פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1254

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בתמוז תשע"ז 26 ביוני 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מֵאָה אָחוּז נָכוּת. // מרדכי קידר: עשור למדינת חמאס. [ציטוט]. // יעקב חסדאי: איפה התעמולה מול עזה? [ציטוט]. // דרור אידר: אין בי כוח לִדום, 10 הערות בתגובה לדן מרגלית. פורסם בעיתון 'ישראל היום'. // יצחק ש.: בוקר רענן כתמיד לך אהוד. // אני רוצֶה להיות הקקה של גל גדות, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה גרנות: זאוס והרה כמשל, בשולי הצעת החוק להפללת צרכני זנות. // מרדכי הרכבי: מה יקרה כשקטאר תפסיק לממן את עמותות השמאל והקרן? // אהוד בן עזר: על ספרה החדש של נעמי בן-גור "מחאי, מחאי כפיים", פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת היישוב 1939-1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.6.17. // יהודה דרורי: הפרופסור והאוניברסיטה בתיעוב משותף. // שמעון גרובר: ממלכת דויד היתה קונפדרציה ישראלית-פלישתית. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד",  פרק שלישי, חַסַן בתוּחֶעס שלה. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [90], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // תקוה וינשטוק: הסופרת שושנה שבבו. // אלימלך שפירא: מלפפונים חמוצים, מתכון לקיץ הארצישראלי. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ל"א, משיא כוחם – להתנגשות הבלתי-נמנעת. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מֵאָה אָחוּז נָכוּת

זְנִיחַת-נָכִים הִיא עֵסֶק מְסֻכָּן

לְעֶצֶם קִיּוּמָם, כִּלְחִיצַת הֶדֶק

שֶל נֶשֶק חַם, שֶכֵּן יוֹדְעִים כֻּלָּנוּ כָּאן

כִּי הָרָעָב לַהֲגִינוּת וָצֶדֶק

אֵינוֹ קָטָן מֵרְעַב נָכֵינוּ לְמָזוֹן

וְלִתְרוּפוֹת וּלְדִיּוּר הוֹלֵם, הוּמָנִי

וְנִבְחֲרֵי-צִבּוּר עִם יֹשֶר וְחָזוֹן

וְלֹא זִלְזוּל קַר-לֵב וְיַחַס צִינִיקָנִי

לִמְצוּקָתָם שֶל בַּעֲלֵי מֻגְבָּלֻיּוֹת

יוֹדְעִים שֶסֵּבֶל הַנָּכִים מָלֵא עַד גֹּדֶש

וְשוּם אֶזְרָח אֵינוֹ יָכוֹל כַּיּוֹם לִחְיוֹת

מִמְּנַת-הָרִיש שֶל כְּאַלְפַּיִם שָ"ח בְּחֹדֶש.

עַל פִּי הַצֶּדֶק וְעַל פִּי הַהִגָּיוֹן

זַכַּאי נָכֶה שֶגּוֹרָלוֹ מִיְּדֵי שָמַיִם

קִפַּח אוֹתוֹ, לְיִשֻּׂמוֹ שֶל קְרִיטֶרְיוֹן

הַמַּעֲנִיק לוֹ הִתְחַשְּבוּת רַבָּה פִּי שְנַיִם,

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּשִטַּת לַעַג לָרָש

שֶבָּהּ רוֹמְסִים הוֹגְנוּת בְּחִשּוּבֵי-עָלוּת פֹּה

צִבּוּר נָכֵינוּ  פַּ עֲ מַ יִ ם  נֶעֱנָש: 

פַּעַם בְּמֻגְבָּלוּת וּפַעַם בְּדַלּוּת פֹּה

וְכָל עוֹד חֹלִי זֶה נִכָּר בַּדִּיאַגְנוֹזָה

בָּהּ מְבֻזֶּה כָּךְ הַנָּכֶה וְהַנָּגוּף

כְּשֶבַּשְּמִירָה נִרְדָּם מִמְסָד כִּתְקוּף נַרְקוֹזָה

הֲרֵי יוֹתֵר מִמֻּגְבָּלוּת פְּגוּעֵי הַגּוּף

כָּאן פָּתוֹלוֹגִי הוּא מַצַּב פְּגוּעֵי הַנֶּפֶש

אֲשֶר יָדָם קְפוּצָה עַל שִיבֶּר-הַתַּקְצִיב

מִתּוֹךְ שִלּוּב שֶל חֹסֶר-רְגִישוּת וָטֶפֶש

שֶבְּדַרְגַּת אוֹטִיזְם מַר אוֹתָם מַצִּיב.

כִּי אִם לְכָל נָכֶה יֵש וַעֲדָה קוֹבַעַת

סַךְ אֲּחוּזֵי נָכוּת עַל פִּי מֻגְבָּלוּתוֹ

וְאִם בַּכְּנֶסֶת צִבּוּר חַ"כִּים אֲנִין-דַּעַת

בִּדְרִיכוּתוֹ הַחֶבְרָתִית וְלַהֲטוֹ

לָתֵת דֻּגְמָה לָעָם עַד לְהֵיכָן מַגַּעַת

הִסְתַּפְּקוּתו בִּסְכוּם בּוֹלֵט בִּצְנִיעוּתוֹ

וּרְגִישוּתוֹ הָאַלְטְרוּאִיסְטִית הַנּוֹדַעַת

מַ גְ דִּ י ל  מֵעֵת לְעֵת אֶת גֹּבַה מַשְׂכֻּרְתּוֹ, –

וְאִם טַיְקוּנִים שֶטִּפְּחוּ יוֹתֵר מִקֹּרֶט

נִהוּל כּוֹשֵל עוֹבְרִים אִיש-אִיש כִּבְנֵי מָרוֹן

(תּוֹךְ מְחִיקַת חוֹבוֹת) פְרִיזוּרָה כְּמוֹ  תִ סְ פֹּ רֶ ת

בַּחַאלָקֶה בְּלַ"ג בָּעֹמֶר בְּמֵירוֹן

וְאִם בְּכִירִים רַבִּים גּוֹנְבִים כָּאן  בְּ מִ י לְ י וֹ נִ י ם

כַּסְּפֵּי צִבּוּר וְכִיסֵיהֶם צוֹבְרִים מִלּוּי

וּבָהּ בָּעֵת תּוֹפְחִים פֹּה שִעוּרֵי הָעֹנִי

שֶ הַ מִּ מְ סָ ד  עַ צְ מ וֹ  מ וֹ דֶ ה  בָּ ם  בְּ גָ ל וּ י, –

אָז מַשֶּהוּ רָקוּב בְּדֶנֶמַרְק שֶלָּנוּ

וְהַבּוּשָה מִזְמַן כְּבָר מֵתָה וּזְחִיחוּת-

דַּעַת אוֹתָם הַמִּתְבַּזִּים לְעֵין כֻּלָּנוּ

בְּטִפּוּלָם בִּקְהַל נָכֵינוּ תוֹךְ פִּחוּת

עֵרָנוּתָם הַמּוּסָרִית אוֹמֶרֶת לָנוּ

שֶמַּצְפּוּנָם מַפְגִּין  מֵ אָ ה  אָ ח וּ ז  נָ כ וּ ת.

* * *

מרדכי קידר

עשור למדינת חמאס

הכתיבה העיתונאית מתאפיינת בדרך כלל באווירה שלילית, כי מטבעה העיתונות עוסקת באסונות, מלחמות, סכסוכים, צרות ובעיות, ולא בחנוכת גן ילדים או הנחת אבן פינה לשכונת מגורים חדשה. מלחמות הן news, ואילו גן ילדים חדש איננו כזה.

לצערנו, העולם הערבי מספק הרבה חומר מעציב, בעיקר מאז שלהי 2010, עת פרצה הסערה הנוראה שבתחילתה כונתה "האביב הערבי" ושהפילה עד כה מאות אלפי הרוגים, מיליוני פצועים ויותר מעשרה מיליון פליטים, בעיקר סורים, ואף אחד איננו רואה באופק את סיום הטרגדיה הנוראה הזו.

אני רוצה לעסוק במשהו שיש בו גם צדדים חיוביים, למרות שמדינתי, מדינת ישראל, סובלת ממנו לא מעט, והוא מדינת עזה, שנוסדה לפני עשר שנים, באמצע יוני 2007, על ידי תנועת חמאס.

אינני תומך של תנועת חמאס, שכן תנועה זו שואפת לחסל אותי, את משפחתי ואת מדינתי, אבל אין מנוס מלהצדיע לתנועה זו אשר למרות כל הסיכויים הצליחה לפני עשר שנים להקים מדינה, לנהל אותה, להגן עליה ולהציב אותה כעובדה קיימת על המפה הפוליטית המזרח תיכונית.

אני מתייחס למדינת עזה כאל מדינה, שכן מה שהתבסס ברצועת עזה במהלך עשר השנים האחרונות הוא מדינה לכל דבר ועניין, שכן יש לה מנהיג, משטרה, צבא, תעשיה צבאית, ארגוני מודיעין וביטחון פנים, מערכת משפט, אמצעי תקשורת, מערכת מס, מוסד תחיקה, משרד חינוך, בריאות, תשתיות וכל מוסד שמדינה צריכה. למדינת עזה יש גם גבולות מסומנים, מעברי גבול רשמיים עם המדינות הסובבות אותה, מצרים וישראל, ויש לה הסכמים עם מדינות אלו ואחרות המאפשרים את ניהול חיי היומיום במדינת עזה.

אין בהקמת המדינה כדי לשנות את העובדה שתנועת חמאס היא תנועת טרור לכל דבר ועניין, הן בשל הטרור שהיא מפנה כלפי ישראל ואזרחיה היהודיים, והן בשל אמצעי הדיכוי הנוראים שבהם היא שולטת במדינתה, מדינת עזה, אך למרות זאת אין כוונה בדרג הפוליטי של ישראל לחסל את שלטונה בעזה, ואפילו מדינות כמו מצרים המנהלות מלחמת חורמה בתנועת האם של חמאס – "האחים המוסלמים" – מנהלות משא ומתן מדיני עם נציגי מדינת עזה המגיעים באופן רשמי אל בירותיהן.

יתר על כן: מדינת עזה הצליחה לכפות על מדינת ישראל, הנמצאת על הכוונת של תנועת חמאס, לספק למדינת עזה מזון, דלק, תרופות וחומרי בנייה, שחלקם משמשים לחפירת מנהרות תקיפה נגד ישראל. אין עוד מדינה בעולם שהצליחה לגרום למדינה אחרת שהיא קוראת להשמידה – להאכיל את אזרחיה. האם יעלה על הדעת שבריטניה, צרפת או ארה"ב ישלחו בננה רקובה אחת למדינה שחרטה על דגלה להשמיד אותן? אבל מדינת ישראל שולחת למדינת עזה מאות טונות של בננות מעולות בכל יום, למרות שהאמנה האסלאמית של חמאס – מסמך היסוד של התנועה – קורא במפורש להשמידה.

בכל יום עוברות מישראל למדינת עזה כאלף משאיות עמוסות כל טוב, ואנשי חמאס מחרימים מהן כל דבר שיכול לסייע לתנועה ולאנשיה, ומשאירים את השאריות לאוכלוסייה. בנוסף גובה ממשלת חמאס מיסים המשמשים למימון פעולותיה.

כל עוד פעלו מנהרות הברחה בין הרצועה ומצרים, ניהלה תנועת חמאס את התעשייה הזו: הִרשו למקורביהם לחפור, אסרו זאת על מי שלא מצא חן בעיניהם, וגבו חלק מהסחורה המוברחת כמס.

מבחינה פוליטית, חמאס הצליחה לתפוס מקום מקביל לאש"ף כתנועה המייצגת את "העם הפלסטיני". היא זכתה ברוב מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית בבחירות הראשונות שבהן השתתפה התנועה, הישג מרשים לכל הדעות. הישג לא פחות חשוב הוא העובדה שמנהיגי חמאס הצליחו לגייס לצידם את קטר, עם כל היכולת הכלכלית האדירה של אמירות-גז זו, והאמיר של קטר היה השליט הערבי הראשון, והיחיד עד כה, שביקר במדינת עזה תחת שלטון חמאס, מבלי שביקש את הסכמת הרשות הפלסטינית לבקר בעזה.

עד היום השקיעה קטר מיליארדים במדינת חמאס בעזה, והכסף שלה מימן חלקים משמעותיים מאוד מתעשיית הנשק, הטילים והמנהרות של חמאס. הגב הכלכלי שקטר נתנה לחמאס איפשר למדינת חמאס לעבור שלושה סבבי אלימות עם ישראל, "עופרת יצוקה" ב-2008-9, "עמוד ענן" ב-2012 ו"צוק איתן" ב-2014. במהלך כל אחד מהמבצעים הללו התגייס הערוץ הקטרי "אלג'זירה" לשירות חמאס, והעביר מהרצועה ללא הפסקה דיווחים חד צדדיים אנטי ישראליים שעוררו את דעת הקהל הערבית והעולמית נגד ישראל.

לאחרונה נכנסה מדינת חמאס בעזה לקשיים כלכליים עקב ההסתבכות של קטר עם מדינות ערביות אחרות, בשל הגדרתה של תנועת חמאס כארגון טרור בנאומו של טראמפ בריאד, ובגלל סירוב הרשות הפלסטינית להמשיך ולממן את אספקת החשמל מישראל למדינת חמאס.

חמאס יכלה בקלות רבה לממן את החשמל בעצמה, שכן עלותו השנתית היא כעשירית מהסכום שמשקיעה חמאס באנשיה, ברווחתם, בתעשייה הצבאית ובתשתית המנהרות. אלא שמנהיגי חמאס מתנהגים בציניות נוראה: מצידם שהאוכלוסייה העזתית תמשיך לסבול בחושך וללא מקררים בקיץ החם, והם ימשיכו לנהל חיים נוחים ולחפור מנהרות.

האוכלוסייה שותקת כי כולם יודעים מה יקרה למי שיעז למתוח ביקורת על חמאס. הוא ייעצר, יילקח למרתפי העינויים של התנועה וייעלם. מי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל מוצא להורג, כפי שקרה לפני מיספר שבועות. יחיא סינוואר, המנהיג החדש של חמאס, מואשם שהרג במו ידיו אדם שחשד בו בבגידה. במקרים חמורים מגיעים אנשים רעולי פנים לבתי חשודים באישון לילה ומשפילים את משפחותיהם.

אבל ההישג הגדול ביותר של מדינת חמאס הוא האיזון הביטחוני שהיא הגיעה אליו עם ישראל. היא מנצלת את הרגישות הישראלית לחיי אדם וממקמת את מתקני ירי הטילים בקרב האוכלוסייה האזרחית כדי שהאזרחים יהיו מגינים אנושיים לנשק של חמאס. בתקופות חירום מנהיגי חמאס מתחבאים תחת בתי חולים מכיוון שהם יודעים שישראל לא תפגע במוסדות אלה. ממשלת חמאס חופרת מנהרות תקיפה תחת בתי ספר של אונרו"א מכיוון שהאו"ם לא יאפשר לישראל לפגוע בהם. לאחרונה גילה הארגון מנהרה כזו, ומזכ"ל האו"ם אפילו לא מצא לנכון לגנות את חמאס על כך. כשקטר מממנת ארגונים השייכים לאו"ם (לדוגמה יונסק"ו) אז מזכ"ל האו"ם נזהר בדבריו על חמאס.

ישראל גם דואגת לאוכלוסייה הישראלית באזור המקיף את עזה, ולכן היא משתדלת ככל האפשר להימנע מחיכוכים עם מדינת חמאס. בכל פעם שנורה משהו מהרצועה לישראל התגובה הישראלית היא מיידית וכואבת, ושלטונות חמאס למדו את הלקח.

ישראל גם מקימה מכשול תת קרקעי למניעת חפירת תעלות תקיפה מעזה לשטח ישראל, אך ליבי אומר לי שחמאס יחפשו – ואולי גם ימצאו – דרכים להערים על מכשול זה, לעקוף אותו או לחפור מתחתיו.

שר התחבורה הישראלי, ישראל כץ, קורא להקים נמל ימי ואולי גם אווירי על אי מלאכותי שיוקם מול עזה, וכל מה שיגיע אליו יעבור בידוק ישראלי טרם הובלתו לחוף. יש בהצעתו זו היגיון רב, אך ספק אם שלטון חמאס יסכים לביצועו. ממילא שלטון זה לא מתעניין במיוחד ברווחת אזרחיו, ורצונו להקים נמל בעזה תחת שליטתו, לא באי בלב ים, נובע מכוונתו לייבא טילים וכלי משחית אחרים מבלי שישראל תוכל למנוע זאת.

השאלה המתבקשת היא מה צריכה להיות עמדת ישראל כלפי מדינת חמאס. לדעתי על ישראל להכיר "דה פקטו" במדינת עזה ולהתייחס אליה כאל מדינה לכל דבר ועניין תוך הטלת מגבלות ביטחוניות על התנועה הימית לרצועה. ישראל יכולה להציע לממשלת עזה להשתמש בנמל אשדוד הנמצא סמוך לעזה, באופן שכל מה שאיננו יכול לסכן את ביטחון ישראל יוכל לעבור מאשדוד לעזה ללא עיכוב ואפילו ללא מכס.

הכרה ישראלית במדינת עזה תאפשר להמשיך את תהליך פירוק הרשות הפלסטינית שתנועת חמאס התחילה, ולהקים בערי יהודה ושומרון עוד שבע אמירויות, ערי מדינה, על בסיס המשפחות המקומיות: חברון, יריחו, רמאללה, שכם, קלקיליה, טול-כרם וג'נין. ישראל תישאר לתמיד במרחב הכפרי, תציע אזרחות ישראלית לכפריים (כ-10 אחוזים מהאוכלוסייה הערבית ביו"ש) וכל השאר יהיו אזרחי האמירויות. פתרון זה יעניק לערבים תושבי יהודה ושומרון עצמאות, יציבות ושגשוג, לישראל ביטחון ולכולם – שלום.

המאמר התפרסם לראשונה באתר "מידה".

* * *

יעקב חסדאי *

איפה התעמולה מול עזה?

בעקבות בקשה של הרשות הפלסטינית, החלה ישראל לצמצם את אספקת החשמל לרצועת עזה. במקום אספקה של 4 שעות ביום, תופחת האספקה ל-3 שעות ואולי אף פחות. אמנם זה נראה כחלק מהמלחמה הפנימית הפלסטינית, בין הנהגת הפת"ח להנהגת החמאס השולטת ברצועה, אולם זוהי גם בעייה של מדינת ישראל, בעייה מעניינת עם רצועת עזה שאינה מתחילה עם אספקת החשמל אלא בנושא יותר עמוק ורציני.

כאשר שני עמים נלחמים זה בזה, אזי כל מרכיבי העם נלחמים. שני העמים עוינים, ההנהגות שבראשם עוינות והמלחמה היא מלחמה בין כלל חלקי אותם העמים. אולם כיום ברצועת עזה יש חידוש מופלא: יש הנהגה עוינת לישראל ויש עם שהוא אומלל ומסכן וזקוק לעזרה דחופה.

אז איך אפשר להילחם כאשר מולנו לא "עם" אלא "מנהיגות". זהו מצב בעייתי אשר נוצר כתוצאה מהשקפות עולם ומעמדות אנושיות מתקדמות ואינו מאפיין מצבים של אומות הנלחמות זו בזו. אבל נניח שאנו צריכים לחיות עם מציאות כזו, אזיי איך נלחמים בזה?

ישראל צריכה לחפש דרך להכות בהנהגת החמאס בלי לפגוע באוכלוסייה. יכול להיות שתהיה לנו בעייה. החמאס יפתח באש, אנחנו נחזיר אש על האוכלוסייה ותקום זעקה בעולם אייך מדינת ישראל רוצחת את הפלסטינאים.

מה אפשר לעשות בינתיים, עד שתיפתח האש ?

יש לדעתי נושא אחד שהוא הזנחה הנמשכת כבר שנים וזו התעמולה כנגד שלטון החמאס בעזה: תעמולה בערבית המיועדת לאוכלוסיית עזה. ישראל צריכה להפעיל תחנות טלוויזיה, תחנות שידור שבמשך 24 שעות ביממה יסבירו לאוכלוסייה בעזה איזה שלטון יש להם, יקראו להם להתקומם נגדו ויסבירו מה מקור הסבל שלהם. הסברה בלתי פוסקת. כאשר יהיו הפגנות מול הגבול שלנו עם רצועת עזה, להציב רמקולים שיקראו למפגינים ללכת ולהפגין במקום הנכון.

היום כבר ידוע בעולם שחלק גדול מן המלחמות גורלן נקבע על פי תעמולה, על פי הסברה.
אז אולי נתחיל בזה כבר עכשיו?

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

דרור אידר

אין בי כוח לִדום

עשר הערות בתגובה לדן מרגלית

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (23.6.2017)

1

מאז שפוטר דן מרגלית, הוא לא מפסיק להשמיץ את 'ישראל היום'. הדברים שהטיח בעיתון חמורים בעיניי. מאז הקמתו, סובל העיתון מדה-לגיטימציה מתמדת ומכוערת. מרגלית מעולם לא הגן עליו. הוא שמר על עצמו במין אוטונומיה צדקנית ולא נקף אצבע להדוף את ההתקפות המרושעות. השבועות האחרונים מלמדים שכנראה חשב שההשמצות נכונות. לא רק בועז ביסמוט, העורך הנוכחי של העיתון הושמץ על ידו; יחד איתו הושמצו כל כותביו. עד כה שתקתי מפני כבודו, מעמדו וגילו, אבל הדברים הצטברו וגדשו את הסאה, וכפי שכותב הרב קוק באחת מאגרותיו:

"הנני כותב לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שכבר אין בי כוח לִדום."

עוד לימדונו חכמינו שבמקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד אפילו לרב, גם אם הוא אושיית תקשורת ותיקה. 

אינני נכנס לסבך העניינים הכלכליים. במשך שנים טענו כלפי 'ישראל היום' שאין לו מודל כלכלי, והנה כשהחל לקצץ ולהדק חגורה, הרימו שוטניו קול זעקה. מה איכפת לכם, בכל מקרה אינכם קוראים אותו? אבל מרגלית הסיט את הדיון מהנושא הכלכלי אל תוכני כתיבתו. במשך עשור קראתי אותו בסבלנות והתמודדתי עם טענותיו. בשבועיים האחרונים הצטרף למקהלת מתגוששי הבוץ של התקשורת וכמו המרגלים ששלח משה, הוא מוציא את דיבת העיתון רעה, ולמעשה דיבת כל הכותבים בו.

2

איש "העין השביעית" עוזי בנזימן כתב בעקבות הפיטורים: "'ישראל היום אינו עיתון," ו"אין לו תכלית אחרת זולת קידום מעמדו של נתניהו." הוא הוסיף: "מלכתחילה לא היה מקום להחיל על 'ישראל היום' ערכים אתיים ראויים שמקובלים בכלי התקשורת הלגיטימיים." עוד כינה אותנו במסורת הז'דנוביסטית שהיא לחם חוקו "עלון תעמולה", "פמפלט", "שופר יחצני", "ביטאון מטעם" ו"חינמון" (אגב, גם ה"עין השביעית" אינו גובה תשלום מקוראיו).

זאת אינה ביקורת אלא כתב חיסול סטאליניסטי! כדברים הנוראים האלה אפשר למצוא לעייפה כמעט בכל התקשורת. אם יש סכנה לחופש הביטוי, היא נמצאת אצל הבנזימנים למיניהם.  

חכמינו דיברו במסכת אבות על ההבדל שבין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם. תלמידי אברהם ניחנים בעין טובה, ואילו תלמידי בלעם ניחנים בעין רעה שבאמצעותה הם קוראים את המציאות. "העין הרעה" הוא שם מתאים יותר לביטאון "העין השביעית".

מה עשה בנזימן ואתו שונאי 'ישראל היום'? העמיד את עילת הקיום (ה-raison d'etre) שלו על עיקר אחד: "בנימין נתניהו". כל הפיטורין והמינויים החדשים תורצו בפי רכלני הברנז'ה בסיבה אחת: מידת הקירבה לנתניהו. עכשיו הם מבולבלים, כי הספקולציות עוברות לנפתלי בנט. ומה יהיה מחר? בקיצור, בדיחה.

3

מדובר ברפיסות מחשבתית, עצלות אינטלקטואלית שאינה מוכנה לברור את הבר מהתבן, ומבקשת להשליט תפיסת עולם טוטליטרית על המרחב התקשורתי לפי אמת מידה אחת: הדעות הקדומות של דובריה. האנשים האלה לא התרעמו מעולם על המונוליתיות התקשורתית שהייתה מנת חלקנו עשרות שנים. הם לא התרעמו על הקול האחיד שנשמע בתקופה הדרמתית ביותר לעתידנו מאז מלחמת העצמאות: הסכמי אוסלו. לפני שבא 'ישראל היום' לעולם, התרגלנו לקרוא, כמין גזרת גורל, רק דעות שמאל ולשמוע לקח ופרשנות רק מפי אנשי שמאל. התרגלנו לדמוניזציה קבועה נגד ההתיישבות בשומרון וביהודה. במשך עשרות שנים בעיתונות הישראלית הפך המתנחל – החלוץ המודרני של תקופתנו – למקור צרותינו. עוד התרגלנו דרך קבע לעמדה המתעבת את מסורת ישראל ודתו ומבזה את הדתיים והחרדים ורואה בלומדי התורה פרזיטים ותו לא. כמעט לא ידענו משהו אחר. גם ביחס לבנימין נתניהו, התרגלנו לדמוניזציה שלו, להתעלמות מהישגיו ולדה לגיטימציה של בוחריו (ניאנדרטלים שכמותם).

חשוב להביא את תשובת הנגד, כי לא רק בנתניהו האיש מדובר, אלא במחנה שלם שהוא עומד בראשו. 

4

לא מזמן, בתקופת ההתנתקות, הושתקו והוגחכו כל המתנגדים, ממש כפי שהושתקו בתקופת אוסלו. אבל הם צדקו, וחבל שלא הקשיבו להם בזמן אמת. הבנזימנים ראו בזה "עניין טבעי", ממש כפי שהם רואים את שליטת השמאל באקדמיה הישראלית. אנחנו רק סטטיסטים אילמים עבורם. רק ביום הבחירות משתבשות תוכניותיהם. למרבה הזוועה, הבוחר הישראלי מצפצף עליהם. הוא לא מתייעץ איתם. ממש כפי שלא התייעצו איתם כשהחליטו להקים במה עיתונאית אלטרנטיבית לעדר התקשורתי הידוע.

אינני מחפש לכסות על בעיות שיש ב'ישראל היום', תמיד ראיתי אותן כמחלות ילדות הדורשות סבלנות, אבל הממסד התקשורתי הוותיק, ממש כמו השמאל הישראלי, מעולם לא היה מוכן להקמת חלופה. עם כל פגמיו, 'ישראל היום' הוא המראה ההפוכה של התקשורת הישראלית כולה. לכן מבקשים לפגוע בו, כמו האם החורגת של שלגיה. כי הוויכוח הישראלי אינו על במות תקשורתיות אלא על עצם חיינו וזהותנו. המלחמה נגד הלגיטימיות של כלי תקשורת היא מלחמה נגד הלגיטימיות של רעיונותיו. איננו חיים מפי הבנזימנים. דינם להיעלם מההיסטוריה.

5

ביום שפוטר מרגלית, דקות ספורות לאחר שנפרד מהמקום שבו קיבל בנדיבות את עמודיו המרכזיים במשך עשור, לכתוב ללא צנזורה, דעות המנוגדות לקו של העיתון – השליך על העיתון את הרפש שמתנגדיו הטיחו בו מאז הקמתו. כאילו אמר: אתם יודעים שכל שהותי בעיתון המשוקץ הזה היתה רק כסות ומשחק, ומה אתם יודעים, העורך שטס עם "ביבי" במטוס לאפריקה פיטר אותי כי ביקרתי את "ביבי". לכן "פרנסתו נפלה על הגנת חופש הביטוי."

אתם מבינים, האיש היחיד שהחזיק את חופש הביטוי בעיתון שאתם מחזיקים, היה דן מרגלית, ז'אן דארק של העיתונות הישראלית, ועתה, משהוסר עלה התאנה, אמר, נעלמה הבושה, ואנחנו מהלכים ערומים. נפלה עטרת ראשנו, יתומים היינו ואין אב. דקות ספורות לאחר הודעתו, הוסיפה בתו, שירה מרגלית, שמן למדורה, וסיפקה את הסבָרה שלא בנימין נתניהו הורה לפטר את אביה, אלא שרה נתניהו! והעדר הרופס המשיך להנהן בראשו. מה שתגידו.

6

השמאל תקף את מרגלית קשות על שיתוף הפעולה עם 'ישראל היום', ולאחר עשר שנות משת"פיות, הלך העיתונאי הוותיק לכיכר העיר וביקש רהביליטציה מכוחות הטיהור. להגנתו הביא את עמוס עוז כתנא דמסייע: כשעמוס עוז פרסם את ספרו "שלום לקנאים", הבין שאין טעם לפנות למשוכנעים ב"הארץ" ו"ידיעות", ולכן פנה להתראיין ב'ישראל היום'. כך עשיתי גם אני, אמר מרגלית, השתמשתי ב'ישראל היום' כפלטפורמה להפצת דעותיי.

אהה, השתמש וזרק.

אך הנה ההבדל: עמוס עוז לא קיבל במה רק לשטוח את דעותיו, אלא קיים שיחה שבה שמע את עמדות הצד השני, והוא התייחס אליהן. מרגלית, לעומת זאת, אינו נוהג להתייחס לדעות הצד השני, הוא לא מתווכח ולא מתפלמס. הוא מטיף. זו שיטתו גם ברשתות החברתיות: אין הוא בא בדיאלוג עם המגיבים לציוציו בטוויטר או לרשומותיו בפייסבוק.

הנה סיפור. לפני כשנתיים וחצי פיטר נתניהו שני חברים בוועדת פרס ישראל לספרות ובהם את פרופ' אריאל הירשפלד. מרגלית יצא בשצף קצף נגד המהלך שראה בו פגיעה בדמוקרטיה ו"ביבי" ושאר ירקות.

התקשרתי אליו והצגתי מימצאים נגד הירשפלד. באוקטובר 2006 היה הירשפלד מנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים. בראיון לעיתון "הארץ" הודה שלא הזמין לפסטיבל את חוה פנחס-כהן, אחת המשוררות החשובות בדורנו, משום שיש לו בעייה עם "עמדתה הפוליטית": "יש איזו אי קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה." עוד אמר ש"אי אפשר לבצע הפרדה מוחלטת" בין איכות יצירה אמנותית לבין תפישתו הפוליטית של היוצר. הוא הודה: "יש לי בעייה איתה. היא אישה פעלתנית מאוד. היא מפרסמת מאמרים ודעות בכל הזדמנות. הדעות הללו הן חלק ממי שהיא... העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עליי... ומאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה."

האם שמעתם אי פעם על "שימוש לא מוסרי בסמלים" ועוד מפיו של איש ספרות?!

דבר דומה עשה הירשפלד בפרס אמ"ת גם לסופר אהרן מגד ז"ל.

נתניהו עשה אפוא צדק היסטורי כשהוריד את הירשפלד מכס השיפוט. הדברים פורסמו בטוריי. ביקשתי ממרגלית לכל הפחות להתייחס לצד הזה. נאדה. כלום. אוויר היינו בעיניו. פלטפורמה שנועדה לשרת אותו. 

7

אגב "חופש הביטוי", מרגלית לא התערב במאבק על זכותו של העיתון הזה להתקיים. הוא מעולם לא יצא להגנתו, גם לא בזמן שניסו להעביר בכנסת את 'חוק ישראל היום'. האם יש הזדמנות גדולה מזו למאבק על חופש הביטוי? מרגלית לא צייץ מילה ביחס ל"הגנה על חופש הביטוי", בזמן שבבית המחוקקים הישראלי התרקם חוק מתועב עשרות מונים מפיטורי פרופסור שהדיר משוררים וסופרים, או מחוקים אחרים שנגדם יצא בחריפות. החוק היה מלחמת המאסף של השמאל לסתימת פיות יריביו – כפי שעשה לערוץ 7 ולכותבים שהביעו עמדות ימניות. החוק ביקש לפגוע בבמה שעליה פירסם מרגלית במשך שנים את דעותיו שהיו שונות מאוד מסדר היום שלה. דגל שחור התנוסס מעליו מפני שפגע ישירות בחופש הביטוי. אבל מרגלית נתקף באלם מרגש והותיר לסטטיסטים האילמים להיאבק לבדם בתועבה. כפי שאומר הגשש, "המשרוקית של השופט לא הוציאה אפילו מנגינה של מארש."

8

נחזור לפיטורין. מרגלית המשיך בפוזת הצלוב מאולפן לאולפן וכשפוטר מרדכי גילת, הוא כבר פסח על הצורך המייגע להתייחס לעורך העיתון ופנה ישירות ל"ביבי" ש"אינו יודע שבעה" ולכן פיטר גם את גילת. מן הסתם מרגלית מתייחס לעצמו כאדם אוטונומי, אבל בועז ביסמוט אינו יודע לחשוב ולהחליט בכוחות עצמו כי "ביבי" מכתיב לו. בלשון נקייה מכנים זאת "דה הומניזציה". אח"כ ידבר על אובדן הבושה.

בטלוויזיה אמר: "פוטרתי משום שאני מותח ביקורת על שרה ובנימין נתניהו. נקודה. אין סיבה אחרת שבגללה אני פוטרתי."

ואני תוהה, אדם המתקרב לגבורות שראה דבר או שניים בחייו, מצייר תמונת עולם צרה להחריד, שחור או לבן, ועוד חוסם את האפשרויות האחרות בנקודה. ואז חשבתי שזאת דרכו בקודש – השקפת עולם מניכאית, "בני אור" שהוא מינה עצמו למצביאם ו"בני חושך" שלתוכם הכניס כמעט כל מי שלא חושב כמוהו מימין.

9

שניות לאחר ששם נקודה על הסיבה לפיטוריו הוסיף: "הייתי ממשיך לכתוב בישראל היום כי אני חושב שהכי חשוב זה להביע בפני קוראי ישראל היום את הצורך בשתי מדינות לשני עמים, בבית המשפט העליון בחופש העיתונות וכל הדברים האלה."

הנה, דן, במו פיך נתת אפשרות אחרת לצורך העמוק בפרידה ממך: בניגוד לשאר התקשורת, העיתון הזה לא מאמין בפרדיגמה העבשה של הקמת מדינת פלסטינית בגב ההר. נימקתי את ההתנגדות לכך בעשרות רבות של מאמרים. מדובר בסכנה ברורה וודאית לישראל, לא רק מבחינה ביטחונית אלא גם מבחינת המערכה על צדקת ישראל בעולם והתפיסה המוסרית של הציונות. מדוע לכל הרוחות צריך לתת לך את העמודים המרכזיים כדי לקדם דעה שאפשר לקרוא גם אצל נחום ברנע ואמנון אברמוביץ' ושאר חבריכם לדעה?

"בית המשפט העליון" – אתה הרי חושב שיריב לוין הוא "פשיסט" ואילת שקד "מסוכנת" בשל רצונם לערוך רפורמות במערכת השיפוטית. אני רואה שהעיתון הזה מקדם שיח אחר – מנומק ולגיטימי – התומך ברפורמות הללו, מה שמכליל אותו לשיטתך בקטגוריה של "בני חושך".

ביחס לחוק הלאום כתבת נגד, בדיוק כמו רוב המקהלה. אבל מחנה הרוב השמרני-ימני תומך בחוק הלאום ומקדם אותו. מבחינתי, מדובר בעניין שבנפשנו. פרופ' אברהם דיסקין, מחשובי חוקרי מדע המדינה בעולם, עזר לנסח את החוק כחלק מהחוקה העתידית. האם מוסרי בעיניך להפקיע את הבמה המרכזית בעיתון היחיד שתומך בחוק, כדי לכתוב נגדו?

הנה שלוש סיבות ש"ביבי" לא נמצא בהן, אלא השקפת עולם וסדר יום לגיטימיים. נכון שעשית קולות שאתה מקבל את הלגיטימיות של הדעה האחרת, אבל קשה להאמין בפלורליזם המכנה שר בישראל "פשיסט" רק בשל ביקורתו הלגיטימית על בית המשפט. זה סוג של ליברליזם פונדמנטליסטי המתאים יותר ל"הארץ".

10

במשך שנים דידו הימין והמחנה השמרני כולו על קביים בתחומים רבים, באקדמיה, בממשלה, בדיפלומטיה העולמית ובתקשורת. הרי תמיד הפחידו אותנו שבלי ציפי לבני או אהוד ברק בממשלה, לא ירצו לדבר איתנו בעולם, והנה נפטרנו מהם, שערי העולם נפתחו בפנינו (אבוי, הישג לנתניהו).

קביים אינם מתכון מוצלח לדיאלוג, לליבון רעיוני, להתפתחות אינטלקטואלית הדדית. הם נמצאים במקום שהמשתמש בהם אינו מסוגל להלך בכוחות עצמו. דן מרגלית, מוטי גילת ואחרים היו מין קביים כאלה. לא "עלי תאנה", משום שעץ הדעת אינו נחלתם, ובכלל אין לנו מה להסתיר זולת הרצון לייצר במה תקשורתית ורעיונית עבור מחנה הרוב בישראל. בפרספקטיבה היסטורית, הקביים הללו רק עיכבו את העצמאות האינטלקטואלית, הרעיונית והמחשבתית של הימין. עדיף ליפול עשרות פעמים ולקום, מאשר להסתמך על כאלה שאינם מזדהים עם הבמה הזאת (ופעמים מתנשאים עליה) ומבדלים עצמם בתואנות שונות, וברגע האמת, כשנזקקים להם – הם לא נמצאים לנו.

 והערה אישית: יותר מאלף מאמרים פרסמתי במגוון רחב של נושאים, ברצינות, בהעמקה ומתוך כבוד למושאי הפולמוס. עם זאת, למעט איים ידידותיים בודדים, רוב הזמן מבקשים ממני להתראיין כמעט רק בנושא 'ישראל היום'.

חישבו על צייר שצייר אלף ציורים, ורוב הזמן נדרש לדבר רק על המסגרת של הציורים, אם היא עשויה עץ או מתכת.

נקעה נפשנו מבקשת הלגיטימציה הזאת. לא אלמן ישראל, אנחנו רק בתחילת המהפכה. למדנו להלך בלי קביים.

* * *

ממצא ארכיאולוגי מדהים:

ברכת כוהנים מלפני 2600 שנה!

 https://www.youtube.com/watch?v=Ng-dmuBfcec&feature=youtu.be

* * *

יצחק ש.

בוקר רענן כתמיד לך אהוד

אכן

ושוב הזקנים הולכים אל הים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הייתי מציע לקרוא לשיזוף הכרס הגורדונית

לוטש הביצים המידלדלות.

לא מילים אלו, אלא הרהורי זימה לא תכליתיים,

על גבול של פדופיליה מוחבאת,

רחמנא ליצלן –

תמה אני אם גם נכדותיו או נינותיו משתפלות לו בין כדוריו הנמוחים...

אולי יש מה לחדש לשפינוזה המתקושש,

ייצא לשולי הבריכה

יילך אל מאחורי המלתחה

ויתנודד לו קלות לעירור ואיורור מבושיו.

הרי על זה יצא גם אוריהו הזוהרי והציץ ונישבה וחזר לאחור ומחק ת"ק על ת"ק מאווים גלויים.

ובכלל וזאת אליך ידי [?] אהוד –

מופלא בעיניי כי שום כותבת עליזה אינה בנמצא,

לחוות דעתה על אותו שפינוזה מדולדל אשכיו.

למה לא יצא קול קורא "ערות ערות" חברות!

יום כיף

יצחק ש.

האם התכוונת "ערווֹת ערוות" או "ערוֹת ערות"?

לא הבנתי.

חיימקה ש.

* * *

אני רוצֶה להיות הקקה של גל גדות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

אני רוצה להיות הקקה של גל גדות

וגם של בר רפאלי

ואנוח על משכבי בשלום

* * *

משה גרנות

זאוס והֶרה כמשל

בשולי הצעת החוק להפללת צרכני זנות

היוונים הקדומים שהביאו לעולם את הדמוקטיה, הפילוסופיה, הדרמה, האפוס, האמנות – הבינו דבר מה במעמקי נפש האדם (תשאלו את ז' פרויד), והם עיצבו את חבורת אלי האולימפוס בדמותם, על כל החולשות שלוקים בהם בני האדם: אלימות, נקמנות, נטירה, שקרים, אי נאמנות, בעיקר אי נאמנות, והדוגמה הבולטת ביותר היא בתיאור התנהגותו של זאוס, אבי האלים: אחותו-רעייתו היא הרה, אבל הוא לעולם איננו מסתפק ביצועה, ובהיחבא  מחפש דרכים לכבוש בנות זוג אחרות מתוך חבורת האולימפוס ומתוך בנות התמותה: האלות לטו ודמטר, הנימפות מאיה, קליסטו, איו נימפת הנהר, אייגינה בת הנהר, סמלה בת קדמוס מלך תבי, אוורופה בת מלך צור, אנטיופה בתו של נקאוס מלך תבי, דנאה בת מלך ארגוס, אלקמנה אשת אמפיטריאון, לדה אשת טינדראוס – רשימה חלקית...

צריך להזכיר שכמעט אף פעם "הנכבשות" אינן צועדות ברצון אל יצועו של אבי האלים, והוא נאלץ  להתחפש לפר (אוורופה), לגשם זהב (דנאה), לברבור (לדה).

ומה באשר להרה? היא רק מקנאה ונוקמת – לא בזאוס, אלא בבנות הכיבושים שלו ובצאצאיהן, ורק כאשר היא רוצה מזאוס דבר מה שיש סיכוי שהוא יימאן להיענות לה – היא שואלת מאפרודיטה, אלילת היופי והאהבה, את כלי הפיתוי הנשיים, כדי לפתות את זאוס להתעלסות, שבעקבותיה יירדם – כדי שתוכל לבצע את אשר זממה.

ומדוע כל ההקדמה הזאת מהעולם הרחוק ההוא, ואיך היא מתקשרת לעניין שלנו – הצעת החוק להפליל צרכני זנות?

כל ההקדמה הזאת באה להמחיש את ההבדל התהומי בעמדת שני המינים לסקס: הזכר האנושי להוט אחרי סקס מרגע הלידה עד לזקנה ושיבה – לא תמיד יש לו יכולת, אבל תמיד בוערת בו התשוקה, ואילו הנקבה האנושית, מטעמים אובייקטיביים לחלוטין, אפילו כשקיימת בה התשוקה, ההיענות לדרישה שאינה יודעת שובע של הזכר היא מעטה ביותר.

ומה הם התנאים האובייקטיביים: ראשית הברירה – החיפוש אחר הזכר "הנכון", ושנית, הכאב הכרוך בתחילת ההתעלסות, והמסתיים  בכל תלאות ההיריון, הלם הלידה, הנטרול המיני שבא בעקבותיה, ולעיתים אף דיכאון שאחרי לידה. לכך מצטרפים המיחושים ומצב הרוח לפני, בזמן ואחרי המחזור, והרי לפנינו תקופות ארוכות של "יובש" שהזכר איננו יכול להתמודד עימן.

לכאן מתווספות גם תקופות יובש שאינן קשורות בהכרח באנטומיה – היכולת הנשית "לייבש" את בן הזוג כשדבר -מה בהתנהגותו פוגע בה, ואז הוא נאלץ לבלות את לילותיו בספה בסאלון. גם על כך ידעו היוונים הקדמונים להצביע, ואפילו בהומור ("ליזיסטרטה" של אריסטופנס).

יש נשים רבות שאינן חוות אביונה כל ימי חייהן, ורואות במין מטרד שצריך להסכין עימו למען שלום בית, ולכל הנ"ל מתלווה גם שנאת גברים אידיאולוגית של הפמיניסטיות הרדיקליות, הרואות בגברים אויב שיש לגרשם מהחברה לאי מבודד כדי שלא יזיקו (ראו פירוט בספרי "האי", 2016).

לפער האדיר הזה שבין התשוקה, שלעולם איננה נגמרת, של הגבר, ובין ההיצע הזעיר מצד האישה – אין פתרון מהוגן: בחברות מסוימות רשאים הגברים לשאת מיספר נשים (מעשה הנחשב לפלילי בחברה המערבית), יש גברים בעלי אמצעים שדואגים לנשים "מוחזקות", יש גברים שבזכות הכריזמה שלהם מצליחים ליצור סביבם הרמון שלם (ראו מקרה גואל רצון), יש גברים שגונבים סקס בכל מיני נוכלויות, יש השודדים סקס (אונס), ויש רבים שפשוט קונים סקס מנשים שמוכנות למכור.

הסטטיסטיקה אומרת שכ-12,000 נשים עוסקות בזנות במדינת ישראל, ומאות אלפי גברים נזקקים לשירותיהן. אף אחד מהגברים האלה איננו גאה במה שהוא עושה, גם בלי שייחקק החוק המפליל אותו, אבל באמת קשה לי לדמיין איך יפעל החוק הזה: האם המדינה "תשקם" 12,000 נשים שהשיגו עד כה כסף קל? האם תהפוך אוכלוסייה שלימה של מאות אלפים לעבריינים?

פעם, ממש לא מזמן, נחשב משכב הזכר לפשע בדין הפלילי – האם זה מיגר את ההומוסקסואליות? האם עולה על הדעת שזה אפשרי – מבלי להתייחס לחוסר ההומאניות שבחוק? האם "חוק היובש" (1933-1920) הפסיק את שתיית האלכוהול בארצות הברית? אדרבה, החוק הגביר את השתייה האסורה, ותחום המסחר בנוזל הבלתי חוקי עבר לידיו של העולם התחתון שממש פרח בתקופה ההיא.

מצביעים על שוודיה, שכביכול המצב שם אחרי חקיקת החוק להפללת צרכני זנות הקטין את מספר היצאניות – שקר! מספר היצאניות אפילו גדל, אלא שהן נקראות בשם אחר, ובמקום שתזמנה את הלקוחות לחדרן – הן מוזמנות לביתו של הלקוח, ושם הן באמת חשופות לאפשרות של התעללות מצד לקוחות בעלי נטיות סדיסטיות. ולא רק זאת, מסתבר שמקרי האונס אפילו רבו באחוזים רבים מאז נכנס החוק לתוקף.

יש גברים שאין להם כל סיכוי לזכות בסקס שלא בדרך של צרכנות זנות. גברים אלה ייקלעו למצב של אין מוצא, שרק רע יכול לצמוח ממנו. הפמיניזם הרדיקלי מבקש לסגור את המוצא הזה על ידי חקיקה, מבלי להציע פתרון לא  עבור המספקות את השירות הזה, ולא לאלה שנזקקים לו.

* * *

מרדכי הרכבי

מה יקרה כשקטאר תפסיק לממן

את עמותות השמאל והקרן?

לפי מה שמתפרסם ברשת הגישו סעודיה ומדינות המפרץ אולטימטום בן 13 נקודות לקטאר. אולם דרישה נוספת שלא פורסמה קוראת לקטאר להפסיק לממן דרך אירופה את פעילויות עמותות השמאל והקרן לישראל חדשה.

דרישה זו מזכירה לי בדיחה מתחום המושב באירופה.

בשטטל היה גיבן יהודי, וילדי הגויים רצו אחריו וצעקו גיבן גיבן.

יום אחד פנה הגיבן לילדים ואמר: כל מי שירוץ אחריי ויצעק גיבן יקבל פרוטה."

הילדים כמובן רצו אחריו עוד יותר וצעקו: "גבן, גבן."

אחרי זמן-מה קרא הגיבן לילדים ואמר: "אין לי יותר כסף. לא אוכל לתת לכם כסף כדי שתצעקו גיבן גיבן."

הילדים הפסיקו מיד, למה לצעוק גיבן גיבן חינם אין כסף?

מענין אם כאשר יפסיקו הקטארים לממן, האם ימשיכו עמותות השמאל והקרן לישראל חדשה להסית ולהשמיץ את ישראל חינם אין כסף?

* * *

"הרפובליקה הספרותית הרוסית" בישראל

דיון מרתק אודות הספרות הרוסית המודרנית בישראל

ירצה בעברית: יורי מור, סופר, מחזאי, פובליציסט,

יו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל, מחברם של ארבעה

ספרים על העברית בשפה הרוסית, שהפכו לרבי מכר ברחוב

הרוסי בארץ, בעל טור שבועי על עברית בעיתון

המוביל בשפה הרוסית בארץ "נובוסטי נדלי".

מאמריו מופיעים בעשרות אתרים בשפה הרוסית

בארץ ובחו"ל.

ינחה ויקדים דברים: עו"ד אבי גולדברג

הקהל מוזמן להשתתף בדיון

שבוע הספר בישראל והקורא העברי מתעלמים כמעט לחלוטין מקהילת דוברי רוסית המקיימת חיי תרבות וקוראת ספרות בשפה הרוסית. לצד עיתונות מקומית בשפה הרוסית, מתקיימת בישראל כתיבה של ספרים, מחזות, מסות, על ידי סופרים בשפה הרוסית.

יורי מור שספריו בשפה הרוסית הפכו לרבי מכר, יספר על דרכו של סופר בשפה הרוסית, מכתיבה ועד פירסום ספרים ומחזות בישראל.

המפגש ייערך בהמשך ליום הסופר בשרון, בו יציגו סופרים ספרים למכירה לקהל בחזית הקפה בסוקולוב 81 רמה"ש, החל מהשעה  16:00.

המפגש יתקיים ב"חותם הקפה" ברח' סוקולוב 81 רמת השרון

ביום רביעי, 28 ליוני 2017, בשעה 20:00

​וכדאי להקדים, מכיוון שמיספר המקומות מוגבל, והישיבה לפי סדר ההגעה או בקופת "חותם הקפה". הכניסה חופשית לנרשמים מראש.

ניתן להירשם רק בטלפון 03-5478020, או בקופת "חותם הקפה".

להתראות ב"חותם הקפה".

* * *

אהוד בן עזר

על ספרה החדש של נעמי בן-גור

"מחאי, מחאי כפיים"

פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים

העברית בתקופת היישוב 1939-1948

הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת

2017, 315 עמ'

ספרה החדש של הסופרת והחוקרת ד"ר נעמי בן-גור הוא ספר מדהים בהיקפו, בחשיבותו ובעבודת-הנמלים הדקדקנית שהושקעה במחקר שאיפשר את כתיבתו. אתחיל את הרשימה בדברים החותמים את הספר:

"אחתום בציטוט מדבריה של חוקרת הספרות יפה ברלוביץ (2016): 'לא ספרות הילדים אז עשתה אותי, אלא דווקא עיתונות הילדים של אז. בימים ההם, כאשר בספרייה המקומית (לא קנינו ספרים ורק החלפנו בספרייה), כמעט לא היו ספרי ילדים ארץ-ישראליים, ורוב ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, רוסית וכדומה, היו בעלי שפה מכבידה ולא מתוקשרת – עיתונות הילדים הילכה עלינו קסמים. היא היתה ידידותית ובת שיח, ושבוע-שבוע העשירה אותנו ביצירות העכשוויות של סיפורת ושירה לילדים, הכניסה אותנו ללב האירועים האקטואליים, עידכנה אותנו בחדשות היום של סוף מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור והקמת המדינה, וגם הצחיקה ושיעשעה. אבל הכי הכי טוב היא נטעה בנו את זהותנו כילדי המקום הזה, כשהיא ממציאה שוב ושוב את הילדות הישראלית שלנו: ילדות של המון שמחה, אבל גם של בגרות ילדית, שאיכפת לה מכל מה שנעשה סביב לנו.'" (עמ 302).

כדאי לשים לב ששתי מילים אינן מופיעות בדבריה המצוטטים של פרופ' יפה ברלוביץ, בת פתח-תקווה, והן: "ציונות" ו"אידיאולוגיה", מילים המשמשות ציר שעליו סובב המחקר של בן-גור, שעיקרו "ספרות [ילדים] בשירות המפעל הציוני" (עמ' 18).

אינני סבור שמחקר על ספרות ילדים בצרפת או בבריטניה באותה תקופה משתמש במילים כמו "צרפתיוּת" ו"אנגליוּת" כדי לתאר מגמה אידיאולוגית של אהבת המולדת שהיא כביכול אינה טבעית ומוּלדת אלא כמין מגמה או נטע זר הנכפים על המציאות, ועל ספרות הילדים באותה מדינה.

זכור לאחדים מאיתנו ספר נפלא של סופר צרפתי אנדרה מורואה "המישמנאים והמירזנאים", שהוא יצירת מופת ספרותית כשלעצמה אך גם אלגוריה על הגרמנים והצרפתים במלחמת העולם הראשונה. זאת לא ידענו כשקראנו אותו להנאתנו בילדותנו. תירגם אותו למופת מצרפתית א.ל. יעקבוביץ, והספר הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1944.

האם מורואה כתב אותו בשירות אידיאולוגיה צרפתית פטריוטית, אנטי-גרמנית? האם זוהי "ספרות מגוייסת"?

כלל וכלל לא. זוהי ספרות צרפתית במיטבה, שמתייחסת אל תקופתה כשם שספרות הילדים העברית התייחסה לתקופתה ולעברה באופן הטבעי ביותר ולא דווקא מתוך "אידיאולוגיה" "ציונית". היא היתה ספרות לילדים לאומית, וכמובן עברית. נקודה. ואם תיארה את בניין הארץ – זה לא היה "אידיאולוגיה" אלא אלה היו החיים הארצישראליים עצמם, הרוויים גם באהבת גיבורי התנ"ך, ובקינה הנוראה על השואה, ולא היו ליישוב העברי בארץ חיים אחרים מבלעדיהם.

לא מקובלת עליי ההנחה כאילו הקיום הישראלי שלנו כאן היה מלאכותי, חסר שורשים, אמורפי, והאידיאולוגיה הציונית נהיא שתנה לו משמעות והצדקה. זאת אוהבים לומר אויבינו, וגם באקדמיה הישראלית זה נחשב כיום "בון טון". אבל אנחנו כאן והיינו כאן כמו הצרפתים בצרפת והאנגלים באנגליה. נקודה. ואהבת המולדת וההזדהות עימה בספרות ובתרבות העברית אינן נטע זר, אינן זריקה לגוף חולה או אילוף של חיות-מחמד שהיינו. קחו ליד את שירי אסתר ראב.

הציונות אינה אידיאולוגיה ,בדומה לקומוניזם או לסוציאליזם – אלא היא הלאומיות שלנו, היא זו שמעבר לכל האידיאולוגיות – כמו למשל הרוסיוּת ברוסיה, שאותה היטיב לתאר סולז'ניצין, זו שהיתה לפני הקומוניזם ונישארה גם אחריו.

אני גדלתי על חוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת הסופר בן-הארץ יעקב חורגין, כי הוריי קראו אז את עיתון "הבוקר" ה"אזרחי" ולא את עיתון "דבר", שהילדים של קוראיו זכו לקרוא את "דבר לילדים".

וכמו שפרופ' ברלוביץ מתארת, גם אני למדתי מהשבועון המעולה הזה היסטוריה, שואה, רומנטיקה תנ"כית, ועוד ועוד, שלל נושאים כלליים ומקומיים, מדי שבוע, ולא היתה בכך שום "אידיאולוגיה ציונית"! שום שטיפת מוח! אלא אלה היו החיים שלנו כאן, מבוגרים כילדים, חיים בעברית, עדיין תחת שלטון זר, המאנדאט הבריטי, ואלה היו הביטויים הטבעיים ביותר של החיים כאן, של חיינו, כמו ציוריו וספריו של נחום גוטמן.

זו היתה, והיא עדיין, הלאומיות היחידה שלנו, והיא לא אידיאולוגיה אלא היא משהו שנולדים עימו וחיים עימו כל החיים, להיות "ילדי" או "ילידי" בארץ-ישראל זה כמו להיות צרפתי, כמו להיות אנגלי, אין לשם כך צורך באידיאולוגיה וב"ציונות", שכאשר חוקרים אותן כיום כמין גוף משפיע זר, "אידיאולוגי", יכולים להגיע למסקנות של שטיפת-מוחות נוראה שעברנו כולנו, כל אותו דור עברי מקומי שגדל על שבועוני הילדים הללו, והדור של אלה שהיו רק קצת מבוגרים מאיתנו ולחמו ונפלו במלחמת העצמאות.

כותבת נעמי בן-גור בפתיחת ספרה: "לעיתונות הילדים העברית בארץ ישראל בשנים 1939-1948, בראשה 'דבר לילדים' (נוסד ב-1936) ואחריו, לפי סדר הופעתם, 'הבוקר לילדים' (1943), 'משמר לילדים' (1954) ו'הצופה לילדים' (1947), נודעה תרומה משמעותית בשני תחומים מרכזיים: חינוך לאידיאולוגיה ציונית ופיתוח של ספרות ילדים הנכתבת בארץ. כתבות, מאמרי מערכת ומכתבי קוראים, בצד טקסטים ספרותיים, נשאו בשורותיהם מסרים ציוניים של אהבת המולדת, יישוב הארץ, עמל וגבורה, שותפות גורל עם העם היהודי, כדי לעצב ולחזק אצל הקוראים הצעירים זהות לאומית-ציונית." (עמ' 31).

דווקא כציוני אני כופר ב"אידיאולוגיה ציונית" כבוראת את שבועוני הילדים בארץ, אלא רואה בהם חלק טבעי מהלאומיות ומהתרבות ומהשפה העברית שלנו כעם בארצו, בנופיה, בהיסטוריה שלה, בעבר ובהווה, לא היתה כאן שום תרבות עברית אחרת כמו שלא היתה שום תרבות צרפתית או אנגלית אחרת בארצותיהן של אלה. נקודה. חיזרו לדבריה של פרופ' יפה ברלוביץ.

עם זאת, מיטב השבחים מגיעים לנעמי בן-גור על עבודת הענק שעשתה במיפוי ארבעת שבועוני הילדים הללו לפי נושאיהם ותקופתם. זהו ספר מדעי, מיוסד על הדוקטורט שלה שכתבה בהדרכת פרופ' מירי ברוך ופרופ' דוד פישלוב, ספר מוקפד בצורה בלתי רגילה, עם שלל ציטוטים של ציורים ודפי מקור מהשבועונים,  בעריכת מרדכי נאור, ועם מפתח שמות וביבליוגרפיה רחבה. ממש מפעל חיים שתענוג לקרוא בו! – מכאן ואילך לא יהיה אפשר לעסוק בשבועוני ספרות הילדים הארצישראלית ללא התייחסות והסתמכות על ספרה.

וגם הכריכה מקסימה. שער של "דבר לילדים" עם שיר של זרבבל גלעד משנת 1944, "שיר לתינוקות", הפותח במילים "מחאי מחאי כפיים, ניסע לירושלים" עם איור של אם, בתה הקטנה וכלבלב, שלושתם מוחאים כפיים, וכמובן, מעשה ידיו של נחום גוטמן.

*

ואסיים בנימה אישית. אמנם גדלתי בשנות ה-40 על "הבוקר לילדים" אבל בביתה של שכנתי, בת-דודי מרים גיסין ובעלה אברהם, היו כרכים כחולים של "דבר לילדים" ובהם, בין השאר, בהמשכים, סיפוריו הנפלאים של נחום גוטמן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" ו"ביאטריצ'ה", כמו גם טורֵי אורי-מוּרי של לאה גולדברג ואריה נבון. עליהם גדלתי.

ואפילו זכיתי, בראשית כתיבתי גם כסופר לילדים, ששני סיפוריי הראשונים, "מי מספר את הספרים?" ו"כיצד התלכלך הכריך?" אוירו בידי נחום גוטמן, שעדיין עבד באותן שנים כמאייר הקבוע של "דבר לילדים" שבו הם פורסמו, וכאשר לימים הופיעו הסיפורים האלה בספר שנשא את השם "מי מספר את הספרים?" עם איוריו של דני קרמן, שמרנו את איורי גוטמן לשני הסיפורים האלה, הראשונים בו.

לימים התוודעתי לגוטמן עצמו וגם כתבתי מפיו את סיפור חייו בספר "בין חולות וכחול-שמיים", שכמו סגר את המעגל של אהבתי אליו כצייר, מאייר וסופר, איש מקסים שעיצב בהרבה את עולם ילדותנו והיה גם חלק מעולמי הבוגר כסופר.

מרבית האיורים בספרה של נעמי בן-גור הם מעשה-ידיו מתוך "דבר לילדים".

*

ועוד זיכרון-ילדות: סיפור האהבה הראשון שקראתי בימי חיי והושפעתי ממנו מאוד היה הסיפור-בהמשכים המתרחש בתקופת המקרא, "מאחורי הצאן", שאותו כתב עורך "הבוקר לילדים" הסופר יעקב חורגין, אולי במיוחד למעננו, הקוראים הצעירים של שבועונו, וזאת באמצע שנות הארבעים. הייתי אז כבן תשע ועד היום אני זוכר את שם גיבורתו, אחימעץ, הלבושה לבן, מתנופפת בכרמים.

לצערי פגשתי את יעקב חורגין רק פעם אחת, בסוף ימיו, כאשר התגורר בשכנות לבן-דודי הסופר יצחק ראבּ בבית האבות בכפר-שמריהו, והם נעשו ידידים. אבל מצב-בריאותו של חורגין כבר לא איפשר שיחה של ממש איתו ולא יכולתי להודות לו על שברא למעני את הנערה-העלמה החלומית הראשונה שאולי השפיעה על כל אהבותיי-בעתיד.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 25.6.17

* המהפך הסעודי – הדחתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף ומינויו של מוחמד בין סלמן תחתיו, היא הזדמנות להזכיר נשכחות, על אודות המדינה המרכזית בציר "המתון", הפרו מערבי, במזה"ת.

סעודיה היא מונרכיה אבסולוטית. המלך הוא שליט יחיד, ללא מגבלות, ללא כל איזונים ובלמים; על פיו יישק דבר. סעודיה היא עריצות נוראית, שנתיניה נטולי זכויות אדם ואזרח מינימליות. סעודיה היא מדינה המדכאת את הנשים, שאין להן אפילו רשות לצאת לבד מבתיהן, ללא ליווי האב, האח או הבעל, ואסור להן לנהוג ברכב. סעודיה היא תיאוקרטיה איסלאמית שנהוגים בה חוקי השריעה, ההלכה האיסלאמית, כולל ענישה פיסית (למשל, כריתת יד לגנבים).

סעודיה, עתירת המשאבים בזכות מרבצי הנפט, מעולם לא חשבה להקצות את משאביה למטרות קונסטרוקטיביות כמו למשל שיקומם של ה"פליטים" הפלשתינאיים, שנשארו ב"פליטותם" ככלי במערכה נגד קיומה של ישראל. לעומת זאת, מעולם לא חסרו לה משאבים לממן טרור, והיא אחת מהמדינות תומכות הטרור המובהקות לאורך השנים, כולל הקמת הארגון אל-קאעידה. היא השתמשה בנפט שברשותה כנשק וכאמצעי לסחטנות, בהנהגת חרם הנפט על מדינות הקשורות לישראל בשנות ה-70. סעודיה השתתפה בפלישה לישראל ביום הקמתה ומאז ועד היום היא אוייבת מרה של ישראל.

סעודיה היא היום אוייבתה של האוייבת הגדולה של ישראל – איראן, ולכן מתקיים שיתוף פעולה בין המדינות מול האוייב הגדול. שיתוף הפעולה הזה רצוי, וטוב אם יתרחב ואולי, הלוואי, יוביל לשלום בין המדינות. הסיכוי לכך הוא אפסי, אך בהחלט ייתכן שיפור ביחסים ונורמליזציה מסוימת. אני בעד, כי כל שיפור ביחסים של ישראל עם שכנותיה, אם אינו כרוך בתשלום מחיר שעלול לסכן את ישראל, הוא רצוי. אך אל נתבלבל ואל נשכח מיהי סעודיה האמתית.

אגב, ההדחה מעניינת מבחינת שיטת ההורשה הסעודית. כל שליטי סעודיה, מאת מותו של  עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פיצל אָאל סעוד, המכונה אבן סעוד, ועד היום, היו בניו של אבן סעוד. לאבן סעוד היו 51 צאצאים משמונה נשותיו ובתוכם 37 בנים (שרק הם יכולים, כמובן, לשלוט). סבב הירושה עבר על פי גיל בין האחים הרבים – בכל פעם שהמלך מת, מונה תחתיו הן המבוגר ביותר שעדין בחיים (לכן, כבר שנים רבות מלכי סעודיה הם זקנים). המלך הנוכחי, סלמן, הוא אחרון המלכים בניו של אבן סעוד. מוחמד בן סלמן יהיה הראשון מדור הנכדים.

* חטאו הכבד של ריבלין – התחדשה מתקפת ההסתה והלינץ' הציבורי ברשתות על נשיא המדינה ריבלין, בהשראת נתניהו. התירוץ הפעם הוא נאומו של ריבלין בכנס הרצליה, שבו הזכיר שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, שעלול להפוך לעריצות הרוב, אלא יש בה איזונים ובלמים והיא מחויבת לסט של ערכים וזכויות. אני חושד בריבלין, שמא הוא קרא את כתבי ז'בוטינסקי ובגין וחמור יותר – שהוא הפנים אותם, ובליכוד של היום זהו חטא בל יכופר.

אני קורא את הפשקווילים והטוקבקים והם מזעזעים. אולם כדאי להכניס את הדברים לפרופורציה. בשבוע שעבר היה ריבלין אורח הכבוד בעצרת היובל לשחרור הגולן וחידוש ההתיישבות היהודית. קהל האלפים, שהינו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הרעיף עליו אהבה וחום, והמחיש לי איזו תהום פעורה בין העולם האמיתי לבין העולם הווירטואלי ברשתות, הנשלט בידי קיצונים ומחרחרי שנאה וקרע.

* ביזיון לאומי – טורקיה הודיעה שישראל השלימה את העברת עשרות מיליוני הדולרים – הפיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה". הסכמים צריך לכבד, ואיני מלין על מימוש ההסכם, אבל זו הזדמנות להזכיר את החומרה שבעצם ההסכם, הסכם של ביזיון לאומי. קודם ראש ממשלת ישראל התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגד ישראל, וכשגם זה לא ריצה את התוקפן הוא הוסיף על כך תשלום פיצויים למשפחות המחבלים. וכדי ביזיון וקצף.

* מה נלין על אבו מאזן? – ישראל מלינה על אבו מאזן שמשלם משכורות למחבלים כלואים, ובמקביל מעבירה פיצויים למשפחות מחבלים טורקים הרוגים.

* חברים טובים – חבריו של יגאל סרנה יוצאים בקמפיין גיוס המונים למימון הפיצויים שעליו לשלם לזוג נתניהו, על לשון הרע והדיבה שרקם עליהם. אם הם היו חברים טובים באמת, הם היו מורידים אותו מזמן מן העץ הזה ולא נותנים לו להגיע למצב הזה. ואם הם היו חברים טובים טובים, באמת באמת, כבר מזמן הם היו ממליצים לו להיבדק.

* חסינות ל"שוברים שתיקה" –  ארגון "שוברים שתיקה" יוצא נגד המשטרה, על שהיא חוקרת חשוד בתקיפה בלתי חוקית של פלשתינאי. מי היה מאמין? הסיבה לכך היא שהחשוד, דין יששכרוף, הוא דובר הארגון. כנראה שלאנשי "שוברים שתיקה" אמורה להיות חסינות.

להערכתי, החקירה תסתיים ללא כתב אישום. על מה מבוססת ההערכה? על עדותם של חבריו ומפקדיו של דין לפלוגה, שהעידו כאיש אחד שהוא משקר.

* מגלם תפקיד במחזה אנטישמי – השחקן יוסי צברי הוא יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו לארץ ישראל מגלות תימן. הוא מגדיר את עצמו כערבי, אם כי מסייג זאת קצת – "ערבי מן אל יאהוד". ולמה איני מכבד את הגדרתו העצמית, ומגדיר אותו כרצוני? הוא רוצה להיות ערבי? שיהיה לו לבריאות. מנין אני לוקח לעצמי את הסמכות? מי שלקח לעצמו את הסמכות הוא צברי עצמו, בנסותו לכפות את "זהותו" הבדויה על מירי רגב. "תרשמירי! / גם את ערבייה. / הכי ערבייה שיש. / רק שברחת מזה כמו מאש."

ובכן, ה"זהות" שהוא עוטה על עצמו, היא כלי משחק בתעמולה אנטישמית ארסית, שנועדה להכחיש את קיומו של העם היהודי. למה להכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו, כמו לכל עם ועם. כדי לשלול מן העם היהודי את הזכות הטבעית הזאת, האנטישמיות החדשה מצאה פטנט, להכחיש את קיומו.

צברי – יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו למולדתם מגלות תימן, הוא שחקן שבוחר לגלם תפקיד של בן הלאום ערבי ודת משה, בהצגה שנכתבה ונכתבת בידי הגרועים באנטישמים.

ונשאלת השאלה – איך יתכן שיהודי יהיה אנטישמי? אכן, זו השאלה. תשובה אין. אבל זאת עובדה.

* נאום מבריחת השב"חים – מבריחת השב"חים הסדרתית, אילנה המרמן, פירסמה ב"הארץ" פשקוויל קינה והלל למחבלת שנטלה סכין ויצאה לרצוח יהודים ונהרגה. ולעוד מחבלת. ולעוד שלושה מחבלים שדווקא הצליחו אבל גם הם נהרגו.

כיוון שהעבריינית הנ"ל היא בחורה רצינית – לא פקה-פקה, היא אשכרה עושה מעשים, מן הסתם היא עוד תבריח שב"חים שיצליחו לבצע את זממם.

* אסיר ככל האסירים – גל של קריאות מצד פוליטיקאים לשחרור מוקדם של אולמרט מכלאו, לקראת הכרעת ועדת השחרורים. חבל שהם עושים כן. אין זה עניין פוליטי ואל לשרים להתערב בו. אולמרט הוא אסיר, ויש לנהוג בו כבכל אסיר אחר. יש קריטריונים על פיהם מופחת עונשו של אסיר, וההחלטה בעניינו של אולמרט צריכה להיות אך ורק על פי אותם קריטריונים. הוא אינו זכאי לשום פריבילגיה ואין הוא שונה מכל אסיר אחר. הוא יושב בכלא בגין היותו עבריין מושחת, כמו כל עבריין אחר שהורשע בדין.

הטיעונים של השרים בנט, שקד וכץ שקראו לשחרורו המוקדם בזכות תרומתו לביטחון המדינה, מקוממים. תרומתו, שאין עוררין עליה, נעשתה בתפקידו כראש הממשלה. העובדה שאדם שהיה ראש ממשלה חטא בפלילים ובשחיתות, אינו אמורה להקל בדינו, אלא להיפך, להחמיר בדינו, כיוון שראש ממשלה הוא מנהיג שאמור להוות דוגמה אישית לציבור.

אך כאמור, היום כשהוא אסיר, אין להחמיר, אלא להתייחס אליו כאל כל אסיר.

* המלצת השף – המלצת עונג השבת שלי, בעיתוני סופ"ש – פרויקט מיוחד ב"גלריה", של בן שלו, על ברי סחרוף, במלאת לו 60. מיני ביוגרפיה אמנותית מורכבת מ-60 סיפורים. העשיר אותי מאוד.

* משהו בלבבה – אילו התבקשתי לבחור את שתי הזמרות הישראליות האהובות עליי ביותר, נורית גלרון היתה ביניהן (אבל אם היה עליי לבחור אחת, זוהי חוה אלברשטיין). במלאת שלושים שנה לתקליטה המצליח ביותר (הצליח לאין ערוך יותר מכל תקליטיה לפני כן ואחרי כן) "משהו בלבבה", תקליט נפלא, ערכה גלרון מופע במוזיאון ת"א, שהתבסס ברובו על שירי התקליט. אני האזנתי לו (מאמצע המופע) בשידור חי ב"כאן ג' ", התרגשתי מאוד ונהניתי מאוד.

"משהו בלבבה" היה תקליטה המצליח ביותר והוא גם מוערך יותר מתקליטיה האחרים, אולם בעיניי הוא לא הטוב בתקליטיה. להיפך, אני חושב שכל התקליטים שקדמו לו היו טובים ממנו. ואחריו היא ירדה, לא רק בהצלחה אלא בעיניי גם באיכות, והיא אף המעיטה באופן דרסטי את פעולתה משהחליטה להתמסר לגידול ילדיה. אני מקווה מאוד שהמופע הזה, כשהיא כבר סבתא, יזניק אותו לפריצה מחודשת של הקריירה האמנותית שלה.

מבין תקליטיה, האהוב עליי ביותר הוא "שירים באמצע הלילה", משירי נתן זך. אני אוהב מאוד מאוד גם את "נורית גלרון", תקליטה הראשון, הכולל, בין השאר, את השיר "מה יהיה בסופנו", שכאשר שמעתי אותו לראשונה, כנער צעיר, התאהבתי בנורית גלרון, את "סימפטיה", "אני ראיתי יופי" ו"נגיעה אחת רכה".

* איכות תרבותית – ערב של התרוממות רוח היה לי ביום ה', במסיבת הסיום של מחזור נ"ה בביה"ס "הר וגיא". בני אסף סיים י"ב. כבוד! היה זה מופע ברמה גבוהה מאוד מבחינת התוכן והביצוע, ערב תרבותי, בטעם טוב, מגוון מאוד – משחק, שירה, נגינה ומחול. רבים מבוגרי המחזור היו על הבמה. אסף ניגן על קלידים. היה זה ערב של גאווה גדולה. זהו, עוד ילד סיים את חוק לימודיו.

* ביד הלשון: גשר הזיו – ביוני 1946, לפני 71 שנה, נערכה אחת הפעולות המוצלחות והחשובות של תנועת המרי העברי – שיתוף הפעולה (הזמני מדי, למרבה הצער) בין ההגנה, האצ"ל ולח"י בפעולות המרד נגד השלטון הזר הבריטי – ליל הגשרים.

בלילה אחד, פוצצו לוחמי הפלמ"ח 11 גשרים וניתקו בכך את נתיבי האספקה שהיו בשימוש השלטון. הפעולה הייתה הצלחה גדולה, אך היה בתוכה אסון – פיצוץ מוקדם מדי של גשר א-זיב, מעל נחל כזיב, שגבה את חייהם של 13 לוחמים, בנוסף ללוחם שנפל מירי עוד טרם הפיצוץ. 

קיבוץ גשר הזיו, בגליל המערבי, מנציח בשמו את המבצע ואת הלוחמים שנפלו בו. השם שומר על צליל שמו של הגשר, אך הוא מעוברת כך שזיב הפך לזיו – אור, זוהר.

הוא מנציח את "זיו העלומים", כנאמר ב"יזכור" שחיבל ברל כצנלסון אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל: "זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה."

ובמקרה זה – זיו העלומים של 14 הנופלים בליל הגשרים. סמוך לגשר נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים, הנקראת "יד לי"ד".

* * *

יהודה דרורי

הפרופסור והאוניברסיטה בתיעוב משותף

באוניברסיטה העברית בירושלים מלמד פרופסור אחד (עופר כסיף) שמאמין שכל מה שמתרחש פוליטית בארץ זה בדיוק כמו גרמניה הנאצית, הוא אפילו כינה את שרת המשפטים שקד: ניאו-נאצית... הוא חוזר שוב ושוב על המנטרה הנאצית שלו ומתעלם מקריאות ביניים של הסטודנטים. ראינו זאת בחדשות ערוץ 2!

אז הנהלת האוניברסיטה ברוב טיפשותה ורישעותה גינתה את הסטודנטים שהקליטו, וצילמו אותו בעת דיבוריו המכפישים ופירסמו זאת –  והיא עומדת על חופש הדיבור והפצת הדיבה של הפרופסור בשיעוריו.

אני קורא לפיכך לכל מי שמכיר תורם בחו"ל לאוניברסיטה זו, שיפעל אצלו לעצור תרומות לאוניברסיטה המתועבת עד שידאגו שמוסד מפואר זה יפסיק להיות בית מקלטם של פרופסורים מסוג כסיף, ואני פונה לשר החינוך לקצץ מתקציב האוניברסיטה את השכר שהיא משלמת לנבל הזה.

דובר שוברים שתיקה נחקר באזהרה

לאחר שהעיד שהיכה פלסטיני בעת שהיה חייל

פורסם YNET:  23.06.17

דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, נחקר אתמול באזהרה במשטרת חברון בחשד לתקיפה. כחלק מפעילותו בארגון, העיד יששכרוף כי כשהיה חייל בחברון היכה פלסטיני במהלך פעילות מבצעית.

מסתבר שלמלוכלך הזה ישנה בעייה גדולה – או שיודה ששיקר (כמו במרבית הצהרותיו...) או שיעמוד לדין על מעשהו...

להתנתק מיד מטורקיה!

ידוע כבר שנים, שארדואן הינו מוסלמי קיצוני וצבוע, מכחיש שואה ובן למשפחה ששירתה את הנאצים במלחמת העולם ה-2. אפילו  מדינות אירופה הבינו בשלב מסויים שהוא למעשה הזרוע הלוגיסטית של דאע"ש והוא בעצם זה שדואג שיגיעו אליהם המתנדבים מהעולם. (הוא אפילו נלחם באמריקאים המסייעים לכורדים להילחם בדאע"ש...)

אלינו הוא שלח טרוריסטים עם ה"מרמרה" (ולמרבית הבושה פיצינו אותו על כך...)  וכיום הוא תומך נלהב בקטאר – זו המסייעת לטרור בעולם בכלל ובחמאס בעזה בפרט, והמוחרמת לכן על-ידי מרבית ממדינות ערב.

לאחרונה חשפנו את חתירותיו נגדנו בהר הבית וגם בתעמולה ארסית בקרב ערביי ישראל שהוא מנהל נגדנו – אז מה עוד הנבל הזה צריך לעשות כדי שנתייחס אליו כאל אוייב?!

תרשו לו להתנתק מאיתנו! כל שצריך לעשות הוא שהכנסת תכריז שטורקיה אשמה ברצח העם בארמניה (שזו עובדה היסטורית!) לחזק את הברית הצבאית שלנו עם יוון וקפריסין ובו בזמן להתחיל לסייע יותר משמעותית לכורדים.

לסכנה מצפון לא קוראים חיזבאללה

קריאות הקרב של נסראללה נגד ישראל מראות לדעתי על נאקות של חולשה. חיזבאללה מעורב במלחמה בסוריה כבר 5 שנים. כ-9,000  מלוחמיו נהרגו וכ-13,000 נפצעו. מעשית, מחצית צבאו של נסראללה נפגע, וכוחו להגן על העדה השיעית שלו בלבנון נפגע משמעותית, עד כדי כך שהעדה השיעית בלבנון צריכה כיום לדאוג מאוד לביטחונה, בעיקר לנוכח סכנת ההסתננות מסוריה ללבנון של יחידות דאע"ש מובסות ,והתמזגותן עם מערך הביטחון של העדה הסונית...

נסראללה פעל עד היום לפי התכתיב של איראן הרואה בחיזבאללה זרוע של "משמרות המהפכה" שלה, וראינו  לאחרונה, כי כאשר רמטכ"ל חיזבאללה התנגד להמשך מעורבות כוחותיו המדולדלים בקרבות בסוריה, יצאה ההוראה מאיראן לחסל אותו , והוא אכן נורה במשרדו ע"י אחד משומרי ראשו בפקודת נסראללה.

מאבקה הצבאי כיום של איראן ליצירת גשר יבשתי לסוריה וללבנון נועדה בראש ובראשונה לתמוך בשיעים בלבנון בכלל, ובחיזבאללה המוכה בפרט. מאמצי ארה"ב למנוע זאת ראויים לפיכך לשבח מכיוון שבבית הלבן יושב כיום נשיא הרואה את הסכנה האיראנית בשליטה במזרח התיכון. חבירה יבשתית איראנית לסוריה וללבנון מסוכנת ביותר למדינת ישראל, אבל  עד היום לא מובן לי מדוע אנחנו לא פועלים בצורה הרבה יותר אקטיבית למניעת ההתקדמות האיראנית בשטח. נכון שיש לנו פה בעייה עם הרוסים, הרואים בחיוב כניסה איראנית יבשתית לסוריה, מה שיחזק את בשאר אסאד וישמור על שילטונו, אולם אין זו הפעם הראשונה בו לנו ולרוסים מטרות אסטרטגיות מנוגדות במזרח התיכון, ובעבר יכולנו להתגבר על כך אפילו במחיר של קרבות אוויר עם טייסים רוסיים שניגפו בפני טייסינו.

לפיכך, כנאמר, עם כל הניסיונות המוצלחים של נתניהו להגיע להבנות ולתיאומים עם פוטין, הגענו לצערנו לנקודה בה מטרותינו נוגדות לחלוטין. אין ספק שאסור למדינת ישראל לאפשר קיום גשר יבשתי בין איראן ללבנון, ושמענו השבוע את נסראללה מתרברב על המלחמה הבאה עם ישראל  בה לדבריו יעמדו לרשותו מאות אלפי "מתנדבים" שיבואו (מאין?...)  דהיינו, הוא רואה כבר בעיני רוחו את  איראן נלחמת בישראל מגבולות סוריה ולבנון בסיוע לחיזבאללה. האם אצלנו לא מובן משמעות דבריו?

בשנים האחרונות אני טוען במאמריי שוב ושוב שכל מתקפה מצד לבנון היא למעשה התקפה איראנית. הרי חיזבאללה, לדברי האיראנים עצמם, הינו זרוע של "משמרות המהפכה" שלהם. הם פועלים עם פיקוד איראני, בנשק איראני ובלוגיסטיקה ובכסף איראני, הם בעצם: אירן, ומכאן, במקום לספר לעולם שבמלחמה הבאה (אם הם יתחילו בה) נכתוש אותם לחלוטין ונעשה מלבנון "מגרש חנייה",  עלינו לומר ברורות לעולם ולאיראנים, כי אנחנו ניראה כל התקפה מצד חיזבאללה כהכרזת מלחמה עלינו מצד איראן ונפעל לענות להם בהתאם.

יש לנו טילים ארוכי טווח, וצוללות עם טילים, וגם חיל אוויר מהטובים בעולם, אז אנחנו בהחלט יכולים להוות איום משמעותי על איראן, שבסיסי צבאה ובסיסי הטילים ואתרי מעבדות האטום שלה די-מרוכזים ומיקומם ידוע והם לדעתי מטווחים בכל עת...

(יהודה דרורי השתלם בארה"ב לדוקטורט במדעים אסטרטגיים)

* * *

שמעון גרובר

ממלכת דויד היתה קונפדרציה

ישראלית-פלישתית

אחת ההצעות המושמעות מפעם לפעם לפיתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני היא הקמת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית. הצעת זו ספק אם אי-פעם תקרום עור וגידים. לעומת זאת, משום מה לא המקרא ולא המורים יִדעו אותנו כי ממלכת דויד היתה קונפדרציה ישראלית-פלישתית.

במשך שלושת אלפים שנים לא מפסיקים להלל, לשבח ולקלס את גדולתו של המלך דויד, שמאתיים וחמישים שנים לאחר ראשית התנחלות שבטי ישראל בארץ כנען, קם סוף סוף מלך שלא רק שהצליח להכניע את מלכי כנען, אלא שהרחיב את גבולות ארץ ישראל מנחל מצרים בדרום ועד לנהר פרת בצפון.

כידוע, שבטי ישראל בהנהגתו של יהושוע בן נון לא הצליחו לכבוש את כל ארץ כנען, אלא חלקים קטנים באזורי ההרים, שהיו מיושבים בדלילות יחסית. הסיבה העיקרית לכך היא שהצבא הישראלי, על אף יתרונו המספרי, לא היה מאוחד ומאומן מקצועית, ולא היה מצוייד ברכב קרבי כפי שהיו מצויידים מלכי כנען, רכב שאיפשר להם לשלוט בעמקים ובשפלה.

מצב זה נמשך כל תקופת השופטים, תקופה ששבטי ישראל נלחצו כל הזמן על ידי מלכי כנען, שרצו למנוע את התפשטותם הטריטוריאלית. ואכן במקרה הקיצוני ביותר הצליחו הפלישתים לנשל את שבט דן מנחלתו ולהשתלט עליה, ולא נותר לשבט אלא לנדוד צפונה.

לאחר מאתיים וחמישים שנים הבינו נשיאי שבטי ישראל כי הם זקוקים לצבא קבע מאוחד, שימנע את נישולם מנחלתם, וכי ורק באמצעות המלכת מלך יוכלו להשיג מטרה זו. וכך, לא נותרה לשמואל הנביא ברירה, והמליך את שאול למלכה הראשון של ישראל. אבל בהיעדר רכב קרבי גם שאול לא היה מסוגל להרחיב את גבולות ארץ ישראל בשפלה ובעמקים, ובקרב המכריע עם הפלישתים ניגף צבא ישראל ושאול ובניו נהרגו.

ספר שמואל מלמד אותנו כי לאחר שנות בריחה של דויד מפני שאול, החליט דויד להשתקע בציקלג הפלישתית, עד מות שאול. בתקופת שהייה זו הבין דויד כי בהתמודדות צבאית מול הפלישתים, ידם של הפלישתים תמיד תהיה על העליונה, ובמקום להילחם בהם עדיף לכרות איתם ברית.

ואכן, לאחר שהומלך דויד על כל שבטי ישראל, גם כרת ברית עם הפלישתים וגם איחד את צבא ישראל עם הצבא הפלישתי. איחוד זה פטר אותו מדאגת ההתפשטות הפלישתית על חשבון שבטי ישראל מחד גיסא, ומאידך גיסא איפשר לצבא המאוחד והמצוייד במיטב אמצעי הלחימה לכבוש את כל ארץ ישראל משתי גדות הירדן ומנחל מצרים בדרום עד נהר פרת בצפון.

המסקנה העיקרית מהתיאור ההיסטורי הזה היא, כי אם מדינת ישראל חפצה חיים, עליה להיות מצויידת במיטב הנשק ההתקפי וההגנתי.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק שלישי

חַסַן בתוּחֶעס שלה

כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, שמעליה בלטה רק צמרת הערמון – חלק מהעולם הזר והמיסתורי, שראשיתו בנפוליאון בונאפרטה ובעיר הרחוקה פריז, והמשכו בהרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני בקושטא עיר-הבירה. שם, בטופקאפי סאריי, נלחשים סודות מבעד לצעיפים מבושמים. שם צוואר צח וענוג של יפהפיה סוררת נכרת בפקודת הסולטאן במכת-חרב חשאית, בדקירה בסכין או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין.

אפרת האמינה כי נפוליאון לא מת אלא הוא מחכה לה בסתר עץ הערמון של הקאדי הזר, פרסות סוסו המושיע רוקעות על גבי רצפת האבן, מתיזות ניצוצות של אש. לבוש מדי גנרל  בכחול ובאדום הוא עומד שם נסתר, קצר-רוח לקחתה עימו למסע כלולות בהרי הגליל, ומשם לירושלים, לפרסם את הכרוז ולהכתירה בשם "אפרת הראשונה, מלכת הארץ הקדושה, ארץ-ישראל."

כמה וכמה צביטות ומכות קיבלה מחברותיה על סיפוריה אלה. לבסוף הסתירה את סודותיה ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מהם. ציפורה שתתה אותם בצמא והאמינה בלב שלם שאחותה נמשחה בסתר בחסד המכשף בעל שם שחור הזקן הפרנצויז – למלכת היהודים.

צווארה של ציפורה, בת השש, להט עדיין בשרטת העמוקה שהותירה בו שומרת השער. האם הגאה לא ביקשה עזרה אלא חשקה שפתיה והספיגה את הדם במטפחתה.

"אימא – "

"אל תבכי, פייגלה – "

"הוא שמה, מאמע, תחת העץ הגדול – "

"ממה את חוששת? מה את מחפשת? כאן אין שודדים."

"הפראנג'י, על הסוס – "

"אוי וֵי, הילדה הוזה – "

תחת נפוליאון המושיע – עטפו את אפרת בבית הקאדי ריח יסמין ופִיטנָה ונפלו עליה עיניו הלחות של חסן, שחמק לחצר וריגל אחר הנשים. משעה שנגלו לו לראשונה פני אפרת מבעד לעטיפתה, חמד אותה וליבו בער בו לקראתה באש סמוייה ועזה כמו הקאראמות, שורשי יערות האלון הקדומים, שנעקרים מבין הסלעים ובוערים בבורות מכוסים לתעשיית הפחם, ורק העשן המסתלסל מהם מעיד על שריפתם – והוא כמבט המצועף לובן בעיני חסן, שיושב תחת הערמון, נתון להזייה על סיפוק תאווה משונה ויונק מדי פעם מפיית הנרגילה כאילו פוטמה המעשנה בקמצוץ חשיש.

מעיני רחל לא נעלמו מבטי השקיקה של בן-הקאדי, על כן לא הניחה לבנותיה השתיים להישאר לבדן אפילו רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות ואלמנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע ובשרן הצח והענוג הופקר טרף לתאוות-שודדים נלוזה לבועלן מבעד לעכוזיהן – לא הירפו ממנה. אך כפסע היה בינה ובנותיה לבין גורל דומה, ומדי פעם היתה חשה חלחלה זוחלת בחלחולת שלה כאילו נאנסה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה, אשר להשערתה ברח להתחבא בבית-הקברות, ולא רצתה לבקש מחסן שילך לראות מה שלומו כי חששה פן יסגיר את מקום המסתור.

קהל רב של ערבים, גברים, נשים וילדים, סבב כל הלילה בתרועת ניצחון בשווקים הפרוצים, בסימטאות שהיו מרוצפות קרעי בד ונוצות, בחנויות השדודות, בחדריהם הריקים של היהודים, והוא צוהל ומחריש את האוויר בשריקתו המוזרה:

 "לוּ לוּ לו לו – – – "

בהמייה הנוראה התערבב שאון הכפריים החוגגים עם יללת האומללים וזעקותיהם. העיר הפכה לחרדת אלוהים. וכאשר האיר השחר הבחינו הנשים הנמלטות, מבעד לחלונות בית הקאדי ­– שהעיר מלאה בידואים עם פלחים פראיים ועריצים. הן חששו שעוד מעט קט תאבד גם תקוותן להינצל, ומראה הבתים הרבים שהיו כבר למשיסה דיכא את רוחן כליל.

רבים הסתתרו במערות ובקברים אך הפורעים יצאו בעקבותיהם. בין הנחבאים בבית-הקברות נמצא אביה של אפרת, הרב שבתאי לוין, שנמלט מבית-המדרש אל השדות והכרמים ולבסוף התחבא בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים.

שם, במערה אחת, מצאו אותו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו. הוא סבל יסורים רבים. צעק בקול רם. אחיו היהודים ראו זאת ממקומות מסתורם, בכו אף הם במר-נפשם, אך פחד ורעדה אחזו בהם ולא היו יכולים להושיעו.

יד חבורת-הפורעים השיגה יהודים רבים במחבואי כרם הזיתים, והם לא הותירו בהם מתום, מכף רגל ועד ראש, פצעים ודם רב, אך למזל היהודים לא הרגו בהם רק הותירו אותם גונחים בחוריהם. אלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. בבית-כנסת אחד עינו הפראים את הנקבות. על גווילי ספרי-התורה טימאו נשים עדינות דווקא לעיני בעליהן וילדיהן. ואלה שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו באומץ לשמור על כבודן, השודדים רצחו אותם.

בידואי אחד לקח על גבו תיבת-עץ כבדה. "אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר!" – קרא וגנח כדי לעודד עצמו בעלותו בסימטה לעבר ביתו. אך עיניו חישבו לצאת מחוריהן, ובלהט חמסנותו לא עמד במאמץ, קרס תחתיו מכובד המשא וכעבור זמן-מה נפח נפשו בצד הדרך, ואיש לא שם לב אליו.

אחת הנשים הערביות, שגרה בסמוך לרובע היהודי, אישה זקנה ורחמניה שעבדה אצל משפחות היהודים, הוכיחה את בנה על התנהגותו הפראית כנגד שכניו.

"שמע יא-אִיבְּני," ניצבה בפתח, "שכנינו היהודים תמיד היטיבו איתך, ועכשיו לא אניח לך לעזוב את הבית ולהתנפל עליהם!"

"זוזי מדרכי!" צעק לעברה. "מה לַאכּ? כּוּל אִ-שַׁבַּאבּ בּיסַאווּ הֵיק... מה יש לך? כל הצעירים עושים כך!"

ואולם היא התנגדה בתוקף: "אני מבקשת ממך שתבטיח לי כי אתה יוצא רק כדי לגמול להם על היחס הטוב שלהם כלפינו במשך כל השנים, ושתשתדל להסתיר את מי שתוכל."

קולות חבריו ההוללים נשמעו מן הסימטה. הבן התמלא זעם לשמע תוכחת אימו.

"זוזי!"

"לַא! יַא-אִיבְּני, תבטיח..."

"זוזי!" – חבט בה ברוב חמתו, וכדי שתניח לו לצאת, דחף אותה הצידה והפיל אותה על המפתן, ומבלי להביט לאחור מיהר אף הוא ללכת, רועד בשמחה ומצפצף התרגשות ופחד – לבוז את בתי היהודים ולענות את נשותיהם ובנותיהם, כי טרם ידע אישה מימיו, רק את העיזים ואת נערי-הרועים הצעירים, שסיפרו לו פלאי-פלאים על הקוס של היהודיות, שבכוחו לשאוב גמל וגם חמור עד כי לא נודע כי בא אל תוכו!

כאשר חזר לביתו, עמוס שלל, כתונתו הרחבה לחה מזרעו ומגואלת בדם שאינו שלו ומראה היהודיות שנותרו ערומות בחדרים אחריו עודנו מקשיח אצלו את הזין המשופשף מרוב אינוסים וחרא, נימול ושחוּם מאוד – התברר לו כי אימו נפחה נפשה זמן קצר לאחר צאתו.

הרב יעקב הירש ממוהליב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו את פתח חצרם, העלו אבנים רבות על גגות בתיהם ועלו על הגג כדי להשליך משם אבנים על כל הקרב אל חצרם. נסיון ההתגוננות הרגיז מאוד את הפראים, שאחדים מהם היו חמושים ברובים. הם כיוונו כלפי מעלה את הקנים הממולאים אבקת-שריפה, הרגו בירייה את החכם הספרדי, ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים. אחר-כך נכנסו באין-מפריע אל תוך החצר, שללו ובזזו במשך הלילה כל מה שמצאו, פשטו את בגדי המתים, טימאו את כל הנשים שנמצאו במקום, והותירו אותן לבוקר מתעלפות כמתות.

האספסוף הפרוע התנפל על בתי-הכנסת והיכה באכזריות את היהודים. לא חמלו על זקן ונער, עולל ונשים הרות. שרפו ספרי-תורה, קרעו ספרי-קודש, טליתות ותפילין. עשרות רבות של ספרי-תורה נקרעו בימי הזעם האלה. בין ספרי-התורה השרופים נמצא גם ספר-התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי צפת. כמה וכמה ניסים אירעו לו, ודימיון המתפללים יצר על אודותיו אגדות. גם ספר התורה של האר"י, שנמצא בבית-הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. ועוד שבועות אחדים התגוללו הקרעים של ספרי-התורה בראש כל חוצות צפת. מיריעותיהם עשו הפראים נעליים וסינרי-נפחים, מרצועות-התפילין לקחו שרוכי-עור לקשור שקים, מהטליתות עשו אבנטים לגופם, ואת ספרי התלמוד תלשו היטב ופיזרו סביב.

בכל רחוב ניראו אנשי הכפרים השכנים וחמוריהם, אוספים את הביזה והבגדים ואת כל כלי-היהודים, ומעבירים את השלל במשעולי-ההרים אל בתיהם. השודדים עמדו שעות וימים בחדרים, שברו קירות ועקרו אבני-מרצפות, אולי ימצאו מקומות-מסתור שבהם החביאו היהודים כסף או זהב. מדי פעם הם מצאו תיבה עם חפצים, ומיד פרצו ביניהם מריבות ותגרות עד זוב דם, כי לא יכלו לחלק ביניהם את הביזה. לבסוף אפילו החלונות והדלתות נתלשו ממשקופיהם.

את מלאכתם החצופה הם עשו באין מפריע שכן איברהים פחה היה טרוד בדיכוי המרידה בירושלים ובסביבתה ולא היה יכול להתפנות לדיכוי המהומות בגליל. כל בתי היהודים ברובע ניטשו ונהרסו, נעשו לשמה ולשאייה, עד שעלו בהם הנחשים והעקרבים.

חסן אמר לאפרת: "לא שבוייה את בידי. את היפה בנערות. את ליבי שבית. אני מוכן לקנות אותך מידי אביך. אקח אותך איתי על סוסתי ויחד נברח לדמשק. אסתכן, לא אכפת לי, למענך אלך לחפש את אבא שלך ואציל אותו, נשבעתי, לא אשתתף עוד בשוד היהודים ולא אקח שום חלק בשלל – "

וכל אותה שעה עיניו הלחות, שחורות האישונים השוחים בלובן עשֵן, לחכו אותה, ואש-זרה ניצתה גם בעצמותיה. פחד-מוות פחדה פן לפתע תיכנס אימה הרבנית רחל לחדר. מה לענות לחסן – לא ידעה, והוא לא חדל לדבר אליה:

"ביקרת מימייך בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג'רמק, שם פורץ המעיין החזק של הכפר? המים שלו טובים וקרים כקרח."

את אפרת תקפה צמרמורת לחה, שהיא ניסתה להתגבר עליה ולהסתירה. מעודה לא שהתה בקירבה כזו עם גבר זר. הלא מן המעיין ההוא הביאו את היתום כשהוא מרוסק על גבי חמור. היש בכוחה להשפיע על חסן שבאמת ילך לחפש את אביה? אין אדם בעולם שהיא אוהבת יותר מאביה – אבל אימה, הרבנית רחל, אוסרת עליה לגלות לאיש היכן הוא מסתתר.

מבעד לקירות העבים חדרה השריקה המוזרה "לוּ, לוּ, לו, לו..." ונשמעה ההמייה הנוראה של הכפריים כנגד זעקותיהם של היהודים האומללים.

חסן מתקרב אליה. היא מתרחקת. מתקרב והיא מתרחקת והוא דבק בה, וכל אותה עת ממשיך בסיפור שלו:

"לפני המעיין נמצאת בריכה קטנה. מוקפה גדר של אבנים, לא גבוהה. על האבנים של השורה התחתונה, שם במקום שפורץ המעיין, רואים הרבה ריקועים קטנים של בוץ שמודבקים ביד אדם. ולמה מדביקים את אלה?"

"הבטחת לי..."

"מה?"

"שתלך לחפש את אבא?"

"איפה לחפש אותו?"

"לא יודעת..."

"ואז, פעם אחת, בלילה..."

"לא..."

"בחיי שאלך לחפש אותו..." שוב נדחק אליה. נחיריו רוטטים. משגעת אותו שפעת שערה שהוברש היטב במברשת, צבעו כחימר שרוף, מבריק כרגב אדמה לחה שנפלח בחריש, לאחר הגשם. כמעט כבר לא נותר מקום לכתפיה, שמתכווצות בינו לבין קיר המַסְטָבָּה, איצטבת-האבן המכוסה מחצלאות אשר בגומחת-הקיר, והיא משמשת בלילה לשינה. אפרת נלחצת בגבה אל השמיכות המגוללות, התפורות פסים-פסים וממולאות צמר-גפן. אולי היה זה הוא שבא ככה על המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, בשדה?

"...ירד בלילה אל המעיין זקן מהכפר. חולה שיגרון היה, המסכן. בא לשתות, היה צמא. בקושי סחב העצמות שלו, הכואבות, היה צולע ונאנח. מה לא עשה בשביל למצוא רפואה למחלה שלו? על המקום שכואב שם בצל של חצב, שם עלים קלויים של צמרנית-הסלע, קלה את העלים של הצמרנית על הגב שלו, ניסה כווייה בברזל המלובן, ואת החיג'אב, הקמיעות הכתובות, והלחשים, והסגולות – ושום דבר לא הועיל לו.

"זה היה לילה של ירח, אבל הזקן ממירון ירד בקושי במדרון ההר. פתאום, מה הוא רואה? – חבורה של בנות, יַעַאני – ערומות, יעאני, לבנות כמו השלג בלילה, יפות, יא-אללה – עיניים שלו היו יוצאות מהחורים כמה אלה יפות –

"עולות מהמעיין ותיכף משחקות, שמה בבריכה, מתיזות מים, מתחבקות, מנשקות כל אחת את החברה שלה על הפה, על הביז-ביז, על הטיזי... יעאני, כאלה משתובבות – נוגעות אחת לשנייה... ככה, צווחות – תענוג... אלה, בשביל הכיף, לא יודעות בושה!

"הזקן מיהר להגיע אל המעיין, שכח את הכאבים, הנשימה שלו נעשתה כבדה, זחל על ארבע, כמעט מת, היה רוצה גם כן לגעת בביז-ביז של צעירה, למצוץ חלב, לנשק בטן שלה – אבל מה קרה? – ברחו כל הבנות ונעלמו במעיין. ככה, בתוכו! הזקן בכה. הוא התכופף על המים, התחיל שותה כמו ג'מוס, כמו גמל, כמו סוס-יאור – חשב, אולי נשארה ערומה אחת במים, ימצוץ אותה? – נכנס בו השד, יעאני! – התפשט הזקן, זרק החלוק שלה, שלו... נכנס לבריכה. היה משתובב במים, לא רוצה לצאת! היה זריז כמו נער, הגוף שלו נעשה חזק, כמו סוס, יעאני, הנה, תרגישי..." ניסה להניח ידה על הזוּבִּי שלו שמטייל חופשי בסתרי השֶׁרוַואל, מכנסיו התפוחים, מזדקר עירום לקראתה, מכוסה רק בַּבָּד הגס שמגרה אותו עוד יותר, "בסוף-בסוף הזקן יצא, התחיל לעלות אל הכפר שלו מירון, מי היה בכלל מאמין? – צועד זקוף כמו יאניצ'אר צעיר, שומעים הפסיעות שלו: טאך! טאך! – יעאני, מפוצץ סלעים! – והשיגרון שלו – נעלם. כבר היה בוקר, כבר האיר השחר. גם את, יא עַלְבִּי, יא אפרת היפה, את מתוקה, את מאירה לי כמו השחר! –

"חזר לבית שלו, טאך! טאך! – הוא נעשה שוב גבר, בן-חיל! – טאך! טאך! – אחרי ימים אחדים הלך, קנה אישה חדשה, ילדה, בגיל שלך, לא עוברים עליהום תשעה חודשים – "

חסן מתקרב אל אפרת אבל אינו מגיע. הזובּי שלו מרחף בשרוואל. קולו רך כקטיפה, שט ומסתלסל בחדר כמלטף אותה. ברכו נוגעת בשלה. אפרת מתכוווצת בגומחת-הקיר, מפרפרת כציפור נפחדת, ציפור שכנפיה ארגמניות. בצניעותה היא מסתובבת קצת ופניה לקיר כדי להימלט ממבטיו אבל עדנה זרה ומשונה זורמת בעורקיה.

"למה? למה אתה מספר לי על המעיין?"

"זאת הסגולה של בנות הכפר מירון. אם בחורה נעשית חולה, אם קודחת, אם בשיגרון, אם יש לה נגע רע במקום אחר – יורדת למעיין, מתפשטת מהבגדים, טַאך! טאך! – מקפלת הבגדים, טאך! טאך! – טובלת הגוף הלבן שלה בבריכה, וככה אומרת: 'יַא בַּנַאת-אִלעֵין, – הו בנות המעיין, – אִן טיבְּת בחֲניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!' – וכל אחת, כשהיא מבריאה... אפרת אל תתפחדי ממני, בחייאתי שממני תישארי בתולה... יורדת אל המעיין לשלם הנדר שלה. לשה ריקועי-בוץ ושמה אותם מתנה לבנות המעיין... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי... אפרת בִּחייאתי, אני נשבע לך שאת תישארי בתולה עד לחתונה שלנו... אל תתפחדי ממני... זוּבִּי שלי נימול, כמו יַאהודי, יאללה תפתחי כבר הטיזי שלך, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..."

 – כן, היא בוכה, עכשיו היא ערומה, עכשיו היא עז בודדה בשדה, מרגישה הלחי שלה קרה שם מאחור, בין ברכיו, ונידמה לה משהו חזק וחם מאוד נכנס בתוחֵעס הבתולי שלה, ממיס ומרחיב ומרטיב אותה כחלב הגולש מסיר, ונידמה לה כך גם בא על המשוגעת הרזה, בשדה, גילגל שיחה על דברים בטלים, נופת-צופים היתה על לשונו אך בידיו הקשות, הכהות, שהיו עתה כמכוות-אש על ירכה, תפס מבעד לבגד בשדיה ועינה אותה מאחור הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור – – ונידמה לה פירכס כמו רעד-אדמה בתוכה... זיקפת הדבר הזה, עד שנאק כעגל שחוט – וכל אותה עת שפתיו היו מטמאות את פיה בריר שלו –

ואפרת התעלפה.

אך לפני כן עוד הצליחה לחבוט, בעלי-עץ ממכתש הקפה שבגומחת הקיר – מכה חזקה על ראשו של חסן.

וכשעורר אותה, והוא מסריח, התחילה לצעוק:

"אבא בבית-הקברות, בכרם-הזיתים... שמה... אבא... ואני יודעת ­– אותי לא יראה עוד..."

לקול הצעקה מיהרו לחדר אימה הרבנית רחל ודודתה ואחותה הקטנה, אשר בפצע שעל צווארה עסקו כל אותה שעה בקצה האחר של הבית. הן הקימו צווחה שהזעיקה את הקאדי. הוא בא, מעורפל מתפילתו התמידית ואולי מעישון הנרגילה, עטוף בחלוק-משי כתום, לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, פיו ממלל "לַא אִילַאָה..." – ואחר-כך הרים בלב-ולב קול צעקה, קללה ואלה, קול חרמות ושבועה על הגַ'אחְשׁ (העַיִר) הוא בנו (חמור צעיר), שניראה כמי שנתבלבלה עליו דעתו, מצחו שרוט ופיו שטוף היטב בסבון העשוי שמן-זית והוא נסוג מהנערה היהודייה ההמומה...

וביום השלישי, כאשר הביאו בהשתדלות הקאדי את האב נקור-העיניים מבית-הקברות, ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור אביה באותה שעה ממש בחטא המתועב שתקע חסן הזובי הנימול בתוחעס שלה, ומפני שהתענגה עליו ברגע הבכי ההוא, "רק תפתחי קצת הטיזי שלך... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי, אל תתפחדי... יאללה תפתחי כבר, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..." – מפני שנמסה וקירות גופה מבפנים הזדעזעו כרעד-אדמה – עד שתפסה בעלי-העץ ותקעה לחסן בראשו והתעלפה.

אלא שאת הרעה לא היה אפשר להשיב. לימים נפוצה בצפת השמועה כי לאחר שקיבל הקאדי את הכסף והבטיח לנשים שלא יאונה להן כל רע, התחבר חסן לאפרת היפה והתכשף ביופייה ובעמל רב פדתה אותה דודתה, זו שמצאה להן את המחסה בבית הקאדי, והסכום ששילמה הדודה היה ארבעה רענדליך, זהובים.

רבים הנשים והגברים שנאנסו בצפת ורק על אפרת היו מלעיזים ויצתה אפילו שמועה שהתאסלמה ובמשך לילות אחדים נעשתה לאישה לבן הקאדי, כדת מוחמד והישמעאלים –  אלא שחסן נעתר לתחינותיה וחס על בתוליה והיה בא עליה רק שלא כדרכה.

אחדים מהיהודים שלטו בשפה הערבית ובמנהגי בני-ערב, מצאו מיקלט בכפרים שבסביבה, היו אמיצים דיים להשיג לבוש ונשק כדרך הערבים. הם התחפשו לשודדים שזה מרחוק באו והתערבבו בערבים עד כי לא היה אפשר להכירם. על ידי כך ניתנה בידם ההזדמנות לשוב לבתיהם ולקחת עימם את הכסף והזהב שהטמינו מתחת לרצפות.

בעשותם כן הם פגשו לעיתים בשודדים האמיתיים, והיה עליהם לחלק עימם את השלל שווה בשווה. כך קרה שיהודים, שאך לפני זמן קצר היו ראשי בתי-אב ואשר חיו באושר עם יקיריהם, ישבו עתה בחברת שודדים ורוצחים ונאלצו להתנהג כמוהם ולאכול מפיתם השדודה ממזוויהם ולדבר בגנות בני-עמם כדי שלא לחשוף את זהותם האמיתית, וגם חילקו את רכושם עם בני-בליעל אלו. ובכל זאת, חלק מהרכוש ניצל על ידי כך. שהרי את כל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל אפשר היה להעמיד כבר אז על שאלה אחת, אם יצליח הערבי לזיין אותך ואת משפחתך, או לא.

יהודים אחרים הצליחו להימלט למצודה העתיקה של צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. המצודה נבנתה בתקופת מסעי-הצלב, אולם היהודים חשבוה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוספוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים. מאכל הנצורים היה פיתה אחת בבוקר ופיתה אחת בערב לאיש מדי יום, ובשבת חילקו גם שלושה בצלים לכל אחד, בצל לסעודה.

ארבעה שבועות צרו השודדים על המצודה, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה, אבל המצודה היתה חזקה, וכלי-מפצם לא צלחו עליה. הם הירפו מנסיון הפריצה אך דרשו מהיהודים למסור להם את כספם, אם ברצונם לצאת ממקלטם אי-פעם.

הישמעאלים דאגו להציב משמרות רבים וזקיפים אכזריים בצמתי הדרכים החשובות, כדי לארוב לנצורים, אם ינסו להימלט ויעזו לעזוב את העיר, וגם כדי למנוע מן הניצולים לדווח על מצבם הנורא. צפת היתה פרושה ומובדלת מהעולם. השודדים והרוצחים ידעו שאם תיוודע הפורענות לצירי הממשלות האירופיות בביירות, שרוב היהודים בצפת הם נתיניהן, רעה ומרה תהיה אחריתם.

היהודים שהתבצרו במצודה התייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן אפשר להודיע על המרד לאיברהים פחה. הם לא איבדו את ביטחונם בקב"ה שיצילם, וניראה שאכן נתן השם בליבם עצה נכונה: הם בחרו שני אנשים, שם האחד צבי בן ר' סנדר, והשני אירה פחמי, מוכר-הפחמים. השניים ידעו לדבר ערבית היטב. הלבישו אותם בגדי-פלחים, ובלילה הם התגנבו אל מחוץ לחומה. תחילה פגשו בשומרים הערבים שצרו על המצודה:

"הוי יא נַאס! – הוי אנשים, עצרו! מי אתם?"

"אנחנו מן המאמינים, אלוהים גדול והיהודים קופים וגם חזירים!" – ענו להם בשפתם, והשומרים חשבו שהם דרוזים, או ערבים, והניחו להם לעבור.

צבי בן סנדר ואירה פחמי הלכו יומיים בדרכים קשות, במשעולי ההרים, בימים היו מסתתרים, בלילות צועדים, עד שהגיעו לעכו. שם באו לפני שר חשוב, שלדעתם היה איברהים פחה:

"נפלנו לפניו ארצה, השתחווינו והתחננו על נפשנו ונפשכם," סיפרו בשובם, "אמרנו שאחינו נתונים בצרה ובסכנה גדולה. ואיברהים פחה שהוא איש חסיד ואוהב-ישראל, ריחם עלינו ואמר: 'בניי, אל תפחדו ואל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אני בא לעזור לכם!' – ומיד מיהרנו לשוב אליכם ולהודיע לכם את הבשורה המשמחת."

אך לא איברהים פחה היה השר שאותו פגשו שני השליחים, אלא מושל עכו. השניים גם הצליחו להביא את הדברים לידיעת קונסול רוסיה ואוסטריה בעכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, ולידיעת שלושת האחים לבית פוגאטי, אליהו, רפאל והלל, ששימשו קונסולים לממשלת רוסיה על חופי הים התיכון בעכו, חיפה וביירות. וכל אלה, מצידם, הזדרזו לדווח לאיברהים פחה על המצב וביקשו ממנו להתערב לטובת היהודים בכוח, וללא דיחוי.

כאשר נודע הדבר לאיברהים פחה, שישב בחברון וצר על ירושלים שמרדה בו, לא היה באפשרותו לשלוח את צבאו לגליל, לכן הטיל את המשימה על אמיר הדרוזים מהר הלבנון – באשיר, שעימו קיים יחסים הדוקים, וזה יצא מיד בראש צבא גדול כדי להילחם במורדים.

הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה תחילה את המורדים, אך עזי-הנפש שבהם התחזקו והחליטו לעשות מלחמה עימו. הם הכריחו את היהודים הנישארים לעזור להם בגרירת שני כלי-תותח, שנקראו בשם קאנוֹן, כדי להעמידם על המיגדלים שבנה לפני שנים עלי בן דאהיר-אלעומר. הם החליטו להילחם נגד חיל הדרוזים ולא להניח לו להיכנס לעיר. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.

כאשר הצליח סוף-סוף ר' ישעיה לחזור מאלכסנדריה לצפת, לקראת החגים, פגש את אשתו יושבת על מפתן החדר האחד שנשאר שלם בביתם, ואשר היה כבר מצוחצח ונקי, ולאחר שנשלמה שמחת הפגישה, היא אמרה לו:

"קח את הכיסא האחד שנישאר שלם, ושמע. אחרי שמלאו שלושים ושלושה ימים לתחילת המהומה הגדולה, יצאו נכבדי העיר מקרב הערבים וניסו להשלים עם המנהיגים של חיל-הצבא הדרוזי. לנו סיפרו שהדרוזים נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, במצוות בנו איברהים פחה, כדי לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים והנטבחים. באשיר נכנס העירה בעשרה בתמוז. מיד בא הקץ לפרעות. הוא העמיד מישמר על הרובע שלנו והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי – לא יינקה. לאט-לאט התחלנו לשוב אל בתינו השדודים וההרוסים, שהיו כבר מלאים נחשים ועקרבים. באחד המרתפים החרבים, שם למטה, בסימטה של אירה פחמי, מצא לו מסתור – נמר!

"המרד והפרעות נמשכו כשישה שבועות, עד כ"ב בתמוז. בשבועות האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות מבני-עמנו נהרגו, מיספר הפצועים עלה והגיע למאות. עתה אסרו הדרוזים את הנכבדים והעשירים מקרב הערבים וכבלו אותם בשרשראות, את כל מי שאחינו היהודים העידו עליו שהשתתף בשוד ובטבח, באונס ובביזה. גם אני העדתי, ובזכותי את הקאדי לא אסרו וגם שערה משערות ראשו לא נפלה ארצה.

"את הפורעים שזיהו אחינו היכו הדרוזים מכות נמרצות עד שהללו הודו במעשיהם והחזירו חלק מן השלל, אבל הרבה מהבידואים הספיקו לברוח מעבר לירדן, העמיסו, ונעלמו.

"עכשיו מבקשים מאיתנו, בפקודת הפחה, להכין רשימה מלאה של כל הבתים והחפצים שאבדו לנו במהלך המאורעות, ולכתוב ערכם, ולהעבירה אליו באמצעות הקונסולים. זה סכום של מיליוני פיאסטרים. אני לא מאמינה שיחזירו. הרכוש שנשדד וניזוק היה שווה מיליונים, אבל למי איכפת? נשארנו בחיים, מה יש עוד לבקש? וגם באשיר נקם במקצת את דמנו, הוא עשה בראשי-השודדים שפטים נוראים. שלושה-עשר מהם, ועימם מושל-העיר, כל אלה עמדו בראש ההתקוממות – אותם הוליכו למשפט בעכו, כדי לדון אותם ולהענישם. ושם הרגו אותם, תודה לאל, במיתות אכזריות כראוי להם. גם את המושל, שהיה בעצה אחת עם השודדים, הרגו בעכו ואת גופתו השליכו מחוץ לחומה כאחת הנבלות, כדי שעורבים ינקרו בה ותנים יאכלוה."

גם יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתייתם בפרעות מאביו ומאימו והובא באותה שנה לירושלים ושם גדל. ולימים יצא למסע ממושך במצרים, חבש, ערב, תימן והודו, הביא את הידיעות הראשונות על יהודי חבש, הפלאשים, על שבט בני ישראל בהודו, חי זמן רב עם יהודי תימן, ועל כל אלה כתב בספרו הידוע "אבן ספיר". [נינו היה יוסף ספיר, ראש העיר פתח-תקווה עוד מלפני קום המדינה, ולימים גם שר בממשלת ישראל. – ממני, המלביה"ד].

המשך יבוא

אנתיאה וקס ורדי: אהוד, שנות מלכותו של  מוחמד עלי המצרי היו 1831-1840, 9 שנים שהביאו את אירופה אל המזרח התיכון.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [90]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הקוד והאתיקה

לא קראתי את הטקסט המקורי של "הקוד האתי" שניסח פרופ' אסא כשר, לפי הזמנתו של שר החינוך, לכן אינני יכול להביע דעה על מה שנאמר בו. אך ישנם אנשים נוגעים בדבר [או לא נוגעים], אינני יודע מי וכמה מהם אכן קראו את המסמך הזה, אך הם מביעים את התנגדותם בשצף-קצף, ואין לדעת אם זה מוצדק או לא.

כמובן, הטענה הרווחת בבחינת אקסיומה היא: חופש מוחלט ובלתי ניתן לערעור של הבעת דעה, הן במישור הפוליטי, הן באמנות, וכן באקדמיה ובתקשורת, ובכל תחומי התרבות והחברה במדינה תרבותית ודמוקרטית כשלנו. על כך אין בכלל ויכוח.

אבל אני מעז לשאול שאלת תם: האמנם חופש מוחלט-אנרכי בכלל? האם אין גבולות אתיים ואסתטיים לחופש הבעת דעה? האם יש לעיתונאי חופש לכתוב לא רק נגד המשטר והמנהיגים, אלא גם מותר לו להשמיץ, לשקר, להוציא דיבה [ראה פרשת יגאל סרנה על הזוג נתניהו], ללעוג לנכה, לצחוק על פגוע גוף ונפש?

האם בשם חופש הבעת דעה מותר להסית לרצח, לקריאה לחיסול של מדינת ישראל, לביזוי הדגל ["סמרטוט על מקל" לפי דבריו – הלא חכמים – של ישעיהו ליבוביץ'], לשלילת ההימנון היהודי-הציוני שלנו? האם בשם חופש הבעת הדעה מותר לפגוע ברגשותיהם של אלה שחשים עצמם ציונים ופטריוטים של מדינת ישראל? איפה כאן הגבול?

ובאשר לחופש האקדמי, מובן מאליו שכל פרופסור ומרצה וחוקר יכול להביע את דעתו בתחום מקצועו, באולם ההרצאות ומחוצה לו, ולא נראה לי ש"הקוד האתי" מגביל כהוא-זה את החופש הזה. ומחוץ לכותלי אולם ההרצאות הוא יכול להביע את דעותיו הפוליטיות, החברתיות, המוסריות, הדתיות באולם הכינוסים, באודיטוריום או על הדשא בחצר הקמפוס, ואיש לא יגביל אותו, והמשטרה ומערכת המשפט לא יכניסו אותו לבית-סוהר.

אבל מדוע שמרצה למתמטיקה אינפיניטיסימלית, או לטריגונומטריה או לרפואה ישלב בהוראתו בכיתה את דעותיו בעד או נגד הנסיגה מהגדה המערבית, או מנגד: סיפוח יו"ש [שטחי המולדת] למדינת ישראל?

ובתחום האמנות, האם הכול מותר? אישה עירומה על במת תיאטרון [במקום במועדון חשפנות] זו אמנות שאסור לבקר אותה או לשלול אותה?

ואילו אישה עירומה מול הכותל הוגדרה מיד כלא שפויה. היא יכולה להתגונן ולטעון שהיא אמנית, וההתערטלות שלה היא מעשה אמנות. כפי ש"אמנית" אחרת עשתה את צרכיה על גבי הדגל שלנו, בטענה שזה "אקט אמנותי".             באחד המוזיאונים בחו"ל הניח אמן שקית עם צואה, בטענה שזו אמנות. האם זו באמת אמנות?

האם כל אלה עולים בקנה אחד עם "הקוד האסתטי" של בני תרבות?

זמר או זמרת יכולים לשיר בפומבי כל שיר שהם רוצים, כולל שיר הפוגע במדינת ישראל ובמוסדותיה, בצה"ל ובערכי תרבות ישראליים, ללא כל חשש שייעצרו על-ידי המשטרה. אבל מדוע הם צריכים לקבל פרס ממשלתי על כך?

הסרט "ג'נין ג'נין" בבימויו של השחקן הישראלי מוחמד בכרי משמיץ כידוע את חיילי צה"ל. מדוע היה זכאי לקבל פרס או מימון ממשלתי על כך? וכך גם סרטים ומחזות אחרים מסוג זה.

אתה יכול לחבב או להצדיק את התנהלותם של שר החינוך ושרת התרבות, או להפך: לסלוד מהם ולהתנגד להם. אבל אדם בעל קוד אתי תרבותי-אישי צריך להתייחס לדעותיהם או למעשיהם של הללו, אך לא לשייכותם הפוליטית או אפילו אישיותם.

הקוד האתי – הכצעקתה?

"תג מחיר" בלונדון

כל אדם בן-תרבות מֵצֵר על כל אדם שנרצח על-ידי בן-עוולה, ולא משנה מה הסיבה לכך: סכסוך אישי, "רקע רומנטי", שמירה על "כבוד המשפחה", נקמת-דם או "מצווה" דתית רצחנית. כל אדם בן-תרבות חש חמלה וצער לגבי אדם שנפצע בפיגוע. ורבים מאיתנו חשים צער ואכזבה שכך מאוימים חיינו במאה ה-21  שלנו.

וזה אמור גם לגבי הפיגוע, המכונה אצלנו "תג מחיר", כנגד מוסלמים שלווים וחפים מפשע, שיצאו מן המסגד בלונדון, בתום תפילת הרמדאן.

ערבים-מוסלמים. ולנו אין טיפה של שמחה לאיד.

אבל הפיגוע הזה מוכיח לרוצחים של דאע"ש ועוד אירגוני טרור כמוהו, כי לא לעולם חוסן, והרצחנות חוזרת אליהם כבומרנג. ואם הנפגעים הפעם הם מוסלמים, מה זה משנה להם? גם אלה הם קורבנות המלחמה העולמית שלהם נגד "הצלבנים".

אבל אולי יווכחו שלפעילותם הרצחנית השפֵלה יש לפעמים "תג מחיר"?

[אהוד: זה לא ישנה להם כהוא-זה. להיפך. הם שמחים על כך. כמו המנוולים בעזה שמסתתרים מאחורי אזרחים, נשים וילדים, כדי שהללו ייהרגו על ידינו].

חִיל כיולדה

קראנו בעיתון על כנס של רופאים-גיניקולוגים, שבו נמנע מרופאות בתחום זה להרצות בפני הקהל, או אפילו לשבת בקהל. זאת בשל נוכחותם של רבנים מכובדים, שאינם רוצים לשמוע קול באישה ערווה.

אכן, תופעה תרבותית-מקצועית מיוחדת במינה, שבכנס שהוא על טהרת מדע הפוריות ורפואת נשים, מודרות נשים-רופאות מן הדיון.

רעיון מקורי.

*

גונב לאוזנינו שבחוגים החרדים מתארגן כנס [כנסייה, ויעוּד] של מאה  רבנים, מאה מקובלים ומאה עושי ניסים, שיבואו לטבריה, לקברו של רבי מאיר בעל-הנס, ולאחר טבילת-טהרה בכינרת יערכו בחצות הליל טקס בשם "חִיל כיולֵדה", בדומה ל"פולסא דנורא", שבו יבקשו מהקב"ה שישנה סדרי בראשית ויחולל נס, שבו יעביר את תהליך הלידה מנשים לגברים, ורצוי ללא חבלי לידה...

והנשים-הנקבות? הן ישמשו רק לתשמיש המיטה.

*

במחלקות הגיניקולוגיה בבתי-חולים בעולם מהלכת הבדיחה הבאה:

גבר חוֹוֶה שתי טראומות בחייו: בילדותו, כאשר נודע לו שה"בולבול" משמש לא רק להשתנה, ובזקנתו, כאשר הוא נוכח שהאיבר הזה משמש רק להשתנה...

טיסה נעימה

תופעה מוכרת היא שבמטוסי אל על נהוג שכאשר גבר-זכר לא מוכן לשבת ליד אישה-נקבה במושב הסמוך, זו מתבקשת לעבור למושב אחר. לאן? רצוי לחלק האחורי של המטוס, כנהוג באוטובוסים "כשרים" על הקרקע.

לו אני הדיילת, הייתי מציעה לאותו זכר לטוס בעמידה, תוך מלמול תפילות עמידה כל הדרך מאמריקה לישראל, או להפך.

*

גונב לאוזנינו שמתארגן כנס [כנסייה, ויעוד] של רבנים, אדמו"רים, אנשי עסקים ובעלי הון חרדים, להקמת חברת תעופה כשרה בשם "אֵבֶר כיונה", ובה לא יטוסו נשים-נקבות כלל. נשים לא צריכות לצאת מאוהלן, וודאי לא לטוס לארצות שמעבר לים. כבודה בת-מלך פנימה – עליה להסתגר במעמקי האוהל, לכבד את הריצפה, לבשל, לכבס.

ואם היא בכל-זאת רוצה לטוס?

בעלה יעיף אותה לכל רוחות הבית.

ושלום במרומים. 

* * *

תקוה וינשטוק

הסופרת שושנה שבבו

אגודת הסופרים מקיימת אירועי הוקרה המוקדשים ליוצרים אשר עיזבונם הועבר לאחרונה למכון גנזים. במסגרת 'זה מקרוב באו' נערך אירוע הוקרה לסופרת שושנה שבבו (זיכרון יעקב 1910 – חיפה יולי 1992) שעיזבונה הועבר לאחרונה למכון גנזים".

שושנה שבבו. גל זיכרונות נעורים הציף אותי. שבבו מחברת "מאריה", הספר שעבר מפה לפה ומיד ליד מתחת לשולחנות בית הספר. "מאריה" נחשב וולגארי וההורים אסרו לקראו. במרוצת השנים התעממו פרטי הסיפור אבל רושמו של הספר נחקק  בליבי עד היום. אילו נכתב בפריז, למשל, ספק אם היה מעורר בי התרגשות כזאת אולם הסיפור מתרחש על רקע הארץ, במנזר, מה ידענו אז על מנזרים ונצרות, על אהבות אסורות? מאד הסתקרנתי לדעת מי הסופרת הזו. 

את אירוע ההוקרה הינחה העורך והסופר בני ציפר, שניהל את הערב בצורה עניינית ואף הציג עותק ממורטט של "מאריה" בו רשמו הקוראים את שמותיהם לאות הזדהות עם הספר. הדוברות העיקריות  היו פרופסור יפה ברלוביץ, מרצה לספרות באוניברסיטת בר אילן, וד"ר קציעה אלון, ראש התוכנית ללימודי מגדר במכללת בית ברל. הן העלו את הפרשה שבשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה עוררה סערה זוטא בעולם הספרותי בארץ. בעין הסערה עמדו  הספר "מאריה", שושנה שבבו סופרת צעירה כמעט בלתי מוכרת, והסופר הנודע יהודה בורלא.

"מאריה" (בהוצאת "מצפה" 1932) מספר על מאריה, ערבייה נוצרייה בת למשפחה עשירה בחיפה, שהתאהבה עד כלות בבחור מוסלמי, הרתה לו וילדה בן. חרפה נוראה באותם ימים. מאריה מוסרת את התינוק למטפלת הנאמנה שלה על מנת שתגדל אותו כבנה, והיא עצמה פורשת למנזר. בתה של שבבו, אורנה לוין, סיפרה לי כי את הספר חיברה אימה בעקבות סיפור אמיתי ששמעה בחיפה.

הספר נכתב בצורה ריאליסטית מאוד, ארוטית, הנושא היה רחוק מהנושאים הלאומיים שרווחו  אז, ובניגוד לקהל הקוראים, הממסד הספרותי קבל אותו בביקורת קשוחה כ"ספור ביבים". הגדיל לקטול מכולם הסופר יהודה בורלא, מורה של שושנה, שבשעתו ניבא לה גדולות. ב"מאריה" ראה רומן זול וולגארי שכל תוכנו עיוות האמת. "הייתכן כי בחורה יפהפייה תחלל את כבודה? שניהם יוצאים בפעם הראשונה וכבר הם יחד..."

לאחר ביקורתו פירסם בורלא מעין מכתב עידוד לשבבו, אבל היא לא סלחה לו ופירסמה מכתב נועז מאוד לסופר חתן פרס ישראל ויו"ר אגודת הסופרים. "נכמרו רחמיי עליך מר בורלא העלוב, שגילית צרות עין כה רבה ליצירת תלמידתך לשעבר." כתבה בין היתר, "ליבי ידאב לרגל ירידתך המוסרית, שהתנפלותך הגסה עליי הינה עדות לכך. הוצאת את חיצי אשפתך לשווא. אני אמשיך לכתוב ספורים קצרים וגם ארוכים והעתיד ישפוט בינינו..."

שבבו נולדה בשנת 1910 בזיכרון יעקב למשפחה שמוצאה כנראה ממגורשי ספרד שהגיעו לצפת. אביה היה מורה לערבית ותנ"ך בבית הספר בזיכרון יעקב, שאותו ניהל הסופר יהודה בורלא.

המשפחה הספרדית, שני בנים וחמש בנות, היתה במעמד ביניים בין האיכרים יוצאי רומניה מייסדי המושבה ובין הפועלים התימניים שעבדו בה. ברלוביץ ואלון הדגישו כי משפחת שבבו התגוררה בבית האחרון במושבה, בית "שנטה יותר מחוץ למושבה משהיה בתוכה."

שושנה היתה תלמידה מחוננת. הרבתה לקרוא, גם באנגלית ובערבית. יהודה בורלא ניבא לה גדולות. בהמלצתו נכנסה לסמינר למורים לוינסקי, אבל בשנתה הרביעית בסמינר חלתה במחלת פרקים קשה, חזרה לביתה ולא סיימה את הסמינר.

בגיל צעיר החלה לפרסם ספורים קצרים ב"הארץ", "בוסתנאי", "דואר היום", ו"הדואר" האמריקאי. ב-1942, עשור אחרי "מאריה", הופיע ספרה "אהבה בצפת" (הוצאת אחיאסף). רומאן על רקע העיירה הצפונית, חייה ומנהגיה, האשכנזים והספרדים. גם גיבורת הספר הזה היא צעירה פורצת גבולות. אביה, רב הקהילה הספרדית בצפת, מועיד לה חתן, אבל הנערה מאוהבת בבחור דמשקאי שהכירה ומורדת בסמכות אביה. תופעה לא מקובלת באותם ימים. שבבו מתריסה כנגד מעמד האישה, אפשר לומר שהייתה בעצם סופרת פמיניסטית – אולי הסופרת הפמיניסטית הספרדייה הראשונה בארץ, אף שספק אם הכירה את המינוח. בפרק שלפני האחרון מגיעה הצעירה לסף הייאוש אך בפרק האחרון ההדורים מסתדרים. שבבו חסה  על הגבורה שלה והועידה לה "הפי אנד".

גם "אהבה בצפת" התחבב על קוראיו אבל הוא לא היה כהלם של "מאריה". שידוך, נישואים כפויים, שימשו מוטיב ידוע בספרות העברית.

בשנה בה הופיעה "אהבה בצפת" נישאה שבבו. היא היתה בת 32, גיל מאוד מבוגר לנישואין באותם ימים. בעלה היה דוד כרסנטי, בעל חנות לצמר בחיפה, ושושנה עבדה אתו בחנות.

נישאה – ומאז לא פירסמה מאומה. לא רומאן, לא סיפור, אפילו לא סקיצה. גם לא מילה אחת. נאלמה ונעלמה מבמת הספרות.

ההופעה המטאורית והשתיקה הרועמת עוררו סקרנות. פה ושם כתבו עליה. פרופסור יוסף הלוי חיבר אודותיה ספר "בת המזרח החדשה". מאמרים על  שבבו הופיעו  בעיתונים. חוקרות מגדר עסקו בה. שבבו עצמה הופיעה בתוכנית הרדיו "בית אבי", אבל לכתוב לא כתבה מאומה.

יש להניח שהביקורת הספרותית היא שדיכאה את כישרונה המתפרץ. למרות המכתב הנועז המלא ביטחון עצמי לבורלא, ודאי פגעה הביקורת המבטלת עמוק לנפשה.

ואולי נעוצה הסיבה גם בחיי הנישואין. לא פעם התבטאה שאינה רוצה להינשא, כנראה מחשש שחיי המשפחה יהיו על חשבון הכתיבה הספרותית. היא עסקה בבית, במשפחה ובחנות, לא היה לה חדר משלה, כדברי וירג'ניה וולף. גם לא פינה שקטה  להתבודד עם הגיגי רוחה. "שושנה שבבו מתה. כעת ישנה גברת כרסנטי," העידה על עצמה.

תהיה הסיבה אשר תהיה, משנת  1942 עד שנת 1992, בה הלכה לעולמה, חמישים שנה, לא פירסמה מאומה. קוראיה הוותיקים חשבו שכבר מזמן אינה בין החיים, אף שלפני פחות מעשרים שנה עוד היתה בינינו. הדורות החדשים לא הכירוה כלל. ציפר סיפר כי כשאמר לאיל מגד שהוא מנחה ערב על שושנה שבבו, שאל הסופר "מי זו?" –  מעולם לא שמע את שמה.

"היתה לי אימא טובה." סיפרה לי בתה היחידה של שושנה, ארנה לוין. "דאגה לי. אפילו היתה דאגנית מדי. ליוותה בעניין את לימודי באוניברסיטה, שמחה בהצלחתי כציירת. אבל חייה היו קשים. היא היתה חולה מאוד. שש שנים אחרי שנולדתי נכנסה אימא שוב להריון. העובר נולד מת. היה לה הריון שלישי, גם הוא נפל. מאז לא עלתה בת צחוק על פניה. כנראה נכנסה לדיכאון. היא מילאה את כל עבודות הבית אבל היו ימים שלמים שלא הוציאה הגה מפיה. עשרים וחמש שנה, עד יום מותה, סבלה ממחלת הסרטן. אחותה נפטרה צעירה, אחיינה נפל במלחמת השחרור. גם זה העיק עליה מאד."

שושנה שבבו נפטרה בשנת 1992 בגיל 82 ונקברה באחוזת הקבר של המשפחה בזיכרון יעקב. על שמה כיכר בחיפה. בתה אורנה הוציאה מחדש את שני ספריה של אימה  וכן מקבץ של ארבעים מרשימותיה. את עיזבונה הספרותי מסרה הבת לאחרונה ל"גנזים", ו"וגנזים" יזמה את ערב הזיכרון למחברת שניסתה לשבור את המוסכמות וחייה מהווים רומן לעצמו.

"אני לא אמות!" אמרה פעם  שבבו לבתה, והתכוונה ליצירתה הספרותית.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלימלך שפירא

מלפפונים חמוצים

מתכון לקיץ הארצישראלי וגם לשאר חודשי השנה

הכלי: צנצנת שתכולתה 5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט.

החומרים בהתאם: 12-10 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר, או, מומלץ, מגשית אחת בעטיפה שקופה של מלפפונים גמדיים.

2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.

3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.

1-2 כפות חומץ.

1 אגד לא גדול של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.

2 כוסות מים ועוד עד שפת הצנצנת המלאה.

2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.

דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב  לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.

שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.

ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם עד שתי כפות חומץ, בשתיים-שלוש כוסות מים רגילים, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה גם אם צריך להוסיף עוד מים.

סוגרים אותה, מנשקים, מנערים ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש. בימים חמים של קיץ, המלפפונים מוכנים תוך 12 שעות לערך או קצת יותר. בחורף, זמן כמעט כפול ואפילו יותר. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר.

איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל אז הם יותר מדי עשויים למי שאוהבים לשמֵר את הטעם העשוי-למחצה.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ל"א

משיא כוחם – להתנגשות הבלתי-נמנעת

אי-אפשר להבין את התפתחות המאבקים הפנימיים במפא"י ללא התפקיד שמילאו "הפרשה" וההדחה, ואולם דומה שערכה של הדחת לבון היה דראמאטי יותר משהיה מעשי. תוצאותיה המשיכו אמנם להשפיע כקללה (או כגורל) על הדמויות המרכזיות שלקחו בה חלק. אך אלמלא הודח לבון, ואילו בן-גוריון היה מתפטר ופורש מההנהגה כבר אז – לא לבון הממורמר, חריף-הלשון והבלתי-אהוד על מרבית צמרת מפא"י, היה בא במקומו, גם לא איש מן "הצעירים" כדיין או פרס. המועמדים הטבעיים לראשות-הממשלה היו באים מקרב הדרג הבכיר של המנהיגות הוותיקה – אשכול וגולדה (שאכן היו ראשי-הממשלה הבאים של ישראל), או ספיר (שלימים סירב, אחר התפטרותה מראשות-הממשלה, לבוא במקומה). למועמדים כאלה, ורק להם, היתה מובטחת במאה אחוז תמיכת ה"גוש".

"הפרשה", שמערכתה הדראמאטית ביותר התרחשה על במת תיאטרון "אהל", היתה במידה מרובה "הצגה" שבה שיחקו הכוחות הפנים-מפא"יים את התפקידים שהיו מוכנים ומתאימים להם מטבעם ואת הקונפליקטים שלקראתם היו ערוכים עוד בטרם עלתה זו על הבמה הציבורית. ואם היו בניגודים אלה מזרעי היחלשותה-לעתיד של מפא"י – "הפרשה" לא גרמה אותם אלא המחיזה עבורם את המערכה האמצעית, שבה מגיעים הגיבורים המרכזיים (כמו בדראמה קלאסית, כשהם בשיא-כוחם) – להתנגשות הבלתי-נמנעת, ומנקודה זו, ומכוח אותה דינאמיקה שדחפה אותם עד הלום – מתחילה גם הידרדרותם, אף שלעיתים דומה כי היא נעצרת באמצעות פתרונות מדומים ואפילו ניצחונות ממשיים – המנסים להרחיק את הסוף הבלתי-נמנע.

וכפי שמקובל בדראמה קלאסית, כך גם כאן, לכל דמות היתה מבחינתה הצדקה מלאה לדרך שבה בחרה לפעול, היה אופי בלתי-ניתן לשינוי, והיתה השפעה ממשית של פעולותיה-בהווה-ובעבר על גורלה-בעתיד. ומן הסתם גם חלק ניכר מן הטענות והעדויות שהשמיעו הדמויות, זו כנגד זו – היו מבוססות.

*

בן-גוריון שב להנהיג את המפלגה, אך ניסיונותיו להרכיב ממשלה חדשה, לאחר התפטרותו, נתקלו בהתנגדו הולכת וגוברת מצד המלגות האחרות. נוצרה "קואליציית ניר" על-שם היושב-ראש החדש של הכנסת, נחום ניר-רפאלקס ממפ"ם, שנבחר בקולות רוב המפלגות שחברו לצורך זה יחד נגד מפא"י.

בשנת 1962, בתוך מחול-השדים הנמשך סביב "הפרשה", נוצרה בכנסת התארגנות של מפ"ם, אחדות-העבודה, הליבראלים העצמאיים (הציונים הכלליים) והמפד"ל, שכונתה בשם "מועדון הארבעה", ומטרתה היתה להקים ממשלה בלי בן-גוריון.

"זו ההתארגנות הפומבית הראשונה בתוך תנועת-הפועלים," קובע שרגא, "אשר שמה לה למטרה להדיח את בן-גוריון." ראשי מפ"ם ואחדות-העבודה הרגישו שהמצב במפא"י מתערער בגלל עיקשותו של בן-גוריון, וחשבו שהשעה כשרה לנסות לכבוש את השלטון במדינה.

בן-גוריון נאלץ להכריז על בחירות חדשות.

לבון וחבריו הקימו חוג פנימי, או סיעה, בשם – "מן היסוד", שהחלה להוציא דו-שבועון רעיוני-פוליטי. תומכי לבון אלה עדיין היו בתוך מפא"י, אך את הבחירות לכנסת החמישית ב-1961, החליטו להחרים וקראו לציבור להצביע ב"פתק לבן".

בבחירות הללו חלה ירידה ניכרת בכוחה של מפא"י, שהפסידה חמישה מאנדאטים ליריביה מימין ומשמאל, בעוד אשר בבחירות הקודמות לכנסת הרביעית, ב-1959, זכתה בתוספת של שבעה מאנדאטים. בן-גוריון התקשה להרכיב ממשלה, והוטל על אשכול לשמש שוב איש-האמצע, ולהרכיב ממשלה עבור בן-גוריון. המשא-ומתן הקואליציוני היה מן הממושכים ביותר שידעה הכנסת. השותפים ניצלו את היחלשותה של מפא"י והציגו תביעות רבות. לבסוף קמה ממשלה בראשות בן-גוריון, אבל הדי "הפרשה" לא שככו. בן-גוריון חזר ותבע הקמת ועדת-חקירה משפטית-ממלכתית שתפסוק בעניין. כלי-התקשורת, אינטלקטואלים, אנשי-התיישבות ואחרים, המשיכו לתקוף אותו בגלל הדחת לבון. לא יעבור זמן רב ובן-גוריון יפרוש סופית מן הממשלה, ובהמלצתו ייבחר אשכול לתפקיד ראש-הממשלה ושר-הביטחון.

לדעת נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון עד פרישתו, החל בן-גוריון מרגיש באותה תקופה שחבריו להנהגה, אשכול, גולדה, ארן, נמיר והאחרים – שוב אינם תומכים הו. הוא חש שהקבוצה שעימה פעל כל השנים נמצאת עכשיו נגדו, וזו הסיבה שהחליט כי הגיע זמנו ללכת.

"הפרשה" וההדחה החלישו את בן-גוריון וחיזקו את אשכול. תחילה – כמבטא ומנהיג עמדת הרוב במפלגה, רוב שלמרות הדחת לבון אינו מקבל את תביעת בן-גוריון וגם לא את תביעת לבון – להמשיך ולעסוק ב"פרשה". ואחר-כך – כמי שאיפשר, באמצעות ההדחה, לבן-גוריון לחזור בו מהתפטרותו. ומאוחר יותר – כמי שהקים לבן-גוריון את ממשלתו האחרונה. "הפרשה" גרמה לבן-גוריון להיעשות צד בוויכוח. אשכול היה לדמות המרכזית.

בעיני רבים בעם ניראה עתה בן-גוריון – שכנפיו קוצצו, שאבד זוהר דמותו, ואשר חש לפתע את תלותו באשכול – כמי שאינו מסוגל לשאת זאת, ולימים גם לא לסלוח ליורשו על כך. ואילו מקורבי בן-גוריון המשיכו לראות בעמדתו רק את ההתעקשות על קבלת העיקרון המשפטי.

*

שרגא מילא תפקיד מרכזי, אמנם – מאחורי-הקלעים, במערכה – "ההדחה", מתך הצגת "הפרשה" – אך בה בעת התחוללה בו-עצמו ראשיתה של דראמה, שעתידה להיות אחד הפרקים המכריעים והקרועים ביותר בחייו. בהיותו בשיא-כוחו, בעוד נידמה לו שהציל את המפלגה לבן-גוריון ואת בן-גוריון למפלגה ואת שניהם למדינה – הוא עתיד לעמוד במבחן-נאמנות, אשר בדראמה היסטורית מתרחש, בדרך-כלל, שעה שהגיבור, אשר בעיניו המלך והממלכה חד-הם כל שנותיו, צריך לבחור בין נאמנות למלך לבין נאמנותו לממלכה.

*

על האמונה העזה שחש שרגא כלפי בן-גוריון מספר מיכה אלמוג:

"נסענו יחד בדרך לנצרת-עילית. שמענו ברדיו את אחד הנאומים של בן-גוריון. 'מיקה, זה עושה לי שלשול. הזקן הזה מרגש אותי ומרגיז אותי. אנחנו מוכרחים לרדת פה באיזה מקום. כשאני שומע אותו – אני מתרגש. אני לא יודע מה יהיה. מה יהיה עם העם. מה יהיה עם המדינה. אני מוכרח שוב להיפגש איתו.' דברי שרגא."

*

תקופה זו, "הפרשה", והבחירות שלאחריה (שבעקבותיהן לקה בחולשה כללית והתאשפז בבית-החולים בילינסון, במקביל לדבורה שעברה שם ניתוח כיס-מרה) – היתה גם תקופה של שינויים בחייו של שרגא.

שרגא, שהיה שותף מרכזי ל"מסע ההתעוררות" שיזם אלמוגי ולהצעת ההדחה שהביא אשכול – שילם על כך ב"תקר" משמעותי עם חלק מחבריו ב"גוש".

כאשר עשה יד אחת עם פרס ואלמוגי, במאבק למען בן-גוריון, הצטרפו אליו רק חלק מצמרת ה"גוש" – אלפרט, זילברמן, שביט, שפירא וסורקיס, בעוד חלק ניכר מאנשי ה"גוש" – רבינוביץ, שכטר, וינר ואחרים – הצביעו נגד הדחת לבון. כלומר, כשמדובר ב"עסקת חבילה", של תמיכה בבן-גוריון הכוללת את כל "צעיריו" (רפ"י לעתיד) – נקרע ה"גוש" בין שתי נאמנויות, והפעם לא התגבשה בו עמדה אחידה.

דווקא על רקע זה בלטה עוד יותר הצלחתו של שרגא בגיוס הצירים להשגת רוב להדחה. עמדה זו, שהיה בה לא מעט מהצלת בן-גוריון, לא נשכחה לנצר והיא העלתה אותו שלב נוסף בסולם ההגמוניה במפא"י.

"כשותפם של פרס ואלמוגי, כאיש שנתן את ידו לתמיכה בבן-גוריון, הוא איבד ללא ספק ממידת האמון שרחשה לו צמרת תל-אביב, אבל קנה לעצמו דריסת-רגל איתנה בצמרת האמיתית." (ישעיהו בן-פורת: "מי אתה שרגא נצר?", "ידיעות אחרונות", 1962).

עם זאת, לשרגא היתה, בעיני בן-גוריון, ובעיני אחרים במרכז הפוליטי שהתהווה עתה מחדש – תכונה נוספת שחסרה לרבים מחברי הצמרת של מפא"י – שרגא לא ראה עצמו כמתמודד על תפקיד מרכזי כלשהו, אף לא על משרת מזכיר המפלגה. פעילותו לא העמידה אותו בתחרות עם המתמודדים בצמרת, וכך התבצר לו מעמד מיוחד.

אשכול לא חתר אמנם להיות מועמד לראשות-הממשלה, אך באופן טבעי נחשב עתה יורשו של בן-גוריון, מקובל על רוב המחנות במפלגה ועל אותן מפלגות שבאות בחשבון להקמת קואליציה עם מפא"י.

*

לימים, בינואר 1973, במלאת לשרגא שבעים וחמש שנים, תיארוֹ שמעון פרס, במסיבה שנערכה לכבודו במועדון "יחדיו":

"כשאני מסתכל אחורה, למפלגה היה תמיד שרגא, אינני בטוח אם לשרגא היתה תמיד מפלגה. הייחוד של שרגא היה איזון בלתי-רגיל בין החוכמה לבין האמביציה. חוכמה היתה לו, מספיקה לכמה שרים. אמביציה היתה לו – שלא להיות שר. לכן עורר אמון."

*

ב-1962 הוקמה לשכה מצומצמת שבאה להחליף את המזכירות הארצית של מפא"י, שתפחה ומנתה כשלושים חברים. הלשכה מנתה שבעה חברים: אשכול ברקת (שהחליף את אלמוגי בתפקיד מזכיר המפלגה), דיין, נצר, בקר (שבא אחרי לבון בתור מזכיר ההסתדרות), חושי וישעיהו.

בן-גוריון, שהיה עדיין ראש-הממשלה אך כבר בקרע עם חלק ממפלגתו, הוזמן להשתתף אך בא רק לשתיים מישיבותיה. ואילו שרגא: "הצטרפותי יכולה להתפרש כהכרה פורמאלית במעמדי במפלגה, הכרה שבה לא הייתי מעוניין למעשה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 55).

במקביל לאותה תקופה ב-1963, והוא כבן שישים-וחמש, יצא שרגא לפנסיה לאחר תקופת עבודה בת כשלושים ושבע שנים במחלקת הניקיון העירונית. הוא היה פנוי עתה, לראשונה בחייו, לעסוק כל-כולו, וכרגיל בהתנדבות, בעבודה הציבורית והמפלגתית בתחומים שהעסיקו אותו גם קודם: הנהלת הקואופראציה הצרכנית, "המשביר המרכזי", חברות במועצת פועלי תל-אביב ובוועד הפועל של ההסתדרות, ריכוז הפעילות המוניציפאלית במפלגה. מכלול הקשרים והמינויים של מזכירי הסניפים, מועצות הפועלים, האגודות הצרכניות, חברת "בית ארלוזורוב" שבידיה מרוכזים נכסי המפלגה, ועוד.

נוסף לכך, הקשר ההדוק, היומיומי, עם שכונות תל-אביב, עם ה"רחוב", עם עיירות-הפיתוח ועם המנהיגות השכונתית והעדתית, יוצאי תימן, בוכרה, בולגריה, צפון-אפריקה, קאווקאז, עיראק – ומי לא?

בכל אלה לא חיפש שרגא סמלי-סטאטוס ולא "קידום אישי". גמולו היה עצם העשייה, שהאמין בה והיה מסור לה כל-כולו, וכן הקרינה ששבה אליו מאלה שעימם עבד. קשרים אלה, עם השכונות וערי-הפיתוח, התבטאו בדרך-כלל בסיוע לפיתוח המקום באמצעות הקמת מפעל תעשייתי, מרכז קהילתי, והבטחת מקומות תעסוקה ומוסדות תרבות, תוך שמירה מתמדת על המימד האנושי והקשר האישי.

אומרים רינה ומשה:

"הקשר והמעורבות של אבא היו חזקים ומשמעותיים. הכול היה מגיע הביתה, לשולחן המשפחה – לדיווח, לעצה, לדיון, עד כי חשנו עצמנו תמיד כחלק מהנושאים, והם הפכו לחלק מאיתנו. היינו ילדיה של מחלקת הניקיון בעיריית תל-אביב. אוהדיה של 'שמשון' תל-אביב. חבריהם של ילדי הכרם ושכונת התקווה. בני-בית בצרכניות, ב'המשביר המרכזי', ב'הארגז' ב'פיניציה'..."

קבוצת הכדורגל "שמשון" של "כרם התימנים" בתל-אביב, הוקמה ביוזמתו ובתמיכתו של שרגא. השיחות הקשורות לייסודה ולהפעלתה התנהלו במיטבח של דבורה. שרגא אהב כדורגל? לא. את הכרטיסים שקיבל לתחרויות, היה דואג להעביר לקרוב-משפחה צעיר, אוהד ספורט מושבע. אך שרגא ראה ב"שמשון" חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה, כפי שעולה מרישום שיחה שהיתה לו עם בן-גוריון:

בן גוריון: "מה, יש לך 'שמשון'? שמעתי שיש לך קבוצה ספורטיבית."

שרגא: ""באתי למסקנה שנחוצים אירגוני ספורט לכרם-התימנים ולפרברים, כדי שימשכו את הנוער ויעזרו לו להתרחק מהפשע."

בן-גוריון: "מתי הם משחקים?"

שרגא: "בשבת יש משחק של הקבוצה, ביפו."

בן-גוריון: "ואם ארצה לבוא, תיקח אותי?"

שרגא: "בן-גוריון, אתה שוכח שאתה ראש-ממשלה ושאתה גר בשדרות הקרן-הקיימת. כדי להגיע ליפו תצטרך לנסוע, וזה יהיה חילול שבת. אף אחד לא יאמין שהלכת לשם ברגל."

בן-גוריון: "אז מה, אתה מתנגד שאראה תימנים משחקים?"

שרגא: "אני לא מתנגד, אבל עליך לבוא פעם אחרת. אם יהיה משחק טוב באמצע השבוע, אז נלך."

בן-גוריון: "אני מכיר אותך. אתה לא תעשה הדבר הזה."

שרגא מודה שכלל לא התכוון לקחת את בן-גוריון למשחק, כי פחד להביאו ל"זירת הקרב" שבין "שמשון" ל"בני יהודה", מקום שלא תמיד הבטיח את שלומם ושלמותם של הצופים.

 *

ב-1962 הגיעו שרגא ודבורה לניו-יורק, לבקר את משפחת בתם רינה, שלמדה אז באוניברסיטת קולומביה.

רינה: "אבא ואימא ידעו לשמר, בכל דרך חייהם, את ה'ביחד' וה'לבד' בינם לבין עצמם. ואחר-כך גם בינם לבין ילדיהם. הקפידו על נסיעות של 'ביחד' – כנסיעה זו, וגם 'לבד' – איש-איש בתפקידו. אבא לאירופה, לסיורים הקשורים לקואופראציה, ואימא לכנסים שהיו קשורים לעבודתה בכנסת ומחוצה לה. נסיעות ה'ביחד' הקבועות שלהם היו בדרך-כלל למשפחה ברמת-יוחנן, ולמשפחה בירקונה שעימה, ועם האחיות האחרות של אימא – שמרו כל חייהם על קשר חם, אוהב, קבוע, מסייע בעיתות צרה וכאב, והומה ומשתתף בעיתות שמחה.

"פעמיים בשנה, לפחות, היו נוסעים לבית-הבראה הסתדרותי, כשבאמתחתם ספרי 'הספריה לעם' האחרונים של 'עם עובד', שאותם הקפידו לקרוא בעת חופשתם, ואף לערוך אחר-כך דיון משותף עליהם עם רעיהם לחופשה, בדרך-כלל משפחות אבידר, ימימה ויוסף, וחברים קבועים נוספים.

"על ה'ביחד' של אבא ואימא אפשר לספר ולספר. דפי חייהם שזורים היו קרינה של אהבה, של אמון הדדי בלתי-רגיל, מסכת חיים נפרדת ומשולבת, שהאיזון – היה בה התשתית. כמה זוגות מוצאים, שאחרי יותר משישים שנה של חיים יחדיו, עדיין יושבים זה בצד זה ערב-ערב, כשידיהם שלובות, עיניהם מדברות, מספרות זה לזה, וליבותיהם הומים זה לזה..."

*

את נסיעתם לארה"ב ניצלו שרגא ודבורה גם לטיולים, להכרת הארץ ואנשיה, ולמען מגבית ההסתדרות. השניים ביקרו והִרצו בערים אחדות. בברוקלין, בדרכם להרצאה מטעם ה"פארבאנד" ומפלגת "פועלי-ציון", נכנסו לחנות צילום. כאשר זיהה המוכר את דבורה כישראלית, שאל אותה, בעברית, מיהו זה המחכה לה בצד.

ענתה דבורה: "זה בעלי, שרגא נצר."

"מה, שרגא נצר? זה שהוריד את פנחס לבון?"

שרגא נדהם. מניין אותו מוכר בברוקלין מכיר בכלל את שמו? מסתבר, שהעיתונות היהודית באמריקה (לדברי ישעיהו בן-פורת: "בסיועו של ישעיהו אברך"), דאגה להציג את שרגא בתארים כגון: "אישיות שנייה-במעלה אחרי בן-גוריון," "יד-ימינו של בן-גוריון," "הדיקטטור של מפא"י," "השולט בעניינים," "הדיקטטור של ההסתדרות," ו"המושך בחוטים."

*

שרגא התייחס בלגלוג לתארים הללו. לימים, בספרו האוטוביוגראפי, שב והצהיר כי לא היה מושך בחוטים ובוודאי שלא מאחורי הקלעים, וכל מה שעשה, בתחום הפעילות הציבורית, היה לא משום ששאף להגיע לעמדות כוח והשפעה אלא בדרך של התפתחות טבעית ובמהלך עבודה יומיומית אפורה ומייגעת-למדי בין "עמך" ישראל, שאותם אהב.

ואולם, ההדים התקשורתיים לאותו ביקור בארה"ב, הפחידו כנראה את ראובן ברקת, שהחליף את אלמוגי כמזכיר מפא"י. ברקת חשש פן עתה, משנעשה שרגא, כביכול, מיספר שניים במפלגה, ועיניו אינן נשואות לתפקיד ממלכתי – הוא רוצה לרשת את מקומו כמזכיר מפא"י.

כשחזר שרגא מהביקור בארה"ב, הזמין אותו בן-גוריון לשיחה בביתו שבשדרות הקרן-הקיימת, בנוכחות ברקת, ואמר לשרגא:

"הבוקר היה אצלי ברקת ואמר, שאינו יכול להסתדר איתך במפלגה. יש לך השפעה רבה מדי בכל הקשור לעניין ה'גוש' ויותר מדי קשרים. גם אם אין לך כוונה מוצהרת להשתלט על המפלגה, הפעילות הפוליטית שלך במפלגה אינה תמיד לרוחו.

"ואני אמרתי לברקת: 'מה זאת אומרת לא לפי רוחך? אני מכיר את שרגא כבר שנים. הוא עבר כבר את כל המזכירים שהיו, וכולם נשארו בחיים. בתחילה הם מתנגדים ואחר-כך משלימים. אם אתה, במשך שנה, לא השלמת – תחפש את הסיבה אצלך." ("רשימות מפנקסי", עמ' 14).

הבירור הסתיים בכך שבן-גוריון הודיע לברקת שעליו להשלים עם כך ששרגא לא שואל כל אחד, ועושה מה שהוא רוצה. ואם לא ישלים ברקת עם כך, לא יוכל להיות מזכיר המפלגה, ולא משום שבן-גוריון אינו מעוניין בו לתפקיד הזה. "לכו הביתה ותסתדרו ביניכם. יותר אני לא רוצה לראות אתכם אצלי בבירורים אישיים."

הפגישה התקיימה בסוף שנת 1962, חודשים אחדים לפני פרישתו הסופית של בן-גוריון מראשות-הממשלה. התקופה – דמדומי-שלטונו של בן-גוריון. הביקורת עליו גואה מבית ומחוץ, ואילו הוא מתחפר בתביעתו, הנתפסת בעיני רוב חבריו, והציבור, ככפייתית וכקנטרנית – להקים ועדת חקירה משפטית ל"עסק ביש" ול"פרשה".

ניסים אלוני מעלה בתיאטרון הקאמרי את מחזהו "המהפכה והתרנגולת", העוסק בפרשיה ישנה הקשורה בתרנגולת שהלכה לאיבוד ובבעליה, גברת זקנה שמושלת בבני האי פיטקרן, צאצאי המורדים של ספינת ה"באונטי". הזקנה משגעת את נתיניה בדרישתה לצדק, עקב אובדן התרנגולת שלה. הפארודיה והסאטירה שבהצגה היו מובנות היטב לקהל הצופים.

*

דווקא בתקופת-דמדומים זו הרקיעה שחקים אגדת כוחו הבלתי-מוגבל של שרגא נצר. הוא נתפס לעיתים בראי העיתונות כנציג מנגנון מפא"י, המסכן כביכול את הדימוקראטיה (מנגנון שהוא וחבריו בנו כדי לשמור על יציבות המפלגה ועל הישרדותה). חלקים אלה בציבור אהבו לשנוא את ההנהגה המפא"ית ואת דמותו של שרגא, שנשארה לוטה מיסתורין משום שלא חשף את עצמו לתקשורת.

דוד לאזר, עיתונאי ופובליציסט ידוע, פירסם בגיליון ה-28 לדצמבר 1962 של "מעריב" מאמר בשם "ויהי בישורון מלך..." – שהוקדש לשרגא נצר ובו נכתב בין היתר:

"דומה שזה מצלצל דווקא די טוב: שרגא הראשון, הוד מלכותו שרגא ירום הודו.

"מה יש? מדוע זה כה מפליא ומפתיע. האם גם בלא-הכי – כלומר, בלי כתר במלכות – אינו מושל בכיפה? אכן, קטונו מן הכבוד להכיר אישית את המועמד שלנו לכס המלוכה. אך גם יודעי חן מספרים לנו השכם והערב, כי על פיו יישק 'דבר', כי אין מינוי לשום תפקיד פחות או יותר מרכזי במדינה בלי הסכמתו, כי מי שלא נרשם ב'פנקסו' המפורסם אין לו כל סיכוי להתמנות למזכיר סניף המפלגה באשדוד או ברמלה, ואפילו לא לשגריר באחת הבירות המכובדות ביותר – אז למה לא לתת, כמו שאומרים אצלנו, גושפנקה רשמית למצב מיוחד זה – ולא... להמליך? אם הוא האיש היחיד במדינה שלנו הרשאי להגיד לא לזקן בנוסח 'זה לא יילך, בן-גוריון!' – ואז זה באמת לא הולך! – אזיי עם כל הכבוד והענווה אנו שואלים – מדוע לא?... מדוע לא להחזיר את העטרה ליושנה, אם בין כה וכה הוא – מולך?..."

*

מצד שני, בשכונות, בערי-הפיתוח, בחוגי בעלי-המלאכה, במרכזי העשייה של מפא"י – הכירו והוקירו את עשייתו של שרגא, את עזרתו היומיומית בטיפולו במאות נושאים. פגשוהו בסיוריו, בביקוריו אצלם בשמחות, ובשעות צרה ומצוקה. התרשמו מעממיותו, וידעו שאוזנו קשבת לבעיותיהם.

התל-אביבים הכירו את דמותו השחוחה-מעט, הלבושה בסגנון לא-"פועלי", לא-"צברי". יכלו לראותו מוקדם בבוקר, לאחר שסיים כבר "יום עבודה" בעיריית תל-אביב, יושב בקפה "ורד" שברחוב דיזינגוף, וכן ב"ירדן" ו"ארלינגר" בבן-יהודה, או ב"אקסדוס" בז'בוטינסקי וב"תנובה" שבפינת פרישמן-הירקון, מקומות מיפגש קבועים לו ולחסידיו, על מנת לדון ולהחליט בנושאים שונים.

אך בכלי-התקשורת לא נחשף, וגם לא השתמש.

בכל פעילותו העניפה לא טרח לעשות לעצמו, או לנושאים שעסק בהם – "יחסי ציבור" בעיתונות. להיפך, הוא החזיק את העיתונאים קצר. לא היה תלוי בהם. מצידו – שיכתבו מה שעולה על דעתם. ממילא יסלפו מה שיאמר באוזניהם. חבל על הטירחה.

*

ביקורת רבה הוטחה בימים ההם במפא"י. היו שטענו כי היא מפלגת בחירות המונית המחזיקה, לשם קיומה, מנגנון חזק, שהוא בעל תנופה ויכולת, אך גם מלא "כדאיניקים". מנגנון השוקד לגבשה כמפלגה עממית, חזקה ומלוכדת, ולכן המישור הערכי, הרעיוני, ההתחדשותי – אינו נחשב במפלגה אלא אם הוא מתאים עצמו לצרכי המנגנון.

האינטלקטואלים של חבורת "מן היסוד" ניסו להעלות את הדיון המפלגתי לרמה אידיאולוגית, והביקורת שלהם היתה שירידתה של מפא"י נובעת מהיעדר התחדשות רעיונית ודימוקראטית אמיתית במפלגה. מהעדפת "אמצעים" על פני "ערכים".

האומנם?

האם האידיאולוגיה היא שהיתה שומרת ואף מחזירה, בבוא היום, למפלגה את כוחה האלקטוראלי – אז אולי מוטב היה אילו המשיכו לעמוד לרשות המפלגה ההמונים, ששרגא נצר וחבריו השכילו להיות קשורים אליהם, להכירם, לטפח מהם מנהיגים מקומיים בשכונותיהם (ואף לקדמם לתפקידים ארציים במפלגה, בהסתדרות ובמישור הממלכתי), לחפש מענה לבעיותיהם – וגם להביאם לקלפי ביום פקודה – ובכך איפשרו למפא"י כשלושים שנות שלטון ראשונות רצופות במדינת ישראל?

ייתכן שהתהליכים החמורים לעתידה של מפא"י התחילו להתרחש אז, ודווקא בעשירונים התחתונים, בקרב אלה שלא לקחו חלק בוויכוח אם נחוצה למפלגה "התחדשות" אידיאולוגית. בהם חלה כמין התבקעות שכבות ממושכת, איטית, תת-קרקעית – של התרחקות אמוציונאלית של בני עדות-המזרח, ובעיקר הדור החדש – ממפלגת ההמונים, אשר בעומד בראשה, דוד בן-גוריון, ה"אחד בדורו" – האמינו בשנותיה הראשונות של המדינה כבמשיח. התרחקות אשר ספק אם התחדשות אידיאולוגית ויתר דימוקראטיה פנימית במפא"י – היו יכולים לשנותה מן היסוד. 

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת בעיתון "הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הטינופת השקרית של עלילת הדם על היישוב הוותיק ו"האשכנזים" – חטיפת ילדי תימן, ממשיכה לחגוג בעזרת מנוולים, פתאים, אידיוטים, "עיתונאים" ומסיתים המבקשים עתה גם לטהר את שמו של הפושע-שהתחזה-לרב – עוזי משולם.

אכן אין גבול לטינופת ובייחוד שאפשר להאשים את היישוב הוותיק בניסיונות רפואיים בילדים ובתינוקות תימניים כמו אלה שערך מנגלה ביהודים בתקופת השואה.

אכן אין גבול לטינופת ולשקרים!

אבל חס וחלילה ומלהאשים את העולים-ההורים התימניים עצמם, אלה המסכנים, האומללים מכורח הנסיבות, הפרימיטיביים, בעלי העברית הבלתי-מובנת, שבגלל מצבם הקשה, גם מצבם הבריאותי, ובורותם – הפקירו אז את ילדיהם החולים, שרבים מהם מתו בבתי-החולים, וגם לא נודעו, או שובשו – שמותיהם.

ושלא לדבר על המסירות המופתית של היישוב העברי הוותיק, הקטן, של רופאים, אחיות, עובדי רוווחה, עובדי מוסדות הקליטה, עובדי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, חלקם הגדול, מה לעשות, היו "אשכנזים" – שקלטו וטיפלו בעלייה התימנית שבאה אלינו ממרחק של מאות שנות תרבות, והנה עכשיו הופכים את העובדים המסורים האלה למשהו שטני כמו הנאצים! והתקשורת המטומטמת נותנת לכך כיסוי אוהד!

כן, התקשורת הופכת לנאצים את אלה שטיפלו בעלייה, אלה מקרב היישוב העברי הוותיק, הקטן, שלפני חודשים לא רבים שכל אז עשרות אלפים מבניו במלחמת אכזרית שאיימה לחסל כליל את חלום המדינה העברית, ושרבים מאותו "יישוב ותיק אשכנזי" היו הם-עצמם "שארית הפליטה", שרידי השואה שהעפילו ועלו ארצה, ולוחמים מהם גם נהרגו בתש"ח.

ואיזו חרפה להתייחס אליהם כך! ואיזה טמטום!

ומדוע אתם שותקים?

הרי מטנפים באין מפריע את ההורים ואת הורי-ההורים שלכם!

את אלה שקלטו את העליות ההמוניות האלה והצילו אותן מגורלם המר של היהודים במדינות ערב והאיסלאם!

קיראו למשל בעיתון על הכולירה בתימן כיום!

מה שקורה שם זו בדיוק הרמה של המאמינים כיום בחטיפת ילדי תימן.

* אהוד, ידידי, ההערה שהוספת למאמר שלנו על ספרו של גרוסמן חשובה לי מאוד, ממנה הבנתי שלא הצלחנו להסביר או אף להבין את נושא השואה אצל גרוסמן.

במחשבה שנייה, גרוסמן לא מבקש להשוות את מחנה הגדנ"ע למחנה ריכוז נאצי, הוא מספר לנו על איש צעיר, דור שני לניצולי השואה, שמבקש להבין מה עברו הוריו, ומה היתה השואה. זה כמובן נשגב מבינתו. הוא מרגיש שחבריו שמתעללים בו יש בהם, להבנתו הקטנה, משהו שבמשהו מהשואה.

כך גם בפרק "מומיק" ברומן "עיין ערך: אהבה", מומיק מנסה להבין מה קרה "שם", היא יוצר לו מין "שואה" במרתף הבית שלו, עם כמה חיות בית. הוא מפרש את השם הנורא "זונדר קומנדו" על פי המובן המקובל של המונח הדרום-אפריקני "קומנדו", יחידה של לוחמים, פרטיזנים, שהמפקד שלה להבנתו הוא אחד "זונדר".

בשום מקום גרוסמן לא יוצר השוואה בין משהו ישראלי לשואה או לנאציזם, ההשתברות של השואה בדימיונם של ילדים או נערים מעוררים, למיטב הבנתי, חלחלה, אולי גם יותר מתיאור ריאלי של אירועי השואה. מכל מקום, תודה על פירסום המאמר, המבין יבין, כל איש על פי דרכו.

תודה על פירסום סיפרך "והארץ תרעד", אני קורא בו בעניין רב.

ידידיה יצחקי

אהוד: ומי כתב את הקטע הבא בביקורת על הספר של גרוסמן בגיליון הקודם, לא אתם?

"מֵהוֹן לְהוֹן, הכיתה שלי יוצאת למחנה של הגדנ"ע בדרום, באר-אורה קָראוּ לזה, ליד אילת איפֹשהו ... "יוצאים לדרך, חמש בבוקר, עוד חושך, ההורים מביאים אותנו חצי ישנים לאוּמשְׁלַגְפְּלָץ – סתאאם, ... כל אחד מותר לו לקחת רק תרמיל אחד. קוראים את השמות, מעלים אותנו למשאיות, אנחנו נפרדים מההורים" (עמ' 86).

דובלה נוסע למחנה גדנ"ע בבאר-אורה, "תוצר ישראלי" מובהק, המתקשר לחוויית נעורים ישראלית, מיליטריסטית במקצת, בשנות החמישים, העשור הראשון למדינת ישראל. כמו בפטה-מורגאנה עלו תוך קריאת קטע זה מול עיניי תמונות של גטו, גטו ורשה? וילנה? איפה נמצא ה"אוּמשְׁלַגְפְּלָץ" – הכיכר בה נאספו יהודים למשלוח למחנות? וההוראות הנוקשות: "רק תרמיל אחד", קריאת שמות והעלאה למשאיות – לא אוטובוסים! לא "עלינו למשאיות" כפעולה עצמאית רצונית, אלא "העלו אותנו למשאיות" (עמ' 86). ה"גבור", בן 14! מתרסק בבכי נורא לעיני חבריו, הפְּרֵדָה מההורים, שממהרים אף הם לפרוץ בבכי (עמ' 86-88), כל זה עוטף את נקודת האיסוף של הילדים בחוויה אפלה ורחוקה. המושגים מחוברים לזמן ולמקום אחר, ומתחבר לאירועים ולתחושות הנגזרות מהם. את זאת מחזק אופן המחשבה של דוֹבָלה על המתרחש סביבו. הוא מספר על מנגלה שהיה כביכול רופא המשפחה שלהם: "אבל אימא בהחלט נתקלה בו חזק, בדוקטור אני מתכוון, וגם כל המשפחה שלה עברה אצלו, אז בעצם אפשר לומר שהוא, בדרכו, היה קצת רופא המשפחה שלנו, מה? לא ככה?" (עמ' 77). – זהו קטע וירטואוזי בו מתלכדים הומור, מידע "מִשָׁם" עם מציאות עכשווית, בעזרתם מבין דובלה הילד את מנגלה הנורא. את רוב הרמזים הוא מייחס למחנה גדנ"ע בבאר-אורה.

ושָׁמה, בבאר-אורה, מלמדים אותנו כל מה שנער עברי גאה צרך לדעת, איך לטפס על קיר, אם נצטרך עוד פעם לברוח מהחומות של הגטו; ואיך לזחול, בשביל התעלות ביוב; ואיך פָּזַצְטוֹת, בשביל שהנאצים לא יבינו מה המילה הזאת ויתבאסו (עמ' 92).

הם מתאמנים בטיפוס על קיר כדי שיום אחד יוכלו לעבור את חומת הגטו, לרס"ר הם קוראים "אייכמן", לאחד מקהל המאזינים להופעה שלו הוא מאחל שיבוא עליו "ליל הבדולח".

וההערה שלי בשולי הביקורת בגיליון הקודם: "התיאור המעוות של חוות הגדנ"ע באר אורה כפי שאתם מביאים כאן מהספר, עורר בי בחילה. לא לחינם אוהבים שונאי ישראל את הסופר דוד גרוסמן, שמתמחה כנראה בסילוף דמותה של ישראל כדי שייקל עליו להשוותנו לנאצים בעיני העולם."

ותוספת: מפקד חוות הגדנ"ע באר אורה באותה תקופה לערך היה אליהו הכהן! – וגם אני כנער זכיתי להיות שם פעמיים, בראשית שנות ה-50, בשני מחזורים, האחד מהם יחד עם המנהלת שלנו, של תיכון חדש, טוני הלה. נסענו על גבי משאיות ה"טיטניק" האיטלקיות, תוצרת פיאט, טוני ישבה בקבינה. מה לעשות, לא היתה תחבורה אחרת לאילת. ובחלקים רבים גם לא היה עדיין כביש סלול.

זהו. היום גדנ"ע זה נאצים.

* לאהוד בוקר טוב! שוב מלא וגדוש העיתון, חב"ע 1253, בדברי חוכמה, ומתעלה בו אורי הייטנר איש הגולן, שכנראה הקדיש ימים מרובים ללימוד יסודי  במקורות ישראל. ואקווה שלא ייעלב אם אני הקטן אאיר לו תעלומות בחיבורו הגדול אודות המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי.

ראשית, במחלוקת בין בית הלל לשמאי, התעלמו בית הלל בעצמם מהאימרה: ואהבת לרעך כמוך, ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הם הכפישו את בית שמאי בקפדנות ובפגיעה בנחשלים, ועיקר המחלוקת היתה בהקשר להדלקת נרות חנוכה.

בית שמאי טענו כי כשם שהשמן בפך הקטן, פחת מדי יום, כך צריכים להדליק שמונה נרות ביום הראשון, ולהפחית מדי יום.

בית הלל טענו ש'מעלין בקודש ואין מורידין', והוראתם נתקבלה עד היום, כאשר הם טענו ש'בת קול יצאה משמיים, ואמרה הלכה כבית הלל'.

מאוחר יותר התעוררה מחלוקת בין בית רבי אליעזר לבית רבי יהושע בהקשר לכשרות תנורו של עכנאי, ורבי אליעזר הביא להצדקתו מעשי כישוף וניסים, והוסיף: 'אם הלכה כמותי, מן השמיים יוכיחו.'

רבי יהושע פסק: 'לא בשמיים היא', ואחרי מתן תורה בהר סיני, אין משגיחים בבת קול, אלא 'אחרי רבים להטות,' כלומר, רוב החכמים קובע. והוסיף כי אליהו הנביא נשאל בנושא, והשיב כי הקב"ה חייך אז ואמר: ניצחוני בניי, ניצחוני בניי.

בהערכה,

ברוך תירוש

נ.ב.

המושג 'אחרי רבים להטות', הוא הבסיס לדמוקרטיה.

* אהוד מכובדי, "גיליתי" עכשיו את הספר המקסים הזה, "מי מספר את הספרים?" – וגם הוא נוסף לאוסף ספרי הילדים שלנו.

אני מודה לך באיחור של שלושים וחמש שנים.

בידידות,

חיים פילון

אהוד: לצערי לא רק הספר אזל כליל אלא גם הוצאת "יבנה", שהוציאה אותו לאור, כבר אינה קיימת, כך שאין שום סיכוי שהוא יודפס אי-פעם מחדש, כמו גם הספר המקסים והחד-פעמי שכתבתי מפי נחום גוטמן ויצא לאור בהוצאה זו עם ציוריו, "בין חולות וכחול-שמיים".

אבל לא נורא, כך גם הגורל של מרבית ספריי האחרים, ולא רק של ספריי שלי אלא של הרבה ספרי סופרים מעולים שאני מכיר.

כמו לחיינו כך גם לספרינו יש כנראה תאריך תפוגה.

אלא אם אנחנו סופרים "חשובים" שמפקפקים בזכותנו על הארץ, מלקקים את התחת לפלסטינים ומקלים מעל הגרמנים את אשמת השואה – שזה מאפשר לספריהם עוד כמה שנים על המדפים, גם בתרגום, ופרסים חשובים, לפני שגם הם ייעלמו כליל יחד עם ספריהם.

* במדינת ישראל המפגרת והמושחתת אין אפילו אוטובוס אחד שאין בו מיזוג-אוויר, והכול כנראה בגלל שרה, שהיא הפטרונית של השחיתות הישראלית ובטח יש לה [וגם לפושע אולמרט שהרס כור גרעיני בסוריה] –אחוזים מהתקנת המזגנים. 

לעומת זאת בלונדון המעטירה, שיש בה מלכה וגם "ראשת" ממשלה וכלל אין בה פיגועי טרור כמו בישראל – נמדד חום 30 מעלות בקיץ, ממש בימים אלה! – אבל אין בה, באוטובוסים הציבוריים שלה, מיזוג-אוויר!

אז הגיע הזמן שנלמד מן האנגלים! הלא הם גם כבר הצליחו להתקין בחלק מהבתים שלהם ברזי אמבטיה חמים וקרים, שמימיהם מתערבבים עוד בהימצאם בברז-הסוללה שבקיר ולא בנפרד, רק לאחר צאתם לכיור.

* המנוולים של האו"ם ממשיכים להגן על הטרור של החיזבאללה שמטרתו לרצוח את אזרחי ישראל ולהשמיד את מטרותיה האסטראטגיות:

"האו"ם הודיע היום (שישי, 23.6) כי לא מצא הפרה של ההחלטה הקוראת להפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה שסיימה את מלחמת לבנון השנייה (החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם). זאת בתגובה לטענת צה"ל, שהציג אתמול למועצת הביטחון של האו"ם תמונות המתעדות לטענתו תצפיות חיזבאללה בכסות של ארגון להגנת הסביבה.

מהאו"ם נמסר כי כוח יוניפי"ל, המוצב מטעמו בדרום לבנון, 'הבחין בפעילים שותלים עצים, בהתאם למטרות המוצהרות של הארגון להגנת הסביבה.' עוד נמסר כי 'יוניפי"ל לא הבחין בחמושים לא מורשים באזור או מצבא בסיס לטענות על הפרת החלטת האו"ם.'"

["הארץ", 25.6]

* מ-4 חתונות של מכרים ובני-משפחה שהתקיימו בחודש האחרון:

1 חתונה בטקס אורתודוכסי עם רב ממש.

1 חתונה בנישואים אזרחיים בחו"ל.

1 חתונה בטקס דמוי חתונה יהודית אך ללא רב, וכל הטקסטים, כולל הכתובה, חופשיים וחדשים וממש נחמדים, וגם המסיבה היתה בסגנון "חתונה הפוכה", קודם אוכלים לשובעה ורק בסוף נערך טקס הנישואים, כך ששום אוכל לא הולך לאיבוד.

1 חתונה מנוהלת בידי אישה במקום רב.

כדאי לדתיים ולרבנות הראשית להרהר מדוע הדורות של טובי צעירינו סולדים מהם כל כך, ובמקום להחמיר, אולי הגיע הזמן שהרבנות תכיר בנישואים רפורמיים וקונסרבטיביים, גם בישראל, וזאת כדי שלא לעורר על עצמה עוד יותר גועל, וממש שינאה ותיעוב, בעיני הדור הצעיר.

* באים למסיבת חתונה ישראלית טיפוסית. פוגשים מכרים, ידידים ובני-משפחה, לעיתים גם לאחר זמן שלא התראיתם איתם. יושבים בחברתם כשעתיים, ברעש איום, לא מצליחים לשמוע וגם לא להשמיע מילה. רק לנענע בשפתיים ולחייך. אוכלים משהו והולכים הביתה בכאב אוזניים ומבלי לשוחח ממש עם איש.

* באים למסיבת חתונה ישראלית טיפוסית. השעה כבר עשר ושלושים. הריקודים והרעש בעיצומם. יושבים סביב שולחנות. עד כה היו רק מנות ראשונות שפזורות על השולחן, וחולקה מנת-ביניים. בעוד כשעה תגיע המנה העיקרית, ובחצות, הקפה והקינוחים. אין אפשרות לקבל קפה וקינוחים קודם. קמים. אומרים שלום ונוסעים הביתה.

מעניין – כמה כסף עושות חברות הקייטרינג וחוות החתונות מכך שהן יודעות מראש שהרעש, והאיחור בהגשת המנות העיקריות – יבריחו את מחצית אוכלי המנה העיקרית וכמעט את כל אוכלי הקינוחים? והן מכינות את הכמויות בהתאם. פשוט מרמים את המזמינים המשלמים הון תועפות, וזאת בעצה אחת עם יוצרי הרעש ועם הדיחוי בהגשה, כמובן, היכן שהמנות מוגשות לשולחנות ולא בהגשה עצמית.

* ישראל כ"ץ בראש הליכוד הוא התקווה להיפטר מהליכוד! – ישראל כ"ץ מכריז כי הוא יהיה ראש הממשלה הליכודניק החמישי.

האם להוסיף עוד כמה מאות מילים, או להסתפק בחוכמת הקורא?

מוטי בן חורין

* טורקיה הודיעה על הורדת נושא האבולוציה מתוכנית הלימודים בתיכונים, צעד שלדברי המבקרים ננקט בידי ממשלת הנשיא רג'פ טייפ ארדואן במטרה למחוק עוד יותר את האופי החילוני של המדינה. בכיר במדינה הודיע השבוע כי החל משנת הלימודים הקרובה שתיפתח בספטמבר, הפרק על האבולוציה לא יופיע יותר בספרי הלימודים של כיתות ט' משום שהוא נתפס כ"רעיון שנוי במחלוקת."

"לתלמידים שלנו אין את הרקע המדעי הדרוש ואת המידע ההכרחי כדי להבין את הוויכוח סביב תיאוריית האבולוציה," הסביר אלפסלאן דורמוס, יו"ר ועדת החינוך והמשמעת במשרד החינוך הטורקי שקובעת את תכני הלימודים.

["הארץ", 25.6]

מי יגלה עפר מעיניך, מוסטפא כמאל אטאטורק! אבי המדינה הטורקית החילונית! מעשי ידיך עולים באש, והמנוולים עושי-דברו של ארדואן ואשתו החסודה עטופת-הראש, חוגגים! 

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  - YouTube

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2277 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל