ותאשר מידע על פי שיקולים מקצועיים וביטחוניים. בעניין הזה צריך לרדת מאולמרט.
אם נכון הדבר שהמידע עליו מדובר הוא הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים, כמובן), אני מקווה שהצנזורה תאשר כבר את הפרסום של מה שכל העולם יודע, ואינו יכול להזיק.
* נכס לאומי – שחרור הכותל המערבי, לפני חמישים שנה, הרטיט לבו של כל יהודי. היום, הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים (שלא לומר אנטי ציונים) עושה הכול כדי לגמד אותו ולהפוך אותו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.
הרבנות החרדית הראשית מנהלת מלחמת חורמה נגד אחת ההחלטות הציוניות ביותר של הממשלה – להקים בכותל רחבה שתתאפשר בה תפילה מעורבת, ליהודים שאינם רוצים להתפלל בנפרד. החלטה זו היא פשרה נאותה, שמאפשרת לכל הזרמים והגוונים ביהדות למצוא את ביטויים בכותל, השייך לעם היהודי כולו. אולם הרבנות החרדית הראשית רוצה להדיר את רוב העם היהודי, רוצה בקרע בין מדינת העם היהודי לעם היהודי, רוצה לעקר את מדינת ישראל מן הציונות. וראש הממשלה הרופס אינו עומד על ההחלטה שהוא כל כך התגאה בה, בצדק, אלא שוב ושוב ממסמס את מימוש ההחלטה, מתוך כניעה לביריונות של החרדים האנטי ציונים. בושה.
* כנס געוואלד נגד האוי אוי אוי – ביומן התרבות בגל"צ הייתה סקירה נרחבת על כנס מחאה נגד סתימת הפיות בתרבות ובאקדמיה, מה שנשמע כמו אוי אוי אוי.
בכתבה נשמעו רק דוברים מהבמה, והכתבת סיפרה שהם סירבו להתראיין כי הם לא מוכנים לדבר עם חיילים.
ענת וקסמן אמרה מעל הבמה, שהבעיה כבר אינה האפרטהייד, אלא שכבר אסור לדבר על האפרטהייד. הרי האפרטהייד הוא עובדה, כמובן. בדיוק כמו העובדה שאסור לדבר עליו. כך אמרה מי שדיברה על האפרטהייד שאסור לדבר עליו מעל הבמה בכנס פומבי ודבריה שאסור לומר אותם שודרו ברדיו; בתחנה שהיא מסרבת להתראיין אליה כי היא לא מדברת עם חיילים.
* גבולות חופש הביטוי – האם הפגנה גזענית בקמפוס האוניברסיטה שבה יינשאו קריאות: "מוות לערבים", היא במסגרת חופש הביטוי? בעיניי, בשום פנים ואופן. אני משער שהנהלת האוניברסיטה העברית תסכים איתי.
ערוץ 2 חשף תמונות מהפגנה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, שבה הונפו תמונות מחבלים רוצחים, נקראו קריאות "אינתיפאדה" (באינתיפאדה הקודמת נרצחו 1,500 יהודים) ו"לא רוצים לראות ציונים" (ובל ניתמם, "ציונים" כאן הוא במשמעות של יהודים, כמובן). ובעיני הנהלת האוניברסיטה, הקריאות האנטישמיות והמסיתות לרצח הללו לגיטימיות, ועל חופש הביטוי להגן עליהם.
ועוד חשף ערוץ 2 כעבור שבוע, שבעוד המפגינים האנטישמיים הללו זכו להגנת האוניברסיטה, סטודנטים מ"אם תרצו" שהפגינו מולם נענשו, כיוון שהפגינו ללא אישור, ופעילותם הושעתה ל-7 ימים.
אני בעד שמירה על הנהלים וקיום הפגנות רק בתיאום ובאופן מסודר, אך במקרה הזה, כאשר קריאות הסתה אנטישמיות כאלו נקראות בקמפוס, קיימת זכות הזעקה, ואני מצדיק את ההפגנה מולם, גם ללא היתר, וגם במחיר הענשה. ראויה השמעת הקול בהפגנת הנגד לסבול בגינה כמה ימי השעייה.
מבחינת המפגינים, העונש הזה באמת שולי. אולם מבחינת הנהלת האוניברסיטה הוא ביזיון. האבסורד זועק לשמיים. שעה שההנהלה עוברת לסדר היום על קריאות אנטישמיות, ההתקטננות הנוקדנית על הפגנה לא בתיאום חסרת פרופורציות ומגוחכת.
והערתי ל"אם תרצו" – בניוזלטר שלהם הם הציגו את השעייתם, כאילו היא בשל הנפת דגלי ישראל וכאילו אסור להניף דגלי ישראל בקמפוס. הם יודעים שזה שקר דמגוגי.
* ניצול ציני של השכול – "אם תרצו" מגייס הורים שכולים לקמפיין להנצחת הדס מלכה ז"ל. יש דרכים להחליט את מי מנציחים ואיך, ואחד הכללים החשובים, הוא שאין מחליטים על הנצחה מיד, בוודאי שלא בסערת הרגשות, בטרם יבש הדם. מדובר בנושאים מאוד רגישים, בעצבים חשופים, בפצעים פתוחים, ויש לנהוג בהם ברגישות רבה.
הגיוס של הנושא לקמפיין פוליטי, הוא מעשה ציני. והחמור מכל הוא גיוס המשפחות השכולות. זהו ניצול ציני של השכול ורתימת המשפחות לקמפיין שמניעיו זרים. אני יודע, הם לא הראשונים שעושים כן. יש עוד קמפיינים דומים, ציניים ופרובוקטיביים לא פחות, בעיקר בצד השני של המפה (ובראש ובראשונה הפרובוקציה של הטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון). די! הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת, שהיא חלק מהידרדרות השיח הישראלי.
* פרובוקציה – הוכחה לציניות של המהלך, היא האופן בו מוצע להנציח את הדס מלכה. העצומה קוראת להחליף את שמו של רחוב סולטן סולימאן לרחוב הדס מלכה. למה דווקא את רחוב סולטן סולימאן? כדי לתקוע אצבע בעין של ערביי ירושלים וכדי לשלהב יצרים.
מדובר ברחוב שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני והוא מנציח את שמו של הסולטן בן המאה ה-16, הנערץ על העולם המוסלמי. זהו אחד הרחובות המרכזיים במזרח ירושלים, בשכונות הערביות.
האם באמת הם רוצים להנציח את זכרה של הדס דווקא בשכונה ערבית? האם כך הם יכבדו את זכרה – בקריאת רחוב שאיש מהדרים בו לא יכבד אותה באמת? וכי הם באמת חושבים שמישהו ישנה את שם הרחוב וינציח בו את הדס? ודאי שלא. כלומר, הם מוליכים הורים שכולים, תוך ניצול ציני של כאבם, למאבק שמראש אין לו כל סיכוי וכל תוחלת, זולת פרובוקציה ופרסום עצמי.
למה?
* התנהלות מופקרת – שר הביטחון תקף את השרים והח"כים שתוקפים את הרמטכ"ל ואת קציני צה"ל וכינה זאת התנהלות מופקרת. הוא צודק לחלוטין. והוא היטיב להגדיר את ההתנהלות.
אלא שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור. מי המציא את ההתנהלות המופקרת הזאת אם לא הוא? מי פתח בהסתה הפרועה נגד צה"ל, נגד הרמטכ"ל, נגד קציני צה"ל והפך את פרשת אלאור אזריה לפרשה פוליטית, אך ורק כדי לעשות ממנה הון פוליטי אישי ולהיבנות ממנה (הימור שהצליח לו, למרבה הבושה)?
* תכנית קלקיליה – שמעתי את כל המתקפות על תוכנית קלקיליה ולא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת, מה פגם הם מצאו בתוכנית. הכול פוליטיקה נטו – מאבק על "הבייס" הימני, באמצעות תחרות מי קיצוני יותר, וחוסר המנהיגות של נתניהו.
* בגרות פוליטית – אזרחי צרפת גילו בגרות פוליטית במערכות הבחירות האחרונות. תחילה, בהתלכדותם לבחירת מקרון לנשיאות, כדי לבלום את מפלצת הפשיזם הגזעני והאנטישמי המרימה את ראשה ומאיימת על צרפת ועל אירופה, שבעה עשורים אחרי שהובסה במלחמת העולם השנייה.
אולם המבחן האמיתי היה בבחירות לפרלמנט. הרוב הגדול, שנטש את ההצבעה המסורתית למפלגות השונות והעניק רוב למפלגתו החדשה של מקרון, העניק לו יכולת לממש את מדיניותו.
כעת מלוא האחריות על כתפי מקרון. עליו להתייחס לקדנציה שלו כאל הסיכוי האחרון של צרפת. אם הוא לא יצליח להקנות לאזרחי צרפת ביטחון ואיתנות חברתית כלכלית, חלילה, יהיה קשה מאוד לעצור את המפלצת הפשיסטית בפעם הבאה.
* כבוד הכנסת – עצם נוכחותו של אורן חזן בכנסת היא פגיעה מתמשכת בכבוד הכנסת.
* כך טופיק טובי שימח את בגין – בהתייחסי לכך שהנשיא טראמפ לא נאם בכנסת בביקורו בישראל, כתבתי שכך עדיף, לאחר שח"כים קיצונים ונרקומני רייטינג הפריעו לאורחים בנאומיהם האחרונים בכנסת. הזכרתי, שבביקורו של הנשיא קרטר גאולה כהן שיסעה את דבריו של בגין בקריאות ביניים עד שהוצאה מאולם המליאה, אולם נאומו של קרטר לא הופרע ולו פעם אחת. ועל אירוחו של הנשיא סאדאת כתבתי, שלא נקראה בו אף קריאת ביניים.
לאחרונה חזרתי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הכנסת בהשתתפות סאדאת, ומסתבר שלא דייקתי. אכן, איש לא העלה על דעתו לשסע את דברי האורח, אולם נאומו של בגין שוסע פעמיים, בידי חברי הכנסת מחד"ש טופיק טובי ומאיר וילנר.
לאחר קריאת הביניים של טובי, פנה בגין לסאדאת ואמר: "אדוני הנשיא, עמיתי שיסע את דבריי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך." על כך הגיבו הח"כים והקהל במחיאות כפיים.
* פייק קמפיין – בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד, במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים. הצעתם היצירתית היתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל," יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.
באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה.
"זאת לא דרכנו," הסברנו. "אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער."
ולמה נזכרתי בכך? בגלל ההדלפות על ההצעות הדוחות לקמפיין של שיימינג נחות וסקסיסטי נגד מנהיגי המחנ"צ הרצוג וציפי לבני, במסע הבחירות האחרון של הליכוד.
הקמפיין הזה לא בוצע, לא עלה לאוויר. מי שקיבלו את ההצעה הזאת גילו שיקול דעת ופסלו אותו. מרגע שהוא נפסל, הוא לא קיים. העובדה שמישהו הציע אותו, אינה רלוונטית. זה פייק ניוז.
* מכתב משר החינוך – משרד החינוך מציע לקצץ 13 ימי חופשה בשנה לגנים ולכיתות א'. בין השאר, מוצע לקצר את חופשת החנוכה בגילים אלה לחמישה ימים.
חג החנוכה הוא בן 8 ימים, אך חופשת חנוכה בבתי הספר היא בת 7 ימים בלבד. היום הראשון של חנוכה הוא יום לימודים רגיל. כך היה עוד בילדותי הרחוקה וכך גם היום. מה הסיבה לכך? אם המדובר בעיקרון של מיספר ימי הלימודים בשנה, מוטב היה לקצר ביום אחד את עשרת ימי החופשה שלפני פסח ולהוסיפו לחנוכה. הסבר ששמעתי, אולי הוא הנכון, הוא הרצון שמסיבות חנוכה במערכת החינוך תהיינה כבר בחג עצמו, ביומו הראשון, אחרי הערב שהילדים הדליקו בבתיהם את הנר הראשון.
בשנים הראשונות של המדינה, החופשה היתה קצרה יותר, בת ארבעה ימים בלבד. בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם", מספר מוקי צור על הילדה יהודית מאיר מקיבוץ עין גב, ששאלה את מורתה גיטה, מדוע בחג בן 8 ימים החופשה היא בת 4 ימים בלבד. "תשאלי את שר החינוך," השיבה המורה בקוצר רוח. והילדה, באורך רוח, ישבה וכתבה מכתב לשר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל.
דינור התייחס ברצינות לשאלה והשיב לה בזו הלשון:
"ליהודית, שלום!
אני מודה לך עבור מכתבך היפה. חנוכה זהו חג האורים. הנרות מספרים לנו, שאבותינו יצאו מאפלה לאורה. הם מספרים לנו, כי הם למדו תורה, שהיא אור, שהאויבים גזרו על ישראל לא ללמוד אותה. הרי טוב יהיה, שבכל חנוכה נהנה גם מן החופש וגם נלמד תורה. לכן לא טוב שאת לא מרוצה מזה.
בברכה,
ב. דינור."
(תורה?! בבית ספרנו?! אור קשתי כבר היה מוציא קמפיין נגד ה"הדתה").
מה שמזכיר לי את הסיפור המשפחתי הבא. כשאסף בננו, שהשבוע סיים את כיתה י"ב, היה בן 4, הוא לא רצה ללכת לגן. כנראה שבאחד הוויכוחים נאמר לו שזה החוק, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיכתוב לשרת החינוך.
הוא לא התעצל והכתיב לנו מכתב לשרה:
"לכבוד שרת החינוך לימור ליבנת, שלום רב!
קוראים לי אסף ואני לא רוצה ללכת לגן. את יכולה להרשות לי לא ללכת לגן? זה בגלל שבגן החוקים מעצבנים אותי. כל יום ילד אחר מציק לי, משעמם לי בגן. חלק מהאוכל לא טעים, כשאני לא רעב מכריחים אותי לאכול. אני לא אוהב את השיעורים.
שלום,
אסף הייטנר
קיבוץ אורטל."
אנו עדיין מצפים בדריכות לתשובת השרה.
* קפיצה על סוס – לשם מה אב הולך לסיום חוג התעמלות-קרקע של בתו? כדי לראות אותה, להתרגש, לחוש גאווה ולצלם. נכון? אבל המדריכה של תמר, בתי, חשבה אחרת. בתחילת האירוע היא קראה לכל ההורים ו... הקפיצה אותנו על "סוס". הפעם האחרונה שלי היתה בטח לפני לפחות ארבעים שנה. איזו פדיחה.
אבל... הצלחתי. ואחרי הנחיתה אפילו פרשתי את הידיים לצדדים ומתחתי את החזה...
* ביד הלשון: יום מיומיים – שר התחבורה ישראל כץ נשאל בראיון רדיו על ביקורת שהיפנו כלפיו המפלגות החרדיות, באשר לפגיעה בשבת. כץ הכחיש שחל כרסום כלשהו בנושא ואמר "אין יום מיומיים."
אמירה זו מבוססת על הביטוי התלמודי, המופיע במסכת סנהדרין, "מה יום מיומיים," שמשמעותו היא: "במה שונה היום הזה מימים אחרים?"
כץ היטה את השאלה לתשובה, על דרך השלילה – אין הבדל בין היום הזה לימים אחרים.
החוקרים סבורים שהביטוי, כפי שהוא מופיע בתלמוד, הוא שיבוש, והביטוי המקורי לא היה "מה יום מיומיים" אלא "מה יום מימים."
נאכל חרב 2 – בפינה הקודמת הצגתי את הפגנת הבורות של "הארץ", שעל עמוד השער של המוסף כתב באותיות של קידוש לבנה "לנצח נאכל חרב". והרי משמעות הפסוק המקראי "הלנצח תאכל חרב?!" היא השאלה האם לנצח החרב תאכל = תהרוג, ולא האם אתה תאכל את החרב במשמעות של אוכל.
לא חלפו שלושה ימים, ושוב, אורי משגב חזר על הטעות, כאילו החליט "הארץ" למחזר הפגנה מתמשכת, חוזרת ונשנית, של בורות.
משגב האשים את נתניהו ובנט שהחזון שלהם הוא של לנצח נאכל חרב, ומסתבר שרמת הבנתו את התנ"ך והלשון העברית דומה לרמת הבנתו את הפוליטיקה הישראלית.
* * *
יהודה דרורי
סוריה לא קיימת
פעם היתה ארץ אחת על שטח גדול מאוד במזרח התיכון וקראו לה: סוריה. כיום יש במקומה פרובינציה רוסית (עם שני נמלים ובסיסי צבא רוסיים) במדינונת לחופי הים התיכון (מצפון ללבנון), בה מתגוררים כמיליון בני הדת העלאווית, ושולט בהם פושע מלחמה בשם בשאר אסד (זו עלאווה-לנד).
ביתרת השטח מסתובבות כנופיות שונות, לרבות תאבי שטח כמו הכורדים, ותאבי שליטה כמו האיראנים. זוהי המציאות הקיימת בצפון-מזרח אזורנו, וכל תיאור גיאוגרפי אחר הוא מומצא ואינו ריאלי, ואני מקווה שהסבר זה יועבר מטראמפ לרוסים, המודאגים מהימצאות יחידות מצבא ארה"ב במרכז ומזרח השטח, שפעם קראו לו: סוריה.
אני מקווה שגם ממשלת ישראל תפנים את המציאות החדשה ותשלוט במצב חדש זה...
*
אהוד, למעט זהות בשמות הפרטיים מה לך ולמושחת הזה אולמרט שאתה מגן עליו בחירוף נפש ממש, למרות שק החטאים שעל גבו והבושה שהמיט על המדינה ומשפחתו. 30 שנה של שחיתות שילטונית לא ימחקו בדברי חלקות של סופר נחמד כמוך, ואם אתה ביחסי ידידות עם אולמרט נא ברר עימו מה קרה למעטפות הכסף עם מאות אלפי דולרים שהודה שקיבל מטלנסקי ושהעביר לשותפו אורי מסר שישמור בכספת במשרדם?
מטריד אותי יותר שאני שואל שאלה זו במקום שישאלו זאת שלטונות מס-הכנסה.
יהודה דרורי
אהוד: אני חושב שהגיע הזמן שיפסיקו להתעלל באסיר אהוד אולמרט כאילו לא מדובר בראש ממשלה לשעבר, מהטובים שהיו לנו, ואני חושב שכדאי לשלוח את השוטרים והחוקרים בענייניו למטלות חשובות יותר, למשל בשער שכם, איפה שרוצחים שוטרות.
לא, אני לא ביחסי ידידות עימו, אבל אני מקווה שבספר שהוא כותב יתחשבן עם כל אלה שהצליחו להפיל אותו וגם למנוע ממנו את השליש של קיצור מאסרו.
והכי חשוב שיהיה בריא ושלא ייתן לתנאי הכלא לדכא אותו.
ORDER של אלי מייזליש
בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" העלה אלי מייזליש מאמר הנוגע בין השאר לחטאי בריטניה בשליטתה בארץ בתקופת המנדט הבריטי ומכנה את שיטתם כ"חוק וסדר" אלא שכתב זאת באנגלית שלא במתכוון בשגיאה : ORDER LOW & ...
ממש אהבתי שגיאה זו המביעה את שבאמת קרה: סדר נמוך. הוא מונה רק חלק מפשעי בריטניה נגד העם היהודי ונגד הציונות, וזה בהקשר למצב העגום כיום באנגליה עם הטרור המוסלמי – אז זה כנראה כמו שנאמר: אין שמחה גדולה יותר משמחה לאיד...
שיחרימו את וונדרוומן
העולם הערבי נסער מהסרט וונדרוומן בגלל משחקה של גל גדות הישראלית הנהדרת (וגם – מכיוון שלדעתי זהו סרט נגד מלחמות...)
נפתח כבר מסע של החרמות נגדו בטוניסיה ובלבנון, וכיום יש כיוון כזה בפרלמנט הירדני.
שלילת הסרט הפופולרי הזה מראה לעולם הרחב את העליבות התרבותית ואת הרשעות האיסלאמיסטית כלפינו, ולכן טוב שהדבר קורה ומסייע להסברה הישראלית לגרום לעולם להבין עם מי יש לנו עסק.
"כאן" זה לא פה
סמאח ותד, עיתונאית תאגיד השידור הציבורי "כאן", שיתפה בשבוע שעבר ציוץ על פלסטיני שחוסל על ידי כוחות הביטחון עם הכיתוב: "'האינטלקטואל הוא הראשון להילחם' ולעולם לא לוותר" – כך נחשף היום באתר האינטרנט של ערוץ 20.
הציוץ שותף מחשבון הטוויטר של "מרכז המידע הפלסטיני", והכוונה הייתה לטרוריסט, פלסטיני בשם באסל אל ארג', שחוסל ב-6 במרץ על ידי כוח ימ"מ במהלך מבצע לאיתור מבוקשים ואמל"ח באל-בירה שבאזור רמאללה. באסל אל ארג' נורה ונהרג במהלך חילופי אש עם הכוחות.
מצה"ל מסרו כי אל ארג' בן ה-31 מבית לחם עמד בראש חוליה שתכננה פיגועים נגד ישראלים, ושברשותו נמצאו רובי M-16. (מאקו).
ראשי תאגיד "כאן" הישעו אותה מיד אבל החזירו אותה לתפקידה לאחר מיספר ימים מאחר שטענה שהיא בסך הכול ציטטה אימרה מתוך מרכז המידע הפלסטיני...
זה בדומה לאימאמים המואשמים בהסתה במסגדים והטוענים בבית המשפט לחפותם כי... בסך הכל ציטטו מהקוראן שצריך להרוג את היהודים...
אנו יודעים ש-סמאח ותאד היא מ"בית השמאל" ורצוי להבא להשגיח על מחקריה ודבריה.
*
שאלה שעדיין לא נענתה ע"י כבוד השופטת המכובדת והרודנית – הגב' נאור: האם לאלוף הכי ותיק במטכ"ל מגיע להיות רמטכ"ל?
*
נא להכיר, משטרת לונדון!
https://www.facebook.com/revealedoncamera/videos/1394002810677934/
*
לספר המוצע למכירה באמאזון ב-9 $ קוראים באנגלית "ההיסטוריה של העם הפלסטיני מהעת העתיקה עד היום"...
אז כדאי לפתוח את המצורף להלן ולראות לפחות מה זה... כדאי...
(אפשר להוריד ב-PDF ולקרוא את הספר בדיגיטליות...)
https://docs.wixstatic.com/ugd/5f57ba_4af6d78be82a4ac0bbf2cf747697d157.pdf
* * *
לידידי היקרים
להלן לינק שעשוי לעניין אתכם
https://www.tau.ac.il/news/medicine-7-6-17
לימור שריר
* * *
ושוב הזקנים הולכים אל הים
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בקיץ
עם בטן משתפלת ורגליים רועדות
הם מסתכלים בנכדות זקופות
השדיים הקטנים
שיכלו לצאת מהאשכים שלהם
הם נזכרים בכל הנערות
שאותן לא זיינו
ועכשיו הם כבר לא יכולים
לכל היותר לעמוד במים
ולהשתין לידן
ולהיזהר שלא ליפול עם הגלים
כך מתנודדים האשכים בים
כמו במושב זקנים.
חוף גורדון, 20.6.17
* * *
הופעה שמירי רגב לא מוכנה לממן
והיא צודקת!
(http://www.jenpromuze.cz/sites/default/files/videos/25035/163356.mp4)
* * *
"חבורת שהם" כפר מעש
ע"י מרדכי שלף
רחוב בן חור 15 דירה 41 פתח-תקווה 4906314
טלפון : 03-9234379 נייד : 052-2492994
פקס : 077-9323838 ms36@zahav.net.il
יוני 2017
לאהוד בן עזר שלום רב,
"חבורת שהם" מכפר מעש ממשיכה ופועלת זו השנה ה-23. החבורה הוקמה בשעתו כדי לשמש כיד זיכרון לד"ר חיים שהם שהיה חבר אהוב על רבים, איש הקומנדו הימי, רופא ולוחם בשייטת, קצין רפואה ראשי של חיל הים, מפקד רפואה פיקודי בפיקוד דרום.
אהבתו הגדולה של חיים היתה שירי ארץ ישראל, ובכך הדליק בחבריו את הערגה והאהבה דווקא לשירים ישנים, כאלה שנשתכחו ואו כאלה שרק מעטים הכירום. הוא סחף עמו כל מי שרק נזדמן למסיבות השירה הרבות בביתו – מסורת שחבורת "שהם" ממשיכה עד היום.
החבורה שמה לה למטרה, בין השאר – לפעול לחידוש, ריענון ושימור מכלול משיריה הנפלאים של ארץ ישראל וביניהם שירים רבים מתקופות שלפני הקמת המדינה, שירי חיבת ציון, שירי העליות, שירי חלוצים, שירי אדמה ועבודה, שירי המחתרות ועוד.
כל שנת פעילות כזו מסתיימת בהקלטת חומר שהוקדש לנושא מיוחד, ובשנים האחרונות הקלטנו אוספים מיוחדים ובהם שירי ים. עלי להבה (שירי מהפכה ופועלים). שירי ילדים. שירי חגים. הגדודנים – משירי הבריגדה והלוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה. ציון חמדתי – משירי העלייה הראשונה. חומה ומגדל – משירי תקופת הקמת יישובים בשנות ה-30. היי ציגעלעך – אוסף נדיר של שירים מוכרים ביידיש שתורגמו ברובם מחדש לעברית. שיא הכיף – אוסף שירים שובבים. שירי מתתיהו שלם – איש רמת יוחנן. היה היה פלמחניק – משירי הפלמ"ח. על הבמה – משירי התיאטרון העברי לתקופותיו.
השנה – 2017, הקדשנו את התקליטור החדש שלנו לנושא: "מהשולחן היהודי" ובו אוסף מיוחד ומרשים של זמירות, שירים וניגונים מן החסידות על מסורותיה וגווניה השונים, פיוטים מקהילות יהודיות בעולם, רומנסות, שירי עם, ניגונים חסידיים ללא מלים, שירים המחוברים לשבת ומועדי ישראל ועוד. אוסף מיוחד וחלקו ממקורות נדירים.
הניהול המוסיקלי, איסוף החומר, עריכתו והעיבודים – של מוטקה שָלֶף. – הח"מ .
יעל שהם, אלמנתו של חיים שהם – מפיקה ומרכזת את כל פעילות "חבורת שהם" והפקת התקליטורים.
בברכה, בידידות ולמרות כל התלאות – נקווה להמשך...
מוטקה שָלֶף
* * *
אהוד שלום,
נשמח אם תפרסם את תוכנית ימי שירה במדבר.
המפגשים ייערכו בסוף השבוע הקרוב, מחמישי עד שבת, 22.6.17-24.6.17.
הנה הקישור לתוכניה,
* * *
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014
פרעות צפת, 1834
בסוף שנות העשרים למאה התשע-עשרה מָרד מוחמד עלי האלבאני, נציב האימפריה העות'מנית בוויליאת מצרים – באדונו סולטאן מחמוד השני.
תולדות שלטונו של מוחמד עלי כך היו: בשנת 1811 הזמין למסיבה בארמונו את כל מנהיגי הממלוכים במצרים, פקד לשחוט אותם והמליך עצמו על ארץ-היאור.
לאחר שחיטת הממלוכִּים התחיל לארגן את צבאו כשהוא מסתייע בייעוץ צבאי צרפתי. צבאו היה צבא כפייה, צמיתים שאנסו אותם לשרת. אולם עד מהרה נעשה לחזק ולמאורגן יותר מצבא הסולטאן היושב בקושטא הבירה, היא קונסטנטינופול, היא איסטנבול. עשרים ושתיים חטיבות. בכל חטיבה ארבעת אלפים חייל. יחד שמונים ושמונה אלף חיילים. ובצירוף כוחות העזר והאספקה – כמאה ועשרים אלף חייל.
כל אלה השתתפו בפלישה לארץ-ישראל ולסוריה – לעומת צבאו של נפוליאון, שכלל רק ארבעים אלף חייל כאשר פלש לפני דור אחד בלבד לארץ-ישראל.
שבע שנים ערך מוחמד עלי מסעות צבאיים נגד שבטי הוואהבים בחצי האי ערב והגדיל את כוחו. אחר-כך פלש לסודן. אחר-כך ערך צבאו, בפיקוד בנו-החורג איברהים פחה, מסע ליוון כדי לדכא את מלחמת העצמאות היוונית, וגם כבש את כרתים.
בעקבות ההתרשמות מצבאו המשוכלל של מוחמד עלי חיסל סולטאן מחמוד השני את חיל היאניצ'רים הוותיק שלו, והחל לארגן מחדש את צבאו, בהשתמשו לשם כך בייעוץ גרמני. קפטן צעיר, פון מולטקה, היה אז ראש משלחת יועצי הצבא הגרמניים בקושטא. כך קרה שכאשר פלש מוחמד עלי לארץ-ישראל היה צבאו של הסולטאן בשלב ההתארגנות. חיל היאניצ'ארים חוסל, והצבא החדש טרם הוקם.
האם רצה מוחמד עלי רק להשתלט על ארץ-ישראל, סוריה ודרום אנאטוליה ולספחן למצרים? – או שהרגיש כי הוא משמש וַסַל, מושל איפרכיה, של סולטאן שמאבד את יכולת שלטונו באימפריה? – ואם כך, מדוע לא לנסות את כוחו ולהשתלט גם על קושטא, לתפוס את השלטון וגם את הרמון הנשים צחות-העור – בתולות לְפָנים ובתולות אחור, מבושמות הערוות ורחוצות העכוזים –
חיקורים רבים עשיתי לשם הכרוניקה המשפחתית הזו בשאלה אם מגולחות היו השֵׁגָלִים או תלושות שיער ואם במלקחיים עדינות, בשעווה או בדונג הוסרה עטרת תלתליהן – או שאהבו לראותן השׂולטנים כמו שהטבע חנן אותן בצמרירותן התחתונה? – גם לאיסטנבול נסעתי, ובהרמון ביקרתי, ותשובה לשאלה טרם מצאתי...
[בדקתי ומצאתי שהזונות נוהגות לגלח, וכמוהן גם כוכבות הסטריפ-טיז והפורנו, שמותירות לעיתים רק חתימת זקנקן קטן בשולי הבטן, זכר לחורבן בעין המצלמה, ואינן משאירות אפילו שערה אחת בין פות לפי-טבעת, שלעיתים נבעלות גם דרכה ללא שמץ של בושה, אבל תשובה היסטורית מהתקופה העות'מנית לא מצאתי. – ממני, המלביה"ד]
– של הסולטאן היושב בטוֹפּקַאפּי סארַיי, או להכתיר כסולטאן את אחד מצאצאיו הצעירים, וכך להיות בעל השפעה מכרעת באימפריה העות'מנית?
כך באה ארץ-ישראל תחת שלטון מצרים, והמושל עליה היה איברהים פחה, שכבש אותה בחיל גדול, ובלי מלחמות רבות, מיד התורכים.
איברהים פחה, שנחשב אדם נאור וגיבור נערץ, התחיל לעשות סדרים בארץ. אחד החוקים החדשים שהטיל היה חובת שירות-צבאי לערבים, פלחים ועירונים כאחד. תחת שלטון התורכים היו הערבים פטורים ממנה ויכלו לפדות את נפשם בכופר. פקודתו עוררה עליו את חמתם והם החליטו לסרב לה. אך איברהים פחה, שהיה בעל רצון תקיף, הטיל את אימתו על המתקוממים. ביד חזקה הכריח את תושבי הארץ לקבל עליהם את מרותו. כל מי שנתפס, והיה מסוגל לשרת בצבא, גוייס לחילותיו. הוא נעשה סמל בלהות לערבים, והזכרת שמו בלבד הטילה עליהם חרדה ופחד-מוות ועוד במשך שנים רבות, כשהיו מזכירים את תקופתו הגדירו אותה באמירה: "בִּסְבַּח בִּלְחָרָא!" – שתשחה בצואה!
הערבים העירוניים ניצלו את ההתמרמרות ואת התלונות הכבושות של הפלחים כדי להסית אותם למרוד. שליחים-מסיתים מטעמם הצליחו להפיץ שמועות ולעורר בעזרתן לבבות נירגנים בכפרים, בשווקים ובמסגדים:
"איברהים פחה כופר בדת-מוחמד! הוא נוצרי מתחפש במסווה של מוסלמי! אלבאני ערל – אוכל חזיר! עורך משתאות של יין! מחלל בתולותינו עַלַא עֵרי [הזין] שלו!"
התעמולה נשאה פרי. דיבת הכפירה שהוציאו עליו היתה כניצוץ לדליקה – ותושבי-הארץ התעוררו לקדש גִ'יהַאד, "מלחמת מצווה", על המושל הזר – שנאמר עליו שאברו מחוספס כקרוקודיל (תנין), שָׂעיר כחזיר, קצר כחמור, שופע כנילוס (נהר מצרים), אינו מבדיל בין פנים לאחור ומרבה לחלל את תומתן של בנות המאמינים הזכּוֹת ואת מצווֹת הדת.
עוד בטרם פרץ המרד בכל תוקפו, כבר התפשטו מהומות בארץ. הבידואים והפלחים חזרו לארוב לעוברים ושבים, להתנפל עליהם ולשדוד את רכושם. איברהים פחה נמצא אותה שעה באלכסנדריה. כאשר נודע לו שהמצב התערער וכי מתכוננים למרוד בו, הוא מיהר לשוב עם צבאו לארץ-ישראל.
מיד בבואו לארץ נוכח לדעת שהוא כעומד על הר-געש העומד לפרוץ. בעודו מנסה להשקיט את הרוחות הנירגזות ולדכא את ההתקוממויות, שצצו כמו-מאליהן בכל מקום, נודע לו שמקור הרעה הוא בְּנַבְּלוּס, היא שכם. בה נירקמות מזימות המרד. לכן מיהר ללכת שמה.
בבואו לשכם התקבל בכבוד גדול על-ידי ראשי העיר ונכבדיה. מנהיגי הפלחים מכפרי ההר באו להביע בו את אמונם בו. אולם איברהים פחה הפיקח הכיר בפניהם שבלב-ולב הם מדברים אליו.
הוא לא בא עם צבא רב לעיר, כדי שלא להחריף את ההתקוממות. בערב נערכה לכבודו סעודה. טבחו כבש. בישלו אורז והכינו מֶגָ'דרָה מבּוּרגוּל ועדשים. הדליקו פתילות-שמן רבות ואף הביאו חרזן בקיא בחנופה לתקיפים ולמושלים. איברהים פחה טבל פיתו בשמן-הזית ובטחינה שבהם נשתבחה העיר. ריח הסבון המתבשל במִסבּנוֹתֶיה חדר מבחוץ, אף הוא עשוי משמן הזית, וספינות המפרש לוקחות מנמל יפו את הסבון הנבולסי לאלכסנדריה ולצידון ומשם בספינות הגדולות לאיסטנבול ולארצות אירופה.
המוזמנים הצהירו בתורם על הנאמנות לשלטונו, לצבאו ולאביו חורגו, היללו את רוח הפיוס והשלום שהביא עימו הפחה איברהים לעירם – והכול בברכת אללה האחד והיחיד ועל פי דין מוחמד נביאו, שכידוע אוהב שלום ורודף שלום היה כל ימיו ולא נזקק לסיף אלא כדי לרוצץ ראשי נחשים המנסים לחדור לאוהלו.
בתום הסעודה ניגש אליו חוסין, אחד מאנשי-סודו המעטים, שליווה אותו וריגל עבורו בכל מקום שאליו פנה, ולוחש על אוזנו השעירה:
"תערוף את ראשי, הפחה, אם שקר בפי. יצאתי כדרכי להסתובב בסימטאות ולשמוע מה אנשים מדברים. שניים נַבְּלוּסִים הלכו זרת בזרת, טִיזֶן פִי לִבֶּס [שני פי-טבעת בבגד אחד. שְׁכמִים היו מפורסמים במשכב-זכר. – ממני, המלביה"ד] ודיברו. הקשבתי."
"ומה נודע לך?"
"שמעתי שראשי העיר הבוגדנית הזו, נבלוס – שׂמוּ עליהם מנהיג חדש, אחד מאנשיהם ושמו קַסַה לַחֲמֶה."
"נמנה אותו מושל על העיר מטעמנו."
"לא יעזור. הם זוממים לרצוח אותך, ישמרך אלוהים מפני כזבנים בני שרמוטות כמו אלה!"
"מתי יהיה הדבר?" נזכר איברהים פחה במסיבה שערך אביו-חורגו למנהיגי הממלוכים במצרים.
"מחר בבוקר יזמינו את כבודך לבקר בבית תעשיית הסבון הנבולסי הנודע של קסה לחְמֶה. בשעת ביקורך במסבנה יתקבצו סביבך הנבולסים וילוו אותך בפמליה צפופה. כאשר תעברו על פני היוּרָה הרותחת והמעלה אדים, שבה מתבשל הסבון – יתפסו בך כאיש-אחד כל בני-החבורה וישליכו אותך פנימה כדי להמיתך בתוכה, לא עלינו! בל אפתח פה לשטן! – שמה יעמדו ויסתכלו על גופתך המתפוררת ונהפכת אף היא לסבון נבולסי, שמה יצטערו – בסליחה מכבודך, הוד מעלתך – רק על כך שלא זיינו לך קודם את התחת כדי להשפילך!"
"מה נעשה?"
"תתאונן, הפחה, תתאונן לפתע, בחצות הלילה, על כאב בטן, ותצא לחצר האחורית אל בית-הכבוד. לשאר אדאג אני."
ובחצות הלילה נמלטו משכם, רכובים על סוסיהם, איברהים פחה ואיש-סודו חוסין.
קסה לחמה הקדים לשלוח עוד באותו לילה שליחים לכל בני-בריתו, להודיע להם על מות איברהים פחה ביורת הסבון הרותחת עם שמן הזית במסבנתו. המקרה בשכם שימש אות להתעוררות הערבים ועד מהרה התלקחו מהומות-דמים בכל הארץ. המרד פרץ לראשונה בצפת, ביום ראשון, ח' בסיוון, אסרו-חג של שבועות תקצ"ד, יום ה-15 ביוני 1834. ערבים ובידואים רבים מסביבות העיר, בסיוע ערבים ממזרח לירדן, התנפלו על הרובע היהודי וזרו חורבן והרס. המושל המקומי ניסה להשקיט את הלבבות, אך בראותו שאין בכוחו לדכא את המרד, מסר את העיר בידי האוייב, נמלט על נפשו, ואף נפוצו שמועות כי הוא-עצמו הצטרף אל המורדים.
צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי-אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות-טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי-הסביבה באו וחברו ליושבי-העיר. "דין מוחמד בְּסֵיף!" הם קראו, "אִדְבַּח אִל יַאהוּד!"
בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: "חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!"
ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.
ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש-החרובים שארו מכדי-חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר-כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי-שת ואלה חשופות-שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים-למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:
"אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"
שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית-הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר-גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני-הרובים.
היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי-כנסת ובבתי-מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי-חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.
בבית-המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר "תקלין חדתין", ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:
"גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!"
ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.
נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית-המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא-עצמו נמלט מידיהם.
בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם-הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.
רבים נמלטו לכפרים עין-זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי-כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על-ידי פראי-האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.
לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת-בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.
הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש-דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה-עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות-נפשם.
*
בימי הפרעות בצפת שהה באלכסנדריה שבמצרים ר' ישעיה טְרַכטֶנבֶּרג, דודה העשיר, אחי-אימה, של אפרת, הרבנית רחל. הוא הפליג בספינת-מפרש כדי למכור בעיר-הנמל הגדולה מטען תבליני פלפל ואריגים. אשתו, שנותרה בצפת, היתה אשת-חיל ויודעת כיצד לדבר עם הערבים בשפתם וכיצד להתהלך עם החיילים המעטים שנשארו בעיר ועדיין היו נאמנים לאיברהים פחה.
היא מצאה דרך להודיע לקאדי, שנמצא בקשרי ידידות עם בעלה ר' ישעיה, כי ברצונה להפקיד אצלו אחדים מחפציה היקרים, והבטיחה להוסיף עליהם לאחר שיחזור בעלה ממצרים. הקאדי פקד על חסן בנו להתנזר מחברת השודדים ולהביא בסתר אל ביתו את נשות המשפחה היהודית.
כך הצליחה הדודה להציל את נפשה וכבודה ואת כבוד גיסתה הרבנית רחל ובנותיה, אפרת בת השש-עשרה וציפורה בת השש. רחל היתה בת הרב הגאון יהושע טרכטנברג מהעיר פינסק, ואשת הרב שבתאי לוין, שהפליג בים לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809, בשיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. הגר"א דרש מתלמידיו לעלות לארץ, ואמר שצריך לא רק לגור בארץ-ישראל כדי לקרב את הגאולה, אלא יש גם לבנותה ולהיבנות בה. קרוב-משפחתו של ר' שבתאי, מנחם מנדל משקלוב, הפליג ארצה שנה לפניהם כדי להכין את כל הדרוש לעולים מבני-עירו. [קברו בצפת לא נמצא עד היום, ואולם עדת אוכלי קטניות בפסח הכשירה קבר של וילי, (כלומר, קדוש מוסלמי), ושמו פרוכת על האבן ועליה חקקו שם רב שבתאי, ומתפללים שם לעילוי נשמתו בדבקות רבה ופורשים סביבו מנגל באסרו חג של פסח. הרב שבתאי לוין, בעלה של רחל ואביהן של אפרת ואחותה ציפורה, בצפת, הפליג בים לארץ-ישראל עם הוריו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809. הם נימנו על שיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. – ממני, המלביה"ד].
חסן כיסה פניו בכאפייה וליווה את הנשים, גם הן עטופות היטב, בדרך המוליכה אל בית אביו, אך עד מהרה הוא נעלם. הוא לא רצה שיראו אותו צועד בחברתן בסימטאות. כאשר הגיעו הארבע אל מול חומת החצר של הקאדי, כפי שהורה להן חסן, התברר שהשער סגור וצרותיהן טרם נסתיימו. אישה אחת מאנשי חצר הקאדי שמרה לפני השער ולא הניחה ליהודיות להיכנס. כאשר הזכירו בפניה את שמו של חסן, עשתה עצמה ברשעות כאינה יודעת. אך בעודן מתווכחות לא היססה שומרת השער להסיר את המטפחת מעל פניה של ציפורה הקטנה וגילתה על צווארה מחרוזת אלמוגים שקישטה את חזה הילדותי. מיד שלחה את אצבעותיה וביקשה לנתקה אך החוט היה חזק וחתך בצווארה של הילדה, שצעקה בקול מר:
"אימא! – "
וכאשר נשמע הקול בחצר הקאדי, פקד שם מישהו לפתוח את השער, והנשים נכנסו פנימה. השער נסגר מיד ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מהנהמה העמומה והמבשרת הרעות של קולות הנשדדים, של בכי המוכים ושל צריחות הנאנסים בחוצות העיר, שהיתה עולה מדי פעם וחודרת מבחוץ.
[אחד הנכדים של חסן, בנו של הקאדי, נהרג במלחמה עם היהודים בצפת בחודש מאי 1948 ונכד אחר ברח עם כל בני-המשפחה בלילה שבין השבעה לשמונה במאי. יהודי צפת היו אז מעטים ומגיניהם מעטים, "היתה תחושה של תבוסה וקדרות, אם לא תישלח מיד תגבורת עדיף שניכנע לפני שנהיה בידי הערבים כצאן לטבח." הערבים היו רבים מהיהודים במיספרם ובכוחם, אם כי לא מאורגנים. שלא כרגיל, היה הלילה מעונן מאוד ועמד לרדת גשם. הדווידקה, אותה מרגמה שהיתה בעצם צינור חלול, ירתה שניים-שלושה פגזים לעבר השכונות הערביות, ובפגז האחרון התפוצצה מעצמה. הרעש היה כה גדול, הבהקי הברקים בשמיים כל כך מאיימים, קולות הרעמים שהתגלגלו מהג'רמק ועד הגולן כל כך חזקים ומתכתיים, ואחריהם החל לרדת גשם סוחף – זקני צפת מספרים שלא היה כרעש הזה וכגשם הזה מאז אותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד [1834] – עד כי כל אלה הפחידו עד מוות את הערבים, שהזיכרון על הגשם ששטף את הירושימה לאחר שהוטלה פצצת האטום היה טרי בזיכרונם עד כדי כך שהחליטו שזוהי "פצצת האטום היהודית" וברחו דרך ואדי מירון והיה בכך פיצוי-מה על הפרעות והסבל שגרמו לשכניהם היהודים במשך דורות. משפחת הנכד של חסן בן הקאדי התיישבה בסוריה, והנכד היה לאביו של אחד ממנהיגי הטרור הפלסטיני במאה העשרים והעשרים ואחת. – ממני, המלביה"ד].
הבית היה גדול. באמצע החצר המרוצפת נמצא בור-מים. כותרת עץ ערמון זקוף התנשאה מעל לחומה, הזרועה לכל אורכה למעלה מכיתות-חרס חדות שננעצו בטיח המעוגל, למגן מפני גנבים.
בעל-הבית, שהכיר את ר' ישעיה העשיר ואף נעזר בו לא-פעם, לא מיהר להקביל את פני הבאות. עטור זקן שיבה קצר, לבוש חלוק משי כתום-ארוך וחבוש לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, היה עסוק באמירת הפרק היומי מן הקוראן. כך נוהג הקאדי כל שנותיו, ובשום אופן אסור להפסיקו. ברגליים יחפות ומקופלות נוהג הוא לשבת זקוף בספה נמוכה. על המרבד מתחתיו מונחות אנפילאותיו האדומות. ממקומו רואה בהיפתח השער ובבוא כל אורח, אך אינו מגיב. רק שפתיו מתנועעות ושם אללה ונביאו נזרקים מהן לסירוגין בהתלהבות ובכוונה עמוקה:
"לָא אילָאַה אילא אללה ומוחמד רָסוּל-ללָה, אין אלוה בלעדי אללה ומוחמד שליח-אלוהים."
אורח, אם נקלע לבית, היה מחכה בחרדת-קודש לסיום התפילה, הנאמרת בכוונה עמוקה. וגם ביום רגיל לא נשמע שום הגה בחצר, רק מדי פעם בקעו מבחוץ קולות זירוז החמרים, המוליכים את נאדות המים על חמוריהם בסימטה.
שנים אחדות לפני כן, בחורף, פרצה בצפת מגיפת חולירע שהפילה חללים רבים בקרב הערבים אך כמעט שלא פגעה ביהודים. הדבר עורר קינאה וחמת זעם אצל המוסלמים, והם עמדו לעשות שפטים ביהודים כי חשבו שהביאו את המחלה בכוונה על שכניהם.
למזלם של היהודים הובא הדבר לידיעתם בעוד מועד אך הם היו אובדי-עצות. בייאושם שלחו שליחים אל חיים פרחי, ששימש אז כשר האוצר וכיועצו של הפחה עבדאללה בעכו, הוא עבדאללה אשר לימים שלח רוצחים להרוג את פרחי, והחרים את רכושו הרב. חיים פרחי היה עדיין בעל-השפעה בגליל, למרות שקצה חוטמו חתוך ואוזנו כרותה, שזאת עולל לו בשעת רוגזה אדונו הראשון אחמד ג'זאר, הפחה של עכו, שהיה ידוע באכזריותו.
השליחים התכוונו להתחנן בפני חיים שיעזור לצפתים, אך משהגיעו לעכו התברר כי שעריה נסגרו בפניהם לתקופת זמן מפני המגיפה. והנה, עוד טרם שבו אז משליחותם, עלה בדעת ר' ישעיה לפנות אל הקאדי, השקוע כל ימיו בתפילות, ולהציע לו ממון רב ובלבד שיצילם מסכנת הפרעות של ההמון חמום-המוח. הקאדי הורה לשכניו היהודים להמתין, והבטיח לר' ישעיה כי לא יאונה להם כל רע.
למוחרת היום כינס הקאדי במסגד את המאמינים, המוסלמים, ונשא בפניהם דרשה נרגשת: "לָא אילאה אילא אללה ומוחמד רסול-ללה. לא אילאה... דעו לכם, כי לפלא נחשב הדבר גם בעיניי: מדוע זה מקירבנו, המאמינים, נפגעו כה רבים במגיפה, בעוד אשר הכופרים ניצלו ממנה?"
"תבורכנה שפתיך!" נישאו לעומתו קריאות עידוד, "נִדבח אל-יהוד! נשחט ביהודים!"
"לא, לא! חכו קצת," היסה אותם הקאדי, "אתמול בלילה נפתרה אצלי סוף-סוף התעלומה. הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו הופיע בחלומי וגילה לי..."
"אללה הוא אַכְּבַּר..." ברקו עיני המאמינים לשמע דבריו. "גלה לנו, גלה – יא אבו-חסן שלנו, מה שמע הקאדי מפי הנביא?"
"אמר לי המבורך: 'התעודדו אתם, המאמינים, ודעו לכם כי לאחר שקירות גן עדן ניזוקו...'"
"וַאלְלָה..." עברה אנחת השתוממות ופחד בקהל, "יִלְעַן דינם, המזיקים!"
"אמר לי: 'ניזוקו אבו-חסן בני, ניזוקו – והם זקוקים לתיקון, וכדי לבצע את מלאכת התיקון יש צורך שיעלה ויבוא לגן עדן קהל מאמינים משלנו, גדול ורב ככל האפשר, ובגן עדן יזכה כל אחד מאיתנו להושיב על ברכיו שבעים ילדות בתולות שאחוריהן רכים כלחיי התינוקות ויזכה גם להריח אותן ולדגדגן בשפמו – וזאת, זאת הסיבה מדוע אסר אללה שהמגיפה תפגע ביהודים ובנוצרים, עשה כך כדי שלא יתדפקו בהמוניהם על שערי גן עדן שלנו, שנעולים בפניהם, כי אללה הכל-יכול שוקד למנוע מהם את תענוגותינו השמיימיים! ברכות למי שמת מות קדושים מקירבנו משום שהוא זוכה לכבוד ולתהילה בעולם הזה ולגן עדן בעולם הבא!' – אלה הדברים אמר לי הנביא כאשר נגלה אליי אתמול בלילה, בחלום."
כאשר שמעו המוסלמים את הדברים הללו יוצאים מפי הקאדי הקדוש, שגם מילא בצעירותו, ובסכנת נפשת גמורה, את מצוות החג', היא העלייה למכה, קפצה עליהם שמחה משונה:
"מעתה כל מאמין, גם אם נפטר בַּיסורים הקשים של החולירע – מובטח לו מקום בגן עדן."
"אללה אוהב את הסבלנים ותומך בסבלנים. הוא הבטיח לסבלנים גן עדן והוא יכניס אותם לגן עדן ויקרה בעולם אשר יקרה."
"ניוושע בעבודת תיקון הקירות שניזוקו אחרי שזועזע גן עדן."
"נזדעזע הגן כמו ברעש הפוקד את צפת וטבריה אחת בכמה שנים."
"ולא נזדעזעו הבתולות הרכות אלא נותרו כולן שלמות בתומתן כי אחרת לא יהיה שכר למאמינים!"
"אם הייתי יודע שהתפילה תעזור הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!"
"מה רבה חוכמת הקאדי. הלא אם נהרוג ביהודים יופיעו גם הם בשמיים וירצו, לא עלינו, להשתתף בתיקון קירות גן עדן!"
ניסיתי לאמת את הסיפור, מהצד הפולקלורי וההיסטורי, אצל סופר ערבי-ישראלי בן-זמננו, החי בגליל לא רחוק מצפת, ואמר לי שאינו מכיר מסורות כאלה ולא שמע על כך דבר. אבל הוא גם לא חש ולא הבחין שנעלמו מהסלט הארצישראלי עגבניות הבַּלַדִי והמֶרימֶנד הכרסתניות, שקולפים אותן בשלות והן מדיפות ניחוח נפלא, וכי באו במקומן עגבניות קשות שליבן קפוא. ואולם בן-שיחי כן עמד על כך שאכנה אותו בשם סופר פלסטיני.
[בדקתי ביומניו של הכותב, שחלקם ניצל מבין החורבות יחד עם הכרוניקה המשפחתית הכתובה על קלף ועם קופסית-פח חלודה מלאה פַארוֹת, בִּישׁליקים, מֵטַאליקים, מִילים, גרוּשׁים, שילינגים וחפיסת קַנְדוֹנִים מיובשת, ומצאתי שהסיפור על העגבניות, לבד מהסיפא, מיוסד על שיחה שהיתה לו בשעתו עם הסופר הערבי, חתן פרס ישראל, אמיל חביבי. – ממני, המלביה"ד].
כך ניצלו יהודי צפת בימי מגיפת החולירע. אבל לא לעולם חוסן, ואוי לה לאפרת מידי חסן, אלמלא היו צפויים לה ריגושים ואסונות גדולים מאלה בעתיד.
המשך יבוא
* * *
אלי מייזליש
1. כמו לחלק שוקולד לשטן
לכבוד שר האוצר מר משה כחלון,
יום טוב.
קראתי היום בעיתון שאמרת:
"כולם מבינים כי בסוף יהיו שתי מדינות"
[כולם? אתמהה]
לא המשכתי לקרוא הלאה נימוקים נוספים, כי ממילא זה רעיון מופרך.
ואנמק בקיצור:
א. מדינת ישראל ובעיקר צבא ישראל לא יסכימו לעולם כי תקום ביו"ש מדינה ערבית נוספת, ובפרט לא פלסטינית.
ב. גם לא קנטונים. גם לא בעוד 50 שנה.
ג. המילה "כולם" אינו כולל אותי בפרט, ואתהציבור הענקי החושב כמוני.
ד. על כן, 'פלסטין' היא יוק.
ה. גם הערבים הפלסטינים אינם יכולים ואינם רוצים ולא יהיו מרוצים מהביטוי המכליל "כולם". כי הוא אומלל, מייאש, ומרדד את הסיסמה "כולנו" לכלום.
אני רוצה לראות כיצד אתה נסוג מאמירה זו, מחשיבה זו, מהפרדיגמה הציונית לגבי המושג "ארץ-ישראל".
ארץ-ישראל לא נכתבה בתנ"ך על מנת לתעתע בהיסטוריה זו הכתובה על אבן: "לך אתננה ולזרעך עד עולם." ואיש אינו יכול למחוק זאת.
איש אינו יכול למחוק את המילה ציונות, את שמו של הרצל ואת שמו של בלפור.
הפלסטינים יכולים להיעלם במדבר הערבי הענקי, כפי שבאו לכאן. עם ישראל אינו יכול להיעלם, לא מכאן ולא מהעולם.
ועד כמה שאני מבין מה זאת ממשלה ושר בממשלה, זה אכן שהממשלה תשלוט, תכוון, תיזום, ואמירה של שר זאת עובדה או הבטחה ולא בלונים באוויר.
גם הביטוי האומלל והמכוון של שונאי ישראל: "שתי מדינות", הוא ביטוי מופרך כיוון שלא קיים בעולם מושג כזה. פשוט זה ביטוי אוורירי ולא מציאותי. אין עם או מדינה התורמת חלק מהמולדת שלה לעם אחר. ובפרט עמנו.
כחלון, נבחרת לכנסת ולממשלה בזכות היותך חבר מפלגה בשטח, ולא בזכות היותך אישיות ציבורית, מנהיג אידיאולוגי, נואם מופלג ופופולרי, או איש הספר והרוח. וללא אדרת מנהיגותית סוחפת, נשללת ממך אמירות לגבי עתידו של עם ישראל. ואני מתערב כאן עם כולם אם אחד למאה יודע בכלל את שמך הפרטי.
יודע כאן כל עובר מתוך רחם אימו, כי רק עשיו מכר את הבכורה בנזיד עדשים. אז האם אנחנו, העם הנבחר, החכם, החזק מכל יריב באזור, השולח לוויינים לשמיים ומסתיר מכל עין באדמה את נשקו, יחלק שוקולד לשטן?
2. תעזבו כבר את אולמרט!
אמש ראיתי איש חולה וחיוור, מובל במסדרון בידי סוהרים אל אולם המשפט או ממנו, או לבית חולים, ושמו אהוד אולמרט. ואיש זה היה ראש ממשלה שדפק לחיזבאללה ולחמאס את הפרצוף עד היום... שאינם מעיזים לירות ולו אבן ברוגטקה.
לא שנדמה לי, כי אני בטוח כי במקומות מסויימים במשטרה ובבתי הדין יושבים אנשים הזויים ש-23 שעות ביום מדפדפים בספרי חוק בריטיים ותורכיים מהתקופה העות'מנית והמנדט הבריטי לחפש קוצו של יוד, באין להם שכל משלהם לכתוב חוק עברי. כי איזה ביטוי מככב כאן? הרי זה 'בקשיש'. והרי על כך הוא כבר חטף מהשופט מאסר.
והנה מצלמת הטלוויזיה רודפת אחריו כמו אחרי איזה קוף שברח מגן החיות.
איני חבר של אולמרט. אבל למען השם, תעזבו אותו כבר, כי ממילא, כל איש שצריך לדעת יודע כבר הכול, ומי שלא צריך שילך לבית קפה לאכול גלידה.
אז דיר בלקום ברוממה או בנווה-אילן, מי ששונא אתכם מאז ימי קין ישנא אתכם עוד יותר ומי שעדיין לא, הנה נתתם לו הזדמנות אידיוטית לשנוא אתכם.
ובלחיצה קטנה על השְלַט עוברים הלאה. קפיש?
* * *
בימת מופעי הספרות
שִׁירִי כַּעֲטָרָה
שירת תור הזהב העברית בספרד
צוותא, יום ראשון, כ"ב בתמוז תשע"ז, 16-7-2017 בשעה 20:30
אבן גבירול, שמואל הנגיד, יהודה הלוי, אלחריזי ואחרים מן המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים השאירו מורשת קסומה ומרתקת. במופע ספרות חד פעמי זה נשמע מסיפורי חייהם המרגשים ונעלה טעימות משיריהם המופלאים.
בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו.
בהשתתפות השחקנים: אלכס אנסקי, יואב יפת, תמר לבני ועוד.
פרופ' אביבה דורון. שירה: האחים צנחני.
הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157, ובאתר צוותא. המחיר 90 ₪. מחיר בהנחה מיוחדת: 60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה
או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708
לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות": oumeir@gmail.com
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
אהוד בן עזר
שרגא נצר
סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון
"שבת ההדחה"
יום השבת, ה-4 בפברואר 1961, היה יום חורף נאה. ברחבה אשר ממול לבניין תיאטרון "אהל" בתל-אביב התאספו מאות מפגינים כנגד הדחתו הצפוייה של פנחס לבון. הם התאספו לקריאת "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה" (שכללה קבוצה גדולה של פעילי מפא"י מרכזיים בהסתדרות הסטודנטים) – להצטרף להפגנה בעת שתתקיים ישיבת מרכז מפא"י.
בשעה 9.30 סגרו הסדרנים את הכניסה לבניין התיאטרון. בהליכה שבתית, חגיגית וקצת עצובה, התחילו להגיע לאיטם חברי המרכז. יש שעברו בקומה זקופה, כשבליבם בשלה ההחלטה, ויש שקומתם כמו השתוחחה בחודשים האחרונים מאז פרוץ "הפרשה", והם חלפו ביעף מבלי להפנות מבטיהם לכאן ולכאן. אחדים – ארשת צוהלת של מנצחים שפוכה על פניהם והם מחייכים לכל עבר ואל צלמי העיתונות, ואחרים כובשים פניהם בקרקע. כולם נבלעו בשער בית התיאטרון.
רחש אכזבה עבר בקרב מאות המצטופפים ליד הבית, כאשר התברר כי שני השחקנים הראשיים ב"הצגה" – בן-גוריון ולבון – לא הגיעו, וגם גולדה מאיר נעדרת. חברי המרכז שנודעו בתמיכתם בלבון התקבלו בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים מצד הקהל, ואילו מתנגדיו של לבון זכו לקריאות גנאי ולהערות עוקצניות.
שר האוצר לוי אשכול, שעמד להציע בפני המרכז את הדחת לבון, הגיע באיחור, ופניו מחייכים כרגיל. קידמו אותו בקריאות מחאה, וסטודנט דתי אחד צעק לעברו:
"על דאטפת אטפוך!"
"מה יש?" שאל אשכול, בעוד עיתונאים וסדרנים מקיפים אותו.
"יש הכול, חוץ מן המצפון!" צעק סטודנט אחר, שנדחק קרוב אליו.
"חמור גָרֶם!" הסתובב אשכול והפליט לעברו, בטרם נבלע בתוך בית התיאטרון.
בשעה עשר לערך התמקמה במקום קבוצה של אנשי מפא"י מאור-יהודה, ובראש חבר המועצה המקומית מטעם המפלגה, אליהו סעדון. אנשי הקבוצה, בחורים גברתניים שקיפלו בחשיבות את שרוולי חולצותיהם הלבנות, החלו מחלקים כרוז שהיה חתום על ידי סעדון, והוא כמין קול-קורא לחברי מרכז מפא"י – "להגיד ללבון: לך הביתה," אחרי "כל מה שעשה נגד המדינה."
סעדון עצמו פתח, מיד עם הגיעו למקום, בוויכוחים קולניים, וכפי שהתברר אחר-כך – במטרה ברורה לעורר מהומה ולתת עילה למשטרה להתערב.
בשעה 10.15 הכריז מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, על פתיחת הישיבה. אשכול היה ראשון הדוברים: "בשלב הראשון, בעניין פרשת 1954. עמדתי עם חברים במאבק. כפי שאתם יודעים פרשה זו נגמרה. עצם הפרשה שבגללה רצה לבון את זיכויו המלא נגמרה לשביעות-רצונו המלאה. אז החל לבון עצמו את הדבר השני... אמרתי בליבי: ייפול הדבר כאשר ייפול, לבון ייתן את הדין בעד אופן וצורת הופעתו בפורום של ועדת החוץ-והביטחון. הגעתי למסקנה שנוצר מצב אובייקטיבי שלבון אינו יכול, כחבר מפא"י, להיות מזכיר ההסתדרות."
אשכול הוסיף וסיפר כי הלך כמעט מחבר אל חבר, לא רק הלך אלא בילה שבועות וערבים ארוכים עם רוב חברי המזכירות, ועל השאלה "מה יהיה?" לא שמע במזכירות שום הצעה ושום אפשרות אחרת, פרט להצעה שבן-גוריון יכהן שוב כראש-ממשלה, הצעה המותנית בקבלת דרישותיו של בן-גוריון.
לבסוף ניסה אשכול להסביר לא רק מדוע שינה את עמדתו והריהו תומך בהדחת לבון, אלא גם מדוע בא להציע ולנמק את ההחלטה:
"חברים רבים אמרו לי: מה אתה, לוי בן דבורה אשכול, צריך לחדור לתבערה ולבציע הצעה כזאת? תן לעניין שיילך כמו שיילך! על זה אני אענה בפסוק לא שלי, של אדם בדרגה גבוהה יותר – 'לא יברח איש כמוני!'"
בעוד אשכול מדבר בפנים, הלך והתרבה הקהל אשר בחוץ, גברים ונשים, צעירים וותיקים, סקרנים, סטודנטים שנענו לקריאה לבוא ולהפגין, עיתונאים וצלמים. טלוויזיה טרם היתה אז בארץ. פה ושם פרצו ויכוחים קולניים, בהם השתתפו נאמני בן-גוריון ומתנגדיהם, אך רוב-רובם של המפגינים לא היה חברי מפא"י.
הבחורים מאור-יהודה חילקו כרזות בהן היה כתוב: "הגידו כן לזקן הצודק!" ו"לבון לך הביתה!" – וגרמו לחילופי צעקות ודברי ריב עם הסטודנטים ושאר הקהל. ניידות משטרה סבבו מדי פעם ברחבה שליד אולם "אהל", וברחבת רחוב בילינסון הסמוכה, בהן הצטופף הקהל הרב.
"בן-גוריון גידל את לבון!"
"בן-גוריון גידל את העסק-ביש!"
"מדוע לא נותנים לבן-גוריון להדיח את לבון?"
"מדוע בן-גוריון לא מקבל את החלטת הממשלה?"
"כך זה התחיל גם בגרמניה!!!" התפרץ לפתע אחד המפגינים.
"מה יש?" צעקו עליו. "מה אתה מתערב? זה עניין פנימי של מפלגה! כאן מחליטים בהצבעה. זאת דימוקראטיה! לא?"
סמוך לשעה 11.00 הגיעה קבוצה נוספת של כחמישים סטודנטים, שביקשה לשגר פנימה משלחת אשר תצהיר על מחאת הסטודנטים בשל הפגיעה בדימוקראטיה, ותקרא לחברי המרכז שלא יתנו ידם להדחת לבון. בלטו ביניהם הכיפות הסרוגות של הסטודנטים הדתיים מאוניברסיטת בר-אילן. חברי המשלחת נשאו בידיהם קאריקאטורה ענקית המתארת כיצד בן-גוריון ממתין לתרנגול צלוי – הוא לבון – שיובא לו למאכל. וכן הניפו כרזות ועליהן כתוב:
"הפרשה – אות אזהרה!"
"הדחת לבון – סכנה לדימוקראטיה!"
"זר לנו שלטון של לחצים והדחות!"
"המסע נגד לבון – סכנה לדימוקראטיה!"
"שיטת החיסולים – זרה למדינת ישראל!"
הקריאות, שנשמעו גם בתוך אולם "אהל" פנימה, שימשו רקע לדובר השני בישיבה, פרופ' נתן רוטנשטרייך: "מציעים למפלגה להיות בבת-אחת תובע, דיין ומוציא-לפועל... האם כה ירדנו שנהיה ציבור של נותני גושפנקאות? האחריות על ההתפתחות חלה [לא רק על לבון אלא] על כל אלה שהשתתפו במערכה הזו... כאשר עולים על דרך של סילוק... הרי העולים על דרך זו חייבים לדעת שכל באיה לא ישובון. קשה להתחיל בכך... אך קל להמשיך... האם יוכל אשכול לשאת תלונה נוראה זאת, כאשר יצביעו עליו כעל איש שעשה אדם וחבר למכשיר ואמצעי?" – הוא סיים דבריו בקריאה למרכז להסיר את העניין מעל סדר היום עד יעבור זעם.
גיורא יוספטל תקף את לבון ואמר שאין זכות לתנועה לבקש מבן-גוריון לחזור לתפקידו אם אין מעניקים לו את התנאים שבהם יוכל, לדעתו, לפעול.
אך את הנאום החריף, הנרגש, אולי ההיסטורי באותו מעמד, נשא משה שרת, שהזדהותו עם פנחס לבון נבעה ודאי מהניסיון המר שלו-עצמו.
"רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון-לב עמוק – זה מכבר אני רואה בתוכנו... כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון..."
ארן: "אולי תבהיר דבריך?"
שרת: "הפחד להיות בלי בן-גוריון... המפלגה לא תחזיק מעמד במעמדה ההיסטורי במדינה אם היא לא תצדק בעיני הציבור... הכרחי לנו חוט מנחה... הכרחי לנו מצפן, ואני אומר בפשטות – המצפן לדעתי הוא המצפון, החוט המנחה הוא השיקול המוסרי."
בעוד הנאומים באולם נשמעים, גברו הקריאות והמהומה בחוץ. "הלאה בן-גוריון!" – "זוהי דימוקראטיה?" – "בוז!" – בתגובה הסתערו על משלחת הסטודנטים סדרני מפא"י, וכאשר אחד מהם קרע כרזה שהניפה אחת המפגינות, שימש הדבר אות למשטרה להתערב.
קבוצה של שוטרים, מזויינים באלות, הסתערה לעבר המשלחת, אשר חבריה התערבבו בינתיים בקהל המשולהב. המפגינים נאבקו עם הסדרנים ועם אנשיו של סעדון, כשהם דחוקים וצפופים בתווך ביניהם. בעקבות הסתערות המשטרה הפך המקום לגיא חיזיון של התכתשות המונית. ניידות-המשטרה הגיעו ויושביהן הצטרפו למאבק עם הסטודנטים, כשהם נעזרים באורח פעיל למדי במתנדבים בעלי-הקומה מאור-יהודה. המשטרה ביצעה מעצרים בקרב המפגינים, ולפי הדיווחים בעיתונים היכו השוטרים באלותיהם בלי-הבחנה, והמשיכו לחבוט בעצורים, רובם סטודנטים, גם בתוך הניידות. שלושה עיתונאים, שניסו להיכנס לאולם, נעצרו גם הם והואשמו על-ידי המשטרה.
בתוך המהומה אירע גם "תקר" קטן. שוטר אחד, שלא הבחין באנדרלמוסיה מי-הוא-מי, עצר בטעות את המנהיג של הקבוצה מאור-יהודה, כשראה אותו מכה נערה, וטיפל בו כמו בשאר המפגינים. אז הציג האיש בפני השוטר איזה פתק מיסתורי, וכעבור חמש דקות שוחרר, בו-במקום – היחידי מבין כל העצורים.
לדברי סורקיס, שרגא אמנם הצביע בעד ההדחה, אך קיווה כל הזמן שהמשבר ייפתר בלעדיה. ישיבת המרכז היתה איומה, לא לטעמו של שרגא. "כאשר החלו המהומות בחוץ, הלך [שרגא] להשתיק את סעדון, שלא יתפרע ליד הכניסה, ולהרגיע את הרוחות הנסערות. סעדון אכן היה טיפוס לא-חיובי, אך שרגא נמצא בקשרים עם כל השכבות והעדות, ללא אפלייה."
לאחר שהסתיימו הנאומים ניגש המרכז להצבעה חשאית. כל חבר קיבל פתק חצוי: "בעד הצעת אשכול", "נגד הצעת אשכול". נאמני בן-גוריון הסתובבו עד הרגע האחרון וניסו להסביר למהססים כי רוב גדול להצעת אשכול הוא תנאי הכרחי לחזרתו של בן-גוריון להנהגת המדינה. בשעת אחת ושלושים הוכרזה הפסקת צהריים, כדי לאפשר את מניין הקולות.
בשעה 3.00 התאסף שוב קהל של מאות ליד אולם "אהל", המתיחות עלתה מדי רגע. בפנים הכריזו עתה על תוצאות ההצבעה. הידיעה על התוצאות התפשטה במהירות הבזק:
"לבון הודח!" – מתוך 288 בעלי זכות הצבעה, הצביעו 260. מהם בעד הצעת אשכול להדיח את לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות – 159 (סרדינס, כזכור, לא היה יכול להגיע עקב תאונת-דרכים). נגד הצעת אשכול –96. נמנעים – 5.
כאשר יצא אשכול מן האולם, ומכוניתו זזה מהמקום, הושמעו שוב קריאות בוז לעברו: "לא עמדת עד הסוף!"
*
יש הסוברים כי בן-גוריון היה מסתפק אילו לבון, או שרת, היו לוקחים על עצמם את האחריות ל"עסק-ביש". ולחילופין – אילו ועדת-חקירה היתה קובעת שגיבלי או לבון או שניהם יחד או מישהו אחר – אחראים. הוא לא הסכים לכך שלבון יזוכה מבלי שייקבע, בשום ערכאה משפטית, מי כן אחראי ל"עסק-ביש". זה היה מנוגד בעיניו לצדק ולסדרי מדינה מתוקנת.
במילים אחרות: הן אשכול והן שרגא, אולי לא קראו נכון את המפה של בן-גוריון. מלכתחילה לא את הדחת לבון רצה, גם לא ועדת-חקירה – אלא תבע בתוקף רק דבר אחד: אם הממשלה אינה מסתפקת בתיק"ו הקיים, אלא משחררת את לבון מאחריות, תוך החלטה פוליטית, בנושא שמעורבים בו לפחות שני אנשים, זה לא יכול להיעשות ללא ועדת-חקירה משפטית.
בדיעבד ראה בן-גוריון בהדחה רק תגובה, או הכרח, לאור "תעלולי לבון" ב-1960-1961, אך לא "עונש" או סוף-פסוק לקביעת מי הם האחראים ל"עסק-ביש". שני יהודים הוצאו להורג בקהיר, חבריהם היו נתונים במאסר ולא שוחררו בהסכם החלפת השבויים עם מצרים לאחר הניצחון במלחמת סיני 1956. בן-גוריון, שראה בצה"ל ובמערכת הביטחון ערך עליון לקיום עם-ישראל, לא היה יכול להשלים עם זיכוי פוליטי – ללא חקירה משפטית – מאחריות לכישלון צבאי-מודיעיני כה חמור.
יריביו טענו כי מסקנות "ועדת השבעה" אכן הסתמכו על ועדות-החקירה הקודמות, על גילוי פרשת הזיופים והעלמת העדויות, ולא הבינו, או לא הסכימו לכך – שכל התעקשותו היא על קבלת העקרון המשפטי.
*
ואכן, עוד באותו ערב פירסם "ועד הסטודנטים למען הדימוקראטיה" בירושלים גילוי-דעת, ממנו אפשר ללמוד אלו חרדות והתנגדות עוררו אז "הפרשה" וההדחה בקרב חלקים בציבור, ובמפא"י עצמה.
"הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דימוקראטי, שאינו ניתן לטשטוש. גם הסיבות להדחה זו אינן ניתנות לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח כי הוא שורר יחיד במדינה, חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים.
"זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המישטר הדימקראטי בישראל. זה גם האות לשלב חדש, נמרץ יותר, במערכה לשמירת התכנים הדימוקראטיים היקרים לנו."
*
עמדותיו ופעילות של שרגא ב"פרשה" ובהדחה מבטאות את התחבטויותיו ואת מעמדו המיוחד בקרב כל הקבוצות, וכלפי בן-גוריון. ברקע עמדה אמונתו הבלתי-מעורערת שיש "לרדת מן הנושא". עם זאת, שרגא האמין בצדקת דרישתו של בן-גוריון לחקירה אובייקטיבית, והאמין בו כמנהיג הנחוץ בשעה זו לעם, בעל סמכות ויכולת הכרעה.
שרגא היה בעל קשרים פוליטיים ואישיים הדוקים עם הגווארדיה הוותיקה – אשכול, נמיר (ידידו האישי משכבר), ספיר, גולדה, ארן והאחרים. כל אלה, והחשיבות הרבה שייחס לשלימות המפלגה – העמידוהו בקונפליקט עם יחסו החברי ללבון, שאותו העריך והחשיב בשעתו, ואשר התנהגותו ב"פרשה" פסלה אותו, בעיני שרגא, מלמלא תפקיד מרכזי בתנועה.
כך מצא עצמו שרגא חייב להחליט, בכל שלב, החלטות מפלגתיות ואישיות, שלאחר ימים לא-רבים הסתבר שהיו מרכזיות גם לחייו שלו ולמעמדו הציבורי.
המשך יבוא
* * *
הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"
ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:
* * *
רינה וידידיה יצחקי
שופט אחד נכנס לבר
החברה הישראלית בצל השואה או "אני מאשים"
סוס אחד נכנס לבר / דוד גרוסמן
סימן קריאה הקיבוץ המאוחד, 2015
"ערב טוב, ערב טוב, ער-ב טוב קיסרי-ה!!! [...] היושבים באולם משתתקים אט אט ומחייכים בציפייה. איש דל גוף, נמוך וממושקף, מעופף לבמה מדלת צדדית כאילו הושלך משם או נבעט...״ (עמ' 7).
כניסה שרירותית ומאולצת, שמזכירה את התמונה של מרצ'לו מסטרויאני המרחף מעל הים, מושלך לארץ כשהוא קשור בחבל לרגלו, בפתיחת הסרט של פליני "שמונה וחצי".
משפט פתיחה שמעורר מחשבות על מקומו של האדם בעולם. ואולי על בדידותו של האדם. זה אחד המשפטים המתארים את כניסתו של אדם לעולם – סארטר הניח שהאדם מוצא את עצמו "מושלך" לעולם ללא סיבה וללא יעוד. לפי ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", מהות קיומו של האדם היא בירור תכליתו ומשמעות חייו, המטרות שהוא מעמיד לעצמו בחיים.
דוד גרוסמן מזמין את קוראיו למסע זה דרך עיניו של דוֹבָלה, סטנדאפיסט, גיבור הרומן "סוס אחד נכנס לְבָּר", עם תובנותיו של המספר-השופט, ודבריו של גרוסמן עצמו בהזדמנויות שונות. הוא מצהיר על המחוּיבוּת שלו למאבק ברוע, וכסופר עיקר המאבק שלו נעשה באמצעות הספרים שהוא כותב, בהם הוא מעמיד מַרְאָה מול פני החברה. ב"מישהו לרוץ אתו" הוא משקף את עולמם של ילדים חסרי בית שלא מצאו את מקומם בחברה, ב"סוס אחד נכנס לבר" הוא משקף את החברה הישראלית על שלל מרכיביה ומכלול היחסים בתוכה, בהם הפן המנוכר והמתנכר, בזיקה לצל השואה המרחף עליהם. גיבור הספר, דוֹבָלה ג'י, מביא בהצגת סטנד-אפ את סיפורו האישי, המשפחתי, את חוויותיו ואת האסוציאציות שהן מעוררות בו. תחושתו האישית היא נקודת המבט על החוויה שלו, תחושה סובייקטיבית של הרוע שנגרם לו. דוֹבָלה כופה אותה על הצופים בבר, וכמובן, על קוראי הספר, כדי שכולנו נהיה שותפים, כדי שנדע, הידיעה היא מהותית להתמודדות עם הרוע, כדי שנבחן את עצמנו מול המצבים כמו אלה המתוארים בספר, שכן את המקרה של דובלה יש להבין כמקרה פרטי של תופעה כללית.
גרוסמן מסויג מכתיבה מונומנטלית, טוטאליות, חובקת-כול, הוא מבהיר שבעיניו התבוננות במקרה אחד, במשפחה אחת נותנת תמונה נאמנה ומקרבת אל הנושא הקשה בכללותו. עקרון זה, הצגת "דרמה היסטורית ענקית" דרך המקרה הפרטי, מאפשרת התקרבות ואמפתיה. היא יוצרת אינטימיות בין הדמויות שבסיפור לבין הקורא שמבקש להבין מציאות בלתי נתפסת.
כל ההתחלוֹת למתרחש ולמסופר ברומן נמצאות כבר בהתחלת הספר, אך המידע ניתן בהדרגה, הולך ומצטבר עד שהוא הופך "למסה קריטית". כך הסיפור "התמים" אודות הנסיעה של דוֹבלה אל הלוויה של אחד מהוריו, וכך דמותו של השופט שמתהפך על עצמו לקראת סוף הסיפור, מגישה מסויגת ועוינת בהתחלה לגישה תומכת לקראת סוף הסיפור. דמותו משמעותית ביותר להבנת הרומן, השופט הוא דמות מעָבָרוֹ של דוֹבָלה, חבר ילדות שלו. כשגדל היה לשופט, וברומן הוא גם המספר. בהסתייגות רבה הוא יושב בבר, בוחן ושופט את הופעתו ואת סיפורו של דוֹבָלה, לעיתים כמבקר תיאטרון, ולעתים כבמאי, ובה-בעת הוא עסוק ברפלקסיה על תפקידוֹ בסיפור זה, מתוך הערותיו על המתרחש על הבמה מסתבר כי היה לו בו חלק כחבר-ילדות של דוֹבָלה, וכך לאט לאט, בבר, הוא מתוודע אל חלקו בפרשה:
"ממש התחילה לנו שם חבֵרוּת," אמר פעמיים ושלוש וציחקֵק במין אושר תמוה, "הולכים ומדברים ומדברים, חברוּת ווֹקי-טוֹקי," המשיך והעלה זיכרונות בפרטי-פרטים, כאילו הידידות הקצרצרה ההיא הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו (עמ' 30).
הימצְאוּתוֹ שם חיונית, כיון שדוֹבָלה זקוק לו כשופט, שיוכל לדון ב"כתב האשמה" שהוא מטיח בחברה הישראלית, שכן סיפורו הוא בחזקת "אני מאשים". לשופט ניתן תפקיד כפול. בבר הוא שופט, ועם זאת ילד שהיה עֵד לסיפורו של דובלה. וכך הוא חצוי בין דמות המְסַפֵּר המתאר את המתרחש המשותף לכל הקהל, ואת החוויה האישית שלו מול הסיפור של דוֹבָלה. בשילוב מדויק מצטיירת דמותו של השופט, תוך כדי שילוב הדברים שאומר עליו דוֹבָלה עם הדברים בהם הוא נזכר ומגלה לנו. השופט מוצא את עצמו מעורב אישית במופע אליו הוזמן. הוא מקשיב וּמַפְנִים, עושה רפלקסיה על התנהגותו – הן כנער צעיר והן כאדם מבוגר, נשוי ושופט. הָאָשַׁם שהוא נושא כלפי דוֹבָלה הוא באדישות שהראה בבאר אורה. האדישות כלפי סבלו של הזולת היא אחד הנושאים החשובים ברומן. התבוננות זו אל תוך עצמו, והתוודעות למשמעותה – בזמן אמת, כאשר דוֹבָלה מספר זאת על הבמה – מביאה אותו לשינוי עמדות, סוג של מטמורפוזה, תרצו: תיקון. אולי, אותו תהליך שאליו מכוון גרוסמן את ספרו. האם שינוי כזה קורה גם לקוראי הספר? כמספר, ממלא השופט גם תפקיד של "רֶזוֹנֶר", דובר האמת, שמעמיד את הדברים על מקומם.
מהו הסיפור? ואולי כמה סיפורים? סיפור המסגרת: ערב סטנדאפיסט בבר בנתניה. זיכרון-ילדות במשפחה של דובלה. סיפור הנסיעה ללוויה. סיפורו של השופט. הסיפורים ארוגים זה בזה. בתוך סיפור מסגרת, "סוס אחד נכנס לבר", מתרחש הסיפור העיקרי, סיפור הגרעין, הסיפור של דוֹבלה, שהוא קורא לו "הלוויה הראשונה שלי". הוא מסופר תוך כדי הופעת סטנד-אפּ בַּבָּר, הוא חושף אירועים ומהלכים חברתיים סמויים מן העין, שמובאים אל הקוראים בכמה קולות כגלים המתאבכים זה בזה. כמנצח מוכשר מְתַזְמֵן גרוסמן את כניסתם ויציאתם של גיבוריו. לרגע, מתגבר קולו של הסטנדאפיסט, דוֹבָלֶה גִ'י גרינשטין, שעומד על הבמה, ולעיתים הוא גובר וּמתחלף בקולו של דוֹבלה הילד. מהקהל שבאולם עולה גם קולו המפוצל של האורח, השופט אבישי לזר, ביחד עם מקהלת קולות ודעות מגוונים, ביניהם יש לציין במיוחד את קולה של אישה קטנת-קומה, שהגיעה למופע בטעות אך לא במקרה. יש סיבה טובה לנוכחותה. האישה קטנת-הקומה המכונה "פיץ", "גברת אחת קטנה מאוד" (עמ' 35), "יש ליקוי מוזר בדיבור שלה. קולה ילדותי ודק, אבל המלים יוצאות מפיה עבות" (עמ' 47). היא עוד קול מן העבר, מעין עדוּת אופי במשפט הסמוי המתרחש על הבמה, כפי שמעיד עליה דוֹבָלה: " – ר – רבותי! הוא מזנק ועומד על רגליו קוטע אותה בצעקה ומתרחק ממנה במהירות, יש לנו פה עדות-אופי נדירה על סחבק כשהיה קטן" (עמ' 53), וככל שהיא קטנה, היא איתנה בדעתה. היא אינה נשברת ואינה נוטשת כאשר הסטנדאפיסט "יורד" עליה, עוקץ, מלגלג, ללא רחמים. היא אינה מוותרת כאשר דוֹבָלה מציע לה ללכת כדי לחסוך ממנה אי-נעימויות. היא נאמנה לתפקידה כעדה – כפי שחושף אותו בפנינו השופט – שמדמה אותה לאֶאוּריקְלֵאָה (עמ' 136), האומנת הזקנה של אודיסאוס שזיהתה אותו על פי צלקת שהייתה לו ברגלו. והנה יושבת לה "פיץ" בבר, אישה קטנה מעולם אחר, שנמצאת שם כדי לתת עדות אופי לטובת דוֹבָלה, כדי לתת אמינות לסיפורו. גם היא ממלאת תפקיד של "רזונר", למעשה זה התפקיד שניתן לה במפורש.
דוֹבלה מגדיר את סיפורו כסיפור רצח:
"הסיפור הזה תיק לא פשוט, אני אומר לכם, תיק רצח אפשר לומר, רק לא ברור של מי, מי רצח שם, ואם אפשר בכלל לקרוא לזה רצח, ומי נרצח שם לכל החיים ... קבלו אחים ואחיות שלי את הסיפור המטורף והמצחיק עד דמעות על הלוויה הראשונה שלי" (עמ' 70).
סיפורו של דוֹבָלה מעביר את הקורא הרחק במקום ובזמן, אל ישראל אחרת מן השנים שלאחר קום המדינה. חמישים ושבע שנים קודם להופעה בבר, בין ירושלים לבאר-אורה. אלו הם אירועים מילדותו של דוֹבָלה, שמתגלה בדיעבד כילד מוכה להורים ניצולי שואה. בחלק מאירועים אלה היו נוכחים השופט ואותה קטנת-קומה, שאז בילדותם דוֹבָלה קרא לה פּיץ. השם מסגיר איזו מתיקות שהייתה שם, בינו לבינה. אותה מציאות רחוקה מקבלת משמעות מהמתרחש בבר ועל הבמה, ולהיפך: מה שקרה אז ושם, שופך אור ומסביר את מה שקורה כאן ועכשיו. ההתרחשויות המתוארות מחזקות זו את זו ומקבלות גוון מיוחד לאור העבר.
שני עולמות-תוכן עיקריים בספר, האחד, ילדות בחברה הישראלית בשנות החמישים; והשני הילדות עִם ומוּל ניצולי-השואה. שניהם נטועים עמוק בחברה הישראלית, שניהם ארוגים זה בזה, רחוקים זה מזה, ומשפיעים על המשמעות הניתנת לחיינו. אבל הנושא הגדול אך סמוי של הרומן "סוס אחד נכנס לבר" הוא החברה הישראלית בזיקתה ל"צל השואה", נושא שנחשף ומתגלה ברמזים והערות, מעין פליטות פה, כביכול, או בפרשנות מעוותת, קומית, למה שהיה. לְשֵׁם מָה דרושה השׁוֹאָה בספר הזה? רקע היסטורי? ואולי מטאפורה או בסיס להשוואה?
הספר מבטא הֲלוֹךְ נֶפֶשׁ State of mind)), שמשקף את מעורבותו הפעילה של הסופר בהתרחשות החברתית פוליטית, זה אינו פלקט ספרותי וזו אינה כתיבה מגויסת "מטעם", וגם לא היענות ללחץ קבוצתי או בון טון באופנת הכתיבה. מדובר במחויבות לעשיית טוב, ולשם כך, חתירה לאבחנה מדויקת בין טוב לרע, על פי קוד אישי שמכתיב את העמדה המוסרית. זו אינה סאטירה פוליטית, רוב הבדיחות שהוא מספר הן סתמיות, מכוונות לרָצוֹת את הקהל הנוכח בהופעה. את מניעיו ניתן לזהות בעוצמת כתיבתו, במגוון המצבים ומעומק הרגשות שהוא מעלה, מהדחיסות של ספריו האחרים של גרוסמן בכלל וספר זה בפרט.
תחילת הספר נועדה ל"חימום הקהל" ולהבהרת בחירתו בסטנד-אפ כסוגה ספרותית. למה סטנד-אפ? גרוסמן מקדים תשובה לשאלה אודות בחירתו. הוא מודע לביקורת שהיא מעוררת וּלחולשותיה, אותן הוא מתאר בשיחת הטלפון עם השופט אבישי לזר:
"בעיקרון אני עושה סְטֶנדְאַפּ. אני לא קליינט בשבילך, המשחקים האלה, הבדיחות וההצחקות הם לא בראש שלי. והאמת שגם אני לא מתלהב מסטנדאפ כמו פעם..." (עמ' 29-31)
"כי מה אני בסך-הכול... אני סוגה תחתית אני, לא ככה? ... כי מה זה סטנד-אַפּ חשבתם פעם? ... תשמעו ממני, נתניה: זה סך-הכול בידור די פתטי..." (עמ' 38)
"אני מקבל פה בינינו בהתרגשות רבה ובהכנעה את הערכאה הגבוהה של הצדק, שופט בית-המשפט העליון, אבישי לזר, שהגיע לכאן הערב בהפתעה גמורה רק כדי לתמוך באמנות העלובה והפתטית שלנו..." (שם).
השאלה ראויה להרחבה. יש איזה "מתכון סודי" למינון: עד כמה ניתן להרגיז את הקוראים. ואולי, מה שאסור לסופר מותר לליצן. כסופר צריך גרוסמן אמצעי אמנותי מתאים לאמירה נוקבת ביקורתית וחתרנית. בחירתו ב"סטנד-אפ" מכריזה על אמירה מיוחדת, על ספר אחר, שהוא שונה מאוד מספריו הקודמים, וזו ההצדקה למעבר החד של הסופר ההוגה, המספר בשפה גבוהה וייחודית, דוגמת "עיין ערך אהבה" או "נופל מחוץ לזמן", אל דמות של הסטנדאפיסט, "ליצן-החצר" ב"סוס אחד נכנס לבר", תוך וויתור על עיצוב דמויות נעלות ובעלות יכולות גבוהות מהרגיל, לעֵבֶר דמויות "בינוניות" ומלשון מוגבהת ללשון מדוברת. "החירות הבלתי נסבלת" של הליצן, דוגמת השוטה, מאפשרת לו וויתור על מוסכמות וקונבנציות ספרותיות קָנוֹניוֹת. הליצן של שייקספיר ב"המלך ליר", חופשי לחשוף מחדלים וכישלונות, לחרף ולגדף בלשון לא נקיה ולגעת ביד גסה בנושאים שנמצאים בטאבו חברתי, כגון הבדיחות על השואה במקרה של ספר זה.
הספר "סוס אחד"... מעורר שֵׁדים רבים. נראה שאפשר לקרוא אותו מנקודות מבט רבות ולדרוש אותו לכיוונים שונים. כמופע סטנד-אפ הוא עשוי להתקבל כיצירה מבדרת ומשעשעת, אך כידוע סוגה זו יכולה להיות גם דרכם של הלוחמים ברוע כדי לאפשר להם להשמיע את קולם האמתי, הביקורתי בתוך זרמים של קונפורמיזם, או כאשר יש איום על חופש הדיבור. השוטה וליצן-החצר לעתים אינם 'מצחיקנים' בלבד, אוזן קשבת תקלוט בהצחקות שלהם גם דברי בקורת, הם עשויים לומר דברים רציניים, כואבים, מכאיבים, ועצובים בצורה משעשעת ומצחיקה, כך גם דוֹבָלה ג'י. הבדיחה המאולצת שבאה על פי דרישת הקהל יוצרת "פסק זמן" שמאפשר לנוח קמעא מן המציאות העגומה, לקחת אוויר, שכן "ההצגה חייבת להימשך" לקראת הסצנה הבאה. זוהי צורה מתוחכמת המכוונת לשתי מטרות: האחת – הליצנות כמסווה לדברי הביקורת, והשנייה – כעטיפה מבריקה וּמְפָתָה לסוכריה שתמתיק את הגלולה המרה. משתי הסיבות ניתן להבין את בחירתו של גרוסמן בסוגה זו. אפשר אמנם, לומר שהמוניטין שלו מאפשר לו לכתוב כל ביקורת גם ללא הכיסוי בסטנד-אפ, אולי, אך לא בקלות. כפי שאמר וילוז'ני בראיון משותף לו ולגרוסמן:
"בעת הזו כדאי לבדוק טוב מה אתה אומר על מנת שלא תדרוך על יבלת של מישהו באולם ואתה לא יודע מה יתפוצץ לך בפנים, פה כבר לא כולם מוכנים להקשיב כשהקהל מאבד בחודשים האחרונים את יכולת הקשב, הפאנצ'ים צריכים להיות חדים."
בהקשר לדבריו של גרוסמן באותו ראיון:
"ככל שגוברת הדיקטטורה של הרוב, הרוב הזה הופך ליותר ויותר צדקני ואלים בתגובותיו לכל חריג... אני ממשיך בדיוק באותה דרך כבר שנים רק שהתגובות הפעם אלימות הרבה, אך זו לא סיבה שאפסיק."
הספר "סוס אחד נכנס לבר" מתחיל כמו בדיחה, מבשר בדיחה, אמור להיות בדיחה אך מתחלף בכתב אשמה חמוּר: "הסיפור הזה תיק לא פשוט, אני אומר לכם, תיק רצח אפשר לומר" (עמ' 70). כלומר, הבטיח בדיחות ובמקומן מַפְנֶה אצבע מאשימה. כדי לעמוד במשימה זו, זקוק גרוסמן לשני דברים: האחד – אפשרות להיות בוטה וגם לומר דברים שנחשבים לטַבּוּ, שאין לגעת בהם, כגון רדוקציה של השואה. השני – לתת לקורא בסיס מוסרי ורעיוני איתן לטענה העולה בסיפור ומתחברת לדאגה גדולה המתבטאת גם ביצירות אחרות, דוגמת "עיין ערך אהבה", "מישהו לרוץ אתו", "ספר הדקדוק הפנימי" או בסוגה אחרת, "הזמן הצהוב".
לשונו של הסטנד-אפ ברומן זה אינה פשוטה. זוהי שפה מדוברת מסוגננת היטב, רחוקה מלשון מוגבהת ונקיה שעדיין רבים רואים בה קונבנציה ספרותית. כתוצאה ממוסכמה זו שמקורותיה בפערים חברתיים ובמסורות דתיות, נוצרה מסורת כתיבה שנמנעת מלשון "פשוטה" או "גסה" ורואה בה שפה "שאינה ראויה לדפוס", ומאותו הטעם גם הצפירות המקוטעות ברדיו ובטלוויזיה במקומן של מלים "גסות". מדברים על רמה מסוימת הנדרשת לספרות ראויה, כדי להימנע מווּלגָריזְם. הבחירה בלשון הבוטה ובביקורת הישירה עשויה להרחיק קוראים שטעמם הלשוני נקבע על פי האיסור על דיבור והאזנה כאחד ללשון גסה ו"לשון הרע" – בין שמדובר ב"אניני טעם" או במי שהפנימו את הסטנדרטים חברתיים, וסגנון זה אינו מדבר אליהם, וכך גם דתיים שחונכו לאיפוק ולצייתנות, ולהינזרות מסיטואציות מעוררות יצרים.
גרוסמן צריך קהל הקוראים שמוכן ונכון להתבונן בהצגת "הצד האפל של הירח", ברוע השולט בחברה, אל מול גלי "החשיבה החיובית" הרווחים היום (עוד דרך להימנע מחשיבה ביקורתית), כך שלא ייִדָחֶה, כאשר יציע אלטרנטיבה לנטייה הגורפת להצגת הפן המואר והיפה בלבד. הוא מודע לכך ומלגלג על חובבי הסטנד-אפ "הרך" המבדר והמצחיק, כפי שהוא כותב: "באמת יפה שבאתם... אני מבין שכבר לא היו כרטיסים לעדי אשכנזי" (עמ' 59).
לפי תורת הארכיטיפים האוניברסליים של קרל גוסטב יונג:
"כל אדם נושא בתוכו צל וככל שהוא מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך יותר ודחוס יותר. הצל הוא חלק אינטגרלי מכל אדם, כמו הצל הפיזי שלו. ... ארכיטיפ, על פי יונג, פירושו כוח מניע קדמון המצוי בנפש בני האדם כולם."
ארכיטיפ הצֵל, אחד מארכיטיפים שמרכיבים את נפש האדם. אליו מתנקזות תכונות הנחשבות לרעות – שנאה, קנאה, מיניות, תוקפנות, השפלה וניבול פה – שאיננו רוצים לראותן או להכיר בהן כחלק מאישיותנו או תרבותנו.
כך החברה כולה וכך היחידים שבה. ההימנעות מהכרה והתבוננות ברוע מסבירה את קיומן של קבוצות גדולות באוכלוסייה המנועות ונמנעות מלשון הרע, ומדיבור על תופעות "שליליות", דוגמת העצה הידועה "see no evil, hear no evil, speak no evil." ("אני לא רואה חדשות בטלוויזיה ולא קורא עיתונים ולא מצטט אותם"), עד כדי כך ששפתם חס מלים לדיבור על הנושא (תופעה שמקבלת חיזוק מגישות "רוחניות" שונות, "חשיבה חיובית" ו"Politically correct" ועוד). בגלל אי התאמתן לנורמה ולמוסכמה החברתית, ה'אני' נוטה להכחיש את קיומן של איכויות הצל (הרוע!) ולהדחיקן ללא-מודע, משם הן פועלות. מן הצל מגיחַ הלֵץ – "ההופך את כללי החברה על פיהם, לועג למקודש, למוסכמה ולסמכות, חוגג מילוי משאלות אסורות באישור מלא של החברה", צחוק וסבל, כסילות ותבונה: ארכיטיפ הטְריקְסְטֶר והליצן בתאטרון, בקרקס, בקרנבל ובחיים.
לבד מאלה, יש להתגבר גם על איסורים דתיים ביהדות על כל הקשור במין שלא לצרכי פְּּרוּ וּרְבוּ. גם בחברה הערבית אלה אינם נושאים לשיחה, ורבים (סטודנטים שלי) העידו בפני שאין להם אוצר מלים מתאים לשיחה על נושאים אלה. יש להניח אפוא שיש קוראים שנוטים להניח מידם את הספר, ייתכן שאינם מודעים לסיבות ההתנגדות שלהם, שעשויות להיות הצורך ב"בריחה" מן המציאות אל עולמות יפים וטובים מצד אחד, וחינוכם ותלמודם מצד שני, שיצרו אצלם את המוסכמות האלה, ומה שנחשב בעיניהם כספרות ראויה מחד והתנגדות לסגנונות אחרים מאידך.
שאלת מקומה של הילדות בחברה, היא שאלה קרדינלית שעולה ברומן. מתבקש פשר להעדרה של סולידריות חברתית לילדותו הקשה של דובלה, פשר המתרחב לדאגה למצבם ולמעמדם של הילדים במשפחות קשות-יום ובחברה שלהם. כך עולה הצורך להבין ולהביא את האופן שילדים מסבירים לעצמם את חוויות חייהם, לעתים, חוויות קשות מנשוא, כאלה שחל עליהן טבו, שאנחנו מעדיפים להכחיש ולהדחיק. נדמה, שאף בכך הוא רואה רוע שראוי לשינוי. מן הראוי לציין שלילדים עומדת הזכות למוגנות: היא נזכרת כבר בהצהרת זכויות הילד שאומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1959 והורחבה למספר זכויות באמנת האו"ם לזכויות הילד שנחתמה בשנת 1989: "הילד, בשל אי-בגרותו הפיזית והשכלית, זקוק לביטחונות והגחה מיוחדים, לרבות הגנה משפטית נאותה בטרם לידה ואחריה" (המבוא לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד) וראו סעיפים: 32 – הגנה מפני ניצול כלכלי; עבודת ילדים. סעיף 34 הגנה נפני ניצול למיני. סעיף 36 הגנה מפני כל יתר סוגי הניצול, סעיף 37 איסור עינויים; הגבלות על שלילת חופש.
הילדוּת נכנסת לבר ביום הולדתו ה-57 של הסטנדאפיסט, שבוחר לשתף את הקהל בספור ילדותו. באמצעותו אנחנו מתוודעים אל מקומו של דובלה בחברה, אל נקודות המבט שלו, הפחדים והחרדות, המצוקה, החולשה והתלות, הניכור והזלזול שהיו מנת חלקו ושל ילדים רבים, בניגוד לדימוי הרוֹוֵחַ של "הילדות המאושרת". אנחנו נחשפים לעומק חווית-המוות אצל ילדים, אל האופן שילדים קולטים את הוריהם ומתמודדים עימם, בכלל, ובפרט כשהם הורים מוחלשים והילד הופך ל"ראש המשפחה", כי הוא מהווה את החוליה המקשרת בין הוריו לחברה הישראלית. כזה הוא המקרה של דוֹבָלה. הילדוּת משתקפת גם במרחב הציבורי, בבית הספר ובמחנה גדנ"ע, שאמורים לייצר את המכנה המשותף לחברת המהגרים, על אוזלת-ידם של האחרונים ועל ביטויי האלימות הנוהגים בין הילדים.
גרוסמן אינו בא חשבון ישיר עם מחדלי החברה, הוא בחר להביא את נקודת המבט של הילד, את החשיבה הַיָלְדִית, שבמקרה זה היא גם חשיבה מאגית שמתפתחת בוואקום החברתי ובחוסר-ידיעה מוחלט של מה שקרה לו. הוא חסר את שניהם: בִּמְקוֹם ואקום, חיוני למצבו "מישהו לרוץ אתו", שיחבק, שיתמוך ויסביר... ומול העמימות, מידע, אינפורמציה פשוטה על מה שקרה. בהעדרם של אלה הוא נדחף לרגשי אשמה – שמא הדבר קרה בגללו? "איך הם בגלל הסתדרו לבד כשלא הייתי?" (עמ' 141).
צל השואה
תופעה מעניינת, גם מוזרה, רמזים רבים שמשמיע דובל'ה לזיכרון השואה נעלמו או לא נקלטו אצל קוראים רבים. סיפורו של דובלה, שהוא דור שני לניצולי השואה, אינו דומה לסיפור של מומיק, גיבור החלק הראשון של "עיין ערך: אהבה", גם הוא דור שני לניצולי השואה. הוא חוקר רמזים אודות "שם", אותם הוא מלקט מפיהם של הוריו ומפרשם על פי הבנתו. לעומתו, דובלה יודע היטב במה מדובר ומבליע בדבריו רמזים והערות הנובעים מהדהוד השואה בתודעתו, דוגמת תיאור היציאה למחנה גדנ"ע בבאר-אורה שמעלה אצלו אסוציאציה מידית עם ה"אוּמְשְׁלָאגְפְּלָאץ", בו נערכו אקציות הגירוש למחנות המוות:
מֵהוֹן לְהוֹן, הכיתה שלי יוצאת למחנה של הגדנ"ע בדרום, באר-אורה קָראוּ לזה, ליד אילת איפֹשהו ... "יוצאים לדרך, חמש בבוקר, עוד חושך, ההורים מביאים אותנו חצי ישנים לאוּמשְׁלַגְפְּלָץ – סתאאם, ... כל אחד מותר לו לקחת רק תרמיל אחד. קוראים את השמות, מעלים אותנו למשאיות, אנחנו נפרדים מההורים" (עמ' 86).
דובלה נוסע למחנה גדנ"ע בבאר-אורה, "תוצר ישראלי" מובהק, המתקשר לחוויית נעורים ישראלית, מיליטריסטית במקצת, בשנות החמישים, העשור הראשון למדינת ישראל. כמו בפטה-מורגאנה עלו תוך קריאת קטע זה מול עיניי תמונות של גטו, גטו ורשה? וילנה? איפה נמצא ה"אוּמשְׁלַגְפְּלָץ" – הכיכר בה נאספו יהודים למשלוח למחנות? וההוראות הנוקשות: "רק תרמיל אחד", קריאת שמות והעלאה למשאיות – לא אוטובוסים! לא "עלינו למשאיות" כפעולה עצמאית רצונית, אלא "העלו אותנו למשאיות" (עמ' 86). ה"גבור", בן 14! מתרסק בבכי נורא לעיני חבריו, הפְּרֵדָה מההורים, שממהרים אף הם לפרוץ בבכי (עמ' 86-88), כל זה עוטף את נקודת האיסוף של הילדים בחוויה אפלה ורחוקה. המושגים מחוברים לזמן ולמקום אחר, ומתחבר לאירועים ולתחושות הנגזרות מהם. את זאת מחזק אופן המחשבה של דוֹבָלה על המתרחש סביבו. הוא מספר על מנגלה שהיה כביכול רופא המשפחה שלהם: "אבל אימא בהחלט נתקלה בו חזק, בדוקטור אני מתכוון, וגם כל המשפחה שלה עברה אצלו, אז בעצם אפשר לומר שהוא, בדרכו, היה קצת רופא המשפחה שלנו, מה? לא ככה?" (עמ' 77). – זהו קטע וירטואוזי בו מתלכדים הומור, מידע "מִשָׁם" עם מציאות עכשווית, בעזרתם מבין דובלה הילד את מנגלה הנורא. את רוב הרמזים הוא מייחס למחנה גדנ"ע בבאר-אורה.
ושָׁמה, בבאר-אורה, מלמדים אותנו כל מה שנער עברי גאה צרך לדעת, איך לטפס על קיר, אם נצטרך עוד פעם לברוח מהחומות של הגטו; ואיך לזחול, בשביל התעלות ביוב; ואיך פָּזַצְטוֹת, בשביל שהנאצים לא יבינו מה המילה הזאת ויתבאסו (עמ' 92).
הם מתאמנים בטיפוס על קיר כדי שיום אחד יוכלו לעבור את חומת הגטו, לרס"ר הם קוראים "אייכמן", לאחד מקהל המאזינים להופעה שלו הוא מאחל שיבוא עליו "ליל הבדולח".
ועוד, השאלה הנוראה שמדריכה את דעתו של דובלה בנסיעה לירושלים להלוויית אחד מהוריו, מי מהם מת, והרגשתו שבחירתו עשויה כביכול לקבוע את מותו של אחד מהם. השריטה העמוקה והצלקת רק מחפות על פצע שלא ממש נרפא. וכך לסיפורו נוסף ממד "אסוציאטיבי" ואירוני המתקשר להיסטוריה של המשפחה: מֶנגֶלֶה כאמור הוא "רופא המשפחה" (עמ' 77), והכינוי של רס"ר המחנה, הוא "אייכמן – שם-חיבה שהיה נפוץ אז בארצנו לאנשים מְאוּתְגְרֵי חמלה" (עמ' 108).
השואה מופיעה כאן כישות שנוכחת בסמוי ובגלוי בהוויה הישראלית, אם לא כגורם מכונן בה. ניצולי שואה וגם הדור השני לניצולים נושאים בתוכם את השואה. ואין כוונתי לזיכרונות ולא לצורך בהנצחה, אלא לאימפקט של אותה תקופה נוראה, חווית האובדן, העקירה והקליטה, כלומר השואה הנוכחת בקרבם בחרדות בתחושת זרוּת וניכור, וכך עם המטען הזה, הם חוֹוים את החוויות החדשות, ומייחסים להן את אותן תכונות. הם מהווים חלק אינטגרלי של החברה אולם, שקופים מבלי שקולם יישמע, וללא ייצוג הולם. חמור מכך, הם "נעזבים" לנפשם בבחינת כתם או מכשול או מחסום להיווצרותו של "הישראלי החדש", חזונם הציוני של מנהיגי היישוב לקראת הקמת המדינה ומיד לאחר מכן.
מחמירה את המצב העובדה שניצולי שואה הם גם עולים וגם מהגרים לכל דבר ועניין, ויש בארץ ניסיון להתעלם מכך, ל"עולים" יש קונוטציה חיובית. הם חלק חשוב במפעל הציוני. לעומת זאת מהגרים, גם אלה שאינם ניצולי שואה הם תמיד קבוצה חלשה ומוחלשת. ואם הם גם פליטים או ניצולים, נוספים למצוקת ההגירה, השריטות, האובדנים, הזיכרונות הקשים, הסיוטים, חוסר האוריינטציה, הזרות, מחסום-השפה והניכור. ובעיקר: מהגרים זקוקים לחברה קולטת: לסולידריות, לאמפתיה ולקבלת האחר, לתמיכה ועידוד ולהרבה מוּדָעוּת. בהעדר כל אלה נדחפים המהגרים לשוליים מבחינה חברתית וכלכלית, הם חווים ניכור והדרה.
לזאת נוסיף גם את המושג "שלילת הגולה" שרווח בתפיסה הרעיונית הציונית שמשמעותו דחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה. לצד שלילת הגלות פיתחה הציונות את רעיון היהודי החדש, שלא התכוון לכך, אך פגע קשות בניצולים, ביצירת תדמית שלילית, ועלבון עמוק שלא ניתן כמעט להשכיחו.
ניצולים נושאים עימם את זיכרונות העבר ואת מכלול הקשיים הכרוך בהסתגלות לארץ חדשה, לשפתה ולתרבותה. אך לבד מהחוויה הסובייקטיבית שלהם, לבד מהיותם ניצולים, יש לנוכחותם אימפקט "שלילי" על החברה הישראלית, היא "מְבַיישת" את הישראלי החדש שעסוק ביצירת מציאות חדשה, ומייחס להם "הליכה כצאן לטבח", נוכחותם מקלקלת את הדימוי המבוקש, את הזהות החדשה, והתרבות חדשה. ראוי לציין שמגמה זו נוצרה הרבה לפני השואה, כבר בתחילת המאה העשרים השיח הציוני דיבר על שיקום האומה היהודית ועל כינונו של יהודי חדש במקומו של היהודי הגלותי.
לניצולי שואה יש מטען תרבותי אחר, לא רק בספרות ובמוזיקה אלא גם, ובעיקר, בחוויה אישית קיומית של חייהם. ניצולי שואה הם "האחר" ש"אנחנו הישראלים" צריכים, עד היום, ללמוד לקבל אותו. עיצוב דמותו של דובלה, כבן הדור השני לניצולים היא אמירה רבת משמעות. בעדינות ובתחכום רב מציג גרוסמן את יחסה של החברה הישראלית אל הניצולים שהוא ביחס הפוך למקומה של השואה בשיח הלאומי הממוסד. היִיחוּד והשוֹנוּת של דובלה ניכָּרים רק כאשר הוא נמצא בחברת ילדים אחרים. אך ה"אחר" זה הוא, הבודד לעצמו, ואילו הם הרוב הקובע. וסליחה על הקלישאה: ישראל אוהבת עֲלִיָה ואינה אוהבת את העולים. המסר הכפול מאפשר ויוצר ניכור וסוּג של הדרה. עדיין ישנו "מלח-הארץ", הצבר החסון, השזוף, הגאה זקוף-הקומה, שאולי אין לו עניין בעולים-ניצולים. וזה מייצר את חווית סיפורו חייהם של אלפי עולים וילדיהם. הם חוֹוִים ישראל אחרת. גדלים אתנו, אחרת.
סיפורם של ניצולי השואה ומצבם מצביע ומעיד על חוליי החברה הישראלית. זו משמעותו של גיוס זיכרון השואה לסיפור ימי ילדותו ונעוריו של דובל'ה. וזה עיקרו של דובלה.
והנה, בחצי היום, מגיעה למחנה הגדנ"ע הודעה, שעל דוֹבָלה להגיע עד השעה ארבע, ללוויה בירושלים. באופן מוזר ואכזרי לא ברור מי הלך לעולמו, אימא? אבא? – ושאלה זו דוחפת את דוֹבָלה – ילד בן ארבע-עשרה – להרהורים מרחיקי לכת, בהם הוא מדמה ואולי הוֹזֶה – כי בכוחו להחליט מי הוא המת? אבא או אימא? בינו לבינו הוא בוחן את האפשרויות כשהוא מחפש הצדקה לכאן או לכאן. במצוקתו הוא נתפס לרעיון שבחירתו עשויה לקבוע את מותו של אחד מהם, רעיון שמאזכר את הספר והסרט "בחירתה של סופי", שבפתח מחנה המוות הייתה חייבת לבחור מי משני ילדיה יישאר בחיים, נושא שמופיע גם בספרה של יעל דיין "שני בנים למוות".
מחשבה מטלטלת וקשה ביותר. עולה בדעתי כי "הכוח" שאותו הוא מדמיין, הכוח להחליט, השליטה הדמיונית במהלך האירוע, מי יחיה, מי ימות, עשוי לחזק את דוֹבָלה הילד במצבו האומלל. אך בסופו של דבר הוא יגרום לתחושת אשמה כבדה. גם ללא המוות שנחת עליו ללא רמז מוקדם, חייו לא היו סוגים בשושנים. מדובר במשפחה שחיה את חייה "מתחת לרדאר". עזובה לנפשה, מוכת-גורל, הכנסתה נמוכה, מגוריה עלובים, אב מַכֶַּה ואֵם חולה בגופה ובנפשה, וילד בעייתי כפי שהוא מעיד על עצמו "את כל החוטים בראש חיברו לי הפוך, אתם לא מאמינים איזה ילד גנוב הייתי..." (עמ' 16). וראה זה פלא: אין עובדי רווחה, אין עובדי-סעד, אין עובדים סוציאליים, אין מורים ואין פסיכולוג, כדי לתמוך בהורים ולטפל בילד, שלומד בבית ספר ממלכתי, ונוסע מטעם בית הספר לאימוני הגדנ"ע.
היה או לא היה? מה עושים אייכמן, חומות הגטו וה"אוּמשְׁלַגְפְּלָץ" בלב החוויה היותר ישראלית שניתן לדמיין? גרוסמן נוגע-לא-נוגע בטאבּוּ "ההימנעות מהשוואה לגרמניה". על מחוּיָבוּתוֹ לעניין זה מצהיר גרוסמן בראיון עם העיתונאי יוני לבנה: "כולנו ניצולי שואה באיזה אופן, כולנו מצולקים. השאלה כמעט תמיד צריכה להיות דווקא איך לא לכתוב עליה. היא הרי משפיעה על האופן שבו אנחנו מגדלים את ילדינו, על היחס שלנו לקיום של ישראל. אותי מעניין איך הַקְרינָה של דרמה היסטורית ענקית חודרת לתוך הבועה המוגנת, האינטימית, של משפחה אחת." (ידיעות אחרונות, מדור ספרות 5.9.2014)
שני נושאים נקשרים כאן: ההכרה ברוע האישי והחברתי, לעומת ההתעלמות ממנו והצורך להתעמת עמו, לצאת נגדו, למנוע אותו ולהוליך שינוי. הנכונות והיוזמה האישית להצהיר על העמדה, גם כשהיא אינה פופולרית, היא עמדה נועזת, שהזכירה לי את גילוי הדעת שיזם חתן פרס נובל, הפילוסוף ברטרנד ראסל שפנה לתמיכתו של אלברט איינשטיין ואף זכה לה בשנת 1955. בגילוי הדעת נאמר בין השאר כי "לנוכח הגורל הטראגי הנשקף כיום למין האנושי, מורגש הצורך שאנשי מדע יתכנסו לוועידה לשם הערכת הסכנות הנובעות מפיתוח כלי נשק המיועדים להשמדה המונית, ודיון בהטלת איסור על השימוש בנשק זה (חתמו על ההצהרה 11 מדענים). ובמרחק של זמן ומקום למשורר חיים גורי שדוחה את קבלת פרס הציונות – כאן ועכשיו, ישראל, 2016. התנהגותם של גדולי רוח אלה נותנת השראה.
בעיניי זהו הגרעין הקשה של הספר. באמצעותו אנו מכירים את דובלה בילדותו, את משפחתו – אימא ואבא, ואת הידידות המופלאה שלו עם אבישי, שֶׁלְיָמים שנעשה לשופט, ואת פיץ שמופיעה בבר בהפתעה גמורה. בבאר אורה – אליה נסעו לאימון גדנ"ע, אנחנו פוגשים את "תרבות הצעירים"... את החיילים המדריכים, את החיילים מן המפקדה. ויוצא מן הכלל – חייל נהג. שלו נועד תפקיד מיוחד.
בלב הסיפור – מוות. גרוסמן מכין לכך את הקורא. עוד לפני "סיפור הלוויה שלי" ישנו קטע סטנד-אפ אפל, שנון ומכאיב במיוחד שמלהיב ומשתף את כל הנוכחים. " מה כבר ביקשתי, חומד, קצת השתתפות בצער, קמצוץ של חמלה ... חמלה! הרי מדובר במוות, גברת! כַּפַּיִים למוות! " (עמ' 71 - 73)
עדיין נשארת בעיית הדיסוננס הקוגניטיבי. המפגש עם הסיפור של הילד, דוֹבָלה, פוגע בבטן הרכה שלנו. הוא יוצר דיסוננס בין הרצון האישי פרטי והרצון הקולקטיבי להיות ולהיראות טובים ומוסריים לבין סיפור המתעד מקרוב, כצילום תקריב (zoom in) של אירועים קשים, וּרחוקים מן הטוב הראוי והרצוי. מבחינה ספרותית יש שיאמרו שהדיבור הישיר, הבוטה עשוי להיחשב כפגם של הסיפור, ונדרש עיבוד, ריחוק, פרספקטיבה, עידון. והנה, הדבר שעשוי להראות כחיסרון הוא יתרון מבחינה פסיכולוגית. הדיבור הישיר של הילד המוכה והכואב את השפלת הוריו ואת מות אמו, מדבר אל ליבנו וממיס את חומות ההגנה, הכחשה והדחקה בהן אנו מקיפים את עצמנו. סיפור כזה עומד מול האטימות והניכור שמאפיין את הכתיבה המודרנית, הוא מביא לספר ולבמת הבר שבנתניה חוויה אותנטית בתיאור דוקומנטרי נטורליסטי כמעט, אמת שקשה לעמוד בפניה. הדרך הנכונה להתיר דיסוננס הקוגניטיבי היא שינוי ההתנהגות. לעומת הדרך הרוֹוָחת הנשענת על מנגנוני הגנה – הכחשה, הדחקה, התגוננות, הנצחה של דעות קדומות, העברת אחריות ואדישות – דרכו של גרוסמן היא הדרך הנכונה: העימות עם הרוע, הצגת המראה מול העיניים היא המעשה הנכון ותחילת הדרך לביטול הרוע. במקרה זה, הרוע מתקבע אודות להתעלמות, לשתיקה, ולהעלמת עין. אדישות, קבלת הרוע כ"מעשה קונדס" – אינן מוליכות לתיקון. הכרה ברוע – היא נקיטת עמדה. והיא נובעת מהשקפת עולמו של הסופר. אולם, נחזור לאותו דיסוננס קוגניטיבי. השאיפה להימנע מן הרוע מביאה את הקורא לקריאה מרפרפת ואולי גם מדלגת על המקומות הכואבים. יהיו קוראים שיברחו מהסצנות הקשות, דוגמת זו שמתארת את הנערים המטלטלים שק ובו צָרוּר דוֹבָלה עד שהוא מוטל לרצפת הבטון... (עמ' 93-95) סצנות שלא עברו "בפוטו-שׁוֹפּ ספרותי" ולא זכו לעידון, אינם מובאים "כִּמְשׁוּבת נעורים" אלא רעים כפי שרואה אותם נכוחה אך בחוסר-אונים "השופט" בסיפור. גרוסמן רואה ומראה את ה"רוע" במלוא כיעורו, בוטה ובועט. הוא מרגיש את עצמו מחויב גם בנושאים אחרים. עמדה זו נובעת מהשקפת עולם. הנכונות והיוזמה האישית להצהיר על העמדה, גם כשהיא אינה פופולרית זו עמדה נועזת.
"סוס אחד נכנס לבר" הוא יצירת מופת, עמוקה ותובענית. ממיטבה של הספרות הישראלית. הוא נושא משא של אמת קשה שראויה להישמע.
אהוד: התיאור המעוות של חוות הגדנ"ע באר אורה כפי שאתם מביאים כאן מהספר, עורר בי בחילה. לא לחינם אוהבים שונאי ישראל את הסופר דוד גרוסמן, שמתמחה כנראה בסילוף דמותה של ישראל כדי שייקל עליו להשוותנו לנאצים בעיני העולם.
* * *
לחברות ולחברים
הגיע הרגע להיפגש במגרש של המילים:
השקת ספרי השירים שלנו:
הרצל חקק / שחרית לנצח
בלפור חקק / רשות לתיקון עולם
המקום: בית הסופר קפלן 6, ת"א
יום שלישי, ג' בתמוז, 27 ביוני 2017, 7 וחצי בערב (התכנסות)
יוקרן גם קטע מן הסרט הדוקומנטרי: "הרצל פינת בלפור"
במעמד הבמאי אילן רהב
מנחה: יוסף כהן-אלרן
מחכים לראותכם,
הרצל ובלפור חקק
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ
לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני בהחלט מסכים עימך באשר ל"גאונות" של יובל נח הררי – קראתי את ספרו שעשה רעש בכל העולם, ותאמין לי שתלמיד תיכון היה כותב יותר מעניין.
בזמנו שלחתי לך מכתב ששלחתי ל"ידיעות אחרונות" על המאמר הגזעני של טליה בן עובדיה. אני שולח אותו שוב:
טליה בן עובדיה מעניקה כותרת (לא גזענית!) למאמרה "המדורה האחרונה של השבט הלבן" (24 שעות 8.6.17), והיא מזדעזעת מכך שאראל מרגלית לעג לאבי גבאי שכביכול הוא לא מסוגל לקרוא אנגלית בהיותו מזרחי, וכן היא מזכירה את יאיר גרבוז שלעג למנשקי קמיעות ומזוזות (שקר! הוא הזכיר רק מנשקי קמיעות, שגם בעיניי זו עבודת אלילים!).
ל"לבנים" תמיד "קופץ הגן הגזעני". אני מבין שכאשר מואיז בן הראש כותב בשיר "אנעל אבוק ביאליק" – "שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים / והעבירו את כספינו לאשכנזי בינוני" – זאת לא גזענות.
כנ"ל לגבי רועי חסן שהצהיר בשיר שהוא שרף את ספריו של נתן זך; וצ'רלי ביטון שאמר כי האשכנזים אינם אחיו; ושלמה צדוק שהצהיר כי ירה באשכנזים ברחובות (ייזכר לטוב – אלי עמיר, שבעקבות דברים אלה – הוא אמר שיגן על אחיו האשכנזים בחזהו מול כדוריו של שלמה צדוק!)
ומוני יקים שהצהיר שהאשכנזים הם האוייב האמיתי, והם בעצם מונגולים וטטרים שהתגיירו, והתגאה בקופירייט שלו לכינוי הזוועה "אשכנאצים!!!"
ותקווה לוי שכתבה שיותר נוח לה מכל הבחינות להיות בחברה ערבית (איזה כיף אדיר בחברה הערבית!) מאשר בחברה אשכנזית, וכי נשים מזרחיות אל להן להשתתף ב"פמיניזם הלבן".
הבאתי כאן רק "צימוקים" בודדים מים הגזענות והשנאה שעסקני קיפוח מזרחיים הטיחו באחיהם האשכנזים, וגם המאמר שלה – של טליה עובדיה – מלא ארס כלפי האשכנזים, "השבט הלבן", ולאו דווקא כלפי מפלגת העבודה.
ד"ר משה גרנות
רמת השרון
אהוד: לא זכור לי שקיבלתי קודם את המכתב שלך. ובאשר לתוכנו: כל השמות האלה הם חלק מהגרפומניה ה"מזרחית". אין להם שום קשר להישגים הספרותיים האמיתיים של יוצרים עבריים בעלי רקע "מזרחי"-"ספרדי"-"תימני"-"ערבי"-"בבלי"-"צפון-אפריקאי" וכדומה, לדורותיהם – כמו אמנון שמוש, סמי מיכאל, יהודה בורלא, יצחק שמי, רוני סומק, אהרון אלמוג, בן-ציון יהושע, ארז ביטון, שמעון בלס, אלי עמיר, יצחק גורן-גורמזאנו ואפילו א"ב יהושע על פי מוצאו.
הגרפומנים שונאי ה"אשכנזים" האלה שהזכרת, זוכים לפרסום וגם למקום באקדמיה רק בזכות "האפלייה המתקנת" שחלקה סמוייה, ולכן לא תקין פוליטית להזכיר אותה, אבל היא-היא המגדלת חסרי כישרון, בורים ועמי-ארצות חצופים כאלה. והאמת היא שחלקם פשוט מטומטמים.
* ארנה: ומה נאמר? גם העיתון הזה [19.6] פרובוקטיבי ותוסס כתמיד ומעניין איך אתה וגם כותביך מוסיפים לתסוס ולגעוש, גם כשהסיכוי לאיזה שינוי בדברים נראה אפסי...
אהוד: שינוי? צריך רק לקוות שלא יהיה יותר גרוע. כי מעולם לא חי עם ישראל טוב יותר, חופשי על אדמתו, בכל ההיסטוריה שלו, ורק הקוטרים ושונאי ביבי ושרה בוכים.
* "קצת יותר משבוע לאחר שחויב בפסק דין לפצות את בני הזוג נתניהו ב-115 אלף שקל, במסגרת תביעת דיבה שניהלו נגדו, הצליח העיתונאי יגאל סרנה לגייס את מלוא הסכום בקמפיין גיוס המונים באינטרנט. הגיוס הושלם בתוך 36 שעות, והיקף התרומות אף עלה על המבוקש." ["הארץ" באינטרנט", 20.6].
לדעתנו זו שערורייה השמה לצחוק את מערכת המשפט הישראלי. יגאל סרנה צריך לשלם את הקנס אך ורק מחשבונו הפרטי, כפי שבית המשפט קנס אותו, וכנראה בצדק שפט וקנס – ואסור לו לגעת בכסף הטמא שגייס משונאי נתניהו ואשתו.
מעניין מה היינו אומרים אם מורשעים באונס, במעילה, בהטרדה מינית, בהעלמת מס, בטרור ובמעשה מרמה היו מגייסים בצורה כזו תמיכה בתשלום הקנס שהוטל עליהם!
הלא בדרך קצת דומה מממן אבו-מאזן את המשפחות של רוצחי היהודים, כמו את הגברת זינאב ענכוטש, אימו של הרוצח של הדס מלכא.
* זה ברור כשמש שלא תהיינה שום תוצאות ממשיות ליוזמת "השלום" של טראמפ. שוב טוחנים מים, ומנסים להאשים את ישראל באחריותה לסכסוך עם אוייב שאינו מוכן כלל להכיר בה כמדינה יהודית ואינו מסוגל לשלוט באזרחיו, אוייב שנוח לו שהמצב הנוכחי יימשך עוד שנים רבות והוא יהיה מוגן על ידי ישראל מכל נוראות הטרור והכיבוש הערבי והמוסלמי מצפון וממזרח. על כך יש ביטוי בערבית: "כלאם פאדי," דברים בטלים. טראמפ טרם למד אותו אבל הוא ילמד, בדרך הקשה, וכמוהו ילמד גם חתנו יואל-חיים קושניר (גארד קושנר).
הנה שיעור לדוגמא לשני אלה: "אימו של אחד ממבצעי הפיגוע בשער שכם בירושלים, שבו נהרגה לוחמת משמר הגבול הדס מלכא, נעצרה הבוקר (רביעי, 21.6) בחשד להסתה, כך דיווח דובר צה"ל. לפי הודעת הצבא, האם נעצרה בכפר דיר אבו משעל שליד רמאללה וחשודה בהסתה לאחר שהיללה את מבצעי הפיגוע וקראה לפגוע ביהודים. בראיון לחדשות 'כאן' ביום ראשון אמרה האם, זינאב ענכוטש, כי היא גאה בבנה, וכי רצתה שיהרוג 'עשרים, חמישים, מאה איש מהם. הרעיד את האדמה תחת רגליהם.'"
* כמות המים בגביעי קוטג' 9% של "תנובה" מזכירה את הבדיחות על החלבן, הכד, וברז המים שבחצר.
* בעונת הקיץ הזו הדובדבנים ממש ממכְּרים. סכנה להתחיל לאכול אותם כי אי אפשר להפסיק.
* * *
אהוד בן עזר
נגד ההזנייה באוניברסיטאות
בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע
ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.
ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.
אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.
סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר - YouTube
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל